התרחש נתרחשה העובדה בוַארשה, בפרבּר הקראקאי בחנותו של שולחני יהודי.

המעשׂה שהיה מעשׂה פשוט היה, אך כמה שוֹנה ומשוּנה ורבגוָני נשתקף בעתונות!

קרה קרה הדבר יום בהיר אחד לפני הצהירם. בחנוּת יושב בר-זבובא, מחשב מחשבות-תוהו ומצפה ללקוֹח. בחדר הסמוך יושב מנהל-הפנקסים בהרת-קיץ ומהרהר, הקולמוס מאחורי אזנו, היאך לרשום מעשׂה-ספּקוּלציה שנעשׂה בנייר-ערך מסויים. בחוץ ליד החלון, שמוצגים בו לראוָה כל מיני מטבעות של כסף וזהב, תעודות באַנק, כרטיסים וניירות-ערך מכל אירוֹפּה, התעכב מר סמַרטוּטרחציץ, הוא מסתכל במיני הכספים השונים ופונה ימינה ופותח את דלת החנות. הוא מברך בגאוָה כדרכם של “שליאַכציצים”, בר-זבובא מרכּין עצמו הרכנה כפולה, כיהודי וכסוחר. סמַרטוּטרחציץ מבקש נייר-ערך בּמחיר מסויים, בהרת קיץ שומע בחדר השני מה טיב ההזמנה ומיד הוא מופיע על הסף, שמא תזדמן בשבילו שליחוּת לבית-עסק סמוך; בקופתם שלהם, יודע הוא, מונח לא הרבה יותר ממה שמונח בחלון-הראוָה, ולעיתים תכופות ביותר צריך ללכת ולהביא ממקום אחר. סמַרטוּטרחציץ אינו מרגיש בבהרת-קיץ. סוחרים מהלכים בחשאי, מנהלי-פנקסים – בחשאי-חשאין. נייר-הערך במחיר שביקש סמַרטוּטרחציץ דוקא נמצוֹא נמצא, בר-זבובא מגישו וסמַרטוּטרחציץ מבקש שירשמו לו חשבון. בר-זבובא מתכופף מעל לשולחן ורוצה לכתוב, אך באותו רגע ממהר סמַרטוּטרחציץ ומוציא מכיס חזהוּ אקדח. בתנועה אינסטינקטיבית מתכּוֹפף בר-זבובא ויורד אל מתחת לשולחן, סמַרטוּטרחציץ יורה בינתים ופוגע, במקום בחזה, כפי שקלע, הרבה יותר גבוה, לא הרחק מן הכתף, במקום שמונחת הכתפיה. הכדור חדר, מכוּרבּל בכתפיה, לא עמוק ביותר. אותו רגע ממש רץ בהרת-קיץ מבוהל ותופס לו לסמַרטוּטרחציץ בידו השׂמאלית ומגמגם: מה כבודו עושׂה? (כמובן, בפולנית), וסמַרטוּטרחציץ משיב לו מתוך שתיקה, בכדור אל המצח… סמַרטוּטרחציץ בורח עם נייר הערך, בהרת-קיץ זז ומתקרב אל חלון הראוָה בראשו השותת דם, ונשאר תקוע בחלון – ובר-זבובא, שלא ראה כל זה מאחורי השולחן, מתעורר פתאום, קופץ מעל לשולחן, ויוצא מתוך חנותו ורץ, רודף אחרי סמַרטוּטרחציץ! סמַרטוּטרחציץ רץ לאורך הרחוב, בר-זבובא אחריו; סמַרטוּטרחציץ קופץ ויורד, רץ הלאה, נכשל באבן ונופל, בר-זבובא מגיע אליו בריצה, וכן משטרה, שנזדמנה בינתים למקום, ובשכבו על-גבי הקרקע יורה לעצמו סמַרטוּטרחציץ כדור שלישי אל תוך פיו…

הגיעה “עזרה מהירה” ולקחה גם את סמַרטוּטרחציץ וגם את בהרת-קיץ אל בית-החולים, את נייר-הערך של כמה אלפים לקח בר-זבובא בחזרה, ולא היה לו אלא היזק בחלון הראוָה, שכמה וכמה ניירות שם נשטפו בדמו של בהרת-קיץ.

את בר-זבובא נתּחו נתּוּח קל ובביתו, את פיסת הכתפיה עם הכדור שבתוכה גנזה המשפחה למזכרת. בשבת עלה בר-זבוּבא לתורה ובירך ברכת הגומל, ואשתו שבעזרת-הנשים נשתפכה בקול-בכיה, שכּמותו לא נשמע זה זמן רב בהיכל של האשכנזים, אחר-כך הותקפה התקפה של פּלחַת, מיגרעֶ“ן בלע”ז – –

השאר יוָדע לכם מן העתונות.

עלינו להוסיף רק, כי בבית-החולים, בשעה שהפשיטו את סמַרטוּטרחציץ, נשרו מעליו פאה-נכרית וזקן מלאכותי!

“רץ-הרחובות” היה הראשון שכתב בעניין זה, כי-על-כן הוא “רץ-הרחובות” הזריז; הוא מעלה, אומרים עליו, את החדשות, כדייג המעלה את הדגים בחכּה!

" סמרטוטרחציץ – הכריז והודיע – אינו חלילה רוצח מלידה ומבטן. מוצאו ממשפחה וארשאית עתיקת-יומין כשרה, וקיבּל חינוך מהוּגן ביותר. לאחר שגמר ארבע כיתות של בית-ספר עממי, הכניסוהו לבית-מסחר, שממנו עבר למשרד של מסילת-הברזל, שבו היה משתכּר בזמן האחרון עד 100 רובּל לחודש. לאשה נשא את בתו של הממונה עליו, שמצא חן בעיניו הודות לאפיו הטוב, וכמו כן הודות לעבודתו המסורה והנאמנה, ועם אשתו חי בכל אותה תקופה של שלושת רבעי שנה חיים של אושר. היא אחת מן הנשים היפות ביותר של וארשה, בלונדינית ששערותיה בהירות-בהירות ועיניה תכולות כתכלת השמים לטוהר, מעט רזונת ועור פניה שקוּף, אך מעיניה יורד ומתפשט על פניה חיוך חינני-ילדותי רב-קסם ומלא-אושר. היה היוּ כל הסכּויים, שיהיה סמרטוטרחציץ אדם מאושר כל חייו, אך דרכי ההשגחה מופלאים ונסתרים מעין-האדם. בנשמתו של סמרטוטרחציץ הסתתרה מחלה נוראה, שהוא, בדומה לכל החולים במחלה זו, התאמץ להסתירה מידיעת המשפחה, ובייחוד מידיעת חבריו, ובשביל להמם עצמו ולשתק את קולות-היאוש שבנפשו נתן בכוס עינו ונעשה שותה-שכּור. אל אשתו אהובת-נפשו התחיל מדבר בעינים מושפלות, ולעיתים תכופות ביותר היתה גם מרירות יתירה בקולו. במשרד היה יושב שעות על-גבי שעות שקוע ברעיונות, כשהוא כוסס את בית-היד של עטו או כשהוא מצחצח, כביכול, את צפרניו, תכופות היה נעלם מכּל וכל ומופיע רק כעבור זמן רב, כולו מלא-יאוש ומדוכדך עד היסוד בו ועיניו מוקפות קשתות של כחלת, כמי שנתענה לילות רבים. ביום האחרון שלפני המעשׂה לא בא אל המשׂרד כלל. כמה מידידיו נפגשו עמו ברחוב ובירכוּ אותו לשלום, אך הוא לא ענה לברכתם… מי הוא האיש שהיה קל-דעת עד-כדי-כך ומסר לידיו של אדם כזה אקדח טעון כדורים, דבר זה עדיין לא נודע…"

“מספריִם של ברזל” העתיק מ“רץ-הרחובות” את כל הידיעה עם ההערות ועוד הוסיף:

כפי שמספרים לא ירה האדון ס. (“מספרים של ברזל” אינו פורש את השם במלואו) ישר אל בר-זבובא. אילו קלע אליו באמת, ודאי שלא היה מחטיא את המטרה. לפי שהוא מפורסם בין חבריו כטוב שבקלעים. אשתקד בנשף-סילוועֶסטעֶ"ר, לחר סעודת-ערב דשנה ושתיית-לחיים בלא קץ ומספר, ירה עשר פעמים ובתשע מהן קלע אל אַס-פּיק ולא החטיא כחוט-השׂערה. הפעם ירה בבהלה ולכל עבר, באקדח היו שמונה כדורים. אחד ניקב את דמות-דיוקנו של משה מונטיפיורי, הקבועה על כל קיר של יהודי. ובדיוק בחטמו של הזקן פגע. שני כדורים ניקבו שתי שמשות בחלון שבחדר השני, כדור אחד קלט בר-זבובא, אחד בהרת-קיץ, אחד הוא עצמו, ושאר שני הכדורים ירה מתוך האקדח החובש בבית-החולים. כשחזרה לס. צלילות-הדעת ונתחוור לו מה שעשה בשגעונו, ברח מן החנות ועל-פי טעות נטל עמו את נייר-הערך ההוּא, שבו עטף את האקדח; וכשתפסו אותו, החזיר תחילה את נייר-הערך ואחר-כך ירה בעצמו. יודעי-דבר האומרים, שהאסון לא היה מגיע עד כדי-כך, אילולי היו שני היהודונים, בר-זבובא ובהרת-קיץ, פחדנים כאלה! עד כדי להתפקע מצחיקה העובדה, כי ברגע שהוצא האקדח מן הכיס נעמדו שניהם כנטולי-לשון ולא צעקו “געֶוואַלד”, מה שדרכו של היהודי לעשׂות בכל מקרה של סכנה. רק בר-זבובא צנח והתחבא מתחת לשולחן, ומנהל הפנקסים שלו, הנאמן כמו כלב, רץ להציל את חלון-הראוָה (דבר ראשון אצל היהודונים שלנו – הכסף!) וכבר נשאר בחלון ההוא.

וכתוספת:

“בר-זבובא, שהוא אדם עשיר, התרפא בביתו. הרופא הנודע… הוציא לו מיד את הכדור; בלי ספק מבוטח בר-זבובא מפני תאונות וסופו שירוויחו עוד משהו בעסק הרע. כנגד זה ס. המסכן ובהרת-קיץ מוטלים בבית-החולים והרופאים מחפשׂים בהם את הכדורים ואינם יכולים למצוא אותם”.

“מלחך-הפנכה” מסַפּר את ספּוּר-המעשׂה על-פי המקורות הנזכרים לעיל, משבח את הערותיהם של “רץ-הרחובות” ו“מספּרים של ברזל”, ואף הוא מוסיף חטיבת-מוסר משלו.

"רציחה – אומר הוא – אינה נתונה בטבעו של אדם מן הגזע הסלאַווי. אנחנו הננו על-פי טבענו רכים מדי, נוחים מדי, ונשמותינו רבות-חנינה מכדי שנוכל לשפוך דם, ובפרט למען בצע-כסף. דבר זה יש בו ריח של בני-שם, של אסיה! ולפיכך, אם סמרטוטרחציץ אינו חולה חלי-מוח, כפי שהעתונים כותבים, ורופא בית-החולים, כפי ששמענו, מכחיש, ואם לפי שקרוביו של סמַרטוּטרחציץ מבטיחים, אין נסוכה בדמו אף טיפת-דם זרה אחת, הרי הספּוּר שלפנינו מקבל דמות אחרת מכּל וָכל. אנו בטוחים בכך, שבּר-זבובא פגע בכבודו של סמַרטוּטרחציץ. אנשי-העֶסק שלנו נוהגים בכל אדם מנהג של גסות-רוח, מביטים בלקוח מלמעלה כלפּי-מטה, ובפרט בר-זבובא, עם יהירותו המיוחדת (החוצפה היהודית!). אנו מקווים, ששום אדם לא יבין את דברינו לרעה ולא יראה בנו אנטישמיים. אך העובדה עובדה היא, יוהרה יש בהם ביהודים. הם בני-אדם ויש בהם מגרעות ויתרונות ככל שאר בני-אדם, אך חוצפה יש בהם יותר מבשאר כל העמים. הספרדים ראוי להם לבוא וללמוד מהם חוצפה. אפילו האיזראַאֶליט הוַרשאי אינו מכחיש את הדבר הזה. סמַרטוּטרחציץ בוַדאי שליאַכציץ הוא, וכתם שהוטל בכבודו של שליאַכציץ אין לנַקותו אלא בדם. שאלתו האידיוֹטית של בהרת-קיץ: “מה אתה עושׂה, פריץ?” וַדאי עוררה עוד יותר את חמתו, ובפרט לאחר שבהרת-קיץ תפסוֹ, כפי שאומרים, בדש-בגדו – והוא ירה עוד פעם. את היריה השנייה כבר אי אפשר לזקוף על חשבונו! מחמת חרון-אף גדול לא ידע עוד מה הוא עושׂה!

כל זה בטוח וּוַדאי אצלנו, כל זה יאַשר אחר-כך בית-הדין. השאלה היא רק, אם נכון עשׂה בר-זבובא, שהוציא בכוח מסמַרטוּטרחציץ, לאחר שהלה ירה בעצמו, מתוך ידו הקפואה-למחצה, את נייר הערך!… מי יודע, אימתי נפגע סמַרטוּטרחציץ בכבודו, קודם או לאחר ששילם בעד נייר-הערך? ואולי בא סמַרטוּטרחציץ אל חנותו של השולחני למכּוֹר, ולא לקנות את נייר-הערך?

בר-זבובא, אף-על-פי שהוא יהודי, אפשר שהוא אדם ישר; ישרו של אדם אינו תלוי בדתו, אלא באפיוֹ. אך ראשית, בצרוף-מקרים כזה! אפשר הוא רואה עצמו רשאי לקחת את נייר-הערך תמורת תוצאות הנתּוּח שנעשׂה לו, או תמורת שטרי-הכסף שנתלכלכו בדם בחלון-הראוָה, ואפשר בעד כמה החדשים שיהא משלם לבהרת-קיץ משׂכורת-חינם? במקרה זה לא היינו מאמינים לו לנכבד בר-זבובא על דברתו, ובייחוד בזמנים הללו, כשהשׂנאה היהודית כנגד הנוצרים התגברה כל-כך, בעטיים של הרצל ושותפיו, המפיצים את הציונות…

“ירקרק שדותינו” מוסר מלה את ספקותיו של “מלחך-הפנכה” בדבר נייר-הערך ומעיר לכך:

“בין-כך ובין-כך, דבר מופלא הוא, כיצד השלטון היהודי גדל והולך בוַארשה שלנו מיום ליום. “מלחך-הפנכה” מרגיש בישרו נכונה, כי את נייר-הערך שדד בר-זבובא והוציאו מן היד שהיתה כמעט כמתה, אלא שאין לו אומץ-הלב לומר דבר זה בגלוי ובמפורש, והוא פוזל אל היהודים ואומר דברי-מחאה לדתם אפילו. לא בדת ולא בדם, אומר הוא, נעוץ ישרו של אדם, אלא באופי. אבל, כלב-שׂטן-אדם שכמותך, מנין בא האופי, אם לא מן הדת ולא בירושה מן ההורים? אלא ש”מלחך הפנכה" יש לו כמה מאות מנויים יהודיים, ואותם הוא מפחד לאבד; היהודי טרוּף, הגרוֹש שלוֹ אהוּב. ואפשר נעוצה בכך אמת גדולה, שהרי באמת הגרוש הזה שלנו הוא… שכן הגרוש של מי נמצא בידיו של היהודי?

אך אנחנו, כעתון חפשי וישר-עם-עצמו, אומרים בפירוּש: בר-זבובא לא השאיר את מנהל-הפנקסים שלו שותת-דם, אלא משום שהרגיש, שניתנה לו הזדמנות לחטוף נייר-ערך חשוב! מה? – שואלים אתם – בר-זבוּבא, האדם הישר הנודע בר-זבובא, יהא עושׂה כן למען בצע-כסף? אוי, שוטים, פתאים נוצריים! וכי אין אתם יודעים, כי את עגל הזהב עשׂה לאלהים אהרון, אהרון הכוהן, אהרון הכוהן הגדול, וכי מאז נעשׂה עגל-הזהב מושל ושליט על כל נשמותיהם? כשפורצת דליקה, אין היהודי מציל את אשתו, ולא את ילדיו, ואף לא את הגמרא הקדושה שלו, אלא את שׂקיק-הכסף!

ואפשר יהא “מלחך-הפנכה” שלנו, נרגע, אם יישבע בר-זבובא בקיטל ובטלית, שנייר-הערך שלו הוא? אם-כן חייבים אנחנו להזכיר לו, כי במאה הי“ז והי”ח שׂרף הבישוף בסַאנדוֹמיר 18 יהודים בבת-אחת על שבועת-שקר!

יודעים אתם, למי היינו מאמינים – דוקא לבהרת-קיץ המסכן, ודוקא בלא שבועה! אך במה הדברים אמורים? אילו היה מתכחש לטעותו והיה מקבּל את דתנו הקאתוֹלית הקדושה. ומזמן שהכדור נגע לו במוחו, הריהו רוצה בדבר הזה; הריהו מתגעגע על האמת! את האחות הרחמניה אנטוֹנינה הוא תופס מדי פעם בפעם בידה ונושק עליה בשׂפתים לוהטות ובכל לבוו. “אצלנו – אומר הוא – אין מלאכים טובים, נחמדים ורחמנים כאלה בנמצא!” “אצלכם – אומר הוא – טוב יותר, הכול טוב יותר!” ואפשר שמזמן כבר היה זוכה להגאל מן היהדות הכבדה והמכבידה, ונשמתו שלו היתה מתרוממת על כנפי-קדושה אל אהבת-אלוהים ואל רחמיו הגדולים, אילמלא הפאנאטיזם היהודי, שאינו סר הימנו לרגע אחד! או שבּר-זבובא בא אליו לבקוּר, או אמו או אחותו, אין מניחין לו להשאר עם האחות הקדושה אפילו רגע אחד לבדו…

אימתי כבר יחדל השלטון היהודי בעיר ושלטונם בבתי-החולים שלנו?

מנקודת-ראות אחרת לגמרי מטיף את דבריו “העטלף”:

"שוב מעשׂה-שוד לאחר מעשׂה-רצח, עוד נשמה קאתולית נתלכלכה בדם, ובשמים בוכים המלאכים לפני כסאו של השם יתברך: אימתי יהיה סוף לדבר הזה?

ובגלל מה היה הדבר? בגלל כסף!

בגלל כסף בא נוצרי, שהוא חייב לאהוב ולמחול לכל אדם, לידי בכך שירה בעצמו ובאחרים… והמאבד-עצמו-לדעת שוכב בבית-החולים בידיו ובצפרניו החדות של האשמדאי, והכדור הסתתר אצלו במוח, כחטא המסתתר בנשמה, ואין הוא יכול אפילו רגע אחד להגיע לידי צלילות-המחשבה, להאנח אנחה מטהרת, במחשבתו לפחות לחזור בתשובה… והיצר הרע צוחק, והיצר הטוב עומד מרוחק בפינתו ומסתיר את עיניו… והשׂטן מן הגיהנום עומד מוכן ומזומן לעקור את הנשמה החוטאת מן הגוף החוטא, ולסחוב אותה אל הגיהנום לצער נצחי, ליסורים נצחיים, לאש נצחית!

ולא יקברו אותו אפילו קבורת-נוצרים, ולא יזו מים טהורים וקדושים על קברו, כמו חיה יטילוהו לשׂק ויקברוהו מאחורי הגדר…

ומי אשם בדבר הזה?

אל תחשבו כי אשמים חבריו, שבמשׂחקו אתם אבּד את הנדוניה שקבּל, לא “העופות הטמאים”, שבגללם עזב את אשתו הישרה-והכשרה, או אבא-אמא שלו, שלא לימדוּהוּ לעבוד ולחסוך ליום-צרה, ואף לא הוא עצמו עם כל פזרנותו. אשם בכל זה דאַרווין! אשמים כל אלה שנתנו יד לתרגמו ללשוננו! אשמים כל אותם שלימדו, כי מוצאו של האדם מן הקוף, ואין בו נשמה אלא כל-כמה שיש בחזיר או בבהמה לא טהורה אחרת. אשמים כל אותם שרוקנו את השמים מן הגן-עדן, מן המלאכים ואפילו מאלוהים עצמו, וציוו אפילו את הגשם, שירד לא מן השמים, אלא מן הענן! אשמים כל אותם שהפרידו את המצפון, את הישרנות, את המוסר, הפרדה גמורה מן הדת, וציון שיהא האדם מחפשׂ אותם בלבבו, בלבד, בלב האדם, מקום שהשׂטן עצמו תקוע עמוק-עמוק. אשמים כל אותם שאמרו, כי האדם לא נוצר להכנעה, לצער וליסורים, ולבד שיהיה מאושר בעולם הבא, אלא ציווּ לו לחפשׂ אושר בעולם הזה, בביב הכללי של כל התאווֹת, של משׂחק הקלפים ונשים מופקרות. אשמים כל אותם שלימדו, כי כל בני האדם שוים הם, וכי כל השׂפתים רשאיות לשתות מכוס היין, וכי כל הידים רשאיות להשתלח אל קערת הלביבות.

הם-הם האשמים, ועל נשמותיהם שלהם יפול הדם הנשפך, הם-הם הצללים החוטאים, המסתירים את השמש הקדושה של האמונה האמיתית…

כאן, בעולם הזה, אם סמרטוטרחציץ ישוב לאיתנו, ידבר עליו הקטיגור; בעולם הבא ידבר הקטיגור על דאַרווין, העֶקעֶל, בּאַקל וכלבים אחרים, שנשכו ונישכו את הנשמה הנוצרית מתוך האדם…"

ו“הפעמון החֵרֵש” מצטט את “העטלף” הישיש במדור “מתוך העתונות” ומעיר באותיות גדולות-יותר מצדו:

"דברים יקרים מפז ומיהלומים! אך מפני שסמרטוטרחציץ יצא מכלל סכנה, ובהרת-קיץ לא נהרג מיד במקום, הרי לבנו הנוצרי ניבּא לנו לאמור, שהאלוהים הטוב והרחמן יהיה טוב ומיטיב ומלא-חסד לגבי סמרטוטרחציץ, ומותו של סמרטוטרחציץ (שהרי ימים רבים לא יאריך עוד) יהיה לו לכפרה על עוונותיו.

לעינויי נצח יהיו נידונים רק אותם שהרעילו את העולם בפילוסופיה המזוייפת שלהם, והגלו את האדם אל המדבר של חוסר-האמונה".

"אין אנחנו – אומר הוא – תלויים בשום צד. על מצפוננו אין מכבידה אפילו פרוטה יהודית יחידה, אין אנו רוצים ואין אנו צריכים, ברוך השם, להחניף לשום צד, ואנו יכולים להביע את האמת כולה בפה מלא. אין אנו יודעים ואין אנו רוצים לדעת מי הוא סמַרטוטרחציץ זה, עד כמה היה מן האמונה הקדושה-הטהורה, מה היו חייו בחוג משפחתו וכמה חובות היו רובצים עליו. סמרטוטרחציץ שוכב על ערשׂ הדוָי, הוא חולה מחלתו אשר ימות בה, ואנחנו מאחלים לו דרך צלחה! אין אנו מאמינים, שהאלוהים יטריח עצמו לעשׂות למענו נסים ויביא לו רפואה שלימה, בשביל שבית-המשפט יהיה לו במה לעסוק ובשביל שהשערוריה הזאת, שאחד מן השליאַכציצים ירה ביהודי ואפשר גם חטף עוד ממנו כמה רובלים, תעבור שוב ותתפשט על-פני העולם! דבר זה מבקש בוַדאי האיזראַאֶליט הוַרשאי, הרוצה לעורר רחמים על עדרו. אם נייר-הערך הוא של סמרטוטרחציץ, הרי אבוֹד אבד, יהודי לא ירחם על האלמנה הנוצרית ולא על היתום, העתיד להיוָלד ולקבל בירושה שם נאה, כאות קין על המצח! אך לא זה העיקר. הדבר חשוב הרבה יותר מאלמנה עזובה או יתום או יתומה… ואין זה הגרוֹש הנוצרי הראשון ולא האחרון בידים יהודיות! חשוב הרבה יותר הדבר, שהבּנקאים היהודיים מעבירים על דעתם כמעט את כל הגברים שלנו, את כל בנותינו ואת כל נשותינו! הבנקאי היהודי מסיר אותם מן הדרך הישרה, הטובה, שולל מהן את כל המידות הטובות והנאות וכל המעלות, שינקו לתוכם עם חלב אמם, שעברו אליהם בירושה עם דם אבותיהם, ואת הדבר עושׂה הבנקאי לא בנשך ובתרבית שלו, לא ברמאותו שלו, זה הוא ענין בפני עצמו! עשׂו עושׂה הוא את הדבר הזה בחלון-הראוָה שלו, שבו הוא מעמיד לראוָה את היצר-הרע בדמות של זהב, כסף, תעודות בּאַנק וכל מיני ניירות-ערך. חלון-ראוָה כזה בעיר נוצרית עניה, רעבה, מדולדלת, הריהו גרוע יותר ממזבח-אלילים בבית-אלוהים הקדוש! והיכן הוא פותח את חלון-הראוָה שלו? ברחובות הבלתי-שקטים ביותר, במקומות שהם מלאים וגדושים פועלים, ההולכים אל בתי-החרושת וחוזרים מהם; נשים המטיילות או הולכות חוזרות מבתי-הכנסיות; נערים ונערות, הממהרים אל בית הספר או ממנו… כל אלה מתעכבים על-יד חלון-הראוָה של הבנקאי ועומדים ומביטים ופניהם מחוירות מתאוָה, והעינים נדלקות, והמחשבות הרעות שהיו רדומות במשך שנים, מתעוררות למשול, להשׂרר, להשתולל… הפועל הישר הולך אל בית-החרושת לעבוד, וחלון-הראוָה מלחש לו: שלח ידך! והוא הולך ומסית את חבריו לכל רע שבעולם! נערה עניה ומטפחת קרועה על ראשה הולכת אל בית-המרקחת להביא תרופה בשביל שכנתה הישישה החולה, והחלון-הראוָה מעכב אותה, ומלחש אל תוך אזנה: לכי שובי, החניקי את החולה, וקחי לך את צרור-כספה מתחת לכּר! אשה צעירה עוברת, הוי! כמה יהלומים יכולה היתה לקנות בעד הכסף הזה! ובעיניה משתלהב החטא! כבר היא יודעת, מי יתן לה כסף זה. בעלה וילדיה מצפים לארוחת-הצהרים, והיא סוטה מן הדרך הישרה, הולכת למקום שהולכת, מאחרת וחוזרת הביתה בנשמה שׂרופה אל סעודת-הצהרים השׂרופה… ונערותינו שלנו, עם תיקי-התוים מתחת לבית-השחי, שומעות כאן לפתע-פתאום מוסיקה אחרת, מוסיקה-של-גיהינום… ופקידינו לומדים כאן לשׂנוא את עבודתם בעד כסף מוּעט ולפשוט את ידיהם ליותר…

זה הוא הגיהינום, שפתח לנו יוּדא בעיר נוצרית, ועוד הכריח את הבּנקאים הנוצריים שילכו בדרכיו ויעשׂו כמותו! קצת מחלונות-הראוָה הנוצריים עולים עוד על היהודיים! הרי אי-אפשר להניח את כל סחר-הכספים בידים יהודיות, שירוקנו אותנו וינצלו אותנו כמצולה שאין בה דגים וישלחו את זהבנו וכספנו אל משיחם החדש, אל הדוקטור הרצל אל הבאַנק הקוֹלוֹניאַלי שלו!"

בחריפות הגדולה-ביותר אולי יצאה “חולצת-הכפיה”:

"אימתי כבר יגרשו את הסוחרים היהודיים מן השוק הנוצרי? ילכו וישובו כולם אל הגיטו, ושם יחנקו זה את זה!

הלאה, חלונות-הראוָה היהודיים! ואל נא תחשבו, כי אלה הם חלונותיהם של בר-זבובא או של בר-כדורא. למחר תמצאו אותם פושטים יד מאחורי חומה וגדר. שלוחיה של הקהילה היהודית הם, של אליאַנס איזראַעֶליט, של הקרן היהודית, של הבּאַנק הקוֹלוֹניאלי! לא לחינם מורגש בשנים האחרונות מחסור רב כל-כך בכספים! ד"ר הרצל עצר את האשראי והוא אוסף 25 מיליון דוֹלר, בשביל לקנות את ארץ-ישראל מידי השׂוּלטן! וארץ-ישראל אינה אלא אמתלה, התכּוון מתכּוונים הם לקבר הקדוש, שהם מבקשים לחללו, או להטיל עליו מס יהודי, כמו שעשׂו לפנים ברוסיה הקטנה!

היום ההוא אינו רחוק! דבר זה מרגישים אנחנו ומרגישים אחרים, נוצרים שאינם עוצמים עיניהם מראוֹת! ולא רחוק היום, שבו כל זה יגָלה, ואותו יום – אוי לבית-הקהילה (רחוב גזשיבּוֹבסקה 26), אוי לכל הציונים, אוי לנתנזוֹנים ואוי לגרוֹסגליקים!

אין אנו משסים, חס וחלילה, למעשׂי אלימוּת, אך הלבבות הממורמרים מתפקעים, ולידי מעשׂים טובים אין הדבר יכול להביא".

כעבור כמה ימים כתב “רץ-הרחובות”:

סמרטוטרחציץ איננו עוד בין החיים!

האל הרחמן גאל אותו משגעונו הנורא!

שהיה משוגע – דבר זה כבר ברור וּוַדאי עכשיו כאור היום. והראיה הנצחת לכך – הכנסיה נתנה רשות לערוך קבורה קאתולית!…

אנו צדקנו, דברינו נתאמתו! כדורו של בהרת-קיץ עדיין לא נמצא!"