ברגליו מדדה ונכשל אדם על־פני האדמה; בראשו הוא מגיע השמימה.
ואין הדבר תלוי אלא בזה, היכן הלב נמצא!
בסמוך לרגלים, ותאוָתו עפר ואפר, – או בסמוך לראש, והוא כמיה אל העולמות העליונים…
ומקיים יהודי “מאשפות ירים אביון” – הוא מרים את האביונה מן האשפה. הוא מתאזר באבנט, מחלק את הגוף לשנַים ואומר: הלב שייך למעלה אל הראש! לפיכך באמת אין שליטה עליו לא לשדין ולילין ולא לדבּוּקים, רחמנה ליצלן…
ונשים חוגרות לשם אותו דבר עצמו – סינורים!
ואל יהא ענין הסינור הזה קל בעיניך. אל תחשבו שהסינור הוא דבר של מה בכך.
שמעו מעשׂה שנתרחש בראחיב.
ראחיב היא עיירה לא הרחק מאַפּט; ועל האַפּטאי, זכר צדיק לברכה, וַדאי שמעתם.
מפוזרת היא על חוֹפה של הווייכּסל; וחיוּתה באה מן העצים, הבאים מן היערות שמסביב והולכים על-פני הווייכּסל לדאנציג; בימים ההם מסחר גדול היה.
והיו הסוחרים סוחרים לדאנציג, והיו גבירים אדירים בעלי-גופים. וקיימו “וחי אחיך עמך”; והיה חי מהם הסרסור, הלבלר ביער, הספּן, המוליך את הדוברות עד לטחנה הקיניגסבּרגאית, במקום שכבר מקבּל אותן לרשותו הגרמני, וגם – כל העיירה. בחורף, משמתייצבת דרך-הגרר, כבר נוהרות מן היערות, על-פני העיירה לצד החוף, עגלות-חורף עמוסות כל מיני עצים: קורות, אדנים… בדרך חזירתה מתעכּבת העגלה בשוק. פודה המוזג בעד מעט יי"ש עם קנוּח-שתיה, פודה סוחר-הברזל בעד חפץ-של-ברזל, בעד חרמש…
פודה הדוכן בעד מלח, בעד עטרן- של-זפת…הנפח (גם הוא יהודי) מתקן או מפרזל מחדש פרסה, ותגרנית-שבשוק – פודה בעד כעך בשביל ילד חולה.
העשר אין האכּר מעשיר; לחם לאכול נותן הוא.
עוברים כמה החדשים, מתחיל הקור רופף. רוח חמימה נושבת, מרדפת את העננים ומגרשתם, החמה מתחילה יוצאת מנרתיקה; קיץ יקר הולך ומבשׂר את בואו; צורר את חפציו הספּן המקומי, באים עם צרורותיהם ספּנים מן העיירות שמסביב יש לו הכנסה לבעל-האכסניה; מתכוננים לדרך, צריכים עכשיו לסוחר, קונים ומכינים בשׂר מעושן, שומן, מלח, גריסין, חביונה יי"ש – צידה לדרך בשביל הדוברות, העובדות בגלגלי-משוטים. מתחילה מיד תנועה בחוף. אכּרים באים מן הכּפרים, כל אחד עם רשתו שלו, לשלות לו דגיג, ועם אלפּסו, לצלות את הדגיג, ומקימים להם, לכל ארכּו של החוף, כל אחד את סוכת-הקש שלו.
עומדים באוירו של השוק הראחיבאי, מעלות השחר עד מנחה, קולות דפיקה וּדפקה של גרזנים ופטישים.
כך מהדקים על שׂפת הנהר את קורות העצים….
לפעמים, באמצעו של הלילה – שומעים לפתע קולות רעמים: הווייכּסל זז, הקרח מתבקע. הרוח מוליכה בעוז לוחות על-גבי לוחות, גושים על־גבי גושים. עוד כמה ימים: הרוח עשׂה את שלו, השמש – את שלה, האכּר סייע בכילף ובמעדר– עבר והפליג הקרח, נשתחרר הנהר, מורידים את הדוברות, וגם אחרות שטות ועוברות…
חי החוף ומרתיח; היהודיה העניה שבעיירה יונקת את חיוּתה מן הדוכן שעל החוף; מוכרת פירות, תבלין, מלח; ובגניבה – את הטפה המרה….
סבורים אתם בוַדאי, שאת הסינור שכחתי! לא מינה ולא מקצתה! רציתי תחילה לתאר לכם את ראחיב, הוא מקום המעשׂה.
הנה, בראחיב זו נפטר פעם דיין אחד, והניח דוקא לא הרבה: אלמנה אחת ובסך-הכל יתומה אחת…
הקהילה קבּלה מיד דיין אחר, והלה התחייב ליתן לאלמנה וליתומה רבע מן השׂכירות. והוא לא קיים.
לשרפ"ט אלפים השׂכירות לא הגיעה, ומטוּפּל גדול הוא היה, הדיין. צועקת האלמנה אל הקהילה, מעכבת את קריאת התורה… נמנו וגמרו, שיתנו לה כמה זהובים, שתעשה לה דוכן ליד החוף. אותו זמן דוקא מתה יהודיה אחת, נתפנה דוכן אחד. וכך הוָה, האלמנה עושׂה לה דוכן, הנערה נושׂאת אחריה את הסלסילות לשם ובחזרה, ומשגיחה במשך היום על ידיהם של קונים, ולא רע. כשהיה הדיין בחיים, גם כן לא אכלה למעלה מן השׂובע, וּכחַכּה למשיח צפּו למליח… וכדאמרי אינשי: מחמת רעב שום אדם את העולם לא עזב… אבל הנערה! הנערה גדלה ועולה כעל שמרים, בלא עין־הרע. בוקעת ופוקעת מתוך שׂמלתה… מסמיקות הלחיים המלאות, כאילו היו מגדלים אותה על חלב ודבש וצפיחיות. ועינים יש לה… האכּרים עומדים ומשתאים, רועדת האלמנה מפחד בפני עין-הרע; אומרים לפעמים חדוּד-של-גוי, ונעשׂים כל אבריה חדוּדין-חידוּדין; מתקרב לפעמים אכּר ונוגע ביד, והריהי קופצת כנכווית, מתנפלת בצפרניה אל עיניו…
ומה יהיה הסוף?
שוב לצעוק אל הקהילה, לעכב את קריאת התורה? וכי ישמעו לה?
נאנחת היא, האלמנה. מביטה למרום ונאנחת…
ונאנחת לא לשוא. יש אוזן שומעת! פעם אחת, מוצאי שבת, שמעה אצל שכן הבדלה; שוקלת היא:
לצאת אל החוף או לא? והנה נפתחת הדלת. “שבוע טוב”– פּיניה השדכן בא. “שבוע טוב, שנה טובה”, מגמגמת האלמנה. אין היא מאמינה למראה עיניה. “שב, ר׳ פּיניה…שׂרה׳לי, נגבי את הכסא…”
שׂרה׳לי הבת עושׂה עצמה כלא שומעת, פונה אל הצד, מטילה אפילו מבט רע בר׳ פּיניה. ר׳ פּיניה מחייך:
כולן עושׂות כך! את הכסא מנגבת האלמנה עצמה.
– מה טובות מביא אתה, ר׳ פּיניה?
לבה דופק בתוכה, כמו אצל גזלן. ר׳ פּיניה מתיישב, מפלג את זקנו לכאן ולכאן, חציו לימין וחציו לשׂמאל, מתחייך עוד פעם ואומר:
– הרבה מאד טובות!
– דהיינו?
– דהיינו… תארי לך, שר׳ מנדל האלמן חזר הביתה מן היער… אני רודף אחריו כבר זמן מרובה: יהודי אינו צריך לשהות כל־כך הרבה בלא אשה… אמנם צנועה היתה, אמנם ידים ברוכות, אמנם ואמנם… אבל כל-כך הרבה בלא אשה אין שוֹהין… והתינוקות… רציחה ממש… מסר כחמשה ילדים לשכנה, היא עצמה יש לה משלה חמשה… יהודי בא הביתה לשבּת – הילדים משׂורטים, מורעבים…
אני מתרוצץ, אני מעמיד עליו בעלי-בתּים… הוא דוחה ודוחה. היתּכן, אני תופסו בדש-בגדו, הרי אין אתה אברך עוד… אם לא עכשיו, אימתי? בּה, מה… אין לו פנאי… צריך לגמור ביער, לסיים בחוף… יום אתמול כי פרח! אני אומר לו שדוּך, והריהו רושם בפנקס, הוא יחקור וידרוש, – לא היה ולא נברא!
השדוּך שוקע ואובד שם בתוך הפנקס בין הקוּבּיקי"ן…
יום ששי זה חזר מוקדם יותר מן היער. הסתכּל והתבונן בעצים שעל החוף… וראה את מישהי!
– את מי?
ר׳ פּיניה נוטל ריחה של טבק:
– את הבת־יחידה שלך…
– שׂרה׳לי, שעמדה אצל המטה, מפילה עצמה על המשכּב ופניה אל הקיר.
– כולן כך, כולן כך! – מחייך פּיניה.
– ובכן מה? – שואלת האלמנה, כמעט נרעדת.
– ובכן מה? ובכן לא כלום… שבת היא שבת… לאחר הבדלה, שולח הוא לקרוא לי. "לך, אומר הוא, אל הדיינית ודבר נכבדות. אני נוסע, אומר הוא, חזרה אל היער (העגלה היתה עומדת לפני פתח הבית), וכשאשוב, אם ירצה השם, אלך לשם עם מנין, עם כּבּוד…
ר׳ פּיניה מעלה ומוציא ריחה של טבּק… האלמנה ממתינה בפה פתוח, עד שהוא גומר:
– ואכתוב תנאים, אס ירצה השם!
שׂרה׳לי משמיעה פתאום קול-צעקה הפורץ מן הלב.
מתנפלת עליה האם, מחבּקת ומנשקת אותה על-כרחה:
– בתי שלי, מזל כזה, בור-שומן כזה… הרי אין אנו כדאים כלל לחסד שכזה… אין זאת, אלא אבא שלך זכותו עמדה לנו…
שׂרה׳לי מנתקת עצמה מזרועות האם, קופצת וקמה מעל המטה ובורחת בבכיה מתוך החדר…
האלמנה נשארת תוהה ונפחדת. אבל מיד היא מתחייכת, נזכרת: היא גם כן עשׂתה כך… כל הנערות מפחדות כך…
– כולן כך, כולן כך! – מהמהם ר׳ פּיניה תחת חטמו, אומר “שבוע טוב!”, נושק את המזוזה ויוצא…
האלמנה נשארת עומדת מהורהרת. היא מביטה בעד החלון, ברגשי-תודה גדולים, אל השמים למעלה, וממלמלת וחוזרת וממלמלת:
– מן השמים, מן השמים!
ואפשר שהיה הדבר “מן השמים”, אלמלא הסינור…
וגם אלמלא החוף…
משום שמיד לאחר ששוקעת החמה, נעשׂה,שׂשׂון ושׂמחה" על החוף.
העבודה מסולקת. כל אכּר עורך לו, מבּקיעי העצים, מדורה דולקת לפני סוכּת-הקש שלו; מוציא לו מתוך הסוכּה את אלפּסו וצולה את דגו שלו, ואוכל לשׂובע. הלילה לילה יפה, “עין יעקב” אין הוא לומד… ומתחילין לשיר… כבר נמצא אצל אחד חליל, ואצל שני - כנור, מתחילין לנגן, נוטלין טיף-טּפה, ועושׂין רקידה… ומיד – הוּ-האַ!
הולכים אברכים ובחורים לטייל מעט או לרחוֹץ בנהר, והרי הם מתעכּבים שם, מקשיבים, מתבוננים…
ולפעמים נערות גם כן… לטובה אין לצפּות מדברים כאלה. נערה, כשאין איש יהודי רואה, מתקרבת לפעמים יותר… רואים אותה מן החוף, אומר לה שגץ דבר-חדוּד… לפעמים מושכין אותה אל תוך המעגל…
מילא, מה שמתרחש לפעמים, רחמנא ליצלן…
ולפנים, לפני שנים, קודם שהיה המעשׂה שלנו, נתרחש מעשׂה מגונה, מגונה ביותר… ודוקא בבת בעלי-בתים, בנערה המאורשׂה…
היו מרננים אחריה, ראו אותה עושׂה מעשים בחוף. דבּרו ודבּרו, עד שהגיעו הדברים לאזניהם של אבּא-אמא. אינם מאמינים, אבל משגיחים עליה. כבר יושבים לפנות ערב בבית; האב מתפלל בבית מנחה-מעריב. יום אחד – לא כלום, היום השני – לא כלום… אבל בשלישי, אין היא יכולה, כנראה, להתאפּק, היא נוטלת את הסוּדר.
– להיכן את הולכת?
אומרת היא, אל חברה…
נוטלים הימנה את הסוּדר:
– את הולכת אל החוף!
– יהא לחוף, מה דאגה היא לכם?
מדבּור לדבּור, הבחורה מודה: היא רוקדת שם, היא שרה… יש לה שם שגץ מאהב, הוא ישׂא אותה לאשה, היא תשתמד…
נוטלין לה לבחורה וקושרין אותה בחבלי הכבסים אל מראשות המטה. אין זה אלא דבּוק! כעלות יוליכו אותה אל האפּטאי…
ובחוף בינתים: היכן מלכּה? (מלכּה היה שמה.) בלעדיה עצוב. היא רוקדת יפה כל-כך ושרה. וכשהיא מפזרת את שׂערותיה –אַיי אַיי!
שולחין לידע ולהוָדע… ורץ באמת ה“מאהב” שלה!
והוא חוזר ומצעק ככרוכיא: הוא היה ליד הבית, הציץ מבעד לאשנב… ומספּר כהוָיה, היאך שקוֹחאַנ“אַ מאַלק”אַ1 שלו קשורה, הפה סתום בסמרטוט, ומלקין… קופצים כולם כאיש אחד, ורצים להציל את קוֹחאַנ“אַ מאַלק”אַ. רצים דרך השוק, קמה מהומה, גויים מתנפלים!
מפנים את הסחורה מן הדוכנים, סוגרים בבהלה את החנויות, מתחבּאים ומסתגרים בתוך הבתים…
קמים בבוקר: מלכה – נלקחה, האם – חולה מסוכּנת, האב – בן לילה הכסיפו שׂערותיו…
נאנחים הזקנים: גלות…
אבל הצעירים מצעקים: “הכזונה…?” וגומר, כמו שכתוב שם… מתלקט מחנה בחורים, תופסים מקלות ואבנים ורצים אל החוף, להשיב את הבת־ישׂראל…
מתקשרת מלחמה על החוף. ויד ישׂראל תקיפה, קנאת השם צבאות! אבל האכּרים שולחים ומודיעים בפרבר. ובאים לעזרתם במלגזים, בכלבים… וגבּורי ישׂראל הפכו עורף… נמלטו כל עוד נפשם בם…
אמה של מלכה מתה אותו יום… האב סגר את הבית בקרשים ובמסמרים ויצא לנדוד בעולם…
ורק קרוב לחורף, כשעזבו האכּרים את החוף וחזרו כל אחד לכפרו שלו, אל האכּרה שלו ואל ילדיו, אין ידוע מה שאירע שם: אם נמאסה היא, במשך הזמן, על האכּרים, או שֹהתייראו הם, שמא תרוץ עמהם אל הכפר, והשליכו אותה אל תוך הנהר, או לאחר שנעזבה עשׂתה היא עצמה מעשׂה לעצמה, – העיקר, לפני הימים הנוראים משו אותה הדייגים מן הנהר בתוך רשת, – ואבן קשורה בחבל לצוָארה, וכולה צבוּיה ונפוחה, כמעט לבלתי הכּיר…
את הגויה טמנו מאחורי הגדר; ומן הנשמה החוטאת נעשׂה דבּוק!
ראשונה ראתה אותה בימי-סליחות גבאית זקנה. ברחה כל עוד נשמתה בה, ובעזרת-הנשים ספּרה דברים כהוָיתן: ראתה, מבית-העלמין הגיעה מאחורי הגדר. מהלכת על-פני השוק. באה ונגשת אל ביתה של אביה, דופקת על הדלת, ממתינה רגע. אין משיבין, והריהי נגשת אל האשנב, תופפת על השמשות.
אין עונים. מתחילה היא לצעוק: אבּא! אמא! ומשׂרטת את פניה בצפרנים…
מיד לאחר מכּן מישהו בעיירה נחלה. שולחין את הנערה המשרתת אל בית-המרקחת להביא תרופה מן התרופות, ואין היא חוזרת. בבוקר מוצאין אותה ליד אותו בית מתעלפת, משיבין את רוחה, היא מספּרת:
ראתה… עינים בוערות, כאותן גחלים, שׂערות שחורות מפוזרות על-גבי תכריכים לבנים… ומגרדת בצפרנים על הדלת. ונאנקת: אבּא׳לי, אמא׳לי! ונגשת אחר-כך אל החלון, ומגרדת על השמשות - אבּא׳לי, אמא׳לי!
אחר-כך גם אחרים כבר ראו אותה…
ועוד אחרים, עד שהתרגלו אל הדבּוּק… ובלא סינור אין אשה בראחיב יוצאת לפני פתח ביתה, שלא תהיה לדבּוק שליטה עליה. –
וכשזווּג אינו זווּג של אמת, מתרחש מעשׂה כזה:
פעם אחת לפנות ערב, שׂרה׳לי נושׂאת הביתה את הסלסילות, האם נתעכבה ליד חנות אחת, אומרת שׂרה׳לי להבעיר בינתים אש בכּירה, אך עד שהיא פונה בכה ופונה בכה, באה האם ונופלת לתוך הבית בשׂמחה, בצהלה:
– לא תוסיפי עוד, בתי שלי, לשאת סלסילות אל החוף, ולא תלכי אל החוף.
– מה יש, אמא׳לי?
– מה יש? החתן שלך בא מן היער! שלח לבשׂר את הבשׂורה. ר׳ פּיניה פגש בי לפני פתח הבית…
מיד הוא בא, עם מנין, עם כבּוד, כפי שהבטיח…
מיד שׂרה׳לי מתנפלת על המטה בבכיה גדולה…
– בכי, בתי, בכי, בקשי על מזלך הטוב שיאיר! מזלך יעלה ויאיר כשמש, ואף עלי תבוא ישועה וחיתה גם נפשי בגללך…
– ושומעת אתּ, בתי שלי, אמנם הוא מביא כבּוד. אבל פטור-בלא-כלום אין אני רוצה! אני גם כן אתן משהו. הבאתי על-כן כמה מליחים, ואתקין אותם, ובולבוסים בכתנותיהם אבשל…
כובשת שׂרה׳לי את פניה בתוך הכר…
– בכי, בכי, בתי שלי, אני בגילך גם כן בכיתי, גם כן חשבתי, השם יודע מה, ופחדתי פחד גדול מאד…
והיא נגשת אל המלאכה, מעלה אש, שופתת את הבולבוסים… להבת-האש מפצחת בדיצה, הסיר מתחיל רותח, כבר צריך לסנן, ונזכּרת פתאום האלמנה: מלח! שכחה…
– בתי שלי, שרה׳שי, עטרתי שלי, עשׂי טובה לאמך, רוצי והביאי מעט מלח…
והיא מתנפלת עליה בחבּה, כשאין ההיא משיבה. ומבקשת, ומלטפת, ומנשקת, וגוזרת בגזירת כבּוד-אם.
– אם לא, סנני אַתּ את הבולבוסים, ואני ארוץ להביא מלח…
קמה שׂרה׳לי ממקומה והולכת להביא מלח…
עובר רגע אחד, שנַים, שלושה, הבולבוסים כבר מסוננים, היא אינה חוזרת. והחנות היא לפני הבית!
רצה האלמנה ויוצאת אל הפתח, מציצה אל החצר החוצה, אין שׂרה׳לי נראית… קוראה היא: שׂרה׳לי, שׂרה׳לי! אין קול ואין עונה. והריהי נפחדת, תופסת את הסוּדר ויוצאת במרוצה. הלב אומר לה, שאירע, חס ושלום, אסון…
ולבּה של אם חצי נביא הוא…
ובאמת אירע אסון:
בשכבה במטה, התהפכה, כנראה מצד אל צד, ונתרופף קשר הסינור והתיר עצמו. ולפיכך, בלכתה, אבּדה אותו בחצר ולא הרגישה בכך ולא הרימה אותו, וכך יצאה לפני פתח הפרוזדור אל החנות…
ובשוק, כנראה, התהלך הדבּוק… בּיקש להכּנס במישהו, חפּשׂ אשה בלא סינור… ושּרה׳לי יצאה בדיוק אותה שעה בלי סינור… ומיד משהגיעה אל החנות, ומשפתחה את פיה לומר: מלח, קראה לפתע בקול רם, כדרך הערלים על החוֹף:
– הו–האַ!
הדבּוק נכנס בה דרך הפה הפתוח!
ופתאום היא תולשת את המטפחת מעל ראשה, מתפּזרות שׂערותיה על צוָארה וערפה, ומשתלהבות אצלה, בדומה לגחלים שחורות, שתי עיניה. –
וקופצת פתאום מתוך החנות… ונותנת את קולה בשיר ומזמרת שיר-זמר של פריצות מן החוף, ויוצאת ברקידה על- פני השוק… ועוד הפעם:
–הוּ–האַ!
ומיד – כחץ מקשת אל החוף…
כשיצאה האם מן הבית, כבר עמד כל השוק כמאוּבּן. רק החנוָנית רמזה לה בקושי, באצבע קופאה, לצד החוֹף. –
אותה כבר לא ילכו גבּורי ישׂראל להציל… זכורה עוד המלחמה ההיא… עוד מתהלכים יהודים זקנים, זה בלא אוזן, הלה בחצי אף… ונאנחים…
אבל האלמנה הרי אֵם היא, והריהי רצה לבדה!
באה היא, ומוצאת את הבת באמצעו של מעגל. יד ערומה אחת על הצוָאר, והשניה חובקת אכּר צעיר אחד… היא רוקדת עמו! החליל מחלל, הכנור מנגן, המעגל מסביב מוחא לקצב בכּפּים, רוקע ברגלים…
אֵם הרי אֵם היא, ונדחקת אל תוך המעגל:
– בני-אדם, – צועקת היא, –בני-אדם רוצחים, בני-אדם גזלנים! וכי אין אתם רואים, שהיא מטורפת, שהיא דבּוּק… אוֹפּנטאַנאֹ2 – מצעקת היא בלשון פּוילי"ש…
מפני האם נסוגים הצדה; מפני קולה מתפחדים. “דבּוק” עושׂה רושם.החליל משתתק, הכנור נאלם.
והיא רצה ונגשת אל הבת, סוחבת ומרחקת אותה מן האכּר, אותו היא דוחקת הצדה.
וצועקת אל הקהל:
– ראו, – צועקת היא –את עיניה שלה… את כל הגוף, היאך הוא רועד… משוגעת היא, דבּוּק…
עם מי מרקדין אתם? היכן היו עיניכם שלכם?
– לא עברה עוד, מקוננת היא, מחצית השעה משנכנס בה הדבּוּק…
– “תנאים” עמדו לערוך, – פורצת היא בבכיה, – כשהיא לוחצת את הבת אל לבה – בור-של-שוּמן..
ושלחתי אותה מלח להביא… בשוק נכנס בּה הדבּוּק, אפשר הדבּוּק של מלכּה…
דבר זה עושׂה רושם עוד יותר…
האכּרים מסתלקים אל תוך הבקתות… האם לוחצת ביתר חוזק את הבת אל לבה:
– אל תפחדי, בתי שלי, אל תרתתי כל-כך, מחר מגרשים, בעזרת השם יתברך, את הדבּוּק מתוכך…
ומוליכה אותה, מתה לחצאין, הביתה…
––––––
האפּטאי, זכר צדיק לברכה, שלח למחרת את מקלו אל הרב הראחיבאי הזקן, והודיע לו, היאך לגרש את הדבּוּק…
ומיד בבוקר קרבו אל המלאכה.
דפקו וכינסו את הקהל אל בית-הכנסת הגדול; כבר מלא בית-הכנסת, ונשים – כל מלוא עזרת־הנשים…
ודף-של-טהרה הביאו, על שולחן האלמימר הניחוהו, ואת שׂרה׳לי על הדף השכיבו, ובד שחור כסוה.
ועם מקלו של האַפּטאי, זכרונו לברכה, עלה מיד לאחר-כך הרב הזקן במעלות אל ארון-הקודש, ובפניו אל האלמימר ניצב… הוא מביט, והוא מלחש מה שצריכין ללחש, ופתאום הוא דופק גימ"ל פעמים במקל על המעלָה, וצועק:
– דבּוּק צא!
על הקהל נופלת אימה.
אבל הדבּוק שותק.
קורא הוא עוד פעם:
– דבּוּק צא… אני גוזר: דבּוּק צא!
העולם רועד, בעזרת-הנשים מתעלפין; הדבּוּק שותק.
אבל בפעם השלישית, כשהזכיר הרב הזקן את הפמליא של מעלה, ואמר שיטיל עליו חרם, ושהאַפּטאי יסכים לכך, – רק אז נאנח הדבּוּק מתחת להבד השחור:
– איני יכול, רבי!
– מפני מה?
– אי זו הדרך, רבי, אצא? דרך הפתח? הרי תלויה שם קופסת בעל-הנס ונר-התמיד דולק!
– דרך החלון!
–כל השמשות שלמות…
דוקא לפני כמה ימים זכה זגג בהגרלה וקבע שמשות חדשות…
תופס הרב למקל, זורקו אל החלון, לרסיסי רסיסים נתבקעה השמשה – – –
והדבּוּק יצא…
אך כשהסירו את הבד השחור מעל לדף-הטהרה, היתה שׂרה׳לי מוטלת – בלא רוח-חיים…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.