מימרה יהודית היא, וצריך לדעת, מהיכן מוצאה. בימיו של רבי חיים ויטאל היה בצפת אברך, שנעשׂה, לא עלינו, אלמן, עוד קודם שיצאה שנה שלימה מיום חתונתו. דרכי השם מי יבין, ודברים כאלה מתרחשים בעולם, אבל אותו אברך דומה היה עליו, שהעולם כולו חזר לתוהו ובוהו, חַמה אחת ישנה ברקיע ואשה אחת היתה אשתו שלו. והריהו הולך ומוכר את הסחורה מן החנות עם כל כלי-הבית מדירתו ומוסר את כל הממון לראש-הישיבה דצפת, בתנאי שיספחו אותו אל הישיבה ויהו מפרנסים אותו בדומה לכל הבחורים, וימסרו לו חדר מיוחד, שישב בו וילמד ביחידות.
ראש הישיבה קבּל ולקח את צרור-הכסף בשביל הישיבה, ולהאברך גידרו בכמה קרשים חדר מיוחד מועט בקרן-זוית של עלית בית-המדרש, הכניסו לו שׂק ממולא קש וכלים לנטילת- ידים, והאברך פנה וישב ללמוד. חוץ משבת ויום-טוב, שבהם היה מוזמן אצל בעלי-בתים, לא ראה לפניו נפש חיה; מאכלו כל ימות השבוע וכותונת לכבוד שבת ויום-טוב היו מעלים ומביאים לו מן השמש. וכשהיה מגיע לאזניו קול צעדים על המדרגות, היה פונה ומסב פניו אל הקיר, וכך היה עומד ופניו אל הקיר, עד שיצא הנכנס וסגר מאחריו את הדלת. בדבּוּר אחד: הוא נעשה פּרוּש.
בתחילה היו סבורים, שלא יעמוד בכך זמן מרובה, משום שקודם לכן היה בטבעו בריה חיה ומעורב עם הבריות; אבל עבר שבוע ועוד שבוע, הפרוש יושב ולומד, בחצות הלילה שומעים את קול-למוּדו הבכייני משתפך על פני הרחוב, או רואים אותו עומד ליד אשנב העליה ופניו החיורות נשׂואות כלפּי מעלה ועיניו מביטות אל השמים, – והתחילו רואים את הדבר בעין יפה, והיו מקוים שהפּרוּש הזה יעלה ויצמח ויהיה גדול בישׂראל, ואפשר גם מקוּבּל, בעל מופת. ספּרו את הדבר לר' חיים ויטאל. והוא שמע והקשיב, הניד את ראשו, ולבסוף אמר: הלואי שהדבר יעמוד ויתקיים…
בינתיים נתרחש מופת מועט: בתו הקטנה של השמש, שהיתה מעלה לו, לפּרוּש, ומביאה לו מזונו, עלה פעם אחת בדעתה, שהיא מוכרחה לראות את הפּרוּש לפחות פעם אחת פנים אל פנים. ומה היא עושה? פושטת את נעליה ופוזמקאותיה ומעלה לו את מרק-הגריסין יחפה, ובלאט כל-כך, שהיא שומעת את דפיקות-הלב שלה עצמה. אלא שנתפחדה מפני דפיקות-הלב של עצמה, נפלה מאמצעיתן של המדרגות ושכבה במשך כמה חדשים. כשגבר עליה חומה ספרה כל אותו מעשה, והתחיל העולם מאמין עוד יותר בפּרוּש, ובקוצר-רוח מרוּבּה עוד יותר היו מצפּים לו שיתגלה.
שוב ספרו את הדבר לר' חיים ויטאל. ושוב הניד ראשו, ונוסף לכך נאנח, ואמר: הלואי שיוכל להתגבּר! וכשהפצירו בו שיפרש דבריו, אמר: שהואיל וכוֶנתו הראשונה לא היתה לשם שמים, לפיכך יהו לו מניעות גדולות מן הצד ההוא, והלואי שלא יכּשל…
________________
ור' חיים ויטאל אינו אומר דברים בעלמא! פעם אחת הוא יושב לו, הפּרוּש, שקוע בהרהורים על-גבי ספר, והריהו שומע פתאום, שמשהו מנקש על הדלת, ונופלת עליו אימה. אבל המשהו מוסיף ומנקש, והריהו קם ממקומו, ושוכח בינתיים לסגור את הספר, והולך לפתוח את הדלת; ומשפתח את הדלת – בא ונכנס תרנגול-הודו. והוא מניח לו להכּנס, להתרנגול-הודו. ועולה על דעתו מחשבה, שכדאי וראוי שתהיה עמו יחד נפש חיה בחדר. אשתו שלו היתה מחזקת פרי-רננים בבית… הולך התרנגול-הודו ועובר לפניו ופונה ויושב לו בשקט בקרן-זוית רחוקה. והפרוש מהרהר, מה יכול להיות פשרו של דבר, והוא פונה ויושב וחוזר אל ספרו. וכשהוא יושב כך, עולה רעיון במוחו: לא רחוקים ימי הפּורים, ושלחו לו בזכות תורתו תרנגול-הודו לפורים. מה יעשה הוא בתרנגול- הודו? יזמין אותו – הוא מהרהר – מישהו לסעודה של פורים, ואפשר שהמזמין יהיה אדם עני, וישלח לשם ערב-פורים את התרנגול-הודו, ויהיה אף הוא טועם מזה. מזמן שאשתו שלו נפטרה, עדיין לא טעם בשׂר-עוף. ובתוך שהוא מהרהר כך, הריהו מתחיל ממצמץ בשׂפתיו כטועם טעם, ופיו מתמלא ריר; הוא מעיף מבט-עין אל התרנגול-הודו, והריהו רואה שהתרנגול- הודו מביט אליו בחבּה, כאילו הוא יורד לסוף דעתו ונהנה מכך, שיזכה להיות נאכל בפיו של הפּרוּש. שוב אינו יכול למשול בעצמו, ומרגע לרגע הוא עוקר עיניו מתוך הספר ומביט אל התרנגול-הודו, והוא מתחיל מדמה בנפשו, שהתרנגול-הודו מחייך אליו. במקצת הוא נבהל מכך, אף-על-פי-כן יש לו הנאה שמחייכת אליו נפש חיה…
דבר זה עצמו אירע גם במנחה-ומעריב. באמצע השמונה- עשרה אין הוא יכול בשום פנים להתאפק, והוא קורע כל פעם את עיניו ופוקחן ומביט אל התרנגול-הודו, והלה עדיין מחייך ומחייך. ופתאום הוא מתחיל מדמה בעצמו, שהחיוך הזה הוא מכירו כבר מזמן… שהנה רבּון העולם, שנטל ממנו את אשתו, שלח והחזיר לו את חיוכה החביב, שיהא מנחם אותו בבדידותו; והוא מתחיל מחבב את התרנגול-הודו, והוא חושב, שיהיה בכך משום יושר שיהא מזמין אותו לסעודה של פורים יהודי עשיר, כדי שהתרנגול-הודו יישאר בחיים…
ומחשבה זו עלתה בו בשעה של רצון, כפי שנראה להלן, אך בינתיים מביאים לו כנהוג, קערית מרק-גריסין עם פרוסת לחם, והריהו נוטל ידים ומכין עצמו לאכילה.
אך מיד כשהוא נוטל את הלחם בידו ומבקש לנגוס ממנו — קם התרנגול-הודו ויוצא מפינתו ומתחיל מנקר קיר קיר, בלשון בקשה, כמי שרוצה לומר: אף הוא רעב; והוא ניצב לפניו ליד השולחן. מהרהר לו הפּרוּש: מוטב שיאכל, סופי שלא אהיה מפסיד בו… ונוטל הוא את קערית מרק-הגריסין עם פרוסת הלחם ומוריד ומעמיד על הרצפה, והתרנגול-הודו לוגם ואוכל. למחר הולך הפּרוּש ונכנס אל ראש-הישיבה, והוא אומר לו באשר ובכן, שקבּל שותף-לאכילה; הוא היה משייר תמיד ממרק- הגריסין, והיום – כאילו לא טעם הימנו כלל… רואה ראש- הישיבה לפניו פנים רעבות, והוא אומר שיודיע על כך לר' חיים ויטאל, שיהא מתפלל עליו, שהשד יסור הימנו. ובינתיים יצווה, שישלחו לו שתי פרוסות לחם ושתי קעריות מרק-גריסין, שיהא מספיק לשניהם. אבל ר' חיים ויטאל, שספּרו לו בשמו של ראש-הישיבה בדבר השותף-לאכילה, רק הניד ראשו ונאנח ואמר, שהענין אך מתחיל!
לפי שעה מקבל הפּרוּש מנות כפולות, והוא שׂבע, וגם התרנגול-הודו שׂבע. והתרנגול-הודו אפילו הולך ומשמין. ובמשך כמה שבועות הוא נעשה, הפּרוּש, קשור בתרנגול-הודו עד כדי כך, שכל יום הוא מבקש מהשם יתברך, שיהא מוזמן לסעודת- פורים של יהודי עשיר, כדי שלא יגיע לידי נסיון.
וכפי שאמרנו, בענין זה לא הגיע לידי נסיון. אחד מגדולי הבעלי-בתים הזמין אותו אצלו לפורים. והיה שם לא רק בשׂר של תרנגול-הודו, אלא גם כל מיני מאכלים טובים ומשקאות כיד המלך. וגם משׂחקי-פורים מצויינים באו לשׂמח את הגביר עם משפחתו ועם כל האורחים, שבאו אליו לאחר הסעודה בביתם. והפּרוּש דנן סעד את לבו והשיב את נפשו, הוא אכל ושתה, ואפשר ששתה יותר משאכל, משום שהיין היה מתוק וריחני והחמימות הלכה והתפשטה בכל האיברים.
אך לפתע פתאום נשתנה בתוכו הכל.
התחיל המשחק של אחשורוש-ואסתר… וַשתי ממאנת לעשׂות כדבר המלך ולבוא ערומה כביום הוֶלדה… אסתר נושׂאת חן מיד לאחר-מכן… מוסרים אותה לידיו של הגי שומר הנשים. ששה חדשים בשמן המור, וששה חדשים אחרים בבשׂמים ובתמרוקי הנשים. והפרוש דנן – פתאום נעשה לו חם בכל האיברים, וחשכה ירדה לפני עיניו, ומועקה באה אל לבו, ובתוך החשכה התרוצצו לפניו רצועות-רצועות אדומות, לשונות של אש, ונתעוררה בתוכו כמיהה מוּפלאה ונוראה הביתה והביתה. אל העליה של בית-המדרש, אל חדרו שלו, אל הפינה השקטה… אל התרנגול-הודו… ולא יכול להתאפּק, ועוד קודם ברכת-המזון קפץ ממקומו ורץ אל חדרו.
הוא בא ונכנס, מביט אל הפנה, שבה התרנגול-הודו עומד, והוא נבהל ומשתומם: התרנגול-הודו נתגלגל באשה, באשה יפת-תואר שהעולם לא ראה כמותה, והוא מתחיל רועד בכל גופו, והאשה הולכת וניגשת אליו, והיא חובקת בזרועות צחורות חמות וערומות את צוֶארו, והפּרוּש מרעיד עוד יותר, והוא מתחיל להתחנן: רק לא בכאן, רק לא בכאן, מקום-קדוש הוא, ספרים קדושים מונחים. והריהי מלחשת לו סוד באזנו, שהיא היא מלכת-שבא, ושיש לה כאן לא הרחק מבית-המדרש, בסמוך לנחל, בין קני-הסוּף הגבוהים, ארמון הבדולח שלה, שנתן לו עוד שלמה המלך במתנה… והיא מושכת אותו. שילך איתה, לשם, אל ארמון הבדולח…
והוא מתנודד והולך, והולך…
למחר – והפּרוּש איננו! הולכים אל ר' חיים ויטאל, והוא אומר שיחפּשׂוהו על שׂפת-הנחל. ומוצאים אותו בתוך בצה בין קני הסוּף, ספק חי ספק מת…
טרחו בו והשיבו את רוחו, אך מאותו יום ואילך התחיל להיות שותה-שכּוֹר…
ור' חיים ויטאל אמר, שהדבר הזה בא מתוך געגוע גדול למלכת-שבא, כשהוא שותה הוא רואה אותה; ושיניחו לו לשתות, כל השנה כולה, ואך לא בפורים, משום שבפורים תהיה לה עליו שליטה גדולה. ומכאן באמת צמחה ועלתה אותה מימרה: “כל השנה מבוּסם, בפורים מפוּכּח”…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.