¹

(בּיום חג “החלוּץ”)

המציאוּת העברית אינה מחכּה למהפּכה: היא מוּהפּכה וּבטֵלה מתוֹכה. צריך להתחיל מחָדש. מאָלף.

בּוֹדדים הם העברים היחידים הפּשוּטים האלה; ספוּרים, אבל ישנם. חדשים הם; סוּג חדש בּקרב בּני-ישׂראל…

תתבּרך האוּמה הדווּיה, החוֹלה, המקוּלקלה, אם בּנים אלה, ולוּ אך אחדים, נוֹלדוּ לה לעת זקנתה. נס גדוֹל יש פּה וּמי יוֹדע, אפשר שבּאמת עוֹד לא אָבדה…

י. ח. בּרנר

כּכה ראה יוֹסף חיים בּרנר את ראשיתה של העליה השניה. כּכה ראה לנפשה. הוּא, ה“מתיאש” וה“כּוֹפר”, אשר יאוּשוֹ זרע גבוּרה קשת-עוֹרף, אשר כּפירתוֹ גייסה ממחבוֹאיהם את כּל ניצוֹצוֹת האמוּנה, אשר פּסק-דינוֹ הקטלני נסתיים בּ“אוֹתוֹ האף-על-פּי-כן, שצריך לבוֹא תמיד בּסוֹף כּל החשבּוֹנוֹת השליליים”, הוּא הכּיר בּ“נס”, חרד אליו מרחוֹק וגם מקרוֹב, וכרך את נפשוֹ מסביב ל“אפשר” האחרוֹן הזה. היה בּוֹ בּ“אפשר” מפוּקפּק זה כּדי לאַמץ וּלדַרבּן וּלהפיח רוּח גבוּרה ועמידה עד הסוֹף יוֹתר מאשר בּכל “התקווֹת” הרוֹממוֹת של אחרים.

אוּלם כּדי שה“אפשר” לא יתבּדה, צריך ש“הבּוֹדדים” ו“הספוּרים” לא ישקטוּ בּבדידוּתם. מיחידים יהיוּ למעטים, וּממעטים לרבּים, עד אשר יהיוּ לעם. ההוָיה העוֹבדת הארץ-ישׂראלית, המתהווה בּבדידוּתה כּנחלת יחידים, צריכה לצאת לרשוּת הרבּים ולהיוֹת לנחלת רבּים. מן היחידים אל הרבּים, ליצירת מעמד-עוֹבדים בּדרך אל העם, אל ה“ואעשׂה אוֹתך לגוֹי גדוֹל” – זהוּ יעוּדוֹ ההיסטוֹרי של “החלוּץ”.

אחרי קיוּם של עשׂר שנים עוֹד נמצא “החלוּץ” אך בּראשית דרכּוֹ זוֹ. אך השינוּיים אשר בּאוּ בּגללוֹ בּנוּ וּבמפעלנוּ, בּמצבה של ארץ-ישׂראל, בּציוֹנוּת, בּישׂראל בּגוֹלה – עצוּמים ורבּים הם.

אילוּ היה מי שהוּא בּא לפני עשׂרים וחמש שנים, לאחר היאוּש הגדוֹל בּציוֹנוּת ששמוֹ “אוּגַנדה” (חזיוֹן שבּעצם הדבר הוּא חוֹזר ותוֹקף מפּעם לפעם אחרי “נצחוֹנוֹת” פּוֹליטיים ועוֹשׂה שַמוֹת בּציוֹנוּת, אלא שבּימינוּ יש כּבר התחלה של מפעל חלוּצי ארץ-ישׂראלי העוֹמד בּפניו), אוֹ בּימי מקסם המהפּכה הרוּסית של 1905, אוֹ בּימי התגבּשוּת האידיאוֹלוֹגיה הלאוּמית הסוּרוֹגַטית, שאינה רוֹצה בּטמיעה ואינה מאמינה בּגאוּלה, האוֹמרת, לפיכך, כּי אין משיח לישׂראל וּמוַתרת על קניני התרבּוּת הראשוֹניים של האוּמה; – אילוּ בּא מישהוּ בּאוֹתן השנים אלינוּ, המהלכים כּזרים בּעוֹלם-לא-לנוּ, – זרים לשְכֵחֵי-ציוֹן וזרים לא פּחוֹת מהם לציוֹנים – בּוֹדדים בּין קרוֹבים ורעים, ונוֹשׂאים בּמחבוֹאי נפשנוּ את ההחלטה המוּזרה לצאת ולעלוֹת ויהי מה, מבּלי דעת את הארץ, מבּלי דעת מה יֵעשׂה בּה ואם יש למצוֹא בּה אחיזה כּל-שהיא, אלא מתוֹך החלטה אחרוֹנה של שׂריפת גשרים, מתוֹך אי-הכנעה בּפני גזירת הכּלָיה והטמיעה; אילוּ בּא זה ואמר, כּי עוֹד כּמחצית ימי דוֹר-אנוֹש ולא עוֹד יחידים תהיוּ, וּבעקבוֹתיכם יֵצאוּ אלפים וּרבבוֹת, בּחוּרים ובחוּרוֹת, אשר ילַבּוּ את הגחלת העוֹממת ויפיחוּ מחדש את מדוּרת-הגאוּלה, – מי מבּני דוֹרנוּ, מי מן הכּוֹפרים וּמַלעיגים וּמי מן האבלים ועוֹמדים על עברי פּי היאוּש, היה מאמין לוֹ?

אוֹ אילוּ בּא זה אלינוּ, לאלה שראוּ בּהתרוֹקן משכּנוֹתיה של הספרוּת העברית, לאלה שראוּ את עצמם כּקוֹראים עברים אחרוֹנים, ואמר לנוּ, כּי לא רחוֹקים הימים אשר אחרוֹנים אלה יהיוּ ראשוֹנים לדוֹר קוֹראים חדש, לספרוּת-בּת-חיים, לספרוּת דלה וּזעוּמה, אוּלם מגייסת חֲיָלוֹת, אשר קוֹראהּ אינוֹ קוֹרא-סתם, וסוֹפרה אינוֹ סוֹפר-סתם, אלא שניהם כּאחד חיים בּצותא חיי מפעל וכיבּוּש – האם לא כּלוֹעג למשבַּתנוּ היינוּ רוֹאים את המבשׂר?

והפּלא הזה קם ונהיָה. לעינינוּ.

לא יד-חרוּצים, יד אוּמנים וּמדריכים גידלה וטיפּחה אוֹתוֹ. ספיח עלה, אין העין, עינה של התנוּעה וּמנהיגיה, חסה עליו. מוּתר להכאיב ולפצוֹע, לעקוֹר, לתלוֹש, להשמיד. אין דבר, עשׂב-בּר האם יחסר? אחרי מה וּמי לא רדפה התנוּעה הציוֹנית, אחרי מי לא היתה מחַזרת, לתביעוֹת ולדרישוֹת של מי לא הרכּינה אוֹזן – רק התנוּעה החלוּצית, “הגדֵלה מאליה” – בּה בּטחוּ, כּי לא תחסר, כּי לא תחדל. על היעדרוֹ של החלוּץ ועל פּחיתתוֹ לא קוֹננוּ. אדרבּא, יש חוֹששים לריבּויוֹ, חלילה, לתקפּוֹ, להשפּעתוֹ, ל“פּריבילגיוֹת” שהוּא זוֹכה בּהן. חוֹששים לפעמים לעצם מציאוּתוֹ, שאינה נוֹתנת מנוּחה, הגוֹרמת לתביעוֹת וּלחוֹבוֹת חדשים. ואין איש מעלה על הדעת כּי חזיוֹן זה, היוֹצא דוֹפן בּציוֹנוּת הרשמית, שלא עליו היא עוֹשׂה את חשבּוֹנוֹתיה ולא לפי צרכיו היא מכוונת את פּעוּלוֹתיה – הוּא הוּא “חנינא בּנִי” המסתפּק בּקב חרוּבים, ואשר בּשבילוֹ, כּלוֹמר, עליו העוֹלם הארץ-ישׂראלי קיים. טוֹל כּיוֹם מן המפעל הארץ-ישׂראלי את החלוּץ, ונוֹכחת מה החלל הריק אשר ישאר.

אוּלם ה“ספיח” הזה שרוּח העבוֹדה הארץ-ישׂראלית נשׂאַתוּ וַתזרעהוּ בּשׂדוֹת הגוֹלה – לא הסתפּק בּיבוּל שהחזיר לאמוֹ-הוֹרתוֹ, הוּא היה לגוֹרם של ממש בּחיי הגוֹלה היהוּדית. הוּא שעשׂה את ארץ-ישׂראל החיה קבע בּחיים היהוּדיים: לא ציוֹנוּת מדינית, לא זייאניזם ולא רביזיוֹניזם אלא ארץ-ישׂראל חיה, הקיימת, העוֹבדת. מה שעשׂה הרצל לרעיוֹן הציוֹנוּת המדינית, שהוֹציאה מרשוּת המעטים לרשוּת הרבּים – עשׂה החלוּץ בּמאמצים קוֹלקטיביים לרעיוֹן ההגשמה האישית הארץ-ישׂראלית.

זכה החלוּץ שבּוֹ וּבגללוֹ תתקיים ההבטחה: עתידה ארץ-ישׂראל שתתפּשט בּכל הארצוֹת.

היוּ ימים והגוֹלה היהוּדית ידעה את הציוֹנוּת: את השקל, את יוֹשב-ראש האגוּדה, את ה“דֶלֶגַט”, את “המוּרשה”. והנה בּאים ימים, לכאוֹרה ימים של אנדרלָמוּסיה והרס, ימים אשר בּעל-הבּית הציוֹני הוֹלך תֶמֶס, והמשׂכּיל העברי “עיף” מעבריוּתוֹ ודוֹאג לתכלית ילדיו ושוֹלח אוֹתם לגימנסיה לוֹעזית, ואֵי-מזה צמחוּ אלה “בּני-הפּקוּעה”:² הכּפרה! לעבוֹדת הגוּף! ו“הכשרה” וּ“קבוּצה” ו“קבּלנוּת” וּ“מחצבה”, וחטיבת עצים בּיערוֹת רוּסיה, ועברית וספרוּת-הארץ! את אלה מי גידל?

אחינוּ-מנַדינוּ וּמקטרגינוּ סוֹפדים וּמקוֹננים: כּברת-ארץ פּעוּטה זוֹ, ארץ סלעים וחוֹרב וּמסכּנוּת, מוֹצצת את לשדוֹ של העם. הב-הב! אמצעים ואנשים. צר להם בּצערוֹ של ישׂראל הנתבּע ונוֹתן וּמידלדל וּמתרוֹקן כּביכוֹל.

והמקוֹננים עוֹצמים בּמתכּוון עין מֵראוֹת, מה ארץ-ישׂראל של היוֹם, הקטנה והדלה והרעבה, נוֹתנת כּיוֹם לגוֹלה: אמוּנה. אידיאה המזיזה סלעים.

ולא מבּחינה שלנוּ בּלבד היא הנתינה, מבּחינת שמירת אש-התמיד לבל-תכבּה, מבּחינת הגיוּס וההפעלה של כּוֹחוֹת הגאוּלה החבוּיים בּמעמקי האוּמה.

האם לא החזיוֹן האנוֹשי של החלוּץ, כּשהוּא לעצמוֹ, זוֹקף את הקוֹמה הישׂראלית בּגוֹלה? האם הוָיתוֹ המוּסרית בּימים של הרס כּלכּלי והתנַוונוּת חברתית – לא היתה לעמוּד אש לגוֹלה עצמה? האם לא בּימי “וַלוּטה” וּספּקוּלציה עוֹלמית יצר “החלוּץ” פּינוֹת עמל וחיי-רעיוֹן וּבריחה מן הבּצע, וּמן הסוֹחר, וּמן התלישוּת? האם לא הביא “החלוּץ” עוֹלם של מוּשׂגים חדשים לרחוֹב היהוּדי, מוּשׂגים אשר המפלגוֹת הבּעלי-בּתיוֹת וגם מפלגוֹת הפּוֹעלים לא ידעוּם?

ה“בּוּנד” הרים מאשפּוֹת את הפּוֹעל, את המשרת. אוּלם את היחס לעבוֹדה עצמה לא שינה. את שליטתוֹ בּרחוֹב היהוּדי בּיקש לא על ידי כּיבּוּשי עבוֹדה בּשׂדירוֹת המתַווכוֹת והאַוריריוֹת, אלא על ידי הטלת מרוּתוֹ הפּוֹליטית על החיים כּמוֹ שהם. בּפני התמוֹטטוּת עמדוֹת העבוֹדה בּחיי החברה היהוּדית, בּפני הדֶקלַסַציה של הפּוֹעל היהוּדי וּמעברוֹ למעמדוֹת-התיווּך – לא עמד.

“החלוּץ” הרים את העבוֹדה מאשפּתוֹת. הוּא העמידה בּמרכּז חיי האוּמה. הוּא הלך וכבש לה בּלי הרף שׂדירוֹת חדשוֹת בּחברה. הוּא עשׂה את הנוֹער היהוּדי גשר למעמד-העבוֹדה העברי, לאוּמה העוֹבדת העתידה לקוּם.

ואת מוּשׂגי המוּסר והחברה של עוֹלם-העבוֹדה העתיד כּרך “החלוּץ”, מטבע בּרייתוֹ, עם ארץ-ישׂראל. ולא כּדבר-שׂפתים, אלא כּאוֹרח-חיים. וּבזה עשׂה את ארץ-ישׂראל, גם לאלה שלא ידעוּה, גם לאלה אשר שׂטמוּה, לסמל הערכים המוּסריים והחברתיים החדשים. כּך נעץ “החלוּץ” את הקנה של ארץ-ישׂראל בּאדמת-הגוֹלה.

וּבמידה ש“החלוּץ” היה שליחה של ארץ-ישׂראל, כּן העמיק שלוּחוֹתיו. הוּא חתר אל מתחת מבצרי האוֹיב. האם לא תכּירוּ את פּרי פּעוּלתוֹ בּ“אַרט”³? האם לא תכּירוּהוּ בּקוֹאוֹפּרציה היצרנית של ה“בּוּנד” בּפּוֹלין? האם לא תכּירוּהוּ בּהתישבוּת בּססס“ר? האם לא תכּירוּהוּ בּהצהרה החדשה על מדינה יהוּדית בּסיבּיר⁴? אכן, נַפתוּלי-שאוֹל נפתלת הגוֹלה האנטי-ציוֹנית עם ארץ-ישׂראל, וּכדי לגבוֹר עליה אין די בּכפירה, וּבסירוּס, וּבקטרוּג וּברדיפה עד חרמה, וּבגזירוֹת וּבגירוּשים, אין די בּמַפּלוֹתינוּ האמיתיוֹת והמדוּמוֹת, הכרח לאחוֹז דוקא בּנשקה של ארץ-ישׂראל. עוֹד משה נאדיר⁵, אוֹרחה של היֶבסקציה, מנחם את עצמוֹ וּמתפּאר בּהתישבוּת-ללא-אידיאליזם. ועוֹד בּרגלסוֹן מקוֹנן על החריצוּת והמסירוּת של תל-חי שבִּקְרים המוּפנה כּלפּי ארץ-ישׂראל, והנה בּא שמוּאל וייצמן⁶, מראשי ה”אוֹזיט“⁷, ותוֹבע 600 בּחוּרים (לא חלוּצים, חלילה) לכיבּוּש ערבוֹת-סיבּיר למען מדינת עשׂרת השבטים החדשים. ורק אצלנוּ, בּרחבי התנוּעה הציוֹנית, מעריכים כּל כּך בּזוֹל את מוֹח-העצמוֹת החלוּצי. סוֹמכים על היש והמצוּי ואין רוֹאים את ה”נס" שבּדבר, את “נס פּך השמן” שבּימינוּ, ואין מעלים על הדעת כי אפילוּ פּך השמן הזה טעוּן תחוּסה. אין חוֹששים כּלל, פּן לא יקוּם הנס פּעמַיִם.

______

העת חג לנוּ?    🔗

עוֹד שערי הארץ סגוּרים בּפני הבּא. עוֹד דוֹחים וּמרחיקים בּידים כּל תקוה להתישבוּת עוֹבדים חדשה. עוֹד שוֹמרים מכּל משמר על הקרן הקימת פּן תפרוֹץ חלילה את הגדרים אשר גדרוּ לפניה לבל תבקש דרכים לגאוּלת קרקעוֹת חדשוֹת, כּאשר, כּידוּע, “אין לנוּ חוֹסר בּקרקע” וּ“מחלקת ההתישבוּת אינה צריכה לכך”; עוֹד “משׂמאל” וּ“מימין” – מאוֹיבי הציוֹנוּת בּמחנה הפּוֹעלים וּמאוֹיבי הפּוֹעלים בּמחנה הציוֹנים – חוֹגגים אצלנוּ את ה“נצחוֹן” על תנוּעת “החלוּץ” המדוּקרת; נוֹשׂאי-כּליהם המנַצחים, האַפּוֹסטוֹלים של הרוּחוֹת המנשבוֹת, הרצים להנאתם אחרי כּל מרכּבת-אדוֹנים מקוּשטת – לתוּמם ושלא לתוּמם, על מנת ושלא על מנת לקבּל פּרס – וכל מי שנכוה פּעם מגחלתה של התנוּעה החלוּצית, כּוּלם, כּוּלם מוֹדיעים וּמכריזים בּקוֹל תרוּעה: ספוּ תמוּ ימי “החלוּץ”, חלפה שעתוֹ. וּמבשׂרי התקוּפוֹת מבשׂרים ואוֹמרים: התקוּפה החדשה הנה בּאה, והראָיה – וּבראיוֹת אין מחסוֹר, שעה שעה וּראָיה שלה. מר סאקר, הדַבּר-לשעה של ההסתדרוּת הציוֹנית העוֹלמית, מכריז על “האוֹפּטימיזם לעתיד” שלוֹ וּמגלה למעשׂה – עד כּדי פּסימיוּת מחרידה – אפס-כּל-דרך ואפס-בּקשת-דרך בּהוֹוה, מכריז בּשערים, כּי בּטרם עבוֹר שלוֹש שנים אין לדבּר על עליה. זהוּ פּרצוּפה של הציוֹנוּת השלטת, הרשמית, אשר עיפה נפשה למפעל החלוּצי והכּיבּוּשי, ועל גבּי נחשוֹל עייפוּתה ודלדוּל רצוֹנה והתמוֹטטוּת אמוּנתה הוּרם מר סאקר אל על.

וּבמחנה עצמוֹ – מצוּקת נפש והתחבּטוּת בּכּלוּב, וּמוֹצא לכּוֹחוֹת אין, והנחשלים רבּוּ. והאוֹיב אוֹרב. וּקטני האמוּנה מעוּטי השרשים וקלי-המירוֹץ נשמטים ונוֹדדים, והשוּרוֹת מתכּווצוֹת, והשמים קוֹדרים.

וּבשעה זוֹ בּא “החלוּץ” וּמטיל עלינוּ את חגוֹ-חגנוּ. היוּחג?

כּן, חוֹג יוּחג. כּהנה וכהנה עוֹד תעבוֹרנה על ראשנוּ; נשׂיאים ורוּחוֹת ללא גשמים. נַחשוֹלים גאים ועקָרים, ועמוּדי אבק וחוֹל מתנשׂאים. לא זוֹ הקוּבּעת הראשוֹנה ולא זוֹ האחרוֹנה. וּמן הצוֹרך ל“החלוּץ” שיִלמד לעמוֹד בּפני הנחשוֹלים הללוּ. שילמד גם להדפם אחוֹר, שידע את כּוֹחוֹ ואת ערכּוֹ, לא ירכּין את ראשוֹ גם בּשעוֹת צרה ונסיוֹן בּפני רוּחוֹת החלוֹף, שלא ישכּח את עברוֹ ויחזה את עתידוֹ.

ויִישר כּוֹחם של אנשי “החלוּץ” שלא חיכּוּ לימים טוֹבים וקבעוּ את שנת המיצר והנסיוֹן לשנת-העשׂוֹר. לא נדקדק אִתם בּעניני תאריכים⁸ ולא נתבּע אוֹתם לדין על אשר לא הביאוּ בּחשבּוֹן את יצירתוֹ של “החלוּץ” האמריקאי, זה שקדם ל“החלוּץ” האירוֹפּי וגם הקדים להעלוֹת את חבריו לארץ, עם סערת התנדבוּת הגדוּדים העברים⁹. הוּרגלנוּ לחוֹסר דיוּק בּקביעת מוֹעדים בּתנוּעתנוּ. נוַתר גם הפּעם, לא זה העיקר. העיקר, כּי לא רפוּ ידיו של “החלוּץ”, כּי לא פּגה אמוּנתוֹ בּארץ וּבעצמוֹ, כּי בּשעת קדרוּת הבין להניף את הדגל בּידים נאמנוֹת, וּבשעת רפיוֹן לא שכח את צו-הבּצרוֹן והכּיבּוּש.

וּבצדק נפתחת שנת-החג עם התקדש יוֹם תל-חי. זה היוֹם ההיסטוֹרי הצעיר בּלוּחוֹ של ישׂראל. לא יוֹם-הצהרה ולא יוֹם-מַנדט, לא יוֹם “שניתן” לישׂראל מסַמל את התנוּעה החלוּצית, כּי אם יוֹם שישׂראל נתן לעצמוֹ. יוֹם אשר בּוֹ חידש וקידש ישׂראל הצעיר את הצו הקדוּם: “אחרוֹנים נישאר על החוֹמה”. והאחרוֹנים היוּ לראשוֹנים.

אדר תרפ"ח.