א

לדב שטוק

אדוני הנכבד

אני מסכים לתרגום הקונטרס “על עתון בית-הספר” ללשון העברית. – איני יודע אם כדאי. הדבר חלש וכבר – לאָשרנו – נתישן.

בכבוד

14.9.25 קורצ’אק (גולדשמיט)

ב.

לפייגה ב.

העלמה פייגה החביבה.

סלחיני על הפיגור בתשובה. אירע כך, משום שאני משיב למכתבים רק פעם אחת לחודש. – האם נתראה בביאליסטוק, איני יודע. – אך אפילו אם כן, מה תועלת תהיה לגברתי? ליעץ במזדמן או מרחוק אי-אפשר. כאן צריך זמן הרבה, כדי להכיר, הרבה התאמצוּת אישית כדי לתקן-מה בעצה. – אני משער כמה קשה לגברתי ואשית עצה:

לחצות את עצמו.

להיות שחקן וצופה. ליד העבודה וההרגשות השגורות והלא-נעימות מוכרח המחנך הצעיר להבין, כי הוא מתקין עצמו לעבודה לעתיד לבוא, כי הוא כובש למען העתיד, כי הוא מתחשל וגדל. בעבדו היום, הוא חייב לחשב, איך יעבוד בעתיד:

1. כשהתנאים יהיו טובים יותר.

2. כשסמכותו תגדל.

ביחס לתלמידותינו הרי בית-היתומים נקי מחטא מתן רצאֶפּטים. אנו עצמנו מנסים, מחפשים תמיד, לא-מרוצים מן הקיים, ניבטים בסקרנות במחר.

לרצות יתר על המידה ובבת אחת – משמע להתעיף במהירות יתירה ואחר כך להביט בעינים רדומות, לעבוד בידים מיוגעות, להלחם במעצורים במרץ מיוגע.

לרצות יתר על המידה – משמע לכעוס גם לעצמו גם לזולתו.

יש צרעת – נו – תהיה עוד – היו אי-סדרים – ובכן היה גם בלעדי. בעוד שנה יהיה טוב יותר.

לא מיד.

לא בבת אחת.

לא הכל.

העלמה פייגה, לא תעביר גברתי את ווארשה לביאליסטוק – זה קשה. צריך להשלים לכך – ו

בשקט,

בפיכחות,

בלא זעזועים לעשות מה שניתן, מה שאפשר.

נ. ב. – דרך חובה לישון שמונה שעות ביממה!

בברכות נלבבות

14.9.25 גודלשמיט

ג

לאסתר ב.

גברת נכבדה.

תודה על כתב-העת הנשלח. בעזרת מר ויינגארטן נעזרים בו היתומים, כך שגברתי תכיר מתוך העתון הנשלח. ידיעות אלו יקרות ערך, כי נותנות תמונה ממשית של החיים. לצערנו הילדים חיים אצלנו עוד רק באגדה בארץ-ישראל.

הייתי רוצה לשלוח לילדי עין-חרוד איזו מזכרת – איני יודע מה – ואני חושש, שמא תהיה צרה בקבלה, במכס, ואיני יודע, במה עוד.

אולי ספר? אך איזה?

אולי משהו שישנו פה ואיננו שם?

אולי מן הראוי היתה חליפת מכתבים בתיווכו של “מאַלי פּשאֶגלוֹנד”?

אילו הייתי צעיר יותר, אולי היה בי יתר יזמה, פחות חשש.

קשה: אני מזקין – מיוגע – שרוי בדאגות. כל-כך הרבה עבודה וכל כך מאוחר, בדיוק בזמן שבני אדם בדרך כלל כבר חושבים על מנוחה. איני קובל, הרי אין איש אשם בכך, אבל כך מוכרח להיות. – אולם מכאיב…

בגוצלאוואֶק¹ יש לנו עתה סניף בית-היתומים בכפר. כבר יש שם כעשרים. – – בשביל ילדי פּרוּשקוּב² נבנה זית ליד ווארשה. – – לא ידוע איך לסדר את הילדים, שיספיק הזמן כדי לקשור, ויהא גם ברישול, קצה בקצה.

שולח ברכות לבביות

18.10.27 גולדשמיט

ד³

לאסתר ב.

לפני שתחליטו אם ומי יבוא מחר לבית-הספר, – רציתי שתדעו, כי:

1. האחות של מוטק והאם של שמעון – רוצות, כי בשבת לא ילכו לבית-הספר.

2. כל אחד ואחד צריך לעשות כפי שהדבר נכון בעיניו, ואינו צריך ללכת או לא ללכת משום שאחרים הולכים או אינם הולכים.

3. אם מישהו הולך, הוא חייב, אם ישאלהו מורה או חבר, להשיב כי בא, משום שאינו רוצה להפסיד את בית-הספר, ולא להשיב, כי השבת לא איכפת לו. אדרבה, הוא היה רוצה לא לבוא, כי לא נעים להמיר חג ליום-חול, אך אם יש בתי-ספר ליום א' בשביל אלה שאינם יכולים ללמוד בשאר ימות השבוע, אם עובדי הרכבת, החשמלית, הדואר, הרופאים בבתי-חולים עובדים בימי חג, הרי זה משום שכך מוכרח להיות.

ביחוד אני מזהיר את באלבינה שלא תדבר יתר מדי על נושא זה. מי שאינו מכבד את הדת שלו, אין אנשים הגונים מכבדים אותו.

יום ו' גולדשמיט

ה

לאסתר ב.

עלמה אסתרקה נכבדה.

מכתבה האחרון של גברתי הוא לי תעודה חשובה, המאשרת מה שחשבתי על ארץ-ישראל והעבודה בה. הרבה הזיות תמימות והשליות נעורים, ובכן אכזבות מרות, קשורות בארץ-ישראל. כשתפוג ההתלהבות, הדיקלמאציה ואי-המנוחה הלהוּטה אחרי רשמים, נשארות עובדות פיכחות וצוננות. – קרועים מן הארץ, התאקלמנו על אדמת ארנים, שלג וגלות – מבחינה גופנית ומוסרית. – הנסיון לקשר שני קצות החוט, שניתק לפני אלפיים שנה, זה ענין קשה: הוא יצליח, כי כך תובעת ההיסטוריה, אולם כמה התאמצוּת ויסורים. יותר משאומרים הרבה ספרים, כל-שכן מאמרים, אומרת לי מלה אחת במכתבה: “מים”. – ילדיכם הם עצבניים משום שאינכם נותנים להם מים. הם מוכרחים לעבד עצמם מבחינה פיסית, להבין מבחינה פיסית ולשפוט, אם המים נחוצים להם או לא. – איך אפשר להגיד ליצור חי: “אל תנשום, יהלום לבך לאט או מהר”. חוששני, כי בענינים הרבה אתם נוהגים באפס-ביקורת, לפי מה שהיה. – “שם”. כמה זה מכאיב אך מובן ואמתי, שגברתי רוצה לשם מנוחה לבוא לפולין ושמכתב או עתון “משם” הם חג.

כל הגעגועים, לא היהודיים כי אם האנושיים, נוהרים לארץ-ישראל, כל אי-המנוחה וההיאבקות הרוחנית. אם תעשו שקר בנפשכם, תקשו על עבודתכם. רק עקשנות גברית, החלטת ההתמדה.

קל ביותר למות על קידוש האידיאה. סרט יפה כל כך: נופל וחזהו פלוח-כדור – שלולית דם בחול – וקבר עטוף פרחים. קשה ביותר לחיות למען האידיאה יום-יום ושנה-שנה.

הרבה דברים מענינים וחשובים יש לה לארץ-ישראל לספר לעולם, אך האם לא יתר מדי אֶכּספּרימנטים כבר מיד, פתאום?

פחות מדי נשארו לי חיים, שאוכל להקדיש עשר שנים להתבוללות גופנית ורוחנית בתנאים החדשים של נשימה, עיכול וראייה. הרי גם העין צריכה להסתגל לבוהק, אולי לאבק?

בינתיים איני מרגיש צורך לראות במקום, דיי במה שאני קורא, מחשב בדעתי, רואה בדמיוני. יתר על כן: הבעייה “אדם”, עברו ועתידו על האדמה – מאפילה בפני קצת על הבעייה “יהודי”. כנושא עבודה בחרתי לי את הילד. לא יונו אותי המליצות בענין הפלאים היוצאים-מן-הכלל של הילד בארץ-ישראל. לא, לו רע גם שם, כי גם שם אין מבינים אותו האנשים המבוגרים “הזרים”.

סלחי על ההסברות הארוכות מדי.

לחיצת יד וברכה

27.1.28 קורצ’אק

ו

לשמחוני

דין-וחשבון ארעי

מספר הטלפון שנמסר: 279–84. – יום א' – יום ב' – יום ג' – אין עונה. אני הולך לרחוב הקאפּוּצינים 13. – ברשימת הדיירים אין שם משפחה – ולצ’אֶר. התיעצות עם השוער: למי מגיעים מכתבים מארץ-ישראל? 18.10.27

לבעל-הבית: יש לו בנים בארץ-ישראל. – בדירה מספר 8 יש דייר-משנה ששֵם משפחתו כזה. – אני הולך. – לא כאן, - אך משתתפים השתתפות חיה בדאגתי, מאשרים כי מספר הטלפון הוא של הסוכנות הטלגראפית הפולנית. הבת יורדת אל בעל-הבית: שמא הוא יודע. – יודע: מא ולצ’אֶר גר במספר 3, הטלפון שלו 276–28. – טוב: אני מתקשר. – ישנם. – הנה דוקא קיבלו מכתב מגברתי. – אני מודה. – הולך. – הנני. – גברתי היתה בוורשה, דודנית של גברתי היתה בארץ-ישראל. – ובכן, יודעים, שאינכם אוכלי-אדם, שאינכם גרים במערות; שהילדים מדברים עברית, - ויהיה חשמל. ברכות. – חולפת שעה. – אני יוצא גאה, שמצאתי.

הייתי אצל אחי משה"ל. לא מצאתיו בביתו – השארתי כתובתי.

את הדבש מסרתי: הילדים יאכלו אותו.

גרוע יותר ענין האשכוליות. – מכס! – בשניאטין⁴ מסרתי את התיבה למחסן. – וכאן מיני פורמליות פעוטים: מחלקת מסחר חו"ל של מיניסטריון התעשיה והמסחר צריכה לתת רשיון כניסה, ומחלקת-המכס של מיניסטריון-האוצר צריכה לשחרר מתשלום. נודע לי על כך מפי האֶכּספּוֹרטאֶר של הפירות, שאליו כיוון אותי אוהד בית-היתומים, הירשפלד הגדול בעצמו, בעל מסעדה וחנויות קולוניאליות. – – – בדיבור אחר: אירופּה – זו הישנה – על עניני הפורמליוּת. – אם הכל ילך למישרים, הרי תהיה התיבה בעוד יומיים בקרוכמלנה⁵ – למרות הנבואות הפסימיות של פירמה סוכנותית-הובלתית חשובה של חבר ההנהלה שלנו. – נקודה. – מה הלאה, אכתוב.

אניה רומנית – חלירע כבדה. – אקרופּוליס יפה, ובית-הספר התורכי מענין; היתי בשעת שיעור כתיבה תמה: עמוד: “בּנים כּיתבּוֹם”.

השאר במכתב. – ברכות

17.10.34 קורצ’אק

ז

למיה שמחוני

מיוֹ אהובה. לא אביך ולא אמך אינם כותבים אלי כלום, ואיני יודע מה נשמע אצלכם. ודאי אין שעתם פנויה, על כן אכתוב אליך. – ובכן אני כותב, כי שבתי לווארשה וסיפרתי, כי היה לי בארץ-ישראל שמח ונעים מאוד, רק זה היה לא טוב שלא יכולתי לדבר לא עמך ולא את שאר החרות עברית. – מר יעקב נתן לי פה ספר, שאלמד, אך לא התחלתי עדיין, כי יש לי רוב עבודה. – תמיד צריך לכתוב מה, או שיש אסיפות שונות, או שאני מלמד אחרים, ושוב אין לי שעה שאלמד בעצמי. – עתה דווקא פרשתי על שולחני את תצלומי הארצישראליים ואני מזכיר לי כל מה שהיה. – היום יום ד' בשבת, ומחר אני נוסע אל ילדים פולנים ליום תמים: שם 75 ילדים קטנים ו-50 נערים ו-50 נערות כמוך. אחר כך ביום ו' אסע אל ילדים יהודים, שם נמצאת מרת סטיפה וילצ’ינסקה ו-51 נערים ו-56 נערות כמוך. – נו, ובבת אני חוזר לביתי. – עתה חנוכה. הנערים עשו מנורות בעץ, ועל כל שולחן הם מדליקים נרות, ואחר כך “אִשִים קרות” כאלה, - כלומר על חוט ברזל וכשהן נדלקות, מקפצים ליד החוט כוכבים.

אחר חנוכה יהיו חגים אצל הילדים הפולנים: שם אחרת- יש אשוח. מה זה, תבאר לך אמא.

כתבי, אם יש אצלכם חשמל ובכלל מה נשמע ואם יש חדשות שמחות. – ההיה גשם ואם כזה כפי שהוא נצרך? כי אצלנו הגשמים עתה מצויים ביותר ויש בוץ. עוד אין גדול, אך השמש מועטת, כי רק עננים, עננים. – כתבי עברית, ומר יעקב יתרגם לי; אך אם אינך אוהבת לכתוב כתבי בקצרה.

תדרשי בלבביות בשלום אבא, אמא ואת כל אשר תרצי, אולם שדרישות-שלום אלה לא יגרמו לך עבודה יתירה.

היי בריאה, מיוֹ אהובה.

5.12.31 קורצ’אק

ח

למשפחת שמחוני

גברת ריבה החביבה, שמחוני ומיוֹ.

כל מה שיש לך להגיד יותר, כן תקשה עליך יותר הכתיבה; כך זה נראה כפורמליוּת בלבד – בשעה שאי-אפשר לכתוב דבר עצמאי.

אה, אילו אפשר דרך הראדיו? (לפי שעה רק הזיה; אך צריך להיות זהיר במעשים ונועז ומטורף בהזיות).

מה מעשיכם? – ביום ב' בשבת – חקירת ילדים אצל השופט החוקר; יום ג' וד' – ספריה; יום ה‘-ו’ – הבית שלנו, יום ו‘-שבת – בית היתומים. – יום א’ – כתיבה. יתא על כן – הרצאות, ישיבות וענינים “שונים” – מרובים ומיגעים. השבועות רודפים, כשעות.

ופליאה היא, בכמה אפשר להתעשר בעשרים ימים קצרים כאלה (עין-חרוד) – כמה אפשר ללמוד, להבין, לרכוש – לימים רבים ולתמיד.

אני משדל את יאראץ',⁶ שיצא אליכם, - יוכל לקחת 4–3 שחקנים, אך בתפקידים קטנים יותר. יעזרו לו הבחורים והבחורות שלכם. אם יעלה הדבר (ספטמבר) אולי… אולי גם אני… אולי בקיץ אצליח לכתוב משהו בשבילו ובשביל ארץ-ישראל. שחקן גדול: הוא ראוי לכם ואתם ראויים לו.

אני כותב עכשיו ליוסקוביץ'. מכתב שני “בעבודה”.

ומה, עוד?

דרישות-שלום לחבר הצעיר של עין-חרוד.

נוּ ומה אעשה אצלכם, בביקורי השני, אם המכונה הבטילה אותי מעבודה בקילוף בולבוסים, ולחלוב פרות אינכם מרשים לכל חילק ובילק, ואיני יודע אם איני זקן מדי לעבודה בשדה.

לחיצת יד לבבית

קורצ’אק

אני שמח כי יבקרכם אדווארד פוזננסקי, כל כך הרבה אנשים הגונים רציתי לשלוח אליכם. –

7.2.35

ט

לי. ליכטנבום

אדוני הנכבד.

סלח לי על איחור התשובה, הוא בא מתוך כך, כי חודש יולי אני מבלה מחוצה לווארשה, ואני בא אליה לסירוגין לשעות מעטות. – העתקת המכתב לא יכולתי לשלוח – מסרתי לגברת סטיפניה בבית היתומים, - עד כמה שאני יודע, שלחה אותו לארץ-ישראל – למר יוסקוביץ'. – אודה בגלוי-לב, כי כוונתי הראשונה – לשלוח אחת לחודש “מכתב” – אם לא נתערערה, הרי נדעכה: נסיון החיים לימדני, כי אם משהו אינו נעשה חד וחלק – הרי או שהוא מוקדם, או שהוא מאוחר, או מיותר, או לא רצוי. – כבר המכתב הראשון, שנכתב באניה בשובי “בעצם חומי” – נדד הרבה; עתה שוב – מעצורים. – כל כך הרבה עבודה שוטפת, קבועה במועדה בתוך עזובה, - ובכן למי תסכון התחייבות נוספת? – נקודת-ההסתכלות שלי בענין ארץ-ישראל – אודה – אינה אקטואלית, ולכתוב על דרך קוניונקטוראלית, אם אילו רציתי איני יודע. – אבקש לקבל ביאורי אלה מלה במלה; אין זו תלונה או פרטאֶנסיה – אישור עובדה ותו לא.

בהוקרה

29.7.35 קורצ’אק

י

למדז’ה מרקוזה

מאדז’יה חביבה,

את הכתובת על גבי המעטפה כתבה מניה פורציג.

אַת יודעת איך ועל שום מה. – את ההחלטה לכתוב אליך החלטתי, כשאמרה לי, כי רע לך (עתה, כנראה, הוטב).

יש עשבים שוטים, שהם בכל מקום ובנקל, יש צמחים, שהם בעמל ובמכאוב, - אדמה חדשה ושמש חדשה. אך זה לא כלום: תעמיקי שרשים; אַת צעירה – יכאיב משהו, מה שאינו חשוב ברוחני – יצהיב וינשור – ונבטים חדשים וירוקים. (אני כותב, בתקצירים, ואני מאמין, כי יהיה בך אורך-רוח לפענח).

אומר, אחזור על כך, מה שאמר לי ד"ר לאזובסקי הטוב בחרבין במאַנג’וּריה – בימי מלחמת יפאן, - כשהייתי משתולל מכיסופים ומרד:

השנה הרשונה הקשה ביותר, - הרוח תועה נתוקה מעם הגוף. השנה השניה, - וויתרון – השזור עוד סערות עזות אך חטופות. שנה שלישית – רק זכרונות רכים.

• - - הוא מפולין דרך סיביר לסין.

ספטמבר – ידעתי, כי הייתי, חודש מוצלח. עוד עונת גשמים – אילו פרכוסים. ועם האביב – כנראה רב יפעה – כבר במולדת החדשה, והיא האחרת, מולדת הזכרונות – איזו מזכרת נאה למה שהיה. – יש בני-אדם שאינם מתנכרים ואינם שוכחים. – אַת בכללם.

שימי לב!

ברכות נלבבות

25.8.1935 **קורצ’אק **

י"א

לי. ליכטנבום

אדון נכבד.

לפי שעה רק זאת אוכל להודיעך, כי קיבלתי דרכיה והחלטתי לנסוע באניה השניה ביולי, ובכן ב-15 ביולי. אם המאורעות פה אצלנו או שם אצלכם לא יעמדו לשטן, איני יודע, כסבורני לא. לאמור, רק אי-אפשרות פיסית יכולה היתה לבכל תכניותי, לאמור החלטתי גמורה. – מה אעשה בארץ-ישראל איני יודע עדיין. לאחר “הכרת” החלוצים, הייתי רוצה להתבונן בחיי השומרים – זה ענין אחד. מענין אותי מאוד המשק האינדיוידואליסטי (מושב) וחיי החרדים (כפר הצדיק מיאבלונה). אם אפשר חודש בנצרת וחודש בירושלים. כפי שאדוני רואה, תכנית לששה שבועות (לכל הפחות), 2^1/₂ חדשים (לכל המרובה) עשירה מאוד.

למקרה שלא נפגש, הריני עונה למכתבה של גברת סטיפה בענין תרגומים. “פשיטת הרגל של דז’אֶק הקטן” אינו נראה לי כבחירה קולעת למטרה, מוטה “קאיטוש הקוסם”⁷ וביותר החלק השני של “מלך מתיא”.⁸

ביקשתי שישלחו לך את “טירטיאוס” (שיר) של אַניצ’יץ.⁹ דבר זה נראה לי בשביל ארץ-ישראל לא נחוץ, אלא הכרחי. עָצמת השיר והמשורר – החיבור למשא נביאים ופיטנים יוונים – רק היא עלולה להיות בנותֵן טעם למאמצים ולעמל של “העליה”. כלי-נגינה לאומי ופרימיטיבי ורציטאציה. מזוית-ראייה זו עליך לבחון את הסוניט-התפילה של אַסניק “רדי, אילת-שחר בהירה” וביותר את “טירטיאוס”. – ולילדים, לילדים, כי בית הספר אצלכם, עד כמה שאני יודע, יתר מדי אירופאי, מפוכח, ורק מתורגם…

לחיצת יד לבבית.

קורצ’אק

אכתוב אחרי בואי אל… (אולי בהתחלה) עין חרוד.

27.6.36

י"ב

ל. ליכטנבום

אדון נכבד.

איני יודע אם מאמרי על “האֶפּוֹס” הקיבוצי היה¹⁰, אם יהיה. איני זוכר מה אמרתי (עייפות – הראש כואב). עצם הרעיון נראה בעיני. –כמורה. איני יודע מי יכול לעסוק בחיסור “הקדמה” – הוראות (בלא מעשה סוגאֶסטיה) כיצד לפתוח בעבודה. אולי כך:

1. תמצית מקוצרת, בפּרוֹזה, של העוּבדה, שהם מבקשים למסור בקטע שלהם.

2. כבר עיבוד פיוטי, אולי בכמה נוסחאות. – (ראיתי צורה כזאת של חיבורים בבית הספר). אפשר חילופים בין בתי-הספר, לשם שינויים ומילואים.

אני דורש בשלומך (לקטנים, שאכלתי את מגדנותיהם, אני שולח פיצוי צנוע).

בברכה

12.9.36 קורצ’אק

י"ג

לד"ר ליכטנשטיין

גברת נכבדה.

לא מצאתי את האח בבית, רק זאת כי בשיחה הקצרה עם בעל הדירה קבעתי, כי המשפחה נקיה וישרה. אז היה רע יותר. – בא לבית היתומים. חושבני כי הפיקציה של העבודה אצל רופא-שיניים הכבידה עליו. האמת היא תרופה לכל היסורים. משלים מושלם: הוא גובה, כרבים אחרים. קראתי אי שם: תעודת הרופא ביחס לחולה עצבני ללמדו, שיחיה כפי שהנהו, - לא להונותו, כי יירפא. כך אני נוהג בחניכי המקופחים.

הבעת כבוד

19.9.36 קורצ’אק

י"ד

לאסתר ב.

גברת אסתר חביבה. כך אירע דוקא, שגלוית גברתי נצטלבה עם המכתב, שאני מצרפו. במקרה נודע לי, כי אחי גברתי הוא מנהל “בצלאל”; כתבתי לילד כי יפנה בעצמו לירושלים וישאל, מה יעשה. וזה הכל.

ועתה, כנראה, על עצמי? – מעולם לא הרגתי עצמי מקושר מקרוב בחיים, - הם שטפו להם כביכול על ידי. מקדמת-נעורי הרגשתי את עצמי גם זקן וגם לא-נחוץ; האם פליאה היא, כי עתה התעצמה ההרגשה הזאת? אני מונה לא את הימים, אלא את השעות העוברות עלי. – הנסיעה לארץ-ישראל היה אולי מאמצי האחרון, - ועתה כבר לא כלום. – אני מאמין בעתיד האנושיוּת. אילו שמרתי בי את ההבנה התמימה של אלהים, ודאי הייתי מתפלל, כי יקרב רגע הגאולה; כי העולם סובל, וראשית כל הילדים. – ראיתי אתמול (בפעם הראשונה מאז הנסיעה) סרט יפה: “הלורד הקטן”. הילד יקיים את התפקיד הראשי בתחיה הרוחנית של האדם. בזאת בטחתי. חפצתי, אך לא ידעתי לקיים תפקיד באותה בעית-החיים החשובה ביותר. – מאזן מכאיב של מאמצי עצמי.

פריסות שלום נלבבות לכל.

9.12.36 קורצ’אק

ט"ו

ליעקב וקטלצ’וק

מר יערב האהוב. פתיחת המכתב הזה הולמת עצם יחסי לאדוני, היה לי אדוני גם אדם קרוב, גם מחנך יחיד, שהפקדתי (במחשבתי) בידו במלא ביטחה ואמון את ילדי בית-היתומים. לא מה שאדוני לא כתב, אלא מה שהטיל על עצמו את הטורח לכתוב מכתב ארוך וממצה כל כך – מאשר ומקיים את יחס הנאמנות (איני מוצא מלה אחרת) של אדוני לבית היתומים. עד כאן מה שהיה: ומכאן מה פני הענינים עתה. – מה שאדוני לא בגד במוסד בגלל בית-הספר, זה טוב. בית-הספר בימינו הוא מלא כזב – חבל לתת לו אנשים מסוג אדוני – ישרים וללא אבק שקר. לצערי, אין ארץ-ישראל יודעת להשתחרר מן הסוּגאֶסטיה ההולכת מאירופּה הכוזבת. ביקשו, ובכן כתבתי, מה אני חושב על סמינריון למורים לבתי הספר בכפר, אך איני משלה עצמי, כי יבינוני. לגלות להתענינותו של הילד את הישר, בלא כזב, בלא סנוֹבּיזם, בלא הרהור על קאדיאֶרה, בלא אמביציות פעוטות, לנטוע בהם עוז – ולסדר תכנית… יתר-על-כן, צריך להרחיב בדברי הזיה. – היה צר ומחניק לאדוני בבית-ספר גרמני או אמריקאי המתורגם לעברית. – שעל כן מוסד. אולם איזה? - אולי בתורת התחלה דוקא כזה, שאדוני בחר מטעמים לא-מודעים. – זוהי העבודה הראשונה של אדוני בבנין כביש – שחורה, כבדה ומחשלת – כמה צר לי על המרץ המבוזבז, אך אולי צריך כך בימי הנעורים? - שנה. – איני סובר, כי אדוני יעבוד פה יותר; תוצאות יסודיות לא ישיג, וצורך הפשרה והעלמת האמת יכבידו על אדוני. – חבל על ארץ-ישראל, אשר מפחד עינויי מכות פיסיות ישתדלו להֵראות טובים ומתוקנים יותר; בעלי-החי הטורפים יעמידו פני תיקון המידות; לכל המוטב ריפובליקה “שקיד” וגם זו רק בדינים-וחשבונות לשלטונות. וסוף-סוף – אולי טופס אחד סטודז’יניץ¹¹ (אך האם הם יכולים להיות אחרים, אלא אם במקרה נדחסו לתוך עבריינוּת של היחיד) – או אפשרויות אחרות ליצירת תנאי-חיים בשבילם; אך לא – שמשים, כורכי-ספרים ונגרים, יותר מדריכי פלוגות-עונשין, שומרי בתי-כלא, סוכני בולשת. – אך אז איה משמעוּת ארץ הנביאים, ארון-הברית ומצפון העולם? אך לא: לעבוד, לנסות, מרץ ורצון טוב ללא שיור – ובלבד שלא להיאבק, ובלבד שלא להאשים את עצמו, שלא להציק, שלא להרעיל חופש הראייה, מה ואיך מסביב, אצל השכן בשדותיו הפוריים. – אני חונק בי את האמתיות, שאסור להביע בקול רם, אולי בארץ-ישראל, שהיא לי כארץ המובטחת; לצערי אני חסק את ארבעים השנים האלה שצריך לבלות במדבר. – על בית היתומים ועל עצמי נוח לי שלא לכתוב. לא שמח. – אולי בטחתי יתר מדי בכוחותי, אולי נשאתני אמבּיציה או הזיה, אולם מאסן-החיים הכזיב, - אם לא פשיטת-רגל גמורה, הרי יותר אפסית לצד מה שהושג. – לחיצת יד אמיצה.

26.12.36 קורצ’אק

ט"ז

למשפחת ד"ר ליכטנשטיין

גבר וחבר נכבדים וטובים.

אני כותב בקצרה, כי לבלתי-נשוֹא היא לי המחשבה, שאני במכתבי זה מכביד ומטיל אי-מנוחה…

אחרי דכאון-נפש, שנמשך חדשים – החלטתי החלטת נסיון אחרון: לעבור לשנות חיי האחרונות לארץ-ישראל, לפי שעה לירושלים; שם – לימוד הלשון העברית, כדי לעבור אחרי שנה לקיבוץ. – יש לי רק 1000 זהוב.

ממשפחתי נשארה לי רק אחות; יש לה אילו אלפי זהובים; מתוך שהיא יודעת לשונות, יכולה להתפרנס כאן. לפי שאני נוסע שלא על בסיס בטוח, הייתי רק רוצה לדעת, אם הסכום הקטן יניח בידי (כיצד?) לעשות מה. עד כאן – לפי שעה מעורפל.

איני מבקש כל דבר זול כנוּת. לא תהיה בי כל טינה, אם לא אקבל תשובה; תשובה מתחמקת, בהסתייגות, אחשוב כשלילית; אם אקבל הוראה או עצה, אראנה בהוראה שאינה מחייבת את גברתי כלום; אשָרת בחפץ לב באינפורמציות קרובות יותר. – הנסיעה שלי צריכה לחול בעוד חודש, כי לא אוכל שאת לאורך ימים את מצב אי-הביטחה עתה.

אם אני פונה עתה בעניני, הרי זה משום ששניכם עזרתם בידי בצניעות ואדיבות כל כך.

ברכות

29.3.37 גולדשמיט (י. קורצ’אק)

י"ז

למשה זילברטל

מיטק אהובי. זה טוב, שיש לכם ילד. זכורני הרגע, כשהחלטתי שלא לבנות בית. באיזה חגיגיות ותמימות. זה היה בעיר-הגן ליד לונדון: “העבד אין לו זכות לילד: יהודי-פולני בכיבוש הרוסי”. ואחר כך הרגשתי זאת מיד כהתאבדות. בחזקה ניהלתי את חיי, שהיו לכאורה ללא סדרים, בודד וזר. אימצתי לבן לי את האידיאה של שרות לילד, ענינו. לכאורה הפסדתי. להם השלטון ולי הצדק; להם הכוח והיום הוא להם.

זקן, עייף ובלא אמצעים – אנסה נסיוני האחרון. מאמץ כביר ואני נושא בו בלי חפץ, - כאילו לא ברצוני אני, כאילו לפי צו. – צו הגורל? - ובכן לא פחות ולא יותר, אלא במאי אני נוסע(?) לארץ-ישראל – ודוקא לירושלים – לשנה. אני צריך שם ללמוד את הלשון. – ואחר כך, לאשר יקראוני. – לפי שעה ניתקתי פה את כל החוטים, נשאר קומץ אוהדים. – והרגשת הבריחה? - כשהשוויתי את חיי קושצ’יושקו ולוקאַשינסקי הרשעתי את המנהיג, שחי אחרי המפלה. – אני לא לחמתי, - ביקשתי להוכיח. – היום בפולין לא יכולתי להיות אלא צרכן בלבד: אני קורא מה שאחרים כותבים, ונשקע בזכרונות לתועלתי אני. איני רשאי להתחלק באמתיות כבושות. אולי ירושלים תתן בי כוח. – גלות, געגועים – חיים כל-כך לא-אישיים, כאילו כבר הייתי מביט מן העולם הבא על הקומדיה השטנית של המציאות עתה.

על אף הכל אני מאמין בעתיד: של האנושיות, היהודים, ארץ-ישראל. המפקדים הנועזים, שאין בהם מוסר-כליות, מחלקים גיזרות העולם וקובעים תפקידים. כפי שהמצב הוא עתה, לא יוכל להאריך. זו הנחמה היחידה. – לא טירוף העולם, יותר אכזריותו. אך האפשר אחרת?

הריני הולך לקורס-של-חובה לרופאים בענין מלחמה בגאזים והגנה מפניהם. האיטלקים השתמשו בגאזים בחבש, אין שומעים על כך בספרד. ואכן, יש איזה מעצורים?

קראתי שני סיפורים מחיי סין. – יש אנשים, שלא זו בלבד שמאורעות ההיסטוריה מוצאים בהם הד, אלא הם מתחוללים בתוכם פנימה. – זו מצוקה גדולה. – ימי-הביניים? - כן. – אז אימת קץ העולם, עתה – מלחמת עולם. אז – דֶבר, מגפה, עתה – גאזים. אז ועתה – רעב. רעב ילדים – בושה לאדם להיות שׂבע.

אתה כותב על “המפלצות”.¹² לא זו בלבד. בשנים האחרונות יצאו תריסר סיפורים מצוינים על הילד והנוער. הלואי ולא לאחר מועד.

אנו ערב מאורעות גדולים. האם דמים? - האם לא נצלח, האם אי-אפשר שנצלח – להמיר את מלחמת המלתעות והצפרניים – במַגיה של המלה? – להבהיר ולהוכיח?

הריני מתגונן, מלוא כוחי, שלא אפול במסתורין. אנו יודעים כל כך הרבה, לשם מה להושיט יד לאשר לא ניתן לדעת. ואף-על-פי-כן אי-אפשר אחרת. אף אילו הטוֹרפּאֶדות שלנו הגיעו עד הירח, אף אילו העמקנו עד תום בבנין האטוֹם, ושלטתנו בתעלומת התא החי, ההיה זה הנצחון האחרון?

לא את עצמי אני מבקש להציל, אלא את מחשבתי. איני רוצה, משום שאיני יכול, לנתק את המגע מעם המציאות הפולנית, אשאר ער לכל קריאה, לכל צליל. אני מבקש לקשר את מה שיש במה שהיה. קשה, אך איני יכול אחרת.

לפי שעה אני חושב, איך אקיים תכניתי. האם דרכית-תייר רגילה, או – דרך הסוכנות – רשיון ישיבה; מהיכן לשאוב כסף – יש לי רק 1000 זהוב – ענין טפל הוא בעיני, לא מכריע – רק זוטות מציקות. הדבר הקשה ביותר היתה ההחלטה. – איני יכול לחכות הרבה. כבר הייתי רוצה לשבת מחר בחדר קטן וצר שלי בירושלים, לפני תנ"ך, ספרי לימוד, מלון עברי, נייר, עפרון… שאוכל להגיד: דף חדש, - פרק אחרון. וכבר להיות לבדי לחלוטין.

בלכתי ברחוב, והילדים נחפזים לבתי הספר, - אני מרגיש את אפס-האונים שלי, את המיותרוּת שלי בהמון. אני חש באחריות לכל עוול הנעשה להם. ואיני יכול יותר. – כתבת על בנך הקטן: “אפילו חיוכו הנפלא אין בכוחו לפזר תמיד את ערפל הדאגה”. – לפנים משחק עלז של ילדים במגרש שעשועים הניח מקום לשכוח את המציאות הקשה, מה שאין כן היום: עליזותם החטופה מכאיבה. – אך אלה יתומי הגלות. אתם זכאים לחזות בביטחה ביום מחרתו; אין מערער על זכותו לחיוך ולצעקת-שמחה.

אתה כותב, כי תייר קל לו להכיר (בדרך שטחית) ולכתוב. הכל לפי האדם. – לא דיברתי על כך, ואף על פי כן הדריך את מנוחתי הילד הערבי. – נמל בתל-אביב – זה בכל-זאת חורבן הנמל ביפו. פה אני קורא את החיים המורכבים, שם אהיה חייב לנחשם. פה עיני פתוחות לרווחה, שם איני יודע אם אצליח לעצום אותן. אנסה…

הרחבתי את כתיבתי יתר על המידה. אולי פטפטנות של זקנה. אולם אתם שהסיתותם אותי לכ. לכתוב על עצמי? – לא כדאי. – אני מרבה לקרוא. – יש שלושה אפיקי יצירה: לשימוש-השוטף, להזמנת השור, - כזבנית, הדיוטית, פגומה, ערמומית; וכתוספת – מרשיעה במעשה-קופים ודורסנית. השני – העולם; יבשות חדשות, ארצות חדשות, אנשים חדשים ואחרים. השלישי: האדם, הילד, הנוער, האשה, הגבר, המקופחים, בני-בלי-בית; - הנפחדים וחדלי-האוריינטאציה. – לא כדאי לכתוב, אם אחרים עושים זאת ועשייתם גם טובה יותר, גם קלה יותר.

אבקש מלוא-חומי סליחה, אם המכתב הזה הטיל אי-סדרים או אי-מנוחה במחשבותיכם. – לפי אומנותי חייב הייתי יותר – בממוזג, בשיקול, בסדר. איני יכול. הר הגעש כבר כבה, אך עודו מפייח. – זה מקרוב עלה בדעתי, כי יצאה לחלוטין מכלל-שימוש ההגדרה: זקן נאור.¹³ כי הוא יודע את העולם ועניניו ויודע לשוות לו זוהר. הייתי מבקש להיות זקן נאור; לצערי, - זה מכאיב – אני מומרד ורוחי קודרת. הארה משונה עתה ברפואה; ובכן אולי כוכבי ארץ ישראל (הרי לא השמש).

לחיצת יד לבבית.

30.3.37 קורצ’אק

י"ח

אהובי,

אם משהו לא יסכל במפתיע את תכניתי, אהיה במאי בארץ-ישראל, הפעם לשנה. וכן (שוב) – אם הא ולא דא – אשב בירושלים. קשה היה עלי להחליט את ההחלטה. ערך חיי אינו אלא כמידת התועלת שאני יכול להועיל. לצערי, בהיותי בפולין, איני מאמין, כי אסכון למה, ולחיות בנוחיוּת איני יכול. אני בוש, שיש לי מה לאכול, בדעתי, כי הילדים רעבים, ואני בוחל בבת-שחוקי ומסביב רוב פרצופים צעירים ומעונים… קראתי לכבוד הילד, ובדין שאל מי ששאל: “ומי מכבד היום את ראדם?”. – אפשר אני משלה את עצמי, כי יקל עלי מארץ-ישראל דוקא לקרוא לצדק ולפחות – לרחמים… סין, חבש, ספרד – הרי תחנות מצוקתי. ורוביה, וגרמניה? - ומה בזמן הקרוב ביותר? - אתם הצעירים עוד לפניכם עתיד רחוק. – אני מאמין במה שיהיה – ב“תחיה” חדשה.

לאדוין

אודך, אֶדוין, על סידור-הפטלים. – אך מה על העפיפונות? - כשם שהים נותן לילד צעצוע – סירה, כך הרוח חייב לתת לו עפיפון. צריך כל כך מעט: חוט, דיקט, או כרטון. – כבר אגע בעצמי בשאלה זו במקום. יהיה לי יותר פנאי; בווארשה נתבזבז כל כך; ואַני מוכרח להזדרז, אני מונה באי-שקט כל יום: מה נתן.

אינכם יודעים, כמה אתם קרובים לי: מאדז’יא, אתה, אחיכם. אין כאן אפילו שהות, להגיד מלה של אחווה: “אני מברכך בכל טוב”.

כאח אפרוס בשלומכם, הייתי מבקש לומר: אני מברככם. כמה מלים טובות מתות בהמולה, בחפזון קודם שנולדו.

אם לא הא ולא דא, אם אספיק, אם אנשום נשימה עמוקה – נדבר. תהיה זו שיחה ארוכה-ארוכה, שסיכומה יהיה – אמונה – המזיגה היחידה: משהו ראוי לטרחה, לעמל, לעינוי – הרי רק – האלמוֶת הפיסי של האדם בילדו שלו והאלמות המוסרי בהקרנת המחשבה על האחווה החפשית לא בלבד עם בני האדם, כי אם עם העשב והכוכב – עם אלוהים. – בחיפושי המלה הפשוטה ו – “המאגית” החלטתי – אם אספיק – בשלישית לעלות רגל.

לחיצת יד לבבית.

30.3.37 גולדשמיט

י"ט

לשמחוני

לקרובים לי בעין-חרוד.

בעצם לא שיניתי את התכנית: הבטחתי, כי אבוא בעוד שנתיים, אם אוכל איך-שהוא להדבר עברית. בקשי כבר עתה לנסוע לירושלים, אני מקל עלי את התפקיד: שנה בארץ-ישראל תכריחני לאיזו ידיעה פרימיטיבית של הלשון. הטעם השני הוא – שצריך לנשום תחילה אויר צח, לחלץ את העצמות, לשוב ולרכוש את הזכות לבת-שחוק. ורק אז אולי אכיר בזכותי להראות בכפר.

כתבתי על “תכנית” – וכמעט שהייתי כותב: “החלטה”. –במקצת זה נראה נועז – כאילו רק בי תלויה הגשמת הכוונה הנועזת. – האם לא די בהחלטה פנימית, בלי שתהא תלויה בכך, אם אספיק להגשים? – זה לא יהיה מובן עד גמירא, אך – אאמינה – אם לא אבוא אליכם כזקן, מיוגע (מנוסה ביסורים) כדי להתחלק עמכם באחרית כוחי – אבוא אליכם, שוב כילד, ואתחיל מבראשית את נדודי בחיים. – גלגול נשמות, - מטפיסיקה? - לא, - לי הן אמיתיות ממשיות, אשר אלו ואלו שעות-ערב בארץ-ישראל עשאון כמקשה.

ארץ המבקשת את האלהים. – אולי יגיד מי: והודו, וסין? - אפשר. – אולם פה – בכיסופים, בהכנעה, בבדידות, בחרפה – נתחשל לא צורך, לא משאלה, כי אם הכרח מציאות עצם היקום ותכליתו. – אי-המנוחה שלכם והרגשת אי-השובע הם-הם הבקשה.

סליחה, שאני מתחלק במחשבות שלא הגיעו לגמר בישול. הן מענות…

מבחינה ממשית כך פני הענינים: אני רוצה, אפילו מוכרח, לבוא במאי לירושלים; שם אבלה במסכנוּת של סטוּדנט; רק אחר כך אני מתכוון לצאת לאשר יקראוני ולאשר ידרשוני. השמחה היחידה והאחרונה בחיים – משנות ניסויים ונסיונות קשים, הכרות והרהורים חמורים – כלחם מקמח לבני אדם….

אני מחכה לתשובה למכתב זה. אני כותב לאחרים, ובכן ראיתי כחובתי לכתוב לאלה, שידיהם לחצתי לראשונה בארץ המיוחדת הזאת של העם המיוחד.

ברכה. – שלום.

30.3.37 קורצ’אק

כ

למשפחת ד"ר ליכטשטין

גברת וחבר טובים,

מאד לא תנעם לי המבוכה שהטלתי. מוטב במכתב, מאשר באיש עצמו. ופני הדברים כך. במשך כמה שנים הייתי מרצה העתונות הצרפתית והגרמנית, בשביל חברת ביטוח. עיבדתי הצעות תכניות: של קורסים למטפלות, תערוכות הגיינה, תקנונים, מושבות קיץ. תחילה בהתלבטות, אחר כך בלא חפץ, באחרונה במיאוס. נענעו ראש, כי מענין, והכל הלך לארכיון. דיי בקומדיה זו. – לא פיטרוני; קיבלתי הלואה 300 זהוב. עד שהתמרדתי ודרשתי פיטורים. – כסבור הייתי, כי קל יהי לקבל חלף זאת סטיפּנדיה לנסיעה לארץ-ישראל. – כן ענינה של פולין, כענינם של יהודי פולין הוא שיהא להם איש, שלבו טוב לשני הצדדים. – לפי שעה שנה, מה יהיה אחר כך נראה.

פעמים הרבה אני שומע תרעומת עלי, שאני דן ענינים ובני אדם, כאילו הכל צריך היה ליעשות בתבונה. תחת סינאֶקורה בפולין, עבודה מועילה בארץ-ישראל.

לא, לא זאת. לא אני היחיד הרוצה ואינו יכול לנסוע.

בינתיים קבלתי מכתבים מגברתי ומעין-חרוד, שהודעתים בבירור על הנסיעה המכוונת לארץ-ישראל, לא אליהם.

אני מעריך את טובתכם ואמונכם. גרמו רוב שמחה. לצערי, לא אוכל להסתייע בהם.

מעודי הייתי קהה בלשונות. מהיכן הוודאות, שיעלה בידי? - ולהתקשר בקיבוץ, להטיל על עצמי התחייבויות ולאכזב?

אלף זהובים. לא מאומן ביותר בחשבונות, אך זאת אבין, כי מעט. – ומיד עתיד לי מוסר-כליות: מדוע שומרים, לא חלוצים?¹⁴ מדוע משמר, לא עין-חרוד? - טינות או ספקות? - להכנס במה שאתה מבקש לברוח ממנו.

גברתי כותבת על עבודה בבית-החולים. ידעתי, מה קשה הדבר. היתה זו איזו משרה פרוטקציונר, משום דרכי נימוס, בשביל יוצא-דופן זקן. – על מה דבר, שהיה לי לזרא פה, לא ירעיל את קיומי שם? - ואם לחיות אכול-מחמצת בחיפה או בווארשה, לשם מה כל הטירחה? הרי אני רוצה להשתחרר ממה שאינו חיצוני, אך מפריע, מחלחל במחשבות ובהרגשות.

לפני שעניני יגיע לגמר-בישולו, והשתדלויות מיוחדות לא אעשה, כי איני יודע,

• יזמתי בהרהורי נדודים בעיירות פולין. על שום מה לא אבלה את השנים פה באופן שביליתי את הקיץ שעבר בארץ-ישראל? - ברכבת, במכונית ובעגלה. אולי בכל זאת תועלת-מה, אולי שירות כלשהו. אפשר אני משלה עצמי, אך אולי הקלה, כי בכל זאת מישהו מתענין. ובאמת עניים הם פה היהודים, שהם – אם לצערם אם לאשרם – ישרים, שאינם מבינים על שום מה, בעצם, כל זאת… צר לי עליהם, כי הערומים ימצאו תמיד עצה.

אני מברש להבהיר פרט פעוט אחד במכתב גברתי, והוא נגע עד לבי. עלי לעשות לגברתי שירוּת: לבקר שאר-בשרה בבית חולים? אולי אז יקל עלי להעזר בעזרת גברתי בבואי לחיפה? - האמת, כי ניחשתי? - כך היתה הכוונה?

אני מודה פי מאה, ואת מכתבי גברתי אשמור כמזכרת טובה.

ברכות לבביות לגברתי ובעלה

12.5.37 קורצ’אק

כ"א

לשמחוני

המכתב הזה הוא תשובה לשלושת מכתביכם מעין-חרוד.

בנסעי לפני שנה אמרתי:

בשובי בפעם השלישית אני חייב לדעת עברית במידה שאוכל להידבר. ובכן אחרי שנתיים?

עברה שנה, ואני לא עשיתי כלום; ובכן – זו השנה השניה בירושלים, ורק – בפר לימוד, מלון, עתון, שיחה עבריים. – אם לא יעלה בידי, לא יסבול איש, אלא אני בלבד.

אני זקן; זמני מועט. – עיפתי; כוחי דל. – מעודי לא ידעתי להלחם, ולא עבדתי אלא בשעה שהאמנתי שהעבודה מביאה תועלת…

אילו הייתי עשיר, הייתי מנסה היום הרבה בשבילכם, והייתי כותב בדממה בשביל עצמי למחא. – מאוד נחוצים לי כוכביכם וילדיכם.

כל פינה בעולם יש לה 3000 השנים שלה, אולם תולדות ארץ-ישראל מחוברות חיבור אחר בתולדות האנושיות.

אני מבקשכם, שתאמינו, שאני רוצה. אך אסור לי לנסוע ולבוא, להיות מעמסה. יש לכם אבנים למדי בשדות עבודתכם וחייכם.

אני מודה בלבביות על טוב העין והאמון, אולם הם המחייבים, שזהירותי תהא גדולה ביותר.

אולי אסע לעריכם, כשם שביקרתי לפני שנה קיבוציכם; זו תהיה נסיעה עצובה. והרי צריך לראות, כיצד חיים; אולי אצליח להגיד מה, שיגרום הקלה.

דרישות שלום.

קורצ’אק

פ. ס. דחיתי את התשובה מיום ליום: קשה מאוד, כבדה מאוד היתה הכתיבה.

23.5.37

כ"ב

למשה זילברטל

מיטק אהובי.

הריני מתחיל בפּוֹסט-סקריפּטוּם של המכתב לעין-חרוד: דחיתי את התשובה מיום ליום: קשה היתה הכתיבה. קשה מאוד. – כי נסיעתי אי-אפשר לה שתהיה מחאה, או בריחה. הריני רוצה באילו השנים האחדות שנשארו להביא תועלת. מכאיבה התקופה מפעפעת-הרעל בהיסטוריה; ידיעתי כי תעבור; אך קודם עוד גבר הרע, ואני אין בי עוד כוח. היוסקים והיאשקים¹⁵ קרובים לי במידה אחת. גם פה גם שם כל כך הרבה גילויי אדם יפים, אצילים, שנרמסו לתוך הבוץ. על שום מה?

לנסוע ולבוא אליכם – אחריות, לְמה שאני משאיר פה, ולְמה שאני מוכרח להתחייב שם. האוּכל? -הריזיקוֹ – זו אפשרות של פשיטת-רגל; רק לי לבדי מותר לשאת בתוצאות חשבון טעות. – להכזיב אמון – זה עוול וחרפה. נפחדתי ברגע האחרון.

עתה אני רוצה לסבב פה את הערים הקטנות, כמו בשנה שעברה בקיבוצים. רצוני לראות, איך חיים. אולי אצליח לומר מה, שיגרום הקלה.

איני יודע, מיטק, מה אעשה באמת.

אני מרגיש עצמי חייב כלפי הילד, שהייתי רוצה לשרתו, שבו קשרתי עבודת חיי, חייב על כך, שלא זו בלבד שאני משאיר את העולם בבלבול סדרים, לא די שלא יכלתי להגן על הילד, הרי לא מצאתי אפילו אוזן קשבת בענין הדרך אשר - אולי אני משלה עצמי – מצאתיה. להשעין את ארגונם של הילדים על אהדה הדדית וצדק, להרחיקם עד מועד מן הרע של עניני המבוגרים; - לתת שנים עצמיות, שלווֹת, נהירות-מזג לגידול ולבישול; לא לנגוש, לא להעמיס, לא להזניח, לא לעוול. אני טוען, כי עשיתי זאת בשביל לא-רבים בבית-היתומים. על אף התנאים הקשים: זהו נוה במדבר, אשר לדאבוני מכסה אותו היום החול הרע של הישימון סביב.

קשה מאוד, מיטק.

לחיצת יד לבבית

23.5.37 קורצ’אק

כ"ג

ליעקב קוטלצ’וק

מר יעקב האהוב.

רק עתה, לאחר ניתוק של חדשיים מחיי הרגע החולף, אני יכול לעבות למכתב, והוא לא היה מפתיע. תל-אביב זו אינה ארץ-ישראל, לא-כל-שכן – זו שנגלתה בחלום. עיר, ויתר על כן מושבה ומזרח ודרום. אחת: עיר לא-בריאה, שבה השתררו בהכרח בעלי-האמבּיציה והתחבולות; שתים: לאחר קוֹניונקטורה טובה נשתייר בה משקע של מאוכזבים ומתעשרים; שלוש: היא טרחה בהכרח על ריקלמה, על מראית-עין. ככל שהסיסמאות (אם באמונה ואם בלא אמונה) היו קולניות יותר, כן הירידה היתה איומה יותר. – ועתה: ילדים – אריסטוקראטיה של ילדים; תערובת דעות-קדומות איורפיות ומליצות אהבה חסרת תכנית וחושנית של הורים מאוכזבים, אכולי-געגועים, וחדלי-אוריינטאציה. – הילדים של אדוני – תערובת פראות וטורפנות קדמונית ושכבה דקה מן הדקה לא של תרבות אלא של מראית-עינה. גנסב – אולי יתרון ומידה טובה, לסטמיות – אולי גבורה, הפלגה חושיית – נורמה? - זה לא טיפול של חסות, אלא ניקוז, מטעם המשטרה, של המזיקים הצעירים ביותר. היה די לי במשפט זהיר אחד ששמעתי מפי חניך פרסי באחד מבתי-הספר, שאבין, כמה תוספת קשיים מוסיפות ההפתעות של הנימוסים הזרים. – הרי הם קודם כל הפיאֶקולקים¹⁶ המתכנסים מכל פינות ארץ-ישראל ומחוצה לה ל“עיר המובטחת”. – איני מתכוון להשפיל את העיר, כדי לכרוע ברך בפני הכפר. הקיבוצים יש להם קשיים אחרים, אך לא קטנים יותר, - קודם כל ההורים, האמביציות שלהם, הדעות הקדומות וההרגלים הרעים במחשבה וברגש. ארץ-ישראל קשה ולאורך ימים. צריך שהשמש הזאת תשרוף, הרוח מן הים יאַוורר, השרב יפיג, החול ידה הצבעים המבריקים יתר מדי. איני תמה, שאדוני רצה הכל ובבת אחת. הריפורמטורים בכל מקום וזמן מבקשים, לא-כל-שכן כשלא באו עדיין בסוד הענינים, מאיימים במהפכה לא-זהירה, או ממאיסים עצמם בביקורת תמימה, שאפשר ירצה לנצל אותה קודם כל היריב במחנה הזר או יאיים בּולמוס זר. נראה שהעריכו את סגולות אדוני כעובד, אם אדוני יצא בשלום מאותה תקופה ראשונה ורבת סכנות של עבודתו והתאקלמותו. – אם רציתי (והנני רוצה) לבוא לארץ-ישראל, הרי לא משום שיש בי השלייה, אלא משום שצריך להגיד לבני-אדם, כי רק האלהים (אולם חדש, לא זה שלפני 2000 שנה) הוא מה שיתן לארץ-ישראל זכות קיום ותקוה למצוא את הדרך. – לא אלוהי השמים, כי אם אלוהי האדמה, לא אידיאל, כי אם אנושיי, שהוא בגדר המושג ולא ידוע. אך הוצרכתי לכתוב יתר מדי אילו ביקשתי לפַתח מה שאני יודע ומנחש. – עד כאן היום. סבורני, כי האינסטינקט הבריא של האֶגוֹאיזם ישמרכם מתגובות לא-זהירות של רצון טוב המעורב באמביציה. אתם צעירים ותספיקו לכבוש לכם אבטוריטה. ידעתי, כמה קשה לחכות, לצערי, אי אפשר אחרת. אחת היא האמת: כל יצור חי מבקש עין טובה, אפילו לשגיאותיו וסטייותיו; ילד לא כל שכן.

לחיצת יד לבבית,

14.9.37 קורצ’אק

כ"ד

ליעקב קוטלצ’וק

מר יעקב האהוב

הייתי סבור ואני סובר, כי ישיבתך במוסד ההוא היא ארעית. איני תמה, שהפּרסונאל אינו משתף עמך פעולה במידה יתירה, ושהעסקנים אינם מתענינים ביותר בעבודה זו. – אחרים במקום אחר, בתנאים נאותים בהרבה ומצוידים באמצעים רציניים בהרבה, חידשו דבר ממשי אחד: עיקור. לשם מה לארץ-ישראל מעמסה זו? המעט לה מעמסות אחרות, המניחות מקום לסיכויים טובים. – או שיצליח הכפר הארץ-ישראלי, או תחנת-ארעי לגולים לפני ההגירה הגדולה, כנראה לסין – הודו. – תשאר האוניברסיטה, הותיקאן היהודי. – ודוקא בארץ-ישראל זו – הייתי רוצה להקדיש שאר שנותי לחיפוש דרכים לתחייתה המוסרית של האנושיוּת – כבר בלא כחש. לצערי, המכשולים הרבה. בעצם, אף לא הרבה: חסרון כיס. – אילו היה לי כדי צרכי, הייתי מנסה; אילו היה לי ממון הרבה, הייתי עושה עבודה גדולה בקנה מידה רב. – איני שואל לפרטי עמדתך, כי ידעתי שאי אפשר בכתב. – לפי שעה אני שואל שאלה להלכה: היש אפשרות ובכמה לירות יכולתי לקבל במוסד הזה לחודש, חדשיים חדר קטן וכלכלה (של הפּרסונאל או הפּנימיה). – זה כמה חדשים גורלי פה על כפות-המאזניים. – הנה, עלה במוחי, ואני כותב. – ידעתי, כי אדוני היה מבקש לדעת, מה בבית-היתומים. – אין כל חדש, - מאז נסיעתה של מרת סטיפה. – מחר הילדים לגוצלאווק. – צריכים לבוא חילופי המנהלת – לא רצויים. מישה נשאר לשנה הבאה, גם האחרים. – האופק מתקדר בעבים, כסף אין, הילדים עמדו בבחינה (כמו תמיד), הסתגלו בטאַקט לתנאים החדשים (?), אינם מנסים לנצל את השינויים. – לכאורה, אני צריך לחבּר ילקוט-קריאה לבתי-ספר יהודיים; אך איני מאמין ביציבות ובערך של העבודה פּה, אך כדי לשנות (באיחור כל כך) צריך אמונה. – אולי מענין היה להתחיל במלמול: באַ – באַ –דאַ – דאַ – אך האם לאורך ימים?…

דרישות שלום לבביות לבנו (החשוב ביותר), לאשה ולאדוני.

לחיצת-יד אמיצה

22.6.38 גולדשמיט

כ"\ה

למ. דורמן

אדון נכבד.

נושא חשוב לי לארץ-ישראל. זרובבל הראַני את החוברת¹⁷ עם שלוש ה“בדידויות” – האמצעית נתפסת דרך הצלה – (בשביל קהל-ראדיו הרחב). – קיבלתי אילו מכתבים בשאלה, על שום מה פסחתי על בדידות גיל העמידה, השנים 40–30. – אני מבקש לתקן פירצה זו, אני רוצה לכתוב בכנות: הבדידות זורמת על ידנו, כי קיימים בנו – געגועי נצח. שום סיסמאות, שום עבודה לא תכבה את ההרגשה הזאת, לא תזין את הרעב הזה המזווג לחיים. ההצלה היחידה: ילד.

איני יודע מתי אכתוב – אולם אז אשלח. יהיה זה נסיון, אם ובאיזו מידה ארץ-ישראל נתבגרה לגלוּת לה את האמת על החיים. דומני, כי מה שקראו לו בשם עייפות, תלונה על החיים, חוסר אורגניזציה מלוכדת או תכונות האנשים, או שגיאות המנהיגים – הוא גילוי של אותם הגעגועים היפים, היוצרים האנושיים.

הבעת כבוד

5.2.39 קורצ’אק

כ"ו¹⁸

לסבינה דאם

…כשאני צועקת על אחד מכם, הביטו, אם אני צועקת רק בפה, בלשון ובגרון, אם אני כועסת רק במלים, אם – בלב. – אם אגער באחד מכם, שימו לב, אם אני כועסת באמת או רק מעמידה עינים של כעס ואף של כעס; אך איני כועסת באמת, כי אני אוהבת אתכם, אך אני מוכרחה לגעור, שיהיה סדר בגן, שלא להפריע; אני רוצה שתהיה שמחה ושהילדים לא יבכו. כי אני עצבה, כשהילדים בוכים; כי אני אוהבת אתכם. – כן.

אולם לפעמים אגער בכם לא משום שאתם עושים משהו רע, אך אני עצובה, או משהו מכאיבני. אילו הייתי לבדי בבית, הייתי בוכה, אולם בגן איני יכולה לבכות, כי בושה היא לאדם גדול, מגודל שיבכה על כאבו. ובכן אני צועקת. אם אתם אוהבים אותי, על תכעסו לי. ואני עוד אצעק לפעמים, אך רק בפה ובשפתים, לא בלב. לעולם לא אכעס לכם בלב, כי אהבתיכם. כן.

…אך לעומת זאת יודעת גברתי, גברת סבינה הנעימה, כי הילדים האלה גדלים, כדי לתפוס מקומותיהם, הכל לפי ערכם; כי הגרוע ביותר לא יירק בפניו של הטוב שבהם משום שהוא יהודי; ואילו כאן צר ביותר על הטובים ביותר: מה צפוי להם? - אני שמח, כי שיר-ערש נשא חן. התחלתי לכתוב שיר-לכת, בהשפעת המכתב של גברתי, אך קשה, - צריך שקט, כדי לכתוב בשביל קטנים, ומזג-רוח נוח, - ניתקוני עבודות שוטפות. מוטב להאריך ולהרהר, - אך ודרי אשלח. – כדי להצטדק, שאני מתעצל, - תקבל גברתי בקרוב ספר קטון: “שלוש מסעות הרפתקני של הרשקו”. – גברתי לא ישנה כל הלילה שלפני ההרצאה? כך צריך להיות. – מה שבא בנקל, ערכו מועט. צריך אי-מנוחה, אי-ביטחה, היסוּס, יסורים, - עד שתאמר מה או תכתוב מה שיש בו ערך. – – – חבל, כי השעה היתה קצרה מדי, משאוכל להרחיב את הדיבור עם גברתי; מי יודע, מי יודע, אולי נזדמן בירושלים. – לפי שעה, ככל שידי מגעת, אני עוסק בקרוכמאלנה. אילו גברתי רצתה לכתוב אל הילדים, הרי אפשר בעברית, אם קשה אחרת. כשם שאני כותב לילדי גברתי בלשון פולנית. אפשר לתרגם.

ברכות נלבבות

5.2.1939 קורצ’אק

כ"ז

לסבינה דאם

גברת נכבדה

הריני פונה בבקשה אֶכּסוֹטית, - איני מכיר איש בירושלים, – אולי כתובת של אדם, שהיה יכול (ורוצה להקל לי את הענין). – אם אשיג מזומנים, אני רוצה באוקטובר לבקר את ארץ-ישראל – לחורף, לארבעה חדשים, - עד ינואר. הייתי מתחיל בירושלים העתיקה: אולי חדר או פינה בחדר, ב“חדר” מטיפוס ישן, - ראיתי שכזה, אך איני זוכר את הרחוב. – האם מותר שם, האם יתנו ליכנס; האם מישהו, סטודנט עני, גר שמה? - כמה צריך לשלם – דירה וכלכלה – כלשהי, - אם אין הדבר בגדר עשייה, - האם אפשר להשתכן בבית-המדרש בטבריה (על-ידה)? אילו היה שם איזה תלמיד, היודע לשון פולנית. ושוב: כמה יעלה התשלום לחודש אחד? - חוששני מפני פשפשים, יתר-על-כן הייתי רוצה לדעת אם ישנם, כמה הם, - אני מכירם מן המלחמה (גם פרעושים) – אפשר להתרגל. – שלא תהיה הפתעה. קשה יותר גרענת – עיני רגישות – וטחב (שגרון). אני מכיר את עצמי: חודש ימים אעמוד בכך. – זה נחוץ, אולי אפילו הכרחי לי. – רק אחר-כך קיבוצים, באחרונה תל-אביב, שאיני מכירה כלל, והרי כדאי. –

היה פה זרובבל, נער צעיר מעין-חרוד. התרועענו, אם זה אפשר בין זקן מאוד וצעיר. לדרישתו כתבתי זוטות שונות בשביל ילדים. – התחלתי בשביל גברתי, לא הסתייע הדבר, - קשה יותר, מכפי שנראה תחילה. צריך שיתוף עבודה של מוסיקאי ושל מישהו, היודע עברית של ילדים, - דבר כזה צריך שלא יתוּרגם אלא שיהיה מעיקרו כאחת עם מנגינה עברית.

אילו מלים על עצמי: חופשת יוּלי ביליתי בגוצלאווק עם הילדים, היה נחמד וחם,

• הרבה מיחושי-ראש, אפילו הקאות, - שרב של ארץ-ישראל והעשב מגומר ושדוף. שוב צוויתי על עצמי להיות צעיר, - ההצלחה יחסית, אך העייפות חזקה. עוד לא ישנתי דיי, וכבר אני מתקין הרפתקה חדשה משברת המפרקת. צריך להחפז, הסיכון מועט – לא נשארו הרבה שנים. – אתם הצעירים, מונים שלא לצורך את השנים, אתם החפזה אסורה לכם. – משונה בעיני עתה חדרי השקט, שמתוכו לא יקראני מי שיש לו שבב בחוטמו, שזבוב נפל לאזנו, שצרעה עקצתו, שנלקח כדורו ואינו יכול לשחק. שקט, שמהם, דל וכאילו לא בית.

ברכות נלבבות.

סליחה על ההתנפלות.

2.8.39 קורצ’אק

כ"ח

לזרבבל גלס

זרבּבל חביבי,¹⁹

אחרי המלחמה היינו מקבלים (בית-היתומים שאני מנהל בווארשה) מתנות אמריקאיות, שוייצאריות, הולנדיות וכדומה. בין השאר כתבתי גם לקונסול האנגלי וביקשתי מטליות. תשובה אין. כעבור שמונה חדשים הודעה קצרה על כך, כי אפשר לקבל: תיבה עם מלאי עצום כל כך של מטליות שהספיקו לנו לעשר שנים.

ביקשתי מעם הקונסול בירושלים, כי יתן במתנה לילדי ארץ-ישראל – תריסר סנאיות, יצורים נחמדים. – הוא לא הבין.

קראתי שיש ססנאיות בהודו, כאן בפולין אדמדמות, שם אפורות. בטוחני, כי אם הילדים יכתבו לשלטונות האנגליים (איני יודע אל מי), ודאי ישלחו להם סנאיות הודיות באוירון. עצים בלא סנאיות, עצובים וחסרי-תנועה. – לא הצליח רעיוני על משחק של עפיפונים (גם כן חשוב). אולי עוד אצליח. – אם המבוגרים סבורים, כי הרגע אינו מתאים, כי לא נאה הדבר – הם טועים. בסיפורי: המלך דוד השני – יהיה מיניסטריון למשחקים ושעשועים; צריך שהפּוליטיקה של הילדים תהיה אחרת. על הבקשה בדבר הסנאיות יחתמו גם אילו חיילים אנגליים.

תראו, כי זה יהיה לכם לטובה. תלמד לעשות עפיפונים (במכון לעבודת-יד) ולעשות אורים בנגאליים (זיקוקי אור). זה חשוב.

אצלנו הילדים בכפר. הייתי עמהם במשך יולי.

שלום לילדים ולמכּרים בארץ.

יאנוש קורצ’אק

ליוסף ארנון²⁰

כ"ט

יוסף היקר,

מסביב לילד נערמו שקרים על גבי שקרים בחיי החברה בימינו. נתבסמה האנושות בחלום של נעורים-לנצח, יתירה מזו, של אלמות. דבר זה נעוץ כבר בפסיכיקה. לפיכך הילד, אורח-לא-קרוי, כמו הפריע, דחף אלי זיקנה וקבר.

כי אכן איך תבין את האנדרלמוסיה הזאת ואת העוול ביחס אליו? אם יש ארץ, בה מעניקים לילד, ביושר-לב, את חלומותיו-שלו ואי-נחת, געגועים וקרע, - אולי ארץ-ישראל היא. שם צריכה לקום המצבה של היתום האלמוני.

בראותך אותם בשדה תחת כיפת שמי-אמת, אנא, תעביר אותם בדמיונך לכתובת זו או אחרת בלבוב או בוארשה. זה שתושיט לו יד, גר, לדוגמה, ברחוב פאביא 17, דירה 58, או ברחוב פרנצ’יסקאנסקה 30, דירה 90, בבית-הספר ברחוב גרזי’כוסקה אחד מני חמישים בכיתה מעלה צחנה.

לא אבדה תקוותי, כי את שנותי האחרונות, המעטות שנותרו לי, אבלה בארץ-ישראל, על מנת להתגעגע שם על פולין.

יוסף היקר! יש מצבים של יסורי-נפש, המשפילים את האדם, אחרים המרוממים אותו – על-ידי געגועים מתעמק האדם, אף מתחזק. אל נקרא לחוויות קשות – רעות.

מה פירושה של מה שקוראים אכזבה? קביעת עובדה, כי נכנענו לאשליה קלת-דעת, לאי-השלמות המובנת של בני-אדם, של עובדות, של חיים. אם נושא החיים הוא השובע – של הקיבה או של הרוח – הרי מאיימת עליך תמיד פשיטת-רגל: תחושת רוויה או ריקנות. כשאתה סובל ומטרה לפניך, קיים הצורך בשלמות. הכשלונות מכאיבים אז יותר, אך אי-אתה מסתאב, לא חיים קלים ונוחים – אלא חיים ישרים בעבודות יום-יום פעוטות.

כל טוב ולחיצת יד חזקה

8.10.1932 גולדשמיט

ל

יוסף היקר,

הרגשתי את עצמי עייף, זקן ומיותר בבית-היתומים, ולכן הסתלקתי, ליתר-דיוק סולקתי ממנו. לא תבין זאת, אך לא אנסה להסביר. נותרו עוד רק המחשבה והאמונה בעתיד, שלא אזכה להגיע אליו. אנו שרויים במלחמת-מאה-השנים, באפלת ימי-הבינים. עוול-אין-קץ לילד ולאדם.

אילו היו לי אמצעים, הייתי רוצה לבלות חצי שנה בארץ-ישראל, על-מנת לחשוב על מה שהיה, וחצי שנה בפולין, על-מנת לשמור על מה שיש.

את החותם מטביעים בחיים אנשים ערומים, נוהגים בהם (אולי אמונתי האחרונה) אנשים נבונים, - אין מקום בהם לאנשים טובים. – כל כך הרבה אדם, טורפים זה את זה כמו זאבים, נעלבים על לא דבר. אין תימה, כי בתנאים הקיימים השתוללו קטנות-מוחין ורוע-לב.

ברחתי מן המחשבות לעבודה. בתספורת, רחיצת ראשים וגזיזת צפורניים מצאתי רווחה.

עכשיו גם זה לא.

בוא תבוא ההבנה, כי הרגש מכריע בעולם; אולי צריך לקרוע את חוטי האהדה וטוב-הלב, אולי צריך להסית ולשסות מאוד, כדי שחוטים אלה ייקרעו.

מביט אני מזה שנים רבות על ילדים רגישים, על חוסר שמחתם ועצבותם השקטה – ועל שלטונן המשתולל של חיות-הטרף, ופחד בלבי, כי – זכרון נובלה איומה של איזה סופר רוסי – אין זו אלא השמדה חסרת מחשבה של כל מה שישר ורך-לבב – השמדת שיות על-ידי זאבים. בתנאים זרים, בלי לשון, רחוק מאנשים – הייתי מוצא שם את תא-המנזר שלי. אני מתגעגע על מחשבותי, שהיו נולדות שם. חשבתי…. אך לא – לנסוע כפקיד, החייב למלא תפקיד זה או אחר – לא קשה מדי לחתום על חוזים. אני קורא ספרי-חינוך משעממים, רבי-סמכות – פרזות, שקרים. אין חינוך – קיימת אנטרופוזופיה. רק 15–10 שנים מפרידות את הילדים האלה מן הבגרות.

אל תמהר לעבודה חינוכית, אל חפזון. במלוא קנאה אני קורא את רוסו, שרק בהיותו בן 40 גילה את הילד ושמר על אשליה תמימה.

אני התחלתי מוקדם מדי.

לחיצת יד לבבית,

27.11.1933 קורצ’אק

ל"א

יוסף היקר,

מספיק, שאני מכיר 15–10 מבין אלה שעלו לארץ-ישראל, בכדי לדעת איזו האדם שם: בדיוק כמו בכל מקום מבפנים. ומבחוץ – יותר מרירות וגעגועים.

האנשים נחלקים בחייהם לשני סוגים: אותם שמתמרדים ואותם שמקבלים את החיים מתוך וויתור. – לא רצה הגורל, והייתי בא לארץ-ישראל, לא לאנשים הייתי בא, אלא לאותן מחשבות, שהיו נולדות בי שם. – מה יאמר לי הר-סיני, מה הירדן, קבר ישו הנוצרי, האוניברסיטה, מערות המכבים, ים-כנרת – ורק אחר-כך אולי פורים בתל-אביב, הפרדסים. – ואני הייתי חי, באור זה, את אלפיים שנות ההיסטוריה של אירופה, של פולין, של נדודי-היהודים.

אני חושש, שעם עליית היהודים הגרמניים, תקשה עלי, כמדומה, הבנת ארץ-ישראל עוד יותר.

לעולם אין צורך בעבודה ותפוחי-זהב, נחוצה לו אמונה חדשה. האמונה בחיים העתידים מוכרחה להתקשר עם הילד, כמקור התקווה.

אני מרבה לקרוא, כמו סטודנט, כמו צעיר. בכל ספר על דלי מים טיפות אמת אחדות – משלי-עצמי. איך לאסוף אותן?

אני מנבא הרבה יסורים והתפרצות גדולה של התלהבות. אני משלה את עצמי, שברגע זה יהיה הרבה מה להגיד. צריך לחכות, אך בגילי קרובה המחשבה, כי אין עוד זמן לחכות.

אם נחוצים לכם כתבים וספרים פולניים, אפשר היה לארגן. אך אם הכוונה הפוליטית היא ניתוק החוטים, הקושרים אתכם עם פולין – לשוא יהיו כל המאמצים.

פולין צריכה להיות מעוניינת מאוד להדק את הקשרים, ולא לנתקם.

דרישת שלום, ולחיצת יד

15.5.1933 קורצ’אק

ל"ב

יוסף היקר,

אני חושש, כי מקדים אני לכתוב לך על כך. אך כיוון שיש כבר קבוצת אנשים שיודעת – וארשה אינה אלא פרבר של ארץ-ישראל – תגיע הידיעה – לואי ולא מוטעית – בלאו הכי אליך.

אני יוצא לארץ-ישראל, לביקור של 6–4 שבועות. הובטח לי כבר, אך פוחד אני מלהשלות את עצמי ולהשתדל באופן נמרץ – א) אינני יודה וב) אין לי גם זכות יתירה לכך.

נותן אני דו"ח לעצמי מן הקושי הרב להבין ולבוא במגע בהעויות וג’בטיקולאציה, בלי שפה, ודוקא עם ילדים, שהפגישה אתם, בעיקר, חשובה היא לי.

דור המהגרים רב התלאות אינו מבטיח הרבה. הרבה געגועים חבויים ואכזבות, - את אלה שנולדו שם אתם מכנים, כפי ששמעתי, בשם הצמח “צבר”.

ראיתי את הסרט הזה ולא הבנתי. הייתי רוצה מאוד לראות. אני מסיים את המכתב. עוד מעט נשוחח. זה יהיה הרבה יותר נוח. ואולי לא נתראה, ולכן – מה אפשר במכתב, אפילו ישתרע על ארבעה עמודים?

דרישת שלום לבבית

6.12.1933 קורצ’אק

ל"ג

יוסף היקר,

על הנסיעה לארץ-ישראל הוחלט כבר, דחיתיה רק, סבורני, עד אוגוסט. אני זקן מכדי להתרוצץ בעולם ללא תכלית, או רק לשם סיפור סקרנות אנושית רגילה. אני מוכרח לדעת, מה אגיד לארץ-ישראל עליה ועל פולין, או מה אגיד לפולין על ארץ-ישראל. – להשאיר הכל בידי המקרה, או להתכונן היטב ולקרוא, על מנת לדעת מה אני מבקש – זוהי הסיבה של היסוסי. –

כאן לא מדובר באמיתיות שוטפות; לו לקחתי, לדוגמה, כנקודת-המוצא את הילד, - חשבתי כך, את הבנתי, כי טעות היא. זהו ענין של דור ילדים אחד בלבד, של חמשה-עשרה השנים הראשונות.

שם יש לחשוב על הרבה יותר: 20 מאות של הנצרות, הדור הישן, ובוודאי לא אחד, של המגע העתיד עם הערבים ועם בני הודו. – לא רק ארץ-ישראל, כי אם גם יוון ורומי, לא רק יצוא ויבוא, אלא גם ענייני הרוח.

נחוצים לי, כמובן, גם השמים והנוף והירדן והחולות והרבה, הרבה חורבות וזכרונות. – בהסכמת הואתיקן נמסרו ליהודים נצרת וקבר ישו הנוצרי. לא שמעתי, כי הדבר הפליא את מישהו; לי זה נותן הרבה לחשוב. – או שלא יהיה לשם מה לנסוע, או שכדאי יהיה להשאר זמן רב.

על-כן אני מהסס – דוחה.

עבודה כאן בפולין לרוב, איני עומד – עצל – מן-הצד, והרי זה האקלים שלי והצמחייה שלי, המסורת, ואנשים שאני מכירם – ושפה שאני שולט בה באופן חפשי. – שם הכל יהיה זר וקשה.

בתי-החרושת שלכם והפרדסים – המאבק והסכסוכים – רבים מוכנים לכך הרבה יותר טוב…

עוד לא יצאתי מווארשה – והנה כבר פיטפוט עתנואי-שוקי; ולי נחוץ השקט.

משום-כך דווקא רציתי פתאום לפתע ובחורץ.

אינני נחפז, כי אין לי הרבה זמן לטעיות, הארי אישר במשפטים אחדים את שיקולי וחששותי.

אני יודע, כי מכתבי זה אינו מפזר את החששות, כי הללו נעוצים לא בתנאים החיצוניים של הטיול הזה, כי אם בי-בתוכי.

על-כן במחצית אוגוסט – או, אולי, אדחה שוב.

דרישת שלום

20.3.1934 קורצ’אק

ל"ד

יוסף היקר,

כשבאים עליך ימים כבדים-קהים, האדם נראה מיותר ללא-שיור בעיני עצמו, וגרוע מזה, כל מאמץ חייו חסר תועלת בתכלית, עת היה רוצה להסתתר באי-שם, באיזו פינה חבויה, בכדי להרהר רק בפעם האחרונה על דא ועל הא, בשביל עצמו בלבד, או בלא חשבון-נפש, לחדול להיות – באה איזו מלה טובה, איזה הד קרוב – ותעלה המחשבה, חסרת סבלנות תחילה: “אה, שטויות”, ורק אחר-כך: “ואולי בכל זאת…” והאדם היה רוצה בכל מאודו, שיוכל עוד לתת משהו.

אתה כותב, כי נתבדו כל החששות, - שלא “השגתי”. כשלוני הוא בכך, כי מה שאי-פעם היה מקור של שמחה, אינו עתה אלא עול ויגע, שבעבר היה בטחון מלא גאווה, שצריך ואפשר, נהפך עכשיו למקור של ספק ופחד, של הרגשת בושה, שכה מעט והמעט כה נטול ערך.

נדרתי ואשמור על מקומי ליד הילד, ליד עניינו; ומתבקשת רק עוד תפילה או ברכה לצעדיו הנחפזים וחסרי הבטחון.

והיכן הוא מקום מתאים יותר, על מנת לנזוף בטועים, לצוות על החזקים, ולהגן (במלים?) על הקטנים והחלשים – אם לא בארץ-ישראל? לכן אני מתגעגע. אך כאן מחזיקתני (ומכבידה עלי), לצערי, העבודה הריאלית(?), הנוטה לפאתי המערב. –

לו הייתי יכול להאמין ביתר חזקה, כי למחשבה, להקרנת הרגשות, אותו הערך (או יותר גדול?), כמו למעשה. אני נוטה אפילו להאמין, אך לא תכיר בכך (ואינה יכולה להכיר) ארץ-ישראל. ולכן זכאי הייתי לבוא לשם ולהישאר רק בתנאי אחד: שלא ליפול למעמסה עליה.

כל קול משם הוא לי חוויה גדולה. ועל כן מודה אני לך מאוד בעד מכתבך.

לחיצת יד חזקה

7.2.1936 קורצ’אק

ל"ה

יוסף היקר,

כתבתי מכתבים לירושלים, לעין-חרוד, שניים לחיפה ולמשה זילברטל, ועכשיו סחוט לחלוטין, גם אליך. דחיתי את הקורספונדנציה הזאת בגלל ההחלטה כבדת-המשקל בנוגע לנסיעה לארץ-ישראל, אם לא לישיבת-קבע, הרי הפעם לשנה.

אני פוסח על פרטים רבים, חשוב רק זה, שאני רוצה – תחילה לעבור שנה (?) של הסגר בירושלים, של מעין גן-ילדים לקראת חיים שונים באקלים, לשון ותנאים שונים. כשאתה בן 60 – כלום אפשר אחרת? לא, אסור כנראה. יש לו, לאדם, חובות כלפי רוחו, כלפי מחשבתו, כי זו היא סדנתו. באירופה (לא כן בפולין) מאיים עלי גורל של זקן חמוץ, מתמרמר, ו“אבוד” (כמו שאומרים הפרחחים); האומנם אצליח להתיישר, להיוולד מחדש, איני יודע; מנחם הדבר כי זהו נסיון אחרון. – שאלתי את עצמי: כלום לא מאוחר? - לא, - לו נסעתי קודם, היתה לי הרגשה של עריקות. יש להישאר ולעמוד על המשמר עד הרגע האחרון. – לו הייתי רוצה, כנהנה מגמלאות, לנוח אחרי “חיי העמל” ורק לייצג דא והא, את אלה או אחרים, - הייתי אולי יכול לסיים שנותי המעטות בשלווה רגועה, אך לא, מי שהיום אוכל לחם, חייב להוציא שארית כוחותיו, ומי שראה הרבה, נתנסה הרבה, אסור לו להסתכל באופן פאסיבי, שעה שהאנושות השסועה באופן כה טראגי, מחפשת דרכה – אם לא בשביל הדורות העתידים, הרי לדור זה הצומח וגדל כבר היום.

אם, איפוא, לא יקומו מכשולים, שאין להתגבר עליהם, אצא בחודש מאי לדרכי. – נוכל להיפגש ולשוחח כאוות נפשנו. הלא בעת שהותך כאן, בפעם האחרונה, רק חלפת על פני; במירוץ על פני כפרים וערים לא היה זמן אפילו להביט, לא כל שכן לחשוב. אני מתגעגע על ימים חד-גוניים, היפים לפחות לעיכול בעיות, אם כבר לבליעתן.

זה הכל.

אתה מזכיר את “יסורי-התבל”. – נעוצים הם בכל אדם, בכל תקופת חיים והיסטוריה. מכאן הצורך באמונה וחיפושי אלוהים. – מה שנוגע ליהודים, הלא הוטלה על כתפיהם משימה קשה, - לשמש אוואנגרד בעבודה על העלאת הגזעים הצבעוניים, - בסין באפריקה הדרומית ובאמריקה, על האיים ובהודו, - בכל מקום שם בצד האנגלי הנוח והשליט נחוץ סוכן צנוע של הציביליזציה הלבנה. –מה טוב היה, לו עבודה ציוויליזאטורית זאת היתה יכולה להיות טהורה וישרה.

ארץ-ישראל צריכה להיות, אם אינני טועה, חבר-לאומים שני; ג’נבה – זהו פארלאמנט להסדר עניינים חמריים; מלחמה, טבח, עבודה, היגיינה, שיטה, חינוך וחינוך המונים. – ירושלים – משכן החיים האינדיבידואליים, הרוח ויעודה וזכות קיומה.

הרי לפניך סיכום של שיקולים רבים, שאתם אני מתכוון לצאת לעליית-הרגל האחרונה שלי.

אני לוחץ ידך

30.3.1937 קורצ’אק

ל"ו

יוסף היקר,

קשה, כל כך קשה.

אתם הצעירים מחכים: ההיסטוריה, מתגלגלת חיש-מהר; זמן רב כבר לא יכול להימשך ככה. הרע עוד לא הגיע לכל עומקו; עוד חמש, אולי עשר שנים – והנה סופות או מבול; ראה תראו את השחר של עולם חדש.

הדור שלנו עבר כברת-דרך של נסיונות לא מוצלחים, לנגד עינינו נחרבו אמונות, התמוטטו הטוב והרע, שנמשכו במשך מאות בשנים.

מבטנו מופנה לאחור, מבטכם לקראת המחר; אנחנו – כל אחד לחוד, אתם – יחד; אנחנו – מצבות וקברות, אתם – ערישה, וכבר היום מבט יהיר של ילדים פקחים ורגישים יותר.

אשליות היו מנת חלקנו זמן כה רב…

קראתי: לא כל-כך מובן. כי איכה לכתוב, והרי שעות רבות לא מספיקות כדי לשוחח.

האם ניפגש? – בימים אלה שוב נסיונות, לא נועזים ביותר, כדי להגיע בכל זאת לארץ-ישראל.

לו הייתי מאמין, שלא יכזיבו הכוחות, שעוד אגיע. אך מחשבות כה רבות נצטברו …

איך להתחיל? צריך להיטהר מבפנים, להקיא מתוך המחשבה כל מה שמקרי, לחיות עוד פעם בשקט השקט ביותר את כל אשר ראיתי, קראתי. –

לפעמים נדמה, כי הגולגולת מתפקעת. פעם אחרת נשמע קול האישום החמור: אסור להשאיר את העולם כמו שהוא. –

שער ההסתערות שלי למחשבות ומסקנות היה בית-יתומים, ולא משפחה; אולי בגלל זה כל-כך קשה? על הנושא הזה אפשר לדבר בלי סוף.

סלח לי על מחשבות אלה של תוהו ובוהו. – כלום לא מוטב היה לדבר על פגישותי עם משה זילברטל, על גברת סטפה, על כל המוחשי, האקטואלי, הרגיל?…

סליחה… פעמים היה נדמה לי, כי דווקא במכתב אמצא מלת-כישוף מאגית זו, שתבנה בית לאנושות חסרת-בית כל-כך.

לחיצת יד לבבית

30.12.1937 קורצ’אק

ל"ז

יוסף היקר,

אני מצרף מכתב שנכתב בדצמבר; לא שלחתיו, כי חשבתי (למחרת) שאוכל לכתוב משהו קונקרטי. עניין נסיעתי לארץ-ישראל הוא פשוט מאוד ומסובך מאוד. בלי כסף ובלי שפה אינני יכול לנסוע; ללמוד פה גם כן אינני יכול, ושם – שנה בעיר – בעד מה – ו“בעד מה” זה מסתבך ומקשה ודוחה את העניין. עכשיו – ועד הסתיו בעצמי איני רוצה – קיבלתי גם התחייבויות לימי הקיץ. אך קורה, כי הקרוב נראה רחוק מאוד, ולהיפך. איני יודע, ולחכות בהיותך בן 60 – לא נעים. אני משתדל לא לאבד זמן – כתבתי ספרון שני בשביל הספריה הארץ-ישראלית²¹ (“האנשים הם טובים” – האם קיבלתם?). – אמנם זכות לי כבר לחיות רק למען עצמי, ומי יודע, אם לא היתה בכל תועלת גדולה יותר גם בשבילכם.

שקר אתה עושה בנפשך, אם אתה מעלים את הגעגועים למולדת, או מה שאתם קוראים ברוסית “רודינה”, מקום שנולדת בו. זה לא טוב. צריך להודות ולתאר את תהליך הצמיחה לתוך הקרקע החדשה; איפשר להגיע לכך רק על-ידי ילד – הוא קושר, - יש לך – ובכן? - ארץ ישראל קשה יותר מארצות אדישות מבחינה רגשית – בראזיל, ארגנטינה – כי צריך להיפטר מאשליות, זה דבר אחד, ועומס החובה והאחריות מכביד. –

בבראזיל כך: האם היטבתי לעשות? - אך בארץ-ישראל, נוסף על כך: האם היה כדאי?

• שם – מה יהא עלי; פה, נוסף על כך: מה יהא עלינו? שם: 30–20 שנות חיי, פה – אלפיים שנות חיינו.

אם להגיד זאת בקול רם (ובאופן בלתי תלוי) – אינו יודע לעוץ עצה לעצמי – אין תמה, לא: אשמתי היא. לא איכפת הספסרים שהובלו שולל; אך חבל על אובדי-עצה שאינם מאמינים כבר שהם מאמינים. זו אינה רק בעיה של ההגירה היהודית.

פגשתי בחרבין פולני, שהתבייש, כי כבר אין הוא מתגעגע כל-כך ואינו אוהב כל-כך. אתם מתביישים, מפני שאתם עדיין מתגעגעים…

שמעתי, כי בטכניון מדריך גילסון הזקן, מצא אותו. אדם נפלא. חפצתי לצאת אתו להרים. צריך להכירם: כל מה שגדול אירע על ההרים. אררט, סיני, הר הברכות, עכשיו – הר-הצופים. אין זו מליצה: לו ידעו היהודים להבטיח לעולם המטורף בבערותו, כי אמנם ימצאו את הדרך, אפשר היה למסור לערבים את העמקים הפוריים ואת הים, היו מפרנסים את היהודים, כמו שפרנסו את המנזרים, אשר הכזיבו, ולא עמדו במבחן. –

יש רגעים, שאני מאמין, כי הגעתי לכלל הבנה עם בעלי-החיים והצמחים; חפצתי להשיח עם אבנים, (הן ממעטות לדבר ומדברות בלאט, אך אינן משקרות) ועם הכוכבים.

אתה מבין, למה אני רוצה לנסוע לארץ-ישראל ומדוע אינני יכול להתיישב ללא טעם בקיבוץ? - מה שמחתי, כשראיתי, כי כל תעשיית-הבטון אינה יכולה לו לכרמל והיא רק מגרדתו גירוד קל שבקלים.

ועל כך בפעם אחרת.

לחיצת יד

4.1.1938 קורצ’אק

ל"ח

יוסף היקר,

אחרי קריאת מכתבך חשבתי מר-נפש: מתי תזדמן סוף-סוף אותה איגרת נדירה מכל, שבה לא יבקשו ממני – לא עזרה, או תמיכה, או פרוטקציה (תמימים שכאלה!), אפילו לא עצה מה לעשות (תמימים!), אלא פשוט, סתם-ככה, תספר זו היוצאת-מן-הכלל על מה תחשוב, תרגיש, - שוב אי-נחת, שוב איני יודע.

קראתי, מתחתי קו, ביקרתי את מהלך מחשבותיך – מה להדביר להן, אלו הרהורים משלי. – אז: “יכולת הפרט היא מוגבלת.” - לא: האמביציה של האדם הנה מוגבלת. לא תהא זו מליצה, אם אגיד, כי כל אדם, גופנית ורוחנית, כמוהו כעולם ומלואו, ומי שיודע לנהוג רק בו-בעצמו, היה ממלא את תפקידו; אנו חיים בחפזון, ברישול, על פני השטח. –

המחשבה האחרונה שלי (בקשר לשיחה עם ילדים על אוכלי-אדם): האם מתעצב על שבנו-יחידו אינו רוצה לשחוט אותו ולזללו. בן רע, אינו רוצה למלא את חובתו, חסר-תבונה, אינו מאמין, אם יאכל את לב-אביו – יירש (ויוריש) את רגשותיו, ואם יאכל את מוחו, ירכוש את נסיון-חייו. הוא מנתק, בלא מחשבה וראוי לעונש, את שרשרת הדורות, במקום להכין מטעמים מידיו ורגליו, בעודה לבני שבטו, לכבדו ולשמחו, הריהו – כפוי טובה – מצווה עליו לחלות ולסבול, על מנת, כמנהג הלבנים האכזריים, למסור את גוף אביו טרף לרימה. – ואני מצדיק אותו: הוא רק מאמין אחרת. – אנחנו כותבים רק ספרים בני-אלמות (??!!) וחולמים על מעשים בני-אלמות. – – אתה כותב, שאני אופטימי. כן, אין “דברים-של-מה-בכך”, הכל גדול ונעלה, אם אינך רוצה: קדוש, - והגיוני, אם אינך רוצה: פרי השגחה.

לא צמחת לתוך ארץ-ישראל באמצעות הילד? גם הקיבוץ הוא ילד, ועץ-קטן-שגדל ובית חדש – וקטע כביש. ואת המעשה (המשותף) שלכם לא אש תוכל לו, ולא יכלוהו לא ארבה ולא רעידת-אדמה; כל אנחה נצח היא, וכל טיפת זעה או דם, וחיוך ודמעה, מחשבה ורגש. – –

שש שנים – כמה שניות והלמי-לב, תקופה קצרה וגדולה – מרחב-זמן. –

קיים, מה שחיית כאן, לצמיתות תחייה גם שם.

את פרויד אני חושב למונומאן מסוכן, אך כל מי שהבין תודות לו את הלא מודע, מעמקי רוחו של ידעם, השלים עם שאין לדעתם – צריך להיות אסיר תודה לו מאוד.

ואולי בכל זאת ולמרות הכל נחזור לנושא זה בשיחה בעל פה בארץ-ישראל.

דרישת שלום

8.7.1938 קורצ’אק

ל"ט

יוסף היקר,

זה ככה כמו שאתה כותב וגם לא ככה. החיים מתנדנדים בין יום-יום אפור וסודם רב-הגוונים. צריך לדעת להשתאות ולהתפעל, צריך להצטייד בענווה מול התופעות שאנו רואים וחוקיהן. –

לא קשה להבין, למה עברתי אתמול מדוכדך ומתייסר עד עומק נפשי את שערי בית-היתומים. – ונה, אחרי שתיית תה, ראי-נוע, שהקטנים בכיתה סידרו מקופסה, נייר-שעווה ופנס חשמלי. אמצאה תמימה, פרימיטיבית עד כדי ריגוש-לב; אולם התלהבותם, אי-השקט שמא לא יצליח, ההתרגשות של החברה, הציפיה להתחלת ההצגה, הליווי על מפוחית-פה. זה היה יפה. זו היתה חווייה גדולה בשבילם ובשבילי. עבודה, מאמץ, סיכון – נצחון. אמר לי ה. פרידמן: “זו היא הביצה שלי מתרנגולת שלי, שאני מאכילה בגרעינים שלי.” – מה שאינו טוב בארץ-ישראל מוכיח, כי חדלה להיות חלום, נעשתה מציאות; ומה שטוב – הוא הגידול. כשלנו ובשבילנו החיים רק חוזרים על עצמם, הרי אפשר לשאוב שמחה מכך, שבשביל אחרים הם מתחילים, הוא סוד הגידול והתחדשות הדורות –

הגלות שיבשה והשחיתה את יחס ההורים לילד: הוא צריך להבטיח קריירה להוריו, שבעצמם – תקוותיהם נכזבו. אחרת יכול להיות בארץ-ישראל: כמו עצים, כמו הישובים – גדל הילד. יש ברגש זה גם טיפה של מלנכוליה: כבר לא אני, אך גם הרהור מרגיע: זה קיים, זו זרימה חדשה, יציאה חדשה לדרך – חידוש. – כך אני מביט עכשיו על הילדים של חניכינו. אך כאן רבה הדאגה, כי מה יהיה בעוד שנה?

• אצלכם הבטחון, שאם גם לא יהיה להם יותר קל, יהיה יותר פשוט, יותר מובן, יותר שלוו – יותר ישר…

מאוד רציתי לבלות את החורף בארץ-ישראל (את הקיץ, את התחלת הסתיו, אני מכיר). חברת התעופה “לוט” אישרה באדיבותה 50% של הנחה, ולכן – רק 600 זהובים. כל המסע – 1000 זהוב. אין לי. – או-אז מכעיס אותי חוסר כסף, שאינני יכול להגשים תכנית, שאינה לא מישחק ולא נוחיות, אלא צורך פנימי. – אלה הם הרגעים היחידים של התקוממות, כי בדרך-כלל קטנות הן האכזבות ואי-ההצלחות שלנו, כשמשקיפים עליהן ממרומי שנות-החיים האחרונות.

כבר לא אראה את יום-המחרת, אני מאמין, כי היה יהיה – היום אינו מעניין כל-כך…

לחיצת יד לבבית

22.11.1938 קורצ’אק

מ

יוסף היקר,

כשקוראים במכתביהם של אנשים רפטיים מלפני מאה שנים, המודפסים כבר היום, מכתבים ארוכים, שקולים היטב – משתלטת בך הרגשת אי-נחת. מה מכוערת, עניינית, היא כתיבתנו היום; כמו לא היתה כדאית להידפס לא רק בשביל מאות, אלא אף לא לאחד. מכתבך תובע תשובה על גליונות אחדים באותיות קטנות. החלטתי לעשות זאת. – עוד מעט תקבל סיפורי תחת כותרת “שלושה מסעות של הרשק”, – זוהי תשובה על מכתבו של אדווין מרקוזה, - קטע ממנו צירפתי בסוף סיפורי. – הוא הדין עם מכתבך אתה. – בודאי קוראים בירחון עברי²² את שלוש שיחותי בראדיו על הנושא: “הבדידות של הילד, של הנעורים והזקנה” בתרגומו של דב שטוק. – במכתבים אחדים, שקיבלתי משומעי שידורי, מצטלצל הצער על שפסחתי על בדידותה של בגרות, הרגישה שבבדידויות, לפי סברתם. לא רציתי כבר לחזור אל הנושא הזה, אך עתה עלה בדעתי, כי אפילו למעני-עצמי כדאי היה לשקול ולעבד את הבעיה הזאת. דחיפה לכך נתן מכתבך. אולי דווקא בשביל ארץ-ישראל חשובה היא (בשביל עולים-מהגרים צעירים בכלל). יש רק קושי אחד: האם אפשר לפתח את הנושא באופן כנה וישר?

אני יודע, כי עלולה להתעורר התנגדות ערה, כי אנין הגעגועים, והאכזבה – כמו צער, חוסר שובע או שעמום כאילו? כל עשר שנים עושה האדם את החשבון לא של מעשיו, אלא של אכזבותיו. הוא מחפש באורח לא מודע נושא לעשר השנים החדשות. נשאלה השאלה: מה הלאה ובכלל מה? מצאתי תשובה יחידה כנראה: ילד – בן (בת) – נכד. –

אבל צריך לדעת כיצד.

הוי, כמה קשה, וגם חשובה, בעיה זו לעיבוד. – אינני יודע, אם ומתי אגש לעבודה זו: אל חפזון, כי חשוב. – אם תושלם, תענה – לפי הבנתי – על ספקותיך.

ולפי שעה דרישת שלום לבבית.

ואולי משהו על כך, מה נותן לך הילד?…

5.2.1939 קורצ’אק

מ"א

יוסף היקר,

בחדשים האחרונים חייתי מחוץ לתחום המרחב והזמן. החלטתי להתרענן (מרחצאות מלח בדרוסקניקי) וחודש במושבה, בתפקיד של מחנך צעיר (שוב). את חודשי הריפוי הקדשתי לסיפור ארץ-ישראלי, אך רק במובן זה, שהשיחה מתנהלת בין אב ובנו בארץ-ישראל: על הילד. רק בחלק שני תהיה נחוצה לי מאוד ארץ-ישראל; לכן אם רק הכסף יעמוד לרשותי ל-4 חודשים, אוקטובר-ינואר, מזה חודשיים בירושלים העתיקה (ראיתי שם חדר מענין), או בבית-המדרש בטבריה. אני ירא מפני רבמאטיזם, פשפשים וקצת מפני הערבים (פחות מכל). לא פחות ולא יותר – רק תכנית של תנ"ך חדש. אני מתייסר, איך לבצע.

נפלא היה חודש יולי. 20 ילדים חדשים לקריאה, כמו 20 ספרים, כתובים בשפה ידועה-למחצה, נזוקים, עם דפים חסרים, חידון תשבץ. – שוב כמו לפני שנים, חשובים: סנדלים שהלכו לאיבוד, קוץ ברגל, ריב ליד הנדנדה, ענף שבור. – ישנתי באיזולאציה עם ילדים חולים באדמת. כשעיף ומיודע נאלצתי סוף-סוף להירדם, אמרתי לעצמי: “חבל, עוד 10 דקות, הקשב לנשימה, לשיעול, לדפיקות.” כמה חכמה יש בשיעולם בזמן שהם ישנים, - מאבק עם האינפקציה, עם הקדחת, עם הגירוד, עם הזבובים.

חזרתי אתמול, עוד היום עיף בלי גבול, אך גם עליז (אם מותר לדבר כך בגיל 61…). –

בשעת פרידה אחרי חצות ביער – האיר הירח. צללים מוארכים של עצים וילדים – שרים, מדקלמים, נרגשים מפחד מפני חזרה, ליד משרפת-לבנים (כי יום ראשון, שני שיכורים התגרו: “תן אקדח – קרא להיטלר…”) עיניים מלאות התרוצצות ועקבות צעדים קטנים על פני החולות. – מה אחר כך? -

סיפור שלכם בארץ-ישראל אינו צריך להציג שאלה זו: אתם יודעים.

ביקרה אותי בימי שהותי כאן ציפור מארץ רחוקה, זרובבל מעין-חרוד. אם גם קשה היה (הוא גרמנית, אני רוסית) הבנתי הרבה. באיזו ערמה התגונן, כדי להישאר נאמן ולא להיפתות לקסמי אביב פולני, ירוק וארוך וסתיו זהוב: - עבד קשה, התגעגע ורצה לחזור, קיצר את שהותו כאן בחצי שנה – עבר לא יכול. היתה לו הזכות המלאה, שלא להסתיר את געגועיו.

חודשיים לא קראתי עתון (אף לא ספר), הרגשתי עצמי חפשי, כמו מורפיניסט אחרי ריפוי מוצלח.

לוחץ ידך בחזקה. דרישת-שלום למכירים.

2.8.1939 קורצ’אק