I    🔗

“לא זה הדרך!” ­– “נסיון שלא הצליח”.

במאמרו “לא זה הדרך” פותח אחד-העם את ספרו “על פרשת דרכים” ובמאמרו “נסיון שלא הצליח” הוא מסימו.

המאמר “לא זה הדרך” נכתב ונדפס ב“המליץ” בשנת תרמ"ט ובו מתחיל החלק הראשון מן הספר “על פרשת דרכים”, והמאמר “נסיון שלא הצליח” נכתב ונדפס בשנה זו, ובו נגמר החלק הרביעי, האחרון, מספר זה.

בין שני הזמנים האלה עברה תקופה של עשרים וחמש שנה בקירוב, והתקופה היא אחת התקופות היותר חשובות בחיי עמנו; תקופה הרת ומולדת מחשבות גדולות ומעשים כבירים; תקופה של הריסה ויצירה, של חרבן עולמות ובנין עולמות; תקופה של ספקות ויאוש ושל ודאיות ותקוות-בטחון, של כפירה בעיקרי עבר ושל אמונה בעתידות – הלא היא תקופת התעוררות העם לתחיתו הלאומית. ובכל משך התקופה הזאת היה אחד-העם אחד מראשי המדברים בה. “על פרשת דרכים” עמד האיש, מסתכל ומתבונן למוצאי דרכים ומבואי דרכים, ידו נטויה וקולו נשמע ברמה: “לא זה הדרך!” “לא זה הדרך!”, והוא מוכיח ומזהיר, מאים ומפחיד, מיעץ ומורה דרך, וכמורה-דרך לעמו נחשב בעיני עצמו ובעיני רבים אחרים.

ובהחתם התקופה הזאת על-ידי אחד-העם עם גמר החלק האחרון מ“על פרשת דרכים” שלו – הלא מתעורר החפץ בקרבנו להשקיף לאחור על כל התקופה של “על פרשת דרכים”, תקופת עשרים וחמש שנה כמעט, ולתת דין וחשבון לעצמנו מכל המהלך, או המהלכים, של התקופה הזאת, לברר מה היה אחד-העם לנו ולתקופתנו זו? מה חפץ לתת לנו ומה נתן לנו באמת? על מה הזהיר אותנו תמיד “לא זה הדרך!” ואיזו דרך או דרכים הורה לנו? למה שאף ולמה התכַּון? – ומה היו התוצאות מכל האהרות והאיומים, העצות וההוראות בחיי עמנו ותנועת תחיתו? האמנם היו הדרכים, שהזהיר אותנו אחד-העם מלכת בהן, בחזקת סכנה? והדרכים שהתוה לפנינו אחד-העם ההיוּ באמת דרכים סלולות ובטוחות ומובילות אל המטרה? ובאיזו דרכים בחר העם ללכת בהן, הבאסורות או במֻתרות ויעוּצות? ולאיזו מטרה הובילו הן?

אמנם כבר הרבו לדבר בספרותנו על אחד-העם וערכּו לנו ולתקופתנו, לחיינו ולספרותנו, בחיוב או בשלילה; הרבו להסכים לו או להתנגד לו, להתפעל מכל דבּור שלו ומכל הרמת קול ותנועת יד שלו או להתוכח עמו ולהלחם בו. ואולם לא הרי חשבונות חלקיים כהרי סך הכל של חשבון. לא הרי הסכמה או התנגדות, הערות, פולמוס ובקרת בגלל מאמר יחידי או גם מאמרים שונים, חלק או חלקים, זרם ידוע, נטיה מסוימה ­– בשעת מעשה, בשעה שהכל עודנו תוסס ומתנועע, מבעבע ורותח, כהרי סקירה כללית על תקופה שנחתמה, סקירה לאחור על מה שכבר נעשה ונגמר והיה כבר לנחלת העבר.

והסקירה הכללית הזאת אפשרית היא רק עתה בהחתם החזון של “על פרשת דרכים”.

יש עתה לפנינו מעשה חדש, סיום התורה של “על פרשת דרכים” – והיא נותנת לנו את הזכות לבקר את המשפטים הקודמים בנוגע לאחר-העם ולתורתו ולהעריך את הערכים האחד-עמיים מחדש.

זאת ועוד אחרת: אישיותו המצוינה של אחד-העם, נמוסיו היפים, הסריוזיות והחשיבות שבדבריו, הגיונו הישר, עמקותו וחריפותו, משנתו הברורה והסדורה, דיקנותו ועיוניו הדקים, סגנונו היפה והבהיר,– ועם-זה העמדה המיוחדה שבחר לו אחד-העם ושגורמים שונים העמידוהו שם, “על פרשת דרכים”, בתור מורה דרך ומוכיח, מזהיר ומיעץ; המרחק הידוע שידע אחד-העם לנטות בינו ובין הקהל, קהל הסופרים והקוראים, ושהרבה סבות ומסבות שונות עזרו לזה; התנועות הנהדרות שידע אחד-העם לסדל לו בדברו אלינו כמו ממרומי ההר, כמחוקק הנשקף מתוך הערפל ולוחות הברית בידו, או אחד הנביאים המתנבא לעתים רחוקות ומגיד מראשית אחרית – פעם חוצב להבות אש, לפידים וברקים של תוכחה ופעם מדבר רכות בענוה נעימה שגאוה נעלמה צפונה בה, פעם בתור איש ריב ואיש מדון לשם האמת והצדק והשלמוּת המוסרית ופעם כמו נחבא אל הכלים וצנוע, “רק כאורח בהיכל הספרות, אורח הנכנס לפרקים, לשם מטרה מיוחדת, והיוצא מיד כשעשה חובתו”, או שמתחיל “להרגיש עיפות וידיו תרפינה”¹ – כל אלה כמו נסכו רוח קסם על חלק מן הקהל העברי וכמו הפנטו אותו. ויש שבאמת נחשב גם בעיני אחרים כמחוקק, כנביא, כרבן של כל בני הגולה, כמורה-דרך יחידי לנבוכי הזמן, כ“אבי המחשבה העברית בדורנו”² “מסתכל בכבשונו של עולם ומתוה דרך לרוח ישראל”³, “שהתוה דרך חדשה לההיסטוריה הלאומית שלנו, לחיינו החברותיים-לאומיים”⁴, “היחיד מגבורי הרוח – אחד מן השרידים שנשארו לנו לפליטה ושבצלם נחיה”⁵, “מנהיג גדול של התנועה הציונית החדשה”⁶, “במדה ידועה האב הרוחני של רעיון ישוב ארץ-ישראל בצורתו הטהורה”⁷, או שבמאמריו “אני מוצאים ראשי פרקים של פילוסופיה דתית בצורה חדשה”⁸ או “כסו ראשיכם, אדוני, כי היכי דלהוי עליכו אימתא דגאון”⁹. וגם בהתעורר אחד הסופרים להפוך בדבריו, לסתור איזה מהם ולהתריס כנגדו, לא יוכל להשתחרר מן ההיפנוז האחד-העמי, ואנו רואים אותו איך שהוא עומד לפניו בדחילו ורחימו, כעבדא קמי מריה, וגם בשעה שהוא מוצא הרבה סתירות ונגודים בדבריו¹⁰ הוא בא רק “בתור תלמיד מקשיב, שלא החסיר מתורת רבותיו כלום וחפץ הוא לעמוד על סוף דעתם”¹¹; וגם מי שאיננו מניח כמעט אבן על אבן בבנינו¹², הוא כמו ירא ומפחד וצועד על ראשי אצבעות רגליו, לבל ישמיע חלילה איזה קול שאון מיותר בלכתו, לבל תתפרץ חלילה איזו מלה חריפה מפיו, איזה משפט חרוץ ומכריע. “גם בשעה – אומר ברדיטצבסקי – שמאמין אנכי באורחא דהימנותא בכל תקף החיים שאני מרגיש, אני נכנע לפני הדר מחשבותיו, לפני תמימת מחשבותיו”¹³, וחושש הוא לנגוע, חלילה ביסוד בנינו, לבחנו ולבדקו אולי רעוע ורפה הוא מתחלתו; ורק יש אשר ימצא איזה יוצא מן הכלל הבא להשתחרר מכל משפט קדום ויראת הרוממות ומנסה לערער את היסוד של איזו אגפים בבנינו של אחר-העם ולהפוך את הקערה על פיה¹⁴ – אבל זה רק בנוגע ליסודם של אגפים אחדים ולא בנוגע ליסוד כל בנינו ומגדל-הרוח שהקים לו.

ואולם הן יש אשר אותו הקסם ואותו ההיפנוז שנסכו עלינו אגפי הבנין בשעתם יחלפו או יתמעטו בעמוֹד כל הבנין לפנינו, נגמר ונשלם, ואנו משקיפים על פי כלו, מן המסד עד הטפחות, ואנו סוקרים אותו מכל עבריו, את חיצוניותו ופנימיותו – ואז כמו מתעוררים אנחנו מתרדמת ההיפנוז ושאלה מתעוררת בקרבנו: אם לא רק מקסם-שוא חזו עינינו לפנים, ואפשר כי גם היסוד איננו איתן, גם כל הבנין רעוע ונוטה לנפול? אז יש שאנו מתחילים להבדיל בין הצורה ובין התוך, בין הקליפה החיצונית ובין הגרעין הפנימי; אנו מתחילים אז לבחון אם באמת על מה שנוצץ זהב הוא ואם הזהב הנשקף פה ושם זהב טהור הוא? ואז עינינו נפקחות לרוחה ואנו שואלים: אם לא הפרזנו הרבה על המדה שמדדנו בה לפנים את גדלותו, פילוסופיותו וגאונותו של אחד-העם? אם לא היו משפטינו על-אדותיו מוגזמים הרבה יותר מדי? אם באמת מוכשר היה אחד-העם להחשב למורה-דרך לפנינו אחרי שגם בעצמו אובד דרך הוא לעתים קרובות? אם באמת מוכשר היה להיות למורה נבוכים אחרי שגם בעצמו אחד הנבוכים הוא? אם מסוגל היה להשמיענו אמתיות וּודאיות אחרי שגם בעצמו אכול ספקות ופקפוקים הוא? ואז יש שמתעוררת אצלנו כפירה בעיקר תורתו של אחד-העם ובעיקר נבואתו, כי אפשר שתורתו לא תורה היא ונבואתו לא נבואה ודרכו שהתוה לנו איננה דרך החיים כלל וכלל?

ונוסף לזה הנה עלינו להבדיל בין אחד-העם התורי ובין אחד-העם המעשי, אחרי שמצד אחד הוא סופר-חושב, הצולל בנבכי העיון והמחקר ומסיק שמעתתא אליבא דהלכתא, ומצד שני הוא סופר-עסקן, שנשקע ראשו ורובו בשאלות החיים והמעשים ומטפל בהם בלי הרף – אם אמנם כי ההבדלה הזאת קשה מאד, אחרי ששני הצדדים הללו מעורבים אצלו כמעט תמדי זה בזה. בשעה שאחד-האם דן בעניני מעשה הוא בא אלינו תמיד בתורתו ומערבב דברי ענין ומחקר בשאלות מעשיות פשוטות. “אחד-העם אינו אומר מעולם דבר פשוט: ב' פעמים ה' הוא ארבעה, אלא הוא פותח במשל ומראה בראיות ברורות מן הפילוסופיה, ההיסטוריה, ההגיון והפסיכולוגיה, כי – ב' פעמים ב' הוא ארבעה”¹⁵. ובשעה שהוא דן בענייני תורה ומחקר וחיי-עולם הוא מערבב בהם תמיד שאלות מעיות ועניני חיי-שעה. והנה כל אלה שיצאו להפוך בדברי אחד העם ולדון בהם, לבקרם ולסתור אותם, כמעט כלם או מקצתם, טפלו ביחוד באחד-העם התורי. ואני אטפל ראשונה¹⁶ באחד-העם המעשי: ראשית, מפני שהצד הזה לא הואר כמעט אצלנו, או הואר רק במקצת, בענינים בודדים, בפרטים, ולנו חשובה היא ההארה המקפת, הסקירה הכללית; שנית, מפני שלמרות שאחד-העם על-פי תכונתו ואפיוֹ, מזגו וכל מהותו, הוא תורי מכף רגל ועד ראש, הוא נפנה באמת יותר לצד המעשי שבו, והצד המעשי שב“על פרשת דרכים” בולע כמעט תשעים חלקים שבו, כי “סוף מעשה במחשבה תחלה” אצל אחד-העם תמיד, כמעט בכל ענין מחקרי שלו. הטנדנציה של כל מאמריו כמעט היא רק מעשית. כמעט בכל מאמרי העיון והמחקר שלו הו מתכַּון רק לפתרון איזו שאלה מעשית או להארתה מצד העיון וכמעט תמיד תכלית מעשית מרחפת לפניו; שלישית, מפני שלסִכּום החשבון הכללי של תקופת עשרים וחמש השנים האחרונות בהחתמה ע“י אחד-העם ב”על פרשת דרכים" שלו נכבד וחשוב ביותר הצד המעשי, היחס הישר שבין אחד-העם ותקופתו, ועיקרה של התקופה האחרונה הוא המעשה, בהיותה באמת תקופה של מעשים הרבה יותר מתקופה של עיון, והמעשים שבה הם הם שהכריעו את הכף.

ובבואנו מצד זה להשקיף לאחור על כל התקופה של “על פרשת דרכים” מראשית, מן “לא זה הדרך”, ועד עתה, הננו מגיעים כמעט בלי משים, על-פי גלגולי המסבות וההכרח הטבעי, לידי – “נסיון שלא הצליח”, וכמו בבלי הכרה ברורה, על-פי אינסטינקט מכריח, סִיֵּם אחד-העם את ארבעת חלקי “על פרשת דרכים” שלו ב“נסיון שלא הצליח”, זה, כי באמת זהו ה“סך-הכל” של כל תקופת “על פרשת דרכים” שלו, של כל הצד המעשי שבה, ואין לנו באמת מבטא יותר מוצלח לסמן אותו בו, זולתי “נסיון שלא הצליח”.

אם “לא זה הדרך” הוא היסוד לכל בנינו המעשי של אחד-העם, הנה ה“נסיון שלא הצליח” הוא הבנין בעצמו. “לא זה הדרך” הוא הצד האחד של המטבע, ו“נסיון שלא הצליח” הוא הצד השני. שם ההלכה, ופה המעשה. שם החידה, ופה הפתרון.

ואחרת לא יכלה להיות. על-פי הרצפט של “לא זה הדרך” כל נסיון שהיו עושים לא היה מצליח.

אחד-העם התורי התיצב נכח החיים המעשיים וקרא את קריאתו “לא זה הדרך!” ובידו הנטויה הורה על דרך אחרת שדרוש ללכת בה ושקרא לה “דרך החיים” ותיכף התחיל לעשות נסיון מעשי על-פי דרכו – ובאו החיים, שבמציאות ולא שבדמיון, והשיבו כנגדו: “לא זה הדרך” לנסיונות מצליחים! והתוו לנו דרכים אחרות לגמרי.

המאמר “נסיון שלא הצליח”, כאמור, הוא הסיום של החלק האחרון מן “על פרשת דרכים”, אבל לא באמת מהראוי היה שיבוא בראשית החלק הראשון, תיכף אחרי “לא זה הדרך”, כן מצד נושאו: אגודת “בני משה”, שירדה באמת עם “לא זה הדרך” כרוכים יחדו, – כאשר יעיד אחד-העם בעצמו: “בקונטרס אחד ישן, שרשמתי בו לפני הרבה שנים מעט מזכרונות ימי חיי, נמצאים הדברים האלה: “המאמר לא זה הדרך עשה רושם גדול בקהל חובבי ציון, ואיזו מידידי בעירי העירוּני לנסות גם להוציא רעיוני לפעולה. פעמים רבות התאספנו לדון בדבר זה, ואחר משא ומתן ארוך, יסדנו ביום ז' אדר שנת תרמ”ט אגודת בני משה, אשר תכונתה ומטרתה נתבארו במאמר קטן (דרך החיים), שכתבתי אני על-פי בקשת רעי אלה”¹⁷ – וכן מצד זה ש“נסיון” זה הוא הוא שהניח חותמו על פעולתו המעשית של אחד-העם לימים רבים, גם בתחלתו, בשעה שקוה עוד לגדולות מנסיונו זה, וגם בימים הבאים, בשעה שכבר נוכח שהנסיון הזה “לא הצליח”. “האגודה נבראה – אומר אחד-העם – בעת אחת עם המאמר הראשון שבקובץ הזה (“לא זה הדרך!”) ולא היתה אלא תולדה מעשית מחלק הנחותיו העיוניות. ובמשך כמה שנים אחרי כן היתה עבודתי הספרותית אחוזה וקשורה בעבודת האגודה, משפיעה עליה ומושפעת ממנה”¹⁸. ואולי ב“נסיון שלא הצליח” זה עלינו לבקש את המקור ל“לא זה הדרך” של אחד-העם בימים הבאים מאז ועד היום? אולי זהו המפתח לבנין-רוחו הבא, הפתרון של כל חידת חייו הבאים? מי יודע אם לא אותו ה“נסיון שלא הצליח” הוא הוא ששלל מאתו את חדות החיים וחפץ החיים, הוא שגזל ממנו את שלות רוחו וימלא את נפשו מרורות וכעש, מפח-נפש ויאוש כל הימים? ה“נסיון שלא הצליח” הזה, שעשה את “אחד-העם” לאי-מוצלח בצעדו הראשון על דרך החיים של העם, אולי הוא הוא, כמובן מבלי-דעת, ששם משקפים כל-כך שחורים על עיניו, לראות בכּל הנעשה בחיים ובכל המתעורר לחיים ומעשים על-ידי אחרים רק רע כל היום, למצוא בכּל מום ופחתת, לגלות בכל פעם “אמת” מרה וזעומה – והוא שעורר אותו למלחמה עם כל איש-מעשה מצליח, עם כל בונה, מאמין ומקוה?

וה“נסיון שלא הצליח” הזה יהיה לי אפוא למוצא סקירתי הכללית על אחד-העם המעשי ולאבן-הפינה שלה, לרמת מצפה שממנה אשקיף על כל הככר מסביב.

 

II    🔗

ואולם גם אגודת “בני משה”, כשהיא לעצמה, ראויה היא כי ידונו בה בספרותנו בכלל ובימים האלה בפרט, כשאנו עומדים בשנת העשרים וחמש להוסדה.

אחד-העם במאמרו “נסיון שלא הצליח” מסמן את אגודת “בני משה” בתור “חזיון יפה – שנולד “בין השמשות”¹⁹, אם אמנם שמודה הוא שרק “היה יכול להיות לעזר רב להתפתחות רעיון התחיה, ללא באו סבות מעציבות שונות… והשחיתו את הודו”²⁰, משמע שבפועל לא היתה האגודה “לעזר רב להתפתחות רעיון התחיה”. ואולם מצד שני בא הד”ר י. קלוזנר ואומר על האגודה, כי “היתה מלאה לא רק שאיפות גדולות, אלא גם אנרגיה מעשית”²¹ והסופר ש. טשרנוביץ מצא לנכון, לרגלי התחלת שנת העשרים וחמש ליסוד האגודה, לערוך ספר שלם על-דבר תולדות אגודת “בני משה”, ההולך ונדפס ב“הצפירה” בהמשכים רבים ושעוד לא נשלם, ושבו הוא מספר לנו על-דבר הגדולות והנצורות שנעשו על-ידי האגודה וכמעט שהוא מיחס את על המעשים שנעשו בתנועת התחיה העברית, בהרחבת הרעיון הלאומי, בישוב העברי ובהתחדשות הספרות העברית במשך כמה שנים – לאותה האגודה.

ולא אכחד כי אגודת “בני משה” נחשבת אמנם בעיני רבים כ“חזיון יפה”, ואגדות-קסם נפוצות בעם על-אדותיה, וביחוד נשא ומרומם שם האגודה בקרב רבים מאלה שהיו חבריה לפנים, ויש שהם מזכירים את שם האגודה בדחילו ורחימו, בגעגועים רבים ובמעין רטט קדש, ומתגאים בלבם כי זכו להיות חברים לאגודה רוממה ונשגבה שכזו.

ואגודת “בני משה” נולדה באמת “בין השמשות”, בשעת דמדומים, כמין אגדה יפה ומקסימה, מעולפה צללי הזיה ומסתורין, תחת כנפי ההיפנוז של אחד-העם יוצרה, וכעשרים וחמש שנה עברו כבר מני אז, וקסם ביד העבר תמיד להקסים אותנו ולעורר בקרבנו רגשי רוך וגעגועים בהזכירו לנו את תור הנֹער, את חלומותיו ודמיונותיו, תקוותיו וחזיונותיו.

ואולם הן יש שהנסיונות הבאים מפכחים את שכרון העבר שלנו, שהבּכּוּר בשנים ובדכות פוקח את עינינו לדאות נכוחה, שהתקוות הנכזבות מפזרות את ענני ההוד והקסם ומשחררות אותנו מחבלי ההיפנוז, שהמעשים הבאים אחרי כן על ידינו ועל ידי אחרים מעוררים אותנו לתת דין וחשבון לנפשנו מכל מה שעשינו בעבר ומכל מה שהאמנו אז שאחרים עושים ויוצרים ולחתיחס אליהם ברוח משפט ובקרת, בלי שום משוא פנים לעצמנו ולאחרים,– ואז יש אשר מכל קסמי העבר ישארו לנו רק אילוזיה ריקה, “אבק פורח וחלום יעוף”.

ואת חטאי אני מזכיר, כי גם אנכי אחד משכורי-העבר האלה שנתפכחו. גם עלי עשה אז מאמרו הראשון של אחד-העם “לא זה הדרך!” רשם גדול, וצוד צדוני השמועות המסתוריות שהתהלכו אז במחנה על-דבר איזו אישיות נפלאה של משה חדש שירד מן ההר אל העם, על-דבר פילוסוף אחד ממרומי האריסטוקרטיה הרוחנית שלנו, על דבר אחד מגדולי היחש והעשר שהתמכר כלו לעבודת התחיה של העם ועל-דבר האגודה המסתורית שיצר, מעין “הגודרים החפשים”, לאסוף אל תוכה כל בחור וטוב מבני העם, שיהיו לחלוצי התחיה שלנו – וצעיר הייתי אז ותמים עם אלהי ועם משאות נפשי ומלא אמונת-תֹם והתלהבות-קדש. ומה רבה אז גאותי הפנימית ומה רב היה אשרי כאשר נמצאתי ראוי וכדאי לכך, שיקבלו גם אותי בתור אחד ה“אחים”, בתור חבר ל“בני משה”; ומה גם אחרי-כן בהמסר לי תפקיד ידוע בעבודת ההנהגה הראשית של האגודה, בהמנותי למזכיר הלשכה הורשאית – שבידה היתה אז הנהגת האגודה מקרוב, תחת השגחת המנהיג המוסרי, אחרד [צ“ל אחד]-העם, מרחוק, – וחזיוני “משה או שלשת הנביאים”²² מעיד עד כמה הושפעתי אז מרוח האגודה ומ”לא זה הדרך!" של אחד-העם.

ואולם יוכל היות שדוקא אותה הקרבה היתרה שלי לההנהגה הראשית של האגודה היא היא שהרחיקתני לאחרונה ממנה יותר, בהוכחי לדעת יותר ויותר על-ידי הטפּול הבלתי-אמצעי, היום-יומי, בעניני האגודה, על-ידי חליפות המכתבים עם יתר הלשכות ועם המנהיג הראשי, על-ידי הקטנות שבעניני האגודה וה“מעשים” הפעוטים שלה – שמכל זה לא תמלא הנפש…

ואותה הסתירה העצומה שבין השאיפה ובין המציאות, שבין האידיאל של אגודת “בני משה” ובין צורת התגשמותו בחיים היתה כל-כך מנקרת את העינים, עד שלאט לאט החלה להתעורר בלב תולעת הספק, שאלת “לא זה הדרך!” בנוגע ל“בני משה” גופא. –

והסתירה הגלויה שבין מגמת האגודה ובין המלחמה התמידית שנלחם אחד-העם, אם לא בתור מנהיג האגודה ובשמה, על כל פנים בתור סופר ועל דעת עצמו – כנגד על מעשה שנעשה על-ידי אחרים או על-ידי “בני-משה” גופא בתור אנשים פרטיים, במקצוע התחיה הלאומית; ואותם הנגודים הבולטים שבין שאיפת התחיה הגמורה שביסוד האגודה ובין הספקות ומחשבות היאוש שעורר אחד-העם בדברי מאמריו השונים בנוגע למטרה האחרונה של התחיה הלאומית והאמצעים להשגתה, והותורים והפשרות מצדו בנוגע למטרה אחרונה זו ואמצעיה; ואותם החטוטים והנקורים, הבלתי פוסקים כמעט, מצד אחד-העם בנוגע לאגודה גופא ולתקנותיה והתורות החדשות, המתחלפות, שהיה מעניק לה כפעם בפעם, שתחת לעודד את האגודה ולעורר את רוחה החסירו את דמיה לאט לאט והחלישו את כחותיה מיום ליום – כל אלה חתרו חתירות בלתי-פוסקות מתחת ליסודות האגודה והמיתו לאט לאט את האמונה בקיומה ובזכות קיומה.

ואחרי כן כאשר נתגלה מנהיג חדש לתנועת התחיה, “מנהיג בחסד עליון”, אחד מגבורי הרוח וכבירי המעשה, אחד החולמים הגדולים ובעלי המרץ הענקים, ועורר בקרב העם מקרוב ומרחוק תנועה לאומית גדולה ורחבה, ונראה לפנינו אופק רחב ונהדר, ונראו לעינינו פלאות רבים שהתגעגעה הנפש אחריהם מכבר, גם מבלי דעת ברורה ומסוימה, ונתגלה אפשרות רחבה של פתרון החלומות שמכבר, אפשרות של התארגנות רחבה וכבירה להגשמת האידאל הגדול באמצעות מוסדות חשובים וקבועים, שלא נועזנו מקודם גם לחלום על התגשמותם בקרוב; ושוב ראינו את המנהיג מלפנים של “בני משה”, את אחד-העם, כשהוא בא ומטה את מלחמתו התמידית, כנגד כל מעשה אצלנו, לצד זה, כנגד מנהיג הציוניות, והמלחמה היא קטנונית, נקרנית ופלפולנית, מלחמה בלי שום יסוד – אז סר ההיפנוז של אחד-העם מעלינו לגמרי, והחלונו להביט בעינים אחרות לגמרי על אחד-העם וערכו ביחס למעשים הנעשים בשדה התחיה הלאומית; ובזכרנו אז את אגודת “בני משה” שיסד לפנים, את מטרותיה ושאיפותיה ואת האמצעים שבחר להגשמתן והחומר שממנו נלושה האגודה והלבנים שהונחו בבנינה, – ונקלונו בעיני עצמנו, בזכרנו כי “השגות” קטנות כאלה ומעשים פעוטים וקטנטנים כאלה יכלו לפנים לצוד אותנו בחרמם ולהפנט אותנו בקסמם שנים מספר.

ועתה, אחרי כל המעשים שנעשו אצלנו במשך עשרות השנים האחרונות בכל מקצועות החיים הלאומיים שלנו בנוגע להרחבת הרעיון הלאומי בקרב העם, להתפשטות התנועה הלאומית העברית בקרב כל הארצות ששם אחב"י נחתים, בישוב הארץ, בבנין הספרות העברית, במקצוע החנוך הלאומי בארץ ישראל ובארצות אחרות, עתה אם באים להזכיר את אגודת “בני משה” בדחילו ורחימו, לשפוך עליה קסמים ולעטר אותה בענני הוד ולפארה במעשים טובים ופעולות גדולות, הרי זה מעורר בקרב אלה שהיו בעצמם חברי “בני משה” לפנים, שזה כבר נפקחו עיניהם להעריך את ערך האגודה ומקומה בתנועתנו הלאומית אליבא דאמת – רק גחוך מר.

ומה יש באמת לספּר בנוגע לתולדות אגודת “בני משה”? הן גם בימי קיומה לא היתה אגודה חיה, פועלת ומשפיעה, שיכלה להשאיר איזו רשמים קימים ונכּרים בחיים או בספרות. אי-אפשר לחשוב את אגודת “בני משה” בתור יצור חי, שנולד, גדל והתפתח ואחרי כן חלה ומת – אלא רק בתור “נפל”, שבאמצעים מלאכותיים נסו בפעם בפעם לפחת בו נשמת חיים והדבר לא הצליח. לא היו באגודת “בני משה” לא חיים ולא מות – רק איזו אילוזיה של מתי מספר, שנתעו לחשוב שיצרו איזה דבר, שעושים איזה דבר, שיש להם איזו אגודה פועלת או שיעולה לפעול, משפיעה או שיכולה להשפיע – ואחרי-כן באה המציאות וטפחה על פני הטועים הללו, והראתה להם את משוגתם, וחדלה האילוזיה. אמנם היו מעין איזו צבעי קשת בענן-כהה זה – אבל באה המציאות והראתה כי היו רק צבעי שלחופית של בורית, שנתפקעה והיתה כלא-היתה, מן משחק ילדים תמימים שאין ליחס לו שום ערך סריוֹזי, ושבכל אֹפן איננו ענין כלל להיסטוריקן לענות בו, חומר לדברי הימים.

יכולים אנו להתיחס בכבוד רב למלמדי-דרדקי שלנו, לרצים-המבשרים של תנועת התחיה הלאומית, שלמרות מעוט ערכם וקטנותם באַמת המדה של עכשיו, הרי היו לגרעינים הראשונים שמהם צמחו אחרי-כן פעולות ממשיות וכבירות במקצוע התחיה הלאומית. מזכירים אנו את הביל"וים ברוממות כבוד, למרות קטנותה של המושבה “גדרה” שיסדו לפנים, אחרי שהם היו באמת חלוצי הישוב החדש בפועל, בגלל אידיאליותם הגדולה, בגלל מסירות נפשם והקרבנות שהקריבו על מזבח התחיה שלנו.

מזכירים אנו בכבוד רב את חובבי ציון הראשונים, שלמרות מעשיהם הפעוטים, הרי עוררו ראשונה את החבה לציון, שהתרופפה בעם, בקרב הלבבות מחדש; הרי הסיעו אבנים ולבנים, הביאו חומר לבנין לבני הישוב החדש בארץ; הרי יסדו מושבות בא"י או עזרו ליסוד מושבות כאלה או לתמיכתן ושכלולן; הרי פעוטותיהם ופרוטות העם שצברו בזעת אפיהם נצטרפו לחשבון והונחו ביסוד מעשים ממשיים לישוב הארץ.

מזכירים אנו בכבוד רב את בתי הספר הקטנים, הראשונים, שנוסדו בא“י לפנים ואת מוריהם הראשונים, למרות מעוט ערכם ותכניתם הדלה אז, אחרי שסוף סוף היו הם סוללי הדרך לחנוך הלאומי בישוב החדש, ולולי הם – לא היו לנו הגימנסיות העבריות ביפו וירושלים כיום, וגם יתר בתי הספר בא”י מטעם החברות הפילנטרופיות שבחו“ל לא היו לנו בנוגע לחנוך העברי שבא”י מה שהם לנו כיום.

מזכירים אנו בכבוד את המשפחה העברית הראשונה בא"י שהנהיגה את הדבּור העברי בחיים, למרות הגמגום שהורגש בדבור העברי של אז, אחרי שסוף סוף היה הגמגום של אז לגורם הראשון לתחית השפה העברית והיותה לשפה מדֻברת בקרב הדור החדש בארץ ישראל.

ואולם במה נוכל להזכיר לטוב את אגודת “בני משה” לפנים? מה פעלה ומה השאירה אחריה במציאוּת? איזו מעשים של ערך יש לנו ליחס אליה?

אחד-העם, למצער, יש לו אותו עוז הרוח להודות על האמת, כי כל דבר אגודת “בני משה” היה רק – “נסיון שלא הצליח”. ובאחד ממכתביו אל לשכות האגודה מראשית שנת תרנ“ו הודה בעצמו בנוכע לאגות ב”מ: “המחלה הפנימית לא סרה, וכאז כן עתה אנו מרגישים כלנו (אף כי לא כלנו מגלים זאת מלבא לפומא), כי אין באגודתנו רוח חיים אמיתיים, ועל תנועה קלה שתתעורר בה לפעמים – לא ממקור החיים הפנימיים היא באה, כי אם מאיזו סבה חיצונית, על ידי איזה מניע מלאכותי”, “וכי מחלה זו אין לה רפואה עולמית”, ואשר על כן “אין עוד כל יסוד לאגודתנו ואין עוד כל צורך בה, אחר שאינה ממלאת את תעודה”, “ומכיון שהגענו לירידה כזו, שרבים מטובי החברים, אחר שבע שנים, מבקשים ואינם מוצאים באגודתנו אותו אידיאל שציירו להם במחשבתם בתתם ידם לה, הנה כלנו, וגם אלה שרואים באגודתנו ענין אחר לגמרי, מוכרחים להודות, כי ירידה כזו היא – המות, וכי במצב כזה אין כל תקוה לאגודתנו להגיע לחיים אמתיים, ויותר טוב לכלנו, יותר טוב לחבת ציון ולהאידיאל הרוחני הכתוב על דגלנו, לקרב קץ האגודה בידינו ולבלתי הארך צער הגסיסה באמצעים מלאכותיים ללא תועלת”²³; והוא מוסיף שם: “אל נא תצטדקו, אחים, ואל נא תחפצו לרמות את עצמכם ואותנו; לא סבות צדדיות ומעצורים מקריים אשמים בזה. לוּ היה בנו רצון אמיתי לחיות ואמונה אמתית באפשרות חיינו, לא היה שום מעצור עוצר בעדנו מלעשות כל הדרוש בשביל להציל את האגודה ממות או מגסיסה תמידית הקשה ממות. אבל באמת אין בנו הרצון הזה, מפני שנכרתה מלבנו האמונה הזאת”²⁴.

אמנם כשלש שנים ויותר מעט לפני זה, בסוף שנת תרנ“א, הודיע אחד-העם במכתבו החוזר אל כל הלשכות: “באמת רבה היתה השפעת אגודתנו בשנה זו על כל חלקי העבודה החיצונית בא”י ובחו”ל" – אך איננו יודעים במה התבלטה אותה ההשפעה, אם לא כי התכַּוֵּן לדברים שעשו איזו חברים, או שהתכונו לעשות, לטובת הישוב בא"י על אחריותם ועל דעת עצמם, ולא בשם האגודה.

ועם זה אין במאמרו הנזכר של אחד-העם על-דבר אגודת “בני משה” שום דבר על-דבר איזה מעשה שנעשה על-ידי האגודה – מלבד כתבים נבחרים שהשאירה האגודה לנו לנחלה, שבדרך אגב נכתבו כלם על-ידי אחד-העם בעצמו, כי באמת זהו כמעט המעשה היחידי של האגודה, מבל משך שנות קיומה: הטפּול התמידי בכתבים הנזכרים ובכל השייך להם.

בכתבים נוצרה האגודה ובכתבים אמרו לפחת בה נשמת חיים ובכתבים נתבטלה.

וההיסטוריקן של אגודת “בני משה”, הסופר ש. טשרנוביץ בתולדה הנזכרת, בבואו לספר לנו תולדות האגודה גם הוא לא מצא חומר אחר להשתמש בו מלבד הכתבים של האגודה, שבהם דוקא לא היה מחסור בה: פרוגרמות ותקנות ושנויי פרוגרמות ותקנות ושוב פרוגרמות ותקנות חדשות ושוב שנוייהן, וכן מכתבים שנכתבו מההנהגה להלשכות ולהפך, מבלי החסר מהם חלילה אפילו כקוצו של יו"ד, כאילו גופי הלכות-תולדה תלוּים בכל קוץ וקוץ – מבלי שים לב לזה, שכּל זה הוא רק ניר שנשאר ניר, ולא נתגלם מעודו בצורה של חיים, וניר שכזה לא יוכל להיות לתכן במקום שאיננו. כי סוף סוף הן אי-אפשר לצרף מחשבות על-דבר מעשים למעשים.

ואולם הסופר הנזכר מצא תחבולה אחרת למלא את החלל הריק של האגודה באיזה תכן של מעשים, על-ידי זה שנשען על כתפי יחידים מקרב החברים, שעשו איזו פעולות ציבוריות בחיים או בספרות על דעתם הפרטית, על אחריותם ועל חשבונם, מבלי התחשב כלל עם דעת האגודה ורצונה בנוגע לזה – וליחס את הפעולות הללו לאגודת ב“מ – מבלי שים לב לזה, שאי אפשר לאגודת ב”מ בתור אגודה להתקשט בנוצות זרים כאלה, בפעולות פרטיות של יחידים שבמקרה היו חברים בה, כמו שבשעה שעשו איזו חברים מעשים בלתי-מהוגנים הסיר אחד-העם את האחריות על-זה משכם האגודה, אחרי שהם עשו זאת “לא בשם האגודה, אלא כאנשים פרטיים”²⁵; ואחרי שעל-פי-רוב היו היחידים הפועלים הללו גם מקודם, בטרם נתנו ידם לאגודת ב"מ, עסקנים בחבת ציון, או לאומיים וחובבי ספרות בכלל, הן אי-אפשר בכלל להוכיח – ורק במה שיש אפשרות להוכיח בעובדות אפשר להשתמש בתור חומר היסטורי – כי הפעולות הללו נעשו על-פי השפעת האגודה ולא על-פי הנטיה האינדיבידוּאלית שלהם, וכי יש יחס ישר בין הפעולות הללו ובין שייכות עושיהן לאגודה הנזכרת.

ואם נטול מאת האגודה את פעולות היחידים הללו, מה ישאר עוד לרשום על חשבונה? איזה רכוש ישאר מנחלת האגודה המנוחה מלבד “מכתבי-היחוס” של השטוחים לפנינו?

 

III    🔗

“נסיון שלא הצליח” – ואולם מדוע לא הצליח? “חזיון יפה” “שסבות מעציבות שונות השחיתו את הודו” – ואולם מה היו הסבות המעציבות?

בכתבי “בני משה” שמביא אחד-העם במאמרו הנזכר, ביחוד במכתביו להלשכות של האגודה, יש אמנם רמזים שונים על סבות שונות שגרמו לאי-הצלחת הנסיון הזה, מהן כאלה שמדגיש אחד-העם בעצמו ומהן כאלה הנשקפות לנו מאליהן מתוך הצעת הדברים גופא; ואולם אחד-העם מגלה לנו רק צד אחד של המטבע, את “יחוסו הוא לאגודת בני משה” ולא את הצד השני, את “יחוסה של האגודה אליו”. או במילים אחרות: במכתביו הנזכרים אנו מוצאים את בקרת המנהיג בנוגע לאגודה המונהגת על ידו – או המושפעת ממנו – ולא את בקרת האגודה בנוגע למנהיגה – או המשפיע עליה, ­­– ואליבא דאמת יהיה הצד הזה המכריע את הכף במשקל זה, כי רק בצד הזה נמצא את סבת-הסבות לאי-האפשרות של הצלחת האגודה.

ולגלוי צד זה בודאי שאין אחד-העם בעצמו מסוגל. הוא מודה בעצמו: “אין לי רשות להאמין בעצמי, שיהיה משפטי משפט אמת, בלי כל נטיה ומשא פנים לעצמי”²⁶.

אמנם איש-אמת הוא אחד-העם ומתכדר ומתגנדר באהבת האמת שלו. אוהב הוא להשמיענו את ה“אמת” שלו – המרה כמעט תמיד – לעיתים קרובות ולהרים על נס את אמתיותיו – ואולם על זה בנוגע לאחרים ומעשי אחרים; ומעודנו לא נזדמן עוד לנו לשמוע מפי אחד-העם איזו אמת בנוגע אל עצמו. עוד לא ראינו כי יבוא אחד-העם ויודה פעם ששגה ושטעות היתה בידו.

ואני חושב, כי הגיעה השעה כעת, בהחתם החזון של “על פרשת דרכים” ובהגמר תקופה שלמה לעבודתו הצבורית והספרותית של אחד-העם וביחד עם זה בהתחל כעת שנת העשרים וחמש ליסוד אגודת “בני משה” ובבואנו לחקור את מקור “הנסיון של הצליח” זה – להשמיע “אמת מאחד-העם” – איך שלא תהיה האמת הזאת מרה וקשה לו – והאמת הזאת תכיל גם “אמת מבני משה”.

והאמת הזאת תהיה לנו למפתח, לפתוח בו את כל חדרי הבנין והמגדלים של “על פרשת דרכים”, ותשלח גם קרן-מאירה על כל מהלכו של אחד-העם, מראשית “לא זה הדרך” עד ימינו אלה.

והאמת הזאת היא, שהתנאי הראשון להצלחה הוא הכשרון, וכשם שיש כשרון הרוח כן יש כשרון המעשה – וכשרון כזה, כשרון המעשה, אין לאחד-העם אפילו במקצת. חברה לו, פשוט, הנטיה הטבעית לזאת.

אחד-העם הוא איסטניס יותר מדי, מפונק יותר מדי, “בן-יחיד” קפריזי יותר מדי, ובאיסטניסוּת, בפנוק ובן-יחידות קפריזית אי-אפשר לפצח את האגוז הקשה של החיים. לא תמיד אפשר לאחוז את החיים בנעלי-יד של משי.

אחד-העם, בכל היותו איש אירופי מכף רגל ועד ראש, מנומס ומקולטר כלו, אציל הרוח, סופר גדול וחושב עמוק, הוא כבטלן גמור בנוגע לחיים המעשיים, לעולם המציאות וההויה הממשית, ובחיים המעשיים לא תוכל הבטלנות להצליח.

זהיר הוא אחד-העם ומפחד תמיד – אבל “האיש הירא ורק הלבב ילך וישב לביתו ולא ימס את לבב אחיו כלבבו” ואל יצא למלחמה – והחיים הם מלחמה תמידית, מלחמת איש באיש, עם בעם וכחות בכחות, מלחמה בלי הפסק עם מעצורים ומכשולים, ורק העזוז ובעל המרץ הכביר יוכל לקוות להצלחה ולכבוש. והיש בעולם מלחמה יותר קשה ממלחמת התחיה של עם מפוזר ומפורר, עם לא-עם ובלי חיי-עם, כעמנו?

“זהירות”, “מתינות”, “פסיעות קטנות, אבל בטוחות” – על היסודות האלה הקים אחד-העם את אגודת “בני משה” ואת כל בנינו המעשי בימים הבאים – אבל אין בטחון בחיים. “דרכי החיים – אומר לילנבלום – סבוכים מאד – אלה הסמוכים על שלחן הוריהם ולא ידעו כלל את הנסיון, יכולים הם להתפלסף על תורת המעשה כאות נפשם, אבל מכיון שהוכרח אדם לרדת בעצמו להמלחמה הנוראה המכונה בשם “מלחמת הקיום”, אי-אפשר לו לבחר אך בגשרים של ברזל שאינם בעולם, ואנוס הוא לעשות מעשהו לשכר או להפסד, כי סוף סוף אין דרך בטוחה בחיים”²⁷. כל דרכי החיים הן בחזקת סכנה ורק הבטחון הכביר שיש ליחיד ולעם בכחתיו העצמיים הוא הערובה היותר בטוחה להצלחה בחיים. בזהירות ומתינות יותר מדי אי-אפשר לעשות גדולות ונצורות בחיים. “חטוף ואכול, חטוף ושתה”, מהר וקח מהחיים מה שאפשר לקחת – כי אם תמלך הרבה בדעתך, ימהרו אחרים ויחטפו ויקחו ואתה לא תשיג מאומה – כן הוא ביחיד וכן בעם כלו. ואוי לו לאדם ולעם המפחד תמיד. רק מי שאינו מפחד, רק המסכן את נפשו בדרך החיים – רק הוא עלול להצליח.

“אין פעולה גדולה רבת העלילה בעם ובאדם, שממנה תוצאות להרת עולמו, בלי פסיעה גסה יסודית…” – מעיר מ. י. ברדיטצבסקי בצדק²⁸.

והד“ר י. קלוזנר במאמרו על “אחד-העם” גם-כן מעיר מעין זה: “כל המעשים הגדולים שנעשו בהיסטוריה, נעשו ע”י אנשים שהיו מפריזים על מדת יכלתם – הם היו “אנשי מהפכה”, ואנשים כאלה בזים להחיים הריאלים, למה שיש: מה שצריך להיות זהו העיקר בעיניהם, ואל זה הם שואפים – לא כן אחד-העם. ריאליסט הוא יותר מדי כדי לחולל מהפכות. הוא רואה יותר מדי את המכשולים”²⁹.

וסותר הוא אפוא את דברי עצמו באמרו מקודם: “איש מעשה הוא זה “איש הרוח” – מכיר את המציאות ומביא אותה בחשבון יותר מכל ה”מעשים" והריאליסטים שבנו, אולי כבר יותר מדי"³⁰.

ואינו חלי ואינו מרגיש את הסתירה שבין הדברים וכי ב“יותר מדי” זה הוא מבטל את כל ה“מעשיוּת” של אחד-העם, כי “דע עקא” שאחד-העם הוא ריאליסט “יותר מדי”, רואה את המכשולים “יותר מדי” ומביא את המציאות בחשבון “יותר מדי” – כי איש המעשה באמת איננו מבקש חשבונות רבים “יותר מדי”, רק רואה את המציאות כמו שהיא כדי לכבשה ואת המכשולים כמו שהם – כדי להתגבר עליהם.

אחד-העם הוא ברוחו יושב אהל יותר מדי. מד' אמותיו של חדרו הצר והמלא ספרים הוא משקיף על החיים, ושם הוא גוזר לו תכנית של חיים, תכנית מלאכותית שאין לה שום אחיזה בחיים, וחושב ומתאמר שיצלח בידו להכניס את החיים בשאונם והמונם לתכניתו העשויה – ומתמרמר ומתקצף הוא אחרי כן בראותו כי החיים אינם נשמעים לו, מורדים בתכניתו ומתפרצים ממנה החוצה בשטף רחבותם, כי צרה היא התעלה הצרה שחפר בדמיונו מהכיל בקרבה את שטף החיים שאין לו גבולים.

אחד-העם הוא נקרן וספקן ופסימי יותר מדי – ובנקרנות וספקנות ופסימיות אי-אפשר להיות מבוני החיים. להצלחת הבנין שבחיים דרושה אמונה גדולה והתמימות שבאמונה ודרוש המשען של הבטחון – ובלבו של אחד-העם אין מקום לשתי המתנות היפות הללו, למרות זה שלפעמים הוא מכיר בשכלו בחשיבותן.

ואמנם יש שבנוגע לאחרים, אך לא בנוגע אל עצמו, מרגיש אחד-העם בעצמו את הכח הרב שבאמונה ובטחון: “יש בחיי הנפש עוד כח אחד שמציאותו אינה תמידית, נורמלית, ושעל-כן לא יביאהו ההגיון על-הרוב בחשבונו, והוא יוכל להכריע את הכף לצד בעליו, למרות כל חשבונות ההגיון. הכח הזה הוא האמונה והבטחון”³¹. ובמקום אחר בתארו את גבורו “אברהם השוטה” (“כתבים בלים”) הוא אומר: “האיש הזה היה לי ברבות הימים לאידיאל גדול בממלכת הרצון והמעשה. – לוּ רץ אברהם הלאה, כאשר החל, בתקוה ובטחון, מבלי בקש חשבונות רבים – אז קרוב להאמין כי היתה דרכו צלחה, כי “אהנייה ליה שטותיה” ויבצע את אשר זמם בכח הבטחון הזה עצמו.. – לחכמה התפארת וההוד ולבטחון הגדולה והגבורה – החכמים שוקלים בפלס חכמתם שכר כל דבר נגד הפסדו ואינם זזים ממקומם עד שידעו סוף מעשה במחשבה תחלה, ובעוד הם יושבים ומעמיקים חקר, - והנה בעלי בטחון “באו וראו ונצחו”³²; ובעיקר תורת “בני משה” ב”דרך החיים" גם-כן אמור: “אבל מעבר לגבול השכל והמופת יש עוד ממלכה גדולה ועצומה ושמה אמונה”³³, ושוב: “אין דבר עומד בפני האמונה”³⁴; וב“לא זה הדרך” הוא אומר: “אז יעלה הרעיון על במת החיים המעשיים, ובבטחון ועוז, בדעת וכשרון, יגשו בעליו אל המלאכה, להוציאו אל הפועל, ויעשו לפעמים גדולות ונפלאות, למרות עיני ה”נבונים" וצלולי הדעת אשר שחקו לפנים על “בעלי החלומות”³⁵.

ובנוגע לפינסקר הוא מודה: “פינסקר היה איש תורה בלבד; את התורה הציונית ברא הוא באופן יותר שלם ויותר נאה; אבל, ככל אנשי תורה, לא מצא ידיו ורגליו במעשה”³⁶.

ואחרי כל אלה הן יגדל הפלא, כי בנוגע אליו בעצמו אין אחד-העם מודה, שגם הוא רק איש-תורה הוא ואיננו מוצא את ידיו ואת רגליו במעשה.

לוּ היה אחד-העם מכיר בחולשתו זו, באי-הכשרתו למעשה, כי עתה לא היה נתקע, כמו להכעיס, דוקא לענינים מעשיים ולא היה עולה על לבו דבר מוזר כזה, שהוא מסוגל ליסד אגודה כ“בני משה”, שיש לה מטרות גדולות ורחבות, גם מעשיות וגם רוחניות – כמו לחנך את העם ולהכשירו לתחיתו הלאומית ועוד ועוד – שבכדי להגשימן דרוש כשרון מעשי גדול, ומכל שכן שלא היה מקבל על עצמו להיות לה למנהיג, חמרי או מוסרי, ולרוח החיה שבה; ובכלל לא היה עולה על לבו לעשות נסיונות מעשיים, ולהשקיע את עצמו ראשו ורובו בעולם המעשה, לדון תמיד בענינים המעשיים של התנועה הלאומית וגם לא לנהל מלחמה תמידית עם אנשי המעשה.

יש אצלנו עוד סופרים בלתי-מאמינים, ספקנים ונואשים, גם בנוגע לערכי העבר וגם בנוגע לערכי ההוה והעתיד שלנו, סופרים שסימן השאלה ממלא את כל מהותם, המטילים פגם בכל הקדשים המקובלים, בכל ערכי המסורה ובכל התקוות והאמונות של העתיד, כמו מ. י. ברדיטצבסקי וש"י איש הורוויץ. ואין אני קובל עליהם כלל. אדרבה! שמרי הספקות והשאלות שהם מכניסים לתוך ספרותנו מעוררים רק את תסיסת המחשבה שבקרבנו, מביאים אותנו לידי עיון והעמקה ולידי חשבון הנפש. ואולם הסופרים ההם הן מכירים את מקומם ואת עמדתם ואינם באים לשים לראשיהם עטרה שאינה הולמתם, להשמיענו ודאיות ותורות קבועות ולהיות לנו למורי דרך ולמנהיגים בחיים. זה מודה בפה מלא, כי אצלו: “ברי ושמא – שמא עדיף”³⁷, “אין אני חפץ להטיל חשבונותי על הצבור, לאמר: הרי לפניכם “חשבונו של עולם” קבוע, אשר יורה אתכם מה לעשות ומה לא לעשות”³⁸. “איני קובע משׂמרות בדברי ועניני; איני בא לקבוע מחשבות, רק לעורר את המחשבות; איני בא להשיב, רק לשאול ולחזור ולשאול”³⁹. וזה אומר: “מי מאתנו יכול כיום להראות לחברו את דרכו בלב נכון ובטוח ולאמר לו: זה הדרך לכה בו?”⁴⁰, “עם שהוא חי עדיין – מי יתכן ומי יתוה בבטחה את דרך הרוח שלו לאן הוא הולך?”⁴¹, והוא שואל: “לאן? היש תקוה לישראל? איזה הדרך נלכה בו ונמצא מרגוע?”⁴².

הם רק שואלים “איזה הדרך?”, אבל לא יעלה על דעתם לעמוד “על פרשת דרכים” ולקרוא ברמה: “לא זה הדרך” ולהורות לנו דרך בחיים.

ואחד-העם גם בשעה שהוא מטיף לאמונה ובטחון אנו מרגישים כי הטפה זו היא רק מן השפה ולחוץ, כי מקורה המוח ולא הלב, כי אותה האמונה הפנימית, המחוללת נפלאות בחיים, נעדרת מלבו, כי אפילו בשעה שחפץ הוא להאמין איננו יכול, ואותו הבטחון הנכסף, עי עשה יעשה וגם יכול יוכל, רחוק רחוק ממנו; וגם בשעה שהוא מבטיח אותנו ומנחמנו ביעודיו הודאיים, אזננו קולטת את קול הספק הרועד בדבריו. גם בשעה שהוא מוליכנו בבטחה שאננה בגן-דמיונו לקראת המטרה שהציב לנו, הננו שומעים את קול הירא ורך הלבב המתהלך בגנו לרוח היאוש המרחף מעברים.

ה“מי יודע”, המנקר כיתוש במוחו, איננו עוזב אותו גם ברגע התרוממות-הרוח שלו.

גם בשעת נחומי דמיון, גם בשעה שהוא קורא “אראנו”, איננו שוכח להוסיף “לא עתה”, “אשורנו” – “ולא קרוב”⁴³.

בה“קידושים” ל“דרך החיים”, שהיו נקראים לפני כל חבר חדש הנכנס לתוך האגודה, נאמר: “אף אנו לא נחדל מעבוד לטובת עמנו, להתאמץ לקרבם אל ארצם ונחלתם, אף כי מראש נדע, כי אנו בעצמנו לא נראה את הארץ”⁴⁴. “ככה דבר ללב הנכנס – מעיר על-זה ברדיטצבסקי – וכבר אנו שומעים את היאוש מתוך תקותו זו: אתה לא תעבור ובעיניך לא תראה חזון רוחך”⁴⁵.

ויש שגם המעשה אשר אמר לעשות התכונן על יסוד הספק: “איני יודע, אם מה שאני עושה עתיד להיות אותו דבר שדרוש להעשות – ואיני יודע, כמו כן, אם בכלל במצב עמנו עתה יכול אדם מישראל להתחיל באיזו פעולה לאומית בלב סמוך ובטוח כי מעשיו יהיו רצויים, כמו שכונתו רצויה”.

“הריני עושה, אע”פ שספק הוא אם אעשה נכונה, כי שוה גם הספק לאבד זמן וכח בעבורו"⁴⁶.

גם את דבר יסוד אגודת “בני משה” קורא אחד-העם רק בשם “נסיון”. הוא נסה ליסד אגודה כזאת אולי יצליח – ולבסוף לא עלה הנסיון יפה.

ואולם יסוד הספק הוא רעוע מתחלתו ולא יסכון לשימו בתור יסוד לבנין קים.

“אתה בתור נושא הדגל” – פונה אליו ברדיטצבסקי במכתב גלוי – אומר: “כמדומה”, כאדם האומר: ספק אם עושה אנכי נכונה! ואנחנו דורשים בצדק מאת כל ההולך לפנינו, שילך לבטח דרכו"⁴⁷.

ובמקום אחר אומר ברדיטצבסקי עליו: “הוא חולם ומתיאש, מקוה ובוכה בחשאי, סותר ובונה”⁴⁸.

אוי לה לעבודה-בנין שכזאת!

“אולם אחד-העם – אומר עליו אותו הסופר במקום אחר – איש רב בדעות וקצר-רואי ושונא את עוז החיים”⁴⁹.

ואיש שכזה מצא עוז ברוחו להיות לנו למורה “דרך החיים” ולמנהיג בחיים!

“יש לי להתעצב אל לבי – שופך לפנינו אחד העם את לבו, בהקדמתו לספרו “על פרשת דרכים” – בעשותי חשבוני הספרותי ובראותי מה תוצאות כל עמלי לאחר שש שנים – אם רואה אדם שאין דבריו מובנים – אם רואה כל זה ורואה גם הסבות לכל זה, והסבות הללו אינן מוכשרות לרומם את הרוח, אז אין להתפלא אם סוף סוף יתחיל להרגיש עיפות וידיו תרפינה”⁵⁰.

עודנו עומד בראשית דרכו, עוד לא הספיק לבנות מאומה ולעשות דבר-מה – וכבר מרגיש הוא עיפות וידיו כבר תרפינה.

ו לב {והלב?} איננו מתעורר הספק: אולי עיף הוא מתחלתו? אולי רפה-ידים הוא מטבעו?

“אין דבריו מובנים” – תמיד אין מבינים אותו, תמיד הוא מתאונן ש“מגלים פנים בדבריו שלא כהלכה” – ועל לבו אינו עולה הרעיון: אולי אין הוא מבין את האחרים? אולי שפת החיים אינה מובנת לו בעצמו?

הוא מרגיש עיפות וידיו תרפינה – ובכל זאת איננוּ עוזב את מקום עמדתו “על פרשת דרכים” ואיננו חדל מהתערב בעניני החיים, מלנצח במקל-המנצח שלו על מקהלת המעשים, מלהזהיר ומלאַים, מקרוא תמיד “לא זה הדרך” ומהורות דרך.

ודא היא העקא.

 

IV    🔗

דוד פרישמאן מתאר לפנינו את אחד-העם בנוגע ליחס שבינו ובין המעשים הנעשים בקרבנו בדברים האלה:

“אחד-העם הוא בעיני פיגוּרה טרַגית, חומר של גבור לרומן או לדרמה מודרנית. אסונו הוא, שהוא תמיד מולידה של איזו מחשבה חדשה, מחשבה גדולה, ורק כשהוא רואה אותה יוצאת לאויר העולם ולובשת צורה מוחשית, הוא רואה מיד את עצמו מוכרח להלחם עליה עד האבידו ועד הכחידו אותה. מין סטורנוס הוא, האוכל את בניו עצמו. הפעם הזאת, בשעת הקונפרנציה הברלינית⁵¹, הראה לנו כי האפטיט שלו, בלי עין הרע, נתחזק בימים האחרונים; הפעם הזאת אכל את הולד קודם עוד שנולד. אחד-העם הוא, למשל, במדה ידועה האב הרוחני של רעיון ישוב ארץ ישראל בצורתו הטהורה – ואולם מיד כשהתחיל דבר זה לצאת מתוך גבול של רעיון מופשט וללבוש צורה מוחשית, מיד קם עליו אחד העם ויכתוב עליו את ה”אמת מארץ ישראל" שלו. אחד העם הוא מחולל הרעיון של בתי-הספר ביפו – ואולם גם רעיון זה כשהתחיל לחדול מהיות רעיון לבד והיה לדבר ריאלי, מיד חגר אחד העם את כל רמ“ח אבריו ושס”ה גידיו ויצא עליו בכדי להשמידו ולהאבידו. אחד העם היה עם לבבו רעיון טוב לברוא גם לנו מין חברה של גודרים חפשים, ויקם ויברא את חברת “בני משה”. ואולם אחד העם בעצמו היה הראשון שקם על העולם הקטן הזה להחריבו מיד אחר שנברא. אחד העם הוא אבי הרעיון של “אוצר היהדות” – אבל מכיון שראה, איך דברים כאלה נראים כשהם לובשים צורה – מיד היה למתנגדו הראשי של כל הענין. אחד העם הוא אבי הרעיון של קונגרס עברי – ואולם כשמתחילה אידיאה כזו לצאת מן הכח אל הפועל, הוא מוכרח מדי להתנגד אליה ולהצליף על גבה בידיו וברגליו. בקצור: אחד העם הוא אמן של אידיאלים, של כל מה שיש בכח. ורק כשהאידיאלים יש להם גם החוצפא לחדול מהיות נשמות וללבוש גם גופים, כשיש להם תאוה להיות גם ענינים של פועל, אז הוא ממית אותם. כך המית אחד לאחד אידיאל אחרי אידיאל, רעיון אחרי רעיון, הוליד בכל יום והמית בכל יום, ברא איזה עולם בכל יום והחריב בכל יום – ועתה הוא יושב בדד ומשמים וזועף, וכשהוא רואה בן-אדם שולח יד והוא חושד בו כי רוצה זה עשות איזה מעשה, מיד הוא מרעיש עולמות – איש המחשבה הוא, שהיה לו יחוד יוצר מדי עם מחשבותיו – ולכן הוא בורח מפני המעשה ומכל מה שדומה למעשה – כשהוא רואה מעשה, נופלת עליו מין יראה והוא נבהל ומתחלחל – אף על פי שבעצם הוא הוא המוליד את הרעיון לאותו המעשה"⁵².

הדברים הם שנונים ויפים, אבל רק במקצת אמת יש בהם ולא כל האמת.

אליבא דאמת, לא בנה אחד העם שום עולמות ולא היה יכול, ממילא, גם להחריבם. בפועל לא יצר שום דבר ולא היה לו אפוא מה להרוס. הוא רק ערך כתבים יפים על-דבר עולמות של בנין ודרש דרשות נאות על-דבר עניני יצירה ומעשה – ואחרי כן התחיל לחטט באותם הדברים ולבטלם בדיוקים של חששות ופקפוקים, של אזהרות והפחדות, אחת היא אם כבר התחילו להתגשם באיזה מעשה או נשארו עוד על הניר.

אחד העם אינו כלל “האב הרוחני של רעיון ישוב ארץ ישראל בצורתו הטהורה”. להרן, הֶס, ר' צבי קאלישר, ר' אליהו גוטמאכיר, ר' יוסף פרידלדר, דוד גורדון, י“מ פינס, קרל נטר, ג’אוֹרג' אליוט, אוליפאנט, בן-יהודה, פרץ סמולנסקין, פינסקר, לילינבלום, ר' שמואל מוהליבר, שפ”ר, הביל“וים, הנדיב הידוע, אוסישקין וטשלינוב ורבים אחרים – הם רק הם האבות הרוחניים או הגשמיים של רעיון ישוב ארץ ישראל בצורתו החדשה והטהורה, אם אמנם מנקודות-מבט שונות. גם הרעיון על-דבר צמצום רעיון הישוב בא”י במרכז רוחני בלבד איננו של אחד-העם, כי אם של פינסקר, שהגיע אליו, עפי עדותו של אחד-העם בעצמו, אחרי נסיונות מרים ויאוש: הוא בא – פינסקר – אמנם בימיו האחרונים לידי החלטה, אף הגיד כן מפורש לאחרים ממיודעיו (והכותב בתוכם), כי ארץ ישראל איננה “הארץ אשר תוכשר להיות לנו למקום בטוח” – את הישוב בארץ ישראל – הוסף המנוח – עלינו, למרות כל זאת, לתמוך ולהרחיב כפי היכולת. בארץ ישראל אנו יכולים וצריכים ליסד לנו מרכז לאומי רוחני"⁵³.

בתי-הספר ביפו גם-כן לא נוסדו על-ידי אחד-העם, כאשר יעיד בעצמו: “בתי-הספר ביפו נוסדו בשנת תרנ”ג – בדרך מקרית, בלי מטרה מוגבלת, בלי תוכנית ברורה – נתעורר אחד המורים המשכילים שם למלאות את הצורך הזה – של יסוד בתי-הספר – בכחו לבד ויפתח בית-ספר על אחריותו הפרטית. אך המיסד לא יכול לכלכל את הבית מכיסו הריק, והבית לא יכול עמוד – ומשכילי העיר – גם הם מבני הישוב החדש – בראותם מפלת הבית, החליטו לבקש אמצעים בשביל להקימו על בסיס יותר נכון, בתור מוסד של צבור"⁵⁴.

גם יסוד אגודת “בני משה” בפועל לא היה על-פי האינציַטיבה של אחד-העם, כאשר יעיד בעצמו: “איזו מידידי בעירי העירוני לנסות גם להוציא רעיוני – שבמאמרי “לא זה הדרך” – לפעולה. פעמים רבות התאספנו לדון בדבר זה, ואחר משא ומתן ארוך, יסדנו ביום ז' אדר שנת תרמ”ט “אגודת בני משה”⁵⁵.

בנוגע ל“אוצר היהדות”, הנה הרעיון על-דבר הוצאת “אנציקלופדיה לחכמת ישראל” נתעורר עוד כשתי שנים לפני הצעת אחד-העם על-דבר “אוצר היהדות”, אצל מיסדי “אחיאסף” הראשונים, עוד בטרם נקרא שם “אחיאסף” על מוסדם⁵⁶ – אחרי שהנסיון שנעשה מקודם על-ידי אחרים, הוצאת אנציקלופדיה כללית, לא הצליח⁵⁷. ואולם אחד-העם מצא את בעל ההון הדרוש להנחת אבן הפנה ביסוד החמרי להוצאה זו, ועבודתו של אחד-העם בזה הצטמטמה שוב רק בעריכת כתבים יפים, שלשה מאמרים שלמים, בנוגע לרעיון זה⁵⁸.

ובנוגע לקונגרס העברי, הנה גם-כן לא אחד-העם היה אביו מולידו, רק מתי מספר מקרב הסופרים העברים בברלין – ובראשם ש"י איש הורוויץ וראובן בריינין ועוד – עוררו את הרעיון על-דבר קריאת קונגרס קולטורי עברי, כאשר יעיד אחד-העם בעצמו: “כשקבלתי ראשונה מאת הועד המכין בברלין את הקריאה לקונגרס קולטורי, התעוררו בי פקפוקים רבים”⁵⁹. ואת הפקפוקים האלה הביא עמדו לשטוח אותם בקונפירינציה לשפה ולתרבות העברית בברלין שנזכרה למעלה, ושעליה דן פרישמאן בדבריו הנזכרים. ורק זאת היא אמת, שבאספת הציונים במינסק דרש אחד-העם דרשה נאה על הצורך שיש בהסתדרות מיוחדת לקולטורה העברית תחת הקומיסיות לקולטורה שנוצרו בקונגרסים הציוניים⁶⁰; ובדרשה זו הצטמצמה כל פעולתו של אחד-העם בנוגע לשאלה זו.

אלא הם אפוא כל העולמות שבנה אחד-העם בכל יום.

ובנוגע להחרבת העולמות, גם-כן אין השד נורא כל-כך. “הגזלן היהודי” הזה לא גזל מאתנו באמת שום דבר. שום ולדות לא אכל באמת אוכל-הולדות הזה. הלוחם המחריב הזה לא כבש ולא החריב באמת מאומה. אחד-העם חסר כל-כך כשרון המעשה, עד שגם להחריב עולמות לא יכול. גם מלאכת ההריסה שייכת לעולם המעשה, ובזה, במעשה, חסר-כח ודל-אונים הוא אחד-העם, כאמור, מטבעו.

אמנם, כפי שכבר העירותי למעלה, כמו חולשה מיוחדת יש באחד-העם להטפּל דוקא בענינים שאיננו מסוגל להם כלל, ששייכים הם להצד החלש שבו. ואולם תוצאות ממשיות לא היו לכל הטפּול התמידי הזה מצדו, לא בחיוב ואפילו לא בשלילה. לאשרנו, הנה החיים בעצמם אינם אחד-העמיים כלל וכלל ובשום אופן לא חפצו לקבל את מרותו, להכנע תחתיו ולהיות לתלמידיו. כל ה“אמיתיות” שהשמיע אחד-העם בנוגע לחיים ולשאלות החיים לא נתאמתו כלל. כל אותם הפחדים שהטיל אחד-העם לתוך המחנות השונות, כל אותם האיומים, האזהרות ודברי היאוש, כל אותה הנקרנות והספקנות לא הצליחו לרפות את ידי אנשי המעשה במקום שנמצאו באמת ולא החלישו את רצונם, אמונתם ובטחונם במקום שהיו, ולא מנעו אותם מעשות את מעשיהם הפוריים ומהקדימם בכל האפשר; ובמקום שלא נמצאו אנשי-מעשה כאלה, לא יצאו הענינים לפעולות ממילא, או התחילו במעשים רופפים שפסקו מאפס כח מאליהם.

הנה כי כן לא צדק פרישמאן, לדעתי, במה שתלה את אי-הצלחת ההסתדרות לשפה ולתרבות העברית באחד-העם, באמרו: "דיקנותו של אחד-העם ודיוקיו הדקים ופקפוקיו המשונים הם שהחריבו את המוסד וערערו את יסודותיו עוד קודם שנוסד. חששותיו המיתו בחניקה את היצירה עוד קודם שנוצרה. וחששות משום מה? משום שנראה לו, כי אין כחות העם מסוגלים עתה ליצור איזו יצירה, ולכן עלינו לפנות בראשונה במכתבים אל העם ולשמוע בראשונה את דעתו, אם רוצה הוא בקונגרס ואם לא – הוא חפץ לבסס מיד ותיכף את רוח היהדות שלו, את ההלכתא למשיחא שלו, את השיר לעתיד לבוא שלו, את אוצר היהדות שלו ואת היהדות כלה ואת העולם כלו – בקיצור: אחד-העם חפץ לא “פרורים”, כי אם את הגאולה השלמה – כלומר מעשה שנחוצים לנו בשבילו לכל הפחות איזו מאות שנים⁶¹. אמנם חששותיו קבלו צורה כזו בכל טענותיו שטען באותה הועידה הברלינית ואלה היו הרצפטים שרשם שם בשביל הסתדרות זו – אבל באמת לא החששות האלה המיתו את היצירה הזאת ולא הרצפטים האלה קלקלו, רק מה שלא נמצאו להסתדרות זו אנשי מעשה גדולים, כבירי הרצון והמפעל, מראשיתה וכחות גדולים שיתמכרו לעבודתה בפועל. ואולי הסבה לאי-הצלחת ההסתדרות הזאת היא אותה הסבה שמצא אחד-העם בנוגע לישוב הארץ בתקופתו הראשונה: “מאחינו במזרח אירופא אין לקוות הרבה. מצבם החמרי והמוסרי והמדיני לא יתן להם לעשות גדולות ומה גם לעמוד בראש – לא נשאר לנו אפוא כי אם לפנות אל אחינו שבמערב – הם אנשים שהורגלו לחיי סדרים ויודעים מה היא פעולה מתוקנת ועם זה יש להם גם כל האמצעים הנחוצים”⁶² – ואנשי מערב כאלה, שיעמדו בראש ההסתדרות, שיקדישו את עצמם לעבודתה, לא נמצאו, ולכן לא הצליחה במעשיה עד כה. לא נמצא להסתדרות זו מין הרצל רוחני, איש שואף לגדולות ועושה גדולות. ואולי אחד הסבות העיקריות לאי-הצלחתה היא מה שנדחקו לתוך הנהלת ההסתדרות הזאת אנשים שאין להם באמת שום ידיעה בשפה ובתרבות העברית.

ומובן מאליו הוא כי אותם עניני המעשה שטפל בהם אחד-העם בעצמו, מבלי עזרת אנשי מעשה אחרים, הראוים לשמם, בודאי שלא הצליחו ולא נתקימו לא מהחרבה שהחריב אותם אחד-העם, אלא משום זה שלא היו בני קימא מתחלתם, כי חסר להם כח החיים מראשית יצירתם.

ואם רואים אנו שהנסיון הזה, אגודת “בני משה”, לא הצליח, אנו מכירים תיכף את הסבה הראשית והעיקרית לזה – מה שהאגודה נוסדה על-ידי אחד-העם והוא היה מנהיגה או המשפיע עליה. –

לא העם ולא הדור לא היו ראוים לכך – אלא המיסד והמנהיג, מנהיג גשמי או מוסרי.

אחד-העם יכול רק לערוך כתבים יפים בשביל האגודה ולא – לפחת בה רוח חיים וכשרון המעשה.

 

V    🔗

אחד-העם מביא במאמרו “נסיון שלא הצליח” מכתבי אגודת “בני משה” רק את הכתבים שנכתבו על ידו – וגם אלה בהשמטות שונות, – ובנוגע לכתבים שנכתבו ע“י אחרים, אם גם בהעלם שם, ושנכנסו לקבוצת כתבי האגודה, הוא מוסיף ואומר: “לא אני כתבתי אותם הדברים ולא עלי אחריותם”⁶³. ואולם כמדומני, שאין לאחד-העם שום זכות מוסרית להסיר את אחריות אותם הכתבים מעל עצמו, כי אם נכתבו ביד אחרים, בכל זאת הרי הסכים להם, ונקבעו ברשותו בקבוצת כתבי האגודה והונהגו בפועל באגודה, לקרוא אותם בפני החבר בטרם נכנס (“קידושים”) ואחרי שנקדש, בתור דברי כבושין (“בואך לשלום, אחינו”)⁶⁴ ובכלל אין להבדיל כעת בית הכתבים ה”יסודיים" של האגודה ובין יתר הכתבים שלה – שכלם משמשים עתה רק בתור חומר היסטורי.

ובכלל יש להטיל ספק בדבר, אם בזה שהביא אחד-העם רק כתבים נבחרים מתוך כתבי האגודה וגם אלה רק מה שכתב הוא, שמהם נוכל רק לראות את התורה ששם הוא לפני האגודה, וגם את המכתבים הנבחרים שלו עם הדברים הכבושין שבהם בנוגע להחברים, עם ההערה הרגילה שלו שלא זכה שיבינוהו חבריו, ובדרך-אגב – ע“ד ראיונותיו עם הגדולים בחו”ל והשתדליותיו שם לטובת הישוב – אם בזה האיר אחד-העם את האמת מאגודת “בני משה” מכל הצדדים.

ואולם הבה נתבונן אל הכתבים בעצמם.

בתורת “בני משה” היסודית, ב“דרך החיים”⁶⁵, וכן ב“משנה תורה” שלהם, ב“מלואים לדרך החיים” , וכן בלקוטים ובבאוּרים הבאים אחרי כן, “קידושים” ו“בואך לשלום, אחינו”, איננו מוצאים באמת תורה חדשה, כי אותה המטרה ששאפו אליה “חובבי ציון”: "תחית עמנו בארץ אבותינו, הושמה בתור מטרה ראשית גם לפני “בני משה”, היינו: גאולה שלמה מן הגלות ובנין “בית לנו לבדנו במקום נאמן”, והציונים המדיניים, כי מתכונים הם לפתור את שאלת היהודים ולא את שאלת היהדות, כי צרת היהודים (יודעננאָטה) היא הגורם העיקרי אצלם ולא צרת היהדות, כי שואפים הם למקלט בטוח לעם ישראל ולא לרוח ישראל – היה אפשר להשתמש בו גם בנוגע לאחד-העם ולתורתו ששם לפני “בני משה”. “אין לנו כל תקוה לחיות בתוך עם נכר, חיי גוי ואדם כאחד”; “לשוא נבלה כחנו ונפזר רכושנו כדי לבצר עמדתנו בין הגוים, והוא לא תצלח”; “לשוב ולחיות חיי כבוד ושלוה בארץ אבותינו” (“דרך החיים”). "ככל יתר האגודות הלאומיות אשר נוסדוּ לפניה, שמה לה גם היא מטרה עליונה ואחרונה: “תחית עמנו בארץ אבותינו” (“מלואים לדרך החיים”); “כל זמן אשר לא נבנה לנו בית נאמן בארץ אבותינו לא נמצא מרגוע גם בארצות זרים. נבזים, מרמס לכל זד ועול נהיה כאשר הננו כהיום הזה בכל ארצות פזורינו”; “כל עוד אשר לא ישכון ישראל בטח על אדמתו, אדמת הקדש, ובניו יהיו נפוצים בגוים ופזורים לכל רוח כמונו היום יתאמצו שונאי יהודה ומנדי ישראל לשים את יעקב לתולעת זוחלת”, “כי חסד לאומים חטאת ואור המאיר בארץ נכריה אור מתעה הוא, וכוכבי זכיותיהם אך כוכבים מדומים המה אשר בין רגע ידעך חמם ויאבד אורם” (“קידושים”); “העם הגדול והאובד הזה אשר זה אלפי שנה הוא מתגלגל תחת שואה – וחייו לשאול הגיעו”; “נחלי הדם והדמעות שוטפים ועוברים משנה לשנה”; “קול יללת ישראל על גלותו המרה” (“בואך לשלום, אחינו”) – אלה הם המוטיבים הראשיים גם אצל “בני משה”. ובנוגע לאמצעים – הנה גם “בני משה” הכירו את האמצעים שהשתמשו בהם חובבי ציון לנכונים וטובים, היינו: “להגדיל ולאדיר ישוב בני ישראל בארץ ישראל”, “לחבב על העם את הקנינים הלאומיים הכלליים, שפת ישראל וספרותו, תורתו וחכמתו, זכרון אבותינו וקורותיהם”, ורק חדוש אחד אפשר למצוא בתורה זו, שהוא הבסיס ליסוד האגודה ונחיצותה:

כי תחת המעשים הנעשים כעת בישוב ארץ-ישראל שהם קטנים ודלי ערך, אי-שלמים ומעותים, דרוש לעשות שם “מעשים שלמים ומתוקנים” (תפישה מרובה ברעיון בנוגע למעשים) והיוצא מזה הוא שדרוש לצמצם כעת את המעשים בא“י (תפישה מועטת בפועל בנוגע למעשים) ולחכות בעשית גדולות ונצורות עד שיחנכוּ את העם ברוח הלאומיות ועד אשר בזמן מן הזמנים – אחת היא: מתי – “יצמח מתחתינו ויעלה על במת החיים הדור אשר אנחנו מבקשים” ו”הוא יושיע את ישראל“, “לכן תקדיש האגודה ראשית אונה להעשיר את הדור”. אולם החדוש-היסודי הזה מופרך מראשיתו: ראשית, השלמות בכלל איננה מוחלטת, אלא יחוסית והיא נמדדת תמיד במדת האמצעים ותנאי המציאות שמסביב; שנית, אין השלמות נולדת, אלא נרכשת על-ידי הנסיון והמעשה, ולכן אי-אפשר לדרוש משום דבר שלמות גמורה בראשיתו. השלמות היא תוצאת המעשים ולא ראשיתם. קנה המדה של השלמות לא תוכל להיות הנקודה היותר אחרונה שבאידיאל הגמור, אלא הנקודה שלפניה והנקודה שאחריה, עד כמה התרחקה מזו שלפניה והתקרבה לזו שאחריה; שלישית, אם גם נאמר שהעם יוכל לחגות, הנה הארץ לא תוכל לחכות, כי אחרי שאינה ברשותנו – הן אם נחכה, מי יודע אם בינתים לא יבואו אחרים ויקדימונו, אם לא תרכש אדמת הארץ, בינתים, לאט לאט על-ידי זרים תקיפים שיוכלו לשים כל חלומותינו לאַל; רביעית, אחרי ש”קפאון שורר בכל לב" ואין רגש לאומי בעם “לרגלי הפזור הנורא והנדודים התכופים”, הלא אחד מאמצעי החנוך היותר טובים לעם לחנכו ברגש הלאומי יוכל להיות דוקא אותו הישוב המעשי בארץ-ישראל, שאפילו אם עתה הוא קטן ודל, הנה לאט לאט יתפתח ויתקדם ממילא על-ידי הנסיון והמעשה; חמישית, אחרי שהגלות הכחידה כמעט את הרגש הלאומי מקרב העם, למרות זה שלפנים נמצא בו, באיזו אמצעים נוכל לחנך את העם ברוח הלאומי באותה הגלות ובאותם תנאי הגלות המפריעים מזה? הבאמת יעצור החדר הדל והפעוט של אגודה קטנה ודלה כ“בני משה” להתגבר על החדר הגדול והאיום של הגלות? ובאיזה מטה קסם יעשו “בני משה” את להטי הפלאות האלה?

אמנם משחת-קדש היתה משוחה על “דרך החיים” וכל יתר הכתבים של “בני משה”, כמי “שמן זית זך” נסוך על הדברים והסגנון שבו נאמרו הוא סגנון של מחוקק ונביא, כאומר: הנה שני דרכים נתתי לפניכם: “דרך החיים ודרך המות” ובחרתם ב“דרך החיים”. אמנם אני ואתם לא נבוא אל הארץ הטובה אשר אליה נשאפה, כי אין עוד הדור ראוי לכך. הדור הזה הוא דור המדבר, דור הכורע לבעלים והמלחך עפר שונאיו, ואולם אני ואתם נתרומם מעל הסביבה, כי את רוענו משה שמנו לנו לנס, ואנחנו נחנך את העם ברוחו של משה ואף כי גורלו יהיה גורלנו, לא נסוג אחור מעבודתנו, אף כי שכר מלאכתנו ינתן רק להדורות אשר יקומו אחרינו זמן רב. והקול שאנו שומעים מתוך הדברים הוא פעם קול חרישי כאוב מארץ, קול לחש קדש וסוד מסתורין, ופעם קול נאדר בעוז, מזהיר ומוכיח, קול חודר ומרגיז. ואיזה רוח של תום וקדושה, הזיה וחלום מרחף על הכל – ומה הפלא אם פעלו הדברים בשעתם על לבבות מלאי תום ואֹמן, וצוד צדו אותם בקסמם וקדושתם, ויש שנפתו באמת להאמין כי “בחירי ישראל” הם, כי “בני משה” הם שנקראו מאת ההשגחה למלא משלחת משה אדון הנביאים בדורנו, לחנכו ולהדריכו ולשאת אותו כאשר ישא האומן את היונק.

וגם כעבור שנים והחיים הכזיבו את כל החלומות ומשאות-הנפש האלה, בא הד“ר י. קלוזנר והעיד על-דבר המחברת “סכ”ה” הנזכרת: "כמעט בדרך גם השגתיה לפני איזו שנים, ואחרי שקראתיה לא יכלתי שלשה ימים ושלשה לילות רצופים לחשוב על שום ענין אחר. כל כך גדלה הפעולה שפעלה עלי. עוד עתה אוחזת אותי חרדת קדש לזכרה⁶⁶.

ואולם כשנחדור כעת אל תוכם של הדברים, מתחת למעיל הקדש המעטה אותם, וראינו את חוסר-התוכן והריקות הערומה שבכל הדברים מראשיתם ועד סופם. אנחנו רואים רק התנשאות מדומה של קומץ אנשים על כל העם, מבלי שום זכות ויתרון, איזו מַניה של נבואה ובחירה עליונה, איזה “אתה בחרתנו” של מתי מספר שהתנשאו בלבם, כי הם בחירי האומה, כלילי המדות והמוסר, מחנכי העם ומדריכיו, נביאיו וכהניו, ועל הכל – ילדות ומשחקי ילדות ולא יותר.

אותה הענוה הנכספת בדברי ה“קידושים”: “את משה רוענו שמנו לנו לנס – מה הוא היה ענו מכל אדם, אף אנחנו נשתדל להיות ענוים ולהתרחק מן הגאוה הכעורה ומן הדומה לה” – הלא היא רק ענוה מדומה, עשויה, מן השפה ולחוץ, שהכילה בקרבה באמת גאוה נסתרה של אנשים המתאמרים להיות לשמנה ולסלתה של האומה, אנשי קדש ומופת.

הנה המוּסר היה לראש פנה בכתבי “בני משה”: “תחלת-כל עליה לקנות לה לבבות ולחבב את שמה ותעודתה על הבריות באמצעים מוסריים, כלומר: להרחיב את מובן הלאומיות ולעשותה למושג נעלה ונשגב, לאידיאל מוסרי, אשר במרכזו אהבת ישראל ובהיקפו – כל מדה טובה וכל תכונה נכבדה” (“דרך החיים”); “עיקרי אגודתנו אומרים כי על עצמותה היא מוסרית, ולכן אפוא עלינו לראות כי כל חברינו יהיו מזוקקים שבעתים – כל אחד מאתנו יחרות על לוח לבבו, כי כל מדה טובה ונכונה תובילנו אל מטרתנו זאת” (“קידושים”), “גם תקון איזו מדה מגונה בנפשו פניה – יפעל הרבה לתועלת מטרתנו ויחשב לכל חבר למעשה”⁶⁷; “אמת, צדק, משפט שלום, ענות רוח, גדל לבב, טהר נפש וכל מדה טובה ונכונה יהיו נר לרגליך וישימוך לתפארת אדם” (“בואך לשלום, אחינו”); “על כן צריכה היא – האגודה – להזהר מאד שלא תכשל באנשים שאים מהוגנים” (“דרך החיים”). והנה אמנם איננו מוצאים שייכות ישרה בין המוסר, שהוא תקון אנושי בכלל, ובין גאולת העם בתור עם ושאיפתו לבנות לו בית במקום נאמן. ואולם איך שיהיה, הנה כל הדברים היפים הללו היו רק מליצות נאות וילדותיות שנשארו רק על הניר, ובפועל אנו יודעים כי חברי ב"מ לא היו כלל בחירי האומה, כלילי המדות והמוסר או גדולי העם ומבחר כחותיו, ומצד מוסריותם היו רק מתי מספר מקרב החברים ראוים להמנות בתור חברים לאגודת “בני משה”, והיו כאלה שלא היו “אנשי מופת” במוסריות כלל וכלל, אנשים גסי-רוח וערומים, נרגנים ומחרחרי ריב, ומהם גם כאלה שהיו למנהיגים והיו לראשי המדברים ומשמיעי דעתם ברמה – והמיסד והמנהיג הראשי של אגודת “בני משה”, אחד-העם, שידע את האנשים ההם ואת תכונות נפשם, לא נמנע בכל-זאת מפנות אליהם בכל דבר הנוגע לעניני האגודה ומחשוב אותם לאחים וחברים.

אחד-העם מודה במקום אחר: “באמת אנו נלחמים בעד דגל אשר רוב נושאיו אינם ראוים לו ואינם מסורים לו כלל” (באחד ממכתביו החוזרים), ובדברים האלה אמנם היה הרבה מן האמת או כל האמת. רוב חברי “בני משה” היו באמת אנשים שלא הצטינו בשום דבר, בעל-בתים פשוטים, אנשים מוגבלים, בלי שאר-רוח מיוחד ורחוקים הרבה מהיות מסוגלים להתמכרות לאיזה אידיאל ומהקריב קרבנות לטובתו – והבחומר מקולקל כזה אפשר היה ליסד אגודה שכזו?

חברי “בני משה” היו צריכים אליבא דאמת – אם נסיר את מעטה המליצה והמסתורין, את הקדושה ואת החסידות – להיות לחלוצי רעיון התחיה הלאומית בקרבנו, לנושאי דגל התחיה בקרב העם, לעסוק בתעמולה ובמעשים טובים המובילים להרחבת הרעיון הלאומי בקרב העם ולהיות גם לחלוצי הישוב בארץ ישראל; ואף כי הכיר אחד-העם שרוב נושאי הדגל – ומהם גם מקרב המנהיגים – אינם ראוים לו, בכל זאת לא מצא די און בנפשו לנער את כפיו מעזרת נושאי דגל כאלה, ולבקש לו נושאי דגל בקרב סביבה אחרת לגמרי, מצד אחד בקרב צעירי הדור, שעוד לא הספיקה זוהמת החיים לקלקל אותם, בקרב אנשים המסוגלים להתמכר לאידיאלים נעלים ולהקריב קרבנות על מזבחם והמוכשרים מצד רוחניותם, מוסריותם והתלהבות נפשם להיות לחלוצי התחיה העברית, ומצד שני – בקרב גדולי העם ומאשריו הרוחניים, שיוכלו לפעול הרבה על העם בהשפעתם הרוחנית הגדולה וגם להמציא את האמצעים החמריים הגדולים הדרושים לעבודת חנוך העם והכשרתו לתחיה.

במכתבו החוזר של אחד-העם אל הלשכות בורשה ובוילנה מראשית שנת תרנ“ו הוא כותב: “כידוע לכם מעת נוסדה אגודתנו, זה השנה השביעית, לא ידעה מנוחה פנימית ולא יכלה למצוא דרכה, להתפתח בנחת, “בצעדים קטנים, אבל בטוחים”, כאשר קותה מראש”⁶⁸, והנה בזה שלא ידעה האגודה מנוחה פנימית לא היתה עוד הסכנה גדולה. יש הרבה אורגניזציות שיש בהן כתות שונות, בעלות זרמים שונים, המתרוצצות בקרבה, ובכל-זאת, ואולי דוקא בשביל זאת, יש בהן חיים ומעשה. אבל בזה ש”לא יכלה למצוא דרכה" בודאי היה רע עיקרי, אולם הרע הזה היה באגודה מראשיתה, כי איך יכלה האגודה למצוא דרכה ודרך לא נתּן לה כלל לכתחלה! “לא זה הדרך” איננו עוד “זה הדרך”. ב“דרך החיים” נאמר על-דבר האגודה: “ידה בכל, זמנה – עת לעשות, מקומה – כל פרץ וכל בדק – אך לא תוכל למנות ולהגביל מראש את פעולותיה בקרב העם והארץ – והזמן והמקום ותנאי החיים יורוה את אשר תעשה” – ואולם הדברים הללו הם אך דברי מליצה סתמית ולא תכנית ברורה ומסוימה. ואי-אפשר לאגודה שכזו לחיות, להתפתח ולהתקיים בלי תכנית ברורה של עבודה ומעשים, ורק בהמחאות סתמיות, שאין להן ערך, על הזמן, המקום ותנאי החיים גרידא. עוד במכתב חוזר אחר משנת תרנ“א מזכיר אחד-העם, כי החברים “מתאוננים על מעוט הפעולה באגודתנו ודורשים שיתנו לכל אחד איזו עבודה מוחשית”⁶⁹, והוא מתרעם על ההתאוננות הזאת. ושוב במכתב חוזר אל ההנהגה בורשה משנת תרנ”ב הוא כותב: “במכתבכם הראשון תאמרו כי החברים דורשים עבודה. והנה אמנם, לא אכחד, הדרישה הזאת כבר היתה לי לזרא. כמה פעמים השתדלתי לבאר לאחינו, כי לא לכך נוצרה אגודתנו, שתהיינה ידי החברים מלאות עבודה כל הימים, וכי אם גם נשב כלנו ימים ושנים בלי כל עבודה, ורק פעם אחת בכמה שנים יהיה חפץ באגודתנו לצורך המטרה הכללית – דיינו”⁷⁰. והדברים הללו הם אופיים בנוגע לאחד-העם ודרכו בחיים. הם מראים לנו ברור עד כמה היה חסר החוש המעשי וכשרון המעשה למיסד האגודה, וכי החברים המתאוננים צדקו ממנו. אי אפשר לאורגניזציה שכזו, שאין מטרתה רק לקבל כספים של חברים משלמים, אלא שתחנך עסקנים ועובדים בשביל האומה ועבודת תחיתה, להבנות על יסודות של בטלה וצפיה בעבים כאלה. אורגניזציה שכזו חיה בעבודה ועל-ידי העבודה, ובלעדיה נבול תבול, והקשר שבין החברים ובין האגודה הולך מתרופף עד שינתק כולו, וגם בהתעורר הצורך פעם לעשות דבר בשביל המטרה הכללית לא ימצאו עוד הפועלים הדרושים.

הן האגודה תפסה מרובה ברוח: “לשים עינה על חנוך הדור הבא, להשיב לנו את בנינו ובנותינו הנתונים לעם אחר ובכלל לתקן כל הצריך תקון”, והעבודה הזאת הלא היא עבודה גדולה ורבת הצדדים; ואולם לא התוו את הדרכים ולא הראו על האמצעים הדרושים. ואיך שוה המיסד לנגד עיניו תכנית אגודה שכזו, השואפת למטרה גדולה ונעלה שכזו: חנוך העם ברוח הלאומי והכשרת הדורות הבאים לתחיה הלאומית השלמה, בלי שום דרכי מעשה מסוימים ובלי שום אמצעים ידועים? הלא אורגניזציה שכזו צריכה היתה להקיף את כל נפוצות ישראל, למשוך אליה את גדולי העם ומבחר צעיריו מכל המקומות, בעלי ההשפעה הגדולים ומבחר הכחות האידיאליים והעובדים, ולהשתדל לרכוש לה אמצעים חמריים גדולים, מוסדות פיננסיים קבועים, קרן קימת תרבותית הגונה, אורגני תעמולה שונים, – באחת, מעין האורגניזציה הציונית שקמה אחרי כן בשביל הציוניות המדינית. והן בצאת אחר כך הרצל אל העם ובשורת התחיה בפיו, הלא הגיש לנו בטרם כל את התכנית המסוימה שלו, את – “מדינת היהודים”, שביחד עם הצעת רעיונו הגדול ובסוסו ונמוקיו הראה לנו את הדרך שבה צריך ללכת, מבלי הסתפּק בהמחאות סתמיות על הזמן, המקום ותנאי החיים השונים. ואולם לא מחברת יפה בא הרצל להגיש לנו, כי אם יצירה עממית גדולה, אשר לה הקדיש את עצמו, את כלו, את חייו, את נפשו ומאדו עד רגעי חייו האחרונים… לא ספורט רוחני, לא צעצועי ילדות ולא משחקי ילדות של תורות ואגודות סתרים הראה לנו, כי אם – גבורה לאומית ועבודת-גאולה אמתית – אחת היא אם הגיע אל מטרתו או נשאר באמצע הדרך…

ואחד-העם? מה הביא לנו ביסוד אגודת “בני משה” שלו? איזה דרך-עבודה ומעשה התוה לפניה? ואיזו עבודה להגשמת רעיונו הקדיש לנו? החשב באמת כי על-ידי כתיבה יפה, על-ידי מאמרים משוחים במשחת קדש, על-ידי “דרכי חיים” ומליצות נהדרות ומכתבים חוזרים ללשכות מספר בערים מספר, ועל-ידי אורגניזציה פעוטה ודלת ערך שכזו, שבסך-הכל רכשה לה במשך שנים מספר כמאה חברים בכל תפוצות ישראל שרובם לא היו ראוים לה, – נחנך לנו את העם ונכשירו לתחיתוֹ?

יאמרו לי, הלא אז היה עדיין תור הילדות של התנועה הלאומית והכל נעשה אז בזעיר אנפין; אבל גם לפי הערך, היה דבר יסוד אגודת “בני משה” בצורה כזו, בתכנית בלי-תכנית שכזו ובאמצעי עבודה כאלה, ילדותי יותר מדי.

“להתפתח בנחת”, “בצעדים קטנים, אבל בטוחים” – לזה שאף אחד-העם, אבל הן לכל יש גבול, גם לגֹדל וגם לקֹטן, ובצעדים קטנים כאלה שאמר אחד-העם לצעד באגודת “בני משה” הן היה דרוש לחכות אלפי שנה וגם אז היינו נשארים יושבים על מקום אחד.

ובאמת הן לא נעשו שום צעדים על-ידי אגודת “בני משה”, אפילו קטנים שבקטנים.

ושוב אומר אחד-העם במכתבו החוזר משנת תרנ"ו: “בראשונה אמרו: אולי מונח המכשול בתקנות האגודה – וישנו את התקנות פעמים ושלש, אך האגודה לא נרפאה. אחרי כן נסו לבקש החסרון בהעדר מרכז הגון – ויחליפו גם את המרכז פעמים ושלש, אך האגודה לא נרפאה. לפני שלש שנים נעשתה רפורמא גדולה ביחס לשני אלו הדברים יחד: התקנות נתכוצו בשלשה סעיפים קטנים, בשביל להניח מקום להתפתחות חפשית, והמרכז נקבע במקומו הטבעי – בארץ-ישראל – אך הנה עברו מני אז שלש שנים, וגם הנסיון הזה לא עלה יפה”⁷¹ – אבל אליבא דאמת הלא אחד-העם בעצמו ערך את התקנות והוא שנה אותן חליפות, וכמעט שבזה הצטמצמה כל העבודה העיקרית בהנהגת האגודה.

אחד-העם בעצמו מודה במקום אחד – כמובן, במקום שהדבר היה נוגע לאחרים –: “כל מקום שאתה מוצא בני אדם ממשמשים יותר מדי באיזו אורגניזציה והולכים ומתקנים בה תקון אחר תקון – סימן הוא שעצם הרעיון המונח ביסוד האורגניזציה עדיין אינו ברור כראוי”⁷².

ומה צדקו הדברים אלה בנוגע לאגודת “בני משה” ושנויי האורגניזציה התכופים שלה.

מה-רבה היתה התמימות באותה האמונה בכחו של הניר, ובערך הרב שיש לסעיף פלוני או אלמוני בתקנות האגודה.

בקרת נמרצה על עיקרה של האגודה ורוחה הפנימי אנו מוצאים במכתב אחד של אחד החברים במוסקבה, שנשלח ללשכת ורשה בשנת תרנ"ה, שאת תמציתו מסר לנו הסופר ש. טשרנוביץ בתולדות “בני משה” הנזכ':

“כל חברה היא “השתפות [צ”ל כנראה השתתפות] כחות אנשים פרטיים לכח אחד גדול לפעולה ולעבודה”, ו“חברה אשר מטרתה לא לעשות דבר-מה, כי אם להיות, אינה מן המציאות ואין לה כל צדקה להתקיים”. השאיפה של “בני משה” להיות אנשים טהורים וישרים היא, לפי דעתו, מגוחכת. "חברת ברי-לבב תעורר צחוק בלבנו כחברת ארוכי-חוטם, או צהובי-שער, או מגולחי-זקן, יען כי התאחדות אנשים כאלה אינה מביאה תועלת לא להם ולא לעולם. לאדם אין כל נחיצות לאמר לחברו: “הנני אדם ישר וגם אתה אדם ישר – הבה ונהיה שני אנשים ישרים”.

"והכותב יוצא מנקודת-השקפה זו לדון על-דבר “בני משה” והוא בא לידי מסקנות מעציבות. “מה מטרת אגודתנו? – שואל הוא – חי נפשי, כי למרות כל “דרכי החיים” וכל המכתבים החוזרים אשר השגתי במשך כל שנות קיום האגודה קשה לי לענות על השאלה הזאת. מן הכתבים האלה יודע אנכי, כי כל חבר צריך להיות איש ישר, היינו, שאם איננו איש ישר לא תקבלהו החברה אל תוכה (כי האגודה לא תעשה את חבריה לישרים, יען כי אין לה אמצעים לזה, ובכלל אין אמצעים לדבר כזה הנוסד על הטבע, החנוך וכו'); צריך להיות לאומי (טוב מאד!); צריך להיות חובב-ציון (מובן!), צריך להיות מתון, זריז, איש-אמת, צריך לשמור את הדגל וכו'. אך כל אלה לא המטרה, כי אם תכונת החברים, אשר בלעדם לא יקובלו אל החברה ובלתי-מוכשרים לקחת חלק בעבודתה. כל אדם הוא בטבעו מתון או מבוהל, זריז או עצל, אוהב את עמו או בלתי-אוהבו, טוב או רע, ועל-ידי הסתפחותו אל האגודה לא ישנה את טבעו ועל-ידי תעודת-החבר לא יהפך מרע לטוב”. אך מה מטרת החברה? “אחדות? משמעות? אך הלא גם אלה אמצעים ולא מטרה בפני עצמה”, למה שואפת החברה? להרים את מצב הרוח של היהודים ולהכשירם לעבודה לאומית? אך אם לשם זה הלא דרושים אמצעים חמריים ליסוד בתי-ספר ולהפצת ספרים מועילים. ואם כן למה הוא ההסתר והצירמוניות “למה באו? הלא אפשר ליסד חברה פשוטה ולקבל חברים, מבלי שים לב אל אשר בלבם”, –

“ומה טיבו של הרוח, אשר אותו אומרים ב”מ לצרור בכנפיהם? – שואל הכותב. זהו אך רוח המרחף על פני תהו ובהו ואינו שוה מאומה. אי-אפשר לתת בלב אנשים שיצאו מכלל תינוקות של בית רבן רוח ברוח-פה בלבד. זה שנים אחדות אשר הנני ב“מ, ולא הרגשתי עד היום שום רוח, מלבד הרוח הפנימי העצור בקרבי מראש. את כל אשר עשיתי (מלבד התרומה השנתית, או קבלת ומשלוח מכתבים) עשיתי בתור לאומי, חובב-ציון, וזאת עשיתי ואעשה אם אהיה ב”מ או לא. וכמוני כן רְאוּבֵן. ושמעון ושאר חברי האגודה".

“הננו מתאוננים על התרשלות, על אי-המשמעת, וכו'. אך לא בהחברים האשם, כי אם בעבודת האגודה. הבו לנו עבודה שנכרת מתוכה נחיצת ארגניזציתנו – והארגניזציה תוטב מעצמה; הראונו שנחוצה משמעת – והמשמעת מאליה תמצא; דרשו ממנו מעשה – וההתרשלות תהיה כלא היתה”⁷³.

המלים הראשונות של “על פרשת דרכים” המתחילות בשלילה, בקטרוג: “לא זה הדרך” כנגד חובבי ציון הראשונים ומעשיהם והמלים האחרונות של הספר, במאמר האחרון, “נסיון שלא הצליח”, שבחלק האחרון, מסתימות גם כן בשלילה, בקטרוג של לגלוג כנגד הציוניות המדינית, שאחד-העם הוא אויבה המושבע למן הרגע הראשון ועד עתה, המובע בדברים האלה: “בקיץ שנת תרנ”ז, כשנתעוררה תנועת הציוניות המדינית, בטלה האגודה מאליה מפני קול המונה של בזיליא…“⁷⁴ – וזה אחרי הדברים שהודה בהם: כי היתה מקודם אספת בני משה באודיסא (במקום שנתיסדה האגודה לכתחלה) והיא החליטה להמשיך קיום האגודה – אבל לרפאות את המחלה הפנימית לא עלתה בידה. וכה נמשך ה”קיום" במצב שאינו לא חיים ולא מות עוד כשנה אחת"⁷⁵.

ואולם, כמדומני, שצריך להרגיש בושה פנימית גדולה ורבה, כשמזכירים את אגודת “בני משה” בנשימה אחת עם בזיליאה…

בזיליאה פתחה לנו דף חדש בתולדותינו, בפרק “גאולת העם”, שעד עתה אנו רואים רק ראשיתה – בזיליאה היא התחלת תקופה חדשה בחיי עמנו, תקופת השחרור העצמי, תקופת הרמת הראש בגאון…

ואגודת “בני משה”? – היא נולדה באפס ונשמתה יצאה באפס.

בבזיליאה היה קול ההמון כקול שדי – קול החיים.

ובאגודת “בני משה”? – קול צרוד של התנשאות ריקה על העם, של חקוי מלאכותי לחזיון עתיק – המחוקקות והנבואה – שלא ישנה עוד ולא יוכל להשנות בתקופת חיינו עתה, – וחקוי בלתי-מוצלח.

רק קול הקנאה חסרת הכח אנו שומעים מתוך הדברים “בטלה האגודה מפני קול המונה של בזיליא” – ובאמת הן בטלה האגודה בראשית יצירתה, כי נשמת חיים וכח של חיים לא היו בקרבה מתחלתה. –

בפרזה מבטלת של המון לא ימחק הדף המזהיר של בזיליאה מתולדותינו.

והן גם אחד-העם שאף לחסד העם, אחרי ש“לב העם הוא היסוד אשר עליו תִּבָּנה הארץ”, להרחיב ממשלת רעיונו בקרב העם ולמשוך את הלבבות אל רעיונו עד “שיכבד על פני כל העם”; ואולם העם לא הלך אחריו ולא האמין בו, ואחרי הרצל הלך ובו האמין…

העם לא האזין לנהמת קול הנכאים, היאוש והספק שמישיבת יבנה שבאודיסה, והלך אחרי קול הרננה, התקוה והחיים שיצא מבזיליאה, ורק הוא נשמע ממרחקים.

אחד-העם הכיר בעצמו במכתבו החוזר משנת תרנ"ו “טובי החברים הרגישו על כן כל הימים, כי איזה משגה גדול הונח ביסודה (של האגודה), אשר יעמוד למכשול על דרך התפתחותה”⁷⁶ – כן! המשגה הגדול שהונח ביסוד האגודה היה מה שנוסדה על-ידי חסר כשרון-מעשה כאחד-העם והוא היה למנהיגה.

על-פי התקנות של אגודת “בני משה” תפס המנהיג את עיקר ממשלת האגודה בידו: “האגודה מתחלקת ללשכות, ואין לשכה פחותה מחמשה חברים. – כל לשכה בוחרת לה מתוכה “מנהיג” אחד ויועצים. המנהיג עומד בראש לשכתו וכל מעשיה נחתכים על פיו: הוא לבדו עושה מה שצריך לעשות בלי נטילת רשות מבני הלשכה, אבל חובתו להועץ ביועציו ולשים לבו לדעתם. – המנהיג קורא אספה מעת לעת ומודיע לבני לשכתו את הדברים המותרים לכל חבר לדעת. – כדי לחבר כל הלשכות לבנין אחד שלם, צריך שתעמוד עליה על גביהן, אשר ישב בה “הנשיא לבני משה” ויועצים אתו. כיחס כל מנהיג אל לשכתו, כן יהיה יחס הנשיא אל האגודה כולה: הוא השליט לבדו בכל דבריה, אומר למנהיגים והם עושים, גוזר והם מקיימים, ויועציו עומדים לימינו לשמרו משגיאה”⁷⁷, ומובן כי בראש הנהגה שכזו היה צריך לעמוד איש עזם, תקיף בדעתו, רב פעלים, כביר המעשה – ולא איש רפה ידים וכח, איסטניס ומפקפק, נקרן וספקן כאחד-העם. ואנו רואים כי כשנה וחצי בערך היה אחד-העם המנהיג הזמני של האגודה, ולמרות זה שבכל העת הזאת לא הראתה האגודה כמעט שום אות חיים, ולא פעלה כמעט מאומה בחיים, ישב לו אחד-העם שלו ושאנן על כסא כבודו, מבלי שום ערעור ואי-רצון מצד עצמו, כאילו כך צריך ומחויב להיות, וכאילו רק באופן שכזה מחנכים את העם, כדי ש“רגש לאומי חזק יפעם במעמקי כל הלבבות”, אחרי שיש עוד הרבה שהות ואין בכלל למהר ולהחפז. העם יוכל לחכות. ו“האדון אחד-העם יש לו, כפי הנראה, פנאי הרבה והוא יוכל לחכות”⁷⁸. העיקר: הזהירות והמתינות – ואם הזהירות היא של אפס מעשה, והמתינות היא של ישיבה במקום אחד, מה בכך? – ובבוא ההזדמנות הראשונה של פעולה נכרת, באספה המאושרת הראשונה של חברת התמיכה באודיסה, הננו רואים את המיסד והמנהיג של אגודת “בני משה” איך שהוא רק בעל כרחו נגרר אחרי המעשה: “כראש האגודה הייתי מחויב על כן לקחת חלק בכל מהלך האספות ובפתרון כל השאלות שנתעוררו אז. וכה נמשכתי, שלא בטובתי ונגד תכונת רוחי (השרטוט שלי. הכותב), לעצם מערכת המלחמה בין כתות ואנשים שונים, והייתי פתאם ל”איש מלחמה" וקניתי לי – אולי זאת הפעם הראשונה בימי חיי – אויבים ומקנאים. ממילא מובן, כי לא יכלתי לסרב לחברי, אשר חשבו לנחוץ שאשב גם אני בתוך הועד (האודיסי) ואשתדל להטותו אל הדרך הישרה בעינינו“⁷⁹. אמנם יש שאחד-העם בעצמו מפקפק בכשרון-ההנהגה שלו וגם בזכות האגודה כלה ובכחה: “ירחים אחדים אחר שנבחרתי לראש האגודה על-ידי האספה הכללית (אב, תר"ן) – הלכתי לא”י (בחרף תרנ"א) ובצאתי מסרתי את ההנהגה, עד שובי, ללשכת ווארשא – ובראותי בא”י, כי גם חברי אגודתנו שם נסחפו בזרם הכללי ועשו מה שעשו שלא ברוח האגודה, ואני חסר-אונים הייתי לעצור בעדם, – נתמוטטה אמונתי בכחה המוסרי של האגודה ובכשרוני אני לעמוד בראשה, ואחר מחשבות רבות החלטתי, שבמצב נפשי שכזה איני רשאי עוד להיות מנהיג האגודה, הנושא עליו אחריות כל המעשים. את החלטתי זו הודעתי במכתב מירושלים להנהגה הזמנית – אבל בשובי לחו“ל התנגדו חברי לזה באופן נמרץ, ולבסוף עשינו פשרה: שההנהגה בפועל תהיה בידי “לשכה מרכזית” אשר נבחר, ואני אהיה ה”ראש" אך במובן מוסרי: להשגיח על מעשי ההנהגה וחיי האגודה בכללה ולהשפיע על מהלך המעשים כפי יכלתי (והאם ראש מוסרי איננו נושא עליו אחריות כל המעשים? – הכותב) – אך כמובן, אי אפשר היה לגלותה לכל החברים, שלא לרפות ידיהם"⁸⁰ – והמצב הזה של רפיון ידים ורוח, פקפוקים, ותורים ופשרות, פליאטיבים שונים, נמשך כשמונה שנים רצופות, מבלי יכלת ומבלי החלטה נמרצה: לשנות את המהלך הרופף של האגודה, להחיותה ולהמריצה, או לנתק את הקשר הגרדי שבינו ובין האגודה לחלוטין, להתיר אותה או לעזבה לגמרי.

אורדנים נסתרים של חלוצים היו גם בקרב עמים אחרים ששאפו לתחיה, והם מלאו תפקיד גדול בתנועות התחיה של העמים האלה, אבל האורדנים ההם נוסדו על ידי מנהיגים כבירי המעשה, שידעו באמת לרכוש לאגודות-הסתרים שלהם את טובי הכחות של האומה, ביחוד, מקרב האידיאליסטים הצעירים, שהקדישו הרבה שנות עמל ועבודה לעבודת התחיה העממית וידעו לרכוש להם אמצעים חמריים רבים וגדולים להגשמת האידיאל העממי שלהם. –

כן, “לא זה הדרך” ו“נסיון שלא הצליח” ירדו אל החיים כרוכים יחדו – גם עם “לא זה המדריך!”. –

 

VI    🔗

כבר הזכרתי למעלה את דבר השלמות שדרש אחד-העם מכל מעשה שנעשה אצלנו במקצוע התחיה הלאומית העברית וזהו דבר הסותר את ההגיון הבריא. ובזה הלא יש גם סתירה יסודית לעיקר שיטתו של אחד-העם בחיי החברה והעם – שאמנם אחד-העם לא חדש אותה, אלא החזיק בה תמיד – היא שיטת האיבולוציה, שיטת ההתפתחות האטית בהיסטוריה ובכל מקצועות החיים; כי השיטה הזאת הלא מחייבת את בעליה לבלי לתפוס הרבה בשום דבר, לבלי היות קיצוני, כי רק הרבולוציוני יוכל להיות קיצוני ולא האיבולוציוני, ולבלי לדרוש משום דבר ומעשה שלימות גמורה מראשיתו. מהצעד הראשון אי-אפשר לדרוש, לפי שיטה זו שיכיל את כל היקף המהלך הדרוש, רק שיאַפשר את הצעד השני והשלישי וכן הלאה. אותו אחד-העם הן הטיף תמיד על-דבר צורך ויכולת, שאי אפשר למוד הכל על-פי מדת הצורך. רק על-פי מדת היכולת, וממילא מובן, שאי-אפשר לדרוש משום מעשה בראשיתו אותה השלמות הנכספת על-פי מדת הצורך, כי אם על-פי מדת היכולת, ולהפך, צריך להכיר, כי גם היכולת אינה נשארת תמיד במצב אחד, כי מה שאי אפשר היום יוכל היות שיהיה אפשר מחר או לאחר זמן, וכי גם היכולת מתפתחת ומתעצמת על-ידי המעשה עצמו, ועל-ידי הנסיון שרוכשים באמצעות המעשה, ואין אפוא מקום להתאונן על שאין הצורך והיכולת מתאימים לעת-עתה, כי בה במדה שהצורך גדול יותר גם היכולת הולכת וגדלה, על-ידי התשוקה והשאיפה להגיע אליו יותר ויותר.

והסתירה היסודית הזאת היא היא המלפפת את אחד-העם בכל משך התקופה הזאת, למן “לא זה הדרך” הראשון ועד עתה, והיא שהיתה למקור כל המלחמה שנלחם אחד-העם עם כל הנעשה והמתרקם בחיי התנועה הלאומית שלנו מאז ועד היום.

ראה אחד-העם לפני עשרים וחמש שנה בערך את מצב הישוב בא“י כי קטן הוא ודל, כי יש שם אך “קולוניות מעטות ודלות”, כי יש בהן מכשולים וחסרונות, וכי העם ברובו עודנו עומד מרחוק לתנועה הלאומית – והיה צריך, לכאורה, להכיר על-פי שיטת האיבולוציה שלו, כי אותו הישוב שבא”י עודנו צעיר ורך וכי כל התנועה הלאומית שהולידה אותו היא חדשה מקרוב באה – ועוד לא מלאו לה ולישוב החדש אפילו עשר שנים, ואי אפשר אפוא לדרוש מנטע רך כזה אותה השלמות הנכספת באידיאל, כי היכולת עודנה מעטה וקטנה; כי אי אפשר עוד לתנועה צעירה כזו להקיף את כל השדרות של עם מפוזר ומפורד, השרוי כאלפים שנה בגלות מרה ומדכאה, וכי דרך “ההתפתחות הטבעית דרך ארוכה” היא גם בנוגע לרעיון וגם בנוגע למעשה; ואשר על כן דרוש להתאזר בסבלנות הדרושה, לעשות כל מה שאפשר ודרוש לעשות, להמשיך את המעשים שרק זה עתה החלו, ועם זה להוסיף להרחיב את התנועה הלאומית בקרב העם, בכדי שיתוספו עושים ומעשים, כחות ואמצעים, ועל-ידי המעשים ובאמצעות המעשים תתפתח התנועה ויתפתח הישוב בא“י יותר ויותר, המכשולים יוסרו והחסרונות יתוקנו – ולא לצאת ולרפות את ידי העושים בקריאת “לא זה הדרך”!”, לחדול ממעשים חדשים בא"י, לחדול מליסד שם מושבות חדשות, ולשוב “אל הדרך אשר עמדנו עליה בתחלה, בעת לדת הרעיון”⁸¹ ולהקדיש עיקר פעולתנו “לתחית הלבבות”, ותחת “עשות מעשים בארץ ישראל” – “להרחיב מעט מעט ממשלת הרעיון בקרב העם, עד שיקומו לו פועלים אמתיים, שיהיו מוכשרים מכל הצדדים לעסוק בהוצאתו לפעולה”⁸² – מבלי שים אל לב, כי אותם הפועלים האמתיים נולדים ונרכשים רק עם המעשים ועל-ידי המעשים ולא על-ידי הרוח ודרך הרוח, וכי “פועלים אמתיים” לא יולדו גם הם שלמים ומתוקנים מבראשית, אלא הם מתהוים לפועלים אמתיים על-ידי הנסיון והמעשה.

וכאשר עלה אחד-העם לארץ ישראל פעם ופעמים וראה את מגרעות הישוב החדש, כי עודנו נזקק לחסדי נדיבים והמושבות נזקקות לתמיכה, כי אין עוד שוק לממכר היין של כרמי המושבות, כי יש שם מגרעות בקנית הקרקעות על-ידי יחידים ואגודות, כי המשק הכפרי במושבות איננו מרובה גונים, כי מרבים במטע גפנים וממעטים במזרע תבואות, כי יש מכשולים ומפריעים מצד הממשלה, הפקידים והחוקים שם וכדומה – והיה צריך, לכאורה, להכיר, כי כל המגרעות הן מגרעות של כל התחלה, שבהכרח היא קשה; כי גם אצל עמים אחרים, החיים חיים טבעיים, שיש להם ממשלות מתוקנות וחברות ישוב גדולות מסודרות ואמצעים גדולים ומרובים בחומר וברוח, כשבאים לעסוק בקולוניזציה בארצות בלתי-נושבות פוגשים גם הם מכשולים גדולים בדרכם, ששנים רבות אינה סוגה בשושנים כלל וכלל – ומה הפלא אם התחלת הישוב בא"י אצלנו עודנה רחוקה הרבה מן השלמות והצללים עדין מרובים והסדר נעדר? היה צריך, לכאורה, להכיר כי כשבאים להתישב ולהתערות בארץ חדשה ולכבשה לאט לאט על-ידי העבודה והישוב, אינם שמים לב להתנגדות ומתגברים על הכל; היה צריך, לכאורה, להכיר כי כל אותם החסרונות שלעת-עתה בישוב החדש יתוקנו לאט לאט על-פי דרך האיבולוציה, שכל-כך מחזיק אחד-העם בה, ואין כל סבה להתריע כל-כך על הרע המוכרח לעת-עתה להיות, לתאר הכל בצבעים שחורים כל כך ולהשמיע ברבים כמין תורה שבכתב חדשה, בדמות מאמרים של “אמת מארץ ישראל”, בזעקה גדולה ואיומה ובקינה חדשה על חרבן העם והארץ, כאילו באמת יש בזה גלוי אמריקה חדשה, שישוב צעיר בארץ בלתי-נושבת ובלתי מסודרת ומתוקנת ועם זה על-ידי עם החי חיים אי-נורמליים כעמנו איננו עוד מתוקן בשלמות והרבה פגימות בו עדין.

ודברים נכוחים ונמרצים השיב הסופר המנוח מל“ל על ה”אמת מארץ ישראל" בשעתה:

“אין לך דבר בעולם שיהיה מוקף “שושנים” בלי כל חוחים… “אמת מארץ ישראל” – ומה אם נכתוב “אמת מאודיסה”, “אמת מברדיטשב”, “אמת מווילנה”, “אמת מווארשוי”, “אמת מתחום מושב היהודים”, “אמת מכל מקום”, הלא תסמר שערת בשרנו למקרא האמתיות ההן! – אך האמת העיונית היא אמת לעצמה והאמת המעשית – אמת לעצמה, וכל החפץ ללכת בדרך המעשה על-פי הוראת האמת העיונית לא יצלח”⁸³.

“כללו של דבר: ה' אחד-העם חפץ שיבואו בני ישראל לארץ הקדש על גשר של ברזל, אבל זהו דבר שאי אפשר לא רק בארץ הקדש, כי גם בכל מקום… בסוף מאמרו יתאונן אחד-העם על בני הגבורים אשר הקריבו למות נפשם בעד ארצם ולאומיותם, היושבים עתה על מצבת קבורת כבודם וספרים בידיהם… אך הטובו מאמרים כהמאמר “אמת מארץ ישראל” מספרים? או אולי יש בכח מאמרים כאלה לערות רוח גבורה על החלשים?”⁸⁴.

וגם בנוגע לדבּור העברי, שאחד-העם בעצמו נתן לו ערך כל-כך רב במקצוע התחיה הלאומית, עד שכמעט על יסוד זה הוא בונה תקות עם שלם, את בנין מרכז הרוח שלו, ובמאמרו “ד”ר פינסקר ומחברתו" הוא חולם על-דבר “נערי בני ישראל” הבאים מא“י לארצות הגולה – ו”לשונם לעצמם היא לשון העברים הקדמונים" ועל-דבר ההשפעה הגדולה שישפיע הדבור העברי הזה על בני הגולה⁸⁵, הנה בבואו לארץ-ישראל ובהוכחו לדעת כי הדבור העברי, שהוא עוד בראשיתו, איננו עוד בתכלית השלמות, הוא מתחיל תיכף להתאונן, כי “השומע באזניו איך יגמגמו בלשונם המורים והתלמידים יחד, מחסרון מלים ומבטאים, הוא מרגיש מיד, כי ה”דבור" הזה לא יוכל לעורר בלבו של המדבר או השומע רגש של כבוד ואהבה אל השפה המצומצמת, והשכל הרך של הילד – ירגיש עוד ביתר עז את הכבלים המלאכותיים אשר ישים עליו הדבור העברי – ויותר עוד מן הדבור מצד עצמו רע ומזיק למוד המדעים השונים בעברית“⁸⁶ – מבלי שים לב אל האמת הפשוטה הידוּעה אפילו לכל בר בי רב, שרכישת כל שפה זרה מתחילה בגמגום, ועל-ידי הגמגום הזה ובאמצעותו מתפתחים יותר ויותר בשמוש הלשון ובדבורה, החי עד שמגיעים לשגרא דלשנא, לשטף הדבור החי ומרוצתו. ומה שמוכרח להיות אצל היחיד, מוכרח להיות גם אצל העם כשהוא בא לחיות את שפתו שנשכחה ממנו כמעט ולהחיותה בפיו, ואין דרך אחרת בזה מאשר להתחיל בגמגום ולהגיע לאט לאט באמצעות אותו הגמגום לתחית השפה הגמורה; ואחד האמצעים היותר מסוגלים לזה הוא שילמדו הכל בעברית, אפילו למודי המדעים השונים, ועל-ידי-זה גופא יבראו המבטאים והמלים הדרושים והשפה תתפתח ותשתלם ותהיה לשפה חיה יותר ויותר, – והעצה המחוכמה לחכות עד שתהיה “שפת עבר מוכשרת לכך” היא לא יותר מחוכמה מהעצה שב”לא זה הדרך" הראשון, לחכות בנוגע להגשמת רעיון התחיה בא“י עד שיקום הדור הראוי לכך, על-ידי החנוך שנחנך את העם מקודם להכשירו לדבר ה”תחיה" שלו, בשעה שעיקר החנוך וההכשרה אינם נרכשים על-ידי מאמרים ועצות טובות, אלא באמצעות אותם המעשים גופא, המתחילים אמנם באי-שלמות, אבל מתפתחים יותר ויותר ומגיעים על-ידי זה גופא לאותה השלמות הנכספת – עד כמה שבכלל אפשרית היא השלמות בחיים.

ושוב עלה אחד-העם לא“י, כעבור שנים מספר, וראה את “בית הספר ביפו” – שהיה מעין ביל”ו לכל החנוך הלאומי בא“י ושאחד-העם בעצמו שמח עליו בהוסדו, בראותו בזה הגשמת “רעיון לאומי גדול”, ליסד בארץ ישראל בית-ספר עברי, עברי לא רק באיזה דברים טפלים וחיצוניים, כי אם בעצם רוחו הפנימית” והוא יהיה “ליסוד תורת החנוך העברי, ובדרך מעשית יתן לנו פתרון השאלה החמורה הזאת”⁸⁷ – שנוסד באמצעים כל-כך דלים ובכחות כל-כך מועטים, כי יש בו עוד הרבה חסרונות וקלקולים, כי הפרוגרמה רחוקה עדין משלמות, כי הלמודים אינם מתוקנים עדין די צרכם, כי אין עוד בתי אולפנא עליונים, שיוכלו התלמידים בעזבם את בית-הספר להמשיך שם את למודיהם, כי חסרים אמצעים חמריים די הצורך לכלכל את ביה“ס ולהשביחו, הנה תחת להכיר ש”החנוך הלאומי המתוקן בא“י” לא יולד ביום אחד, כי אותם המגרעות והקלקולים הכרחיים הם לעת-עתה בבית-ספר זה, מחסרון אמצעים וכחות, ידיעות ונסיון, ולאט לאט יוסרו המכשולים והחסרונות יתוקנו ודרוש דוקא מצד נקודת מבטו של “אחד-העם” להוסיף לעבוד בשדה זה במרץ ובלי לאוּת, להשיג אמצעים וכחות, לשכלל את בית-הספר יותר ויותר ולשאף לזה שיפתחו בקרב הימים גם בתי אולפנא יותר גבוהים – תחת כל זה יצא שוב בקריאתו השגורה “לא זה הדרך”, כי אין עוד הדור מוכשר גם לכך, כי “גם במקצוע החנוך אנו צריכים תחלה לחנך את עצמנו, לבלתי פסוע פסיעה גסה בבת אחת עד שנתלמד ללכת מישרים בפסיעות קטנות ומדודות”⁸⁸ – מין הסדרת הליכה צבאית של “שַגָם, מַרש!” – מבלי שים אל לב, שראשית, אי-אפשר להתלמד ללכת מישרים בלי הליכה, בשבתנו על מקום אחד, ושנית, שבאופן כזה הן עלינו לחדול מכל מעשה, כי איך נוכל לחנך את עצמנו אם איננו מוכשרים לכך? ואם הדור איננו מוכשר לכך, הן איננו מוכשר גם לחנוכו של דור אחר שיהיה מוכשר לזה? ובהתעורר הרוח של “איפכא מסתברא” אצל אחד-העם, הוא מסתיע גם בראיה חמרית פשוטה, “כי לא באטמוספירא איקונומית כזו, המלאה רקב, יוכלו לצמוח מטעים חדשים ורכים כתחית השפה וחנוך לאומי”⁸⁹, בנגוד לדבריו שהיה משמיע יום יום, כי עיקר הפעולה בארץ ישראל צריכה להיות במקצוע הרוח, ביסוד מקלט בטוח בא“י להיהדות ולא להיהודים, וכי אפשר לכונן בא”י רק מרכז רוחני.

בשעה שחלם אחד-העם על-דבר עתידות המרכז הרוחני בארץ ישראל, לפי רעיונו של הד“ר פינסקר שהוא כרוך אחריו, יִחס השפעה גדולה ל”נערי בני ישראל" – שיתחנכו בבתי הספר בא“י, ש”לשונם לעצמם היא לשון העברים הקדמונים“, בשעה שישלחו לארצות הנאורות להשתלם בלמודים בחו”ל – על אחב“י באותן הארצות⁹⁰; ובשעה שלבו היה ער וראה את המציאות בעיניו, הוא מוצא כבר, שאותם “נערי בני ישראל”, תלמידי ביה”ס ביפו “שיזכו לגמור כל למודי ביה”ס ויצטרכו לגלות לחו"ל – מאין בתי אולפנא עליונים בארץ ומאין בקרבה “מקום לעבודת משכילים” – “כמה רחוקה היא התקוה, שהצעירים האלה יגדל כחם לא רק לעמוד בפני השפעת הסביבה עליהם, כי אם גם להשפיע מרוחם עליה”⁹¹.

בראשונה התנגד אחד-העם ליסוד “בית הספר לנערות” ביפו, כי “יהיה למכשול גדול להתפתחות בית הספר לנערים”⁹², יען שביה“ס לנערים ביפו היה יותר עיקרי וחשוב בעיניו⁹³; ואחרי כן, בבקרו את ביה”ס ביפו, הוא מיעץ כבר לנוס מקרב המחנה, לעזוב את ביה“ס לנפשו, בידי חברת כי”ח, ולחכות להכשרת הדור וחנוך עצמנו תחלה, כאמור, ולהפך, לדאג רק לביה“ס לנערות, והוא מודה, “כשבאתי עתה לא”י והכרתי את המצב לאמתו, הוכרחתי לשנות השקפתי על זה מן הקצה אל הקצה ולתת היתרון בכל לחנוך הבנות”⁹⁴. ולא עוד, אלא מוצא הוא כבר “שהחנוך במושבות, ששם עיקר פעלנו ומרכז תקותנו”, הוא יותר חשוב שנדאג לו⁹⁵.

אחד-העם מצא את בעל ההון הדרוש, את רק“ז ויסוצקי, שנדב סכום מסוים להוצאת אינציקלופדיה עברית – והנה תחת להשתמש בדבר הטוב הזה למעשה, לגשת להגשמת הרעיון הגדול הזה בפועל ממש, לכונן את הרידקציה ולהתחיל בעבודה – לא מצא פעולה יותר יפה ומתאמת לזה מאשר לערוך שוב כתב בנוגע לזה, לערוך על-דבר זה מאמר בדפוס, וכשיצאו מערערים על הרעיון הזה מצד בעלי ה”איפכא מסתברא" השונים שהננו עשירים, ברוך-השם, בהם עד מאד – הנה תחת להתגבר על כל המפריעים ותחת לבטל את כל הערעורים והעצות של היועצים הבלתי-קרואים בנוגע לזה ולהתחיל במעשה, לא מצא אחד-העם דרך יותר נכון מאשר להכנס בפולימיקה עם כותבי המאמרים ובעלי העצות ומכתוב שוב מאמר על דבר זה, וסוף סוף להכנס בותורים ופשרות ובהנחות למתנגדיו ולצמצם את הרעיון היפה הזה צמצום אחר צמצום עד שנצטמק לצמצום דק כל-כך, לתת קבצים נפרדים בעניני היהדות, בתור הכנה ופרוזדור ל“אוצר היהדות” – עוד הפעם הכשרת הדור בצורה אחרת, הכשרת “אוצר היהדות” וחנוכו, – עד שהיה לאפס גמור.

וכשראה אחד-העם שבאו חובבי ספרות לעסוק בבנינה של הספרות העברית, להרחיבה ולהעשירה, לעורר כשרונות נרדמים ולתת ידים לכשרונות חדשים לצמוח ולהתפתח; והאנשים האלה אינם רק נאה דורשים, כי אם גם נאה מקימים, עושים ומעשים, בונים ויוצרים, מתמכרים לעבודתם בלב ונפש ואינם נלאים בפעולותיהם לחדש את פני הספרות ולהכניס בה חיים חדשים – למרות כל המכשולים המונחים על דרכם, למרות האינדיפירנטיות הגמורה של העם בנוגע לספרותו, למרות מעוט האמצעים והכחות החמריים והרוחניים הנמצאים לעזרתם – הלא לכאורה היה צריך אחד-העם, שהטיף תמיד לתחית הרוח ולחנוך העם והכשרתו לתחית הלבבות, לשמוח על המחזה הזה, שהרי הספרות היא חלק מנשמת העם ותחית הספרות הלא היא בעיקרה חלק חשוב מתחית רוח העם, בהיותה משפיעה עליו ומחנכת אותו ברוחה, והיא מוליכה ישר לתחית הלבבות. וכשבאים להוציא משפט על פעולות האנשים האלה בספרות הלא צריך להתחשב עם המצב ועם המסבות, עם הגורמים והאמצעים החמריים והרוחניים ולהכיר, כי בכלל לא תולד ספרות גדולה ועשירה ביום אחד, ומכל-שכן שאי-אפשר לדרוש שלמות גמורה מבראשית בבנינה של ספרות דלה בחומר וברוח כספרותנו, כי אותה שיטת האיבולוציה החביבה כל-כך על אחד-העם הן איננה מוציאה גם את הספרות העברית מן הכלל וצריך אפוא בהכרח לשים אל לב, ראשית, שאי אפשר למוד את ספרותנו באמת המדה של הספריות החיות, הגדולות והעשירות אשר לעמים הגדולים, אלא באמת המדה שלה גופא; שנית, שבכלל, גם בספריות גדולות ועשירות כהספריות הכלליות מספר הגאונים והכשרונות הגדולים מעט מאד בכל תקופה ותקופה ורובה של כל ספרות מתכלכל מכשרונות בינונים, ולא יתכן לדרוש מבוני הספרות העברית החדשה שיוציאו לנו רק ענקים, גאונים וכשרונות גדולים בכל יום ולבלי תת מקום בה גם לבינונים; שלישית, שגם לכשרונות אמתיים דרוש לתת את היכלת להתפתח וההתפתחות אפשרית רק על-ידי עבודת הספרות – ולכן מובן הוא מאליו, כי אותה הבחירה הקפדנית הנכספת אפשרית היא רק ברבות הימים, אחרי שיהיה כבר מה וממה לבחר, אחרי שיתנו מקודם ידים לכל מי שיש בקרבו איזה ניצוץ של כשרון, תקות-כשרון ואיזה שאר-רוח במדה ידועה, לעבוד, להתפתח ולהשתכלל. ואולם בעת הראשונה, כשבאים למלא ריקניותה של הספרות כמעט בכל המקצועות וליצור בה מקצועות חדשים שלא היו בה כלל, אי אפשר בשום אופן לדיק ולהקפיד כל-כך בעבודת היצירה הזאת ולתת רק סלת מנופה, סלת שבסלת, כי בהכרח דרוש להתחשב לא רק עם הצורך האידיאלי, כי אם גם עם היכלת הממשית. ומלבד כל זה, הנה אליבא דאמת אין עלינו להתביש כלל בספרותנו החדשה לעומת ספריות אחרות, ומה גם ספריות צעירות של עמים לא גדולים, ורק הבטול העצמי שאנו רגילים בו כל-כך אשם בדבר, שאנחנו בעצמנו מבטלים את הכשרונות שלנו והסופרים בוני הספרות החדשה שלנו; כי באמת יש בהם גם גדולים, שיכלו לתפוס מקום חשוב בכל ספרות וספרות, וגם הבינונים שבנו אין להם להתביש באמת לעומת הבינונים שבספריות אחרות – ובכל אופן לא יתכן לבוא אל האנשים האלה ולקרוא “לא זה הדרך”, לבטל את כל פעולותיהם כעפרא דארעא ולעשות סך-הכל של בטול מכל עבודתם ועמלם, כמו שעשה אחד-העם במאמרו “אחרי עשר שנים”⁹⁶ ובמאמרו “תחית הרוח”⁹⁷, ומכל-שכן לבוא בהצעה משונה שכזו: לחדול לגמרי מעבודת יצירה חדשה, אחרי שאין ביכלתנו לעת-עתה להגיע אל השלמות הגמורה ולהדמות אל הספריות העשירות הכלליות, ולהתעסק רק בחזרה על הראשונות, לאסוף ולסדר רק מה שהשאיר לנו העבר בלבד⁹⁸ – גם כן מין רצפט של הכשרת הדור וחנוך הספרות “עד שיקום הדור שאנו מבקשים”.

ובצדק העיר על-זה הד"ר ד. ניימארק: “אין אני רוצה לדון בזה עם אחד-העם, אם באמת תקופתנו הנוכחית עקרה היא כל כך, בערך אל התקופות הקודמות, ואפילו בערך אל אותה התקופה, שבה תורגמו ספרי חכמינו לרומאית – תקופתנו זו היא בעצם התחלתה, ואי אפשר עדיין להוציא משפט עליה – ואפילו אם לא נשיג את האידיאל במלואו, הלא טוב לשאף לזה, ואולי בין כך ובין כך יתפתחו הכשרונות האלה, יתפתחו בשעת העבודה, על ידה ובתוכה”⁹⁹.

 

VII    🔗

ואולם כל המלחמות האלה שנלחם אחד-העם עם כל אנשי המעשה שבקרבנו בכל המקצועות במה נחשבו לעומת המלחמה הגדולה והממושכה, “מלחמת שבע-השנים”, שנלחם אחד-העם עם יוצר הציוניות המדינית ומנהיגה הגדול, למן הקונגרס הראשון ועד מותו, והמלחמה הנוספת שנלחם אחד-העם עם הציוניות הזאת מאז ועד עתה – מלחמה מלאה מרורות והתמרמרות, מלחמה של נקרנות וחטוטים לאין קץ, חפוש חטאים והטלת חשדים, מלחמה שאינה אומרת כבוד לבעליה כלל וכלל.

לכאורה הן צריך היה אחד-העם להיות הראשון שיקבל בשמחה את פני הציוניות החדשה ואת מנהיגה, כי הלא הוא בעצמו יצא ראשונה נגד חובבי ציון מטעם זה, כי עוד לא הגיעה השעה לעסוק בפועל בישוב הארץ, אחרי שהעם עודנו עומד מרחוק להרעיון הלאומי, כי דרוש מקודם להאדיר את התשוקה להצלחת הרעיון “עד שיתעורר הרצון והפועלים יעשו באמונה”¹⁰⁰, וכי “צריך קודם כל שיהיו – בעלי הרעיון עצמם אנשי לב, המסוגלים מטבעם לצמצם כל חיי רוחם על נקודה אחת – רעיון אחד וחפץ אחד, אשר לעבודתו יקדישו כל ימיהם ויקריבו כחותיהם עד הנשימה האחרונה, כי רק מעשים טובים בהתמכרות שלמה מצדם, המעידים על המצא בלבם המה אמונה בלי גבול באמתת רעיונם ואהבה בלי מצרים לעבודתו, הם האמצעים היותר נאמנים לעורר אמונה ואהבה גם בלבות אחרים”¹⁰¹ – והמנהיג הציוני, הלא היה, לכל הדעות, איש שצמצם כל חיי רוחו בנקודה הציונית, ושהתמכר בשלמות לרעיונו ובלבו היתה אמונה בלי גבול באמתת רעיונו, ואשר על כן גם הצליח חפצו בידו לעורר את “האמונה והאהבה גם בלבות אחרים” בנוגע להרעיון הציוני ואת הרצון הלאומי בקרב השדרות הרחבות של העם. וברבות הימים הן הודה אחד-העם בעצמו בדברו על-דבר הרצל אחרי מותו: “לעורר בזמן קצר תנועה גדולה – יכול רק איש שיש בו ניצוץ מאנשי הפלאות היחידים, העומדים בעם ועם לעתים רחוקות וכובשים להם דרך ביד חזקה – והם “מהפכים עולמות” בכחם האנושי המכניע תחתיו המונים המונים, מבלי שנוכל להגיד איך ובמה”¹⁰².

והלא הכיר אחד-העם בעצמו, כאשר הבאתי כבר למעלה¹⁰³, כי “מאחינו במזרח אירופא אין לקוות הרבה – לא נשאר לנו אפוא כי אם לפנות אל אחינו שבמערב – הם היו צריכים ליסד חברה לאומית גדולה לישוב ארץ-ישראל”¹⁰⁴. ואם בא איש גדול כהרצל מן המערב והצליח לרכוש לרעיונו עוד רבים מגדולי אחינו, רבי ההשפעה, שבמערב, והם התאחדו מסביב לו ליסד “חברה לאומית גדולה” להגשמת הרעיון – הלא צריך היה אחד-העם לשמוח על זה, שנתקיים חלומו מכבר בצורה כל כך מזהירה שכזו.

והן בזה שיצא הרצל נגד המעשה בארץ-ישראל לפני בוא הזמן המוכשר, ביחוד, בטרם תתקבל הסכמת הממשלה התוגרית על-זה, הן לא אחד-העם הוא האיש שצריך היה להתמרמר על-זה ולקנא קנאת הישוב המעשי בא"י שכעת, שהיה תמיד כנגדו והכיר בעצמו, כי “יסוד כל היסודות צריך אפוא להיות מעתה: לעשות רק מה שנוכל לעשות בהכשר, בדרך אופיציאלית, ולבלי השתמש בשום ערמה ותחבולה לגנוב דעת הממשלה”¹⁰⁵.

ואחד-העם הן לא יכול להתנגד גם לאותם הדרכים שבהם בחר הרצל ללכת, לכונן קודם יסוד איתן ובטוח, אורגניזציה מסודרת ומקפת, סדרים נכונים, מוסדות כספים הגונים, שבעזרתם אפשר יהיה לעשות מעשים קימים ובטוחים ולא מעשים תלוים על בלי-מה, מעשי חפזון ובהלה, מחסרון סדר, אמצעים וכחות, אחרי שגם הוא בעצמו שאף תמיד ליסוד איתן ובטוח שכזה לישוב הארץ.

ואם ראה אחד-העם, כי אותם האנשים מן המערב אינם יהודים לאומיים גמורים ברוחנו, הן ידע אותם גם מקודם, בשעה שקוה לעזרתם לפנים, שלא מבית-המדרש שלנו יצאו, שחנוכם היה חנוך אירופי גמור, חנוך תרבותי כללי וברוח הלאומיות של אותן המדינות שמהן יצאו, ולא יכלו, על-פי חנוכם והסביבה שהשפיעה עליהם, לדעת את היהדות שלנו ואת התרבות העברית שלנו, ואי אפשר היה אפוא לדרוש מהם שיהפכו עורם ויולדו מחדש ויתחנכו מחדש ברוח אחיהם שבמזרח; ואשר על-כן, תחת המלחמה שנלחם בהם תמיד, הלא יותר טוב ונכון שנתאמץ להרוס לאט-לאט את המחיצות המבדילות בין המזרח ובין המערב, על-פי אותן האמרות שהיו שגורות תמיד בפי אחד-העם: “לא בחיל ולא בכח, כי אם ברוח”, ו“הכל בשלום ובמישור”; ועל-פי אותה האיבולוציה הטבעית שאחד-העם כרוך אחריה, הן אפשר לקוות כי גם בנוגע ליהדותם של אחינו שבמערב אלה יבוא בקרב הימים שנוי לטובה ו“מתוך שלא לשמה יבואו לשמה”, כי אפילו אם דואגים הם כעת רק להיהודים – יגיעו לאט-לאט לידי זה לדאג גם להיהדות, אחרי שיסכינו עם הרעיון הלאומי יותר ואחרי שיתקרבו אלינו, בני המזרח, יותר, ומה שלא יצליח בידינו כעת – יצליח בידינו מחר על-ידי השפעת המזרח עליהם.

הרצל בא וחפר תעלה רחבה לזרם הקטן והצר של חבת ציון – שגם הוא אמנם שטף אל הים הגדול של הרעיון העיקרי בציוניות, אל התחיה השלמה והגמורה בארץ האבות – בכדי שיהיה לשטף של זרם כביר, שיזרום בצד יתר הזרמים הגדולים של השאלות העולמיות הגדולות. הוא שאף להפוך את הציוניות ולעשותה לא רק לשאלת היהודים בפני עצמם, כי אם גם לשאלה עולמית כללית, בהכירו בחושו הבריא, כי אם אמנם עיקר הפתרון תלוי בנו בעצמנו: “אם נרצה – אין זה אגדה”, בכ"ז דרושה לנו גם עזרת אחרים לפתרון שאלתנו הכללית ברוחנו; ובאמת הן הצליח הרצל, במדה ידועה, לְעַנְיֵן גם הוגים חשובים של לא-יהודים בשאלת הציוניות, ואת התוצאות לא נוכל כלל לחזות ולערוך מראש, כי מה שלא הצליח היום יוכל להצליח למחר – ואם לא חדל אחד-העם, מפנת ד' אמותיו הצרות, להלחם בלי הרף בהדיפלומטיה של הרצל ולהטי הדיפלומטיה, הרי העיד בזה רק על השגתו הצרה וחוג מבטו המוגבל, מבלתי יכולת להבדיל בין הקליפה החיצונה, שתוכל לפעמים לקבל צורה של להטי דיפלומטיה, ובין הגרעין הפנימי המסתתר מתחתיה. גרעין בריא ויסודי, הכלליוּת והעולמיוּת שבפתרון שאלתנו הלאומית, ושכל שאלה עולמית גדולה קשורה היא, לפעמים, גם בחבלי הדיפלומטיה ולהטיה.

הרצל עשה פומבי לרעיון הציוני, נתן פרסום רב לשאלת היהודים והאפשרוּת הרדיקלית של פתרונה וידע לערוך דימונסטרציות נהדרות חיצוניות – ואחד-העם האיסטניס והמפונק והבורח מפני ההמון לא חדל מהלחם עם פומביות זו ודימונסטרציות אלה, מבלי הכר שכל תנועה לאומית חיה לא תוכל להמנע מכל זה וכי על-פי-רוב משמשות פומביות ודימונסטרציות נהדרות כאלה בתור אמצעים אגיטציונים מצוינים.

הרצל השתמש בספרו “אלטניי-לאנד” בתור אמצעי אגיטציוני, ביחוד, כלפי חוץ – ולא יפלא אפוא אם הדגיש בו, ביחוד, את הצד המלבב והמקסים כלפי חוץ, את הסבלנות הגמורה ואהבת הבריות השוררות במדינה היהודית העתידה, את החפש והשויון שבה, את האפשרות לעם היהודים להבנות בה לא מחרבן העמים האחרים היושבים בה, וגם את הפתרון שתתן מדינת-העתיד זו גם לכמה שאלות כלליות וחברותיות אחרות, מבלי שעלה על דעתו כלל לבוא בתור בר סמכא בעניני התרבות העברית, שלא חשב את עצמו כלל למומחה בהם, לפסוק הלכות בתרבות עברית זו ולתת פתרונים לשאלותיה וצורות קבועות להם לעתיד – ומה מחוסרת-יסוד ומגוחכת היתה אפוא כל המלחמה הגדולה שנלחם אחד-העם עם “אלטניי-לאנד” זה מצד עלבון הרוח העברי וקניני הרוח העברים, השפה והתרבות העברית, כאילו באמת בא הרצל בספרו זה להיות לפוסק אחרון לנו בשאלת הלאומיות העברית וברוחניות העברית וכאילו, חס וחלילה, יש לדאג ולפחד פן עוד מעט ותתכונן “מדינת היהודים” בארץ ישראל על-פי הרצפט של הרצל ולא על-פי תורתו של אחד-העם וה“שלחן-ערוך” הלאומי-רוחני שלו.

אחד-העם והרצל הם באמת שני טפוסים כל-כך רחוקים זה מזה ונבדלים זה מזה, עד כי באמת אי-אפשר לאחד לתפוס את רוח השני ולהבינו, אחרי שבני עולמות שונים הם ומדברים בשפות שונות, זה בשפת העיון וזה בשפת המעשה, וכל אחד איננו מבין את שפת השני. ואיך יכול באמת איש כאחד-העם, חניך הגיטו, ה“למדן” והמפולפל אפילו עם השבכה¹⁰⁶ של האירופיות ממעל, הפקח והמחודד היהודי, הנקרן והספקן, האיש הירא ורך הלבב, הזהיר והמפחד תמיד; האיש הקרוע, הרצוץ והשבור, המלא תמיד יאוש וקינה, ועם זה יושב האהל עם המבט הצר והמוגבל, עם ההשגות הקטנוניות; האיש רפה הידים וחסר האמונה והבטחון ועם זה איש הספר בכל מהותו – למרות אמרותיו היפות לפעמים כנגד התאבנותו של הספר אצלנו – איך יכול איש כזה לתפוס את הרצל, הילד הענק מעולם האגדה היפה, העשיר ורב הגונים; האיש שבא אלינו מעולם זר, שלם והרמוני מכף רגל ועד ראש; האיש התמים והשלם, הישר והבולט, בעל המבט הרחב עד לאין גבול, ההשגה הכבירה, מעוף הנשר רב הכנפים; ועם-זה האיש כביר הרצון, העזוז, ארך הרוח, המלא אמונה ובטחון-ברזל והשואף לגדולות ולמעשים כבירים?

הנה הרצל בא ותקות הגאולה השלמה בלבו ואמונה גדולה בגאולת העם והארץ בקרבו, אמונה בכחות העם ובכחותיו הוא עצמו, אמונה המולידה רצון כביר ובטחון עצום – והנה בא זה בספקותיו וחטוטיו ומקיף אותו בקושיות ופרכות מחודדות: ואם הממשלה לא תתן את הרשיון? ואם הערבים, רוב תושבי הארץ, יתנגדו לזה? ואם יתר הממשלות תתנגדנה? ובאיזו דרכים ואמצעים יש האפשרות להגשים את הרעיון בפועל? – מבלי שים לב, שאי אפשר בכלל להשיב על שאלות כאלה בגלוי, ואי אפשר לבאר את כל התקוות הצפונות ואת כל משאות-הנפש הנעלמות, ואי אפשר בכלל לקבוע כללים בזה ולהורות נתיבות בטוחות מכל צד, ודרוש רק להשען על ההרגשה הלאומית החזקה והשאיפה העממית הכבירה – שהן תורינה את הדרכים היותר נכונים. ואם יש מכשולים ומתנגדים, מפריעים ומונעים, קושי וסכנה – מה בכך? אין כבוש בלי מלחמה ואין קיום בלי מלחמת הקיום; ואותו העם, שהראה כל-כך גבורה וסבל-רוח בדרך היסורים והענוּים שבתולדותיו – מי יודע אם לא תצלח עליו רוח גבורה נפלאה בשעה שיתנער לכבוש לו עמדת-עם ועתידות-עם, שאין לרפי הרצון והידים, לצרי המבט והמושג, אפילו השגה כל שהיא ממנה? –

אחד-העם בעצמו מודה ואומר: “אנו אין לנו עסק בנסתרות של העתיד הרחוק”¹⁰⁷, ואיך זה יוכל לסתור את דברי עצמו תוך כדי דבור ולהחליט בודאות: “מקלט בטוח” לעמנו לא יהיה המרכז הזה גם אז – אבל היה יהיה בית מרפא לרוחו"¹⁰⁸? ואיך אפשר בכלל להגביל מה הוא עתיד רחוק ומה – עתיד קרוב? באיזו מדה מודדים את הרחקות ואת הקרבה בענינים כאלה? ומאין הביא בטחון כזה להגיד ולנבא מה שיביא לנו יום מחר בחיים, מה שיהיה ומה שלא יהיה, בשעה שגם בחיי היחיד וגם בחיי העמים אנו פוגשים הפתעות בלתי צפויות כלל, מהפכות גמורות, על כל צעד ושעל? –

מנקודת מבטו של אחד-העם לא היה לו גם-כן שום יסוד ללחום נגד הארציוּת של הרצל בקונגרס הששי, אחרי שלפי דעתו לא תוכל ארץ ישראל לפתור את שאלת היהודים, בהיות שא“י לא תוכל, לפי דעתו, לקלוט בקרבה רק מועט קטן של העם וחפש מדיני לא ישיג המועט הזה לעולם – כי אם את שאלת היהדות, על-ידי היותה בקרב הימים למרכז לאומי רוחני לבד; ובכן הן אין כל סבה להתנגד לפתרון שאלת היהודים בארץ אחרת. ובנוגע לחזוק המרכז הרוחני שבא”י, הלא נהפוך הוא הדבר, כי מרכז רוחני שכזה יוכל לקוות יותר לסיוע ולחזוק, בחומר וברוח, מצד מדינה יהודית מסודרת, בעלת כחות ואמצעים חמריים ורוחניים, באיזו ארץ שתהיה, מאשר על-ידי נפוצות הגולה בארצות שונות, על-ידי נדחים ונרדפים, דלים ורשים בחומר וברוח, תחת השפעות זרות ושונות. ואם נאמר, כי יש לחשוש שהמדינה היהודית לא תהיה זקוקה להשפעת המרכז הרוחני שבא“י, אחרי שבהיותה מדינה חפשית תתפתח ממילא ברוח העם החפשי, מבלי שום השפעה זרה וכפיה רוחנית אחרת – הרי שוברו של החשש בצדו, כי אם לא תהיה המדינה היהודית החפשית זקוקה להשפעת מרכז רוחני מא”י, הרי זה מוכיח שאין באמת צורך בה כל-עיקר. והן הוכיח אחד-העם בעצמו מצד השני, כנגד אלה האומרים שהיהדות נבראה בשביל היהודים ולא להפך, ואם כן, הרי פתרון שאלת היהודים הוא העיקר ופתרון שאלת היהדות טפל לו, בהשיבו על זה: “מכיון שהיהדות נבראה בשביל היהודים – הרי ניכר הדבר שבודאי צריכים הם לה ואי אפשר להם בלעדיה”¹⁰⁹, והלא יוצא מזה מאליו, כי אם האומה אינה נצרכת להשפעת המרכז אין באמת צורך בה.

 

VIII    🔗

הרצל תפס באמת בסקירתו המקפת את הגרעין העיקרי של רעיון התחיה העברית – כמו שתפסו אותו גם הֶס בספרו “רומא וירושלים”, גם הד"ר פינסקר במחברתו “אבטואימנציפציה”, גם יתר האבות הרוחניים והגשמיים של חבת ציון, וגם אחד-העם בעצמו במאמריו הראשונים ובתורה ששם לפני אגודת “בני משה” בהוסדה, אם אמנם מנקודות מבט שונות ובצורות ודרכים שונים – את פתרון שאלת היהודים הנצחית הוא הכיר בשכלו הבריא והטבעי, כי צרת היהודים היא מקור כל הצרות של העם, החמריות והרוחניות, וגם צרת היהדות בכלל. כשיחדל העם היהודי להיות בגלות, כשיגאל העם ויהיה לעם חפשי בארצו המיוחדת – ובזה אינם מתכונים לקבוץ גליות מכל הארצות, רק שחלק הגון מן העם יהיה לעם חפשי, כאמור, שיהיה למרכז הכח של כל העם, ושעל-ידי-זה תהיה נוצרת לכל נפוצות העם ארץ מולדת אחת, בדמות מדינת היהודים – אז תגאל גם היהדות מאליה, אחרי שלא היהדות יצרה את העם היהודי, כי אם להפך, העם היהודי יצר את יהדותו. ובכן, אם רק יתקיים עם יהודי במדינה יהודית, עם שיוכל לחיות את חייו העצמיים, יוכל, כמובן, לשכלל גם את יהדותו, יצירת רוחו, ולברוא בה גם ערכים חדשים, שלא נוכל גם לשערם מראש.

והנה בא אחד-העם המפולפל, הספקן והנואש, והבדיל את שאלת היהדות מעל שאלת היהודים, את התוצאה מהסבה, ודורש כי ידאגו רק לפתרון שאלת היהדות ויעזבו את שאלת היהודים לנפשה. והלא דרישה כזאת היא אי-טבעית ואי-אפשרית! כשלא הוסרה הסבה – אי-אפשר לשנות את המסובב; כשלא נסתם המקור – לא יחדל הזרם לקלוח וכשהחבית שבורה אי-אפשר לשמור את היין שלא ישתפך.

כנגד הציוניות הפשוטה, הבריאה, ההגיונית והטבעית, החמרית והרוחנית כאחת, בא אחד-העם והקים ציוניוּת רוחנית לבד. לא כי בא להציע את חלוקת העבודה, שאלה, הנוטים לכך, יעסקו בצד החמרי של הציוניות, ואלה, הנוטים לכך, יעסקו בצד הרוחני של הציוניוּת; אלא כי העמיד את כל הציוניוּת על הרגל האחת הזאת, על הרוחניות ורק הרוחניות. ואולם רוח בלי חומר אינה [מטושטש] במציאות כלל, לא בטבע ולא בחיים.

מחוסר אמונה ומיאוש אחז בראש שבולת, ברעיונו של הד"ר פינסקר – שהגיע אליו, כאמור למעלה¹¹⁰, אחרי תוחלת נכזבה ויאוש – על-דבר המרכז הרוחני בארץ ישראל, ועליו בנה את הכרך שלו, את הציוניות הרוחנית, שבצר אותו בחומה רוחנית, בהוכחות וראיות קלוטות מן האויר, ויבן עליה דיק של דיוקים ודחיקים שונים וישפוך עליה סוללה מקורי עכביש של פלפולים וגימנסטיקה רוחנית – ומשם, מתוך המבצר האוירי הזה, נלחם עם הרצל ועם הציוניות המדינית, עם המחנה החי והכביר, המזוין בכלי התותח של כחות החיים הטבעיים, השוטף בכח איתנים והמגמא ארץ בזרמתו – מלחמה אוירית, חסרת יסוד וכח.

והלא הרעיון של מרכז לאומי רוחני בארץ ישראל הוא מופרך מאליו. רעיון כזה הוא תמיד יליד החרבן ויאושו ולא של הגאולה ותקותה. והן ראינו, כי גם המרכז הרוחני הראשון – שהיה גם-כן דתי ביחוד – יבנה, לא היה דבר של קימא לדורות, וברבות הימים נתבטל ומרכזים אחרים ירשו את מקומו, ודוקא לא בארץ ישראל.

מרכז דתי אפשר לו עוד להתקיים, בתנאים ידועים, כמו מֶכּה להמושלמים, הקבר הקדוש ויתר המקומות הקדושים בארץ-ישראל להנוצרים, הוַתּיקן להקתולים וכדומה; אבל לא מרכז לאומי רוחני, במקום שאין שם מדינה יהודית חפשית, שיהיה בה בטחון להתפתחות הרוח הלאומי החפשי. במקום רוב מנינו ובנינו של העם שם הוא גם המרכז הרוחני שלו. “לא הכמות עיקר, אלא האיכות” אמור רק במליצה ולא בחיים. כל מה שהכמות יותר גדולה באותו העם גם האיכות שלו יותר מרובה. מיליון אנשים יוכל להוציא מקרבו אנשים של שאר-רוח במספר יותר גדול מאשר יוכל להוציא אלף אחד של אנשים, מאותו העם, כמובן. אי-אפשר לבור את טובי כחותיו של העם ואת מבחר בניו מכל ארצות תבל ולטעת אותם באופן מלאכותי בארץ-ישראל, ששם ישלחו שרשים בארץ ויתערו וישאו פרי ומשם ישפיעו על כל חלקי העם שבכל הארצות.

הד“ר י. טהון המעיד על עצמו במאמרו “דור המדבר” כי אחד מתלמידי אחד-העם הוא¹¹¹ – אמנם איננו מודיע במה הוא תלמידו – כשבא לדון בדבר “מרכז הרוח” של אחד-העם הוא אנוס לערער את יסודותיו. “לעם גדול – הוא אומר – יש מרכזים הרבה: לכל ענף מענפי החיים והחכמה והמדע והתעשיה מרכז בפני עצמו”. בגרמניה, למשל, יש כמה מרכזים: “בברלין נמצא מרכז הרוח של המדעים, בליפסיה – מרכז הרוח של הזמר והשיר, במינכן – מרכז הרוח של האמנות, על גדות הרינוס – מרכז-הרוח של התעשיה הגדולה והחרושת”¹¹². “קבוצים יהודיים גדולים – הוא מוסיף – בסביבות בעלות תרבות גבוהה ישארו – אף להבא. ואם כן, יבראו בכל אותם הקבוצים מרכזי הרוח היהודי”¹¹³. הוא מציע אפוא להחליף את המבטא “מרכז הרוח” של אחד-העם ב”מרכז הכח", ובזה הן הוא מקעקע את כל בירתו [?] ושל אחד-העם רבו; כי מרכז הכח יוכל היות רק קבוץ של עם חי חפשי במדינתו, וזהו הלא המטרה של חבת-ציון והציוניות המדינית ולא של הציוניות הרוחנית האחד-העמית. –

הד“ר י. טהון מכחיש במאמרו הנזכר את דבר ההשפעה הגדולה שמשפיע כעת הישוב בא”י על הגולה, באמרו: “עד עכשיו ועד בכלל, אנו המשפיעים והישוב בארץ ישראל המושפע, אנו נותנים והוא מקבל. לעת עתה עוד לא קבלה היהדות שום דחיפה עזה ומורגשת מן החלוצים העובדים בארץ ישראל זה שלשים שנה, ועדיין נפש האומה ניזונית אך ממה שפועלים ובוראים הקבוצים העבריים בתנאים קשים מאד בגולה, מלבד – וגם דבר זה עוד צריך עיון מה והגבלה – בענין תחית הלשון העברית, שהשפעתו של הישוב החדש ניכרת בה מעט או הרבה”¹¹⁴. ואני מוסיף על זה, שאם רואים אנו בא"י כעת פעולות לאומות רוחניות שמצליחות יותר מבגולה, הלא זה רק בהתאמה ישרה עם הישוב החמרי ההולך ומתפתח ומתקדם בה, ועם זה – מפני תקות הגאולה השלמה בעתיד – לוּ יהיה גם העתיד הרחוק – המפעם בלבבות. ואולם אם ימיתו את התקוה הזאת בקרב הלבבות, אז הלא ינטל העורק החי מקרב כל הפעולות הללו, וכל נשמת החיים שבהן תסתלק.

אותו אחד-העם בוכוחו עם דובנוב על-דבר רעיון ה“אבטונומיה הלאומית בגולה” מסתיע בזה, כי “העם המועט נדחה מפני העם הרוב”, כי “בהיות הרוב יותר חזק” אי אפשר לדרוש מאתו בשם הצדק שיבטל צרכיו מפני צרכי המועט“, והוא מוסיף להוכיח: “נניח, למשל, שמיסדים בית-ספר בינוני בעיר המחוז להספיק צרכי כל המחוז. מה יעשה המועט היהודי, שאין כחו ליסד לו שם בית ספר כזה מיוחד לעצמו? היוכל לדרוש מאת העם-הרוב ל”יהד” את בית הספר? הלא בהכרח יתחנכו ילדי היהודים בבית ספר זה, אם כי לא יקבלו שם חנוך לאומי, ולכל היותר יוכלו היהודים לדרוש, שילמדו לבניהם את הלמודים הלאומיים במדה האפשרית בבית ספר נכרי, כלומר – במדה זעומה מאד“¹¹⁵ – ובכן, אם לא נאמין באפשרות הגאולה השלמה בא”י, הן חסר הבסיס העיקרי לכל המרכז הרוחני הלאומי שם ובטחונו, כי אם אפילו כעת אין מעצור בפני בוני הישוב החדש מהקים שם בתי ספר עבריים לאומיים ברוחם – מי יודע אם בעתיד לא תשנה הממשלה את משטרה ואם לא תבוא לשפוך מרוחה על הקולטורה הארץ-ישראלית וגם על המתישבים העברים שם? ומי יודע אם לא תנתן אבטונומיה להעם-הרוב היושב שם, לעם הערבים, והוא יכונן לו שם בתי-ספר ערביים ברוחו, והעם-המועט – שלפי הודאת אחד-העם יישאר בה מועט תמיד – שישב גם שם בגולה (למרות הזכיות ההיסטוריות שיש לו שם, שלדאבוננו אין להן תוקף בחיי המציאות), תחת שלטון זר – יאנס להכנע לרוח העם השליט כמו ביתר ארצות הגולה? ואם גם היינו בטוחים שאותו הישוב בארץ ישראל – בלי שלטון עצמי מדיני – יהיה תמיד חפשי ברוחו, במה יהיה כחו גדול להשפיע על כל ההיקף שבגולה, על כל הישובים העבריים בכל הארצות, ולהאציל עליהם מרוחו במקום שיש התנגדות כל-כך תקיפה וחזקה, השפעת הרוח הכללי השולט בכל מדינה, השפעת הסביבה וכל החיים הזרים שמסביב, בשעה שאחד-העם בעצמו, כאמור, מודה שאין הצדקה להמועט בכל מקום “לדרוש מאת העם הרוב שיבטל צרכיו מפני צרכי המועט”? איזו קוים רנטגניים נפלאים ומשונים משוה אחד-העם בנפשו שיצאו מאת המרכז הלאומי-רוחני בארץ ישראל, שיוכלו לחדור דרך כל הגופים והחמרים העבים שבכל העולם ולהאיר באורם את כל הישובים העבריים בכל הארצות ובכל חלקי התבל? –

“ספיריטיזמוס” אני רואה – אומר ש“י איש הורוויץ – גם בפתרון שאלת קיומנו הלאומי על-ידי יצירת מרכז רוחני, מקלט לאומי בארץ ישראל – לפי שאין כל הבדל בין גלות ישמעאל לגלות אדום ביחס להשפעתה של עצמותנו הלאומית. לפי שגם בארץ ישראל, כל זמן שנהיה שם בגלות בלי מוסדי ממלכה משלנו, אי אפשר שהחיים הכלכליים והמדיניים ישפיעו שם על חיינו הקולטוריים הרוחניים באותה מדה שאפשר יהיה לאלה להתפתח כפי “עצמותנו הלאומית” אלא אם נאמין בספיריטיזמוס, כלומר – במציאות רוחניות שמחוץ לגשם, במציאות צורה מבלעדי חומר. שהרי אי אפשר ל”עצמות לאומית" זו, שאנו מנשאים ומנטלים אותה עכשו מגלות אדום לגלות ישמעאל, שתֵּעשה עוד הפעם, זו עצמה, למרכז חיינו, אלא רק כשנצייר אותה לעצמנו, בתור מהות מופשטה, שכבר נשלמה בעיקר הויתה פעם אחת ונגנזה ונשתמרה ונמסרה מדור לדור, עד שבאה שעתה להתגלות"¹¹⁶.

ופרישמאן מעיר על זה בסגנונו המיוחד: “אלמלי ידעתי כי מרכז כזה של יחידים יש לו, באיזה אופן שיהיה, האפשרות להחזיק את הרבים באשר הם שם, אז בודאי ובודאי שאני בעצמי הייתי עומד למן הבקר ועד מחצית הלילה והייתי עושה בעצם שתי זרועותי את המרכז הזה. אבל כיצד זה עושין מרכז? איך זה יכול מרכז של המועט להיות מורגש ומוחש למיליונים של יהודים הנפוצים וזרועים על פני כדור כל האדמה, באופן שעל ידי זה תנצל היהדות כולה?”¹¹⁷

יש אפשרות הגיונית גם בחבת ציון והציוניות המדינית, גם בהארציות, גם בשאיפת האבטונומיה הלאומית בגולה, אבטונומיה שלמה או אבטונומיה רוחנית, גם בשאיפת הכנסיה הדתית, בנגוד להלאומיות, עם תעודה דתית ומוסרית או בלעדיה, יש גם אפשרות הגיונית בטמיעה הגמורה בחברה אנושית-כללית, קוסמופוליטית או חברותית-שותפית או אינדיבידואלית-אנרכית, או בקרב כל עם ועם, לפי המדינות השונות, אחת היא אם ברצון ואם בעל כרחנו. למי היתרון? זה תלוי אך ברצון, שאיפה ואמונה, ואולם הצד השוה שבכל השאיפות הללו הוא, כי אף אחת מהן איננה נגד ההגיון הבריא, ומלבד זה הנה כל אחת היא שיטה מסוימה, שיטה של פתרון גמור ויסודי, כל אחת מנקודת מבטה – ויש גם הגיון אצל אלה מבעלי הספק והיאוש, שאינם מאמינים באפשרות הפתרון של כל השאיפות הנזכרות, שאינם מאמינים לא בפרוגרס האנושי והתקדמותו ולא בכחו של עם ישראל לשוב ולחיות חיי עם וגם לא באפשרות הטמיעה הגמורה שלו, ושאינם רואים אפוא שום מוצא, שום פתרון לחידת עם ישראל, שגם חיה לא יחיה וגם מות לא ימות, – ואולם איזה הגיון ואפשרות הגיונית יש ב“פרוֹדיה של שיטה”, בשיטה מטולאה, בשיטה פליאטיבית-פשרנית-ותורית-יאושית כזו הנקראת השיטה האחד-העמית: הציוניות הרוחנית-מרכזית-לאומית? איזה פתרון היא נותנת לשאלת הקיום של עם ישראל? איזה עתיד היא מתוה להעם, שלעולם לא יוכל לשוב ולחיות חיי עם שלם, במדינה יהודית חפשית, לא בארץ ישראל ולא בארצות אחרות, שתמיד ישאר בגולה, מורדף ומעונה, חסר בסיס חמרי ורוחני, שהשנאה אליו לא תחדל בתור “חוץ”, בתור יוצא מן הכלל, אפילו בשעה שהצדק הגמור ישלוט בעולם, שבהיותו מועט בכל מדינה לא תנתן לו זכות להגדרה עצמית ולא תהיה לו גם הצדקה לדרוש כזאת, ובהכרח יהיה מוקף תמיד תרבות זרה ותקיפה שתשאף לבלוע אותו ויהיה תמיד ספוג תרבות זו, – ועם זה לא יטמע בגוים ולא יוכל להטמע, אלא יהיה מאוחד כלו ולאומי ברוחו, והכל בכח ההשפעה הלאומית-הרוחנית שיקבל מאותו המרכז הלאומי-הרוחני הקטן, “מרכז של תורה וחכמה, של לשון וספר, של עבודת הגוף וטהרת הנפש, “מיניאטורה” אמתית של עם ישראל כמו שהיה צריך להיות”¹¹⁸, וכל זה על ידי מועט שבארץ ההיא, קומץ של בעלי-בתים כפריים, “פַרמרים” פקחים, התלוים בעבודת אחרים, ושל סתם יהודים יושבי ערים בשכונות יהודיות יפות – וגם זה במקום שאין עמדה מדינית חפשית ואין בו שום בטחון לחיי חרות מדינית ולהגדרה עצמית לאומית!

כמדומני ששיטה של קורי-עכביש דקים וסבוכים כזו, שכל נשיבת הבל-פה לא תשאיר ממנה שריד ופליט, יכולה להולד רק במוחו של מפולפל גיטאי, החסר את חוש המציאות, ואינו מבחין בין האפשר והנמנע. –

 

IX    🔗

טועים הם אלה החושבים את אחד-העם לבעל שיטה מסוימת בחיים, לבעל אישיות שלמה. “אדם כזה אי אפשר שלא תהא אישיותו שלמה, הוא תמיד הולך לשיטתו, תמיד נאמן לדעותיו, אין הוא יודע פשרות וותורים”¹¹⁹, “אין ביוצרים אלו הקרע הנפשי, שאנו מוצאים בסופרים ממין המצוי”¹²⁰, “שלם הוא מכל צעירינו הקרועים לקרעים הרבה, שלם הוא מכולנו שאינם הולכים בעקבותיו”¹²¹. באמת אין לאחד-העם שום שיטה מסוימת בנוגע לחיי העם ועתידותיו, לא שיטה מקורית ולא אפילו שיטה מקובצת אחת, כי אם שיטות מקובצות, כל פעם כפי הקפריז המיוחד שלו באותה שעה. בעברכם על כל חלקי “על פרשת דרכים”, תשתוממו לראות הנגודים וההפכים, הותורים והפשרות, הדחוקים וה“יש לישב”ים, הסבכים והסתירות שבדבריו. אפילו הרעיון היסודי שלו, הלקוח מפינסקר, המרכז הרוחני בא“י, שכמבואר למעלה הוא בעיקרו יליד הותור והפשרה, הצמצום וההקטנה, גם הוא יסתר לפעמים על ידו בעצמו, בהנחה מעין זו: “בשביל שיוכל רוח היהדות להתפתח ולהשיג תכליתו, אי אפשר לו בלי גוף מדיני, שבו יתגשם באופן מוחשי”¹²², “כמו שנקוה, עתידים ישראל לזכות עוד גם למדינה שלישית”¹²³. בתשובותיו למתנגדיו אנו מוצאים, כפעם בפעם, ותורים ופשרות והנחות למתנגדיו, הסותרות את יסודי דבריו הראשונים, אף כי מעודו לא יודה על זה בפירוש, ובפלפולים וב”יש לישב“ים שונים, ובאמתלאות של אי-הבנה בדבריו, אי-ירידה לכונתו וסוף דעתו יוצא תמיד כאילו באמת אמר כזאת לכתחלה. אחד-העם ממלא רק תפקידו, תפקיד של “בעל שיטה מסוימה”, ה”הולך לשיטתו“, “תמיד נאמן לדעותיו”. הטון הודאי, החיצוני, שבו הוא משמיע לנו את דבריו בכל פעם מחפה על הספקות, הנגודים והסתירות הממלאים אותם. השלוה העשויה החופפת על דבריו מכסה את הדאגה הפנימית האוכלת כעש שבתוך הדברים. הפוזה של שלמות נפשית, שאחד-העם יודע לבחר לו באמנות כל-כך מצוינה, מסתירה ממנו את הקרעים התמידים שבנפשו והגאוה הגדולה המקננת בלבו, הלבושה מסוה ענוה וצניעות, איננה נותנת לו להתגלות לפנינו ב”חולשיותיו" הנפשיות, הספקות הפנימיים והקרעים שבלב, ואותה המלחמה התמידית שאחד-העם נלחם עם הכל וכנגד הכל מטעה אותנו לחשוב אותו בתור קיצוני, בלי “פשרות וּותורים”. בשעה שבעצם יסודו הוא פשרני ומחזיק בדעתו ש“הדרך הישרה מונחת באמצע”.

אחד-העם איננו נאמן לדעותיו, אך נאמן לאופוזיציה התמידית שלו, ועל-ידי-זה נתעו רבים לחשוב אותו בתור “הולך לשיטתו”. ואולם האופוזיציה סתם לשם אופוזיציה איננה שיטה מסוימה. אמנם גם לאופוזיציה יש ערך בחיים, כי השלילה שבה מביאה הרבה פעמים לידי חיוב, ויש שעל ידה מתעצם דוקא כחו של הצד שכנגד להגביר חילים למרות האופוזיציה – אבל גם היא טובה רק במדה ידועה. ואם היא עוברת את הגבול, אם היא נעשית לשיטה קבועה של אופוזיציה לשם אופוזיציה, אז היא אובדת את כחה והשפעתה וחדלים מהתחשב אתה לגמרי. ואמנם קו אחד זה עובר כחוט השני בכל מאמרי אחד-העם, מן “לא זה הדרך” עד עתה, קו האופוזיציה התמידית לזרם השורר במחנה באותה שעה, איזה זרם שיהיה, אופוזיציה לא רק “נגד הזרם” הקבוע, אלא אפילו כנגד הזרמים המתחלפים בכל פעם. קול ה“איפכא מסתברא” מצלצל ברמה מכל חלקי “על פרשת דרכים” שלו.

בתקופת “חבת ציון” יצא אחד-העם כנגדה בשם הכשרת הדור וחנוך העם, וכנגד מעשה הכשרת הדור וחנוך העם – בשם אי-הכשרתנו גם לחנוך זה; כנגד הישוב המעשי בארץ ישראל – בשם הציונית המדינית: רשיון הממשלה ונחיצות חברה מסודרה גדולה לישוב הארץ, וכנגד הציוניות המדינית – בשם חבת-ציון והישוב המעשי; כנגד הגשמיות שבישוב הארץ – בשם הישוב הרוחני: בתי ספר ואולפנא, וכנגד בה"ס – בשם המטרה הגשמית: שאין לתלמידים במה לעסוק ובמה להתכלכל בגמרם את חק למודיהם שם; כנגד ספרות ההשכלה שדברה על-אדות ההשכלה – בשם ההשכלה עצמה שדרוש להכניסה לספרותנו, וכנגד אותה ההשכלה בעצמה – ענינים כלליים בספרות העברית – מצד אי-התועלת שבדבר או אי-היכלת להכניסה אלינו; כנגד התאבנות הספר אצלנו – בשם תחית הלבבות והתפתחות האומה החפשית על יסודות אנושיים כלליים באמצעות החנוך והספרות, וכנגד עבודת תחית הלבבות, עבודת היצירה החדשה בספרות ובחיים – בשם הספרים הנושנים שכבר התאבנו, שדרוש לעסוק אך בהם, או בשם יצירת ספר חדש אחד, בתור ספר-הספרים החדש, שהוא יהיה לנו ל“מורה נבוכים” חדש ושהוא יצילנו מכליון (“אוצר היהדות”); כנגד העבודה הגשמית של הציוניות המדינית והמעשית – בשם השפה והתרבות העברית, שדרוש לעסוק אך בהן, בתור הכשרת העם והכנתו לתחיה; וכנגד חפץ ההסתדרות לשפה ולתרבות העברית – בשם אותו העם שאיננו עוד מוכן ומוכשר לעבודת הכנה והכשרה שכזו.

רק החיצוניות של מאמריו אחת היא תמיד, חיצוניות יפה ונהדרה, סגנון בהיר ומדויק, מעטה של עיון והתפלספות ממעל, שלוה עשויה ובטחון עצמי בכל אמרה ומלה, מקל של מנצח במקהלה וקול מזהיר ומוכיח ומנבא תמיד; ואולם הפנימיות שבדברים על פי רוב חסרה את יסוד המציאות ואמת החיים, מלאה נגודים והפכים, סתירות וספקות, גאוה ועקשות, איפכא-מסתברא של בעל קפריזים, קנאה של אי-מצליח מהולה ברעל, מרירות וכעש של עלבון עצמי, הנובע מאיזו תאות התנשאות שלא נמלאה ושמחה לאיד ולצד החלש של אחרים ומין חפץ-“להכעיס”.

לא בעל נתיבות השלם לפנינו, כי אם איש אכול-ספקות ונגודים וקרעים שבלב, ורק מתחפש הוא לפנינו בתור אדם שלם ושלֵו, השליט בשכלו, הכובש את יצרו ויודע להסתיר את חולשותיו מעין זרים. –

וכשאנו קוראים את תולדות ימי חייו של אחד-העם, שנכתבו בידי אחד מחסידיו האדוקים, הד“ר יוסף קלוזנר, אנו מוצאים בהן הודאה בבלי דעת, כי “המלחמה התמידית מבפנים ומבחוץ, התנועות והתנודות לפנים ולאחור, השנאה הגדולה לתנאי חייו בהוה ואי-היכלת לכבוש לו דרך בחיים באופן מתאים לתכונותיו והלך רוחו – כל אלה מררו את חייו”¹²⁴ – וכל אלה אינם מסוגלים ליצור אופי שלם ומוצק, שלו ושבע-רצון בחיים ומלא חדות החיים וששון יצירת החיים. וכל מה שיש בפרט – יש גם בכלל. וגם בדרכו הצבורית ועבודתו הפובליציסטית-עסקנית אנו מוצאים רק “מלחמה תמידית מבפנים ומבחוץ”, “תנועות ותנודות לפנים ולאחור”, “שנאה גדולה ואי-יכלת” שגרמו ל”מרירות חייו" ולהמרורות והכעש בנוגע לאחרים ולמעשי אחרים. –

ו“מה שנמשך, שלא בטובתו ונגד תכונת רוחו, לעצם מערכת המלחמה” והיה ל“איש מלחמה”, מה שהמסבות והגורמים השונים – שבהם תופסת אגודת “בני משה” מקום בראש – העמידוהו “על פרשת דרכים” בעולם המעשים, למרות היותו מטבעו איש העיון והתורה, שלא יכול להצליח שם ולא הצליח, בודאי שעזרו הרבה להתחדדות הנגודים והקרעים שבנפשו ובכל מהותו.

ומהצד השני, מה שאחד-העם הוא בעיקר איש תורה ועיון, מה שערבב תמיד את התורה ואת העיון בכל עניני המעשה שנגע בהם, מה שבא אלינו תמיד, אפילו בשאלות חיים פשוטות ורגילות, בארטילריה הכבדה של התורה ושל הפילוסופיה, שעל הכל מצא סמוכין מן התורה ומן הנביאים ומן ההיסטוריה ומן המחקר והפסיכולוגיה ומן מהות האנושיות והיהדות ומן המוסר האנושי והלאומי ועוד ועוד – בודאי שעזר הרבה להאפיל על אותם עניני המעשה הדן בהם ולבלי תת לקוראי דבריו להתיחס אליהם בבקרת והבחינה הדרושה, וזה גרם גם כן לכך, שיעוררו הדברים יראת הרוממות בקרב רבים, התבטלות מפני הדר גדלותו וגאונותו של האיש, שידו איננה זזה מקלעי הארטילריה הכבדה הזאת, של תורה ועיון, מחקר ופסיכולוגיה וכל הני מילי מעליותא שמטילים אימה על הבריות.

ומה צודקים בזה דברי לילינבלום: “בשעה שאנו רוצים לדבר זרות וחפצים אנו כי דברינו יכנסו אל לב הקוראים, למרות ההגיון והשכל שיורו אותם כי הם דברים שאין להם שחר”, אז “הדרך האחד הוא לאחוז בפילוסופיה נאצלת, להיות מטפס ועולה ומטפס ויורד במרחבי חקירות מפשטות, “להפוך כל מושג פשוט להמון מושגים סבוכים ומסובכים”, ואז כל הבנה פשוטה והגיונית מתעלמת מעיני הקורא ונקל להטותו לכל אשר נחפוץ”¹²⁵.

וכשם שאין שיטה מסוימה לאחד-העם בכל הנוגע לעניני המעשה, לחיי העם ועתידותיו, כן אין לו באמת תלמידים ההולכים בעקבותיו. אין בספרותנו באמת סופרים אחד-העמיים, שימשיכו את תורת רבם ויפלסו לה נתיבות בקרב העם. גם אלה המתאמרים לתלמידיו: הד“ר י. קלוזנר והד”ר י. טהון, אינם הולכים ב“שיטתו” של אחד-העם. הראשון אומר: “סוף סוף מיוסדת השאיפה לחירות מדינית, שבלעדיה אין הציוניות ראויה לשם זה, על התשוקה, שאפשר להביע אותה – בשנוי מובן – בדברי הכתוב “נהיה ככל הגוים בית ישראל” – מה הם יש להם ארץ וחיים מדיניים חפשיים, אף אנו כך – היא דורשת חיים אנושיים טבעיים להאומה הישראלית וחושבת שהשאר יבוא מאליו”¹²⁶, “התחיה העברית היא התעוררותו של ישראל לחיים מדיניים חדשים”¹²⁷, והשני שואף לזה שתהיה לנו ארץ ישראל למרכז הכח בעתיד¹²⁸. יש לו לאחד-העם רק מכבדים ומעריצים בשביל אישיותו המצוינה בכלל ובשביל כל המעלות שמניתי למעלה¹²⁹ בפרט, ויש לו גם חסידים המתלהבים ומתפעלים מכל אמרה ומלה שלו והמרקדים “קדוש! קדוש!” כנגדו, אבל מבלי שיהיו נאמנים לדעותיו כלל וכלל.

הנה אותו הד“ר י. קלוזנר, שהוא באמת ציוני מדיני ומעשי ככל טובי הציונים הנאמנים, ובספרו “עולם מתהוה” ההולך ונדפס ב”השלח" הוא מתלהב ומתפעל מכל מעשי בוני הישוב החדש בא"י, הישוב החמרי והרוחני כאחד, הוציא ספר שלם על-דבר הציוניות הרוחנית של אחד-העם, שבו הוא מתאמץ לסכם את דעותיו של אחד-העם בתור שיטה שלמה ומסוימת וצודקת¹³⁰, ויש שהוא מגזים כל כך לאמר: “חבוריו של אחד-העם הם מפעל לאומי – יש לכתביו של אחד-העם ערך מדיני-לאומי – מפני שהוא – אחד-העם – עסקן לאומי גדול”¹³¹, ובכל מאמריו שהוא, הד"ר י. קלוזנר, כותב לא יוכל להשתחרר מההיפנוז של אחד-העם, ולהמנע מהראות דבקות של חסידות בו על כל צעד.

אחד-העם אוהב ביחוד להשען על כתפי הנבוא, וישה [צ“ל: הנבואה, ויש] שהוא כמו שואף לחדוש כח הנבואה ולהמשכת הצנור המשפיע של הנבואה על החיים החדשים, וכמו מַניה של נבואה דבוקה בו ומלוה אותו בכל דרכיו ודבריו. משה אדון הנביאים הוא לו למופת גם ביסדו את אגודת “בני משה”: כמשה הוא בא להתוות “דרך החיים” לפני העם, לתת לו תורת חיים וחוקי חיים, וכמשה הוא מתמרמר על המעפילים לעלות לארץ ומוצא כי דור המדבר איננו ראוי לגאולה ואיננו מוכשר לתחיה ודרוש אפוא להשאירו במדבר הגלות, והוא ויועציו יעסקו בחנוך העם והכשרתו לתחיה עד שיקום הדור אשר יבוקש, שהוא יושיע את ישראל; ולכן הוא מבקש לו חבר “כהנים”, “”בני משה”, שהם יכהנו במקדשו ויקדישו חייהם לעבודת רעיונו, שהם יחנכו את העם ברוחו ויכשירו אותו לתחיתו. ובמאמריו “הכהנים והעם”¹³², “כהן ונביא”¹³³, “משה”¹³⁴ וכן בכתבי “בני משה” המובאים במאמר “נסיון שלא הצליח”¹³⁵ וכן בכמה מאמרים שלו שבספר “על פרשת דרכים” אנו מוצאים הרבה רמזים – אמנם דקים מאד ובלתי נראים לעין בלתי בוחנת ובנמוסיות יפה וחן מיוחד – על דבר הניצוץ הנבואי של הנביאים בכלל ושל אדון הנביאים בפרט בו בעצמו. ובהתאמה לזה מרבה אחד-העם לנבא בכל פעם ולדבר אלינו בקול הנביא וסגנונו, כמו באמת גורל העם הוא נושא ועוונות הדור הוא סובל ומפשעיו יחולל גם הוא, והשקט לא יוכל וכאש עצורה בעצמותיו והיא מתפרצת ולוהטת על שפתיו. וכפעם בפעם הוא מראה באצבע: הן כך וכך נבאתי וכזאת וכזאת אמרתי מראש – למרות זה שרק עורון עצמי איננו נותן לו להוכח, כי כל נבואותיו נכזבו על ידי החיים שבמציאות.

ואולם באחת הוא רחוק ממדותיו של משה, במדת הענוה, למרות זה שבכתבי “בני משה” אמור: “את משה רוענו שמנו לנו לנס – מה הוא היה ענו מכל אדם, אף אנחנו נשתדל להיות ענוים ולהתרחק מן הגאוה הכעורה ומן הדומה לה”¹³⁶. טועים הם אלה החושבים את אחד-העם לצנוע וענו ומוצאים בו “ענותנות גדולה”, “ענוה של אצילות” (ברדיטצבסקי). אין בספרותנו סופר יהיר וגא כאחד-העם. ה“אני” הגאה מבצבץ כמעט מכל מאמרי אחד-העם, למרות זה שמעטה של ענוה חיצונית, עשויה, מכסה אותו מעין בלתי בוחנת. בסגנון של מחוקק ונביא, שאיננו שוכח אף לרגע את ערך עצמו וערך כל דבור היוצא מפיו, הוא מדבר אלינו. איזה סלסול של קדושה הוא נוהג בעצמו ובכל היוצא מעטו וכמו “הכל מנוי וספור אצלו, כאילו בחסר או יתיר של אות אחת יחריב או יקיים עולם מלא”¹³⁷. למרות הנמוס החיצוני שלו, אין אחד-העם שוכח מהדגיש את דבר ההשפעה שמשפיעים דבריו על החיים¹³⁸ ועל הלבבות למרות כל ההתנגדות שמסביב לו ולדעותיו וכי יש שגם בקולות מתנגדיו הוא שומע הד קולו הוא¹³⁹, ולפעמים קרובות הוא מביא סמוכין לדבריו מדבריו בעצמו שהוא מביא אותם ב“מרכאות כפולות”, כמו ה“אמת”, “עבדות בתוך חירות” ועוד, ומסתיע בהם, כאילו נאמרו מפי אחרים וכבר היו לאמתות הנדסיות שאין עוד להרהר אחריהן, וכאילו אפשר להביאם בתור “מופתים חותכים”¹⁴⁰. מגבוה מביט אחד-העם על קהל הסופרים והקוראים שתכו לרגליו. באיזה מבט של בטול ויחסנות עצמית של אריסטוקרט מרום ונשא הוא משקיף על כל ועל הכל. בולט זה למדי, גם ביחסו אל “תלמידיו” המתאבקים בעפר רגליו ומכל שכן ביחס למתנגדיו והחולקים עליו. “אופן הבטול שלו נשקף בתשובותיו למתנגדיו “לבטל הכל רק בדרך אגב” – על פי הכלל הרגיל אצלו היה עושה את עצמו כלא שומע כל מה שטוענים אחריו” – אומר ברדיטצבסקי¹⁴¹. ובאמת, הנה הסופר המנוח לילנבלום בשכלו הישר, בהגיונו הבריא ובפשטותו הטבעית לא הניח כמעט שום דבר מדברי אחד-העם בכל הנוגע לשאלות הישוב המעשי בארץ ישראל מבלי שיסתור אותו סתירה מוחלטת והגיונית, וברדיטצבסקי וש“י איש הורוויץ לא הניחו כמעט שום דבר מדברי העיון שלו שלא סתרו אותו מן המסד עד הטפחות, וגם הד”ר ד. ניימארק, הד"ר י. טהון, פ. לחובר ואחרים סתרו הרבה מדבריו; והוא, אחד-העם, משים את עצמו כלא שומע וממשיך לו בבטחה עשויה את אותם הדברים וההנחות, שבינתים כבר הופרכו בהוכחות הגיוניות ובמופתים חותכים, כאילו הם דברים שאין כל הרהור וערעור עליהם. ויש שגם בבואו להשיב לאיזה מהם הוא בוחר רק איזו דברים טפלים להשיב עליהם במין בטול של חנינה וחסד, ועל העיקר שבדבריהם הוא עובר בשתיקה. ויש שבתשובותיו עושים דבריו רושם כאילו הוא רק מניע ביד “לגרש מעליו איזה זבובים טורדים המזמזמים לפניו”. גם לקרוא למתנגדיו בשם הוא חושב לו לפחיתות-הכבוד. ויש שלא יוכל גם לעצור ברוחו מכבד את המתנגדים המעיזים הללו בכנויי קלסה ובוז, מבלי להזכיר אמנם בשמם המפורש; ויש שהוא שולח אל מתנגדיו, באופן האמור, גם חצים משוחים ברעל עצור, דברי לעג מר ועקיצות ארסיות ומיחס להם אשמות של זיוף ושקר וחשדים מגונים שונים.

ואותה הגאוה הנפרזה של אחד-העם, שנשרשה בקרבו בודאי מכבר, קבלה יניקה גדולה מאגודת “בני משה”, שהיה על ידה לנשיא, לשליט העליון על חבר הכהנים, טובי האומה ובחיריה, מחנכי העם ומדריכיו, אנשי המופת וכלילי המוסר והמדות, והיא התעצמה וגדלה יותר ויותר על-ידי יראת הרוממות שבה התיחסו אליו מכל עברים ועל-ידי אותה ההערצה מצד קהל הסופרים והקוראים אליו, כפי שהזכרתי למעלה¹⁴².

אגודת “בני משה” שמה אותו ל“רבי” וב“רביות” התנהג אחד-העם כל הימים. בקראנו את מאמריו, לא נוכל להשתחרר מן הרושם כאילו יושב לפנינו “רבי” גדול ובתחיבת אצבע לתוך האבנט שלו הוא מחונן אותנו לפעמים רחוקות במבט מאיר ובתנועה מדודה ומחושבה של הסברת פנים וחיוך קל, ועל-הרוב הוא קפדן ורגזן ויראים אנו לגשת אליו. – וגאותו של אחד-העם התפתחה בקרב הימים והיתה למין גאוה חולנית. ומשעה שאי-השפעתו בחיים ואי-הצלחתו במעשה החלו להתבלט יותר ויותר; משעה שבאו החיים והחלו לדחוף אותו ואת תורותיו, עצותיו ואזהרותיו, באמת הבנין שלהם, לאחור יותר ויותר; משעה שנסיונותיו בעצמו היו ל“אבק פורח”, ש“כהניו” נתפזרו והיו כלא היו, והוא נשאר באמת בודד במחנה, כ“אבל בין החתנים”; משעה שגם העם וגם הספרות החלו לפנות לו עורף יותר ויותר… וביחוד, משעה שנתגלו מורי-דרך ומדריכים חדשים שעמדו בראש העם ושהטוהו באמת אחריהם – היתה גאותו למין גאוה פצועה, מזועזעה ומלאה מכאובים, ממרורים ורגז ומרגיזה את כל אשר מסביב…

לא “תמימת-מחשבות” אנו מוצאים בדברי אחד-העם, כי אם “חשבונות” וחשבנות יותר מדי, בתכן כתיבתו ובאופן כתיבתו ולעתים גם דיפלומטיה, המביאה לידי עקימת דברים וכתובים לתכלית ידועה, להקטין ערך אחרים ופעולותיהם ולהבליט, בתחבולות מיוחדות, את ערך עצמו וערך נבואותיו והוראותיו. לא, אחד-העם איננו תמים לגמרי. התמים איננו יהיר ואיננו מתחכם ואיננו מבטל את הכל ואיננו מחפש מומים ומגרעות בכל. התמים לומד מכל אדם ואיננו בוש להודות על טעותו. “תמימת-מחשבות” אנו מוצאים בהרצל, שבכל גדלותו הוא מתגלה לעינינו לעתים במהותו הפנימית, בדמות ילד תמים, ענו ורך, ומאמין בכל – ובשום אופן לא ב“אחד-העם”, המחודד והפקח, החשבן והיהיר יותר מדי.

וכשבאים לעטר את אחד-העם בעטרת “נביא התחיה”, הרי שמים בזה לראשו עטרה שאינה הולמתו. לא לתחיה שבפועל הטיף, רק לאיזה מקסם-שוא של תחיה, לאיזו אבעבועה-של-בורית של תחיה, לאיזו פלפול-תחיה, לאיזו מליצה סתמית של תחיה, שאיננה אומרת כלום ואינה מבטיחה כלום ואינה פותרת כלום, בה בשעה שבכל מאמצי כחו התנגד לתחיה אמתית ולכל מעשי התחיה ולכל אלה שבאו לעסוק בפעולות ולא במליצות של תחיה, אף כי חפצו זה לא הצליח בידו כלל וכלל.

אחד-העמיות קראה זה כבר שמיטה, שמיטה גמורה גם בחיים וגם בספרות, אף כי אחד-העם בעצמו איננו מודה על זאת. באמת כל נבואותיו של אחד-העם לא נתקימו אפילו במקצת. כל החרבנות שנבא להם מראש לא קמו ולא באו. החיים הכזיבו את אזהרותיו ואיומיו.

ואנו רואים כי הישוב בארץ ישראל הולך ומתקדם ומתפתח, למרות זה – ואולי דוקא בשביל זה¹⁴³ – שהמתישבים לא היו אידיאליסטים גדולים, כפי חפצו של אחד-העם לפנים, ולא באו לארץ ישראל להתנחל בה על מנת להעלות את עצמם לקרבן על מזבח הרעיון הלאומי; המושבות הראשונות הולכות ומתבססות וגם מושבות חדשות הולכות ומתיסדות; שטח הנחלאות העובר ליד בני ישראל הולך ומתגדל בארץ; מתרבה גם היסוד האכרי ושל הפועלים העברים בארץ על-ידי התימנים ועל-ידי מהגרים חדשים מחו"ל; ממכר היין מוצא לו שוקים חדשים יותר ויותר; ישוב הערים גם הוא הולך ומתפתח; מתרבים המוסדים התרבותיים בארץ – באחת, אותו הישוב שקפצו ויסדו אותו גם בלי הכשרת הדור וחנוך העם מקודם, בלי סדרים ובלי תכנית מסוימה מראש, אותו הישוב התכונן לאט לאט והכה שרשים אמיצים בארץ והתקדם והתפתח בחומר וברוח והשפעתו בארץ הולכת ומתרבה, והראה לדעת כי זה הדרך לתנועת עם השואף לתחיתו, לגאולת עם ולגאולת ארץ – אם אמנם כי גם עתה עוד יש הרבה מגרעות ומומים בישוב הזה, כבכל ישוב חדש בארץ בלתי נושבת ובלתי מקולטרת, ועודנו רחוק הרבה מן השלמות הנכספת.

הציוניות המדינית, למרות כל המלחמה שנלחם אחד-העם בה מאז ועד היום ולמרות אסונה הגדול, בהקטף פתאם מנהיגה במבחר ימיו, הצליחה סוף סוף לכונן אורגניזציה חיה ואיתנה, שהשפעתה הולכת ורבה, – וביחוד, בקרב המערביים, שהיו כמעט לראשי העסקנים והפועלים בה, – ליסד מוסדות פיננסיים חשובים, קימים ומתפתחים, המביאים תועלת מרובה לישוב החדש בארץ ישראל ולגאולת הארץ, וגם להרחיב את הרעיון הלאומי בקרב העם, וביחוד, בקרב בני הדור החדש שבמערב ולהשפיע ברוח הלאומיות גם על המפלגות ששאפו להתבוללות גם בבלי דעתן ועל כרחן, ובזה הראתה לדעת כי זה הדרך לתנועת-עם מודרנית, המובילה להלאמתו ולשחרורו – אם אמנם כי גם בה יש עוד הרבה חסרונות ומומים ועדין רחוקה היא ציוניות זו מהשלמות הנכספת.

והספרות העברית, למרות הבטול הגמור מצד אחד-העם, הלעג והעקיצות שזכה בהם את עסקניה, סוף סוף התקדמה גם היא לעומת מצבה לפני עשרות שנים,. סוף סוף נוצרו בה כמה יצירות יפות וטובות, נתגלה בה מספר מסוים של סופרים ומשוררים גדולים ובינונים, נתעשרה בכמה מקצועות שלא היו בה לגמרי, נוספו בה כמה ספרים טובים וחשובים גם מבלעדי הספר “על פרשת דרכים”, התרחבה והתעשרה השפה במדה נכרת, ונוכחנו לדעת כי זה הדרך לבנין הספרות העברית והתחדשותה – אם אמנם כי גם בה עוד הפרוץ מרובה והרבה כחות, עמל ועבודה דרוש עוד להשקיע בבנינה של ספרות זו, בכדי להביאה לידי מדרגה יותר נעלה.

ועד כמה גדול כח העקשות והעורון העצמי של אחד-העם בנוגע לחבת-ציון, הציונות המדינית, ישוב הארץ וקורי-העכביש שלו בדבר המרכז הרוחני בארץ-ישראל מוכיח מאמרו “סך הכל”¹⁴⁴. למרות מה שהאמת המציאותית מנקרת ממש את העינים ומוכיחה לכל מי שעינים לו לראות נכוחה, כי אחד-העמיות פשטה את הרגל בכל פרשות הדרכים, הנה אחד-העם בעצמו רואה בכל את ההפך, כי נבואתו הולכת ומתקימת, כי גם הציונים המעשיים גם הציונים המדיניים, גם בבלי דעתם ועל כרחם, הולכים ומסיעים לשיטתו, כי בשעה שהם מכונים “את לבם למטרה אחרת” הם “הולכים ומשיגים שלא מדעתם מטרה אחרת, כי “יושב בשמים ישחק” ובעל כרחם הוא מכון את מעשיהם למטרת יצירת “מרכז קבוע לרוח עמנו ותרבותו” בארץ ישראל¹⁴⁵; ושם, בארץ ישראל, גם בשעה שאנוס הוא לענות אמן בעל כרחו, גם בשעה שהישוב החמרי שם מנקר ממש את העינים עם ה”משקפים השחורים" שמלפנים, שראו בכל רק מומים ומגרעות וחרבן; גם בשעה שאנוס הוא להודות, כי נוספו שטחי אדמה לקולוניסטים רבים, כי נוסדו מושבות חדשות, והאכרים בעצמם שבעי רצון במצבם¹⁴⁶ – וכל זה עוד בטרם הספיקו אחד-העם וכהניו לחנך את העם ולהכשיר את הדור אשר יבוקש – הוא מוסיף בכל זאת להוכיח, כי המטרה האחרונה – של הציונים המדיניים – רחוקה מאד ולעומתה:הכל נראה דל וריק ומדכא את הנפש“¹⁴⁷; והוא מוסיף למצוא מומים בישוב זה, כי אין לנו עוד “אכרים פשוטים” פרימטיביים, רק “פרמרים” חרוצים, “פקחים” ו”בני תרבות" יותר מדי¹⁴⁸ – כאילו בארצות תרבותיות אחרות אין כדבר הזה, שרוב האדמה שייך לבעלי אחוזות גדולות ופרמרים חרוצים, פקחים ובני תרבות, והאדמה נעבדת על-פי-רוב בידי פועלים שכירים, הבאים גם כן מן החוץ, וכאילו באמת אכרים פשוטים ופרימטיביים, “עבדי האדמה, יחד עם שוריהם וחמוריהם”, “המתפרנסים בדוחק מעבודת ידיהם בשדה”, הם יסוד יותר איתן ומוכשר לקולוניזציה מאשר פרמרים, פקחים ובני תרבות, היודעים להשתמש במתּודות היותר חדשות ובמכונות היותר טובות להשבחת העבודה והיודעים גם להגיע למצב חמרי איתן ולחיות דוקא שלא בדוחק, לחיות “חיי בני תרבות” ו“ליהנות מפרי הקולטורא” המודרנית¹⁴⁹ – ומשמע, ש“אכרים פשוטים”, “עבדי האדמה ועובדי האדמה בידיהם ממש” הם גם יסוד יותר טוב ומוכשר ליצירת המרכז הרוחני שלו בארץ, יותר מבני תרבות הנהנים מפרי הקולטורה של הזמן; והוא מוסיף להתאונן, כי הפועלים הבאים לארץ ישראל רק מעטים מהם “באים מתחלה בכונה להשאר “פועלים” כל ימיהם”¹⁵⁰ – כאילו באמת “המטרה האחרונה והנכספת דורשת, שהפועלים הבאים לארץ ישראל ישארו פועלים כל ימיהם” –; והוא מוסיף להוכיח כי “אי אפשר לגאול את הארץ, כולה או רובה”¹⁵¹ – וזה כבר ברור וּודאי בעיני אחד-העם למפרע, כמו שהיה ברור וודאי בעיניו לפנים, שאי אפשר לו לישוב המבוהל והחפזוני להסתדר ולהתפתח לישוב מסודר ומבוסס במדה מרובה כפי שהוא בימינו. וכל זה על-פי מראה עיניו כיום, שבמשך שלשים שנה לא הספיקו עדין לגאול את הארץ, כולה או רובה, בשעה שלפנים, בראשית “לא זה הדרך” שלו, היה אחד-העם ארך-רוח כל-כך, עד שסבר שאפשר לנו לחכות דורות שלמים עד שנתחיל בעבודת גאולת הארץ, עד אשר יקום הדור אשר יבוקש –; והוא מוסיף לחטט ולחפש מומים במעשי הבנק הלאומי שם, במעשי קרן הקימת וגם לנבא, כדרכו, בנוגע לבנק החקלאי בארץ ישראל שאומרים ליסד, ש“עדיין אין אנו יודעים מה יהיה בסופו: בנין או חרבן”¹⁵², ולעומת כל אלה כבר הוא רואה בחוש, שהמרכז הרוחני שבארץ ישראל הולך ונוצר לעינינו – אפילו בלי חנוך העם מקודם על ידי אחד-העם וכהניו, – כי מי שרואה מה שנעשה בארץ ישראל במקצוע העבודה החנוכית עד עתה ו“יודע כמו כן, מה היה המצב לפנים, הוא מוכרח להודות, כי אמנם “מהפכה” נהיתה בארץ, ו”המורה העברי נצח“¹⁵³ – למרות מה שעם אותו המורה העברי נלחם אחד-העם לפנים, על הגמגום העברי שלו ושל התלמידים, על הדבור העברי שהם כרוכים אחריו, שהיה להם למין idèe fixe, על הסך-הכל הדל של הלמודים בבה”ס של אז ועל זה “שאין אנו מוכשרים עדיין אפילו ליסד בית-ספר הגון”¹⁵⁴ –, מבלי הכר גם כעת, ראשית, שבאופן כזה הן יש אפשרות גם ב“מהפכות” ולא יתכן אפוא לנבא מראש לא בחיוב ולא בשלילה, ושנית, שאולי אין זה “מהפכה”, רק התקדמות והתפתחות של ההתחלות הקשות והדלות מלפנים. ואיפה ואיפה לאחד-העם במדותו את הישוב החמרי ואת הישוב הרוחני בארץ ישראל, כי בשעה שבנוגע ליצירת המרכז הרוחני הוא מודה, שאפילו אם הרבה מומים בו “הלא הכל עודנו בראשית צמיחתו, הלא ההתפתחות החפשית אך החלה, והיא נמשכת והולכת”¹⁵⁵, הנה בנוגע ליצירת מרכז גשמי, מדיני, בארץ ישראל, אין הוא חפץ בשום אופן להכיר את האמת המציאותית הזאת, ומה שאין כעת הוא לו קנה מדה מוחלט וברור למה שיהיה או למה שלא יהיה לעתיד…

היש למצוא באמת-מדה דו-פרצופית כזו אמת ותמימות? –

ה“סך-הכל” של אחד-העם הוא באמת “סך-הכל” שלילי, יסודי, סך-הכל של הכחשה בולטת לכל שיטתו של אחד-העם, בנוגע לצד המעשי של “על פרשת דרכים” ולכל ה“אמתיות” שהשמיע לפנים מ“ארץ ישראל”, והוא גם ראי-נכון לכל הפלפול, האויריות וקורי העכביש של הציוניות הרוחנית בנגוד להציוניות הגשמית. –

בהוספה למאמר “סך הכל” הנזכר מסַים אחד-העם את דבריו בנוגע לאלה שיאמרו עליו: ראו, כמה הפכפך אדם זה, שאתמול אמר “לאו” והיום אומר “הן”,,, בהערה גאותנית כזו: “אבל מה בכך? מלומד אני בנסיונות כאלו וידעתי שאין סכנתם מרובה ביותר”¹⁵⁶ – וגם אנו נשיב על זה: גם סכנת הבקרת האחד-העמית איננה מרובה ביותר. בוני הישוב החדש בא"י, הישוב הטבעי והנורמלי, החמרי והרוחני, המעשי והמדיני, כאחד, חדלו זה כבר מהתחשב עם האחד-העמיות, התנגדותה ומלחמתה. ימשיך נא אחד-העם את מלחמתו הדון-קישוטית עם כל הנעשה והמתרקם אצלנו במקצוע התחיה הלאומית, אם מוצא הוא רב ענג ונחת במלחמה זו, אם מועילה היא להגימנסטיקה הרוחנית שלו, אם האיפכא-מסתבריוּת שלו יונקת ממלחמה זו את חיותה, והחיים המעשיים יעברו, כאשר עד כה, על פני מלחמתו – לסדר היום.

---

“תשועת ישראל – אומר אחד-העם בנגוד להרצל – עתידה לבוא על ידי “נביאים”, לא על ידי “דיפלומטים”¹⁵⁷, ואולם אין זו רק פרזה מצלצלת בעלמא. אם אדון הנביאים לא הכניס את ישראל לארצו – רק יהושע הלוחם והכובש. ובכלל – חזון ה”נביאים" בתולדותינו לא ישנה עוד ואין לנו לדבר על-דבר נביאים שאין לנו ולא יהיו עוד.

תשועת ישראל תבוא על-ידי גבורים ואנשי מעשה!