הירושה (במקום הקדמה) / יצחק ליבוש פרץ / שמשון מלצר

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

באו והודיעו לו לגנן, כי החבצלת היפה ביותר, הצחורה ביותר, זאת שהוא טפח וגידל, היפה ביותר בכל גנו, שעליה גאותו וממנה שׂמחתו, נעלמה בלילה – –

עבור עברה רוח ועקרה אותה מן השורש, הגביהה ונשאה אותה בכנפיה, ובמעופה המהיר וַדאי אִבּדה אותה במקום מן המקומות בדרך – –

והכאיבה לו הבשׂורה, לגנן.

זה היה הפרח האהוב עליו ביותר – גאוָתו שלו ונחמתו; וכאב לו הלב.

                                                                        - - -   -

על שפת הים שוכב ספן וישן… הוא שכב לישון בשעת-ערב עריבה… קשורה בשלשלת התנודדה בשלוָה סירתו, וחלומות שלוים ועריבים הרדימו את כסופיו מדאיבי-הלב של הספן…

עבוֹר יעבור הלילה… פרוֹח יפרח הבוקר החדש… על גביהם של הגלים מתעוררים נצנוצי-אור, האורות-החוזרים של אודם הזריחה במזרח – שחרר ישחרר את הסירה מקשורה! וגאוּל מלילה ומחשכה, קפוֹץ יקפוץ לתוך הסירה בגבורה ובשׂמחה, וחתוֹר יחתור – את שאריות הצל מעל גביהם של הגלים יגרש – פניני-קצף יעלו ויסובבו את סירתו – –

האח! האח! למרחק, למרחב – על-פני גלים, על-פני זהרים, הרחק! הרחק! לחופים חדשים, לעולמות חדשים – –

ומישהו עובר, נוגע בו בכתפו:

– ספן, אתה חולם, והרוח עשׂה את שלו, הוא נתק את השלשלת! הגל הזועם-הגועש סחף את סירתך ונשאה הרחק מכאן, והשמים – השמים זועפים, והים מתגעש – התרחק מן החוף – –

הספן נעור.

וכאב-לבו נעור עמו, וגעגועיו הנצחיים נעורים עמו…

                                                                                - - - - -

השמש שוקעת, והרועה ביער נלאה ___ ___ ___¹ כבשה אחת נעדרת, כבשׂה אחת נתעתה… אחת – הצחורה ביותר, הצעירה והטובה ביותר…

הוא קורא לה בכל שמות-החבה, בקול מלא געגועים וחרדה. כפול-ארבעה משיב לו היער את קולו – הכבשׂה איננה עונה. לא קול ממנה, לא געיה ולא פעיה…

והשמש משתפלת ושוקעת, עבים ומתעבים ישׂתרעו הצללים. העצים מתעטפים ערפל…

בחפזה הוא מנהל את עדרו אל הגדרות, כולא את הצאן ותופס את הפנס ומעלה בו האור ואץ בלב פועם וחוזר אל היער, לבקש את כבשתוֹ האהובה, הצחורה ביותר והצעירה ביותר – –

והוא בא אל היער. רועדת-רועדת וחרדה השלהבת הקטנה, ופתאום נעורה הרוח, מנפנפת כנפיה ומכבה את הנר הקטן היחיד – –

שקוע בחשיכה ובאימה, נשאר הרועה עומד ביער הלילי.

                                                                             - - - - -

ולאיש המאמין באו לבשׂר:

– הכה הרעם במקדשך… ואלהיך, שבו נשמתך קשורה, שאליו לבך ותשוקתך, והוא תקוָתך היחידה, פודך ומצילך, – אלהיך זה נפל מכסאו ופוֹר התפורר, ויהי לעפר… ורוח באה, נשׂאה את העפר ופיזרה וזירתה לארבע כנפות הארץ…

קרוֹע נקרע לבב המאמין.

                                                                               ­- - - - -

ואני גלגולם של כל אלה.

ירשתי את כאבו של הגנן, של הספן, של הרועה, של המאמין – וכל זה קורע את לבי לגזרים.