רקע
אברהם שמואל שטיין
אצה רכבת לטרבלינקה

כי שֵׁם זה לא תשכח, צליל בעתה

ובאשר תלך, תדרוך – חרוֹת

מלה אחת (שלוש בה הברות):

טראבלינקה, גיהינום ההשמדה!

יעקב פיכמן, בכי טראבלינקה

 

א    🔗

קדרו-קדרו פני השמים ורוח עז נשב…


התעללה הרוח בבדי עצים ערומים, מיותמים, השתוללה בזעף בינות לבתים שחוחים (עץ ולבנים), מגוּבבים בסימטאות הריקות מאדם, רקדה ריקודי-פרא על גגותיהם. גושי רקיע, עופרת אפורה, נתלו מעל, העיקו על הלב.


בהריסות הגיטו, היא שכונת-העוני בבּיָאלסְטוֹק העיר, נָברו – משל לחולדות – כיתות של שבויי-מלחמה; רועדות הגויות מצינה, עוטות טלאים, כיפוֹת-אסירים לראשם, סנדלי-עץ ברגליהם (הלבוש המרופט להעמקת חוסר-הישע נועד, להשפלת הרוח, לדכדוך הנפש). הם מפרקים את מתקני בתי-החרושת לטכסטיל ששרדו אחר ההפצצה, הם מפרקים גוף חי שמנגינת עמל ויצירה סערה בו, שהזין הורים וטף, על מנת להעבירו למאורת-הפריצים באשכנז [גרמניה]. הם חומסים וגוזלים – ומחייכים.


מחייכים ההאנסים והפריצים. אכן, השנה היא 1943, הרייך המהולל נסוג בחזיתות רחוקות, אך עוד כוחו עמו להפיל חִתּיתו על שבויים וחלשים. אפס, הזרע היהודי (עצם קיומו כמזכרת-עוון) שוב לא יחייך. הראית שדות מוצפים גלים גואים עם הפשרת אביב? באופק עוד יזדקר ראש גבעה אחרונה, זרמי המים מעבריה, עוד מעט ויציפוּה. עוד מעט והקיץ הקץ גם על הגיטו הגדול הזה, והוא אי יהודי אחרון, אי אבוד, ברחבי המדינה. עד מה הוא נאחז בציפורניו בחייו העלובים, קיבוץ יהודי אחרון זה, שנחלי דמים הוקזו ממנו ואוצרות של עמל-דורות נסחטו הימנו. שוּר! מן החרכים אשר בחלונות השוממים מציצות עיניים בהולות, מסוערות, בוהות – עיניי ילדים בסוּגר. אך יש אשר אֵי-משם יציץ גם מבט שיָגון-עולמים נקרש בו בלהט-נקם חסר-ניב. או אז תחלוף חרדה את חית-האדם הלבושה מַדי-צַחצחות. אז תטול את הרובה ביד ותכוונוֹ, אט-אט, לתיאבון, אל מול החלונות. זיקי-אש בוקעים בקְדוֹר; הד יריות – וגניחות-גסיסה עמומות. חיות-האדם מזדקפות, אוחזות את הנשק, מאיצות בעבדים מזי-הרעב הטורחים באחרית כוחם – ועוקרות. אצה להן הדרך, אל מִסבָּל-יומן הקהה.


הושלך הס בגיטו. רקיעי-העופרת, דומה, שחו-כרעו על הסימטאות האבלות. הרוח מיללת ומשתוללת כבבית-עלמין פרוץ שחולל…


קדרו-קדרו פני שמים ורוח עז נשב…

 

ב    🔗

אני לא הייתי באותו מעמד, אך תמונת האם והבת לא תמוש הימני עד אחרון ימי –


לפתע הוחרדה דממת-המוות בגיטו המפרפר: - טִרטור חזק של זחלי טנקים, מכוניות משוריינות, תותחים ואחריהם – פלוגות אנשי ס.א. רכובים על אופנועים, יחידת צבא גרמניה מזוין במצעדו הנוקשה: איינס צוויי; איינס, צוויי – התחיל המצוד. התחיל המצור. בסערה זנקו אל תוך הבית, רוביהם המכוּדנים לפניהם; הידיים למעלה!


ניצבה האם, ניצבה הבת, הידיים מורמות, רועדות ורוטטות, שתי רחֵלים אילמות אל מול טובחיהן. “והיכן הוטמן הזהב והתכשיטים, והבנים היכן הא?”

– יחפש אדוני, כל הבית פתוח וגלוי לפניו; לא זהב ולא תכשיטים עמנו, אלא מעט הרהיטים הדלים האלה והספרים הישנים, ישנים המה, אך דורות שאבו מהם נחמה ועוז…


וכבר הם מהפכים בכל פינה, פורמים את הכרים, מרסקים את הרהיטים, שומטים חפצים, כלים, ספרים בערימה אחת.


“והבנים היכן?” – חוזר הקול בשלוה מעוּשׂה. “היכן הם? אתן שותקות, הא? יהודיות בזויות ומטונפות!” והוא ניגש לבת, צובטה בלחייה בכוח (הנערה מתפתלת מעוצמת הכאב), נועץ בה זוג עיני-זאב זורות-גיצים ורועם בגסות: “הגידי, בת-זונה, אחיך היכן הם?” שתיקה. הולֶם-לבבות נשמע בדממה.


אז פרץ ביללה טרופה:

“אתן שותקות, הא, יהודיות מזוהמות, שותקות אתן. את פי השלטון הגרמני אתן ממרות. היודעות אתן את הצפוי לכן? לקרעים אגזור אתכן, לכלבים אזרוק את נתחי פגריכן. אנחנו נאַלף אתכן בינה, בינה ומשמעת וציוּת. טראבלינקה קרובה לכאן. כל מקום טראבלינקה. מארש, קדימה, מארש!” זעף והצליף במגלב על פני האם. נפלה-כרעה האשה לארץ. תשושה ורעבה ואמלה ככלבה חרופה, הצטנפה נטולת-אונים, צרור עצמות מעוּנוֹת, והבת לידה. קילוח דם פרץ מפניה. רק הבת השמיעה יבבה חנוקה. קרסו השתיים לארץ, רחֵלים ענוגות, והגרמני בועט ומאיץ: “מהר! מהר, יהודיות בּזוּיוֹת!” – וכבר הן נדחפות ונזרקות החוצה, אל האוטו המשוּרין…


שורה ארוכה של מכוניות-משא סגורות ומוגפות זזה לעבר תחנת-הרכבת; כל אחת מהן – תא-כלא נעול וחתום; לא קרן-אור ולא משב-אויר; נערמות בתוכה גופות-אדם מעונות, זקנים, נשים וטף, שאין כּיפורים לפשעם, שעצם קיוּמם פשעם. לוּ מקברך קמת, איוב, או אז עיניך פקחת בתמיהה: האומנם אני – על סבלי אני באתי בדברים עם קוני?


שורת האוטובוסים מתקרבת לתחנה. מעברים – משמרות. על גשר-העץ הגבוה, הגובל עם רחובות העיר – עֶמדות מכונות-ירייה. זקיפים ובלשים רוחשים על כל שַׁעל. פסי-רכבת ארוכים מבריקים, מקבילים, מתפתלים, מצטלבים, כידים פשוטות מערבה, לעבר הבּוּג. בכיוון לטראבלינקה. קרונות, קרונות-משא ובהמות ופחם ונשק ותחמושת ו – יהודים. משמרות מסביב. מסביב. אין מפלט. אין מוצא. בקתות-הרובים, במגלבי-הגומי מאיצים הם במגורשים אל תוך קרונות-היהודים, קרונות-המוות. מאיצים ומכים ומגיפים את הדלתות בזעם. וכבר מוכנה הרכבת לדרכה, לשליחותה, לכליַית-העינויים.


אני לא הייתי באותו מעמד, אולם תמונת האם והבת לא תמוש ממני עד אחרון ימי…

 

ג    🔗

אצה רכבת לטראבלינקה. אצה. קרונותיה חתומים ומוגפים. דוחק ולחץ וחנק-אימים בפנים. מתיפחים ילדים, מיבּבים תינוקות, גונחים זקנים. אצה רכבת לטראבלינקה, ילדים, שלדי-עצמות, פנים צמוקים, עינים בהולות, ראשים מגולחים, סמרטוטים לגופם. אחד התעלף, גוסס, מי נותן דעתו עליו בתוך הגיהינום? אצה רכבת לטראבלינקה. אצה. אפלה בקרונותיה. קרני-ירח מכסיף שלא מעלמא הדין חודרות דרך סדק מיותם. אורות מנצנצים ממרחקים. ופתאום, טראח! טראח! נפרץ חלון, קפץ אחד לתוך הבלתי-נודע. יריות. ושוב קפיצות – ויריות. אצה רכבת לטראבלינקה. אצה. הנותרים בקרונות, כל עוד נפשם בקרבם, חרדה אוחזתם. הם נצמדים איש ברעהו, נלפתים בעֲווית-גסיסה, דבוקים איש-איש באסונו המאוּים. רעבים. צמאים. כאובים. דואבים. טיפת מים, טיפת מים – גונחים, מתעלפים וגוססים. ושוב נפץ יריות. נצנוצי אש. אצה רכבת לטראבלינקה. אצה. בינות לשדות פוריים, בקתות שלוות, חורשות ירוקות. בשולי הדרך מתנועעים צללים. אנשים – זאבי-ערבות. אורבים המה, לאורך פסי-הרכבת, בואך תחנת מאלקיניה; אורבים ללכוּדים, המנתרים באחרית יאושם מלפיתת מלאך-המוות אל מארבו של הזאב הפולני המזוין. הנהו! הוא עט על טרפו בצהלת זינוק. ידו האחת תחנוק את גרון קורבנו, האחרת אוחזת בסכין. הב, יהודי ארור, כל אשר לך, הב! ליל-חורף מכוּכּב. שורקת הרוח והצינה חודרת בעצמות. הב, נעליך ובגדיך וכוּתוֹנתך אשר לעורך, הב! ניטף דם מרגל שבורה ומאדים את מרבד השלג הצחור. מלקק היהודי את השלג בלשונו הצחיחה, עליו עומד הנוגש – הב, כל אשר לך, אנטיכריסט, גם את נשמתך הב… שריקת מרחקים פולחת את דממת הליל, – אצה הרכבת לטראבלינקה; היא דוהרת אל האבדון, ופסיה – דם ופרפורי-גסיסה. חולפות שעות כנצחים. אין קץ להן. אין קץ. ונוסעיה-מעוּניה, דומה, כוחם אזל, אפס. אוּצי, הרכבת, עם מטען האובדים, אוצי, קַצרי יסורי כלָיתם. לא גופות, גוש-בשר הוא, ממועך, ממוֹרס [נסחט], כורע ומתנועע עם נענועי הקרון בזיע-גסיסה. גניחות ואנקות. אחד עושה צרכיו על רעהו. הרצפה השפוכה סיד מתלהטת כאש. אדי-צחנה. אצה רכבת לטראבלינקה, אצה. היכן היא עתה, היכן, בוארשה? בפוזן? בעולם האמת?


ופתאום, גוש-האדם מעוּלף-המוות מזדעזע זעזוע חזק. האיטה הרכבת מרוצתה. היא גולשת לפסים חדשים. שריקות קטר. סימני-איתוּת. היא חומקת לתחנה אפלה: מאלקיניה. נעצרת. קופצים מרצחי הס.א. ממדרגות הקרונות, מן הגגות יורדים כלבי-המשמרת. נשמעות פקודות קצרות חדות – ושקשוק כלי-נשק. דלתות הקרונות נפרצות ברעש: “אללע יודען ראוס, אללע יודען ראוס!”1 – דמויות שחורות, כושלות, זוחלות, סוחבות אחת את רעותה. משב-רוח קריר. וכבר ניתך מטר מהלומות, מגלבי-גומי צורבים וקתות-רובים נחתכות בבשר. הלאה! הלאה! לעֵבר הקרונות המחכים. עוד לא מלאה הסאה. ושוב נדחק הגוש האפור אל תוך כלובי-העץ האפלים המתנועעים, המשׂרכים דרכיהם לאיטם, שמאלה. שמאלה. אל שלוות שדות וכפרים שקועים בשנת. כסף ירח נשפך על חורשות, חולות, שלדי צריפים אפלים משני צדי הדרך. אורות מנצנצים בין עצי-האורן. נפתח שער כבד, אחד, שני, גדרות-תיל, משמרות מזוינים, כלבים, דממת-מוות: טראבלינקה.


אצה רכבת לטראבלינקה…

 

ד    🔗

ארוך התור, תור הנשים הלקוּחות למוות…

זקנות, עלמות, אמהות, בנות, נערות, ילדות. מאחור – שלשלת מרצחי הס.א. ולפנים – הקצין, רב-התליינים. בידו האחת – אקדח טעון, באחרת – מגלב-הגומי. לרגליו רובץ כלב שחור. דממה מסביב. נביחה עמומה מכפר רחוק. מעבר ליערות. ירח נכלם תוהה במרומים. הקצין חורץ גורלות, אם מוות לאלתר (לתאי-הגז, לשריפה), אם מות-עינויים והרעבה, או לנסיונות ה“מדע” ולבתי-הבושת…


עומדת האם, רצוצה ומעוּנה, נאחזת באחרית כוחה בבַּת ודומה, עוד רגע תּפּח נפשה. שחוחה. גל עצמות. חיורון לחייה השקועות מתמזג בשׂיבתה ללא עת. טיפת-חיים אחרונה מול הפר המזוין! ורק זיקים קטנים לוחשים בעיניה הפתוחות למחצה. שׁוּר, איזה אור-אמונה גדול מתלהט עתה, דוקא עתה, בתוכה, וגם חיוך קל זרח-חלף על פניה. חיוך…


אותו רגע נתייצב מולה – התליין.

בעט בה במגפו. “מה תחייכי, יהודיה נבזה, דום עמדי!”


ניתר הכלב ממקומו דרוּך לדרוס. ניתרו משמרות הס.א. דרוכים לטרף.


נאחזה האם ביתר שאת בבתה (יחידתה, מאור-עיניה, הזכה, הענוגה בבנות – מה עלה לה? למי הרֵעה, ומה חטאה?). שני לבבות הומים, פועמים, יוקדים, ומרוחקות הן עתה מן התליין, מרוחקות עד למאוד מטומאתו – את כל דרך חייהן הן מחבקות עתה; ולא באפלה, אלא באור גדול הן שרויות, באורו של עולם שכולו זוך ותום, מצורף מחלאת העולם הזה, אשר בוא יבוא…


“דוֹם עמדי!” – מנסר הצו בחלל הקופא. חלפה רעדה בתור הנשים. זע הכלב. זעו המשמרות. אז יקרב אליה (הכלב מהלך אחריו, המשמרות מזדקפים), בזעם ועוז יטלטלנה ויפקד: “הרפי, הרפי מן הבת!”


הרימה האם זוג עיניה המאירות אל מול פניו של רב-התליינים, הישירה מבטה לעיניו הזורות אִשִׁים, ותאמר:

“ואני לא ארפה. ואת הבת לא תיקח, אלא מעם גופי המת. ואני, איני מפחדת מפניך, מפני הרייך הארור שלך, איני מפחדת. הידעת, ראש-כלב, אֵם מהי? לא אֵם גידלה וחיבלה אותך, אלא הטומאה. והבנים, בני, כלביך ביקשו שאמסרם לכם? היכן הם – שאלת. בן, שני בנים יקרים לי, ולפיכך איני מפחדת ממך. את בני ביקשת, התליין, את בני? הידעת עתה על שום מה אני בזה לכם? האחד, לשם ברח, למזרח, לרוסיה הלוחמת; והשני, הבכור, זה מזמן עקר מכאן, לארצנו, לארץ ישראל, ויד לו שם ובית נאמן, ואפשר גם חייל הוא. והוא כבר אבא לשני ילדים, לשני יהודים חדשים. לא, איני מפחדת מפניך, ראש-כלב. ארור תהיה, אתה ויולדתך וצאצאיך הטמאים. ועוד זאת אומר לך, לבסוף – כי אוזלים כוחותי, הה, אֵלי, – על מר גורלי איני מקוננת, האם לפניכם אתרפס ואתחנן? היה לא תהיה! תמיד שגור היה בפי פזמון אחד, ישן נושן, מורשת אבותיי הקדושים והטהורים. הוא כאילו מתנגן עתה בדמי. הבה, אשירה לך, ראש כלב, ניגון זה פה במלכוּת השטן בטראבלינקה”?


קפאו הלקוּחות למוות למקומן. נתלו מאות עיניים באשה. גם הטורפים מסביב, דומה, נָדַמוּ רגע, כמצפים לנס התגלות שלא כמצוי. ובידי האשה אין כלום, לא אבן ולא מתכת, – חבטה קלה ותתפורר. אפס, אפשר ולא קולה הוא המדבר מתוך הגרון היבש והצרוד, אלא קול איוב מקבר המונים, מטראבלינקה המושלגת, השקטה, החבויה בין יערות. היא נדבקה ונאחזה עוד יותר בלהט דבקות אחרונה בבת ותפתח, לאיטה, בשיר צידוק-הדין-והמרי של האשה המאמינה:

…אַז גאָט אוּן זיין משפּט איז געֶרעֶכט,

מעֶן טאָר דאָך קיינמאָל נישט זאָגן,

אז גאָט טוּט שלעֶכט

ווייל גאָט אוּן זיין משפט איז…2


ויתגלגל הד קולה החלוש בזה הלילה – לאן?


הולֶם קת-רובה הממה בראשה, קרסה, ללא אנקת-גניחה, ומוחה נשפך לארץ. אחוזה בבת. באחד מצריפי הס.א. אשר במחנה פתח פטיפון מנגינת-ריקודים.


ארוך התור, תור הנשים הלקוּחות למוות…


  1. כל היהודים החוצה!  ↩

  2. כשהאֵל ומשפטו/דינו צודק

    לעולם אסור לומר,

    שהאל עושה מעשה רע

    שכן האל ומשפטו הינם…  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 13318 יצירות מאת 545 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 1949 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!