רקע
דן אלמגור
אגם הבירבורים

7 ימים, 11.1.1980


ביום הראשון של שנת 1980 גינה נשיא-המדינה בחריפות את “הסיגנון, שבו פונים חברי-הכנסת איש אל חברו”. באותו יום עצמו פסק בית-המישפט בפתח-תקוה עונש כבד על נהג, שאמר לשוטר לבוש-אזרחית: “קפוץ לי!” לאחרונה די בהצצה שטחית בעיתונים ובטלוויזיה כדי להיווכח שהסלנג, ובכללו “לכסיקון המלים הגסות”, חדר בשנה שחלפה בצורה חסרת-תקדים גם לישיבות הממשלה, לכנסת ואפילו למאמרי-מערכת ולבתי המישפט

ביום הראשון של שנת 1980 הופיע נשיא המדינה בכנס של עובדים סוציאליים, שהוקדש לנושא: “האלימות בחברה הישראלית, גורמיה ומאפייניה”. בהרצאתו אמר כבוד הנשיא את הדברים הבאים:

“לכל עם דרוש מופת כדי לנהוג לפיו, והמופת שנציגי הציבור מציגים לפני העם איננו המופת החינוכי ביותר. ראינו איך חברי-הכנסת פונים איש אל חברו ובאיזה סיגנון. זאת אומנם איננה אלימות פיסית; אבל זוהי דוגמה שנותנת לגיטימציה לאלימות מסוג זה, ויוצרת נורמה מעוותת בחברה כולה” (“ידיעות אחרונות”, 2.1.80).

ואומנם, כל מי שעקב – ואפילו ברפרוף – אחרי שידורי-החדשות וכותרות העיתונים, בעת האחרונה, יכול היה להבחין בכך, שהסלנג, ובעיקר רפרטואר “המלים הגסות”, נכנס לאחרונה לשימוש גם בפיהם של שרים וחברי-כנסת, שלא נודעו קודם לכן כמומחים ללשון-הרחוב. נראה שהסלנג, המוגדר כ“שפה תת-תיקנית”, הפך לאחרונה לתקן מקובל לא רק בקרב חברי הממשלה והכנסת, אלא גם בפיהם של ראשי-ערים, פרופסורים באוניברסיטאות, עורכי-עיתונים ואפילו שופטים עליונים ומחוזיים.

לעתים מתקבל הרושם, שמדובר לא בתופעות חריגות, אלא כמעט בשיטפון, או באופנה חדשה. אין כמעט יום, שבו לא תופיע בעיתונים “פנינה” נוספת מסוג זה. כדי לגלות אותה אין צורך לעיין ב“אותיות הקטנות” דווקא. די להציץ בכותרות ולעתים אפילו בכותרות הראשיות.

תלמידים בחוגים ללשון עברית באוניברסיטאות שיקבלו על עצמם עבודת-מחקר בנושא זה (למשל: “קללות וניבול-פה ליד שולחן-הממשלה או בכנסת הישראלית”), אסור שיסתפקו בפרוטוכלים של “דברי הכנסת”. אלה אינם מציירים את התמונה במלואה. שכן רבות מקריאות-הביניים, העשויות לפרנס בכבוד עבודת-דוקטוראט מסוג זה, נמחקות לפי הוראות היושב-ראש, או שאינן מגיעות כלל לאוזני הקצרניות (ובעיקר אחרי שנותקו המיקרופונים באולם). גם מתקצירי ישיבות-הממשלה בימי א' – זוכרים את הסרט האנגלי “יום א' הארור”? – נמחקות בדרך-כלל דווקא ההערות העסיסיות ביותר. אולם למרבה המזל הגיעה דווקא “ממשלת ההדר” לשיא חדש לא רק בעסיסיות הביטויים, הנשמעים סביב שולחנה, אלא גם בריבוי ובגיוון ההדלפות, המגיעות מאותו שולחן – הדלפות, שאותן נשבע ראש-הממשלה הנוכחי לעצור מיד עם תחילת כהונתו. לא במקרה הציע ח“כ אברהם מלמד הצעת-חוק, לפיה יהפכו עיתוני יום ב' וסרטי השידור ברדיו לפרטיכל רשמי מישיבות הממשלה (27.11.79). שהרי כל מה שחסר ב”דברי הכנסת" הרישמיים ניתן למצא באלה, המודלפים, המעניינים פי כמה.

 

מ“זבנג וגמרנו” ל“תפסיק לברבר!”    🔗

כדי לבדוק עד כמה צדק נשיא המדינה בדבריו לא ביקרנו בכנסת, וגם לא עברנו על כרכי “דברי-הכנסת” (יש גבול למה שאדם מוכן לעשות תמורת משכורת עיתונאית!). אבל גם תוך כדי הצצה מקרית ובילתי-שיטתית בעיתונים ובתוכניות הטלוויזיה הצלחנו לאסוף בחודשים האחרונים “לכסיקון” עשיר ומגוון של ניבים וכינויי-עגה, שהושמעו במקומות, שבהם לא היתה להם קודם לכן דריסת-לשון, או לפחות נחשבו שם לאורחים נדירים.

נשיא-המדינה, החרד חרדת-אמת לא רק ללשון העברית, אלא גם ל“לשון נקייה”, יודע מה הוא שח. בשעתו הבאנו, במדורנו זה, דברים שסיפר על ראש ממשלתה הראשון של מדינת-ישראל, דוד בן גוריון, מהם השתמע שבאותם ימים לא הכיר ראש-הממשלה אפילו את מלת-העגה ה“גסה” הנפוצה ביותר בלשון העברית. באותה רשימה סיפרנו שגם הנשיא שקדם למר נבון, זלמן שזר, לא הכיר את המשמעות ה“רחובית” של אותה אות-שהפכה-למלה. וכשהשתמש בה – השתמש בה בגאווה, כחתימה על השירים שמסר לפרסום בעיתון “דבר”. כן סיפרנו שם שראש ממשלתה השני של המדינה, משה שרת, הכיר היטב מלה-אות זו, ואולי אף היה קשור ישירות לכניסתה לעגה העברית. אף-על-פי-כן, ביומניו האישיים, שנתפרסמו לא מכבר, לא הפגין את בקיאותו בסלנג הארצישראלי. וגם כשהוא משתמש ביומן שוב ושוב בתואר כמו “מפליץ”, למשל, כוונתו אך ורק ל“מעורר פלצות”. ממש כמו בימי הפייטנים הקדמונים.

בימי כהונתם של בן-גוריון, שרת, אשכול וגולדה כראשי-ממשלה, לא הירבו ראשי-המדינה להשתמש בפומבי בעגה המדוברת. אומנם, פה ושם, בשיחות פרטיות, בפתקים שהחליפו ביניהם או בוויכוחים סוערים בכנסת ניתן היה למצוא כבר אז מלים, שלא נחשבו “דיפלומאטיות” במיוחד; אבל אלה היו בדרך כלל מלים לועזיות (ברוסית או ביידיש). חיים וייצמן, לוי אשכול וגולדה אהבו לנצל את עסיסיותה של היידיש; אולם מיספר ההדלפות היה אז צנוע הרבה יותר. כשהתפרסמה כבר אמירה כלשהי של אשכול היתה זו דווקא אמירה עברית שורשית, השאובה מן המקורות (כמו, למשל: “לא תחסום שור בדישו”).

ה“הסתננויות” הראשונות של הסלנג הצברי ל“שולחנות הגבוהים” אירעה, כנראה, בסוף שנות החמישים. אחד הניבים הראשונים, שהגיע אז לכותרות, היה קשור ברמטכ“ל-שהפך-לשר, משה דיין, שדיבר על שיטת “זנבג וגמרנו”. ניב חצי-עברי זה חדר ללשון, ואפילו למודעות הפרסומת, וסופו שהונצח על-ידי תרסיס כנגד יתושים. מסתבר שהוא עדיין בשימוש. רק לפני זמן קצר קראנו בעיתונים את דבריו של קצין חי”ר וצנחנים ראשי, שאמר: “אין ולא היה בהיסטוריה פתרון צבאי של ‘זנבג וגמרנו’ ללחימה נגד הטירור” (“ידיעות אחרונות”" 3.10.79).

אולי ההקשרים הצבאיים הם שעוררו את סקרנותם של אנשי המודיעין המצריים לגבי משמעותו האמיתית של ניב ותיק זה. עובדה: לא מכבר חזרו כמה מלומדים ישראלים מביקור רשמי במצרים, וסיפרו לנשיא-המדינה, מר נבון, כי נשאלו, בעת ביקורם, על-ידי המצרים לפירושם של ניבים כמו “זנבג וגמרנו”, “ערבוש” ו“מברבר” (14.11.79).

גם בכל הקשור ל“בירבורים” מגיעה זכות-הפירסום לבעל האמירה “זבנג וגמרנו”, שהכריז לעבר שר-התחבורה: “תפסיק לברבר, ידידי הלא-מלומד” (3.10.79). עוד באותו ערב טען מר דיין בטלוויזיה כי “בירבורים אינה מלת גנאי”, וכי “הוא רק התכוון להעיר לעמיתיו המלומדים שהדיון חרג מעיקרו של נושא, כמקובל בדיוני הממשלה” (“הארץ” 8.10.79).

 

“גלגלים לסבתא” ו“עושים חושבים”    🔗

יצחק רבין היה כידוע, הצבר הראשון, (והאחרון, עד כה), שהגיע לכהונה הרמה בראשות הממשלה. כשנשאל שאלות היפותטיות, נוסח “מה יקרה אם…”, אהב מר רבין להשיב בניב-העגה, הלקוח מעולם הילדות הארצישראלי של שנות השלושים: “לוא לסבתא היו גלגלים”. למרבה האירוניה, קשורים גם הרגעים האחרונים לכהונתו בכניסתו של ניב-עגה חדש הרבה יותר לתודעת הציבור הרחב: ממש באותם רגעים בהם בישר בטלוויזיה על התפטרותו צהלו ההמונים ברחובות לכבוד הניצחון ההיסטורי בכדורסל, שאירע באותו ערב ושרו: “הו-הא… אכלה אותה”.

איש לא ציפה שדווקא מנחם בגין, יורשו של מר רבין, ישתמש לעתים כה תכופות בסלנג הצברי; וזאת לא רק בגלל ה“הדר” הז’בוטינסקאי המפורסם. אך עובדה: מרגע שזכה בכהונה הנכספת מנצל מר בגין כל הזדמנות כדי להפגין את חיבתו ל“כמו שאומרים הצברים”. הניב החביב עליו ביותר הוא “עושים חושבים” – גילגול מאוחר, כנראה, של “רגע, חושבים!”, שאותו השמיע סאלח שבתי עוד במערכונים של להקת הנח“ל ו”בצל ירוק" (סוף שנות החמישים), ואחר-כך בסרט שנשא את שמו (תחילת שנות הששים). הוא השתמש בכך לראשונה כשנשאל, סמוך להופעתו של הנשיא סאדאת בירושלים, מה תגובתו על הצהרת הנשיא המצרי, ומאז ניתן היה לשמוע אותו משתמש בניב זה עוד כמה וכמה פעמים (חדשות-הצהרים בראדיו, 28.2.79, 5.3.79 ועוד).

בעיתון “הארץ” מיום 5.3.79 הופיעה כותרת בשם “רגע, חושבים!”, ומתחתה ניתוח מדיניות ה“עושים חושבים” של ראש-הממשלה. סגנו של מר בגין כיום, שמחה ארליך, הלך בדרכיו, בהצהירו: "עמדת שרי הליבראלים השפיעה עלי שאעשה ‘חושבים מחדש’ " (27.7.79. האם יש כאן שילוב של “עושים חושבים” עם ה“רה-אירגון”, או ה“אירגון מחדש”?). כך ניתן היה גם למצוא ניב זה באותו גליון עצמו של “ידיעות אחרונות” (מיום 26.5.78), ודווקא בדבריהם של שניים, שאינם נלהבים משאר התבטאויותיו של מר בגין: עמוס קינן ("אז עשיתי ‘חושבים’ ") וגאולה כהן (“הגיע הזמן לעצור לרגע ולעשות חושבים”).

מסתבר שהניב התת-תיקני חדר גם לחוגים האקדמיים. פרופ' נתן רוטנשטרייך, איש האוניברסיטה העברית, כתב במאמרו, שנדפס בעתון זה ביום 9.6.78: “חייב אתה להציע ‘רגע, חושבים’ “. ומדובר באיש המחלקה לפילוסופיה, ש”חושבים” לגביו אינו רק תחביב, אלא מיקצוע!

 

על “צ’יקצ’קיות” ועל “באטיח”    🔗

האם החל מר בגין להשתמש בסלנג הצברי רק ברגע שהפך לראש-ממשלה? מסתבר שלא. כבר במאמר שפרסם ב-24.12.76, לפני המהפך, מצאנו אצלו מישפט המדבר על “המגמה לפעול בצ’יקצ’קיות”. וגם לגבי ניב זה הלך הסגן אחרי הראש. בראיון שנתפרסם בעיתון זה ביום 14.12.79 הצהיר מר ארליך: “אין שום מתכון לריפוי כל חליי המשק, שאפשר להוציא צ’יק-צ’אק מהאלפון ולהפעילו ביעילות”.

יש עוד ניב-עגה אחד, שגם בו השתמש מר בגין בפומבי, ודווקא לפני עלותו למטוס, שלקח אותו לוושינגטון. לדברי העיתונים, נדהמו אנשי פמלייתו והעיתונאים, שעה ששמעו אז מפיו את ההצהרה הבאה: “לא נקבל שום פירושים, שום הבהרות ולא באטיח” (5.3.79). עכשיו לא נותר לנו אלא לחכות ולראות כמה זמן יעבור, עד שמר שמחה ארליך יכניס גם את ה“באטיח” ללכסיקון שלו (אשר לחבר-מפלגתו של מר ארליך, השר מודעי – הוא הגדיר ביום 1.10 את השמועות על עליית מחירי-הדלק במלה קצרה ופשוטה: “קשקוש”).

אבל, אילו נודע לנשיא קרטר שמר בגין השתמש במלה תת-תיקנית לפני עלותו למטוס, המוביל אליו – ספק רב אם היה מזדעזע. מפי אחיו, בילי, שמע מר קרטר ביטויים חריפים הרבה יותר, וגם הוא עצמו התבטא אשתקד פעמים אחדות בצורה שאינה הולמת את החינוך הטוב, שאותו קיבל בעיירה פליינס. את המתון שבהם השמיע בעת ביקורו בארץ, כשסיפר שלפעמים ממש “נשבר לו” לטפל בסכסוך היהודי-ערבי (13.3.79).

 

“שורה של כינויים עסיסיים”    🔗

“מלך הסלנג” ליד שולחן הממשלה הוא, כמובן, עזר וייצמן, שהרפרטואר העשיר שלו קנה לו מוניטין בחוגי אספני-הפולקלור כבר לפני שנים. בשנה שחלפה הונצחו אחדות מפניני-הלשון שלו בכותרות. ב-1.3.79 מסרו העיתונים שהוא אמר לראש-הממשלה: “אתה רוחץ אותי. לא מגיעה לי שטיפה כזאת” (האם ממנו לומד מר בגין “מה אומרים הצברים?”). שבועיים אחר-כך צוטט מר וייצמן ב“דבר”, כמי שאמר לעיתונאי: “מה אתה מכניס לי ג’וקים?” (16.3.79). לא חלף שבוע, והעיתונים ציטטו כמה כינויי-גנאי, שאותם השמיע במיסדרון הכנסת לעבר עיתונאי ישראלי, ולדברי דן מרגלית ב“הארץ” “כמה ממלותיו היו חריפות עוד יותר” (22.3.79). ב-24.5 הכניס מר וייצמן לפולקלור את “השמן והגבוה, הנמוך והרזה, היכולים לנשק לי בפופיק”. ארבעה חודשים אחר-כך בישרה הכותרת הראשית של “הארץ”: “השר העליב בביטוייים בוטים (בעברית) את השגריר עברון לעיני כל הנוכחים בקבלת פנים בוושינגטון” (17.9.79). פרשה זו הגיעה, כזכור, גם לעמודי העיתונות הזרה. בסוף אותו חודש הכריז מזכיר ההסתדרות, ירוחם משל, בתגובה על התבטאויותיו1 של וייצמן אודותיו: “אם ניבול-פה וגידוף הם נורמות ל’בן-אדם' – אינני שייך לכך” (“על המשמר” 28.9.79). ורק לפני ימים אחדים קראנו שוב ב“הארץ” רשימה משליח-העיתון בוושינגטון, בה סופר כי לפני כשנה המטיר שר-הביטחון בוושינגטון על עיתונאי, ששאל אותו שאלה עניינית, “שורה של כינויים עסיסיים, שהמלה ‘חרא’ היתה היפה שבהם” (31.12.79). ומה הולך בין שר-הביטחון לשר-החקלאות בישיבות הממשלה? – על כך אין הרי צורך להרחיב את הדיבור.

על סף השנה החדשה, שהחלה זה עתה, הקדיש עוזי בנזימן, איש “הארץ”, קטע מיוחד לפליטות-הפה של שר-הבטחון: “לעתים דומה עזר וייצמן, כמי שפיו איננו שייך לו, אלא מין חיידק מזיק, הנצמד לגופו ומתעתע בו בעל כורחו. יש אנשים ששמעו אותו מחרף ומגדף את פיו, על הצרות שהוא גורם לו. לא מיותר, אולי, להזכיר לשר-הבטחון כי הפה – כמו הסיגנון – הוא האדם” (3.1.80).

השימוש בסלנג אינו רק נחלת אנשי הקואליציה. ראיון שנתן שמעון לפרס לכתב “הארץ” אחרי המהפך נשא את הכותרת: “אני בהחלט מפרגן לבגין” (29.7.77). שנתיים אחר-כך דווח שבפגישה עם העיתונאים בחדר מלונו בניו-יורק אמר מר פרס: “היורדים הם נאדות” (18.9.79). למחרת הופיעה בעיתונים הכחשה (“פרס לא הפליט ניבול-פה, בהגדירו את היורדים”.) יום אחר-כך נמסר שוב כי “לדברי פרס, אין הביטוי ‘נאדות’ מהווה חלק מהלכסיקון השגור בפיו, ואינו זוכר אם אי-פעם בחייו נפלטה מלה כזאת מפיו” (“ידיעות אחרונות”, 20.9.79).

מה אמר בעל “נפולת של נמושות” על התבטאויותיו אלה של פרס? – לא נדע. אבל קראנו מה שאמר חברו למפלגה, יגאל אלון, כשנשאל מה דעתו על ספרו של רבין: “אחרי הכל, לא שמים על הספר שלו” (“הארץ”, 13.8.79).

הוא לא פירט מה בדיוק לא שמים על אותו הספר.

 

ה“עכוזים” של פלאטו-שרון    🔗

ממשלת-הטללים וממשלת-הצללים – לכנסת. כאן רבה, כמובן, השימחה. בחודשיים האחרונים ליקטנו מן העתונים כשני תריסרים של פניני-עגה, שהושמעו בקול בין כתלי הכנסת, חרף המיקרופונים הסגורים (יש להניח שמיספר גדול פי-כמה מושמע שם מדי יום ביומו!). אופייני להם הוא הדו-שיח שניהלו הח“כים אולמרט ואבנרי ביום 7.11.79 (“משתמט בזוי ונבזה”, “סתום את הפה שלך”, “בלה-בלה-בלה”); או הדו-שיח בין הח”כים גרופר ושריד חמישה ימים אחר-כך (“שק לי ב…”, “זה מתאים לך!”). הח“כ אבנרי כינה שניים מעמיתיו המלומדים לבית “השטינקרים של תמיר”,ואף הסביר לחברי בית המחוקקים מה המשמעות הסלנגית של הכינוי. יו”ר סיעת המערך, ח“כ משה שחל, הגיש ביום 30.10.79 דו”ח על “תרבות הדיבור בפרלמנטים בעולם בהשוואה לכנסת”. וכששאל אותו ח“כ בן מאיר “איך זה הכניסו חמור לפרלמנט (הבריטי)?” שאל ח”כ יוסי שריד בקול: “ואיך נכנסו חמורים לכנסת שלנו?” (31.10.79).

אפילו חבר-כנסת שאינו יודע עברית, כח"כ פלאטו-שרון, משתמש בביטויי-עגה. אומנם, הוא נזהר שלא להשמיע “מלים גסות” כלשהן (המלים היחידות שהשמיע היו “עכוזים”; אבל זה רק מפני שקרא כך את המלה “אחוזים”, שהיתה רשומה לפניו באותיות לאטיניות). לעומת זאת, מצאנו בראש מודעת2-הפירסומת שלו שהופיעה בכל העיתונים את הכותרת: “אכלתי אותה”.

וכיוון שהזכרנו את הכנסת, נזכיר גם חבר כנסת ואנשי ציבור, הלומדים את הסלנג ה“גזעי” והמעודכן ביותר בדרך שלא ציפו לה כלל – בכלא. אחד מהם, אשר ידלין, הפך עוד למומחה אמיתי לסלנג, ואף ליקט ופירסם “לכסיקון לסלנג של בתי-הסוהר”, שראה אור בתוכנייה להצגה ובעיתונות ("ידיעות אחרונות, 6.12.78).

 

“לבן” ו“קפוץ לי!” בבית-המישפט    🔗

הבטחנו לצטט גם ראשי-ערים? ובכן, כמה מהתבטאויותיו של ראש עיריית ירושלים לוו מדי-פעם בהתנצלויות על “דברים שנאמרו בריתחה”. ראש עיריית חיפה עדיין לא חטא בכך, ורגישותו של ראש עיריית תל-אביב ל“מלים גסות” היא מהמפורסמות. עד כדי כך שאין הוא מהסס לצוות על שוטריו לכלוא אדם, שכינה את עובדי העירייה שלו בכינוי וולגארי כמו… “אוכלי לחם חינם”. מי שסיפק אשתקד כותרת עסיסית היא דווקא ראש המועצה המקומית של ראש-העין, שהצהיר “איני זקוק לחסינות של הכנסת המחורבנת” (24.8.79).

הסלנג הישראלי חדר אשתקד גם אל כותלי בתי-המישפט. במשך תקופה ארוכה התנהל שם הדיון סביב משמעותו האמיתית של התואר “לבן”. מדובר לא רק במישפט הקשור בעיתון יומי גדול, אלא גם במישפט אחר, שנערך בחודש אוקטובר שעבר, ושבמהלכו הושמעו בחלל בית-המישפט הקלטות, ובהן ניבים כמו “בלן”, “ג’ינסים”, “אל תדפוק לי ברז” ו“אל תבדר אותי קשה” (“העולם הזה”, 24.10.79). בסוף הדיון קבע בית-המישפט, שמדובר, בעצם, ב“שפה הפוכה”: “בלן” הוא “לבן”, “תבדר” הוא “תדבר” ו“ג’ינסים” הם סתם סמים (30.1.79).

המישפט הרלוואנטי ביותר לענייננו3 נערך בחיפה באמצע נובמבר אשתקד. הבדרנית חנה לסלאו נתבעה, כזכור, לדין, על שהשמיעה באוזני שוטר את המלים: “קפוץ לי!”. סניגורה טען שמשמעותו האמיתית של ניב זה היה “איני מתחשב בהערתך וברצונך”, או “איני מסכים לחלוטין”, ואף הביא כאסמכתה לדבריו את “המילון העולמי” של דן בן-אמוץ ונתיבה בן-יהודה. השופט קיבל את הטיעון, וזיכה את הנאשמת (16.11.79).

אבל החלטתו של השופט החיפני בסוף שנת 1979 לא יצרה תקדים לגבי שופט פתח-תקוואי, שכבר ביום הראשון לשנת 1980 ולעשור החדש הובא בפניו נהג, שאמר לשוטר לבוש-אזרחית: “אתה יכול לקפוץ לי”. מן העתון למדנו, שהנהג אמר לשופט: “אילו ידעתי, כי הוא שוטר – לא הייתי אומר לו זאת”. עורך-הדין שלו לא הכיר, כנראה, את “המילון העולמי”, והשימוש בסלנג עלה לנהג בשלילת רשיון הנהיגה לשבעה חדשים ובקנס של 3,000 ל"י (“ידיעות אחרונות”, 2.1.80).

מוסר-השכל: אם אתם חשים צורך בלתי-נמנע לומר “קפוץ לי” לשוטר – סעו לחיפה. שם זה עדיין חינם. לפחות כשמדובר בשוטר במדים.

המגע היומיומי עם המשתמשים בסלנג הביא, כנראה, גם לכך שאפילו השופטים עצמם החלו לשבץ ניבי-עגה בדבריהם. השופט המחוזי יעקב קדמי ציין באחד מפסקי הדין שלו אשתקד, כי הנאשם “הצליח להנדס את המשטרה” (“העולם הזה”, 25.7.79). ואפילו שופט בית-המישפט העליון, מר זוסמן, דיבר על ניסיונות “לצפצף על בית המישפט” (6.4.79) או “לתפוש את המדינה בגרון” (5.6.79).

 

כבוד הנשיא וה“דאבל” הירושלמי    🔗

הסלנג חדר אשתקד ממדורי ההווי וההומור בעיתונות גם אל המדורים ה“מכובדים”. בעיתון “הארץ”, למשל, הופיעו אשתקד בראש מאמרי-המערכת כותרות כמו “לשיר במקום לקטר” (6.3.79), “עינים גדולות” (8.8), “משה דיין חזר לעצמו” (9.8), “סיעת הליכוד עושה שרירים” (9.8) ו“עובדים עלינו בפסיכולוגיה” (19.12). כן הופיעו בעיתון זה אשתקד כותרות כמו “הכל מבסוטים מניסוחי ההסכם” (9.7), “מזיינים את השכל” (6.8), “מספיק יורמים” (9.10), ו“עוד ‘פאשלה’ אמריקאית” (7.12). למחרת הפסקת החשמל הגדולה יצא העיתון בכותרת ראשית: “5 שעות של באלאגאן” (10.10). ובמאמר-המערכת מיום 1.3 נמסר, ש"מר בגין היה מנוע מ’לגמור ענין' ".

עורכי “דבר” לא פיגרו אחרי עמיתיהם. גם אצלם הופיעו בראש מאמרי-המערכת כותרות כמו “דיין הולך לעזה” (31.8), “מר משל עושה רוח” (2.10). ובעמודים אחרים: "חוגים בהסתדרות מלגלגים על ‘הגלים שהיא עושה בנגב’ " (3.10); או שורות כמו: “בהקדימו את ביקורו בחיפה ביום לא ידע הנשיא סאדאת שהוא דופק את האיש, שאילמלא הוא לא היה בגין חותם על הסכם השלום עם מצריים” (31.8).

בטלוויזיה נזהרו קצת יותר (אחרי “תקרית עליזה קאשי” מימי מילחמת יום-הכיפורים). אף-על-פי-כן נאלץ אחד הקריינים להתנצל ביום 9.6 על “ביטוי עממי וזול”, שאותו השמיעה אחת הקרייניות. נזיפה מסוג אחר קיבל הקריין גדעון אלון, על שפתח את מהדורת החדשות ברדיו בידיעה: “ארליך אכל אותה” (“העולם הזה” 25.7.79). ומגרמניה הגיעה ביום 23.11 התנצלות למשרד ראש-הממשלה שלנו, בשל כינוי-גנאי שהוטח שם כלפיו בטלוויזיה.

לקראת סוף השנה נתפרסמו כמה התבטאויות מדאיגות של אלופים ורבי-אלופים במיל. גם שמע ה“טרטורים” הגיע לאוזני האזרחים. אבל עוד בחודש אוגוסט הגיעה לכותרות אימרתו של “יאנוש”: “חצי מיליון ערבים בגליל מחכים להזדמנות לדפוק אותנו”. (10.8.79).

צדק איפוא כבוד הנשיא: הסלנג משתולל בכל פינה, ולא תמיד ראוייה השתוללות זאת לתשואות.

אגב, גם הנשיא עצמו “חטא” השנה בהשמעה פומבית של מישפט אחד, שאיננו על טהרת הלשון העברית, שאגודת קל“ע עומדת באדיקות רבה על משמרתה. היה זה בסיום מישחק הגביע בכדורגל. מר נבון בירך אז את המשתתפים, ואמר: “בית”ר רצתה ‘דאבל’ – וקיבלה אותו” (6.6.79). אבל דומני שאין צורך להיות ירושלמי ואוהד בית"ר, כדי לסלוח לנשיא על “פאשלה” קטנה ולוקאל-פאריוטית זו.


  1. “ההתבטאויותיו” במקור המודפס, צ“ל: התבטאויותיו – הערת פב”י.  ↩

  2. “מודעות” במקור המודפס, צ“ל: מודעת – הערת פב”י.  ↩

  3. “לעניינו” במקור המודפס, צ“ל: לענייננו – הערת פב”י.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 13318 יצירות מאת 545 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 1949 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!