א    🔗

מפורסמת היא יהדות ליטא בזיקתה לארץ-ישראל ובהשפעתה על הישוב, החל בעליית החסידים מליטא ומרייסין בסוף המאה השמונה-עשרה (תקל"ז-1777), ועוד יותר עם עליית “הפרושים” תלמידי הגר“א משנת תקס”ח (1808) ואילך. מאז עד ימינו לא פסק קשר של קיימא בין ליטא ובין ארץ ישראל, קשר שבא לידי ביטוי בעליה ובעזרה לישוב.

ואולם קשר אמיץ בין ליטא ובין ארץ-ישראל היה קיים גם בדורות שלפניהם. ככל גלויות ישראל, היתה גם יהדות ליטא מראשיתה חדורה לא רק כיסופים לארץ-ישראל אלא גם שאיפה ומאמץ לבוא בקשרים עם הארץ, לתמוך בישובה, לעלות אליה לרגל ואף להתיישב בה. עוד בראשית המראה השבע-עשרה נקשר קשר של ממש ומאז הלך הקשר הלוך וחזק.

בנידון שלפנינו אין לצמצם את ליטא בגבולותיה המדיניים. האיזור הליטאי שבו אנו עוסקים כולל לא רק את ליטא במובן המצומצם; כנפיו מוטות על הגלילות הסמוכים, כהורודנא וסביבותיה, מינסק ופינסק וביאליסטוק מצד אחד ורוסיה הלבנה – גלילות מוהליב, שקלוב, ויטבסק ופולוצק מצד שני.

אמנם תחילה לא היה קשר ישיר בין יהודי ליטא ובין ארץ-ישראל אפילו במשלוח כספי התרומות. מצב זה נמשך עד סוף המאה השמונה עשרה. רק בראשית המאה התשע-עשרה הקימה ליטא מרכז לעניני ארץ-ישראל בוילנה. ואולם כבר בראשית המאה השבע-עשרה מורגשת עירנות בקרב יהודי ליטא ביחס לארץ-ישראל. יחד עם יהודי פולין ורוסיה, הכירו יהודי ליטא בחובה לקיים ישוב בירושלים ולהחזיק בו “כדי שלא יהא המקום ריק מבני עמם ולהראות את תקוַתם לשיבה שלמה”. כך מתאר אותם הכומר האנגלי הנרי י’בי, אחד מהדורשים טוב לישראל, עוד באמצע המאה השבע עשרה¹. ביטוי לכיסופי הדורות לארץ-ישראל עשויות לשמש השורות הרשומות בפנקס טיקטין כמאה שנה לאחר מכן. בקבעם תרומה מיוחד לחברון ביום ז' בתמוז תקמ"ה (1785), כתבו ראשי קהל טיקטין: “ועוד מעתה קבלנו עלינו בלי נדר – נדבה לחברון – באם חס ושלום, והשם ישמרנו, שנשאר בגלות המר עוד איזה זמן", "אבל אף-על-פי שיתמהמה אפילו הכי נחכה לו בכל יום שיבוא משיח צדקנו יבנה עירנו ונשתטח על קברי אבותינו ונעלה לירושלים בשלש פעמי רגלינו ולשם נביא קרבנותינו במהרה בימינו אמן”².

ואכן תקנות שונות נתקנו כבר בראשית המאה השבע-עשרה בדבר קביעות התמיכה לארץ ישראל, בתחילה לירושלים. באספת ועד מדינת ליטא באלול שפ“ג (1623) הותקנה תקנה בדבר העזרה “בעתות בצרה לאחינו על אדמת הקודש”, “עלה ונגמר לגבות בכל בתי כנסיות בכל ראש-חדש וראש-חדש, איש ואיש אשר ידבנו לבו, ועוד לעשות נדבה בקול רם מדי שנה בשנה, בראש השנה או ביום הכיפורים”. “עוד נתוסף להם לעלות נדבה בחג הפסח. ור”מ³ של ועד אלול זה יתנו ידיהם בכל חומר לשמור מועדי ה' ולגבות על יד בכל ראש-חדש כנ”ל"⁴. פעולה זו גברה ביותר שנים אחדות לאחר מכן, לאחר גזרות אבן פרוך, כשבאה צרה גדולה על הישוב שזעזעה את כל יהדות העולם, צרה שנקבע זכרה בספר מיוחד “חרבות ירושלים”⁵.

ואף גם אחרי שתקפו את יהודי ליטא צרות רבות וקשות בימי גזרות ת“ח (1648), לא ראו את עצמם פטורים מתמוך בישוב ארץ-ישראל. בתקנות באותן שנים נאמר: “גם הסכמנו שכל קהלה מחויבים להעמיד שני אנשים שיסבבו מבית לבית פעם אחת בשבוע משך ג' שנים מהיום לגבות מכל איש אשר ידבנו לבו ולא פחות מטפל⁶ אחד⁷”. אחרי זה נאמר שם: “בשנה זו הבאה עלינו, מאחרי שבטלו כמה קהלות המתנדבים, על כן הסכמנו לעשות בכל קהלה ג' נדבות בביה”כנס, דהינו נדבה אחת נוסף על שני נדבות המבוארים בפנקסי המדינה”. הכונה לסעיף נ“ג מן התקנות שנתקנו בשנת שפ”ג (1623)⁸. תקנה זו חזרה ונתחזקה בשנת תי“ב (1652) כשהגיעו איגרות מירושלים בדבר “גודל הלחץ והדחק שלהם”⁹. ושוב מדובר בענין זה בפנקס ליטא גם בשנת תט”ו (1655)¹⁰.

גם הקראים בליטא תמכו בעדת הקראים שבירושלים. קופות ארץ-ישראל היו בקהילות הקראים בליטא בסוף המאה השש-עשרה, ושם מיוחד להן: “קופת אם אשכחך”, או “זכרון אם אשכחך”, אסמכתא לפסוק “אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני”¹¹. הזכות לגבות לקופה כזו נמכרה ביניהם כשאר המצוות, וכסף הקופה היה קודש להחזקת קהל הקראים בירושלים¹². בועד קראי ליטא בשנת תכ“ט (1669) הוחלט למצוא דרך “להענקת אנשי ירושלים תוב”ב”¹³. גביות מיוחדות נהגו הקראים לגבות לשם תמיכת ירושלים בברית מילה¹⁴. משנת ת"ז (1647) הגיע לידינו מכתב שכתב החכם הקראי דוד בן יהושע חזן וראש קהילת הקראים בירושלים לקהל הקראים בטרוקי שבליטא, וּשלָחוֹ ביד מרדכי בן עזריה, עולה רגל קראי מאותה עיר, בבקשת תמיכה לקהל הקראים שבירושלים¹⁵.

ואולם בשנת תט“ו (1655) נתמעטו הנדבות לא”י מהגלילות ההם “מאז באו חורבנות המלחמה בפולין ובארצות הסמוכות לה, שמהן הגיעה תמיכתם של האשכנזים בירושלים”¹⁶. על הקשר הרופף שבין הקראים שבלטיא ובין ארץ-ישראל, מאז גזרות ת“ח, שגרמו להפסק של מאה וחמישים שנה בינם לבין ארץ-ישראל, נמצאנו למדים מתוך מכתבו של הקראי בנימין בן אליהו מקרים בשנות תקמ”ה–תקמ“ו (1785–1786). הוא מספר על דבר זרח בן אברהם הרופא מטרוֹקי, שאיקלע לקרים וסיפר “כי אין איש בכל ד' קהלות שלנו (הקראים בליטא) שהלך לירושלים יותר מק”ן (150) שנים”. “והם (הקראים) בליטא אינם יודעים עתה ענין הדרכים ובאיזה הוצאה ילכו שמה, ואינם יודעים אם יש פחד בדרך ואם לאו, ואם יש פקידנו בירושלים גם-כן ואם לא”. קראי קרים תומכים בזרח מטרוקי הליטאי בכספי להוצאות נסיעתו לירושלים. "ואם ילך זה האיש לירושלים ובשובו לביתו יגיד כל הענינים ויעזרו איש לאחיו להוציא נדבות וצדקות בעבור ירושלים, ואפשר שידרו נדרים לעלות לירושלים תוב"ב עיר הקדש תוב"ב ¹⁷.

ואולם בשעה שקשר הקראים עם ירושלים ניתק, לא נתרופף קשר היהודים הרבניים שבליטא גם בשנים הקשות ביותר. בשנת תט“ו (1655) התקין ועד מדינת ליטא “שבכל קהלה וישובים ימנו ממונים מיוחדים הגונים לזה, שיהיה בידם כל ממון עניי ארץ-ישראל”. בתקנה משנת תמ”ז (1687) מוגדר הדבר יותר: “שבכל הקהלות והגלילות יבחרו המנהיגים שני גבאים לעניי א”י“¹⁸. ועוד קודם לכן, בשנות ת”י (1650) תי“ב (1652), נאמר, שהחליטו על מפעל של שלש שנים: “הסכמנו שבכל קהלה מחוייבים להעמיד שני אנשים שיסבבו מבית לבית פעם אחת בשבוע, משך ג' שנים מהיום לגבות”¹⁹. בפנקס זאבלודובה שבליטא משנת תט”ו (1655) נרשם שבחוה“מ פסח נבחרו ממוני הקהל וכן גבאי א”י²⁰. כמו-כן נזכרה בחירת גבאי א"י בדובנא²¹.

משלוח הכספים לארץ-ישראל בעת ההיא לא היה בדרך כלל ישיר מליטא לירושלים ולא תמיד מצאו את הדרך להעבירם לירושלים. קשרם של הקראים היה דרך קושטא (קוסטנדינה), שמשם היו שולחים “על ידי איש נאמן מדי שנה בשנה, כי אנשים רבים הולכים ובאים”, החזן דוד בן ישועה ראש הקראים בירושלים ושליחם לארצות שונות עוד בשנת ת"ז (1647) כותב לקהל טרוקי שבליטא “ואם תשלחו לקהל קוסטנדינה, הרי יגיע אלינו כראוי”²².

ראש הקהילה של יהודי ליטא היו מוסרים את הכספים לראשי בי“ד של הקהילה, שהיו נוסעים ללובלין לועד ארבע ארצות. “הם יביאו ויעלו ללובלין תמיד ביריד גראמניץ ומשם יעלו הם למחוז חפצו”, כפי שנזכר עוד בשנת שפ”ג (1623)²³. בתקנה מאדר שני ת“י (1650) נאמר: “כל קהלות שבכל מדינת ליטא מחוייבם לשלוח תמיד בכל שנה ושנה ליריד לובלין גארמניץ כל ממון עניי א”י מקהילתם ואינם רשאים להחזיק מאומה בקהילתם. ואיזה קהלה שיעבור על זה, הרי גבאי א”י שבקהלה ההיא עוברים בבל תאחר. לפני כן, בתמוז שפ"ז (1627), נזכר מקום הריכוז ביריד יערוסלב²⁴.

נזהרים היו מאד שלא לנגוע בכספי א“י לשום מטרה אחרת. ולא זו בלבד שהמעכב בידו את הכסף עובר ב”בל תאחר“, כפי שהזכרנו, אלא דבר זה הוא “בגזירה וחוק על ראשי-מדינה בקנס מאה זהובים על עניי א”י”. נזכר גם מקרה של רישול מיוחד בדבר: “מנהיגי ק”ק הורדנא יזהירו ביותר לשלוח ממון א“י שכבר בידם ולמנות ממונים מיוחדים גם בסביבות, באופן שיעשו משפט כתוב בקנס הנ”ל על מנהיגי הורדנא“²⁵. רישול זה מובן מתוך מצבן הקשה של קהילות המדינה הורדנא וסביבותיה בשנים אלה, שסבלו מהקוזקים בשנת תט”ו (1655), ובמצור ועלילות במשך עשר השנים של אחר כך²⁶. תוספת לתקנה זו בדבר כספי א“י נמצאת בשנת תט”ו (1655), בתקנות ועד מדינת ליטא “שלא יוכלו להלוות את הכסף ולא להשתמש בו לשום צורך אחר בקהלה”²⁷. נאסר גם “להלוות אפילו על שטר חוב בטוח ביותר, ורק על משכנות כסף השוים פעם וחצי מסכום ההלואות”²⁸.

בראשונה לא היה כל הכרח לשלוח שליחים מא"י לקהילות הרחוקות, ומה גם לליטא, שנחשבה אז כרחוקה, והקשר אתה היה קשה. אולם ברבות הימים פשטה השליחות מארץ-ישראל, והגיעה אל רק לפולין אלא גם לליטא ואוקראינה²⁹.

שליח קראי יחיד כבר ביקר שם בשנת ת"ז (1647). הוא הגיע עד לוצק שבווֹהלין ונפטר ונקבר שם. הרושם שעשה שליח זה על קהילות הקראים בליטא ניכר מההספד, מן הקינות שקוננו עליו חזני הקראים בלוצק, בטרוקי, ובדרעזנא³⁰.

בימים ההם אנו מוצאים בליטא שליחים יהודים רבניים, מן הספרדים, אף שגם אלה מועטים היו. שליחים אלה היו רק ספרדים, שביקשו לפרוש רשתם גם על ארצות האשכנזים, כיון שהכספים אשר היו נשלחים מארצות אלו עד אז, היו מגיעים רק לאשכנזים. על יהודי חברון באה החלטה מיוחדת של קהילות ליטא מיום י“ד אלול שנת שצ”ז (1637): “אודות בקשת עניי חברון עלה ונגמר: תמיד כשיעשה נדבה לעניי א”י, יכריז השמש שהנדבה יהיה גם-כן לעניי חברון, למען שכל אחד יוסיף מנדבות לבו, וכפי שיעשו מנהיגי פולין מעמד החלקים בין עניי א“י – היינו חלקים קבועים מהכסף לירושלים ולצפת – ובין עניי חברון, נצא גם אנחנו בעקבותיהם”³¹.

שליח ראשון בליטא, כנראה מצפת, הוא ר' מרדכי שאול ב“ר שמואל שאול, עוד בשנת שס”ח (1608). ואולם כנראה, היה רק שליח לעצמו, שנסע להפיץ את ספר “תורת הבית” להרשב"א, שהדפיס בוויניציאה, “ועבר בארץ אשכנז למדינת רוסיא, ליטא ופולוניא ומשם הלאה”, כפי שכותב ר' יהודה אריה ממודינה באגרת המלצה שנתן לו לקהלות איטליה, ומבקש “לקחת אותם (הספרים) מידו וכסף ישקול ויתן לו בעין יפה” “ונתון תתנו לו צדה לדרך כי חלוש המזג הוא ויצטרך גם סוס לרכב עליו וסעד לתמכו”³².

ידוע השליח מחברון ר' אברהם קונקי, שהיה שבתאי זהיר. שליחותו ארכה למעלה מעשר שנים (תמ“ג–תנ”ד; 1683–1694). הוא היה מהשליחים החשובים ביותר בסוף המאה השבע-עשרה. בין יתר הארצות והערים שעבר הוא מונה: “ומדינת ליטא ומדינת רייסין, בריסק, הורודני, וילנא, סלוצק עם גליל מינסק, וגליל שמרגון, וגליל בירזא, וגליל קיידאן, וק”ק מוהילוב ומדינת זאמוט… יחד עם כל הערים אשר שללטה בהם שכחתי, השביעוני מטובם, כספר וזהבם"³³.

שליח ומורשה – כפי שכינו הספרדים את המשולח³⁴ – של צפת בשנות תנ“ד–תנ”ו (1694–1696) היה ר' שמעון ב“ר יעקב, שיצא בשנים שלאחר-כן (תס"ג–1703) גם בשליחות ירושלים. בשליחותו הראשונה לשם צפת הגיע עד פולין וליטא. מפיו אנו שומעים על דבר ראשית התפתחות שליחות הספרדים בא”י לפולין וליטא. כשהורע מצבם של היהודים בתורכיה “נועדו נוסדו יחדו” לשלוח שליחים לא רק לאיטליה, פרנקיה ואשכנז, אלא גם לפולין וליטא ביהם ומעהרין³⁵.

מלבד אלה כבר נמצא בליטא בתקופה ההיא גם שליח לעצמו. ר' יצחק ב"ר שמואל בינגא אשכנזי, איש ירושלים, יצא לחוץ-לארץ אחרי שמתו בני ביתו במגפה. במסעותיו הגיע גם להורודנא³⁶.

ואולם בסוף תקופה זו נמצאו בליטא גם שליחים מטעם כוללות האשכנזים; שליחים אלה היו ברובם מאלה שעלו לארץ לפני כן מליטא.

בתקופה זו, למרות הקשר הרופף במסעות בין ליטא ובין ארץ-ישראל, כבר נמצא ועולים לארץ גם מליטא. נזכרו אנשים עשירים מפולין ומליטא שעלו לארץ-ישראל, אחרי שהפקידו ביד ראשי המדינה בליטא או בידי מנהיגי ועד ארבע ארצות סכומים גדולים, בתנאי שמוסדות אלו ישלחו להם סכום קבוע לארץ-ישראל מדי שנה בשנה. יש גם שקבעו להם מעין “פרס” ותמיכה שימצאו להם שנה שנה בארץ ישראל³⁷.

האשה פריידיל אלמנת מהור“ר קאפיל מלויצק (=לוצק) מניחה תשע מאות וארבעים זהובים בניסן שנת תח”ל (1678), להעלות רווחים “ומחוייבים ראשי ומנהיגי דמדינת ליטא לגבות ולמסור ליד גבאי א”י מלבוב בכל ירידי גראמניץ מדי שנה בשנה סך ק“ן (150) זהובים הנ”ל, כל ימי חייה בארץ הקדושה"³⁸.

ראשי ומנהיגי ליטא קבלו באותה שנה הלואה מהאלוף הנעלה מוהר“ר יוחנן בה”ר משה מפראג – שגר כנראה בליטא – אלף ומאתים זהובים. מנהיגי וראשי מדינת ליטא מחוייבים למסור ליד גבאי א"י מלבוב בכל יריד גראמניץ מאתים זהובים כל ימי חיי ר' יוחנן וחיי אשתו חנה בארץ הקדושה³⁹.

ר' יוסף יואל בר' אליעזר סג“ל מבריסק “גבר תמים ופועל צדק”⁴⁰, נזכר בענין גביות המדינה בשנת שפ”ו (1626), וחתום עם הגר“א עפשטיין בשם “ר' יוסף בר' לייזר”⁴¹. הוא היה מנכבדי ארץ “ראש ומנהיג המדינה”. והנה “העיר ה' את רוחו לילך וליסע לארץ הקדושה”. לשם כך קובעים לו שמונים לייבין טאליר בעת צאתו לדרך, וכן “לשלוח לו כל ימי חייו ארבעים לייבין טאליר בכל שנה ושנה, דהיינו מן כסף הנדרים ונדבות העלים ובאים לארץ הקדושה ממדינת ליטא אם רב ואם מעט, יפרישו גבאי ארץ-ישראל בק”ק לובלין להאלוף מהו”ר יואל יוסף סגל הנ“ל הסך הנ”ל"⁴².

וכבר בשנת ש“ח (1548) עלה מבריסק הרב ר' קלונימוס בהרב ר' יעקב ז”ל, שהיה הרב הראשון (הראשי) לעדת האשכנזים בירושלים. הוא היה חותנו של המהרש“ל, המזכירו “חמי מהרי”ק ירושלמי”, נזכר גם בשם ר' קלמן האברקשטן, והספרדים קראו לו קלונימוס. מאוסטרהא נתקבל לראב“ד בעיר בריסק דליטא, ומשם עלה לירושלים, והיה שם אב”ד לקהל האשכנזים. הוא נפגש עם האר“י הקדוש, שכינהו, בדבריו לתלמידו ר' חיים ויטאל, “חכם אחד מגדולי הדור”. הוא השתתף בענייני הקהל וחיזק את תקנות הנגיד ר' יצחק שולאל בענייני הנהגת קהילת ירושלים. ר' יוסף קארו (ה“בית-יוסף”) סמך עליו בשאלת נישואי שתי נשים, ואומר: “והלא לא יש זמן רב שחכם אחד בירושלים זקן ויושב בישיבה, היה לו אשה בת-בנים ונשא אחרת עליה, והיה שם הרב הזקן מו”ה קלונימוס ז”ל וחכמים אחרים… ולמה לא הציל בעת ההיא לצאת… לקראת נשק". קברו של ר' קלונימוס היה נחש למקום קדוש עד לדורנו, והיו נוהגים להתפלל על קברו. לפי אגדה קדומה ביקש לסקול קברו באבנים במשך מאה שנה לאחרי פטירתו, על שחילל את השבת בכתבו “שמות” בשבת, להחיות הרוג שהעלילו הנוצרים שיהודים הֲרָגוהוֹ. בבית-הכנסת תלמוד-תורה, בחצר בית-הכנסת על שם ר' יוחנן בן-זכאי בירושלים, היו הספרדים נוהגים להדליק נר-תמיד במקום שנמצא ההרוג והחיהו ר' קלונימוס⁴³.

בשנת תט“ט (1655), עלה לירושלים ר' פייבוּש אשכנזי או אוי ווייבש אשכנזי. הספרדים כינוהו אשכנזי לפי שעלה מוילנה לארץ-ישראל. הוא היה דַבָּר וראש לעדת האשכנזים בירושלים; אף שלחו אותו אחר-כך בשליחות האשכנזים למצרים בשנת תכ”ה (1665)⁴⁴.

ועוד לפניו, בימי ר' דוד בן זמרא (הרדב"ז), בסוף המאה השש-עשרה, ידוע הרב ר' אפרים כץ אשכנזי מבריסק דליטא, הוא הנודע בשם הרב מו“ה ויש ז”ל או פיש מבריסק דליטא, הוא נעשה בירושלים הרב הראשון (הראשי) לעדת האשכנזים ושימש בנשיאותו ומשרתו הגדולה עד אחרי פטירת ר' בצלאל אשכנזי, ונפטר כנראה בשנת שנ“ו (1596). הגיעו לידינו חתימותיו בירושלים משנות שנ”ד–שנ“ו (1594–1596)⁴⁵. הקשר של ר' אפרים ויש עם ארץ-ישראל נשאר קיים גם בדורות שלאחריו. נכדו, בעל “שער-אפרים”, שהיה רב בשאדל קבל בשנת התל”ב (1672) בערך כתב רבנות מירושלים לבוא לשבת על כסאו של זקנו ר' אפרים כ“ץ, שהיה שמונים שנה לפני כן בירושלים, והיה בדעתו להיענות לבקשת עד האשכנזים אלא שחלה באותה שנה ונפטר⁴⁶. בנו ר' יהודה לייב, ביקש לעלות מיד אחרי פטירת אביו, ואולם מסיבות שונות נדחתה עלייתו עד שנת תמ”ה (1685), שבה עלה יחד עם בנו ובנו של ר' אהרן אחיו הגדול. בשנות מלחמת ההונגרים באוסטרים, חזר לחו“ל מתוך דאגה למשפחתו שהוגלו בחוסר כל וביחוד אחותו (בשנות תמ“ח–תמ”ט 9–1688). ואולם געגועיו לירושלים ניכרכים מתוך תשובותיו שבהן הוא חותם “נודד כצפור מקינה מצפה לרחמי שמים להסתפח בנחלת אלקים חיים, ולחזור ולעלות לעיה”ק ירושלים”. ואכן לא נח ולא שקט עד ששב לירושלים יחד עם גיסו ר' יעקב ז“ק מוילנה, כפי שנזכיר עוד להלן. ר' יהודה לייב היה מחכמי ישיבת ר' אברהם רוויגו בירושלים ובנו, ר' ידידיה, נשא לאשה את בן הראשון-לציון, ר' אברהם יצחקי, ואף סידר את תשובות חותנו והדפיסם בקוסטנדינה. שרשרת זה היא שיצאה מבריסק דליטא ונתקשרה לדורות בירושלים. חוליה בשרשרת זו הוא גם חתנו של בעל “שער-אפרים” וגיסו של ר' יהודה לייב כ”ץ, ר' יעקב ב“ר בנימין זאת ז”ק, אבי של ה“חכם צבי” וסבו של ר' יעקב עמדין⁴⁷. בנו, ה“חכם צבי”, מזכיר את אביו: “הוא אבא מארי הרב המובהק כמו”ה יעקב אשר בעיר הק' ירושלים מנוחתו כבוד“⁴⁸. כנזכר על עם גיסו ר' יהודה לייב כ”ץ בשנת תמ“ה (1685) ונפטר בירושלים כנראה בשנת תנ”ה (1695)⁴⁹. בענין עליה זו כותב נכדו ר' יעקב עמדין, שבשנת ת“ח “עת צרה לישראל בארץ פולין וליטא ואוקריינה ברחו מווילנא המהוללה ועדינה, וזקני אחרי היותו בכמה קהלות באירופה, הנה לבסוף באו אא”ז עם אשתו אמ זקנתי לאלטונה וראו את בנם אבי מורי הרב ז”ל, (ה“חכם-צבי”) בכבוד, ומשם נסעו לאה“ק דרך ארץ פולין וזכו להתיישב בירושלים תוב”ב. ואחרי שנפטרה אשת נעוריו של אדוני זקני (נפטרה בדרך במדינת פולין) והוא כבר זקן יותר משבעים שנה, הכריחוהו החכמים שם (בירושלים) שישא אשה בזקנותו, כי אין מניחים באה“ק לשבת בלי אשה, אפילו יהיה זקן ושבע ימים מאד. וזימן לו הקב”ה זיווג שני הגון, כהנת ממשפחה מיוחסת בישראל, היא הזקנה המלומדת ומופלגה, שהיתה שמה לפנים ושמה יהודית בת הגאון ר' נפתלי כ“ץ אב”ד דפ“פ דמיין, ונפטר אבי זקני גם הוא בירושלים בשיבה טובה בן ע”ג שנה"⁵⁰.

משפחה אחרת שעלו מתוכה עוד בראשית המאה השבע-עשרה לא"י היא משפחתו של הרב מבריסק דליטא, ר' בנימין ליפשיץ. עלה אז חתנו, ר' זלמן ראווארדי. ר' ישראל ליפשיץ בעל “תפארת-ישראל” על המשנה, מזכיר את זקנו זה, שהיה דור שביעי לו: “הגאון ר' זלמן רווארדי אשר שם פעמי מרכבותיו לארץ הקדושה ונתקבל לנשיא בירושלים אשר שם מנוחתו כבוד”⁵¹.

ממשפחה זו יש להזכיר גם את שארו של ר' בנימין ליפשיץ אב“ד דבריסק: “החוק האלקי ר' גדליה בהחבר ר' שלמה איש ליפשיץ”. ר' גדליה זה היה בשנת שפ”ט (1629) שליח ירושלים בארצות הבלקן, לאחר גזרות אבן-פרוך, וחתם בבלגרד: “גדליהו בן א”א כה’רר שלמה המכונה זל' (זלמן) נר“ו איש ליפשיץ, ציר נאמן לשולחיו עניי ואביוני עה”ק ירושלים יום ד‘, א’ סיון שנת שפ“ט (1629)”⁵².

עולה מוילנה בתקופה ההיא היה הרב ר' שמעון ב“ר יצחק מוויז’וּן. אפשר שהוא שהיה אב”ד וילנה אחרי פטירתו של ר' משה קרמר. בסוף ימיו נסע לארץ-ישראל ונפטר ונקבר בירושלים⁵³.

כן עלה בתקופה ההיא חכם רשום ממינסק, הרב הגאון המקובל ר' יהודה לייב ב“ר יוסף שהיה רב ור”מ בכמה קהילות בליטא. בשעת הגזירות עבר לפינסק, והיה שם דרשן ומוכיח עובר מעיר לעיר ו“היה מוכיח במישור ולא נשא פנים, וגם גדולי ישראל לא זכו בעיניו ועוררם להרים קרן-התורה”. בסוף ימיו עלה לארץ-ישראל והתישב בירושלים⁵⁴.

גם מעיר הורדנא כבר נמצא עולה רשום באמצע המאה השבע עשרה, בשנת התכ“ו (1666), הוא ר' לייב החאן, שהיה אחר-כך שליח צפת באשכנז. הגאון ר' יונה ז”ל מוין העיד עליו ש“מימיו היה איש חסיד ואפילו הוי יהבי ליה חללא דעלמא לא הוי משני בדיבוריה, כל-שכן שאינו משקר, כי היה מכירו באשר היה מבית-דינו של הגאון ז”ל בהורודנא“. ר' לייב זה היה לו משפט בעסק קהל ק”ק צפת עם משולח בירושלים. ו“המשולח הנאמן” – ר' לייב – גילה בסוד כמה מסתורין על המשולח דירושלים – שהיה מכת שבתי-צבי⁵⁵.

בקשר לסכסוך שבין שליח צפת ר' לייב החאן מהורדנא ובין שליח ירושלים, יש לעמוד על תקנות ליטא מאמצע המא השבע-עשרה בעניני שליחים המתחילים כבר אז לבוא מארץ-ישראל. בין השליחים מארץ-ישראל היו כאלה מעדת הספרדים של ידעום, ועוררו לפעמים, בצדק, חשד בעיני יהודי ליטא. מתוך כך יובן שמאמצע המאה השבע-עשרה ועד למאה השמונה עשרה מוצאים אנו תקנות בענין השליחים. עוד בשנת תכ“ד (1664) תיקן ועד מדינת ליטא תקנה לאמר: “המשלוחים של ארץ-ישראל עם כתבים העברו (שעברו) וחלפו משך שני שנים אשר המה מסבבים בחו”ל עם הכתבים ההם, {ואריכות זמן פעולתם מעיד על אי-ישרם} מחוייבים המנהיגים ההם בכל קהלה ליקח מהם בחזקה הכתבים ההם ולקרוע מיד הכתבים ההם וליקח מידם כל המעות אשר עלה ונפל בידם עפ”י כתבים ההם וליקח וליתן ליד גבאי עניי א“י, אם לא שיהיה בידם כתב ראייה מראשי הקהילה במדינתנו שניתן בפניהם התנצלות ואמתלה נכונה על זה על-פי הכרח או אונסם שהוכרח [השליח] לעכב (להתעכב) בחו”ל יותר משתי שנים"⁵⁶.

תקלה אחרת באה, כבר בעצם תקופת עליית החסידים, שנמצאו אנשים לא הגונים שהשתמשו לרעה ביחס הטוב של בני ליטא אל העומדים לעלות לא“י. נמצאו אנשים מרמים ומקבצים כספים באמתלא שהם עומדים לעלות לא”י ונשארים בחו“ל. בתקופה שעליה ידובר בפרקים הבאים, בשנת תקנ”ח (1798), מסופר על אנשים “מסבבים מעיר לעיר עם כתבים לסייע להם לנסוע לא”י, וכוונתם רק לאסוף ממון ונשארים בחו“ל”. משום כך ניתקנה תקנה ש“אין רשות לשום אדם בעולם ליתן שום כתב סיוע לנסיעת א”י" וכשיפול ליד כתב כזה מצווים לקחת הכתב מיד ולקרעו “וליקח מידו כל המעות אשר עלה ונפל בידו ע”י כתב סיוע הנ“ל וליתן מיד לגבאי א”י"⁵⁷.

בענין דומה אנו מוצאים פרטים בכסלו תס“ט (1708) שנים מספר לאחר עליית ר' יהודה החסיד, שעליה ידובר בפרק הבא. השליח היה ר' חיים מלאך, שבתאי, מהעולים בעליית ר' יהודה החסיד. ואגב אורחא אנו שומעים על דרך התחייבות קהילה בליטא בעת ההיא לתת כספים לארץ-ישראל. שליח זה של האשכנזים בירושלים הוציא מקהלה טיקטין התחייבות לזמן פרעון מסוים על סך 400 זהובים. בינתיים נתברר הדבר שלא היה לו לר' חיים מלאך כוח והרשאה לכך מירושלים. בפנקס טיקטין נרשם: “בהיות כי עבר עלינו האיש הקדוש… כבוד מהו”ר חיים בכמהור”ר ר' שלמה המורגל בפומי דאינשי ר' חיים מלאך, וניתן לידו כתב בחתימת יד אלופי רוזני קציני ראשי ומנהיגי קהלנו יצ“ו מסך 400 זהובים פולים (פולניים) על עניי א”י, שמחוייבים הקהל יצ“ו לשלם לעניי א”י הסך הנ“ל. ובהיות הוברר הדבר שלא היה ביד מוה”ר חיים הנ“ל שום שייכות למעות א”י ולא אדון הוא בדבר זה. בכן כשיוחזר הכתב הנ“ל ליד אלופי רוזני הקהל יצ”ו בתמימות ושלמות, אזי מויבים הקהל לשלם הסך הנ“ל לעניי א”י ליד איזה האלוף גבאי א“י – (היינו לזה הממונה בקהלה גבאי לא"י) – או ליד איזה משולח שיהיה מירושלים עיר הקדש”⁵⁸.

בתקופה מאוחרת יותר – בעצם תקופת עליית החסידים תלמידי הבעש“ט, בשנת תקמ”ה (1785), – נאמר, בשעה שקבעו בטיקטין חלק רביעי מכספי א“י לחברון, בזמן ביקור שליח חברון ר' אליהו גדילייא בטיקטין, לאמור: “וישלח דווקא על-ידי הנהו כהני שלוחי דרחמנא שיביא לכאן, הפנקס פתוח והיד כותבת דלמטה (היינו באישורו של) שמש (ממונה) הכולל מהכולל דמתא” – “וכן כתוב בהפנקס הנמצא אתו, עמו ביד החכם השלם הנ”ל” (היינו ר' אליהו גדילייא)⁵⁹.

חשד לא רק בשליחים, אלא גם בגבאי א“י – כנראה חשד מוגזם – בעניני מעילה בכספי א”י, אנו שומעים מפי ר' יעקב עמדין, המספר, דרך אגב, בנידון זה, על מנהג אביו ה“חכם-צבי” בן ר' יעקב ז“ק מוילנה, שהיה רב באלטונה-המבורג-ונדסבק בשנות תס”ז–תס“ט (1707–1709), ובתוך דבריו בא הר”י עמדין לדבר בגנות גבאי א“י באירופה ובירושלים. הוא מספר שאביו “היתה מצודתו פרושה בירושלים גם כן, עיני השקפתו היה עליהם לטובה, שיגיעו מעות א”י הנגבים בג' הקהלות (שהיה רבן) ליד עניי ירושלים, ושיתחלקו בסדר וביושר. לא כאשר קהלות אשכנז (היינו ערי גרמניה) שכל מעות א”י הלכו לטמיון ואוכלים הגבאים שלהם שהיו ממונים על-כך בפפד"מ, בווינא ובוויניציה ובירושלים. כל אלה היו חברי גנבים, ביניהם נתאכלו כל הממונות הרבים ההולכים מדי שנה בשנה מכל ארץ אשכנז, ביהם, מעהרין, אוסטרייך, הולאנד, ענגלאנד, צרפת, פולין, רייסין, ליטא, שהיה עולה לסך גדול"⁶⁰.

 

ב    🔗

השפעת יהדות ליטא על החיים בארץ-ישראל מתחילה עם עליית ר' יהודה חסיד. עליה זו היא העליה המאורגנת הראשונה לאשכנזים בזמנים החדשים. מאז תופסים יהודי ליטא – במשמעות “ליטא הגדולה” – יותר ויותר מקום ראשון בישוב ארץ-ישראל.

שני האישים המרכזיים ביותר בעליה זו מוצאם מאותה סביבה. ראשה ומעוררה, ר' יהודה חסיד, היה בן העיר שדליץ שבקרבת גרודנה⁶¹ ומפלך גרודנה הם גם מראשי אותה עליה ר' גדליה מסאֶמיאטיץ' ואחיו ר' משה⁶². ר' יהודה חסיד זכה ונקראה על שמו לדורות “חורבת ר' יהודה חסיד”, מרכז לאשכנזי ארץ-ישראל כולם מאז עליית הפרושים תלמידי הגר“א והתבססותם בירושלים, במשך מאה שנה בערך. חצר “החורבה” על מוסדותיה ובתי-כנסיותיה, התחרתה עם המרכז הספרדי ב”חצר בית הכנסת ר' יוחנן בן זכאי" והיתה תלפיות לישוב האשכנזי עד היותה לעיים בימי מלחמת השחרור של ישראל.

היתה זו עליה אשכנזית בממדים שלא היו כמותה לפניה. במאה ועשרים נפש יצאו מפלך מושבם בדרכם לארץ ישראל בשנת ת"ס (1700), ובדרכם נצטרפו אליהם עולים מכל הארצות שעברו בהן, והגיעו לאלף וחמש מאות נפש. ואף לאחר שמתו חמש מאות איש מתלאות הדרך, הגיעו לארץ אלף נפש, היינו תוספת של מאה אחוזים, כמעט, על 1200 נפש יהודים שנמצאו אז בירושלים.

תקופה זו היתה אחת התקופות הקשות ביותר לישוב היהודים, ביחוד האשכנזים, בירושלים. מצד אחד סבלו הרבה מן הגויים, נושיהם מתקופות קדומות, מן הצד השני גרם החשש לשבתאותם של אנשי סיעת ר' יהודה חסיד, ליחסי חשד אליהם בארצות פולין וליטא.

ואולם גם בתקופה זו הננו מוצאים בליטא שליחים מירושלים. ר' חיים ב“ר יוסף חזן מישיבת ר' אברהם ראוויגו, שליח ירושלים, נפטר בעיר מיר ונקבר שם בשנת תע”ב (1712). בנו ר' דוד חזן בא לאחר שנים רבות להשתטח על קבר אביו⁶³. שליח ספרדים היה גם ר' אברהם גידילייא שליח חברון, שביקר בימים ההם באשכנז וגם בפולין, ליטא ורוסיא בשנת תצ"ה (1735), ובידו המלצה מידי פקידי חברון בקושטא, אל קהילות אלו⁶⁴.

בארץ-ישראל עצמה תפסו יוצאי ליטא ורייסין מקום נכבד. ר' גדליהו מסאֶמיאטיץ' תרם תרומה גדולה להתפתחות הישוב בספרו הידוע “שאלו שלום ירושלים”. מלבד החומר ההיסטורי הרב שבו לידיעת עליית ר' יהודה החסיד וסיעתו, היה ספרו מעין מדריך לעולים. מטרת המחבר היתה לעורר ביהודי הגולה אהבה לארץ-ישראל שיבואו לעזרתה, מטרה שהושגה במידה רבה. ר' גדליהו נסע בעצמו בשליחות הישוב האשכנזי, ובזמן שליחותו הדפיס בברלין בשנת תע“ו (1716) את ספרו הנ”ל⁶⁵.

גם אחיו של ר' גדליה, ר' משה, ערך נכבד לו בישוב. הוא היה בין עשרת החכמים שנבחרו להיות חברי ישיבת ר' אברהם ראוויגו, שנוסדה בירושלים בשנת תס“ב (1602)⁶⁶. ידוע היה כלוחם בשבתאות בארץ ור' גדליה מזכיר אותו: “המפורסם בדורו בכל מלכות פולין אז – והוא איש ירושלים אחד מיוחד מן החברא קדישא של המוכיח מו' רי' חסיד סגל, ה”ה מה”ו משה נר“ו, הנקרא בפי כל ר' משה סעמייטיטשער, וקם והוא וחבריו וביער מן הכרם את הקוצים שהם ר' חיים מלאך וחבריו”, היינו הנוטים לשבתאות⁶⁷.

ליטאי אחר העומד בפרץ בתקופה קשה זו לאשכנזים בירושלים הוא “הרב הגדול והקדוש, הגאון מהו”ר יעקב וילנא“, “מיקירי ק”ק ווילנא המפורסם בדורו לשבח”. הוא היה ממנהיגיה החשובים של עדת האשכנזים בירושלים, שנשא הרבה בעול העדה. כנראה על עם סיעת ר“י החסיד, או זמן מה לפניו. על-כל-פנים נמנה בין האישים שבסיעת ר”י החסיד בירושלים, ואף נחשד בנטיה לשבתאות. בישיבת ר“א ראוויגו נלוה למקובל ר' נתן נטע מַנהיים ועסקו יחד בלימוד הקבלה. בעתות הדחק, כשהיה צורך ללוות כסף מידי ערבים עשירים, נשא בעול ונכנס בהתחייבויות, ונסע הרבה בשליחות העדה לחלצה מחובותיה. בכל מקום בואו הכירו בגדולתו. הגאון ר' יצחק למפורינטי, בעל האנציקלופדיה “פחד-יצחק” קיבל ממנו הסכמה לספרו, עליה חתם ר' יעקב וילנא: “מגורש מירושלים כצפור נודדת מקנה ובכל עת ועונה אל אלקי יעקב שברו”. בפעם אחרת חתם: “מדוכא ומעונה איש ירושלים יעקב ווילנא” או גם “יעקב ווילנא ירושלמי”. אשת חיל היתה גם אשתו רחל שערבה לערבים לסכום של 1173 זהובים שלקח בעלה בהלוואה לצרכי חובות העדה, לפני צאתו בשליחות. בסוף ימיו, עם ירידת ישוב האשכנזים בירושלים עבר לצפת. הוא האריך ימים, אבל בשנת תצ”ז (1737) לא היה עוד בחיים.

במשפחת ר' יעקב וילנא הננו מוצאים דוגמה למשפחה שלמה מליטא המתערה בארץ. בנו ר' חיים ירוחם וילנא כבר נולד בירושלים בשנת תס“ג (1703). זמן רב ישב בצפת, שאליה עבר עם אביו. ואולם לאחר שנים רבות חזר לירושלים, והיה בה לראש עדת האשכנזים הקטנה (תקכ"ח, 1768). שמו המלא, או כפי שנוסף לו במסיבות ידועות, יש בו כבר מן הגוון הספרדי נסים חיים ירוחם וילנא ס”ט. השם “נסים” ואף הסיום “ס”ט" טיפוסיים הם לספרדים. ר' חיים ירוחם וילנא יצא בשליחות צפת בראשית תק“ט (1748) וביקר אז גם בוילנה. ר' יהודה ב”ר אליעזר ספרא ודיינא דווילנא (היסו"ד) ביקש ממנו ומחברו הספרדי לשליחות, ר' מאיר די שיגורא, אגרת המלצה, שכן היה בדעתו לעלות לארץ-ישראל. ר' יהודה זהביקש שוב המלצות לא“י גם משלוחי א”י שנזדמנו לוילנה בשנת תקי“א (1751) ותקט”ו (1755). בהיות ר' חיים ירוחם וילנא “כבן שבעים מדוכא ביסוריו”, בשנת תקל“ג (1773), הלך מחמת דוחק לדמשק ומשם כתב לאזמיר בבקשת עזרה “להשיב מעליו חובות הגוים חוץ מחובות היהודים” “ולעשות לכבוד ירושלים”. הוא נפטר בשנת תקל”ה (1775) מחוץ לירושלים והספידו הדיין ר' מנצור מרזוק בירושלים.

פעולותיהם של ר' יעקב וילנא ושל בנו ר' חיים ירוחם וילנא, הן פרק חשוב בתולדות הישוב, ומקורות הרבה מעידים על כך⁶⁸.

שליח ירושלמי אחר מליטא שנסע לאשכנז בשליחות האשכנזים מירושלים באותה תקופה, (בשנת תס“א [1701], או תס”ג [1703] ופעם שניה בשתנ תע"ג [1712]), הוא “האלוף כמהו’ר אברהם יאנוור יצ”ו“, מעולי יאנובה הקרובה לקובנה שבליטא. הוא נמנה בין מנהיגי האשכנזים בירושלים. חתימתו היא בין החתומים על כתב-הרבנות (כהונת כבוד) ששלחה עדת האשכנזים לר' דוד אופנהיים אב”ד פראג בשנת תס“ח (1708). ר' אברהם יאנוור נפטר בחו”ל בדרך שליחותו בשנת תע"ב (1712)⁶⁹.

ולבסוף עוד משהו על היחס בליטא לשליח אשכנזי מירושלים, ר' שלמה ב“ר חיים הלוי, בשנת תס”ג (1703), הנזכר במכתב שמסר לר' יעקב הכהן מיאנובה הנזכרת, אות תודה על חסדו עמו בזמן שליחותו: “ומעיד אני בעצמי שהציל אותי ואת מאודי מן הזאבים ורוצחים שהיו אורבים לנפשי ימים כמה… ואמיץ לבבו דהאי כהנא גרמה לנפשי המלטה ונדבות רוחו הביא אותי לערבה ושמחה, כ ישלח אותי ואחוזת מרעי הגיבור והמפורסם בתורה ונתן לי עבד לרוץ לפני ואף בעצמו הלך עמנו, עד כי באנו לכלל ישוב הארץ מקום הליכת הבי-דואר לתת מרגוע לנפשנו מן האורבים אשר לקחת נפשנו זממו, והננו מחזיקים לו טובה וה' ישלם לו”. בשולי המכתב נאמר: ”העתקתיו אות באות מגוף הכתב נאום יאקלי וילנר תושב ירושלים עיר הקדושה". לפי השערת אברהם יערי “יאקלי” זה הוא ר' יעקב וילנא שנזכר לעיל, שנזדמן עם האיש שגמל חסד עם השליח הנזכר ואישר מכתבו⁷⁰.

אפשר לשער שכמה מעשרים השליחים שנשלחו על-ידי האשכנזים מירושלים לחו“ל מיום בו ר”י חסיד ועד לחורבן מרכז האשכנזים בירושלים היו בני ליטא. על-כל-פנים אלה שהזכרנו ודאי שהיו בני ליטא.

המעשה הרב של סיעת ר' יהודה חסיד הוא ביסוס המרכז לאשכנזים בחצר הקרויה על שמו. חלק מן הכסף נשלח על-ידי ר' יהודה עוד מחו“ל וחלק הביא אתו ואעפ”י שמרכז זה נחרב עד מהרה על-ידי ערבים לווים, שחבו להם האשכנזים כסף שלוו מהם בריבית קצוצה, שימש גם בחורבנו (“חורבה”), מבצר הישוב האשכנזי בירושלים עד סוף מלחמת-העולם הראשונה: מקום בתי-כנסת, משרדי כולל הפרושים ואחר-כך כולל וילנה, תלמוד תורה “עץ-חיים”, “הכנסת אורחים”, ומקום דירה לר' שמואל סלאנט ובית-דינו. אף לאחר שפשט הישוב אל מחוץ לחומה, נשאר, עד חורבנו בימי מלחמת שחרור ישראל, תלפיות של הישוב האשכנזי.

 

ג    🔗

המושג הרגיל “ליטאי” כפי שהיו מכוּנים הנוהים אחרי שיטת הגר“א, “המתנגדים” או “הפרושים”, לעומת “החסידים”, עשוי להביא לידי דעה של טעות שבעליית החסידים משנת תקל”ז (1777) ואילך לא תפסה ליטא וסביבותיה כל מקום. למעשה לא מעט הוא חלק בני ליטא גם בעליה זו.

וכבר נמצאו בני ליטא גם בין אלה שעלו עוד לפני כן בשנת תקכ"ד (1764) עם ר' נחמן מהורודנקה ור' מנדיל מפראֶמישלאן. היו בתוכם ר' אורי, ר' יוסף ור' חנן מוילנה ושלמה ופסח שהיה מליץ – לאבד נשים וטף. תשעה אנשי פולין וששה אנשי ליטא⁷¹. ר' אורי מליטא השתקע בטבריה⁷². את ר' אורי מליטא מזכיר אחר-כך ר' מנדיל מויטבסק “שאינו כשאר אשכנזים, כמו ‘הפרושים’ המתנגדים' אשר ישבו (היינו: עלו) לפנים המצירים והמציקים את עובדי ה' (היינו ‘החסידים’), אלא הוא מן המתאוים לעבוד את ה'”⁷³.

אמנם ראשוני תלמידי הבעש“ט החסידים עלו עוד בשנת תק”ז (1747), החל מעליית ר' אברהם גרשון מקיטוב, גיסו של הבעש"ט. עלו בעיקר יחידים, רובם מווֹהלין ופודוליה. ואולם עליית חסידים בהמון לא היתה לפני עליית השיירה הגדולה של חסידים מרייסין ומליטא, שבראשה עמדו ר' מנחם מנדיל מויטבסק, ר' אברהם הכהן מקאליסק ור' ישראל מפולוצק.

ובליטא קדמה תנועה לעליה עוד לפני עליית שיירת החסידים. כשהגיעה השמועה על חורבן הישוב האשכנזי בירושלים, עשתה “רושם נמרץ בלבבם הטהור” של “אחיהם בני רוסיא ופולין” “ואספו אספה גדולה מגאוני וגדולי רוסיא בעיר ווילנא המעטירה, ושם גמרו פה אחד להחזיר כבוד ישוב האשכנזים בירושלים על מכונו ויוָעצו להגיע למטרתם ויאמרו לשלוח לירושלים איזה משפחות מראשי גדוליהם אשר יוָדעו על ידם איך ובמה לרפא מחץ מכתם, והתנדב לדבר ההוא הרב הצדיק המפורסם ר' עזריאל משקלוב, זקנו של הגאון [ר' ישראל משקלוב], בעל ‘פאת השולחן’ ויהי הוא הראשון אשר התנדב להענין הקדוש הזה, ויהי המצביא לכל הבאים עמו, ויסע משם הוא ובני-ביתו בשנת תקל”ב (1772) והחל ליסד את הישוב של האשכנזים⁷⁴. אליו נלוה ר' חיים ב“ר חיים, חותנו של ר' שבתי חפץ מק”ק וילנא“⁷⁵. ר' עזריאל חזר לחו”ל לבצע את הענין ו“הצליח מאד בכל אשר פנה, גם בקושטא אצל גבירי קושטא האצילים השועים אשר עניני אה”ק מסורים אל לבם" וכן “אחר-כך בבואו בארצות רוסיא ופולין”. ואולם סוף סוף היתה הצלחתו למפח נפש, “וימת בדרך מצוה בק”ק איזמיר בחזירתו לבוא לעיה“ק”⁷⁶.

השיירה של חסידי רייסין וליטא היתה בראשות מנהיגיה שנזכרו לעיל, והיתה לגורם חשוב בהתפתחות היישוב מפאת ריבויה. בבת אחת הגיעו למעלה משלש מאות נפש, משפחות שלמות אנשים, נשים וטף. יש לציין שבין היוצאים בשיירה זו היה גם הרב ר' שניאור זלמן מלאד בעל ה“תניא”. אולם חזר מהדרך, אפשר כדי שלא ישארו חסידי ליטא ללא מנהיג⁷⁷.

מעניינת השקפת יהודי יטא לגבי העולים. דימו שרק “בעלי אמצעים” היכולים לכלכל את עצמם צריכים לעלות, או כאלה שאספקתם בטוחה על-ידי תומכים ממקום מוצאם. ר' ישראל מפולוצק אומר באגרת ו“כל זאת הודעתי נאמנה לכל אשר סיפק בידו לנסוע הן בדמי עצמו, או אחד מאחיו יגאלנו. רק לדמים יארבו שלא לזוז בדמים מועטים אשר כבר שגו עד הנה אחינו בני-ישראל העניים והאביונים רב ועצום ממנו”⁷⁸. וכן הזהיר ר' מנדיל מויטבסק את חסידיו בעיירה ביעשקא (פלך ויטבסק): “לא לעלות סתם אם לא שיש יכולת בידם להניח כמה מאות אדומים אצל בטוחים גדולים באיזו קהלה, בדי שישלחו להם הריווח מדי שנה בשנה תמידין כסדרן ולהתפרנס מן הריוח הנ”ל, אזי היה באמת טוב מאד, ואם אין יכולת בידם כנ“ל, אזי עצתי לטובתם שיניחו מחשבה זו ויחליטו בדעתם לישב במקומם”⁷⁹. על דבר סידור אספקה לפני עליה לא“י שומעים אנו מפי הרב מלאדי המבקש ממנהיגי א”י בעד עולה “רוח נדיבה ונפש יקרה מוה”ר צבי הירש משקלאוו", “שהעירו ה' להרים פעמיו למסעות נוכחה ולא היתה לו שעת כושר לעשות לו מעמדות כנהוג בגבולנו, לזאת באתי במקומו בבקשה כפולה למלאות משאלותיו לטובה”⁸⁰.

ר' מנדל מויטבסק וחבורתו היו בעלי יכולת, או בעלי אספקה⁸¹. מרייסין לא עלו כנראה יותר מעשרות⁸², ואולם מרביתם היו עולי ווֹהלין, פודוליה ואוקראינה, שנספחו אליהם בדרכם והיו עניים⁸³. באגרת התנצלות לפני מנהיגי וילנה בשנת תקל“ח אומר ר' מנדיל: “נאמן עלי אבא שבשמים אשר לא היתה ידי עמהם (היינו אלה שנספחו עליהם בדרכם) ורובם אשר לא ידעתי ושמעתי כלל”. באשר לעצמו הוא אומר: “והנה אני בעניי הכינותי בעז”ה די סיפוקי, ואשר אתי יש מהם בעלי יכלת וטובי לב”⁸⁴. כן כותב גם ר' ישראל מפולוצק למנהיגי ויטבסק: “והנה עדי בשחק, נאמן עלי אבא שבשמים, שלא רציתים ולא החזקתי מעולם את מי אשר אין בידו להשיג לעלות, כי רובם לא הכרנו כלל כי אם ויעפילו לעלות בהתלהבות לבם לעלולת לאה”ק ושאר פניות“. ואולם בדיעבד נוחה דעתו בכך, ורואה בזאת אות מאת ה‘: "אבל את כל זה ראיתי ונתתי אל לבי, כי מאת ה’ היתה זאת. כמו כן אירע לאנשי המערב בהתועדם יחד כמו שלשים נפשות ובאו כולם בברית יחד בפורים העבר להלך לאה”ק וכן עשו, ועלתה בידם שבאו גם כן בקיץ העבר אתנו. יש מהם עניים ועשירים, חכמים ועמי הארצות. ומעתה אין לנו עסק בנסתרות, על מה היתה זאת. מאת ה' היתה זאת… והנה המקום רחבת ידים ואפשר להתפרנס לכשתתיישב“. “החסרון הוא רק שאין אנו מכירים בלשון ומנהגי המדינה”⁸⁵. הנה כי כן רואים אנו כאן שאיפה לישוב עובד ורחב ממדים, ולאו דוקא ישוב של זקנים עוסקים בתורה ומצפים למות בא”י. בפרוטרוט מדבר ר' מאליסק על שאלת הקליטה ומדבר הוא – בלשונו ממש – על “ימי הקליטה” הן מבחינה גשמית הן מבחינה רוחנית: “הנה כמה היפוכים וגלגולים ומאורעות עידן ועדנים יחלפו על כל אחד מבאי הארץ, עד כי מתדיר ליה בה… ואוהב חורבות שבארץ-ישראל מפלטין שבחוץ-לארץ ופת חריבה וכו' וכיוצא בהם. ולא לקלים המרוץ, לא יום ולא יומים, לא חדש ולא שנה; כי-אם ברבות השנים עד יעברו ימי הקליטה, קולטתו בחיים, במקלט ישב עולם לפני אלקים, כמו שכתוב: איש ואיש יוּלד בה⁸⁶, רצה לומר כל הבא אל הקדש צריך מחדש עיבור ויניקה וקטנוּת (היינו ילדות) וכו' עד פנים בפנים יראה פני הארץ ונפשו קשורה בנפשו”⁸⁷. מדבר הוא על הכנה נפשית ההכרחית לשם קליטה, הן מן הבחינה החמרית והן מבחינת הקליטה הנפשית והרוחנית: “הנה כי כן מאן דאתי ואייתי (בא ומביא) תלמודו (היינו הרגלו) בידו, במה שהורגל כל אחד ואחד לפי מדותיו, לא מתהדר ליה בתחלה בכאן, ממש דעתו מטורפת עליו, טרוף יטרף באין פנות אל המנוחה ואל הנחלה, ועלה שמים ירד תהומות כאניה המטורפת בים ומטריד את אחרים בעניניו ובמעשיו והנהגותיו. הי תורה והי מצוה, מאי דהוה לא הוה, עד ישים תהלה בארץ, והשם יתברך מראה לו פנים, אז ישקט וינוח לו. והוא הדבר שאין לו קצבה, אורך הזמן ואיך וכמה ומתי. לכל אחד לפי עניניו ולפי מעשיו ולפי שורש נשמתו”. מדבר הוא גם על מה שאנו מכנים היום בשם “הכשרה” לעליה לארץ ישראל. יש צורך בהכנה נפשית ומוסרית. “אשר על כן הבא לגשת אל הקדש פנימה יזמין עצמו לכל האמור ויבחין בנפשו אשר לו כוח לעמוד בכל אלה, דלא לגזזו אודניה מיניה⁸⁸, וישער בנפש ושעל כל פנים רוב מדותיו מתוקנים והוא ימשל בם”⁸⁹.

את הצד הכספי של הקליטה אין להטיל על העולים לארץ-ישראל האמידים. ואם כי התכנית היתה לכתחילה שיעלו רק בעלי יכולת, כפי שהזכרנו⁹⁰, הנה אחרי שהעולים “אחינו בני-ישראל העניים והאביונים רב ועצום ממנו – אי אפשר שיחזיקו המועטים (העולים בעלי היכולת החמרית שעלו מרייסין ומליטא) את המרובים בארץ-ישראל בבאי הבית (העולים) ודופקי הדלתות בכל יום לחם לפי הטף וכו'”⁹¹ “ואנחנו נלאינו נשוא.. הם אינם משתכרים אפילו פרוטה אחת, כי גרים אנחנו עדיין”. הוא דורש תמיכה מחסידי ויטבסק ומזכירם חובתם לישוב ארץ-ישראל: “הלא לכם ולנו לבנות בית אלקינו ועל כל ישראל להתחזק בישיבת אה”ק"⁹². בענין זה כותב גם ר' מנדיל מויטבסק למנהיגי וילנה. הוא מציין את החלק שלקחו העולים בעלי היכולת בקליטה: “ואשר אתי יש מהם בעלי יכלת וטובי לב. אבל כשל כח הסבל, נלאינו נשוא. וכבר הוצאנו עליהם למאות גדולים, אבל אין הבור מתמלא מחוליתו. ומה גם שכעת אין שום אחד משתכר עדיין שום פרנסה בשביל גירות הלשון (הלשון הזרה) ומנהגיהם”⁹³.

מטרתה של עליית חסידים זו היתה, אולי, ליצור מרכז לחסידות בארץ-ישראל⁹⁴, כפי שמוגדר במכתבו של ר' ישראל מפולוצק, “למען ישבו על אדמת הקדש לעורר חסד עליון להתפלל עבור כלל ישראל”. מצד אחד לקרב את הגאולה ולהביא את הגואל, ומצד שני להתפלל על הגולה⁹⁵. ואולם עליה זו יסוד חשוב היתה לישוב בגליל, בטבריה ובצפת, בה הונח היסוד לישוב חסידי שבא גם מארצות אחרות. ואם בירושלים היו פרושי ליטא ורייסין המבססים את הישוב בגליל, כשם שהיו חסידי חב“ד יוצאי ליטא ורייסין מבססי הישוב האשכנזי בחברון. הם לא רק הקימו קשר של שליחות עם הגולה, עד לגלילות רחוקים ברוסיה, אלא גם הניחו כבר אז יסוד לקשר עם יהדות המזרח. ר' מנחם מנדיל מויטבסק כבר “עשה שידוך עם בנו המופלג מ' משה עם חכם גדול ומפורסם בתורה וחסידות ועשירות ונתן נדוניא סך שמונה מאות אריות (גרושים תורכים) והוא (המחותן) מיקירי וחשובי ירושלים מהספרדים אשר שם. וחכם הנ”ל הוא מחותן של חכם הכולל של טבריא שהוא כעת נתמנה לרב למדינה גדול של טורקיא”⁹⁶. ויש לציין המסילות שמצאו החסידים בשיטתם גם בלבות עדות המזרח, וביחוד בלבות יהודי צפון אפריקה, שהיו נוטים למסתורין מעצם תכונתם וגם בהשפעת העממים שבצפון אפריקה שמתוכם יצאו. יהודי צפון אפריקה, כחסידים, נטו אחרי הגליל המסתורי. הקשר עם יהודי צפון אפריקה הגיע עד לכדי כך, שבשעה שמעטה התמיכה הכספית מארץ מולדתם, מליטא, מצד אחד בעקב התחזקות ההתנגדות לחסידים ומצד שני גם מפאת חילוקי-דעות בין “הרב” (בעל ה“תניא”) ובין ר' אברהם מקאליסק, פרשו החסידים את רשת שליחותם גם על צפון אפריקה. וכך אנו מוצאים במשך הזמן שליחים של חסידים גם אל מדינות האשכנזים וגם אל צפון אפריקה, ויש ששליח ספרדי היה מצטרף לשליח חסיד ליטאי גם אל מדינות האשכנזים לווֹלכיה, אוקראינה וליטא. כך נוסע ר' אברהם הכהן מלאסק יחד עם שליח ספרדי, ר' הלל מזרחי, בשליחות כל קהל ירושלים בשנות תקמ“ב–תקמ”ח (1782–1788). נשתמרה בכתב-יד רשימה של הקהילות ברייסין ובליטא שעברו בהם, ולאו דוקא קהילות מרכזיות כוילנה, מינסק ומוהילוב אלא גם קהילות קטנות יותר כבויסק, נובהארודוק, ווֹלוֹז’ין, רוזי’נוֹי ואנטיפוליה. חמשים ושבע ערים מנויות בפנקס שליחותם⁹⁷. שליחי חסידים לצפון אפריקה היו: ר' דוד ב“ר ישראל אשכנזי (תקס"א 1801)⁹⁸, ר' דוד יפה (תקס"ו 1806), הנוסע עם כוח הרשאה לגבות את עזבונו של ר' יעקב הלוי, כנראה שליח חסידים שקדם לו ונפטר בעיר אצוירא⁹⁹, ר' אברהם אשכנזי (תקס“ח–תקס”ט, 1808–1809)¹⁰⁰, ר' אליהו מרגלית, רב בעיר באלטה, שעלה עוד לפני החסידים (תקנ"ט 1799)¹⁰¹. ר' רפאל אברהם ב”ר חיים הכהן שעלה מפולין בשנת תק"ח (1748), זמן רב לפני עליית החסידים¹⁰².

עם עליית החסידים מליטא ורייסין בא סידור ואירגון מחדש בענין התמיכה בישוב ארץ-ישראל. תקנות עתיקות חוזרות ומתחדשות. “הרב” (בעל ה“תניא”), שעמד בראש בענין זה, דורש באחד ממכתביו מ“המתנדבים” “לתת מדי שנה בשנה חוק קצוב מעות אה”ק, “מתן דמים מעות א”י מדי שבת בשבתו, ולפחות מדי חדש בחדשו מערכו הקצוב (היינו ממה שקצב לתת) לערץ שנה“¹⁰³. הוא דורש “שכל הכסף הנגבה יהיה מונח במזומן ולא לשנות להוציאו לשום דבר של מצוה ופשיטא (דבר המובן מאליו) שלא להלוות על הוצאות עוברים ושבים”¹⁰⁴. מתריעים על “נזקים, שבאו מקצת מעות לאיבוד לגמרי בשנה זו וגם על המותר עברו בבל תאחר” וגוזרים “בגזרות עירין, בגזרת נחש, לעשות סייג לד”ת (לדבר-תורה) שמכאן והלאה לא ירים איש את ידו להלוות מקופת א”י אפילו פ“א (פרוטה אחת) הן לעצמו הן לאחרים והעובר על דברנו יחולו עליו כל האלות שבתורת כהנים (התוכחה בספר ויקרא, פרשת ‘בחוקותי’) ובמשנה-תורה (בספר דברים, פרשת ‘כי תבוא’) וכו'. ועוד ראינו לגזור גזירה שוה לכל נפש מן המתנדבם בעם ליתן דבר קצוב מדי שבוע בשבוע לקופת אה”ק, שיהיו זהירין וזריזין לפני כל רגל ורגל (חג וחג) מכל רגלים (חגים) לסלק כל מה שמגיע להם עד הרגל ההוא“. הרב מדבר נגד הפרצה שנגלתה בין גבאי צדקה א”י “לשנות מצדקה לצדקה”¹⁰⁵ והוא וחבריו מתריעים נגד “המתחסדים מחמת חסרון הידיעה להרבות במצוות ולעשות גמ”ח (הלואה של ‘גמילות חסד’) במעות אה“ק והיא מצוה הבאה בעבירה כי המעות הן כבר של חכמי א”י ואסור להוציאם שלא מדעתם"¹⁰⁶. על דבר ריבוי הנדבה של חסידי ליטא ורייסין נמצאנו למדים מדברי קטרוג של “מתנגד”, הרב אביגדור, נגד החסידים, האומר: “די לשים עין בפנקסי הקהלות בכדי להווכח, שכל הסכומים שנקבצו לפנים למטרה זו (לארץ-ישראל) אינם עולים אף לאחר ממאה מאותם הסכומים שמקבצים עתה”¹⁰⁷.

הכספים היו מרוכזים בידי גבאי א“י. זכור במיוחד ר' יעקב ב”ר אריה ליב מסמאליין (עיירה בפלך מוהילוב)¹⁰⁸ “גזבר ואמרכל של אה”ק תוב“ב”¹⁰⁹. לפנינו תמונה של גבאי א“י מסור, “גבאי ראשי” לגביית כספי א”י בפקודת הרבי מלאדי¹¹⁰. ר' מנדיל כותב לו: “ידעתי את לבבו הנאמן ולבב אנשי שלומנו שבמדינת רוסיא, כי יותר מאשר בכוחם עושים”¹¹¹ הוא מתארו: “אהובנו ידידנו עבר ה' ועבד ישראל ונאמן ביתם הרבני המופלא בתורה ויראה, הוותיק מו”ה יעקב מסמאליין“¹¹². מזכירים את כספי הנדרים ונדבות שהגיעו ע”י ר' יעקב סמאלייאנער “בדקדוק וחשבון הדק כל פרוטה ופרוטה נדבת יחיד וציבור כמפורש במכתב הקבלות”, “הכל הגיע לידנו בשלמות”¹¹³. באחד מאיגרותיהם כותבים ר' מנדיל מויטבסק ור' אברהם מקאליסק, בד' אדר תקמ“ב (1782): “והנה שמענו גודל הגלגול והלחץ אשר היה לאהובנו ידיד נפשנו ציר נאמן לשולחיו חו”פ מו”ה יעקב מסמאליין נ“י בנידון גביות הכסף המתוכן”¹¹⁴. רק פעם אנו מוצאים תלונה, “וכל זה גרם מה שאהובנו מו”ה יעקב סמאליינר מתאחר בצרור הכספים“¹¹⁵. (הדבר אירע בשנת תקמ"ח (1788) כאשר שליח הפרושים הקדים לבוא לפני שליח החסידים בשלשה, ארבעה חדשים). לידו נזכר בשנת תקנ”ה (1795) גם גובה “כל הכסף אשר נגבה ונאסף על-ידי ידידנו הגובה הנאמן ונפלא מ”ו יונה קמינר ונמסר ליד מ“ו יעקב סמאלייאנר”¹¹⁶. ר' יעקב סמאלייאנר זה נזכר גם במחלוקת שפרצה בין ר' אברהם מאליסק ובין – “הרב” שהיתה לה השפעה שלילית מאד גם על משלוח הכספים. כשלא הצליח שליח א“י ר' מאיר ב”ר יעקב מביחוב לפייס את הרב ולהניח את דעתו בשנת תקס“ג (1803), ביקש ר' מאיר מהרב לסלק ידו מגבית כספי א”י על-ידי שליחיו ולהניח הענין לשליחי ר' אברהם מקאליסק. כששאל הרב איך יספיקו שליחי א“י לסבב בזמן קצר בכל הקהילות, ענהו השליח שיסתפק בכספים הנגבים ע”י ר' יעקב מסמאליין. הרב לא הסכים לכך. השליחים ענו אותו, שאם לא ירשה להם הרב לסובב במדינתו – בליטא ורייסין – לא יקחו משם אף פרוטה, ויסמכו על הבטחות האדמו“רים בווֹהלין ובאוקראינה, כלומר ינתקו כל קשר עם ליטא ורייסין. ואולם ר' יעקב מסמאליין השפיע על השליחים לקבל מה שכבר נאסף בשנה זו, ולא לצאת למגבית בעצמם. השליחים הסכימו תחילה, ואולם אחר-כך התחרטו, ואז השליש הרב את הכסף בידי ר' יעקב מסמאליין עד שיסכימו מארץ ישראל לקבלו. כפי מה שר' אברהם מקאליסק מספר, שלח הרב את השליחים בבזיון, עיכב את כספי הגביות משנו תקס”ג–תקס“ד (1803/4) ולבסוף שלח חלק מהכסף, שינתן לר' אברהם מקאליסק, רק בתנאי שיחתום שהוא מסכים לשיטת חב”ד בחסידות¹¹⁷.

ר' יעקב מסמאליין זה משתוקק גם לעלות בעצמו לא“י. השליח “ציר אמונים” הרב כמוהר”ר שלמה זלמן ב“ר צבי הירש הכרן, איש וילנה, מנחמו: “כי טוב חלקו בחיים, כי הנה גופו עומד בחוץ ונופו נוטה לפנים, שדי נופא בתר עיקרא (הנוף הולך אחרי השור) כי הכל הולך אחרי החושב, והמחשבה הוא האדם האמתי, ואנו (בני א"י) ושכמותנו עומדים גופנו בפני ונופנו נוטה לחוץ. שלו גדול משלנו”¹¹⁸. ר' שלמה זלמן הכהן הוא בן ר' צבי הירש הכהן, שעליו המליץ הרב בעלותו לארץ, היה אחד השליחים ויצא שלש פעמים בשליחות, בשנות תקמ”א, תקמ“ד, תקמ”ט (1781, 1784, 1789). בפעם השלישית נסע למערב אירופה והיה שליח ראשון של החסידים גם לגלילות יהודה ליב קמינר "שלוחא מהימנא בבואו אל הקדש ונראה שליחותו חתומים גדולי מנהיגי החסידים בטבריה, צפת ופקיעין¹¹⁹.

עליית חסידים מליטא ורייסין נמשכה והלכה. בין העולים היו אנשים חשובים, שהביאו אתם את כספי א“י, ביחוד כשהשליח היה מתעכב בחו”ל, או עלו ביחד עם השליח. כך עלה ר' יהודה ליב קמינר “שליח מהימנא בבואו אל הקדש ונראה בעליל לארץ”¹²⁰. השליח עשה אותו שליח, את “מו”ה ליב קמינר אשר הלך בדרך וצרור הכסף בידו, והביא קודם ר“ה, שלהי שנת תקמ”ד (1784)¹²¹. כן בא עם שליח החסידים בשנת תקמ“ט (1789) “הרבני הותיק מו”ה דניאל פאליצקער”, זה שנסע בשנת תקס“א (1801) בשליחות, בשעה שהתגלע הריב בין הרב ובין ר' אברהם מקאליסק¹²², וכך נזכר בשנת תקמ”ו (1785) עם חזרת השליח ר' שלמה הכהן שד“ר הנ”ל “והעולים אתו” “ועל ידם הגיענו כל כסף התרומה עבורנו, ושאר הכסף ליחידים”¹²³ – ליחידים פירושו כספים שנשלחו ישר לאישים בארץ, ולא בתרומות הכלליות שנכנסו לקופה הכללית. עם השליח ר' שמואל גרונם הכהן (תקמ"ז, 1787) בא עולה, חשוב כנראה, – “מו’ה יעקב קלאצקי”¹²⁴. עם השד"ר הנזכר ר' שלמה הכהן עולים “מו’ה צבי הירש מוויטבסק ומו’ה גרשון שוחט”¹²⁵.

בענין עליה זו מליטא יש להזכיר עוד את המכשולים שבדרכה. הזכרנו את המכשול שעמד לה בפילוג שבין הרב מלאדי מנהיג חסידי ליטא ורייסין, היינו חב“ד בחו”ל, ובין ר' אברהם מקאליסק וסיעתו בא“י. גם בא”י מצא לו פילוג זה מקום. מצד אחד נמצאו בא“י נוטים אחרי שיטת הרב. נקוב בשמו אחד העולים ר' אליעזר מדיסנא, ברייסין, הנלחם מלחמת הרב¹²⁶. מצד שני היו נכונים חסידי ליטא ורייסין, לנתק את קשרם עם ארץ מוצאם ולסמוך על אדמורי ווֹהלין ואוקראינה, כפי שראינו. ר' מאיר מביחוב, שליח ר' אברהם מקאליסק, השתדל למצוא מקורות-כסף חדשים, ומינה גם גבאי ארץ-ישראל חדשים ובראשם ר' מרדכי מלעכוויץ. במכתב מטבריה משנת תקס”ה (1805) מעודדים “לפרק עוּלוֹ (של הרב) מעל הצואר” ושמחים ש“השכילו בדרכיהם לחדש דבר ביסוד בל ימוט”. מעודדים “לחזק ולאמץ לבב חדשים גם ישנים הבאים לעזרתנו”. סמולייאני אחר (מלבד ר' יעקב סמאליינר), ביקשר גם הוא לפש בין הרב ובין ר' אברהם מקאליסק. ר' יואל בר' משה סמוליינר שד“ר החסידים בשנת תק”ן (1790)¹²⁷, ממקורבי ר' אברהם מקאליסק מצד אחד, ומסביבת הרב מצד שני, נתבקש מהרב בשנת תקנ“ז (1797) לפשר בינו לבין שליחי ר' אברהם בקשו מהרב “לבטל כל השליחים מכל המעמדות הישנים, ושרק הם יסבבו בעצמם ויעשו להם מעמדות חדשים ואוהבים חדשים שאינם מכונים בשם חב”ד”. ר' יואל הצליח לפשר בין ר' אברהם ובין הרב להשאיר את המצב הקיים במשך שנה. ואולם השליחים לא קבלו את הדבר, כפי שהזכרנו לעיל¹²⁸. אחרי חזור ר' מאיר מביחוב בחול-המועד סוכות תקס“ו (1805), משליחותו, הביע ר' אברהם מקאליסק את שביעות רצונו “מבשורת הטוב” שהגיעה לידו “כל תרומת הכסף אשר נגבה ונאסף על ידי ידידנו הגובה הנאמן כמו”ה ישראל נרו הכל בשלימות”. דוגמא כאן לאפוטרופסות של גבאים בחו“ל, המביעים דעה ליושבים בא”י, ומבקשים לכפות דעתם עליהם מן הצד האחד, ומהצד השני בני א“י העומדים על זכותם לנהוג לפי דרכם. לא קלה היתה דרך החסידים בגליל גם מפאת המלחמה מצד אשכנזים יושבי צפת שקדמו לעלות לפני החסידים; היו בהם רבים מיוצאי וילנה ושאר ערי ליטאה שקמו עליהם, בעקב התנגדותם לחסידות¹²⁹. גם בליטא עצמה לא הניחו “המתנגדים” ידם מהלָחם בהם. ונוסף על כך שהממשלה מצדה לא הביטה בעין יפה על איסוף כספים למען א”י, הנה כמעט ניתן חרב בידה על-ידי ליטאים מתנגדים, כר' אביגדור הרב מפינסק בדבריו, שנזכרו לעיל, שבאו כתשובה לר“ז ב”ר ברוך, רבם של הקרלינים, המצטדק ש“כבר נהוג הדבר בישראל זה כמה לאסוף מעות למען אלה היושבים לפני ה' בירושלים”. מחלוקת מביאה לידי שנאה וניצו ור' אביגדור כתב דברים הממיטים חרפה ממש, כשהשיב על דברי ר“ז ב”ר ברוך הקרליני בדברי קטרוג ואמר: “באמת אין הדבר כך, די רק לישם עין בפנקסי הקהלות בכדי להווכח שכל הסכומים שנקבצו לפני למטרה זו, אינם עולים אף לאחד ממאה מאותם הסכומים שמקבצים עתה”. וכן לא הניחו המתנגדים ידם מלעורר גם את הספרדים בגליל נגד החסידים.

חסידי ליטא החזיקו מעמד בגליל כל עוד נמצא להם ר' אברהם מקאליסק. אולם במשך הזמן נעשה הגליל יותר מחוז לחסידי ווֹהלין וגליציה, ואנשי ליטא ורייסין יצאוהו. חסידי חב“ד עברו לחברון, והקימו שם מבצר לתורת “הרב”, תורה שיצאה מליטא ורייסין. ה”מתנגדים" פנו לירושלים והצטרפו אל אנשי עליית תלמידי הגר“א “הפרושים”, ויש לציין שהיחסים בין הפרושים ובין חב”ד נעשו ידידותיים יותר ויותר. תורת “הרב” שיצאה מליטא ורייסין לא היתה גם בעיני “הפרושים” זרה במידה שהיתה זרה בעיניהם תורת חסידי ווֹהלין, אוקראינה וגליציה. אפשר שגם קרבת המוצא גרם. בין עולי ליטא ורייסין היו משפחות שנפלגו, חלק מהן “פרושים” וחלק “חב”דים“¹³⁰. וככה רבו ההתחתנויות בין “חב”דים” ו“פרושים” כבר בדורות הראשונים¹³¹. אפייני הוא שבשנת תרמ“א (1881) אחרי שנבנתה “מאה שערים” ותוקנו תקנותיה שתהיה על טהרת “פרושים” נמצאו בין הראשונים גם חב”דים ואיש לא מיחה. ואפילו מנין בנוסח התפילה החב“די היה שם, למרות התקנה המפורשת. ואף גם בין המלמדים המצויינם בחורבת ר' יהודה החסיד היו חב”דים גדולי תורה שהיו מכובדים מאד על המתנגדים.

 

ד    🔗

1

דעתו של ר' אביגדור, הרב מפינסק, ביחס לארץ-ישראל, היתה דעת יחיד בין המתנגדים ואפשר שגם הוא לא אמר מה שאמר אלא מתוך ריתחת המחלוקת. ידוע יחס הגר“א להגברת הישוב בארץ¹³², וכן יחס גדולי תלמידיו, כפי שבא לידי ביטוי בספריהם¹³³ ובמפעליהם לישוב בארץ. הקשר בין ארץ ישראל ובין ליטא הגיע לשיאו עם עליית תלמידי הגר”א. עליה זו החלה בשנת תקס“ח (1808) והלכה וגדלה משנה לשנה, ולא פסקה למעשה למעלה מיובל שנים. למעשה נמשכה עד תקופת “חיבת ציון” ואותותיה ניכרים גם בתוך תנועת “חיבת ציון” גופה¹³⁴. תלמידי הגר”א, ביחוד רבים מבני משפחתו, הם הם שטיפחו את הישוב בארץ גם בעליה וגם בתמיכה בישוב. העליה מרייסין ומליטא, היא היא שהחזירה את העטרה לירושלים לעומת צפת; היא היא שיצרה בה מרכז לישוב האשכנזי שהתחרה עד מהרה במרכז הספרדי שקדם לו בירושלים.

השאיפה לעלות לארץ היתה חזקה. הגר“א עצמו התאמץ אף הוא לעלות לארץ “שהכל מצפים לראותה חמדת כל ישראל וחמדת השם ברוך הוא. כל העליונים והתחתונים תשוקתם אליה”¹³⁵. מסיבות שלא נקבעו לחלוטין עד היום לא עלה בידו לעלות¹³⁶. כן נדר בן דורו ומחותנו¹³⁷, ר' אברהם דנציג בעל “חיי אדם”, עוד בשנת תקס”ד (1804) “נדר אם יזכהו ה' להשיא את בניו ובנותיו ועלה ירושלים להיות שם כל ימי חייו”¹³⁸. הוא התגעגע “שיתן ה' אותו לרחמים ויותן לו רשות מחצר אדוננו הקיסר יר”ה על-פי פספורט לנסוע לא“י¹³⁹. ונזכר הדבר גם באיגרת ששלחו גזברי וילנה לברלין, בשעת שליחותו של ר' אברהם דנציג למדינת גרמניה בעניני התמיכה לארץ-ישראל¹⁴⁰. בהקדמתו לספרו “שערי-צדק” (ע"ש ירושלים שנקראה “צדק”), על מצוות התלויות בארץ – הוא כותב: “הממשלה נתנה רשיון להרב ר' סעדיה ולהרב ר' חיים מפאקראיי ולהרב ר' הירש (תלמידי הגר"א). אולי אזכה גם אני לקבל רשיון על זה”. כמו כן חיבר קינה בחרוזים המתחילה במלת “ארץ” על הפסוק “ארץ חטה ושעורה וגפן וכו'”¹⁴¹ י”ד בתי-שיר ותפילות לאמרן לפני הכותל-המערבי, שנדפסו בסוף הספר “שערי-צדק”.

וכן הודיע עד-ראיה על יציאת ר' בנימין ב“ר זלמן ריבעלעס, שלישי בשלישי עם הגר”א, ותלמידו, לעלות לארץ-ישראל. “אז (אחרי מפלת נפולין ברוסיה) הודיעני החסיד ר' בנימין ב”ר זלמן ריבעלעס כי בדעתו ללכת לארץ ישראל, ויבוא אל חצר הגאון ר' יהושע צייטלין ויברך את כל בני ביתו איש איש כברכתו, ויפרד מן השר, ר' יהושע צייטלין, בנשיקה של פרישות, ואנחנו נסענו כמה וויערסט לשלחהו במצוות הגאון. אך חפץ ה' לא הצליח בידו, כי בשובו לצעריקאוו הלך למאהליב על הדניעפאר וישב במגרש העיר לעפולאווע, ולא ארכו לו הימים שמה, כי חלה את חליו וימת ויאסף זקן ושבע ימים"¹⁴².

כך “נשאו לבו של הר”ר יהודה לייב דייכעס שהיה יחד עם ר' לייבעלי ר' בערס ור' זלמן ר' אוריס (גבארי א"י כמה שנים) פרנס הקהלה בוילנא לנסוע לא“י, וימת בדרך בעיר לאהומאן (אחרי פינסק) ביום ער”ח מנחם אב שנת ת“ר בן פ”ח שנה"¹⁴³.

והיו עולים מליטא שעלו לארץ-ישראל עוד לפני העליה המאורגנת של תלמידי הגר“א. ר' שמחה ב”ר יהושע מזאלאזיץ מזכיר בשנת תקכ“ד (1764) אנשי ליטא, ר' צבי, ר' אורי, ר' יוסף ור' חנן מוילנה¹⁴⁴. בשנת תקמ”ב (1782) עלה ממשפחת הגר“א לטבריה ר' חיים (לאנדע) חתן ר' שבתי ב”ר אלחנן חפץ ב“ר אליהו חפץ בן בנו של בעל “באר הגולה”. על אבן שיש אדומה שנדבו בניו לזכרו ולזכר אמם, שרה, בבימה שבבית הכנסת הגדול בוילנה, חרותים ימי פטירתם בפסוקים מלאי געגועים לציון. האבן נקבע בשנת “תעלנו (תקנ"ו) בשמחה לארצנו”. האם נפטרה בשנת: “ולירושלים מבשר (תקמ"ב) אתן”¹⁴⁵. האב בשנת “אתה תקום (תקמ"ו) תרחם ציון”¹⁴⁶. כן זכורים מו”ר נחום מזאמוט, ור' אייזיק מגיד מישרים דוואראנאוי ור' ירמיהו מוילנה שנמנו על המתנגדים שעדיין “היו תחת פקודת החסידים”, באותו זמן “כשהיו החסידים לוקחים מעות אר”י מוילנה והמדינה דליטא וזאמוט“¹⁴⁷. שני האחרונים חתומים על אגרת השליחות שנמסרה לר' ישראל משקלוב, כשליח מטעם הפרושים, וכן נזכר ר' אברהם מאיר כץ מוילקומיר, שאביו ר' ירמיהו עלה כשהוא צעיר לימים. הבן נזכר כ”זרע קדש הורתו ולידתו בקדושה“¹⁴⁸, והיה שליח הפרושים בשנת תקצ”ז (1837). ועוד בשנת תקמ"א מזכיר ר' מנדיל מויטבסק, מראשי עולי החסידים, ליטאים ורייסינים שהם “מתנגדים”, כגון “הרב מו' שבתי וילנר”¹⁴⁹ (אפשר שבנו הוא “הרב ר' שמואל בר' שבתי וילנר שנפטר י”א אייר תקצ"ט) – ורבים מיוצאי וילנה שנתעוררו על ידי כתבי המתנגדים מליטא לפעולות נגד החסידים. בדברו על הספרדים בצפת הוא מזכיר את המתנגדים המעוררים אותם נגד החסידים “ועליהם לייב סקאלער”¹⁵⁰.

ראשית תנועה עליה זו אפשר לראות בעליית ר' עזריאל משקלוב, אבי אביו של ר' ישראל משקלוב, בעל “פאת השולחן”, שעלה, כאמור לעיל, עוד בשנת תקל“ב (1772)¹⁵¹ ותיכנן עליה רבת ממדים. לדברי ר' ישראל “התחיל זקנו ליסד בירושלים ישוב האשכנזים ונסע לחוץ לארץ והצליח שם”, ובקושטא ביקש לבצע את הענין הזה ולהשיב שולחיו דבר, והשתדל אצל גבירי קושטא שעניני ארץ הקודש קרובים אל לבם, וכן אחר-כך בארצות רוסיה ופולין. ואולם נפטר באיזמיר בחזירתו לעיה”ק. הוא נשלח מטעם “אספה גדולה מגאוני וגדולי רוסיא, בעיר וילנה, שבה טכסו עצה להחזיר כבוד ישוב האשכנזים על מכונו”

עליית תלמידי הגר“א מליטא ורייסין במאורגן ראשיתה בשנתו תקס”ח–תק“ע (1808–1810). כחלוץ העובר לפני הבאים, עלה בשנת תקס”ח (1808) ר' מנדיל משקלוב תלמיד הגר“א והתישב בצפת “ולא איווה לשבת בטבריה” (מקום מושב החסידים)¹⁵². שיירה גדולה עלתה שנה לאחר מכן, בשתנ תקס”ט (1809). בראשה עמדו ר' הלל בן ר' בנימים ריבעלעס הנזכר לעיל, “מרואי פני הגר”א" ובן משפחתו¹⁵³ וכן תלמיד הגר“א, ר' סעדיה¹⁵⁴ שיירה זו עלתה בנמל עכו והגיעה לצפת ביום ח' אלול תקס”ט “בפרוס החג בתקע שופר”¹⁵⁵. עד מהרה עלתה בשנת תק“ע שיירה שלישית ובראשה ר' חיים ב”ר טוביה כץ הרב מפאקראי ותלמיד הגר“א ר' ישראל ב”ר שמואל משקלוב בעל “פאת השולחן”, נכד ר' עזריאל משקלוב הנזכר לעיל¹⁵⁶. עליית ר' ישראל תוכננה מראש. הוא מספר: “בנסיעתו משקלוב היה מהר”מ (ר' מנדיל משקלוב) עמי קשור נפש ממש, וביקש אותי, כי בבוא מכתביו למדינתנו לעמוד בעזרתו ולכונן הישוב ולבוא אצלו לאה“ק”¹⁵⁷.

רשימות ארוכות של העולים הגיעו לידינו, מלבד מה שידוע לנו עוד הרבה בדבר עליו אלו מן המסורת הקרובה שנשתמרה עד היום בחוגי עליה זו ובמשפחותיהם¹⁵⁸.

עליה זו של תלמידי הגר“א היתה מתוכננת מראשיתה יותר מעליות שקדמו לה. ועלו בה משפחות שלמות: ר' מנחם מנדיל משקלוב ומיד אחריו בנו ר' נתן נטע ומשפחתו¹⁵⁹; ר' סעדיה עם בנו ר' נתן נטע¹⁶⁰; ר' הלל ריבלין עם בנו ר' אליהו, ושתי בנות, גיטל ושרה¹⁶¹; ר' ישראל משקלוב, שהיה צעיר מאד לימים, עלה עם משפחתו ועם אביו ר' שמואל ואמו¹⁶². וכבר הזכרנו את ר' ירמיהו מוילנה שבנו ר' מיאר נולד לו בארץ. ורבות הן גם שאר המשפחות הידועות לנו שעלו אז ופרו ורבו כבר בארץ¹⁶³. ר' ישראל משקלוב מספר שכבר מצא בצפת בעלותו, שנה אחת אחרי העליה הראשונה של תלמידי הגר”א, מאלה שקדמו לו בלבד, “ארבעם משפחות, מאה וחמישים נפשות יקרות”¹⁶⁴. בשנות תקע“ג תקע”ד כבר רבו העולים מכולל הפרושים בצפת “ועלו למנין תס”א (461) נפשות“, היינו פי שלשה¹⁶⁵, והיה זה אחרי מגפה שהמיתה רבים, מלבד מה שכבר עלה חלק לירושלים לפני כן. בשנת תקפ”ג (1823) היו בני כולל הפרושים “הנפשות היושבות בירושלים במספרם לפקודיהם ערך חלק רביעי מהנפשות היושבות בצפת”¹⁶⁶. ויש לציין שבשנת תקפ“ג אמנם היו עדיין “הרבה מאנשים ישיבתם של הפרושים שבשתי הקהלות צפת וירושלים ניכרים וידועים לרבני הכוללים מנהלי קופת א”י בווילנא”, הנה “הרבה מהבאים לאה”ק מליטא ורייסין, אשר הרבנם הנ“ל, הגזברים בוילנה, אינם מכירים אותם כלל, אם כי המה, העולים הבלתי ידועים לגזברים, חכמים מחוכמים”¹⁶⁷. דבר זה מראה על ריבוי העליה מליטא ורייסין בשנים ההן. על עליה רבה של המונים ממש מדובר באותו מקום בהמשך הדברים: “ומצורף לזה כי הרסו העם לעלות לארץ ישראל כעם ככהן – חכמים ופשוטי עם – והכל מסתכלין בה שואפים לעלות וכל הרוצה לקפוץ קופץ בראש”¹⁶⁸. בשיירה שעלה בה ר' מנדיל מקאמינאֶץ בשנת תקצ"ג (1833) “היו שמונים יהודים גם שני ספרי תורה ושוחט אחד, ר' שלמה מווילנא”¹⁶⁹. כן עלתה עם חתנו של ר' הלל ריבלין, ר' שמריהו לוריא, שיירה בת ארבעים נפש מבני ביתו וקרוביו¹⁷⁰.

ויש לציין גם ענין “יוצאים לחוץ-לארץ” מאנשי ליטא שעלו לארץ, שבהם עוסקים חמשה סעיפים בתקנות החלוקה. תיקנו שמי שיצא חייב לקבל רשות מהממונים של קהילתו בירושלים או בצפת “היינו שיהיה לו כתב” מהממונים שהרשו לו לצאת. “מי שיצא שלא בכתב ראיה הנ”ל אבד חלקו בחלוקה לעולם, אפילו בהחזרתו לאה“ק בתוך שנה ליציאתו”. יתר על כן, מדובר בסעיף ח' של תקנות החלוקה: “אם יצואי צא אחד מאה”ק למרות עיני הממונים, דהיינו שהממונים יסרו והתרו אותו שלא יצא החוצה, והוא עשה בזדון לבלתי שמוע להם, והיה אך יצוא יצא מתחום אה“ק אבד חלקו לעולם גם הוא גם בני ביתו. ורשות ביד המונים לגרש גם את אשתו ובני ביתו מארה”ק, בכדי שלא יהיו מוטלים על הכולל לפרנסם. ואסור לשום אדם מן הכולל לסייעו בממון או במכתבים (מכתבי המלצה לחוץ לארץ)"¹⁷¹. תריס היה בזה בפני יציאה לחוץ לארץ, ואף בפני זה שלא יצאו יחידים לגבות נדבות לעצמם בחוץ לארץ ומזיקים למגבית הכולל הכללית המרוכזת בוילנה.

בין ראשי עולי ליטא ורייסין היו גם בעלי הון. ר' דוד ב“ר יחיא צייטלין ור' משה במה”ר יצחק צייטלין וכן ר' נחום שרלין היו קרובים למשפחת ר' יהושע צייטלין, הנזכר לעיל שהיה עשיר גדול. ר' הלל בן “הנגיד המפורסם ר' בנימין ריבעלעס, שקבע מושבו בירושלים עוד בשנת תק”ע (1810) “היה מתפרנס בכבוד מהכנסת רכושו שהביא אתו ואשר השאיר בשקלאוו”, ואף “החזיק מנין בביתו וכלכל את מתפלליו ולומדיו בספרים ובכספים משלו ומשל משפחתו”¹⁷². “קָץ הוא” גם לקבל הלוָאה עד שיגיעו לו כספיו מחו“ל מ”ידידי ה' אריה נאמן הכולל" “ומוטב לפניו לשלם איזה פר' יותר ליחיד ולא להיות ח”ו ממקבלי טובת הכלל“. כשאינו יכול “להביא לידי גוביינא המשכנות (בתים) שיש לו מהגויים”, שהלוָה להם כסף, הוא מבקש מבניו וחתנו ר' שמריהו לוריא בחו”ל, “למכור החנויות והמקומות בבה”כ (בבית-הכנסת) בבתי המדרשאות (בשקלוב) כפי שהיה רצונם מכבר, שבקשוהו להרשות למכור הנחלאות הנ“ל ולהשקיעם בשקלוב בהלואות שמפירותיהם יהיו הוצאותיו בירושלים”¹⁷³. כן היה עשיר ר' חיים כץ מוילנה הרב מפאקראי, שעלה יחד עם ר' ישראל משקלוב. כפי שנראה מאגרתו היה כל אורח חייו של עשיר גם בא“י¹⁷⁴. האחים ר' יעקב קאפיל ור' שמחה בני הרב הגדול ר' בנימין היו “נגידים מפורסמים” ועוד שנים רבות אח”כ נשמע על דבר “נדבת לבם גודל פזרונם וצדקתם”¹⁷⁵. חתנו של ר' מנדיל משקלוב, ר' דוד ב“ר ראובן ממוהליב שנפטר בשנת תקצ”ז (1837) עזב “מעות לחלק לצדקה”¹⁷⁶. ר' ירחמיאל ובניו ר' מרדי ור' אריה נאמן היו ממשפחה עשירה. על האב נאמר: “משען לחם ומשען מים, בחוץ לא ילין גר, דלתותיו לאורח פתוח”¹⁷⁷. ר' מרדכי מינסקר “לווה ממנו כולל הפרושים שלושת אלפים וחמש מאוד גרוש” וניתן לו על זה משכנתא. ר' חיים בר' פרץ הכהן היה בזמנו מתפרנס מסחורה שהביא מאמשטרדם ומהאמבורג. כשעלה לארץ והתישב בצפת קנה לו שם בית וחצר ועשה לו בית המדרש. ועלה אח“כ לירושלים. את בנו מנחם ר' ישראל משקלוב במכתב תנחומים אחרי מות אביו והוא מכונה “הנגיד המפורסם וכו' הנכבד מהור”ר פרץ”¹⁷⁸. ר' חיים ב“ר אביגדור מפינסק, שעמו עלה גם חתנו ר' אברהם אייזנשטיין מדרוהיצ’ין בשנת תקפ”ג (1823) “הראה טוב בעמלו הן בלימוד הישיבות שתיקן הן בפרעון חובות שהיו אז על יהודים בארץ והוא קצץ ופרע יותר מהחצי”¹⁷⁹. נזכר חצרו וכן הצוָאה “שסידר וחילק בעד שני חתניו בעיה”ק צפת אדר“ח כסלו תק”ץ“¹⁸⁰. זכורה גם שרה בת הרב הגאון ז”ל מפינסק ב“מעשיה הטובים ורוב צדקותיה שהרבית לכל אדם הן במדינתה הן בא”י“¹⁸¹. ר' צדוק ב”ר ירחמיאל הלוי ממוהליב שעלה בשנת קתפ“ב (1822) נודע כעשיר וקנה בירושלים חצר מיוחדת שהיתה מפורסמת עד לדורות האחרונים על שמו. “הִרבה צדקות בירושלים ובנה בחצרו בית כנסת”¹⁸² זכורים “הנגידים המופלגים ר' צבי הירש מזעזמיר ומו”ה משה געצילס מווילנא”, הממונים בצפת עם ר' ישראל משקלוב אחרי שעבר ר' מנדיל משקלוב לירושלים, הם “הרב המופלג הנגיד המפורסם מו”ה צבי הירש במו“ה אפרים כץ והרבני המופלג הנגיד מו”ה משה במו“ה יוסף מוילנה”¹⁸³. ר' זלמן כהן הוא בעל חצר בצפת¹⁸⁴. ר' ראובן כהן ממינסק חותנו של ר' יוסף-יואל ריבלין, היה גם הוא עשיר. “חווג’ה רובען”, סחר עם הערבים שבכפרים מסביב לצפת¹⁸⁵. היו כאלה שפרנסתם היתה בטוחה ממה שקבלו מוילנה. ר' סעדיה תלמיד הגר"א היה לו סכום של ארבעה עשר זהובים לשנה, שנתנו לו הספקה כל ימי חייו אחרי שויתר על זכות שהיתה לו על בית בוילנה¹⁸⁶.

על מצב העולים בעלי הון מדבר ר' חיים כץ מפאקראי, בתעמולה לעליה: “מי שיוכל להתפרנס בריווח מקרן מעותיו שבחו”ל, אז יוכל לשבת כאן (בצפת) בשלוה והשקט ולקנות שני עולמות". על מצבם החמרי הטוב של עולים כאלה, מעידים דברים שבהם הוא מייעץ בהמשך דבריו לעולה מסוג זה “שיביא אתו משרתת, כי אי-אפשר להשיג כאן משרתות”¹⁸⁷. על כל פנים היה חלק נכבד מארבעים בעלי הבתים הראשונים שנזכרו לעיל שלא זו בלבד שלא היו זקוקים לתמיכה, אלא שהיה גם בכוחם והונם לתמוך באחרים.

רובם – אם גם לא כולם – של בני העליה הראשונה שעלו עם תלמידי הגר“א, היו לא רק תלמידי חכמים סתם אלא גם גדולי תורה, ובראשם גאונים ממש מטובי תלמידיו של הגר”א. את ארבעים בעלי הבתים שמצא ר' ישראל משקלוב בעלות בשנת תק“ע (1810) הוא מציין שהיו ת”ח מופלגים ועובדי ה' זקנים יראים ושלמים¹⁸⁸. המטרה שלפניהם היתה ברורה בעיניהם. עוד ר' עזריאל משקלוב נשלח מטעם אספת גדולי וילנה “ליסד שם ישוב האשכנזים”¹⁸⁹ “להחזיק מעמד הישוב ומעמד התורה”¹⁹⁰. המטרה הסופית לעליה זו היא ש“נזכה שיקובצו כל אחב”י לארה“ק. וכיון שיקובץ נדחי ישראל מתרוממת קרן הצדיקים וכיון שתתרומם קרן צדיקים ירושלים נבנית, וכין שנבנית ירושלים משיח בן-דוד בא ויבנה בית המקדש” (פרוש הוא לסדר הברכות בשמונה עשרה: תקע בשופר, על הצדיקים, ולירושלים עירך, את צמח דוד, חזרת השכינה לציון)¹⁹¹. כמפעל חייו הוא מציין בהקדמתו לספרו “פאת השולחן” ביחד עם “עבודת לימוד תורה ברבים שקבע” את “יסודות ישוב אה”ק מחוץ (היינו בשליחותו לחוץ-לארץ) ופנים (בארץ) שיסד“. “הרבה יגיעות יגע על תיקוני ישיבתה”, היינו ישיבת הארץ. “שכחת הארץ הקדושה גורם חס-ושלום אריכות הגלות, שכחת הימין”¹⁹². “בשביל עצלות שמטיל השטן ומשכח אהבת ציון וחיבת ירושלים, ההשפעה נמעטת וניתן רשות להשפחה להיות שולטת ונעשה שונאו של הקב”ה מך”¹⁹³. שאיפתם הוא “קבוץ נדחי ישראל מכל הפנות”, וישוב “כל הארץ (ארץ-ישראל) אשר עתידה להיות ככל העולם”, כלומר מיושבת, “ירושלים עיר הקדש אשר תהיה ככל הארץ נבנית בבנינים”¹⁹⁴. הנה כי כן ברור הדבר שטעות היא בידי אלה, שקבעו שהראשונים עלו רק למות ולהקבר בארץ. אהבת הארץ “חמדת העליונים והתחתונים הטובה בשני עולמים המזומנים”¹⁹⁵ באה כמובן הרבה לידי ביטוי מבחינה רוחנית. ואולם מובלטת היא עם זה גם מבחינה גשמית: “אמת מה נפלא חיבת ארצנו… זיו הדר ישיבתה והליכתה, שבתה וקימתה, שלוותה ושליטותה, גם בחורבנה אין דמיונה, בשלוותה אין דכוותה טוב עפרה ואבניה, טוב תבואתה ופירותיה וירקותיה, טוב זכּוּת אויריה”. וכמובן ביחד עם זה: “טוב השגת תורותיה טוב ריבוי מצוותיה, טוב טהרת קדושתה”¹⁹⁶.

ואולם עם כל זה היה מצב העולים, גם של בעלי ההון, קשה כבר מראשית עלייתם, והיה צורך בתמיכה מחוץ לארץ. היתה כאן בעית יסוּד ישוב חסר כל צרכי צבור, שגם יד העשירים והאמידים לא השיגה די ספקם. הם היו בלי בית-מדרש משלהם “רק בשכירות הבתים” לבית-מדרש. “בלא מדרשא בלא ספרייא”¹⁹⁷. ר' חיים בר' טוביה כ“ץ מוילנה הרב מפאקראי כותב? “מפני דחק הספרים ודחק מקום ביהמ”ד קבענו ללמוד שיעור בביתי”¹⁹⁸. כן היו עליהם מסים כבדים, ואף תכפו עליהם כבר בשנים הראשונות אסונות של ביזה ומגפה ורעש. אלה שהיה רכושם לכתחילה מעט, כלה עד מהרה. לדוגמא: ר' חיים, הרב מפאקראי, כותב במכתבו מצפת, שר' ישראל משקלוב שבא “עם אביו ובני-ביתו יושב בדוחק גדול הרבה, שכל מה שהיה לו כלה על הוצאת הספינה שהיה ביוקר גדול”¹⁹⁹. היו ביניהם יחידים שעסקו במשא ומתן ובמסחר ואף גם במלאכה, יותר מה בהלוואות כספם²⁰⁰, ואולם אנו מוצאים גם כאלה שנאלצו למכור או למשכן את מטלטלי ביתם לשם פרנסה. ר' צבי הירש אַשכנזי מעיר וילנה יע“א ואשתו “נטלו וקבלו ממוהר”ר אליהו ג’יראסי סך שני מאות גרוש טו”ת (טבין ותקילין) ובעדם מסרו לו כל מטלטלי ביתם מחוט עד שרוך נעל מכירה גשו“ק (גמורה שרירה וקיימת) וחזרו ושכרו לערך ארבעה עשר גרוש לכל חדש והיה זה י”ב לחדש אייר שנת תקע“א (1811), היינו כבר בשנה הראשונה לעליית הפרושים מישכנו את כל כליהם תמורה הלוָאה של מאתים גרוש, ששלמו בעדה ארבעה עשר גרוש לחדש, כלומר 84 אחוזים לשנה. ר' ישראל, אביו של ר' שלמה פח, ובנו, ר' שלמה, ממשכנים מלבד מטלטלים גם את “כלי המלאכה הידועים”. הם היו מפתחי חותמות. “עסקות” כאלה נמצאות למכביר ב”פנקס בית דין צפת“. אנו מוצאים בתקופה זו גם בונים בתים על ידי הלוואות ומשכנתא. ר' דוד טביל אשכנזי, אחד מחשובי הפרושים²⁰¹, לווה מאותו מהור”א גיראסי סכום של חמש מאות גרוש לבנין חדש. כמובן שהנוסח הוא “שמכר שני הבתים והחורבה” למַלוה ושכרו (הוא) לערך י“ג למאה (13 אחוזים), היינו חמשה וששים גרוש לי”ב חדש. דוגמאות מעין זה נמצאות שם עוד. כן נוהג גם “ר' שלמה זאלמאן אשכנזי בכמה”ר ר' אברהם אשכנזי“, הוא ר' זלמן כהן חותנו של הר”י ספיר וכן ר' ישראל אשכנזי פ“ח (“פתוח חותם”) ובנו, רבי שלמה. היו גם עסקי שותפות בבנינים בין אשכנזים וספרדים. לעומת זה יש גם אשכנזים פרושים עשירים הנותנים כספם בהלוואה ו”בתורת הכשר" לספרדים, כגון הנגיד ר' יעקב קאפיל אשכנזי בנו של ר' בנימין הנזכר לעיל שהלווה לחר' רחמים חיים מודעי אלף ושלש מאות גרוש. ר' הלל ריבלין מירושלים מלווה אפילו לערבים כספים על משכנתות²⁰². אנו מוצאים גם פרושים הרוכשים להם בתים. ר' שמואל אשכנזי מוילנה קונה מהאשה בידא ובעלה משה ן' שמעון “חורבה הסמוכה לחצרם” בסכום של 500 גרוש וכן ר' שלמה אשכנזי (פ"ח) בן ר' ישראל אשכנזי מעיר וילנה קונה מספרדים במחיר “אלף ושני מאות גרוש ושלשים טו”ת" “ב' כיפות הידועים להם בחצריהם אחת גדולה ואחת קטנה”. כן “נטלו וקבלו מר' קאפיל אשכנזי (אותו ר' יעקב קאפיל הנזכר לעיל) סך אלף גרוש” ובעדם “מכרו לו הבתים הידועים להם אשר בנו מחדש עם שטח החורבה שלפני הבתים” “וחזרו ושכרו הבתים בסך 35 גרוש לכל ג' חדשים”. היה כאן כנראה ענין של הלוָאה ומשכנתא. ר' בנימין זעמוט (מז’אמוט) יש לו “חצר בצפת”. כן היתה חצר לר' שלמה זלמן הכהן. כן נזכר ענין מדרש הפרושים שצריך לרַצות בעל בית קרוב לו “להניח רשות שיפתחו חלונות על הגג שלו”, היינו פונים אל הגג שלו ונשקפים אליו. סכסוך כזה בענין חלונות הפונים לחצר קרובה אנו מוצאים בזמן מאוחר בירושלים בין ר' שלמה יהודה הבגדאדי ובין חצר ר' צדוק הלוי ממוהליב הנזכר לעיל²⁰³. סכסוכים היו בזה מפאת קרבת הבתים וצפיפותם. זכורה גם חלקת שדה אשר קנו האשכנזים – היינו הכולל – כבר בכ“ח טבת תקע”א, היינו בשנה השניה לעליית הפרושים. רכשו אותה כדי לקיים מצוות תרומות ומעשרות, כפי שקבעו בזמן ההוא. ונזכר הדבר גם באגרת הפרושים כבר בשנת תק“ע “כי המעות שנשלחו מהנותנים על קיום מצוות התלויות בארץ כבר קנינו קרקעות עם תבואה המחוברת לקרקע… וכן נראה לקנות עוד קרקעות לפי העת ולפי המקום ולפי הזמן”²⁰⁴. ענין זה נזכר גם במכתבו של ר' חיים, הרב מפאקראי. מציין הוא שהדבר נעשה על פי היזמה של “ידיד נפשנו הגאון… מו”ה חיים נ”י מוואלאז’ין".

העליה הלכה הלוך וגבור. כבר בשנים הראשונות, עם העליות הראשונות, עלו משפחות שלמות מהן גם צעירים, ביחדו מליטא ורייסין, ולאו דוקא תלמידי חכמים אלא גם סוחרים ובעלי-מלאכה²⁰⁵. וכבר התאוננו גם בשנים הראשונות על קשי המצב בפרנסה: “אין אוצרות מתגלים ברחובותיה. כיום הפרנסה כמו היינו – היינו כפי שהיה המצב בחוץ לארץ – עדיין קשה ממניעת הלשון” – היינו חסרון ידיעת הלשון הערבית והספרדית. “אנחנו גרים בארץ”²⁰⁶. הם “עטופים בצער בלא לחמא בלא מימא בלא פרנסה בלא ספוקא דמזונא בלא מלבושא”²⁰⁷. היתה תקלה גם בזה ש“הנשים אינם יושבות בחנויות (כפי שהיו רגילים בחוץ לארץ) ואנשינו הבאים לאה”ק ע“פ רוב ביאתם לקנות שלימוּת ולהיות מתופשי בהמ”ד לישב על התורה ועל העבודה, ובאים בידים ריקניות“²⁰⁸. “הא קיימי עניים באה”ק” “ועיניהם תלויים למצוא רצון רצי כסף להחיות את נפשם, וכבר השתרגו בחובות כמה מאות אדומים על מזונות”²⁰⁹. גם ר' מנדיל כותב בז' שבט תקע“ז לשקלוב, מרכז הכוללות בראשונה, מצד אחד: “ב”ה ששלום ושלוה והשקט ובטח יותר ויותר מחו”ל פה עיה“ק (בירושלים) ת”ו ובצפת ובכל עה“ק (ערי-הקדש)”. ואולם מצד שני מודיע הוא ש“יוקר השערים נתעלה עד למאד בעו”ה (בעוונותינו הרבים) עד שנצרך הרבה להעמדת רגלי התלמידים בפרט בחלישות כחות החברים מגודל יגיעת הדרכים, ולחבטת שנוי המקומות עד שבאנו לנחלה זו ירושלים עיה“ק עד שכ”א (כל אחד) מאתנו נצרך להוצאה רבה… וידוע שישיבת כרכים קשה“²¹⁰. המדובר הוא במיוחד לאחר שעברו לגור בירושלים ר' מנדל ורבים אתו. ואולם על אותו מצב מדובר גם בצפת עוד בשנת תק”ע. “נתייקרו הדירות הרבה מחמת שבשנה זו (תק"ע) נתרבו באי האה”ק מהספרדים ומכל המדינות הרבה מאד ונתיישבו פה – בצפת“²¹¹. דוגמה לדלדול העולים הראשונים בסיבת התנאים, יכול לשמש ר' משה מייזילס דוילנה המפורסם, בעל בעמיו ומשכיל נעלה, שעלה לארץ בשנת תקע”ג²¹². במכתב משנת תקפ“ג “לכל אוהביו ורעיו בוילנה”, הוא אומר: “ירדתי עשר מעלות ומעת בואי לאה”ק לחבק עפר ארצה הרבה דעמי נכלה ונשאר ביתי ריקם, ואין הקומץ תרומות החוץ מספיק לפרנסה, ואין במה לפרנס את ביתי אף לחם לפי הטף”²¹³. על מצב זה אנו שומעים גם במכתב של אותו ר' משה מייזילס למונטיפיורי²¹⁴ בזמן מאוחר יותר, בבקשו עזרה ממנו להדפסת ספרו על תרי“ג מצוות. אין הוא מבקש “חלקו”, היינו מכספי החלוקה של הקופה הכללית שנקבעו לעניים. “יש לי די סיפוק על הוצאות הבית, הגם שהוא בצמצום עצוּם”, גם אחרי ש”אנשי החיל (בפולמוס איברהים פחה) – שללו ביתי עד שלא נשאר כסותו שלמה".

 

ד    🔗

2

אין מטרתנו לכתוב כאן את תולדות יהודי ליטא ורייסין בא“י. חייהם ומפעלם בארץ הם הפרק הנכבד ביותר בתולדות הישוב א”י כמעט בכל המאה התשע-עשרה, ואף ראשית המאה העשרים. הבאנו מה שהבאנו כאן כדי לציין את עצם עלייתם וצעדיהם הראשונים בישוב ולציין את יחס יהודי ליטא לישוב במשך התקופה הזאת ומעשיהם לביסוסו.

ואכן מיד עם הוָסד ישוב הפרושים יוצאי ליטא ורייסין היה הכרח לפנות לתמיכת אחיהם שבארצות הגולה ולשלוח שליחים, שמלאו מצד אחד גם שליחות מן היחיד בא“י ליחיד בליטא ורייסין, בהעבירם מכתבי היחיד מא”י ליחיד בגולה, וחזרה מכתבים עם עזרה כספית מן היחיד בגולה ליחיד קרובו או ידידו בארץ ישראל. ידוע היה ענין זה במושג “מעות יחיד” שבאו באמצעות שליח הכולל או, בתקופה מאוחרת יותר, מן הגזברים בחו"ל בצנור “הכולל”. הכולל מילא אפוא בדרך זו את תפקיד המקשר גם בין יחידים בארץ ישראל לבין יחידים בגולה. ואולם בעיקר עסק הכולל בארגון עזרה כללית, בקביעת קופה לסיפוק צרכי הציבור וגם לסעד ותמיכה לנזקקים ועניים, לתלמידי חכמים שתורתם אומנותם ואף גם לבעלי מלאכה הזקוקים לסעד.

את השליחים הראשונים לכולל הפרושים שלח ר' מנדל משקלוב עוד בשנה הראשונה לעלותו. בשנת תקס“ט (1809) “שלח את שליחו ר' דוד טעבל ז”ל מאנשי וואלין ואח”כ שלח את הישר ר' אברהם הלוי ז“ל למדינתנו” והביאו אגרותיו לחוץ לארץ. הם פנו ראשית כל לר' ישראל משקלוב שאתו קבע ר' מנדיל עוד לפני נסיעתו לארץ ישראל “כי בבוא מכתביו למדינת ליטא ורייסין יעמוד בעזרתו ויכונן הישוב ויבוא אצלו לאה”ק"²¹⁵. ר' ישראל מספר ששליחים אלה "דחקוהו ואלצוהו ולא זזו מחדר למודו עד שהוכרח לבטל מסדרי תורתו ועבודתו ולצאת לפעולה²¹⁶.

מפעלו הראשון של ר' ישראל היה בזה שפנה אל ר' חיים מווֹלוז’ין “ולגבירים הרוזנים דק”ק וילנה“. פרק חשוב הוא יחסו של ר' חיים מווֹלוֹז’ין לישוב א”י. על שאיפתו לגאולה מראה מאמר שנמסר בשמו של ר' חיים משום הגר"א שמנסר בלשונו ממש, באידיש, מלה במלה. הוא אמר: “אז מיר וועלן זיך ארויף-חאפין מיט דעם קרבן אויף דעם הר-הבית איז שאן נאך אללעם”, היינו אם נעפיל ונעלה בהר הבית ונקריב שם רק פעם אחת קרבן התמיד, הרי יהיה זה כבר לאחר מעשה ­– היינו שהגאולה תהיה שלמה²¹⁷.

ויש לציין שכשם שעלו בשעתם תלמידי הגר“א המצוינים, כן אנו מוצאים מתלמידיו המובהקים של ר' חיים מווֹלוז’ין שעלו והתישבו בירושלים. כך עלה והגיע לירושלים ב-ה' כסלו, תקצ”ח, בעצם ימי המלחמה בין תורכיה ומצרים על השלטון בארץ, תלמידו המובהק של ר' חיים – ר' זונדל סלאנט, מי שיסד את תנועת המוסר בליטא, כפי שמעידים ר' ישראל סלאנטר ור' יצחק בלאזער.

כן היה מתלמידי המובהקים של ר' חיים “הרב הגדול החכם הכולל ועמוד התיכון לישוב האשכנזים ר' אברהם שלמה זלמן שפירא, שהיה חכם מדיני גדול ופעל הרבה לטובת הישוב”. הוא היה עוד בין ראשוני העולים אחרי ר' ישראל משקלוב, ויצא כמה פעמים בשליחות כולל הפרושים, בשליחויות כלכליות ואף מדיניות “וה' הצליח דרכו לפניו בכל אשר עשה”.

זכור גם תלמידו של ר' חיים שעלה בשנת תקצ“ז בערך, הוא הרב ר' מאיר שלום בהרב ר' שמריהו הכהן, שהפקידו ר' חיים בשעתו לראש הישיבה בוילנה. ו”גם בבואו לא“י לא עזב דרכו דרך הקודש, והיה מרביץ תורה ברבים לפני הלומדים גדולי התורה בגפ”ת (גמרא, פירוש, תוספות) ופוסקים. הוא היה מתאוה לקבוע לו בית-תלמוד (ישיבה מיוחדת) אך לא עלה בידו“. הוא נפטר בירושלים י”ז סיון, תקצ"ט.

מתלמידיו של ר' חיים שניכרה השפעתם לדורות יש לציין את ר' יוסף חריף שנפטר בירושלים בשנת תר“ך, הוא ר' יוסף במו”ה אהרן שטיינהרט מסמַרגון “אחד מבאי ביתו ואוכלי שולחנו של מוה”רח מווֹלוז’ין“. הוא שהיה מלא מסגולות מורו ורבו הגה”ק מהור“ח זצ”ל, השפיעה הרבה על ר' הירש מיכל שפירא זצ“ל, אחד מיוחד מיחידי הסגולה במוסר ובתורה, שהקים אסכולה מיוחדת בירושלים, זו שהמשיכה ר' יעקב משה חרל”פ זצ"ל.

מלבד אלה זכורים תלמיד ר' חיים מווֹלוֹז’ין, ר' יהודה נאטקין, הידוע בשם ר' יהודה דמשק, על שם שישב זמן בדמשק, ואחד מגדולי ישיבת ווֹלוֹז’ין שעלה בראשית המאה השביעית למנייננו, ר' יעקב ב"ר מנדיל מלוצ’ין.

את יזמתו של ר' חיים לענין קניית קרקעות לקיים מצוות התלויות בארץ, מזכר ר' חיים מפאקראי במכתבו, כפי שהזכרנו לעיל. יזָכרו כאן גם דברי ר' חיים מווֹלוֹז’ין הצופה למרחוק, "כי בהיות ישראל שרויים על אדמתם איש תחת גפנו ותאנתו ובלי דאגת הפרנסה יכול כל איש לשים לב לתקן נפשו העלובה בעסק התורה והמצוָה. אבל מרוב טרדת הפרנסה (כלומר פרנסת היהודי בגולה מן האויר) לא מן הקרקע גורם בטול התורה והמצוה, ועל כן מתאחר הגלות מאד“²¹⁸. תנאי ראשון לגאולה היא איפוא חזרה אל האדמה. כבר ר' מרדכי גימפל יפה, רבה של רוז’ינוי, שעלה לא”י, מציין ש“רבי חיים מוואלאזין זצ”ל בעזר גדולי הדור החל ביסוד המעלה ליסד ישוב בארצנו הקדושה. ועל פיו נסעו כמה מגדולי היראים, והמה היו הראשונים המתנדבים לשבת בירושלים, ואח“כ החל לעוררם למקנה שדות וכרמים לקיים מצוות התלויות בארץ”²¹⁹. ר' מרדכי עליאשברג מכנה אותו “ראש המיסדים” של הישוב החדש בזמנו “בהחזקת עניי א”י ותלמידי חכמים היושבים בה לעסוק בתורה כל היום"²²⁰. ר' חיים אוסר איסור “שלא לשנות מעות הצדקה שנדבו על ר' מאיר בעל הנס ע לשום צדקה אחרת”²²¹.

ואכן ר' חיים מווֹלוז’ין נכנס בעבי הקורה. ר' ישראל משקלוב מספר שבבוא אליו השד“ר “נסע עמו לוואלאזין”²²². הוא אומר: “מה ארבה לספר אם לא יכילו כמה יריעות מה שהיה לנו ביגיעת הגאון דוואלאזין ובחכמתו המרובה וצדקתו הנפלאה, ועזרת הרוזנים הנ”ל (בוילנה) עד שהעלנו לכונן ישוב חדש בפני עצמו להרב מוהר”ח ז“ל, שנשלח אליו עוד מאנשי תלמידי רבנו הגאון החסיד (הגר"א) נ”ע וליסד ביהמ“ד פה עיה”ק על שם קדש הקדשים מרן הגאון נ“ע”²²³. ר' חיים מווֹלוֹז’ין רואה את הגשמת הישוב עפ“י תורת הגר”א, וקנא את קנאת כולל הפרושים כלפי חסידים: “אשרי השומע לשקוד על תקנת אביוני אדם שבארץ ישראל אשר בלתי אל חסידים והתאמצות אנשים ישרים עיניהם תלויות ומיחלות”²²⁴. תעמולה לתנועת הגר“א בא”י בענין חסידים ופרושים נזכרת גם ב“איגרות נפלאות מרוזני וגדולי וילנה והגאון דוואלאזין וגדולי ק”ק מינסק אשר היו בעוזרינו הרבה עפ“י עצת הגאון (ר' חיים) זצ”ל“²²⁵. פונים הם אל הספרדים: “מרוזני גדולי שקלוב לרבני קושטנדינא ולהשר הגזבר אור החיים הי”ד (ר' חיים פרחי מעכו) ולחכמי ורבני הספרדים דפה עיה”ק ולהפקיד הנ“ל (ר' יצחק אבואלעפיא, פקיד פרחי בצפת ובטבריה) בבקשה ופרסום שמו של רבנו הגאון ז”ל ותלמידו הרב מוהר“מ ז”ל (ר' מנדיל) והר“ס (סעדיה) ז”ל ודעמיה“. ואולם ר' חיים מווֹלוֹז’ין אינו מושך ידו גם מהלֶחם מלחמת הפרושים מידי הספרדים. ויאָמר כאן שהספרדים מצדם הרגישו בסכנת התגברות “הישוב החדש” של האשכנזים הפרושים. כבר בחודש אב תקע”ז הננו שומעים ממכתב של ר' ישראל משקלוב לר' שלמה פ“ח בקושטא ש”מקרוב בא מכתב מהגביר הצדיק מו' שלמה הי“ו (ממשפחת פרחי) מדמשק לסי' זכריה ולרב רמ”מ (ר' מנדיל משקלוב) שיחי' באזהרה וגזר שלא יכניסו (לירושלים) לאשכנזים עוד כלל“²²⁶. כל עצמותי הופחדו בגרמו הצער לי במה שכולם חושדים אותו (את ר“ש פ”ח) שנשלח מירושלים לקושטא לישב על אם הדרך וליקח אנשים חשובים להסיבם, ירושלימה”²²⁷. חשש הספרדים הלך וגבר כפי שנמצאנו למדים ממכתבים שונים, שבתוך העברית רצופים קטעים ביידיש, תריס שלא יבינו הספרדים²²⁸. הם מראים על המצב שנתחדד, עד כדי כך שבהוָדע לספרדים שהפרושים פנו לאשכנז (בשת תקפ"ג) “אמרו שיגרשו את האשכנזים מירושלים”²²⁹. ואכן כבר ר' חיים מווֹלוֹז’ין מחזק את כרוז רבה של בריסק דליטא ר' אריה ליב קצנלבוגן לחזוק קופת החלוקה, קופת ר' מאיר בעל הנס, בהבלטה לשלוח רק לפרושים – ולא לספרדים. הוא כותב: “אחרי שמודעת זאת ומפורסם שהספרדים מושכים ידיהם מכל ודוחים אותם (את עניי האשכנזים בא"י) ומטילים אותם על אנשי מדינתנו, כולא עלמא מודים שהם נקראים עניי עירנו”. הם “נקראים עניי ארה”ק ועניי עירנו“. משום כך דורש הוא ש”הכל יובא ליקירי הגבאים הכוללים"²³⁰.

אמנם שקלוב היתה המרכז לראשונה, והיה בה מרכז גם אחרי שנים. כנראה שהשקלובים, ר' מנדיל ור' הלל ריבלין, היו פטריוטים במיוחד לירושלים. עם עבוֹר ר' מנדיל לירושלים בקביעות, פונים ביזמתו לגבאים העסקנים בשקלוב, מרכז הכוללות, להאחים ר' יוסף ור' יעקב רוזעת (רויזעס)²³¹; במכתב הם מבליטים את ישוב הפרושים בירושלים, אם כי דורשים “להיות בעזרת הכולל שלנו אשר בירושלים ובצפת”. ואמנם נשלח מאז לירושלים לחוד, ע“י אניות ההולכות ליפו, לידי ר' מנדיל, ולצפת לחוד באניות ההולכות לבירות, לידי ר' ישראל²³². אף גם ר' ישראל בשליחותו הראשונה בשנת תק”ע פונה ראשית כל “למדינת רייסין, ושמה חרש ונטע פרי עץ חיים – רמז לר' חיים מווֹלוֹז’ין – יסודות בכל עיר ועיר במדינה”²³³. ואולם כבר אז מציין ר' ישראל על בואו ראשית כל “אל בית אבינו, אבי התעודה, הגאון אור החיים הרב דוולאזין וקרא כל דברי ראשי כוללנו ויחזקני ויאשרני בכתב-קדשו”²³⁴. גם באיסוף כספים במדינת פרייסין שבה עבר ר' ישראל בשליחות זו נעזר במכתבי ר' חיים מווֹלוֹז’ין “הביא סך מסויים לידי החזנים הגבאים הכוללים דווילנה, והביא את הגאון דוולאזין לוילנה, ועשו סידור נכון באה"ק – ושלחו השלוח ע”י המנוח הרב החריף הנגיד מו“ה שמחה ז”ל הנזכר לעיל"²³⁵.

הנה כי כן בולטת וילנה כבר בשנים הראשונות כמרכז “כולל הפרושים”, תחילה בצפת ואח“כ בצפת ובירושלים, ולבסוף בירושלים במיוחד. ואכן טובי וגדולי וילנה היו ראשונים לבוא לעזרת הישוב עם שליחותם של שני השליחים הראשונים ששלח כולל הפרושים עוד בשנת תקס”ט.

בין הגבירים הרוזנים דק“ק וילנה, שנתעוררו לדבר עם ר' חיים מווֹלוֹז’ין עוד בשנת תק”ע מזכיר ר' ישראל משקלוב את “הה”ג החריף המנוח ר' חיים ז“ל פאקרייער מו”צ דק“ק וילנה”, “המאור הגדול החריף לאמיתה של תורה החכם המפורסם הנגיד”. אף הוא היה מתלמידי הגר“א, והוא ר' חיים מפאקראי שעלה יחד עם ר' ישראל ומשפחתו בשנת תק”ע, ואשר פרשת מפעלו בצפת היא פרשה חשובה בפני עצמה. מיד אחרי בואו עם ר' ישראל לצפת, המשיך את קשר פעולתו עם הגולה. תיכף אחרי הגיעם לארץ “התועדו יחד כל הגדולים והזקנים (בצפת) בבית הכהן הגדול הר”ח פאקרייער המ“ץ דווילנה לעיין על אופן אר בארץ איפה יוכלו לפאר ולרומם קרן ישוב כוללנו. ובאותו זמן במדינתנו בחוץ לארץ עדיין לא נחרש ולא נזרע פעולת הצדקה לחיי אה”ק מכוללנו, לא ברייסין ולא בליטא ופרוודריא, כי אם המעט אשר היה מתן דמים (כספים) הנשפכים על גבי היסוד ונתרועע היסוד והבנין מרופף“²³⁶. ר' חיים הוא העומד בפרץ, הוא החתום ראשון על האגרת של הכולל, ומכתבו המיוחד הוא כעין דין-וחשבון של בר-סמכא, המשמש בא-כוחם של אותם “הגבירים הרוזנים דק”ק וילנה” שעסקו בענין ישוב כולל הפרושים בוילנה.

וכן היה בין הראשונים שקיבלו את שליחי ר' מנדיל, “הגביר המפורסם בתורה וצדקה מו”ה שמואל חרי“ק²³⁷, הוא הרב הגביר הנעלה… צדיק צדקות אהב מכל סגולה”²³⁸ ר' שמואל ב“ר ישראל חיים רי”פ (ר' יהודה פינסקר), שנקרא חרי“ק על שם חותנו ר' יהודה קלאצקעס. בקינת אד”ם הכהן עליו²³⁹ מתאורת גדולתו לא רק “כאביר שוע ושר” אלא גם כעוסק בתורה וביחוד במצוות. על דבר פעולתו לישוב ארץ-ישראל נאמר באותה קינה: “שמעה ארץ דבר מותו ותבהל… כי סוגרה היד הפתוחה”²⁴⁰,

וכן השתתף במושב ראשון זה בענין ישוב הפרושים גם רבה של וילנה “הרה”ג המפורסם מו“ה אבלי דפאסוועל”²⁴¹. יצויין שר' אבא משתמש באחת מתשובותיו בתאריך “תצמיח גאולה” (תקצ"ג); ועל אחרת: “בשורה לכל” (תקצ"ג), ופעמים מספר “תקבץ” (תקצ"ב)²⁴². יש כאן מהרהורי לבו הנתון לארץ-ישראל ומהאמונה בגאולה קרובה שהיתה עמוקה בחוגים ההם.

אתם יחד היה גם “הגביר הצדיק הזקן המפורסם מו”ה זלמן נ“י ב”ר אורי ז“ל”²⁴³ “ראש ומנהיג לעדתו בצדקות ועוד”²⁴⁴, “איש זקן ושוע תלמיד חכם מפורסם אשר זכה לשתי שולחנות תורה וגדולה במקום אחד”²⁴⁵. הוא היה גם מחותן לר' שמואל חרי"ק שהזכרנו²⁴⁶.

ואכן ר' שמואל יהודה’ס חרי“ק ור' זלמן אורי’ס נמנו אז בפי כול כ”שלושה עמודי וילנה“²⁴⁷, ביחד עם השלישי להם שר' ישראל מזכירו בראש רשימת העוסקים בענין הישוב: “ובראש הרה”צ הגביר המפורסם בתורה המנוח מו”ה ארי לייב פעסעלעס“²⁴⁸. והיה ר' לייב פעסעלעס מבני אותה משפחת הגר”א, שהיה היסוד לכל תנועת ישוב הפרושים. ר' אריה לייב היה בן ר' דוב בער בן ר' אליהו פעסעלעס בן ר' צבי, שלישי בשלישי עם ר' הלל ריבלין בן ר' צבי. כן היה שלישי בשלישי עם הגר“א, ר' אליהו בן ר' שלמה-זלמן בן ר' יששכר בר אחיו של ר' צבי הנזכר. כולם מצאצאי “באר הגולה” ר' משה רבקש ורבה של וילנה, ר' משה קרמר²⁴⁹. יצויין כאן שמחותנים של ר' אליהו פעסעלעס נמצאים בין העולים לארץ, הם ר' נפתלי הערץ גינצבורג ואחריו גם בנו, ר' ישראל איסר גינצבורג²⁵⁰. מחותן לר' אריה לייב פעסעלעס היה גם ר' זלמן ר' אורי’ס הנזכר לעיל²⁵¹. “נשיא על צדקות עניי ארץ ישראל” אחרי ר' לייב פעסעלעס היה²⁵² גם חתנו ר' חיים נחמן פרנס ב”ר משה פרץ מדובנא, בן המפורסם ר' מנחם מאנש²⁵³, הוא ר' מאניס “הנגיד המפורסם שוע ונדיב יועץ ונשוא פנים ר' מנחם מאניש (מאניס) פרנס, שרשם בצוואתו בכל שנה ושנה ביום היארצייט שלו בסך חמש מאות זהובים לכמה חברות ולעניי ארץ הקדושה ולקרוביו” ועוד בשנת תקמ“ג נשלח מיורשי המנוח “ארבעה זהובים (רענדליך) על עניי אשכנזים שבארץ ישראל”²⁵⁴. כן היה גם נכדו של ר' לייב פעסעלעס, ר' אברהם ב”ר חיים נחמן פרנס ביחד עם ר' מתתיהו שטראשון “נשיא על צדקות א”י שנים רבות“²⁵⁵, “ראש ומנהל גבאי צ”ג בעירנו ובא”י מכמה שנים"²⁵⁶. כן נזכר גם בנו היחיד של ר' לייב פעסעלעס, ר' יעקב יעקל “שהיה מראשי הפרנסם בוילנה וגבאי צדקה גדולה וגם נשיא ארץ ישראל”²⁵⁷.

ואכן רשומה היא פעולת ר' לייב פעסעלעס – הוא אבי משפחת עליאש – לטובת הישוב בארץ ישראל בגולה בוילנה, דור אחרי דור, מקבילה לפעולתם של בן דודו ר' הלל ב"ר בנימין ריבעלעס וצאצאיו דור אחרי דור בארץ ישראל.

ראוי הוא ר' לייב פעסעלעס שיכּתבו תולדותיו, “איש צדיק מצוין וגדול הדור”²⁵⁸. והיה לו בוילנה כמו לבן דודו ר' הלל בירושלים, בית מדרש שלו שבו התפללו ולמדו “גדולי תורה”²⁵⁹. זקני וילנה מספרים “תהלות מעשיו הטובים מנדיבות רוחו מענותו וצדקתו, כי נוסף על הפלגת למודו, היו כל צרכי הצבור על שכמו, וכל ימי חייו היה עומד ומצח על כל הצדקות והחברות הקדושות והעלה את ירושלים על ראש שמחתו לעשות צדק בגולה”²⁶⁰. על מצבתו (נפטר כ“ד תשרי תקצ”א) חקוק בין השאר: “בני בת עמנו שם בערי קדשנו מרבים תאניה ואניה, דורש מחיתם איך עזב אותם ונחרב מקדש שלישית”²⁶¹. ר' אברהם דוד שטארשון שהיה נאמן וסופר הגבאים בארץ ישראל²⁶² מספר מלבד על מדותיו וענוותנותו של ר' לייב “שהיה יושב תמיד לסדר החשבונות בבית הרב הצדיק מהור”ר אריה לייב שהיה ראש הגבאים במדינתנו"²⁶³.

מזכיר הועד הזה, ר' אברהם דוד שטראשון, אף הוא היה איש מעלה. אביו ר' יהודה זארעצ’ער עלה עם אשתו לירושלים: “הרב המופלג הנגיד מו”ה יהודה בהרב מהורר מתתיהו מאוטיאן… עסק בתורה וצדקה כל ימו ונסע לאה“ק בשנת תקפ”ה ונפטר בירושלים בשם טוב ער“ח כסלו בשנת תקפ”ח“²⁶⁴. רש”י פין כותב עליו: “איש אמונים הרב בישראל גדול שמו היקר באדם החכם והסופר המפואר”; “חמדת כל מכיריו והם רוב בני-ישראל הגדולים והקטנים הרב הגדול החכם המופלג בתורה וביראה משכיל אל דל ונכה רוח ונטה שכמו לסבול את כל צרכי הכלל והפרט ה”ה מהורר אברהם דוד שטארשון“; “וכבוד גדול עשו לו כל גדולי וילנה כראוי לו כל פי פעליו הרבים, כי היה אב ליתומים ומחסה לדלים, יועץ לחכמי לב ומכלכל דברי נגידי עמו, מעיר לעזור לכל אדם, בצוף נעם לקחו ובעטו עט סופר מהיר אשר יצא טיבו בעולם, ובנדבת לבבו, וכל זה באהבה וחבה ובזריזות יתרה”. הוא נפטר ג' שבט תרט”ו – בן ששים ושלש בוילנה²⁶⁵. גם ב“עיר וילנה” מודגש ש“גם דאג להשכיל להיטיב לעניי ציון וירושלים”, ודבר זה בא לידי הבעה גם על מצבת קברו שחיבר אד"ם הכהן: “המון מעי בני יעקב לעורר לעניי ציון וירושלים”, “הגה והי נשמע מארץ צבי, ועם בציון ישב מר יריע”²⁶⁶.

היה זה הרכב הועד הראשון בוילנה, ועד מהרה עובר אליה מרכז הכולל שראשיתו נעוץ בשקלוב. ר' מנדיל מזכיר את שקלוב שהיתה ראשונה בפנותו בשנת תקע“ז לעזרה, באמרו: “והיה בחסד ה' עלינו להיות ממרחק תבוא על-ידי נכבדי ארץ פארי וסגני מופלגי נדיבי עמנו ממחנה הק”ק (שקלוב) ומכל מחנות ישראל יברכם ה' “. והוא פונה עוד אז אל הגבאים העסקנים בשקלוב, מרכז הכולל, לאחים ר' יוסף ור' יעקב רוזעת (רויזעס)²⁶⁷. הפונים ראשונה, עוד בעלות ר' מנדיל משקלוב, באיגרות לרבני קושטא ולר' חיים פרחי בענין הפרושים הראשונים שעלו, היו “רוזני וגדולי וילנה והגאון דוואלאזין וגדולי ק”ק מינסק, אשר היו בעוזרנו הרב עפ”י הגאון (ר' חיים מוואלאזין) זצ”ל וגם מרוזני גדולי ק“ק שקלוב”²⁶⁸. מרובים הם ראשי הישוב משקלוב, מוהליב, וערי רייסין בכלל²⁶⁹. ואולם עד מהרה נעשית וילנה למרכז, אם כי גם כאן בולטים בהרבה גזברים הקשורים עם משפחות שקלוב, כר' לייב פעסעלעס. הועד הראשון הזה בוילנה “העלה לכונן ישוב חדש בפני עצמו להרב מהור”ח ז“ל”. הוא דאג לתמוך בישוב “ליסד ביהמ”ד פה עיה“ק צפת על שם קודש הקדשים מרן הגאון” (הגר"א). הוא גם דאג “לשלוח אליו (אל ר' מנדיל משקלוב לארץ ישראל) עוד מאנשי תלמידי הגר”א לחזק את ישוב הפרושים“²⁷⁰. גם במכתבם לקהילת ברלין בשליחות ר' אברהם דנציג, בבקשם להזדרז לשלוח להם את “כסף הפיקודים” “לקץ מועד חג הפסח” הם מציינים את זה “להיות דבר בעתו, כי בימים ההם ובעת הזאת כמה מיקירי ונגידי קהלתינו יהיו נוסעים לאה”ק, אנשים חשובים אפרתיים בעלי אמנה, ובעז”ה יגיע ע“י (על-ידם) שם על נכונה ואפשר גם הרב הנ”ל (בעל חיי אדם), כי בדעתו לנסוע לאה“ק”²⁷¹. במעמד הועד הזה “הרוזנים הגבאים הכוללים דוילנה”, שאליהם הביא ר' ישראל משקלוב, בשליחותו מא“י ראשונה את הגאון דווֹלוֹז’ין לוילנה, עשו “סדר נכון באה”ק” – סדרו את התכנית. ואז נשלח גם הסכום שנאסף ברייסין, ונמסר לגבאים בוילנה, לארץ ישראל על ידי המנוח הרב החריף הנגיד מו"ה שמחה, אחיו של ר' יעקב קאפיל, משלוח כסף ותוספות אישיות חשובה לארץ ישראל²⁷².

וילנה נעשית מרכז לישוב הפרושים ופורשת את רשתה לא רק על ליטא ופולין אלא גם על אשכנז וממנה הלאה בארצות הקרובות והרחוקות; היא נעשית אפוטרופסית לישוב. כבר בשנת תקע“א (1811) נשלח מליטא לאשכנז ר' אברהם דנציג, בעל ספר “חיי אדם”, שעל דבר יחסו לישוב כבר דברנו לעיל. במכתב לראשי קהילת ברלין ולר' דוד פרידלנדר מודיעים גבאי וילנה, ר' אפרים ב”ר דוב בער, ר' אברהם אבר ב“ר אברהם שלמה ור' משולם זלמן ב”ר אריה – כנראה ועד משנה לרוזני וילנה “הגבאים הכוללים” – על התאמצותם “לפעול פעולה תכליתית לעשות סדר ישר במעמד נכון ושוה לכל, אם בעצם קבלת הנדבות או איך יגבאו ואיך כולם ייקבצו יבואו לידינו לנכון במעט עמל וקט טורח”. “כל מגמתם ומטרת רצונם היה למצוא חפץ דבר לטובת ולתועלת אחיהם העניים שבאה”ק… לא נחו ולא שקטו עד כי הראה ה' הדרך הישר“. הם מודיעים על שליחות ר' אברהם דנציג שעבר “ברוב קהלות ידועות ומפורסמות, ובעז”ה כל מקום מדרך כף רגל הרב הנ”ל קבלו אותו בשמחה… ובכל עיר ועיר מנגידי ומיקיר המקומות שבאו על החתומים בנדבות אחינו אשר בארץ (ישראל) המה קיימו וקבלו עליהם לאשר לקיים לחק עולם ולא יעבר ושיושלח הכל לקהלתנו לידינו ח“מ, וגם במעכת”ה הסכימו לדעתנו ולעצתנו ובצירוף הב“ד דקהלתכם יצ”ו ואך בזאת נאותו לכם, להיות גם לספרדים חלק עם האשכנזים ולשלוח לידינו רק החצי"²⁷³.

פעולה בפולין “עיר מלוכה ווארשא וחבל ארגוב פלך מדינה הלז” נעשה ע“י ר' ישראל משקלוב עצמו, אחרי שהגבאים הגבירים דשם שלחו להודיע כי הם משתוקקים לראותו בעצמו. הוא נסע לשם אחרי “הדפיסו אגרת הכוללות ארץ ישראל ושלחו לשם במכתבי ארץ ישראל והגבאים הרוזנים דוילנה”²⁷⁴. ואם בגרמניה עלתה שאלת הספרדים, הנה כאן נעשה פשר עם שלוחי אנשים ווֹהלין מצפת לחלק את “פרי המדינה ההיא בין כולל הפרושים ובין כולל ווֹהלין לפי הנפשות”²⁷⁵. כן “שלחו הרוזנים דוילנה אגרת נפלא לק”ק האמבורג” בנוגע לזכות האשכנזים על כספי הנדבות לא“י²⁷⁶. אחרי פשר עם הספרדים פונה בראד באגרת “להרוזנים בוילנה” בענין תביעת החסידים מכולל החסידים על כספי הנדבות של ארצות אשכנז. ע”י קשר עם ר' משה סופר מפרסבורג ור' צבי לעהרין באמסטרדם, עולה ביד, “כולל הפרושים” לפרוש רשתו גם בהונגריה וגם באשכנז והולנד²⁷⁷.

“הגבאות הראשית לארץ הקדש” היתה כנראה עוד זמן רב בשקלוב, לפי לונץ – עד שנת תקפ“ז²⁷⁸ כנראה כי את המקום המכובד תפסה שקלוב היחסנית גם שנים רבות אח”כ. גם אמסטרדם בימי ר' צבי לעהרין ור' עקיבא לעהרין תופסת מקום מכובד ומעין מרכז²⁷⁹. ואולם עד מהרה תופסת וילנה בכח הגר"א, שהפרושים דגלו בשמו, את “השלטון” בכל עניני כולל הפרושים בירושלים, וגם כאן עומד בראש ר' לייב פעסעלעס הקשור קשרי משפחה אמיצים עם גדולי שקלוב היושבים בשקלוב ובירושלים.

“הגבירים הרוזנים בק”ק וילנה“, “הרוזנים הנדיבים ורוזני וגדולי וילנה”, “הרוזנים הגבאים הכוללים דוילנה” הם האינסטנציה העליונה לישוב, העומדים בפרץ, כפי שהם נזכרים במקומות שונים ב”אמת מארץ" לר' ישראל משקלוב. יותר מכן הננו שומעים מתוך “תקנו החלוקה בשנת תקפ”ג" כעשר שנים לאחר מכן²⁸⁰. אותם הגבאים נזכרים בראש על יד ר' חיים מווֹלוֹז’ין שמהם “נמצא עזרה בקדש” ל“קהל קדש פרושים”. “חכמי לב הללו לקחו להם מצוה זו למנה להיות אך עסוק בפקו”נ (פקוח-נפשות) הנעשות בגדולי ישראל (שעלו לארץ) כוותייהו ולקבל נדבות במקומם וחוץ למקומם לשלוח שליחיהם בכל המדינות ולהפריש מכל הקבוץ לצורך הוצאות הכולל בכלל, – היינו להוצאות העינים הצבוריים – ואח“כ היו משכילים אל דלים ומסתכלים בקופה הנשארת האיך לחלקם לאיש ערך לחם לפי הטף – היינו לפי נפשות – ולפי איכותו ומהותו, ומי ומי אשר הרבנים הנ”ל אל הכירו ערך פלוני ומספר נפש ביתו, המנויים הממונים מאה“ק מודיעים להם בכל שנה ושנה, ועפ”י אותן הידיעות הרבנים הנ“ל – בוילנה – מחלקים כל המקובץ לידם לכל איש ואיש מיושבי אה”ק מכולל הנ“ל – הפרושים – והן עתה רבים מכולל שלנו הנ”ל עלו ונתישבו בעה“ק ירושלים… ונעשה שני כוללים, כולל ירושלים לבד בהוצאות כלליות ופרטיות וכולל עה”ק צפת לבד בהוצאות כלליות ופרטיות"²⁸¹.

הנה כי כן אוסף הכספים וגם סידור חלוקתם – היינו קביעת התקציב לכל פרטיו לעניני כלל ופרט – מסורים בידי וילנה. הממונים בירושלים הם המוסרים ידיעות על מה שנתחדש ביחס למספר נפשות, ומוסרים לכל איש חלקו כפי שנקבע בוילנה. הנימוק לכך נבע ממציאות שני כוללים, האחד בצפת והאחד בירושלים. נוצר צורך ל“כוללים יחד בקיבוץ הנדבות ובהפרשות (לצרכי צבור) והחלוקה הנ”ל ובמינוי ממונים בכל אחת משתי הקהלות וגם נאמנים, ולחבר האוהלים להיות אחד ולא יתפרדו, והרבנים הגדולים הנ“ל (בוילנה) המה עמודי התוך אשר העומדים בחוץ (בגולה) ובפנים באה”ק נשענים עליהם וכ“ע (וכולי עלמא) אדעתייהו סמיכי ובידם לחזק לכל. אי לזאת אנחנו כולנו יושבי שתי הקהלות הקדש הנ”ל (צפת וירושלים) הממונים כעת ורוב מנין ורוב בנין משתי הק“ק הנ”ל הסכמנו ומנינו להרבנים המאוה“ג הנקובים למעלה בשמותם (ר' לייב פעסעלעס, ר' זלמן ר' אורי’ס ועמהם ר' אבא [פאסוועלער[) שיעמדו על עמדם ויהיו הם הגבאים הכוללים מכל המדינות ולהם אנחנו כולנו הח”מ נותנים כח והשראה בקבוץ הנדבות ע“י עצמם וע”י שלוחיהם ובהפרשות הנ“ל ובחלוקה הנ”ל – ויתר על כן – ובמינוי ממונים ונאמנים בכל אחת משתי עה“ק (צפת וירושלים)”. הגדרות ברורות באות בשורה ארוכה של “תקנות החלוקה” משנת תקפ“ג, שלפיהן יהיו “החמשת הדברים הנ”ל: הקיבוץ (איסוף הנדבות) והפרשה והחלוקה ומינוי ממונים ומינוי נאמנים”²⁸² לפי תקנות אלה: “נותנים יד להרבנים הגבאים הכוללים הנ”ל לקבץ גם נדבות צבור (מקופות קהילות) או יחיד לשתי הקהילות (בצפת ובירושלים), או לאחת הקהילות בפרט, הן נדבות אה“ק סתם, היינו כסף נדבה לא”י או רמבה“ן והן נדבות ציבור או יחיד – השולחים כספים – ליחידים משתי הקהילות הנ”ל“. גבאי וילנה “תהא ידם כידנו לשלוח שליחים אשר יהיו ישרים בעיני כל הגבאים הנ”ל לקבץ נדבות אה”ק ורמבה“ן בכל המקומות אשר תחת ממשלת קיסר רוסיא ולכל המדינות²⁸³, דהיינו רוסיא ואוסטרייך ופולין ואיינגלאנד והאלאנד וצרפת”²⁸⁴. הגבלה באה רק בנוגע לגרמניה: “אך למדינות אשכנז אין לגבאים הכוללים הנ”ל לשלוח שלוחם כי-אם דוקא עפ“י ידיעת הממונים משתי הקהילות הנ”ל (צפת וירושלים), היינו בהסכמתם"²⁸⁵.

כל הכספים הנקבצים בכל המדינות המנויות, מלבד אשכנז או מדינות רחוקות שמהם יובא הכסף במישור לאה“ק – לא רק כספים הנקבצים ע”י שלוחי הגבאים של וילנה או גבאי עיר ועיר, ואפילו כספים המתקבצים “ע”י שלוחי אה“ק” – שנשלחו בהסכמת הגבאים של וילנה ישר לאיזו מדינה מאותן המדינות – והן כל יחיד ויחיד אשר בידו מעות אה“ק או רמבה”ן, נדבתו הוא או מה שאסף יבואו “לידי הגזברים הכוללים הנ”ל“. “ואסור להם לגבאי עיר ועיר או יחיד למסור – היינו לעשותו שליח להביא לא”י – וכל שכן ליתן אפילו פ”א (פרוטה אחת) לשום אד בעלם ואפילו לשליח הכולל מאה“ק, כי אם דוקא למי שיהיה בידו כתב ראיה והורמנא מהגבאים הכוללים הנ”ל“. לשליח מאה”ק אפשר לתת בעיירות שהוא עובר רק דוקא די צורך הליכתו לוילנה. השאר יש לשלוח לגזברים הכוללים²⁸⁶. רשות מיוחדת לכל גזבר מהגזברים הכוללים למסור נדבתו או מה שאסף ישר לידי “השד”ר הכולל המוביל הכספים לאה“ק שימסרם בארץ כפי רצון הגזבר הכולל ההוא”²⁸⁷. כי צבור השולח כסף ליחיד באה“ק או יחיד השולח ליחיד באה”ק יוכל לשלחו בעצמו מבלי להזקק לגזברים הכוללים²⁸⁸. גם שד“ר למדינות שהכספים מהן באים לידי הגזברים הכוללים אין לשלחו “אם תבוא ידיעה מהגזברים הכוללים שברור להם שלא יש צורך כלל” בשליח, ואפילו אם יסכימו ממוני שתי הקהילות צפת וירושלים לשלוח שד”ר²⁸⁹. וגם בשעה שהגזברים הכוללים מודיעים כי הוסכם לשלוח שד“ר, ויודיעו הגזברים ויחוו דעתם למי ומי מיושבי אה”ק לעשות שד“ר למדינות הנ”ל, אסור לשנות מדעתם ולשלוח אחר²⁹⁰. יתר מכן: “אם הגשברים הכוללים יודיעו במכתבם למי בררו להיות שד”ר הכולל מאה“ק ויצא איש אחר מאה”ק בשליחות הכולל, אפילו יהי בהסכמת שתי הקהילות (צפת וירושלים) רשות בידי הגזברים הכוללים לקנוס אותו כפי רצונם, כאשר יִשר בעיניהם“²⁹¹. רק לאשכנז יש רשות לממוני שתי הקהילות לבחור שד”ר לפי דעתם מבלי להזקק לגזברים הכוללים. ואולם גם אז על הממונים “להודיע לגזברים הכוללים ששלחו לאשכנז כדי שיבואו גם המה למלאות דברי הממונים”, היינו לכתוב מצדם לאשכנז. הכוונה היא לשמור על זכַויות הגזברים הכוללים כמוסד מרכזי. “שד”ר הכולל" של וילנה “המפקח על גבאי עיר ועיר ועל שלוחיהן ושלוחי המדינות” יכול “למנות גבאים ושליחיהם או להסירם בידיעת הגזברים הכוללים”²⁹².

בענין סידור הכספים היו הגזברים הכוללים מנכים מכל הכספים הנקבצים – לפני שלחם אותם לאה“ק – את הוצאות שלוחי אה”ק ושלוחי חו“ל, ושאר הוצאות פרטיות “אשר לגזברים הכוללים בעסקי אה”ק כידוע להם”, היינו לפי הכרתם²⁹³. הגזברים הכוללים הם שקבעו את הסכומים להוצאות הכרחיות “בטרם עשות החלוקה” לשתי הקהילות באופן פרופורציונלי. בשנת תקפ“ג (1823) עלה הסכום ל-280 אדומים, שמהם נשלחו 210 אדומים לצפת ו-70 אדומים לירושלים. בהיות “מקרה לאחת משתי הקהילות”, כלומר הוצאה בלתי צפויה מראש, הרשות ביד הגזברים הכוללים להפריש גם זה מקופת הכולל. “ובפרוש הותנה שהרשות ביד הגזברים הכוללים לשנות מהפרשות הנ”ל להרות לקהילה אחת או למעט לאחת עפ”י ידיעת הממונים“, היינו עפ”י מה שיוָדעו מפי הממונים מצפת או מירושלים על המצב²⁹⁴.

קביעת מכסת חלוקה לכל איש, שהיתה תחילה בידי הממונים שבארץ-ישראל, נמסרה אף היא לידי הגזברים הכוללים, “מכמה טעמין דמגלין ומטמרין”, וביחוד כשראו הממונים “כי הרסו העם לעלות (לארץ) כעם ככהן”, “וכל הרוצה לקפוץ קופץ בראש”. על כן העבירו הממונים שבארץ-ישראל את “החלוקה” “לרבני רוזני הגזברים הכוללים, שהם יחלקו כל הקופה שבידם ברשימה לכל איש מכסת חלוקתו, לפי הידיעות שימסרו להם הממונים שבארץ-ישראל ולא ישנו”. היה כאן תריס בפני טרוניות על הממונים מאנשי הישוב²⁹⁵. כן אסרו על הגזברים לסייע מקופת הכולל שבידם ליוצאים לחו“ל ללא רשות מיוחדת²⁹⁶, וכן אין הגזברים הכוללים רשאים ליתן כסף “למי שרוצה לעלות לאה”ק מחדש או אף ליתן בידו כתב להממונים בארץ שיתנו לו פה בבואו”²⁹⁷. הרשימה החתומה בידי הגזברים נמסרה לשד“ר יחד עם המעות, ו”השד“ר יהיה מוזהר מפי הרוזנים גזברי הכוללים למסרם ליד הנאמן באה”ק של אותה קהילה דוקא“. ו”כן רשות בידם להטיל על השד“ר שארי חומרות ואזהרות לפי ערכו של השד”ר“, היינו לפי מעלתו האישית. “וכן רשות בידם לעשות אופנים אחרים בשליחות הרשימות הנ”ל והפתקאות – היינו מעות-יחיד ליחידים” – “ואך שיבוא הכל בשלימות למקום שנשלחם ושלא ידע אחד מהם מה ששולחים לחברו”²⁹⁸.

שלשת הממונים של כל כולל, ירושלים וצפת, היו מתמנים עפ“י הגזברים הכוללים – ומכאן הכינוי “ממונה” – בכתב מיוחד לכל קהילה וקהילה בפני עצמה²⁹⁹. על הממונים לסדר קבלות לגבאים או ליחידים של כל עיר ועיר מחו”ל כפי אשר יודיעו להם הגזברים הכוללים³⁰⁰. וכן היה ביד הגזברים הכוללים ברשות וכוח שניתנה להם מידי הישוב ומנהיגיו “לבחור בכל קהלה מהקהלות הנ”ל איש שהיה נאמן הקהילה"³⁰¹.

על הגזברים הכוללים הוטל, שאם “יוָדע להם” שכתב אחד מאה“ק שטנה וקטגוריה למי שהוא מחו”ל “על יחיד מאה”ק או על הצבור ומכל-שכן על הממונים" “אין להם להגזברים הכוללים להכניסו ברשימה (של החלוקה) אעפ”י שיהיה כתוב ברשימה השלוחה מאה“ק”³⁰². “אם יהיה לאחד מבני הקהלה איזה שהן טענות ותביעות על הממונים יש לו רשות להציע טו”ת שלו ולשלוח להגזברים הכוללים, דוקא להם ולא לאחר בשום אופן, וה דוקא שיחתמו גם-כן על המכתבים שנים מבני קהילתו מהידועים שיש ממש בדו“ד (בדין ודברים) שלו, ואז יזדקקו הגזברים הכוללים”³⁰³. וכן “יכריעו הרוזנים הגזברים הכוללים ע”י שיקול דעת" בדין-ודברים בין שתי הקהילות (צפת וירושלים) כשיציעו הממונים משתי הקהילות טענותיהם על כתב אחד “וככל אשר יצא מפיהם מחויבים השתי קהלות לקיים משפטם”³⁰⁴.

“אין להגזברים הכוללים להזדקק לתביעתו של אחד מחו”ל על אחד מיושבי אה“ק, יהיה התובע מי שיהיה ומכ”ש לגבות אפי' במה שהם מחלקים (לנתבע) החלוקה הנ“ל, כי אם תחלה יכתבו להממונים של הנתבע, וכאשר יודיעו הממונים מאה”ק כן יעשו"³⁰⁵,

“ליחיד אסור, אפילו במה שנוגע לפרנסתו – ענין שמותר לו לכתוב באפן פרטי לרע או לקרוב – לכתוב לגזברים הכוללים כי-אם על ידי הממונים באה”ק"³⁰⁶.

בענין דין וחשבון לגבאים נאמר: “מכתבים על בי-דאר לא יכתבו אלא הממונים ורק להגבאים, ובעתים מסויימים, דהיינו בהגיע התרומה יכתבו להגזברים הכוללים ולגבאי הקהלות החשובות לבשרם בשורה מקבלת התרומה בשלימות ומשלום כל יושבי אה”ק בכלל, וכן בחדש שבט לערך יכתבו לבשרם בגשמי ברכה, וענין המשולח אשר רוצים לשלוח מחדש בשליחות הכולל ועוד ענינים אשר יהיה נראה להממונים שהם הכרחים לצרכי הכלל ואפי' לצרכי הכרח איזה יחיד"³⁰⁷.

אישור לתקנות אלה אנו מוצאים בכתב השליחות שנמסר לר' שמואל סלאנט בשנת תר“ח (1848) כשנשלח מצד כולל הפרושים ל”ליטא, רייסין, זאמוט, פולין גדול, ופולין קטן“³⁰⁸. מרכז הכולל הוא עדיין בוילנה ועל ר' שמואל סלאנט הוטל “לעמוד בוילנה לפני פקידי וראשי הגזברים דכוללנו”, כולל הפרושים, ולקבל מהם הוראות “וידרוש כדת מה לעשות לטובת ישיבת (ישוב) כוללנו”. “על פיהם (של גזברי וילנה) יבוא ואל כל אשר ישלחוהו, מחוייב (הוא) ליסע לעסק באמונה”. “אם יוכשר לפני הרבנים הרוזנים דק”ק וילנה לעכבו עוד שנה אחרי צאת שילוח – היינו הכסף הנשלח שנה שנה לארץ-ישראל של (שנת) תר”ט, אזי מחוייב (הוא)… לקיים ככל אשר יחוו דעתם“, “ללכת ולעסוק כאשר יורוהו”. “ואם יוכשר בעיני הרבנים הרוזנים דק”ק וילנה לשלוח הברכה על ידו מחוייב הוא להוביל”. דרישות אלו מתאימות למה שנקבע בתקנות החלוקה של תקפ“ג. גם בשנת תר”י (1850) ממנים הנשיאים בוילנה את הרב דובער הלוי ואת ר' משה מחסלאוויץ לרואי חשבון הכולל, וכן ממנים באותה שנה את “הרב הישיש המופלג מו”ה מרדכי מווילקאוויסקי מעודו עסק במצות ה' מטעם נשיאי הכולל בוילנה ורוזני מינסק לממונה על כולל הפרושים"³⁰⁹.

על דבר גבאי ירושלים הננו מוצאים גם בתקופות מאוחרות מבני וילנה שעסקו בישוב ארץ ישראל. נזכר ר' שלום יונה שחור, חתן ר' יצחק ר' זלמן ר' אורי’ס, שהיה, כחותנו לפניו, “נאמן לכל עדת וילנא וסביבותיה לאלפים ולרבבות”, “גם גבאי על כסף הנקבץ לעניי ירושלים”. ועל מצבתו נחרת בין השאר: “הורם לגבאי לצדקות ירושלים בארצנו”. הוא נפטר בשנת תרל"ז (עיר וילנה 255 וראש שם גם 69 וגם 197).

על הרב משה רבינוביץ נאמר ש“שלחו לו בני ירושלים כתב נשיאות באותיות מוזהבות (הנהו ביד בניו), בכ”ז לא גבה לבו ולא הראה את הכתב לשום אדם בחייו“. גם על מצבתו חקוק “נשיא היה בירושלים”. הוא נפטר בשנת תרל”ח (עיר וילנה 260,259). כן נזכר גם הרב צבי הירש דוב בער אייזנשטאד, שעל מצבתו חקוק “גם נשיא בארץ הצבי” (שם 265). גם ר' אברהם פרנס בן ר' נחמן נכד ר' לייב ר' בער’ס היה ביחד עם הרב מתתיהו שטראשון “גם נשיא על צדקות עניי א”י" שנים רבות, ועל מצבתו (נפטר בשנת תרמ"ג) חקוק “ראש ומנהל גבאי צ”ג (צדקה גדולה) בעירנו ובא“י מכמה שנים” (שם 273, 274), ר' יהודה לייב קליוואנסקי “היה גם חובב ציון וירושלים, ויבוא בסוד אספת החובבים בקאטאוויץ” ועל מצבתו חרות: “אהבת ציון וחבת ירושלים היו חיי רוחו ונשמתו” (שם 243).

על דבר פרץ ומחלוקת בכולל הפרושים גופא, הננו שומעים בשנת ת"ר. מלבד מה שהיו כאן חילוקי דעות בכולל עצמו – יש חושבים בין השקלובים ובין הוילנאים – היה כאן, כנראה, בעיקר חילוקי דעות בין אמסטרדם – ר' צבי לעהרין – ובין וילנה³¹⁰.

בית הכנסת “סוכת שלום” מיסודו של ר' צבי לעהרין מצא לו תומך גם בר' ישעיה ברדקי חתנו של ר' ישראל משקלוב. לעומתם עומדים אייל “כולל הפרושים”, ובהם גם ר' יוסף זונדל סלאנט, לצד החורבה, מרכז שנוסד על-ידי הפרושים עוד בימי ועל-ידי ר' מנדיל משקלוב וחבריו, ושר' שמריה לוריא ממוהליב, חתן ר' הלל ריבלין, הקדיש לו הרבה גם מממונו. “עת כי היה עם כל משפחות בארצנו הקדושה, פדה שם את בית-הכנסת אשר בחצר מורנו ר' יהודה החסיד זצלל”ה, אשר היה תחת יד ישמעאלים כנודע לכל“³¹¹. העליה המרובה ש לפרושים מצפת לירושלים אחרי הפורענויות שבאו על צפת בסוף המאה, משנת תקצ”ד (1834) ואילך, גרמו לסכסוכים, והיה צורך להשכין שלום ולסדר הענינים מחדש. ושוב עומדות וילנה ומינסק ושקלוב בפרץ, בשלחן לירושלים מנהיג ומנהל בעל שיעור קומה, המגיד משקלוב, ר' משה בן ר' הלל ריבלין. כ“שהישוב החל להתמוטט ולהתרופף… ויתחלחלו מאד ויוָעצו כדת מה לעשות וימהרו ויחליטו לשלוח לפה איש מורם מעם אשר יישר בעיני כל ובידו נתנו הכח והרשות לעשות פה סדרים ישרים ונכוחים. ובהסכם כולם נבחר הרב הגדול מוהר”ר משה ריבלין מגיד מישרים דק“ק שקלוב ובכבוד גדול לווּהו עד חוף הים השחור”³¹².

בכתב המינוי שלו נאמר שהוא נתמנה “לפקח במילי דשמיא וצוברא”, יעמד לפני כוללנו לשרת בקדש עבודת הצבור ובחכמתו וביראתו ינהלם בכל דבר עצה ובדרך אמת ינחם“. “והננו נותנים כל כח המינוי ביד הרב מו”ה משה הנ”ל ואיניש לא ימחא בידיה, ורבני הממונים והמנהלים את הכולל הקודש יוסיפו אמץ להיות בעזרו ונשאו אתו“. כדי לעשותו בלתי תלוי ב”כולל" בירושלים, הם מפרשים באותו כתב מינוי ש“שכרו חלף עבודתו עבודת גבוה היינו – ‘במלי דשמיא’ – הנהלה רוחנית – ו’עבודה תמה' – היינו ‘במילי דצבורא’, הנהלת עניני הכולל – קצובה לו ויוכלל במעמדו שיושלח אי”ה מדי שנה בשנה. אנחנו הגבאים (בוילנה) והבאים אחרינו לשרת בקדש מחוייבים אנחנו לעמוד לימין צדקו של הרב הנ“ל שיהא בהתמנותו כל ימי חייו בכל תקף”³¹³. ואכן ר' משה מגיד עמד בפרץ ושמר על שלמות הכולל. על יחסו לאמסטרדם ולמונטיפיורי ואף לספרדים מעידי מכתבים רבים³¹⁴. “היה לו לב טוב להראות פנים צהובות ומסבירות לכל עניי עמו, והיה חכם נפלא לדבר עמם דברי פיוסים ולהחיות את נפשם בכל מה דאפשר”. לפני פטירתו ציוה אחריו על הנהגת הכולל³¹⁵. בימיו הונח היסוד לתלמוד תורה וישיבה בממדים רחבים יותר³¹⁶ וכן ל“בקור-חולים”³¹⁷.

על כל פנים יש לראות את ראשית הפרץ במסגרת “כולל-הפרושים” וביחוד במרכז “וילנה–שקלוב” – בזמן שנוסדה בשנת תקפ“ד באמסטרדם “חברת תורמת הקדש” הידועה בשם “פקוא”מ” (פקידים ואמרכלים)³¹⁸. עם יסוּד מרכז אמסטרדם נוּתקו מהשפעת המרכז הוילנאי גם לגבי כולל הפרושים, ארצות מערב אירופה, שהיו צריכות להיות לפי תקנות החלוקה של תקפ“ג מסונפות למרכז בוילנה; נוּתקו לא רק הולנד אלא גם אנגליה וצרפת³¹⁹. המרכז האמסטרדמי עמד בקשר עם כולל הפרושים באותה מידה שעמד גם עם כולל הספרדים³²⁰; למרכז זה של גזברי וילנה נשארו קשורות ארצות רוסיה, פולין ואוסטריה-הונגריה. ואולם באופן רשמי נשאר עדיין “כולל הפרושים” כאחיד “לכל ישורון ילידי דייטשלאנד והנלוים עמהם”³²¹. כסמל לחתירה של כולל הו”ד (הולנד ודייטשלאנד) נגד שלטון הפרושים וּוילנה, ישמשו מכתביו של ר' משה זקס חתנו של ר' צדוק הלוי ב“המגיד”. מצד אחד הוא קובל על “הממונים מכולל אחד (כולל הפרושים) הכותבים לחו”ל דברי שטנה על שליחותו" ופונה ליהודי רוסיה, גליציה והונגריה לתת ידם למפעלו³²². מצד שני הוא מפאר את כולל הו“ד: “כל שליח מאה”ק יש לו שליחות רק להקהל ולכולל שנשלח מהם, ומדבר דברים לא טובים על קהל האחרים (הכוונה לכולל ספרדים וכולל פרושים) אבל אנחנו בני ילידי דייטשלאנד רוח אחרת ומדה טובה יש לנו, כי כל עסקנינו רק לטובה לכל יושבי ירושלים כמאז וכעתה”³²³. טענות אלו חוזרות במכתב אחר, שכתב מוילנה ל“המגיד”, שבו הוא מבקש לכבוש את “כולל הפרושים” בביתו ממש. בתארו ברוב תהילות את חיי היהודים בוילנה, מוסדות החנוך והתורה בה, הוא חוזר בתהילת אנשי כולל הו“ד ש”כל ימי שבתנו באה“ק ירושלים היו כל עסקנו לטובת כלל כל יושבי ירושלים”. “גם השליחות שלי נעשתה לטובת כל הכוללים הקהלות בירושלים… והם, ממוני כולל הפרושים, התאמצו תמיד בכל יכלתם להפריע מחשבתנו… וכתבו שטה על מעשה ידינו לכל העיירות הגדולות בחוץ לארץ”³²⁴. בתוך תעמולה כשל ר' משה זקס הננו שומעים כבר אז, בשנת תרכ“ב, עדות משפי שד”ר ר' אברהם ליכט, כפי שמוסר ד“ר חיים לוריא, לאמר: “בשנים הקדמונים לא היו רק זקנים בא”י”; סילוף הוא העובר מדור לדור עד דור אחרון³²⁵. הסוס שעליו רכבו עסקני “כולל הו”ד" היה כביכול ישוב על קרקע ואיחוד כל הכוללות, היינו גם של ספרדים, ואין צריך לומר פרושים וחסידים. הספרדים נתנו יד לזה, אחרי גבוֹר כולל הפרושים בממדים ארציים רחבים. ר' אברהם ליכט מהעיר ריטובה בז’אמוט מדבר כבר בה' אלול תרכ“ג (1863) על ר' אלינקע קראֶטינגער “שהוא עתה גבאי “כולל ז’אמוט וקורלאנד”³²⁶, הוה אומר שאפילו ז’אמוט וקורלאנד נתקו עצמם מכולל הפרושים שמרכזו בוילנה. ואולם עוד בשנת תרי”א בערך הודיעו “בני מדינת ווארשא” – שבאו (אחרי החסידים והפרושים) לשכון כבוד באה”ק והיו נטולים תחילה חלקם מכולל החסידים או מכולל הפרושים, לאנשי מדינתם הגבאים מעיר ווארשא שהם מקופחים גם מכולל החסידים גם מכולל הפרושים “ורצונם לחלק עצמם – לפרוש גם מכולל הפרושים וגם מכולל החסידים – ”ולהתייסד כולל וארשא, וכל תרומה מבני וארשא יהיה נשלח להם לבדם”³²⁷. כך נוצר איפוא במקום ההבחנה בין “פרושים וחסידים”, ענין שתמך בו בשעתו גם ר' משה סופר מפרשבורג³²⁸, הבחנה חדשה לפי ארץ המוצא בגולה מבלי שים לב לכיתה, אם פרושים ואם חסידים. אחריהם נקרעו גם גלילות אחדים מתוך רוסיה לכוללות לפי ארצות מוצאם, ולבסוף גם נפרדו לכוללות בפני עצמם “הפרושים” בכל הארצות. ואולם עד מהרה מתגלה הפרץ ב“כולל-הפרושים”, כשגברה התנועה ליצור כוללים לפי ארצות מוצאם של תושבי ארץ ישראל, ולא לפי החלוקה שהתקיימה עד אז, היינו: “כולל פרושים”, “כולל ווֹהלין” – חסידים ולידם גם בני חב“ד, לצד “כולל הספרדים”. למעשה נוצר כולל הו”ד – הולנד ודייטשלנד – כבר בשנת תקצ“ז (1837), כחטיבה בפני עצמה מתוך הנימוק “שהעיר ה' שגם… מבני מדינות הולנד ודייטשלנד הי”ו לעלות ולשבת באה”ק, למען תקצ“ז ואילך גם להם ניתן יד ושם בין הכוללים”³²⁹. מזמן לזמן נשתנה סדר החלוקה לטובת אנשי הו“ד. ואם בימי ר' משה מגיד וגם אחריו בשנים הראשונות עדיין היה הקשר של אמסטרדם עם “מנהיג כולל הפרושים”, הנה בא פילוג יסודי מכוללות הפרושים וקביעת “כולל הפרושים”, שכבר אז הוא מגיע להגמוניה בישוב הן מבחינת הגדולה בתורה, הן מבחינת ההשפעה המוסרית והן מבחינה כלכלית ומבחינת האירגון והסידור, נותנים יד לפילוג זה. שותפים הם כוללות הספרדים עם כולל הו”ד ושולחים בשותפות את ר' אליעזר ברגמאן³³⁰. יתר על כן: באותה שנה, שנת תר“ט, שולח כולל הו”ד שני שליחים גם לאמריקה³³¹, בעוד שוהה שם שליח כולל הפרושים הראשון ר' אהרן זעליג שנסע לשם בשליחות כולל הפרושים בשנת תר“ח ומי שעשה נסיון ראשון לקבוע קופסות קבועות באמריקה לטובת כולל הפרושים בירושלים³³². מענין הדבר שאם השליח האחד ש לכולל הו”ד הוא ר' יהוסף שווארץ יליד באוַריה שבגרמניה, הנה השליח השני הנוסע עמו בשם כולל הו“ד הוא אחד מראשוני עולי הפרושים בשעתו ומראשיהם, ר' צדוק הלוי ממוהליב, הנזכר לעיל, שעלה עוד בשנת תקפ”ב. זקן ובא בימים הוא, ומושפע בזה מחתנו ר' משה זקס הידוע מחשובי כולל הו“ד³³³. לשם פילוג צרפו גם פרושים לכוללם, כולל הו”ד. הם מדברים בשם “יחידי כולל לעדת ישורון ילידי דייטשלאנד והנלוים עמהם”³³⁴. היינו בני חסות כולל הו“ד שלא מילידי גרמניה ומקבלי חלוקה מהם. מקביל הדבר לחסות קונסולי אנגליה, גרמניה ואוסטריה שקיבלו יהודים מרוסיה או גם מארצות המזרח בתקופה ההיא. כסמל לחתירה של כולל הו”ד נגד כולל הפרושים בארץ ומרכזו בוילנה ישמשו מכתביו של ר' משה זקס ב“המגיד” הנזכרים לעיל³³⁵. הטענה שלו היא, שכולל הו“ד מנסה ליצור מרכז שיכלול את כל הישוב, אשכנזים, פרושים וחסידים וגם ספרדים, ענין שלא יצא לפועל מעולם. כמובן שגם כולל הו”ד לא נשאר למעשה אלא כולל הרבה יותר מצומצם ממה שעלה ביד כולל הפרושים ליצור. ולא זו בלבד, אלא שהביא לידי פילוג בתוך כולל הפרושים.

שׁנִיִּים להפרד מכולל הפרושים שמרכזו בוילנה היו יוצאי מדינת פולין, כמסופר לעיל. בן אותה התקופה מבליט כנימוק “בהיות כי הממונים בירושלים וגם הגבאים בוילנה לא שמו לב לתביעת הרבנים והנכבדים הפולנים להעריכם ברשימת החלוקה והקדמה לפי ערכם ומעלתם בהתאמה לערך הרבנים והנכבדים הליטאים – למרות הכסף הרב הנשלח מפולניה לוילנה מדי שנה בשנה”. ואולם גם בקרב יהדות ליטא עצמה נבע פרץ. ר' יהושע ילין מספר על דבר יסוּד כולל הורודנא, מקנאת “רב אחד מעיר ניישטאדט אמנם למדן גדול, אבל במחלה מכבודו איש נרגן ובעל מחלוקת גדול”. “הרב הזה התקנא קנאה גדולה בכבוד הרה”ג ר' שמואל סלאנט זצ“ל שהיה מארי דאתרא”, ושלח שליחים “מילידי גובערנע הורדנא שהיו נכללים בכולל אחד עם כולל וילנה”, בטענות קפוח “וסוף סוף עלה בידם… להפריד ולקרוע את כולל הורדנא מכולל וילנא”³³⁶. ואחרי גלילות רוסיה נפלגו גם יוצאי אוסטריה וכוללות שונים וכן יוצאי הונגריה.

ואולם “כולל הפרושים” היה מבוסס למרות הפילוגים. מרכז חורבת ר' יהודה החסיד היה בידו, וכן מוסד תלמוד תורה וישיבת עץ חיים, ביקור חולים, והכנסת אורחים שהיה בחדרים דלים בחורבת ר' יהודה החסיד. מצד שני נתפורר גם כולל החסידים ל“כוללות”. מנהיגי הפרושים נטלו לידם את היזמה ליצור מסד חדש שלמעשה החזיר את ההגמוניה לידם, לא על כוללות הפרושים בלבדם, אלא גם על כוללות החסידים. את מקומו של סופר כולל הפרושים, אבי-אבי ר' יוסף יואל ריבלין (נפטר י“ב כסלו תרכ”ו)³³⁷ ירש ר' יוסף ריבלין, וביזמתו נוצר כבר בשנת תרכ“ו “ועד כל הכוללים” שאיחד במדה מרובה את כל כוללות האשכנזים³³⁸. מצד אחד היה הוא המקבל את הכספם מאותן ארצות שלא היה עליהן “בעל מיצר” של יוצאיהן: אמריקה, אוסטרליה וגלילות רוסיה הפנימית. וכל הכוללות קבלו חלקם מהן בצנור הועד הכללי. וכן ממרכזים כאמסטרדם וכדומה. מצד שני היה ועד כל הכוללים הפוסק בעניני כלל האשכנזים גם כלפי הספרדים גם כלפי הממשלה. “ועד כל הכוללים” הוא המשך לאותו “כולל הפרושים” ואיחד א תכל כוללות האשכנזים פרושים וחסידים בכל הארץ, ולאו דוקא בירושלים. כוללות הפרושים והחסידים מכל המחוזות אשר בירושלים, צפת וטבריםה ומנהלי כולל חב”ד היו תחת דגל אחד – “ועד כל הכוללים”³³⁹.

הגמוניה זו של עולי רייסין וליטא ארכה יותר ממאה שנה, בראשיתה תחת דגל “כולל הפרושים” ובהמשכה תחת דגל ועד כל הכוללים. מזכירם היה ר' יוסף ריבלין ז“ל עד פטירתו ב-כ”ו אלול תרנ“ו, ואחריו, אבי-מורי, ר' ראובן ריבלין ז”ל³⁴⁰. הגמוניה זו נמשכה עד עצם התקופה הציונית, עד אחרי מלחמת העולם הראשונה. הדין-וחשבון השנתי “שמש צדקה” מקיף את הכוללים: וילנה, רייסין, מינסק, פינסק, הורודנא, סובאלק, ז’יטומיר, קיידינוב, קארלין, ווֹהלין, ווארשא, זיבענבערג, מאלדאווא, וואלכאי באסראביען, חב“ד סלונים חסידים, סלונים פרושים, רומעניען, אונגארן, עסטרייך, הו”ד, ואף גם את כולל אמריקה, שאף הוא נתפלג בסוף ימיו של ר' יוסף ריבלין מהועד הכללי. וכן גם “יחידים ספרדים” המקבלים ממנו תמיכה, ו“אלה שאין להם כולל”. תמיכותיו מקיפות את מוסדות החינוך, הרפואה והמוסדות הסוציאליים, והוצאות כלליות שבאו בעקבות המלחמה: שורה של הוצאות “לכבוד הלאום וטובת המולדת, לטובת העובדים בצבא, לטובת המתעתמנים, לטובת הגולים מן הארץ”, וכן סובסידיות להוזלת הקמח והלחם בשוק או לאפית ומכירת לחם ולאספקת מים. וכן הקציב הועד כספים “לקיום ויסוּד ועדים ואספות לטובת חיזוק הישוב: ועד העיר ליהודי ירושלים, ועד העיר האשכנזי, אספת רבני ארץ ישראל בחדש ניסן תר”פ, ועד הזמני לנהל את הבחירות לאספת הנבחרים, האספה לבחירת הרבנות הראשית בארץ ישראל, משרד הרבנות הראשית". (ב“שמש צדקה” נמצא סעיף הוצאות “לטובת העולים” [תר“פ–פ”א, סעיף י”ד, עמוד ר"חפ וכן “גדוד העברי”). פעולת הועד מקיפה לא רק את ירושלים, צפת, טבריה וחברון, אלא גם את יפו, פתח-תקוה, (אפילו סיוע למושבה פתח-תקוה ליסד שם בית-תבשיל לפועלים בתקופת העליה השניה [“שמש צדקה”, תרס“ה–תרס”ז, עמוד 110]), עקרון, ראשון-לציון ויהודיה בשעתה. העובר על חמשים ספרי “שמש צדקה” יראה עד כמה היו עיני עולי ליטא ורייסין מכוּוָנות לביסוס הישוב וחתירתו לגאולה.

אפשר לומר שתקופה זו, שבה היתה יהדות ליטא הפועלת בישוב, היתה תקופת הנחת היסוד לישוב, שארכה כמאה שנה והכשירה במידה מרובה את הקרקע לגיבוש הישוב, לארגונו ולביסוסו.

 

ה    🔗

1

השפעת ליטא ורייסין לא פסקה גם במשך הדורות שלאחריה עליה. גם הממונים, ראשי-הכוללים, של ליטא ורייסין, אחרי הפּרד כולל הפרושים לכוללים, היו ברובם עולים מהמחזות האלה, אם רבנים גדולי תורה לעת זקנותם, ואם גבירים ראשי-הקהילות במקומם, שנשלחו איש איש ממחוזו לעמוד בראש הכוללים השונים. לדוגמא: בראש כולל רייסין חתום בשנת תרמ“ה ר' משה נחמיה כהנא, הרב מחאסלאוויץ, שעלה בשנת תר”ך³⁴¹. בסוף תרמ“ז נאמר: “הנבחר בתמן (שם, ברייסין) להיות נאמן על קבלת הכסף ולחלק לעניים הוא הרב הגדול בתו”מ ומפורסם לתהלה מו”ה שלמה לוריא“³⁴². כן עמדו אלה גם בראש ועד כל הכוללים, המאחד את כוללי האשכנזים, הפרושים והחסידים, ועל-פי הרוב היה החותם הראשון ראש ממונה מכולל וילנה, ר' אברהם שבוצקי ואחריו ר' אלכסנדר זיסקינד שחור, ר' שלמן רובין או ראש ממוני כולל רייסין, ר' שלמה לוריא, או ראשי ממוני הורודנא כר' שמעון אלעזר כהנא ור' גדליה נחמן בראדער³⁴³. עולי רייסין ר' מיכאל רייזעס ור' יהודה לייב מנוחין (סבו של הכנר יהודי מנוחין) היו ממוני כולל חב”ד וחברי הנהלת “ועד כל הכוללים”.

פעם הננו מוצאים את ר' יצחק בלאזער, תלמידו של ר' ישראל סלאנטער, חתום: “יצחק בלאזער (מלפנים רב בפטרבורג) יושב ראש בבית הועד הכללי”³⁴⁴.

כל ראשי הרבנים האשכנזים בארץ-ישראל שמושבם היה בירושלים, עד ימינו היו יוצאי ליטא ורייסין. ומיום שנוסד “ועד כל הכוללים” היו, עד לרבי אברהם יצחק הכהן קוק ז"ל, היו גם נשיאי הועד הזה. והשפעת הרבנים האלה היתה רבה מאד בארץ.

כבר ר' הלל ריבלין, שהיה המו“צ הראשון לקהל האשכנזים בירושלים, מדבר על השפעתו, כנראה גם על הספרדים. הוא כותב: “נראה בעליל שמה' מסבב כל הסבות נעשה זאת להביאני הלום לירושלים לתקן פה איזה תיקונים שבעז”ה נתקנו פה על ידי בעז”ה. בלי ספק ספיקא בעו“ה אכלו פה נבלות וטרפות וש”ד, כאשר יראה מוסגר פה³⁴⁵ שכתבתי להרבנים מופלגים דפה שמוטל עליהם לתקן, ואקוה שדברי יעשו פרי בעז“ה. ואלמלא לא באתי אלא לדבר זה דיו”³⁴⁶. ר' הלל נפטר במגפת החלי-רע בט' סיון תקצ"ח³⁴⁷.

אחרי ר' הלל היה ר' יוסף זונדל סלאנט, שהגיע לירושלים בשנת תקצ“ח, מורה צדק לעדת האשכנזים בירולשים³⁴⁸. ר' ישעיהו ברדקי ראש כוללות האשכנזים הפרושים “ורועה נאמן לעדתו” נחשב גם ל”חכם באשי" – תואר שנשאו ראשי הרבנים הספרדים כתואר רשמי ממשלתי תורכי ליד התואר “ראשון לציון” – וראש הרבנים מטעם הממשלה לעדת האשכנזים בירושלים³⁴⁹. ר' שמואל סלאנט היה ראש רבני האשכנזים משנת תר“א ועד פטירתו בשלהי תרס”ט. אתו יחד היו לעת זקנותו ר' אליהו דוד רבינוביץ-תאומים ממיר, משנת תרס“א עד שנת פטירתו בשנת תרס”ה, ור' חיים ברלין, בן הנצי“ב מווֹלוֹז’ין, משנת תרס”ז; ומשנת תרס“ט, אחרי פטירתו של ר' שמואל סלנט ז”ל, עד תרע“ג היה ר' חיים ברלין רבה של ירושלים. אחריו היה הרב ר' אברהם יצחק הכהן קוק משנת תרפ”א עד תרצ“ה. אחריו בא ממלא מקומו הרב ר' יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ”ל – יליד לומז’ה – משנת תרצ"ז עד פטירתו³⁵⁰. כן היה רב האשכנזים הראשון ביפו הגאון המקובל ר' נפתלי הירץ הלוי יליד ביאליסטוק³⁵¹.

מלבד אלה עלו מפעם לפעם רבנים גדולים מליטא שרישומם היה רב בארץ ישראל. נציין מהם את החשובים ביותר שהשפעתם היתה מרובה בארץ: ר' משה נחמיה כהנא, הרב מחאסלאוויץ; ר' יהושע ליב דיסקין, הרב מבריסק; ר' שלמה זמן לאדיער הרב מלובלין (יליד רייסין); ר' מרדכי גימפל יפה מרוז’ינוי; תלמידו ר' יחיאל מיכל פינס; ר' יצחק בלאזער שהזכרנו לעיל ור' יעקב דוד (הרידב"ז) מסלוצק.

חותמה של תורת ליטא היתה ניכרת במשך מאה שנה ויותר גם בחינוך, ותלמודי-התורה של הפרושים וישיבותיהם נחשבו לראשונים במעלה בישוב.

ידועים ומפורסמים הם “תלמוד תורה וישיבת עץ-חיים” שנוסדו עוד בשנת ת“ר. רבים מראשי-הישיבה והמלמדים המצויינים של התלמוד תורה היו מיוצאי ליטא. יזכר לדוגמא, שעד ימינו אלה היה ראש הישיבה ר' איסר זלמן מלצר ז”ל אב"ד דסלוצק.

גם ישיבות חשובות אחרות של פרושים חותמה של תורת ליטא היתה טבועה בהן. הרב מבריסק עמד בראש ישיבת “אהל משה” שראש הישיבה שלה בפועל היה ר' יעקב אורנשטיין³⁵². השפעה רבה היתה בארץ לישיבת “תורת חיים” שיסד יליד פינסק ר' יצחק ב“ר חיים מתמיד ווינוגראד בשנת תרמ”ו, אחרי שעשה “הכנה לקראת הקמת ישיבה גדולה” בירושלים עוד בהיותו בגולה “ועבר בערים הגדולות בליטא לבקש רשות מאת ראשי-הגולה הגאונים למעשהו הגדול ביסוּד הישיבה”³⁵³. ישיבה זו היתה בתכונתה התורנית ישיבה ליטאית במלוא מובן המלה. לפי תכונת מיסדה ומנהלה ואחיו היה בה מעין מעבר מ“תקופת עליית תלמידי הגר”א, הפרושים, ל“תקופת חיבת ציון”, כפי שהגה אותה גם הנצי"ב מווֹלוֹזין וגאוני דורו חובבי-ציון³⁵⁴.

ישיבה ליטאית שלישית מפורסמת בירושלים היא ישיבת “מאה-שערים” שנוסדה על-ידי ר' שאול חיים הלוי הורוביץ, הרב של דוברובנה, חתן ר' דוד טעביל אבד“ק מינסק ובנו של ר' אברהם הלוי הורוביץ, הוא ר' אברהם שנתמנה עוד בעלומיו לראש הישיבה בקלויז הגביר ר' דוד שטארשון, ובהיותו בן שלשים – למו”צ בוילנה עוד בימי ר' אבלי³⁵⁵. בישיבת מאה שערים למד בשעתו גם ר' נפתלי הירץ הנזכר לעיל שהיה אח"כ רב ביפו, והיה גבאי ישיבה זו³⁵⁶.

ויצויין שהיה גם נסיון להעביר את שיטת המוסר שיסד ר' ישראל סלאנטר ברוסיה, לארץ-ישראל ע“י ר' אליעזר מסלבודקה והג”ר יצחק בלאזר, בישיבת “בית המוסר”, בחצר שנדב ר' שמואל שטרויס מגרמניה, ישיבה שאמנם לא הכתה שרשים בישוב ולא האריכה ימים³⁵⁷.

יוצאי ליטא ורייסין הפרושים של ירושלים החשיבו במיוחד לא רק הוראת התנ“ך בתלמוד-תורה “עץ חיים” אלא אף לימוד דקדוק הלשון העברית ועסקו גם בזה. וכבר החשיב את לימוד הדקדוק ר' יוסף זונדל סלאנט בשעתו. במכתב לר' זאב זוסיא לעווינהזאהן, מראשוני העולים ממינסק, כשנסע ר' זאב לוילנה, ביקש ממנו ר' זונדל להביא לירושלים ספרי “שפה לנאמנים” – קצור כללי מלעיל ומלרע – “כי נצרכים פה כבבת עין”³⁵⁸. מר' יוסף זונדל סלאנט עצמו נשאר קונטרס “קיצור כללים בדקדוק”³⁵⁹. ידוע בנידון זה ר' יעקב במהר”י אידל ברלין, אבי הנצי“ב מווֹלוֹז’ין³⁶⁰, שעלה לירושלים בשנת תרט”ו וגר בחדר צר בחורבת ר“י החסיד. הוא היה מורם של המדקדקים הירושלמים בעל הקריאה המומחים. כגבאי בת”ת עץ חיים הנהיג שם גם לימוד תנ“ך ודקדוק³⁶¹. ר' יעקב מלוצין מתלמידי ר”ח מווֹלוֹז’ין, הנזכר לעיל, נסע בשליחות ר' יעקב ממיר לסוריה וארם-צובא לחקור שם את ספרי התורה, כתבי-היד (“תאגים” “כתרים”) בדבר המסורה, כי היה מדקדק נפלא³⁶². ר' משה נחמיה כהנא, הרב מחאסלאוויץ, הנהיג שנערי הישיבה של “עץ חיים” ילמדו בין מנחה למעריב תנ“ך, והיה הר' יעקב מנובהרדוק, – אביו של ד”ר אברהם אליהו הרכבי – מגיד השעור של התנ“ך³⁶³. בין מדקדקי ירושלים יש להזכיר עוד את ר' יעקב ספיר, שהיה גם אחד המלמדים הראשונים בתלמוד תורה “עץ חיים” שעסק הרבה בעניני דקדוק ומסורה³⁶⁴. כן זכור “הרב המדקדקד זלמן נפתלי הערץ, נכד הגאון ר' שלמה זלמן ממיר בעל שלחן שלמה, המגיה והמסדר את תהלים עם פירוש הזהר בדפוס ר”י בק בצפת תקצ”ג“³⁶⁵. ר' חיים פרס, אביו של מר ישעיה פרס, היה בעיקר “מלמד לדקדוק” וכתב מאמרים רבים בעתונים גם בענייני לשון³⁶⁶. כן אנו מוצאים גם בתכנית שתיכן ר' שאול בנימין מראדוּשקאֶביץ, נכד ר' מאיר שלום מתלמידי ר”ח מווֹלוֹז’ין, הנזכר לעיל, שבמחלקה השניה של ת"ת “עץ חיים” – “אחרי לימוד הקריאה בלי משגה” – “ילמדו תורת ה' ופירושה ומעט דקדוק”³⁶⁷.

 

ה    🔗

2

פרשה חשובה היא הספרות התורנית הקשורה עם הארץ שנוצרה על ידי יהודי ליטא. ידוע הוא חישוב הקיצין ביהדות בכלל. יהדות ליטא אף היא נטלה חלק בזה. ידוע הקץ שחישב הגר“א³⁶⁸. רבים הלפ”קים שהשתמש בהם ר' גרשון מ“ץ משקלוב (נפטר תר"ח) ואחרים, הקשורים בגאולה: “תקבץ (תקצ"ב) “תצמיח גאולה” (תקצ"ג)³⁶⁹. ידועה אגרת הפרושים “לבני משה ועשרת השבטים”³⁷⁰. ר' יצחק אבד”ק ז’וסלי כותב בפרושו לתורה סוף ספר שמות: “כן תעזרני (ה')… ולגלות רזין דאורייתא ויקרב הגאולה” ול”ג (ובא לציון גואל)“. בפרשת בחוקותי שם הוא מחשב קץ הגאולה שלפי חשבונו יהיה בשנת תקע”ב³⁷¹. כן יש להזכיר את ר' דוד דבית הלל הנוסע גם הוא “לבקש צאן הנדחות בארצות רחוקות” את “עשרת השבטים”³⁷².

מן הספרות התורנית כבר הזכרנו לעיל את ספרו של ר' אברהם דנציג “שערי צדק” על המצוות התלויות בארץ. וידועים ספרי ר' ישראל משקלוב: “פאת השולחן” על המצוות התלויות בארץ ו“תקלין חדתין” על מסכת שקלים שבירושלמי, ענין הקשור במקדש³⁷³. בכתבי ר' יוסף זונדל סלאנט נמצא קונטרס על סדר הפרשת תרומות ומעשרות. בזמן הזה³⁷⁴. ר' מרדכי יעקב ב“ר צבי הירשנזון, שעלה לירושלים לפני תר”ך, אחרי שבתו זמן-מה בצפת, חיברת את הספרים “דבר השמיטה” ו"קדושת ארץ ישראל³⁷⁵. גם ר' משה נחמיה כהנא עסק בזה בספריו “שנת השבע” הלכות שמיטה (ירושלים תרמ"א), “ארץ חפץ”, הלכות תרומות ומעשרות (ירושלים תרמ"ד); “חוקות עולם”, הלכות כלאים³⁷⁶.

גם בחקירת ארץ ישראל עסקו יהודי ליטא. בחיבורו על ספר יהושע עסק הגר“א בצורת הארץ לגבולותיה. וכן חיבר ספר “צורת הארץ ותבנית הבית”, שהוציאו לאור בניו, ותלמידו, ר' מנדל משקלוב³⁷⁷. הגר”א חיבר גם מפה מיוחדת, מפת ארץ ישראל לגבולותיה, בצבעים שונים להבחין בשינויים הגיאוגרפיים שבין מקום למקום³⁷⁸.

בגאולה לעתיד לבוא עסקו לא מעט. לדוגמא: בדברים א‘, ח’ מבאר הגר“א את זכות ישראל על ארץ ישראל: “‘לאבותיכם’ אלו השבטים, ‘לתת להם’ אלו עולי מצרים, שחילקו להם משה ויהושע לששים רבוא חלקים, ‘ולזרעם’ אלו עולי בבל שחילק להם עזרא, ‘אחריהם’ זה לעתיד לבא, כמו שכתוב (ישעיה ב‘, ב’) ‘והיה באחרית הימים’, שיחלקם הקב”ה בעצמו”³⁷⁹. את ספר צורת הארץ ובתנית הבית להגר“א ביאר ר' יהושע העשיל ריינעס, שנפטר בשנת תקע”ג³⁸⁰.

מתקופת הגר“א הגיע לידינו גם “ציור תמונת הבית העתיד מן הרב הגדול המקובל המפורסם מהו' משה איוויער זלה”ה (קווארטע)”³⁸¹.

כן יזָכר כאן גם המדידות שערך האדריכל שיק בהר הבית, כידוע, לא נתגלגלו אלא על ידי רב יהודי מליטא, ר' פנחס מיכאל, רבה של העיירה אנטיפאליע, שפנה במכתב לר' אלטר (משה יעקב) אנטיפולר בנז’ימן בירושלים לשלוח לו תכנית מידות הר הבית מידת ת“ק על ת”ק. ר' אלטר פנה, עפ“י עצת הרב מקאליש, הר”מ אויאֶרבך, רבה של ירושלים, לארדיכל שיק למדוד את חצר הבית ושלח את התכנית לרב מאנטיפאליע. ואולם הרב מצא כי החשבון במדידת שיק אינו עולה בד בבד עם המסורת³⁸².

כן השאירו לנו יהודי ליטא, חסידים ופרושים, שעלו לארץ, ספרים חשובים העוסקים בארץ ישראל, ביניהם גם כאלה המכילים חומר יקר לתולדות הישוב בארץ. כבר הזכרנו לעיל את ספרו של ר' גדליהו מסימיאטיץ, “שאלו שלום ירושלים”³⁸³. על ספרו של ר' חיים הורוביץ מקראֶמאֶניץ, מצאצאי השל“ה, שעלה בשנת תקע”ז לצפת ובשנת תקפ“ו התישב בירושלים, וחיבר ספרו “חבת ירושלים”, ספר מקורי חשוב לידיעת הארץ³⁸⁴, שת נוספת תלמידו, ר' שניאו זלמן ב”ר מנדיל, בספרו “זכרון ירושלים”, שבו הוא מתאר את הישוב היהודי בזמנו, וביחוד את בתי הכנסת, הישיבות ומוסדות החסד ומביא גם אגדות שונות³⁸⁵.

מפורסם הוא ביחוד ספרו של ר' מנחם מנדיל מקאמיניאֶץ “קורות העתים”, שבו מתאר המחבר את עלייתו לארץ, ביקוריו בירושלים ובחברון ומאורעות הארץ בזמנו, וכן מעלות הארץ והדרכה לעולה³⁸⁶. ויצויין שגם הקונטרס “אמת מארץ תצמח” לר' ישראל משקלוב, שלדאבוננו לא הגיע לידינו במלואו³⁸⁷, הוא יצירה נפלאה מסוג זה של ספרות על ארץ ישראל.

ספרים אלו נכתבו במידה מרובה גם לשם תעמולה, לעורר ולעודד את העליה לארץ. ר' מנחם מנדיל מקאמיניאֶץ חיבר את ספרו לא רק “למען דעת כל עם ישראל כי ה' אלהיהם אתם בכל מקומות מושבותיהם ובכל צרתם לו צר”³⁸⁸, אלא גם “למען דעת כל עמי הארץ את הדרך בה ילכו לארץ ישראל”³⁸⁹.

ספר תעמולה כזה היא החוברת שחיבר ר' משה נחמיה כהנא, הרב מחאסלאוויץ, “שאלו שלום ירושלים”, שהדפיס באודיסה בזמן שליחותו לרוסיה בשנת תרכ"ו, "לבאר את מצב הישוב לגולה ולעוררם לתמוך בו³⁹⁰.

ספר מיוד במינו לתעמולה, הוא ספר שנכתב בידי אשה, רבקה ליפעלע אשתו של ר' מאיר קמייקין אניקסטר, מנהל “עדת ישורון”, מעסקני הישוב הישן המצויינים ביותר³⁹¹. ספר יחיד במינו זה של אשה שיצא לאור בעברית וגם באידיש, כתבו בכשרון ספרותי רב ובשפע אהבה לארץ-ישראל לעורר לעלות לארץ³⁹².

חומר תעמולה אחר מסוג זה הוא המבוא “ציר נאמן” (נדפס בירושלים תרנ"ה), שיצא לאור בעברית ובאידיש, מאת ר' יהושע זאת זיססענויין הידוע בשם “רבי אבנר” יליד סובאלק, מאנשי הרב מבריסק, הגרי“ל דיסקין, ומלמידיהם של ר' נחום מהורודנא ור' ישראל סלאנטער³⁹³. על עצם החיבור כבר עמדו מסכימיו. ר' שאול חיים הורוביץ הרב מדוברובנה מציין שבספרו “דרש ר' אבנר באריכות בחיבת ציון וירושלים והראה בחריפותו ובקיאות ובהרבה מקומות בש”ס ובמדרשי חז”ל המדברים באלה ולעורר לבבות ציון ואוהביה“. ר' אבנר היה מהראשונים שעסק גם בגאולת הארץ – מעין חוליה מקשרת בין תנועת הפרושים הראשונים ו”חובבי ציון" אחריהם, קנה אדמת ארבל-חיטין, והיה בין מיסדי המושבה המעלה³⁹⁴. ולבסוף יזכר עוד “הרב הגדול הצדיק המפורסם ר' משה יהושע הכהן אב”ד דק“ק האזינפורט במדינת קורלנד, נודע ומפורסם בחיבורו אשר כתב ממסעו לא”י"³⁹⁵.

ענין מיוחד הם השירים והתפילות שחיברו יהודים מליטא – כמנהג כל הדורות – בקשר לארץ ישראל. כאמור לעיל כתב כבר ר' אברהם דנציג בסוף ספרו “שערי צדק” קינה בכניסתו לארץ… ובירושלים³⁹⁶. מפורסם הוא ר' שמואל בר' יהושע זעליג מדלהינוב (נפטר בירושלים ג' אב תרי"ח)³⁹⁷, שחיבר תפילות ובקשות לאָמרם לפני הכותל המערבי ועל קבורת רחל ושאר קברות הצדיקים ואצל מערת המכפלה. תפילות אלה העתיק הרב ר' אהרן במו“ה מרדכי מסלונים והוסיף עליהם והדפיסם בשם “שערי דמעה”, ספר שנתפשט בין מתפללים על מקומות הקדושים בדורות שלפנינו³⁹⁸. כן נמצא ביד ר' אריה ליב פרומקין “כתב יד ר' מנדיל משקלוב תפלה קדושה ונשגבה שסידר הגאון ז”ל להגידה במקומות הקדושים”³⁹⁹. הר“ר צבי הירש קאצינלבוגן חיבר “שיר ציון” קינה בתר”ה חרוזים, מעין “ציון” לרבי יהודה הלוי, וכן חיבר שיר מספד על ר' חיים פרחי שנהרג בעכו⁴⁰⁰. אד“ם הכהן חיבר בשנת תקפ”ז על-פי בקשת שליחי כולל הפרושים ר' שלמה זלמן שפירא ורבי שלמה זלמן הכהן (חותנו של ר' יעקב ספיר) שיר תודה לכבוד קונסול אוסטריה ורוסיה בעכו אנטוניוס קאטיפאגו ולכבוד ר' אליהו פיג’וטו ובני דודו רפאל והלל קונסולי מדינות אירופה בערי החוף שבא"י שעזרו לעדת הפרושים בצפת⁴⁰¹.

ויש לציין שגם בספרות ההיסטוריה וגם בספרות היפה היו יהודי ליטא בראש בחיבוריהם על א“י. שירי מיכ”ל, ארץ ישראל יסודם. אברהם מאפו מחבר “אהבת ציון” ו“אשמת שומרון” ועוד. קלמן שולמן כתב את ספורו “הריסות ביתר” וכמה ספרי על א“י, מלבד תרגומיו לספרי יוסף בן מתתיהו, וכן מרדכי אהרן גינזבורג בסיפוריו ב”דביר".

ולבסוף יש להעיר שרוב עורכי העתונים הראשונים בירושלים היו מיהודי ליטא ורייסין: רי“מ סלומון, עורך “הלבנון” ו”יהודה וירושלים“; ר' יצחק מיכל כהן שותף ב”הלבנון" ועורך ומו“ל “אריאל” – יאסווין שבז’אמוט⁴⁰²; ר' חיים פרס מביאליסטוק עורך ומו”ל “שערי-ציון”⁴⁰³: ר' ישראל דוב פרומקין עורך “החבצלת” יליד דוברובנה⁴⁰⁴; ר' אברהם משה לונץ, עורך “לוח א”י" ו“ירושלים” יליד קובנה; אליעזר בן יהודה יליד העיירה לושקי במחוז וילנה עורך עתונים שונים בירושלים.

גם באמנות יש לרשום את חלקם של יהודי ליטא. יזכר ציור של ר' שניאור זלמן ב"ר מנחם מנדיל של המקומות הקדושים. מפורסם הוא האמן ר' מרדכי שניצר מחוקק, פַּתָּח (נפטר כ“ו חשון תרכ”ו)⁴⁰⁵ וכן ר' שמחה יאניווער⁴⁰⁶. על ענין זה עוד יש לעמוד בהרחבת הדיבור.

אפשר לומר בלי היסוס, שיהודי ליטא ורייסין הם הם שהניחו את היסוד המוצק לישוב ועמדו בראשו במשך תקופה ארוכה.