¹

א    🔗

בּמזל מיוּחד נוֹלדה וקיימת התעמוּלה הציוֹנית, שבּכתב וּבעל-פּה: אין כּמוֹה לכשרוֹן-ההתפּעלוּת ו“היציאה מן הכּלים” למראה פַּרַדים-של-נייר וציצים וּפרחים העשׂוּיים בּידים. בּהפלגה רבּה היא “מעמיקה” לראוֹת בּהם “סמלים” לספוּנוֹת וּנצוּרוֹת וּ“רמזים” למַה שעתיד לבוֹא. כּאילוּ כּל התמַשכוּת הדוֹרוֹת הרבּים לא מצאה לה בּיטוּי נאה אחר, מאשר ההתמוֹגגוּת בּפני תמרוֹני גנרלים וּנאוּמי מיניסטרים, וכל הכּיסוּפים העמוּקים של ילדי הגיטאוֹת להוֹד וּליוֹפי אין להם אחיזה אחרת אלא בּניירוֹת-צבעוֹנין. אוּלם כּרוֹב כּשרוֹן ראִייתה של “העין” הציוֹנית לגבּי כּל אלה, כּן לקוּיה ראִייתה והבחנתה בּכל מקוֹם שיש בּוֹ גילוּיי צמיחה טבעית ואמיתית. עין זוֹ שצוּותה והוּטרדה לתפּוֹס מַראוֹת קסמים של רַקיטוֹת מעוֹפפוֹת וליהנוֹת מתפארתם של גידוּלי חממה מוּפלאים ואֶכּסוֹטיים – שוּב אינה מסוּגלת לקלוֹט חיים “פּשוּטים” עם נביטתם וביצבּוּצם וגידוּלם והיאָבקוּתם. וככה נשרים סמוּיים גם מעֵינוֹ של ה“קהל” המתחנך על ידה – כּמה וכמה חזיוֹנוֹת של גידוּל חשאי בּארץ, מעשׂי גבוּרה שקטים, התמדה והתבּצרוּת בּשדה התרבּוּת והמשק והחברתיוּת החיה, חזיוֹנוֹת לָמ“ד-וָ”ויים אשר בּזכוּתם אנוּ מחזיקים מעמד, יתר על כּן, מתקדמים אפילוּ בּצוֹק העתים.

ליקוּי ראִיה זה שוֹלל מאת “העוֹלם הציוֹני” את האפשרוּת של חשבּוֹנוֹת צדק, של סיכּוּמי פּעוּלה: מה שגדל בּחשאי נעלם ממנוּ, מעלימים ממנוּ. ולא רק גילוּיי הרוּח הצעיר, ה“מעמדי”, לא רק יצירוֹת העבוֹדה, הספרוּת, המוֹרה והילד בּארץ – כּל מה שלא כּבש לוֹ עדיין את הבּימה, – אלא גם חזיוֹנוֹת “כּלליים”, מדיניים נשארים ללא הבחנה והערכה, אם אינם מלוּוים בּציצי נייר צבעוֹני, המוֹשך את העין. בּראִיה אשר כּזאת נתחנך הקהל הציוֹני מימים ימימה, וּלפיכך לא נתמַה על החזיוֹן “המענין”, אשר בּמשך זמן קצר היינוּ עדים לוֹ:

העיתוֹנוּת הציוֹנית כּוּלה, לאַרצוֹתיה וללשוֹנוֹתיה, היתה מלאה שׂשׂוֹן ושׂמחה למתן “ההכרזה השנייה”², זוֹ שכּל תכנה הממשי היה… בּשׂוֹרת מינוּי ועדה למדידת קרקעוֹת! והעתוֹנוּת הציוֹנית, זוֹ שהקדישה את עמוּדיה לכל נאוּם וּנאוּם “היסטוֹרי” שנשמע בּאוֹתה סעוּדה, לא ראתה אפילוּ צוֹרך לשאוֹל: מה פּירוּשה של ועדה זוֹ, וּבמה היא תשמש לעזר וּלבנין הבּית הלאוּמי, וּמי וָמי הם הפּקידים שהוּפקדוּ לשם כּך, אם לא אלה “שהצטיינוּ” כּל כּך בּחלוּקה הבּזבּזנית של קרקעוֹת בּית-שאָן לשֵיכים תקיפים, העוֹשׂים אחר-כּך סחר-מכר בּאדמה זוֹ? ואוֹתה עתוֹנוּת ציוֹנית קיבּלה בּדוּמיה וּבקרירוּת גמוּרה את המאוֹרע רב-המשקל בּסידוּר חיינוּ האוֹטוֹנוֹמיים בּארץ, את מתן “התקנוֹת לסידוּרה של כּנסת ישׂראל”³.

השוָאה זוֹ, זה לעוּמת זה, של שני מיני “קבּלת-פּנים” שניתנוּ בּעולם הציוֹני לשני מאוֹרעוֹת, שהאחד – נישׂא בּענן הקטוֹרת של התעמוּלה ו – חלף מבּלי להשאיר שׂריד של חיוּב, והשני – איש לא הצהיל לוֹ פּנים והוּא נשאר חרוּת על לוּחוֹת חיי הישוּב, השוָאה זוֹ בּאה לגלוֹת לא רק את הצחוֹק שבּדבר, אלא גם את ה“מכאיב-לב” ש“בּמחזה מוּל מחזה” זה. הערכה צוֹדקת אינה ענין של חילוּק “כבוֹד” למאוֹרעוֹת, אלא של חינוּך הציבּוּר וזיוּנוֹ וּביצוּרוֹ. וּכשם שההתלהבוּת המנוּפּחת והכּוֹזבת (גם בּתמימוּתה!) לקראת מאוֹרעוֹת שלפּוּחיים מחנכת את הציבּוּר לרעתוֹ: מזייפת את המציאוּת, מסיחה את הדעת מן העיקר, מצרכים של ממש וּמזכוּיוֹת של ממש, שעדיין טעוּנים כּיבּוּש, כּכה מזיק חוֹסר ההערכה של מה שנכבּש ונרכּש; הוּא מַתיש את הרצוֹן לכּיבּוּשים חדשים, מוֹנע את הידיעה כּיצד להשתמש בּזכוּיוֹת הממשיוֹת שהוּשׂגוּ, כּיצד לשמוֹר עליהן שלא יתרוֹקנוּ, שלא יזוּיפוּ, שלא יקוּפּחוּ.

_______

בּתקנוֹת “הכּנסת” יש פּגימוֹת יסוֹדיוֹת, שעוֹד ירגישוּ בּהן בּקרב הימים ויצטרפוּ להילחם בּכל עוֹז על בּיטוּלן. עליהן עוֹד ידוּבּר. אוּלם אם התקנוֹת הללוּ לא נתקבּלוּ עדיין בּציבּוּר מתוֹך קוֹרת-רוּח והרגשת-הישׂג, הרי זה לאו דוקא בּגלל הפּגימוֹת הללוּ. גרמוּ לכך שני דברים:

1. התקנוֹת התמהמהוּ הרבּה בּדרך. זה עשׂר שנים שהישוּב הכריז על רצוֹנוֹ לקוֹמם את האוֹטוֹנוֹמיה העברית בּארץ. ההכרזה נעשׂתה בּהתלהבוּת וּבהסתערוּת. אוּלם היא נפגשה בּקיר אטוּם, בּכמה קירוֹת אטוּמים. בּחוֹסר הכּרה מבּחוּץ, בּפירוּד וּברפיוֹן מבִּפְנים. החוּקה הלכה הלוֹך ושוּב מהָכָא להָתָם וּמהתם להכא. בּדרך חלוּ בּה כּמה שינוּיים, קיצוּצים, מיעוּטים (אגב גם תיקוּנים לטוֹבה!). והרי היא מוּבאת לנוּ כּשהתלהבוּתנוּ פּגה, כּשהישוּב נוֹכח בּכל הרפיוֹן וחוֹסר כּשרוֹן הפּעוּלה של האִרגוּן הלאוּמי, שאיננוּ מוּכּר וּמוּסמך מטעם הרָשוּת. וכרגיל, תחת להסיק מכּאן, כּי יש הכרח לעמוֹל בּלי הפסק למען השׂגת האישוּר המשפּטי הזה – לוֹקה הציבּוּר בּאכזבה. אוֹתה החוּקה אילוּ היתה מתאַשרת בּימי האסיפה המכוֹננת הראשוֹנה, ואפילוּ בּימי אסיפת הנבחרים הראשוֹנה, היוּ חשים בּה “טעם” אחר לגמרי. וּמכּמה פּוּרענוּיוֹת היתה אוּלי מצילה את הישוּב. אוּלם המחוֹקק הזר אינוֹ נחפּז ולא על נקלה הוּא קוֹלט את מוּשׂגינוּ אנוּ. וּמשקלט הוּא מלבּישם מחלצוֹת שלא לפי טעמנוּ.

2. חוּקת האוֹטוֹנוֹמיה העברית הלאוּמית מוֹפיעה כּבת “לפקוּדת העדוֹת הדתיוֹת”, וּלפיכך היא עדוּיה בּטרמינוֹלוֹגיה של ימי-הבּינַים המאַפילה על התוֹכן החברתי-החיוּני. לבוּש זה המסתיר תחת כּנפיו גם שׂרידים של שלטוֹן רבּני, התפּלגוּת עדתית, מסי עקיפין לצרכי דת וגם זכוּיוֹת לאוּמיוֹת עם מוּשׂגים משפּטיים מוֹדרניים, חוֹצץ בּין החוּקה וּבין הדוֹר.

אין כּלל וּכלל לזלזל בּקליפּה. אין להתעלם מערכּה השלילי של הטרמינוֹלוֹגיה הנוֹשנה, שלא בּאה כּאן להאציל על “כּנסת ישׂראל” מהוֹד לשוֹן העבר, אלא למַעט את דמוּתה וּלטשטש את תכנה. אוּלם אַל תפריע לנוּ הקליפּה הקשה מהבחין בּטיבוֹ של העוּבּר וּמהכּיר מה פּגימוֹתיו היסוֹדיוֹת וּבאיזוֹ מידה הוּא בּר-התפּתחוּת.

ב    🔗

כּשם שיש לציין כּי תקנוֹת הכּנסת טוֹבעוֹת בּשפע של טרמינוֹלוֹגיה רבּנית, כּכה חוֹבה לציין כּי הן מכילוֹת גרעינים של טרמינוֹלוֹגיה חדשה, לאוּמית-משפּטית. גרעינים מעוּלים: ראשית, “כּנסת ישׂראל”. זוֹ חדלה להיוֹת מוּשׂג מוּפשט, אַורירי, ונעשׂתה לביטוּי מדיני-משפּטי של הישוּב העברי בּארץ. לא אוּכלוֹסין יהוּדים בּלבד, אלא גוּף לאוּמי. “אסיפת נבחרים” אינה מעכשיו ועידה סתם, אשר כּל הרוֹצה בּא וּמכנסה, בּא וּמפזרה. וה“ועד הלאוּמי” איננוּ עוֹד כּאחד הועדים הרבּים שבּארץ. “אסיפת הנבחרים” ו“הועד הלאוּמי” נעשׂוּ לטרמינים מדיניים-משפּטיים. הם הנם גוּפים בּעלי סמכוּת וּזכוּיוֹת כּלפּי פּנים וּכלפּי חוּץ: “אסיפת הנבחרים תשמש בּאוּת-כּוֹח כּנסת ישׂראל” (סעיף י"ב), “הועד הלאוּמי ישמש כּבא-כּוֹח כּנסת ישׂראל בּארץ בּיחסה לממשלה” (סעיף י"ד), “ועד הקהילה יוֹציא לפּוֹעל את הוֹראוֹתיו של הועד הלאוּמי” ו“ישמש בּאוּת-כּוֹח מוּכּרת כּלפּי השלטוֹן המחוֹזי בּענינים הנכנסים בּגבוּל סמכוּתה של הקהילה” (סעיף כ"ד). כּל אוֹתוֹ הבּיטוּל והזלזוּל שכּל “תקיף” היה נוֹהג לגבּי הקהילה, הועד הלאוּמי, משפּט השלוֹם – ניטלוּ בּמידה מרוּבּה. ואפשר שגם אוֹתוֹ הזלזוּל שה“שׂמאל” שבּקרבּנוּ היה נוֹהג בּמוֹסדוֹת האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית וּבאילוּזיות ה“בּוּרגניוֹת” שאנוּ, המסכּנים, כּרוּכים אחריהן – אפשר שגם אוֹתוֹ רוֹחב וגוֹדל-לבב יחלוֹף. וכחכמים הבּוֹחרים תמיד לבוֹא “אל המוּכן” יבוֹאוּ גם הפּעם על שׂכרם…

אוּלם החידוּש העיקרי והמכריע בּטרמינוֹלוֹגיה של תקנוֹת הכּנסת, חידוּש שיש בּוֹ מחידוּש מוּשׂגים, ושהוּא עתיד, בּקרב הימים, לגַלם את מַהוּתוֹ המיוּחדת של אִרגוּננוּ הלאוּמי בּארץ, המַפלה אוֹתוֹ לטוֹבה מכּל שאר אוֹטוֹנוֹמיוֹת יהוּדיות הוּא צירוּף-המילים: “עיריה יהוּדית, כּפר יהוּדי, רוֹבע יהוּדי” שפּירוּשם: “עיריה, כּפר אוֹ רוֹבע שלא פּחוֹת משלוֹשת רבעי תוֹשביהם הם יהוּדים”. בּנקוּדה כּזאת תשמש “המוֹעצה המקוֹמית” גם קהילה לאוּמית. כּלוֹמר, השלטוֹן המוּניציפּלי והשלטוֹן הלאוּמי מתמזגים יחד, אם לא תבוֹא התנגדוּת לכך… מבּפנים.

תאים ארציים של האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית – זהוּ איפוֹא הקו המיוּחד שבּחוּקה, העשׂוּי בּקרב הימים להווֹת את חוּט השדרה שלה.

חיוּב ב': היקפה של כּנסת-ישׂראל. כּל יהוּדי בּוֹגר שישב בּארץ שלוֹשה חודשים נרשם בּפנקס היהוּדים הבּוֹגרים ונחשב כּ“חבר לכנסת ישׂראל”. מי שלא הוּכנס לפּנקס משוּם שכחה – מוֹסר מוֹדעה וּמכניסים אוֹתוֹ. וּמי שנדחה (לא פּירש המחוֹקק מה היסוֹד לדחיה) יש לוֹ זכוּת ערעוּר לפני ועדת הסוֹכנוּת היהוּדית, המוֹפיעה כּאן כּבא-כּוֹחוֹ של עם ישׂראל כּוּלוֹ.

הנכנס נכנס מאליו. והיוֹצא? היש מקוֹם ליציאה מתוֹך כּנסת לאוּמית? אולם כּאן דן אוֹתנוּ המחוֹקק כּכנסיה דתית, שאדם חפשי לבחוֹר בּה אוֹ לעזבה, והתיר את היציאה (האוּמנם היה המחוֹקק האנגלי נוֹהג מידה יפה זוֹ של מתן חוֹפש הבּחירה גם לגבּי בּני עמוֹ?). מאת היוֹצא נדרשת אך אַקטיביוּת מעט: “כּל אדם הרוֹצה ששמוֹ ימָחק מהפּנקס, ימסוֹר הוֹדעה (בין בּעצמוֹ אוֹ על ידי מוּרשה) לועד הלאוּמי” ו“הועד הלאוּמי יאַשר את קבּלת ההוֹדעה וימחק לפי זה את שמוֹ מן הפּנקס”, “והאדם ששמוֹ נמחק יחָשב כּאילוּ לא היה מעוֹלם חבר לכנסת ישׂראל” (סעיף י"ז) וּ“מהיוֹם שבּוֹ נמחק שמוֹ מן הפּנקס יחדל להינוֹת מכּל זכוּת מן הזכוּיוֹת אשר לחברי כּנסת ישׂראל והוּא לא יהא זכּאי להינוֹת מכּל שירוּת מהשירוּיוֹת הציבּוּריות שכּנסת ישׂראל אוֹ כּל קהילה תוּכלנה לתת” (סעיף י"ח).

נרגנוּת ודאי לא תחסר. יציאה ו“איוּמי” יציאה. הנשק היהוּדי שבּידי הציבּוּר: פּרישה מן הפּוֹרשים. את עצמם יוֹציאוּ מן הכּלל, אך בּרקמה הבּריאה לא יוּכלוּ לנגוֹע.

חיוּב ג': סמכוּת. סמכוּת של ממש. לא רק רפּרזנטציה, אלא גם מסים. “אסיפת הנבחרים תאשר לועד הלאוּמי תקציב שנתי”, אסיפת הנבחרים יהיה כּוֹחה יפה לדרוֹש מאת קהילה אוֹ למלא את ידה להטיל על חבריה מס אוֹ מסים". והמטרוֹת אשר לשמן יש להטיל מסים הן: “חינוּך, עזר לעניים, טיפּוּל בּחוֹלים, פּרנסת יתומים” והוֹצאוֹת הרבּנוּת, הועד הלאוּמי והקהילה. בּמלים אחרוֹת: תרבּוּת, עזרה סוֹציאלית, צרכי דת ואִרגוּן לאוּמי – אלה הם גוּפי הפּעוּלה של מוֹסדוֹת הכּנסת.

חיוּב ד': אחדוּת הקהילה וחוֹבתה לספּק לחלקיה השוֹנים את הצרכים התרבּוּתיים. “בּכל עיר אוֹ כּפר לא יהיה יוֹתר מקהילה אחת, אפס כּי חלק מקהילה כּזאת הכּוֹלל לא פּחוֹת מ-30 בּוֹגרים יוּכל לתבּוֹע את סיפּוּק צרכיו הדתיים והתרבּוּתיים על פּי עיקריו הוּא”. “ועל הקהילה לחלק אוֹתוֹ חלק מהכנסוֹת הקהילה המוּקדש לצרכי דת ותרבּוּת בּין הקהילה וּבין כּל חלק כּזה מהכּנסת בּאוֹפן יחסי למספּר חבריהם” (סעיף כ'). תקנה זוֹ משׂיגה בּבת אחת כּמה תוֹצאוֹת חשוּבוֹת: היא מבטיחה את שלימוּתה של החטיבה הלאוּמית וּבוֹ בּזמן היא מכּירה בּחוֹפש ההגדרה העצמית, דתית ותרבּוּתית, בּתחוּמי היחידה הלאוּמית. אם החרדים שלנוּ, שאין דעתם נוֹחה מן הרבּנוּת השלטת, אינם מתכּוונים לפרוֹץ את גדר האחדוּת הלאוּמית-מדינית, כּי אז הם יכוֹלים למצוֹא בּתוֹך סעיף זה אפשרוּת של אִרגוּן דתי בּתוֹך כּנסת ישׂראל. חשיבוּת מיוּחדת לסעיף זה, שהוּא מכּיר בּמציאוּת של זרמי תרבּוּתיים שוֹנים וּבזכוּתם לפעוּלה אוֹטוֹנוֹמית – הכּרה אשר לא נתעכּלה עדיין בּכמה חוּגים שבּישוּב.

חיוּב ה': שויוֹן כּל הבּוֹגרים בּכנסת ישׂראל. “כּל אדם, איש אוֹ אשה, אשר מלאוּ לוֹ שמוֹנה-עשׂרה שנה”. הקץ לויכּוּח על “זכוּת” האשה!

ֹ______

ואֵלוּ פּגימוֹתיה העיקריוֹת של החוּקה:

1. העדפת תקציב הרבּנוּת על שאר סעיפי התקציב. אין המחוֹקק מסתפּק בּזה שהוּא מכניס את סיפּוּק צרכי הדת לתוֹך חוּג הענינים של הקהילה הלאוּמית, אינוֹ מסתפּק בּזה שכּל חלק מחברי הקהילה רשאי לתבּוֹע את סיפּוּק צרכיו הדתיים והתרבּוּתיים בּאוֹפן יחסי למספּר חבריו, ושוּרת ההגיוֹן נוֹתנת שבּמידה כּזוֹ – ורק בּמידה כּזוֹ – חייבת האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית לפרנס גם את הרבּנוּת. הוּא מעמיד את הדאגה להחזקת משׂרד הרבּנוּת בּראש הדאגוֹת התקציביוֹת של הקהילה ושל אסיפת הנבחרים ורוֹתם את כּל המוֹסדוֹת בּעוֹל זה. יוֹצא שתקציב הרבּנוּת עדיף גם מתקציב החינוּך, מפּרנסת יתוֹמים, מטיפּוּל בּחוֹלים וכיוֹצא בּזה.

2. המסים העקיפים תוֹפסים מקוֹם ניכּר בּשיטת המסים הנוֹפלים למעמסה דוקא על המוֹני העם, וּמשחררים את השכבוֹת “הגבוֹהוֹת”, בּעלוֹת היכוֹלת. ה“טַכּסא”⁴ המפוּרסמת, שמצצה את לשד העניים והאביוֹנים בּישׂראל, עדיין נשארת כּעמוּד-התווך של שיטת-המסים, אשר בּית הרבּנוּת נשען עליה. הזיווּג הזה בּין דת ישׂראל וּבין “מסים בּלתי-ישרים” (כּשמם כּן הם!) הוּא להוָתם של המוֹני ישׂראל וּלאי-כּבוֹדה של דת ישׂראל אשר לשמה הם נגבּים!

3. חיזוּק החלוּקה ל“שבטים” בּישׂראל. המחוֹקק אינוֹ פּוֹסק מדאגה להבטיח את זכוּיוֹתיה של העדה הספרדית. כּאילוּ אין לסמוֹך על כּוֹחה של המציאוּת ה“שבט”ית ויש צוֹרך לקבעה לנצח-נצחים בּחוּקה. אגב, חלוּקה זוֹ של היהדוּת לאשכּנזים ולספרדים מַפקירה למעשׂה את כּל שאר ה“גזעים” שבּקרבּנוּ וּמכריחה אוֹתם לבקש חסוּת בּצל אחד משני הגזעים ה“שליטים”!

4. והקשה בכוּלם: כּפיפוּת האוֹרגנים העליוֹנים של האוֹטוֹנוֹמיה העברית לרָשוּת: אסיפת הנבחרים תקבּע אמנם “את שיטת הגביוֹת ואת הסכוּם המַכּסימלי של כּל מס אוֹ תשלוּם, שיש להטילו בּצו”, אלא שצו זה יקבּל תוֹקף בּהוֹדיע הנציב העליוֹן שהוּא מאַשרוֹ, וּכמוֹ כן – “התקציב שנתקבּל על ידיד אסיפת הנבחרים יוּגש לנציב העליוֹן לשם אישוּר והוּא לא יקבּל תוֹקף עד אישוּרוֹ”; ו“תקציבה של כּל קהילה יוּגש לאישוּר למוֹשל המחוֹז והוּא לא יקבּל תוֹקף עד אישוּרוֹ”; כּאן מקוֹם התוֹרפה של החוּקה כּוּלה. כּאן הפּתח לכל נרגן, לכל מהרס וּמחריב אשר לא יֵצא מתוֹך האִרגוּן הלאוּמי אלא יחתוֹר תחתיו מִבִּפנים. כּאן ההזמנה לריצה אל הרָשוּת, ולעשׂוֹת את השלטוֹנוֹת לפּוֹסקים וּלמכריעים בּקרבּנוּ. מכּאן צפוּיה כּל התנקשוּת בּאוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית. והשתחררוּת מסעיפים אלה – בּעיקר למעשׂה – היא מצוה ראשוֹנה של בּיצוּר כּנסת ישׂראל.

עשׂר שנים. צעדי צב. תוּרגמנות וּפרשנוּת. וּלבסוֹף – גם סעיפים לפגם. ואף על פּי כן – לא לשוא היה הטוֹרח. כּמה פּעמים היינוּ בּעיני עצמנוּ מגוּחכים ועלוּבים על שאנוּ מטפּלים בּאִרגוּן רוֹפף וחסר-אוֹנים זה. כּמה פּעמים שאלנוּ את עצמנוּ: לְמָה אנוּ עמלים? כּמה פּעמים התגלגלנוּ אחוֹרנית כּאוֹתה נמלה עם נטל משׂאה. אוּלם המשׂא לא נעזב. הוּא הוּבא עד לתחנה. לא תחנת המטרה, אוּלם תחנת החיבּוּר. הנטל לא יֵקל, אוּלם נסיגה אחוֹרנית לא תהיה. צריך להחליף כּוֹח, ואת הנאדות למלא יין. צריך יהיה לדאוֹג גם לשלימוּת הנאדוֹת וגם לטיב היין. הישוּב העוֹבד יצטרך לדאוֹג לכך, שהיין יהיה מיקביו. עוֹד רבּוֹת התחנוֹת בּדרך. וּבאחת התחנוֹת הקרוֹבוֹת תעמיס על עצמה כּנסת ישׂראל את דאגת החינוּך והבּריאוּת. והדרך מוֹבילה הלאה: אל הכּפר היהוּדי והעיריה היהוּדית. כּמאמר אוּסישקין: הקהילה תהיה לעיריה, והעיריה – קהילה, ואז תוֹפיע המהדוּרה המתוּקנת של תקנוֹת כּנסת ישׂראל.

טבת תרפ"ח.