ל“במוֹעצת “החלוּץ” בּדנציג”

כּהמשך למדוֹר “עם הנוֹער” בּכרך זה, המכיל דברי בּרל לנוֹער העוֹבד וּל“החלוּץ”, ניתנת בּזה הרצאתוֹ במועצת הבּחרוּת הסוֹציאליסטית בּא' בּטבת תרפ"ח, שלא פּוּרסמה עד כּה.

לשאלוֹת הכּיווּן החינוּכי בּעבוֹדתנוּ    🔗

צמיחת דוֹרוֹת צעירים חשוּבה בּשביל כּל תנוּעה, בּשביל כּל אוּמה. וחשיבוּת מיוּחדת לה בּשביל התנוּעה הסוֹציאליסטית, שבּאה לחדש את פּני העוֹלם, כּי לה אוֹרבת יוֹתר סכּנת ההתאַבּנוּת, העמידה והפיליסטריוּת – הסכּנה להיוֹת דוֹר המסתפּק בּמַה שיש לוֹ מבּלי היוֹתוֹ ממשיך את דבר התנוּעה. שאלת ההתחדשוּת הבּלתי‑פּוֹסקת של התנוּעה עצמה ושל נאמנוּת התנוּעה למטרתה, למען לא יֵעָשׂוּ האמצעים למטרה, היא יסוֹדית וקוֹבעת. בּעצם אוֹרבת לכל תנוּעה הסכּנה הזאת של הסתפּקוּת בּמַה שהשׂיגה וּבאִרגוּן שהקימה, עד כּדי שהדברים הללוּ בּוֹלעים את התוֹכן, והתוֹכן משתכּח ונעלם. אנוּ רוֹאים את הדבר הזה בּציוֹנוּת, בּסוֹפם של בּיל"וּ ושל המתישבים הראשוֹנים. הם תפסוּ את הרעיוֹן המַכּסימַלי בּמעמקיו, ואף על פּי כן בּמעשׂה, בּיצירוֹת החיים וּבמכשוֹליהם נשתכּחוּ הדברים. וצריך היה שיבוֹא דוֹר חדש ויחדש את הרעיוֹן.

לעתים קרוֹבוֹת משתַמש אני בּיחס לתנוּעה לא רק בּמוּשׂגים פּסיכוֹלוֹגיים, אלא גם בּיוֹלוֹגיים, כּמוֹ זקנה וּצעירוּת, וכוָנתי לא בּנוֹגע לאנשים אלא לגבּי עצם התנוּעה: התנוּעה צריכה להחליף מפּעם לפעם את לבוּשה ולמצוֹא לעצמה בּיטוּי חדש. בּמוּבן זה שאלת הדוֹרוֹת הצעירים היא בּשביל התנוּעה הסוֹציאליסטית וּבשביל כּל תנוּעת הפּוֹעלים שאלה רצינית מאד. אין אנוּ צריכים לחשוֹש מפּני אפּיקוֹרסוּת ועלינוּ להבּיע את דעתנוּ מתוֹך הסתכּלוּת בּמצב תנוּעת הפּוֹעלים העוֹלמית. התנוּעה הסוֹציאליסטית כּבר קיימת בּעוֹלם כּ‑100 שנה; עברוּ כּבר שמוֹנים שנה מאז פּוּרסם המַניפֶסט הקוֹמוּניסטי, וששים שנה מיסוּד האינטרנַציוֹנל הראשוֹן, ויש כּבר נסיוֹן היסטוֹרי גדוֹל מאד. בּמשך הזמן הזה ראינוּ תנוּעוֹת מזדקנוֹת. ראינוּ תנוּעוֹת שהתחילוּ כּרבוֹלוּציוֹניוֹת ונעשׂוּ אוֹפּוֹרטוּניסטיוֹת; ראינוּ דוֹרוֹת שלמים שהתחילוּ בּדגל של מרד וּבמרוּצת הזמן הכניסוּ לתוֹך חייהן צוּרה של “מֶשצ’אנסטווֹ”¹ אינטליגנטית. כּמדוּמני שדוקא התנוּעוֹת הרבוֹלוּציוֹניוֹת הן הן שסוֹבלוֹת בּעיקר מהמחלה הזאת. לאחר שהן עוֹלוֹת לאיזה גוֹבה הן מתאַבּנוֹת וּמפסידוֹת את הכּוֹח הרבוֹלוּציוֹני שהניע אוֹתן. ראינוּ את זה גם בּתנוּעה הציוֹנית וגם בּתנוּעה הסוֹציאליסטית בּאירוֹפּה. ראינוּ שיש הכרח לתנוּעה לחפּשׂ לא רק המשך סתם, כּי אם גם דוֹר צעיר, אשר יסַמל ויגשים את ההתחדשוּת הבּלתי‑פּוֹסקת של התנוּעה.

בּמוּבן זה אני רוֹאה הכרח בּבּחרוּת הסוֹציאליסטית, בּין אם היא טוֹבה כּיוֹם וּבין אם לא. רוֹאה אני צוֹרך בּזה שתנוּעת הפּוֹעלים תתן את דעתה לאפשרות של צמיחת דוֹר שני לה, בּין אם הדוֹר הקוֹדם בּארץ התעייף וּבין אם לא התעייף. דוֹר שני זה צריך להמשיך לא בּכל המקוּבּל, אלא עליו לקלוֹט את המסוֹרת הטוֹבה של התנוּעה שהיא יצרה בּארץ‑ישראל, שלא הסתפּקה רק בּמלים אלא דרשה מעשׂים ושאפה תמיד גם לחדש את המחשבה. כּיוֹם הבּחרוּת איננה כּזאת, אבל אין דבר זה מביאני לידי יאוּש. אני יוֹדע שלא קל לתנוּעה למצוֹא את עצמה. ראיתי את הנוֹער העוֹבד בּימיו הראשוֹנים, כּשמַראהוּ היה עגוּם מאד, וקל היה להינבא שממנוּ לא יֵצא מאוּמה. אוּלם הגרעין נזרע ונשׂא פּרי, וגם נמצא חֶבר האנשים המסוּר לפעוּלה זוֹ. הנוֹער העוֹבד הוא בּעיני אחד החזיוֹנוֹת החשוּבים בּיוֹתר בּתנוּעת הפּוֹעלים בּארץ, אם כּי גם אצלוֹ ישנם דברים שלא צריכים היוּ להיוֹת.

אתם מתאוֹננים על המפלגה שאיננה עוֹזרת. זה מראה על חוֹסר כּוֹח פּנימי אצלכם. אפשר לשאוֹל את הבּחרוּת הסוֹציאליסטית ואת הנוֹער העוֹבד: וּמי עוֹזר למפלגה? וּמי עוֹזר להסתדרוּת? יש לנוּ כּמה וכמה גוּפים וּמוֹסדוֹת, וכל גוּף וכל מוֹסד מתאוֹנן שמי שהוּא איננוּ עוֹזר לוֹ. גם אלה שאנחנוּ רוֹאים בּהם מקוֹר של עזרה גדולה זקוקים לעזרה. גם לתנוּעה שלנוּ צרכים גדוֹלים ויש לה מחסוֹר בּכוֹחוֹת פּנימיים – לא רק מחסוֹר בּאמצעים וּבאִרגוּן. וּבמחסוֹר זה נפגשים גם הקיבּוּץ וגם המפלגה; וּכשאני שוֹמע שהבּחרוּת טוֹענת שמי שהוּא לא עזר לה, הריני נוֹכח שעדיין לא תפסה את הפּרוֹבּלימה כּראוּי ולא ניגשה למקוֹר הקוֹשי שלה. אני מאמין בּבּחרוּת, אני רוֹאה בּה צוֹרך והכרח – הכרח פּשוּט מאד. תנוּעה שיש בּה אנשים מגיל של שלוֹשים‑ארבּעים, שנסיוֹנם גדוֹל וחייהם נכנסוּ בּמַסלוּל ידוּע של יצירה – כּניסה למסלוּל ידוּע של יצירה אינה עדיין חניטה, זוֹהי דרך קבוּעה – צריכה לתת מנסיוֹנה לאנשים שמתחילים לחיוֹת בּתנוּעה. אבל הוֹאיל ואין צרכי חייהם שוים, גם אם המסגרוֹת שווֹת, יש צוֹרך בּתאים מיוֹחדים. הגענוּ למצב שהתנוּעה הסוֹציאליסטית בּארץ‑ישׂראל מכילה אנשים מגיל שש‑עשׂרה ועד חמישים שנה, ויש צוֹרך לבנוֹת בּתוֹכה תאים מיוּחדים כּאלה. ואם התאים כּיוֹם אינם טוֹבים, צריכים לחפּשׂ דרך לתיקוּנם.

דבר אחד אגיד, כּי הניגוּד בּין הבּחרוּת והמפלגה, ששמעתי עליו כּאן, מסוּפּקני אם ישנוֹ בּאמת. בּתנוּעת הפּוֹעלים בּאירוֹפּה יש לפעמים ניגוּד בּין התנוּעה הסוֹציאליסטית הצעירה – תנוּעת הנוֹער – וּבין המפלגה‑האֵם. היה יסוֹד נפשי לניגוּד הזה. הוּא היה טמוּן קוֹדם כּל בּחזיוֹן של הבדלי החיים. להאָרת המצב הזה אזכּיר דוּגמה קטנה. צ’יצֶ’רין מספּר על עוּבדה מענינת מהזמן שעסקוּ בּיצירת תנוּעת הנוֹער הסוֹציאליסטי: הפּוֹעל בּבּרלין, בּוינה וּבמרכּזים אחרים היה חי בּימים ההם את חייו הציבּוריים בּמסבּאוֹת. והיה שכיח שבּעלי המסבּאוֹת היוּ המנהיגים של המפלגוֹת הישנוֹת בּמקוֹמוֹת שוֹנים. מלחמת תנוּעת הנוֹער הסוֹציאליסטי בּאַלכּוֹהוֹל יצרה התנגשוּת בּין האינטרסים של מנהיגי המפלגוֹת המקוֹמיוֹת וּבין האידיאוֹלוֹגים של הנוֹער. כּאן הגילוּי הזה מוּבלט בּצוּרה גסה מאד של אינטרסים, בּצוּרה שהיא אוּלי קַריקַטוּרית, אבל בּעצם הדבר מי שמכּיר, בּלי כּל אידיאַליזציה, את הטיפּוּס הרגיל של הפּוֹעל המאוּרגן בּעשׂרוֹת השנים האחרוֹנוֹת – ולאו דוקא את הפּוֹעל האידיאַליסטי – אשר סיגל הרבּה מאד גם את האגוּדה המקצוֹעית וגם את הסוֹציאליזם למידת תרבּוּתוֹ, וּמי שמכּיר את המידה של הבּעל‑בּיתיוּת הפּרוֹליטרית השלטת בּמידה ידוּעה גם כּיוֹם בּמפלגוֹת הפּוֹעלים בּעוֹלם, יבין שאם יש מפלגוֹת הפּוֹחדות מכּל מיני גילוּיים רבוֹלוּציוֹניים וּמפּני צרכים תרבּוּתיים גדוֹלים, הרי יש מקוֹם לניגוּד בּין המפלגה הקשישה וּבין הדוֹר הצעיר. אצלנוּ, לדעתי, אין מקוֹם, בּאוֹפן אוֹבּיֶקטיבי, לניגוּד כּזה בּין הדוֹר הראשוֹן וּבין הדוֹר השני והשלישי, – משוּם שהפּוֹעל בארץ‑ישׂראל, על פּי מציאוּתוֹ ואָפיוֹ האישי, על פּי תנאי הארץ וּמהוּת חייו, התחיל כּרבוֹלוּציוֹנר והוּא ממשיך כּרבוֹלוּציוֹנר. אם נסלק את קליפּוֹת הדברים ונסתכּל למהוּת החזיוֹנוֹת, נוּכל להגיד שהפּוֹעל העברי בּארץ‑ישׂראל כּיוֹם הוּא אחד החזיוֹנוֹת הרבוֹלוּציוֹניים בּיוֹתר בּתנוּעה הסוֹציאליסטית בּעוֹלם. הדבר הזה חשוּב לא רק כּדי שנכבּד את עצמנוּ, – גם לזאת יש חשיבוּת – אלא כּדי שנדע מה חסר לנוּ. לא רק הפּוֹעל השׂכיר בּעיר וּבמוֹשבה, כּי אם גם הפּוֹעל בּקבוּצה וּבמוֹשב עוֹדנוּ נמצא בּמצב של חתירה בּלתי‑פּוֹסקת. עדיין אין הוּא בּמצב של אדם שהסתדר וּבא אל המנוּחה. אוּלי עוֹד עשׂרוֹת שנים לא נגיע לזה. המציאוּת המיוּחדת של תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ, ההכרח שישנוֹ בּמשק הארץ‑ישׂראלי ליצוֹר בּלי הפסק, כּי בּחָדלך לרגע ליצוֹר אין לך כּבר זכות קיוּם, וההכּרה כּי בּרצוֹתך למצוֹא אחיזה לרגליך בּארץ, עליך לכבּוֹש, – גוֹרמים לכך שתנוּעת הפּוֹעלים העברית בּארץ‑ישׂראל תשׂא תמיד אוֹפי רבלוּציוֹני ותהיה צעירה, צעירה לא בּגיל; גם בּגיל צעיר יכוֹלה להיות זקנה. יש יאוּש של צעירים שבּא כּאילוּ בּתוֹר חכמה גדוֹלה מאד. גם זה סימן של זקנה גדוֹלה. אין תנוּעת הפּוֹעלים העברית יכוֹלה להרשוֹת לעצמה מצב של בּיטוּל, של לעג לאילוּזיוֹת ושל כּפירה; אם תלך בּדרך זוֹ עלוּל הדבר להתנקם בּה וּממילא תתגלגל בּמדרוֹן. אנחנוּ שׂמחים איפוֹא לכל חזיוֹן המכריח אוֹתנוּ להתיצב בּמערכוֹת חדשוֹת. תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ‑ישׂראל, שלא צפוּיה לה מלחמה בּין הדוֹרוֹת השוֹנים כּי אם הבנה הדדית גדוֹלה והמשך המסוֹרת, זקוּקה בּכל זאת להתחדשוּת מַתמדת וּלנסיוֹנוֹת חדשים ונוֹעזים.

הבּחרות הסוֹציאליסטית היא חלק מן הדוֹר הצעיר בּארץ, כּשם שהמפלגה הסוֹציאליסטית היא חלק של מעמד הפּוֹעלים בּארץ‑ישׂראל. וּכשם שאין להבדיל את מפלגת הפּוֹעלים ממעמד הפּוֹעלים בּארץ, כּכה גם אין להבדיל את הבּחרוּת מכּל הנוֹער היהוּדי בּארץ וּבעוֹלם. אוֹתן הסכּנוֹת האוֹרבוֹת לכל הנוֹער היהוּדי אוֹרבוֹת גם לבּחרוּת הסוֹציאליסטית.

מאילוּ פּינוֹת אוֹרבוֹת הסכּנוֹת? יש קוֹדם כּל סכּנוֹת אחדוֹת שהן פּרי המציאוּת הארץ‑ישׂראלית כּוּלה. יש סכּנה של ארץ קטנה, עניה בּחוֹמר, אשר שאלת המחיה לבניה היא שאלה קשה מאד; ארץ אשר בּאוֹפן אוֹבּיֶקטיבי – אם תסיחוּ את דעתכם רגע מן הציוֹנוּת – איננה ארץ של עליה, כּי אם ארץ של יציאה, ארץ אשר בּמשך חמישים שנה, מזמן שהתחילה העליה היהוּדית החדשה אליה – לא פּסקה גם יציאה ממנה. אבוֹת בּאוּ לארץ והבּנים עזבוּ. השאלה הזאת עוֹד לא נפתרה, והיא עוֹמדת עוֹד כּרגע בּארץ. מה עוֹשׂוֹת הגימנַסיוֹת שלנוּ? האם אין הן יוֹצרוֹת אֶכּספּוֹרט בּשביל חוּץ‑לארץ? מי שמכּיר קצת את הגוֹלה, מי שיסע לאמריקה ימצא שם בּכל עיר ועיר אֶכּספּוֹרט של הישיבוֹת מהארץ: רבּנים, רעוערענדס, משוּלחים וכיוֹצא בּהם. כּכה עשׂתה ירוּשלים שהתקיימה על ה“חלוּקה”, כּכה עשׂתה ראשוֹן‑לציוֹן החלוּצית המוֹדרנית. אוּלי חלק של הישוּב, החלק העשיר, בּעלי הפּרדסים, יצר קיוּם לבניו בּארץ, ואוּלי הוּקטנה על ידי כּך היציאה מן המוֹשבה לזמן‑מה. אבל כּשאנוּ מבּיטים על הישוּב הצעיר בּירוּשלים וּבתל‑אביב, – כּלוּם נמצא הוּא בּמצב כּלכּלי יוֹתר בּטוּח מאשר הישוּב היהוּדי בּוַרשה וּבלוֹדז?

השאלה הכּלכּלית הרצינית של ארץ‑ישׂראל קשוּרה, כּמוּבן, גם בּשאלוֹת תרבּוּתיוֹת. אי‑היכוֹלת להסתגל לארץ העניה, לעבוֹר ממצב של ישוּב עירוֹני, אוירי, לישוּב חקלאי, אוֹ אפילוּ לישוּב עירוֹני תעשׂייתי; הקוֹשי של המַעבר לחיים אחרים, מחוֹסר תנאים כּלכּליים נוֹחים בּארץ; הנטיה לעבוֹדוֹת קלוֹת וּלפרנסוֹת קלוֹת; הרצוֹן לתרבּוּת, להשׂכּלה, אשר בּמשטר הקיים הוּא מתבּטא בּפּרוֹפֶסיוֹת האינטליגנטיוֹת, – כּל אלה הן סכּנוֹת העלוּלוֹת להביא לידי דיכּוּי את ההתעוֹררוּת הלאוּמית. אנחנוּ בּאנוּ הנה כּנוֹשׂאי התחיה הלאוּמית. בּלי ספק היה זה אחד הגוֹרמים העמוּקים שהביאָנוּ ארצה. פָּעם בּנוֹ רצוֹן לחיים אנוֹשיים עמוּקים, הרצוֹן לחיוֹת בּתוֹך עצמנוּ כּמוֹ שהננוּ. ואמנם, נוֹצרה בּארץ‑ישׂראל תרבּוּת לאוּמית עצמית, אף כּי אני מוֹצא אוֹתה לא בּמקוֹמוֹת שרגילים לחַפּשׂ אוֹתה: לא בּמכוֹן למדעי היהדוּת, כּי אם בּמקוֹמוֹת אחרים. אני רוֹאה אוֹתה בּעיקר בּתנוּעת הפּעלים ואוּלי בּעוֹד אילוּ פּינוֹת בּארץ. מי שרוֹאה את ארץ‑ישׂראל הנמצאת כּרגע בּשעבּוּדה הפּוֹליטי ודלוּתה הכּלכּלית, והזקוּקה כּל כּך לכלכּלה מחוּץ‑לארץ וליהדוּת בּחוּץ‑לארץ, יבין כּי היא נתוּנה בּסכּנה של התבּוֹללוּת עצוּמה יוֹתר מאשר נמצאה בּה העיירה היהוּדית לפני עשׂרוֹת שנים. אנוּ רוֹאים איך הסכּנוֹת הללוּ מתקרבוֹת לארץ‑ישׂראל בּצעדים מהירים. אם האריסטוֹקרטיה כּאן (חברי ההנהלה הציוֹנית בּארץ‑ישׂראל, למשל), שוֹלחת את בּניה לא רק לאוּניברסיטאוֹת בּחוּץ‑לארץ, – את זאת עוֹשׂים אלפי אנשים, את זאת עוֹשׂים גם הרבּה חלוּצים, – כּי אם גם לבתי‑ספר תיכוֹניים בּאנגליה, הרי הדבר הזה מציין משהוּ. החזיוֹן הזה של התבּוֹללוּת, שהיא פּרי מציאוּת כּלכּלית וּפרי הסתגלוּת לאוּמה העשירה השלטת בּארץ, בּאשר בּידיה השוּק וּבידיה המשׂרוֹת, – כּרוּך בּסכּנה גדוֹלה של קַריֶריזם אישי העוֹמד בּניגוּד גמוּר לכל תנוּעה של שחרוּר וּלכל תנוּעה של התעוֹררוּת לאוּמית. קריֶריזם זה מפַתח את ההכּרה בּלב היחיד שדי לוֹ לדאוֹג רק לעצמוֹ ושעתידוֹ ותכליתוֹ לא בּמסירוּת לכּלל ולא בּחיי חברה מתוּקנים אוֹ בּפיתוּח חוּשיו המוּסריים, כּי אם בּהסתגלוּת ידוּעה לתנאים ידוּעים. הדבר הזה, אשר עשׂה שמוֹת בּיהדוּת בּשנים האחרוֹנוֹת, שעשׂה את האינטליגנציה היהוּדית, בּהתנַכּרוּתה לחיי העם, לאחד החזיוֹנוֹת המעציבים בּיוֹתר בּיהדוּת, ולאינטליגנציה עצמה גרם דלדוּל נפשי אנוֹשי, מתגלה כּסכּנה גדוֹלה גם לארץ‑ישׂראל. הסכּנה גדֵלה והוֹלכת בֹמידה שהעליה קטנה והישוּב קטן ואין בּוֹ כּוֹח פּנימי ליצוֹר בּארץ אוירה של תרבּוּת וּתנאים סוֹציאליים הוֹגנים. אין זה מקרה שבּמשך עשׂרוֹת שנים היוּ בּאים לארץ צעירים כּאידיאַליסטים וחלוּצים, ואנחנוּ עכשיו נבהלים ונדהמים לראוֹת את בּניהם, הדוֹר השני, בּירידתם התרבּוּתית לעוּמת הוֹריהם. רוֹאים אנוּ שעם הדוֹר הראשוֹן, זקני הישוּב, יש לנוּ עדיין איזוֹ לשוֹן משוּתפת, ואילוּ הדוֹר השני שבּא אחריהם: “בּני‑בּנימין”, עוֹרכי‑דין, אוֹ הרוֹפאים הצעירים שקראנוּ להם לפני המלחמה “הסטוּדנטים של בּירוּת”, נתן את הטיפּוּס של אנשי “דוֹאר היוֹם”. הלא הדברים האלה מפּילים חרדה. עתה גם אצלנוּ, בּעיר וגם בּכּפר וּבקיבּוּץ, מתחילים לגדוֹל ילדים, ואנחנוּ מתחילים לשאוֹל מה יהא גוֹרלם.

לתנוּעת הנוֹער הסוֹציאליסטית בּארץ יש חזית קשה, והשאלה המתעוֹררת היא: איך תכשיר את עצמה לחזית הזאת, איך תסתגל ותזדיין לקראתה? לתנוּעת הנוֹער שלנוּ אוֹרבוֹת גם סכּנוֹת מבּפנים. אם הנוֹער בּתנוּעת הפּוֹעלים בּעוֹלם יש לוֹ צוֹרך למרוֹד בּמפלגה, הרי תנוּעת הנוֹער המפלגתי שלנוּ אין לציין אוֹתה כּמַרדנית, אלא כּצייתנית, כּנשמעת. היא משתדלת לשמוֹע. היא תמיד שוֹמרת על תוֹרת המסוֹרת של המפלגה ותמיד שוֹמרת ללכת בּעקבוֹת הקשישים, הגדוֹלים. יש קצת סכּנה בּזה שהנוֹער ירצה לעשׂוֹת לעצמוֹ, בּמוּבן האידיאוֹלוֹגי וּבמוּבן הפּוֹליטי, חיים נוֹחים. הוּא ירצה לנצל את הבַּגַז' שיצרה התנוּעה שקדמה לוֹ, על התוֹרה שבּכתב שלה ועל המוּשׂגים המקוּבּלים שלה. אם הנוֹער ילך בּדרך הזאת, ויש לוֹ הנטיה ללכת בּדרך הזאת, הוּא לא יהיה מסוּגל להילָחם בּחזית הקשה של ארץ‑ישׂראל. אנסה לברר את כּוָנת דברי. דיבּרתי קוֹדם על החזית הארץ‑ישׂראלית הקשה. לעוּמת המציאוּת הכּלכּלית הזעוּמה, וּלעוּמת הקַריֶריזם והאֶמיגרנטיוּת מארץ‑ישׂראל, צריך להעמיד יצירה חלוּצית. אוּלם נדמה לי שאיננוּ יכוֹלים להסתפּק רק בּמפעל חלוּצי, אנוּ זקוּקים גם למחשבה חלוּצית. בּאוֹתוֹ זמן שסירקין עמד להכריז על ציוֹנוּת סוֹציאליסטית היה צריך לעשׂוֹת עבוֹדה רבוֹלוּציוֹנית בּמוּבן המחשבתי. לעוּמת התפיסה שכּל שאלת היהוּדים היא רק שאלה של זכוּיוֹת, כּאילוּ שאלת הזכוּת לפּספּוֹרט והזכוּת לעבוֹר ממקוֹם למקוֹם, צריך היה להעמיד את השאלה הלאוּמית לכל עמקה, לא רק את השאלה התרבּוּתית, הפּוֹליטית, אלא גם הכּלכּלית. דבר זה לא היה מוּבן לשוּם סוֹציאליסט. כּל סוֹציאליסט ידע שיש כּלכּלוֹת שוֹנוֹת לפי הארצוֹת, אבל לא ידע שיש כּלכּלוֹת שוֹנוֹת לפי השוֹני הלאוּמי. והרי עוֹד לפני שלוֹשים שנה היתה הקוֹאוֹפּרציה בּבחינת טריפה ועל קוֹנסטרוּקטיביוּת חשבוּ רק בּוֹדדים, ואם בּא אז מישהוּ לדבּר על הצוֹרך לישב את ארץ‑ישׂראל על ידי בּנין משק ועבוֹדה, הרי אפשר להבין באיזוֹ מידה היוּ המחשבוֹת האלה רבוֹלוּציוניוֹת. את זאת עשׂה לא רק סירקין. את הדבר הזה עשׂה כּל אחד מאתנוּ, כּקטנים כּגדוֹלים, כּל התנוּעה הציוֹנית‑סוֹציאליסטית, כּל תנוּעת “פּוֹעלי-ציוֹן” בּזמנה, כּוּלם היוּ מוּכשרים להשׂיג זאת, שלא בּהתאמה לתפיסה הסוֹציאליסטית המקוּבּלת, שהיוּ לה מַהלכים בּין הסוֹציאליסטים היהוּדים והלא‑יהוּדים, וּמבּלי להתחשב אם יכניסוּ אוֹתם לאינטרנַציוֹנל אוֹ לא יכניסוּ. קוֹדם כּל דאגנוּ לעבוֹדה עצמית גדוֹלה, לרביזיה גדוֹלה. כּכה עשׂתה תנוּעתנוּ בּחוּץ‑לארץ בּימי נעוּריה, בּזמן שיצרה את הציוֹנוּת הסוֹציאליסטית, ואוֹתוֹ הדבר עשׂתה גם התנוּעה שלנוּ בּארץ בּיוֹדעים וּבלא‑יוֹדעים, בּעצם מתוֹך אינסטינקטים וּמתוֹך הצוֹרך לא להבּיט אחוֹרנית, אם מישהוּ עשׂה כּבר את זה אוֹ לא. אפשר היה להשתמש בּמחשבה הסוֹציאליסטית האירוֹפּית רק בּתוֹר מכשיר, בּתוֹר מֶתוֹד, אבל לא בּתוֹר בַּגַז'. אנוּ יכוֹלים להראוֹת עכשיו על כּמה מוּשׂגים שהיוּ בּמשך השנים זרים לא רק בּשביל הסוֹציאליזם הזר, כּי אם גם בּשביל המפלגוֹת שלנוּ בּחוץ‑לארץ. הנה, למשל, המוּשׂג חלוּץ. בּמשך שנים רבּוֹת היה הרעיוֹן של הגשמה אישית נחשב אצלם לאֶפּיקוֹרסוּת. ועכשיו אוֹטוֹ בּוֹיאֶר אוֹמר לנוֹער הסוֹציאליסטי, שזכוּתוֹ היא שהם דוֹר ההגשמה של הסוֹציאליזם. וכך גם עם המוּשׂג קבוּצה. יכוֹלתי להביא שוּרה של מוּשׂגים כּאלה, שהם פּרי המחשבה העצמית, המאוּמצת, פּרי המחשבה של פּלוּגה אחת של תנוּעת הפּוֹעלים, שידעה שאיננה צריכה לסמוֹך על אחרים ועליה לחַדש בּעצמה.

והנה, כּדי שהנוֹער בּארץ יוּכל לפתוֹר את השאלוֹת העוֹמדוֹת בּפני התנוּעה כּוּלה וּבפני הנוֹער, יש צוֹרך בּשבילוֹ בּמחשבה רבוֹלוּציוֹנית. אינני אוֹמר לבטל את האידיאוֹלוֹגיה שנוֹצרה על ידי “פּוֹעלי‑ציוֹן” ועל ידי התנוּעה הסוֹציאליסטית הכּללית; גם בּאידיאוֹלוֹגיה זוֹ צריך להשתמש, אבל המשתמש בּה צריך לעשׂוֹת זאת כּאדם חפשי, לא כּמי שקיבּל תוֹרה מן המוּכן ורוֹאה את עצמוֹ מוּכרח להסתגל אליה. אסבּיר זאת על ידי חידוּד קוֹלע שאמר סוֹפר פּיקח אחד על ההבדל בּין אנגליה וגרמניה בּכיבּוּש מוֹשבוֹת. ידוּע ששתי הארצוֹת שאפוּ תמיד לכיבּוּשים חדשים. השיטה של גרמניה היתה, בּזמן שהיא חפצה לכבּוֹש איזוֹ מוֹשבה, לקחת את המוֹשבה ולשׂים אותה בּכּיס. והיוֹת והכּיס יש לו מידה ידוּעה, היה נקרע לפעמים. אנגליה כּשהיא כּוֹבשת מוֹשבה היא תוֹפרת כּיס מסביב למוֹשבה. וככה גם הענין של דחיקת תנוּעה חיה וּצעירה לתוֹך כּיס עשׂוּי מראש: אוֹ שהוּא צריך לצמצם את דמוּת התנוּעה אוֹ שהכּיס סוֹפוֹ להיקָרע. וּכשאני מתבּוֹנן למצב הבּחרוּת שלנוּ ולמתהווה בּה, הרי נדמה לי שאין קל לה מטיפּוּח סוֹציאליזם מוּפשט: ליצוֹר חוּגים ולקרוֹא אִתם ספרים על הסוֹציאליזם. אמנם בּזה היא אוּלי תעשׂה עבוֹדה תרבּוּתית ידוּעה, אוּלם היא לא תצדיק את מטרתה. יש הכרח לחנך את הפּוֹעל וּלטפּח בּוֹ הכּרה מעמדית, אבל הכּרה מעמדית גם היא אינה דבר מוּפשט. אוֹתה מטַפּחים על ידי עֵרוּת האינסטינקטים המעמדיים, הלוֹחמים. יש צוֹרך להתאים את כּל השאלוֹת וּלהצמיח מחָדש את מחשבת התנוּעה שלנוּ מתוֹך מציאוּתנוּ. בּמלחמה הגדוֹלה נגד הקריֶריזם על הבּחרוּת לאַרגן קבוּצוֹת תלמידים, שבּמקום לצאת לאירוֹפּה ילכוּ לעבוֹד כּאן ויטפּלוּ בּהבהרת הפּרוֹבּלימוֹת של העבוֹדה הגוּפנית. אינני רוֹצה להקטין את ערך העבוֹדה האידיאוֹלוֹגית ואת ערך העבוֹדה התרבּוּתית. יש צוֹרך גם בּעבוֹדה זוֹ. אם הדוֹר שלנוּ פּוֹתר את שאלוֹת האידיאוֹלוֹגיה אגב יצירה, הנה דוקא בּשביל הנוֹער חשוּבה עבוֹדה אידיאוֹלוֹגית. אוּלם גם זוֹ צריכה להיוֹת פּרוֹדוּקט חיוּני של חיי הנוֹער, פּרי התנגשוּתוֹ עם המציאוּת הארץ‑ישׂראלית: עם נוֹתן‑העבוֹדה, עם בּית‑הספר עם האינטליגנציה ועם ההוֹרים. ואם יגיעוּ לעֵדוֹת המזרח הרי יש שם מציאוּת מיוּחדת. תמצית השאלה היא למצוֹא בּכל מציאוּת אם זוֹ של מוֹשבה ואם זוֹ של בּית‑ספר, אוֹתוֹ המפעל הרבוֹלוּציוֹני הדרוּש. לא אֶכּנס בּשאלת ערכּוֹ החלוּצי של הקיבּוּץ. אני חוֹשב כּי לא די בּהליכה לקיבּוּץ. יש כּמה שאלוֹת חברתיוֹת, שהנוֹער מסוּגל בּיוֹתר לפתוֹר אוֹתן. טוֹב היה לוּ החברים מהבּחרוּת היוּ מציגים מטרה לעצמם לא רק ללכת לקיבּוּץ, אלא לבוֹא שמה וּלהגיד שאין דעתם נוֹחה מהקיים והם רוֹצים דבר‑מה טוֹב ממנוּ. אנשים שעוֹמדים בּאמצע המפעל אינם יכוֹלים להתחיל הכּל מחָדש, אוּלם תנוּעה צעירה יכוֹלה להתחיל את כּל אוֹתם הדברים מחָדש בּאוֹפן יוֹתר טוֹב.

וכמה הערוֹת למהוּת החינוּך של תנוּעתנוּ. יש חשיבוּת רבּה מאד לזה, שהחינוּך הסוֹציאליסטי בּתוֹך הבּחרוּת יהיה בּיקרתי יוֹתר, שלא תהא בּוֹ דוֹגמַטיוּת – לא חשוּב איזוֹ דוֹגמַטיוּת; חשוּב שהבּחרוּת תעיז תמיד לשאוֹל. אם אראה, שבּבּחרוּת נתעוֹררוּ שאלוֹת גדוֹלוֹת בּיחס לציוֹנוּת וּביחס להגשמת הציוֹנוּת, לא איבּהל. אני איבּהל אם אראה אצלם מוּשׂגים קבוּעים וּלקוּחים בּהקפה, משוּם שאז אהיה בּטוּח כּי הדוֹר שיבוֹא אחרינוּ לא ישׂא בּעוֹל מפעלנוּ. בּרוּכוֹב היה מוֹח מחַדש, מקוֹרי, אוּלי אחד המוֹחוֹת העצמיים בּיוֹתר של האינטליגנציה היהוּדית בּתקוּפה האחרוֹנה, והוּא הקים לוֹ הרבּה תלמידים (לסירקין כּמעט שלא היוּ תלמידים, – אמנם היוּ לוֹ תלמידים רבּים שמילאוּ את מצווֹתיו, אבל למעשׂה בּאוֹפן אישי לא היוּ לוֹ תלמידים), אבל היה זה אוּלי אסוֹנוֹ שהיוּ לוֹ תלמידים רבּים ולא היה לוֹ אף תלמיד מבקר שאמר: עד כּאן אני ממשיך את תוֹרת רבּי וּמכּאן ואילך אני הוֹלך בּדרכּי. אלוֹהים בּירך את בּרוּכוֹב בּתלמידים דוֹגמַטיים, חסרי כּל כּשרוֹן של עיכּוּל וחסרי כּל כּשרוֹן של מחשבה, וזה גרם לכך שתנוּעה שלמה, שדָגלה בּשם בּרוּכוֹב, השתמשה רק בּקליפּה של תוֹרתוֹ ולא ידעה להמשיך את העבוֹדה שבּה התחיל, ולא ידעה להמשיך וּלעבּד את כּל הרעיוֹנוֹת בּשבילי היצירה. ולכן גם לא היוּ תלמידים לתלמידיו. גם בּתנוּעה הסוֹציאליסטית נפגשים אנוּ מפּעם לפּעם בּאנשים הדוֹגלים בּשם מַרכּס ואינם יוֹדעים להשתמש בּוֹ בּשביל יצירה רבוֹלוּציוֹנית.

נדמה לי שבּתנוּעתנוּ אנוּ יש צוֹרך להבחין בּיחס לחינוּך סוֹציאליסטי בּשאלוֹת עיקריוֹת אחדוֹת. אמרתי שאוֹטוֹ בּוֹיֶאר קרא לנוֹער: דוֹר ההגשמה של הסוֹציאליזם. וּמזמן המלחמה ואחריה נתגלוּ ניגוּדים גדוֹלים מאד בּסוֹציאליזם, ואת הניגוּדים האלה אין לטשטש. אין לטשטש ניגוּדים אידיאוֹלוֹגיים ואֶתיים יסוֹדיים. אבל חוֹשבני כי הניגוּדים האלה אינם על פּי הקו המקוּבּל של מַרכּסיזם ורביזיוֹניזם, ואוּלי גם לא תמיד לפי הקו המקוּבּל המבדיל בּין סוֹציאליזם וקוֹמוּניזם. לי נדמה כּי בּדוֹר ההגשמה, בּקשר עם הפּרוֹבּלימוֹת העוֹמדוֹת לפני הסוֹציאליזם, יש חוֹבה להבחין בּאוֹפן יסוֹדי בּין הסוֹציאליזם של היצרנים וּבין הסוֹציאליזם של הצרכּנים, – בּין הסוֹציאליזם אשר נקוּדת‑המוֹצא שלוֹ היא חזית התוֹצרת הלאוּמית וּבין הסוֹציאליזם אשר נקוּדת‑המוֹצא שלוֹ היא חזית חלוּקת התוֹצרת, ההספּקה. כּל זמן ששאלוֹת הסוֹציאליזם לא עמדוּ בּאוֹפן רציני, לא הרגישוּ אנשים כּל כּך בּדבר, ואז גם אפשר היה לטשטש את הדברים האלה. התעמוּלה הסוֹציאליסטית בּמשך הרבּה שנים היתה מתנהלת לרוֹב לא מתוֹך תפיסה של יצרנים, כּי אם מתוֹך תפיסה של צרכּנים. מה זאת אוֹמרת תפיסה של צרכּן? הצרכּן, בּין שהוּא עוֹבד וּבין שאיננוּ עוֹבד, בּין שהוּא “לוּמפנפּרוליטאריער” וּבין שהוּא בּוּרגני, הרי הוּא רגיש מאד לשאלת השויוֹן בּחלוּקת התוֹצרת. הוּא איננוּ מתעמק בּשאלה איך נוֹצרה התוֹצרת, ואיננוּ מתעמק בּפּרוֹבּלימה של רכוּש האוּמה, של רכוש החברה ושל קיוּם החברה. הוּא מרגיש היטב את כּל העוול בּחלוּקת התוֹצרת. זה מעוֹרר בּוֹ את רגש המַרדוּת והוּא שוֹאף לתקן את הדבר, ולא מעסיקה אוֹתוֹ הפּרוֹבּלימה של היצרן, שהוּא ממוּנה כּיוֹם על יצירתה ועל המשכיוּתה של התוֹצרת. אם נתבּוֹנן לכמה רבוֹלוּציוֹת בּאירוֹפּה בּזמן האחרוֹן, נראה שבּשנים הראשוֹנוֹת הגוֹרם העיקרי להן היה לא כּוֹחוֹ של היצרן, כּי אם סבלוֹתיו של הצרכּן. וגם כּמה סידוּרים שהוּנהגוּ וכמה סיסמאוֹת שהוּכרזוּ היוּ לא של היצרן, כּי אם של הצרכּן. אוּלם בּמידה שסוֹציאליזם התקרב להגשמה הרי מתבּרר, שבּסיוּע הצרכּן בּלבד אי אפשר להקים את המשטר החדש. מי שמתבּוֹנן להתפּתחוּתה של רוּסיה הסוֹביטית מהתקוּפה הראשוֹנה של הקוֹמוּניזם הצבאי ועד לעבוֹדה הקוֹנסטרוּקטיבית הגדוֹלה הנעשׂית שם – יראה כּיצד, בּמקוֹם הסטיכיה הצרכּנית של איש‑הצבא שחזר מהמלחמה כּמוֹרד ולא ראה לפניו שוּם פּרוֹבּלימוֹת של תוֹצרת, מלבד המרידה של הצרכּן, בּאה התפיסה האחרת לגמרי. הרבּה ליקוּיים של הסוּציאליזם האירוֹפי נבעוּ מזה שהוּא, בּחלקיו הגדוֹלים, לא הרחיק לכת מהפּרוֹבּלימה של הצרכּן. וּמכּאן, לדעתי, גם זלזוּל בּפּרוֹבּלימוֹת התרבּוּת וחינוּך המעמד, וכן הזלזוּל בּפּרוֹבּלימוֹת הקוֹאוֹפּרציה. כּל אלה היוּ גילוּיים שוֹנים של התפיסה הצרכּנית בּסוֹציאליזם. אנחנוּ, כּאן בּארץ, מתוֹך המציאוּת המיוּחדת וּמתוֹך שבּאנוּ הנה בּציוֹנוּת שלנוּ, לא כּצרכּנים אלא כּיצרנים (הציוֹנוּת כּוּלה תנוּעה של יצרנים, אם כּי הציוֹנים לא חשבוּ על זה, והעסיק אוֹתם יוֹתר ענין המרכּז הרוּחני אוֹ המעשׂה הפּוֹליטי והדיפּלוֹמַטי; אבל בּרגע שנוֹטלים מן הציוֹנוּת את היסוֹד היצרני שלה, נוֹטלים ממנה את הכּל), הרי הציוֹנוּת גרמה לסוֹציאליזם שלנוּ שיהא מן הרגע הראשוֹן יצרני. בּאחד ממאמריו של בּרוּכוֹב יש ניתוּח של תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית בּמשך תקוּפה מסוּימת; ממנוּ אפשר להיוָכח כּי תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית כּוּלה תפיסתה לא היתה סוֹציאליזם של יצרן, אלא סוֹציאליזם של הדלוּת היהוּדית, המתקוֹממת, הרוֹצה לישר את קוֹמתה, סוֹציאליזם של הצרכּן. אבל הסוֹצאליזם שלנוּ בּארץ‑ישׂראל היה יצרני ולא היה יכוֹל להיוֹת אחר. כּל סוֹציאליזם כּאן, מבּלי שילוה אוֹתוֹ היצרן, היה מגוּחך. הוּא היה מוּכרח להביא לידי פרַקציוֹניוּת. פרקציה היא לא רק זוֹ של היוֹם, גם לפני עשׂרים שנה היוּ חזיוֹנוֹת כּאלה, כּמוֹ הקבוּצה הרוֹסטוֹבית. היוּ פרקציוֹת שלא הגיעוּ להבנה, כּי אצלנוּ היצרן הוּא ההוֹלך ראשוֹנה בּהגשמת הסוֹציאליזם.

לפעמים יש וחברים שלנוּ, מתוֹך נאמנוּת לגוֹלה, שוֹאלים: למה מתרחקים מן המפלגוֹת בּגוֹלה ואינם מסתמכים על הפּוֹעלים כּי אם על הנוֹער. כּבר דיבּרתי על זה בּמוֹעצת “אחדוּת‑העבוֹדה” בּשאלת האיחוּד. אני חוֹשב שכּל סוֹציאליסט רציני יש לוֹ אוֹריֶנטציה על הנוֹער, אבל כּאן יש חזיוֹן הרבּה יוֹתר עמוֹק:

כּל החזיוֹן של “החלוּץ” הוּא בּן‑לוָיה הכרחי לאוֹתה הקטיגוֹריה של הסוֹציאליזם היצרני. תנוּעת הנוֹער בּארץ כּשהיא ניגשת להטפה סוֹציאליסטית, מהדין שבּענין זה תהיה לה נקוּדת‑מוֹצא בּריאה. אני חוֹשב את החזיוֹן של החלוּציוּת (אשר רבּים מחברינוּ, הדוֹגלים בּמוּשׂגים ה“פּוֹעלי‑ציוֹניים” המסרתיים, חוֹשבים אוֹתוֹ לחזיוֹן לא לגמרי כּשר, הוֹאיל וּלפי הבנתם תנוּעת הפּוֹעלים לידתה בּתוֹך פּוֹעלים בּני פּוֹעלים, וּבחזיוֹן “החלוּץ” יש, לפי דעתם, משוּם “מינדערוערדיגקייט”) לאחד החזיוֹנוֹת החשוּבים בּיוֹתר לא רק לגבּי הפּרוֹבּלימוֹת ההיסטוֹריוֹת של ארצנוּ, כּי אם גם לגבּי תנוּעת הפּוֹעלים הכּללית. אין כּל ספק כּי תנוּעת הפּוֹעלים הצעירה בּאירוֹפה, אם בּאמת תתפּתח לתנוּעה רצינית, לתנוּעה רבוֹלוּציוֹנית ממש, לא תסתפּק בּעיסוּק בּעיוּנים, כּי אם יקוּם בּה זרם של נוֹער שירצה להיוֹת חלוּץ, וגם שם תצטרך להתהווֹת תנוּעה של אינטליגנציה ההוֹלכת לעבוֹד, שתרצה לעשׂוֹת גם את בּן הפּקיד וגם את בּן הבּוּרגני האינטליגנטי לפּוֹעלים ולתת להם לבנוֹת מפעל חלוּצי סוֹציאליסטי. אחרי שהדבר הזה יקוּבּל ויכּנס לתוֹך הלכּסיקוֹן הסוֹציאליסטי, אז אלה מחברינוּ שעדיין המצפּוּן שלהם אינוֹ שקט, “יכשירוּ” גם את החלוּציוּת שלנוּ, וגם המפלגוֹת שלנוּ בּחוּץ‑לארץ, שהן מתקשוֹת כּל כּך בּעיכּוּל המוּשׂג הזה, יבינוּ שתנוּעת הנוֹער המפלגתית אין לה כּל פּרספּקטיבה אם היא תלך בּדרך של עכשיו. תנוּעוֹת “החלוּץ הצעיר” ו“השוֹמר הצעיר” יש בּהן מפעל רבוֹלוּציוֹני, יש בּהן רוֹמַנטיקה, מה שחסר בּמפלגוֹת שלנוּ. המפלגוֹת שלנוּ בּחוּץ‑לארץ הן מפלגוֹת של “מתנגדים”, שמשנתם הֲלָכָה חנוּטה, לא מחוּשבת מחדש ואינה ערה למדי.

כּל זמן שהנוֹער ימשיך בּדרך הזאת ולא יבין לעשׂוֹת את הסוֹציאליזם למפעל משחרר – לא יהיה לגוֹרם חשוּב בּחיינוּ. הצגת השאלוֹת של הסוֹציאליזם היצרני חשוּבה לנוּ גם מתוֹך זה שיש כּמה וכמה חזיוֹנוֹת, שאוּלי חברינו העוֹבדים בּתנוּעת הפּוֹעלים בּגוֹלה רוֹאים אוֹתם כּחזיוֹנוֹת שליליים; אי אפשר היה שבּבּיאליסטוֹק וּבבּוּרוּיסק נקבּל חינוּך סוֹציאליסטי אחר ממה שקיבּלנוּ, אבל החינוּך הסוֹציאליסטי הזה אינוֹ מספּיק לנוּ. יש וּבאים חברי “פּוֹעלי‑ציוֹן” הנה וּבוֹכים על המרחק שבּיניהם וּבינינוּ, בּאשר הנה שם, בּגוֹלה, ניהלוּ שביתוֹת, הקימוּ אגוּדוֹת מקצוֹעיוֹת, וכאן מה? הארץ אינה מבינה אוֹתם. יש אֶתיקה מיוּחדת הקשוּרה עם היחס הממשי לעבוֹדה, החסר אצל הסוֹציאליסטים שלנוּ בּתחוּם המוֹשב. יש גם דברים אלמנטריים. הסוֹציאליזם הצרכּני – תפיסתוֹ מכילה את היסוֹד של בּזבּזנוּת, הוּא איננוּ בּעל משק. הסוֹציאליזם של היצרן הוּא בּעל יחס של קמצנוּת, של חרדה על הרכוּש הקיבּוּצי ועל הרכוּש הלאוּמי. בּגוֹלה לא חינכוּ אוֹתנוּ לכך, כּשם שאוֹתוֹ הפּוֹעל בּרוּסיה שהצטיין כּרבוֹלוּציוֹנר, כּבוֹנה בַּריקדוֹת, עד 1917, לא הוּכשר להיוֹת, בּבוֹא היוֹם, בּוֹנה‑משק מעוּלה. כּל חינוּכוֹ לא נתן לוֹ את ההכשרה להקים משקים, ולא היה מסוּגל להיקלט בּמשק החדש, למרוֹת היוֹתוֹ בּעל זכוּיוֹת כּיתר החברים, והמפלגה העדיפה לפעמים להיפּטר ממנוּ. בּאוֹתם החזיוֹנוֹת נפגשים אנחנוּ גם אצלנוּ. קיימת הפּרוֹבּלימה, איך תנוּעת הנוֹער תגַדל אנשים בּשביל המשק הנבנה, בּשביל יחסי החברים בּוֹ. יש פּרוֹבּלימוֹת שהסוֹציאליזם המקוּבּל לא יוּכל לפתוֹר אוֹתן. הוּא יכוֹל היה להשאיר אחריו כּמה וכמה פּרוֹבּלימוֹת ללא פּתרוֹן. הוּא יכוֹל להתכּחש לאוֹפי העיקרי של הסוֹציאליזם, שהוּא ההוּמַניזם. הסוֹציאליזם הוא הבּיטוּי העליוֹן של ההוּמַניזם, בּין אם נגיד שהוּא מתקיים קרוֹב לשלוֹשת אלפים שנה, אם זה היה בּיון, בּתקוּפת הרֶנֶסַנס, אוֹ בּמקוֹם אחר וּבתקוּפה אחרת, וּבין אם נגיד שהוּא מתקיים פּחוֹת, אבל ההוּמֹניזם הוּא בּיטוּי שלא הוּבלט עד כּה וחוֹשבים כּי בּסוֹציאליזם הוּא יתגלה בּמלוֹאוֹ. בּמשך עשׂרוֹת שנים הרשה הסוֹציאַליזם לעצמוֹ להתנכּר לפּרוֹבלימוֹת הללוּ, והנה כּשבּאה תקוּפת ההגשמה הרי הדבר הזה מתגלה.

וּמלים אחדוֹת בּדבר השאלוֹת של ארץ‑ישׂראל קפּיטליסטית וסוֹציאַליסטית. אני חוֹשב את כּל הדבר הזה למַטעה, לדבר הבּא מתוֹך רצוֹן של אנשים ליצוֹר סכֵימוֹת ידוּעוֹת, המנּוגדוֹת זוֹ לזוֹ. כּשאין אוֹפק ואין מעוּף אפשר להעמיד סכימה עשירה מוּל סכימה דלה ממנה. אבל כּל התפיסה הזאת, שדוֹגליה הראשוֹנים היוּ “פּוֹעלי‑ציוֹן” השׂמאליים, ואחר כּך אֶלקינד, שהציגה את ההתפּתחוּת הקפּיטליסטית בּארץ בּניגוּד לאוּטוֹפּיה של “אחדוּת‑העבוֹדה”, הרוֹצה לבנוֹת משק עוֹבד בּארץ, אינה בּהתאמה להסתכּלוּת בּמציאוּת של ארץ‑ישׂראל. אין בּה ראִיה בּהירה בּמה שנעשׂה בּארץ, ואין בּה, לדעתי, שוּם הבנה של הסוֹציאליזם בּעוֹלם. בּאיזוֹ תקוּפה נמצאת עכשיו אירוֹפּה? בּתקוּפת הסוֹציאליזם או הקפּיטליזם? אירוֹפּה נמצאת אוּלי כּבר שנים בּתקוּפה של שינוּי‑מצב נמרץ מאד. השינוּיים הסוֹציאַליים והכּלכּליים מתהווים בּקצב מהיר. הרי בּמשך מאוֹת השנים של מעבר מפיאוֹדליזם לקפּיטליזם היוּ הפיאוֹדליזם והקפּיטליזם חיים בּצוותא, ואי אפשר לציין מתי נפרד הפיאוֹדליזם מן העוֹלם וּמתי הוֹפיע המשטר הקפּיטליסטי. אין תאריכים כּאלה קיימים. יש תאריך לגילוּי מכוֹנה, זוֹ אוֹ אחרת, יש תאריך למהפּכוֹת, אבל אין תאריך מתי נפטר המשטר הפיאוֹדלי מן העוֹלם, ואוּלי עוֹד לא הלך מן העוֹלם גם עתה; וכן גם קשה לדבּר על אוֹדוֹת התאריך בּוֹ נכנס המשטר הקפּיטליסטי לעוֹלם. הוּא נכנס לעוֹלם בּמשך מאוֹת בּשנים. וּבהתבּוֹננוּ עכשיו אל הנעשׂה בּאירוֹפּה, הרי החזיוֹן הזה של התגוֹששוּת חזקה בּין הקפּיטליזם והסוֹציאליזם נראה לנוּ בּכּל, הוּא נראה לנוּ בּשטח החיים הפּוֹליטיים, הוּא נראה לנוּ בּשטח הכּלכּלה, הוּא נראה לנוּ בּשטח החיים התרבּוּתיים. אבל מה טיבה של עיריית וינה? זה לא סוֹציאליזם ולא קפּיטליזם. וּמה זאת רוּסיה? זאת תערוֹבת של קפּיטליזם ושל סוֹציאליזם. נמצאים כּאן לפנינוּ יסוֹדוֹת רציניים מאד של משטרים שוֹנים. מה החזיוֹן של הקוֹאוֹפּרציה לצוּרוֹתיה בּעוֹלם? מה החזיוֹן של התגבּשוּת ההוֹן של הפּוֹעל בּשנים האחרוֹנוֹת? מה החזיוֹן של חוּקוֹת העבוֹדה הקיימוֹת זה עשׂרוֹת שנים? מה החזיוֹן של רפוֹרמוֹת שוֹנוֹת זה עשׂרוֹת בּשנים, בּין אם נתלה בּהן תקווֹת וּבין אם לא? והרי יש גם רפוֹרמוֹת חשוּבוֹת מאד! כּל הדברים הגדוֹלים, גם קוֹאוֹפּרציה וגם משקים של פּוֹעלים וגם בּנקים של פּוֹעלים, אלה אינם סוֹציאליזם, אבל הם תאים של סוֹציאליזם. כּל מפעלי הפּוֹעלים, גם האגוּדוֹת המקצוֹעיוֹת, גם הבּנקים עוֹשׂים אוֹפּרציוֹת קפּיטליסטיוֹת. אבל הם יסוֹדוֹת של המשטר החדש. והתגוֹששוּת של משטרים כּאלה, הצריכים לחדוֹר לכל ענפי החיים, היא התגוֹששוּת גדוֹלה וּממוּשכת מאד. והנה כּשבּאים לשאלת ארץ‑ישׂראל ואוֹמרים, כּי בּארץ‑ישׂראל ההתפּתחוּת בּודאי תהיה קפּיטליסטית, הרי בּזה בּלבד יש כּבר חוֹסר הבנת התקוּפה. אנשי “פּוֹעלי‑ציוֹן” שׂמאל סבוּרים כּי בּקבעם שהתפּתחוּתה של ארץ‑ישׂראל תהיה קפּיטליסטית, הם משמיעים בּזה רעיוֹן רבוֹלוּציוֹני, אבל בּעצם הדבר, מתוֹך תפיסה כּללית סוֹציאליסטית, הם אוֹמרים דברים ריאַקציוֹניים עד מאד. היה מי שהסבּיר, מדוּע תמיד היוּ “פּוֹעלי‑ציוֹן” נגד הקבוּצה ועכשיו הם בּעדה, הוֹאיל וכל עוֹד שבּעוֹלם היה קפּיטליזם בּלבד היתה הקבוּצה דבר ריאַקציוֹני, אוּלם עכשיו, לאחר שבּרוּסיה יש משטר סוֹביטי והוּא מתקרב לארץ‑ישׂראל – הקבוּצה מוּתרת. אוּלם הנה אנחנו לא חיכּינו למשטר הסוֹביטי והתחלנוּ בּיצירת הקבוּצה עוֹד בּהיוֹת המשטר הקפּיטליסטי בּעולם כּוּלוֹ. הקביעה שבּארץ‑ישׂראל המשק יהיה קפּיטליסטי וצריך להיוֹת קפּיטליסטי והוּא העיקר, מגלה חוֹסר הבנה של כּל התקוּפה הנוֹכחית בּעוֹלם. זוֹהי תקוּפה בּה הפּוֹעל חדל להיוֹת שׂכיר‑יוֹם, אלמנט פּסיבי ונשׂוּא של המציאוּת הכּלכּלית, כּי אם הוּא נעשׂה אוֹבּיֶקטיבי, לא רק בּמוּבן של שאלת שׂכר‑עבוֹדה וּשאלת הבּחירוֹת, כּי אם גם בּמוּבן זה שלכל ענפי החיים הפּוֹעל כּבר בּא בּיצירה שלוֹ: בּיצירה קוֹאוֹפּרטיבית, משקית, בּגילדוֹת, בּבּנקים שלוֹ, וּבודאי אם תזדמן לוֹ אפשרוּת של התישבוּת, הוּא לא יחמיצנה וגם כּאן הוא יכבּוֹש לוֹ את עמדוֹתיו. כּל זה אמוּר מתוֹך תפיסה מעמדית בּלבד. אצלנוּ יש עוֹד גוֹרמים אחרים לגמרי, אוּלי אוֹתם הגוֹרמים בּלבוּשם העברי. ההוֹן היהוּדי יש לוֹ שתי תכוּנוֹת חשוּבוֹת: התכוּנה הראשוֹנה היא שאיננוּ יצרני, הוּא יוֹתר צרכּני אוֹ ספֶקוּלציוֹני. מצד שני יש לוֹ עוֹד תכוּנה – הוּא איננוּ בּא לארץ; אוֹ יוֹתר נכוֹן, הוּא בּא לארץ רק אחרי הקטסטרוֹפה ההוֹרסת אוֹתוֹ, וּכשהוּא מגיע לארץ הרי הוּא מגלה מעט מאד כּוֹחוֹת יצירה. הוּא יכוֹל לנצל כּמה וכמה עמדוֹת שאנחנוּ כּוֹבשים: לאחר ש“סוֹלל‑בּוֹנה” יצר את החציבה היהוּדית, את הסיתוּת היהוּדי ואת הבּנין היהוּדי, אפשר שהקבּלן ילך אפילוּ לרבּת‑עמוֹן ויעשׂה שם את המלאכוֹת האלוּ, אבל בּדרך כּלל ההוֹן היהוּדי לא הראה בּארץ‑ישׂראל עד כּה אלא כּוֹח כּיבּוּש קטן מאד, ולא רק מתוֹך שאין לוֹ אימפּוּלסים של כּיבּוּש, אלא גם מתוֹך שהכּיבּוּש איננוּ מבטיח לוֹ רוָחים גדוֹלים. עדיין אין תנאים לכך. וּבמוּבן זה כּל מי שיתלה את ההתפּתחוּת של ארץ‑ישׂראל בּאוֹתם הגוֹרמים האוֹבּיֶקטיביים הסטיכיים של הקפּיטל המבקש לוֹ שוּק, הרי הוּא עוֹשׂה את כּל הציוֹנוּת פּלסתר והוא תוֹלה את כּל הגשמתה בּזה אם הרכוּש ימצא שוּק בּארץ. ואם כּך הוּא הדבר, מתעוֹררת השאלה: אם בּארץ יש מקוֹם לרכוּש, מדוּע צריך לבוֹא דוקא הרכוּש היהוּדי? מדוּע לא יבוֹא הרכוּש האינטרנַציוֹנלי? לעוּמת זה אלה שדרשוּ את ההוֹן הלאוּמי בּתוֹר יסוֹד, בּתוֹר יוֹצר נכסים, לא יוַתרוּ על ההוֹן היהוּדי הפּרטי, ואפילוּ על עזרת ההוֹן האינטרנציוֹנלי. אבל מעוֹלם לא העמדנוּ את הציוֹנוּת על כּך ולא רצינוּ לעשׂוֹתה תלוּיה בּזה, אם יבוֹא ההוֹן הפּרטי ואם ישנם התנאים בּשבילוֹ. ארבּעים שנה עוֹבדת הציוֹנוּת בּארץ – האם היא עבדה כּאן משוּם שההוֹן היהוּדי בּיקש לוֹ את השוּק הארץ‑ישׂראל? לא. כּל אחד יבין שההוֹן מבקש לוֹ שוָקים לא בּארץ‑ישׂראל. בּא לארץ הפּרוֹליטריוֹן והפּרוֹליטריוֹן‑למחצה, שחיפּשׂ קיוּם לעצמוֹ, שהביא איזה אמצעים, אבל לא הביא הוֹן שיש בּיכלתוֹ לישב ארץ חדשה. בּמידה שהציוֹנוּת גדֵלה והעליה גדלה והתנאים בּארץ משתנים, נפתחוֹת אפשרוּיוֹת גדוֹלוֹת יוֹתר לקפּיטל.

בּאתי לארץ לפני עשׂרים שנה וּכבר אז קראתי בּפּרוֹגרמה אחת שמצאה קפּיטליזציה בּרַמלָה (האֶפנדים בּרמלה התחילוּ לפנוֹת לחקלאוּת אינטנסיבית), והיא היא שתיצוֹר בּסיס כּלכּלי בּטוּח בּשביל הפּוֹעל היהוּדי. בּמשך עשׂרים שנה מנבּאים לנוּ, כּי כּל מה שאנוּ עוֹשׂים הוּא לשוא, הגדוֹלוֹת תבוֹאנה מחר‑מחרתים. ואנחנוּ יוֹדעים את הגדוֹלוֹת שבּאוּ ואנחנוּ גם יוֹדעים כּי בּמידה שבּאוּ – הרי הדבר מוּטל בּספק אם בּאוֹ בּאמת מכּוֹחוֹ של הוֹן פּרטי אוֹ היתה כּאן יד היזמה הלאוּמית. לוּ היוּ לוֹמדים בּאוֹפן רציני מתוֹך המציאוּת הכּלכּלית בּארץ, מה נתן ההוֹן הלאוּמי לבנין הארץ – מאז ימי חיבּת‑ציוֹן, כּשהסכוּמים היוּ מצטבּרים מפּרוּטוֹת, ועד יצירת קרן‑היסוֹד, כּשההוֹן הלאוּמי נתעלה למדרגה גבוֹהה יוֹתר אבל עדיין מחפשׂ את גילוּייו ולא מצא את הדרך להלוָאות לאוּמיוֹת (ואני בּטוּח שימצא אוֹתה בּזמן הקרוֹב) – אילוּ היוּ עוֹשׂים ניתוּח כּל המפעלים כּאן, גם של המפעלים הקפּיטליסטיים (הפּרדסנוּת), היוּ רוֹאים בּאיזוֹ מידה משתתף ההוֹן הלאוּמי בּיצירה המשקית של ארץ‑ישׂראל וּבאיזוֹ מידה הוּא משפּיע עליה. נקח את מפעל רוּטנבּרג: על פּי ארגוּנוֹ, על פּי הנהלת שלטוֹנוֹ, זה מפעל קפּיטליסטי, אבל על פּי הכּוֹחוֹת היוֹצרים אוֹתוֹ, הכּוֹחוֹת שהשׂיגוּ את הזכּיוֹן ואת הכּספים – אין זה מפעל של ההוֹן הפּרטי אלא של הלאוֹם, של ההוֹן הלאוּמי. ואם תאמרוּ: ההוֹן הפּרטי יצר את תל‑אביב, הרי תשנוּ את דעתכם לאחר שתבדקוּ מה היה חלקה של הקרן הקימת בּיצירה העירוֹנית הזאת. והנה הבּנק האיפּוֹתיקאי – אמנם הוּא יוֹצר בּארץ קנין פּרטי, משק פּרטי ולא משק לאוּמי. אבל צאוּ וּראוּ כּמה וכמה גוֹרמים לאוּמיים השתתפוּ בּיצירתוֹ.

וּמשוּם כּך אני חוֹשב שאנחנוּ צריכים, מבּלי לעצוֹם את העינים בּפני המציאוּת של ארץ‑ישׂראל (“אחדוּת‑העבוֹדה” אף פּעם לא התעלמה מראיית מציאוּת זוֹ, היא ניגשה בּשעתה ליצוֹר את מוֹעצוֹת הפּוֹעלים העירוֹניוֹת, את האגוּדוֹת המקצוֹעיוֹת, ולא תיארנוּ לעצמנוּ כּי ארץ‑ישׂראל תהיה מחר‑מחרתים אי סציאליסטי), להעריך נכוֹנה מה ערכּוֹ וּמקוֹמוֹ של ההוֹן הלאוּמי. יוֹדעים אנוּ את החשיבוּת של ניצוּל כּל כּוֹח משקי בּארץ. חפצנוּ להגבּיר את המרץ העצמי של הפּוֹעל וּמשוּם כּך יצרנוּ את בּנק הפּוֹעלים והתחלנוּ בּמגבּיוֹת ההסתדרוּת, אבל אנחנוּ גם גרמנוּ להפנית תשׂוּמת‑לבּה של הציוֹנוּת להוֹן הלאוּמי: גרמנוּ להעמדת הקרן הקימת בּמרכּז הענינים, גרמנוּ ליצירתה של קרן‑היסוֹד. גם ציוֹנים מחוּגים אחרים מבינים שיש צוֹרך בּהוֹן לאוּמי. אוּסישקין לא רצה בּהוֹן לאוּמי, הוּא לא רצה בּאידיאוֹלוֹגיה של הקרן הקימת, הוּא רצה בּ“אחוּזוֹת”, אוּלם מתוֹך שהחברוֹת הפּרטיוֹת לא פּתרו את שאלוֹת הציוֹנוּת, הגיע לידי הקרן הקימת. לוייצמן אין האידיאוֹלוֹגיה של קרן‑היסוֹד ואין לוֹ האידיאוֹלוֹגיה של הוֹן לאוּמי, אבל מתוֹך המציאוּת הסטיכית הלאוּמית בּא לידי הכּרת ההכרח בּהוֹן הלאוּמי. גם ז’בּוֹטינסקי הוּא בּעד הוֹן לאוּמי, אבל הוּא רוֹאה בּוֹ רק מכשיר למען פּלס את הדרך בּאמצעוּתוֹ להוֹן הפּרטי. אוּלם לגבּינוּ חשוּב ההוֹן הלאוּמי בּשביל להכשיר את הקרקע לעבוֹדה קוֹנסטרוּקטיבית. בּאידיאוֹלוֹגיה של זלזוּל בּהוֹן הלאוּמי אין משוּם ראִיה של המציאוּת שלנוּ, ואין משוּם הבנה של המציאוּת בּעוֹלם, יש בּזה רק משוּם הנמכת המרץ שלנוּ, החלשת הכּוֹח שלנוּ והסתמכוּת על תקווֹת שאינן תלוּיוֹת בּנוּ. אם ההוֹן הפּרטי ימצא שכּדאי לוֹ לפעוֹל בּים המלח, בּפרדסנוּת, הוּא יעשׂה את הדבר הזה גם מבּלעדינוּ.

אשוּב לעבוֹדה החינוּכית של הבּחרוּת הסוֹציאליסטית, וּבעצם לא רק של הבּחרוּת הסוֹציאליסטית אלא של כּל תנוּעת נוֹער. פּה הדגישוּ את המוֹמנט של ספּוֹרט בּעבוֹדתנוּ החינוּכית. החינוּך שלנוּ צריך לעבוֹר מהשיטה הסכוֹלַסטית ליסוֹדוֹת אחרים: לפיתוּח החוּשים, לרכישת יכוֹלת טכנית וכל אוֹתן התכוּנוֹת שהיוּ פּעם ירוּשה של אצילים בּלבד. בּחיים של בּטלה הם מצאוּ להם כּמה קוֹרקטיבים חינוּכיים בּצוּרה שלהם, כּגוֹן הציד, שהיה מביאָם לידי קרבה אל הטבע. האדם שלנוּ, העמוּס כּל כּך הרבּה סבל תרבּוּתי – סבל כּרך, סבל עצבים וסבל הגלוּת – חשוּב בּשבילוֹ להכניס לחינוּך כּמה יסוֹדוֹת של פּיתוּח החוּשים. עד כּמה שידוּע לי הנוֹער המפלגתי שלנוּ משאיר את הדבר הזה בּשביל הנוֹער הצוֹפי וּבשביל “השוֹמר הצעיר”. אין זה מקרה בּלבד שהנוֹער הצוֹפי ו“השוֹמר הצעיר” מוֹשכים אליהם את הנוֹער. יש ערך חינוּכי לעבוֹדתם. לי נדמה שהיסוֹד הזה של טיפּוּח הגוּף, של חינוּך העין, של הכּרת המוֹלדת, של ההתנגשוּת עם הטבע (לא רק בּעבוֹדה) ושל רכישת מדעים טכניים, הוּא חשוּב מאד בּעבוֹדתנוּ החינוּכית. אי אפשר לעשׂוֹת את הבּחרוּת למין ישיבה שילמדוּ בּה רק מדעים סוֹציאליסטיים, אלא יש לעשׂוֹתה לתנוּעה שתקיף את חיי האדם הצעיר ותתן לוֹ את האפשרוּת לחיוֹתם לכל רחבּם.

ועוֹד הערה אחת. בּדוֹר הסוֹציאליסטי הזה יש הזנחה גדוֹלה בּחינוּך ההוּמַניסטי. אחר היה חינוּכם הסוֹציאליסטי של הדוֹרוֹת הקוֹדמים. מה היתה השׂכּלתם הספרוּתית של מַרכּס ושל לַסַל, וּמה היה מקוֹר יניקתם? הם לא התחילוּ בּמדעי הכּלכּלה. מרכּז התרבּוּת בּשבילם היוּ הֵינֶה וּבֶּרנֶה, אשר בּשביל הדוֹר ההוּא היוּ מקוֹר בּלתי‑פּוֹסק של התעוֹררוּת המחשבה. הסוֹציאליזם שלהם והפּעוּלוֹת הפּוֹליטיוֹת שלהם היוּ פּרי התרבּוּת הרוּחנית של זמנם. אם תתבּוֹננוּ לנפש הסוֹציאליסט הרוּסי תמצאוּ בּיסוֹדוֹ את טוֹלסטוֹי ודוֹסטוֹיֶבסקי. קל מאד למצוֹא בּרוּסיה איזה קוֹמוּניסט שאפילוּ לא קרא אוֹתם, אבל אי אפשר היה לתאר בּשעתוֹ אף אחד ממנהיגי הסוֹציאליזם בּרוּסיה שלא היה מיוֹרשיו של טוֹלסטוֹי ודוֹסטוֹיבסקי. אצל היהוּדים היה הקשר בּין הסוֹציאליזם והספרוּת היפה בּמידה קטנה מאד. הסוֹציאליזם היהוּדי, שמצא בּיטוּי בּ“בּוּנד” בּעיקר, היה דל מאד בּתכנוֹ הספרוּתי היהוּדי. רק הוֹדוֹת להתקרבוּתוֹ של י. ל. פּרץ לתנוּעה והוֹדוֹת לחזיוֹן האידישיזם, שנוּצל למטרוֹת פּוֹליטיוֹת, בּאה הזדווגוּת, בּמקצת, של הספרוּת היהוּדית עם התנוּעה הפּוֹליטית, אבל כּל זה רק בּמידה זעוּמה. תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ‑ישׂראל שוֹנה גם בּזה מן הגוֹלה. אם נחטט בּלבּוֹ של כּל אחד ואחד מאתנוּ נמצא שהספרוּת היהוּדית ללשוֹנוֹתיה וּלגילוּייה השוֹנים נתנה לנוּ כּוֹחוֹת הרבּה לעמוֹד בּפני כּמה משבּרים בּגוֹלה, כּאשר לא היתה כּל פּרספּקטיבה לבּאות. היא העשירה את חיינוּ וּבה מצאנוּ מַפתחוֹת לכמה שאלוֹת שהתחבּטנוּ בּהן. אני מתבּוֹנן אל מה שלוֹמדים אצלנוּ בּחוּגים שוֹנים של מפלגוֹת. אין רע בּכל מה שלוֹמדים, אם רק עוֹשׂים את זאת כּאנשים חפשים ולא כּמצות אנשים מלוּמדה. אבל כּשאני רוֹאה שאין אצלנוּ קוּרס ללימוּד כּתבי בּרנר – הריני מֵצֵר על כּך. מי עוֹד אצלנוּ כּמוֹהוּ אמן גדוֹל, הוֹגה‑דעוֹת גדוֹל ורבוֹלוּציוֹנר? הוּא הבין אוּלי בּאוֹפן העמוֹק בּיוֹתר את הפּרוֹבּלימה הכּלכּלית של היהדוּת לכל עמקה וכן את הפּרוֹבּלימה החלוּצית.

הדברים אמוּרים לא רק לגבּי אוֹתה הספרוּת הקשוּרה בּאוֹפן ישר לתנוּעה שלנוּ, אלא לגבּי חינוּך ספרוּתי בּמוּבן רחב. ואין לחפּשׂ את הקשר הישר בּין הסוֹפר וּבין הפּרוֹגרמה. אינני יוֹדע אם יש קשר ישר בּין רַבּינדרַנַת טַגוֹר וֹבין ההתקוֹממוּת בּהוֹדוֹ. אוּלי קשה למצוֹא קשר ישר בּין פּוּשקין וּבין הדקַבּריסטים. אוּלי הרבּה סוֹציאליסטים רוּסים אינם יוֹדעים שיש קשר בּינם וּבין דוֹסטוֹיֶבסקי. אבל כּך דרכּה של תרבּוּת שהיא פּוֹעלת בּהרבּה צינוֹרוֹת סמוּיים מן העין וּבהרבּה צינוֹרוֹת עקיפים. כּכל שתנוּעה סוֹציאליסטית רבוֹלוּציוֹנית חסרה מאוֹצרוֹת התרבּוּת של הדוֹרוֹת שקדמוּ לה כּן היא מצמצמת את אָפקה, וּמראש היא גוֹזרת כּלָיה על יכוֹלת יצירתה. וּמשוּם זה אני מַפנה את תשׂוּמת‑לבּכם לכך, שתנוּעתנוּ בּארץ, וּתנוּעת הנוֹער הקשוּרה בּה, צריכה לעוֹרר את הנוֹער לשאוֹף למלא מה שלא ניתן לוֹ בּגוֹלה, מה שלא נתנוּ לוֹ בּית‑הספר והוֹריו וּמה שלא נתן לוֹ הדוֹר האחרוֹן הדל מאד בּמוּבן התרבּוּתי. אין להסתפּק בּשימוּש וניצוּל אוֹצרוֹת התרבּוּת הסוֹציאליסטית הרשמית, כּי אם יש לנצל גם אוֹצרוֹת התרבּוּת ההוּמַניסטית. הדבר הזה הנהוּ, לדעתי, הכרח בּשביל התנוּעה, למען תהיה מה שהיא צריכה להיוֹת.