אל הבעל-שם-טוב היה נוסע אחד ה“עולים”, יהודי שמקרוב נתעשר, ומובן מאליו – פגע רע.
איני מתיירא כל-עיקר לקרוא בשמו: יבוא ויחנוק אותי…
“יענקל מקוֹנסקא-ווֹליא”… פרא-אדם!
הבעל-שם בעצמו, אותו המזג הטוב והנוח לכל הבריות, היה מקמט את מצחו, כשנראה ה“גביר”…
עלה לגדולה, קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו, והוא מתייהר, ורודף אחר הכבוד; רוצה הוא דוקא להבחר בעירו לגבאי-ראשון של ה“חברה-קדישא”… ותיכף אחר הקלפי, כשלא עלה בגורל, התעבר בהרב ובהקהל; והעיר – עיר של “מתנגדים”, ולמען הכעיסם – קפץ ונסע אל הבעל-שם…
לוּ עשׂה כדבר הזה אדם פשוט, היו יורדים לחייו. אך מי ידין עם הגביר התקיף? שׂמים יד לפה – והוא נוסע…
והעיקר – אדם גס ומבוהל, והדיוט קופץ תמיד בראש:
רוצים להתפלל – כבר כבש את ה“עמוד”; “עברי” – הניחו לו! לברך ברכת-המזון, כבר הכוס-של-ברכה על כף הגביר!…
ונופל תמיד לתוך דברי אחרים. מסיחים בדברי-תורה – והוא קופץ לפתע-פתאום:
– סוסה קניתי לי, רבותי, – “צפיחית בדבש”!
וממצמץ בשׂפתיו, כאילו אכל מאכל-תאוָה.
ופעם אחת בלבל את כל המסובין אל השולחן בדבר השוט לסוס.
– לשוֹט, רבותי, גוּלת זהב טהור! וקבלתיו במתנה מיד שומר-הסף; של הגראף פּוֹטוֹצקי… מי שלא ראה שוֹט כזה…
ומשתקים אותו על-כורחו בקושי.
ועל כל אלה – קמצן שבקמצנים!
לשם נוי – קופסת-זהב לטאַבאַק בכיסו. להתהדר בה, הוא מוציאה כפעם בפעם, מבריק בה, מקיש באצבע ומתופף: יראו וישמעו! – וסוגרה, ואינו מריח… חס הוא על הוצאת האבקה! ושולח איש מן הצד את ידו אל הקופסה – הוא סוגרה במהירות נפלאה, ולוחץ את האצבעות.
אי אפשר היה, פשוט, לעמוד במחיצתו!
ופעם אחת – בא הגביר שלנו בחול-המועד של-פסח, נתעכב, ונשאר לשבות. והוא מיסב עם אנשי-שלומנו… מה יעשׂה לו אדם משלנו, אם הבעל-שם אינו רוצה להכלימו – יושב הוא…
והבעל-שם מתחיל לדבר בענין תפלה. ומבאר, איך התפלות עולות ומגיעות למחוז-חפצן – אל הכּס! ומפרש, שאין התפלות עולות בבת-אחת ולא בצוותא חדא… שלפעמים אחת התפלות מתמהמהת בדרך. נחשלת במעופה ומתעכבת… ושיתכן, ששנים יתפללו זה אחר זה, הראשון “ותיקין” והשני בין הערבים על-פי סוד – ותפלת השני מקדמת… שהכל תלוי בצחות ובזכות התפלה…
ואחר-כך התחיל לבאר, שלכּול תחת השמש יש גוף ונשמה, וכן גם לתפלה: התיבה שלה היא הגוף, והכוָנה שלה – הנשמה… אשרי האיש, שכונותיו מרובות, ותפלתו עולה בבחינת אור צחצחות, בלי תערובת חול וגשמיות, ואין לכל הרוחות שבעולם ולכל המניעות והמכשולים שום שליטה עליה… והיא עולה נכחָה כעתר ענן-הקטורת… ואוי לו לבן-אדם שיש לו רוב מלים ומעט כוָנה, לפי שתפלתו מסורבלת גשמיות, וכבדה היא ואינה יכולה להתנשׂא במהירות…
ותפלה כזאת – אמר – משתרבבת באויר. נגררת על גבי הגגות, נאחזת בענפי אילנות… ולפעמים רוח-רעה אוחזת בה וזורקתה לתוך בורות, שׂיחין ומערות…
ובכל-זאת – אמר – אין תפלת-חנם! סוף-כל-סוף, התפלה מגעת; נמשכת היא לשרשה… אבל צריכה לחכות, עד יעבור זעם. ובשעת-הכושר, כשהשמים טהורים ואין נשׂיאים ורוח, היא מתנשׂאת לאט-לאט ועולה ברחמי ה'…
וזה הוא – אמר – הסוד של “כי הנה לא ינום ולא יישן שומר ישׂראל”… אין לו פנאי, כביכול… התפלות אינן באות בבת-אחת ולא במועדן. יש מוקדמות ומאוחרות: התפללו ה“ותיקין”, אחריהם באו ה“מתנגדים” ושפכו שׂיח, ואחר-כך – ה“חסיד” והכה בכותל והעיר… והתפלות המאוחרות על-ידי מניעות ומכשולים, הבאות בערבוביא… ואותן התפלות שנפגמו וצריך היה הצדיק לתקנן… ומדת-הרחמים עסוקה תמיד… עומדת על המשמר!
וכאילו שכח הבעל-שם-טוב את השבת ואת המועד, ונאנח, כמעט בשברון-מתנים:
וכי יתפלל איש ישׂראל ולבו אל הדגן, ואל החטים… כמה וכמה אֵיפות דגן, כמה וכמה כּוֹר חטים מעיקים על התפלה, איך יכולה היא לעלות ולהתעלות? ובפרט כשאדם מתפלל – והרהורים רעים במוחו. הכל נשמר לשרשו, וההרהורים הרעים מושכים אל שערי-שאול, רחמנא ליצלן…
וכעבור מאה ועשׂרים שנה, אדם זה מת ונפטר מן העולם, ועולה למרום ליתן דין-וחשבון. ומעמידים לפניו את המאזנים, לשקול את מעשׂיו בפלס. ובא הקטיגור וזורק מלא-חפנים לתוך כף-החובה. והסניגור עומד על כף-הזכות בידים ריקניות, אין לו כלום…
והנשמה צוֹוחת ככרוכיא:
– רבונו-של-עולם, הלא שלוש פעמים ביום התפללתי, איה תפלותי?
ולמען תראה הנשמה, שאין עול במשפט, מוציאים אותה מן הבית-דין לחוץ, ופותחים לה שער השמים, ומצוים לה להשקיף ארצה. ומשקיפה היא ורואה, והנה תפלותיה מתפלשות בעפר ובסחי, רחמנא ליצלן…
ותיכף נזכר הבעל-שם ששבת של חול-המועד היום, וביקש להפיג את צערנו, ואמר בשׂמחה:
– אבל בשׂורה טובה יש לי בשבילכם! קבלתי ידיעה ש“הסדר” שלנו עלה בלי שום עכּוּב, חס-ושלום! ושהתקבל בסבר פנים יפות מאד!
ובאותו רגע קפץ ההדיוט ושאל:
– וה“סדר” שלי, רבי?
רוצים לקרעו כדג, אבל הבעל-שם עונה לו בניחותא:
– עוד לא בא לשם… פגום הוא ה“סדר” שלך וצריך תקון…
– ומאין הרבי יודע?
– לפי שהוא מחזר על פתחי ומבקש תקון…
וההדיוט מאמין ואינו מאמין, ושואל:
– ומתי תפתח לו, רבי, את השער?
– עוד היום – ענה הבעל-שם – תיכף אחרי ההבדלה…
ופנה אל אנשי-שלומנו:
– בואו כולכם ותראו…
ומאותה עיר-המתנגדים בא להסתופף בימי החג בצל-קורתנו גם מלמד אחד… לה“בעלי-בתים” שלו אמר, שהוא נוסע אל זוגתו, לכפר פלוני…
וכשבא הגביר התחלחל המלמד: ההדיוט ישוב הביתה ויספר… והמתנגדים יכלו בו את כל חמתם: ימרטו את שׂערות פאותיו וזקנו וירדו לחייו… והתחמק המלמד ורץ אל האכסניה ונחבא שם אל הכלים, והוא מחכה בכליון-נפש ליציאת “הגביר”…
אנשי-שלומנו מרחמים עליו ומביאים לו “שיריים” מן השולחן ומעט יין להשיב נפשו, וכדומה…
ואחרי המעשׂה הלכו אל המלמד ההוא ושאלו את פיו על-דבר התנהגות הגביר ב“סדר” שלו…
והמלמד ירק:
– היכא תמצי?
– פשוט! אותו הגביר אינו יושב בתוך אחיו בטבור העיר. בפרוַר-העיר קנה לו בית, קרוב לחצרות ה“פריצים”, שיש לו עסקים עמהם, – שמא יקדמנו אחר! מתיירא הוא מפני הלסטים, ומגדל כלבים… והכלבים עזי-נפש, ואין איש יהודי בא בצל קורתו, וזה אמנם כל חפצו של הקמצן… וכך הוא מתנהג בערבי שבתות וימים טובים: אין לו פנאי לגמור “עלינו” – הכרס נושׂאת אותו… ובמרוצתו הוא עובר לפני השמש ומצווה לו:
– שמע-נא, בריון, שלח לי אורחים, שלח כמה שתרצה!…
בערבי-פסחים מוסיף היהיר: כל דכפין!
והיה השמש שולח לו אורחים, והאורחים רצו אחריו ולא השׂיגוהו… וכשבאו לפני ביתו – כבר היו הדלתות ותריסי-החלונות סגורים, והכלבים נובחים וחורצים לשון… והאורחים קוראים – ואין שומע, ואין עונה… וכי נועז איש לגשת – כבר בגדיו קרועים ורגליו פצועות… מעצמו מובן, שחדל השמש משלוח עוד. אבל הוא עושׂה את שלו: “שלח כמה שתרצה… כל דכפין…”
אם כן, נראה מה יהיה ב“סדר” שלו!
אחרי ההבדלה, החדר כבר מלא מפה אל פה…
יושב לו הגביר בין הצפופים, קצת מבויש, קצת מפחד, קצת מלגלג, – פניו משתנים ככרום.
הבעל-שם מצווה לסגור את הדלתות והתריסין; עושׂים כך, והגביר מתרומם – מתחרט הוא, רוצה לצאת…
מעצמו מובן, שאין מניחים לו. יד שלוחה מאחוריו אוחזת בערפו ומושיבה אותו בחזרה על הספסל.
אבל כשציוָה הבעל-שם-טוב לכבות את הנרות, אימה חשכה נפלה עליו, וכעגלה ערופה צוַח:
– איני רוצה! בשום אופן איני רוצה…
מעצמו מובן, שמשתקים אותו…
והבעל-שם-טוב גחן ולחש דבר-מה באזני השמש, וזה קרא באפלה בנגון של קריאה לתורה:
– יעמוד ה“סדר” של הגביר פלוני ממקום פלוני…
ותיכף ומיד נשמע ה“סדר” באפלה:
– “עבדים היינו”…
הקול קול הגביר.
ובאותו רגע:
– “האַוּ-האַוּ-האַוּ!” – קולות הכלבים.
וכן להלן:
“לפרעה במצרים” – “האַוּ-האַוּ-האַוּ!” – “כל דכפין – האַוּ-האַוּ!”…
ברוך שפּטרנו! – הגביר נעלם באפלה, ושוב לא חזר.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.