הבריאה המשונה / יצחק ליבוש פרץ / שמשון מלצר
© כל הזכויות על התרגום שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.
זו הפעם הראשונה היא נושמת לרוָחה; זו הפעם הראשונה מניחים לה לצאת אל הרחוב… והיא מדלגת ומרקדת בתוך השלג!
מה שהיה בקיץ אין היא זוכרת. מתחת למצח הקצר, המכוסה עור ירקרק, יש מעט מדי מקום בשביל זכרון טוב, ההתרשמויות המאירות ביותר מתעמעמות עד מהרה וכבות. היא עצמה אינה יודעת אפילו, בת כמה היא. וגם לפי מראה-העינים אי-אפשר להעריך את מספר שנותיה. היא נראית עבה, אבל רק בטנה היא שהתנפחה. — בחזה נפול, הראש קטן, עור-הפנים מקומט, אך כל-כוּלה היא דקה וקטנה עד כדי כך, שאין לייחס לה יותר מתשע עד עשר שנים. מראה-הפנים מתחלף אצלה על כמה רגעים; לאחר בת-שחוק ילדותי-מאירה, מתפשטת על פרצופה המבוגר רשעות עקשנית; לפעמים מתעוותות שפתיה והעינים בוערות באש מוזרה מתחת לגבינים המכוּוָצים, מעוטי-השערות. מחשבותיה אינן מתקשרות זו בזו, אלא מתערבבות ומתבלבלות בלא שום קשר…
והיא לא כך נוצרה ולא כך באה לעולם… המיילדת שיִלדה אותה אמרה: “תינוקת יפה!”. במשך כמה השנים הראשונות גדלה יפה. תחילה הכירה את השַד, ואחר-כך את האם, ואחר-כך את האָב ואחר-כך כל מה שבבית; העינים הקטנות השחורות נעשו זריזות יותר מיום ליום. אבל כל זה לא נמשך הרבה. לאחר זמן מסויים התחילה נסוגה אחור… ניצוץ השכל מתעורר אצלה בעינים לעיתים נדירות יותר ויותר… ופחות היא זוכרת את הדבר ההוא. מזמן שברח אביה כבר עברו כחמש שנים, אף-על-פי-כן זוכרת היא יפה מאד איך היה מחזיק אותה על ברכיו ומנשק אותה, והאם היתה מוציאתה מידיו בכוח, שלא יוציא את נשמתה בנשיקות. לפעמים, זוכרת היא, היתה יושבת בחיקה של האֵם והאב עומד מאחורי גבה של האם ומופיע מדי פעם בפעם בצד אחר: קוּקוּ! קוּקוּ! — החדר, ופני האנשים, הכול היה כל-כך מאיר וחם…
אבל אחר-כך פסק כל זה. משום מה נעשה הכול דומם ועוגם ואפל. משום מה נעשה הבית ריק, האב היה צועק הרבה פעמים, והאם היתה בוכה; לפעמים היו צועקים בקול רם כל-כך, שהיא היתה בורחת אל פינה ומסתתרת מפחד. לאחר זמן מה התחילו מכים אותה, וכל מה שנתרבו המכות נתמעט האוכל… אחר-כך עמד האב בהחדר מדוכדך עם עינים מושפלות, והאֵם כבשה את פניה בידיה וכל גופה רעד… האב אמר בלחש: “אני אשלח כסף!” — ופנה ויצא מן הבית… מיד לאחר זה חזר ונכנס, אבל היא כבר לא הכירה אותו, כל-כך חיור, כל-כך כפוף היה… הוא הביט כמה רגעים על שתיהן, ויצא עוד פעם מן החדר, והפעם ללא שוב עוד…
ומאז דומה עליה הזמן למין דרך ארוכה בליל-חושך, מין נדידה שאין לה סוף במדבר-שממה, בלא אילן כלשהו, בלא חתימת-עשב… רעב וקור או תפוחי-אדמה ושכיבה במטה, לשם חמוּם כלשהו של הגוף הקופא…
אך עכשיו מחייכת היא… זו הפעם הראשונה (נדמה לה) נתנו לה לצאת מבית-הסוהר.
על החורף כולו לא נתנה לה האֵם לצאת מן הבית. כל פעם שנתעוררה, היה החדר ריק, החלונות קפואים בכפור, הדלת סגורה ונעולה, ורק סמוך למטה, על-גבי מטלית של בד, היה מוכן בשבילה משהו לאכילה: פרוסת לחם, מזמן לזמן כעך, תפוח-אדמה צלוי מאתמול… כל זה היה קר, והיא היתה מהממת תחילה במטה ואחר-כך אוכלת… כך היתה שוכבת ושוכבת כל היום כולו. בערב רק היתה באה האֵם, מעלָה מעט אש וצולָה או מבשלת מעט תפוחי-אדמה טריים. לפעמים היתה האֵם חוזרת המאוחר מאד. ובזמן שהיתה אנוסה להמתין לה, היתה מתחבטת וצועקת מרעב, וקופצת מן המיטה ומתרוצצת יחפה על-פני החדר ותולשת את שערותיה, אך כנגד זה היתה האֵם מביאה בימים כאלה מיני דברים טובים, משהו מתוק או שמן וטעים… אך טוב ביותר היה בלילה, האֵם שכבה עמה במטה. קודם נעשה קר מאד, אך מרגע לרגע נעשה יותר חם, והיא היתה נלחצת אל האֵם יותר ויותר. במשך הזמן התרגלה לישון בימים ולהיות ערה בלילות. בתחילת הלילה לא היה טוב. לפני הרדמה היתה האֵם בוכה הרבה, אבל אחר-כך נעשה לה חם וירדה דממה, והיא היתה שוכבת ומלקקת את האצבעות ומביטה אל החלון… בחלון רואה היא כל מיני עצים…. ומבעד לעצים הללו חודרת לפעמים קרן-אור, ונדמה כי האב עומד מאחורי החלון ומחייך…
לפעמים היתה כועסת על האֵם, שהיא מתרוצצת כל היום ברחוב ומחזיקה אותה סגורה ומסוגרת. ואז לא רצתה לאכול, לא נתנה לה לאֵם להכּנס אל המטה, ולפעמים חפצה לשרוט אותה ולנשוך… אך רעבונה של האֵם ודמעותיה היו מעבירים אותה על רצונה… היא אוכלת מה שהאֵם הביאה לה, אבל עדיין היא כועסת ושואלת אותה: מה אַתּ רצה האַ? (היא מדברת רע ובקושי). לשוא מנסה האֵם להסביר לה, שכל אותה ריצה אינה לשם תענוג, שהיא מתרוצצת בשביל “להשׂתכּר”, שיהיה מה לאכול. הקטנה איננה מבינה, מה זה “להרויח”. אך אינה ממשיכה הרבה מחשבה אחת ושוכחת הכול. לפעמים היא מעוררת אף-על-פי-כן את האֵם באמצע הלילה ושואלת אותה: “מה להשׂתכּר?” זמן רב עובר, עד שהאֵם פוקחת את עיניה, ואחר-כך היא מבקשת רק: בתי, הניחי לי לישון. אבל לסרב לה אסור, עקשנית היא ומיד תתחיל לבעוט. האֵם מוכרחה לספר לה, שהיא מהלכת מבית לבית, ומחפשת, שמא תמצא איזו עבודה: עביט-שופכין לשפוך, במטבח לעזור, בשליחות ללכת… אין היא מקשיבה עד הסוף, ומפסיקה פתאום בשאלה חדשה:
– לביבות — או דבש יותר טוב?
האם פורצת בבכיה נוראה. “אימתי אכלה לביבות, אימתי אכלה דבש?” בכל זאת ודאי שאכלה לפנים גם זה וגם זה, ושני המאכלים הללו עלו עכשיו פתאום בזכרונה. האֵם רועדת ומתחבטת במטה, כמו אז, בזמן שהאב יצא מן הבית…
מיד היא שוכחת הכול. האֵם נרגעת ומכסה אותה יפה ונושקת לה ומחבקתה, אך בבוקר לא ישנה בשעה שהאֵם עמדה לצאת, ואמרה: אמא — לביבות — דבש — הביאי. האם יצאה מן הבית במרוצה.
פעם אחת העירו אותה ביום. אנשים זרים פתחו את הדלת הביאו את האֵם, הפשיטוה והניחו אותה אל המטה. היא נבהלה — אך מיד נעשה לה טוב: גופה של האֵם בער כאש! מעולם עוד לא היה לה חם כל-כך, יבש כל-כך.
בשעה שהשכיבו את האֵם אל המטה חפצו האנשים הזרי0ם להוציא משהו מתוך ידה, אך היא לא הניחה להם… בודאי לביבה! היא מכניסה עצמה אל מתחת לשמיכה ומוצאת את היד, היא פותחת אותה בזהירות וצפה ועולה מתחת לשמיכה עם משהו לבן, דק וקשה. היא ממהרת ומגישה אל הפה — ואין הדבר נאכל… היא מוציאה אותו מן הפה, מסתכלת בו ורואה מין צורה של אדם, קטנטונת, דבוקה לקצהו של הדבר הלבן…
מה— הוא — זה— אמא? — מנערת היא את האֵם. אך האם אינה עונה.
באות ונכנסות שתי נשים, אחת מגישה לה משהו לאכילה — דובשנית — ומוציאה לה את הדבר הלבן עם הצורה הקטנה מתוך היד. מכתב הוא, אך שתי הנשים אינן יודעות לקרוא.
בינתים בא גבר אחד, מגלה את האֵם, מתבונן בה ובודק, נוטל את ידה ומחזיק אותה…
היא מתחילה צועקת, היא מתייראה שמא יקחו את האֵם ממנה, וגם נעשה לה קר. אך מגישים לה משהו לאכילה אל תוך היד והיא שותקת.
– ר' מרדכי! — אומרת אחת מן הנשים, קרא נא את המכתב.
האיש עושה כן ומניע ראשו.
– הבעל — אומר — כותב, שהוא חולה, נחלה מן העבודה הקשה. חייט הוא, עובד למעלה משמונה-עשרה שעות ביום… הוא מבקש ממנה, שתשלח לו כסף לחזור…
– עוד! עוד! מתוק! — מפסיקה לו הקטנה ומושיטה את ידיה.
הנשים אינן נותנות דעתן עליה.
– למצב יפה הגיע — אומרת אחת.
במטה היה חם, ואחר-כך העלו עוד אש בתנור. איזה לילה נחמד ויקר זה היה! האם מחממת… ליד המטה יושבת אשה זרה ומנמנמת, וכשהיא מתעוררת היא מגישה משהו לאם אל פיה. והיא רוצה גם כן אותו דבר עצמו! היא רוצה כבר להתחיל לצעוק, אך האשה הזרה מפחדת מפני קולה ומגישה לה משהו מתוק, היא קוראת לזה דובשנית, וחוזרת ויושבת ומנמנמת שוב. ופתח התנור פתוח, ושם בוער… וַי, וַי, כל-כך אדום, כל-כך יפה. האש מסתלסלת, מרקדת ציק-ציק-ציק! תחילה שחור, עכשיו אדום, אוֹי וַי, כמה יפה אדום…
פעם אחת בלילה עיטפו אותה בסוּדר חם ונשאו אותה תחילה לאיזה מקום רחוק, ואחר-כך גבוה-גבוה על מדרגות, והכיסו אותה אל חדר זר וקר. באמצע החדר ישבה אשה זקנה שראשה רועד ומרטה נוצות, ובצדדים על-גבי מזרנים של קש על הרצפה ישנו ילדים…
מורטת-הנוצות לא זזה ממקומה, אלא שאלה בקול צפצפני צרוד:
– מי יהיה המשלם?
– כבר יהיו משלמים! — השיבו הנשים שהביאו אותה.
– אמא! — השמיעה הקטנה קול בכיה, מתוך פחד ומתוך קור גם יחד.
אך אין נותן עליה דעתו.
– יתומה? — שואלת שוב הזקנה העטופה נוצות.
– עדיין לא…
– אמא!
– אל תצעקי, בהמה, — משיבה לה אחת מן הנשים, — אמא נסעה מזה.
פתאום האירו פניה בשמחה, זיק של שכל הופיע בעיניה.
– אֶל… אֶל… אבא?
אבל אין משיבים לה.
– היכן היא תישן?
– הלילה אתי.
הנשים משכיבות אותה אל תוך מטה קרה, את הסוּדר נוטלים מעליה והיא מתחילה רועדת.
– אמא! — מגביה היא את קולה.
– הרגיעי אותה פריידל, — אומרות הנשים.
– לכנה רק, לכנה, — משיבה זו שהיא עטופה נוצות, — דבר זה עניני שלי הוא.
הנשים שהביאו אותה הולכות להן, והזקנה הלבנה מנוצות קמה ממקומה ונגשת אליה.
– שתקי! — אומרת היא בקול נוקשה ויבש. והקטנה נבהלת ומשתתקת.
היא מקבלת בבוקר בדומה לשאר ארבעת הילדים, פרוסת לחם עם טיי — טיי לא שתתה זה זמן רב, וכבר שכחה משקה זה מכול וָכול. בצהרים היא מקבלת מעט תפוחי-אדמה או דיסה, ובערב שוב טיי עם לחם… היא כמעט שבעה, אבל לא טוב לה. היא שונאת את הילדים ומתייראה מפני פריידל ומתגעגעת…
– אמא!
אך פריידל מציצה בה והיא שותקת. את פריידל היא שונאת שנאה נוראה. פעם אחת בלילה (עדיין אין לה מזרן משלה ועדיין אינה ישנה בלילות, אלא בימים), מתעורר בה חשק להתהפך לצד הזקנה ולנשוך ולשרוט את האשה הרעה הזאת, המרשעת הזאת… אך פריידל ישנה בעיניים פקוחות למחצה והיא נבהלת, וחוזרת ומתהפכת ופונה ממנה.
– תשכבי כבר במנוחה? — מצפצף קולה של פריידל, ואגרופה הגרמי יורד אל בין כתפיה של הקטנה.
במשך הזמן שכחה את האֵם! אף-על-פי-כן היא מתגעגעת ואינה פוסקת מלצעוק: החוצה! החוצה!
היא קבלה את המזרן המיוחד שלה, ומן אותו יום ואילך היא מתייראה פחות מפני פריידל: היא בורחת מפניה, ובתוך ריצתה היא מהפכת ומכה את הילדים, מפריחה את הנוצות, שוברת את הקדירה שבה הן נתונות… פריידל תופסת מטאטא, אך היא מאבדת את הנשימה אגב ריצתה אחרי “הבריאה המשונה”; אבל כנגד זה היא מתנקמת בה אחר-כך… היא מעמידה פנים כאילו היא שלֵוָה ושקטה, ולאחר-מכן כש“הבריאה המשונה” ישנה על-גבי המזרן, היא מתנפלת עליה ומחתכת את גופה בצפרנים. וזאת אינה בוכה, אלא נושכת את שפתיה ושותקת והדם מזרזף משריטותיה. שאר הילדים החיורים מתחבאים בזויותיהם ונשימתם מהירה-מהירה מתוך פחד…
אך היום כל זה נפסק. אשה באה אל פריידל ואמרה, ששוב לא ישלמו בעד הבריאה המשונה: “אין ממה לשלם”.
פריידל קמה ממקומה, בעיניה התנוצצה הרשעות. היא תפסה לה ל“בריאה המשונה” והשליכה אותה מתוך החדר.
הבריאה המשונה זחלה על כל ארבעתיה וירדה מעל המדרגות (ללכת על-גבי מדרגות לא ידעה), ועכשיו — האַ, האַ! היא רואה את הרחוב! כל-כך לבן, כל-כך יפה! שלג ישר, לבן, מתנוצץ! הוּ האַ — והיא רצה על-פני השלג יחפה וצוחקת…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.