א. 🔗
תרומתו של ד. ב. מלכין באמנות-ההרצאה לתרבות היהודית בימינו – נחוותה על ידי עשרות-אלפי שומעי הרצאותיו, בעברית ובאידיש, במשך חמישים שנה – ברוסיה, בפולניה, בישראל, בצרפת, בבלגיה ובאוסטרליה
רבים נהנו והודו ובירכו – מעטים הגדירוה.
הוא עצמו ראה ביצירתו המשכה וחידושה של מסורת עתיקת-יומין ברטוריקה עברית ויהודית שהיתה האמנות הפופולארית ביותר בקרב היהודים מימי הנביאים ועד ימי המגידים.
בהיותי ילד לקחני אל בית הכנסת הגדול בתל-אביב, בזכותו אותי באחת החוויות הגדולות של ילדותי, לשמוע את המגיד ממינסק מספר ומשעשע את קהלו בחוש הומור, בהעזה, באקטואליזציה מפתיעה של סיפורי המקרא, בהתחרזות של סיפורים בסיפורים, משלים ונמשלים משתמעים ומפורשים – המצטברים לעיקרו של מדיום ריטורי, בו עיצב והביע את רעיונותיו והסתכלויותיו.
אביו של אבי לקחו עמו לשמוע את המגיד ממינסק בעירו. שנים רבות היה סבי חופשי מדת, ממסורת ומאמונה – עד שחזר בתושבה ונעשה להוט אחרי כל גילוי של יהדות בעל פה ובכתב, והיה גורר את אבי עמו לכל חצר של צדיקים, לכל דרשה של שרבנים מתנגדים, של מגידים עממיים וסתם תלמידי חכמים שנתדיינו. אבא היה מתלווה אליו גם לאחר שעזב, בגיל 13, את הישיבה והשתחרר מאמונה ומעול מצוות של תורה. משהחל להרצות בגיל חמש עשרה בהתכנסויות של בני נוער וציונים, משהתבגר ונחלץ למאבר בחוגי האורתודוכסי ההיהודית – המשיך לראות במגידים אחד ממקורות ההשפעה החשובים ביותר על תרבותנו ועל עיצוב האמנות שלה הקדיש את חייו.
כל ימיו היה ד. ב. מלכין אגנוסטיקן עקיב ולוחם בכל אידיאליזציה של העבר היהודי, כל אידיאולוגיה אורתודוכסית של מסורתיות ושל שמרנות דתית ויהודית – אך האמין, כי למען חיוניותה והמשכיותה של התרבות היהודית “יש לשמור על הקנקן ולאו דווקא על מה שיש בו”, כפי שנהג לומר.
כליה ואמצעיה של התרבות היהודית היוו, לדעתו, את האלמנט הרציף ביותר בתולדותיה. אףש תכניה והשקפותיה החברתיות-לאומיות נשתנו מעידן לעידן. בימינו התחולל השינוי הגדול ביותר בחיי היהדות ובאידיאולוגיה שלה – מאז יציאת מצרים ומאז שיבת הגולה ימי עזרא ונחמיה. דווקא בימינו היתה חשיבות מיוחדת להתחדשות השימוש בכליה ובאמצעיה של התרבות היהודית – אשר לתוכן יצקנו יין חדש.
אחד הכלים האלה, אולי הזנוח שבהם, היא הרטוריקה היהודית – הז’אנר שבו נוצרו ממיטב יצירות המופת של הגניוס היהודי: מימי עמוס, ישעיה וירמיה – דרך קהלת ואיוב – דרך ממשלי המשלים ומספרי האגדה התלמודית – ועד דברי הרביים-הצדיקים של החסידות והמגידים העממיים של כל התפוצות.
ב. 🔗
בין הז’אנרים הרבים שנתקיימו זה בצד זה וזה אחר זה בתולדות הריטוריקה היהודית – היה הז’אנר הסיפורי אחד הבולטים. ז’אנר זה פותח על ידי ד. ב. מלכין בהרצאותיו. הסיפורים ששיבץ בהרצאותיו היו למרכזן, לנושא טענותיהן, למשלן, לכוחן המושך והמשעשע, לאמצעי השכנוע העיקרי. וכך נעשה הרצאתו פופולרית גם כשהעמיקה חקר, ומוחשית – בלי שתפסיד מכוחה הרעיוני.
בין יצירות המופת של הנאומים העבריים הקדמונים – זכורים הנאומים הסיפוריים החריפים והמעמיקים של יותם ונתן הנביא. העיקרון הפילוסופי המהפכני מבחינת האתיקה של העולם העתיק – כי הצדק עליון על כל מלך ומלכות, כי השוויון לפני החוק, והעונש על פגיעה בחוק אינם מודים בשום יוצא מן הכלל – ויהיה מעמדו עילאי כאשר יהיה – הוצג לראשונה בנאום המופת של הנביא נתן:
“שני אנשים היו בעיר אחת, אחד עשיר ואחד רש. לעשיר היהצאן ובקר הרבה מאד, ולרש אין כל כי אם כבשה אחת קטנה אשר קנה, ויחיה, ותגדל עמו ועם בניו יחדו, מפתו תאכל ומכוסו תשתה ובחיקו תשכב ותהי לו כבת. ויבא הלך לאיש העשיר ויחמל לקחת מצאנו ומבקרו לעשות לאורח הבא לו, ויקח את כבשת האיש הראש, ויעשה לאיש הבא אליו”.
כששמע המלך את הסיפור המרגש, אמר בפסקנו מלכותית: “חי ה', כי בן מות האיש העושה זאת!”
ונתן אמר לו: “אתה האיש”.
וכל נאומו של נתן וכל המסקנות המרחיקות לכת המשתמעות ממנו והמגיעות עד המתקדמות בתורות המדיניות של ימינו – כל כולו של נאום זה אינו אלא סיפור.
לא רק נאומי תוכחה – גם נאומי הסתכלות בטבע הבריות, בנטיותיהם הפוליטיות, בתוצאות החברתיות והמשטריות החמורות הנובעות מן הנטיות הפוליטיות השונות המנוגדות שבחברה – הצליח הנואם הקדום להציג בסיפור. בתארו את ההבדל בין מומחים ובעלי מקצוע ובין פוליטיקאים ושליטים משתמש הנואם בן ימינו בקלישאות כגון: “המומחים – יודעים יותר ויותר ועל פחות ופחות ועל כן קיימת סכנה, כי ידעו הכל על לא כלום, אך השליטים – יודעים פחות ופחות על יותר ויותר, ויש סכנה שידעו אלא-כלום על הכל. על כן” – ימשיך נואם ימינו – “הם קנאים כל כך לשלטונן ולציונם של המומחים, על כן בוערת שנאתם באש האטד בעומדם מול עצי פרי וצל ויופי כעצי הלבנון”. אל אותה ראיה עצמה וכמעט אל אותן מסקנות עצמן הגיע הנואם הקדום בנאום-סיפור שלו:
נאום יותם בן גדעון על בעלי שכם ועל המלך שהמליכו עליהם:
"הלום הלכו העצים למשח עליהם מלך, ויאמרו לזית: מלכה אלינו. ויאמר להם הזית: החדלתי את דשני אשר אשר בי יכבדו אלהים ואנשים והלכתי לנוע על העצים?
ויאמרו העצים לתאנה: לכי את מלכי עלינו. ותאמר להם התאנה: החדלתי את מתקי ואת תנובתי הטובה והלכתי לנוע על העצים?
ויאמרו העצים לגפן: לכי את, מלכי עלינו, ותאמר להם הגפן: החדלתי את תירושי המשמח אלהים ואנשים והלכתי לנוע על העצים?
ויאמרו כל העצים אל האטד: לך אתה מלוך עלינו. ויאמר האטד אל העמים: אם באמת אתם מושחים אותי למלך עליכם, בואו וחסו בצלי, ואם אין – תצא אש מן האטד ותאכל את ארזי הלבנון".
כל היודע מה עירום ושלדי הוא האטד מבין את האירוניה של נאום זה בתורת המדינה – שאמיתותיו הטרגיות אוניברסאליות עד אימה.
הרעיונות שבנאום-סיפור מעין זה מובעים בצורה חד-משמעית ומשכנעת בבהירותה – אף שהיחסים בין חלקי הסמל הם סוריאליסטיים לחלוטין – ואילו מסומליו נחשפים לנו בריאליות המדהימה שלהם.
הנאום והדרישה המוסרית, הנאום והאובסרבציה הסוציאל-פוליטית – השתמשו פעמים רבות בסיפור כבמדיום עיקרי שלהם. דרך הבעה זו משכנעת דווקא בשל עקיפותה, דווקא בשל ההכללה המקיפה שבה, בשל ההסכמה הבלתי-מחייסת שהיא מעוררת בשומע – באופן זה שהיא מפתיעה אותו בהכריחה אותו לקבל גם את מסקנותיו הפרטיקולאריות של הנואם, גם אם אין השומע רוצה בהן.
ג. 🔗
הסיפור, המשל והאגדה – ממחישים הקשר בין המציאות המוכרת לכל אדם המביט במציאות באמצעות אירועים טיפוסיים לה – ובין רעיון הנואם המבקש להאיר את המציאות מנקודת המבט שבחר בה כדי להגיע אל המסקנות, אליהן הוא חותר.
זהו רק אחד מתפקידיו הרבים של הסיפור באמנות הרטוריקה. בין שאר תפקידיו – ואולי החשוב שבהם – הוא הפיכת הדיבור מטיעון הגיוני ומופשט – להידברות חמה וחיה עם שומעים המוצאים את עצמם משתתפים ברגשותיהם ובזיכרונותיהם האישיים בדברי המרצה ובתהליך מחשבתו. ההרצאה נהפכת באמצעות הסיפור מהוראה השותלת ידיעה או מביעה דעה – לחוויה אמנותית, שאינה אלא הנאה מורכבת מהנאות רבות – רגשיות ואינטלקטואליות: זכרונות, אסוציאציות, הנאה מהבנת דבר מתוך דבר, הזדהות והתנכרות לגיבורים ולמעשיהם, התפעלות ותהיה על אופן וצורה של “מעשה הסיפור בניגוד לסיפור המעשה”, כפי שקרא לזה ד. ב. מלכין.
בהרצאותיו הרחיק לכת בהפיכת הסיפורים למוקדי ההרצאה: רוב הרצאותיו הוקדשו לסיפורים. הרצאה על הסיפורים שבדרמה, ברומן, בנובלה הקצרה, בסרט, באירוע האפיזודי בחיי היום-יום. כל אלה הציעו עצמם כמקורות לא-אכזב של סיפורים מתחרזים בסיפורים המהווים מציאות מובחנת ממציאות האירועים המוחשים – אך המייצגת התיחסות אל אותה מציאות מוחשית ונחיית כיצירה. בניגוד למבקרים הפורמליסטיים למיניהם – רואים את עצמם אפילו אמני הקולנוע הגדולים באמת – כפליני, אנטוניוני, בונואל, ברגמן, צ’פלין, קוראסווא ודומיהם – כאמני-הסיפור באמצעי הצלולואיד. על אחת כמה וכמה הסופרים והדרמטורגים אשר להם בעיקר הקדיש ד. ב. מלכין את הרצאותיו – עיקר יצירתם, אמצעיה ובשורתה, כלולים בסיפור המעשה המעוצב על ידי מעשה הסיפור שלהם.
כבנדטו קרוצ’ה, אשר בנקודות רבות הסכים עמו ועם תיאוריות האינטואיציה שלו, חיפש גם ד. ב. מלכין את חווית-היצירה שבתוך היצירה האמנותית: את סיפורה של היצירה, זו “האידיאה שבאינטואיציה” של היוצר הנפגשת עם “האידיאה שבאינטואיציה” של הקורא או של השומע – מעבר לאמצעים האמנותיים שבהם מתבצעת הקומוניקציה ביניהם – אך בכפיפות מוחלטת לאמצעים אלה ולאופניהם. הסיפור שביצירה – משמע: הדבר אליו מתכוונים בפשט שבה, שמצליחים לעוררו בקורא או בשומע אותה. על כן היו הרצאותיו מוקדשות לסיפורים – גדושות סיפורים: סיפורים על סיפורים.
כשם שהסיפור מביע התיחסותו של הסופר אל מציאות-החומר או אל מציאות-הדמיון, – כך מביע הסיפור שבהרצאת המבקר את התיחסותו הוא אל היצירה המבוקרת ואל יחסה ש זו אל המציאות המסופרת על ידה.
כשם שהסיפור הבלטריסטי מהווה אמצעי לעיצוב דיוקנו וייחודו של הגיבור ושל האירוע המסופרים על ידו – הופך הסיפור בהרצאות של ד. ב. מלכין אמצעי חישוף ועיצוב לדיוקנה ולייחודה של יצירה. אותה עלילה עצמה בסיפוריהם של סופרים רבים – תהיה למציאות שונה ומיוחדת בכל אחד מהם. אותה יצירה בתיאוריהם של מבקרים רבים – תהיה למציאות אמנותית שונה ומיוחדת של כל אחד מהם.
ד. 🔗
לפי שיטתו הביקורתית של ד. ב. מלכין – היצירה ולא היוצר היא עיקר עניינו של המבקר. זהותו ואישיותו של היוצר – במידה שהן מצויות מחוץ ליצירה – אינן מענינות את הקורא ואת המבקר המעונינים ביצירה.
הסיפור עיקר – אך המספר נותן לו את ייחודו, את חד-פעמיותו, את סיכויי האוניברסאליות שלו.
הסיפור החושף מציאות אנושית מבעד למסך המוסכמות והתשובות השגורות – שואל שאלות שאין להן תשובה. במידה ששאלות אלה הן רלוונטיות גם בעידן אחר ובמקום אחר – מתחדש כוחו של הסיפור, מתרחב תחום משמעותו, והוא מתחיל להשפיע על קוראים, שעליהם לא ידע כלל הסופר. הסיפור מתחיל לחיות חייו העצמאיים בעשרות אינטרפרטציות. לעתים משתכח אף שמו של הוספר – אך אישיותו ואופן ראייתו ממוזגים במעשה היצירה ובדמות הייחודית של הסיפור שבה – הם ורק הם, רלוונטיים ומעניינים את המבקר והקורק כאחד.
על כן נהפך כל סיפור-מחדש למעשה יציאה. מולייר ראה דון ז’ואן לפני שכתב את דון ז’ואן. האמלט נכתב על ידי בנדלו לפני שנכתב על ידי שקספיר. הסיפור המחודש מגלה בעלילה פוטנציות סימבוליות שלא נתגלו בה קודם. מעשה היצירה מדגיש בעלילה את הנראה מעתה רב-משמעותי ושומט את מה שהפך לא רלוונטי – ויוצר מציאות אסתטית המייצגת מציאות אנושית – של המספר-מחדש ושל קוראיו או שומעיו.
כך עשו סופרים רבים לסיפוריהם של אחרים, כך עשו סופרים אחרים לסיפור חיים שהיו להם עדים, כך עשה פרץ לאגדות של חסידים, כך עשה שלום עליכם – להתרחשויות של יומיום בכתריאלבקה ןברכבות המהלכות אליה וממנה, או בעגלתו של חלבן, שאליה עברה הסיפוריות היהודית מעגלתו של מוכר ספרים.
כמעשה הסופר בסיפורים ובהתרחשויות – כן מעשה המבקר בסיפוריו של הסופר.
הסיפור בהרצאה הופך אמצעי, וביד המבקר לחשוף ולהדגיש השאלות הטמונות ביצירה המבוקרת, כפי שהן נראות ומשתמעות למבקר ולבני דורו.
ה. 🔗
ערכה של הביקורת בתרומתה להנאה מן היצירה. הנאה זו שהיא גורמת – אף היא הנאה חווייתית מורכבת. מורכבותה עשויה להתעשר בהנאה החדשה של המבקר, בגירסה החדשה שהוא מוסיף לגלגוליו של כל ניגון, בצורה שבה הוא מספר את סיפוריו על הסיפורים. אם הוא מצליח לעשות כל אלה – נהפך המבקר ליוצר.
משמעות הסיפורים משתנה מדור לדור. היא מתקיימת בזכות שאלותיה חסרות הפתרון, בזכות כוחה לגרום הנאה בלתי-אמצעית ומורכבת לקוראי הסיפורים ולשומעיהם – אך היא משתנה לרגל ראייתם המשתנה של הקוראים ושל דובריהם – המבקרים.
יצירות שנראו בדור מסוים רלוונטיות ומשמעותיות רק למקום ולקהילה שבהם נוצרו – הופכות בדור אחר יצירות בעלות משמעות אוניברסאלית על פני יבשות רבות. כך אירע ליצירת שלום עליכם – הסופר לו הקדיש ד. ב. מלכין חלק גדול כל כך מהרצאותיו. הוא היה, לדעתו, גדול המספרים היהודים מאז מספרי האגדה התלמודית. בהרצאותיו ובהארתו מחדש את סיפורי שלום עליכם הרבים – הדגיש ד. ב. מלכין את האוניברסאליות הפוטנציאלית שלהם שנים רבות לפני שמאות האלפים במערב ובמזרח הרחוק החלו נוהרים לראות את טוביה החולב על בימותיהם.
בהרצאותיו עמד ד. ב. מלכין על ייחודו של ההומור הריאליסטי של שלום עליכם והדגיש את בסיבו: ההתנגשות המתמדת בין נקודת המבט הכת ריאלית היודעת מה מגוחך הוא העולם הגדול מדי, הממהר מדי והעסוק מכדי לגלות בכוחות עצמו את גיחוכו וכיעורו, ואת אנושיותה ונבונותה של כתריאלבקה.
שלום עליכם התרחק מהסאטירה המשכילית של מנדלי מוכר ספרים, מהרומנטיקה והאידיאליזאציה של י. ל. פרץ – ונמצא מזדהה עם נקודת המבט הפרובינציאלית של הכתריאלי. דווקא משום כך, טוען ד. ב. מלכין בהרצאותיו ובאמצעות הסיפורים המשולבים בהן, הצליח שלום עליכם ליצור סיפורים אוניברסאליים שבהם נראה האדם מנקודת מבטו של הכתריאלי – ולא כבסיפורי ההשכלה, שבהם נראה היהודי מנקודת מבט מופשטת של “העולם הגדול”.
ההשכלה התיימרה לדעת ההבדל בין האדם שבחוץ ובין היהודי שבבית. היא התיימרה לשפוט את היהודי לפי קנה מידה אוניברסאלי שדמה לה ולא לו. שלום עליכם הצליח לרות את האדם היהודי בלי לשפטו – בו נשתקפה דמותו, בו מצא ד. ב. מלכין כי גם דמותנו שלנו נשקפת אלינו.
ההשכלה “האוניברסאלית” יצרה יצירות נפל פרובינציאליות, אשר רק החייבים בבחינות מעיינים בהן. שלום עליכם הכתריאלי והיהודי כל כך יצר בלשונם של היהודים יצירה, שסינים ורוסים, צרפתים ואנגלים נהנים ממנה בלשונם שלהם. כל עוד היתה כתריאלבקה מגוחכת ביני מי שהתיימר להיות בה נציגו של העולם הגדול, – התעלם העולם הגדול מספרותה. משהוצג העולם כמגוחך בעיניה של כתריאלבקה בסיפור שלום עליכם – החל העולם להתנין בספרותה.
הדגשת תפנית זו והישג זה של הספרות היהודית במאה העשרים – היא עיקר תגליתו של ד. ב. מלכין באמצעות הרצאות סיפור סיפוריו של שלום עליכם. הרצאותיו נשמעו לרבים משומעיו – כראייה מחדש של ספרות שהיתה ראייה מחדש של חיים. ההנאה שנגרמה על ידי היצירה הספרותית – חזרה והתעוררה והסתעפה בקרב רבים תוך שמיעת הרצאותיו של ד. ב. מלכין, המבקר-המספר.
הרצאתו היתה מספרת מחדש, שואלת מחדש, מאירה את הנשכח, מדגישה את המוזנח משימת לבנו, מפגישה את הסיפורי עם האידיאי שביצירה; קושרת את האישי אל החברתי; גושרת בין העלילתי ובין האקטואלי חושפת את המשמעותי מבחינתו של הקורא הצעיר בימינו; מעוררת את ההתרגשות מבחינתו של הקורא הצעיר בימינו; מעוררת את ההתרגשות הרדומה בזכרון; מפגישה אותה עם ההתרגשות הנוכחית בשעת שמיעת ההרצאה; מחיה את ההתרשמות מן העלילה והדמויות והצורות שלבשו; מפגישה אותה עם ההתרשמות מאופן הצגתם של אלה על ידי ההרצאה. שוב חוזרת ההנאה המורכבת להיות חוויה אמנותית המתחוללת במישורים שונים של הרגש והאינטלקט, ברבדים השונים של אישיות השומע..
היצירה הגורמת חוויה כזאת – היא מעשה אמנות.
ההרצאה הגורמת חוויה כזאת – היא יצירה.
יצירת-אמנות נחיית על ידי שומעיה – וחוויתה נחרתת בזכרון.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.