לקורות היהודים בדמשק במאה הרביעית לאלף הששי

מאת אליעזר ויוסף יואל ריבלין – ירושלם.

בירח כסלו התרע“ז, ימים אחדים לפני כבוש ירושלם ודרום א”י בידי האנגלים. גלינו שנינו הח“מ מארץ ישראל ע”י השלטון הטורקי עם גלות אחינו הנתינים האמריקנים, ואשר נחשדו בציוניות, רִגול ו“פררות” (הבריחה מן הצבא). שנה תמימה היינו בגלות בדמשק עד יום כבוש צפון ארץ ישראל וסוריא.

פגעים רעים וקשים עברו עלינו במשך השנה ההיא. בימים המרים האלה שמנו לבנו לתולדות העיר הגדולה דמשק, אֵם מדינת סוריא, “הקריה העליזה”, בירת מדינות ערב ופתחו של גן-העדן המזרחי.

בחבה יתרה התמכרנו לתולדות הרובע היהודי, או השמינית, ותולדות היהודים בדמשק בעבר ובהוה.

החומר שאספנו בענין זה מפי ספרים וספורים, ממראה עינינו וממחקרים – רב הוא, ומאמרנו הבא הוא חלק מפרי עבודתנו בתולדות דמשק.

מאמר זה נותן רק תמונה כללית של חיי אחינו בדמשק במאה הרביעית לאלף הששי.

במאה זו פשטה ולבשה היהדות הדמשקית צורות שונות. – בראשיתה אנו מוצאים בתוכה קהלה יחידה של יהודים מסתערבים תושבי הארץ מלפנים, בעוד שבדור השני והשלישי אנו מוצאים כבר תערובות ומַגָּעים של חיים שונים וקהלות מסתערבים, ספרדים וסיקיליינים.

במחצית השניה של המאה קבלה שוב היהדות הדמשקאית צביון של קהלה אחת מעורבת, מושפעת מהחיים והתרבות של היהודים והערבים של דמשק ומההגירה מארצות ספרד וסיקיליא.

בסוף המאמר תבוא רשימה של שמות אישים ומשפחות אשר מצאנו זכרם בין היהודים אשר חיו בדמשק במאה הרביעית. רשימה זו כשהיא לעצמה יש בה ענין לחוקרי תולדותינו, ותולדות רבים שנזכרו שם בשמות ראויות לבוא במאמרים מיוחדים.

שונה לגמרי מיחס היהדות אל שכנת ארץ ישראל הדרומית, מצרים, היה יחסה לשכנתה הצפונית של א"י, אל סוריא. על הראשונה נאמר: “לא תוסיפו לשוב בדרך הזה עוד”¹, ובארו חכמים: “היורד למצרים עובר על לא תעשה”²; כנגד זה אמר הנביא ביחס לשניה: “משא דבר ה' בארץ הדרך ודמשק מנוחתו”³, ודרשו חכמים: “עתידה ירושלים להיות מגעת עד דמשק, וגליות באות וחונות בתוכה”⁴.

היחס הזה מתבטא גם כן באגדה קדומה ש“עבדי אברהם (אבינו), או אליעזר (עבד-אברהם), בָנו עיר דמשקו, ואברהם מלך עליה”⁵.

דוד מלך ישראל כבש דמשק וסוריה⁶, ועל ידי זה נתקדשה סוריא בקדושת ארץ ישראל בתור “כבוש-יחיד” ותהי כעין ארץ הבינים בין קדושת ארץ ישראל ובין חילוניות ארצות העממין⁷.

מאז נמצאו שוב יהודים בדמשק בכל דור ודור עד היום הזה, כמעט בלי הפסק.

אליהו הנביא הלך למדבר דמשק בברחו מחמת איזבל⁸, ובן-הדד מלך ארם הבטיח לאחאב מלך ישראל חוצות בדמשק⁹. אלישע בן-שפט נביא ישראל משח בדמשק את חזאל למלך על ארם¹⁰. ירבעם בן יואש מלך ישראל כבש את דמשק שנית וימלך עליה¹¹.

יונתן בן מתתיהו החשמונאי עבר בה פעמים אחדות¹², ובימי הבית השני, בימי מלך יוחנן הורקנוס ובניו נספחה דמשק שוב לממלכת א"י. הורדוס עזר את יושביה ובנה בה בנינים יפים, ובעת החרבן נרצחו בה כעשרת אלפים יהודים במרד נגד הרומאים¹³.

שאול הטרסי, הוא פאולוס השליח, דרש בבתי הכנסיות של היהודים בדמשק¹⁴. והיתה אז שם קהלה יהודית גדולה וחשובה ובהם חכמים גדולים כר' יוסי דמן דרמסקית¹⁵ ורבי אלעזר בן ערך תלמיד רבן יוחנן בן זכאי¹⁶.

יהודי דמשק השתתפו בגדוד שיסד בנימין איש טבריה לעזור לפרסים לכבוש את א“י מידי ביצנץ, בשנת ד”א שע“ד¹⁷. רבי יוסף אבן-אביתור בגלותו מקורדובא התישב בדמשק – ד”א תש"ב – ומת שם¹⁸.

מצבה הגיאוגרפי עשה את דמשק כעין פרוזדור לא“י בשביל עולי פרס ובבל, וגם העולים מארצות המערב עברו דרך כאן, כי החופים של א”י היו אז בסוריא, וביחוד בסינים, היא טריפולי הסורית.

לפי ההשערה, השמיע גאון שירתנו רבי יהודה הלוי את שירתו האחרונה בדמשק¹⁹. גם רבי אברהם אבן-עזרא²⁰ ורבי יהודה אלחריזי עברו בדמשק²¹.

הנוסע רבי בנימין מטודילא מרבה לספר בשבח קהלת דמשק בימיו: “מספר משפחותיה שלשת אלפים וביניהם תלמידי חכמים ועשירים גדולים”. ורבי פתחיה מרגנשבורג מספר גם הוא על מציאות של “עשרת אלפים יהודים ונגיד עליהם”²².

בראשית האלף הששי אנו מוצאים בדמשק איש עומד בראש כנסיות ישראל שבארצות הקדם, שמו ישי בן חזקיה, אשר שלטוני המושלמים נשאו אותו למעלת נשיא וראש גלותא²³.

הרמב“ן מזכיר את יהודי דמשק העולים לבכות את חרבן ירושלם²⁴. אבל כנראה ירד הישוב היהודי בדמשק פלאים אחרי מלחמות מסעי הצלב. ומספר המשפחות ירד משלשת אלפים בימי ר”ב מטודילא – לשלש או ארבע מאות, שמצאו בה סופרי המסעות בשלש המאות הראשונות לאלף הששי²⁵.

מלבד מה שהתישבו בעיר הזאת עולים מחוץ-לארץ, שמשה דמשק בזמנים שונים גם למקום מקלט לבני א“י, עתים בסבת דבר ומגפה שפרצו בא”י²⁶, ועתים מפני תגברת המצוקות של הפחות והמושלים בא“י, שברחו אז היהודים לדמשק לקבול על צרתם לפני הפחה הראשי של סוריא וא”י, שמרכזו היה בדמשק²⁷.

הזרמים החדשים שפרצו כאן מזמן לזמן הִפרו את היהדות הדמשקית. ואולם “תור פריחה” מיוחד היה ליהדות דמשק במאה הרביעית לאלף האחרון.

---

גולי ספרד שטפו ועברו את כל ערי תוגרמא ויפרצו עד דמשק. מטרת נסיעתם היתה לפי האמת א"י, ואולם בהגיעם עד דמשק, “פתחו של גן-עדן”²⁸, וראו את עשר טבעה את רֹב יבולה ואת ישובה היהודי, אווה למושב להם ויאחזו בה.

הרוח המזרחית הערבית הקרובה ביותר ללבות גולי ספרד, האמונים על תרבות ערבית, משכה אותם ועל נקלה התמזגו עם היהודי יושב הארץ מלפנים, עד היותם יחד חטיבה אחת באין להבדיל כיום במאומה, מלבד עפ"י שרידי השמות, בין צאצאי הספרדים לצאצאי הסורים.

עוד בסוף המאה השלישית לאלף הששי הלך מספר היהודים בדמשק הלוך ורב. הנוסע אלמוני²⁹, שבקר את דמשק בשנת רפ"א, מצא בה כחמש מאות בעלי-בתים ושלשה בתי-כנסיות, ואולם בשנת ש' היתה כבר קהלה יותר מרובה באוכלסין עם בתי כנסיות חדשים, וחכמים וסופרים שחותמם נכר עד היום ביהדות.

במחצית השניה של המאה היה רבי חיים ויטאל לדמשק אבן-שואבת מיוחדת במינה, ועל ידו נהרו רבים מיהודי א“י לדמשק. רח”ו התישב בה בקביעות אחרי הסתלקות רבו האר“י ז”ל.

תורת האר“י, שהר”ח ויטאל היה נושאה, משכה אליה לדמשק המון חכמים. ורבים מהם התישבו בדמשק בתור “מעתיקים” את כתבי היד של הקבלה³⁰.

רבי חיים ויטאל קדש את דמשק מחדש עפ“י תורת הקבלה באמרו: דמשק היא מקדש בבחינת לאה, ומשוכה כרצועה לא”י, סוד התפילין. גם הקלפה³¹ שלה (של א"י) נקרא דמשק³².

---

 

מושב היהודים    🔗

מושב היהודים במאה ההיא היה בערך זה של היום ב“שמינית היהודים”³³ הנמצאת במזרחה צפונה של העיר. שטחה משתרע מן הרחוב של ביהכ“נ ר' חיים ויטאל במערבית דרומית, ששם תגבל בשמינית המושלמים הנקרא “שג’ור”, ועד בית הקסרקטין הגדול קרוב ל”באב-תומא" בצפונית מזרחית, ששם תגבל בשמינית הנוצרים.

תבנית הבתים והחצרות של “בעלי-הבתים” היתה גם אז, כמו היום, כתבנית החצרות של בעלי-הבתים הערבים. ציור נאמן של בית הדור כזה מצירת לנו חנה אשת ר' חיים ויטאל³⁴ בחזון שראתה, לפני פטירתה בשנת ש"נ. את מקום בעלה בגן-עדן: “חצר גדול וכלו נטוע אילני בשמים ופירות טובות, ובאמצע החצר בריכת מים גדולה נובעת מים חיים, ובאמצעה סילון גבוה שדרך בו עולים המים הנובעים מלמטה למעלה עד האויר בחוזק ונופלים וממלאים הברכה. ובמימי הסילון הזה עששית כעין זכוכית. בחצר סולם אחד שבו עולים לעליה אחת למעלה. באותו צד הוא כעין אכסדרה מקורה בגג ובו ג' כתלים, והכותל הרביעי פתוח לרוחה כדי לראות משם תענוגי החצר”³⁵.

כתלי החצרות והחדרים מבפנים היו מיופים ומקושטים יפה בציורים מציורים שונים, בפסיפס נהדר, ויותר מזה בפתוחים שונים מעשי ידי אמן.

הציורים האלה הם צורות עצים, פרדסים נהרות וערים, כל פרי הארץ למינהו, ובכלל צורות הנדסיות מרכבות באופנים שונים.

בכלל לא נמצא שם כל פסל וכל תמונה, כאשר נמצא בערים נוצריות. כהאיסלם כן היהדות הרחיקה את התמונות מגבולות הדת וממילא גם מחיי האמנות.

לקשוטים מיוחדים היו משמשים להם ה“פסוקים” השונים מן התורה אשר חרתו על גבי האבנים וכלי העץ, או שציירום מובלעים זה בזה באמנות רבה.

ענין זה תופס עד היום המקום הנכבד ביותר בציור הערבי. מלבד הפסוקים היו גם חורזים חרוזים חדשים לתפלה על הבית, על בעליו ועל מבקריו, כמו “בזה השער, לא יבא צער, לא לזקן ולא לנער”, או תולדות בנין הבית בחרוזים, שם בעליו ושנת בנינו. גם מקום ה“זכר לחרבן” לא נפקד בין קשוטי הבית³⁶. שרידי קשוטים נפלאים נמצאים עד היום הזה בבתים שונים של היהודים בדמשק, וביחוד ב“בית-אלמועלם”, הוא בית פרחי, ו“בית לסבונה”.

לפי הנראה היתה “שמינית היהודים” בזמן ההוא יותר יפה מאשר היא עתה. הצפיפות וחסר האויר לא היו בה במדה מרובה כמו היום. אמנם, כלפי רחובות קריה לא נפתחו חלונות, ובשעת הדחק באין ברירה, היו חלונות אלה מסוכים שבכת בדי-עצים, למען לא תחדר עין רואים אל הבית פנימה “ובלעה את האשה”. ואולם להשלים מחסור זה היו על פי הרב גגות בתָוֶך, בין הרבה חצרות המקיפות את הגן בצורת מרובע, והיו “בתים פתוחים בפתחים וחלונות לגנות ופרדסים… ובכלל אלו הפרדסים יש פרדס אחד גדול אשר הוא מוקף מצד א' בסיבוב מכותלי שלשים או ארבעים בתים, וכלם פתוחות לתוכו בחלונות, ושאר הקף הפרדס הוא מחומת העיר”³⁷. הגן הזה נמצא עד היום בדרום השמינית היהודית³⁸.

ואולם שמינית היהודים לא היתה גיטו סגור ומסוגר באין יוצא ובאין בא, כרגיל בגיטות המערב. היו בו גם חצרות למושלמים ולנוצרים, גם בתי מסגד לישמעאלים נבנו שם. שכנות זו של המושלמים והנוצרים גרמה גם לצרות שונות, כגון סגירת בתי כנסיות עתיקים של יהודים, כבוש חצרותיהם והריסת בתי הקדש לעניי ישראל, כאשר נזכיר להלן³⁹.

כנגד זה נמצאו גם ליהודים חצרות של בתי עבודה ותעשיה וחנויות קנויות גם בשאר רבעי העיר ובשוקיה (בַזַר), אבל אף אחד מיהודי דמשק לא יצא לגור בבית דירה מחוץ לרובע היהודים, ומנהג זה תפסו היהודים בדמשק עד היום הזה.

גם בכפרים שבסביבות דמשק, קבעו להם היהודים ישיבה. ובכפר גובר נמצא בראשית המאה ישוב גדול של יהודים⁴⁰. מקום זה משמש כיום, כמו מדורות קדומים, מרכז לעולי רגלים לביהכ"נ של אלישע ומערת אליהו אשר בו, ועד היום ינהרו שמה יהודים מכל קצוי סוריא ועד גבולות בבל⁴¹.

לרגלי סבות שונות נפגע שם הישוב היהודי, וביחוד מפני שתושבי גובר היו ברובם רוכלים ועובדים מחוץ לכפרם והיו גונבים ושודדים מהכפרים שבסביבתה מתנפלים עליהם, וכשהתרבה הישוב היהודי ועלה ופרח בדמשק נתמעטו האוכלסין היהודים שבכפר עד למתי מספר, ומעט מעט פסקה – במשך המאה – קהלת גובר להתחשב כקהלה מיוחדת בפני עצמה, ותהי טפלה לקהלת דמשק⁴².

---

חיי היהודים הפנימיים בזמן ההוא משתקפים לנו בתמונה בהירה מתוך ספרי השאלות-והתשובות של בני הדור ההוא, כבמראה נראה את ארחו ורבעו, צאתו ובואו, עסקו ומשלח ידו של היהודי בזמן ההוא וכל חייו הצבוריים והחברותיים.

---

 

פרנסת היהודים ומשלח ידם    🔗

כיום כן אז התפרנסו רוב יהודי דמשק מיגיע כפם במלאכה, תעשיה ומסחר קטן וגדול. היחס אל “המלאכה” היה טוב ורבים מהחכמים קבעו עתים למלאכה, גם עכשיו לא נפגש בדמשק אותו יחס משונה אל המלאכה שאנו רגילים בו בגלות המערב.

האומניות המצויות ביותר בין יהודי דמשק, היו: הרצענות, כלומר תפירת נעלים חדשות, והאושכפות, היא תקון נעלים ישנות, מלאכת הצריפה בזהב בכסף ובנחשת. אמנות זו האחרונה היתה בכלל מפותחת מאד בין יהודי המזרח, ביחוד במדינות ערב מימי מוחמד (במדינה) ועד היום בתימן. בעלי אומנות אלו היו מסובבים עפ"י הרב בעיר ובכפר ממקום למקום ומכריזים על אומנותם. גם מלאכת האריגה היתה נפוצה מאד. ביחוד הצטיינו בקליעת מחצלות של קש וקנים דקים למשטח הקרקע והכתלים ולסכה מצֵל. במלאכה האחרונה הראו גם אמנות בקלעם בתוך המקלעת תמונות מתמונות שונות, ציורים ופסוקים וחרוזים שזורים⁴³. מלבד זה עסקו גם “בקשירת-ספרים” (לאשר יאֵמָר היום “כריכה” אמרו אז “קשירה”)⁴⁴.

מן האומנים האלה היו עובדים אם בחנויות ואם בצדי החנויות אשר בשוקי העיר השונים, כנהוג עד היום במזרח. גם היו מחזרים כרוכלים ב“שמיניות-העיר” הגדולה ועושים מלאכת תושבי העיר או מלאכת הבדואים הנכנסים למדינה. ואולם החלק היותר גדול של בעלי המלאכה היה מכרח להביא מרחוק לחמו, בחזרו בעירות ובכפרים הקרובים והרחוקים, וחי חיי נדודים. הצורף או הרצען היה בא לכפר, שוהה בו ימים, שבוע או יותר, גומר את העבודה שנמצאה לו ועובר לכפר אחר. היו כאלה שהיו מרחיקים נדוד עד לבין הבדואים הפראים במדבר סוריא, והולכים ועוברים גם עד ערי חיגאז, ולא היו חוזרים לבתיהם בלתי אם לפסח, חנכה או פורים⁴⁵. ככה היו, למשל, רב תושבי גובר אמנים-נודדים, ובתי היהודים היו שם תמיד ריקים מתושביהם הגברים⁴⁶.

רוכלות זו אמנם לא העשירה את בעליה, ורק בדחק גדול הספיקה להם די מחיתם. בכל זאת החזיקו בה, אף על פי שסכנו בה את נפשם, ותמיד היו חייהם תלואים להם מנגד. אכן בעירה, בכפר או גם במושב הערבי או הבדואי, ואם גם רחוק מן הישוב, היו חיי האמן בטוחים וגם נוחים, כי הערבים היו זהירים-מאד במצות “הכנסת-אורחים” – “והצורף בזהב ובכסף והאורג והרצען והמתקן נעלים רואה סימן ברכה, כי הם מחזרים בכפרים ובעירות, והישמעאלים גומלי חסד הם ונותנים להם לחם ודבש ופירות בחנם כל צרכם, ואינם מקפחים שכרם”⁴⁷, אבל הדרכים היו תדיר בחזקת סכנה: בדרכים נמצאו מחבואי שודדים ומאורות רוצחים, אשר ארבו לכל עובר ושב, על-פי-הרב היו יוצאים הרוכלים רק ב“שַיָרות”. ואולם יש אשר לא תמצא שירה, וביחוד בין כפר לכפר, והיו הולכים יחידים או זוגות. בשו"ת נזכרים עשרות מקרי רצח של שחיטה ודקירה וטמינה בחול. מקרים אלו נשארו לזכרון מתוך בקשות היתר לנשואין מנשי ההרוגים “העגונות”⁴⁸.

מקרי רצח כאלה קרו לא רק בדרך דומאר והמדבר, הרחק מהעיר, כי-אם גם בתוך העיר. בגן-מידאן, השמינית הדרומית של העיר דמשק, מקום מושב הפראים שבבני ישמעאל עד היום הזה, וגם ליד “תורבאת אל יהוד”, הוא “בית-העלמין היהודי”, קרו מקרים כאלה באין דין ואין דַין⁴⁹. ולמרות כל אלה לא חדלה הרוכלות מיהודי דמשק עד היום.

עסק מיוחד שהתפתח בדמשק במחצית השניה של המאה הרביעית היה “הכתיבה”, לאמר העתק כתבי-יד של קבלת מהרח“ו ורבו האר”י. עשרות סופרים נהרו לדמשק מן החוץ, וביחוד מא"י, לשם עבודה זו, ולפי האגדה נמצאו בעת-צורך שלש מאות סופרים שיכלו להעתיק במשך שלשה ימים את כל כתבי המקובל רבי חיים ויטאל.

גם בתעשיה עסקו יהודי דמשק. נמצאו כאן יהודים בעלי בתי-חרשת שעסקו באריגה וטויה של צמר פשתן ומשי, בצביעה ו“צריפה”. בתים אלה נמצאו גם בשמינית היהודים גופה. אך לרב נמצאו בתי-חרשת יהודים כאלה בחצרותיהם אשר בשוקי העיר, המיוחדים לתעשיה זו או אחרת.

יִזָכר נא גם הדפוס העברי שהובא לדמשק בשנת שס"ה. בדפוס זה, הראשון בדמשק בכלל, עבדו ארבעה אנשים. ואולם רק ספר אחד נדפס בו הוא הספר “כסף נבחר”, דרשות על התורה, לרבי יאשיהו פינטו, רב דמשק ואחד מגדולי הדור ההוא, “שהזיל כסף וזהב מכיסו להביא את הדפוס לדמשק”. ספר זה הוא יקר המציאות כעת⁵⁰.

 

המסחר    🔗

היהודים בדמשק עסקו גם במסחר קטן וגם במסחר גדול. בשמינית היהודים וגם בשאר חלקי העיר היו להם חנויות של מכלת “שמן ובורית ומיני מאכל ושאר מיני סחורה”⁵¹. יתר על זה היו מצוים רוכלים נושאים חבילות סחורותיהם בכתפיהם או על חמורים, ומחזרים בעירות ובכפרים כדרך חבריהם בעלי-המלאכה שהזכרנו לעיל. מובן מאליו, שאלה הרוכלים שהיה אתם תמיד איזה רכוש, היו צפויים הרבה יותר לסכנת-דרכים מאחיהם בעלי-המלאכה.

במסחר הגדול לקחו היהודים חלק חשוב. רב מסחרם היה בצמר משי, נחשת וברזל. הם עמדו בקשרי מסחר עם א"י ומצרים וגם ערי ארצות עבר-הים כויניציא. ידיעת הרבה שפות (תורקית, פרסית, ספרדית ואטלקית) מצד אחד, והקשר בין יהודי הארצות השונות מצד שני, הכשירו את יהודי דמשק למסחר-ארצות, והועילו הרבה להרים קרן המסחר והתעשיה הדמשקית בכלל⁵².

מספר גדול מעשירי היהודים עסקו גם בשולחנות או בהלואה ברבית⁵³. לרבים מסוחרי היהודים היו סניפים, שותפים ובאי-כח בכרכים במצרים או גם במדינות אחרות⁵⁴.

בין הסוחרים היו גם עשירים מופלגים, כאשר יעידו לנו סכומי הכספים הנזכרים במקורות התולדות של המאה ההיא. לדוגמא: ר' כלב פינטו⁵⁵, שחי בראשית המאה, עזב אחריו יותר מעשרים אלף פרחים⁵⁶ במזומנים. אלה הסוחרים הגדולים היו ברֻבם חכמים “רשומים”, והיו על-פי-הרב עיני-העדה “המועלמים”. על ידי יחסם הקרוב, לרגלי מסחרם, אל גדולי הערבים והרשות יכלו לעמוד בפרץ בכל צרה ומצוקה. הם גם נשאו על-פי-הרב בעל צרכי-הצבור וכלכלת העניים.

 

התפלגות הקהלה לעדות שונות ואחודה    🔗

לפי הנראה מתוך השאלות-והתשובות ושאר המקורות הראשונים נחלקו יהודי דמשק בראשית המאה הרביעית לשלש קהלות נפרדות זו מזו: 1) קהל המסתערבים, הם תושבי הארץ מקדם; ועליהם יחשבו גם כל אלה הבאים לדמשק מארצות המזרח הקרובות, מבבל ומפרס. 2) קהל הספרדים שבאו אל העיר במשך המחצית השניה של המאה השלישית, והם פליטי גולי ספרד ופורטוגליא. 3) קהל סקאלאין, גולים מהאי סיקיליא בפרט ואיטליא בכלל, שבאו אל העיר בזמן אחד עם הספרדים⁵⁷. שפת הקהלה הראשונה היתה הערבית. שתי הקהלות האחרונות דברו בשפת לאדינו, היא הז’רגון הספרדי, אשר בפי אחינו הספרדים בא"י ובערי-תוגרמא עד היום הזה.

בראשית המאה גדל מאד הפרוד בין קהל המסתערבים ובין שתי הקהלות האירופיות⁵⁸. מלבד שנוי השפה, שהיה גורם חשוב לפרוד, נפרדו האירופיים מהמסתערבים אף בנמוסי חייהם. גם תלבשת המסתערבים המזרחית היתה בלי ספק זרה מאד לרוח היהודים הספרדים והסקאלאנים. וגם בעניני דת ומנהגים נבדלו אלה מאלה. ככה היו, למשל, שנויים ביניהם במנהגי התפלה ונוסחה. דבר זה האחרון גרם מאליו ליסוד בתי-כנסיות מיוחדים לכל קהלה – היסוד הראשון לפרוד. ואכן לא רק בדמשק, כי אם בכל מקום בואם בערי סוריא וא"י, השתדלו גולי ספרד ליסד להם קהלות לעצמם, נפרדות בכל מתושבי המקום. כמו בירושלים, בצפת ובצידון, כן היו להם גם בדמשק: רבנים, בתי כנסיות, קופות צבור וגם בתי-קברות בפני עצמם.

אמנם ברב עניני העדות נפרדו גם קהל סקאלאין והספרדים לשתי קהלות. ואולם בכל-זאת היה הקשר של שתי הקהלות האלה בין זו לזו רב יתר מהקשר אשר בינן ובין קהל המסתערבים. הסבה לדבר היה, ראשית כל, שפת הלאדינו המאחדת אותן לאחת. ומלבד זה חשו שתיהן עצמן כגרים בארץ והתאחדו בענינים שונים בחיי הצבור. ביחוד נכרת אחדותן בשעת התנגדות לקהל המסתערבים התושבים. ככה היו שתי הקהלות הספרדיות מאוחדות במקום בית-הקברות, אך נפרדו לשתי “חברות-קדישות”⁵⁹.

 

החיים הצבוריים    🔗

חיי הצבור היו, כנראה, מסודרים עוד משנים קדמוניות בסדר ומשטר יפה עד מאד. ואולי השפיעו עוד הספרדים החדשים לטובה והביאו גם הם תקונים נוספים בהנהגת העדה וחיי-הצבור.

בבואנו לצייר לפנינו תמונת חיי-הקהלה בזמן ההוא, כאשר נשמרה ב“שאלות-ותשובות”, נמצא גם אחרי הפרד יהדות דמשק לשלש קהלות, סדר ומשטר בכל.

בראש כל קהלה וקהלה עמדו שני ועדים: 1) האחד ועד גשמי, או “שבעת-טובי-העיר” (זט"ה)⁶⁰. ועד זה חֻבר משבעת עסקנים, חכמים ועשירים, סוחרים יודעי פרק בישוב-העולם. הם היו באים ביחסים קרובים עם ראשי המושלימים והמושלים והשתדלו בכל-עז לטובת-העדה בעניני פנים וחוץ. בראש ועד זה עמד “ראש-הקהל” שנקרא בשם “אלמועלם”⁶¹, כעין נשיא או נגיד. 2) מלבד זה היה ועד-רוחני. בראשו עמד הרב, שנקרא אז בשם העתיק “חבר”⁶², ולידו שלשה דינים. כפי התעודות הקימות היו גם לזט"ה וגם להרב ובית-דינו סופרים מצוינים, יודעי מלאכת הספרות והמזכירות, ולהם פנקסות פתוחים עם פרוטוקולים ברורים וחשבונות מפורטים. גם אחרי עבור שנים רבות יכלו להשיג במשרדים אלו העתקות נכונות ונאמנות של פסקי הדינים, החלטות ותקנות ישנות. מתוך התעודות האלה נכר, שגם החברה-קדישא ובית-המטבחים התנהגו בסדר יפה⁶³.

בתי-הכנסת התפתחו אף הם. בזמן ההוא נבנו בתי-הכנסת היותר יפים בדמשק עד-היום הזה. בראשית המאה נמצאו בדמשק רק שלשה בתי-כנסת⁶⁴. במשך המאה נסגר אחד או שנים מאלו⁶⁵. ואולם במקומם נוספו עם התרבות המתישבים בתי-כנסת אחדים גדולים ויפים, כמו ביהכ“נ אלרקי, כלייף וסקאלאין וביהכ”נ מהרח“ו, ובהכ”נ אלפרנג⁶⁶. לכל קהלה היו בתי כנסת מיוחדים נפרדים בנוסח וגם בנגינה. ליד בתי-הכנסת נמצאו לכל קהלה בתי תלמוד-תורה והקדש בפני-עצמם⁶⁷, שהוחזקו ע"י הערכות ומהכנסות בתי-הכנסיות.

הועד הגשמי של כל קהלה וקהלה עבד יד ביד עם הועד הרוחני. כח זט“ה, הוא הועד הגשמי, היה גדול בכחו של הרב ובית-דינו, וכחם של אלו היה גדול בכח התורה, המזוין בנשק של חרמות ואסורים⁶⁸. ונשק זה הטיל אימה ופחד על היהודים בדמשק, עד כי חששו מפניו ללכת לערכאות. ישראל, שמסר דינו לערכאות, נחשב אז ל”מוֹסֵר ועובר על דת“⁶⁹. בזכות השקפה זו נמנעו פעמים רבות מגרם חלול שם ישראל. ואולם כח זה של התורה לא שלל את זכות הקהל אף במקצת. כי מנוי הרבנים ופטוריהם היו מסורים בידי זט”ה והקהל כלו, וכל דבר גדול כמנוי זט"ה או רב לא נעשה אלא בהסכמת כל הקהל, שרוחו היה ער לכל עניני הקהלה והשתתף בכל דבר צבורי קטן וגדול. החוש הצבורי היה מפותח, במדה שאין למעלה הימנה, כמו בקהלות היותר מודרניות והיותר מפותחות⁷⁰.

ואולם אם גם נחלקה יהדות דמשק בראשית המאה לשלש קהלות, הנה יש לצין, כי גם בזמן שפרוד הקהלות הגיע עד קצהו האחרון (ביחוד בראשית המאה), בכל-זאת היו אף אז מאוחדים כל יהודי דמשק בענינים כלליים וראשים. “השיך-אל-יהוד”⁷¹, או “המוכתר”, היה בא-כח היהודים כלם לפני הממשלה ואליו פנתה הממשלה בדבר המסים והגזרות של כל יהודי דמשק. היה ליהדות דמשק גם “סופר-הקהלות” לכלן יחד. הוא היה כעין המזכיר הראשי של היהודים והמשגיח על “קפת הצדקה לעניים”, שהיתה כללית, ועל “הקפה של א”י" – וכל אלה התנהלו בסדר ומשטר יפה עד מאד⁷².

תשלומי המסים והוצאות “הגזרות” והעזרה לעניים היו באים מכל הקהלות בשוה. ההכנסה היתה: 1) מ“העריכות”, שהוטלו על היחידים פעם לפי ערך רכושם, ופעם לפי הנפשות, ופעם בהתחשב עם השתים יחד; 2) מבתי-הכנסיות השונים, “ממצוות”. על פי הרב היתה הכנסתם יתרה על הוצאותיהם; 3) מחברה-קדישא; 4) מהכנסת שכירת הבתים והחצרות של “הוקוף”, היינו “ההקדש”, לשם צרכי העדה וענייה⁷³.

עדת היהודים בדמשק נחשבה אז להעשירה והמאושרה ביותר בקהלות סוריא וארץ-ישראל. שכנו בתוכה בכבוד המון עשירים גדולים וקטנים, בעלי יכולת ורצון לדאג לענייהם, ולא הוזקקו לבקש עזרת נדיבי ערים ומדינות אחרות. ולא זו בלבד: יהודי דמשק עוד קמו לעזר בנדבותיהם לישובי ארץ-ישראל הדלים בצפת, ירושלם וחברון. בדמשק היו “מעמדות קבועות”, “גבאים והערכות” לטובת העניים ותלמידי-החכמים אשר בארץ ישראל. בכל עת צרה היה בא שליח א"י לדמשק הקרובה, ומקבץ בה סכומים הגונים. רבים מן העשירים זכרו את “ארץ הקדש” בעזבוניהם ויקדישו חצרות ובתים “וקוף” לעניים, תלמידי חכמים וישיבות של ירושלים, צפת או חברון⁷⁴.

מלבד העזרה הכספית הזו הצטיינו יהודי-דמשק, וביחוד ראשיהם, בהשתדלויות שונות, לעתים בצרה, לפני מושל העיר או המשנה שהיה המושל הראשי, ועל פי רב הבלתי-מגבל של סוריא וא“י. ואף השתדלו לפני השולטן בקושטא בעצמו, ויהיו מגני הארץ⁷⁵. בעת הצרך ידעו היהודים גם אז לערך מחאות פומביות והפגנות בשוקים בקול צעקה ובכי נגד הרדיפות והמצוקות של המושלים הקטנים בעירותיהם, בא”י, נגד היהודים. "ר' חיים די שיהיו (או די שיריש) מרמלה נשלח לדמשק להשתדל נגד גזרות אבן-פרוך, והוא “קבץ כמה יהודים וילכו לפני השר ויקרעו שמלותם ויבכו, ויספרו לו את כל התלאה”⁷⁶.

מקרה בודד אחד אנו מוצאים במאה הזאת, שהושיטו בני-דמשק יד בבקשה לעזרת כספים, וישלחו שליח לטובת עניי גובר, מקום ביהכ"נ אלישע והמרכז הכללי לכל סוריא לעליה לרגל. בני גובר באו אז במצוקה גדולה והוטלו עליהם מסים כבדים ותשלום חובות עתיקים, ונזקקו לעזרה כספית גדולה⁷⁷. ואולם, כאמור לעיל, נחשבה אז גובר לעירה מיוחדת בפני-עצמה ומרכז של קדושה כללי לסוריא. ורק אחרי רדת שם הישוב פלאים, היתה גובר למשא כבד על דמשק ימים רבים.

ואולם מקום “המחלוקת” לא נפקד גם כאן. הסבה למחלוקת היתה בדמשק עוד יותר מצויה מאשר במקומות אחרים, והיא כי בני הישוב החדש כמו זר נחשבו לבני הישוב הישן, המה ראשיהם ורבניהם. יהודי דמשק נפרדו לקהלות, שכל אחת מהן היו לה רבנים ראשיים ומוסדות בפני עצמה. וכפעם בפעם פרצו סכסוכים בעניני רבנים ומוסדות. ואם כי עד ערכאות לא באו דברי ריבותיהם, הנה זעזעו את כל אשיות הקהלה והד המריבות נשמע ביהדות ממצרים ועד קושטא.

קנאת הקהלות זו בזו הורגשה ביחוד ביחס בין הרבנים. רבני המסתערבים חשבו את עצמם “למארי-דאתרא”, בקיאים במנהגי הארץ מקדם. ואולם רבני הספרדים מצאו להם משענת אחרת, והיא כח גדולי רבני צפת, שהיו על פי רוב אף הם מגולי ספרד, ושנחשבו אז לבני-סמכא ראשונים במעלה בכל המזרח הקרוב. בפרוץ איזה סכסוך בהלכה או במשפט בין העדות, ונחלקו רבני הקהלות בדעותיהם, היו הספרדים בתור “גרים” בארץ, החושבים עצמם לנרדפים – פונים מיד לבקש עזרה מרבני צפת. גדולי צפת, בהיותם רחוקים ממקום המעשה וקרובים ברוחם לספרדים, הפריזו ברב הענינים על המדה ולא נקו ממפלגתיות. וככה נמצא כבר בראשית המאה כח הספרדים “הגרים” רב מכח המסתערבים “התושבים”. הספרדים נצחו על פי רב והתושבים הרבים היו “הנרדפים”, לפי-האמת. וכאשר קרה, שאחד מרבני המסתערבים נסה להקשות את ערפו ועמד בתקף לצד קהלתו – נכוה מגחלתם של גדולי צפת. מזמן לזמן, בגבור הרעה, היו מגדולי צפת באים לדמשק בתור צירים שלוחים מאת חבריהם לחקור את הדברים, ולהוציא משפט הספרדים לאור וזכותם לפועל. פרטים מלאי ענין במחלוקת כזו ימצאו ב“שאלות-ותשובות”, אשר עברו בין רבי יוסף צאייח, רב המסתערבים בדמשק, ובין רבני ארץ-ישראל, רבי משה מטראני (המבי"ט) ורבי יוסף קארו (בעל “השולחן ערוך”). רבי יוסף צאייאח זה היה טפוס מצוין. הוא היה ירושלמי-דמשקי ונבחר לרב להמסתערבים⁷⁸.

מחלוקת זו יכולה לשמש בתור הוכחה ע“ד היחס בין הרבנים ועמדת רבני צפת לענינים: היא פרצה בשנת שכ”ג על-דבר מקום קברות. היה מעשה וקנתה משפחת כלייף, משפחה מסתערבית חשובה מאד, אחוזת קבר בבית הקברות של הספרדים. הספרדים מחו נגד זה. והגיע הדבר לידי כך שהיו מי שהורו, שיוציאו את עצמות המתים המסתערבים מבית-הקברות של הספרדים, מפני לא היתה להם זכות ה“שכיבה” אצל הספרדים⁷⁹. עובדא זו מראה גם בכלל על השקפתם של הספרדים “המיוחסים” על המסתערבים תושבי המקום.

גם בתוך אישי הקהלות השונות בפנים הקהלה פרצו לפעמים קטטות חזקות. מפני חזקת “מקום” בביהכ"נ וכדומה. הדבר הגיע לידי-כך, שנפרדו רבים מתוך הקהל ליסד להם “בית-כנסת” מיוחד, והמריבה פרצה בשעה כזו ותלהט מאד.

ואולם לשבחה של יהדות דמשק צריך לברר, כי גם בשעה שיצאו המחלקות ונשמעו גם מהלאה לשערי דמשק, הנה נגמרו תמיד בין היהודים עפ"י משפט התורה. נזהרו היהודים מלהביא משפט יהודי, אם פרטי ואם צבורי, לפני הממשלה. הרבנים היו המתוכים בין העדות בכל ריב ומשפט. ואם הם לא יכלו להביא הדבר “לעמק השוה”, או שהם עצמם נסתבכו בסבך המחלוקת, היו פונים לרבני הגליל ועירות אחרות, ורוב הדעות הכריע והביא סוף-סוף לידי גמר טוב בכל הריבות והסכסוכים⁸⁰.

אך מצב זה של פרוד, לא שרר בלתי אם בעשרות השנים הראשונות של המאה. מעצמן נתאחדו הקהלות לאט לאט במשך הזמן, והיו לקהלה אחת. ושתים הן הסבות, האחת: אם אמנם עלו גולי ספרד על יהודי דמשק גם במעלות הרוח וגם במצבם החמרי, הנה בכל-זאת לא יכלו להשאר לגמרי במחיצתם בעיר רבת עם ומרכז חיים ערביים ומסחר ערבי כעיר דמשק. השפה הספרדית, ראשית הפרוד, נשכחה כָלָה במשך חמשים השנים הראשונות מפי יוצאי ספרד. הערבית ירשה אותה, ותהי הקהלה היהודית שפה אחת. המסחר עם הערבים ועם יהודי המקום קרב את החדשים אל התושבים. “נשואי-תערובת” פעם בפעם קרב גם את הלבבות ואִחד אישים מהקהלות. ועוד סבה שניה: מהצד הרוחני אמנם נצחו הספרדים. הרבנות-הראשית עברה לידם, ובמובן ידוע גם כבשו את הקהלות. אך מצד אחר, הלכו במשך הימים לעולמם כל אותם הרבנים וראשי-העדה הראשונים אשר קנאו ל“יחוסם”. במקומם קם דור רבנים וראשי-עדה, אשר אם גם היו צאצאי גולי-ספרד, הנה נולדו הם בעצמם בדמשק או בשאר עירות במזרח, ולא הבדילו עוד בהקפדה יתרה בין ספרדי למסתערבי. הרב יאשיהו פינטו, החשוב ברבני דמשק במחצית השניה של המאה, שהיה בעצמו מתיחס ליוצאי-ספרד, היה כבר בנו של יליד דמשק, והוא הורה לצידון, שאין רשות לספרדים החדשים המתישבים בה להנהיג נוסח תפלה אחר ממה שהיה נהוג עד עכשיו אצל המסתערבים⁸¹, ור' חיים ויטאל המקובל אמר על פרוד הקהלות: “לא כאלה חלק יעקב, כי כלנו בשם בית-ישראל, עם אחד ושפה אחת לכלנו”⁸².

עד סוף המאה נמחו כל סימני הפרודים בין הקהלות גם בבתי-הכנסיות ומנהגי התפלה. כל הקהלות חזרו והשתתפו בקהלה אחת גדולה גם בעסקי בית הקברות וחברה קדישא. הפזמונים והנגונים התערבו זה בזה ונמוסים בנמוסים ומנהגים במנהגים נגעו ויתמזגו יחד. ותוצאות מזיגה זו נשמרו לנו עד היום הזה ביהדות דמשק.

נצחו המסתערבים את הספרדים בכח ההשפעה של דמשק העיר הערבית. והספרדים עזבו את שפתם, שנו מעט מעט את מלבושיהם, הסתגלו להנמוסים המקומיים (מה שלא היה לא בצפת ולא בירושלים: בשתי הערים האלה נשארו הספרדים מדברים בשפתם וגם בנמוסיהם. והדבר מובן: בצפת ובירושלים חיו היהודים רק בתוך עמם ולא נתבטלו ברֹב גדול של ערבים ובסביבה ערבית כמו בדמשק). ואולם הצד היהודי, הצד התרבותי שבאצילי ספרד נצח. ואם אמנם לא נראה כאן בלתי אם “תרבות ספרד טרם תכבה”, יכולה היא מאה זו להראות על אנשים גדולים בתורה, בחכמה, בשירה וגם בהויות העולם⁸³.

 

המצב הרוחני    🔗

במקורות שונים נשמרו לנו פרטים שונים, המפיצים אור על המצב הרוחני של יהודי דמשק בעת ההיא. הדת תפסה מקום בראש ואִתה התורה. בתי-הכנסיות והמדרשים היו המרכזים הראשיים לבני הדור ההוא. היו לומדים שם שעורים בבקר ובערב וגם בצהרים שעורי משנה, רמב"ם – זה הלמוד ששבה תמיד את לב אחינו הספרדים – וגם תלמוד. בשבתות וימים-טובים היו החכמים דורשים לפני העם בבתי-הכנסיות בעיר ובגובר ומעוררים אותו לתשובה⁸⁴.

החנוך לא הצטמצם רק בבתי תלמוד-התורה לקטנים. נמצאו גם ישיבות בחורים תחת ראשות הרבנים מארי-דאתרא, שמהם יצאו גדולי-ישראל מורי-הלכה⁸⁵. הקהל דאג למוסדות אלה והחזיק אותם בכספו.

אמנם, נמצאו גם “עמי-הארץ” בין המון העם, על-פי-רב בין אותם הרוכלים מהמסתערבים, שרב חייהם בלו בין פראי-ערב לסבת פרנסתם. ואולם גם “עמי-הארץ” אלה היו שומרים מצוות הדת בכל דקדוקיהן, כי הרבנים השגיחו על עניני הדת בכל תקף ועז. לא הֵעֵז, למשל, מי-שהוא גם לשאת משא מחוץ לעֵרוב בשבת⁸⁶. “ומעשה היה בעם-הארץ, שהלך מצפת לדמשק, ובליל ב' של יום-טוב של גליות הכנור בידו וניגן, וחפצו לנדותו”, אף-על-פי שבארץ-ישראל כבר חול ומותר לנגן, משום שהיה עליו לנהג כחומרי המקום שהלך לשם⁸⁷.

גם סדרי-הקהלה, הזט"ה, המועלם, השיך-אל-יהוד, הרבנים והסופרים, דקדוק ויפי-הסדר בפנקסות חשבונותיהם והפרוטוקולים, הדאגה לעניים, לחנוך סדר העריכות מצד אחד, ומצד שני התפתחותם במסחר, חשבונות מסחריהם ואף כל המון הסכסוכים שפרצו בין התגרים, הזרועים על פני “השאלות והתשובות” – כל אלה מעידים שיהדות דמשק עמדה בזמן ההוא בגבה תרבותי מספיק.

החוש הצבורי היה אף הוא מפֻתח מאד באישי-הקהל. אספות הקהל היו, כנראה, לפרקים תכופים. כל דבר נכבד, כמנוי רב, לא נעשה בלתי אם בהסכמת כל אנשי הקהל ובחתימתם⁸⁸. ופעם בשנת של"ה אנו מוצאים, שנסעו עשרים בעלי-בתים מקהל אחד לצפת להביא משם רב לקהלה⁸⁹.

מלבד למוד התורה בבתי-הכנסיות והישיבות למדו היהודים לדעת את השפה הערבית. ובכלל מראה על התפתחותם הסגנון העברי של הרבנים במאה ההיא, וביחוד הסופרים של הקהלות, שנוסחי כתביהם יכולים לשמש לדוגמא לדיוק וברור.

מהערבים למדו היהודים את הזמרה, ובמדה ידועה גם את השירה⁹⁰. ואולם לצד הזמרה הערבית היתה בידם גם נגינת הספרדים שהביאו עמהם מארצות גלותם והורישוה לדורות אחריהם. ולרגלי הנסיעות התכופות של יהודי דמשק לפרס ותרכיה, והקשר עם ארצות אלו בכלל, הביאו אתם גם מנגינות פרסיות ותרכיות, שאותותיהם נכרו במאה ההיא⁹¹.

רוח השירה והזמרה שרתה על רוב יהודי דמשק מ“ראשיו ועד ערטלאיו”⁹². מלבד ר' ישראל נגארה המשורר הנאדר, קמו אז משוררים ומזמרים אחרים מחכמי העיר וגם מדלת העם⁹³. האחרונים שרו שיריהם בערבית. עד היום הזה נמצא אצל יהודי דמשק המון פזמונים עם “לחנים”, שרובם הם יצירות המאה הרביעית.

בלמודי התורה הצטינו חכמי דמשק ביחוד במקצוע “הדרוש”, יותר מרבני שאר עירות סוריה וא"י. אפשר מאד, שגרם לזה המון “עם-הארץ”, שנמצא ביותר בדמשק. לאלה התאימה האגדה יותר מההלכה והדרוש יותר מהפלפול⁹⁴. ביחוד גבר הדרוש במחצית השניה של המאה.

באותו הזמן היתה דמשק למרכזה של חכמת הסוד והקבלה המחודשה עפ“י האר”י. ר' חיים ויטאל משך אליו המון תלמידים מא"י וגם מארצות אחרות. וגם אחריו המשיכו כאן אחיו ר' משה ובנו ר' שמואל ותלמידיו את פעולתו. ואולם כדאי לצין את הדבר, שעם כל השפעת “הסוד” לא נפקד מקומו של “הפשט” ואף לא נפגע. ויתר על כן: למוד הסוד לא השאיר רשם מיוחד בדמשק במאות שאחרי כן, ועתה כמעט נמחה זכרו מדמשק.

השפעת הסביבה על היהודים נכרת בכל ארצות מושבותיהם, וגם ביהדות דמשק נכרת השפעה זו. ואם ביחס לשירה וזמרה, מלאכות ואמנויות שונות השפיעה הסביבה לטובה, הנה השפיעה גם לרעה בהשרישה ביהודי דמשק (ועד היום הזה!) את כל מיני האמונות הטפלות בכשפים, גלגולים, נבואת-המראה, השבעת-שדים, גורל-החול, שרטוטי היד, טפות השמן על המים וקמיעות, ועוד כהנה וכהנה. גם להשתמש בשבועות ובקללות על כל דבר מצער למדו היהודים מהערבים שכניהם. היהודים הלכו לשאל במכשפים הערבים בהמונים, וגם אחדים מהחכמים לא נקו מעון זה⁹⁵. ולא זו בלבד: היו גם יהודים ויהודיות, שלמדו את תורת הכשוף והצטיינו בה בתור מומחים. נמצאו שערבבו תורה זו בתורת הסוד היהודית ויערכו גורלות ולחשים ונבואות, שחול וקדש שמשו בהם בערבוביא. האמונות הטפלות האלו⁹⁶ דחקו את רגלי חכמת-הרפואה⁹⁷, שהיהודים הצטינו בה במשך תקופות שונות של דברי-הימים. וגם במצאנו זכר לרופא מדעי יהודי במאה הזאת, הנה היה גם הוא “חכם, רופא ומקובל”⁹⁸. בכלל היו משתמשים ב“מראות” ו“בטפות שמן על המים” ו“היו מוציאים כספים רבים למכשפים ומכשפות ערבים”⁹⁹.

השמוש בשבועות ובנדרים נפרץ גם הוא לרוב במאה הזאת. בכל עסק ומעשה תפסה השבועה או הנדר והקללה מקום בראש. הרגל זה רכשו להם היהודים מאת הערבים, ואולם נתנו לשבועות ולנדרים צביון יהודי. וכמובן שלשבועות אלה, שהדת תומכתן, היה חזֶק ותֹקֶף חֻקי יתר על אלה של הערבים. ועובדא היא, שכל יהודי ויהודי וגם הבור ועם-הארץ, ידע את כל הדינים והתנאים של הנדרים והשבועות עפ“י תורת ישראל. כשהשתמשו בשבועה ידעו איך “לחזקה במסמרות”, שלא תועיל לה התרת-חכם וכדומה. הנשבע היה נשבע “בנזירות שמשון, שנקרו הפלשתים את עיניו ושעקר דלתות עזה”, היה נשבע ב”תנאי כפול" וכדומה. ומובן מאליו, שרבה היתה העבודה על רבני דמשק למצא פתחי-חרטה כדי להתיר את קשרי הנדרים והשבועות של היחידים והקהלות שנדרו בשעת כעסם¹⁰⁰.

כנראה תפסו החרמות והשבועות מקום חשוב בין היהודים, אחרי גלותם מארצם ואחרי חרבן שלטונם, משום תיקון החיים הצבורים והפנימיים של היהודים בגולה. החרם והשבועה ונדרי הנזירות וכדומה היו הנודרים נדר ועומדים בפרץ נגד יחידים ההורסים את חוקי הצבור ותקנותיו.

כי בענינים הפנימים של היהודים לא היתה ליהודים מוראה של מלכות, וכל הסכמות הקהלות בערי הגלות נתחזקו ונתבססו בכח חזק רק בתוקף החרמות והשבועות שנלוו להן. ועד כמה גדל הכח הזה אנו רואים מתוך תקנת רבינו גרשום מאור הגולה, הנשמרת בחרדת קודש מאות רבות בשנים, וכל הרבנים שבקשו לה היתר במשך תקופות רבות לא יכלו בכל מאמציהם להחליש את חמר ה“חרם” והקללה הצרופה אליה.

בכח החרם והשבועות נתקיימו כל שטרי החוזה, גמרי-נשואין וכל הסכמות שבין יהודי לחברו. ובאלה הובטחו הצדדים הרבה יתר מאשר יכלו להבטיח עצמם על ידי כח הממשלה ודברי ערבות אחרים.

עד כמה היה כח השבועה יפה בעת ההיא נראה מתוך זה שכל עסק פרטי או כללי, מנוי רב או פטורו, גבית מסים והערכות¹⁰¹ או קיום נשואין – נחרצו בכח השבועה, המופלגה והאיומה, שרק בדמשק ובתקופה זו היתה קימת. ואף מי שנתאהב באשה ידע להשבע “שלא ישא אחרת זולתה, ואם ישא יהי נזיר עולם, נזיר שמשון, שנקרו הפלשתים את עיניו”¹⁰². ובזה הכריח את ההורים להשתדל בדבר ולגמר את השדוך.

השדוכים בזמן ההוא החלטו בבחרותו של החתן וילדותה של הכלה, “שאלות ותשובות” שונות דנות בעניני נשואים כאלה. אחת, לדוגמא, דנה בדבר גט שנתן ר' יצחק בן החבר הר' חיים לחנה בת ר' שלמה יעבץ ביום ז' כסלו שנת שכ“ח, והיא נולדה ביום ז' אדר שנת שט”ו¹⁰³, והרי היו הנשואים זמן מה לפני הגט, והיתה איפוא פחותה מבת שתים-עשרה כשנשאה. ועוד דוגמה טפוסית: “בחור אחד נשא אשה בת י”ב ולא יכול לה. כל השכנים מודים היות לו קצת חולי ובא לשחק על בנות ישראל, כי כן בהיותו בן כ"ג שנה ולא היה רוצה להנשא“¹⁰⁴. שדוכים אלו של הקטנים או של הילדים היו נגמרים על רגל אחת במסבת רעים ובסעודת פורים¹⁰⁵. עפי”ר היו משתדלים להשתדך עם קרוביהם מבני המשפחה¹⁰⁶, כמנהג וכחובה אצל הערבים עד היום הזה.

כדי לתת תמונה שלמה של חיי היהודים בזמן ההוא אין להעלים עין גם מזה, שלמרות מה שהיו זהירים אז בכל מצוות הדת לכל פרטיהן, אנו מוצאים במאה הרביעית קלות-ראש יתרה במה שנוגע לאהבה, נשואים וצניעות הנשים בכלל. הפנוי והפנויה, או בכלל האיש והאשה, לא היו רחוקים זה מזו, כנהוג אבל¹⁰⁷ היהודים החרדים בדורות הקדמונים ואפילו האחרונים: מעשי “התאהבות” היו מצויים לרוב, וקרו גם נשואים בכפיה ע“י נדרים ושאר אמתלאות. ומעשה ביהודי אחד בדמשק שנקרא בתאר “רבי” והוא “רבי אליעזר בן-מאיר גנל (צבי) אל בעל-בכי (מהעיר בעלבק) שעמד בשוק ושוחח בידידות עם מואנסה בת החכם ר' יהודה רקי, ואכלו ביחד תפוח זהב, ובתוך דבריהם הוציא ר' אליעזר טבעת ותחבו על אצבעה של מואנסה וקדשה בשוק”¹⁰⁸. אמנם המצב הפרוץ הזה בקדושין-חטופים היה שורר אז בכל ארצות המזרח ממצרים ועד חלב. מעשה דומה לנזכר קרה אז גם בקהירו אשר במצרים¹⁰⁹. והמצב הזה נמשך עוד משנים קדומות. עוד בשנת ש”ב קרה בארם-צובא, הוא חלב, “שבחור קדש בחורה לפני שני עדים בסתר ובמרמה, אשר הביא סכסוך גדול בעיר, וישאלו את פי רבני צפת”. ואז התקינו בעדות אלו לא לקדש כ"א בפני עשרה, מנהג הקים עד היום הזה¹¹⁰.

מלבושי הנשים היו פרוצים יותר מדי. וכן תכשיטיהן, כמו, “אלו הפינגאניס (צעיף) אשר בראשיהן, ודדיהן מגולות, וממלאות על חזם בגדים כדי שיראו דדיהן גדולות ומוליכות אל הליזארה (בגד לבן שמתעטפות בה) והנוקאניס (מכסה הפנים) דקים להראות גופם, ומשימים מיני בשמים לגרות יצר הרע באנשים בשוקים וברחובות להראות העמים את יפים”¹¹¹. מתכשיטיהן נזכר עוד “קלריגיאה (ענק) של זהב שיש בה עשרה זהב מתקאל”¹¹². לפריצות זו גרמו וַדַי חיי דמשק העליזים, שירתה וזמרתה, טבע הארץ הטוב, מימיה המרובים ופריה המתוק והמצוי בשפע. ואם גם לא נאמין לכל המון האשמות הנמצאות במקורות שונים על הפריצות, ששררה בדמשק בחלק מן המאה, הנה מעט מן האמת וַדַי יש בזה, ולא על חנם פגעו בענין זה קנאי הדור ההוא¹¹³.

בעניני הנשואין יש עוד להעיר, שהיתה ליהודי דמשק בזמן ההוא כתובה מיוחדת “כתובה כמנהג דמשק”, והיא עפ“י תקנה האומרת, שאם מת הבעל ולא השאיר אחריו זרע של קימא יחלקו יורשי האשה עם יורשי הבעל “שלא יהי שורך טבוח לעיניך ולא תאכל ממנו”. תקנה דומה לזו נמצא אצל היהדות המערבית בשם תקנת טוליטולא¹¹⁴. כנראה, ראשית יסוד מנהג זה בימים קדומים. הראיה לדבר, שחכמי הדור ההוא כבר נסתפקו בפרטיה¹¹⁵. ומפני שנויי המנהגים בענין זה בשאר המדינות נאספו אספות רבנים גדולות בשנת ש”ה ובשנת שכ"ט והוסיפו וגרעו מתקנת הכתובה וממנהג-דמשק¹¹⁶. בכתובת דמשק היה גם “מוקדם ומאוחר”. פרוש “מאוחר” הוא כעין זה שאנו רגילים לקרא בשם “תוספת-כתובה”, שמקורה וקיומה היה רק בדמשק, ובמאה זו נִדְבַּר הרבה מאד על אודות “תוספת” זו¹¹⁷.

בכלל נוכל להכיר את ערך ישוב דמשק בזה שמנהגי דמשק, העיר שנמשך בה הישוב היהודי משנים קדמוניות בלי כל הפסק, היו תמיד לקו וליסוד לרבני א“י וסוריא. ועל מנהג דמשק נסמכו בכל דבר ספק, ואם לא הוחזקה במקום אחר בא”י אחרת מזה שנהוג בדמשק, קימו וקבלו גם בשאר עירות את מנהגי דמשק והחזיקו בהם¹¹⁸.

 

היהודים במעמד המדיני    🔗

כאן טרם נכלה דברינו הננו עוד לסקור בקצרה את יחס התושבים והממשלה ליהודים בימים ההם. ואכן יש להבדיל בין יחס התושבים של הארץ, שהיה בכלל טוב אל היהודים, ובין יחס באי-כח הממשלה הרשמית התורכית, שמשלה אז בסוריא. יחס זה התחלף לא רק בהמיר הכליף בקושטא, כי-אם ככל אשר יעלה רוח מושל העיר או המשנה.

עם הערבים ישבו היהודים בשלום ובשלוה. אין לפנינו כל רשמי איבה בין שני העמים. אמנם על פרשת דרכים קרו מקרי שוד ורצח מרובים, אך אלה נעשו בידי הערבים הפראים יושבי מדבריות, או גם חבורות שודדים, אשר לא הפלו בין יהודי לבין ערבי, לשלל שלל ולבוז בז ולרצוח נפש.

היהודים עסקו בכל סוגי המלאכה וחדרו לכל סעיפי המסחר של הערבים באין מכלים דבר. הם סחרו אל הערבים בשוקיהם. והיו שוקים שהיו שיכים כלם ליהודים, מפני שבמקצוע זה עסקו לרוב רק הם, כגון שוק הצורפים, הקַים עד היום בדמשק קרוב למסגד בני אומיה המפורסם, והמזכיר את שוקי “אגודות-האומנין” (Zünfte) של ימי הבינים¹¹⁹. רק במסחר הבשר היו היהודים נכנעים וכפופים לערבים¹²⁰, אך הסבה ברורה, כי משום ענין הכשרה והטרפה הוכרחו היהודים תמיד להשתתף עם הטבחים והסוחרים של הבהמה הערבים, שלא יפסידו בטרפה. והערבים השתמשו בזה, כמובן, לתועלתם.

עשירי היהודים עסקו הרבה עם הערבים בעניני כספים¹²¹ ורבית. ואולם לעמת זה עסקו בזה גם עשירי הערבים עם היהודים. והאמונה רבתה בין שני הצדדים.

גם על אודות היחס הטוב בין ראשי-הדתות של שני העמים אנו מוצאים עובדות משמחות. “הדיינים”, או ראשי הדת המושלימים, כבדו את עם היהודים ודתם¹²².

ע“ד יחס רע ליהודים אנו שומעים הד רק מהכפר גובר. ואולם פלחי גובר ידועים לרעים¹²³. והרבה אגדות-עם נשארו ע”ד בני גובר ויחסם ליהודים. היו גם מקרים בודדים של צרות במשך המאה הזאת. כאן לא נזכירם כי-אם בדרך כלל.

בראשית המאה קרה המאורע ההיסטורי של ה“גאַמע אִלאַכְמַר”, זה ביהכ“נ, אשר חרבותיו עמדו עד לפני עשר שנים כשריד היסטורי באמצע שמינית היהודים ומזכיר אגדות נושנות, שיש בהן הרבה אמת; מעשה זה השאיר חותמו ביהדות דמשק בקינה המיוחדת של קהלת דמשק הנקראת בשם “קצאת אלג’אַמע אלאַכמאַר, (לאמר ספור ביהכ"נ “האכמאר” או “האדום”, או על שם “חמרא”, עי' להלן). עוד לפני שנים מעטות היו מבכים ב”קינה” זו את חרבן ביהכ“נ העתיק ביום תשעה-באב יחד עם חרבן בתי-המקדש והאומה. ומעשה שהיה כך היה: לפי אגדת-עם, בדמשק, בביהכ”נ המיוחס לר“א בן ערך¹²⁴ בחיר תלמידי רבן יוחנן בן זכאי, היה פרנס או “מועלם” ושמו מרדכי ממשפחת חמרה. פעם בא אל ביהכ”נ בשבת בבקר, וימצא והנה איש זר יושב על מקומו, מקום הכבוד בביהכ“נ. הפרנס רצה לסַלק ממקומו את הזר, אך הקהל הניאו. חמת “המועלם” בערה עד להשחית. הוא הלך אל המושלימים, המיר את דתו וגם הקדיש את חצרו וביהכ”נ בתוכו לישמעאלים. וככה נהפך ביהכ“נ היותר עתיק למרג’ז¹²⁵. מסביב לביהכ”נ נהרסו עוד כמה חצרות של יהודים, ובתוכן גם הקדשות (וַקוף) לעניי ישראל. נראה הדבר כי, כדי שלא לביש את משפחת חמרה, הפכו את המלה וקראו לג’אמע “אלאכמר”¹²⁶.

כך, או באיזו שנויים קלים, מסופרות האגדות בענין זה בפי בני דמשק. ואולם עפ“י המקורות של אותה תקופה נכר, שכך היה מעשה: הישמעאלים בנו סמוך לביהכ”נ הזה בית-תפלתם, ועפ“י נמוסי דתם כל הבתים אשר מסביב לבית-תפלתם יחרבו ויפנו מקומם, ועי”ז נסגר ונחרב ביהכ“נ וכל בתי החצרות הסמוכים, שרובם היו הקדש לעניים (וַקוף). ר' כלב פינטו השתדל בשוחד ממון, וגם שלחו שליחים לקושטא, להציל איזו בתים מכליון, אבל ביהכ”נ עצמו נחרב. אחרי זה הלכו בני עדת מסתערבים ומכרו “המצוות והמשכנות” וקנו מקום לביכ“נ חדש. זהו מה שנמצא על ענין זה ב”אבקת-רוכל" ס“י קכ”ב. מתוך זכר השתדלות ר' כלב פינטו, נראה, שזה היה בראשית המאה, שאז חי ר' כלב פינטו. ב“אבקת-רוכל” לא נזכר שם ר“א בן ערך, רק “ביכ”נ מיוחד”. גם הספור על “המועלם” לא נזכר. מחבר הספר דברי ימי ישראל בתוגרמה הביא דברי “אבקת-רוכל” בלי יחס העובדא אל ביכ“נ ר”א בן ערך וגם לא ה“מועלם”. ואולם עובדא זו נמצאת ברורה בשו“ת המביט¹²⁷ בח”ג סימן צ“ט, משם נראה, שהיה בדמשק מועלם, שמצודתו פרושה ע”י נעריו בצפת. הוא הקדיש מקודם מאחוזותיו לקהלות ולבתי-כנסיות, ואח“כ חזר והקדישן לגויים אחר שהמיר דתו. וזה לשון המבי”ט: “ידוע ומפורסם כי גם בדמשק הקדיש קצת קרקע לבית-הכנסת ואח”כ כשהמיר הדת חזר ומכרם לגוי, ובעונות היה זה סיבה לחרבן הבית-כנסת הקדום בדמשק, שהיה קבלה בידם שנבנה בהכ“נ על יד רבי אליעזר בן ערך, תלמיד רבן יוחנן בן זכאי. מעשי האיש המקדיש היו רעים וחטאים, לא נתלה דבריו לשום זכות גם בהיותו שם יהודי קודם שהמיר, כי אפי' בשטר שהקדיש, שבשם יהודי היה מכונה, לא היתה דעתו להקדישה אלא דרך יוהרא אמר כך “כמו שעשה בדמשק בשאר הבתים”. מתוך שתי התשובות שלפנינו במבי”ט ובאבקת-רוכל נוכל לבאר לנו את המאורע: המועלם הזה היו לו קרקעות סמוכות לביהכ“נ המיוחס לראב”ע ולבתי וקוף. מקדם הקדישם לביהכ“נ, אבל החזיק הנירות אצלו, ואחרי שנשתמד (מפני סבת “מקום כבוד” בביהכ"נ, ואפשר מפני מחלקות אחרות, אחרי שהעם לא בחר בו לראש והיה רע גם קודם שהמיר) הקדיש מאדמתו לגויים ויבנו על הקרקע בית-תפלה להם. ואחרי זה יצאה הגזרה עפ”י החק, שכל כנסיה מושלימית סביבה הקדש – להחריב את ביהכ“נ של ראב”ע.

אגדת-עם בדמשק מספרת, כי אחרי אשר נחרב ביהכ“נ לא היתה תקומה למסגד. כל באי שעריו נפגעו במיתות חטופות. פעמים רבות נסו לקוממו ולבוא שעריו, ותמיד היו מפולות שם, עד כי נואשו ממנו ועזבוהו. מני אז היה הבית שמם וחרב. עד שנות המלחמה עמדו חרבותיו. הכהן האנגליקני המלומד מר הנאואר (הנמצא כעת בירושלם) עוד הספיק לצלם את חרבותיו בכמה וכמה תמונות מפורטות. ואולם עפ”י פקודת מושל סוריא ומפקדה ג’מל פחה הידוע, חֻלצו אבניו היפות ושרידי עתיקותיו ונקבעו במקומות שונים ברחוב שנקרא על שמו ובבניני תפארה שהקים ג’מל פחה בדמשק במקומות שונים.

בדמשק מצאנו עוד שריד השיר המזכיר את המאורע הזה בקינה הנקראת בשם “קצאת אלג’מע אלאכמאר”, שהיו נוהגים לקונן בבתי-הכנסיות בדמשק עוד לפני שנים מספר ביום ט' באב, והננו נותנים הקינה במקורה הערבי עם תרגום עברי.

אלג’מע אלכמאר    🔗

“קצאת אלג’אמע אלאחמר”¹²⁸

1) אל וויל לנא, אל וויל לנא

לאן אתשתת שמאלנא

אל וויל לנא מן כטאיינא

יא כאלקנא אנפר לנא

2) תעו אסמעו יא חבאייב

יא אהלנא ואל קראייב

ניתנא גמיע אל מצאיב

ואנהדו [ואנכרבו] כנאייסנא

3) בדי אלעכס פי הלשהר

הו מעכוס טיל אלצהר

ובהי אנקהרנא קהר

דאיים הו שהרנא

4) וקעת עלינא אל ג’רה

למן כרבו אל חארה

בקו מסלמין ונצארא

סכו [יסוכו] פי ארקאבנא [ארבאבנה]

5) כראבו אל ביות ודלדכאכין

כאנו ווקף ללמסכין

יארית פי קילובהון סכאכין

כמא פתפתו כבודנא

6) דימוענא צארת מזארב

למן בנו [חרבו] אלמחראב [אילמחאריב]

סדו עלינא אל אדראב

ואחאקרהון ילבסונא

7) יקולו אבעיד אבעיד

להל מכאן מה בקית תצעיד

מן צותהון צארת קילובנא תרעיד

אל אנבאר פי אתמאמנא (או “אתמאנינא”)

8) ג’אנא אל עכס ואל נקצאן

פי הלשהר אסמו ניסן

בהו (עיד) אלפטיר יא אנסאן

הוא כאן שום אעיידנא

9) אלשהר אלדי כאן בהי אפכאכנא [פכרנא]

הוא כאן שהר עכסנא

ואתשתת שמאלנא

ובהי כרבית [כרבו] כנאייסנא

10) מן אל היכל ארתמא [אותמה]

טלעת אל גברא [אגברי] ללסמא

כאן אבלאנא אללה בלעמא

ולם ינצרו עיוננא

11) כאנו כנאייסנא עגב

לם יתמנו בלדהב

עליהון קלבי אלתהב

ואנכרבו [ואתהדדו] כנאייסנא

12) בעד מא כאנו כנאייסנא ללצלוואת

צארו ביות ללכּלאוואת

אל וויל עלא האדי אלבלוואת

אלדי קדר אכטינא

13) פי שנת שוויה אנשווינא

ואנחרקאנא [אתקדקדנה] ואנכווינא

מא כונא וועינא [ונחניו מא כנה נאווינה]

עלא אכתראק גמאעתנא [אחפאבנה]

14) מן כתר אל זנוב ואל כטאיא

ניתנא גמיע אלבלאיא [בלוויה]

לאללה צהו אל נייא

ואתחבבו יא אזוותנא

15) נטלוב מן אללה אל רחמאן

ינצור לנא ן' עתמאן [עימראן]

וינאדו לנא בלאמאן

וינקהרו אעדאנא [וינקטעו]

16) ואלדי אכרננא מן מצר

יאמור לנא בלנצר

ויבני להא הדאך אלקצר

בלסרעא באיימנא [פי אל עגליה]

ואנא אלדי צנפתהא וכתבתהא

צפצפתיהא וכוונתיהא

מוסא מעלי כניתנא

“ספור מסגד האדום”    🔗

אבוי לנו, אבוי לנו

כי נפזרו קבוצנו,

אבוי לנו מחטאותינו,

הוי יוצרנו סלח לנו.

בואו שמעו אוי האוהבים,

בני משפחתנו והקרובים,

באונו כל הפגעים

ונחרבו כנסיותינו

החלה הצרה בחדש

הוא במזל רע כל הדורות

ובו נשפלנו שפל

תמיד הוא חדשנו¹²⁹.

נפל עלינו הבֶגד פתאם

מאשר החריבו הרחוב,

נשארו משלמים ונוצרים

יחתכו בצוארותינו

החריבו הבתים והחנויות

היו “הקדש” לעניים

מי יתן בלבותיהם סכינים

כאשר נקבו כבדינו.

דמעותינו היו צנורות

מאשר בנו ה“מחראב”¹³⁰

סגרו עלינו הדרכים

ונבזיהם ילבשו (כלומר: ימשלו).

יאמרו: סורה סורה

למקום זה לא תעל עוד

מקולם רעדו לבותינו

והעריצים בפיותינו (כלומר: הדימונו) (או “השמיניות”,

באתנו הצרה והמצוקה היינו הרחוב).

בחדש שמו ניסן

בו (חג) הפסח, הוי האנשים,

הוא היה הרע בחגינו.

החדש אשר בו היתה שמחתנו

הוא היה חדש צרתנו

ונפצו קבוצנו

ובו חרבו כנסיותינו.

מן ההיכל התרומם

עלה האבק לשמים,

הכנו אלהים בעורון

ולא תראינה עיננו.

היו כנסיותינו פלא

לא ימלאו בזהב,

עליהן לבי נתלהב

ונחרבו כנסיותינו.

אחרי היות כנסיותינו לתפלה

היו לבתי מחראות,

הוי על הצרות האלו

אשר הסבו חטאותינו.

בשנת שוו"ח נצלינו¹³¹

נשרפנו ונכוינו,

לא עלתה לנו ארוכה

על פרוד קבוצינו.

מרב העונות והחטאים

באונו כל הצרות

לאלהים זככו הכונה

ואהבו איש אחיו אחינו¹³².

נבקש מאת אלהים הרחמן

ינצור לנו בן עתמאן

ויושיבנו בטח

וישפלו אויבינו.

ואשר הוציאנו ממצרים

יצוה עלינו ישועתו

ויבנו לנו אותו הארמון

במהרה בימינו [בעגלא].

ואני אשר חברתיה וסדרתיה

ערכתיה וכוננתיה

משה מעלי כנוינו¹³³.

ההשתדלות גם בעד ערי א"י וסוריא, אם לפני המשנה בדמשק ואם לפני הממשלה והפרנסים היהודים בקושטא¹³⁴.

השתדלויות אלו עלו תמיד בכסף רב. את הכסף השיגו, בשעת הדחק והצורך בסכומים גדולים, מזה שהיו ממשכנים את כלי הקדש החשובים והעתיקים של בתי-הכנסיות. וככה ירדו לטמיון גם כלי הקדש האלו יחד עם אבדן המקדשים אולם כמו שהזכרנו סבלו היהודים לעתים ביחוד מפקידי הממשלה, התורכית. בהיות אז דמשק, מפני קשי הדרכים רחוקה, מקושטא, היה “המשנה” מושל א"י וסוריה גוזר ועושה מה שלבו חפץ, ומוציא כל זממו לפועל בטרם יכלו היהודים להביא את משפטם וקובלנתם לפני ממשלת קושטא. לפעמים היו באות גזרות גם מקושטא עצמה.

במאה זו חלה גם גזרת היין, גזרה מצויה בכלל במאות הקודמות, והיא שלא תמצא ולא תראה אצל יהודי כל טפת יין. השוטרים הורשו לבוא לבתי-היהודים ולחפש בתבות ובארגזים – אגב-אורחא, כמובן, היו גונבים ושוללים כאות נפשם¹³⁵.

מקרה אחר מספר כזאת: פעם אחת הביא בן המשנה הרוג אחד, פגר ישמאעלי, ויתלהו על עץ בשוק היהודים נגד בית-הכנסת, ויניחהו שם שלשה ימים עד כי עלה באשו, למען ישמעו היהודים ויבהלו וימהרו להביא את המס הכבד שהטיל עליהם¹³⁶. בזמן ידוע היה אסור ליהודים לצאת בלילה מפתח ביתם.

אך במקרים כאלה היו משתדלים המועלם, השיך אל-יהוד ועמם זט"ה, ובשוחד כסף או ביחסי-ידידות עלה הדבר בידם פעם בפעם להעביר את רוע הגזרה. היו שולחים גם שליחים לקושטא להתאונן על המשנה ועל “השוישים”¹³⁷, ופעם עלה הדבר בידם להוריד גם את המשנה. כאשר הזכרנו לעיל, יצאה מדמשק העתיקים¹³⁸. ויש שהיו גדולי העם מרבים להוציא על כך גם את כספיהם הם.

ואולם ההשתדלות נעשתה תמיד רק בענינים כלליים. אף פעם לא מצאנו השתדלות לדרש את דמי היחידים הרוכלים, שנעשקו ונרצחו ע"י השודדים והרוצחים, וביחוד במקרים שידעו והכירו את הרוצחים. ולפעמים מוצאים אנו, כי היהודים דברו עם הרוצחים, שהודו בעצמם, שהרגו את פלוני ופלוני היהודי, והם לא תבעום למשפט¹³⁹. וכנראה המצב גרם לכך. גם הערבים סבלו מאלה השודדים היחידים והמאורגנים¹⁴⁰, אלה היו מושלי הדרכים והמדבר, ואף הממשלה בצורתה אז לא יכלה להם. לעתים אפשר שעברו על כל אלו המאורעות בשתיקה רק למען יוָדע להם דבר האסון לפרטיו, לטובת אלמנות הנרצחים, כדי שלא תשארנה עגונות.

ואולם אחרי כל-אלה, אם נשוה את מצב יהודי דמשק אל מצב היהודים בעירות א"י וסוריא כבירות וצידון, שסבלו מעוני ודחק, ממגפות תכופות, מארבה, מהתנפלות הדרוזים וביותר מרדיפות המושלים האכזרים, – נמצא מצבם של יהודי דמשק טוב ואיתן, טוב במצב החומרי ואיתן במצבם הרוחני. תולדות חיי הרבנים, ראשי-הקהל והעסקנים של הדור ההוא ראויות הן לשימת-לב מיוחדת.

 

רשימת אישים ומשפחות יהודים בדמשק    🔗

במאה הרביעית לאלף הזה    🔗

רשימה זו נאספה בידינו דרך אגב מתוך החמר אשר לקטנו לתולדות היהודים בדמשק במאה הרביעית, וראויה היא להתפרסם גם כמות שהיא בהיותה משלמת את צורת החיים היהודים בדמשק במאה ההיא. וכשהיא לעצמה חשובה רשימה זו גם בתור רשימה של שמות ומשפחות יהודים בעיר מזרחית.

רובם של השמות נלקטו מספרי הרבנים, ונחזיק טובה לרבני הדורות האלה שמעטו בשמות מושאלים של “ראובן ושמעון” והודיעו לנו עפ"י רוב את שמות הנושאים של שאלותיהם ותשובותיהם כמות שהם.

ברשימה זו נמצא שמות משפחות שלא נדע זכרם בשום ספר ורשימה של גטין שערכו אותם הרבנים המזרחים ברשימות חשובות ונכבדות.

---

רבים משמות-המשפחות הנזכרים ברשימה זו נמצאים עד היום בדמשק. ואחרי השואה של רשימה זו אל רשימת מועמדים לבחירת ועד העדה בדמשק, שנערכה בשנת תרע"ח, אני מציין בכוכב * אצל כל שם-משפחה, שנזכר באותה הרשימה.

לעומת זה אין ברשימתנו שום זכר למשפחות המיוחסות בדמשק במאה השנה האחרונה כמשפחת פרחי, טוטה, לאניאדו, ליסאבון, ששון ועוד. וכנראה שכל אלה באו לדמשק במאות האחרונות.

כבר הזכרנו בפנים מאמרנו, ע“ד שמות בתי הכנסיות בדמשק רַקי, פרנג’י, כולייף, מנשה ועוד, שכלם נקראו על שם משפחות, ורובם כנראה נוסדו במאה הרביעית ע”י אבות המשפחות הנ"ל.

---

אבו-חמרה – סולימאן רקאק-דידיע (שו"ת נבחר-מכסף)

אבו-חצירא – רבי שמואל, (איש קדוש – מוזכר במאמרנו לעיל).

אבולאפיא* – רבי חיים, (רב, חתן מהר"י בי-רב)

אבולאפיא – רבי יעקב, (בן הקודם, רב וראש ישיבה ידוע בדמשק).

אוזידא – יעקב

איטאליאנו – חנן, (גבאי חברת גמלת חסדים, מוזכר ב“מימי ישראל” לר"י נגארה).

אלבו – אברהם; רודריגו אחיו של הקודם; גאמילא אשת אברהם (ר' אברהם נפטר בלא בנים וגאמילא נזקקה ליבם רודריגו – מביט ח“ב פ”ג. ממשפחת אלבו נזכרו במאה השלישית הרב יצחק אלבו – אבן שמואל ע' 53.

אלבוב – או אלבום – ר' יהושע (חכם ולחשן, מוריד מלאכים במראה הזכוכית, שבחי רח"ו)

אלשיך – הרב חיים (נזכר בין רבני דמשק בדברי יוסף לסמברי כ"י)

אלשיך – הרב משה בן הרב ר' חיים (הקודם) (מגאוני צפת, בא לדמשק והתישב בה באמצע המאה הרביעית. תולדותיו ידועות).

אריפול – רבי שמואל (בעל מזמור לתודה. מוזכר בין רבני דמשק במאה הרבעינית בכ"י סמברי).

בן-אררט – ר' יוסף (אורח בדמשק, בא להשתדל לפני פחת דמשק ע“ד הקמת הריסת טבריא – “עמק הבכא” לר”י הכהן).

אשכנזי – רבי בצלאל (רב בירושלם, בא לדמשק בשנת שמ“ח לקבץ כספים בעד עניי א”י ולהשתדל בעד היהודים לפני פחת דמשק – “מימי ישראל” לר"י נגארא)

אשכנזי – אברהם

אשכנזי – יצחק ב"ר אברהם (הקודם)

אשכנזי – יעקב ב"ר אברהם (הקודם) (ר' אברהם ובניו היו המדפיסים שהביאו את הדפוס היהודי הראשון והיחידי בשנת שס“ה שנדפס בו ספר אחד, הוא “כסף נבחר” לר' פינטו. עי' בפנים מאמרנו לעיל. הם היו מעולי ארץ אשכנז, כי נמצא זכרם במקומות אחרים בשם אלימאן. אבל זולתם רוב בעלי המשפחות “אשכנזי” היו ספרדים. יעקב אשכנזי מדמשק נזכר גם בשבחי רח”ו במעשה הגלגול של בת רפאל עניו).

אשכנזי – ר' לפידות (חכם מוריד נשמות ומגלים לו עתידות – שבחי רח"ו).

בוקעי* – ר' אלעזר הכהן (עסקן ואפוטרופוס, “איש זרוע כחו בפיו וקולו כנחש ילך בוקעת ועולה בוקעת ויורדת” – שו“ת ר”ב אשכנזי ט"ו).

בליביש או בלילוש – אברהם

בליביש או בלילוש – משה, בן הקודם (סוחרים – מביט ח“א ל”ב).

ביסורו – רבי משה (רב עדת האיסקליינים בראשית המאה).

בי-רב – רבי יעקב (מצפת, בעל ה“סמיכה”. רב בדמשק ובגובר בראשית המאה – תולדותיו נתפרסמו ב“הצופה מארץ הגר” תרע“ב ח”א ע' 33–25).

בירואני – ר' ניסים (רוכל וסוחר בכפרים באמצע המאה, העיד על הריגת חברו כליפה הכהן – שו“ת נבחר מכסף נ”ח).

בעל-בכי או בעל בקי על שם העיר בעל-בכי – ר' משה

בעל-בכי או בעל בקי על שם העיר בעל-בכי – ר' צדקה

בעל-בכי או בעל בקי על שם העיר בעל-בכי – ר' צפניה (ר' משה בעל בכי רוכל העיד על הריגת ר' צדקה ור' צפניה רוכלים, בסביבות דמשק – שו“ת ר”מ אלשיך סימן מ"ג).

ברוך – רבי משה (דיין ורב עדת הספרדים בשנת ש“ך – אבקת רוכל קי”ג; מביט ח“ב סימן ט' ופ”ג. מדמשק עבר לשכם והיה בה לרב – מביט ח“א קכ”ג).

ברור – רבי משה (סופר הקהלות ואח“כ דיין בדמשק, ולפני זה היה רב בשכם – מביט ח”א ר“ה ורס”ז, וח“ב ט' וקכ”ג)

ברכה – ר' שלמה (שליח צבור, מוזכר ב“מימי ישראל” לר"י נגארא).

בת-שבע – אברהם ב"ר מתתיהו (מסלוניק, הוא הביא הדפוס לבקשת המדפיסים אשכנזי הנ"ל)

בן הגאון – רבי שלמה (מאנשי המעמד של הספרדים בראשית המאה, חתם על שטר מכר של מקום קברות בשדה הקהלה, ביום ו' תשרי שנת ש“ו – אבקת רוכל קי”ג).

אל גאליר – רבי דניאל (מאנשי המעמד של הספרדים כנ“ל – אבקת רוכל קי”ג).

גאגין – רבי אליעזר (דיין, חתום בקבלת עדות ע“י ב”ד, ביום י“ג אייר שע”ז – “נבחר מכסף” כ"ו).

גזאל (איל בעל בכי) – ר' אלעזר ב"ר מאיר הלוי (קדש את מואנסה בת ר' יהודה רקי בעל כרחה בשוק – שו“ת ר”ב אשכנזי ה' ור“מ אלשיך ק”ד. משפחת גזאל נמצא ר' משה גזאל, שהיה בשנות תכ-ל רב בדמשק – תשובת “דרכי נעם” ח“מ סי' מ”ד).

גאליקו – ר' אלישע מגאוני צפת, קברו בדמשק על יד קברו של ר"ח ויטאל.

גאנדור – בני (במעשה הגלגול שבשבחי רח"ו).

גאני – יהודה

גביזון – ר' דוד

גביזון – ר' מאיר אחיו של הקודם (שני האחים היו גם חכמים וגם סוחרים גדולים במשי ונשאו ונתנו בין דמשק למצרים. ר' מאיר היה בסוף ימיו לרב במצרים – ר“ב אשכנזי סי' ע‘, אהלי יעקב סי’ נ”ג. הם היו ממשפחת ספרדים ושפתם לאדינו – עי' ר“מ אלשיך סי' מ”ד. בזמן ההוא נמצאו גם בחמה ובחלב ישעי' ובנו משה גביזון).

גלאנטי – הרב משה הראשון (מגאוני צפת אורח מצוי בדמשק בראשית המאה).

גלאנטי – הרב מרדכי (מרבני דמשק).

גלאנטי – רבי אברהם (דיין מבי“ד של הר”י פינטו – “נבחר מכסף” כ"ו, והוזכר גם אצל סמברי).

גרשון – עמרם (מנכבדי הספרדים בראשית המאה, חתום בקיום עדות ג' ניסן שכ“ה – מביט ח”ב ט').

דוילא – יוסף

דיין – ר' חייא (מוזכר אצל ר“י סמברי כ”י בין רבני דמשק במאה ההיא. אולי הוא רבי חייא רופא בעל “מעשה חייא”)

דניאל – רבי אשר (מאנשי המעמד הספרדי בראשית המאה, חתום בשנות ש“ו ושכ”ג על שטר מכר מקום קברות הנ"ל).

בר-דניאל – נח (חכם ודיין – נבחר מכסף כ"ו).

הורוויץ – רבי ישעי' הלוי (השל“ה עלה לא”י דרך דמשק, ובה קבלו פניו חכמי ירושלם ויגישו לו בקשתם שיתמנה לרבם – מכתב השל"ה בסוף “אבן-שמואל”).

ויטאל – רבי חיים ב"ר יוסף (הרב המקובל. דיין ודרשן ומשפיע חכמת הסוד).

ויטאל – חנה (אשת רבי חיים, נפטרה בשנת ש“נ – שבחי רח”ו).

ויטאל – שמואל (בן רבי חיים, וחתן רבי יאשיהו פינטו, רב-דמשק, דיין ומקובל).

ויטאל – אנגילא בת ר' חיים

ויטאל – רבי משה ב"ר יוסף (אחיו של רח"ו, חכם ומקובל – “מעשה-נסים”).

ווילילאש או ווילווש – אברהם

וינטורא – יעקב

זאבי – ר' שמואל (חכם אורח בדמשק – “מימי ישראל” דף קנ"ג).

זרחיה – יצחק (רוכל בכפרים, העיד על הריגת מנצור וחצ’ר (עיין להלן) באמצע המאה – “נבחר מכסף” נ"ט).

חבר – רבי יצחק (רב בדמשק בראשית המאה – שו“ת מהר”י בי רב סי' ד' ובמסע פלוני אלמוני שבסוף ספר שבחי-ירושלם).

חבר – רבי חיים ב"ר יצחק (הקודם) (היה חותם “חיים החבר”, היה רב האיסקליינים – מביט ח“ב פ”ח, ו“אבקת רוכל” קי"ג).

חבר – יצחק בהרב חיים הקודם (בשנת שכ“ח גרש את אשתו חנה ב”ר שלמה יעבץ – מביט שם).

חייט – שמואל

חייט ערבי – ר' יוסף (“רבי יוסף חייט ערבי הדיין הדמשקי” – “שלשלת הקבלה”, ומובא גם בין רבני דמשק אצל סמברי כ"י).

בן-חיים – ר' אברהם (דיין קבל עדות בשנת שכ“א – מביט ח”ב ט‘. קרוב לזמן ההוא נמצאו חכמים רבים ממשפחה זו בא"י ובמצרים, ר’ שמואל בן-חיים בעל קרבן העדה. אהרן בן-חיים ובניו דוד ואברהם. לפי השערת פרומקין באבן-שמואל מוצא המשפחה מארץ המערב, ובסמברי כ"י מזכיר “ר' יעקב בן-חיים” בתור אחרון הנגידים במצרים).

בן-חיים – חיים (חכם עשיר ומראשי העדה, מתומכיו ומסייעיו של המשורר רי“נ – “מימי ישראל” לר”י נגארה).

בן-חיים – אברהם בן הקודם (מת בחיי אביו, ורי"נ נשא עליו קינה – שם).

בן-חיים – יצחק (שם)

בן-חיים – יעקב (שם)

אל-חכים* – שמואל

אל-חכים* – יהודה (בן דודו של הקודם)

בן-חלאוה* – יהודא (מאנשי המעמד של הספרדים, חתום בשטר מכר מקום קברות הנ"ל).

חליבי* – חסן

דידיע חמצי – שלמה כהן

דידיע חמצי – שמואל כהן (שלמה ושמואל העידו לפני ב“ד על ענין קדושין – “נבחר מכסף” כ”ו).

חפץ – אליהו (במעשה הגלגול שבשבחי רח"ו).

אל-טאוויל או תגוויל – שלמה (חתן שיך-איל יהוד – שבחי רח"ו).

טאפירו – או טאפיירו – ר' שלמה (מאנשי המעמד של הספרדים, חתום על שטר מכר הנ"ל).

טולידו – יצחק

אל טרס או תרס – יוסף (חכם ומשורר, מזכירו ר“י נגארה ב”מימי ישראל" קמ“ד ע”ב).

אל טרס – נסים (חכם ומשורר, בן הקודם שם).

יעבץ – שלמה

יעבץ – חנה בת ר' שלמה (חנה נולדה בשנת שט“ו ובשנת שכ”ח כבר קבלה גט מבעלה יצחק חבר בהרב חיים הנ“ל – מביט ח”ב פ“ח. ר' שלמה יעבץ מוזכר בקיום עדות במביט ח”ב ט'. ואולי הוא “החכם המשורר שלמה יעבץ” חבירו של ר“י נגארה, שנזכר במימי ישראל קמ”ה ע"ב).

יעקב – שלמה (חכם ומשורר, מוזכר ב“מימי ישראל”).

כדוסי – חשובה (גבאי צדקה של קופות א“י, מזכירו ר”י נבארה ב“מימי ישראל”).

הכהן – רבי חיים (מצפת, נתקבל בשנת של“ד לרב ד' קהלות של המסתערבים, ואחרי שנים אחדות נפל סכסוך בינו ובין הקהלות והרב המביט השלים ביניהם – שו”ת עת-לקרב במביט).

הכהן – ר' יהודא (מאנשי המעמד של הספרדים, חתום על שטר מכר הנ"ל).

הכהן – ר' ישועה (מטריפולי, אורח מצוי בדמשק).

כהן – ר' משה (דיין מבית דינו של ר“י פינטו – “נבחר מכסף” כ”ו).

הכהן – כליפה (רוכל ורצען, נהרג “אצל האגוזים” סמוך לבית הקברות של היהודים בדמשק, והתרת עגונתו הובאה לבי“ד של הרב פינטו – “נבחר מכסף” נ”ח).

בן-כולייף* – סוליימאן הלוי

בן-כולייף – ישראל (שיך כליפה) בן סוליימן

בן-כולייף – יצחק בן סולימן

בן-כולייף – יוסף בן סולימן

בן-כולייף – עבדאל, או מעד אל-כרים בן סולימן (משפחה מוסתערבית נכבדה בראשית המאה, אב-המשפחה סוליימאן וארבעה בניו הנ“ל קנו בשנת ש”ו מקום קברות מאת קהל הספרדים למספר מתים, ואחרי שמתו מהם במגפה בשנת שכ“ו, נפלו מריבות בין צאצאיהם ובין קהל הספרדים – אבקת רוכל לר”י קארו קי“ג ובמביט ח”ב כ“ח. ובמביט נפלו טעיות רבות בשמות האנשים עד שבמקום כוליף כתוב שם כוליק. כנראה מהתשובות ומהשתלשלות משפחתם היתה משפחה זו נכבדה מאד וממנה היה ה”שיך אל יהוד“, הוא שיך כליפה הנ”ל. וברור אצלי כי “בית הכנסת כולייף” שנמצא עד היום בדמשק נוסד על ידי משפחה זו במאה הרביעית).

כולייף – אלעזר הלוי (סוחר ועשיר “נכבד ויועץ ארץ” שותפו של רבי דוד גביזון ז“ל – שו”ת ר“ב אשכנזי ע'. כנראה מצאצאי סולימאן הנ”ל).

כולייף – נתן בן אליעזר הלוי

כולייף – רפאל בן אליעזר הלוי

כולייף – מיכאל בן אליעזר הלוי (נתן רפאל ומיכאל נזכרים במעשה הגלגול בשבחי רח"ו).

כליף – הרב שמואל הלוי (רב, קבל עדות יחד עם הר“מ אלשיך ור”י אבולאפיא בשנת שנ“ג – אהלי יעקב ר”ט. ומוזכר גם אצל סמברי. כנראה שהוא ג“כ ממשפחת כולייף הנ”ל).

הלוי – יוסף

די-לינזאנו – רבי מנחם (בעל שתי ידות, מרבני ירושלם, בקר דמשק וקנא את קנאת השירה העברית מאת המשורר נגארה – שתי ידות קמ"ב).

לורי – יעקב (נהרג במסעיו למצרים בשנת שנ“ג והשאיר אלמנה בדמשק – אהלי יעקב סי' י”ט).

ליריאה – ר' משה (מצפת – מביט ח“א ר”ז).

בן-מאיר – ר' משה (מביט ח"ב ט').

בן-מאור – רבקה אשת יוסף מחסון בת ר' משה

מאנסאנו – יהודא

מולכו – רחל אלמנת ר' שמואל

מולכו – קלומירה בת רחל

מולכו – ישועה אחיה של רחל (רחל נפטרה ובתה ואחיה רבו בירושתה ותלונותיהם הגיעו לרבני דמשק וצפת – מביט ח“ב ר”ב).

מוגיירס – ר"י (במעשה הגלגול שבשבחי רח"ו).

מוצירו – אברהם (במעשה הנ"ל).

מחסון או מחסיון – יוסף ב"ר אברהם (בשנת שכ“ג נשא לאשה את רבקה בת ר' משה בן מאור הנ”ל ונדר בנזירות שמשון אם יצא לדור חוץ לדמשק משך ט“ו שנה – מביט ח”ב ט').

מחפור – ר"ש (חתום עד בשנת שמ“ט – שו”ת ר"ב אשכנזי ה').

מטלאן* – יוסף (הוזכר בין רבני דמשק של המאה הרביעית אצל ר“י סמברי כ”י).

מטלאן – משה

מטוול – מרדכי (חכם עובר אורח מירושלם בא לקבץ כספים, ורי“נ כתב לו תעודה יפה – “מימי ישראל” לר”י נגארה).

ממאר – יוסף

מנידאס – יעקב

מינידאס – חיים

בן-מנשה – הבחור אפרים

מנשה – נסים

מסעוד – ר' יהודה (רב האיסקליינים באמצע המאה – “מימי ישראל” קמ“ה ע”ב).

מעלי הכהן – רבי משה (חכם ומשורר, מחבר הקינה הערבית על חרבן בית הכנסת המיוחס לר“א בן-ערך, עי' במאמרנו לעיל. בקינה הנ”ל חתום “משה מעלי הכהן פניתנא”? ובכת“י סמברי חושב בין רבני דמשק במאה הרביעית את משה מעלי הכהן דשקן? ולא נודע לנו ביאורים של “פניתנא” ו”דשקן". משפחת מעלי נודעה בטובי בניה. ובמאה החמשית נודע לשבח רבי בנימין מעלי הכהן רב ירושלם ומצרים, וסמברי כותב: “ויש קבלה בידם שהם ממשפחת בית-עלי” ועל כן נקראו מעֵלי).

מצרי – ר' יפת (חכם ומקובל – קורא הדורות מ“ב ע”ב).

משען* – יהודה (נחשב בין רבני דמשק של המאה הרביעית בכ"י סמברי).

משען – ר' יצחק (ממשפחת משען נמצא בימים ההם רב בסינים-טרבלוס רבי יצחק משען – שבחי רח"ו).

אבן-נאצר – עובדיה או עבדאללא (רב בגובר ממלא מקומו של הקדוש אבו חצירה הנ“ל ומוזכר אצל סמברי כ”י, ובשו“ת ר”ב אשכנזי סי' ט"ו).

נאצר – סעדת (תרגום של עשירה)

נגארה – רבי משה בן לוי (מגאוני צפת, רב בדמשק).

נגארה – ישראל (המשורר הנעלה, בן ר' משה הקודם, היה סופר הקהלות ודורש לרבים).

נגארה – משה (בן המשורר ישראל, היה אח"כ לרב בעזה).

בן-נון – רבי יהושע (מקובל מצפת, בא לדמשק בשנת שס“ד להעתיק כתבי רח”ו).

נחמד – שמואל

נחמד – שלום-רַשִיד

נחמד – יעקב בן שמואל

נחמד – מואנסה בת שלום (בשנת שע“ד קבל שלום משמואל קדושין של יעקב למואנסה בתו – “נבחר מכסף” כ”ו).

נקי – ר' יהודה (נזכר בתור עד בשנת שנ“ג, היה סוחר עם מצרים – אהלי-יעקב סי' ו'. אולי יש כאן טעות בשם וצ”ל רקי, כי לא מצאנו משפחת נקי במקום אחר, ור' יהודא רקי בדמשק מוזכר להלן).

סבע – שקורין בן-סואיש* – אברהם (שו“ת ר”ב אשכנזי סימן ה').

סגורא – ר"י (חכם ויודע בכשפים – שבחי רח"ו).

סלאמה – ר' אברהם (מאנשי המעמד של הספרדים בראשית המאה, חתום בשנות ש“ו-שכ”ג על שטר מכר של קברות הנ"ל).

סרפדיאל – ר' יעקב (דיין, חתום עם הרבנים ברוך ובן תיפה בשנת שכ“ו – מביט ח”ב סימן פ"ג. כנראה הוא רבי יעקב שאלבאלדיאל המוזכר להלן)

בן-עובד – ר' יצחק (חתום בשטר מכר של קברות הנ"ל).

עוואד – מנצור המכונה צהר

עוואד – חצ’ר (כדר) בן מנצור (האב ובנו מנצור וחצ’ר רוכלים צורפים נהרגו בדרך מדומר למדבר במזרח דמשק – “נבחר מכסף” נ"ט. השם מנצור כנוי לשם העצם אליעזר, וחצ’ר כנוי לשם אליהו).

עופיר – ר' יצחק (חתום בשטר מכר מקום קברות הנ"ל, וכנראה שהוא הוא בן-עובד הנזכר לעיל).

אל עלוף – ר' יצחק (חתם עד לפני רבני דמשק בשנת שכ“ו – מביט ח”ב פ"ג).

עמיאל – אליהו

עמנואל – אליהו (אולי הוא אליהו עמיאל).

בן-עמרון – רבי שמואל (מזכירו סמברי כ“י בין רבני דמשק של המאה הרביעית, ונזכר גם במעשה הגלגול של בת רפאל עניו בשבחי רח”ו).

ענו או ענף – רפאל (בבתו נכנס הגלגול הידוע בשנת ש“נ המובא בשבחי רח”ו ומעשה נסים).

פאויגין – יוסף (חתום על שטר מכר מקום קברות הנ"ל. אולי הוא יוסף פיגו המוזכר להלן).

פאנסירה או פאנציירו – אפרים (רב הספרדים ורופא ומקובל קברו ע“י קבר מהרח”ו – קורא הדורות מ“ב ע”א).

פאנסירה – חיים ב"ר אפרים

פאנסירה – שמואל ב"ר אפרים

פואל – … (חתום על שטר מכר מקום קבר הנ"ל).

פיגו – מנשה (חתום עד בשנת שכ“ג – מביט ח”ב סימן ט').

פיגו – יוסף (מראשי העדה הספרדית חתום על שטר מכר הנ"ל. – עי' יוסף פאויגין).

פילאשטרו – ברוך

פינטו* – רבי כלב – הראשון (עשיר וסוחר נכבד מאנשי המעמד של הספרדים. במותו נשארו נכסיו בחובות לגוים קרוב לעשרים אלף פרחים – אבקת רוכל קי“ג, מביט ח”ב סי' ט' וסי' קמ"ז).

פינטו – רבי כלב – השני (כנראה נכדו של רבי כלב הקודם. אשתו אסתר בת הרב יעקב בי-רב השני, נכד מהר“י בי-רב בעל הסמיכה. היה כראשון עשיר ונכבד ורבו שוטניו – עי “מי-מנוחות” שבסוף זמירות ישראל לנגארה ע' קנ”ג).

פינטו – רבי יוסף (עשיר וחכם ומראשי העדה).

פינטו – הרב יאשיהו (רב בדמשק, במחצית השניה של המאה. נפטר ת“ח. תולדותיו נכתבו בפרטות בסוף ספר “נבחר מכסף” לר”י פינטו. שיצא לאור בארם-צובא תרכ"ו).

פינטו – הבחור יוסף בהרב יאשיהו (נפטר בחיי אביו – שם)

פינטו – אברהם

אלפראנג’י – הרב משה (בשה“ג מיחסו למוצא רבינו מאיר אבולאפיא. סמברי חושבהו בין רבני מצרים, ובתור תושב דמשק נזכר על קיום עדות במביט ח”ב סימן ט. לפי השערתנו נקרא על שמו בית הכנסת היותר גדול ויפה שבשמינית היהודים בדמשק הנקרא כניס אל-פראנג'. ולא כאשר שערו אחרים שנקרא כן על שם הכנסת של האירופאים, כאשר הוכחנו כי כל שמות בתי הכנסיות שבדמשק נקראו על שמות-המשפחות הנכבדות שעל ידיהם נוסדו.)

פרץ – מאיר (במעשה הגלגול שבשבחי רח"ו).

צהלו – יהודה (חתום עד בשנת שכ“ג – מביט ח”ב סי' ט') ד

צהלון – רבי יום טוב (הגאון מהריט“ץ מצפת, אורח מצוי בדמשק ומקורב למשורר ר”י נגארה – “מימי ישראל” ו“כלי-מחזיק ברכה” לר"י נגארה).

צהלון – ר' משה (דיין מבית דינו של רבי יאשיהו פינטו – “נבחר מכסף” נ"ט).

צהלו – ר' שמואל (מראשי העדה הספרדית, חתום על שטר מכר קבר הנ"ל).

בן-צייאח – הרב יוסף (רב המסתערבים בדמשק, לפני זה היה רב בירושלם. הרב הזה היה בעל תכונות נפלאות, גדול בנגלה ונסתר. מספריו השונים שהזכיר בעל שה“ג נודעו בעשרות השנים האחרונות מציאותם של כתבי יד הרב צייח שו”ת ועל חכמת הצירוף ושיטות סודיות חדשות – הוזכרו במסדרנה לר"ח הרשנזאהן, וברשימת כתבי יד עבריים במצרים לפרופיסור גוטהייל).

צייאח – אברהם (בן הקודם, סופר הקהלות בדמשק).

צמח – גדלי' ב"ר חיים (“הנבון והנעלה” חתום בשטר מכר מקום הקברות הנ"ל. מוזכר גם במביט).

ידיע צפדי – יצחק בר-אלעזר (שו“ת ר”ב אשכנזי סימן ה‘, ובשו“ת ר”מ אלשיך ק"ד, ושם מוזכר בשם ר’ יצחק אבן-אל צפדי, מה שמוכיח שצפדי הוא שם המשפחה ולא על שם היותו מעיר צפת, כמו שאפשר לשער על פי ביאור צפדי).

קאטלאנץ – יעקב (מביט ה“ב פ”ג. בשנת שכ"ו).

קאלדרי – יעקב (שם)

בן-קורייאר – … (במעשה הגלגול בשבחי רח"ו).

קורוט – יהושע

אל-קר – אברהם (משורר “נעים זמירות”).

אל קרי – הבחור יוסף ב"ר אברהם (המגיה של ספר “כסף נבחר”, שנדפס בדפוס דמשק בשנת שס“ה. ובשער הספר מזכיר את אביו המשורר אברהם הנ”ל).

קרישפון – ר' יהודה (דיין, מבי“ד של פינטו – “נבחר מכסף” סי' נ”ט).

רבינו – יוסף בן-כביד (תושב ג’ובר על יד דמשק, העיד על הריגת צדקה וצפניה הנ“ל – אבקת רוכל מ”ג).

רומאג – דניאל

רומאגו או רומאנו – ר' יוסף (לחשן ויודע בכשפים – שבחי רח"ו).

רומאגו – מנחם

רקאק – סולימאן (עי' לעיל אבו-חמרה).

רקי – רבי יהודה (חכם, אביהi של מואנסה שנתקדשה בעל כרחה ע“י אלעזר גזאל הנ”ל. – עי' לעיל יהודה נקי).

רקי – רבי משה (רב באמצע המאה, חתום עם ר' עובדיה ן' נאצר – שו“ת ר”ב אשכנזי ס' ט"ו).

שאלבאדיאל – ר' יעקב (רב, חתום בקיום עדות בשנת שכ“ה – מביט ח”ב סי' ט. אולי הוא ר"י ספרדיאל הנזכר לעיל).

שובראדו – אברהם

בן-שושן – ר' משה (מביט ח“א ל”ב).

בן-שחווה – שמואל

שינינא – שבתי

שינינא – שמחה אשת ר' שבתי (בשנת של“ט נפטרה שמחה ובעזבונה השאירה בתיה הקדש לארץ ישראל – ר”ב אשכנזי ט"ו).

די-שיהיז או שיריץ – ר' חיים (מתושבי רמלה – על יד יפו בא"י. אורח שתדלן בעד סובלי ארץ-ישראל – חרבות ירושלם).

בן-שמאע – עמרם

תגוויל – שלמה (עי' לעיל אל טאוויל).

בן-תיבה – ר' אהרן (חכם וסופר הקהלות – מביט ח“ב פ”ג. חתום בשנת שכ“ו. בכ”י סמברי מוזכר בשם תיפה. ובדי“י בתוגרמה מובא בשבוש חיפה, והנכון תיבה. בימים האלה נמצא בצפת ר' יעקב תיבה מקורב למועלם בעל המאורע של גאמי-אל-אחמר – מביט ח”ג צ“ד. בשנת ת”נ נמצא בירושלים רבי אבן תיבה – זרע אברהם א“ה ד'. במעשה הגלגול שבשבחי רח”ו מוזכר רבי אהרן בן תיפא).