“אשת חַיִל מי ימצא…”
שמא תאמר: אשתך חוָה היא בודאי ובברוּר…
אני המלמד הבטלן לא ראיתי, שמנעלי קרועים, וזה זמן רב שלא ראיתי את מנעלי, והיא, עיניה כואבות, וחודרות לתחת המטה, ורואות את המנעלים, ואת הקרע שנעשׂה בהם. כי שלח בהם הזמן או עכבר את לשונו, “ותקם בעוד לילה”, ותקחם ותשׂאם אל הרצען…
כן, כן… מנעלים, אף כשאין נועלים אותם, צריכין תקוּן…
ובדרך אגב, כדי שלא להוציא את הזמן חלק, קנתה בחזרה איזה סם למעני… לרפואה שלימה…
אבל אצלי נולד ספק חדש: איני יודע עוד, אם אינני יוצא לשוק משום הדם, שאני יורק לפעמים, או משום שהמנעלים אצל הרצען…
לוּ שמעה זאת חוָה וצעקה: תפוֹס לשון אחרון…
ואני איני תופס לא לשון ראשון ולא לשון אחרון.
ורפיא בידי… ואולי אֵלוּ ואֵלוּ דברי אלהים חיים!
––––––––
הוי הספקות והספק-ספקות…
מחשבות של אדם פורחות, וסגולה לזה: להניח עליהן איזה משׂא… איזה משׂא של ספר קדמון; הספרים שבזמן הזה אין בהם כדי משׂא, והעיקר – של איזה קדמון גדול, קדמון בטוח, טורא שבטורא, שיש בו שעוּר משׂא להכביד על המחשבות הפורחות… להכריען…
וספרים אָיִן…
גם הם אצל הרצען!
ובלי ספרים הנני כספינה מטורפת בים…
אין עוגן להחזיק מעמד, ואין נס, ואין משוֹט, ואין מלחים אנשי חַיִל להוליך את הספינה, אלא מחשבות מטורפות…
––––––––
ואשתי חוָה יצאה שנית… וכלי הבית אוהבים אותה יותר ממני, ופעם בפעם יוצא איזה כלי ללווֹתה, והיוצא אינו שב… ובני, ברוך השם, באמריקא, ובתי זעֶלדה תחיה – אצל הפחמים, ואני שוכב לבדי ומביט אל עצמי ובשׂרי… ורואה שאני מכוער מאד…
והרופא הצעיר אומר, שכך הוא אצל כל חולה…
ויעץ לי – העצות הן בזול תמיד – להביט השמימה…
והנה מעל להחצר יש רצועת שמים… קטנה היא עתה הרצועה וכהה מאד, ואין כדאי להביט אליה, אבל לפעמים התכלת העמוקה מזהירה בהוד שבגבורה, בבטחונו של הקיים לעד…
ואני העובר-ובטל מתיירא להביט השמימה, ופונה מהם אל הגגות…
הבטחון של הקיים לעד נורא הוא! איום הוא – ביופיו!
ואני פונה מן היופי אל הכעוּר, הדומה אלי; מרצועת השמים – אל ראשי הגגים הצפופים, והמתנשׂאים זה על זה והמשׂוחחים זה עם זה: מתי ימות זה? מתי יפול זה? והעשן, קל הדעת, מתנשׂא עליהם וחונה רגע, ומתפזר לרוח, והיה לאפס… אבל רגע הוא מזהיר, הוא מבריק רגע… ובטל בהדרו…
זאת היא מיתת נשיקה…
––––––––
“ברוֹר לו מיתה יפה” –
איזו היא מיתה יפה? מיתת נשיקה, או מיתה בסם משכּר… אבל מיתה יפה היא סופם של חיים יפים…
“בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך לא יחסר”…
“תלמיד חכם, שנמצא רבב על בגדו, חייב מיתה”…
“שלושה דברים מרחיבין דעתו של אדם: אשה נאה, דירה נאה ומטה מוצעת”…
“זה אלי ואנוהו – התהדר לפניו במצווֹת”…
ועוד, ועוד… אני זוכר מה שכתוב בספרים…
ובגדי לא היו נקיים מעולם, והתחייבתי בכל יום ויום ארבע מיתות בית-דין…
ויעֶקיל הגביר, בעל-הבית שלי, נתן לי פעם אחת במתנה בגד, שלא היה לבן מעודו…
ומאשתי חוָה נשאר אך החוטם וחורי העינים…
ובנות ישראל נאות, והעניוּת מנוַלתן!
והדירה, תהילה לאל, במרתף… וכלי המטה ביד ה“חונן דלים”…
ואם אין חיים יפים, מיתה יפה כיצד?
––––––––
התהדר לפניו במצווֹת: סוכה נאה, אתרוג נאה…
אבל הקב"ה וַתּרן הוא… יודע הוא שאין ידי משׂגת ואמר: צורת הפתח – כפתח; פחות מג' טפחים כלָבוּד דמי;
אָסַר לולב הגזול והתיר לולב שאול…
יש רחמים בדין!
עשׂה שבּתך חול, או פשוֹט נבלה בשוק… ואל תצטרך לבריות…
והפושט נבלות, בגדיו בכל עת נקיים!… גם שמן על ראשו לא יחסר! אבל לפשוט נבלות לא יכולתי, ועשׂיתי את שבתי חול… ומה בכך? אם אין לך הרבה – אתה מברך על הכזית…
ויכול אתה לברך “המוציא” ולזמר בשבת קודש: צור משלו אכלנו… שׂבענו והותרנו… ואין בזה אף הרהור קל משום “מדבר שקר”…
הקב"ה וַתּרן הוא, אבל הבשׂר-ודם, הרופא הצעיר אינו וַתּרן…
מלמד היית, עשׂית מלאכתך באמונה, שלוּחי מצוָה אינם נזוקין, אבל הני מילי אם הריאה אינה מקולקלת!…
אבל אם היא מקולקלת – שומר נפשו ירחק מהם, כלומר: מן בעלי-הבתים, ובני בעלי-הבתים.
ואינם נוהגים בכאן הדינים של צורת הפתח, פחות מג' טפחים, עירוּבין, כזית – – –
הבשׂר ודם, הרופא הצעיר, אינו מעביר על מידותיו בשום אופן: הרבה חלב תשתה, וחלב כמשמעו: לאו דוקא מֶשלי, חלב שאול או גזול ובלבד – שיהיה צח ונקי!… והרבה אויר צח ונקי תשאף, ביפה-נוף למשל… ואת הדאגות תשליך אחרי גוך… ואם לאו, עובר אתה על דברי חכמים…
והחכמים פגיעתם רעה: עונשין בדקירות החזה… אחת, אחת ושתים, אחת ושלוש…
אבל מי שם?
האם לא מלאך המות דופק?
לא, גם הוא לא יאחר, אבל עתה אשתי חוָה באה… אשתי חוָה באה, ועלי לישון, כלומר להתראות כישן. היא אומרת: טובה שינה מכל הרפואות שבעולם…
ואני ישן…
כן, אני ישן…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.