חיי אליָקוּם    🔗

הקדמת המחבר    🔗

בעוד זמן-מה אצא מבית-האסורים. כמה אנשים, ממכרי וממיודעיה של אמי, באו לבקרני בבית-הכלא וכולם אומרים לי כי עלי לכתוב את הקורות אותי בשתיים-שלוש השנים האחרונות.

כל כמה שהסברתי למיודעי כי אין אני סופר וכי אני עלול לגבב דברי-הבאי אשר יעשוני לצחוק בכל הארץ, לא חזרו בהם מלחצם, עד שנכנעתי.

ידידַי אומרים לי כי בימינו רבים האנשים הכותבים ספרים, אף שלא נולדו מושכי-בעט, ולמה ייגרע חלקי?

ניגשתי אפוא אל המלאכה, ולאחר שסיימתי את הכרך הצנוע המונח עתה לפניך, הקורא, נאמר לי כי עלי לכתוב דברי-הקדמה. שכן מקובל בעולם כי אדם המסיים ספר כותב הקדמה לספרו.

חזרתי וקראתי בכתוב ומצאתי כי יש בדברים כדי מוסר-השכל לקורא הצעיר וגם שעשועי-נפש לקשיש, המבקש להעביר לנגד עיני-רוחו כמה מן הקורות אותנו בימים הסוערים הללו ובארץ זו, שבה אנו חיים, אם לטוב ואם לרע.

הקפדתי לכתוב בלשון קלה ונוחה ונמנעתי מניבול-פה, שהוא נפוץ כיום – כפי שהכול יודעים – בכתבי הסופרים. אבל במקום שהדברים צריכים לכך לא הלכתי סחור-סחור אלא הגדתי את אשר בלבי, ואפילו היו העניינים קשים לאוזן הצנועה. מאמין אני כי הקורא הצעיר לא יינגף, ואילו הקורא הקשיש כבר הוא מחוסן ובקי יותר ממני.

ועכשיו אעשה כעצת ידידי ואציג את עצמי, ככל הנהוג בהקדמות המחברים. שמי אליקוּם. לא אליקים, כפי שרבים קוראים לי בטעות, אלא אליקוּם. בעיר זו יודעים אותי אנשים לא מעטים, מפני שכאן עשיתי רוב שנותי. הורי הגיעו לכאן מחוץ-לארץ ולשון הדיבור בביתנו היתה אידיש, אבל בכוח כשרונותי ותודות לחינוך שקיבלתי עד לשנת השבע-עשרה לחיי, למדתי – לבד מן העברית, שהיא שפתי הטבעית, ולבד מן האידיש, שסיגלתיה מפי הורי – גם את הלשון האנגלית, וכיום הריני מסוגל לקרוא עיתון אנגלי בלא מאמץ. ומפני שאידיש קרובה לגרמנית, הריני שומע

גרמנית במקצת. ויש עוד כמה לשונות שאם בני-אדם מדברים בהן, אין הם יכולים להסתיר מפנַי את כוונתם, מפני שאוזני מחודדת ולבי ער.

בימי ילדותי היו הכול קוראים לי אליקים, מפני שהוא שם נפוץ יותר מאליקום; ולימים קראו לי בקיצור קימה. ומעשה שהיה כך היה: נער חזק הייתי, מצד הגוף והכוח הפיסי, אלא שרוחי היתה מעודנת וביישנית. ואם אירעו מעשי-שובבות בכיתתי לא נטלתי בהם חלק והייתי ניצב מן הצד ומסתכל. ואם אירע שילד מן הילדים פרץ עלי להכותני, לא הייתי מסוגל להשיבו מהלומות, מפני התדהמה שהייתי נדהם כל אימת שנהגו אנשים באַלָמוּת. וכך היה הדבר יום אחד שחזרתי הביתה מבית-הספר ופני חבולות. אמי נבהלה מאוד ואנוכי שׂחתי לה את הקורות אותי ביום ההוא. ממחרת הלכה אמי ונכנסה לחדר הכיתה באמצע השיעור והשמיעה דברים באוזני התלמידים. ומאחר שלא היתה יודעת לדבר יפה בלשון העברית, ומאחר שבביתנו היו מכנים אותי, דרך חיבה, בשם קימה, אמרה אמי באוזני הילדים כדברים האלה:

“מי יכה ילד קימה, תכה אמא.”

ומאז קוראים לי רבים בשם קימה.

סבורני כי לגבי הקדמה יצאתי ידי חובתי ואמרתי כל שיש לאומרו. ואם יישא הספר הזה חן בעיני הקוראים – ובייחוד אני מקווה לשאת חן בעיני הדור הצעיר, שהוא עתידנו ובו אנו תולים כל תקוותינו – אוסיף עליו עוד כרך אחד או שניים.

וגם על הקוראים הקשישים אני סומך שיֵדעו להפיק הנאה מן הכתוב, מפני שהקורא המנוסה מסוגל לשער ולנחש; ואפילו אם נותנים לפניו קש וגבבה, הריהו חותר ומעיין וקורא, מפני שכבר הורגל בכך. על אחת כמה וכמה כשנותנים לפניו תמצית דם הלבב, כפי שעשיתי אנוכי בדפים אלה.

בכבוד רב

המחבר

1. אני שולח ידי בכל מלאכה    🔗

כשהייתי בן שש-עשרה שנים ושני חודשים בערך נתייתמתי מאבי וכאשר הייתי קצת קשיש יותר – לפני שלוש שנים ומשהו היה הדבר – זכיתי במשרתי הראשונה – משרת מנקה-אצטבאות בבית-מסחר לספרים. מלאכה זו, שתמורתה היתה אמורה לסייע בפרנסת אמי וסבתא שלי בשנה הראשונה למלחמת-העולם השנייה, הייתי מבצע בשעות שבהן הלך בעל בית-המסחר לסעוד את לבו בצהריים.

בעל העסק היה איש טוב-לב מטבע ברייתו, אלא שטבע ברייתו נשתנה במקצת לאחר שראשו נחבט פעם בדפנותיה של מכונית עוברת, אשר נהגה נמלט ולא נתפס עד היום. מאז היה נותן-לחמי נוטה להתרגז על כל עניין של מה בכך ותוך כמה שניות היתה חמתו בוערת בו להשחית, ושום אדם לא יכול היה אפילו לשער או לנחש כי דבר לו עם ברייה טובת-לב, כאמור לעיל.

אני ידעתי כי מוכר-הספרים הוא איש טוב, מפני שאמי הגידה לי; ועל כן סלחתי לו בלבי כל מה שהיה מעולל לי ולא נתתי דעתי על דברי-הבלע שיצאו מפיו. אך במקום שיחזיק לי טובה על שאני מתעלם מרשעותו, נראה שנימוסי הטובים היו מוציאים אותו מן הכלים לגמרי. וכדי שלא תדונו אותי לכף-חובה על שעפתי ממשרתי ביום השלישי לעבודתי, אספר דברים כהווייתם.

פעמים מותו של אב גורם הפתעה לבנים. ידעתי משפחה אחת שכל ימיה היתה מתלבטת בפרנסה ונהרגת על פרוטה. משמת האב נתברר כי הותיר אחריו הרבה רכוש ולא מעט ממון. מיד עטו הבנים על הממון ועשו בו מעשים. ועל מקרה כזה אפשר לומר – כפי שהסופרים אומרים לעתים קרובות – כי בתוך כוס-היגונים של היתומים נמזג גם קורטוב של נחת; ודבר זה מאשר את הכלל הנקוט בידי אנשים רבים, לאמור: אין רע בלי טוב, ולהפך.

על מה שקרה אצלנו אי-אפשר לומר דבר זה בשום פנים. ראשית – אהבתי את אבי; וגם אמי אהבה אותו מאוד. ושנית – לא הותיר אבי אחריו שום רכוש או ממון, זולת חובות. ובכן, באמת אפשר להגיד שמות אבי היה מקרה רע ומעציב בתכלית וכל-כולו תוגה ויגון, בניגוד גמור לדעה המקובלת הנ"ל, אשר כרוב הדעות המקובלות אינה אלא עניין של טמטום.

אילו אמרתי לכתוב רשימות עצובות הייתי מרחיב את הדיבור על אבי, אבל אני רוצה שהקוראים ייהנו וישמחו בי ועל כן אני מדלג על פרשה ארוכה וחוזר אל חנות-הספרים שבה עבדתי.

לכאורה קשה להבין כיצד קרה הדבר שבחור כמוני, אינטליגנטי לדעת הרבה שכנים ודי משכיל לפי תעודות בית-הספר (אם כי מעט מבולבל ולא מסודר: בכך אני מודה), יקבל על עצמו משרה של מנקה אבק-אצטבאות בבית-מסחר לספרים. והלא טבעי יותר היה שאכנס לעבוד בבנק אנגלו-פלשתינא, או במשרד הטאבּוּ או בעירייה. ובכן למה, באמת, בחרתי במה שבחרתי?

התשובה לכך – אם לפרט ולהיכנס לדקויות – תהיה ארוכה מאוד, אבל בקיצור אפשר לומר כך: ניסיתי בכל ולא הצלחתי בשום דבר.

והימים היו ימים קשים. בעולם נתחוללה מלחמה, הלא היא מלחמת-העולם השנייה. ובארץ היה המצב קשה ומסובך. פעם אחת קיבלתי – בתשובה לבקשה שלי – הזמנה לבוא לבחינה במשרדי-הממשלה. בחדר שלתוכו הכניסו אותי ישבו כחמישים בחורים כמוני ועוד כעשרים אנשים מכל הגילים, שאף הם רצו לבצר להם מעמד בחיים הכלכליים. לכל אחד מאתנו ניתן גיליון-נייר ועליו כשני תריסרי מלים אנגליות. חייבים היינו לרשום לצד כל מלה את פירושה בעברית. והנה, לאחר שהתגברתי בלי שום קושי אפילו על מלים דומות כגוןdiary ו-dairy, נתקעתי כסומא בארובה כשהגעתי למלה slogan.

בשום פנים ואופן לא ידעתי מה זה slogan. ובגלל פרט קטן שכזה נחסמה לפני הדרך לעלייה בדרגה ולמשכורת נושאת פנסיה, שלא לדבר על המשרה עצמה. כיום אני יודע מה זה slogan; אבל עכשיו מאוחר, כמובן.

והיו עוד כמה מקרים. במקרה אחד נודע לי כי בתל-אביב גר איש משכיל מאוד שיש לו תואר דוקטור ושהוא ממשפחת-מלומדים ידועה; והאיש הזה בחר לו במשרת מטאטא-רחובות (בלילה) כדי שתהיה דעתו פנויה למחשבה צלולה בשעות היום. אמרתי בלבי: אם הוא יכול, מדוע לא אני? אמנם לא היתה לי השכלה כשלו ולא תואר אקדמי, אבל היו לי שאיפות מסוימות וכמה פעמים שיגרתי שירים ורשימות קצרות למוסף הספרותי של “דבר” בעריכת דוב שטוק וקיבלתי ממנו תשובות אחדות. וכן היתה לי הבטחה מעורך אחר, שאם אמשיך להתמכר לכתיבה, סופי שידפיסו אותי.

על כן הלכתי בדרכי אותו משכיל וכתבתי לעירייה איגרת ובה הצעתי את עצמי למשרת מטאטא-רחובות (בלילה), וכדי לרמוז להם על נימוקי האמיתיים בבחירת העבודה הזאת, פירטתי במכתבי את השפות שאנוכי יודע (כתבתי כי אני “נזקק” לכמה שפות ו“שומע” כמה שפות) ואת תחומי ההתעניינות המרובים שבהם משוטטת נפשי במסתרים.

ארבע שנים עברו מאז ועדיין לא קיבלתי תשובה למכתבי.

וכך, בזו אחר זו, זרמו האפשרויות מבין אצבעותי ואמי התחילה מאמינה כי לעולם לא אהיה נושא-משרה ועד עולם אהיה רובץ על צוואריה. כדי להזים דעה זו וכדי שאהיה חש עצמי גבר בין גברים ואדם העומס את עול החיים בזקיפות-קומה – קיבלתי עלי את העבודה בחנות-הספרים.

וכבר באותה שעה ידעתי שמשרה זו אינה אלא התחלה צנועה וכי לא לנצח אתמיד בה, וכי עוד נכונו לי מפעלים ומשימות גדולים ממנה. אבל לא שיערתי ולא פיללתי כי שלב ראשון זה בהתפתחותי הכלכלית יארך רק שלושה ימים. לפי התכניות שבלבי הועדתי שנתיים-שלוש לאותה חנות; ולאחר-מכן אמרתי לזנק זינוק נוסף – נחשוני, כפי שאומרים – לקראת הבלתי-ידוע והמגרה שבעולם העסקים. אבל “אדם בדעתו חוכך – ואלוהים מתחת לשפמו מחייך”, כפי שהיתה סבתי אומרת.

כבר ביום הראשון לעבודתי בחנות-הספרים הבחנתי כי המקום מלא דעת וחכמה מן הרצפה ועד לתקרה. נתתי אפוא עין במדור ההיסטוריה וניגשתי אל העניין בשיטה של אימפרוביזאציה; דהיינו: לא קראתי מתוך עקביות, מימי-קדם ועד לזמן החדש, אלא הייתי נוטל מכל הבא ביד ומעיין בפרשיות שנראו בעיני באותה שעה. כשחזר בעל העסק, ביום הראשון לעבודתי, מצאני קורא בתולדות המהפכה הצרפתית.

וכאן עלי לומר דבר של אמת מרה: הכול סבורים שסוחרי-הספרים יש להם זיקה לתרבות ונפשם הולכת אחרי הכתוב בסחורתם. ודבר זה אינו אמת כלל: בעל-החנות שלי – לאחר שהעביר אצבעו על כמה ספרים וכף-ידו נתכסתה באבק – פתח פיו והודיעני כי אם אוסיף לנהוג כך אעוף מן המקום תוך חצי שנייה.

נדהמתי. סבור הייתי כי כל אדם מבוגר חייב להתמלא שמחה – ואפילו יראת-כבוד – למראה צעיר המעלעל בספר (בדור זה שלנו, שבו הצעירים ממעטים כל-כך לקרוא!), והנה נוכחתי לדעת כי איש זה אינו מכבד תלמידי-חכמים ודעתו נתונה רק לבצעו.

הבלגתי על רגשותי, הנחתי את הספר מידי ונטלתי את המברשת. אבל הוא חטף אותה מידי בגסות ורמז לי לצאת מן החנות.

“מחר אתן לך שאנסה (הזדמנות) נוספת,” זרק אחרי כמתקלס.

שירכתי דרכי הביתה ובעיני-רוחי ראיתי את האיש הקטנוני הזה אסור באזיקים, כשידיו קשורות בחבל אל גבו, והוא מובל בעגלה קטנה מכיכר קולנוע מוגרבי לעבר כיכר מגן-דוד; שם מצפה לו הגיליוטינה והמון העם מריע וזועק: “מוות לעלוקות!”

ומתוך המון העם מזנק אנוכי אל לב הכיכר, תופס בידו של התליין ואומר: “אורי, עזוב אותו… אני סולח לו.”

ואורי (חברי למהפכה) אומר: "האומנם אתה סולח לו באמת ובתמים? אתה מוותר לו בהחלט?

ואני מנענע בראשי, בלא אומר ודברים.

ואותו חנווני נבזה, אותה עלוקה מאתמול, נופל לרגלי ומודה לי; ואנוכי מסב פני ממנו וחוזר אל מקומי, בין השופטים העממיים, היושבים על הבמה, בסמוך לבית-הכסא הציבורי שלצד שוק הכרמל.

כזה הייתי בימים ההם: נאמן לעקרונות, אבל נוח לסלוח ולשכוח.

ביום השני לעבודתי בחנות שקדתי על האבק וכבשתי את סקרנותי לדבר-המהפכה. כשבא בעל-החנות ובדק את האצטבאות היתה דעתו נוחה ממני; אבל אנוכי בזתי לעצמי בלבי.

ביום השלישי נפלה עיני על “כה אמר זרטוּסטרא” ומיד שקעתי בקריאה שאין לה תקנה. וכשבא האיש מסעודת-הצהריים לא שמעתי את קול צעדיו בהיכנסו לחנות. ניצשֶה ואנוכי היינו לנשמה אחת ולבותינו פעמו בקצב אחד. זוכר אני כי בעל-החנות התחיל משהק, ואחר-כך התחיל צורח ולבסוף פרץ בצווחה. אבל אנוכי כיליתי את הפרק שבו עמדתי עד תומו ואחר-כך, זוכר אני, הרימותי עיני מעל הדפים, נתתי מבט של בוז עמוק, שחמלה רבה מהולה בו, לעבר מעבידי, וכשאני מעלה חיוך דק על שפתי הנחתי לספר שיישוֹר מבין אצבעותי ואנוכי צעדתי לעבר הפתח, בלי להביט בברייה הקטנה, העלובה, המתפלשת בזוהמת עצמה, אי-שם בין הדלפק לכוננית, בתוך הבינוניות המבחילה, הנמוכה, האפסית, בתחומי מרחב-המחיה המבחיל של האדם הקטן.

לאמי ולסבתא שלי אמרתי רק זאת, בבואי:

“השמש תוסיף להפיץ את אורה גם אם לא יהיה מי שיקבלנו.”

אמי פרצה בבכי (מלים של ניצשה יש להן השפעה מדהימה על בני-אדם!) ואילו סבתי נשארה אדישה, מפני שרוב ימיה עברו עליה בגולה, בתוך גטו רוחני, ולא היתה מסוגלת לקלוט בשורה של ממש ושל דרור.

2. אצל האחים בּוּראשווילי    🔗

מזלו של אדם, כיוון שזרח, זרח. מאחר שהיתה כבר משרה בידי (בחנות-הספרים) לא בוששו שאר משרות להתגלגל תחת ידי. וכך נמצאתי, יום אחד, יושב במשרדם של האחים בוראשווילי, מצפה לתורי להתקבל אצל רחמים בוראשווילי לריאיון.

כיוון שנהגתי עד כה בגילוי-לב, אוסיף ואומַר דברים כהווייתם. צעיר כמותי לא היה זוכה להגיע למעמד זה שבו הייתי שרוי אלמלא עסקי-נשים באמצע. ומעשה שהיה כך היה: אחת מדודותי מצד סבי ז"ל התגוררה באמסטרדאם בשנות העשרים ולפי השמועה היתה אהובתו של בכור בוראשווילי, זקן האחים בוראשווילי, והיא שעמדה ליד מיטתו שעה שהוציא את נשמתו ב-1926, לאחר שאביה הזקן של נערה צעירה אחת שלח בו כדור אקדח, משום שסבור היה כי בוראשווילי הזקן הדיח את הנערה מדרך הישר. דודתי, וכן מרבית העיתונים היהודים במערב-אירופה, טענו כי הזקן נפל קרבן לקנאת סוחרים, שהיו מייבאים שטיחים מפרס להולנד ועינם היתה צרה בחיל שעשה בכור בוראשווילי מאותו מסחר עצמו. אבל יודעי-דבר אחרים אמרו כי הרוצח לא היה סוחר-שטיחים אלא בעל מסבאה סמוכה לרחוב בלודסטראט הידוע לשמצה, ובאחד הלילות פרץ אדם למסבאה ואמר כי בתו של הבעלים מתייחדת באחת הקובות עם סוחר-השטיחים הזקן מליידזָה-פליין.

בין אם כך ובין אם לא כך, היו לדודתי מהלכים בבית בוראשווילי, וכששמעה שפיטרוני מעבודתי, לרגל חילוקי-דעות ספרותיים, המליצה עלי לפני רחמים הנ"ל ונתבקשתי לבוא למשרדו.

לפני שהלכתי שמה הדריכה אותי דודתי בנימוסים וציוותה עלי שלא אפלוט שום דבר אשר ממנו ישתמע כי בקי אנוכי בפרשת הרצח שבאמסטרדאם; שכּן גרסת המשפחה היתה שונה לחלוטין ומטעמים של כבוד הנפטר הופצה השמועה שהזקן מת מסיפיליס, היא מחלת-העגבת, אשר בימינו אלה פוטרים אותה בכמה זריקות, בעוד שבימים ההם היו מתים בה רבים וגם טובים.

כן יעצה אותי דודתי שלא אחציף פנים לפני רחמים בוראשווילי, מפני שהוא אדם מזרחי, הרגיל שיצייתו לו בכל ויעשו את רצונו בלי טענות.

מצויד בהוראות אלו, וכיוצא בהן, נכנסתי ובאתי אל המשרד, בהגיע תורי. ומשעה שדרכו רגלי בחדר האפלולי והגדול, כאילו נעלמתי ונסתלקתי מן העולם: קול צעדי נבלע ברכּוּתוֹ של שטיח, גרוני נשתנק מפני התדהמה שתקפתני למראה הרהיטים האדירים, החרבות שעל הקירות, התמונות שהסתכלו בי בעיניים מפיקות איום, שנאה ובחילה, ובייחוד למראה רחמים בוראשווילי עצמו, שדומה כי ירד מאחת התמונות, לצורך הריאיון הזה, ובא וישב אצל השולחן, בלא שיהיה ניכר בו אם הוא נושם או חנוט ובלא שתורגש תנועה כלשהי באיבריו או באישוני עיניו הקפואות והזגוגתיות.

עמדתי בפתח והבטתי נכחי. אף הוא לא זע ממקומו, ועד מהרה הבינותי שהוא מניח לי להחליט אם אצעד נכחי או אשוב על עקבי ואצא.

כעבור כמה שניות התחלתי נע לעבר שולחנו ותוך זמן-מה עמדתי לפניו. עכשיו מצפה הייתי שייתן לי אות לשבת. אך האות לא ניתן ואנוכי ישבתי בלא שנתבקשתי לכך.

על השולחן מן העבר השני, נחו שתי כפות-ידיים שמנות, שעירות ומעוטרות בטבעות. הרמתי עיני והבטתי בפרצופו של האיש. פנים אדומות היו לו, ובייחוד האדים החוטם, שהיה שזור נימי-דם לאין ספור והיה נוצץ בחשכה כאילו נמרח בשומן-אווזים. משני צדי החוטם היו קבועות עיניים כחולות שאין בהן תנועה ומתחת לעיניים נשתרבבו שקיקי-עור גדושים נוזל שקוף ועכרורי.

נעצתי עיני בפיו וציפיתי שיפתח בדיבור. ואזי, מופתע מן העובדה וכמעט נבהל, ראיתי כיצד נתרחש הדבר: במאמץ רב, תוך עווית שרירים בזוויות הפה, עווית שנבלעה בשפעת הבשר האדום, נפער הפה הקפוץ וקול צרוד – נמוך ומלוּוה חרחור, כחרחורם של אנשים שליחה חונקת את בית-הבליעה, שלהם – השמיע ואמר:

“כבודו לא שותה קפה.”

כיוון שהמשפט אשר נפלט זה עתה מתוך ערֵמת הבשר המת לא היה מלוּוה שום נגינה – לא של שאלה ולא של פקודה – נבוכותי ומיהרתי להשיב “לא, לא” מגומגם.

יד אחת, עייפה וכבדה כנצח, זחלה על-פני השולחן ואצבע שמנה נשתלחה מתוך הכף ופרטה על-פני דוושה קטנה, אשר הכתה בפעמון והרעידה את האפלה שבחדר. מיד נפתחה דלת ופרצופו של איש הציץ בפתח.

“לא צריך קפה,” חזר הקול העבה והלח ואמר דברו. האיש השתחווה וחזר-נעלם למקום שממנו הופיע.

“כבודו ידבר עכשיו את הדברים שלו,” פסק לי האיש מעבר לשולחן. עכשיו הקול מוּכר לי מעט ורוחי שבה אלי.

מיד פתחתי והרציתי לפניו את מבוקשי, דהיינו ששמעתי כי האחים בוראשווילי בעירבון מוגבל מתכוונים להעסיק שומר בפרדסם אשר בנס-ציונה. אני – אמרתי והצבעתי על עצמי, מפני שלא הייתי בטוח אם האיש מבין אותי – אני מעוניין מאוד בהתפתחות החקלאות העברית בארץ-ישראל, ובייחוד עכשיו, בימי-משבר אלה, שעה שאין כל אפשרות לשווק תפוזים לחוץ-לארץ, לרגל המלחמה. ומצד שני – אמרתי – מוטלת החובה על הפרדסנים לטפל בעצים, לעדור, לזבל ולהשקות…

“וגם כן לגזום ולרסס אותם בכימיקאלים,” שיסעני מר בוראשווילי.

“בהחלט,” אמרתי לו, שמח על שיש בידי הוכחה כי אינני מדבר בחלל ריק. "כימיקאלים ושאר טיפולים. והכול ביוקר בימינו וצריך להשגיח בשבע עיניים על הפועל ועל הסַפקים ולשמור מפני גנבים וכל הפיקוח בכלל…

“וגם כן השומר בפרדס עולה לנו בכסף רב,” הוסיף רחמים בוראשווילי ותרם תרומה נוספת לשיחה.

“זהו,” אמרתי לו, “אני מוכן להיות שומר בפרדס.”

“כמה?” שאל בוראשווילי.

ידעתי מיד שהוא מתכוון לגובה השכר שאני מבקש; אבל מבחינת התחביר של לשון יוצא כי הוא שואל אותי כמה אני מוכן להיות שומר, כיוון שאני אמרתי לפני-כן שאני מוכן להיות שומר. על כן חרה לי הדבר ואני שאלתי:

“מה כמה?”

רחמים בוראשווילי לא נע ולא זע. ברור היה שהוא מניח לי לרדת לסוף דעתו ואינו מתכוון כלל לחזור על דבריו או להבהירם.

רגע שקלתי בדעתי אם אני מוכן להיכנס עמו לתחרות של שתיקה, אבל אחר-כך זכרתי את הוראותיה של דודתי ואת דמעותיה של אמי ואת אי-ההבנה המשוועת של סבתא שלי בכל הנוגע למניעים הנפשיים הדוחפים אותי ללכת בחיים בדרך שאני הולך, והחלטתי כי אקבל על עצמי את הדין ואכנע.

“שמונה,” אמרתי לו. ובכוונה אמרתי רק “שמונה” ולא אמרתי “שמונה לירות”, או “שמונה לירות לחודש”, כדי להראותו שאף אני נוהג פסקנות וקיצור בדיבורי, וכי גם מלה שלי שווה זהב.

“האוכל שלו כבודו יביא בעצמו מהבית או שיקנה במושבה,” אמר בוראשווילי.

מיד הבינותי כי נקטתי סכום קטן מדי; שכן בטוח הייתי כי יעמוד עמי על המיקח. עכשיו כבר היה מאוחר מלשנות ולכן מיהרתי להעיר:

“אבל תפוזים אני רשאי לקחת מן הפרדס”.

“רק כמה שנחוץ לכבודו באופן אישי לאכול,” הסכים עמי, והוסיף:

“”הגברת דודה שלו אמרה לי שכבודו מרבה לקרוא בספרים."

שמחתי שמחה עצומה והערתי מתוך צניעות, שאמנם הקריאה בספרים היא ראש תענוגותי בחיים.

“זה לא טוב,” אמר בוראשווילי. "אנחנו רוצים הבטחה מכבודו שבזמן העבודה יקרא מעט מאוד, רק כמה שנחוץ בתור מינימום.

הבטחתי לו כי הקריאה לא תפגע בתפקידי.

“רק המינימום,” חזר ואמר, מתעלם מהבטחתי. “אנחנו נקבע עם כבודו למשל חצי שעה ביום.”

“והרי בעבודת השמירה וההשגחה קורה שאדם פנוי יותר מחצי שעה,” ביקשתי לעמוד על נפשי.

“יש מה לעשות,” פסק לי בוראשווילי. “יש הרבה לעשות… מביאים זבל, צריך לספור את הפחים. משקים, צריך ללכת אחריהם, שלא ילכו המים בחינם. מרססים, שירססו טוב. יש מה לעשות בפרדס. ביום ובלילה. בבוקר ובערב. חצי שעה מספיק בשביל כבודו.”

“על אחריותי,” אמרתי לו.

“ועוד דבר אחד כבודו צריך לדעת… שיפחד קודם-כל מאלוהים. אלוהים זה דבר ראשון. ואחרי אלוהים יש רק דבר שני אחד, זה האחים בוראשווילי… אם כבודו מסכים לסידור הזה, אז אפשר לדבר.”

על העניין הזה לא היתה תשובה ברורה בפי והאיש הפתיעני הפעם בזריזות שבה הגיב; שכן מיד הוסיף:

“כבודו עוד לא החליט בלב שלו. ילך עכשיו הביתה ויחשוב. אם יחליט, שיחזור הנה בעוד איזה זמן.”

קמתי ממקומי והתחלתי נסוג לעבר הדלת, כשאני צועד אחורנית, לאט-לאט. כשהתרחקתי מעט מן השולחן הפניתי אליו את גבי וביקשתי לרוץ לעבר הדלת. אבל נכשלתי בשוליו של שטיח שני, שהיה מונח בסמוך לזה שעליו עמדתי, ונפלתי מלוא קומתי על הרצפה. מיד קמתי, נענעתי בראשי לעבר בוראשווילי, שעדיין היה יושב על מקומו בלי נוע, שמתי ידי על כף-המנעול ומקץ שנייה הייתי שוב בחוץ.

מעל אחת הכורסאות התרומם אדם שהגיע תורו להיכנס.

“תיזהר שלא תיפול על השטיח,” אמרתי לאיש הנכנס. ידעתי שאני מרבה בדברים מיותרים, אבל מבקש הייתי לנסות את קולי ולהיווכח אם אני מסוגל להניע בלשוני.

האיש הביט בי מבוהל ונחפז להיכנס.

בפרדסם של האחים בוראשווילי עבדתי חודש תמים. דודתי יעצה אותי שלא אטול עמי שום ספר והבטיחה לאמי כי אם אפיק רצון מאת רחמים בוראשווילי, צפויה לי העלאה במשכורת.

בפינת המחסן ובית-האריזה, מאחורי מחיצה עשויה ארגזי-עץ ניצבים זה על זה, ניתנה לי פינת-מגורים. מזרן היה פרוש על רצפת-בטון ופנס-רוח של פועלי-כבישים היה מאיר לפני בחשכה. פתילייה לבישול הבאתי מן הבית ובמחסן מצאתי פח ריק, שמילאתיו נפט כדי צריכת חודש ימים. לקראת השבוע הראשון (פעם בשבוע רשאי הייתי לשוב לבית, למשך יום השבת) ארזה לי אמי סל של מזונות ובו חצילים אחדים, כמה קלחי גזר, שתי כיכרות לחם שחור, ונוסף על כל אלה קנתה אמי בהקפה, מידי סוחר של השוק השחור, נקניק של קילוגרם אחד – בול-בשר חום וקשה, העשוי לעמדו בחום הקיץ ולפרנס את בעליו ימים רבים.

שתי בריות פגשוני בכניסה לפרדס. האחד היה מכונה וארסאנוֹ, והוא פועל זקן, מילידי סאלוֹניקי, מנהל-עבודה ראשי בפרדס; והשני – כלב ערבי נכה-רוח, מכשכש מתוך פחד וחנופה בזנבו, שהיה לבן אי-פעם ונזדהם עד היות לו גוֹן האדמה; והוא היה אמור לשמש אותי ולסייע בידי בעבודת השמירה בלילות.

“תקרא לו אַרְס, תקרא לו,” האיץ בי וארסאנו, ואני השתוממתי לשמוע כיצד יוצא קול סדוק – דומה לקול היוצא מידי כנרי-רחוב במשכם בקשת על-פני שני מיתרים בעת ובעונה אחת – מתוך פיה של ברייה מוצקה כל-כך כווארסאנו, ברייה בעלת קומה ובעלת שרירים ולה שפם אדיר,

מאפיר וצונח על-פני הלחיים בשתי קווצות-שׂער עבותות.

“אַרס!” קראתי לעבר הכלב, והוא נרתע ונמלט לעבר משוכת-האקציוֹת והלחית תחתיו.

“תקרא לו, תקרא לו,” עודדני וארסאנו.

אחר-כך עזר לי להכניס את מזוודתי ואת סל המזונות לתוך המחסן וסייע לי בהרחקת כמה מעדרים וטוריות שחסמו לפנינו את הדרך מלהיכנס לפינתי.

“באת בזמן טוב,” אמר לי הסאלוניקאי. “רק עכשיו גמרו השקאה. תוכל לנוח ולראות את העניינים בשקט.”

למן הרגע הראשון ניכר היה שהפועל הראשי מרחם עלי, משום-מה. ניצב היה מן הצד, מתבונן בי כשאני פורק את מזוודתי ומתקין את מיטלטלי על הרצפה, ומפעם לפעם היה גוחן, בלי שנתבקש, ומסייע בידי להגביה את הפתילייה על-פני שתי לבנים אדומות, לקשור את הסל בחבל אל הקורה שבתקרה ולסלק כמה ארגזים, כדי שהמזרן יהיה מונח חָלָק על הרצפה.

“יש פה איזה נשק בשביל השמירה בלילה?” ביקשתי לדעת, משווה לקולי גוון של אדישות עניינית, אף-על-פי שהייתי נרגש לקראת הרובה שיותן בידי.

“אתה לא מהאגודה?” ניגן וארסאנו בקולו הדוּ-מיתרי ומיד נתיישב על אחד הארגזים, כאדם שהוכה בתימהון.

“איזו אגודה?”

“אגודת השומרים,” הסביר וארסאנו. “רק חברי האגודה מקבלים מהמשטרה רישיון לנשק. אם אתה לא חבר, תצטרך לשמור עם מקל יבש.” ומיד פתח והעלה השערות, שכולן היו אמת לאמיתה:

“אתה בטח קיבלת את העבודה בזול ובוראשווילי הזקן שמח עליך כאילו מצא את האבא שלו,” צהל וארסאנו וצחק. וסמוך לכך שינה מנעימת קולו והיה מקונן ואומר: “ילד מסכן, איך נפלת בכיס של הזקן הנבזה! איך הוא בטח מנצל אותך ומשלם לך פחות מהמחיר; אולי פחות מהחצי… תגיד, כמה הוא משלם לך?”

“וכמה מקבל שומר-פרדסים אם הוא חבר באגודה?” הקדמתי ושאלתי.

“לא פחות משתים-עשרה לירות. עם נשק ועם כדורים וגם אוכל לכלב.” השיב וארסאנו. “ואתה, על כמה הסכמת אתו?”

“על שמונה”, השיבותי.

“אַי, איזה גרוע הזקן הזה!” נאנק וארסאנו. “והאוכל מהכיס שלך?”

“שלי.”

וארסאנו קם מעל ארגזו; מחה ידיו בשולי מכנסיו ואמר: “היידא, אין מה לעשות, תעבוד ותרוויח ואל תחשוב על זה.”

מכאן ואילך היה מטפל בי כאילו הייתי חולה. כן הרעיף עלי עצות רבות והזהירני שלא אתאמץ בשום עניין, כדי שלא להפסיד כוחות במחיר נמוך כל-כך.

“רק תשב בפרדס ותביט; ולפעמים תלך קצת, ותאכל כל יום טוב; ואל תתרגז משום דבר. ואם הבדואים לא יעבדו, אתה לא אכפת לך. זה העניין שלי. אתה אל תזרוק כוח בחינם. רק תשמין ותבריא ובסוף החודש תלך לקחת כסף. ועל הרובה אל תתרגז. אין פה שום סכנה. ואם תשמע בלילה איזה דבר, תכבה את המנורה ותסגור את הדלת. זה לא עניין שלך.”

“ואם יגנבו?” הפסקתיו משטפו.

“מה יגנבו?” נתן עלי וארסאנו בקולו המנגן. “עצים יגנבו? מים יגנבו? שום דבר אין פה לגנוב.”

“ובעונת הקטיף?” הקשיתי לשאול.

"עונת הקטיף,” השיבני וארסאנו, “זה רחוק מאוד. זה בחורף. איפה אתה ואיפה החורף? איך אתה תחזיק את עצמך במחסן הזה בחורף?”

“אז איפה אני אהיה בחורף?” נבהלתי לדעת.

“בטח בבית שלך, ילד, בבית, אצל אמא, זה הכי טוב.”

נעלבתי, אבל הבלגתי והעליתי חיוך על שפתי. בעצם הסכמתי עמו בלבי וגם משער הייתי כי אמי לא תניחני להתגורר בתוך הפרדס בחורף. ובכן, הכול ייעשה יפה, אמרתי בלבי. ולווארסאנו אמרתי:

“חכה רגע, אני אעשה תה ונשתה כוס.”

לקראת ההשקאה הבאה עבדו בדואים מועטים בפרדס. וככל שקרבו ימי ההשקאה כן נתרבו מספר הפועלים, שעסקו בתיקון “צלחות”, בניכוש עשבים ובכמה עבודות במחסן. מפי הבדואים שמעתי שווארסאנו נשא לו אישה בגיל גבוה למדי, ולאחר שזו ילדה לו בת שהתה עמו עוד כשתי שנים ואחר-כך נמלטה וברחה ואיננה. הבדואים היו אוהבים אותו אהבה עזה, מפני שטיפל בפצעיהם ונתן בידם תרופות בשביל הילדים, וכן מפני שהיה מאזין לסיפוריהם ומשמיע סיפורים באוזניהם, בשעת הפסקות-הצהריים. מפיהם נודע לי כי בתו של וארסאנו חולנית והיא שרוייה באיזה בית זר, אשר וארסאנו נוטלה מתוכו ערב-ערב, בשובו מן העבודה, ומחזירה אליו עם בוקר, בצאתו אל הפרדס. הבדואים היו מקללים את אשתו שברחה ומגדפים אותה בדרך ציורית ויפה, אשר מפני כבוד הדפוס לא אוכל להעלותה על הכתב, אבל פרטיה רשומים בפנקסי עד היום הזה. אותה אישה, שברחה מווארסאנו, העסיקה את דמיונם הרבה, ואם אינני טועה נעשתה הגברת הזאת ראש כל מחשבותיהם ובוודאי היו חולמים עליה בלילות. בדואי זקן אחד ידע לספר – בוודאות גמורה – כי אשתו של וארסאנו ברחה לדמשק ושם היא עוסקת בריקודי-בטן, בבית-קפה גדול, ובלילה היא מעניקה דודיה לכל השיח’ים ולכל הפקידים של הממשלה. בדואי אחר נכנס לתוך דבריו ואמר לו כי האישה שרויה בביירוּת ולא בדמשק וכי מושל-העיר פרשֹ עליה חסותו והיא סוכנת ביתו.

כשהיה וארסאנו קרב ובא נשתתקו הפועלים ובמעמדו היו שוקדים על מלאכתם בלא להוציא הגה מפיהם. הם היו מכבדים אותו בסיגריותיהם, העשויות עשב-הִישֶה מריר, מגולגלות בתוך נייר ומודבקות בריר פיהם.

ביום השני לבואי אל הפרדס טרחתי לקרב אלי את אַרס הכלב ועד מהרה חדל מלחשוש מפני. לעת ערב כבר היה רובץ אצלי, ורק עיניו מביעות חשד-מה ומתוכן מבצבץ הפחד פן אשלח בעיטה בבטנו.

כדי שיהיה לי לידיד של אמת הלכתי אל המחסן ואמרתי לחתוך למענו נתח של נקניק. ואז מצאתי כי החולדות והעכברים כבר כרסמו בו מכל צדדיו והותירו רק בדלי-בשר מדולדלים בתוך הסל. חמתי בערה בי כשהעליתי בדעתי כי אמי עתידה לשלם את מחירו של הנקניק הזה במשך שבועות רבים.

חזרתי אפוא אל הכלב, אשר חש כי אמרתי להפתיעו במתת נאה והיה מביט בי עתה מתוך אכזבה ותימהון, שדכדכו את רוחי עוד יותר.

למחרת סיפרתי לווארסאנו על החולדות שבמחסן והוא תפס בראשו בשתי כפות-ידיו וקונן מרה:

“אַי, אַי, אני אשם, אני רק אני אשם. למה לא אמרתי לך על העכברים הגדולים האלה?! בוא, בוא אצלי בבית ואני אתן לך סם-המוות בשביל העכברים האלה.”

אחרי הצהריים עלה וארסאנו על אופניו, כשאני רוכב על ה“סבל” שמאחור, והסיעני על-פני הכביש הישן והמרוסק אל המושבה.

זוכר אני נסיעה זו עד היום, אף שלמעלה משלוש שנים עברו מאז. זוכר אני כי הייתי עצוב ונוטה לבכות שעה שישבתי מאחורי גבו הרחב של וארסאנו והחזקתי במותניו, כדי שלא אפול. זוכר אני כי גבו המוצק והגדול הסתיר את הנוף מפנַי, וכי בעצם לא היה לי חשק להביט בנוף, אף-על-פי שהשמש השוקעת צבעה את הפרדסים בסגול ובזהב ורוח נעימה התחילה מנשבת. אבל במקום שאשאף רוח זו אל תוך ריאותי, מתאמץ הייתי לדבוֹק בריח שעלה מגבו של וארסאנו והזכירני את הריח שהיה נודף מאבא שלי בסוף יום-עבודתו, כשהיה שב הביתה ואומר להתקלח. ואף שאבי לא רכב מעולם על אופניים, עלה זכרו בלבי והייתי שוקע לתוך הזיות משונות, כשאני מדמה בלבי כי

בעוד כמה רגעים, כשיגיע מסענו אל קצו, ירד אבי מעל האופניים ויטול אותי על זרועותיו אל תוך ביתנו.

איזה יום ארור היה זה! אבל מצד שני היה זה יום נפלא. וארסאנו הביאני לביתו הקטן, הכניסני אל חדרו ואמר שהוא נוסע להביא את בתו ומיד ישוב. בינתיים ציווה עלי לשתות מים קרים מתוך הג’ארה שניצבה על אדן החלון והראה לי בקבוק של מיץ-תפוזים, שהוא עצמו רקח אותו, לפי דבריו, בסוף החורף שעבר.

“תשים ממנו בתוך המים”, אמר לי, “תשים ותראה מה זה טעם גן-עדן.”

אחר-כך נסע להביא את בתו; ובשובו היתה ילדה קטנה מונחת כפקעת בין זרועותיו ופניה קפואות ומטומטמות מעט.

“תחזיק אותה קצת, תחזיק,” אמר לי, בהטילו אותה על ברכי. “אני תיכף אכין לנו איזה דבר טוב לאכול.”

והוא הלך אל המטבח ונתעסק שם שעה ארוכה ליד הכיור. קולם של מים עלה באוזני, מקלחים מן הברז; וקול שיעולו של וארסאנו וכן קולה של מחבת רוחשת וקול ניתוזן של בועות שמן רותח בהיזרק פלחים לתוך המחבת.

ובאותה שעה הייתי מנסה לשעשע על ברכי את בתו. היא הביטה בי מתוך אדישות ולא העלתה חיוך על שפתיה, למרות שהשמעתי באוזניה קולות מצחיקים. אחר-כך הנחתיה על רצפה ואף אנוכי גהרתי לעומתה, והייתי לה ככלב וכחתול וכתן, עמדתי על ידי כלוליין וזחלתי על גחוני כנחש, עד שבסופו של דבר פרצה בבכי.

וארסאנו הציץ מן המטבח ואמר לי שלא אבהל.

“עוד היא קטנה,” אמר לי. “עוד היא טיפשה הקטנה הזו.”

הוספתי להתעסק בה עד שחזר אביה ונצטרף אלינו; וסמוך לאותה שעה כבר שינתה הילדה מהבעת פניה והיתה מציצה בי מתוך אֵמון; וממש כפי שגברתי על היסוסיו של אַרס, ביום אתמול, כן עלה בידי להביא לידי קרבת-לבבות כלשהי ביני לבין בתו של וארסאנו, אם כי לא באותה מידה של הצלחה שהיתה לי עם אַרס הכלב.

וארסאנו הפליא לעשות בחכמת-הבישול, ובאותו פרק-זמן קצר שחלף מאז הניחני לבדי עם בתו עלה בידו להתקין ארוחה אשר אמי וסבתי היו טורחות עליה לפחות כשעתיים או שלוש שעות. פלפלים ירוקים היו מונחים לפנינו, מטוגנים בשמן ובשום וטבולים בחומץ; וכן היתה תרבוכת של חצילים, קישואים, תפוחי-אדמה ועגבניות מעלה ריח ניחוח בנחירינו. ובצד כל אלה היה סלט קצוץ וריחני ממלא קערה עמוקה של ברזל מצופה באמאיל.

למען הילדה הכין דייסה צהבהבת, שלא עמדתי על טיבה. ובעוד אני לועס לתיאבון היה וארסאנו מאכיל את בתו מאותה דייסה וקורא לעברי קריאות של עידוד. וכשביקשתי להפסיק מאכילתי, כדי שנאכל יחדיו, כשתסתיים האבסת הילדה, היה ממהר לקלוט בידו קומץ מזון ולתיתו לתוך פיו.

“הנה אתה רואה שגם אני אוכל,” היה ממהר לומר לי, “אז תאכל, תאכל שיהיה לך לבריאות.”

אחר-כך השכיב את בתו במיטתה והתקין לשנינו קפה שחור. לבסוף נזכר במטרת בואנו וירד לתוך מגרה שבמטבחו והוציא מתוכה רעל-עכברים עשוי בדמות סוכריות עטופות בנייר.

“מאלו תפזר במחסן אחדים-אחדים, ותראה מה שיהיה לחיות ההם,” הסביר לי.

וכשגברה החשכה אמרתי לו שבתוקף תפקידי עלי להיות עכשיו בפרדס: ואז חזר והרכיבני על אופניו ושוב עשינו כל אותה דרך, וכשהיינו סמוכים לפרדס אמרתי לו, לפתע:

"תשמע, וארסאנו, למה לך להחזיק את הילדה שלך אצל אנשים זרים? שמעתי שבביתם מלוכלך קצת ואין להם זמן לטפל בילדה… תביא אותה בבוקר לפרדס. אני, בין כה וכה אין לי מה לעשות… אני יכול לשחק אתה ולהשגיח עליה וגם אתה נמצא בסביבה. זה יותר בריא בשבילה…

וארסאנו שתק. חשתי כי לרגע פסקו רגליו מלדרוך על דוושות האופניים, אך מיד הגביר את מהירות הנסיעה, וכמעט שנתהפכנו באחת המהמורות. ולבסוף, כשהגענו לשער הפרדס ואנוכי ירדתי ועמדתי על הקרקע, הפך וארסאנו את אופניו לכיוון המושבה, נשתהה רגע על עומדו ואמר בלחש:

“אתה מתכוון ברצינות?”

“ברצינות גמורה, וארסאנו… להפך, זה יעזור לי להעביר את הזמן…”

הוא עלה על אופניו והתחיל נוסע. וממרחק כמה מטרים הפנה ראשו וקרא:

“להתראות.”

ואחר-כך המשיך לנסוע מעט ושוב הפנה ראשו וצעק:

“תודה, אֶה?”

גדול היה פרדסם של האחים בוראשווילי בעירבון מוגבל, ואפילו יעבדו בו מאה פועלים עוד יוותר בו מקום מוסתר, שאליו לא יגיע אפילו קול להגם של האנשים. כמנהרות ירוקות ואפלות, קרירות ולחות גם בימות-הקיץ, מתמשכים הפתחים הארוכים בין העצים הדשֵנים והעלווניים.

עם בוקר הייתי נוטל את אלֶגרה הקטנה בידה, מבטיח לווארסנו כי שלום לנו וכי לא ידאג, והייתי מפליג עמה אל אחת ממאורות-השקט המרוחקות שבפרדס. בקושי היתה הקטנה נגררת על רגליה הדקות, אבל הריצה בעקבות אַרס מעוררת את רוחה ונוסכת כוח בקיסמי הגפיים העלובים; והכלב, שדומה כי עמד על התפקיד שהועיד לו הגורל, אץ-רץ לפניה בנחת; וכשהיא רחוקה הוא עוצר ומחכה; וכשהיא מתקרבת הוא חוזר ומפזר רגליו. לפעמים הוא מבחין בארנבת, ואז רוח של גבורה נוססת בו והוא טס כמטורף בעקבותיה. אלגרה חוששת פן יימלט כלבה ולא ישוב והיא פורצת בקריאות, אשר בהמשך הזמן הן לובשות צורה של הגיים וכמעט מלים. כשאני מספר, אחר-כך, לווארסאנו כי בתו השמיעה דיבורים של ממש, עיניו מתמלאות דמעות והוא מחבק אותי בעוז והאוויר אוזל מריאותי.

שלושתנו, אלגרה, אַרס ואנוכי, עורכים לנו סעודה בתוך “צלחת” שהעלתה עשבים בשוליה ואלגרה מאכילה את אַרס מתוך כף-ידה ומשמיעה קולות צחוק – בפעם הראשונה בחייה. אחר-כך אני שוכב על גבי וטוֹוה את חוט הרהורי, בעוד הכלב רובץ לצדי וצלעותיו עולות ויורדות מתוך חיפזון כלבי שאין לו שחר. באותה שעה מתעסקת אלגרה בנמלים העטות על שיירי מזונותינו והיא ממלמלת באוזניהן דברים ארוכים וחרישיים.

כשאני ננער מהרהורי, שלעולם אינם נוסכים עלי רוח טובה, הריני ניגש להתעסק בחינוכה של הילדה. אני מושיבה לעומתי בתוך גומת העפר ומצווה עליה לחזור אחרי על כל דיבור ודיבור.

“א-בא!” אני קורא לעומתה.

והיא חוזרת אחרי בקול ומתוך התכוונות מרוכזת. אך עד מהרה היא מתעייפת ומניחה ראשה על צלעותיו של אַרס ונרדמת. אז משוטטות עיני במחזה שלפנַי ומראה הכלב והילדה מעוררים בי רצון עז לקום ולברוח מכאן. אלא שזכר אמי וסבתא שלי וכן זכרם של דברים אחרים, שאינם עניין לכאן, עולה בלבי ואני כובש את רגשותי ואורג לעצמי את הדין-וחשבון שאמסור לווארסאנו, בסופו של יום, ואני משווה לנגד עיני את אושרו.

זה מכבר אנו אוכלים בערב בצוותא, אצל וארסאנו. ולאחר שהילדה נרדמת הוא מרכיב אותי על אופניו ומחזירני לפרדס. אלא שעתה הוא נכנס עמי למחסן ואנו מבשלים לעצמנו קפה על-גבי הפתילייה שלי, מסלקים את פגרי החולדות והעכברושים, אשר הרעל עושה בהם שמות, למרבה השמחה, ואנוכי מקשיב לסיפוריו של וארסאנו. אין הם ראויים שאספרם בזה, מפני שכולם עצובים ומדכדכים את הנפש; ואני הלא הבטחתי לספר סיפור עליז לקוראי הדפים הללו, ואני מבקש לעמוד בהבטחתי. ואם אין הדבר מסתייע בידי, לעת-עתה, לא בי האשמה. לפני שנגיע למחוזות הצחוק והנחת, עוד נכונו לנו כמה עניינים רעים, והריני נחפז אפוא לעבור ולהגיע אליהם, כדי שנהיה פנויים לצאת למסע העליז, שעליו הכרזתי בראשית הספר, כדי למשוך את לבכם אחרי הסיפור וכדי שלא תעזבוני לנפשי דווקא בשעה שאני זקוק לאוזניים קשובות.

בוקר אחד הלך וארסאנו למושבה להביא חומרי-ריסוס והוא ביקשני לשים עין על קבוצה של בדואים שזה מקרוב נשכרו לעבוד בפרדס שלנו ועדיין אי-אפשר היה לבטוח בהם שיעבדו בלא שוט. הובלתי אפוא את בני חבורתי – אלגרה ואַרס – אל מתחת לעץ ענֵף וציוויתי עליהם שלא ימושו ממקומם. וליתר ביטחון הייתי מעיף עליהם עין מרחוק ומפעם לפעם הייתי חוזר ובא לומר כמה מלים לאלגרה, כדי שלא תשתעמם. באותו פרק-זמן כבר היתה מסוגלת לשוחח לא רק עם נמלים אלא גם עם אַרס הכלב. כל-אימת שחזרתי ובאתי לתת עליה עין היתה מספרת לי ממה שאמר לה הכלב ואני הייתי משבח את חכמתו באוזניה וחוזר ומסתלק אל אותה קבוצת פועלים שאין לתת בהם אמון. מקץ זמן-מה, כששבתי אל המקום שבו היו אלגרה ואַרס רובצים, לא היו השניים מצויים שם. רצתי לאורך שדרת-העצים עד לסוף הפרדס, ומשלא מצאתים הזעקתי כמה פועלים שיסייעו לי בחיפושי.

סרקנו את הפרדס מגדר לגדר והאובדים לא נמצאו. אותה שעה שב וארסאנו מן המושבה ושמע מה שאירע. בלא אומר פנה בריצה לעבר המחסן. עד היום לא אבין מדוע לא עלה על דעתי לרוץ שמה תחילה, שהרי במחסן היו מצויים כמה חפצים שנפש כל ילד תתאווה להשתעשע בהם, וחייב הייתי לשער כי הילדה נמשכה לעבר הבניין היחיד שבסביבה.

וארסאנו הגיע שמה ראשון. מיד אחריו הגעתי אנוכי ושני בדואים עמי. תחילה ראינו את הכלב, את אַרס, מתלבט על הרצפה ומתעוות עוויתות קצרות ותכופות. אחר-כך ראינו כי וארסאנו מחזיק את הילדה בזרועותיו ורץ עמה אל עבר השער. האופן שבו היו רגליה וידיה מתלבטות רפויות באוויר, שעה שאביה החזיק בגווייתה הקטנה, לא הותיר ספק בלבי. הילדה והכלב אכלו מסוכריות-הרעל המפוזרות במחסן.

מיהרתי בעקבותיו של וארסאנו וסייעתי לו לעלות על אופניו. הוא החזיק בהגה בידו האחת ובשנייה החזיק בילדה. אנוכי רצתי אחריהם כל הדרך עד למושבה ובמרפאה קבע הרופא את מותה של אלגרה.

3. אצל מזרחי בּטאבּוּ    🔗

לאחר שקיבלתי, בהשתדלותה של דודתי, חלק מן השכר שבוראשווילי היה חייב לי, עלה בידי אמי לפרוע את מחיר הנקניק שרכשה למעני בראשית החודש וגם נותר משהו לכלכלת הבית. הייתי חפשי אפוא לתור, מתוך הרחבת-דעת מסויימת, אחרי מקום-עבודה המכבד את בעליו ומפרנסו בכבוד.

יגעת ומצאת, תאמין? – אל תאמין. שהרי לפנים יגעתי ולא מצאתי כלום; ועכשיו לא יגעתי כלל וההצעות נשתפכו לפני כיהלומים מתוך שק השפע. ראשית, הוצע לפני להוביל את דוקטור לוסקין העיוור אל שפת הים, לקרוא לפניו מן העיתון (שכר משקה בבית-הקפה, על חשבונו!) ולהחזירו בצהריים לביתו. הצעה זו דחיתי מפני שבאותו יום באה לפני יפה ממנה; הקונסול של ניקאראגוּאה (קונסול-כבוד, מר ואלירוֹ, מנהל חברה גדולה של קרקעות, והוא עצמו עורך-דין) ביקש לו נהג פרטי. לצערי חייב הייתי להסתלק גם מעניין זה, מפני שלא ידעתי לנהוג במכונית. אילו הייתי מבית-עשירים, מאותם בתים שבניהם שטופים במותרות ויש להם מכוניות, יכול הייתי לקבל משרה זו על נקלה!

ובכן בחרתי בהצעה השלישית: במותו נשאר אבי חייב סכום כסף לפקיד ממשלתי אחד, שהיה גם מַלווה-בריבית, ושמו מר קולץ. עכשיו הציע האיש שאבוא לעבוד במשרד-הטאבוּ, בתנאי שמחצית המשכורת שלי תנוּכה על-ידיו לכיסוי חובו של אבי.

דבר זה נראה לי מכמה וכמה בחינות. ראשית, העבודה מכובדת וקלה, כפי שיתואר להלן; שנית, אהיה פורע חובותיו של אבי; ושלישית, תהיה הדרך פתוחה לפני להתקדם בשלבי המשרה, כפי שציין לפני קצין-המחוז, אשר רמז ואמר כי הוא עצמו התחיל, לפני שלושים וחמש שנים, בתפקיד דומה לזה שנתגלגל ובא עכשיו לידי.

התייצבתי לבחינה והפעם עמדתי בה בכבוד ועניתי על כל השאלות. בסופו של דבר אמרתי לבוחן, דרך הלצה, כי אפילו שאלני פירושן של מלים כגון slogan, הייתי משיבו דבר דבור על אופניו. ואמנם שאלני האיש פירושה של מלה זו ואנוכי עניתי ואמרתי: סיסמה!

בהשתדלותו של מר קוּלץ הייתי מועמד יחיד, הן במשרה והן בבחינה, ומדרך הטבע לא נכשלתי ונתקבלתי לשמש עוזר למר מזרחי, מנהל-פנקסים במשרד-הטאבוּ של תל-אביב.

מר מזרחי היה איש קטן-קומה להפליא ואיבריו דקים וזעירים כשל ילד, וגם שׂער פניו היה דליל מאוד והיה מצמח רק בקצה סנטרו ובשולי שפמותיו. בלשכתו היה מצוי שולחן-עבודה גדול ומגושם, ככל השולחנות שבמשרדי-הממשלה, וכדי שיוכל לעבוד כדבעי הותקן למענו כיסא גבוה ומיוחד. אלא שהנגר אשר הכין כיסא זה לא יכול לשער עד כמה מר מזרחי זעיר ומצומצם במידותיו; ועל כן חייב היה מר מזרחי להניח על הכיסא שניים-שלושה ספרי-חשבונות עבים, מאלו המצויים למאותיהם בארונות המשרד, כדי שיוכל להגיע במרפקיו אל השולחן ולהישען עליהם, כששרווליו מכוסים בתי-שרוול שחורים, שעה שהוא מבצע את תפקידו.

וכאן אולי המקום לספר על עבודת המשרד, כפי שהוסברה לי על-ידי הממונה עלי. השם טאבו מקורו, לדברי מר מזרחי, בשפה התורכית, שהוא קורא לה השפה העותמאנית, ופירושו: מס-רכוש. כל אזרח שיש לו בית או מגרש חייב לשלם וירקוֹ, שהוא מס מסוים, לממשלה. בקבלו הודעה בכתב לביתו, חייב האזרח להתייצב במשרד-הטאבּו, וכאן מעיינים באחד ממאות הכרכים העבים המונחים בארונות, מוצאים את שמו ואת פרטי הרישום של הרכוש ונותנים בידי האזרח הוראה לקוּפה. לאחר שהאזרח משלם את מסיו בקופה הוא חוזר אל הפקיד הראשון והלז רושם את פרטי התשלום בתוך אותו ספר ומחזירו למקומו והאזרח רשאי לחזור לביתו. ואם יקרה שבאו שני אזרחים בעת ובעונה אחת ושניהם רשומים בכרך אחד (אם בגלל קרבת-מקום של הבית או המגרש ואם מפני סדר של מִספּוּר מסוים), חייב האחד לחכות עד שיסתיים רישומו של חברו. אם באו יותר משני אזרחים כנ"ל, ייווצר תור. ולפעמים התור ארוך, ואז יש להרגיע את האנשים ולנזוף בהם, שלא ירעישו ולא יצעקו. קצין-המחוז דורש זאת במפגיע.

תפקידי שלי היה פשוט למדי; חייב אני לעמוד מעבר לדלפק שבו מקבלים את פני הבאים, ולפי הפתקים שבידי האזרחים עלי לכוון אותם אל הפקידים השונים, הממונים על הספרים השונים, לפי סדר מסוים, שאת פרטיו יסביר לי מר מזרחי מיד.

במקום זה הפסיק מר מזרחי מדבריו ולגם מתוך כוס התה שעל שולחנו. השתמשתי בהזדמנות זו והעירותי לו כי מקורו של השם טאבוּ איננו בשפה התורכית (ובסוגריים אמרתי לו כי אין לומר שפה עותמאנית, שכן המלה הזאת מוסבת רק על שלטון ושושלת שלטון ולא על שפה) אלא בשפה של שבטי הפראים בפולינזיה, ופירושה – חרם ואיסור, הלא הוא החרם והאיסור החל על כל רכוש פרטי, כולל נשים, ולאו דווקא קרקעות ומגרשים.

“מאיפה אתה יודע?” שאל מזרחי מתוך רוגזה ניכרת, למרבה ההפתעה.

“מכִתבי פרויד,” אמרתי לו מתוך ענווה, שהיתה מכוונת למדי, ברמזי על השכלה שאינני מתכוון להתגדר בה יתר על המידה.

“אז אם אתה יודע יותר טוב ממני, אולי אתה תלמד אותי?” זרק לי מר מזרחי בנימה של איבה ותוכחה.

שתקתי ולא ידעתי מה אשיב לו.

“עכשיו תשתוק ותשמע ממני,” אמר מר מזרחי, כשהוא מסיים ללגום את המשקה שבתוך כוסו ובכפית התחיל גורף את משקע הסוכר שבכוס, כשכלי-הבדיל שוחק את הזכוכית ומשמיע קול מתועב ומוציא מן הדעת. כשראה שאני מעווה פנַי מפני הקול, הוסיף וגרף גם כשלא נותר סוכר בתחתית הכוס. ואחר-כך ליקק את הכפית והשמיע בשפתותיו קול אחר, נורא מקודמו, ושוב חזר והציץ בפנַי.

הבטתי על התקרה ושתקתי.

“עכשיו תשמע ממני,” חזר מר מזרחי להסבריו.

ועוד באותו יום הוצבתי על משמרתי. בא אדם ופתק בידו, הריני מעיין בפתק ומשלח אותו אל הפקיד הדרוש לו. ומאחר ששמות הפקידים אינם נהירים לי, לפי שעה, הריני אומר לאיש: “לך בבקשה אל הפקיד השלישי מימין.”

הולך האיש אל הפקיד השלישי ומיד מתברר כי אין הוא הפקיד הדרוש לו. ולא מפני שטעיתי, אלא מפני שהפקיד השלישי הלך אל מזרחי, לחפש ולראות אם אין הספר הנחוץ לו מצוי אותה שעה על כסאו של מזרחי, מתחת לישבנו. שהרי מר מזרחי זקוק לשנים-שלושה ספרים כדי שיגיע לידי עבודה על שולחנו; והריהו נוטל מכל הבא ביד. וכל אימת שפקיד מן הפקידים מתקשה למצוא את הכרך שהוא מחפש, הריהו הולך, ראשית חכמה, אצל מזרחי ובודק מתחת למקום שעליו מזרחי יושב.

ובכן, האזרח שהוטעה מרים קולו במחאה. מציץ קצין-המחוז מחדרו ורומז למר קוּלץ, הוא איש-חסדי, פקיד בכיר בטאבּו, ומצווה עליו שישתיקו את המצווח. בסופו של דבר מטילים הכול את האשמה עלי. וכדי שלא אכשל שנית הריני מנהיג מיד נוהג חדש: בא אלי אזרח, הריני הולך עמו לאורך האולם, המתמשך כמאה מטרים, ומגיע אל הפקיד הנכון; ואם אין הפקיד במקומו, הריני מציב את האזרח במקום שבו עליו לחכות. וכשאני חוזר למקומי הריני מוצא תור של אנשים רוגזים, אשר הנרגנים שביניהם כבר התחילו מרימים קולם ומצווחים. ואז קצין-המחוז מציץ מחדרו ורומז למר קוּלץ שישתיק את האנשים…

עד כאן הצגתי את הבעיה. מכאן ואילך רוצה אני לנסות ולרדת לסיבותיה. תתפלאו ותופתעו, כשתגיעו יחד עמי לשורש דבר ויחד אתי תיווכחו ותראו כיצד פרט קטן ונעלם יש בידו לסובב גלגלים גדולים.

שיטתי – במעשה ובמחשבה – פשוטה מאוד. תמיד הריני שואל את עצמי: טוב ויפה; ברור שיש כאן בעיה ותוצאותיה ההרסניות ברורות לעין; אבל מה הם התנאים האידיאליים שבהם היתה הבעיה נעלמת?

ואז אני משיב: אילו היה כל פקיד מצוי במקום המיועד לו ובזמן המיועד לו, היה הכול בא על מקומו בשלום.

ואם אמנם נכונה הנחת-היסוד שלי – ואני סבור (כיוון שאין לי כל סיבה להיות סבור אחרת) כי הנחתי נכונה – הרי עלי לעשות צעד נוסף ולשאול עוד שאלה: מהי סיבת העדרם של הפקידים ממקומותיהם?

עכשיו, שנשאלו השאלות הנכונות, פתוחה הדרך לחקירה ולפתרון. זוהי שיטתי; והנה מה שהעליתי בחקירותי:

1. הפקיד מטלון הוא איש זקן ושלפוחית-השתן שלו לקויה. אחת לכמה דקות הוא הולך לבית-השימוש ושוהה שם שעה ארוכה. דבר זה אין לו תקנה, אלא בניתוח הפרוֹסטאטה או בפיטורין. מפני הפתרון הראשון הוא מתיירא ולפתרון השני נותרו לו עוד שלוש שנים.

2. הפקיד קוֹרקידוֹ הוא עלם צעיר ובן למשפחה עשירה ודודו הוא סגן קצין-המחוז, ועל כן אין עליו מורא הממונים. כל היום הוא מקבל שיחות טלפוניות, שלפי מיטב ידיעתי אין להן שום קשר עם משרד-הטאבוּ, משמע שאין פתרון.

3. הפקיד שמשי ירחמיאל הוא בעל כוונות טובות מכל הבחינות, וכשהוא נעדר ממקומו יש לכך רק סיבה אחת: מזרחי לקח לעצמו כרך מן הארון והוא יושב עליו. כששמשי ירחמיאל בא לבקש את הכרך, אין מזרחי ממהר לתיתו. ראשיות, מפני ששמשי הוא אשכנזי ומזרחי נהנה לראותו מתמרמר, נעלב ורוגז; ושנית, מזרחי מבקש לסיים תחילה את עבודתו; מפני שאם יהיה מקפץ בכל רגע מעל כיסאו, לספק כרכים לכל דורש, מתי יעשה את מלאכתו?

4. הפקיד אלדד זיו הוא היחיד בכל המשרד היודע אנגלית על בורייה, כיוון שלמד היסטוריה בלונדון; ובכל עת הוא מתבקש למשרדו של קצין-המחוז, לתרגם, לערוך ולכתוב. ושם – לפי השמועה – הם שותים ויסקי. אין פתרון.

5. הפקיד בכר נסים יש לו אישה חדשה והוא גר בקרבת מקום, ממש מעבר לחצר. מדרך הטבע הוא ניגש הביתה מפעם לפעם. אלא שדבר זה יבוא על תיקונו עם הזמן. האישה, לא לעולם תהיה חדשה – אמר אלדד זיו, ובצדק.

6. הפקיד האחרון בשורה – לוצקי שמו – הוא תמיד במקום. יש לו רגל של עץ והוא איננו מהווה בעיה; אלא שהוא איטי מאוד ורגזן גדול. וכשהוא מרים קולו על האזרחים וקצין-המחוז מציץ מחדרו, תמיד לוצקי מכחיש וטוען שלא הוא צעק אלא האזרח. ולכן הוא מהווה בעיה שאין לה פתרון, אם כי מצד אחר.

האדון קוּלץ, שהוא פקיד בכיר ואיננו מקבל קהל, מהווה בעיה מבחינה אחרת: הוא מלשין על כל העובדים וממילא הוא היחיד שקצין-המחוז מאמין לו; ועל כן מר קולץ חפשי לטפל בענייני ההלוואות שלו, שאת חשבונותיהן הוא מנהל בלשכתו כל היום. וכיוון שהוא נוטל ללשכתו כמה כרכים כדי לקבוע בהם שיעורי-מס חדשים, שעדיין לא נקבעו – שוב חסרים תמיד כמה כרכים ושוב נוצרת סיבה חדשה להיווצרותו של תור ארוך, פה ושם.

לכל אלה יש להוסיף ולציין כי הנימוסים במשרד הם בשפל המדרגה ושפת-הדיבוּר למטה מכל ביקורת. רק לשם הדגמה אביא פרט קטן אחד. פקיד פלוני, מר לוצקי, למשל, שואל את חברו, מר קורקידו: “היכן כרך 114716?”

ומר קורקידו, היודע כי הדעת נותנת שהכרך הנ"ל מצוי על כיסאו של מזרחי, עונה בפשטות:

“אצל מזרחי בתחת.”

דוגמה זו הבאתי מפני שתי סיבות. האחת – להראותכם לאן נקלעתי ומה טיב האווירה שבה הייתי נתון בשחר נעורי. והשנייה – לתרום תרומה לחקר הניבים של לשוננו; שהרי הכול יודעים כי הביטוי “אצל מזרחי בתחת” הכה שורשים בלשון העברית, ומקץ שתי שנים לאחר שנתרחשו המאורעות שעליהם אני מספר כבר יכולתם לשמוע – ברחוב, בפלמ"ח ובשאר מקומות – אנשים אומרים: “אצל מזרחי בתחת,” ובכך הם פוטרים שאלות רבות שהופנו אליהם.

מאלף להיווכח כיצד ניב עממי מפלס לו דרך במשך שנים, ולמרות קשיי הזמן עדיין כוחו עמו לחיות בפי העם.

מאמין אני כי אם רק זה יהיה מוסר-ההשכל מן הפרק שלפניכם, לא שווא היה עמלי.

אבל באמת יש בפי עוד כמה דברים לספרם, לפני שאעבור לפרק הבא; שכן כבר יכול הקורא לשער מעצמו כי לא הארכתי ימים במקום המגונה הזה.

סמוך לאותו פרק-זמן שבו התחלתי לעבוד במשרד-הטאבוּ גילתה אמי את אוזני בכל הנוגע לפרשת הכסף שאבי היה חייב, כביכול, למר קוּלץ. מר קוּלץ זה, שלכאורה הוא פקיד בכיר בטאבוּ זה, שלכאורה הוא פקיד בכיר בטאבוּ ובאמת הוא מלשין ומַלווה בריבית קצוצה, עשה יד אחת, בשכבר הימים, עם עורך-דין עשיר וידוע לשמצה. וזה דבר השותפות הטמאה בין השניים: קוּלץ היה מלווה כסף בריבית לנזקקים שיש להם רכוש כלשהו, ועורך-הדין – דוקטור שימקין שמו – היה מנסח חוזה בין המלווה ללוֹוה, ואותו חוזה היה עשוי בחכמה ובמרמה וכל החותמים עליו היו מסתבכים בערכאות ללא מוצא ורכושם היה מופקע מידיהם. אבי, למשל, כבר שילם, בעודו בחיים, את כל הכסף שלווה וכן שילם ריבית בשיעור העולה כפליים ויותר על סכום ההלוואה, ועדיין היה חייב להוסיף ולשלם.

לפני מותו – הוסיפה אמי וסיפרה – כבר נתקיים העונש. וזה דבר העונש: דוקטור שימקין, שתאוות-הבצע העבירתו על דעתו כליל, ביקש לנשל את אשתו, עצמו ובשרו, מכל נכסיה. אלא שאשתו של רשע זה נלחמה בו כארי; ואף-על-פי-כן עלה בידי בעלה להציגה ככלי ריק ולגרשה מעל פניו. מה עשתה? הלכה אל לשכתו ושפכה בקבוק של מי-אש על פניו ועשתה אותו עיוור בשתי עיניו. ואשר לפניו – אמר אמי – נעשו בהם צלקות איומות ועכשיו יש לו פני מפלצת ממש, התואמים להפליא את נשמתו השחורה. עד כאן דברי אמי.

מה שלא גילתה לי אמי – אבל שמעתי אחר-כך מפי סבתי – הוא שאשתו של דוקטור שימקין יושבת זה שנתיים בבית-האסורים ואמא שלי באה אליה לנחמה, מביאה לה צורכי-מזון ומרבה לשבת אצלה.

כששמעתי את כל הדברים האלה, סיפרתי אף אנוכי לאמי על מעלליו של מר קוּלץ במשרד-הטאבּוּ ועל היותו מלשין ועל היותו גונב דעתו של קצין-המחוז, בכך שאין הוא עושה את מלאכתו אלא מתעסק בספרי-החשבונות של הלוואותיו ומקבל בלשכתו לקוחות פרטיים.

שמעה אמי וציוותה עלי לעזוב מיד את המשרה, כדי שלא יושחתו המידות הטובות שבהן ניחנו כל בני-משפחתנו וכדי שאצא מחוג השפעתם של פשוטי-העם ואחפש לי משרה שתהלום את נטיותי הרוחניות.

ליותר מזה לא הייתי צריך. קמתי ועשיתי מעשה. את מכתב ההתפטרות שלי כתבתי אנגלית, בלא עזרתו של אלדד זיו, אשר ביקש לסייעני, אבל אנוכי סירבתי.

4. אני משמש מזכיר להיסטוריון מופלא    🔗

מודעה קטנה בעיתון של יום שישי עוררה את תשומת-לבי. וזה דבר המודעה:

היסטוריון והוגה-דעות חופשי מחפש מזכיר צעיר ומשכיל. עבודה מעניינת לאדם המתאים. רק מועמדים רציניים יצלצלו בטלפון למספר 4557 בשעות 4 - 6 אחה"צ.

מודה אני כי למקרא המודעה התחיל לבי הולם בחוזקה. הסיכוי לעבוד במחיצתו של הוגה-דעות חופשי והיסטוריון סחרר את ראשי כל-כך, עד שלא הייתי מסוגל לאכול בצהריים. למן הבוקר מניתי את הדקות והשניות והייתי מהלך בדירתנו הקטנה כחיה בכלוב. סמוך לשעה השלישית ירדתי לרחוב ונכנסתי אל בית-המרקחת הסמוך, לשאול מפי הבעלים אם יתירו לי להשתמש בטלפון שלהם בשעה ארבע. רציתי להיות בטוח שאהיה ראשון המצלצלים, כדי שלא יקדימוני. בעל בית-המרקחת, שראני נרגש, היה סבור שאני מבקש לצלצל לרופא, המקבל רק מארבע ואילך. על כן מיהר להציע לי שמו של רופא, שאפשר לצלצל אליו מיד.

אמרתי לו כי אין לי צורך ברופא, ומאחר שדחק עלי סיפרתי לו תמצית העניין בקיצור. אינני סבור שהבין, מפני שנצטחק צחוק אווילי ונפנה לעיסוקיו. שהיתי ליד חלון-הראווה של בית-המרקחת עד לשעה הרביעית, וכל אימת שראיתי אדם ניגש אל הטלפון היו עצבי מקפצים בגופי כמיתרי-כינור העומדים להתפקע.

כמה דקות לפני השעה הרביעית נוכחתי לדעת כי לא הכינותי לעצמי שום תשובות, למקרה שאתבקש להשיב על עצמי ועל טיב ההכשרה שיש לי. מיד פעל מוחי בקדחתנות והעליתי בזיכרוני כמה ספרי-היסטוריה שעיינתי בהם, הן בחנות-הספרים שעבדתי בה, כזכור, והן בביתי ובימי לימודי בבית-הספר.

בייחוד שיננתי לעצמי שמותיהם של מחברים גדולים לדורותיהם, כגון תוקידס ופלוּטארך, הרודוטוס וכסֶנוֹפוֹן, גיבוֹן וטוֹינבִּי, צ’ריקובר ושמחוני, וכן אחד רובינזון, שספרו על “ימי-הביניים והעת החדשה” שימש לי מקור להתקנת פתקים לפני הבחינות.

בדיוק בשעה הרביעית, לפי שעון בית-המרקחת, החזקתי בשפופרת וחייגתי 4557.

שעה ארוכה צלצל הטלפון בעבר השני ולבסוף הורמה שם השפופרת וקול עבה, רך ונעים להפליא (דברים אלה אני מציין בכוונה, לשם האובייקטיוויות ולשם הדיוק), אמר: “הלו, מי מדבר?”

נקבתי בשמי.

“מה אדוני מבקש?” שאל הקול; ושוב מתוך נועם ונימוס מופלגים.

"זה בקשר למודעה,” אמרתי. “קראתי בעיתון”.

“בן כמה אדוני, אם אוּרשה לשאול?” אמר הקול.

"עשרים,” השיבותי. “כלומר בעוד כמה חודשים ימלאו לי עשרים… זאת אומרת, ביולי… בעצם כמעט בדיוק עשרים, למעשה…”

הרגשתי שאני מתבלבל. אבל האיש הוסיף לדבר אלי בנחת והרגיעני.

“יפה”, אמר, “יפה מאוד-מאוד. ובמה עסק אדוני עד כה?”

“במה עסקתי עד כה?” חזרתי על דבריו. העניין נעשה חמוּר מרגע לרגע. הרגשתי שאחמיץ את ההזדמנות עוד לפני שאזכה להתראות אתו פנים.

“כן, אדוני. איזה משלח-יד? או משרה?” הוסיף ושאל.

“אני, כמעט שלא עסקתי… כלומר עבדתי מעט… אבל בעיקר קראתי… כלומר למדתי.”

"יפה,” אמר האיש, למרבה ההפתעה. “יפה מאוד. כלום יוכל לסור אלי עוד היום?”

נשמתי לרווחה. בסופו של דבר דיברתי לעניין ולא נכשלתי, כפי הנראה. ובכן, האיש אמר לי היכן הוא גר וקבענו כי אסור אליו בשש.

כשהנחתי את שפופרת הטלפון מידי נפל עלי פחד עצום פן ישתכח ממני המען. עיפרון ונייר לא היו בידי ואני מיהרתי אל דלפקו של הרוקח וביקשתי מכשירי-כתיבה. כל אותה שעה הייתי ממלמל ביני לבין עצמי את שם האיש ואת מענוֹ והרוקח היה מציץ בי בזלזול ומחייך כאידיוט. לבסוף נטלתי מידו עט ונייר ורשמתי:

דוקטור שימקין. רחוב המעלה 71.

ואז, כשהיתה השורה כתובה לנגד עיני, התחלתי מרעיד בכל גופי. דוקטור שימקין?! האומנם? אותו עורך-דין בלייעל? ואני, בנו של אבא, הולך אצלו?

הרוקח החזירני אל עולם-המעשה:

"שלושה גרושים, בבקשה. בעד השיחה,” אמר.

שילמתי ויצאתי. מיד אמרתי לעצמי כי מרוב התרגשות הריני מבלבל את היוצרות. הרי אני דיברתי אל ההיסטוריון והוגה-דעות חופשי המבקש לו מזכיר. ואותו נבל ששמו שימקין הוא עורך-דין עיוור שפניו פני מפלצת, בחסדי האלוהים. ובכן, לעבודה, בחור – זירזתי את עצמי והלעגתי על פחדי ועל דמיונות-התוהו שצצו לי בראשי המשוגע.

בשעה השישית בדיוק עמדו רגלי על סִפּוֹ של הבית מספר 71 ברחוב המעלה. בחדר-המדרגות מצאתי תיבת-דואר שעליה התנוסס השם “שימקין” בלא תואר ובלא תוספת. בקומה השנייה מצאתי אותו שם חרוט בנחושת על-גבי הדלת. צלצלתי בפעמון. אישה טובת-מראה פתחה לפני את הדלת והזמינתני לבוא אחריה.

"דוקטור שימקין הוא איש חולה,” לחשה לי, כשאני צועד בעקבותיה לאורך המסדרון. “אני בטוחה כי תתייחס בהבנה ובכבוד… אני סומכת עליך.”

ואז הגענו אל דלת נעולה והאישה הקישה על הדלת. הקול הנעים והעבה עלה משם ואמר: “יבוא.”

מאחורי שולחן-כתיבה ישב אדם שמשקפיים שחורים סוככים על עיניו ופניו מכוסות צלקות שיש בהן כדי להדיר שינה מעיניו של אדם בריא למשך חודש ימים.

מה היה עלי לעשות?

אני חוזר ושואל, עכשיו, לאחר מעשה וכעבור שנים רבות: מה היה עלי לעשות?

כיום, כשאני יושב וכותב שורות אלה, יש בידי שהות להרהר בדבר, לבחור לעצמי תגובה והתנהגות כרצוני. אבל באותה שעה נוראה, כשעמדתי פנים אל פנים מול האיש שמירר את חיי אבא שלי ונענש עונש נורא כל-כך – באותה שעה לא היה לי פנאי. אחזתי אפוא במסעד הכורסה ולטשתי אליו עיניים נבהלות.

"שב, בבקשה,” אמר האיש. ומקץ רגע, כששמע כי גופי צונח לתוך הכורסה, הוסיף ואמר: “אל נא תיבהל ממראה פני. אסון גדול נתרחש ובא עלי. פני הושחתו ומאור-עיני ניטל ממני לעולם.”

"צר לי מאוד, אדוני,” מלמלתי ואמרתי.

"כשנכיר זה את זה ונהיה לידידים,” אמר האיש, “מובטחני כי תפיק תועלת מרובה מעבודתך אצלי… מה תשתה, ידידי הצעיר?”

לאמי לא הגדתי אלא זאת – שאני עובד אצל היסטוריון, השוקד על כתיבתה של ההיסטוריה האנושית, ושאני משמש לו מזכיר ועוזר. כן אמרתי לה כי עד מהרה אהיה כתבן מובהק במכונת-כתיבה ומקצוע זה יפלס לפני דרך להתקדמות נוספת בחיים. מתוך גאווה סיפרתי לה – ודבר זה היה אמת לאמיתה – כי המעביד שלי העמיד לרשותי מכונת-כתיבה גדולה, שאני רשאי להתאמן עליה בכל שעה של פנאי.

בשמונה ומחצה בבוקר הייתי מופיע בדירתו ויחדיו היינו לוגמים קפה ולועסים לחמניות משובחות, מרוחות בחמאה ובדבש. מנין השיג לחמניות כאלו, בימי המלחמה והצנע הקשים, לא אדע. ורק זאת חייב אני לומר: כשהייתי נשאר, לפעמים, לסעוד עמו בצהריים, היתה האשה אשר בביתו עורכת לפנינו שולחן מפואר ואני הייתי זוכה לטעום תבשילים שמעולם לא באו אל פי לפני-כן. ותמיד האיש מאיץ בי לאכול והיה מזרז את האישה להוסיף לי מנה על מנותי.

הוא לא נקב את שכרי, אבל נתן בידי מפרעה שהדהימה אותי ואמר כי בסוף החודש נעשה את החשבון. הסכום היה גדול כל-כך, עד שלא העזתי לגלות לאמי אלא רבע ממנו, וגם אז שמעתי מפיה כי אדם זה הוא איש טוב ונדיב, וכי חייב אני לשרתו באמונה ולהיות מסור לו כבן.

הרגוני נא הרוֹג, רבותי הקוראים, אבל את האמת לא אסתיר מפניכם: נפשי נקשרה בנפשו. וככל שהוספתי לחבבו כן הוספתי לבוז לעצמי. הגיעו הדברים לידי כך, ששנתי נדדה מעיני בלילות והייתי מגיע לידי הזיות, שבהן ראיתי את עצמי מסייע בידי דוקטור שימקין לרצוח את אבי המת.

אבל בשעות היום היה דוקטור שימקין הענוג שבאנשים. לאט-לאט התחלתי עומד גם על עיקרי תורתו, מאחר ששלוש שעות ביום היה משמיע באוזני דברים שהייתי חייב לרשמם ולהעתיקם במכונה; אחר-כך היה משוחח עמי שיחה חופשית, שבה היה שואל ומשיב, כדרך הפילוסופים, ובונה את שיטתו נדבכים-נדבכים, לקראת ההכתבה ביום המחרת.

ואלה עיקרי השיטה, במידה שניתן לי לשחזר את הדברים ממרחק כמה שנים. למרבה הצער לא אדע כיום מה עלה בגורל החומר שכתבתי במכונת-כתיבה, שכן איבד הדוקטור שימקין את עצמו לדעת זמן לא רב לאחר שבאתי לעבוד אצלו ומאז לא דרכה כף-רגלי בביתו, שנמכר עד מהרה. גם האישה שהיתה שרויה בביתו נעלמה מעיני לעולמים, ככל שיבורר ויסופר בסופו של פרק זה.

הדברים שאמסור כאן הם העדות היחידה ששרדה מכל הבניין המחשבתי אשר עליו טרח האיש בסוף ימיו.

ובכן, הדוקטור שימקין גילה את אוזני כי כל ימיו שימש כעורך-דין ותמיד היה מקווה כי בערוב יומו יזנח את עסקיו ויתמסר לדבר אשר שאף לעסוק בו תמיד: דהיינו – כתיבת ההיסטוריה של האנושות מנקודת-ראות חדשה, מפתיעה. והנה בא עליו האסון – אשר על נסיבותיו לא דיבר מעולם – והוא נאלץ להגשים את חלום חייו בתנאים בלתי-צפויים ובלתי-אידיאליים, כפי שהתבטא.

והריני מביא בזה מה שקלטתי, בקיצור נמרץ ובלא שום חומר-הוכחה, שהוא-הוא עיקר העניין שעליו עבדנו שנינו בזמן הקצר והרחוק ההוא.

כל מה שקרוי בשם “היסטוריה” נחלק לשני סוגים: החומר שרשמו בני עם מסוים על עמם שלהם. ומצד שני – החומר שרשמו בני עם מסוים על זולתם; דהיינו – על בני עם אחר.

הסוג הראשון לקוי בכך, שהוא כולו משוחד, פרי אהבה, חיבה והתעלמות מכוּונת ממומים ומשיבושים. ואילו הסוג השני לקוי בכך שהוא תוצאה של שנאה, ביקורת מופרזת וקשה וכן רצון מכוּון להשמיץ ולסלף.

מכאן – שאין בידנו היסטוריה של ממש.

וכדי שנדע את האמת על מה שנתרחש במעמקי הזמן, חייבים אנו לקבוע כמה חוקים מדעיים של הסתכלות ובדיקה. מצוידים בחוקים כאלה נוכל לגשת לעניין גישה מדעית וחדשה.

וכאן נוטל הדוקטור שימקין פרק אחד ומסוים בהיסטוריה של העם היהודי ועושה אותו שפן-ניסיונות לשיטתו החדשה, המדעית. פרק זה מתייחס לסוף ימי בית-המקדש השני, בתחילה המאה הראשונה לספירה, ימי הופעתו של ישו הנוצרי.

ואלה הקביעות המדעיות שקובע הדוקטור שימקין לגבי אותו פרק-זמן:

1. שפת-הדיבור בארץ-ישראל היתה ארמית. על כן יש לקרוא לארמית בשם עברית: בעוד שהשפה העברית אינה אלא שמית-דרומית, זו המדוברת בפינו כיום; והיא אינה אלא סילוף ודיאלקט צדדי של הענף העיקרי, הוא הניב הארמי; דהיינו, הלשון העברית.

2. הדת שנוסדה בימים ההם – ושנעשתה דתם השלטת של מיליוני בני-אדם – קרויה בטעות בשם הדת הנוצרית. ובאמת יש לכנותה בשם הדת היהודית, שכן מוצאה מארץ יהודה. ואילו הדת הקרויה יהודית היא הדת העיראקית – לאמיתו של דבר, מפני שנוצרה בארם נהריים (הקרויה כיום עיראק) על-ידי גולי-בבל. מכאן המסקנה: אנשי ארץ-ישראל ואותם אנשים המכונים יהודים, במשך אלפיים שנות גולה, אינם אלא בני הדת העיראקית, ויש לכנותם בשם עיראקואידים. ומצד שני יש לכנות את הקאתולים, הפרוטסטאנטים, הבאפטיסטים, הפרסביטריאנים והפראבוסלאווים – בשם יהודים. האפיפיור שברומא הוא ראש הדת היהודית, למעשה; ואילו הכנסייה האורתודוקסית-היוונית היא-היא כת המתייוונים שמימי בית שני, ושבטעות רואים בה כת עיראקואידית קדומה. והוא הדין בשאר בעיות, שנסתלפו בימינו מן הסיבות המנויות לעיל.

3. העובדה שהניב השמי-הדרומי מדובר כיום בפי בני העדה העיראקואידית (הידועים בעיתונות בשם “ציונים”) היא אחד מסימני הסילוף של ההיסטוריה. ניב זה חייבים לסגל לעצמם היהודים (דהיינו: העדות המחזיקות בדתו של ישו, והמפוזרות כיום בכל רחבי העולם, החל באיטליה, צרפת ואנגליה וכלה ביפאן, אמריקה ואזורים מסוימים באפריקה), ודבר זה חייב להתבצע על-ידי האפיפיור שברומא, שהוא אבי הגדולה שבכיתות היהודיות.

העם היושב בארץ-ישראל חייב לחזור אל הלשון הישראלית (היא המכונה בהיסטוריה בשם ארמית), ודבר זה נקל לעשותו אם ילמדו בבתי-הספר לשון זו בלבד, בעזרת “דקדוק הלשון הארמית” של פרופסור למבֶּרט-לוֹק מקיימברידג'.

1. אילו הוגשמה ההוראה שבסעיף ג, היו תושבי ארץ-ישראל ותושבי בריטניה מדברים בשתי שפות-אחות (העברית, שהיא הארמית; והארמית, שהיא העברית) ועל-ידי כך היו נעלמים ניגודי האינטרסים שבין העיראקואידים (תושבי ארץ-ישראל) והיהודים (תושבי בריטניה, בני דת-ישו, מן הכנסייה האנגליקאנית) ובעיות פוליטיות רבות היו באות על פתרונן בנקל.

2. ידועה העובדה שהלשונות השמיות נכתבות מימין לשמאל, בעוד הלשונות של היהודים לארצותיהם נכתבות משמאל לימין. האומנם אין לעובדה זו שום קשר עם עובדה אחרת, צדדית לכאורה, שלפיה נוסעות המכוניות בארץ-ישראל מצד ימין של הכביש, בעוד המכוניות באנגליה נוסעות מצד שמאל? – שואל דוקטור שימקין, ומשיב: “מי לידינו יתקע, כי שעה שתוחזרנה השפות הנכונות אל פיהם של בני העמים המתאימים, לא יחול שינוי גם בעניין זה?” ודוקטור שימקין מתעלם מן השיפור שיחול, במקרה כזה, בבעיית התאונות בדרכים, אבל מוסף ושואל: “כלום לא יביאו שינויים מסוימים לידי שינויים מסוימים אחרים?” ואת התשובה על שאלה זו הוא מניח להיסטוריון של העתיד.

3. לסיכומה של הדגמה קטנה זו, בתחום הסילוף, האופף את כל ההיסטוריה האנושית, מציב דוקטור שימקין עוד שלוש שאלות:

4. מדוע ירושלים נבנתה על מרומי הרים, בעוד לונדון שוכנת ליד שפכו של נהר?

5. מנין נובע המנהג של חבישת כיפה על הראש – מנהג משותף לרבנים עיראקואידים ולאנשי-כמורה יהודים (כגון קארדינאלים)?

6. למה עוסקים עמים מסוימים בחקלאות, בעוד שעמים אחרים מתמכרים לתעשייה?

והדוקטור שימקין מסכם ורומז: התשובה על השאלה הראשונה לקוחה מן התחום הגיאוגרפי; התשובה על השאלה השנייה – מן התחום הפולקלוריסטי, בעוד התשובה על השאלה השלישית חייבת להיות לקוחה מן התחום הכלכלי; ואם אמנם נכונות ההנחות הללו – כלום לא ברור כי כל שיטת הבדיקה של ההיסטוריה האנושית לקויה לחלוטין, ולוּ יהא זה מן הסיבה הפשוטה שאין כל יכולת להשיב תשובה אחת – מתוך תחום אחד – לכל מכלול השאלות?

ואמנם לקראת מציאתה של תשובה אחת, חותרת שיטתו של דוקטור שימקין המנוח. ובכך – בטוח אני – הותיר תחום נרחב לבאים אחריו, לחקור, להתעמק ולמצוא תשובות, אשר מובטחני כי היו נמצאות גם לאו הכי, אלמלא סופו הטראגי של הוגה-הדעות.

עדיין אני זוכר אותו יום, כאילו אתמול קרה הדבר: דוקטור שימקין כיבדני בקפה ובעוגה, בסופו של יום-עבודה מייגע.

"רוצה אני לתת לך מתנה קטנה,” אמר לי, “מזכרת אישית.”

והוא הוציא מתוך מגרת שולחנו שעון-זהב של כיס, שעון גדול וכבד,מאלה שבני דורו של אבי היו נוהגים לשאת בכיס הקטן של אפודתם. לשעון היתה צמודה שרשרת, ממש כזו שהיתה גם לשעונו של אבי המנוח, במידה שדבר זה היה זכור לי.

"בבקשה,” אמר והושיט את השעון לעברי. כיוון שהיה עיוור פגע השעון בחזי, שעה שהאיש הושיטוֹ נכחו, וטפח לי בחוזקה על לוח לבי.

"אתה מגזים, דוקטור שימקין,” אמרתי, נבוך.

"אנא, קבל זאת מידי,” אמר ברוך, אך בתוקף.

נטלתי את השעון ורגש נסער עברני. חשתי כי דבר של חשיבות נפל בינינו. מלמלתי דברי-תודה ועד מהרה נפרדתי מעליו, על-מנת לחזור ולבוא למחרת, בשמונה ומחצה בבוקר.

באותו ערב, כשהראיתי את השעון והשרשרת לאמי, פרצה המסכנה בזעקה. לפי דבריה היה זה שעונו של אבי, שעבר לרשותו של קוּלץ, המלווה-בריבית, כמשכון על החוב שלא שולם.

לאחר שרוחי שבה אלי, אמרתי:

“אולי את טועה?”

אמי דחתה השערה זו בתוקף. ואז מלמלתי:

“אולי המעביד שלי קנה את השעון מן המקום שקוּלץ מכר אותו שם?”

"אולי,” אמרה אמי. “ומיהו מעבידך? מה שמו, סוף-סוף?” שאלה אמי, זו הפעם הראשונה מאז התחלתי לעבוד אצל שימקין, לפני כעשרה ימים.

“שמו?” גמגמתי. “שמו… שמו דוקטור שיפקין…”

תמיד היה כוח-המדמה שלי לקוי. וגם כשזייפתי ושיקרתי, דשדשתי קרוב לאמת…

למחרת בבוקר ירדתי אל הקיוסק, לקרוא בעיתונים. בשכר חמישה גרושים לחודש התירה לי בעלת הקיוסק לעיין בכל העיתונים כולם. הודעה על התאבדותו של דוקטור שימקין, עורך-דין שנתעוור בידי אשתו לפני כשנתיים, היתה מודפסת בעמוד הראשון. לדברי העיתון ירה האיש ברקתו ונמצא מת ליד שולחן-הכתיבה שלו.

חזרתי ועליתי הביתה.

"אמא,” אמרתי, “בין אם ידע מעבידי כי השעון היה גזול מידי בעליו ובין אם לא ידע, מסרב אנוכי לשוב ולעבוד בשביל אדם שהחזיק בשעונו של אבא…”

עיניה של אמי הביעו הבנה ועצב. קשה היה לשנינו להיפרד ממשרה נאה כל-כך, אבל נאמנות הבן לזכר אביו נגעה אל לבה והעלתה דמעות בעיניה.

עיני שלי היו יבשות. לא הרשיתי לעצמי להזיל דמעה מפני שמצפוני היה מזוהם כלשכתו של עורך-דין.

ובסופו של דבר נשארת שאלה תלויה ועומדת באוויר: שימקין זה, שבוודאי החליט להמית את עצמו עוד לפני שנתן בידי את השעון – כלום זיהה אותי וידע שאני בנו של אבא? האומנם ביקש להחזיר גזלה לבעליה? בטרם יסלק עצמו מן העולם?

נאמן לשיטתו של דוקטור שימקין בחקר ההיסטוריה, הריני מניח את התשובה לשאלה זו בידיהם הזריזות של הקוראים. ישברו אף הם את ראשם קצת; שהרי אני די לי כי יצאתי מן העניין בלב שבור.

5. אני הולך למדבר    🔗

הדוקטור שימקין איבד את עצמו לדעת בסתיו וכבר בראשית החורף חזרה ונתעוררה השאלה: מה יהא עלי? ואימתי אציב, סוף-סוף, כף-רגל בוטחת על קרקע המציאות (כפי שכתבתי בימים ההם ביומני)?

התשובה באה ממקום שלא ציפינו לו; ובכוח התשובה ההיא ניטלטלתי והגעתי למקומות שרק בני-ישראל – בצאתם ממצרים – שהו בהם. (אכן, הריני מודה ומתוודה כי נקטתי לשון גוזמה. מלבד בני-ישראל היו מצויים בנגב, בשנת 1941, כמה בריות מסוימות, בעוד שדווקא בני-ישראל לא היו מצויים שם כלל באותה שנה.)

והרי העובדות כמוֹת שהן: לאמי היתה חברה קומוניסטית, שהיתה שרויה במחתרת, ככל הקומוניסטים באותן השנים. כך, על-כל-פנים, אמרה לי אמי וכך היו סבורים כל אנשי רחובנו ושכונתנו. אני עצמי לא ירדתי לסופו של העניין הזה, מפני שבעיני נצטיירה כל מחתרת כמין מנהרה אפלה, תת-קרקעית, טחובה ומוארת בלפידים; ובאותה מחתרת היה דמיוני מאכלס חבורה של אנשים שלא התגלחו זה שבועות וחודשים, נשים מעשנות מתוך עצבנות ושיירי-מזון פזורים בפינות (בעיקר קוֹנסרווים וגבינות). תמונה זו לא הלמה לחלוטין את חברתה של אמי, מפני שאותה אישה היתה מהלכת ברחובנו בגלוי, קונה בחנות-המכולת, נכנסת ויוצאת בביתנו ואפילו מתווכחת עם סבתא שלי על ההסכם שחתם מולוטוב עם היטלר בראשית המלחמה. היכן אפוא מסתתרת ונחבאת אותה המחתרת?

אבל כדי שתתיישב עלי דעתי, תירצתי את העניין כך: לגבי אמא שלי ולגבי – אין כאן שאלה של מחתרת כלל; בסופו של דבר, מה אכפת לנו אם סימה (זה שם האישה) היא קומוניסטית או פועלי-ציון שמאל? אבל לגבי האנגלים, שהם השליטים בארץ, היו סימה והחבר שלה (יאשה שמו) שרויים במחתרת. ומאחר שהאנגלים – כמו כל שלטון של משטרה, צבא ובלשים – הם אידיוטים גמורים, אין הם מסוגלים לראות ולהבין ולדעת דבר שכל תינוק ברחובנו יודע: דהיינו, שסימה ויאשה הם קומוניסטים במחתרת.

הסבר זה, ככל שהוא נראה פשטני ותמים, כוחו יפה בעיני גם כיום הזה.

ובכן, סימה שמעה מפי אמי כי אני מחוסר עבודה וחמתה בערה בה להשחית. מיד הלכה אל יאשה ודיברה עמו. סבור הייתי שיחזרו שניהם אל דירתנו וימטירו על ראשי חרפות וגידופים, יאשימוני בעצלות, בטפילות, באכילת לחם-חסד ובשאר דברים שהאשמתי בהם את עצמי. אבל למרבה התמיהה בא יאשה לביתנו בערב, הניח ידו על כתפי ואמר לאמא:

“הילד הזה לא יהיה מִרמס לגלגלי המרכבה הרכושנית ודמו לא ישַמן את אופני הבורגנות המשתוללת!”

אמי התחילה בוכה. מלים כמו “דם” ו“מרמס” כוחן יפה לפעול על נשמות מסוימות עד כדי דכדוך-הנפש. ויאשה המשיך, כשהוא מעביר ידו מכתפי אל בלוריתי ומלטף את ראשי בחיבה קשה ונמרצת.

"נער זה,” אמר והביט בי, היישר לתוך עיני, “יש לו הזכות לחיות וליצור, ממש כמו לכל אדם אחר. נער זה אינו ראוי שיתנוון וישתחק בתוך מנגנון הזוהמה של החברה הקאפיטאליסטית. חובתו של הפרט להעניק לחברה את כל שיש בכוחו לתת; ומחובתה של החברה להעניק לפרט את כל צרכיו. הפרוליטאריון אין לו מה להפסיד, זולת כבליו…”

וכאן הפסיק יאשה מדבריו ואנוכי שמעתי כיצד עולה בחדר קולם של כבלים, צונחים בחשכת בין-הערביים ונופלים אי-שם, מתחת לשולחן-המטבח שלנו. אמא פסקה מדמעותיה והביטה ביאשה כחולמת. רק סבתא הציצה עליו מעבר לזגוגיות משקפי-הקריאה שלה, ובהפסקה לרגע ממלמוליה (עומדת היתה בפרשת השבוע, ב“צאינה וראינה”) אמרה לו:

“יאשה, אתה משקר.”

“ולמה זה, סבתא?” נדהם יאשה ונפנה לעברה.

“מפני שכל מה שאתם אומרים הוא שקר וכזב. מי שמבקש את האמת, ימצא אותה בספרים הקדושים.”

ומיד חזרה סבתא אל ספרה, ויאשה, מתאושש מן העלבון, שב ודיבר אלינו, כשידו אינה מרפה מבלוריתי.

“הצעיר הזה שלפנינו חייב להשתלב במעגל היצירה ובמעגל המאמץ המלחמתי. עוד מחר אני לוקח אותו אתי אל המדבר.”

“אל המדבר?” נבהלה אמי.

אבל אני לא נבהלתי. באותה שעה סבור הייתי כי הוּסר הלוט מעל המחתרת של סימה ויאשה. סבור הייתי כי הם יושבים במדבר, כמו הנוצרים הקדומים, אריות רובצים לרגליהם ונחשים מתפתלים בפתח המערה שבה הם מתגוררים. מחר ייקחני יאשה אל המדבר ההוא ויצרפני אל בני הכת. ואף-על-פי שלבי לא הלך אחרי הקומוניזם (סוציאליזם מתקדם, תוך ויתורים קלים למעמד השליט, במגמה לכבוש את השלטון בהדרגה ובלי שפיכות-דמים, נראה לי יותר בימים ההם) מוכן הייתי, מטעמים רומאנטיים – וגם כלכליים – לנסות את מזלי בחיי מדבר ומחתרת.

"כן, למדבר,” השיב יאשה לאמי המבוהלת. “שם מקימים עכשיו מחנות לצבא האוסטראלי העומד להגיע בקרוב לארץ. אנוכי מנהל שם את המסגרייה ובנך יעבוד לצדי ויחשל את עתידו במסגרת כלל העובדים ושוחרי-החופש”.

דבר זה נראה לאמי יותר והיא נרגעה, אבל אנוכי אוכזבתי כליל, אלא שמטעמים מובנים קיבלתי עלי את הדין.

כאמור היו הימים ימי ראשית-החורף בארץ, וכשיצאנו, יאשה ואנוכי, ממחרת בבוקר, במכונית צבאית, בחברתם של כשלושים אנשים אחרים, אל מחוץ לעיר – זכיתי לראות את הסתיו בעיניים חדשות.

השעה היתה חמש לפנות בוקר. סמוך לשעה שש כבר היינו מצויים מעבר לגדרה, מפליגים דרומה בכבישים שמעולם לא נתמזל לי לנסוע על-פניהם. השמים היו הולכים ומתנמכים ככל שהדרמנו, וסמוך לקסטינה נדמה היה לי שהם עומדים לצנוח עלינו ולמחוץ את המכונית, על עשרות יושביה. אבל השמים לא צנחו. הם השמיעו קול רעם נורא ומטר סוחף שטף את האברזין שכיסה אותנו. שאון הגשם הפסיק את השיחות שבתוך מכונית-המשא ובעל-כורחם נעשו האנשים שתוקים. אנשים שאינם רגילים לשתוק ולהרהר נעשים מרוגזים כשכופים עליהם שתיקה. אבל אנוכי הייתי מאושר.

קול המון הגשם עלה בקנה אחד עם קול אחר, פנימי, שהיה מצעק באוזני למין הבוקר ומבשר לי ואומר כי הגיעוני ימים של דרור ושמחה. אינני יודע מדוע הייתי מרגיש כך, אבל עובדה היא שנסעתי למדבר מתוך התרוממות-נפש גדולה.

גם כשפסק הגשם והנוסעים חזרו – מיד – לדבר איש אל רעהו, לא פסק הקול שבקרבי ובמשך שעות רבות לא הוצאתי הגה מפי והייתי מאזין ומביט.

על יופייה של ארצנו אינני צריך לספר לכם. אבל מודה אני שרק באותו יום ירדתי גם אנוכי לסופם של דברים, הידועים בוודאי יפה לכל אחד מכם. אף אני למדתי בבית-הספר כי ארץ-ישראל היא טבורו של עולם ואווירה מחכים, וכל שאר הארצות הריהן כקליפת השום לעומתה. אבל על האמת אנוכי מודה: לא האמנתי בכך והייתי חושד כי המורים שלנו מפטפטים ומלהגים, מצוות אנשים מלומדה, ואילו הדברים שנטיתי להאמין בהם היו דווקא דברים של קטרוג; הלא הם דברי הנביאים, שלא פסקו מלהשמיץ את הארץ ואת יושביה. וכשאמר ירמיהו בחמת-רוחו: “מי יתנני במדבר מלון אורחים ואעזבה את עמי ואלכה מאתם” – נראה לי שהוא ידע על מה הוא מדבר. וגם נביאים אחרים צדקו באמרם “איכה היתה לזונה” וכו', וכשהעליתי בדעתי כי גם ישעיהו ועמוס הכירו פרצופים כמו בוראשווילי, קוּלץ ואחרים, לא הייתי תמה על המסקנות שהסיקו.

ועל כן מבקש אנוכי כי תעריכו הערכה מיוחדת את העובדה, שביום ההוא, בשעות-הבוקר המוקדמות, בשבתי במכונית, נוסע דרומה, תחת ענני-עופרת נמוכים, לעבר הנגב, שיניתי את דעתי על כל העניין כולו.

אינני יודע אם נתתם את דעתכם על השאלה: אימתי ארץ יפה ואימתי היא מכוערת? אני, שגדלתי בתל-אביב, מוסמך לומר כמה מלים בנושא זה. כיעורה של תל-אביב אין עליו עוררין, אבל יש צבא גדול של מתרצים ומסבירים. והתירוץ העיקרי מתקבל גם על דעתי: עם ישראל נתן חילו כל הדורות לרוח ולמחשבה; וממילא נמצא מזלזל בחומר ובגשמיות. וככל שתכונה זו יפה כשלעצמה, הריהי פגם גדול לגבי אנשים הבונים להם עיר; אדם רוחני מבני עם ישראל חוטמו תקוע בספרים (וספרי-חשבונות בכלל זה), ואם תשאל אותו: אכלת משהו היום? – לא ידע להשיב, מפני שאיננו מחשיב את החומר. ובעניין זה קראנו הרבה אצל משוררינו הלאומיים ואין הדברים צריכים הוכחה. ובכן, ציבור של אנשים כאלה מסתפק בגג שטוח על ראשו ובחלון, שבעדו יוכל לירוק אל הרחוב שעה שהוא חש גועל-נפש, או שעה שהליחה מציקה לריאותיו. ארמונות, שדרות, אילן נאה וניר יפה – כל אלה מבטלים את האדם מתלמודו ומקפחים את עולם-הבא שלו. כמו-כן אין שום רווח בצדם, ואילו ההפסד ברור לגמרי.

במידה שהיו בני-הערים שלנו קרוצים מן החומר הנ"ל – אין פלא שהקימו להם משכנות עלובים. אבל קשים מהם היו הבנים, שנתפקרו בבת-אחת ונעשו סוחרים זריזים וממולחים, כאילו ביקשו למַצוֹת ביום אחד את מה שמנעו מהם הגויים בגולה במשך אלפיים שנה. ברנשים אלה התחילו מגלגלים בידיהם חלקות-אדמה ועושים פארצלאציות עד שנעשתה כל הארץ ככברה ועד שהאמירו מחירי הקרקע למעלה ראש, ומי שבא לבנות על אדמה סחוטה ומרוטשת זו ביקש לגבב עליה חדרים מרובים ככל שאפשר, קטנים ככל שאפשר וזולים ככל שאפשר.

המביט על תל-אביב יודע למה אני מתכוון, והיודע זאת מבין כי אי-אפשר היה שיקרה משהו אחר; אחרי אלפיים שנות גולה אי-אפשר לדרוש – מיד ולאלתר – מה שכל אומה בעולם יש לה בשפע.

ועכשיו, שסלחנו לבוני תל-אביב, נחזור לשאלה: מה ההבדל בין מקום יפה למקום מכוער?

מכוער הוא כל מקום שבהעיפך עליו את מבטך אתה רואה עם מי יש לך עסק. הכול גלוי ומפורש, משתרע לפניך בפישוק-איברים גס ואינו מסתיר דבר וערוותו מבאישה באור-השמש.

מקום יפה הוא אותו מקום המכסה מן המביט בו יותר משהוא מגלה. והמסתכל מתמלא תחושת-סוד והוא מבקש לפענח את הסוד, מתאמץ לרדת לעומקו ומוליך את כוח-המדמה שלו בתוך מעבה השערות, ניחושים והרהורי-מסתורין. כל סמטה מרמזת לך כי בסופה תמצא דבר שהיית מצפה לו כל ימיך. כל בית מבטיחך כי בין כתליו שוכן אושר כמוס ומזומן רק לך.

ואני, שהנני בן תל-אביב, מצהיר ומודיע כי מעולם לא נתאוויתי להגיע בעירי לסופו של רחוב. מיד כשדרכו רגלי בתחילתו, היה הכול נהיר וברור לי ורק רצון אחד ויחיד היה ממלא את לבי: לעקור רגלי מכאן במהרה וללכת למקום אחר.

אבל באותו בוקר של חורף, כשהייתי מפליג במכונית דרומה, התחילה ארץ חדשה מתגלה לעיני. מתחת לעננים השחורים השתרעה אדמה ירקרקת, חומה ואדומה. פסי-אור שהבקיעו את העננים, פה ושם, הוליכו את העין אל מרחקי שבילים שבין הפרדסים והלב היה משתוקק ונחלץ לרוץ אחרי פסי-האור ולבוא בין השבילים, מפני שהבטחה גדולה היתה מתרמזת למסתכל – הבטחה למצוא, מעבר לעיקולה של גדר, דבר שנברא בעולם למענך בלבד והוא כולו שלך ויש בו בשורה שהיא מזומנת ומיועדת לאוזנך בלבד.

הקיצור: מה שקלקלו האנשים בתל-אביב נשתמר בטהרתו כאן, בדרום, והיה רענן ועליז כבתחילתו של עולם.

וככל שקרבנו אל אשדוד ואל עזה כן גבר קסמו של המקום, עד שמדמה הייתי כי הנסיעה איננה מתמשכת למרחקיהם של קילומטרים אלא לתוך הזמנים והקורות. בבוקר עוד הייתי שרוי בראשית שנות הארבעים של המאה שלנו, אבל כשחלפנו על-פני עזה ראיתי מבין קפלי האברזין של המכונית ענק שעיר, רץ ונעלם בסמוך לאופק ושערי העיר על גבו. ומיד לאחר-מכן התאבך ענן-אבק במזרח וקול עדרים ורועיהם עלה באוזני, אבל לא ידעתי להבחין אם משל אברהם המה, או משל לוט, ההולך אל עבר סדום, כי קטנה הארץ מהכיל את שניהם.

הרי אלו הרהורים של חדל-אישים. אני יודע. מרוב בטלה פרצתי להניח כתר של משוררים על ראשי! יסלח לי האלוהים, שכן הוא היודע כמה נתאוויתי בימים ההם להיות איש-המעשה דווקא, בקי ורגיל בהוויות העולם ובז לכל נדנודי-רגש, הראויים לנשמותיהן של אווזות פותות. ואמנם עד מהרה הוכחתי את עצמי, ככל שיראה הקורא וייווכח מדי.

סמוך לשעת-הצהריים סטתה המכונית שלנו מן הכביש והתחילה מפלסת לעצמה דרך בתוך החול, שרווה מים ונתקשה מעט. דיונות של חול ומדבר אפפונו מכל צד ומעבר לאחת מהן נתגלה – לפתע ובלי כל אזהרה – מחנה-עבודה גדול ומכוער.

"מאה וארבע,” אמר יאשה. “הגענו”.

“מאה וארבע” היה מספר הקילומטרים שהפריד בין נקודה זו לבין נקודה אחרת שעל-פני המפה, ועל שמו של תמרור-הדרכים נקרא מחנה-הצבא העתיד לקום כאן. לעת-עתה ניצבו במקום שלושה צריפים ומחסן של צינורות-ברזל ולווחים של עץ, שגדר-תיל מקיפה אותו סביב. בפתח המחסן נמנם בדואי כושי, שחרב ענקית משתלשלת לו מירכו, ומתוך חלונו של אחד הצריפים הציצו עלינו שלוש בחורות קשישות, שפניהן מבהיקים משומן, ומשיזפון-יתר ושערותיהן קשורות במטפחות צבעוניות.

במרחק-מה, פזורים על-פני השטח, נראו קבוצות של פועלים בדואים, נוברים באדמת-החומר המועטת, המצויה בערוצי הוואדיות החוצים את גבעות החול, ומלַבּנים לבנים של אדמה ותבן.

כמה מן האנשים שהגיעו עמי במכונית ירדו אף הם. האחרים המשיכו לעבר רפיח.

יאשה הוליכני על-פני המחנה והראני כי אחד מן הצריפים משמש בית-מלאכה ומסגרייה; השני – מטבח וחדר-אוכל; והשלישי – מקום מגורים לעובדים שאינם בדואים.

הוא ציווה עלי ליטול מן המחסן כמה לוחות-עץ ולהתקין לעצמי מיטה. כן הציגני לפני אחת הבחורות – השמנה שבהן – והודיע לה כי מעתה אקבל אצלה את ארוחותי. אחר-כך הלכנו אל המסגרייה ויאשה הוציא ספר עבה מתוך מגרה של שולחן-כלים ורשם בו את שמי.

"מהיום אתה עובד אצל הצבא,” אמר לי יאשה וטפח על שכמי. "אני סומך עליך,” הוסיף וקרץ לי בעינו. אחר-כך הלך לענייניו. מכאן ואילך כמעט שלא נזדמן לי להחליף עמו מלה במשך החודשים הרבים שעשיתי במקום הזה.

6. המבשלת רוֹזָה    🔗

עד היום לא ברור לי מה עשיתי ב“מאה וארבע”, למן השעה שהגעתי לשם ועד לשעת יציאתי.

אחת לחודש היה מגיע קצין-צבא אנגלי, שהיה קורא לי בשם Time Keeper והיה מקבל ממני גיליון-נייר שעליו רשומים שמות כל הפועלים והשכר שיש לשלם לכל אחד מהם. גיליון זה הייתי מכין יום-יומיים לפני בואו, לפי הנחיותיהם של כמה מנהלי-עבודה יהודים. ביום התשלום היו מציבים שולחן בפתח צריף המִנהלה, שהוקם בינתיים (בכל שבוע היו מקימים מִבני-עץ שונים, למטרות שלא עמדתי על טיבן), והקצין היה יושב אצל השולחן ואנוכי ניצב עליו, לשמאלו. תור של כמה מאות בדואים וכמה יהודים היה משתרך מן השולחן ועד לבורות הרחוקים, שמהם היו מפיקים אדמה שחורה לליבון לבנים. (מן הלבנים המיובשות הקימו מבנים של קשתות, שבהם – כך נאמר לי – יאוכסן הדלק של מחנה-הצבא העתיד לקום כאן.)

הראשון בתור היה השיח' עַלִי.

נבל זה לא נראה כאן כל החודש כולו, אבל ביום התשלום היה מגיע ובא ראשון ומקומו נשמר בקפדנות. הוא היה בנו של השיח' אֶפרֶח אַבוּ-מָדִין, אב בית-דין של הבדואים בבאר-שבע וראש שבט החנאגְ’רה, מסביבות דֵיר-אֶל-בַּלח ונְסאראת. עלי זה היה רשום בניירות שלי כמנהל-עבודה ראשי והיה מקבל שכרו מידי הקצין הבריטי בארשת של עליונות ותיעוב כלשהו. אחר-כך היה פורש הצדה, אל צלו של צריף, וכל פועל בדואי שקיבל שכרו, בהגיע תורו, היה הולך אל עלי ונותן בידו רבע משכרו החודשי. מנהג זה נתקיים בקפדנות רבה, ואחיו של עלי, השיח' פרחאן, הסביר לי כי כך נוהגים תמיד. כמו-כן הוסבר לי כי בדואי איננו יכול להתקבל לעבודת הצבא בלא תעודת-זהות; ותעודה כזאת לא יוכל לקבל במשטרה של עזה, אלא אם כן אישר השיח' עלי וחתם על הבקשה הכרוכה בעניין זה. ובשכר חתימתו זו היה מקבל רבע משכרו של כל פועל. לשבחו של עלי יש לומר, שהיה חותם על כתבי-הבקשה באותיות ערביות של ממש ולא בהטבעת בוהן שמאל, כדרך שחתמו שאר הבדואים על הקבלות. תלמיד-חכם היה עלי; בוגר הקוֹלג' של המופתי בירושלים.

אחרי עלי ניצב אחיו הקשיש ממנו, הוא שיח' פרחאן; ואחרי פרחאן עמד עוֹדֶה, צעיר האחים לבית אַבוּ-מדין, והוא היחיד מבני-משפחתו שעבר במחנה בפועל ממש. תפקידו היה לרבוץ על ערמת העצים והצינורות שבמחסן (על הפתח רבץ הכושי הענק עוסמאן, בעל החרב), וכל אימת שבא מנהל-עבודה לקחת לו חומרים במחסן, היה עוֹדה יורד מעל הערמה ומאפשר בכך להוריד לוח או צינור. אחר-כך היה שב ורובץ על מקומו, ובשכר מלאכה זו קיבל תואר של מנהל-עבודה ושכר של שלושים גרוש ביום.

אחרי שלושת האחים לבית אבו-מדין ניצבו מנהלי-העבודה היהודים, ויאשה בתוכם, ואחרי אלה השתלשל התור הארוך של כשלוש מאות בדואים טרוטי-עיניים, עליזים, לבושי-בלויים ומרבי-להג. כל אחד מהם לחלח בוהן שמאלו בכרית של דיו והטביע חותמו על גיליון-הנייר. אז קיבל מיד הקצין האנגלי את שכרו, השמיע ברכה ותודה, מסולסלת וארוכה, והסתלק לו אל מקום עמדו של שיח' עלי, לתת בידו את רבע השכר, כמקובל.

בין האחרונים שעמדו בתור היה לאפי. מימי לא ראיתי גוף שרירי ונהדר כשלו. אפילו מר אטלס, הידוע בכל העולם מן המודעות שבהן מתפרסמת שיטת-ההתעמלות שלו, איננו מגיע לקרסוליו. אלא שלאפי זה היו לו שתי מגרעות: האחת – פרצוף הפנים שלו. הוא היה דומה לכלב יותר משהיה דומה לאדם. חוטמו היה פחוס ושחור יותר מיתר חלקי פניו ושערות ראשו צימחו עד לעיניו ממש. אף אוזניו היו מחודדות ומזדקפות לצדדים ושׂער רב נשתלשל ויצא מתוכן וכיסה את לחייו. אבל המגרעת השנייה היתה קשה מן הראשונה. בימי ילדותו עברה מכונית ברחובה הראשי של עזה ודרסה אותו. עצמות רגליו נתרסקו ונתמעכו ובמשך כמה חודשים היה רובץ בפאת האוהל ומיילל. כשחזר וקם על רגליו נתקצרה קומתו כדי חצי וגרמי הבשר והעצמות נתאחו בצורה מבהילה ומעוּותת להפליא. הילוכו נעשה מתנודד וכל צעד שצעד היה מקפיץ את גופו ומטלטל אותו, עד שכל רואהו היה סבור כי ייפול ויינגף. אבל לאפי השכיל לחזור ולהתייצב על רגליו ובמשך הזמן סיגל לעצמו שיטת-הילוכים שאין להסבירה בדרך הטבע, אבל היא היתה לעובדה.

ואילו שרידי ידיו, מבנה החזה והכתפיים ושרירי הבטן (גלויים היו תמיד, מפני שהיה מהלך במכנסיים קצרים בלבד) היו מפותחים ונהדרים למראה.

כיוון שהגיע תורו של לאפי לקבל שכרו מידי הקצין, היה האנגלי מעלה חיוך על שפתיו, מחזיק במעטפת-הממון שנועדה ללאפי ואומר לי באנגלית, שאומַר ללאפי בערבית כי הקצין מבקש הצגה; שאם לא כן, לא ייתן כסף.

ולאפי היה אומר לי בערבית שאשאל את הקצין באנגלית איזו הצגה הוא מבקש לשמוע היום.

היה לו, ללאפי, רפרטואר עשיר למדי. הוא הראה להטוטי אקרובאטיקה, אשר רק גוף כשלו ומומים כשלו היה בהם כדי לאפשר מדרגה מופלגת כזו של עיווּת וטירוף. וכן היה מומחה לחקות קולות. קשה להגדיר טיבם של הקולות הללו. מהם שהיו חוץ לגדר הטבע, כביכול קולות שאדם עתיד לשמעם בגיהינום; ומהם קולות של חיות, עופות ואפילו נחשים.

אבל בפרשה זו עוד אספר אחר-כך.

בדרך-כלל היה הקצין האנגלי מסתפק בנביחות-כלב או ביללות-תן והיה נותן ללאפי שכרו ופוטרו מעליו.

השיח' עלי קיבל את חלקו גם מלאפי, קם ועלה על סוסו ונעלם בין הגבעות. גם הקצין האנגלי היה מסתלק במכונית שלו, ושוב היו חיי המחנה חוזרים לקדמותם.

טקס זה – וחלקי בו – הוא הדבר היחיד שיש בידי לספרו, אילו שאלני אדם על טיב העבודה שתמורתה קיבלתי את שכרי. בשאר ימות החודש חייתי את חיי לפי סדר ומערך שקשה לתארם במסגרת קבועה; על כן אספר דברים כהווייתם, כל עניין לעצמו.

אף-על-פי שהקימונו צריפים ובתי-לבנים לעשרות וסללנו כבישים וגדרנו גדרות על כל סביבותינו, עדיין היה המרחב שמסביב ענק ונעלם כל-כך, עד שהיינו בעיני עצמנו כגרגר קטן של זרע החרדל בתוך האין-סוף הזהוב של החולות. אך למרות המרחב האדיר שמסביב היינו נתקלים זה בזה בתוך גבולות המחנה שלנו, כל שעה וכל רגע. כל זמן שנתקלת ביהודי מן היהודים, מנהלי-העבודה, לא היה בכך כדי להפריעך משלוותך. היהודים חולפים איש על-פני רעהו בחיפזון ובלא לומר דברי-ברכה מיותרים ושוב אתה חפשי לנפשך. אבל כשאני נתקל באחד הבדואים, הריהו עוצר ושואלני לשלומי. אחר-כך הוא חוזר ושואלני לשלומי בצורה אחרת ובנוסח אחר. ולפני שאני מספיק לענות הוא שואל לשלומי בפעם שלישית, ורק אחר-כך הוא מברכני ומאחל לי ברכה והצלחה בכל תחום ותחום של החיים – ובכל אחד מהם לחוד. ואני לימדתי לשוני לענותם כפי המסורת, כדי שלא לפגוע בכבודם. בסופו של דבר הייתי נפטר מן האחד ונופל מדי לידיו של חברו.

זה היה אחד מעיסוקי-הקבע שלי.

קשה ממנו היתה הפרשה הקשורה במבשלת השמנה רוֹזָה. וכאן עלי להקדים ולומר שאני מתכוון לגבור על רגש הבושה הטבוע בי ולספר דברים של אמת; שאם לא כן, למה אני מספר וכותב ספר זה?

ובכן, מתחילה לא היה בדעתי לגעת בפרשה זו ובכלל לא נתכוונתי לספר על דברים שבלב, אלא על הוויות עולם-המעשה בלבד. אבל פרשת המבשלת רוזה כופה עלי לספר פרשה אחרת, ובקיצור נמרץ.

בחור מגודל הייתי באותן השנים ומדרך הטבע היתה לי חברה. כלומר, ידידה פרטית. מה שאני מתכוון לומר הוא, שהיתה לי ידידת-נפש, אם אתם יורדים לסוף דעתי. הקיצור: היו בינינו דברים של רגש. רגש מסוים, ידוע לכל, ואין צורך לפרש בשמו. במלים אחרות: הייתי נאמן לה, מכל הבחינות. סבורני כי הבהרתי את העניין לחלוטין. ובכן, כשבאתי ל“מאה וארבע” הייתי שרוי בגעגועים מסוימים, ואני מניח שכל גבר הקורא שורות אלה יבין לרוחי ואין טעם לדוש בזה, כמנהגם של כמה אנשים, המתעקשים לפרט ולהרבות להג במקום שהרמז מספיק בהחלט.

ובכן, אדם כמותי מסתובב במחנה לרגל העבודה אשר לפניו ונתקל ברוזה המבשלת; והיא מושכת אותי למטבחה בלי שום הקדמות ומכסה אותי במיני חיבוקים מגושמים ונועזים. והיא בחורה בעלת שרירים. אמנם אין הדבר ניכר עליה, מחמת השומן; אבל נוכחתי לדעת שכוחה כוח פילים.

אני מגיב כפי שיגיב כל אדם במקומי: נותן בה מבט של זעם ונוהג בה בהתמרמרות מוצדקת ומובנת, תוך השתמטות גלויה. אבל רוזה בשלה. אני מכופף לה את ידיה אחורנית, ואדם אחר במקומה היה צוֹוח מכאב, אבל היא צוחקת לי לתוך הפרצוף ושמה לי רגל, כמו שאומרים, ומפילה אותי על רצפת המטבח. לא הייתי מוכן לתמרון כזה ולכן נפלתי. אינני מן הנמושות, אבל אם מפתיעים אותך בתכסיס – וזה ידוע מתורת הג’יאו-גיטסו – אתה אבוד.

ובכן, נפלתי. אחר-כך קמתי ואמרתי לה שזה לא fair, והלכתי מתוך חרי-אף.

אלא שאדם הוא רק אדם, אם אתם מבינים מה שאני רוצה לומר בזה. ומה שעשתה לי רוזה לא היה אנושי. זה היה מעשה-אַלָמוּת. ולא יכולתי לשכוח. וכבר למחרת – כשחזרתי ונתקלתי בה, בדרכה אל המקלחת – אמרתי לה בפירוש שעלי לדבר אתה ושלא תעֵז להשתמט.

אחרי המקלחת באה המבשלת לצריף שלי ואני השמעתי באוזניה כמה דברים קשים ביותר וגם גיליתי לה שיש לי חברה בתל-אביב. לא הרביתי בפרטים, מפני שאין זה מעניינה של רוזה, אבל באופן עקרוני היה ברור לגמרי למה קראתי לה לשיחת-בירוּר.

אלא שאישה מגושמת זו היתה רחוקה מלהבין. היא נהגה בי כאילו הזמנתי אותה לצריפי כדי להשתעות עמה בשיחה נעימה. ועוד גרוע מזה: היא העמידה פנים כאילו אני מבקש את קרבתה. היא ניצלה את נימוסי ואת האופן המתון שבו אני נוהג בנשים, בדרך-כלל, ואם הקורא נוטה ללעוג לי או להאשימני, הרשות בידו. אני, על-כל-פנים, רואה את כל מה שנתרחש בצריפי, מאז ואילך, במשך כל החודשים שהייתי שרוי במדבר, כתוצאה ישרה של תנאים, מקום וזמן. סבורני כי בדידותו של אדם היא עניין קשה ואל תדון את חברך עד שתגיע למקומו. ואם תגיע למקומו – ספק אם תספר את האמת.

אני את האמת סיפרתי ודי לי בכך.

הצרה היא, שרוזה גילתה את חולשתי גם לשתי חברותיה האחרות, המגישה של חדר-האוכל והחובשת של המחנה. ושתיהן לא התביישו לנצל את הדבר ולערער אצלי ערכים שעד אז לא חלמתי כי מצוי אדם בעולם המסוגל להזיזני מהם כמלוא הנימה.

את הימים הרבים ההם הריני זוכר מתוך רגשות מעורבים ביותר. כיום הזה אינני חש אפילו ברגשות אשם, וזה מפני סיבה שעלי להבהירה כאן, בטרם אפליג למחוזות אחרים, מעניינים יותר. כבר באותו פרק-זמן שאלתי את עצמי אם לא ראוי לי שאתוודה לפני חברתי שבתל-אביב ואגלה לה את המתרחש במדבר. אלא שדחיתי מחשבה זו מלפני. שכּן, אילו אמרתי להתוודות לפניה על בגידותי, חייב הייתי להקדים ולהתוודות לפניה על אהבתי אותה; שהרי היא לא ידעה מאומה על טיב היחסים שבינינו, מפני שהיו אלה יחסים הקרויים בפי הבריות בשם “אהבה חד-צדדית”. בחרתי אפוא לעבור בשתיקה על כישלוני, כשם שעברתי בשתיקה על אהבתי. וכך אירע שנכנסתי אל תוך חייה בחשאי ובחשאי יצאתי מהם.

ועכשיו הריני חופשי להמשיך ולספר ממקום שהפסקתי.

7. לאפי, גדול האמנים שהכרתי מעודי    🔗

שטח המחיה של ערביי שבט חנאג’רה משתרע מדֵיר-אֶל-בַלח שעל שפת הים, דרומה לעזה, ועד לאדמות נְסאראת, מזרחה, הגובלות בשטחי שבט תראבין. ראש בני תראבין הוא עלי אֶל-מְסאדֶר וראש ערביי חנאג’רה היא אֶפרֶח אַבּוּ-מָדין. ולאַבּוּ-מדין שלושה בנים (כך סבור הייתי עד לשעה שבה נתרחשו הדברים שעליהם אספר כאן), הלא הם השיח’ים פרחאן, מנהל-עבודה בּמחנה שלנו; עוֹדֶה אשר על הצינורות והעצים, אף הוא מנהל-עבודה; ועלי, היודע קרוא וכתוב, והוא הגובה מכל פועל רבע משכורת, כאמור לעיל.

יום אחד, ואני מהלך על-פני המחנה לרגל העבודה אשר לפנַי, מתאמץ שלא להיתקל בבדואים, מחשש חילופי-ברכות המתישים את כוחי, וכן אני מתמרן ומסתתר בין הצריפים, שמספרם עולה עכשיו על מאה, כדי שלא אפול בידי רוזה המבשלת ושתי חברותיה המחוצפות – עוד אני עושה כה וכה ולעיני נגלה מראה שגם קודם-לכן כבר ראיתיו, אלא שהפעם נתגלה עלי מקרוב: מלב המדבר, מצד מזרח, הגיח ובא רוכב על סוסו. כשקרב האיש ראיתי לפני בדואי הדור בלבושו, עבּאיה מרוקמת על כתפיו, חרבו תלויה לו על ירכו ולרגליו נעלי-בית, כרגיל במקומות הללו, במידה שהדברים אמורים בשיח’ים בדואים בעלי-יכולת. דמות זו חלפה ועברה בסמוך למחנה גם כמה ימים קודם-לכן, בלי שתתעכב אצלנו. הפעם היה הסוס משרך דרכו בין הצריפים והרוכב היה מיטלטל, כשראשו שמוט על חזהו ורוח-חיים אין בו. פניו של האיש היו צהובות ועורן כקלף עתיק. חוטמו היה ארוך ודק להפליא ועיניו העצומות שקועות עמוק בארובותיהן. שפם נהדר, ארוך ושחור כזנבותיהן של חולדות, היה יורד לו על פיו ונופל מעבר לסנטר.

כשעבר הסוס על פני ביקשתי לדעת אם רוכבו מת או חי וקראתי בקול:

“אללהוּ ימַסִיך בִּל-חֵ’יר וּבְסַעדֶה!”

מיד ננער האיש מתרדמתו ובקול חורק, צרוד ומבוהל, ענה לעומתי:

“אללהוּ יבארךּ פיךּ.”

ובהתבוננו על סביבותיו נוכח לדעת כי סוסו משך אותו הפעם אל תוך המחנה. בלא גינונים יתרים משך במתג ודהר מערבה, בואכה דיר-אל-בלח.

הערתי את עוסמאן הכושי מתרדמתו, אצל פתח המחסן, הצבעתי על הרוכב הנמלט וביקשתי לדעת מי האיש.

עוסמאן הענק, השומר על המחסן, העלה חיוך על שפתיו וסיפר במתק לשון:

רוכב אציל זה אינו אלא בנו בכורו של השיח' אֶפרֶח אַבוּ-מדין, והוא אחיהם של עוֹדֶה (הישן עתה על ערמת הצינורות שבחצר המחסן) ושל פרחאן, הבא לקבל משכורתו בכל חודש, ושל עלי, הגובה את הרבע שלו, כנ"ל. ושם האיש עואד והוא איש אומלל מאוד. וזה דבר אומללותו: שלוש נשים יש לו, כולן יפות, כולן קנטרניות וכולן אוהבות אותו אהבה עזה. אלא שאין הן סובלות אישה את רעותה. ובעוד כל שאר השיח’ים ישובים עם כל נשותיהם בבית-שֵׂער אחד ומעניקים מתשומת-לבם לכל המשפחה מתוך שלווה ונחת, חייב השיח' עואד לנדוד תמיד בין עזה לדיר-אל-בלח, ובין דיר-אל-בלח לסביבות אנשי תראבין. וכל זה, מפני שהנשים מסרבות לגור יחדיו וכל אחת בנתה לה ביתה בסמוך לבית אביה.

שוהה השיח' עואד שניים-שלושה לילות בעזה ואשתו האוהבת מרעיפה עליו מחמודותיה, עד שהוא זקוק להבראה ממושכת. אבל אם יחזור וילך לבית האישה שבדיר-אל-בלח, לא תהיה לו שהות לנוח. על-כן הוא נח במדבר, כדי שיגיע לבית האישה השנייה כשכוחו במותניו ורוחו טובה עליו. סיים את חגו בדיר-אל-בלח, הריהו צריך למנוחה, כנ"ל, והוא עושה לילה או שניים במאהל של ידיד, על אם הדרך. אחר-כך הוא פונה לעבר בני תראבין והגלגל חוזר חלילה.

כל זמן שהיה השיח' עואד צעיר וחסון, מסוגל היה לעמוד בטלטולי-דרכים ובמשוגות-האהבה של נשותיו עזות-היצרים. אבל במרוצת השנים התחיל מתבייש לסור לאוהלי הידידים, לפוש שם יום או יומיים; ומצד שני היה מתיירא להגיע אל ביתה של אחת מן הנשים כשהוא במצב של תשישות גמורה. על כן התחיל לן תחת כיפת השמים, מתכסה בעבּאיה ובאוכף של סוסו. ודבר זה – בצד הדברים האחרים – נתן אותותיו בבריאותו של שיח' עואד ובמראה פניו.

מצב זה, שבו ראיתיו אותו יום, היה אחד השלבים המתקדמים בתולדות חיי-הנישואין שלו; ולפני שעזבתי את המדבר עוד זכיתי לראותו בתנאים ירודים מאלה. אללהוּ ירחם את נשמתו – אמר לי עוסמאן, ואף אני סבור הייתי שהוא זקוק לרחמי שמים.

כשכילה עוסמן את סיפורו קמתי והוספתי לשוטט במחנה. דמותו של לאפי נזדקרה לפנַי מרחוק. יושב היה על שוליו של בור, מאלה הבורות שמהם נוטלים אדמה לליבון לבנים, ועוסק במלאכה שלא היתה מחוּורת לי. קרבתי ובאתי אצל ולא האמנתי למראה עיני. מאותו טין שחור שממנו היו הפועלים מתקינים לבנים גדולות, היה לאפי לש ומפסל עכשיו חיות קטנות, כלבים, תנים, דגים ועופות. כתריסר מהן כבר היו ניצבות בסך לפניו ועדיין ידיו נטויות להוסיף עליהן.

“מה זה?” אמרתי מתוך תמיהה והשתוממות.

"ברשותך, הרי אלו חיות שהואיל אללה ליצור ולשלח על-פני האדמה,” השיבני לאפי על דרך המליצה.

“ולמה זה?” הוספתי לחקור ולשאול.

“בשביל לשעשע את הילדים.” אמר לאפי.

נטלתי בידי חיה אחת והתבוננתי בה מקרוב. אין אני אמן ולא מומחה לעניינים אלו, אבל הדבר שהחזקתי בידי היה שופע חיות וחן מרובים כל-כך, עד שנדמה היה לי כי הפסל הקטן מרטיט מאליו בין אצבעותי ומשמיע קול צוויחה דקה. מרוב בהלה נפלה החיה מתוך ידי ונתרסקה. מיהרתי לבקש סליחה ומחילה, אבל לאפי צחק ואמר שכל מי שנוטל חיה מן החיות שלו לתוך ידיו, סופו שהוא שומט אותה בבהלה; וכבר נמצאו בדואים שהעלילו עליו כי הוא עושה בכשפים וכי חיותיו יש בהן רוח-חיים.

לאפי נשבע לי כי אין כל כישוף בדבר וכי חיות אלה אינן אלא בוץ וטיט, ואין בהם לא רוח ולא חיים, חס ושלום.

"יש בהן,” אמרתי לו. “בחיי אללה שיש בהן.”

נבהל לאפי וקפץ על רגליו המרוסקות.

“גם אתה אומר כך?” קרא לאפי מתוך ייאוש. “אם כן, לא אוסיף לעסוק בזה.”

כל כמה שהשתדלתי להסביר לו כי כוונתי היתה לחלוק לו מחמאה, התעקש לאפי ועמד על דעתו: אם יהודי חכם כמוני, מנהל-עבודה ודובר אנגלית וכל לשון שבעולם, סבור כי יש כאן כישוף, מוטב לו שיפסיק מעשיית חיות, כל זמן שלא רמזו לו מן השמים רמיזה שאין אחריה תקומה, ככל שכבר אירע לכמה בדואים שנתפסו לכשפים וסופם שנמצאו עצמותיהם פזורות בין חולות המדבר.

סבורני כי לאפי היה עומד בהחלטתו, אלמלא באה לידי הזדמנות להכריח אותו שיוסיף להתעסק באמנות. ומעשה שהיה כך היה: יום אחד ראיתי שאין לאפי טועם מאומה בשעת הפסקת-הצהריים, בעוד חבריו מכרסמים פיתה בגבינה מלוחה ומקנחים בפָאוס, הוא המלפפון הערבי הארוך.

“מדוע אינך אוכל, לאפי?” שאלתיו.

הניח לאפי שתי אצבעות לתוך בית-הבליעה שלו והקיא לתוך כף-ידו קצת נוזל ירקרק והראהו לי.

"הנה,” אמר, “חולה אני ואין שום מזון בא לפי, מפני שאני מקיא מיד.”

"כשאסע לחופשתי אביא לך תרופה מתל-אביב,” הבטחתיו.

ואת הבטחתי קיימתי. הבאתי לו איזו אבקה, אשר אמי המנוסה נתנה בידי לאחר שתיארתי לפניה את מיחושיו של לאפי.

מאותה אבקה ציוויתי עליו לבלוע כפית אחת לפני כל ארוחה. למרבה הפלא פסקה הבחילה מלהציק לו ולאפי התחיל אוכל ככל האדם. לאחר שנשק את ידי ולאחר שרקד וקיפץ סביבי בשמחה עצומה, קם והודיעני כי עפר הוא תחת כפות-רגלי, וכל שאצוונו, יעשה.

בלי להרהר הרבה אמרתי לו:

“לאפי, אחי, עשה לי תריסר חיות מאדמת-הטיט.”

"לפקודתך,” קרא מיד וניגש למלאכה.

לעת ערב הביא לי אל צריפי כמה תנים, תיישים, כבש ושני כלבים וכן חיה אחת שלא ידעתי את שמה ולא ראיתי כמותה מעודי.

הייתי נפעם ונרעש. פסילים אלה היו יפים מכל מה שיצא מתחת ידיו עד אז וידעתי שלמען שמחני ברא אותם, אף-על-פי שהיה סבור כי סופו יורש גיהינום.

מיד קראתי ליאשה ולרוזה, לשתי הבחורות האחרות ולכמה מהנדסים ומנהלי-עבודה, שהיו שקועים במשחק-הקלפים, והצגתי לפניהם, מתוך גאווה, את לאפי ואת מעשה ידיו.

אחד ממנהלי-העבודה שאלני באידיש אם “זהו הגוי שעושה קולות של כלבים וחתולים לפני הקצין האנגלי, ביום התשלום”.

כששמעו זאת האחרים – אשר דבר הבדיחה הגיע לאוזניהם – הפצירו בי שאצווה על לאפי לחקות קולותיהן של חיות.

פניו הנוראים של לאפי קרנו מאושר. אם האדונים משתעשעים מכוח הדבר הזה – אמר – הריני מוכן לערוך למענם הצגה ששום קצין אנגלי לא זכה לה מימיו.

מיד ישבנו על הרצפה, בחצי עיגול, ולאפי ציווה עלינו לכבות את האור. כן ביקש שניתן בידו שמיכה צבאית, והוא נתכרבל בתוכה וגלגל עצמו אל מתחת למיטתי.

דממה נשתררה בחדר וכולנו היינו מצפים להצגה. אבל שום דבר לא נתרחש. המחנה היה שקוע בדומייה ומבעד לחלון הפתוח של צריפי צפו ובאו – ממרחק רב – הקולות השטים בחלל לילו של המדבר: קולם של תנים, המייללים מעבר לכרמים של עזה; נביחתם של כלבים, המשוטטים אי-שם ליד מאהלי הבדואים; קול שאונו הרחוק של הים; ותו לא.

ולפתע שמענו קריאה מבוהלת, קריאת אדם נבעת, מאצל החלון של צריפי. ומיד עלה באוזנינו קול נביחתם של כתריסר כלבים משתוללים, ושוב צווח אותו אדם מתוך הפחד והתחיל בורח. הכלבים יצאו בעקבותיו וקול נביחתם נתרחק במהירות. נשים רדומות, שהוחרדו משנתן מתוך האוהל, הקימו שאון-יללות וגֶבֶר מנומנם נזף בהן והשתיקן. שוב היתה דממה; וממרחקי המדבר חזרו ועלו הקולות הרחוקים והמוּכרים לכל: יללת תן רעב, נביחתו המשועממת של כלב חשדני ורטנן, קול דכי גלי הים מרחוק.

לאפי יצא מתחת למיטה, ניער מעליו את השמיכה ואמר שאפשר להעלות אור במנורה.

“היה טוב?” ביקש לאפי לדעת.

היינו כנדהמים.

ואז, לאור המנורה, בלא שמיכה ובלי שיזחל אל מתחת למיטה, חזר לאפי והשמיע באוזנינו כל אותם קולות ועוד הוסיף עליהם קול חרחורו של גמל זקן ונרגז וקול אוושתו הארסית של נחש שהבהילוהו מתחת לאבן.

כל הלילה החזקנו בלאפי ולא הנחנו לו. הוא חזר ושעשע את נפשנו באופנים שונים ומשונים, כשהוא משמיע רק קולות ולא שום מלה של דיבור. לעולם לא הייתי מעלה על דעתי שהיקום מלא קולות רבים כל-כך.

"הבחור הזה,” אמר מנהל-עבודה אחד באידיש, “יכול להרוויח הון-תועפות באיזה קאבּארֶט. אפילו בפאריס.”

“מה הוא אומר?” ביקש לאפי לדעת.

"הוא אומר שאלוהים אוהב אותך,” הסברתי ללאפי, “ועל כן חנן אותך בכשרונות נפלאים כל-כך. מותר לך לפסל חיות ככל שיעלה על דעתך. ואני מבטיחך שתהיה בגן-עדן. אין לך לחשוש מפני כשפים.”

לאפי היה מאושר. מאחר שריפאתי אותו מחליו היה סמוך ובטוח כי יש לי קשרים טובים למעלה ואני ראוי שיאמינו לי על דברתי.

באותו לילה לא חזר שום איש לשחק בקלפים במחנה שלנו, וסבורני שהבחורות העלובות שלנו – אפילו אם חטאו והחטיאו כמה מנהל-עבודה – היו נרגשות בלילה ההוא יותר מן הרגיל ורוחן נפעמה, אולי בפעם הראשונה מזה שנים רבות.

יותר משתי שנים עברו מאז אותו לילה ב“מאה וארבע”, ואפשר שהקורא ראוי לשמוע עוד כמה מלים על לאפי ועל החיות שלו, לפני שאנו עוברים למקום אחר ואל אנשים שונים ואחרים.

ובכן, לפני חודשים אחדים היה מצבנו הכלכלי בכל רע. לשווא חיפשתי לי משרה כלשהי, ובבית היינו רעבים ללחם – שלא על דרך המליצה. והנה, יום אחד הגיעו לארץ כמה קציני-צבא גבוהים מאמריקה, ובאמת לא היו קציני-צבא אלא מנהלי מוזיאונים ומומחים גדולים לאמנות. אחד מהם היה קרובו של מכר שלנו, ומפי אותו מכר שמע הפרופסור שיש אצלי בביתי שתיים-שלוש חיות קטנות, עשויות טיט, שנוצרו בידי בדואי לפני שנים רבות (כעשר חיות נפלו מן הארון שעליו היו ניצבות, ונתרסקו).

בערב בא אצלנו הפרופסור וראה את החיות. ידיו התחילו רועדות וגם עיניו היו מנתרות כבעווית. הוא נטל בידו את הפסילים הקטנים וליטף אותם, כאילו היו נכדיו.

“התואיל למכור לי אותם?” אמר.

ואני, מצבי היה בכי רע בזמן ההוא והסכמתי.

הוא שילם לי סכום-כסף שאני בוש לנקוב את גודלו. בכסף ההוא נתפרנסנו אמי ואנוכי, ארבעה ירחים תמימים ועוד הותרנו!

בימים ההם הייתי מעלה זכרו של לאפי בלבי והייתי מתפלל עליו שלא יקרנו כל רע. כלומר: לא הייתי מתפלל, מפני שאין אני מאמין בדברים כאלה. אבל הייתי ממלמל ביני לבין עצמי ואומר כי ראוי שיישאר בחיים. ואם אמנם נתקבלה תפילתי, כלומר, אם נשמע המלמול ונתמזל המזל ועוד אפגוש בו ביום מן הימים, אחלוק עמו חלק כחלק באותו כסף שקיבלתי מידי האמריקני.

לעתים אני הולך לקולנוע ולפעמים גם לתיאטרון (בימים של רווחה), אבל אף פעם לא ראיתי אמן שיעבירני בכוח גדול כל-כך אל עולם-ההזיה, כפי שעלה בידי לאפי לעשות. סבורני כי אילו שמעתם אותו באותו לילה, אף אתם הייתם סבורים כמותי.

מאז לא שבתי אל המדבר. אינני יודע כמה זמן עוד יתקיים המחנה. מלחמת-העולם תסתיים ביום מן הימים ואני מניח כי הבדואים יפרקו את הצריפים ואת גדרות-התיל ויבוזו את מחסני-המזון. איני יודע מה יעלה בגורלו של שיח' עואד המסכן, ואם עוד יהיה נודד על סוסו, כרוח-רפאים שקופה, בין אוהלי שלוש נשותיו. אבל יודע אני כי לאפי – אפילו אם שבק חיים לכל חי – עדיין הוא קיים ברחבי המדבר; מפני שהקולות ההם לא פסקו. ואין הבדל כלל אם מגרונו הם עולים, או מחללו של הלילה, החלל אשר ברא האלוהים.

8. קפטן אוֹסבּוֹרן ושעיֶה כהן    🔗

כשסיימנו להעמיד את המחנה על תלו פשטה השמועה שהאנגלים באים. בצריפים הותקנו מיטות-עץ לאלפים, המטבח צויד באביזרי-ענק לבישול, לאפייה ולטיגון ובמחסנים נערמו חומרים בשוֹוי של מיליונים, רוב הפועלים הבדואים פוטרו ואני נתמניתי לשמש מחסנאי ראשי לחומרי-בניין, אינסטלאציה וחשמלאות. כתריסר מחסנים היו תחת פיקוחי, ועדיין לא הבינותי מה עלי לעשות בסחורה שבתוכם; עד שיום אחד הגיע למחנה קפטן אנגלי, ג’וֹן אוסבורן שמו, ומיום שהגיע למחנה התחילו הדברים להיות מחוּורים יותר. אלא שלא בבת-אחת עמדתי על פשר הדברים. רק בהדרגה הבינותי מה היה חלקי במאמץ המלחמה. וגם דבר זה נתחוור לי סופית רק כשכבר חזרתי לבית אמי בתל-אביב.

הקפטן אוסבורן לא הגיע בגפו. יחד אתו, במכונית הצבאית הקטנה, הגיע ובא אדם ששמו שעיה כהן. צמד זה – הקפטן והכהן – היו כל-כך שונים במראיהם ובתכונותיהם, עד ששום במאי-מחזות לא היה מיטיב לבחור אילו הוצרך למצוא לעצמו שני שחקנים לתפקיד דון קיחוטה וסאנצ’ו פאנסה. אוסבורן היה דק-גזרה, גבוה יותר מן הצריך, שפמו הבלונדי היה מצמח מתחת לחוטמו ומטפס ועולה בכוחות עצמו על-פני הלחיים וכמעט שהגיע אל אוזניו. עיניו היו תכולות ודלוחות ושערו צהוב כחיטה בשלה; ואילו שעיה כהן היה גוץ ורחב, בעל כרס שרירית ותוקפנית, שהיתה רצה לפניו לכל מקום ומכריזה על בואו הנמרץ. עיניו היו שחורות ומזרות גצים על סביבותיהן וכל תנועותיו אומרות איוּם ומהומה.

נאמר לי כי מעתה אהיה רשאי להוציא ולתת סחורות מן המחסן רק תמורת צו וקבלה חתומים בידי קפטן אוסבורן. דבר זה נתקבל על דעתי וגאל אותי מן המבוכה; מפני שעד לאותה שעה הייתי מניח לכל מנהל-עבודה להעמיס על המכוניות כבלי-חשמל, מלט וברזים – כל שעה שנתבקשתי לכך; ורק לעתים רחוקות הבינותי לשם מה החומרים נלקחים ממני ולאן הם נוסעים.

עכשיו, שהגיע קפטן אוסבורן, נגאלתי מן הספקות. הקפטן הוא אנגלי וגם המחנה אנגלי; משמע שהסחורות שייכות לאנגלים. יבוא בעל הסחורות ויעשה בהן כרצונו ושלום על כולנו.

הקפטן אוסבורן לא היה מאנשי-המקום אלא הגיע ובא אלינו מאנגליה, ועל כן הביא אתו את שעיה כהן, כדי שישמש לו יועץ ומדריך.

וכאן עלי לומר דבר או שניים בעניין צדדי לגמרי. מיום שפוטרו הבדואים ונתמעטו גם היהודים שבמקום, כשהכול מצפים לבואם של האנגלים, צץ בן-לילה אוהל-שׂער בשיפוליה של אחת הגבעות אשר מנגד. עד מהרה הוברר לכולנו כי ערבי מעזה, גואד שמו, הביא עמו זונה תורכייה, לראות כיצד ייפול דבר. כלומר: אם תספיק זו לצורכי הצבא המתקבץ ובא, מה טוב; ואם לא תספיק – יביא עוד אחת או שתיים.

לשבחם של אנשינו ייאמר כי סלדו מפני הרעיון הגלום באוהל השחור והוסיפו לשמור אמונים לרוזה ולשתי חברותיה. גואד, הוא הרועה של התורכייה, לא נבהל מן השביתה הבלתי-מוכרזת וציווה על התורכייה שלו כי בינתיים תנהל מסעדה של מאכלים ערביים ובכך תצדיק את קיומה, לפי שעה. ובדבר זה כיוון גואד לרוח הזמן, שכן כבר קצה נפשנו במאכלים של המטבח שלנו והיינו מבקשים לנו תפנוקים חדשים. אותה תורכייה, סאמירה שמה, היתה טבחית מצוינת והמחירים שקבע גואד אף הם היו נוחים לכיס. היינו באים אפוא אל האוהל השחור, רובצים על המחצלאות ולועסים תבשילים תורכיים לא טעמה לשון כמותם.

והנה, כשהגיעו אוסבורן וכהן למקומנו זכה גואד לחנוך את המוסד שלשמו עקר מעזה ובא ל“מאה וארבע”.

ולמה אני מספר כל זאת? כדי שתסכימו עמי באמרי כי שחיתות-המידות איננה ניתנת לשיעורין, אלא היא מקיפה וכוללת: מי שהולך אצל גואד, מסוגל לכול.

מיום שבאו אוסבורן וכהן התחילו מחסנַי מתרוקנים במהירות מסחררת ונוסעים צפונה. תחילה במכוניות בודדות ואחר-כך בשיירות של שלוש וארבע משאיות. לימים היו אותן מכוניות חוזרות ובאות אצלי פעמיים ביום.

רק לפני זמן-מה, כשנתיים לאחר שעזבתי את המחנה, נשא לו אוסבורן אישה יהודייה, הלא היא אחותו של שעיה כהן. שעיה עצמו נעשה חבר-מועצה באחת המושבות הגדולות שלנו ובעל שרשרת של כמה בתי-קולנוע, ואז הבינותי גם אנוכי מה רב היה חלקי שלי בבניין הארץ הזאת. יודעי-דבר טרחו להסביר לי, כי כמה וכמה בתי-קולנוע היו עשויים על טהרת החומרים שבמחסנַי, החל במלט וברזל וכלה בכבלים של חשמל, מפסיקי-זרם, ברזים, צינורות, אסבסט-גלים לקירוּי גגות ועוד חומרים כיוצא בהם.

רק המכונות – כלומר: מכונות-ההקרנה – נאמר לי, נקנו בכסף מזומן; ואף אלו נקנו מכסף שהושג תמורת כמה מן החומרים שלי, שנמכרו לשוק החופשי.

כששמעתי דבר זה לראשונה, צחקתי בפה מלא. אחר-כך נתעגמה עלי רוחי. לבסוף ביקשתי לצעוק. ובסופו של דבר, מרוב שינויים שהחלו בהלוך-הנפש ובהבעות הפרצוף שלי, נתעוותו פני מעט ולבשו אותה ארשת השפוכה עליהם גם כיום – ארשת של תימהון רב ומבוכה כלשהי.

9. אני הולך צפונה    🔗

הנסיבות שבהן נפרדתי מ“מאה וארבע” היו עצובות למדי. גדודי-הצבא שהיינו מצפים לבואם הגיעו טיפין-טיפין, אבל יום אחד התחילו מכוניות-משא מאובקות מביאות חיילים עלובים למראה והמומים – דווקא מן המדבר המערבי. היו אלה שרידיהם של פלוגות וגדודים אשר הגנראל הגרמני רוֹמֶל עשה בהם שמות, בדרך התקדמותו המהירה לעבר מצרים.

כמה מן המכוניות נתעכבו בטעות אצלנו והן היו עמוסות פצועים, שפניהם מועדות לבתי-החולים הצבאיים, המצויים צפונה מאתנו, בג’ולִיס. מראה הטראנספורטים הללו היה מבהיל ומדכא והאווירה במחנה שלנו נעשתה שתוּקה, עכורה והרת-פורענות.

באותו פרק-זמן כבר היו המחסנים שלי כמעט ריקים, ובעקבות קפטן אוסבורן ושעיה כהן הגיעה גם שעתי ללכת. לפתע חשתי כי הקצינים והחיילים מביטים בעין זועפת על בחור בריא ומגודל כמוני שאיננו לובש מדים. אף אני חשתי כי הגיעה השעה לעשות מעשה, אשר טרם אדע את פשרו. כמעט ששמחתי אפוא כשהודיעוני כי אני מפוטר.

גם בתל-אביב מצאתי אווירה של דיכאון ופחדים. התקדמותם של הגרמנים לעבר מצרים בישרה את כניסתם הקרובה לארץ-ישראל, ופירושו של דבר זה היה ברור לכל אדם.

ממחרת בואי פגשתי מכר ברחוב והלה הביט בי בתמיהה ושאל מה אני עושה כאן.

“וכי היכן עלי להיות?” הקשיתי.

“בפלמ”ח,” אמר חברי.

“היכן הפלמ”ח? וכיצד מצטרפים אליו?" ביקשתי לדעת, ותוך כדי שאלה כבר היה מנוי וגמור עמי כי אמנם שם מקומי.

חברי נתן בידי מען ובפעם הראשונה בחיי עמדו רגלי על אדמתה של מחתרת. עד כמה היתה המחתרת שונה ממה שתיארתיה לעצמי, אין אני צריך לספר. בבית-הקפה “מאור” שברחוב אלנבי, סמוך לבניין הוועד הפועל של ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ-ישראל, ניגשתי אל המלצר ואמרתי (לפי ההוראות שקיבלתי):

“איפה יושב מוּסא?”

והמלצר, בלי שנתן בי את עיניו, הורה בידו על פינה חשוכה שבעמקי בית-הקפה. כאן היתה המחתרת וכאן גייס מפקד הפלוגה מוסא את אנשיו. לימים נודע לי כי שמו של מוסא הוא משה לייבמן וכי קוראים לו גם מוישה וגם מויש, ובפתקים מכנים אותו, לשם הקונספיראציה, בכינוי יואב.

הוא שאלני בקצרה אם מוכן אני למות בהגנה על הארץ ואם יש בי האומץ להילחם בגרמנים מלחמה פרטיזאנית ולעכב את כניסתם לכאן, כדי שהצבאות האוסטראליים והבריטיים יוכלו לסגת ולהתבצר בצפון. כן שאלני אם אני יודע לפוצץ גשרים ולהפעיל חומר-נפץ.

על השאלות הראשונות עניתי בחיוב גמור ועל האחרונות – בשלילה. וכך נתקבלתי לשורות הפלמ"ח.

למחרת, כשבאתי למקום ההתכנסות, כדי להפליג צפונה, אמר לי מוסא כי שכח להציג לפני עוד שתי שאלות; דהיינו: אם אני קומוניסט ואם אני רוויזיוניסט.

הסברתי לו כי אני דוגל בסוציאליזם מתון, תוך שאיפה לכיבוש השלטון באמצעים חוקיים ואבולוציוניים, בלי לוותר על עקרונות, אך תוך נכונות לפשרות טאקטיות שהזמן והמקום מחייבים אותן.

נדמה לי כי מוסא לא האזין לדברי (דאגות כבדות היו לו בימים ההם ואין אני בא עליו בטרוניה), וכשסיימתי את שהיה לי לומר דחפני לתוך המשאית ואמר כי בערב יהיה עמנו, בגבעת-חיים, הוא הקיבוץ שליד חדרה.

המחתרת היא עניין משונה, כפי שלמדתי לדעת מקץ כמה שבועות לשהותי בתוכה.

מצד אחד היינו אנשי “הגנה” קשוחים, שכל דיבורם בלחש וכל מעשיהם בחשכה; ומצד שני שמעתי כי קצינים בריטים מאמנים אנשי פלמ"ח ובמשמר-העמק, ולאור השמש. הסבירו לי כי בתוך המהומה של שעת-חירום נפרצו כמה סייגים; אבל בבוא השעה, כשתסתיים המלחמה בגרמנים, נצטרך לחזור ולהילחם בבריטים, כדי לגרשם מן הארץ. וזאת הסיסמה: “עם הבריטים נגד הגרמנים; ונגד הבריטים למען מדינה עברית.” וכל העניין הוא עניין של זמן.

וזמן היה לי בשפע.

מוסא, וכן מפקדי המחלקות והכיתות, עמדו על טיבי מיד, וכשסיפרתי להם כמה אני מנוסה בעבודות אדמיניסטראטיוויות (על קלישותן של ידיעותי הצבאיות כבר עמדו מעצמם) שמחו עלי שמחה גדולה ומינו אותי לשמש אפסנאי פלוגתי.

האפסניה שלי היתה נחלקת לשני סוגים: תחתונים, גופיות, חולצות, מכנסיים, גרביים, נעליים וכובעים – מצד אחד; ורימוני-יד, רובים, אקדחים ותחמושת – מצד שני.

הסעיף האחד של האפסניה היה מצוי במחסן גלוי שבקיבוץ, ואילו הסעיף השני – בתוך “סליק” שמעל למתבן, בעליית-גג אפלה.

לאחר שהובילוני למקום-הסתר ומסרו לידי את המפתחות ואת ההוראות הדרושות, שאל אותי מוסא אם כבר נשבעתי שבועת-אמונים על שמירת סוד ונאמנות.

מיד נטלני לחדרו, הניח ידי האחת על התנ“ך וידי השנייה על אקדח וציווה עלי לחזור מלה במלה על דברי השבועה. מעתה הייתי פלמ”חאי לכל דבר, ורק בפרט אחד עדיין נבדלתי מכל שאר חברי. כולם ידעו את שמותיהם, מַעניהם והתעסקויותיהם של כל ראשי ה“הגנה”, מפקדיה, סגניה ועסקניה; ואילו אני לא ידעתי אפילו זהותו של המפקד הראשי. אבל בחצי השנה ששהיתי בפלמ"ח למדתי תורה זו, אלא שגם אז היתה המהומה עדיין גדולה במוחי, מפני שהיו לנו כעשרה מוסא וכתריסר מוטקה ואין סוף של עבֶּד, עבדוּ, בֶנצי, שוֹש, ציפ, גברוֹש, ציון, יוסלה, יוסֶפלֶה ויוסקה, גדעונצ’יק ויודקה ואורי.

בשעה שאני מעלה עתה על הכתב את כל שפעת השמות הללו, הריני חוזר וזוכר מתוך הנאה כמה יפה היה מעמדי באותם הימים – מוקף נערים ונערות בני גילי, לעשרותיהם; ולמראית-עין, לפחות, הייתי כאחד מהם – אפסנאי פלוגתי, ממונה כחוק, עוסק ומתעסק בענייני מחתרת, מחליט אם להעניק זוג תחתונים לפלוני וחולצה לפלמוני; ובשעה שהאנשים יוצאים לאימונים, אני הוא הנותן בידם רובים ורימונים, לכל השדים והרוחות. כלום פלא הוא שנתקפתי בימים ההם רצון עז להזמין את אמי לביקור בגבעת-חיים? רציתי שתראני בכך וביקשתי ממוסא רשות, והוא לא סירב.

תוך יומיים הגיעה אמי לקיבוץ באוטובוס-הערב. הבאתי אותה לחדר-האוכל, וכשישבנו אל השולחן לא פסקתי מלדרוש בשלומם של החברים הפזורים על-פני החדר הגדול, ואף הם הניפו לי ידם לשלום מרחוק, וכל העת אמי רואה ומחשה. אבל ידעתי שהיא רואה ושמחה. ואחרי הארוחה יצאתי עמה אל הדשא שלפני חדר-האוכל ולחשתי באוזנה לאמור:

“יש לך רצון לראות את מחסן-הנשק שלנו?”

“זה מותר?” נבהלה אמי. ובהלתה העלתה רק חיוך של ביטול על שפתי.

"אני אחראי על הנשק,” אמרתי לה כלאחר-יד. “את יכולה לסמוך עלי.”

ואני הבאתי את אמי אל המתבן והיא טיפסה אחרי בסולם, עד שעמדו רגלינו בתוך עליית-הגג.

סילקתי כמה חבילות של קש ולעיניה הקרועות לרווחה נתגלו כשני תריסרי רימונים, כמה רובים אנגליים וכמה ארגזי-תחמושת. נטלתי שני רימונים והנחתי כל רימון בכל אחד מכיסי מכנסי. אחר-כך הוצאתי רובה ועשרה כדורים. בלי אומר ודברים רמזתי לה שתלך אחרי.

עברנו על-פני לול-התרנגולות ועד מהרה התחלנו פוסעים בשביל המוליך אל שדות-הפלחה. חצינו ואדי קטן והגענו אל שקמה בודדת, שהיתה ניצבת בשדה. כמה ארגזי-עץ היו מצויים מתחת לשקמה ואנחנו ישבנו עליהם. הוצאתי רימון ופירקתי אותו לאורם של הכוכבים. הסברתי לאמי כל חלק וחלק, על סודותיו ועל האימים שהוא צופן בחובו. אחר-כך חזרתי והרכבתי את החלקים בלא שום תקלה.

"עכשיו אני אדגים לך קצת,” אמרתי בנחת.

נתתי את טבעת הנצרה בין שיני וקרעתיה מתוך גוף הרימון. ספרתי עד שלוש והטלתי את הפצצה בכוח לעבר השדה.

באותה שעה ממש משכתי בידה של אמי וציוויתי עליה לרבוץ על האדמה.

ציפיתי לקול-הנפץ שיבקע את הדממה, אך דבר לא נתרחש. זיעה קרה של כלימה כיסתה את גופי ובלי אומר ודברים נטלתי את הרימון השני. הפעם הטלתיו – מפני הכעס והבלבול – בכיוון ההפוך, לעבר הקיבוץ. ההתפוצצות לא איחרה לבוא ומיד עלו עוד קולות – קולותיהן המבוהלים של תרנגולות הלול, שבסמוך אליו נתפוצץ הרימון.

האזנתי לתוך הדממה שקמה אחרי-כן וידעתי כי אנשי הקיבוץ יֵצאו מיד לבדוק את המתרחש. על כן ציוויתי על אמי לצעוד אתי בחיפזון לעבר השדות, בכיווּן הגבעות שבמזרח. שעה ארוכה התלבטנו בתוך השדה, וכשהיינו במרחק של ממש מן המשק הטענתי את הרובה ויריתי לתוך הלילה את כל עשרת הכדורים.

קולם של אנשים היה נשמע עתה בבירור וגם אורם של פנסים התחיל מגשש בחשכה. הולכתי את אמי בשבילים שהיו ידועים לי מסיורי-לילה שלנו ואחר-כך זחלנו בוואדי, מצדו המערבי, וחזרנו אל הקיבוץ בעד השער הראשי, כמטיילים לתומנו. את הרובה הקדמתי והטמנתי במוסך הטרקטורים, על-מנת לקחתו למחרת.

בבוקר, כשליוויתי את אמי לאוטובוס החוזר לתל-אביב, היתה שיחת הכול מוסבת על ההתפוצצויות והיריות של ליל אמש. סיפרו כי בלול נהרגו שתי תרנגולות. משמע שהטלתי רימון למרחק של כשישים מטרים, לפחות. דומני כי היה זה שיא ארצי, אשר למרבה הצער לא יכולתי לקצור את התהילה הכרוכה בביצועו. אם מוסא קורא עתה שורות אלה, יֵדע מיהו שעולל עלילות באותו לילה. סבורני כי לא יתרעם עלי, מפני שבהמשך הזמן היו לו סיבות קשות יותר לרגוז עלי ולהענישני.

אותו בוקר, כשנפרדתי מאמי לשלום, שאלתני אם בפלמ"ח משלמים משכורת. כשאמרתי לה כי אין משלמים, נדמה היה לי שהיא שמחה על כך, מסיבה בלתי-מובנת.

"אני גאה בך,” אמרה לי לפתע בלחש, כשעלתה על מדרגות האוטובוס.

"זה בסדר,” השבתי שלא לעניין וחזרתי בקומה זקופה ובלב פועם אל צריפו של מוסא, לקבל הוראות של יום.

10. אלי    🔗

פרק זה אני כותב מתוך היסוסים מסוימים, שכן אין זה נאה שמחברו של ספר ידבר על עצמו. ובכלל דומני כי אין זה נאה שיהיה אדם מספר על עצמו יותר מן ההכרח להבנת העניינים החשובים יותר. אבל מאחר שעד עכשיו נמנעתי לעשות זאת וכל הזמן התאמצתי להביא לפני הקורא עניינים מאלפים מחיי הבריות ועסקיהן, הריני נוטל רשות לעצמי לסטות ממנהגי רק פעם אחת.

ובכן, אלי אנוכי. לא אליקוּם ולא אליקים, ואפילו לא קימָה. בפלמ“ח הסבו חברי את שמי לאלי והיו מבטאים שם זה כאילו הוא-הוא השם שניתן לי מיום היוולדי. צר לי כי רק בפלמ”ח נהגו בי כך. מיום שחזרתי לביתי חזר השם אליקום, או אליקים, ודבק בי כבראשונה. אבל כשקראו לי אלי הייתי אדם אחר, ואני מאמין כי אילו הוסיפו הבריות וקראו לי בשם אלי, אפשר שכל חיי היו מסתדרים בשיטה אחרת ובאופן שונה לחלוטין. אבל מאחר שחזרתי להיות¹ אליקום, שבתי להיות מה שהנני מטבע ברייתי.

נשוב אפוא לאותו פרק-זמן שבו נעשיתי אלי. זהו פרק קצר למדי ולא תתייגעו בו הרבה.

הנער הראשון שקרא לי בשם אלי היה יואל. עליו קשה לי לכתוב. אילו הייתי משורר גדול או סופר עז-ביטוי, הייתי אומר כי אהבתיו.

יום אחד, כשציווה עלינו מוסא לרתום זוג סוסים ולהעביר מטען מסוים אל המתבן, ישב עמי יואל על העגלה והיה שורק לעצמו ומחייך.

"אלי,” אמר לפתע, “הסוסים הם כמו מלים.”

“מה פתאום?” אמרתי לו. לא ירדתי לסוף דעתו.

"הסוסים,” אמר יואל, “מוליכים אותנו למקום שאין אנו יכולים להגיע אליו. וכן המלים…”

בפעולת-פיצוץ שערכו כמה אנשי פלמ"ח מקץ זמן-מה, זחל יואל תחת מטר יריות, סמוך לתחנת-רכבת אחת, להוציא גוסס מתוך שטח הפגיעות. הוא נפצע בצווארו ומת. אילו היה בכוחי להשתמש באותן מלים מוליכות שעליהן דיבר יואל, אפשר שהייתי יכול לומר עליו עוד כמה דברים. אבל אדם כמותי מוטב לו שיחסוך במלים ויבלום פיו.

השני שקרא לי כך היה בחור גבה-קומה ובעל לחיים אדומות, כלחיי נערה מסמיקה. אף עיניו היו עיני-נערה ארוכות-ריסים וגם אצבעות ידיו ארוכות היו ודקות. הוא הגיע ובא לפלמ"ח מן האוניברסיטה בירושלים, מן המחלקה לרפואה, ושמו היה רפי. הוא היה פורט על הפסנתר בשעות-הפנאי המועטות שהיו לנו ואנוכי הייתי יושב בפינת חדר-התרבות ומאזין.

"אלי,” קרא רפי לעברי, “אין לך מה לעשות עם עצמך? רק מוסיקה חסרה לך?” כך ביקש לקנטר אותי וכך חזר והדביק לי את שמי החדש. ובאמת לא נתכוון לקנטרני כלל, אלא שהיה בוש לנגן במעמד זרים וביקש להיות בטוח כי אמנם אני מתענג על נגינתו. לא זה המקום לומר את שהרגשתי באותו מעמד וגם אין כל טעם להרחיב את הדיבור על כשרונותיו של רפי. אף הוא נהרג לפני כחודש ימים באותה פעולה. ומה טעם לומר עכשיו כי הערצתיו, אותו ואת כל מה שעשה או אמר?

בימים ההם, כשרפי ויואל כינוני בשם אלי, היו דרכים רבות עדיין פתוחות לפנַי, וגם לפניהם. עכשיו הם נחים על משכבם בשלום ואנוכי הולך נכחי, כאותו סוס, וגם אינני מאמין כבר כי הסוסים דומים למלים.

הבטחתי כי פרק זה יהיה קצר והריני מקיים הבטחתי. הֵיידא! קדימה!

11. כיצד ירדתי מגדולתי    🔗

מפקדנו מוסא היה מרבה לנסוע לעיר, ואני משער שהיה יושב בקפה “מאור” ומכנס בחורים תחת כנפי הפלמ"ח. על מוסא מספרים דברים גדולים, וכל מי שמבקש לדעת עלילותיו של מוסא, ישאל מפי גדולים וטובים ממני. מה שיש לי לספר עליו אינו קשור בגבורותיו, אלא דווקא בצדדים האחרים של אישיותו, שאף היא אינה נקייה מפגמים אנושיים. ולא כדי למעט את דמותו אני בא לספר בו, אלא אדרבה – כדי להאדירה. מאמין אני כי אי-אפשר לו לאדם שיהיה רק גיבור ורק נבון ורב-תושייה. מי שאין בו פגם משול לפוחלץ ולדחליל. מוסא לא היה פוחלץ ולא דחליל, חלילה, אלא אנוש כלול במעלות ובמורדות, איש חם-מזג, נוטה לרגוז ונוח להתפייס, שונא שקר ואוהב אמת. ואהבתו חזקה משנאתו. ועוד מעלה היתה בו, שהיה אוהב לצחוק. ואין אני מתכוון למהתלות של ליצנים או לבדיחות של גסות, אלא לצחוק שקט, שכל-כולו חיוך בשולי השפתיים, צחוק שהוא ממקור הסליחה וההבנה.

ובכן, בבוקר נסע לו מוסא לעיר ובערב הזעיקוני אל הטלפון שבמזכירות הקיבוץ. מן העבר השני דיבר אלי מוסא בלחש, כמנהג המחתרת. ודווקא באותו ערב היה הטלפון שורץ קולות נפצוצים ושריקות, אוושות ואיתותים כאילו קן של צרעות נתיישב על הקו ועשה אותו כשוּק של צוענים.

“הלו!” זעקתי והתחננתי לפני מוסא. “אינני שומע אותך! דבר בקול.”

אבל מוסא, נאמן לשיטתו, עוד הנמיך את לחישותיו, כאותו פרד שאם אתה מבקש לדרבנו הוא תקוע ועומד במקומו.

“מוסא!” קראתי אליו. “אינני שומע אותך.”

אבל מיד בסמוך לכך חדלו מעט הקולות שבטלפון ואני קלטתי מלים כגון “אוהלים”, “שמיכות”, “כל האנשים” ועד כמה ריטונים נמוכים, שלא זיהיתי אותם. אבל הבינותי שמוסא עומד לשגר אלינו מן העיר עוד אפסניה וגם כמה טירונים נוספים, להאדרת כוחה של הפלוגה. שמחתי מאוד וזעקתי אליו:

“בסדר, מוסא. בסדר.”

ואחר-כך הושלך הס, ואני הנחתי את השפופרת מיד ומחיתי את אגלי-הזיעה שבצבצו על מצחי. שיחה טלפונית פעמים היא עניין ביש וקשה, ככל שנתברר ממחרת בבוקר.

בשעה החמישית בבוקר ניערו אותי מחלומותי ופניו של מוסא, מעוותות מחרון, הביטו בי להשחית.

“מה יש? מה קרה?” מלמלתי משנתי.

“מה קרה?” פרץ עלי המפקד. "אני שואל אותך מה קרה? מדוע אין המכונית מוכנה לצאת לדרך? מדוע כולם ישנים?

קפצתי ממיטתי. כל כמה שאני נראה אדם כבד-תנועה וקשה להגיב, תפסתי הפעם את המתרחש כמו בהארת-פתאום. ובעוד אני מציץ בבהלה בפרצופו הרגוז של המפקד, הבינותי כי אמש ציווה עלי בטלפון לארוז את כל כבודת הפלוגה ולכנס את האנשים, כדי שנהיה נכונים לצאת לדרך.

עכשיו שיבשתי לו את כל תכניותיו, ובגליל – מקום שמה היו פנינו מועדות – יצפו לנו לשוא.

יעצתי לו שיתקשר טלפונית עם הגליל וימציא להם הסבר כלשהו.

“מה להסביר להם?” פרץ עלי מוסא. “להגיד להם שיש לנו אפסנאי חירש?”

משכתי בכתפי ואמרתי לו שאינני טלפונאי ושהטלפון איננו אמצעי בטוח בשעת-חירום, וכבר למדנו מתולדותיהן של מלחמות רבות כי המברק, או הרץ האישי, השלוח ממפקד למפקד, הם דרך בדוקה יותר להעברת פקודות דחופות וגורליות.

“על איזה מלחמות אתה מדבר?” ביקש מוסא לדעת, ומיד הרגשתי כי זעפו נח מעט והוא מתרגע והולך.

"מלחמה ושלום, למשל,” אמרתי לו, “של טולסטוי, אני מתכוון. וכן מלחמת הבוּרים והצופים, למשל, של באדֶן-פַּאוּאֶל.”

אותו חיוך, שכבר הזכרתיו קודם-לכן, התחיל מסתמן בזוויות פיו של מוסא והוא הביט בי באופן שבו מביטים המבוגרים בילד שסרח.

“הפעם נשכח לך את העניין”, אמר לבסוף.

מיד רצתי אל המזכירות וקיבלתי שתי מכוניות-משא. האחת תוליך את האנשים מיד לעבר ראש-פינה, ועד שיעברו הללו את ביקורת הגבולות ובדיקות המכס נספיק להעמיד כאן את הכבודה האחרת על המשאית השנייה. את הנשק והתחמושת העבירו בדרך שאינה ידועה לי. במכונית שלי היו רק בגדי האנשים, ציודם הלגאלי (מלבושים, אוהלים וחבלים) וכמה ארגזים של מזון משומר.

פלוגתי עקרה מגבעת-חיים ושמה פניה צפונה, לכפר-גלעדי שבגליל העליון.

בשעה ארבע אחר הצהריים הגעתי אף אנוכי, ויואל עמי, לראש-פינה. שנינו היינו רובצים במרומי המכונית, על-גבי החבילות, חשופים לטלטולים ולרוח. בתא-הנהג ישבו נהג-הקיבוץ ועוזרו.

בתחנת-המכס עיכבונו, כמקובל, והשוטר האנגלי הציץ במכונית העמוסה ואמר רק מלה אחת:

“לפרק.”

פירושו של דבר: לעמול כשתיים-שלוש שעות בהסרת המטען, ואחר-כך לחזור ולעמול עוד כשלוש-ארבע שעות בהטענתו.

מאחר שלא היינו חוששים למאומה (הנשק, כאמור, הועבר בדרך אחרת) אמרנו לנהג ולעוזרו כי אין ברֵרה ועלינו לגשת אל המלאכה.

“עלינו?” אמר הנהג מתוך לגלוג. "למה זה עלינו? מה אנחנו כאן? תפרקו אתם,” אמר והצביע על יואל ועלי.

ואמנם הלכו, הנהג ועוזרו, אל המסעדה של גיטל וישבו לסעוד שם את לבם.

היה שם שוטר-מכס יהודי, נאמן ה“הגנה”, שנחלץ מיד לעזרתנו; מה גם שהיה בוש על שלא עלה בידו למנוע חיפוש. בסופו של דבר סייע בידינו גם השוטר האנגלי, ומקץ שעתיים נקעה נפשו מן העמל ועוד לפני שכילינו לפרק את המטען כולו, חזר וציווה עלינו להעמיס.

ואז אירע דבר של נס: לפתע נחו עיני על ארגז-פח קטן, מלא וממולא תחמושת וכתובת בית-החרושת Remington מתנוססת עליו לתפארת. בטעות הונח ארגז ארור זה במכונית, ועתה החזיק אותו השוטר האנגלי בידיו ועיניו רצו על-פני האותיות היפות. ידעתי שגורלנו נחרץ: שנה או שנתיים במחנה-המעצר בלאטרון!

ואז שמעתי את קולו של האנגלי דובר ואומר:

“Remington הא? מכונת-כתיבה יש לכם? נכון, בחורים?”

“נכון”, אמרתי וקולי לא נשמע.

"אנחנו כותבים,” הוסיף יואל בחיפזון. “אנחנו אוהבים לכתוב במכונה.”

"אוֹ-קיי,” אמר האנגלי, “זוזו כבר מפה”.

סמוך לשעה התשיעית בערב הוצאנו את הנהג הנרגז מאצל גיטל והפלגנו צפונה.

ומכאן מוסר השכל: השכלה מיותרת, כמוה כטיפשות מופלגת.

והשוטר האנגלי יוכיח.

בקיבוץ כפר-גלעדי אמורים היינו לעשות את החורף, מצפים לפלישתו של הגנראל רומל ועוסקים באימונים. במקום זה נהגנו לעבוד בשדות הקיבוץ שבועיים בחודש, ובשבועיים האחרים היינו מתאמנים בנשק.

“אתה יודע מה זה פלמ”ח?" אמר לי יואל יום אחד, מוחה זיעתו ונשען על המעדר.

"פלוגות-מחץ,” הבעתי לו דעה מוסמכת.

“שטויות,” אמר. “פלמ”ח, אלו ראשי-תיבות של ‘פועלים לקיבוץ מאוחד, חינם’.”

היה לו חוש לשוני, ליואל, ואנוכי רשמתי את הדברים בפנקסי למזכרת.

לפלוגתנו הוקצה מקום לינה בעליית-הגג שמעל לרפת הקיבוץ, אבל יואל ואנוכי היינו לנים בחורשה, מפני שבאותה חורשה היינו חופרים בור עמוק ומכינים “סליק” בשביל הנשק הרב שקיבלנו כאן – מאה שלושים ושבעה רובים אנגליים. בינתיים היו הרובים חבויים מתחת למחצלת, שמחטי-אורנים היו פזורות עליה לשם הסוואה. וכדי שלא יופקר הנשק, חייבים היינו ללון בחורשה, עד שיהיה ה“סליק” מוכן ומושלם.

כיתת הבנות היתה מסייעת לנו בעניין זה ואנוכי הייתי ממונה עליהן, באורח ארעי. ומכוח המשא-ומתן שהיה לי עם הבנות, חזרה ונתעוררה אצלי בעיה ישנה נושנה, הלא היא בעיית הנאמנות לאותה חברה וידידה שהיתה לי בתל-אביב. במקום אחר כבר נאלצתי להרחיב את הדיבור על כך. האמת היא, שבאותו פרק-זמן חזרתי וקשרתי קשר-לבבות עם חברתי, אף שגם הפעם הסתרתי את הדבר מפניה, וכדי שלא תדונו אותי לכף-חובה על מעשים שנעשו בי, עלי לספר דבר שנזדמן לידי לקרוא בספר-שירים אחד, מתורגם מלועזית.

באותו ספר-שירים מצאתי כתוב, שהיה יפאני אחד ביפאן ולו פילגש כושייה. יום אחד נודע לאשתו החוקית, היפאנית, על מעללי בעלה והיא בכתה לפניו והאשימה אותו בבגידה. נתכעס אותו יפאני ואמר:

“רעייתי! וכי מהו האשם שאת טופלת עלי? וכי דיברתי יפאנית אל הכושייה? וכי גיליתי לה מסודות המדינה?”

מיד נסתתמו טענותיה והשלום חזר לשרור ביניהם.

סיפור זה עשה עלי רושם גדול. מנוי וגמור היה עמי, כי אם אבוא לידי ניסיון קשה ואכשל בו, שמור אשמור את נפשי משני דברים: עברית לא אדבר אל האישה המפתה אותי ושום סוד מסודות הפלמ"ח לא אגלה באוזניה. ובדרך זו יעלה בידי לשמור אמונים לחברתי שבתל-אביב.

ואמנם עמדתי בהחלטתי. לילה אחד, כשעברה על פנינו אחת הבנות בחורשה, שעה שיואל ואנוכי היינו מתקינים את עצמנו לישון, נזפתי בה ואמרתי לה כי לפי התקנות אין להסתובב בחורשה הזאת בשעות הלילה.

אותה נערה מחוצפת היתה ולשונה נעה בפיה כענבל זריז בפעמון גדול. מיד ענתה ואמרה, שלא את הנשק היא מבקשת לגלות כאן, אלא את הלוחמים האמיצים.

הקיצור, אירע מה שאירע. אבל אנוכי דיברתי אליה רק אנגלית וכל דברי נסבו על נושאים שדבר אין להם עם סודות הפלמ"ח.

למחרת בבוקר, בהסיבי אל השולחן שבחדר-האוכל, קרא אלי אחד הבחורים בקול גדול, ממרחק רב, ועל-פני כל השולחנות:

“אלי, How do you do?”

הצצתי בו ולא עניתי. לימים נודע לי כי אותו ברנש ערמומי היה שרוי, אף הוא, סמוך לחורשה שלנו, ואף הוא תינה אהבים עם אחת הנערות, וקול דברי, בלשון האנגלית, הגיע לאוזניו. נראה שלא שמר לשונו ופטפט באוזני הכול, תוך הגזמות ודברי-בלע. ובכן, בימים המעטים שעוד נותרו לפנַי בכפר-גלעדי, הייתי מכונה בפי כל בשם אלי, How do you do?.

ולמה נותרו לפנַי ימים מעטים בלבד? שמעו והֱיו לי לשופטים!

יום אחד, בעוד יואל ואנוכי, בעזרת כיתת הבנות, טורחים להעמיק את הבור המיועד לנשק שלנו, מופיע אדם ליד החורשה ועומד. מיד הכרתיו. את שמו לא ידעתי, אבל ידעתי שהוא מגדולי ה“הגנה”, ואם אין קוראים לו דוּדו, בוודאי קוראים לו גדעונצ’יק.

“מי כאן האחראי?” שאל האיש.

זקפתי קומתי ואמרתי: “אני.”

“כאן המחנה?” הוסיף ושאל.

“המחנה, שם,” אמרתי לו, מצביע לעבר הרפת. “כאן ה’סליק'.”

“והיכן הנשק?” הוסיף ושאל.

רמזתי לו שיבוא אחרי. הסרתי את מחטי-האורן, הגבהתי את המחצלת והצבעתי על הרובים.

“מאה שלושים ושבעה,” אמרתי לו.

“תודה רבה,” אמר והסתלק.

בשעת הצהריים נקראתי לחדרו של מוסא.

“עמוֹד דום ותצדיע כשאתה נכנס,” אמר לי מוסא ביבשות ומתוך איבה. עד לאותו יום לא הצדעתי לפני שום אדם, גם מפני שבפלמ”ח בזו לגינונים של צבאיות וגם מפני שבין בעלי דרגה גבוהה וממלאי תפקידים חשובים אין ההצדעה נהוגה אפילו בצבא הפרוּסי.

ובכן, עמדתי דום והצדעתי. ומאחר שלא היתה אצלנו שיטה קבועה של הצדעות, ניסיתי באותו מעמד כמה וכמה שיטות, מאלו שראיתין בקולנוע ומאלו ששיערתין מלבי. וכדי להראותו שאני בקי בגינונים, סיימתי בהצדעה של מוֹעל-יד, כמנהג הגרמנים.

“ארוז את חפציך. אתה עובר מכאן ונוסע לדפנה. בדרגה של טוראי.”

“מה פתאום?” שאלתי לתומי. “עוד לא גמרנו לחפור את ה’סליק'.”

"יגמרו בלעדיך,” פסק לי מוסא. “ויעשו זאת אנשים אחראים יותר ממך.”

“מה לא היה אצלי אחראי כל-כך?” קראתי מתוך רוגזה ועלבון. “אף רובה לא החליד והאדמה מלאה סלעים. זה לוקח זמן.”

“האדמה מלאה סלעים.” צעק מוסא, “ועל האדמה עומדים אידיוטים ומפטפטים.”

“מי פטפט?”

“אתה”.

ושוב, כמתוך הברקה, נתחוור לי כי איש ה“הגנה” שבא אל החורשה לא היה אלא מפקח, שבא לבדוק את מידת הסודיות שבה אנו נוהגים בעבודתנו. והוא שהכשילני. זה שכרו של אמון שאדם נותן בזולתו. כך שילמו לי בעד מסירותי וכך נענשתי וירדתי מגדולתי, ואפילו כפו עלי שאצדיע לפני המפקד.

ומכאן מוסר-השכל: אדם בא למחנה פלמ"ח ושואל אותך מי האחראי, תגיד לו: אינני יודע.

12. מעכבים אותי לרגל עניינים דחופים    🔗

בליל ההדחה שלי קרא לי מוסא להתייצב לפניו בצריפו.

כמובן שהצדעתי.

"שב,” אמר לי, ומפניו בצבצץ וזרח אותו חיוך אשר יש בכוחו להטעות את כל רואהו לחשוב, כי מוסא בוש מפניך ומתחרט על הדברים שהטיח כלפיך כל הימים, בתוקף היותו מפקד ראשי.

ישבתי.

“לפני שתלך לדפנה עלינו לסכם את חשבונות האפסנאות,” אמר לי.

“חשבונות?” לא הבינותי מה הוא דובר אלי. “איזה חשבונות?”

“לא רשמת שום רשימות במחברת?” נבהל מוסא.

“איזו מחברת?”

מכוח ניסיונותי בחיים הרגשתי כי פורענות מתרחשת לבוא על ראשי.

מוסא הביט בי כאילו פרח שיח הרדוף מתוך חוטמי.

“אינך יודע שאפסנאי חייב לרשום במחברת את כל תנועות היציאה והכניסה של המחסן?” לחש מוסא, נדהם.

“תנועות?” אמרתי לו. “איזה תנועות?”

“קיבלת בגדים למחסן?” נתן עלי מוסא בקולו, וניכר היה שהוא קרוב לצאת מגדרו.

“קבלתי.”

“ולא רשמת?”

“לא רשמתי.”

“למה?”

“למה לרשום?” שאלתי, ועדיין אני עומד בתומתי.

“למה לרשום?” חזר מוסא על דברי, וניכר היה שסוף-סוף הוא יורד לסוף דעתי. “למה לרשום, הה?” חזר ושאל.

“זהו מה שאני שואל: למה לרשום?” אמרתי לו, כשראיתי כי ההבנה חוזרת ושבה לשכון בינינו.

“ובכן,” משך מוסא ואמר, והוא ממלא ריאותיו אוויר, כמי שמתכוון לומר דברים ארוכים. “ובכן קיבלת בגדים ולא רשמת, קיבלת שימורים ולא רשמת. קיבלת נשק ולא רשמת. הוצאת ומסרת בגדים, שימורים, נשק, נעליים, בוליביף, ושום דבר לא רשמת, מה?”

"נכון,” אמרתי לו בקצרה, דברים כהווייתם.

"ובכן,” אמר מוסא, ועיניו יוצאות מחוריהן, “תשב עכשיו כל הלילה, כאן, בחדר הזה, ותרשום מן הזיכרון את כל תנועות המחסן… אתה שומע?”

"שומע,” אמרתי לו.

הוא חיטט בתוך מגרת שולחנו, מצא כמה גיליונות-נייר ועיפרון וזרקם לעברי.

“כשתגמור, תעיר אותי,” אמר מוסא, שכב על מיטתו ונטל ספר בידו.

התחלתי לרשום לפי הזיכרון. מי שנתנסה בהנהלת מחסנים יכול לשער טיבה של עבודה זו, הבאה לסכם תנועות, יציאות וכניסות של כחודשיים ימים.

מקץ שעה, בערך, הפסיק מוסא מקריאתו וזרק שאלה לעברי:

“איך זה הולך?”

“הולך,” השיבותי לו בזעף. ובאמת לא הלך לי. בשום פנים לא יכולתי לזכור, למשל, אם מוטקה החזיר לי את חולצת-החאקי שקיבל מידי, לאחר שמצא כי יש לה כיס רק מצד ימין, בעוד שבפלמ”ח אהבו הבחורים חולצות עם כיס מצד שמאל. זכרתי שנתתי לו חולצה שנייה, אבל לא ידעתי אם החזיר את הראשונה. כן לא ידעתי כיצד לרשום את שש קופסות הבשר שנטלנו מן המחסן בלילה, כשהיינו רעבים בחורשה, ושלוש בנות באו ופיתו אותנו לערוך קומזיץ. אם ארשום אותן כהוצאה למסע, ישאל מוסא: איזה מסע? ואם לא ארשום כלום, ישאל: איפה הן?

"אולי אוכל לעזור לך,” אמר מוסא ממיטתו והתחיל מחטט בכיסיו ובארנקו. הוא שלף משם כמה פתקים מעוכים, מכסים של קופסות סיגריות, שאותיות קטנות רשומות עליהן, וכן כרטיסי-נסיעה ישנים.

“קח את זה,” זרק לעברי את הארכיון שלו, “תראה אם תוכל למצוא שם משהו שיעזור לך.”

עיינתי בפתקים. באחד מצאתי כתוב: “למסור לאברמסון 70 לירות.” באחד היה כתוב: “יצחק מתחתן בשבוע הבא בעפולה. קוניאק ונקניק.” וכן היה שם פתק ובו כתוב: “מוסא חבוּבּ, חכה לי בתחנת-האוטובוסים בשמונה. נשיקות, חנה.”

“נו, יש שם משהו?” שאלני מוסא, לעודד את רוחי.

“יש, יש,” אמרתי לו. “לעת-עתה אין כלום.”

ושבתי לקרוא בפתקים.

סמוך לשעה העשירית שמעתי את קול נחרתו. העירותי אותו והודעתי לו שהרשימה עשויה, אבל ספק אם היא משקפת דבר ברור.

הוא הציץ בגיליונות שמילאתי ומלמל ואמר שישלח את זה לאפסנאות הראשית, ואם לא יעיינו בזה שם, לא תהיינה צרות. ולפתע הכה על ראשו, כנזכר דבר של חשיבות, וקרא לעברי בבהלה:

“שמע, אלי, אתה רוכב על אופנוע?”

"רכבתי,” אמרתי לו, “אבל אינני יודע לנהוג.”

“מי יודע לנהוג?” ביקש לדעת.

התחלנו מונים את חברינו אחד לאחד ובחור בשם נחמיה עלה בגורל.

“קרא מיד לנחמיה,” ציווה עלי.

את נחמיה לא קשה למצוא בערבים. שעה שכל בני החבורה פושטים על הקיבוץ, לתור אחר גרושות, או סתם פנויות, נוהג נחמיה לשבת בעליית-הגג שעל הרפת ולעיין בספריו. הוא מתכונן לבחינות-כניסה לאוניברסיטה, שם ילמד רפואה. חדרו גדוש ספרים, אשר אין הוא מניח לשום אדם להציץ בהם, מפני שהם מלאים תמונות של עירום ותועבה. פעם עטנו על האוצר הזה, בהעדרו, ונהנינו הנאה מרובה, כדרך בני-הנעורים; אבל נחמיה כעס ואמר שאנחנו בהמות גסות.

“אז למה אתה מביט בתמונות האלה?” הקשינו לשאול.

"מפני שלגבי דידי,” אמר נחמיה לשון-לימודים, “אין כאן שום עניין מיוחד חוץ מאינפורמאציה אֶנדוקרינולוגית שוטפת.”

"אֶנדוֹ-שמֶנדוֹ,” קראנו לעברו בלעג גלוי, “מכירים אותך.”

אבל בסתר לבנו היינו מכבדים את המדען שלנו, ואפילו נוטים היינו להאמין שאין הוא טועם באותן התמונות ממה שטעמנו אנחנו.

עכשיו, שביקש מוסא להביא את נחמיה לפניו, שמתי פעמי ישר אל עליית-הגג שמעל לרפת, ואמנם היה שם אור בפינה, ומתחת לאור, נסתר מכת של יתושים, תחת כילה קרועה, רבץ נחמיה והספרים פעורים על כל סביבותיו במיטתו.

“מוסא קורא לך,” הודעתי בלשון קצרה ונמרצת, כדרך שאדם מוסר פקודה מפי הממונים.

“מה פתאום?”

“מפני שאתה יודע לנהוג באופנוע,” אמרתי לו.

“מנין מוסא יודע שאני יודע לנהוג באופנוע?”

“אני אמרתי לו,” הגדתי דבר של אמת.

“אתה אמרת לו,” נתן עלי נחמיה בקולו. “מלשין!”

“מלשין?” נדהמתי. ומיד חזרתי ושלטתי ברוחי. “בסדר. אני מלשין. ועכשיו תלך אליו.”

באותה שעה לא תפסתי מדוע נחמיה כועס. אילו אמר אדם למוסא כי אני הוא שיודע לנהוג באופנוע, הייתי גאה על כך; ולמה נחמיה זועם?

אבל כשחזרנו לחדרו של המפקד, הבינותי מדוע נחמיה נבהל. מוסא ציווה עלינו לעלות מיד על האופנוע ולרכוב לאיילת-השחר.

“עכשיו?” לחש נחמיה והציץ בשעונו. “עכשיו כבר קרוב לעשר. מתי נגיע לשם?”

"תוך שעה וחצי,” אמר מוסא. וגם צדק.

“אבל באמצע הלילה,” ניסה נחמיה להתגונן.

“באמצע או ברבע; אתם לכו וסעו ותמסרו את זה לציון,” ואמרו זאת מסר לידי חבילה של ניירות. “זה דחוף.”

"אם זה דחוף,” אמר נחמיה, “למה לא אמרת לי לפני שלוש שעות?”

לשבחו של מוסא יש לומר שהיה דובר אמת. הוא לא הסתיר מאתנו דבר.

“שכחתי,” הודיע לנו בפשטות.

על הסבר זה לא היה מה להשיב.

“ואתה,” פנה מוסא ודיבר אלי, “תיקח מציון את כל הקבלות של האפסנאות שלו ונצרף את זה לדו”ח שלך. יחד זה ייראה יותר אנושי. ותשאל אותו אם יש לו מה להעיר על הדו“ח שלך. תראה לו, שיביט ויגיד לך אם הכול בסדר.”

הצדעתי. נחמיה הביט אלי מתוך חמלה ופנה ללכת.

“דרך צלחה,” קרא מוסא אחרינו.

“בסדר,” אמר נחמיה.

האופנוע שעליו עמדנו לעלות היה שייך למוסא וראוי שאייחד עליו את הדיבור, מפני שיש בו כדי להסביר כמה דברים באופיו של בעליו וכן יהיו מובנים הדברים שנתרחשו בנו בדרך.

אופנוע זה, ברייה מגושמת ומזוהמת להפליא, היה מתוצרת Indian, לפי מה שהיה רשום על מיכל-הדלק שלו, ולפיכך מסתבר שנוצר במאה העשרים; אבל כל המביט בו היה סבור שהאינדיאנים שלפני קולומבוס היו רוכבים עליו להנאתם, ברדפם אחרי שור-הבר, בערבות צ’יצֶ’ן-איצֶה, בשלהי המאה החמש-עשרה.

מוסא אמר תמיד כי בכוונה הוא מחזיק את האופנוע במצב כזה, מפני שתמיד הוא שוכח לקשור את הרכב שלו בשרשרת ובמנעול, כשהוא מניחו ברחוב, ותמיד קיימת סכנה כי מישהו יגנוב את הכלי. אבל אם יהיה האופנוע מאובק, מרוסק, מזוהם בשמן ומושבו קרוע – יירתע גם הגנב שאיננו אִסטניס, ויחפש לו קרבן אחר.

עד לאותו פרק-זמן שבו אנו עומדים נתאמתה האסטרטגיה של מוסא. אבל מי שהכיר אותו מקרוב ידע ואישר כי העצלות, הרשלנות ופיזור-הדעת של בעליו הם-הם ששיווּ לאופנוע שלו מראה כזה. ואמנם מתקבל ההסבר האחרון על דעתי יותר מן הראשון.

כשיצאנו, נחמיה ואנוכי, מצריפו של המפקד ונתַנו עינינו בכלי, חזר נחמיה לצריף ואמר:

“מוסא, אולי בכל זאת תוותר היום? אתה יודע שיש הלילה הצגת תיאטרון, בעוד כמה רגעים?”

"אני מבטיח לך,” אמר מוסא, “כי גם אני לא אלך להצגה, מתוך סולידאריות. אתה מסתפק בזה?”

נחמיה חזר על עקביו בלא אומר ודברים, ובהיתקלו בי, הניצב בפתח, דחפני בלא גינונים רבים ואמר:

“נו, זוז כבר.”

תדלוּק המנוע גזל מאתנו כמה רגעים, שעברו עלינו מתוך שתיקה זועפת. אחר-כך הבריק הברק הראשון, ברק-סתיו מבשר רעות, בשמים.

“הנסיעה תהיה נהדרת,” אמר נחמיה. “הירח עולה יפה בשמים ותהיה לנו תאורה טבעית עם מקלחת… אתה יודע שהפנס של האופנוע שרוף?”

“מנין לי לדעת?” אמרתי לו.

“באמת,” השיב נחמיה מתוך כעס לא מובן, “מנין לך לדעת? שב כבר מאחור.”

ישבתי מאחוריו. ראשו של קפיץ חשוף נתקע בבשר אחורַי והקפיצני ממקומי.

“אולי תשב במנוחה,” זרק לי נחמיה בלי להסב ראשו.

ישבתי במנוחה. את חודו של הקפיץ הזזתי לצד שוקי השמאלית ותחבתי את התיק שבידי בין השוק לקפיץ.

זינקנו ממקומנו ויצאנו לעבר השער. האופנוע, שהיה דומה לגל של גרוטאות חלודות, הפליאני בכוח-החיוּת הטמון בין צלעותיו המרוסקות.

“הוא סוחב,” אמרתי לנחמיה מתוך התפעלות כנה.

נחמיה לא השיבני דבר.

ליד השער אותתה לנו דמות מתוך האפלה וקולו של יואל עלה וקרא: “לאן נוסעים, אלי?”

“זוז מהדרך,” השיבוֹ נחמיה. אבל אני עניתי לעניין:

“נוסעים לאיילת, לסדר עניינים אצל ציון.”

“קחו אותי גם כן,” התחנן יואל ולא זז ממקומו.

“איפה ניקח אותך? על הראש?” רגז נחמיה, שהיה נאלץ לעצור ולבלום. מיד כבה המנוע.

“אני אשב מאחורי אלי,” ביקש יואל. “על המושב האחורי יש מקום לשניים. בחייך נחמיה, אל תהיה חזיר.”

"אני אזוז קצת ויהיה מקום,” סייעתי בידו. ולפתע נתרתחתי ושפכתי חמתי על נחמיה, הרודה בי כל העת.

“מה אתה מפקד כאן?” נתתי עליו בקולי. “מה יש לך פתאום? אם חבר רוצה ליהנות מנסיעה, למה לא?”

“אולי תיקחו שניכם את הפגר הזה ממני ותיסעו לכם לבדכם לכל הרוחות?” הציע נחמיה.

“אנחנו לא יודעים לנהוג,” השיבותי בנחת.

"לא יודעים לנהוג, אבל יודעים לבלבל,” רטן נחמיה, ונראה שנכנע. "שב,” אמר ליואל. “שב ותשבור את הראש בסיבוב הראשון. שב! למה אתה עומד ומביט?”

יואל מיהר וישב מאחורי. חזר נחמיה ותדלק את המנוע. כשנשמע חרחורו ועלו פעימותיו ירדו טיפות-הגשם הראשונות על ראשינו, וכשהיינו על הכביש הראשי המוליך לעבר תל-חי כבר היינו נוסעים על-פני דרך רטובה ומעלה ניחוח, המביא אתו זיכרונות מן החורף של השנה שעברה. ריח זה, העולה אפילו מכבישים, לאחר גשם ראשון, תמיד הוא ריח של חג. יואל ואנוכי העירונו על כך מיד, אבל נחמיה, שהיה תקוע במשחק של איבה ורוגז, רק רטן כמה קללות והתנבא לתקלות גדולות המצפות לנו, כשיוצף הכביש שלוליות וכשנהיה צריכים לטפס בעליות.

עשרים וחמישה קילומטרים השתרעו לפנינו עד מחוז-חפצנו; ובשמים שט ירח, שהעננים מסתירים את אורו, ואילו הפנס של ה-Indian משותק.

"אם הוא רוצה שלא יגנבו לו את האופנוע,” אמר נחמיה והתכוון למוסא, כמובן, “אז לא מספיק לקלקל את הפנס… צריך היה לרסק את כל המנוע. ואז אף אחד לא יגנוב לו כלום.”

"כל הימים אנחנו נוסעים לתוך החושך,” התפלסף יואל באוזני עצמו, “אלא שאנחנו לא יודעים זאת, על-פי הרוב; ועכשיו אנחנו יודעים.”

גשם גובר ניתך על ראשינו והכפר הקרוב ביותר לפנינו הוא זוֹק-אֶל-תחתאני. נחמיה נוהג לאט, ובסיבובים הוא מאט ומקלל. אך חרף זהירותו אנו מוצאים את עצמנו, בלא אזהרה, שטוחים על פני הכביש. יואל קופץ ראשון על רגליו פניו זוהרות מנחת.

“נפלא,” הוא קורא מתוך התפעלות. “זה נהדר!”

נחמיה סבור לרגע כי יואל מתכוון לקנטר אותו והוא מלכסן אליו מבט עוין ומאיים. אך מיד הוא חוזר בו, כיוון שתפס כנראה כי יואל נהנה, באמת ובתמים.

“בלוויה שלנו,” אומר נחמיה, “תשתתף כל הפלוגה, וכשיורידו את עצמותיך לקבר (דבר זה אומר ליואל) יעמדו כולם דום ויירו שלושה מטחים של יריות. ויעשו לך מכסה של זכוכית, כדי שיראו איפה שוכב האידיוט.”

“בדיחה טפלה,” אני מביע דעתי.

“וגם מוות טפל,” משיבני נחמיה בזעף.

“אין מוות טפל,” אמר יואל. “כל מוות יש בו משמעות נשגבה.”

“אוי,” נאנח נחמיה, מעשה יהודי זקן, “אוי לי, לאן שנקלעתי, בין שני מטורפים. עלו ושבו, מטומטמים.”

מקץ זמן-מה עברנו בכיכר השוק של חַלסה. בכל יום שלישי בשבוע נערך כאן יום שוק סואן והמותוואלים שבהוּנין מביאים לכאן כדי-חרס מצוירים למכירה. כל המחנה שלנו מלא מאותם כדים, המשווים למשכנותינו חזות חלוצית, עתיקת-יומין ומשובבת-נפש. מאותם כדים אנו זורקים אל תוך פיותינו סילונות של מים קרים, כאחד הבדואים.

עכשיו הכיכר אפלה וריקה. הגשם פסק ובעד האוויר שנצטלל ונעשה שקוף יותר, כביכול, מציצים אלינו, ממרחק רב, אורותיהן של מדורות רחוקות, מאצל משכנות הר’וארנָה שבחוּלה. לפתע נותן נחמיה קולו בשיר:

הוֹי צִיּוּנְיוּנֵי הַדֶּרֶךְ,

אֲבָנִים לְבַנְבַנּוֹת.

טוֹב לָשׁוּט, יַלְקוּט עַל שֶׁכֶם,

וְהַרְחֵק, הַרְחֵק לִנְדֹּד.

בֵּין אַיֶּלֶת לִמְטוּלָה,

שָׁם יָשַׁבְתִּי וָאֶדֹּם.

פְרָחִים לִקְטֹף חָפַצְתִּי

וְנִנְעַץ לִי קוֹץ בַלֵב…

“לא נכון,” אני אומר לו. “זה לא הסדר הנכון של הבתים.”

“הסדר לא חשוב,” אומר יואל. “המשך, נחמיה, המשך. זה נפלא.”

“לא רוצה,” אומר נחמיה. כנראה שכח לרגע על קיומנו, מאחורי גבו, וביקש לשפוך נפשו בזמר. “אם מתחשקת לך מוסיקה, תעשה אותה בעצמך,” הוסיף וחתם דברו.

“אין לי שמיעה טובה,” הצטדק יואל.

“ומה אצלך כן טוב?” התגרה בו נחמיה, שחמתו לא שככה, כפי הנראה, ועדיין היה רגוז וקנוט.

“אצלי חוש הריח טוב מאוד,” השיבוֹ יואל.

"אז תריח,” פסק לו נחמיה.

“כל הזמן אני מריח,” אמר יואל. “האדמה נרטבה והיא נהדרת עכשיו וגם האבק ירד מן העלים של העצים. זה נפלא.”

כשחצינו את גַ’הוּלֶה, עלה קול חוגגים באוזנינו. יריות-שמחה אחדות פילחו את הדממה. אחר-כך נתקלנו בעגלתם של מתקני-כבישים. כקרון של צוענים, על ארבעת גלגליה, ניצבה בשולי הדרך תיבת-עץ גדולה ואור של פנס בקע מתוכה. שני אנשים הסבו אל שולחן מתקפל ולעסו משהו. ריח תבשיל עלה באפינו, מתובל בשום. מיד התחילו מעי הומים, וכשהעירותי על כך באוזני חברי, אמר לי נחמיה שאשתוק, כדי שלא לעורר את התיאבון.

בסמוך לאותו מקום היו מהמורות בכביש (ולשם תיקונן היתה מצויה כאן אותה עגלה) ואנחנו חזרנו ונחבטנו בהן, הגלגל הקדמי נתקע בקרקע, כחוטמו של פר מנגח, ואילו הגלגל האחורי, בדומה לרגליו האחוריות של אותו פר משתולל, קיפץ באוויר וטלטל אותנו לפנים בסדר הפוך: ראשון טס באוויר יואל; אחריו אנוכי, ונחמיה נתגלגל ובא ורבץ על שנינו, בתוך מי-מדמנה צוננים.

כשהתנערנו והיינו ממששים את איברינו, לראות מה שרד ומה ניגף, אמר יואל:

“קיר ההרים שממול, זה שמשחיר לפנינו, הוא קדש-נפתלי. משטרת נבי-יושע איננה רחוקה מכאן.”

“וגם סופך אינו רחוק מכאן,” אמר נחמיה.

הדבר המתמיה ביותר באותה פרשה היה זה, שהמנוע של ה-Indian לא שבת ממלאכה כל אותה שעה, וכשניגשנו אליו, עדיין היה מפעם והולך.

עד מהרה עברנו על-פני תחנת-המשטרה הגדולה, בסיבוב ליסוד-המעלה, ומיד לאחר-מכן חצינו גשר על-פני נחל ההינדאג'. מכאן ועד איילת-השחר רק דרך של כלום.

רטובים, מזוהמים ושטופים הרגשת חשיבותה של השליחות נכנסנו ובאנו לחדר-האוכל של איילת השחר. נערים בחולצות-חאקי, שיש להן כיס מצד שמאל, היו יושבים ליד אחד השולחנות.

“איפה ציון?” שאל נחמיה.

“ציון?” השיבוֹ אחד המסובים.

“ציון,” אישר לו נחמיה.

“ציון בכפר-גלעדי,” נאמר לנו מכמה וכמה פיות בבת-אחת.

“איך זה בכפר-גלעדי?” תמהנו. “והלא אנחנו באים משם!”

“אתם באים משם והוא הלך לשם. איזה פלא!” התקלסו בנו היושבים.

“ולמה פתאום נסע לכפר-גלעדי?” שאלתי.

"מפני שקיבל פקודה ממוסא לנסוע לכפר-גלעדי,” המתיק לי המשיב בקולו.

“פקודה ממוסא? והלא אנחנו באנו הנה לפי פקודה ממוסא…” התחלתי להסביר. אבל נחמיה השתיקני, בשימו ידו על פי, כפי שיעשו לתינוקות.

“סלק את היד,” אמרתי לו.

“סתום את הפה,” אמר לי.

וכל אחד מאתנו עשה מבוקשו של חברו, כנהוג בין אנשים שמטרה אחת לפניהם.

יצאנו מחדר-האוכל, כשאנו שואלים את עצמנו אם אמנם היתל בנו מוסא ולמה עשה לנו זאת. אבל עד מהרה באנו לידי מסקנה, שלא היו כאן שום מהתלות. מוסא שכח, כדרכו, והוציא פקודות סותרות ובלבל את היוצרות. כבר היו מקרים כאלה לפנים ואין לדבר תקנה.

“איזה מזל!” סיכם יואל את הפרשה. “אלמלא הטעות, לא היתה לנו הזדמנות לנסוע הלילה!”

שתינו אפוא כוס תה במטבח, סחטנו את החולצות וייבשנו אותן על-גבי הכיריים, ומקץ שעה קלה חזרנו ועלינו על-גבי ה-Indian.

ליד היציאה נחבט האופנוע במזוזת השער ומכוח החבטה אירע מה שאירע והפנס נדלק לפתע והאיר את הדרך באור-יקרות, שהיה מהלך מעתה לפנינו עד שחזרנו למקומנו.

הירח השוטה שט ויצא אף הוא, מבעד לעבים והיה שופך מאורו על ראשי ההרים. צלנו, המרקד על-פני הדרך, היה משתרע עתה לשמאלנו, בעוד שאור הפנס רץ ומבשר לשלוליות כי אנו באים לחצותן ולהתיז את מימיהן, לשמחת-לבו העצומה של יואל, שלא פסק מלתת קולו בשיר כל שעת הנסיעה בחזרה, אף-על-פי ששמיעתו היתה נוראה, כפי שבעצמו הודה בכך.

13. אברמסון והפושעים    🔗

לכאורה צריך הייתי לארוז חפצי, ממחרת בבוקר, ולנסוע לדפנה. אבל מוסא, שלא נבוך כלל למראה הדייסה שבישל לנו בלילה, מצא לי תפקיד נוסף, דחוף ומבוהל ממש כזה שהטיל עלי אמש.

"אלי,” אמר לי, “אתה תיסע היום לחיפה ותיגש אל אברמסון.”

לא נאה היה לי, כאיש פלמ"ח, לשאול מיהו אותו אברמסון. למזלי זכרתי כי באחד הפתקים שתחב מוסא לידי, כדי לסייע לי בעריכת רשימותי, מצאתי כתוב: “למסור לאברמסון 70 לירות.” ובכן, שיערתי כי גזבר לפנַי, ואני קרצתי למוסא בעיני ואמרתי:

“לסדר כספים, הה?”

“למה אתה קורץ?!” נזף בי מוסא. “תיגש אליו ותיקח ממנו מאה לירות.”

“ואיפה הוא נמצא עכשיו, כלומר, בזמן האחרון?” שאלתי.

"בכתובת הרגילה,” השיבני מוסא.

“הרגילה?… נו, טוב… זאת אומרת, באותו הרחוב?”

"בדיוק,” אמר מוסא וישב לכתוב למעני את צו-התשלום. “ותשוב עוד היום. יש לך אוטובוס אחרון בשש.”

יואל, נחמיה ותריסר אנשים אחרים לא ידעו היכן אברמסון יושב, וכמה מהם לא שמעו את שמעו כלל. יצאתי אפוא לחיפה מתוך תקווה לפענח את התעלומה איכשהו. בשבתי באוטובוס התחלתי זומם מזימות אשר תולכנה אותי ישר אל זרועות אברמסון, אבל עד מהרה הלכתי שבי אחר קסמי הנוף והייתי עוקב אחרי עצמי, כביכול, כשאני מתנקז ושוטף מתוך נוף ההרים, נשפך בוואדיות אל עבר המישורים של הגליל התחתון ולבסוף זורם באפיק רחב ושטוח אל חוף הים, שמפרץ כחול מתקפל בזרועותיו וגם בשמש-הסתיו הקרירה.

האוטובוס הקיא אותי בחיפה התחתית, בלב-לבה של מהומת מכוניות, קריאות רוכלים וזעקות-אזהרה של עגלונים. שוטטתי להנאתי בין ארגזי הירקות של השוק, לגמתי מי-ברד מכוס של נחושת ונשאתי בלבי, מתוך שתיקת-גאווה, את השתייכותי למחתרת, כשאני חולף על-פני שוטרים בריטים ומביט היישר לתוך עיניהם.

סמוך לשעת הצהריים זכרתי את השליחות שהוטלה עלי ומיהרתי לעלות להדר-הכרמל. תכנית מסוימת, פשוטה לכאורה, נתרקמה במוחי וסבור הייתי כי לא יקשה עלי למצוא את אברמסון, בסופו של דבר.

וזה דבר התכנית: אהיה משוטט בבתי-הקפה שבהם אנשי ה“הגנה” מתכנסים ואתן עין באחד מהם, אדם נוח למראה; אגש אליו ואשאל, כלאחר-יד, אם יודע הוא במקרה היכן אברמסון מצוי.

הבעיה העיקרית היתה קשה קצת יותר: כיצד לוודא, בלא צל של ספק, כי האיש אשר אתן בו את עיני לטובה אמנם יהיה איש ה“הגנה”, המכיר את אברמסון?

בדרכי להדר-הכרמל התחלתי מונה, ביני לבין עצמי, סימניהם של אנשי “הגנה” מובהקים.

קודם-כל, אמרתי בלבי, יש שני מיני אנשי “הגנה”: המין האחד – אנשים נמרצים ותקיפים, דיבורם זעפני ורצוף מעין נקישות של דיבור, ולא שטפן של מלים מתנגנות, כמנהג שאר הבריות. מין זה נוח לכעוס והוא נמנה עם מנהלי-העבודה של “סולל-בונה”, אנשי-עיר ברובם, שבאו אל ה“הגנה” מאצל שולחן-המנהלים ומאצל שפופרות הטלפונים. המין השני הגיע אל ה“הגנה” מן הקיבוצים והמושבים. דיבורם בנחת וכן איטיוֹת תנועותיהם וכל מעשיהם בקרירות, ביישוב-הדעת ובמתינות מופגנת, שיש עמה הנמכת-קול, הרבה חיוכים, הרבה טפיחות-על-שכם ושפע של לחישות, הרכנת-ראש של נעימות והגבהת גבות עיניים, מתוך תמיהה של תום, שאין עמה תמימות, אלא קורטוב של לעג וספקנות שקטה ומתמדת.

זכרתי כי מוסא שלנו היה – לפי מזגו – נוטה לסוג הראשון, אבל לפי כוונותיו היה משתדל לנהוג כמו בני המין השני. אנוכי מבקש הייתי למצוא לי אחד מאלה הנמנים עם הסוג השני, כמובן. ראשית חכמה נכנסתי לבית-קפה “עטרה” שליד הטכניון, ומצאתי שהוא מלא אנשים, שלפי מראיהם ולפי נהגם הם כולם אנשי “הגנה” מובהקים. מיד יצאתי משם. יותר מדי – כמוהו כלא-כלום. עברתי את הכביש ונכנסתי לבית-הקפה שמתחת לשעון הגדול. שם היו יושבים סוחרים, סרסורים, בריות סתם וגם אנשי “הגנה”. הסוחרים מדברים ביניהם ולבין עצמם מתוך התרגשות, מפני שסחורתם וממונם קרובים ללבם וכל שיחה משיחותיהם קובעת את גורלם, אם לרווח ואם לפשיטת-רגל. תנועותיהם עצבניות, הם אוחזים איש בדש מעילו של רעהו, הם מקרבים פניהם אל איש-שיחם וזועקים לתוך אוזנו מתוך התרגשות, באידיש, בלי להסתיר שום סוד. אותם זיהיתי מיד בלי שום קושי. ידעתי שאנשי ה“הגנה”, גם כששיחתם קובעת גורלו של סכום-כסף גדול, או משלוח נשק, או כל עניין של חשיבות – לעולם היא מתנהלת מתוך הנמכת קול; ואם המשוחחים הם בני הסוג השני, תהיה שיחתם שופעת נחת, חיוכים וקור-רוח למופת; וזה מפני שהם אנשי-מחתרת מחושלים, שעצביהם עצבי-ברזל; וכן משום שבסופו של דבר אין הם עומדים להרוויח או להפסיד מכספם שלהם, אלא מכספי-ציבור. טבע האדם הוא כזה, ואין לשנות.

נתתי עין בשני אנשים ומצאתי בהם כל הסממנים הדרושים לי. ועוד סימני-היכר מובהקים היו בהם: לבושים היו חולצות-תכלת נקיות, מכנסי-חאקי קצרים למותניהם ושוקי רגליהם השריריות והשעירות היו נתונות בגרבי-צמר ארוכים ומצבע החאקי. אם לא היו אנשי “הגנה” – אני שעון מעורר!

מיתנתי צעדי, כמי שאין השעה אצה לו, באתי ועמדתי לפני שולחנם ואמרתי בנחת:

“שמע, תסלח לי, אולי ראית את אברמסון? אני מחפש אותו כל הבוקר… כאילו בלעה אותו האדמה…”

השניים הפסיקו משיחתם והאחד אמר אל רעהו:

“ראית את אברמסון היום?”

והאיש הנשאל פנה אלי ואמר:

“ניסית ברחוב מסדה?”

“מסדה שנים-עשר?” אמרתי כלאחר-יד.

"עשרים,” תיקן לי הראשון.

"אני מתכוון מסדה עשרים,” אמרתי, “לא. לא ניסיתי.”

“אז לך לשם. עד שלוש הוא יושב שם.”

נופפתי להם בידי לשלום והלכתי למסדה עשרים.

אברמסון – איש-שׂיבה בעל משקפיים, לבוש מכנסי-חאקי קצרים וגרבי-צמר ארוכים מצבע חאקי לשוקיו – לא הביט בי, אבל עיין יפה בפתק שהגשתי לפניו ונתן לי מאה לירות, בחבילה של מאה שטרות בני לירה אחת.

"תחתום כאן,” הורה לי בידו על גיליון-נייר, בלי שירים עיניו.

חתמתי.

"שלום,” אמר אברמסון, כשראה שעדיין אני עומד.

"שלום,” אמרתי לו ויצאתי. למרות שההצלחה האירה לי פנים למעלה מן המשוער, לא הייתי מסוחרר-תהילה ולא שטוף הערצה עצמית. ראיתי בפעולתי זו פעולה שגרתית של איש-מחתרת, שמחובתו להתמצא גם בקשה שבמצבים.

אינני זוכר עכשיו כיצד עברו עלי השעות שבין שלוש לשבע בערב, אבל זוכר אני כי רק בשבע שמתי לבי לעובדה שהחמצתי את האוטובוס האחרון. ייתכן כי ההצלחה בכל זאת עלתה לי לראש, כפי שאומרים, ואני הייתי משוטט ברחובות מחוסר-הכרה במקצת, אם ניתן למצות במלים אלה את העילפון הנעים שבו הייתי שרוי, ככל הנראה.

מיששתי את התיק שבידי ומצאתי את חבילת הכסף במקומה, מוצקה ושלמה. חזרתי וירדתי אל העיר התחתית, לשכור לי מיטה בבית-מלון זול, כדי שלא אבזבז מכספי הפלמ"ח יותר מן הראוי. ואמנם מצאתי מקום לינה בשכר חמישה גרושים (שלוש מיטות בחדר), ומשם יצאתי לשוח בסביבות הנמל. עתותי היו בידי, חבילת הכסף בכיסי ולבי שליו: יפה מזה לא היה עולה אפילו בידו של מוסא.

הרעב התחיל מציק לי ונתתי דעתי לסעוד את לבי. מרפסתה של מסעדה גדולה, “מזנון האז” שמה, נתגלתה עלי בקרבת מקום ואני נכנסתי שמה בצעד בוטח והסיבותי אל שולחן שהיה כבר תפוס על-ידי שני בחורים.

“אפשר לשבת?” אמרתי בקול שהיה רם יותר ממה שנתכוונתי.

הם נתנו בי עיניהם וראיתי שאינם מתנגדים. ישבתי והצצתי בתפריט ומעבר לתפריט הצצתי

בבחורים. הם היו לוגמים בירה מתוך קנקני-זכוכית עבים ומקנחים בפולי-חומוס מבושלים ומפולפלים. אחד מהם היה גוץ קצר-צוואר, שהביט נכחו ללא ניע ועיניו בולטות ולטושות. ידו האחת שיחקה בפולי-החומוס שבצלחת ובשום פנים לא הצליחה להחזיק בפולים העגלגלים והחלקים; אצבעותיו היו עבות להחריד ובקושי עלה בידו להצמידן זו לזו. הפולים היו נשמטים מביניהן, או שהיו נמעכים לדייסה. ידו השנייה בחרה לה תנוחה שהיתה הולמת אותה יותר, כשהיא רובצת על השולחן בלא נוע ומעוררת הרגשה כי אם תתרומם לרגע ותחזור-תצנח על השולחן, יתרסק הלוח תחתיו ורגלי-הברזל שלו תתעקמנה.

השני היה אדמוני, שראשו גולח למשעי ועור שפתיו היה מבוקע ופצוע הוא היה לוקק את שפתו התחתונה בלשונו, ובין לקיקה ללקיקה היה לוגם מן הבירה שלפניו ויורק לצדדין, כאילו כל לגימה היתה גדולה ממה שמסוגל היה לבלוע. אף הוא שתק, אלא במקום שיביט נכחו או לעבר חברו, היה זורק לעברי מבטים נרגזים ועוינים. כששלף סיגרייה מכיס חולצתו מיהרתי להגיש לפניו גפרור בוער, כדי לפייסו. הוא מצץ עשן והניח לי להתכופף לעברו שעה ארוכה, בלי שיזוז קמעה בכיסאו, כמקובל. חיכיתי עד שעלתה האש יפה וחזרתי למקומי. לדאבוני לא טרח להודות לי כלל, אבל עכשיו הסיר מבטיו מעלי, וגם בדבר הזה ראיתי פיצוי נאה לטרחתי.

המלצר הביא ממה שהזמנתי ועתה גחן הגוץ לפניו ותקע עיניו הבולטות אל תוך הצלחת שלי. כף-ידו הממששת בפולי-החומוס נחה מזעפה ובאה וישבה ליד חמש האצבעות המפושקות של ידו השנייה. הבטתי במראה המופלא וברוב רעבוני ראיתי את שתי כפות-ידיו כעשרה נקניקים, נחים זה לצד זה, על השולחן. על אחד הנקניקים הבחנתי בטבעת-זהב, ששקעה עמוק-עמוק בבשר ורק עין בוחנת כשלי מסוגלת היתה לגלותה שם, בין הקפלים האדומים והשערות השחורות.

"בתיאבון לך,” אמר הגוץ.

"תודה,” אמרתי וגרוני נשתנק. עכשיו, כשגילו כלפי מידה של נימוס, דומה שנתבהלתי ונבוכותי יותר ממה שהייתי נפעם למראה שתיקתם.

“אתה רוצה להזמין אותנו לכוס בירה?” שאל האדמוני גלוח-הראש במפתיע.

“בבקשה,” אמרתי. כמובן. ברצון רב.”

“שושנה!” צעק האדמוני לעבר הבחורה שמאחורי הדלפק והרים לעומתה יד, ששתי אצבעות מזדקפות מתוכה. “גדולים!” הוסיף לה הסבר.

“אתה מקומי?” שאל הגוץ, בלי שימיש מבטו מצלחתי.

"לא,” אמרתי, “אני מכפר-גלעדי.”

“קיבוצניק?” שאל האדמוני.

“לא.”

“לא?” תמה האדמוני. “אז מה אתה עושה שם?”

“אני?” אמרתי אמירה שאינה מוסיפה כבוד לאומרה.

“מה אתה שם? עובד להם חינם?” הוסיף האדמוני ולחץ עלי. “שמעתי שהם אוהבים שם לנצל את הבן-אדם.”

"אף אחד לא מנצל אותי,” השיבותי בתוקף.

"תספר לסבתא,” אמר האדמוני. “נכון, חיים, שהם מוציאים את הנשמה מהבן-אדם?”

חיים אמר שנכון.

“לא נכון,” אמרתי להם. אני באתי לשם מרצוני הטוב.”

"גם כן חכמה! " זרק לי האדמוני בבוז. “ומה רצית? שיסחבו אותך בכוח? בטח לא היה לך מה לאכול, אז באת וביקשת עבודה.”

“אני לא עובד שם,” התלבטתי ברשתו.

“לא עובד? אז מה אתה עושה שם? רוקד פוֹקס-טרוֹט?”

“עושה” סתמתי ולא פירשתי, “כל מיני דברים.”

"תספר לסבתא,” חזר האדמוני ואמר.

המלצרית הגישה שתי כוסות ונסתלקה.

“שמע, תלווה לנו לירה, הה?” חזר ופתח האדמוני, לאחר שתיקה קצרה.

ידעתי כי מותר לי להוציא הוצאות אכילה, שתייה ולינה בגבול של שלושים גרוש ליום והייתי תמה מה אומַר למוסא אם אוציא לירה מתוך המאה שבכיסי. אבל מצד שני ניכר היה שהשניים נתונים במצוקה קשה, אם הם פונים אל אדם שאינו מוכר להם מתמול-שלשום. המאבק שבנפשי היה קצר ואני ירדתי לכיסי, הוצאתי את הארנק ושלפתי לירה מתוך החבילה שבידי.

השניים הביטו בי דומם, וכשנתתי את הכסף בידי האדמוני נחה הבעה של חלום על פניו.

“שמע, יש לך!” קרא מתוך התפעלות. “הם משלמים לא רע.”

"זה לא כסף שלי,” מיהרתי להבטיחו.

“לא שלך? אז איפה לקחת?”

"אני מעביר אותו… אני רק שליח,” אמרת דברי-אמת.

ביקשתי לכלות ארוחתי ולקום, אבל האדמוני אמר שאינני צריך למהר. אם אנשים כבר נפגשים פעם בחיים, אז אפשר לפטפט מעט. חברו, חיים, איננו מדבר הרבה, ולכן שמח הוא, האדמוני, על שנזדמן לפניו אדם לשיח עמו.

"בהחלט,” אמרתי לו. “ברצון רב”.

והוא סיפר לי כי יצא לא מכבר מבית-האסורים ושם גילחו את שׂער ראשו. גם חיים ישב בזמן האחרון, אבל לא העֵזו לגלחו, מפני שהוא רגזן ונוח לכעוס, ובכעסו הוא מסוגל לגרום עלבונות ונזקים קשים לכל הנוגעים בדבר.

"רק תביט על היד שלו,” אמר לי האדמוני והאיץ בי להסתכל על כפותיו של חיים, שעדיין היו נחות במקומן.

"ראיתי,” אמרתי לו.

“אתה שומע, חיים? הוא ראה!” אמר האדמוני לחברו מתוך התפעלות.

אחר-כך שאל אותי האדמוני אם אני מעוניין לבלות עם בחורות והבטיחני כי חיפה מלאה ידידות שלו, הנכונות לבלות עם ידידיו, מפני שהידידוּת היא למעלה מהכול. אמרתי לו שאין אני נוהג לבלות בחברתן של נשים זרות, והוא הבטיחני כי הנערות שהוא מדבר עליהן אינן זרות כלל. אף-על-פי-כן עמדתי בתוקף על עקרונותי וניצחתי. האדמוני ויתר על תכניתו והציע שנלך לשתות באחד הבארים. גם על הצעה זו הרחבתי מעט את הדיבור והבאתי לפניו כמה וכמה נימוקים נגד כל צורה של בריחה מן המציאות. אמרתי לו שהשתייה האלכוהולית היא מסימני-ההיכר של חלישות האופי.

"אתה צודק בהחלט,” הסכים עמי האדמוני ומיד הציע שנלך לראות הצגת קולנוע.

הצצה חטופה בשעון הוכיחה לנו בבירור כי שעת ההצגה כבר חלפה מזמן. מכל מקום לא רציתי שיקבל רושם כאילו אני משתמט מחברתם, ועל כן הצעתי שנצא לטייל לאורך רחוב המלכים, ואם יזדמן לנו עניין לענות בו, לא נסרב.

קמנו אפוא משולחננו, ולאחר ששילמתי (גם בעד ארבע כוסות בירה ששתו השניים לפני בואי) יצאנו לשאוף מאווירו של הלילה. עד מהרה עצר האדמוני שתי נערות ונכנס עמהן בשיחה. חיים ואנוכי עמדנו מן הצד וחיכינו בסבלנות עד שיסיים דבריו.

“רוצים לבוא?” קרא האדמוני לעברנו וקרץ לנו בעינו.

חיים ניסוט מעלי והלך לעבר חברו ואילו אני מיהרתי לגמגם ולומר כי עניינים דחופים לי בעיר, ומיד עקרתי רגלי, מתוך רגש-רווחה עמוק, ושמתי פעמַי אל בית-מלוני. השעה היתה מאוחרת ואני רציתי לחזור לקיבוץ באוטובוס הראשון, כדי שלא להעלות עלי את חמתו של מוסא יתר על המידה.

מיד עם כניסתי לחדר-המלון נפלה עלי עייפות כבדה ולאחר שהנחתי את ארנקי על בטני, מתחת לכותונת, שכבתי על מיטתי ונרדמתי. שתי המיטות האחרות שבחדר היו ריקות, לשמחתי.

אינני יודע כמה זמן ישנתי, אך בין חלום לחלום נדמה לי שהקולות הרוחשים בחדר אינם מתחום החלומות ובמאמץ רב פקחתי את עיני לתוך החשכה. קול צעדים כבדים נשמע בבירור במרחק מטר אחד ממיטתי. אחר-כך הבחנתי בדמות, אשר בשום פנים לא היתה יכולה להיות דמותו של אדם. אילו היו גמלים נוהגים להתאכסן בבתי-מלון, הייתי אומר שגמל נכנס ובא לחדרי. מפני שהייתי נסוך-שינה לא נתבהלתי כפי שראוי היה להיבהל. כמו-כן, אפשר שכבר הוכשרתי בפלמ"ח והייתי מורגל בהפתעות ולבי אמיץ כל-צרכו. מכל מקום, קפצתי ממיטתי והתחלתי מגשש על-פני הכותל, למצוא את כפתור-החשמל.

המראה שנתגלה לעיני, כשהואר החדר, היה מוזר ומופלא יותר מן המראה שעלה בדעתי על דרך ההשערה, בחשכה. שכן גמל הוא ברייה מצויה, אחר ככלות הכול, ואף שמקומה לא יכירנה בין כתליו של חדר-שינה, יש לה זכות קיום, כשלעצמה. אבל איך יכולתי לפרנס את החידה שראו עיני – ברייה שיש לה שני ראשים, ארבע ידיים וארבע רגליים, אשר על שתיים מהן היא ניצבת, בעוד שהשתיים האחרות משתלשלות לה מן החזה ותלויות באוויר?

הקיצור, חיים הגוץ וחברו האדמוני עמדו לפנַי. ואם אמרתי “עמדו”, לא דייקתי. שכּן חיים היה ניצב איתן על רגליו, אבל חברו האדמוני היה תלוי לו על כתפו, הראש והידיים על גבו של חיים והרגליים על בטנו. פניו של האדמוני היו שטופות בדם, וכשעלה האור בחדר נפנה חיים לעבר אחת המיטות הפנויות והניח את חברו על-גבי השמיכה בזהירות, בתשומת-לב עדינה ובדאגה מעוררת כבוד.

"תרטיב לי איזה חתיכת-בד במים,” אמר לי חיים.

משכתי את הסדין מעל מיטתי והלכתי אל הכיור. חיים הניח בינתיים את שתי ידיו הרופסות של חברו משני צדי גופו ובממחטה מזוהמת שהוציא מתוך כיסו היה מנגב את הדם מעל פני הפצוע.

“הוא חי?” שאלתי, כשאני מושיט לו את הסדין הנוטף מים.

חיים נטל מידי את הסדין ובלי להשיב לשאלתי התחיל רוחץ את הפנים שעל המיטה, מנגבם בשקידה ובתשומת-לב של מומחה, כאילו היה אחות רחמנייה. לבסוף סחט מן הסדין כמה טיפות מים והתיזן על פניו של האדמוני. אחר-כך התבונן בחברו מתוך ציפייה וחזר והתיז עליו מים, עד שהלז פקח את עיניו. אז הושיט חיים את הסדין לעברי, בלי להביט בי, ובשתי ידיו, שנתפנו ממלאכתן, התחיל מלטף את פני חברו, מפתח את כפתורי כותנתו ומגביה את הכר שלמראשותיו. ידיים איומות אלה, שעוד בערבו של יום אתמול לא היו מסוגלות לקלוט כמה פולים של חומוס, היו מתעסקות עתה בחולה בביטחון ובעדנה והאצבעות העבות נתעגלו בתנועות רכות, נשמעות לרצון בעליהן כאילו היו איברים חיים.

“לקרוא לרופא?” ניסיתי כוחי בשאלה שנייה.

"לך לישון,” אמר לי חיים בנחת.

חזרתי אל מיטתי, אבל לא העזתי לכבות את האור. חזרתי ומיששתי את הארנק שעל בטני ומשכתי עלי את השמיכה. העשב הדוקרני שבמזרן, אשר הסדין הוסר מעליו, היה מדגדג בגבי ואני זכרתי את האגדה על אותו נער שביקש לצוד את הסייח המופיע בכל לילה בבוסתני המלך ועוקר את עציו. כל מי שניסה לצוד את הסייח היה נרדם בלילה, ובהקיצו היה מוצא כי העצים נרמסו והושחתו. רק הנער הנבון מצא עצה יפה: הוא הניח שיח-סרפד למראשותיו וכך לא היה מסוגל להירדם; ואמנם צד את הסייח ונשא את בת המלך לו לאישה. אף אנוכי לא ארדם, מפני העשב שבמזרן, וכך אגונן על הכסף שבארנקי ואביאנו שלם אל המחנה. רק חבל שלא אקבל בת מלך תמורת המבצע.

ובעוד אני מהרהר באגדה ודעתי נוחה מעצמי, היו עיני נעצמות ושוב שקעתי בשינה עמוקה.

נתעוררתי מתוך בהלת-פתאום, אף שלא היתה כל סיבה חיצונית ליקיצתי. בחדר שררה אותה אפלולית ורודה של שעת-בוקר מוקדמת שלפני הזריחה. על הרצפה היה מתגולל הסדין המזוהם בדם ובחלל נישא קול-נחרה שליו, קצוב ועמוק. על המיטה היה האדמוני ישן, כפי שראיתיו כמה שעות לפני-כן. על מצחו היתה מונחת פיסת-בד לבנה, תלושה מן הסדין ושרויה במים. לפאתי המיטה ישב חיים, מביט בחברו בעיניים לטושות, ממש כפי שהביט בצלחתי כשהיינו יושבים יחדיו בבית-הקפה, אמש. עתה ראיתיו גוחן ומתבונן מקרוב בפני חברו, מיישר את הסחבה הלחה שעל מצחו ומיטיב את השמיכה, כשהוא מושכה אל קצה רגליו המזדקרות ומבצבצות ליד הכותל.

הכסף היה מונח על מקומו, סמוך לבטני. קמתי ועמדתי על רגלי, שטפתי פני בכיור, אבל לבי לא נתנני לצאת מן החדר. חשתי כי עלי לומר משהו או להיצע שירות כלשהו. אבל במקום לומר את שבלבי שמעתי את עצמי שואל:

“מי הכה אותו?”

חיים הפנה ראשו לעברי, הביט בי פרק-זמן ממושך, וכשחזר ונפנה לעבר חברו, אמר:

“אני.”

כאילו שאלתיו מי השתמש בסבון שלי.

“אתה?” לא התאפקתי וקראתי מתוך תדהמה. כיוון שלא טרח להשיב לי, ראיתי את עצמי חופשי ללכת.

לא אדע את סיבת הדבר, אבל סבורני כי מימי לא היה לבי כבד עלי כבאותו בוקר. אם אומַר שביקשתי לבכות, לא אהיה רחוק מן האמת. אבל מובן שלא הזלתי אף דמעה אחת.

אחרי כמה שעות הגעתי לכפר-גלעדי.

14. רפי, רפי הגבוה    🔗

אבן מאסו הבונים היתה לראש-פינה. וכן העונש שהטיל עלי מוסא נהפך לי למקור אושר ותענוגים אין קץ. למן הרגע הראשון שבו ירדתי מגדולתי כאפסנאי ונעשיתי טוראי פשוט, נפתחו לפני שערי שמחה וששון.

לדפנה הגעתי בעצם הצהריים ומצאתי עצמי ניצב על-פני מישור רחב-ידיים, ירוק ורענן, שפלגי הדן מבתרים אותו בקול פכפוך. ג’מוּסים שחורים ועצלים רבצו בתוך הביצות שמסביב ורק קרניהם הפחוסות בצבצו מעל למים הרפושים. רכס-הרים קודר סגר עלי ממזרח, אבל לצד דרום השתרעה הבקעה למרחק אין קץ ובתי-שׂער שחורים ניקרו² את המרחב וקול נביחת כלבים עלה מקרבתם, ובדואים משבט הר’וארנה, מוכי קדחת וגרענת, נשענים על מקל-רועים, היו ניצבים על רגל אחת, כפוחלצים שנרדמו לפני שנים רבות ואין קול שיעירם משנתם בתוך הדומייה הגדולה האופפת את המרחבים.

קיבוץ דפנה נח, על קומץ צריפיו ועל מגדל-השמירה שלו, צפונה לכביש והיה עלי לעבור כברת-דרך לא קטנה כדי להגיע אליו. וככל שקרבתי כן באו לקראתי משבי-אוויר צוננים הצונחים מן החרמון וירקוּתוֹ הדשנה והאפלה של תל-אֶל-קאדי רבצה ביני ובין ההר המתנשא מאחוריה. קולו הרחוק של מַפל-מים זמזם בתוך השקט שמסביב. כמו במַטה-קסמים שקע זכר כפר-גלעדי ונעלם בתהום הנשייה. המראות החדשים כבשו את לבי במחי-הלם, ועלי להודות כי לרגע נמסו כל הכבלים השורצים בנשמתי, ואנוכי נתתי קולי – קול מגושם, שלא לוּמד לשיר – בזמרה משונה. ואפילו היתה שירתי דומה לנעירת החמור, לא נגרע מאומה מן האושר שהיה ממלא את נפשי ונובע, משתפך ומציף אותה ללא מעצור.

בסמוך לחדר-האוכל בלמתי את פי ושמתי פעמי אל המזכירות. משם הפנו אותי אל מפקד-המחלקה המקומי, אשר הציץ בי בצורה שגילתה לפני מיד כי מכתב מאת מוסא הקדים את בואי ומסר עלי פרטים מלאים. מפקד המחלקה שלחני לסעוד את לבי תחילה ואחר-כך נצטוויתי ללבוש בגדי-עבודה ולהתייצב בשעה אחת אחר הצהרים אצל הברֵכות שבהן היו שורים קני-קנבוס.

חבורה של כשלושים נערים היתה עמלה באותן ברכות, להוציא מתוכן את הקנים שהושמו שם לפני ימים רבים, למען יעלה רקב בסיביהם: מאותם סיבים היו מתקינים חבלים בבית החרושת של האחים ירושלמי, בתל-אביב. קני-הקנבוס העלו צחנה נוראה, כאילו היו גוויות של בעלי-חיים שנרקבו ולא צמחי-שדה, שריחם טוב תמיד, גם ברקבונם. מאגדים היינו את הקנים לאלומות וטוענים אותן על גבנו, להביאן אל מאגר מרכזי. בתוך הקנים נסתבכו סרטני-ביצה קטנים, ושעה שעמסנו את המשא על הגב, היו הסרטנים מתאמצים להיחלץ מכלאם והיו זוחלים אל מפתח הכותנות שלנו, צובטים בצווארנו ומחליקים במורד הגב. עד מהרה עלתה הצחנה גם מגופותינו ואת הסרטנים היינו שולפים באצבעותינו מכל מקום נסתר שבגוף ומטילים אותם באדישות על אם הדרך, מופקרים למותם היבש, בשמש.

בין עמיסה לעמיסה קשרו עמי הנערים שיחה וחקרוני על טיב החיים בכפר-גלעדי ועל טיבו של מפקד הפלוגה, הוא מוסא הנערץ. בדפנה סבורים היו תחילה שאני שלישו המודח והיו מצפים לשמוע מפי דברי-השמצה עליזים. אבל כשראו שאני מדבר בו מתוך כבוד ודרך-ארץ, נואשו ממני ועזבוני לנפשי.

משעה לשעה נעשתה המלאכה מכבידה וטורדנית יותר, הן מפני שלא הייתי מורגל בעבודה כזאת והן מפני הצחנה. כשצלצל הפעמון, בשעה ארבע, נשמתי לרווחה ויחד עם כל בני החבורה פתחתי בשעטה אל עבר הקיבוץ, כשרק מחשבה אחת ממלאה את כל חדרי לבי: מקלחת חמה!

הבחורים פשטו בצריפיהם, נטלו עמהם בגדים נקיים ופנו אל עבר הרחצה; אבל לתימהוני הגדול לא הלכו אל המקלחת של הקיבוץ, אלא שמו פניהם אל השדה הפתוח.

“לאן הולכים?” שאלתי.

"להתרחץ,” ענו לי.

“להתרחץ, איפה?” ביקשתי לדעת.

“בדן.”

והדן, לידיעתכם, הוא נחל שמימיו מושכים מן השלגים המפשירים של החרמון ומידת קרתם שתי מעלות מעל לאפס; והחודש חודש דצמבר!

“זוהי פקודה, או רק ספורט אישי?” הוספתי ושאלתי.

למרבה הרעה נסתבר לי שזוהי פקודה; ואם לא פקודה מפורשת, הריהי, מכל מקום, נוהג, שכמוהו כחוק. ומי שעובר עליו נחשב מוג-לב, בוגד, עלוב-נפש, פּאראזיט, שנבלה טובה הימנו.

"אתה יכול לבחור בין שתי אפשרויות,” אמרו לי הנערים. “או שאתה קופץ בעצמך לנחל, או שאנחנו דוחפים אותך לשם בעדינות.”

בחרתי, כמובן, באפשרות הראשונה.

אבל לפני שקפצתי למים, מול פרצופיהם המתגרים והעליזים של בני החבורה, אחזה יד במרפקי, וכשנפניתי לאחורי ראיתי נער רזה, גבה-קומה, שלחייו סמוקות כלחיי נערה וריסי עיניו ארוכים ורכים; הוא נתכופף עלי ולחש לי:

“תקפוץ ותצא מיד. אל תשהה במים יותר משתי שניות. באוויר תרגיש חם וטוב. ואחר-כך תוכל לחזור ולהיכנס למים. אל תפחד.”

עשיתי כמצוותו. באותן שניות מועטות חשתי בבשרי מאות דקירות סכינים וצינתם של המים עצרה את נשימתי. אבל כשעליתי מן המים אפפה אותי חמימות, כאילו עטפוני במגבת שהיתה מונחת על-גבי התנור. ואז חזרתי ונכנסתי למים, כעצתו של אותו נער, ושוב לא חששתי מצינתם, מאז ועד ליום שבו יצאתי את דפנה.

זה היה רפי. פגשתיו שנית ליד השולחן, בארוחת-הערב, ושמעתי מפיו כמה וכמה עצות, אשר הצילוני ממוקשים רבים בסביבתי החדשה. סבורני שנחלץ לעזרתי רק מפני שהייתי חדש במקום; אבל אני נקשרתי אליו למן הרגע שראיתיו ואני משעשע את עצמי במחשבה כי הייתי מבקש את קרבתו גם אלמלא נהג בי מנהג אבירים.

בבוקר יום המחרת העירני שומר-הלילה, שהיה דופק על דלתות צריפינו בשעה ארבע וחצי בבוקר. סמוך לשעה החמישית יצאתי לחצר והלכתי לעבר בתי-השימוש. תור ארוך נתמך ליד כל אחד מבתי-השימוש כפולי-הדלתות, שלא היו אלא מבני-פח מותקנים על-גבי בור, שנכרה באדמה השחורה. ריח איום עמד שם ולהקות של זבובים ירוקים זמזמו סביב מבעוד בוקר. ואז שבתי והרגשתי מגע יד על מרפקי. רפי בא ומשכני הצדה והתחיל מפסיע עמי לעבר השדה. הוא הסביר לי כי עשיית צרכים במקום אשר כזה היא שערורייה מדיצינית וסאניטארית; הוא, שבקרוב ילמד רפואה באוניברסיטה, עתיד להתריע על כך במשרד-הבריאות הממשלתי. ומכל מקום יש לו פתרון זמני לבעיה: אין כף-רגלו דורכת במקומות הללו ובכל בוקר הוא מפליג אל השדה, ובין השיחים מצויים מקומות-סתר היפים לאותה מטרה.

מאז היינו יוצאים יחדיו, מדי בוקר בבוקרו, מרחיקים לכת אל מעבר לפלגים. כל אחד מאתנו היה מוצא לו עד מהרה מקום של מסתור. מקפידים היינו שלא להיראות זה לפני זה, כדי שלא לגרום ביזיון לנפש המרגשת, אבל מצד שני לא רחקנו זה מעל זה יותר מדי, כדי שנוכל להמשיך בשיחה שפתחנו בה כשהיינו הולכים אל השדה.

משער אני כי אין זה נאה להסמיך מעשי יום-יום של הגוף לתחושות אחרות, מעולם הנפש וההרגשה; אבל מה אעשה, אם זכרם של הבקרים הללו נשתמר בלבי כזיכרון שכולו מחמדים והמיית-נפש? אם החיים עצמם אינם מקפידים להפריד בין גוף לרוח, מי אני שאנסה לחולל הפרדה זו, בניגוד לאמת ובמהופך לעובדות?

אחרי יום-העבודה היינו רוחצים בדן, כמסופר, ואחר-כך היינו סועדים בחדר-האוכל של הקיבוץ. את הערבים בילינו בלימוד הלשון הערבית, בהאזנה לתקליטים (ביום שנועד לכך בחדר-התרבות של הקיבוץ) ובשיחות-רעים ליד המדורה. מעשה המדורה היה עניין לעצמו, ועיקרו – גנבת שפן או תרנגולת מן הקיבוץ השכן, קיבוץ דן. (הקפדנו שלא לגנוב מקיבוצנו שלנו, בתוקף חוק-הגינוּת בלתי-כתוב.) המומחה להתקנת תרנגולות היה נער ספרדי שנתכנה, משום-מה, בשם בֶּרֶל’ה. הוא היה מהיר במריטת הנוצות וכן ידע להפיק כמות עצומה של מרק גם מתרנגולת אחת ויחידה, שהיתה מתבשלת בתוך גיגית, אף היא משוכה ממטבח הקיבוץ. ואילו בהתקנת שפנים הוכחתי אנוכי את כוחי, למרבה התמיהה. ועד היום לא אדע מנין נטלתי מומחיות זו.

בהתקנת המדורה עסק נער תימני, שרעבי שמו, ובשעת מעשה היה נותן קולו בשיר ובני החבורה היו מתופפים על-פני פח של נפט ועונים אחריו במקהלה.

“מִן הַמִדְבָּר – –”

היה שרעבי נותן קולו בשיר ועיניו העצובות תלויות בשמים.

“הוֹ – הוֹ – – –”

היו הכול עונים בקול מהמה וצרוד.

"עָלִי – אִי – נוּ – – – "

היה שרעבי מושך ושר.

“הוֹ – הוֹ – – –”

ענו הכול במקהלה.

ופעמים היה רפי שולף הארמוניקה-של-פה מכיסו ופוצח בנגינת-ריקוד מזרחית, שהיה גודש לתוכה לחנים מכל הבא בפה ונוסך עליהם מרוחו.

ואז היה ברל’ה תופס בידי ומושכני אל מרכז המעגל, סמוך לגומה שבתוכה בערה המדורה, כשהבחורים יושבים סביב, והיה יוצא עמי במחול. הוא היה מפרכס כנגדי פרכוסי ריקוד-בטן ומנענע באגן-הירכיים ואנוכי הייתי שועט סביבו כתיש מיוחם, מבקש כביכול לכבשו לעצמי, כשהוא שומט עצמו מפני בנענועי-חן מתועבים למראה.

על המדורה נתבשלו, באותה שעה, שפן ברוטב או תרנגולת במים ומפעם לפעם היינו מפסיקים מן הריקוד, באים להציץ בתבשיל ומיד שבים אל הריקוד, שלא פסק עד לשעה שבה היה הכול מוכן לאכילה.

הזלילה נערכה מתוך סדר מופתי ומתוך משמעת גמורה. מטעמי כבוד ונימוס היינו קוראים למפקד המחלקה שיבוא ויאכל עמנו. היתה בו תבונה ומידה של הגינות שלא לשאול אותנו למקור הבשר והנזיד, והיה לועס מנתו בשתיקה.

בלילות אחרים, כשהרגשתי כי רפי נתעלם מן העין, הייתי הולך לחדר-התרבות החשוך והריק (יום שהקיבוץ לא הכריז עליו כ“יום-תרבות”, לא בא כמעט שום איש לחדר העזוב) וקול צליליו של פסנתר היה עולה באוזני. רפי היה מאמן שם ידיו על המנענעים.

במעמד אשר כזה אמר לי פעם:

“אלי, אין לך מה לעשות עם עצמך? רק מוסיקה חסרה לך?”

ואנוכי נבהלתי למשמע הכינוי שבו כינה אותי; שכן עד לאותו יום קראו לי הכול, בדפנה, בשם אליקום. והנה כיוון רפי לדעתו של יואל ואף הוא פנה אלי בלשון אלי. במקום אחר כבר אמרתי את שהיה לי לומר בעניין זה.

כשתמו שני השבועות שהיו מיועדים לעבודה, החלו שני השבועות האחרים, שהיו קודש לאימונים. כאן למדתי לראשונה קפ"פ (קרב פנים אל פנים, שהוא קרב מקלות-עץ, נוסח רועי-צאן) וכאן השתתפתי במסעות לתוך ארץ סוריה.

עם חשכה היינו יוצאים, בחגור מלא, רובינו על כתפינו והילקוטים על הצד; תחילה היינו צועדים לאורך הדן, עד תל-אל-קאדי, הוא תל-דן. שם היינו חוצים את כביש-הגבול ורגלינו דרכו על אדמת-נכר. בצדו הצפוני של הכביש זרמו מים רבים ועליהם פרשו שיחי-פטל את ענפיהם הקוצניים. הפטל של סוריה היה גדול יותר ועסיסי יותר מן הפטל שצמח על גדות הדן, בעברו הארץ-ישראלי; וזה למרות שרק ארבעה מטרים של כביש הבדילו בין שתי הארצות.

משם היינו הולכים לעבר מפל הבאניאס והיינו חוצים את הנהר, בנעלינו ובסגינינו; רק את הרובים והתחמושת הניפונו באוויר, מעל הראש, למען לא יירטבו.

וכך, רטובים ונוטפים מים, היינו מהלכים כל הלילה לרגלי החרמון, מכתרים כפרים רדומים ועוקפים משמרות של צבא. ולעת בוקר שוב דרכו רגלינו בארץ-ישראל.

פעם אחת הקדמנו לשוב לפני עלות השחר ובלב המפקד נתעורר רצון לנסות את כוחנו בפעולה. באנו אפוא אל גדר-התיל של קיבוץ דן, הסירונו את שער-העץ מעל ציריו ונשאנו אותו אל חדר-האוכל של הקיבוץ ושם הנחנו אותו, כשהוא חוסם את הכניסה לאולם.

בבוקר ראו אנשי דן את שעוללו להם והיתה שם מהומה גדולה ומיד נתקיים בירור נוקב עם האחראי על השמירה.

ביום השבת, הוא יום המנוחה, נצטווינו לערוך ניקוי יסודי בצריפינו והיינו מפרקים מיטותינו, נושאים את המזרנים אל אור-השמש ומנערים את השמיכות. כשנטלתי את מזרני שלי מעל למיטה נתברר לי כי מזה שלושה שבועות היה נחש צפעוני מקופל מתחת למזרני וישן עמי במיטה את שנת החורף שלו.

הרגתי אותו במכת-מקל אחת, לפי כל כללי הקפ"פ, ולא החטאתי.

במכתבים שהייתי מקבל מאמי התחילו מופיעות רמיזות, הולכות וגוברות, על קשיי הפרנסה בבית ועל כך שהגיעה שעתי לחזור ולסייע בממון.

באותו פרק-זמן נתבשר העולם כי הגנראל הגרמני רומל הוּבס במדבר המערבי וכי חלפה הסכנה. שוב לא יפלשו הגרמנים לארץ-ישראל; ואם כן הדבר – אמרתי בלבי – למה אסרב לאמי ולא אבוא לעמוד לימינה בצוק העתים?

מצד שני רחצה נפשי בעדנים במקום ההוא וכל יום היה מביא בכנפיו מין חיזוק חדש לאופן עמידתי על-פני האדמה ובקרב האנשים היושבים עליה. אלא שידעתי כי אין אני רשאי לרצות בטובת עצמי ולהתעלם מאמי. במכתב אחד מן הבית נאמר לי כי סבתא חולה; ובמעומעם חשתי כי בדרך זו רמזה לי אמי שסבתא נפטרה מן העולם.

אמרתי למפקד כי אני מבקש לחזור לביתי. הוא הביט בי שעה ארוכה מתוך חיוך של שאט-נפש ולבסוף אמר שאין שום אדם עוצר בידי מלערוק. יצאתי מלפניו נעלב ונזוף ובערב שׂחתי לרפי את שבלבי. הוא אמר כי אני רשאי ללכת וכי מצפוני יהיה נקי מכל רבב.

רפי העדין והטוב נטל לו חופשה של כמה שעות ונלווה אלי באוטובוס שלקחני לטבריה. שעה ארוכה היינו שותקים, אבל כשטיפסה המכונית על הרכס שממנו נשקפת הכנרת, לאחר שחלפנו על-פני ראש-פינה, אמר:

“שים לב, אלי. כשאתה נוסע מן השפלה אל ההר, נדמה לך שאתה נוסע לקראת פגישה. אתה חודר אל תוך ההרים, כאדם החותר לבוא אל גופה של אהובתו… אבל כשאתה יוצא מן ההרים אל השפלה, אתה כמו אחד שחוזר מפרידה עצובה… אתה מוציא עצמך מזרועותיה ומסתלק… שים לב, ותיווכח שאני צודק.”

בוודאי שרפי צדק. כתמיד. ואם ישאלני אדם מי היה נבון יותר – רפי או יואל – אומר כי יואל היה דומה לי יותר מדי, בכמה פרטים, ובכך טמון חסרונו…

שלום לכם, יואל ורפי, שלום לעולמי-עד. כמה צר שאין בי אמונה תמימה בעולם הבא ובכלל. הן יכולים היינו לחזור ולהיפגש, אילו היו פני הדברים אחרים. כמה טוב היה אילו חזרנו ונפגשנו – שלושה אנשים שכמוֹתנוּ, אם מותר לי לראות את עצמי כאחד מכם.

15. אצל ליפּצ’יק    🔗

כששבתי הביתה נודע לי כי אמנם מתה סבתא שלי ואני הלכתי עם אמי אל קברה, ביום השלושים, ובבית-העלמין שכרנו חזן שהתפלל על הקבר “אל מלא רחמים” ושאר תפילות, בחיפזון ומתוך ערבוב ומהומה.

בלי לאבד הרבה זמן ניגשתי למצוא לי עבודה כלשהי. מצבנו היה בכל רע. מפי אמי נודע לי, כי קרובה היתה למכור את עגילי-הזהב שהשאירה סבתא אחריה, אבל עכשיו, שחזרתי, אפשר שיעלה בידה לשומרם בחיק המשפחה. עגילים מכוערים היו, אבל עשויים זהב טהור וכבדים במשקל.

הלכתי אצל כמה מַכּרים של אבי המנוח, אבל לא היה להם מה להציע. אף אמי סרקה את בתי השכנים וסיפרה כי שבתי מן המלחמה ואני חזק ומחושל, מוכשר לכל עבודה. רבים היללו אותי באוזניה (כפי שסיפרה לי אחר-כך) ושיבחוני על שנחלצתי לעזרת העם, אבל לא היו יכולים להושיע אותי במשרה כלשהי. המצב הכלכלי בעיר היה בכל רע וכל איש עשה לביתו במסתרים, מאחורי מנעול ובריח.

כך חלפו ונקפו כמה שבועות. וכשם שמצבנו היה בשפל המדרגה כן נתדרדרו היחסים שבין היישוב העברי לבין האנגלים. מיום שסרה סכנתו של הגנראל רומל חזרו אנשינו לתבוע מידי האנגלים עלייה חופשית ומדינה עברית, כאילו היו האנגלים חתומים על כל ההבטחות הכתובות בתנ"ך. כן היו אנשינו מנסים להקים יישובים על האדמות שקנינו מידי הערבים, ושהאנגלים לא הרשו לנו לעבד אותן.

מאחר שהייתי מחוסר-עבודה עשיתי זמן רב בקריאת עיתונים, ליד הקיוסקים, ומן העיתונים למדתי לדעת (לפי רמזים מסוימים) כי אנשי הפלוגה שלי בפלמ"ח משתתפים בכמה מן הפיצוצים והחבלות שאירעו באותם הימים במִתקני-הרכבת של הממשלה.

כשניים-שלושה חודשים עברו מאז חזרתי הביתה, כשהגיעתני הידיעה על מותם של רפי ויואל. היה זה בדיוק באותו יום בו מכרה אמי את עגיליה של סבתא לדודתי, היא הדודה שהיתה ידידתו של בוראשווילי הבכור.

יצאתי אל מחוץ לעיר, אל חורשת בית-הקברות של שרונה הגרמנית, ועמדתי שם, בתוך שדרה של ברושים עתיקים, ובכיתי רובו של הבוקר. אחר-כך שכבתי בין המצבות ונרדמתי.

כמה שבועות לאחר-מכן נזדמן לביתנו אותו קצין אמריקני שהיה פרופסור ומנהל מוזיאון וקנה מידי את שלושת הפסילים ששרדו אצלי מכל החיות שעשה לאפי לכבודי ב“מאה וארבע”.

אמרתי לאמי כי לפחות מחצית הכסף יש להותיר למען לאפי, כדי שיבוא על שכרו, כשאפגוש בו. אינני יודע אם קיימה את בקשתי.

התחלנו רואים מזונות על שולחננו והבושה שהיתה מכסה את פני, בקומי בבוקר ממיטתי, פחתה מעט. ואז, מקץ כחצי שנה מיום שובי מן הפלמ"ח הביתה, שעה שחרפת-הרעב רחקה מאתנו, באה לידי משרתי האחרונה, זו שממנה הגעתי לכאן, אל בין כותלי בית-האסורים.

מידי אמי באה לי המשרה הזאת, לאחר שהשתדלה למעני אצל מַכּרים וידידים, אשר הם מצדם השתדלו אצל בעל-העסק.

היה זה עסק של חייטות, עסק גדול וענף, שבו עבדו כמאה בני-אדם. הכול היו גוזרים, תופרים, אורזים ומשלחים מדים של צבא בשביל האנגלים.

מקום-העבודה השתרע על-פני כמה וכמה מחסנים, בעומקה של חצר ישנה ומאובקת, מעבר לפסי-הרכבת. בעל-העסק היה איש צעיר לימים, אבל קירח ושמנמן, בעל מזג בלתי-שקול, שהיה עליז ופטפטני לעת בוקר ונהפך להיות קנטרני ותוקפני לעת הצהריים. שמו היה מר ליפּצ’יק והוא היה מבני עירה של סבתא שלי, בגולה.

הוא הקביל את פני ברעש גדול ובמין שמחה שלא במקומה והיה מטפח על שכמי ומכנה אותי בשם חייל אמיץ ואומר לי כי יחדיו נכה עתה בגרמנים מכה גדולה; וכי אל לי לזלזל בכוחם של מדים צבאיים, שהם גורם ממדרגה ראשונה בשמירת המוראל של הצבא והקצינים.

מר ליפּצ’יק הפליג כל-כך בשבח תפקידם של המדים, עד שהייתי סבור כי הוא מלגלג עלי. על-כן הפסקתי אותו מדבריו וביקשתי לדעת מה משימה תוטל על שכמי, מאחר שאינני בקי במלאכת החייטות.

הבחנתי כי ליפּצ’יק נעלב. דומה כי מבקש היה שאאזין לדבריו עד תומם. מכל מקום נצטננו פניו והוא העביר אותי לידי גברת אחת – אשר אחר-כך נודע לי כי היא פילגשו ואהובת-לבבו – וזו הביאה אותי בסוד העניינים. כיוון שהייתי יודע קרוא ומכיר את השפה האנגלית ומאחר שדרכי הצבא היו נהירות לפני, חייב הייתי להחזיק בידי את המלאי העצום של הכפתורים הצבאיים למיניהם, כולם עשויים נחושת וארוזים בקופסות-קרטון; כן חייב הייתי למיין ולרשום את מלאי סימני-הדרגה ולוחיות-הכתובות השונות, כולם עשויים נחושת אף הם, ומקורם במתפרה שבמחסני-הצבא שבמצרים ובמאלטה.

"אתה תהיה אחראי,” אמרה לי הפילגש, קֶטי, “שלא יחליפו החייטים את היוצרות ולא יבלבלו את העניינים. כל כפתור על מקומו, זו הסיסמה אצלנו.”

"בסדר,” אמרתי. “תסמכי עלי.”

ובאמת נתכוונתי לתת דעתי על העניין באופן יסודי ולעשות מלאכתי באמונה. כבר ביום הראשון עיינתי בתכולתן של הקופסות והתיבות למיניהן וקניתי לי ידיעה מסוימת על טיב הכפתורים והכתובות, אף שקדתי לזכור את הצירופים המסובכים הקשורים לפרשה זו, שהדיוק בה הוא כלל גדול, לפי שהצבא עומד כולו על דיוקים ממין זה.

עד מהרה נתברר לי כי קטי ואנוכי הננו היחידים במפעל שהלשון האנגלית שגורה בפיהם. מר ליפצ’יק היה מנהל את כל קשריו עם נותני-לחמו האנגלים באמצעות פילגשו, ולפי מה שנתברר אחר-כך לא היתה קטי משתמשת בלשונה בלבד כדי לפלס לפני מר ליפצ’יק מהלכים בקרב הקצונה.

תוך זמן קצר הבינותי כי ליפצ’יק קיבלני אצלו לעבודה כדי שיפחת הקשר בין קטי לבין האנגלים, מפני שכבר היה משוּפע בקשרים ובהזדמנות די צורכו ועכשיו ביקש להקל מעל אהובתו את עול הטרחות.

מטבע הדברים נתגלגלו העניינים כך, שבבואי בבוקר לעבודה הייתי מחליף עם קטי כמה מלים אנגליות, לתפארת המליצה. ומכאן נפתחה עלי הרעה. ליפצ’יק סבור היה שאני מקניטו בכך. מיד שילם לי כגמולי.

“החייל האמיץ אליקום!” היה שואג מקצה החצר, מן הצריף שבו שכן משרדו. “איפה אתה, החייל האמיץ אליקום?”

ואנוכי הייתי עובר במחסנים השורצים חייטים ותופרות לעשרות, טרף למבטי עיניהם. הללו סיגלו לעצמם במהירות עצומה את הרעיון כי אנוכי מתחרה בליפצ’יק על חסדיה של קטי.

הדברים המתרחשים במקומות-עבודה משעממים ונחותים ממין זה, מתרחשים במהירות מסחררת.

כשהייתי מתייצב לפניו במשרדו, היה נותן בי פרצוף מחייך ואומר:

“נו, חייל אמיץ אליקום, מה יש לך לספר לי היום?”

“אין לי מה לספר.”

“שום דבר?” קורץ לי ליפצ’יק, כאילו עשינו יחדיו את הלילה במאורת-פריצים.

"שום דבר,” אני משיבו. “ואם אין לך מה להגיד לי, הניחני לשוב אל עבודתי.”

“מה בוער לך שמה, מה?” היה ליפצ’יק נוקט לשון התבדחות טפלה. “כבר עשית הרבה בשביל המאמץ המלחמתי. הרי היית בפלמ”ח. בטח הרגת המון גרמנים."

אני שותק.

“למה אתה שותק, למה?” נותן עלי ליפצ’יק בקולו. “לא נאה לך לענות כשמדברים אליך?”

אני רואה שכמה חייטים ניצבים בחצר ומקשיבים לשיחה; וכשליפצ’יק מבחין בהם הוא מגביה קולו:

“החייל האמיץ אליקום יקבל אצלנו בקרוב מדים של קולונל… החייל האמיץ אליקום היה החייל האמיץ הכי מצטיין במלחמה… חבל על הזמן שהוא מבזבז כאן, בין חייטים פשוטים.”

דמי קולח ועולה אל ראשי, אבל אני זוכר את אמי ואת התלאות שמצאונו, ואת עגיליה של סבתא, ואני מוסיף לשתוק.

“למה אתם עומדים שם בשקט?” פונה ליפצ’יק אל החבורה הניצבת בחצר ומעוָוה פרצופיה בגיחוכים מתועבים. “למה אתם לא מצדיעים לפני קולונל אליקום?”

למרבה הזוועה נמצאת שם נפש אחת של עבדים נרצעים, ובחור חייט גדול-חוטם נושא ידו אל מצחו ומצדיע.

"אידיוט,” אני נפנה לעברו בזעם.

"הקולונל האמיץ אליקום כועס,” שואג ליפצ’יק בשמחה. “קולונל אליקום, למה לא תוציא את האקדח ותיתן לו כדור בראש, לחצוף הזה?”

אני פונה לצאת מן המשרד והחבורה שבחצר מפזרת רגליה ונמלטת. לאורך המחסנים מביטים בי החייטים מתוך סקרנות ובחדר שבו קטי יושבת אל שולחנה אני צונח וידי רועדות.

בימים ההם כבר הגיעו לאוזני הרבה דברי-רכילות על ליפצ’יק והייתי יודע כי הוא משחד קצינים, מרמה את הצבא, מפקיע מחירים וצובר הון-תועפות, שעה שהאחרים עושים מלאכתם בחזיתות-הקרב. ואילו אנוכי – שמפקדי אמר עלי כי ערקתי מן הפלמ"ח – משרת את ליפצ’יק, מפני שעלי לפרנס את אמי, והנני נאלץ לשאת עלבונות שאפילו מפי מוסא לא הייתי מוכן לשמעם.

“מה הוא רוצה ממני?” שאלתי את קטי.

"שום דבר,” אמרה וצחקה. “בכלל שום דבר. הוא סתם מקנא קצת, הטיפש.”

“מקנא?” קראתי בחמת-רוחי. “על מה הוא מקנא.”

קטי לא השיבה, אך מעקימת חוטמה הבינותי כי היא בזה לי ותמהה עלי.

ובכן, באותה שעה גמלה החלטה בלבי וכבר ממחרת היום שׂוּמה היה עלי לבצעה.

“קולונל אליקום!” שאג ליפּצ’יק בבוקר. “איפה הקולונל?”

בחדר המשרד שבו היתה קטי ממיינת את גלילי-הבד, אשר הגיעו אל המתפרה, היו מצויים עשרות מוטות מעוגלים של עץ, שמסביבם נכרכו האריגים. נטלתי בידי מוט אשר כזה והלכתי אל ליפצ’יק. במוחם של החייטים והתופרות, אשר ביניהם צעדתי לעבר המשרד, הפציעה כנראה מחשבה כלשהי, אבל עדיין לא הבינו את המתרחש.

המוט שבידי היה ארוך ממש כמו מוט-העץ שבו משתמשים לתרגילי-קפ"פ. כשלָפַתי אותו בידי חשתי כי אורכו נאה אבל משקלו אינו מספיק כל-צורכו למטרותי.

אם אומַר כי את צעדי ליוותה מנגינת-שיר עליזה, לא אהיה מפריז. מפני שבאותה שעה, שבה נחרץ גורלי, ידעתי כי במו ידי נחרץ ומרצוני החופשי – זו הפעם הראשונה בחיי.

לא לשווא הייתי בפלמ"ח, לחשתי לעצמי מתוך קורת-רוח. למדתי שם משהו חדש וטוב. האחרים, ורפי עם יואל בכלל זה, השתמשו בידיעותיהם למטרות נעלות יותר, מפני שהם טובים ויפים ממני. אבל גם אנוכי לא אבייש עתה את בית-האולפנא שלי. צועד הייתי בין החייטים לפרוע חשבון ארוך וישן הרבה יותר מזה שאתה מדמה בנפשך, קוראי היקר.

כשנכנסתי למשרדו של ליפצ’יק והוא ראני והבין מיד את הצפוי לו (שכן בעל תפיסה מהירה היה האיש) נתאבנו פניו העגלגלות לרגע, וכשהכיתי במקל על ראשו עמד בוראשווילי הזקן כמו חי לנגד עיני: זה בוראשווילי החנוט, שאמר לי כי האלוהים הוא מעל לכל, ומיד אחריו בא בוראשווילי בתור (ואנוכי לא מחיתי על דבריו בימים ההם! איזו בושה! איזו כלימה!).

כשהוספתי להנחית מהלומותי על ליפצ’יק (שביקש לזחול אל מתחת לשולחנו, ואנוכי שלפתיו משם והפלאתי מכותיו) נתחלפו לי פניו בפרצופו של קולץ, אותו מַלווה-בריבית מאוס שהוריד את שׂיבת אבי ביגון שאולה. אחר-כך הכיתי את ליפצ’יק עצמו ובאותה שעה ביקשתי לדעת מה תהיה דעתו של רפי על המעשה; ומיד ידעתי כי דעתו תהיה נוחה ממני.

אותה חבורה של חייטים שניצבה ביום הקודם בחצר נאספה שם גם עתה; ואותם גיחוכים נשחתים היו מרחפים על-פני כמה מן הפרצופים. איש לא נחלץ לעזרתו של ליפצ’יק, עד שלבסוף באה קטי, התבוננה זמן-מה במעשי (לכבוד הופעתה ביצעתי כמה מכות מסובכות מן הרגיל, מצד הכתף ומצד העורף, ככל שלמדתי בדפנה) ובלי להיחפז – בטוח אני שלא נחפזה יתר על המידה – הלכה אל הטלפון להזעיק את המשטרה.

בבית-האסורים לא עברה עלי גם שעה אחת בלי שאחוש כמה טוב היה המעשה שעשיתי וכמה יפה עשו המשטרה והשופטים בכלאם אותי במקום שקט זה, שבו אני מרבה להרהר בכל הקורות אותי, ושבו ניתן לי לרשום, לפי עצתם של כמה מיודעים הבאים לבקרני, את השורות האלה.

בקיר תאי מצוי צוהר קטן, בסמוך לתקרה; עד לשעת השקיעה ממש חודר האור לתוך החדר ואני מסוגל לכתוב מזריחה ועד שקיעה, יותר משתים-עשרה שעות ביום.

וגם כשהאור בצוהר נעשה קלוש ביותר ואין בו כדי להאיר את הנייר שלפנַי, עדיין הוא הולך ומאיר; ואפילו בלילה אני רואה אור כוכבים וירח על-פני השמים. כשאצא מכאן אהיה אדם אחר.

 

בסוף מערב    🔗

א    🔗

עת רבה – כמעט עשר שנים – חלפה מאז ישבתי בבית-האסורים, בעוון המכות שהכיתי את מעבידי, את ליפצ’יק החייט. אם אני מהרהר באותה פרשה אין לבי נוקפני ואינני מתייסר בייסורים של חרטה. אבל גם השמחה שהתחוללה בראשי בימים ההם, לרגל מעשה-הנקמה, אף היא חלפה ונגוזה.

כמה נשתנו העניינים! ושמא לא העניינים נשתנו, אלא אני הוא שחל בי חילוף-מוחין? לשעבר, בעודי צעיר לימים, סבור הייתי שאם אני עושה מעשה או אומר דיבור, העולם עוצר ממהלכו ומטה אוזן; ואם היו מעשי יפים ודיבורי נאה, העולם מחייך וחוזר לעיסוקו. לא היו מעשי יפים, חלילה, העולם חוזר לתוהו ובוהו.

לשעבר, כשהודעתי קורות חיי בספרים, ראיתי עצמי עורך מלחמות על מעשים שלא ייעשו ומוקיע רשעים בשער-בת-רבים. עכשיו, כשאני מוסיף ורושם רשימותי, הריני בעיני עצמי כתינוק שהזקין, שופך מרי-שיחו בחיק אמו. מה גם שאמי מתה עלי מכבר ועשיתי לי הרגל לראות את העולם כאילו הוא חיק רחום, שאף אם אינו נפנה להאזין לי, מכל-מקום איננו נוזף בי כשאני מיבב, תיפח רוחי!

אותן עשר שנים שעליהן אני מבקש לעבור עכשיו בשתיקה כמעט גמורה, אפשר שאף הן ראויות להיכתב בספר, ממש כפי שראויה לכך השנה האחת והיחידה שעליה אספר כאן, השנה הנפלאה והנוראה מכל שנות חיי. השד השוכן בתוכי תופסני בגרוני וכופה אותי לצווח בפרהסיה דברים שאין בהם כדי להוסיף כבוד לבית-אבא, ואילו דברים שצאצאי עשויים אולי להתנאות בהם, אם יהיו לי צאצאים, שתיקה נגזרת עליהם, מחמת טעמים שאווילותם לא נעלמה ממני; ובייחוד מחמת הדחיפות והבהילות לפרוק מעלי מוראו של כאב, שאם לא אזעק אותו יטריף עלי את דעתי.

וכדי שיהיו הדברים סדורים ומסתברים אַרצה בקיצור נמרץ את שראוי לקורא לדעת, בטרם אביאנו בסוד דברים שאמנם לא ראוי לו לדעתם, אלא שהכרח לי להקיאם מקרבי.

הקיצור: כשיצאתי מבית-האסורים, לפני כעשר שנים, נשתנה יחסם של הבריות אלי מן הקצה אל הקצה. לפתע נעשיתי אדם חשוב ורצוי שהכול שוחרים קרבתו ומבקשים לשתפו בסוד העניינים הגדולים המנסרים בעולמנו. עד מהרה גם הבינותי לפשר התופעה. עילת ישיבתי בבית-הסוהר נשתכחה מלב. לא הייתי, חלילה, נער-חייטים שקם על מעליבו להכותו במקל, אלא הייתי אחד האנשים שישבו בכלא בימים הגדולים שבהם כל בחור וטוב, כל מרדן ואיש-מחתרת, כל מתנקש פוליטי וקוטל-אנגלים יושב בבית-הסוהר וישיבתו מהלכת לפניו כהילה על ראשי קדושים. כל אימת שראני אדם, בימים ההם, היה תר כמדומה בעיניו ומתאמץ לקלוט אותה הילה; שאם לא כן, מה טעם חקרוני הכול למעשי? וכשהרציתי תולדות המעשים היו הבריות מחייכים ואומרים: אמנם כן… אבל את העיקר אתה מסתיר…

לא הסתרתי דבר וכמעט שנתגלתה ערוותי, עד שלמדתי לחייך עם הבריות בצוותא ולשתוק אותן שתיקות שבאמת אין מאחוריהן ולא-כלום, אבל הכול יורדים לסופן, כביכול. ומשעה שלמדתי לשים מחסום לפי פסקו כמה מצרותי ונפתחו לפני צרות גרועות מהן. אך מוטב שלא אקדים את המאוחר ואספר דברים כהתרחשותם.

שלושה מאורעות מכריעים נפלו בחיי. הראשון – מות אמי; השני – קץ מלחמת-העולם השנייה; והשלישי – מלחמת-העצמאות ותקומתה של מדינת ישראל. מן הראשון יצאתי יתום, איש בודד בעולם. מן השני – שיכור כלוט, מפני שכל בעל מסעדה שבתל-אביב כיבד את אורחיו בכוס קוניאק, חינם אין כסף. ואז השתכרתי בפעם הראשונה בחיי, אך לא בפעם האחרונה. ומן השלישי יצאתי בעל-מום, פצוע כמה וכמה פצעים, פנימיים וחיצוניים. ופצעים אלה זיכו אותי בתעודת נכה-מלחמה (כניסה ללא תור לקולנוע ולאוטובוס וכן זכות עמידה בתור לקבלת קצבה ממשלתית, אחת לחודש) וכן הביאו לי הפתעה נוספת. כשם שישיבתי בבית-הסוהר נהפכה לי ממכשלה ליתרון כן נהפכו הפצעים המלחמתיים ממום ללוויית-חן, כביכול.

בתום מלחמת-השחרור היו דלתות רבות כל-כך פתוחות לפני, עד שסכנה ממשית נשקפה לי כלאותו חמור של בּורידאן, שלא ידע להחליט אם יאכל מאבוס ימין או אבוס שמאל וסופו שנתפגר.

מסתבר שלא הייתי חמור גמור, ועד מהרה דחקתי את זרבוביתי לתוך אחד הפתחים ומצאתי את עצמי משתלם בקורס של מורים, על חשבון המדינה.

מכאן ואילך נפתחה עלי דהרה מטורפת של מאורעות ומעשים, ואם לא נעשיתי ראש הממשלה או, לפחות, שר בישראל, הרי זה בזכות קורטוב של פחד – ואם תרצה לומר, יראת-החטא – שנשתיירו בי מגלגולי הראשון. ומעשים שהיו כך היו: מן הקורס למורים משוּני ומשכוני להיות מנהל בית-ספר ביישוב-ספר נידח, סמוך לקלקיליה. אב קנאי ושוחר-מדנים, שרגז עלי משום שהוצאתי את בנו מן הכיתה ליומיים, הטיל פטיש בראשי והביא בכך את הקץ על הקאריירה הפדאגוגית שלי. לאחר שיצאתי את בית-החולים נתמניתי סגן-מנהל בחבל-הפיתוח הדרומי. כשפרצה שם שביתה וכל תושבי החבל עלו לירושלים, להתגורר באוהלי-שמיכות מול משרד ראש הממשלה, נותרנו – המנהל ואנוכי – כחודש ימים במקומנו, מצפים להוראות מן המרכז. אחר-כך, כשחזרו התושבים למקומם, נתברר כי את מבוקשיהם הרבים לא השיגו, אבל כדי להפיס את דעתם סולקנו, המנהל ואנוכי, ממשרותינו. המנהל נתמנה ראש-אגף במשרד-האוצר ואני נשלחתי להשתלמות באנגליה.

מקץ שבעה חודשים חזרתי לישראל וזמן-מה שימשתי יועץ בלתי-מוגדר לכמה עניינים של התיישבות ומִנהל. עד מהרה הודיעוני כי מחמת קשיי סיווג אהיה עובד בינתיים כמדריך לתיירים. לשם כך עברתי קורס-נהגות ובערבים הייתי משתלם בשיטה חזותית-שמיעתית כדי לשפר את מבטאי באנגלית. באותו פרק-זמן שכר אותי רואה-חשבון אחד להיות לו עוזר במילוי טפסים של מס-הכנסה ללקוחותיו. הוא לא הסתיר מפנַי את סיבת הדבר: קשרי עם כמה פקידים בכירים באוצר, שהיו חברי לנשק במלחמת-השחרור, הם שגרמו לכך. ובעוד אני יושב אל ההגה בבקרים, לומד אנגלית בערבים ומקבל משכורת שנייה, מידי אותו רואה-חשבון, הגיעתני הבשורה כי מעשה-הסיווג שלי נסתיים ובכך בטל המינוי לשמש מדריך לתיירים, ואני נקרא אחר כבוד לשאת במשרה באחת השגרירויות שלנו.

לא אלאה את הקורא בפרטים הנוגעים למשרה, שאין לי זכות להרחיב עליה את הדיבור, ואציין את שלבי העליות והירידות בסדר כרונולוגי: מקץ שנה וחצי שבתי לישראל. חצי שנה הייתי אפסנאי של אספקה משרדית בחברת-המים הממלכתית ומשם עברתי לנהל את לשכת-המודיעין העירונית בתל-אביב, בה מסרתי לכל דורש פרטים על אפשרויות השיכון והחיסכון לבניין. עת קצרה שימשתי בתפקיד דומה בתחנת-האוטובוסים המרכזית שבתל-אביב, ואז בא המשבר: נלקחתי לשיחה עם אדם אחד שהסביר לי כי אני מתדרדר ויורד מפני שלא נתתי דעתי להזדהוֹת הזדהוּת פוליטית. באותו מעמד הוצע לי להזדהות, ואנוכי סירבתי, בייחוד מפני שלא הייתי סבור כלל כי אני מתדרדר. אדרבה: דעתי היתה נוחה מן המתרחש, שכן לא ידעתי אף רגע של שעמום. אבל האיש עמד על דעתו והציע לי לנסות כוחי בעבודה ארגונית לקראת הבחירות, עבודה שתיעשה בקרב האוכלוסייה של פרברי-העוני העירוניים. עניין זה קסם לי מאד ואנוכי חתמתי על טופס קטן ולמחרת היום קיבלתי רכב, בדמות ג’יפּ חדש שצבעו אפור-נוצץ, וכן קיבלתי תקציב אש"ל, פנקס לקניית בנזין ושמן, עם הנחיות נדיבות להוציא כסף כראות עיני כשהעניין והשעה מחייבים זאת.

באותו פרק-זמן נתגלה בי כשרון להמציא מיני סיסמאות של בחירות, אשר לבם של יושבי הפרברים הלך שבי אחריהן; ומיד הציע לפני עיתון המפלגה לשמש בו כתב לעת מצוא. וכך הייתי שואב מלא חפניים כסף מעודפי אש"ל ובנזין, משכר סיסמאות, שבא לידי בסכומים מפתיעים, ומשכר-סופרים באותו עיתון. יום אחד זימן אותי העורך לחדרו והודיעני כי סכנה של דפלאציה מאיימת על המדינה, וכי אני נקרא לכתוב שורה של רשימות באותו עניין.

כששאלתיו לפשר המִלה דפלאציה הרצה לפני העורך בקצרה על תולדות הכסף בעולם, על סחר-החליפין בשחר ההיסטוריה האנושית, על הצורה שבה נקבע מחירו של מוצר, כתוצאה מחלוקת הכסף שבמדינה לכמות הסחורות שבעין, וכו' וכו'. מקץ רבע שעה יצאתי מחדרו, ומאחר שכוח-הזיכרון שלי חזק זכרתי – בתוך השעתיים הבאות – כל מה שאמר לי ופלטתי שלוש רשימות: בראשונה סיפרתי את סיפור גלגוליו של הכסף, בשנייה הרציתי על מבנה-האוצר הממלכתי במדינות המודרניות, ובשלישית יצאתי באזהרה חמורה ובדברי-נבואה קשים וקודרים על העננים המצטברים באופק מדינתנו, הדוהרת לקראת דפלאציה או – לא אזכור כיום אל-נכון – אינפלאציה.

מקץ יום אחד שכחתי את כל שלמדתי מפי העורך, וכבר הייתי שקוע בסדרת רשימות בגנותה של השירה המודרנית. דברים אלו הגיד לי העורך הספרותי של העיתון.

והנה, כשבוע לאחר שנתפרסמה הרשימה השלישית שלי בענייני ממונות, קיבלתי מכתב מן הפקולטה למשפט ולכלכלה ובו כתב אלי הדקאן שקרא בעיון נמרץ את סדרת הרשימות, נדהם מעומק הניסוח ומחריפות תיאור המצב והביע את הסברה כי מאחורי הכינוי “משקיף כלכלי” מסתתר בוודאי שמו של אחד המומחים המשובחים לענייני מטבע וכלכלה. הקיצור: הוצעה לי הקתדרה לכלכלה ופינאנסים. בהלה נוראה אחזתני וידעתי שהגיעה שעת-מפנה בחיי.

באותו יום עצמו, כשהייתי יושב בחדרי שעל הגג, אשר מחלונו נשקף הים ומתחתיו מהלכות, ביום, מכוניות של שגרירויות זרות ומכוניותיהם של תיירים המאכלסים את בתי-המלון שבסביבה, ובלילה משוטטות שם זונות שסרסוריהן צופים בהן מבתי-הקפה הקטנים שבפינות ומכניסותיהם האפלות של בתים אכולי מלח וטחב – באותו יום עצמו נתתי עיני על סביבותי לערוך את חשבון עולמי. מצאתי שחדר זה, בו אני שרוי זה שנתיים, אין בו כל פסול ואני רשאי להיוותר בו ולהתגורר בו כמימים ימימה, אלא שמכל שאר הדברים חייב אני להימלט מיד. ירדתי אפוא אל אחד מבתי-הקפה וצלצלתי לשלושה מקומות: אל המפלגה, אל מטה-הבחירות ואל מערכת העיתון.

כשהנחתי את שפופרת-הטלפון מידי הייתי מעין אדם חדש. כלומר: הייתי מוכן להיות אדם חדש. כיוון שיצאתי נקי וריק נתפנה מקום בתוך מעי לקלוט את החיים החדשים.

ב    🔗

ניצב הייתי על רגלי, מול החלון שבחדרי, מביט אל הים. מתוך חדרי לא ניתן לראות אם הוא סוער או רוגע, שכן גבעה של כּוּרכּר הסתירה את קו החוף מעיני ומבטי פגע במשטח מים שהוא רחוק מכאן כמה מאות מטרים. באותו מקום היה הים מרודד ושוקט תמיד. ומכאן נובע כוחו של מראה הים שמחלוני לנסוך שלווה בלב, שכּן לעולם לא נשתנה שם דבר, על-פני המים, שאוויר מאובק מרצד על-פניהם ואופק קבוע ואיתן מסיים את גבולם ומביאם אל סף השמים. ואם נשתנה צבע המים הרבים, ופעמים חלפו על-פניהם כתמים אפלים של מצולה, לא ידעתי אם ממש רואות עיני או שזוהי חזות פנימית, המשקפת חשכה שבלבי, שאף היא חולפת ובאה לרצונה.

בעמדי אל מול החלון היה מוחי רוחש מחשבות. הנחתי להן לחלוף על פני כבתהלוכה, ואם נראתה לי אחת מהן ראויה לבדיקה, הייתי מעכבה ומתבונן בה מקרוב. זוכר אני כמה מאותן מחשבות. תחילה צצה ובאה לפנַי הצעה לחזור על דבר שכבר נוסיתי בו לפני למעלה מתריסר שנים – לשגר מכתב לעירייה ולהציע את עצמי כמטאטא-רחובות בלילה. בימי-נעורי היה לי לדוגמה מלומד אחד מבני-עירנו שביקש לעצמו מלאכה המותירה לאדם שהות להרהר הרהוריו. מחשבה זו נראתה לי עתה כיוהרה מצדי. אדם שרק תמול שימש בעבודת-הציבור וניצב במרכז ההתרחשויות החברתיות של האומה, אם הוא משים עצמו מטאטא-רחובות מיד כל העיניים נפנות לעברו והכול מבקשים לפרש מעשיו ולעשותם כמין חומר או סמל. והרי אני ביקשתי להעלים עצמי מן העולם!

ובכן, הוספתי ללטוש עיני אל חשכת-האוויר העכורה שעל-פני הים ולהניח למחשבות שתצעדנה לפני, מהן עירומות כביום היוולדן, מהן מלובשות ומוסווֹת, כמתכוונות להערים עלי ולשטות בי. מחשבותיו של איש, לא כולן שלו הן; ואותן שבאו לפנַי מלובשות, ידעתי שהן שלוחותיו של השד שביקש להתקלס בי בגלגולי הקודם. אף לאלו הנחתי לעבור על פנַי, ושיוויתי לעצמי סבר של תשומת-לב מנומסת, אף שבלבי הייתי קצר-רוח, מצפה לאותן שתבואנה במערומיהן.

אינני זוכר כמה ימים ניצבתי כך אל מול פני הים, אבל אותה הארה שבאה יום אחד לא מכוח המחשבות באה, אלא מכוח מראה-עיניים. וזו תמיהה בפני עצמה.

כבר רמזתי קודם-לכן שברחובי היו מצויות כמה שגרירויות. מקץ ימים אחדים של צפייה לעבר הים נשרו עיני אל הרחוב שמתחתי ונפלו על שלושה שלטים של נחושת, קבועים בפתחי שלושה בתים. קראתי בעיון את הכתוב בשלטים והתעכבתי על שגרירותה של ארץ צפונית, אשר מכל השלוש היתה שרויה במרחק הגדול ביותר מארצנו. באותה שעה שב הקול לדבר אלי ואמר: אדם שתקף עליו יצרו ילבש שחורים וילך למקום שאין מכירים אותו. משמע שעליך ללכת אל הרחוק שבמקומות ואל הנידח שבהם. ואין לך הליכה יפה יותר מהליכה שכולה סמל. משמע, אם תקום ותרד בספינה, או תעלה במטוס, לנוס על נפשך, סופך שאתה נתפס, כיונה הנביא בשעתו. אבל אם תרחיק לכת בלי שתמוש ממקומך (רק תחצה את הרחוב שלמטה) לא ישגיחו בך וסופך מתעלם מן העין.

ירדתי אפוא מחדרי שעל הגג ובאתי ועמדתי לפני השגרירות של אותה ארץ צפונית ורחוקה. השגיח בי הנהג של השגרירות, שהיה יושב בתוך מכוניתו ומעשן, ושאל לרצוני. פרשתי לפניו את ענייני והוא אמר כי כיוונתי את השעה, ואם אשא חן מלפני המזכירה אפשר שמבוקשי יוּתן לי. מיד יצא מן המכונית והלך אצל השוער, והשוער הלך אצל המודיעין ומן המודיעין יצאה צעירה אחת וציוותני ללכת אחריה. עד מהרה עמדו רגלי בחדרה של המזכירה ונתבקשתי לשבת.

ג    🔗

לפני שנתבקשתי לשבת, בלשון האנגלית, זו הלשון שכל הזרים שבעירנו פונים בה אל הישראלים, נדהם מן הקצב המהיר של ההתרחשויות (שהרי לפני שעה קלה עוד הייתי ניצב בחלון חדרי ומשוטט על-פני הים), קלטו עיני מראהו של לוח-שולחן מבהיק אשר מאחוריו ישבה המזכירה. אלא שמחמת צניעות שבאופי ומחמת נמיכות-הרוח השפלתי את עיני והן דבקו בזוג רגליים מבהיקות בלובנן הוורוד, זוג רגליים עבות למדי, אך מחוטבות בקפידה ובחן רב, ככל שהטבע מסוגל לו כשרוחו טובה עליו. ועוד הבחנתי שכפותיהן של הרגליים הללו השילו נעליהן והיו יחפות ומשחקות זו עם זו בבהונותיהן.

כשישבתי, לבסוף, שוב לא ראיתי את הרגליים, אבל הוספתי להרהר בהן. לפנַי ישבה המזכירה, היא בעלת הרגליים. פניה היו לבנות ווַרדניות, ממש כרגליה, ועיניים כחולות היו לה, גדולות ופקוחות כבתמיהה של פתע. פרצוף-פנים אשר כזה נוהגות הבריות לכנות בשם פני בובה; אלא שהפנים אשר לפנַי היו שונות מפני בובה בכמה וכמה פרטים. ראשית, היו אלה פנים גדולות למדי, פניה של אישה גדולת-איברים, תואמות יפה את הרגליים שראיתי קודם-לכן מתחת לשולחן. ושנית, היו פניה מוארכות, כפני אנשים צפוניים. ושלישית, היו הפנים הללו מעוטרות שׂער צהוב ושופע ששׂיבה זוֹרקה בו, ואף-על-פי שצהובי-שׂער אין שׂיבתם ניכרת כזו של שחורי-שער, מכל-מקום ברור היה כי האישה היושבת לפנַי קרובה לשנתה החמישים לא פחות משהיא קרובה לשנתה הארבעים. וגם פרט זה איננו הולם מראיהן של בובות, כמובן. כל השאר – בוהק שבעיניים וחיוך-תמיד השפוך על הפה ומסביביו, על-פני הלחיים המלאות והחלקלקות – אמנם העלה על הדעת פני בובה, בובה רבת-ניסיון וחכמה, שגם שמץ על ערמומיות ולגלוג שהיו ניכרים בה לא גרעו מן השמחה והתום שהטביע היוצר באותן הפנים לפני כמה עשרות שנים.

ואם הפלגתי בתיאור פניה של המזכירה, חייב אני לחזור ולומר שכל אותה שעה היו הרגליים שנתגלו לי מתחת לשולחן, רק הן לבדן, מטרידות את רוחי. בשבתי אל שולחנה, משים עצמי מאזין לדברים שאמרה לי, הוספתי לתהות בדמיוני על רגליה, כאילו לא פסקתי מלהביט בהן. ואמנם אירע בי הדבר שהוא מצוי בחוקי-הזיכרון של בני-האדם: דברים שקלטו עיני בחטף, שבו עתה ונתפרשו לי על פרטי פרטיהם, ובכלל זה פרטים שלא הספקתי לתת עליהם את דעתי בשעת הסתכלות; אלא שאותם פרטים נרשמו אי-שם בזיכרוני, ועתה שבו ועלו ממקום רישומם. בשבתי מול המזכירה הייתי כאדם המביט נכחו ומאזין לאשר ידובר אליו. אבל באמת היו עיני עצומות, כביכול, ודעתי נתונה לאותן שוקיים לבנות, יחפות, שיחפוּתן אינה עולה, בשום פנים ואופן, בקנה אחד עם חדר-משרדים זה שבו אני שרוי. שבתי ובחנתי את השוקיים בעיני רוחי וגיליתי שבתוך מעמקי הלובן הוורוד משתרגים ורידים כחלחלים, כמעט נעלמים מן העין, שבים ומתגלים ליד סובך הרגל וחוזרים ונעלמים בסמוך לקיבורת. הבהונות הוורודות של רגל שמאל היו מטפסות ומלטפות קיבורת רגל ימין ואחר-כך היו שבות למקומן שעל השטיח ומניחות לחברותיהן שברגל ימין לטפס ולעלות אל מרומי שוק שמאל וחוזר חלילה, בנחת, בלא צל של נתינת-הדעת מצד בעלת הרגליים עצמה; כאילו היו הרגליים בריות לעצמן, חיות את חייהן שמתחת לשולחן בנפרד מן הגוף והראש, הרכונים כלפי ומדברים אלי בניחותא.

אימתי הם נפגשים וחוזרים להיות הוויה אחת, הראש, הגוף והרגליים? – שאלתי את עצמי. וכן ביקשתי לשער מה מעשים הם עושים כשהם מזדמנים יחדיו; מה, דרך משל, יש בכוחה של הזרוע הדשנה, המלאה והעגולה כעמוד-שיש, לעולל לאותן רגליים, או לחזה המבקיע עתה ופורץ אל אותו צד של השולחן שאליו אנוכי מסב?

מן הניסיון ידעתי כי רגליים מעין אלו, החלקות כשיש ודחוסות למראה, הריהן – במציאות – רכות להפליא ומשנות צורתן עד להדהים כשהן נחות אופקית. אלא שלגבי רגליה של המזכירה שבשגרירות נתעוררו בלבי ספקות, והייתי חש צורך דחוף, כמעט בהול, למוש אותן בידי ולתהות על סגולותיהן. כלום קריר עורן למגע? ושמא הוא לוהט, חרף הלובן הצפוני? כלום יגיבו שרירי הרגליים הללו בהתכווצות בנגוע בהן יד, או שמא יהיו נמסות למגע?

לימים, כשזכרתי אותה פגישה ראשונה, הייתי תמה על עצמי שבאותה שעה לא עלתה שום מחשבה זרה בלבי וכל תהיותי היו רצופות סקרנות לשמה, ככל שתיארתי בכאן.

אותה שעה היתה המזכירה מדברת אלי ואני מביט בה, כביכול, ומאזין. אלא שאוזני לא קלטה אף מלה אחת. משסיימה, הניחה שהות של שתיקה בינינו ואני נתעוררתי מהזיותי.

“Young man”, אמרה לי, “מה יש בפיך להשיב? או שמא יש לך שאלות?”

"אין לי שום שאלות,” נבהלתי לומר. “אני מסכים ומקבל.”

“ובכן, טוב ויפה. תוכל להתחיל כבר היום. את המפתח תקבל מידי הנהג. ואשר לחליפה, תוליך אותך העלמה גֶרט אל החייט.”

קמתי ממקומי וקדתי לפניה קידה קלה.

"אני מאחלת לך הצלחה,” אמרה והביטה בי במאור-פנים.

סַבתי אל עקבי ונתקלתי בעלמה גרט, מן המודיעין, ממתינה לי בפתח.

הביקור אצל החייט נקבע למחרת היום, בשעה תשע בבוקר. ואילו הנהג שטרח להביאני אל השגרירות לחץ את ידי בחמימות כשיצאתי אל המסדרון ומשכני אחריו אל החצר האחורית של הבניין, ומשם ירדנו במדרגות לולייניות אל המרתף, שבו היתה מחצית הקומה מעין מוסך ומקום-חנייה, והמחצית השנייה – מסעדת העובדים של השגרירות. הוא הביאני אל אחד השולחנות, הזמין שני בקבוקי בירה של טיובורג, אשר ברבות הימים שתיתי ממנה כמויות כבירות, והשיק כוסו אל כוסי. ביקשתי לשאול מפיו מה המשׂרה שניתנה לי ומה טיב המלאכה שאעשה, אבל חששתי לגלות קלוני והבלגתי. מצפה הייתי שמתוך השיחה אבין דבר מתוך דבר. אלא שידידי החדש, רחמימוב שמו, העתיר עלי שאלות וביקש לדעת מה מעשים עשיתי לפני שנקלעתי לשגרירות. נאמן לעקרונות החדשים של חיי סיפרתי לו כי שימשתי, אף אנוכי, נהג בצבא ואחר-כך ניסיתי להשיג מספר ירוק של מונית, אבל הדבר לא עלה בידי, וכי מעתה אני מבקש להיות שכיר ולחיות חיים של שלווה.

“זה המקום בשבילך!” הבטיחני רחמימוב בהתלהבות. “פה אתה חי כמו מלך. שים לב שבירה כזאת כמו פה לא תשתה בכל העיר. שים לב על הסנדוויצ’ים… אתה רוצה שאזמין לך איזה דבר עם חזיר?… דבר כזה לא תקבל בכל הארץ. אולי רק על אנייה או אווירון…”

עד מהרה קרץ לי רחמימוב בעינו, חזר והשיק כוסו אל כוסי ושאלני אם שמתי לבי אל גרט.

“אתה חושב שהיא לא נותנת?… היא נותנת, חביבי. רק צריך לדעת איך לקחת. סמוֹך!”

"משונה,” אמרתי אמירה סתמית ברוב מבוכתי.

“מה כאן משונה?” פרץ עלי רחמימוב. “זה בכלל לא משונה. קודם-כול אישה זה אישה. ובייחוד הגוֹיוֹת. הן לא יודעות חכמות, כמו הבחורות שלנו. אחת משלנו, תיכף ומיד רוצה שתתחתן אִתה. שמת עליה יד, תיכף אתה כבר מוכרח לשים עליה טבעת. אבל הגוֹיוֹת האלה, חביבי, הן לגמרי אחרות… חוץ מזה שהן משתגעות עלינו מפני שאנחנו שחורים והן בלונדיניות. אין לך מושג מה זה אחד שחור בשביל בלונדינית… תן לה אחד מזרחי, והן שוכחות מהחיים שלהן. סמוך!”

“כולן?” שאלתי מתוך דכדוך-נפש שתקפני למשמע דיבוריו.

“בטח!” הבטיחני רחמימוב. “מאשתו של השגריר ולמטה… אבל אני הייתי מסתפק בגרט, חביבי. אש, אני אומר לך. אש צהובה. רק שיבוא לי יום של הזדמנות. כל אחד פה יגיד לך אם אני לא צודק. ביום היא יושבת לה במודיעין ומדברת נימוסים. Yes Sir. Please Madame… אבל בערב היא מתלבשת ויוצאת. החברה אומרים שאז היא כבר מדברת לגמרי אחרת. אל תביט על הנימוס שלה. אתה תביט איך שהחלק האחורי מתנדנד אצלה כשהיא הולכת. שמת לב?”

“לא הספקתי.”

“עוד תספיק. קח את החיים בשקט. יבוא לך יום של הזדמנות. מן הניסיון שלך בתוך נהג אתה יודע שכל בן-אדם יש לו יום של מזל.”

וכך היה מלהג ומפטמני בידיעות עד שלפתע הציץ בשעונו וקפץ על רגליו:

“אני רץ לעשות את הטור האחרון שלי, אחר-כך תקבל ממני את המפתח ותהיה תורני, משש בערב עד כל הלילה, בערך. חכה לי פה, אני חוזר לך צ’יק-צ’ק.”

כשנותרתי לבדי סבור הייתי כי נתמניתי לשמש נהג בשגרירות. עד מהרה עמדתי על טעותי.

ד    🔗

בשעה השישית בערב חזר רחמימוב ונתן בידי מפתח המכונית, שהיה מצומד בשרשרת של נחושת אל לוחית של פלסטיק ועליה סמל חברת-התעופה S.A.S. הוא נחפז להסתלק וזרק לי הוראה אחרונה שלא למוש ממקומי שבמסדרון, המקום שבין המסעדה למוסך. הבטתי אחרי דמותו המתרחקת ובדמיוני ראיתי את עצמי לבוש, החל ממחר, באותה חליפה כחולה-כהה שכפתוריה מרובים ומוזהבים ובאותו כובע כחול, בעל מצחייה מבהיקה, שהתנוסס על ראשו של רחמימוב ושיווה לתנועותיו ולדיבורו סמכות של חוץ-לארץ. נתתי עיני במפתח ובלוחית המצורפת אליו והתחלתי מאמן ידי בסיבוב השרשרת מסביב לאצבע ימיני, מעשה-נהגים מובהק בשעות-הפנאי שלהם. כך חלפה כמחצית השעה.

“הלו, Mister!” שמעתי קול קורא מן הקומה שמעלי.

קפצתי על רגלי והלכתי לעבר הקול. אחד מפקידי השגרירות הודיעני כי מערכת-הקירור בחדרו של השגריר פסקה מפעולתה. שמא אני מואיל בטובי להחזירה לתִקנה.

מעולם לא סירבתי לאדם שביקש עזרתי, מה גם שהפעם אני חדש במקום ושׂומה עלי לעורר את אהדתם של הבריות שבכאן. עליתי אפוא במדרגות והלכתי אחרי האיש עד שבאתי ועמדתי בחדרו של השגריר. היו לו פנים אדומות, ושׂער-שׂיבה לבן כשלג היה דבוק אל קרקפתו בקפידה, כאילו יצא זה עתה מן המקלחת.

"ערב טוב,” אמרתי לו בהיכנסי, “היכן הצרה מצויה?”

השגריר הביט באיש שהביאני לכאן והורה בידו לעבר הקיר, ומיד תמהתי על נימוסיו: במקום שיענני הוא משתמש בשלוחו, אף שדיברתי אליו אנגלית ולמרות שאני בא לכאן מרצוני הטוב להושיע בעת הדחק. מכל-מקום, נפניתי אל התקע שבקיר ובדקתיו ולא מצאתי בו שום פגם. שאלתי את האיש למקום ארגז-הפקקים ועד מהרה גיליתי קצר ושרֵפה, ככל שיקרה במערכות-החשמל. בתוך ארגז-הפקקים היה מצוי סליל של חוטים ומתוכו גזרתי לי קטע, ועד מהרה שבה מערכת-הקירור לפעול יפה.

"Right,” אמר לי האיש ופנה ללכת לאורך המסדרון, ואנוכי שבתי וישבתי על מקומי שבמרתף, תוהה על מנהגי האנשים הצפוניים.

סמוך לשעה השמינית באה גרט וקראה לי לעלות לקומה הראשונה.

"סע להרצליה,” אמרה העלמה גרט, “וקח אתך את מכשירי-האינסטלאציה.”

והיא מסרה ליד כתובת, אף תיארה לפני כיצד אגיע שמה בקיצור-הדרך.

בחווילה השוכנת בתוך גן של עצי-הדרים הראו לי ברז בחדר-האמבטיה, שמיאן להיסגר והיה מגיר מימיו וכמעט ששטף את הדירה כולה.

בקושי מצאתי את הברז הראשי של החווילה ובלמתיו. אחר-כך פירקתי את הברז שבחדר-האמבטיה והנה נתברר שבסך-הכל שופשפה בו הגומייה הטבעתית ויש להחליפה באחרת. דבר זה אפשר היה לבצעו תוך חמש דקות, גם בלי שיטריחו על כך נהג עם מכוניתו מתל-אביב, ממרחק תריסר קילומטרים. אלא שבאותה שעה כבר עלה בלבי חשד כי לא היטבתי לשמוע את שאמרה לי המזכירה בראשיתו של אותו יום.

כששבתי לשגרירות, מכרסם אגב נהיגה את התפוח שנתנה לי בעלת החווילה, אשתו של המזכיר הראשון, ציפתה הודעה בכתב, מונחת על הכיסא שעליו אמור הייתי לשבת במרתף, ובה נאמר כי מנעול ממנעולי הבית העלה חלודה.

זכר אמי המנוחה עלה בלבי באותה שעה והרהורים של נוחם וחרטה היו מכרסמים בי. כמה וכמה פעמים היתה אמי מבקשת שאתקן בדירתנו תקלה של חשמל או של נגרות, ואני הייתי שומט עצמי מן המלאכה וטוען באוזניה כי אין לי שום ידיעות באותם מקצועות וכי מוטב להזמין מומחה, שכן אני עלול רק לקלקל. והנה עכשיו, בלילה הראשון לעבודתי בשגרירות, הספקתי להראות כוחי בשבעים מלאכות, ומכל המבחנים יצאתי בכבוד. רק בעניין אחד הייתי חושש פן תתגלה חרפתי: תיקון רדיו. שהרי בקרביהם של פטיפונים חשמליים מסוגל הייתי לחטט מעט, ואילו מכשיר-הרדיו הטיל עלי עתה מורא של ממש. מיד החלטתי שאם אהיה נקרא לתקן מַקלט-רדיו אציץ יפה-יפה לתוך הארגז, אזיז חוט או שניים ולבסוף אזדקף ואודיע: עניין זה יש להביאו אל מעבדה של מומחה.

בשבתי על הכיסא שבמרתף היתה עדיין שאלה אחת טורדת את מנוחתי: אֵילוּ מדים עתידים לתפור למעני מחר בבוקר? שהרי לא ייתכן כי יבזבזו חליפת-בגדים מפוארת ומוזהבת על החצרן ואיש הכל-בו של השגרירות.

כל שאר הפרכות נתיישבו אצלי מניה וביה.

ה    🔗

סמוך לחצות פגע בי שומר השגרירות והיה תמה על שעדיין אני מצוי במקומי. בשעה שתים-עשרה, אמר לי השומר, מסתיימת המשמרת שלי ואני חופשי להסתלק. חציתי אפוא את הכביש ועלית אל חדרי שבמרומי הגג. התקנתי לי כוס תה ועליתי על משכבי, אבל לא יכולתי להירדם. כשעצמתי את עיני הייתי רואה את פרצופי שלי מתעוות במבע של תימהון ופליאה, שעד מהרה נתחלף בחיוך מטופש ושוב חזר ונתחלף בהבעת דכדוך שעל סף היבבה. סבורני כי זה מראה פניו של איש המושלך לפתע מתוך מכונית נוסעת, לרגל תאונת-דרכים, וכך מתחלפות הצורות שבפרצופו שעה שהוא מתעופף אל עברי פי פחת. מיד חזרתי ופקחתי את עיני ומצאתי עצמי בחדרי החשוך, כשמבעד לחלון עולה אלי רחשושו המתמיד של הים וקולן של מכוניות בודדות החולפות ברחוב שלמטה, קול שהוא נקטע מפעם לפעם על-ידי קריאתה של פרוצה, מאלו המשוטטות שם עתה לאורך חזיתות הבתים ומנפנפות בידיהן אל המכוניות החולפות, או נותנות קולן בצווחה שעה שסרסורן סוטר להן על פניהן לרגל המלאכה אשר לפניו.

כשנרדמתי, לבסוף, נפתחה הדלת וקול דשדושן של רגליים יחפות עלה באוזני. נפניתי לאותו עבר וראיתי את שוקיה של המזכירה, ולמעלה מן השוקיים ראיתי את ירכיה הכבדות – והוא מראה שמִימַי לא נחו עליו עיני, כיוון שהשולחן אשר חצץ בינינו הפריע בעדי. אלא שעתה לא חצץ בינינו שום שולחן וירכיה הכבדות היו זוהרות במערומיהן בלובן בוהק. אט-אט קרבו אלי הירכיים, וככל שקרבו כן גדלו וכן נתעצמו עד שנתמלא מהן חללו של החדר. והגוף הלבן היה הולך וקרב אלי בלא הפסק עד שהגיע ובא עד פנַי ממש, וגם אז לא פסק מלנוע לעברי, שׂם מחנק לפי בחומו, ברכּוּתו, שאין לה תואר ושם, ובתנועה הבלתי-פוסקת שהיה ממשיך ונע, נלחץ ונצמד עלי ועומד לשנקני.

נתעוררתי שטוף-זיעה, כשהלחוּת פורצת מכל נקבובית שבגופי ורוחי נפעמה ונטרפת.

ניסיתי לחזור ולעצום את עיני, אבל שום מראה לא נתגלה לי, ואני קפצתי מעל מיטתי ובאתי ועמדתי אצל החלון. שלטוֹ של בית השגרירות היה מואר בפנס שבכניסה והבית כבוי-החלונות נם את שנתו. השטתי עיני אל עבר החשכה שבתוכה רבץ הים והתאמצתי לחתור אל מחשבה כלשהי. לפני שעות ספורות נדמה היה לי כי הגעתי לתחילתה של דרך שביקשתי לצעוד בה עד לסופה; ואילו עתה טלטל הספק את לבי וקול מלעיג התחיל מטיל ארסו בנשמתי. אליקום, בני – לָאַט הקול וצחקק באוזני – מי שמבקש להעלים עצמו מעיני העולם ולבחור לו אורח-חייו כדרך הקדושים, מן הדין שייתן דעתו להקפיד על טהרה ונקיות. הנאה זו שאתה מפיק, למן הערב שחלף, מאותה מחיקה שאתה מניח לחיים למחוק אותך מספרם, כביכול, ולהעניק לך מהתפשטות הגשמיות – מה יהא עליה? שמא אין בה ולא כלום? שמא כל-כולה אינה מתפרנסת אלא משוֹקיה של אותה מזכירה כבדת-ירכיים? אליקום, בני, אל-נא תהא מיטלטל לעומתי בנפנוף-ידיים ובמשיכות-כתף. יודע אני שכל היום כולו הסחת דעתך, בצדיקות גמורה, מאותה גברת, והיית שטוף שמחה ונחת מאורח-החיים הצפוי לך בתוקף היותך חצרן השגרירות, ברייה שאין משגיחים בה, פנויה כולה להזות הזיותיה ולתהות על סוד קיומה. אבל בלילה, אליקום, בני, מה היה בלילה? והרי ידוע לך שהלילה פולט מה שהיום קולט. הן קראת בספרים…

באותה שעה לא היה לי פתחון-פה להשיב והייתי מכיר ויודע שמיקח טעות נעשה כאן. לא זה הדרך. הדבר אשר אותו נפשי מבקשת אי-אפשר לו להתבצע במחיצתן של הבריות וסמוך לחייהן. מִדבּר ממש עלי לבקש לי, מאותם מדבריות שאין בהם לא חיים ולא צמחייה, לא ציוצן של ציפורים ובוודאי לא שוקיהן של נשים, שוקיים יחפות שבהונותיהן יוצאות במחול-המחניים.

ובכן, בו במעמד גמלה בלבי ההחלטה לשוב מחר אל בית-השגרירות ולהודיע לעלמה גרט, אשר על המודיעין, כי אני שב בי מהחלטתי והריני מגיש התפטרותי.

מנוחם מעט ונהנה על עוצם כוח-ההחלטה שבי שבתי אל מיטתי, ואף שלא נרדמתי כל אותו הלילה, מכל-מקום לא שבתי לראות את המחזה הנזכר לעיל.

למחרת בבוקר לא היה כל טעם ללכת לבית השגרירות, וזאת משני טעמים: ראשית, מפני שהמשמרת שלי קבועה לשעה השישית בערב, ולפני השעה ההיא אין שום ברייה מצפה לראותני שם; ושנית, מפני שלפנות בוקר נרדמתי והקיצותי רק בצהריים.

בערב, שמתי אפוא פעמי לרדת מחדרי ולחצות את הרחוב.

ו    🔗

קולה של העלמה גרט עיכבני במסדרון.

"חיכיתי לך בתשע בבוקר, Mister,” זרקה לי ברט בלא ברכת-שלום. גמגמתי דברי-התנצלות ופירשתי בידי.

"קח פתק זה,” אמרה העלמה גרט, “ותקבל את בגדיך.”

הפתק נועד לחנות-בגדים של “אתא”, ולא לחייט ברחוב בן-יהודה הסמוך, במרחק כמה פסיעות מן השגרירות. את הרשום בו לא יכולתי לפענח, אבל כשבאתי לחנות הקיף אותי בעל-העסק באַמַת-חייטים, ולאחר שמדד אורך גפי והיקף בטני, שלף מן האצטבה סרבל כחול והורה לי לפנות אל מאחורי וילון ולבודקו שם על גופי. אחר-כך קיבלתי סרבל נוסף ונתבקשתי לחתום על קבלה. בשובי לבית השגרירות אמרה לי גרט כי העובדים חייבים להופיע בבגד נקי ככל האפשר, ושעה שהסרבל האחד יזדהם חייב אני ללבוש את השני ולמסור את המזוהם לניקוי, על חשבון השגרירות, כמובן.

דבריה הכלימוני, מפני שלפי הידיעות שקיבלתי מפי רחמימוב מצפה הייתי שגרט תקרוץ ל בעינה ותעכס לפני בעכוזה; ואילו העלמה דיברה אלי ביבושת גמורה. מטעם זה נשתכחה מלבי ההחלטה להודיע לה על התפטרותי, וכשבאתי לשבת על כיסאי שבמרתף מצאתי שם פתק שבו הודיעוני על משימה שיש לבצעה, וכך נשמטה מדי האפשרות לחזור למעלה ולזרוק את הגט בפניהם.

במשך שתי שעות לא הטרידוני מרבצי, ואז עלה בדעתי רעיון ומיד קפצתי ועליתי לחדרי ושלפתי מתוך כוננית-הספרים שלי כרך סיפורים של יעקובּסֶן, שהיה אהוב עלי ביותר מימי-נעורי המוקדמים ושהייתי חוזר וקורא בו להנאתי אחת לשנה או שנתיים.

האור שבמרתף היה עמום למדי ואני הסטתי את כיסאי מעט, כדי שתיפול אלומתו על הספר שלפני, ושקעתי בקריאה. פעם אחת בא שומר השגרירות והציץ עלי ממרומי המדרגות.

“קורא, הה?” זרק לעברי, חייך ונסתלק כלעומת שבא.

זולתו לא בא שום אדם, ואני הפלגתי בקריאה ועד מהרה הגעתי אל “אין זאת כי שושנים פרחו כאן” ושבתי ובלעתי את התיאור שבו ניצב אדם מול מרחבי הנוף השוקק בפריחה, כשלפתע מופיעה לטאה לעומתו והיד כמו מתרוממת מאליה – כך כתוב שם – כדי להטיל אבן בברייה הקטנה והחומקנית.

כל אימת שהגעתי למקום זה תקף עלי זיכרון של מעמד אשר אפשר כי לא נתרחש בי מעולם, ואף-על-פי-כן היה מופיע בלבי כאילו נתרחש. אף אני הייתי משוטט, בשכבר הימים, בילדות שאולי איננה שלי, על-פני נוף קסום, אפוף ירקותו של אביב זר ומשכר, ואף אני הייתי, כביכול, ברייה יחידה במרחבים שאין להם תכלה וקץ; ואפשר שבאותו גלגול הייתי אף אני איטלקי, או אנגלי, בן אצילים, משוטט באין דאגה, כנמלט ממחנק הארמון שבו גודלתי. ואף ידי שלי נשתלחה בתוך אותו מרחב מדיף ניחוחות של פריחה, שכיוצאת בה לא עלתה באפי מעולם, והייתי מיידה אבן בברייה זעירה שצצה לעומתי.

מיד לאחר-מכן היה עולה ובא לפני מאורע שני, והוא מאורע שנתרחש בי בילדותי, כשהיינו דרים בסמוך לבית-קברות מוסלמי, אשר שימש לנו כר-משחקים. בימים ההם הגיעה לשכונתנו משפחה מארגנטינה ובאותה משפחה היה מצוי נער, קשיש ממני מעט, ולו רובה-אוויר מהודר ומעורר את הלב. יום אחד משכתי את הנער ההוא והבאתיו אל בית-הקברות ושם גיליתי לפניו את סודי: אוֹחַ טרוט-עיניים, שהיה ניצב בתוך מגרעת שבקיר-האבנים של בית-הטהרה, מביט נכחו כעיוור ואינו מש ממקומו, גם כשאני קרב אליו כדי עשרים צעדים. הנער הארגנטינאי הרים רובהו, ובטרם יהיה סיפק בידי להבחין במתרחש לחץ על ההדק וירה. האוח צנח כאבן ממרומי הכוך והיה מונח לרגלי החומה, דומם, כחפץ שמעולם לא היו בו חיים. מימי לא ראיתי אוח זה מניע איבר מאיבריו. גם כשהיה ניצב במרומי הקיר לא מש ממקומו ולא היה בו שום דבר שיעיד על קיומם של חיים בקרבו. עכשיו, שהיה מוטל כחבילה על האדמה, נדמה לי כי אפשר שהיה מת גם כשניצב במקומו הקודם. מכל מקום, ידעתי כי ביצעתי מעשה רצח, הרצח הראשון והיחיד שעוללו ידי; שהרי כשהייתי חייל, לאחר שנים, במלחמת-השחרור שלנו, לא יריתי אף ירייה אחת לעברו של אדם, ומטעם זה – לאחר שעמדו על טיבי – סולקתי מן היחידה הלוחמת וצורפתי אל החובשים, ומשם נתגלגלתי אל בין הנהגים, עד ליום שחרורי.

ומן הזיכרונות שבתי אל הספר שלפני כדי לקרוא, בפעם העשרים, את משפט הסיום: “אין זאת כי שושנים פרחו כאן.” עיני נשטפו בדמעות, אשר הכרתין מכבר ולבואן כמו ציפיתי מראש. הן לא נתגלגלו על לחיי, אלא נשתהו בין השמורות, צרבו בהן וטשטשו את האותיות שלפני, האותיות שידעתי את צירופיהן בעל-פה, מכבר. למען הרגע הזה שבתי וקראתי, חזוֹר וקרוֹא, באותו ספר; ובבוא השעה המיוחלת הזאת הייתי מרים את ראשי ומביט נכחי אל עבר דברים ששוב לא היו כאן ואל מרחקי זמן ומקום שאולי לא היה שלי מעולם ולא בי הדברים אמורים.

והרי זה רווח נקי; הן תסכימו עמי כי יש בכך מעין מתת-חינם מידי הבריאה. שהרי נעשיתי בעליו של דבר שמעולם לא היה שלי, אבל מן הדין שיהיה שלי, משום שכל-כך חפצתי בו ואליו כלתה נפשי.

סמוך לשעה תשע וחצי בלילה שמעתי קול דלת בהיפתחה בקומה השנייה ועד מהרה התחילו צעדי אנשים אחדים קרבים ובאים לאורך המסדרון. קול שיחות עלה באוזני ואחר-כך ראיתים, כשישה אנשים, שמים פניהם אל המסעדה וחולפים על פנַי. מאחר שלא אלי באו תקעתי חוטמי בספר, למען לא אפריעם בענייניהם. ואז, לפתע, נעצרו צעדים בסמוך אלי ואני שמעתי קול אומר:

“Young man, איך אתה מסתדר בעבודה?”

לא הייתי צריך לזקוף ראשי כדי לדעת מי מדבר אלי. הפעם לא היו הרגליים יחפות, אלא נעולות מנעלים גבוהי-עקב, והשוקיים הלבנות היו מתוחות, חגיגיות, ניצבות על הרצפה בפישוק קל, איתן.

"תודה,” מלמלתי, “יפה. מסתדר יפה.”

ואנוכי נתתי בה עיני, מן הכיסא שעליו ישבתי, מבט מתחת למצח, בזקיפת גבות וכמעט בלי שארים את ראשי.

“מה אתה קורא?” אמר המזכירה וחייכה.

הגבהתי את הספר לעומתה, לנגד עיניה.

"אינני קוראת עברית,” צחקה.

"סיפורים של יעקובסן,” השיבותי.

“יעקובסן?” קראה בתמיהה.

"יעקובסן,” עניתי לעומתה כנעלב. על מה היא תמהה כל-כך?

“יֶנס פטר יעקובסן?” חזרה ושאלה.

נענעתי לה בראשי.

“הוא מתורגם לעברית?” קראה כמעט בצוויחה.

“מדוע לא?” השבתי תשובה רחוקה מנימוס.

“גם הסיפור על גרדה הקטנה?” שאלה.

תחילה לא תפסתי אל מה רומזות מליה. אך מיד זכרתי כי בסיפור “מוגֶנס” מצויה אותה גרדה הקטנה, שהגיבור נושא לו אותה לאישה מקץ עלילות-חייו המעציבות.

“כן. כמובן,” אמרתי. " ‘מוגנס’.”

"נכון, ‘מוגנס’,” אמרה המזכירה. “יודע אתה, יש לי בת ששמה גרדה… ואתה אוהב את יעקובסן?”

"מאוד,” אמרתי.

“גם אני. את סיפוריו וגם את ‘נילס לינה’ ו’מאריה גרוּבּה'. גם הם מתורגמים לעברית?”

" ‘נילס לינה’ כן. ‘מאריה גרובה’ לא."

“הייתי רוצה לשמוע כיצד מצלצל יעקובסן בעברית… איזו הפתעה!… להתראות, Young man.”

והיא נפנפה לי בידה ושוב ראיתי כמה עגולה זרועה. ובהתרחקה לעבר פתח המסעדה סקרתי בלא בושה את גופה כולו, מצד הגב והמותניים, וראיתי בפעם הראשונה צורת איבריה כולם.

הה, אלוהים אדירים!

ז    🔗

הקולות שבקעו עתה בעד דלת-הזכוכית של המסעדה היו רמים ועליזים. שמעתי הוראותיה של המזכירה, המצווה על המלצר להביא כריכים וקוקה-קולה, בירה ועוד משהו שאוזני לא קלטה. אחר-כך נדמה לי כי אחד הקולות הגבריים מוּכּר לי יפה ולבי עמד מדפוק. גררתי את כיסאי בחשכה וקירבתיו אל הדלת, אורב לאותו קול שיחזור ויבקע. ואמנם עד מהרה שבתי ושמעתיו: אותה רי"ש גרונית, מחוספסת ומתגלגלת, כבר שמעתי קודם-לכן. כשחזר הקול ודיבר בשלישית, שוב לא היה ספק בלבי כי עורך העיתון, אשר אצלו הייתי מפרסם אותן רשימות-ההבל שלי על שירה מודרנית ועל אינפלאציה דוהרת, הוא ולא אחר היה מסב עתה עם אנשי השגרירות ומיטיב לבו במאכלות. ב-1953 היה הדבר. זכר ימי-הצנע עוד היה חי עמנו, וכמה שייראה הדבר מוזר, אמת היא שרבים מאנשינו, ועורכי-עיתונים בכלל זה, היו שׂשׂים אלי גיל כשהיו מזמינים אותם למסיבות של דיפלומאטים, בהן הוגש אל השולחן מכל טוב אירופה ואמריקה. אפשר שלא אהיה רחוק מן האמת אם אומר, שאנשי השגרירות עמדו על כך יפה-יפה ועשו הזמנות אלה אחד הכלים שבהם נגחו את חומתה הדקיקה והפרוצה של המוסריות אשר לאנשי-המפתח שלנו ולעסקנינו הציבוריים. התמוגגות זו, ששמעתי עתה בוקעת ועולה מגרונו של עורכי לשעבר, העידה עליו שהוא שרוי בגילופין ובאתערותא דלעילא. אותם גינוני-חן שביקש לשוות למבטא האנגלי שלו, בהיותו עושה שמות בדקדוק ובתחביר הלשון, אפשר היה בהם כדי להזחיח עלי את דעתי אלמלא הייתי נתון בסכנה שיגלני כאן וישבש את כל תכניותי כולן. על כן זקפתי אוזני כל שעת שיחתם כדי שאהיה מסוגל לשער אימתי הם קמים ללכת. וכשהגיעה אותה שעה קפצתי ממקומי והעלמתי עצמי בין המכוניות שבמוסך, מעברו השני של המרתף.

"Young man,” שמעתי את קולה של המזכירה קורא אלי בצאתם. ואחר-כך שמעתים מטפסים במדרגות ומתרחקים. אז שבתי אל מקומי, נטלתי את יעקובסן בידי וביקשתי לשוב ולקרוא בו. אלא שמעתה לא ראיתי א השורות המוכּרות לי. כל משפט היה זוקף עצמו לעומתי כסימן-שאלה, מתעכב נגד עיני ומבקש כי אומר לו אם הוא חביב עליה; ושמא חברו, דווקא הוא הנוסח שעליו היא מתעכבת בקראה בו. מצאתי עצמי מתעקש לנחש את דעתה על “ירייה בערפל” ובקושי רב הגעתי עד למקום שבו מתואר החדר האפלולי, אשר אלומת-אור אחת ויחידה מפזזת בתוכו על-פני הרהיטים והשטיח. אחר-כך עלעלתי בספר והגעתי אל האישה החולה אשר יעצו לה להשליך זר-פרחים אחר הסירה המובילה, במעלה הנהר, חבורת מאושרים, ואישה צעירה בתוכם, למען תדבק המחלה באישה המאושרת ותסור מן האישה האומללה. כלום היתה היא מסוגלת לעשות כזאת?

בחצות, כשקמתי לשוב אל חדרי, ידעתי כי גם הלילה לא אעצום עין, אבל על הגשת התפטרות כבר לא חשבתי. הן שוּמה עלי, לפני שאתפטר, להשמיע באוזניה צליליה של השפה העברית כפי שיעקובסן משתקף בהם.

ח    🔗

לבוש פראק של דיפלומאטים, אות לגיון-הכבוד בדש בגדי, לאחר שיצאתי מלפני השגריר הבריטי, שהביע צערו על שאני עוזבו בשעה כה מוקדמת, הלכתי ובאתי לביתה.

שקעתי בניחותא במעמקיה של כורסה מרופדת, הנחתי רגל ימין על ברך שמאל וניערתי את אפרו של סיגר עבה ושחור אל תוך כלי של זכוכית כחולה, שניצב על שרפרף מימיני. ביד שמאל החזקתי גביע גבה-רגל ולגמתי מתוכו ליקר ריחני. החדר היה מוצף אור-יקרוֹת וריח בושם נפלא נישא בחללו.

ולפתע הנחתי מידי את הגביע בדפיקה על השולחן הנמוך שלפני, רכנתי נכחי וטפחתי בכף-ידי הפשוטה על ברכי.

“די!” אמרתי. “נניח לו ליעקובסן ומעתה אקרא באוזנייך משהו שאני אוהב באמת.”

היא חיכה אלי והסכימה לי בשתיקה.

אז נטלתי ספר בידי ופתחתי במקום שג’יימס ג’וֹיס מסיים את סיפורו “מתים” והתחלתי קורא לפניה, כמעט בלחש, אותן מלים מופלאות על השלג היורד עתה בחוץ, על אותו קבר, שאף הוא מתכסה, אי-שם, בשלג הלבן; על הלילה הלבן הנפרש על עולם ומלואו, עוטה בכנפיו הצחורות בתים ודרכים, אנשים וקברים, את החיים ואת המתים.

וכאן הגיעה שעתו של המשפט הפתאומי: “אכן, צדקו העיתונים. שלג יורד על-פני אירלנד כולה”.

“שימי לב!” קראתי לעומתה. "שימי לב! הנה כיצד ג’ויס כותב! הנה כיצד הוא מפסיק לפתע את שטף השירה הנפלאה והוא תוקע, להפתעתנו, אותו משפט סתמי ושיגרתי על צדקתם של העיתונים האיריים. שימי לב,” אמרתי לה, “כיצד אמן גדול יודע להוריד לפתע את המתח כדי להלום בנו ולהחזירנו אל האדמה, על-מנת שיוכל להמשיך, מיד לאחר-מכן, ולסיים באלוֹהיוֹת שבמלים ובמקסים שבמקצבים, עד גמירא.”

עיניה היו זוהרות.

"אתה אוהב את ג’ויס,” אמרה, ונימת הקנאה שבדבריה לא נעלמה ממני.

"גם את ג’ויס,” השבתי כלאחר-יד. “אבל בעיקר אני אוהב את החיים. את הנשים. אותך.”

ובטרם תתאושש מתדהמתה מחטתי בבת-יד את הסיגר במאפרה וזינקתי על רגלי וכבר הייתי ניצב עליה, היושבת בכורסה שממולי, בא מאחורי כורסתה, כופף עצמי מעט ולוחץ את עורפה אל חזי. אחר-כך אני מעתיר נשיקות על שערותיה, סובב ובא אל מול פניה, יושב על מסעד הכורסה ומשקע ראשי בין שדיה.

"אנא,” היא נאנקת. “אנא. הן אני יכולה להיות אמא שלך!”

אני אינני מש ממקומי ואיני פוסק משקידתי.

אבל קולה איננו קול אֵם נוזפת אלא קול אישה נמסה בתאוותה. ואני מבחין בכך, ובמקום להשיב לה בדברים אני קורע באחת את שמלתה מעליה ומושך בשתי זרועותיה, מובילה אל עבר הספה, עליה אנו צונחים, חבוקים ונסערים. ואז אני שואל אותה באותו עניין שהטריד את דעתי מאז פגישתנו במרתף.

"אמרי נא לי,” אני אומר, “הן ידוע הדבר שנשים נשואות אינן רשאיות לעבוד בשגרירויות, ואַת אמרת שיש לך בת!”

"הייתי נשואה, אך בעלי מת עלי,” היא משיבה.

תשובה זו אינה נושאת חן מלפנַי ואני חוזר ושואל:

“אמרי נא לי, הן ידוע הדבר שנשים נשואות אינן רשאיות לעבוד בשגרירויות, ואַת אמרת שיש לך בת!”

"נפרדתי מבעלי, כי לא אהבתיו,” היא משיבה.

אף תשובה זו אינה מניחה את דעתי ואני משמיע שאלתי בפעם השלישית.

"בארצות הצפוניות,” היא משיבה, “יש עודף עצום של נשים, ועל כן מקובל אצלנו שאישה תהרה ללדת בלא חופה וקידושין. וכך ילדתי את בתי, אשר אביה לא ראה אותה מעולם. ואף אני לא ראיתיו למן אותו יום אחד ויחיד שבו התמסרתי לו.”

תשובה זו נראית לי. אני חוזר ללטף את כתפה העגולה ותנועותי נעשות עתה חפוזות יותר. אני מאמצה אל גופי, אני נושך בבשרה. אני נושק את בטנה ואחר-כך אני שב וטומן את פני בין שדיה.

או כך: היא קופצת מן הספה, רגליה היחפות מדשדשות על השטיח והיא מבקשת לה מפלט מפנַי. היא מפנה לי גבה, תרה אחר פינה שבחדר להיסתר מפנַי. מראה גופה מאחור גורם לי שאאבד עשתונותי ואני רודף אחריה בחדר, תופסה במותניה וכובש אותה בסערה.

או מוטב כך: היא מתחננת לפני כי אניח לה. עיניה מתמלאות דמעות ופניה מביעות פחד, פחד מפני עצמה ומן העומד להתחולל בה. אלא שמיד היא חוזרת בה, כשהיא רואה שדמעותיה הביאוני במבוכה ועוררו את הג’נטלמן שבי; ואז היא פורשת לקראתי זרועותיה, שוכבת על גבה ולוחשת לי לבוא אליה.

מראה זה יש בו מן הוולגאריות, כמדומה. או גרוע מזה: מן הבנאליוּת. מוטב אפוא שתמשיך בתחנוניה, אליהם אין אני שועה, ובכך אני עושה את רצונה בלי שתהא נאלצת להודות כי שוב אין היא שולטת בעצמה. או שמא יש להחזיר את המצב לקדמותו: היא יושבת ממולי בכורסה ואני סיימתי זה עתה לקרוא בספר. אני מניח לו לנשור מתוך ידי ואני מישיר מבט לתוך עיניה ושותק.

"אמוֹר משהו,” היא מתחננת, אף שפניה שוחקות. “אולי תרצה לשתות ויסקי?”

אני אינני משיב לה.

“אמוֹר משהו,” היא מתחננת, אף שפניה שוחקות. “אולי תרצה לשתות ויסקי?”

אני אינני משיב לה.

“אמוֹר משהו,” היא חוזרת ואומרת. “אין זה מן הנימוס לשתוק במעמד גברת.”

אני מחייך וקם, אט-אט, על רגלי.

“מה יש בדעתך לעשות?” היא שואלת, כמופתעת.

אני צועד לקראתה על-פני השטיח, אלא שבאמצע הדרך אני משנה כיווּן ופונה לעבר החלון וניצב על-ידו, מביט אל הרחוב שלמטה.

"אנא, הבט בי,” היא לוחשת לי.

בלי להסב ראשי אני אומר: “אני רואה אותך גם בלי שאביט בך.”

"אם תביט תראני כפי שלא ראיתני מימיך,” היא משיבה.

האומנם? אני מהרהר ביני לבין עצמי. אבל אינני מש ממקומי.

"הסתכל בי עכשיו,” היא קוראת אלי בהתעוררות. “הסתכל!”

אני מסב פני בחיפזון: היא יושבת על הכורסה, כמקודם, ללא כל שינוי, ומחייכת אלי.

חֵמה עולה בי, מעורבת בעלבון-פתאום. אני נותן בה עיניים קשות ומזעיף גביני.

"אל תביט בי כך,” היא מבקשת על נפשה. “רק לא כך!”

ואז אני פונה לעברה בצעד נחפז, ניגש עד למקום שבתה, אוחז בשתי ידיה, שהושטו לקראתי, ספק מבקשות להתגונן ספק מגששות לתפוס בכפות-ידי שלי, המושטות אף הן. ובעוד אני מחזיק בשתי ידיה היא מושכת אותי אליה ואני צונח על גופה וטובע בה, טובע עד כלות הנשימה בבשר הזע מתחתי וקולטני.

דומה שכך עלה הדבר יפה. אלא שאני עייף עתה עד מוות ומבקש להירדם. אך השינה אינה באה. אני מצית לי סיגרייה וניגש אל חלוני. חלקת הים מכסיפה באור השחר העולה מאחורי ביתי. את שלט השגרירות קשה לראות עתה. הפנס כבה והרחוב שרוי בחשכה רכה של טרם-בוקר. אני חוזר ומביט בחדרי, מעלה אש בכירה ומתקין לי ספל קפה. צינה חולפת את גופי, איברי כואבים וראשי עלי כגלגל.

עם זריחת החמה נרדמתי בבגדי ולא ראיתי שום חלומות. בשעה השישית בערב ירדתי לרחוב, חציתי את הכביש, נכנסתי לבית השגרירות, חלפתי על-פני המודיעין, ומאחר שהעלמה גרט לא בירכתני לשלום שתקתי אף אני, ירדתי אל המרתף, לבשתי את הסרבל הכחול וישבתי על מקומי. הפעם נטלתי עמי הגיונות נבחרים של סֶרֶן קירקֶגוֹר.

ט    🔗

מה שאהוב עלי במיוחד אצל סרן קירקגור הרי זה פרט ביוגראפי המספר כיצד ירש קירקגור מאביו סכום-כסף מסוים; ומאחר שלא היה מסוגל – וגם לא רצה – להשתכר למחייתו בעבודה מן העבודות, תכנן וערך את חייו כך שכל מעשיו, לימודיו ויצירתו יהיו מתבצעים באותו פרק-זמן שבו מסוגל הכסף שבידו להחזיקו בחיים. ואמנם כשאזל אותו סכום מסוים נפל קירקגור למשכב ומת בחליו. אינני סבור – כפי שקירקגור עצמו היה, אולי, סבור – כי יד ההשגחה העליונה היתה בדבר. לי נראה כי היה זה תואַם-מקצבים מוכתב על ידי האיש עצמו, שהיה בו אומץ-הלב להכיר בטיב מגבלותיו שבעולם-המעשה והיה בו כוח-הלב לעמוד בהכרה זו ולכוון צעדיו על-פיה עד קצה גבול המיצוי של הנתונים. יודעי-דבר אומרים כי אמנם סיים קירקגור את עבודת-חייו הרוחנית; ואילו הוסיף לחיות, ספק אם היה בכוחו להוסיף על מה שאמר. חפיפה זו שחפפו – בזמן – חיי-הגוף את חיי-הרוח של קירקגור היא מן הדורונות המופלאים ביותר שעשוי אדם לקבל; ועל כך ראוי לפנות בתפילה אפילו אל ההשגחה העליונה. אינני סבור כי יש מי שמאזין לתפילותינו; אבל אם אנחנו עצמנו מאזינים להן, סופנו שמתוך הרגל, לפחות, נכוון את חיינו על-פי תפילותינו. כלום ייתכנו חיים יפים יותר?

בשש ורבע נתנו בידי כחצי תריסר מעטפות ובהן ביולטינים של השגרירות, להביאם אל כמה מערכות-עיתונים שבעיר. בתוך העיתונים הללו היה מצוי גם זה שבו עבדתי. כל שעת הנהיגה הייתי מהרהר איך אצא בשלום מבניין המערכת אם יראני מישהו ממכרי שם. ואז גמל בלבי הרעיון לצמח את שפמי; ואם זה לא יספיק להסוותני, אגדל גם זקן. ובינתיים עלה בידי להטיל את המעטפה לתוך תיבת-המכתבים ויצאתי מן העניין בשלום.

קירקגור נתקשר בהשתדכות לעלמה אחת. אחר-כך הפר את האירוסין. מכוער היה, לפי מה שאומרים בני דורו. סופו שנשאר רווק, ממש כשוֹפֶּנהַאוּאֶר. מצחיק עד כמה זריזים הפילוסופים להעניק לזולתם עצות בכל תחום ותחום, ובייחוד באותם עניינים שבהם הוכיחו בעצמם אזלת-יד גמורה. אותו חכם, בעל פאות-לחיים מנופחות כשל באבון, המציא תיאוריה מפולפלת ומחוכמת על חיי-הנישואים: בידוע – הוא טוען – שלבו של אדם צעיר הולך אחר נשים מבוגרות. ומן המפורסמות הוא שהגברים הקשישים כרוכים אחר נערות צעירות. והוא הדין בנשים, ובכן – פסק האיש – יהיה בן י“ח נושא לו לאישה בת ארבעים ורואה עמה חיים של נחת עד שהיא הולכת לעולמה, ובינתיים הוא נעשה בן ארבעים. וכשם שקיבל מאשתו, בימי-נעוריו, הדרכה והכשרה של מבוגרים, כך יהא מעניק עתה מניסיון-החיים שלו לנערה בת י”ח, אשר בבוא יומו להשיב את נפשו לבוראה תהיה האלמנה בת הארבעים פנויה להתחיל את הגלגול מחדש. ונמצא שכל ברייה באה בברית-הנישואים פעמיים. ובכל פעם היא נמצאת נשׂכרת משתי בחינות: מבחינת המשיכה הטבעית ומבחינת ההשכלה הניסיונית, הדרושה כל-כך למען הצלחתם של חיי-הנישואים. חד וחלק!

בת כמה היא המזכירה, אינני יודע. אבל ברי לי שאני אינני בן י"ח. ובכן, אליבא דשופנהאואר איחרנו את הרכבת. ברכת-שמים על ראשך, ישיש מחוכם! מה זיווּג אתה מזווג לשכמותי? שכחת לדאוג, פילוסוף שלי, לאותם שלא קראו את כתביך בהיותם רכים בשנים. וחבל.

באותו לילה שלישי לעבודתי בשגרירות נתבשרתי כי בשבוע הבא (אותו יום יום שישי היה) אהיה תורן-של-יום ואתחיל משמרתי בשמונה בבוקר.

בשבע וחצי בערב נצטוויתי לפשוט את הסרבל ואיש השגרירות הביט במלבושי והיה תמה בינו לבין עצמו אם לא מוטב לי שאנסה להיכנס אל תוך מדיו של רחמימוב. ניסיתי ועלה בידי. ובכן יצאתי אל הכביש, חובש כובע כחול עם מצחייה מבהיקה, כפתורי-זהב נוצצים לי בקצות שרוולי ומצווארי ועד בטני, בתווך; נכנסתי לתוך מכונית “לינקולן” שחורה ורחבת-שת, ממתין לאשר יצווה עלי לעשות. מקץ רבע שעה, בערך, נפתחה דלת בית השגרירות ופמליה של ארבעה אנשים צעדה לעבר ה“לינקולן” שלי, ואנוכי, שראיתי סרטי-קולנוע לא מעט בחיי, קפצתי ויצאתי לקראתם ופתחתי את הדלת לפני הבאים. ראשונה נכנסה המזכירה, בלי שהביטה בי; ובשל המדים לא הכירתני, ככל הנראה. אחריה נכנס השגריר אדום-הפרצוף, עוטה שחורים ולראשו כובע-לבד שחור בעל תיתורה מקופלת כלפי מעלה. אחריהם נכנסו ובאו עוד שני אנשים. נעלתי את הדלת, פניתי בסיבוב-אחוריים מזורז ונאה לעברה השני של המכונית וישבתי על מקומי.

הכתובת שנמסרה לי היתה זו של החווילה שבהרצליה, בה החלפתי טבעת של גומי בברז של חדר-האמבטיה. משמע שנוסעים אל המזכיר הראשון של השגרירות.

כשעיני נעוצות בדרך שלפני היו אוזני זקופות להאזין לשיחות שהתנהלו מאחורי גבי. למרבה המזל לא היתה במכונית שלי מחיצת-זכוכית בין הנהג לנוסעיו.

למרבה המזל, אמרתי, ולא כיוונתי אל האמת. שיחתם התנהלה בשפתם שלהם, ולא באנגלית, כפי שקיוויתי ברוב אווילותי. ובאמת, למה יהיו אנשים שיש להם שפה משלהם מדברים אנגלית? זולת ישראלים מסוימים, שלא כאן המקום להרחיב עליהם את הדיבור, שחים הבריות בשפת-אמם; ואם דבר זה נשתכח מלבי לרגע, היו לכך שתי סיבות: האחת, שאני ישראלי, בן לעם ששפתו חדשה בפיו וספק אם היא ראויה להתקרא שפת-אם בדורנו זה, דור אחרון לשעבוד וראשון לגאולה; והשנית, התשוקה העזה שנתקפתי לשמוע דברים מפיה.

ודברים ששמעתי מפיה לא הבינותי. אבל למדתי, מדברי זולתה, שקוראים לה נוֹרה.

י    🔗

כשהגענו למחוז-חפצנו ואני נזדרזתי ופתחתי את דלת המכונית, יצאו שני האדונים ראשונים ואחריהם יצא השגריר. נורה יצאה אחרונה, מפני שנכנסה ראשונה והיתה דחוקה בפינת המושב האחורי. האדונים שמו פעמיהם מיד אל עבר הבית, וכשיצאה נורה מן המכונית הודיעה לי כי עלי להיות באותו מקום בעשר ושלושים בדיוק. ומוטב שבכלל לא אחזור לשגרירות, כיוון שעשויים לעכבני שם, בעוד שאסור לאחר אף דקה אחת. יפה אעשה אם אשב כאן ואחכה.

"Yes, Madame,” אמרתי בהרמת-קול יותר מן הראוי, וטעמי ונימוקי עמי. נורה הכירתני מיד והביטה בי, מופתעת וצוחקת.

“Young man,” אמרה לי, מלכתחילה חייב היית להשכיר עצמך כנהג אצלנו, שהרי המדים הללו הולמים אותך יפה יותר מן הסרבל הכחול. ולמה זה אמרת לי שאתה בקי במלאכות, בחשמל ובשרברבות?”

"מימי לא אמרתי לך,” הגדתי דיבור של אמת.

"אבל אני שאלתיך אם אתה בקי במלאכות ואתה אמרת שאמנם כן הדבר,” תמהה עלי נורה.

"אינני זוכר זאת כלל,” חזרתי ואמרתי דיבור של אמת.

“אינך זוכר? הן לפני שלושה ימים היה הדבר, במשרד…”

"לא שמעתי מה שדיברת אלי, Madame,” אמרתי.

פניה הרצינו לרגע. אפשר שהיתה סבורה כי אני משטה בה ונתמלאה כעס. אלא שדבר זה נמשך רק כהרף-עין. כשחזרה לדבר אלי, בעניין אחר לגמרי, נדמה לי שהסבה את השיחה לנושא אחר, לא בלי כוונה. וכשהחיוך שב אל פניה אמרה:

“ואיזה ספר אתה מחזיק היום בכיסך?”

במקום תשובה ירדתי לכיס המקטורן הכחול ושלפתי משם את קירקגור.

"זהו,” אמרתי לה והושטתיו לעומתה. זכרתי יפה שאין היא קוראת עברית.

“מה טיבו של זה?” צחקה נורה.

"קירקגור,” השיבותי, ושום שריר לא נע בפני. הצלחת המשחק מילאתני רוח של ביטחון ושלווה שרק אדם העומד על סף העילפון מסוגל לה.

“הו, לא!” קראה בהרמת-קול, כמתחלחלת. “הו, לא!”

והיא חטפה את הספר מידי והציצה בו משני צדדיו, אף הפכה בו כמה דפים. הוריתי לה על צדו השני של עמוד השער, שם היה כתוב, באותיות לאטיניות, שמו של המחבר ושם המתרגם.

“הו, לא!” חזרה וקראה, אלא שהפעם היתה צוחקת. היא החזירה את הספר לידי ואמרה:

“צריך היית לומר מיד שאתה מבקש לשמש נספח-תרבות אצלנו. למה לא אמרת זאת מיד?”

"לא רציתי להיות נספח-תרבות,” השבתי, וחשתי כי אני מקרב את השיחה אל קצה במו ידי. האוויר התחיל אוזל מריאותי.

"יפה,” אמרה. “ובכן, חכה כאן… או מוטב שתשב בגן; ליד המרפסת יש סוכה ובה אור-חשמל. תוכל לקרוא ולא תשתעמם… להתראות.”

והיא נופפה אלי בידה, כדרך שעשתה במרתף השגרירות כשנכנסה למסעדה, ומיד עקרה מאצלי והלכה אל עבר החווילה. אני עשיתי כעצתה ובאתי וישבתי בסוכה הצמודה למרפסת הבית, מכוסה זמורות גפנים מטפסות ובה ספסל מרופד עלים נובלים. מן המנורה נשתלשלו קורי-עכביש, אבל המפסק החשמלי פעל יפה והאור שהעליתי היה נעים וצהבהב.

סילקתי את העלים הכמושים מן הספסל כדי שלא לזהם את מדיו של רחמימוב וישבתי, מרפקי על ברכי וראשי בין כפות-ידי. זמן-מה עוד עלה בידי להרהר בכמה דברים של הסחת-הדעת, אבל עד מהרה נשתלטה עלי המחשבה שנורה הלעיגה עלי למראה אותו ספר שנופפתי בו לעומתה. אין ספק שהיא סבורה כי אני רברבן ושוטה. בחור שכמותי, האוחז בהגה של מכונית וידו רב לו בכל מלאכה ממלאכות-הבית, יפה היה עושה אילו עיין בעיתונים מצוירים או קרא בלשים. מראה מעין זה היה מתקבל על דעתה ואפשר שאף היה מוסיף לי לוויית-חן; הגבירות, אדוניות הטירה, יש שהן נוטות בחפץ-לב להפקיר עצמן בידי הרכָבים והגננים שלהן. ואילו שעה שגבירה כזאת, המבקשת לה הרפתקת-בשרים משובבת-נפש, מגלה לפתע כי המאהב המגושם – שהיה אמור להטעימה טעם ביבים ואֵימותיהם – מלחש באוזניה ציטוטין של תורה ומשמיע פתגמי הודו העתיקה, מן הדין הוא שתאחזנה חלחלה ורגש של אכזבה קשה ומרה ישתלט עליה. או אז תקום ותימלט מזרועותיו מתוך בחילה אמיתית.

ירכיה של נורה, זרועותיה הלבנות וכל אותם מקומות נסתרים שבגופה, אשר עלו לי כבר במחיר כמה וכמה קילוגרמים ממשקלי – שכן פסקתי כמעט מלטעום מזון מאז באתי לעבוד בשגרירות – כל אלה לא יהיו לי לעולם לשלל אם אוסיף ללכת בדרכי זו.

יתר על כן: אם אהיה כפי שהנני, עלול להתרחש בי דבר גרוע עוד יותר. נורה עשויה לראות בי איש-רוח תועה בדרכי החיים, אשר בחר לו להיות חצרן במקום שיהיה נספח-תרבות מפני טעמים כמוסים של אִסטניסוּת ואנינות-דעת. ואם אמנם כך תראני, הן יקרני המקרה אשר הוֹיה בי שעה שקיבלתי אותה הזמנה לשמש בקתדרה של כלכלה וכספים באוניברסיטה!

הלא זה הדבר שהבריחני והביאני עד הלום.

מה היה הדבר הזה?

ראשי בין ידי, בסוכה אשר בגן החווילה, מתאמץ הייתי לזכור בכל כוחי. מאז באתי אל בין האנשים הצפוניים הללו שקע עולמי הקודם ונבלע מעבר להררי-חושך. לא אפריז אם אומר כי ימי דור חלפו מאז התרוצצתי בתוך הג’יפ שלי בין הפרברים של תל-אביב בענייני הבחירות, סר למערכת העיתון למסור מאמר ומודיע בטלפון סיסמאות חדשות לבקרים, שהיו עולות בדעתי תוך כדי הסכת-רגליים.

אנוכי לא חיפשתי אנשים צפוניים. גם דרומיים היו יפים לענייני. רק לנוס ביקשתי. ואילו מה שמתארע בי עכשיו הריהו המעשה שבו שח הנביא על האיש שנמלט מן הארי ופגע בו הדוב ובא אל הבית וסמך ידו על הקיר והכישו הנחש.

שאול הלך לבקש את האתונות האובדות ומצא מלוכה. אני את מלכי הלכתי לבקש ומצאתי בשריה של נורה. ואם אמרתי “מצאתי”, לא אמרתי אלא דבר שקר ושטות ויוהרה. רק את לשוני אני משרבב, ככלב צמא.

מלכי? איזה מלך? אותו מלך שכל הדורות קפצו עליו תחילה בשמחה ואחר-כך טרחו לדעת אם הוא קיים? אליקום בני, אל נא תהיה חכם בעיניך. שוטה אתה. בורח מאוס, משתמט מחורבן, מצפצף גבוהה-גבוהה מתוך הביב ומעלה עליו צחוקים של השמים. ואם תמצא לומר, אף צחוקה של נורה הוא למעלה ממה שאתה ראוי לו. כפוף עצמך, בן-אדם, שחה ועבור מתוך שתיקה; שאז לפחות לא יכירו בטיבך ויהיו חולקים לך אותו כבוד שחולקים לאילן ולאבן כשחולפים על פניהם. כאילן וכאבן. ואשר לנורה, היה כאותו איש שקיצץ אצבעו כשתקף עליו יצרו. ואם אין בך כוח לקצץ באיבריך, קבל את הדין. שוב לך אל העיר, היכנס אצל אותו דקאן שעמד לעשותך פרופסור וקבל עליך חוכא ואטלולא, עד שיתגלה קלונך ברבים. ואז, לא מרצון חפשי תהיה נס אל מקום שבתו של המלך. בעל-כורחך תהיה מתגולל באשפתות ושום נורה שבעולם לא תהיה מרבה דברים אתך בערבי-קיץ, בצל גדר של חווילה ריחנית, טובעת בפריחת התפוז.

כל-כך זחה עלי דעתי מן המונולוג היפה שהשמעתי באוזני עצמי, עד שעלה חיוך רחב ונתפשט לי על מלוא פרצופי, כאותה מכה טרייה הפושטת בלחייהם של מוּכי-צרעת.

המלים היפות היו מכות אותי בעופלים. כל ימי חיי הייתי עבד נרצע לתעתועי-מלים. כל שנאמר וכל שנדפס היה שובה את לבי, אם בעל-האמירה, או בעל-המחבר, היה יודע לעשות בקסמיו כהלכה. והצרה היא שהעולם מלא אותם, את האנשים המוכשרים והזריזים הללו, שפיהם מלא מלים כל היום. במעמקי לבי הייתי יודע שהשתיקה יפה מן המלים וכל המלים הולכות אל השתיקה, והיא איננה מלאה. אלא שלא עלה בידי מעולם להאזין לשתיקה ולהסתפק בה. מהומה עמדה סביבי כל הימים; מהומת המאורעות המתהפכים כתולעים הללו בגווייה הנרקבת; וכן מהומת הדברים שמילאו את ראשי באמירות, במחשבות עשויות מלים ובדברי חכמתם של זולתי; אף הם דברי-חכמה עשויים מלים.

לפני שלושה ימים, כשבאתי אל ירכתי הצפון, מותיר מאחורי את המעשים ואת הדברים הנאמרים, סבור הייתי שאני תוקע עצמי בלב-לבה של השתיקה, שמעתה תהיה כפויה עלי, ושם אני לומד – בכל ייסורים שבעולם! שהדי במרומים שלא ביקשתי לי תענוגות! – להאזין לה ולהסתפק באפס הדברים שהיא מדיפה על כל סביבותיה וממלאה את כל הלבבות הקשובים. והנה, היכן אני עומד? מונולוגים אני משמיע לעצמי, פוחלצי רעיונות של סרק; או שאני מדבר אל נורה, מסַבר אוזנה בתורת הספרות ובחין ערכן של פניני התרבות, תבוא מאֵרה בעצמותי!

נורה, לילית-בשרים ריחנית ואיומה, הנה אני קם עלייך לשספך ולהפריח נשמתך הכחולה, הנשקפת מעינייך, אל אפסי ארץ!

“מלים, מלים, מלים.” אף אלו מלים. אלא שהללו, שלי, אינן יפות כשלו.

במרפסת שסוכתי סמוכה אליה עלה אור לפתע, קול דלת בהיפתחה עלה באוזני ומיד לחצתי על מפסק-הזרם שבסוכה וכיביתי את האור. שלושת הימים שעשיתי בשגרירות, כמשרת, כבר חוללו בי מלאכתם, והרגלי משרתים כמו היו לי לטבע שני; אלו ההרגלים לצותת לשיחות זולתי, לחמוק אל פינות אפלות בעבוֹר האדונים על פני, ולהאזין.

שני גברים צעדו ובאו מן החווילה ונשענו על מעקה המרפסת במרחק מטר אחד ממני. בידי האחד מהם היה מגש של חרסינה ועליו ערֵמת כריכים קטנים. הוא היה מסיר מעל הכריך את פרוסת-הלחם העליונה ושולף נתחי-בשר ומטילם אל פיו. באותה שעה היה מזרז את חברו בתנועת-ראש לעשות כמותו. אלא שהשני סירב ובלשון העברית שלנו פתח ואמר:

“רק אצל הרוסים כדאי לאכול. שם הקאוויאר שחור ואמיתי. וגם הווֹדקה. מה נותנים לך פה? נקניק?”

"זה טוב, זה,” השיב לו חברו. “זה בהחלט מצוין.”

ושוב הטיל נתח אל פיו ואת פרוסת-הלחם זרק ישר לרגלי, אל הסוכה. הצצתי בו וראית לפני קלסתר-פנים שכל עיתונינו מלאים תצלומיו.

את השני לא הכרתי, אבל שמעתיו אומר כי הגויים הללו – והוא נופף בידו כלפי החווילה – סופם שייפלו בפח ויחתמו על ההסכם.

"כבר חתמו,” קרץ לו אוכל-הבשר בעינו ובלע נתח נוסף.

“You don’t say!” קרא חברו ונתחלחל.

"אצלי בכיס,” אמר האיש.

"שמע, אתה גדול,” אמר חברו, ומרוב השתוממות נטל לו בהיסח-הדעת כריך והניחו בפיו. מיד פלט בלעו ואת השארית שבידו הטיל לעברי, היישר אל תוך פרצופי. היה זה כריך של ביצי-דגים אדומות. אף אני מתעב שמנונית מסריחה זו תכלית התיעוב.

יא    🔗

בעשר ושלושים הייתי בתוך ה“לינקולן” ומקץ כמה דקות הופיעה הפמליה שלי: השגריר צועד בראש, שני האדונים מימינו ומשמאלו ונורה מדדה אחריהם בכל הדרה; ואם איני טועה היתה גבוהה מכל אחד מן השלושה.

כשהחזרתים למבואות תל-אביב צוותה עלי נורה לפנות לרמת-גן, שם השארנו את השגריר. לא הרחק ממקום-מגוריו הורדנו את אחד מן האדונים, וכשנותרנו רק נורה והאיש האחרון במכונית נצטוויתי לנסוע לצפון תל-אביב.

הדומייה שעמדה עתה בחלל המכונית לא נשאה חן מלפני. הצצתי בראי שמעלי והבחנתי כי השניים יושבים בקרבה חשודה זה לזה ושותקים. אחר-כך נדמה לי שאוזני קלטה אוושת תנועה חפוזה ופתאומית. לבסוף שמעתי בפירוש לחישתה של נורה, קוראת ואומרת: “יוהאן!” קריאה של מחאה, או אזהרה, או אולי קריאה של התפנקות.

כל מי שנוהג במכונית יודע כי תנועות הנהג אינן פרי התכוונות מחשבתית, אלא שורה של תגובות אינסטינקטיוויות; שאם לא כן, היו התאונות בדרכים מרובות יותר משהנן. ובכן, שעה שעלתה אותה הברת “יוהאן” באוזני לחצה רגלי על דוושת-המעצורים ולכדי מחצית השנייה נתכופפה המכונית נכחה, גחנה על כל קפיציה וחזרה ונתיישרה.

השניים לא פצו פיהם לנזוף בי. אף-על-פי שניערתי אותם יפה-יפה והיו קרובים לעוף ממושבם ולהתמעך אל דופן המושב הקדמי שלי.

לאחר-מכן שבה השתיקה להיות שוררת ביניהם.

ובכן, בת-נעוות-המרדוּת, אינך טומנת ידך בצלחת! זריזה לעשות רצון בוראך, ככל בנות-מינך, וגם אינך מתבוששת כלל, במעמד הנהג, כאחת השפחות! אתם, גבירות ואדונים כחולי-עיניים, בני-אירופה שכמותכם, אינכם שונים אפוא מאנשי-שלומנו; שוקדים וטורחים על המזמוטים, בני-כלבה! הנה אני מריץ את ה“לינקולן” שלנו על-פני כל מאתיים הקילומטרים שהיא מסוגלת להם, ואחר-כך אני פורץ על כותל של בית ומשלח את כל הכבוּדה הזאת השמימה. אלא שאין אתם שווים שאתלווה אליכם בדרך הרחוקה. אפילו את שפתכם אינני שומע. משעמם אתכם, בריות מחורבנות. שכמותכם וכיוצא בכם אתה מוצא בשוק למכביר; שורצים אתם בכל מקום כפשפשים במזרנים.

"אתה, עצור כאן, נהג,” שמעתי קולו של מר יוהאן, קול מבוהל למדי, מדבר אנגלית בקושי, בשגיאות; חרפה לדיפלומאט באשר הוא שם.

עצרתי כאשר ציווה עלי, אך לא משתי ממקומי ולא יצאתי לפתוח את הדלת. שמא הם מצפים, השניים, שגם אציע לפניהם את משכבם?

הם יצאו את המכונית מצד שמאל, הוא הצד שבו אני יושב; וכאשר פנו ללכת לעבר הבית החזירה נורה פניה לעברי ואמרה שאסע לשגרירות ומשם אלך הביתה. לא השיבותי דבר, לא הסבתי ראשי ולא משתי ממקומי. היא אמרה מלה או שתיים לעבר יוהאן ובאה ועמדה ליד חלוני, כופפה עצמה אלי, בעוד יוהאן מחכה על המדרכה.

“אמרתי שתחזיר את המכונית, Young man, ותלך הביתה לישון.”

הרמתי ראשי כלפיה בנחת, בלא חופזה, כפי שראיתי שחקני-קולנוע עושים במקרים דומים שעה שמתבקש להם להפגין גאוותם לפני גברות נעלות עליהם בייחוס ובעושר, וסיננתי מבין שיני:

“אם ללכת או לא ללכת לישון, אחליט בעצמי, גברתי.”

נורה העמיקה להתכופף אל עבר מקום מושבי ונתנה בי מבט נוקב ומופתע. ואז חייכה ופשטה ידה ונטלה את סנטרי בין אצבעותיה, מושכת פני כלפי מעלה, כדי שאביט לה ישר בעיניים.

שמטתי את פני מבין אצבעותיה, חשפתי שיני ונשכתי בכף-ידה בכל כוחי. היא השמיעה צוויחה ומשכה ידה מתוך המכונית. יוהאן קפץ לעברה ושאל משהו בשפתם והיא השיבה לו דברי-ארגעה, ככל הנראה. אם אינני טועה אמרה משהו על ה“אוטומוביל”. כנראה הסבירה ששרטה ידה בזיז שבמכונית. הם התרחקו לעבר הבית ונכנסו למבוא ואני התנעתי את המכונית וחזרתי לשגרירות.

יב    🔗

בלילה ההוא שוטטתי לאורך הים עד הבוקר, וכשהאיר היום, יום שבת היה זה, עליתי אל הטיילת ומצאתי בית-קפה פתוח והזמנתי לי מה שהזמנתי. שם, אל שולחני שעל הטיילת, נרדמתי וישנתי שינה עמוקה, לבוש מדי-נהגים מהודרים וכובעי הכחול לראשי. לפי אותם מדים, כפי שהוסבר לי אחר-כך, זיהה אותי בעל-המדים, הוא רחמימוב הנהג, שיצא לערוך טיול של שחרית, הוא ואשתו ושתי בנותיו. רחמימוב העירני בקול צחוק ובעסק גדול ומיד הציג לפני את אשתו, ילדה חטוטת-פנים ורזה, כבת שבע-עשרה למראה. גם את בנותיו הציג לפני, מהודרות בשמלות תחרים וקטיפה שניתנו לרחמימוב במתנה מאת נשות השגרירות, שילדותיהן שלהן השירו אותן מעל גופן הגדל במהירות עצומה תחת שמש-המזרח שלנו.

ומיד לאחר שהציג רחמימוב לפני את בני-משפחתו קם ושילח אותם מעל פנינו לשבת אל שולחן מרוחק שבבית-הקפה, והוא עצמו הסב אל שולחני והקיפני בדברים.

"תדע לך,” אמר רחמימוב, “שיום השבת זה קודש-קודשים לאישה ולילדים. אפילו שייתנו לי אלף לירות אני לא עובד בשבת. מה פתאום אתה לובש את הבגד הכחול?”

הסברתי לו שחזרתי בשעה מאוחרת ולא הספקתי להחליף בגדי.

“איפה נסעת?” ביקש רחמימוב לדעת.

סיפרתי לו על החווילה שבהרצליה.

"אה,” אמר רחמימוב, “זה עוד כלום. לפעמים יבוא לך מקרה לנסוע לנשף פרטי שלהם, בלי ישראלים. אז תראה איך הם יודעים לעשות חיים. זה מה שראית, זה כלום. זה רק העבודה שלהם.”

“ומה הם עושים בנשפים פרטיים?”

"מתחלפים,” תקע רחמימוב באוזני אמירה. “מתחלפים כמו כלום.”

“מתחלפים?” שאלתי בתמיהה.

"כמו שאתה שומע. מתחלפים,” חזר רחמימוב על דבריו. “אל תהיה תמים; אתה לא יודע שהגויים מתחלפים? לא שמעת אף פעם?”

ומיד הפליג רחמימוב והסביר לי כיצד השגריר נוטל את אשת המזכיר הראשון, בעוד המזכיר השני,שהוא רווק, נוטל לו את אשת השגריר; ואילו גרט “עוברת ידיים” כמה וכמה פעמים באותו נשף וכן כל השאר.

“ויוהאן?” שאלתי.

"נו, זה כבר אמרתי לך,” הסביר רחמימוב, “הוא המזכיר השני.”

"אמרת שהמזכיר השני לוקח את אשת השגריר,” ביקשתי להעמידו על דיוקם של דברים.

“כן, בדרך-כלל. ולפעמים את גרט. את גרט לוקחים כולם. גם אתה יכול, אם תרצה.”

“ומי לוקח את נורה?” פרצו הדברים מפי בעל-כורחי.

“נורה?” תמה עלי רחמימוב. “נורה שותה כמו דג. חוץ מזה היא שמנה ולא כל-כך צעירה. אבל הולך לה; גם לה הולך. לכולם הולך אצלם.”

“שותה כמו דג?” התעכבתי במקום שנתבקש לי.

“בירה, ויסקי, ווֹדקה. אבל העיקר בירה. המשקל שאתה רואה עליה זה מבירה. ולא תכיר עליה כלום. בשתייה היא לוקחת חמישה כמוך בכיס הקטן שלה. רק מה? היא בן-אדם טוב, נורה. יש לה לב-זהב והיא לא מתגאה על אנשים. זה בטח גם כן בא לה משתייה. מה אני יודע.”

רחמימוב הניד בכתפיו, כמצטדק על שהוא מפליג בעניין צדדי, ומיד חזר לעיקר: “הם מתחלפים רק בנשף, ותיכף איך שהנשף נגמר הם נכנסים למכונית כאילו כלום לא היה; כל אחד עם אשתו, מנומסים, מבסוטים, שקטים. תמיד הם שקטים. אין צעקות, אין רעש. כלום. התסרוקת בסדר. השמלה בסדר. פותח לה את הדלת בנימוס, נותן לה יד לצאת, כאילו שום דבר. בטח אחרי זה הולכים לישון ביחד. ממזרים, הגויים האלה.”

“נשים נשואות אסור להן לעבוד בשגרירות, נכון?” שאלתי.

“בטח שנכון. זוהי כל החכמה בחוק הזה. הם מסדרים להם רזרווה, שיהיה בטוח. הכול אצלם מסודר בחכמה.”

“אז מאיפה יש לה בת?” הקשיתי.

“למי?”

“לנורה.”

"לנורה יש בת? מה פתאום? היא גרה לבד, " הבטיחני רחמימוב.

“אתה בטוח?” התעקשתי.

“מאה אחוז. הייתי אצלה אלף פעמים. גרה לבד כמו כלב.”

מהמשך דבריו נסתבר לי כי הבית שאליו הבאתי אמש את יוהאן ונורה היה מקום-מגוריה שלה. יוהאן, המזכיר השני, גר ברמת-גן.

רחמימוב לא פסק מלהלעיטני בידיעות עד שנתמרדה עליו אשתו וצווחה שיבוא להראות נחת זרועו לילדות המתפרעות.

כשעליתי לחדרי שכבתי על מיטתי ושוב נרדמתי וישנתי על הערב. במוצאי-שבת הלכתי לקולנוע וראיתי סרט שבו הבעל והאישה מתקוטטים ביניהם תמיד, אבל כשבאים אליהם אורחים הריהם מחייכים זה לזה בחשיפת-שיניים ובהרחבת-הפה, חיוך מאוס, שיותר משיש בו כדי להוליך שולל את האורחים יש בו כדי להראות טינה זה לזה. לבסוף הבעל הורג את אשתו ונמלט ברכבת אל ארץ-אויב ונעשה שם מרגל מדעי. סופו שהוא שוקע ביוון השִכרות ומאבד צלם אנוש. בנם-יחידם של בני הזוג הנ"ל נשאר נאמן למולדתו ומשמש טייס בחיל-האוויר. הוא עורך תצפיות-ריגול מעל לשטח האויב, שבו אביו מתגורר. וזהו הצד הסמלי שבסרט.

ביום הראשון אין עובדים בשגרירות. הלכתי אפוא בשעת-בוקר מאוחרת לרחובה של נורה וצפיתי כשעה לעבר ביתה. גם בערב שבתי לשם ולא ראיתיה. אנשי השגרירות נוהגים להפליג מן העיר ביום א', והאדוקים בדתם נוסעים ליפו, לנצרת או לירושלים, להתפלל בכנסיות.

כיוון שלא ידעתי איזה מחלונות הבית הוא שלה, לא יכולתי אלא לקוות כי דמותה תופיע באחד הפתחים. אלא שדבר זה לא נתרחש.

ביום ב' בבוקר, בשעה השמינית, הופעתי למקום-עבודתי כפי שנקבע לי בחילוף-המשמרות.

בשעה תשע התחילו עובדי השגרירות יורדים אל המסעדה לאכול ארוחת-בוקר. גם נורה באה וירדה במדרגות. השפלתי עיני, את הספר שבידי תקעתי תחת ישבני ואת ראשי טמנתי בין כתפי.

שמעתי קול טפיפתם של עקביה קרב ובא. בסמוך אלי נתעכבה ואני חשתי אצבע נתקעת לי בכתפי. זקפתי ראשי וראיתיה מושיטה לעברי, בלא אומר ודברים, יד חבושה בתחבושת ובפלסטר. אחר-כך רכנה על אוזני ולחשה:

“רוצח, בריון! אני אקח ממך נקם.”

חשפתי שיני וחייכתי לעומתה, ככל שזכרתי אותו חיוך שראיתי בפניו של הבעל-הרוצח בסרט שצפיתי בו שלשום.

“ציניקן!” זרקה לעברי, איימה עלי באצבע ידה החבושה ופסעה והפליגה לעבר המסעדה, כשגופה הגדול נישא, כמו פלא, על קצות-קצותיהם של העקבים הגבוהים, הדקים, המחודדים.

כששבה ועברה על פני, בדרכה לארוחת-הצהרים, לא נתעכבה על-ידי.

יג    🔗

משמרת-היום שלי נסתיימה בשלוש ושלושים ועדיין היה כל היום כולו רובץ לפני. לא שבתי לחדרי. ישר מן השגרירות ירדתי אל שפת הים ועליתי בקומתו השנייה של בית-קפה, נטלתי לי שולחן בשולי המרפסת, במקום שכל הטיילת כולה נשקפת לפני, וישבתי לאכול ארוחת-צהריים. תאבוני שב אלי, לפתע-פתאום, והוא חדש ותקיף כמימים ימימה. טרפתי בחשק מכל הכתוב בתפריט, עיינתי בעיתון-ערב והייתי בעיני עצמי אדם הרואה עולמו בחייו. עכשיו, ששמעתי מפי נורה אותן אמירות מתחנחנות (רוצח, בריון, נקם), ולאחר שמפי רחמימוב נודע לי טיבם של העיסוקים אשר אנשי-הצפון שטופים בהם, שוב לא היתה לפני בעיה מסובכת ביותר. כל העניין אינו אלא עניין של זמן וסבלנות. ואז חשתי כי האישה הבלונדינית והגדולה נזדלזלה בעיני והייתי כועס על עצמי, וגם בז לנפשי על שנשתקעתי במה שנשתקעתי בשבוע שעבר. מעלה הייתי על עצמי כאילו אני כבר לאחר מעשה, מפויס, משועמם ומבקש לחזור אל בדידותי הטובה שבמרומי הגג שלי. לא זו בלבד שאין היא צעירה ביותר, אלא שהיא טרחנית ושטופה באותו עניין עד לזרא. מה גם שאתה חייב להראות לה סימני-כבוד ולנהוג בה כאילו היא מואילה לרדת מגבהי טירותיה אל מרתפך הדל. לעולם אהיה שרוי במבוכת-נפש במעמדה, מתבושש במלבושי, ברהיטי חדרי, במעמדי הדל; ועל הכול – אתבושש בנעורים שבי, שעה שאהיה שרוי עמה באותה התייחדות, אשר רק השווים בכל באים שמה לעמק השווה באמת.

הלא טובה לי הטלפוניסטית במרכז המפלגה; כל-אימת שהייתי מזדמן עמה במשרד לא פסקה מלעגוב עלי ומלפרש כוונותיה. אמנם אין היא מן הצפוניים וגם חכמה גדולה איננה, אבל דומה היא לחתול חמקני והיא מבטלת עצמה לפנַי ומבטיחה ביטולים גדולים מאלו. ולא היא לבדה מצויה לי בתל-אביב. אם אהיה מונה ומספר תקצר היריעה.

נורה היא, בעצם, אישה מסכנה. אין לי בלבי נגדה ולא-כלום. אבל גם אינני חייב לה דבר. ומה שנשכתי לה בכף-ידה, הרי זו בדיחה. יכול אני לשגר אליה זר-פרחים ונמצא שכל ההדורים נתיישבו ושלום על ישראל ועל גויי-הים. ובכן, אפשר לשלוח זר-פרחים. גם חובה לעשות זאת, פן תאמר בלבה כי הישראלים אינם אלא מיני חיות-פרא שפגיעתם רעה ונימוסיהם כשל הוטנטוטים.

בפתק שאצרף אל הפרחים יכול אני לכתוב: “איחולי הלבביים להחלמתך”; או: “שלושים ושניים ורדים; ורד אחד לכל שן ששלחתי בך”. ואם ארצה, יכול אני להאריך ולכתוב: “גברת נכבדה, התקרית המצערת שאירעה ביום ו' בלילה, מול פתח ביתך, מן הראוי שלא היתה מתרחשת. לא זו בלבד שאני מצטער על הדבר, אלא שאני גם יודע כי לא היתה לי שום זכות להתפרץ אל תוך חייך הפרטיים; מה גם בצורה זו, המבישה כל-כך. אנא, ראי בזר-פרחים זה אות לחרטה ולבקשת מחילה. אסיר-תודה אהיה אף על רמז קל שבקלים כי אמנם סלחת לי. בכבוד רב” וכו'.

ישבתי על מרפסת המסעדה עד שהתחילה השמש מנקרת את עיני ומגירה זיעה מתחת לכותנתי. אז קמתי וירדתי אל הטיילת ומשם באתי אל חדרי והתגלחתי. נאמן להחלטתי לצמח לי שפם, מן הסיבות שכבר מניתי לעיל, הקפדתי גם הפעם בשעת גילוח ונוכחתי לדעת כי שפמי כבר הוא לובש צורה ובעוד יומיים-שלושה יהיה זה שפם לכל דבר. כבר עתה נצטיירו לי בראי כמה פרטים שיהיו בולטים יותר בעתיד: דומה אני, כבר עכשיו, לניצשֶה; השפם גולש לי על שפתי והוא עבות ומדושן. הסנטר נעשה מעין סדן, שעליו השפם הולם מלמעלה; רק ברק-הטירוף שבעיני ניצשה, אותו אני חסר; ומפני כן יש לפני סבר נוח למדי, ואי בו כדי להבהיל. לעומת זאת מוסיף לי השפם כעשר שנים על שנותי. נורה ודאי שלא היתה מצטערת על כך.

בערב יצאתי לשוט בעיר, ולפני שנסגרו החנויות עוד זכרתי לסור אל קיוסק של פרחים ולקנות זר נאה. מתוך חופזה רשמתי על פתק כמה מלים ויצאתי לעבר העיר שמח וטוב-לב.

בפתח רשמתי בקיצור: “נורה היקרה, לא היה בי הכוח להבליג. שלך באהבה, אליקום”.

רק מקץ כשעה עלתה בדעתי המחשבה, שאולי לא נהגתי כראוי כשכיניתי אותה בשמה הפרטי. נאה יותר היה לפנות אליה בשם משפחתה.

יד    🔗

למחרת, בתשע בבוקר, כשהייתי יושב על כיסאי ומעיין בעיתון מצויר של comic-strips אשר משכתי מאחד השולחנות שבמסעדה, עברה נורה על פנַי בדרכה לארוחת-הבוקר, ובלי שתתעכב על-ידי אמרה לי במאור-פנים רשמי למדי, כדרך שאנשי השגרירות מדברים אל עיתונאים מקומיים: “תודה רבה על הפרחים. יפה מאוד מצדך.”

ובלי להתעכב, כאמור, נכנסה אל המסעדה. וכשיצאה משם, מקץ רבע שעה, רק נופפה אלי בידה, כדרכה, ומיהרה לעלות לקומה הראשונה.

הטלתי את העתון המצויר לאשפה וחזרתי לקרוא ב“ספר הפתגמים של כל הדורות”, לפי סדר אל“ף-בי”ת: “אין אדם טובל רגלו פעמיים באותו נחל”. “אם אין אני לי מי לי?” “אפס-תקווה הוא המקום אשר ממנו יש לצפות אך לטוב”. “בלבך פנימה האושר שוכן; אל תחפש מחוץ לעצמך”. “ביב-השופכין, אף הוא מקום שבתוכו אפשר לחלום”. “גדולה אמיתית מצויה במקום שענווה גמורה מצויה.” “דרכים רבות פתוחות לפניך ואתה חופשי לבחור. אבל משעה שבחרת באחת מהן שוב אינך בן-חורין”. “ההולך ברגל, אל יתחרה ברוכב”. וכך הייתי מפליג וקורא עד שהגעתי לאות נו"ן ומצאתי כתוב: “נשים אין האלוהים מעניש, מפני שבראן לחטוא”.

דבר-חכמה זה זכרתי מאחד המדרשים שלנו. אם אין זיכרוני מטעני, כתוב שם שברא האלוהים ראש לאישה, כדי שתהא מהלכת בתילוי-ראש; וידיים ברא לה, כדי שתהיינה מששניות, וירכיים ברא לה, כדי שתהיה מנענעת בירכיה וכו' וכו'. בשעתו לא נתתי דעתי ביותר על אותם כתובים, אבל עכשיו, שהיתה נורה עומדת לפני למשפט, שמחתי על הדברים כמוצא שלל רב. אפשר שבאמת אין לבוא עליה בטרוניה יתרה; שהרי דברים שנאמרו במדרש נסבו על נשים יהודיות, כגון סבתא שלי, דרך משל; ואילו נורה, שהיא גויה – על אחת כמה וכמה. מה נשים יהודיות, שצניעותן היא מן המפורסמות, ואיבריהן דקים וצנומים, אינן בנות-עונשין, נורה – שכולה ירכיים – לא כל שכּן. וכי היא אשמה אם בשמים גזרו עליה חיי-דוֹדים?

בצהרים שבה ועברה על פנַי ואפילו לא הביטה לעברי. פניה היו זעופות, שלא כרגיל, וניכר היה שרוחה נעכרה בשל סיבה נסתרת, אך מובהקת ביותר. דומה שיצאה זה עתה נזופה מחדרו של אחד הממונים עליה; כל-כך היה סברָה ממועך ורגוז.

בשלוש וחצי קמתי והלכתי לחדרי.

סמוך לשמונה בערב, נרגז וחסר-מנוחה, אמרתי לרדת העירה וללכת לקולנוע, אלא שמחמת השעה המוקדמת להצגה השנייה שׂירכתי רגלי ובאתי ועמדתי אצל ה“לינקולן” של השגרירות ונכנסתי בשיחה בטלה עם רחמימוב. ובעוד אנו מעשנים ודשים בהוויות העולם, נפתחה דלת הבניין ונורה יצאה, בגפה, מתנודדת מעט על רגליה וסבר פניה עכור יותר משהיה בצהריים. בצעדים זהירים קרבה אל המכונית, בלא להביט בי, ואמרה לרחמימוב שיקחנה הביתה. הוא קפץ ויצא לקראתה, תמך בזרועה ופתח בהצטדקות: יש לו הזמנה לשמונה ועשרה בדיוק ולא יוכל לזוז מכאן. שמא הגברת לוקחת לה מונית ואליקום מתלווה אליה ושׂם עליה עין עד שתגיע לחדרה.

“All right, all right” אמרה בקול רגוז, כאילו הציעו לפניה משׁרת³-צפרדעים לרפואה.

"תרוץ תביא מונית,” האיץ בי רחמימוב, ומיד קפצתי לעבר בית-המלון הקרוב וחזרתי עם מכונית.

הכנסנו את נורה בזהירות עד למושב האחורי, כשהיא דוחפת אותנו הצדה ומנסה לנוע בכוחות עצמה. אני ישבתי ליד הנהג ואמרתו לו לאן לנסוע.

"מלאה עד הצוואר,” אמר לי הנהג. “בגיל שלה זה לא יימשך הרבה זמן.”

“אתה מכיר אותה?” תמהתי עליו.

"כבר לקחו אותה נהגים מהתחנה שלנו לא פעם,” השיב. “יש לה כוחות של סוס אם היא עוד לא התפגרה.”

נורה, ככל שיכולתי לראות בראי שלפנינו, הוציאה פודרייה⁴ מארנקה והיתה מאבקת את פניה מול הראי שבמכסה התיבה. אחר-כך הניחה לארנקה, סקרה את הרחוב, מימין ומשמאל, וכשקרבנו לבית הודיעה לנהג לעצור.

נזדרזתי לפתוח לפניה את הדלת ולתמוך בה. חיוך עלה בפניה והיא הודתה לי, נשענה על זרועי ועמדה על כך שתשלם מתוך ארנקה. כשביקש הנהג לתת לה עודף, נופפה לעברו בכף-ידה ופנתה עמי אל מבוא הבית.

היא התגוררה בקומה השנייה, בדירת שני חדרים, שביניהם דלת מתקפלת למלוא רוחב הקיר. הושבתיה בכורסה גבוהת-גב, מרופדת בד פרחוני, ניצבת ליד שולחן עגול עשוי טבלת-זכוכית עבה, מונחת על מבנה-עץ הדומה לחרגול. עוד היו בחדר שני כיסאות מרופדים באותו בד פרחוני וכן כוננית-ספרים קטנה ועליה מַקלט-רדיוֹ ופטיפון. מעבר למחיצה המתקפלת היה חדר-השינה, ונוסף על המיטה ניצב בו שולחן-כתיבה קטן ולידו כורסת-עץ צבועה לבן. ארון-קיר היה מותקן מול המיטה, ושתיים מתוך ארבע דלתותיו פתוחות לרווחה ומגלות אי-סדר מדכדך בתוך שפעת שמלות, מעילים וכלי-לבן. על רצפת חדר-השינה התגוללו כמה וכמה זוגות נעליים, שמכמה מהן היו גרבי-ניילון משתלשלים ויוצאים.

"אתה חכה רגע,” אמרה לעברי בדיבור איטי, כמעט בלחש.

כיוון שלא היה בדעתי לקום וללכת, לא השבתי לה כלום.

"אתה חכה רגע,” חזרה ואמרה. “אנוח קצת ואתן לך משהו לאכול.”

"תודה,” אמרתי לה, “אינני רעב.”

היא לא השיבה, אבל רמזה לי בידה שאנעל את המחיצה שבין חדר-האורחים לחדר-השינה. עשיתי כדבריה.

"תודה,” אמרה. “סליחה. אני מצטערת.”

"על לא דבר,” אמרתי.

היא רמזה לי בידה לשבת על הכיסא שמנגד. ישבתי והבטתי נכחי. ליד הפטיפון ניצבה מסגרת מוכספת ובתוכה תצלום של נערה כבת שש-עשרה.

“בתך?” אמרתי. “גרדה?”

"היא שונאת אותי,” אמרה נורה. “היא שונאת אותי שנאת-מוות.”

“בתך?” השמעתי אמירה אווילית.

“תביט,” אמרה נורה בהתעוררות-פתאום, “תביט מה שהיא כותבת לי…”

והיא גחנה לחטט בארנקה והוציאה משם מעטפה.

“הבוקר קיבלתי את זה,” אמרה נורה. “אחת לחודש היא כותבת אלי. בכוונה היא עושה זאת… הסתכל.”

והיא הושיטה לעברי את המעטפה.

“פתח, פתח את זה!” קראה לעברי. “כל חודש, כל חודש.”

פתחתי את המעטפה, והוצאתי נייר-מכתבים כחול ובו אותיות שלא ידעתי את פשר צירופן.

"אוֹה, אני מצטערת,” אמרה נורה, “אינך יודע את שפתנו.”

"לא. אינני יודע,” אישרתי.

היא הושיטה ידה, קיבלה ממני את המעטפה והמכתב והחזירה אותם אל ארנקה, תוחבת ומקמטת את הניירות בזעם.

"היא שונאת אותי עד מוות,” חזרה ואמרה כמו לעצמה.

"אולי את טועה,” אזרתי עוז בנפשי והשמתי עצמי חכם, “אולי זה רק צורך ילדותי, כפי שקורה בין אם לבתה… אל תקחי את זה ברצינות.”

נורה נתנה בי עיניה, חיוך שב ועלה על פניה, כזה שראיתי קודם לכן, כשתמכתי בה בצאתה מן המכונית.

"אינני טועה,” אמרה. “לא. אינני טועה. היא צודקת. הבת שלי… אתה, אל תלך. תיכף, אני אנוח קצת ואתן לך משהו לאכול.”

“לא, תודה,” אמרתי, “אינני רעב.”

נורה העבירה ידה על פניה, החליקה את שׂערה וקמה לאיטה על רגליה. עקבתי אחר כל תנועה מתנועותיה, מוכן לקפוץ ולסייע בידה. אבל היא נתאוששה, חייכה לעברי כמצטדקת והלכה לעבר המטבח.

“אתה אוהב חביתה עם קותלי-חזיר?” קראה אלי מן המטבח.

“תודה, באמת אין צורך,” השבתי לה בלשון רפויה, שמח לשהות עמה זמן ממושך ככל האפשר.

“יש לי כאן סלט סרטנים מצוין,” אמרה מן המטבח, “וגם עוגה… נשתה קפה עם עוגה. זה בסדר?”

“בסדר,” אמרתי.

“איך קוראים לך?” הוסיפה לפטפט אלי מן המטבח. “איך ידידיך קוראים לך?”

“אלי,” אמרתי. תקראי לי אלי."

זה עשר שנים לא קרא לי שום אדם בשם אלי; אבל זאת לא סיפרתי לה, כמובן.

“אלי?” אמרה. “זהו שם-חיבה, שם-קיצור?”

“זהו השם שקוראים לי החברים,” פסקתי מנהמת-לבי.

“והחברות?” שאלה נורה.

“לא החברות. רק החברים. כלומר: חבר אחד. חבר שכבר מת. נהרג במלחמה.” משום-מה לא יכולתי לעצור בלשוני. שהרי הכינוי אלי בא לי מפיו של רעי האחד והיחיד שהיה לי בשכבר הימים; חבר-לפלוגה, אשר אילו חי עתה ואילו שיתפני בחייו ובמעשיו, אפשר היו פני הדברים מתגלגלים אצלי בצורה אחרת לגמרי. הקיצור: מעשים שהיו, והקבורה יפה להם.

“אוֹה, אני מצטערת,” קראה נורה ובאה מן המטבח והראתני פניה. “אני נורא מצטערת. רק רציתי לדעת איך אתה קרוי בין ידידים.”

“זהו זה. אלי,” אישרתי וחתמתי את הפרשה.

“אני שמי נורה,” אמרה. קרא לי נורה."

“נורה,” אמרתי.

“אלי,” אמרה נורה. ומיד שבה אל המטבח.

היא כפתה עלי שאוכל בגפי. אמרה שאין לה תיאבון, אבל תצטרף אלי ללגימת קפה. ובכן ישבתי ולעסתי, כשהיא מתבוננת ספק בי ספק בנפשה פנימה. מכל-מקום היה המזון תקוע בגרוני, הן מחמת קשיי הנסיבות והן מחמת היותו מוכן שלא כדרך שמתקינים מזונות, במחילה מכבודה. קור וחום שימשו בערבוביה, ותבלינים היו מוטלים במאכלות שלא במידה. אבל אין אני בא לדקדק עם אדם בשעת צערו.

כשסיימנו ללגום מן הקפה התחילו סימני-תנומה נותנים אותותיהם בפניה, ולאחר שלא עלה בידה לגבור על פיהוקה שאלתני אם אסלח לה לרגע. היא מבקשת לחטוף תנומה קלה, ואחר-כך תחזור הנה ונשוחח בנעימים.

אמרתי שאני מאחל לה ליל-מנוחה וקמתי ללכת.

“אם כן, אשב כאן אף אני,” אמרה. אינני רוצה לגרש אותך, אלי.”

“לכי לישון,” אמרתי בתוקף.

“רק לנמנם מעט,” תיקנה את דברי. “ואתה תשב כאן ותקרא משהו.”

“בסדר,” אמרתי, “בסדר.”

אז קמה נורה, עברה אל חדר-השינה והגיפה את המחיצה מאחוריה.

קרוב לשעה העשירית צלצל הטלפון. מחשש פן יעירנה הצלצול קמתי והרימותי את השפופרת. קול אישה שאל:

“נורה? נורה, זו את?”

“מצטער,” השבתי. “נורה לא תוכל לגשת עכשיו אל הטלפון. למסור לה משהו?”

לאחר שהייה קצרה מעבר לקו חזר קול האישה ושאל:

“סלח-נא, אדוני; כלום אין זה אתה, אליקום?”

“זה אני,” אמרתי, נדהם. “מי מדבר?”

“גרט,” השיב הקול. האם נורה חולה?"

“היא ישנה.”

“ומה אתה עושה שם, אם מותר לי לשאול?”

חצופה זו מרשה לעצמה יותר מן המותר. ובכן אמרתי לה:

“אני מגרש מעליה את הזבובים.”

“ואינך סבור שאתה אחד מהם?” ביקשה גרט לדעת.

מענה-לשון חריף היה לה, לעלמה גרט, אלא שלבי לא הלך אותה שעה אחר דברי-התנצחות ואני השיבותי בקצרה:

“אַת, לכי לעזאזל.”

“לך אתה לעזאזל,” אמרה גרט וטרקה את השפופרת.

דעתי היתה נוחה מהשיחה ואני שבתי לעיין בכתבי-העת המצוירים.

באחת-עשרה בערך, נתתי דעתי להציץ לחדר-השינה, שמא הגיעה שעתי ללכת הביתה, בסופו של דבר. הזזתי אפוא בזהירות את המחיצה המתקפלת וראיתי שנורה שׂרועה על בטנה, למלוא רוחב המיטה, בבגדיה, ונשימתה עמוקה וקצובה. התבוננתי במחזה שלפנַי וראיתי מה שראיתי וחזרתי למקומי. אפשר שאם היא מתעוררת ואינה מוצאת אותי כאן, הריהי מגיעה לידי עלבון, אמרתי בלבי. ובכן שבתי אל הכורסה, נטלתי עיתון בידי ועד מהרה נרדמתי.

זוכר אני שבאותו לילה פקדני חלום מוזר ביותר: בחלומי אני מהלך על-פני כר-דשא רענן, שעצים מדושני-עלווה עולים בו פה ושם ומטילים צל לח ואפלולי תחתיהם. ולפתע קפצה ברייה קטנה מתוך אפלת הצל והתחילה מדדה לעברי בצעדים קטנים ובחיפזון. נתתי בה עיני וראיתי שלפנַי מין עוף חצוי לשניים: חלקו התחתון רגלי-ברווז ופלומת נוצה מבהיקה וצבעונית, ואילו חלקו העליון כמו נחתך ואיננו; וכל אותו עוף אינו אלא כמין קערה, או גביע, מהלך על שתיים. ובתוך הקערה הזאת מצוי נוזל לבן-חלבי, סמיך מאוד, והקערה מלאה מאותו נוזל עד לגדותיה. ואני חש ומרגיש כי אם יקרב אלי העוף הזה ויתיז על גופי מן הנוזל הלבנוני שבתוכו – הריני אבוד. ובעוד אני מנסה לשמוט עצמי מאותו ברווז חצוי וארסי, נסתבר לי כי בריות אלו התחילו מופיעות עתה מתחת לצלו של כל אחד מן העצים שעל כר-הדשא. הסכנה היתה מקיפה אותי עכשיו מכל העברים, הולכת וקרבה אלי בניתורים מטורפים.

הקיצותי שטוף זיעה קרה, מתנשם בכבדות. החדר היה מוצף אור-חשמל, העיתון מונח לרגלי על הרצפה ושרידי הסעודה על שולחן-הזכוכית נכחי. שאלתי את עצמי אם ראוי לי לחזור ולהציץ בנורה, אך נמנעתי מלעשות כן ושבתי ונרדמתי. תוך כדי נמנום זכרתי כי רגליה של נורה אמנם נשתנתה צורתן במצב של שכיבה; ובכן, נפתרה לי אחת השאלות שהייתי שואל את עצמי; אלא שהשינוי לא היה שינוי לרעה, חלילה. וכששקעתי בשינה חזרו אותן שוקיים ונפרשו לנגד עיני ואני קרבתי אליהן, חותר אל מעשים אשר לא ייעשו באדם ישן לתומו; ומה גם שהוא ישן שנת-שיכורים מסכנה. אלא שבשנתנו אנו פטורים מן הנימוס ומן ההגינות. מי יתן וכל חיינו שינה שכזאת!

לא שמעתי קולו של שעון מעורר, ואינני יודע כיצד עלה בידי נורה להתעורר בשש וחצי או סמוך לכך; שכּן בשעה שבע ורבע כבר עמדה לפני, מנענעת אותי בכתפי והיא מסורקת ורחוצה, לבושה שמלה חלקה ונקייה, מוכנה ללכת למשרדי השגרירות. כוס קפה ניצבה לפני על השולחן, ונורה נתנה בידי מגבת וציוותה עלי ללכת לחדר-האמבטיה ולרחוץ את פני. חיוכה, חיוך-התמיד בפניה המלאות ובעיני-התכלת הגדולות שלה, מצוי היה במקומו כמימים ימימה. ועוד הבחנתי שהתחבושת שעל כף-ידה עדיין היתה מצויה במקומה, תחבושת קטנה יותר ונקייה.

“אני חייבת להתנצל לפניך ולבקש את סליחתך," קידמה נורה את פני בשובי מן הרחצה. “יום קשה עבר עלי אתמול ואני שתיתי יותר מן המידה. צר לי כל-כך שהטרדתי אותך וגזלתי ממך ערב ולילה. אנא, בבקשה ממך, אל תכעס.”

רציתי לומר שזה היה תענוג, אבל ברגע האחרון הבלעתי את המלים שבפי ואמרתי לה כי בני-אדם חייבים לסייע זה לזה וכך דרך העולם. ושלא תהיה מצטערת, לא על זמני ובעיקר לא על דברי בתה ועל מכתביה. כל הצעירים סופם שתתיישב עליהם דעתם.

נורה חזרה והודתה לי ושנינו יצאנו אל הרחוב. קראתי למונית ואמרתי לה כי מוטב שתגיע לשגרירות לבדה ואני אלך ברגל. אף על כך הודתה לי ואמרה שיפה מצדי, ושאני חושב על הכול בשׂוֹם-שכל.

כשנותרתי לבדי עשיתי דרכי אל השגרירות בצעד מתון, נהנה מאורו של הבוקר והופך, ביני לבין עצמי, את המעשים שהיו בי אמש. וככל שעלה בידי לשחזר פרטים ופרטי-פרטים כן הייתי מוסיף לתמוה ולשאול את עצמי אם באמת נתרחש כל זה. מין תחושה של נוחם התחילה משתלטת עלי, ומרגע לרגע גברה בי הידיעה כי החמצתי איזו אפשרות נפלאה. אין אני מתכוון, חלילה, למשכב-דודים שהוחמץ; מתכוון אני לדבר שאת פשרו אין אינני יודע, דבר שכאילו היה בהישג-ידי ואבד. אולי חייב הייתי להתייצב על מיטתה כל הלילה ולהזין עיני במראה שלפני; אולי חייב הייתי לומר דברים שלא אמרתי; ואולי אי-אפשר היה שיתארע זולת מה שהיה, ובכך טמון סוד הצער והנוחם שהתחילו כוססים את נשמתי ומדכדכים את רוחי.

כשנכנסתי ובאתי למסדרון השגרירות זקפתי קומתי, ובצעד עליז באתי אל אשנב המודיעין ותקעתי באוזני העלמה גרט:

“בוקר טוב לך, העלמה גרט!” ותוך⁵ כדי דיבור סלסלתי בשפמי כדרך הנוכלים.

“הלוואי שתמות!” השיבה לי גרט, והפעם חייכה אלי אותו חיוך שראיתי בסרט על המרגל המדעי שרצח את אשתו. מיד החזרתי לה בנוסח הגברי של אותה עווית-פה חשופת-שיניים.

ומן המודיעין פניתי אל המרתף, לבשתי את הסרבל הכחול וישבתי אל מקומי הקבוע, מול דלת המסעדה.

טו    🔗

בשלוש אחר הצהריים נקראתי להיכנס אל משרדו של המזכיר השני, הוא יוהאן. מכונת-הכתיבה של המזכירה הישראלית שלו היתה טעונה טיפול. כשנכנסתי בירכתי את המזכירה לשלום ושלחתי ידי אל המכונה. לאחר בדיקה קלה נסתבר לי שהסרט נסתבך ונקרע, מפני שלא טרחו לשנות את כיוון-הסלילה שלו; והוא עניין פעוט, שכל כתבנית חייבת להבינו על בּוּריוֹ.

“בשביל זה צריכה היית לקרוא לי?” אמרתי לישראלית, שהתבוננה בי כל אותה שעה בשתיקה. “את לא יכולה לשנות את כיוון הסרט כשנגמר לך?”

היא הביטה לעבר דלתו של אדונה ולחשה לי:

“בטח שיכולתי. אבל הוא דרש שאקרא לך… הוא אמר שאחרי שתתקן את המכונה שתיכנס אליו.”

“יוהאן?” שאלתי מתוך תמיהה.

“מאיפה אתה יודע ששמו יוהאן?” התפלאה המזכירה.

“כך קוראים לו, אם אינני טועה. מה הוא רוצה ממני?”

"אף אחד לא קורא לו בשמו הפרטי,” עמדה המזכירה על דעתה, “רק במקרים מיוחדים של ידידות… מה אתה, ידיד שלו?”

"ידיד ותיק,” אמרתי. “תגידי לו שאני מוכן להיכנס.”

ואמנם קידם את פני, בחדר הסמוך אותו פרצוף שהובלתי ביום שישי בלילה לדירתה של נורה.

"שלום לך, אדוני,” אמרתי בהיכנסי. “המכונה מתוקנת.”

"שב, בבקשה,” אמר יוהאן ובחן אותי בעיניו, עיניים כחולות כשל כל בני גזעו, אלא ששׂערו היה כהה יותר מן המצוי אצלם. פניו היו מוארכות, חריץ דק היה חוצה את לחיו מלמעלה למטה ושפתיו היו מחוטבות חיטוב ברור ומוגדר והן עבות מעט, אך לא למעלה מן הראוי. יפה-תואר היה הנבל הזה וגם שזוף. ואפילו כאשר לא חייך נדמה היה למביט בו כי עוד מעט יחייך.

ישבתי על מקומי, וכשנתארכה השתיקה הוצאתי קופסת-סיגריות מכיסי והצעתי גם לו.

הוא הודה לי במנוד-יד, הרים מצית-שולחן מעל המכתבה שלו, העלה בו אש וקירבו לפני. כל אחד מאתנו נתרומם מעט מכיסאו וגחן כלפי חברו. אחר-כך שבנו אל כורסותינו, ויוהאן העלה חיוך בפועל על שפתיו וגילה טור שיניים יפות, שאחת מהן, בזווית פיו, היתה של זהב.

היה זה חיוך מלבב ונעים למראה.

“אתה אינך מרגל, לא כן?” חייך יוהאן ואמר.

מחמת קסמו של החיוך ומחמת נועם-הליכותיו היו מחשבותי מרחפות בעניין אחר ולא הייתי פנוי להשיבו. מיד המשיך ואמר:

“אילו הייתי עובד השגרירות של רוסיה הסובייטית, ודאי שהייתי חייב לחשוד בך ולסלק אותך מיד. אבל לנו אין סודות.”

“מה פתאום מרגל?” נזכרתי להגיב. ועשיתי זאת מתוך רוגזה מסוימת ומתוך פתיעה כנה. “איזה מין רעיון זה?”

"רואה אתה,” אמר יוהאן בסבר פנים יפות ולא המיש עיניו ממני, “יש לי ידידים ישראלים רבים. ואחד מהם ראה אותך אצלנו והיה מאוד תמה על שגילה אותך כאן, בתפקיד שבו אתה משמש. הוא סיפר לי במה עסקת קודם-לכן… והרי זה מקרה קלאסי של ריגול, לא כן?… עיתונאי ועסקן- מפלגה נעלם מן האופק; מתגלה כחצרן בשגרירות זרה, כשהוא מגדל שפם… מה דעתך?”

"אה,” אמרתי, “זה נכון.”

“ובכן, אתה מודה?” צחק יוהאן.

“מודה במה?” שאלתי.

“בריגול.”

“בהחלט,” אמרתי.

“אל נא תכעס,” הרגיעני יוהאן. “לא אכפת לי כלל אם אתה מרגל. שום מעשה ממעשיך איננו מטריד את מנוחתי. אבל רציתי להכירך… הן תודה שחובת אנשי השגרירות להתיידד עם אנשי הארץ שבה הם משרתים… מה גם עם עיתונאים ועסקנים, לא כן?”

“בהחלט,” אמרתי.

“ובכן, רואה אני שהרגזתי אותך. ואני כלל לא נתכוונתי לכך. אני מצטער. מקווה לראותך שנית.”

ויוהאן קם ממקומו והושיט לי ידו.

קדתי לפניו קידה זעפנית ויצאתי מן החדר. צער גדול הצטערתי בו במעמד על שאני נוהג כך באיש-חמודות שכמותו. שהרי יכולים היינו, אילו שכל בקדקדי, להשתעות שעה קלה בדברים ולשוחח על נורה. מסתבר ששנינו רצינו בכך, לאחר שכל אחד מאתנו ידע לפחות על ביקור אחד של חברו אצל המזכירה שלנו, וכל אחד מאתנו משתוקק היה לדעת, כלל הנראה, אם אותו ביקור היה יחיד וחריג.

בשלוש ושלושים, יום ד' בשבוע, קמתי ועליתי לחדרי שמעבר לכביש, הגפתי את התריס וישבתי דומם בפאתי מיטתי, עוצם את עיני ומתאמץ להבין מה נפשי מבקשת.

טז    🔗

בעוד כמה חודשים יחול יום הולדתי השלושים. ידיד-נפש אין לי. אישה לא נשאתי לי. אני חי בתוך עם של אנשים נבוכים, אנשים שהם כגנבים בעיני עצמם: מאחר שכל החיל אשר הם עושים בא להם תמיד כהפתעה, כביכול מן השמים, או מידי השטן והשדים, הריהם מתאמצים לערוך להם פילוסופיה שלפיה כך טוב וכך ראוי לו לאדם לחיות. מי שנפלה לידו שעה של קורת-רוח סוחט אותה עד תום; וזאת משני טעמים: ראשית, מפני שהוא חושש פן אחרונה היא לו; והשנית, מפני שהוא חש במעמקי לבו כי רק במקרה נפלה לידו; וכי לא אליו נתכוונו האלים; וכי אם ייתפס בשעת המעשה, סופו עונש ופורענות.

משעה שהתחילו מטבעות-הזהב המכושפים נופלים גם על קדקדי שלי, קמתי ונמלטתי. עכשיו אני שרוי בין אנשים זרים שאינם נותנים עלי את דעתם; וכך אני מקווה להישכח גם מקרב עדתי שלי, ולהינצל מן הפורענות הצפויה לכולנו, בבוא יומנו. עד כאן הדברים נהירים. אלא שכל זה טוב ויפה בשעות שבהן אני מתקן ברזים ומחבר תקעים של חשמל אל חוטיהם. ואילו שאר כל השעות פוערות עלי פה לבלעני. אילו ניתן לי לקשור קשר של ממש עם נורה, היו עוד כמה שעות של היממה באות על תיקונן; ומחמת השעות הללו הייתי מעביר שאר הזמן בשינה, להחליף כוח. ואז, אפשר שהייתי דומה לאותו דוב הישן שנת-החורף שלו. אם יבוא הקיץ – מה טוב. ואם לאו – לפחות לא אדע כי איננו.

כך ובדומה לכך הייתי מהרהר בשבתי על מיטתי ביום ד' בשבוע, מקץ שמונה ימים לבואי לעבוד בשגרירות. ממחרת היום התחילו המאורעות דוהרים במהירות מסחררת כל-כך עד שלא הניחו לי שעה של מחשבה. וכאשר נתפניתי לחזור ולגלגל דברים ביני לבין עצמי כבר שרוי הייתי במציאות אחרת, והשליטה על מהלך העניינים שוב לא היתה נתונה בידי שלי, אם אפשר לומר כן.

יז    🔗

ביום ה' בבוקר, כשנכנסתי למסדרון-המבוא והתכוונתי לברך לשלום את העלמה גרט שבמודיעין, הקדימה זו ושרבבה את ראשה מן האשנב וקראה לעברי בתמיהה, כביכול, שלא היתה תמיהה אלא מין התגרות וחוצפה:

“אתה עדיין כאן, Mister?”

זקפתי בה עין נרגזת ועברתי על פניה בלי להשיב דבר.

כשירדתי למרתף וביקשתי לפתוח את דלת הארון, שבו הסרבלים שלי תלויים, מצאתיו נעול. ישבתי אפוא על כסאי, לבוש בבגדי, ובלבי אמרתי: אם אתם מבקשים להשליכני מכאן, אִמרו זאת במפורש, בני-כלבה!

מקץ זמן-מה עבר על פני אחד מאנשי השגרירות וזרק לי שיש לתקן תריס מתקפל בקומה השנייה. אמרתי לו שארון-הבגדים סגור. מיד ירד האיש לכיסו, נטל צרור מפתחות ובאחד מהם פתח את הדלת.

מתוך כך הבנתי שאין התאמה בפעולות המוסד: אין יד ימין יודעת מה שיד שמאל עושה. שם מחליטים לפטרני, וכאן – חוזרים ופותחים לפני את הדלת. מכל מקום, לבשתי את סרבלי ועליתי לקומה השנייה, חדר מספר 17, ודפקתי על הדלת. כשאמרו לי “יבוא” נכנסתי; אבל כשנכנסתי הביטה בי הקונסולית – גברת באה בימים ורעת-מראה – כפי שמביטים ברוח-רפאים או בשרץ מבחיל.

"אוֹה,” קראה. “אתה?”

“יש כאן תריס מתקפל שצריך לתקן אותו?” שאלתי.

היא נצטודדה וסטתה מעל דרכי, כאילו הייתי חמוש באקדח, והורתה לי בידה לעבר החלון. וכשהתחלתי מתעסק בתריס שמעתיה אומרת:

“בן כמה אתה, בחור?”

"בן עשרים ותשע, גבירתי,” השיבותי ולא פסקתי ממלאכתי.

"אתה נראה צעיר יותר,” העירה הקונסולית, כמו ביקשה לומר שאני משקר.

"זה מפני שאני טיפש מכפי גילי,” סיברתי את אוזנה וחמתי בוערת בי להשחית.

"מכל מקום, אתה חצוף הרבה למעלה מגילך,” הביעה דעתה באוזני בלי שנשאלה על כך.

לא עניתי לה. סבור הייתי כי מאחר שדיני נחרץ, למה אהיה נכנס בוויכוחים. סיימתי את מלאכתי ואמרתי לגברת הקונסולית כי התריס יפעל מעתה כשורה; קדתי אותה קידה שסיגלתי לי כאן ואמרתי לצאת את החדר.

"איש צעיר,” אמרה לי הקונסולית, “אנחנו מחבבים מאוד את יושבי הארץ הזאת ועם רבים קשרנו קשרי-ידידות אמיצים. אנו נוהגים כבוד והגינות כלפי כל איש ישראלי, ואנחנו מצפים ליחס דומה מצד העובדים הישראלים שלנו. נדמה לי שלא אגזים אם אומר שזהו דבר המובן מאליו, מועט שבמועט הנהוג בין בני-אדם. לא כן?”

"בהחלט,” אמרתי.

"מקווה אני שקיבלת דברי כפשוטם וירדת לסוף דעתי,” הוסיפה ואמרה כפי שמדברים אל קשי-תפיסה.

"בהחלט,” שבתי ואמרתי.

היא לא יספה לדבר אלי ואני יצאתי מן החדר וחזרתי למקומי. אותה שעה ממש ראיתי את יוהאן יוצא מן המסעדה ועיכבתיו.

"ברשותך, אדוני,” אמרתי לו, “הרשני לומר מלה.”

"בבקשה,” נפנה אלי יוהאן בסבר פנים של חביבות מופלגת. “כולי לרשותך.”

"אם החלטתם לסלק אותי,” פתחתי ואמרתי, “למה אינכם אומרים לי זאת?”

“מי החליט לסלק אותך?” היתמם יוהאן וזקף אלי גבותיו היפות עד שמצחו העלה קמטים.

“אתם,” אמרתי. “כולכם. כל אחד רומז לי רמזים וזורק הערות.”

“רמזים?” שב יוהאן על תמיהתו. “איזה רמזים?”

“העלמה גרט שאלה אותי אם אני עדיין כאן; והגברת הקונסולית אמרה לי שאני חצוף ושעלי לנהוג בכבוד ובנימוס.”

לכדי רגע נעלם חיוכו של יוהאן, ומיד לאחר מכן חיבק את כתפי בידו החזקה והגדולה וכממתיק סוד רכן לעברי ולחש באוזני:

“העלמה גרט היא בואש קטן; והגברת הקונסולית רווקה זקנה וזעפנית; ובני-אדם אוהבים לתחוב חוטמם בעניינים לא להם. אף אני עשיתי לך זאת אתמול. אלא שאתה ואני, גברים אנחנו. מותר לנו להתכתש מעט. זה הכול, אדוני. זה הכול. שוב לענייניך והשתדל להיות מאושר.”

והוא טפח לי על כתפי, באותה כף-יד שזה עתה לפתה את שכמי, וכמו דחפני מעליו, מעשה קונדס וידידות.

ישבתי אל מקומי, נתון תחת רושם הדברים שנאמרו ונתרחשו זה עתה. מסתבר אפוא שהשמועות עושות להן כנפיים, אבל אין מאחוריהן שום החלטה להרחיקני מן המקום. את הארון נעל אפוא, כנראה, רחמימוב בן-הבליעל, שכן באותו ארון גם מצויים מדיו הכחולים. בדרך זו רמז לי על טינה שיש לו בלבו עלי.

בשעה שלוש וחמש-עשרה עברה נורה על פני ואני מיהרתי לתקוע ראשי בין דפי עיתון שהיה בידי. היא נתעכבה ליד כיסאי ומשכה בשערותי.

“Young man” דיברה אלי בעליצות, “מה שלומך כיום הזה?”

"שלומי טוב,” רטנתי ממקומי.

“אלי, ידידי הטוב!” קראה אלַי בהרמת-קול, כמתלוננת. “כך מדברים אל ידידים. מה היה לך שאתה זועף כל-כך?”

נשאתי אליה ראשי וראיתי שאין בפניה שום סימן של ידיעה על הנעשה בי. מיד תפסתי כי שהייתה כאן, על-ידי, רק תחמיר את העניינים. שלא ברצוני נחפזתי לומר:

"כל השגרירות סבורה שנהגתי בך שלא כהוגן ושאני חצוף וגס-רוח– – – "

נורה לא ירדה לסוף דעתי.

“על מה אתה מדבר?” אמרה.

שחתי לה בקצרה את שהיה כאן; וכיוון שפתחתי בפטפוט המשכתי וסיפרתי גם על שיחתי עם יוהאן. סומק עלה בפניה, כאילו היתה גימנזיסטית. היא שתקה זמן-מה, סקרה אותי, כאילו ראתני בפעם הראשונה. ולפתע אמרה:

“בוא אלי הערב בשבע וחצי. לביתי. לארוחת-ערב, אלי.”

"זה מאוד יפה מצדך,” אמרתי, בלי להבין כיצד יש בי הכוח לתת את הדעת על תשובה כלשהי למשמע דבריה. כיום סבורני כי פעל בי אותו יצר נבזי להרע לעצמי ולמעט את סיכויי שלי לאושר ושמחה. שאם לא כן אין להבין למה הוספתי ואמרתי:

" אני חושש כי את מסתכנת יותר מדי. אינך צריכה להיעלב ואינך חייבת להוכיח להם שאת עושה כל שעולה על דעתך, דווקא מפני שהם מתערבים בחייך… אין צורך, גברתי… לא הייתי רוצה לבקר אצלך בנסיבות שכאלה… רק כדי להוכיח…"

בטרם סיימתי את דברי גחנה אלי נורה ונשקה לי על פי, כמו ביקשה לבלום את שטף דיבורי.

"ואל תקרא לי גברת, אלא תקרא לי נורה, כפי שאמרתי לך,” סיימה וחתמה את שיחתנו. “הערב בשבע ושלושים אני מחכה לך, נער מטופש.”

והיא מיהרה להפליג מעלי, נישאת על עקביה הגבוהים, מפרש ענק מתנופף ברוח, שסירה זעירה כנעל נושאת אותו בדרך נס בעולם.

רק כשהלכה זכרתי את ריח בשמיה שאפפני כשגחנה עלי לנשקני; ורק כשנאלם קול רגליה המתרחקות אחזתני חלחלה של עליצות ורגלי התחילו מטרפות על-פני הרצפה ויוצאות במחול, אף שלא משתי ממקומי שעל הכיסא, כי חששתי פן אינגף ואתמוטט.

כששבה אלי רוחי ראיתי שדלת המסעדה פתוחה וכחמישה זוגות עיניים נעוצים בי מאצל השולחנות. כמו-כן הביט בי רחמימוב, שהגיע לכאן לפני שעה קלה ללבוש את מדיו; וכן היה בעל-המסעדה מביט בי ושני עובדי השגרירות, ששהו כל אותה שעה על מעקה הקומה הראשונה. לנגד עיניהם של כל אלה התנהלה השיחה ביני לבין נורה.

יח    🔗

כארבע שעות נותרו לפני למן הרגע שבו יצאתי את בניין השגרירות ועד לשעה שרגלי תדרוכנה בדירתה של נורה. על שעות אלה וכן על כל השעות והימים שאחריהן, מבקש אני לספר מתון-מתון, שלא כדרך שנהגתי עד כה, בקפיצות, בהבלעות ובניתורים של לוליין.

ובכן, כשפרשה ממני נורה והלכה תקעתי פרצופי אל בין דפי העיתון ולא היה בי כוח להרהר בדברים כשלעצמם. על-כן הרהרתי בשולי דברים, כדרך בני-אדם. הרהרתי בכך שכאשר אצא מבניין השגרירות אלך לחנות ואקנה לי זוג נעליים שחורות, שעורן מחוספס ואיננו מבריק ביותר; מאותן נעליים שמפרסמים עליהן בשבועוני חוץ-לארץ, נעלי-ספורט, או נעלי-טיול, גבריות כל-צרכן. כמו-כן החלטתי בלבי לקנות לי כותונת חדשה, לבנה, שצווארונה זקוף ונוקשה, עשויה בד-פשתן גס, אבל משובח ביותר. כן הזכרתי לעצמי לקנות משחת-שיניים מסוימת שריחה טוב; ובפעם הזאת אגשים עוד חלום אחד וארכוש לי סבון גילוח של “יארדלי”, שמחירו כמחיר שלוש ארוחות צהריים.

העפתי עין בציפורני ידי וקבעתי לי לגזזן ולנקותן יפה-יפה. אותה שעה עלה בזיכרוני סיפור-חסידים קטן על חבורה של נלבבים, שהיתה עולה לחצר הרבי הגר בעיר רחוקה. וכשהיו הנלבבים באים לעיר היו סרים קודם-כל לבית-המרחץ, לנקות עצמם מאבק הדרך ומן הזיעה. וכשהיו רחוצים ונקיים היו באים להראות את עצמם לפני רבם. והיה שם חסיד אחד שלא הלך לבית-המרחץ, אלא נחפז לבוא לחצר רבו. אמרו לו חבריו: כך אתה נוהג, ריקא? אמר להם: אני, רצוני לבוא לפני רבי כמוֹת שהנני, בזוהמתי…

באותה שעה חזרתי בי מכל קניותי, והייתי מחזיק טובה לעצמי על שעלה אותו סיפור בזיכרוני והצילני מן הגיחוך שבהופעת-הידור מבישה ואווילית. רק זה אני חסר, שאתגחך על נורה ושתהיה צוחקת לי בלבה. שהרי אין לך דבר ממית יותר מן הגיחוך.

כשיצאתי מבית השגרירות הלכתי העירה וקניתי לי זוג מנעלים כנ"ל, כתונת פשתן לבנה, משחת-שיניים וסבון “יארדלי”, כדי שאם אבקש לחזור בי מהחלטתי יהיו האבזרים בהישג-ידי, בטרם תגיע שעת נעילתן של החנויות. בחדרי ישבתי לקרוא מתוך עיון בהוראות הכביסה, שהיו מודפסות על פתק נאה, מצומד בחוט לבן אל הכותונת. אחר-כך קראתי בחוברת הזעירה בלשון האנגלית, שמצאתיה בתוך תיבת-הקרטון של סבון-הגילוח. לבסוף קראתי את שבחי משחת-השיניים, מפורשים על-גבי השפופרת. אחר-כך נטלתי את כרך “מוֹגֶנס” של יעקובסן ואת כרך “אנשי דאבלין” של ג’ויס מן הכוננית והנחתים ליד הכותונת והנעליים בפאת מיטתי. באתי ועמדתי ליד החלון, השקפתי אל עבר האופק וראיתי צלליתה של אנייה רחוקה, מעלה עשן. שבתי וצנחתי על מיטתי והבטתי בתקרה. הרמתי כף יד שמאל אל מול פני והתבוננתי לראות כיצד אצבעותי מרטטות. ביקשתי לייצבן ולרגעים עלה הדבר בידי, אבל עד מהרה שבו האצבעות לרטט.

ועדיין היה ראשי ריק מכל מחשבה וזמזום קודח היה רוחש בין רקותי ומגרש משם כל בדל של הרהור. התמונות שהיו עולות לנגד עיני-רוחי היו מטופשות להפליא: ראיתי ברז מטפטף ואני מחזירו לתִקנו; ראיתי כובעו השחור של השגריר שתיתורה שלו הפוכה כלפי מעלה; כריך ממולא ביצי-דגים אדומות התעופף מול פני ואני הסיבותי ראשי, בשכבי על המיטה, כדי שלא יפגע בי. תנועת-הראש הוציאתני מאותם מראות של הבל ואני אמרתי בלבי כי עלי לחשוב על הדברים החשובים באמת. ואז ראיתי לפתע את פניה הבוכיות של אמי, נתונות בין ידיה, והיא אחוזת ייאוש שקט, שאין אחריו כלום. אמרתי לה שאני הולך היום אל נורה וכי מעתה יהיו פני הדברים יפים יותר. היא הביטה בי בלא אמון, כדרך שנהגה להביט בי כשהבטחתי לה כי יום יבוא ואני אשתכר למחייתי יפה ואהיה מפרנסה בכבוד לעת זקנה. מכל-מקום חייכה אלי, כדי שלא תיפול רוחי בקרבי.

קפצתי מעל המיטה והצצתי בשעוני. השעה היתה חמש חסר עשר. אמרתי בלבי: אם אני בא אצל נורה כשאני רעב, אהיה זולל משולחנה כאחד הישראלים הבאים אל נשפי השגרירות. מיד ירדתי מחדרי והלכתי למסעדה שברחוב בן-יהודה והזמנתי לי ארוחה דשנה, אף שלא הייתי רעב כלל. התחלתי אוכל מתוך פיזור-הדעת, אבל עד מהרה שקעתי בזלילה.

כשקמתי מאצל השולחן הורו מחוגי השעון על חמש עשרים וחמש ועדיין לא אחזה בי הבהלה. שמתי פני אל רחובי ומשם ירדתי אל הטיילת שעל שפת הים והבטתי לעבר השמש השוקעת. אחר-כך נתתי עין ברצועת החול שלמטה מן המעקה של הטיילת וראיתי כמה גופות לבושים בגדי-ים רובצים על החול או משחקים בכדור. נערות ונשים שחשפו מערומיהן וערטלו גופן חלפו לנגד עיני, בלא שאחוש אותו דגדוג שהיה עובר את גופי למראה הזה כל-אימת שנזדמנתי לכאן. חזרתי ונתתי בהן את עיני, מתוך תמיהה על עצמי, וחייכתי לנפשי. כך אני בא אצל נורה? – אמרתי בלבי. – המום כדי כך, ששוב אין עיני מבחינות בזעקתו של הבשר? הצצתי בשעוני וראית שש חסר עשר. בצעדים נחפזים שבתי אל חדרי, מקפץ על המדרגות ולבי הולם בחוזקה. פרצתי אל חדרי בשעטה, הטלתי את בגדי על הרצפה ומיהרתי אל המקלחת. לפתע נתחוור לי, כי לא זו בלבד שלא הספקתי להתקין את ענייני החיצוניים לקראת הפגישה, אלא שגם לא עלה בידי להסדיר את מחשבותי ולהתקין את עצמי, על-פי תכנית כלשהי, לערב הממשמש ובא. מה אומר בכניסתי? מה תאמר נורה באוזני? למה, בעצם, קראתני לבוא? אין ספק שאמנם ביקשה להוכיח בכך את עצמאות עמדתה בקרב אנשי השגרירות, למחות על ההתערבות בענייניה הפרטיים ולהקניט את הלשונות הרעים. אך דומה שבכך לא נתמצו כל העילות והסיבות. אילו רק דבר זה לבדו ביקשה להשיג, הן יכולה היתה לזמן אותי עמה לארוחת-הצהריים במסעדה, מול פני כל אנשי-ריבנו; או שהיתה קוראת לי, מפעם לפעם, להיכנס אל משרדה; ובכך היתה מכוונת יפה יותר למטרה.

ניצב הייתי תחת זרם המים הקרים שבמקלחת ומוחי פועל עתה בקדחתנות רבה. התחלתי רואה עצמי נכנס ובא אל חדרה והיא ניצבת מולי במלוא פרטי גופה, כפי שידעתים עד הנה.

“נורה!” אני קורא לעומתה בשמחה, אך גם בתקיפות ובאיום.

והיא נבהלת, מבינה ונסוגה קמעה. אלא שאני משיג אותה כהרף-עין ואיני מותיר שהות לגינוני-סרק ודברי-חמקמקות. ביד בטוחה, בארשת-פנים שאין לפניה מעצור, אני מחבק את גופה וחש בהסתערות הגוף הנסוג, כביכול, פורץ לקראתי מבעד לבגדיה, כשכל איבר ואיבר נוהג על-פי דרכו ולפי טבע צורתו וייעודו.

וגופותינו, שהכירו זה עתה את המתבקש להם, פוטרים אותנו מן הנימוסים ומשחררים אותנו להיות מתעופפים אל חלל התשוקה, שאין בו לא קול ולא דיבור.

שמח אני על שכבשתיה לי, במקלחת. כשאבוא לפניה, בעוד שעה קלה, שוב לא אהיה להוט, כמטורף, אחר הדברים המשבשים את הדעת, ואהיה מסוגל לנהוג בטוב-טעם ולשוחח בנעימים. וכשתגיע השעה שנית – אם תגיע – כבר תהיה הדרך סלולה, כמקובל.

כשגילחתי את זיפי לחיי לא היה כל טעם שלא לנסות את סבון-הגילוח החדש; וכשיצאתי מן המקלחת לא יכולתי לשוב וללבוש בגדים שבהם טרחתי כל היום כולו. ובכן לבשתי את כותנתי החדשה. השעה היתה שש ושלושים וחמש. נעלתי את נעלי החדשות וצחקתי. נטלתי את שני הכרכים תחת בית-שחיי ושוב לא יכולתי להישאר בחדר. יצאתי אפוא לרחוב ופניתי אל הדרום, כדי שבעוד מחצית השעה אחזור ואפנה צפונה, וכך אגיע בשבע ושלושים לביתה.

וכך היה.

יט    🔗

חייב אני לספר על המראות שראיתי בדמיוני, שעה שטיילתי בעיר, דרומה ואחר-כך בחזרה צפונה, בשעה שלפני הפגישה. לפתע ירדה רוח אחרת לשכון בנשמתי. סילקתי מעל פני את החלומות הנרגשים והתאוותניים, שאין בהם מאומה זולת גילויי הנפש החולנית, המבקשת לה סיפוקים במקום שהמציאות מונעת אותם ממנה. כן סילקתי מעל פני את הדמות שרקמתי לי בדמיוני סביב גופה של נורה, וביקשתי לרדת לסופם של דברים, כפי שהם נתונים להבחנה בעין צלולה ובראש בהיר.

אני נכנס אל המסדרון, קד קידתי ומחייך. היא מושיטה את ידה ואני לוחצה בידידות ונכנס לחדר-האורחים. נורה מצביעה על הכורסה ואני מצפה שתשב היא תחילה.

“מה יש לך שם תחת ידך?” היא מצביעה על שני הכרכים שהבאתי.

"זו הפתעה,” אני אומר. “הן ביקשת ממני כי אקרא באוזנייך מתוך יעקובסן כדי להאזין לצליל העברי של התרגום…”

“והספר השני?” היא מקפידה לשאול.

“זה עניין אחר. מתוכו אני רוצה לקרוא לפנייך דברים שאני אוהב; לאחר שאקרא את מה שאהוב עלייך, כמובן.”

"יפה מצדך,” היא אומרת. “אשמח מאוד לשמוע… אבל תחילה נסעד את לבנו.”

אני מחייך מתוך הסכמה.

נורה מבקשת סליחה ופורשת למטבח. מקץ שעה קלה אנחנו יושבים בסעודה, ונורה מבקשת להרגיעני בעניין הדיבורים ששמעתי בשגרירות ומבטיחה לי כי לא יפטרוני. כן היא מתנצלת לפני על שכל זה נתרחש ובא באשמתה.

אני מנפנף בידי לאות ביטול גמור של חששותיה ומרים גביע יין לחייה. היא מתעניינת לדעת את קורות חיי, שואלת שאלות של נימוס וכשהארוחה מגיעה לסופה היא מציעה שאקרא באוזניה. אני קורא והיא משתעממת עד מוות ומבליעה פיהוקיה. אחר-כך היא חולקת לי מחמאות על הקטעים שקראתי ומציעה להשמיע תקליטים. כן היא מביאה משקאות ואנו שותים לחיים. בשעה תשע וחצי או עשר אני מעיר מתוך נימוס כי השעה מאוחרת, ונורה מודה, מתוך הצטדקות, כי היא עייפה וכי עתה, עם התקרב סוף השבוע, הריהי חשה במועקתם של חמישה ימי-עבודה מייגעים. אני קם ממקומי וקד קידתי.

"שלום, אלי,” היא אומרת.

"שלום, נורה,” אני אומר.

ואילו ליד הדלת, בטרם פרידה, היא חשה כי אפשר שלא טרחה במידה מספקת להרגיע את רוחי בעניין מקום-העבודה שלי, וכן היא זוכרת שברגע של התרגשות, למראה נימוסי הטובים ולמשמע מפגן החשש שהבעתי לשמה הטוב, העניקה לי נשיקה. או אז היא גוחנת שנית לעברי ומקרבת את לחייה אל פני ואני נושקה ויוצא.

כשהגעתי למקום זה בהרהורי וזכר נשיקתה עלה על לבי, שוב לא הייתי מסוגל להמשיך ולרקום תמונה ברוח זו. מחשבות טורדניות, ככל שאני מכיר ויודע בי, חזרו ופיזרו את כל פרטי הדברים שציירתי לעצמי, כאותה סוּפת-פתאום המתרגשת על הגן, שבו ערכו הילדים את צעצועיהם, ומפזרתם לכל רוח.

ובכן, לא כך, כמובן, היו פני הדברים.

כ    🔗

כשעליתי במדרגות ביתה של נורה היו נעלי החדשות חורקות ומצפצפות. דרכן של נעלים חדשות לחרוק, אבל בייחוד הן משמיעות קולן בשעת עלייה במדרגות. וחריקתן של נעלי היתה אווילית כל-כך, עד שדמתה באוזני לנעירותיו של חמור שעה שיצרוֹ תוקף עליו. צחקתי בלבי והייתי נכלם. כשהגעתי לדלתה ולחצתי על כפתור הפעמון חלפה עת רבה עד ששמעתי קול צעדיה במסדרון. נתתי עיני בנעלי החדשות וחיוך חזר ונשתפך על פני. באותה שעה פתחה נורה את הדלת.

“מדוע אתה מחייך?” שאלה, כשראתני ניצב ממולה באותה הבעת-פרצוף מטופשת, שותק.

"קניתי נעליים חדשות לכבוד הפגישה, והן שורקות,” אמרתי בלא שהתכוונתי לך. נראה שמנגנון פנימי היה מדריכני בלי שנועץ בי תחילה.

סבור הייתי שנורה תפרוץ בצחוק למשמע דברי ובכך ייפתרו שתי בעיות בבת-אחת: ראשית, לא תצחק לי נורה בלבה כשתשמע שריקתן של נעלי בדירתה, שהרי אנוכי הקדמתי וגיליתי את קלוני באוזניה; והשנית, גילוי-הלב שלי ישכין בינינו רוח של הבנה, למן עצם ההתחלה, ולא נהיה נזקקים לגמגומי-גישוש, שהם מכשול למתוודעים זה לזה.

הצצתי בה אפוא וציפיתי שתצחק.

אכן, טעיתי. נורה לא צחקה למשמע דברי ואפילו לא חייכה. פניה נעשו חמורות לפתע – בניגוד מפתיע לחובת הנימוס כלפי אורח מוזמן ניצב בדלת – ומקץ שתיקה קלה אמרה בשקט, כמו לנפשה:

“אנחנו נכנסים לבוץ, ידידי. אתה אינך סבור כך?”

מאחר שלא עניתי הבליגה על עצמה ונסוגה לעבר דירתה, מניחה לי להיכנס בפתח.

"ברוך הבא, ברוך הבא,” צפצפה בנעימים, מתעלמת לחלוטין מהערתה, ממש כשם שאני התעלמתי ממנה. שמח הייתי על שאמרה מה שאמרה, והייתי יודע כי אם אמנע מלשאול אעניק תוקף-יתר לחששותיה. ובזאת רציתי בכל לבי.

השולחן בעל טבלת-הזכוכית העבה היה ערוך לשניים והמחיצה הנפתחת לחדר-השינה היתה מוגפה. נורה הושיטה ידה ליטול ממני את שני הכרכים, שבהם החזקתי בחזקה, ואני הסמקתי ולחיי להטו, הן מפני שנדמה לי כי היא סבורה שהבאתי לה מתנה – דבר שחייב הייתי לעשותו ונשתכח ממני, והן מפני שבשלב מוקדם כל-כך של הפגישה עדיין לא הייתי מוכן להסביר טיבם של הספרים.

“זהו יעקובסן!” אמרה בתרועת-שמחה, ואני נרגעתי מיד. “ומה טיבו של זה?”

אלא שלא הייתי חייב לענות, מאחר שנתנה עיניה בספר וראתה שהוא כתוב אנגלית.

"Dabliners,” אמרה. “לא קראתי… זה יפה?”

“עצום,” אמרתי.

“זה בשבילי?” אמרה.

"כמובן,” אמרתי, נושם לרווחה.

“תודה, אלי. מאוד יפה מצדך שזכרת… שב, אלי. מה תשתה?”

“יש לך איזה משקה לאומי משלכם, מארץ מולדתך?” הצעתי ברוב אבירות.

“כמובן, נפלא,” שמחה נורה על הרעיון, כאילו הבעתי דבר חכמה ושנינות.

והיא מזגה לי נוזל שקוף וחסר צבע, מעין הוודקה, שאף טעמו היה דומה לוודקה, אלא שהיתה בו תוספת-ניחוח קלה.

יושבים היינו עתה זה מול זה ואני לא יכולתי להמיש עיני מרגליה, מצפה לרגע שבו תרכיב נורה ברך על ברך. אך עד מהרה ראיתי עושה אותה תנועה, שכל הנשים עושות כשהן מבחינות כי מסתכלים ברגליהן. היא משכה שמלתה על ברכיה, להסתירן. הנשים עושות תנועה זו פעמים מחמת צניעות ופעמים מחמת התפנקות של התגרות. נורה ביצעה זאת כאילו לא הבחינה במה שידיה עושות, שכן באותה שעה שאלתני:

“אלי, אם יפטרו אותך מעבודתך תהיה מאוד אומלל? קשה יהיה לך למצוא עבודה אחרת?”

"שטויות,” אמרתי. “יש לי כסף כדי פרנסת שנה תמימה. וחוץ מזה אוכל לשוב אל עיסוקי הקודמים.”

“אילו עיסוקים, אלי?”

“יוהאן לא סיפר לך?”

“יוהאן? למה זה יספר לי?” וגם הפעם חלפה עננה בפניה, אף שלא הסמיקה, כפי שאירע כשהזכרתי את שמו של יוהאן במעמדה בפעם הראשונה, במרתף.

"יוהאן יודע עלי הכול,” אמרתי.

"אמנם זה תפקידו,” אמרה נורה. “אבל אין הוא מגלה לי את כל מה שהוא מעלה בחקירותיו. ספר לי, אלי, במה עסקת לפני שבאת אלינו.”

הגדתי לה בקצרה כמה דברים, בהכללה גמורה ובלא כל פירוש.

“אהה,” קראה נורה ופניה אורו, “לא לשווא חשדתי בך!”

"לגמרי לשווא,” הבטחתי לה ברוב ענוותנות.

"לא, לא,” עמדה נורה על דעתה. “אני ידעתי מיד שאתה… שאתה שקרן איום ונורא… כיוון שאנחנו ידידים מותר לי לדבר אליך בלשון שכזאת, נכון?”

“בהחלט”, אמרתי.

“אתה לא כועס, אלי?”

"בהחלט, לא,” אמרתי והייתי שבע-רצון שהיא סבורה כי אני כועס. עד כאן הכול מתנהל כשורה.

“ובכן, נאכל עכשיו. אתה רעב ואני מפטפטת ומפטפטת.”

ונורה קמה מאצל השולחן, גדולה, מונפת בחלל כעננה של קיץ; שׂערהּ הצהוב, ששׂיבה רכה זורקה בו, מרחף מלמעלה, בעוד שלמטה, בסמוך לרצפה, נוגעת ולא נוגעת באדמה, היא נישאת על קצותיהם המחודדים של עקבים גבוהים. גם הפעם, כתמיד, היה המחזה הזה כפלא בעיני. אלמלא היה כפלא, הן לא הייתי עוצר כוח מלהסתער אל עבר החיק הענקי והירכיים הכבדות, הממלאות את חלל החדר כולו.

בצאתה אל המטבח שאפו נחירי את ריח הבשמים שהותירה בחדר, ריח אשר לא נתתי עליו את דעתי בעודה יושבת מולי. וכאשר שבה אל החדר, נושאת קערה גדולה בידיה, נתמלא החדר ריחו של תבשיל מתובל, זר לי לחלוטין, אבל מכוח הנסיבות הוא נהפך להיות כמו מוכּר משכבר הימים, כאילו העלה בי זכרו של תבשיל שאכלתי בימי-ילדותי הראשונים. והרי לא היה כל שחר להשערה זו.

"אין שום כוונה לפטר אותך, אלי,” שבה נורה לדבר כשישבנו לאכול והיא חולצת פקקיהם של שני בקבוקי בירה טובורג. “שאלתי אותך על כך מפני שאתה העלית את ההשערה. ועכשיו אני שמחה לשמוע שאינך חושש מפני הפיטורים.”

"בוודאי שלא,” אמרתי והרימותי כנגדה את כוסי. “לחיים. לחייך.”

"לחייך,” אמרה נורה וגמעה מכוסה. “הבירה הזאת נפלאה, לא כן?”

"נפלאה,” אמרתי.

"אני אתן לך ארגז,” אמרה נורה. “בירה כזאת אינך יכול להשיג בעיר.”

"אני אינני שתיין,” מחיתי לעומתה.

“אוֹה, אתם הישראלים!” צחקה. “בעיניכם כל גמיעה היא שכרות מופלגת.”

“נכון. אנחנו לא שותים,” אמרתי.

פניה הרצינו והיא נתנה בי מבט מכורכם.

"זה עשה עליך רושם נורא כשהייתי שתויה,” אמרה. “זה קורה לי אחת לחודש. תמיד אחת לחודש, כשבתי כותבת אלי את מכתבה. פעם אחת בחודש היא כותבת אלי. בכוונה… ואז אני שותה הרבה. זה נכון.”

“לא התכוונתי…” ביקשתי להצטדק.

“זה בסדר, בסדר,” הרגיעתני. “לחייך!”

שבתי והרמתי כוסי לעומתה ושנינו חייכנו ותחבנו חוטמינו בתוך הצלחות. המזון היה מצוין, הפעם; אם מפני שבאמת היה מצוין הפעם או מפני שכך נדמה לי. מכל מקום אמרתי לה שבחה בפניה, והיא שמחה על כך והבטיחתני כי יש בכוחה לחולל נפלאות גדולות מאלו.

“אמי היתה צרפתייה,” אמרה נורה, וממנה למדתי קצת…”

ולאחר שתיקת-מה הוסיפה:

“לא היתה לי שהות ללמוד הרבה… כשהייתי בת ארבע-עשרה ברחה אמי מן הבית… כן, אלי. החיים היו עצובים. לחייך!”

שבתי ונופפתי בכוסי לעומתה.

“אבי,” המשיכה נורה מתוך הרהוריה, “היה מורה, הוא היה כומר ומורה. הוא אהב ללמד דעת לכל אדם ואהב להטיף מוסר… עד שגם אני ברחתי מן הבית… הו, סלח לי, אלי, אני משעממת אותך.”

והיא מיהרה למלא את צלחתי שנתרוקנה והאיצה בי לאכול.

נתתי עיני בצלחת, אך מיד חזרתי והבטתי בנורה.

“לא, נורה. אַת לא משעממת אותי. אני אסיר-תודה לך על שאת נותנת בי אמון ומספרת לי,” אמרתי לפתע אמירה ארוכה, בנשימה אחת, ונענעתי בראשי, לחזק את דברי.

נורה צחקה ואמרה: “איזה הבלים אני מדברת! הזמנתי אותך כדי לחגוג אתי, וראה איזה דברים אני מגבבת באוזניך!… אתה יודע שאנחנו חוגגים עכשיו?”

“לא ידעתי… אני מצטער. הייתי מביא מתנה.”

"ובכן, אתה חייב לי מתנה,” אמרה.

“מה אנחנו חוגגים, נורה?” שאלתי; וזו הפעם הראשונה באותו ערב שקראתי לה בשמה. חשתי בזאת ואף היא שמה את הדבר אל לבה.

“היום מלאו לי ארבעים וארבע שנים, אלי. כל-כך זקנה אני!”

“לחייך!” הנפתי כוסי, כדי שלא אצטרך להגיב על גילוי-הלב שלה ולא אכשל במשפט כגון: “את אינך נראית כה קשישה.”

“ארבעים וארבע!” קראה נורה במין התפעלות שלא עמדתי על טיבה.

"אני בן עשרים ותשע,” אמרתי אמירת חמור.

“אינך נראה קשיש כל-כך,” אמרה נורה. סבורה הייתי שאינך למעלה מבן עשרים ושלוש או ארבע… כשבאת אלינו לא היה לך שפם; אבל עכשיו אתה נראה כבן שלושים וחמש והשפם הולם אותך מאוד.”

"את, נורה,” הרהבתי עוז בנפשי וגמגמתי, “את… הכול הולם אותך… את… את נראית נפלא.”

“תודה לך, אלי. תודה. אתה מתוק.”

שבתי אל הצלחת ומילאתי פי בבשר כדי לחסום אמירה של שטות. אף נורה שבה אל צלחתה והיינו שותקים זמן-מה.

"ארבעים וארבע,” חזרה נורה ואמרה לבסוף, כמו לנפשה.

“למה עזבת את אביך, נורה?” שאלתי.

"מפני שהתאהבתי,” השיבה; וניכר היה שהיא שמחה לחזור לאותו עניין. “התאהבתי בגבר… כמעט שאמרתי בגבר זקן. אבל הוא היה צעיר מן הגיל שבו אני עומדת כיום. ואבי התנגד, כמובן. וזה היה מצחיק. מפני שאבי נשא את אמי לאישה כשהיה בן ארבעים, ואמי רק בת תשע-עשרה. ובכל-זאת התנגד. או דווקא מפני כך התנגד. הוא אמר שזו פריצות. הוא הבטיחני כי גם אני אברח מאותו גבר, כדרך שעשתה אמי…”

“ואת ברחת ממנו?”

“ממי?”

“מאותו גבר.”

“ברחתי מאבי. לאותו גבר לא נישאתי כלל. הוא חזר אל אשתו ואל ילדיו… נכון שזה מצחיק?”

“די מזופת,” גמגמתי.

“זה לא היה נורא כל-כך, אלי. אני נעשיתי חופשית מבית קודר וזועף… זה היה חשוב לי מאוד בימים ההם. בבית אבי היה עצוב מאוד… אף-על-פי שאהבתי את אבי. אבל היה קשה ועצוב. הנערות בארצנו עליזות וחפשיות מאוד, ואילו אני לא ידעתי אהבה על גיל עשרים. זה כמו להיות בתולה זקנה… לחייך, אלי! הנערות אצלכם חמודות מאוד, שזופות, תמירות, דקות כל-כך ועליזות… אצלכם מתחתנים בגיל צעיר מאוד… תתבייש, אלי. אתה רווק זקן! אני מכירה בקיבוץ אחד בחור בגילך שיש לו ארבעה ילדים מתוקים. אתה אף פעם לא היית בקיבוץ, אלי.”

"הייתי,” אמרתי.

“אה, זה טוב. אם כן, אתה ישראלי טוב. ולמה הלכת משם?”

"אני, לא הייתי חבר בקיבוץ. הייתי שם במחתרת צבאית,” ניסיתי להסביר.

“אה, אתה היית טֶרוריסט!” אמרה בהתפעלות. “אני יודעת, אלי. אין סודות מפנינו. אנחנו, אנשי השגרירות, יודעים הכול.”

צלצול קצר הדהד ובא מעבר לדלת-הכניסה.

נורה נתנה אצבעה על פיה ולחשה לי:

“זהו יוהאן. הוא בא לכמה רגעים, לברך אותי ליום הולדתי. מיד ילך.”

פני חפו, כפי הנראה, ונורה מיהרה לתפוס בזרועי, בקומה לפתוח את הדלת, וציוותה עלי בחופזה:

“תהיה ילד טוב!”

נכנס יוהאן ובידו חבילה קטנה ארוזה בסרט אדום. הוא גחן על נורה ונשק לה על שתי לחייה. היא הובילה אותו אל החדר.

"אתם מכירים זה את זה,” אמרה בחביבות והורתה ליוהאן על כסא פנוי. היא הביאה כוס נוספת ומזגה לכולנו מאותו משקה לאומי שלהם. הרימונו כוסותינו ושתינו לחייה.

"יוהאן,” אמרה נורה, “אכול אתנו משהו. אלי אומר שהיום בישלתי יפה. נכון, אלי?”

לא השבתי לה, אבל יוהאן הצטדק ואמר כי לא יוכל לתת דבר אל פיו, כיוון שקם זה עתה מארוחה דשנה וכבר הוא נחפז ללכת למסיבה וצר לו מאוד על שהוא נאלץ לוותר על חברתנו וכן על תבשיליה של נורה; מה גם שזה יום חג, והוא בוש ונכלם על שדווקא היום הוא נקרא, לרגל המשׂרה, אל מקום של שעמום ופטפוטים.

יוהאן שאל אותי אחר-כך מנין לי השליטה הנאה בלשון האנגלית, ואני אמרתי לו כי עשיתי כשנה באנגליה.

"הייתי שם בתפקיד ריגול,” הוספתי ואמרתי, לאחר שהות קלה.

“האמנם אתה מוסיף לכעוס עלי?” שאל יוהאן.

ידעתי כי לא יעלה בידי לכעוס עליו, וראיתי זאת כחולשה מצדי, כמין התבטלות עצמית לעומת גבר נאה זה, שהליכותיו מושלמות כל-כך. שתקתי אפוא ולא עניתי.

נורה לא התערבה בשיחתנו ועד מהרה קם יוהאן ממקומו, לאחר ששהה כשבע דקות בלבד, חזר והצטדק לפני נורה, החווה לי קידה מלוּוה בחיוך ונסתלק לו.

"הוא הטוב שבידידי בשגרירות,” אמרה נורה לאחר ששבה מלוותו. “ואתה יודע מדוע? מפני שגם הוא בן-תערובת… כן, כן! אמו היתה רוסייה. אינני סבורה שהיו נותנים בידו משרת מזכיר שני בשגרירות אלמלא היה אביו שר-המסחר בארצנו. וגם חבר האקדמיה. אביו נפטר לפני כמה חודשים. אפשר שקראת על כך בעיתונים. גם אצלכם כתבו… יוהאן הוא משוגע… ממש כמוני; ולכן אנחנו מבינים זה את זה. אלא שיוהאן מוצלח יותר. הוא חכם ממני ומשכיל ויודע להתהלך עם בני-אדם. הוא מדריך אותי בעבודתי. אלמלא יוהאן, כבר מזמן היו מעיפים אותי הביתה. כן, אלי. אין זו בדיחה. אוֹה, לא!”

הבטתי בה פעור-פה ונבוך.

“אתה יודע, אלי?” המשיכה נורה. “אתה יודע איך נתגלגלו פני הדברים שאנחנו יושבים כאן עכשיו ביחד? ובכן, אספר לך בדיוק-בדיוק, בגילוי-לב, כמו בין ידידים… יום-הולדת הוא עניין פרטי בהחלט שחוגגים אותו רק בחברת ידידים קרובים… ובכן, אין לי כאן ידידים קרובים ומכל חברי לעבודה יוהאן הוא האחד שאני מתרועעת עמו… ובכן, הזמנתיו לבוא אצלי לארוחת-ערב; והוא אמר שהוא עסוק. הוא באמת עסוק היום באותה מסיבה רשמית. ואז הייתי סבורה שאהיה שרויה לבדי ביום-הולדתי; אין זה חידוש לגבי… והנה נתקלתי בך במרתף ואתה סיפרת לי כיצד נזפו בך, בגללי… ובכן, באותו רגע ממש צץ בי הרעיון להזמין אותך… לא, לא, אלי; לא כדי להוכיח להם שאני עצמאית ושאני בזה לדעתם… לא, אלי. הזמנתי אותך מפני שעל-ידי הפגיעה שפגעו בך, בגללי, נעשינו כאילו קשורים בעניין אחד, ואז הרי זה כאילו אנחנו ידידים… כלומר, כאילו יש לי עוד ידיד אחד כאן, בתל-אביב… ובכן, יש את מי להזמין. אתה מבין? ואז סיפרתי על כך ליוהאן והוספתי ואמרתי לו: ‘הן תוכל לבוא כדי לברכני, ולוּ לרגע אחד. או שמא אין זה לפי כבודך לבוא במקום שבו מצוי אחד מעובדינו המקומיים?’ כך אמרתי לו; מתוך התגרות שהכעס גרם לה. יוהאן איננו סנוֹב מטופש. ובכל-זאת אמרתי לו כך… ואני סבורה שרק בגללך בא אלי יוהאן הערב… כלומר, כדי להוכיח שאין הוא שוטה. אתה רואה, אלי, כמה הדברים סבוכים וכמה הם טפשיים?”

"בהחלט,” אמרתי.

“בכל פעם שאתה כועס אתה אומר ‘בהחלט’,” נזפה בי נורה.

“בהחלט,” אמרתי וצחקתי.

"כשאתה צוחק אתה נחמד,” אמרה נורה.

“לחייך!” אמרתי והרמתי כוס. נורה הצביעה על כוסי:

“היזהר, אלי! אתה נוהג כמו שיכור מוּעד!”

"לא יותר שיכור מן המקובל במסיבות שלכם,” תקעתי אמירה וזקפתי אוזני בציפייה.

“המסיבות שלנו?” נורה לא ירדה לסוף דעתי.

"המסיבות,” חזרתי ואמרתי. “אלו שהכול משתכרים בהן ופורעים את חוקי המוסר.”

נורה פקחה עיניה והביטה בי כמשתאה. נשמתי אפוא לרווחה מפני שהזימה את דברי רחמימוב, אבל הייתי מצטער על שלא ניתן לי להיכנס בקפיצת-הדרך אל טרקלין הזימה. מכל-מקום, אמרתי לנורה אמירה רפויה:

“חשבתי שגם אצלכם עושים מסיבות, כמו אצלנו.”

“נחדל מניבול-פה,” אמרה נורה, וניגש לסיים ארוחתנו. ואחר-כך נשב לשמוע את יעקובסן בעברית. זה יהיה יפה יותר.”

כשהגישה נורה אל השולחן סלט של פירות, שדובדבנים ורודים מקשטים אותו, עלתה בדמיוני תמונה מרגיזה-למראה, שבה היו יוהאן ונורה שרויים ביחידות מתועבת. כל הדיבורים ששמעתי מפיה באותו ערב היו כלא היו, ולפתע נתעורר בי רצון עז להפוך את השולחן שלפנינו ולנוס על נפשי. נגסתי בפירות בחמת-כוח, כאילו היו עצמות, ושיקעתי עצמי בפנכה שלפני וקול שיני החורקות עלה ברקותי.

“טוב?” שאלה נורה.

"בהחלט,” אמרתי.

ההבינה? שכן שתקה ולא הוסיפה לשאול. איך יכולה היתה לשער מה מראות אני רואה ברוחי המעוּנה?

סיימנו בקפה שחור ונורה סילקה את הכלים מעל השולחן, ובלכתה ובידה האחרונה שבצלחות, ציוותה עלי להתכונן לקריאה. כששבה פנתה לעבר הכורסה המרופדת בבד פרחוני, שעכשיו היתה ניצבת בסמוך לכוננית, ליד מַקלט-הרדיו, ושיקעה עצמה בתוכה וסוף-סוף הניחה רגל ימין על ברך שמאל. נטלתי את “מוֹגֶנס” ובפנים מאובנות עלעלתי בדפים ופתחתי ב“אין זאת כי שושנים פרחו כאן”. לאחר שהגעתי אל הלטאה, המעוררת בלב הצופה רצון להרים אבן וליידות בה, הפסקתי.

"כל הזמן אני מבקשת לנחש באיזה סיפור קראת ולא עלה בידי,” אמרה נורה. “סבא שלי, אבי-אבא, הכיר את יעקובסן; וגם את הרמן בּאנג ואחרים. הוא היה מרצה לספרות באוניברסיטה. בבית-אבי היה כרך של ‘נילס לינה’ חתום בידי המחבר ואבי היה מגנה את יעקובסן ואומר שהטיף לאתיאיזם; שהיה כופר וניהיליסט.”

"אביך צדק,” אמרתי, מתוך הנחה שאני מקניט אותה. “ב’נילס לינה' כתוב שרק אמיצי-לב מובהקים מסוגלים לחיות בלא אמונה… משמע שהאחרים פחדנים; כלומר, המאמינים.”

"זה נכון,” אמרה נורה בלא כעס. “רק אמיץ-לב יכול להיות אתיאיסט; אבל כדי להאמין באלוהים צריך להיות יותר מאמיץ… גבורה אמיתית היא הוויתור המוחלט… ואנחנו כולנו איננו מסוגלים לכך כלל וכלל; אנחנו שרויים בחטא ומשלמים על כך יום-יום… אינך סבור כך, אלי? הן קראת בקירקגור; אתה יודע זאת יפה ממני.”

"קירקגור… כן; יפה לקרוא בו,” אמרתי מנהמת לבי. “אבל הוא אוסר עלינו את שהתיר לעצמו בימי-נעוריו. למה אין המטיפים מניחים גם לנו, בני-תמותה פשוטים, להגיע אל המקום שהם עומדים בו, רק אחרי שנעשה אף אנו כמעשים שעשו הם בתחילה?… טולסטוי, קירקגור וכל השאר… שיניחו לנו להתפלש מעט בעפר-החיים המזוהם… ואחר-כך נבוא ונצטרף אליהם אף אנו… קירקגור שלל גם את האמנות… הוא ראה בה דרגה נמוכה… הניחי לי לקרוא באוזנייך עכשיו מתוך ג’ויס ונראה… נראה… מיד תיווכחי.”

הייתי נרגש ביותר ונורה, שחשה בכך, כמובן, חזרה ושאלה מה היה הקטע שבו קראתי באוזניה מתוך יעקובסן. נקבתי בשם הסיפור ופניתי אל ה“דאבלינאים” של ג’ויס.

ושוב, כמו בביקורי הראשון אצלה, זה הביקור שערכתי בהזיותי לפני כמה ימים, שבתי לקרוא בקטע המסיים את הסיפור “מתים”. בקול נרגש יותר מן הראוי ובידיים רועדות, שטשטשו לפני את האותיות שבספר, קראתי על השלג היורד על הבתים, הדרכים והקברים; על האיש העומד בחלון ומביט על השלג היורד ומכסה את כל החיים כולם, את החיים ואת המתים. ואז, כשהגעתי אל משפט-המפתח, הפסקתי, אזרתי כוח ובהנמכת-קול, בנימה יבשה, כמכתיב למזכירה שבמשרד, קראתי: “אכן, צדקו העיתונים. שלג יורד על-פני אירלנד כולה.”

“שימי לב!” קראתי אז לעבר נורה. “שימי לב! הנה כיצד ג’ויס כותב! הנה כיצד הוא מפסיק לפתע את שטף השירה הנפלאה והוא תוקע, להפתעתנו, אותו משפט סתמי ושגרתי על צדקתם של העיתונים האיריים. שימי לב,” אמרתי לה, “כיצד אמן גדול יודע להוריד לפתע את המתח, כדי להלום בנו ולהחזירנו אל האדמה על-מנת שיוכל להמשיך מיד לאחר-מכן, ולסיים באלוהיות שבמלים ובמקסים שבמקצבים, עד גמירא.”

הגבהתי ראשי והסתכלתי בה. עיניה היו זוהרות.

“מנין לך הדברים הללו שאמרת, אלי? מנין אתה יודע זאת?”

סבור הייתי שהיא מבקשת לחלוק מחמאה לתבונתי ולכושר-האבחנה שלי; חייכתי איפוא מתוך ענווה ואמרתי:

“אני חכם, נורה. אני פשוט חכם.”

אלא שנורה שבה ושאלה:

“באמת, אלי, אמור לי, מנין אתה יודע זאת?”

“יודע מה?” שאלתי. מסתבר שהיתה לה איזו כוונה נסתרת בשאלתה.

“כל זה,” אמרה, “כל הדברים הללו על ההפסקה שהוא מפסיק פתאום; יורד לאדמה, כפי שאמרת; ואחר-כך על ההמשך, הבא עכשיו ביתר תוקף, עד הסוף. מנין לך כל זה?”

עיני נתקלו ברגליה הרוכבות זו על זו. נורה נחפזה להוריד רגל ימין מעל ברך שמאל ומשכה בשולי שמלתה כלפי מטה.

"אינני מבין את שאלתך,” אמרתי.

“אל נא תכעס עלי, אלי; אומר לך מדוע אני שואלת. בגילוי-לב אומר לך. ההסבר הזה, הפירוש הזה שאתה מפרש את הטכניקה של ג’ויס ב’מתים', נתפרש אף לי, מזמן; אבל לא בתחומי הספרות… הן לא תכעס אם אדבר בגילוי-לב… כשגבר ואישה מתייחדים באהבה… כשגבר ואישה שרויים בהתרגשות רבה, אזי נכון מאוד ויפה מאוד לעשות מה שג’ויס עושה בספרות… גבר ואישה שותקים אז, כרגיל… אבל החכם בין השניים יפתח לפתע את פיו ויאמר איזה דיבור סתמי, שגרתי… יאמר, למשל, ‘אוֹה, ראה נא, לא שמתי לב שיש שתי תמונות על הקיר שממול למיטה’; או יאמר ‘הסיכה שבשערך דקרה את אצבעי’. או, למשל, אפילו דיבור מתחום הדברים שהם עושים באותה שעה; דיבור שיש בו כמעט מן הוולגאריות; מעין הערה צדדית, לכאורה בלתי נחוצה; לא וולגארית ממש, אלא דיבור שאין הוא מקובל, למקרים כאלה, אצל בני-טובים, כפי שהם מצטיירים מדרשותיהם של כמרים… אתה מבין אותי? ואז יסתבר שאותו דיבור פועל באהבה ממש כפי שפועל אותו משפט, על עיתוני אירלנד, אצל ג’ויס, בספרות… או אז חוזרים אל הדברים האלוהיים, כפי שאמרת, עד הסוף.”

עיני לא משו מרגליה, אלא שבשעת דיבורה לא הבחינה בכך. עכשיו, כשסיימה, חזרה ומשכה שמלתה על שוקיה.

"מעניין,” פתחתי ואמרתי מתוך חוּמרה שעלתה בי בעל-כורחי. “מעניין איך שאת מצרפת בדברייך שני תחומים רחוקים כל-כך… הדמיון שבדברים ניכר אמנם, אבל משקלם של שני התחומים שונה כל-כך; כלום אין את סבורה?”

"לא, אינני מסכימה אתך, אלי,” אמרה נורה בהתעוררות. “לגמרי אינני מסכימה. משקלם של התחומים אולי שונה, אבל השוני הוא לטובת החיים ולא לטובת הספרות. אילו עמדתי במקום שצדיקים גמורים עומדים, במקום שקירקגור עמד, אפשר שהייתי מסכימה… אלא שאז היתה זו השוואה בין תענוגות החיים לבין הדת; וזו האחרונה בוודאי עדיפה, אבל לא הספרות. לא, לא הספרות, אלי. החיים עדיפים.”

"אני מקנא בך,” נקטתי לשון גבוהה של קדוש מעונה. אפשר שלא הייתי קדוש באותה שעה, אבל מעונה הייתי.

נורה בחרה להתעלם מן השטות שאמרתי, ואני החזקתי לה טובה על כך, זו הפעם השנייה באותו ערב.

דממה נשתררה בינינו ועמדה בחלל החדר שעה ארוכה. אנוכי הבטתי נכחי, על הרצפה, וסבורני שגם נורה לא הביטה בי אלא במקום כל שהוא, נוח להרהורים.

שנינו הרימונו ראשינו בעת ובעונה אחת, מבטינו נפגשו ואנחנו פרצנו בצחוק. באותה שעה מצפה הייתי שתפתח זרועותיה לקראתי בשבתה על הכורסה, ואני אבוא אליה כחץ מקשת. ציפייה זו ראתה נורה בעיני; כמעט שאין אני מטיל ספק בכך. אלא שאת זרועותיה לא פרשה; ובמקום הדבר שציפיתי לו בא דבר שלא ציפיתי לו. היא קמה ממקומה ואמרה:

“אלי, יקירי, כיוון שאנחנו ידידים ואנו לומדים להכיר זה את זה, הגיעה השעה שננהג כפי שרק ידידים רשאים לנהוג. אל תכעס אפוא, הגיעה השעה להיפרד היום.”

קפצתי על רגלי וכבר עמדתי לבצע אותה קידה שאני קד לפני אנשי השגרירות, בצאתי ובבואי בחדרי המשרדים. למרבה המזל עצרתי בעצמי, ומתוך הארה פנימית של שעת-רצון קיבלתי עלי את הדין בלא טרוניה, לפי שעה. ובכן, הושטתי ידי, לחצתי את ידה בדרך המכונה בפי הבריות לחיצת-יד חמימה; ובשקט, מתון-מתון, צעדתי ויצאתי מביתה.

כא    🔗

כשיצאתי לרחוב עלה בי רצון להציץ אל חלונה של נורה. סבור הייתי שאראנה ניצבת שם, מביטה בלכתי ומנופפת אלי לשלום. ואם אמנם אראנה בכך, רשאי אהיה לפרש זאת כהזמנה לשוב. השערה זו נראתה לי ודאית כל-כך, עד שחזרתי בי מרצוני ובעקשנות הלכתי נכחי, בלי להסב את ראשי. נוכחתי לדעת כי תמים-דעים אני עם נורה על כך שבשעה זו ממש היה עלינו להיפרד. אינני יודע לאיזה צורך היתה הפרידה הזאת דרושה לה; אבל לי נדמה עתה כי אני זקוק לשעות רבות ולימים רבים כדי לתהות על עצמי ועל הדברים שהיו.

עוד אני מחפיז צעדי ברחוב הדומם, והנה שבה תמונה לקפץ לנגד עיני-רוחי: יוהאן ונורה שרויים בהתייחדות נתעבה. האמנם, שאלתי את עצמי, כשהרוגזה גואה בי כעיסה תופחת, האמנם גם ביוהאן נהגה כפי שנהגה בי? או שמא הניחה לו להסתער עליה בלא גינוני-השהיה מחוכמים? וכי מה היא סבורה, גברת שקקנית זו, המשמיעה באוזני זיכרונות עם וידויים, בעוד היא מונעת מאתי את שניתן לזולתי בנקל וברוחב-לב גמור?

ואני, שאינני בן-תערובת, אלא יהודי אחוז בפחדים ובחשבונות רבים, למה המטתי חרפה על גזעי ועל דורי בכך שנהגתי בהיסוס, במקל-נועם, בסחור-סחור, שהיא כביכול, דרכם של אניני-דעת, ובאמת אינה אלא דרכם של מוגי-לב חדלי-אישים?! מחקרי ספרות השמעתי באוזניה, במקום שאתפוס לה במותניה ואטלטל את ירכיה למקום ששם הן מתבקשות, על הרצפה, לכל השדים והרוחות, להתגולל ולהתפלש ככל שביקשה נפשי.

“אנחנו נכנסים לבוץ, ידידי,” אמרה נורה.

“ואמנם שם מקומנו ושם יאה לנו להשתהות,” אני משיב ואומר מניה וביה.

“בבוץ?” נורה נותנת בי עיניה וכמו דמעות עומדות בהן. “למה בבוץ, אלי? הן אפשר גם אחרת…”

“כיצד?” אני תקיף בדעתי ומתגרה בה בלא רחמים. “היכן רוצה את שנהיה שרויים? בארמונות של שיש, על מצעי-דמשק?”

"ארמונות אפשר שאין לנו, לא של שיש ולא של משי,” משיבה נורה ורוחה נעצבת, “אבל האהבה, אפשר לה שתרפד את חיינו במצע שהוא רך מקטיפה ומהודר מכל היכלי-שן.”

מה המלה הנוראה הזאת – אהבה? מנין עלתה לכאן? מי לחש אותה באוזני נורה? כיצד הרהיבה עוז בנפשה, במקום הזה, בזמן הזה, בהמולת-התעתועים הזאת, בתוך הימים העכורים והמעשים הנלוזים?

“אהבה?” אני קורא באוזניה בחמת-רוחי ומושך כל הברה והברה של אותה מלה איומה, שכל-כולה לעג להווייתנו וצחוק על מִשבתנוּ. “אהבה, נורה?”

והיא נבהלת מפני, כתינוק שביקש להעתיר נשיקה על הוריו בשעת ריב ומדון והם נותנים בו עיניים קשות, כיוון שאין השעה יפה לפיוסיו של תינוק; אלא שבאותה שעה עצמה מוקעת הווייתם שלהם באור-בלהות, הוא האור הראוי לאנשים שסרחו בחייהם.

מבטה המבוהל מוסף לנוח עלי בלא אומר ודברים. הנה נדמה כי מחמת פחד וייאוש תחזור בה, תצטדק לפני ותשוב אל שהיה כל הימים: חכמת מיואשים והשלמת המוכים והפצועים. ואז יחלוף הרגע הזה לבלי שוב לעולמים, ונמצא שמתוך פחד ורעדה מפני הנשגב ביטלתי, במו ידי, את האפשרות לראות את החסד יורד ובא לשכון בביתנו הנופל.

עלי לאזור מיד, עכשיו, כאן, את כל כוחותי כולם. עלי לקרוא אל הדגל את כל צבאות-רוחי המפוזרים, האובדים בנבכי זמנים ומקומות של מפלות ומנוּסוֹת; עלי לקרוע בכוח את המחיצות ולמגר את החומות ולפרוץ אל עבר הגאולה, לאלתר, לאלתר!

אני הולך ובוכה ברחוב הדומם, לבדי; בוכה אני משמחה; שכן במעמקי ייאושי, שפניו פני חיוך מעוות, נבקע מעיין סמוי. אם אניח לדמעותי להוסיף ולפרוץ, יהיה המעיין מקר מימיו וסופו שיהיה לשטף סוחף, עובר את חיי הצחיחים ומפרה זרעים נסתרים עד היותם לבלוב ופריחה. את כליונם, בבוא יומם, אקבל עלי בהרכנת-ראש מפויסת. אפשר יהיה למות, אי-פעם. שהרי עכשיו, כפי שהנני כעת, אי-אפשר לי למות כלל.

"אני אוהב אותך, נורה,” לחשתי לעצמי. עדיין אין בי כוח לומר זאת באוזניה. למחר יהיה בי כוח.

כב    🔗

למחר היה יום שישי, יום-עבודה האחרון באותו שבוע.

יושב הייתי על כיסאי, במרתף, מעלעל בעיתון ומצפה להוראות. סמוך לצהריים, כשכבר התחילו נועלים את הארונות ומוציאים את המכוניות מן המוסך, הגיע ובא שומר השגרירות, העושה כאן את כל הלילה ואת יום השבת ויום א'. הוא בא אצלי ואומר כי לפני שאלך הביתה הנני מתבקש להיכנס למשרדה של המזכירה.

באתי אפוא ודפקתי על דלתה ונכנסתי.

נורה היתה יושבת אל שולחנה, משקפיים לעיניה, מעיינת בניירות. לפני שנחפזה להסיר את משקפיה הבחנתי שהם נוסכים רוך מיוחד על פניה, שגם בלאו הכי הן רכות דיין.

“שב, אלי,” אמרה והורתה על הכיסא שעליו ישבתי לראשונה לפני שבוע וחצי.

“מה שלומך?” אמרה והביטה בי בפנים מרוכזות ורחוקות.

“תודה,” אמרתי. “טוב. ואת, מה שלומך?”

“אתה רוצה לטייל בסוף השבוע?” שאלה. “המכונית שלי מתוקנת עכשיו.”

לבי קפץ ונתקע לי בבית-הבליעה והיה מסרב להיחלץ משם.

“מה אתה אומר, אלי?” חזרה נורה ושאלה כמעט בלחש.

“לטייל?” מלמלתי, מקמט את מצחי, כאילו השאלה צריכה עיון מעמיק.

“בסוף השבוע,” חזרה ואמרה. “אפשר לנסוע לאן שרוצים.”

“לאן ניסע?” התעקשתי כפרד על עמדי. להשיב מענה המובן מאליו נראה לי כדבר אשר לא ייעשה.

“אתה מכיר את הארץ טוב יותר ממני,” אמרה; ושוב בלחש, כשמבטה חולף על פני, כאילו הייתי שקוף, או נתון במצב שלא מן הנימוס לראותני בו.

“בסדר,” אמרתי. “אני אנהג במכונית.”

למה אמרתי כך, אינני יודע. אפשר שביקשתי להמציא עילה סבירה לנוכחותי באותו טיול.

“נצא מחר,” אמרה נורה, “ויהיו לנו שני ימים תמימים. שבת וראשון.”

“בסדר,” אמרתי.

“ואם אתה רוצה, בוא אלי הערב,” הוסיפה נורה כמעט במורך.

“באיזו שעה?” אמרתי כמי שכפאו שד. והרי צריך הייתי לומר: “נורה, תניני ואנשק את שולי שמלתך!”

“בשבע וחצי, אם רצונך בכך,” ומיד הוסיפה: אתה חייב לי מתנת יום-הולדת, אלי. אמש לא הבאת… מלבד הספרים, כמובן… אבל אני רוצה מתנה מיוחדת ליום-הולדתי, למזכרת."

רוחי התחילה שבה אלי לאיטה, ובמקום זה הרהבתי עוז להאריך בדיבור ואמרתי: “הצרה היא שאינני מכיר את טעמך. איזה בושם, למשל, חביב עלייך?”

"בושם ספרדי. מספרד, אלי,” אמרה נורה.

“מספרד?” אמרתי. נורה נענעה בראשה וחייכה.

"ובכן, הערב אלי,” חזרה ואמרה.

"הערב,” אמרתי וקמתי ממקומי. לא קדתי קידתי ויצאתי בשלום, איך שהוא, מן החדר.

כג    🔗

עליתי אל חדרי, הגפתי את התריסים, העליתי אור במנורת-השולחן שלי ונטלתי לי פיסת-נייר. כתבתי מכתב אל נורה. אחר-כך הכנסתי לתוך המעטפה גם מטפחת זעירה מרוקמת בתחרים בשוליה, מן המטפחות שהשאירה אמי אחריה.

בשעה שלוש אחר הצהריים הלכתי לביתה. שיערתי כי מחמת החום תהיה נורה ישנה בשעה זו. דחקתי את המכתב אל מתחת לדלת דירתה ונמלטתי משם בחיפזון.

“נורה, אני אוהב אותך,” כתבתי במכתבי. "אני אוהב אותך למן הרגע שבו ראיתי אותך לראשונה. אז לא ידעתי עדיין. הייתי סבור שרגלייך מצאו חן בעיני, ואני הפשטתי אותך מכף-רגל ועד ראש. אני מכיר כל מקום ומקום שבגופך. כמה שלא היטבת למשוך בשולי שמלתך כלפי מטה, כמה שלא טרחת להסתיר מפני את ברכייך; יכול אני לספר לך דברים על גופך שלא ניחשת אותם כלל. היית נבהלת, נורה. היית רואה איזה מין אדם אני והיית נבהלת ונמלטת על נפשך. אבל כל זה כבר חלף ועבר. כבר כבשתי אותך לעצמי ועשיתי בך כל מיני מעשים פראיים. עכשיו אני אוהב אותך ואינני יודע מה אעשה באהבה הזאת. לאחר שכבשתי אותך ראיתי כמה את ילדה קטנה ומסכנה, והבינותי שנהגתי כפרא-אדם. נשכתי אותך בעד מה שהיה עם יוהאן במכונית; ואחר-כך הרגתי אותך, בעד מה שהיה אחרי המכונית. ושוב ניסיתי להחזירך למוטב ואמרתי לחנך אותך על ברכי הספרות והפילוסופיה. אבל מאז אותו ניסיון – לפני מאה דורות היה הדבר – אני בוֹש בחכמתי המסכנה. כשאני מצוי בקרבתך הריני דומה בעיני עצמי לשוטה, מכוער וקטן כחרק. וכשאני רחוק ממך, בחדרי, הריני חוזר ומקבל ממדים של ענק טורף, העושה בך נקמות נוראות. ושוב את ילדה קטנה ומסכנה. ועכשיו, אין לי שום מושג מה יהיה. את תקומי מחר ותסעי הביתה, אל הארצות הצפוניות שלך, תיעלמי בתוך השלג, בין הכנסיות המחודדות, בין הכמרים והמורים והפרופסורים שהכירו את יעקובסן באופן אישי. זהו מה שאת תעשי. ואף אחד לא יוכל לעצור בעדך. אילו היית אחת משלנו הייתי מוצא איזו דרך לעקוד אותך. אלא שגם זה לא טוב. רוצה אני בך כשאת חופשייה. ובכן, העניין אבוד. יכול אני לשמוע את קולך מסביר לי גם את הבדלי הגיל שבינינו ושאר הבלים.

"נורה, אינני יכול לבוא אלייך הערב, ואולי לא בשום זמן אחר. אני פוחד פן תצחקי לי. אני פוחד לחוש עוד פעם כמה אני טיפש, קטן ומכוער. שימי לב כמה הדברים ארורים: הלא במציאות אני כמעט גבוה ממך, כשאין עקבים בנעלייך; וכשהיינו מפטפטים לא נהגת בי בזלזול. כלל לא עשית זאת. למה, אם כן, אינני קם עלייך, כאחד מגיבורי המזרח, להראות לך את נחת זרועי?

"נורה, אל תיבהלי. אינני מתכוון לומר אלא זאת, שאני אוהב אותך, ואינני מסוגל להתמודד עם אהבתי. לא אבוא אפוא הערב; ואם נכון כל מה שאמרתי כאן, לא נשוב להתראות. מפני שאם נשוב להתראות אחרי כל מה שאמרתי, הריני נשבע לך ששוב לא אהיה ילד טוב. אם תעזי להביאני אל קרבתך, נורה, את תהיי האשמה בכל מה שיתרחש. הנה אמרתי דיבור של שקר. את לא תהיי אשמה במאומה; רק אני.

"גם לשגרירות לא אבוא עוד. את סבורה שאני משקר, ואַת צודקת. בוודאי לא אוכל לעמוד בהצהרות הללו. מצבי בכי רע, אלא שמעולם לא היה טוב יותר. סבורני כי ימים אלה הם היפים מכל מה שידעתי בחיי. הצרה היא שמרוב יופי אני עלול להתפגר. הרי זה כאילו כל מה שנתרחש בי עד כה, לא נתרחש אלא בשביל הרגע הזה. והרגע הזה נמלט ונמוג מבין האצבעות, מפני שאין בו ממש. את היא הממש האחד. ואת אינך. את לא תהיי. כדי שאהיה טועה בכל מה שאמרתי זה עתה, צריך שהאלוהים יראה בי את הטוב שבבניו ואת האהוב שבכולם. ולמה זה פתאום יהיה האלוהים תמים עד כדי כך?

“נורה אהבתי, אני מאושר על שעינייך נחות עכשיו על השורות האלה. רגע זה הוא כולו של שנינו.”

כד    🔗

שכבתי על מיטתי, מביט בתקרה. אחר-כך עצמתי את עיני ואמרתי בלבי: “אלילה זוהרת באה מן הצפון ונחתה בתל-אביב. בא חרק, או יתוש, והוא מטריד אותה ומדחק עצמו אל בין כנפיה. כיוון שהיא אלילה, נימוסיה משופרים והם למעלה מבינתך. כל-אימת שהיא מחייכת ממעמקי אלילותה אתה סבור שמחמת חיבה היא עושה כן. ובאמת היא נפנית לנער אותך מעליה. וכשהיא מניעה איבר מאיבריה, כדי להיחלץ מטרדתך, אתה סבור שלמען תהנינה עיניך עשתה כן.”

“הרעיון מצוין והציורים אף יפים הימנו, ידידי המסכן,” שבתי ואמרתי בלבי. “אבל אם תואיל בטובך לרדת ממרומי האצטבה של בית-המרחץ, אשר האדים והחום שבו שיבשו עליך את דעתך, מיד אתה רואה מראה שונה לחלוטין. אלילות מתעופפות? מילא, כבר שמענו פזמונים כיוצא בו. יפים הדברים לזמזם אותם באוזני בתולות מן הסמינר למורים על שם לוינסקי. כאן, ידידי, יש לך עסק באישה ממין אחר. אישה נאה, בלי ספק, ואפילו נאה ביותר. אלא שהחיים, לא זו בלבד שלא העניקו לה כנפי מלאכים, אלא שקיצצו באותן נוצות שהפרגיות מצמיחות לפני שתהיינה מטילות. ילדה מסכנה זו נמלטה מביתה ומעירה וממולדתה מחמת המציק. גורלה לא שפר עליה בנעימים. מן הבדידות שבתוך עַמה נמלטה אל הבדידות שבקרב זרים; שזו האחרונה קלה יותר לשאתה; והדברים יגעים וידועים, ככל הכתוב בספרים. ומשעה שדרכה כף-רגלה על אדמת ארצך, לא ידעה אלא שולחן של משרד ומשקפיים לחוטמה, ביום; וטרחות של קוקטייל-פארטי, בערב. ובלילה היא שמחה על אחד יוהאן, שהוא בן-תערובת, ועל-כן הם משתעים יחדיו; דוברים הם זה לזה בשפתם המגושמת והדמומה, זו השפה שקולה כקול המטאטא הפרום המכה בתוף שנתרפט עורו. והנה נמצא לה, לפתע, תרנגול צעיר ושקוד על יצרו, מקפץ ומדלג לפניה כמוּכּה-עִועים, משמיע ישועות ונחמות מבין דפי ספרים מתייפייפים, ולוטש עיניים מכורכמות אל שוקיה ואל מה שלמעלה מזה ולשונו שלוחה לפניו ורירו יורד על זקנו… וכי למה זה לא ילך לבה שבי אחר כל אלה? זה הלב העייף מעט, המבוהל הרבה, המבקש לו קורטוב של נחת בדרך הארוכה והמייגעת אשר עשה מן הצפון ועד הנה?”

למשמע העלבונות האלה נתעגמה עלי נפשי כל-כך, עד שקמתי ועמדתי ממיטתי להלך בחדר הלוך ושוב, כדי שאירגע ואשוב למקום שבו עמדתי כשכתבתי את מכתבי. אותו מקום ואותה שעה היו יפים בעיני כל-כך, עד שאפילו אין בהם ממש, הלא טוב לי כזבם משבע אמיתויות מתועבות, שאותו “אני” מגושם לואט באוזני שעה שאין בי הכוח לסלקו מעל פני ולהטילו לאשפתות.

פתחתי את תריסי חלוני המוגף וראיתי חושך בחוץ. השעה היתה שבע ארבעים וחמש. שמעתי אנחה היוצאת מבית-החזה שלי, אנחת יהודי זקן, ככל שהשמיעו אבותי ואבות-אבותי לדורותיהם. קינחתי את האנחה בקול צחוק, צוחק על מִשבּתי ושמח לאידי. כך ראוי לי וכך יאה. אם באמת מחוכם ומחודד אני בשכלי כדי הבנת כל אותם דברים שהבריות מסכימים ביניהם שלא להבינם, מן הדין שאשלם את מחיר חכמתי ואהיה נמק עדי אובד. דין חכם מחוכם כדינו של שוטה גמור; רק הבינונים יירשו ארץ. אילו אני אמיץ בלבי ויודע לצרף שתיים ועוד שתיים, הריני נוטל אקדח ומשלח כדור בראשי. אלא שדבר זה אני מניח לגיבוריהם של ספרים; ואילו אנוכי, בשר-ודם, חיים אני מבקש לעצמי; אפילו יהיו אלה חיים של אפס-תקווה, מי-אפסיים ובאשת-ביבים.

אליקום חמור-גרם, הגיעה שעתך לשוב אל בין הבריות, לקבל על עצמך גזרת אותה קתדרה שהציעו לפניך ולחדול מלשאת את עיניך אל הכוכבים במסילותם. שכמותך, כשהם מרימים את ראשם, חזקה עליהם שתאחזם הסחרחורת וסופם מקיאים על כל סביבותיהם ומרבים צחנה בעולם.

שבתי וסגרתי את התריס וישבתי על מיטתי.

כה    🔗

“חסר נימוס,” אמרה נורה כשפתחתי לפניה את דלת חדרי, לאחר שקול דפיקה עלה באוזני, בפעם הראשונה מאז נכנסתי לגור לכאן; שכן איש לא ביקרני במקום הזה. וכיוון שהיתה זו דפיקה ראשונה על דלת חדרי זה עידן ועידנים, לא היה סיפק בידי לנחש ולשער מה מצפה לי מעבר לדלת. קפצתי אפוא על רגלי ופתחתיה.

“פרא-אדם,” אמרה, “כך אתה עושה לגברת שקבעת אתה פגישה? מניח לה לחכות עד בוש? שמעתי שהישראלים אינם יודעים גינוני-נימוס, אבל לא שיערתי שהם פראי-אדם גמורים… אתה חוסם לפני את הפתח, אלי. כך אין נוהגים באורחים. הזמן אותי להיכנס פנימה… כך יפה. תודה רבה. ואור אינך מעלה בחדרך? לא אכפת לך אם אשב, אלי? העלייה במדרגות הותירה אותי בלא נשימה… יפה, אלי. אני איפרע ממך. רק הנח לי להשיב את רוחי. היכן תקעת את עצמך? מה אתה זומם שם בחשכה? אינך רוצה לדבר אלי, אלי?… אתה חכה. עוד תשמע ממני כמה דברים… שמא יש אתך איזה משקה משיב נפש?… אמרת משהו? מה? גם לכבדני במשקה אתה מסרב? אוֹה, מפלצת! בפעם הבאה אביא אתי בקבוק וכוס… הוא שותק! איזו קבלת-פנים! מה אתה עושה שם בחשכה? מקווה אני שאינך משחיז סכין. אתה מסוגל לכך, טֶרוריסט! – – –”

“אלי, מדוע כתבת שאתה מכוער? אתה מבקש לסחוט ממני מחמאות? כמה נערות כבר אמרו לך שאתה משגע אותן? רוצה אתה לשמוע גם מפי שאתה גבר נאה? בן-בלייעל; ערמומי שכמותך. אילו אני במקומך, הייתי הולכת למקומותינו שבצפון והייתי עורכת מסע-כיבוש ומפילה חללים למאות בקרב הנערות שלנו… זהו מה שרצית לשמוע, סחטן? ובכן, שמעת… ואשר לעקבים הגבוהים שלי, אלי, לא תמיד אני נועלת עקבים גבוהים. אני מבכרת להיות יחפה. היכן אתה? נרדמת? אמור משהו. שרוק, לפחות. – – –”

אלי – – – אתה שומע אותי? אני קראתי במכתבך, אלי. אתה כותב יפה מאוד. קצת כמו שסופרים כותבים… אתה לוקח ברצינות את הספרים שקראת… אל תכעס; גם לי מותר להתבטא, לא כן?… אילו כתבת לי פתק ובו שתי מלים: ‘לכי לעזאזל’, למשל, גם אז הייתי מבינה. אני מתכוונת לומר, שהייתי מבינה ממש מה שהבינותי ממכתבך. אתה סבור שלא הבחנתי? – – – אילו היתה לך סבלנות… אילו היית מנוסה יותר, וגם ערמומי ונבל – מה שאינך, למזלי – כי אז היית אתה מקבל ממני מכתב באחד הימים… או שהייתי אומרת לך בעל פה… לא בדיוק מה שכתבת אתה, אלי. לכך אני שונה ממך… אני אישה; ואני אישה גדולה ממך בשנים… כן, כן; ידעת מראש שאומר זאת. ובכן, אני אומרת זאת… הייתי כותבת או אומרת לך כמה דברים… אני מסוגלת לנחש כבר עכשיו מה שהייתי אומרת בעוד זמן-מה, אם לא היה הפחד גובר עלי; נכון הוא שאני יראה. לא אותך, אלי; אבל אני יראה את הדברים הבאים על בני-אדם בחוקיות אכזרית, וכמעט תמיד צפויה מראש. אבל בוודאי הייתי מתגברת על פחדי… כלומר: הייתי נכנעת לכל מה שחלש בי והייתי דוחה מעלי כל מה שנבון בי וחזק… ואז הייתי אומרת לך: אלי יקירי, הבה ניתן לעצמנו הזדמנות להכיר זה את זה. לגשש את דרכנו בזהירות, האחד לקראת חברו; ולראות ולהיווכח אם מצוי איזה אושר, ולוּ הקטן ביותר… איזה אי של שלווה ושמחה משותפת… למרות הזרות, ההבדלים… השוני הנורא… הן אפשר לגשש, לא כן? אפשר להצהיר ולומר שאנחנו מסכימים לפתוח בגישושי-שלום… ולראות מה יצא מזה. מאוד בזהירות, מאוד לאט-לאט, בכנות מתוך גילוי-לב גדול ככל האפשר לבני-אדם… לא להסתיר, לא להתעלם – – – כך הייתי כותבת או אומרת לך בעוד זמן-מה. והנה הלכת ופרצת לתוך שער פתוח. אלא שאתה עשית זאת אחרת, כמובן… אינני באה עליך בביקורת, אלי. אני אסירת-תודה… ככל אישה הזוכה לכך… אבל הפלת עלי פחד… אתה מציע לכרות בריתות לפני שניהלנו שיחות… אני מדברת בלשון הדיפלומטים, מתוך הרגל; אני מדפיסה הרבה מכתבים בנוסח זה, במשרד… אינני מאשימה אותך, אלא שאני שואלת את עצמי אם לא נכון יהיה מצדך להודות בפני כי הרחקת לכת, מפני שאתה צעיר כל-כך, ולכן גם נוטה להגזמה… כלומר, להגזמה בניסוח ובהטעמת הדברים… הן תודה, אלי, שנתכוונת לומר רק זאת, כי מן הראוי שננסה להיות ידידים ולהתבונן יחדיו כיצד יפול דבר… נכון אלי? –

---

“אתה כועס עלי… אני יודעת. אני מטילה עליך שעמום, עם הניסיון שלי, עם המטען הגדול הזה של הפחדים והרתיעות… אתה מבקש לדהור כרוח בערבה, על סוס קל, בלא עגלה מתנהלת לאטה, בלא חריקת אופנים… זו זכותך, יקירי; ומפני שזו זכותך רשאית גם אני להשתמש באיזו שהיא זכות קטנה ולומר לך, כבר עכשיו… כן, כבר עכשיו… שאני אלך לי בשקט, בלי טינה. רצונך שאלך, אלי? – – – אני שואלת לא כדי להקניטך ולא כדי לעורר אותך לאמירות נחפזות; הן אתה מאמין לי, אלי? הלוא? כלום אינך מאמין לי? רוצה הייתי שתעלה עכשיו אור בחדרך. עלי לראות את פניך ועליך לראות את פני. אף שמוקדם מדי הדבר, אבל הגיעה השעה, בגלל מכתבך, ובגלל שתיקתך… הגיעה השעה לדעת דבר שיכולים היינו לדחותו הרבה… עלינו לדעת אם שנינו רוצים בכך, ללכת בדרך הזאת, הנבונה; אם אין ריב בינינו ואם אין אנו אומרים רק לצער זה את זה. אינך משיב לי? אינך רוצה להעלות אור בחדר, אלי? – – –”

“אולי אתה מדבר אלי ואני אינני שומעת? בוודאי ענית לי, או נתכוונת לענות, והיה עלי להבין… אילו רק הבנתי מה שאתה אומר… אני מאמינה שאתה מדבר אלי, ממש כשם שאני מדברת אליך. רואה אתה, אלי, שאני אתך, לגמרי לצדך. אלא שעליך לסייע לי להבין. אילו העלית אור בחדר הייתי רואה את פניך והייתי יכולה לקרוא בהן את כוונתך. – – – או שמא אתה רוצה שלא אראה את פניך? אלי, אלי! היכן אתה? אנא, בוא קרב אלי. אני אתבונן בך מקרוב ואראה אותך אפילו בחשכה. זה יספיק לי כדי לדעת… אלי, קרב אלי, בוא עמוד על-ידי… טוב, אם אינך עונה, יהי כרצונך.”

כו    🔗

מה פירוש “יהי כרצונך”? אליקום, שים לב אל השעה הזאת ואל המעמד הזה. אם את אלה אתה מחמיץ – לשוא נפח בך הבורא נשמת-חיים! זוהי שעת-הזינוק אל עבר החיים שנשמטו מידיך כל השנים כולן. הרי אתה מזומן וקרוא לקום ולהשמיע קולך: הדומייה הזאת היא כולה שלך. הנה רגע החסד, זה הרגע שמזמנים לאדם אחת לשמיטה.

אליקום, שים אל לבך: אם אתה קם ופורץ עתה אל האישה הזאת כדרך שקפצת ופרצת אל שאר נקבות שנקרו לך על דרכך, סופך שאתה מאבד עולמך בידיך. סופך שלא ישתייר מכל זה ולא-כלום! תהיה תמה ומתאמץ אחר-כך לזכור את שהיה ולא תוכל להעלות אפילו בדל זיכרון. רק התפלוּת, שהגברים יודעים אותה לאחר מעשה, היא שתיוותר עמך לעולמים. את שיהיה עתה, שומה עליך לחולל מתוך בינה שאיננה בך, ואשר תוכל לכבשה לעצמך עכשיו, אם תשכיל להיות גדול משהנך, למען השעה הזאת ובכוחה.

ובכן, יהי אור! לא האור שאמרה נורה להעלות בנורת-החשמל שבחדרך. לא, לא זאת, נורה. ליל-שבת היום, ליל התקדש חג, זה הלילה שבו היו אמא וסבתא ואמא של סבתא, עד סוף כל הדורות, מעלות אור בפמוטות-השבת שלהן. שלהבת קטנה של גפרור תהיה ניצתת בחשכה, מוקרבת אל הנרות השניים, והנה היא גדלה מעט ומבליחה. כפות-הידיים תהיינה מכסות על שתי העיניים וברכה נאמרת בלא קול. ואז האור גדל והולך ומתפשט אל זוויות החדר ומציף את כל סביבותיו.

ממולי, בתוך השבת, ניצבת כלתי בחג-אירוסיה; ובני-המשפחה מתבוננים בה בקפידה, לבחנה. רק אני יודע, מפני שאני כבר יודע, מה טעם יעלה בפי כשתיגענה שפתי בעור-גופה הנכרי. בני-משפחתי, בני-גזעי, בני כל דורות אבותי, אינם יודעים זאת; אבל ציפייתם לרגע הזה מקופלת בקרבי, ציפייתם ליום נקם ושילם, יום אדוני הנורא, הבא לפייס כביכול עלבונם העתיק.

מצד החתן ניצבים אפוא בחדרי, לבד מאמי ומאבי ומסבתי, גם סבי שלי המנוח, שבא מחנותו ולבש בגדי-חג לא חדשים ביותר, וגם הגאון רבי אליהו וגם רבי יצחק אלחנן, ראש הישיבה של סבא, ועוד שניים-שלושה יהודים עתיקים, שכובעים מחודדים על ראשיהם, מאלה שניהלו בימי-הביניים ויכוחים דתיים עם הכמרים וההגמונים ונצחום בדברים. בעיניים עששות הם מביטים בנורה, שזוהר צפוני קורן ועולה ממנה; אלא שאין הזוהר הזה נוגע באור הנרות המבליחים ואין רשות נוגעת ברשות, לפי שעה.

עד כאן צד החתן.

ואני קופא על עמדי, שפתי בוערות ויבשות, אבל טעם עור-גופה הנכרי של נורה כבר דולק בהן, כי אני כבר יודע את הצפוי לי, וגם הסכמתם האילמת של כל יהודַי כבר נתונה לי.

בעברו השני של החדר ניצב צד הכלה. כומר אֵואנגלי ופרופסור לספרות דחוקים בפאתי החדר, ואילו בשורה הראשונה ניצבים שני ויקינגים, נשענים על חרבותיהם העצומות וקרני-פרה תקועות להם בקובעם. עיניים קרות, כחולות, עיני לוחמים שנתנו בכוס עינם, תפוחות כשל זקנים ותמימות כשל ילדים, קבועות בי לבדקני. אין אני חושש מפניהם וגם איני צריך להסכמתם. טעם עור-גופה של נורה כבר הוא בפי; אלא שמטעמים של טקס אני משפיל עיני ברוב ענווה כמצפה למשפטם.

ביני לבין ההוויה הזרה – אשר במשך אלפי שנים היתה מעבר להישג בינתי, שלא לדבר על הישג ידי – מצטמצם המרחק והולך בקצב מטורף, שאין למדדו לא בזמן ולא במקום. לכאורה מבדיל בינינו נצח; ובאמת לא נותר ביני לבין נורה אלא הבהוב של עין. הבהוב של עין ועוד משהו המתמשך אל מרחקי הזמן בלא שיעור: היותם של השניים, שבנפרד נולדו ובנפרד ישובו אל עפרם, לאחד. זה עולה מהר שעיר, נאפד אורי כנען וסיני; וזו – ממעמקי יערות-עד ושלגים, מנערת מעל גופה פתותי קרח ואש לבנה של כפור.

מי הגה ברוחו, מי שיער ופילל מהתלת אימים והוד אשר כזאת?

המחותנים הלכו להם. אם היתה הליכתם הסכמה, או השלמה או התייאשות, לא נדע. ביני לבין נורה נותר עתה רק אותו מרחק שבין קיר אחד של חדר למשנהו. את המרחק הזה אני קם לעבור עתה. אם נצח יחלוף, עד שאגיע, או רק הרף-עין – אחת היא. את הנעשה אין להשיב עתה. כבר הדבר עשוי. כבר מגע שפתי השרופות חורך את העור הלבן של גופה, אף שחלל החדר כולו עדיין מפריד בינינו. אלא שהחלל הגדול יותר, חללו של הזמן שנכחד והיריבות שהיתה לאפר וניצחונם של הנעלבים עד למעמקי ראשית הזמנים – כל אלה בטלו. אני נע והולך וקרב ובא אלייך, נורה.

קומתי גבהה כל-כך עד שבלא משים כופפתי ראשי, פן יינגף בתקרה.

כז    🔗

“אוֹה, הטֶרוריסט הגיח סוף-סוף מן החשכה… מקווה אני שאין כלי-נשק בידך. בוא, אלי. שב על-ידי ונשוחח… אלי, מטורף! רוצה אתה שאתהלך כולי חבושה בתחבושות, כדרך שעשית לכף-ידי?! אלי, מה אתה עושה?… התבייש לך; שיניים של זאב… מסכנה שכמותי, כיפה אדומה שנפלה בידיו של רוצח… יקירי, היֵה טוב אל נורה… אוֹה, שמלתי המתוקה החדשה! אתה תקנה לי שמלה אחרת, חבלן! הבט אלי, הרי אינני נאבקת אתך… אוֹה, אלוהים! מה אני בעיניך? מתגושש בזירה? אלי, נסה להיות ילד טוב… הנה, הבט אלי, תן לנורה נשיקה… כך אין לנהוג באישה… המתן, אני בעצמי אעשה זאת… אתה מכאיב לי, איש מטורף… אתה יודע מה? אני אגש מיד לחלון ואקרא לאנשי השגרירות, הם יבואו ויצילו אותי… נַשק את נורה בעדינות… בעדינות, בריון… אלי, שמע, שמע אותי… אני אצא מכאן כולי בצלקות כחולות… איזו צורה תהיה לי?… ואני רציתי שניסע מחר לרחוץ בים… אלי, אתה רואה, הנה, ילד רע… עכשיו הירגע, הירגע… אוֹה, יקירי, איזה מין איש אתה… שמע לי, שמע, הרי נתכוונתי לומר לך שצריך לנהוג יפה, בחכמה… גם הגופות צריכים לעשות היכרות ביניהם… זהו מה שנתכוונתי לומר. אנשים חייבים להתרגל זה לזה, לערוך גישושי-שלום… עכשיו אתה מבין מה שאמרתי לך? אסור להשתולל, אלי. אתה חמוד, אתה מתוק, אתה יכול להיות טוב כל-כך. וגם אני אהיה טובה, רק הנח לנו ללכת איש לקראת רעהו בדרך הטבע, הכול בשעתו… אסור לנהוג באהבה בפראות… אתה תראה ותיווכח עד כמה אני צודקת… הנח לנו לצמוח יחד בשקט, להכות שורשים, להמתין בסבלנות… חבק אותי, אלי. תן לנורה נשיקה וחבק אותה. אלי, יש לי רעיון נפלא… נלך לביתי ונאכל ארוחת-ערב… אני הכינותי מאכלים מצוינים… אוֹה, אלוהים, איך אצא מכאן? אתה קרעת את השמלה; מטורף. קום, העלה אור ונראה מה אפשר לעשות עכשיו… קום, אלי, העלה אור. אנא, יקירי, ציית לי הפעם… כן, ראויה אני שתנשק בעדינות כל אותם מקומות שפצעת וחיבלת… כך טוב, אלי. רואה אתה, הנה עכשיו אתה מתוק.”

כח    🔗

"אתה שב לך כאן,” הורתה לי נורה על הכורסה המצופה בד פרחוני, בבואנו אל דירתה. “מיד אני באה.”

והיא נכנסה אל מעבר לדלת המתקפלת, אל חדר-השינה שלה, בהגיפה את המחיצה מאחוריה.

מיד קמתי ממקומי, הבטתי כה וכה על סביבותי ולאחר היסוס קל באתי עד למחיצה, ובשקט. כדי שלא להקים שום קול, התחלתי גוררה ופותחה.

חדר-השינה נגלה לפני כפי שראיתיו בפעם הראשונה – שרוי באי-סדר מחריד, המיטה סתורה, נעליים על הרצפה וארון-הבגדים פעור. וליד הארון ניצבה נורה, עירומה, והיתה מחטטת בין שמלותיה.

"מרגל,” אמרה לעברי בנחת, בלא כל ניסיון להסתיר את מערומיה. “עד כאן אתה בא אחרי?”

קרבתי ועמדתי אצלה, רואה את גופה ויחד עם זאת כמו מסרב לראות הכול כמו מבקש להותיר משהו לאחר-כך. קרבתי אליה וחיבקתיה ואת פני כבשתי בין שדיה.

"אתה רועד, אלי,” אמרה נורה. “וזה מפני שאתה נוהג כחיה קטנה… בעמידה אין אנשים עירומים יכולים לשהות הרבה, יקירי.”

הסבתי פני כלפי המיטה.

"אני מצטערת,” אמרה נורה. “כאן כל-כך לא מסודר… לא תיארתי לי שהיום. שכבר אקבל את פניך בחדר-השינה… אילו ידעתי הייתי מסדרת כאן הכול יפה… אני נורא מצטערת. כן, יקירי, אני שלך. הנה, אני שלך, אתה רואה.”

והיא התיקה עצמה מעלי והלכה ושכבה על מיטתה, מסיבה פניה ממני, מניחה לי לפשוט בגדי בלי שתראני בשעה שידי רועדות והכפתורים נשמטים לי מבין האצבעות.

באתי ושכבתי בסמוך אליה, כשרק ברכי נוגעות קמעה בברכיה, הבטתי בה מתוך החלטה נחושה שלא לאבד שום פרט, כדי שבבוא שעת הספק אוכל לזכור ולהבטיח לעצמי שאמנם כל זה היה.

“מנין אתה שזוף כל-כך?” אמרה נורה. “הרי אתה יושב כל היום במרתף.”

"אנחנו שחורים,” אמרתי.

"ואנחנו לבנים,” אמרה נורה.

“אני רואה” אמרתי.

“אתה רוצה לכבות את החשמל, אלי?” הציעה נורה.

קמתי מן המיטה והלכתי לכבות את החשמל. שמחתי על שניתנה לי שהות נוספת להינתק מעליה בטרם אשוב. וכששבתי כבר הספיקה נורה להעלות אור קטן בסמוך למיטתה, אורה של מנורת-קריאה זעירה.

"אני רוצה לראות אותך,” אמרה. “קצת.”

מאותה שעה ניצבו האלים לימיני, ככל שהם מורגלים לעשות בשעה שבן-תמותה זוכה בשעה של נצחים. גם האלים עומדים לצד המנצחים, ממש כפי שבני-אדם עושים. אפשר שאין זו ידיעה משמחת כשהיא נגלית במקרה ההפוך; אבל באותה שעה ובאותו מעמד שמחתי גם על אי-ההגינות השמימית הזאת.

על רגל אחת לימדוני האלים, באותו מעמד עצמו, דברים שמעולם לא ידעתים ומעולם לא נזדמן לי להתנסות בהם. שכן היו מקרי-הקרבה שלי עם נשים עומדים תמיד בסימן הבהילות, הגיחוך והמופרכות. חוקי-טבע אלה, כפי שנתגלו לי עד לאותה שעה, היו פועלים בי מוכנית, אם אפשר לומר כן; עושים פעולתם כמי שכפאם שד, כאילו לא היתה להם סבלנות רבה אלי. אפשר שידעו כי טרם הגיעה שעתי וחבל היה להם לבזבז עלי את צפונותיהם.

עכשיו נגה עלי האור.

“טוב, כמה טוב לנו,” אמרה נורה והביטה בי לתוך עיני, ומעיניה נשפכו נהרות של זוהר ושברירי אורה, שדי בהם כדי לאכלס את הרקיע כולו. אחר-כך התחילה נורה נאנחת ומשמיעה אנקות קטנות, עד שלבסוף השמיעה קריאות בלשון מולדתה. אין אני שומע לשון זו ואינני יודע מה אמרה, אבל סבורני שלא אגזים אם אומר שדיבורים אלה שלה נעמו לאוזני לכל הפחות כמו שנעמה הודעה מפיו של הגמון, המודה ומתוודה לפני הרב היהודי כי הוא מנוּצח בוויכוח.

ומאחר שלא האמנתי למראה עיני ולא למשמע אוזני שבתי לנסות את הדבר. ובכל פעם ידעתי שכעבור זמן-מה אהיה תמה אם בכלל היו דברים מעולם. משום כך התאמצתי לקלוט כל מראה שבגופה וכל ניע שבאיבריה כדי שייחרטו בזיכרוני בלא להותיר ספק. אורה הקטן של מנורת-הקריאה לא היה מספיק, אבל לא מצאתי שהות לקום ולהעלות אור בחדר. ואז אמרה נורה שהיא רעבה ואפשר שהגיעה השעה לקום ולסעוד את הלב. אמרתי לה שאף אני רעב; ובכן עמדה לקום מן המיטה; אלא שאז הוספתי ואמרתי: “לא למזון אני רעב, נורה.”

וכשאמרתי זאת סבור הייתי שאני משמיע דבר-חכמה ממולח ומחוכם מאין כמותו. דעתי היתה מטושטשת עלי.

אלא שנורה, לא זו בלבד שלא הקפידה עמי על ההתבדחות התפלה, אלא באה והקיפה אותי באיבריה ועשתה מעשים, אשר אפילו לגבי תפיסתי שלי את מצב העניינים צריכים היו להיעשות בשלב הרבה יותר מאוחר של ידידותנו.

סמוך לחצות סעדנו את לבנו במטעמים שהתקינה נורה לאותו ערב והלכנו לישון. כשפקחתי עיני היתה שעת-בוקר מאוחרת. לפי האור הרב ולפי גובהה של השמש בחלון ניכר הדבר. נורה לא היתה מצויה במיטה, ואני זכרתי שנתעוררתי מתוך חלום, אשר בו הכחישו באוזני את כל הנעשה והודיעוני שלא היו דברים מעולם.

שמעתי קול מים מקלחים מן המטבח. הרימותי קולי וקראתי בשמה.

“אני באה, יקירי,” שמעתיה משיבה. ועד מהרה עמדה לפני, עוטה חלוק משי סיני, שחור, שדרקונים אחדים, אדומים, ירוקים וזהובים, רובצים עליו. משכתי בשולי החלוק וסילקתי מעליה את כל האימפריה הסינית; ואז נתגלתה לפני ממלכה צהובה אחרת, יפה שבעתיים. נורה מיהרה ובאה ושכבה לצדי. באורו המלא של היום חזרתי ונוכחתי לדעת כי חלומות שווא ידברון. הכול היה כאן, ממש כפי שהיה אמש, ויותר מזה, לאין שיעור יותר מזה; חי יותר, אנושי יותר – נגלה לי בקפלי-בשר כמעט נסתרים, באותם סימני טרם-כמישה נוגעים אל הלב, שלעולם גופה של אישה מגלה אותם עת מרובה לפני שהם נותנים אותותיהם הברורים, אותות נוראים, רבי-הוד ומדאיבי-לב כאחד. עיני בחנה בה כל שניתן לבחון ונורה לא ביקשה להסתיר דבר. גלויה היתה משתרעת לפני, כמו ארץ-הבחירה לעיני המרגלים הבאים לרשת אותה. ואותם תריסר מרגלים ששלח משה ושחזרו עם אשכול-הענבים הנישא בשניים, שוטים גמורים היו לעומתי; שכן הוציאו דיבת הארץ רעה. בעוד שאנוכי ראיתי במבט-עין ראשון את שנגלה לבני-ישראל רק אחרי כאלף שנים, כשקמו דוד ושלמה לשיר את יופיה של הארץ, לאמור: הנך יפה, רעייתי. ארץ-ירדן וחרמונים.

“ועכשיו אלך ואסיים לשטוף את הכלים.” אמרה נורה.

“אל תלבשי כלום,” זרקתי לה כשקמה ופרשה למטבח.

הצצתי מן המיטה לראות אם היא מקיימת מצוותי, ואומנם מצאתיה ניצבת ליד קערת-המטבח. גבה ולמטה ממנו מופנים אלי והיא שוטפת כלים. אותן תנועות של שטיפת כלים הריהן תנועות שאין בהן שום רבותה, לכל הדעות. במה דברים אמורים? כשסתם אישה ניצבת ליד הכיור ושמלתה לגופה. אבל כשעמדה נורה, עירומה – ריבונו-של-עולם! – וקומת גופה נעה עם שהיא מקנחת את הצלחות, לא יכולתי להישאר במקומי, אלא באתי בניתור של קפיצת-הדרך ומיד עמדתי מאחוריה ולפתי אותה בכוח.

“משוגע! משוגע לא נורמלי!” קראה נורה. “מתי אוכל לסיים את שטיפת הכלים, אמור לי.”

והיא הסבה פניה אלי, חייכה מעבר לכתפה וביקשה לנשק לי על פי, אלא שלפיתתי לא הניחה לה למוש ממקומה.

“יפה,” אמרה. “אתה עמוד לך כך, פרא-אדם, ואני אמשיך במלאכתי.”

ובאמת שבה אותה בת-בלייעל אל מלאכתה כשאני כרוך לה מאחוריה ואיני מרפה.

מבקש אני סליחה מקוראי: כלום אין אני מפריז ומרבה להג על דברים שאפשר לאמרם דרך הכללה, כמנהג בני-תרבות? אינני יודע. לתומי הייתי סבור שעלי לדוש באותה סוגיה, מחמת שבאותם הימים הייתי סבור – ועדיין אני סבור – שאילו נשאלתי עצה כיצד יש לערוך את סדרי גן-העדן, לא הייתי מהסס הרבה ומעניק עצתי לכל דורש, לפי דוגמת הימים ההם שחלפו.

כט    🔗

באחת השעות אכלנו ארוחת-צהריים ושכבנו לישון. כשקמנו היתה השעה ארבע ורבע ואנחנו פתחנו בהתייעצות על המקום שאליו ניסע לרחוץ בים.

“בנבי-רובין ובהרצליה,” אמרתי לנורה, “מצויים בשבת כל הדיפלומטים הזרים שבישראל.”

“אני יודעת,” אמרה.

“ובכן, ניסע לבת-ים. שם מתרחצים רק בני-עמי,” הצעתי.

“אל-נא תכעס, אלי,” אמרה נורה והניחה לחייה על כתפה. “אתה אמרת שאינך חושש פן יפטרו אותך מעבודתך. אבל אני, אם יפטרו אותי, אהיה נתונה במצב לא נעים… אף כי, בעצם, לא נורא…” אמרה כמו לעצמה. “אלא שאין טעם להכריח אותם לעשות לי זאת.”

“אם יגלו את סודנו,” ביקשתי להבין, “הם מפטרים אותך?”

“מסתבר שכן,” אמרה נורה. זהו חלק מתנאי העבודה. אסור לאישה להיות נשואה בשירות הדיפלומטי בדרגה שלי; ובכן אסור לנו לקיים יחסים מסוימים עם בני הארץ שבה אנחנו משרתים. מותר להתיידד, זה הכול."

“ובכן, נלך לבת-ים,” אמרתי.

“לעת-עתה,” אמרה נורה.

“למה את מתכוונת?” חקרתי ופני מחווירות שלא ברצוני. “את רוצה לומר כי כל זמן שלא ברור מצב העניינים אין טעם להסתכן? שמא יתברר לבסוף שאין על מה להסתכן?”

נורה הביטה בי בעצב, נטלה את ידי וקירבה אותה אל לחייה ושתקה. משכתי ידי בזהירות ואמרתי:

“למה אינך עונה לי?”

“אתה עריץ ורשע,” אמרה.

“ואת זהירה וחכמה ונבונה ומתונה ושקטה ומעשית,” השיבותי בנשימה אחת.

“אתה מנסה לריב אתי, אלי, ואני לא אניח לך לריב. יש אתך בגד-ים בבית?… ובכן, ניסע.”

כשרבצנו על החוף, בחוף בת-ים, נגלה לי סוד נוסף הקשור לגופה של נורה. לעולם אין היא נראית צנומה, חלילה; אישה היא לכל דבר, כפי שעלה בידי הבורא בשעת רצון והשראה. אלא שבהיותה לבושה שמלתה, אדם מקבל מושג על ממדיה כדי מחציתם, בערך. וכשהיא ניצבת לפניה עירומה הריהי ממלאה חללו של כל החדר, ואפילו יהא זה אולם לאלף איש. לובן בשרה וקווי המתאר של ירכיה מעצימים את דמותה והריהי כאלילה קדמונית של פולחן הפריון. והנה עתה, בשכבה על החול, לבושה ולא לבושה, דהיינו, רק בבגד-הים לגופה, מיד מתגלה בה תכונה שלישית, תכונה ממוצעת. אין היא אֵלגאנטית כפי שהיא נראית בשמלה; אבל גם איננה אלילית ועצומת-נפח כפי שהיא נראית במערומיה. ואם אתה מתבונן בה עכשיו יפה-יפה, אתה מגלה בה מה שהבריות קוראים פגמים. אפשר שקיבורת רגלה עבה מדי, ואפשר שסובך הברך אינו מפוסל בתכלית הדיוק המתבקש. אשר לי, רואה אני את המומים, כביכול, ועד כמה שהם מצערים, לכאורה, הריהם בעצם משמחים את לבי, מפני שאני חש כבר עתה כי דווקא אותם, את המומים, אהיה אוהב ביותר; וכל מקום שבה, המעורר את חוש הביקורת, בלבי הוא מעורר מין סוג של חמלה, שהוא מחמם את הלב ומתוק לחכי ביותר.

"מה היית אומרת על כך שאקום עלייך כאן, מול כל האנשים שמסביב? אני משמיע השערה באוזניה.

נורה גוררת עצמה לעברי ומשקעת שיניה בכתפי. זה כאב, כמובן. ואם שיני שלי הן שיני זאב, הרי שלה הן שיני אריה.

“אמרת משהו?” אני מפטיר כלאחר-יד, מעשה גיבור בגיבורים, ואיני מש ממקומי.

נורה מניחה לי ואומרת: “חבל שלא נשכתי בקצה חוטמך. איזו תחבושת נפלאה היית נושא על פרצופך!”

אני נותן עיני בכתפי ומוצא שם טביעת חותמם של שני טורי שיניים בצבע סגול.

“מי שמדבר על בריונות,” אני אומר בבוז; ומיד אני מזנק ונושק לה פיה.

ועכשיו נעבור לעניין אחר.

באיזה שהוא זמן חשבתי מחשבה מסוימת, אלא שאיני זוכר מתי. שהרי כל מה שסיפרתי כאן חופף כל רגע ורגע ששהיתי במחיצתה של נורה מאז יום ו' בערב, ועדיין לא סיפרתי על אותה מחשבה. נראה שחשבתיה בין הזמנים. וכך הרהרתי ביני לבין עצמי: עכשיו, שנורה היתה שלי,

מתברר לי כי קודם-לכן, גם אחרי שכתבתי את מכתבי המהולל, לא אהבתיה, בעצם, כלל וכלל. רק מלמולים וזמזומים השמעתי לחלל העולם; ואילו עכשיו, רק עכשיו אני עומד בראשיתו של הטרקלין ובאפס קצהו. יודע אני שמכאן ואילך יתעצמו הדברים ויהיו הולכים וגדלים. ועוד חשבתי, שהאהבה איננה כלל עניין מענייניו של הטבע, כפי שהכול סבורים וטוענים. אמת נכון הדבר שבני-אדם נמשכים זה לזה ומזדווגים, כדי לקיים את המין האנושי. וכוח זה, ותוקף זה, שנתן הטבע ביצוריו, בוודאי הוא גילוי של רצון להמשכת הקיום. ועד כאן הדברים מתקבלים על הדעת. אלא שכבר אותו זקן אשמאי, שהיה חכם ונשתטה לעת זקנה, מר טולסטוי הגדול, שאל שאלה של טעם: אם לצורך הקיום האנושי באה ההזדווגות, הרי די לנו בקיום יחסי-מין אחת לתשעה חודשים; ומאחר שהננו שקודים בעניין זה יותר מן הראוי, הרי זו ראיה והוכחה למידת הניוון שנתנוון הגזע האנושי. שהרי כמה וכמה בעלי-חיים באמת אינם מזדווגים יותר מכפי הצורך (ומה שבעלי-חיים אחרים מכחישים הנחה זו, לא טרח מר טולסטוי להבהיר לעצמו). אלא שכאן טעותו הגדולה של החכם הרוסי: הוא יוצא מן ההנחה, שלא זו בלבד שההזדווגות היא צו הטבע לצרכיו, אלא שגם מוסד-הנישואים הוא צו הטבע (או צו האלוהים, אליבא דטולסטוי); ומאחר שבנישואים נוצריים, מונוגמיים, הכתוב מדבר, הרי שבאמת מספיק אחת לתשעה חודשים. עכשיו, שאנחנו יודעים כי הנישואים אינם צו הטבע, רחמנא ליצלן, למה זה לא נמשיך ונהרהר אחרי כמה ממעשיו של האדם?

ראשית, מן הראוי לשאול אם הטבע, שגזר עלינו דין קיום המין, הוא-הוא אותו טבע שברא את הקוסמוס, את מערכת השמש ואת הערפיליות האין-סופיות? שהרי יש רגליים להאמין שטבע היקום כולו איננו שואף דווקא להנצחת קיום המין האנושי; ואפשר שראוי לחשוש כי הוא שואף להכחדתו, מתוך שהוא מגלה שאיפה מסתברת לאיזון התנועה ולביטולה, להתקררות גמורה של מקורות-החום הקדמוניים, עד שיעמדו על 273 מעלות מתחת לאפס, ישמרנו האלוהים! ואם אמנם אמת הדבר שכלל היקום מבקש להביא כליה על המין האנושי – למה זה נאמר כי המין האנושי חייב לנהוג על-פי כללים של טבע הניצב עליו להשמידו?

האהבה אפוא למה תהא זו בהכרח גילויו של חוק מוגבל ומצומצם כל-כך כמו חוק העמדת ולדות בעולם? שמא היא גילויו של רצון אחר לגמרי, כגו הרצון למחות ולהרעיש עולמות על הכליה שהיקום גוזר על אפשרות האהבה? דהיינו: שהאהבה היא רעיון לעצמו ותכלית לעצמה המסרבת לחדול, גם שעה שהטמפרטורה תעמוד על 273 מתחת לאפס. וזה שבתוצאת האהבה ולדות באים לעולם, הרי אפשר שהם באים כדי שיהיו קיימים נושאי האהבה וממשיכיה, מאחר שהיא הרעיון? וזה שהרעיון קודם לבבואותיו שבמציאות, הן לא אנוכי חידשתי בעולם.

אין אני מזכיר כאן את המחשבות הללו כדי ליצור אסכולה פילוסופית חדשה, חלילה, גם איני טוען שיש בהן ממש; אלא שאני מזכירן כדי לרמוז היכן הייתי עומד, מן הבחינה הנפשית והרגשית, ביום השני לאהבתי את נורה; ואם תמצא לומר: באמצע השבוע השלישי מיום שראיתיה לראשונה.

ל    🔗

מאחר שכבר פרצתי כמה גדרים של נימוס בדרך הרצאת הדברים, אעשה עוד צעד אחד קדימה, כאותם שנואשו מן השקר והם מפקירים עצמם לבושותיה של האמת, ואומר עוד דיבור של חוצפה: משעה שהגידה לי נורה כי אין אני מכוער כל-עיקר, צפו ועלו בלבי רגעים שבהם גם אנוכי שעשעתי את נפשי במחשבה כי אין חלקי עם המקופחים, מן הבחינה של המראה החיצוני ותכונות הגוף והרוח. אלא שמעולם לא סייעו נסיבות החיים בידי ולא הניחו לי להוציא מחשבה זו מן הכוח אל הפועל. עכשיו, שאני רואה כיצד נורה מזינה בי את עיניה, נוטלת ראשי בין כפות-ידיה ומביטה לתוך עיני שעה ארוכה, משל כאילו היה מה לראות שם – הריני זוכר את רגעי ההתנשאות שבהם שעשעתי את נפשי לעתים נדירות, ואני מאמין, בעל-כורחי כמעט, כי אפשר שברווזון מכוער סופו שיהא ברבור, ככל הכתוב באגדות.

וזה סוד האהבה, כל-כולו: העולם, המאוכלס כמה מיליארדים של בני-אדם, מצטמצם – בנפשו של האוהב – ומתקפל אל תוך הנפש האהובה לבדה. כל זמן שהאהבה עומדת בתוקפה, הרי זה כאילו נכרתה ברית-שלום בינך לבין העולם כולו. מהלך אתה ברחוב ומבקש לחבק ולנשק לראשיהם של סוסים שהזבובים מכסים אותם; רואה אתה בריות שעצבות זרוקה בפרצופיהם, אתה מבקש לנחמם ולחלוק עמהם מאושרך. ופעמים אתה מוציא מחשבותיך אלה מן הכוח אל הפועל; וידיך – שברגיל הן אסורות בכבלים ודבוקות אל שולי גופך כמשותקות – נשלחות עתה כפרפרים הללו, להבדיל, כדי ללטף ראשיהם של תינוקות שמזדמנים על דרכך; לסייע לנשים זקנות ברדתן מאוטובוס; לדחוף מכונית שסוללתה נתרוקנה; להזיל דמעה, לפתע, למראה רחוב המתרוקן מאנשיו לעת ערב והוא מוקף אותם גלים נעלמים של עצבות אין פשר, כמאמר המשורר: “מאפס אהבה צור יחבוקו, גם ילוקו אדן-הר.”⁶

וכאן המקום לסיים סיפורם של הלילה, ליל-שבת, ושני הימים – יום שבת ויום א' – ולפנות אל ההמשך. שהרי מה שאירע כשחזרנו משפת הים, ביום השבת ומה שאירע בלילה, וביום א' ובלילה שלאחריו – אין בו משום חידוש לגבי הקורא. בעיני מי שאינו נתון לאותו דבר, דומות ההתרחשויות הללו זו לזו. בעיני האוהבים הן חדשות ומתחדשות, כמו הכאב, או כמו האהבה, במחילה מכבודכם.

לא    🔗

ביום ב' החל שבוע חדש שבו חזרה התורנות שלי לשעות-הערב. ישנתי אפוא ביום ב' עד לשעת השקיעה כמעט, ואחר-כך חציתי את הרחוב ונכנסתי אל בית השגרירות וישבתי על מקומי שבמרתף.

ולמן הרגע שבו נגע גופי בכיסא ועיני נחו על דלת המסעדה ועל הכניסה למוסך שממול, פקע פתיל החלום בלבי במחי-יד ונתחוור לי שהקיצותי. במבטיהם של עובדי השגרירות, שחלפו על פני, לא חל שום שינוי. היו מהם שלא ראוני כלל והיו שנתנו בי מבט, כפי שאדם נותן מבטו באבן שעל דרכו כדי שיסטה ממנה ולא יינגף. גם נורה חלפה על פני פעם אחת וחייכה אלי, כדרך שעשתה כל הימים.

אם ראית חלום בלילה ובחלומך אתה מניף ידך על פלוני להכותו, הן לא תהיה תמה אם למחרת היום חלף על פניך אותו פלוני ולא נפרע ממך על שפגעת בו; שהרי אתה לבדך היית החולם, ולפלוני אין לא חלק ולא נחלה במה שאירע לך בגפך. ובכן, אינך תמה; אבל בעל-כורחך אתה חש צער עמום, ופעמים צער צורב, על שהחלום הוא עניינך שלך בלבד, ועל כך שלעולם אי-אפשר לשתף בו את הזולת. אותה שאלה ששאל פילוסוף ממולח, לאמור: מנין לנו שקיומנו האישי אינו אלא חלומו של מישהו אחר? – שאלה יפה היא; אבל אין בה כדי להושיע אותנו ממצוקת לבנו. אמנם יפה ונאה לומר כי המוות אינו אלא ההתעוררות שמתעורר משנתו אותו פלוני שחלם עלינו; אלא שעל-ידי הכרה זו לא פג פחדנו אף כהוא זה.

ובכן, הייתי יושב על כיסאי ומשתעשע בתקווה שקיומי שלי הוא חלומה של נורה. סידור שכזה נראה לי המוצלח שבאפשרויות, לפי שעה.

בין שש ושלושים לשבע הייתי עסוק באחת ממלאכות השגרירות, וסמוך לשבע בא רחמימוב במורד המדרגות וכמתעלם מנוכחותי אמר להיכנס אל המסעדה. קראתי בשמו והוא הסב פניו לעברי.

“בוא הנה, רחמימוב,” אמרתי בקול חדש ובלשון חדשה, שלא היו בי קודם לכן מעולם, “שב כאן, על-ידי. אני רוצה לשוחח אתך.”

לא הופתעתי כלל כאשר ציית לי רחמימוב, למרות שהיה ותיק וקשיש ממני. כדבר המובן מאליו היתה לי הכניעות שבהתנהגותו.

"ניכנס ונשתה כוס בירה,” הצעתי וקמתי ממקומי.

רחמימוב מיהר אחרי, כאילו הייתי אחד מאדוני המקום. ישבנו אל שולחן משולחנות המסעדה והזמנו שני טובורג.

“לחייך!” אמרתי.

"לחיים ולשלום,” אמר רחמימוב. “אתה זוכר איך שאני הזמנתי אותך פעם ראשונה לבירה הזאת?”

"זוכר,” אמרתי לו, “ואף פעם לא אשכח.”

"בירה כזאת אתה לא משיג בכל העיר,” אמר.

"מאה אחוז,” אמרתי.

לפתע התחיל רחמימוב מפלבל בעיניו ורומז לי לעבר דלת הכניסה. מאחר שישבתי כשגבי אל הפתח הפניתי ראשי לאחור. נורה ניצבה שם, רומזת לרחמימוב שהיא מבקשת להפנותני לעברה. כשנפגשו מבטינו קראה לי באצבעה לבוא.

"אתה תסלח לי לרגע,” אמרתי לרחמימוב, מניח ידי על כתפו דרך ידידות (מה שלא העזתי לעשות מימי) וקם ממקומי בלא בהלה יתרה, ככל שהדריכני הקול החדש ביישותי החדשה.

נורה חיכתה לי במסדרון.

“אלי, כשתסיים עבודתך בוא אלי. הנה המפתח. אולי אהיה ישנה.”

ובזורקה מבטים לצדדים, לראות אם אין איש בסביבה, נשקה לי בחפזה על פי ומיהרה אל עבר המדרגות, בלא להסב ראשה.

לב    🔗

ביום ג', כשקיבלתי את מפתחות ה“לינקולן” מידי רחמימוב, הביאני הלז לפינה חשוכה שבמסדרון ולחש באוזני:

“בתור ידיד אני מייעץ לך שתפתח את העיניים שלך.”

“על מה אתה מדבר, רחמימוב?” אמרתי בנחת.

“אני לא מדבר כלום… הם כולם מדברים וזה לא טוב בשבילך. אתה תהיה בחוץ כמו כלב, אם לא תיזהר.”

“ממה להיזהר?”

רחמימוב נעלב על שאין אני מכניסו בסודי, אבל לא התיר לעצמו גינוני עלבון ונכנע:

“איך שאתה רוצה… תסלח לי, טוב? תסלח לי ותהיה בריא,” אמר ונפנה לדרכו.

באתי וישבתי על כיסאי. משש ישבתי שם ועד חצות הלילה ושום איש לא בא להטרידני, זו הפעם הראשונה מאז נכנסתי לשמש בשגרירות. ההיה זה אות מבשר רעות או רק מקרה? לא הרביתי לתת דעתי על העניין; אבל למחרת, בשעה מאוחרת בבוקר, נכנסתי לבניין השגרירות בלי כל קשר לעבודתי (התורנות שלי מתחילה בשש בערב), כדרך שיעשו כמה וכמה מן העובדים הישראלים, הסרים לפעמים אל המסעדה או אל עמיתיהם, להשתעות בשיחה.

באתי אפוא בשער ונכנסתי למסדרון. מבקש הייתי לתהות על כל עמדות-המפתח הפזורות לאורך הדרך. ניגשתי אל המודיעין, תקעתי ראשי אל האשנב והושטתי חפיסת סיגריות:

“מעשנת, גרט?” אמרתי; וקולי, כדבר המובן מאליו, חדש ומשובח והולך מחיל אל חיל. וגם חיוכי אינו מפגר אחרי הקול. מששילח אדם רסן מפיו, הרסן משולח.

לא הופתעתי כשנטלה גרט סיגרייה מחפיסתי ומבטה היה מצפה לגפרור. העליתי אש וקירבתיה לפניה.

“מה שלומך, חמדת-לבי?” אמרתי כשאני מדליק סיגרייה לעצמי ברוב עסק וריכוז.

“אני אינני חמדת לבך, Mister,” אמרה. אני רק נערת-המודיעין הקטנה והבלתי חשובה."

“ואני רק החצרן המסכן של השגרירות,” אמרתי. “הרי שאנחנו צמד-חמד.”

“איזו ענוותנות!” צפצפה גרט. “ישו היה שמח לראות ענוותן כמוך.”

“ישו לא ישמח עלי ביותר,” אמרתי. “הוא כועס עלינו בגלל אי-נעימויות מסוימות בעבר הרחוק.”

אתה חכם מאד," רגזה גרט בקוּבתה. “אתה חושב שאתה חכם מאוד… אני במקומך הייתי חוסכת באירוניה על הנושא הזה.”

“סליחה, גרט,” קולי לבש, בלא כל מאמץ, מעטה של חגיגיות, רוויה הבנה של אמת וחרטה של אמת. “לא נתכוונתי לפגוע ברגשותייך… את אדוקה מאוד בדתך.”

“זו לא שאלה של דתיות,” גרט נתרשמה מחרטתי ודיברה עתה בלא רוגז.

“זה פשוט עניין של הרגשה… אתה גם כן לא דתי, אבל לא תסכים שילגלגו על הדת שלכם, לא כן?”

“מנין לך שאני לא דתי?”

“אילו היית דתי… אני מתכוונת לומר…” גרט נתקשתה לצאת מן הסבך, ואני ציפיתי עתה להעלות בחכתי את מנת הידיעות שקיוויתי למצוא במודיעין. "אילו היית ממש דתי, כמו שיהודי אמיתי הוא דתי… הרי לא היית מתנהג… הרי אסור לכם – – – "

“מה אסור לנו?” דחקתי עליה.

"גרט חייכה לעצמה ויצאה מן המצר בכבוד:

“אסור לכם לאכול חזיר; ואתה אוכל במסעדה שלנו… ואסור לכם כל מיני דברים כאלה.”

“גרט, זה מותר,” אמרתי לה. “מה מותר? אתה רוצה להגיד לי שמותר לכם לאכול חזיר?”

“לאכול חזיר אסור,” אמרתי. “אבל כל מיני דברים כאלה מותר.”

“אתה מגעיל,” אמרה גרט ומחטה את הסיגרייה במאפרה שלפניה.

חייב הייתי לתקן את הרושם מיד, שכּן לא ביקשתי לעורר בה תגובה ממין זה, חלילה. ובכן נאלצתי לוותר מעט ואמרתי:

“גרט, את נוצרייה, לא כן? ואַת מתיידדת עם יהודים…”

“אתה כבר מעודכן מאוד, Mister… אתה לגמרי בתוך העניינים, כפי שאני רואה.” שוב העליתי את חמתה.

“אוֹ, גרט,” אמרתי, “לא הולך לי אתך.”

“לא ראיתי שהשתדלת הרבה,” אמרה. “לא ראיתי שבכלל השתדלת.”

“בעתיד אשתדל,” אמרתי; ולפתע חשתי כי אני עייף ומיוגע מן המלבוש החדש שלי.

חזרתי בי מכוונותי הקודמות, ובמקום שאשים פני אל מעלה המסדרון ואל המסעדה, שבתי על עקבי ויצאתי מבית השגרירות. השיחה עם גרט הוכיחה לי כי בני-אדם משתפים פעולה עם כל מי שלובש ארשת של גבורה, אלא ששיתוף-פעולה זה נמאס עלי מניה וביה. אילו שהיתי אצל אשנב המודיעין עוד כרבע שעה, אפשר שהייתי הולך משם כשגרט ואנוכי קובעים מועד לפגישה. אלא שאפשרות זו נראתה בעיני כיוהרה ריקה שאינה מתבקשת כלל.

שבתי אל חדרי ושכבתי על מיטתי. לא היתה זו אותה שכיבה של נעיצת עיניים בתקרה הריקה, אלא שכיבה חדשה, כשהזרועות נמתחות לצדדים ומחלצות עצמן להנאתן, ורחשו של העולם שבחוץ מחזיק בקרבו מתיקות ופיוס. שוכב הייתי וחושב על שעה שש, שבה ארד למרתף; ועל שעה שתים-עשרה, שבה אסיר את הסרבל ואלך לביתה של נורה; ועל הלילה.

השבוע הרביעי חלף; וביום השבת אחר הצהריים, כשהתעוררנו משנתנו, נורה ואנוכי, בביתה, פקחתי את עיני והבטתי בה. נראה שזמן-מה לפני שהתעוררתי ראיתי בחלומי משהו שהרגיש את לבי ביותר. מכל-מקום התעוררתי כשאני אומר לעצמי כי אושרי גדול מנשוא. ואז נשקתי לפניה, לפיה, לעיניה, ודמעותי התחילו שוטפות את לחייה.

“מה לך יקירי?” לחשה נורה.

“אני זקוק להוכחה,” מלמלתי. “אינני מאמין שכל זה אמת… אני זקוק להוכחה… צריך שיתרחש משהו שיכריח אותי להאמין כי כל זה קיים וממשי.”

לג    🔗

“ואני?” אמרה נורה, “כלום אני אינני הוכחה, יקירי?”

“את? בוודאי שאת הוכחה,” קוננתי באוזניה. “את הוכחה לכך שכל זה עתיד לחלוף באחד הימים.”

השתיקה שנשתררה עתה עוררה בי את החשש, שהבזיק לפתע במוחי, כי בדברי אלה רמזתי על כך שנורה גדולה ממני בשנים, והיא עתידה להסתלק מן העולם לפני. בהלה אחזתני ומיד נחפזתי לפרש את דברי:

“הזולת, לעולם הוא הוכחה כי לא בך לבדך האושר תלוי. ובכן, כל זולת, ואת בכלל זה, הוא הוכחה כי הכול עלול להיכחד ולחלוף.”

“ובכן, מה לך להתלונן?” מיהרה נורה להשיב. “יוצא שגם אתה, בכבודך ובעצמך, הנך הוכחה כי תעזבני באחד הימים הקרובים.”

“אני?” נדהמתי. “אני אינני שום הוכחה. אני אוהב אותך לעולמים.”

“אתה מין יוצא מן הכלל שכזה?” לגלגה עלי.

“כן,” אמרתי. “בהחלט.”

“פילוסוף!” זרקה לי נורה בפני, כאילו אמרה “ריקא”! “עוד לא שמעתי על פילוסוף כלשהו שידע להגשים בחייו אפילו אחד מן הדברים היפים שעליהם דיבר.”

“בעניין זה את טועה,” קמתי לפתע לתקן פגמים בהשכלתה. “פשוט אינך יודעת. אינך צריכה להרחיק לכת כדי להיווכח בטעותך. קירקגור שלכם, מן הסקנדינבים…”

“מה קירקגור?” תמהה עלי נורה. “הן הוא דוגמה מאלפת למה שאמרתי.”

“כן ולא,” המשכתי לטחון קמח. “מצד אחד אמנם לא עלה בידו לשאת אישה; כמו-כן לא עלה בידו להיות נוצרי… אבל לא זה העיקר… כשמת אביו של קירקגור, הוא הוריש לו סכום כסף מסוים… ובכן, קירקגור, שלא היה מסוגל לפרנס את עצמו, חי בדיוק עד ליום שבו אזל הכסף… ולאותו יום ממש השלים גם את עבודתו הספרותית. ואז מת… ובזה אני רואה הגשמה כבירה ומופלאה של החיים… לחיות ולמות בתוך זמן קצוב… קצוב לאו דווקא על-ידי הטבע המטומטם, אלא על-ידי הרצון והנסיבות הנפשיות, הפילוסופיות… רואה את למה אני מתכוון?”

נורה שתקה. משל כאילו השמעתי באוזניה חידוש גמור. והרי היא קראה בקירקגור לפני שידעתי אני קרוא וכתוב! למה אפוא נשתתקה? ולמה נתכרכמו פניה? וכי בשביל שקנטרתי אותה בדברים ושעממתי אותה?

“סלחי לי,” אמרתי וחיבקתיה; ושוב העתרתי עליה נשיקות, ובכל כוחי התאמצתי לזכור רק אותה ואת מציאותה, ולא שום דבר זולתה.

“יודעת את למה אני אוהב אותך?” לא התאפקתי לבסוף וחזרתי אל תלמודי.

“לא ידעתי שיש לך סיבות לכך,” חייכה אלי; בוודאי ריחמה בלבה את טפשותי.

“ובכן אגיד לך,” התעקשתי בשלי. “כשהייתי נער הלעטתי את עצמי בספרות סקנדינבית, ככל בני-דורי. נמצאו לנו בשפה העברית כמה סופרים שתרגמו מספריכם והפכו אותנו למוּכּי-סקנדינביה. התאהבנו בשמים הקודרים שלכם ובפיורדים ובערפל, ובאנשים שלכם, העצובים והמלאנכוליים. אבל יותר מכל התאהבתי בנשים שלכם, בכל השמות המשונים והזרים, בצבע הבהיר של שערותיכן ועיניכן, בבדידות שבה אתן מוקפות, בספרים שלכם… והנה, אני קם יום אחד מחלומותי ואת מי אני מוצא? את נורה! נורה הצפונית ביותר; לקוחה ישר מן הספרים; ואני מחזיק אותה בזרועותי. סבורה את שאניח לה ללכת? ‘אַבּדוּ כל תקווה, הנכנסים אל המקום הזה.’ כך אומרים הדרומיים אל הצפוניים. ועכשיו תני לי נשיקה גדולה. בין כה וכה את אבודה.”

“אני סבורה שהצדק אתך,” אמרה נורה.

נימת דיבורה היתה זרה באוזני. עד כה לא השמיעה אמירות סמליות או סתמיות.

“מה פתאום את סבורה שהצדק אתי?” נקטתי לשון של התבדחות. ומיד צירפתי לדברי שאלה שהטרידתני הרבה, אלא שלא העליתיה על דל שפתי עד אז. “למה את אומרת פתאום שאת אבודה? והרי מעולם לא אמרת לי אפילו אותה הברה שהכול אומרים אותה… מעולם לא אמרת לי ‘אני אוהבת אותך’.”

נורה לא השיבה מיד. אבל כשהתחילה מדברת חששתי פן אשמע דברים שלא אדע כיצד לעמוד בהם; ובכן לפתי בכוח את גופה ואימצתיו אל גופי, כדי שאם תשמיע דיבור גדול מכפי כוחי, מיד אני מחנק אותה בזרועותי, אוטם פיה בנשיקה ומשתק אותה.

“אלי,” אמרה, מתון-מתון, אינה נבהלת מלפיתתי ומניחה לי לעשות כרצוני.

“עד כמה שאתה חכם מחוכם ופילוסוף וראשך מלא ספרות ושירה וכל חכמות שבעולם, עדיין אתה טיפש מטופש; וכנראה ללא תקנה.”

“המשיכי,” אמרתי. “עד כאן נאומך יפה בעיני. ואם תמשיכי בזו הרוח, אפשר שאותיר אותך בחיים.”

נורה התעלמה מן המהתלה הדלה. אלוהים, שַלם לה כגמולה.

“אלי, אהובי המתוק והטיפש,” הוסיפה לדבר, חותמת נשיקה על פי, אך מסיבה פניה מיד וממשיכה בשלה, “כל המקדים בהצהרות טרם זמנן, ואפילו תהיינה ההצהרות מתוקות כדבש, סופו שהוא גם המקדים לברוח… עליך להחזיק לי טובה על שאני דוחה את המלים ומניחה לדברים שיבשילו במסתרים. באחד הימים תשמע מפי… אני אוהבת אותך, יקירי… אבל זכור: אני אומרת זאת אחרונה, ואני לא אהיה הראשונה שתחזור בה. עכשיו אפשר שאתה שמח על כך. לימים אולי תבקש להיפטר ממני בכל מחיר. ועכשיו חבק אותי, יקירי, ושתוק. שתוק, אנא!”

בתחילת השבוע החמישי פנתה אלי נורה, בשבתנו אל ארוחת-הערב בביתה בזו הלשון:

“סלח לי, אלי, על שאלה של נשים… אני, בשבוע זה, לא אוכל לאהוב אותך כמה ימים… התחפוץ להישאר וללון אתי כאן, או שמא אתה מבכר לישון בחדרך… אל נא תכעס, יקירי, הן חייבת הייתי לשאול, לא כן?”

נזפתי בה בלשון רמה על פטפוטיה ואמרתי, כי כל זמן שאין היא קוראת למשטרה להטילני מכל המדרגות, אין אני זז מכאן.

נרדמנו חבוקים, אך בקומי בבוקר מצאתי עצמי יחיד במיטה. נורה הקדימה קום והלכה למשרד, ואני איחרתי לשכב במיטה וישנתי עד הצהריים. חשתי כי אני זקוק למנוחה ושמחתי להחליף כוח, ככל אדם שגופו צעיר וצורכי הגוף נהירים לו ותובעים את שלהם במפגיע.

לד    🔗

יום אחד עלה הרצון מלפני נורה לשמוע מפי את קורותי, ובייחוד ביקשה להבין מהו הדבר שהביאני אל משרתי שבשגרירות ומפני מה זנחתי את הסיכויים והדרכים שהיו פתוחים לפני בקרב בני-עמי. אמרתי לנורה כי כל ימי התאמצתי לרדת לסוף דעתו של גורל בני-האדם. סבור הייתי כי ככל שאהיה קרב אל מרכז ההתרחשויות הגדולות של החיים כן איטיב להתבונן בנעשה ולהבינו. לא מנעתי אפוא את נפשי מלשאוף ולהתקדם במעלות הסולם של עולם המעשה. נשאתי את לבי להלך בגדולות על-פי הבנתי ועל-פי דרכי. אמת היא שימי נעורי המוקדמים עברו עלי בשולי המעשים; אלא שגם שם עלה בידי להפיק לקח ותועלת וללמוד דבר מתוך דבר, קל וחומר וגזרה שווה. ואחר כך באו ההזדמנויות ושטחו עצמן לפני, יותר משציפיתי בטוב שבחלומותי. אלא שכאן היתה אַליה וקוץ בה. אני רציתי לצעוד בדרכי ­­– על רגלי שלי ובכוחי שלי; בכל הישג ובכל כיבוש ביקשתי לראות בבואה של אליקום, גדלה ועולה ומתעצמת. והנה נתברר כי הישגי וכיבושי הם תוצאת סדר חברתי ומערכת נסיבות, שאין להם כל קשר למעלות רוחי או לכישרונותי. פשוט נקלעתי לזמן ולמקום שבו יש חלל ריק וחובה למלאו בכל מחיר. ובכן – נוטלים מכל הבא ביד וסותמים פרצות. אם האדם באמת עשוי לפי אותה פרצה, ואם הפרצה מבקשת להיסתם באותו אדם – אין שואלים. השעה דוחקת, שעת-חירום; ופרצה קוראת לגנב; ואת המולדת יש לבנות ולבצר בחיפזון ובכל תנאי. ובכן, הקיצותי יום אחד ומצאתי עצמי מועמד לשרת בקתדרה של כלכלה וכספים.

כלומר: לא אני הוא שצמחתי לממדי פרופסור, אלא שהקתדרה נתגמדה לממדי שוּליה-של-עיתונאים מחוצף.

ואז אמרתי בלבי: אם אתה בולע פיתיון זה, סופך שתהיה שר-החינוך במדינה. כלום אתה מסכים שיהיו ילדים הולכים ללמוד בבית-ספר שאתה תהיה קובע דמותם?

המחשבה הזאת הבהילתני כל-כך עד שקמתי ובאתי לשמש חצרן בשגרירות הצפונית; וכך נמצאתי מעשיר את רקמת חייו של עמי במקום שאהיה מדלל אותה. שהרי אם אני חי במדינה, שבה החצרנים יודעים קרוא וכתוב וקצת פרק בשירה, משמע שזוהי מדינה יפה ומתוקנת כל-צורכה!

לא ראיתי סימני שמחה מיוחדים בפניה של נורה כששמעה את סיפורי, והייתי חושד שאין דעתה נוחה ממנו. אך עד מהרה נתברר כי שאלותיה היו מוסבות הפעם לעניין מעשי בתכלית. יוהאן גילה את אוזנה כי פרשת היחסים שלנו נידונה בלשכתו של השגריר וכי מסתבר שיעיפו אותה ממשרתה ויחזירוה לארצה ולמולדתה; וכיוון שיוהאן יודע כי אין את נפשה של נורה לשוב הביתה – מסיבות רבות ושונות ומיוחדות – עלה בידו לשכנע את הממונים כי יסתפקו בפיטורי. תחילה לא אבה השגריר לשמוע והיה דורש כי נורה תצהיר בהן-צדק שהיא שמה קץ לאותה פרשה כולה; אבל גם בדבר זה עלה בידו של יוהאן להשפיע שלא ילחצו עליה ביותר. הוא עצמו, יוהאן, הבטיח בשמה כי יעשה כל מאמץ אפשרי להצניע את מעמד הדברים עד לבלי הכר. ואני אפוטר.

“ועכשיו,” אמרה נורה, “הסכת ושמע יפה-יפה לאשר אני אומרת לך, יקירי. אם מפטרים אותי, הרי זה כאילו הפרידו בינינו. ואם זה הדבר שאותו אתה מבקש, עליך לומר זאת… שתוק, יקירי, ואל תענה עד שתשמע את דברי כולם… ואילו אם רק אותך הם מפטרים, הרשעים עלובי-הנפש הללו, הריני ממשיכה לקבל את משכורתי, שיש בה כדי לפרנס את שנינו בכבוד גדול… שתוק! אל תפסיקני באמצע!.. אתה רשאי למצוא לך עבודה ככל שתחפוץ. אינני טוענת שעליך להיות דווקא פרופסור לכלכלה, טפשון… יכול אתה לעשות ככל העולה על רוחך… ואנחנו נחשב את דרכנו בנחת כשבידינו כל הזמן הדרוש לכך. עכשיו סיימתי.”

“נורה,” השיבותי ואמרתי בחגיגיות, “אני מצפצף על הפיטורים שלהם. כבר אמרתי לך שיש לי כסף כדי כלכלת שנה תמימה. אלא שלא אסתפק בכך. אני אעבוד וארוויח כפליים ממה ששילמו לי אצלכם ואני מקבל את שיקולייך. אם את נוסעת מכאן, אני נוסע בעקבותייך.”

נפלנו איש בזרועות רעהו, והיינו שמחים ומאושרים בחכמתנו ובגורל המאיר לנו פניו.

לה    🔗

יום פיטורי לא חל למחרת השיחה ואף לא שבוע לאחר-מכן. כשבועיים עוד הייתי רובץ על הכיסא שבמרתף. פגישותי עם נורה נעשה עתה סודיות, כביכול: מעולם לא נראינו משוחחים בבניין השגרירות ולעולם לא היינו מהלכים יחדיו ברחוב; וגם נסיעותינו, בימי סוף השבוע, היו מתוכננות עתה בזהירות. פעם שמנו פנינו לזכרון-יעקב וכל היום כולו לא יצאנו מפתחו של פנסיון קטן שבמושבה; ובפעם אחרת נסענו לירושלים והתגוררנו בבית-מלון ממדרגה שלישית.

עד שיום אחד נקראתי לבוא למשרדו של יוהאן.

הוא קם לקראתי ולחץ את ידי.

“אתה יודע לשם מה קראתיך לבוא,” אמר ופניו רציניות. רק עיניו הכחולות היו מחייכות בתוך הפנים השזופות והנאות.

“אני משער שאני יודע,” אמרתי.

“ובכן, זהו זה. הגיעה השעה להיפרד,” אמר בלא גינוני פטפוטים. “ואתה הואל נא בטובך להרשות לי להשמיע כמה מלים, אם אינך מסרב.”

“בבקשה,” אמרתי.

“אני בן שלושים ושמונה,” פתח יוהאן ואמר. “ובכן, משער אני כי הנני קשיש ממך באותו מספר שנים שאני צעיר מנורה.”

“לא בדיוק,” אמרתי.

“ובכן, יהא שלא בדיוק,” עכשיו חייך יוהאן מלוא חיוכו. “ומכל מקם רשאי אני לצפות להבנה מצדך, ממש כשם שרשאי אני לבקש אמונהּ של נורה. הרי אני ניצב ממש בין שניכם. מבחינת הגיל. הרשני לראות את עצמי כאילו כבר הבטחת שאתה רוחש לי אמון מסוים.”

“בהחלט,” אמרתי.

“תודה,” המשיך יוהאן. “שמעני אפוא אדוני. אינני מכיר אותך ואינני יודע עליך הרבה. רק אותו מעט שגיליתי עליך מחקירותי השטחיות ועוד פחות מזה ממה ששמעתי מפי נורה. אל תהיה סבור שחקרתי אותה, או שהיא גילתה לפני את לבה. אבל שוחחתי עמה, כידיד ותיק וכחבר-לעבודה, והיא אמרה מה שמצאה לנכון לומר. לאמיתו של דבר, אמרה מעט מאוד. ואם אני בא עכשיו לדבר אתך על נורה, אינני מתכוון לחדש לך חידושים וגם לא להטיף מוסר. כל מה שיש בדעתי לעשות, הרי זה לומר כמה דברים שאיש המצפון חייב לדעתם. ואני מניח שאתה איש בעל מצפון. ובכן, אדוני, דע לך שקל מאוד לפגוע בנורה. אני יודע, ממש כמוך, כי בעיני הזולת היא מצטיירת כאישה נאה, נבונה, בטוחה בעצמה, ככל שאישה בודדה מסוגלת להיות בעלת ביטחון עצמי. אלא שאין הדברים בדיוק כפי שהם נראים. נניח לפרטים ולהוכחות. נורה עצמה תעשה כפי הבנתה בשיחותיה אתך. עליך רק להאמין לי, כי מהלומה קלה ביותר או פגיעה שכל אדם אחר יעמוד בה איך שהוא, עלולה להביא על נורה אסון שאין לו תקנה. אינני בא להפחידך, ובוודאי שלא לאיים עליך, חלילה. פשוט רציתי שתדע, שתאמין לי על דברתי כי כן הדבר. ואפשר שאתה עצמך כבר יודע זאת. בוודאי תבין מדוע אני מדבר אליך בדברים האלה. הבדלי הגיל ביניכם אינם חייבים, בהכרח, להביא לידי אסונות; אבל תסכים אתי שבין בני גיל דומה הסכנות מועטות יותר. ובכן, זו בקשתי, אם מותר לי לבקש: אם תרצה לחזור בך… אם תרצה לשוב ולהיות חופשי מן הקשר עם נורה, עשה זאת כך שתהיה לה שהות להתאושש. תן לה פנאי ואל תנחית עליה מהלומת-פתע. השתדל להיות ג’נטלמן, להיות סבלני מאוד… מאוד סבלני. ואל תכעס על שתקעתי חוטמי בעניין. הבטח לי שאתה מאמין בכנות כוונותי.”

“בהחלט”, אמרתי.

אז קם יוהאן ממקומו, בא אל מעבר לשולחנו וחזר ולחץ את ידי.

“את משכורתך תקבל בקופה, וכן הכינותי מכתב-המלצה, אם יהיה נחוץ לך. אל תתרעם עלינו. זהו חוק העבודה אצלנו, וגם מבחינה אנושית וחברתית בוודאי אתה מבין כמה הדבר פוגע בסדר-העניינים הפורמאלי של שגרירות. ובכן, אני מאחל לך הצלחה. אני סומך על הדיסקרטיות שלך, אדוני.”

הוא ליווה אותי עד הדלת, ולפני שיצאתי חזר והעלה חיוך על פניו, חיוך עצוב הפעם, והוסיף אמירה משונה: “נורה היא בת לאחת המשפחות הטובות ביותר בארצנו.”

לו    🔗

את פיטורי חגגתי עם נורה בפנסיון של מנזר, על שפת הכנרת, לא הרחק מטבריה. עם רדת החשכה ירדנו אל המעינות של טבחה וישבנו על שפת המים. הנחתי את ראשי על ברכיה והבטתי אל השמים הנוסעים בין צמרות העצים. זכרתי כי אותן ברכיים, הנחות עתה תחת עורפי, הן-הן הברכיים שראיתי ביום הראשון לכניסתי אל בניין השגרירות לפני כחודשיים וחצי. הבטתי אפוא בשמים שבין קרעי העלווה והודיתי להם בלבי על שנהגו בי יפה כל-כך.

נורה מלמלה משהו על כך שלרגל החשכה לא אוכל לקרוא באוזניה עתה. לכל מקום היא גוררת עמה כרך או שניים ואני הייתי נוהג לבחור את הקטע לקריאה. לעתים רחוקות היתה מבקשת לעצמה רשות לקרוא באוזני. חייב הייתי להבחין מכבר שהיא נהנית לקרוא אולי יותר משהיא נהנית לשמוע; אלא שלהיטותי שלי להשתלט על שורותיהם הנפלאות של נביאים ומשוררים גרמה לי שאסיח דעתי מן התענוג הצנוע הזה שביקשה נורה לעצמה בלא שהגתה זאת במפורש.

“אין צורך לקרוא כאן,” אמרתי. “אינך שומעת את קול המים שלמטה?”

“אני יודעת כמה שורות בעל-פה, בלשון מולדתי, המספרות על מי הכנרת… אבל אתה אינך מבין את לשוננו,” אמרה בשפה רפה.

לא הפצרתי בה להשמיע אותן שורות. שקוע הייתי בתפילת-ההודיה שלי, בתחושת חום ברכיה מתחת לעורפי, ובמגע אצבעותיה המשחקות בשערי; עיני נעצמו ומקווה הייתי כי עילפון יֵרד עלינו והנה יבואנו דבר ששום אדם לא זכה בו מעולם, להיות חולמים יחדיו את שאין המציאות מסוגלת לשאת, הן מחמת קוצר-יד והן מחמת קנאה.

“יקירי,” אמרה נורה, “עצום את עיניך ואומר משהו.”

“הן עצומות,” אמרתי.

“אני אוהבת אותך.”

“תוכי,” אמרתי, בולם באמירת מהתלות את הגאווה והאושר השמים לי מחנק, “שמעת זאת מפי אלף פעמים וסוף-סוף למדת לומר משפט אחד.”

אלא שמיד הרמתי ראשי מעל ברכיה ובאתי וחיבקתיה בכל כוחי עד שהפלתיה על הדשא, כשאני נושקה על עיניה ועל פיה בלא להניח לה לשאוף רוח או לומר מלה. ואחר-כך רחקתי מעליה מעט והתבוננתי בה, מוקפת חשכת-דשאים, מוארה באפלתם של השמים המועטים היורדים מבין העצים, מחייכת חיוך רפה, העולה בפניהם של ילדים שמחמת מיעוט האהבה בעולם אינם מעיזים להיות בטוחים במעט הטוב שנרמז להם מעולמות אחרים.

“נורה,” לחשתי. “נורה…”

“כן, יקירי,” אמרה.

“נורה,” ביקשתי לומר אמירה שתהיה אחת ויחידה, חד-פעמית, גדולה ומקפת-כול, אמירה שמלאכים במעופם יתעכבו להאזין לה. ולא עלתה בידי אלא הכרזה מגושמת של אנוכיות; שכן הוספתי ולחשתי:

“נורה, אני…” ולא יספתי.

“גם אני,” אמרה נורה, מצרפת עצמה לאותו רצון שלא עלה בידי. “שנינו,” הוסיפה ואמרה.

היא היתה אצילית יותר ממני; שכן הוסיפה ואמרה “שנינו”. אין ספק שהיתה יפה ממני בכול; לאין שיעור, לאין כל שיעור.

לז    🔗

כשהקיצונו, למחרת בבוקר, בחדרנו שבמנזר, לאחר ליל-אהבה כמו ראשון בכול, שופע הפתעות ורצוף התגלויות, עד שנדמה כי יש בהם בגוף ובבשר לא פחות משיש ברוח, אם לא למעלה מזה, בל אחטא בשפתי; כשהקיצונו, מחייכים ומעורטלי כל חכמתנו, משמיעים דברי-הבלות שאין הדעת סובלתם ואין ראוי לחזור עליהם כלל, נזדרזנו לרחוץ עצמנו מתוך קנקן-הברזל הגדול, מגירים מים אל תוך הקערה שבחדר ועל הרצפה מסביב, ושמנו פעמינו אל חדר-האוכל. בתיאבון של פראי-אדם נפלנו על הלחם והחמאה והביצים והירקות והקפה, מקדימים את המאוחר ועושים כל תנועה מתנועותינו עניין להמתיק עליו סוד ולהשמיע עליו צחוקים פרועים. אחר-כך ציוותה עלי נורה לשוב אל חדרנו ולהביא משם את ספר התנ"ך, שכן אנו יוצאים אל הגן לשבת על שפת המים ולעדן את רוחנו בדברים של קדושה.

אלא שבאותו בוקר לא זכו מחברי הספר לתקן את הפגמים שבנשמותינו. מיד כשמצאנו לנו מקום מוצל ונאה, הנשקף אל הרי הגולן המַוורידים בבוקר, כמאמר המשוררת:

וֶרֶד שְׁמֵי הַבֹקֶר בֵּין עֲצֵי הַגָן,

זְהַב הַצָּהֳרַיִם בַּמֶּרְחָב רוֹגֵע,

וְלִילַךְ הָעֶרֶב עַל הָרֵי גוֹלָן.⁷

מיד לאחר שהחבאנו עצמנו יפה-יפה בתוך דליות המטפסים פתחה נורה ואמרה:

“שמת לבך, אדוני היקר, לכך שידידתך לא נגעה באלכוהול ולא השתכרה כלל מאז הפעם ההיא, האחרונה?”

“משמע שלא קיבלת שום מכתבים מן העלמה גרדה,” קיפחתיה בדברים.

“טעות, אדוני היקר, טעות בידך!” השיבה נורה בעליצות רבה. “דווקא קיבלתי. ואפילו שניים. אחד לכל חודש, קבוע ומדויק.”

“היא שינתה את נימוסיה לטובה,” הצעתי הסבר משוער.

“לאו דווקא.”

“ובכן,” אמרתי, “נורה נעשתה ילדה טובה והיא משתפרת מן הבחינה המוסרית.”

“נורה נעשתה ילדה טובה מפני שאלי הוא ילד טוב,” אמרה נורה ופניה נוהרות. “עכשיו אני פוחדת פחות.”

“ממה את פוחדת?”

“מן החיים, יקירי, מהחיים בכלל ומן החיים שלי בפרט.”

הבינותי שנורה מבקשת לספר לי על בתה, אלא שלא ידעתי במה אפתח לה. החלטה היתה בלבי שלא לחקור אותה.

“אילו נזדמנה גרדה לפני,” אמרתי, “הייתי מרביץ לה בישבן.”

“אילו נזדמנה גרדה לפניך, יקירי, היית מתאהב בה,” אמרה נורה.

“אם לשפוט לפי התצלום שבחדרך…” פתחתי ואמרתי. אלא שנורה הפסיקתני:

“בקרוב לא תצטרך לשפוט לפי התצלום. גרדה תבוא לבקר אותנו.”

“באמת?” עיקמתי פי. לא ידעתי אם להביע שמחה או צער, לפי שלא ידעתי מה נורה סבורה בעניין זה.

“באמת-באמת,” אמרה. “במכתבה האחרון היא מבקשת ממני רשות לכך.”

“ומה השיבות לה?”

“מה אתה מציע?” חקרה נורה, כמלגלגת מעט.

“אני? מה ענייני לכאן? אם את רוצה, הריני שמח בשמחתך. ואם אינך רוצה, הרי זה שוב עניין פרטי, כמובן.”

באותה שעה עלו בדעתי כמה מעשיות מן הרומנים שקראתי, ושבהם מאהבה של האם מתאהב בבת, בסופו של דבר. שמא לכך נורה חוששת?

“ואף-על-פי-כן אני רוצה לשמוע את דעתך,” חזרה ואמרה.

“כדי שתהיה לי דעה, עלי לדעת יותר על גרדה.”

“ובכן, אתאר אותה לפניך: היא יפהפייה בת עשרים, דקה ותמירה, שחיינית מעולה, עיניה אפורות-כחולות ושׂערהּ מצבע הפּלאטינה… עכשיו אתה יודע.”

“לפי ידיעות אלו שבידי אין אני נלהב כלל,” השיבותי בנחת. “צעירה היא מדי; והצעירות הן יהירות ושוטות כגורי-כלבים. וזה שהיא דקה ותמירה, הרי זה טוב בשביל הנוער של ימינו, לא בשבילי. ההומוסכסואלים, המתרבים בדורנו מאוד, הם אוהבים נערות דקות ותמירות המזכירות להם נערים. אני אוהב נשים. נשים ממש. ואשר לצבע עיניה ושערותיה, דבר זה בא לה בירושה ממך; ולמה לי ההעתק כשהמקור בידי?”

הרגשתי שנשאתי נאום אווילי וסר-טעם, אלא ששום דבר אחר לא עלה בראשי באותה שעה.

“אתה חנפן, אלי, וגם רמאי, ככל הגברים. מילא, יסלח לך האלוהים. ואשר לצבע הפלאטינה של שערותי, הרי זה מפני שחציין שׂיבה… רוצה אתה לדעת מה היא כותבת?”

נענעתי לה בראשי.

“ובכן, היא מודיעה לי כי מן השגרירות כתב לה מישהו כי לאמא שלה יש מאהב. רוצה היא לראות את הדבר הזה, כך היא כותבת בפירוש, ‘את הדבר הזה’ רוצה היא לראות במו עיניה כדי לשמוח בשמחתי.” קולה של נורה התחיל בוגד בה עתה והזוהר שבעיניה הועב. “היא שואלת באירוניה אם הזוג מוכן ‘לארח אותה זמן-מה בארץ-הקודש, ארץ המוסר של הנביאים וארצו של ישו הנוצרי’; ובכך היא מרמזת לי שחיי אינם יפים בעיניה והם נוגדים את המוסר.”

“נורה.” קראתי בהתרגשות למראה השינוי שחל בפניה, “נורה, יקרה שלי, אין לה שום זכות לדבר אלייך כך… אינני יודע הרבה בעניין זה, אבל אין לה זכות…”

נורה ליטפה את זרועותי, הביטה ממני והלאה, אל מרחקי המים של הים אשר אותו ישו הנוצרי היה מהלך על-פניו, לפי אמונתם, ושתקה זמן-מה. אחר-כך שבה לדבר ופרשה לפני סיפור, שתחילתו לפני כעשרים וחמש שנים.

“זוכר אתה, אלי? סיפרתי לך כי ברחתי מבית אבי מפני שביקשתי להינשא לאדם קשיש ממני בשנים. אמרתי לך כי שום דבר לא יצא מזה. האיש שב אל אשתו ואל ילדיו, אבל אני לא שבתי אל בית-אבי. עד מהרה נקשרתי אל עלם בן גילי. ואחר-כך אל עלמים אחרים. ביקשתי לחיות כפי שנצטיירו החיים בלבי, הרחק מציווּיו של אבי וממגבלות מושגיו ותפיסתו. ימי-מרידה אלה לא ארכו הרבה. בטרם חלפו שנתיים, או קצת יותר מזה, התחיל הספק מכרסם בי, שמא צדק אבי; שמא יש לקשור את גורלי בגורלו של איש ישר והגון, בן-טובים על-פי מוצאו ועל-פי חינוכו, ממש כשם שאנוכי מוצאי ממשפחה מכובדת המטפחת את מסורתה בקפדנות. מהר מאוד עייפה נפשי מן הדרור שרכשתי לי במעשה-הבריחה המהפכני. סבורה הייתי כי אני מחקה בכך את אמי הזרה; שהרי רק זרים מסוגלים למעשים של זרות שכזאת. ובכן, בטרם יחלפו שנתיים ומשהו נישאתי לאדם מהוגן. אילו הכרת את משפחותיה הטובות של ארצי היית מבין עד מה הקפדתי לבחור לי בן-זוג. לחג-כלולותינו בא נציג של משפחת המלוכה, אלי. אני מזכירה זאת כדי שתבין את העתיד להתרחש. ובכן, גם אבי סלח לי, כמובן. הוא הבין כי נשואי היו גם מעין מחווה של בקשת סליחה וחזרה אל חיק האמיתויות שעליהן ביקש לחנך אותי. הכול היו מאושרים; רק אני לבדי הייתי נבוכה, נבהלת מן המפנה שחוללתי במו ידי וגם תמהה אם חייבת הייתי לעשות זאת בחיפזון רב כל-כך. עד מהרה נתחלפו כל הרגשות הללו ברגש אחד ויחיד קשה מכול: אומללה הייתי ללא גבול.”

נורה הפסיקה במקום זה, הביטה בי הבטה של בקשת מחילה ונאנחה:

“אני משעממת אותך, יקירי?” אמרה ותפסה בזרועי כמתחננת שאניח לה להמשיך.

כמובן שהפצרתי בה להמשיך.

“בעצם, סיפרתי לך הכול. מכאן ואילך נתגלגלו הדברים כפי שאפשר היה לצפות… אבל עדיין לא אמרתי לך דבר שהוא בעל חשיבות נוראה, אלא שאני בּוֹשה לדבר עליו… אלי, בינינו לא צריכות להיות עכבות ממין זה… אני אומר לך הכול… האיש הזה, אביה של גרדה, היה אדם מצוין בכל. אף ייתכן לומר שהיה אדם בעל מידות יפות במיוחד, שלא לדבר על נימוסיו והשכלתו ומעמדו בחברה… אבל חיי-האהבה שלנו לא עלו יפה… בימים ההם הייתי סבורה שאילו אהבתיו, אפשר שגם חיי-האהבה היו טובים… עכשיו אני יודעת; מזמן אני יודעת שההיפך הוא הנכון: אילו היו חיי-האהבה עולים יפה, סופי שהייתי אוהבת אותו… האהבה עזת-הרגש, הבלתי-שכלית, היא המוליכה מן הבשר אל הרוח… ואילו אני קשרתי גורלי בחייו על-פי שיקולים של תבונה ודעת, של כיבוד והערכה; כששני יצורים רוחשים כבוד זה לזה, עדיין אין בכך כדי לעשותם לאחד. רק הבשר מוליך מן השניוּת לאחדות… זוהי אמת נוראה; בעצם אמת נפלאה… כלום אני טועה, אלי? כלום אין אנו שנינו מסוגלים להעיד משהו בעניין זה?”

גחנתי על נורה ואימצתיה אל לבי בלא אומר ודברים. גלוי וידוע היה לפני, כבר באותו מעמד, כי בשעה ההיא זכיתי לשמוע דבר שיהיה מקנן בלבי עד לאחרון ימי. קירבתי פני אל פניה ושאפתי אל קרבי את ריח עורה, העמקתי להביט אל תוך עיניה, והן היו לי כאותם שמים שלתוכם שילחתי בליל-אמש את תפילת-ההודיה שלי.

“נורה,” לחשתי לה כממתיק סוד וניסיתי לחייך, “אסור לנו לדבר על כך בקול רם. אין לך מושג כמה האלים קנאיים וצרי-עין. ואפילו המלאכים. ומי יודע מה טיבו של האלוהים עצמו.”

“עצה טובה,” אמרה נורה. “מעכשיו נדבר על כך רק ברמז. יצורים קנאיים וצרי-עין, לעולם הם יצורים מוגבלים שאינם מבינים רמזים… ועכשיו, אם טוב הדבר בעיניך, אסיים את סיפורי… ראה, אלי, במקום להתחרט על טעותי ולחזור בי… במקום לנהוג כמצוות הלב, אמרתי לעצמי, כי אם ייוולד לנו צאצא יעלה הכול יפה… אינני יודעת מדוע אומרים כי אנשים צעירים יש בהם אומץ-לב. הן נהגתי כפחדנית לכל דבר… ואילו עכשיו, אלי, עכשיו אני מפחדת פחות… ובכן הריתי לו וילדתי את גרדה. ואז, כעבור שנה וחצי היה הדבר, שוב לא היו לי שום אשליות. עזבתיו… דרים היינו בעיר אחת. שנים רבות דרים היינו בעיר אחת. כמעט חמש-עשרה שנים. וכל אותה העת נהג בי בהגינות איומה… היה מניח לי לטפל בילדה, כשהיתה קטנה… אחר-כך הסית אותה בי… זוהי פרשה לחוד… וכל אותה העת לא פסק מלהציע לי לשוב אליו. הוא אף ניסה להשתמש בגרדה כדי להחזירני אליו. היה שולח אותה בשליחויות רבות – רמז… היה שם בפיה דברים לאמרם באוזני, כשהיתה בת שלוש, ארבע… ואחר-כך נטע בה, בשיטתיות, את ההכרה כי אותה, את הילדה, זנחתי, ולא אותו. כי ממנה אני נמלטת, ולא מפניו. וגרדה קלטה הכרה זו מיום שעמדה על דעתה. וכל זמן שהיתה רכה בשנים היתה רדופת אותה הרגשה ואותה אשמה, כביכול: שהרי ילד חש אשמה אם הוריו זונחים אותו… כשבגרה, כשהיתה בת שש-עשרה, כבר היתה שונאת אותי שנאה עזה; תחילה מסותרת ולבסוף גלויה לגמרי… באותו פרק-זמן כבר עזבתי את העיר ונכנסתי לעבוד בשירות משרד-החוץ. לבסוף עזבתי את ארץ-מולדתי… זהו כל הסיפור כולו.”

“נורה, יקירתי,” מיהרתי להיכנס לתוך השתיקה שנשתררה. “מותר לי לשאול שאלה?”

“כמובן, אלי.”

“עד היום הזה הוא מבקש להחזירך אליו?”

“עד לפני כארבע שנים עדיין היה מראה סימני-כוונה כאלה… ואז נשא לו אישה אחרת… אבל גרדה לא סלחה לי…”

“נורה!” קראתי בקול עד שנבהלה. מיד עברתי ללחש נמוך, כפי מה שהוסכם בינינו כמה דקות קודם לכן. “נורה, אני רוצה כי נבוא בברית-הנישואים… מיד.”

למראה השינוי שחל בפניה, כשהשמעתי את הצעתי, נפלה עלי חרדה. איזו התאבנות פתאום נתרחשה בקלסתר הרך והבהיר, שמעולם לא ראיתי בו סימני קשיות כלשהם. אלמלא ידעתי את שביטאו שפתי, רשאי הייתי להיות סבור כי עלבון גס הוטח בפניה זה עתה. הבטתי בה נבוך ומבוהל, מצפה להופעתן של דמעות בעיניה. אלא שהדמעות לא באו. צללים של עייפות הופיעו במקומן; עייפות פתאומית ורבה, כמו על סף עילפון. פיה נפשק מעט וחזר ונסגר, כאילו היתה מתאמצת לבלוע. אחר-כך חלף גם זה ופניה לבשו הבעת צער ודכדוך, ואני חשתי כי עלי לכפר מיד על חטא שלא חטאתי.

“נורה, יקירתי שלי, מדוע את מביטה בי כך?” קראתי נדהם.

היא נענעה בראשה, ספק מגרשת הרהורים מעל פניה ספק מכחישה את הבהלה שתקפתני ומבקשת להרגיעני.

“לא היית צריך לומר זאת, אלי,” לָאטה בלחש. “לא היית צריך… מפני שאני אינני רוצה לסרב לך בשום דבר, אלי. בשום דבר… ועל-כן אסור לך לבקש את שאין להשיגו, יקירי… אתה יודע שאני צודקת… אתה יודע.”

“צודקת? על איזה צדק את מדברת?” שאלתי וניחשתי את התשובה אשר איחרה מעט לבוא; ובבואה, ידעתי כי אמנם מוטב היה לי שאשתוק, לפי שעה, ואניח לדברים לשטוף בערוצם, כעצתה של נורה תמיד.

“כשתהיה אתה בן גילי, אלי; כשתהיה גבר במלוא כוחו ועלומיו, בת כמה אהיה אני?… לגבי הנישואים דיברתי, יקירי. רק לגבי הנישואים. אותו פרק-זמן שניתן לנו להיות יחדיו איננו שייך לחוק ולמסורת. אנחנו גוזלים אותו מידי אלה הטוענים שהם בעליו. אבל אם נבקש לשחק את משחקם נהיה כפופים מיד לחוקיהם… ואז הן נהיה אבודים, אלי… נידונים מראש…”

שתקתי, חפוי-ראש, חושש להשמיע דיבור שיהיה בו מן הסכלות ומן הזייפנות ההצהרתית. שהרי אילו ביקשתי לכפור בחשבון השנים, הריני כמוקיע את רפיסות דעתי בשער. ואילו שתיקתי עתה היא העונש שעלי לשאת בעוון דיבור של יוהרה. אף-על-פי-כן מצאתי בלבי הרגשה של אמת ולחשתיה:

“נורה, רוצה אני שנמות יחדיו, באותה שעה.”

“אף אני רוצה למות בשעה הנכונה,” אמרה וחייכה אלי. “הה, אלי!” קראה לפתע בהתעוררות, כמעט בשמחה. “כמה אנחנו טיפשים! וכמה טוב שאנחנו טיפשים! כמה טוב, יקירי.” ובהנמיכה את קולה, כדי כך שאני נעשה סבור כי עומדת היא להשמיע אחד מאותם דברים שאסור למלאכים לשמעם, הריהי לואטת באוזני מתוך רצינות רבת-משמעות: “אלי, אתה יודע מה? אני רעבה כל-כך, אלי… ואתה מענה אותי כאן, שעה שהנפש משתוקקת לצלחת מלאה כל טוב.”

“אני מזמין אותך, גברתי, לאכול עמי בצהריים,” מיהרתי לעבור אל פסי המסילה שלה. “לכבוד גדול ייחשב לי הדבר.”

היא מושיטה לי זרועה, נשענת עלי, ובלא גינוני-משחק כלל, בלא חיוכים של חיקוי ובלא כל כוונה, דומה היתה למלכה קדמונית, אשר חרף כובד-גופה ושיעור-קומתה נושאת אותה הארץ בזהירות, בגאווה ובמורא, כפי שנושאים המשרתים אגרטל-בדולח נדיר ודק.

לח    🔗

כשעלינו לחדרנו אחרי ארוחת-הצהריים ושכבנו לעשן סיגרייה, שבה נורה ושאלתני מה דעתי על ביקורה של גרדה. וליתר הסבר הוציאה מתוך ארנקה תצלום של בתה והציבה אותו לנגד עיני. ניתן לומר שלא היה שום דמיון בין האם לבת. פרצוף נוקשה למדי, נערי מאוד, כמעט מתגרה בעין-המצלמה, הביט היישר נכחו וקרא אל המסתכל להשמיע דעתו מניה וביה, כאומר: “למה אתה שותק? מפני שאין בך שכל לומר דיבור של תבונה?”

“הדור החדש של אחרי המלחמה,” אמרתי לנורה.

“היא נולדה שש שנים לפני פרוץ המלחמה,” העמידה נורה דברים על דיוקים.

“ובכן, רצונך שתבוא?” אמרתי. “אני מצדי אנהג בנימוס גמור.”

“רוצה הייתי לראותה,” הרהרה נורה בקול. “אף שקשה להאמין בכך, מכל מקום מותר לי לקוות שביום מן הימים נשלים בינינו. יום כזה בוודאי יגיע; אלא ייתכן שאני כבר לא אהיה אז בין החיים. בזכרם של הורים נוהגים לעתים קרובות ממש כדרך שיש לנהוג בהורים בעודם בחיים. גם זו אחת החזירויות הגדולות.”

שתקתי.

“ובכן, אלי, מזמינים אנו את הגברת הצעירה לבוא בסוף הקיץ?”

“כמובן, נורה. ננעים עליה את שהותה כאן ככל שתשיג ידנו.”

“אני אקח לי חופשה מן השגרירות.”

“ואני מן האוניברסיטה שלי.”

“מה יש בדעתך לעשות, אלי? הרי אתה מחסור עבודה, ילד מסכן.”

“יותר מיומיים לא אהיה מחוסר עבודה. אני ארוויח יותר ממה שאת מרוויחה בשגרירות.”

“אוֹהוֹ, רברבן! רק אל נא תשתרבב לתוך עסק ביש חדש.”

“רוצה היית שאקח לי משרה מכובדת, נורה? או שאינך מקפידה? לא אכפת לך אם אקח לי עבודה בזויה?”

“מנקודת-ראות שלי, אלי, יכול אתה אפילו להיות פרופסור, ובלבד שתתרחץ יפה ככלות יום-העבודה… לא נכון. שיקרתי, אלי. אני אוהבת את ריח גופך… הנה, שוב אני מנבלת את פי…”

“בהזדמנות זו, נורה,” אמרתי, “ארשה לעצמי מידה כנגד מידה: אדם מסוים יהיה אסיר-תודה לך מאוד אם לא תרבי כל-כך להזליף בשמים על עצמך, כדי שאותו אדם יוכל ליהנות ממה שחביב עליו יותר מן הבשמים… אף אני מבקש סליחה ומחילה.”

“תודה, יקירי,” אמרה נורה.

“על לא דבר,” אמרתי.

לט    🔗

כשיצאתי לעיר לבקש עבודה נתחוור לי כי שיקול נוסף נשתרבב לתוך שאר שיקולים שביני לבין עצמי וביני לבין נורה. בואה הקרוב של גרדה קבע אף הוא את טיב חיפושי; סבור הייתי שאם גרדה רואה את אמה שלה מתרועעת עם גורף ביבים, הריהי מתחזקת בחוצפתה ומוצאת לה צידוק נוסף לנהוג בנורה מתוך זלזול. למרבה הצער לא הייתי מסוגל להיעשות מנהלו של בנק או נשיאו של מפעל-מטוסים למשך עשרת הימים שבהם תשהה הבת בארץ. אבל יכול אני, לפחות, שלא ללכת אחר נטיותי הטבעיות; יכול אני למצוא לי עבודה שאין עמה ביזיונות מיוחדים, ככל שהיה חביב עלי בימים ההם. יתרה מזו: כשתבוא גרדה הן נקח לנו חופשה, נורה ואנוכי; וממילא לא תדע הבת במה אני שולח ידי. ובכן, עשיתי פשרה בנפשי והלכתי אצל בנין אחד שעמד בגמר יציקת שלדו ופניתי אל מנהל-העבודה. אמרתי לו שאני מבקש להתקבל כפועל, או כמגיש טיח. מנהל-העבודה הניע בכתפיו ואמר שארץ זו מלאה פועלים שחורים ומגישי טיח, ואילו חשמלאי אחד לרפואה לא תמצא כאן. מיד אמרתי שאני מוכן לעבוד כחשמלאי. אחר דין-ודברים ולאחר שבחן את ידיעותי הסכים לקבלני כעוזר לחשמלאי, בתנאי שאני אביא את החשמלאי עצמו.

ולא רק בעניין זה פעלתי מתוך התחשבות עם בואה הקרוב של גרדה. השפם אשר צימח לי מתחת לחוטמי אמנם הוסיף מעט על שנותי וכן שימש לי, בשעתו, מעין מסווה והסתר מפני מכרי מלשעבר במפלגה ובעיתון; ולפי דבריה של נורה – אף הרבה את חני. אבל ביני לבין עצמי הייתי סבור שהשפם משווה לי צורת נער-שעשועים, מאלה ההולכים אחר מה שעיניהם רואות בקולנוע. אילו הוספתי עליו כתונת-פסים אדומה וחגורת-עור רחבה ונוצצת, כי אז דמיתי לאחד הבריונים המשוטטים מתחת לחלוני. כלום יעשה הדבר רושם רצוי על גרדה? הן ייתכן שדווקא שפם זה ישמש לה עילה נוספת להתגולל על אִמה.

על כל אלה נוספה עוד בעיה, שעד כה לא נתתי דעתי עליה כלל. מקובל בעולם, שאם בא אליך אורח מחוץ-לארץ אתה מראה לו את ארצך, נוסע ומטייל עמו בהר ובעמק וכן אתה מביאו אל בין ידידיך ומציגם לפניו, הן כדי שילמד להכיר את טבעם של יושבי הארץ והן כדי לבדר דעתו ולגוון לו את החברה, כפי שאומרים. והנה, אם תאמר לי גרדה טוֹל והביאני אל בין ידידיך – מה אעשה? כלום אקום ואומר לה שאין לי ידידים? והרי זה מחוץ לגדר הטבע. לא זו בלבד שלא תאמין לי, אלא תהיה סבורה שאני בוש בידידי מחמת נחיתות דרגתם, או שאני מסתיר אותם מפני זרים כדי שלא ייוודע טיבי שלי בעולם, כמאמר הבריות: אמור לי מי ידידיך ואומר לך מי אתה.

נורה מעולם לא שאלה אותי לידידי. אני עצמי גם כן לא הטרדתי את מחשבותי בשאלה מעין זו. יודע הייתי תמיד שהבריות אשר במפלגה, או אנשי-העיתון, או שאר מכרים שהיו מתרוצצים זה בצד זה, ואין איש נוגע בחברו – אינם בבחינת ידידים. מצד שני גלוי וידוע היה לפני שאני חביב על אותם שחביבים עלי, אלא שמעולם לא ביררתי לעצמי מיהם. אפשר שיש בארץ קבר או שניים, בהם שוכנת נפש מתה ואהובה עלי, כגון קברו של נער מסוים שהיה עמי בפלוגה אחת בשכבר הימים והלך לעולמו לפני עשר שנים ומעלה. אל המקומות הללו לא אקח את גרדה. ואילו אותם ידידים שמראים אותם לאורחים מחוץ-לארץ – אין לי כלל. כלום יהיה הדבר יפה בעיני גרדה?

מ    🔗

לאחר שצלצלתי כמה פעמים בפעמון ולא נעניתי, התחלתי מקיש באצבעי על הדלת. כיוון שמן הרחוב ראיתי אור בדירתה, מן הדין שתהיה נורה מצויה בבית. למה איננה עונה אפוא?

אינני זוכר את סדר המחשבות שעלו בלבי משלא נפתחה לי הדלת, אבל אני זוכר שהחלטתי לרצוח את יוהאן הצבוע ואחר-כך לאבד עצמי לדעת, שכן לא אוכל להוסיף ולאהוב את נורה שבגדה. מצד שני עלתה בדעתי המחשבה שנורה שמה קץ לחייה. מה טעם תשים קץ לחייה, לא נתחוור לי, אבל גם בכך האמנתי. ובין התאבדותי שלי להתאבדותה שלה חשבתי, שאולי החליטה להענישני על שאיחרתי לפגישה, זו הפעם הראשונה בתולדות יחסינו, והיא ניצבת מאחורי הדלת ומאזינה לצלצולי ולהקשותי. אם אקום ואלך, אולי תמהר נורה ותפתח. ובכן דשדשתי בקול גדול בנעלי על רצפת המסדרון והתחלתי יורד במדרגות ומאזין. מאחר שלא אירע דבר, חזרתי וצלצלתי בפעמון והקשתי בדלת בעת ובעונה אחת. ואז נשמע קול צעדים מבפנים והדלת נפתחה.

נורה ניצבה לפני, לבושה חלוק-משי שחור, עיניה כבויות והיא מביטה בי הבטה זרה ועייפה ורחוקה. שתויה היתה למעלה מכל מה שניתן לשער.

מיהרתי לתמוך בה ולהוליכה אל הכורסה. היא צנחה לתוכה כאילו היו פרקי גופה עשויים מסבי-גלגלים. אצתי למטבח לשפות קומקום של קפה, אבל כשחזרתי לחדר היתה נורה ישנה. גררתי את הכורסה עד לחדר-השינה ואז הרימותי אותה והשכבתיה על מיטתה. בנגוע ראשה בכר הסבה פניה הצדה ופקחה את עיניה לכדי שנייה אחת ומיד חזרה ועצמה אותן, כשהיא ממלמלת משהו בשפתה, מלה או שתיים, או רק הברה אחת בודדה.

שבתי אל המטבח, טעמתי ממה שמצאתי במקרר ואחר-כך כיביתי את האור וישבתי בתוך הכורסה. כשהתחילה תנומה יורדת עלי באתי ושכבתי במיטה, לצד נורה, ונרדמתי.

מא    🔗

בימים שלאחר מכן שמעתי מפיה כמה וכמה הסברים למה שאירע באותו ערב. פעם אמרה שקיבלה מכתב מגרדה ושוב לא התאפקה ושתתה למעלה מן המידה. ובפעם אחרת אמרה, כי מאחר שלא באתי בשעה היעודה היתה עצובה ובודדה, מה גם שקיבלה מכתב מגרדה באותו יום, ועל-כן שתתה יותר מן הראוי. ושוב אמרה לי פעם כי שתתה מפני שלפתע חזרו ושבו אליה הפחדים. וכן שמעתי מפיה גם הסבר רביעי: כיוון שקשה לה להירדם לפעמים, הריהי מנסה להתנמנם בעזרת האלכוהול; ואם זה אינו מועיל, היא נוטלת טבלייה של פרוֹדוֹרמוֹל; ובאותו לילה באו אל פיה שני הדברים גם יחד.

“בין שמונה לתשע וחצי בערב כבר היית מודאגת מחמת חוסר-שינה?” הקשיתי לשאול, שוכח דרכי נימוס.

“מאחר שלא היית אתי, למה לי להיות ערה?” חייכה נורה ושרבבה לעומתי לשון, כמנהג התינוקות.

לא הוספנו לדבר על כך.

מב    🔗

לאחר שנקבע מועד בואה של גרדה הלכה נורה אל משרד השגרירות לבקש לה חופשה של עשרה ימים, ושם חקרוה לסיבת החופשה והעירו לה, באמצעות יוהאן כי גם בימים שהיא שרויה מחוץ לשגרירות, דהיינו בימי אותה חופשה, עליה לזכור כי ההבטחה שהבטיחה בעניין שמירה על כללי הנוהג שרירה וקיימת. היה זה רמז גס והתערבות מפורשת יתר על המידה, לדעתה של נורה. כשסיפרה לי על כך, כבר היו שניים-שלושה בקבוקי טובורג ניצבים ריקים על שולחנה. אמרתי לה שלא תהיה דואגת כלל, וכי נוסף על מה שאני משתכר בבניין אוכל לקבל עלי עבודות תרגום וכי יפה תעשה אם תתפטר מכל אותם ביזיונות. קל-דעת הייתי בזמן ההוא ומחציף כלפי החיים שלא ידעתים. לימים, כשאירעו דברים ונחרצו גורלות, זכרתי את טיפשותי ואת היוהרה שהפגנתי, והייתי סבור כי עיקר האשמה רובץ על כתפי. אלא שאף זה לא היה נכון. החלטתה של נורה לעזוב את השגרירות בשלה בלבה זמן-מה קודם לכן. מה שהרגיז אותה בימים ההם לא היה האיום על משרתה, אף לא חששותיה להיוותר בלא פרנסה. הרגיזה אותה גסות-הרוח שבה נהגו כלפיה בני-עמה. סבורה היתה כי מוצאה וייחוסה מחייבים שינהגו בה יתר כבוד ויתר ויתור.

למשמע הצעתי להגביר את הכנסותינו צחקה נורה והרעיפה עלי מנשיקות פיה, אבל הוסיפה ואמרה כי רשאי אני לעשות כרצוני, כמובן, אף שאין כל הכרח בדבר; ממכירת המכונית שלה בלבד נוכל להתקיים בכבוד שנה תמימה. כן רמזה לי שדאגות פרנסה אינן מעכירות את רוחה. סבור הייתי שהיא מבקשת להרגיעני, ולמחרת אחר הצהריים הלכתי אצל בחור אחד, מאנשי העיתון, שהיה נוהג לספר לי כי הוא מתרגם חוברות זימה ובלשות בשביל כמה מו"לים וכי העבודה קלה ומכניסה. למרבה המזל שמח האיש על הצעתי, כיוון שהיה עמוס עבודה למעלה מראשו. הסכמנו שאהיה קבלן-משנה שלו: הוא מקבל עבודה, מפריש לעצמו דמי-תיווך ואני מבצע את המלאכה.

למן אותו היום ועד לבואה של גרדה הייתי נוהג לסיים עבודתי בבניין בשעה ארבע אחר הצהריים וכעבור מחצית השעה כבר הייתי לבוש בבגדים נקיים, יושב על מרפסתו הרחבה של בית-הקפה אשר מעל לטיילת, משקיף מן הקומה השנייה אל המים הנצבעים בכחול כהה, סמוך לשעת השקיעה, לפני שהם הופכים, לפתע, ריקוע מתכתי נוצץ ואפור, בהיות עליהם קרני השמש באלכסון חריף; מעשן סיגרייה, הייתי עושה את מלאכת התרגום, מתוך היסח-דעת שאנן, מציץ בטקסט האנגלי ורושם על הנייר שלפני, בלשון עברית אווילית ככל האפשר:

“אינני מעריכה את מראהו החיצוני של גבר,” אמרה הליידי פיי-לי. "העיקר הוא שהגבר יעריץ אותי ויאהב אותי.

“בזינוק מהיר ונמרץ קפץ באהדור-באבו על רגליו ומיד כרע על ברכיו לפני הליידי פיי-לי ואמר: ‘עשי לי את הכבוד והינשאי לי, ליידי פיי-לי’… וכו'.”

ובינתיים היתה השמש טובלת שוליה בים, פס של זהב נמתח ממנה ועד לחוף, מתרחב והולך ככל שהוא קרב אל שפת המים ועיני נצרבות מהביט בחיזיון. למטה, מתחת למרפסת שעליה אני יושב, באות ומתכנסות, סביב לשולחנות הקטנים, הזונות הקבועות של הטיילת. בשעה זו של שקיעת החמה הן מזמינות חומוס עם בירה ונערכות לקראת הלילה. סרסוריהן חולפים על הכביש במכוניות קטנות וצבעוניות, משלחים קריאות לעומתן או מזמנים אותן אל שולי המדרכה בתנועת-ראש פסקנית. אני קורא, ממקומי שלמעלה, אל בעל בית-הקפה ומבקש כי יעלה אור בפנסים. לפני עוד כשעה וחצי של עבודה בטרם תגיע שעתי ללכת את נורה. ואני חוזר בינתיים אל מלאכת התרגום.

“סר האמפרי נעץ עיניים אפורות כפלדה בשדיה המעורטלים של ג’ין וסינן מבין שיניו: ‘אני נותן לך שלוש דקות להחליט…’ באותו רגע הופיעה יד נעלמה וכיבתה את החשמל בחדר… אגרוף קשה כברזל הלם בפניו של סר האמפרי והוא איבד את ההכרה… ‘ג’ין יקירתי,’ נשמע קולו הבוטח של יו-סטיבנס, ‘סלחי לי על ההפרעה הקטנה…’”

באותם הימים עדיין הייתי מאושר; והזמן – שניגר סביב בשקיעה על-פני המים, סחור-סחור לשולחנות שלמטה, על-פני המדרכה ואף בלבי פנימה – היה דומה לגשם-נדבות דק וזהוב, גשם אלוהי רועף על עולם אסיר-תודה ושקוע בחלום.

מג    🔗

יומיים לפני בואה של גרדה נעשו הכנות קדחתניות ואחרונות. נורה הביאה סדר ומשטר בדירתה, מילאה את המקרר בשפעת קופסות שימורים ממחסן השגרירות, ורמזה לי כמה רמיזות על כללי הופעה; משלא נרמזתי נטלה אותי לחנות של בגדי-גברים וקנתה לי חליפת-קיץ בהירה, שתי עניבות-משי דקות ושש ממחטות, נתונות בקופסת-ניילון. יום לפני בוא הבת צבעה נורה את שערותיה, ובמקום הכסיפות, שהיתה שזורה בתוך שׂערה הבלונדי הרך והשופע, היו פניה מעוטרות עכשיו בפלאטינה מוזהבת כלשהו.

רק אז נתתי לבי להבין עד כמה היתה נורה זהירה ברגשותי. שהרי הדעת נותנת כי אישה קשישה בשנים מידידי-נפשה תהיה טורחת להיראות צעירה יותר; אלא שמצד שני היה מאמץ כזה משווה איזו ארשת של בהלה ועצבות לעובדת היותנו זוג נאהבים; ונורה הבינה זאת ונמנעה ממעשי-שטות. ואילו עתה, לקראת בואה של הבת, גברו שיקולים אחרים וגם הגיעה השעה לנהוג עתה ביתר חירות בכל הנוגע לשנינו. ובאמת לא הקפדתי על צביעת השערות, ויחד עם נורה הייתי נהנה מן המראה החדש ובודקו מכל צדדיו.

“את האישה היפה ביותר מכל מה שראיתי בחיי,” אמרתי לה. ובאמת, כך הייתי סבור, ולפלא בעיני שלא אמרתי דבר זה באוזניה עד לאותה שעה.

נורה היתה שקועה כל-כך בהסתכלות לתוך הראי עד שבתחילה לא קלטה את אמירתי; אך מיד נפנתה לעברי, הביטה בי הבטה גנדרנית, תיאטרלית משהו, פניה מרצינות והכחול שבעיניה מעמיק ונעשה אפל, כמימי אגם שההרים מפילים עליו את צלם; זרועה העגולה והמחוטבת נשלחה כלפי מעלה, אצבעותיה חלפו בתוך מחלפות שׂערה והיא שבה – בלי שאמרה דבר – וחזרה להביט לתוך הראי.

"היית חייב לומר לי זאת מזמן, אלי,” אמרה לתוך הראי.

"חשבתי שאת משערת זאת מעצמך,” השיבותי בשפה רפה.

“אם יש עוד דברים שאתה סבור כי אני משערת אותם מעצמי, אמור אותם,” שבה ודיברה אל הראי. “עכשיו אני זקוקה לכל אלה ואני רוצה לשמוע, דבר, אלי, דבּר אלי כל שבלבך.”

ניצבתי אפוא מאחורי גבה, מציץ בבבואתה המשתקפת בראי, ואף בבואתה מציצה בי, בלא חיוך, ואמרתי באוזניה דיבורים שהיו בבחינת השבת אבדה לבעליה. כביכול החזרתי לה מה שקיבלתי מידה, לא העלמתי דבר. אמרתי דברים שאדם מהרהר אותם רק בינו לבין עצמו, בין כותלי חדרו, שעה שלבו מלא תודה על גדותיו וזיכרונות אמש מעלים חיוך אידיוטי על פניו; אבל אמרתי גם דברים שלעולם אין אדם מעטפם במלים והם שרויים בתחומי החושים, הדרוכים להבין ריחות, קולות ותנועות שאין להם שם, וכל מי שבא לדון בהם – בשירה ובספרות – הולך סחור-סחור ומעלה סביבם תלי-תלים של דימויים רחוקים ומתעלמים מן השפה. ומפני שכל ימי הייתי אילם ושרוי ביחידות, זכיתי לומר, באותו מעמד, כמה דברים שאולי לא נאמרו מעולם. ואם נאמרו, בוודאי היו בעלי-הדברים יפים ממני בחכמה ונועזים ממני בכוח ובגבורה. באותה שעה הייתי אף אני דומה לאדם בעל שיעור-קומה. ונורה, שגם אז, ברגע היפה והדק ההוא, היתה חכמה ממני לאין שיעור, גמלה לי במופלא שבגמולים – בקול דממה ובאין אומר.

מד    🔗

בדרך לשדה-התעופה הניחה לי נורה לנהוג במכונית. נרגשת היתה מכדי להחזיק בהגה, וכן היו לה כמה הרהורים להסדיר בינה לבין עצמה וכמה הוראות אחרונות להשמיען באוזני. היא אמרה כי גרדה תתגורר בדירתה וכי דבר המובן מאליו הוא שאנוכי אהיה שרוי בחדרי שלי, כל זמן שהבת בארץ. מצד שני הדגישה חזור והדגש כי לא נעשה שום ניסיון, ואפילו קל שבקלים, להסתיר את טיב היחסים שבינינו. נהיה זהירים ברגשותיה של הבת, ככל שיורה לנו שכלנו, אבל לא נשקר ולא נגבב דברי-הבאי. על שאלותיה – אם תשאל – נשיב בגילוי-לב, ככל שגילה וחכמתה מסוגלים להשיג. ואמנם, הבטיחה לי נורה כי בתה נערה נבונה ומשכילה; רק אפשר שנימוסיה לא יהיו משופרים ביותר, מחמת ההתרגשות שתהיה שרויה בה לרגל הנסיבות המיוחדות, מכל הבחינות. ולבסוף קבעה נורה שבדרך שובנו משדה-התעופה תהיה היא עצמה נוהגת במכונית, כדי שלא יתעורר צל-צלו של חשד בלבה של הבת כי אומרים אנו להניח לה להאמין שאני איני אלא נהג השגרירות או נהגה של נורה. הכול חייב להיות נהיר וברור למן ההתחלה, אפילו לא תשאל הבת שום שאלות.

החניתי את המכונית ברחבה שלפני בניין השדה ונורה אמרה כי תצא אל המטוס לבדה. גם היה בידה כרטיס דיפלומטים המניח לה לצאת אל קצה המסלול. אנוכי נותרתי לבדי, לחכות עד שתגענה השתיים אל המכונית. משחלפה כמחצית השעה יצאתי מתאי והלכתי אצל דוכנה של חברת S.A.S לשאול לפשר האיחור. נאמר לי כי המטוס עלול לאחר בשעה נוספת. עליתי אפוא אל מרפסת שדה-התעופה והתבוננתי אל הרחבה שלמטה, אליה מגיעים המטוסים. כמה חבורות קטנות של אזרחים ופקידי-השדה היו ניצבות שם, ועד מהרה גיליתי את נורה שקועה בשיחה עם לובש מדים כחולים.

אישה נאה זו, הדורה בקומה ובלבוש, ארנקה הלבן על זרועה ועטרת שערהּ זוהרת בחצי החשכה שלמטה, נתגלתה עלי באור מפתיע וחדש שעה שהסתכלתי בה מן הצד. זרה היתה, אפופה אותו מרווח המהלך סביב אנשים שבאו זה עתה מן החוץ. משב כנפי מרחקים היה עולה ממנה ודרך דיבורה אל אותו לובש-מדים היתה עשויה סבר של ידידות, אלא שבאותה הארת-פנים היו קצובים גבול ומרחק שאין לעברם ואין לחדור בעדם. המטוסים שניצבו מסביב, מהם מקשקשים במדחפיהם ומהם רובצים בלי נוע, לא הטרידו את מנוחתה כלל, בעוד שאני הייתי מעיף בהם מבטים נרגשים ומתאמץ לדחות מעל פני את ההרהורים שעוררו בי, כדי שאהיה פנוי כולי לעקוב אחר כל תנועה מתנועותיה של נורה. האנשים שעמדו בסמוך אלי, על המרפסת, לא נתנו דעתם עלי חרף חליפתי החדשה והמהודרת, ואני נהניתי מאדישותם, כיוון שבכך אישרו לי את שחשתי באותה שעה, כי אדם שנורה שייכת לו, הן לא ייפלא אם הוא לובש מחלצות בערבו של יום-חול רגיל. באדישותם ראיתי גם מחווה של נימוס מצד בעלי-תרבות היודעים לכלוא את תימהונם וסקרנותם למראה החג – חג-תמיד כביכול – המקיף אנשים כמותנו; דהיינו, כנורה וכמותי, יסלח לי האלוהים על הגאווה שנתמלאתי באותו ערב.

לא יכולתי להמיש עיני ממנה, ולרגעים הייתי מתאווה לקרוא בשמה כדי שתראני ותנופף לי בידה; ואם לא עשיתי כן, הרי זה משום שנראה לי כי איזו תעלומה כבירה עלולה להתנדף מתוך קסמיו של הלילה הזה אם אוציא הגה מפי. רק בלבי הגיתי כמה מחשבות של שטות, כגון שאלה ששאלתי את עצמי אם אמי רואה כל זאת ממרומיה שבעולם-האמת, או שמא שׂם המוות קץ על כל קשרי-הלב כולם ושוב אין אפילו בכוחה של אהבה לגבור על האַין הנורא.

נורה, אני אוהב אותך. אנא, אל תלכי ממני לעולמים, אמרתי בלבי, כשהמייתו של עוגב כביר-כוח ומקהלת קולות מתעלפים מהתרגשות מלווים את דברי ואין בכוחם להשתיקני. אין שום אדם ראוי לחסד הזה שאני שרוי בו; אבל מאחר שכבר נעשתה טעות מלפני האלוהים והוא התיר, בשעה של היסח-הדעת, את האסור והנמנע מבן-תמותה – יהי רצון שלא יעמדו, שם למעלה על טעותם. אמן.

מה    🔗

יושב הייתי במכונית, מעשן וצופה נכחי לראותן בבואן. סמוך לשעה העשירית בלילה יצאו השתיים משער צדדי של הבניין הגדול והיו פוסעות לעברי. בידי כל אחת מהן היתה מזוודה, קומתן דומה והשׂער הבהיר שעל ראשיהן אף הוא היה זהה. בכל השאר לא נמצא שום דמיון ביניהן. דקת-גזרה היתה גרדה, מצעדה תקיף יותר ונעדרה ממנו הרכות שציינה כל תנועה מתנועותיה של נורה. כשקרבו יותר הבחנתי כי פניה מוארכות ביותר, עורה שזוף (היא באה מיוון, שם שהתה כמה שבועות לפני שהגיעה אלינו) וכתפיה חסונות וחוסנן מודגש על-ידי חליפת-גברים שהיתה לובשת; מעין תלבושת של דיילות-מטוסים. הן היו משוחחות בלכתן, אבל כשקרבו ובאו כדי מרחק שמיעה מן המכונית, נאלמו שתיהן ומיתנו צעדן. מחטתי את הסיגרייה שבידי ויצאתי מן המכונית. תחילה ביקשתי ליטול מהן את המזוודות, אבל חששתי, לפתע, פן יהיה זה מנהגו של נהג שכיר; ועל-כן ניצבתי על עמדי, ליד הרכב, נשען ביד אחת על הכנף.

נורה הניחה מזוודתה על האדמה ואמרה:

“זוהי גרדה, אֶלי.”

משתי ממקומי, אומר להושיט ידי לשלום ולומר How do you do, אבל מיד הבחנתי כי הבת אינה אומרת ללחוץ את ידי. היא אמרה דיבור בשפתן, בלא להניח למזוודתה, ופנתה לעבר אחוריה של המכונית, אל דלת המטען. הלכתי אחריה בלא חיפזון (מצפה הייתי להתפתחויות מוזרות ועל-כן לא הוכיתי בתדהמה) ופתחתי לפניה את המכסה. לא סייעתי בידה להטיל שמה את המזוודה, אבל מאחר שכבר היתה מוטלת בתא-המשא, שיניתי את דרך תנועתה ודחקתיה פנימה; אחר-כך נטלתי את המזוודה השנייה, זו שהותירה נורה על הקרקע, והנחתיה בסמוך לראשונה, נעלתי את המכסה ופתחתי את דלתה המכונית לפניהן. נורה הניחה לבתה להיכנס ראשונה וזו לא סירבה. שתיהן ישבו במושב האחורי, וכדבר המובן מאליו באתי וישבתי אל ההגה; ממש ההיפך ממה שהוחלט בינינו לעשות.

כשיצאנו לדרכנו אמרה נורה:

“אם אתה עייף, אלי, הנח לי לנהוג. בוודאי אתה עייף, לא כן?”

אמרתי לה שאינני עייף כלל וכי יש להניח להן לפטפט כאוות נפשן, מאחר שלא ראו אישה את רעותה זמן רב.

“אשר לעייפות,” אמרה גרדה לפתע באנגלית, “בגילה של נורה מותר לה להיות עייפה בלילה.”

אמרתי לנורה כי בתה דוברת אנגלית יפה.

"בוודאי,” אמרה נורה. “גרדה יודעת אנגלית יפה מאוד.”

ואלה היו המלים האנגליות האחרונות שנשמעו במכונית משעה שיצאנו את לוד ועד שנכנסנו ובאנו לרחובה של נורה. מכאן ואילך היו מדברות ביניהן בשפתן, שפת חורף-תמיד, אטומה וקודרת, אלא שרוב הזמן לא דיברו הרבה.

עזרתי לנורה להעלות את המזוודה שנפלה בחלקה. גרדה החזיקה באחרת. סמוך לפתח הדירה אמרתי להן לילה טוב, וכשהציעה נורה כי נלגום משהו, לפני שאלך, השבתי כי אחרי נסיעה ארוכה במטוס מוטב לנוח יפה ולא לטרוח על אורחים.

בכך נסתיימה פרשת הפגישה הראשונה.

מו    🔗

למחרת בבוקר צלצלתי אל נורה, כפי שהוסכם בינינו, בשעה תשע ושלושים. קולה נשמע בטלפון לא עליז ביותר, אבל ניכר היה שהיא מתאמצת לדבר דרך חירות. היא האיצה בי למהר ולבוא כדי שנספיק לאכול בצוותא. אמרתי שכבר אכלתי וכי מיד אני בא.

“Good morning, Miladies!” קראתי בקול כשעמדתי בפתח הדירה, חושף שיני בחיוך מסוים, ככל שעלה בידי לבצע, בעקבות המופת שהיה לנגד עיני מתוך סרט קולנוע.

נורה החזירה לי שלום, שמחה בגלוי לבואי ונהנית מדרך כניסתי לתוך היום השני. גרדה, שישבה אל השולחן ולגמה קפה, אמרה “הלו” וסקרה אותי בקפדנות, אך בלא זעף מיוחד, מלמעלה למטה. והרי זו התקדמות לעומת היום הראשון.

“כבר קבענו את תכניתנו,” נחפזה נורה להודיעני, כחוששת להותיר בקיע של שתיקה בינינו. “בבוקר נשחה בים, על חוף טנטורה, וארוחת-צהריים נאכל בעכו, אצל אבו-כריסטו.”

“בקיאות מצוינת בגיאוגרפיה שלנו!” שיבחתי אותה בקול גדול. אלא שלא היה זה בדיוק קולי שלי. מעובה יותר היה, מודגש דרך דקלום ומשומן כהלכה. נורה זקפה בי מבט מבודח, אך בוודאי הבינה לרוחי.

"אני לומדת מהר,” אמרה. “בייחוד מפי מורים משובחים.”

גרדה השמיעה משהו בשפתן. נורה צחקה ואמרה:

“היא שואלת אם אתה מורה לגיאוגרפיה.”

"לא. אינני מורה לגיאוגרפיה,” אמרתי לגרדה באנגלית.

"חשבתי שלא,” השיבה אף היא באנגלית, אלא שאמרה דברהּ לחלל החדר ולאו דווקא באוזני. מכל מקום סבור הייתי שאף זו התקדמות נוספת.

“גיאוגרפיה איננה מקצוע יהודי,” הוסיפה גרדה אמירה.

“אמרתי לך שהיא דוברת אנגלית,” אמרה נורה.

גרדה לא הגיבה.

עד מהרה היינו מוכנים לנסיעה ושוב ישבתי אל ההגה והשתיים מאחורי. הפעם שוחחו ביניהן יותר מן הלילה הראשון; ולפי נעימת השיחה, וכן לפי כמה מלים ששיערתי את מובנן, דומה שהאם היתה מספרת לבת על הארץ ועל המקומות שעל פניהם חלפנו. אחר-כך קלטה אוזני שמות מקומות ביוון וכן שמות סקנדינביים. נראה ששתיהן בחרו להשתמט ממה שהיה ממלא את לבן.

בחוף טנטורה הרחקנו לכת עד לחורבות הרומיות שבתוך המים, ואת שמיכותינו פרשנו על אחד הסלעים. סילקתי את עצמי אל מאחורי עיקולה של גבעת-חול ופשטתי את בגדי ולבשתי בגד-ים. לאחר שחלף פרק-זמן סביר הגחתי ממקומי ושבתי אל הסלע שלנו. נורה היתה לבושה בגד-הים הלבן שלה, ואילו גרדה, עירומה כביום היוולדה, היתה סכה גופה בשמן-שיזוף ומנערת שֹערהּ ברוח-הים הקלה. הבטתי בנורה, מוּכה תימהון, אך היא קרצה לי בעיניה. גרדה אמרה משהו בלשונן ונורה השיבה לה, ואז פיזרה הבת רגליה הארוכות, באה אל שפת הסלע וקפצה המימה.

“מה זה?” ביקשתי להבין.

"אינני יודעת,” אמרה נורה. “אמנם מנהג הוא במקומותינו לרחוץ בים עירומים. אלא שזהו מנהג לאומי מיוחד לנו; ובחברת זרים אין אנו עושים זאת… סבורה אני שבגללך היא נוהגת כך. בכוונה.”

“תבוא עליה ברכה,” הפטרתי במנוד-כתף. אלא שרחוק הייתי מן השקט שבו התעטפתי למען הנימוס.

וכאן המקום לומר כמה דברים על המראה שנגלה לפני. סבורני כי יש להתחיל מן המקום שהפליאני ביותר. דהיינו מן הבטן. מימי לא ראיתי כדבר הזה. בטנה היתה שטוחה לחלוטין, והעור, שבמקום זה לא היה משוזף כולו, נראה כקטיפה ורודה, מתוחה בין שני להבי-העצם של אגן-הירכיים, להבים שהיו בולטים יפה משני עברי הבטן. רק באמצע, ליד הטבור המשוקע, היתה התעגלות רכה כלשהי. ולמטה מבטנה נצטייר לנגד עיני משולש-שער זהוב, עשוי תלתלים סדורים סימטרית וכמו מגולפים בידי צורף-זהב, שדומה כי שעשע את נפשו הרבה שעה שטיפל באותו מקום שבפיסולו, מעשה ידיו להתפאר. רגליה היו ארוכות להדהים, וכשהתחילה רצה אל עבר המים נראה בעליל שהן עשויות שרירים בלבד; וכן תמהתי הרבה על כך שאפילו באחוריה לא היתה מצויה אף גומת-שומן אחת. אחוריים בלא עגלילות שומנית כלל היו בעיני פלא גמור. ואשר לשדיה – הם היו קטנים כל-כך עד שבפעם הראשונה הבינותי כי אותן דוגמניות, המופיעות בעיתונים המצוירים, במודעות של חזיות ואבזרי-נשים אחרים, הן באמת מעשה-תצלום מן הטבע ולא ציור. וכשהיתה רצה לעבר המים היתה כמתעופפת. חוקי כוח-המשיכה כמו לא שלטו בה כלל. וצלעותיה, אפילו מגבה ניתן היה להבחין בהן.

ואף-על-פי-כן, אין לומר שהיה זה גופו של נער; זאת אין לומר בשום פנים. ובאמת היה זה צירוף חדש בשבילי, צירוף מופלא, שבו חָברו יחדיו נער ואישה ועשו יד אחת לבלבל עלי את עשתונותי.

נורה הביטה בי וחייכה.

“הפלא ופלא,” אמרתי. “דור שאין עליו מורא ואין לו בושה.”

“צבוע קטן שכמותך,” אמרה נורה. “הרי אתה גרוע מכומר פרוטסטאנטי. להלכה, לפחות.”

“מה הספקת לשמוע מפיה עד כה? ספרי לי הכול, בפרטי-פרטים, הרי אין היא מדברת אלי כלל,” אמרתי.

“שום דבר מיוחד,” אמרה נורה. “פחות גרוע ממה ששיערתי.”

“אני רוצה לשמוע בפרטי-פרטים,” עמדתי על דעתי.

“כל-כך דעתה חשובה לך?” לגלגה עלי נורה.

“חשוב לי לדעת במה את ניזונה בימים אלה,” ניצחתיה בדברים. משעה שקבעתי לי מנהגי-גברות מיוחדים כלפי גרדה, נותר לי בצקלוני גם מקצת עזות-מצח בשביל נורה.

“צבוע קטן אתה,” אמרה נורה. "ובכן, שמע פרטי-פרטים. פגשנו זו את זו כידידות גמורות, ועד שהגענו אל המכונית, בשדה-התעופה, היתה גרדה מתוקה וחמודה, כאילו מעולם לא שיגרה אלי אותם מכתבים. אחר-כך ראית כיצד התעלמה מקיומך. וכשנותרנו שנית לבדנו בבית, אמרה לי: ‘זהו הדבר הזה?’ ‘זהו,’ אמרתי לה. ‘ואין לך שום הרגשת אי-נעימות, או בושה?’ שאלה גרדה. עניתי לה מה שעניתי…

“מה ענית לה?” הפסקתיה.

“אין זה עסקך, סקרן; ולא אגיד לך,” השיבה נורה והמשיכה: “גרדה הניחה לעניין זה ואנחנו העלינו זיכרונות על כמה מכרים ותיקים שבבית ועל עינייני משפחה… היא סיפרה שאביה לא נשא לו אותה אישה, אלא הוא חי עמה בלא קידושים… כשאמרתי לה, שאם כן הדבר, למה זה היא דנה אותי לכף-חובה ונוהגת בי בחוּמרה יותר מבאביה, השיבה גרדה שאביה למד ממני, וכי שנינו, אנוכי והוא, מפלצות ולא הורים… סבורה אני כי התנהגות אביה בזמן האחרון, היא שגרמה לה לבוא לבקרני… ייתכן כי התחילה מביטה על הדברים בעיניים אחרות… אינני יודעת. מכל מקום שאלה גרדה הבוקר אם היא תהיה נאלצת לראות ‘את הדבר הזה’ לנגד עיניה כל ימי שהותה כאן. על כך אמרתי לה כי עניין זה תלוי כולו ברצונה; ואם טוב הדבר בעיניה, אבקש ממך להימנע מלבקרנו, עד תום עשרת הימים… אל תכעס, אלי… יודעת אני מה שאמרתי. גרדה תיקנה את עצמה ואמרה כי יש שהות בידה להחליט בעניין זה ובינתיים לא אכפת לה אם תסייע לנו לטייל בארץ. ‘רק אל תכריחי אותי להיות חביבה אליו,’ אמרה. ואני השיבותי כי אינני מכריחה אותה כלל וכלל וכי היא עצמה תעמוד על טיבך, אם תרצה בכך… רואה אתה… צדקתי.”

“במה צדקת?” לא נסתברה לי כוונתה כלל.

“הרי למענך התפשטה,” אמרה נורה.

“כדי לכבוש את לבי,” אמרתי.

“בהחלט,” אמרה נורה.

“שטויות,” אמרתי.

נורה לא השיבה והיתה מסתכלת לעבר הים, אל המקום שבו גרדה שרויה ומתיזה מים ברגליה תוך שחיית-גב. אחר-כך אמרה חרש:

“אפשר שאני מגזימה, אלי, חוששת אני שגרדה איננה מבקשת לכבוש את לבך. אבל נראה שהיא זוממת מחשבות מסוימות… היא לא סלחה לי. חוששת אני שכלל וכלל לא סלחה לי…”

“וזהו כל מה שדיברתן ביניכן?” הוספתי לחקור.

“אין זה הכול,” אמרה נורה.

“ובכן, ספרי עוד.”

“לא אספר,” אמרה. “יש דברים שרק נשים מסוגלות לשוחח עליהם.”

“דברים מעניינים?” אמרתי.

“מעניינים” אמרה.

“הנה היא פונה בחזרה אל החוף,” הערתי.

“היא שחיינית מצויינת,” אמרה נורה. “היא אוהבת את הים אהבה עזה. אפשר שמכל הדברים שבעולם היא אוהבת רק את הים לבדו, הילדה המסכנה. זהו מה שהותרנו לה, אביה ואני.”

מז    🔗

בעכו לא שינתה גרדה הרבה ממנהגה. תוך כדי אכילה, על המזח של אבו-כריסטו, היתה משהה מבט ממושך על-פני הים ולפתע זורקת בי הבטה חטופה וחוזרת לצלחתה. כשהוגש לפנינו דג מטוגן, שבתי ושמעתי מפי גרדה לשון אנגלית, דוברת אל אמה: “אינך חוששת ממטוגן? סבורה הייתי כי בשנים האחרונות את סובלת ממיחושי עיכול?”

“מיחושי עיכול?” נורה המסכנה היתה מופתעת באמת. “מעולם לא היו לי מיחושי עיכול, גרדה.”

הבת השהתה מבט ממושך על אמה, אחר הציצה לעברי ואמרה: “אוֹה, אני מצטערת. שכחתי.”

וחזרה אל צלחתה, כשאצבעותיה הגרומות והחזקות תופסות בסכין ובמזלג תפיסה איתנה ומנוסה כאילו חמישים שנים היא מחזיקה בסכין ובמזלג.

לפנות ערב הגענו לצפת ושכרנו שני חדרים במלון, אחד להן ואחד לי, ולאחר ארוחת-הערב פרשנו לחדרינו. ניסיתי לקרוא, אחר כיביתי את האור, אבל לא נרדמתי. קמתי אפוא ויצאתי החוצה. מרפסת בית-המלון היתה ריקה, ואני ישבתי ליד המעקה והייתי מעשן ומביט בשני גבנוניו של הר מירון. 1208 מטרים גובהו. הגבוה מכל הרי ישראל; דהיינו ישראל של המדינה ולא ישראל של התנ"ך. לא הרחק מאתנו, באורו של יום ניתן לראות את פסגתו המושלגת של החרמון, שמה טיפסתי בשכבר הימים, כשהיתה פלוגתי עורכת בלילה גיחות לעבר סוריה והלבנון. כשטיפסנו פעם ממעיין הבאניאס, הוא מעיין פאן, בשבילי-עזים, לעבר אחת הפסגות בואכה קלעת נמרוד, ראיתי שברי פסלים יווניים זרוקים במורדות ההר; ובין השברים היה טורסו אחד, גוויית נערה קצוצת ידיים ורגליים, עשויה שיש לבן-ורדרד שנזדהם בחלודה הנובעת מאדמת-החומר האדומה. מסתבר שניתצו אותו הערבים, שעה שכבשו, במאה השתים-עשרה, את המבצר הצלבני; אך ייתכן שעוד קודם לכן פגעו בו הנוצרים, שעה שבנו את המבצר, במאה האחת-עשרה. מכל-מקום עייפו ממלאכת הטיהור הדתית שלהם, ולאחר שפגעו בגפיים נמאסה עליהם הגווייה הקטנה והם הטילו את הפסל במורד ההר, והוא נידרדר והגיע למקום שבו מצאתיו בחורף 1943, מוטל על פניו ואחוריו מנצנצים בשמש. כוח-הנצנוץ של גבישי-השיש לא נפגם במשך שבע-מאות או שמונה מאות השנים שחלפו מאז הוטל לכאן. ובשבתי עתה על המרפסת, מביט צפונה-מזרחה, מדמה הייתי לראות אותם אחוריים לבנים מוטלים שם, לאור הירח, בלי שינוי. או שמא מצאו הרועים סוף-סוף את הטורסו והביאוהו לביירות, ושם נמכר לתייר אמריקאי שהביאו אל דירת-הגג שלו בשיקאגו והציבו בין עציצי-הדקלים, ובשעת קוקטייל-פארטי מַזים אורחיו כמה טיפות של ויסקי על שדיה של האֵלה ההלניסטית הקטנה ואומרים דבר-בדיחה שקראו באחד מספרי-הזוהמה בכריכה רכה?

בימינו משנים העצמים את מקומם במהירויות מפתיעות. בימינו גם האנשים נתקלים זה בזה שלא כדרך הטבע, וכל מיני חשבונות עתיקים, מסובכים להפליא ורדומים, כביכול, נפרעים לפתע, מתיישבים לכאורה, או מסתבכים עוד יותר.

הלילה הגלילי השקוף, הכחול יותר משהוא שחור, הנחתך ונחרץ לפני באור פנסי מכוניות שחולפות על-פני כבישים שאינני רואה אותם, שורץ הרבה חשבונות כאלה. והנה בא אנוכי הקטן ומאכלס אותו בנפתולים חדשים, פרטיים-זעירים, הדוחקים עצמם מתוך חוצפה להשתלב במערך הגדול, העתיק, אשר יתמשך, ככל הנראה, גם אחרי שילבינו עצמותי שלי, של נורה, ואפילו של גרדה, בתוך קברות, ושהארכיאולוגים יחשפו אותן במעדריהם; או שהאיכרים הממוכנים יטלטלון במחרשות-טרקטורים ויפזרון לכל רוח עד היותן דומן-שדות.

המחשבות הללו, במקום שתהיינה נוסכות על פני הבעה של חכמה ודעת, הטילו בפרצופי חיוך מטופש ורופס, ככל שאני זוכר.

מח    🔗

למחרת בבוקר הפלגנו אל עבר הכנרת. נורה הציעה שנעשה תחנתנו הבאה במנזר שליד טבחה. תמהתי על בחירתה, אבל לא השמעתי שום הערה. בקעת הכנרת היתה אפופה שרב מחניק, ממנו אפשר היה למצוא מפלט רק במים או בחדרים הצוננים, עבי-הקירות, של הבניין הישן. תחילה ניסינו אפוא את המים. צחנתו של מעיין-הגפרית החם, שבקרבת מקום, נשתלבה בשרב, והשהייה שם נעשתה בלתי-נסבלת. אף-על-פי-כן עשינו על החוף מרביתו של הבוקר. סמוך לשעת-הצהריים פרשנו לחדרינו וחזרנו ונפגשנו לדי שולחן-האוכל. רוב השעות עברו עלינו מתוך שתיקה, לבד מכמה משפטים שהאם והבת החליפו ביניהן בלשונן. שעמום התחיל מחלחל בי והייתי נושא את נפשי לרגע שבו נחזור לתל-אביב. אפילו הבניין, שבו סייעתי בהתקנת רשת-החשמל, נראה לי מקום-שעשועים חביב יותר משוטטות מעיקה זו בתוך הנוף השרוף והאפרורי של סוף הקיץ.

אחרי שכילינו סעודתנו, בלא חמדה יתרה, אמרה נורה כי יש להימלט מן המקום הזה ולנסוע אל חבל-ארץ אחר, קריר יותר. היא הציעה שנחליף כוח בשינה ארוכה של אחר-הצהריים ולפנות ערב נפליג מכאן, נחזור להרי הגליל, או שנעשה דרך ארוכה יותר ונגיע בלילה לירושלים. את ההכרעה בעניין זה הותרנו לשעה שבה נקום משנתנו. ובכן, שבנו ונפרדנו, ואני השתרעתי עירום על המיטה שבחדרי ועצמתי את עיני. אינני יודע כמה זמן חלף מאז התחלתי שוקע בנמנום טורדני ומיוזע כשלפתע שמעתי דפיקה על דלת החדר. קפצתי לתוך מכנסי בחיפזון, ועוד בטרם יהיה סיפק בידי לרכוס את כל הכפתורים נפתחה הדלת וגרדה עמדה בפתח.

“עלי לשוחח אתך,” אמרה באנגלית, כמעט נקייה מכל מבטא זר.

“אני מצטער,” אמרתי והוריתי על פלג גופי העליון, החשוף. “מיד אתלבש.”

ותוך שאני לובש את חולצתי נכנסה גרדה וישבה על הכיסא שליד השולחן, כשאין היא טורחת אפילו להסב עיניה ממני באותה שעה של אי-נוחות. מאחר שלא היה כיסא נוסף בחדר ישבתי בפאתי המיטה. היתה זו שגיאה מצדי, ככל שנתחוור לי עד מהרה.

“אני שומע,” אמרתי.

היא הוסיפה להביט בי, כאילו ראתני בפעם הראשונה, ורק עתה נתברר לה כמה אני מתועב ומעורר סלידה. עיניה נצטמצמו, כעיני אדם המביט לתוך כבשן בוער, אבל פיה נתעקם מעט, בהבעה שאינה משתמעת לשתי פנים.

“אתה היצור העלוב ביותר שפגשתי מימי,” אמרה לבסוף בהטעמה יבשה, איטית, כדבר המובן מאליו ושאינו עומד לוויכוח. כדבר שגם בלא אמירה הוא מחוור כל-צורכו.

מאחר ששתקתי וחיכיתי להמשך אמרה:

“בוודאי אתה יודע זאת בעצמך. אינני מחדשת לך מאומה.”

הוספתי ושתקתי. ביני לבין עצמי חשבתי כי חייב הייתי לצפות לכך; שכך יפלו הדברים בינינו שעה שתיפסק השתיקה בת היומיים.

“כששמעתי מנורה (‘נורה’ אמרה; לא ‘אמא’) על קיומך, סבורה הייתי כי ייתכן שאינך נורמלי. דבר זה היה מסביר את מצב העניינים וגם משמש צידוק כלשהו… אבל אתה נראה נורמלי לגמרי. משמע שאתה סתם נבל.”

ושוב הניחה שתיקה בינינו. בשלב זה התחילה לשוני מדגדגת אותי לומר דיבור באוזניה. אפשר היה לי להשיב לה בחרפות, כסגנונה; אך אפשר היה לי גם לנסות ולהרוס את הנעימה שהכניסה גרדה לשיחתנו זו, הראשונה. יכול הייתי לומר, למשל: “אני אוהב את נורה. אם אין דבר זה עולה כלל על דעתך, אפשר שהגיעה השעה להפסיק את הדו-שיח שלנו.”

שפתי נעו כפיו של דג באקוואריום.

“אינני בקיאה בחוקי הארץ הזאת,” הוסיפה גרדה לדבר, מתעלמת מן העוויתות של שפתי האילמות. “אבל אני בטוחה שהדרך היחידה לטפל בטיפוסים כמוך היא בעזרת המשטרה. אני משערת שאפילו משטרה יהודית יש לה כללי-הגינות מינימאליים, להלכה לפחות.”

למפנה כזה לא ציפיתי. אני מודה בכך. עכשיו הייתי אחוז סקרנות. לא המשטרה הטרידה אותי, כמובן; הרמז על היהדות הוא שהיה בעיני חידוש גמור. ואמנם ההמשך לא איחר לבוא.

“איך יכולה נורה להרשות לך לשכב במיטתה, זה הדבר שאינני מבינה,” פנתה גרדה למישור חדש, אלא שמיד חזרה למקום שעורר בי אותה סקרנות: “אני לא הייתי מניחה ליהודי לגעת בי… עצם המחשבה להרות ליהודי מעוררת בי צמרמורת. למרבה המזל יש לך עסק עם אישה זקנה. בוודאי אינך נזקק אפילו לאמצעים של מניעה.”

וכאן נתברר לי עד כמה טעיתי כשישבתי בפאתי המיטה. אילו נשארתי עומד על רגלי יכול הייתי, באופן טבעי, להושיט ידי ולסטור לה על לחייה. אבל אדם יושב יהיה נראה נלעג ומגוחך שעה שיקום על רגליו תחילה, יעשה את כל הדרך שבינו לבין יריבו ורק אחר-כך יניף ידו להכות. הישיבה איננה מצב טוב לתגובה רגשית תקיפה. דבר זה היה בעוכרי, לפי שעה. דבר זה היה בעוכרי. מכל מקום קמתי על רגלי ועשיתי מה שאפשר לעשות במצב החדש:

“הסתלקי מכאן,” אמרתי. אלא שאמירתי זו היתה לקויה בפרט אחד: חיקיתי את נוסח הדיבור שלה. דיברתי אליה בקול שקט, שטוח ונינוח, כביכול.

היא עיוותה את פניה בחיוך מתועב.

“אתה תשב על מקומך, אדוני, ותשמע אותי עד הסוף,” אמרה בלי למוש ממקומה.

אל מקומי לא שבתי. אבל הרגשתי כי עמידתי הסתמית בחלל החדר איננה מוסיפה לי כבוד, כששתי ידי מיטלטלות לצדי גופי. ובכן, השענתי אחורי אל לוח השולחן ואת ידי הנחתי בכיסי מכנסי. וכך הייתי מוסיף ועומד ומביט בה בלי דעת מה אומר. רגע התגובה חלף והוחמץ.

“תוכל להיות בטוח כי אומר לך כל מה שיש בדעתי לומר,” המשיכה גרדה בלא סימן של התרגשות בקולה. “אני מתכוונת לדרוש מן השגרירות שלנו כי תגיש נגדך תביעה פלילית. אתה משמש ג’יגולו לאישה זקנה בתקווה לסחוט ממנה את כספה. אתה ג’יגולו מתועב שראוי לו לרקוב בבית-הסוהר. ואתה יודע זאת בעצמך. אגב, אמור לי, מנין יש בך הכוח לעמוד מול הבחילה שבשרה הכומש של אישה זקנה מעורר בלב כל גבר נורמלי.”

“אם לא תצאי מן החדר הזה מיד, אאלץ להעיף אותך מכאן בכוח,” אמרתי.

“אתה לא תיגע בי, אדוני,” ושוב חייכה כנגדי בחוצפה. “אתה לא תעז לגעת בי. אתה מסוגל לשלוח יד רק בנשים זקנות, שעוד נותרו להן שנה או שנתיים של חיי מין. שם אתה מסוגל להוכיח את גבורתך היהודית.”

הגיעה אפוא השעה שנית. קפצתי נכחי וסטרתי לה על לחייה.

גרדה לא קראה בספרו של הנרי ברגסון; העובדה ששנייה אחת קודם לכן היתה במצב של ישיבה לא הפריעה לה כלל לקפוץ על שתי רגליה ולהשיב מלחמה שערה. אבל אם את ברגסון ללא קראה, אין ספק שלמדה ג’וּדוֹ. חרף המרחק הקטן שהפריד בינינו הצליחה להנחית בי בעיטת-רגל עזה, היישר באשכים. המרחק הקטן מדי הוא שהיה בעזרי, ובעיטתה החטיאה את המטרה כדי שתי אצבעות. חוד החרטום של נעלה פגע בשיפולי בטני בכוח מדהים והטילני עד לארון-הבגדים שמאחורי, וזכוכיתו התנפצה לרסיסים בקול רעש גדול. גרדה לא אמרה לאבד אף שנייה אחת וכבר ראיתיה חוזרת ומזנקת לבעיטה נוספת באותו מקום שבגופי. אלא שאותו בדל שנייה שנותר לי למחשבה הגיה עלי את מצב העניינים באור גדול.

הבינותי כי עלי לגבור על גרדה במהירות; וראשית חכמה עלי להסיר את נעליה חדי-החרטום, מעל רגליה. כמו-כן שומה עלי להסתיר ככל האפשר את המטרה שהציבה גרדה לעצמה. ואז ביצעתי תרגיל ששימש את שתי כוונותי גם יחד: השתטחתי על הרצפה בזינוק (ובכך העלמתי ממנה את שיפולי בטני) ותוך כדי כך תפסתי בקרסולי רגליה ומשכתין בכוח לעברי (ובכך הפלתיה על הרצפה כשכפות-רגליה בידי). נעליה עדיין היו על רגליה: ואילו הנחתי ידי האחת, כדי לטפל בנעל, היתה תוקעת את חרטום הנעל ישר בתוך עיני, שכן היו פני סמוכות לכפות-רגליה, כששנינו מוטלים על הרצפה – אני על בטני והיא על גבה – וגופותינו מהווים קו ישר ורצוף, זה אחר זה.

עתה התרוממתי מעט, במושכי אותה ברגליה לעברי, והטלתי עצמי עליה, שומט את כפות-רגליה מידי ומתאמץ לתפוס בידיה. היא הספיקה לאחוז ביד ימין בשׂערי ולמשוך בכוח, אלא שאז כבר החזקתי בידה השנייה וסובבתי אותה בתנועה לוליינית מהירה. הכאב שתקפהּ אילץ אותה להניח לשׂערי, וכך נמצאתי רובץ עליה בכל כובד גופי, מתנשם ונרגז. בכפות-רגלי היחפות התחלתי מחטט ומבעט, מבקש להסיר את נעליה בעזרת בהונות רגלי. התנועות החפוזות שהפעילה גרדה כדי לחלץ כפות-רגליה מתפיסת בהונותי שלי, תוך שהיא מפשקת רגליה הארוכות – להרחיקן מהישג רגלי שלי, העניקו לאותו מעמד מראה תמוה למדי. לא אהיה מפריז אם אומר שלמסתכל מן הצד היה המחזה נראה כניסיון לאונס לכל דבר.

רק אנו שנינו ידענו את המתרחש באמת. ואם אני אומר “שנינו”, אפשר שאני מעלים פרט אשר מן הראוי להזכירו כאן. משעה שבאתי והטלתי עצמי על בטנה נתחוור לי כי אותו גוף – שראיתיו אתמול עירום ועריה, וכולו שרירים ועצמות בלבד – איננו בדיוק מה שסבור הייתי. התפתלות ותנועה מעניקות לגופות ערך-מוסף, אם אפשר לומר כן. ואותו ערך-מוסף הטעימני טעמים שהשעה לא היתה כשרה להם כלל. אלמלא היה זה מאבק מפורש לחיים ולמוות הייתי אולי רשאי לומר שהיתה זו, באמת, מעין הזדווגות, אשר מתוך שלא לשמה באה לשמה.

הקיצור: נורה עמדה בפתח החדר. גרדה, השכובה על גבה, ראתה אותה ראשונה וקראה לעברה משהו בשפתן. נראה שקול המראָה המתנפצת והחבטות שרעמו על הרצפה, במרחק מחיצת-הקיר בין שני החדרים, הוציאוה מתנומתה והביאוה לכאן.

קפצתי על רגלי, נכלם, המום ומגמגם. קראתי לעברה קטעי משפטים ואמרתי כי תתבע הסברים מבתה.

"אין לי צורך בהסברים,” אמרה נורה מחייכת, למרבה ההפתעה. "אין לי צורך לצערי… עלי לבקש את סליחתכם, ולשם כך נכנסתי… לא שמתם לב כי בין שני החדרים מפרידים רק דלת-עץ וּוילון… כיצד יכולתי שלא לשמוע את שיחתכם? למן הרגע שיצאה גרדה מן החדר הייתי תמהה אם עלי להעמיד אתכם על המצב לאשורו… והנה באתי להצטדק על שהייתי עד-שמיעה בעל-כורחי… ילדים! הביטו איך אתם נראים! " ונורה צחקה מעט, צחוק קצר, עשוי. ולפתע נבלו פניה; כמו במחי יד נעלם חלף החיוך; וארשת נוקשה – אותה ארשת שראיתי בפניה כשהצעתי לה לשאתה לאישה במקום זה עצמו, לפני זמן-מה – התחילה כובשת את פניה הרכות והיפות והורסת בהן את הנוגה הטהור והילדותי; זה הזוהר המיוחד שגרם לי ללחוש באוזניה לא פעם, “ילדתי הקטנה”, מעשה גבר כהלכתו, חרף אותן שנים שהפרידו בינינו שלא בטובתה.

“יקירתי,” אמרתי לה כשלבי נשבר למראה צערה, “מקווה הייתי שרק אני לבדי נאלץ לשמוע אותן מלים… אל תתרעמי על הילדה הזאת… היא אוהבת אותך אהבה עזה; משובשת מאוד, אבל עזה מאוד, נורה יקירה, אנא, מחקי זאת מזיכרונך… זה היה נורא, אבל בעיקר היה זה עצוב מאוד, נורה. עצוב עד לזוועה.”

ארוכת-הרגליים היתה ניצבת ומאזינה כשהיא מסתכלת בנורה מתוך סקרנות מתוחה, אך עניינית מאוד, כפי שנראה לי; כמבקשת לדעת עד היכן פעלו הדברים אותה פעולה שביקשה לעורר.

נטלתי את נורה בידה, שכן כל אותה שעה היתה ניצבת בפתח החדר, והושבתיה על הכיסא שעליו ישבה גרדה קודם לכן; ואחר-כך נעלתי את הדלת.

“את תצטערי הרבה על מה שאמרת היום,” מצאתי עוז בלבי להטיף באוזני הבת. “ניבלת את פיך למעלה ממה שהיה מותר לך בנסיבות הקיימות…” לא ידעתי כיצד לסיים דברי, אבל גרדה סייעה בידי:

“אתה, שתוק!” אמרה בקיצור נמרץ.

“גרדה,” אמרה נורה בלחש.

מט    🔗

מקווה הייתי כאמור, כי טיולנו יגיע אל קיצו בקרוב ואף שמח הייתי לשוב לתל-אביב, אלא שטעיתי. נורה סיפרה לי כי בתה עומדת על כך שנמשיך בתכנית. ורק שינוי אחד חל מעתה בנסיבות, ואף זה לפי דרישתה המפורשת של גרדה: נורה ואנוכי היינו לנים בחדר משלנו, וגרדה –– בחדר נפרד משלה. לא היה לי רצון לדון עם נורה בפירושה של החלטה זו מצד בתה. סבור הייתי כי בכך אהיה פותח פתח לחטט בפצעים. אך נורה עצמה העירה ואמרה לי כי שינוי זה, שגרדה יזמה אותו, אפשר שהוא ביטוי למאזוכיזם מצדה, ואולי מזימה לטפל בנו, מאוחר יותר, בנסיבות שיהיה בהן מן הדראמתיות.

באותו ערב שמנו פעמינו ירושלימה, כמתוכנן. מאחורי גבי, על המושב האחורי של המכונית, שררה דממה גמורה. מפעם לפעם הייתי מציץ בראי שמעל לראשי והייתי רואה אותן: הבת מציצה אל החשכה היורדת על הנוף שמימינה ועיניה עולות ויורדות עם תנועת קפיצי המכונית, כאילו היו שני פנסים כבויים קבועים בפרצופה של בובה; ואילו נורה יושבת בעצימת עיניים, מדחקת עצמה אל פינת שמאל של המושב, ואיבריה הגדולים, היפים והלבנים, מבקשים לשווא להיעלם מן העין ולהצטמצם כביכול. ריחמתיה בלבי והייתי מלחש לה, בלא קול וביני לבין עצמי, מלות של אהבה ותנחומים.

מקץ חמש שעות של נהיגה רצופה הבאתי את שתי הנשים הרדומות לירושלים ונשתכנו במלון “עדן” על-פי ההסדר החדש.

בלילה ההוא חשתי כאילו רוחה של נורה מתרפקת עלי באהבה גדולה מן הרגיל, אבל גופה, דומה שהיה מבקש לרחוק מעלי, כמו נתקף בושת-פתאום, אף שחיבקתני בכל כוחה והיתה מיבבת חרש יבבות סקנדינביות.

למי שעדיין אינו יודע זאת הריני להודיע, כי נאהבים שעלבו באהבתם אינם שואבים מלוא חופניים נחת מן העלבון; ואותה הפרדה, שחלה לפתע, בין הרוח לגוף – אם אפשר לומר כן – אף היא אינה יפה לאהבה, אף שגם במצב ביש זה יש כדי לנער פינות שבנפש, פינות רדומות ונשכחות, שבנפול עליהן אור התודעה הן מעניקות איזה עונג מסכן ומעורר את הלב, עונג שתחושת המוות מתלווה אליו והדים של “אל מלא רחמים” נישאים גבוה מעל אפריון האהבה ומזכירים עצמם אזכרה שלא נתבקשו לה.

נ    🔗

כשיצאנו למחרת בבוקר לעיר הודיעה גרדה שהיא מבקשת ללכת לכנסייה פרוטסטאנטית, וכשהבאתי אותן לאחת הכנסיות ביקשה להיכנס לבדה. נורה לא טרחה לערער על כך, אבל כשנעלמה במבוא הכנסייה העירה:

“אינני סבורה שהיא אדוקה בדתה כל-כך, אלא שהיא מבקשת לרמוז לי כי מנהג אביה בידה, וכי אני כבר הוצאתי את עצמי מכלל הנוצרים הטובים.”

לא הגבתי. עניין זה נראה לי כשרוי מחוץ לתחומי וכי לא נאה לי להשים עצמי שופט או מבקר.

ומאחר שגרדה שהתה בכנסייה שעה ארוכה ניגשנו אל קיוסק לשתות גזוז. ואז נחו עיני על הגיליון האחרון של השבועון “לילות ישראל”, שהיה תלוי בין שאר עיתונים שבקיוסק. והנה מתמונת-השער של הגיליון נשקפת אלי נורה, מצולמת בשמלת-ערב עמוקת מחשוף, גביע של משקה בידה והיא מקישה כוסה אל כוסו של יוהאן, אף הוא לבוש בגדי-חג. נראה שהתצלום נעשה באחת ממסיבות השגרירות. ובתוך התצלום הזה, התופס שטחו של הגיליון כולו, היה חתוך עיגול קטן ובתוכו מתנוסס פרצופי שלי. כותרת הסברה באותיות לבנות, צרובות בתוך התצלום, הכריזה ואמרה: “שערורייה במושבת הדיפלומאטים: שני סקנדינבים וישראלי אחד”.

הבטנו זה בזה. מכל מקום הריני מוסמך להעיד שפניה של נורה החווירו.

לבקשתה תרגמתי לה את נוסח הכותרת. קנינו גיליון ומיהרנו להתרחק מן הקיוסק. את הגיליון קיפלתי יפה ותחבנוהו לתוך ארנקה של נורה.

במשך שאר שעות היום היינו מקפידים שלא לחלוף על-פני קיוסק של עיתונים כדי שהמראה לא יתגלה לעיני גרדה. עתה חשוב היה לנו להסתלק מירושלים ולהיקלע לאיזה יישוב כפרי, שאין בו קיוסקים של עיתונים, עד סוף השבוע; עד שיצא הגיליון הבא. אבל גרדה ביכרה לעשות בירושלים עוד יום אחד ומיד לאחר-מכן הודיעה נורה – על-פי עצתי – כי היא עייפה מאוד וכי עלינו לסור לבית-הבראה קטן שבקיבוץ, סמוך לירושלים, ולנוח שם יום או יומיים. למרבה המזל הסכימה גרדה ואנחנו מצאנו עצמנו במעלה-החמישה; ערכנו כמה סיורים ברגל לאבו-גוש וכן עלינו לכנסייתה של קרית יערים, ונורה מצאה שם, לשמחתה הרבה, הרמוניום-של-רגל ומיד ישבה וניגנה באוזנינו אַוֶה-מריה של שוּבּרט ונזיר צרפתי שמן בא, לקול הנגינה, ועמד עלינו עד לסיומה, מאזין ופניו נוהרות. הוא אמר כי מעולם לא שמע שאישה יהודייה תנגן את אַוה-מריה בהבנה דקה כל-כך. נורה לא העירה דבר, אבל גרדה תיקנה את טעותו של הכומר, ובהצביעה עלי אמרה:

“רק הנהג שלנו יהודי.”

אשר ל“לילות ישראל”, הצלחנו להעלים את השבועון מעיני גרדה ועד ליום צאתה את הארץ לא ידעה על הפרשה דבר.

נא    🔗

וזה נוסח הרשימה שמצאנו ב“לילות ישראל”, בצירוף עוד שתי תמונות, בגוף הטקסט, בהן נראית נורה לוחצת ידו של מנהל משרד-החוץ וכן נורה ויוהאן יוצאים במחול, במסיבה אצל ראש-העיר:

עוברים ושבים שנזדמנו לפני כחודש ימים לרחוב הירקון, בקרבת השגרירות ה- - -, בשעות-הבוקר המאוחרות, יכלו לשמוע קולות-מריבה בוקעים מתוך חלון בקומה השנייה. היו אלה קולות לגמרי לא דיפלומטיים. ואמנם היה זה, בכל-זאת, הד למריבה במושבת הדיפלומטים הזרים.

באותו בוקר שקט ותל-אביבי רגיל נקרא לפתע אחד העובדים הישראליים של השגרירות, מר אליקום - - -, ללשכתו של המזכיר השני ד“ר יוהאן - - -; בלי לחשוד במאומה עלה מר אליקום - - - ממשרדו שבקומה הראשונה ובא אל הלשכה, שם נתברר לו כי נקרא לתקן קלקול במכונת-כתיבה. היתה זו השפלה זדונית ומכוונת מצד המזכיר השני. תפקידיו המוגדרים של מר אליקום - - - בשגרירות רחוקים מתפקידו של מתקן מכונות-כתיבה (אגב: כדאי לשלטונות ישראל להתעניין מה עושה הנ"ל בשגרירות בדיוק. חקירה כזאת תשמש נושא מיוחד לרשימה מעניינת). אותו ד”ר יוהאן - - - ידע מה שהוא עושה, כיון שבין הישראלי והסקנדינבי נטוש זה מכבר קרב עז על לבה של עובדת אחת בשגרירות, המזכירה הכללית, הגברת נורה - - -, יפהפייה קשישה, שקסמיה מסוגלים עדיין לעורר שני גברים צעירים לדוּ קרב המילולי שנתחולל שם באותו בוקר.

עוברים-ושבים תל-אביביים, שהזדמנו בלילה של אותו יום עצמו לרחוב סוקולוב בצפון העיר, יכלו לראות אור-חשמל בוקע מחלונות דירה בקומה השנייה. האור לא כבה שם כל הלילה, ורק מעטים ידעו על הקשר בין הסקנדל של הבוקר לאור של הלילה: מר אליקום - - - וגברת נורה - - - הסתודדו בדירתה של האחרונה ותכננו את צעדיהם הבאים.

עוד באותו יום שוחרר העובד הישראלי מכל תפקידיו בשגרירות, אלא שבכך לא באה הפרשה לסופה. לזוג הנאהבים ציפתה הפתעה גדולה יותר: בתה של הגברת נורה - - -, בת-גילו של המאהב הישראלי הנלהב, המחזיקה בשני שיאים אירופיים בשחייה, עומדת להגיע בימים אלה לישראל ובידה ייפוי-כוח נוטריוני מיד אביה, ד“ר - - -, איל-כספים ומו”ל ידוע בארצו, כדי לפתוח בהליכים משפטיים נגד הישראלי, שערער את חיי-המשפחה של הוריה.

לחוליית כיסוי של מערכת “לילות ישראל”, שחקרה את הפרשה ממקורות ראשונים, נתברר כי עברו של מר אליקום - - - קשור בפעילות במפלגה השלטת, ולא מן הנמנע שיש קשר בין יחסיו עם המזכירה הכללית לבין אינטרסים מסוימים של מפלגת השלטון. נראה שלד"ר יוהאן - - - היו סיבות מספיקות – נוסף על קנאת גברים מובנת – להתערב בפרשה בדרג גבוה ולדרוש הסברים ממשרד-החוץ.

לפי שנודע לנו, אין פיטורי אליקום - - - סוף-פסוק בעניין זה, וקוראינו יקבלו דיווח שוטף, כשתיוודענה ההתפתחויות הנוספות.

לשאלת סופרנו השיב דובר משרד-החוץ: “אין תגובה”. אנשי השגרירות היו עצבניים יותר כשפנה סופרנו אליהם, ומתוך תשובותיהם המתחמקות מסתבר שהעניין נתון לטיפולו האישי של השגריר.

נורה - - - איננה דיפלומטית מקצועית, ובארצה היא ידועה יותר כמחברת ספרים לילדים. ספרה “בתי אפורת-העיניים” היה רב-מכר בארצה ותורגם לכמה לשונות אירופיות.

כשפנה סופרנו אל זוג האוהבים, שחצי יובל שנים מבדיל ביניהם, סירבו השניים לענות על שאלות. קוראינו רשאים לצפות להתפתחויות דראמתיות בעתיד הקרוב.

כששאלתי את נורה אם יש אמת בידיעה שהיא מחברת נודעת של ספרי ילדים, ולמה לא סיפרה לי על כך, השיבה כי אילו שאלתי היתה מספרת.

“די לי בכך שמשקפי-הקריאה שלי מפחידים אותך,”

אמרה. “לא רציתי להוסיף על כך.”

אני מצדי העליתי השערה כי הסיפור המבולבל התחיל מתגלגל אל “לילות ישראל” מפי מזכירתו של יוהאן, ככל שניתן לנחש. על כך השיבה נורה ואמרה, כי לדעתה נמסר הסיפור לעיתון ממקורות אחרים בשגרירות וכי סיפורה של מזכירת יוהאן נצטרף רק אחר-כך. לדעתה הודלף הסיפור כדי שתהיה לשגרירות תואנה ברורה להיפטר ממנה בלי שנורה תוכל להעלות טענות שכנגד; ובעצם, הריהי חייבת עתה להגיש את התפטרותה, כדי למנוע מנציגות מולדתה ביזיונות נוספים.

נב    🔗

כבר ציינתי כי עלה בידינו להעלים מידיעתה של גרדה את גילויו של “לילות ישראל”. לאחר הימים שעשינו במעלה-החמישה נותרו לגרדה עוד יום ומחצית היום עד למועד המראתו של המטוס שלה לאירופה. שבנו לתל-אביב וגרדה שהתה עם אמה כל אותו היום ביחידות, כשהן עורכות קניות בעיר. אני קניתי להן כרטיסים לקונצרט של התזמורת הפילהרמונית, אבל לא הצטרפתי אליהן. כשנתתי את הכרטיס בידי גרדה, בעוד נורה שרויה במטבח, אמרה לי הבת בלחש עשר מלים של פרידה: “אל תשכח לקנות פרחים ללווייתה של אמא. זה יהיה בקרוב.”

בפעם הראשונה כינתה את נורה בשם אמא.

למחרת בבוקר צלצלתי לנורה ושאלתי אימתי עלי לבוא לקחתן לשדה-התעופה. נורה השיבה כי בתה מבקשת להיוותר עמה ביחידות וכי תסענה לבדן ללוד. קבענו כי ניפגש לפנות ערב בדירתה. ידעתי כי המטוס ממריא באחת-עשרה בבוקר, וסבור הייתי כי נורה מבקשת להיות שרויה לבדה עד הערב כדי שתוכל להרהר בעניינים הסבוכים שנערמו על דרכה. אחר-כך עלה בדעתי כי לא טוב אני עושה בהותירי אותה לבדה עד הערב, מפני שיש לחשוש כי תשתה לשכרה. על-כן הופתעתי כשמצאתיה בערב בדירתה והיא עליזה ופניה אורות ועיניה חזרו לזיוון הראשון. לא אהיה רחוק מן האמת אם אומר כי לא ראיתיה אף פעם לפני כן במצב של התעוררות-נפש גדולה כל-כך. אף יפה היתה באותו ערב יותר מתמיד; או שמא התחלתי מבחין רק עתה בבני-הגוון של ארשת הפנים הללו, שכן מתגלה וגובר יופיו של האהוב ככל שגוברת ומתגלה האהבה. ואם כלל זה נכון ובדוק, משמע שאותו רגע בו אתה מבחין בסימני ירידה או כיעור בבן-זוגך, הוא הרגע שבו החילות חדל מאהוב. בעניין זה – להלכה, לפחות – אין לגיל, לזמן ולזקנה שום חלק במהלך העניינים, שכן מצינו בספרים רבים כי יהיה אדם אוהב את בן-זוגו גם לאחר בלותו כליל; וקנוּט המסוּן יוכיח. וכן במציאות אנו רואים לעתים קרובות, כי האוהב סר מעל אהובו אפילו כשזה האחרון עומד במלוא פריחת יופיו ונעוריו. והדברים ידועים וארוכים. ואם אני חוזר עליהם כאן, משמע שטעמי ונימוקי עמי.

ניצבים היינו, באותו ערב, במרכז החדר, חבוקים ושותקים ומביטים איש בעיני רעהו. רכותם של איברי גופה הקיפתני ומסכה בלבי פיוס ומרגוע. בוודאי ניכר מעיני כי מבקש אני שרגע זה לא יחלוף לעולמים; שכן ראיתי בעיניה של נורה הבטחה ברורה כי נכונה היא להיות דבקה בי כאן, בחדר הזה, בחיבוק הזה, לעולמי-עולמים, ולהניח לי למצות מכל איבר שבגופה את כל חיותו, את שנתן בו הבורא ואת שלמדתי להבין ולאהוב, כפי כוחי וכפי שיעור פחדי מן השעה שבה ייפסק כל זה מלהתקיים. ואמנם בשמים אין הזמן קיים, אבל על האדמה מצויים רק יצורים בני-חלוף, שהבשר קוצב להם מידה שיש לה שיעור. על-כן לא אדע כמה זמן היינו שרויים כך יחדיו. אפשר שעה ואפשר שבוע. אבל אחר-כך כרענו תחתינו ורבצנו על הרצפה, מחייכים, מתעלפים ומאושרים. אצבעותי חסרות-ההכרה זחלו על פני גופה ואיבריה כינסו עצמם לקראתן ככל שיכלו. סבורני כי אחר-כך מתנוּ.

נג    🔗

נורה דרשה ממני שאשבע לה כי במשך שבוע ימים אעשה כל שתצווה עלי, בלי לערער. היא היתה משתעשעת בסירובה העיקש לגלות לי את תכניותיה. מאחר שנשבעתי, מצאתי את עצמי מודיע לקבלן של הבניין כי אינני חוזר לעבודתי. כן מצאתי עצמי מתקין לי חליפה נוספת, שחורה. אחר-כך נצטוויתי להודיע לבעל-הבית שלי כי אני עוזב את חדרי תוך חודש ימים. לבסוף נשאלתי אם יש לי דרכון, ומיד הוטל עלי להסדיר גם עניין זה. משהו נתחוור לי אפוא, אבל רק מקץ שבוע ימים הובאתי בסוד העניינים כולם.

נורה הגישה התפטרותה, מכרה את המכונית שלה, ובאחד באוגוסט 1953, עלינו על סיפונה של אנייה יוונית קטנה, כשלכל אחד מאתנו תא משלו במחלקה הראשונה. חברת-האניות היוונית אינה מזמנת זוגות בלתי-נשואים לתא אחד. בערבו של אותו יום ירדנו בחוף לִימַסוֹל שבקפריסין, ונורה שילבה זרועה בזרועי ושאלה אם אני מוכן לשאת אותה לאישה במשרד הנוטריון המקומי.

למחרת בצהריים שבנו ועלינו על סיפונה של אנייה צרפתית שפניה מיועדות למרסֵי. כאן יכולנו לקבל תא משותף גם אלמלא היינו איש ואשתו.

“אשתי המטורפת חייבת לדעת כי בעלה מסוגל לפרנס אותה כמה ירחים בלבד. אחר-כך נמות ברעב או שנחזור לישראל. באירופה הכול ביוקר.”

“בעלי החכם אומר דברים של חכמה, כרגיל.”

“אל תהיי סבורה שאסכים לחיות על חשבונך אפילו יום אחד.”

“אתה אמרת ושפחתך שומעת, אדוני.”

“את, תפסיקי להחציף פנייך במעמדי.”

“כן, אדוני.”

“יכולים היינו לנסוע במחלקת-התיירים.”

“רוצה אני כי נמות ברעב.”

“זה יבוא עלינו גם בלי המחלקה הראשונה.”

“אתה קמצן זקן. אפילו בירח-הדבש אין ידך פתוחה.”

“ברצינות, נורה…”

“האם מותר לי לנשק את בעלי לאות סליחה ומחילה?”

“אם את מבטיחה לי להישמע בכול, מכאן ואילך, כי אז…”

“אני מבטיחה, בטוב וברע, בבריאות ובחולי, בזה ובבא.”

“אמן, נקבה ערמומית. את רשאית לנשק לי, אך אל תפריעיני בשעה שאהיה קורא עיתון, וכן לא בשעה שאהיה ישן את שנת-הצהריים.”

נורה באה והניחה ראשה בין צווארי לכתפי. מעיניה זלגו דמעות.

“שמח אני שהצלחתי להטיל עלייך מורא,” אמרתי. “מכאן ולהבא תנהגי בשפלות-רוח, כיאות.”

“אלי, סבור אתה שהאלוהים מביט בנו כל הזמן?”

“אפשר שהוא מביט בי. אני טוב ואני יפה. אבל מה הוא עשוי למצוא בך, אינני יודע…”

“אלי, אינך סבור שהוא עלול לקנא?”

“כמה את יהירה, נורה. וכי את מאמינה שזקן בן חמשת אלפים שבע מאות ושלוש-עשרה שנים מסוגל למצוא בך עניין? או שמא את מתנחמת בכך שלפי מניינכם הוא רק בן אלף תשע מאות חמישים ושלוש?”

“חמשת אלפים וכמה?”

“שבע מאות ושלוש-עשרה.”

“זה הרבה.”

“זה המון.”

“אלי, עלינו להסתתר.”

“מה את זוממת שוב?”

“אלי, כסה אותי.”

“בת בלי-בושת.”

“יקירי, בוא נמות…”

" ‘רצח בתא האנייה.’ 'כתבנו מודיע, בהמשך לאינפורמציה שמסרנו לקוראינו לפני חודש על השערורייה בשגרירות, כי…"

“אלי, יש מקום אחד בספרד, לא הרחק מגראנאדה, שקרוי Suspiro del Moro, אנחתו של המאוּרי… במאה החמש-עשרה היה שליט ערבי, בוֹאַבדיל, והנוצרים גירשו אותו מגראנאדה; וכשהיה נמלט, בדרכו דרומה, עצר במקום ההוא, הביט על גראנאדה ונאנח… בוודאי ביקש את נפשו למות ולהיקבר שם, אבל גם רצה לחיות, ועל-כן המשיך במנוסתו. ב- Suspiro del Moro יש המון שמש, אלי.”

" ‘סעו בעקבות השמש!’ ‘הים התיכון קורא לכם!…’ על מה את מדברת, נורה?"

“נסעתי בעקבות השמש ומצאתי אותך, אלי.”

“מעשה בחוקר-הקוטב השבדי מר פרוֹיכֶן שנשא לו לאישה אסקימואית אחת והביא אותה לשטוקהולם. היה לה כל-כך חם שם, והיתה כל-כך מזיעה כל היום, מחמת השמש הדרומית הלוהטת, עד שקמה ואמרה: מר פרויכן, או שאתה מחזירני לצפון גרנלנדיה או שאתה נותן לי גט-פיטורין!”

“אתה שקרן, אלי. אשתו של פרויכן מתה בשטוקהולם.”

“מפני החום הנורא השורר שם.”

“אלי, אחרי שנשהה מעט בפאריס נשוב אל הים התיכון.”

“מה שמה של החבֵרה שלך בפאריס?”

“אינגָה-אינגֶבוֹרג.”

“אינגבורג פוֹן מה?”

“פוֹן-האמֶרשטיין.”

“היה איזה גנרל גרמני פון-האמרשטיין שנהרג, אם אינני טועה, על-ידי היטלר ביום שהרגו את רֶהם.”

“אחיה, אחיה הבכור.”

“משפחה יפה.”

“יפה מאוד.”

“ומי זה אמר שאחר-כך חוזרים לים התיכון? את התכניות קובע הבעל.”

“ובכן אתה אמרת, יקירי. אנא, אמור שחוזרים לים התיכון.”

“נורה, הריני מכריז ומודיע לך בזה, כי כלה ונחרצה מלפני שאחרי פאריס אנחנו חוזרים לים התיכון.”

“תודה, יקירי, תודה. אם אינך קורא עיתון ברגע זה, הן תרשה לי לנשק לך.”

נד    🔗

לפני כחודשיים ביקשתי את ידה של נורה וזכיתי לתגובה קשה; עכשיו באה נורה ועשתה מעשה מפתיע. זו תמיהה ראשונה. לפני קצת יותר מחודש היתה נורה שרויה בשגרירות ואני עוסק בחשמלאות ובמלאכת התרגום, ונראה שכך יהיו הדברים נמשכים והולכים זמן רב. ולפתע אירעו כל אותן תהפוכות ונורה נחפזה להסיק מסקנות, שקודם לכן לא היה להן שום סימן ורמז. זו תמיהה שנייה. אבל אפשר שמכל אלה גדולה התמיהה השלישית, עליה עיכבתי עצמי מלכתוב בספר, אף שלא פסקתי מלהפוך בה ביני לבין עצמי: מה טעם ראתה נורה לקשור עמי ברית-אהבה שכזאת?

מכל המעלות שיש בגבר כדי למשוך בהן לבה של אישה – צורה, ייחוס, עושר, כבוד, מעמד ותוקף – לא היתה בי אפילו אחת. רק נעורי ולהט אהבתי אותה, הם לבדם היו בידי; ודומה שכוחן של מעלות כאלה יפה לקסום לנערות צעירות. אישה בשלה אפשר שתיתן דעתה על כגון אלה, אם היא נשואה ושרויה בשעמום ולבה יוצא להתבדר מעט. נורה לא היתה נשואה ולא היתה משועממת: חיי השגרירות ומעמדה בהם הביאו אל סף חייה שפעת בידורים מתחדשים לבקרים, בארץ זרה שהכול בה נוהגים בזרים כבוד וחיבה יתרה.

מפני מה נענתה לי? מפני מה נענתה לי יותר ממידת ציפיותי? שהרי אני הייתי מסתפק בפחות מכן. בהרבה פחות מכן. כלומר: כשהייתי חולם עליה, בהקיץ ובחלום, נצטיירו הדברים לפני מוגבלים לכיבוש שאכבשנה מצד הגוף. אחר-כך אמנם הרחבתי יריעת החלומות, אלא שהמציאות הקדימה אותי אף בהרחבות הללו. היכן נסתתרה ממני אותה משמעות המבארת את התנהגותה של נורה?

מי שאינו נוהג דרך-ארץ בעצמו, מי שרואה את עצמו כברייה שאינה ראויה למתנות-גורל כבירות, סופו שהוא חושד כי אותם שנוטים אליו חסד אפשר שאף הם בריות נחותות. בכל כוחי נזהרתי מפני נטייה טבעית ונלוזה שכזאת. השמחה ששמחנו באהבתנו והגאווה שמלאתי לרגל המעמד החדש של הנסיבות סייעו בידי, וכל זמן שהיינו מפורדים – בתנאי חיינו שבתל-אביב – לא זו בלבד שנחה דעתי, אלא שמיום ליום חשתי כיצד מתבצר מקומי בעולם.

והנה עכשיו, כששוב אין דבר המפריד בינינו ואנו נתונים זה לזה במתנה גמורה כל שעה משעות היממה, הרי שבצד החידוש הגמור שבמצב ובצד ההתרגעות זחלו והופיעו סימנים חדשים, שמתחילה לא נתתי עליהם את דעתי.

יושבים היינו בלילה על הסיפון, בתוך כיסאות-מרגוע סמוכים זה לזה, כשראשה של נורה נשען על כתפי וריח שערותיה עולה באפי והרוח מביאה אותן במפוזר אל תוך פני ומדגדגת בהן בנחירי. אני מחבק את כתפיה, וכנראה שלפתע לחצתין בחזקה.

“אַי!” לוחשת נורה ומחככת פניה בזרועי. ואחר היא מרימה אלי את עיניה ואומרת:

“משכת אותי כל-כך לפתע, כמו מתוך שינה… איזו מחשבה עברה בראשך פתאום?”

“הבטתי לתוך החשכה ונבהלתי,” אמרתי, ספק דבר של אמת ספק הלצה.

נורה הבינה שיש צד של ממש בעניין וביקשה לדעת מפני מה נבהלתי.

“האנייה הזאת,” אמרתי, “נוסעת בלי הפסק, ובכיוון הפוך.”

“הפוך למה?”

“מהבית אל העולם.”

“אתה מתגעגע הביתה?”

צחקתי מתוך עצבות. מלבד כמה קברות לא הותרתי מאחורי שום נפש אהובה. והאחת שאהבתיה מצויה עמי כאן. על מה אפוא אני מרבה להג?

“אל מי יש לי להתגעגע?” אמרתי.

“ממה נבהלת אפוא?” התעקשה נורה להבין. אף אני מבקש הייתי להבין. ובכן, התחלתי מגבב מלים. מתוך גל של מלים לפעמים אתה מבחין בדיבור קטן, המבצבץ ומגלה דבר שראוי להאזין לו.

“לא די שהזמן עצמו נוסע בלי הרף מכאן לשם,” פתחתי ואמרתי דברים, כשאני מתחרט, בו במקום, על כל מלה שאני משמיע. “הנה גם האנייה הזאת באה להוסיף על הנסיעה… אילו היתה הולכת בכיוון ההפוך למהלכו של הזמן… אבל פתאום נדמה לי ששניהם מסייעים זה לזה, כמו זוג פושעים בעבודת-צוות… ואנחנו יושבים כאן בתום-לבב, לא יודעים… אין אלו געגועים הביתה שהבהילוני. זהו מין פחד מול הזרימה הבלתי-פוסקת… על היבשה אתה ניצב במקום אחד, ויש לך אשליה של עמידה… עמידה כנגד הזרימה; ואילו כאן, אתה במו ידיך מסייע לפשע, משעה שעלית על הסיפון… הייתי רוצה להיות לרגע על הקרקע. לעמוד. ללכת. לפי רצוני. לא בעל כורחי. את מהלך הספינה אין לעצור, כפי שאין לעצור את מהלך הזמן… ובמקום אויב אחד יש לך כאן שניים.”

לא חשתי כיצד סילקה נורה ראשה מזרועי, כיצד רחקה מעלי מעט והיתה יושבת – לבדה – בכורסתה, מביטה אל תוך המים האפלים והנסוגים במקביל לדפנות הספינה, אי-שם למטה, בחשכה. היא לא אמרה דבר כשסיימתי נאומי.

“נורה,” לחשתי. אילו היתה ישנה לא היתה שומעת. ואם לא היתה ישנה, חייבת היתה לענות. אבל היא רק הניחה ידה על זרועי, כמו ביקשה כי אשתוק, והוסיפה להביט נכחה.

נה    🔗

הנסיכה הזקנה שיגרה אל תחנת-הרכבת הצפונית של פאריס את מכוניתה לקבל את פנינו. נהג לבוש-מדים נחפז לפתוח לפנינו את הדלת ונורה הביטה בי ועיניה צוחקות. בוודאי ביקשה לראות אם אני מתפעל מן העושר שלתוכו הביאתני. אבל אני התאמצתי להסתיר מפניה את העובדה שכל-כך אני זריז להסתגל למהפך שחל בחיי: הן רק אתמול הייתי אני פותח דלתות מכונית לפני אנשי השגרירות! על-כן התרוצצו על פרצופי הבעות סותרות ופי ועיני היו מפלבלים בין מבוכה לבהלה. נורה צפה ועלתה ממעמקי המושב כדי לנשק לי וליטול את פני בין שתי ידיה.

“אלי,” אמרה, “הבט ישר לתוך עיני…”

עשיתי כמצוותה ונרגעתי. ואז נתרווחתי בתוך המושב, פשטתי רגלי נכחי ואמרתי:

“אם לא עלה בידי לחיות כּסוּס, אולי אצליח לחיות כג’וֹקֵי.”

נורה פרצה בצחוק, צחוק רם וגלוי; יותר מן הראוי, לפי הרגשתי; ואני נעלבתי.

אינגבורג פוֹן-האמרשטיין קידמה פנינו בקצה שדרת שיחי-הלילך המוליכה משער הרחוב של פתח ביתה, באָוֶני-פוֹש. עוטה שחורים, דקה כלולב וגבוהת-קומה, פניה חיוורות ושׂערהּ כסוּף ורובץ בקומותיים על ראשה הקטן, ניצבת היתה בפתח ובוחנת אותנו בסבר-פנים חמור ומרוכז, כשאנו קרבים ובאים והנהג נושא המזוודות מאחורינו. רק כשקרבנו למרחק של כחמישה צעדים עלה חיוך בפניה, והיא צעדה כדי פסיעה לקראתנו וגחנה על נורה, להניח לה לנשקה על לחי ימין ולחי שמאל.

אֵל אלוהי הקולנוע! כמה אסיר תודה אני לאותם במאים שטרחו להתקין סרטים על חיי האצולה של המאה התשע-עשרה! – מיד כשסיימו חביקתן, ואני ניצב בשתיקתי, סרה נורה הצדה, ואז קרבתי את היד המושטת אלי ונשקתיה בשפתיים חשוקות, כשאני קד קידה חדה ומנקש קלות בעקבי. אפשר שהניקוש היה מופרז, אבל אחותו של גנרל גרמני בוודאי לא תסלוד ביותר מגינונים צבאיים, גם כשהם מתרחשים שמונה שנים אחרי מפלת מולדתה.

הצצתי בנורה ומצאתיה שלווה ושבעת-רצון.

נו    🔗

לפני שירדנו לסעוד ארוחת-ערב בחברתה של המארחת שלנו, התקינה לי נורה עניבת-פרפר בצווארי. עניבה זו קנתה בתל-אביב והיתה מסתירה אותה בתוך מזוודתה, בלי שידעתי על קיומה. הכול היה מתוכנן אפוא מראש; וידיעה זו נסכה בלבי שלווה גמורה של שותפים לאחיזת עיניים: אותו מעט שהיה חסר כדי שאהיה שחקן-תיאטרון לכל דבר. קרבנו אל הראי ומתוכו הבטנו זה בזה וחייכנו. ליד המקסימה בנשי תבל, לבושה שמלת-ערב שחורה, עמוקת-מחשוף וזוהרת בבשרה הלבן, הצח מכל שניתן לשער בנסער שבחלומות, ניצב גבר, לבוש שחורים אף הוא. ארשת קודרת חבויה מתחת לחיוכו, מצחו רחב וגבוה ושפמו עבות ורך: ניצשֶה הצעיר, בערך. שכן חסר היה בעיני אותו ברק-שיגעון נוקב. עיניו היו רכות יותר, מלטפות מדי, אך שומרות על מרווח ואומרות כבוד.

כשירדנו בגרם-המעלות המתעקל (בכמה סרטים ראיתי גרם-מעלות כזה בסצינות שלפני הרצח) טבע קול צעדי בשטיח העבה והייתי בעיני כמרחף. אילו היינו לבדנו כאן, רק נורה ואנוכי, כי אז החלקתי על פני המעקה והייתי מקדים את אהובת-לבי וקולטה בזרועותי כשתגיע אל תחתית המדרגות (הצעה לבמאי!).

השיחה ליד השולחן התנהלה בלשון האנגלית על שלושה מישורים: נורה דוברת אנגלית צחה למדי, כמעט בלא סרח של זרות; אנוכי מגלגל אפונים של נחושת במבטא עברי מודגש, כדי שלא אהיה חשוד על ניסיון-סרק לחקות במבטא אנגלי טהור; והנסיכה אינה עושה אף הקל שבניסיונות להעלים את מבטאה הגרמני, בו מדברים מרגלים גרמנים בסרטים אמריקניים.

נורה השמיעה באוזני הנסיכה דברי-תנחומים על מותו של אַנדרֶה, ואני הייתי תמה על שרק עתה מצאה לנכון להשתתף בצערה של אלמנה, שבעלה נפטר לפני כשלושים שנים; אלא שעד מהרה נתברר כי הן שחות באנדרה ז’יד; ושוב הייתי תמה, ביני לבין עצמי, שכן גונב לאוזני כי האיש היה מחבב גברים ולא נשים. בסופו של דבר הבינותי כי נפשו היתה חצויה בעניין זה.

אחר-כך פתחה נורה לספר בשבחה של ישראל, ואני ראיתי עצמי כבעל-אחוזה שמשמיעים באוזניו שבחי אדמותיו ומשק-ביתו.

נז    🔗

כששבנו אל חדרנו קירבתי שני כיסאות אל החלון הפונה אל הגן, הושבתי את נורה מולי והודעתי לה כי עליה לדבר אלי. אמרתי כי אבד לי חוש-ההתמצאות וכי עליה להשיבו לי. היא הביטה בי בשלווה, לא חייכה, כפי שחושש הייתי פן תעשה, ואחר-כך השקיפה מבעד לחלון הפתוח ורמזה לי לעשות כמותה. הבית ניצב הרחק מן הרחוב, בתוך גן, אבל קולן של מכוניות עלה באוזנינו ברור בדומיית הלילה. אם היו ציפורים מקננות בין עפאי העצים, בוודאי נמו עכשיו את שנתן. בין רעש המכוניות שבשדרת-פוש ובין החלון שלנו חצצה אפלת הגן ודומייתו כהוויה מתווכת המציעה עצמה כפרשן, אם יתבקש לכך, או כמגן, אם לכך נהיה נושאים את נפשנו. הגן הציע עצמו בנימוס, בהכרת ערך עצמו, אבל גם לא בלי קורטוב של לגלוג.

“זוהי פתיחה מפחידה,” אמרתי לנורה. “מקווה אני שבקרוב נוכל לגור באיזה בית-מלון קטן ופשוט כדי שאוכל להתאושש.”

“אינך סבור שאנחנו ראויים לפתיחה שכזאת?” אמרה מתוך עצבות, תולה בי עיניה בתחינה. “אינך סבור שזה נחוץ לנו כדי להציב נקודה-ופסיק בין מה שהיה לבין מה שעתיד להיות?… אינגה היא ידידה ותיקה, היא שמחה לארח אותנו כמה ימים. ואחר-כך ניסע מכאן, יקירי.”

נחפזתי להבטיח לנורה כי אני אסיר-תודה על הערב הזה; יפה עשתה כשחשבה על אפשרות כזאת ודאגה אפילו לעניבת-פרפר; כי אני שמח ליטול חלק בהצגה, אבל מקננת בלבי ההרגשה כי חלומות כאלה כרוכים בחבלי-יקיצה מכאיבים; ומדוע לא נקבל על עצמנו – למן עצם הפתיחה – לשחק בתפקידים שאין מהם מכאוב-יקיצה חריף; שהם כמו פרוזדור אל הטרקלין האמיתי שלנו.

“וטרקלין זה מהו, לדעתך?” שאלה נורה.

“לא תכעסי אם אדבר על עניינים ארציים?” ביקשתי להבטיח מפני עונש שבוודאי הייתי ראוי לו באותה שעה, שכן אמרתי, כמובן, להעלות על הפרק את בעיות התקציב שלנו ולחזור על כך שאין אני רוצה לחיות על חשבונה, חלילה.

“אכעס,” אמרה.

“ובכן, לא אדבר.”

“אתה תדבר ואני אכעס,” הציעה נורה בפשטות; הכעס כבר היה עומד על סף קולה.

“לכל הרוחות!” קראתי מתוך ייאוש. “הן קראתי בספרים כי הנשים הן יצורים מעשיים ופראקטיים; וכי הגברים הם חולמנים ושקועים בהזיות; והנה, בין שנינו, התפקידים מוחלפים, כנראה.”

“כלום יש לך סיבה להצטער על כך?” זו הפעם הראשונה דיברה אלי נורה בלי רחמים. חוסר הטעם שהוכחתי, באכלסי את הלילה ההוא בדברי-פחדים וחששות, נעשה ברור לי כל-כך, לפתע, עד ששוב לא יכולתי לנחם את עצמי בכך, שהעייפות והמתח גרמו לי שאהיה שוטה.

כיצד למחוק את הדברים שאמרתי זה עתה? שאלתי את עצמי. כיצד לחזור אל הרגע שבו שבנו ועלינו אל חדרנו וישבנו שותקים אל מול החלון הפתוח?

עת רבה מדי חלפה בין העת שבה שאלה נורה שאלתה ובין הרגע הבא, שבו הייתי, אולי, בשל לבקש סליחה ולנסות להטביע בבדיחה את מרירותם של הדברים. וכיוון שהוחמץ הרגע, שמעתי את נורה אומרת:

“עלינו לשכב לישון, אלי. עייפים אנו. שנינו עייפים.”

“בהחלט,” אמרתי, נאחז בקש שהושט אלי, כשאזלו או טבעו הרפסודות.

נח    🔗

למחרת בבוקר נסענו שלושתנו באותה מכונית נושנה וגאה צפונה, אל אחוזתה של אינגה, אי-שם בין פלאנדריה לפיקארדי. על שפתו של נחל, הדומה יותר לביצה מכוסה שושני-מים, בתוך נוף שטוח וירוק, ניצב בית ישן עשוי קורות-עץ עבות, מעשה שתי-וערב, וטיט עבה מרובץ ביניהן. איש ואישה זקנים בעלי-בשר, לבושים בגדים כחולים עשויים בד גס, קידמו את פנינו בשער החצר מתוך השתחוויות ובארשת שמחה והתרגשות. תחילה לחצו בהיסוס את יד הנסיכה וכן אמרו לעשות לנורה, אלא שזו התעופפה לקראתם כרוח סערה ונפלה בזרועות האישה ושתיהן פרצו בבכי. האיש ניצב מן הצד, מטלטל ידיו באוויר ומושיטן לעבר הנשים הבוכיות, ספק רומז להן כי יירגעו ספק מצפה לתורו לקלוט את נורה בזרועותיו, כשתיתן עליו את דעתה.

“הנה, רואה אתה,” אמרה לי הנסיכה וחשפה שיניים תותבות, שעד כה לא הבחנתי בהן.

“אינני מבין מאומה.”

“נורה לא סיפרה לך?” תמהה אינגה. “מארי וז’אן היו מטפלים בה כאן כשהיתה ילדה קטנה. בימי-החופשה שלה מבית-הספר היתה נוהגת לבוא לכאן במשך כמה שנים, לאחוזתנו. היא לא סיפרה לך?”

משכתי בכתפי.

“ובכן, עכשיו אתה יודע,” אמרה לי הנסיכה. “בוודאי התכוונה להפתיעך. יודע אתה, אדוני, למה הביאה אותך נורה לכאן? כדי לחלוק אתך בימי-ילדותה המאושרים.”

“אני מודה לך, הנסיכה,” אמרתי. זכרתי כי הקיצור הנמלץ הוא היפה שבסגנונות למקום ולשעה שבהם אני עומד.

חבוקה בין שני הזקנים התחילה נורה צועדת לעבר הבית והנסיכה ואנוכי באים אחריהם.

“אדוני,” נמלכה הנסיכה אינגה בדעתה ורמזה לי באצבעה כי אאזין. “הנה אספר לך משהו שנתרחש על אדמה זו לפני ימות-המלחמה. למארי ולז’אן היה בן יחיד. והוא אהב את נורה כל-כך עד שמעולם לא נשא לו אישה. עוד בהיותו בן שבע או שמונה הצהיר כי הוא אוהב את נורה ומאז עמד בדיבורו עד יום מותו. הוא נהרג במלחמה, סמוך לפריצתה, ואל תהיה תמה אם ינהגו בך מתוך התעלמות במקצת ובלי גינוני-נימוס יתרים…”

“לא, בוודאי שלא,” נחפזתי להבטיחה.

עתה היינו חוצים את החצר, חולפים על-פני מחלבה, שריח חמיצותן של גבינות מבשילות נודף ממנה, ושמים פנינו לעבר מבוא-הבית.

“התרשני להוסיף ולומר דיבור של גילוי-לב?” שבה הנסיכה ופנתה לעברי.

“כמובן,” אמרתי. משער הייתי כי תאמר שעלי לנהוג בזהירות שעה שיקיץ הקץ על אהבתנו. יוהאן כבר אמר לי זאת פעם.

“כל דבר בעולם יש לו שעות קשות,” אמרה הזקנה חרש, “והאלוהים איננו חס על לבותינו… אם תגיע לכם שעה כזאת, הן תהיה נוהג מתוך אצילות-הלב, אדוני, לא כן?”

“הנסיכה,” אמרתי כשזעמי תוקעני על מקומי ואני פוסק מן ההליכה. אף הנסיכה אינגה עמדה מלכת. “הנסיכה, אני אוֹהַב את נורה כל ימי.”

כבר היינו עומדים בתוך הבית וקולם של נורה והזקנים היה נישא אלינו מן החדרים הפנימיים, קול קריאות-הפתעה וצחוק וצוויחות.

רציתי להוסיף ולומר לה כי אני יודע שנורה מוצאה מאחת המשפחות הטובות ביותר בארצה, אלא שהנסיכה לא הוסיפה לדבר ועד מהרה ישבנו אל השולחן לאכול.

ישבנו אל השולחן סמוך לאחת בצהריים וקמנו ממנו סמוך לארבע. הזקנים טרחו והכינו אותם תבשילים שהיו חביבים על נורה בילדותה, ואנחנו אכלנו – מבחינת המבחר, לפחות – מה שאכלה נורה במשך חמש או שש עונות-קיץ רחוקות, בימים שלפני 1939; מרקים של ירקות ובשר שמן, נקניקים מעשה-בית עשויים דם קרוש, ממרחי-כבד מתובלים בכמהין, גבינות רכות מדיפות ריחות חריפים וגבינות קשות, מרוסקות ונימוחות בפה כחמאה. וכן אכלנו בשר-ציד וקינחנו בפירות ובעוגות ובקפה ובליקר, שהכין ז’אן במו ידיו לפני ימות-המלחמה.

כל אותה שעה הייתי שב ומציץ בנורה, היושבת ממולי אל השולחן, ואינני יודע מפני מה נמלאו עיני דמעות עד מהרה, ושוב לא יכולתי לראותה בבהירות, ודמותה היתה צפה לנגדי כמו שטה בחלל, רחוצה באלפי מרגליות צורבות וניגרות על לחיי.

נט    🔗

בשעה שישבנו שנית אל השולחן, לארוחת-הערב, היו מארי וז’אן מתבוננים בי בהתגנב, כאילו רק עכשיו נגליתי עליהם. העליצות שהיתה שרויה על בני-החבורה בארוחת-הצהריים נתחלפה בשתיקה מתמשכת.

כשקמנו מאצל השולחן פרשה הנסיכה לחדרה ונורה אמרה כי נצא לטייל בשדות לפני שנשכב לישון.

שוב חלפנו על-פני המחלבה ונורה מצאה בתוך האפלולית שביל שהוליך במורד לעבר הנחל. עד מהרה היינו צועדים על-פני אדמה צמיגית ומדושנת ברקב-עלים, מדיפה ריחות שהיו בעיני כזיכרונות מגלגול קודם; שכן ידעתי כי זה ריחו של יער בארצות הצפון, אלא שמעולם לא עלה הריח הזה באפי לפני כן. נורה נשענה על זרועי, ובלי שהפניתי את עיני לעברה ידעתי כי היא מתבוננת בי מפעם לפעם וכי היא שרויה בהתרגשות.

נורה אמרה כי מארי הזקנה גילתה שאני דומה לבנם-יחידם שנהרג במלחמה.

לאחר שהיינו מהלכים זמן-מה מתוך שתיקה מצאנו את עצמנו יוצאים מסבך האילנות ועומדים ליד גשר-עץ נטוי על המים. מעבר לגשר פסענו במעלה השביל, כשמעל ראשינו חולפים אורותיהן של מכוניות נוסעות על כביש שעדיין לא נגלה לעינינו. ולפתע עמדו רגלינו ליד תמרור-דרכים והכביש הבריק לפנינו, ממש מתחת לכפות-הרגליים. נורה ישבה על התמרור וחלצה נעליה, לנקותן מן הבוץ שדבק בהן. אנוכי עמדתי מאחוריה, מחזיק בכתפיה ונושק את שערה.

“לא רחוק מכאן, מעט ימינה, יש פונדק-דרכים,” אמרה.

נשאתי את עיני אל תוך החשכה, לעבר המקום שבו אמור היה לשכון הפונדק, וראיתי אש רחוקה על קו האופק, מתאבכת ועולה כשרפה. רמזתי לנורה כי תביט שמה. היא שיערה כי האש עולה מארובתו של בית-חרושת או ממכרה-פחם רחוק. כשהוספנו להביט באלומה האדומה הגענו לידי הסכמה שפרצה שרפה באחת הגרנות. גחנתי על נורה ונשקתיה על שפתיה ואחר-כך שמנו פנינו ימינה, מהלכים בשולי הכביש, כשמפעם לפעם חולפת מכונית על פנינו, שוטפת אותנו באורותיה ומסתלקת בצוויחה. עד מהרה ראינו את אורות-הניאון של תחנת-הדלק הצמודה לפונדק, ומקץ עשרה רגעים עמדו רגלינו בחצר זרועה חצץ וחלוקי-נחל, שולחנות קטנים ניצבים בה בתוך ריבועים מסוידים של אבן-שחם, ומסביב להם נטועה גדר של עצי-אגס, גזומים כמנורת-שבעת-הקנים, קשורים בחוטי-משיחה אל כלונסאות של עץ. אמרנו לשבת אל אחד השולחנות, אלא שטיפות-גשם זעירות, שהתחילו נושרות לפתע מן השמים הגבוהים והבהירים-למראה – שכן נראו כמה כוכבים למעלה – הניסו אותנו לתוך הבית, ושם מצאנו לנו מקלט, אורחים יחידים באולם לא גדול, שדלפק עץ ונחושת משתרע בו על-פני הקיר שממול לכניסה. שום אדם לא נראה שם בבואנו, אבל אחרי זמן-מה יצאה אישה מתוך דלת קטנה שמאחורי הדלפק ונתנה בנו את עיניה בשתיקה. הזמנו גרוג חם, וכשזה הוגש לנו נתברר כי אנו שׂשׂים להקיף את הכוס באצבעותינו ולחממן. צינה היתה עומדת בחלל הלילה ואנחנו לא ידענו.

נורה גמעה מכוסה והאיצה גם בי לשתות, כממליצה. אחר-כך נתנה בי עיניה, ואותו רוך מופלא, אותה ארשת מופלגת בחיבה ובכליון-נפש התחילה נוהרת וזורמת לעברי בגלים חמים, ולא רק עיני ראו זאת, אלא כל גופי חש והרגיש. רק קרבתם של כל איברי הגוף, כולם, במערומיהם, יש בכוחם להעניק לאדם תחושה כיוצאת בה. אני, שאינני בקי בנשים, לא אהיה מתיימר לדון את בנות המין כולו. אלה מקוראי, שזימן להם גורלם אהבה גדולה בחייהם, אפשר שהם רשאים לומר אם דבר זה, שאני מזכירו כאן, מצוי וקיים היה רק בנורה, או שהוא תולדת האהבה באותם מקרים נדירים כשההוויה נוטה לנו חסד, שאין שום ברייה ראויה לו, על צד האמת.

גל של חום פתאומי חלף את גופי, ממש כפי שאירע בי פעם בבית-חולים צבאי כשהזריקו לי זריקות קאלציום לתוך הווריד. ואז אמרה נורה:

“סבורה הייתי כי בגלל השפם שלך לא תעמוד מארי המסכנה על הדמיון שביניכם.”

“לא היה לו שפם?”

“לא. כשהכרתיו לראשונה היה בן עשר.”

“ומתי ראית אותו לאחרונה?”

“כשהיה בן ארבע-עשרה. ואחר-כך עוד פעם אחת, כשהיה בן עשרים וחמש. אבל אז ראיתיו רק בחטף; ישבנו ליד השולחן באחוזה ולגמנו קפה. סרתי לכאן לחצי שעה והוא לא השמיע אף הגה כל שעת הפגישה.”

שתקתי והייתי מתאמץ שלא להינתק מאותו נהר ששטף מנגד.

"הוא היה אהבתי הראשונה, כשהייתי בת שתים-עשרה. הוא היה הראשון שנשק לי… הזקנה צדקה: הדמיון שביניכם באמת מפליא.

“ואת הבחנת בכך עוד בתל-אביב, כשראית אותי לראשונה?”

“אמרתי זאת ליוהאן ביום שנתקבלת לעבודה.”

“איזה מזל מצוין יש לי,” אמרתי אמירה מרושעת.

אבל נורה לא הניחה לי להעכיר את שטפו של הנהר. היא נטלה בשתי ידיה את כף-ידי, ובהגישה אותה אל לחייה רכנה מעט לעומתי ולחשה:

“אלי, מי יתן והייתי אהבתך הראשונה… מי יתן והייתי מעלה בזכרונך את פני אמך…”

מגע לחייה על עור כף-ידי, שהוא – בדרך-אגב – אותו מגע הנוצר בין הסוטר על לחיי הזולת ולבין הנסטר, פעל עלי פעולה מדהימה. גוף זה, שהיה שרוי עמי ביחידות זה כמה חודשים, ושכמדומה הכרתי בו כל זיע, כל שקע וכל התנשמות, בא עלי לפתע בלשון חדשה, לשון שאף אותה שמעתי, אולי, בגלגול אחר, ממש כשם שבאותו גלגול ידעתי את ריח אדמת היער הצפוני, כפי שעלה באפי כשהיינו מהלכים זה עתה במשעול שעל שפת הנחל.

“את אהבתי הראשונה, את יודעת שאת אהבתי הראשונה,”מלמלתי בהתרגשות. וכדי שלא אהיה מפליג למנהגים שאינם יאים לגבר, נאחזתי בקולות שהתחילו עולים מבחוץ, קולות שקשוק-מים ורעמים רחוקים, ואמרתי:

“את שומעת?”

אחר-כך היינו מהלכים כשעה בתוך המטר, וכשהגענו לאדמות-הביצה הסמוכות לאחוזה החליקה

נורה על פני רקב-העלים וצנחה לאדמה. במקום שאושיט לה יד להקימה באתי וישבתי על-ידה, כאדם היושב על הדשא ביום-שמש. הגשם שטף עתה באלכסון, מוכה רוח צפונית קרה, ועד מהרה נתכנסו, סמוך למקום ישיבתנו, שלוליות שהתחילו חגות סביבנו ברחש; חבוקים בחוזקה, צוחקים חרש, כגמדי-לילה השמחים בטירופם, רטובים כדגים ומאושרים עד לאימה, מסרבים היינו לקום ולחזור אל הבית.

השכל הישר וכן הגוף, שכוחותיו מוגבלים, החזירונו לבסוף אל האחוזה.

ס    🔗

כששמעה הנסיכה שאנחנו עומדים לעקור מביתה ולהמשיך במסע שלנו, אמרה כי אסור לנו לצאת את פאריס בימים אלה, שכן באמצע ספטמבר פותחת האופֶּרה את שעריה ומיד לאחר מכן ייערכו כמה הצגות תיאטרון ויושמעו כמה קונצרטים, שאין נורה רשאית להחמיצם. ובכן, קנינו לנו בגדי-חורף בחנויות שעליהן המליצה הנסיכה, ונקל להבין איזו חרדה נטע הדבר בלבי כששבתי למנות את ה-Traveler’s cheques שנותרו בכיסי. שהרי הקפדתי לממן את הוצאותינו כולן רק מכיסי שלי. לנורה לא אמרתי הפעם אף מלה אחת בעניין זה, אך בערבו של אותו יום פתחה היא עצמה בנושא, כאילו היתה משיבה על שאלות שהעליתי, ואמרה:

“אלי, כל זמן שיש לך כסף, אתה הוא המזמין אותי לטיול, ממש כפי שדרשת והצהרת. ואחר-כך אהיה אני המזמינה. אני מכבדת את רצונך שלך ואתה עתיד לכבד את רצוני שלי, כיאות בין בני-משפחה. ויהיה לבך סמוך ובטוח שאין אני מטורפת גמורה, כפי שנדמה לך לפעמים.”

באותו ערב גילתה לי נורה גם זאת, שהנהג של הנסיכה איננו צרפתי אלא ספרדי, וכי הוא מוכן ומזומן לשמש לנו מורה ללשון הספרדית. ומיד שלפה מארנקה ספר קטן, מין מערכת של שיחות שהתיירים מצטיידים בהן לקראת ביקורם בספרד. ומיד אחרי ארוחת-הערב מצאנו עצמנו יושבים בטרקלינה של הנסיכה, כשהזקנה מעיינת בספר, בתוך כורסתה שמתחת למנורת-חשמל דמוית שמשייה, בעוד נורה ואנוכי יושבים אל השולחן, זה בצד זה, והנהג יושב ממולנו, במדיו היפים, אך בלא כובע-השרד שלו. עד מהרה נתמלא החלל מלים שיש להם צליל של עוגב וגוון של קטיפה שחורה; ועוד אנו עושים כה וכה במאמצינו לקלוט את ההבדל בין משמעותו של Comprar ל-Comprender, והנה הנסיכה באה בהצעה שנשמע מפי תיאוֹדוֹרֶה, זה שם הנהג, כמה שירים ספרדיים. הוא ירד אפוא לחצר והביא מחדרו בנדוריה ספרדית קטנה בעלת שנים-עשר מיתרים, הרכין ראשו על כתפו, עצם עיניו ופצח בזמר. אפשר שמבין כל הנוכחים הייתי אני היחיד שחש עצמו כאדם שחזר לביתו; שכן היה הזמר תערובת של שיר-חזנות יהודי עם סלסולי-לחן ערביים, מאלה שהיינו שומעים הרבה בימים שלפני קום המדינה בבתי-הקפה של יפו וירושלים. אחר-כך, כשהלך תיאודורה לישון, ישבה נורה אל הפסנתר ושרה באוזנינו את שירה של סוֹלבֶג מתוך “פר גינט”, אף הוא שיר שהרדיו מרבה להשמיעו אצלנו, אלא שהפעם היה חותר ומחתך את לבי, כאילו שבתי והאזנתי לשיר-ערש שלא שמעתיו שלושים שנים.

אליקום מיודענו, מאותן הבריות שנגרפו בשטפם של החיים, ושבקושי ראשן מבצבץ מתוך המים הגועשים; ברייה המומה מכוח הפלאות, שאינם מסתברים לה מחמת קוצר-השכל; מעין אדם שהוא ספק אורח פורח ספק נושא נפשו להלך בגדולות, שבאמת אינן אלא בדיחות עצובות שנתלקטו במוחו מתוך כמה ספרים שנפלו לידו; רודף-אמת, להלכה; ובאמת אינו אלא שוגה בתעתועים ומתפתה על-נקלה לכל נצנוץ של ניחומים ופיוס, הדוברים אליו בלשון הבשר והחומר; אליקום זה יושב לפנינו בטרקלינה של הנסיכה אינגבורג פון-האמרשטיין, בתוך טירה שבגן, בפאריס, ושתיים נשים – ונהג ספרדי לבוש-מדים עמהן – מבדרים את רוחו בנעימים ומשמיעים לפניו מנגינות. ואחת הנשים הללו, בת-צפון יפהפייה, כלולה במעלות שאין הפה יכול לבטא, קוראת לו בשם אלי וככל הנראה אוהבת אותו אהבה, שאם גם אינה נקייה כליל מפניות של גשמיות, הנה גם איננה, בשום פנים, רחוקה מלהיות הנעלה והנשגבה באפשרויות הקיום, שברנש זה – ואף טובים ויפים הימנו – מסוגלים להעלות על דעתם.

כאותו ברווז שנהפך בן-לילה והיה לברבור, התחיל אליקום מחבב את עצמו, שלא לומר – אוהב את עצמו. לפתע הוא חושד שאין עשן בלא אש; ואם מעמדו יפה כל-כך בשעה זו, אפשר להניח שכך ראוי לו, ומן השמים טרחו להביאו למקום שלשמו נוצר, מקום שנועד לו מתחילת ברייתו, בתוקף מעלותיו ויפהפיותו.

בתוך חד-פעמיותם של כל רגעי חיינו – אשר סופם ידענו ויגוֹרנוּ – עולה קולה של נורה, שרה את “שיר סוֹלבג” בתוך ליל-החורף אפוף הזרזיף, במעמקי הגן האפל. זוהי נורה שלי, מכוח המצבה שאני מתאמץ להציב לה בתוך המהומה הנוראה ובתוך הדממה, הנוראה אף ממנה, שלתוכה נזרקנו יחד ביום בואנו לעולם. לא לי לבדי ראוי לרשת את זכר הרגעים ההם; ואף-על-פי-כן אני הוא שהייתי מצוי שם באותה שעה; ולכאורה – אני הוא שלמענו היה הרגע ההוא עלי אדמות. כלום ראוי אני לבוּז על שחלשה עלי דעתי ואהבתי את עצמי לפתע? מי כמוני משער ויודע מה נורא העונש שבא עלי בשל אותו אושר, בשל אותו חלקיק של נצח שחטפתי לעצמי מלחם-השמים, אשר לא נועד לנו. הם עתידים להיפרע ממני; ידעתי זאת ולא שכחתי. אבל רציתי לשכוח. כלום עד כדי כך רע עלינו המעשה שנעשה תחת השמש עד שגם ההתכוונות הקלה ביותר – הניסיון להיחלץ מן הזמן על-ידי מוות-קטן-של-שכחה – אף הוא בלתי נסלח?

סא    🔗

בימים לשעבר, כשהייתי מה שהייתי, חי ממראה עיני הנשקף אלי בעד חלון חדרי שעל הגג, רודף את ריח הים בנחירי ומהלך בהזיות על חיי קדושים הנמלטים אל המדבר – היו חיי עשויים בלילה רותחת של ציפיות, והייתי מכוון את לבי אל העתיד ליפול בחלקי, שעה שאהיה בשל לקבל. עכשיו, שבאתי לדור בין אנשי-המעלה, – יסלח לי האלוהים – נכנסו סדר ומשטר לתוך יומי, למן שעת היקיצה ועד לשעת שינה. אנשי-המעלה אין להם פנאי להמתין אל הקול הדובר אל האדם פעם אחת בחיים, אם בכלל הוא דובר אליו. הם מבקשים את המצוי – שכן הרבה מצוי להם מתחת לחוטמם – וממנו הם ניזונים. ובכן, משכימים היינו בשעה של בוקר ואוכלים בצוותא; וכבר בשעת סעודה ראשונה של היום היו כל עשיותינו מתבררות ומתלבנות יפה: שיעור בספרדית, טיול ביער בולון, הצצה חטופה בכמה גלריות של אמנות, ארוחת-צהריים. מנוחת צהריים. שיעור בספרדית, קפה של מנחה, הבנדוריָה של תיאודורה מצרצרת מחדרו שבקצה הגן וקולו מסתלסל בין האילנות. אורח בא לנשק ידה של הנסיכה. ארוחת-ערב. אופֶּרה של אחד האיטלקים. ולמחרת היום משתנה הסדר רק בסעיף האחרון: במקום אופרה – קונצרט של פסנתרן גרמני, מאלו ששיתפו פעולה עם הנאצים ועדיין אנגליה, הולנד, ואפילו אמריקה נעולות בפניו; אבל צרפת מוכנה לסלוח לו. יש לו כאן חסידים נלהבים עוד מלפני המלחמה ומהם אנשים רמי-מעלה שקולם נשמע בצרפת של הרפובליקה ממש כשם שהיה נשמע בצרפת של המלכים. דברים אלו הסבירה לי הנסיכה אינגה, בהביאה אותי בסוד העניינים בשעת קפה של מנחה.

בשיעורים ללשון הספרדית משמשת לי נורה מופת של חריצות, שאין אני רשאי לפגר אחריו; ובכן, אני משנס את מותני ועד מהרה אני מוכיח שיש לי זיכרון משובח ותפיסה מצוינת לשפות. נורה מעתירה עלי מחמאות ואני בוש בהנאה ובגאווה הממלאות אותי, כשתיאודורה מביט בי בשתיקה שיש עמה הערצה, ורק מחמת הנימוס אין הוא מפרש מחמאותיו, כדי שלא לעלוב בגברת. וכשאנחנו שבים מן הקונצרט ושתי הנשים דשות במעשי הנגינה ובסודותיה, אני מאזין מתוך יראת-כבוד, ואפילו רציתי להביע התפעלותי מחריפות הערותיה של נורה, איני מעז לעשות כן, מחמת חשש פן תתגלה בורותי. למרבה השמחה גילו בי השתיים שיש לי שמיעה טובה. גם זו לטובה.

את נורה אני רואה – אם אפשר לומר כן – רק בשעה שאנו פורשים לחדרנו, לעת לילה; זו השעה שניתן לי לבדוק ולראות אם עדיין אני מה שהנני או מה שהייתי. ומאחר שאין אני שרוי ביחידות – שהוא המצב המצוין ביותר לבדיקה – הריני עושה זאת בנוכחותה של נורה: אני מביט לתוך עיניה והיא מניחה לי לשוט בנהר השופע מהן. זו גם השעה שבה אני חוזר ותמה על מעשיו של הבורא; שהרי אילו ברא יצורים כמו נורה במספר רב יותר, היה העולם נעשה מקום שאי-אפשר לעזבו כלל. אפשר שמסיבה זו עצמה קימץ כל-כך במלאכתו. נורה מניחה לי לצלול בתוך עיניה שעה מתקבלת על הדעת; אך בסופו של דבר היא עוצמת אותן, ואז אני בא ונושק לה על שמורותיה ואנו אומרים זה לזה דברים.

סב    🔗

בסוף אוגוסט היו שיטפונות גדולים בהרי הפיריניאים והמעבר מפֶרפיניאן לסֶרבֶר נשתבש. גשרים הוצפו ורכבות חזרו בהן מכוונתן לחצות את מעברי-ההרים. כיוון ששוב לא רצינו להשתהות, מפני שנורה היתה חוששת פן נחמיץ את ימי-הקיץ האחרונים בספרד – ולפי השמועה היה קיץ גמור שורר אפילו בצפון המדינה – חקרנו ומצאנו שאם ניכנס לספרד מן החוף האטלנטי, בין הנדאיי לאירוּן, אין חשש שיטפונות מאיים עלינו. רכונים על אטלס גיאוגרפי נושן, מספרייתה של הנסיכה, היינו משוטטים באצבעותינו על-פני מפה, שהרבה שינויים מדיניים חלו בה מכבר, אבל מן הצד הפיסי היא עתידה לשמש את המעיין בה עד סוף כל הדורות. הנסיכה אמרה, שאילו היתה מבקשת להשיג את קצב ההתרחשויות בעולם, חייבת היתה לבזבז מחצית רכושה על קניית אטלסים חדשים לבקרים.

באחד בספטמבר 1953 עלינו ברכבת-לילה ההולכת מפאריס להנדאיי וסמוך לשעה השמינית בבוקר עברנו ברגל את הגבול הספרדי – דהיינו: מתחנת הנדאיי לתחנת אירוּן. גשם דק ומשב רוח קרה היו מטלטלים את צמרות האורנים ומעמיקים את צבעם הירוק, עד שנראה כשחור מבעד לחלון הרכבת הספרדית שהסיעה אותנו לעבר מדריד. החזקנו איש ביד רעהו, קופאים על המושב המרופד, כשאנו מציצים זה בפני זה ובחלון הרכבת, לסירוגין, כאילו רק זה עתה פתחנו במסע, וכי רק למן הרגע הזה נותקנו, סוף-סוף, מן הזמן שהיה, ואנו חותרים אל תוך הדבר שיהיה, אל ארץ קיומן של ההבטחות. העובדה שנורה כבר שהתה בספרד, לפני כן, לא המעיטה כלל את החגיגיות שבה קידמה את פני הנופים המתחלפים במהירות מפתיעה; בלא הרף היתה דוחקת בי להציץ בחלון, כאילו היא מלכת הארץ המביאה לכאן את חתנה שמחוזות אלה הובטחו לו בנדוניה, והיא מבקשת לדעת, מיד ובלא שהיות, אם דעתו נוחה מאחוזותיו החדשות.

“כן, המלכה,” אמרתי לה. והיא לא תמהה על שכך אמרתי, ובעצם, למה תהיה תמהה?

רק הגנבים בלילה תמהים שעה שאדם משבח באוזניהם את מלבושם, שרק אמש קנוהו במשיכה באחד המחסנים. מלכים ומלכות, אפילו הודחו מכיסאם, אפילו הלכו בגולה, אפילו היו כאחד האדם לכל דבר, לעולם אינם תמהים אם מכירים אותם ונוהגים בהם גינוני-מלכות. החיוך שהם מעניקים לנו, אפשר שיהיה עצוב במקצת, גם ייתכן שקורטוב של אסירות תודה יגונב אליו; אך לעולם תהיה זו אסירות תודה מלכותית, שאינה מבטיחה טובת-הנאה יותר משיש בה בעצמה.

“המלכה,” אמרתי, “חתנך מבקש כי יוגש לו דבר לסעוד את לבו.”

מלצר זקן, שקולו צרוד כאילו גירדו את מיתרי גרונו בפומפייה, היה מהלך בין המושבים ורושם לפניו הזמנותיהם של הנוסעים. נורה ואנוכי היינו מתחרים בינינו מי משנינו ייטיב לנסח הזמנתו בספרדית יפה יותר. ומאחר שהתחרות היתה עזה, פירשנו בשמות כל המאכלים שזכרנו את כינויים, ועד מהרה הובאה לפנינו ארוחה שהיתה משתרעת על ארבעה מגשים. מה שהותרתי אני בלעה נורה, מלעיגה על חרפת תאבוני הדל.

כשפתחנו באכילה היה נוף סלעים מבהיל, כנוף הירח, אופף את הרכבת; וכשכילינו ארוחתנו ושבנו להציץ בחלון, חולפים היינו על-פני מישור שטוח, דומה בכל לנוף הנגב הצפוני בישראל.

נורה הניחה ראשה על כתפי והיתה מנמנמת. מסע הלילה על אדמת צרפת לא היה, כנראה, יפה לשינה, בעוד שארוחת-הבוקר הנוראה הביאה עליה תרדמה עמוקה. שלפתי מארנקה את ספר-השיחות הספרדי והתחלתי מעיין בפרק הדן בנסיעה ברכבת: “Le molesta que fume?⁸” אני שואל ברוב כבוד את הגברת היושבת לשמאלי, מצדו השני של המעבר.

“גם אני קראתי אתמול בספר השיחות הספרדיות שבידך,” היא משיבה לי אנגלית.

“איזה מזל ביש,” אני אומר.

“נסה כאן,” מציע הגברת ומצביעה על הזוג היושב לפניה.

סג    🔗

לקראת שעת-הצהריים הערתי את נורה משנתה כדי שנזמין לנו ארוחה. הפעם אכלנו במידה. עד לכניסתנו לתחנת מדריד, סמוך לשעת-השקיעה, היינו שרויים בשתיקה, שרק שאלותיהם של כמה תיירים כמותנו היו מפסיקות אותה.

מכאן ואילך נדמה לי כי מן הראוי לו לקורא לראות את דברי כאילו היו ספר אחר, חדש. נניח אפוא שמכאן נפתח ספר שני.

באותן שתיים-שלוש שעות אחרונות של נסיעה, שעות שהיו אמורות להביא אותנו למחוז-חפצנו, כביכול, בעוד אין אנו יודעים בדיוק מהו אותו דבר שחפצנו למצוא כאן – לבד מן השמש הים-תיכונית של נורה – חל חידוש מוזר ברוחי ומחשבה מסוימת היתה לובשת צורה ומנקרת במוחי. עד לשעה הזאת – למן היום שבו ראיתי את נורה לראשונה – היתה האישה, היושבת עתה לידי ברכבת, נתונה בתוך מסגרת שתחמה תחומים ברורים מאוד סביב קיומה: השגרירות היתה מעין מבצר. אם ביקשתי לכבוש את נורה, חייב הייתי לחטפה מן הארמון הזה, שכן היתה הטירה חתומה בפני, וכל יושביה היו בני-עמה של נורה ומגיניה, הנחלצים לעזרתה כנגדי. אחר-כך הופיעה גרדה, מתוך מעגל המשפחה הנעלמה של אהובת-לבי, ואף היא חשפה שיניה לעומתי. ושוב, בפאריס, ריחפה הנסיכה על הווייתנו; ואף היא, הנסיכה, היתה שייכת לאותו חוג נעלם שהגיח ובא עלי מתוך עולם שאין לי בו חלק.

והנה עתה, כשהיינו נוסעים ללבה של ספרד, באה עלי ההרגשה כי נורה ואנוכי מצויים בפעם הראשונה בתוך חבל-ארץ – ואם תמצא לומר, בתוך מעגל-חיים – שהוא נייטראלי לחלוטין, ובו שנינו שווי-זכויות; וביתר דיוק: נעדרי כל זכויות וחסרי כל מגן. תרגומה של הרגשה כזאת לשפת המציאות יכול להיות שונה מאוד, לפי הנסיבות. אילו ברחתי, למשל, לארץ ספרד בלוויית ילדה רכה בשנים, אפשר שהייתי מתמלא הרגשת-אחריות כבדה וחששות, ורחמי היו נכמרים עליה. אילו נסעתי לכאן בחברתה של יורשת עשירה, כשעיני לבצעי, טבעי היה כי אחשוב שהגיעה השעה לקום עליה לרצחה נפש. אבל מימיני ישבה נורה, וטיב ההרהורים שהתחילו זוחלים ומפלסים להם דרך בלבי היו מסוג אחר לגמרי. בשעות שלפני כניסתנו למדריד נתמלאתי תשוקה עזה, חסרת-סבלנות, להתייחד עמה בחדר-המלון שלנו, לקרוע מעליה את שמלתה ולשלח כל רסן. לא אומר כי דבר זה היה חדש עמנו לחלוטין. אמת היא שמתוך נָהֳגָהּ של נורה אפשר היה להסיק, מזה זמן רב, כי לבה נוטה לפרוע פרעות בחיי-האהבה ולהרחיק לכת; אבל דומה שמיעוט הזמן שבו היינו שרויים יחד, ואולי גם קרבתם המוחשית של אותם גורמים בולמים, כגון השגרירות, הבת, הנסיכה, וגם הווי-החיים הכפוי על בני זוג, שהאחד מהם תושב הארץ והשני זר, שחובת נימוסים מסוימים חלה עליו – ואפילו יהיו אלה נימוסים השייכים רק לתחום עבודתו הייצוגית – כל אלה שיוו למנהגינו אופי מאופק יחסית. והנה עתה, בשבתי ברכבת ההולכת אל שטח ההפקר הגמור, חשתי כי יחולו שינויים; וכן חשתי כי אנוכי לא אסתפק בהם ואבקש לפרוץ כל גדר; שהרי נתמוטטו כל המבצרים ורחקו כל המגינים וגם העיניים הצופיות נפוצו לכל רוח ואינן עוד.

יתרה מזו: עלי להודות כי חלפה בי גם ההכרה, ששוב אין מי שיבוא ללחוש על אוזני דברי עצה ואזהרה באשר להתחייבויות שאני מצוּוה לעמוד בהן כלפי נורה. לא אומר שדבר זה עורר בי מחשבה לפגוע בה או להפקירה, או לנצל טובות-הנאה שאינן מכובדות; אבל אמת היא שמחשבה זו נתרכזה כולה סביב גופה של נורה, ואני הייתי יודע, לפתע, כי הגיעה ובאה אותה שעה נוראה וגדולה, שבה ניתן לממש את האֲיומים שבחלומות-האהבה והמטורפים שבהם.

ואפשר כי לשווא אני מאריך בעניין זה, כמצטדק. שכן עד מהרה נתברר כי בלבה של נורה רחשו מחשבות דומות מאוד לשלי, אף נועזות מהן וממשיות יותר.

כשיצאנו מן הרכבת ונכנסנו לתוך מונית, כבר היה מנוי וגמור עמי כי נלך לגור במלון היקר ביותר שבעיר. היתה זו, לכאורה, החלטה מנוגדת לשיטתי הקודמת – לחסוך ולהיזהר בהוצאות; אבל באמת נבע השינוי הפתאומי הזה מן השינוי הכללי שתיארתיו זה עתה. נתברר לי כי בכיסי נותרו כמאה דולרים בלבד וידעתי כי במלון היקר יאזל הסכום הזה תוך כמה יממות, ומאז אהיה סמוך על ארנקה של נורה; ולפתע נסתבר לי כי אני רוצה בדבר הזה ומשתוקק אליו. היותי ניזון מעתה בכספה היה לחלק מן התענוג המטורף שנצטייר בלבי. יהיה זה סימן נוסף להפקר האפל, שלתוכו נהיה דוהרים מעתה בלא מעצור.

כשהשמעתי באוזני הנהג שמו של המלון שאליו אנו נוסעים הפנתה נורה את ראשה, תחילה בהבעה של תמיהה, אך מיד עלה חיוך והתפשט על פניה; ובפעם הראשונה מאז הכרתי את הפנים הרכות, התמימות, הטובות והבהירות ללא דופי של האישה הזאת, ראיתי בהן העוויה מיוחדת, חדשה, טורפנית, גסה מעט, כמעט מפחידה – הבעת-פנים ששחקניות מסוימות משוות לעצמן כשהן משמשות בתפקיד של זונה.

ניתן לומר כי מחול-הבשרים שלתוכו פרצנו בבית-המלון למן הרגע שנעלנו את הדלת מאחורינו, בלתי-רחוצים מן הדרך ובלא שום שהיות כלל, אותו מחול התחיל כבר בתוך המונית כשישבנו זה ליד זה, בלא נוע, לא נוגעים זה בזה, נושמים בכבדות ואולי אפילו בושים איש מפני רעהו.

סד    🔗

כשהתעוררתי, בלי שידעתי כי הייתי ישן, נדמה לי כי רזיתי מאוד וכי משקלי ירד כדי חצי. נראה שאני קל כנוצה; ומיד ניסיתי לבדוק את הדבר הזה: גלגלתי עצמי מעל המיטה וצנחתי על השטיח הסמוך בלי שנחבלתי כלל; משמע שהייתי כעלה הנושר מעץ. אחר-כך התרוממתי על ברכי, זקפתי קומתי ונוכחתי לדעת כי אמנם הייתי כמרחף, כמו אחד מרקדני-הבאלט שפרפרו לנגד עיני במשך ערב שלם על במת האופֶרה שבפאריס. כאותו פאק מ“חלום ליל קיץ” באתי וגחנתי, מחייך, על-גבי נורה הישנה, וראיתי וַרדות פורחת בלחייה ושדיה הגדולים והיפים נוטים ימינה ושמאלה, כפרי בשל שבקע מתוך פרח שאיננו כבר. ברך אחת היתה מורמה כלשהו ואני התבוננתי שעה ארוכה במה שנגלה לפני, כשמפעם לפעם אני נותן עיני באור הבוקע מבעד לחרכי התריס כדי לשוב ולהביט בדברים שבנורה. עד מהרה מצאתי עצמי נותן דעתי על המקום שממנו בא האור. זוכר אני שהכרתי היתה מעומעמת, אבל יחד עם זאת חשתי צלילות-דעת, ואפילו חריפות-מוחין, המצויות בתוכי בכפיפה אחת עם הערפל. זוכר אני כי נתעוררה בי סקרנות עזה להציץ מבעד לחלון ולראות מה מתרחש בחוץ. הן מדריד כולה – ספרד כולה – תתגלה שם לנגד עיני, כביכול מצפה לי כל העת, בעוד אני מתעלם ממנה ודוחה – לא אדע מדוע – את רגע הפגישה. עכשיו לא היתה בי סבלנות לדחות פגישה זו אפילו לשנייה אחת. אלמלא הייתי עירום, ודאי קפצתי וירדתי אל הרחוב. אלא שגם את נורה אין להשאיר לבדה, כמובן. אבל אם אעיר אותה, יתמשכו הדברים עת ארוכה; עד שתרחץ עצמה, עד שתתלבש, תסתרק ותייפה עצמה. ובסופו של דבר, הן ייתכן כי כעבור עת רבה כל-כך כבר יפוג חשקי לחבוק את ספרד בהסתערות; ואפשר שכבר עכשיו מבקש אני לעשות זאת דווקא ביחידות.

ובכן, מוטב שלא אמוש ממקומי כלל. ניצב במרכזו של החדר, עירום, קל כנוצה ומניח לאוויר הזר והכבד לחלוף על-פני איברי ולרחרח בהם, אהיה מניח לנכר החדש הזה לתהות על קנקני לפני שאצא אני לתהות עליו. וכדי שתהיה חלוקת-התפקידים שלמה, לא אגש אל החלון ולא אדע את שביקשתי לדעת ברגע זה יותר מכול – את מראה הדברים שאינם מכירים אותי כלל; את מראה העולם בטרם היותי.

סה    🔗

אינני יודע כמה זמן שרויים היינו, מסוגרים, בחדר המלון. לפי החשבון שהוגש לנו, בצאתנו משם, יכול הייתי לבדוק עניין זה. אלא שלא נתתי דעתי על כך, בשעתו, ועכשיו לא אוכל לומר אם היו אלה יומיים או שלושה ימים, ואולי שבוע. את מזונותינו, בשעות שלא אדע אם היו יום או לילה, קיבלנו כל-אימת שביקשנו אותם בטלפון הפנימי.

וים אחד קמנו, לבשנו בגדינו ויצאנו החוצה. נראה לי שהיתה זו שעת דמדומי השקיעה; אבל ייתכן כי היום עמד בעיצומו, אלא שראייתי נתעמעמה מחמת חולשה. מכל-מקום היה האוויר חמים ואנו עצרנו כוח להגיע עד לגינה קטנה, סמוכה לבית-המלון. שם צנחנו וישבנו על ספסל, מתחת לפסל שעד מהרה ראיתי כי הוא של סֶרוואנטֶס ועל כנו מתנוססת כתובת האומרת כי ניתן במתנה לעיר מדריד מאת משתתפי הכינוס של הסֶרוואנטיסטים. לא הרחק מן הפסל היה גרם-מעלות יורד אל מעמקי האדמה. היה זה בית כיסא ציבורי, תת-קרקעי.

הגינה היתה ריקה מאדם. נורה מצאה שׂרטת על מצחי והתחילה מטפלת בה באצבעותיה; אחר-כך גילתה עוד שרטת וכך היתה מוסיפה למשש בי בזהירות עד שהיינו דומים, חושש אני, לשני קופים הפּוֹלים כינים זה מזה; שכן אף אנוכי גיליתי שריטות בפניה ובזרועותיה. שום אדם לא נתן דעתו עלינו וסבורני כי ישבנו שם שעה ארוכה למדי, שואפים את אוויר-החוץ החריף, כמחלימים שהותר להם לצאת ממיטותיהם בפעם הראשונה לאחר מחלה ממושכת. נורה שאלתני אם יודע אני היכן מצוי המשרד הראשי של הדואר. אמרתי כי אינני יודע; ואז צחקה צחוק דק, שברירי, לא מוּכּר לי מתמול-שלשום. אני לא צחקתי, אף שהבינותי כמה מצחיק הדבר לשאול מפי על משרד-הדואר בעיר שלא דרכה בה כף-רגלי לפני כן. נורה הסבירה כי עליה לקבל בדואר שתי המחאות-כסף, מאמסטרדם וממינכן; שכר-סופרים בעד הספרים שלה. היא כתבה למו"לים שלה וביקשה להעביר את הכספים למדריד.

“את כל הכסף שלנו נרכז כאן, בספרד,” אמרה. “אתה יודע כמה כסף יש לנו? המון, המון.”

הבטתי בה ולא השיבותי כלום. במרחק כמה מאות מטרים מאתנו, בשיפולי הרחוב היורד בשיפוע חריף מן הגינה לעבר כיכר גדולה, ראיתי פסל של אישה נוהגת במרכבה רתומה לאריות, או לנמרים, ומים ניגרים וניתזים עליה מסביב. והלאה משם, מאחורי גוש-בתים בהיר, השחיר גן ענקי, משתרע ועולה עד שהוא חוסם את האופק וכמו נתקע בשמים. קמתי וירדתי אל בית-הכיסא שמתחת לאדמה. עליתי משם כמו פקק, צף ומבעבע בתוך אדי-קיטור חמים, וחזרתי אל מקומי שליד נורה, על הספסל. היינו שייכים זה לזה כזוג נוודים שתש כוחם והם שואבים זה מזה כוח כדי קיומה של יישות אחת. נטפלתי אל סימן כחול שבזרועה הלבנה והייתי מעביר עליו באצבע, כאילו היה זה כתם-אבק שאפשר לנערו. נורה השתעלה קלות ואמרה שקר לה. קמנו ושבנו לבית-המלון ובבגדינו נרדמנו על המיטה הסתורה.

כשהקיצותי, מקץ זמן לא ידוע לי, שבו אלי כוחותי וחיוך היה שפוך על פני. אף נורה גלגלה עצמה לעומתי והיתה מחייכת.

סו    🔗

מי שלא ראה את נורה מבלעת ארוחה ראשונה שלנו בחדר-האוכל של בית-המלון, כשקמנו ויצאנו מחדרנו, לא ראה תחיית המתים מימיו. ואמנם כך ממש אמרה לי:

“כשנקום לתחיית-המתים,” אמרה, מקווה אני כי יגישו לנו ארוחה שכזאת. החיים דורשים זאת; בייחוד אחרי שהיית מת זמן רב כל-כך. מתי מַתנו, אלי?"

“בתיאבון, גברתי,” האצתי בה. “הנה, נתח זה יעלה מעט בשר על עצמותייך היבשות.”

“אתה מוצא שרזיתי, אלי?” ביקשה נורה לדעת.

“אילו רזית, הייתי משאיר אותך בספרד וחוזר לישראל.”

“אבל במה תחזור? אין לך אף פרוטה, יקירי?” קראה בשמחה עצומה.

“נשים רזות קל לרצוח ולשדוד,” אמרתי.

“לכך עוד יש פנאי, לא כן.” אמרה, ופיה מלא.

“בעניין זה אני המחליט. הרוצח ולא הנרצח.”

“במשטר דמוקראטי גם לנרצחים זכות-הצבעה.”

“לא אצל פראנקו,” אמרתי. “אנחנו בספרד, יקירתי.”

“ובכן, נסתלק מכאן,” אמרה.

“ומה יהיה על השמש של הים התיכון?” ביקשתי לדעת.

“בן-בליעל!” אמרה. “אצילי-הרוח אינם מכים בנשק שקיבלו מידי היריב.”

“את האצולה השארנו בפאריס,” אמרתי. כאן שולטים חוקים אחרים. כלום לא שמת לבך לדבר הזה?"

“שמתי לב,” אמרה. “אינני מתלוננת.”

“בטוח אני כי כל ימייך היית להוטה אחרי ספרות פורנוגראפית,” הבעתי השערה.

“ואני מבקשת סליחה ומחילה על כך, אדוני הכומר,” אמרה.

העברתי אות-הצלב על הצלחת שלפניה ואמרתי:

“בתי, נשמתך שבה להיות טהורה. את רשאית לחזור ולאכול.”

חצינו את הכיכר, שבמרכזה ניצב אותו פסל, סיבֶּלֶס שמו, ונכנסנו לבניין דומה לכנסייה, אבל באמת אינו אלא בית-הדואר המרכזי של מדריד. ואמנם מצאנו שם, בפוסט-רֶסטאנט, שני מכתבים לנורה ובהם המחאות-כסף. באמריקן-אֶכּספרס, לא הרחק מאותה כיכר, גבתה נורה את כספה. נשענים על כן-השחם שעליו רובצים אריות-הארד השומרים על פתחו הסגור של בית-הנבחרים הספרדי, עמדנו לערוך לנו תכנית לשעות הקרובות.

“שם מאחוריך,” אמרה נורה, “מוזיאון הפראדוֹ. אם אתה רוצה, ניכנס.”

“לא רוצה,” אמרתי.

“וימינה משם יש תחנת-רכבת, תחנת-אטוֹצ’ה. משם אפשר לנסוע לטוֹלידוֹ.”

“לא רוצה.”

"ובכן נלך למעלה, אל פוּאֶרטו-דל-סוֹל, " אמרה.

“מה זה?”

“כיכר”.

“לא רוצה.”

“ומה אתה רוצה?” שאלה.

“לשתות חבית של מיץ-פירות, לאכול גלידה ולשוטט ברחובות.”

ובכן, נסענו לבית-קפה ענקי, משקיף על גן שבמרכזו מתנוסס פסלם של דון-קיחוטה וסנצ’ו-פאנסה, ושם לגמנו וזללנו ממה שהוגש לנו ואחר-כך שמנו פעמינו להלך ברחובות. קנינו לנו מדריך-תיירים באנגלית, וכשעמדו רגלינו בכיכר מרובעת וענקית, מוקפה בתי-חומה ובמרכזה פסלו של אדם רוכב על סוס, נתתי עיני במדריך וראיתי שאנו מצויים בפלאסה-מאיור, מקום שהיו מעלים יהודים על המוקד בימי האינקוויזיציה, ועם-ספרד ניצב מסביב ומתענג על מראה עיניו. משם ירדנו ובאנו אל ארמון המלך וכשהוספנו לשוטט במורד הכביש נמצאנו מוקפים גן ויער וכרי-דשא. ישבנו לפוש בצלו של אילן, יחידים לנפשנו בתוך צלליו הירוקים של הבוקר. ואז ראיתי לפני אישה טובת-מראה וצחת-בשר, נורה שמה, שרועה על האדמה ומביטה בעלוות הערמונים. עטתי עליה כמוצא שלל רב.

“אלי, השתגעת? כאן? עכשיו?” נורה היתה מבוהלת כנערת גימנסיה שאחד המורים נטפל אליה בדרך מאוד לא חינוכית בשעת טיול של הכיתה. “הן יראו אותנו!” קראה, נואשת.

למזלה צץ, כמו מתחת לאדמה, ספרדי לובש-מדים, שנזף בנו ברהיטות לשון וגירשנו משם בלא גינוני-נימוס כלל.

“כך אתה מוציא לטיול גברת נכבדה, ההוגה לך אמון ברוב תמימותה?” הגתה נורה נכאים.

“המוסר בימינו ירוד מאוד,” העליתי סברה.

נכנסנו למסבאה קטנה שהיתה מתמיהה בדלותה בסביבה זו של פאר, מכונסת בין חנויות מהודרות המציעות גבינות, אריגים וכלי כסף וזהב. הזמנו יין ורוד, זיתים וגבינה וכמה דגיגים מטוגנים ודחקנו עצמנו ליד שולחן זעיר, סמוך לקיר. עד מהרה גילתה נורה כי מעל ראשנו, קבוע בתוך הטיח המזוהם של הקיר, מצוי שלט קרטון מצויר, שאותיותיו עשויות בנוסח ישן, מעוטרות באדום ובכחול. על השלט מצאנו רשום – לאחר מאמצי פענוח, וכן בעזרתו של בעל-המסבאה, שבא אלינו להאיר את עינינו – כי במקום הזה היה המשורר אנטוניו רוֹדריגֶס נוהג לשבת ולהשתעות בחברת ידידיו עד לעצם יום מותו והוא רק בן 32, ביום ה-14 בספטמבר 1947.

נורה התעניינה לדעת היכן אפשר להשיג את ספרי השירים שלו; ועל כך ענה בעל-המסבאה ואמר כי אנטוניו רודריגס לא כתב שירים. הוא היה משורר.

“משורר שלא כתב שירים?” ביקשה נורה לרדת לסוף דעתו.

“הוא היה חי ומדבר כמו משורר,” אמר בעל-המקום. “כולם מכירים אותו כאן.”

לא הוספנו לחקור. בושים היינו על שהצגנו שאלות גסות כל-כך. שתינו, בחברת בעל-המקום, לחיי אנטוניו רודריגס, שרנו עמו בצוותא כמה שירים שלמדנו מפיו באותו מעמד, וכאשר היינו לידידים בנפש, גילה האיש את אוזנינו כי אנטוניו רודריגס לא מת ב-1947 אלא ב-1936, בימי מלחמת האזרחים. אחר-כך הוסיף ולחש לנו כי שמו של אנטוניו רודריגס איננו אנטוניו רודריגס אלא שם אחר לגמרי; וכי לא משורר היה האיש אלא נַפּח. והשמועה אומרת כי לא מת כלל, אלא הוא מתגורר בצרפת וביום מן הימים שוב ישוב למדריד, וכשיראה את השלט הזה, אפשר שיצחק; אבל יבין כי חבריו לא שכחוהו. וכן לא שכחו עוד כמה וכמה דברים.

“לחיי אנטוניו רודריגס!” הניפה נורה כוסה בהתלהבות.

“לחייך, גבירתי האצילה!” קרא ידידנו.

“לחיי ספרד,” אמרתי, “חוץ מן האינקוויזיציה!”

האיש לא ידע מה טיבה של האינקוויזיציה, אך נראה שהיה סבור כי בשם זה אני מכנה את משטרו של פראנקו; שכן, קרץ לי בעינו. לבסוף, לאחר שהרהר בינו לבין עצמו, אמר:

“אנטוניו רודריגס ברח מהאינקוויזיציה.”

חזרנו והרימונו כמה וכמה כוסות לחייהם, לזכרם ולהצלחתם של עניינים רבים ושונים, שלא כולם זכורים לי. לבית-המלון נסענו במונית, כשנורה מזמזמת ממה שלמדה לשיר במסבאה.

היא פנתה אל תא המקלחת, כשנכנסנו לחדרנו מיוזעים מן הבוקר החם ומן היין הוורוד; אני נפניתי אל החלון והייתי עומד שם ומביט באריות שבפתח בית-הנבחרים כשהם נוצצים בשמש. ספרד, שעדיין לא גילתה באוזני שום סוד מסודותיה, והיא רובצת לפני חתומה ודמומה כמו ביום שבו נכנסתי בגבולותיה, התחילה מעלה לעיני בועות של זיכרון לא שלי, כביכול; והוא ממש אותו דבר שאירע לי ביער שעל גדות הנחל, במחוז פיקארדי שבצרפת, כשהייתי מהלך שם עם נורה בלילה: כאז כן עתה דימיתי כי הדברים כבר היו בחיי; אלא שהפעם, בספרד, נתגלו לפני עניינים שלא היו בי בגוּפי, אלא ביישויות אחרות שלי, יישויותיהם של אבות-אבותי מלפני כמה מאות שנים. מראה שנתגלה לי בפלאסה-מאיור, הדברים שקראתי במדריך-התיירים, בוודאי פעלו עלי פעולתם. אבל יותר מכן פעל היין שלגמתי זה עתה בכמויות גדולות. הוא שחרר אותי מן האחריות כלפי השכל המבקר ושאני, לרגע, משורר; ממש כשם שאנטוניו רודריגס הנַפח זכה לכתר-שירה, בנסיבות אחרות. וכשם שהוא מת ולא מת, ב-1936 ולא ב-1947, ושמו לא אנטוניו ולא רודריגס, כך מצאתי לי פתח, אף אני, לצאת מ-1953 ולהיכנס ל-1492; למות ולחיות, לזכור ולהחיות, להכריז ולהודיע כי אנטוניו רודריגס אפשר שלא ישוב לכאן לעולמים. אבל אני שבתי ובאתי – ממעמקי 1492 שבתי ובאתי, ואני ניצב כאן ומסתכל, זוכר ועתיד להבין.

קולה של נורה הוציאני מקיפאוני שליד החלון.

“דומה אני כי היה בדעתך לומר לי משהו כשהיינו בפארק, לא כן, אלי.”

החזרתי פני לאחורי. על המיטה היה שרוע גופה העירום של נורה, מאיר וזורח, כאילו היה החדר (המוצף אורו של יום) אפל כמערה.

“בוא, יקירי; בוא ואמור לי מה שבלבך. כאן לא יפריענו שום ספרדי לובש-מדים,” היתה נורה מפטפטת ואומרת אלי בעליזות ממעמקי שנת 1492.

למען האמת יש לומר כי את המרחק של 461 שנים עשיתי בזריזות ראויה לשבח. או לחמלה. כרצונכם.

סז    🔗

מדוע אני מסמיך את פרשת אחי היהודים, שעלו על המוקד לפני 461 שנים, אל פרשת אהבתי את נורה? הרבה סיפורים על אהבה קראתי; מהם צרפתיים, מהם אנגליים, רוסיים וסקנדינביים, ומימי לא מצאתי שאחד הנאהבים נפנה לפתע ומוצא לו שהות להתאנח על גורלו ההיסטורי של עמו דווקא בשעה שכל-כולו מכוון ודרוך לעניינים, שהם רחוקים מן הייסורים ההיסטוריים ומימי-הזיכרון הלאומיים.

כשסיפרתי ימי-אהבתנו הראשונים בתל-אביב, שעה שנורה באה לחדרי בערב יום-הולדתה, העליתי – גם אז – עניינים יהודיים מסוימים; אבל אז סיפרתי בקול ענוֹת גבורה על ניצחון סבי ואבות-אבותי; על שמחתם ביום שבו ניצחו בוויכוח את הבישופים וההגמונים. והנה עכשיו אני מספר קינה והגה והי – דברים של אבל ושרפות ועינויים. אף זו תמיהה; לא כן?

לפני שאני אוזר אומץ להגיד כל שבלבי בעניין זה, מן הדין שאקדים עוד סיפור-מעשה אחד.

לפני שעשינו, נורה ואנוכי, ישיבתנו קבע בסביליה (מקץ זמן-מה, ככל שיסופר להלן), היינו נוסעים ומסיירים בכמה מקומות בספרד, כגון טוֹלידוֹ, קוֹרדוֹבה, גראנאדה ומקומות אחרים. השפה הספרדית שבפינו היתה משתפרת יפה, וכבר הייתי מסוגל לעיין בעיתון ספרדי ולפטפט עם אנשים שנזדמנתי אתם. פנאי הרבה היה לנו ואני קראתי שניים-שלושה ספרי-היסטוריה ובמדריך-התיירים הייתי קורא עתה כבספר הפתוח וכבר הייתי מסוגל לקשור דבר בדבר ולהקיש מטולדו על גראנאדה ולהפך. וכיוון שספרד שורצת זיכרונות יהודיים למכביר, נתפסתי להגות בעניינים שלמדתים בשחר ילדותי ונשתכחו ממני. ומאחר שנורה איננה יהודייה והפרשיות הללו זרות לה מכל וכל, ביקשתי לעשות לי לחוק שלא להטריד אותה בדברים הכובשים את רוחי. הייתי מהלך אפוא לעתים קרובות לבדי באותן שכונות שקוראים להן בספרד חוּדֶריה – שכונות שהיו מאוכלסות יהודים בשכבר הדורות. ומאחר שהייתי מהלך שם לבדי – מן הטעם האמור לעיל – עשיתי לי הרגל לדחות שאר הרהורים, שהבדידות יפה להם, לשעה שאהיה הולך לשחר זכרם של אבותי. וכך נמצאתי מתרגל לשוטט בסמטאות ששמן שמואל הלוי, מיימוֹנידס וכיוצא בהם שמות, כשראשי נמלא מחשבות שדבר אין להן עם ההיסטוריה של אבותי; אדרבה, כולן עוסקות רק בי לבדי.

נורה היתה נוהגת כבוד גדול בזיקה שאני מגלה לעברם רב הייסורים של בני-עמי; אך נראה שכמה פרטים לא היו מחוּורים לה די צורכה, ויום אחד שאלתני מדוע אנחנו, היהודים, איננו חדלים מלהתאבל על מאורעות שעמים אחרים דשים בעקבם. ובכלל רוצה היתה לדעת מדוע אנחנו עם עצוב כל-כך; אמנם יודעת היא כמה רדיפות נרדפנו וכמה הִרבו הגויים להקיז מדמנו; אלא שהיא תמהה על העָצמה ועל החריפות של האבל והצער שבהם שרוי כל פרט מישראל. כלום אין היגון ניתן להתחלק שווה בשווה בין מיליוני היהודים, למען ישא כל אחד רק אותו קורטוב שיש בכוח אנוש לשאת? – שאלה.

כדי להסביר לה דברים שכאלו טרחתי וסקרתי באוזניה את דברי ימי עמנו; ובכל תקופה ותקופה, מאז הלכנו בגולה, נתעכבתי להראותה עד כמה שונות תולדותינו מתולדות כל עם אחר. כשאחד העמים שרוי בסכנה או שהוא יוצא למלחמה, נחלצים מקרבו חיילים בני-תשחורת, אבירים-גיבורים, גנרלים וקיסרים, והם עושים מלחמה. אלו שמתו בשדה-הקרב – מתו מות-גיבורים; ומי שחזר – שב אל ביתו, אל אביו ואל אמו, אל אשתו ואל ילדיו. אבל כשהיהודים – היושבים בקרב עמים זרים – שרויים בסכנה, אין הם עושים מלחמות; אלא הגויים באים ופורעים בהם פרעות. ובפרעות – לא גיבורים וחיילים נופלים תחת סכין-המרצחים, אלא תינוקות וזקנים; והנשים נאנסות ואמהות מתות על-פני ילדיהן ואבות נספים על בניהם. נמצא שהנותרים בחיים מוכים בתדהמה שאין הלשון יכולה לספר ואין הלב יכול לשכוח ולהשכיח. וכך, מדור לדור וממאה למאה, זה אלפיים שנים.

נורה אמרה שאף אצל עמי העולם אתה מוצא נשים נאנסות בשעת-חירום ותינוקות נשחטים; אך ניתנה האמת להיאמר – הסכימה עמי נורה – כי אצל היהודים תופעה זו תכופה יותר ועוברת כחוט-השני בתולדותיהם.

הקיצור: סיברתי את דעתה באותו עניין; אבל למן הרגע שנחה דעתה של נורה, והיא הבינה אותי, כביכול, פסקתי אנוכי להאמין במה שאמרתי.

אמת היא שלבי הלך בהרהורים אחרי גורל בני-עמי בספרד; ומשעה שהתחלתי נתקל בזיכרונות הלאומיים שלנו בערי אַספַּמיא, נתמלאתי רצון עז לרדת לעומקו של הלקח והמשמעות הצפונים במה שנגלה לפני. אבל מצד שני – אמת היא, שהשוטטות בסמטאות היהודיות הפכה להיות רק עילה ליצר הולך וגובר שהתחיל כוסס בנשמתי – היצר לחיות עם עצמי, נתון לבדי אל הרהורי לבי, כאותה ציפור מאולפה השבה אל הכלוב תמיד, ועל-כן מניחים לה להתעופף בכל שעה שתרצה, והיא נהנית ממעופה ומן החופש שמעניקים לה; אלא שלא הציפור – אף לא המאַלף – אינם יודעים אימתי – ואם – תגיע השעה שבה יבקש קול קדום ועתיק לזעוק באוזני החיה המאולפה: הימלטי!

והנה נראה לי לפתע, שהעילה אשר מצאתי לנכון להשמיעה באוזני נורה – כל אימת שביקשתי להיות שרוי בגפי – איננה מקרית כלל. דהיינו: לא במקרה – משום שנקלענו למקום של היסטוריה יהודית – אני קושר את סבלות בני-עמי עם רצוני הפרטי לעשות ככל העולה על רוחי. לא מקרה הוא – אמרתי בלבי – אלא שיטה יש כאן; והשיטה ישנה-נושנה ולא אני המצאתי אותה. המצאה יהודית עתיקה היא זאת! מרוב סבל ומשפעת ייסורים נמלט העם הזה אל מין התפנקות עצמית שיש עמה מקצת העמדת-פנים, הרבה אמת ולא מעט חוש מציאותי להפיק איזו תועלת מן המצב; שהרי המיוסרים והמתענים סופם שהם פונים לדרכים נלוזות למדי כדי להיוושע.

העובדה שאני קשרתי את הטרגדיה היהודית בהונאה הפעוטה והפרטית שביני לבין נורה, אין בה, לפי שעה, משום עוול זועק לשמים; וכן אין לומר כי היהודים ראויים לנזיפה קשה במיוחד על שהם מבקשם להם מפלט בהתפנקות מפני הגורל הנורא הרודף אותם; שהרי הם משלמים מחיר גבוה ביותר על תפנוקים דלים אלה. אבל מאחר שנראה לי כי התנהגותי שלי, האישית, והתנהגותו המקיפה, הלאומית, של עמי, ממקור אחד הן באות וממעיין מריר אחד הן יונקות – חלשה דעתי.

ההתנהגות הפרטית וההתנהגות הלאומית התחילו מסבירות זו את זו ושופכות זו על זו אלומה של אור, שלא גילתה לעיני שום דבר משמח את הלב. אדרבה: לבי ניבא לי רעות.

סח    🔗

ספר זה, לא בשבחי הוא בא לספר; ואם בכל-זאת אני מאכלס את עמודיו ונדחק בין השיטין שלו, הרי זה מפני שבזכות אהבתי את נורה נתעליתי להיות ראוי שיסופר קצת גם בי. בעיקרו של דבר ביקשתי לדבר עליה, ומדף לדף אני חש כיצד לא עולה בידי להקיף את דמותה, לעצבה עיצוב חי ולהציבה לנגד עיני זולתי כדרך שראוי היה לעשות זאת. אפשר שכישלוני זה נובע – בין השאר – מן השיטה שנקטתי להיות צמוד אל ההתרחשויות, הן בזמן והן במקום, בלי לנסות ולהפליג את מחוזות שאנוכי עצמי גיליתי אותם על דרך הדמיון וההשערה; מחוזות שאולי אינם קיימים כלל, אבל דרך לידתם, באפלת הדמיון, אפשר שהיא מסוגלת לנסוך אור אמיתי יותר על נורה.

אביא דוגמא אחת בלבד לעניין זה.

על עצמה סיפרה לי נורה רק בימים הראשונים. מאז לא שבה לדבר על תולדותיה ואנוכי לא שאלתי. אבל אף ליום אחד לא פסקתי מלרקום סביבה מאורעות שאירעו בה, כביכול. בסופו של דבר היתה אישיותה משתקפת בלבי לא על סמך מה ששמעתי מפיה, אלא על סמך מה שיצרתי לי בעצמי בדמיוני. וכך זכור לי הדבר: אותו מקום נסתר ונשי שבגופה, המקום שבו היו גופותינו מתאחדים באהבה, היה צר ופעוט, כשל נערה בתולה; וזה בניגוד גמור לממדי גופה השופע. כל-כך הפתיעני הדבר וכל-כך נתתי עליו את דעתי, עד שברבות הימים הייתי סמוך ובטוח כי אמנם נורה בתולה היתה ביום שפגשתיה. לא הזכרתי דבר זה מטעמים שונים; אך בעיקר נמנעתי מלספר על כך, מפני שיכול היה להתקבל הרושם כי אני לא הייתי מסוגל לאהוב אותה – מרוב קנאה – אלא אם כן אתקע בראשי רעיון מוזר שכזה, בדבר בתוליה. אבל אילו סיפרתי על כך קודם-לכן, חייב הייתי להוסיף ולספר עוד פרט אחד מכריע וחשוב: נורה היתה ביישנית, צנועה ותמימה כילדה של בית-ספר עממי. אילו אמרתי זאת בראשית סיפורי, הן היה הדבר עומד בסתירה גמורה, כביכול, לכל מה שהבאתי מדבריה ומהתנהגותה בשעות של התייחדותנו. אבל באמת אין כאן שום סתירה. מה שסיפרתי על התנהגותה ודיבוריה – אמת לאמיתה. ומה שאני אומר עכשיו על ביישנותה – אף הוא אמת גמורה. לא בדיתי זאת מלבי כדי להשלים ולמלא אחרי דמות הבתולה שציירתי לעצמי; ולא⁹ מחמת שכך היתה באמת, בצד העובדה שגם כל דברי האחרים שאמרתי – אף הם אמת.

אילו כתבתי סיפור דמיוני הייתי מתאר את נורה כאישה שציפתה לי, בבתוליה, ארבעים וארבע שנים. יותר מזאת: הייתי כותב כי נורה כיום בת שש-עשרה; שהרי עד המקום שבו אנו עומדים בסיפורנו, מעולם, לא נקלטה במוחי העובדה שנורה קשישה ממני חמש-עשרה שנים. לא זו בלבד שהיתה בתולה בבואה אלי, אלא שגם זו: צעירה ממני היתה, ילדה קטנה, אמנם נבונה וטובת-שכל, אבל ילדה פתיה לכל דבר.

וכיוון שכך אמרתי, סוף-סוף, אוסיף ואומר: בשעה שביקשתי מנורה כי תהיה לי לאישה שמעתי מפיה זעקת-פחדים על הבדלי הגיל שלנו (כזכור, בוודאי, לקורא); אבל בשעה שנורה עצמה נישאה לי, בקפריסין, מתוך רצון חופשי ושובבות, לכאורה, לא נעלם ממני כלל – לא נעלם ממני אף ליום אחד, מאז קרה הדבר – כי דווקא בשינוי שחל בדעתה, ודווקא בהחלטה שנפלה בעניין נישואינו – הושמעה מפיה זעקת-שבר נוראה הרבה יותר מזו ששמעתי בשעת סירובה. שכן בקפריסין נפלה בלבה ההכרעה להתגרות בגורל. והיא ידעה – אי-אפשר שלא ידעה – את הצפוי למתגרים בו.

כאמור, לא נעלם ממני הדבר. אבל אני העמדתי פנים כמתעלם. והעמדת-פנים זו היא שנהפכה, בקצב מתעצם וגובר, להיות הנטל והמועקה אשר הבריחוני אל שעות של התבודדות ושוטטות באותן סמטאות, יהודיות, ספרדיות, אישיות.

סט    🔗

אמרתי הרבה, ועדיין לא אמרתי די. אלא שסיפור-המעשה דוחק בי לספרו עד תומו.

ובכן, משנקלענו לסֶביליה, יורדים מן המונית שהביאה אותנו לאחד הפנסיונים של שכונת סאנטה-קרוּס, הנחנו מזוודותינו בחצר הפנימית הקטנה ונקל היה לראות כי אנו מסכימים בינינו, שלפי כל הסימנים הגענו למקום שבו נתקע יתד ועוגן לפרק-זמן ממושך. כיצד ולמה אדם חש כדבר הזה במקום זה שבו הוא מבקר לראשונה – יודע כל מי שנתנסה מעט בנסיעות. חוש שישי אומר לנו זאת ועל-פי רוב אין הוא מטעה אותנו. מכל-מקום אין אנו יודעים אם טעינו או לא, כיוון שעצם הבחירה גוררת אחריה החלטה; וההחלטה – שהייה; והשהייה נעשית הרגל וטבע וקשר ואהבה.

סֶביליה.

400,000 תושבים. 540 ק“מ ממדריד. 147 ק”מ מקאדיס. 138 ק"מ מקורדובה. פוסט-רסטאנט פתוח בשעות 20:00–08:00; ביום א' וימי חג – בין 10:00 ל-13:00. זירות של מלחמת-פרים. מועדון-המכוניות המלכותי של אנדלוסיה, רח' חוסֶה אנטוניו 14, טלפון 21302. על יופייה של אנדלוסיה מוסיפה סביליה את הדר גניה, תפארת הקתדרלה שלה, עושרו של מבצר אלקאסר וכוח-המשיכה המפתה של סמטאותיה הציוריות. אלגאנטית בשכונת סאנטה-קרוּס, עממית ליד החומות הערביות, מסחרית באזור סיֶירפֶס. תולדותיה מסוכמות בכתובת החרותה על השער, המכונה שער-קאדיס: “הרקוּלס בנה אותי; יוליוס קיסר הקיפני בחומות ובמגדלים; המלך הקדוש כבשני”. ב-712 התיישבו בה הכובשים הערבים. בימי פלישת האלמוראבידים היתה לעיר-הבירה. ב-1248 שיחרר אותה פרדיננד השלישי, הקדוש, מידי השלטון הערבי. המלך פדרו הרע ביצע בה אחד ממעלליו הנוראים ביותר כאשר ציווה לשחוט, לנגד עיניו, ב-1358, את אחיו דון פדריקו, בטפלו עליו אשמת-שווא כי פיתה לחטא את המלכה בלאנש מבורבון, בעוד שהמלך עצמו זנח את אשת-בריתו החוקית כיוון שהלך שבי אחרי קסמיה של דוֹניה מריה דה-פּאדיליה. בסוף המאה ה-15 קבעו בה המלכים הקתוליים, פרדיננד ואיזַבֶּלה, את מושבם, כדי לעלות מכאן על גראנאדה. בימינו סביליה היא הרביעית בגודלה בערי ספרד, מרכז תעשייתי חשוב, נמל שאליו מגיעות אניות האוקייאנוס במעלה הנהר גוּאדלקיוויר.

"בשניים בינואר 1492,” אמרה לי נורה, “כבשו פרדיננד ואיזבּלה את גראנאדה וקיבלו את מפתחות העיר מידי בּוֹאַבּדיל המאורי. ואז יצא בּוֹאַבּדיל את עירו האהובה גראנאדה, ובדרך למוטריל שב והביט אחורנית ונאנח. ושם המקום הוא suspiro del Moro. כבר סיפרתי לך על כך; אתה זוכר, אלי?”

עד כאן עדותם של המדריך ושל נורה. עכשיו אוסיף משהו משלי ומיד נשוב נפליג בנהר הזמן; שכן בסביליה פסק הזמן מלכת אי-אז בימי ילדותה, אם ניתן לומר כן. הגנים המשתרעים ליד השכונה שבה שכרנו לנו חדר – שכונת סאנטה-קרוּס – והמכוּנים חארדינֶס-דֶה-מוריליו, בשום פנים אינם גנים עשויים לאנשים מבוגרים. המסתכל בהם עשוי להיות סבור, כי בשכבר הימים נתנה כאן רשות לחבורה גדולה של ילדים להתקין לעצמם גן לפי רוחם. שבילי הגן, סדרי הנטיעה וקישוטי הקראמיקה הצבעוניים, כולם עשויים כמין תפאורה של הצגת תלמידים, עליזה וגם מגוחכת במקצת, אך נוגעת ללב, ככל דבר שיצא מתחת ידיהם של ילדים. השכונה עצמה, שהמדריך אמר עליה כי היא אֶלגאנטית, אינה אלא תפאורה של אופֶּרה; אלא שכאן ניתנה המלאכה לידיהם של אומנים קשישים, אך אומנים שלא נתבגרו מעולם. קני-המידה והביצוע – ממדרגה ראשונה; אבל לידתה והורתה של השכונה – במוחו של אדם שסירב להיפרד מעל ילדותו והקים כאן מצבה נרגשת לסירובו זה.

ואילו מיד מעבר לכאן, מצדו השני של הרחוב הגובל בגני-מוריליוֹ, הוא רחוב מֶנֶנדֶס-אִי-פֶלאיוֹ, משתרעת לפניך עיר ככל הערים: חנויות, מספרות, מוסכים, מסבאות; ואבק נישא באוויר ומהומה עומדת בחלל, מהומת מכוניות, אנשים וקצת סוסים. בסביליה עדיין אתה מוצא סוסים ורוכביהם, הבאים לכאן ממרחבי אנדלוסיה, ממטעי-הזיתים, מן החוות לגידול פַּרי-זירה. ומאחר שכמעט בכל יום מתארע איזה חג בסביבה – פיֶסטה בלשונם – וכל חג קשור בסוסים ובדהרה, בספרד, הרי שאין לתמוה אם כמה מן הפרשים סרים לסביליה בתום החגיגה לראות ולהיראות, בבחינת אִסרו-חג. וכשאדם בסביליה מבקש לו ממד שלישי – לבד מן הילדותי והיומיומי האפור – אין לו אלא לפנות לרחוב צדדי ולחצות את הנהר ומיד עומדות רגליו בשכונה צבעונית, שעוֹני, מַק ואזוב-קירות משמשים שם בערבובייה עם בתי-קפה מטורפים בצבעי שולחנותיהם, משופעים בכל טוב, משתפלים ויורדים מראש הגבעה אל בקעת הנהר. שם מצוי שוק פירות ובשר שכמותו אינך מוצא אלא בסביליה, שכן סמטאותיו המעלות צחנת-רקב וניחוח-פרחים קרויות בשמות כגון “הילד האבוד”, “האינקוויזיציה” ושאר שמות שאדם יהודי עוצר נשימתו לשמעם ולבו פועם בחוזקה.

ועוד דבר יש בסביליה, שהוא בבחינת השבת אבדה לבעליה. אם אתה נכנס למספרה לגלח את זקנך, אתה מוצא שם סַפר מרבה-שיחה, ממש ככתוב בליברֶטוֹ; ואם אתה סר אל כנסייה, אתה מוצא עם של עובדי-אלילים גמורים שהנצרות הוסיפה להם רק את מורא הצלב, על כל שאר המוראות שעובדי-אלילים שרויים בהם, כגון עין רעה, רעם וברק, חתול שחור וכוס ותנשמת. עוד נשוב לעניין זה, בחברת ידידינו בני סביליה.

ע    🔗

שניים-שלושה ימים ראשונים בסביליה עברו עלינו בסיקור-העיר, סיקור שנעשה ברגל וברכב, תוך הפסקות קצובות, בהן אנו סרים אל מסבאה ולוגמים משקה קר. החום והלחות בסביליה, בסוף ספטמבר ואפילו בתחילת אוקטובר, מתישים את הכוחות והם גרועים אפילו מאלה שבתל-אביב.

שלוש פעמים ביום אנו שבים אל הפנסיון: בצהריים, בערב ולעת לילה, לישון. ובכל פעם שאנו שבים לפנסיון הננו חוצים את גני-מוּריליו. בצהריים הם שרויים בתנומה גמורה ומזרקת-המים הצנומה שליד השביל המולך לסאנטה-קרוּס מעוררת רחמים בלב, ואנו חולפים על-פניה בלי להציץ לעברה כדי שלא לבייש אותה. אבל לעת ערב, ובייחוד בלילה, רוחש הגן המון אדם רב. כבמַטה-קסמים צצים ביתנים לעשרות על-פני השבילים, לאורכו של רחוב מננדס-אִי-פלאיוֹ, כשבמחציתם נערכות הגרלות למטרה שלא ירדנו לחקרה, ובמחציתם השנייה מוכרים משקאות צוננים ונתחי דגים צלויים. בייחוד מרבים להציע כאן את דג-המֶרלוּסה, שבקשטיליה קראו לו, בפשטות – פַּסקאדוֹ¹⁰; ובאנדלוסיה הוא מכונה – בניב מקומי – פֶּסקאוֹ.

ובכן, בערב ובלילה, מדי שובנו לפנסיון, הולכת נורה אצל ביתני-ההגרלות וקונה כמה וכמה כרטיסים של פיס. הפרסים, המוצגים לראווה בתיבות של קרטון ובעטיפות של צלופן צבעוני, הם בובות גדולות וקטנות, חפיסות של ממתקים, בקבוקים של יין-חרס וכן כמה סוגי שימורים בקופסות-פח. אף פעם אחת לא העלתה נורה דבר מכל אלה. אך רוחה לא נפלה עליה; אדרבה, מפעם לפעם היתה קונה כרטיסים במספר גדול יותר. והנה, ביום השלישי או הרביעי לשבתנו בסביליה, ניצבים היינו לפני אחד הביתנים כשנורה מצפה לזבן שיפענח לה את מזלה; לפתע חשתי מגע-יד בכתפי והסיבותי פני. האיש שנגע בכתפי היה בן-גילי ובן-קומתי, שזוף, ככל אנשי המקום, אך ניכר בו שעורו חיוור מתחת לשיזפון; עיניו היו חומות ורכות, מוקפות עיגולים שחורים, העתידים להיות בקרוב שקיקים מקומטים שמתחת לעין, כאותם שקיקים שיש לשתיינים או לחולי-כבד. סבר פניו היה נעים ביותר, ידידותי מאוד ומעורר אמון, שכן ניכר בו כי הוא נבוך ואזר כל אומץ-לבו כדי לפנות אלי.

“כלום ירשה לי כבודו,” אמר האיש, “להעניק לגבירה שבחברתו את הפרס שעלה בגורלה?”

הוא החזיק בידו בובה ענקית, מפלבלת בעיניה, כשהוא מניע אותה בזרועותיו, למען אשמע את היבבה המותקנת בתוך בטנה. למראה התמיהה שבפנַי הוסיף ואמר:

“אני רואה אתכם כאן ערב-ערב, קונים כרטיסים ולא מעלים דבר. ובכן, סבור הייתי כי תחשדו בנו, באנשי סביליה, שאנו מוליכים שולל את הזרים. על-כן התפללתי בלבי וקניתי כרטיס לשם הגבירה; והנה עלתה הבובה הזאת בגורל. והיא שלה, כמובן. לא שלי.”

קראתי לנורה ומסרתי לה מה שהגיד לי הזר. נורה קפצה על השמועה בשמחה גדולה, כאילו לא היה דבר טבעי ומובן מזה.

“אדוני,” אמרה אל האיש, “עשית מעשה יפה מאוד. כבר הייתי על סף הייאוש.”

והיא הושיטה ידה לקבל את הבובה.

האיש העביר אליה את החפץ בזהירות, כאילו היתה זו נפש חיה, ומיד קד לפנינו קידה ואמר:

“דיֶיגו גארסיה-חיל.”

אף אני קדתי לפניו ואמרתי שמי וכן פירשתי בשמה של נורה. מיד הרים דייגו גארסיה-חיל את ראשו, מתרומם על קצות בהונותיו, תר בעיניו אחרי מישהו וקורא בקול: “מַנוֹלוֹ! מַנוֹלוֹ!”

עד מהרה הגיע ובא אדם כבן ארבעים וחמש, גוץ ומעוגל איברים, קירח ובעל שפם מטופח ומחודד בקצותיו המונפים כלפי מעלה.

“אתכבד להציג לפניהם את גדול פַּסלי סביליה…לא אפריז אם אומר: את גדול פסלי ספרד; את ידידי היקר דון מַנוּאֶל רמירֶס-אִי-פֶלאיוֹ.”

דון מַנואֶל לא איבד מזמנו, נטל ידה של נורה ונשקה וכן לחץ בחזקה את ידי.

“הגברת ראויה שיעתיקו את יופייה בפסל,” אמר דון מנואל. “אבל בשל הצבעים המרהיבים שבשׂערהּ ובפניה, הייתי מבכר להפקיד אותה בידי ידידי היקר גארסיה-חיל, שהוא ראש וראשון בין ציירי הפורטרט של אנדלוסיה.”

דייגו גארסיה-חיל לא הכחיש זאת, ממש כשם שמנואל רמירס-אי-פלאיו קיבל עליו את הדין שעה קלה קודם לכן. אבל נורה לא טמנה ידה בצלחת ושאלה לתומה:

“מר חיל, כלום אמת הדבר שאתה גדול ציירי אנדלוסיה?”

“שקר גמור,” אמר האיש. “אנא, גברתי, קראי לי דייגו. שקר גמור הדבר. רק מפני הנימוס אמר מַנוֹלוֹ מה שאמר.”

“ואתה, מר פלאיו…” נפנתה נורה אל הפסל המשופם והעגלגל.

“אנא, גברתי, קראי לי מנולו… דייגו מגזים מאוד-מאוד… מפסל אני כפי שאני יכול ומסוגל ולא יותר מזה.”

“גברתי,” נחפז דייגו להתערב,“אני לא הגזמתי כלל… הן אפשר לגשת מיד ולהיווכח… וגם אין זה רחוק מכאן…”

וכך התחילה נרקמת הידידות, שתחילתה באותם גינונים תמימים של פגישת אקראי אווילית בגני-מוריליו, וסופה – בסופו של סיפורנו.

עא    🔗

דייגו, שהתנדב להציל את כבודה של סביליה בקנותו בובה לנורה, חזר והתנדב לשכור מונית כדי שניסע אל בית-המלאכה של ידידו הפסל מנולו. אבל נורה ואנוכי זכרנו כי רוב הספרדים הם עניים ואין ידם משגת לשלם את שרוחם מבקשת לבצע ברוב אבירותה וחמימותה. על-כן אמרה נורה כי מבכרת היא להגיע שמה ברגל, מה גם שזה עתה אמר דייגו שאין המקום רחוק כלל.

ואמנם, לאחר שפנינו מעט ימינה ברחוב הגדול שלפנינו, סרנו אל הסמטה הראשונה שמשמאל ועד מהרה עברנו בין תחנת-הרכבת של קאדיס לבין תחנת האוטובוסים, שממנה מפליגים לכל ערי אנדלוסיה. לאחר שחלפנו על-פני שתי התחנות קרבנו ובאנו אל מוסך ענק, שהיה משרת את האוטובוסים הגדולים של התחנה. היה זה בניין בֶטון גדול ומכוער, שעמודיו לא טויחו מעולם וקירותיו כוסו פיח שחור וכן כתמי-צבע גדולים ירוקים ואדומים, כתמים שהותזו על הקירות בשעה שצבעו בסמוך להם את האוטובוסים וניקו עליהם את המכחולים. באותו בניין היתה חצר פנימית, מזוהמת ושורצת גרוטאות ברזל, ומתוך החצר התרומם גרם-מעלות עשוי עץ, שהותקן, כנראה, באופן זמני, לפני שנים רבות, כדי שיעלו בו על גג הבניין; אלא שמאז אותן שנים רחוקות התקינו על הגג עשרות מבני-עץ, מחסנים, חדרים ובתי-מלאכה. טיפסנו אפוא באותו סולם רעוע, שמעקהו היה חג ונע למגע ידינו ושלביו חורקים ונאנקים תחתינו, והגענו לקומה השנייה. אף שהשעה היתה סמוכה לתשע או עשר בלילה, היו רוב בתי-המלאכה מוארים, ואנשים נראו בהם עוסקים במלאכות שקשה להגדירן. מישהו החזיק נחש של עץ ובידיו היה שוקד למרוח אותו בצבע זהב. איש אחר הפעיל מכונת-קידוח של רופאי-שיניים, אבל הוא לא היה רופא; הוא שייף, בלהב הקטן שבקצה המכשיר, גולת שנהב שבידו, ושיווה לה צורת פניו של השטן. עד מהרה הוברר לנו כי רוב בתי-המלאכה שכאן עוסקים בזיופם של רהיטים עתיקים, בהתקנת חלקי-חילוף לפסלים שנתפוררו ועוד בכמה מלאכות כיוצא בהן. ריח של שרף, טרפנטין, לכה של רהיטים, צבע-שמן ושפעת חומרים כימיים מחניקים עמד בחללו של המקום, שהיה מקוּרה כולו גג-רעפים מנופץ, אשר הכוכבים נראו מבעדו וגם הגשמים חדרו לכאן, ככל הנראה, באין מעצור. בתוך החדרים עצמם היה הגג מתוקן יותר, מטולא בקרשים ובלוחות-פח, לקוחים משלטים של חברות כגון “זינגֶר” למכונות-תפירה ו“מישלֶן” לצמיגים של מכוניות.

בתי-המלאכה של מנולו הפסל ודייגו הצייר היו סמוכים זה לזה. אצל הראשון מצאנו אור-חשמל צהבהב דולק ושני פועלים לבושים סינרים חסרי-צבע טורחים על מלאכתם: האחד מגבל טיט ומסננו בנפה של ברזל והשני מושח בלכה צהובה שולי שמלתה של מַדוֹנה בגודל בובה גדולה.

בית-המלאכה של מנולו היה עשוי חדר לפנים מחדר והוא גדוש כלים, מכשירים, חפצים ופסלים עד שקשה היה למצוא בו מקום להיכנס ולעבור. גם מן התקרה נשתלשלו, תלויים על חוטי-ברזל, ראשי-פסלים, מלאכים קטנים עם גדולים, ידיים שמסמרי-ברזל תקועים בכפותיהן וכן זוגות של ידיים דבוקות זו לזו בתפילה. מנולו השמנמן היה מקפץ לפנינו בזריזות נפלאה, ובשמשו דוגמה ומופת היה קורא לנו לבוא אחריו. הוא אמר מה שאמר לאחד מפועליו, והלז טיפס ועלה בסולם והתחיל גורר ומוריד מעליית-הגג צרור גדול, ועד מהרה נתגלה פסל, שנוצרים קוראים לו “לבו של ישו”, והוא כלול בהדרו להפליא, מצופה זהב ושֶשַר, אדום וכחול וירוק ולבן – דמות אדם, שלב אדום ושותת-דם מצוי לו על חזהו, מגולף על לוח לבו.

“מטר אחד ועשרים ושמונה סנטימטרים בדיוק!” קרא מנולו בגאווה. “המאה החמש-עשרה, דרום-ספרד!”

ומיד הסביר לנו מנולו כי במאה החמש-עשרה היו מתקינים את “לבו של ישו” בגודל זה דווקא, ובדיוק נמרץ, שכן קשור הדבר בגובה האלתר והבמה והכַן שעליו הפסל עתיד להיות מוצב, סמוך למזבח. כך – או בערך כך – אמר מנולו. ומיד הוסיף והסביר כי עמל על עשייתו של פסל זה במשך קרוב לשנה, על-פי הזמנתה של משפחת ב., בעלי-מספנות עשירים, האומרים להציב לעצמם זכר בכנסייה מן הכנסיות. עד מהרה נסתבר לנו, כי על המזמינים רק לומר מאיזו תקופה הם מבקשים ולאיזו מטרה הם מזמינים. בכל השאר מנולו עצמו בקי כל-צורכו. אם המזמינים רוצים משהו עד למאה הארבע-עשרה, הריהו משתמש בזהב ספרדי לשם ציפוי; אבל מן המאה החמש-עשרה והלאה הוא משתמש בזהב גרמני, 24 קאראט.

ותוך שהוא משוחח עמנו היה מחזיק בידיו גוש טיט ומעסה אותו באצבעותיו. כשסיים הסבריו הושיט את הגוש לעבר נורה ואמר לה:

“זה בשביל הגברת, מתנה צנועה.”

נורה נטלה בידה את מה שהגיש לפניה מנולו, והנה ראשו של מלאך קטן ושמן בידה; שערותיו מסולסלות, לחייו מנופחות ועיניו מגולגלות כלפי מעלה, מציץ כביכול בזוהר השכינה. מאותם מלאכים שאתה מוצא על מסעדיהן של כורסות מגולפות בעץ.

נורה העתירה עליו דברי-תודה והוא הוסיף להסביר. למן השעה שנכנס אל בית-המלאכה שלו דומה שנעשה צנוע וביישני, ואת הדברים שהשמיע באוזנינו ביטא באופן שיתקבל הרושם כי אין הוא מחדש לנו דבר, אלא רק מעמיד אותנו על מגבלות אומנותו, אומנות שאף אנו בקיאים בה יפה. וכל אותה שעה היה דייגו ניצב מן הצד ועיניו הנתונות במסגרות שחורות של חולי נוצצות ומאושרות. דייגו היה עוקב אחר כל תנועה מתנועותינו ואחרי כל ניע וזיע של פינו ועינינו, כמבקש לגלות אם הגזים חלילה, או שיקר, באמרו מה שאמר לנו על מנולו. בסופו של דבר הנחתי ידי על כתפו של דייגו וקרצתי לו בעיני; הוא היה מאושר. “אמרתי לכם,” לחש. “אמרתי לכם…”

מנולו ביקש כי נשוב ונבוא אל בית-המלאכה שלו למחרת בבוקר, ובינתיים הציע כי יראה לנו גם דייגו מיצירותיו. אבל דייגו אמר כי אין טעם להסתכל בתמונותיו, לאחר שראינו את יצירתו של מנולו. מוטב שיחלוף זמן-מה. “אני ערמומי מאוד,” אמר דייגו. “למה לי להסתכן? מחר תשובו ותיכנסו ישר אלי.” והוא פרץ בצחוק שנקטע לפתע.

“אני ערמומי,” חזר ואמר. “למה לי להסתכן?”

שבנו וירדנו אל החצר ומשם יצאנו לרחוב. נורה הציעה לפני, באנגלית, כי נזמין אותם לסעוד עמנו. הסכמתי עמה ואמרנו להם את חפצנו. השניים הודיעו מיד כי היה בדעתם שלהם להזמין אותנו וכי הרעיון הוא שלהם. נורה עמדה בתוקף על דעתה, ומכל-מקום שמנו פנינו אל מסעדה שבקרבת הקתדרלה.

מאותה ארוחה נשתלשלו המאורעות כך שהיינו נפגשים בכל יום. וכל כך למה? מפני שבקומנו מן השולחן, מבקשים לפרוע את החשבון, הודיע לנו בעל-המסעדה כי החשבון כבר נפרע. מחאותינו לא הועילו, כמובן, והמצפון היה מציק לנו על שגרמנו הוצאות מיותרות לאנשים עניים. על-כן קבענו כי מחר בצהריים נאכל יחדיו שנית. הפעם הסכמנו עם בעל-המסעדה כי אנחנו המשלמים, וכי אם יסרב לקבל מאתנו כסף – נקרא למשטרה. כשראו מנולו ודייגו כי הערמנו עליהם, קבעו לנו ארוחת-ערב, באותו יום, במסעדה משלהם. הקיצור – מעגל זה לא נסגר כלל. אלא שבינתיים נתברר לנו כי ידידינו אינם אביונים כלל, וכי סעודות אלה אינן מרוששות אותם. מאז היינו נפגשים כבר מכוח הידידות שנתהדקה בינינו; אך המריבות על התשלומים פסקו רק בתקופה מאוחרת מאוד.

עב    🔗

אני חוזר ושב למקום שבו עמדנו: ליל-ההכרות הראשון עם הספרדים, אחרי סעודת-הערב.

כשעמדנו לחזור לחדרנו היתה נורה שרויה בהתעוררות בלתי-רגילה. היא הציעה כי לפני שניכנס למלוננו נשב מעט על אחד הספסלים שבגני-מוריליו. היא הניחה ברך ימין על ברך שמאל, הציתה לה סיגרייה והיתה פולטת עשן, תוך שרבוב הראש אחורנית, כלפי השמים, שותקת.

“במי התאהבת, נורה,” ניסיתי כוחי בהלצה, “בדייגו או במנולו?”

נורה השיבה פניה מן השמים והטתה ראשה לעברי.

“אגלה לך סוד,” אמרה, “סוד גדול.”

אף אני הצתי לי סיגרייה.

“לפני שנים הייתי בספרד. סיפרתי לך. נסעתי בסתיו לטייל. גם אז למדתי קצת ספרדית, אבל לא הגעתי למדרגה שבה אנחנו עומדים כיום. את הספרדים ראיתי אפוא מן הצד, בחטף. כוח עצום דחף אותי לקראתם, ואני הייתי סבורה שדם אמי, הדם הצרפתי, הדרומי, הוא שגרם לכך. כעין טוֹניוֹ קרֶגֶר ממין נקבה. אלה הם אנשי הים התיכון, אמרתי לעצמי; האנשים הפתוחים, חמי-המזג, שהם כמו ילדים, עד זיקנה ושיבה. קצת תיאטרון, קצת אופֶרטה, אבל הרבה אנושיות חמה, טובה, נלהבת ורעשנית. החיים שבתוך החיים. תמצית השמחה, התמצית שיש בה חריפות, יותר מכפי שיש בכוחו של איש צפוני לעמוד בה. אבל אני אינני צפונית גמורה. צוענייה אני ולבי הלך אחרי הדבר הזה, שלפי חינוכי הוא מגוחך וראוי ללגלוג; אבל לפי טבעי, הוא-הוא הדבר שביקשתי תמיד… חזרתי לארצי, עצובה שבעתיים, ולא שכחתי. ואז, אחרי כמה שנים, כשהוצעה לי משרת מזכירה בשגרירות שלנו בישראל, אמרתי בלבי כי כל אנשי הים התיכון בוודאי הם דומים… ונסעתי בהתלהבות ובהרבה תקוות גדולות ויפות… אל תכעס, אלי, אם אומר לך שהתאכזבתי. הישראלים חביבים מאוד, מהרבה בחינות: הם מסבירי-פנים, הם נוהגים יפה בזרים, אבל אין הם אנשי הים התיכון. לצערי, כלל וכלל אינם דומים לספרדים… אתה, אלי, היית הספרדי היחיד שפגשתי בישראל…”

כאן מצאתי מקום להיכנס לתוך דבריה:

“נורה, שימי לב. תחילה הייתי דומה לבנם של ז’אן ומארי; עכשיו אני דומה לספרדי. עלייך להחליט…”

“אין כאן שום סתירה,” אמרה נורה.

“מחוז פיקארדי איננו ים-תיכוני. הוא מצוי בצפון-צרפת,” טענתי בתוקף ובמרירות-מה.

“אוֹה, אל תהיה כמו עורך-דין שוטה,” פסקה לי נורה. “אין אנו עוסקים בחקירת נאשמים. אלי, אתה חייב להבין מה שאני אומרת לך… הן אני מספרת לך ומסבירה מדוע נעים לי כל-כך לשוב ולהיות בספרד, יחד אתך. שנינו כאילו שבים הביתה. אני, לכור מחצבתה של אמי; ואתה ממילא בביתך, על חוף הים התיכון… זהו מה שרציתי לומר לך.”

“יודעת את, נורה,” אמרתי, “מדוע הישראלים אינם לפי כוחך? מפני שבמשך אלפיים שנה היו אבותיהם מתחככים בכם, אנשי אירופה המרכזית, המזרחית והצפונית. מכם באו להם כל אותם דברים שאת מתעבת כל-כך. ועכשיו אגיד לך מדוע הספרדים נחמדים כל-כך: מפני שאנחנו, היהודים, ישבנו בתוכם במשך 781 שנים (עשיתי חשבון מהיר: 1492 פחות 711!) ונטמענו בקרבם ודמנו זורם בעורקיהם. יודעת את מה שהספרדים אומרים על עצמם? הם אומרים: ‘חציו של העם הספרדי הוא ערבי, החצי השני – יהודי, והחצי השלישי – והוא הגרוע שבכולם – ממזריהם של נזירים קתוליים’.”

“האמנם כך הם אומרים?” היתה נורה תמהה. וזה כל מה שהשיבה לי על הארותי ההיסטוריות.

עג    🔗

“אני נשוי לשתי נשים,” אמר דייגו, כשסעדנו לבנו בחברתו ובחברת מנולו, והוא חושש מפני זעמה של אשתו, כשיחזור הביתה בשעה מאוחרת. “אני נשוי לשתי נשים. לאשתי ולאמא שלה, זו הסוֶגרה (החותנת) שלי. אשתי, מילא, היא תסתפק בכך שתנחית עלי סטירת-לחי; אבל הסווגרה, הסווגרה היא בעיה מיוחדת. יש לסווגרה שלי הרבה חסרונות, אבל יש לה גם מעלה אחת גדולה: רגל תותבת של עץ. השמאלית. אתם רואים חתך זה שבמצחי? (דייגו מרים מעט את בלוריתו ואנו רואים חתך וכמה תפרים על מרומי מצחו.) ובכן, שמעו ואספר לכם מניין זה בא לי. ראיתם את הסטודיו שלי ושל מנולו? ראיתם את קורות-העץ הרקובות? כל אלה מלאים תולעים. תולעי-עץ. תולעת שכזאת מסוגלת לכרסם ולהפוך לאבק מטר מעוקב של עץ במשך שנה אחת; ובכן – עשיתי חשבון. אני בקי בתולעי-עץ, מפני שהן האויב העיקרי של רהיטים עתיקים, תמונות, מסגרות ופסלים. מנולו בקי בזה עוד יותר ממני. ובכן, לקחתי לי תולעת אחת כזאת והכנסתי אותה לתוך רגל-העץ של הסוֶוגרה שלי. בדרך-כלל הרגל מונחת במטבח. הסווגרה איננה מרבה לצאת החוצה. אבל מתי היא יוצאת? ב’שבוע הקדוש!' בסוף אפריל היא יוצאת לרחובות סביליה להשתתף בריקודים! עם רגל עץ! עשיתי חשבון: מתחילת דצמבר עד סוף אפריל התולעת תהפוך לאבק את כל הרגל. ובחוץ לא יהיו רואים שום סימן! זהו הצד היפה של עבודת התולעים האלה. ובכן, ‘השבוע הקדוש’ הגיע ובא. אנחנו יוצאים מן הבית. סלים מלאים פירות ובשר ויין. הילדים אתנו. הנשים מקושטות ושמחות. אני כבר קצת שיכור. והסוֶוגרה – מאושרת לקראת הריקודים – מקפצת ובאה אחרינו. אנחנו נוטים אוהלנו בפארק של מריה-לואיזה ופורשים שמיכות על הדשא. בעיר כבר צועדת התהלוכה והתזמורת של מכבי-אש מנגנת במנגינות. על-ידנו, בפארק, מסלסל השכן פלאמֶנקוֹ יפה (וכאן דייגו נותן קולו בשיר, וממשיך:) והסוֶוגרה קושרת את השביס לראשה, השביס השחור עם מטבעות-הזהב התפורים אליו, ויוצאת אל מחוץ לאוהל, מול פני השכן, ופניה קורנות במיטב החיוך שהיא שומרת לימי החגים הללו. ו–הופ! אבק פורח באוויר, הסוֶוגרה על הדשא, במצב הפוך והרגל היחידה שנותרה לה – מפרפרת באוויר כמו קפיץ עצבני. אבל הסוֶוגרה שלי איננה טיפשה. למרות שנאספו המון אנשים וקמה מהומה גדולה, אין היא מאבדת עשתונותיה. היא עושה חשבון פשוט: הסטודיו – עץ רקוב – תולעים – דייגו. אחד ועוד אחד הם שניים. מיד היא תופסת במה שנותר מן הרגל התותבת ו—טראח! ישר בראש. הנה (ושוב דייגו מרים מעט את בלוריתו ומראה לנו) ארבעה תפרים. מזכרת מחיי-הנישואים.”

כל אותה שעה מנולו רכון על צלחתו, מחייך תחת שפמו ואוכל בשתיקה. מפעם לפעם הוא נוטל כוסית של יין-חרס, אורב לרגע שבו ייתקל מבטו בשלי או בשל נורה, מרים כוסו לעומתנו, מגיחה אל קרבו וחוזר לצלחתו.

דייגו ממשיך:

"איזה טבליות אתם לוקחים בארצכם נגד כאב-ראש? (כאן מנולו פותח פיו, בפעם הראשונה, ומעיר כי דייגו הוא היפּוֹכונדר.) יש לכם טבליות טובות?

נורה אומרת “אספירין” ואני אומר “פלגין”.

“אולי יש אתכם איזו דוגמה?” שואל דייגו מתוך ציפייה גדולה.

נורה מפשפשת בארנקה ומוצאת אסיאלגאן.

“אפשר לטעום?” משתוקק דייגו בכל לבו ומושיט ידו. בהקשת בוהן אל אמה הוא משמיע קול, כקול הקאסטאניֶטוֹת, ומצווה על המלצר להחיש כוס מים. הוא לועס את הגלולה כשפניו עוטות סבר של ריכוז.

“מצוין,” הוא פוסק לבסוף. “אצלנו בספרד כל התרופות הן מעשה מרמה אחד גדול (הוא גומע לגימה נוספת ומקנח שפתיו בלשונו, תוך ציוץ קל). תראו איך שאני נראה בגילי! הכול מן התרופות הספרדיות (“אני מימי לא לקחתי גלולה אל פי,” אומר מנולו לפתע וחוזר אל כוסו.) תראו איך מנולו נראה, ותראו איך אני! אַל תהיו סבורים שהספרדים הם אנשים עליזים. רוצים אתם שאומר לכם את האמת? הספרדים הם אנשים עצובים. כל הזמן, כל הזמן חושבים על המוות.”

נאום מנולו:

"דייגו הוא שובב גדול. לא יפה, דייגו, לדבר ככה על הסוֶוגרה. סודות משפחתיים אין מגלים.

עד    🔗

כבר סיפרתי שאחרי אותה ארוחה ישבנו על ספסל שבגן ואנוכי שמעתי מפי נורה כמה דברים בגנות הישראלים ובשבח הספרדים, ובסופו של דבר ניתן לומר כי דיברה בשבחי, אם אדם נוטה להוציא מתוך עוגה רק את הצימוקים. מכל-מקום איחרנו לשוב אל חדרנו והלכנו לישון. באותו לילה חלמתי חלום, שאני זוכרו יפה, אף שייתכן כי כמה מפרטיו אני מבלבל.

מצוי הייתי בתוך עמדת-תצפית בירושלים, בימי מלחמת-השחרור של 1948. הבית, שעל גגו עמדתי, היה הרוס, אבל ניכר שהיה זה בית-אבנים מפואר ועשיר, קודם למלחמה, ובוודאי התגוררה בו משפחתו של קונסול או שגריר. עכשיו הצטופפו בתוך חדריו כחמש או שש משפחות מפליטי העיר העתיקה של ירושלים, שנמלטו מידי הערבים והוכנסו על-ידי הצבא שלנו אל הבתים הריקים והחרבים למחצה. משברי הרהיטים שנופצו בפגזים, ומעץ של פסנתרים שמיתריהם קרועים, היו הפליטים מתקינים להם מדורות ומבשלים עליהן את ארוחותיהם. והנה ניצב הייתי בתוך עמדת-תצפית, בשעה שלפנות-בוקר, כשהכוכבים מחווירים למעלה ואור בוקע ועולה מפאתי מזרח, מאחורי ההרים של מדבר-יהודה. אפשר שהגג, אשר עליו עמדתי, היה מבוקע וקרוע; ואפשר שהמחזה אשר נגלה לפני התרחש בבית סמוך לשלי, ואני ראיתיו מבעד לחלון הפתוח. מכל-מקום נחה עיני על מיטה רחבה, שארבעה או חמישה ילדים קטנים היו צנופים ומכורבלים בתוכה, ישנים את שנתם ורועדים מעט מפני צינת הבוקר הקרב. בין הילדים הקטנים שבמיטה שכבה גם נערה כבת שש-עשרה או שבע-עשרה, לבושה כתונת-לילה לבנה. מתוך שנתה היתה שולחת את זרועה כדי להיטיב ולכסות אל אחיה הקטנים בשמיכה, שהיתה צרה מכדי להקיף את כולם. בסופו של דבר עלה בידה לכסות את הפעוטות, אבל היא עצמה נותרה מגולה. אפילו את שולי כתונת-הלילה שלה משכה על הקטנים לכסותם, עד שנגלו רגליה עד מעבר לירכיה הלבנות, המחוטבות כמו שנהב מבהיק, ספק שקופות ספק של בשר-ודם.

בידי היה תת-מקלע קטן שכרגיל אינו פועל בשעה שצריכים לו. זכרתי את הציפור שהיתה ניצבת, בימי-ילדותי, במרומי בניין; אוח או כוס או תנשמת קטנה, שירו בה והיא צנחה ונפלה כאבן על האדמה (הן יזכור הקורא פרשה קטנה זו, בראשית הספר). כיוונתי את תת-המקלע שבידי ויריתי בה; שום קול לא נשמע ושום קלע לא נפלט, אבל הנערה פקחה את עיניה והביטה בי. עד מהרה צפה ובאה וישבה על ברכי.

כלום החזקת פעם ציפור קטנה בתוך כף-ידך? אין בדעתך לעולל לה כל רע. אפשר לומר שאתה אוהב אותה, כפי שאדם עשוי לאהוב ציפור. אבל זו אינה יודעת על כך. היא מפרפרת בין אצבעותיך, כאילו ראתה את המוות לנגד עיניה. אתה מצייץ באוזניה ציוצים של חיבה, אלא שלשונך לשון-אדם. ואז אתה חס עליה ומניח לה להתעופף. אבל החיפזון שבו היא חומקת מידיך והשמחה – אם מותר לנחש – הממלאה אותה כשעולה בידה להיפטר מאחיזתך, כלום אין הם ממלאים את לבך מין עצב, ואפילו מין עלבון.

“אתה אינך אוהב אותי,” אמרה לי הנערה היושבת על ברכי, כשאני חש מבעד לבגדי-החיילים הגסים שלי, את מגע עורה הצונן, הענוג לאין שיעור מכל מה שנגע בו גופי מעולם. “אתה אינך אוהב אותי.”

ביקשתי לענות ולומר, אבל קולי לא נשמע לי ובמקום מלים היו עיני זולגות דמעות. ידי ביקשו לאחוז בה ולאמצה אלי בכוח, אבל אף הן לא נשמעו לי. אז חזרה הנערה בשלישית: “אתה אינך אוהב אותי.”

ואחר-כך שבה והיתה בתוך המיטה הרחבה, ישנה כמקודם, ורגלה הלבנה חובקת ומקיפה את אחיה הקטנים. הבטתי בה מרחוק וראיתי שהיא מתה. אפשר שגם הילדים האחרים שבמיטה היו מתים.

עה    🔗

למחרת היום בצהריים, אמורים היינו לסעוד בחברת דייגו ומנולו, כפי שכבר ציינתי. אלא שלפני-כן, בקומנו בבוקר משנתנו, בעוד אני רוחץ פני ליד הכיור שבחדר ונורה סורקת שערהּ לפני הראי שעל דלת הארון, שמעתיה אומרת:

“אלי, אמש היית עייף מאוד, לא כן?”

“לא במיוחד,” אמרתי מתחת לברז.

“נרדמת מיד כשנכנסת למיטה,” אמרה.

המים הזורמים מן הברז, הסבון שעל פני, הצורך לשטוף אותו ולנגב את פרצופי, כל אלה נתנו שהות בידי לשתוק ולהרהר בכוונת דבריה. שכן נאמרו הדברים בנעימה, שההתגרות והלגלוג הקל שבהם לא נעלמו מאוזני. סבורני שהבינותי, לבסוף. הן היה זה הלילה הראשון, מאז יצאנו את ישראל, שבו לא השתעשענו כלל באהבים. נורה ביקשה לציין עובדה זו. מאחר שהבינותי את כוונתה לא הייתי רשאי להוסיף ולשתוק אפילו שנייה אחת; אך המלים נעתקו מפי. ידעתי שאם אסביר ואצטדק, אהיה מוסיף על עלבונה; ואם אשתוק – הן אעורר בלבה חששות כבדים עוד יותר. ובכל-זאת שתקתי. נתעסקתי בשקידה יתרה במסרק שבידי ובשערותי. קירבתי פני אל הראי שמעל לכיור, כאילו נגלה לי שם דבר שמשך מאוד את תשומת-לבי, פצע או שרטת: ניסיתי לפלס שביל בתוך שערותי ואחר-כך שבתי וסרקתין אחורנית.

“מה שלומך, אלי?” שבה נורה לדבר.

“חזק כהרקולס ויפה כאַפּוֹלוֹ,” ניסיתי כוחי בהומור.

“צניעותך נוגעת ללב,” סייעה נורה בידי ואפילו צחקה; יזכור לה זאת אלוהים לטובה. לא זו בלבד שהיתה בעלת מזג טוב וחכמה, אלא שהיתה גם אמיצה; והוא יתרון, שמן הראוי היה אילו נתברכתי גם אני בו.

באותו יום, שלא היה יום רגיל כלל, נהגנו כאילו לא אירע דבר: ירדנו לאכול ארוחת בוקר באולם של הפנסיון ואחר-כך שוטטנו על-פני סביליה, טיפסנו עד לראש החיראלדה של הקתדרלה וטיילנו בחורשת-התפוזים שבחצר הכנסייה, שם מעדה רגלה של נורה כשנאחז עקב נעלה בחריץ שבין אבני המרצפת. ספרדי דק-גזרה והדור בלבושו הקדימני ברוב זריזות, שלף את נעלה מן החריץ וסייע בידה לחזור ולנעול אותה; אחר-כך השתחווה והלך לו לדרכו.

“ראית?” אמרה לי נורה.

" ‘הזרה היפה מסביליה, כחולת-העיניים המיסתורית, כובשת את לב הגברים שלנו’, יכתוב כאן בקרוב השבועון המקומי לענייני שערוריות," אמרתי. רוח רעה היתה מבעתת אותי למן הבוקר.

ושוב הוכיחה נורה – אלא שפעם זו היתה האחרונה – כי יש בכוחה להשיב את הדברים אל המסלול הטוב והרצוי. היא נתנה בי עיניה בתוכחה רק כדי רגע קט; מיד העלתה חיוך על פניה:

“אלי מקנא,” אמרה. “עלי להיזהר מפניו, מכאן ואילך. עלי לשכור לי כמה שומרי-ראש גברתנים, מבין מעריצי הספרדים. ‘שומרי-ראשה של הגברת היפה סיכלו ניסיון לרצח בפנסיון שבסאנטה-קרוּס’, יוסיף ויכתוב השבועון שלך, יקירי.”

בושתי ונכלמתי ומיד חיבקתיה, בחצר הכנסייה, לעיני התיירים המשוטטים, שחוטמם תקוע בספרי-ההדרכה שלהם, ונשקתי לה על פיה.

" ‘בסופו של דבר השיגה ידו הנוקמת של דון אליקום את האישה היפה מסאנטה-קרוס’," אמרתי.

“הלוואי,” אמרה נורה.

“הלוואי מה?” רציתי להבין.

“מה אכפת לך מה?” קנטרה אותי נורה ושרבבה לי לשון, שבתי ונשקתיה על פיה ואנחנו יצאנו מן הכנסייה שמחים וטובי-לב.

אחר-כך פגשנו את מנולו ודייגו ואכלנו עמהם במסעדה, שבעליה הוזהרו כי עליהם לקבל שכרם רק מאתנו. ומאחר שהפעם עלה בידינו לשלם דמי הארוחה, קבעו לנו מנולו ודייגו פגישה בערב, לאכול יחדיו. הפעם זימנו לארוחה גם את נשותיהם.

עו    🔗

באחד הימים חזרנו אל בתי המלאכה שמעל למוסך ונכנסנו אל הסטודיו של דייגו להתבונן ביצירותיו.

והנה, כשנכנסנו אצל דייגו, נתתי עיני בתמונות שעל הכתלים וחלשה דעתי: לכאורה, כבר ראיתי כל אחת מהן קודם-לכן, אם בלובר ואם בפראדו, או במוזיאון המקומי של סביליה, כל אותם מקומות שהלכתי אליהם בעקבות נורה. אלא שכל מה שראיתי עכשיו על קירות הסטודיו של דייגו היה שונה במקצת ממה שזכרתי. שונה ולא שונה. שפשפתי את עיני ולא ידעתי מהו שמביט בי מעל הכתלים. זכרתי תמונה, בה ניצב גבר שסברוֹ עצוב ומהורהר, עוטה כובע ממועך ובגדיו מרופטים. דומני שתמונה זו קרויה במוזיאון בשם “הפילוסוף”. והנה ראיתי עכשיו לפני אותו ברנש ממש, אלא שהוא יושב על כיסא ובידו כוס יין ופניו מפיקות טמטום של שיכורים וחוטמו אדום.

“מה זה?” קראתי בבהלה לעבר דייגו.

“וֶלאסקֶס,” אמר דייגו והביט בגאווה על סביביו. “וריאציה חופשית מאת דייגו גארסיה-חיל.”

“וזה מה?” הוספתי להצביע לכל עבר.

“סוּרבּאראן, גוֹיא, גוֹיא, וֶלאסקֶס, סורבאראן, ואלדֶס לֶאַל,” היה דייגו הולך ומונה בנחת מתמונה לתמונה. “ודע לך, ידידי, שכל תמונה אני מצייר בטכניקה המקורית. אם תגרד מעט בציפורן את הפורטרט הזה של גוֹיא, תמצא שהתקנתי לו רקע מצבע הלבנה השרופה, אדום וֶנֶציאני, ממש כפי שעשה גוֹיא.”

נורה שהיתה צוחקת יחד עם מנולו, על הדרך שבה נדהמתי ונתבהלתי ממראה עיני, נחפזה עתה להשמיע מחמאות באוזני דייגו, פן יהיה סבור, חלילה, כי עליו הם צוחקים. אבל כששמע דייגו שבחו מפי נורה, נהפכה עליו רוחו, ואותה גאווה, שמילאה אותו זה עתה בהיותו מתרברב לפני, נתחלפה לפתע-פתאום ברוח-נכאים:

“אבל אין זו יצירה מקורית!” זעק מעומק לבו. “זוהי עבודת חיקוי והעתקה! ומתי אגיע ליצור יצירה משלי? מתי, אִמרו נא? הה, כמה עצובים חיי, כמה מסכנים הדברים שאני עושה!”

והוא אץ אל הקיר והתחיל הופך פני התמונות בגבן אלינו.

“אל תביטו, ידידי! אל תביטו במעשי המוקיונות הללו!” זעק.

מנולו ניענע לנו בראשו כאומר: “יש לרחם אותו, כמובן; אלא שהוא צודק; באמת אין כאן יצירה של ממש.”

נורה ואנוכי ניחמנו את דייגו ואמרנו לו כי כל אמן צעיר לומד תחילה מרבותיו הגדולים ורק אחר-כך הוא יוצא להלך בדרך משלו.

“אינני צעיר!” מחה דייגו. “אני בן שלושים ואחת. ואני אינני בריא כל-כך. אני חולה ואני מעתיק כל הזמן, מעתיק ומעתיק ומעתיק.”

“העתקות מצוינות,” אמר מנולו בנחת.

“אלו אינן העתקות, בעצם,” תרמה נורה לתנחומים. “אלה הן וריאציות. גם במוסיקה עושים כן. הנה בּראהמס הגדול כתב וריאציות על נושא של היידן. וגם באך לא התבייש ליטול מקודמיו. כל הגדולים עשו כן.”

“באך, בראהמס,” פטר אותה דייגו כמעט בבוז, “אלה הם גרמנים. בספרד היו רק גאונים. הם לא עשו וריאציות.”

“ופיקאסו.” תמהה עליו נורה. “הן הוא מעתיק, מתקן, מרחיב, נוטל מזולתו על ימין ועל שמאל!”

“פיקאסו,” אמר דייגו, “הוא מודרני. אני מדבר על אמנות, לא על קומוניזם.”

בתוך דייסה זו לא מצאה אפילו נורה את ידיה ואת רגליה ונאלמה דום.

באותו יום היינו כולנו זקוקים למשקה חריף, כדי להפיג את עצבותו של דייגו ואת מבוכת-לבנו שלנו. הלכנו אפוא בלוויית נשותיהם של ידידינו למסבאה קטנה שבסאנטה-קרוס, מסבאתו החדשה של ראמון, ושם – מול קיר חדש, מצוייר בידי דייגו על-פי פרֶסקו של גוֹיא – ישבנו ולגמנו יין חדש וגם ישן, לבן, ורוד ואדום, מקנחים בנתחי חאמוֹן וּבצלי-תמנונים, בסרטנונים ברוטב עגבניות ובגבינה רכה ושאר מאכלי-טאפּה ספרדיים.

כשקמנו משם לפנות בוקר, מבוסמים, מצהירים על ידידותנו הנצחית ועל עומק התוגה הממלאה את לבנו לזכר המוות המצפה לכולנו ב“אפלת הקבר הקר” – כפי שאמר דייגו – חיבקנו ונשקנו זה לזה, הגברים לגברים והנשים לנשים – ובני החבורה ליוו אותנו עד לפתח מלוננו. כשפתח לנו השוער הפגיע בו דייגו ואמר:

“אתה, פֶּפֶּה, ראה שתשים עין על שלומה של הגברת היפה ועל שלום בן-לווייתה היקר, שהם הטובים שבידידי-נפשנו ואת דמם נדרוש מידיך, בן-בלייעל ובן-זונה שכמותך.”

עז    🔗

למחרת קמתי בשעה מאוחרת, קרובה לצהריים, וראיתי את נורה יושבת על מרפסת חדרנו, לבושה חלוק ונעלי-בית לרגליה, בקבוק של יין-חרס ניצב לפניה על השולחן העגול והיא מציצה מתוך סקרנות, כאחת מנשי סביליה הוותיקות, אל מעבר למעקה המרפסת, שותפת בלבה לנעשה ברחוב שמתחת.

"בוקר טוב, נורה,” קראתי לעברה מן המיטה.

“הדגים עדיין הם חיים!” קראה אלי נורה בהתעוררות. “בוא תראה איך הם מקפצים על המאזניים.”

מתחת למרפסת חדרנו היה ספרדי בעל-חמור שוקל דגיגים קטנים במאזני-יד ומרוקן את הצלחת בזריזות אל תוך סליהן של הקונות.

“ומה זה?” הצבעתי על הבקבוק.

“פּפּה הביא לי,” אמרה נורה. יש רק דרך אחת להתגבר על Hang-over; לשתות עוד קצת בבוקר… היה לי כאב-ראש נורא, ועכשיו חלף. אתה רואה, שוב אני שמחה."

נטלתי את הבקבוק והגבהתיו מול השמים. נותר בו מן המשקה כדי רבע. זה היה אותו יין-חרס שמנולו שיבח אותו כל-כך לפנינו: Fino la Ina. נתתיו אל פי וכיליתי את מה שנותר בו. נורה הביטה בי וצחקה. מיד לאחר-מכן נתכרכמו פניה והיא פרצה בבכי. נטלתיה תחת אצילי-ידיה והובלתי אותה אל תוך החדר. על המרפסת שממולנו, במרחק של שלוש פסיעות (זה רוחב הסמטאות בסאנטה-קרוּס), כבר הביטו בנו עיניהם של כמה שכנים. נורה הניחה לי להשכיבה על המיטה ותוך כדי כך פסקה מלהתייפח.

“איזה יום היום?” שאלה.

“העשרים באוקטובר,” אמרתי.

היא הביטה בתקרה כדרך שחולים העושים חודשים רבים במיטתם מביטים: בלא לראות דבר, תוך התבוננות פנימה, אל חלל הרהוריהם החוזרים על עצמם.

"העשרים באוקטובר,” חזרתי ואמרתי. “למה את שואלת?”

“מזג-האוויר משונה כל-כך,” אמרה. “באוקטובר קופאים המים בתעלות והאנשים יוצאים להחליק על הקרח.”

“לא בספרד,” אמרתי.

"לא,” אמרה. “לא בספרד.”

“את מתגעגעת הביתה, נורה?” שאלתי רכות. לבי נתכווץ בי מחרדה ומרחמים למשמע ההזיות הרפות, למראה הייאוש הנשקף אלי מרפיסות שכיבתה במיטתה הסתורה, בארץ זרה, ועל-ידה נער שוטה ואובד-עצות. לפתע נתפוגגה מתוכי כל אותה מראית-עין של תוקף, תוקפו של מי שמזלו האיר לו לשעה קלה, על-מנת להחזירו ולהעמידו על מקומו היאה לו, מניה וביה.

“אני יראה,” אמרה נורה. “אני פוחדת, אלי.”

רעיון אווילי התחיל מנקר במוחי. למשמע דבריה חייב הייתי להבין כי נורה שרויה במצוקה מסויימת מאוד וחשדות כבדים מענים את רוחה. אלא שהבנת הדבר הזה היתה מחייבת אותי להתמודדות מיידית עם הקשה מנשוא; ועל-כן בחר לו מוחי המתעתע לחשוד כי נורה מודאגת – בין השאר – גם מכך שכספה הולך ואוזל וכי אנו צפויים לקשיים מכוערים. לא התאפקתי ואמרתי:

“נורה, הן לא תכעסי אם אשאל כמה כסף נותר לנו?”

היא הוסיפה להביט בתקרה ולא ידעתי אם שמעה את שאלתי.

“נורה,” הוספתי ואמרתי, “אולי מוטב שנחיה חיים פשוטים יותר, צנועים ונעימים יותר… הן נוכל לעקור לפנסיון יותר זול וליהנות מן החיים בצורה ענוותנית יותר… מה דעתך?”

“אולי מוטב שנבזבז הכול, מיד?” השיבה נורה למרבה ההפתעה.

“למה?” שאלתי בלחש. הן ידעתי.

“כדי לקצר את המסע, אלי. לשים לו קץ.”

“כל-כך רע המסע?” מלמלתי. חשתי כי אני מפגר אחריה בכול: במחשבה, בתחושה ובראיית-הנולד. באשר לי, הן נכון הייתי להשתעות על מנעמי חיינו עוד זמן רב בטרם אחפוץ בשינוי כלשהו, אם בכלל תגיע שעה שבה אחפוץ בשינוי, או אהיה מסוגל להכריז על רצון שכזה.

“אינני יודעת,” אמרה נורה והוסיפה להביט בתקרה. “אינני יודעת, אלי. אינני יודעת,” שבה וחזרה על דבריה.

“ובכן, אני אגיד לך,” נתמלאתי עוז, כדרך שהנמושות ממהרים לגבור על החזקים ברגעי חולשתם החולפים. “אני אגיד לך, נורה: הקץ לשטויות! אנחנו שרויים לבדנו בעולם והעולם כולו שלנו והוא מחייך אלינו ומיטיב עמנו. אל נעליב אותו. אל נהיה כפויי-טובה!” קולי גבר והלך שעה שהבחנתי כי היא מאזינה לי ברצון. “נורה, עלינו להחזיק טובה לאלים על כל רגע שהם מעניקים לנו בחסדם; השליכי מעלייך את קורי-הפחד, את המלאנכּוליה הצפונית שלך (רוח של שטות נוססה בי ואני פרצתי כל גדר בפטפוטי) ואמרי ‘הן’ לשמחה, המציעה לנו את עצמה, עומדת נכלמת על הסף, ומחכה עד שנאמר לה היכנסי.”

הזיעה בצבצה על מצחי כשסיימתי דברי. אבל נורה נתפסה להם והושיטה לקראתי את זרועותיה, מחייכת חיוך רפה. כל-כך חלשה היתה באותו רגע, כל-כך נואשת.

שכבתי על-ידה, מלטף מצחה ונושק לה על עיניה. אחר-כך לחשתי והזכרתי לה כי בערב עליה להיות מוכנה ומזומנה לביקור אצל הרוזן ג—. דייגו קבע פגישה זו לפני כמה ימים ועלינו להופיע שם בשש, בדיוק.

עח    🔗

הביקור בארמונו של הרוזן ג— (אשר מסיבות שתתבררנה להלן לא אוכל לנקוב בשמו) הביא שינוי ניכר באורח-החיים שלנו. באי-ביתו של הרוזן היו אנשים נבחרים ומעטים, שכן היה האיש מעשירי סביליה ומן המשפחות העתיקות ביותר שבספרד; ושעה שזכינו להימנות עם הבאים אל ארמונו, שוב לא יכול שום סביליאני נכבד שלא להשתוקק אל חברתנו. וכך היה המעשה: דייגו סיפר לנו כי יומיים בשבוע הוא עובד בארמונו של הרוזן ג— בתיקונן ובשיפוצן של תמונות עתיקות. אביו של דייגו, שהיה ממנהליו של המוזיאון העירוני של סביליה, עבד, באותו תפקיד, אצל אביו של הרוזן ג—. משפחת-רוזנים זו מחזיקה ברשותה אוצרות-אמנות עצומים, ומזה שלושה דורות היא מתפרנסת בעיקר על מכירתם לאנשי חוץ-לארץ. משפחת הרוזן ג— נוכחה לדעת כי התמונות, הפסלים, כלי הכסף והזהב שברשותה רצויים מאוד לעשירי אירופה ואמריקה, ומאז התחילו בני-המשפחה נותנים דעתם להוסיף ולצבור ברחבי ספרד, בכפרים ובכנסיות, בלא מחיר כמעט, דברי-אמנות. מנולו ודייגו היו מסייעים בעניין זה ומקבלים שכרם בעין יפה. האוצרות הובאו לארמון שבסביליה. במרתפיו, באולמיו ובמסדרונותיו הותקנו בתי-מלאכה לשיפוץ ולתיקון. גם אביו של דייגו טרח בעניין זה הרבה, בשעתו, ועכשיו היה הבן עצמו עושה בשירות הרוזן.

והנה, כשנוכח דייגו לדעת עד כמה נורה מומחית בנושא ועד כמה היא מודיעה חיבתה לציור ולפיסול, גילה את אוזנו של הרוזן ג— כי בסביליה מתגוררת גבירה נכבדה מארצות הצפון, והיא “מגדולי המשכילים שנקלעו לפניו על דרכו בחיים” (כך ציטט באוזנינו את עצמו) “ולא זו בלבד” – הוסיף דייגו לצטט – “אלא שהיא האישה היפה ביותר בסביליה כיום הזה.”

ההזמנה לבוא אל הארמון הובאה אל הפנסיון שלנו לפני כמה ימים בידי שליח מיוחד, שאמנם לא נראה כציר שלוּח מבית-נסיכים, אלא כנער-המטבח; אבל אנחנו לא הקפדנו, כמובן. הביקור נועד ליום העשרים באוקטובר, הוא היום שבו מלאו לי שלושים שנה. משום-מה סבור הייתי כי אין אני חייב להזכיר עניין זה באוזני נורה. אולי מטעמי ענווה.

בכך, בלוויית דייגו – שלבש שחורים והיה הדור וחגיגי למראה - באנו בשעה שש בערב בדיוק ומשכנו במצילה שבפתח החצר.

הרוזן ג— היה גבר גבה-קומה, כבן שישים, שפימה כבדה ובשרית תלויה לו כזפק מתחת לסנטרו; אך זולת זאת היה טוב למראה, נוהג באדיבות אבהית, שלגלוג קל, בלתי-נעים במקצת ומעורר סלידה כמוסה, היה מעורב בה. הוא הוליך אותנו לאורך המסדרון החוצה את הקומה התחתונה של הבית והוציאנו מצדו השני, לתוך גן מוקף חומה, מרוצף לבנים צבעוניות ומצוירות, שמזרקה מצויה בטבורו. בסמוך למזרקה היה ניצב שולחן של ברזל שחור, מכוסה מפה מרוקמת וערוך לשתיית קפה של בין-השמשות. ישבנו על כיסאות-הברזל המרופדים והשמענו באוזני הרוזן שבחי גנו הנפלא. הוא האזין לנו בתשומת-לב יתרה, כאדם שהביאו לו ידיעות חשובות ומשמחות; וכשכילינו דברינו היתה בפניו ארשת תמיהה ופליאה, כאילו אמר: זה הכול?

אחר-כך הניח לדייגו למנות לפנינו כמה מאוצרות-החמדה שאנו עתידים לראות מיד כשנחזור לתוך הבית. ואמנם, כשהתחלנו משוטטים באולמות הגבוהים ובמסדרונות של שתי הקומות העליונות, לא האמינה נורה למראה עיניה. היא ידעה לקרוא בשמות כמה וכמה ציירים שתמונותיהם נשקפו אלינו מן הכתלים; וכשהיתה מתקשה לזהות ציור מסוים היה הרוזן ג— בא מאחוריה, מרכין ראשו סמוך לכתפה ולוחש באוזניה את השם, כאשף המוציא ארנבות משרוולו.

ואז נפל הדבר.

נורה הבחינה בדיוקן של אישה, נתון במסגרת מוזהבת, שגודלו כרבע המטר המרובע: אישה חובשת כובע רחב-תיתורה ומדליון-כסף קטן, בדמות צלב, משתלשל לה מצווארה.

נפעמת מאוד, ככל הנראה, ניצבה נורה מול התמונה כשהיא בוחנת אותה בשתיקה ואינה משה ממקומה. כולנו הבחנו כי מיד נשמע מפיה הסבר והיינו ניצבים מסביב ומצפים.

“ולאסקס?” שאלה נורה חרש.

הרוזן חייך ונענע לה בפימת-סנטרו הרוטטת.

“כמה פעמים צייר ולאסקס את הגברת הזאת?” שאלה נורה, והיה ניכר ששאלתה אינה נוגעת כל-כך לתולדות האמנות, כפי שהיא תוצאת מעין קנאה אישית, כביכול.

“הרבה פעמים,” אמר הרוזן ג—.

“ראיתי פורטרט שלה ב…” נורה לא סיימה דברה והרוזן מיהר למלא אחריה, מחייך:

“בואלאס-קוֹלֶקשן, בלונדון.”

“נכון,” אמרה נורה, אלא שרוחה היתה נסערת עתה יותר מקודם.

“התמונה שבואלאס-קולקשן,” אמר הרוזן, “שונה במקצת; בלי מדליון.”

“נכון”, אמרה נורה. “כלום ידוע לרוזן על פורטרט נוסף שלה?”

“בוודאי,” אמר. “אני מכיר עוד שלושה, לפחות.”

“והיכן הם.” חקרה נורה, ואני הייתי תמה על המתח שהיתה שרויה בו לפתע.

“באוספים פרטיים,” אמר הרוזן.

“הרוזן,” המשיכה נורה מתוך הרהורים שבינה לבין עצמה, “כלום לא נמכר פורטרט של גברת זו גם מתוך האוסף שלך?”

“יכול אני לעיין ולראות,” אמר.

“בשטוקהולם, ב-1912,” סייעה נורה בידו.

“נבדוק ונראה,” חזר הרוזן ואמר.

נכנסנו למשרדו והוא הוציא כמה כרכים של מחברות חשבון כרוכות בד שחור ושאל:

“אולי זכור לך באיזו גלריה?”

“מֶלֶר. רחוב הנסיכה יוהאנה,” אמרה נורה.

“הגברת הן לא באה עדיין לעולם באותה שנה!” אמר הרוזן, מחייך, כשהוא מעלעל במחברת.

“הייתי אז בת שלוש,” אמרה נורה.

הרוזן הרים עיניו והביט בה: “לא ייאמן, גברתי, לא ייאמן.”

והוא שב לעלעל במחברת ועד מהרה הורה באצבע:

“הנה כאן, בבקשה לראות: ארבעה בדצמבר 1912. גלריה מלר. פורטרט של ולאסקס; ששים ושניים סנטימטרים על ארבעים ושמונה. נמכר לגברת יֶנְסֶן במחיר אלף ומאתיים וחמישים קרונות.”

“לאחותו של אבי,” אמרה נורה. “אחותו של אבי נסעה לשבדיה באותו חורף וקנתה תמונה זו כמתנת חג-המולד לאחיה. במלאת לו ארבעים וארבע שנים, בעשרים וארבעה בדצמבר 1912. מצדה השני של התמונה מצאתי רשום, ואני זוכרת זאת יפה, שם הגלריה, תאריך המכירה ושם הצייר. תמונה זו תלויה בבית-משפחתנו עד היום הזה.”

“אני מברך אותך גבירתי,” אמר הרוזן. “תמונה זו שווה כיום אלף פעמים יותר ממה ששילמתם. אלפיים פעמים יותר, גברתי.”

נורה נעצה בו מבט בוחן, חמור מאוד, שלא לפי מעמד הדברים אשר הושמעו כאן.

בשעה שש וחצי הופיע בארמון איש צנום, לבוש חליפה אפורה, בעל שפם אפור וקטן, שפם צ’רלי צ’פלין, עיניו כחולות וחדות ובלוריתו – אפורה וגדושה – שופעת שלא לפי גילו; שכן נראה היה כבן שבעים, אף שתנועותיו היו מזורזות, דיבורו מהיר והוא שופע חיוכים ומלים.

שמו היה אלפונסו רוּאִיס, ומתוך דבריו נתברר שהוא בא עתה מאצל ידידנו מנולו, הפסל, וזה עתה הזמין שם צלוּב קטן, מן המאה העשירית, בנוסח האמנות הקאטאלאנית, לפי דגם המצוי במוזיאון שבברסלוֹנה. לפי הוראותיו יהיה הפסל עשוי עץ פשוט, אולי עץ-אורן, ממש כפי שהתקינוהו הקאטאלאנים ב-900 לספירה, מן העצים שלמרגלות הטיבידאבו, או מאלה הגדלים כיום בשיפולי מונט-חוּאיץ'. כל זאת הודיע ואמר אלפונסו רואיס סמוך לכניסתו, לאחר שלחץ ידי כל הנוכחים, ובאוזני כל אחד מהם אמר: אלפונסו רואיס, כשהוא קד קידה חדה, קצרה, צבאית. מיד לאחר-מכן הקיף את כולנו בעיניו הכחולות וקרא:

“מה אתה עושים בחג-הכותנה?”

(דייגו הסביר לי כי אותה fiesta de Algodon היא חג שנתי, לעת איסוף הכותנה ברחבי אנדלוסיה, והאיכרים ובעלי-האחוזות עורכים כֵּרוֹת ומירוצי-סוסים עם תהלוכות.)

באותו מעמד שמענו מפיו כי כולנו מוזמנים לבוא לאחוזתו שבאוּטרֶרה, מרחק כמה עשרות קילומטרים מסביליה, בראשית השבוע הבא. הוא הודיע כי ישלח מכונית אל מלוננו בשעה התשיעית בבוקר, והבטיח לנו כי הדוכסית מאַלבּא, בתו של פראנקו, תכבד את המאורע בנוכחותה.

כשיצאנו מן הארמון סרנו שנית למסבאתו של ראמון, ישבנו בצל הפרסקו של דייגו, העשוי לפי גוֹיא, והזמנו יין לבן עם פלחי-תמנונים ברוטב. דייגו היה שותק וגומע מכוסו, כשלפתע הטיח את הכוס ברצפה, קם על רגליו ומיד כרע ברך לפני נורה נטל ידה בשתי ידיו ואמר:

“זו איננה עבודה שלי, גברתי. אבל אני נושא באחריות!”

“בוודאי שאינך אחראי, דייגו,” אמרה נורה ורמזה לו שימהר ויקום על רגליו. “הן לא נולדת עדיין בימים ההם.”

“אבל אבא שלי צייר זאת,” אמר נואשות. “אבא שלי.”

“אף הוא אינו אשם,” הוסיפה נורה לנחמו. “הרוזן ג— לבדו אחראי.”

“לא הרוזן. אביו,” תיקן לה דייגו. “אביו מת לפני כשלושים שנים. וכל זמן שהזקן היה חי, עסק הבן בעניינים אחרים. לא באמנות.”

“במה עסק?” ביקשתי לדעת.

דייגו אמר כי במעמד גבירות אין לפרש דבר זה. עתה קם דייגו על רגליו וניקה את האבק מעל מכנסיו השחורים.

“מסכנה דודתי…” אמרה נורה כמו לעצמה. “מסכן אבא… הם כולם האמינו, במשך ארבעים שנים, שיש להם ולאסקס בבית… גם אני חשבתי… מצחיק וטיפשי כל העניין הזה.”

“רוב התמונות שהראו לכם היום,” אמר דייגו הן לא מעשה-ידיו של אבי… רובן שלי. אני דייגו גארסיה-חיל."

“ואין לו שום דבר מקורי בכל האוסף?” שאלה נורה.

“יש,” אמר דייגו, “אבל הוא לא מראה אותן.”

“חבל,” אמרה נורה.

מזגנו לעצמנו מן היין הלבן, וכשהרימונו כוסותינו נתבקש לנו לומר דבר של ברכה, ואף אחד מאתנו לא יכול להעלות על דעתו ברכה שתהא הולמת את השעה. פרצנו אפוא כולנו בצחוק, שתינו יין וקינחנו בתמנונים.

עט    🔗

בין אותו יום בארמונו של הרוזן ג— לבין חג-הכותנה באוטררה לא זכיתי להיות שרוי עם נורה

ביחידות, אלא בשעה שחזרנו למלוננו, הלומים מיין ומפהקים, בשעות הקטנות של הלילה. הזמנה רדפה הזמנה, וידידינו החדשים היו שולפים אותנו ישר ממיטותינו, סמוך לשעה העשירית בבוקר – היא השעה שבה בני סביליה הטובים פותחים בפעילות החברתית שלהם – והם עצמם, או ידידים אחרים שלידיהם עברנו במשך היום, היו מחזירים אותנו עד לפתח בית-המלון, בלילה.

מוקפים היינו אנשים, שרבים הכירו אותם בסביליה מתוך תמונות שבעיתונים ומיומני-קולנוע; וכשהיינו יושבים בחברתם בבתי-הקפה, נתעכבו הבריות ונתנו בהם עין סקרנית, וממילא ראו גם את נורה וזכרוה לטובה. לימים היו מתעכבים להביט בה שעה שאנו לבדנו היינו חוצים את הרחוב. נורה נהנתה ואני הקפדתי שלא להבחין בכך, כיאות לאדם היודע את ערכו, רחמנא ליצלן.

אף-על-פי-כן עלה בידי לשוחח אתה שנית על הצורך לקמץ בהוצאות; והפעם נענתה לי נורה בלי כל ניסיון ללגלג עלי, ואף הסכמנו שמיד לאחר חג-הכותנה נמצא לנו אכסניה זולה יותר. את ההסכם חתמנו בנשיקה עליזה, שסיימתי אותה בטפיחה עליזה הימנה על אחוריה של נורה, אשר נדהמה במקצת מן המחווה הזאת, החדשה עמנו, אד מיד קיבלה אף זאת ברוח טובה, כדרכה בשעה שהיתה שרויה בשמחה.

בשלוש מכוניות יצאנו לאוּטררה ועמנו מנולו ודייגו (היושבים עמי במושב האחורי), נהגו של דון אלפונסו רואיס (לפנים) ונורה עם נשותיהם של מנולו ודייגו (במכונית השנייה, הנהוגה בידי רואיס עצמו, כשלידו יושב הרוזן ג—), וכן היתה מכונית שלישית, בה נתכנסו חמישה מטובי סביליה, יסלח לי שר-השכחה את השמטת שמותיהם.

“שמעתי שרואיס הזמין אצלך פסל,” אמרתי למנולו, כשהפליגה המכונית לדרכה.

“אינני אוהב הזמנות כאלה,” אמר מנולו בזעף.

“מדוע?”

“מפני שהוא מתערב בצד האמנותי.”

“הכיצד?” תמהתי.

“ראשית, הוא קובע לי את טיב העץ; ושנית, הוא עומד על כך שהצלוב יהיה ניצב על כַן עגול, וזה זיוף.”

“הצלוב אסור לו לעמוד על כַּן?” ביקשתי לרדת לסוד רוגזו.

“על כַן עגול,” אמר מנולו, "מציבים ‘לב-ישו’ או ‘פיֶטה’; לא צלוב… ואתה יודע למה דרוש לו הכַן? שאל מנולו כממתיק סוד.

“אינני יודע,” אמרתי.

“שמת את לבך שהכַן העגול מחזיק בפסל על-ידי יתד, היוצאת ממרכז הכַּן כלפי מעלה, בעובי של שתי אצבעות ובאורך עשרים סנטימטרים בערך?”

“נכון,” אמרתי בזכרי את פסל ‘לבו של ישו’ שראיתי בבית המלאכה שלו לפני כחודש ימים.

“ובכן,” אמר מנולו, “כשאין איש מצוי בכנסייה, בא הכומר ושולף את הפסל מתוך היתד; ואז הכומר עצמו בא ויושב על היתד הזאת.”

“בתוך פי הטבעת שלו,” הוסיף דייגו הסבר משלו, חושש פן לא ירדתי לסוף דעתו של מנולו.

“ולמה יהיה רוּאיס דואג כל-כך לכמרים?” שאלתי.

“הוא דואג גם לעצמו,” אמר מנולו, “וגם לכומר. לשניהם ביחד.”

גם עניין זה טרח דייגו להסביר לי בלחש, ברמזו כלפי הנהג.

בבואנו לאוטררה, המעוטרה בדגלונים ובפרחים, חסמה שיירה צבעונית את הדרך בפני מכוניותינו; עגלות גבוהות-אופנים, רתומות לשניים ולשלושה צמדי סוסים, היו עוברות על-פני האנשים הצובאים ברחובות.

במרומי העגלות ישבו תריסרים-תריסרים של ילדות, נערות ונשים לבושות שמלות רחבות, צבעוניות, סרטים משתלשלים להן מחגורותיהן, בשערן נעוץ המסרק הספרדי הגבוה והינומות לבנות ושחורות מתבדרות מקדקדיהן, הזקופים בצוואר לבן ומוקשה מחמת גאווה ואושר. בראשי העגלונים היה כובע קוֹרדוֹבֶזי משוטח ורחב-שוליים, שחור, חום או אפור. רעמותיהם וזנבותיהם של הסוסים היו קלועים ומקושרים בסרטי-בד מבהיקים.

נהגו של רוּאיס האיץ בדייגו ובמנולו להסביר לי טיבו של החג ומנהגיו.

משחלפו המרכבות שבנו ודהרנו ברחובה הראשי של אוטררה, ומיד יצאנו מן העיר והיינו נוסעים בכביש פגום לעבר אחוזתו של מארחנו.

אריסיו ופועליו זקפו קומתם מבין שיחי-הכותנה והיו מנפנפים לעברנו בידיהם ובכובעיהם, עד שנכנסנו ובאנו לחצר האחוזה. עד מהרה נתברר – מפי ראש-הפועלים שקידם את פני אדוניו – כי אמש פרצה שרפה על גג הבניין, כותנה קטופה, בכמות שעדיין אין להעריכה, עלתה באש. רואיס קיבל את הידיעה בחיוך על שפתיו, אך מסבר פניו של ראש-הפועלים ניתן לראות כי התגובה האמיתית של האדון תבוא בשעה אחרת. סרנו אל ירכתי החצר, במקום שניצבו נשים וגברים ליד שקים ממולאים פרחי-כותנה, מצפים לתורם להגיע אל המאזניים כדי שתישקל הסחורה וייקבע שכרם. האיש שעל המאזניים החווה קידה כלפי רואיס וחזר למלאכתו; בגלוי, בלא כל ניסיון להסתיר את מאמציו, הפגין בעל-המאזניים לעיני אדוניו כיצד הוא מטה את הכף לטובת הבעלים בקפחו את הקוטפים, אך איש מבין הפועלים לא מיחה על כך. לא לשווא סיפרו לי כי נימוסיהם של הספרדים – ואפילו של פשוטי-העם – הם ללא דופי.

באחוזה ראיתי חלקת-אדמה רחבת-ידיים נטועה עצי-הדר. בעיקר תפוזים. ובין שורות העצים – שנטיעתם הדהימה אותי בצפיפותה הנוראה – נראו שתילים של מיני ירקות. ניצול הקרקע הגיע כאן לממדים משונים ומופרכים, אבל דייגו, ששמע מפי את תמיהותי (בשחר ימי-נעורי עבדתי בפרדס שבנס-ציונה וידעתי פרק בנטיעת הדרים), הסביר לי כי רואיס קיבל שטח זה בחכירה מן הממשלה לתקופת-זמן מוגבלת, ואין לו כל עניין בשיבוח המטע או הקרקע, אלא בניצולה המהיר בלבד.

אשת הפועל הראשי ערכה לפנינו שולחן ועליו פנכות עם מרק-גספאצ’ו קר, ובצד הפנכות – צלחות ובהן ירקות קצוצים וריבועי-לחם יבשים. ילדיה היו ניצבים על גבנו ומוזגים לנו יין ורוד מתוך קנקני-חרס גדולים.

כשקמנו מן השולחן, מתנודדים על רגלינו מחמת המרק החריף שהבאנו אל בטנינו בכמויות גדולות ממה שביקשנו לגמוע, שבנו ונכנסנו אל המכוניות, כשכל אחד מאתנו מושיט רגליו לפניו, לרווח כרסו ולשאוף רוח, כדגים שהועלו על היבשה. עתה שבנו לאוטררה ועלינו על גג ביתו הכפרי של דון אלפונסו, לא הרחק מן הכנסייה, מול המגרש שעליו נערכו הרוכבים לקראת דהרות-הראווה האיטיות, שכמותן לא ראיתי בשום יומן-קולנוע מימי: על גבו של כל סוס – שמן ומפוטם להדהים – היו יושבים שני אנשים, הרוכב ובת-זוגו; וסוס זה היה מבעט ברגליו באדמה, דש אותה בפרסותיו בחמת-קצף ומתקדם, בקצב של צב,לעברו השני של המגרש; ומשם היה חוזר בדהרה מהירה קצת יותר, אך גם היא מאופקת וכמו קצובה על-פי הקשות-תוף כבדות.

“הנה, שם,” הורה רואיס באצבעו, כשהוא נשען על מעקה הגג שלו, “הנה,שם, הביטו.”

פנינו לאותו עבר וראינו סככת-בד אדומה ומתחתיה מרכבה רתומה לשישה סוסים, ניצבת במרחק כמאתיים מטרים מאתנו.

“הדוכסית מאַלבא,” אמר רואיס, “בתו של הקאוּדיליוֹ”.

דמות גוצה ולבנת-בשר, לבושה שמלה ורודה ומבריקה, היתה יושבת במרכבה ומרימה מפעם לפעם את ידה בברכת-שלום עצלה לעבר הרוכבים ובנות-זוגם.

בינתיים נאספו עוד אנשים על גגו של רואיס ואני הוצגתי לפני מנהל הבנק המקומי, שהבטיחני בהן-צדק כי למרות העובדה שישראל מתחרה בספרד בסחר התפוזים, אין בלבו עלינו ולא-כלום; כן הביע מנהל הבנק משאלה אישית – כי אעשה כל מה שבכוחי כדי להביא לידי סחר-חליפין בין שתי מדינותינו, כיוון שלדעתו אין כל מכשולים בדרך להגשמת החלום. הבטחתי לו כי בשובי למקומי לא אהסס להציע זאת באוזני הנוגעים בדבר.

עוד אני עושה כה וכה בהסדר יחסי-המסחר בין שתי ממשלותינו, והנה נוכחתי לדעת כי נורה נעלמה ואיננה. סרקתי את הגג בעיני ולבסוף שאלתי את מנולו אם ראה להיכן פנתה נורה. כמובן שהוא יודע – אמר – הן הלכה לכנסייה.

“מה יש בכנסייה?” שאלתי.

“מַדוֹנה,” אמר מנולו.

“ובכן?”

“ובכן, הגברת שלך הלכה להתפלל למַדוֹנה של אוטררה.”

“היא פרוטסטאנטית!” ניסיתי למחות.

“טֶרֶזה (זו אשתו של מנולו) אינה מקפידה על כך,” השיב מנולו וחייך. “אם אדם נופל לידיה של אשתי, בעל-כורחו יהיה קתולי. וחוץ מזה,” חיוכו של מנולו נתעמק עתה ואף עיניו צחקו, “זוהי מדונה מיוחדת מאוד.”

“מה ייחודה?” העניין חדל מלהיות חשוב בעיני. כמה דקות קודם נתמלאתי חרדת-פתע. עכשיו נחה דעתי.

“היא מיוחדת בכך, שהיא מדונה של האוהבים,” המתיק לי מנולו סוד. “אם מתפללים אליה, אפשר למנוע בגידה. אצלה מבקשות הנשים על אהבת בעליהן.”

היטב חרה לי על שהוא מתיר לעצמו דיבורים שכאלה.

“אמור לי, מנולו,” גחנתי עליו ולחשתי על אוזנו, “המאדונה הזאת, אף היא מותקנת על-גבי כַן עם יתד?”

פני מנולו קדרו והוא העווה פניו.

“בדברים הללו אין מתלוצצים,” אמר, “אף על-פי שאתה פרוטסטאנט, לא נאה לך לדבר כך.”

לשווא ניסיתי להעמידו על טעותו. מנולו היה כועס. אך מקץ כמה רגעים נרגע, ובחבקו את כתפי הורה לי באצבעו לעבר המגרש. נורה וטרזה היו צועדות יחדיו, שלובות-זרוע, פוסעות בנחת, כדרך נשי ספרד בצאתן מן הכנסייה ביום א'.

לא אדע מדוע, אך המראֶה הזה הבהילני והייתי מתבונן בו מתוך שברון-לב שאין לו תנחומים.

פ    🔗

כשסיפרתי לידידינו, אחרי כמה ימים, כי יש בדעתנו לעקור לפנסיון אחר וכי אנו מבקשים את עצתם, אמרה טרזה:

“באמת, היינו תמהים עליכם כל העת כיצד אנשים שכמותכם מתאכסנים בפנסיון עלוב שכזה בסאנטה-קרוּס!”

נורה ואנוכי החלפנו מבטים בינינו ואני הנחתי לה להגיב.

“מה את מציעה, טרזה?” אמרה נורה.

" ‘אלפונסו ה-13’; ואפשר גם ‘קריסטינה’,” היא נקבה בשמותיהם של שני בתי-המלון היקרים ביותר בסביליה. כשראתה שאנחנו מחשים הוסיפה ואמרה:

“אפשר, כמובן, גם ב’ראבידה'.”

המחירים ב“ראבידה” היו גבוהים פי שניים וחצי מאלו ששילמנו בסאנטה-קרוּס, ואני סבור שגם נורה התחרטה על שלא היה בה האומץ לעמוד מול שאיפותיהם הילדותיות של ידידינו הספרדים. כתוצאה מכך לא נהנינו כלל מן הפאר שב“ראבידה” ואפשר לומר כי שהותנו שם היתה פתח למועקה הולכת וגוברת. מצד אחד, אי-אפשר היה לנו לסגת, שכן היתה כל מערכת-היחסים שלנו עם הספרדים מתערערת; ומצד שני היתה צפויה לנו סכנה שנגיע בקרוב עד פת-לחם. אני, מכל מקום, לא ידעתי דבר ברור על סכומי הכסף העומדים לרשותה של נורה, ולשאול לא מצאתי כל אפשרות, לפי שעה. הדאגה שקיננה אפוא בלבי גרמה לי עגמת-נפש, וסבר פני אפשר שהיה זעוף לעתים קרובות יותר מן הרגיל. ונורה, במקום שתשוחח עמי גלויות על המצב הכספי שלנו, בחרה לשתוק ולראות בזעף שלי סימן של התנכרות או מורת-רוח, אותן פירשה בינה לבין עצמה, בלא לשתפני.

יום אחד, לפנות ערב, היה בדעתי לומר לנורה כי אני מבקש לשוטט מעט ברובע החוּדריה, הסמוך לאלקאסר, מקום שהיהודים היו יושבים שם בשכבר הימים. אך נורה הקדימה אותי – בשניות אחדות בלבד – ואמרה כי היא חשה בראשה ומבקשת לפוש בחדר; סבורה היא כי יפה אעשה אם אמצא לי דבר לעשותו בעיר כדי שלא אשתעמם שעה שהיא תנסה לנמנם מעט.

ובכן, הלכתי אל החודריה, אלא ששם הכרתי כבר כל סמטה וכל פתח וחצר. פניתי אפוא וצעדתי לאורך רחוב מאובק והומה, שמתי פני לסאן-פרנאנדו ועברתי על-פני גשר, לעברו השני של הנהר. הגואדל-קיוויר היה אפור-ירקרק וצינת-סתיו ראשונה היתה עולה ממנו ומפזרת ריח טחבובית ואבק רטוב לפני הנחיריים. שתיים-שלוש סירות נראו משוטטות במים, כלונס ארוך מזדקר להן מחרטומן ורשת-דייגים סביליאנית קשורה בכלונס, נטבלת במים ושבה-חוזרת אל אוויר העולם. ואף שבית-קיבולה גדול היה, לא העלתה אלא דגיג או שניים, מפרפרים מרחוק כאבחת פגיון בדמדומים היורדים על המים.

כשנכנסתי לטריאנה הוליכוני רגלי בסמטאות שידעתין במעומעם מביקורים קודמים, עד שעמדו רגלי מול בניין ההוספיטל דה-לה-קארידאד. בתוכו ראיתי, לפני כמה שבועות, שפעת תמונות משעממות עד מוות. הבטתי בגוש האפל של הבניין והייתי שמח על שאין שום כוח שבעולם מסוגל לפתותני לחזור ולהיכנס שמה. חשתי מעין טינה כללית על הפיטום שנתפטמתי בכל אותם בדים גדולים, מגוחכים וחוזרים על עצמם – בדים שאין להם סוף, ואף-על-פי-כן הבריות דשים בהם וספרים נכתבים עליהם ונורה מתאמצת לרדת לפרטי-פרטים של עשייתם ותולדותיהם. הפניתי גבי להוספיטל ושירכתי רגלי הלאה. בפלאסה דֶה-לוֹס-ליאוֹנֶס כבר רחש האוויר מפעילותן של הזונות, אשר בספרד – או לפחות בסביליה – הן נראות כנועות יותר מאשר ברחובות פאריס, אלא שמתחת למסווה הכניעה מתרמז – או שכך נדמה לי – איזה מרי ומחאה, המשווה להן אופי של נשים מן היישוב, שלא ויתרו כליל על מה שאישה רשאית לתבוע מן הגבר המבקש קרבתה. באותה שעה חשתי חרטה על שיצאתי לטיול זה לבדי. אילו נורה עמי, כי אז ישבנו כאן, בקרבת מקום, ליד שולחנו של בית-קפה, והיינו מגלגלים שיחה על הזונות. נורה יודעת להסביר עניין זה באופן מיוחד מאוד ומאיר עיניים, בעוד שאני מתקשה להבין את פשר קיומן; ואם לומר את האמת – אין אני מאמין כלל שהן עוסקות במה שקרוי זנוּת; כאותו תינוק שאינו מאמין כלל בקיומם של פילים כיוון שלא ראה פיל מימיו. נורה היתה משכילה לעטר אותן בהילה של רחמים גדולים כל-כך, עד שהייתי מתקרב במקצת להבנת כמה דמויות שאצל דוֹסטוייבסקי, אשר בדרך-כלל התייחסתי אליהן באי-אמון גמור, כשאני סבור – ברוב סכלותי – כי הסופר הגדול מפליג ברגשנות שאינה לפי כבודו. התאמצתי אפוא לשחזר בזיכרוני כמה דברים ששמעתי מפי נורה על הבריות הסובבות בפלאסה דה-לוס-ליאונס, והייתי מביט אחריהן כאדם המשוטט במוזיאון ומביט בעוּברים ובראשיהם הערופים של פושעים מפורסמים, הנתונים בצנצנות של פוֹרמלין. אף אני נתמלאתי סקרנות, אימה סתומה ואי-אמון למראה עיני.

ירדתי אל שיפולי החוף, נכנסתי בפתחו של גן וישבתי אל אחד משולחנות בית-הקפה. ממרחק קטן, בלא שידעתי מקומה, היתה גיטרה בודדת משמיעה קולה, וזמזום רך היה מלווה אותה מפי שניים-שלושה אנשים. אחר-כך נדם הזמזום וקול יחיד, קולו הצרוד של גבר, התחיל מסתלסל באוויר. הצתי לי סיגרייה ותליתי עיני במים המשחירים שלמטה. אורותיו הצבעוניים של בית-הקפה הסתירו מפני את הנהר, אבל ידעתי שהוא זורם ודימיתי לשמוע את קולו. עד מהרה נתחבר קול הנהר אל קולו של האיש המזמר והיו לאחד. לרגע קט שקעתי ביופיו של המעמד הזה, ולאותו רגע בלבד פסקו מלנסר בתוכי התוכחה שהייתי מוכיח את עצמי לאחרונה, והפחד, שהיה מקנן בלבי, פחד ישן-נושן, לכאורה, אך נראה כמו חדש עמי והוא תובע פתרון ותשובה מיידיים, ככל פחד שאין לו פנאי ולא סבלנות לחכות. ומאחר שהנהר והנגינה הפיגו מקרבי לרגע את מצוקתי – שבה זו, עתה, להטרידני ביתר תוקף.

הצבת, שהייתי נתון עתה בין מלתעותיה, היתה מוּכּרת לי מתמול-שלשום. כשהייתי כבן י“ז או י”ח היה זה הפחד מפני המוות, פחד שלא הניח לי להירדם בלילות. אחר-כך חלף לו כליל, כאילו נעשיתי צעיר יותר, ויום-הדין רחק. אלא שאת מקומו כבש פחד אחר – פחד העתיד: מה יהא עלי, הייתי שואל את עצמי בהקיץ ובחלום. מה חיים נכונו לי? מה יהא על השנים הרבות שחלפו בלא עבודת-הכנה נכונה ומכוונת? מה יהא על הנעורים שחלפו? (דבר זה שאלתי את עצמי בהיותי כבן כ“ב או כ”ג.) ואחר-כך שוב נתחלף פחד-העתיד במוראות ממין אחר: נדמה לי כי כל יום שחלף בלא הכרעה גורלית וחד-משמעית יש בו כדי להתנקם בי נקמת-עולם ולעשות את חיי חסרי משמעות, חיים שעלו בתוהו. מה טיב ההכרעה שהיה עלי להכריע – לא ידעתי. זוכר אני כי היה רק פרק-זמן אחד ויחיד שעבר עלי בלא כל פחד כלל; הלא היא תקופת המלחמה, מלחמת-העצמאות, ב-1948, בהיותי¹¹ כבן כ"ה, שאז הייתי נתון יום-יום בסכנת מוות ממש. בימים ההם היה לבי פנוי כולו מפחד, ואת מקומו תפסו התעלות-רוח ורוממות-רגשות, נחלת כל האנשים שמסביב, אנשים שנקשרו בגורל אחד ושאבו נחת משונה ומטורפת מן הבלהות האופפות אותם.

והנה, חזר עתה ובא עלי הדבר שבאמת ידעתיו כל ימי, ולכאורה לא היה בו כל חידוש; ואף-על-פי-כן היה כמו חדש; אולי מפני שפסק לפעול עלי (בדומה להפסקה שחלה בימי-המלחמה) משעה שפגשתי בנורה ועד לשעה שבאנו לספרד.

עתה נצטיירו הדברים בלבי בערך כך: יש לי מזוודה ובה כמה בגדי-פאר, שאין להם בחיי האמיתיים והממשיים (?) שום תפקיד ואין בהם שום צורך; למן הרגע שבו יֵרד המסך על ההצגה המשונה הנערכת עכשיו, איוותר בלא זוג תחתונים לכסות בהם את ערוותי (שכן התחתונים המצויים עמי כיום ארוגים משי והם קנויים בפובורג-סאנט-אוֹנוֹרֶה). שההצגה הזאת תיפסק אי-פעם, ברור לי למעלה מכל ספק, מפני הרבה טעמים; והראשון שבהם הוא, שביום מן הימים תקום נורה ותעזבני. דבר זה הן ידעתי – או רשאי הייתי לדעת – עוד לפני שאמרה לי הן ולפני שבאה לקשור גורלה בגורלי. אילו שאלוני, בימים שבהם באתי לעבוד בשגרירות שלה בתל-אביב, אם אני מאמין באמת ובתמים כי אישה זו עשויה לראות בי בן-לוויה לכל ימי החיים, הייתי אני עצמי צוחק מתוך עצבות ומבקש שלא ילעיגו עלי. אבל משעה שעלו הדברים כפי שעלו, הן לא הייתי יכול להימצא בקרבתה אפילו שעה אחת, אלמלא הסחתי דעתי ממה שהיה ראוי לי לדעת מלכתחילה. עכשיו, בספרד, שבה הידיעה לשכון בקרבי.

בשבתי על שפת הנהר, בטריאנה, מאזין לשירתו של בעל-הגיטרה הנסתר מעיני, שבתי להתענות בפחדי; אלא שהפעם היו הפחדים מלוּוים נגינה ושיר, וזו צורה של ייסורים קשה מנשוא, הן מפני שהמוסיקה מלבה את הלהבות הקטנות ועושה אותן שרפות והן מפני הגיחוך; מערכי-נפשי נעשים דומים לאופֶרה: גסיסה בלוויית תזמורת! קמתי לשוב אל בית-המלון וכיוון שהשעה היתה מאוחרת נטלתי מונית.

את נורה מצאתי במיטה; אבל כשנכנסתי אף אני למיטה ראיתי שאינה ישנה. שמעתי קול בכי דק ומן הריח שעלה מפיה נוכחתי לדעת כי הרבתה לשתות. הפעם היה זה ויסקי. משמע שמלכתחילה היה בדעתה לשתות לשכרה, מפני שוויסקי לא היה מצוי עמנו והיא קנתה לה בקבוק מבעוד יום. לא עלה בידי לדובב אותה וממבטה לא יכולתי אפילו לדעת אם היא מכירה אותי.

פא    🔗

עכשיו, שאני מגיע לסופה של הפרשה, שׂומה עלי להשיב תשובות ברורות לפחות על שתי שאלות, שכביכול אני נשאל על-ידי מבקר-של-מעלה: ראשית, מה היו המרכיבים המובהקים של כוח-המשיכה של נורה לגבי ברנש שכמותי? ושנית, כלום השלכתי את כל-כולי את תוך היותנו-יחד, או שמא הותרתי לי כוחות-מילואים, אם ניתן להתבטא כך? ובסוגריים אוסיף: אם הותרתי לי כוחות-מילואים, למה עשיתי זאת ומה טיב הכוחות הללו?

אל נורה נמשכתי בעבותות תשוקה אדירה, שכן היא היתה מחזיקה בקרבה אותן תכונות, שנתגלמו בכל הנשים שבמשפחתנו: נשיות שופעת וחריפה, שבכמה מבנות-משפחתנו נתגלתה במסירות-נפש יוקדת, כמעט נזירית, אל גבר אחד ויחיד בכל ימי-חייהן; ובאחרות – בפריצת כל גדר. אחר נורה הלך לבי בשל כך, שעם היותה בת-משפחתנו לא היתה בת-גזענו, אלא זרה ובת עם רחוק. צירוף זה העמיק את הקסם ועורר בנשמתי מהפכים ושינויים קיצוניים: ביישן ומסוגר מטבעי – הייתי לתוקפני, עז-מצח ומוכן להיות מעורב עם הבריות, למען תיכבש האישה שבה חשקתי. עם זאת לא פסקה זרותה מלהלך עלי פחדים. כל מגע של גופי בגופה העניק לי תחושת אונס, כיבוש ועלילות-גבורה. כל מגע של גופי בגופה עורר בי פחד; אותו פחד אשר יחוש המנצח המהלך בלילה בעיר הכבושה, נתון לסכנתן של התנקשות, דקירת-פגיון בגב וירייה מן המארב. כגנב התהלכתי בקרבה. ואם אין להשוות כל כובש-עיר לגנב, ודאי וּודאי שאפשר להשוותו לשודד.

שעה שפגשתי בנורה לראשונה הייתי נתון בתהליך של בריחה מפני הפיתיונות שהציעה לי המציאות המזויפת שבה חייתי. ביקשתי שלא לחיות כגנב, החושש פן ייתפס בכף בכל רגע. ובכן, כשכבשתי לי את נורה – נקלעתי לאותו מצב ממש שממנו ביקשתי להימלט.

ואשר לשאלה השנייה: ובכן, אינני נמנה עם משפחת-האנשים האצילה, השורפת מאחוריה את כל הגשרים. פחדים מקננים בקרבי. וכאן עלי להעיר: אדם המותיר לעצמו סכום כסף בבנק שעה שהוא יוצא למסע-אהבה נועז וסוער – אפשר לומר עליו כי יש לו חוש מסחרי מסוים, והוא דואג לביטחונו במקרה שיצא מן המסע חסר-כול. אבל אדם המותיר לעצמו רזרבה אחרת – כזו שהותרתי אני לעצמי – אפשר לומר עליו בביטחון מלא כי לא היה ראוי שבן-זוגו יתן עליו את הדעת אפילו לשעה אחת; אדם כזה אינו יודע אהבה מהי. שכן אני סמכתי על נעורי, על יתרון הגיל שלי. על כך, שגם אם אצא מן המסע בשן ועין, עדיין משהו מנעורי נותר עמי, ובכוח יתרון זה אוסיף להחזיק ראשי מעל לפני המים. אילו הסתרתי מידיעתה של נורה סכום כסף בבנק, לא הייתי ראוי לבוז שאני ראוי לו עתה.

ולשם השלמת הדברים אומר דעתי על אפשרות נוספת: אילו נשאלה נורה אותן שתי שאלות שעליהן נתבקשתי להשיב זה עתה – מה היתה אומרת היא על עצמה? על השאלה הראשונה לא אדע להשיב. ואשר לשנייה – אין ספק שהיא זכאית לומר כי יצאה למסע בכל הספינות ובכל המפרשים שברשותה. היא לא הותירה מאחוריה דבר.

ועכשיו, שהשבתי על שתי השאלות, אני נוטל רשות לעצמי לשאול את זולתי: האמנם לא אהבתי את נורה?

נראה שאין טעם כי אני עצמי אנסה להשיב על כך; מעתה לא יאמין לי שום אדם.

פב    🔗

לא אוסיף פרשנות עוד. עכשיו יהיה הסיפור מרצה את עצמו עד תומו, משל כאילו נרשם על-ידי הנוטריון של סביליה; רשות הדיבור – רק לעט לבדו. אני עצמי, בטלו זכויותי.

בראשית נובמבר, כשבמדריד כבר ירדו גשמים קרים, עדיין היתה סביליה מתעקשת להחזיק בקיץ הגווע. האוויר היה רווי אדים שעלו מן הנהר, וענני אבק, נוסעים ובאים מכוח הרוח, מעבר לאדמות התחוחות של אנדלוסיה, כיסו את עין השמש עד שנראו השמים מעוננים, אבל באמת היו רק מזוהמים. מזג-אוויר שכזה איננו מוסיף לכוחות הגוף ויש בו כדי להתיש כל אדם; על אחת כמה וכמה – אדם הנותן בכוס עינו. נורה לא פסקה מלשתות כמה וכמה יממות. אנשי ההנהלה של “ראבידה” היו מציצים בנו, מבעד לאשנב המשרד, שעה שהיינו חולפים באולם הכניסה, כשאני תומך בנורה ואף היא מתאמצת להלך בזקיפות קומה ובקו ישר, בעלותנו אל חדרנו שבקומה השנייה. אנשי-השירותים חדלו להסתיר בת-צחוקים למראה שלפניהם, ועד מהרה היה עלינו לעקור משם. עתה חזרנו לרובע סאנטה-קרוס, ואני הוא שבחרתי בפנסיון בו נגור. מאליו מובן כי בחרתי בזול ביותר. למראית-עין היה חדרנו נקי למדי, אבל כבר בלילה הראשון נתברר כי המזרן שוקע תחתינו, כאילו היה ממולא יצורים קטנים הנמלטים מכובד גופנו ומסתתרים בשולי המזרן. כשבדקתי תופעה מוזרה זו נתחוור לי כי המזרן ממולא פסולת-שעם, מתעשיית הפקקים של פורטוגל, כפי הנראה. נורה לא נתנה דעתה על כך, בשל מצבה.

למכרינו, שהיו מצלצלים ובאים לתהות על פשר העדרותנו הממושכת, אמרתי כי נורה אינה חשה בטוב. טרזה, אשתו של מנולו, עמדה בתוקף על דעתה שיש להזמין רופא, ואני דחיתי הצעתה עד לאותו יום שבו נוכחתי כי חוּמה של נורה עלה לפתע.

הרופא חשש מפני דלקת-ריאות והמליץ לאשפזה בבית-חולים. נורה סירבה, חתמה על המחאת-כסף וציוותה עלי לדאוג לסידורים שיאפשרו לה להישאר בפנסיון עד שתחלים. הרופא היה בא פעמיים ביום, ואני הייתי מביא תרופות מבית-המרקחת ועומד על נורה לסעדה, בלא שרחקתי מן הבית במשך כשבועיים.

זרי-פרחים הגיעו לחדרנו, מפוארים להדהים ולא כל זיקה למתרחש בחדר הדל, שהעלה עתה בזיכרוני את המהומה שעמדה בחדר-משכבה של נורה בתל-אביב. את המעטפות הקטנות, הצמודות אל הזרים, הייתי פותח, וקורא באוזני נורה מה שכתבו הרוזן ג—, דון אלפונסו רואיס, מנולו ודייגו. נורה ציוותה עלי לענות בשמה ולהודות לכל אחד מהם, הן בכתב והן בטלפון.

במשך שבועיים כמעט שלא בא מזון אל פיה, אבל בשבוע השלישי התחילה טועמת משהו, אשר נצטרף במשך היום לכדי חצי ארוחת-בוקר, בערך. כשהייתי רוחץ אותה, סמוך לצהריים, הייתי מבחין באיזו מהירות כחש בשרה. לפתע הופיעה בבירור צורת עצם-החזה מעל שדיה וכן נעלמה העגלגילוּת מזרועותיה ושעה שהייתי מרים את זרועה, כדי לשפשף בספוג מתחת לאצילי-ידיה, הרי זה כאילו הרימותי את עצם הזרוע, בעוד הבשר מבקש לשוב ולצנוח תחתיו.

נורה דיברה לעתים רחוקות. היא הניחה לי לטפל בה והייתי אסיר-תודה על שאינה מגלה סימני סרבנות. משום-מה חושש הייתי פן תסרב. לפעמים הבחנתי כי היא עוקבת בעיניה אחר תנועותי בחדר, ואז החזרתי לה מבט כשואל אם דרוש לה דבר שהיא מהססת מלבטאו. נורה חייכה אלי מפעם לפעם ובאחד הבקרים אמרה בלחש:

“אתה טוב כל-כך, אלי. כמה אתה טוב, יקירי.”

באתי אצלה ונשקתי לה על לחייה, ליטפתי את מצחה והחלקתי בידי על שׂערהּ, שהשׂיבה התחילה חוזרת ומבצבצת מתוכו, כיוון שלא היתה מסוגלת לטפל בעצמה כל אותם טיפולים ממושכים שהנשים מעניקות לעצמן בחדר-הרחצה.

פעם או פעמיים בשבוע היו נשותיהם של מנולו ודייגו באות ומהפכות, ביתר יסודיות משלי, את המצעים, רוחצות את נורה בכוהל-נַשדוּר ומביאות עמהן תבשילי בשר וירקות שהם יפים, לדעתן, למחלתה. ניכר היה בנשים הללו שהן מבוהלות ממראה עיניהן ושוב אינן יודעות אם לא שיטינו בהן כל הימים. שתיקתן, בשעה שהיו טורחות בחדר, וסבר האימה שבעיניהן, כמו אמרו מפורשות כי הן עושות מעשיהן מחמת חובה; ואילו בשעה שתשוב נורה לאיתנה ימשכו ידן מן הידידות שנקשרה בינינו. בלכתן היו נושקות לנורה, ולי היו אומרות שלום מרחוק, כאילו אני הוא שחליתי במחלה מידבקת.

בלילות היתה נורה נרדמת רק לאחר שבלעה גלולה של פרוֹדוֹרמוֹל. הרופא היה מקציב לה שבע גלולות לשבוע, אבל לפי בקשת דייגו דרשנו מן הרופא הקצבה גדולה יותר, כיוון שדייגו עצמו היה להוט מאוד אחרי התרופה הזאת, אלא שלא יכול לקנותה בלא פתק. ומאחר שהתחילו השקיקים של הפרודורמול להתגולל אצלנו בלא הקפדה ובמספר הולך וגדל, עשתה לה נורה הרגל ליטול מהן יותר מן הדרוש ולעתים קרובות לא היתה מקיצה בבוקר, וגם כשהתעוררה, סמוך לצהריים, היתה דעתה מטושטשת עליה. אף אני לא עמדתי בפיתוי, וכשיתה שנתי נודדת הייתי יוצא למסדרון, יושב בכורסה ומעיין בספר או בעיתון; ובסופו של דבר הייתי נוטל גלולת פרודורמול ונרדם. פעמים הקיצותי בשעה מאוחרת למדי ומצאתי את נורה ערה, כמצפה לי בלא אומר ודברים.

“היית צריכה להעיר אותי, נורה,” נזפתי בה רכות.

“מסכני שלי,” היתה אומרת, “עליך לישון ולהחליף כוח. כשאחלים אהיה מפנקת אותך, אשלם לך כגמולך, יקירי…”

אירע, בשבוע הרביעי והחמישי של מחלתה, כשסימני-החלמה ראשונים נותנים אותותיהם בבירור, שהיתה מציעה עצמה לפני, באישון לילה, מתוך ביישנות, כמצטדקת על רפיונה, חסה לראותני שרוי בלא אישה.

היו אלה לילות נוראים שאכלסו את הווייתנו עלבון ורחמים.

בסוף השבוע השישי סייעתי בידה להגיע את המרפסת הקטנה, הנשקפת על הסמטה, ושם הושבתיה באורה של שמש-חורף צוננת, שבסביליה היא מצויה אפילו בסמוך לחג-המולד. נורה הזכירה לפני כי החג קרב ובא ואמרה כי יום-הולדתו של אביה יחול בעוד כשבוע.

בערב-החג הגיע אל מלוננו סל-מתנות מפואר מאת הרוזן ג—, וכן שתי חבילות של מגדנות, יין-חרס ומיני-מאפה ספרדיים, מאת משפחותיהם של מנולו ודייגו. נורה ציוותה עלי להשיב לכל אחד מהם במתנות-חג וכן עשיתי.

בסוף השבוע הראשון של חודש ינואר 1954 לבשה נורה, בפעם הראשונה מאז חלתה, שמלת-רחוב על-מנת לצאת לטיול בעיר. מיד נתברר כי אין לצאת בשמלה משמלותיה הקודמות; הן היו תלויות עליה בצורה מבישה וחסרת-שחר, כאילו מעולם לא היו שלה. טרזה נתבקשה, בטלפון, לשלוח אלינו תופרת, אבל היא עצמה באה ואתה ארגז-תפירה עשוי עץ וחישוקי-עור עם מסמרי-נחושת. כל הבוקר עשתה עמנו, ולעת הצהריים היתה שמלתה של נורה מוכנה, שמלה שחורה, פשוטת-גזרה, כאילו נתפרה מלכתחילה בסביליה למען מטרוניתה ספרדייה שלא ידעה מעולם שום צבע זולת השחור.

אחרי הצהריים ירד גשם ושנינו נותרנו בחדרנו, יושבים מול דלת-הזכוכית הצופה אל פני המרפסת שלנו, מתבוננים במים השוטפים את הבתים הלבנים וצובעים אותם באפור.

“גשם,” אמרה נורה כמצטדקת.

“כאן קורה שלפתע השמים מתבהרים, ואפילו בערב,” אמרתי.

“אם יתבהר נרד אל ראמון, יקירי. טוב הדבר בעיניך?” שאלה.

“בוודאי,” אמרתי. “נרד אל ראמון ונשב מתחת לפרסקו של דייגו.”

“נזמין יין לבן ותמנונים ברוטב אדום,” אמרה נורה, “וגם מרק חם.”

“ראמון הצליח מאוד במסבאה המחודשת שלו,” אמרתי. “בכל יום באים אליו עשרות תיירים. הם מצטלמים על רגע הפרסקו.”

“איזו שטות!” קראה נורה מתוך הרהור-פתאום. “הן מעולם לא הצטלמנו יחדיו, אתה ואני.”

“מעוות זה אפשר לנו לתקן מיד,” אמרתי.

“המתן לי מעט,” העלתה נורה חיוך על פניה, “עד שאחזור לאיתני.”

וכיוון שהגשם לא פסק כל אותו יום, ירדתי אל ראמון והעלתי לחדרנו מאותם מטעמים שבהם חשקה נפשה. הקפדתי לערוך את השולחן שבחדרנו בגינוני-פאר קטנים ככל שעלה בידי. הנחתי מגבת מקופלת על זרועי השמאלית, כמנהג המלצרים, ושיחקתי לפני נורה – במאור-פנים ועליזוּת, שעלו לי במאמץ עצום – מחזה של ארוחת-מלכים בארמון. קדתי לפניה מיני קידות, דיברתי אליה בגוף שלישי וקראתי בשמותיהם של מאכלים שזכרתי מן התפריטים שבפאריס, וכן המצאתי בו במקום שמות שהיו אמורים להצחיק ולשעשע.

הקמנו לשכב במיטה, כשהגשם מוסיף לרדת בחוץ וזרמי-המים שוטפים בחשכה את זכוכית הדלת שלנו הפונה למרפסת. קראתי באוזני נורה משירי לואיס דֶה-גוֹנגוֹרא ומשירי לוֹרקה, כשמפעם לפעם אנו פונים לעזרתו של המילון, עד שלפתע הבחנתי כי פניה שטופות בדמעות. אז סגרתי את הספר שבידי ובקצה השמיכה ניגבתי את דמעותיה וכיסיתי את פניה בנשיקות.

בלילה ההוא ידענו גינוני-אהבה מסוג חדש ומבעית: בהלה, חיפזון ומין קשיחות, כביכול, עטו עלינו, כאילו פסקנו מלחוס איש על רעהו והיינו נכונים לבלוע זה את זה חיים.

פג    🔗

נורה היתה מחלימה עתה בקצב הולך וגובר. באחד הימים נתקלנו ברחוב במאזניים ונורה קפצה ושקלה עצמה. נתברר כי כמעט שבה לקדמותה. רק שבעה קילוגרמים היו חסרים למניין שידעה בתל-אביב. מאורע זה חגגנו בסעודה דשנה שערכנו לעצמנו בטריאנה, בבית-אוכל עממי, מאלה שבעלי-מלאכה סרים אליהם בשעות ההפסקה שלהם ולעת לילה. התבוננתי בה שעה שעטה על המזונות, וגיליתי כי כוח התיאבון הכביר שלה שב אליה, אלא שניתוספה עליו מראית-עין זוללנית במקצת, בה לא הבחנתי קודם לכן כלל. היה משהו בלתי מתקבל על הדעת במראה הלהיטות שבו נפלה נורה על המאכלים; ואם קודם לכן ניתן לומר כי לפניך אישה בריאה בעלת תיאבון עליז, הנה עתה היה מקום לשער כי עצמת התיאבון היא מעין חולי.

בו ביום העלתה נורה הצעה שנצא לשוט ברחבי ספרד בלא תכנית קבועה מראש. ובכן, ישבנו למחרת בבוקר באוטובוס ההולך לגראנאדה ואותם חפצים שלא נדרשו לנו למסע הפקדנו בידי דייגו, לאחר שארזנום בשתי מזוודות שהונחו בעליית-הגג של בית-המלאכה שלו.

לבי לא הלך כלל וכלל אחרי המסע הזה, אבל לא ראיתי זכות לעצמי להביע דעה ועשיתי רצונה של נורה בשתיקה. מאחורי קלות-הדעת העליזה, שבה העלתה את הצעתה, הבחנתי באיזה קוצר-רוח ובמתיחות. אילו ביקשתי לערער על דבריה, אפשר הייתי גורם להתבקעותה של אותה בועה דקה האופפת את מניעי-רוחה האמיתיים באותה שעה. אני התאמצתי אפוא שלא להניח לדברים להתגלות וביכרתי לדכא גם את חששותי שלי.

בגראנאדה שמנו פעמינו אל פנסיון קטן ודל, ברחוב סאן-חוֹסֶה-בּאחוֹ, בלי שיתעורר בינינו כל ויכוח על רמתו של המקום. כדבר המובן מאליו קיבלנו עלינו בשתיקה את מצב-הכספים שלנו, שאת פרטיו לא פירשה נורה לפני מעולם. בערב שוטטנו לאורך רחוב המלכים הקתוליים וכשפנינו שמאלה גילינו רובע של מסבאות, סמוך לקתדרלה. בחרנו במסבאה אחת רחבת-ממדים, שכמה עשרות בני-אדם היו מפוזרים בתוכה ליד שולחנות וגם ניצבים בפינותיה על רגליהם, שקועים בשיחה בין חביות-יין ענקיות הצמודות לירכתיה. באותה מסבאה עשינו עד לשעת הנעילה ושמה שבנו ערב-ערב, בחמשת הימים שעשינו בגראנאדה. שתויים עד קצה גבול הקליטה היינו חוזרים אל מלוננו בלילה, נזקקים אל גופותינו הזדקקות זעופה, לא בלתי מענגת, עקב החידוש שבה, ונרדמים. בשעת-בוקר מאוחרת היינו קמים ועושים בעיר, ככל התיירים. פעם אחת עלינו ברכבת-ההרים הקטנה והפלגנו עד למרגלות הסיֶירה-נֶוואדה. שם מצאנו אישה זקנה שהתקינה לנו ארוחה על מדורת-אבנים קטנה. אחרי ששבענו פרשה נורה אל ערוץ-הנחל הקרוב לעשות צרכיה, ואני שכבתי על הדשא ונרדמתי.

כשהתעוררתי ראיתי את נורה עולה ובאה מן הנחל בחברת אדם שרגלו האחת תותבת והוא מהלך על קביים. הם היו שקועים בשיחה ערה שאת מלותיה לא שמעתי. האיש נפרד מעליה במרחק-מה מן המקום שעליו שכבתי ופנה בחזרה לעבר ההר, בכיוון שבו היתה מצויה תחנת-רכבת קטנה ומחסן של עצים כרותים.

אני מספר דברים אלה מפני שכך אירעו, וכן מפני שבראשי חלפה אז מחשבה כי נורה היתה מתנה אהבים עם אותו בעל-מום, שומר-המסילה, כפי הנראה. כשחזרנו לגראנאדה, באותה רכבת-הרים, שאלתי את נורה מי היה האיש, והיא אמרה לי כי איבד את רגלו במלחמת-האזרחים ב-1936.

פד    🔗

מגראנאדה נסענו, דרך מוטריל, לעיירה של קיט ששמה אלמוּניֶקאר, בחופה הדרומי של ספרד. הגענו שמה באמצע פברואר ומצאנוה ריקה מתיירים ומנומנמת. שכרנו לנו חדר בבית קטן השוכן בתוך בוסתן של עצי אנוֹנה, אצל אלמנתו של נהג מכונית-משא, שבאותו קיץ נהרג בתאונת-דרכים, בסיבובי-ההרים המוליכים למאלאגה, מלבד האלמנה ושתי ילדותיה הפעוטות התגורר עמנו באותו בית איש צעיר ובהיר-שׂער, שהיתה לו מכונית משלו, לבנה, בעלת שני מושבים. אף כאן, באלמוּניֶקאר, גילינו מסבאה אפלולית ונעימה, ושם היינו סרים בשני הערבים הראשונים לשהותנו במקים. אבל בערב השלישי אמרה לנו בעלת-הבית כי כדאי לנו ללכת למלון “סֶקסי” בלילה, מפני ששם משמיעים תקליטים ומחוץ לימי-העונה אין המחירים גבוהים כלל. נורה הציעה לאישה כי תצטרף אלינו, ושלושתנו בילינו ערב אחד על מרפסתו הענקית והריקה של בית-המלון, כשצלילי-המוסיקה בוקעים אלינו החוצה מבעד לדלת שהושארה פתוחה לכבודנו. נורה רמזה לי כי עלי להזמין את האלמנה לצאת עמי במחול ואני עשיתי כמצוותה. לעולם לא הייתי מעלה על דעתי כי אלמנה קתולית עשויה לנהוג כפי שנהגה בעלת-הבית שלנו בשעת הריקוד. באותו לילה, כשהתייחדתי עם נורה במיטתנו, במרחק מחיצת-קיר דקה ממיטתה של האלמנה, כשאנו שתויים, כמנהגנו בימים ההם, לא עלה בידי בשום פנים לדכא את זכר מה שהיה על מרפסת המלון בשעת הריקוד, וניתן לומר כי באותו לילה שכבתי עם האלמנה.

למחרת בבוקר זרחה השמש ונורה לבשה בגד-ים ואנחנו באנו וישבנו על החוף. מפעם לפעם הלכה נורה לשחות מעט, שכן אנשי-הצפון אינם חוששים למים קרים באותה מידה שאנו רגישים להם. בקומה לטבול במים שמתי לב לכמה שינויים שחלו – ואפשר שלא חלו ורק נדמה היה לי – בגופה של נורה. כששבה מן המים וחזרה לרבוץ על החול, בסמוך אלי, העמקתי להתבונן בגופה ומצאתי שנתרחש בו דבר. קודם כל נוכחתי לדעת כי מזה זמן רב לא ראיתיה בבגד-ים לאורו של יום. מראה זה היה זכור לי מן הימים שבהם רחצנו בימה של ישראל; והנה עכשיו הבחנתי כי אותם מקומות שהעגלילוּת שלטה בהם – ושבינתיים שולח בהם רזון ועתה שבו והעלו בשר – לא שבו לעגלילוּתם אלא היו מעוותים מעט, נוטים לצדדים, ואפשר לומר שנתלוו אליהם מעין זעקה של רעבון וכעין יתר-תוקף של תביעה מפורשת לבוא על איזה תיקון דחוף. הייתי אומר כי לגופה נודע עתה כוח-משיכה גדול יותר לגבי; גדול יותר מכל מה שידעתי קודם לכן; אבל יחד עם זאת כאילו נתחוור לי למעלה מכל ספק, שגוף זה לעולם לא ידע שובעה, ובבוא עליו כליונו, יהיה רעב לא פחות – ואולי יותר – משהיה בשעות המיוסרות ביותר של התאווה.

עצבות נוראה, חוסר-מנוחה עם רגשות-נוחם חסרי-שחר באו עלי באותה שעה על שפת-הים; וכשקמנו ללכת, פונים אל המסעדה היחידה שנותרה על החוף, מקננת בין יריעות של מחצלות-קש, לא חשתי שום תיאבון לאכילה והייתי מצפה בקוצר-רוח מביש – כאדם שאינו בטוח אם תינתן תאוותו בידו – לרגע שבו נחזור אל חדרנו למנוחת-הצהריים.

נורה התמסרה לארוחה בחשק רב והייתי חושש כי לבה רחוק מאוד מן ההרהורים שבהם נתקפתי. אבל בשובנו אל החדר נדהמתי – ושמחתי – להיווכח כי ככל הנראה פיעמה את שנינו הרגשה אחת, זהה בכל, תקיפה בטירופה אצל נורה לא פחות משהיתה עזה ומסוערת אצלי.

ומה שהעניק לאותו טירוף-דודים נופך מיוחד במינו, היתה העובדה שכל אותה שעה שהייתי עושה עם נורה בחדרנו, ביום ההוא, עמד לנגד עיני מראהו של שומר-המסילה מסיירה-נוואדה, האיש בעל רגל-העץ; ואני הייתי כמו נוקם בה על ששכבה עמו; מה שהגביר בי את יצרי ביתר תוקף.

פה    🔗

באותו ערב, לאחר שקמנו מן המיטה והתקלחנו, שבה נורה והציעה כי נזמין את בעלת-הבית שלנו אל מרפסת בית-המלון “סקסי”. ובכן שמנו פנינו שמה אחרי ארוחת-הערב והפעם גילינו שם תגלית: בבאר של בית-המלון היה מצוי ארגז של בירה טובורג, זו הבירה שהיו מגישים במסעדה של השגרירות בתל-אביב. מיד הזמנו כמה בקבוקים והיינו טורחים להסביר לאלמנה שלנו עד כמה משקה זה משובח ויפה. מרוב המאמץ לתהות על פשר ההתלהבות שלנו נעשתה האלמנה עליזה ביותר, ועד מהרה קמה והזמינה אותי לצאת עמה במחול. ובשעה שהיינו מרקדים נכנס ובא אל המרפסת אותו דייר שני, שהיה מתגורר עמנו אצל האלמנה, זה האיש הצעיר ובהיר-השׂער, בעל מכונית-הספורט הלבנה. מזווית עיני ראיתי כיצד הוא ניגש אל שולחנה של נורה, שהיתה רכונה על הטובורג ומשוטטת בהרהוריה, השתחווה לפניה וישב. אחר-כך שב וקם, מזמין אותה לצאת עמו במחול. שאלתי את האלמנה מי האיש והיא צחקקה מתוך האלכוהול שהגיחה אל קרבה ואמרה שהוא אדריכל גרמני, הקונה קרקעות לאורך הקוסטה-דל-סול ומקים עליהן חווילות למכרן לגרמנים ולאמריקאים.

משנסתיימה נגינתו של התקליט שחררתי את האלמנה מבין זרועותי ובאתי אל השולחן, שאליו ניגשו עתה גם נורה והאדריכל הגרמני, ובלא כל הקדמה נטלתי בקבוק טובורג והכיתי בו בכל כוחי על קדקדו של האיש. פניו הוצפו דם ולמראה הזה לא הייתי מוכן. מיד הכיתי באגרופי בפניו והפלתיו על הרצפה. עתה עמדתי מעליו, מתנשם בכבדות ומבקש לפרוץ בבכי. האלמנה השמיעה קול זעקה. דומה כי כינתה אותי בשם רוצח. נורה מיהרה לאחוז בידי ולמשכני אחריה.

בכיכר העיירה שכרנו לנו מונית, מיהרנו לחדרנו, ערמנו את חפצינו לתוך מזוודה וציווינו על הנהג לנסוע לגראנאדה.

ברכבת-הלילה יצאנו משם למדריד.

זוכר אני כי בלש הרכבת, שבדק את הדרכונים, נתן עלי עינו לטובה, כפי הנראה, וכשיצאתי בלילה מתאי ללגום בירה במזנון ולהביא בקבוק גם לנורה, נטפל אלי ושאלנו מהו הדבר שקסם לי ביותר בספרד. כדי לפטור עצמי ממנו אמרתי לו כי התיאטרון הספרדי מצא חן בעיני מאוד. ואז גילה לי האיש כי לפני שנעשה בלש היה מורה לספרות בגימנסיה, ומיד התחיל מרצה לפני תולדותיו של התיאטרון הספרדי ומאכלס את מוחי העייף בשמות של מחזות.

פו    🔗

במדריד קידם את פנינו גל של קור והיינו זקוקים לבגד חם, אם היה בדעתנו לצאת מן החדר אל העיר. הלכנו אפוא לשוק-הפשפשים של קסקארו ורכשנו לעצמנו שתי אפודות, עשויות בד-מפרשים גס שאינו מעביר מים, מרופדות פרוות-כבשים. עלי לציין כי מלבוש זה שיווה לנורה צורה מביכה למדי, ובני-אדם היו עוצרים ברחוב ומסתכלים בנו מתוך תימהון. מתגוררים היינו בפנסיון דל, בקומתו השנייה של בית ברחוב אֶצֶ’גאראי. ואף-על-פי שמספר הבית היה 5, נקרא הפנסיון בשם המוזר “אחת-עשרה”.

בלילה הראשון לא היה עלינו להרחיק לכת: מתחת לחדרנו ממש היתה מצויה מסבאה מצוינת ולאורך כל הרחוב שרצו בתי-אוכל ובתי-מרזח למכביר. “לה-קאסונה” היתה המסבאה הנאה שבכולן ושם ישבנו ושתינו יין לבן וקינחנו בסרטנונים. בשובנו אל החדר הקטן שבקומה השנייה לא עלה בידינו להירדם מחמת שתי תקלות: בחצר הפנימית של הבית היתה מצויה מאפייה, בה הבעירו את התנור במכשיר-נפט רעשני; ואילו מתוך מסדרונו של הפנסיון שלנו עלה, כל הלילה, קולן של תרנגולות מקרקרות. רק בבוקר נתברר לנו כי לא היו אלה תרנגולות אלא תוכי זקן, שבעלת-הבית כינתה אותו בשם פוֹבּרֶסיטוֹ, מחמת רחמים; אבל באמת היה שמו קיקי.

ביום השני לבואנו למדריד יצאנו לשוט בעיר והתחלנו יורדים ברחוב סאן-חֶרונימו, אבל לפני שהגענו אל האריות של בית-הנבחרים הספרדי פנינו ימינה, אל רחוב סרואנטס. סבורני כי עשינו כן כדי שלא לחלוף על-פני בית-המלון שבו התגוררנו בשהייתנו הראשונה במדריד.

הגשם, שלא פסק אף לשעה אחת, גרם לנורה שתשתעל, מפני שסוליות נעליה המהודרות היו דקות מדי. נכנסנו אפוא לחנותו של סנדלר וקנינו בשבילה זוג מנעלים שיש בכוחם לעמוד בפני הלחות והצינה; אלא שבצד מעלותיהם היתה להם גם מגרעת: עקביהם היו נמוכים ושטוחים – שלא לדבר על צורתם הכפרית – ובבת-אחת נעשתה נורה נמוכה בכדי שמונה סנטימטרים בערך. הוסף על כך את פרוות-הכבשים המגושמת והרי לפניך מראה מופרך למדי.

מהלכים היינו בעיר שלובי-זרוע, אבל במקום שאחוש במגע גופה של נורה, חשתי – מבעד לשרוול פרוותי שלי, המרופדת – רק בפרוות-הכבשים המרפדת את שרוולה שלה; וכשעלה בדעתי להתלוצץ על כך, חזרתי בי מיד ובחרתי לעבור על העניין בשתיקה.

הצורה שבה היתה נורה משוחחת עמי בימים ההם היתה לחידה בעיני.

בהפסקות קצובות, כאילו מכוּונות על-פי שעון, היתה פותחת פיה לומר דיבורים כגון:

“כדי לראות שמים שחורים ומעוננים כאלו שבמדריד אין אדם צריך לטרוח ולהפליג דרומה.” והיתה מציצה בי מן הצד ומחייכת.

או:

“שמת לב, שאין רואים כאן ציפורים?”

או:

“יפה אמר לואיס דה-גוֹנגוֹרא: ‘גווייה שאין בה הרבה דם, אבל שני לבבות מצויים בקרבה’” ומיד היתה חוזרת על הפסוק בספרדית: " Un cuerpo con poco sangre,

pero con dos corazones."

ואחר-כך היתה שבה אל שתיקתה, עד לאמירה הבאה.

מעולם לא שבה לדבר במה שאירע באלמוניֶקאר, על מרפסת בית-המלון, עד שלפעמים הייתי סבור כי היא שותקת באותו עניין מפני שלבה מכה אותה על חטאים שאין אני בקי בהם ושהם גרועים ממה שאני משער. סבורני שלא היה שחר להשערותי אלו. אבל רעיונות ממין זה היו חולפים בראשי והיו מתיישבים יפה עם העכרוריות שהתחילה יורדת עלינו.

בימים ההם התחילו ארוחותינו מצטמצמות לאותם פלחי-דגים מטוגנים והמתלווים אל כל מנה של יין שהיינו לוגמים ב“לה-קאסונה”, עד לשעת הנעילה, מדי לילה. אחר-כך אירע בנו דבר נוסף: בשובנו אל החדר, באחד הלילות, נרדמנו בבגדינו על המיטה, וכשהקיצונו, בשעה שלא היתה מחוורת לי אם היא של יום או של לילה, ניסיתי לקלוף מעליה את בגדיה ואף היא כמו סייעה בידי, אלא שתוך כדי כך שבנו ונרדמנו. לימים אירע לנו שנרדמנו באמצע תינוי-אהבים, בלא לסיים במה שפתחנו.

כשבאה בעלת-הפנסיון לתבוע את שכרה, באחד הבקרים, נדהמנו להיווכח כי אנו שוהים במדריד חודש ימים. נורה צחקה ואמרה: “אתה רואה, אלי. אמרתי לך!…”

פז    🔗

סבורני כי היה זה השבוע השלישי של חודש אפריל 1954 כששמנו פנינו לשוב לסביליה. נורה אמרה כי יש להוציא את המזוודות שהשארנו בבית-המלאכה של דייגו.

מחמת הרגל, או מחמת טעות, קנינו כרטיסים למחלקה הראשונה של הרכבת ובכך העלינו עלינו את חמתם ואת פחדיהם של שכנינו לתא. המקום השלישי על הספסל שלנו נותר ריק, וכדי לנקום באנשים הנוהגים בנו כך הצתי לעצמי סיגרייה, פלטתי עשן על כל סביבותי ואחר-כך פתחתי את פי ואמרתי בשחצנות:

Le molesta que fume”?¹²” ובלי שאצפה לתשובה צחקתי לעצמי והצצתי בנורה. היא היתה ישנה.

פח    🔗

הגענו לסביליה בצהריים, אם אינני טועה. מכל מקום היתה העיר מוצפת אורו של יום והאביב כבר הראה כוחו באווירו החמים והלח למדי. שירכנו דרכנו מתחנת-הרכבת לעבר מננדס-אי-פלאיו, כשאני גורר עמי את המזוודה האחת שלנו ונורה הולכת בעקבותי, לבושה פרוותה ופניה שטופות זיעה. את פרוותי שלי איבדתי או שכחתי בתא הרכבת; ואולי במדריד.

בלא קושי מצאתי את מקומה של תחנת קאדיס ואת מוסך-המכוניות הסמוך, ועד מהרה התחלנו מטפסים בגרם-המעלות לעבר בתי-המלאכה שעל הגג, כארבעה חודשים לאחר שהיינו כאן לאחרונה.

נדמה לי כי כאשר נכנסנו לסטודיו של דייגו לא הכיר אותנו ידידנו; מכל-מקום לטש עיניו נכחו, כאילו עמדו אנשים זרים לפניו והוא מצפה לשמוע מה יש בפיהם לומר. אך מיד לאחר-מכן פרץ בבכי והתחיל שורט פניו בציפורני ידיו. הוא נפל על צווארי, היה נושקני על לחיי ומצווח כאישה מוּכת היסטריה. אל נורה כמו חושש היה לקרוב, וממרחק צעד או שניים רמז לה, כמתחנן, כי תשב על הכיסא הסמוך. נורה עשתה כמצוותו וישבה, מצפה בסבלנות עד שישקטו הרוחות. נדמה לי כי שמעתיה ממלמלת ושואלת אם שלום למזוודות שלנו.

אחר-כך פרץ דייגו החוצה ועד מהרה חזר בלוויית מנולו.

פט    🔗

כיוון שהיינו שתויים, בשובנו לסביליה, לא אזכור כמה פרטים ולא אדע לומר את שאירע בשניים-שלושה הימים הראשונים. אבל זוכר אני שדייגו הביא מכשירי-גילוח והיה מסבן את פני ומגלח את זקני, שעה שכמה פועלים ובעלי-מלאכה תוקעים פרצופיהם בדלת ומציצים בנעשה בנו. מאחד המחסנים הובאו מיטה ומזרן ונמצאה לנו פינה בבית-המלאכה של דייגו. את נורה השכיבו מיד על אותה מיטה ושלחו לקרוא לטרזה ולאשתו של דייגו; בינתיים היו מטפלים רק בי לבדי.

מקץ יומיים-שלושה הצעתי עצמי לפני מנולו ודייגו לשכור אותי כעוזר, וסיפרתי להם כל שאני יודע ובקי במלאכות; הם הסכימו לקבלנו לעבודה וקבעו לשלם שכרי במשותף.

אשר לנורה הוחלט לפנות אל שגריר ארצה במדריד, אם מצוי שם איש אשר כזה. אבל אני הצעתי שלא לעשות כן לפני שנשאל את פיה. לשם כך היו נחוצים עוד כמה ימים; וכששאלנוה על כך, סירבה בכל תוקף. הרופא שטיפל בה, כשחלתה בדלקת-הריאות לפני כחצי שנה, נקרא אפוא לטפל בה שנית.

צ    🔗

בעייתה העיקרית של נורה, כפי שהציג אותה הרופא, היה סירובה המוחלט כמעט להביא מזון כלשהו אל פיה. הרופא אמר כי היא עלולה למות ברעב.

בכל שאר העניינים הובא סדר מסויים: הייתי עובד אצל מנולו ודייגו ועד מהרה הבאתי להם תועלת של ממש. מלבד מה שהייתי קונה חומרים בעיר למדתי להדביק עלי-זהב על לכה ואחר-כך להחליקם באבן-אגאט ולעשותם מקשה אחת. כמו-כן הצלחתי להתקין חומר-כּיוּר דק ונקי מכל פסולת, לאחר שהייתי מנפה אותו בנפה ושוטפו במים שלוש וארבע פעמים. חומר כזה דרוש מאוד לפסלי-קראמיקה שרופים בתנור. ואשר למלאכות של דייגו – הותר לי, לפי שעה, לכסות את הבדים שמתחתי על-גבי מסגרות-עץ בתערובת לבנה של דבק-נגרים, שמן-פשתן ואבקת גיר וצינק.

בערבים הייתי מתקין לנורה ולי ארוחה חמה על-גבי פתילייה, שדייגו הזהירני עליה חזור והזהר פן אעלה את הסטודיו באש. ירקות הייתי מחתך על-גבי לוח-עץ שעל הרצפה וכך ניתן לנו לחסוך ולהיות ניזונים יפה.

על סירובה של נורה לאכול הייתי מתגבר בעזרת שידולים, נזיפות, סיפורים והפצרות. לעתים הייתי מגיע עד דמעות, בייחוד כשראיתי ונוכחתי במו עיני כמה היא רזה וכמה לחייה חיוורות. למראה דמעותי היה חיוך ערמומי עולה ומתפשט על פניה, כאילו רמזה לי בכך שאני מבקש להערים עליה בתכסיסים נלוזים; אך בסופו של דבר היתה מסכימה לבלוע כמה כפות של מרק וללעוס פתיתים אחדים של קציצות-בשר.

כשעבדתי בסטודיו של דייגו היה בידי לסור, מפעם לפעם, אל מאחורי המחיצה, שם ניצבה מיטתה, ולתת עליה עין; אבל כשהייתי שרוי בבית-המלאכה של מנולו הייתי מנותק ממנה, לעתים, במשך שעתיים-שלוש, ודבר זה היה מביא בלבי פחדים ומראות קשים היו מרחפים לנגד עיני-רוחי, עד שסוף-סוף הייתי בא אצלה ומוצאה ישנה, או שוכבת פקוחת-עיניים ושלווה למראה, או ממלמלת משהו לעצמה, בלשונה.

לפעמים היתה קמה וגוררת עצמה עד לפתח בית-המלאכה נשענת על מזוזת הדלת ומביטה באומנים הטורחים על עבודותיהם לאורך המסדרון. אם היתה השעה שעת-הפסקה של אחת הארוחות, היתה מרמזת כלפי בקבוק היין שבידי אחד האנשים, וקרה כמה פעמים שהאיש ניאות לתת בידה את הבקבוק ללגום מתוכו, אף-על-פי שבפירוש ביקשתי מהם שלא ייעתרו להפצרותיה, אלא שמחמת רחמים ומחמת בורות היו נענים לה, חרף תחנוני.

באופן כזה חלפו ימי “השבוע הקדוש” וכן חלף עבר חודש אפריל וחודש מאי.

בראשית יוני חלו שינויים במצבה.

צא    🔗

רובו של אותו פרק-זמן שבין שובנו לסביליה לבין תחילת חודש יוני היתה נורה שרויה בשתיקה, חוץ מכמה מקרים שבהם היתה אומרת לי, כשנותרנו לבדנו בסטודיו, דיבור כגון “ילדי המסכן” או “תראה מה שעשיתי לך”, ושבה-שוקעת בשתיקה. אבל בראשית יוני התחילה מאריכה בדיבור וכמה סימנים העידו עליה שהיא עומדת לשוב לאיתנה, אף-על-פי שסימנים אחרים העידו על הרעה במצבה.

וכך היה הדבר: מיום ליום היתה מגבירה סירובה לאכול ופעמים עלה בדעתי הרעיון להאכילה בעל-כורחה. הרזון נתן עתה אותותיו בגופה בצורה שאין להעלות על השפתיים. כן פסקה מלקום מן המיטה והיתה שוכבת כל היממה כולה, מלובשה באותה שמלה שחורה שהתקינה לה טרזה כשהחלימה מדלקת-הריאות. כשהייתי בא לרחוץ אותה אחת ליומיים או לשלושה ימים, לא הוצרכתי אלא להפשיל אותה שמלה ולעבור על-פני גופה בספוג רטוב ובסבון. כשהייתי הופך אותה כדי לרחוץ את גבה, אמדתי את משקלה בשלושים עד ארבעים קילוגרמים, לכל היותר.

מצד שני התחילה נורה פונה אלי עתה בדברים. תחילה ביקשה ממני מחילה, וכשמיררתי בבכי, למשמע הדברים, הפכה פניה ממני, תוך מאמץ רב, והביטה אל הקיר הסמוך למיטתה, כאילו היתה מצפה שאסיים מעשה-שטות שלי ואשוב להאזין למה שיש בדעתה לומר.

באותו יום לא הוסיפה לדבר אלי כלל. אבל למחרת אמרה:

“אלוהים הראה לי נפלאותיו, אלי. הוא היה טוב ומיטיב עמדי, אלא שלא עמד בנו הכוח לקבל את טובו מידיו… הוא יסלח לנו בחסדו.”

כשבאתי להאכילה בצהריים בלמה פיה, עד שסילקתי את הכף מנגד עיניה, ואז אמרה:

"המוזיאון על שם נורה ואלי מצוי כולו בשתי המזוודות… רק את התרופות סַלק משם… את התרופות מן הימים שבהם הייתי חולה כל-כך. היכן הן, התרופות הללו?

אמרתי לה שאין שם כל תרופות, אך היא נענעה בראשה בעצב רב ימינה ושמאלה, ובכל פעם שנגעה לחיהּ, הרטובה מזיעה, בכר שלמראשותיה, הותירה שם כתם של לחלוחית כהה.

באותו יום שבה לדבר אלי ואמרה:

“אל תניח לשום קונסול לבוא ממדריד. עלינו להיוותר לבדנו. לבדנו. לבדנו.” והיתה חוזרת ולוחשת לאין קץ: “לבדנו, לבדנו…”

כשפרשתי לי מצעותי, בלילה, לרגלי מיטתה, רמזה לי בידה לקרוב אליה. גחנתי עליה והייתי סבור כי יש בדעתה לומר לי משהו. אך היא רמזה כי אקרב פני אל פניה, ואז נשקה לי על לחיי. סמוך לכך שקעה בתרדמה; ואז קמתי ופרצתי אל המסדרון ומשם ירדתי במרוצה אל החצר הפנימית של המוסך והתחלתי מטיח ראשי בכותל. תחילה הממני כאב חד, אבל אחר-כך שוב לא הביאו עלי ההטחות שום כאב כלל.

צב    🔗

באחד הימים הודיעה טרזה כי עלה בידה למצוא לנורה מיטה בבית-חולים מסוים וכי עלי להסכים להעברתה שמה. נורה שמעה את הדברים ולא הגיבה. וכדי להוסיף תוקף לדבריה אמרה לה טרזה:

“מאחר שאינך אוכלת כלל… אילו אכלת יותר…”

ואז רמזה נורה כי יוּתן לה מזון, וכשהובאה הכף אל פיה התאמצה לבלוע. והמראה הזה היה מחריד ואי-אפשר היה לשאתו. מכל מקום הבינה גם טרזה כי בכך מבקשת נורה לומר שהיא מוכנה לרע מכל, ובלבד שלא יקחוה מכאן.

ובכן, לא העברנו אותה לבית-החולים. גם הרופא אמר שאין הכרח בכך.

צג    🔗

ביום השבת היינו מסיימים עבודתנו בשעה מוקדמת, וידידי, מנולו ודייגו, היו נוהגים להיפרד מעלי בלחיצת-יד ולהזכירני כי במשך היום ומחצית היום, בהם לא ניפגש, חייב אני להודיעם מיד אם תהיה עזרתם דרושה.

והנה, ביום השבת שבו אני עומד, ראיתי כי השניים מחליפים ביניהם לחישות קצרות וחיוכים. לבסוף, במקום שיתקעו לי כפם לפרידה, הניח דייגו ידו על שכמי ואמר לי:

“מה דעתך שתבוא עמנו היום?”

“לאן?” שאלתי.

“לטייל קצת. לשאוף רוח,” השיבני דייגו.

“ומה יהא על נורה?” אמרתי.

“ראה אם היא ישנה. בין כה וכה היא ישנה,” הציע דייגו.

נורה לא היתה ישנה ואני שאלתיה חרש אם טוב הדבר שאצא לטייל מעט בחברת מנולו ודייגו. היא עצמה עיניה לאות הן וליתר חיזוק העלתה חיוך על פניה. קמתי אפוא והלכתי עמהם. מדרך הילוכם ניכר היה שלא לטייל הם יוצאים, שכן מנהג המטיילים להלך בנחת וללא מטרה, ואילו מנולו ודייגו נראו כאנשים השׂמים פעמיהם למקום מסוים, שם קבעו פגישה, כביכול, לשעה מסוימת. ואמנם עד מהרה ראיתי כי רגלינו עומדות על גשר סאן-תלמו. למראה התמיהה שעל פני שילבו מנולו ודייגו את זרועותיהם בזרועותי, משני צדדי, ואמרו לי:

“אל תהיה שוטה, אליקום. הגיעה השעה; חי אלוהים הגיעה השעה.”

“שעה של מה?” שמטתי עצמי מביניהם וניצבתי, מבוהל מחמת ההבנה שצצה במוחי, על המדרכה שבצדי הגשר. “שעה של מה?”

דייגו ומנולו חזרו ונטלוני תחת אצילי-ידי, אלא שהפעם עשו זאת ביתר רוך, כמבקשים לשדלני בפיוסים.

“הן רחמנות עליך, אליקום. רחמנות להביט בך, איך שאתה חי בחודשים האחרונים… הן גבר אתה, אליקום.”

הוספנו ללכתה לעבר טריאנה, פונים בסמטאות המובילות אל פלאסה דה-לוס-ליאונס, והשניים גילו באוזני את סודם, לאמור: מזה כמה וכמה שנים הם הולכים יחדיו, בכל יום שבת, ככלות שבוע-העמל שלהם, אל בית אחד שבמקומות הללו, ושם מזומנות להם ילדות קטנות מגיל שתים-עשרה ועד שמונה-עשרה, לפי בחירתם. ואם אני מבקש לי גיל אחר, יביאו אלי מן הסביבה כל מה שאצווה. והריהם מתכבדים להזמינני, על חשבונם.

הנערה שנועדה לי אינה זכורה לי כלל, שכן למן הרגע שנגעתי בה הייתי סבור כי גרדה לפני, בתה של נורה. אפשר שאמנם היתה אותה ספרדייה דומה לגרדה, ואפשר שרק דמיוני הוא שהוליכני שולל. מכל מקום נבהלתי והייתי נאבק עמה, מטילה על הרצפה ומתאמץ להשיל סנדליה מעל רגליה בעזרת בהונות רגלי. תחילה נבהלה אף היא, אך בסופו של דבר היתה סבורה כי כך דרכי באהבה ומאחר שאני משלם, ניאותה לי בכל; וכשציוויתי עליה להתנגד לי הסכימה עמי אף בזה, וכשהיא צוחקת ומצווחת היא מנסה להשתחרר מידי, למראית-עין.

שדיה היו קטנים כאגס-בוסר, בטנה שטוחה, להבי אגן-הירכיים בולטים ורגליה ארוכות-ארוכות.

מקץ שעתיים שבתי במרוצה אל הסטודיו של דייגו ומצאתי את נורה ישנה.

צד    🔗

היה עוד מקרה אחד, שבו הנחתי את נורה לבדה בסטודיו; אך היה זה מקרה אחרון ומאז שוב לא זזתי מאצלה אף לשעה אחת.

וכך היה המעשה: ערב אחד, לפני שפנו מנולו ודייגו ללכת לביתם, ציווה עלי מנולו לקנות בבית-מרקחת בקבוק בנזין, כדי שבבוקר לא נתעכב במלאכה מסוימת הצריכה לבנזין. ובכן, כשהלכו האומנים ואני הבאת סדר ונקיון בבית-המלאכה של מנולו, באתי אל זה של דייגו ושפתי קדרה על התנור. אחרי שעלה בידי להלעיט את נורה כף או שתיים של נזיד כיביתי את הפתילייה, נטלתי בקבוק ריק והלכתי לעבר רחוב מננדס-אי-פלאיוֹ לקנות בנזין, שכן בתי-המרקחת פתוחים גם בשעות-הלילה המוקדמות. כשיצאתי את הבניין שלנו ראיתי שכמה וכמה בעלי-מלאכה עדיין שקודים על מלאכתם; והוא דבר רגיל מאוד במקומנו. אינני זוכר כמה זמן נתעכבתי בעיר; אפשר חצי שעה ואפשר שעה וחצי. כשחזרתי ועליתי על גג המוסך ראיתי מיד שדלת הסטודיו של דייגו פתוחה, בעוד שאני הגפתי אותה בצאתי. קרבתי אל חדרנו בצעד נחפז ומצאתי שניים מן הפועלים של הנגר השכן, לבושים סינרי-עבודתם, ניצבים על מיטתה של נורה כשהאחד מגמיע אותה מתוך בקבוק, בעוד השני – לאחר שהפשיל שמלתה השחורה – מלקק את ערוותה.

הם נמלטו מפני בזריזות, כשאני ניצב כמאובן אל מול המתרחש בטרם יהיה סיפק בידי אף להשמיע הגה. יין אדום ניגר על פניה של נורה ובן במעמד עלה קול נשימתה באוזני, כבד ונחרני מעט, קול נשימת אדם ישן.

למחרת לא באו אותם שני פועלים לעבודתם. אבל מקץ יומיים שוב ראיתים במקומם.

צה    🔗

יום אחד, כשבאה טרזה ובידה סיר של תבשילים, מצאתני לבדי בבית-המלאכה של בעלה. הוא ושני פועליו האחרים הלכו לכנסייה, להתקין שם על מכונו פסל שהוזמן לפני כשנה. טרזה ישבה על אחד הכיסאות ורמזה לי שאטול אף אני כיסא ואשב ממולה.

“דון אליקום,” אמרה, “נורה ואתה, כלום באמת אתם איש ואשתו, נשואים כדת וכדין.”

נענעתי לה בראשי לאות הן.

“אינני יודעת אם אמת בפיך,” השיבה טרזה. “אבל אפילו אין הדבר כן, מדוע אתה מניח לה לגווע?”

“לגווע?” אמרתי. ואני זוכר שלא הרמתי קולי, מפני שדבריה אלה, ככל הדברים שאמרה טרזה, היו דברי-שטות בעיני. “נורה לא תגווע. היא תחלים ותשוב לאיתנה.”

“וזאת מנין לך?” שאלה בזעף.

“היא אישה בריאה מאוד,” אמרתי, “ואין לה שום סיבה למות. כאשר תשוב נורה לאיתנה נחזור לישראל. שם יש לי עבודה וידידים.”

“הרופא אומר,” המשיכה טרזה, כאילו לא אמרתי כלום, “כי ימיה ספורים: רק טיפול של מוסד יכול אולי להציל אותה.”

“מוסד?”

“בית-חולים עם כל המכשירים והמומחים,” הסבירה טרזה.

“מה אפוא יש לעשות, לדעתך?”

“להתקשר עם השגריר של מדינתה, או עם מישהו מבני-משפחתה או מידידיה, אנשים שיש להם אמצעים והשפעה.”

“סבורה את שיש טעם לכתוב ליוהאן?” שאלתי.

“כתוב ליוהאן,” אמרה טרזה. “למה לא? כתוב ליוהאן.”

ובכן, בו במעמד כתבתי ליוהאן, וטרזה נטלה מיד את המכתב (מעטפה לא היתה עמנו) ואת הכתובת והלכה לבית-הדואר.

כשבאתי להאכיל את נורה מתבשיליה של טרזה מצאתיה ישנה ולא חפצתי להעירה. בין כה וכה ספק אם היתה אוכלת, בעוד שהשינה יפה לה, כפי שאמר הרופא.

גם בערב מצאתיה ישנה, פיה פתוח במקצת וצלעותיה עולות ויורדות עם קול חרחור דק.

בבוקר הלכתי לעבודתי בחדר הסמוך והנחתיה ישנה, אבל כשחזרתי מקץ שעתיים ועדיין לא נתעוררה, אמרתי למנולו כי כדאי לקרוא לרופא.

הרופא גילה כי שתי המזוודות שלנו היו מונחות ליד המיטה כשהן פתוחות, ונראה כי חיטטו בהן, אף הוא חיטט בתוכן ומצא חפיסה ריקה של טבליות-שינה, מאלו שהיו מצויות אצלנו בשפע בימים שחלתה בדלקת-הריאות.

הרופא שהה אתנו כשעה ויותר, וכשקם מאצל מיטתה אמר לנו כי נורה מתה.

זוכר אני כי בשמעי את דבריו אמרתי בלבי: שקרן, שקרן מתועב, למה אתה מבלבל את המוח בבדיחות אידיוטיות?

וכן זוכר אני כי מנולו ודייגו נקראו לבוא לחדר וכי אני הייתי חושש – או מצפה – פן ינחיתו עלי מהלומות.

אבל הם לא נגעו בי לרעה.

צו    🔗

לפני שהלך תקע הרופא ליד פתק קטן, באמרו כי אף זאת מצא בתוך אחת המזוודות. הפתק היה כתוב אנגלית ונועד לי.

תוך שעה קצרה נאספו בסטודיו של דייגו כמה אנשים, מהם הכרתי רק את שני ידידי ואת נשותיהם. נורה כוסתה בפיסת-בד נקייה וגדולה ורק פניה וכפות-ידיה, הנחות משני צדי גופה, היו גלויות. כולנו היינו ניצבים על רגלינו ורק היא שוכבת היתה על המיטה הנמוכה, שעכשיו נראתה נמוכה עוד יותר ונראה כאילו שכבה נורה על הרצפה. הסטודיו נעשה גבוה כביכול, וכתליו כמו טיפסו למקום שאין העין יכולה להגיע שמה. הכתלים הללו היו מכוסים בתמונותיו המזויפות של דייגו. מתוך פתחו של בית-המלאכה של מנולו הציצו מאות ראשי המלאכים, הצלובים והמַדוֹנוֹת, כולם מזוייפים. לצדי ניצבו שני האומנים היודעים כי חייהם חלפו עליהם בתוהו, משום שמעולם לא הגידו במלאכתם את אשר בלבם. אולי היה לבם, בסופו של דבר, ריק מלומר אמירה כלשהי. בסמוך להם ניצבו נשותיהם הקתוליות, הנשים המרומות, שבכל יום שבת היו בעליהן נמלטים מהן אל חיק נכריות. אי-שם, מאחורי כותלי-העץ הדקים ואכולי-התולעים, ניצבו שני הפועלים שהשקו את נורה ביין והפשילו את שמלתה האחת, השחורה. ואי-שם, בשכונת סאנטה-קרוס, היה הרוזן ג— שרוי בתוך האוסף שלו, מרצה באוזני סוחרים גרמנים ושוויצרים על אוצרות החמדה של בית-המסחר שלו. ואילו סביליה הילדותית, גני-מוּריליו האינפאנטיליים והנהר הזקן והעייף לא היה בכוחם להתרומם על בהונותיהם ולהציץ בפניה של נורה, אף-על-פי שרק הם לבדם היו זכאים לראות מה שראיתי רק אנוכי לבדי – פנים בהירות ויפות מכל תמונה שבעולם, נעלות על כל שיצא מתחת ידי האומנים של ספרד כולה, הפנים שלא ישתנו עוד לעולם בעוויתות-החיים; וכמות שהן עכשיו, יהיו הולכות אל מקום שאין בו כלום.

לא לי לומר דברי-פרידה לנורה. המלאכים יאמרו, אם יהיו מצוּוים על כך.

למחרת נקברה נורה. לא ב- suspiro del Moro, כפי שביקשה.

צז    🔗

את הלילה שאחרי הלוויה עשיתי בדירתם של מנולו וטרזה, אבל אחר-כך שבתי אל הסטודיו של דייגו וכל זמן שעבדתי אצל השניים לנתי באותו חדר שבו התגוררנו נורה ואנוכי.

בהשתדלותו של דון אלפונסו רואיס ניתן לי כרטיס-נסיעה באחת מאניותיהם של האחים איבארה, בעלי-אניות ספרדים, שהאחד מהם היה סר לפעמים לבית-המלאכה של מנולו ומתבונן מתוך שחוק בפסלים שמסביב.

לדרכי לא נטלתי עמי דבר מן המזוודות, זולת הפתק שכתבה נורה אלי. הוא היה רשום בעט כדורי, שהדיו כמעט נתייבשה בו כליל, ועל-כן היתה צפויה סכנה שהאותיות יישחקו. גם הנייר, שעליו היו המלים כתובות, היה דק ומזוהם. היתה זו אחת מפקודותיו של הרופא לבית-המרקחת. מנולו נחלץ אפוא לעזרתי והתקין למעני לוח-קרטון קטן, עליו הדביק את הפתק שלי, ואת הלוח כיסה, מפנים ומאחור, בשני דפים של צלופן עבה, שקצותיו מולחמים ומדובקים יפה-יפה, כדרך שמשמרים רישיונות-נהיגה. לוח זה ועוד כמה חפצים קטנים נטלתי עמי הביתה.

צח    🔗

על האנייה שוכנתי בתא של שש מיטות, אבל רוב זמני עשיתי על הסיפון. הנוסעים היו שקועים בקריאה ובשיחות ואני הייתי רובץ ליד מעקה האנייה, מצפה – למן הרגע שעלו רגלי על הסיפון – לשעה שבה תתגלה עלי אדמת מולדתי. מפעם לפעם הייתי מוציא מתוך כיס כותנתי אותו לוח וקורא בו.

הרבה חככתי בדעתי אם לרשום בספר את שרשמה נורה על פיסת-הנייר. מבחינה מסוימת אהיה עושה לה עוול אם אגלה את הכתוב, מפני שהדברים כתובים בסגנון רע, בשגיאות ובלא אותם ריכוז ותבונה שהיו מציינים את דרך דיבורה וכתיבתה. בסופו של דבר גמרתי אומר לגלות את תוכן מכתבה, מפני שהקורא בוודאי יבין כי התקלות והשיבושים בהרצאה ובסגנון – בשום פנים אין בהם כדי להעיד על נורה, וכי הם תוצאת נסיבות רעות ומרות.

מחזיק בשתי ידי בלוח הקטן הייתי שב וקורא בו:

"אלי יקירי, כמו אמא שלי אני בורחת. התכנית היתה זו של קירקגור. כשנגמר הכסף מסתיימת הפרשה. כזאת היתה התכנית מראש. בעצמך אמרת לי כך.

"עכשיו אני עוזבת אותך ואני קובעת לך פגישה בתחיית-המתים. אנחנו היינו ככלות הכול זוג טוב.

"נוכל לנסות שנית כשנקום. תאר לך אותי שוכבת בתוך האדמה ונרקבת. איזה עוול גועלי.

"כל הזמן אני מתאמצת לזכור דברים אחדים מאהבתנו ואני מקווה לזכור אותם כל ימי מותי עד שננסה שנית.

"אני מקווה שהכול יסתדר כך שדווקא אנחנו, אני ואתה, ניפגש, אתה ואני ולא מישהם אחרים.

“עליך להודיע לי תמיד איפה אתה עכשיו. שמור על קשר אתי.”

 

ספר ההזיות    🔗

השעה שמונה. בוקר באוקטובר שנת 1966. אוויר-הסתיו נושא אלי בעד החלון, מן המרחקים שאליהם מסוגלים חושי להבקיע, דממה צוננת, אלא שאין בכוחה לשכך את התימהון שבלבי. אני רוצה מאוד לקבל עלי את הדממה, אבל היא מסרבת לי, חומקת ממני ומתעתעת בי.

בבית הזה, שאיננו ביתי, אני מוקף סבר פנים יפות, משטר שהכול צפוי בו והכול בא בעִתו – קימה ושכיבה, ארוחות ותנומה. גם מצד הצדק והיושר הדברים סדורים יפה: בשעה שמונה בבוקר בדיוק אקבל לידי את העיתון היומי. בשעה תשע בדיוק יילקח ממני ויועבר לידי זולתי.

לפני זמן-מה היו מביאים אלי את העיתון בתשע, ואנוכי הסברתי להם כי בתשע וחצי נופלת עלי תנומה ועיני נעצמות; וכדי שאהיה מסוגל לעיין בעיתון שעה תמימה, כדרוש, מן הראוי שאקבלנו בשמונה, ואמנם ניתן לי גם מבוקשי זה.

וגם את האדם אין שוכחים כאן, לכאורה. אתמול חל יום-הולדתי הארבעים וארבעה והם טרחו והתקינו למעני עוגה לבנה, הקיפוה בארבעים וארבעה נרות קטנים והציבוה לפני על השולחן. אם-הבית גחנה על העוגה וכיבתה את הנרות. היא אישה צנומה, מדיפה ריח נקיות של קַרבוֹל, ורק ציפורני ידיה צעירות ורעננות; אולי מפני שהיא מחתכת אותן חיתוך קצר כדרך שהיו הגימנזיסטיות עושות בימי נעורי.

כששבתי אתמול לחדרי, אחרי חגיגת יום-ההולדת, כבר ציפו לי, יושבים על הכיסא, האם ובנה. לעתים מזומנות הם באים אצלי והילד מתרומם על בהונותיו, כשאני גוחן לעומתו, והוא נושק לי על לחיי, בעוד האישה דוחקת עצמה אל הקיר ומביטה בי, כמייחלת למוצא פי. אבל מאחר שאינני יודע לומר לה דבר, הריהי נוטלת עד מהרה את כף-ידו של הילד בידה והם פונים והולכים כלעומת שבאו. סבורני כי אלמלא גחנתי על הילד, להניח לו לנשקני, הייתי מעורר בעיות; מה גם שלא ימלאני לבי לעלוב בנפשו של ילד קטן.

חדרי, אף שהוא זעיר, בעיני שלי איננו קטן כלל, מפני שיש בו חלון גדול ומרחבי הסתיו נישאים ובאים בעדו וממלאים את החלל מישורי-דשא חמצמצים ומַשבי קרה צובטת, גולשת מן השדות הסובבים ומקיפים את הבית; וכן מפני שהחדר ריק, אין בו דבר זולת מיטה עם שולחן וכיסא. וגם על השולחן אין מאומה ורק בפינת החדר, על הרצפה, הנחתי שני כרכים של ספרים שכתבתי בשכבר הימים, “חיי אליקוּם” ו“בסוף מערב”. בשעות שבהן אני ער ופנוי מן הקריאה בעיתון, אני נוטל לידי אחד מהם ומעיין בו. המנהל שאלני פעם אם הדברים הכתובים בספרים הללו לקוחים מן המציאות או שהם פרי דמיוני. גם אם-הבית שאלתני על כך פעמיים או שלוש פעמים. כמעט כולם קראו בספרי, וכל מי שקרא בהם ביקש לדעת אם הדברים לקוחים מן המציאות או שבדיתים מלבי. לא השיבותי להם דבר, מפני שלא ידעתי כיצד להשיב על שאלות נוספות, שמן הסתם היו נשאלות.

השעה שמונה בבוקר. זו השעה שבה אדם יוצא למסע, אם הוא יוצא. עצירת נשימה ודקירה קלה בלב; כך תמיד בתחילת המסע. הרכבת כבר ניצבת בתחנה, קול המנוע כבר פועם בתוך מעיו של הקטר, והנוסע הנרגש, שיצא מביתו רענן ודרוך לקראת הנסיעה, חש לפתע כי המזוודה שבימינוֹ כבדה מכפי כוחו והוא מניח אותה לרגע על הרציף, מוציא מטפחת מכיסו, מנגב את הזיעה שעל מצחו, ושואל את עצמו בתמיהה, אם, ככלות הכול, אין הוא קשיש מכדי לצאת למסע הזה.

דלת החדר נפתחה ושבה וננעלה. העיתון בידי, כמעט חדש, מרשרש רשרוש של נייר שלא הִרבו לקפלו. סבורני כי שלושה אנשים קראו בו לפני: זקן שאינו ישן אחרי ארבע לפנות בוקר; אדם שני, שיש לו נימוקים לקבל את העיתון בשש; ועוד אחד – לא אדע מי הוא, המקבל את העיתון בשבע. גם הוא, האחרון, איש מתון, ככל הנראה, נותן דעתו על רווחת זולתו ומקפיד שלא לתת בעיתון סימנים קשים ומכוערים של משמוש. רק בדבר אחד העיתון נפגם ללא תקנה: ריחו של הדפוס, זה הריח החריף שהביא שמחה בלבי בשכבר הימים, כשהחזקתי בידי הגהות של ספרי, ריח זה נמוג ופג ולא נודע כלל בשעה שהגיע העיתון אלי – קוראו הרביעי. פעם ביקשתי להציל משהו מאותם זיכרונות וקירבתי את העיתון אל חוטמי, משקע בו את פני, עוצם עיני ושואף את ריחו אל קרבי. צחנתן של שאריות ארוחת-בוקר עלתה באפי ומאז לא הוספתי לנסות את מזלי.

בעמוד הראשון, מצד שמאל, מצויות מודעות-האבל, ובמקום זה משוטטות עיני ברגע שאני פורש לפני את הגיליון. אם אומר שאני מחפש שם את שמי, הן אהיה לצחוק; ואף-על-פי-כן קרוב הדבר לאמת; מחפש אני שם את העדרו של שמי; העדר, שלכאורה הוא ודאי ומובטח, אלא שלעולם אינך בטוח אם לא נפלה טעות. הן ייתכן כי מישהו בבית-הדפוס יחמוד לו לצון. ומצד שני, כשאני נוכח לדעת כי אמנם אין שמי דחוק בתוך מסגרת שחורה, הריני פנוי לשאר עניינים שבעולם מתוך הרווחת-דעת מסוימת. לעתים קרובות אינני עושה שום שימוש בארגעה שבאה עלי, ואני מוסיף לשוטט בתוך המסגרות השחורות, מתעכב על שמות הנפטרים, משווה לנגד עיני מעמדו של כל אחד מהם, גילו, נסיבות מותו, טיבם של המתאבלים, מספרם ועיסוקיהם. לעתים קרובות אני מתמלא חימה על ניסוחן הקלוקל של המודעות ואני מתעב בלבי את האנשים שאינם נותנים דעתם על הלשון ומגלים את ערוות-פחזותם וריקות-נשמתם אפילו בשעה מיוחדת חד-פעמית זו של המוות הפוקד את ביתם; ואז אני נוטל, בדמיוני, עיפרון, ומתקן את הנוסח, עורך ומשפץ אותו עד היות לו צביון מכובד וקולע. אשר לי – דהיינו למודעת-האבל שתודיע את מותי ברבים – עדיין לא מצאתי לה נוסח סופי. לפני זמן-מה סבור הייתי כי בתוך המסגרת השחורה מן הראוי שיופיע שמי ומיד לאחר-מכן, בשורה השנייה, רק מלה אחת: איננו. אלא שבינתיים חזרתי בי. כשיהיה הנוסח הנכון נהיר לי, דומה שאודיע על כך לאישה הבאה בלוויית הילד; או למנהל. כן אוכל לקבוע את הדבר במפורש בצוואה שלי. יש אנשים שנפטרו מן העולם בלא צוואה, מפני שדחו את המלאכה מיום ליום, אלא שכמקרה הזה לא יקרני, מפני שבאחד הימים הקרובים אעשה מעשה ואכתוב כל מה שצריך לכתוב. לאחר מכן, אפילו אם אאריך ימים כמתושלח, לא יהיה לבי נוקפני. מי שנתן דעתו על המוות פטור מדאגות בחייו. דבר זה נתחוור לי לפני שנים רבות מאוד, למראה המת הראשון שראיתי, בהיותי כבן שבע או שמונה. לפנות ערב אירע הדבר, כשעה אחת לפני שקיעת השמש. שני אחים תאומים, שהיו רגילים לדוג דגים בצוותא על שפת ימה של יפו, עלו במרוצה מן החוף, משולהבים ומשמיעים קריאות רמות. תחילה סבור הייתי שהעלו לווייתן בחכתם וכבר אמרתי להטיל ספק בהודעתם וללגלג עליהם; אבל כשקרבו עד למקום שבו הייתי מסייע בידי עושה-הלבֵנים, מטיל מלט לח לתוך תבניות של עץ, מצופות בפח, ומהדקו הדק היטב, שמעתים אומרים כי הים פלט גווייתו של איש. עושה הלבֵנים הניח את התבנית מידיו וציווה עלינו שלא נמוש ממקומנו, בעוד הוא עצמו שם פניו לעבר המים. ממרחק עשרים פסיעות בערך התחלנו הולכים בעקבותיו ועד מהרה ראינו אדם רובץ על פניו בחול, כשראשו טובל במים וכותנתו תופחת, עלה וירוד, עם תנועת הגלים הקטנים, המתגרים בחוף ככלבלבים משחקים עם בעליהם. עושה-הלבֵנים דיבר אל האיש, ומשלא נענה שלח רגלו הימנית לפניו ונגע בכתפו של השוכב. באותה שעה קרבתי אל הגווייה אף אני והתאומים אתי, והיינו מביטים במחזה ומצפים למעשים שיעשה האיש המת. אבל הוא לא הגיב כלל, אף-על-פי שפניו היו בתוך המים וחולצתו הוסיפה להתבדר עם כל גל שבא והפיח בה רוח-חיים. אילו אני במקומו – אמרתי אז בלבי – הייתי טורח ומאמץ כל כוח-הרצון שבי וקם על רגלי; או שלפחות הייתי מזיז ראשי למקום יבש יותר. אבל האיש שעל החוף לא עשה שום מאמץ, כאילו מרצונו הטוב השלים עם גורלו והפקיר עצמו למבטינו, אדיש לציפיות ולתקוות שהיינו תולים בו. אילו ראיתי את פניו, אפשר שהיה מסתבר לי כי הוא נבער מדעת כדי כך, שאין בו שכל לעשות מעשה. אבל פניו היו, כאמור, טובלות בתוך המים, ואני לא ראיתי עצמי מוסמך להפכו על גבו, בשל נוכחותו של עושה-הלבֵנים, שהוא איש מבוגר ולו הזכות להחליט.

חוץ מזה התחילה יראה מסוימת מתגנבת אל לבי, ואני זוכר שמבלי דעת מדוע נסוגותי כדי צעד או שניים לאחורי. התחלתי מבחין בסימנים, אשר במבט ראשון נעלמו מעיני: זרועותיו של האיש היו חשופות וכן היתה ירכו האחת עירומה, מפני שנִבעה קרע במכנסיו; ואז הבחנתי כי צבע בשרו אינו כשל אדם כלל. שהרי ראיתי בשכונתנו אנשים רבים ושונים, יהודים וערבים וכושים ושוטרים אנגלים, וכן הכרתי נערה אחת שהיתה לבנה כשעווה ואף שערותיה לבנות וכן גבות עיניה וריסיהן; אבל מעולם לא ראיתי אדם שצבע בשרו כשל זה שהיה רובץ על החוף. נכון לומר שלא היה זה צבע כלל, אם אמנם ייתכן לומר על דבר מן הדברים בעולם שאין לו צבע כלל. יודע הייתי מן הניסיון כי כל חפץ שהיה שרוי במים – ובייחוד במימיו המלוחים של הים – סופו שהוא דוהה. השחור נעשה אפור והחום נעשה ורוד וכן שאר צבעים. אבל אדם זה שלפנינו איבד את צבעו כליל וניתן לומר עליו שאפילו לבן לא היה. גם לא אפור. ועניין זה של העדר כל צבע, הוא שגרם לבהלה שבלבי כי תגבר, עד היותה בעתה וחלחלה. אפשר שאין זה אדם כלל – חלף הרהור בלבי. ובמקום שאשא רגלי להימלט שבתי וצעדתי צעד אחד נכחי, להיטיב ולהתבונן בו. בשום פנים ואופן לא הבינותי כי האיש המוטל על החול הוא איש מת; שכן המתים נצטיירו לי בדמיוני כבריות בפני עצמן, שאבד להן צלם אנוש; מעין רוחות ערטילאיות או צללים לבנים מרחפים בחשכה, בעוד האיש שלפנינו – כולו שלם, אין בו מום ואפילו בגדיו לגופו.

כשבאה המשטרה ושני אנשים הרימו את הגווייה והטילוה לתוך מכונית, עדיין הייתי תמה על שאין הנוגע בדבר מעורר שום התנגדות לגרירה שגוררים אותו, והרפיון הרך שנתן אותותיו בגווייה הנגררת עורר בי רושם כי האיש מתפנק לו להנאתו, כתינוק, בלא בושה.

כשעליתי מן החוף היתה חשכה שרויה ברחוב שלנו ולפתע גיליתי כי אני פוחד מפניה. מבוהל ומתנשם בכבדות עליתי במדרגות ופרצתי הביתה מתוך תקווה כי לא אמצא דירה ריקה. לשמחתי שב אבי מעבודתו והיה יושב במטבח ומחתך עגבניות לתוך פינכה. הוא אמר שאמא תשוב בשעה מאוחרת והריהו מתקין סלט, לי ולו. הבטתי בידיו, בפניו ובחלקת-צווארו הנשקפת מתוך מפתח-הכותונת והייתי מזין עיני בצבעם, צבע ורוד-חיווריין, שזיפי שׂער-שׂיבה היו שזורים בו. ידיו הגדולות היו מעוטרות בציפורניים יפות להפליא, שצורת שקד להן והן מתעגלות בקצותיהן כלפי מטה, ציפורניים שכיוצא בהן אתה רואה רק במודעות מצוירות, הבאות לפרסם לכּה לציפורני נשים. ראיתי שאבי מבחין בנשימתי הכבדה ובוודאי גם בחיוורון שכיסה את פני, או באודם המופרז; לא אדע. אבל הוא לא שאלני לסיבה הדבר ומצד אחד הייתי שמח על כך, מפני שלא רציתי לדבר על מה שראו עיני זה עתה; אבל מצד שני נעלבתי מאדישותו. אמי בוודאי היתה חוקרת בעקשנות, עד שהיתה מוציאה אותי מכלי.

יחד עם זאת לא נעלם ממני, שאחרי יום-עבודה מפרך טורח אבי להכין למעני סלט, מה שכלל איננו מתפקידו; מה גם שהוא מקפיד לקצץ את העגבניות קצץ היטב, כאשר אהבתי – מלאכה הדורשת סבלנות מרובה, סבלנות של נשים, בעצם.

כאשר שלמה המלאכה ואבי זרה מלח ופלפל על העגבניות ויצק שמן מן הבקבוק, ציווה עלי לרחוץ את ידי ולשבת עמו אל השולחן. פניתי אל חדר-האמבט וחשתי רצון להקיא. זכר האיש שעל החוף הפך בקרבי את בני-מעי. נעלתי את דלת חדר-הרחצה ופתחתי את ברז המקלחת, כדי שאבי יהיה סבור שאני מתקלח ולא יקפיד על השתהותי. שעה ארוכה מאוד עשיתי שם, מצפה לקבס שיחלוף; אבל במקום הרגעה התחילה זיעה קרה זוחלת על גבי, מתחת לגופייה, וצמרמורת היתה חולפת את גופי ומעלה את קיבתי הריקה אל פתחי פי, בלא יכולת להקיא.

כשיצאתי מן האמבט, מתוך החלטה לומר לאבי כי חליתי ותאבוני סר ממני, מצאתיו ישן בתוך כיסאו, ידיו משולבות על כרסו וסנטרו שמוט לו על חזהו. מיהרתי לרוקן את צלחת הסלט שלי לתוך אסלת בית-הכיסא, ושמחתי שלא אגרום לאבי גם עגמת-נפש על מחלתי, גם עלבון על שמאסתי במעשה ידיו; שהרי טבעי היה כי יחשוד שמעשה הסלט לא עלה בידו, מפני שלא הורגל בהכנת מאכלים. רק לאחרונה, משנאלצה אמא לאחר בלילה לרגל עבודות נוספות שקיבלה על עצמה, היה אבא שולח ידו, מפעם לפעם, בכלי-מטבח ובסירים, למגינת לבי, בייחוד כשהיה מנסה להעלות חיוך על פניו העייפות, שעה שמצאתיו בשעת מעשה.

עתה, שהיה ישן ומשמיע נחרותיו הרכות והמפרפרות בחלל המטבח הגדול שלנו, ישבתי ממולו, מעברו השני של השולחן, והקפתי אותו במבטי-אהבה, שלעולם לא הייתי מתיר לעצמי כיוצא בהם, אלמלא היה אבא ישן. ליטפתי בעיני את לחייו הבלתי-מגולחות ונשקתי בדמיוני את שפמו האפור ואמרתי לו דברים, שאילו זכיתי אני לשמעם, מקץ עשרות שנים, מפי בן שלי, אפשר שלא הייתי מגיע למקום שהגעתי. באותו ערב אילם, במטבח ביתנו, יושב מול אבי הישן, כשאמא מתלבטת אי-שם בעיר, בבתיהם של אנשים אמידים, טורחת על רווחתם ועל גחמותיהם בענייני בריאות וחולי, שרק עשירים רשאים להתפלש בהן, לא יכולתי לדעת מה שאני יודע כיום על העצבות הנוראה שבה היינו אפופים, ואשר בימים ההם היתה לי לחם-חוק וכמעט שמחה. ואף-על-פי-כן נחרת הערב ההוא בזיכרוני וכרסם את הלב, אף שלכאורה כל-כך טוב היה לנו בצוותא.

אבי ואנוכי – כיום אני יודע זאת בוודאוּת גמורה – היינו זוג שחקנים; ואם אמנם לא היו בנו כישרונות-משחק מובהקים ומשוכללים, כדי שנהיה תפארת לתיאטרון של ממש, הנה ברור כי לצרכינו הפרטיים היו הכישרונות מספיקים בהחלט. מכל-מקום סלחנו איש לרעהו, כפי ששני בעלי מומים מסכימים ביניהם על העלמת-עין הדדית.

כללי המשחק שלנו היו פשוטים למדי. אבא היה מלך-גולֶה שירד ממלכותו ומנכסיו; אני הייתי בנו, הנסיך. אבא היה נוהג כמי שחזרתו אל כיסאו מובטחת, ביום מן הימים, וכל המתרחש בנו בינתיים הוא כחלום יעוף, כצל עובר; אני הייתי איש-סודו, היודע כי יום גאולתנו קרוב. אבא היה זקוק לאיש-סוד אשר כזה, למען יחזיק מעמד בגלותו. אני הייתי זקוק לאבא-מלך, למען אעמוד בחרפת חיינו, ולמען חלומותי, שלא תבוא עליהם יקיצה.

בלכתו העירה, אל לשכותיהם של עורכי-הדין היורדים לכיסיו ומפטמים אותו בהבטחות, היה אבא לובש חליפתו השחורה. בייחוד היה מקפיד לברור לו, מתוך קופסה גדולה, פריפות-שרוול, סיכות-עניבה וקישוטי-דשים, מאלו שהביא עמו מארץ רוסיה. אני הייתי חובש כובע רחב-שוליים, מקושט בסמל-ברונזה מטורף, אשר נתגלגל לידי כשהייתי מחטט בשיירי כלי-בית שהותירו בדירתם שכנינו, אשר נמלטו בלילה מנושיהם. אינני זוכר מה היה אותו סמל, ספק אריה ונשר חבוקים יחדיו, ספק תרנגול וכלב, נצים על טרפם.

וכך, ענודים בסמלי גדולתנו-שבעבר, היינו מפליגים יחדיו העירה, חוצים בשתיקה את רחוב-השכונה הקטן, טרף למבטיהם המרחמים של בעל חנות-המכולת, הרוקח, פועלי בית-החרושת לנקניקים ושאר שכנים, שהיו מלווים אותנו בחיוך ובמנוד-ראש. גם בעיר הכירו אותנו רבים והיו מפנים ראשיהם אחרינו, בעוד אנו מפסיעים בשתיקה, או דוברים בלחש בשפתנו הזרה, השפה שהביאו אבא ואמא מחוץ-לארץ והעניקוה גם לי, כמשפט הגולים, המקפידים לשמר את האוצרות שאין עליהם כליה גשמית, ושהם נתונים לבעליהם לצמיתות. כמו האצולה, כמו המורשת הרוחנית, אשר שום חורבן ושום אויב אין לו שליטה עליהם.

ובטרם נגיע אל לשכתו של עורך-הדין הייתי זוכה לשמוע עוד פרט מפרטי גדולת ביתנו ותפארתו. פעמים היו הדברים סובבים על מפעל המשפחה ועשרות פועליו ומשרתיו, ופעמים היה אבא שב לספר מעשה חביב עליו במיוחד, כגון הערבים השוקטים בבית הגדול, הניצב בתוך גן של עצי-לילך, בו היינו דרים ארבעתנו – אמא, אבא, אנוכי ואחי הגדול, בנו של אבא מנישואיו הראשונים, בן האישה שמתה עליו בנעוריה. אמא שלי, שהיתה בת גילו של אחי, היתה יושבת אל הפסנתר, אבא שרוע בכורסתו ואחי מנגן בכינור, כשאמא מלווה אותו בשירה ובפריטה.

Не плачь, безнадежное сердце ¹³

הן אחדות מן המלים שאני זוכר מתוך אותו שיר, השיר החביב ביותר על הורי. תקליט של שיר זה היה התקליט היחיד שהביאו עמהם הורי מביתם שבחוץ-לארץ. אלא שרק לעתים רחוקות היו מניחים אותו על הגרמופון הישן שלנו, עכשיו, בימי הרעה.

בלשכת עורך-הדין היינו נפרדים לשעה קלה. אבי היה נכנס לחדר הסגור ואני הייתי יושב בחדר-ההמתנה, מול הפקידה, אשר לפנים היתה חוקרת אותי לפשר הסמל שעל כובעי, ואילו במשך הזמן נואשה ממני והיתה מביטה בי, מאצל מכונת-הכתיבה שלה, מתוך עצבות ושיממון. תוך כדי ישיבה על ספסל-ההמתנה השחור הייתי מנענע שתי רגלי באוויר ובכך הייתי מפגין אדישותי ועליונותי כלפי הפקידה, שנכשלה בקשירת קשרי דיבור ורעוּת עם הנסיך הצעיר והשתקני.

כשהיה אבי מגיח מפתח חדרו של הפרקליט היה נותן לי אות בעיניו, שאקום ואלך. היינו שבים ויוצאים אל הרחוב, ומקץ שתיקה מסוימת היה אבא מסכם בקצרה את תוצאות השיחה. כמה מן הסיכויים שעלו בפגישה הקודמת היו יורדים לטמיון, אך לעומתם צצו ועלו סיכויים חדשים. תמיד.

הזיכרונות שלי מן הימים ההם דוחקים עלי להעלות פרט חשוב, שאם אני מתעכב עליו שעה ארוכה מדי, יש בכוחו למוטט כמעט כליל את דיוקנו של אבי, כפי שרצוי – כמעט הכרחי לי – לנצרו בלבי. זוכר אני שמעולם לא החלפנו חיוך בינינו. הנסיבות, ובייחוד כללי-המשחק שבהם הקפנו את הנסיבות הללו, שללו כל אפשרות של חיוך. הוא היה עלול להסגיר איזה דבר, אשר שנינו ביקשנו למחקו מהווייתנו. אילו חייך אבי לעומתי, אפשר היה לי לשער כי הסמל שעל כובעי מעורר בו צחוק; ואילו חייכתי אני, בהביטי בו, הן אפשר שהיה פורץ בבכי.

אלא שלעומת הקפדה הדדית זו על סבר-פנים חמור, תפסתי את אבי, פעמיים או שלוש, בבגידה מחפירה. זכור לי, שפעם אחת הלכתי אצל אחד משכנינו בשליחותה של אמי כדי להביא את אבא לארוחת-הערב, והנה בהכנסי לחדר האפלולי, שהיה מואר בעששית של נפט שניצבה באחת הפינות, קלטה אוזני שייריה של בדיחה טפלה, שנאמרה בלשון יידיש, ועיני ראו את אבי מחייך למשמע הדברים. בראותו אותי נשר החיוך מעל פניו ובמקומו לבש קלסתרו הכבד ארשת של רוגז גובר והולך; הוא לא אמר דבר, אבל האזין בשתיקה זועפת להודעתי על ארוחת-הערב, ובלי לענות לי קם בכבדות מכיסאו ופסע ויצא את החדר, מניחני מאחוריו.

מקרה זה, ועוד שניים כיוצאים בו, עלולים היו להמריד אותי התמרדות גמורה על אבי ועל הברית הכרותה בינינו, אלמלא דחקתי את הרהורי-הספק שלי דחיקה נמרצת ומוחלטת מתחומי תודעתי; שכן, שלושת החיוכים שעלו בפניו של אבי למשמע דברים בטלים של יושבי-קרנות, עוררו בי את החשש כי העדרו של החיוך בשעות המקודשות שלנו, מעיד אולי על כך, שאותן שעות אינן אלא מעשה-תרמית, שאני קרבנוֹ. ומכאן אין הדרך רחוקה למסקנה, שמעשה-תרמית הבא להולך שולל ילד קטן – אי-אפשר שיהיה מעשה של חשיבות.

כאמור לא היה בי הכוח לבטוח בכושר-השיפוט שלי, ואני דחיתי את המחשבות הללו, אף כי הדבר עלה בידי בקושי רב ומתוך מאמץ מתיש-כוחות.

הטיולים אשר שבנו לערוך יחדיו, עוטים בגדי-הפולחן שלנו, חזרו והפיחו בי התלהבות מחודשת, ובאופן כלשהו מצאתי בלבי כוח לעמוד באמונתי.

עד שיום אחד פסקו גם הטיולים הללו; אם מפני שפסו כל התקוות ואם מפני שבינתיים נתרפטה החליפה השחורה והפריפות שבתיבה איבדו מזהרן. מכל מקום נעשינו יושבי-בית בשעות שלאחר העבודה. ואז התחיל אבא בוגד בגידותיו הראשונות בכללי-המשחק שלנו. על אחת הבגידות הללו סיפרתי זה עתה – הלא היא פרשת ההכנה של הסלט. דבר זה בשום פנים אינו מתיישב עם יחסי מלך ונסיך, יהיו תנאי-המעבר שבגלות מרים ככל שיהיו. אלא שברבות הימים לבשו בגידותיו של אבא ארשת וצביון חמורים הרבה יותר. לשיאן הגיעו סטיותיו ביום שנפל למשכב, פעם שנייה באותה שנה.

ראשו הגדול והקירח היה שקוע עתה עמוק בכר-המוֹך הלבן, עיניו עצומות ושפמו האפור מזדקר באוויר החדר הדומם, כשאמא מדשדשת במטבח, מפקירה עבודתה שבעיר ודעתה מטולטלת עליה מדאגה, שהיא תערובת שתוקה של פחדים למראה אבא, החולה בלא כל סיבה ניכרת (לדעת הרופא), וכן למראה הפרנסה הנשמטת והמתמוטטת, בלי שיהא לאל-ידה לעצור את דהרת האסון הקרב ובא.

רוב שעות היום לא נשמע בדירתנו שום קול. אבא שכב במיטתו בלא להוציא הגה מפיו, וכדי שאהיה בטוח כי לא מת הייתי מציץ בהיחבא מפינתי לראות אם השמיכה המכסה את כרסו יורדת ועולה. לעתים דרושה היתה לי דקה שלמה כדי להבחין באותה תנועה קטנה; ופעמים אחדות ביום נדמה לי שפסקה כל תנועה במיטתו, ואני הייתי נוטש את כללי-הזהירות ומזנק נכחי לראות מקרוב. אבא היה מבחין בה, מַטה עיניו לעומתי ועומד בשתיקתו, ואז הייתי שב למקומי, רובץ על הספה וממשיך לטוות חוט מחשבותי ממקום שהפסקתי. מתוך בושה ופחד הייתי מגלה בתוכי שמחה מסוימת, על שפסקו סיוטי הטיול שלנו, על ששוב אין אנו מפליגים ברחוב השפוי, כשתי ספינות מטורפות שנמלטו מקרקס של צוענים. וכשתפסתי את עצמי מהרהר בכך, נשכתי את שפתי וזעקתי אל תוך עצמי שבועה ואיומים: כשיקום אבא מחליוֹ אתלווה אליו כל שעות היום ושוב לא אניחנו לבדו. יחד עמו אכנס אל לשכתו של עורך-הדין. וביום מן הימים יתן מישהו את הדין על העוול שנעשה לנו. אני לא אסלח לעולם את חרפת ביתנו, וכל ימי חיי יהיו מסע של שילומים ונקם. אם יהיה צורך בכך, אהיה מחתרת של איש אחד; לא אשא לי אישה, לא אבוא בדברים עם בני-האדם, עד שאכלה מלאכתי; ובאופן בלתי ידוע לי עדיין, אבל מוחשי ושלם, יכפר העולם על דמנו השפוך. כשיקום אבא מחליו אסביר לו כי יש לוותר על החליפה ועל הפריפות; בבלויי-סחבות, יחפים ומטילי-אימה עלינו להלך בתוך העיר הבוגדה, ואז נהיה רשאים לעולל ולבצע את הדברים שיש לעשותם באמת – קללה נוראה על ראש כל באי-עולם, קצף יז מפינו ולשוננו תהיה חופשית ושלוחה כלשון נחש ארסי, מבהלת את הבריות. משוגעים נהיה, אב ובנו עוברים בעיר, מזכרות עווֹן מבעיתה ונואשת.

אבל בינתיים הופרו כללי-המשחק שלנו כליל ואני נעזבתי לנפשי, בלא כל משען. אמא כמעט שלא נתנה דעתה עלי, ובשעה שקראה לי לבוא אל הארוחות ראיתי בעיניה הלחות בקשת-סליחה, שהבהילה אותי לא פחות מן הבהלה שתקפתני למראה קץ המשחק. נוסף על כך התחולל שינוי, שהעיד על כלות כל הקיצים: סבתא שלי, אמהּ של אמא, וכן דודתי, אחותה הצעירה של אמי, שבו ובאו אל דירתנו.

כמה שנים לפני כן היינו כולנו מתגוררים יחדיו: סבתא, הדודה, אמא, אבא ואנוכי. אלא שנפל דבר בין אבי לדודתי היפהפייה, דבר שהעכיר מאוד את רוחה של אמי (ומאחר שסבתא טרחה לגלות את אוזנה), ואז קצף אבא על סבתא ואמא קצפה על אחותה ושתיהן הוגלו מן הבית ויצאו להתגורר בחדר-מרתף קטן, בקצהו הרחוק של רחובנו, והנה עתה, משנפל אבא למשכב, שבו השתיים – תחילה לשעה קלה ואחר-כך לכל היום כולו – להיות שרויות עמנו, לסייע בידי אמא, לסעוד את אבא בחליוֹ ולהתהלך בחדרי הבית, מצטרפות אל שתיקתנו. רק ביום הראשון לבואן הייתי בחרדה מפני התפרצותו של אבא; אבל עד מהרה נתברר שאין הוא מבחין במציאותן, כביכול, ואינו מגיב כלל. ואילו אמא נהגה בהן כמו לא אירע דבר מעולם. לימים התחילה שבה ויוצאת לעבודתה ואז היתה דודתי באה ויושבת אצל מיטת אבא, בשתיקה, כשהוא מוסיף לנעוץ מבטו בתקרה, או שוכב בעיניים עצומות. פעם ראיתיה בוכה בכיסאה ואז הסיבותי פני ממנה, אבל היא רמזה לי לבוא אצלה, נטלתני בחיקה, חיבקה אותי בחזקה והרטיבה את פני בדמעותיה.

באחד הימים ניצלתי שעת-צהריים יגעה, שעה שאמא נעדרה מן הבית, בעוד סבתי ודודתי ישנות בחדר הסמוך, וניגשתי אל מיטתו של אבא. עיניו היו עצומות ולא ידעתי אם הוא ישן או ער. כשהוספתי לעמוד על מקומי הניע אבא בידו ורמז לי שאשב לצדו, על המיטה.

“זוכר אתה מה שאמרתי לך בשנה שעברה, כשחליתי בדלקת-ריאות?” שאל אבא בלחש, בעצימת-עיניים.

“זוכר,” עניתי.

“עכשיו שיניתי דעתי. אני מוכן למות… רוצה למות,” אמר.

“אבל אני אינני רוצה שתמות,” לחשתי בתוקף.

“אין לי אפשרות,” אמר אבא. “אי-אפשר עוד.”

שתקתי. ידעתי שהוא יוצא מן המשחק יציאה סופית; שהבגידה שלמה ומוגמרת ואין לדבר תקנה. דמעות התחילו מתגלגלות מעיני ובאותה שעה עצמה התחיל גם אבא בוכה ובכך הודענו שנינו, בפעם הראשונה, זה לזה, כי נכשלנו. אני בטוח כיום, כי גם אבא חש באותה שעה איזו הקלה, בדומה לזו שחשתי אני. הנטל, ששנינו נשאנו בו כל השנים, היה כבד מנשוא, ככל הנראה; ועתה, שהגיעה שעת הפריקה, כמו נשמנו לרווחה. לגבי אבי היתה זו נשימת-שחרור אחרונה. סבור אני שבאותה שעה עצמה הוציא את נשמתו. אז הייתי סבור שנרדם, אבל מקץ שעה בערך, כששבה אמי הביתה וכשנתעוררו סבתא ודודתי לקול בִכייה, ידעתי שאבא מת. אמי כרעה על ברכיה ליד מיטתו, החזיקה בידו ואמרה בשפתם הזרה, הפרטית: “תודה לך, אלוהים שלי, על שגאלת אותו מייסוריו.” אלא שבכך לא מיצתה אמי את שנתרחש. לא זו בלבד שפניו לבשו ארשת רגועה להפליא, אלא שחזרו והיו פני מלך ששב אל מלכותו שיבה עולמית. עז ונמרץ, כל קו וקו שבפניו מחותך וברור, היה קלסתרו זוהר עתה על הכר, קלסתר קודר ומהלך הוד על סביבותיו, מצווה ופוסק ומשליט רצונו בעולם שהוא כולו שלו. עולם שאיננו מכיר אפילו אותנו, בשר מבשרו.

נותרתי לבדי, מוקף שלוש נשים שהתחילו נותנות דעתן עלי כאילו נגליתי עליהן רק עכשיו. תגובתי המיידית היתה – סירוב עיקש ומוחלט; סירוב שעמדתי בו שנים רבות. אפשר שעד היום אני עומד בו. אפשר שהוא מקור הפורענויות שבאו עלי; ומכל מקום ודאי לי שסירוב זה הוא תוכן חיי, שכן באותו יום שמת אבי נשבעתי לקיים – לבדי – את המאבק שניהלנו, הוא ואנוכי, בעוד הברית כרותה בינינו, בעוד בחיים חַייתוֹ.

טיבו של אותו מאבק לא היה צריך הגדרה בעוד אבא חי; אבל עכשיו נתתי דעתי לקבוע לעצמי כללים של נוהג ומשטר, כללים שיהא בהם כדי לקיים את המלחמה עד חרמה. הקפדתי שלא לצאת מן הבית, אלא אם כן אהיה חובש אותו כובע רחב-שוּליים שלי, כשסמל-הברונזה המטורף צמוד אליו יפה-יפה. נחושה היתה החלטתי להתגרות בבריות גם עתה, שנותרתי לבדי. כן נתתי דעתי לשמר במקום-סתר, מעל לחדר-האמבט, את חליפתו השחורה של אבא ואת הקופסה שבה היו מצויים הפריפות, הסיכות והווים למיניהם. ביום מן הימים, אמרתי בלבי, כשאגדל מעט, אצווה לחייט שיתקין לי מחליפתו של אבא חליפה כמידתי, ובה אהיה יוצא ומשוטט ברחובות העיר, בה ובכל אביזריה.

שונה וזר, נתון לעניין שבו היינו אבא ואנוכי עוסקים, אהיה עובר בעולמן של הבריות, מחאה אילמת על המפלה שנחלנו, לפיד בוער של זעם והבטחה תקיפה לחזור ולשוב אל מחוז מלכותנו, ביום מן הימים.

שלוש הנשים שנלכדתי ביניהן סבורות היו שאני זקוק לתנחומים ולרחמים. סבתי שקדה על חיזוק המוסר בקרבי, והיתה מסובבת אותי במעשיות של מופת ובתביעות נמרצות לסור מרע ולדבוק בטוב וביראת השם. עד מהרה הגסתי לבי בה ובסיפוריה, ברמזים הקודרים שלה על הגיהינום ובהבטחות המתקתקות על המזומן לצדיקים בגן-העדן, אשר בלי לעמוד על טיבו מקרוב, בחלתי בו בכל לבי. אמי התחילה נוהגת בי ממש כפי שנהגה באבי; דהיינו, שהעבירה עלי כל תשומת-לבה ומעייניה, היתה מגישה לפני את הגדולה שבמנות הארוחה, גודשת את צלחת-המרק שלי ומקפידה להעביר נתח נוסף מן הבשר שבפנכתה אל שלי. מחוות אלה קיבלתי בהיסוס רב, מפני שלבי היה חצוי בין החשש פן אני מקפח בכך את חלקו של אבי, לבין הגאווה על שרואים בי – אם לא את ראש-המשפחה – את עיקרה ויסודה. ואשר לדודתי, זו לא מצאה זמן רב את הדרך הנכונה להעניק לי מכוונותיה הטובות. תחילה היתה מחבקת אותי בחזקה, כל-אימת שנתקלה בי בין כותלי דירתנו; אלא שעד מהרה התחילה, כמדומה, תמהה על שאני משתהה בין זרועותיה בלא אומר ודברים, ניצב דומם וקפוא על עמדי, עד שהתחילה חושדת כי אני מגלה התעניינות פסולה בעובדה שראשי נח בין שדיה הענקיים ודופן גופי מתחכך בשׂער ערוותה אשר מחמת היותה לובשת רק חלוק-בית קל לגופה, היה אותו שׂער מוחש וגם נראה לעין, במידת-מה. היא פסקה אפוא מקץ זמן-מה להעניק לי מחביקותיה, אלא שלא מצאה דרך אחרת לבטא בה את רחמיה, ועל-כן נשתבשו יחסינו מעט. אני הייתי נראה כנעלב על שפסקה תשומת-לבה, והיא נראתה אובדת-עצות, שכן לא ניחנה בכוח-דמיון רב ולא ידעה מה תעשה בלבה העובר על גדותיו.

בין כה וכה סיגלתי לעצמי, תוך פרק-זמן קצר למדי, כמה דרכים של עריצות לשלוט בנשים ולהטות את כל מעשיהן לרווחתי ולצרכַי.

עד מהרה גדל צוות משרתי, ומשלוש נשים הגיע מספרן לחמש. השעה שמונה ורבע.

הנוסע שב ונוטל את המזוודה שלו ומבליט את חזהו. הנשימה אף היא שבה להיות רגועה. הוא נכנס לקרונו ותר אחרי מקום-הישיבה שלו. עתה הגיע ובא השלב השני במסע: הציפייה לנס – שלעולם לא יתרחש – נס השכן-למסע. השכן הזה יכול להיות (כמה אווילית התקווה, שלעולם אינה מרפה מן הנוסעים!) נערת-חלומותיו של הנוסע; או, לפחות, הגבר הנבון, הנכסף, שיהיה ידיד ואב, ובחיוכו יפזר את הפחדים. אבל היצור היושב ממול איננו לא זה ולא זה. אני סוקר את שכני לתא בעיניים נבוכות ויושב באנחה – שאני משווה לה סבר של אנחת-רווחה – על מושבי.

עד מהרה אני מאזין לשקשוק גלגלי הרכבת והם הולכים ונבלעים בדמי.

כיליתי קריאתי במודעות-האבל כולן ואשר יגורתי לא בא לי.

שמי נפקד מהן ודעתי היתה נוחה מן העיתון. עתה עברתי אל המודעות הסמוכות המבשרות נישואים ואירוסים. בפרשה זו אני מומחה, שהרי נשאתי לי אישה פעמיים בחיי; דהיינו – רשמית, רק פעמיים. אבל באמת נשאתי אישה שלוש פעמים. הפעם השלישית – כלומר, הפעם הראשונה – נתרחשה סמוך לפטירתו של אבי, וסבורני שדווקא נישואים אלה הבלתי רשמיים, שנתרחשו בלא סיועו של רב או פקיד, היו הנישואים הקובעים את דרכי, דרך גבר באישה.

כשנתאוששו הנשים שבביתנו מן האבל וישבו לעשות חשבון, נמצא שמצבן בכל רע והן צריכות לתוספת פרנסה. אז נתנו דעתן על מספר החדרים שבדירה וחישבו ומצאו כי אפשר וצריך להשכיר אחד מהם. מפני סיבות מובנות הקפידו שלא להכניס גבר לדירה, וכך מצאתי יום אחד שהחדר אשר חלונותיו פונים דרומה ומזרחה, ולו מרפסת קטנה, נתאכלס בשתי נשים נוספות – אישה אלמנה ובתה, בת-גילי.

כבר ביום הראשון גילתה האלמנה שאני “יתום אומלל, יתום מתוק ויפה באופן יוצא מן הכלל” והעתיקה עלי מנשיקות פיה, בעוד בתה, הקרויה עמליה ומכוּנה אֵמילי, עומדת מן הצד ולוטשת בי עיניים זועפות ועוינות, כשהיא מושכת אליה בכוח את כלבה הקטן, מארס שמו, שאף הוא פרץ לקראתי ביבבה, למראה גברתו הגוהרת עלי, בעוד אֵמילי מושכת ברצועתו ונוזפת בו בכמה מלים, שיותר משנאמרו באוזני הכלב, נאמרו באוזני: “טיפש, ממה אתה מתרגש כל-כך? לא ראית אף פעם דבר כזה?”

באותו פרק-זמן כבר הורגלתי כל-כך לשלוט בנשים, עד שלא מצאתי כל קושי לרתום את האלמנה למרכבתי. בשובה מעבודתה, לעת ערב, היתה מקפידה להביא לי דורון כל-שהוא מחנות-המכולת כל-אימת שהביאה סוכריה או שוקולד לאמילי שלה; אלא שהילדה נתמרדה עלי למן הרגע הראשון, כאמור, ועמדה במרייה. ומיום ליום הגבירה את סימני המרד, עד שלבסוף היתה מלחמה גלויה נטושה בינינו; והדבר הזה הסעיר את רוחי הרבה יותר משהייתי מוכן להודות ולגלות לעצמי ולזולתי. שורש הרע היה נעוץ בכך, שאמילי היתה יפה להפליא ואני דבקתי בה לאהבה למן הרגע שדרכה כף-רגלה בדירתנו; אלא שלא זו בלבד שלא גיליתי את צפונותי, אלא שלמן אותו רגע ראשון הקפדתי לנהוג בה באדישות מופגנת ובהתעלמות גמורה מקיומה. הגיעו הדברים לידי כך שהייתי פונה אליה בגוף שלישי, כדרך הילדים השרויים ב“ברוגז” ביניהם, אף כי אנחנו שנינו, אמילי ואנוכי, עוד לא הספקנו לקשור קשר שאפשר יהיה לנתקו. והרי זה, לכל הדעות, מצב הנוגד את ההיגיון הבריא; דהיינו – מצב בלתי-קיים; או בלתי-נסבל.

במשך השבועות הרבים שחלפו מאז מות אבי ועד לכניסתן של שתי הדיירות החדשות לביתנו, נתגבשו אצלנו כמה הרגלי-חיים והוטבעו כמה דפוסים. כך, למשל, נהגו הנשים כאילו אין גבר מצוי בבית, מבחינה זו שלא הקפידו על תלבושתן; וכשהיתה אחת מהן פונה אל המקלחת, היתה פושטת בגדיה על מיטתה והולכת על-פני החדרים, עירומה, לעבר חדר-האמבט. מחמת מבוכה הייתי מסב פני מן המראות הללו, אבל לא הערתי את אוזנן על כך. אני עצמי לא נהגתי כמותן, ובפחות מתחתונים לבשרי לא הייתי מתהלך על-פני הדירה. אין צריך לומר, כי מיום שבאו שתי הדיירות לגור אתנו הקפדתי עוד יותר על הצניעות והייתי מתפשט בצנעה ובהיחבא, כמקובל. אלא שהנשים לא שינו ממנהגן, וגם האלמנה, אמה של אמילי, למדה מהן עד מהרה ונהגה כמותן. לא כן אמילי. ואמנם אני משבח אותה על כך, אבל הדבר הרגיזני מאוד. מאחר שלבי הלך שבי אחריה, כאמור, השתוקקתי להציץ בה כשהיא מעורטלת מבגדיה; ואלמלא גאווה שבלבי – וגם קצת בושה, ואפילו פחד מסוים – יכול הייתי לבצע זממי בכך, שהייתי מציץ בחור-המנעול שעה שהיא מתקלחת. אמנם לא היו הנסיבות כשרות לכך, מפני שעל-פי הרוב היו הנשים מצויות בכל פינה מפינות הדירה, אבל אילו ארבתי להזדמנות, הייתי מוצאה; אלא שאני ביקשתי להכניע את אמילי עד שתאמר רוצה אני, ועדיין לא ידעתי איזו הדרך לכוף עליה את רצוני.

יום אחד אירע דבר שהסיח דעתי מאמילי לזמן-מה וסייע בידי – סיוע רוחני – לנהוג בה ביתר אדישות וכמעט מתוך בוז. וכך היה מעשה: בשעת-צהריים קיצית, שעת-שינה לכל המצויים בבית, ביקשתי ליטול לעצמי את חפיסת הקלפים של דודתי, כדי להעביר את השעה ב“פאסיאנס”. נכנסתי אפוא על בהונותי לחדרן של סבתי ודודתי כדי שלא להעירן, ושמתי פעמי אל מגרת השידה, שם היו הקלפים מצויים. והנה נפלה עיני על מראה שלא בא לפני כמותו מעולם; חלוקה של דודתי, הישנה על המיטה, היה פרום וניסוט לצדדים, ולנגד עיני נגלו ירכיה העבות, שבשעת שכיבה נראו רחבות כפליים מבשעת עמידה, והן מבהיקות בלבנן המסנוור על רקע החלוק האדום; רגליה היו פשוקות מעט, ואפלה מפחידה נפערה לקראתי, משתפלת כלפי מטה ונעלמת במעמקים המסחררים של בשרה השופע וכמו בולעת וקולטת את חלל החדר כולו. עמדתי נדהם, מתנשם בכבדות, ואף שביקשתי להימלט משם לא נשאוני רגלי והייתי עומד ותקוע במקומי.

כמראה הזה לא שבתי לראות בחיי, עד ליום שבאו הכרתי את אשתי הראשונה, אלא שזו היתה בהירת-שׂער, שלא כדודתי; וכן היתה נכרייה, בת עם זר; ועוד הבדל אחד היה במעמד הדברים: אין דומה ראייה שנייה לראייה ראשונה.

אבל נחזור לענייננו. איך שהוא שלפתי את עצמי מן החדר וחזרתי למקומי, בלי ליטול את הקלפים. זיעה קרה נגרה ממצחי ולבי הלם בחזקה. זכרתי כי אל חיק זה עצמו, שנתגלה עלי עתה בכל מוראותיו, הייתי צמוד לא פעם בחביקה עזה; משמע שעניין זה – אישה זו – בהישג-ידי, אם אפשר לומר כך. ואם הדבר הנורא, האמיתי, המסתורי, המבהיל והנפלא מכל פלא – שלי הוא, לכשארצה, למה לי אמילי? הן לא ייתכן שתהיה אמילי צופנת בקרבה נוראות כאלה, מסתרי אין-חקר שאין להם שיעור. בסך-הכל הריהי ילדה, כשם שאני ילד, ומה מסתורי ונורא יש בי? כל-כולי איני אלא פקעת-פחדים המעמידה פני גיבור גדול.

כך, ובדומה לכך, הייתי מצטנע מול ההוד הנורא שנתגלה לפני.

באותו יום סבור הייתי כי נגמלתי מאהבתי לאמילי והיא נזדלזלה בעיני תכלית הזלזול.

וכאן אירע דבר שני, שהוא מחוקי טבע האדם, כמובן, אלא שחוקים אלה רק אז התחילו מתגלים לפני, ועל-כן הייתי מופתע כל-כך. למן הרגע שבו שוב לא העמדתי פנים של אדישות כלפי אמילי, אלא נעשיתי אדיש באמת ותקוע לעניין אחר – נשתנתה התנהגותה כלפי מן הקצה אל הקצה. במקום האיבה באו, תחילה, תדהמה וסקרנות. אחר-כך הופיעו סימנים ראשונים של תלונה זהירה, מתפנקת ורבת-רמזים, שכמותה לא ראיתי באמילי מעולם; עד שלבסוף הונף הדגל הלבן.

“בוא הנה,” אמרה לי אמילי יום אחד, כשהיא ניצבת בפתח החדר שלהם.

“מה יש?” שאלתי בזעף.

“אני לא מגיעה עם הסבון לגב שלי,” אמרה. “אתה רוצה לעזור לי להתרחץ?”

בני-אדם סבורים כי רק מבוגרים מסוגלים לשקר זה לזה, בעוד שני הצדדים יודעים שהם משקרים ומעמידים פנים שהם מאמינים זה לזה. ובכן, אין הדבר כך. השקר איננו משרת את האנשים רק לצורכי ריב ומדון, אלא גם, ואולי בעיקר, לצורך התקרבות של אהבה ותשוקה. שהרי המריבות הן עניין שקל מאד ללבותו ואילו האהבה היא עניין קשה, הדורש קפיצות ומעברים על-פני מכשולים רבים לאין ספור, פחדים נוראים ושאר מצוקות, שהאוהבים מכירים אותם היטב.

“לא מגיעה עם הסבון?” אמרתי. “בסדר. אם את רוצה, ארחץ אותך.”

ובזה תמו דברינו באותו יום. כדבר המובן מאליו היה, שאנו מצפים לשעה שבה ניוותר לבדנו בדירה, כשסבתא מנמנמת על הסידור שלה. ולהזדמנות אשר כזאת חיכינו שלושה ימים, בלי שנוסיף להחליף מלה בינינו.

אמילי נכנסה לחדר-האמבט ראשונה, ומקץ כמה דקות דפקה בציפורן ידה על הדלת, מבפנים, ואני באתי אחריה. מצאתיה כורעת על ברכיה בתוך האמבט, לרוחבו, כשגבה מופנה אלי ובכפות-ידיה היא מכסה את חזה. אחוריה הקטנים נחו על עקבי רגליה וראשה כפוף מעט כלפי לוח לבה. “תעשה הרבה סבון על הספוג,” אמרה.

עמוד-השדרה שלה היה דק כאִדרתו של דג, ואני העברתי את הספוג על-פני גבה, מלמעלה למטה ובחזרה, חש בחוליות הגב, כמי שמעביר אצבע קלה על-פני קלידיו של פסנתר. אחר-כך התחלתי מצייר על גבה, בקצף הלבן שבספוג, מעגלים-מעגלים, והייתי מקפיד להותיר בתוך הלובן המבעבע שטחים קטנים וגלויים של עורה השחום.

“כמו אצל נמר,” אמרתי.

אמילי לא השיבה לי.

אז שבתי ומחקתי את חברבורות הנמר וחזרתי לפרוט על-גבי הפסנתר, גוחן מעט נכחי, עד שקצה סנטרי כמעט שנגע בצווארה. מבין אצבעות ידיה ראיתי את פטמות שדיה הזעירים ומיד נרתעתי לאחורי.

“מספיק,” אמרתי.

“אבל תוריד את הסבון,” אמרה אמילי. “עם מים.”

עשיתי גם את רצונה זה, ואף-על-פי שמעולם לא היה דבר שרציתי בו יותר, הנה נקבעה עובדה חדשה: אמילי מצווה ואני עושה כרצונה; באותה שעה קניתי לי אדון, והשליט בעל ארבע השפחות נעשה עבד לגברת-הבית האמיתית.

בלילות שבאו לאחר-מכן עוד הוסיפו ירכיה של דודתי להסעיר את דמיוני, בעודי ער על מיטתי ונלחם בשינה היורדת עלי; אבל בחלומותי היתה מופיעה אמילי, בידה רצועת-הכלב העשויה עור, והיא אומרת לי “בוא הנה”, ואני מש ממקומי וצועד, בעל-כרחי, לעומתה, מחייך מתוך אמון וידידות, אבל לבי אכול ידיעת-ייאוש והכרת המצב לאשורו.

כשהצעתי לה לשאת אותה לאישה, אמרה כי תהרהר בדבר ותשיב לי מקץ יומיים-שלושה; אבל כבר ממחרת היום אמרה שהיא מסכימה. ואז נטלתי אותה בידה השמאלית, שכן ידה הימנית היתה אוחזת ברצועה שאליה היה הכלב מארס קשור, והולכתיה במורד המדרגות אל הרחוב ומשם הלכנו לאורך הסמטה המשתפלת אל הים, כרויה בין גבעות חמרה אדומה. פנינו ימינה, בין טורי הלבֵנים המתייבשות בשמש, ערוכות כמו חוֹמות אפורות וחלולות, נכנסנו אל המגרש הגדול ששימש לעושה-הלבֵנים ולכמה בתי-מלאכה שבסביבה מחסן גלוי תחת כיפת הרקיע, מאוכלס חביות-ברזל, ארגזי-עץ קרועים ומרוטשים ושברי מכונות, אשר בשכבר הימים הובאו לנמל יפו, אלא שמעולם לא יצרו דבר ועתה היו מחלידים ומתפוררים בגשם ובשמש. בפינה מוצנעת שבמגרש היה לי מקום-מחבוא פרטי, עשוי בחלקו חפירה עמוקה למדי בתוך האדמה ובחלקו – שברי קרשים, דפנה של חבית וכלונסות-ברזל שנשלפו ממכונה חרֵבה. שלט גדול, אשר גררתיו באחד הלילות ממגרש אחר, ועליו מתנוססות המלים “סיגריות מַספֶרוֹ”, שימש גג למקדש הסודי שלי. מקום זה התקנתי לי עוד לפני מות אבי, כדי שיהיה לי מפלט התבודדות, ולעתים מזומנות הייתי בא לכאן, מעלה אש בזרדים ובכפיסי-עץ קטנים, כורע בסמוך למדורה ואומר דברים ביני לבין עצמי.

אמילי כופפה קומתה ונכנסה ובאה אחרי, מושכת ברצועה את מארס המבוהל, שנתיישב על עכוזו והיה מסרב ומייבב. הוריתי לה לשבת בקצהו הפנימי והאפל ביותר של המקדש ואני ישבתי ממולה, בצילוב-רגליים, ובלא שהוספתי למוש ממקומי נטלתי כפיס-עץ דק בידי, הוצאתי קופסת גפרורים מכיסי ולאחר שרמזתי לה שלא להוציא הגה מפיה, הושטתי את הכפיס לעומתה והיא החזיקה בקצהו, שעה שאני מחזיק בקצהו האחר.

“לשבור,” אמרתי.

ושנינו כופפנו פיסות ידינו בעת ובעונה אחת ושברנו את הכפיס. אז נטלתי לידי את שני השברים, הנחתים מעל גומה שחפרתי בחול והעליתי אותם באש. הכלב, שהיה יושב עתה על כרעיו האחוריות, היטה ראשו לצד אחד והתחיל מילל. אמילי הניחה ידה על גבו, אבל לא הוציאה הגה מפיה, ובשתיקתה ראיתי ניצחון חשוב לעצמי, כיוון שקיבלה עליה את כללי הטקס ונכנעה.

כשאכלה האש את גזר-העץ השבור ואפרו נתמוטט וצנח לתוך הגומה אמרתי “נגמר,” גחנתי נכחי וביקשתי לנשק על לחייה של אמילי, אלא שהיא נרתעה לאחוריה ובאותו שבריר של שנייה נתרוממה שמלתה, ובתוך החשכה דימיתי לראות מעין המראה שנתגלה לי אצל דודתי הישנה, ואני זוכר שתהיתי על ההבדל וכל-כך הוכיתי בתדהמה, עד שלא הספקתי להיעלב מסירובה ולעמוד על משמעותו.

“עכשיו הולכים לים,” אמרה אמילי וקמה ממקומה, זוחלת בתוך הבור על-פני גופי החוסם את פתח היציאה, כאילו הייתי חבילה של סמרטוטים.

“אתה בא?” שמעתיה אומרת מבחוץ, כשאני עדיין שרוי במקדש, נדהם מן המתרחש. זחלתי אף אני ויצאתי. עתה היתה היא הצועדת בראש, מפלסת לעצמה ולכלבה דרך בין חומות הלבֵנים והגרוטאות ואפילו אינה טורחת להביט לאחור ולראות אם אני הולך ובא בעקבותיה.

כיוון שאמילי לא היתה מרבה לדבר, מעולם לא ידעתי אם שתיקה משתיקותיה היא שתיקה של שגרה או שתיקה של מחאה וזעף. אף עתה, כשהיינו צועדים יחדיו אל החוף, לא ידעתי לפענח את הדממה שבינינו. האנשים השתקנים גורמים לדברנים שיהיו חוששים לפתוח בשיחה, בייחוד כשאדם פוחד מפני התשובה ומבכר להיות שרוי בספק. ובכן, הנחתי לה לשתוק, כשאני יודע בוודאות כי פחדי נהיר לה ומשעשע אותה.

חוף הים היה ריק מאדם בשעה זו של אחר הצהריים כיוון שהעונה לא היתה עונת-הרחצה. אנשי שכונתנו היו פוסקים מלטבול בים מיד לאחר ראש-השנה, ולא היו מחדשים את העונה אלא לאחר הפסח, בלא לשים לב לחמימות האוויר והמים או לקרירותם. הרצועה הצרה שבין המים לבין החול היבש – רצועת-הביניים הלחה תמיד והרוחצת במי הגלים הנסוגים ובאים לסירוגין – בלא הפסק, יומם ולילה – היתה מרובצת אצות מרקיבות, ירוקות, חומות וסגולות, מעלות צחנה מלוחה ומדגדגת בשורש החוטם. פגרי דגיגים זעירים, נוצצים בקשקשי-הכסף שלהם מבין אפלת האצות, היו מצרפים את באשתם הדקה אל גל הריחות הרצוף העולה מן המים ומקיף את החוף, כאילו מבקש הים להתוודע אל הבאים אליו התוודעות כוללת, מידית, בלא להסתיר מאתנו את האימים שהוא מחולל ביצוריו שעה-שעה, נותן חיים ונוטלם, מחיה וממית, נע ודומם, בלא הפוגה.

אמילי שחררה את מארס מרצועתו והוא נחפז לבוא אל קו המים, מכשכש בזנבו אל הגלים הקטנים, נסוג מפניהם כהרף-עין ונובח לעומתם. אחר-כך התחיל נובר בתוך האצות ובאותה שעה עצמה פוזל כלפי הגלים, לראות אם אין הם שבים להתנכל לו.

“תשב על הארץ,” אמרה אמילי, “ותביט לים. אל תפנה אחורנית עד שאגיד לך.”

נשמתי לרווחה. בלבי פנימה הייתי מנחש ומשער תמיד שהיא ילדה אמיצת-לב ושהיא מסוגלת לבצע מעשים, שאנוכי משתוקק לעשותם רק בנבכי חלומותי. ובכן רבצתי על החול, קיפלתי רגלי תחתי והבטתי אל עבר האופק, מצפה לפקודתה, שעה שאהיה נקרא להסב ראשי ולראות את אשתי-כלתי מוכנה ומזומנת לפני, כנאה וכיאות לאשת-איש ביום כלולותיה. לבי היה הולם בתוך חזי וקו האופק היה מרעיד ומקפץ לנגד עיני עם כל פעימה ופעימה.

עצמתי את עיני מפני השמש השוקעת. הכדור האדום והכבד שצנח לאיטו על האופן לא הציק לי ביותר, אבל שובל האור שנזרע על-פני המים, ושהיה מתרחב והולך ככל שקרב ובא אל החוף, היה בוער ונוצץ ללא נשוא, ומפני כן נאלצתי לעצום את עיני. באותה שעה עצמה חידדתי את אוזני, כדי שאדע אם אין שום ברייה קרבה לבוא אל מקומנו, וכן כדי שאקלוט אולי אוושת שמלתה של אמילי ואדע היכן היא שרויה ומה מעשיה. אבל הדממה היתה רוויה רחשושיהם של הגלים המכים בערמת האצות, ורחשושים אלה נתמזגו באוזני עם זמזום דמי הקולח בכבדות ועם הלמות לבי, המקצר עלי את הנשימה וגורם לי שאהיה שואף רוח מלוא ריאותי.

כדור-האש נגע במים. בימים ההם כבר ידעתי שאין השמש טובלת בים, ושהיא מצויה במרחק אין חקר מאתנו, אבל אי-אפשר היה לי שלא לראות בעליל כיצד רושפים המים הקרים, בנגוע בהם הכדור הלוהט, וכיצד מתרוממים ענני-אֵדים ממכוות-אש זו, ממש כשם שמתרחשים הדברים אצל הנפח, המטביל פרסת-סוסים לוהטת בדלי של מים צוננים.

יוצא אפוא שאמילי ממתינה לרדת החשכה. עם כל אומץ-לבה וגבורתה מבכרת היא את האפלולית, ואין להתרעם עליה בשל כך. אמנם סכנה צפויה לנו, שיהיו האמהות דואגות ויבואו לכאן לחפש אותנו. אלא שצרה זו תהיה מוחשית בשעה מאוחרת קצת יותר, השעה שבה הן שבות מעבודתן. סבתי, או דודתי, לא ירדו אל שפת הים, והחוף יהיה כולו נתון לשלטוננו, כולו שלנו. פיקחית שכמותה, יודעת היא לכוון את השעה בדייקנות שכזאת: כבר חושך ועדיין לא שעה שבה האמהות באות ומתבהלות מהעדרנו. שעה זו, המכוונת יפה כל-כך, תגיע עוד מעט, בעוד כמה דקות, עשר דקות לכל היותר. ואז תיוותר לרשותנו כמחצית השעה. משמע שבעוד עשר דקות אשמע את קולה של אמילי אומר: “הסתובב.” התחלתי מונה את השניות, כדי להעביר את הזמן. כשהגעתי לשלוש-מאות ידעתי שמחצית הזמן כבר חלפה. כשהגעתי לשש-מאות היתה האפלולית יפה דייה. כשהגעתי לתשע-מאות התחילו עיני מתכווצות מעלבון ואני עצרתי בעד דמעותי, מניח לשרידיה של אמונה להבהב בקרבי. אחר-כך חדלתי מלמנות את השניות, אבל החלטתי היתה נחושה שלא להביט לאחורי. נראה לי שאם אעשה כן, אהיה מתבזה ביזיון קשה.

אינני יודע כמה זמן חלף עד ששמעתי קולה של אמי, מתנשם בכבדות ואומר: “זה אתה, סוף-סוף?”

נפניתי אט-אט לאחורי, באדישות מרובה ככל שעלה בידי, ובלא חיפזון, אם כי תמֵה, כמובן, למראה אמי המזדמנת לקראתי על חוף הים בלילה, אמרתי: “מנין ידעת שאני כאן?”

“אמילי אמרה לי,” השיבה אמי.

למה עשית לי זאת, אמילי? – שבתי ושאלתי את עצמי פעמים רבות, במשך למעלה משלושים שנים.

רבות מן הנערות והנשים שהיה לי אתן שיג-ושיח במשך השנים הללו הייתי חוקר בלבי לפי בחינה אחת בלבד: התשוב גם זו ותעולל לי את שעוללה לי אמילי?

נשים שסובבוני בהתמכרות ממיסת-לבב העדפתי על אותן שתבעו טרחת-חיזורים; ואף-על-פי שנכוויתי בגחלתן, מעולם לא למדתי אותו לקח, שנתבקש מאליו; כי המתמכרות בלא מחיר, כביכול, הריהן תובעות, בסופו של דבר, את הגבוה שבמחירים; חביקתן הרכה והמתמוססת, סופה כבלים וכפייה; ואת שאינן משיגות בדמעותיהן, הריהן משיגות בתחושת-האשמה שהן נוטעות בנשמתך. יש להללו כישרון מיוחד לכך; בעוד שחברותיהן, הפותחות בגינוני-השתמטות ועושות רגליך כאיילות, לרוץ מעט בשבילים השובבים של משחק-האהבה, אינן אלא בריות טבעיות, שכל מבוקשן – בסופו של דבר – למצוא להן עילה יפה למסור נפשן על האהבה.

כאמור, לא למדתי חכמה זו, ועד מהרה טיפחתי בקרבי מנגנון מדויק, שמטרתו פשוטה ואמצעיו סבירים למדי; מנגנון שהיה מכוון לקבל בכל יום תמיד הוכחה חותכת לתוקפה של אהבת האישה, בלי שאצטרך לספק, מצדי, הוכחות דומות, כשאני מסתפק ברמזים נדירים ובלתי מחייבים אבל תקיפים דיים, כדי שלא תתרשל האישה באמצאות חדשות לבקרים להקיפני בחיבתה.

זכור לי רק מקרה אחד, שבו קשרתי קשר אחר, שונה, שבו שיחקה גברת צעירה אחת תפקיד שונה מזה שנועד לאמילי או לנורה. מקרה כזה ראוי שיובא לפני הדוקטור שלי. אם לא יושיע אותי, אפשר שיסייע בידיו של המנהל שלנו לעשות לו שם בחכמים.

בראשית יוני שנת 1947, בשעה תשע בבוקר, היו כמה מאות אנשים עדים לסופה של הפרשה. אין לי, כיום, כל סיבה להסתיר את פרטי הסיפור, שכן הוריה מתו מכבר וזולתם לא הותירה הנערה מאחוריה שום קרוב.

פגשתיה לראשונה כחצי שנה לפני כן.

בחדר מואפל ישבנו, חבורה שזומנה להאזין לדוברה של אחת המחתרות שלחמו במשטרה הבריטית. נשענת בגבה אל הקיר שממולי, במרחק כארבעה מטרים, ישבה רחל – נערה מעשנת בלי הרף ופניה מתעוותות מפני העשן, או מפני הדברים שהיא שומעת. בעיני היתה יפה מכל הנערות האחרות שבחדר, ואני פניתי אל שכני ושאלתי לזהותה.

היא היתה אשתו של ראש מועצה כפרית בשרון, נאמר לי; והיתה משמשת מורה בבית-הספר המקומי. כשלוש שנים לאחר נישואיה, כשכבר היתה לה בת קטנה, ביקשה להתגרש מבעלה, אבל הוא סירב והציע לה שתיסע לתל-אביב ותלמד שם זמן-מה. בתל-אביב נתלקחה אהבה עזה בינה לבין אחד המרצים בסמינר, איש כבן שישים. והדוקטור הקשיש זנח את ביתו והתבצר עם רחל בדירת-גג קטנה ושם היו מתגוררים, לדברי שכני, עד לפני כמה חודשים. אלא שיום אחד סילקה רחל את הדוקטור מדירתם, ואף-על-פי-כן ידוע שהם מוסיפים להיפגש מפעם לפעם, ממש כשם שבעלה שבכפר מוסיף לשלוח אליה בכל חודש סכום כסף למחייתה.

הבטתי לעברה, בעוד האינפורמציה נשפכת מפי שכני אל תוך אוזני, ובשום אופן לא עלה בידי להדביק אל פניה את שפעת התהפוכות ואת עוז-ההחלטה הנמרץ הדרוש לחיות אותם חיים, כפי שנצטיירו לעיני זה עתה.

כשהגיעה האספה אל קִצה, והאנשים התחילו חומקים שניים-שניים מן הבית, כדי שלא לעורר חשדם של שוטרים ברחוב, הבחנתי שרחל אורבת לי ובזריזות בלתי מוסווית עשתה עצמה בת-זוגי ליציאה.

“קיבלת דין-וחשבון מלא?” שאלה בלי עקיפין.

לא היה מקום להעמדת-פנים, שכן תוך כדי האזנה לסיפורו של שכני הייתי שולח לעברה מבטים בוחנים, כתלמיד המאזין לשיעור בזואולוגיה ומתבונן, תוך כדי כך, במוצג שמתחת למיקרוסקופ.

אף-על-פי-כן נואלתי להעמיד פנים תמהות:

“דין-וחשבון?” אמרתי וצמצמתי גבותי בקפידה.

“אני בטוחה שגם הכתובת ידועה לך,” אמרה והעלתה חיוך מריר על פיה, חיוך דומה לאותה מורת-רוח שהיתה שפוכה על פניה כשהיתה מעשנת ומאזינה לאיש-המחתרת. “אני בטוחה ששאלת וקיבלת גם את הכתובת… בחורה שברחה מבעלה, וגרה בעצמה בעיר. זוהי כתובת טובה… אפשר לנסות; אתה עדיין מכחיש?”

מידת החירות המחוצפת, שבאותה שעה היתה בעיני סימן לגילוי-לב והענקת-אמון מרגשת, פרקה מעלי את נשקי ואני נכנעתי:

“הכתובת איננה ידועה,” אמרתי.

באותה שעה יצאנו מחדר-המדרגות של הבית ורגלינו עמדו על מרצפת הרחוב. רחל עצרה והביטה לתוך עיני:

“אתה אינך מכיר אותי? לא ראית אותי לפני כן מעולם?”

“נדמה לי שלא,” אמרתי, והיתה זו אמת לאמיתה.

“אבל אני,” אמרה רחל, “ראיתי אותך הרבה פעמים ותמיד שאלתי את עצמי: לא ייתכן שהפרצוף החמוץ הזה איננו מחייך אף פעם. אני מוכרחה לראות את החיוך שלו, אמרתי לעצמי. לאיזה כיוון אתה הולך? אינני רוצה לעכב אותך.”

הסברתי לה שאני אינני נחפז לשום מקום.

“אז בבקשה, אם אין לך התנגדות,” אמרה רחל והורתה כלפי הרחוב ימינה, “אראה לך את הכתובת.”

רחל שחשה בהשתהות שלי אף שהיתה השתהות של שנייה או שתיים, נחפזה להוסיף:

“אינך צריך לפחד. לא אעשה לך שום דבר רע… רק תקבל כוס קפה.”

“הרגעת אותי,” אמרתי. “עכשיו אין פחד בלבי.”

“בראווֹ,” אמרה רחל. “בחור אמיץ.”

כשנכנסנו לדירתה הקטנה – חדר לא גדול, שרצפתו מכוסה שטיח כהה ובסמוך לקירותיו מפוזרים שרפרפי-כריות, ובצדו קיטון-שינה קטן – נשתנתה רחל כמו במטה-קסמים; ובמקום גברת שלשונה שלוחה למרוט נוצותיו של עלם הססני ולהתענג על רתיעותיו, ניצבה עלי לפתע מארחת רבת-דאגה, מופלגת בנימוסים; היא שאלתני אם אני מורגל בישיבה על שרפרפים נמוכים כל-כך; אם דרושות לי עוד כרית או שתיים לתמוך את צלעותי; אם אוהב אני קפה תורכי חריף, או שמא קפה בחלב; הצטדקה על סוג הסיגריות שברשותה; בקשה סליחה על המראה הנשקף מקיטון השינה שלה, מראה מיטה סתורה; ומיד אצה להגיף את הדלת. הצטדקה על שאין לה מטבח, והיא מתקינה תבשיליה בחדר זה עצמו; אבל ריח הקפה – אמרה – הוא ריח נעים, בסופו של דבר. ותוך כדי דיבור נפנתה לפינת החדר. גחנה על פטיפון מוצנע בחשכה, ובהסבת ראשה לאחור, תוך שידיה מטפלות בתקליט, ביקשה הסכמתי להשמיע באוזני דבר שהוא חביב עליה. “עד שאני מבשלת את הקפה,” אמרה. “אחר-כך תוכל להפסיק את המוסיקה, אם זה מפריע לך.”

ומתוך הפטיפון בקעו צלילי ה“אפסיוֹנטה”, מרעישים ומתכתיים. נראה שהייתי מצפה לטנגוֹ רך, שכן כמעט קפצתי ממקום רבצי שעל הרצפה. רחל מיהר לתבוע אישור:

“זה מוצא חן בעיניך?” ביקשה לדעת, עוד לפני שנסתיימה הפתיחה הקצרה.

העליתי חיוך מבית-גנזי.

רחל שבה, נרגעת, אל סיר הקפה, ואנוכי הסתכלתי בגבה והערכתי את ההבדל המקסים שבין דקוּת מותניה לרוחב אגן-הירכיים שלה.

כשהיה הקפה מוכן הניחה רחל מגש על השטיח, מול מקום מושבי, כשהיא קורסת עליו בישיבת-בודהא רכה להדהים; מעין חבילת איברים שקשריהם נתפוקקו, ואם לא ימאן עמוד-השדרה שלה הריהי נשפכת, לנגד עיניי, על הרצפה ומתפזרת. אבל עמוד-השדרה נשאר זקוף בתווך, בתוך מפולת הגפיים והאגן, והיה מיתמר ועולה משם כגבעול מזַמר.

גברת זו, אמרתי בלבי, שכבר הספיקה ללדת, וחייה עשויים פקעות קשות של גירושים ואהבים ומהומות, וחוצפתה מגלה את המתחים שבהם היא שרויה; גברת זו – מנין לה גמישותם של הנינוחים?

וכדי לפתור לעצמי את החידה קבעתי בלבי, שבילדותה בוודאי חלתה בראכיטיס, ומכאן כושר ההתמוססות המופלא של הגוף. ומהרהור זה קפצתי להרהור נוסף, על יכולתה של זו לעמוד בכל תנוחת-גוף שרק אפשר להעלות על הדעת; שהרי אין לפניה מעצור. הבטתי בה אפוא ושיערתי השערות.

“תשתה, תשתה,” האיצה בי. “זה לא מפריע להאזין.”

מן התקליט הוסיפו לבקוע, כפי שהבחנתי עתה, הצלילים הרוגשים שלפתע עורר שמם – “אפסיונטה” – אישורים חדשים בלבי, ושוב חייכתי.

“מספיק לחייך,” אמרה. “תגיד משהו.”

אם מספיק לחייך, אמרתי בלבי מתוך רוגז, אז מספיק גם לטרטר בנגינות. ואני קמתי והפסקתי את קולו של התקליט.

“אוהו,” אמרה רחל, “הכרזנו מלחמה.”

אבל אני זכרתי, מתוך משא-ומתן שהיה לי עם נערה אחרת, כי גם השתיקה שלי היא אבזר מבוקש ורצוי; ומאחר שנטרלה רחל את החיוך, פניתי אל הנשק הסודי האחרון שנותר לי וסכרתי את פי. לגמתי מן הקפה ונענעתי לה בראשי.

“לא מדברים?” אמרה והוציאה לי לשון. ומשלא הגבתי חלצה נעל ימין, ובבהונות היחפות של הרגל השלוחה לעברי בעטה בי רכות וסיימה בפיזוז-הבהונות על אותו חלק מרגלי שנחשף תוך כדי ישיבה, בין קצה המכנס לגרב הקצר.

“הֵי,” אמרתי, “מה זה?”

“זה? זה האישה המושחתת שמנסה לפגוע בבתולי הגולם הישן. ‘קום התנערה עם חלכה’. זהו מה שזה.”

“כל האחריות תיפול על המעמדות המנצלים,” אמרתי. “לפרולטריון אין מה להפסיד, זולת כבליו.”

ומיד צנחתי מעל השרפרף והנחתי עכוזי אצל עכוזה, על הרצפה, ואת ידי שלחתי לאחוז במותניה. נתון הייתי לאשליה שיעלה בידי להפגין גמישות-הגוף ממש כמותה; ונראה שטעיתי. שכן מצאתי את עצמי נכרך בגופה בדרך מגוחכת ומבולבלת, שאינה מותירה מקום לשום תוספת תמרון; ולמעשה הייתי קרוב לעווית-שרירים.

בת-הבלייעל המתינה לי בלי נוע, לראות כיצד יפול דבר ואיך אני עתיד לפרנס את המצב שלתוכו הטלתי את עצמי שלא בטובתי. כדי לשוב אל נקודת-מוצא סבירה יותר, צריך הייתי לבצע עתה קימה שלמה – תנועה שאין בה מאומה מן הספונטניות המתבקשת מן הנסיבות – ורק אחר-כך היה מוטל עלי לחפש אחר עילה נאה לחידוש ההתקפה. ובכן, קפאתי על מקומי, כשבקושי אני מסוגל לראותה, אף-על-פי שגופינו היו צמודים-מקבילים זה לזה, וציפיתי לנס.

“אתה גולם אמיתי,” אמרה רחל לבסוף. “אבל גולם סימפאטי.”

והיא לחצה את אגרופה הקטן בצלעותי ועוררתני לקום על רגלי. אבל משקמתי, תפסתי בידיה, והקימותי גם אותה. עכשיו היתה הדרך פתוחה לפנינו לצעוד לעבר דלתו הנעולה של קיטון-השינה שלה. מה שחסר למעמד היה רק מארש-החתונה שיבקע מן התקליט, אילו היה לפטיפון חוש לבימוי.

זמן מסוים לאחר מכן, כשהיינו שוכבים במיטתה ומביטים בתקרה (סוף-סוף הגענו למדרגה של בושת-פנים כלשהי, ושוב לא נועזנו להציץ איש בפרצוף רעותו) אמרתי – כדי לפתוח פתח לפרוץ פרץ – אמירה של סתם:

“ובכן, יש לך גבר שלישי בחייך, אם אין האינפורמציה שלי לקויה.”

“לקויה,” השיבה רחל. “לקויה מאוד.”

ואז שמעתי שנית את הסיפור, שלפני כמה שעות נמסר לי מפי חברי, בפגישה המחתרתית, בנוסח כללי מדי ותוך סילופים, כמו רוב האינפורמציות שהיינו מקבלים ומוסרים בימים ההם בתחומים רבים ושונים. ובכן, רחל התגרשה כליל מבעלה שבשרון, והבת, שעליה שמעתי, לא היתה בתה, אלא בתו של הבעל מנישואים קודמים. ואין זה נכון שהוא שולח לה כסף למחייתה. ואשר לדוקטור הזקן שלה, הרי זו פרשה שונה בתכלית: מכבר פסקה ביניהם זיקת אהובה לאוהב, גם אין זה נכון שהוא שב אל אשתו. הוא חי בנפרד ממנה, וכן פוטר מן הסמינר, מפני שחוץ מן האהבים שהיה מתנה עם רחל, נתפס בקלקלתו עם נערה בת ארבע-עשרה מכיתת המכינות. הוא גילה כי רחל קשישה מדי, בעוד שהוא זקוק עתה – אם אמנם יש בדעתו להשיב לעצמו את שגזלו ממנו החיים – לנערה קטנה באמת, קטינה ממש, שהמגע אתה הוא בבחינת “מגע בין קטבים”, כפי שהסביר לרחל. רק הקטבים – אמר – יכולים להזין זה את זה במטען הגבוה, שרק הוא לבדו מחייה, או ממית. ומאחר שכאלה הם פני הדברים נפרדו דרכיהם, כמובן, אבל לא פסקה הזיקה הרוחנית; ומאחר שהדוקטור גורש מן הסמינר ונשבר מטה לחמו, רחל מסייעת בידו במעט כסף ובארוחות שהוא סועד על שולחנה, לעתים מזומנות. אשתו מתאכזרת אליו עתה, ואילו אהובתו הקטנה למדה להפיק תועלת מן המצב, ומאחר שאף היא סולקה מן המכינה שבסמינר, הריהי לומדת עתה בגימנסיה הפרטית, שבה קיבל גם הדוקטור משרה חלקית, והיא לוחצת עליו קשה.

“לוחצת?” אמרתי.

“כן, לוחצת. היא דורשת ממנו ציוני ‘טוב מאוד’ גם במקצועות שמלמדים מורים אחרים. והמסכן חייב להשפיל את עצמו ולהתחנן לפניהם. בלי ‘טוב מאוד’ אחד לשבוע היא לא נותנת לו.”

“בסדר,” אמרתי. זה אני מבין בהחלט. אבל אינני מבין מדוע את לא נותנת לו בעיטה בישבן ומגלגלת אותו מכל המדרגות."

“שמונים ושתיים מדרגות צריך לעלות לדירה שלי,” השיבה לי רחל פילוסופית. “אתה יודע איזה מאמץ הוא צריך להשקיע בזה, בגילו?”

“את ההומור הזה אינני מבין,” אמרתי בכעס.

“לא רק את זה, חביבי. אתה בכלל קצת סתום,” אמרה.

והיא שלשלה עצמה מן המיטה ועטתה חלוק לבשרה.

“מצטער,” אמרתי. “לא התכוונתי להעליב.”

“לא העלבת אותי.” אמרה.

אף אני קמתי ולבשתי בגדי.

“גם את עצמך אינך מכיר,” הוסיפה רחל לשוטט בהטפות. “אבל אני אפתח לך את הראש היפה והמטומטם שלך. ולבסוף תהיה ילד מתוק ונהדר. סמוך עלי.”

והיא העבירה כף-ידה על לחיי וטפחה עליה טפיחת-תנחומים.

באחד מביקורי הבאים – ואני הייתי מבקר בביתה בכל יום – מצאתי אצלה שני אורחים, איש ואישה.

“זהו אֶקס-בעלי,” אמרה לי בהציגה אותם לפני, “וזוהי החברה שלו.”

האיש לחץ ידי בשקיקה נפרזת והביט לתוך עיני, כממתין לחרפות; ואילו חברתו הניחה לתוך כף-ידי ארבע אצבעות לחות ומבוהלות, ונחפזה לשלפן בחזרה, עוד לפני שניתן לי לחוש אם הן קרות או חמות.

“ועכשיו אני נורא מצטערת, אבל עליכם לסלוח לי,” אמרה רחל לבני הזוג. “לא ידעתי שתבואו היום, וקבעתי כאן פגישה.”

האיש גמגם דברי-הצטדקות בתחביר לקוי מאוד, והאישה אשר אתו נסוגה מיד אל עבר הדלת.

כשהלכו הסבירה לי, כי בעלה-לשעבר הביא לכאן את הגברת הזאת, כדי שרחל תעמוד על טיבה ותייעץ לו אם לשאת אותה לאישה, או לשוב אל חיפושיו.

“ומה אמרת לו?” ביקשתי לדעת.

“כל-כך מהר?” תמהה רחל. “זה עניין רציני. אני מוכרחה לשוחח אתה יותר. אתה יודע איזו אחריות אני לוקחת על עצמי?”

“המון אחריות,” אמרתי. “הלוואי שהיית מתייחסת כך גם לעניינים שלך… כלומר, הדוקטור, למשל…”

“שתוק, שתוק, יותר טוב, תכיר אותו ואחר-כך תדבר,” אמרה רחל.

לאותו יום נקבע העימות ביני לבין הזקן העליז, ורחל התקינה ארוחה נאה לכבוד המאורע, לצרף את הטוב עם המועיל, כפי שהסבירה: שהרי הוא רעב לעתים קרובות, ובגילו זה עניין מסוכן למדי.

את פרנסתה שלה, נוסף לעזרה שהיתה מגישה לדוקטור, הפיקה רחל ממתן שיעורים פרטיים וכן ממשרה חלקית שהיתה לה בעירייה – שיעורי ריתמיקה וזמרה בגני-ילדים המפוזרים על-פני כל העיר.

עד לאותו היום לא נזדמן לי לשבת במחיצתו של אדם מהודר-למראה, מופלג בתארי-מדע ומשופע בנימוסים, כאותו דוקטור שלה. לפי דבריה כבר שימש פרופסור בחוץ-לארץ, אלא שמחמת נונקונפורמיזם שבאופי, כפי שביארה לי רחל, נאלץ לנטוש אותה משרה ולרדת בשלבי הכבוד האקדמי.

אמנם הכרתי בשכבר הימים דוקטור אחר, נכבד למדי; אלא שהלה היה עורך-דין, שלבו הלך אחרי המדע רק לאחר שנתעוור, מחמת חומצה ששפכה לו אשתו בפניו; וכן היה מעורה יתר על המידה בחיי עולם-הזה; בעוד שהדוקטור של רחל היה כולו רוחניות, ולו בלורית-שׂיבה שופעת שׂער ארוך וגלי, עור שזוף כשל אתלט, גבות-עיניים עבותות ושחורות הסוככות על עיניו כאהילים וכמעט מזדקרות ממצחו, כקרניים.

הוא לא נראה כאיש רעב, ואפילו הייתי אומר שלא נראה כאדם מעונה ונרדף, חרף מה שידעתי עליו. דעתו היתה זחוחה עליו ובשעת פגישתנו תקע לי יד ימינו בחזקה, בעוד שמאלו מלפפת ומלטפת בחיבה מופלגת את זרועי; ומתוך משובה לחץ בנועם את קיבורת שרירי וצחק בהנאה. הייתי נבוך מאוד, אבל שרוי באיזו נחת-רוח שבאה לאדם בשעה שרמי-מעלה נוהגים בו כבאחד משלהם.

“משבח אני אותךְ על טעמֵך,” אמר לרחל.

ובצבטו את לחיי בכוח הניח ידו על שכמי והוליכני אל הסעודה, מעשה אציל בארמנותיו.

אותם כלי-שולחן מעטים שהיו לרחל שימשו לו אביזרים מספיקים להפגין בהם גינוני-אכילה מופלגים; ואף-על-פי שתאבונו היה נמרץ למדי, לא נשטף בזלילה והיה מקפיד לחתוך מזונו דק-דק ולקרבו אל בין שיניו (כמדומני – תותבות), כמובן שהחריתי-החזקתי אחריו ורחל ראתה ושתקה.

כשכלו המזונות מן הצלחת נתן הדוקטור ידו בכיס מקטרנו ושלף משם סיגר עבה, קטם את קצהו במכשיר שהיה מזומן עמו בכיס אחר ורחל העלתה לפניו אש בגפרור. וכשהוא שואף עשן, מתוך ארשת מיוחדת, תערובת של הנאה וריכוז-המחשבה, אמר לנו – כשהעשן מפעפע מתוך שפתיו תוך כדי דיבור, מעשה שרק אנשים כמותו מסוגלים לבצעו כך – כי יש בדעתו לקרוא באוזנינו שיר קטן שכתב באותו היום. ואז הרכיב משקפי-זהב לחוטמו, העלה פיסת-נייר מוארכת, כמו הגהה של בית-דפוס, הביט בנו הבטה אחרונה שלפני פרישה כביכול, והתחיל קורא.

לא אוכל לחזור על בתי השיר, אבל תוכנם זכור לי, פחות או יותר. הכותב פונה אל נושא השיר, נערה רכה, שנשיותה כבר נתנה אותותיה בגופה, והוא בא אליה בתלונה, בזו הלשון, בערך: את רכה בשנים כל-כך, ואילו אני קשיש, השם לדרך פעמיו, אל האַיִן הקר; מן הדין אפוא שתעניקי לי משפע סם-החיים שבגופך; אבל במקום זאת – אני הוא המרוקן מגופי את שארית היין שנותר בקנקן.

ובמקום זה שבשיר הוא חוזר שנית על אותו רעיון; אלא שהפעם – ביתר בהירות. הוא מתאר את ההזדווגות, שבסופה נותרה הנערה הקטנה מאוששת ונכונה להרקיע שחקים, בעוד הגבר הקשיש תם לגווע.

ומיד לאחר מכן באה תביעה מפורשת: על הילדה הקטנה מוטלת החובה להחזיר לאיש הקשיש כגמולו, ובהיותם כמו “כלים שלובים” (כך בפירוש כתב) יתאזנו כוחות החיים בין שניהם.

לימים סיפרה לי רחל, כי הרעיון הזה – בדבר “כלים שלובים” – הוא שעמד לה בימים קשים והציל אותה מהתאבדות. אלמלא הדוקטור – אמרה – כבר מזמן היתה טורפת נפשה בכפה.

כשנפרד האיש מעלינו חיבקני בחוזקה, ובאמצו אותי אל חזהו הגרמי, כשריח נעים של נפטלין ובושם סיגליות עולה באפי, שב והרחיקני מעליו מעט, התבונן בי יפה-יפה ואמר: “בידיך אפקיד את רחל.”

ובהעתירו נשיקה על לחייה קם והלך.

בימים ההם הייתי משתכר יפה למחייתי ולבי נחמץ למחשבה שרחל לבדה תהיה מוציאה פרוטותיה על הדוקטור. ובכן, באותו ערב עצמו נתתי בידיה סכום כסף, קודש להזנת הדוקטור, לניקוי בגדיו ולשמירה על צביונו התרבותי, כפי שסייעה בידי רחל להבין את מעמד-הדברים לאשורו.

באותו לילה לא לנתי במיטתה, מפני שרחל עשתה לה לחוק שלא לבגוד בזקן ביום שבו הוא מבקר אצלה. כך הוסכם ביניהם, ועלי לכבד את ההסכם. אבל היא לא האיצה בי ללכת, ולאחר שהאזנו בצוותא ב“סונטת ליל-ירח” יצאתי מביתה וירדתי אל שפת הים, מהפך בלבי את קורות הערב הזה, שעה שבפעם הראשונה בחיי – מאז מות אבי – אימצני אדם בעל-ערך, אדם מבוגר ומורם מעם, אל לוח-לבו.

בשבוע של חג-הפסח הושיטה לי רחל מעטפה וציוותה עלי לקרוא בכתוב. פניה היו חיוורות וחיוך נואש היה מפרפר ומהלך עליהן. במעטפה היתה הזמנה לחתונתו של אֶקס-בעלה.

“מזל טוב,” אמרתי.

“בלווייה לא אומרים מזל טוב,” אמרה רחל בלחש.

“לווייה?”

“חלק ממני מת בחתונה הזאת. אינך מבין?” התריסה לעומתי ועיניה נתלחלחו.

זקפתי עליה גבותי. העניין היה קצת נשגב מבינתי.

“עכשיו הוא עוזב אותי לגמרי,” אמרה. “אינך מבין?”

“אבל את עזבת אותו… לגמרי, אם אינני טועה. את.”

“מתוך רחמים,” לחשה רחל, נואשות. “חבל היה לי עליו.”

“חבל על מה?” לא נסתבר לי.

“מדוע אינך מבין?” אמרה רחל ופניה נתכרכמו ובעיניה עמד פחד, כאילו היתה חושדת בי שאני מבין הכול, אבל מעמיד פנים, כדי לכפות עליה דיבורים שאינם לפי כוחה. “מדוע אינך מבין?” חזרה ואמרה מתוך ייאוש. “אינך רואה שאני בכלל לא אישה? אינך רואה? לא הרגשת כלום?”

“את לא אישה?” אמרתי, ומוחי התחיל מהפך בכמה דברים שהתעלמתי מהם בשעות-ייחוד, ועכשיו צפו וקיפצו לפני.

“אינני יודעת,” אמרה. “אינני יודעת. אני מנסה כל הזמן, אני מנסה ומשתדלת… התחתנתי אתו, כדי לדעת, כדי להיווכח. והוא היה נורא מסכן, אבל נהג בי בסבלנות ובחיבה, וחיכה יחד אתי… הוא האמין שזה יסתדר. אבל זה לא הסתדר. והוא אמר שלא אכפת לו, ושהוא יחכה אפילו אם זה יימשך עשרים שנה… זה נמשך פחות משנתיים, ואז לא יכולתי להמשיך עוד… אף-על-פי שהוא שתק. ואז בא הזקן, ופתאום נדמה לי שהכול בסדר; וזה לא היה בסדר. אתה רואה שהוא עזב אותי ולקח לו ילדה קטנה… ואחר-כך אתה… ואני כל הזמן מקווה, ומשתדלת ורוצה להאמין… אני עדיין מאמינה שאתך זה יהיה הדבר הנכון. אתה הניסיון האחרון שלי. אחרי זה לא אנסה עוד… כשעזבתי את בעלי הלכתי להתאבד… עליתי במדרגות ורציתי לזרוק את עצמי מהגג… אבל בקומה העליונה, כשהיה קצת חושך על המדרגות, ראיתי איזה דבר עומד ממולי ומחייך חיוך מאוס, חוסם לפני את הדרך, ואני נבהלתי וברחתי…”

“איזה דבר? כלומר, מה פירוש ‘דבר’? זה היה בן-אדם?” הקפדתי לשאול.

“זה לא היה בן-אדם,” אמרה בקוצר-רוח.

“אז מדוע אמרת שזה חייך אלייך?”

“מפני שזה חייך… אל תחקור אותי! תפסיק לחקור אותי! אני ראיתי אותו עוד פעם.”

“מתי?”

“בפעם השנייה… ניסיתי להרוג את עצמי עוד פעם, אחרי שהופיעה הילדה הקטנה שלו, והוא עזב אותי… ושוב, בקומה העליונה, והפעם זה היה בבית הזה, בבית שבו אנחנו יושבים עכשיו… זה חסם לי את הדרך לגמרי. אפילו אם הייתי רוצה לפרוץ, לא הייתי יכולה. זה תפס את כל רוחב המדרגות, וגם הפעם חייך; חיוך לבן, שקוף; בעצם זה היה רק חיוך, כל העניין הזה. חיוך של בוז ולעג. והפעם יותר משנבהלתי הייתי נעלבת… אבל בכל-זאת פחדתי, וברחתי. בפעם הבאה אלך ישר אליו. החלטתי. אני חושבת שאם אלך ישר, זה יפסיק לחייך, אני בטוחה.”

באותו מעמד, כשאני מאזין לדבריה, שבו וניעורו בי פחדי שלי, ואמרתי בלבי כי אילו הייתי אני גבר ראוי לשמו, בוודאי שהייתי מחסל כל ספקותיה של רחל, והייתי מסוגל לגרוף אותה בהוכחה חותכת לנשיותה השלמה. ואז אמרתי לה שבמקום-העבודה שלי אני מכיר בחור אחד, פר בן-בקר לאמיתו, ושהיא חייבת להתמסר לו ולעשות אתו פרק-זמן מסוים, לשם ניסיון, ואם תשעה לעצתי יגוזו כל הדברים ויהיו כלא היו.

רחל האזינה לדברי בתשומת-לב, חככה בדעתה ואמרה שאיננה מאמינה.

“עלייך לשמוע בקולי,” אמרתי בתוקף, אחוז בולמוס של שוחר-טוב ומפליג בדברים על כך, שמקור-ייסוריה נעוץ במזל רע ובמקרה העיוור. אילו נתקלה באחד שכמותו בראשית דרכה, לא היתה מגיעה כלל למקום שבו היא עומדת.

ומן ההלכה עברנו למעשה.

חברי-לעבודה הסביר לי שהוא פנו רק בימי שני בשבוע. בשאר הימים הייתי שרוי עם רחל בביתה, כשהיא מדווחת לי על מהלך העניינים. כדי שיעלה הניסיון יפה, פסקה בינינו זיקת גבר לאישה, ואת הערבים היינו מבלים בהאזנה לתקליטים, בקריאת שירים ובשיחות שאין להן סוף. בלכ שבוע הייתי מעלה סכום קבוע להזנת הדוקטור שלנו וביום ב' הייתי הולך לקולנוע, להצגה ראשונה ושנייה.

אלא שיום אחד אמר לי הבחור שכל העסק נמאס עליו.

“זה בול-עץ ולא אישה,” אמר. “או שהיא שותקת או שהיא בוכה. מה אני? עזרה ראשונה?”

רחל אמרה שכך טוב יותר. זו היתה טעות; אלא שעכשיו, כשיש לה ידיד-נפש כמותי, היא חשה שתוכל להמשיך איך שהוא, אם לא אטוש אותה.

ובכן, הוספתי לעמוד בכל התחייבויותי, זולת אחת. אף בי נתחוללו דברים, ככל הנראה. רחל דחקה בי לעבור לגור עמה בדירה. אבל כשתליתי את סירובי בתנאי חיי שבבית ובאמי, הבינה אותי, אבל עמדה על כך שאהיה סועד עמה בערב ושאביא את בגדי לגיהוץ ולתיקון.

זמן-מה לאחר מכן פסקה רחל לעבוד בגני-הילדים וגם השיעורים הפרטיים נשרו זה אחר זה. היא לא הוסיפה לצאת מפתח ביתה, ואני הייתי מביא לה ירקות ובשר מן החנויות שבמורד הרחוב.

יום אחד קראתי בעתון-הערב שאביה של הילדה הקטנה היכה את הדוקטור שלנו עד לאבדן ההכרה, ועתה הוא מוטל בבית-החולים ומצבו מעורר דאגה. באותו ערב, כשאני חוכך בדעתי כיצד אספר זאת לרחל, נשמע צלצול בדלת הדירה ובפתח הופיע חברי לעבודה, שרוי בגילופין ובמצב-רוח מרומם.

“אם אתה מסתלק מפה,” אמר לי, “נעשה לילדה חג שמח.”

רחל נצמדה אלי חיוורת ורועדת, בלי יכולת להוציא הגה מפיה.

“מה דעתך?” שאלתי.

“לא,” לחשה כמעט בלי קול. “לא… לא… לא…”

“תלך,” אמרתי לחברי. “לך ואל תעשה בעיות.”

לשבחו ייאמר שנבהל מן המחזה ובלי חמדה שב וירד במדרגות, רוטן בינו לבין עצמו. מפתח הדלת הבטתי במורד המדרגות, עד שהגיע אל הקומה התחתונה.

“שתלכו לעזאזל, אתה והיא,” קרא אלינו מלמטה, ואני נעלתי את דלת ושבתי אל רחל. היא עמדה צמודה אל הקיר, כפות-ידיה צונחות ומלטפות את הכותל, כנידון-למוות המצפה לכיתת-היורים שלו.

משחלף כשבוע והדוקטור בושש לבוא, שאלתני רחל אם אוכל לברר מה אירע לו.

המתנתי עוד כשבוע ימים ולבסוף הלכתי לבית-החולים לחקור על שלומו. הדוקטור החלים מן המכות מזמן – אמרו לי – אף שב לביתו. אבל יום לפני בואי הוחזר לבית-החולים, כשהוא לוקה בהתקפה קשה של דלקת המעי העיוור. תחת אזמל-המנתחים נפח את נפשו באותו הלילה.

אז הלכתי אל רופא למחלות-נפש לשאול בעצתו. הוא אמר שעליו לראות את רחל ולא אותי. ובכן, הוספתי וסיפרתי לו כל מה שידעתי, והוא הסיק שיש לאשפז אותה בבית-החולים ויעץ לי להכין אותה לכך.

חלפו עוד ימים אחדים ורחל אמרה לי שהדוקטור הזקן שלה ממאן לראותה מפני שגם לו היתה לזרא. עכשיו עלי לומר לה בגלוי שאף אני מסרב להיות לה לחבר, והיא כבר תדע מה לעשות.

בשיחות כאלה וכיוצא בהן חלפו עלינו עוד כמה ימים, ואז העליתי לפניה את הרעיון לפנות לרופא, ואולי לקבל על עצמה ריפוי טוב ויסודי בבית-חולים. למרבה ההפתעה הסכימה מיד.

היא הובאה למוסד קטן מחוץ לעיר, שרוי בתוך גן עצי-הדר, שהיה פרדס גדול לפני כמה שנים; מאחר שהיה בידי לשלם קיבלה חדר לעצמה, דומה לחדר שבו אני יושב עכשיו. הרופא ציווה שלא אבקר אצלה כשבוע ימים ואחר-כך אוכל לבוא בכל יום. נודע לי שמרבית אותו שבוע עברה עליה בשינה עמוקה, בהשפעת גלולות מסוימות.

השיפור שחל במצב-רוחה היה מדהים. היא קיבלה את פני בעליצות שמעולם לא ראיתי אצלה. היא כיסתה את פני בנשיקות ובדמעות-אושר, החליפה את חלוק-החולים בשמלה שהביאה עמה ויצאה אתי לטיול אל תוך הפרדסים שבסביבה. כל אותה העת החזיקה בידי, כילדה האוחזת בכף-יד אביה, אף קראה לי ‘אבא’לה’, וכשהרחקנו לכת בין העצים שבה ונפלה על צווארי, כשהיא מרעידה רעדת-התרגשות שונה לגמרי מן הרעדה שהכרתי אצלה כמה פעמים לפני-כן, הצמידה פיה אל אוזני ואמרה: “אני אוהבת אותך… אני אוהבת אותך… אני מסוגלת לאהוב.”

פגישותינו הבאות היו דומות לראשונה, ולאחר זמן-מה שאלתני רחל אם אשאנה לאישה. הייתי מבוהל, וסבורני שזיעה כיסתה את פני; אבל ידעתי כי תשובתי טומנת בחוּבה את רפואתה השלמה ולא היססתי להבטיח שאמנם כן אעשה.

“אתה משקר,” אמרה לפתע ועמדה מלכת. “אתה משקר.”

“אינני משקר,” אמרתי. ובאותה שעה קיבלתי עלי את הדין והאמנתי שאקיים את הבטחתי.

“לא אכפת לי,” אמרה “מה זה משנה? אני מעוררת בך רחמים…”

“ילדה חכמה כמוך איננה צריכה לדבר שטויות כאלה,” אמרתי וחייכתי ככל שיכולתי.

לפתע נפערו עיניה בבהלה, היא החווירה וקפאה על מקומה, ובהסיבה פניה מאתי לחשה:

“יש לך אותו חיוך… כמו לדבר ההוא… זה אותו חיוך, אני יודעת, אני יודעת.”

שבתי והבטחתי לה כי היא מדברת שטויות וכי בצאתה מכאן נלך להתחתן. אחר-כך חיבקתי את מותניה והובלתי אותה בשתיקה אל חדרה. כשנשקתי לה נשיקת-פרידה נזהרתי שלא לחייך, ופני היו קפואות וחגיגיות.

למחרת – כך נודע לי אחרי-כן מפי הרופא – נעלמה בבוקר השכם מן המוסד והרופא פנה מיד למשטרה. אחרי-כן חיפש אחרי. אלא שבשעה תשע כבר היתה רחל מתה.

הייתי בחדר-המדרגות של בית-הקולנוע, שממנו הטילה את עצמה לרחוב. על גגו מצוי מתקן לקירור אוויר ואני משער שהיא קפצה ממקום סמוך לכותלו של אותו מתקן. כשירדתי אחר-כך כמה מדרגות ביקשתי לנחש את המקום שבו הופיע הדבר לפניה, מחייך, וכיצד פרצה לקראתו, הפעם, כשהיא מקווה לסלק את החיוך מעליו ולטעום טעמו של ניצחון.

המדרגות הרחבות של בית-הקולנוע נתחלפו כאן בגרם-מעלות צר מאוד, שלא נועד לציבור אלא לטכנאים ולפועלים ואני משער כי הדבר ההוא לא מצא לו מקום להתפרש בהרחבה, והיה מצמצם את עצמו במעבר הצר; וגם החיוך היה מצומצם, ומשום כך בוודאי היה חריף יותר, מגרה יותר; ולכן עורר ברחל החלטה נחושה יותר.

אני משער כי לאחר שגברה על הפחד הנורא מפני הדבר, ולאחר שאזרה אומץ לפרוץ נכחה, כבר היתה שרויה בשמחה, שהרי הכריעה את החיוך המשתחץ וניצחה אותו, בעצם העובדה שהביסה את הדבר ועברה על פניו, ממנו והלאה.

ואני משער כי גם זאת אפשר שאירע: בחלפה על פניו, מנצחת ונסערת, ידעה שזה לא יסלח לה, ובוודאי יסתער אחריה ברדיפה. אילו נמצא לה גרם-מעלות שני, לרדת בו ולהימלט, אפשר שהיתה נמלטת עתה, שמחה בעצם העובדה שעלה בידה לגבור עליו ומוותרת על תוספת מעשים. אבל הפחד מפניו, כשהוא עתה בגבה, מאיים לשוב ולהתפרש לפניה כדי לעצור בה, כדי להכריח אותה לשוב ולראות את חיוכו בפעם הרביעית – כל אלה היו למעלה מכוחה, והיא גמרה אומר להימלט מפניו בכל דרך שתימצא לה.

ואז נפרשו זרועותיה באוויר, מעבר למעקה הגג, ושמלתה הנפתחת כמצנח, ככנפי ציפור, התבדרה ברוח ורגליה הלבנות פיזזו במרומי החלל לעיני מאות אנשים.

אף-על-פי-כן אי-אפשר שלא היתה שרויה בשמחה. בוודאי היתה שמחה; אבל גם יראה, רועדת ומרטיטה, יודעת ולא יודעת את הצפוי; אבל יודעת בלא כל ספק שריחופה הוא לא רק בריחה מבוהלת, אלא גם ניצחון; ועל-כל-פנים – הוכחה שלוחה לעברו; התגרות אחרונה, סופית וחותכת. שוב לא תתקיים פגישה נוספת.

אי-אפשר אפוא שלא היתה שמחה באיזה אופן שהוא. שאלמלא כן, מנין לי כל זה? מנין לי לנחש – ולחוש – שזכתה סוף-סוף בחג? חג זה, שאף אני, בכל ישותי, חשתי בו בבוקר ההוא, שומע קולות ועונה להם, שותף לניצחונה.

למחרת הלכתי אל הרחוב שבו מצוי חדר-המתים של “הדסה”. מצאתי לי פינת-תצפית בתוך המסעדה שמעבר לרחוב, ושעה ארוכה ישבתי וארבתי לטקס הוצאת הארון והנחתו במכונית השחורה.

באותו רגע קטן ומתועב, כשנושאי הארון משתחררים ממשאם ומוחים כפות-ידיהם זו בזו, נושמים לרווחה והולכים לשבת במקומותיהם לאחר שכלתה מלאכתם – ניסה הדבר להתייצב ממולי, מרחוק, ולשלח לעברי את חיוכו, כמי שלא אמר נואש, לכאורה; אבל ניכר שכבר לא האמין בכוחו.

כשפנתה אלי המלצרית הזמנתי ארוחת-צהריים, ולפני שאמרה המלצרית ללכת הוספתי – אני זוכר זאת יפה – כי אני מבקש גם כוס יין. השעה שמונה ועשרים.

הרכבת עוצרת בתחנה. על-פני חלון התא חולפים אנשים נחפזים, ואילו אנשים אחרים ניצבים על עמדם ועיניהם נעוצות בחלונות הרכבת ובאנשים היורדים ממנה. העיניים שעל הרציף תרות אחרי הפנים הנכספות.

אני מביט אל עבר האנשים שעל הרציף. הכול זרים, ואפילו נתבקשתי לבחור לי מי מהם, לא הייתי מבקש לי דבר בקהלם. את פני אחי לא אשוב למצוא לעולם, ולא אכפת לי כלל, כאשר הרכבת מנערת אותי מקיפאוני ושבה אל שקשוקיה.

ולפתע – כמו נס מתרחש, נס קטן וחולף: אני שמח על המקצב העליז של הגלגלים, על הניתוק מן העניינים הקטנים של החיים. ממעמקי תנומה מתוקה אני פוקח עין אחת ומציץ מבעד לחלון. לפני שדה, ובשדה איכר הולך אחר מחרשתו; וכן ילד קטן, מחזיק אצבע בפיו ומסתכל ברכבת בתימהון ובקנאה. וגם איש זקן, מהלך במקלו בעיירה נידחת על מרצפת-אבנים מאובקת; ואני מביט בהם בעצב שאינו נקי מהתנשאות; הנה הם האנשים האבודים, האנשים הבלתי נחשבים, השכוחים. הם אבודים בתוך העיירה. בין התלמים שבשדה; בתוך חייהם הנדהמים, שעל-פניהם אתה חולף עכשיו בדהירה חד-פעמית. אתה זונח ועוזב אותם לעולמים. לא תשוב לראותם (איך יעמדו בזניחתך האכזרית? – זוהי בעייתם שלהם, כמובן!). ואתה דוהר לקראת אושרך שבקצה המסילה, בעוד הם נותרים מאחור, רתוקים

לאבני המרצפת, למקל ולמחרשה ואתה הולך ובא אל הערים העליזות שבקצה המסילה.

ובעוד אני מקטר תהילות לחג הפרטי שלי, והנה לוחש לי לבי חילופי-תפקידים: רד אל העיר הקטנה שבה חולפת הרכבת עכשיו – אומר לי לבי – והבט במסע משם, מלמטה.

ואני יורד ונעשה הילד הקטן, והאיכר, והזקן. ואני מסתכל ברכבת החולפת ורואה בה פרצופים שבעים ומטופשים, פרצופי תיירים, אנשים זרים, אנשים נמלטים מבתיהם, אנשים שאין להם כוח לשבת אל מלאכתם, ותמיד הם מאמינים שאם יסעו עוד כמה קילומטרים, יבינו דבר שנבצר מבינתם קודם לכן.

ואני מרחם אותם בלבי: סעו לכם, אומללים – אני אומר – סופכם שתחזרו הביתה ריקים ומרומים. את האמת על הנסיעה לא תספרו אף פעם לשום אדם. רק תלהגו ותפטפטו על נסים שלא היו ולא נבראו, אבל תהיו שמחים על שהגעתם הביתה, אם יש לכם בית…

אנחנו, על מרצפות-האבן, בשדה ובעיירות הקטנות – בזים לכם מעט, אבל מרחמים עליכם מאוד. בעצם, אתם מצחיקים.

“מדענים סובייטיים” נאמר בעיתון, “פענחו את שפת הדולפינים.” פרשה זו נהירה לי למדי והיא מעסיקה אותי זמן רב, לרגל עבודה אחרת בתחום האקוסטיקה, הפוֹנטיקה והקשר שבין שתי אלה לבין האפשרויות של מכשירים אלקטרוניים מסוימים, שבהם טיפלתי לפני זמן מה.

המדענים הסובייטיים גילו דבר שהוא ידוע לי; דהיינו, ששפת הדולפינים היא מערכת של רציפויות קוליות, תשלובת של משדרי-גלים קצרים וארוכים, גבוהים ונמוכים, שכל אחד מהם יש לו משמעות מסוימת וקבועה בתודעת הדולפינים. בניגוד לשפתם של בני-האדם לשון הדולפינים היא לשון של הפשָטות ולא של סמלים מוחשיים מעולם הגשמיות; בשפת הדולפינים אין “שולחן” או “כיסא”, אבל בוודאי יש בה אות-זימון, שבו היו מזמנים את חבריהם לסעודה.

אותם מדענים סובייטיים גילו דבר, ולא ידעו מה גילו. דורות של פילוסופים טבעו מַטבע מחוכם, לאמור כי האדם נבדל מן הבהמה בכך שהוא חי-מדבר (חי-צוחק, אמרו אחרים. חי-מתבייש, אמרו חכמנים גדולים מהם; וכן הלאה, הבלותות לאין שיעור), ואף-על-פי שמכבר ידוע, למשל, כי הדבורים אף הן יש להן שפה הניתנת לקליטה שמיעתית, לא נמצאו חכמים שיפשפשו באבחנת-ראשונים וימציאו סימן מכריע אחר, הולם יותר, להבדל שבין האדם לבהמה.

אני עצמי גיליתי מכבר שהדיבור האנושי, עצם שפתו של המין האנושי, איננה כלל וכלל סימן-היכר המוסיף כבוד לבני-האדם. שפתם של האנשים היא מערכת אין-סופית של סמלים שמיעתיים (או כתובים) שהאדם מצרף אותם, כמו תווית של בית-מסחר, אל החפצים הנמכרים בו. תחילה הדביק תוויות לעצמים שבטבע; אחר-כך – לעצמים שבנה במו ידיו ושהיו לכלים; אחר-כך – לפעולות שביצע, ולבסוף – למשאלות-לב אנושיות, כגון אהבה, נצח וכיוצא בהן. לעולם המלה רצועה לתופעות מגבילות, ולפיכך פעורה תהום שאין לה תקנה בין האמת לשקר – אף הן שתי מלים אנושיות, הנובעות ממעמקי מגבלותיו של השכל שלנו.

כמה וכמה פעמים ביקשתי – בתקופות שונות של חשכה ומהומה שהיו לי בחיי – לדבוק באמת לבדה, בבחינת ייקוב הדין את ההר; ותמיד נוקשתי ונכשלתי כישלונות חרוצים ונוראים, יותר מאשר בימים שבהם התרתי לעצמי לנקוט אמירה או מעשה הקרויים שקר.

שנים אחדות לאחר מותה של אשתי נורה הכרתי נערה אחת, סטודנטית באוניברסיטה של ירושלים, שהיתה מגישה מזונות במסעדה, שבה הייתי נוהג לאכול בערב. היא הבחינה שאני מקפיד לאכול בתחומי תקציב דל למדי, ולאחר שעמדה על טעמי במאכלים התחילה מגניבה אל תפריטי כמה מיני מזון שלא הזמנתי כלל, ונמנעה מלזקפם על החשבון שהגישה לי. הדבר נגע כל-כך אל לבי, עד שיום אחד חיכיתי לה שתסיים מלאכתה וליוויתי אותה עד לחדר שבמעון-הסטודנטים ברחוב איתמר בן-אבי. סמוך לאותו מעון מצוי היה בימים ההם מגרש ריק, ומאחר שאסור היה לה לקבל בחדרה פני אורחים לאחר השעה העשירית בלילה, עשינו באותו מגרש כמה וכמה לילות, כשאנו יושבים על הסלע החשוף ושופכים לבנו איש באוזני רעותו. עד מהרה הסכימה הנערה לבוא לחדרי שבנחלת-שבעה, ומדרך הטבע הגענו לכלל הסכמה שנבוא בברית-הנישואים בתחילת החורף.

וכאן הגיעו שעתן של השפה והלשון לפעול פעולתן המתעתעת בחיי.

באותו פרק-זמן הגעתי לאחד מאותם מקומות של שפל המדרגה, שבהם הנשמה האנושית מצויה רוב ימיה עלי אדמות, ואני זוכר עד כמה הקפדתי אז על אמירת אמת: כל דיבור שהוצאתי מפי, מיד נתלווה אליו דיבור הפוך וסותר, כדי שלא איכשל, חלילה, בדבר-שקר. ואם לא אמרתי באוזניה כל העת דברים והיפוכם, הרי זה מפני החשש להיות כמשוגע בעיניה.

אבל כשהגענו לפרשת נישואים חשתי בעליל שעלי להקפיד על האמת יותר מתמיד, ופשפשתי באפלת שכלי אחר הגדרה שתמצה כל צדדיו של המטבע, ועם זאת תותיר לי מראית-עין של שפוי בדעתו.

יגעת ומצאת – תאמין.

יום אחד ישבתי אל השולחן וכתבתי אליה איגרת בזו הלשון:

יקירתי האהובה / שנואת נפשי,

בלילות, כשאני אחוז געגועי-תשוקה אלייך,

בימים, כשאני מתעב אותך בכל לבי,

זוכר אני מתוך תשוקה את ריח שפתייך,

זוכר אני מתוך בחילה את חסדייך במסעדה,

ואני צופה לקראת ליל כלולותינו,

ואני צופה לקראת היום בו אמלט ואברח,

חולפת אותי תחושת אושר אין-קץ,

חולפת אותי תחושת אושר אין-קץ,

ואני שוכח את בריתי עם נורה,

ואני זוכר את בריתי עם נורה,

והחלטתי נחושה: להיות אובד ביישותך,

והחלטתי נחושה: להיות נושע בזכרה;

ילדתי, נצא נא יחדיו אל הבלתי נודע,

גברתי, נעלה אל קברה של נורה לבקש רשות;

בינינו לבין האושר לא יתייצב דבר;

ביני לבין אושרי ירחף זכרה של נורה לנצח.

עזרי לי, מלטי אותי מפני עצמי,

הניחי לי להימלט מפנייך,

ברוכה תהיי, אם תתעלי למדרגת הרחמים,

ארורה תהיי אם תשפילי להיעתר לי;

אנא,

אנא,

אליקום שלך, באהבה.

אליקום של נורה, לאין מפלט.

מקץ שנתיים ראיתיה שנית. היא היתה הרה, מהלכת שקועה בהרהורים ברחוב תל-אביבי, חיוך סתום שפוך על פיה ומבטה מלטף את הדמדומים היורדים על הרחוב.

אילו היינו דולפינים, היא ואנוכי, הרי שבמקום אותה איגרת הייתי משדר באוזניה רצף של שבעה-עשר אלף תנודות בשנייה, ואחר-כך הייתי יורד לשמונת אלפים, ומיד לאחר מכן שב לעשרים וארבעה אלפים; ואז היו הדברים אמיתיים בתכלית, אמיתיים ומדויקים לאין ערוך יותר מבאיגרת. וחיי היו אף הם נמדדים במספרים מסוימים, שהם – המספרים – הצורה הטהורה ביותר של קיום הנשמה.

לפיכך, כשאני יושב בחדר זה והעיתון בידי, אינני בא לטעון כי עולמי חשך עלי מפני שנסיבות מיוחדות במינן גרמו לי צער; כן אינני בא לטעון שגורלי העמיס עלי אסונות, שרוב בני-אדם פטורים מהם; להפך: אפשר שמבין האנשים שידעתים מקרוב שפר עלי חלקי יותר מאחרים: אלא שבדבר אחד איתרע מזלי: מתוך קנאה בדולפינים הגעתי לפעמים לידי קנאה גם באבני השדה, וללבי נתגנבה המחשבה, כי קיומו של האדם הוא צורה של עונש שנענשו דולפין או אבן, על שבגבולות קיומם הראשון הטילו דופי בחיים, ממש כדופי שאני מטיל בקיומי שלי, כאדם.

ומעגל אשר כזה בוודאי שראוי לקרוע בו פרצה. ועל קריעה זו אני שקוד כאן, כמדומה. השעה שמונה ועשרים וחמש דקות.

מתוך עצימת-עיניים שאיננה תנומה אני רואה שהרכבת חולפת באיטיות רבה על-פני תחנה מוארת, אבל אין הרכבת עוצרת כאן.

ברגע האחרון ממש – אבל ללא תקנה, כמובן – נפקחות עיני לראות פנים זרות של נערה יושבת על ספסל שבתחנה. ההיה בי האומץ לקפוץ ולרדת בתחנה זו ולנסות לקשור דברים עמה, אילו הבחנתי בה בעוד מועד? – אני חוקר את לבי מתוך מאיסה עצמית. וככל שהרכבת מסיעה אותי הרחק ממנה כן גובר בי החשש המכרסם – כמעט הוודאות – כי הנערה ההיא היתה מקדמת פני בשמחה. אולי היתה מצפה שאקרב ואבוא. אולי היתה היא המחצית השנייה שנקרעה מעלי בשכבר הזמנים? – אני שוקע בהזיות ובולע לתוכי חיוך מרופט, השוטף כמי-שופכין מעליבים את חדרי-לבי.

מצויה כאן עובדת אחת ששמה אילזֶה, נערה כבת שמונה-עשרה, שבאה מגרמניה כדי לכפר על פשעי אבותיה. היא נמנית עם איזה ארגון של מכפרי עוונות, שבראשו עומד אדם ששמו פון המרשטיין, והוא בן אחיה של גרמנייה זקנה אחת, אשר בביתה שבפאריס שהיתי עם נורה לפני כחמש-עשרה שנים.

תחילה היתה אילזה עובדת בבית-המצורעים שבירושלים ועכשיו באה אצלנו והיא משמשת בעבודות-הניקיון ומסייעת במטבח.

כשהיא מזדמנת לחדרי לטאטא ולשטוף את הרצפה, אני נכנס עמה בשיחה. תחילה הייתי פותח בשאלות של כלום ואחר-כך הייתי מספר לה ממה שקראתי בעיתון באותו היום; אלא שמקץ זמן מה ניגשתי ישר לעניין והתחלתי מספר באוזניה ממה שנתרחש בארץ-מולדתה בימות המלחמה. לפני כמה ימים סיפרתי לה מעשה מגיטו לודז'; מעשה ברב יהודי שנצטווה על ידי אַחֶיה בני-עמה לירוק על גווילי ספר-תורה. איימו עליו שאם לא יעשה כן, ימיתוהו במיתה משונה. הרב איבד עשתונותיו והתחיל יורק על הגווילים, אותם גווילים שכל ימיו היה נושק לשוליהם לפני שהיה קורא מתוכם באוזני בני הקהילה; הגווילים שעליהם הורגו היהודים כל הימים. מקץ זמן מה יבש חִכו של אותו רב ולא היה לו רוק בפיו. אמר לו הגרמני: “מדוע אינך יורק?” אמר לו הרב: “אין לי רוק.” קרב הגרמני וירק, פעם ופעמיים, לתוך פיו של הרב ואמר לו: “עכשיו יש לך. תמשיך.”

אילזה פסקה ממלאכתה והיתה ניצבת, המטאטא בידה, ומתייפחת. ביקשתי לומר לה, שאם היא באה לכפר על עוונות, עליה לעבוד ולא להיבטל ממלאכה. אבל הנימוס מנע אותי מלומר זאת ואני שתקתי והבטתי בחלון, אל קבוצת השקמים הרחוקים, הדוחקים עצמם זה לזה, מול חשרת העננים השחורים העולים מתחתיות הרקיע.

המנהל שאלני, למחרת, אם אילזה מעלה בזיכרוני אילו מאורעות מסוימים, ועל כך עניתי לו שאילזה מעלה בזיכרוני מה שקראתי ביומנים ובתעודות מימי השואה. היא בלונדית ויש לה עיני-תכלת ולחייה דומות לעורו של גור-חזירים.

"אבל היא נערה יפה מאוד,” אמר המנהל.

“ומה בכך?” שאלתי.

אחר-כך נפלה עלי לפתע פתאום עייפות נוראה, ולנגד עיני המנהל, ממש תוך כדי שיחה, נרדמתי בכיסאי.

אתמול אמר לי המנהל – כשהוא חוזר ושב אל הנושא החביב עליו, ככל הנראה, מאוד – כי דווקא מעשיה של אילזה ודרך-החיים שבה בחרה, מחייבים אותי לתת את דעתי על המאורעות מנקודת-ראות חדשה, כדי שאוכל להגיע לאותה מדרגה גבוהה של מתן חנינה וסליחה לחוטאים ולטועים. על כך עניתי ואמרתי כי רק מי שהיה שם, באותם מחנות ובידיהם של אותם גרמנים, רק הוא רשאי – אם רצונו בכך – להעניק חנינה או לסלוח. ואילו אני, שלא הייתי שם, אין לי בעניין זה שום זכויות.

“לפי הגיון זה,” אמר המנהל, “לא זו בלבד שאינך רשאי לסלוח; גם להטיל עונשים ולבקש נקמה אינך רשאי. אף אלו הן זכויות השמורות רק למי שהיה שם.”

“במובן מה הייתי שם אף אני,” התעקשתי להגיד אמירה סתומה. “במובן מה, כשותף שווה-זכויות במשפחת האדם… מתוך הניסיון האנושי, שאף לי חלק בו.” דברי לעו. המנהל המתין לי, שמא אני מבקש להוסיף משהו; וכשראה שסיימתי, אמר:

“עליך להחליט: אם אמנם יש לך חלק בייסורים, אתה זכאי, וגם חייב לחתור אל הסליחה. הסליחה משחררת את הקרבן לא פחות מן הצבאות המשחררים עיר נצורה. ואילו הטינה ממיתה. גרוע מזה: היא מותירה אותך בחיים, לפעמים, אלא שאתה חי חיי גסיסה.”

דבריו הרגיזוני, ואני רמזתי לו שהכול יודעים כי הוא מחזר אחרי אילזה ואולי אף שוכב עמה.

“אין זה נכון,” אמר. “והא ראיה: אני מסכים שאתה תחזר אחריה ואפילו תשכב עמה, אם רצונך ורצונה יעלו בקנה אחד.” השעה כמעט שמונה וחצי.

הנוסע ברכבת נרדם. לא כתינוק שנרדם בתוך טלטולה הרך של העריסה, אלא כאדם שלמד להימלט אל זרועות הנמנום ולחפש בהן דחייתו של פסק-הדין, ולא שכחַת החטא וכפרתו. אלה שוב אינם לפי כוחו.

וכשהרכבת נעצרת בחריקת בלמים, לעולם תהיה זו יקיצה מבוהלת, מזועזעת, כשעל פני הנוסע רשום בבהירות גמורה הפחד מפני האסון, שסוף-סוף ירד כחתף.

אז יעלה חיוך מצטדק בפניו, כאילו פגעה הבהלה שלו בשלום הזולת.

חיוך-התשובה של השכן לתא יכול להיות פתח להתקרבות ולשיחה, אלא שהדבר נתרחש במאוחר: השכן יורד בתחנה הזאת.

הרכבת עצרה בארץ אחרת.

את ארץ רוסיה, למשל, אני אוהב מאוד. כלומר: אהבתי מאוד.

פעם אחת, בימי מלחמת-העולם השנייה, ישבתי לפנות ערב על שפת הים, על ראש גבעת-כורכר קרחת, הרחק דרומה מתל-אביב, מביט במים הגדולים והשלווים ומתאמץ להבין את הקורות אותי. הייתי כבן עשרים, רחוק מאמי ומסבתי המצפות לי בעיר אחת לשבוע, בשובי מן המחנה שבו הייתי משמש ספק לבלר ספק חייל ספק שומר-המחנה, באחד מבסיסי הצבא האנגלי. ישבתי אפוא על ראש הגבעה והייתי שורק לעצמי מנגינה; אם אינני טועה היתה זו נעימה מתוך איזו אוֹברטוּרה של מנדלסון. ובעוד אני שואף רוח, בין שריקה לשריקה, עלה באוזני קולו של מוסיקאי אחר, לא הרחק מן המקום שישבתי עליו, כשהוא ממשיך לשרוק מן המקום שבו הפסקתי. הבטתי כה וכה ועד מהרה ראיתי יד מנפנפת אלי לשלום וראשו של אדם מבצבץ מתוך ערוץ שבין קרעי האדמה המבותרת. האיש נתרומם מעט וראיתי שהוא חייל אנגלי קטן-קומה. בגדיו מעוכים מן השכיבה ורגבי-אדמה דבוקים למעיל-החאקי החורפי שלו¹⁴; הוא בא וישב לצדי. “שמי ג’ון רופֶר,” אמר לי. “שמי אליקום,” השיבותי לו. “אתה אוהב את מנדלסון?” שאלתי. “לא כל-כך,” אמר ג’ון רופר, “אבל מכיוון ששרקת, עניתי לך.” “אתה אנגלי?” שאלתי. “כן,” אמר. “ואתה?” “מוצאה של משפחתי מרוסיה,” אמרתי.

“כשאומרים לי רוסיה,” חייך ג’ון רופר, “אני רואה לנגד עיני בקתה נמוכה ואפלה, אנשים רבים יושבים צפופים בתוכה, שותים תה מתוך סאמוֹבר והם שרויים בעצבות גדולה.”

“ואני,” אמרתי, "רואה דבר אחר לגמרי. שני ילדים קטנים מהלכים בתוך מקשה של אבטיחים, זמן רב לאחר עונת ההבשלה, והם מבקשים להם אבטיח בין השיחים הקמלים. ולאחר שהם מוצאים אותו סוף-סוף, הם נחפזים להימלט משם, אף-על-פי ששום אדם איננו רודף אחריהם, שכן אין נפש חיה נראית מסביב למרחק של אין-סוף. ובתוך האין-סוף של הערב היורד על האדמה הם רצים, כפופים מעט, באים אל קצה העיר, נמלטים בסמוך לגדרותיהן של חצרות, מתחככים בקירותיהם המסוידים של בתים לבנים, עד שהם מגיעים אל שעריה של חצר ענקית והם חומקים פנימה. עכשיו הם רצים על-פני רקב-עלים, בתוך גן גדול של עצי-לילך, שזיפים ודובדבנים, גן עזוב ואפל, שהלילה בא אליו זמן רב לפני רדת החשכה. הם מגיעים אל קצהו הרחוק של הגן, ובתוך קפל קרקע טחובה הם חומקים אל מה שהיה פעם מחסן של עצים ואחר-כך מלונתו של כלב, ועכשיו אינו אלא חורבה קטנה, שהכול שכחוה והיא משמשת להם מקום-מחבוא. הילד היהודי מעלה אש בשניים-שלושה נרות המצויים עמהם כאן תמיד, ואילו הילד הרוסי מוציא אולר מכיסו, אולר מתקפל ועבה, והוא מתחיל קולף, בשתיקה ובשקידה, את האבטיח הקטן. את הקליפות הוא מטמין בתוך הקרקע הרקבובית, ואחר-כך הוא פורס מן הפרי הוורוד, שחרצניו עדיין לבנים – פרי אפיל, שגם עתה בסוף העונה, טרם יגיע לגמר הבשלתו – ונותן פרוסה בפיו ופרוסה בידי חברו והם לועסים בחמדה ופנים רציניות. שעה ארוכה הם עורכים לעצמם סעודה מאותו אבטיח קטן, ואחר-כך הם יושבים זה מול זה בשתיקה ומאזינים לקרקור העולה מתוך בטנם, קרקור פרי-הבוסר בתוך המעיים הסרבניים. ממעמקי הגן, מעבר לבית, עולה באוזניהם קול אישה קורא בשם הילד היהודי. שעה ארוכה מוסיף הקול לקרוא בשמו, וכשהוא משתתק משתררת דממה עמוקה מסביב והם מאזינים בכל כוחם. נדמה להם שהם מצויים במעמקי האדמה, העולם כולו שוכן הרחק למעלה והבריות חיות ומהלכות מעל ראשיהם. הם שמחים באבדנם, אבל הם גם מתייראים מן המרחק הנורא שבינם לבין האחרים. עתה חוזרים הקולות וקוראים להם; אלא שהפעם קוראים גם בשמו של הילד הרוסי. שתי האמהות עשו יד אחת לשלפם מתוך עולם המעמקים, והילדים מכבים את הנרות ומאזינים לקול טפיפתן של רגליים על מרבץ העלים המתים שעל-פני הגן. ורק כאשר נואשו הנשים מלגלות את מחבואם, הריהם יוצאים בזחילה מן המאורה ופורצים בקריאות שמחה. אמו של הילד היהודי מעניקה לבנה סטירת-לחי והיא פורצת בבכי, ואילו אמו של הילד הרוסי מאמצת את בנה אל לבה ולוחשת: ‘אבא יהרוג הפעם. אין ספק שיהרוג. להסתיר אותך אני מוכרחה הלילה, עד שיירגע; שאם לא כן, אין ספק שיהרוג.’

“הילדים מנופפים זה לזה לשלום, שעה שאמותיהם גוררות אותם אל בתיהם.”

אמר ג’ון רופר: "כשאומרים ‘רוסיה’, אני רואה לובן-שלג מאופק אל אופק, ובתוך הלובן העצום מזדחל קו שחור, דק ועצבני, כמו דם הזורם על-פני גווייה פצועה. הקו השחור הוא צבאו של נפוליאון. כמו דם הוא זורם ואוזל מתוך הגווייה, אשר הלובן שלה מעיד על מותה הקרוב. אבל רוסיה עצמה אורבת בשולי ערבות-השלג, אי-שם בתוך יערות אפלים, בבקתות קטנות וחמות בהן יושב הגנרל קוּטוּזוֹב, משתעל ומנוזל, שותה תה ומזיע להנאתו, מביט מבעד לאשנב הבקתה ועוצר בעד אנשיו: “אל תצאו להכות בחיה הפצועה,' הוא אומר להם, ‘הניחו לה למות בעצמה’. והוא מוסיף ללגום מן התה, מתעטש ונרדם. וקו של הדם השחור מוסיף לזרום בתוך השלגים, מקיז את עצמו, בעוד היערות, הכפרים שבמרחקי הערבה והאנשים השותים תה בבקתותיהם חוגגים כולם את ניצחונם, ניצחון האדמה הקרה, החרוכה, הענקית, העושה למענם את המלחמה והמגישה לפניהם, בבוא העת, את הניצחון.”

אמרתי לג’ון רופר: “כשאומרים ‘רוסיה’ אני רואה אולרים עבים, אולרים מתקפלים, נשלפים מתוך המגף, ואני רואה רוסים, שהיו פעם ילדים, מחתכים פלחי-אבטיח באותו אולר, והנה הם תוקעים את הלהבים אל תוך גוויות מפרפרות, סבתי סיפרה לי.”

“ואני,” אומר לי ג’ון רופר, “רואה רוסי שחור-זקן, שיכור שב לביתו בלילה, מושך מן המיטה את אשתו הישנה וחובט בה עד זוב דם. ולפתע הוא מפיל עצמו על רצפת-העפר של בקתתו, מטיח ראשו בקרקע, וזועק: ‘הרגי אותי, הרגי את הנבל, השפל, את השרץ המתועב.’ וכשאשתו הנבהלת אצה להקימו ממפלתו, הוא מגלגל עצמו לעבר הכיריים, תופס בכף גדולה של עץ ומכה על ראשו, על חזהו, על ירכיו וצועק: ‘לחיות אינני ראוי, כלב מצורע שכמותי. הה, אלוהים, שלח זעמך לפוצץ את ליבו של עבדך החוטא.’”

ג’ון רופר חייך מתוך עצבות.

“מה המקצוע שלך?” שאלתיו.

“אני סופר,” אמר רופר. “ואתה?”

אמרתי לו שאין לי מקצוע, אבל ג’ון רופר אמר כי הוא בטוח שיש לי כישרון. “הרוסים כולם אנשים מוכשרים,” אמר.

“אבל אני יהודי,” הערתי לו.

“היהודים מוכשרים עוד יותר,” אמר. “והיהודים הרוסיים – כפל כפליים.”

ואז סיפרתי לג’ון רופר כיצד עלבה בי רוסיה וכיצד שילמה לי שנאה תחת אהבה. בן ארבע הייתי אז, סמוך לאותו זמן שבו קמו הורי ונמלטו. מהלך הייתי עם אבי ואמי, כשכל אחת משתי ידי נתונה בידו של אחד מהם, ואני מספר באוזניהם כי אמש ראיתי אקדח גדול ברשותו של אחי; ואחי הבטיח לי כי כשאגדל יהיה גם לי אקדח כזה, ויחדיו נשחרר את העם הרוסי; ואת דבר המהפכה, שנתחוללה לפני כמה שנים בארצנו, נפיץ על-פני העולם כולו, דוהרים בסערה מארץ אל ארץ, משחררים את העבדים, קוראים דרור לאסירים, מביאים שמחה ואושר אל משכנות העניים והנדכאים.

אבי חייך ולא השיב ואמי אמרה כי בינתיים עלי להיות ילד טוב וללמוד הרבה דברים חשובים. עצרנו כרכרה שעברה ברחוב וישבנו בתוכה, שמים פנינו הביתה. כשהגענו אל פינת הרחוב שבה היינו דרים, הבחין אבי במתרחש בביתנו ולפתע ציווה על הרכּב לעצור ואנחנו ירדנו מיד מן המרכבה ובצעד נחפז עשינו דרכנו ברחובות צדדיים, שותקים ומבוהלים, עד שהגענו לבית מכרים רוסיים ושם עשינו אותו הלילה.

היה זה הלילה העכור ביותר של ימי ילדותי, ובין כל הפצעים שנפצעתי בנשמתי, אפשר שפצע זה הוא מאותם שאינם מעלים ארוכה לעולם; אי-אפשר היה לי שלא לשמוח על שאבי ניצל; אולי ניצל ממוות; אבל גם אי-אפשר היה לי לשכוח את מראה בריחתו מרודפיו; את הפנייה הפתאומית שפנה לאחוריו, את הבהלה שנסתמנה בפניו; את הפחד. באותו לילה אולצתי לחשוב כי ייתכן שאני מבכר אב מת, אבל גיבור, על-פני אב חי, כמו שנתגלה לפני ברגע קטן ואיום.

בבוקר, כשיצא אבי לרחוב, אסרו אותו השוטרים ונטלוהו לבית-הסוהר. לאחר כמה שעות הגיע אחי אל הדירה שבה הסתתרנו ואמר כי אבא נאשם בבורגנות וכי בית-החרושת, וכן הבית על רהיטיו, היו כולם לקניין הממשלה. כן סיפר אחי שאבא יוכל להשתחרר בקרוב, אך מוטב שיעזוב את ארץ רוסיה מיד ויפה תעשה אמא אם תשתדל בעניין זה אצל מכּריה רמי-המעלה. כשהצעתי לאחי שילך ויסביר לממשלה כי אירעה כאן טעות ואי-הבנה נוראה, חיבקני וליטף את ראשי. האקדח, הנתון בחגור-עור עבה, היה מצוי עמו, ואני הבטתי בו בעיניים קמות ובדיעה מטולטלת.

ג’ון רופר הסביר לי כי כל מהפכה דורשת קרבנותיה, ולעתים אף קרבנות-שווא. כאן הזכירני כי רוסיה לוחמת עתה גם את מלחמתם של היהודים, בהכותה בצבאותיו של היטלר, כשהיא שותתת דם ומעלה על מזבח המלחמה מטובי בניה.

הסכמתי עמו בכל לבי, אבל אמרתי כי דברים שנתרחשו בקדמות ימי חייו של אדם אין להם תקנה, לא בהבנה שאנו מבינים ולא בתירוצים שהזולת מתרצם באוזנינו. פשוט אין לדברים תקנה.

ועל כך סיפר לי ג’ון רופר דברים נאים על הפסיכולוגיה החדישה ועל תורתו של זיגמונד פרויד, ממש כדברים שהמנהל מספר באוזני בימים אלה. השעה שמונה ושלושים דקות.

אני מביט אחרי שכני לתא, שירד זה עתה מן הרכבת. אני עוקב אחריו בעיני, כשהוא נושא מזוודותיו ומתרחק לאורך הרציף. אני חש כיצד ישכח מיד – אולי שכח כבר – את נוכחותי ממולו, את עיני העצומות, את המארב שהייתי מציב לו מדי פקחי את עיני, את התחנונים ששלחתי לעברו; בוודאי כבר שכח כי השיב לי

בחיוך, זה עתה. הוא אפילו איננו בז לי, בוודאי שאינו חס עלי. הוא איש מאושר, הנחפז אל ביתו ואל יקיריו.

ואף-על-פי-כן לא נסתר ממני, ששום אדם לא בא לקדם את פניו בתחנה. הנה הוא יוצא את השער לבדו. אחרי ככלות הכל, אפשר שאף הוא מהפך בזיכרונו כמה דברים עלי. באיזו שפה הוא עורך את מחשבותיו? ייתכן שאפילו רצינו, לא היינו יכולים להידבר.

משפחות רבות של עולים חדשים הגיעו אמש לישראל, כתוב בעיתון; ולעומתן משפחות רבות של ישראלים ירדו מן הארץ והפליגו לקנדה. על הראשונים העיתון מספר מתוך גאווה ועל האחרונים הוא מקונן. בימים שבהם באו הורי לכאן לא כתבו עליהם בעיתונים. מכל מקום – לא קראתי. אז הייתי נעול מגפיים שהגיעו עד לברכי וכן היו בגדי עשויים צמר גס, שחור, מרוכסים בכפתורים רבים ומשופעים בכיסים רבים. וכשם שבגדי היו זרים, כך היתה השפה שבפי. מן האנייה באנו לגור בבית-מלון שהיה מתנוסס בפינת הרחובות לילינבלום ונחלת-בנימין, במקום שעכשיו ניצב עליו בית-משרדים חדש. מעברו השני של הרחוב היו אנשים עסוקים בבניית בית חדש, ובעוד הורי מפרקים חבילותיהם ומפתחים את הצרורות, ירדתי אל הרחוב, חציתי את דרך-החול ובאתי ועמדתי בין הילדים המתבוננים במעשיהם של פועלי-הבניין. כשפנו אלי הילדים בשפה העברית השיבותי להם בשפה שבפי. תחילה פרצו עלי בצחוק ואני כבר עמדתי להצטרף אל צחוקם, אף שנעלבתי; אבל לפתע עשו יד אחת נגדי והתחילו דוחפים אותי בחזי ובכתפי. מעט-מעט נרתעתי מפניהם, צועד עקב בצד אגודל לאחורי, עד שלפתע הלמו בי כולם כאחד בחזקה והטילוני לתוך בור של סיד לח. חשתי כי אני שוקע בתוך הדייסה הלבנה, אך מיד פסקה השקיעה ואני מצאתי עצמי מוטל על גבי בתוך חומר דביק, מפרכס בידי וברגלי באוויר ופי מחושק בשתיקה. הילדים נמלטו על נפשם ושני פועלים מיהרו ומשוני מן הבור. רצתי אל עבר בית-המלון, כשאני חש צריבה עמומה בעורפי ובכפות-ידי שהלבינו מן הסיד. הורי נבהלו, הפשיטוני את בגדי ואת מגפי, שמלאו סיד אף הם, ורחצוני במים צוננים, מי-ברז מתועבים למגע.

זמן-מה לאחר מכן נסתבר לאבי שלא יוכל למצוא פרנסתו בתל-אביב ואנחנו עברנו להתגורר במושבה, ושם מצאתי עצמי תקוע בכיתה של נערים קשישים ממני בארבע וחמש שנים, מפני שבאותם הימים היו בתי-הספר שבמושבות פותחים כיתות לפי צורכי הרוב; ואם לא נמצא מספר מספיק של ילדים לכיתה א' או ג‘, החזיקו את כל הטף בכיתה ג’, שכן רוב ילדי המושבה הגיעו לגיל בר-מצווה, בערך, שהוא, אמנם, גיל של כיתות ז' וח', אלא שעד כדי כך לא הגיעה השכלתם של בני הדור הצעיר במושבות.

ובכן, בבואי ללמוד בין קשישי המקום החדש, כבר הייתי מסוגל להשיב לחורְפי דבר בלשון העברית, אבל אגרופי היו עדיין אגרופיו של בן חמש, ומפני-כן היתה ידי על התחתונה שעה שהייתי מגיע לידי שיג-ושיח חברתי עם הסביבה. בעל-כורחי לימדתי את רגלי לרוץ מישרים, אלא שהנערים מצאו דרך לגבור על זריזותי, והיו אורבים לי בשתי קבוצות; האחת תוקפת מצד שער החצר של בית-הספר, בעוד השנייה מצפה לי בפתח-הישועה היחיד – ליד מגרש-המשחקים שמן העבר השני של הבית. הייתי שב הביתה שרוט וחבול, אבל זמן רב עלה בידי לשכנע את אבא ואמא שהפצעים באו לי מחמת פעילות ספורטיבית וכן מפני שהייתי מטפס על העצים ונשמט מהם. אבא ואמא היו טרודים, עייפים ומרי-נפש כל-כך בימים ההם, עד שנוח היה להם להאמין לי בלא חקירות יתרות.

יום אחד, כשמצאתי את עצמי תפוס ומוקף עדת-מרצחים מעשה יום-יום כמעט, וכבר נתתי דעתי להצטנף כקיפוד – מעשה-ערמומיות שהמצאתי, כדי לספוג פחות מכות ככל האפשר – תמהתי לפתע מאוד, כשנשתררה דממה סביבי והמהלומות לא ירדו על ראשי ועל גבי. פקחתי עין אחת וראיתי כיצד נסוגה עדת מעני וכיצד נפערה דרך בתוך קהל הנערים ודמותו הגמלונית, המגושמת והכפופה מעט של יקותיאל המשוגע פוסעת וקרבה אלי.

יקותיאל המשוגע לא היה משוגע, אלא נער כבן י"ד, שהיה לומד עמנו באותה כיתה יתומה, והוא בנו של אחד האיכרים, שנולד להוריו כשהם כבר זקנים מאוד; ומטעם זה – כך הוסבר במושבה – נולד פגום בשכלו, בעוד הטבע מעניק לגופו הענקי כל שהחסיר מרוחו המשובשת. קומת-ענקים היתה לו וגם תאבונו היה תיאבון של ענקים. בהפסקות שבין השיעורים לא נטל מעולם חלק במשחקים, הן מפני שהנערים נתייראו מפניו, אבל בייחוד מפני שהיה בולע ומכלה כיכרות לחם שלמים בכל הפסקה, ודבר זה צריך זמן, ולא נותר לו, ליקותיאל, פנאי לשתף עצמו בענייני חברה. נוסף על כך היה מראהו משונה במקצת: זיפי שׂער צמחו לו על לחייו ומתחת לחוטמו, ואילו בתוך שערות ראשו נראו איים של שער-שׂיבה, מפחידים כשלעצמם.

למה הפסיק יקותיאל מאכילתו, באותה שעת-הפסקה שעליה אני מספר – לא אדע. מכל מקום הפסיע ובא לעברנו, כשהכול נסוגים מפניו בבהלה, עצר בסמוך אלי, גחן עלי מעט ממרומי קומתו, צחקק לעומתי וחשף שיניים שבפיו, כל אחת מהן תקועה לה לבדה, במרחק ניכר מחברתה, כשאפלה אדמדמת מציצה מבין החרכים הללו, אפלת לועו הגדול.

“מכים?” שאלני ברוך, והחיוך נשר מעל שפתיו העבות, והן נתעוותו מעלי ברחמים רבים.

“לא חשוב,” אמרתי.

“בוא,” אמר יקותיאל, נטלני בזרועותיו, הגביהני באוויר והושיבני על צווארו, כששתי רגלי נחות על חזהו משני עברי הראש, ואני רכוב על כתפיו, משקיף על קהל משנאי הנדהם ממרומי מקומי החדש.

יקותיאל התחיל פוסע עמי בצעדים איטיים לעבר השער ומשם פנה במעלה הרחוב. מחצר בית-הספר ליוו אותנו קולות-צחוק וכמה קריאות של גנאי ועלבון נזרקו לעברנו מפיותיהם של הנערים שנתאוששו מתדהמתם. אבל עד מהרה גוועו הקולות ושקעו מאחורינו. עגלון שעבר על פנינו הביט בנו, מופתע מעט, אך המשיך בדרכו. כן ראונו עוד כמה נשים מפתח חצרותיהן, בפזרן שיירי-מזון לתרנגולות-הבית. לאחר מכן לא ראינו שום ברייה ושום ברייה לא ראתה אותנו. יקותיאל היה פוסע והולך עתה – כשאני רוכב עליו, מתנודד כבדואי על גמלו – לעבר השדות, הפרדסים והכרמים. הוא לא דיבר אלי ואני נסחפתי אחר המראות הנפלאים שנתגלו לי מגבהי המקום שאליו הונפתי: שבילים של עפר אדמדם היו נבלעים בתוך חשכתם המצטופפת של עצי-שיטה. שמש-הבוקר הבהבה על צמרות הפרדסים והטילה אפלה גמורה בין גזעי העצים, הגזעים הקצרים שמתחת לעלווה הכיפתית, הדשנה והמרצדת בפריחתה החדשה, מציפה את האוויר ניחוח משכר.

עד מהרה התרגלתי לרכיבה והייתי נע אילך ואילך לקצב הליכתו המתנודדת של יקותיאל, כשרגלי מכות ברכוּת על חזהו עם כל פסיעה ופסיעה. עתה החזקתי בזהירות בשערות ראשו, כפי שיחזיק הרוכב בזיז האוכף, שכן מושכות לא היו בידי. מפליגים היינו נכחנו, פונים ימינה ושמאלה, לפי מה שהתוותה הדרך ולפי מה שהייתי מנחה את יקותיאל, לפעמים במשיכות קלות בשׂערו.

בדרך מסעותינו הגענו אל בין עצי-אקליפטוס שהיו שתולים בבקעה קטנה, אשר לפני-כן היתה ביצה ועכשיו נעשתה אדמתה קשה כאבן. שם ישבנו להחליף כוח, כשיקותיאל מניח לי לטפס ולרדת מעליו, ככל שאמצא לאפשר ולנכון; ורק לאחר שירדתי רבץ תחתיו על האדמה. מיד נתברר לו שהוא רעב וכיכר הלחם אין אתו. אך הוא הכיר יפה את המקום, והתחיל נובר בתוך העשבים שליד גדרו של פרדס סמוך ומשם תלש והוציא כמה שיחי-חובֶּזה, שפּריים ירוק כאפונה וטעמו כטעם הלחם הטרי; וכן עקר מן האדמה כמה ברקנים, קילף את הגבעול והיה לועס ואוכל מן הקלח הירוק והעסיסי, ואף לי נתן לטעום. אחר-כך זחל לתוך הפרדס ובתוך הגומות שמסביב לעצים נבר בין הרגבים, הפך כמה ערמות זבל ומצא לבסוף תפוזים מן העונה שעברה, שנשרו לפני כמה וכמה חודשים ועתה היו יבשים כאגוזים ומצומקים כמותם. הוא תקע בקליפתם את בוהן ידו העצומה וסילון של מיץ פרץ מתך הפרי החנוט והרווה את צימאוננו. את ידיו, שנעשו דביקות מן המיץ המרוכז, שפשף יקותיאל בתוך החול היבש ואני עשיתי כמותו. ובעוד אני עושה כה וכה, מסך רגלי ליד גזעו של עץ וחוזר ובא למקום רבצנו, והנה נפלה תרדמה על יקותיאל והוא נרדם, שוכב על גבו בפישוק איברים, שפתיו פתוחות ובטנו עולה ויורדת בנחת.

שעה קלה הבטתי מתוך תימהון על המעשה שנתרחש בפתאומיות כזאת, אבל כשהסכנתי עם המצב החדש, טיפסתי ועליתי בענפיו של אחד עצי-האקליפטוס, מצאתי לי מקום יפה לישיבה, משעין גבי אל הגזע, רגלי חובקות ענף עבות וידי תחת עורפי, מעשה אדונים בשעת מנוחתם. עד מהרה נרדמתי אף אני, וזוכרני שראיתי בחלומי את נרתיק-העור המבהיק אשר לאקדחו של אחי, וכן ראיתי את כינורו היפה; אלא שנרתיק-האקדח היה יפה יותר. ובתוך שנתי שמעתי אותה מנגינה שהיו אחי ואמי משמיעים בצוותא; ועכשיו אני זוכר שורה נוספת מאותו שיר:

¹⁵ Мы снова обнимим друг друга

אבל תוך כדי שנתי ידעתי שלעולם לא נחזור לחבק זה לזה, וכי נותרתי, איך שהוא, לבדי, ואין לי אלא לפנות ולהסתפק ביקותיאל. ואז התעוררתי משנתי, מיבב, ורחמי נכמרים על עצמי. שמטתי רגלי מן הענף, חיבקתי את גזע-האקליפטוס וצנחתי אל האדמה. יקותיאל עדיין היה ישן, אלא שעד מהרה עורר אותו הרעב והוא היה נבוך וחסר-מנוחה.

“מוכרחים הביתה,” אמר כמצטדק. “מוכרחים לאכול.” פניו לבשו ארשת של אדם שנתפס בקלקלתו והוא מוכן לכפר, ככל שיושת עליו.

“בטח,” אמרתי. שבתי וטיפסתי עליו, ישבתי על עורפו ושעה ארוכה היינו מתחבטים בין הכרמים והפרדסים, פונים לכאן ולכאן, פעמים שבים על עקבינו, עד שעלינו על דרך-העגלות הרחבה. הדרך שהיתה מנקזת את כל סלי הענבים בעונת הבציר, כשהיו מובילים את הפרי אל היקבים שליד הכביש.

מקץ שעה פרק אותי יקותיאל בפתח חצרנו ובלי אומר ודברים הלך לדרכו, מתנודד על רגליו העבות, מניע בכתפיו, כמי שמבטל טענתם של אנשים טרדנים, ובלי הסב ראשו לאחור נעלם בעיקולה של הדרך. ואז פניתי אני ונכנסתי הביתה.

מאותו יום ואילך פסקו ילדי כיתתי מלהתנכל לי; אך לא רק להתנכל פסקו, אלא חדלו לגמרי מכל מגע עמי, ובמשך השנה שבה התגוררנו במושבה היה יקותיאל ידידי ורעי האחד.

אילו נתרחשו המאורעות הללו, שעליהם סיפרתי זה עתה, לא לפני שנים רבות, אלא בימינו אנו, כי אז היו פני הדברים לובשים צורה ותוכן שונים לחלוטין. שכן בימינו ובתקופתנו החדישים והמדעיים מקפידים המחנכים והפסיכולוגים למיניהם להפריד הפרדה גמורה בין ילדים המכונים נורמאלים לבין אלו שזכו – מכוח המדע היודע כל – להתכנות בשם מפגרים. שוב אין יקותיאלים מצויים בכיתות שבהם לומדים יקירי תקופתנו. ליקותיאלים הקצו מוסדות מיוחדים. וכך קורה דבר, שרק הטפשות המדעית אחראית לו: בצאתנו אל החיים – שבהם אין הפרדה בין נורמאלים למפגרים – שוב אין אנו יודעים לחיות בצוותא ולהפיק איש מרעהו אותה תועלת, שאנו זקוקים לה כל-כך.

מה הייתי עושה בלא יקותיאל? או שמא הייתי מוצאו, גם אילו נתרחשו הדברים בימינו, מפני שבימינו היו מכניסים גם אחד שכמותי אל מוסד של מפגרים?

על שאלה זו אין תשובה בפי, כמובן. אבל אהבתי הגדולה העולה מזיכרון עלבונות עתיקים, ואולי מפני-כן היא עוטה לבוש של כלימה, תהיה נתונה ליקותיאל לעד, כל עוד נשמת-חיים באפי. השעה תשע פחות רבע.

אולי ארד, ואעלה ברכבת אחרת, החוזרת הביתה? אולי היה כל המסע כולו מקח-טעות? עכשיו, לפני שיהיה מאוחר מדי, אולי אפשר לבטל הכול ולשוב?

הממזר הזה, המנהל, היה מנסה לאגף אותי ולתפסני ברגע של הסחת-הדעת, שכן שאל פעם – כמו לתומו – אם נכון הדבר שבמלחמת-השחרור לא יריתי מעולם לעברו של אדם ולא הרגתי שום ברייה, כפי שכתבתי בספרי. אמרתי לו: “אם כך כתוב שם, משמע שכך היה. כיום כבר אינני זוכר.” אבל הוא התעקש וביקשני להתאמץ ולזכור. וכשעמדתי בשכחתי, הניח יד על ברכי, מעשה רופאים המבקשים להיות לך לידידי-נפש, ושאל בלחש: “סבורני כי רק לאחר שמתה אשתך הראשונה, בספרד, פסק בלבך לגמרי היצר לפגוע בזולת. אבל לא לפני-כן… לא בימי מלחמת-השחרור, כשהיית כבן עשרים וארבע, בסך-הכל.”

אלמלא העייפות הנוראה ששלטה בי בימים הראשונים לבואי הנה, אפשר שהייתי עונה למנהל בזו הלשון: שמע נא, דוקטור, וישמע לך האלוהים; האהבה, כמו השנאה, הן גילויים של דבר שמזמזם בתוכנו, בעודנו נושמים את אווירו של העולם הזה. בעולם הבא יבוא הכול על תיקונו. איזון חמוד ונחמד בין כל מערכות הנפש והגוף. מאתיים שבעים ושלוש מעלות מתחת לאפס יביאו איזון חמוד ונחמד על כל החיים כולהם. אלא שעד אז הדרך רחוקה ורבה. בעיני האלוהים כל אלה כהרף-עין. אבל בעיני שלי איני רואה דבר זולת אותה כברת-דרך נפלאה, מבורכת, מתוקה, ארורה ואיומה, תכלית הכול, ראשית וסוף לקוצר ימינו. וכל האומר אהבתי הרי זה כאילו אמר שנאתי. ובכן אהבתי-שנאתי את אֵמילי בשחר ימי ילדותי ואילו על סף ימי גברותי שנאתי-אהבתי את נורה, זו אשתי השנייה. הילדה הקטנה אמילי חזרה והטילה אותי אל חיק אהבתן של הנשים הקשישות שהקיפוני בימי יתמותי הראשונים; נורה היתה גלגולן האחרון של הנשים הקשישות הללו. ואשר לאמילי – אנוכי הוא ששילמתי את מחיר ההצגה, המשקאות והשירות; ואשר לנורה – היא שילמה. ואדם שיצא בלא רווח ובלא הפסד, סופו שנותר כביום שבא לאוויר העולם, חופשי להתחיל הכול מחדש.

כך הייתי סבור גם באותו פרק-זמן שבו מתה עלי נורה.

מסתבר שטעיתי טעות גסה. אדם שעברו עליו מיטב שנותיו מתוך חשבון של איזון גמור, אינו דומה למי שנולד מחדש, אלא למי שמת ונתפגר ונבלתו מעלה צחנה על כל סביביו. אבל לא כל המתים יש בהם מידת הגינות מספקת ולא מידת השלמה של צדיקים מופלגים. מת שכמותי התעקש להמשיך ולהתלבט בין רגלי החיים, בתוך מהומתם, שנעמה לו, לאותו כסיל מתוסכל. את ידך, דוקטור, לא הנחת על ברכו של חי, לעוררו מחלום-סיוטים, אלא על גווייתו של מת, לעשות בו מעשה נתיחת-מתים. רוצה אתה שניגש יחדיו אל המלאכה? רוצה אתה שיהיה המת מתהפך על השולחן, מתכופף וגוהר אילך ואילך, כדי להקל עליך את מעשה-הנתיחה?

אילו אמרתי כך למנהל, בימים הראשונים לבואי הנה, הייתי אומר מה שהיה אז בלבי, וסבורני שלא הייתי רחוק אז מן האמת. אבל מאחר שהדוקטור התעקש ומאחר שהגווייה לא נקברה, נתרחש הדבר שאותו מסבירים חוקי-הטבע בנקל: מִפִּגרו של הגזע הרקוב עלה ניצן חדש. הללויה!

אין לך יום שלא יתרחש בו דבר המכריז על עצמו שהוא בא להפוך סדרי-בראשית ולעקור אושיות-עולם, ואין לך יום שבו אין מביאים למנוחות רעיון שנפח נפשו מקץ שבוע של חיים צעקניים ורתחניים. אפילו תורת-היחסות של איינשטיין כבר היא מפרפרת בגסיסתה, בגיליון העיתון שלפני. רק שלשום היו בעלות-הברית מפציצות את אזרחי גרמניה, והנה אתמול התחילה אמריקה מעתירה על אותה גרמניה מיליונים של זהב וחבילות של מזון ומשלחות של הִתרָצות ופיוס. ואילו היום רואות עיני בעיתון שארץ סין חוששת פן יעשו רוסיה ואמריקה יד אחת נגדה, למגר את הקומוניזם הסיני שלה, שנשתל בה בידיהם החרוצות של הרוסים-מאתמול. בעולם כזה אין אני תמה על תחיית-המתים – מפני שמעולם לא מת שום איש ושום רעיון ושום דבר. כל מה שהיה הוא שיהיה, וכל אחד הוא אליקום, ואליקום הוא כולם גם יחד, ואם ירְפא לו מעייפותו הנוראה, ראֹה נראה אותו וזכֹה נזכה לחזות בו ובזיו-פניו, כשהוא שב ומֵנֵץ מתוך אפרו, קם ומתנער, מצפצף מתוך הדשן, כאותה ציפור שחרבנה עליה פרה ביום-חורף, והריהי מצייצת להנאתה בתוך חומו של הפֶּרֶש הטוב.

סבורני, דוקטור, שאין לך סיבה שלא להיות שמח במלאכתך. ובאמת אין זו מלאכה שלך, אלא מעשה-ידיו של מנהל גדול ממך; והנייטרליות האדירה שלו אמנם מכאיבה לבבות, אבל היא גם מרפאה אותם. אם אני טועה בניסוח, חזקה עליך שתתקן את השגיאות ותערוך את הטקסט יפה-יפה במחברת שלך, שבה אתה רושם את שיחותינו. סופך שיכתירו אותך בפרס מדעי, בזכותי. אתה, דוקטור, כתוב לך במחברתך כל מה שיעלה על רוחך, ואילו בינתיים אהיה אני כותב במחברתי שלי, ואין רשות נוגעת בחברתה ושלום על ישראל ועל כל באי-עולם. השעה כמעט תשע.

לפנים, כשהיו הרכבות פשוטות, היתה אפלה משתררת בקרון שעה שנכנס המסע לתוך מנהרה. עכשיו אורות-החשמל דולקים ובין מנהרה לבין מסע לילי אין ולא כלום; החלון שחור ותו לא. אבל בין כה וכה אין בכוחי לשאת שום מראה של נוף ואנשים, ואני עוצם עתה את עיני בעקשנות: לא לישון אני מבקש, לא לשכוח ולא לפטור עצמי.

בלית בררה – אבל גם מתוך החלטה נחושה, כאילו אין סתירה בין שני המצבים – אני מחליט בנפשי לדעת ולהכיר את הדברים כמות שהם. מה שנדחה, מרוב פחד, בימי-החולין, בבית, יעלה ויבוא עתה: יתייצב ויגיד דברו. אפשר שזו תכליתם של מסעות, בסופו של דבר?

חככתי בדעתי ומצאתי שהגיעה השעה לספר סיפור מסוים.

המזל שיחק לי. סמוך ליום חתונתי עם אמילי, יום-החתונה שהפך ליום בגידה גמורה, עקרו אמילי ואמה מדירתנו. אמא שלה נישאה לאיש, והייסורים – שאולי לא הייתי עומד בהם – הגיעו אל קִצם: לעולם לא ראיתיה עוד.

חזרתי אל אחד מעיסוקי החביבים עלי. שבתי להצטרף אל המסעות של חַיימְבָּרוּךְ, עגלון קטן וזקן, שהיה דומה לקוף זעיר. פניו של אותו זקן היו מכוסות שׂער-זקן ופיאות, עיניו נקיות וכחולות, מציצות מתחת לכובע, שלא היה כובע אלא מין סמרטוט; סמרטוט אשר לופּף לראשו לפני יובל שנים ומאז לא ירד משם וקיבל צורה מסוימת, קפואה. בוודאי היה ישן בכובעו זה. מכל מקום היה ישן רוב שעות היום, כשחמורו מושך בעגלה למקום שהוא מתבקש למשוך – מבתי-המלאכה של שכונתנו אל בתי-המסחר הגדולים והריחניים של סביבות הנמל שביפו. אהבתי להתכרבל בתוך העגלה הקטנה, מוצא לי מקום בין החבילות, וחיימבּרוּך העגלון רואה אותי כאחת מהן. מעולם לא דיבר אלי, כשם שמעולם לא שמעתיו פונה בדיבור של ממש אל שום אדם. מפי בעלי-המלאכה היה מקבל הוראות ושותק. וכלפי החמור היה משמיע לפעמים הברה סתומה, מעין חרחור ממעמקי הגרון, ומיד היה עוצם עיניו, כשהמושכות בידו, עד שהגענו לסביבות הנמל לפרוק חבילות ולהטעין חדשות במקומן.

ליד מסגד חסן-בֶּק היה החמור עוצר מעצמו. שם ניצב הערבי מוכר ה“ברד”, משקה של לימון וקרח מנופץ, ושם היה חיימברוך מושיט ידו ומקבל כוס של משקה קר, שתמורתה שילם כמה מטבעות מתוך קפלי אבנטו. כשהיה לי כסף, הייתי אף אנוכי מושיט ידי מבין החבילות ומוכר ה“ברד” היה מוזג כוס גם לי. לימים היה מוזג לי גם כשלא היה כסף בידי והיה מחייך אלי מגבהי קומת הענק שלו ואומר לי “לבריאות”.

באחד מימי סוף הקיץ הגיע כוהן-דת ערבי למסגד חסן-בּק והציע למאזיניו, על-פי מצוות הדת שלהם, לטבוח ביהודים. באותו יום עצמו עברנו שם, בשעה שהשיח' הזקן סיים דרשתו וקהל המאמינים יצא אל הרחבה שלפני המסגד, קהל נלהבים גדול ורב. החמור עצר ליד מוכר ה“ברד”, כדרכו; אבל במקום כוס של “ברד” הונף מוט של ברזל מעל עגלתנו ואני שמעתי חבטה עמומה וכבדה. כובעו של חיימברוך היה עשוי שכבות רבות של בד, שהגליד ונעשה מקשה אחת, מרוב ימים. סמוך לכך חשתי מגעו של להב בגופי וחמימות לחה הציפה את גבי ושטפה לתוך מכנסי. החמור – שלא בצדק רואים בו ברייה שוטה – הפך פניו ודהר כמטורף לעבר השכונה שלנו ושם אספונו בעלי-המלאכה, שהיו ניצבים על הכביש, מחזיקים מעדרים ומוטות בידיהם, ואומרים שמישהו צריך ללכת ולטלפן מיד למשטרה.

חיימברוך היה מוטל מת על מושבו ואני נלקחתי לבית-החולים. כשחקרוני השוטרים לא אמרתי שמוכר ה“ברד” הוא שדקרני, מפני שלא הייתי בטוח בכך. עד היום אינני בטוח בכך.

ועוד סיפור אחד יש לי לספר, מעין המשך. אלא שסיפור זה נתרחש בסוף שנת 1947, שנים רבות לאחר המקרה הראשון. רבצתי על גגו של בית, בקצה רחוב הרצל, יחד עם עוד שלושה בחורים, ובידי כל אחד מאתנו רימון-יד. במרחק-מה מאתנו, בדרך העולה מיפו לירושלים, ירו הערבים לעבר תל-אביב. קבוצה אחרת, דומה לזו שלנו, היתה מצויה בתוך בניין של בית-אריזה שבפרדס סמוך. מכוניות של שוטרים אנגלים היו משוטטות בין יפו לתל-אביב ואחת המכוניות נעצרה ליד הפרדס והשוטרים הקיפו את בית-האריזה. הבחורים שלנו הניחו להם להיכנס, והאנגלים ראו את הנשק שבידי אנשינו ואמרו להם שזהו נשק בלתי חוקי ודרשו כי יימסר לידיהם מיד. הבחורים שלנו הסבירו כי באין נשק בידם יפרצו הערבים לפרדס ומשם יוכלו לצלוף על המכוניות שעל הכביש. על כך ענו האנגלים שההגנה על המכוניות הוא עניינה של המשטרה ולא של האזרחים. והשוטרים האנגלים לקחו מידי הבחורים את שני הרובים ואת קומץ הרימונים שהיו ברשותם והלכו להם בשלום. ומשם נסעו האנגלים במורד הכביש, עד שהגיעו לגבול יפו ופגעו בחבורה של ערבים מזוינים. האנגלים מסרו ליד הערבים את שני הרובים ואת הרימונים ואמרו להם היכן מצוי בית-האריזה וכיצד להגיע שמה, וכי הבחורים שבפרדס אינם מזוינים.

אני הגעתי אל בית-האריזה מקץ שש שעות, לפנות ערב, ואתי עוד שלושה אנשים משלנו. את גוויות הבחורים מצאנו מונחות סמוך לקיר. בשורה ישרה. מוחו של הבחור הקיצוני שמימין היה שפוך וגולגלתו רצוצה. השוכב לשמאלו היה חסר שתי ידו ואיבר-המין שלו היה נעוץ בפיו. כמה איברי-מין היו מסודרים בשורה ישרה, זה ליד זה, לרגליו. אינני זוכר את מראה הגוויות האחרות, אף-על-פי שראיתי – אחרי כמה ימים – את התצלומים שהופיעו בעיתונים.

חלפה עוד כחצי שנה, וב-1948 כבר היה ברור שאנחנו הודפים את הערבים אל הארצות שמהן הגיעו אלינו. האנגלים יצאו מכאן בראשית יולי, ומאותם הימים אזכור בוקר אחד. בלילה שלפניו התרכזו בוואדי ובפרדס הסמוך אליו כמה מחלקות שלנו, והמפקדים הודיעונו כי לפנות בוקר נתקוף את הכפר הסמוך, בו היה מצוי מטהו של אחד המפקדים הערביים. אינני זוכר כיום את מהלך הקרב. שמונה-עשרה שנים חלפו מאז. אבל אני זוכר את השעות המאוחרות של הבוקר, כאשר נמלטו החיילים הערביים ובעקבותיהם נסו שרידי התושבים, אשר בשעת הקרב היו סגורים בבתי-החומר ובבקתות-האבנים שלהם. שוטטנו בכפר כשיכורים, עייפים היינו בשל לילה ללא שינה ובשל שעות-הקרב שעברו עלינו, אבל איש לא חשב על מנוחה. פזורים על-פני הכפר הגדול היינו מהלכים חבורות-חבורות, כמו מבקשים לסיים שרידי מלאכה שלא נעשתה עד תומה. לילה לפני-כן חילקו בינינו כרוזים כתובים בידי קצין-התרבות שלנו, ובהם נאמר כי אנו נקראים להדוף את הפולשים הזרים שבאו משבע מדינות, וכי היום הזה נלמד לאויב לקח ונזכור את ייסורי עם ישראל, ובייחוד נזכור את טבוחי עמנו בטרבלינקה ובאושוויץ, אשר בשמם אנו עומדים להקים לנו מדינה, בה יֵשבו שרידי עמנו לבטח.

הכרוז עשה בי רושם עז ולאלה מבין החיילים שלא השכילו להבין את הדברים הסברתי הכול הסבר היטב. והנה עכשיו, כשהיינו משוטטים על-פני הכפר המובס, השמיע דברו רמקול אדיר-כוח, שהוצב על גגה של מכונית, ומתוכו חזרו וקראו באוזנינו את דברי הכרוז של אמש. פתחנו בריצה לעבר הבתים שעדיין לא ביקרנו בהם. בקתות הרובים היינו פורצים את דלת-העץ, ולאחר הטלת רימון לתוך הבית היינו באים פנימה, כשכוך העשן. הבתים היו ריקים. בחדרים הפנימיים היינו מוצאים חדר-מיטות רב-כסתות וארון-בגדים שראי גדול מתנוסס במרכזו. אל תוך הראי היינו יורים בבבואותינו וצורחים כמטורפים.

כשהתנפץ ראי אחד אשר כזה נתגלתה לנו בתוך הארון זקנה פצועה שנחבאה שם וספגה עכשיו כדור בכתפה. דממה מוחלטת נשתררה בחדר. הבטנו בה, כאילו נגלתה עלינו רוח-רפאים. הזקנה לא הוציאה הגה מפיה, ולמראה הדומייה שבה נשאה את כאבה ואת פחדיה, חרף הדם הזורם מפצעה, הרים אחד מאתנו את נשקו וכיסה את הזקנה בצרור כדורים. היא צנחה תחתיה – זאת עוד הספקתי לראות – כחבילה שהותרו קישוריה. אינני זוכר מי היה היורה; אינני זוכר אם אני הייתי היורה. פרצתי החוצה ורצתי נכחי, עד שהגעתי למבואות הכפר. חזיר צעיר שהתרוצץ בין ערמות המזבלה נגלה לעיני ואני יריתי לעברו והרגתיו. אחר-כך פניתי לאחורי ונקלעתי – לא אדע כיצד – לתוך בית ריק. על השולחן היו מצויות כמה פנכות ובתוכן מזון שלא אכלוהו. בעטתי בשולחן והפכתיו. אחר-כך יריתי לעבר הרהיטים שבחדר הסמוך.

כל ימי ניסיתי ליישב את ההדורים ביני לבין העולם. אמרתי לכפּר, לבקש מחילה, לסלוח, לשכוח ולעשות כל אותן פעולות יפות, הסכות את גלגלי החיים. אבל בסופה של הדרך הנה אני יושב כאן, מעיין בעיתון, הסתיו שוטף ובא אלי מן החלון, פיוס שרוי על-פני השדות והשמים האפלים והמעוננים אף הם אינם מתכוונים אלא להמטיר מעט גשמי-ברכה על האדמה. רק בתוכי רוחשים ומפעפעים קללה, תיעוב ושיממון.

הדבר לא עלה אפוא בידי.

ביקשתי להציץ בשעון וּויתרתי. כשיבואו ליטול מידי את העיתון, אמסרנו. אין הבדל בדבר אם יהיה זה באמצע הקריאה או בשעת אֶתנחתא בין שתי ידיעות. בין כה וכה הידיעות זָנוֹת ומפרנסות את רוחי על-פי כללים פנימיים משלי, ובלא כל זיקה אל מה שאני קורא. כבר מזמן אינני מסוגל להאזין אל הבא מבחוץ. אני קורא כל העת במקום אחר. כשאני עוצם את עיני אני רואה מגילה, מעין הכרוז שהיו מחלקים בינינו לפני הקרבות – “דף קרבי” קראו לזה – והוא כתוב כולו אלי בלבד; ואם תמצא לומר – אני כתבתיו.

“אליקום, איש זקן אתה. נורה אשתך מתה בגיל שבו אתה עומד כיום. אם לא היום – מחר, בוודאי מחרתיים אתה מקפל זנבך לפי כל הנראה והמסתבר. לא יימצא לך כיום אדם שירוקן עליך צרור של כדורים; גם את מחנות-ההסגר הגרמניים הפכו מכבר למוזיאונים. וכשישוב העולם לנהוג כמנהגו – לפלוט אש-תופת על ברואיו או לענותם על אש קטנה – אפשר שכבר תהיה בין המתים ולא תזכה להיות שב ויונק מחכמת החיים. הגיעה שעתך להתפייס ולהכשיר לבבך לאהבה. המעגל הולך ונסגר עליך; רכוס אותו באהבה. החשכה יורדת. כבר כנפיה משיקות באוזניך; התכנס אל תוכה באהבה. קברך כבר הוא כרוי; הבט בו בלא זעם. אישה וילד יש לך בעיר, לא הרחק כל-כך מן המקום שבו אתה עושה חשבונך; פּרוֹשׂ זרועותיך וקבלם. הייה נוטל ומקבל. מחר תשוב לכאן האישה והילד עמה; הבט בהם וראה אותם והכירם. חדל מן השכחה. כבר פרעת כל חובך, כבר כיפרת, כבר אתה מזומן לשבת אל השולחן.”

כשיצאתי להסדיר חשבונותי עם העולם, מאמין בתומתי, ככל שיוכל חמור להאמין, הקפדתי לבחור לי, לקרבנות, את המעוולים והרשעים שהארץ מלאה אותם. בסופו של דבר הייתי פונה על ימין ועל שמאל בלא אבחנה; שהרי עשיית-צדק של צדיקים-בעיניהם איננה משככת את העלבון הראשוני, אלא חוזרת ומעוררת את זכרו מחדש, ביתר שאת. בסופו של דבר התחלתי נותן דעתי לפגוע בכל; במי שהוא נוח לפגיעה ומצוי לי תחת ידי, בקרבת מקום.

ועוד לקח אחד מצפה לצדיקים-בעיניהם; כשהם פוגעים ברשעים, נפרעים מהם; ואילו כשהם פוגעים בחפים מפשע, אין מי שייפרע מהם.

כשהפלאתי מכותי בליפצ’יק החייט, בעל מתפרה למדי-צבא, נבל ובן-בלייעל, חבשוני בבית-האסורים. אבל כשהבאתי כליה על נורה, לא זו בלבד שלא בא שום אדם להעלותני על הגרדום, אלא שמחנה המנחמים היה גדול ורב.

יתר על-כן: כשהכיתי את ליפצ’יק החייט ראיתי לנגד עיני חבר אחד שלי, אחד שהיה אתי בפלוגה שבפלמ"ח ונהרג; ראיתיו מנענע לי בראשו ואומר: “יפה עשית, אליקום.” אבל כשכיליתי מעשי בנורה ראיתי את כל עם ישראל כולו, כביכול, בא אלי בחלום, קד אפּיים לפני, כאותן אלומות של יוסף וכוכבי-השמים שראה אותו שחצן בחלומו.

או-אז נתבהלתי התבהלות ראשונה. ואף-על-פי שעדיין לא הייתי בשל כל צורכי, סבור הייתי – בטעות – שהגעתי אל תכליתי והגיעה השעה שלשמה אדם נולד ואותה הוא חולם בעולם הנשמות הערטילאיות, בטרם תרדנה לדור בתוך גוף-החומר.

ובכן, עשיתי דרכי מתון-מתון; חישבתי כל צעד בטרם אצעד, וציירתי לעצמי בעיני-רוחי כל התפתחות וכל תוצאה אפשרית, עד שיום אחד גמלה בי ההחלטה ועשיתי מעשה; פרסמתי מודעה בעיתון, במדור השידוכים.

וכך היתה המחשבה שעלתה מלפני: עירום וריק, מנוער מכל וכל, הריני ניצב בטבור העולם מוכן ומזומן לפתוח אותו דף שהוא חלק באמת; לא דף שהיה כתוב כולו ובאו דברים שמחקו את הכתב, אלא דף שמעולם לא פגע בו קולמוס. ומאחר שכך היה מעמד נשמתי באותה שעה של טעות חוזרת, אמרתי בלבי: אני נושא לי אישה כשרה, כדרך שנהגו אבות-אבותי לשאת להם נשים, בשידוך; מאחר שביום שאדם בא לעולם יוצאת בת-קול ומכרזת בן פלוני לבת פלוני. כן זכרתי מאמר קדמונינו שאמרו, שווא החן והבל היופי, אשת-חיל היא תתהלל, וכן ידעתי שמנהג בידי אבותי, שיהיה החתן סמוך על שולחן חותנו ודוחק עצמו תחת כנפי הפרנסה שממנה החותן ניזון.

פרסמתי אפוא בעיתון מודעה בזו הלשון:

“אלמן בלא ילדים, בן 35, משכיל, ממשפחה טובה, מחפש לו אישה. יפייה וגילה אינם חשובים כלל, ובלבד שתהיה מסורתית, בת למשפחה מסורתית, בעלת רכוש, כדי שיוכל בעלה להסתדר בחיים על-ידה. אין צורך לצרף תמונה.”

תשובות הרבה הגיעוני, ואני טרפתי את המעטפות כפי שטורפים קלפים והוצאתי אחת מהן, זו שעלתה ראשונה בערמה, ופתחתיה.

לפני שמונה שנים נולד לנו בן. נכנסתי לעבוד בעסק של אביה, בית-מסחר לצורכי-ברזל וכלי-מלאכה עם מכונות ומנועים. תוך כמה שנים רכשתי שתי החנויות הסמוכות לשלנו והרחבתי את העסק. וכשמתו הוריה של אשתי לא מכרתי את דירתם שמעל לחנות, אלא הפכתי אותה למשרד (חוץ מחדר אחד, שנועד למטרה מיוחדת, עליה אספר להלן), שהיה נחוץ לי בשביל שני הפקידים והמזכירה, שהיו דחוקים עד אז בפינה אפלה של המחסן.

כל זמן שאביה של אשתי היה חי, לא נתרצה לי להיכנס בעסקי ייבוא, אבל כשמת – פרצתי נכחי והייתי דוהר כשד משחת.

כל היום כולו הייתי עובד בבית-המסחר ולעת ערב הייתי שב לביתי, רוחץ עצמי ושוכב על הספה ומעיין בעיתון או בקטלוגים של מכונות. אני הוא שהבאתי לארץ, בפעם הראשונה, את המכונה ההופכת בוטנים, וכן אני הוא שייבאתי לישראל את חומרי-ההדברה הראשונים אשר שמו קץ למחלת הפילוקסֶרה.

פעמיים בשבוע היינו הולכים לקולנוע, פעם בשבוע היינו מקבלים אורחים בביתנו ואחת לכמה שבועות היינו נוסעים לקיסריה או לאשקלון. אם היה קיץ, היינו רוחצים בים; ואם היה חורף, היינו משחקים בקלפים, אשתי ואנוכי. כל רצונותי עלו בידי יפה. אשתי איננה יפה, ואף-על-פי-כן תשוקתי אליה עומדת בעינה. אשר למסורתיות – לא שיקרה לי: אמנם היא בת להורים מסורתיים, אבל כשראתה שהמסורת רופפת בידי, גילתה לי שאף היא אינה מקפידה בענייני-דת, ובבת-שחוק של דוברי-אמת אמרה לי: “אילו הייתי מסורתית באמת, הן חייבת הייתי לגלח את ראשי וללבוש פיאה נכרית; כלום היית שמח על כך?” כשהעליתי אפשרות זו בדמיוני, נתתי שבח לבורא על שלא קרני כדבר הזה.

לימים נודע לי, שמלכתחילה גם אביה לא היה אדוק בדתו, ויש מקום לומר כי הוליכו אותי שולל, שעה שהשיבו בחיוב על המודעה שפרסמתי בעיתונים, ואשר בה ביקשתי מפורשות אישה מבית מסורתי. ואף-על-פי-כן לא רימו אותי. וכך היה המעשה: לעת זקנה לקה אביה של אשתי במחלת-הסוכר וניטל כוח-גברא שלו. באותו פרק-זמן פרש מאשתו ועבר לחדר מיוחד, חדר קטן בשולי דירתם הגדולה, שם התקין לו משכב ושם התחיל מתבודד שעות רבות, שלא כפי מה שהיה רגיל לפני-כן. לימים נתברר שהזקן מילא את חדרו בספרי-יראים והיה הוגה בתורה. מהפך זה שחל ברוחו, הוא שמניח לי לומר, כי בעצם לא רימו אותי. כשפרסמתי את המודעה שלי, כבר היה האיש חולה-סכרת. וכאשר נפטרו הוריה, ואני עשיתי את דירתם משרד לבית-העסק שלנו, בחרתי באותו חדר-התבודדות קטן של האב למטרה מיוחדת; שמה כינסתי לי תקליטים רבים ושם עשיתי שעות ארוכות עם נפשי, שעות שנתגבבו והיו לזמן גדול ורב.

לפני כחמש שנים התחיל שינוי מסוים מתרחש בחיי, ויש מקום לומר ששינוי זה היה דומה במקצת למה שאירע לאביה של אשתי. סימניו הראשונים של השינוי לא היו קשים ביותר: חליתי מעט, וברפות האביונה דחקה בי אשתי לפנות אל הרופא, והוא אמר לי כי עייפתי מחמת יגיעה יתרה וכי עלי לצאת למסע של טיולים בחוץ-לארץ. מסרתי אפוא את הנער לידי דודתה של אשתי, ובאביב של שנת 1962 הפלגנו באנייה, עשר שנים לאחר שיצאתי למסעי עם נורה.

לא ארבה בדברים ואזכיר רק עיקריהם; באחד הימים התעלפתי על מדרכה של שדרה מפוארת בפאריס. אחרי שבועיים, כשקמתי מחוליי, גררתי את אשתי לאזורים כפריים שבצרפת, והיא הולכת אחרי, נדהמת ומבוהלת; לילה אחד, ליל גשם וסערה, הוצאתי אותה מבית-המלון הכפרי ומשכתיה לבוא אחרי אל תוך החורש, ושם הפלתיה על אדמת-הבוץ ופרצתי עליה לקרוע שמלתה מעל בשרה. ואחר-כך כשנסענו מערבה וחצינו את הגבול הספרדי, פיתיתי אותה להיענות לי, בענייני תשמיש-המיטה, למעשים שלא כדרכם ושלא כמנהגינו כלל, והיא ניאותה לי בכל, אף שהיתה נפחדת וגופה היה מרעיד ומזיע.

באותו פרק-זמן התחלתי משמיע באוזני אשתי דברים שלא הבינה כלל, ושלא היתה מסוגלת להבין, הן מפני שדיברתי אליה ספרדית והן מפני שאפילו שמעה ספרדית, לא היתה יודעת במה אני שח, וכשהיתה מנסה לחייך לעומתי, כאילו אמרתי דבר בדיחה, הייתי נוזף בה; וכשהיתה מגלה את הבהלה שבלבה, זרקתי בה מבט של בוז, עד שקפאו פניה והיו לאבן. פעם אחת פרץ ונתעורר בי אותו אדם רוסי, מקצת מורשת-אבות בקדמת-הדורות, ואני נפלתי לרגליה בבית-המלון, והתחלתי מטיח ראשי ברצפה ובכרי המיטה, מבקש סליחה ומחילה, מזיל דמעות, בלא ששתיתי לשכרה, כשאני נאנק כשור מובל לטבח. באותו מעמד נגה איזה אור על אשתי ובמוחה הבזיקה איזו הבנה, עמוקה מהשגתה, אבל מוחשית ונכונה. היא ניחשה את המתרחש, ואף-על-פי שלא ידעה דבר וחצי דבר על עברי, לחשה כמו לעצמה: “מתייסר אתה בזיכרונות שאין לי חלק בהם.”

פסקתי מטירופי, לפתע; חיוך נשתפך על פּנַי, ואז, בפעם הראשונה מיום שראיתיה, גיליתי איזה יופי בפניה, ואולי אפילו אהבתיה. למחרת יצאנו לגור בבית-המלון המפואר שבעיר, ולמן הבוקר ועד הערב שוטטנו ברחובות ואני העתרתי עליה מתנות ודורונות, קניתי לה שמלות ופרוות ותכשיטי-זהב, מכל שהציעו חלונות-הראווה; וביום הבא נסענו לארץ אחרת וגם שם נהגתי בשיגעון, תקוף-שמחה ומצפה אך לטוב. מקץ כמה שבועות שבנו הביתה.

מאז אירע בי הדבר שהביאני למקום שבו אני יושב עתה: בוקר אחד שכבתי במיטתי וסירבתי לצאת אל בית-המסחר שלי. תחילה, עם יקיצה, כשפקחתי את עיני, אמרתי להרים ראשי מן הכר ולהציץ בשעון, אבל ראשי לא נתרומם. שיתוק, אמרתי בלבי; ובאותה שעה הציפתני מעין שמחה. אני פטור מלקום, אמרתי לעצמי, אבל מיד ביקשתי לדעת אם אמנם תקפני שיתוק. הנעתי אפוא את שתי ידי מתחת לשמיכה ונוכחתי לדעת שהן מסוגלות לתנועה; אלא הקפדתי שלא לגלות את הדבר הזה לזולתי. דעתי היתה נוחה מן המצב.

כשקראה אלי אשתי מן המטבח והודיעה שהקפה מוכן, לא השבתי לה דבר. מקץ זמן-מה שבה וקראה לי, ומיד באה לחדר-המיטות. הבטתי בה בלא ניע ושתקתי. היא חייכה וגחנה אלי. עצמתי את עיני והוספתי לשתוק.

לא היתה בלבי שום טינה כלפיה, אבל הבינותי כי רק היא עשויה לשמש לי מכשיר ואמצעי שבעזרתם אוציא לפועל את המזימה שרחשה במוחי. שהרי לא ייתכן כי אבוא למקום ציבורי כלשהו, ואהיה מכנס אנשים סביבי ומודיע להם כי אני מפסיק לשתף פעולה עם העולם. שום אדם לא ישים לבו אלי. אבל אם אני שותק במיטתי, חזקה על אשתי שתהיה מתאמצת לתהות על המתרחש. בוודאי תזעיק רופא או קרובים; או שמעצמה תעמוד על המתרחש, ואז תצא מחשבתי מן הכוח אל הפועל.

לשבחה של אשתי עלי לומר, כי למן הרגע הראשון התחילה עושה בדיוק אותם מעשים שהייתי רוצה כי תעשה; היא התנהגה כאילו הכתבתי לה כל מלה וכל תנועה. אף לרגע אחד לא ניסתה לגלות חשדות כל שהם לגבי התנהגותי; ואני בטוח כי לבה היה מלא חשדות.

הדברים נצטיירו בלבי, בתחילה, בצורה פשוטה למדי. ביקשתי לנתק את עצמי משטפם של החיים ולהיות פנוי להרהר ולהחליט. אם יגיה עלי האור – אמרתי בלבי – שוב אשוב אל העולם שבו אני חי, ומאז ואילך אדע את דרכי; ואם תוסיף החשכה לאפוף אותי, ואם תלך ותגבר, אניח לחיים שיהיו עוזבים אותי, זורמים ויוצאים מתוכי, עד כלותי.

ומפני האפשרות האחרונה – האפשרות שאני שוכב עתה על יצועי לבלי קום – נתגנב אל לבי גם כעס מסוים על אשתי, בצדו של רגש אסירות תודה שהייתי רוחש לה, בשל שיתוף-הפעולה מצִדה. סבור הייתי כי היא מרחיקה לכת מעט בהניחה לי להגיע אל מותי, בלא שתזעיק על כך ובלא שתעמוד בפרץ. אני תבעתי ממנה – ככל הנראה – כי תעשה מעשה שנבצר ממני לדעתוֹ.

בימים הראשונים לבואי הנה הייתי מגלגל ביני לבין עצמי את דרכי אל מחוץ למעגל-החיים. שיוויתי לנגדי את המוות כדרך שאדם עורך לעצמו תכנית עבודה: תחילה יפעלו בי כמה כוחות וסימנים של התנגדות; אהיה מתאמץ לדבוק בחיים, אהיה מזיל דמעות, מתיירא ונאחז באצבעותי בשוליהם של הסדין והשמיכה שבמיטתי. אחר-כך תהיינה אצבעות ידי חלשות כל-כך, עד ששוב לא אהיה מסוגל אפילו להיאחזות אחרונה זו. ואז אשקע בדמדומים ובתוך הדמדומים יהבהבו הזיות אחרונות, זיכרונות ותמונות. לבסוף יעזבוני גם אלה, ובשעה שאין לי כל אפשרות לחזותה מראש, יבוא הסוף. שני אנשים יאחזו בכתפי וברגלי ויעבירוני אל אלונקה. בחדר-המתים יערכו כמה בעלי זקן ופיאות את עבודת-הטהרה. ירוקנו את בני-מעי, יתיזו עלי מים קרים מתוך צינור-השקאה עשוי גומי, או חומר פלאסטי, ימלמלו תפילות ויהיו גורפים את אפם ויורקים ליחה על הרצפה הרטובה, רצפת-בטוֹן מדיפה ריח טחב ורקב. אחר-כך יבואו התכריכים הלבנים. באותה שעה עצמה יהיו מתמקחים עם אשתי על מחירו של הקבר ועל מחיר המצבה. כלי-קודש יודעים יפה את מצבו הכספי של כל נפטר וחזקה עליהם שיסחטו מחיר טוב. אילו אני במקומה של אשתי, הייתי משמיע באוזניהם כמה דיבורים, שלא במהרה ישכחום. אבל אני אהיה מצוי מעבר לדברים ומחוץ לזיקה. מעמד זה – היות האני מעבר לזיקה – הוא הדבר שהייתי מתאמץ להעלותו כמו חי לנגד עיני, ולא עלתה בידי. מאחר שהייתי יודע, בלא שום ספק, כי הרחובות יהיו מלאים אדם ורכב, בחנויות יהיו נושאים ונותנים, במסעדות יהיו אוכלים ושותים – בשום פנים לא יכולתי להבין מה מקומי בכל אלה וכיצד אהיה נעדר מתוך המקום, שרק אותו ידעתי כל הימים. מפני קוצר-ההשגה של השׂכל האנושי לא היתה בי תבונה לדעת כיצד אדם מת; ומפני אותו קוצר-השגה נצטייר המוות בעיני כעלבון. כאילו כרתו בני-אדם ברית נגדי, לדחוק אותי מקהלם, על-מנת שיתרווח להם המקום בעולם. שנאתם אלי היתה לא מובנת לי, במידת-מה, שהרי רובם לא הכירוני כלל, בהילותם של האנשים להקפיד, שכל זולתם ימותו תחילה – היתה גם מצחיקה גם מרגזת.

העלבון שהחיים מעליבים את המתים, היה מכוער ביותר כאשר הגיעה שעתה של אמי. היא לקתה בלִבה ונלקחה לבית-החולים, ומקץ ימים אחדים אמרו הרופאים נואש לחייה. סביב מיטתה הציבו מחיצה לבנה, ולפנים מן המחיצה גררו והביאו מכל של חמצן וחיברו לנחיריה צינור-גומי, שהוצמד אל פניה בעזרת רצועה דביקה. אחות הוצבה עליה יומם ולילה, וכנראה שדבר זה היה, בעיני אמי, למעלה מן הראוי לה, שכן היתה אמי מפצירה באותה אחות, הפצר ושוב, שתצא החוצה לשאוף רוח ולבדר דעתה.

בוקר אחד, כשבאתי לבקר אצלה, מצאתיה בוכה ואני ניגבתי דמעותיה ונשקתי את מצחה. אמרתי לה כי הרופא הבטיחני שמצויה תרופה חדשה, אשר תעלה ארוכה למחלתה.

סיפור זה, על התרופה, היה תערובת של אמת ושקר, אך לא כולו בדיתי מלבי. ביום שלקחוה לבית-החולים סיפרו לי כמה אנשים על תרופה ששמה דֶקוּמארוֹל, ושיש בכוחה להמיס את הקריש שבדם, אותם אנשים הוסיפו ואמרו כי הדקוּמארול מסוכן, מפני שהוא עלול לגרום לביטול גמור של תכונת הקרישה שבדם ועניין זה אף הוא סופו מוות. מכל מקום, כשבאתי לבית-החולים הייתי אחוז התרגשות עזה כל-כך, עד שעליתי אל הקומה השנייה, ובלא גינונים יתרים דפקתי על דלתו של המנהל. אף שלא באה כל תשובה מן החדר, פתחתי את הדלת ונכנסתי. האיש הקירח וסמוק-החוטם, שישב מאחורי שולחנו הלבן, אי-אפשר היה לו שלא יחוש כי נתבלעו עשתונותי; אבל הוא לא ביקשני לשבת, אלא נתן בי מבט של סלידה, בפשיקת-שפתיים אילמת, וגבותיו נתכווצו בשאלה.

“אמי נמצאת כאן. היא הולכת למות,” אמרתי וקרבתי עוד כדי צעד אל שולחנו.

“ובכן?” אמר. ובאותה שעה הרים ידו מן השולחן והורה לי לשבת על הכיסא שלפניו. מחווה זו עודדתני כל-כך, עד שמיד פרצתי בדברים, בלא תכנון מוקדם ולא זהירות:

"יש לה אינפארקט,” הסברתי לו. “קריש של דם צף בתוך עורקיה… הוא עלול לסתום את הפתח… כלומר, טרומבוזה…” אילו היה האיש שלפני נבון קצת יותר, כי אז בוודאי היה נד לי בלבו ואינו מקפיד עמי. אבל אותו שוטה נעלב, כנראה, ונהג כאילו עמדתי לשמש לו בן-תחרות מסוכן בקוֹנסיליוּם.

“אני יודע מהו אינפארקט, אדוני הצעיר,” זרק לי בפני. אילו חייך, לפחות! אלא שקוצר-הרוח שלו נתן בי הרגשה כי זמני קצוב מאוד בתוך חדרו ועד מעט יטילני החוצה; על-כן נחפזתי להשלים משימתי, כמי שאחזו דיבוק: “אפשר שמן הראוי לתת לה דֶקוּמארוֹל,” אמרתי ולשוני דבקה לחכּי מחמת בהלה. כבר עמדתי לגמרי על האיוולת שבמעללי.

“אינני יודע מה מקצועך, איש צעיר,” זרק לי המנהל, אחוז זעם. “אבל כשם שאינני מתערב בעבודתך כן ראוי שלא תתערב בעבודתי שלי. שלום לך.” והוא כופף ראשו על ניירותיו וראיתי כי בעור שבמרומי קרחתו מצויים קפלים מכוערים ועבים של שומן.

קמתי מן הכיסא ונסוגותי אל הדלת כשאני מהלך לאחורי, בלי להסב פני מאותם קפלים מתועבים, כאילו מהם תיפתח עלי הרעה.

כשבאתי אל מיטתה של אמי היה בפי אותו סיפור – לאמור, כי הרופא בישר לי שמצויה תרופה חדשה, אשר תעלה ארוכה למחלתה. אמי הרחיקה את הצינור מאפה, הסבה אלי ראשה ואמרה כי איננה מאמינה. אחר-כך סיפרה לי בלחש: “האחות היושבת כאן אמרה לי אמש שהזמינו אותה לנשף… אמרתי לה שתלך… היא אישה לא צעירה, לא יפה ועצובה מאוד… אמרתי לה שתלך. בעצמי אסתדר… והיא הלכה… ובלילה, מאוחר בלילה, היא שבה וישבה אצלי… לא ישנתי… לא היה לי אוויר… והאחות התחילה לספר לי איך היה בנשף… איך רקדו אִתה… איך היתה מאושרת.. איך גבר אחד לקח אותה למרפסת ונשק לה… איך הציע לה אהבה… למה היא סיפרה לי כל זאת, אליקום?… למה היה לה לספר לי?…”

הוספתי לנגב את הזיעה שעלתה בלחייה.

כשמתה אמי ואני ישבתי ליד מיטתה והחזקתי בידה ומיררתי בבכי, הסתכלה בי אותה אחות מן הצד. מבע אטום של שנאה היה קרוש על פניה; כלום ניחשה שבמותה לא יחזיק שום אדם בידה? איזו תביעה גסה היתה רשומה בפרצופה. החלק שהיה לה במות אמי עשה אותה שותפה לעלבון הכולל, ולרגע ראיתי בה מעין בת-משפחה; אותה משפחת-אדם שבה הכול צופים בכל מתוך ציפייה אילמת ומודחקת לדעת ולנחש מי ימות תחילה; אותה משפחה שכל בניה תובעים את כל האהבה לעצמם, ואינם סולחים לעולם.

בימים הראשונים לבואי הנה הפקעתי את עצמי, כביכול, מתוך משפחת-האדם. כביכול לא היה אכפת לי לדעת מי ימות לפני. השיבה אל החיים – זה התהליך האיטי שקוראים לו החלמה – חל אצלי בד בבד עם שיבתי אל מערכת החשיבה האנושית. המגע הזמני, הקל והרופף שהיה לי עם עולם אחר, פסק ונותק. ומאז אני חוזר ושב; אלא שהפעם מצוי בצקלוני אביזר חדש, לא ידעתיו מתמול-שלשום; זיכרון הפגישה עם קולות ורחשים שמעבר מכאן.

עדיין אני מקפיד שלא לזכור מאומה, כדי לשמר בקרבי את עצמתו של תהליך השיבָה. אבל כשאשוב סופית, אחזור אל מהלך הדברים כולם. לכך נחוצים לי עוד כמה וכמה ימים ושבועות וחודשים.

“להווי ידוע לך,” אמר לי המנהל בימים אלה, “שהמלומד מלינובסקי קבע בספרו ‘כישוף, מדע ודת’ כי סימן-ההיכר היחיד להתפתחות כלשהי בקרב גזע-האדם נמדד רק בפרט אחד; במספר רגעי השפִיות, המתרבים והולכים אצל האדם המודרני. אצל הפרא לא היו רגעי שפיות כלל, לאורך כל ימי חייו.”

כשבאתי להרהר בדברים הללו נקלעתי למצב בלתי נוח למדי. שכן סבור הייתי במשך השבועות האחרונים, כי הגאולה, או התחייה, שבתוך כתליה אני נע עתה לקראת שיבתי אל החיים, מקורה בכך שחזרתי ומצאתי איזו נקודת-התקשרות חדשה אל כוחות שמעבר לחיים ולמוות; דהיינו: שחזרתי אל איזה מעיין קדום, מקור קדמון של חכמה ודעת. כאילו הייתי חוזר ומתכנס אל עולם הבראשית של גזעי ומיני. והנה, לפי מלינובסקי, כל שיבה אל קיום בראשיתי הריהי, ממילא, שיבה אל המקום והזמן שבו חוזרים רגעי השפיות ומתמעטים. ובכן, לא אל השפיות אני שב, אלא אל חיקו של טירוף אחר, קדמוני, אשר – ככל טירוף אחר – אינו אלא טירופם של האנשים המודרנים, שעה שדעתם משתבשת עליהם.

אל המחשבות האלה דחף אותי אפוא הרופא שלי, זה האיש האמור לסייע לי בהחלמתי!

יום אחד נצטיירה תמונה בלבי. מעין הזיה כוללת, בלתי מוחשית ובלא תווי-היכר מסוימים. ראיתי מעין פתח קטן, מנצנץ באור מסנוור, קרוע בקצה מנהרה אפלה וארוכה מאוד. ראיתי את עצמי פוסע מתון-מתון לעבר הפתח ההוא. ידעתי שאם יש ברצוני לצאת בעד אותו פתח, חייב אני תחילה להשיר מעלי קליפות, מסוות ומלבושים רבים. כשאעמוד על סף הפתח חייב אני להיות חופשי מכל נטל, נקי מרוגזותי ומעורטל מכל חשבונותי. ואז, דק ותמיר כעלם, לבן כאור-בוקר בראשיתו, עליז, כדרך שהתינוקות עליזים לאחר ההנקה, אפסע ואצא, ומן העבר השני יימצאו לי אַחי בני-האדם, עמהם אכרות הפעם ברית-ידידות שאינה תלויה בדבר. לא אהיה מודד את זולתי על-פי מעשיו ומחדליו, אלא על-פי צורכי נשמתי בלבד.

אך כשהוספתי להפוך באותה יציאה אל פתחו של האור ואל בני-האדם שבעולם, נסתבר לי כי עדיין אין אני מוכן לצאת, מפני הטעם הפשוט: עדיין אני מצפה לגאולה שתבוא מן הזולת. עדיין אני מתנה את הגאולה בקשר עם הזולת. ובכן, הוספתי לחתור אל מקום אחר, נסתר ועמוק יותר, מקום שבו אני שרוי כולי לבדי בתכלית הלבדיות, כביום בואו של אדם לעולם, כביום צאתו ממנו. חתירה זו, היא היתה השלב המכריע במאבק. לדעת כי הגאולה מצויה באהבה ויחד עם זאת לדעת כי אהבה זו חייבת לחבוק ריק ואין. אהבה שיש לה מטרה ומושא מסוימים, שוב היא תלויה בדבר שמחוץ לעצמה, והיא צפויה לאבדון. ככל דבר שאיננו קיים בלעדית לעצמו. בכך היה צפון הקושי; אבל לא רק הקושי, אלא גם הגאולה עצמה.

ידעתי שאני יכול לאהוב את האלוהים ובכך להגיע אל הפתח המואר. אבל דבר זה נבצר ממני, כמובן. אינני יודע אותו ואין לי דרכים להגיע אליו. בעל-כורחי חייב אני להודות בכך. שום התחמקות לא תועיל. ומצד שני לא נעלם ממני השקר שבאמירה “אינני מאמין.” השאלה היא רק – איזה משני השקרים אמיתי יותר? ובכן, אני בוחר בקטן יותר, בחלוש שבהם: אינני מאמין, יהי כן.

את מי, את מה אוהב אפוא? שאלתי את עצמי.

ויום אחד זכרתי את התשובה. אני אומר “זכרתי”, משום שלפנים ידעתיה וברבות הימים נשתכחה מלבי. כל מה שעשיתי עתה לא היה אלא מאמץ של היזכרות. בסופו של דבר צפה אפוא התשובה ונתגלתה מחדש: אני.

אבל מיד קפץ אותו אני ושאל שאלה: מה טעם תהיה אוהב כל-כך את עצמך, אליקום? כל-כך יפה אתה? כל-כך מפוארים מעשיך?

גם על כך מצאתי לי תשובה דחוקה, אם כי נאה למדי, לגבי שכלי ומעמדי באותה שעה: אהיה אוהב את עצמי משום שאני חפץ בחיים; משום שאני בן-תמותה, משום שבכך בלבד כיפרתי על כל חטא שחטאתי ושאני עתיד לחטוא; משום שעצם היותי בן-תמותה מבטל קיומו של החטא; אין ברייה נענשת פעמיים על אותה עברה, כמאמר המשפטנים. חטאתי ונענשתי: סוף פסוק. מכאן ולהבא – שמחת-עולם על ראשי והריני אוהב את עצמי.

השעה בוודאי מאוחרת מאוד. לפי עייפותי אני דן.

הנוסע חדל מלהתיירא. המקום שאליו הוא עתיד להגיע, אפשר שיהיה ביתו, מעתה. שוב אין לי צורך לעצום את עיני; גם לפקחן איני צריך. אני מביט עתה אל מקום ידוע לי, ואם ארצה – יהיה זה המקום שאליו אבוא בקרוב. מלמולם של קולות מגיע לאוזני, מגעים נושנים של כף-יד ושל שפתיים רוחשים בקרבתי; עוד נכונו לי קצת מרורים, אלא שיש טעם לעמוד בהם. עכשיו יש טעם. עוד מעט יפול מסך; עוד מעט אהיה נוגע ביישות אחרת.

לפעמים נוטלים מידי את העיתון בלי ידיעתי, וכשאני מקיץ מן התנומה אני מוצא את עצמי רובץ בכיסאי ועיתון אין עמי. לשעבר היתה חולפת אותי תחושת קיפוח וגזלה. עכשיו, כשבאים ליטול מידי את הגיליון, אני מוסרו בבת-צחוק, כאומר: שטויות אלה הוגיעוני די והותר.

ואין אני מתכוון רק לעיתון אלא לכלל הדברים כולם.

פתח האור המהבהב לעומתי, בקצה המנהרה, יש לו שתי פנים: בעדו אני עתיד להשתחרר מכל מה שהיו חיי עד עתה; אבל בעת ובעונה אחת אני עתיד למצוא, מן העבר השני, חיים חדשים. מצד אחד אנתק כל קשר וכל זיקה אל ההתרחשויות המנסרות בחללו של עולם; אבל מצד שני אהיה חובק יישות אחרת, בה מצויים שורש ועיקר. והם מצויים שם מכוח העדרם המוחלט של כל הדברים שידעתי עד כה. כביכול נתרוקן הטרקלין ממהומתם של עורכי חגיגה רעשנית ותפלה, כדי שיתפנה מקום לדממה, המסבירה – רק היא לבדה – את המתרחש.

בלי קול השתרבב מטאטא לחדרי, אחוז בידי אילזֶה הגרמנייה. ידה השנייה החזיקה בסמרטוט לניקוי אבק.

יום רע היום. למן ההשכמה אני חושש כי פסק האור בקצה המנהרה. בעיתון מרבים לתעתע באנשים. באחת הידיעות נאמר, שנתברר למעלה מכל ספק, כי גיל האדם עלי אדמות איננו שני מיליונים שנים, אלא לפחות שניים וחצי; ובידיעה אחרת צוטט פרשן אמריקאי, שהוכיח כי מדינת ישראל נידונה לכליה על-פי עצם טבעה, ועניין כליונה אינו אלא שאלה של זמן. הזמן פועל לטובת הערבים, נאמר בידיעה.

“שבי,” ציוויתי על אילזה בתוקף והוריתי לה על מיטתי. אני עצמי קפצתי ועליתי על אדן החלון, כאומר לחסום בעדה את הדרך להימלט החוצה.

אילזה היתה יראה אותי מכבר ומיד שמטה את המטאטא מידה, בעוד היא מהדקת את הסמרטוט בשתי ידיה אל שדיה הקטנים, שדי-בוסר מחוצפים ונעריים.

“הסתכלי לשם,” אמרתי לה והנעתי בראשי לעבר הנוף המשתרע מאחורי גבי, נשפך בקיתונות של כרמים ובוסתני-ירק אל מעבר לגבעות האדומות ונפזר בעננים.

אילזה עשתה כמצוותי ותקעה שתי עינה הכחולות-לבנבנות אל מעבר לכתפי.

“מה את רואה?” תבעתי במפגיע.

“כלום,” אמרה הגרמנייה, מבוהלת למדי.

“מכחישה?” נתתי עליה בקולי, שומר לעצמי את הזכות לעבור מדיבורי-נועם לדברים כדרבנות. אילזה התחילה לוטשת עיניה במאמץ עצום, עד שכמעט התעופפו מארובותיהן.

“באמת כלום,” גמגמה, קרובה לייאוש ונפחדת ככל הנדרש.

“בקו ישר מכאן,” אמרתי לה בנימה מאיימת, מניח לה להתלבט בניחושים לסיבת רוגזי. “היישר מכאן, מזרחית-צפונית, רובצים הרי אפרים. איש היה ברמתיים-צופים בהר אפרים ושמו אלקנה ולו שתי נשים.”

“הרי אפרים?” מלמלה אילזה, תמהה אם להירגע למשמע אוזניה או שמא לחוש אל הדלת ולהימלט. מאוד נהניתי בלבי, ולאחר הפסקה קלה, מאזין ומדמה לשמוע את הלמות לבה מתחת לשדיים הקטנים, הוספתי בנחת, אך בקול תקיף:

“עמק דשן ופורה משתרע למרגלות הרי אפרים, ובעמק שוכנת בתולה דשנת-איברים, מתהפכת בשנתה ומטרפת דעתם של יושבי-ההר, המביטים בה מן הצוקים, מהר גריזים ומהר עיבל. כל יושבי ההר הם אַנָסים מטורפים ולבם יוצא אל הבתולה שבעמק. הם משתוקקים לרדת אליה ולבעול אותה, אבל הם מתייראים. כל היורד, סופו שהוא נותן חילו לאישה הזאת ונרדם בחיקה. או-אז ירד אַנס אחר מן ההרים וירצח נפש את קודמו, למען תהיה האישה רק לו. וחוזר חלילה. אף השני יירדם בחיקה הגדול וסופו עדי אובד… ובכן, מציצים אַנסי ההר מבין הסלעים, לראות אם ההין מי מהם לרדת אל העמק, אם כבר ישן הוא ונרדם, אם הגיעה שעת-דמים, להכותו נפש. וכך הבתולה מתפתלת בשנתה היגעה, מצפה לבועליה ובזה בלבה לאנשים שאינם נכונים לתת את נפשם על דודיה. את שומעת אותי?”

אני מביט כל אותה שעה בפניה של אילזה, הנכבשת לסיפורי, אף-על-פי שהיא סבורה כי נסתתרה בינתי. נראה שהיא מעדיפה מטורף מספר סיפורים על-פני מטורף אילם.

“שומעת,” אומרת אילזה. “זה מאוד יפה.”

“ובכן, דעי לך,” אני מכריז באוזניה ואומר מתוך יוהרה, “דעי לך כי באותו עמק, בשילה אשר לרגלי ההרים, הקימו להם אבות-אבותי משכן לאלוהיהם.”

“והבתולה?” שואלת אילזה.

“דפקנו אותה,” אני תוקע תקיעת-ניצחון באוזניה. “את כל העמקים דפקנו וגם את ההרים.”

“והאַנסים?” שואלת אילזה בפה פעור.

“גם את האַנסים.”

היא נושמת לרווחה, ובפעם הראשונה מאז ישבה על המיטה משתפך חיוך על פניה. “יופי,” היא אומרת. “באמת יופי.”

“ומה אתך?” אני שואל.

“אני?” החיוך שב ונושר מעל שפתיה, אך היא מוסיפה בחיפזון: “אני מוכנה להתגייר… אם יימצא בחור יהודי שיישאני לאישה, אני מוכנה להתגייר.”

“אם תתגיירי,” אני אומר לה, “יאבד לך הדבר היחידי שיש בו כדי למשוך לבו של יהודי. האנשים שלנו רוצים לשכב עם גוֹיות, מבינה?”

“מדוע?” אומרת אילזה וניכר שדבר זה באמת אינו מחוּור לה כלל. “הנה אתה יש לך אישה יהודייה, אישה נחמדה מאוד.”

“אני?” פלטתי קריאה של בוז ותוכחה. “אני, שתדעי לך עברתי את כל אירופה על-פני סדינים ומזרנים… רק גוֹיות, כמוך… המון גרמניות, המון…” ובידי החוויתי תנועה של אדם המטיל גרעינים בשדה לעת מזרע.

“אבל מדוע?” התעקשה אילזה להבין.

“מפני שֶׁ” אמרתי. ולאחר שתיקה קלה לחשתי (כדי שתכרה אוזן ותתקשה לשמוע את דברי): “ומה שנוגע לך, לא טרחת להתגייר לפני שזחלת אל מיטתו של המנהל שלנו.”

“לא זחלתי… לא אני, הוא זחל.” אילזה שמעה אותי היטב, כנראה.

“ולמה לא זרקת אותו?”

“איך יכולתי? מי אני שאזרוק אותו, את המנהל?”

“יוצא מדברייך, שאם המנהל יטפס על אשתי, עליה לשתוק ולהגיד תודה?”

“אבל לא, אדוני. בוודאי שלא. אשתך איננה גרמנייה; כלומר, היא לא באה הנה מגרמניה, כמוני…” על פניה של אילזה הופיעו עוויתות של טרם בכי.

“אהה.” קפצתי בשמחה על עגלתה הטובעת, “באתן הנה מגרמניה כדי להתגלגל במיטותיהם של מנהלים יהודים!”

אלא שהפעם, דווקא הפעם, לא עלה בידי להביא את אילזה לידי דמעות. היא התמרדה עלי לפתע, ובפעם הראשונה מאז כמה וכמה סיאנסים מוצלחים מאוד, הביטה בי הבטה של תיעוב וקוצר-רוח. “אתה די גס,” אמרה. “תסלח לי בעד הביטוי,” וקמה ללכת. כשביקשתי לזנק עליה לעצרה, נשמטתי מעל אדן החלון ומחמת חולשה השתטחתי על הרצפה. אילזה מיהרה אלי להקימני, אבל אני לָפַתי בשתי ידי את שוק רגלה, נשקתיה בקרסולה וביקשתי ממנה מחילה.

הנערה נבהלה, עקרה רגלה בחפזה מן הרצפה והתוצאה היתה שספגתי מכה אדירה בתחתית סנטרי, מכה נמרצת של נעל-עבודה כבדה ומגושמת. עתה פרצה אילזה, סוף-סוף, בבכי ואני פרצתי בצחוק. אילזה לא העֵזה להימלט מן החדר, אבל הצמידה עצמה אל הדלת וידיה מאחורי ישבנה, לוטשת אלי שני עיגולי תכלת-לבנבנה ומושכת ריר חוטמה, בלי שימצאו לה ידיה לגרוף את החוטם.

קמתי ממקום רבצי, אחזתי בכתפה, הושבתיה על המיטה ואני גררתי את כיסאי וישבתי עליו, ממולה, ואמרתי לה:

“האזיני, אילזה, ואדברה ותשמע גרמנייה אמרי פה. יערוף כגרזן לקחי ותזל כדם אמרתי. אנחנו פותחים בזה ישיבה ראשונה. את, אישית, אינך אחראית לרצח, ואני, אישית, אינני זכאי לשפוט או לסלוח; ומפני טעם זה עצמו יפים דווקא שנינו לעשות מעשה. איש יהודי משוגע ונערה גרמנייה מופקרת, קדושה-נוסח-נוצרי, נשבעים בזה לרדת אל סוף הסוד ולהוציא לאור משפט. מוכנה, אילזה?”

“עכשיו כבר הייתי צריכה לסיים את הניקוי בחדר שלך,” אמרה אילזה, “ועוד מעט תבוא המשגיחה לראות מה קרה לי כאן.”

“ובכן נמהר,” אמרתי. “אין לנו צורך ביותר משתיים-שלוש דקות.”

“אולי בפעם אחרת?” הציעה אילזֶה.

“עכשיו, מיד!” פסקתי נמרצות.

“ובכן, הנַח לי לנעול את הדלת במפתח… יש לי מפתח.” אילזה היתה חיוורת, אבל נכונה לכל. היא לא הבינה אותי, בסופו של דבר.

“אילזה,” אמרתי לה, נואש מלהגיע אל המעמד שנצטייר בדמיוני, “אני לא התכוונתי לשכב אתך. אני התכוונתי…”

וכאן הקיץ הקץ על תקוותי כליל ואני קמתי ממקומי, פתחתי לפניה את הדלת והחוויתי לפניה קידה ביציאתה.

כשנותרתי לבדי אמרתי בלבי כי דברים שכאלה אין להם תקנה. מה שלא עלה בידי ובידיה, לא יעלה בידי שום אדם.

לפי חשבוני כבר צריכים היו לבוא וליטול מידי את העיתון, ואז אתעופף מבעד לחלון. גאולתי קרובה כל-כך, עד שלא אכפת לי כלל להתבונן בעוד כמה מראות מאוסים הנשקפים אלי בדרך.

במוסף הספרותי של העיתון אני קורא: “בניו-דלהי יצא לאור בימים אלה ספר קטן בשם ‘משבר המצפון בבריטניה’ מאת קרישנא ד. פראסאד (הוצאת ‘אינדיאה ספיקס’, אוקטובר 1966, 62 עמודים), בו מפַתח המחבר, איש-דת בודהיסטי, תיאוריה יוצאת-דופן על הסיבות שהביאו להתפוררות האימפריה הבריטית. המחַבּר מתעלם כליל מן התהליכים הכלכליים והמדיניים שפעלו באירופה וביבשת אסיה ואפריקה; ולעומת זאת הוא טוען כי האימפריה הבריטית התמוטטה מפני… משבר מצפוני. למן אותה שעה שבה נמנעה בריטניה מלבוא לעזרת בעלת-בריתה, צ’כוסלובקיה, כשהיטלר התקיף אותה, מאותה שעה החל המשבר. המשבר התבטא בכך, שבריטניה לקתה בתסביך אשמה חריף, נתמלאה רגשי בושה ולמן אותו היום התחילה מרגישה כי אין בכוחה, כי אין לה זכות, להנהיג עמים, מאחר שאינה מסוגלת להיחלץ לעזרת בעלות-בריתה. רפיון-ידיים זה הוא שהוליד הלך-רוח של ויתור ותבוסה, ותוצאותיו ידועות.”

עד כאן העיתון. ומכאן ואילך – אני. אף שמעולם לא הייתי בבריטניה, אף לא שליט על ימים ויבשות, מכל מקום היתה לי מלכות משלי. ביום שנתייתמתי מאבי התחילו ילדי הרחוב שלנו מביטים בי מתוך פחד מסוים והיו מתרחקים מעלי. המוות המתרחש בתוך ביתך – איך שהוא אתה חי אתו ומבליעו בתוך מסכת-החיים; אבל מוות העולה בחלונותיו של הזולת, יש בו איזו חרפה, קללה, בהלה ומעשה-אשר-לא-יעשה. ילדי הרחוב גם פחדו מפני, גם ריחמו אותי, אבל גם בזו לי בלבם, ובדרך סמויה גילו סימני התנשאות ותילוי-ראש.

מצב בלתי נסבל שכזה הוליד בי צורך דחוף להראות את כוחי קבל עם ועדה. ובכן, התחלתי בכך שנטפלתי אל יתום אחד שברחובנו, קטן ממני בשנה או שנתיים, ועשיתי אותו לי לבן-לוויה ולנושא-כלים. שם הילד היה לוֹלוּש, אבל עד מהרה גוּנב לאוזני – ואני שמחתי על כך שמחה עצומה – כי מכנים אותו בשם לוֹלוּש-של-אליקום. פרשתי עליו כנפי, ממש כשם שהאימפריה הבריטית פרשה כנפיה על העמים החלושים של היבשות שמעבר לים; הפקתי ממנו כל תועלת וכל שירות שאפשר להעלות על הדעת, אבל מצד שני עסקתי בפיתוח אישיותו, בחישול אופיו וכן רמזתי רמז מפורש לכל סביבותי, כי כל הנוגע בלוֹלוּש לרעה, כאילו בי הוא פוגע.

לימים נתברר כי אותו לוֹלוּש, שנתייתם כשנה לפני, כבר אוּמץ קודם לכן על-ידי גברתן אחר, נער ששמו אלימלך שוארץ, והוא בעל חטוטרת ופניו משולשות וגולגלתו גדולה וגרמית והוא מטיל חתיתו על הרחוב הסמוך לשלנו. אינני סבור שאלימלך שוארץ היה בעל שרירים, אבל מראהו היה מהלך עלי אימים, וכל-אימת שנתקלתי בו הייתי סר הצדה, כמתעלם מנוכחותו.

עכשיו, שלוֹלוּש בגד באלימלך שוארץ, היה הגיבן חורש מזימות ומלווה אותי מרחוק במבטי-איבה חדים כמחטים. ויום אחד, כאשר חציתי מגרש ריק ולוֹלוּש מהלך בעקבותי, נזדקר אלימלך שוארץ לנגד עינינו מאחורי גדר של לבנים, זינק לעברנו וסטר ללוֹלוש על לחיו.

לוֹלוּש פרץ בבכי, אלימלך ניצב על עמדו והביט בי בשתיקה, ואילו אני קפאתי על מקומי, נדהם, אחוז בחילה וחש כיצד החיוורון מתפשט על פני וידי רועדות מזעם.

“אני אשבור לך את הראש, מנוול,” אמרתי לאלימלך.

הוא העלה חיוך נתעב על פניו, נשתהה כדי רגע ואחר דילג על-פני הגדר והלך, נושא חטוטרתו, בלי להפנות אלינו את פניו.

נטלתי את לוֹלוש בידו והולכתיו אחרי, וכשהגענו אל הקיוסק שבקרן הרחוב כיבדתי אותו בכוס של גזוז.

כשלושים וארבע שנים חלפו מאז, עד שבא אותו הודי, קרישנא ד. פראסאד, ודחק אצבעותיו המגושמות אל תוך הפצע שמעולם לא הגליד. דווקא כאן ועכשיו, בזמן ובמקום הזה, השגתני ידו הארוכה של הצדק, שאין לפניו חנינה.

מה אפוא התועלת בשיטת העונשים, בבתי-המשפט ובשאר אביזרי-הנקם, אם אני עתיד ליתן את הדין על כל עברה ועברה שנכשלתי בה, עד סוף כל הימים ועד לקצם של חיי? מה טעם בייסורים שנתייסרתי ומה תקווה יש לי מגל-השכחה הכביר שהערמתי על כמה מאורעות, אם ידיעה קטנה ואידיוטית בעיתון יש בכוחה לפקח את הגל ולהציבני במקום שבו עמדתי, לפני עמוד-הקלון, עירום ועריה, נזוף, בכוּי, נתעב וחדל אישים ככל שהייתי ביום הקטן והרחוק ההוא?

הדוקטור החכם שלי ישוב ויציע לי לכרות ברית-שלום עם עצמי; הוא יאמר כי אויבים גרועים ממה שאני אויב של עצמי, אף הם משלימים ביניהם וסופם שהם אוהבים זה לזה אהבת אחים ואמת; הוא יאמר כי הכלימה האוחזת בעקבי היא ההוכחה הניצחת לזוהר הבוקע מנשמתי, הזוהר שסופו להציף את חיי כולם, כאשר אצא מנצח במאבק על האהבה. דבריו היו לי לזרא, אין בהם להושיע; עלי למצוא נוסחה אחרת, כולה שלי, מטורפת אולי, אבל שלי, עולה ומשתרבבת מתוך הסחי הפרטי, שהוא קנייני המיוחד, בלא כל זיקה לחכמתם של חכמי-הנפש.

ראשית חכמה עלי לברר יפה-יפה את ההבדל ביני לבין בריטניה. מיום שמשכה בריטניה את ידה מן המושבות שלה ומן השלטון על הימים והיבשות, הקפידה להצמית בקרבה את גינוני-השליטים וסילקה דעתה מכל הרהור שיש בו פתח תקווה לחזור ולהיות מה שהיתה. היא חיפשה לה יישות אחרת וטעם קיום חדש. ובאותם מקומות שבהם נותרה מראית-עין של שלטון בריטי, טרחה בריטניה לבטל כל זכר לדבר; כל-כולה נתכנסה ונצטמצמה בליקוק פצעיה, והתחילה יועצת עצות לשליטי-עולם אחרים ומשחרת למוּסר אוזנם של חולמי חלומות כיבוש. קולותיהם של צדיקים בריטים התחילו מנסרים בעולם ואפילו חרש, שוטה וקטן שבאלביון מתנבא כאחד הקדושים – אם נגד הפצצה האטומית ועם נגד מלחמת וייטנאם ואפילו כנגד ישראל, על שאינה נחפזת להגיש את אחוריה הצמוקים לבועטים הנרגזים שמסביבה.

ואילו אנוכי – כלום ויתרתי באמת על חלומות של כיבוּש. מוטב אפוא שאפשפש במעשי. אמנם אמת ויציב שעל כמה מחלומותי ויתרתי. כך, למשל, ידוע לי מזמן כי למדרגת נפוליון כבר לא אגיע, עמים לא אדביר תחתי ועטרת מצביאים ומלכים לא תהיה משתרבבת על פדחתי. אלא שגודל-רוח זה, שגיליתי בכמה ויתורים רבי-רושם, באמת איננו מתאר בשלמות את המקום שבו מוסיפה רוחי לשוטט. עדיין בטני שורצת חלומות של גדוּלה ותוקף ועדיין אני מצפה לישועות ונחמות ממעיינות דלוחים למדי; כגון שיבוא יום, אשר בו יגיעוני תנחומים ופיוסים; יום שבו תתייצבנה משלחות של מבקשי מחילה על סף ביתי; יום שבו יכירו הכל בחין-ערכי וברוב טובה שהפסיד העולם, מפני שלא נהג בי כראוי.

אני ביקשתי להערים על העולם וסבור הייתי שהדבר עלה בידי; מאחר שהעולם מורגל בכובשים-בסערה ובשליטים עזי-מרפק, קמתי והודעתי ברבים שאני מוותר, ובכך הרדמתי את פחדו של עולם; אבל בסתר חתרתי אל המקומות הבלתי מבוצרים, אל שטחי-ההפקר המוזנחים – הלא הם הכיסאות המיועדים לקדושים ולצדיקים למיניהם – כיסאות שאין הרבים להוטים להחזיק בהם.

מה שלא ידעתי הוא זה, שגם אל עבר שדות-המוקשים הצחיחים הללו שועט ונגרף המון גדול ורב של מצורעים ומוּכי-עוועים, וכל הקהל הגדול הזה רירו זב על שפתיו, והוא שוקק חשק עז לאחוז בקרנות המזבח והוא מוכן להרוג, להשמיד ולאבד כל מי שיקדימנו לשבת על אותם כיסאות; אבל מי שמגיע לאותם אזורים ריקים נוכח לדעת כי הכול פנוי, ואין שום מניעה לשום ברייה מלהתיישב שם לעולם ועד, שכן המקום ההוא עומד מחוץ לזיקה, כמוהו כמוות שלאחר המגפה, ריק ושומם, דמום ונכון לקלוט כל באיו, על פִרשם ועל קרביהם, מעתה ועד עולם, נבלעים אל תכלית האַין.

דבר זה, שהוא בגדר הישג-ידה של כל ברייה, כלום הוא בגדר של הישג, או בגדר של דבר?

משמע – אני חייב לומר לעצמי מקץ היגיעה האווילית – שגם מכאן לא תבוא הישועה. מה שנותר לי לעשותו אפוא הוא הוויתור. אבל כיצד מוותרים כשאין על מה? והרי כל עשיותי בעולם היו, לכאורה, עשיות לשם כיבושו של יש מסוים, אשר עליו אוותר בשעת-הכושר וכך אהיה נגאל. כיצד אפוא נפטרים מן היש הזה, שכמעט איננו?

ישיבתי במקום הזה יפה, כמובן, לצורך המחשבות הללו, אלא שאין מסייעים בידי. אני זקוק לעזרה, להארה מבחוץ. רמזים אחדים כבר קיבלתי וניתן להכלילם בכך, שעלי לאזור כל כוחותי כדי שאמחל מחילה גמורה לעולם, עד כדי כך שלא אהיה מסוגל לזכור, או להבין, מה היה הדבר שעליו התרעתי ושבגללו נמלא לבי ממרורים. השלב הבא יהיה, כמסתבר, שלב של קבלת שילומים; אלא ששלב זה חייב לבוא עלי לאחר שאשלים עם העדרו ולאחר ששוב לא יהיה לי צורך בו, כביכול. בין המחילה שאני מוחל לבין השכר שהעולם משלם לי על מחילה זו – חייבת לבוא שכחה; מעין מצב של מוות זמני, אִיון האני וקבלת אני אחר, חדש, שבוודאי היה פעם שלי, או שנועד לי, ולא ידעתי היכן לחפשו וכיצד להתאחד עמו.

וכיוון שעדיין אינני יודע כיצד לצאת מן האני הראשון, כיצד להתאיין וכיצד לקום לתחייה – ממילא אני דש בעניינים שוליים. גם זו, אולי, דרך לבוא אל מטרתי.

עלי לשוב אפוא למקום שבו אני עומד באמת, דהיינו – אל תחילת הדרך.

עם כל מה שאמרתי עד עכשיו, עדיין נותר בלבי מקום שאיננו פנוי משנאה. דומה שמצאתי צד זכות ופתח מחילה לכל באי עולם; ובאמת אין זה כך. יש אנשים שאינני אוהבם.

מיום שנתתי דעתי להתבונן בבני-האדם, הקפדתי לשים סדר ומשטר בתמונה שהתחילה נגלית לפני, עד שלימים היה העניין כולו נהיר לי על דרך ההמשלה וההשוואה.

כיתות-כיתות נצטיירו לי בני-האדם, חלוקים ומרובדים במשטר קבוע: בראש הסולם מצויים מטורפים, נזירים, קנאים ונשרפים על קידוש-השם – אלו המשוררים. כיוצא בהם אתה מוצא בעולם החי – ציפורי-שיר משוגעות, מנעימות-זמר ביערות עד ליציאת הנשמה, וכל-כולן לא באו לעולם אלא כדי לשיר אותו ולדרוש אותו על דרך הנגינה, שהיא אש עצורה בעצמותיהן, שורפת ומכלה.

למטה מהם – אנשי-המדע. אף אלו אחוזים דיבוק של רוחניות, יורדים לשורשי המעשים, ממציאים אמצאות ונדחפים בכוח שאין להם שליטה עליו, לחדש חידושים בלא כל זיקה לצרכיו של מישהו או לתביעותיו. כיוצא בהם אתה מוצא בעולם החי – ביברים-בנאים, השוקדים כל היום על נסירת גזעי-עצים, לעשותם בתים ומבנים וטירות, שאם אדם רוצה, הריהו בונה לעצמו כדוגמתם; אבל בעיקרו של דבר הביבר-הבנאי מקים ארמונות בעולם בלא כל טעם ומידה. תכונה נוספת יש בביברים-בנאים, שהם מהלכים ממאורתם אל המים ומן המים למאורתם בשביל אחד ויחיד, בלא לסטות ימינה ושמאלה, ואם בא צייד-חכמן ומציב על השביל ההוא מלכודת, הביבר-הבנאי ניצב לפני המלכודת שעה ארוכה, בוכה ומילל, וסופו שהוא נכנס לתוכה ונלכד. תמימות זו אתה מוצא גם באנשי-המדע, שסופם עבדים לזולתם ומשרתים כוונותיהם של בני-בלייעל.

למטה מהם – אנשי צבא ומלחמות. פגיעתם של הללו תמיד רעה, מפני שרוח תוקפנית מפעמת את גופותיהם הבריאים ויצרים של פגע-רע מטשטשים את השכל המועט המצוי בקדקודם; שכל מועט זה תמיד הוא במצב דלקתי ונרעש. תכליתם – להרוג ולהיהרג; ובימים של רעה ומבולקה, כשכיתות בני-אדם טורפות זו את זו, באים הכול לפני הלוחמים וסוגדים להם, אף מצרפים לשורותיהם את הצעירים והבריאים, כדי שייספו בקרבות ויהיו הזקנים והחולים ניצולים. כיוצא בהם אתה מוצא בעולם החי את הצרעות; אף הללו תוקעות עוקציהן בזולתן ותוך כדי המתה הן שובקות חיים לכל חי (נבדלות מהן הדבורים, שהללו גם עושות דבש).

למטה מהם – אנשי מסחר וממון, אלו הם הערמומיים שבבני-האדם, בעלי שכלים בינוניים, נזהרים מאוד בסכנות ועטים לבוז בז ולשלול שלל בשעה שהזולת שרוי בחולשת-הדעת ומסיח דעתו מעולם החומר. הללו גורפים ומקבצים ואוגרים למעלה מכוח בטנם ולמעלה משיעור עיכולם. בעולם החי אתה מוצא דומים להם (במקצת) בין אוכלי-נבלות, וכן בקרב הרמשים הנמוכים, שאגירתם מכלה תבואה מן השדות ולעולם אינה משמשת להשׂבעת רעבים, מפני שעודפיה עצומים וחסרי-תכלית. בעֶטיים של הללו נספים כל זולתם ברעב ובמגפות.

בין אלו לאלו – במקום שאין לו מדרגה, מפני שהוא למעלה מן המדרגות ואף למטה מהן – אתה מוצא את העמלים בגופם, קהל עצום ורב, רוב רובה של האנושות. תינוקות שבבני-אדם, תמימים וברי-לבב, בלא מגן ובלא שריון, מופקרים לחמה ולגשמים וכל עשייתם לגרנות של זולתם. כיוצא בהם אתה מוצא בעולם החי – נמלים. פעם אחת ראיתי שורה ארוכה של נמלים, מתמשכת והולכת בתוך השדה מתחת לחלון חדרי, והייתי שואל את עצמי בתמיהה: האמנם לא תימצא אף נמלה אחת שתסטה מן השורה הישרה ותבור לה דרך לעצמה, לנסות מזל משלה בעולם?

ובעוד אני שואל כך את עצמי, והנה סטתה נמלה אחת – הפלא ופלא! – והפליגה אל מרחבי השדה. אלא שעד מהרה נגלה לפני מראה, אשר ממנו למדתי נוראותיו של הגורל: עוד אני מביט כה וכה, והנה פגרה של אותה מורדת נישא בפיהן של שתיים נמלים אחרות, שב ומוחזר אל השורה, חוזר ומשתלב בקו האחד, הגדול.

ולמטה – למטה מכל מה שמניתי עד כאן, אתה מוצא את העסקנים והמנהיגים. ואלו סימניהם: בעלי מומים הם כולם; בקהלם אתה מוצא מרוח-אשך וכרות-שפכה, זב ומצורע, מוכה-עגבת, פוזל, גיבח וקיפח, תַתְרן וחטוטרן, מוקצה מחמת מיאוס, שאפילו הזונות נמלטות מפניו, עד שהוא פורץ לו דרך – בכוח עסקנותו ומנהיגותו – להכניע לפניו דווקא נסיכות ושאר גבירות ממרום עם הארץ. ועוד יש בהם סימן – שהם חקרנים כדרך אנשי-המדע, אלא שכל חקירתם נתונה לתחום אחד ויחיד: גילוי מקומות-תורפה של בני-האדם. כל מקום שהם מוצאים אבר רגיש, נקודה חולה או נטייה משוקצת, שם הם לוחצים, נוברים וממשמשים, עד שבעל החולשות נעשה להם לעבד נרצע. אין הם נרתעים מחנופה, אִיומים או סחטנות; וכל אלה משמשים אותם למטרה אחת בלבד: להגיע למדרגה של הנהגה והשפעה, כדי להשתיק קולם של המומים שבהם ולהסתיר את המיאוס שלהם, עד שלא יימצא אדם בסביבתם שלא יאמר, בעל-כורחו: כמה אתה יפה, מנהיגי; כמה אתה חכם, עסקני; כמה אתה חזק.

כיוצא בהם אתה מוצא בעולם החי – פרעושים, קרציות, כינים ופשפשים. אף הללו, עם כל קטנותם, משכילים למצוא נקודות-תורפה של זולתם, ואפילו בפילים הם מוצאים אותן. שים לב, שהפרעוש והקרציה תמיד הם שרויים אם בפי-הטבעת ואם תחת לבית-השחי ואם בשׂער-הערווה. מאותם מקומות רגישים הם מנהיגים בחיות גדולות מהם, גורמים להן שיהיו מתרוצצות ומונהגות על-ידיהם, מתגרדות כל היום, תוקפות בחמת-זעם את כל הנקרה להן בדרכן, ולעולם לא עולה בידן להשתחרר מן השחין המצוי להן בסדקים המוצנעים שבגופן, מקום מוצאי זיעה, שתן ופרש.

בסופו של דבר, העסקנים והמנהיגים רותמים לעגלתם את שאר סוגי בני-האדם, כגון אנשי-המדע, אנשי-המלחמה, אנשי-הממון והמסחר. ואילו על העמלים בגופם הם משתלטים בלא גינוני-פיתוי יתרים – בכוח הזרוע.

רק המשוררים אינם נותנים ידם לתועבה והם נמלטים, נתפסים, נעצרים או נהרגים. ואז ממנים המנהיגים לעצמם משוררים מקרב השכבות האחרות, אלא שהללו – שלא נוצרו לשיר – ממלאים את העולם זמזום טורדני ומאוס וסופו שהוא אובד ונשכח. אמן ואמן.

וכך העולם מתקיים עד היום הזה. דבר לא נשתנה מאז ירד האדם מעל העצים, והתחיל רודף את הרוח שבשדה בעקבותיו של פרעוש-מנהיג, מנופף רומח בידו. עדיין המירוץ בעינו עומד; ואם נרתמו לו בימינו מטוסים וטילים, כלום יש בכך הבדל? בסופו של דבר יגיע האדם אל הכוכבים וגם שם יהא משתעמם, ישלח ידו ברעהו ויהיה עושה את שיצווּ עליו לעשות, מאזין אל קולה של קרצייה המשגרת פקודות ממעמקי כיעוּרה, במכשירים המגמאים מיליוני קילומטרים בחלל האדיש.

אינני זוכר עתה אימתי צץ ועלה בלבי הרעיון להעניק מתנה מסוימת לבני-האדם. לאחר שכלו כל הקצים אמרתי לעצמי: מדוע לא לנהוג בשיגעון? ומדוע לא לאכלס את השיגעון בערמומיות מסוימת? כלום יש פגם בישועה מתוך טירוף? כלום תיתכן גאולה מתוך שפיוּת?

וכך הגיתי רעיון מסוים. מי שרעיון זה עתיד להיראות לו כדבר-שטות, יפה יעשה אם יבדוק שאר רעיונות המנסרים בחללו של עולם; ואם גם אחרי בדיקה זו יהיה סבור שמעשה שטות לפניו, שמא ישוב ויהרהר, כי כישלונם של הרעיונות האחרים נעוץ בכך שלא היו נואלים במידה מספקת?

ובכן, נותרה עוד דקה אחת. עלי להיחפז ולספר על המתנה שאני מעניק. בעוד דקה אחת אהיה במקום אחר.

מתנה זו הריהי, לכאורה, עניין פשוט בתכלית, אלא שכל המצאה של ממש היא עניין פשוט. ההמצאה שלי אפשר שאיננה בגדר המצאה כלל, אלא מעין אופן שימוש נוסף בעקרונות ידועים מכבר.

תחילתה נעוצה באותו חדר קטן שירשתי מאביה של אשתי, ואשר אכלסתיו תקליטים ופטיפון. לימים שכללתי את הציוד, שהיה לי למקור-תענוגות יקר כל-כך, וצירפתי רשמקול וכן מַגבֵר משובח ומערכת-רמקולים נאה. עיסוקים אלה, אף שהיו רחוקים מתחום ידיעותי, גרמו לי להתעמק מעט בבעיות האלקטרוניות של תורת הקול ובתחומים הקרובים להקלטה, הגברת קול ושאר הסתעפויות הנושא, שכל חובב-מוסיקה מכיר אותן בימינו.

לא כאן המקום להיכנס לפרטים. אך די אם אומר כי רעיון שעלה בלבי הטרידני עד כדי כך, שלא נחה דעתי עד שהתקנתי לי מכשיר מסוים. לימים שכללתיו, לא בלי עצתם של מומחים גדולים ממני, ולפני זמן מסוים הגעתי אל מטרתי – קופסת-הקולות היתה פועלת ממש כפי שציפיתי כי תפעל.

קופסת-הקולות היא תיבת-מתכת לא גדולה, כשלושים סנטימטרים רוחבה, עשרים וחמישה גובהה ועומקה לא יותר משמונה-עשר. שלושה חוטים יוצאים ממנה; אל שניים מהן מחוברות אפרכסות פשוטות, שאני מרכיבן בעזרת קפיץ, לראשי ומצמידן אל אוזני; ואילו אל החוט השלישי מחובר מיקרופון רגיל. אני נועל יפה-יפה את חדרי, מכבה את האור ומתבונן אל הטבלה המוארת שבחזית הקופסה, בה מצויים חמישה כפתורים ולוח-בקרה; ואז עלי להחליט עם מי אני מבקש לשוחח. קולה של אמי היה הקול הראשון שהעליתי בקופסה שלי, שכן זכרתיה יפה ובלא קושי מצאתיו. הכפתור שמשמאל משמש אותה בשיחה, בעוד שהכפתור שמימין הוא קולי שלי תמיד. שלושת הכפתורים האחרים הם כפתורי-ההתקנה, לפני הפעלת המכשיר.

אני אומר אמירה תוך כיווּן הכפתור הימני, ומתוך האפרכסות בוקעות באוזני המלים שאני בוחר לומר:

“שלום לך, אמא. שהי נא עמדי מעט.”

ולאחר שסובבתי את שלושת כפתורי-ההתקנה, אני מכוון את הכפתור השמאלי, ומתוך האפרכסות רועף קולה של אמי באוזני:

"ילדי, פניך נבוכות כל-כך היום… אילו הייתי יכולה להיות אתך… "

זוהי, כמובן, רק הדגמה.

בעזרת שלושת כפתורי-ההתקנה יכול אני לשוחח עם כל אדם שקולו מוּכּר לי. אני מכוון את שלושת הכפתורים, ולאחר מכן אני משתמש רק בכפתור השמאלי לבדו.

פעמים רבות שוחחתי עם נורה, באנגלית, כדרכנו. מסתבר שאין היא נוטרת לי איבה כלל, אבל מעולם לא שאלה על אשתי ועל בני, והיא מתעלמת מנישואי כליל ומדברת אלי כאילו נותרו עוד עניינים רבים ביני לבינה להסדירם.

“נורה,” אמרתי לה בשיחתנו השנייה, “אפשר שבקרוב אנו שבים ומתראים.”

סבור הייתי, ביום ההוא, שאם אני משמיע באוזניה דיבור מאיים שכזה, מיד היא מרעיפה עלי תנחומים, מבוהלת מן הצעד שאני עומד לנקוט; וכשהיא פותחת בפיוסים ובהרגעות, אני פושק שפתי ומיילל באוזניה כל מה שבלבי, מעורר עלי את רחמיה וסופי שאהיה שב ומשתכשך במי-השִׁליה של רחם אמי, כפי שאומר הפתגם הערבי בלשון פשוטה יותר. אלא שנורה חכמה ממני, כתמיד, ובמקום שתהיה נתפסת לערמומיות המתוחכמת שלי, היא מתעלמת כליל מדברי ושואלת אותי על נסיעתי באנייה מספרד לישראל, בשנת 1952, שנת מותה, כאשר קברתיה בסביליה ושבתי אל ארצי. אני מדמה לשמוע בשאלתה מעין טרוניה, ואני נחפז להצטדק ולהסביר את הפלגתי. נורה מאזינה לדברי בדומייה, אלא שחיוכה אינו נסתר מפני ואני מפסיק מפטפוטי ושואל מדוע היא מחייכת.

“מפני שאתה רמאי קטן,” אומרת נורה. “מותי שלי לא היה קץ הדברים, אלא רק שלב של מעבר, כפי שבעצמך הסברת לי: האישה הקשישה מעניקה לאהובה הצעיר את ידע האהבה, אשר ישוב ויוענק עתה לנערה הרכה שתבוא אחריה בחיי הנער שנתבגר. וכי שכחת את תורתו של שופנהאואר, בן-בלייעל שכמותך?”

טענותי מסתתמות כל-כך במקום זה, עד שעתה מגיע תורי להסב את השיחה לנושא אחר, ואני שואל את נורה אם דיֶיגוֹ ומנוֹלוֹ עולים לפעמים אל קברה. אני מספר לה כי קיבלתי – רק פעם אחת – מכתב מסביליה, ובו הבטיחוני השניים שהם עומדים להקים מצבה ופסל דמות-דיוקנה על הקבר.

“באחד הימים אציץ ואראה אם קיימו את הבטחתם,” אומרת נורה וצוחקת. ומיד היא מוסיפה: “רואה אני שבבלוריתך הופיעו שערות-שׂיבה ועכשיו אתה יפה בעיני יותר מכל מה שאני זוכרת.” וכשאמרה זאת, שלחה נשיקה לעברי במצמוץ שפתיים, ורוחי נתבלעה עלי כל-כך, עד שאצבעותי פחזו על-פני הכפתורים וקולות-נפץ אוויליים הפרידו בינינו באותו יום. אבל בפעם אחרת, כשבכיתי באוזניה בלי שאוכל לעצור בעדי, למרבה החרפה, אירע לה, כפי הנראה, מה שאירע לי בפעם הקודמת, ותשובתה לא באה. מאז אני מקפיד לשלוט ברוחי ולאחרונה כמעט שעלה הדבר בידי.

השיחות עם נורה קשות עלי יותר מכל השיחות האחרות.

עם אבי עולה הדבר יפה יותר. נראה ששב להיות מה שהיה במיטב ימיו, ומפני המרחק שבינינו הוא סבור שאף אני עומד בשיא גברותי והוא משוחח עמי כדבר איש אל רעהו. אבי, שעזב אותנו לפני שנים רבות, איננו מתמצא יפה במהלך המאורעות, ולפני זמן-מה שאלני על שלומה של אמא. סיפרתי לו כי אמא מתה, וזמן ממושך שתק ואני המתנתי לו בסבלנות. אחר-כך התחיל מספר לי בהתרגשות – שהקפיד להסתירה ככל שיכול – על חטא שחטא כלפי אמא בשכבר הימים. אבי דיבר אלי במטבעות-לשון מיושנים במקצת, ואמר שהנישואים הם ברית קדושה וכל המפר ברית זו מביא קללה על ראשו ודוחק את עצמו, במו ידיו, אל הגיהינום. כמו-כן חזר כמה פעמים על הצהרה, שבעיני היתה תמוהה, מפני שמעולם לא פקפקתי בה; הוא אמר כי אהב את אמא אהבה עזה, והחטא שחטא כלפיה הוא תולדה של מערכת זרה של יישויות, הפועלת בנו להוותנוּ, והיא שרויה מחוץ לאני שלנו ועלינו להילחם בה ולהכחידה, בטרם תקום היא עלינו לשלוט בנו כליל, על-מנת שבסופו של דבר תעשה אותנו לצחוק ותגלגל את חיינו אל תחום התעתועים והביזיונות. אבי ביקשני לקנות אחוזת-קבר ולהניח בה את עצמותיו ועצמות אמא בסמיכות מקום, זה ליד זה, והפציר בי שלא לדחות את הדבר.

שאלתי את אבי, בשיחה אחרת שניהלנו באישון לילה, מדוע הניח למאורעות שידרסוהו ברגל גסה, ואם גם לי צפוי גורל דומה, מחמת דמיון שבאופי. ועל כך השיב לי אבא במשפט סתום, ואני לא חפצתי – לפי שעה – לבקש הסבר. הוא אמר: “הניצחון, או הכישלון, אינם נמדדים במאורעות, אלא בנקודת-השקפה.”

פעם אחת לא התאפקתי והארכתי בהתרברבות על הצלחתי בעסקים. אבי האזין לדברי שעה ארוכה, וכשכיליתי דברי העיר – ביובש מפתיע – כי עלי להקפיד על ניסוח החוזים ולבחור לי עורך-דין מהימן, מפני שהבריות בארץ הזאת אינן יפות בעיניו. ואז התגנב חשש בלבי כי עלבתי באבי, כששטחתי לפניו את הצלחותי דווקא בתחום שבו הוא עצמו נכשל כל-כך. לא ידעתי איך לתקן מעוּות זה וניסיתי לעבור לנושא אחר; מיד הפסיקני אבי, כאילו קרא את מחשבותי, ואמר: “ברוסיה אף אני הצלחתי יפה, לפני שבאו הבולשביקים. אין לך לחשוש, אליקום; אנחנו גזע של אנשים תקיפים, בתנאי שנקפיד לשתף פעולה רק עם בני-מיננו, ולא עם הבריות הנחותות, האורבות לרוחב-הלב שלנו ולגינוני הנדיבות הנטועים בנו מלידה.” כשניסיתי לומר לו, שחרף הצלחותי הנזכרות לעיל הריני רואה את חיי כאילו עלו בתוהו, אמר: “שטויות.”

“אבא,” אמרתי לפתע, כשאני מרגיש בי יכולת ודאית לתקן מעוּות גדול ולהביא בדך גאולה גם לי גם לו, “אבא, דע לך שבעוד פרק-זמן לא רב אהיה במקום אחר, תכלית כל המקומות שאתה ואני היינו נודדים בהם לפנים, לבושים מדי-מלחמה ומפקירים עצמנו לצחוקם של המצורעים. ובכן, דע לך, שבאותו מקום אחר לא אהיה דורך לבדי. אתה תהיה אתי שם ברגע שאציב רגל בארץ-המלכות. היא לא אבדה. רק גלינו ממנה, והנה אנחנו שבים. הקופסה, קופסת-הקולות, תהיה עמי תמיד, ובתוכה נהיה שנית מה שהיינו.”

“בקרוב?” שאל אבי, ובקולו לא היה פקפוק. רק רצון לדעת. ואני מיהרתי להשיבו:

“בקרוב, אבא. אולי עוד היום מחר.”

שיחה אחרת, שנערכה ביני לבין חבר-נעורים ותיק ששמו יואל, היא ממין השיחות שאין אדם נבון מספר עליה ברבים; אבל מאחר שאינני נבון וכן מפני שהדגמת פעולותיה של קופסת-הקול שלי נראית בעיני עניין חשוב מאוד, הריני להביאה במלואה.

יואל היה חברי לפלוגה בפלמ"ח והוא נהרג לפני למעלה מעשרים שנה. מי שקרא בספרי “חיי אליקום”, זוכר כי יום אחד ציווה עלינו מפקד הפלוגה לרתום זוג סוסים ולהעביר מטען מסוים אל המתבן. יואל ישב עמי על העגלה והיה שורק לעצמו ומחייך; ולפתע אמר: “אֵלִי (כך היה קורא לי), הסוסים הם כמו מלים.”

“מה פתאום?” אמרתי לו. לא ירדתי לסוף דעתו.

“הסוסים,” אמר יואל, “מוליכים אותנו למקום שאין אנו יכולים להגיע אליו. וכן המלים…”

ובכן, זהו יואל. ועמו שוחחתי באחד הימים, זמן-מה לפני בואי לכאן. הוא היה היקר והאהוב שבידידי-נעורי, והייתי מצפה ממנו לסעד ולניחומים, בבוא עלי עִתות בצרה; אבל במקום דברי ידידות ואהבה פרץ יואל בחרפות נוראות ולא הניח לי לפצות פה. “נאד נפוח שכמותך,” אמר לי למרבה תדהמתי, “מה עשית בחייך? מה עשית במלים הנפלאות, המלים שיש בכוחן לחולל נס? קראתי בשני ספריך, שמעתי משהו משאר העניינים שהיית תקוע בהם, אידיוט מחורבן…”

“יואל…” ביקשתי לעמוד על נפשי. אבל הוא נתן עלי בקולו:

“אתה, מוטב לך שתשתוק! החיים גלגלו לידך ימים גדולים; החיים נתנו לך במתנה את נורה; דרכים שטחו את עצמן לפניך ואתה יכולת לצעוד וללכת; יכולת להגיע אל המקומות שבהם אדם הולך הלוך וּבכֹה מרוב אושר, שומע זמירות, רואה אהבה ומתעלף בתענוגים; ואתה, שנועדת לאסוף את שנבצר ממני, בחרת לרחם על עצמך, לחטט בפצעים, שבמו ידיך הצוֹאוֹת גרמת לעצמך, מפני שמכל תענוגות העולם בחרת להיות מגרד בעכוזך הרגיש והמפונק. חדל-אישים, רברבן ריקא, משים עצמו בעריסה מושתנת של תינוקות, לכל ימי חייו…”

וכאן אירעה הפתעה: קולה של נורה נשתרבב לשיחה, ובהתרגשות נדירה אצלה, ובלא גינוני נימוס ושלא כדרכה, קראה לעברו באנגלית: “שקר! שקר! אליקום נתייסר בייסורים אמיתיים! אני יודעת! אני יודעת!” ומיד לאחר מכן בקע קולה של אמי: “ילדי היה צפוי לכל רע, תמיד. ידעתי זאת עוד כשהיה תינוק. אינך רשאי לדבר אליו כך.”

אבל יואל לא נבהל. הוא רק שינה מנעימת-הגסות המפתיעה, אבל לא זז מדעתו: “גבירותי,” אמר, “גבירותי היקרות; אתן עצמכן אשמות לא מעט! האהבה שהשפעתן על הגולם הזה באה עליו כמו מבול היורד על אדמת-טרשים בלתי חרושה, וכל החלקה היתה לבוץ. צריכות הייתן להרעיף עליו אהבתכן במידה, ולהמתין עד שיקלוט את המטר ויצמיח מעט דשא. אלא שפרא-אדם זה היה סבור שמבול בא על הארץ, והחליט בדעתו שמוטב להיות דג, ולא אדם, לעת אשר כזאת. ומיד התחיל מצמיח זנב וקשקשת, מנענע בנענועים ונעשה חלקלק כצלופח. וכשהואלתן למות, גבירותי, דהיינו – כשפסקו הגשמים, ביקש בחורנו לחזור ולהיות איש, אלא שכבר התרגל לחיי השרצים שלו ולא פסק מליילל על הבצורת.”

“שטויות,” אמר אבי.

“במחילה מכבודך, אדוני,” מיהר יואל להשיב, “במחילה מכבודך. בנך למד רק אותם לקחים, שפתחו לו פתח לראות את עצמו קרבן למזימות רשעים. ראה את אביו הזקן קורס תחת שמי הארץ החדשה – מיד אמר: ‘מן השמים נלחמים גם בי’, ראה את נורה טובעת במצולות, ובמקום שינקוף אצבע קטנה, התפלש בעפר ואמר: ‘רצחתי נפש, אויה לי. מעתה יהיה אות-קין מפאר את מצחי היפה. כמה חבל. כמה עצוב’. בטוח אני שאליקום שלך אפילו הלך להביט בראי, לראות אם יהלום האות את דמות היגון הנכספת. ומיד שב ובא למקומותינו, אל האדמה שבה אני קבור, והתחיל מצפה שנחולל למענו תחיית-המתים, לשעשע את נפשו המתעטפת בסחבוֹת-תיאטרון. שמע לי, אליקום (שוב לא קרא לי בשם-החיבה, ודבר זה פגע בי יותר מכל שאר המלים הרעות), נמאסתָ. אתה שומע? נמאסת! ואם אתה מבקש היום באמת ובתמים לקום ולהתנער מעט, חדל לך מן המאמץ לעורר רחמים בלבנו. היללות שלך מאוסות ואתה עצמך מאוס, וכל המלים שאתה מפרנס בהן את הנייר הנקי, העומד לרשותך – אינן מובילות לשום מקום. רצונך להשתטח ולהתפגר? בבקשה. רק אַל תעשה זאת בלוויית תזמורת של מכבי-אש. אבל אם אתה מבקש לשוב אל החיים, קום בשעה מוקדמת בבוקר, רחץ במקלחת קרה ועשה מה שכל בני-האדם עושים – צא החוצה, סתוֹם את הפה ואמור תודה על שרגליך נושאות אותך. לך אחריהן ושמע בקולן. הן יותר חכמות מעשרה חכמים שכמותך. וכשתגיע לאיזה מקום – התבונן על סביבך ואמור תודה על שעיניך רואות. ואם גם תזכה לשמוע שבני-אדם סבורים עליך כי אתה שיקוץ מתועב, אמור תודה על שאוזניך שומעות. באותו יום, כשתחזור הביתה ותמצא כוס תה ומיטה מוצעת – אמור ברכת-הגומל ונשק ראשו של הנער שלך, לפני שילמד להשמיע קולות-יבבה, כאביו. נשק לו וסַפר באוזניו דבר של אמת, לפני שילך לישון. סַפּר לו מעשה כיפה אדומה, או מעשה עַלִי-בַּבָּה וארבעים השודדים. אינך חייב להמציא מראשך, עדיין ראשך מלא זבובים. ולמחר תקום ותעשה כמעשה שעשית אתמול, ואם תהיה מסוגל ליותר מזה, אין מי שמונע זאת ממך. ואם לא תקבל עצתי, הרי אתה סתם טינופת.”

הבאתי שיחה זו במלואה, כדי להראות שקופסת-הקולות מסוגלת לקיים אפילו מעין סימפוזיון; דהיינו – לא רק שיחה בשני קולות, אלא בשלושה ובארבעה. וחשיבותו של דבר זה אסביר מיד.

ערכה הראשוני של קופסת-הקולות טמון בכך, שהיא מאפשרת ארבעה רבדים שונים של וידוי. האחד – שיהיה אדם מתוודה בינו לבין עצמו, מאזין לקולו שלו בלבד; השני – שיבחר לו מוודה, ויהיה מדבר ומקבל תשובה. השלישי – שיוכל להחליף את המוודה תוך כדי שיחה, אם ירצה בכך. ואילו הרובד הרביעי הוא החשוב שבכולם – הסימפוזיון. מפני שאם אתה מדבר באוזניו של מוודה מסוים, לעולם נותר לך פתח להסתיר דבר או לסלפו לצורך תכלית מסוימת; אבל אם אותה שעת-וידוי פרוצה להאזנתם ולהתערבותם של אנשים רבים, חזקה עליך שתשקול יפה-יפה לפני שתסתכן באמירת דבר-שקר, פן יבוא השלישי ויקפח אותך במפתיע.

וכאן המקום לשאול: אם קופסת-הקולות יפה כל-כך ומושלמת כל-כך במעלות, מדוע הגעת למקום שהגעת, אליקום מיודענו? מפני מה לא נושעת בקופסתך?

ובכן, כל מי שמצוי בענייני הקלטה ואלקטרוניקה בוודאי כבר הבין מעצמו טיבה של ההמצאה שלי. ואם יש מי שלא הבין, אסביר לו: הקול האנושי, כמו הקולות האחרים שבטבע, הוא רצף מסוים של תנודות במהירויות נתונות. קול בריטוֹן, למשל, הריהו רצף של x תנודות בשנייה, בעוד שהסוֹפראנוֹ הוא רצף של 10x, דרך משל. נוסף על כך יש לקולות האנושיים מה שקוראים “צבע”. ובלשון האלקטרוניקה ניתן לתרגם צבע זה באמצעים שכבר נכנסו לפעולה בתחומי הפטיפונים החשמליים לפני שנים רבות. מכשיר משוכלל בצירוף שמיעה סבירה מעניק לאדם בעל כושר-חיקוי מינימלי את האפשרות לדבר אל תוך המיקרופון בקולו שלו (בּריטוֹן, במקרה שלי), ולאחר שקול זה עבר דרך המַגבֵּר תוך התקנה מראש, הוא משנה תדירויותיו ו“צבעו”. ולאחר ניסיון מסוים ניתן להפיק מן האפרכסת קול סופראנו, טֶנור, אַלט, באס וכו'. מכאן שאם בעל-הקופסה מכיר קול מסוים של קרוב או ידיד, יש בכוחו להפיק קול זה מתוך האפרכסת על-ידי שישמיע במיקרופון – בקול שלו – כל דיבור ודיבור.

אדם שיש בו דעת וחכמה מספיקים עשוי לנהל שיחות מופלאות; אבל אדם כמותי, התפוס לעניין אחד, כשהוא פצוע ומיוסר – ויהא זה רק בעיני עצמו, כפי שטוען יואל – סופו שהוא מכתיב לזולתו תשובות ממין מסוים, דהיינו – מאותו מין שיש בכוחו לעמוד נגדו. ואילו אני הגעתי לשלב שבו עלי להפסיק לסמוך על כוחי שלי. אני צריך לזולת של ממש, לאתה אמיתי, מול אני שכשל כוחו ונתרפט.

מפני הטעם הזה אני נמצא כאן, ומפני הטעם הזה יפה קופסת-הקולות לרוב בני-האדם שבחוץ. אילו קופסה זו בידי לפני שנים אחדות, אפשר שאף אני הייתי נותר בחוץ.

ובכן, קופסת-הקולות שלי נמסרת בזה במתנה גמורה מאתי לכל בני-האדם. מי שמצוי אצל החשמלאות, יתקין אותה לעצמו בלי קושי; ומי שאינו מצוי – יזמין אצל טכנאי-של-רדיו. וכן אני מתיר בזה לבתי-מלאכה ולמפעלי-תעשייה לייצר קופסות כאלה בלא נטילת רשות ממני. שכן הרשות נתונה.

עכשיו, שהגדתי כל שבלבי, נותר עוד דבר שלא אמרתיו: השכר שאני מבקש לעצמי תמורת הקופסה שלי.

אמנם כן; נותרה בי חוצפה לבקש לעצמי שכר מסוים. מבקש אני יום אחד ויחיד שיהיה מעשה ידי כולו, מתחילתו ועד סופו.

עניין זה, שהוא תכלית כל עשִׂיוֹתי וגמול הכיפורים על היותי בן-תמותה, עניין זה מבקש אני להבהיר הבהר היטב. הן לשמו של הרגע הזה התפללתי ומכוחו חזרתי וקמתי מן המפלות. הנקל היה לי למות, אלמלא עמד לנגד עיני, בחטף ובחשכה, אותו זיכרון ודאי, זיכרון האושר שידעתי בעידן אחר, עידן לא נתפס, כמעט אבוד, מרחף בגבהים ובמרחקים שאין בהם אחיזה.

ובכן, אין ספק בדבר: בשכבר-הימים של נשמתי ידעתי אושר גדול ושלם, שבתוכו הייתי שרוי בלא שיעור; והקיום הפלאי ההוא צלל וירד, או שהגביה עוף ונתרומם, אל מקום לא נודע לי, ומשם, ממקום היותו הוודאי – לאין ערוך יותר ודאי מכל וַדאוּת אחרת – היה מזכיר עצמו לפני בשברירי-זמן דקים מן הדקים.

פעמים היה הזיכרון הזה בא עלי מתוך דוק-ערפל של ריח מסוים: ריח תבשיל, או בושם, או ריח הגוף. באותו שבריר של זמן הייתי מזדקף ונמתח מבפנים, כאדם גוסס המזעיק את כל כוחות החיים שנותרו בו, בטרם יפקעו בקרבו אחרוני קשריו עם הסובב אותו; אלא שהזדקפות זו ואזעקה זו לא הועילו לי הרבה. הזיכרון שפקדני לפתע שב ודעך במהירות שבה הבהב ועלה. וככל שהתאמצתי לעכבו כן נחפז להימלט. אבל דבר-מה נותר ממנו, בכל-זאת. נותר זכרו של הזיכרון. נותרה הידיעה על קיומו של אותו אושר שלם, שהיה שלי, ונותרה הוודאות שהוא מצוי; ומאחר שהוא מצוי, אפשר שיחזור ויודיע על עצמו בשעה אחרת.

ואמנם שבה שעה אחרת זו לפקוד אותי; אבל בלא אזהרה מוקדמת. ושוב נתרחש הדבר באמצעות אחד מן החושים: הריח, הקול, הטעם, המישוש ולפעמים אפילו הראייה. פעמים כמו ראיתי דבר, שלכאורה היה מן העולם הזה, אבל באמת היה מאותו מקום נעלם. ותמיד חזרתי ונזעקתי לעומת הזיכרון, פשטתי צווארי אל מעבר למראות, זקפתי אוזני, שרבבתי לשוני, הושטתי זרועותי את החיזיון, וסופי שחבקתי ריק. לימים ביקשתי להערים על הבשורה הפוקדת אותי במפתיע, ובמקום שאקדם את פניה בזעקת כל גופי ונפשי, העמדתי פנים רגועות, שקדתי להיות נינוח ומאודש, כמו מאזין בעצלתיים לנגינה של בית-קפה, בעוד אני יודע כי זו נועדה לשלח את נשמתי היישר לגן-העדן. אבל גם תכסיס זה לא עלה יפה. הזיכרון לא נשתהה עמדי יותר משנשתהה שעה שזינקתי לקראתו, כביכול, לתפסו בגרגרתו.

אם הייתי שרוי – בשעת התגלוּת שכזאת – בתוך חברת בני-האדם, היו פני מחווירות וידי מרטיטות. ואם הייתי שרוי לבדי, הנחתי לדמעות שתהיינה זולגות מעיני, וצל-צִלוֹ של אותו זיכרון שאבד היה מטפטף ואוזל מתוך גופי כדמו של פצוע, המגיר את חייו ארצה באין מעצור.

לימים נעשיתי דרוך כל-כך בציפייה לבואו, עד שפסק מלהתגלות עלי בהקיץ, אבל היה פוקדני בחלום, ובחלום נהג בי יפה יותר. אמנם ניטל בחלום משהו מעוקצו של האושר ולא היה בו כדי להמית בנשיקה, אבל הוא נתמשך לאורך זמן גדול יותר, אף שלגבי חלום לעולם אין לדעת אם היה זה נצח או רגע. וכשהייתי מקיץ משנתי ידעתי שהזיכרון שרוי עמי ולא רחק מכאן הרבה והוא אורב באחת הפינות הסמוכות. כשאפקח את עיני, ילך לו; ואם לא אפקחן, יהיה שרוי כאן בלא שאראנו.

עכשיו, שאני תובע שכרי, סמוך ובטוח – כמעט סמוך ובטוח – כי יהיה לי שומע, אפשר שעלי לנסות ולצייר את השעה שאותה אני מבקש; שמא יטעו בכוונתי; שמא יינתן לי את שלא ביקשתי; סבורני שאין לי מה להפסיד.

היום ההוא יעלה עלי בשעת דמדומי-בוקר, בירושלים. אני בוחר בשעת דמדומי-הבוקר, מפני ששעה זו פנויה מקולותיהם ומתנועתם של רוב המעשים שאדם עושה בעולם.

שוכב תחת קמרוני חדר, באחת הסמטאות של נחלת-שבעה, ער ועיני עצומות, אהיה יודע שהבוקר מפציע. בלי לפקוח את עיני תהיה רוחי נוגעת באור הוורוד והחם השוטף את אדן-האבנים של החלון. מן הצינה שבאבן עולה כפור כחלחל, והאור הוורוד עובר על-פניו ומלטפו. אור זה, שמקורו מעבר להרי יהודה, הגיע ובא לכאן, אל חדרי, לאחר שגרף עמו ממראות המדבר, שטף והחליק על-פני שיחים דמומים ויבשים, הסתנן מבעד לצמרותיהם של ברושים אפלים, פיזר והאיר אביכותו של אבק דק מן הדק, הנופל וצונח על העולם, בלא מעצור, מן הכוכבים. האור הזה בא מן הזמן שבו פקחתי את עיני לראשונה, עיוור ומסוּנוור, כואב את הלידה שהביאתני הנה, דבק בזיכרון ציריה של אמי, יונק מקול המיתר שפקע בשעה שהייתי לברייה נוספת בעולם הברואים העתידים לראות אור-עולם. מעבר לחלון יהיה האור הזה מחולל מעשים בירושלים, מערטל גבעות מחשכתן וזוקף הרים אל מול השמים, מגלה חצרות אפופות ענן-חושך וחושף מבואותיהן של סמטאות, פולש בזחילה רכה, עזה מכל התפרצות, אל מתחת לדממה שבה היה העולם שרוי בלילה, מניף אותה אל על, עוד מעט יפקירנה לשרירות היום. בין הדממה לבין המהומה חוצץ נצח, ובנצח הזה אני זוכה עתה, בתוך שבריר-הזמן המתמשך ושוהה עמי שהייה פרטית, בבוקר הפרטי הזה, שכולו שלי. בתוך חלוני, המוכתר בקשת קמורה, האור עומד לבן ובוער, צינה בולמת אותו מתוך החדר ולהט-אש הודף אותו מבחוץ פנימה, והוא משתהה בתוך החלון, למעני, מצפה לרגע שבו אפקח את עיני, כדי שייעלם.

ואני פוקח את עיני ובלא שום קול מתרחשת בחדרי התפוצצות שיכורה ומאושרת, בתוכה אני זוכר את האור הראשון שפקדני בחיי.

אני ניצב בתוך החלון, עיני פקוחות, ואני מביט החוצה. אלומה רחבה, המשתרעת אל המזרח, היא הדרך שבה תלך הנשמה ותגיע אל מקורה שבהרים; אין אני יודע כיצד מהלכים בה והריני מסיט פני ממנה ביום הזה, ופונה אל הסמטה שמתחת לחלוני. אבני המרצפת רצות ומתעקלות מעבר לפינה. אם אלך שמה, אגיע אל שערה של חצר ובחצר שדרת-לילך וגן דובדבנים ושזיפים ובית ניצב בירכתיה, ואדמת המקום רקבובית וקול עולה מן הבית, קול אישה מזמרת וכינור משחיל עצמו בתוך קולה. אם אני רוצה אני הולך שמה.

אבל אם לא אפנה לעבר ההוא, יכול אני לסוב על עקבי ולהיכנס בסמטה אחרת, סמוכה, ואז תהיינה רגלי עומדות בתוך חורשת-אקליפטוסים, אדמתה קשה ורחש-עלים רוחף ומזמזם בתוך צמרותיה. יקותיאל מצפה לי שם, שוכב על גבו ונוחר. אם ארצה, אעיר אותו וארכב על גבו. ואני אינני רוצה להעיר אותו, ואני חוזר ושב על עקבותי, ומימיני מבוא של בית. אם אכנס, תוגש לי כוס יין ומוזג ספרדי יאמר לי כי מדריד יפה מאוד, אבל מי שלא ראה את סביליה, אין חייו קרויים חיים. אני אביט לאחורי ואראה את פלאסה-מאיור ואנגוס בנתח של גבינה אחת, מסוימת, אשר תוליכני משם אל מרחק אלפי מילין, לארץ שלא דרכו בה רגלי מעולם, אבל רוחי היתה מתלבטת שם לעתים מזומנות, טועמת מן הגבינה וזוכרת דברים שאירעו לאנשים אחרים בזמנים אחרים, לרגל עניינים שאני יודע אותם על בוּריים, אבל לא בי היו הדברים אמורים, מפני טעמים שיתבררו ביום מן הימים. בינתיים עלי להביט בחלוקי-האבנים המאכלסים את הסמטה שמתחת לחלוני ולשים פני למקום אחר.

אבל בִמקום שאשים פני ללכת, אני משתהה ומאזין. חלוקי-האבן מפיקים מתוכם מנגינה. לפי ריצודי האור – שלמראית-עין הוא אור רוגע, ובאמת הוא אור נע וזורם בלא חשׂך – משמיעות האבנים מנגינה העולה אלי עתה מעוגב, שמספר אבניו אין לו שיעור, והמנגן הפורט עליהן אין לו שם ודמות. מנגינה זו, שאני שומעה בפעם הראשונה בחיי, ידועה לי, כמובן, והייתי מצפה לה שנים רבות. כל-אימת שהאזנתי למנגינותיהם של אמנים שהיו יקרים ללבי, הייתי משער תמיד כי אחד מהם, או כולם גם יחד, חיברו בוודאי מנגינה אחת, שהיא כולה שלי ורק בה אשמע את שביקשה נפשי לשמוע; את ששמעה אוזני בעידן האושר שהיה בי.

בגלגולי הארציים הייתי מנסה לגלות את המנגינה ההיא בחנויות של התקליטים, מאזין בלא מטרה, כביכול, יודע את שאני מבקש, אבל איני מסוגל להסביר זאת לזבנים. והנה עכשיו היא מגששת את דרכה בתוך האור, עולה מן הסמטה המרוצפת באבנים המנגנות, מנתרת בתוך החלל ונשפכת אל תוך החלון שבו אני ניצב. אם אהיה מאזין לה עוד שעה קלה, תפרח נשמתי מתוך גופי. אין לי אלא לעקור את עיני למקום אחר, ואני מגביה מבטי אל גג הרעפים האדומים שמעבר לרחוב, ניצל מכיליון חרוץ ונפשי שבה אלי. מן הגג משתלשל סולם, אשר בשלבי-העץ שלו שוּלח רקב, מסמרים חלודים נשלפו ממקום תקיעתם, וילד קטן – זה אני – מטפס ועולה בו אל חדר-עלייה שבגג, אל מקום שבו מצוי סוד גדול, סוד שהיה שם ימים רבים מאוד, ואשר אליו נשא הילד את נפשו ועתה גמר אומר לעלות ולראות. ממרומי הסולם מתגלה לפניו העולם שלמטה – רחוק מרחק נורא ומבהיל, קטן עד לאימה – בדמות חצר שטופת שלג ואור-חורף, אבא ואמא ניצבים על אדמתה, זעים ונעים כנמלים קטנות, נרגשות ואובדות-עצה. תחילה, כשהיה הילד מצוי על שלביו הנמוכים של הסולם, עוד קראו אליו ההורים בקול מצווה ופקדו עליו לרדת מיד. אבל ככל שהוסיף לטפס כן גברה האימה שאחזה בהם, עד שנאלמו דום. עכשיו הוא רואה אותם ניצבים למטה ובעיניהם פחד נורא וייאוש. חוששים הם פן יגרמו צעקותיהם לסולם שיתמוטט, או לילד – שייבהל ויפול. והוא מוסיף לטפס ולעלות, ולסולם אין קץ, ועליית-הגג רחוקה, והסוד שבחשכה אשר מתחת לרעפים קורץ, מלעיג וגם מבטיח, בתנאי שתיעשה הדרך עד סופה. אבא ואמא גוועים ונעלמים למטה, שתיקתם גרועה מגערותיהם, אבדנם יותר ודאי מן הסכנה האורבת לילד עצמו, והניתוק שבינו לבינם אפשר שהוא ניתוק לעולמים ואין לו תקנה.

במקום הזה, הנורא והיפה כל-כך, אני בוחר להשאיר את הילד-שהייתי ואת הורי-שהיו ואת הזמן-שהיה. כל שעלי לעשות הוא להפנות מבטי משם והלאה. זהו בדיוק הדבר שביקשתי: להגיע למקומות מסוימים ולהותיר מאורעות מסוימים בעצם התרחשותם, כדי שלא תבוא עליהם כליה לעולם.

קרן-שמש, חץ-זהב פולח ומגמא מרחקי אין-סוף, הגיח מעבר להרים, עבר על-פני הצמרות ופגע בין עיני. “נְשִׁיקַת הַמַלְכָּה אֲדֻמָה עַל מִצְחִי”; בחשכתו של אולם-קולנוע, בגיל שבין שתים-עשרה לחמש-עשרה, מדמה הייתי – על-פי הדוגמה שעל המסך – את הנשיקה הראשונה. שמאלי חובקת מותניה של הנערה, אני גוחן על גופה, הנסוג וצונח לאחוֹר, ימיני תחת ערפה, מלטפת את שערה הרך, ראמוֹן נובארו מצמיד שפתיו אל פיה של וילמה באנקי.

מקץ זמן לא רב, בשעה מאוחרת של לילה בחדר-המדרגות של בית-הוריה, כרכתי זרועותי מתוך מהומת-חושים, בלא כל סדר ומשטר, סביב מעיל-הגשם הלח של חברתי-לכיתה ושאפתי אל קרבי ריחו של גומי רטוב. הצמדתי את פני אל פניה. ריח של חיתולים, ריח של כביסה נקייה, ריח של שׂער רטוב, ריח שדבר אין לו עם ראמון נובארו וּוילמה באנקי – עלה בנחירי. כפוי על-פי מעשי ונדחף מכוח ההעזה שכבר יצאה אל הפועל, הוספתי לחכך לחיי בלחייה. היא המתינה זמן-מה, וכאשר נוכחה לדעת כי אני אינני מגלה תושייה, הפכה פיה לקראת פי ובאחת מידיה משכה בשׂערי, כפי שעושה הסַפר לרגל עבודתו, וכיוונה גם את פי שלי אל מקומו הנכון.

כאשר הלכתי לדרכי, מקץ שעה קלה, הייתי אסיר-תודה על שהנערה עשתה אותי לבעליו של סוד אדיר ונפלא, שעכשיו אני כומסו בלבי; אבל גם נעלבתי, הן מפני שמכוחה שלה בא הדבר ונתרחש והן מפני שמעשיה עתירי-הניסיון גילו לי, כי לא אני הייתי הראשון. באותו מעמד, בהיותי הולך שפוף מפני הגשם ברחוב הריק, נשבעתי בלבי כי זו לא היתה הנשיקה הראשונה. ידעתי שאני מזייף, שמעתה שוב אין הדבר תלוי בי, מאחר שנתרחש כבר; ואף-על-פי-כן חזרתי ואמרתי בלבי כי הנשיקה הראשונה לא נתרחשה עדיין בחיי.

היא לא נתרחשה לעולמים.

בסופו של היום הזה, היום שיהיה בירושלים, אני מבקש לזכות בה. קרן-האור שבאה וחתמה עצמה בין עיני, היא הסימן.

בתוך מכשיר-הטלפון מתרחש המעבר והשינוי, שבכוחו הופכת אנרגיה של קול לאנרגיה של חשמל, והיא שבה אחר-כך וחוזרת להיות קול. ואם בטלפון פשוט הדבר מתרחש, בירושלים על אחת כמה וכמה. האור האופף אותי בתוך החלון מפיק מתוכו קולות. תחילתם של אלו מצויה במעיין אחד, לא הרחק מיריחו, מעיין השואב מימיו מתחתיות האדמה, הרחק מן הירדן. במקום מן המקומות המים עולים ויורדים בגלים קצובים, רחבים ושקטים על-פי חוק כלים שלובים; וכשהם עולים – נשאף האוויר שבפתח המעיין וקול שקשוק ושקיקה ולגימה סוחף עמו פנימה חלוקי אבן וחצץ. ומיד המים שבים ויורדים אי-שם, ואז הם פורצים מפי המעיין, מקיאים את חלוקי האבן והחצץ, וקול בעבוע, קול מפוח רחוק, מעלה באבנים קרקור מצלצל וגוֹרפני. על-פני הקולות האלה חלף האור, טרם יבוא אל החלון שלי, ונשא אותם אלי. ובבואם היו הקולות רחוצים בתכלית, מעורטלים מאבניותם ודוברים בשפת הילדים. קוֹל, גְרוֹל, רוֹל, אַ-תוּך, תוּך, מה? – אמר הקול. שוּך, לוּך, תוֹל-תוֹל, אַ-לך-לוּך, אֲהָה? – שב ואמר הקול. יכול הייתי להשיב תשובה כהלכה, לנצחו בדברים ולקפחו באמירה חותכת. אבל טענותי פסקו לעת הזאת וכנגד אמת ערומה אין טעם לבוא בצחצוחי-לשון. כל ימי נסכלתי להיתפס לשטות זו ולנסות את כוח-המפטפט שלי אל מול האמיתות הפשוטות. עכשיו, ביום זה של ירושלים, לא אחזור אל איוולתי, ככלב החוזר אל קיאו. ביום הזה אהיה ראוי, סוף-סוף, לנס המתרחש בי, ולא אקדם את פניו באותה חצי ידיעה מחוצפת, שבה קידמתי את החיים, שעה שטרחו עלי טרחת-שווא להשמיעני את דברם.

עכשיו רשאים אתם לדבר אלי. בואו אל תוכי. הייסורים והמצוקה עיצבו, בסופו של דבר, את קונכיית-הפלאים הדקה מן הדקה, שתהיה מסוגלת לאצור את הקולות בלא לאבדם, בלא להגיב עליהם, בלא לעשות בהם שימוש כלשהו. אין גבול לקולות שהקונכייה מבקשת ומסוגלת לקלוט, כשם שאין גבול ואין קץ למה שאתם מסוגלים לפכות ולהרעיף. מעתה ועד לסוף היום הזה – שהוא עצמו סוף, כשם שהוא תכלית עצמו ולכן גם התחלה – אהיה אתכם, אהיה אתם, עד שאהיה כולי אני.

קול. קולה של בועת-אוויר מתנפצת? קולו של אבי? קולה של ציפור משכימה? קולם של מים במרומי מעיין? קול ענף נושר מצמרתו של עץ ביער-עד? הקול איננו מצטרף אפילו כדי תו אחד של סולם הנגינה; הוא רק חלקיק של קול, ומפני-כן הוא קולן של אלפי התרחשויות, תחילתן של רבבות אפשרויות, שכולן עד אחת באו אל תכליתן בשכבר הקיומים של נשמתי. פעם אחת שכבתי על גבי, לצדה של נערה נמה, לפנות בוקר; ואז חרק וצִרצר, כדי עפעוף-עין, רהיט מן הרהיטים שבחדר. אפשר שהדבר נתרחש מחמת קרן-אור ראשונה שחמקה אל החדר בעד סדקי התריס. האזנתי לאותה חריקה, ששוב לא חזרה על עצמה, והייתי צף ושט ומתרחק אל זמן אחר ומקום אחר, והייתי לגיבורם של כמה ספרים נפלאים, נסיכם של כמה שירים שלא זכרתים, עד היותי רבים, מאושרים, אובדים בחלל הדורות, שכוחים, בדרך-כלל, אבל מבצבצים ועולים, לעתים נדירות, כמו העת הזאת, בזיכרונם של נופלים וגלויי-עיניים כּמוֹתי, עד היותם אני, ממש כפי שאני הייתי הם. בדבר הזה אין אדם עומד וחי שעה ארוכה. אני חי כיום בזכות השכחה ששכחתי.

ערב אחד, בשנה האחרונה של מלחמת-העולם השנייה, ישבתי בתוך מדור צדדי של משרד צבאי באחד המחנות והתקנתי לי ארוחת-ערב. המקום שימש לי לעבודתי ביום, וכן שימש לי מקום לינה בלילה. לא נהגתי לאכול בקנטינה הצבאית, כדי לחסוך בכסף. מרבית משכורתי הייתי שולח הביתה, לאמי. ובכן, טיגנתי לי ביצה על מחבת ובאותה שעה עצמה עיינתי בחוברת של קריקטורות. הייתי עצוב ומדוכדך, בודד ככלב ומעווה פני מול הציורים. דפיקה קלה על חלוני גרמה לי שארים את ראשי. בחוץ ניצב אחד השבויים האיטלקיים, מאלה שסובבו במחנה בבלויי-מדיהם, מסייעים בידי אנשי הסדנאות במלאכות השונות. הוא חייך אלי, לא מגולח, עזוב ואבוד לא פחות ממני. רמזתי לו שייכנס והוא ישב על מיטתי ושתק. הטלתי עוד ביצה אחת לתוך המחבת, ובעוד אני קם לעשות זאת נצנץ רעיון בראשי, ואני יצאתי מחדרי וקניתי במסעדה שני בקבוקי בירה, קופסת בוליביף, וחפיסת ביסקוויטים אנגליים. כששבתי למשרד מצאתיו עומד על המחבת ומהפך בסכין את הביצים החרוכות. הוא חייך. ראיתי שטאטא את הרצפה, רוקן את פח-האשפה, כיסה יפה-יפה את המיטה, במתחו את השמיכה הצבאית ובקפלו אותה בקפדנות מתחת למזרן.

על הקיר שמעל לשולחני היתה מוצמדת בנעצים תמונת בחורה ערומה והאיטלקי רמז לי עליה בראשו ואמר Bellissima.

Si, אמרתי לו, והייתי מחפש בזיכרוני עוד מלה איטלקית, אך לא מצאתי. הוא הוריד את המחבת, נטל קופסת-שימורים ריקה, ששימשה לי קומקום, ויצא החוצה, למלא בה מים מן הברז שבצריף-המקלחות.

כשאכלנו, לא המיש מבטו מן התמונה שמעל השולחן וניסה כוחו בכמה אמירות איטלקיות, שלא עמדתי על טיבן. הוא הרים את בקבוק הבירה אל מול התמונה ושתה לחיי הנערה, אך מיד נבוך והניף את הבקבוק גם לעומתי.

מרוב מבוכה נטל מן הביסקוויטים, לפני שהספקתי אני לטעום מהם, והתחיל מכרסם. ואז, כאילו היה המארח שלי, הציע גם לי לטעום מהם, כשפיו מלא, ככל הנראה, תהילתם. ואמנם היה הביסקוויט מצוין, אפוי בחמאה, נימוח בפה ומאוכלס טעמים, אשר בהיותך הרחק מבית-אמך אתה מעלה זכרו לפניך ומשוטט במאכלים שלפני המלחמה.

האיטלקי פרס באצבעות מצולקות מן הביסקוויט וקירב את המנה הקטנה, מתוך הפצרה וערגה, אל פיה של הנערה שבתמונה. הוא השהה שם את הפרוסה שעה ארוכה, מצפה. אחר-כך חזר ונפנה אלי, מאוכזב ונבוך. היא סירבה לטעום. אז הגיש את הפרוסה לעברי. נטלתיה ובלעתיה. הוא קם להדיח את הכלים, אבל אני מנעתיו מכך. בתוקף עמדתי על כך שאני אעשה את המלאכה, ומיד שלפתי סיגרייה מכיס המעיל שלי ונתתיה בידו, הצַתי גפרור מתחת לחוטמו, והוא סוכך בכף-ידו המזוהמת על האש ושעה ארוכה מצץ, בכיווץ לחיים משופות ובמצמוץ-שפתיים קולני, את האוויר העשן אל קרבו. ולבסוף אמר grazie וראיתי שעיניו לחות ופיו מרטט.

במושבה הסמוכה למחנה הכרתי גברת אחת, שהיתה מוכרת חסדיה לחיילים, ואני רשמתי לאיטלקי את שמה על פיסת-נייר. ציינתי בשרטוט ברור את מקום ביתה ונתתי בידו את הכסף הדרוש. ידעתי שהוא רשאי לצאת את המחנה בכל שעה, ככל השבויים שהיו עמנו. הוא לא הוציא הגה מפיו שעה שרשמתי את רשימותי ושעה שירדתי לכיס מכנסי והוצאתי משם את השטרות, אף שהבין מה אני עושה. אך לפתע כרע על רצפת המשרד ונשק את נעלי. נסוגותי בבהלה, וכדי לגונן עליו מפני הבושה צעקתי בעליצות: Avanti! Amore!. ואז ראיתי שהוא תופס באצבעות יד ימין באחת מאצבעות יד שמאל שלו ושולף טבעת. כהרף-עין הטיל בטריקה את חפץ-המתכת על שולחני, ובלי שייטול את הפתק ואת הכסף, קפץ על רגליו ונמלט מצריפי.

היתה זו טבעת מצופה ניקל, וביד גסה היתה חרותה בה תמונת טנק ומתחתיה הכתובת NAPOLI.

מאז לא שבתי לראותו עוד. את הטבעת ענדתי זמן-מה על אצבעי, ואינני זוכר מה עלה בגורלה.

כשנחה ידי, לפעמים, על חפץ קטן וקשה, כגון סֶגֶר של תריס, או מכסה של צנצנת, אני זוכר – לא תמיד – את הטבעת ההיא, את האפשרות נוראת-ההוד של פריחת האנשים בחושך, בבדידות מכוערת ועקומה; את הפתאומיות שבה עשוי הלב לפרוץ מתוך פעימותיו המגמגמות וללבלב בעצמה ובמהירות, לעבור משלב של פקעת סבוכה ואטומה לשלב של פקע מווריד, לבנבן, עד שהוא נעשה יפה משושן, יפה מחבצלת, זוהר מכוכב. אי-אפשר לי, מאז, שלא לדעת את החבוי ואת האורב לנו בתוכנו, ואי-אפשר לי, מאז, שלא לייבב נכאים על הנדירות המכוערת של הלילות הללו, הפגישות הללו, הפחד מהם והכמיהה, חסרת-התוחלת, אל הופעתם.

ביום הזה, בירושלים, מצוא יימצא לי אפוא בחלון שלי סֶגֶר קטן, או וו כלשהו, עשוי ברזל או נחושת, עליו אניח את ידי, בהיותי ניצב שם, חוזר ומשיב לעצמי כל אבדותי.

לא הרחק מגרנדה, למרגלות הסיֶירה-נֶבאדה, שכבתי, לפני כחמש-עשרה שנים, בתוך העשב הלח בתחתיתו של ערוץ סלעי ושחור, והאזנתי אל תוך מחשבות מתועבות שהיו מפעפעות וזוחלות מתוכי אל תוכי, מתאמץ להתעלם מבריחתם המבוהלת של אחרוני עבותות-האהבה שריתקוני אל האישה הגבוהה, הבלונדית, הנפלאה והאיומה, שהיתה גוועת במחיצתי; האישה שהיתה משוטטת אותה שעה בסמוך, מאחורי בקתת-איכרים בודדת, על רכס-ההר, עושה צרכיה בסתר סלע ועתידה לשוב ולהתגלות עלי בחברתו של שומר-יערות כרות-רגל, שנטפל אליה, מן הסתם, מתוך סקרנות עייפה, למראה תיירים באים מעולם היישוב אל שממת-ההר הדמומה. באותו יום ובאותה שעה קטנה שנתגלו עלי השניים, מצאתי בנבכי הווייתי הגוססת גרסת-נבלים אווילית,לאמור – שנורה אשתי היתה מתנה אהבים עם אותו בעל-מום מאחורי הסלעים. אמרתי אז לעצמי, כי כל איבר ואיבר מאיברי גופה הנהדר, בשכבר הימים, היה נותן דעתו עלי רק כדי לשכך כאב וערגה, אשר לי אין חלק בהם; וממילא אין אני משמש לא מטרה ולא תכלית, אלא אמצעי בלבד, קטליזטור מצוי בתוך שפעת מציאויות חסרות-פשר, המשמש עֵד אילם להתרחשות שאין לו חלק בה ושהיא מעבר למהותי.

ובאותה שעה, בתוך ערוץ הנחל, על-גבי הדשא הלח, רחוק מכל דבר שיש בו כדי בית ונוחם, מנוער מן הקטנה שבאחיזות שאדם נאחז בשולי אשליה של בעלוּת, או שייכות, אירע – או נדמה היה לי שאירע – רמז של אמירה מגבוה, כביכול מחוץ לתחום החיים: רוח קטנה באה ונשבה בפתחו של הערוץ, חלפה על גבי, החליקה על צווארי ונעלמה.

קפאתי על מקומי, עצרתי נשימתי והייתי מצפה לעוד רמז אחד, להוכחה נוספת, כי אמנם נתרחש נס. מצפה הייתי שענף אחד, ענף קל ובלתי חשוב, מענפי העץ שמתחתיו שכבתי, יגחן עלי וידגדג בעורפי.

הרוח אינה צריכה לי, לא כל שכן ענפי העץ. שיג-ושיח להם עם איתני הדומם לבדם; ומפני-כן יכול הייתי לקום לתחייה גמורה אילו ידעתי שהרוח והענף נתנו דעתם עלי רק פעם אחת, להודיע לי כי דבר קיומי מחוּור להם וכי אני מצוי לא פחות ממציאותה של אבן.

ומאחר ששום ענף לא שינה מן המחול הנעלם שהוא מחולל באוויר, ידעתי שגם מגע הרוח בגבי לא היה אלא גילוי מגילויי החוקים שאנחנו קוראים להם מטאורולוגיים; ואילו אנוכי נותרתי בתחומי זיקתו של החי-אל-חי, תחום מאוכלס גופות זועקים בטרם כלותם.

ביום הזה, בירושלים, אהיה מצפה שנית – רק הפעם הזאת ולא יותר – לסימן נוסף; אשמע את הרוח בבואה מרחוק ואסטה מפניה. אראה את האילנות נעים ומחוללים, ולא אבוא אל צִלם. אם יש מי שמבקש להודיעני, הן מצוא ימצא נתיב אל האבן הדוממת, אשר גם מכוח האור – שהוא חסר-גוף עוד יותר מן הרוח – העלתה מתוכה מזמורים, שאפילו כת של לוויים במקדש לא הפיקה מתוכה גם באילמת שבדממותיה.

ביום הזה, בירושלים, אהיה כל שניתן לבן-תמותה להיות: עניו כאחד הצדיקים, נעלם בתכלית, שאינו מבקש שום עין לגלותו, מוותר ויתור גמור על קיומו ביישות הזולת; אבל לעומת זאת אהיה גם מחציף פנים, כאותם המדברים אל אלוהיהם בלא שום מחיצות, ונפשי תהיה כאגרוף קמוץ, להטיח בו דברים; אגרוף שיהיה צורר בקרבו חרון מטורף, שטוף-שמחה, שואג בלי קול, כאותם חרון וזעף שהאדם יודע רק בחלקיק של זמן, כשהוא בא – בימי גברותו החוגגת – בזיווג שלם עם בשר האישה אשר רצה בה. חופן כל אלה יחד באחת מידי, אהיה ניצב בלי נוע בתוך ירושלים, אבל יחד עם זאת גם אהיה עובר בתעופה תזזית מקצה העולם ועד קצהו, נוכח בעת ובעונה אחת בכל האתרים; הלא הם המקומות הרחוקים והקרובים, אשר השוני שביניהם אינו אלא סיפור יחידותו של העולם.

ובפעם הזאת, ביום הזה, רק ביום הזה – לראשונה ולאחרונה בחיי – לא אדע את מצוקת הגעגועים ולא את תשוקת הנדידה ממקום למקום, מגוף אל גוף ומנפש אל נפש, התשוקה ששרפה את נשמתי כל הימים; ביום הזה אהיה קולט את כליוני, מוכן ומזומן, עולה ונשאב אל מקום אחד, אל מקורו של המעיין, אל פתח הרקיעים השקופים, מלא את הדבר, אשר מכוח ההארה פסק להיות נורא ואיום, עד כדי כך שנעשה רחוץ מכל, חובק-כל, שטוּף בריקותם של השמים, חתום באור ובנפץ שאין להם ממדים.

אינני מבין כיצד ואימתי נתרחשו הדברים שנתרחשו בי בכל ימי חיי. לכאורה, כל מה שהיה, הריהו מצוי ועומד גם עתה; אבל, מאידך גיסא, דומה עלי כי מאומה לא אירע בי מעולם, ורק תדמית-דברים, כמו חשרה מגביהת-עוף, היתה מרחפת על כל ימי, ובתוכה טעונים ומקופלים כמה מן הדברים הקשורים ליום אחד ויחיד, יום שלא בא.

עתה תבוא הנשיקה, מכה כרעם ודוממת כאור, רוחפה במזמורים, להודיעני את עצמי. היא תהיה צפה ממרחק, עננה קטנה ככף-יד איש, הולכת וגדלה, אישה-ילדה נישאת בשמים מנמיכה אל האדמה, מבקשת לה מדרך כף-רגל.

ואני לא אהיה צריך לומר הנני, אחותי כלה, הנה אני כאן. הנה אני. אני

¹⁶