רקע
שושנה שרירא
ארץ הבארות החרבות

 

1. הנחש השני    🔗

השמש אינכה קרניה בארץ ההרים ושלחה מדקרותיה המלוּבנות בתפחוּחית כתפיה וקרסוליה של בתיה. היתה בתיה בדרך הילוּכה מן המכולת הביתה. לפתע עמדה על מקומה, במחצית הדרך, אצל התאנה, בסמוּך לכיכר הקטנה שהכביש ייסלל בה. הרי זה המקום שהיא עומדת בו תמיד לפוּש, או לתמוה על מראה עיניה, או עומדת סתם דמוּמה בפני הדרת ההר מנגד. כאן בדיוק מצניע ההר מרגלותיו מאחרי גבב גגות ומגלה ארכוף ענק של אדמה, והרי היא כהדום לשמיים רכוּבים מלמעלה. הם נסמכים בו בתנועה רבה ובמרוצה עזה של פצלות עננים וערפל נקלף והולך, נקלש ומתמעט. ועל כל המעשה בחלל השמיים מנצח עוף בודד בבחינת מפייס ומפשר בין מעלה ומטה, נץ אחד, היורה חץ מעופו בלהיטוּת של מאבד-חשבון-זמנו-וימיו בחלל מרווח אחד המוליך מזה אל לא-מזה.

הציגה בתיה את סלה על נפצי אבן שנתהדקוּ בכוח העפר והאבק לדרך לא סלולה, המאביקה ביבושת חורף של בצורת הסמוכה ליבושת קיץ מוקדם, ונמתחת על פגרי קוצי-סירה ושאר צמחי-בר שנתארכו גבעוליהם בכמיהה ללחלוּחית שלא באה. ללמדך, שטובה האדמה אך מים חיים שלה אזלו וצמחיה נשדפוּ בלא חיוּת מיטב-ימים והבשלה אלא בראשית צמיחה, תוך קמילה פזיזה.

בתיה צעירה היא לימים ולא עיפה בדרכה הקצרה, אף שהאריכה נפישתה. אלא שזו לה השתהות שבמתכוון, כציון-דרך והתמהמהות של כלום, ודווקא אצל התאנה, לפי שמכאן צופים בטרישוּתו של ההר שמנגד, שתבניתו המעוגלת נפלגת לשני מיני טרישוּת. האחת זקופה, מעומדת בבטיחות הגו של עלמה, והשניה מתנמכת מעט, משתפלת על כרחה בשמץ של רפיון וחלישוּת פנימית, המעגלת תבנית הגב. טרשוּת זו, המעוגלת והמבגירה, מכמירה עצב בעיני בתיה.

ואם שוהים כאן מעט שומעים כמה וכמה פעמים אותה קריאה היוצאת ובאה בתמידוּת מאחד הבתים: “רוֹזה!” כאילו לא היה זה סתם שֵׁם אשה שקוראים לה בשמץ של תרעומת וקוצר-רוח וזירוז, אלא קריאת תגר והמרדה. אלא ששתיקה הבאה לאחר מכן מעידה ואומרת שאין מרד ואין פרץ בסימטא כוּלה. לאחר כמה קריאות של “רוזה”, הדומות מעתה לקריאות ה“בּרוּד” של הערביים שהיו חוצבים לפנים בהר והן קריאות של אזהרה ואזעקה, נמהל חלל האוויר שבין הבתים בשריקה ממושכה, לא של משרוקית אלא של גרונות צלוּלים. “שוב נשמעו יללות בבית המקוננים על חיים הנגר שנספה בתאונת-עבודה, משמע קרב יום השלושים”, מהרהרת בתיה. קול זה של האשה והילדים כבר היה מהלך בסימטא ברגילוּת של החתולים המקפצים מחומה לחומה. מהלכים הם, ואפילו בנפלם אינם משנים קצבם וגמישות פעמיהם.

אם תעמוד בתיה על עומדה עוד שעה קצרה, מעשה שהוּת ארוכה ואינה ארוכה כלל, אולי ייצא קְרָמֶר אל מכוניתו, האחת והיחידה בסבך סימטאות אלה. היא ניצבת במדרון, בפתח הכניסה אל הרובע כולו, חוטמה כלפי מעלה וירכיה כלפי מטה, כצפרדע ירוקה, קרמר ייצא להתניע כלי-רכבו, ונוח גלילי ייצא אחריו, כאילוּ הוסכם ביניהם מראש, ויאמר:

“מה אתה, שוב אתה יורד למטה, למים. בשביל מה? נו באמת, בשביל מה? הנה אני עולה, אפילו עולה מההר הזה אל ההר הסמוך, הגבוה ממנו. אני עולה בהר, אפילו בשבת. לא יורד, מה יש לרדת, מה יש למטה? שכל אחד כמו נמשך לשם, למטה. ואני, שאני דור רביעי בהר, אין לי בכלל מה לרדת. בין כך ירדתי מבית של ממש שהרסו לי בית-של-מסכּנוּת במאתיים לירות לשנה. אפילו להשׂכיר אין לי מה לבאים מלמטה, לנשום כאן בהר. אז מה יש לרדת ולהגיד להם שם? מה, תגיד, באמת מה יש לרדת למים, לכל המים הפתוּחים שם, בבריכות, בימים ובנהרות ובכל מיני המים הגלוּיים. אני לא צריך את זה ולא נחוץ לי כל המים המתים האלה. או מים חיים או לא כלום! אז אני עולה יותר טוב למעלה, להר”.

דברים אלה הוא אומר תמיד וכל ימיו, והכל יודעים סיפוּרו בעל-פה. גם קרמר יודע, אבל מקשיב תמיד בכובד-ראש כאילו הדברים חדשים ורק אתמול נוצרוּ. גלילי ילך לו לדרכו ויוסיף למלמל אותם הדברים עצמם בינו לבינו, מנפּח סנטר שלא גולח, הזרוּע זיפים זהובים של צעיר שנראה משום מה זקן, ומניף ידו בביטוּל:

“מה יש לרדת מה? נוּ באמת, מה יש שם? הרבה מים, אפילו הרבה מים מלוחים שאי-אפשר לקחת לפה. זה מים זה? אני מבין לעלות, לעלות בהר. אני דור רביעי בהר. עולה, זה אני מבין, בשביל או בכביש, עולה, אבל מה יש להם לרדת תמיד. מה זה שלא יכולים לחיות בלי הלרדת הזה?”

עתה יחזור לפת-שחרית-שניה הגוץ המסורבל הלבוּש חאקי-אזרחי, המטאטא את הגינה הציבוּרית הסמוכה, את ה“לוּנה-פּאַרק” בלשון תושבי הסימטא, המכנים כך את מיתקני המשחק החדשים לילדים. כל ימיו כאן הוא מטאטא את מחטי האורן, עושה מן הנשורת תלים תלים זעירים, וליד כל תל מגלה אזנו של כל שומע:

“לא תמיד היה כך ולא תמיד היה מטאטא ביד והיה בידי מטה-של-הידוּר ובעל-הבתיות. ובן היה לי, דוקטור, נלקח על-ידי הימח-שמו… בת יש לי פה. מה יכולה לעשות למעני, ואין לה בעצמה כמעט ולא כלוּם. במו-ידי… כל מה שיש לי. לא בשבילי קרית-שמונה. באתי לכאן ולקחתי לי בית משלי, אַ חוּרְבֶה, ואפילו חשמל התקנתי לי במו-ידי. למדתי מן הפועלים שעבדוּ למעני בארץ מוצאי. בידיים שלי אני עושה כאן הכל, למדתי מהם, חוסך עשרים-וחמש לירות ועושה את כל החשמלאוּת בעצמי…” ומושיט לפניו זרועות תפוחות וסמוקות.

והנערה, המיוגעת למראה כאשה, המפנה אף היא את מחטי האורן, מעשה אחד עמו, הריהי כמטאטאה רסיסי זכוכית בגלישה של אין-אונים, כאילו עוד מעט ותתמוטט על כל התלים שערמה. היא משלחת ראשה לצדדים עד שמבחינה בפנים מוּכרות של ילדה, וכמו תמיד נותנת עיניה בלהיטות במחברותיה, אומרת: “זה לימוד זה? זה לימודים? מה יש לך עוד בלימודים?” ומפשפשת במחברות בזריזות.

אותה שעה יתחנן הגנן המצוּמק לפני שניהם: “בזהירות, בזהירות, ביחוּד באדמה הלחה. שלא תעקרו חלילה במחי מטאטא את הנטעים הרכים. בזהירות, האדמה רטוּבה והנטעים רכים…”

בתיה תעמוד על עומדה שעה קצרה בלבד, אבל הרבה דברים יתרחשוּ שם לנגד עיניה, דברים שדווקא שעה זו יפה להם. הנה יפול הצל מן ההר ויחתוך בקהוּת תערו מיפלש לציבור בתים קטנים ולבנים, והוא ישוּב של בני-הטבע. וּברווחים שבין הבתים תהיה תלויה ראִיוּת לקויה כצעיף אלמנוּת, כחלל הדווי של בית האבלים שברחוב. שלושת הישובים שבצלע ההר דומים לחטטים בפניו של הנגר שנספה. משיטה בתיה מבטה לעבר ישוב שבמחצית הדרך לפיסגת ההר ורואה יער צעיר סמוך. מה אירע שם? אורנים שביער דלקו באור החמה כאבוקות זהוּבות. ואילו עצי זית הנפוצים פה ושם בנמיכות-רוח של אקראי וזניחה, חשוכים באפרורית של צל. הרי הם כמסגרת כהה סביב זהב הניגר ממחטי האורן. יער זו גבהוֹ כמעט כפיסגת ההר השני. ואולי נראה כך רק מרחוק, והוא נמוך בהרבה אלא שנתגבֵּה פתאום בזכות הערפל שעשה לו חטוטרת אפורה. ויש ישוב מצד ימין, בירכוֹ של ההר הרם, כאבזמו של אבנט צהוב. ועוד ישוב יש למרגלות ההר, כאצעדה בקרסולו המעכס של רקדן הודי.

עד שבתיה מתמהמהה על עומדה בשל מראהו של הר או בציפּייה לקרמר, שיצא מפתח ביתו למעלה וירד בשביל המקועקע בהר אל הדרך למטה, כלומר מן השיכון החדש אל הרובע הישן, מצטחקת היא בינה לבינה: “מה ביני לבין ההר הזה וישוביו? שמלת הכותנה הלבנה שלעורי מצוּיירת בתים, עצים ומיני עופות שבארץ סין, אך לא מזה. והבתים בעלי גגות מעומדים זה על-גבי זה, כשוּלי מגבעות של פטריות משונות. בד זה שבאופנה, עשוי מעשה אילנות, בקתות ועגורים, לא זה ליד זה אלא זה מעל זה: אילן מעל בית ומעליהם עגור. וּמעל לעגור בית ומעל לבית שוב אותו אילן עצמו וחוזר חלילה. כאילו כמה עולמות חוזרים וקיימים זה מעל זה: בית-אילן-ועוֹף ועד פעם: בית-אילן-ועוף כמו תבל מעל תבל, עולם הזה אחד, ועולם הבא שניים, והעולם-הבא אחריו. מי יודע, אולי יש גם כמה וכמה עולמות זה מעל זה וזה מתחת לזה בתהומות למטה ובחללים למעלה ושווים כולם זה לזה בדיוק. כאילו אין שמיים שהם רקיע אחד ואין ארץ שהיא אדמה אחת, אלא כמה וכמה אדמות וכמה וכמה שמיים של כל הכוכבים שבחלל”. אותו רקע ראתה בתיה את עצמה לא ככדור הארץ בלבד, אלא כקוסמוס המהלך על שתיים.

אז יש לי הרבה זמן – החליטה – מיליון של זמן.

אותה שעה אמנם יצא קרמר משיכונו החדש שבמעלה השביל, מבעד לפשפש שכתוב על שלטו “בית-קרן”. אלא שהכל מכנים אותו קרמר ולא קרן. על רקע עצי התפוח והשזיף שבחצרו, הגדוּרה בערימת אבנים מחלידות, וצלחות העצים המגוּדרות אף הן באותן אבנים כתומות, היה נראה כאיש גדל-קומה, כבן-ענקים ממש. הוא היה גדול אפילו מאותן שתי אבנים גדולות ולבנות שהביא פעם לחצרו בעגלה רתומה לסוס והציגן בחצר כשני פסלים, אף שאין להם כל צורה אלא קרוב לצורה של ריבוע ענק. מה רואה קרמר באבנים הללו שחצבן בהר? אולי הוא רואה משהו, הרהרה בתיה. עינן כעין השמנת ואין הן כתומות כשאר אבני חצרו, ועומדות כמו זוג תאומי-אבן. “בשביל מה זה?” שאלתו פעם אחת בהצביעה על אבני הענק. “זה נשכתי בשיני שלי מן ההר. נגיסה גסה אחת”, השיב לה. “אַת אינך מאמינה? הנה סימני שיני בסלע. גם אַת יכולה לנשוך לך חתיכה מן ההר ואפילו לחצוב לך בפנים האבן מקלט. אבל אַל תשכחי לתלות שלט של אותיות פחם שחור: ‘מקלט’, שאם לא כן יחשבו שזה ארון-מתים מצרי עתיק”.

ירד קרמר בשביל למטה כיורד אל הגיא העמוק, שרעש מים מחלחלים עולה ממנו ואין רואים מים. ראה מאצל המכונית שלו שנצטחקה בתיה בינה לבינה כאילו התבדחה עם עצמה והצליחה להזחיח דעתה עליה. וכבר גרעה עיניה משמלה שלעורה, אלא שעדיין נתבהקו בהן צבעיה: כתום, חום וירוק, כתום חום וירוק. קרב קרמר אליה ולא ידע אם ההר הוא שנתן לה גונים של כתום, חום וירוק משלו, או שנשתקפו מלבושיה בעיניה. ערבוביה גדולה של צבעים נשתקפה בעיניה החומות של בתיה, שגוצה היא, וצבעי האדמה קרובים לצבע עיניה.

אך משנשאה בתיה עיניה אליו לא היתה בה הבעת הרשעות שבעיני גור החתולים אשר לה, אשר בנשאו עיניו אל עיני אדם מתברק בו רוע ללא טעם, רוע לשמו. כי בעיניה של בתיה הכמירו האדמה וההר איזה טוב-לב, הגואה ועולה מעצם דמותה הקטנה. אולי היה זה טוב-לב המתייסר בצערן של היללות הנוקבות שעלו מן הסימטא התחתונה, מבית הנגר; בצערו של גלילי, דור רביעי בהר, שביתו נהרס עליו בקרבות ברובע היהודי; ואולי אף בצערו של קרמר, אשר בראי שמול מושבו במכונית נשקפת ריקנותו של מושב-הירכתיים העזוב. כל זה מלבד – מלבד צער הנטעים הרכים, ההולכים ונעקרים מן האדמה הטחובה בידי שני המטאטאים את מחטי האורן בגינה הציבורית, בידי הזקן המסורבל והנערה המבגירה בטרם עת בחדלון-גו סמוי. ועוד כל מיני צער, הרוֹוחים ברובע זה. אהא, פתחיה כבר הולך לקנות בקבוק קוניאק משובח בשביל אבא לערב-שבת וגם סיגריות בשבעים-וחמש אגורות החפיסה, לא פחות מזה, ובבית, מה יש לה לאמו, למרים? שעועית לשבת לעשרת בניה וכלתה. דלת ביתה פתוחה, והיא יושבת על הרצפה החשופה, ברכיה מעומדות כשני הרים, ומקלפת, מקלפת, מה היא מקלפת שם? כלום לא מקלפת. מקלפת את ה“כלום” לשבת. תמיד מקלפת. עכשיו הם מוכרים אבטיחים. ודאי לקחו במשיכה…

עד שקרמר מאבק מכוניתו ויוצק עליה מים מפחית קטנה ומוחה ומבהיק דפנותיה, קמה מהומה בסימטא התחתונה, מאחרי גבה של בתיה, מאצל חנות-המכולת על שני פתחיה, אחד לירקות ואחד לשאר מזונות. אצל תריס הברזל הגדול והמחליד ראה קרמר חֶבר נערים מתגודדים, מרעישים בעיסוק גדול, והם כמסתירים משהו בתווך. אהא, אֶחָיו הגדולים של פתחיה, ראון ואברהם, מושכים משהו, מעלים ומורידים, טורחים ומנענעים בידיהם, שורקים בשפתותיהם ברוב התפעלות, גוחנים למטה וחוזרים ומזדקפים כמכמירים מכמורת בים מתוך דוגית שטה.

לא טרחה בתיה לשוב אלא סבה על עומדה, פנתה עורף להר ועיניה לעבר הסימטא הצרה המרוצפת אבני מעיינות חלקות ומעוגלות, מחוטבות על-ידי מים חיים. “פה המים החיים בפנים, באדמה”, הרהרה, “וזורמים החוצה מתוך צינור-מים חלוד לתוך מקווה-מים דלוח, שבירוֹקת שלו מכבסים בגדים מוריקים מיושן ומזוהמה”.

“מה קרה שם, שכולם עומדים ומביטים למטה?” מהרהרת בתיה ואינה משה ממקומה. גם קרמר אינו מש ממקומו אלא ממשיך במעשיו. “כיוון שכך”, חושבת בתיה, “לא כל-כך חשוב, ואולי לא כדאי לשוב עם הסל, אמנם אפשר להשתהות עוד קצת. וכי מה כבר יכול להתרחש בסימטא ביום ששי בשבוע, ערב-שבת ובפתח החנות דווקא, שאפילו מכונית ‘תנובה’ עוד לא הגיעה ועמדה, ירכתיה לחנות וחוטמה החוצה? אולי הביאו לו, לחנווני, את ה’פרופֵסיה' הישנה שלו, את ה’אַנטיקה' שלו? לדבריו, הרי נועד מנעוריו לעסוק במומחיות יתירה בתעשיית בגדים-מוכנים, ובמקום זה הוא עוסק בגבינות מוכנות, ואין זה אותו הדבר, אף לא מעשה רב. שמאכל נאכל מיד ואיננו, ואילו מלבוש מתבלה לאט ויש לו בליה ארוכה. זו הבליה המתונה, הנפזרת בקרעים, בחורים, בדלות” – נתחלחלה בתיה ממחשבותיה שלה.

פתאום גברה סקרנותו של קרמר. הניח למכוניתו הנוטפת מים והלך אצל קבוצת הנערים, שבראשם אחיו של פתחיה, הנער המסייע בידו בכל שלליחות, ואפילו מכבד לו ביתו וחצרו. בא ושאל: “מה יש מה?”, ועמד מעליהם כשהוא שומט זרועותיו בכובד על כתפי הנערים ראובן ואברהם, כמעשה ההר מנגד לחלון ביתו, שמניח כפותיו על הנמוכים ממנו ומשפּיל שמורות תכולות מאפירות, עד שנושרות למטה מרוב הסקרנות לדעת מה יש בגיא הסמוי שלמרגלותיו. כיוון שראה מה שראה, נרתע וכמעט שהפיל את שני הנערים מעל רגליהם וכשל עמהם, אלא שמיד חזר והתאושש.

שני הנערים היו מושכים בחבל משהו ארוך כתום-אפור. נחש מה. אמרו, שהמיתוהו במורד, והיו גוררים אותו אחריהם בחבל, למעלה, להביאו הביתה ולהתייהר במעשיהם ובגבורתם בעיני אביהם-מולידם. ראובן זה, תמיד מעשי גבורה בידיו. הריהו נכנס לחצר ונוטל במחי-יד אבן-גגות ערבית גדולה ומעוגלה וטוענה בחיקו, בלא יגיעה, בלא אימוץ השרירים וזיקור הסנטר או עווית הכתפיים המאונסות לשם שיווי-המשקל, אלא בחישוף שיניים ולסתות בלבד, לאמור: “אבנים, גם אני אבנים, כל הארץ אבנים. כל ההר אבנים פה”.

“עצמות שבגוף אף הן כאן מעשה-אבן”, מהרהר קרמר. “אבן משורגה באדום, ואבק אבנים באוויר, ורוח של שחיקת-אבנים מגוררה מן ההר, בתקלופת העור הנשרף בחמה. והכל מכוסה במעט אדמה שאין לה אחיזה אלא באבן, שאינה מגיעה אל מי-התהום, כי אבן מיקשה מבדילה בינה לבין המים. זה הוא? אבן מלמעלה ואבן מלמטה ובתווך פירור של אדמה אדומה. אם כן, לחיינו, שנוטעים אנו באבן תפוח ושזיף. עצים זקופים בחצר, בחיי, אלא שגב שלי כואב, ולהזדקף כמוהם זה כמו להישבר לשניים”, היה מלגלג על עצמו.

לא התבונן קרמר הרבה בפגר המוטל על הארץ וחזר אל מעשיו. אלא שהסתיר בלבו איזו שמחה-לאיד סמויה, רגש נקם, שאם לא מעשה-ידיו הוא, יש לו בו חלק, כביכול. אותו רגע עבר על חמורו ערבי מגוש-חלב, מלבושו החום כשל נזיר, והאשה מהלכת אחריו בכסות משי ירוקה מבהיקה, ובראשה ערימת הגזר המבשיל כקווּצוֹת-שיער אדמוניות הנפשלות ברוח ונערמות בקלת כבמגבעת ענקים. “כל הגזר שבעולם בראשה של זו”, הירהר קרמר. “פּיילה שלמה של שערות אדומות, רעמה אחת כמו אצלה, אצל המנוחה שלי, רוזה, שכבר איננה בכלל בשום מקום, ובשום אופן לא…”

אותה שעה אמרו פני בתיה חומרה ומעין חשש להגיב במלים של כלום, לאחר שסיפר לה מה שאירע, וכבר ראתה במו-עיניה את הילדים הגוררים אחריהם בחבל את הפגר הכתום. ולא העירה במלה של כלום על אותה שביעות-רצון שבפני קרמר, שהסיחה דעתו ממנה. ואף שחזר אל מכוניתו למחות אבק מעליה ולהבריש המושבים, לא אמר לבתיה מלה של כלום, שרשאית היא להתלוות בדרכו למטה, או רצויה. בוודאי הוא יורד אל השפלה, לעמק או למקום של חול ים, אל אדמה שטוחה ורכה סתם, ואינו מעלה על הדעת שגם היא יכולה לבוא עמו.

“לא אומר לא צריך”, ביטלה בתיה תרעומת קלה שנקרעה מלבה כקלומית הנקרעת מקנה הקש ומניחה אחריה חריץ זערורי של חסר. “אה, המעט החסר הזה!”

לא אמרה בתיה דבר אלא חזרה ופנתה ללכת לעבר ההר, כצועדת ישר אל מעבר לגיא המבדיל בינו לבינה, אלא שאישוני עיניה נתארכו לה פתאום כאישוני חתולתה המעומדים בכחול עיניה כשני קווקווים כהים. ומכל ההר מנגד לא נראו לה אלא מצבות האבן של בית-הקברות הערבי שלמרגלותיו משמאל, מקום שיש מירווח בנוף ואין גבב גגות להסתירן. המצבות שעל פי הערוץ העמוק דמו לארגזי-נדוניה עתיקים של בנות-טובים. כמו מתוך הערוץ שוב עלה פתאום הילל מבית האבלים שבסימטא. השפּילה בתיה עיניה מגודל הצער וראתה בין חלקיקי האבן שלרגליה גזיז אחד של שיש גלילי, שכמו נתגלגל לכאן מגבול הצפון, כהבטחה ורמז שיש גם יש שַׁיש בהר, גם בהר זה, אלא שכאן הוא סמוי ועדיין לא נחצב. פעם באלף שנים מפשיר גזיז מקמיח אחד במקום שבירתו מן ההר, ומבהיק בשטח שלטשוהו השמש והרוח.

הרכינה עצמה בתיה, נטלה הגזיז מבין אבנים עוממות, שהוא ככלה בין רעותיה הפגומות, ושאלה את לבה: “להתמהמה עוד מעט על עומדה, שמא יגיד קרמר מה שיגיד, ויירדו כמו אז מן ההר?”

כן, אז, בשלהי הקיץ, ירדו מן ההר ברגל ועלו בהר השני אל השיכון החדש שממול. היא חששה לשבת על אבן שעל אם-הדרך, ואף הוא היה מזהירה הרבה מפני הזוחלים על גחונם, במין פחד משלו. והיתה שתיקה טובה, שאינה גורעת ואינה עורמת חללים אטומים ביניהם. היה אי-דיבור חגיגי כזה, מובן מאליו, כאי-דיבורו של איש המהלך לפי תומו. אבל ללא תחושת בדידות. מתוך פיוס, כשבפנים עולה הרצון להאמין כי כל האמיריות המוצלחות ביותר נאמרות מסביב באין אומר, ביתר טעם ויתר נוי, בשרף השיחים האדום והמוצק, המבהיק ביובשו כבדולח אדמוני. אה, איזו חכמה טמונה בשרף האדום והשקוף!

סיים קרמר בזילוף המים ופתח באלונטית יבשה, מוחה וממרק ומתעתד עוד מעט לצאת לדרך. נצטערה בתיה בלבה שהוא נוסע לשבת ואינו נשאר כאן, כדי לעלות ולרדת ברגל. ואולי הוא חוזר היום לעת ערב? הכל היה מוזר, אולי בגלל הסתבכות זו, מפני שכבר היתה לו פעם אשה, והיא בהריונה. אבל אין בתיה מהרהרת בכך בלכתם בהר. גם אז בלכתם אל השיכון שבהר השני, לא היתה מהרהרת באשה ההיא. אז, כשירדו מאותו חרוב ענק, שעלוותו כמעט שמכסה מן העין את כל צלע ההר. חרוב למעשה שלושה חרובים הם, שניים גדולים ואחד קטן שעלוותם נתחברה, היתה לאחת והיא מעוגלת וענפה כמו שמיים ירוקים. אבל כשרוכנים אל הקרקע ומציצים בה מלמטה רואים את שני הגזעים הגדולים והעבים ואת האחד הדק שלצדם. העלווה כולה כגלובוס פרא, ירוק. היו שם בדרך כמה עצמם גדועים, והאחרים מרוטים מצדם האחד בידי אדם, ודאי להסקה. התירס בעמק למטה היה נטוי על צדו האחד, הנשוּב ברוח גדולה מן הים.

ראתה בתיה את העצים החבוטים שמלקו את מחציתם, ונשאה את פניה השחומים-מוריקים משמש הרים ומרוח יבשה אל פניו הבהירים והמוארכים בצער מתמיד של קרמר ואמרה לו:

" אנשים מן השיכון גודעים כנראה את העצים. אני זוכרת שהיו שלמים בתבנית של עץ, עכשיו רואים בהם פגימות, שהיה מי שהחל לנסר את הגזע והפסיק באמצע…"

קרמר הסכים בניד-ראש, והיה מיישיר להתבונן לפניו, ומלבן פניו הצר והמוארך מטביע בחלל איזה חותם של צער. וכשהסב לעברה במפתיע את עיניו התכולות-אפורות, כיווץ גביניו העבותים, שבהירותם היתה דומה לטרשים שבהר, שאינם מצמיחים וכמו הקמיחה לבקנותם בשׂיבה פתאומית.

אותו רגע ממש באה לקראתם ילדה מן השיכון שבהר, סלה בידה והיא מחזיקה בידי קטנה ממנה, כנראה אחותה, ועוד ילדה מהלכת לצדה והיא שואלת:

“אתם באים אלינו?”

“כן”, השיבו שניהם מתוך פתיעה.

“בשבוע הבא יהיה לנו חשמל, המון אור, בכל הבית, אפילו אור יוצא מהחלונות שלנו החוצה”, התפארה לפניהם. “עכשיו אני הולכת לקנות לחם. איפה אתם גרים? בעיר?”

“כן”, השיב קרמר באיזו דאגה סמויה, כביכול יש ערך לתשובה הסתמית.

“באיזה בית?” שאלה הקטנה.

“שם אנחנו גרים, בבית ההוא!” הצביע קרמר על בית קטן בהר, שכתלי האבן שלו סויידו משום-מה באדום, והוא יחיד בצלע ההר ככפתור אחרון, שחוח כבגד שבּלה.

הסמיקה בתיה בבהלה סמויה, כאילו יש ערך לתשובתו הסתמית ותנועת-ידו שבחרה בית מן הבתים לשבתם.

דבלולי הקוצים נתמשכו על-פני האדמה בגודש יבש, כשלוש מחרוזות האלמוגים שעל צווארה של בתיה. כל שפרח פעם בראשית אונו באביב ועדיין הוסיף לפרוח פריחה מאוחרה, כשיטת-המשוכות הצהובה, שייר אבק של בושם בלבד, שכבר נס ליחו. ואף בושם זה כמו בלעו פלפל הפרא בנגיסה אחת של חריפות, וכבר נמוג. כרמי הזיתים הסדורים והמטופחים כבמשתלה של תחנת-נסיונות האפירו מעצם גונם, ומיד החווירו כצפצפות ענוגות. היה זה דו-גוֹן של אור ולא-אור, של שמש ואין-שמש, של אור ואין-אור. אור שאין ודאי שיהיה, כביכול כל עלה חוזר ומבטיח שיתרבה האור על הצל. הקוצים הגבוהים היו לוטשים עיני מסמרות כתומים כאותו נחש שהמיתוהו הילדים, עיניים שהיו סגולות בראשית האביב והקיץ ועתה קפאו בצוהב של מוגלה. כל זה עמד בלא ניע.

אך פתאום עבר רטט בכל העצים, בקרובים וברחוקים. כל עץ היה סובב על צירו, על-פי דרכו. הברוש, הלוך וסבוב על יתדו. האורן, ימין ושמאל, בהתבטלות, בלא רצון, על כרחו. הזית, בזיע קלוּש של עליו הקטנים והעבים. אך בכל הגזעים עבר הרטט מלמעלה למטה, מן הצמרת, על-פני הגזע, אל השרשים עמוק באדמה. עד שהרעידו כל השרשים את האדמה הדוממה. היה הרטט עובר בעבים שבגזעים ברפיון, בזיע קל, ואילו בדקים שבגזעים בעזות מרעישה. כביכול נשתחררה פתאום הרוח מכלאה שבערוץ, נפרשׂה וכמעט שחוללה סערה בין בתי השיכון החדשים ומתחתם. לא נזדעזעו רק מירבץ הסלעים והיבושת הגדושה שביניהם, שדממו כבתחילה. שטחי האדמה הקטנים סביב הבתים, שנגדרו בשברי אבנים ונשתלו מעט פרחים, נתאבקו באפור. היתה האדמה האדומה מתכסה דוק עכור. בפינות נעלמות שבשטחים אלה הלבינו ביצים לבנות, שהיו מוטלות פה ושם בשיכחה גמורה. “לך תעשה משהו!” צעק מי מחצרו לעבר שני בניו הקטנים השׂרועים על הארץ. אך איש לא נע ולא זע.

“אתם רוצים לראות את הים אז לכו לשם, למעלה”, אמר להם אחד הילדים. הלכו מערבה, ובתיה ביקשה לשבת מעט ולהינפש על סלע, אלא שנתייראה ומילמלה שלא בטובתה: “אין כאן עקרבים או… שאני קצת מפחדת…” ונתבהלה מעצם דבריה דווקא באזני קרמר, שכן שמעה וידעה מה שאירע לאשתו המנוחה בשאתה את ולדה בבטנה.

לא השיב לה קרמר דבר, ושניהם ישבו על סלע. שמש ועננים נפערו זה בלועו של זה, בצוותא מחוייבת של אמנון-ותמר. הגיא שמתחת בלע רוקו האפור ושפתותיו החווירו בסגפנות יתירה. מעין קיטור לבן התאבך מבפנים, כביכול היתה איזו רכבת אלמונית מגבירה קצבה…

“מכר שלי”, אמר פתאום קרמר, “נסע במכונית ולא האט מהלכו לפני פסי הרכבת, ורק עבר את המסילה הגיחה הרכבת והיה כפשע בינו לבין…”

התבונן בה קרמר לראות מה רושם עשו דבריו עליה, שהוא מדבר כמי שרגיל לראות מוות. קמה ממקומה וקם גם הוא. אחר-כך תעו בדרכם. לא באותו השביל ירדו בין סלעי ההר בחזרה. ירדו וירדו מן ההר, עד שעמדו כנטויים על-פי הגיא. תעו והלכו. אמר לה קרמר:

“יש כזה רצון לקחת ולטלטל מכאן בידיים את כל המון הסלעים, ולהניח אדמה ברה וחשוּפה, נוחה ורכה, כזאת אדומה כמו בעמק למטה. זה כמו לברוא אדמה. אנחנו, הקבוצה שלי, עושים את זה במכונה, אבל לא כאן. אולי נעשה פעם גם כאן. לעת עתה אוכלים את ההר שם בדרום, וכאן מניחים הכל כמו בימי בראשית, כמו הר קדוש שאסור לנגוע בו. אני מתאר לי פעם דחפור-טס, הפולה את כל הסלעים מן ההר ומניח ערימות כבדות של אדמה…”

“ומה עושים בכל האבנים הללו?”

“אני יודע מה, רוגמים את הים, שיירתע לו…”

לפתע נתבהלו שניהם מדיבורים המשנים מעשי-בראשית בכוח מלים בלבד, וקרמר פסע פסיעת התקרבות אליה כאומר לסוכך עליה מפני משהו דמיוני ומבהיל.

הלכו הלאה. בחורשה דלה קוששו נשים ערביות ערימות גדולות של איצטרובלים ונשורת אורנים. שלוש שורות הריקמה האדומה אשר בשולי בגדן להטו באור כשלוש שקיעות. כתובת הקעקע שעל סנטרן היתה כשמיים בראשית החודש. “למה להן בשמלה אחת ירח לקוי וגם שמש כבה והולכת?” שאלה בתיה את עצמה. “הכל באשה אחת המבקשת שיחזו בה”.

ערימות גדולות נערמו לרגלי הערביות ונארזו בשקיהן. ילד קטן היה מסייע בידן. “המקוששות”, רעשה המלה באזני בתיה. אך המקוששים עצמם עשו מעשיהם בדממה גדולה, בלי אומר.

סוף סוף מצאו את הדרך הראשה, כי מיודעתם הילדה מן השיכון באה שוב לקראתם, כשהיא נושאת לחם ומחזיקה ביד אחותה הקטנה ממנה: “הייתם אצלנו?” שאלה את מיודעיה מלפני שעה קלה, כאילו הכירה אותם בשכבר הימים. אחריה גרר רגליו פועל שהסיע בעגלת-ילדים ישנה צרכי-מזון ומקלט-ראדיו קטן שחוטיו פרומים.

“באמת יהיה להם חשמל”, העיר קרמר. “חשבתי סתם מתפארת”.

התבונן בבאים לקראתם והוסיף: “הפועלים עובדים בקיבוץ שבמורד ההר”.

“מאין לך?” שאלה בתיה בלי חפץ.

“הפועל שעבר דיבר עם חברו על מעין-יפתח”.

כשלא היתה עוד השמש, זקפה גבעוליה ערוגת ירק קטנה של בית ראשון בעיר. אשה המכחילה עיניה, לבושה שמלה מבהיקה מפשילה שובליה לצדדים, באה לקראתם כאילו היו אורחיה. שביל אפל מרובץ חצץ הוליך אל ביתה. בתיה הלכה יגיעת-רגליים. “גבב עצי הפיסגה כבר מאפיר בוודאי את הסורגים בשערי העיר”, חשבה. “שער בנפשך שהיינו שם למעלה”, אמרה והצביעה על ההר מנגד.

קרמר ניענע ראשו. ופתאום שאלה בתיה:

" למה לערביות גם כחול הירח בפנים וגם אודם השמש בשמלה, הכל יחד?

“כמו בחיים, בטבע”, השיב לה. “לא ראית שבשמיים אורב כל היום לשמש פלח קטן של ירח?”

“תאר לך שירדנו משם”, הטעימה בתיה דבריה, כאילו עשו מעשה רב. הדרך בין שני ההרים נראתה פתאום ברורה כמו יצוקה בסלע, יורדת לגיא ועולה בהר בשביל של כוכבים נמסים. אבל עדיין לא היה כחול הלילה אלא צל האודם שבלה. וכאילו השתהה עוד בחלל שרף-השיחים האדום והשקוף כמישרת דובדבנים, זה השרף הקפוא ועומד, כאיצטרובלים קפואים שאינם נעים ברוח.

“מתי האצטרובלים נפתחים?” שאלה פתאום בתיה, כביכול זו החשובה בשאלות.

“או שהם מאומצים ודבוקים או מבוקעים ופעורים. אולי לאט אולי פתאום, איני יודע. אף פעם לא ראיתי במו-עיני איצטרובל נבקע. אולי בבת אחת?” ופתאום שאל: “ראית איפה אני גר…”, ומיד הסיח דעתו משאלתו: “ראי את טיפּות השרף האדומות, כל השקיעה נשארה בהן”.

עכשיו אינו אומר דבר. התכוון לרדת מן ההר למטה, וכמו נבהל ממשהו כשנפלה ידה לידו. ושתיהן הרטיטו בתמהון. היה ריח של ימי בציר אחרונים ונֶדֶף ענבים דרוכים, מוטלים כפגרים בצלעי ההרים, באין חפץ. נתאחרה להם השעה והוא אמר לה: “אני מפחד מפּניך, וזה הוא”, והלך. בבתים מזגו אותה שעה יין בגביעים גדולים ושקופים, מעלים ריח ענוג. ומאיזה ים נשבה רוח של מלחוּת מצטננת בטרם עת. “עכשיו לוגמים האיצטרובלים מבדולח גביעי השרף האדום”, חשבה בתיה. חבל שהלך.

לא חשוב. עכשיו אינו אומר לה דבר. נבהל ממשהו. הלא אמר לה: “מפחד מפּניך, באמת מפחד”.

השכן-העגלון, זה המתפלל תמיד בחצר ביתו, מניח עגלתו בחוץ ומכניס סוסו הלבן בפסיעת פרסות כבדה לחצרו, היה תמֵה עתה על עמידה ממושכה זו של בתיה ועל נפישתה הארוכה. אך משראה את קרמר במעשיו, הבין למה היא מתמהמהת אצל התאנה. מחכה שיאמר לה מה. היא עצמה תאנה קטנה וירוקה, בוסר שרובו חן, ונתנה עינה דווקא בזה, איצטרובל שכבר נעלמה ירקותו ואיננה וכבר הוא מתחיל להוביש בעצם ירקותו. אוכל את עצמו, בגללה, בגלל המנוחה. וזו, הקטנה, בבחינת נציב-מלח. עומדת על עומדה. מה היא עומדת מה? פסל ועבודה-זרה. סדום יש לה מאחוריה או עמורה? בסך הכל היתה בחנות-המכולת בשליחות אמה, הרומניה, וחוזרת ורוצה שדווקא ברגע זה יאמר לה מה שעדיין לא אמר לה. היא מחכה, מחכה אמה, ומחכה כל בית אביה. מחכה הסימטא, וכל הרחוב יודע. נו! וקרמר שותק. מילא פיו צער וכל העולם חייב בצערו. אף קטנה זו, המורה, חייבת בצערו. מאז אותו מקרה רע שאירע בה באשתו, כשעוד דר למטה, במורד, ברובע הישן, שותק הוא. יוצא במכוניתו וחוגג, כאילו יעלה בידו הפעם וידרוס אחד מאלפי הזוחלים על גחונם וירווח לו. מעשה נקם ושילם. זהו. כבר עברו כמה שנים מאז, ועדיין שנאתו לשורץ על גחונו בעינה עומדת, שנטל ממנו אותה, את האשה ואת הוולד שבבטנה. מעשה אחד וקרבנות שניים. כביכול ידרוס אחד וישמיד כל השרצים כולם. עתה דעתו זחוחה עליו, כמי שמלאכתו נעשתה בידי אחרים, בידי הנערים.

פתאום נשר עלה גדול מארבע התאנים הצמודות זו לזו בעלוותן ומפורדות בגזעיהן, ארבע רגליים לגביע ירק ענק, שבתיה ניצבה על ידו.

וזה היה האות שתמו רגעי נפישתה והגיעה שעתה לשאת רגליה ולשוב עם סלה לבית אביה. נרמזה בתיה דווקא על-ידי איוושה קלושה זו כאילו הלמה בה בעוז, והבינה היטב שהפעם אין בדעת קרמר להוליכה עמו ברכבו אל השפלה, במטה. מיד התנחמה בלבה: “כששעתו פנויה ואינו טרוד במלאכתו הוא הולך עמי ברגל, ואילו ברכב ממהרים ואין הדעת נתונה לאיש אלא לזמן ו…” נטלה בתיה סלה ופתחה מחדש בהילוכה, הפעם במורדו של ההר, בהילוך של בת-הרים, על מלוא עקב הרגל הנאחזת באבנים כבזיז, והבהונות מיותרים לכאורה. ואילו העקב, כיתד הננעצת בהר. מרחיבה עצמה כף-הרגל כביכול כפל כפליים ושומרת על מעין שיווי-משקל משלה, בלא שמץ של מעידה, ודורכת במעין קצב של קביים, ימין ושמאל וימין, בתיפוף המלוּוה דרדור, שחיקת אבנים והיצמדות; ושוב הכובד עובר מימין לשמאל ומשמאל לימין, בריתמוס קצוב וידוע לבני ההרים בלבד, שכן הם חסרים אדמה רכה וטובענית ואזנם שומעת תמיד מבעד למעטה האדמה הדק את הולם האבן הקשה החבויה בה.

עשתה בתיה את הדרך הקצרה לביתה שנתמשכה לה הפעם הרבה, שוב ראתה תכונה בבית שכניה. שאותה רוזה עצמה, שקוראים לה בסימטא ושמה מהדהד כהד הרים, ילדה בן ומצהלות השמחה עולות עוד מביתה. זה כמה ימים שהם מתופפים שם על פּיילה, ועל דוּד-כביסה ישן, על תיבה שבחצר ועל מגש הפּליז. במכולת אמר לה, לבתיה, שומר בית-החולים הזקן, המבלה ימי פגרתו בשיחה בטלה בחנות ובשתיית סודה, על “שמחה” שבאותו בית שכבר היא בת שבוע ימים; כאילו אין בתיה יודעת מה פשר השמחה. “אנחנו, אתם, אותו הדבר, כולם יהודים”, אמר לה, “ואני מתפלל דווקא בבית-כנסת שלכם”.

כשהגיעה בתיה לפתח ביתה נשמע טרטור מכוניתו של קרמר, להודיעה כביכול שהוא יוצא לדרך, ודווקא עתה הוא מברכה מרחוק לשלום. “כאילו רק עכשיו נולד”, התרעמה בלבה, “ואיש לא ראה אותו לפני רגע”. אולי יחזור עד הערב ויבוא? יעבור על-פני החצר השרויה באפלולית חוששנית ויתכווץ בשמעו מן החוץ את הקריאה: רוזה! גם לה, לשלו, קראו רוזה. בכל עת שהשכן קורא אותה קריאה של תרעומת בסמוך לחצר ביתה של בתיה וקרמר יושב אצלם, הוא מתחיל לפלוט כחכוּח מיותר, לא טבעי, סתם כחכוּח גרון שאינו ניחר אלא מסַפר על בעליו הנרגש.

עכשיו שבי והמתיני יום ארוך של החופשה הגדולה שלך, שכּן מורה אַת בישראל ופנויה מעול הוראה, וצפי מטרטור אחד של קרמר בבוקר לטרטור שני שלו לפנות ערב, כאילו אין כלום בעולם מלבד טרטור מנוע של אחד קרמר ההולך ושב, יוצא וחוזר בלי אומר. למה דווקא קרמר? הריהו גדול ממנה בכמה שנים, ומשא של צער בלבו. הנה הוא מזדעזע בראותו שפתחיה ואחיו המיתו נחש. מה הוא רוצה, מה? להמית את כל הנחשים שבעולם על מעשה שעשה לו אחד מהם? אומרים שנפשה של רוזה שלו היתה בלאו הכי מרה עליה. משם באה,מצרות ותלאות, וכבר היתה נשואה לאיש ולא ילדה. ונישאה לקרמר והרתה לו והיתה מצמצמת כל חייה בציפייתה זו לילדה. לא היה קרמר בעיניה אלא כאותו צמח, כמו דומם. ואילו הוא מתאבל עליה כמו על האשה האחרונה בעולם. כאילו במתכוון יצאה לשוטט יחפה בחשיכה. כבידות נוראה העיקה על כריסה… סבתא אומרת, נתערב רעל ברעל ועשו כליה גדולה גם בלבו שלו. היה הרעל מפעפע בה זה כבר, אולי בשל המוצאות אותה ואת ביתה שם, ולא היה גומל ומפצה על מצוקות ילדותה.

כלום אשמתה של בתיה היא, שעשתה כל שנותיה כאן, במלחמה האחת כאן, בלי אותה מלחמה גדולה שלם, והריהי כמו בטלה ומבוטלה לעומת ייסוריה של ההיא. קרמר היה אוהב את זו, כמו שאוהבים את אמא שסבלה בלדתה אותך, שהתייסרה כל ימיה כדי להביאך לעולם. אלא שאהב אותה כמו אבן בשדה שאינה מצמיחה, כמו פסל עקר. וכשנתמלאה לא האמין וכמו היה מצפה שתיעקר האבן ממקומה ותגלה חתימת-אדמה, כברת-עפר פנויה – ואולי לא היה מבקש אלא לסקל את חייו שלו.

איש מוזר, קרמר. כל האבנים שבכאן מכבידות על נשמתו. לפנות, לפנות את האבנים, זהו. כמו שאומרים “מַלח-של-יבּשה”. מתרוצץ על-פני הארץ כולה, אבל השפלה אינה מעניינת אותו. אין בה מכובד הסלעים הכובשים אדמה טובה תחתם.

ואז, אצל הדרוזי, שהם יוצאים יחד למילואים? שעות רבות כל-כך חיכו אצלו באותה שמחה עד שהכינו את הסעודה, ובינתיים היו האורחים מזי-רעב. ובשעה ארבע ישבו לזלול כהלכה. אפילו סכינים ומזלגות היו. כירה גדולה ומפוארה. והכל מרימים כוס להולדת הבן. וקרמר חוגג יותר מכולם. ידע או לא ידע? כל עוד אכלו וסבאו כדת, האם ידע או לא ידע שהושבתה השמחה? ידע את האמת לאמיתה והעמיד פני חוגג בשמחה לא-שמחה זו? וכתום הסעודה, כשקמו האורחים ונתגלה להם הסוד האיום, שעוללו של בעל-השמחה נפטר יום קודם לכן, היה קרמר נדהם יותר מן הכל, מתאבל יותר מן הדרוזי האמיד, שלא אבה להשבית את שמחת אורחיו שנתקבצו אליו לשמחו, וערך את השולחנות ולא רמז אפילו על האסון שפּקד את ביתו. הידע קרמר או לא ידע? קרמר היה המום לשמע הבשׂורה הרעה כאילו אירע האסון לו, והיה אבל עם הדרוזי, כאחיו. כל הדרך בחזרה לא יכול להירגע, והיה המום ממידה זו של הכנסת-אורחים, המבליגה על יסורים כמוסים ומצהילה פנים לבריות השמחים.

“אנחנו לא מסוגלים לנהוג כך”, אמר. “ובצדק. לעזאזל הבריות ופניהם השמחות. והשמחה הזו ללא טעם, כשמקור השמחה יבש! המוות אוכל חייו של החי ולא של המת. כמו שהמכונה אוכלת את ההר החי אכול ויישר וכלה, ובני-אדם זוכים באדמת מטע, אבל ההר כלה והולך. והשמחה הזו בלא טעם כמו ברכת גשם מיותר בשטפון, כמו תאומים ליולדת הנפטרת בציריה, אות כבוד לחלל שלא נשאר לו קרוב ומודע, ברכת שמש ואור לצחה-צמא, ועוד ברכות כאלו על לב אבל”.

 

2. הנחש הראשון    🔗

אותה שעה היה קרמר יורד במכונית מן ההר ירידה באלכסון, כמתווה קו בעפרון ומעגל דרכו, כנובר בפינת ההר הדחוּיה וחוזר ומתווה אלכסון חדש, נמוך מעט מן הראשון; אלכסון ראשון בפאת מערב שבהר, ואלכסון שני בפאת מזרח של ההר מנגד, ושוב נבירה קלה בחרטום המכונית בחצי עיגול ועוד ירידה ישרה. כך הוא עושה ומשחק במראות ובתפניות של חמוקי אדמה, המשתדלים עמו ועורכים עצמם סביבו כאילו הוא בחיר הבריאה כולה. תוך כדי כך קונים ההרים לעצמם עמידה יציבה יותר מימין ומשמאל, בירכתיים ולמטה, בלא ערבוביה אלא במשמעת משוּנית של זמן ומהירות, ובוררים מקום למטה גם ליַמָה, כחולה ושוקטה, שתהא נפערת משמאל, דמומה והמומה ומשוכנה בתווך בלא דעת הרבה. ובינתיים מתהווים בדרך כל אותם צידודים ופעירות וכרכורים, פתיחת מראות וסילוקם. “כיצד מרקדין” זה לא נועד אלא לקרמר בלבד, שתמיד הוא עולה ויורד באותה הדרך ממש, אלא שלעולם ההוויה מרקדת לפניו בשלל ריקודים חדש. הגה שבידו כמוהו כשרביט-המנצחים. רוצה, מנגן לו בעמק שלמטה שטח תירס מימין ושדה שלפים משמאל. רוצה, כובש לו בהגה שבידו מטעי טבק שפלים מצונפים בצניפת ניר, להגן עליהם מפּני זבוב מחבּל. רוצה, כובש לו כרם-מטפס גבוה מזה והמון רב של חמניות זהובות מזה – עננה צהובה אחת שגרעיניה נספים במעופה. רוצה, כובש לו פרדס צעיר שהדריו גוצים. רוצה, עוקר הרים ממקומם ומניח לפניו שפלה עקודת חול יוקד, המתנפץ אל שורת אקליפטוסים שחוחים מעומס הרום מיָּם.

לפני שנים היה קרמר יושב בחבל-ארץ אחר ובישוב אחר. אבל מאז עלה הנה להר, והוא יוצא מכאן למלאכתו בנפה אחרת, לטלטל טרשי-הר ממקומם ולערטל אדמה רכה וטובה, דומה עליו שחפזון שנוהג בהרים ובגאיות שבחבל-מגוריו, שהוא מסחרר עליהם דעתם בחלפו על פניהם ברכבו, יש בו משום הונאה. כי אין דעתו של נוף מתיישבת עליו אלא בהחזירו את רכבו לפתח ביתו, והוא יוצא ממנו ועומד על רגליו בלא ניע; אותה שעה כפוי עליו המראה ביתמותו כולה, והוא כובשו בהליכה מתונה ברגל מאוששה.

ואילו כאן הכל צועק: טמפּו! טמפּו! אין זמן. ברגל לא תגיע בעוד מועד לראשית יום עמלך בהר האחר, אלא באיחור רב ולמחרת היום, וגם אז לא למועד הנכון. ואילו באוויר תגיע ישר אל המכונה המכלה בהר, גורסת ומטילה פסולתו בקצב, בשעה היעודה, המתוכננת. שאם לא כן תישאר צלע ההר כפי שהיתה: מגובנת ומעוגלת, טרושה, כולה אבנים וקוצים וזוחלים. וההר יהיה מקמיח לובן סלעיו או אפר טרשיו מיליון שנים, ואילו לנו אין פּנאי. “אנו בין הבּוֹיְנים”. ו"תכין, אחא, אדמה טובה לגולה הנמקה בחבלי עלייתה ולכל אותם שירדו ואולי ישובו ויעלו. זהו. תן להם אדמה בראשי ההרים, על הר נשפה וגבוה – – "

מיד נולד ים חדש מימין, לא כאותה ימה מעורפלה בין הרים, דמומה כנוזל בבוכנת הרים שקופה, אלא ים מקציף ממשות של מים הומים, וחורבות החסרות משמעות של הרס, כביכול התמוטטו בידי שמיים ולא בידי אדם. וכמה מן הדקלים כאן אבדה צמרתם, וכאילו נתעופפה מהם הימה. וכבר מהלכים כאן בני-אדם לא בהילוך של הר אלא בהליכה קלה ומבוהנה. כמו נתנוונה בבת אחת כף הרגל, העקב, וזכות הבכורה לאצבעות הרגל הפּשוקות ומפרפרות מרוב תנועה ומעשה.

רוכל-כפרים ערבי נושא חבילת אריגים צבעוניים על כתפו ועל ירכו, מחזיק אַמת-המידה בידו כמטה ומצפּה שקרמר יסיענו בדרכו וישמע מפיו דברי רכילות. אלא שקרמר מסיעו ואינו מטה אוזן לסיפורו, בטענה ש“הכל יודעים משמיעת חדשות-היום מעשים שבעמק, בנערות ואהובים ובריחות. אין לך היום מעשה בעמק שאין אנשי-ההר יודעים עליו, ויש לו כבר לעמק שליחים משלו לספר מעשיו בחדשות היום…”

מיד חפרוּ פני הרוכל וביקש לרדת. לא ידע קרמר אם הגיע הרוכל למחוז-חפצו או שיורד על שום שמעשיותיו לא עלו יפה ולא נתקבלו על לב השומע. ואולי חשש שאין בעל המכונית שומע ערבית, יצא ואמר אל קרמר:

" אתה ממהר וממהר ואין לך סבלנות לכפרים ולאנשים שבדרך. אפילו שאתה טוב-לב, אינך עושה המעשה-הטוב בשמחה אלא כמו על-כרחך. אני נהנה ממך, ואילו אתה יש לך מאיסוּת להתמהמה ולשמוע.."

“אני לעבודה, אני…”, גימגם קרמר. “היום יש עיתון, טלגרף, טלפון ודפוס, וכל הסיפורים מגיעים לפתח ביתך השכם בבוקר, ואין צורך להמתמהמה בדרך, חבל על הזמן…”

“חבל, חבל…”, אומר הלה, מנפּח בידו, חוזר ומסמיך ידו לראשו ולחזהו ומודה על החסד החטוּף.

מימין ישבה נערה ערביה אצל מקווה-מים קטן. כאן, סיפר לו סלוצקי, נפגעה אחת והיתה גונחת אף שלא אוּנה לה כל רע, ואביה מבקש לו גמול בממון רב.

ככל שהדרים קרמר הרבה הכחילו השמים והארץ נתאפרה, הדשיאה פה ושם, והאשׁלים נתרבו מאד. לחלוחית חדשה המליחה את החלל והיתה כמאחה בין חומות כורכר של חוף לבין אדמת חול משובצת בארות לרוב. כל באר כמוה כחבויה באוהל אבנים, בכל עומקה ואפילותה הפּתוחה. כה רבות הבארות, ומים אין. היה קרמר מתבונן במהורהר בשברי אבן ועמודים מגולפים שנתגלגלו מאצל שפת הים והגיעו למרגלות האשלים המצילים.

אשלים ובארות, אשלים ובארות, בחסות ים גדול וכחול, שכל אַמת-מימיו אינה אלא אַמת-צבע באופק. שדה המים הכחול לא היה מנושב רוח. ההדרים היו כאן זקנים ועזובים, מסביב לבארות החרבות. אלא שכפעם בפעם היתה רוח מיָּם מניסה את היקוד השוקע באדמה, וכל באר היתה פקוחת עין אחת אפילה, חלולה וסומה, ללא טעם וללא לחלוחית מרווה. “שבע בארות לאיש אחד”, הירהר קרמר, “ואין בהן טיפת מים אחת. כל באר בית-נכאת של מים שהיו זכר לפלשתים ששתו מימיהן, גבים חרבים. האדמה אספה מימיה, נשתוּ שפתיה”.

לפתע נשא קרמר עיניו על הכביש בתילוּי שמורות נפקחות: “אהה, סוף סוף”, ונתנשם מתוך רווחה, בתאוות-נקם, בהניחו מאחוריו נבלת פגר מרוסקת כקיא כלבים ירוק: “אחד פּחות על-פני האדמה”, נתרחבה עליו דעתו, כאילו מצא פתאום טעם בחייו. באותו רגע שזחה דעתו עליו, נטלטלה המכונית והוא בלמה באחת, שכל-כולו נקשח במאמץ. “מה זה היה לי. אחרי הרמשׂ הנתעב כמו נכנסה התאווה בלבי… מה, מה, מה, דבר לא קרה, אשה… חיה. רק נפלה. הנה קמה על רגליה והולכת אל פאת הכביש…”

קפץ קרמר ויצא. אשה נפלה לרגליו כמי שעמד וצנח פתאום באפיסת-כוחות. אולי נחבלה. אולי סתם הלם של פחד. איזה נס, לא אירע דבר. קרמר גחן אליה והרימה. מיד נתחייכה כמבקשת מחילה. מה יש למחול לה? שמא עשתה מה שעשתה בכוונה תחילה? “דווקא לי, מתחת לחטמי שלי! דווקא ממני ביקשה לה את הקץ! האם אשמתי היא שנמאסו עליה חייה הצעירים? ואולי לא כל-כך צעירים. אשה צעירה, אבל לא בראשית נעוריה. ראשית קשיוּת בפניה…”

“חשבתי שאספיק לעבור…” מלמלה.

“נס שבלמתי מיד… אַת בכוונה… אני נוסע למשטרה, אביא אותך לבית-חולים, אני מוכרח לעשות משהו. כרגע דרסתי שרץ נתעב והייתי מבסוט. הייתי מבסוט, וכנראה הגברתי את המהירות. אני אשם, מפני שחשבתי כי עשיתי מי יודע מה, איזה מעשה רב. עניין שלי פרטי, לא חשוב. כל ילד יכול, אצלנו בשכונה הנערים יכולים… אבל אם בגלל צרות פרטיות שלך… לא מוכרחים לספּר…לכל אחד יש…”, גימגם קרמר ולא ידע מה לעשות.

בתחילה נענה להפצרותיה להניחה ונסע לתחנת-המשטרה הקרובה. אך לאחר-מעשה ניחם על אשר הניחה לבדה בדרך; שמא היא מוטלת אין-אונים ולא עזר, וחזר ומצאה. האשה ישבה בקרחה קטנה של קוצים, שבפטוטרותיהם עוד נותר שמץ של אור סגול. היא ישבה רכונה מעט על יריכה, נפעמה למראהו ואמרה, כאילו ידעה שישוב: “מה אתה שוב כאן, אני בכלל לא קיבלתי שום מכה, אני…”, ופינתה לו מקום לשבת לצדה.

“אני יודע שאינך זקוקה לי. אבל יש לי מימיה. אולי סיגריה או שוקולד… מפני שתמיד חושבים שלא כלום, אבל ההלם עצמו מספיק בשביל לטמטם קצת ולהחליש, שלא יכולים לזוז מן המקום, וכאן שורצים כל מיני…”

לגמה האשה מן המימיה וטילטלה ראשה: “משקה? בכלל לא מים?” ומיד ראתה חובה לעצמה להסביר לו את המעשה שעשתה:

" אני בכלל לא מתפעלת כל-כך מכל העסק הזה הנקרא חיים. רק בשביל הילד אולי כדאי… הוא, אביוף בכלל הפסיק לכתוב משם, מעבר למסך. מצא לו אחרת, עוד כשהייתי שם עמו. בגלל זה חזרנו ועלינו, אני והקטן. עכשיו הפסיק לכתוב אפילו אל בנו. קאריירה עושה שם. חושב, שיהודי יכול לעשות שם קאריירה. הילד נולד כאן. אבל עכשיו הכל מחדש, כאילו לא היינו כאן אף פעם". לגמה מן הבקבוק השטוח והצטחקה: “חשבתי תה יש לך כאן, והנה בראנדי!”

הדליקה סיגריה ואמרה:

“למה לי להלאותך בסיפּורי. העיקר שאני קיימת, איזה פלא? עובדה. יום יבוא ואולי ההיא תימאס עליו והוא יזכור את יוצא-חלציו ויבוא. שבי וחכי. ובינתיים אני נרזית, ומרירותי מתמידה ונואשת…”

החזירה קרמר לביתה ונסע לעבודתו.

עם תום מלאכתו היה חוזר למקומו הרחוק כמעט בשעת-ערב. היום היו כל אותן בארות חרבות מתלוות אליו כעיניים סומות. בארות בלי מים ואשה מרוטה היושבת על באר חרבה. “האמנם אין שם בני-אדם להניאה ממעשיה? שלא תהא מטילה עצמה תחת גלגלי?” איזה בזבוז של מרץ, של חיים, של רצונות. בתיה לא תבין. מה היא יודעת על החיים, מה? נערה צעירה הגדלה בהר כאבן שׁיש, בלא שאלות ובלא תמיהות, בלא אימת מוות ובלא יאוש מכלה, בלא מקורות החיים החרבים הללו, אפילו בלא פחד מפניו, מפני אחד חנוך קרמר וצערו הסמוי, איש אשר ברוב חופזו כמעט פגע היום באשה, ושיחררה כביכול מיאושה. בסרטים באנאליים נושאים את האשה שניצלה, כדי לחלצה מצערה. מה פתאום? אשה סחוטה ועפעופי עצבנות בריסי עיניה הלאות. אשה מעודנה ונבונה. אבל במעשה זה של חיים ומוות כמוה כנערה פותה. ואחר-כך רועדת מרוב שמחה על שהיא בריאה ושלמה וחיה. נהנית מלגימת משקה חריף ומעטרת קוצים גדולים וכמושים. ואני, מושיעה ומצילה, עומד עליה, לחזק לבה בקרבה, ואילו היא כצנפה אחת של חיים והרגל-חיים ורצון להתקיים ויהי-מה…

עוד מעט כבר שבת בהר, מהרהר קרמר. בתיה מרביצה בוודאי במים רבים את חצרם, שתהיה רעננה ולחה כלאחר גשם. ואולי בכלל לא מאוחר כל-כך. ואולי לבוא ולספר את כל המוצאות אותך ביום ארוך זה, למן המעשה באֶחיו של פתחיה הקטן ועד ה“ארור” בדרך, ועד המעשה באלמונית שאפילו שמה אינך יודע. אולי יעלה משהו ממחרוזת האירועים, שיתקבל על לבה של בתיה בלי דיבורים הרבה? אמנם, חייב הוא לספּר על הרבה בארות-חרבות בארץ הדרום, ואילו כאן, למעלה, שותים מים-חיים…

בערב הקיש קרמר על דלת בית אביה של בתיה. הכלב דוּבּי נבח. לא מיד פתחו לו. בערב-שבת מתמהמהים ומהלכים בצעד מתון. פתחה לו סבתא של בתיה. ברוב בהילותו לא נכנס קרמר, כדרכו פנימה, אלא שאל: “בתיה ישנה?” כיוון שסטה מהרגלו להיכנס הביתה ולשבת אצל אביה של בתיה, יחיאל דומב, נצטהלו פני סבתא ואמרה: “בתיה יצאה עם חברות שלה”.

“חבל שאיננה”, אמר קרמר.

“אה, סוף-סוף, סוף-סוף יהיה לי חדר משלי…כשבתיה תצא מן הבית!… היכנס, היכנס, בבקשה, בחצר קריר ונעים. בוודאי תבוא עוד מעט”, והכניסתו פנימה.

החצר על כל ירקה ועציציה היתה לחה, קרירה, אפילה-למחצה, אבנית מאד ומעורפלת מעט כבַתָה מאובקה בשלהי הקיץ. אור קלוש הגיה מן הבית ומפּנס שברחוב. כלבה של בתיה, דובי, בלע נביחתו ובא והצטנף לרגליו של קרמר. קרמר היה יושב על ספסל-האבן שבחוץ, יחידי לנפשו, כבן-בית שאין משגיחים עוד במעשיו.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 13318 יצירות מאת 545 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 1949 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!