כשהופיע ספרו של א.ת. מאהאן “השפעת העוצמה הימית על ההיסטוריה: 1660–1783”2, ראוהו רבים כמעצב תקופה חדשה. הוא היה הראשון שהחדיר לתודעת ההיסטוריונים את חשיבותה של העוצמה הימית בעיצוב פניה של ההיסטוריה. ניתן להגיד בבטחה, כי היה לו חלק מכריע במהפכה שהתחוללה במדיניות הימית של ארה"ב בסוף המאה הקודמת, ובעקבותיה גם בקרב מעצמות אחרות. לטענתו, העוצמה והאסטרטגיה הימית מותנות בתנאים הטבעיים והגיאוגרפיים של הארץ וכן באופייה של האוכלוסייה ובמשטר החברתי.
עוצמה ימית הינה כלל כוחה הכלכלי־תעשייתי של המדינה אותו היא מסוגלת להשליך באמצעות צייה למרחקים, מאות ואלפי מילין מחופיה. משתמע מכאן, כי בניגוד ליבשה – בים אין תחום אזרחי, וכל כלי השיט הכשירים להובלה, אף העלובים שבהם, עלולים לשמש מטרה להתקפת האויב. צי סוחר וצי מלחמתי מהווים אפוא יחד ובמידה שווה ביטוי לעוצמתה הימית של המדינה. הים נועד להוביל בנתיביו טובין, אנשי צבא, חומרי מלחמה וציוד אחר. לפיכך חייבת כל מדינה לדאוג לבטחונם, וככל הנתין אף למנוע מן היריב את השימוש בשלו, כדי להגן על עצמה בשעת חירום וכדי לקדם את האינטרסים הכלכליים שלה בעיתות רגיעה. השליטה בנתיבי הים, בין בהובלת סחורות ובין במאבק המלחמתי, היא תנאי קודם לניצחון צבא היבשה. אמנם מלחמות מעולם לא הוכרעו בים, אבל השליטה בנתיביו היתה הכרחית מטעמי לוגיסטיקה כדי להתגבר על האויב. מדינה שהים איננו פתוח בפניה לא תוכל לעמוד איתן על רגליה בתחרות הכלכלית והמלחמתית כאחת.
הצי שימש מתמיד אמצעי אסטרטגי ופוליטי, ולמעלה מכל ספק שניתן לגלות לקחים שכוחם יפה בכל הדורות. יש הסבורים, שאפשר גם לנסח אמיתות נצחיות המשתמעות מקורות האדם בימים, אם נבחן היטב את התפקידים שהציים מילאו במהלך ההיסטוריה האנושית.
מבחינת התפתחות כלי השיט, השימוש בהם ומרכז הכובד של פעילות העמים בימים, אפשר לחלק את ההיסטוריה לשתי תקופות: העידן הים־תיכוני ועידן האוקיאני.
אותה ציוויליזציה, השליטה כעת בעולם, יסודה ומוצאה מאזור ארצות הים התיכון. כל העמים שכונו בפי היוונים והרומאים בשם ברברים, עלו לגדולה משסיגלו לעצמם את הישגי העמים הים־תיכוניים והעזו לצאת למרחקים על פני גלי האוקיאנוסים. משעשו כן, הותירו אחריהם את האמבט הקטן שבין אירופה-אסיה-אפריקה בפיגור לעומת ההתפתחות המדעית והטכנולוגית של ארצות החוף האטלנטי.
העידן הים־תיכוני 🔗
מירב ספרי ההיסטוריה הכללית מתחילים בסיפור תולדותיה של מצרים. על אף שהפירמידות מדהימות במראן המונומנטלי והישגי המצרים בענפי מדע מסוימים מפליאים, לא היתה ארץ זו אלא מתנת הנילוס. גדולתה לא היתה רצופה בתולדותיה ושאיפותיה לא חרגו אל מעבר לכיבוש סוריה-ארץ ישראל. שני ימים נושקים לחופי מצרים: הים התיכון בצפון וים סוף במזרח. חופיה אינם מתאימים למעגן אוניות, והתעלה שנכרתה כבר ב־2000 לפנה"ס לערך לא פתרה את בעיית הקשר בין השניים, כי נסתמה תכופות. האוכלוסייה הצטופפה בעמק הנילוס הפורה והגישה אל שני הימים לא היתה קלה, בגלל הדלתא המסועפת של הנהר ובגלל המדבר המפריד בין עמק היאור לים האדום. מצרים נשארה אפוא ארץ קונטיננטלית, כאילו בינה לבין הימים הפרידו מרחקים עצומים. הנמל המלאכותי באלכסנדריה נבנה זמן רב לאחר פריחתה של מצרים, בתקופה ההלניסטי, ושלא מתוך יוזמה מקומית. אפילו עצים מתאים לבניית אוניות לא צמחו בה.
לא קמה מעולם עלי אדמות ממלכה גדולה חובקת־תבל בלא חופי ים ואוניות. כמה מבין עמי הים התיכון הוכיחו בעליל, שגודל שטחי המולדת אינו מעיד בהכרח על גדולתה של המדינה. עוצמה ויכולת מושתתות בעיקר על סחר, והערים הפיניקיות משמשות דוגמה לכך. ארזי הלבנון העניקו חומר בנייה מצוין לאוניות והמסורת מייחס לצור ולצידון את פיתוח כלי השיט הים־תיכוניים הטיפוסיים, אשר נשארו בשימוש למעלה מאלפיים שנה תוך שינויים לא־עקרוניים. הכלי האחד הוא אוניית משא, עגולה ועמוקת שוקע, מונעת במפרש רוחבי אחד, ואילו השני – אוניית מלחמה, שגם היא מצוידת במפרש רוחבי לנסיעה, אבל מונעת במשוטים בשעת התנגשות. אוניית מלחמה זו הייתה בראשיתה חד־טורית, אולם מאז המאה השביעית לפנה"ס בנו הפיניקים דו־טוריות ואף תלת־טוריות. אוניות מסוג זה היו נמוכות־שוקע, ארוכות וצרות, וחמושות בחרטומן באיל־ניגוח, שהיה הנשק האימתני של אוניות הקרב באותם הימים. התלת־טורית היתה אוניה בעלת שלושה טורי משוטים, זה תחת זה, כאשר תוספת החותרים החישה את מהלכה והעניקה לאוניה יכולת תנופה ותמרון בקרב.
עמים רבים אחרים חיקו את הדוגמה הפיניקית, אבל אף לא לאחד מהם היו יורדי ים כה מצוינים, שהטיבו לדעת כמותם את אומנות תמרוני הניגוח. על כן, במשך כל ימי התקופה העתיקה וגם לאחריה נשארה בעינה שיטת הלחימה הפשוטה, דהיינו: התקרבות אל האויב ופשיטה על סיפונו ליצירת קרב מגע בין החיילים. הפיניקים, הדחוקים בין הים להרים ברצועת ארץ צרה, בנו להם עולם ומלואו דרך תחנות המסחר לאורך חופי הים התיכון ואף מעבר להם, כשסיפוני האוניות היו עבורם קרקע המולדת. פיניקיה היתה אימפריה רחבה, ולמעשה, ללא קרקע. כלי השיט של הפיניקים הובילו נכסי חומר ורוח, וכך התפשט בעולם היווני האלף־בית של הפיניקים, שכן נחלותיהם נמצאו בקרבת היוונים בכל רחבי הים התיכון.
ברם, לא היה זה מקרה יחיד במינו בתקופה העתיקה. גם לערים־מדינות ביוון היה אופי דומה, במיוחד לאתונה. לבד משטחי העיר עצמה, היא שלטה על חצי־אי קטן, אטיקה, אבל הנמל שלה היה רב־היקף ומסוגל לקלוט ציי סוחר ומלחמה. לעיתים נדירות נוכל למצוא דוגמה כה בולטת ליכולתה של העוצמה הימית כמלחמתה של יוון, ובראשה אתונה, נגד פרס. ממלכת פרס הענקית, שהשתרעה במאה החמישית לפנה"ס מהודו עד הים התיכון, ביקשה לפרוץ ולחדור לאירופה, אולם נעצרה ונהדפה במימי סאלאמיס (480 לפנה"ס), בקרבת נמל אתונה. הניצחון המפואר של הצי היווני הקטן שם לאל את המשך שהייתו של הצבא הפרסי העצום על אדמת יוון, הרחק מהמולדת. שליטת צי אתונה בנתיבי הים האיגאי ניתקה את הקשר הלוגיסטי של הפרסים, ולפיכך נאלץ המלך קסרקסס להורות על נסיגה מוחלטת. בעקבות הניצחון באו לאתונה ימי זוהר ופריחה בספרות ובפילוסופיה, באמנות הבנייה והפיסול, והונחו בה מיסודותיה של התרבות האירופית.
עליונותה של אתונה בעולם היווני ארכה אי־אלו עשרות שנים בלבד. הסכסוכים הבין־שבטיים והיריבויות בין הערים־מדינות הובילו להתנגשות ביניהן, והרי זו המלחמה הפלופונסית. כל עוד את אדמת אתונה תקפו רק צבאות היבשה של ספארטה, היא הסתגרה בין חומותיה, כשהצי ממשיך להוביל אספקה דרך נמל פיראוס, ואף פשטה על שטחי האויב. אולם משנהגו קציני הצי של אתונה ברשלנות והפקירו את אוניותיהם, הופיעו פתאום הספארטנים ובלא קרב השחיתו את עוזה ואונה – 171 תלת־טוריות. האסון ארע במיצר ההלספונטוס (דרדנלים), מרחק מאות מילין מעברו השני של הים האיגאי. שנים על שנים שמר הצי על אתונה ומשהושמד – נכנעה העיר ופתחה שעריה בפני האויבים. כך נסתיימה ב־404 לפנה"ס מלחמת הפלופונסוס.
הפיניקים במערב הים התיכון פיתחו אי־תלות במולדתם כבר זמן רב קודם לכן, אבל הם לא התנכרו למכורתם, צור וצידון. מרכזם הגדול של הפיניקים במערב קם בקרתגו, בחוף תוניס של ימינו. כמו אחיהם במזרח, נאבקו אף אלה במתחריהם היוונים בסיציליה, כשהמחלוקת היא על השליטה בנתיבי הים. הפּוּנִים, כפי שהפיניקים המערביים כונו בפי הרומאים, היו נועזים ומומחים בחוכמת השיט וזריזים בטקטיקה הקרבית. כל עוד נשארו היוונים בדרך כלל בתחומי הים התיכון, יצאו יריביהם אל מעבר לגיברלטר והתמודדו בהצלחה אף עם גלי האוקיאנוס האטלנטי הגועשים.
בעת שהתרגשו מאורעות אלה בעולמם של הפיניקים והיוונים, צמחה ועלתה באיטליה עיר־מדינה, רומא. היא השתלטה אט־אט על חצי האי האפניני, ובהגיעה אל קצה המגף של איטליה התנגשה בפּוּנִים של סיציליה. מכאן ואילך תפסה רומא את מקומם של היוונים כיריבת הפּוּנים, ואותה התמודדות שהתחוללה בין השניים וידועה בשם “המלחמות הפּוּנִיוֹת” הפכה למאבק האיתנים המפורסם ביותר בתקופה העתיקה; הוא נמשך 120 שנה (265–146 לפנה"ס), ובשלביו השונים היה התמודדות ימית בלבד. במלחמה הפּוּנִית הראשונה (260 לפנה"ס) השתמשו הרומאים בפעם הראשונה וכנראה אף היחידה בגשר נחיתה, כדי לחפות על חולשתם בהפעלת איל הניגוח בקרב ימי. המכונה האימתנית המוצבת בחרטום הרתיעה את הפּוּנים ומנעה את הניגוח אחרי הורדתה. הגשר איפשר לחיל הרגלים לעבור אל סיפון האויב ולהתמודד עימו בקרב פנים אל פנים. הודות לתחבולה זו גבר החרב הרומאית על האיל הפּוּני. אולם, מכיוון שסרבול המכונה הכביד יתר על המידה על ניהוג האוניה, אין אנו שומעים עוד על השימוש בגשר הנחיתה.
לאחר שהכריעה רומא את קרתגו היא המשיכה להשתלט בשיטתיות על כל הים התיכון. ככל שגברה הצלחתה ורבו הארצות שכבשה סביב לים, כן קטן הצורך שלה בצי של אוניות קרב. כ־200 שנה לאחר המאבק הגדול הכריזה רומא על הים התיכון כ־ mare nostrum, הים שלנו.
רומא הטילה את מרותה על כל הארצות סביב לים התיכון ואף על מחציתה הדרומית של בריטניה. הים היה התווך המגשר בין חלקי האימפריה, כאשר על פני גליו נמתחו הנתיבים העיקריים. בלעדי הים התיכון לא היתה ממלכה ענקית זו מסוגלת להתקיים. ואכן, כיצד אחרת היה ניתן להזעיק כוחות צבא מאיטליה או מבריטניה לדיכוי היהודים המורדים בימי המרד הגדול (66–70 לספה"נ) או למיגור ההתקוממות של בר־כוכבא (132–135 לספה"נ)? ומצד שני, הודות לשליטה בים התיכון יכלו אזרחי רומא לחיות ברמה גבוהה וליהנות ממטעמי המזרח, המערב והדרום, שכן אוניות הצי האלכסנדרי חרשו באלפיהן את תלמי הים התיכון כשהן מלאות מטוב כל הארצות.
בימי זוהר אלה (מאה ראשונה ושנייה לספה"נ) הפרו את שלוות האימפריה התקפות פיראטים על הספנות. שודדי הים לא נעלמו מעולם מהים התיכון, ועל אף המסעות המתוכננים לביעורם, הם הוסיפו והטרידו את הסחר הכה חיוני לכלכלת רומא. בין מבצעי הפיראטים היותר ידועים היו מסעות השוד של בני יפו, בימי המרד הגדול ב־67 לספה"נ. הללו יצאו אל נתיבי הצי האלכסנדרי באזור כרתים ודרום הים האיגאי ושיבשו את שיט האוניות המובילות דגן לאיטליה ואספקה ותגבורת לחזית הארצישראלית. באותה עת, לרומאים לא היה צי במימי סוריה ואסיה הקטנה ולכן הם נאלצו לחסל את בסיס היציאה של שודדי הים, את יפו. העיר נכבשה בכוחות פרשים, וכשאנשי יפו חשו מן הים להציל את ביתם פרצה סערה, שהטביעה את אוניותיהם בסמוך לחוף הסלעי.
כל עוד שלטה רומא בארצות סביב לים התיכון, היא מסוגלת היתה לנהל כלכלה אימפריאלית, כי הים עם נתיביו הרבים שימש אמצעי קשר נוח ומהיר גם בין הנחלות המרוחקות. אולם מהמאה הרביעית לספה"נ ואילך החלו להציף עמים גרמניים בעיקר את ארצות הספר, ובהדרגה אף חדרו לתוך האימפריה. הממלכה התפרקה, ורק בחלקה המזרחי היא המשיכה להתקיים בדמות הממלכה הביזנטית, או רומא המזרחית בשמה האחר. הים התיכון לא היה עוד mare nostrum של רומא, כי הממלכה הביזנטית הצליחה לשלוט באגנו המזרחי לכל היותר.
מן המאה השביעית ואילך שינו כיבושי האיסלאם את פני הים התיכון, אשר רק חלקו הצפוני נשאר בידי האירופים בני הדת הנוצרית. הים נעשה אפוא זירת מאבק בין נוצרים למוסלמים. אלה האחרונים סגרו בפני האירופים את הדרך אל ארצות המזרח, על מנת שהם לבדם ייהנו מרווחי הסחר הבינלאומי. המאבק נמשך מאות בשנים ולמרות שהנפשות הפועלות התחלפו במהלך הדורות – המחלוקת היסודית נותרה בעינה. אחד השלבים במאבק זה היה מסעי הצלב, שהבליטו באופן מיוחד את חשיבות העוצמה הימית של מעצמות אירופה. ממלכת ירושלים הצלבנית – יצירת כפיהם של המסעות, התקיימה לאורך 200 שנה הדות לציים של מעצמות אירופה, שהעבירו כוח לוחם, ציוד וכל הדרוש לארץ הקודש. משנחלש באירופה הלהט הדתי ונשתנו האינטרסים הפוליטיים והכלכליים, פחת מספר האוניות המגיעות לעכו, נמלה של הממלכה, וב־1291 גברו המוסלמים על שרידי ההיאחזות הנוצרית במזרח הקרוב.
עלייתן ושגשוגן של הערים־רפובליקות של איטליה, ובמיוחד ונציה וגינואה, ממחישות גם הן כיצד מסוגלות מדינות קטנות לכונן עוצמה ימית ניכרת ברחבי הים התיכון ואף מעבר לו. נחלותיהן ותחנות המסחר שלהן השתרעו מקושטא וארץ ישראל במזרח ועד האגן המערבי של הים. ההתמודדות האחרונה בין האיסלאם לנצרות התחוללה במימי יוון בקרב לפאנטו (1571). מצד האיסלאם התייצב הצי התורכי־עתומאני, ואילו את נס הנצרות הניפו הגליאות של גינואה, ונציה, ספרד והאפיפיור. היתה זאת גם ההתמודדות הענקית האחרונה בין ציי אוניות משוטים (אשר בעיקרן לא השתנו משך אלפיים שנה אלא בכך שהעלו על סיפוניהן תותחים, כאשר לא נפקד מקומו של קרב פנים אל פנים בין החיילים כנהוג זה עידן עידנים). נצחון הנוצרים ליד לפאנטו עצר את התקדמות התורכים לעבר המערב. מאז החל תהליך איטי של שקיעת תורכיה, ואירופה ניצלה משעבוד האיסלאם.
העידן האוקיאני 🔗
השתלטות האיסלאם על המזרח התיכון אילצה את עמי מערב אירופה לחפש נתיבים חלופיים אל הודו והמזרח הרחוק. הפורטוגזים סברו, כי דרך הקפת אפריקה יגיעו ליעדם, ואילו הספרדים דגלו בנתיב המערבי. ועל אף זאת, לא היה זה מן הדברים הקלים ביותר לקולומבוס לשכנע את שליטי ספרד, איזבלה ופרדיננד, לתת לו את הרשות למצוא את הדרך להודו תוך הפלגה מערבה (1492).
גילוי אמריקה פתח עידן חדש בהיסטוריה האנושית. בעקבות האפשרויות הבלתי־מוגבלות במערב הרחוק עבר מרכז הכובד העולמי מאזור הים התיכון אל ארצות החוף האטלנטי. הודות לפתיחת נתיבי האוקיאנוס קמו מעצמות חדשות; ספרד כוננה אימפריה ענקית במזרח ובמערב, ובנחלותיה השמש לא שקעה במשך היממה. נוצר טיפוס כלי שיט חדש: אוניה רב־תורנית בעלת מעטה מסועף שנועדה גם למלחמה, ונשאה תותחים בדפנותיה כדי שלושה טורים, זה תחת זה. אולם כל העושר חמק במהרה מידיה של ספרד, אוצרותיה נפלו שלל בקלות בידי אויביה, שהפליאו את מכותיהם. לאחר קרב לפאנטו לא זהר על דפי ההיסטוריה של ספרד כל ניצחון ימי. דעיכת הסחר שלה די בה להסביר את הידרדרותה. העם הספרדי לא נטה למסחר ואילו תעשייה לא היתה קיימת בה. ספרד ומושבותיה היו תלויות בהולנדים בכל הנוגע למצרכי היסוד, ואוצרות הכסף והזהב שנשדדו באמריקה בוזבזו לריק.
The flag follows the trade – אותו מטבע לשון, שלפיו סחר ומלחמה בימים כרוכים זה בזה, הוכח הלכה למעשה בתולדות הולנד ואנגליה. הולנד היתה דומה באופי מהותה לפיניקיה: מדינה חסרת טריטוריה רחבה, סמוכה לחוף ים, שעיקר קיומה על הסחר בימים והגנת הנתיבים חיונית לשגשוגה. אין זה פלא אפוא, כי לאחר שאנגליה סיכלה את שאפתנותה של ספרד לפלוש לאדמתה והביסה את “הארמאדה הגדולה” (1588), הולנד נתפשה כאתגר הבא שיש להתמודד נגדו. היחסים בין השתיים החריפו ובשלוש מלחמות עקובות דם התמודדו צייהן, עד אשר יצאה אנגליה מנצחת (1667). עליונותה הימית של אנגליה מסתברת בין היתר מהעובדה הגיאוגרפית, שהיא ארץ אינסולרית (שוכנת באי), הפטורה מדאגת ההגנה על גבולות יבשתיים. על כן, כל מרצה ואונה יכלו להיות מופנים לעבר פיתוח עוצמתה הציית (naval power) להגנת הסחר שלה בימים. ולעומתה הולנד, הגובלת מצד היבשה בארצות שכנות, נאלצה להפריש ממשאביה גם למאבק ביבשה, ומכאן שהפסידה בתחרות.
עם ירידת קרנה של הולנד, הופיעה מתחרה חדשה – צרפת. מגבלותיה היסודיות גלויות לעין: יש לה גבולות ביבשה, ומאז כבשה אנגליה את גיברלטר (1704), התקשתה לחבר את כוחות הצי של טולון שבים התיכון עם אלה של ברסט שבאוקיאנוס האטלנטי (כאשר מן המפורסמות הוא, כי המפתח לניצחון במלחמה הימית הינו ריכוז הכוחות על מנת לגבור על כוח האש של היריב). גם גישתה האסטרטגית של צרפת היתה שונה מזו של אנגליה: לדעתה, אין תמיד הכרח להילחם ולנצח בים, ואף נסיגה יכולה להיות מועילה. זאת ועוד, צרפת לא ראתה צורך בהתיישבות קולוניאלית צפופה באמריקה והמסחר לא הלם כלל את האציל הצרפתי. אין תמה, שבסחר הבינלאומי, בקולוניזציה ובהתמודדות על השליטה בנתיבי שבעת הימים ידה של צרפת היתה על התחתונה.
לאי-הבנתם של הצרפתים את אופי מהותו של תחום הים יש דוגמאות רבות. גדול המצביאים של כל הדורות, נפוליאון בונפרטה, הביס את כל אויביו ברחבי אירופה, אבל שני תריסרי המילין של התעלה האנגלית היוו בפניו מכשול בלתי־עביר. כדי להכניע את בריטניה ביקש נפוליאון לזעזע את אושיות האימפריה במזרח הקרוב ובהודו. לשם הגשמת רעיונותיו יצא המצביא הצרפתי מטולון עם צי וצבא גדול. לאחר חציית הים התיכון בא למצרים ונלסון בעקבותיו. כשעגן הצי הצרפתי במפרץ אבו-קיר הפתיעו אותו הבריטים, ובטקטיקה מזהירה פיצלו את טור האויב והשמידו את מירב אוניותיו. תבוסת הצי הצרפתי יצרה מצב שלא האיר פנים לנפוליאון. הוא נמצא בארץ עוינת, ללא קשר קבוע עם צרפת, כי הים המפריד בינו למולדת נשלט בידי הצי הבריטי. מאחר שאין ים משתרע בין אפריקה לאסיה, יכול היה נפוליאון לחשוב על הקמת ממלכה מזרח־תיכונית, ורק התבוסה באבו-קיר עמדה בינו לבין הגשמת חלומו. לשווא גבר הצבא הצרפתי המהולל על הממלוכים – משנעלם הצי הצרפתי כמעט כליל מהים התיכון, נותר נפוליאון במצרים מוקף ים ומדבר.
בנסיבות אלה רצה הוא לכונן את ממלכתו במזרח, ומצרים, הודות למיקומה הגיאוגרפי, היתה אמורה לשמש כעין חוליה מקשרת בין מזרח מערב. המשך מסעו היבשתי היה בלאו־הכי המוצא היחיד עבורו להיחלץ ממצרים. נפוליאון פנה אפוא לכיוון האפשרי היחיד – ארץ ישראל. מבצרי החוף נפלו בזה אחר זה בידיו, ובמרס 1799 הגיע אל עכו, שהיא ונמלה נחשבו באותם הימים השער של הארץ. כבר מרחוק הוא הבחין בשתי אוניות מערכה בריטיות, אשר אליהן נלוו כתריסר כלי שיט, כולל ספינות עזר. זה היה כלל הצי הבריטי שעזר לבני עכו להגן על עיר המבצר. האוניות הגישו אש מסייעת וגם הורידו תגבורת לנמל בשעת הדחק, כדי למגר את גלי ההסתערות הצרפתית. קרוב לחודשיים החזיקו העכואים מעמד עד אשר הגיעה תגבורת תורכית מרודוס, ונפוליאון החליט לוותר על חלומותיו לכיבוש המזרח.
א.ת. מאהאן כתב, ש“ההרפתקה המצרית ותקוותיה נגוזו בעכו… מכיוון שצי בריטי, בשליטתו בים ובעזרתו לחיל המצב, גונן על המקום… כיצד קרה שקפטן מן הצי (סידני סמית), עם שתי אוניות מערכה ועוד אי־אלו ספינות, שלט שליטה בלעדית במזרחו של הים התיכון? מכיוון שתשעה חודשים קודם לכן השמיד נלסון את הצי הצרפתי במפרץ אבו-קיר… עד ערוב ימיו לא היה (נפוליאון) מסוגל להעריך כראוי את תנאי המלחמה בים… ולא תפס את האפשרויות ואת המגבלות של המלחמה הימית בתקופתו. ומאחר שכך נהג גם בהיות גנרל וקיסר, הגיע למחשבות מוטעות.” בקרב ימי נוסף, כעבור 6 שנים, ליד טרפלגר, אבדו לנפוליאון כל תקוותיו להדביר את בריטניה. הוא ודאי לא שיער, כי משם ואילך – כל קרבותיו בשדות הקטל של אירופה יובילו בהכרח אל וואטרלו.
המאה ה־19 עמדה בסימן שלטונה הבלתי מעורער של בריטניה על הגלים ועל טריטוריות חובקות עולם, ובסימן המהפכה שהתחוללה עם רתימת הקיטור להנעת כלי שיט. אוניית המפרשים לא שבקה חיים מיד. היא התחרתה בחירוף נפש ביריבתה, שהיתה בלתי־תלויה ברוחות, אבל משהוחלף גוף העץ של כלי השיט במתכת, לא היה עוד כל מכשול בפני בניית אוניות ענקיות. השינוי היה רב באוניות המלחמה. במקום בדופן הוצבו התותחים בצריחים מסתובבים, ולאחר מכן בעמדות ירי משוריינות. נתברר במהרה, כי עמדות מסתובבות ומעט תותחים עולים ביכולת הטיווח והפגיעה על תותחים המוצבים בדופן. כלי השיט וכלי הנשק החדשים דרשו גם שינויים בטקטיקה הקרבית. על אף שלקראת סוף המאה הקודמת הופיעו גורמים פוליטיים חדשים – איטליה, גרמניה, ארה"ב ויפן – הצליחה בריטניה לשמור על עליונותה. הזירה הימית צעדה לקראת עימותים חדשים. המעצמות החדשות איחרו ליטול חלק בקולוניזציה, שכן לא נותרו עוד “שטחים ללא אדון”, כפי הביטוי השגור בסוף המאה הקודמת. קולוניזציה משמעה מקורות לחומרי גלם ושווקים למוצרי התעשייה. הסחר הנפרץ היה טעון אבטחה של הנתיבים – וזו נתונה בידיה של העוצמה הציית, אחד ממרכיביה של העוצמה הימית.
מלחמת העולם הראשונה פרצה, בין היתר, גם על רקע תחרות בבניית הצי בין בריטניה לגרמניה. זו האחרונה הבחינה, כי איחרה את המועד, ונתברר לה, שלא תיתכן מדיניות אימפריאליסטית אירופית־קונטיננטלית טהורה ולא תיכון מעצמה בלא עוצמה ימית. האמור לעיל מסביר, איך במהלך מלחמת העולם הראשונה נערכה התמודדות בין־ציית גדולה אחת בלבד – קרב יוטלנד (1916), אשר על תוצאותיו חלוקות הדעות. הגרמנים טענו, כי לנוכח עדיפות האויב הם יותר מאשר החזיקו מעמד ונסוגו בכבוד לבסיסם, אום הבריטים הוסיפו לטעון לעליונותם בים הצפוני.
עוד לפני פרוץ המלחמה הורה הקיסר, וילהלם השני, לתרגם את כתבי מאהאן לגרמנית, ויצירתו העיקרית – “השפעת העוצמה הימית על ההיסטוריה” – ניצבה על המדף בתאו של כל מפקד אוניה. ברם, הגרמנים לא הבינו את התורה כשורה: צי הסוחר שלהם היה קטן, ואין שולטים בנתיבי הימים באמצעות אוניות שטח ספורות. על הנחיתות הבסיסית הזאת לא ניתן לחפות אפילו במלחמת חורמה של צוללות. בתום ארבע שנות מאבק (1918) עמדה גרמניה בלא מזון וחומרי גלם, בעוד אוניות בריטניה הוסיפו לנוע בנתיבי האוקיאנוסים ולהוביל את כל הדרוש לניצחון.
במלחמת העולם השנייה שבו וחזרו הגרמנים על טעותם: התברר, כי לא למדו את הלקח, שמעצמה בעלת עוצמה יבשתית בלבד לא תוכל להחזיק מעמד. המבצר הגרמני באירופה קרס והתמוטט, לאחר שמשך ארבע שנים חצו את האוקיאנוס אלפי אוניות והכינו את בריטניה כמקפצה לקראת הדילוג הענקי אל שדות נורמנדיה, ב־6 ביוני
- במלחמה זו לא היתה התמודדות אמיתית של צי גרמני עם ציי בעלות הברית, הצוללות הגרמניות אמנם עשו שמות בצי הסוחר האנגלו־אמריקני אך הן לא הכניעו אותו, כאשר מנגד אין לגרמנים צי של ממש המסוגל להוביל ציוד, מזון ותגבורת אל מעבר לים.
ההתמודדות הימית התפשטה במלחמה זו גם אל זירת האוקיאנוס השקט. איי יפן שוכנים מול חופי אסיה ממש כמו האיים הבריטיים מול אירופה. מדינה אינסולרית זו נכנסה אף היא באיחור לתחרות בין המעצמות, אבל קודם לכן כוננה צי מלחמה אדיר. לאחר שהוכח ב־1921, כי מטוס מסוגל להטביע אוניית מערכה, הגיעו (תחילה בארה"ב וביפן) לידי המחשבה, שכל צי יובל בהכרח בנושאות מטוסים כדי להשיג עליונות אווירית בטרם הקרב הימי. מחשבה זו אומצה במהרה גם בבריטניה.
התמודדות בין־ציית אכן התרגשה באוקיאנוס השקט. ב־7.12.1941 תקפו מטוסים יפניים שהמריאו מנושאות מטוסים את פרל הארבור ופגעו חמורות ביחידות הצי האמריקניות החונות שם. האמנם היתה מסוגלת יפן להתגרות בארה“ב תוך תקווה לניצחון? מכל מקום, העולם טרם ראה פלישה רחבת־ממדים כמו זו שהיפנים ערכו בחודשים שלאחר ההתקפה על פרל הארבור. ראוי לציין, כי עם כניסת יפן וארה”ב למלחמה, תיארה העיתונות היומית את חוזקם וגודלם של הכוחות הימיים הלוחמים משני הצדדים, אבל הזניחה לחלוטין עריכת כל השוואה בדבר תפוסת צי הסוחר. יפן ביצעה את כל ההובלה שלה למערכה דרך אזור ים ארוך ורחב בצי אוניות, שתפוסתו ב־1 בדצמבר 1941 הייתה פחות מ־6 מיליון טון ברוטו. בשל משאבי אוניות כה מוגבלים, כשיכולת הבנייה הגיעה באותם הימים כדי החלק העשרים מזו של ארה"ב, לא עלה בידי יפן לקיים את הקשר עם עולם האיים של דרום־מזרח אסיה, שנכבש בסערת התנופה הראשונה. אבידות הספנות היפנית והשגיאה הטקטית במידוויי, באביב 1942, הובילו במישרין, על אף דרך החתחתים הארוכה, להבסתה של יפן.
נושאות המטוסים שנלחמו במידוויי נעשו “מלכות הימים”. ולפיכך, כל המתבונן במטוסים החולפים מעל יבשות וימים, אינו יכול לראות בהם כוחות בלתי־תלויים, אחרת יתעלם משרשרת ארוכה של גורמים המאפשרים להם להגיע אל מעל המטרה. המטוס הוא אפוא אמצעי וחלק של העוצמה הציית, המהווה עם צי הסוחר את עיקר ביטויה של העוצמה הימית.
טרם נדמו התותחים ופרצה “המלחמה הקרה”, אשר השלכותיה בימים לא היו חריפות פחות משבכל תחום אחר. נושאות מטוסים אמריקניות הופעלו במלחמת וייטנאם, ושימשו מסלולי המראה צפים להפצצה. במלחמת יום כיפור מנע הצי השישי, שהתרכז סביב נושאות מטוסים לאורך הים התיכון, התערבות סובייטית בקרבות ובכך גם התלקחות עולמית – וכל זאת בלא אף ירייה אחת. היה די בעצם הפגנת הכוח כדי להעביר לסובייטים מסר פוליטי על נחישות עמדתו של הממשל האמריקני שלא להניח לסכסוך להתפשט.
לאחרונה, יש רבים הסבורים, כי אבד הכלח על נושאת המטוסים, שכן יותר מדי כוח וציוד יקר מרוכזים בכלי אחד, אשר ממדיו עלולים להופכו טרף לטילים. אולם העניין הזה עודנו שנוי במחלוקת.
המהפכה הטכנולוגית האטומית היא בעיה כללית במהותה, ואין היא מיוחדת לתחומו של הים בלבד. לפיכך, ניתן להניח, שאוניית השטח תישאר אף להבא עיקר מניינו ובניינו של כל צי, וכי ההובלה האווירית לא תוכל להתחרות בעתיד הנראה לעין באוניית המשא. אם כך הוא המצב, גם שאלת השליטה בנתיבים תישאר בעינה, ובמיוחד שכשהצוללת הגרעינית מתאימה ביותר להלום מהלומה גרעינית ראשונה או להשיב מהלומת־נגד עקב ניידותה והקושי לגלותה במצולות. מרחבי הימים קיבלו אפוא משמעות אסטרטגית שאין לה דוגמה בדורות עברו. נשתנה ערך חיוניותה של השליטה בנתיבי הימים, אשר למענה נאבקו העמים במהלך כל ההיסטוריה האנושית.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.