והנני יושב אצל הבר-פלוגתא שלי ושומע את חרפתי; בעיניו אני נסוג-אחור משמר הבלים…
הבר-פלוגתא שלי יש לו קפה טוב מאד וסיגרות עוד יותר טובות, אבל לפעמים הוא בוטה – בלי טעם…
– לאומיות-תמימית-שטותית… לא טעם ולא ריח, ובלי שׂכל…
הוא מלגלג, ואני עוצם את עיני וחושב: הגביר הזה אינו חפץ להיות לא עץ-תאנה ולא רימון, ולא אלון ולא שום מין ממיני העץ. חפץ הוא להיות עץ פשוט, עץ-סתם! ואיני יכול בשום אופן וצד לתאר לי את העץ המופשט, לערוך לו דמות כל שהיא… והגביר מתמוגג לפני באויר, מתנדף בעשן סיגרה, ונעשׂה כולו עגוּלים, עגוּלים…
והוא עודו מדבר.
על כנפי האידיאולוגיה של בית-המדרש הישן מרחף הוא באויר וממעל לאויר, בעולם התוהו של ה“איזמין” וריקוּת ההגיון המופשט, ואכעס, ואוחז בכנף בגדו, ואורידנו ארצה אל החיים הפשוטים, ואל השאלות הפשוטות.
ומספר אני לו, שזה לא כבר נוסדה בווארשא חברה גדולה, חברה מוסרית במלוא מובן המלה. החברה שׂמה לה לקו להלחם בראשי הבריונים, בחלאת האדם. והוא מבין תוך כדי דבּוּר, שמדבּר אני אודות סחר-הנפשות שהתפרץ בארץ… על אודות הזימה, המתפרצת, שסופה להקדש של תחלואים רעים או למהפֶכֶת של יסורים רעים… על אודות הנשמות הפורחות, לפי שדעתן קלה, לפי שאינן יכולות להחזיק מעמד, ורוח מצויה באה ועוקרתן, ונושׂאת אותן ברוח, וזורקתן לאשפת החיים – אל תהום של יאוש וחרוּק שינים…
והוא מתכנס ראשו ורוּבו לתוך ה“ענין” ואומר, אחרי אנחת גבירים קלה, שהחברה נחוצה מאד, שתועלתה תהי מרובה…
ואני אומר: לאו דוקא! חברה כזאת היא אך חצי-מידה והיה לאפס… אבל רגע הוא מזהיר, הוא מבריק רגע… ובטל בקלות ראש, אלא כתולדה מוכרחת. קלות הדעת והיסח הדעת אך אמצעים הם, ממהרים את נצחונו, מה שלא יעשׂה הזמן יעשׂו הצחוק וההוללות… אבל אבי החטא הוא העוני; המחסור הוא אבי אבות הטומאה – כטומאת הנפש כטומאת הגוף. וכל זמן שלא ישתנו תנאי החיים, כל זמן שיעקור ההכרח צעירים וימצאו אהבה, אבל תקצר ידם להנשׂא ולבנות בתים; כל זמן שמספר המשפחות ילך הלוֹך והצער – –
והוא מפסיק אותי בקוצר רוח: יודע אני, יודע; אבל בכל זאת יש ניר לחברה, תוכל וגם תעשׂה…
ואני מודה לו: מעט מזעיר תעשׂה; והמעט מן המעט עודו טוב מן האפס… ולוּ נציל נשמה אחת מן הגיהינום, מכף העריצים! – – אבל מגרעת אחת להחברה…
– חוסר כסף? – משתדל הגביר להבין דבר מתוך דבר.
– לא זאת. אבל החברה, חברה נוצרית היא; יהודים אינם מתקבלים. עלמות מישׂראל תשארנה הפקר כקודם לזה…
– האומנם? – נאנח הגביר.
– כן הוא – עניתי בלי אנחה.
– אם כן – אמר הגביר אחרי דומיה ממושכת קצת – עלינו ליסד חברה כזאת לעצמנו.
ולקח הגביר עט ועופרת ורשם עליו איזו מלין בספר-יומו. הוא רשם, ואני מַפנה לבו לענין אחר:
בפרוָר פראגא – מספר אני לו – נוסדה חברת חסכוֹן והלוָאה לסוחרים קטנים ולבעלי מלאכה…
– הלוָאה כהלוָאה – מעיר הגביר – אבל העיקר הוא החסכון. אין לך עני בישׂראל שלא יוכל לחשׂוך ליום רע… אבל הוא “עושׂה שבת”, קונה לאשתו תכשיטין ולבנותיו שׂמלות יקרות, והולך לבית המדרש שלו ועומד על מקח “אתה-הראית”… נחוץ ללמדם לחשׂוך… אגורות, פרוטות, פעם אחת לשבוע… צריכה החברה לפתוח סניפים בכל החוצות… בכל מקום, שאתה פונה, נקל לאביון להוציא, אבל קשה לו לחשׂוך; כי אז נתתי צו, שתהיה קופת חסכון במעון כל מנהלי הבתים… הושט ידך וזרוֹק לקופה!…
ואני עוצר בכל עוז את הצחוק, המתפרץ מתוכי, ומעיר: החברה אינה מקבלת יהודים…
– היתכן? – שואל עוד הפעם הגביר.
ואני מעיד שכן נכתב בספר התקנות… לא בפירוּש איתמר, שם נאמר אך ש“האינם-נוצרים” אינם מתקבּלים! ובלבו הטוב של הגביר מתעורר החפץ לעמוד גם בענין זה בפרץ. אבל לפי שכבר החליט להתעסק להצלת הנשמות הפורחות, יועץ הוא לי לפנות אל ידידו הגביר פלוני…
– טוב מאד – עניתי – אבל לי יהיה נחוץ עוד גביר אחד, כי יש לי עוד עסק אחד…
– ואיזה עסק?
– החייטים הנוצרים התחבּרו להלחם על קיומם, והמכונה נלחמת בהם בחוזק יד, בלי רחמים…
– והם חפצים לקנות מכונות לכל אחד מהם?
– נקל מזה לעשׂות כל אחד מהם לשולחני! המכונות יקרות הן. מאפס יד, חפצים הם להשתמש באמצעים קטנים, בחצאי אמצעים – לפתוח לעצמם חנות משותפת לממכר סחורתם…
בשעת הדחק, כשאין קונים, ימסרו את מעבּדם להחנות ויקבלו דמי קדימה, ולא יפלו בידי המלוים ברבית, ולא יוכרחו למכור את סחורתם בחצי חינם…
– והכסף בחנות מאין ימָצא?
– לתכלית זאת חפצים הם להשתתף עם בעל-כיס…
– אדמה, שבעל כיס כזה ימצא, ואולי ישתתפו בעלי-כיס הרבה ויעשׂו לשם מצוָה… ואמנם הלא מצוָה גדולה היא להציל את בעל-המלאכה האביון…
ואני מעיר, שעוד רחוק הדבר מהצלה שלימה. המכונה הנלחמת בהיחיד, תלחם גם עם הרבים. מכריעה היא את היחידים ותכריע גם את החברות, כי גם זה תלוי בתנאי החיים… אם נבראה המכונה, לא תשוב עוד לתוהו; וכל זמן שיתחרה האדם, האוכל והשותה, והפרה ורבה, עם המכונה, שאין לה צרכים כאלה, תהי יד האדם על התחתונה… במכונה יוכל להתחרות אך האומן. אך המחדש לפי רוחו, אך המגשים את יפי נשמתו או חריפות שׂכלו בפועל כפיו… אך באומן כזה לא תתחרה המכונה המתה, זאת לא יעשׂה איפוא לעשׂות בעלי המלאכה לאומנים, ליוצרים! אבל כל זמן שיעשׂה החי מה שיוכל לעשׂות הגולם, והגולם יעשׂה מה שעושׂה החי, ינצח הגולם!
– אבל, לפי שעה!
– ולפי שעה אינם חפצים להשתתף עם היהודים!…
– משובה נצחת! – גוער הגביר ומניף את ידו באויר – ועל כן חפצים גם החייטים היהודים להשתתף? מדוע לא? ישתתפו כאוַת נפשם…
– גם בעל-כיס כבר נמצא – ניחמתיו.
– טוב מאד – לוחש הגביר לעצמו – יעמדו גם הם על נפשם! גם להם הצדקה להלחם על קיומם…
ואחרי רגעי דממה אומר אני, שמצב הפועלים שלנו עודו גרוע ממצבם של בעלי המלאכות. ועל אחת כמה וכמה האורגים, למשל בלוֹדז, שהיו מקודם בעלי-בתים עומדים ברשות עצמם, ועתה אינם יכולים למצוא עבודה בבתי החרושת…
– מפני מה?
– מפני טעמים שונים.
ראשונה מחסרון מקום, ימים רבים נלחם האורג היהודי על חופשתו, על קיומו בפני עצמו… היהודי קשה עורף הוא ואינו נכנע ומיד… וכשנלאה נשׂוֹא, כשהשאירה אותו המכונה בלי עבודה, בלי פת לחם, כבר אחר את המועד, כבר מלאו בתי החרושת אכּרים, בעלי אחוזות קטנות, ובני כפרים בלי אדמה כל עיקר. הם באו תיכף ומיד…
– ואורגים נוצרים לא היו?
– אולי היו אך מעט מזעיר…
– ומה עשׂו המה?
– המעט מזעיר התקבּל בחברת בני בריתו בסבר פנים יפות…
– והיהודי?
– פה מתחיל הטעם השני: הפועלים הנוצרים אינם חפצים לעבוד יחד עם היהודים… הפועלים ה“מסודרים” מתרחקים, על כל פנים לפי שעה, מן הכעוּר, אבל על פי הרוב אינם מסודרים ומטים אוזן קשבת להאנטישמיים…
– ובעל החרושת מחשה?
– למה לו להכּנס בעובי הקורה? המעט לו סכסוכים עם הפועלים? וקל וחומר, אם בעקב הטעם השני אוחז גם טעם שלישי –
– והוא?
– והוא יום השביעי – יום השבת! הנוצרים שובתים ביום הראשון, הפועל העברי שובת בשבת, ושני ימים לא תעמוד המכונה – – –
– זה הוא נעלה מכל ספק! אבל – מגמגם הגביר בלשונו – אבל דבר אמונה ובמאה העשׂרים… אמנם אינו מעביר איש על דעתו ודתו, אבל בשעת הדחק…
ואני מפסיקו:
– למה לך אדוני, לגמגם? הגד דברים ברורים… לפי דעתך, מחויבים המה לעשׂות את שבתם חול…
– כשאני לעצמי הנני נלחם תמיד בעד החופש…
– כלומר: אתה בן-דת-משה בלי דת משה?
– עוקץ ישן – – –
– אבל חד וחלק!
– ולמה לא תפתחו בת-חרושת מיוחד לפועלים עברים?
– ומדוע “העבודה הזאת לכם ולא לנו”?
– גם אני נכון להשתתף… אם אי אפשר באופן אחר…
– הלא רואה אתה, שאי אפשר.
מרגיש אני, כי אויר הנשמות שבינינו מתמלא אדים לא-טובים. ובכל זאת מטרתי לנגד עיני! לוקח אני עוד סיגרה אחת. הוא מושיט לי גפרור ואני מדליקו ואומר:
– ועתה מרחפת באויר הצעה אחרת, הצעה גדולה ונכבדה: לייסד בית-מדרש גבוה לנערינו… והוא קופץ בשׂמחה ממקומו:
– זה הוא נחוץ מאד… גם לי בן והוא הולך בטל מאפס מקום!
והוא שואל: איפה יוָסד הבית?
ואני אומר, שאיני יודע איפה; שכשאני לעצמי איני יודע גם כן, אם לא נחוץ ראשונה לפתוח בתי-ספר למתחילים; לפי שמספר הילדים, שאינם יודעים קרוֹא וכתוֹב, הולך הלוך וגדול, ובפרט בערים הגדולות. אבל הוא הולך לשיטתו: העיקר הוא בית-מדרש גבוה… גם בנו ילמד שם… זה הוא כבוד ופאר!…
אני רואה לפני פרא ביער אפריקא, בלי מכנסים, אך בצילינדר לראשו, והוא שונה: כן, כבוד ופאר!…
ואומר אני, שיהיה איך שיהיה, והשאלה גדולה היא…
והוא מבטיח אותי, שאין כאן שאלה כלל… אם אי אפשר להתחבּר עמהם, נחוץ להבּדל…
ואני אינני יכול להתאפק עוד ומתפרץ בצחוק, והסיגרה נופלת מתוך פי על השולחן, והניצוצים מתפזרים על הגליונות, המונחים על השולחן, והאפר שנפל מתפורר לאבק.
והוא שואל: למה אתה צוחק?
ומעתה הייתי אני הרודף והוא ה“נסוג אחור,” – מפני! ואני שואל, והוא משיב.
– החפץ אתה להבּחר בתור ראש הקהל, בתור חבר בבית הפקידות שלנו?
– אם יבחרוני, אהיה… לטובת הכלל אוַתּר על הפּריציפּ שלי לבלי התערב…
– ובכן, פקידות עדה מיוחדת נחוצה לנו?
– בלי ספק! הן לא נלך אל בתי-תפלותיהם להתפלל שם…
בצרכי העדה אין אנו יכולים להשתתף…
– וכשתהיה לראש הקהל, תייעץ בלי ספק לסגור על מסגר את בית-למוד המלאכה – –
– מדוע?
– למה תתפרד החבילה? האם לא נוכל ללמוד יחדיו עם בני דודנו?…
– אי אפשר… הזמן אינו מוכשר לכך… וגם שאלת ה“טאַנדעֶטאַ” שלנו שאלה מיוחדת היא… כל העתונים אומרים, מאשימים, קולעים באבני בליסטראות וכדומה…
– אם כן, עוד שאלה מיוחדת… והתלמוּד-תורה? האין בתי-ספר למתחילים?
– אבל עניני הדת נחתכים על-ידי אחרים, לאמור, ביד החסידים היראים…
ואני קם מכסאי, ואומר: די!
כבר יש לנו פקידות מיוחדת לעניני העדה, בתי-ספר מיוחדים לעניני הדת, בבית-מדרש מיוחד אתה חפץ בשביל בנך; הקדש מיוחד לחולי ישׂראל, נחוץ להאכילם מאכל כשר; גם בתי-תמחוי מיוחדים מוכרחים הם… ועוד חברת הצלה מיוחדת לנשמות פורחות, ועוד חנות משותפת לבעלי-מלאכה נמולים, ובתי-חרושת – לפועלים נמולים, ועוד ועוד – – ובמה נצטרף אליהם? בעניני צדקה?
והוא מעווה את פניו ונאנח:
גם זה אי אפשר… ראשית – הצדקה נוגעת ואינה נוגעת בעניני הדת… שנית – הם לוקחים מכול ואינם נותנים לכול…
ואני שואל עוד הפעם: ובמה איפוא נשתתף?
– בהשׂכלה, בלמוּדי דברי הימים… ועוד… הלא מבין אתה – – –
ואני אומר, שבמה שנוגע ל“ועוד”, יש לנו חשבון מיוחד ויותר גדול… שאין אנו יכולים, בנוגע לשאלות אחרות, להחליף את ישעיהו בסקארגא בשום אופן, ואת דוד ושלמה לא נמכור בעד איזה קאַזימיר, גדול או קטן… ומה שנוגע להשׂכלה, הלא לא נוכל לתת השׂכלה לעם, כי אם בלשון העם!…
והוא מודה, שכל זה ענינים, שאלות, שהזמן גרמם, אבל הלאומיות הוא רגש, רגש קדמוני, רגש רע של העבר הרע…
והוא קורא בכעס, עד כמה שהוא אפשר לגביר מנומס: הלאומיות היא אַטאַוויזם כהרצח, ככל העבירות כנגד החברה שבעולם, ככל השנוּיים בהלכות-תאוָה, וכיוצא בזה…
ואני חפץ לענות, אבל באותו הרגע נשמע רעש גדול מן החוץ, ונקפוץ שנינו אל החלון, ונפתחנו, ונרא, והנה המון אנשים ונשים רצים וצועקים: גוואַלד! איה רופא? איפה טלפון?
ובין הרצים והצועקים היה אחד מ“אנשי” הגביר, והוא קרא לו בשמו והרץ שמע ועמד, והרים אלינו ראש.
– מה נהיה? – שאל הגביר.
– רוקע פחים נפל מן הגג – אמר ה“איש”.
והגביר נעוָה משמוע ובקול חרדה שאל:
– יהודי?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.