מול תכנית החלוקה – תכנית העשוֹר / זאב ז’בוטינסקי,

תרגם משה אטר (אטינגר)

© כל הזכויות על התרגום שמורות. התרגום מובא ברשות בעלי הזכויות.

נאום-הפתיחה בקונבנט ההסתדרות הציונית החדשה

פּראַג פבּרוּאַר 1938

הכינוס הראשון של ההסתדרות הציונית החדשה, אחרי כנסית-היסוד בווינה, התכנס בפראג אחרי תקופה סוערת בחיי הציונות והתנועה. בפּאַרלאַמנט הבריטי נהדפה תכנית החלוקה, שהובאה לפניו כהחלטה סופית של הממשלה; נשיאות הצ“ח ניהלה ביתר מרץ את מדיניותה העצמאית, בעיקר בפולין, אך גם בשאר הארצות שבהן היתה קיימת “שאלת היהודים”; ואחרון אחרון – בארץ ישראל החלה “שבירת ההבלגה”, ורבים מעסקני הצה”ר ובית"ר הושמו במעצר בכלא עכו.

כינוס נכבד! גבירותי ורבותי!

הריני מקדם בברכה את באי-כוחן של ממשלת-צ’כוסלובקיה ושל עיר בירתה הוותיקה והמכובדת וכן את נציגי המדינות שכיבּדוּנו מאד בבואם להיות נוכחים בישיבת-פתיחה זו.

המחשבה הראשונה כאן, בפּראַג, פונה אל שמו של גדול המורים הצ’כיים, אל הקול שנדם בגשמיוּת, ואף-על-פי-כן מוסיף לחיות. לפני ימים מספר ראיתי באחד העתונים, בין שאר מימרותיו של ראש-הממשלה, ד“ר הוּדז’ה, משפט אחד בזו הלשון בקירוּב: רק אחרי פטירתו של אדם מתברר אם באמת היה מנהיג. זו אמת עמוקה עד מאד. המנהיגים האמיתיים והאישים הממשיים הם אותם המוסיפים להיות גדולים גם לאחר שנסתלקו ועודם מוסיפים להנהיג את המוני העם. בדמות כזו זכתה ארץ צ’כוסלובקיה לפני חצי שנה, ביום של אבל כבד. מאַסאַריק היה מורה לנוער שלנו בארצות רבות ובהרבה ארצות הוא מוסיף להיות מורה גם בשביל ילדינו. ותורתו היא זו: “בסופו של דבר גוברת תמיד ה”יוּסטה קאַוּזה”, הענין הצודק". והרי בעיית עם ללא ארץ אף היא סוף-כל-סוף “יוּסטה קאַוּזה”. ולכן גם סופה לנצח, לנצח תמיד, נגד כל מתנגדיה ובעזרת כל אחד.

תורה זו התגלמה לא בלבד בספרים. האנושות עוקבת ברגשי אהדה וכבוד אחר מאמצי אומתו של מאַסאַריק להגשים את התורה הזאת בבנין מדינתה, בלי לשעות לשום תקלות. ובשם כל עמי מביע אני לכם אמוּנתי: הדבר יעלה בידכם.

גם חבר-הלאומים הוא התגשמות של אותה תורה. וגם חבר-הלאומים אנוס עתה ללחום במכשולים קשים, והקשה שבהם הוא היחס הפנימי אליו: האֵימוּן הפּוֹחת והולך גם מצד חלק מחבריו הנאמנים לו. וגם כאן, אומר אני בשמו של עם זקן, שראה בעיניו גלגולים מרובים ולמד מהם לקח, כיצד להבדיל בין דברים הנדונים למות לבין מה שנצחי – בשמו של עם זה אומר אני על חבר-הלאומים: נצחי! ובסופה של התפתחותו גם: שליט עליון!

ועוד מלת-אזהרה מפיו של עם זקן. לעתים שומעים בעולם קולות המאיימים, כי אומות-התרבות הגדולות והחזקות עלי אדמות שוב אינן מקיימות את מה שהבטיחו בדברת-כבודן. כי בשעת סכנה נכונות הן לעזוב את המדינות החלשות לכל אשר יביא להן גורלן. ואני אומר לכם: אל תאמינו לקולות הללו. אל תאמינו לכך, אף בשעה שהדברים נכתבים בלשונן ובעתוניהן של אותן אומות-התרבות. אין זו אמת. אותם האנשים הכותבים זאת, הם בעצמם יודעים, כי אין זו אמת. האומה הגדולה, שעליה כולנו חושבים בשעה זו, היא לא תעזוב בעת צרה לא אתכם ולא אותנו: דברתה היא כצוּר, והיא תקיימנה.

אבל, זכרו את המלים: "לא אתכם ולא אותנו ". כי מבין כל האומות החלשות, אנו, היהודים, האומה האומללה ביותר. גם עלינו מאיימים לעתים, כי הנה אותה ארץ גדולה תעזבנו לבדנו, כי תפר את דברת-כבודה ותשחית את תקוותנו. דווקא עתה נתחזקו הקולות הללו. ולעתים יקרה, שאנו, היהודים, באים על עמים חלשים אחרים, ואל ממשלותיהם, ואומרים להם כך: הרי אתם שותפים בחבר-הלאומים – עזרו לנו איפוא, הגנו עלינו, הסבירו-נא גם אתם לאנגליה, כי שומה עליה לקיים את התחיבותה. שימו לב, שומעים נכבדים, אל-נא ישיבו לנו על כך: “אין זה מעניננו. הרי זה ריב נושן ביניכם לבין אנגליה, ואנו לא נתערב בו”. כי זה עשוי לשמש דוגמה רעה וצעד ראשון: אם רק יתקבל כלל זה, שאין מקיימים את מה שהבטיחו, הרי לא יעיז עוד איש לסייע בידי החלש נגד החזק ממנו. ואז יקיץ הקץ על הכל. את אזהרתי זו אל-נא תשכחו לעולם.

ההסתדרות הציונית החדשה נבדלת מן ההשקפות הציוניות האחרות באינטגראַליוּת שלה: מטרתה היא – לסלק את המצוקה היהודית כולה. היסוד לכך הוא – ארץ-ישראל כולה. נושאה של הזכות לשמש כסוכנות יהודית, כפי שנקבע במאַנדאַט הארצישראלי הוא – עם ישראל כולו.

בשתי השנים האחרונות היתה הזדמנות לנציגי ההסתדרות הציונית החדשה להציע את השקפותינו, בשעת ראיונות אישיים, לממשלות הבאות (לפי סדר האלף-בית): אירלאַנד, אנגליה, אפריקה הדרומית, ארצות הברית, בולגריה, הולאַנד, יוגוסלביה, לטביה, ליטא, פולין, צ’כוסלובקיה, צרפת, רומניה, שוודיה. אגב כך נתקבלו נציגינו לראיונות אצל ארבעה ראשי-מדינות, תשעה ראשי-ממשלות, מיניסטרי-חוץ ומיניסטרים למושבות. את ההישגים הדיפלומטיים הללו יש לזקוף בעיקר על חשבון חברי: שחטמן, אַקצין, רבינוביץ', וייזל, אברהמס, בן-חורין.

תפקידנו בכך היה – לנהל מדיניות של שיתוף אינטרסים. הגירה המונית של יהודים אינה רק בעיה יהודית; זו בעיה עולמית. עתידה של ארץ-ישראל אינו ענין פרטי של מעצמת-המאַנדאַט, אלא זה עסקן המשותף של כל המדינות המעוניינות בצרת-היהודים והמאמינות בציונות.

ולכך נוסף עוד שיתוף-אינטרסים אחד. ישנה כיום נטיה, לפטור מעצמות גדולות מסוימות מהתחיבויותיהן כלפי העמים החלשים. ובכל הכבוד הראוי מתרה אני באומות החלשות:

אל תניחו לאנגליה להשתמט מהתחייבותה כלפי החלשה שבכל האומות, כי זו תהיה רק הפסיעה הראשונה.

הפעולה הפוליטית שלנו בלונדון הגיעה לשיאה בשלוש הנקודות הבאות:

א) במסירת העדוּת לפני הועדה המלכותית, אשר בה הובא לידי ביטוי עקרון המדינה העברית משני עברי הירדן.

ב) בסעודה החגיגית לכבוד מלאת 20 שנה ליום ייסודו של הלגיון העברי, בה נוכחו מדינאים ומנהיגי-צבא בריטיים בעלי משקל וכן נציגי צירויוּת מרוּבוֹת, וכל המשתתפים בבאַנקט זה הצטרפו לתביעה לשוב ולהקים את הלגיון העברי בארץ-ישראל.

ג) באסיפת חברי הפּאַרלאַמנט בבנין בית-הלורדים, ובה הוחל בתנועת האוֹפּוֹזיציה לתכנית החלוּקה.

מפעולתנו בז’ניבה יש להזכיר במיוחד את הדברים הבאים:

א) סוף-כל-סוף עלה בידינו להשיג מועדת-המאַנדאַטים, שהפעם הכירה כי “מוּתר לקבל” את “הפטיציה הרביזיוניסטית”, לאחר שלפני כן דחתה אותה שתי פעמים, והועדה דרשה מאת מעצמת-המאַנדאַט, כי תנסח את עמדתה כלפי הטענות הכלולות בפטיציה זו. והטענות הן אלו: תכנה של הצהרת-באַלפור ותכנו של המאַנדאַט הוא – לפתח את ארץ-ישראל למדינה יהודית בעלת רוב יהודי.

ב) הוסבר לועדת-המאַנדאַטים מתוך הדגשה מיוחדת כי היהודים מתנגדים לתכנית החלוקה.

ואגב אעיר, כי למרות כל הסערות המתחוללות עכשיו, רואים אנו את עתידו של חבר-הלאומים כחזק ואיתן. את המאַנדאַט על ארץ-ישראל בחוזה שריר וקיים ואת ועדת-המאנדאַטים כגוף מוסמך בהחלט.

והנסיון שנעשה על-ידי חלק מן ההסתדרות הציונית הישנה מתוך כוונה לחסל את הקשר בין ארץ-ישראל ובין חבר-הלאומים ולספּח את הארץ לקיסרות הבריטית (במלים מעורפלות, אבל שקופות למדי) – נסיון זה דוחים אנו בתוקף ובשאט-נפש.

בשעה שארץ-ישראל כבר תהיה בנויה על תלה כמדינה יהודית משני עברי-הירדן ובה רוב יהודי – אז תוכל הארץ עצמה, כמדינה ריבונית, להחליט באיזו צורה תקיים את הקשר עם הקיסרות הבריטית. דווקא זהו מה שהיה כלול בעיקרון “הדומיניון השביעי”, שהרביזיוניסטים דגלו בו כבר בשנת 1928. אבל לפי שעה עוד נמצאת הריבונות על ארץ-ישראל בידי חבר-הלאומים.

סוף-סוף נשברה על-ידי היהודים בארץ-ישראל אותה סבלנות פאַסיבית כלפי כנופיות-הטרור, שמכנים אותה בשם “הבלגה”. הדבר אירע כביטוי ספונטאַני לזעמה של נשמת האומה, ובשום פנים אין להציג את הדבר כענין מפלגתי. אבל הממשלה בארץ-ישראל מצאה לנכון לאסור בקשר עם כך בכלא עכו רבים ממנהיגי הציונים-החדשים ומן הביתּ"רים. יכול אני רק לציין, כי מחשבה מעניינת מאד היא ללמוד ממעשה זה על ערך השפעתנו הרוחנית, על חָזקה ועל כיווּנה – והריני נוטל רשות מאסיפה זו לשלוח לאסירי-עכו לחיצת-יד חמה.

זה כמה שנים שהנוער הביתּ“רי שלנו בארץ-ישראל השתדל להגשים בחיים את עקרון הגיוס: את העקרון שלפיו זקוק המשק הלאומי הצעיר של המדינה העברית הצומחת – מלבד ל”פועלים" רגילים, הדואגים קודם-כל לאינטרסים המקצועיים שלהם – גם למחנה נזירים, המקדישים את עצמם במשך תקופת-שׁירוּת מסויימת לטובת הענפים החלשים שבמשק המקומי, כלומר הנכונים לקבל על עצמם קרבנות ולוותר על כל מה שאינו הכרחי.

הפרק הראשון של הנסיון ב“פלוגות-גיוס” אלו קרוב עתה לסיומו. את חשיבותו המוסרית רואה אני כמאורע היסטורי. ועקרון-נזירוּת זה ממלא תפקיד נכבד בתכנית-העשור שתוגש לכינוס.

בית-הספר הימי של ביתּ"ר בצ’יווטאַווקיה נתן לנו מאות מלחים יהודים, ובשם אסיפה זו מביע אני את הוקרתנו העמוקה לנוצרי אציל-הנפש ניקוֹלוֹ פוּסקאַ.

ספינת-המפרש הממוּנעת “שרה א'” שניתנה במתנה מאת משפחת קירשנר בפּאַריס, עומדת עתה לסיים את נסיעת-הגבורה שלה, גבורת-אמת, על פני ים-חורף סוער מחיפה לרוֹדוֹס, לסאַלוֹניקי, למאַלטה, לטוּניס, למאַרסיל. מתגאים אנו בספינה הנאה, בידידנו ירמיהו הלפרן, המפקד על הספינה, וב-40 הקאַדטים הימיים שלנו, מחברי-ביתּ"ר.

בשטח הארגוני עלינו להזכיר בסיפוק מיוחד את הקמתן של שתי הסתדרויות ארציות חדשות של “ההסתדרות הציונית החדשה” – באפריקה הדרומית ובאירלאַנד. בראש האחת מהן עומד ה' השׂכּל, שההסתדרות הציונית החדשה חייבת לו תודה על הרבה מאד. השניה נהנית מעזרתו הנלהבת של חבר-הפּאַרלאַמנט ה' רוֹבּרט בּריסקו, אשר שמו זכוּר לכבוד, כמדינאי וכחייל, בתולדות מלחמת שחרורה של אירלאַנד.

כל אלה אינם אלא קטעים מתולדותיה של ההסתדרות הציונית החדשה בשתי השנים הראשונות להווסדה. במשך תקופה קצרה זו החלה שאלת ארץ-ישראל ליהפך לבעיה עולמית – ובמיוחד עלי להזכיר כאן את יזמתה של פולין בז’ניבה, שניתן לה ביטוי על-ידי המיניסטר בּק. התפישה האנושית של הציונות – הצלת מיליוני יהודים כמטרה ראשית – שינתה את כל התרוצים המסולפים ברוחו של אחד-העם, כביכול. מושגים שהיו לפנים כטרֵפים ופסולים – מדינה יהודית, רוב יהודי בארץ – נהפכו לסיסמאות מקוּבלות. רעיונות כמו למשל: ריפורמה של הסוכנות היהודית, אסיפה לאומית של יהדות העולם על יסוד של זכות-בחירה כללית – הם רוֹוחים ואהודים עכשיו אף במחנה מתנגדינו. והרי זה הישג שהסתדרות צעירה כשלנו רשאית להתגאות בו.

כמעט כל מה שתנועתנו ההרצלאית לחמה עליו זמן כה רב וקשה, זכה לנצחון בשתי שנים אלו וזכה לכך בהשפעתנו הישרה. גם רכשנו לנו עמדות מדיניות חזקות וחשובות, אשר יאפשרו לנו בעתיד לכבוש באופן מוחלט את ההנהגה הרשמית של עם ישראל.

הדין-וחשבון של הועדה המלכותית מכיל גרעיני-בר מועילים ותבן חסר-ערך. אל ה“בר” שייכת ההכרה, שהמלה “בית לאומי”, הנזכרת בהצהרת-באַלפור, פירושה מדינה יהודית בעלת רוב יהודי, והמלה “ארץ-ישראל” – פירושה שני עברי הירדן. עלי רק לציין כאן, שהצהרת-באַלפוּר מהווה התחייבות מצד אנגליה, ואנגליה תוסיף להיות קשורה בה אפילו כשחבר-הלאומים יעבור וייבטל.

אל ה“בר” שייכת גם ההודיה הבאה, הנוגעת למרד הערבי בשנת 1936: “מגוחך הדבר להעלות על הדעת, כי אין ביכולתה של הממשלה לשים קץ למרידה כה חלשה וכה לקויה בזיוּנה”.

אל ה"בר שייכת גם ההכרה, שמן הצורך לבצע חקירות של קרקעות ושל מקורות-המים ממערב וממזרח לירדן, כדי לזכות על-ידי כך בשטחים נרחבים של אדמות שוממות, אך טובות לעיבוד.

כל אלו הן הנחות ישנות של הרביזיוניסטים, שהממשלה נלחמה בהן במשך שנים. אבל עתה זכו להכרה רשמית.

ל“תבן” שבדין-וחשבון של הועדה המלכותית שייך קודם- כל רעיון החלוקה. זה מקרה נדיר של קלות-דעת פוליטית, רעיון שמעולם לא עבר שום בקורת רצינית ומעולם לא חשבו כדיבעי לעמקוֹ. ולמעשה בוטלה תכנית החלוקה לא בלבד בספר הלבן מן ה-5 בינואר 1938 – כבר מראשיתה נחרץ גזר-דינה למוות, כי שום אדם רציני מחברי הקבּינט הבריטי לא נתן לה את תמיכתו.

העיקר בתכנית החלוקה היה לא זה, שרצו להעלות קרן-זוית נידחת לדרגת “מדינה עברית”. העיקר בה היתה השלילה – ביטוּלוֹ של עקרון הבית הלאומי בשאר 95 למאה של השטח הארצישראלי, הטלת איסור על עליה יהודית לשטח זה וממילא ויתּוּר (והקונגרס הציוני בציריך לא התנגד לויתּוּר זה) על שטח הדרוש להצלת ששה עד שמונה מיליונים יהודים ללא-מולדת.

בגבולות האֵיזור היהודי כפי שהוצע על-ידי הועדה המלכותית, אשר כבר היום מגיעה שם צפיפות האוכלוסים עד 140 נפש לקילומטר מרובע (צפיפות כמו בגרמניה), אין בכלל מקום כלכלי ראַציונאַלי בשביל איזו עליה נוספת.

כמעט מחצית התושבים באיזור זה מהווים הערבים, והגירתם משם, מרצון או מאונס, בין בהיקף גדול בין בהיקף קטן, יש לראותה כדבר בלתי-אפשרי. אולם, ביטוי של הרעיון הזה על “טראַנספר”, כלומר, המושג של דחיקת לא-יהודים מן המדינה העברית, – בו בלבד היה משום פשע כלפי כבודו של עם ישראל וכלפי האינטרסים החיוניים ביותר שלו.

עקרונה של הציונות הגדולה, כפי שלמדנוה אצל הרצל ונורדאוּ, וכפי שהסברתיה לפני הועדה המלכותית, הוא – שאיש לא יגורש מארץ-ישראל:

“משני עברי-הירדן, על פני שטח של 100.000 קמ מרובעים, ישנו מקום מספיק לערבים החיים שם כיום, לצאצאיהם, למליונים יהודים וגם לשלום”.

ושטוּת היא להשלות של עצמנו, כי מדיניות ננסית כזאת “תהיה רק הצעד הראשון”, וכי לאחר זמן יסופחו למדינה העברית גם שאר חלקי ארץ-ישראל. לאחר שבשאר חלקי הארץ תבוטל הצהרת-באַלפוּר, תהיה כל התישבות יהודית שם בלתי-אפשרית. ומה שנוגע לאפשרות של כיבוש צבאי – הרי להאמין בדבר כזה יוכלו רק אדיוֹטים. אילו הוגשמה החלוקה, כי עתה היתה לא הצעד הראשון, אלא הצעד האחרון – היא היתה מותה של הציונות.

מחמת כל המסיבות הללו, מקדם אני בסיפוק עמוק וכעובדה קיימת את חיסולה ההכרחי המוחלט של תכנית החלוקה, וטוען אני, כי ההסתדרות הציונית החדשה מילאה בחיסולה תפקיד נכבד.

אמת הדבר, כי בחוגים מסויימים ובעלי-משקל בחברה האנגלית נשמעות עתה נטיות מאיימות לנצל את כשלונה של תכנית החלוקה בשביל חיסולה הגמור של הציונות. אך קובע אני בבטחון גמור, שהנטיות הללו גם הן שייכות לאותו סוג כמו תכנית-החלוקה גופה: קלות-דעת אימפּרסיוֹניסטית, ללא מחשבה מחושבת, שלעולם אי-אפשר להוציאה לפועל וכבר מלכתחילה יש לחרוץ את דינה, בלי לשעות למאומה! אולי עלינו להיכּוֹן לכך, שאחרי ביטול תכנית החלוקה מצד אנגליה תבוא תקופת כמה חדשים של ערבוביה בלתי-נעימה. אבל, אחרי ערבוביה זו – בדיוק כמו אחרי הקאַטאַסטרוֹפוֹת של השנים 1921 ו-1929 – מן ההכרח שתנצח באנגליה ההכרה, כי אין לאנגליה – אין לה לא מוצא ולא עיקוף, אלא רק הדרך האחת של מילוי התחיבותה בשלימות.

ועתה תובעים החיים מעמנו את סיוּמה ההגיוני של מדיניות-הבריתות, שפתחנו בה בשנת 1936. עלינו לתבוע שתכונס ועידה בינלאומית של מדינות רודפות-צדק למען פתרון בעית היהודים. אל לנו לפחד, שמא יסטו מן הדרך הנכונה. אין שום דרך אחרת היכולה לעלות על הדעת, חוץ מדרך אחת ויחידה – ליתן את ארץ-ישראל השלימה בשביל לשים קץ למצוקת-ישראל בשלימותה.

הצעד הראשון בדרך זו היא תכנית-העשור. הד"ר קלינגר יציע לפני הכינוס את חלקה הראשי של תכנית זו, המטפל תחילה רק בארץ-ישראל המערבית. אני אסקור רק בקווים כלליים את ביצועה הסופי של התכנית. עד סוף 10 שנים יש ליישב ממערב לירדן עוד מיליון יהודים, ועל-ידי כך להבטיח רוב יהודי גדול בחלק זה של ארץ-ישראל. באותו זמן צריכים לעלות חצי מליון יהודים לעבר-הירדן. בשביל כך יש תחילה להוציא אל הפועל משני עברי-הירדן חקירה של הקרקעות ומקורות-המים. מתוך השטחים השוממים, שיימצאו יפים לעיבּוּד, יש ליצור רזרבה קרקעית בשביל התישבות היהודים (וכן הערבים הארצישראליים). את האמצעים הדרושים לכך יספק מלווה לאומי יהודי. גם עודפי-התקציב צריכים לשמש בעיקר למטרות התישבות. יש להקים בנק-כספים ארצישראלי. מדיניות-המכס של הממשלה צריכה להבטיח, שכוח-הקניה המקומי ינוצל במלואו למען התוצרת המקומית. עקרון-הנזירים – שירוּת-עבודה בהתנדבות של נוער חלוצי – צריך לסייע לענפים החלשים של הכלכלה הלאומית הצעירה בתקופת צמיחתה. המדיניוּת הסוציאלית של הישוב היהודי צריכה להיות בנויה על יסוד של בוררות-חובה בכל הסכסוכים הכלכליים. היזמה הפרטית והמפעל הקיבוצי צריכים למצוא הדרכה וסיוע מצד מערכת חזקה של ערבות-לאשראי. כל החוקים והתביעות הללו, השייכים לקוֹמפּלכּס הזה, צריכים לחול על שני עברי הירדן, אפילו במקרה שמבחינה פורמלית גרידא לא יגעו בבדילוּתה האדמיניסטרטיבית של עבר-הירדן כמות שהיא עכשיו.

בשטת מדיניות-הפנים יש להוציא אל הפועל בצורה יסודית את העצמאות התרבותית-לאומית של כל האומות.

את ההגנה על ישובים יהודיים ומעורבים, וכן גם על מסילות-הברזל והכבישים, על בנינים ציבוריים-ממשלתיים ועל גבולותיה של הארץ, יש להבטיח על-ידי גדודים יהודיים.

במקומה של הסוכנות היהודית כיום צריכה לבוא אסיפה לאומית, שתיבּחר על-יסוד זכות-בחירה כללית.

שיטה של קוֹנקוֹרדאַטים ¹עם כל הכנסיות הבאות בחשבון צריכה להבטיח את מעמדם של המקומות הקדושים.

כעבור עשר שנים של משטר כעין זה יש להכריז את המאַנדאַט למבוטל ויש ליתן לארץ-ישראל את זכות ההגדרה העצמית.

את הגשמתה של תכנית-עשור זו אינו מעכב שום מכשול שאי-אפשר להתגבר עליו. הטרור בארץ-ישראל הריהו “חלש וזיוּנו לקוי”, כפי שמצאה הועדה המלכותית עצמה. כבר עתה אין בכוחו להתקיף ישובים יהודיים בין בעיר בין בכפר, כפי שאירע בשנת 1921 או ב-1929. מספר הקרבנות היהודים מראשיתה של תקופת-המהומות הנוכחית, דהיינו מאפריל 1936 ועד עכשיו, קטן מאשר, למשל, בחמשת ימי הפרעות בשנת 1921. זוהי תוצאה מן ההגנה העצמית שיצרו היהודים. דיינו אם נפקיד את הגנת הארץ בידיה, והשלום יחזור על כנו. האגדה, כאילו יכולים להתקיף את איזור המאַנדאַט ה“צבאות של הארצות הערביות השכנות”, אגדה זו אינה ראויה אפילו שיתווכחו עליה. דבר זה אין להעלות על הדעת אפילו בחלום. שום עבודת-שיסוי של איזו מעצמה גדולה לא תוכל לגרום לדבר שכזה. ואין מקום, שבו ידעו זאת בבהירות גמורה, כמו בלונדון.

ההסתדרות הציונית החדשה רואה כתפקידה להעלות על הפרק את תכנית-העשור במקומה של תכנית-החלוקה שנכשלה.

בשאלה אחת חלוקים אנו: בשאלת האחדות היהודית. השאלה היא לא על איחוּד שתי ההסתדרויות הציוניות הקטנות – האחת שקיבלה בבחירות כ-600 אלף קולות, והשניה שקיבלה למעלה מ-700 אלף. השאלה היא בנוגע לאיחודם של כל חלקי עם ישראל. כבר הרצל ונורדאו קבעו בתכנית באַזל את “ארגונה ואיחודה של היהדות כולה”. אולם אז לא בשלה השעה בשביל כך, ולכן ראו כאיחוד זה את מסגרת ההסתדרות הציונית. גם בשנת 1922, כשנגשו להקים את הסוכנות היהודית, לא יצרו אלא איחוד-כביכול ממין זה.

ברם, כיום, כשמעטים מאד היהודים, שאינם מגלים יחס של אהדה כלפי ארץ-ישראל, כבר הגיעה השעה שנציגות עם-ישראל תהא בנוּיה על יסוד של בחירות דמוקראַטיות. אם מכריזים שארץ-ישראל היא קניינם של כל היהודים כולם, הרי יש גם להסיק את המסקנות מכך.

אל תחשדו בנו, שאנו מבקשים ליטול מכם בשבילנו את זכות הסוכנות היהודית. רוצים אנו ליטול זכות זו מאת שנינו ולמסור אותה לעם ישראל. רוצים אנו שתתכנס אסיפה יהודית לאומית, והיא שתכריע בשאלות הללו.

אין העם יכול להגן על זכויותיו על יסוד של שקל הנמכר בכסף. מוכרחה לבוא אחדות שלימה. המאבק לא יסתיים אלא על יסודו של רעיון גדול. בלעדיו – מוכרח המאבק להמשך.

ברצינות ובתוקף מצהירים אנו על רצוננו באחדות לאומית. אבל אין אויב לאחדות הלאומית שישווה לאוֹליגרכיה צרת-עין המושלת באמצעים מלאכותיים והמוליכה בדרכים עקלקלות.

יש מקרים כמו, למשל, באמריקה לפני 80 שנה, באפריקה הדרומית לפני 40 שנה, ובאירלאַנד לפני 20 שנה, כשמגיעים לאחדות רק בדרך של מאבק פנימי נמרץ. נקווה, שאנחנו, היהודים נינצל מדברים אלה.

ועתה נסיים:

במשך שתי שנות קיומה קיימה ההסתדרות הציונית החדשה את מצוותו הראשית של הרצל: – היא עשתה את הציונות לבעיה עולמית – ועם זה גם רכשה לעצמה עמדות מדיניות כאלו, שפעילותה גדלה והולכת מדי יום ביומו.

ההסתדרות הציונית החדשה סייעה באופן מכריע להכשלת תכנית החלוקה, ואגב-כך הבהירה לעולם החיצוני, כי ההסתדרות הציונית הישנה של אומרי-ה“הן” אינה מייצגת את עם ישראל.

למרות העוֹני והסבל עומדת עתה ההסתדרות הציונית החדשה עמידה ריבונית ואיתנה על בסיס שליחותה, גאה במה שכבר השיגה ונכונה להמשיך במאבק.

שלבי-המטרות במאבק אשר לפנינו הם אלה: תכנית-העשור, הועידה הבינלאומית והאספה הלאומית של היהדות העולמית.

ההסתדרות הציונית החדשה בטוחה בנצחונה, כי נצחונה פירושו גם נצחון הצדק בשביל כל העמים. בטוחים אנו, כי בקרב האומה הבריטית בוא תבוא התמרדות היושר הלאומי נגד מגמות השתמטות מפני התחיבויות קדושות. כי אנגליה תשמור אמונים לכל בעלי בריתה הוותיקים, כי יחד עמהם תציל את אירופה ויחד עמנו תגשים את הציונות הרוממה עד למיצוי כל תכנה הכלול בכתבי הקודש.