א    🔗

כאשר יסגֹר את ספרו תלמיד חכם, השוקד יומם ולילה על ספרי תורה נביאים וכתובים, משנה גמרא ופוסקים ויודע את כל הנאמר בהם על תקות ישראל והגאֻלה העתידה וימות המשיח, ויצא מעט החוצה למֹד את החיים. והמציאות על פי קנה המדה אשר רכש לו בתלמודו, ימצא מחזה נפלא נגד עיניו, כי בין החפשים במעשים וקטני האמנה רבים לפי ערך העוסקים בגאֻלת הארץ ואחדות העם ומצפים לישועת ישראל מאשר בין המדקדקים במצוות ומאמינים בכל לב בתורתנו הקדושה ויעודי הנביאים ודברי חז"ל.

ואם ישאל את פי החרדים לסבת שנאתם לציון, ינסו להצטדק באמרם, כי גם רעיון קדוש תועבה היא, אם יצא מפי פושעים. הוא אולי יזכירם את מוסר חז“ל “קבל האמת ממי שאמרה”, “מאחר שכל אלו הדברים בראיות ברורות הם שאין בהם דֹפי ואי אפשר לאדם להרהר אחריהם, אין חוששים למחבר, בין שחברו אותם נביאים ובין שחברו אותם גוים; שכל דבר, שנתגלה טעמו ונודעה אמתתו בראיות שאין בהם דֹפי, אין אנו סומכין על זה האיש, שאמרו או שלמדו אלא על ראיה שנתגלתה והטעם שנודע”, (רמב“ם ה' הקדוש החֹדש פי”ז הי"ד). ואם ידע במקרה את תולדות הציונות יוכיח ממאמרים וספרים ישנים, שמלבד שחבת ארץ ישראל הנה ישנה כימי עם ישראל והדבור הראשון, אשר נאמר לאבי האֻמה, החל בציונות (לך לך מארצך… אל הארץ אשר אראך) הנה אף בצורתה החדשה לא נתחדשה חבת ציון אלא בבית מדרשם של גאוני התורה, אשר מפיהם אנו החיים בהוראה ובמוסר, ר' צבי קלישר ז”ל, ר' עקיבה איגר, ר' משה סופר ז“ל, ר' מלבי”ם ז“ל, ר' שמואל מוהליבר ז”ל, ור' יצחק יעקב רינס שליט“א ועוד. מתנגדי ציון ישובו לענות אותו, כי בכל זאת אסור להתחבר לרֹשעים, אשר החזיקו גם הם ברעיון הציוני. ואם ת”ח זה אביר לב וגם עתה לא יזוע ממעמדו והוסיף לשאֹל את היראים: “ולמה אינכם נזהרים להתחבר אל הרשעים ואף אל הנוצרים בחבורות, שאינן ציונות, ובמועצות הקהלות ובמועצות העדות וכדומה? וגם אל המתבוללים, השואפים למחות ח”ו את שם ישראל מתחת לשמים, הנכם מתחברים להלחם יחדו בציונים"; יראה אות אי רצון על פניהם וימשכו בכתפיהם ויענו אה, מה, בה. וגם לעתיד לא יחדלו מהיות שונאי ציון כמקדם.

ואם בעל נפש נלהבת ומזג חם ת"ח זה, ישפך עליהם חרון אפו ויקללם בשם האמת וילמד סתום מהמפֹרש ומהחנפים המעטים הידועים לו על כלל החסידים שכֻלם צבועים ומתחסדים ואין תוכם כברם.

ב    🔗

ואך אם הציוני החרד הזה קר רוח ומעמיק עד יסוד, ידע שחרופים וגדופים אינם תשובה מספקת על תמיהה גדולה כזאת, של נגוד תורה וציונות, ומהניסיון ידוע, שרבים מהחרדים יראים באמת את ד' ומתאמצים לכונן את כל חייהם אל תורת הלמוד והפוסקים ובוכים בדמעות שליש על ישראל ועל גלות השכינה ומאמינים בגאֻלה בלבב שלם – ובכֹל זה יעמדו גם הם לרֹב מנגד לתנועה הציונית.

האפשר, כי אנשים, המזכירים בכל יום תמיד בתפלתם ובלמודם, בשיחם בהגיגם את ציון ושם משיח לא יסור מפיהם, יאטמו את אזניהם לקול השופר הגדול התוקע לחרותנו מרבבות לבבות, לו שמענוהו? האפשר, כי כת אשר כתבה שם רגש על דגלה, אשר זה דרך אנשיה להתלהב ולהתרגש לכל דבר גדול וקטן, תראה את החיים הרעננים המלאים עֹז ותעצומות הצומחים מהתנועה החלשה ותפנה עֹרף אליה? אין זאת כי אם לא יראו ולא ישמעו את כל הנעשה במחנה ציון ומה זה מסך בקרבם רוח עועים ויך את עיניהם בסנורים ואת אזניהם בתמהון?

אם פקח הוא ת“ח זה המנסה לפתֹר את החידה של יחס החרדים לחבת ציון, יעזֹב את מערכות המלחמה, אשר לא תחכמנה אותו, וישוב לד' אמות של הלכה וחקירה עיונית. ואך לא יצטמצם עֹוד במאמרי תנ”ך, גמרא ופוסקים המדברים על הגאֻלה המקֻוה, כי אם לא יכַון אתם את המאמרים הנכתבים והנאמרים בימינו אלה במחשבה תחלה להפיץ את הרעיון הציוני בפנות העם. אז תתישב לו שאלתו החמורה כל צרכה, ואחרת גדולה ממנה תקח את מקומה; כי ימצא במחנה הציונים תהפוכות נוראות ושטה מחלפת.

מטיפי ציון החפשים בדעה המדברים אל בני שטתם חותרים לרדת אל עמקי לבם ולב קהלם וללקט משם את כל שברי רחשי האמונה בישראל ובאלקיו ואת צל שירָי זיקי התקוה לימות המשיח, אשר נשארו עוד ברמץ תחת חרבות השממה והבצֹרת, היאוש והכפירה. הם חוגרים את שארית כחם להפיח רוח חיים בשביבים הכהים והעוממים ולעשותם לנשמה חדשה; הם מנסים את כח דבורם בצללים ההולכים וסובבים בשדה זרים ונוטרים את כרמיהם ואינם שמים לב, כי גם להם קרן בן שמן, אשר אם יֹסקלוהו ויעבדוהו והיה למכלל יֹפי משוש כל הארץ. הנסיון הורה, כי מעשיהם רצוים, באשר יראו ברכה לעמלם בכל הארצות וחלקים מהמתבוללים עוזבים יום יום את מדבר העמים ושבים אל עמם ואל מולדתם לשמה או לא לשמה, בתשובה שלמה או למחצה לשליש ולרביע. אין כונתננו על המעשים הבאים מתוף חקוי הגוים ומחנוך זר, שבהם אין הציונים הפורקים רעים מכל יתר פורקי עֹל; הפעם נדבר רק על מעשיהם, שהם עושים בתור ציונים וּאלה רצויּם.¹