כשישב הבעל־דבר, רגל על גבי רגל, עם גחוּך של נעימות ושוֹבע, ודפדף, כך סתם, להנאתו, מפהק־לחצאין, בפנקס־ הקוֹנט"וֹ של נפש-כל-חי, נתעורר לפתע והכה כף אל כף.
הוא הגיע אל הקוֹנט"וֹ של הרב דחלם – ואין תמונת אות –דף ריק.
לקול הכּאת הכף, כמובן, באו בינתים במרוצה ונתכנסו לפּיטוּטי"ן- של- גהינום; הם עומדים בפתח, כאותם כלבים, לשונותיהם משורבבים, ומצפים לפקודה.
– שלחו בבקשה – מצווה הבעל-דבר – מישהו למעלה, להוָדע, אם הרב דחלם יש לו אריכות ימים.
הלפּיטוּטי"ן נעלמים בחשאי, כשם שבאו בחשאי, ואין עובר רבע-שעה אחד, באה תשובה: היו באוצר החיים; החוט של הרב דחלם – כמעט בעין לא לראות – היום-מחר קוראין לו!
– יכנס הלבלר!
בא-נכנס ברקידה לבלרון קרח, עם עינים אדומות- מתרוצצות-תאותניות, כרעים של תרנגולת, קידה לשם, השתחוָיה לכאן; קופץ ומתיישב על הרצפה השחורה להוטת- הזפת ישיבת תוגר – הרגלים מתחתיו; חוטף ומוציא מצד אחד של כיס-החזה כלי כתיבה: נוצת עורב חדשה וממורטה; קסת עם דם-חוטא אדום, שנמצץ מן הבא על העריות – מן הצד האחר. ומגולל פסת קלף חדש, שעוּבּד מעורו של אפיקורוס, רוקק על כף-היד ומטיל מבט נכנע-שבנכנע אל הבעל־דבר: מוכן!
מתכופף הבעל-דבר ונשען על הכורסה ומכתיב. הלבלרון משרבב את לשונו ומטיל קו אחר קו.
הנוצה מתרוצצת וחורקת, ואל הבית-דין של מעלה יוצאת ועולה הודעה כהאי לישנא:
“היות ונאמר בפסוּק: כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשׂה טוב ולא יחטא… והנה ישנו הרב דחלם, שעומד ברגל אחת על פי הקבר, והדף שלו ריק! על-כן, אם רוצין, שיהא “משה אמת ותורתו אמת” – ימסרו נא את החלמאי ברשותו של הבעל-דבר”…
ובאה, לאחר ישוּב-דעת קצר, תשובה מן הבית-דין של מעלה “עיין איוב, פרק א׳”.
מבין כבר הבעל-דבר, למה מתכּונים: עשה בו – פירוּש הדבר – כרצונך, “הנוֹ בידיך, רק את נפשו שמור”
– לחיות צריך הוא, כמה שנרשם לו.
אבל לא קלים הדברים כפי שהם נאמרים.
אשה אין לו, לא עליכם, לרב דחלם, כלל וכלל; זה כמה וכמה שנים אלמן הוא.
הבנים והבנות - נשואים, ו“לא יומתו אבות על בנים”, יחזקאל אמר – ואין לשנות! על צאן ובקר וַדאי שאין מה לדבּר – ואפילו לא משהו של עז! ועורו של הרב דחלם בין-כך-וכך אינו נקי, הריהו מתגרד, המסכן, מתגרד תדיר…ובכלל: לתפוס רב חלמאי ביסורים!
– איזו תאוָה כלשהי –מהרהר הבעל-דבר ומתלקק, שולח ידו אל השולחן, נוגע בפעמון העשׂוי מעצם-גולגלתו של חקרן – והבית מתמלא לפּיטוּטי"ן!
– את מי נשלח ומי ילך לנו, להסיט את הרב דחלם מך הדרך?
קמה צעיקה ודחיקה: אני, אני, אני – –
הכול רוצים! יודעים הם, שבשׂכר מעשׂי-תעלולים כאלה גדלים ועולים, כעל שמרים.
זה בכה וזה בכה, יכולין הדברים להגיע לידי תגרה והרמת-יד, ומחליטין: קלפי!
נופל הגורל על שני לפּיטוּטי"ן, מברכין אותם במזל טוב, והם נעלמים…
יום בהיר-נאה אחד, היהודאין החלמאין מסתובבים בשוק בלא פרנסה… עומדים עגוּלים-עגוּלים ושׂחים ביערו ובשׂדהו של הפריץ; על כוֹרי-תבואה של אכרים, עורות שעדיין הם על הארנבות, וביצים שעדיין לא נולדו – מתרעדת לפתע מאחורי גביהם האדמה, והיא רועדת; תוך כדי דבּור נשמע דְפָק, אחד, ועוד אחד, ממש: ברק אחר ברק – ובאה ביעף עגלת-כּילה ומתגלגלים הגלגלים בקול רעם…כילה זרה לחלוטין. סוסים כאריות, קצף על פיותיהם; והכּילה ממהרת ועוברת על-פני השוק; בקושי רק הספיקו לקפוץ לצדדין. ומקדם, ליד הדוכן, כפוף וראשו כלפי מטה, בלא שוט ביד, בכובע עם בתי-אוזן, עם חגורה אדומה על המתנים, המושכות מכורכות על ידיו, עומד עגלון – והוא מצמצם את המושכות, עד שמרגע לרגע הסוסים נושׂאים ומגביהים ראשיהם ועומדים על רגליהם האחוריות. ומאחריו – עומד יהודי בלבוש בעל-ביתי – קאַפט"ן עם קשוּטי-שולים – בזמנים ההם! – מחזיק ביד ימינו את השוט ומצליף על־גבי הסוסים, והם חוזרים מיד ומשפילים ראשיהם ועפים כנשרים – ביד שׂמאלו הוא מכה כל הזמן את העגלון בגבו, ומזמן לזמן הוא מוסיף עוד בפיו שריקה, והסוסים קופצים בגבורה ומתמתחים במרוצתם כאותם נחשים! והעגלון אינו פוסק מלצעוק: יהודים, בני רחמנים, הצילו! יהודים, בני רחמנים, הצילו!
נוּ –לך והצל! צרורות-צרורות של ניצוצות מתמלטים מתחת לפרסות הסוסים!
רצים איפוא אחרי העגלה –בעינים מבוהלות, אומרים “השם ישמרנו”, ואחרים חושבים שראוי לברך ברכת-הגומל.
נשים פורצות עוד מתוך החנויות ומצעקות גוואל"ד!
אבל מוכרחת העגלה לעבור ליד בית-המטבחים, פורצים כלבים, וקופצים כנגד הסוסים, אל פיותיהם; יוצאים במרוצה קצבים ופרחי-קצבים, קופצים ותופסים במושכות – מיד הסוסים נעצרים, עד שעורם מרטט עליהם מחמת פחד, וכבר הקצבים ופרחי-הקצבים נמצאים על הכּילה!
מה כאן? ומתברר: סכסוך קטן… זה שהוא לבוש כבעל-בית, עם אפוּנדת-העור על מתניו, מצעק שהעגלון נשתגע ורוצה דוקא לרעות, והוא נחפז אל היריד עם יהלומים… מיד מתעוררת בה בחבורה קצת הרגשה של דרך-ארץ – והעגלון טוען, שלא הוא העגלון, אלא דוקא השני… אלא מאי, בדרך, ביער, – הרי הם באים ממרחקים ונוסעים למרחקים, – ההוא התנפל עליו ביער בלילה, הניח לו סכין חדה על צוָארו, הכריחו להחליף את הבגדים, והוא רוצה לגזול הימנו את היהלומים, את הכסף, את הכּילה עם הסוסים… הכול! לפיכך, כשראה קהילה יהודית, התחיל צועק… והלה מכחיש הכול! לא דוּבּים ולא יער; להד״ם ולהד״ם! – מַפנים והופכים סוס ועגלה, בקושי רק מגרשים את הכלבים, ונוסעים אל הרב.
מתחילה חקירה ודרישה, שומע הרב טענותיו של כל אחד לחוד. מכניסים תחילה את הטוען, זה שהוא לבוש כמו מצליף. שומע אותו הרב, ורואה: פרצוף – גשמיות שבגשמיות; לשון של בעל-עגלה אמיתי…
והקול עצמו אף הוא לא מן ה“חדר”… קול מיער, מן השׂדה הפתוח, וקול שהוא נאה – לסוּסים!
אף-על-פי-כן הוא מוסיף וחוקר:
– כמה סחורה יש לך בכּילה?
– אני יודע? וכי חשבונות אני מנהל? עם-הארץ אני, רבי! אלהים עזר – והרי אני סוחר ביהלומים!
– וכמה כסף היה לך באפונדה?
– אינני סופר; רוצה אני, שתשרה הברכה…
דומה כבר, עלילה וַדאית! הרב, אף-על-פי-כן, נאנח ומכניסים את השני: פנים של בר-אוּריין; הרב תוהה על קנקנו בענין תורה, הלה בן-בית בש"ס ובפסוקים. אך לפתע-פתאום באמצע הוא אומר: “רבי! מה לי לטעון הרבה, ראה!” – והוא שופך בבת-אחת מתוך האפונדה: הכול אדרכמונים של זהב, שלהבות אדומות מתגלגלות על-גבי השולחן – “והנה –מחצית מן היהלומים תקבל גם כן, אך אמור, שהוא שלי!”
מיד הרב קם ממקומו ומשמיע קול צויחה:
– גז– לן!
– נכנסים העולם במרוצה – ומשפשפים להם את עיניהם! היכן טוען, היכן נטען, היכן אדרכמונים? – נעלם, אין כּילה, ולא סוסים – האדמה בלעה אותם!
חושבת חלם: כלום היה זה חלום, או, רחמנא ליצלן, מין כשוּף?
בינתים מביאין תשובה להבעל-דבר.
אומר הוא:
– שוטים! שוחד אפשר שהיה לוקח, אבל לא בכגון זה, מילתא דעבידא לאִגלוּיי! – סופו של הדבר, שהיה צף ועולה כשמן על-פני המים… היו מעבירין אותו מן הרבנות, ועוד מושיבין אותו בתפיסה! כלום שוטה הוא?
מושיבין את הלפּיטוּטי"ן השוטים לשנה על גחלים עם זפת; וכשמכנסים עוד אסיפה, שוב אין צועקין:
אני, אני! אלא שנים מן הגדולים ביותר, אחד מין חריף גדול, והשני - זקן ורגיל, נוטלים על עצמם את הדבר הזה…
בּין הימים הנוראים, יום-גשם קר ואפל, חלם שורה ושרויה, בבוץ, השמים שמעליה נוטפים מרה-שחורה, – בא נכנס לעיר יהודי אחד פושט-יד, עור ועצמות, רחמנא ליצלן… מזה-רעב ועל-גבי קבּים, רגל אחת – כפופה לאחוריו… וגורר הוא עצמו מבית אל בית, מפּתח אל פּתח, מחנות אל חנות… ומקבל בכל בית עשֹירי פרוסת-לחם יבשה, שאין לו כלל שינַים לגרוס אותה, ובבית העשׂרים – פרוטה שחוקה המתחלקת מתוך היד, – חלם אינה צריכה לקבצנים זרים, יש לה עניי-עיר קודמים ומכובּדים, וכל מיני עניים נסתרים, הכול אלמנות ויתומים של שוחטים, דיינים, רבנים ושאר כלי-קודש….
והוא גורר עצמו, יום אחד, יום שני, – הרטיבות והקור חודרים בעצמותיו; המוֹכין, המשתרבבים מתוך המלבוש – נוטפים, העינים יוצאות לו מארובּותיהן; ופתאום, באמצע השוק - היהודי נופל!
קב אחד – לימין, השני – לשׂמאל; והוא שוכב באמצע – וקצף על פיו…
יהודים בני-רחמנים רצים, מן הסתם, ונגשים, זה – עם מים ומתיז, זה – עם מעט יין-צמוקים, וההוא – עם סכין, לפתוח את השינַים וכמה טפות להטיף לו…אחרים מצעקים: חלם כסדום היא!
והיהודי מתחיל בינתים גוסס…
הרי לא יניחו לו, חלילה, למות ברחוב! ועולה שאלה, להיכן? – מסתלקים בעלי-הבתים ונעלמים – אחרים אין להם מקום; עובר באותה שעה בדיוק הרב, ואומר הוא: אלי! מן הסתם אלי! – מעולם עוד לא צייתו לו כך תיכף ומיד…
משכיבים את הגוסס במטתו של הרב, ושוכב הוא, כמו בהיהנעֶ“ר-פלעֶ”ט1 – הרב יושב ליד השולחן, מעיין בספר, מעיף כל כמה שורות עין אל החולה – ברחוב מסתובבים יהודים, שמא יקרה מה שלא יקרה, שיהיו מוכנים… הלילה יורד ומחשיך – הרב רוצה לעמוד מעריב להתפלל, והוא שומע, החולה קורא. הולך הוא ונגש אליו ברחמים רבים, מתכופף מעל לפיו ושומע, – הוא סובר: צוָאת שכיב־מרע…
– רבי, – מפריח מבין שׂפתיו החולה, – אני בעל-עבירה גדול… וכך אין אני רוצה למות, רוצה אני להתוַדות לפניך…
רוצה הרב לקרוא אנשים שיכנסו. תופס אותו החולה ביד: חס ושלום, חס ושלום! – בארבע עינים רוצה הוא…
והוא מספר לו, שכל ימיו היה פושט-יד וּ- פושט-יד מדומה. הלוֹך הלך למען לחם בשביל אשה וילדים, ואשה וילדים לא היו לו מעולם… קבץ על יד להכנסת-כלה בשביל בנות שבגרו – ותמיד היה בודד, כאותה אבן שבשׂדה… אסוֹף אסף להחזקת ישיבות – ושום תלמיד-חכם לא היתה לו מזה שום טובת- הנאה… למען ארץ־ישׂראל – ולא שלח פרוטה אחת! למען קברו של ר׳ שמעון בר יוחאי –
ותקע לתוך כיס-החזה שלו… בעפר ארץ-ישׂראל עשׂה מסחר – ומאחורי הגדר לקחוֹ. וכדומה…
וכשהוא מגרד ומוציא שׂקיק-של-עור מתוך כיס-החזה, אומר הוא: וזה מה שאספתי!
ומיד הוא לוקח ופותח: הכול שטרי-בּאנ"ק – וכולם – אחד באחד – בני מאה!
– זה – אומר הוא – אני מוסר לך, רבי, כשׂכר, – לצדקה, לפי ראות עיניך; מיד נרתע הרב דחלם וקופץ אל החלון, פותחו בתנופה ומצעק החוצה: יהודים, בואו, הכנסו לספור כספי-צדקה! –ובזריזות, כאילו נעשׂה צעיר יותר בחמשים שנה – –
רצים ונכנסים – לא שטרי-בּאנ"ק, לא גוסס – רק מטה פרועה ושתי שמשות משובּרות…
חושבין שוב: חלום, או, חס ושלום – כשוּף! הבעל-דבר עומד ופיו פעור, והוא אומר:
– כבר לא מילתא דעבידי לאִגלוּיי…
העולם השחור מוּרעש ומוּרתח!
אומרת לילית: אני אעלה אותו בחכּתי שלי - אמצעים ישנים!
ופעם אחת הרב דחלם אינו בקו הבריאה, והוא שולח את השמש להביא את החובש, שיקיז לו במקצת מן הוָריד, להשקיט את הדמים… ועומד בינתים, עם שקיעת החמה היה הדבר, מנחה להתפלל. – הוא עומד ליד הקיר שמונה-עשׂרה – נפתחת הדלת, נכנסת בתולה עם שאלה. הרב מתפלל, תחכה איפוא. אבל היא מסתובבת, מהלכת הלוֹך וחזוֹר – הרב אינו פונה להביט אליה… והרי היא שוכחת, כאילו, מתחילה לפזם משהו… ויש לה, מבינים אתם, קול-באִשה אמיתי!… נוּ, וכי שומע הוא אותה? והנה מתעייפת היא, כאילו, והולכת ומתיישבת, ומתנדנדת על הכסא; הכסא שורק… שטות, אפילו נחש בא וכורך עצמו על צוָארו, גם כן אינו זז ממקומו! נעשׂית כבר הבתולה מרוגזת במקצת, ומוסיפה ומתרוצצת ביתר מהירות על-פני החדר. עוקר הרב רגלים משמונה-עשׂרה, מוסיף ואומר, רוקק ל“עלינו”, אומר כל השאר…
מתיישב אל השולחן, ואומר לגמרי בניחותא: הראי את העוף… רוצה היא ליתן לו את העוף לתוך ידו, הרי הוא אומר לה שוב לגמרי בניחותא: הניחי על השולחן… בת-ישׂראל, הוא מוכיח אותה בטוב, חייבת לדעת, כיצד מגישין… מניחה היא… מין תרנגולת. אומר הוא: ספּרי! מספרת היא באריכות, כיצד קנו את התרנגולת מגויה, והביאו הביתה, כיצד התרנגולת ברחה, איך תפסו אותה… וצוחקת אגב כך, ומבליטה את שיניה הנאות, והקול מצלצל בכל פּנות החדר, ומן השינַים עולה כמין זוהר, כל-כך צחורות הן… ותוך כדי דבּוּרה וצחוֹקה היא מסתובבת כך סביב לשולחן… ושרווּלים יש לה קצרים מופשלים; ידים – מעורטלות, הכותונת פרומה מפּנים, והגוף, – היא בישׂמה עצמה במשהו, – מפיג ריח של כל מיני פוליטון! – והיא משתדלת… ומתקרבת ונוגעת בשולחן, בכסא, בידו של הרב… הוא מסתכל בתרנגולת, והרי היא רצה ומתייצבת לו מאחוריו, ומביטה מעליו, ומגעת סנטרה בראשו… ונשימתה מחממת אותו מבעד ליארמוּלק"א… ומנשבת על-גבי הצוָאר המעורטל – והכּול לחינם! הרב שומע ומקשיב, מעיף עוד פעם מבּט במקום שצריך, ואומר: כשר! ואַתּ, – אומר הוא, – בתולה, אמרי שידבּרו בך נכבדות!
פורחת לה ונעלמת הבתולה עם התרנגולת מבעד לחלוֹן. מחייך הרב. הוא כבר הבין, מה פשר הדבר – ולא כלום.
ושם קוראין שוב אספה, וזה בכה וזה בכה. קופץ ואומר אחד לפּיטוּטי"ל צעיר ביותר, עדיין בזמן למוּדיו, עוד לא נוצה אחת בראשו ולא שן אחת על ענק בצוָאריו, קופץ הוא ואומר:
– כלום אין לו לרב דחלם שום תאוָה כלל?
– מוּפשט מכול! – משיבין לו.
– אינו מחבּב שום דבר?
–אפשר בּי-בני-של-הבל ערב שבת…
הפסקה. והריהו קופץ ושואל עוד: אין לו איזה מנהג, איזה הרגל, לעסות, למשל, כּדרוּרים של בצק בשעת ברכת-המזון?…
– לא ראו אותו אוכל! מן הסתם אין לו… לילית בלבד נזכּרת, שבשעה שחש בבשׂמים שלה, חטף ונטל ריחה של טבּק!
– מספיק! – אומר הוא – ונוטל רשות – ואיננו!
– מנהג ישן היה לו לרב דחלם, כל ערב שבת לאחר המרחץ לצאת אל השׂדה, – היה לו כבר דרך קבוע בין דגן ובין שיפון, – ולומר בעל-פה שיר השירים. ומפני שהיה יהודי משוקע ברעיונות, והיה מתיירא שלא ירחיק בלכתו יותר מכּשעוּר, מדד לו פעם אחת את הדרך בפסיעותיו, ועשׂה לעצמו סימן באילן אחד…
“מה נאה אילן זה” לא אמר, אף-על-פי שעל האילן הזה היו תלויים פירות בדומה לאלמוגים…
רק לסימן הסתכל בו… והיה אומר מחציתו של שיר השירים בדרך עד אל האילן, ויושב ונוטל ריחה של טבּק מתוך הקופסה העשׂויה קלפת-עץ, ונינוח רגע, וקם והולך לקבלת-שבת, ואומר את מחציתו אחרת של שיר השירים בדרך חזירתו.. והיה בא ומגיע בדיוק לקבלת שבת!…
פעם אחת, קודם שהרב הגיע, מופיע באותו מקום דייטש“ל אחד, עם קאפּליוּ”ש, עם מכנסים פסוסים פסים ירוקים, ולפתע הוא עוקרו לאותו אילן ומעבירו כברת-ארץ הגונה הלאה מכּן, ומתיישב מאחורי האילן מעברו האחר, ויושב – דייטש"ל צר ודק – אין רואין אותו.
בא ומגיע בינתים הרב אל המקום שבוֹ היה האילן עומד– מחצית שיר השירים כבר אמר ואל האילן עוד רחוק!… והוא מצטער: סובר הוא, שאמר לא בכוָנה הראויה. והריהו נוטל על עצמו מיד תשובה. נתעורר בו, ככל פעם, חשק להריח ריחה של טבּק… הלב מתעטף בתוכו – אך הוא לא יקח, עד שלא יגיע אל האילן! אמנם, כבר הוא אפילו עייף במקצת… אבל ממנהגו לא ישנה… והוא הולך, כל עוד רוחו בו, ומגיע עד אל האילן. כל-כך עייף היה וכל-כך נתחשק לו להריח ריחה של טבּק, שניטל הימנו מאור העינים!
רק השבח להשם יתברך – כבר הוא יושב תחת העץ! והריהו חוטף ומוציא מתוך חיקו את הקופסה העשׂויה קלפת-עץ, ובתאוָה עד כדי כך, שהידים רועדות אצלו. – ופתאום משהו מנשב נשיבה מאחוריו, הקופסה העשׂויה קלפת-עץ נופלת מתוך ידו; פושט הוא את היד – ושוב נשיבה, מן הסתם – רוח קלה, – הקופסה מתגלגלת הלאה, הוא מתפשט על גבי הקרקע, פושט שנית את ידיו - הקופסה מתגלגלת, והוא זוחל אחריה: ריחַ-הטבּק מושך אותו… והריהו זוחל כך על ארבעתיו… מחייך הדייטש"ל מאחורי האילן מן העֵבן האחר ואינו פוסק מלנשב. ופתאום הוא תופסו לאילן ומוציאו… וכהרף-עין הוא מעמידו שוב במקום שעמד שם בתחילה… הרב לא היה סיפּק בידו לתפוס את הקופסה… הרוח מוסיפה ומנשבת… והרב נושּא את עיניו ורואה: האילן עומד לפניו הרחק! סובר הוא, שהלך, משוקע בהרהוריו, והרחיק עד אל אילן אחר, – והריהו תולה עיניו למרום – השמים זרועים כוכבים! הוא לא ראה אפילו את שקיעת החמה… עד כדי כך משכה אותו ריחת הטבּק! – אמנם לילה בהיר מאד היה… מילא, זה יותר מתחום שבת – אל העיר לא ילך, פּרנס יפרנסוהו העורבים, כשם שפּירנסי את אליהו הנביא… אך לתפוס את הקופסה - מוכרח הוא…
והוא מוסיף וזוחל עוד… והדייטש"ל מנשב, הקופסה מתגלגלת… – לא אאריך לכם בדבּורים, הוא עבר מעֵבר לתחום שבת!…
הלפּיטוט"ל קבּל מיד שליחות גדולה יותר!
לפני צאתו אמר אל קהל השחורים:
– בהר אין נכשלין ונופלין… קרוב יותר, שנכשלין בתאווֹת הקטנטנות.
-
התעלפות קשה ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.