ימים ולילות מעריב, 14.10.66
כשנכנסתי לאולם הגדול והמפואר לא ידעתי עדיין איזו הפתעה מזומנת לי. אבל ברגע שהבחנתי בנעשה הצלחתי רק בקושי לעצור את החיוך שהחל לדגדגני בזוויות פי.
במבט ראשון נדמה היה שאנו נמצאים שוב באחת מארוחות הצהריים החגיגיות של “המגבית היהודית המאוחדת”. הכל היה מוכר כל כך: האורחים לבושי-ההדר, היושבים ליד השולחנות הערוכים והגדושים מכל טוב; שולחן המכובדים הארוך והעמוס בפרחים, שבמרכזו יושב אורח-הכבוד; ואפילו הדגלים המוכרים, דגל ארה"ב ודגל ישראל, שהיו פרושים על הקיר, מעל לראשו של אורח הכבוד.
גם כשנסתיימה הארוחה, והאורח פתח בנאומו, ניתן היה עדיין לטעות ולחשוב שלפנינו שר ישראלי, הנואם לפני היהודים העשירים של בוורלי-הילס על קשייה של המדינה הצעירה, שזכתה לעצמאותה רק לפני שנים לא רבות, לאחר מאבק ארוך וממושך. ושוב שמענו על הקשיים העצומים העומדים בפניה כעת בתחומי הכלכלה, החברה, התרבות והבטחון.
אף על פי כן, לא היתה זו “אסיפת מגבית” יהודית, על אף מספר היהודים הרב באולם, ועל אף הדגל הישראלי התלוי מעל ראשו של האורח. והאורח הנכבד, שישב מתחת לדגל התכול-לבן, לא היה אחר מאשר… חביב בורגיבה הבן, שר-החוץ בממשלת תוניס. ואותה מדינה צעירה, שזכתה לא מכבר בעצמאותה לאחר מאבק קשה, הלא היא תוניס, ארצו של חביב בורגיבה האב.
גלובוס על הגג 🔗
מובן שהדגל הישראלי לא נתלה מעל לראשו של שר-החוץ התוניסי לפי בקשתו הוא. כל הקיר שמאחורי שולחן המכובדים היה מקושט בדגלי המדינות החברות באו"ם, ויש להניח שרק במקרה נקבע דגל ישראל ממש מעל לדוכן האורח. מכל מקום, הצטערתי צער רב על שלא הבאתי עמי מצלמה, כדי להנציח את המראה הבלתי-רגיל: חביב בורגיבה הבן סועד ונואם מתחת לדגל ישראל.
ארוחת-הצהריים החגיגית, בה השתתף בנו של נשיא תוניס, נערכה במסגרת סמינר בינלאומי שהוקדש לנושא “עולם בתהליך של שינויים”, ושנערך לכבוד פתיחת “מרכז פון-קליינשמידט ליחסים בינלאומיים” באוניברסיטת דרום-קליפורניה בלוס אנג’לס. אוניברסיטה זו, שנוסדה לפני 86 שנה בידי שלושה פרופסורים – יהודי, פרוטסטנטי וקתולי – היא אחת האוניברסיטאות הפרטיות הגדולות והחשובות ביותר במערב ארה“ב. פרופ' פון-קליינשמידט, שעמד במשך עשרות שנים בראשה, הירבה לעסוק בחקר יחסים בינלאומיים, והוא שיזם ופתח את המחלקה האוניברסיטאית הראשונה בארה”ב שהוקדשה לנושא זה. עתה, שנתיים לאחר מותו, הוקם בלב קרית האוניברסיטה בנין מפואר וגדול, שעל גגו מתנוסס גלובוס ענק, הנראה למרחקים. וכדי לחנוך את הבנין בצורה נאותה החליטה האוניברסיטה לערוך סמינר אקדמאי בן שלושה ימים, בו ישתתפו גדולי המומחים ליחסים בינלאומיים בארה"ב ואורחים אקדמאיים ודיפלומטים מארצות אחרות.
חביב בורגיבה הבן, שר החוץ של תוניס, הוזמן כאחד מאורחי הכבוד החשובים, ונתבקש לשאת את דברו לפני משתתפי הסמינר. הנושא? – “קידום השלום באמצעות קידום האדם”. וכיוון שהשם חביב בורגיבה עורר בשנה האחרונה בלב רבים תקוות הקשורות בנושא חיוני זה, קידום השלום, החלטנו לנסות ולהיפגש עם הבן, הנושא את שם אביו.
ומה אומר הבן? 🔗
על הרצאתו של שר החוץ התוניסי נודע לנו רק ברגע האחרון ממש, ולא הצלחנו להתקשר עם מרכזי הסמינר, על מנת לקבל את רשותם להשתתף באותה ארוחת-צהריים חגיגית. אף על פי כן, וביודענו את האדיבות הרבה שמגלים האמריקאים לאורחים ולעתונאים, יצאנו לקרית האוניברסיטה, השוכנת בלב “העיר התחתית” בלוס אנג’לס. על הדשא שלפני הבנין ניצבו רבים ממשתתפי הכנס, וביניהם פרופ' הנס מורגנטאו מאוניברסיטת שיקאגו, אחד הלוחמים התוקפניים ביותר במדיניות הנשיא ג’ונסון בוייטנאם. לא הרחק ממנו עמד ג’והן מאלקלה, שגריר טאנזניה באו“ם, בתלבושתו הלאומית, ולידו שגריר אורוגואי בארה”ב. לאט לאט נכנסו האורחים לאולם הגדול, שם המתינו להם השולחנות הערוכים והדגלים הססגוניים של כל חברות האו"ם.
חיפשנו אחרי אחד האחראים לסמינר, וכשאיתרנו אותו הצגנו את עצמנו, וביקשנו רשות להיות נוכחים בהרצאתו של האורח מתוניס. “מישראל?” חייך איש-שיחנו, “נראה מה יאמר על זה מר בורגיבה”. הוא ביקש מאתנו באדיבות להמתין עד שישאל את האורח אם אינו מתנגד לכך שנשתתף בסעודה. בינתיים העפנו מבט בחוברות ההסברה של ממשלת תוניס, שהיו מונחות על שולחן ארוך, בפתח האולם. באחת החוברות הודפסו בהבלטה דבריו של חביב בורגיבה האב, נשיא תוניס: “בשל היותנו מאורגנים וחזקים, נתמכים וזוכים להוקרה, אנו יכולים להרשות לעצמנו לבצע רפורמות חברתיות ולאמץ לעצמנו תפיסות וגישות המרתיעות רבים. כמו כן יכולים אנו להרשות לעצמנו לנקוט עמדות אמיצות בבעיות בינלאומיות, המעוררות בארצות אחרות תגובות של חלחלה ותמרוני-התחמקות נלוזים”.
בחוברת אחרת, שיצאה ליום “חג העשור” של תוניסיה, גילינו תמונה של חביב בורגיבה הבן, הניצב לימינו של אביו. ליד התמונה קראנו את השורות הבאות:
“תוניס שייכת גם לליגה הערבית. אך כיוון שבמשך מאות בשנים היתה מובדלת מן המזרח התיכון הערבי, שטיפח בינתיים השקפה אינדיבידואלית משלו, וכיוון שאינה מסכימה לסיסמאות הדמאגוגיות שצמחו מסערת רגשות ותו לא, וכיוון שלמדה מכשלונות העבר – אין חלקה של תוניס בין אלה הקוראים לאחדות מיידית של ארצות ערב. וכיוון שאחת מארצות ערב ניסתה להניח את ידיה על עצמאותן של מדינות אחרות, לטובתה היא, כשהיא מלווה את מעשיה באיומים ומערכת השמצות כנגד הארצות האחרות, החליטה תוניס לאחרונה להחרים את פגישות הליגה, מבלי להוציא את עצמה מן הליגה ומבלי להתייאש מן הפיוס שיוביל לאחדות, כשזו תהיה המטרה האמיתית”.
“הממ…”, המהמנו לעצמנו. “מעניין מה אומר על כל זה הבן?”
“הטרגדיה של הערבים” 🔗
במהרה גילינו את התשובה. בחוברת אחרת שהיתה מונחת על השולחן מצאנו גם קטעים מנאומו של הבן, נאום שנישא בעצרת או“ם אשתקד. אחד הקטעים נשא את הכותרת “הטראגדיה של הערבים”. בעוד אנו ממתינים לקבלת רשות להיכנס להרצאתו של הבן, קראנו מה שאמר בנושא הנזכר לפני עצרת האו”ם:
“כבוד היו”ר, כשמונה-עשרה שנה לאחר שכוח-הזרוע זיעזע את ארץ הקודש, וגרם לכך שמקומם של תושבי-הארץ השלווים נתפס בידי קבוצת מתיישבים שבאו מכל פינות העולם, הולך המצב באיזור זה, שהיה עד כה רחוק מלהשביע רצון, ומתערער יותר ויותר. האוכלוסיה הערבית, שגורשה ונושלה מעל אדמת אבותיה, ממשיכה לחיות בתקווה, כשעיניה מופנות לעבר גן העדן האבוד. בניה שוקעים בעוני וניוון, וממשיכים להתקיים רק הודות לגמילות חסד של עמים אחרים. וכל זאת בשל סירובם העקשני של העושקים לציית להחלטות ארגוננו".
“אסור בהחלט שהזמן החולף יטשטש את זכותם של ערביי פלשתינה לארצם, או יצדיק בעיני העולם את מעשי התוקפנות והאונס הללו”.
“כבוד היו”ר“, המשכנו לקרוא בחוברת הממשלתית ההדורה, “טרגדיה זו, שפרטיה מוכרים לכל, היא דוגמה להשתלטותן של האלימות והתוקפנות על החלטות האו”ם. ומסוכן הדבר, שהחלטות האו”ם זוכות ליחס של בוז דווקא מאותה מדינה, שממנה ניתן היה לצפות לציות מלא, שכן היא חייבת לאו“ם את עצם קיומה. ארגוננו חייב להפסיק את מחדליו ולנקוט פעולה ממשית, אחרת יעורער המצב באיזור, והאיזון יפנה מקומו להתנגשות מזויינת, שתוביל לתוהו ובוהו.”
למקרא השורות הללו דימיתי שאין כל צורך שאמתין עד לשובו של איש-שיחי, כדי לשמוע את התשובה השלילית. אבל למרבה ההפתעה הופיע הלה כעבור דקה, כשכולו חיוך.
“שאלתי את האורח”, אמר. “אתה מוזמן לסעוד עמנו”.
לא היחיד במשפחה 🔗
התיישבתי במקומי והתבוננתי בשר-החוץ האורח היושב בשולחן הסמוך. גבר נאה, בשנות הארבעים, מקריח, בעל שפמפם וגבות שחורות, עבות, לבוש בקפידה, ונראה כאילו יצא מאחד הסרטים האיטלקיים המוכרים. לידו ישב שגריר טנזאניה, ומאחורי שניהם, על הקיר דגל ישראל. אין ספק שגם האורח הבחין בדגל הגדול התלוי על הקיר מאחורי גבו, וודאי חייך בלבו למראה הזה.
משתמה הארוחה קם פרופסור ברקס, ראש ביה“ס ליחסים בינלאומיים של האוניברסיטה, והציג את האורח לפני הנוכחים. תחילה סיפר על פגישתו הראשונה עם חביב בורגיבה הבן, שנערכה בעת ביקורו בתוניסיה, לפני כחצי שנה. שר החוץ התוניסאי, שידע כי יבוא לארה”ב כדי לשאת שוב את דבריו בעצרת או"ם, הביע אז נכונות לבוא גם לחוף המערבי ולהרצות במסגרת הסמינר לזכרו של פרופ' פון-קליינשמידט. נושא ההרצאה הוצע על ידי האורח עצמו, עוד לפני כחצי שנה: “קידום השלום באמצעות קידום האדם”. “וכפי שכולכם יודעים, אין אורחנו הצעיר היחיד במשפחת בורגיבה המדבר לאחרונה על שלום”, העיר הפרופסור. הנוכחים והאורח הגיבו בחיוך רחב.
שר החוץ התוניסאי הוא בעל נסיון בתחום הדיפלומטיה והיחסים הבינלאומיים. ערב הכרזת עצמאותה של תוניסיה פעל בוושינגטון להשגתה, ולאחר ששימש כשגריר מדינתו ברומא ואחר כך בפאריס, חזר שוב לוושינגטון. בשנת 1964 החל להתבלט יותר ויותר, ושלושה ימים לאחר שנתמנה כשגריר תוניס באו"ם נבחר לכהן כשר-החוץ.
קידום השלום – בכל מקום 🔗
הגיע תורו של האורח. הוא הניח על הדוכן שלפניו צרור ניירות, הזדקף, העיף מבט חטוף לאחוריו (לדגל הישראלי?) והחל לקרוא מן הכתב בניחותא ובהיגוי ברור. תחילה העלה את זכרו של פרופסור פון-קליינשמידט, שיזם הקמת המרכז לחקר היחסים הבינלאומיים, ועודד מתן מילגות לסטודנטים זרים. “אין צורך לומר עד כמה חשוב הדבר, שסטודנטים מארצות זרות, ולא פעם מארצות העויינות זו את זו, ייפגשו כאן באווירה אחרת, ויחזרו אחר כך לארצותיהם כשהם נושאים עמם מטען חדש”, הדגיש. “בלי שלום אין קידום האדם. ואנו, בתוניסיה, עוברים כרגע חווייה – ואולי מוטב לומר נסיון – המדגים את קידום השלום באמצעות קידום האדם, ואת קידום האדם באמצעות קידום השלום”.
כאן סקר האורח בקצרה את תולדות מאבק ארצו לעצמאות, ואת הפיצול שחל במפלגת ה“דסתור”, והוביל להתנגשות ומתח בין המדינאים מן הדור הקשיש לבין המדינאים הצעירים, אנשי ה“ניאו-דסתור”. “במקום להתאחד סביב עקרונות של שלילה, של ‘נגד’ (נגד קולוניאליזם, נגד ניצול זר) התאחדו צעירי ה’ניאו דסתור' סביב עקרון חיובי – עצמאות, קידום האדם, קידום השלום”.
פה ושם תיבל המרצה את דבריו בהומור-קל, ובעיקר כשהגיע לנושא החביב גם על אביו – שחרור האשה. בכל נאומו הזכיר את אביו פעם אחת בלבד, וגם זאת מבלי לציין את קירבת המשפחה ביניהם. “הנשיא בורגיבה”, אמר, “עשה הרבה בשטח זה (שחרור הנשים), פעולות שנשאו פירות יותר מן המצופה”.
וממתן שוויון זכויות לנשים – לחינוך. כאן הצביע שר החוץ התוניסי על הקמת מערכת חינוך אחידה, ועל הרחבת מספר התלמידים והסטודנטים מאז קבלת העצמאות. “עם קבלת העצמאות, בשנת 1956, היו בכל תוניס 639 סטודנטים בלבד. כיום, עשר שנים לאחר מכן, לומדים בבתיה”ס העל-תיכוניים בתוניס 5,511 סטודנטים (“פרט ל-3,000 סטודנטים נוספים, הלומדים באוניברסיטאות בחו”ל"). “שליש מתקציבנו הלאומי”, ציין האורח, “מוצא לצרכי חינוך”.
“ניחשתי שאתה ישראלי” 🔗
לאחר שסקר גם את הבעיות הכלכליות והחברתיות של ארצו, עבר האורח גם לשטחים אחרים.
“אין אנו מאמינים בשום דיקטטורה ובשום אלימות מכל סוג שהוא”, אמר שר החוץ התוניסי, כשהוא מדגיש כל מלה. "אנו מאמינים שהאדם טוב ביסודו, והשלום הוא תנאי הכרחי לקידום החברה. לא פעם עלינו להילחם נגד קנאות, דעות קדומות ושנאה שנצטברה במשך שנים. אבל אם רוצים לשמור על השלום בחברה בינלאומית, חייבים כל העמים לחפש הזדמנות לפתח אותו. שום ארץ אינה יכולה כיום להתפתח בעצמה, ללא שיתוף פעולה עם ארצות אחרות בשכנותה, ארצות מפותחות ומתפתחות כמוה.
“אנו, בתוניסיה, רוצים לפתח קשר גם עם הקהילה האירופית, וגם עם הקהילה הצפון-אפריקנית בשכנותנו. דרכנו היא דרך ריאליסטית, ואנו משתדלים להשיג קודם מה שניתן להשיג מיד. יש דברים הדורשים יתר סבלנות ורצון טוב מכל הצדדים. אך אנו מאמינים שניתן להשיג שלום בכל איזור, ומשתדלים להתרחק עד כמה שאפשר מכל מעשי ראווה. ואנו מאמינים שקידום האדם יבוא רק באמצעות קידום השלום – בכל זמן, ובכל מקום”.
תמו דברי חביב בורגיבה הבן, שר החוץ של ממשלת תוניס. לאחר ששככו מחיאות הכפיים, ואורחי שולחן המכובדים עמדו לצאת מן האולם, ניגשתי אל האורח והצגתי את עצמי. “אני הכתב מישראל”, אמרתי.
“ניחשתי זאת”, אמר שר-החוץ בחיוך.
“האם אוכל לשאול אותך כמה שאלות קצרות?” שאלתי.
“מצטער באמת”, אמר השר באדיבות אלגנטית. “אני מוכרח למהר כעת, כי עלי לטוס מן העיר בעוד שעה קצרה. אבל אולי בפעם אחרת?” וכבר הוא נחלץ לעבר היציאה, שם חיכו לו מלוויו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות