מוקדש לאנסקי
ובעיירה על שפת הבוג חי לו זוג, ששמו יתברך לא בירך אותם בילדים. והזוג – שמואל וזוגתו טריינה-מירל – לא העלו אפילו הרהור קל בענין גט, והוסיפו לחיות יחדיו מאושרים תחת שמי ה'.
והעיר לא היתה מרננת אחריהם, והבית-דין-צדק – לא מיחה בידם. יודעים היו, שנפשו קשורה בנפשה וכן להפך, והם דבוקים ומדובּקים זה בזו עד כדי כך, שלדבּר על גט הרי זה היה כמו לגשת אליהם בחלף.
כנגד זה היה אותו שמואל – סוחר דנציגאי – מוצלח גדול בעסקים שלו. ויודעים אפילו, ממה ההצלחה התחילה, במה מקורה ובמה יש לה אחיזה.
פעם אחת, ושמואל בימים ההם גביר עדיין לא היה, טריינה- מירל בעזרת הנשים ליד הסבכה לא עמדה, עגילי-בריקים עדיין לא היו באזניה, – סוחר היה במשהו מועט של עצים, קושר היה שתים-שלוש דוברות למשלוחו של סוחר גדול, ובית קטן היה לו, על כרעים של עץ, מתחת לגג של קש, – מתארע מעשׂה, ערב שבת, הבעל-שם נוסע לביתו ועובר על-פני העיירה, ובדיוק – מזלו של אדם גורם! – בדיוק לפני פתח ביתו של שמואל נשבר לו ציר מצירי העגלה. שמואל וטריינה-מירל מיהרו ויצאו לפני הפתח, הכניסו את הבעל-שם – מבלי לדעת אפילו מי הוא, רק סתם יהודי! – אליהם אל ביתם, שלחו אחר חרש-עצים, שיתקן את ציר העגלה, אך עד שפונים פה ועד שפונים כה – כבר השעה אחר שתים-עשרה, הבעל-שם כבר נשאר לשבת. ובמצוה של הכנסת-אורחים זריז שמואל מאז ומתמיד, וטריינה-מירל אף היא יש לה עין טובה ולב פתוח לאורח, – והתחיל באמת מכאן ואילך מאיר להם המזל. והואיל וכבר נעשה מנהג, שכל פעם שהבעל-שם עובר דרך העיירה, הוא מתעכּב אצל הזוג, היה המזל באמת מאיר ומוסיף ומזהיר… מתרבּה מספר הדוברות, ששמואל שולח לדאנציג, וגדל משנה לשנה, וכן מספר הפנינים על צוֶארה של טריינה-מירל, וגדל הבית, נוסף חדר אחר חדר, ושני חדרים בשביל האורח הגדול – בשביל הבעל-שם נתייחדו, ואת הקש של הגג ברעפי- עץ החליפו, ונתמלא הבית – גביע מלא. ויוצאים ונכנסים בבית סוחרים. ומשמפשיר השלג, באים ומתכנסים מן העיירות מנין של שייטים יהודים, ומן הכפרים כהנה וכהנה, להבדיל, מחזיקי- משוֹט שאינם-יהודים, ומלאים המזוים צידה לדרך, ומן החצר סוחבים וסוחבים קורות ואדנים אל החוף… והארנקי שבכיס- בית-החזה של שמואל מתעבּה והולך ומוסיף והולך; מפני שעל עציו שלו אין למים שליטה, אפילו בשטפון הגדול ביותר, והרוח הגדולה ביותר אינה מפרקת את דוברותיו; ואם משלחים את הדוברות במאוחר, והחורף הקדים להתייצב, הן מתנהלות משום מה מעצמן ותרות להן דרך בין גושי הקרח ומגיעות בשלום… ושמואל דנן קונה יערות גדולים יותר ויותר, וכבר יש לו כספים אצל אחרים, בכותל-המזרח – “עיר” לישיבה, וטריינה-מירל בעזרת-הנשים – ליד הסבכה… וכשבא הבעל-שם, הוא יושב עם שמואל זה שעות שלמות בחדר ומשׂוחחים פה אל פה… וכבר מתחיל הדבר מתמיה:
– על מה מדבּר שמואל זה עם הבעל-שם? מן הסתם על עסקיו שלו… למדן גדול ומקובּל איננו… היאך, אם כן, אין יהודי מבקש בענין בנים?…
והכל בטוחים, שאילו רק הוציא הבל מפיו, לא היה הבעל- שם מסרב לו. דבר גדול הוא אצלו ליתן ברכה… אלא מאי? – מהרהרין – היהודי משוקע בעסקיו עד כדי כך, שהוא שוכח לגמרי, במה הוא עומד ומה מצבו… ומתחיל הדבר להרגיז. וכי מה? הרי שוב אין הוא אברך צעיר, ואימתי יקראוהו לפתע פתאום אין שום אדם יכול לדעת. ומרמזים לו רמזים. בבית- המדרש, בין מנחה למעריב, ותופסו לפעמים ידיד טוב בשוק בקצהו של דש בגדו: היתכן? וכשעובר שמואל על-כך בשתיקה, ומתחמק במין חיוך מוזר ועגום, או משׂיא את השואל לענין אחר, בּאים הביתה ומזכירים את הענין בבית: מילא, מה שיהודי עוֹשׂה… שומעות הנשים: “באמת לא כראוי”, ומעכשיו הנשים נותנות דעתן על טריינה-מירל. הן מוצאות אותה בעזרת הנשים בשעת התפלה, או בבוקר של יום-טוב, בשעה שמברכות זו את זוֹ ב“חג שמח”, – ועכשיו בא “היתכן” נוסח נשים… מילא גבר הוא גבר, טרוּד הוא ושוכח, היכן הוא נמצא בעולם, אבל היא, טריינה! ומבארים לה באר היטב, שלא לעולם יחיה גבר, ולא לעולם האשה צעירה היא. והחן שיש לה לאשה בעיני בעלה אף הוא אינו דבר נצחי. וכל מה שירחק היום שבו יגיע הוא אל השׂכל האמיתי, כן רע הדבר יותר בשבילה. אבל טריינה-מירל יש לה טבעו של בעלה: מחייכת ושותקת, או משׂיאה לדבר אחר…
ולא לחינם שותקת היא ומחייכת. היא יודעת מה ומה היא לבעלה שמואל – “העלי והמכתשת גם יחד”… אבל בלב, הרי אף-על-פי-כן – אשה היא, מתחיל מנקר: ילד, בן זכר, קדיש… ומנקר עד שמתנקר גיעגוע וכמהון-לב חשאי לילד, והיא מתחילה להתפלא יותר ויותר בדומה לכל האחרים, כיצד נעשה שמואל שלה בעל-עולם-הזה כזה ומדבּר ומוסיף ומדבּר עם הבעל-שם בדבר עסקים ועסקים, בדבר אַין ואפס, ואינו נותן דעתו על דבר של תכלית?
היא, מצדה, ודאי שהיתה מוחלת לו ומוַתרת על הפנינים עם העגילים ועם השביס-של-כסף ועם העיר-של-זהב ועם כל התכשיטין שהוא קונה לה, כל שנה יותר וביוקר יותר… אמת שהיא אוהבת את בעלה שמואל, וטוב-טוב הוא לה מעשׂרה בנים, אבל לצאת מן העולם כצל עובר אין היא רוצה אף-על- פי-כן, להיות אֵם מתאוָה היא…
כבר היא תחטוף עמו פעם שׂיחה, בטובה, כפי שהיא יודעת… אבל לא נזדמנה שעת-כושר. הרי לא תבוא לדבר בענין זה פתאום, בלא טעם וסבּה.
ומתארע פעם אחת, שמואל עומד לחזור מבית-המדרש, מתפלת שחרית. היא עורכת את השולחן לסעודת הבוקר, מציצה בדרך-העברה הצצה אחת אל המראה ורואה את עצמה לא כתמול שלשום. היא הולכת וקרבה יותר, מסתכלת מקרוב יותר; השנים אינן עומדות על עמדן; הפרצופון כבר לא כל-כך רענן, העינים לא כל כך נוצצות, ומתחת לעינים מתקמט משהו… ונאנחת היא, הולכת לה מעם המראה עצבה ונכאה ויושבת אל השולחן ושוקעת בהרהורים.
שמואל בא עם שׂק-הטלית-ותפילין; וכדרכו:
– בוקר טוב!
טריינה-מירל אינה קמה לקראתו, עונה בשׂפה רפה “בוקר טוב ומבורך”, אינה מחייכת אפילו חיוך כלשהו.
– טול ידיך! – והקול כמו לא קולה הוא. ושואל הוא בחרדה:
– מה לך, טריינה-מירל?
היא אינה משיבה ואת עיניה היא משפילה.
מהרהר הוא: מילה, מה! נוטל ידים, יושב אל השולחן; טריינה-מירל אינה טועמת כמעט…
– טריינה-מירל?
היא אינה מביטה בו. העפעפים מושפלים, ומתחת לעפעפים מתגלגלות דמעות על-גבי הלחיים… אם כן, הן הדבר לא פשוט. והריהו קם, נגש אליה בשקט, מרים את ידו ומבקש ללטף אותה על-פני קשוּר-שׂערותיה; אך טריינה-מירל דנן מתחמקת מתחת ידו:
– הנח לי…
וקמה ממקומה ורצה אל הספה, ומתנפלת על הספה – ופניה אל הקיר.
נשאר שמואל עומד, מבולבל, באמצע החדר; לגשת מפחד הוא. אין הוא רגיל כלל להתנהגות כזו, ואינו יודע מה פירושו של הדבר:
– טריינה-מירל, אין את בקו הבריאות? לשלוח אחר הרופא? אמרי… הן משהו חסר לך…
מסתובבת טריינה-מירל ופונה אליו כמעט בכעס: – ואתה אינך יודע, מה שחסר לי? ולך אין חסר, מה שחסר לי?
ופורצת בבכיה:
– כיצד יהודי מתלהב כל-כך בעסקים, כיצד מתמסרים כל- כך לתאות-הממון!
משתומם שמואל:
אני?
– אלא מי, אני?
ופונה שוב הימנו וטוענת כבר, כביכול, אל הקיר:
– שיהודי תהיה לו תאוה כזאת לממון, שעל יהודי תהיה לו ליצר-הרע שליטה גדולה כל-כך…
– כשבא הבעל-שם… כשזוכים כבר זכיה כזאת… ויושבים עם הבעל-שם שעות על שעות סגורים בחדר… והוא מניח שיבקשוהו, בודאי הוא מניח… אין יהודי מדבר דבּור אחד בענין תכלית… השנים הרי אינן עומדות על עמדן… בית ריק, בית אילם… לא סימן של ילד… והוא מהו מבקש? רק ממון וממון, מדבר רק על עסקים שלו… על העצים שלו, על הדוברות… מגביה שמואל ידו ומעבירה על מצחו, רק עכשיו הבין. והריהו נגש מקרוב יותר, יושב בסמוך לטריינה-מירל, נוטל ידה בידו ואומר:
– להוי ידוע לך, זוגתי טריינה-מירל, שלא דבּרתי עם הבעל-שם הקדוש על העסקים שלי אפילו דבּור אחד! קמה טריינה-מירל ומתיישבת בפה פתוח מתמיהה.
– מאמינה את לי, טריינה-מירל? בהן שלי אומר אני לך! לבעלה מאמינה היא… בית-חומה מוכנה היא להעמיד על דברתו של שמואל…
– אלא על מה מדבר אתה?
– הרי מוכרח אני כבר לומר לך – עונה שמואל – על עסקיהם של אחרים… אמת שאני מבקש, אבל לא למעני, אלא למען אחרים! הן יודעת אַתּ, העיר עניה, בלא פרנסה, ואין מחסור במגפות, חלאים, רחמנא ליצלן… ויהודי זה יש לו בת להשׂיאה, ויהודי אחר – ענין אחר, ויהודי שלישי – ענין משלו…
ומאירות עיניה של טריינה-מירל באור של גאוה על שמואל שלה…
– שכזה, ממלמלת היא, שכזה אתה! – ומשעינה את ראשה על לבו. ומיד היא נרתעת שוב לאחוריה:
– אבל ילד, אומרת היא, רוצה אני!
– בידי שמים, טריינה-מירל…
– לכך יש בעל-שם בעולם…
– אין אני רוצה להטריד את מוחו בדברים כאלה…
– אתה מוכרח!
– אני מוכרח?
– מפני שאני רוצה… טריינה-מירל שלך…
וכיוצא בזה וכיוצא בזה דברים… והבעל עם אשתו עסוקים בעצמם ומעוסקים בהענין, שהם מדבּרים בו, עד כדי כך, שאין הם שומעים איך שעגלה נעצרת לפני ביתם, ואיך שמישהו מתהלך בפרוזדור… ושלא בצפוי נפתחת פתאום הדלת, והבעל- שם בכבודו ובעצמו מופיע… ומוכרחים כבר, אם כן, לומר לו, במה ועל מה היה כאן הוכּוּח…
ופונה הבעל-שם בקולו המתוק-הנוּגה אל טריינה-מירל:
– רוצה את דוקא, אשה?
מביט עליה שמואל מבוהל, והיא:
– אני רוצה, רבי, אני רוצה!
– והוא גם כן! – מרמזת היא באצבע על שמואל, העומד מבולבל כבר.
– כך? אתה, שמואל, גם כן? – מתחייך הבעל-שם, – אם כן, בוא נא עמי אל החדר…
והולכים הם, שמואל הולך אחרי הבעל-שם וסוגר אחריו את הדלת. וטריינה-מירל, בדפיקות-לב מפּחד ומשׂמחה, מתייצבת בחשאי על בהונות רגליה בסמוך לפתח, ואינה יכולה למשול ברוחה ופותחת את הדלת שיהיה סדק דק, אינה יכולה בשום פנים להתאפק! והיא מגישה את אזנה ושומעת חרש. ושומעת היא, שהבעל-שם, לאחר שישב וציוָה לשמואל שישב, אומר אל בעלה בזה הלשון:
– להוי ידוע לך, שמואל – אומר הבעל-שם – שמן השמים לא קבלתי בשבילך אלא ברכה אחת. בכוחה של הברכה נתתי לך עשירות… והנה רוצה אתה בנים… ואם בנים – נגמר ענין העשירות…
– מעולם, רבי, לא רציתי כלל בעשירות… ימחל לי, רבי…
“שמואל היקר שלי”, דופק לבה של טריינה-מירל בשׂמחה…
אומר הבעל-שם:
– אם לא עשירות, הרי עניות…
– יהא עניות! – מסכים שמואל, ולבה של טריינה-מירל מאחורי הדלת מתרחב משׂמחה…
– עניות היא דלות…
– ומה בכך, רבי?
– אפשר שתיעשׂה, לא עליך, מחוסר לחם… ותצטרך לפשוט את היד…
– הריני מקבּל באהבה…
כאן כבר צובט לה לטריינה-מירל בלב: שמואל שלה יצטרך חלילה לפשוט יד למתנת בשׂר-ודם…
– ויתכן, לא עליך, שתחסר פת-לחם לסעוד את הלב… לך, לאשתך…
שמואל מרעיד פתאום… “טריינה-מירל שלו!”
– רוצה אתה?
שוכחת עצמה טריינה-מירל ופורצת לתוך החדר:
– הוא רוצה, רבי, הוא רוצה!
– כן? – פונה הבעל-שם אל שמואל – אפילו להיות נע ונד, לצאת לנדוד בעולם?…
– כפי שטריינה-מירל מסכּימה!
– אני מסכּימה, אני מסכּימה!
– אם כן יהיה כך! – קם הבעל-שם ממקומו, ומנחם אותם מיד: עד שהמקום ירחם…
וכך היה.
לא יצאה שנה – תינוק בעריסה, בן זכר. והאֵר מאיר הוא, אומרת טריינה-מירל והכל אומרים, כשמש בשמים… שנישמר רק, רבונו של עולם, מפני עין הרע…
ומתגדל הילד וגדל… ועברו עליו אבעבועות וחצבת והוא מוסיף וגדל… מן העריסה אל מלמד-הדרדקי, ממלמד-הדרדקי אל מלמד-הגמרא, מן החדר אל בית-המדרש… ועלוּי גדל הוא, תכשיט ונוֹי לאבא-אמא, לקהילה ולעולם… אבל עם גדוּלו של דוד’ל – שם זה נתנו לו לילד – גם אבא של שמואל וגם אביה של טריינה-מירל שמם היה דוד! – יחד עם גדוּלו של דוד’ל יורד ונופל המסחר… לגמרי נתהפך הגלגל!
התחל התחיל הדבר מיד בברית…
העצים כבר בווייכּסל, בבית – נכבדים, ושׂמחה, וגדוּלה. מזל טוב, מזל טוב! הקוואַטעֶ"ר כבר מוסר בחזרה את הרך הנימול, שיכניסוהו אל היולדת. והנה דופקים בחלון. ונכנסים בפתח – בשׂורה רעה מן המים:
– רוח פירקה את הדוברות, המים פיזרו את העֵצים… שׂריד ופליט לא נשאר.
נושא שמואל עיניו למרום:
– ה' נתן, ה' לקח!
– יהי שם ה' מבורך! – משיבה כנגדו היולדת מחדרה.
ובשביל לעורר את ה“עולם”, המאוּבּן מן הבשׂורה הרעה, אומר שמואל:
– עוד יש קצת עצים ביער, ועוד קצת ממון אצל אנשים… ברכו על היין, יהודים…
האנשים האלה נעשׂו במשך זמן קצר גם הם יורדים; פרוטה אחת לא קבל מהם; נשארו רק מעט העצים…
משהגיע הזמן, עוטף שמואל את דוד’ל שלו בטלית ונושא אותו בפעם הראשונה אל החדר אל מלמד-הדרדקי. טריינה עומדת ליד החלון ומביטה אחריהם, ופניה המאירים מנחת צמודים אל השמשה. שוב אין זו אותה טריינה מירל, אבל העיניים מאירות!
פוגש שמואל, כשהוא נושא את דוד’ל על-פני השוק, יהודי מן היער, יהודי מכּר, לבלר ביער, והריהו נותן בדרך הליכתו “שלום”; אבל היהודי מעכּב אותו…
– אוי, רע, שמואל, רע… מר מאד…
– מה אירע? – שמואל סבור, היהודי עצמו רע לו.
– ירדו גשמים – אומר היהודי – וירדו; הדרכים – גומות ובורות; כל כברת כביש – משוּבּשת מהוּפּכת… בדרכים – עצים מפוזרים, אופנים וסדני-עגלה שבורים… וביער הכל נרקב והולך… עציך שלך גם כן, שמואל…
שמואל חוזר הביתה לא בלב שׂמח. אבל טריינה-מירל אין רוחה נופל בה:
– יודע אתה מה, שמואל? קח ומכור את תכשיטי שלי ומעט כלי-כסף מן הבית, עשׂה מהם מזומנים ועסוק במסחר…
– ויודע אתה מה, שמואל? נסה בתבואה…
ושומע הוא בקולה. סוחר מעט בדגן, מעט בשיפון, לאט, בזהירות, הוא רואה שהמזל נסתלק הימנו… לשלוח סחורה על-פני המים בוַדאי לא יעֵז…
בינתיים מתחיל דוד’ל חומש…
ושוכחים הכל. ושׂמחה, וגדוּלה! סעודת מצוָה… וכדאמרי אינשי: צבוט הלחי ויעמוד הסומק: טריינה עורכת שולחן עם כל טוב – למעלה מן הכוח… מסביב לשולחן – פארה של הקהלה. ועומד כבר דוד עם חברו – השואל, באמצע על השולחן… וכבר מניח לו החבר השואל את כף-היד על ראשו: – מה לומד אתה, דוד?
וכשרוצה דוד להשיב, מאפיל פתאום אור היום בבית, וחושך – בחוץ. עננה שחורה באה במעוף, ורוח מייללת משתוללת ככלב שנתלש מן השלשלת… וברד מכּה, משבּר את השמשות… ממעט התבואה של שמואל שקנה אצל פריצים בשׂדה, במחוּבּר, על אחריותו שלו – לא נשאר שׂריד וזכר… אפשר רק מעט הקש בשביל הפריץ.
אבל כל זה עדיין אין בו משום סכנת-נפשות. עדיין יש בית, והשכן האינו-ישׂראל נתן בו עין לקנותו. מוכרים לו את הבית, שׂוכרים אצלו בחזרה דירה עם חנות ופותחים בסחר- אריגים. ומתענים עוד כמה שנים… בּאה ומגיעה שוב שׂמחה – דוד’ל מתחיל תפילין להניח… דרשה הוא יאמר… הנה הוא עומד בבית-המדרש על הבמה. עדת המתפללים אינה יכולה לגרוע עין ממנו. טריינה-מירל, מאחורי המסך בעזרת הנשים, חוששת מפני עין-הרע… אבל קולו של דוד’ל משכּיר אותה משׂמחה… כמה מצלצל קולו…
בא ונופל לתוך בית-המדרש יהודי:
– בוער! רב שמואל, חנותך שלך בוערת… מיד מצלצל פעמונה של התיפלה… גויים עם דליים וגרזנים ממהרים להציל את הבית. – ושמואל יצא מן הדירה והחנות נקי…
ומקבלים הכל באהבה. דירה משׂיגים. שמואל פונה לעסקי- אויר, דוֹחק ומדחיק עצמו לפעמים למעשׂה תווּך, הולך אפילו לפעמים בשליחות… טריינה-מירל מנמיכה עצמה אף היא ומחפשׂת ומוצאת מציאה כשרה בשוק… ביצים, תרנגולת שמנה, ומוכרת לשכנות… ומנמיכה עצמה עוד יותר – קונה בשוק לפי הזמנה בשביל בעלות-בית ונושׂאת ומביאה להן אל בתיהן… עניה, קרועה-בלוּאה, ופניה, המסכנה, כשולי קדירה. אבל הנחת בעינים קורנת… כך אצלה, כך אצל שמואל המיוגע והמעוּיף:
דוד’ל, בלי עין-הרע, גדל, כבר עבר אל בית-המדרש. ושמו נישא בפי כּוֹל – מתמיד, עלוּי שבעלוּיים… וילד-של-משי, ילד כשר ותמים… אמהות מתברכות בו… שדכנים באים, שדכנים יוצאים ונכנסים, אינם נותנים מנוח… שדכן-מדינה בא, עם הפרנס דק“ק בּרדיטשב דבּר נכבדות. הפרנס דק”ק ברדיטשב, יהודי למדן, מיוחס וגביר, משגר לכאן אחד מדייני העיר, לתהות על קנקנו של החתן. והנה – בּא הדיין, יהודי עם משקפיים גדולים, זקן לבן ארוך, יהודי חשוב ומכובד, במקצת מפוזר… והיום יום ערב-ראש-חודש, יסעד סעודת ראש-חודש. טריינה-מירל משׂיגה ממקום שמשׂיגה דג מלוח ושוחטת אותו… הגברים – האורח, בעלה שמואל ודוד’ל – נטלו ידים, יושבים לשולחן… טריינה-מירל עומדת בסמוך לתנור ומצפה לנחת… כבר אין היא יושבת לשולחן עם יהודי כזה… והנה מקנח הדיין את פיו, שמואל מגיש גמרא, הדיין פותח, מזיז ומקרב אל דוד’ל:
– כאן יודע אתה?
– יודע – מצלצל קולו של דוד’ל…
– עבור עוד פעם.
– איני צריך…
שמואל מעיף מבט אל טריינה מירל, טריינה מירל מעלה סומק ומשיבה בחיוך מסותר. מחזיר הדיין את הגמרא אל עצמו ומקשה קושיא, כנראה קושיא חמורה מאד… טריינה- מירל בוטחת בבנה שלה… והנה הוא מעביר כף-ידו על מצחו הצח, פניו מסתמקים, בעינים נדלקים ניצוצות, מסביב לשׂפתותיו משעשעת בת-שׂחוק מתוקה. והנה הוא פותח את פיו התמים, מיד ישמע קולו כפעמון הכסף…
אבל מפיו של דוד’ל יצא רק הבל!
דוד’ל אבדה ממנו פתאום לשונו!
מילא דלוּת – על-כך הותנה; אבל הצרה הזאת לא היתה בתנאים. הבעל-שם אינו בא, נוטל שמואל את טריינה-מירל אשתו ואת דוד’ל בנו ויוצא והולך אל הבעל-שם; הוא ישמיע לפניו את טענותיו. מה תוספת-של-צרה היא זוֹ?
ומחייך הוא, הבעל-שם.
– כך – אומר הוא – צריך להיות… עד שיבוא ויגיע המועד. ואָמוֹר אומר הוא כך לעשׂות:
טריינה מירל, שאצלה כבר היה הוא כל כך הרבה פעמים אורח, תשאר אצלו בעיר – אורחתה של בתו; לא תהא חסרה, ברוך השם, שום דבר. דוד’ל ישאר גם הוא ויתיישב אצלו בבית-המדרש ללמוד.
– לפי שעה יהא לומד בלא לשון…
שומעים: “לפי שעה”, ונושמים לרוָחה.
– ואתה, – פונה הבעל-שם ואומר לשמואל – חייב להיות זמן מסויים נע-ונד. אבּדת את מזלך על-פני המים וצריך אתה להחזירו לך מן המים. עם גדותם של המים, אחר הזרם, תהא מהלך. מקהילה לקהילה… ושמע נא, שמואל, – כשאתה בא לקהילה ואתה רואה, שמכירים אותי, שמוֹע שמעו את שמי, וכשאתה אומר “בעל-שם” יודעים מה פירוּשו – לך הלאה… אך כשתבוא למקום, שבו יפתח אדם פה ועין בתמיהה, ולא יהא יודע כלל, מי ומה אני, – שם, שמואל, ישוב מזלך להאיר לך…
והוא מאיץ בו:
– אל תעמוד, שמואל! הרי אמרתי לך: “תצטרך לפשוט את היד”. תפור לך תרמיל, קח מקל ולך!
– עם הבּוּג לך, ואחר-כך עם הוויכּסל… – מוסיף הוא ופונה ויוצא אל חדרו.
כשהבעל-שם מצווה, מצייתים לו; ונפרדים הם.
ונשארת טריינה-מירל אצל הבעל-שם בבית; אורחתה של בתו. ומתיישב דוד’ל ללמוד בבית-מדרשו של הבעל-שם, “לפי שעה” בלא לשון. ושמואל תופר לו ותולה תרמיל על כתפיו ויוצא והולך עם הגדה, אחר הזרם…
ומהלך הוא. כל קהילה שהוא בא – שמו של הבעל-שם מהלך לפניו ומצלצל. רפּא חולים, בירך בזרע של קיימא, הקים מעפר דלים… כל הפיות מדברים בכך. מהללים ואין מתייגעים מלהלל…
התגבּר ועבר לאורך שׂפת הבּוּג, הריהו הולך עם שׂפת הווייכּסל… ושוב אותו דבר… לא קל למצוא מקום, שאין יודעין בו את הבעל שם; ואפילו בפּינה הנדחת שבנדחות! והולך הוא ומהלך, עד שהוא מגיע אל גבול. תעודת-מסע אין בידו; הבעל- שם ציוָה לו ללכת, – והרי מגניב עצמו ומגיע בשלום לעבר האחר… הוא הולך, והעצמות כבר מתפקקות, והרגלים הבצקות כושלות מתחתיו… אבל אין שום דבר מפחידו. הוא חייב להחזיר לו את מזלו ולדוד’ל את לשונו. ובא הוא ומגיע פעם, ביום ששי, כבר סמוך לחצי היום, אל עיר גרמנית. למין סמטה צרה נפל; הרגלים אינן נושׂאות עוד הלאה. והריהו עומד בסמוך אל חומה, נשען אליה בכתפו, ונושׂא את עיניו למרום: רבונות של עולם, אי כאן מרחץ? אי כאן מקום קדוש? והיכן יסעד כאן בשבת?
אותו רגע נפתח חלון בבית שממול, ומן החלון מוציא את ראשו דייט“ש אחד, אשכנזי זקן, אפילו לא גלוח, אפילו עם יארמוּלק”א בראשו, אבל פרצוף של דייט“ש אמיתי, הזקנקן מסורק נאה, והיארמוּלק”א אינה כלל אותה יארמוּלק“א שיודע שמואל, לא חדודה, אלא מצולעת… יארמוּלק”א של דייט“ש… עוברת בשמואל חרדה, הוא ינזוף בו בוַדאי על כך, שהוא עומד בכאן, שהוא נשען אל החומה. אבל הדייט”ש אינו כועס, וקורא אליו מעבר לכביש כדרך יהודים בלשון דייטשמרי"ש, אבל בלב יהודי:
– ז“י זינ”ט יוּד"ה? 1
שמואל מניע ראשו להן; “מה שאלה היא?” מהרהר הוא. – דאַ“ן קאָמעֶ”ן ז“י גיטיג”ס נעֶהעֵ"ר…2
עובר שמואל באלכסון את הרחוב, נפתח פתח-כניסה, בא ויוצא משרת, ואומר, שאדוניו מבקשו לעלות… ומוליך הוא אותו על-פני מדרגות משוחות-ששר ומכוּסות-מרבדים. שמואל מהלך על קצות האצבעות, להניח כל כמה שאפשר פחות סמנים. ומשבאים אל הקומה השניה, כבר עומד הדייט“ש, ומאחריו הדייטשיכ”י, בפתח הפתוח, ופוֹשט לו הדייט"ש את היד:
– שלום עליכם!
גם כן במקצת דייטשמרי“ש. והדייטשיכ”י אומרת:
– איי“ן גאַסט אי”ם הויז“עֶ, גאָ”ט אי“ם הוי”ז… 3 הקולות אין בהם משום-מה שום שׂמחה, אבל יש בהם ריח של הכנסת-אורחים אמיתית. מובילים אותו אל הבית פנימה. נותנים לו משהו לאכילה קלה, טעימת-טעם. והמשרת, שפנה ויצא, חוזר מיד ומודיע.
– מוכן!
מתברר, שמוכן האמבּט בשביל שמואל. והריהו נכנס, מתרחץ לכבוד שבת, יוצא ומתנגב במגבת, ורוצה הוא ללבוש
______________
את המלבושים – מסתכּל על סביביו, המשרת, כנראה בצאתו, לקח עמו את מלבושיו שלו… כנגד זה מונחים על-גבי כּוּרסה – כותונת נקיה עם טלית-קטן ועם כל שאר דברים… והוא ממהר ומעלה על עצמו את הכותונת עם הטלית-קטן. ומה שנוגע להשאָר, הריהו מתעכב: שמא שעטנז הוא?
אבל בעל-הבית דופק על הדלת:
– מיי“ן העֶ”ר, אַיילעֶ“ן ז”י גיטיג“ס צ”וּ… ציי“ט צ”וּ געֶהעֶ“ן צ”וּ קבלת-שבת… 4
ושוב מין קול קרוב, לא זר.
אבל אם “קבלת שבת” – אין פחד מחשש שעטנז… הוא מתלבש. הולכים להתפלל; בית-תפילה אשכנזי, אבל בלא עוגב, מקהלה, אבל בלא נשים… ומתפללין, במקצת דייטשמרי“ש, אבל מתוך סדוּר… חוזרין הביתה: שלום עליכם, קדוּש… ושולחן ערוך, על כל ישׂראל! האור מתברק ומתנוצץ מפמוטות-הכסף ומכלי-הכסף ומכל מיני בדולח וכלי-זכוכית… בסעודה, בין מאכל למאכל, מזמרים זמירות… בברכת-המזון – הדייטשיכ”י נוטלת סדוּר ומברכת גם היא; והבת, רק עכשיו הוא רואה אותה, נערה כבת חמש-עשרה – מברכת אף היא… אחר האכילה – מוליכין אותו לחדר מיוחד, לישון. מימיו לא שכב עוד במטה מעין זוֹ…
אבל בשנתו מתהרהר בו הרהור: מה פשר הדבר? עשירות כזאת – ולא שום חיוך על הפנים. שבת היא, אבל כשמשתכּחים רגע – נאנחים; כך הוא, כך היא, וכך גם הבת… אבל השינה גוברת עליו. בבוקר – לבית-התפלה, אחר-כך אכילה, ושוב לנוח בחדר המיוחד.
– פילייכ“ט וואָללעֶ”ן ז“י איי”ן ספר? 5
– אדרבּה!
מגיש לו בעל הבית מדרש.
הוא פותח ומשתכּח ומהרהר שנית על כך, מהו הדבר שיכול להיות חסר לו לדייט"ש, ונרדם. והוא הדבר בשלוש סעודות… אחר-כך בהבדלה… אחרי ההבדלה נעשׂים פניהם חשוכים עוד יותר. שותקים, וכשמשמיעים דבּוּר כלשהו, הרי זה כאוֹב מארץ…
______________
מילא, שאוֹל הן לא ישאל. אורח אינו דין שיתערב. ומלבד זה, הרי מוחו נתון לענינו שלו. והריהו מגשש אצל הדייט"ש. לאחר ויתן לך, – האשה עם הבת יצאו.
– האם אין הוא יודע, בעל-הבית היקר, את הבעל-שם?
– וו"י? 6
והוא כבר אומר ביתר בירוּר:
– בעל-שם!
– וואַס אִיז“ט זיי”ן געֶשעֶפ"ט?7
לבו של שמואל מחיש דפיקותיו משׂמחה. והדייט"ש אומר:
– אַיי“ן אוּנבּעֶקאַנט”עֶ פירמ"אַ![8] ומוסיף:
– נימאַל“ס געֶהעֶר”ט![9]
קופץ שמואל ממקומו בשׂמחה.
– האיש הזה אינו פירמ"אַ, אומר הוא, אין הוא מנהל עסקים… חס ושלום!
אבל הוא רואה שהדייט“ש אינו מקשיב לו עוד, יושב משוקע עמוק בכורסה, מהורהר, והעינים עצומות למחצה… – מסכן, מין שרוי-בצער! – מהרהר שמואל ומתחמק בחשאי על קצות האצבעות, אל חדרו שלו, ומטיל עצמו על המטה. אבל לישון אינו יכול. והריהו שוכב כך, עד שנעשׂית השעה מאוחרת ביותר. הרחוב משתקט והולך עד שהוא משוקט לגמרי. מכבים ברחוב את המנורות. ובשקט שבאפלה שומע הוא, איך הדייטשיכ”י באה אל הדייט"ש וקוראת לו בקול חשאי מאד שילך לישון. מיד באה גם הבת:
– פאַטעֶ“ר, פאַטעֶ”ר…8
הדייט"ש אינו זז, כנראה… והן עומדות או מתיישבות על ידו. ומתחילים לדבר משהו בחשאי מאד, ועוד יותר בחשאי להתאנח…
אחר-כך מתייפחת הנערה בקול ויוצאת; פורצת גם האם בבכיה והולכת אחריה. והדייט"ש – האב – נאנח! – קם ועומד:
– אַ“ך, גאָ”ט, אַ“ך ד”וּ ליבּעֶ“ר גאָ”ט…9
והולך אחריהן.
בבוקר, מהרהר שמואל, בשעת פּרידה, יקח דברים עם הדייט"ש… דאגה בלב האיש ישׂיחנה… וחוזר ונרדם…
בבוקר, הוא רוצה להפּרד, מבקשים אותו להשאר לפת- שחרית. הדייטשיכ"י עם הבת יוצאות, ורוצה שמואל לדבּר. אבל הרי לא יפתח בבת אחת באותו דבר, והריהו מתחיל בדבר צדדי, בעקיפין:
– האם באמת, דייט“ש יקר, לא שמעת על הבעל-שם… משיב הדייט”ש עוד פעם:
– נ“י פאָן דעֶ”ר פירמ“אַ געֶהעֶר”ט: הי“ר גאַנ”ץ אוּנבעֶקאַנ"ט…10
– כך! – אומר שמואל, וללבו הוקל עוד יותר.
– אבל אין זו, מוסיף הוא ואומר, דייט“ש היקר, בעל-הבית היקר, אין זו פירמ”אַ… זה הוא יהודי…
– אַיי“ן יוּד”ע?11 – שואל הדייט"ש כבר ביתר התענינות ומרים, אפשר בפעם הראשונה, את גבּיניו.
– איי“ן יוד”ע – חוזר שמואל ואומר כלשונו.
– ויהודי, אומר הוא, עם תורה ועבודה, עם מצווֹת ומעשׂים טובים, איש מרום –
– וואַ"ס?12
– איש אלהים!
– ז“אָ?13– משיב הדייט”ש לא באמונה יתירה ומבקש להשתקע שוב במחשבותיו…
– אני רוצה ללכת לדרכי, רב דייט"ש…
– ז“אָ, ז”י אַיילעֶ"ן?14
– אני רוצה להפּרד…
– ז"אָ… והוא מושיט לו יד; הוא רוצה לקרוא עוד לאשה ולבת.
– אבל – אומר שמואל – אל תהא נחפז כל-כך, רב דייט"ש: אל נא יחר אפך, אני רוצה לבקש ממך משהו…
– אַ“ך ז”אָ… זעֶה“ר געֶר”ן… סלח לי ששכחתי… אי“ך בּי”ן ליידעֶ“ר ז”אָ…15
וכבר הוא שולח ידו אל תוך הכיס…
– לא, דייט"ש, לא, לא לדבר הזה נתכּוַנתי עכשיו… משהו אחר רוצה אני לבקש ממך… הרי אתה יהודי!
– מי“ט ליי”בּ אוּנ“ד זעֶע”ל![18]
– אף אני… אמור לי, מה חסר לך?
נשאר הדייט"ש עומד משתומם… משתמש בכך שמואל:
– הרי משהו מעיק לכם על הנשמה, לך, לאשתך, לבתכם… אמור מהו… פתח את הלב לפני יהודי: יהודי ליהודי מושיע לפעמים… אל תתן דעתך על עניוּתי…
– דאַ“ס ניכ”ט – משיב הדייט“ש – אַבּעֶ”ר אוּנ“ס קאַ”ן נימאַנ“ד העֶלפעֶ”ן…16
והוא מספר לו: אצל גדולי הרופאים היו, אצל גדולי הפרופיסו"רין – –
– חולאת, לא עליכם?
– ווא"ס?17
– חוֹלי?
– מחלה… י“אֶ, אַיי”ן געֶהיימ“עֶ… אַיי”ן אוּנגלי"ק18
– אם כן יש – מפסיקו שמואל בדבורו – אחד מושיע…
– י“אַ דעֶ”ר העֶ“ר גא”ט![22]
– ויותר עוד בשמו הבעל-שם…
והדייט“ש מניח משום מה שידבּרו אליו, ושמואל מספּר לו על הבעל-שם, על הנסים והנפלאות שלו. ולבבו של הדייט”ש מתרחב ומתרחב, הפנים מתבהרים קמעא קמעא, העינים מזדככות מעט מעט, והוא סופג את דבריו של שמואל, – בשאלו מדי פעם בפעם, כשאינו מבין, – כמו ספוג; סופג כמו נחת, כבשׂורה טובה…
– שמע בעצתי – מסיים שמואל – אין אני רוצה ואין אני צריך לדעת, מה ולמי במשפחתכם חסר דבר. אך שמע בקולי, צווה וירתמו עגלת-כּילה ותנו לי להובילכם אל הבעל- שם…
חוכך הדייט"ש… ולאחר רגע:
– י"אַ… אבל צריך אני לדבר עם אשתי ועם בתי…
מכריז שמואל בשמחה:
– לך בשעה מוצלחת ודבּר, והשם יתברך יעזור…
אבל כל הנשים יש להן, כנראה, טבע אחד: הדייטשיכ"י עמדה מאחורי הדלת, ברגע הנכון נכנסה, והבת – מאחוריה… והיא אומרת, שלנסות צריך…
בעוד כמה שעות – עגלת-הכּילה רתומה, עולים ונכנסים ויושבים, נוסעים בדהרה. מתעכבים רק בגבול… וכאן ישתהו במקצת; שהרי שמואל אין לו תעודת-מסע…
קודם שהם יעברו את הגבול, נראה מה נעשׂה בינתים אצל הבעל-שם.
יושב הוא פעם, הבעל-שם, ומתחייך ואומר אל השמש:
– לך קרא אלי את יונה החייט.
הולך הוא ומביאו.
– אמור נא, יונה, יכול אתה לקחת מידה בעין בלבד, שלא יהא האיש יודע כלל, שאתה לוקח את מידתו?
– הרי כך עושׂה אני לך, רבי… בתך שלך, שתחי', מצוָה לתפור, והריני בא ומעיף מבּט…
– ובשביל נשים גם כן כך?
– היינו הך, רבי!
– ורוצה אתה לעשׂות משהו למעני?
– עד חצי המלכות, רבי!
– אם כן טוב. מסתופפת כאן אצלי בבית יהודיה זרה…
– אַהא, טריינה-מירל, מתכוון הרבי.
– כן. ובנה דוד’ל לומד אצלי בבית-המדרש. לך וקח משניהם את המידה בטביעת-עין…
– לאילו מלבושים, רבי?
– תאר לעצמך, יונה, כגון שיכתבו עם דוד’ל תנאים. והרי הוא צריך למלבושים, והאם צריכה למלבושים… ודוקא – מלבושים הגונים…
– וסחורה, רבי?
– קח את הטובה ביותר, על חשבוני, יונה…
– טוב, רבי.
– אבל שיהיה בדיוק מהיום בעוד חודש.
– אף שעה אחת לא יאוחר, רבי…
לפנות ערב, בעוד חודש ימים, מביא החייט את המלבושים. יושבת בשעת מעשׂה בתו של הבעל-שם, והוא אומר אליה:
– קחי את המלבושים והכּנסי אל האורחת שלך טריינה,
ואמרי שתלבש אותם. אני ציויתי. ושלא תצא מן הבית ותחכּה כאן בחדר שלך, עד שיקראו לה…
אין היא שואלת לפשר הדבר, נוטלת את המלבושים והולכת.
– ואתה, אומר הבעל-שם לשמש, קח את מלבושיו של דוד’ל ושׂא אל בית-המדרש. אמור, אני ציויתי שיתרחץ וילבש, ויכנס וישב עם אמו, עד שאני אקרא להם.
רוצה כבר השמש ללכת.
– ואחר כך – מוסיף ואומר הבעל-שם – תקרא לי תיכף- ומיד לכאן את שכננו הדיין ואת הסופר, וקרא לי הביתה מנין יהודים, אך מיד…
באים מיד כל הנקראים, מבקש אותם הבעל שם לישב, ולשמש שחזר הוא אומר להכּנס אל הבת ויצווה להכין כבּוּד.
– איזה מין כבּוּד, רבי?
– כמו לתנאים… כמו לתנאים של חשיבות. הולך השמש, שוהה שעה מועטה וחוזר:
– מוכן!
– עכשיו הבֵא נרות, יותר נרות.
ועושה הוא כך, השמש. ומיד כשהוא מביא ומכניס פמוטות עם נרות ומעמיד אותם בכאן ובכאן על השולחן, באה ומתעכבת לפני פתח הבית עגלת-כּילה, יורדים מן הכילה שמואל והדייט“ש, והדייטשיכ”י, והבת, ונכנסים הביתה.
קם הבעל-שם ממושבו:
– שלום עליכם, אברהם!
ומושיט לדייט"ש את ידו.
– סקאצ“ל קומ”ט19, נשים! שבנה!
הם נבהלים ומשתוממים ומתיישבים; הדייטשיכ"י עם הבת, כמובן ליד שולחן מיוחד.
– ועכשיו, דייט"ש יקר – מחייך הבעל-שם – אמונה בי, רואה אני בעיניך, כבר יש לך… ספר לנו, איפוא, קודם כול, כיצד נתעשרת. ואתה שמואל, פתח במקצת את הדלת, - מחייך אליו הבעל-שם, – עשה סדק, שם יושבת זוגתך טריינה-מירל, והיא אוהבת לשמוע מבעד לסדק.
שמואל מציית ברצון גמור, והדייט“ש אברהם מספר, בלשון דייטשמרי”ש, אבל מבינים אותו.
לפני שנים הוא היה דייט"ש עני לגמרי… היו לו כמה טאלארים והיה מפחד לעשׂות עסקים. פעם אחת בלילה, אין הוא יכול לישון מחמת דאגה, ודופק מישהו על החלון… הזמן זמן קיץ, והריהו קם בחשאי מן המטה, שלא יעיר את האשה, ופותח את החלון. מכר היה זה, מאחורי העיר, ליד שפך-הים… אומר לו הלה כך: שטפון הביא עמו שפע עצים… אכרים הוציאו אותם בווי-ברזל, ויכולים לקנות אותם כמעט בחינם…
– שומע אתה, שמואל? – אומר הבעל-שם לשמואל, שכבר לא זז מן הפתח עם הסדק הפתוח – העצים שלך!
– אני שומע, רבי, אני שומע! – משיב שמואל ואינו פונה אף-על-פי-כן מן הסדק.
והדייט"ש סבור, שהוא צריך להצטדק, והוא מסביר, שעל- פי דין עצים כאלה, שגרפם השטפון, הפקר הם… ומספר, כמה בזול קנה את העצים… וכמה הרויח בהם… סך כסף הגון.
– וכסף – מפסיקו הבעל-שם – דרכו שהוא הולך אחר כסף… ובמהרה נולדה אצלך הבת יחידה… בלי עין-הרע, בתולה נאה… נערה, כפי שאומרים אצלכם, משולה לזהב… כבר כלה?
– הרי זה, איש אלהים – פוכר הדייט“ש את ידיו – אסוני שלי… ז”י קאַ“ן ניכ”ט פעֶרלאָב“ט וועֶרדעֶ”ן![24]
– מפני מה?
מספר הדייט"ש, שהציעו לבתו שדוּכים מן היפים והטובים ביותר, אבל יסוֹר נתייסרה במחלה. כיוָן שמראין לה חתן, מיד יש לה בחילה, נעשׂה לה לא טוב, ואם אין מוציאים אותה מהר, הריהי נופלת ומתעלפת.
– כפי שאתה רואה אותה, איש אלהים, בריאה היא ושלימה. אך מיד כשהיא רואה חתן – נופלת בחלשוּת… כבר היה עמה וקרא אליה את מיטב הדוקטו“רין, גדולי הפרופיסו”רין…
כך? – מפסיקו הבעל-שם בבת-שׂחוק, – זהו בסך-הכל צערך וזוהי כל צרתך? ואני, רואה אתה, אברהם דייט"ש, אראה לה חתן, ולא זו בלבד שהיא לא תתעלף, ולא תרגיש שום בחילה, אלא היא תרוץ לקראתו בזרועות פתוחות!
– שמואל, תן לאשתך ולבנך להכּנס.
ואין טריינה-מירל מניחה שימתינו לה, היא נכנסת ונשארת עומדה כמסומרת למקומה ליד בעלה, ובא ונכנס אחריה – דוד’ל… והנער עם הנערה רואים זה את זו, ונפחדים, בהביטם זה אל זו, ומחוירים, ומיד מסמיקים… ושלא ברצונם צועדים הבחור והבחורה כמה צעדים זה כנגד זו וזו כנגד זה, ונשארים עומדים במבוּלבּל, במבויש, ורק בקושי הם מסירים עיניהם זה מעל זו וזו מעל זה בעל-כרחם ומשפילים את ראשיהם, מבולבלים.
– נו, נערה, – שואל הבעל-שם – אין לך בחילה? חתן זה רוצה את?
מרעידה היא ומנידה ראשה ל“הן”…
– ואתה, דוד’ל, רוצה בכלה זו?
ופוקד עליו:
– ענה דוד’ל!
– הן, רבי!
– ותצטרך עוד, – אומר הבעל-שם, – דרשה לדרוש! סופר, כתוב תנאים…
בתנאים ציוָה הבעל-שם לכתוב, שאברהם דייט"ש מוסר את כל הונו נדוניה לבתו… והן אבות החתן והן אבות הכלה יהיו סמוכים כל ימי חייהם על שולחן הבנים.
-
אתה יהודי? ↩
-
אם כן הואילה נא לגשת קרוב יותר… ↩
-
אורח בבית – אלוהים בבית. ↩
-
אדוני, הזדרז נא בטובך, הגיעה השעה ללכת לקבלת שבת. ↩
-
שמא רוצה אתה ספר? ↩
-
כיצד? ↩
-
מה העסק שלו? ↩
-
אבא, אבא… ↩
-
אהה, אלי! אהה, אלי האהוב! ↩
-
מעולם לא שמעתי על פירמה זו: כאן לחלוטין לא ידועה… ↩
-
יהודי? ↩
-
מה? ↩
-
האומנם? ↩
-
כך, אתה נחפז? ↩
-
הו, כך… אני לצערי, כל–כך… ↩
-
על כך (על העניות) לא… אבל לנו אין אדם יכול להושיע… ↩
-
מה? ↩
-
כן, מחלה מוזרה ולא נודעת… אסון… ↩
-
ברוכות הבאות! ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.