למראשותיו של גוסס / יצחק ליבוש פרץ
לפנות אחד הערבים נגש שמש הגן-עדן, – מלאך עוטה אור, נאצל מכסא כבודו, יתעלה, כשאר המלאכים, – אל אחת מארובות השמים ויפתחנה, וַיוצא את ראשו בדאגה אל השמש השוקעת, וישאל:
– חמה, שמא יודעת את, מה היה לליבּל שלנו?…
החמה שוקעת ושותקת; אינה יודעת…
והכניס המלאך את ראשו בדממה לפנים, ויסגור את הארובה וישב למקומו עצוב-רוח משהיה.
ולא לחנם נעצב אל לבו המלאך.
שלוש פעמים ביום היה נשמע קולו של ליבל במרומים, שלוש פעמים ביום היה
מרעיש עולמות בתפלתו… וה“אחד” שלו, כשהוא קורא את “שמע”, רועד וסולד בכל שבעת הרקיעים, רועד וסולד, ומתנפל לפני כסא-הכבוד, ומתפוצץ אל הדום הכסא, ומתפורר להמון גרגרי כסף, רוחשים ומצלצלים והומים כהמון צפרות-קיץ, המתגעגעות ושואפות אל הלהב, ונמשכות לתוכו, ונשׂרפות בו מתוך תענוגים של יסורי אהבה.
ועוד היום בבוקר נשמע קולו של ליבל בתפלת שחרית, אך בשעת המנחה נעדר. והתפלא המלאך, אך בלבו אמר:
– אין זאת, כי אם טרוד היה ליבל במצוָה גדולה, ושכח להתפלל מנחה, ויתפלל שתי “שמונה-עשׂרות” במעריב.
והנה היום פונה; והתפלות מכל תפוצות ישׂראל עלו, אך קולו, קול ליבל, לא נשמע. ונפגמה תפלת העולם, נפגמה שירתו. כלי-זמר מן השובחים שבמקהלה נשתתק; מיתר של כנור ראשון פקע ונאלם דום – והתעצב אל לבו המלאך…
והשמש בדומיה שוקעת, ולהצללים, הכלואים במסתרים, נתּנה רשות לצאת ממחבואיהם… וזחלו מנקרות צורים על שׂפת הים, מבורות שׂיחין ומערות במדבר, מבין סבכי-אלונים, ענפים ועלים ביערות, ועלו להתפשט על פני הישוב ולכסות את עין הארץ…
ושקעה השמש כליל, ותצא נכחה לבנה עגומה עם המון-המוני כוכבים נוצצים. וכלם רוקמים ושוזרים בלאט כסות-קסמים – כסות-לילה לאדמה העיפה:
– נומי את שנתך, אדמה. הגיעה ממשלת הלילה…
ובשקוע השמש, שקעה במרומים החיה, שבמצחה טבוע החותם “אמת”, ויחד עם הלבנה עלתה מעבר השני החיה, שבמצחה טבוע החותם “אמונה”.
ובדממת-הערב – לפני נשמות בני-אדם ישנים נפתחו בלאט שערי השמים, והנשמות עפות; עפות ועולות הן המונים-המונים, לעשׂות את המוטל עליהן – לכתוב בספר השמים את אשר עשׂו מן הבוקר עד הערב.
והקולמוסים שׂורטים על גבי הקלף. והמוני-המוני כנפים משיקות… ושונות הן פני הכנפים: מיעוטן לבנות כשלג, רובן שחור… ויש גם מלאות כתמים, ויש גם אדומות מדם! ובחללם של שבעת הרקיעים מתפשטת המיה קלילה: תפלה, חרטה, געגועים, אהבה, תקוָה, פחד ואימה שחורה…:
ופתאום נדם הכל:
מן החתירה שמתחת לכסא-הכבוד מתפלש ועולה ערפל זך, ומתלבש הכסא, ומתעטף בו, ומסתתר מעין רואה… ומבעד לערפל, המכסה את הכסא, נשמע קול דממה דקה, קול הומה כיונה:
אוֹי וַאֲבוֹי לי שֶׁהֶחֱרַבְתִּי אֶת נָוִי
שֶׁשָּׂרַפְתִּי אֶת הֵיכָלִי שֶׁהֶגְלֵיתִי אֶת בְּנִי
אֶת בְּנִי יְחִידִי…
ועובר רטט של רחמים מרקיע לרקיע, וממלא את השמים ושמי-השמים.
והקול נדם, וקמה דממה עמוקה, כאילו נעצרה נשמת העולם. והכל עומד מחכה ומצפה ושואף לבריאה חדשה, לנס, לשדוּד-המערכה, לבשֹורה חדשה – –
אך דבר לא נהיה, ומתחת עלה קול קורא – –
קרא הגבר!
ולאט-לאט מש הערפל מעל הכסא והתפלש למטה; עברה שעת הרצון… וארובות השמים נפתחו שנית, הנשמות כילו את מלאכתן והן חוזרות ופורחות למטה, בלי-חמדה, בדאגה, בבכי. ואת המתמהמהות מניסים מלאכים קלים בכנפיהם המתנוצצות, כאילו הן משובצות אבני-יקר: הלאה, הלאה, נשמות! דרך השערים, דרך הארובות… ומתחת נשמע קול מקיש בשערים, דופק בחלונות: קומו, יהודים כשרים, קומו, לעבודת הבורא! ונדעך חותם האמונה במצח החיה, ובמזרח התאדם פתיל דק, נתיב לעלית השחר… וכמו מחלום רב-ענין וכבד נעור השמש ורץ, הוציא את ראשו שנית מבעד לארובה, והתבונן בכוכבים המתנוצצים.
– עד שאתם כבים, האין בכם, כוכבים, אשר ידע ואשר יגיד לי, ליבל שלנו מה היה לו?
וכוכב אחד התלקח מהתרגשות ובושת-פנים:
– אני! – ענה – דרך העיירה עברתי, בלי-משׂים בעד חלונו השקפתי, חולה הוא ליבל שלנו, על ערשׂו הוא מוטל… על גבי השׂמיכה רועד זקנו הלבן כשלג, אך פניו התכרכמו, נהפכו לירקון…
וראה ראיתי, והנה שׂמוּ נוצה מתחת לנחיריו… אך אם התנועעה הנוצה לא ראיתי, כי עברתי… כמדומה לי, שלא התנועעה – –
וכבה הכוכב…
והזדרז המלאך. ועל דעת עצמו, בלי קבלת רשות מהגבוה עליו, עף לקבל את נשמתו של ליבל… שׂמחה בלתי-צפויה תהיה לצדיקים בגן-עדן!
----------
מהירים המלאכים הזכים במעופם, אך לא נופלים מהם במעופם גם העכורים!
וכעמוד שמש הגן-עדן על מפתן הגוסס, כבר ישב למראשותיו מלאך עכור, מלאך שחור כשחור הליל.
– מה לך פה? – השתאה המלאך הזך – הלא זהו ליבל!
– ובכן? – חרק העכור שן לבנה מתוך צחוק.
– אני שמש הגן-עדן!
– נעים מאד… ואני – אחד המחבלים הקטנים אשר בשאול…
– הנשמה שלי היא!
– דבר זה לא הוכרע עוד! – ענה השׂעיר. ובדברו בעט ברגל מהירה מתחת למטת החולה, ושֹק קשור בחבל התגלגל משם.
– נַחש נא, מלאך טוב ומיטיב, מה בשׂק?
– טלית ותפלין…
– אותם אין מניחין תחת המטה; אין מסתירין מצוות ומעשׂים טובים. הביטה!
ויבעט בשׂק, ויוּתר, ויברק מתוכו ברק אדום, וישמע צלצול אדומים, מתגוללים על פני הרצפה.
– ממון של גניבה, רמאות וגזילה! עושק אלמנה ויתום… ואל החולה הבט – איך התנועע והתמודד; בזהבו נגעו, באלילו!
והחולה מתהפך על מטתו, והמלאך הזך מכסה את פניו בשתי כנפיו העליונות מבושת…
ובאותו הרגע פרצה קרן-אור מבעד לסדק התריס, ותגע בעפעף הגוסס, ויעור למחצה, ובשׂפתים צרובות, בקול עלה נדף, שאל:
– מי פה?
– אני – ענה העכור – לקחת את נפשך באתי!
– לאן?
– אל הגיהנום!
ומפחד נסגרו עיני הגוסס שנית.
– התוַדה, חזור בתשובה – קרא המלאך הטוב – הפקר את זהבך…
והגוסס מלחיל: שמע…
– יתפלל, אך לא יפקיר – צוחק הרע, ויכס בכנפו הכבדה והשחורה את פני הגוסס, ויחנקנו…
והבהיר נרתע לאחוריו בבושת-פנים…
----------
חצות לילה. חשרת אפלה. ובשאול מהומה: שריקת לשונות אש, המית גלי זפת בוערים, צחוק פרוע של מענים, אנקת מעונים וצעקותיהם פולחות כליות, וקריאה שורקת חותכת כמאכלת חדה את השאון והמהומה:
– נחמנ’קי גוסס! בא הקץ לנחמנ’קי… ובר-נש זה היה נוטל את צפרניו שלא בסירוגין, זלזל בנטילת-ידים, לפרקים היה שוכח להתפלל – – את מי נשלח ומי ילך לנו לקבל את נשמתו?
– אני! – ענה שׂעיר – וכבר שופתים קדרה, שופכים לתוכה זפת, מבעירים את הבערה… והשֹעיר רץ ונעלם…
קלים הם במעופם הרעים; אך לא נופלים מהם גם הטובים. רחוקים הם יותר מאתנו, אך מדת הרחמים נושֹאת אותם…
וכשבא השׂעיר בצל קורתו של נחמנ’קי, כבר ישב למראשותיו מלאך טוב.
ותנחומים הוא לוחש באזני הגוסס:
– אל תירא, מסכן, את המות, כי טוב מאד הוא המות… הוא הגשר מאפלה לאור. המעבר מצער ויסורים לנחת עולמים…
אבל החולה אינו שומע, פניו דולקים, ועיניו הלוהטות תועות על פני הכתלים.
והמלאך הרע עומד בפתח, שומע ומשתאה:
– האינך טועה, חברי?
– לא, ענה הבהיר, אל רחמים שלחני הנה, כי רחמן היה האיש וגומל חסד תמיד…
– אבל את צפרניו עשׂה שלא כדין…
– אך צפרניו היו צפרני אדם, ולא של חיה טורפת…
– ובנטלת-ידים זלזל…
– אך נקי-כפים היה; בכפיו לא דבק מאום…
– אבל כמה פעמים שכח להתפלל מנחה…
– טרוד היה בניחוּם אבלים… אב הרחמים יסלח לו; גם את עצמו שכח, מבשׂרו התעלם. ראה, גם לתקן את גגו מעל לראשו לא היה לו פנאי. גם אהבת אשה לא ביקש, ושם ושארית לא ישאיר אחריו. כל ישעו וחפצו היה לעזור דל, למחות דמעות אלמנה, לעודד יתום נעזב…
ובחוץ מתחולל סער, והבריק ברק ויקרע את עב-הענן, ויחדור אל חדר הגוסס, ויגע בעפעפיו, ויעוררנו:
– מי פה?
– אני – ענה המלאך הטוב בקול עוּגב רך ומתגעגע. הוא, יתעלה, שלחני אחריך, לך עמי – – –
– לאן?…
– אל הגן-עדן… אל השמים…
– למה?
– לבוא על שׂכרך!
– שׂכר… שמים… גן-עדן… ומה אעשׂה שם בגן-עדן, בשמים?
– חיים טובים תחיה, חיים של שלוָה ורצון… צדיקים יושבים שם ועטרותיהם בראשיהם, המשוחים שמן אפרסמון, יושבים ונהנים מזיו השכינה.
– ואני מה אעשׂה בתוכם?
– לא תעשׂה מאומה. אין צורך במעשׂה, אין צורך כל-עיקר.
וישתומם הגוסס, ויתהפך בשארית-כוחו על משכבו, ויפנה אל המלאך הדובר בו – –
– לא, מלאך, חיים כאלה אינם חיים בשבילי… היש שם קורא לעזרה ואחוש אליו? נופלים – להקימם, חולים – לחבוש להם, צמאים – לרווֹתם, רעבים – להשיב נפשם?
– אין!
– אם כן, מה אעשׂה שם?! איני רוצה בחיי-בטלה, בשעמום…
המלאך הרע שומע, ומוציא לשון ארוכה, ככלב בימות-החום, ומצטחק מאוזן לאוזן…
ובמבוכה שותק המלאך הטוב, והחולה שונה ומשלש:
– ואני מה אעשׂה שם, ואני מה אעשׂה שם?
והפך המלאך הטוב את פניו אל החלון ואל השמים הביט, וביקש מענה – ואין קול ואין קשב, רק צר ומצוק, ועב-ענן מתקשה ומתאבן…
והמלאך הרע משתמש במבוכתו:
– אולי אתי תלך, מסכן?
– לאן?
– אל אַוַת נפשך… אל האומללים, אל הנענים, אל הנרדפים, אל הצועקים ואינם נענים, אל האובדים והנדחים, הטבועים, הנשׂרפים… אל – הגיהנום… להושיע תקצר ידך, אך לסבול עמם, להשתתף בצער – יכול תוכל – – –
– הנני, הנני הולך! – קרא הגוסס…
והזך יצא בפחי-נפש.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.