המחזה הוצג בתיאטרון “הבימה” והצגת הבכורה נערכה ב-31 במאי 1958
בתפקידים הראשיים שיחקו:
חנה סנש– מרים זוהר
האם – חנה רובינא
רוז’א – ישראל בקר
יאנוש – יהושע ברטונוב
אליהו – אהרון מסקין
בימוי – אברהם אסיאו
ציור תפאורה – אריה נבון
הנפשות לפי סדר הופעתן
רוז’א – קצין חקירות הונגרי
הקצין
חנה סנש
פייר טנרדייה – פרטיזן צרפתי
האם
פרופסור מולנר – מורה הונגרי
הבלש
אליהו – איש הגנה
גרי – צנחן
סטפאן – פרטיזן יוגוסלאבי
פרומה – פליטה יהודייה מפולין
הילדה – סוהרת
קלרי בנדק – אסירה הונגרית
יאנוש – סוהר הונגרי
דבצ’רי – עו"ד הונגרי
השופט
שימון – שופט-צבאי הונגרי
שוטרים
שופטים
חיילים
הזמן: יוני-נובמבר 1944
המקום: בודפשט, חדר החקירות ובית הסוהר
ביקשתי להעלות את דמותה של חנה כפי שנחרתה בזכרוני מהיכרות אישית וכפי שלמדתי להכירה מתוך יומנה, מכתביה, שיריה, סיפורי אמה והאנשים שהיו יחד עמה בפרקי-זמן שונים. בפרשת קורותיה בשליחות ובכלא נסתייעתי בעיקר בזכרונות האם ובדברי העדות של ראובן דפני ויואל פלגי, בכתב ובעל פה.
פרטי עלילת המחזה אינם חופפים תמיד את פרטי העלילה במציאות. כדי להעמיד את אישיותה של חנה במרכז וכעיקר, נאלץ הייתי לנטות פה-ושם מן האמת הכרונולוגית, לגרוע ולהוסיף דברים, ולוותר על עובדות שנראו בעיניי בלתי-חשובות לעיצוב הדמות והאמת ההיסטורית (בתוכן, למשל, העובדה שחנה ניטלטלה בין חמישה בתי-כלא, הונגרים וגרמנים). יומנה של חנה נפסק ערב יציאתה לשליחות, ומאחר שהמחזה פותח בתפיסתה ע"י שוביה ומסיים בהוצאתה-להורג בכלא, לא נשארה עדות לרוב התמונות המועלות בו ואין לראותן כאותנטיות. כמו-כן שיניתי שמותיהן של כמה נפשות במחזה, מאלה שהן או קרוביהן בחיים. עם זאת, יש לראות מחזה זה כתיעודי בתוכנו, כי אין הוא חורג אל מעבר לעובדות הידועות, או המשוערות.
נקטתי בעיקרון הצמצום בכל הנוגע לזמן, למקום ולפרטים, מתוך הכרה שהדריכתני בכתיבת מחזה זה – כי שליחותה הרוחנית של חנה היא העיקר, שליחות של אמונה גדולה וטהורה, ובלתי נכנעת, שלא נסתיימה במותה, אלא אורה הולך הרחק מעבר לשעה אחת ולנסיבות מסוימות.
ולבסוף, ברצוני להודות לאמה של חנה, קטרינה סנש, שלא חסכה טורח, זמן ומאמצי-נפש רבים, בעזרתה הנדיבה לעיצובו של מחזה זה, ואשר אישיותה האצילה הייתה לי למקור-השראה רב בכתיבתו.
א.מ.
מערכה ראשונה 🔗
חדרו של החוקר רוז’א. רוז’א יושב ליד שולחן שעליו מפות, מסמכים ומכשיר שידור זעיר. לידו עומד קצין ז’נדרמרייה הונגרי.
הקצין: (מרכין עצמו על המפה ומצביע על נקודות שבה) כאן, בסומבוטהי. ואת הגבול עברו ליד הכפר היוגוסלבי אפאטובאץ'.
רוז’א: אין משמרות שם?
הקצין: לא הרגישו בהם. חצו את הדראווה בלילה ובעשר בבוקר הסגיר אותם אחד המבריחים. את שני היהודים, קרדוש ופלדמן, תפסנו ברחוב הכפר.
רוז’א: איפה הם?
הקצין: פלדמן בבית-הסוהר, ברחוב קונטי. השני, קרדוש, המית עצמו בירייה ברגע שתפסנוהו.
רוז’א: כך שמרתם עליו!
הקצין: הדבר היה כהרף-עין. שלף את אקדחו ברגע שראה אותנו. סבורים היינו שיכוון כלפינו, אבל הוא – מיד אל מצחו. לקחנו את פלדמן אל בית-המשמר ולאחר כמה שעות נשבר והודה שהיו עוד שניים מלבדם…
רוז’א: (מעיין במסמכים) הצרפתי והבחורה… מאריה ארדי (צוחק) שם נאה בחרה לה. והיא שגילתה את מקום מכשיר השידור.
הקצין: או, לא. ממנה אי-אפשר היה להציל דבר. שתקה כאבן. שום עינויים לא הועילו. אך מכיוון שאת האזניות מצאנו בכיסו של קרדוש, נאלצה להודות שיש גם מכשיר שידור. אבל את מקומו לא גילתה. זאת גילינו בעצמנו.
רוז’א: היכן?
הקצין: (מצביע על המפה) כאן, בשדה. הטמינה אותו באדמה. צריכים היינו לקצור את כל השטח עד שמצאנו אותו. אחר-כך חקרנו בדבר צופן כתב-השידור וטענה שהוא נמצא בספר, ליד המקום שבו נטמן המכשיר. שקר, כמובן.
רוז’א: חיפשתם?
הקצין: בכל שדות הכפר. שום דבר לא נמצא.
רוז’א: עניין הספר הוא בדייה. את צופן הכתב היא זוכרת בעל-פה, ואם אנו מוציאים אותו מפיה – הרי זה הנתח השמן ביותר שהגיע לידינו מאז כניסת הגרמנים. תועלתו יש לה שני צדדים, אם אתה מבין מה כוונתי.
הקצין: הו, כן!
רוז’א: קלף נגד בנות-הברית בשעת הצורך, וקלף נגד הגרמנים (צוחק) גם כן בשעת הצורך…
הקצין: הו, כן! כן!
רוז’א: ובכן מה היא אומרת?
הקצין: אינה מוציאה מלה מפיה. שלושה ימים ושלושה לילות עובדים עליה. שום תוצאות.
רוז’א: ואתה סבור שהיא יהודיה.
הקצין: כנראה. עסק יהודי כנראה. יודעת היטב הונגרית ומכירה את בודפשט כאת כף ידה.
רוז’א: והיא נשארת בשלה, ששמה מאריה ארדי.
הקצין: כן, אדוני הקצין.
נכנס שוטר ומצדיע: (אל הקצין) שוב התעלפה.
הקצין: שפכו עליה מים והמשיכו להצליף.
השוטר: כן, אדוני הקצין. (פונה לחזור)
רוז’א: חכה רגע, מה היא אומרת?
השוטר: שותקת. וכשמניחים לה רגע – מתחילה להטיח דברים בעזות כאילו אנחנו היינו השבויים והיא החוקרת. סוטרים לה בפרצוף בכוח והיא עונה בחוצפה כזאת… עבודה בזויה – חי נפשי.
רוז’א: הפסיקו לפי-שעה. תנו לה לנוח.
השוטר: כן, אדוני הקצין.
יוצא
רוז’א: חקרתם אם יש לה קרובים כאן?
הקצין: תחילה הכחישה. אמרה שאין לה שום קרוב. אחר-כך, כשלא יכלה לשאת יותר את המהלומות – בדתה כתובות שונות מלבה. שלחנו לבדוק את הדבר. שקרים. שום ארדי לא מצאנו. מכאן נודע לנו שאת בודפשט היא מכירה על כל פנים.
רוז’א: ואין ספק שיש לה קשרים בעיר הזאת. כתובת אחת לפחות, ואם נגלה אותה, ייתכן שנגלה הכול. ומפיו של הצרפתי הזה, מה שמו?…
הקצין: פייר טנרדייה.
רוז’א: לא יכולתם להוציא את שמה אמיתי?
הקצין: בשום עינויים לא. וייתכן שאינו יודע אותו. הודה רק בכך שנפגש עמה במפקדת הפרטיזנים של גנרל מטאטיץ' ושהיא קצינה בריטית.
רוז’א: היש איזה קשר בינו ובינה? מלבד קשר התפקיד?
הקצין: לא אוכל לומר, אדוני הקצין. כשהרגישו בנו, במקום שבו הסתתרו – העמידו פני זוג נאהבים שיצאו לטיול של עילוסים, אבל זה היה רק למראית-עין, כמובן. להטעות. שניהם אגוזים קשים לפיצוח. הלקו אותה בסומבוטהי עד שפרחה נשמתה כמעט, ולא אמרה אלא שהספר נמצא ליד המשדר. שמו אותה בצינוק – וכמעט השליכה עצמה מבעד לחלון. גם ברכבת, בדרך הנה, רצתה לאבד עצמה לדעת. וכאן – (מצביע על החדר הסמוך) שלוש שעות צלפו לה בכפות ידיה ורגליה ואינה מגלה דבר. מתים היו פותחים את פיהם לאחר עינויים כאלה, אני בעצמי חשתי לחץ בלבי למראה המחזה הזה. נערה יפה לאחר הכל…
רוז’א: ויהודייה, אתה אומר.
הקצין: כנראה. אם כי לא הייתי מאמין שהללו יש בהם גאווה כזו. יותר שאתה מכה אותה – יותר מתחזקת גאוותה.
רוז’א: אף על פי כן נקודת-תורפה כלשהי יש בה.
הקצין: לא בגופה. הפשט אותה והצלף בה בשוטים – כאילו בפוחלץ אתה מכה. מתעלפת, אחר-כך כשמשיבים את רוחה – חוזרת ואומרת מה שאמרה תחילה, או שותקת לגמרי. היה רגע שאחד המכים – התעלף עוד בטרם התעלפה היא. לא יכול היה לעמוד בכך. והשוטרים שלנו אינם מצטיינים בנפש רכה מדיי, כידוע לך.
רוז’א: אבל נקודת –תורפה יש בה, כפי שאמרתי. בריות כאלה אינן נשברות בעינויי-גוף. רוח ההקרבה שלהן היא כוחן, אבל היא גם חולשתן. בנת?
הקצין: לא בדיוק.
רוז’א: הכנס אותה הנה.
הקצין יוצא לחדר הסמוך. כעבור רגע נכנס ואחריו חנה, סימני עינויים בפניה ובגופה, מלווה על ידי שני שוטרים.
רוז’א: (אל השוטרים) צאו, אתם. (השוטרים יוצאים. אל חנה) תוכלי לשבת… (בלעג) מאריה ארדי.
חנה צונחת על הכסא ומיישירה עיניה אליו.
רוז’א: (מודד אותה בחיוך) נערה יפה… גם צעירה מאד… בת כמה את, מאריה ארדי? (חנה אינה עונה. אל הקצין) בכמה אתה מעריך את שנותיה?
הקצין: עשרים, עשרים ושתיים, לא יותר.
רוז’א: כן, בערך כך. (אל חנה) ממשפחה משכילה ודאי, לפי טביעת-עין שלי, לא כן? (אל הקצין) האין זה פשע לשלוח נערה כזו לתפקיד כל-כך מסוכן? שהסיכוי בו להיתפס גדול מאה מונים מאשר להימלט?
הקצין: פשע, אדוני הקצין.
רוז’א: כמובן. מה הביאך לצאת לתפקיד מסוכן מעין זה? ודאי לא אהבת-הרפתקאות! אין את עושה עלי רושם כזה! מטרה קדושה? כמו לכוון דרכם של מפציצים על ערים וכפרים באמצעות מכשיר זה? (מראה על המשדר) או שמא לא נמצא אחר מלבדך שישים את נפשו בכף? (אל הקצין) לא צריכים הייתם להלקות אותה. יופי כזה, חטא הוא להשחיתו. (אל חנה) אמר לי הקצין שאת הספר שעליו דיברת לא מצאו. בטוחני שאם תאמצי את זיכרונך – תוכלי לומר לנו משפט אחד ויחידי הדרוש לנו להשלמת עניין המכשיר הזה. בזה תסתיים פרשת החקירה, שלא גרמה לך נעימות מרובה, וגם לנו לא, יכול אני להבטיחך.
חנה: אמרתי כבר כל מה שהיה לי לומר.
רוז’א: (בשקט) את יודעת מה צפוי לך.
חנה: אני יודעת. יש דברים יקרים לי מן החיים.
רוז’א: גם לא חייהם של אנשים יקרים לך?
חנה: הללו רחוקים מאוד מכאן, למזלי.
רוז’א: בזה עוד ניווכח. נכון הדבר ששום ארדי לא מצאנו, וכל הכתובות שמסרת – בדית מלבך. אנשים מסוגך – דבקים באמת בדרך-כלל.
חנה: לא אתה תשפוט אותי על כך. גם לא אלה שעינו אותי עד מוות.
רוז’א: הוריתי להפסיק זאת. אני יודע שהגסות אינה מטילה אימה על נפשות עדינות כשלך.
חנה: לא ביקשתי רחמים.
רוז’א: לא מרחמים. אינך ראויה להם. מכשיר זה (מראה על המשדר) עשוי היה לשפוך הרבה דם בארץ הזאת. לרבות דם קרובייך.
חנה: אין לי שום קרובים.
רוז’א: ובכל זאת – את בודפשט את מכירה יפה (מעיין בגליונות שעל השולחן) טרז-קורוט 32, דרך אנדרשי 48, כיכר סנט-אישטואן 23…
חנה: בדיתי מלבי, כפי שאמרת.
רוז’א: וגם את השם, כמובן. מהו שמך האמיתי, אם כן?
חנה: מאריה ארדי.
רוז’א: את מאלצת אותי להאשימך בשקר. אין שם כזה בין היהודים.
חנה: הנני קצינה בריטית, כפי שהודעתי כבר.
רוז’א: וילידת הונגריה, מה שמכפיל את אשמתך. בלשון החוק קוראים לזה בגידה.
חנה: רוצה הייתי לדעת איך קוראים בלשון החוק לעינויים שאתם מענים אותי זה ארבעה ימים.
רוז’א: דבר זה ייפסק, כפי שאמרתי לך. ואני מקווה שתדעי להעריך זאת כראוי.
חנה: הו, כן. מאד! לאחר שנהגתם בי כחיות טרף!
רוז’א: יכולה היית למנוע זאת, גברתי, אילו היית מגלה את האמת.
חנה: דרשתי כי תנהגו בי לפי החוק.
רוז’א: שעתו של החוק תגיע, אך תחילה עלינו לברר כמה פרטים, והראשון בהם – שמך האמיתי.
חנה: לא אומר דבר יותר ממה שאמרתי.
רוז’א: את תאלצי אותי לבחור בלשון אחרת.
חנה: כבר בחרת.
רוז’א: את מגלה אומץ-לב, גברתי. רב מזה של ידידך הצרפתי. הוא היה זה שגילה לנו דברים שאת סרבת לפצות פה עליהם. הרוצה את שיגלה יותר?
חנה: אני בטוחה בו כשם שאני בוטחת בעצמי.
רוז’א: את מעריכה יותר מדיי כוח סבלו של אדם, עלמה צעירה, ויותר מדיי את כוח סבלנותי שלי! (אל הקצין) הכנס אותו הנה.
הקצין יוצא
רוז’א: צר לי עלייך. יופי כשלך לא נועד שישחיתו אותו באלות ברזל, וודאי לא בכדור רובה. למה עשית זאת, בעצם?
חנה: תדע הכול – בבוא העת.
רוז’א: בבוא העת –יהיה מאוחר מדיי, אני חושש.
הקצין נכנס ואחריו פייר, מלווה ע"י שני שוטרים. ידיו כבולות.
חנה: (בבהלה) פייר! (מליטה פניה בכפות ידיה1)
שני השוטרים יוצאים
רוז’א: מר פייר טנרדייה, ידידתך בוטחת בך מאוד, כפי שאמרה לנו זה עתה. אמור לה מה הדברים שגילית, כדי שלא נצטרך לענות אותה בשאלות מיותרות. (מצפה. פייר שותק) אמור לה כי היא יהודייה, שנולדה בהונגריה, בעיר הזאת, ושנשלחה על-ידי הצבא הבריטי כדי לבצע מעשי ריגול וחבלה. (כנ"ל) אמור לה שתפקידו של מכשיר הרדיו היה לשדר ידיעות למפקדת חיל האוויר הבריטי בקהיר ולכוון מפציצים לשמי הונגריה כדי לזרוע מוות וחורבן. (מפסיק. פייר עומד בראש כפוף ואינו עונה) אמור לה כי יש בידינו אמצעים לדובב גם את הספינקס המצרי וכי יש גבול לכוח סבלו של אדם! (מפסיק ומסתכל בשניהם. פניה של חנה כבושים בכפות ידיה. ראשו של פייר מושפל) אמור לה כי אם לא תגלה את שמה – תצטרך אתה לגלות אותו, ואין זה מן הצדק שייפלו בחלקך ייסורים שהגורל יעדם לה! (מפסיק. אחר קם ממקומו) לדידינו אין כל הבדל, בעצם, מי משניכם יגלה את הטעון גילוי, אני מוסר דבר זה להחלטתכם. אשאיר אתכם לבדכם. נפשות יפות כמותכן אינן עושות את חשבונן באוזני זרים. (אל הקצין) נצא.
רוז’א והקצין יוצאים. תחילה פייר ואח"כ חנה, נושאים עיניהם זה אל זו.
פייר: (בלחש) סלחי לי.
חנה: (פניה מאירות נגדו) על מה, פייר! יודעת אני שלא גילית אלא מה שהיה כבר גלוי.
פייר: עינו אותך, הנבלים.
חנה: הו, את הקשה מכל כבר עברתי. אינני חשה דבר. רק הכישלון מדכא אותי עד עפר.
פייר: אין זה הסוף. אין זה הסוף עדיין.
חנה: נדמה לי שעבר נצח מאז תפסו אותנו.
חנה: השעות הראשונות הן הנוראות מכול. כשאינך בוטחת בעצמך. אינך יודעת אם תוכלי לעמוד בכל הצפוי לך, או לא. אחר-כך – כאילו הנפש נפרדת מן הגוף. הגוף מתענה בכאבים, והנפש – מחוצה לו, כאילו בת-חורין. רווחה גדולה היא, פייר.
פייר: נערה חזקה את, חזקה הרבה יותר ממה שידעתי.
חנה: זוכר אתה את שיחותינו על אלוהים, פייר? שם, מעבר לגבול?
פייר: זוכר אני שהוכחת לנו באותות ובמופתים שהוא איננו, ואי-אפשר היה לעמוד נגד הגיון-הברזל שלך.
חנה: אני מתביישת בכל מה שאמרתי, פייר. יש דברים גדולים הרבה מן ההיגיון. ברגע אחד מסוים, כשכפתו את רגלי והיכו בהן עד זוב דם וחדלתי להרגיש כל כאב, כל כאב, וידעתי שאני חזקה מכל מעניי –
פייר: תמיד האמנת, אני יודע זאת. אפילו הכפירה שלך הייתה בה יותר אמונה מבכל ההוכחות שלנו. אחרת לא היית נמצאת כאן עתה.
חנה: עכשיו יש בלבי רק תפילה אחת – שלא אביא אסון על אחרים. הם שואלים לשמי. הייתי אומרת להם אותו, אבל גורלה של אמי תלוי בכך. לא אוכל לגרום לה את הסבל הזה לאחר כל מה שסבלה ממני. אין זה מגיע לה, לשאת בעווני.
פייר: תוכלי לבטוח בי.
חנה: אינך צריך לומר לי זאת, פייר, האמונה בך ובשולחיי עמדה לעיני כל הימים הנוראים הללו.
פייר: מעולם לא ידעתי אחווה עמוקה כל-כך כמו בחברתך ובחברת שני בני ארצך. בשביל דבר זה עצמו כדאי לשאת כל ייסורים.
חנה: המאמין אתה שניפגש עוד, פייר… בחופש?
פייר: מאמין אני שקצם של הללו קרוב, קרוב מאוד.
חנה: לו ידעת כמה אינני רוצה למות, פייר! כל כך הרבה דברים רציתי לעשות בחיי! אפילו בימים אלה – יש רגעים שאני רואה עצמי שוב שם, בנוף היקר לי כל-כך.
נכנסים רוז’א והקצין
רוז’א: אני מקווה שהזמן הספיק לכם להכרעה כה חשובה. (מסתכל בשניהם ואינו רואה אות של תגובה) או שמא השארתם שוב את ההחלטה בידי. (מפסיק. כנ"ל) סומכים אתם עליי, אפוא. מר פייר טנרדייה, לך ידוע שמה של היהודייה הזאת. מה הוא? (מצפה) אתה נוכחת כבר שיש בידינו הכוח לחלוץ מפיך כל הודאה שהיא, לא כן? (מצפה. אל הקצין) הוצא אותו.
הקצין ופייר יוצאים
רוז’א: (מדבר עתה בתוקף רב הרבה מבתחילה, בעודו עומד) אני מבין שהחלטת ליטול את גורלך בידך ולחסוך אי-נעימות מידידך. יש בזה גם צדק וגם אומץ לב.
חנה: אני דורשת שינהגו בי לפי החוק.
רוז’א: אין אנו רגילים לשמוע דרישות מפי מרגלים, גבירתי. נהגנו בך לפנים משורת הדין עד עתה ולא ננהג כך להבא. עליך להעריך את העובדה שלא מסרנו אותך לידי הגסטאפו. הגרמנים היו סוגרים את תיקך תוך שעה אחת. בלחיצה על ההדק – (לאחר הפסקה קלה) זה כל. או לידי היודן-קומאנדו… אני מקווה שידוע לך במה הם עסוקים בימים אלו…
חנה: אתה סבור באמת שיש הבדל בעיניי בין רוצחים לרוצחים. מבשרי למדתי כמה נותר בכם מצלם אדם.
רוז’א: כפוית-טובה את, גבירתי. בני דתך יודעים להעריך את נדיבות לבנו. הם חיו כאן בשקט עד התשעה-עשר במארס. עכשיו כלואים כמו בקר במכלאות היהודים, מצפים למוות שיגאל אותם. אני מקווה שקרובייך עדיין אינם ביניהם… (חנה נרעדת. רוז’א מבחין בכך) או אולי כן. לא אוכל לדעת זאת, לפי שלא גילית את שמך… (מפסיק. עוקב אחר מאבקה של חנה) אם הם שם – צר לי עליהם, כי גורל אחד מונה לכולם – אושביץ, אם שם זה אומר לך משהו… (מפסיק. כנ"ל) וייתכן שאפשר היה לעשות משהו למענם – אילו מסרת לנו ידיעות כלשהן… (מפסיק ומצפה) מה שמך, אפוא? (שתיקה ארוכה. הבעה של מרי קר מחשלת שוב את פניה של חנה. רוז’א מתיישב) יהי כך. ידידך הצרפתי יגלה זאת, אם כן. חסנו עלייך, עלמה צעירה. אבל אין בדעתנו לחוס עליו. יש אומרים שכוח סבלן של נשים לשאת במכאובים גדול משל הגברים. אף אני סבור כך. רוצה את שיישא עינויים בגלל סרבנותך? נוסף על מה שסבל עד עתה? (שתיקה. ביתר תוקף) רוצה את לשמוע את צעקותיו מעבר לכותל? (מצפה) מיד אקרא לקצין ואצווה על כך. (מצפה. שם אצבעו על כפתור שעל שולחנו) לחיצת כפתור אחת מספיקה. האלחץ?
חנה: (קוראת) הרפה!
רוז’א: אמתין לך עד שתחליטי.
דממה עמוקה
חנה: (בדמעות חנוקות) יבוא גם יומכם הקצין רוז’א! הוא לא רחוק כל כך! מישהו אחר ישאל עוד לשמך ואני אדע אותו!
רוז’א: (בשלוה גמורה) החלטת כבר? (שם ידו על הכפתור).
חנה: הרפה, אמרתי! (נושאת ראשה בגאווה, בשלווה) חנה סנש שמי.
רוז’א: (נדהם. לאחר שתיקה) סנש? קרובת משפחה לסופר בֶּלַא סנש?
חנה: (בגאווה) כן. בתו.
רוז’א: כ-ך. רחוק נפל התפוח מן העץ… (לאחר שתיקה) ואמך עודנה בחיים, אם אינני טועה… כאן בבודפשט היא… (מצפה לתשובתה. חנה נושאת ראשה ואינה עונה. לאחר שתיקה, קם) אני מודה לך. זה יספיק הפעם.
(פונה אל הדלת)
חנה: (קוראת אחריו בעמדו על הסף) הקצין!
רוז’א: כן?
חנה: (לאחר מאבק עם עצמה) יש לי בקשה אחת.
רוז’א: והיא?
חנה: (לאחר מאבק) אמי אינה יודעת דבר על היותי כאן. אני עזבתי אותה לפני חמש שנים. גם אחי עזב. היא נשארה כאן יחידה.
רוז’א: (לאחר שתיקה) דבר אינה יודעת?
חנה: לא. היא אינה מסוגלת להעלות דבר זה על דעתה.
רוז’א: ובכן? רוצה את שלא נגלה לה?
חנה: זו בקשתי היחידה.
רוז’א: אינך רוצה להעטות את החרפה הזאת על ראשה?
חנה: (בלעג) חרפה! איני רוצה להמיט עליה את האסון הזה. היא לא תוכל לעמוד בסבל הזה, לאחר מה שעבר עליה.
רוז’א: (לאחר שתיקה) דבר זה תלוי בך, אנה סנש. לא נודיע לה דבר – אם תגלי את מה שנדרש ממך. את צופן כתב-השידור.
חנה: (בנוקשות) אמרתי כבר. השארתי אותו ליד המשדר.
רוז’א: (בקצף) אבל זהו שקר! חייליי הפכו אבן על אבן והוא לא נמצא במקום שהצבעת עליו. את יודעת אותו! בראשך הוא מונח!
חנה: (לאחר שתיקה) אם נותר בך זיק אנושי – אל תודיעו לה! היא לא תוכל לעמוד בכך! היא אינה אשמה בכלום!
רוז’א: מהו צופן כתב השידור?
חנה: תטילו עליי כל עונש שתטילו! אני מוכנה לשאת בכל ייסורים שבעולם! אל תודיעו לה!
רוז’א: המוכנה את לגלות, אנה סנש?
חנה: היא לא אשמה בכלום! היא לא אשמה! (פורצת בבכי ומליטה פניה בכפות ידיה).
רוז’א: (קם) אם רוצה את שאמך תשא בעוונך – יהי כך (על סף הדלת) ייסורים קשים נכונו לה – אנה סנש!
חנה: (קוראת אחריו בבהלה) הקצין…
רוז’א אינו נפנה אליה וסוגר את הדלת מאחריו. חנה מליטה פניה בידיה. האור מתעמעם. נשמעת נגינת פסנתר רחוקה. פרליוד של שופן. מופיעה האם. קרבה אליה בצעדים חרישים ומניחה יד רכה על ראשה.
האם: במה את מהרהרת, בת?
חנה: כמה אני שמחה שבאת, אימא! יש לי בשורה בשבילך!
האם: מה היא?
חנה: נחשי?
האם: נבחרת שוב להיות מזכירת הכיתה השמינית?
חנה: הו, לא, לא! תפקיד זה לא יימסר עוד לידי יהודיה, אינך יודעת זאת?
האם: אם כן – ניצחת את כל הנערות בתחרות הפינג-פונג!
חנה: (פורצת בצחוק) לא! עוד לא! צברתי רק 19 נקודות ואני רק במקום השלישי!
האם: (באירוניה) כמה צר! אם כן – בחור נאה וטוב הזמין אותך לצאת אתו הערב לבית האופרה!
חנה: (צוחקת) שטויות! היו כבר ארבעה כאלה וסירבתי לכולם. עוד לא נמצא האחד שאסכים לו!
האם: מה הבשורה, אם כן?
חנה: (לאחר שתיקה קלה) קיבלתי פרס ראשון בספרות.
האם: (ללא התלהבות) נאה מאוד.
חנה: אינך שמחה כלל?
האם: אין זה מפתיע אותי כל כך. בעד מה?
חנה: בעד שיר שחיברתי. מוכנה לשמוע אותו?
האם: ודאי! (מתישבת על הכסא).
חנה: (כורעת לידה) ובכן שמעי:
דממת הלילה יורדת אט-אט,
אני יודעת – זה סדר העולם לעד.
וכל ערב וערב זה חוזר חלילה.
הו, כמה זה כביר ללא תחום
ונפלא, ונהדר וסתום,
ומתוק ונחמד –
האם: (ממשיכה)
שהנה רוח, שהנה נפש
כל חיי עליי חופפת
בדרכי לעולמי עד.
חנה: (נדהמת) מניין לך?
האם: (צוחקת) על חטאי עליי להתוודות. הצצתי בגליון הנייר שהשארת על שולחנך. שיר יפה מאוד הוא, אניקו, ואביך היה מאושר אילו היה שומע אותו. תמיד היה אומר לי: תראי קטו, אניקו הקטנה תכתוב עוד דברים יפים משלי. היא נועדה לגדולות!
חנה: כן. אבא היקר… (בלחש) זוכרת את, כשהייתי קטנה – לא אמרת לי שהוא מת. אמרת – אבא הלך, הלך למרחקים.
האם: כן. אבא הלך, הלך למרחקים.
חנה: אז לא הבנתי, אבל עכשיו אני מבינה זאת. מתים רק האנשים שלחייהם לא היה כל ערך. הגדולים באמת – חיים תמיד… חושבת את שאהיה ראויה לו, לאבא?
נכנס פרופסור מולנר
מולנר: (מכריז) ערב טוב לגברת סנש ולבתה!
האם: (קמה) הו, פרופסור מולנר! בשעה כזו…
מולנר: (לוחץ את ידה) בשעה טובה! באתי לברך אותך, הגב' סנש. על הפרס שקיבלה בתך…
האם: אני מודה לך מעומק לבי. אתה הוא שהענקת לה אותו…
מולנר: כבוד גדול היה לי להעניק לה פרס זה. צר לי רק על כך שאביה, בלא סנש המנוח, לא זכה להיות גאה בה, כשם שגאים בה אנחנו.
האם: הוא ניבא לה גדולות עוד מילדותה, פרופ' מולנר.
מולנר: (בחוננו את חנה במבטו) אין זה נאה לומר תהילתו של אדם בפניו, אך יודע אני שאין התהילה מעבירה אותה על ענוותה. (אל האם) גב' סנש, זקן אני למדיי כדי לנבא לך כי אם תמשיך בתך בדרך שבה התחילה בשירה – תהיה פאר להונגריה מולדתה.
חנה: אני חוששת שאאכזב אותך פרופ' מולנר. אם גם אהיה פאר למישהו, כפי שאתה מנבא בטובך, הרי לא להונגריה…
מולנר: (משתומם) מדוע?
האם: (בדיכאון) היא החליטה לעזוב אותנו. מיד עם תום הלימודים.
מולנר: (נדהם) לאן?
האם: לפלשתינה. הרעיון הציוני הוא שהביאה לכך.
מולנר: (ברעד, אל חנה) את?
חנה: כן הפרופסור. גיליתי את מולדתי האמיתית ואני מתכוננת לחיות בה.
מולנר: (לאחר שתיקה, כשהוא מתבונן בשתיהן, אל האם) ואת מסכימה לכך, הגב' קטרינה סנש?
האם: התנגדתי לכך בכל כוחי, אבל אין ביכולתי לעצור בעדה.
מולנר: (לאחר שתיקה, נד בראשו) המחלה הממארת של הפוליטיות. סרטן! סרטן בגוף הנוער! סוציאליזמוס, פשיזמוס, קומוניזמוס, ציוניזמוס! כל זה מוליך לדרך אחת, העלמה סנש – להשתעבדות הרוח, לאבדן החירות האישית! למעשים שסופם אסון!… לא, לא העליתי בדעתי שמי שכתב את השורות הנפלאות הללו, “שהנה רוח, שהנה נפש, כל חיי עליי חופפת בדרכי לעולמי עד” – יגיע לידי כך. (ניגש אל האם ולוחץ את ידה) צר לי, הגב' סנש. עליי ללכת. ערב טוב.
יוצא. משתררת שתיקה
האם: האם לא אמרתי לך אותם דברים ממש? חזור ואמור, חזור ואמור – שבמו ידייך את מאבדת את עתידך! למה? למה? כולם מעריכים אותך, כולם גאים בך כאן, כולם מנבאים לך גדולות, ואת –
חנה: אני לא אחיה במקום שעליי להתהלך בקומה כפופה, אימא.
האם: בקומה כפופה? מדוע אני אינני מרגישה זאת? מדוע אביך לא הרגיש זאת. מישהו שכופף את קומתך!
חנה: את שכחת כבר, אימא, כמה היה עלייך להשפיל את עצמך כדי לזכות בחסד הגדול שיכניסו אותי לבית הספר המיוחס של הרפורמטים, למרות שהייתי התלמידה המצטיינת ביותר בכיתה. ומדוע? – מפני שנולדתי יהודייה.
האם: נגד זה אנחנו נלחמים, אניקו. נלחמים כאן ולא בורחים! גם פרופ' מולנר, שאיננו יהודי, נלחם נגד קיפוח והפליה ושנאה גזעית! האם משום שעדיין לא ניצחנו – עלייך לעזוב הכל, את הבית, את החברה, את הצלחתך הספרותית, את התקוות הגדולות – וללכת למקום נידח שאינך יודעת אפילו מה צפוי לך בו?
חנה: אני יודעת מה צפוי לי, אימא. אני יודעת ששם אהיה חופשייה וגאה בעצמי, ואוכל להגשים את כל שאיפותיי מבלי שאיש יפגע בכבודי ומבלי שאיש לא יצר את צעדיי.
האם: הו, כן! שאיפה גדולה היא זו להיות פועלת חקלאית – דבר שכל אדם בור יכול לעשותו! האם לשם כך למדת והצטיינת כל כך?
חנה: יש דברים גדולים מהצטיינות בלימודים, אימא.
האם: כן. סיפרת לי עליהם: חיי עבודה, שיתוף, שיוויון… המוכנה את להקריב את אושרך למען חלום שאינך יודעת את פתרונו?
חנה: להקריב את אושרי? אינני מקריבה דבר, אימא! אני בטוחה שאהיה מאושרת שם כאשר לא הייתי מעולם! כל חיי כאן נראים לי ריקים כשאני חושבת על מה שצפוי לי שם! האם לא ממך ומאבא למדתי זאת – שצריך אדם למדוד את כל מעשיו לאור רעיון גדול?
האם: (לאחר שתיקה, ברוח שבורה) כל חלומי היה זה – שאת תגדלי ותגשימי את התקוות שתלה בך אביך. כמה מאושרת הייתי כשהבאת לי כמנחת-קודש את חמשת הפאנגים כשכר סופרים ראשון שקיבלת… וגם היום – כשסיפרת לי על פרס זה… הנה נדמה היה לי – שוב הבית נתמלא אור… כי מהו אושרה של אם אם לא אושר בניה?
חנה: אני יודעת, אימא, אני יודעת כמה קשה יהיה לך בלעדיי, לאחר שגם גיורא עזב את הבית…
האם: לא, לא על זה אני מדברת. שום קורבן אינני דורשת, את יודעת זאת! אבל לאחר כל השנים הללו… הו אניקו, אניקו, את מאבדת בית, ואינני יודעת אם תמצאי בית אחר! את מאבדת מולדת שבה אהבת כל עץ וכל פרח – ואינני יודעת אם תמצאי אחרת במקומה… הלא את, את עצמך שרת על כל הדברים היפים הללו! על ההרים, הנהר, האגמים, השמים והכוכבים! האם כל זה נעשה זר לך לפתע פתאום?
חנה: כן, זר, אימא. לא שלי. והארץ הרחוקה ההיא, נראית כל כך בהירה בעיניי, שנדמה לי שחיי רק יתחילו בה מחדש.
האם: את בטוחה שלא תתחרטי על כך לעולם, אניקו?
חנה: איך אוכל להתחרט, אימא, כשאני יודעת שבזה אני עושה את הטוב! (לאחר שתיקה) אלא אם כן תאמרי לי שלא תוכלי לשאת זאת להיות לבדך…
האם: (בבהלה) לא, לא, לא! אני אשא זאת! אני אשא! בי אל תתחשבי! אני… מה אני רוצה, אניקו?… רק את אושרך שלך! (קמה) לכי לשכב, בת, ו… התפללי לאלוהים, כמו שרגילה היית בהיותך קטנה.
חנה: כן, אתפלל. (שמה ידיה על ברכיה ונושאת ראשה למעלה) אלוהים, תן שאהיה ראויה לחיים שנתת לי. שלעולם לא אבוש בעצמי ובמעשיי. תן לי כוח לשרת את הטוב ואת היפה. פקח את עיני לראות את האורות הקטנים שלידי ואת אור הכוכבים הרחוקים. ואמץ אותי לבל אפול בכל אשר תשלח אותי…
חנה יוצאת בצעדים חרישיים. האור חוזר לעיצומו. האם יושבת ליד שולחן החוקר. נכנסים רוז’א ובלש ותיקים בידיהם. מתישבים במקומם, מעברו השני של השולחן.
הבלש: באיזו שנה נפטר בעלך, קטרינה סנש?
האם: 1927
הבלש: (רושם את תשובותיה) כמה ילדים לך?
האם: שניים, גיורא וחנה.
הבלש: שנות ההולדת?
האם: בני גיורא נולד ב-1920. בתי חנה ב-1921.
הבלש: היכן הם נמצאים?
האם: הרחק מכאן, לשמחתי… בפלשתינה.
רוז’א: שניהם?
האם: כן, בני גיורא הגיע שמה רק לפני ארבעה חדשים.
הבלש: באיזו דרך?
האם: הוא עזב את הונגריה לפני כמה שנים. למד בצרפת ומשם עבר לספרד. בתי השיגה לו רשיון עליה.
הבלש: מתי הגיעה בתך לפלשתינה?
האם: לפני חמש שנים. בספטמבר 1939.
רוז’א: בהסכמתך נסעה?
האם: אני התנגדתי לכך תחילה, כי קשה הייתה לי הפרדה ממנה, אך אחר-כך הבנתי לרוחה.
רוז’א: מה היו מעשיה בהיותה כאן?
האם: תלמידה הייתה. סיימה את הגימנסיה של עדת הרפורמאטים.
רוז’א: אם אינני טועה, יהודים לא נתקבלו לבית-ספר זה.
האם: אמנם קשה היה, אבל היא נתקבלה בזכות הצטיינותה. הייתה התלמידה הראשונה בכיתתה; ואני חושבת – בבית-הספר כולו.
רוז’א: למה עזבה אפוא את מולדתה ונסעה לפלשתינה?
האם: (בחיוך מר) כי הייתה חכמה ממני, וראתה מראש איזה גורל צפוי ליהודים בארץ זו.
רוז’א: האם הייתה זהירה כל-כך לנפשה?
האם: אינני מבינה את שאלתך.
רוז’א: שאלתי אם עזבה את הונגריה כדי למלט את נפשה.
האם: לאו דווקא. היא האמינה שלנוער היהודי יש עתיד רק בארצו שלו.
רוז’א: והייתה מוכנה להפקיר אותך בגלל כך?
האם: הו, לא, לא, לא. נפשה קשורה מאוד בנפשי. היא האמינה שגם אני אגיע לשם.
רוז’א: כיצד?
האם: היא השתדלה מאוד להשיג רשיון עלייה בשבילי. אבל לאחר הכיבוש – כמובן שהכול עלה בתוהו…
רוז’א: סבורה את שהייתה עושה הכול למען נסיעתך לשם?
האם: (בחיוך מר) מה היא יכולה לעשות עכשיו – לאחר שהגבולות סגורים? את היהודים מסיעים עכשיו למקומות אחרים…
רוז’א: איזה קשרים היו לה, בהיותה כאן?
האם: אינני מבינה.
רוז’א: כוונתי לקשרים חברתיים. ההייתה קשורה לאיזו מפלגה או ארגון…
האם: הו, לא. כל קשריה היו עם תלמידים, מורים, ידידי משפחה…
הבלש: הידוע לך היכן היא נמצאת עכשיו?
האם: הרי אמרתי! אינני מבינה למה אתם מרבים לחקור אותי על כך…
הבלש: באיזה מקום בפלשתינה היא נמצאת עכשיו?
האם: בכפר דייגים הנקרא שדות-ים.
הבלש: עוסקת בדייג?
האם: לא, בחקלאות.
רוז’א: לאחר שהצטיינה כל-כך בלימודים, כפי שאת אומרת?
האם: כן, זה היה רצונה. אבל איזה עניין יש לכם בכך…
רוז’א: גם בהיותה כאן הייתה שאיפתה להיות חקלאית?
האם: לא. שאפה להיות מורה, סופרת, משוררת… היא נועדה לגדולות, אדוני!
רוז’א: (פורץ בצחוק) הו, כן!
האם: אתה אינך מאמין בכך… כן, אבל הרי אינך מכיר אותה… אין פלא…
רוז’א: הקיבלת מכתבים ממנה בזמן האחרון?
האם: עד לפני ארבעה חדשים. אבל מאז נכנסו הגרמנים – הרי ניתק הקשר לגמרי…
הבלש: יש בידך מכתבה האחרון?
האם: כן, על כולם אני שומרת.
הבלש: תוכלי להראות לנו אותו?
האם: (אל רוז’א) אדוני הקצין, אולי תואיל להסביר לי מה פשר החקירה הזאת. אם בכוונתכם להעבירני אל בתי-היהודים – אארוז את צרורי ואלך. כל משפחתי כבר שם.
רוז’א: בתך לא כתבה לך על שום התעסקות אחרת מלבד ב… חקלאות?
האם: היא מצאה סיפוק רב בעבודתה, אדוני.
רוז’א: ואת בטוחה שהמשיכה בה גם בזמן האחרון?
האם: אינני יודעת… אבל למה אתם שואלים על כך?
רוז’א: ולא יצאה מפלשתינה?
האם: (נבהלת רגע, אחר-כך מחייכת) וכי לאן יכלה ללכת? היא מאושרת שם!
רוז’א: את בטוחה בכך?
האם: (בהתרגשות) אדוני, בתי היא נערה בעלת כשרונות בלתי-רגילים ותכונות מצוינות. אם הנך מעוניין בידיעות מיוחדות עליה – תוכל לשאול את מוריה לשעבר, את הגב' ד“ר בורישקה ראוואס ואת הגב' ד”ר אליס – הם יאשרו את דבריי.
רוז’א: (קם. עמו קמים גם הבלש והאם) ולא הצטיינה עוד בשום דבר מלבד בלימודיה, הגברת סנש?
האם: אינני מבינה מה פשר דבריך… הרי אינכם מאשימים אותי במשהו, ואופייה של בתי אינו עניינה של משטרת הונגריה!
הבלש: נכונה את להצהיר בשבועה שכל הפרטים שמסרת זה עתה נכונים?
האם: (בחרדה) אלי… אימרו מה רצונכם ממני! הן חייבים אתם להודיעני לפחות במה אתם מאשימים אותי!
רוז’א: באמת אינך יודעת היכן בתך עכשיו, גברת סנש? (האם מביטה בו באימה) אם כן אגלה לך זאת מיד… (לוחץ בכפתור שעל שולחנו)
הדלת נפתחת וחנה מוכנסת ע"י שני שוטרים. שערה פרוע וסימני עינויים קשים בפניה. בו ברגע מחזירה האם ראשה ורואה אותה.
האם: (בצעקת בהלה) אניקו!
חנה: (ניתקת מידי שומריה ורצה אל האם) אימא! (נופלת על צווארה בהתייפחות)
רגע ממושך עומדות שתיהן חבוקות והארבעה ניצבים מנגד.
רוז’א: (אל האם) עצתי לך, הגברת סנש – השפיעי על בתך שתגלה את כל הידוע לה, אם חייה יקרים לה. ולא – תהיה זו פגישתכם האחרונה.
רומז לאחרים לצאת. רוז’א, הבלש ושני השוטרים עוזבים את החדר.
האם: אניקו – למה?
חנה: סלחי לי, אימא, סלחי.
האם: האם בגללי?
חנה: לא, אימא. לא אוכל לומר לך. יבוא יום ותביני הכול.
האם: כמה נורא לראותך כאן, עכשיו.
חנה: לא חשבתי רע, אימא. האמיני לי.
האם: עינו אותך, אניקו.
חנה: לא, לא עשו לי דבר. סבלת הרבה, אימא…
האם: מאושרת הייתי ביודעי כי את שם, רחוקה מכל זה. (שתיהן מביטות זו בזו בכאב אין קץ) יום יום משלחים מכאן, אניקו… לא הבנתי דבר כשבאו לקחת אותי.
חנה: (לאחר שתיקה עמוקת-כאב) לא יכולתי אחרת, אימא. מוכרחה הייתי…
האם: (חובקת אותה אל חיקה) כה צעירה את, ילדתי, כה צעירה… למה עשית זאת? למה?
חנה: לא יכולתי, אימא, לא יכולתי לעמוד מרחוק…
האם: הו, אלי, איזה אסון הבאת על עצמך, איזה אסון…
נכנסים רוז’א והבלש. שתיהן ניתקות זו מעל זו.
רוז’א: (אל האם) השפעת עליה, הגברת סנש? היא נכונה לגלות? (האם מביטה בעיני בתה ואינה עונה. אל חנה) התגלי? (חנה מביטה באמה, אינה עונה) רוצה את שנוציא להורג את אמך, אנה סנש? (מפסיק ומצפה) זוהי פגישתכן האחרונה, אפוא. (קורא בקול) הוציאו אותה!
שני שוטרים נכנסים ותופסים באם.
האם: (בצעקה) מה אתם רוצים מבתי? מה אתם רוצים ממנה? –
השוטרים מוציאים את האם.
חנה: (בזעקת כאב) אימא…
הבלש יוצא. רוז’א מתהלך אנה ואנה, בכעס אין אונים.
רוז’א: גם על חיי אמך אינך חסה… (נעצר) או שמא סומכת את על כך שיתעוררו בנו רחמים, עלייך או עליה… (בזעם) שום רחמים אין בלבנו על בוגדים ומרגלים! (מתהלך בחימה. נעצר) את תגלי! במלחצי ברזל נוציא את ההודאה מפיך! תגלי כשם שגילו כל המרגלים שתפסנו! דם יהודי אינו יקר לנו מדמם של אחרים, כידוע לך! הוא נשפך כמים היום – ושלך יתערב בשלהם! (קרב אליה וצועק בפניה) דברי! יהודייה ארורה!
נרתע מפני מבטה הקפוא, נסוג, מתהלך שוב וחוזר אל שולחנו.
(בשקט) שבי.
חנה צונחת על הכיסא.
רוז’א: (במנוד ראש) בתו של הסופר בלא סנש… ראיתי כמה ממחזותיו של אביך. בנערותי אפילו הערצתי אותו. “ציבי” מה? סיפור נאה ביותר… הונגרי טוב היה אבא שלך, אם כי יהודי… הסבורה את שהיה נותן ידו למעשה שפל של בגידה במולדת? (מפסיק ומצפה לתשובה. חנה מביטה בו במבט קפוא) עברתי על כמה ממחברותייך בבית אמך. חיבורים מצוינים כתבת בהיותך נערה צעירה יותר, עליי להודות. משפט מעניין מצאתי באחד מהם: “ארורים כל אויבי הונגריה – Nem Nem Soha לעולם לא נסכים לחוזה טריאנון!” נהדר! פטריוטית גדולה היית! האם גם היום היית חוזרת על אותן המילים – “ארורים כל אויבי הונגריה!”? (מפסיק ומצפה. מעלה גליון נייר מעל שולחנו) שיר נוגע אל הלב – “על גשר מרגריתה”: “בת רוח הדונא הביאה אוויר רב, גם ריחה של בודה היה בו מעורב, אנוכי יודעת – האביב שם עבר”… על גשר מרגריתה זה רצית לכוון מפציצים שיטביעו את בודפשט שהיתה2 שלך בדם… אותן פצצות הרי יכלו להרוג גם את אמך, לא כן? (מפסיק ומצפה) למזלנו נתפסת עוד בטרם הצלחת לבצע את זממך. אך אין זה משנה את העובדה שהנך בת המסוגלת לרצוח את אמה. האין אנו משאירים לך פתח לתשובה. צר לנו על חייך הצעירים. צר לנו על חייה של אמך. ראית איך עיניה התחננו אלייך – אל תפקירי אותי, בתי! – לב אבן היה נשבר למראה המבט הזה! זוהי ההזדמנות האחרונה הניתנת לך להציל את חייה! גלי את הצופן ואני מבטיחך שלא יאונה לה כל רע. יש ביכולתנו גם למנוע ממנה גורל הצפוי ליתר היהודים בבודפשט – נעשה זאת, אם תגלי! התגלי? (חנה שותקת. קם וצועק בחמת-זעם) פתחי את פיך! דברי! (פונה אל הדלת, על הסף) על הגרדום יישמעו דברייך, ברגע שתיפח רוחך, יהודייה ארורה! (יוצא)
האור מתעמעם והולך. במקום הקצין רוז’א, יושב עתה ליד השולחן אליהו, איש-הגנה ותיק וכסוף שער. רק נר אחד מאיר את החדר.
אליהו: בוודאי! בוודאי שמישהו מוכרח ללכת לשם! להציל מה שאפשר להציל! אבל לא את! לא את!
חנה: מדוע לא אני? מדוע?
אליהו: כי אין לך שום ניסיון בזה! כי רק חמש שנים את בארץ! כי את צעירה מדי!
חנה: האם הגיל הוא הקובע? אני רוצה בזה! הכרח הוא לי, וכשאדם חש הכרח בעצמו, הרי זה כוח גדול! הבן אותי, אליהו…
אליהו: איך את דורשת ממני להבין אותך! היודעת את שחייהם של אלפי אנשים יהיו תלויים כאן במילה אחת, בהגה אחד, מלבד חייך שלך? המילאת אי-פעם תפקיד חשאי כלשהו?
חנה: לא, אבל –
אליהו: העמדת אי-פעם במבחן של חקירה?
חנה: אבל, אליהו…
אליהו: האחזת בנשק?
חנה: כן.
אליהו: העמדת פעם אחת בחייך בפני הברירה לסכן את חייך או להסגיר תפקיד שנמסר לידך?
חנה: אליהו…
אליהו: אם כן איך את יכולה לבוא אלי בהצעה שאמסור לידך שליחות גדולה ומסוכנת כל כך, שהסיכויים בה להיתפס הם גדולים פי כמה מאשר לעבור?! את השליחות כולה אני מסכן! (מחכה לתשובתה. חנה שותקת. בשקט) הנה סיפרת לי שאימא שלך שם. נאמר שאת נתפסת. נאמר שמאיימים עליה…
חנה: (בשקט) אני אוכל לעמוד בזה.
אליהו: מניין לך? הנה נאמר שמענים אותך! שמלקים אותך עד זוב דם! שמשפט מוות צפוי לך!
חנה: האמן לי, אליהו, האמן לי שאוכל לעמוד בכל. אני יודעת זאת מרגע שהחלטתי. אינני יכולה להישאר פה עוד, אינני יכולה…האם אין זה מספיק שאני מאמינה כל כך בעצמי?
אליהו: לא! לא! התלהבות ונכונות אינן מספיקות! קוצר הרוח המופרז הוא מסוכן לפעמים יותר מאשר הפחד!
חנה: אינני קלת דעת, אליהו, אני יודעת להיות גם קרת רוח כשצריך. באתי אליך, מפני שאני מרגישה כוח בעצמי…
אליהו: אבל מה יהיה אם תיתפסי! אם תהיה חרב מונחת על צווארך! את אינך יודעת מה זו סכנת מוות!
חנה: אין דבר יקר לי מן השליחות הזאת.
אליהו: הו, בשם אלוהים! איזה ביטחון של ילדה עקשנית וחסרת מעצורים!
חנה: (כובשת פניה ובוכה) אני אלך. אלך גם אם לא תסכים…אלך.
אליהו: (מתרכך לפתע, כאילו גילה בה דבר שלא הכירו) הו, את עדיין ילדה, באמת… תארי לך, אם באמת יתפסו… ויש אם יקרה… את יודעת מה הם חייה של אם…
חנה: אני יודעת, יודעת…
אליהו: תארי לך… אם חס וחלילה לא תחזרי… איך אשא עיניי אל חבריי, אל חברייך שלך… מה אומר כשישאלו אותי – למה לקחת נערה רכה, שעשתה רק את צעדיה הראשונים בארץ לתפקיד נורא כזה! הלא עליי! עליי ועל מצפוני!
חנה: אני אלך, אלך… אינך מכיר אותי, אליהו. שאל את חברותיי מנהלל, שאל את חברי הקיבוץ, שאל את גרי…
נכנס גרי במדי צבא. מתיישב בצד.
חנה: (מרימה ראשה, בהתעוררות) גרי, הגד לו, ספר לו איך באתי אליך לפני שבועיים ואמרתי לך שאנחנו מוכרחים להגיע לשם, מפני שאסור לנו לשבת פה בשקט, כאשר שם מצפים לעזרתנו ואין מי שיציל… הגד לו שאלך גם אם לא ירצה, שאמצא כבר דרך…
שתיקה
אליהו: (מניח ידו על כתפה) מה את עושה מחר?
חנה: חוזרת לשדות ים.
אליהו: לעבודה בלול?
חנה: לא, למטבח.
אליהו: יכולה להישאר פה עוד יום אחד?
חנה: כן.
אליהו: (לאחר התלבטות) טסת פעם באווירון?
חנה: לא.
אליהו: ראית פעם אנשים צונחים… במצנחים?
חנה: כן! מראה נהדר!
אליהו: אם יאמרו לך לנסות, תנסי?
חנה: (בהכרת תודה ללא גבול) כן, אליהו.
אליהו: (לאחר שתיקה קלה) תישארי למחר… והערב – אני פוקד עלייך! (בחיוך מבודח) ללכת לקולנוע. יש קומדיה אנגלית יפה באחד מבתי הקולנוע, משעשעת מאוד…
חנה: (בפנים מאירות מאור) אעשה כל מה שתאמר לי.
אליהו: (בקול זועף כביכול) ולא לחשוב על מה שדיברנו קודם! לא לחשוב!
חנה: לא אחשוב!
אליהו: (פניו שוב רועמות) בטחונך מפחיד אותי ממש…
חנה: (אל גרי) הגד לו, גרי, שיכולה אני ללכת אתכם ושאפשר לבטוח בי עד הסוף. שאני חזקה, חזקה, חזקה…
אליהו: (בכאב) אבל עליי! עליי ועל מצפוני הדבר! אינך מבינה זאת? אינך מבינה? –
אליהו יוצא. מרחוק נשמע שיר פרטיזנים יגוסלבי, מושר בפי גברים רבים. השיר קרב ואחר-כך מתרחק. גרי וחנה מאזינים עד שנדם הקול.
חנה: מי אלה, גרי?
גרי: הפרטיזנים של גנראל מטאטיץ', חוזרים מקרב כנראה.
חנה: האם שוב יהיה עלינו לנדוד אתם, הרחק מן הגבול?
גרי: ייתכן. בגבול משוטטים גרמנים בימים אלה.
חנה: למה אנחנו מחכים, גרי, למה?
גרי: לאות, כשיבוא האות – תצאי לדרך.
חנה: שלושה חודשים אני מחכה לאות והוא לא בא. לשם מה נשלחנו הנה, גרי, כדי להילחם בשורות הפרטיזנים. אנו מאחרים את המועד!
גרי: אם כן רוצה את לרוץ ישר לתוך האש? לשים קץ לשליחותך עוד בטרם החלה? את הגבול אי-אפשר לעבור עכשיו!
חנה: אתה רוצה שאחכה עד שלא תהיה שום סכנה בדבר? שאמתין פה עוד שבועות וחודשים?
גרי: תלמדי מפייר. פרטיזן צרפתי ותיק. תפקידו מסוכן לא פחות משלנו. לשחרר לוחמים צרפתים מן השבי ההונגרי. הוא מחכה, מחכה…
חנה: הבן, גרי, לו השעה אינה דוחקת כמו לנו!
גרי: קוצר הרוח מעביר אותך על דעתך, חנה. (בתוקף) אינך מבינה שאם את נכשלת – הרי זו סופה של הפעולה?
חנה: אינך מבין שאם נמשיך לשבת פה, כבר לא יהיה צורך בשום פעולה? אני יוצאת, גרי. לא להסתכן – זהו פשע שלעולם אתן את הדין עליו.
גרי: (בצעקה) חנה, את תחכי עד שתבוא הפקודה! את לא תצאי על דעת עצמך!
חנה: (בשקט) אני יוצאת. בקשה אחת לי אליך. תן לי מנתר-על לדרך. חפיסה של ציאנקאלי. אם אתפס…
נשמע קול צעדים מבחוץ. נכנס סטפאן, קצין פרטיזנים יגוסלאבי.
סטפאן: (עומד על הסף וחיוך על פניו) ובכן – יהיה עלינו להיפרד, מה?
גרי: אתם עוברים שוב להרים?
סטפאן: אנחנו נשארים כאן, אבל אתם עוברים…
חנה: לאן, סטפאן?
סטפאן: השעה שציפית לה, חברה, הגיעה כנראה, הדרך פנויה.
חנה: (בקריאת שמחה) סטפאן! (רצה אליו ומחבקת אותו) איזה איש נפלא אתה, סטפאן! (שומטת ראשה על כתפו ומתייפחת)
סטפאן: (אל גרי) שלושה חדשים הייתה איתנו בכל הסכנות ואף פעם לא ראיתי אותה בוכה, ועכשיו…
גרי: ניצחה אותי, סטפאן.
סטפאן: עוד ניצחון אחד! למה את בוכה, אם כן? זהו גבר שכבוד לנצח אותו!
חנה: איזה גבר! (אל סטפאן) הבט כמה הוא רציני! (אל גרי) רוצים לבכות כשרואים אותך!
גרי: כבר בכית!
חנה: משמחה, גרי! מוכנה לצאת אתך במחול, רוצה?
גרי: כשתחזרי!
חנה: (בתנועה של ייאוש) אה, תמיד חושב על הגורל, או על אלוהים! (אל גרי) אסור לאבד אף רגע של אושר, אינך מבין? (אל סטפאן) לחץ את ידי, סטפאן.
סטפאן: (לוחץ את ידה) הצלחה!
חנה: לחץ חזק! יותר! יותר! (בקריאת כאב) אח!
סטפאן: קשה להיפרד ממך, חברה, היית כאחת מאיתנו.
חנה: הייתי? ומה אני עכשיו? לא אחת משלכם? יכולה אני להתחרות עם כל אחד מכם בקליעה למטרה – ואני אצא ראשונה במשחק!
סטפאן: מתגאה כמו טווס, הבחורה! כמה גרמנים הרגת אתנו בהרים?
חנה: לא ספרתי, סטפאן. ספרתי רק את אלה שהותרתי בחיים. אתה זוכר, גרי?
גרי: (אל סטפאן) בזכותה ניצלתי ממוות. הסתתרנו ביער – ופתאום, ארבעה גרמנים. לחצתי כבר על ההדק, והיא – במכת יד הורידה את ידי. אילו הייתי יורה, כבר היינו שנינו בעולם אחר.
סטפאן: ולנו לא סיפרה, בת החיל! לאחר הקרב הייתה יושבת ליד המדורה, מניחה ראשה על הכתף של גרי…
חנה: לפעמים גם על שלך, סטפאן!
סטפאן: על שלי? (ממשש בכתפו) אה, כן, פעמיים!
חנה: שלוש!
סטפאן: זיכרון טוב, בחיי! (צוחק) ושרה שירים כאילו אין מלחמה בכלל… קול יפה יש לך, חברה.
חנה: לי? (צוחקת) הינשופים היו בורחים מן היער מקולי.
סטפאן: אבל לא אנחנו. אוהבים אותך הפרטיזנים, חברה. כשישמעו שהלכת – יתחמץ הלב, בחיי! (אל גרי) פעם נאמה לפנינו, בנשף פרטיזני – תשואות כאלה היו אחרי כל משפט, שהקירות רעדו! האדם ינצח! – אמרה – ואשרי האנשים המגרשים את החושך!… זוכר אני, חברה?
חנה: יש לך זיכרון נפלא, סטפאן.
סטפאן: הלהיבה אותנו? אחרי נאום כזה – אפשר לרוץ אל האש ולהכריע צבא שלם! ובסוף הנשף – רקדה קוֹלוֹ כאחת מבנות-הארץ!
חנה: הו, אל תזכיר לי זאת! (אל גרי) הרים אותי למעלה – התגלגלתי עד שכל הרימונים נפלו מן החגורה והתפזרו לכל עבר! ואת הריקוד שאני לימדתי אתכם, אתה זוכר עוד, סטפאן?
סטפאן: עוד איך זוכר! “הורה”, נרטבנו עד מוח העצמות! מתי נרקוד שוב, חברה?
חנה: עוד ניפגש, סטפאן, בימים טובים מאלה!
סטפאן: ודרישות שלום תשלחי?
חנה: על גלי הדראווה, סטפאן, אשלח אנשים אליכם, בסירות, ואתם תקבלום. אם הכול ילך כשורה, כמובן.
סטפאן: ילך! לכל מקום שאת באה – המזל בא אתך. באת אלינו – ולא הפסדנו אף קרב אחד! מאיין בא לך המזל הזה? נולדת ככה?
חנה: (צוחקת) הו, לא! זה מהכפר שאני באה ממנו. יש שם מזל דגים, מזל דגים הוא מזל טוב!
סטפאן: אה! הקומונה! “קיבוץ” קוראים לזה בשפה שלכם. מעניין להיות פעם שם! מעניין מאוד!
חנה: נקבל אותך בזרועות פתוחות, סטפאן. חסר לנו באמת עגלון מומחה, שיודע לנהוג כמוך בסוסים!
סטפאן: הו, כן (שורק ומניף ידו כמצליף בשוט) דיו – הררר! אל ארץ-הקודש!
נכנס פייר
חנה: פייר! הלילה אנחנו יוצאים!
פייר: (בקור-רוח) הו, כן?
חנה: הביטו! הוא לא שמח כלל!
פייר: הדרך פנויה?
סטפאן: פנויה! תצטרכו לחצות את הדראווה בשחייה, אל מעבר לגבול.
פייר: (אל חנה) ואת – חשבת שיום זה לא יגיע לעולם, מה?
חנה: אל תזכיר לי עוון, פייר. אתה איש מחתרת ותיק, ולי אין סבלנות כמו שיש לך…
פייר: יודעת לשחות?
חנה: שכחת שאני מקיבוץ ימי, מה?
פייר: אה, כן, קיסריה! (חובק את צווארה) הו, ילדה, ילדה, Ma pettite fille ילדה קטנה שנקלעה אל בין זאבים ביער (נוהם עליה כאומר לטורפה)
חנה: אינני מפחדת!
סטפאן: (אל פייר) תוכל לבטוח בה, חבר. יש לה לב לוהט כאש והיגיון קר כמי הדראווה בחורף – שני הדברים הדרושים לפרטיזן טוב! יוצאים, חברים? – אלווה אתכם עד הנהר.
גרי: נצא. אלווה אתכם עד הגבול יחד עם סטפאן.
חנה: אתה הישאר, גרי, אין צורך שתסתכן (לוחצת את ידו) סלח לי, גרי, אם פגעתי בך, לא התכוונתי.
גרי: צר לי להודות שגם כשפגעת בי – צדקת ממני. אזכור איך עודדת אותי (זוקף בוהן למעלה) זוכרת? רגע לפני הצניחה?
חנה: הו, היית חיוור כמת אז.
גרי: (צוחק) לולא הפרצופים שעשית – לא היה לי האומץ לקפוץ…
חנה: (צוחקת) הייתי דוחפת אותך!… הו, אינני אמיצה כל כך כפי שאתה חושב… וזכור את הצופן!
גרי: שדות-ים קיסריה. אי אפשר לשכוח זאת!
חנה: בוא סטפאן, יוצאים.
גרי: מתי ניפגש, חנה?
חנה: בקרוב! בארץ! נטוס כולנו באווירון אחד וכשנגיע לשמי הארץ – נצנח כמו יונים הפורחות מן השובך, איש איש לקיבוצו. ובערב השבת הראשון – ניפגש בביתי. נתאסף על שפת-הים, אל מול הגלים –
סטפאן: ותשירו את השיר שלמדת כאן –
פותח בשיר פרטיזנים יוגוסלאבי, שיר עצוב ומלא כוח, והכול עומדים ושרים עמו. סטפאן ויתר השלושה יוצאים חרש וחנה נשארת לבדה. השירה מתרחקת וגוועת.
הדלת נפתחת. נכנסים רוז’א, הבלש, שני שוטרים.
רוז’א: החלטת כבר לגלות, אנה סנש?
חנה: (בפנים מאירות) לא נוכחת עוד, שלעולם לא איכנע לכוח, הקצין רוז’א?
רוז’א: (אל השוטרים) אל הצינוק!
שני השוטרים תופסים בחנה. היא יוצאת עמהם בראש מורם
רוז’א: (אל הבלש) קיר אטום! אבן! אבל אצלי גם אבנים… (נשמע צלצול טלפון. רוז’א ממהר לגשת) כן. הקצין רוז’א (בהתעוררות) כן, הקצין! (אל הבלש) גסטאפו. הקצין סייפרט. (בטלפון בדיכאון) כן… הצנחנית הבריטית?… כן, אנה סנש… מטפלים בה… אבל עניין זה מסור לסמכות שירות-הריגול ההונגרי, הקצין… עדיין לא… שום דבר לפי שעה… כן, ממשיכים…כן, הקצין! (מניח את השפופרת. אל הבלש) נודע להם, לכל הרוחות. ומדבר זה חששתי יותר מכל. דורשים להעביר להם כל מה שהוצאנו ממנה. או אותה. לכל השדים!
הבלש: שמעת את החדשות הבוקר, הקצין רוז’א? – הרוסים עולים על פינסק…
רוז’א: כן, אבל ביטחון גמור אין עדיין. (בתוקף) אסור לנו להשמיט אותה מידינו, מובן?
הבלש: מובן, אדוני הקצין. קלף חשוב למיקוח. במקרה שבנות-הברית מגיעות הנה…
רוז’א: (מפסיק אותו) זה מספיק. אני אשבור את היהודייה הזאת ויהי מה. אפצח אותה – כשם ששמי רוז’א!
מסך
מערכה שנייה 🔗
תא בית סוהר. חנה יושבת על הדרגש. זוקפת ראשה למשמע קול צעדים. קרב יאנוש. צרור מפתחות בידו. פותח את הדלת כדי סדק, כשהוא מסתכל בכה וכה. חנה באה לקראתו.
חנה: יש?
יאנוש: יש אחד, בתא האחרון. קצין אנגלי. אומרים מפלשתינה. מרגל, אומרים.
חנה: ושמו? נודע לך מה שמו?
יאנוש: לא, לא נודע, אבל מפלשתינה, זה בטוח.
חנה: הו, במה אוכל להודות לך, יאנוש!
יאנוש: לא צריך להודות. זקן כמוני יקבל כבר את גמולו בעולם הבא.
חנה: אדם נפלא אתה, יאנוש. היוודע אם יש אחד בשם יואל…
יאנוש: בוודאי איוודע! במקום שאין בני-אדם – גם יאנוש בן-אדם… (לאחר שתיקה) איפה זה פלשתינה? רחוק מאוד, מה?
חנה: אינך יודע? ארץ הקודש!
יאנוש: (נדהם) ארץ הקודש!… עכשיו אני מאמין.
חנה: במה אתה מאמין, יאנוש?
יאנוש: במה שמספרים עלייך. שהיכו אותך והיכו, ויותר מחודש מענים אותך, ואת לא הוצאת הגה. ואיימו על אמך – וגם כן שתקת.
חנה: ומדוע עכשיו דווקא אתה מאמין?
יאנוש: כי ארץ-הקודש זה משהו אחר. גם ישו המשיח לא הוציא הגה כשהוקיעו אותו על הצלב. אדמה טובה, שמגדלת אנשים כאלה. ואימא שלך, מתא 528 – גם כן משם?
חנה: הו, יאנוש…
יאנוש: איש מאמין אני וזוכר את הכתוב בכתבי הקודש – אשרי הנרדפים עקב צדקתם, כי להם מלכות השמים… (מצטלב. נשמע קול צעדים הולכים). חזרי למקומך.
סוגר ומסתלק. באים הקצין רוז’א בלוויית הילדה. הילדה פותחת את דלת התא.
הילדה: (בקול פקודה) לקום!
חנה קמה. הקצין רוז’א נכנס. הילדה הולכת. רוז’א בוחן את חנה במבט ממושך.
חנה: שב בבקשה (רוז’א ממשיך להתבונן בה בחיוך נלעג) הרי אתה אורח שלי, שב… אני רואה שאתה מתעניין בי מאוד אם הואלת לבוא אליי.
רוז’א: לא רציתי להטריח אותך שוב לבוא אליי, לאחר עשרים השעות שבילית שם, למעלה.
חנה: אני מעריכה זאת מאוד. אני מתארת לי שעכשיו צפוי לי בילוי נעים יותר.
רוז’א: אני מקווה. תוכלי לשבת.
חנה: תודה. (מתישבת על הדרגש)
רוז’א: (מתיישב על השרפרף, מאחורי השולחן) ברצוני לגלות לך דבר שאין מחובתי לגלותו, ולא הייתי עושה זאת אלמלא עוררת בי רגש של… נקרא לזה אהדה…
חנה: עליי להודות שהבעת אהדה זו בצורה מקורית למדיי…
רוז’א: (ביובש) אני עושה את חובתי. (לאחר שתיקה קלה) ובכן – הגרמנים יודעים על קיומך.
חנה: לא פקפקתי בדבר.
רוז’א: ומאז נתפסת – זה יותר מחודש ימים נדמה לי…
חנה: האמנם חודש? נדמה לי שנצח עבר…
רוז’א: ובכן, מאז נתפסת – הם דורשים מאתנו להעבירך לידיהם. (מצפה לתגובה) את הודית בחקירה שעיקר מטרתך בבואך הנה הייתה – להציל יהודים, להבריח אותם אל מעבר לגבול, ליוגוסלביה, רומניה, ומשם לפלשתינה. הנכון הדבר?
חנה: כן. הודיתי בזה.
רוז’א: עניין היהודים, כידוע לך בוודאי, הוא בסמכותם הבלעדית של הגרמנים. כלומר – של הגסטאפו. לפי החוק חייב אני להעביר אותך לידיהם. נמנעתי כל הזמן מלעשות זאת… אולי בגלל אותו רגש…
חנה: של אהדה.
רוז’א: או כבוד בפני אומץ-לב, אם נקרא לזה כך. אבל יותר לא אוכל לעמוד בסירובי זה. שמעת את שמו של אייכמן –
חנה: כן.
רוז’א: ובכן הוא דורש שאעביר אותך לידיו, או – ידיעות מסוימות, שתמסרי לי ואני אמציא אותן לו. הבטחתי לו שאמציא לו אותן. (מצפה לתגובה). ברור לך שבמשפט גרמני – פסק דין מוות הוא בטוח. ברור לך, לא כן? (מצפה לתגובה. מנסה שוב בשקט) נניח את עניין הצופן. נסתפק בפרטים אחרים. על צבא הפרטיזנים היוגוסלבי. (מצפה לתגובה) או על הבסיס הבריטי בקהיר. (מצפה לתשובה) או על מערך חיל-האוויר. (מצפה לתשובה. בצעקה) אני חייב למסור להם ידיעות – את מבינה זאת? הם דורשים זאת ממני! הם דורשים! (בזעם אין אונים) למענך אני עושה זאת! (מצפה לתגובה. חנה אינה עונה) אני מציע לך את ההצעה הנדיבה ביותר שיכול חוקר להציע למרגל! לשום רחמים לא תזכי אצלם! את מעמידה את עצמך – נערה עלובה אחת – נגד המכונה האדירה ביותר בעולם! תני לי פרט כלשהו! פרט כלשהו! מי הוא האיש שאתו עמדת בקשר לארגן פה את פעולת המחתרת? מי הוא? מי הוא? מי הוא? –
האור מתעמעם. נשמעות עוד המילים “מי הוא, מי הוא”, מתרחקות. חנה יושבת בראש שחוח. במקומו של הקצין רוז’א עומד עתה פרופסור מולנר.
מולנר: מי הוא החכם שעמד נגד שופטיו ולא ביקש רחמים על עצמו גם לאחר שהוצא עליו פסק-דין מוות, אנה סנש?
חנה: (קמה בבת-אחת וניצבת כתלמידה במבחן) סוקרטס, אדוני הפרופסור.
מולנר: הזוכרת את את המלים שאמר לשופטיו לפני מותו?
חנה: כן. “במקום שאדם העמיד עצמו, בהיותו בטוח שהצדק אתו – שם עליו להישאר ולעמוד בסכנה, ולא לשקול בדעתו לא מוות ולא שום דבר אחר, לעומת החרפה”.
מולנר: נכון מאוד. באיזה שנים חי יוהן הוס, אנה סנש?
חנה: נולד ב-1369 ועלה על המוקד ב-1415
מולנר: יוהן ויקליף.
חנה: נולד ב-1320 ואת גופתו שרפו ב-1384.
מולנר: גלילאו גליליי.
חנה: מ-1564 ועד 1642.
מולנר: זכורות לך המלים שאמר גליליי כשהכריחה אותו האינקוויזיציה בעינויים להתכחש לאמונתו?
חנה: כן. “Eppur si mouve” “אף על פי כן, נוע תנוע”.
מולנר: נכון. מהו המשותף בין כל האישים שהזכרנו זה עתה?
חנה: כולם נלחמו נגד העריצות, לא נכנעו לכול, ומסרו את חייהם על אמונתם.
מולנר: מניין שאבו את האומץ הזה?
חנה: מן הביטחון בנצחונו הסופי של הצדק ומן האמונה שכוח הרוח גדול מכוח השלטון.
מולנר: היכולה את, אנה סנש, לנקוב בשמות עוד אנשים כאלה, בתקופה החדשה?
חנה: כן. גריבלדי, מציני, פטיפי, או הלוחם האמיץ לחירותה של אמריקה, הנרי פטריק, שאמר: הבו לי חירות – או הבו לי מוות!
מולנר: את נכנסת לתחום אחר, אנה סנש, לתחום המלחמה הפוליטית, ולא לכך נתכוונתי.
חנה: האם אין זו אותה מלחמה, אדוני הפרופסור? האם חירות העמים אינה חשובה כמו חירות האדם?
מולנר: המלחמה לחירות העמים הייתה קשורה בשפיכת דמים, וזהו דבר אחר לגמרי, אנה סנש.
חנה: אבל זוהי אותה מלחמה, אדוני, אותה מלחמה! נגד דיכוי, נגד עריצות, נגד הכוח הגס המשלח אנשים למוות בגלל אמונתם, דתם, גזעם או רצונם לחיות בחופש! הלא אין דבר קדוש מאשר להילחם נגדו, ולמסור על מלחמה זו את כל הנפש, עד תום! עד תום –
האור כבה. בעלותו שוב – נראה תא האם ובו שלוש מיטות ושולחן נמוך. על מטה אחת יושבת האם. ממולה – פרומה, אישה כבת ארבעים.
פרומה: מתוך זרועותיי חטפו לי אותה… בלילה לקחו את בעלי, יחד עם כל הגברים ברחוב… צעקתי, בכיתי, אבל הילדה לא הוציאה הגה. הייתה כמשותקת. רק העיניים היו פקוחות, גדולות כמו כל השמים. שאלה מדי פעם – למה את בוכה, אימא, למה את בוכה?… בת ארבע בסך-הכל… חשבתי באותם הרגעים שהיא האם ואני הילדה… ובבוקר הוציאו את הנשים. עטפתי אותה בשמיכה ויצאתי לרחוב. היה שלג, ומאות נשים כבר היו שם. הלכנו. הלכנו אולי ארבעה קילומטר, אל מתוץ לעיר, וכל הזמן ירד שלג. לבסוף הגענו לאיזו עיירה קטנה, לתחנת הרכבת. ואז פקדו עלינו לעלות. הלכתי יחד עם כולן, וברגע ששמתי רגלי על המדרגה, ניגש גרמני עם רובה וצעק – את הילדה תשאירי כאן! ילדים לא לוקחים למחנה עבודה! אני לא אתן אותה – צעקתי – לא אתן! וכשניגש להוציא אותה מזרועותיי, אחזתי בה בכוח ונאבקתי עמו כמטורפת. ואז חשתי פתאום מהלומה על ראשי – ונפלתי. חשבו כנראה שאני מתה והשאירו אותי מוטלת על הרציף. כשהתעוררתי היה רק שלג מסביב. בת ארבע בסך-הכל. ואיזה עיניים…
האם: אבל הן לא ייתכן שהרגו אותה!
פרומה: מה את מדברת? את כולם, את כולם הורגים. במו עיני ראיתי איך ירו בילד שרץ ברחוב אחרי אבא שלו. האם באמת אינכם יודעים כלום כאן?
האם: ואת – איך הגעת הנה?
פרומה: קמתי והתחלתי ללכת. הלכתי. לא ידעתי לאן. בדרך ראיתי עגלה ועליה איכר פולני. שאל אותי לאן אני הולכת, ואמרתי שאני מחפשת את הילדה שלי. הבין כנראה מאין אני באה ושאל – יהודייה? כן – אמרתי. לא היה לי מה לאבד. אמר לי לעלות ונסע אתי לכפר שלו. אמר שאם יש לי כסף, יוכלו לקחת אותי אל מעבר לגבול. בהונגריה היהודים עוד חיים, אמר. היה לי קצת כסף במטפחת ונתתי לו. הגעתי עד טוהאי וחיפשתי יהודים. ושם תפסו אותי והביאו אותי הנה. כבר אינני מרגישה כלום. רק את העיניים שלה אני רואה כל הימים…
האם: יש פה עוד נשים מפולניה, וגם ילדים אחדים. כולם נתפסו כשניסו לעבור את הגבול.
פרומה: כן. אני יודעת. ואת כולם ייקחו לאותו מקום. ניפגש – כולנו ניפגש עוד… כמה זמן את כבר כאן?
האם: יותר מחודש…
על התקרה נראית בבואת-אור מפזזת.
האם: (קמה, בחיוך של אושר) זאת בתי. השיגה ראי קטן וכך היא מאותתת לי… (עולה על המיטה להגיע אל האשנב).
פרומה: בתך כאן?
האם: כן, בתא שממול, מעבר לחצר (מנפנפת בידה מבעד לסורג כשחיוך של אושר על פניה. אל פרומה) את רוצה לראות אותה? בואי, עלי.
פרומה: (עולה על המיטה ועומדת לצד האם) איך זה…
האם: תפסו אותה. באה מארץ-ישראל… (מתווה אותיות באצבעה על גבי השמשה).
פרומה: מארץ-ישראל אמרת?
האם: כן… הנה היא מנפנפת לך. עני לה. (פרומה מנפנפת בידה) הנה, היא כותבת לך על גבי השמשה.
פרומה: שי“ן למ”ד – ו“ו – מ”מ. שלום! (בהתרגשות רבה) מארץ-ישראל…
האם: (קוראת לאט את הכתוב) הנה היא שוב כותבת… אל – תתיאשו – המלחמה – תיגמר – בקרוב – הרוסים – על – יד – הויסלה – נתראה – כולנו… ירדה. כנראה ששמעה צעדים במסדרון.
פרומה: מארץ ישראל – איך זה…
האם: באה להציל ובעצמה נתפסה.
פרומה: להציל אותך?
האם: לא. יהודים.
פרומה: מארץ-ישראל… שולחים הנה מארץ ישראל?
האם: הנה. שוב עלתה. (קוראת) שדה – פרח – עץ… (אל פרומה) היא מלמדת אותי עברית. חמישים מלים כבר למדתי כך. (קוראת) אני – הולכת – בשדה –
מבחוץ נשמע קולה של הסוהרת הילדה: “לרדת!” האם ופרומה קופצות מן השולחן.
הילדה: (פותחת את הדלת ונכנסת. אל האם. בשקט) המפקח לאמקה כאן. היזהרי. (מוסרת לה חבילה) שלחו לך מן העיר.
האם: תודה לך.
הילדה: (בלחש) אם תרצי משהו – שתי דפיקות על הדלת.
יוצאת
האם: בזכות בתי, אניקו. כל הסוהרות יש להן יראת-כבוד בפניה. (מפתחת את החבילה) יום הולדתה היום, היא איננה זוכרת זאת בוודאי. כל הזמן חשבתי איך אברך אותה ואעשה לה הפתעה כלשהי. עכשיו יש לי. אשלח לה את צנצנת הריבה הזו. ריבת תפוזים… היא אינה מקבלת שום חבילה, המסכנה.
פרומה: מארץ-ישראל… איך הגיעה מארץ-ישראל…
האם: אל תשאלי אותי. בעצמי אינני יודעת דבר.
פרומה: אינך נפגשת אתה?
האם: לפעמים רחוקות, בחצר. וגם זאת רק לרגע אחד. הסוהרים משגיחים בשבע עיניים ואי אפשר להחליף מלה. (עוטפת את הצנצנת בנייר) כולנו מטיילות שתיים-שתיים, אבל לה אסור. רק עם הילדים מרשים לה לטייל. היא אוחזת בידיהם ומספרת להם על ארץ-ישראל…
פרומה: אבל למה שלחו אותה? הלא מי יודע מה צפוי לה עכשיו…
האם: ככה זה. לא יכלה להישאר שם יותר, ובאה… (עושה כעין פרח מנייר ותוקעת בחבילה) בת עשרים ושלוש… בבית הסוהר… לא תיארתי לי שכך אחוג את יום הולדתה… בבית- הסוהר… (צונחת על המיטה ומליטה פניה בידיה)
פרומה: (לאחר שתיקה) תרשי לי… תרשי לי לצרף לה מתנה גם ממני… (מוציאה מטפחת מכיס שמלתה) כל מה שיש לי. (תוקעת את המטפחת בחבילה)
האם: תודה לך. אסור לי להתאונן. את איבדת בת… ואני… אני מאושרת שאני אתה. (בדמעות חנוקות) כן, מאושרת.
פרומה: (כהוזה) מארץ-ישראל… חלוצה?
האם: כן. מקיבוץ. קיבוץ-דייגים. שדות ים.
פרומה: הרבה חלוצים היו לנו בעיירה עד שבאו הגרמנים. ועכשיו…
האם: לילה אחד שכבתי כאן, על המטה הזאת ולא יכולתי להירדם. ופתאום – אמר לי לבי שגם היא אינה ישנה. עליתי אל האשנב. היה ליל ירח, בהיר ושקט להפליא, הבטתי אל הקיר שממול – והנה אני רואה אותה, יושבת שם ליד החלון עם הכותונת התכולה שלה, הוזה. יפה הייתה כמלאך באותה שעה, כשאור הירח האיר את פניה. היא לא ראתה אותי כי הייתי שרויה בצל. חיזיון שלא מן העולם הזה היה זה. וכשנעלמה – ניבא לי לבי פתאום שלא אראה אותה לעולם…
שתיקה. נשמע קול צעדים. הדלת נפתחת, נכנסת הסוהרת הילדה ומכניסה את קלארי בנדק.
האם: (קמה ומוסרת להילדה את החבילה) מסרי זאת לאניקו, בבקשה. יום הולדת יש לה היום. מתנה מאימא, בכל לבי אודה לך.
הילדה: (נוטלת את החבילה. בקול פקודה) ושלא אראה אתכן מביטות מן החלון, אם אינכן רוצות לטעום טעם צינוק!
הילדה יוצאת
האם: (אל קלארי, בהראותה על פרומה) שכנה חדשה. מפולניה.
פרומה: פרומה שמי.
קלארי: קלארי בנדק. איך הגעת להונגריה? גנבת את הגבול?
פרומה: כן.
קלארי: זמן רב לא תישארי פה. שמעתי שעוד היום מוציאים את כל הפולנים. משלחים – השד יודע לאן.
פרומה: השד יודע ואני יודעת - לאושבנצ’ים.
קלארי: גם זו לטובה. מחנה עבודה טוב על-כל-פנים מבית-סוהר…
פרומה: מה – באמת אינכם יודעים? אינכם יודעים שבאושבנצ’ים מכניסים את כולם לכבשנים?
קלארי: אל תאמיני! הגרמנים יודעים מה הם עושים – צריכים כוחות עבודה ולוקחים את היהודים…
פרומה: הוי, אלי, אינכם יודעים כלום? הלא איש לא חוזר משם! את כולם! את כולם!
האם: ככה זה, פרומה, ברע מכול אין מאמינים – עד שרואים אותו עין בעין.
קלארי: הגרמנים עצמם מפחדים עכשיו. הרוסים כבר בקישינב והאנגלים בהולנד. עניבת-חנק. ופה – אומרים שהורטי מנהל משא-ומתן עם בנות-הברית. כך שמעתי היום בהר-השוואבים.
האם: שוב חקרו אותך?
קלארי: חמש שעות עינו אותי בשאלות, המנוולים. מה רוצים ממני – אינני יודעת. סבתא שלי הייתה יהודייה – על כן אני מרגלת! הבארונית בנדק – הם אומרים לי – איפה החבאת את הזהב? יכולים אתם לחרוש את כל הונגריה וזהב שלי לא תמצאו – אמרתי להם. העברתי אותו לפאריז עוד לפני המלחמה. אם כן יש לך קשרים עם בנות-הברית – הם אומרים. הלוואי והיו לי – אני אומרת – כי אז הייתי מאושרת לא לראות את הפרצופים שלכם. על זה – סטירת לחי, וגידופים של רועי חזירים. כבר התרגלתי לזה. ומשש בבוקר עד עכשיו לא נתנו לי אפילו פרוסת לחם אחת.
האם: (מגישה לה כריך מחבילתה) קחי לך, קיבלתי חבילה ממארגיט. הייתה עוד צנצנת ריבה ושלחתי לבתי.
קלארי: (חוצה את הכריך לשניים ונותנת חציו לפרומה) קחי גם את, רעבה בוודאי.
פרומה: תודה, אינני רעבה.
קלארי: יהיה כך. (לועסת מן הכריך) ובתך גם כן הייתה שם, כפי ששמעתי. אתמול ושלשום, יום יום חוקרים אותה בגסטאפו.
האם: ושוב עינו אותה…
קלארי: לא! אינם מעיזים! נפלאות מספרים עליה שם, פשוט לא ייאמן. שערי לך שאפילו הקצין סייפרט, חית אדם זו, מתרכך ביחס אליה. משוחח אתה באדיבות, מציע לה סיגריות, מצווה להביא לה אוכל לחדר החקירות ונותן לה עיתונים לקריאה. האסירות מספרות שהיא מלמדת אותו ציונות והוא כאילו משתכנע…
האם: מלכודת שמים לה…
קלארי: הבלים! היא אינה מגלה דבר! והם יודעים שלא תגלה! שמעתי שקצין ס.ס. אחד אמר שהיא הבחורה האמיצה ביותר שראה מימיו; ואלמלא הייתה יהודייה – היה מעניק לה מדליה של זהב! (אל פרומה) היא מעיזה כאן מה ששום אסיר לא היה מעז לעולם! יום יום היא מוסרת לכל האסירות ידיעות מן החזית בסימני-כתב דרך האשנב! מניין לה הידיעות הללו – האלוהים יודע!
פרומה: כן, יהודייה מארץ-ישראל זה דבר אחר לגמרי… אחר לגמרי…
קלארי: היא גאה בעצמה – וזה העיקר! אני אומרת לכן, אין דבר שהגרמנים מכבדים כמו גאווה עצמית! אני עצמי למדתי זאת – אם את עונה להם בחוצפה, ללא פחד – הם נרתעים. ואם מתרפסים בפניהם –
נכנסת הילדה. מגישה קופסת קרטון לאם.
הילדה: (לאם) בתך שלחה. (בקול פקודה) ולא לדבר בקול אני מבקשת! כאן לא בית הבראה! בית-סוהר הוא זה!
יוצאת. האם פותחת את הקופסה ומוציאה מתוכה שתי בובות נייר: חלוצה וחלוץ עם מעדרים על השכם, אוחזים יד ביד.
האם: (נושאת את הבובות לעיניה) ראו איזה מתנה! היכולה אם להתפלל למתנה יפה מזו?
קלארי: כישרון אמנותי ממש!
פרומה: אפשר… אפשר לקחת לרגע?
האם: בבקשה… (מוסרת לה) מעולם לא ידעתי שהיא חרוצת-כפיים כל-כך.
פרומה: (אוחזת בבובות באהבה) חלוץ וחלוצה… מארץ-ישראל… ציור כזה היה אצלי בבית, והילדה כל-כך אהבה אותו…
האם: קחי אותן, פרומה. יהי לך למזכרת.
פרומה: (בפנים מאירות) באמת את נותנת לי?…
האם: כן! בכל לב…
פרומה: (מתיישבת על המיטה ואינה גורעת עיניה מן הבובות שבידה) כמה אני מודה לך… הילדה שלי… היא הייתה מנענעת את הבובה שלה כך… (מנענעת את הבובות בזרועותיה) ושרה להן… (שרה בשקט)… נומי נומי בובתי/ לילה טוב לך ילדתי/ אבא’לה יבוא מיד/ ויביא שמלת זהב…
דמעות נושרות מעיניה. האם וקלארי יושבות על המיטות וכובשות בכיין.
האם: (פותחת פתק שמצאה בחבילה) גם מכתב שלחה. “אימא אהובה, תודה בעד המתנה, היקרה מכל המתנות שקיבלתי ממך מעודי. ריבת התפוזים הזכירה לי שוב את הארץ שאני כל-כך מתגעגעת אליה. כשאני משקיפה לאחור על עשרים ושלוש שנות חיי, אני רואה שאין לי מה להתאונן על גורלי. כל מה שעשיתי היה מתוך הכרח פנימית וקיבלתי הרבה מן החיים. סלחי לי, אימא, על כל המכאובים שאני גורמת לך. אולי יבואו עוד ימים אחרים…” (קולה נחנק מדמעות)
פרומה: (מנענעת את הבובות) כל כך יפות הבובות מארץ-ישראל… כמו מתנה מן השמים… כל-כך הייתה אוהבת אותן… (מנענעת ושרה) נומי נומי בובתי/ לילה טוב לך, ילדתי…
נשמע קול צעדים. שלושתן מקשיבות. נכנסים הילדה וחייל.
החייל: (מכריז מתוך רשימה שבידו) פרומה גולדשטיין!
פרומה: (נרתעת בפחד מוות) אני?
החייל: לצאת!
האם: מה זה, לאן לוקחים אותה?
קלארי: את כל הפולנים לוקחים היום.
הילדה: (אל פרומה) קחי את הצרור שלך ובואי!
פרומה: (משותקת במקומה) לאן?
הילדה: לקום וללכת!
האם: (מתייצבת בין הילדה ופרומה) לאן אתם לוקחים אותה?
החייל: אין זה עסקך!
הילדה: (מושכת בידה של פרומה) מהר! אין לנו זמן!
האם: (מגינה על פרומה בגופה) לא, אני לא אתן! לא אתן!
החייל: (דוחף אותה עד שנופלת על המיטה) הסתלקי מכאן, יהודייה! או שניקח גם אותך!
הילדה והחייל מושכים את פרומה החוצה.
האם: (מכה על דלת התא) ארורים! מטורפים! רוצחי ילדים! רוצחי אימהות! (הצעדים מתרחקים. פורצת בבכי)
הו, איזה עולם! איזה עולם! ואלוהים רואה ושותק.
קלארי: הירגעי, קטו, הירגעי. גם יומם עוד יבוא.
האם: ואני עוד האמנתי בהם! חשבתי שאפשר לדבר אליהם כאל בני אדם! שיש בהם שמץ של רחמים! הו, בתי! כמה הייתה חכמה ממני! כמה ראתה את כל זה מראש, כשעיני היו עצומות! והיא ביקשה ממני ללכת אתה, התחננה לפניי! כמה שוטה הייתי! הלא אדמה ארורה היא זו! איפה הם, כל האצילים שלהם, כל אנשי-הרוח שלהם, כל המורים, המשוררים, המהפכנים, האנשים יפי-הנפש! חלאה, חלאה, חלאת אדם ולא יותר! רואים איך זורקים אלפי אנשים אל הדונא – ומחרישים! שומעים איך הדם צועק מכל בית – ומחרישים! עבדים נרצעים! הלא הרוחות תרדופנה אותם עד קבר!
האור מתעמעם והולך. בעלותו שוב נראית חנה בתאה, תא-יחיד. היא יושבת על מיטתה וקושרת בחוטים בובות של נייר. נשמע קול צעדים. נכנס הסוהר יאנוש. בידו קנקן של פח וצלחת פח.
יאנוש: שוב בובות של נייר? (מעמיד את הכלים על השולחן)
חנה: כן יאנוש. אלה בשביל הילדים. לבדם בעולם, המסכנים, וצריך לשמח קצת את לבם. תעביר אותן אליהם?
יאנוש: בשבילך, גברת אנה, אעשה הכול. (פונה לצאת)
חנה: חכה, יאנוש, הישאר קצת…
יאנוש: המפקח מסתובב פה. (מסתכל כה וכה במסדרון) רק לרגע. (מתיישב על השרפרף).
חנה: מה חדש בחוץ, יאנוש?
יאנוש: טוב ורע. טוב – שהרוסים כבר על יד הגבול, בקרפאטים, ורע – שעוד משלחים אנשים ברכבות… יום יום משלחים…
חנה: והגרמנים משתוללים בעיר, מה?
יאנוש: או, כן. הרבה יריות שומעים. מוציאים להורג, בכל יום, קומוניסטים, יהודים, כל מי שחשוד בעיניהם.
חנה: אבל הרוסים מפציצים, מה?
יאנוש: בכל הכוח מפציצים! שני גשרים על הדונא, אומרים קרסו למים – כמו קני קש!
חנה: רק אורך-רוח, יאנוש. דבר חשוב מאוד הוא אורך-רוח. תיגמר המלחמה – אתה תחזור לכפר שלך, אני – לכפר שלי…
יאנוש: (צוחק) הגברת אנה סנש מכפר? מהתלת את בי!
חנה: לא מהתלת, יאנוש. מכפר של דייגים…
יאנוש: (צוחק) בדיחה יפה חמדת לך! כולם יודעים שאת בתו של סופר גדול ומשכילה גדולה בעצמך! כפר של דייגים! אולי גם תאמרי לי שהיית דייגת!
חנה: לא. דייגת לא הייתי, אבל חקלאית – כן. בלול עבדתי.
יאנוש: (צוחק) עם תרנגולות!
חנה: אינך מאמין, מה?
יאנוש: משטה את באיש זקן, הגברת אנה, חטא שפתיים הוא! ו…הדייגים אצלכם – יהודים?
חנה: ומה חשבת? החקלאים – יהודים, הדייגים, הנהגים, הספנים – כולם.
יאנוש: (נדהם) אם לא הייתה הגברת אנה שאומרת לי – לא הייתי מאמין.
חנה: ואם אומר לך שיש לנו גם חיילים יהודים – תאמין?
יאנוש: זה אאמין. כי את, אומרים, חיילת. ולא סתם חיילת – קצינה! אבל אם את אומרת לי שאת קצינה שעבדת בלול – אז הראש שלי הולך כגלגל!
חנה: (צוחקת) ואם עוד אומר לך שאני מכפר כזה שבו הכול שייך לכולם ואין לשום איש רכוש פרטי משלו – אז תיטרף דעתך עליך, מה?
יאנוש: ו… אימא שלך הסכימה שתחיי במין כפר מבולבל שכזה?
חנה: הו, כן. בסופו של דבר הסכימה, כמובן.
יאנוש: אישה עם לב זהב, אימא שלך. חבל שהעבירו אותה מכאן לקיש-טרצה.
חנה: אבל שם יותר טוב, לא כן?
יאנוש: הו, כן! שם זה בית-הבראה לעומת מה שכאן. אפשר להתהלך, לקבל אוכל מן החוץ… אבל בשבילך היה טוב כשהיא הייתה כאן…
חנה: בקרוב, יאנוש, אני מקווה שכל הדלתות תיפתחנה –
נשמע קול צעדים מבחוץ. יאנוש קם בבהלה.
יאנוש: אם יתפסו אותי כאן – (מעביר חתך על צווארו).
נכנסים הילדה ועו"ד דבצ’רי. תיק תחת בית שחיו.
הילדה: (אל יאנוש) אתה – מה מעשיך פה?
יאנוש: אני – רק אוכל הבאתי…
הילדה: שא רגליך מכאן – מהר!
יאנוש מסתלק
הילדה: (אל חנה) אלייך.
יוצאת. חנה קמה
דבצ’רי: (מושיט ידו לחנה) עורך-דין דבצ’רי. אמך מסרה בידי הגנתך.
חנה: אמי? היא חופשייה?
דבצ’רי: כן. שוחררה לפני כמה ימים. עוד היום תהיה לה רשות לראותך.
חנה: (אוחזת בידו) אני מודה לך כל-כך…
דבצ’רי: אינך צריכה להודות לי. לא אני הוא ששחררתי אותה.
חנה: על הבשורה אני מודה לך… אושר הוא לי.
דבצ’רי: משפטך יתקיים ב-28 לחודש, בפני בית-דין צבאי.
חנה: הונגרי?
דבצ’רי: כך משערים. אבל אין לדעת. אם הגרמנים ייטלו את העניין בידיהם – הרי רע מאוד, כפי שאמרתי. הם נוהגים עכשיו כחיית-טרף שנלכדה. באכזריות גדולה מתמיד…
חנה: כן.
דבצ’רי: אם כן, באתי לברר עמך את עניינך… שבי בבקשה.
(חנה מתיישבת על המיטה. הוא על השרפרף). עברתי על כל המסמכים ועל חומר החקירה. מצבך מבחינת החוק קשה ביותר. נתפסת עם מכשיר השידור, שהודית כי הוא שלך, ללא מדים צבאיים, וברור מכאן שתפקידך היה לשדר ידיעות לבנות-הברית…
חנה: הודיתי כבר כי מטרת שליחותי הייתה – להציל יהודים.
דבצ’רי: ראשית, אין זה מקל על פשעך, כי זוהי פעולת חתירה תחת המשטר…
חנה: נכונה אני לקבל עליי אשמה זו.
דבצ’רי: כן, אבל ברצוני שתדעי כי על הודאה כזו צפוי עונש חמור ביותר…
חנה: הודיתי כבר, בפני החוקרים.
דבצ’רי: שנית – אין השלטונות מאמינים כי לא נשלחת למטרות ריגול ומודיעין.
חנה: אין זה נכון.
דבצ’רי: ההוכחות הן נגדך. מכשיר השידור, למשל. התוכלי להוכיח שהוא נועד למטרות אחרות מאשר מסירת ידיעות לאויבי המדינה?
חנה: לא.
דבצ’רי: שליחותך נכשלה, על כל פנים.
חנה: כן, נכשלתי. זהו פשעי היחידי.
דבצ’רי: עכשיו אשאל אותך: מדוע לא תגלי את הצופן? דבר זה עשוי היה להקל על עונשך. אולי לזכּותך.
חנה: גם אתה?
דבצ’רי: לא, לא. איני מתכוון להשפיע עלייך. ברצוני להבין.
חנה: רוצה אתה, שבמחיר חיי אמיט שואה על שולחיי ועל ארצי?
דבצ’רי: שקלי היטב דבר זה שאומר לך עכשיו: אילו היה מתברר לך שעל-ידי הגילוי הנדרש ממך היית מקלה על מצבם של אלה שאותם באת להציל, שעל-ידי כך היית מונעת גורל של השמדה ממאות יהודים, למשל, ההיית מגלה?
חנה: איני מבינה את דבריך, אתה מהתל בי.
דבצ’רי: איני מהתל. דבר זה הוא בגדר אפשרות.
חנה: אתה מנסה להשפיע עלי בדרכים לא ישרות, ממש כמו החוקר רוז’א. האם אתה שליח שלו?
דבצ’רי: את טועה. מה שאמרתי לך הוא בגדר אפשרות.
חנה: איני מאמינה לך.
דבצ’רי: ואילו היית משוכנעת – בתורת השערה בלבד – כי מה שאמרתי נכון הוא, האם היית מגלה?
חנה: הייתי אומרת לך שזוהי מזימה גרמנית שפלה שמטרתה היחידה היא להכשיל אותי בבגידה.
דבצ’רי: ואילו היו מבטיחים לך שבמחיר גילוייך יינצלו כך וכך יהודים –
חנה: לעולם לא הייתי מאמינה להבטחותיהם של רוצחים.
דבצ’רי: נאמר שהיו נותנים לך ערבויות לכך –
חנה: אתה מדבר אתי כסוחר-בדים, כדי להשפיל את כבודי! אתה מאמין שהייתי מפקירה את מולדתי למפציצים גרמניים, מועלת בשליחותי, בחבריי, בעמי – תמורת הבטחה כוזבת של חלאת האדם?! איני זקוקה להגנתך. אוכל בכוחי להגן על עצמי.
דבצ’רי: אל תיחפזי, גברת אנה סנש. אמרתי את הדברים בתורת סברה שהעלו אנשים הדורשים את טובתך…
חנה: אם כך חדל לדבר אתי על כך. עמדתי כבר בעינויים קשים ושום איש לא יוכל לקוות לכך שאיכנע לפיתויים משפילים.
דבצ’רי: המדובר הוא בחיי נפשות, אנה סנש, בחייהם של גברים, נשים ותינוקות. אילו היית בחוץ עתה, אולי לא היית מדברת כך. היית רואה איך מאות ואלפים הולכים אל הרציפים שעל יד הנהר כצאן לטבח…
חנה: הו, אתה אינך מבין כלום! לא כלום! לשם מה באתי הנה, אתה חושב? לשם מה? אם לא כדי לעצור, ולו גם במעט שבמעט, את ההליכה הזאת…
דבצ’רי: והיית מצליחה בכך, את חושבת?
חנה: אינני יודעת. אבל אם הייתי מצליחה להניע עשרה אנשים, חמישה, להתנגד לרציחה, בכוח ובכבוד – הייתי מאמינה ששליחותי נתמלאה. המסוגל אתה להבין זאת?
דבצ’רי: אינני בטוח…
חנה: (לאחר שתיקה) מי היה זה שהעלה לפניך את “ההצעה” הזאת, שאגלה את סודי תמורת הצלת נפשות?…
דבצ’רי: (לאחר שתיקה) יהודים…
חנה מליטה פניה בכפות ידיה. נכנסות הילדה והאם עם סל בידה. דבצ’רי קם.
חנה: (רצה לקראת האם ומחבקת אותה) אימא!
האם: אניקו יקרה!
הילדה: עשר דקות בלבד!
יוצאת
חנה: את חופשייה, אימא!
האם: זה שבועיים, ועד עתה לא ניתן לי לראותך…
חנה: ואני כל כך דאגתי, איזה סיוטים היו לי!
דבצ’רי: לא אפריע לכן…
האם: דיברת עם בתי, ד"ר דבצ’רי?
דבצ’רי: דיברתי. אעשה כמיטב יכולתי להגנתה.
האם: ואתה… אתה סבור שיש סיכוי כלשהו שתצא זכאית?
דבצ’רי: זכאית בפני החוק? – לא, אינני סבור כך. אבל אם תעשה על השופטים רושם עז כמו שעשתה עליי – אני סבור.. שלפחות יקלו בדינה. המשפט יתקיים ב-28 לחודש. אשתדל שתוכלי להיות נוכחת בו.
האם: אודה לך בכל לב. ואני מקווה…
דבצ’רי: נקווה (לוחץ את ידה) ואני מודה לך על הזכות שנתת לי להכיר את בתך. אילו היו רבים כמותה – ייתכן שפני עולמנו היו אחרים כיום. (לוחץ את ידה של חנה) להתראות ביום המשפט. ייתכן שצדקת – לא אני הוא שצריך להגן עלייך, אלא היא שצריכה להגן על כולנו…
יוצא. חנה והאם מתיישבות על המיטה.
חנה: ספרי, אימא, סבל רב עבר עלייך…
האם: הו, לא. כלל לא. מלבד הדאגה לשלומך.
חנה: שלומי טוב מאוד, אימא. ועכשיו – מצויין!
האם: והחקירות?
חנה: לא כלום. נואשו ממני. וגם כאן – אני ביחסים מצוינים עם הסוהרים, ועושה נפשות לארץ בין האסירות…
האם: היזהרי, אניקו!
חנה: מפני מה? כולם יודעים מי אני, ועונש כבד מזה הצפוי לי בעד “הבגידה” – כבר לא יותן לי. לפחות אעשה מה שביכולתי כאן לעשות… אילו היו משחררים היום את כולנו, הייתי לוקחת מכאן עשרים בחורות לקיבוץ שלי…
האם: והיו הולכות אתך?
חנה: כמובן! אפילו הקומוניסטיות הן כבר ציוניות כיום! לי על תדאגי, אימא, ימיי עוברים עליי בעניין רב וללא בטלה, אבל את…
האם: משוחררת, כפי שאת רואה. קיש-טארצה היה כמעון-קיץ לאחר בית הכלא הקודם, יכולנו לטייל, לקרוא, לכתוב, ואפילו ביקורים היו לנו. פעם ביקרה אותי גם מארגיט…
חנה: מארגיט השחקנית?
האם: כן. עודנה גרה בביתנו וגם הביאה חבילת מזון גדולה…
חנה: הו, אילו יכולתי לגמול לה במשהו…
האם: כן, הרבה עזרה לי בחדשים אלה… ואחר-כך, ביום הכיפורים היה זה, שחררו לפתע את כולנו והמחנה חוסל.
חנה: ונותנים ליהודים להתהלך חופשי?
האם: לא, אניקו. כמעט כל יהודי העיר מרוכזים בבתי-מגן-דוד, ומצפים לגורלם…
חנה: ומה?
האם: אין איש יודע. נקווה. נקווה שיהיה טוב.
חנה: ולא עושים דבר?
האם: וכי מה אפשר לעשות?
חנה: מחכים? מחכים בחיבוק ידיים עד שייקחו אותם?
האם: מחכים. אומרים שמתנהל איזה משא-ומתן.
חנה: עם הגרמנים?
האם: כך אומרים. אבל שום דבר ברור לא ידוע…
חנה: ויש מי שמאמין שהגרמנים יחוסו מרצונם על חיי יהודי אחד?
האם: אינני יודעת, אניקו. הכול מתנהל בחדרי חדרים ולא הצלחתי לברר דבר.
חנה: ואת?
האם: אני חופשייה לפי שעה. העיקר שהצלחתי סוף-סוף לקבל את רשיון הביקור הזה…
חנה: נפלא שאת כאן!
האם: הבאתי גם כמה דברים בשבילך… (גוחנת אל הסל להוציא חבילה מתוכו) כן, אבל לפני כן – אתמול, בהיותי אצל מארגיט, מוסרת היא לי מעטפה, ובתוכה כסף, ואומרת, את זה הביא מישהו בשבילך, בשמו של גרי…
חנה: (בצעקת שמחה) גרי?!
האם: כך אמרה. ואמרה שביקשו למסור לך דרישת-שלום בשמו…
חנה: (נופלת על צווארה) הו, אימא…
האם: מי הוא זה, גרי?
חנה: הו, אני מאושרת ממש. לפחות הוא חופשי…
האם: מי הוא?
חנה: הו, בשורה נפלאה מזו לא יכולת להביא לי (בלחש) יחד יצאנו. בשליחות אחת. ואינך יודעת דבר עליו?
האם: לא, שום דבר.
חנה: לא הכול נכשל, אימא. אני מאושרת ממש! (נושקת לה) עכשיו הראי לי מה הבאת לי.
האם: (מוציאה צרורות מן הסל) כאן כריכים עם גבינה, כמה ביצים, וגם נקניק הבאתי.
חנה: איפה השגת כל זאת?
האם: השגתי. ידידים טובים עזרו לי. כל מי ששמע עלייך – שלח. יגם זה – סוודר.
חנה: טוב מאוד. באמת קר כבר עכשיו בתא והבגדים לא מספיקים.
האם: שיערתי כך. ועכשיו – (מוציאה נרתיק-תפירה קטן, עשוי בד רקום)
חנה: (בקריאת שמחה) נרתיק התפירה שלי! (חובקת אותו אל חזה)
האם: עוד זוכרת אותו?
חנה: האפשר לשכוח? כל ילדותי עוברת לעיניי בראותי אותו! איזו מתנה נהדרת! (פותחת את הנרתיק) אפילו אותם החוטים עוד ישנם, ואותם המספריים, הכפתורים הללו! כמה צעצועים שהייתי עושה באלה! זוכרת את איך הכנתי תלבושות להצגה שערכנו, גיורא ואני?
האם: שני ליצנים חמודים הייתם, את וגיורא! איזה מחזה היה זה, הראשון?
חנה: אופרטה, אימא!
האם: נכון! הרי את עצמך חיברת אותה! על שני חיילים קטנים שנשלחו לחזית ובדרך ראו פרחים –
חנה: ושכחו להגיע למקום שאליו נשלחו!
האם: הו, כמה צחקנו אז כולנו כששניכם רקדתם באמצע החדר מסביב לפרחים שעשית!
חנה: (שרה שיר עליז) זוכרת?
כך נרקוד נשמח נשיש
גם רקפת גם נרקיס…
האם: (ממשיכה בשיר)
ונשכח כל פגע רע
במחול ובשירה…
הילדה: (מכריזה בקול) עוד שתי דקות! (בלחש) תוכלי להישאר קצת יותר, אבל בשקט. המפקח בקרבת מקום.
יוצאת
האם: בת שבע היית אז, אם אינני טועה. ומחזות כתבת – כמו אבא כמעט…
חנה: הו, אילו היו מרשים לי כאן לכתוב – הייתי כותבת עוד ועוד. רעיונות כה רבים עולים בדעתי בימים אלה!
האם: עוד מעט, אניקו, הכול ייגמר, אני מקווה.
חנה: יודעת את? לעתים חושבת אני שהספקתי מעט מאוד, לעומת מה שיכולתי לעשות…
האם: הספקת הרבה יותר, אניקו, משהספקתי אני בימי חיי הארוכים, ועוד כל החיים לפנייך!
חנה: אבל לעומת התכניות והשאיפות… תצחקי, אימא, על מה אני חושבת בשעות הבטלה הרבות: על ארגון העבודה במשק, על שיפורים בשיטות העבודה במחסן-הבגדים שלנו, על כל מיני המצאות להקל על העובדים בלול.
האם: תמיד הצטיינת בחוש מעשי, אניקו.
חנה: ולעיתים אני שוכחת לגמרי, שבבית-הסוהר אני נמצאת ושעוד צפוי לי משפט… איך הגעת אל עורך-הדין הזה, אימא?
האם: ידידים יעצו לי, סיפרו שהצטיין בהופעות אמיצות במשפטים נגד נאשמים פוליטיים, וגם הצליח.
חנה: ו… במוסדות היהודיים אין יודעים כלל על קיומי?
האם: אינני יודעת, אניקו. אולי אינם רוצים לדעת. דפקתי על כל הפתחים שם, ולא נעניתי. ביקשתי פגישות ולא הפגישו אותי… אולי הם מתייראים…
חנה: מתייראים, מפני מה?
האם: אולי יכול הדבר להזיק… באמת אינני תופסת דבר… הלא את… אליהם נשלחת!
חנה: (לאחר שתיקה) הם יודעים, כנראה מה שהם עושים.
האם: אולי… דבר זה ייאש אותי מאוד, אניקו, שכך השיבו את פניי.
חנה: יכולה את לבטוח בהם, אימא. אם אינם עושים דבר, כנראה שכך צריך…
שלוש דפיקות על הדלת מודיעות שעליהן להפסיק.
שתיהן קמות.
חנה: ניפגש עוד לפני המשפט, אימא?
האם: אני מקווה, אניקו. אשתדל להשיג שוב רשיון ביקור. מה להביא לך בבואי?
חנה: דבר אחד, אימא, אני מבקשת מאוד, ספר. תנ"ך עברי.
האם: כן, אניקו, אשתדל מאוד להביא לך. (שתיהן מתחבקות) ונקווה לטוב, אניקו. רק מי שאין לב בקרבו לא יבין שכל מעשייך ישרים בעיני אלוהים.
חנה: נקווה, אימא, נקווה שיש עוד אלוהים בלב אנשים.
חיבוק ממושך. האור מתעמעם, ובעלותו שוב – נראה חדר בית-הדין. שלושה קולונלים יושבים ליד דוכן השופטים. מצדם האחד – הקטיגור, מאצ’קש, והתובע שימון; מצדם השני הסניגור עו"ד דבצ’רי, מנגד, על ספסל הנאשמים יושבת חנה. בריחוק מקום, כמו מעבר לתחום בית-המשפט, יושבת יחידה – האם
השופט: (מכה בפטישו) הנאשמת אנה סנש! את שמעת את כתב האשמה, את העדויות, את נאום הקטיגור ואת נאום הסניגור. היש לך לומר עוד משהו להגנתך?
חנה: הואשמתי כאן בכמה עברות שאותן אינני מכחישה. עברתי את הגבול משטח הפרטיזנים ביוגוסלביה – אני מודה בכך. החזקתי בידי מכשיר להעברת ידיעות אל מעבר לגבולות הונגריה – אני מודה בכך. באתי להציל יהודים ממוות – אני גאה על כך. אך את האשמה כי בגדתי בארץ שבה נולדתי כדי להמיט עליה אסון – אני דוחה בשאט-נפש. גדלתי בארץ זו והתחנכתי בה. בבית אבי ואמי, בבית-הספר, בחברה שבה נמצאתי – לימדוני לאהוב את הונגריה של פאטיפי, של אדי, את הונגריה של לוחמי החירות. אהבתי אותה. את אנשיה הפשוטים והטובים ואת משכיליה, שבזו לכל עריצות. נשמתי בה את אוויר החופש. כך היה – עד שגיליתי שאני, בת לסופר נערץ ולאם מכובדת בחברה – נחשבת כאן לאזרחית ממדרגה שנייה, שאינה ראויה לזכויות שוות כלכול אדם שנולד בהונגריה – משום שאני יהודייה. עזבתי את הארץ שהייתה אהובה עליי מילדותי ואת הנפש היקרה לי מכול, אמי – ונסעתי לארץ-ישראל. שם גיליתי את מולדתי האמיתית, כי שם הרגשתי כי יכולה אני להתהלך על פני האדמה בראש מורם, ללא פחד, לנשום אוויר מלוא חזי וליהנות מאור השמש באין מפריע. לעולם לא הייתי עוזבת את גבולות הארץ ההיא – אלמלא המאורעות האיומים שכולכם יודעים עליהם. סיכנתי את חיי והגעתי הנה – כדי להציל את אחיי ממוות. כן, אני מודה באשמה זו. אם להתקומם על שעבוד, על השפלה, על אכזריות שטנית שהעולם לא ידע כמותה מימי ההונים הוא חטא בעיניכם – אני מודה בחטא זה. אם להילחם נגד חיות-טרף רצחניות המובילות למוות אנשים ונשים חפים מפשע, שכל אשמתם היא שנולדו יהודים – הוא חטא בעיניכם – אני מודה בחטא זה. אבל אם בגד מישהו במולדתו – הרי זה אתם, אתם…
רעש באולם
הקטיגור: אני דורש להפסיק זאת! אל תרשו להפוך את אולם בית-הדין לבמה לנאומים פוליטיים!
שופט ב': הנאשמת שוכחת בפני מי היא עומדת!
שופט ג': לא נרשה שמרגלת תשים עצמה מאשימה!
הקטיגור: היא מנצלת את סובלנות בית המשפט! אני דורש להפסיק!
השופט: (מכה בפטישו) בהתחשב עם כך שהקטיגוריה דורשת עונש מוות לנאשמת – אני מתיר לה לסיים את דבריה.
חנה: אני חוזרת ואומרת שאתם, כל מי שמשרת את השלטון השורר עכשיו בארץ הזאת ואינו מתקומם עליו – בוגד במולדתו. ראו מה עוללתם להונגריה שלכם, לארץ גדולה זו שנתענתה מאות בשנים תחת עול זרים והשתחררה מהם במלחמת החופש! ראו איך כבודכם מושפל בה, איך אלפים ורבבות מבני עמכם נהרגים במלחמה לא להם, למען אויב הונגריה מאז ומעולם – הגרמנים! ראו איזה אסון המטתם על העם! איך הפחד מהלך אימים על הכול! איך אזרחים ישרים נחטפים מבתיהם ונכלאים בדירי בהמות! איך רבבות אנשים שעבדו שכם אחד אתכם למען עתיד טוב יותר – נשלחים אל מחנות המוות, אל כבשני ההשמדה! היש מי שאוהב את מולדתו באמת ויחריש נוכח כל זה? וייכנע? זכרו! קצו של שלטון הזוועה שאתם משרתים אותו – קרוב. ימיו ספורים. שעותיו ספורות. יבוא יום-דין לכל אלה שעינו, שרצחו, ששפכו דם נקי! אתם תשבו אז על ספסל הנאשמים ונגדכם תעמודנה כל הנשמות הטהורות שהשמדתם מארץ החיים! תעמוד נגדכם רוח החירות והצדק עצמה! מה תאמרו? במה תצדקו את נפשכם? שעה אחרונה היא לכם לחזור בכם! מעשה טוב אחד יש בו כדי לכפר על הרבה פשעים! בטוחה אני כי מעשייי ישרים בעיני אלוהים, על כן אינני יראה את המוות. אילו הייתי פוחדת מפני פסק-דינכם – לא הייתי ראויה לשליחות שאליה יצאתי בלב שלם. יכולים אתם להמית אותי, כדרישת הקטיגור, אבל דעו שיהיה זה עוד מסמר אחד לארון המתים שלכם, של המשטר שאותו אתם מייצגים!
השופט: (קם ומכה בפטישו) בית-הדין יוצא להתייעצות.
יוצאים הכול, מלבד חנה והאם
האם: (ניגשת ומחבקת את חנה. אחר מודדת אותה במבטה) כה גדלת, אניקו, עד שצריכה אני לשאת ראשי אל השמים כדי לראותך…
חנה: אני שלווה מאוד, אימא. כאילו כל הסיוט חלף…
האם: (אוחזת ביד חנה באימה) פתאום התחלתי לירוא…
חנה: מפני מה, אימא?
האם: פן אאבד אותך…
חנה: הרי ראית, אימא, איך לא העיזו לשאת עין אליי בדברי אליהם!
האם: אבל דברייך נשמעו למרחקים כה גדולים, כאילו אל מעבר לחיים…
חנה: דוקא על החיים דיברתי, אימא, רק על החיים!
נכנס דבצ’רי
האם: (נאחזת בו בחרדת-מוות) מה?
דבצ’רי: הוחלט לדחות את מתן פסק-הדין לשבוע ימים.
האם: האם אות לטובה הוא או לרעה?
דבצ’רי: סבורני – לטובה, גברת סנש. הם יראים. יראים מאוד! הם חשים כי יום-הדין שלהם קרב, כפי שהזהירה אותם בתך! מקרה ראשון בתולדות בית משפט צבאי זה! (אל חנה) היי אמיצה, הם יראים מפנייך!
האור כבה, ובעלותו שוב, נראית חנה בתא הכלא. היא יושבת על הדרגש וראשה בין כפות ידיה. מדי פעם היא נבהלת לכל רחש. נשמע קול תוף מבחוץ וצעדי פלוגת חיילים צועדת בקצב. חנה קמה ומנסה להגיע אל האשנב המסורג אך אינה מצליחה. היא דופקת דפיקות-אתות קצרות על אחד הכתלים אך אינה שומעת מענה. אחר-כך על שער התא.
נכנס יאנוש
חנה: מה קול התוף, יאנוש?
יאנוש: (באימה) מוציאים להורג, גברת אנה. כל שעה –מוציאים להורג…
(מצטלב)
חנה: ואינך יודע את מי?
יאנוש: אין לדעת, גברת אנה. מוציאים מן התאים, מובילים אל הקיר ויורים. ירחם ישו המשיח על נשמותיהם.
חנה: אף שם לא שמעת?
יאנוש: אף שם. ללא משפט מוציאים. ישמרנו אלוהים מאנטיכריסטוס. לא היו ימים כאלה.
חנה: ועליי – איש לא שאל?
יאנוש: לא, גברת אנה… ירחם אלוהים עלייך… (לאחר שתיקה) שער צר יש אל מלכות השמים. מעטים יבואו בו, כתוב, אבל אני בטוח שאת תהיי אחת מהם. כן, כן…
שוב נשמע קול התוף וקול צעידת החיילים. יאנוש סוגר את הדלת ומסתלק מהר. נשמע קול ירייה. חנה מליטה פניה בידיה, אחר מנסה שוב להגיע אל הסורג. היא מקרבת כיסא אל הקיר ועולה עליו. באותו רגע נפתחת הדלת ונכנס התובע שימון. חנה יורדת וניצבת ליד הקיר.
שימון: (עומד נגדה רגע ממושך בשתיקה) באתי להודיעך כי הבוקר הוציאו השופטים את גזר-דינך…
שתיקה ממושכת
חנה: מיתה?
שימון: (מרכין ראשו. לאחר שתיקה) פתח אחד נותר לך עוד – לבקש חנינה.
חנה: מתי ניתן פסק הדין?
שימון: לפני שעה.
חנה: שקר! שום פסק-דין לא ניתן! (בצעקה) למה לא קראתם לי? למה? פחדתם להביט בעיניי? אמור! דבר! (לאחר שתיקה) יראים אתם מפני האמת, פחדנים שפלים! יודעים אתם כי לא תינקו לעולם מן הדם שאתם שופכים! חלאת-אדם אתם! כבוד כלבים אין בכם! דבר! אמור משהו לזכותך! (שימון שותק) הו, מוטב למות כך מאשר לחיות כמוך! (לאחר שתיקה) קרא אליי את עורך-הדין שלי, ברצוני לערער.
שימון: אין ערעור על משפט זה.
חנה: שקר! אתה יודע שיש בית-משפט גבוה מזה! ברצוני לערער בפניו!
שימון: אין מקום לשום ערעור. תוכלי רק לבקש חנינה.
חנה: מכם? בפניכם אכרע ברך ואבקש רחמים? לא תזכו לכך! (בצעקה) אני רוצה לערער!
שימון: בעוד שעה יוצא פסק-הדין לפועל. יכולה את לכתוב מכתבי פרדה לקרובייך. היי מוכנה.
חנה: הבא אלי את אמי! את אמי!
שימון יוצא
חנה: (צועקת אחריו באחזה בסורג השער) הבא אליי את אמי… את אמי!
צונחת על המיטה בכבשה את פניה בידיה. האור דועך. נכנס אליהו. חנה קמה לקראתו ונאחזת בו.
חנה: ראה מה הם עושים לי, אליהו… (כובשת ראשה בחזו ובוכה).
אליהו: אמרת שאת חזקה, זוכרת את?
חנה: אני רוצה לחיות, אליהו, כל כך רוצה לחיות…
אליהו: הלא הזהרתי אותך.
חנה: נורא למות כך, כמו כוכב כבה באפלה. נורא.
אליהו: גורל רבים הוא, חנה. גורל צפוי.
חנה: הייתי ילדה, אליהו, ילדה קטנה ותו לא. קול קרא, והלכתי.
אליהו: קול אמת היה זה, לא כן?
חנה: האם מוכרח להיות כך שהאמת תוביל אל המוות?
אליהו: זוכרת? אשרי הגפרור שנשרף והצית להבות…
חנה: נחם אותי, אליהו.
אליהו: האספר לך על חברייך?
חנה: ספר, ספר הרבה. (מושכת אותו אל הדרגש, שניהם מתיישבים עליו).
אליהו: שלושה שיצאו לפנייך – אינם עוד. ועשרים ושלושה ששלחנו בסירה – אבדו בלב-ים. חמישה-עשר נערים נפלו, שעה שהרסו אל מבצר…
חנה: ספר לי על החיים, אליהו. לא על אלה שאינם עוד.
אליהו: החיים זוכרים אותך, חנה, ויזכרוך תמיד.
חנה: ספר לי עליהם, רוצה אני לעשות את דרכי יחד אתם. כל יקל לי מאוד.
אליהו: האספר לך על קיבוצך, על שפת-הים?
חנה: כן! מאוד רוצה אני לשמוע –
מנגד ניצבים עתה שלושה בחורים, בלבוש של דייגים יחפים, ורשתות-דייג על כתפיהם.
אליהו: הדייגים יוצאים עכשיו הרחק הרחק… עד האיים כמעט… ושני העצים שנטעת ליד אוהלך גדלו מאז שיצאת… ועל שפת הים רצים ילדים קטנים ורודפים אחר השחפים…
חנה: ספר עוד, אליהו…
קול תוף נשמע וצעידתה הקצובה של פלוגת חיילים
חנה: עליי ללכת, אליהו. הגיעה השעה. אחוז בי שלא אהיה חלשה. שאוכל להביט בעיניים פקוחות אל מול הרובים…
מרחוק נשמעת שירת “אשרי הגפרור”, בוקעת ועולה. חנה קמה והולכת לקראתה.
האור דועך עד שמשתררת חשכה. מתוך החשכה נשמע שוב קול התוף. בעלות האור – מופיעה האם, כמגששת דרכה ברחוב.
האם: (פונה כה וכה בתדהמה) איפה בתי?
על פניה עובר שופט ב' צרורות תחת בית-שחיו.
האם: (אל שופט ב') איפה בתי? מה אירע לה? אחד עשר יום עברו מאז המשפט ואין מניחים לי לראותה…
שופט ב': הרוסים בשער, גבירתי, הכול מסתלקים.
פונה והולך. על פניה עובר שופט ג' צרורות תחת בית-שחיו.
האם: (אל שופט ג') מדוע איני שומעת דבר מבתי? ביקשתי רשיון להיכנס לבית-הסוהר, מדוע אינו ניתן לי?
שופט ג': עכשיו תוהו-ובוהו בכול, גברתי, אין לדעת דבר, תנסי במשרד שברחוב קונטי… (פונה ללכת)
האם: אבל שם הייתי כבר – אין איש…
פונה ועובר. נשמע קול התוף וקול צעדי החיילים. האם מאזינה עד שנדם הקול.
האם: (לעצמה) האם מוציאים להורג? אבל את בתי הן לא שפטו, עוה"ד דבצ’רי עצמו אמר שפסק הדין לא יינתן עוד ימים רבים… ואולי בכלל לא!
שופט א' עובר על פניה. צרורות תחת בית שחיו.
האם: אדוני השופט! אני שואלת לבתי… היכן היא? היכן?
שופט א': אין לדעת דבר, גברתי, אין לדעת דבר. הכול יוצאים…
האם: אבל היכן היא?!
האם: אל אלוהים! איפה בתי?
האור עולה על משרד התובע. הקצין שימון עומד ליד שולחנו וכורך תיקים בחבילה. סימנים של חיסול בחדר. האם נכנסת.
האם: קטרינה סנש. אמה של אנה.
שימון: (נעצר רגע במעשהו ונושא עין אליה) כן, מה הדבר?
האם: באתי לבקש רשיון-ביקור אצל בתי.
שימון: (פוקח עיניים עליה מבלי יכולת להסתיר את בהלתו) איך…
האם: אמרו לי שהעניין נתון לסמכותך, וכי לא כך הדבר?
שימון: (לאחר היסוס רב) לא, העניין איננו עוד בסמכותי.
האם: אם כן ממי עליי לבקש רשיון ביקור?
שימון: אינני יודע.
האם: האם עליי לפנות להנהלת בית-הסוהר?
שימון: אינני יודע. אולי.
האם: (לאחר שתיקה קצרה) אדוני הקצין! עזור לי לפחות בעצה, מה עלי לעשות עכשיו? אינני מבינה כלל מדוע קשה כל-כך להשיג רשיון-ביקור בשעה שקרוביהם של שאר האסירים מבקרים אצלם אחת לשבוע! אני לא קיבלתי רישיון אלא פעם אחת, לעשר דקות קצרות!
שימון: כן? אני לא נתתי לך אף פעם אחת.
האם: (לאחר שתיקה) מפני מה לא פורסם עדיין פסק-הדין? הרי עבר כבר המועד שנקבע לכך!
שימון: גם אילו היה – לא הייתי יכול לומר לך מהו.
האם: הייתכן להסתיר זאת ממני. או אולי יש כבר פסק-דין? (שימון שותק) אמור לי! הרי יש לי זכות לדעת זאת! הרי אמה אני!
שימון: (לאחר שתיקה) שבי בבקשה. (האם מתיישבת, אחר מתיישב גם הוא) הידועה לך פרשת בתך, הגברת סנש?
האם: כן. הסניגור הסביר לי הכול.
שימון: בתך פעלה בשירות צבא האויב ותפקידה היה לרגל ולשדר ידיעות למטה בנות-הברית. אלמלא נתפסה הייתה ממיטה אסון על כולנו. אין פשע גדול מזה בזמן מלחמה.
האם: נערה זו נקייה מכל חטא, אדוני. היא אינה מסוגלת אלא למעשים טובים. אני מכירה את בתי.
שימון: אולי בעינייך אין מעשיה בגדר פשע. יכול אני להבין זאת. אבל בעיני המדינה שהייתה מולדתה יש להם כינוי אחד ויחיד – בגידה.
האם: בתי לא בגדה בשום רעיון אנושי. אני יודעת זאת היטב.
שימון: מעשיה הובילו לכך. אילו הצליחה במשימתה – היה כאן שפך דם איום. אין סליחה למעשים כאלה.
האם: אדוני, אתה יודע שהיא לא באה אלא להציל יהודים ממוות. היא הודתה על כך בבית המשפט. האם להציל ממוות הוא פשע? אתה! אתה! איש הונגרי, שכמוך הכרתי אלפים בימי חיי – האם לא היית עושה הכול כדי להציל את בנך, או את אחיך, או את אמך, אילו ידעת שמוות צפוי להם? האם אין לב אב בקרבך? האינך יודע מהי אהבה? אמור! הלא גדלת בין אנשים ולא ביער! הרי יודע אתה מהו פחד! מהו היצר לחיות! הרי יודע אתה מהו החוש הטבעי של אדם כשהוא רואה שגוררים למוות אנשים חפים מפשע? אמור! מדוע אתה שותק? (שימון שותק ומפנה ראשו ממנה) העליי להבין משתיקתך שפסק-הדין כבר ניתן?
שימון: (מבלי לשאת עין אליה) כן. ניתן.
האם: (בבהלה) אבל זה לא ייתכן! לא ייתכן! רק היום קיבלתי מכתב מעורך-הדין בו הוא מודיע לי שיקרא לי שעה שבית-המשפט… האפשר שאינו יודע?
שימון: הוא יודע.
האם: אם כן איך לא הודיע לי? איך לא הורשה לי להיפגש עם בתי?
שימון: כנראה שחס עלייך ולא רצה לגלות לך.
האם: (בבהלת פתאום) חס? מדוע היה עליו לחוס עליי?
שימון: על הפשע החמור ביותר – מוטל העונש החמור ביותר.
האם: (בזעקה) לא!…
שימון: והעונש – הוצא – לפועל – היום – בבוקר.
קול התוף והצעידה נשמעים ביתר עוז, אחר נפסקים בבת-אחת. שימון יוצא. האם מביטה נכחה במבט קפוא. האור דועך. נכנסת חנה, כדמות ערטילאית, מניחה ידה על כתף האם.
חנה: עצובה, אימא?
האם: (נושאת עיניה אליה) את פה, אניקו!… בטוחה הייתי שהלכת ממני…
חנה: תמיד אני אתך, אימא. עצובה מאד?
האם: מהרהרת…
חנה: בי?
האם: בך, אניקו. חשבתי כמה קשה תהיה הפרדה ממך.
חנה: (חובקת את צווארה בשמחה) הלא ילדתך אני, וכזאת אישאר תמיד…
האם: לאן אלך מכאן, אניקו?
חנה: אל ביתי, אימא. תראי את עקבותיי בחול הרך, את שני העצים ששתלתי על יד פתח האוהל, ותשמעי את קולי במלמולי גלי הים… (כורעת על ברכיה לידה) ימים יפים יהיו אלה. לא תהיה עוד מלחמה, ואנשים רעים לא ינהמו כזאבים מול פניהן של ילדות קטנות, ובת לא תיפרד עוד מאמה. זוכרת את מה שאמרתי לך פעם על הכוכבים?
האם: כן, זוכרת אני – יש כוכבים שאורם מגיע אל הארץ רק לאחר שהם עצמם כבו ואינם.
חנה: הרואה את את האור הזה?
האם: על ידי הוא, אניקו, קרוב מאד עכשיו.
חנה: רק כשאדם הוא לבדו, אימא, שוררת חשכה סביבו. יודעת את, כשהעמידו אותי שם, אל הקיר, בחצר המטרה, היה רגע של חשכה גמורה סביבי וחשבתי שאתמוטט. אחר כך פקחתי את עיניי – ולא ראיתי את פלוגת היורים עם רוביהם מכוונים אליי – אלא… הופעת את פתאום, והופיעו כל חבריי, אלה שהלכתי אתם בכל דרכיי – ואור היה מסביב. ידעתי שאוסיף ללכת אתם תמיד, עד עולם. ולא פחדתי.
מרחוק נשמעת שירת “אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם…” גוברת והולכת. חנה קמה ועמה גם האם. שתיהן עומדות רגע ממושך ומביטות זו בזו. אחר פונה חנה והולכת בצעדים אטיים, מתרחקת, כעולה מעלה מעלה, עד שנעלמת. האם נותרת לבדה כשמבטה נוהה אחריה.
מסך
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.