יופי, סבורים אתם, המצאתם אתם, הדורות הקודמים לא ידעו כלל יופי מהו? טעות בידכם! יודעים היו מאז ומעולם, שהעולם הזה אף הוא עולם הוא, אבל לא כל אדם זוכה לשני עולמות, ונסיון גדול הוא; ממש בחינת הולך בחלקלקות…
הנה היה לפנים אחד צֶמַח, אדם צעיר עוד ביותר, וקבּל ירוּשה גדולה – והיה באמת נוהג ביתו – הלואי על כל ישראל! ארמון בנה לו, דירות מצוּירות, רהיטים כדרך הפריצים, בסמו"ט ובמשי מרופּדים. רצפות, כמראות אודם, מבהיקות ומסנוורות את העינים! ונברשות תלויות של אלגביש, ופמוטות מפותלים מעשׂה-אמנות על הקירות, ומזוזות על הדלתות בנרתיקים של כסף, של כסף אמיתי, עם קשוּטים של זהב… וסוכּה הקים לעצמו מחוטבת, אומרים היו: מעצי-כופר. סביב על הקירות – יריעות מרוקמות ועליהן תלויים אתרוגים, לולבים, רמונים… וכל שנה, לכבוד יום-טוב, טריים. בית - גן-עדן. ואשה היתה לו יפהפיה אמיתית, יפת-תואר, דיוקן שראוי לציירוֹ… אבל גם את העולם הבא לא שכחו: היה לה ליפת-התואר חדר גדול מיוחד לה, חדר-המראות היה נקרא: מראות גדולות מלוטשות סביב על כל הקירות, ובחדר עמדו אופנים לטויה, ומסגרות לסריגה ורקימה; מכנסת היא אצלה בחדר, כמה שעות ביום, חוץ משבת וימים-טובים, את היתומות שבעיירה ומלמדת לטווֹת בצמר ובפשתן, לסרוג, ולרקום בכסף ובזהב. יש לה לכך יד ברוכה, בריה נפלאה היתה, ועם זה חכמה נפלאה וצנועה אמיתית, והיתה אגב למוּד-המלאכה גם מדריכה אותן, מדבּרת אליהן דברי נחמה ודברי חכמה, איך צריכה בת ישׂראל להתנהג, וכדומה. זו היתה מצוָתה שלה. ובעלה, זה האיש צמח, היתה לו מצוָתו שלו: בפולין-של-הכתר היה זמן של תוהו ובוהו, מלך אחד שוּלח, והשני – עדיין לא הוּמלך, ובין מלכא למלכא הרי “איש הישר בעיניו” - כל קורת-מחסום גבול היא, כל אחוזה – מלכות לעצמה, וכל פריץ קיסר, שהיה לו חַיּל משלו ובורות-כלא משלו. ואין חסרים, מן הסתם, פריצים רעים. והם מתפרצים ומתפרעים – והקצף יצא, כפי סדר העולם, על זרע אברהם יצחק ויעקב… וסבלו יושבי-הכפרים, החוכרים והפונדקאים. על דבּוּר שלא לרצון – מלקוּת, על תשלום שלא נפרע בזמנו – תפיסה, שׂמו רגלים בסַד והשליכו לתוך מערה רטובה, יחד עם האשה והילדים… והיה צמח זה מתעסק בפדיון שבויים והיה נוסע בכפרים הללו עם נרתיק גדול מלא אדרכמונים והיה פודה.
פעם אחת, בימות-החורף היה הדבר, שלג רב ירד, בא בבהלה אל הגביר צמח מלמד אחד מכפר, שבו היה משמש מלמד-תינוקות אצל הפונדקי, וכל עוד נשמתו בוֹ מרוב פחד, עיניו בולטות ויוצאות אצלו מתחת למצחו וקצף על שׂפתיו, מספר הוא, שהיום לפנות בוקר התנפלו אנשי הפריץ על הפונדקי, נתנו רגליו בסד ולקחו אותו עם אשתו וכל בני-הבית, והוליכו אותם והשליכו אל התפיסה, והוא עצמו, המלמד, בדוחק רק ברח והציל את נפשו; גם אותו ביקשו לקחת, אך הוא שבּר שמשה בחלון אחד, קפץ החוצה וברח דרך היער. אכּר אחד השליך אחריו כּלונס-של-עגלה, ברגל פגע בו, והנה הרגל עדיין הדם מנטף ממנה… שולחים וקוראים לו לרופא בשביל המלמד, וצמח מצווה לרתום את הסוסים לעגלת-החורף, מכנס עצמו לתוך פרוַת-הבּוֹנים, אינו שוכח ליטול עמו נרתיק מלא אדרכמוֹנים, אומר תפלה קצרה קודם יציאתו לדרך ונוסע… מה סבור הוא, צמח? הפונדקי לא שילם תשלום אחד! הוא בא ונכנס אל הפריץ – להכּנס מניחים לו, הרי הוא צמח הוא, ויש לו עסקים עם הפריץ – –להאריך הרבה אינו רוצה, הפונדקי עם בני הבית עלולים לקפוא בתפיסה, הקור מלהט, שמשות החלון מצוּירות לבן! שואל הוא רק: יאַסנ“י פּאַני”ה1, כמה מגיע מן הפונדקי?
מחייך הפריץ מתחת לשׂפמו ושלהבות רעות מתפתלות בעינים: אין מגיע לו מן הפונדקי ולא כלום… בגלל חוב היה משליך אותו אל בור התפיסה? נופל בו בצמח לבבו, שואל הוא: יאַסנ“י פּאַני”ה, הוא פגע בכבודך, הוציא דבּוּר רע מפיו?
– אילו כך, כבר מזמן היה תלוי!
אלא מה, יאַסנ“י פּאַני”ה, אלא מה? - והלב דופק אצלו, אצל צמח, כמו אצל גזלן.
– שום דבר לא, – אומר הפריץ. – אך יודע אני, שיש לכם תורה גדולה עם תרי"ג מצווֹת, ואת כולן אין אתם יכולים לקיים, ובוחר לו כל יהודי מצוָה אחת, מצוָה שלו, שעליה הוא מוכן למסור את נפשו, וספּרו לי שאתה נטלת על עצמך פדיון שבויים, ויש לך אשה יפהפיה, יפת-תואר אמיתית, יפה יותר מכל הפריצות. ורוצה אני, שתקיים פדיון שבויים… בעד שעה אחת יחוּד עם אשתך! – אָנוֹס לא אאנוס אותה.
נושׂא צמח רגליו ובורח, ושוכח את עגלת-החורף והולך ברגל. הוא רץ ועובר לפני התפיסה של הפריץ, מהלכים אכּרים עם מגלים זקופים מסביב לתפיסה למשמר, ומתוך התפיסה נשמעת יללה גדולה, ואכּר אחד מעביר את המגל מיד ימינו ליד שׂמאלו ומנגב לו בשרווּל הימני את העינים. “פּאַני”ה2 צמח, אומר הוא, רחמנות גדולה, תינוק אחד כבר מת מקור"….
תופסים הדברים את צמח בלבו, והוא רץ בחזרה אל הפריץ: אם לא לאנוס, הרי הוא בידיו של הקדוש ברוך הוא – ועגלת-החורף עודה רתומה. תופס הפריץ ומתעטף במעיל-פּרוָה של דוב רץ ויוצא, צמח נגרר אחריו, הפריץ כבר יושב בראש, תופס לו לצמח, העומד מהסס, במתניו מגביהו כתינוק ומושיבו על ידו, וחובט לו למצליף בגבּו: סע! והסוסים, שהספיקו להצטנן, עוקרים רגליהם בבת-אחת והכול נעלמים בתוך אבק של שלג, כאילו שדים היו טסים…
משהגיעו, מכניס צמח את הפריץ לחדר מיוחד, והולך על-פני הפרוזדור אל חדרה של אשתו. נמצאת הדלת פתוחה, עומדת האשה בין היתומות ומדבּרת עמהן דבּוּרים נלבּבים ומלמדת אותן. קורא הוא לה שתצא אליו, ומספר לה בבכיה גדולה ובכאב-לב גדול מה שאירע ומרמז לה על החדר, שבו הפריץ ממתין לה. וקודם שהוא שומע את התשובה, הוא מרגיש פתאום, לא עליכם, חלשוּת, נופל על הכסא ונשאר מוטל מתעלף… וכשהוא מתעורר, אין הוא מבין מה אירע כאן, מה הוא יושב בפרוזדור על כסא והוא כל-כך חלוש ושטוף זיעה.
והוא פוקח עינים ואזנים, ושומע את קולו של הפריץ מתוך חדר אחד. והוא נזכּר הכול בבת-אחת, קופץ ממקומו, רץ ונגש אל הדלת, הדלת סגורה; והוא מתכופף, מביט מבעד לחור המנעול, ורואה, איך שהיא יושבת על הספה, הוא על-ידה בכורסה, על השולחן - כבּוּד, הוא מחזיק את ידיה שלה בידיו שלו, והנה הוא מקרב את ידיה אל פיו. - אוחזו, את צמח, מורא, מתחיל הוא לרוץ על-פני הפרוזדור. הוא רץ ועובר לפני החדר שבו הנערות יושבות, והנה הדלת פתוחה, והוא רואה, שאשתו יושבת בין הנערות מלמדת אותן, ופניה מאירים בחכמה וצניעות - מה כאן? אחיזת עינים? והוא רץ בחזרה אל חור המנעול בחדר ההוא, יושבת היא כבר כפופה ונטויה אל הפריץ, ראשה שלה על כתפו שלו, והוא חובק אותה ומקרב את עיניו שכוּרוֹת-התאוָה אל פניה החיורים, שׂפמו אל שׂפתיה, שוב תוקפת את צמח אימה, והוא רץ אל החדר ההוא, אשתו אף-על-פי-כן נמצאת בין הנערות, הוא רואה אותה פנים אל פנים, והוא שומע את קולה ושותה בצמא את דבריה המחוּכּמים:
– בת ישראל – מלמדת היא את היתומות – חייבת להיות טהורה, כמו אלגביש, כמו ספר תורה.
אבל שומע הוא רעש הבא מן החדר ההוא, והחלחלה אוחזתו ומטילה אותו לשם. היא יושבת כבר כולה על ברכיו, חובקת בזרועות צחורות ומעורטלות את צוָארו האדום ופה מתקרב אל פה, שפתים – לשפתים, והנשיקות מצלצלות… תוקפו הדבר כמו שגעון, והוא רץ בחזרה, וכבר בדרך ריצתו הוא שומע את קולה הערב ־ הצלצלני מתוך החדר הגדול:
– בת ישׂראל צריכה להיות שקטה ותמימה, כיונה תמה, וטהורה, כמו מראָה בלא נשימה-של-הבל…
מתבלבל בו, בצמח המסכן, מוחו, נופל הוא, שטוּף-זיעה על הכסא וחושיו ניטלים ממנו לגמרי…
וכשהשעה של יחוּד חלפה, הוא מתעורר מעצמו. הפריץ יוצא מן הפרוזדור, הוא רואה רק את ערפו האדום בפתח, כשהוא נעלם, והוא נזכר הכול, רוצה לקפוץ ממקומו, אבל אותו רגע באה אשתו, קורנת מתיקות וצניעות, ויוצאת מחדר-המראות נגשת אליו בלאט, מניחה ידה על מצחו ואומרת אליו:
– בזכותו של פדיון שבויים!
משיב הוא לה:
זכות זה, שאת מלמדת את היתומות…
הוא הבין, שהיתה בזה סייעתא דשמַיא – אחיזת-עינים ירדה על הפריץ הבעל-תאוָה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.