¹

במאה החמישית לפנה"ס השיגה יוון ואתונה בפרט את שיא עצמתה הימית. זוהי עת מלחמת הגבורה של יוון בפלישה הפרסית וכן גם התנגשות האחים האיומה, היא המלחמה הפלופונסית. האגן המזרחי של הים התיכן שימש רקע להתנגשויות אלה, שבחלקן הרב קרבות ים היו. ההתקפה הפרסית שבראשית המאה החמשית לא רק הגשמת רצם התפשטות אימפריאליסטית של מלכי פרס היתה, כי אם גם הזדמנות לצי הפיניקי לערוך חשבון עם המתחרים המסחריים שלהם, היוונים. ההשתלטות הפרסית על המצרים, בוספורוס והלספונטוס (דרדנלים) חסמה את הדרך בפני היוונים להגיע אל מושבותיהם שלאורך הים השחור; והיא היתה מהלומה כבדה לסחר היווני. ברם, הנצחון המפואר של היוונים על הפרסים (480 לפנה"ס) עורר קנאה וחשד ולפי סברתו של ההיסטוריון היווני בן המאה הזאת, תוקידידס, נוספו לכך עוד ניגודי אינטרסים כלכליים שבתוך יוון גופה; ביין קורינתוס ומגרה לבין אתונה ולקלחת הזאת נכנס האף ספרטה, אויבתה בנפש של אתונה.

פעולות האיבה בין אתונה וספרטה החלו עוד בשנת 459 לפנה“ס והמלחמה הפלופונסית עצמה, שהיא הגדולה מבין כל מלחמות יוון, פרצה בשת 431 לפנה”ס. חלק הארי מההתנגשויות התנהל בים. תקופה זאת מתוארת יותר מכל תקופה אחרת בהיסטוריה, ובאורח נדיר, מניחים לנו הסופרים העתיקים להעיף מבט אפילו למאורעות הימיים. לא יישכח אמנם, כי היסטוריונים אלה אל התמחו בדברי ים, כמו אותם האמנים שקישטו אגרטלי חרס בציורי אניות ולא היו אדריכלי אניות; לכן יתקבלו דבריהם תוך הסתייגות מסוימת.

אניית המלחמה הסטנדרטית במאה ה־5 לפנה"ס, המאה של קרבות הים הגדולים בתולדות יוון, היתה הטרירימה, שהיא אנייה בעלת שלוש שורות של משוטים. טיפוס אנית מלחמה זאת וכן גם יתר הפולירימות (אניות בעלות שורות רבות של משוטים) נחשבים עד היום פלאי העולם הקדום. נסיונות לא מעטים נעשו לשחזור הפולירימה, בין תאורטית, בין מעשית, אך רובם ככולם עלו בתוהו וגם נפוליאון השלישי, קיסר הצרפתים השאפתן, ביקש לשוא להאדיר את שמו ולהנציחו בבניית טרירימה.

הערמת שורות חותרים בטרירימה זו על גבי זו יצאה מתוך הכורח להרבות בחותרים, מבלי להאריך יתר על המידה את האנייה. תכונה הכרחית לאניית המלחמה היא המהירות, המושגת בריבוי חותרים בלבד. בקרב בלתי אפשרי הוא לסמוך על המפרשים, עקב הפכפכות הרוחות, ואורך האנייה מוגבל מחמת הסכנה של ההתבקעות לשניים. האורך המשוער של הטרירימה היה כ־35 מ'. מבנה הטרירימה, הושבת החותרים בתוכה ועוד הרבה עניינים הקשורים באניית המלחמה, זאת סוגיה מיוחדת, אשר בה רבים לאין־שיעור הספקות והבעיות הטעונים פתרון מהודאות.

לא כן הדבר בנוגע לצוות האנייה. בתיאור הדרגות והתפקידים לא עולה בעיית המומחיות ולא תוליכנו שולל החובבות של סופר או צייר. קרבות הים הגדולים דרשו ארגון למופת. מאז ועד היום לא הופעלו כלי שיט ומספר חיילים כה רב בים מאשר בתקופה הקלאסית הקדומה. נדמה, כי קרב אקנומוס במלחמה הפונית הראשונה (אמצע המאה ה־3 לפנה"ס), עלה על כולם, בו השתתפו כ־300 אלף לוחמים ויותר. נכון, כי השם של טיפוס האנייה לא נשתנה משך הדורות, אך מן הנמנע הוא, שלא יחולו בו שינויים ושכלולים טכניים. הסקירה של צוות אניית המלחמה, לרבות של הטרירימה, תאפשר להעיף מבט על הארגון, שחולל פלאים והניע במערכי קרב מתוכנן ומסודר מאות אלפי חיילים ויורדי ים.

רב חובלה של הטרירימה הוא ה־trierarchos, ששרת שנה אחת בטרירימה ומחובתו היה לדאוג לאחזקתה. הוא גייס את אנשי הצוות. נבחר בדרך כלל מקרב האיסטרטגים של המדינה, אבל לא היה חייב לקבל על עצמו אישית את הפיקוד, אלא, אם רצה בכך, הרי העמיד ממלא מקום על חשבונו. משרתו היתה פוליטית יותר מאשר מקצועית. הוצאות האחזקה של אניית המלחמה נתחלקו בין קומץ אזרחים בעלי יכולת. הכינוי טריאררכוס ציין את רב חובלה של אניית מלחמה בכלל בין אם היא טרירימה או יותר מאוחר קודרה־רימה או קוינקוה־רימה (אנייה בעלת ארבע או חמש שורות של משוטים). היו עוד אניות מלחמה, שנבנו וצוידו על חשבון המדינה ורב חובלן של אלה נקרא nauarchos – רב חובל. הוא היה אחראי לאנייתו וכפוף במישרין למפקד הצי. רב החובל הוא שליט בלתי מוגבל באנייתו.

הקברניט, kybernetes – סגן מפקד האנייה, היה השני במעלה. הוא ההגאי, אך לא תמיד עמד אישית ליד משוטי ההגה. תפקידו בדומה לזה של הקצין הראשון כיום, ימאי מנוסה המיטיב להבין בשיט. הקברניט של הצי עמד רק בדרגה מתחת למפקד הצי. אגב, ידוע על משרת רב חובל הצי של ספרטה, שהיתה בת חלופין מדי שנה בשנה. למפקד הצי של ספרטה היה גם ממלא מקום שהוא ה־epistoleus, סגן מפקד הצי. השמירה הופקדה בידי שני קציני משמרת. מקומם בחרטום האנייה ועל שם החרטום prora נקראו proreus – קצין חרטום. על החותרים שהשיטו את האנייה במשוטיהם פיקד רב החותרים – keleustes. הוא אימן אותם, היה אחראי עליהם והשגיח על קצב החתירה. בשעת החתירה נתן המחלל – trieraules את הקצב בחלילו. המנגינה היתה קצובה כדי לעודד את החותרים לעבודת צוות, שהיא יסוד מוסד לפעולה מצליחה של אניית המלחמה. יפה תיאר פלוטרכוס את היערכות הצי האתונאי ובתוכו את התפקיד המרכזי של הקלאוסטס. „עד כה ועד כה ובמרומי הים ממול לנמל (סיראקוזי) הופיע הצי, מונהג בידי דימוסתנס, צי נהדר ומטיל אימה על האויב. דימוסתנס הביא ב־73 אניות 5000 כבדי זין וכ־3000 מטילי כידונים, רובי קשת וקלעים. ברק הנשק, קישוט האניות, המון המחללים בחלילים (קלאוסטס), אשר כיוונו בנגינתם את קצב התנועה של השייטים החותרים במשוטים; כל זה נצטרף למחזה נהדר, שהבהיל את האויב“.

הקלאוסטס דאג לאספקת החותרים ולתשלום משכורתם. אנשי המשוט לא היו עבדים, על אף שדעה זו נפוצה מאד בציבור. הקלאוסטס רומם את מצב רוחו של הצוות לקראת הקרב. ניתן לאמר, כי הכל תלוי בשיתוף הפעולה וברצונם הטוב של החותרים. לפי סיפורי ההיסטוריונים הוסיפו לא פעם למשכורתם, כדי שישתדלו יותר. בראשית המלחמה הפלופונסית שילמו האתונאים אדרכמון ליום, שהוא תשלום כפול, וגם במלחמה הסיציליאנית (415 לפנה"ס) נשאר התשלום הזה ועוד העניקו תוספת מיוחדת לתראניטים, אלה החותרים בשורה העליונה. הטרירימות מסוגלות היו להגביר את מהירותן לאחר תשלום נוסף לחותרים, על כך מספר תוקידידס לא פעם. בדרך זו ניצלו, למשל, תושבי מיטליני, מהוצאה להורג המונית, שכן בטרירימה שלחו את הפקודה הקטלנית. בינתיים נמלכו בדעתם האתונאים וטרירימה נוספת נשלחה למקום עם פקודה המבטלת את הגזירה. האנייה השנייה הספיקה, אמנם בדרך אחרת, להקדים את חברתה. התשלום המכופל עשה את שלו. השערתנו היא, כי המהירות הממוצעת של הטרירימה היתה 5 קשר. מבין הנתונים המעטים של זמני הנסיעה הרי דוגמה: מרודוס לקנידוס, אשר המרחק ביניהן כ־50 מיל ימי, חתרו יום אחד. כולם תמימי דעים, כי החותרים הם לבה של הטרירימה וכי הנצחון המפואר של היוונים בסאלמיס מיוחס להם, כי רק אנשים חפשיים מסוגלים למאמץ־יתר ובחותרי הטרירימות בסלאמיס פעמה אש אהבת המולדת.

בשעת קבלת הצוות נתנו דמי קדימה; את התשלום ביצע ה־pentekontarchos, שהוא קצין התשלומים. דרגתו כשל הקלאוסטס. יתר אנשי הצוות הם הספנים ולהקת לוחמים. 3–4 ספנים, שהם לעתים באו מבין החותרים, טיפלו במפרשים. חיילי הרגלים של הטרירימה נקראו epibates – חיילי הצי. מספר החיילים אינו קבוע. במאה הששית לפנה“ס נשאה כל טרירימה 40 חייל; בסלאמיס שרתו 20 חייל בכל אנייה ומהם רק 10 היו רגלים כבדים והיתר קשתים. נוהג זה נשתמר גם במלחמה הפלופונסית. בשעת הדחק נקראו גם החיילים לחתור ולשם כך היו משוטים מיוחדים, אשר הוחזקו על סיפון האנייה. בראש צי אתונה היתה מפקדת הצי, ה־nauarchia. ארכיון מפקדה זו, מן המאה ה־5 לפנה”ס, נתגלה בחפירות ארכיאולוגיות והוא משמש אוצר בלום לידיעותינו על כל אותם המאמצים שעשתה אתונה למען ההגמוניה הימית שלה. כלל צוות האנייה מנה כ־200 איש.

מטבח הועמד רק לקצינים, בעוד יתר אנשי הצוות הכינו את מזונם בעצמם. באניית המלחמה אין מקום פנוי. אנשי הצוות, כלי מלחמה והציוד מילאו הכול, לכן גם מזון רב לא יכלו לשאת אתם. טווח הפעולה של אניית מלחמה לא הרחיק מהחופים, ואם נאלצו לשהות ימים ספורים בים הפתוח, הרי לוּוּ באניות אספקה. את המשלחת הסיציליאנית של אתונה ליוו 30 אניות תבואה. אם רק היה באפשרותם, נחתו לעת ערב בחוף ואנשי הצוות החלו בהכנת מזונם, אחרת מאכלם היה קר ויבש.

החותרים – naubates ואימונם    🔗

תוקידידס מזכיר בספרו על המלחמה הפלופונסית את מכתבו של המצביא האתונאי, אשר שלחו ממערכת סיראקוזי: „אני כותב אליכם כאל אנשים היודעים, שצוות עומד במלוא כשרו רק זמן קצר בלבד ושמועטים הם המלחים היודעים להניע אנייה ולהתמיד בחתירה כראוי. אך הדבר המייאש אותי ביותר הוא שאין בידי שלי, המצביא, למנוע תקלות אלו“.

בטרירימה שרתו עשרות חותרים, שישבו בשלוש שורות, זו על גבי זו. הם נדרשו לעבודת צוות אחידה. למילוי דרישה זאת רק אימון ארוך התאים אותם. התמרונים ההכרחיים שבשעת הקרב נעשו ע"י החותרים בעיקר; כגון, תנועה קדימה או אחורה, תפנית בזוית מסוימת בהתקרבם אל אניית האויב בין לשבירת משוטיה בין לנגוח בה באיל. תוקידידס מספר, שפריקלס לא האמין בכשרם של הספרטנים בים, כי הם עם חקלאי נטול מסורת ים. גם המצביאים האתונאיים לא העריכו את ידיעתם של החותרים הספרטנים, שכן על כל חותר להיות מוכן לחתירה ממושכת ימים רצופים. מלאכה זו קשה מאד. המים בדרך כלל אינם שקטים ועליהם ללמוד את העלאת המשוטים והורדתם יחד. לדוגמה: בקרב נאופאקטוס (423 לפנה"ס) ניצלו האתונאים את אי ידיעת הקורינתים להשיט את אניותיהם ברוח לא נוחה ולמרות עדיפותה של קורינתוס באניות, 47 לעומת 20, ניצחה אתונה בקרב.

האימון היה מאורגן ומסודר. תחילה לימדו את החזקת המשוט ולפי אחת הקומדיות של אריסטופנס, נלמדו התנועות המתאימות ע“י מלות פיקוד: o-opop. רק לאחר אימון הפרט הגיע התור לאימון הצוות. לשם כך הועמדו בחוף מתקנים מיוחדים. גם המשנה מזכירה (כלים, פרק ב') את החבית של השיטין, שהיא לפי פירושו של ברטנורה: „כמין חבית חלולה וסתומה היא ואין לה פה, כדי שלא תהא נשקעת במים ונשענים עליה ולומדים לשוט בה…“; משמע, שגם בא”י דאגו לאימון החותרים, אלה הנקראים בלשון המשנה, שיטין.

כפי שנאמר לעיל, נדרשו החותרים לא פעם למאמץ יתר ולעבודת צוות מעולה. כדרכם של הפועלים בכל עת ובכל מקום עודדו אף הם את עצמם. קריאות העידוד מקנות למתאמצים את תחושת האחדות, הפרט מתמזג בכלל. החותרים היוונים צעקו ryppapai. בקרב כל עמי העולם ידועות קריאות קצובות כגון זאת ומושרים שירי קצב להגברת מוראל העבודה. הספנים היהודים בבבל צעקו: „הילני הייא הילא; הילוק הוליא“ (פסחים ק“ב ע”ב).

בונה הטרירימה הראשונה, לפי תוקידידס, היה אמינוקלס. אנייה זו נתנה דחיפה גדולה להתפתחות הספנות היוונית. הושבת החותרים והסדרת פתחי המשוטים בדופן האנייה סוגיה בפני עצמה היא, אשר הסופרים הקדומים לא הודיעונו עליהן, אבל ידועים לנו בבטחה שמות החותרים לפי שורות ישיבתם. השורה העליונה ישבה על ספסל בסיפון, ומכאן שם החותרים, תראניטים; thranos – ספסל. הזיגיטים ישבו בשורה השניה, למטה ופנימה מהשורה העליונה ונקראים על שם קורת הסיפון zygos. השורה השלישית ישבה בפנים האנייה והחותרים האלה הם התאלאמיטים הסמוכים לפני הים thalamos.

אמינוקלס איש סמוס (700 לפנה"ס) המציא את הטרירימה והמצאה זו הביאה מהפכה בלוחמה הימית. ממנה התפתחו והשתכללו סוגי אניות מלחמה נוספים שהן בעלות 4–5 שורות משוטים ויותר. אניות מלחמה אלה דרשו צוות מאומן, יעיל, משמעת למופת ושיתוף פעולה מוגבר. כל אלה מוכיחים לנו, שדורות עברו הפליאו בטכניקה ובחינוך להחזרת התודעה של רגשי האחדות.

התמונות נמסרו לפרסום באדיבותו של המוזיאון הימי חיפה.