12.12.1964
ובכן, סוף סוף הגיע הרגע הגדול. אחרי פרסומת חסרת-תקדים במשך כשנה, אחרי צפייה ממושכת ומכירת כרטיסים מוקדמת שלא היתה עוד כמותה, הגיע הערב המיוחל: הצגת הבכורה ההוליבודית של הסרט המוסיקאלי היקר והמפורסם ביותר עד כה – “גבירתי הנאווה”.
שדרות הוליבוד הנודעות, שריד לימי גדולתה של ממלכת הסרטים, חידשו שוב עלומים והזכירו מספר שעות את ימי הזוהר שחלפו. זרקורי ענק, המבשרים כאן בדרך כלל על פתיחתו של סופרמארקט חדש, הודיעו למרחקים כי שוב, לאחר הפסקה ארוכה, נערכת הלילה בהוליבוד הצגת בכורה “נוצצת”.
לאדם העוקב אחרי עתוני הקולנוע וטורי הרכלניות, מצטיירת הוליבוד כעיר עליזה וצבעונית, שטופת אורות, מוסיקה ויפהפיות. זוהי, כמובן, אשלייה שאין כמוה. אולפני הוליבוד, הפזורים בלוס אנג’לס, מוקפים חומות גבוהות, ונראים כאסמי-ענק או כבתי חרושת רגילים. ואילו בשדרות-הוליבוד, רחובה הראשי של בירת הסרטים, אין אפילו עץ אחד לרפואה. בסך הכל זהו רחוב לא גדול, שכמותו רבים בערי העולם. אולם בלוס אנג’לס, בה כל הרחובות האחרים הם רחובות מגורים קטנים, חשוכים, ובהם בתים בני קומה אחת המוקפים פיסת דשא, בולט רחוב זה בצביונו המיוחד. ככלות הכל, זה הרחוב היחיד שבו ניתן עדיין לראות לפעמים בני אדם הולכים ברגל, ולאו דווקא ממגרש החנייה ואליו. כאן עדיין פתוחות החנויות (ואפילו חנויות הספרים) עד שעה מאוחרת, ודוכני המזון מספקים ‘כלבים חמים’ לזללנים כל הלילה. כאן תוכל עדיין לקנות בקרן רחוב עתון מניו-יורק או מישראל, ולהציץ בשפע העתונים היומיים הקטנים המוקדשים לתעשיית הסרטים והבידור, והנחטפים ע"י רבבות הצעירים והקשישים שהגיעו לעיר לנסות מזלם בעולם הבד. על המדרכות, שאריחיהן משובצים כוכבים אדומים, ובכל אחד מהם שמו של שחקן או זמר ידוע אחר, מסתובבים גם טיפוסים מפוקפקים שונים, וסתם מוכי-גורל, שבאו לעיר לפני עשרות שנים כדי להתגלות בן-לילה, אך זכו למסע ארוך למדי אל תוך הלילה. בולט ביניהם “בופאלו ביל”, “המשוגע של הרחוב”, המסתובב בתלבושת ותסרוקת של גיבור “אני אוקלי” ונטפל לעוברים ושבים בחיוך ידידותי רחב.
שדרה שירדה מגדולתה 🔗
שדרות הוליבוד ירדו כבר מזמן מגדולתן. אתה יכול לשוטט על המדרכות במשך ימים, וספק אם תפגוש גם כוכבון מדרגה חמישית. בתי המלון המפוארים והגדולים של שנות השלושים זולים עכשיו יותר מה“מוטל” הבינוני שבפינה. בבתי הקולנוע, שכמה מהם פתוחים עד אור הבוקר, מסתובבים צעירים מחוסרי-עבודה, המנסים “להרוג” עוד לילה. על אף שפע האורות והשוטרים לא תעז בחורה לעבור כאן ברחוב לבדה. גם לבחור בודד כדאי להימנע מטיולים כאלה על המדרכות רצופות הכוכבים.
בין כל הבתים ברחוב מפורסם זה, בולט בצורתו אחד – “התיאטרון הסיני” הידוע, הבנוי בסגנון המזרח הרחוק, שבחזיתו שני אריות-שיש גדולים. על הרחבה שלפני התיאטרון – אריחי-בטון, שעל כל אחד מהם טבועות חתימתו וטביעת-ידו של שחקן ידוע. תמצא כאן את כולם, משנות העשרים ועד היום. ותיירים סקרנים נעצרים ברחבה כדי לפענח את החתימות.
מעברו השני של הכביש ניצב “התיאטרון המצרי”, שגם הוא, כעמיתו הסיני, אינו אלא בית-קולנוע מפואר, המיועד בעיקר להצגות בכורה של סרטים חדשים. בדרך כלל אין “המצרי” מתבלט בצורתו, אך בערב זה בו אנו מדברים ניתן היה להבחין בו ממרחקים. זרקורי-ענק האירו את הכניסה, שקושטה ברבבות פרחים צבעוניים שיצרו מעין מנהרה, בה צעדו מוזמני ערב הבכורה, כשהם פוסעים משער פרחים אחד למשנהו. עשרות נערי-שירות במעילים אדומים ניצבו ליד המדרכה, כדי לקבל את המכוניות המפוארות מידי הכוכבים הבאים, ולהובילן למגרש החנייה הסמוך. שוטרים שמרו על הסדר, וחבורות נערים ונערות נלהבים פרצו בצריחות וקריאות “יה-יה!” בכל פעם שזיהו כוכב מוכר, שירד ממכוניתו ופסע לעבר הכניסה.
אכן, ערב נוצץ מאין כמוהו. ולא רק בשל ה“כוכבים” המרובים (ביניהם פרנק סינטרה, יול ברינר, סטיב מק-קווין, נטלי ווד, דין מרטין, וכמובן אודרי הפבורן ורקס האריסון), אלא גם בשל התכשיטים המבריקים ופרוות הצ’יצ’ילה הארוכות, שכמותן רואים רק ב… סרטים. האולם היה מלא עד אפס מקום, אך אף אחד מן ה“כוכבים” המפורסמים לא קיבל כרטיס הזמנה, חלילה, להיפך, כל אחד מהם שילם לפחות 150 דולאר לכרטיס, כי כל הכנסות ערב הבכורה הוקדשו לקרן לסיוע לשחקנים נצרכים, וכאלה יש בהוליבוד אלפים.
הכנסות הערב הגיעו, איפוא, למאה וחמישים אלף דולאר. ז’ק וורנר, המפיק, לא קיבל מזה פרוטה. אבל אל תרחמו עליו. הוא עוד יקבל את שלו, מאה ומאתיים מונים.
לפני קצת למעלה משנה, מיד עם בואי לארה"ב, שמחתי לגלות בשכנות בית-קולנוע קטן, צנוע, המציג סרטים אירופיים טובים לפני קהל מצומצם של שוחרי הסרט הטוב. האווירה בקולנוע היתה אינטימית, ובשעת ההפסקה גלגלתי כמה מלים עם הסדרן, שנתגלה גם כבעל המקום – אדם תרבותי, הולנדי, שבילה את מלחמת העולם במחנה ריכוז (על הסתרת יהודים), הגיע לא מכבר לארצות וברית, ופתח בחסכונותיו הפעוטים קולנוע לאניני טעם.
שמרני, אלהים, מידידי 🔗
למחרת נכנסתי אל סניף הבאנק הסמוך למקום מגורי, והופתעתי לראות את ידידי ההולנדי ניצב למולי, מצידו השני של הדלפק. אכן, אמריקה היא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות: מנהל בית קולנוע, המתעקש להציג סרטים אמנותיים ובעלי ערך דווקא, חייב לעבוד ביום כפקיד בבאנק.
"אם יש לך קצת כסף ורצונך להשקיעו, קנה מניות של ‘גבירתי הנאווה’ ", לחש לי איש-שיחי לפתע. “חברת ‘האחים וורנר’ הוציאה זה עתה מניות, הנמכרות בזול, ויש להן כל הסיכויים לעלות במהרה. כדאי!”
גם לי נראתה השקעה כזאת כהשקעה בטוחה. אחרי הכל, מי יפקפק בסיכויי סרט המבוסס על מחזה מוסיקאלי שכבר הכניס למעלה מ-20 מיליון דולאר? אבל ליתר בטחון צלצלתי אל שניים מידידי, תסריטנים הוליבודיים ותיקים, המכירים היטב את חברת האחים וורנר.
“אל תעיז!” היתרו בי שניהם. “אין שום סיכוי שהסרט הזה ייגמר אי-פעם. חברת וורנר תיכנס לבוץ עמוק, כפי שהיה עם ‘קליאופטרה’ ו’נפילת האימפריה הרומית'. אל תשים את כספך על קרן הצבי!”
שמעתי בעצתם. לא קניתי אפילו מנייה אחת.
היום, כעבור שנה בערך, קפץ ערכן של המניות פי שלושה ויותר. מי שקנה אותן אז, התעשר בין-לילה.
איך נאמר? “שמרני, אלהי, מידידי…”
אבל דברי ידידי ההוליבודיים (או, בעצם, מי שהיו ידידי) מעידים על הלך הרוח ששרר כאן לאחר מפלת שני “סרטי הענק” המפורסמים. כששילם ז’ק וורנר לבעלי הזכויות של ההצגה חמישה וחצי מילין דולאר, כמפרעה, חשבו רבים בעיר הסרטים שהוא יצא מדעתו. אבל הוא הוסיף מיליון דולאר לאודרי הפבורן, וחצי מיליון לרקס האריסון ולסטנלי הולוויי (רקס יקבל גם אחוזים יפים מן ההכנסות, ואלו יעלו ללא ספק על חלקה של הגב' הפבורן1). חצי מיליון הוצא על תלבושות. ובסה"כ – שבעה עשר וחצי מיליון. המספר נשמע עלוב ליד “קליאופטרה”, אך כסרט מוסיקאלי “שובר” סכום זה את כל השיאים.
אין פלא שג’ק וורנר חרג הפעם ממנהגו, ורשם את שמו שלו בראש המודעה, כמפיק הסרט (בדרך כלל מופיע שם רק השם “האחים וורנר”).
וורנר לא רצה להסתכן, הוא החליט “ללכת על בטוח”. לצורך זה בחר בבמאי ג’ורג' צוקור, מי שהכיר בזמנו את הגב' פטריק קמפבל, שלמענה כתב שאו ב-1912 את “פיגמליון”, (“פקעת עצבים מטורפת ושנונה, הטובה שבידידותי”, מתאר אותה צוקור), ומי שביים עשרות סרטים, מאז “הגברת עם הקמיליות” של גרטה גארבו ועד “רק אתמול נולדה” (עם ג’ודי הולידיי) ו“כוכב נולד” (עם ג’ודי אחרת, שגם אותה ניתן להגדיר כ“פקעת עצבים מטורפת”, אך לאוו דווקא שנונה). צוקור (או קיוקור, כמו שמבטאים כאן את שמו היהודי) ניגש לעבודה ברצינות מרכז-אירופית. “לא רציתי שהסרט יהיה לתיאטרון מצולם, ועם זאת לא רציתי גם לחרוג מגבול האפשרויות המסבירות של אמנות הקולנוע”. אמר. הוא החליט לא להשתולל, ומעשהו הראשון לאחר קבלת תפקידו ראוי לציון – הוא נעל את אולפני “האחים וורנר” על שבעה מנעולים, לבל ייכנס איש.
ואכן, כחצי שנה היו האולפני הגדולים סגורים ומסוגרים, ורק עתונאים מעטים זכו לבקר בהם שעה קלה.
כל אולפני ההסרטה העצומים של חברת “וורנר” הועמדו לרשות הסרט. אולפן שלם נתפש ע"י מחלקת התלבושות. בגדול שבאסמים הוקם רחוב לונדוני, בעל מרצפות אבן, שמצידו האחד בנין האופרה (שלמרגלותיו מתחילה ההצגה), ומן העבר השני רחובות לונדוניים וכיכר נאה. למעלה, על המרישים שבתקרה, הותקנו אלפי נקבים קטנים, שעם פתיחת שסתומיהם ניתך ארצה גשם זלעפות. כמעט כל הצילומים צולמו באולפנים.
לעתוני הרכילות ההוליבודיים היו אלה חדשים משעממים ביותר. שום שערוריות נוסח “קליאופטרה”, שום חיי-לילה נוסח “ליל היגואנה”. ההסרטה התנהלה כסידרה, ללא הפתעות, ביעילות “ייקית” טיפוסית של הבמאי. רק פעם אחת נפסקו הצילומים – עם היוודע הבשורה הנוראה על רצח הנשיא קנדי. אודרי הפבורן היא שהודיע על כך לצוות, והצילומים נפסקו ליום אחד. כעבור כמה ימים נפטר אחד משחקני הסרט, שחקן-משנה ותיק מימי הסרט האילם, שהיה צריך למחרת היום להופיע בתמונה אפיזודית. ההסרטה לא נדחתה. הוליבוד מלאה שחקנים ותיקים, שהיו מוכנים למלא מיד את החלל שנוצר.
כל בוקר הופיעו שלוש מכוניות רולס-רויס הדורות לאולפנים. ירוקה, השייכת ל“רקסי הסקסי”. חומה, השייכת ל“קולונל פיקרינג”, הוא וילפריד הייד-וייט, ושחורה, השייכת לבמאי.
“רקסי” שווה זהב! 🔗
כבר מן הצילום הראשון מרקיד אותך הסרט על מושבך. על רקע פרחים צבעוניים נהדרים, המוקרנים על מסך ענק בשיטת “סופר-פנאביזיון 70”, נשמעים צליליו המקסימים של פרדריק לווה, ומיד מתחיל הקהל לזמזם את המנגינות המוכרות. במשך שלוש השעות הבאות מתגלה על הבד בכל הדרו וקיסמו המחזה המוסיקאלי הגדול ביותר שנכתב אי-פעם, ואתה רואה בעליל עד כמה ראוי הוא לכל השבחים להם זכה. לא פעם פורץ הקהל במחיאות כפיים רועמות לא רק לשחקנים, לתפאורן ולבמאי, אלא בעיקר לשלושת המחברים – שאו, לרנר ולווה. (שאו נעדר מן הבכורה מסיבות מובנות. לרנר שלח את בתו, ורק לווה, המלחין, הופיע בעצמו והפתיע את כולנו במבטא ה“ייקי” החריף שבהיגויו האנגלי, גם לאחר עשרות שנות ישיבה בארה"ב).
אם ייכנסו מפיקי הסרט לגן-עדן, יהיה זה רק בזכות העובדה שהנציחו לדורות את הופעתו של רקס האריסון, ואיפשרו לכל אלה שלא ראוהו בברודוויי, ולכל אלה שלא נולדו עדיין, לראות משחק מקסים של שחקן, שמעטים כמוהו. במשך שנים קוננתי על שלא ראיתי את רקסי בתפקידו כפרופסור היגינס. הפעם ניתנת לכל ההזדמנות לראותו מקרוב, לראות כל זיע בפניו, כל ניצוץ-משובה בעיניו, כל עקיצה רפרפנית בקולו. איזה, איזה, איזה שחקן משגע!
הופעתו בסרט מציינת את הפעם ה-1007 בתפקידו של היגינס. “למרות שחלפו כבר כארבע שנים מאז שיחקתיו לאחרונה, ועשרות היגינסים אחרים כבר נטלו את מקומי, ואף אני עצמי החלפתי את דמותי ולבשתי אפילו את מדיו המלכותיים של יוליוס קיסר, הרי עדיין איני יכול להשתחרר ממנו, והוא עומד ומחייך מאחורי כתפי”, אמר רקס. “חשבתי שהעובדה שהרביתי כל כך לשחקו תפריע לי בשעת הצילומים, ותגזול אותה רעננות שבפגישה ראשונה. טעיתי. להיפך, הכרותנו המשותפת הממושכת רק עזרה לי להנציחו לשביעות רצון שנינו”.
“עם השלמת הופעתי בסרט”, הוסיף רקסי בפאתטיות, “יש כל הסיכויים לכך שניפרד לעולם. עלי להודות, שהוא יחסר לי מאד. אני אסיר תודה לו, ולאיש שיצר אותו. נדמה לי שלעולם לא אוכל להיפרד ממנו באמת. כי למעשה אני רגיל כבר לקולו, רגיל כבר לדמותו. רגיל לקירבתו”.
כאן ציטט רקסי, כמובן, את סיום השיר “אני רגיל כבר לדמותה”, האחרון בשמונה-עשר שירי המחזה. אלא ששם נאמרים הדברים על ליזה. ועל אף שאתה יודע שהיא תחזור אליו מיד, נצבט בך הלב. וכשיושב רקסי-הנרי בחדרו, ומאזין בעצב לתקליט שהקליט עם ביקורה הראשון של בת-האשפתות, ולפתע מופיעה ליזה וממשיכה את דברי התקליט, תופש האריסון-היגינס לפתע שהיא חזרה אליו. עיניו אורות. אבל הוא לא יניח לאיש לראות את התרגשותו. “ליזה?”, הוא שואל, מנסה להסוות את הרעד בקולו, “איפה, לעזאזל, שמתי את נעלי-הבית שלי?” ותוך כדי כך הוא שומט את מגבעתו על פניו, כדי שלא תראה את עיניו, ושוקע בכורסתו – אותה תמונה ידועה, שכל כך הרבה שמענו עליה מפי המאושרים, שזכו לראות את ההצגה בברודווי או בלונדון.
נקמתה של ג’ולי המקופחת 🔗
אבל אם מילא רקסי אחר כל התקוות שתלו בו, נכונה לכם אכזבה לא קטנה למראה ליזה דוליטל, הלא היא אודרי הפבורן.
בשעתו, כשהחליטו וורנר וצוקור לקחת את אודרי לתפקיד הראשי, קמה סערה בהוליבוד. ובצדק: איך יתכן להתאכזר כך לג’ולי אנדריוס, “ליזה” המקורית, שבנתה ויצרה את התפקיד בזיעתה במשך אלפי הצגות? אך המפיקים הקשיחו לבם: “אנו זקוקים לשם מפורסם. רקס האריסון אינו ידוע מספיק בעולם, וג’ולי אנדריוס ידועה עוד פחות ממנו. אודרי תמשוך קהל!” ואחרי הכל, זה מה שקובע בבירת הסרטים.
הם טעו. והם הבחינו בכך מיד לאחר התחלת הצילומים, מאוחר למדי, לאחר ששילשלו מיליון דולאר לידיה של אודרי. אודרי מתוקה, בזה אין כל ספק, מאז סרטה הראשון, “חופשה ברומא”. אבל חיוך מתוק ועיניים נוגות אינן מספיקות, שעה שמולך ניצב שחקן כרקס האריסון. מן הרגע הראשון, בו היא מופיעה כמוכרת פרחים, אין היא מורגשת כלל על המסך. היא מתחנחנת, תוקעת שוב ושוב את עיניה הגדולות והחמות, אך היא רחוקה מאד מאותו כדור טמפרמנט צעקני וערני, שראינו, למשל, על בימת “הקאמרי” שלנו. זוהי ליזה דקה, שברירית, פלגמאטית, וחסרת פלפל ומלח. חסרה לה האישיות הכובשת של נערה עסיסית ומלאת מרץ, נוסח בטי האטון ב“אני אוקלי”, ג’ולי הולידיי ב“רק אתמול נולדה” או סופיה וג’ינה שעה שהן מגלמות נערה פשוטה ועסיסית, צרחנית ופרימיטיבית.
אודרי אינה שרה את השירים (ועובדה זו הוצנעה בכל מסע הפרסומת הגדול לסרט. שמה של הזמרת גם אינו נזכר ברשימת השמות בפתח הסרט). אולי משום כך חיוורת כל כך הופעתה. היא מתחילה לשכנע רק כשהיא הופכת ל“ליידי”, ומצויינת בתמונה ב“אסקוט”, כשהיא מספרת על תעלולי דודתה המתה ואביה השיכור, ואח"כ, כשהיא מדרבנת את הסוס “רובר” בקריאתה הידועה. אבל משום שהיא חיוורת כל כך כנערת-פרחים, אין מרגישים כמעט בשום הבדל והתפתחות.
אודרי המתוקה – לא הספיקה 🔗
ועל אף שאהבנו אותה בחלק משמונה עשר הסרטים בהם הופיעה עד כה, די נעים היה לחצות את הכביש, לאחר סיום הסרט, ולראות ב“תיאטרון הסיני” שממול את הופעתה הכובשת והלוהטת של ג’ולי אנדריוס המקופחת, בסרטו הנחמד החדש של דיסני, “מרי פופינס”.
שידעו להם!
אכזבה נוספת הנחיל לי אביה של ליזה, הלא הוא סטנלי הולוויי הגדול.
על הופעתו בברודוויי גמרו כולם את ההלל. כולם סיפרו כיצד גנב את ההצגה אפילו מרקסי הגדול.
חיכיתי בקוצר רוח לראות את הקומיקאי המצחיק ביותר שראיתי מאז צ’ארלי צ’אפלין. והתאכזבתי. אמנם, הולוויי מופיע כשחקן אופי מצויין, ואין ספק שהדמות שהוא מציג אותנטית, וגם מבטא ה“קוקני” אמיתי. שיחתו עם הפרופסור (שעה שהוא בא לדרוש חמש לירות בשכר בתו) מצויינת. אבל משום מה הוא פשוט לא הצחיק אותי. ואפילו בשני השירים הנפלאים שסיפקו לו לרנר ולווה, “טי-טיפת מזל” ו“שרק אבוא לכנסיה בזמן” הוא נראה כבד מדי, וכמעט אינו משעשע. אולי אשם בכך הבמאי, ואולי התאכזר מדיום הקולנוע לשחקן המצליח יותר על הבמה. ואולי הפרזתי גם אני בדרישותי, אחרי כל מה ששמעתי אודותיו. אחת אני יודע: בכל הצגה של “גבירתי הנאווה” שראיתי גנב אלפרד פ. דוליטל את ההצגה ועורר רעמי צחוק לבביים. לא כן מר הולוויי.
מי שהלם את תפקידו ככפפה את היד היה קולונל פיקרינג, הלא הוא שחקן האופי הבריטי הוותיק וילפריד הייד-ווייט. לא לחינם זוכה רווק זקן בריטי זה לאהדתה של ליזה. אגב, גם הפעם מצא הייד-ווייט מקום למטרייה השחורה שלו, שממנה לא נפרד בכל אחד מעשרות הסרטים בהם הופיע עד כה. מטרייה זו הפכה לסמלו המסחרי, זמן רב לפני צ’מברליין.
משעשעת למדי היא מונה וושברון, בתפקיד סוכנת הבית, הגב' פירס. אדומת פנים ושיער היא נראית מאיימת למדי, כשהיא דוחפת את ליזה לחדר האמבטיה ומתחילה לרחוץ אותה בכוח (תמונה שלא ראינו על הבמה, מסיבות מובנות).
שמה של ישראל נזכר בספר הצבעוני ההדור שהוציאו המפיקים, ליד שמו של “פרופסור זולטאן קרפאטי” המומחה ההונגארי החלקלק לפונטיקה, המגולם בהצלחה ע"י תיאודור ביקל. בביוגרפיה שלו לא שכח ביקל לציין, שהוא נולד בווינה והתחנך בישראל.
ג’ורג' צוקור, הבמאי, עשה לפעמים עבודה מצויינת, אך לרוב אין הבימוי מרקיע שחקים, ומסתפק בנאמנות ונקיון מקצועי. פה ושם גילה הבמאי כמה הברקות נחמדות, אך משום מה נדמה שאפשר היה לעשות קצת יותר.
הברקות ושירים 🔗
כמה מהברקותיו של הבמאי מופיעות בשירים. את “יופי לי!” שרה ליזה כשהיא עומדת על עגלת ירקות ריקה, וברגגע שהיא חולמת על חיי נסיכה בא מישהו ומריק לעגלה סל עם קלחי-כרוב ישנים. “טיפ-טיפה מזל” מושר בין חפירות ופיגומים של בנין חדש, ובכל פעם ניצל אבא דוליטל ברגע האחרון מלבנה נופלת או מחפירה עמוקה, בזכות “טיפ-טיפה מזל”. וכששרה ליזה “עוד תראה, אנרי איגינס” וחולמת על הוצאתו להורג, מופיע על הבד מלך אנגליה (בדמות “הנרי השמיני” של צ’ארלס לוהטון) ולפקודתו יורד הנרי היגינס קשור העיניים במדרגות, כשמאחוריו פלוגת רובאים. הוא מוצא להורג, ובעוד ליזה מתבוננת בראשו המותז שעל השטיח, היא שומעת לפתע את קולו, ורואה את ראשו הבריא והשלם בקצה המדרגות, כשהוא שואל אותה היכן נעלי הבית שלו, לעזאזל.
כששוחחתי בשעתו עם הבמאי על תמונת מירוץ הסוסים באסקוט, סיפר לי כי ברצונו להראות מירוץ סוסים ממש, ברוח מירוץ הכירכרות ב“בן-חור”. למרבה המזל, התחרט צוקור ברגע האחרון, ובמקום זה החליט להציג את התמונה בדיוק כפי שנראתה על הבמה. על משטח גדול של דשא פלאסטי (21 דולאר מטר מרובע) הציב שלוש מאות ניצבים בתלבושות פאר אדוארדיאניות, כשהוא עוקב במצלמתו אחר פניהם של כמה מן הזוגות, ואחרי כובעי הענק על ראשיהן של הנשים החוורות וקפואות המבע. מראה פני השעווה הללו, שעה שהכל שרים “איזה מתח, כאן שורר, בשטח!” משעשע כהלכה. וכשמגיע תור הסוסים, חולפים אלו ביעף לפני הצופים, מבלי שנוכל להבחין ביניהם.
-
“האריסון” במקור המודפס, צ“ל: הפבורן – הערת פב”י. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.