(מתוך ימים ולילות – מעריב), 21/06/68

שרשרת מקרי הרצח שהסעירו את העולם ואוירת האלימות, שאותה ניסו האחים קנדי ומרטין לותר קינג לשנות – מצאו את הדן גם על קרשי הבמה ומסך הקולנוע

הלילה שבו בוצעה ההתנקשות בחייו של בובי קנדי היה ליל שימורים למליונים רבים, ששמעו על המקרה לראשונה כחצי שעה לאחר חצות. בין אלה היתה, כנראה, גם מחזאית יהודיה צעירה, שזכתה לפני כשנתיים לפרסום עולמי הודות למחזה “מק־בירד”, פארודיה סאטירית על מחזהו של שקספיר, “מקבת”. באותה פארודיה, שהוצגה מאז במרבית בירות העולם ועוררה הדים חריפים לכאן ולכאן, הואשם הנשיא ג’ונסון בסיוע לרצח ג’ון פ. קנדי, במטרה לרשת את כסאו.

בין הדמויות המרכזיות במחזה היתה גם דמותו של בובי, אחיו הצעיר של הנשיא הנרצח, שהוצג כצעיר ציני ושאפתן, המוכן לעשות הכל כדי לרשת את כסאו של “מקבירד”. כשראינו את ההצגה נדהמנו לא רק מן הדמיון הפיזי העצום שבין השחקנים לנשיא ג’ונסון ושני האחים קנדי, אלא גם מן החופש הבלתי-רגיל, המתיר לסאטיריקן להציג את הנשיא בצורה הנלעגת ביותר ואף להאשימו ברצח, מבלי שמחזהו ייפסל ע"י צנזורה כלשהי.

מחציתו השניה של המחזה “מק-בירד” מתארת בעוקצנות רבה את הקרב על השלטון בין הנשיא ג’ונסון לבין בובי קנדי. בסופו של הדו-קרב המר מכריע הבדל הגילים שבין השניים, והנשיא הקשיש קורס לרגליו של הצעיר בעל-הבלורית, וגווע מהתקף לב לעינינו ולעיניו של יריבו הציניקן. לא יכולנו שלא להיזכר שוב באותה תמונה שעה שראינו על מסך הטלוויזיה לפני ימים אחדים את דמותו הגבוהה של הנשיא ג’ונסון, הניצבת ליד ארונו של הסנאטור שנרצח. ונדמה כי רבים מתוך מאות אלפי הצופים, שחזו עד כה ב“מק־בירד”, ובראשם מחברת המחזה עצמה, חשבו באותו רגע על האירוניה המרה הקשורה בשתי התמונות המנוגדות הללו.

מברק לבתי הקולנע    🔗

עוד לפני חדשים מעטים הוצג המחזה “מק־בירד” בערים שונות בארה"ב ומחוצה לה בהצלחה רבה. החלטתו של הנשיא ג’ונסון שלא להציג את מועמדותו לנשיאות בבחירות הקרובות, וקריאתו לשיחות שלום עם וייטנאם הקהו במידה רבה את חריפותה של הסאטירה במחזה זה, עתה, לאחר הרצחו של רוברט קנדי, נידון “מק־בירד” לגניזה מוחלטת. ומי יודע אם אין המחברת מצטערת כיום בלבה על שציירה את דמותו של בובי באור בקורתי ושלילי כל־כך.

אין זו הפעם הראשונה בה גורם רצח פוליטי לשינויים ו“קיצוצים” על במת התאטרון ועל מסך הקולנוע. מותו של הנשיא קנדי לפני חמש שנים הביא את הקץ גם לקאריירה של קומיקאי צעיר ומצליח, שהתמחה בעיקר בחיקוי קולותיהם של בני משפחת הנשיא. חדשים מספר לפני הרצח בדאלאס עלה כוכבו של אותו קומיקאי צעיר בן-לילה, ותקליטו המפורסם – “המשפחה הראשונה” – נמכר במליוני עותקים, והפך את מבצעו לאחד האמנים המבוקשים על מסך הטלוויזיה ועל בימות מועדוני הלילה הגדולים.

ביום שבו נרצח הנשיא קנדי בדאלאס עמד הקומיקאי הצעיר להופיע באחד האולמות הגדולים בלאס-ווגאס. הופעתו בוטלה, כמובן, ומאז לא שבה אל הקרשים. התקליט, שהיה רב־מכר במשך חדשים רבים, נגנז על ידי בעלי חנויות התקליטים, ונעלם מן השוק. וכוכבו של אותו קומיקאי דעך באותה מהירות בה עלה.

את הידיעה על הרצחו של מרטין לותר קינג שמענו בהיותנו בבלטימור במחיצתם של שני פזמונאים אמריקנים צעירים, דוד פינקל וביל ווידן, שפזמוניהם הסאטיריים מושמעים על בימת “מועדון התאטרון” הניו-יורקי המפורסם, “למעלה ולמטה”. לאחר שחלף ההלם הראשון למשמע הידיעה הנוראה, נזכרו השניים כי באחד מפזמוניהם, המושמע ערב-ערב על בימת המועדון, מצויות כמה שורות סאטיריות, הקשורות ¹הכושי שנרצח ובצביעותם של יריביו. בו במקום מיהרו לכתוב שורות חדשות לאותו שיר ולצלצל למנהל הלהקה, כדי להודיע לו על השינויים. באותה שעה ממש שיגרו אנשי חברת האחים וורנר מהוליבוד מברקים בהולים לכל בתי הקולנוע בארה“ב ומחוצה לה, בהם הוקרן סרטו של סטנלי קרמר, “נחש מי בא לסעוד עמנו הערב?”. בסרט זה, העוסק בבעיות האפלייה הגזעית, משמיע סידני פואטייה עקיצה מרה, בה נזכר שמו של הד”ר קינג. החברה פנתה איפוא אל מאות מקרינים בכל רחבי היבשת ודרשה לחתוך מיד מתוך הסרט אותו קטע שיחה קצרצר.

אלוהים לא רוצה להתערב    🔗

אחת המלים שחזרה שוב ושוב כמעט בכל התגובות לרצח מרטין לותר קינג ובובי קנדי היתה המלה “אלימות”. ובין האנשים שלא הפסיקו להתריע על הנטייה לאלימות בציבור וברחוב האמריקנים היו, כמובן, מרטין לותר קינג ורוברט קנדי עצמם.

אחת התופעות הבולטות ביותר בקשר לצמיחתה של האלימות כאן היתה, לדעתם, אדישותו המדהימה של הכלל, המחליט להתעלם מקיומה של אלימות זו, ו“לא להתערב”. הד סאטירי לתפישת-עולם זו מצוי בתווית צבעונית, המודבקת לעתים למכוניות, ומהווה תשובה לסיסמה “אלוהים מת”: “אלהים חי. הוא רק לא רוצה להתערב”.

על נטייתם של תושבי ארה“ב להתעלם מן המציאות שבה הם חיים תעיד גם רשימת ההצגות בברודויי, בין ארבעים המחזות המוצגים ערב ערב במרכז התאטרון הגדול ביותר של ארה”ב אין למצוא יותר ממחזה אחד או שניים, שבהם ניתן הד כלשהו לבעיות הבוערות של ההווה. מרבית צופי ברודווי מעדיפים עדיין הצגת בידור צבעונית ומתקתקת, בה מופיעים כוכבים מפורסמים, ואינם מוכנים לרכוש כרטיסים למחזות המזכירים להם היכן ואיך הם חיים.

למרבה המזל קיים גם “אוף-ברודויי” – שורת אולמות קטנים, הפזורים בחלקה הדרומי של העיר, בעיקר בסביבות ה“וילג'” המפורסמת. כאן קשה למצוא הפקות-ענק, כוכבים מפורסמים, אולמות מפוארים וכרטיסים שמחירם עולה על חמישה דולאר, אולם כאן ניתן לראות גם מחזות שאינם מתעלמים מן המציאות המשתקפת בקר-בקר מעמודי העתונים, וכאן צפוי הצופה לעתים קרובות גם להפתעה מרתקת.

התייר שהמתין לאוטובוס    🔗

להפתעה מסוג זה זכינו הפעם, כשהלכנו לראות ערב בן שני מחזות קצרים מפרי עטו של מחזאי בלתי מוכר, ישראל הורוביץ. המחזה הראשון שבין השניים לא הלהיב אותנו במיוחד, וכמעט שחשבנו להסתלק הביתה בהפסקה. מתוך עצלות נשארנו באולם גם לאחר ההפסקה, וכבר ברגע הראשון לאחר פתיחת המסך ידענו שאנו שותפים לחוויה בלתי-רגילה.

“ההודי רוצה לברונקס”, זה שם מחזהו השני של הורוביץ, הוא מחזה העוסק באלימות. עם פתיחת המסך מתגלה על הבמה טלפון ציבורי, ולידו שני פחי אשפה ותחנת אוטובוס. המקום: ניו-יורק, במעלה ה“פיפט אווניו” המפורסם, אי־שם בצפונה של מנהטן. ליד התחנה עומד גבר הודי, עטוף טורבאן, וממתין לאוטובוס. לפתע נכנסים אל הבמה שני צעירים עליזים, המחייכים אל ההודי ואף מנסים לפתח שיחה ידידותית עמו. מסתבר שזה הגיע רק יום אחד קודם לכן לארה"ב, ואינו יודע אנגלית כלל. הוא מנסה להגיע אל בני משפחתו, החיים ברובע הברונקס. ושני הצעירים, השרויים במצב רוח מרומם, מוכנים לסייע לו לעלות על האוטובוס המתאים.

האוטובוס מאחר (כן, זה קורה גם כאן!), ושני הצעירים המשועממים מתגלים לפתע כשני בריוני רחוב מסוכנים, המתחילים להתעלל בזר, שאליו חייכו זה עתה. התייר האומלל אינו תופש את השינוי שחל בשניים, ומנסה לשווא להתגונן. איש מן העוברים והשבים ברחוב אינו מוכן להתערב, וההתעללות לובשת בהדרגה אופי סאדיסטי חסר רחמים. המעבר הדק מחביבות לאלימות, שנאת הזר והנטייה לסאדיזם – כל אלה מומחשים בריאליזם מחריד במחזה מבריק זה, שזכה גם לביצוע מופתי. הקהל הניו-יורקי, המכיר מציאות זו מנסיונו האישי, נראה נרעש ומזועזע; ורבים מן הצופים העדיפו לחזור הביתה במונית, במקום לרדת למנהרות הרכבת התחתית בחלק חשוך זה של העיר.

המחזה “ההודי רוצה לברונקס” מזכיר סידרה של מחזות וסרטים אחרים, שגם אותם ראינו לראשונה בשולי-ברודויי, כמחזהו הקצר של לה-רוי ג’ונס, “רכבת תחתית” (שהוצג בארץ במסגרת “על פרפרים וסכינים”), וכן הסרט האמריקני המצויין “התקרית”. סרט זה, שיוצר בידי בנו של הזמר יאן פירס (מי שהפיק את “מעגל הגיר המודרני”) הוא אחד הסרטים הטובים ביותר שהוקרנו אשתקד על הבד; אך כיון שיוצר בידי מפיק עצמאי, ולא בידי אחת החברות הגדולות, לא זכה אף לאחד מן הפרסים שהוא ראוי להם. עלילת הסרט מתרחשת בקרון של הרכבת התחתית בניו-יורק, ושני בריונים משלתטים על הקרון ומתעללים בכל נוסעיו. סרט אחר, שגם הוא הופק אשתקד וגם בו מופיעים שני בריונים המתעללים באזרחים, הוא הסרט הבריטי “הפנטהאוז”, שהוקרן גם בארץ. לפני חודשים אחדים הודיע התאטרון העירוני בלוס-אנג’לס על הצגת מחזה אמריקני חדש, העוסק בפרשה שזעזעה את ארה"ב לפני כחמש שנים, עת נדקרה נערה למוות באמצע רחוב ניו-יורקי, מבלי שאיש מבין עשרות העוברים והשבים יחוש לעזרתה. מאוחר יותר הודיעו מנהלי התאטרון על ביטול ההצגה המובטחת, בטענה שהמחזה המוגמר לא השביע את רצונם. אבל לא חסרו, כמובן, גם השמועות לפיהן הוחלט שלא להציג את המחזה דווקא משום שהוא טעון “חומר נפץ” מסוכן.

האקרובטים מ“קפה לה מאמא”    🔗

הבעייה הגזעית, שהעסיקה בשנים האחרונות רבים מתאטרוני אוף-ברודויי, מופיעה העונה רק בשתי הצגות. האחת, “שלושה מערכונים מאת אד בולינס”, נקראה תחילה בשם “ה’שחור' החשמלי”, שם שעורר חמתם של צופים רבים. אד בולינס, מחבר המערכונים הללו, הוא צעיר כושי הנמנה על תלמידיו וחסידיו של לה-רוי ג’ונס, אך סגנונו “זועם” פחות, ובכמה תמונות מזכירה האוירה רגעים ממחזותיו של צ’כוב. להצלחה מסחרית רבה פי כמה זוכה המחזה “סקובה דובה”, פרי עטו של הסאטיריקן ברוס ג’יי פרידמן. פרידמן חושף את רגש הנחיתות שחש הגבר הלבן למול עמיתו הכושי באמצעות קומדיה מטורפת המדהימה לא פעם בהעזתה. גיבור המחזה שקוע בהזיות על איש-צפרדע כושי, העומד לגזול ממנו את אשתו בזכות עליונותו הגברית. בסופו של המחזה הוא מגלה כי אשתו אמנם עוזבת אותו בשל גבר כושי, אבל אין זה איש-הצפרדע ה“חייתי” שראה בדמיונו, אלא משורר רגיש ונעים הליכות.

מחזה מעניין אחר שעלה לאחרונה על קרשי אוף־ברודויי, “הבחורים”, עוסק במיעוט מסוג אחר – חבורת צעירים הומוסכסואליים, החוגגים יום הולדת בצוותא. זהו מחזה רגיש, המתרחק מכל גישה סנסציונית לנושא, והוא מבויים ומבוצע בכשרון רב.

כמה הצגות מעניינות אחרות המוצגות בשולי־ברודויי שייכות לסוג, שניתן לכנותו “מחזמר־כיס”. המחזמר ה“פנטסטים” (שהוצג פעמיים בארץ) ממשיך עדיין לשבור את כל השיאים, ומוצג זו השנה השמינית ללא הפסק – יותר מכל מחזה אחר על בימות ארה“ב. להצלחה כבירה זוכה גם המחזמר “אתה בן-אדם, צ’ארלי בראון”, שגיבוריו לקוחים מסידרת ה”קומיקס" הפופולרית של שולץ, ה“בוטנים”. מחזמר-זוטא מעניין אחר שזכה לפרסים מבוסס על “הלילה השנים־עשר” לשקספיר, בלווי מנגינות בקצב ה“רוק־אנד־רול”. להצלחה רבה זוכה גם ההצגה “ז’אק ברל חי ומרגיש טוב וגר בפאריס” (זה היה, כמובן, לפני המהומות האחרונות) – ערב של שירי הזמר הבלגי המפורסם, המבוצעים בתרגום אנגלי ובחן רב ע“י רביעיית זמרים במועדון הלילה הידוע, ה”וילג' גייט". (לתכנית זו גם “נקודה ישראלית” היא בויימה בידי צעיר ישראלי, ומככב בה הזמר האמריקני מורט שומאן, שביקר בארץ ואף היה נשוי לזמרת ישראלית).

ההצגות ה“מטורפות” ביותר שייכות, כמובן, לאנשי האסכולה המהפכנית של “קפה לה מאמא”, המצטיינים בכושר ההמצאה הבימתי המסחרר שלהם, ובנסיונותיהם המקוריים לחרוג מן השיגרה. הרבה נכתב גם בעתונות הישראלית על ערב המערכונים הסאטיריים “אמריקה, הורא”, אחת הדוגמאות המבריקות לסגנונה של אסכולה זו. דוגמא מרתקת אחרת היא המחזמר הנסיוני “תום פיין”, המציג בעזרת שירים, פנטומימה, להטוטי אקרובטיקה וריקודים את סיפור חייו של לוחם-החירות האמריקני בן המאה השמונה עשרה. במאי “תום פיין”, תום או’הורגאן, הוא גם במאי המחזמר החדש מחיי ה“היפיז”, המעורר סערה בברודויי – “שיער”.