כל דור הוא חברה סודית, והוא ניחן בהתלהבויות, טעמים ואינטרסים שהם ייחודיים לו, מסתוריים וזרים לדורות שקדמו לו ולאלה שיבואו אחריו.

ג’ון ג’יי צ’אפמן (1862־1933)

מקום פראי! קדוש וקסום

כמִני־אז בליל ירח חיוור שכוּשף

בידי אשה המקוננת על אהובה־הדֶמוֹני!

סמואל טיילור קולרידג' (1772־1834)

 

הקדמה    🔗

אלתרמן שלי,

מה לעשות לגעגועים שלי אליך, מה לעשות לאהבתי והיא מתחדשת יום יום רגע רגע, האם יהיה לי הכוח לשאת והיא גדולה וחזקה ממני. תעזור לי אלתרמן שלי, הרי לעולם אשאר בצד, לעולם לא תהיה שלי, לעולם לא אוכל לגהץ לך כותונת, והרי בשבילי זה היה שיא האושר. תעזור לי,

צילה¹

הספר הזה נכתב בהשראת דמותה של הציירת צילה בינדר ואהבת־חייה למשורר נתן אלתרמן.

עם זאת, זהו רומן בדיוני לכל דבר; הדמויות, האירועים המתוארים בו, וכן הדיאלוגים כולם - הם פרי דמיוני.

כבכל רומן, גם כאן אפיזודות מן המציאות משמשות לסופר חומר גלם והוא מלקט את שבריהן, מפרק אותן ומרכיב מהן מסכת חיים חדשה, פרי דמיונו ותובנתו (זאת בניגוד לרומן היסטורי־ביוגרפי, שבו אנו מצפים מהסופר שיצייר לנו פורטרט דומה ככל האפשר לקלסתר החיצוני והפנימי של גיבורים המוכרים לנו מן המציאות).

גיבורי שני הרומנים האחרונים שלי, אשתו המנודה ואהבת חיים², חיו ופעלו במאה התשע־עשרה ובראשית המאה העשרים (בראשון, אשתו של תיאודור הרצל; בשני, אהובתו של ח.נ. ביאליק), ואילו עלילת הרומן הנוכחי מתרחשת על רקע הסביבה וההווי המוכרים לרבים מאיתנו מנעוריהם, כאשר המהפך שחל בערכים ובמושגים מאז ועד עתה, מרחיק את התקופה ההיא מתודעתנו ומטשטש אותה, עד היותה מעין זיכרון דהוי של חלום עתיק.

אני מודה למוסד אלתרמן, שליד מכון כץ לחקר הספרות העברית באוניברסיטת תל־אביב, שאיפשר לי לעיין בחומרים מעיזבונה של צילה בינדר.

א. צ.

 

29 בנובמבר 1947    🔗

באותו היום    🔗

בבוקר הראשון להולדת המדינה פוקחת זויה את עיניה והיא אינה קולטת אם יום או לילה, ואם חלום או מציאות. באפה עולה תערובת לא מוכרת של ריחות: טבק וזיעת גבר זר וסבון מבושם וצבעים. היא מזהה ריח של דבק נגרים, שאותו היא נוהגת למרוח על בדי הציור הבתוליים שלה אחרי מתיחתם על המסגרת, המזכיר לה ריח של פגר. היא ממצמצת בעיניה לקלוט היכן היא נמצאת, ורואה לפניה שולחן שרטוט עמוס גלילי בריסטול ובקבוקוני טושים וסרגלים, ומעליו פלקט גדול של ציור קוביסטי כלשהו. לצד מיטתה ניצב כיסא שנערמו עליו בגדי גבר, והיא שומעת לצידה נשימות שקטות וקצובות ונחירה קלה. כשהיא מפנה את ראשה היא רואה על הכר הלבן רעמת שיער צמר־פלדה סתורה. היא מנסה להיזכר בשמו של הבחור מאמש, שם שכיח כל־כך, ועוברת במחשבתה על שורה של שמות, שכל אחד מהם יכול היה להתאים לו. היא רואה את עיניו העצומות בפני התינוק שלו, התפוחות והוורדרדות, ואת שפתו התחתונה, הבשרנית, רפויה ומשורבבת, וחשה ברגליה את שוקיו השעירות, החשופות. כשהוא נאנח בנחת שנתו הרוויה, היא נזכרת שחשקה בו אמש כשהביא אותה לדירתו, אך התכוונה לפלירט קל, להתעלסות של מה־בכך, ואחר־כך – אחר־כך לא היה כבר טעם לסרב לו, וכששכבה תחתיו והוא חדר לתוכה, ידעה שחצתה גבול של איסור מפורש, והיא מתדרדרת לסתמיות ולתפלות, אם לא לאשמה ממארת, אם לא… אבל ניחמה את עצמה שזה חד־פעמי, ושוב לא יקרה ביניהם דבר לעולם.

מה היה אחרי שניתק ממנה? כן… שאלה אותו איפה המקלחת והוא משך אותה אליו ואמר: “מה את ממהרת, חג היום, כל הבוקר לפנינו,” אבל היא הדפה אותו מעליה וקפצה על רגליה, חטפה מהכיסא את בגדיה ורצה יחפה למקלחת. לשטוף אותו מעליה, לשטוף כליל, שלא יישאר זכר. היא נעלה אחריה את דלת חדר־האמבטיה הרווקי, עם כלי־הגילוח מעל הכיור, והתיישבה בתוך האמבטיה המוכתמת בחלודה. התיזה מים על מבושיה מן המקלחת הידנית שרוב נקביה סתומים והמים ניתזים בה מבין חוליות הסליל המתכתי של הצינור השחוק, והשתמשה במגבת התלויה על הוו שבדלת. אבל כשחזרה לחדר, לבושה ומסורקת, היה עוד חושך, והיא שמעה את חרחורי נשימתו ונשכבה לצידו בבגדיה, ואמרה בליבה שכשרק יאיר השחר תחזור מייד הביתה.

עכשיו, משהיא מזנקת בבהלה מן הספה, רגליה מגששות למצוא את נעליה, היא נתקפת כאב עז בלחי, ונאנקת, וחוזרת לשכב. “זה העצב המשוגע,” היא אומרת לו כשהוא שואל במה יוכל לעזור לה, ומביא לה אספירין וכוס מים, ויושב על הכיסא לצידה ומלטף את ידה בעדינות ובהתחשבות, עד שהכאב שוכך. אבל בשום אופן אינה מסכימה שילווה אותה לביתה.

היא נשרכת לבדה ברחובות הריקים, שרק אנשים בודדים עוברים בהם, ודורכת על בדלי סיגריות וקליפות גרעיני דלעת וחמניות ובוטנים וזהבי־שוקולד וצלופנים של סוכריות הפזורים על המדרכות. על הגדרות ובחצרות מושלכים בקבוקי “צוף” ולימונדה וחצאי כעכים, ובין השיחים מתגוללים קרעי עיתונים, כל הפסולת שנותרה אחרי פורקן השמחה של ליל אמש. אבל תריסי הברזל של הקיוסקים מוגפים עדיין, אף שהשעה מאוחרת, ורק דגלי כחול־לבן מתנוססים ממרפסות הבתים ומהחנויות ומבתי־הקפה כשובל חגיגי בשממת היום־שאחרי…

התבגרות    🔗

חלום־חוזר של זויה מנעוריה, מופיע בנוסחים שונים לאורך כל חייה: היא נמצאת עם סבא שלה בדירתם העלובה, המזכירה לה את בית הוריה בפולין. היא עורכת את טקס הקורבן: כורכת בנייר עטיפה דבלים, תמרים, אורזת ריבועים־ריבועים, קושרת בחוט משיכה, מהדקת היטב, בקפידה, כמו שסבא לימד אותה. הם מטלטלים עימם את חבילות הקורבן האלה למכירה בכל מקומות נדודיהם. זו פרנסתם. אין להם אחרת. והסבא לימד אותה לא להתבייש בכך.

בחלומה, רק שניהם בעולם. סבא ונכדה. הוא לה הורים ואחיות ואחים. הוא כל עולמה והיא אוהבת אותו וכרוכה אחריו. הוא כחוש, גבוה, עיניו האפורות דלוקות ולחייו שקועות, שער השיבה שלו דק, זקנו גזוז והבעת פניו החמורה מעוררת כבוד ויראה. ובכל זאת קורה שהשקצים מתגרים ומתקלסים בו.

היא מרגישה מוגנת בדירתם הקטנה, למרות האווירה הדחוסה, הקודרת, של שכונתם הענייה. שעות רבות בכל יום הם עוסקים באריזה. סבא, בידיו הלבנות, הענוגות, עם ורידיהן התכולים־החיוורים וציפורני אצבעותיו הארוכות הגזוזות למשעי, מקפל וקושר באיטיות אך במיומנות. סבא אומר שאפילו אם יתעוור יוכל להמשיך בעיסוק הזה (מחלת העיניים שלו מאותתת על סכנה שכזאת.)

בחצר בית הוריה בפולין היה נער, יוּרי, יתום מאביו, ואמו התפרנסה ככובסת. בלונדי היה, גדול ממנה בשנתיים, זקוף, יפה־תואר, וכילדה התפלאה שאינה מתאהבת בו. ובחלומה, והנה נעמד מולה על הנדנדה־לשניים, כופף בתנופה את ברכיו – והופ!

הנדנדה טסה גבוה־גבוה וכמעט התהפכה. צעקה לו שיעצור, צעקה שהראש מסתחרר לה, שהיא נופלת, והוא צחק והאט ועצר והניח לה לרדת, וכשנותר לבדו על הנדנדה זינק שוב למעלה. וכאן אירע הפלא. היא מילמלה בליבה ארבע מילות השבעה, לחש־נחש ששמעה מפי סבה, ולפתע רפו שריריו של הנער, אחיזתו בכבלים נחלשה, ראשו צנח על כתפו, ואהה! הנדנדה התחילה להסתחרר כשיכורה, הכבל הסתבך מעליו בפראות כלולאה, סבוֹךְ והתר, סבוך והתר, עד שנעצרה לגמרי. אבל אז אירע משהו מוזר. הנער ירד מן הנדנדה, ניגש אליה, שפתיו נצמדו אל שפתיה, והיא חשה גוף זר, קישח, נדחק אל ירכה כמו חיה קטנה מזדקרת. הנער הרפה ממנה במבוכה, ניסה להתחמק, אך היא העמידה פנים שכלום לא קרה, פנתה אליו כרגיל, שאלה אם גמר להכין שיעורים, שאלה אם אמו חזרה כבר מהעבודה. והציעה לו לאכול אצלם צהריים.

הסבא פינה את השולחן מערימת החבילות הארוזות, והיא פרשה מפה של שבת (היה סתם יום של חול), הוציאה מהמגירה סכו“ם מצופה כסף והגישה כוסמת בחלב ולביבות בצלחות פרחוניות. אכלו בשקט, אבל אחרי הארוחה, כששתו תה עם רקיקים, הוציא הסבא ספר תנ”ך בכריכת קטיפה, דיפדף בו, וכשמצא את מבוקשו, ריפרף באצבע ואגודל על חלקת השפם של זקנו, והחל לקרוא לפניהם – אחד מקרא, ואחד תרגום לפולנית – שברי פּסוקים מהתורה העוסקים בקורבנות. אחר־כך הניח את הספר הקדוש מידו ופתח בדרשה, בקול רך, מלב טוב. הטפה מלטפת, כדרכו של סבה האמיתי, סבה האהוב, אבי אמה, שנפטר מן העולם כשהיתה בת שלוש־עשרה, לפני עלותם לארץ:

דעו לכם ילדַי כי מצוות הקורבנות היא פרוזדור למטרה נעלה יותר… האדם תועה בדרכי החיים, שוקע בטיט וברפש… וכל זה בגלל התאווה המתפרצת. עלינו להינשא משפלות הרוח, לעלות מעמק הבכא, מעולם התוהו של הנפש המזויפת, מתעתועי החיים ומתענוגות מדומים, ולדבוק באורח חיים של חסד וצדקה, הפותח שער אל היכל האצילות…

יורי, הנער הגוי, ישב כמהופנט בכסאו, וכשסבא נשתתק ולגם מכוס התה המצטננת, כרע על ברכיו לפני הזקן, ונשאר כך, בתנוחת הכריעה, שעה ארוכה. וסבא ליטף את ראשו של הנער ומילמל בעיניים עצומות: “את עירום ועריה… את עירום ועריה…”

אחר־כך קם הנער הגוי, נשק את ידו של הסבא, גימגם דברי תודה, בירך את הנכדה בתנועת ראש - ויצא. ולמחרת ארז סבהּ את חפציהם והם נדדו לעיר אחרת, וזויה ידעה - בחלומה - שתהיה זו התחנה האחרונה לנדודיהם. כאילו ניתנה לה הבטחה, שזאת הפעם יזמן לה שם המלאך השומר עליה את אהוב נפשה שייעד לה גורלה, וטקס הקורבן הבא, וכל הבאים אחריו – למענו יהיו.

 

1937־1947    🔗

אביב    🔗

ליל אביב וריח הפריחה, אוויר חם, טעון, מייחם. וכשהיא נושאת את עיניה לשמים

• יריעה שלמה מאופק עד אופק, אפיריון של כחול מלכותי הדור, זרוע כוכבים - מצית בה אוריון, הכוכב הכסיל, גופו מגודל, ראשו זעיר, תאווה בלתי־נשלטת.

פיני מרכיב אותה על אופנועו בחזרה מן ה“קן”. הערב, כמדי שבת. היא קצרת־רוח לצאת מן הבית וברגע שהיא שומעת את שריקתו היא גולשת במדרגות, מוכנה ומזומנה במדי השומר־הצעיר, שרוך לבן בחולצה הכחולה, חצאית קְלוֹש רחבה וארוכה, ומתיישבת על המושב האחורי. רגליה, בסנדלים, פשוקות, ידיה אוחזות בגבו.

פיני, שכנה מהרחוב הסמוך, מאוהב בה. הוא לא היחיד. היא חשה איך הם חושקים בה, הנערים מהגדוד שלה, פיני ויָשה ודובל’ה ואולי גם שאול ואפילו פולי המדריך. היא קולטת את מבטיהם וקורצת להם, מניחה להם לגעת בזרועה או בכתפה, ללטף קלות את שערה השחור, הגלי, ההשתוקקות שלהם נעימה לה. בחגים, בחולצתה הלבנה המבהיקה, היא משאירה את הכפתור העליון פתוח אל הנסתר ועיני הנערים נמשכות לשם בכפייתיות, אך מייד חומקות בביישנות. החברות מעירות לה שתרכוס את הכפתור, אך היא מצפצפת.

גם בשכונת מגוריה, בסביבות השוק, מחמיאים לה העגלונים הסלוניקאים על מראיה, וגם בהיותם טרודים במלאכתם – מברישים את הסוסים או מושחים בזפת את צירי הגלגלים – בעוברה, הם נושאים אליה את עיניהם ושורקים וצוחקים, רומזים לה בהנאה גלויה כל מיני רמזים. וגם על זה היא מצפצפת. היא גאה בנשיותה, בחירותה.

ב“קן” היתה פעולה ככל הפעולות. דנו במרד הערבי, אם הוא מכוון נגד האימפריאליזם הבריטי או רק נגד היישוב העברי, שניאור ניגן באוקארינה, חליל־הציפור הזה מחימר, שבשום אופן אינה מצליחה להפיק ממנו צלילים, שרו שירי מולדת סובייטיים ואחר־כך צעדו־קיפצו בשלשות עד רחבת האופרה ורקדו צ’רקסיה וקָרְקוֹביאק, והיא, שנחטפה מיד ליד, שמְחה ועלזה כתמיד.

אך בלילה שכבה שעות במיטתה ולא הצליחה להירדם. לבסוף קמה והתלבשה, חלפה בלאט בפרוזדור שלא להעיר את ההורים ואת האח, הלכה בסמטאות עד אלנבי, גלשה בצעדים חפוזים במורד הרחוב, עד שהגיעה אל שפת־הים.

ליל אביב בהיר וריח חם נודף מן הגלים. החול רטוב וחם והשמים כמו רובצים על ראשה ממש. רק תושיט את ידה ותקטוף כוכב. כתפיה חשופות, ירכיה חמות, שפתיה יבשות ופטמותיה קשות ותפוחות. הו, פרא־שעיר! שיצנח עליה, שירביץ אותה לארץ בעוצמת גֵּווֹ ויטיל בה זרע. וכשהיא שוכבת כשבטנה ופניה לאדמה, ושערה מתלחלח בחול, נספגות בו דמעותיה, דמעות של אושר.

אביב (2)    🔗

עם הנץ השחר היא יוצאת לטייל לאורך החוף ללקט צדפים. ליבה נכמר למראה היצורים הרכרוכיים המציצים אליה מן הסדק של מעונם המשוריין, כה מלכותי ומהודר. היא נזכרת בחלום שחלמה כשנרדמה לשעה קלה על החוף: עלוקות לוטשות אליה עיניים ירוקות מקנאה, פיהן ממלמל לחש־נחש, וקור עובר בבשרה. האם הן משביעות אותה? האם הן מתאוות לרִשתה? במעמקי האוקיאנוס היה זה, כן… והיא פֵיָה, נעה בין צדפות אדומות וסגולות ולבנות וכוכבי־ים ושבלולים ומדוזות וכולם משתחווים לעומתה והיא משתחווה לעומתם ופתאום מתרגשת סערה ובדממה שלאחריה לא נותר ממנה אלא שלד עם שתי עיניים קרועות לרווחה ושיער ארוך המשתרך אחריה כפקעות־חוטים של אצות.

היה זה בטיול של הגדוד לעין־פשחה ערב מאורעות 36', כאשר חשפה את הצדפה הראשונה שלה. הם פסעו לצד קירות הסלע התלולים בצלע נחל קידרון, וכשהתקרבו למנזר מר־סבא, ניצנץ אליה מאופל הנקיק אוצר זעיר: קונכיית־אוזן דמוית איצטרובל, זוהרת בכחול־פנינה. רפי המדריך, סייר ידוע ובקי במאובנים, השתאה למראה התגלית הנדירה, נטע זר לסביבתה, ופליאתו חיזקה את ביטחונה שהמַשְׂכּית מזומן אך לה, מיועד לה מאיזו השגחה פרטית, וכי הוא בא לרמוז לה על סוד טמיר, שאם תפענחו תגלה את הצפוּן תחתיו, טמיר עוד יותר, נעלם בתוך נעלם, סוד כמוס לפנַי ולפנים, כה כביר ונורא־הוד שאינו מתפצח לעולם.

במשך כל הטיול היתה שרויה במצב של רוממות־רוח וריגוש עצום. וכשהגיעו למערות החצובות בהר, וחדרו בעזרת סולם חבלים למערה האפלה, ולאור הפנסים והנרות גילו שרידי נטיפים וגם חרסים אחדים, השתוללה משמחה והדביקה את כולם בהתלהבותה (עוד טרם התנסתה אז בחרדה ממקומות סגורים או ממרחבים או ממלכודות גבהים).

וכשחזרה מהטיול נתקפה בולמוס של ציור. רשמה את הקונכייה בתנוחות שונות: שכובה על גחון ועל גב ומהפרופיל ומכל זווית אפשרית, בפחם ובצבעי מים. מילאה בלוק שלם בציורי קונכיות (וכעת מטריד אותה פשר חלומה המוזר).

בבוקר אביבי נפלא זה, כשהרוח העולה מן הים נושאת עימה ריח חריף של זפת, היא משוטטת יחפה על החוף ונתקלת בערימת גרוטאות – שברי חביות, צינורות חלודים – החוסמת את דרכה, והיא מתקרבת אל המים ומשכשכת בהם את כפות רגליה, לשוטפן מן הזפת שדבקה בהן. היא רואה שחקן תיאטרון “האֹהל” ששכחה את שמו, מדדה בבגד־ים, והוא נושא בזרועותיו נערה, גם היא בבגד־ים, והיא צוחקת ובועטת וצורחת עד שהוא מרפה ממנה. היא חולפת ליד מועדון הקליעה של “טיר” ומתחת לכלונסאות הצריף עם ריח המלח של העץ החום מצטופפות נשים שמנות עטופות במגבות, שערן נוטף מים, והן מתקלפות מבגדיהן הרטובים, מותחות תחתונים על רגליהן, ומתכסות בחלוקים.

מבתי־הקפה שלאורך הטיילת התחילו להוציא כסאות החוצה, אל המדרכות, והיא עולה במעלה הגבעה לרחוב הירקון בדרכה אל הקן. הבטיחה לצייר כרזות ל“יום התנועה” (“השומר הצעיר על שום מה?”, “דיברות השומר הצעיר”) וכבר הכינו לה שם נייר בריסטול וטושים וצבעי גיר צבעוניים. היא חולפת על פני “הבית האדום” ונזכרת שאמורה להתקיים שם חזרה למסכת שכתבו שני מחזריה, צמד־החמד פיני ויָשה. “אחי־עזר ואחי־סמך” כינו אותם, בלשון הדיבר החמישי של “השומר־הצעיר”. שניהם נמוכי־קומה, חסונים וגמישים, האחד מומחה לקפּא“פ ולז’יוֹ־ז’יצוֹ והוא גם מארגן את משחקי החברה והמגרש, והשני אחראי על כתיבתן ובימוין של המסכתות לחגים התנועתיים, והיא נענתה לבקשתם ליטול חלק במסכת. אבל היום, היא אומרת בליבה, כאשר תחזור הביתה מן הקן, תציץ בדרכה ל”מערה של דבורה“, זו שבגבעת החול, שם נוהגת חברתה הרצינית והעמקנית להתבודד עם ספרה לאור פנס נפט ורק לה גילתה את סודה. ברגעים אלה היא שקועה שם בוודאי בהנפש הקסומה של רומן רולן, נשבית בקסמה של אנט, שבשאיפתה לחירות ולעצמאות היא מוצאת כוח בליבה להתגבר על ייסורי אהבתה, בעוד שהיא, זויה, מייחלת לאהבה גדולה, גורלית, אהבה פולחנית, עם נדרים וחרמות, אהבה סוערת, מכשפת, שתשלוט על כל חייה. ובכל זאת, את הציטוט המתנוסס בראש הספר: “להיאבק, לחפש, לא למצוא ולא להיכנע” היא משננת לעצמה כלחש. אחר־כך, כשתצאנה מן המערה, תחזינה שתיהן בשקיעה ובדרכן דרומה, הביתה, עוד תספקנה להיכנס לספריית “אקסלרוד” באלנבי, לבדוק אם החזירו סוף־סוף את ידידות שנפסקה של הסופרת הפולניה אתל ליליאן ווֹיניטש. כבר שבועיים מאז סיימה את מרדות והיא משתוקקת לדעת מה עלה בגורלו של “עֲקָץ”, לוחם־החופש האיטלקי החכם ומר־הנפש, שעקצנותו הכאובה כה נגעה לליבה. איזו חגיגה תהיה זו אם אומנם יצפה לה שם החלק השני! היא תתייחד עימו במיטתה, בתריסים מוגפים, מנורת הלילה תטיל כתם אור על הקיר והיא ו”עקץ" לבדם בעולם (רק תקתוק מכונות הדפוס שמול ביתם מפר את הדממה) – עד השעות הקטנות של הלילה.

עכשיו נגלים לעיניה צריפי שכונת מחלול ולאוזניה מגיע רעש מערבלי הבטון של בית־החרושת ללבנים; שם, לצידו, ממוקם ארעית, הקן שלהם, שכבר נדד קודם לכן על פני כל העיר.

הוא    🔗

כבר צהריים, אמצע היום, כשיוצאת זויה מביתה. היא יורדת במורד הרחוב המסחרי

• קרתני וסואן ומאובך אבק – וכל רצונה הוא להתנקות. באמתחת הרַפְיָה שלה, בצד הבלוק לציור והגירים, תחבה בגד ים ומגבת. אם הים יהיה שקט, תיכנס למים.

בבוקר רבה עם אחותה הגדולה, הניה, שגרה בנתניה, וכעת, בחול־המועד, היא מתארחת בביתם עם שני ילדיה הפעוטים. אורח חייה של זויה מקומם את הניה. מה היא עושה שם בחוץ כל השעות הארוכות האלה עד מאוחר בערב, וכשהיא מואילה להתנער משנתה, לקראת הצהריים, שוב היא מתכוננת ליציאה, והעובדה שהיא סמוכה עדיין על שולחן הוריהן! את חופשתה בתל־אביב רואה הניה כקייטנה והיא מצפה מבת־הזקונים של המשפחה לשחרר אותה ממלאכות הבית ולטפל בילדיה. הניה כועסת על אִמן שאינה מתערבת בענייניה של זויה והיא מניחה לה להתבטל כאוות נפשה. ואומנם, מאז התמקמה אצלם המשפחה האורחת, נדמה לזויה כי בכוונה הם מקימים מהומה למן הבוקר השכם והניה אינה מנסה כלל להרגיע את הילדים. היא גוערת בהם בקולי־קולות, אך מניחה להם להתרוצץ בכל הדירה ולהלום על דלתה, ומקשקשת ברעש גדול בכלי־המטבח. ומרגע שזויה חומקת מחדרה לאמבטיה, עוד טרם הספיקה לשטוף את פניה וללגום מן הקפה, כבר רותמת אותה הניה לעבודה. מודיעה שהיא יוצאת “לסידורים” – משמע למדוד שמלות בחנויות יוקרתיות, או לבלות עם חברה בבית־קפה על שפת־הים – ומשאירה את הזאטוטים השובבים להשגחת אחותה. זויה מחבבת ילדים; היא נהנית להשתעשע איתם, לספר להם, לצחוק איתם, אך אין לה סבלנות לטפל בהם: להאכיל, לרחוץ, לטאטא אחריהם, להיענות לכל גחמה שלהם. והידיעה שהיא כלואה איתם בבית, שניטל ממנה החופש, עושה אותה רגוזה וקִצרת־רוח.

אבל היום, שבוע מאז בוא האורחים - התמרדה. צרחה על אחותה ואמרה שהיא שונאת מלאכות בית, שאין לה עצבים לילדים, שהיא זקוקה לחו־פש!!! טסה כרדופת שדים אל חדרה ונעלה את הדלת, בתנועה חדה קרעה מעליה את החלוק ומשכה על עצמה שמלת ווֹלנים צוענית אדומה, מנוקדת, שקנתה אצל איזו גברת המייבאת מאמריקה בגדים יד־שנייה. אין כמו השמלה הזאת להחמיא לגופה המלבלב, גמיש ודשן, מדגישה את שזפונה ומעניקה לה תחושה של קלות ושל דרור. חטפה את אמתחת הרפיה עם ידית העץ, שוורד גדול רקום עליה ולצידו הקדשה: “לזויה, ורד בר”, תשורתה של בלה חברתה ליום הולדתה השמונה־עשר, וזרקה לשם בלוק־ציור וגירים ובגד־ ים ומגבת, ובצעד מרפרף, סנדליה בידיה, חלפה בפרוזדור והחליקה במדרגות – החוצה.

אפילו כסף לאוטובוס לא היה לה ובנוכחות אחותה לא העזה לבקש מאמה, שמגניבה לה מדי פעם כמה פרוטות מקצבת משק־הבית הזעומה שלה. בראש כל חודש חוזרת אותה הסצינה: האב, משה ריבאק, בעליו של בית־דפוס קטן, תוחב לידה את ה“ההקצבה” כאילו כפאו שד. “נו,” הוא מסנן מבעד לשפמו, “שיהיה לבריאות.” אך הבעת התיעוב בשפתיו הקפוצות מסגירה את הקושי שיש לו להיפרד מן המעות הללו. כעת נאלצת זויה לעבור בשדרה, שם משגיחה דבורה על קבוצת הפעוטות שלה, וללוות ממנה. דבורה עובדת תמיד לפרנסתה. וחברתה אסתר עובדת בכריכייה, ומרים ממלצרת, ופיני וישה עובדים בריצוף ובמוסך. רוב חברי הגדוד שלה לשעבר, שטרם יצאו להכשרה, מסייעים בפרנסת משפחותיהם ורק היא איננה מסוגלת להתמיד בשום משרה. “אני לא בנויה לזה,” היא מתרצת לחברותיה, אך בליבה היא תוהה למה. מה גם שכוססות בה אשמה ובושה.

היא יורדת לחוף ומתקרבת למים. שני זאטוטים חופרים גומה, מפוררים גרגירי חול רטובים ועורמים אותם על תלולית. “איזה ארמון נהדר!” קוראת זויה, “ומי יגור בארמון הזה?”

“הנסיכה השבויה!” קורא פעוט אחר שהצטרף לחבורה וזויה מוחאת כף ואומרת שכעת היא תצייר להם ציפור קסומה, שתתעופף בכל בוקר לחלון חדרה של הנסיכה ותביא לה גרגירי יער לארוחת הבוקר.

זויה מתיישבת על הארץ כששולי שמלתה עוטפים את ירכיה ומתחילה לרשום קווים באצבעה על החול. וכשהיא מבקשת להיעזר בקיסם, היא נושאת את עיניה אל קבוצת כסאות־הנוח הקרובים לרצועת המים, לבקש גפרור מאחד המעשנים. מבטה נח על גבר שהעיתון המתוח בין זרועותיו הפרושות מסתיר את פניו, ופתאום הולם ליבה בפראות והיא חשה חנק בגרונה.

זה הוא! המשורר! אלה רגליו הארוכות במכנסי הפלנל הרפויים והמקומטים, זו פיקת הברך המחודדת, אלה כפות־ידיו האוחזות בעיתון, רחבות, לבנות, רכות משהו, כמו לא התנסו בעבודה פיזית, והעורק התפוח בגב־היד ועצם עגלגלה בולטת מן הפרק שמצביטה בה ערגה כוססת, ואצבעותיו הישרות, המוצקות. כעת הוא מקפל את העיתון ומניח על ברכיו והוא מישיר את מבטו לים.

מצחו הגבוה, פיסת שערו הגלי, המסורק בקפידה לאחור, עיניו. כל חוכמת העולם בעיניים האלה, שנראה כי שום דבר לא נעלם מהן והן שומרות הכול לעצמן. והאף הנשרי משהו, והפה הגדול עם השפתיים התפוחות.

הנה הוא מחטט בכיסו ומוציא חפיסת סיגריות וגפרורים. זה האות. זה הרגע שלה. הרגע הגדול. היא ממלמלת בליבה את ארבע מילות ההשבעה.

ועוד לפני שהיא מספיקה לחשוב, היא קופצת על רגליה ומתקרבת אליו. נראה כי הופתע למראיה, מבטו הקונדסי, הנבוך משהו, נח על פניה, ונדמה לה שגם על שדיה. הוא מעווה מעט את פיו, ובידו האוחזת בסיגריה עובר רעד קל.

היא מבקשת גפרור. היא רושמת משהו על החול בשביל הילדים ונחוץ לה גפרור, היא אומרת וצוחקת. צחוק קורן של נערה יפה. הגבר מדליק לעצמו סיגריה ומציע גם לה, והיא מושיטה את ידה לעשן את הסיגריה הראשונה בחייה. אבל כשהוא מנסה להדליק אותה, נושבת רוח חזקה ופורעת את אלומת שערה השחור והאש בידו של הגבר כובה.

“את רואה?” הוא אומר, “מן השמים מתנכלים לנו,” ומניף זרועו כלפי מעלה בתנועה רחבה. אבל היא לא מוותרת. היא מתקרבת אליו עד כי נוגע מצחה במצחו, והוא מגבע את ידיו והסיגריה נדלקת.

מה המבט שנתן בה? מבודח ומהורהר, כן, אבל היה בו גם משהו… איך אומרת דבורה חברתה? דמוני. כן. הוא ממשיך לתמוה עליה, מחייך, גבותיו מכווצות, והיא קוראת: “איזה יום פתאום! תראה כמה אור!” והוא מצטחק ואומר: “מה מניע את דורותיאה היפה להתהלך על שפת־הים בשעה זו, שבה אפילו הכלבים נאנקים מלהט השמש?”

“דורותיאה?… אני?…”

“ולא את היא דורותיאה של שארל בודלר?” הוא מחייך אליה.

לרגע אחד היא משפילה את עיניה, חוששת שמא הוא לועג לה, אך מייד היא מישירה אליו מבט מתגרה ובסוככה על עיניה היא אומרת: “איזה אור מעוור!… התכוונתי להגיד מסנוור…” אבל המשורר מגחך בהנאה ואומר: “לא, לא, מעוור זה יפה!”

“ואיך אומרים על לב? לב עיוור או לב מסונוור?” היא שואלת בהתפנקות.

“שניהם טובים, אני קונה מייד את שני הלבבות האלה!” הוא מצחקק, ושני שדונים מרצדים בעיניו. זויה צוחקת, ובצחוקה נמסך געגוע כשל יונה הומייה, והיא אומרת: “קודם, כשטיילתי על החול, ראיתי נמייה בין הסלעים…”

ואז היא חשה שדמעות נִקוות בעיניה, כי אינה יכולה להכיל את האושר הזה, והיא אומרת: “אני מוכרחה לחזור עכשיו הביתה מפני שאחותי מתארחת אצלנו,” ובלא משים היא נוגעת בשדיה בלטף קל, וחשה דחף עז לנשק את פיו, ומתלבטת רגע במקומה ופולטת “טוב, שלום!” וממהרת לברוח.

ליבה יתפקע אם לא תפרוק את אושרה באוזני מישהו, היא חושבת, וברדתה מהאוטובוס בדרכה הביתה, היא רצה לרחובה של דבורה, ועולה, קצרת־נשימה, אל דירתה, אבל נתקלת שם באירוע משפחתי מחתרתי. מסתבר שבן־עיר ליטאי של אביה הגיע בספינת מעפילים ו“נבלע” בבית ידידו מנוער, עד שיימצא לו סידור אחר, ואביה של דבורה נטל לעצמו יום של חופשה מעבודתו כטפסן־בניין, לקבל את פני חברו בביתו. כשנכנסת זויה להול, היא רואה את האורח, רזה, מעודן, בפניו הדקות החולניות, חיוורון נסיכי (כך תיארה לעצמה את “אידיוט” של דוסטויבסקי), והוא ניצב באמצע הסלון מוצף השמש במעיל הצ’ינצ’ילה המהוה שלו, הארוך והכבד, מחזיק כוס באצבעות לבנות, רפות, ושותה בשקיקה מי־סודה שנמזגו לו חזור־ומזוג מבקבוק סיפון, כשבני־הבית צופים בו, נהנים לראותו שובר את צמאונו. דבורה לואטת באוזני זויה, שזה אך הגניבוהו חברי ההגנה לביתם, אחרי שספינתו טולטלה בים למעלה מחודשיים כשהיא מסתתרת מעין־הציידים של חיל־החופים הבריטי. וכשאביה של דבורה טופח על שכם האורח, פורצות זויה ודבורה בצחוק למראה האב נמוך הקומה, השזוף והשרירי, שרגליו קצרות וחזהו הולך לפניו בהילוכו הברווזי. הוא מושיט את ידו ותופס בצווארון מעילו של חברו הגבוה ממנו, ומובילו לאורך המסדרון להתנאות בדירתו.

“ועכשיו, קודם כול תפשוט את הפרווה הזאת, אחר־כך תתקלח, ואחר־כך נשב לאכול,” קורא האב, פניו קורנות.

השולחן ערוך בחגיגיות וזויה מבינה שאין זה הזמן המתאים להסתודד עם חברתה בחדרה ולהשמיע לה את סיפורה המפעים, וכשהיא עומדת להיפרד ממנה ולצאת לדרכה, מעכבת אותה דבורה, להציגה לפני האורח. “זאת חברתי זויה,” היא אומרת, “מעריצה מושבעת של משוררים.” ולזויה אומרת: “תכירי את קפלן, משורר עברי מהגולה.”

“הו!” קוראת זויה, “משורר! לא ייאמן!” וממלמלת: “איזה צירוף מקרים מדהים! ממש אצבע אלוהים!” אבל כשאמה של דבורה שואלת, משועשעת, לפשר התרגשותה, היא מגמגמת “לא חשוב…” ומזדרזת להסתלק.

סודות    🔗

ימים אחדים אחרי כן איבדה זויה את בתוליה. והיה זה עם אהובה האגדי, בלילה נפלא בחולות. היא בלשה אחריו בשעות הערב המאוחרות, כשיצא ממערכת העיתון וירד בצעד רחב, פתוח, כהולך נגד הרוח, לאורך רחוב אלנבי, עד הגיעוֹ לטיילת, והיא דידתה אחריו, במרחק מה־ממנו, על עקביה הגבוהים שעוד לא היתה רגילה בהם, עד שהתיישב לבדו בבית־הקפה “שלו”, והיא, בחציפות נועזת, ללא העמדת־פנים כאילו במקרה הזדמנה לשם – התיישבה ליד השולחן הסמוך ונעצה בו את מבטה. והוא פרץ בצחוק למראיה, ואותת לה להצטרף אל שולחנו, והחמיא לה על שמלת הוולנים הצוענית שלה, ואמר שנדמה לו כי כבר ראה אותה בשמלה הזאת, והיא צחקה ואמרה שחזרה ולבשה אותה הערב “למזל”, ובליבה חשבה: כדי להמשיך את קסם הפגישה הראשונה ביניהם, ושאל אותה אם היא מכירה את ציוריו של טיציאן, כי פניה הסגלגלות והמבע בעיניה, שיש בו חמדנות וציפייה, מזכירים לו את העלמה בציורו “אהבה קדושה ומחוללת”. הוא הזמין בקבוק יין טוקאי, וצחק והוסיף: “וגם גביעים של כסף,” אבל מיהר להניח את דעתו של המלצר המופתע ואמר שגם מזכוכית יספיקו, וכשהמלצר התרחק, לחש על אוזנה של זויה שיין בגביע של כסף מעורר כיסופים, וזויה, סמוקה ורוטטת, פלטה: “הו, אני… אני כולי…”, והקישו גביע בגביע ושתו. עתניאל אמר: “עכשיו, משנכנס בך היין ייצא סודך ויתגלו רזייך,” וכשנתלחלחו עיניה אמר: “חריף מדי? אני רציתי לשמח אותך… מה, נפשך בוכה? במסתרים?” וצחקה ואמרה: “זה מרוב אושר,” ואמר: “אין דבר, מי שבוכה בלילה יתרונן בבוקר.” ואז הציע לה לצאת לטייל קצת, ושילב את זרועו בזרועה, והגיעו עד הגבעה של בית־הקברות המוסלמי.

גופה להט מהשתוקקות אליו. וכששכבו חבוקים על החול הרך לרגלי שיחי האשל והוא ביתק את בתוליה, פלטה קריאת כאב ועונג, וכשעצמה את עיניה לחשה לעצמה: בדמייך חיי, בדמייך חיי. וחשה, כמו במכת אור, שבו־ברגע היא צונחת לתהום ונוסקת לשמים. ומרותקת אל האיש שכבש אותה, הצטנפה עוד שעה ארוכה בחיקו, כשהיא מתרפקת עליו בכל הווייתה.

וכשליווה אותה בטקסי לביתה, התגפפה עימו כל הדרך, ובהגיעם לפני פתח הבית, כשאימץ אותה אל ליבו לפרידה, מיאנה להינתק ממנו, ואחר־כך מיהרה לעלות במדרגות קלה ורוננת, כציפור שפרחה משביה. ועם זאת התמסרה לאיזו תחושת אובדן, ולא ידעה את נפשה. ומילמלה: “כאשר אבדתי אבדתי…” אך בליבה ידעה שדבר לא אבד לה, כי הלילה נכרתה ביניהם “ברית בין הבתרים” והם היו לבשר אחד, ועכשיו כל משאלות ליבה התקיימו. התהפכה במיטתה והתלטפה עם עצמה עד הבוקר, ולמחרת חשה מזוכּכת, כאילו זיכּך אותה דם בתוליה והיא מטוהרת. נטבלה בקדושה. ולא חשה חטא, ולא חשה חרטה.

***

ובימים הבאים התקשתה זויה לכלוא את עוצם רגשותיה; הם התפרצו לצאת. היתה חייבת לפרוק אותם אל ליבו של אדם קרוב, והכי טבעי היה לה להתוודות על כך בפני בלה.

בלה, כמו זויה, מציירת, וכשהחליטו שתיהן לא לצאת להכשרה עם חבריהן לתנועה אלא להישאר בעיר, נרשמו לסדנת הציור של אבני בצפון העיר, ובין ביקור לביקור בסדנה הן נפגשות בביתה של זויה. בבית זה יש תחושה של מרחב, אומרות חברותיה. למי עוד, מלבדה, חדר לעצמה, עם כניסה נפרדת מהפרוזדור? ובשעות אחר־הצהריים, כשאביה ואחיה נעדרים מן הבית, אפשר לבלות שם שעות על שעות, לרבוץ בבגדים על המיטה המוצעת או על המחצלת הפרושה על הרצפה ולקרוא, או לפצח גרעינים ולקשקש.

שתיהן רושמות זו את זו בתנוחות שונות, בלבוש ובעירום וקוראות לזה אטיודים. הן עובדות כמתוך בולמוס. קמות בלילות ורושמות, ולמחרת מראות: כף־יד, זרוע, כותונת מופשלת על ברך, חושפת כתף עגולה, דשנה, מערטלת שד. וכשאחת מהן מגלה איזה שריר נסתר, הן תופסות את ראשן מרוב התלהבות. מדברות זו עם זו בלהיטות, בשקיקה, נוגעות זו בזו, צוחקות. קורה שבדרכן הביתה מהסדנה, הן סוטות לרחוב נס־ציונה ומציצות למועדון הלילה שברחוב הירקון, שחיילים בריטים הם ממבקריו הקבועים, מתיישבות בביישנות ליד הבר ומזמינות סיידר. הן כבר מזהות שם את הזמרת הבלונדית מארגנטינה, ז’ני ליוביץ', ששרה “בכל זאת יש בה משהו” במבטא דרום־אמריקאי כבד, וסיפרו כי נהגה לשיר גם בקברטים בקרלסבד, והפסנתרן־המלחין, יקה שחרחר, משכיל ומפולפל הוא ידידן. האווירה במועדון - ייצרית, חשאית – מרתיעה ומרתקת אותן, ובאפלולית החדר משתקפות דמויותיהן החינניות מן הראי, מין זרימה חושנית־נשית. הן יודעות כי הן נחשקות והן חוששות מאיבוד שליטה. לזויה זה כבר קרה פעם עם מוכר האבטיחים, חסון, שזוף, חצי גופו עירום ורק מכנסיים קצרים לרגליו החטובות, קולו מסתלסל כשל זמר אופרה, כשהוא מכריז: “אבטיח על הסכין!” וכשהוא משתפך ב“שוטי שוטי אונייה”, הוא מנדנד את ראשו, עוצם עין אחת ומגלגל בשנייה מבט מעורפל לשמים, וליבה של זויה מתמוגג למראה תלתל שערו השחור הצונח ברוך על מצחו. ערב אחד תפס אותה מאחוריה וחיבק חזק והיא לא התנגדה לו. היתה מעולפת מחמדה. ברגע האחרון ממש התגברה על היסחפות ליחמה שפשטה באיבריה, ודחתה אותו, אבל המאמץ הרצוני שהשקיעה בריסון הזה היה גדול מדי, והיא חששה מן הבאות. מה גם שבשכונה שלהם, בסביבות השוק, שלחו לעברה העגלונים הסלוניקאים מבטים חשדניים, אך גם קרצו, רמזו, הזמינו.

הוריה של בלה מגרוזיה והם הגיעו משם על גבי גמלים דרך טורקייה, כשבאמתחת האב כסף רב והאם מחביאה את תכשיטיה בבטנת פרוות הקָרָקָל שלה. בארץ רכש אביה מגרשים בהגרלה מראשוני “אחוזת בית” ובמרוצת הזמן סיפסר בהם. בלה, גבוהה, גדולה, איבריה ארוכים ורכים, בטנה מבטבטת, שערה האדמוני־הגלי, כשל אביה, גולש על כתפיה, וזויה מוצאת דמיון מפתיע בינה לבין “יהודית” של בוטיצ’לי. היא בת יחידה, הצעירה בין ארבעה אחים, כולם למדו בצרפת, ושניים, “פלייבויס'”, חזרו לארץ, פתחו בנק ואחרי שהפסידו בו את כל כספם נסעו שוב לצרפת. כעת, עד שימצאו כלות עשירות, שולח להם אביהם כסף למחייתם. הבית מריח ממאכלים גרוזיניים: פלוב וצ’חונבילי, מתובלים בקימזה ובשום. האם, איבריה שופעים, מתהלכת בבית יחפה ובלי חזייה, ובלה, בסרפן דהוי ומקומט שמכפלתו פרומה, מתחבקת ומתנשקת איתה. אך בצאת ההורים לבילוי, לקפה או לקולנוע, מושחת האם את שערה השחור ומסתרקת “קום איל פו”, כדבריה, מתקשטת בשמלת משי צמודת־גוף עם מחשוף נדיב ובנעלי עקב, עגילים באוזניה המנוקבות ועל זרועה החשופה מצטלצלים עשרות צמידים דקיקים מזהב. היא אוהבת לשיר שירי־עם גרוזיניים וללוות את עצמה בפסנתר. הם משחקים ביניהם קלפים: “פיקה”, “רמי”; ופעם בשבוע בא אליהם זוג מכרים, פרדסנים מרחובות, והם נערכים ל“פוקר” או ל“וויסט”. האם משוגעת על רומנים, מכל הבא ליד, אך גם קלאסיים. קוראת את טולסטוי ואת פלובּר ומזילה דמעות על מר גורלן של נטשה ושל אנה קרנינה ושל מדאם בובארי, ואילו בתה מוסיפה יגון על צערה בהתאהבויותיה הנואשות. לפנים, בנעוריה המוקדמים, היה זה פולי המדריך שבו היתה מאוהבת עד כאב. בכל פעם שהתעלם ממנה או העליב אותה, היתה חוזרת מהקן ממררת בבכי. ציירה לב על כף־ידה וחצתה אותו בחץ אדום, סמל לאהבתה הפצועה.

בלה נמשכת אל שני האחים האילמים־משוגעים, זלמן וקלמן, אוהבת אותם ומרחמת עליהם ומביאה להם בגדים משומשים משל אביה ואחיה. כשהחבורה הדרומית היתה חוזרת מן הקן של מרמורק והיו עוברים ברחוב יהודה הלוי, היתה בלה ניגשת אל שני האחים, נוגעת בהם במגעה המשיי, בזרועותיה הארוכות, מלטפת אותם בלי קול, חולקת כבוד לאילמותם. גם חתולים היא אוהבת, ובחצר ביתם מתאספת מדי ערב להקה קבועה, ובלה מאכילה ומשקה אותם, אך חתולה שחורה אחת מופלית אצלה לטובה ובלה מעתירה עליה תפנוקים, נושאת אותה אל חדרה, מאמצת אל חיקה ומלטפת אותה בחמדה.

“החתולה הזאת היא התגלמות האגוצנטריות!” מסלקת מעליה זויה את החתולה כשזו נטפלת אליה. “אבל היא מקסימה!” מנחמת בלה בנשיקות את החתולה הנעלבת ובליבה היא יודעת שזויה מקנאה.

וזויה פיקפקה אם תגלה את סודה לבלה. ואולי, חשבה, לדבורה תגלה אותו?

דבורה מקנאה בחברות האינטימית בין זויה ובלה. ובקנאתה, טוענת הנערה הרצינית והעמלנית הזאת – שעיניים גדולות ויפות לה, אך פניה מגושמות, שערה הקצר שמנוני וגופה השרירי רחב מדי לקומתה הממוצעת - ששתי חברותיה אלה אינן יודעות לשמור סוד. לא של עצמן ולא של אחרים. אבל האמת היא שאת סודותיהן הן מגלות לא לדבורה, כי אם לאמה, תופרת מדופלמת שלפרנסתה היא מתקינה שמלות לאחותה של זויה ולאמה של בלה, וכמחווה ידידותית היא “מפברקת משהו”, כדבריה, גם לחברות הזרוקות של בתה, ובינתיים הן מגלות לפניה את ליבן. אין פלא אפוא שעל הפגישה הגורלית שלה עם עתניאל, על שפת־הים, החליטה זויה לבסוף לספר לאמה של דבורה.

ובוקר אחד, ביודעה שכל בני המשפחה כבר נמצאים בעבודה, יצאה זויה מפתח ביתה, ובקוצר־רוחה להקל על ליבה את מועקת סודה, הה, כה מתוק וכה נועז, רצה כל הדרך עד ביתה של דבורה והגיעה לשם חסרת נשימה ובהרגשה של התעלות עצומה. אבל כשישבה רוטטת מול מכונת התפירה ששבתה, ועיניה של האם חייכו אליה בחיוך יודע־כול וסלחני, הסתבר לה, לתדהמתה, שזו “בעניינים”, כלומר, בענייניה. והגישה לה לימונדה, והציעה שתצר לה מעט את שמלתה הרחבה מדי, אבל סירבה לגלות לזויה ממי שמעה את הרכילות עליה.

והנה, במסיבת ההולדת של דבורה, אחרי העוגה והאבטיח הקר, וכשכבר נמאס להם לפצח גרעינים, ואחרי ששרו בשני קולות ובקנון ובעלת השמחה קראה קטעים מתוך “הגנן” של רבינדרנת טגורי בתרגום פרישמן, אירגנה אִמה משחק חברתי. הושיבה את המשתתפים סביב שולחן האוכל העגול, וכשהיא שולחת חיוך ערמומי לעברה של זויה, העמידה באמצעו אגרטל מבדולח, חילקה לכל אחד פתק שעליו רשמה ארבע תכונות: גאווה, חמדנות, זדוניות, צדקנות, וכל אחד היה אמור לייחס לעצמו ולחבריו, את התכונה הבולטת אצלם מבין הארבע. היו שם, לבד מדבורה וזויה, גם בלה ויודית ועכסה ופיני וישה ורחביה גפן, חבריהם מהגדוד שהיו אז בעיר. והנה, מכל ארבע התכונות הרעות הללו, הסכים הרוב להודות בגאווה (ואמה של דבורה העירה שטעות לראות בגאווה תכונה מעוררת כבוד), אבל בתה אמרה, שדווקא צדקנות היא, לדעתה, התכונה הנקלית המוסתרת, שרובנו מתקשים להודות בה. ובאשר לחמדנות, ייחס רוב המשתתפים את התכונה הזאת לזויה.

והיא נפגעה. חשדה באמה של דבורה שיזמה את המשחק בכוונה להטיף לה מוסר על היותה חומדת גבר נשוי.

והתעכבה בחדרה של דבורה אחרי שפרשו כל השאר, ובהיוותרן לבדן אמרה לחברתה:

“בעניין החמדנות… יש לכם טעות ביחס אלי… מה שקרה לי עם… עם המשורר הזה, אני באמת מתביישת, כן, הוא הרי אדם נשוי… הבושה שלי קיימת… אבל, איך להגיד לך, בתוך הבושה הזאת, מן העומק של הבושה הזאת, אני חשה הכרת־טובה אין־סופית לגורלי… כאילו הבושה שלי ממתיקה את האושר האין־סופי שלי… כשרק שמעתי ממך את שמו, כשסיפרת לי על ספר השירים שלו, השם הזה היה מוכר לי מאיזה זמן אחר… הוא נמשך לחיי מאיזה זמן אחר…”

ונשמה עמוק ואמרה: “דבורה, מה שלא יהיה, הוא לעולם לא יעזוב אותי.”

ודבורה הביטה בה בהשתאות, ולבסוף שאלה: “איך את יכולה להיות בטוחה כל־כך?”

“אני פשוט בטוחה,” נאנחה זויה, ולחשה בליבה את ארבע מילות ההשבעה.

***

למחרת אחרי־הצהריים הלכה להסתפר במספרה שאחותה המליצה עליה, במרתף של בית־קומות בדיזנגוף. והנה, בצאתה מן המספרה והיא שמחה במראיה המחודש, ראתה מולה אשה יורדת במדרגות, גבוהה ודי מלאה, בכובע פלורנטיני רחב־שוליים ובחולצת נפנפות. ופתאום נעצרה נשימתה: זו היא, אשתו. רק פעם אחת ראתה אותה מרחוק. שתיהן נעמדו לרגע ונעצו עיניים זו בזו, אך לא אמרו דבר. ואז ראתה ששפתיה של אשתו מתחילות לרטוט, והסבה ממנה את פניה ועלתה עוד מדרגה, ואשתו ירדה עוד מדרגה, וזויה המשיכה לטפס במדרגות לעבר היציאה ואשתו המשיכה לרדת, בדרכה אל המספרה.

אשתו    🔗

“הרי אם כוכבים נדלקים בשמים, משמע למישהו חפץ בכך,” נאנחת זויה, ודבורה שואלת את עצמה אם משברון־לב נאנחה, וממשיכה ללטף את יד חברתה ושותקת. היא מכירה, כמובן, את שורת השיר של מיאקובסקי, שהרבו לצטט בתנועה. והלוא היא זאת שגילתה לזויה גם את ספר הביכורים של המשורר הצעיר, עתניאל; והיתה עדה להתפעמותה, לסערת־רוחה, והבחינה בניצני כמיהתה אל האיש עצמו; שמעה את המיית ליבה. והנה, לפני ימים אחדים סיפרה לה זויה שכבר נפגשה איתו ביחידות, בלילה, על גבעת החול על שפת־הים.

“היא שיכורה מהשירים שלו, נכבשה בקסמם עד כלות החושים,” אמרה לבלה, כשבליל שבת אחד הפצירה בהן זויה להתלוות אליה לקולנוע “אסתר” שבכיכר דיזנגוף, לשמוע את אשתו השחקנית של עתניאל קוראת משיריו, והבטיחה לחברותיה שבזכות קשריה עם הסדרנים תיכנסנה שלושתן חינם לאולם.

“ובכל־זאת, אצלה זה אהבת המשורר, ולא אהבת הגבר,” הוסיפה דבורה, כשחשה בקנאה שניצתה בבלה על הזכייה שנפלה בחלקה של חברתה. והרי שתיהן התחרו על תשומת־ליבו של הצעיר הרב־מג הזה, שכל הארץ סוגדת לכשרונו. והרי גם בלה אינה שוות־נפש כלפיו; שתיהן יחד נהגו לרוץ בחצות ליל חמישי למערכת העיתון, רוטטות מהתרגשות, מצפות שגליון השבת ייצא ממכבש הדפוס והן תהיינה הראשונות לטרוף בעיניהן את הטור הסאטירי של משוררן הנערץ. בלה התמוגגה ממנו לא פחות מזויה! כשיצא מפתח המערכת ובלשו אחריו בעיניהן, פירפר גם ליבה למראהו! שתיהן עקבו אחר צעדיו הקופצניים, נכרכו אחריו ונשרכו כל הדרך עד שפת־הים, עד שהתיישב ליד אחד השולחנות של קפה “סמדר”, והן, בלאט, בגניבה, ארבו לו ליד שולחן סמוך. היא, בלה, נמשכה אליו לא פחות מחברתה! אבל כששמעה את קולו לראשונה, התאכזבה. חשבה שהקול לא מתאים לשירים. “וזה סימן שאת לא באמת מאוהבת בו,” חרצה זויה משפטה.

במשך כל ההופעה ב“אסתר” שותקת זויה. היא מרותקת לגמרי לבמה, מבטה דבוק בשחקנית. פניה הרחבות, הגלויות, לחייה התפוחות, הסמוקות, שערה המסולסל הערוך על עורפה בבננה; זויה מפשיטה אותה בדמיונה, בודקת כל איבר בגופה המלא, הזקוף, שטוניקת משי ירוקה עוטפת אותו, וכתף אחת, חשופה, מוגבהת כמו בהתרסה; עיניה הבהירות, הנוצצות מבעד לעפעפיה הכבדים ואיפורן המוגזם משווה להן הבעה מבוהלת, ושפתיה המצוירות, שחיוכן – היא חייבת להודות - שובה־לב, ממלמלות פסוקים כה מוכרים, כה אהובים. שיריו, שכעת הם מופקרים לקולה הרוטט, הנשמע לזויה מתקתק ומתחסד. שיריו־שיריה, שעכשיו הם מחוּללים בעיניה.

ברגע צאתן מן האולם מתחילה זויה לחקות אותה. האינטונאציות שלה, הבעות פניה ותנועותיה. היא כל כך מדייקת בחיקויה, ממש נכנסת לעורה של השחקנית הזאת, ומדברת בלעג על “הצטנעותה המזויפת, כרומזת לקהל: הרי כולנו יודעים שאני היא המוזה של עתניאל, אך רְאו איך אני מבטלת את עצמי מולו…”

חברותיה מתפקעות מצחוק.

אבל זויה מרצינה לפתע ופוסקת: “זוהי רגשנות נלעגת, הנוגדת את רוח השיר ומחלישה אותו.”

וכשדבורה מנסה להיות הוגנת ואומרת שקורן ממנה משהו נפשי יפה, והצרידות המעושה של קולה קורצת לצד ההומוריסטי המפולפל של השירים, ובלה אומרת שלדעתה היא נשית וסקסית, מתרגזת זויה פתאום, מודיעה שהיא עייפה, ובלי להיפרד מהן היא פונה, כבמחאה, לרחוב המוביל אל ביתה, אף שנדברו לשבת עוד קצת אצל דבורה.

“לא תיארתי לעצמי שכמה דברי שבח על אשתו ירתיחו אותה כל־כך,” לוחשת דבורה נזופה כשהיא מסיבה את ראשה ונוכחת שחברתן התרחקה מטווח שמיעה.

ובלה, שהקנאה מדברת מגרונה, מתריסה כנגדה בקול עצבני־מצפצף: “היא קנתה לעצמה חזקה עליו, וזה ממש מסוכן בשבילה…”

“כן… הוא קושר אותה אליו יותר ויותר,” אומרת דבורה מהורהרת, ליבה נוקף אותה על הצער שגרמה לחברתה.

“מה הפלא?” קוראת בלה בסלידה, “מחניף לו שבחורה צעירה מצטטת על־פה את שיריו ומשננת את הטור שלו בעיתון עוד לפני שהדיו יבש מעליו; היא אפילו סיגלה לעצמה את הצחוק שלו!”

“ושימי־לב שהיא מבליעה את ה־ת' של עתניאל כשהיא לוחשת את שמו,” אומרת דבורה, אחרי שהשתיים השתחלו דרך חלון המרפסת אל חדרה כדי לא לעבור בחדר הוריה.

“תארי לעצמך שהיא תימאס עליו והוא יחליט להיפטר ממנה… אוי אוי… איך היא תשתולל… כמו נמרה מיוחמת,” אומרת בלה.

“הוא לעולם לא ייפטר ממנה,” לוחשת דבורה.

“מה?!” מזדעקת בלה, “מנין לך הביטחון הזה?”

ודבורה מעפעפת בעיניה, על שפתיה חיוך חשאי, ואינה עונה.

“אם כך,” מתריסה בלה בראשה ומלכסנת אליה מבט קוקטי־מסתורי, “אז אני יכולה להבטיח לך שגם את אשתו הוא לא יעזוב לעולם.”

ועכשיו הגיע תורה של דבורה לתהות על נבואת חברתה.

הן יושבות על מיטתה ודבורה מתכוננת לקרוא לבלה קטעים שתירגמה למענה מגרמנית, בעזרת מילון, מרשימותיו של מלטה לאורידס בריגה של ריינר מריה רילקה, ונושאם אהבה גורלית: נשים המתאהבות בכל מאודן, המוכנות לכל קורבן למען אהובן, אפילו לעלות על המוקד, וכשליבן המלא על גדותיו מתפוצץ מכיסופים הן מתגלגלות למעיין רוגש וגועש.

והיא מספרת לבלה על הנזירות אֶלוּאיז והפורטוגזית, ועל שורה ארוכה של משוררות חולות אהבה, שרילקה מזכיר אותן ביצירתו השירית, “מלטה לאורידס בריגה”.

“ואת רוצה לומר שגם זויה היא כזאת?” תולה בה בלה עיניים ספקניות.

ודבורה משיבה, מהורהרת: “כל אשה שקושרת את גורלה באדם כמוהו, אדם מתעתע כמוהו, משורר… שגוזר את הנשים שבחייו בדמות חלומותיו… נשים חזקות, דוממות, שדינן לחכות לו תמיד, בכל עת… והוא מצפה מהן שתהיינה מאושרות, שלעולם לא תבטאנה געגועים או כאב… נשים שבדה מהזיותיו…”

ונאנחת ואומרת: “זויה שלנו, הרי מרוב חרדת קודש היא אינה מסוגלת לבטא את שמו המפורש.”

וכך, עוד שעה ארוכה יושבות השתיים על מיטתה של דבורה והופכות בשקיקה בנושא המלהיט כל־כך את שתיהן: זויה, והתאהבותה המטורפת במשורר.

קנאה    🔗

בלה מתפרצת אל בית חברתה חסרת נשימה, מסלקת מן החדר את הילדה־השכנה - ה“מודליסטית” של זויה (הפוזות שזויה ממציאה לה! רגליים מונפות באוויר!) - סוגרת אחריה את הדלת, וללא הקדמות מנחיתה על חברתה את הידיעה המרעישה: “לעתניאל יש רומן עם סילביה, אשת הצייר! הם… שוכבים!”

ידיה של זויה, שחורות מפחם, צונחות על חצאיתה ובפניה מסתמנת עווית מכוערת.

“מאיפה את יודעת?” היא תופסת בכוח את ידה של בלה, “מאיפה את יודעת?!”

“אמי גילתה לי,” מנסה בלה להיחלץ מאחיזתה, “שמעה מהשחקנים של ‘לי־לה־לו’, דיברו על זה בקפה.”

זויה מרפה ממנה, מתכווצת במקומה, חובקת את כתפיה, ולא אומרת מלה. פתאום היא קופצת ממקומה בבהלה, כמו תופשת שאי־שם מתחוללת שריפה ואם לא תרוץ מייד להציל, יאבד לה היקר מכול.

“אני הולכת לראות אותו!” היא קוראת, ותוקעת את רגליה בסנדלי־עקב, ופושטת את בגדיה, ובתנועה בוטה היא מותחת על עצמה שמלת טריקו צרה המבליטה את חמוקיה, מגששת באצבעותיה למצוא את המסרק, וביד רועדת ובהבעה חתומה מחזיקה את הראי הקטן מול פניה ומורחת על פיה שפתון אדום־דם (מעולם לא התאפרה לאור היום, חושבת בלה), וכשהיא שותה בלגימה אחת את שארית החלב שנותר מן הלילה, מטביעות שפתיה בכוס חותם אדום, שמזכיר לה לבלה את פצע הצלוב בציורים העתיקים.

“את באה איתי?” קוראת ־פוקדת זויה בקול צרוד מעט, מופקר, קול לא־לה.

רק אז מבינה בלה מה חוללה, ונבהלת, ומנסה להרגיע את חברתה.

“ככה זה בבוהמה, כולם מתחלפים בנשים, זה לא נקרא אצלם בגידה, הוא לא ממש בוגד באשתו.”

“הוא בוגד בי!” צורחת זויה ומאמצת אגרוף אל חזה ומושכת את בלה בידה.

הן נוסעות באוטובוס לכיכר דיזנגוף ויורדות בפינת ריינס, מול הקולנוע, צעדים אחדים מבית־הקפה. ושם, בירכתי האולם, הן מבחינות בחבורה הספרותית כולה, חבורת “נון”, וסילביה ובעלה הצייר במרכזה, אבל עתניאל איננו ביניהם. הן מתיישבות בחוץ וזויה מדליקה לעצמה סיגריה ומפריחה בהתרסה טבעות עשן. הן מזמינות קפה שחור וכוס מים, וזויה מתבדחת עם המלצר, יקה ברלינאי, מאחרוני עולי הסרטיפיקטים שמתקשה מאוד בעברית, וכשהיא לואטת משהו על אוזנו והוא מבין דבר אחר לגמרי, היא פורצת בצחוק רועם והוא מגניב מבטים לצדדים ומחייך במבוכה. זויה משלבת רגליים ומתנועעת במקומה בחוסר מנוחה, מצביעה בחציפות מופגנת על עוברים־ושבים ברחוב וקוראת לבלה בקול רם: “תראי, תראי איך היא מתרפקת עליו, היא עוד תאנוס אותו באמצע הרחוב!” ומחקה קולות של שתי גברות היושבות בשכנות אליהן ומדברות ביניהן פולנית, ומעוררת בהשתלחויותיה ובצחוקה הפרוע את תשומת־ליבם של יושבי הקפה ומביכה את בלה.

ופתאום הן רואות אותו יורד מן האוטובוס, וזויה משתתקת באמצע המשפט, מכבה את הסיגריה בלחיצה במאפרה ומשפילה את עיניה.

“אני לא יכולה,” היא לוחשת, “בואי נסתלק מפה לפני שהוא מגיע.” היא מתחבטת במושבה כציפור שניצודה ברשת, ומסתירה את פניה מאחורי ארנקה של בלה.

אבל כבר מאוחר מדי. הוא פוסע לעבר בית־הקפה בצעדיו הרחבים ובהילוכו המרקד, תיק שחור, נפוח, תחת זרועו, ומשהוא מבחין בהן פושט על פניו חיוך מופתע, קצת לגלגני, והוא מתעכב ליד שולחנן.

“הה, גם אתן כבר מן הבאות־בימים!” הוא מכוון את דבריו אל בלה, לא אל זויה. “אז למה אתן מפקירות את עצמכן לשמש ולא לעיני החברים? בואנה איתי, נצטרף אל החבורה העליזה הנחבאת שם אל הכלים.” והוא מקים ביד אחת את בלה ומשלב את זרועו בזרועה, ולזויה הוא מורה בקריצה להיצמד אל ידו השנייה, זו האוחזת בתיק.

“הנה, הבאתי לכם מבכורות הקיץ של העיר,” הוא מקדם את פני חבורתו ומתחיל לגרור כסאות מן השולחן הסמוך, והן עומדות נכלמות ומחכות, אך שניים מן הגברים קופצים בינתיים ממקומם ומציעים להן את כסאותיהם.

המשורר המכונה “הטורקי”, צוחק ואומר: “הבאת אותן למקום הנכון בזמן הנכון… אבל מה, בגלל החום הרוח חפֵצה והבשר רפה…”

זויה מושכת בכתפה במחאה, ובלה מצחקקת במבוכה.

“בסך־הכול התבדחתי,” צובט “הטורקי” את זרועה של זויה, “התכוונתי לומר שהחומר האנושי שלנו פה חסר היום אנרגיות לשמוח איתכן כראוי.”

“הה,” צוחק עתניאל, “אפילו איינשטיין לא הצליח לאחד מקום וזמן עם חומר ואנרגיה.”

סילביה, בעצמות לחייה הסלביות ובגופה הדשן, יושבת על קצה המושב ונשענת על גב הכיסא כאילו היה כורסה, רגליה מתוחות וּמשׂוּכּלות, עטופות בחצאית קפלים ארוכה של “אופנת ויצ”ו", והסריג העליון עשוי צמות־צמות, המתפתלות, נחשיות, על חזה השופע. שערה השאטני קלוע בקוקו, בפיה פומית של כסף, והיא מפריחה ממנה בהפגנתיות סילוני עשן. היא סוקרת את השתיים בעיניים מצומצמות (“נתנה בך מבט אפל,” אמרה אחר־כך בלה לזויה) ומזדרזת להתרפק על בעלה, גדל־גוף, שפם טורקי, כיפה דרוזית צבעונית על תלתליו שהכסיפו בטרם־עת, והוא יושב במקומו דומם כפסל. אבל כשעתניאל גומר להתעסק עם הכסאות היא מרפה ממנו.

“נו, על מה ריכלתם לפני שהגענו?” מפנה עתניאל את שאלתו אל סילביה, ולוגם מכוס התה שהמלצר העמיד לפניו.

“כלום, ממש כלום,” מסגיר גמגומה את מתיחותה.

“כלום זה משהו!” קורא עתניאל, “על איזה כלום ריכלתם?”

והפזמונאי, צעיר החבורה, עונה לו שהם ריכלו על מזג־האוויר.

“ומה אמרתם על מזג־האוויר? שבחום הזה הכול מתאפס? הנה סילביה, שרועה על הכיסא שלה באפיסת־כוחות ממש, הה סילביה?” מסב אליה עתניאל את כסאו בזווית חדה והיא מסמיקה עמוקות, “אבל ‘הטורקי’ שלנו, לעומתה, הוא היום במצב־רוח של אני־ואפסי עוד.”

“אז על מה בכל זאת ריכלתם לפני בואנו?” לא מרפה ממנה עתניאל.

“עליך!” מעז אליו בעלה פנים, “אמרנו שאתה יושב על הגדר.”

“תתבייש לך… איך אתה מעז… קצת דרך־ארץ…” מהסים אותו חבריו, אבל עתניאל נראה משועשע והוא מרים את ידו להשתיקם.

“לא, לא,” הוא אומר, “הניחו לאיש להתבטא,” והוא מקרב את כסאו אל הצייר.

“ובכן, על איזו גדר אני יושב?”

“על הגדר ש’מאחורי הגדר',” מתבדח הפזמונאי.

“מובן, מובן,” מנפנף אותו עתניאל, “אני מעוניין לשמוע את איש האמנות האילמת, המ… שיביע את עצמו במילים מפורשות: מאיזו בחינה מטפורית אני יושב על הגדר?”

“מכל הבחינות,” מנסה הצייר להשתמט, אך קולו נשמע עצבני ורגוז.

“לא, לא, הפעם לא תימלט, היה גבר והגדר גדר ספציפית.”

“בואי, נלך!” מותח הצייר את צווארו, וקם ממקומו ותופס בידה של סילביה שנגררת אחריו באי־רצון בולט. אך תוך כדי חיטוט בארנקו לשלם למלצר, הוא מורה בראשו לעבר הפזמונאי ואומר: “מוטב שתשאל אותו!” וצוחק במרירות ואומר: “אבל הוא לא יגיד לך, הם מפחדים ממך!”

“הסצינה הזאת מחייבת אותנו להזמין משהו יותר חריף,” דופק עתניאל על השולחן, וכרמז למלצר להביא לו קוניאק, הוא מראה לו בשתי אצבעות גובה של כוסית, ופונה אל הנערות ואומר: “אם ריבה אחת מואסת בנו נתנחם בטובות ממנה, הה, בנות?” וזויה פורצת בצחוק אווילי, אך משתתקת כשבלה דוחקת בה ברגלה מתחת לשולחן.

“לחייכן!” מרים עתניאל את כוסו ומחייך בממזרות אל אורחותיו, “תירוש ינוֹבֵב בתולות'!” ולוגם בגמיעה אחת את מלוא הכוסית הקטנה ומעמידה בהטחה, וכשהוא מציע להזמין גם להן והן מסרבות, הוא מגחך ואומר: “שלא תקבלנה רושם מוטעה, חברי יעידו עלי שרק בגלל שוטים אני משתטה לשתות בימים.” אך האווירה כבר עכורה ואיש אינו מדבר.

דמעות נִקוות בעיניה של זויה והיא מסיבה את ראשה שלא יבחינו ונרכנת אל בלה ולוחשת משהו באוזנה ובלה מושיטה לה ממחטה, והיא מקנחת את אפה ומוחה בחשאי את עיניה, ויוצאת לשירותים להסתדר. וכעבור דקות אחדות נכנסת לשם גם בלה, ומספרת לה שבהיעדרה נקרא עתניאל לטלפון וחזר אל שולחנם נרעש, וחטף את תיקו ומיהר להיפרד מבני־החבורה, וזו התחילה להתפזר.

כשהן חוזרות ונכנסות לבית־הקפה וזויה מתקשה להסתיר את רוחה הנכאה, ניגש אליהן הפזמונאי ומציע להן ללוותן אל ביתן. בדרך הוא משעשע אותן בבדיחות ובדברי חידוד ובלה מתפקעת מצחוק, אבל זויה משפילה את ראשה וגוררת את רגליה בלכתה ואפילו אינה מנסה לחייך.

בהגיעם לקצה רחובה של זויה וריח של פלאפל מטוגן עולה באפם, ניגשים בלה והפזמונאי אל הדוכן שבחצר, ושם, מאחורי מחיצת־הברזנט, ממלא להם הנער־הרוכל פיתות חמות בקציצות ישר ממרחשת השמן הרותח, והם מתבלים בסלט וברוטב ומתיישבים ליד זויה, על גזע האזדרכת הכרות ושניהם אוכלים לתיאבון. וכשזויה עומדת לפרוש, ניגש אליה הפזמונאי ולוחש על אוזנה: “האמיני לי, יפתי, שאין לך שום סיבה להצטער. עתניאל הולך, אבל הוא גם חוזר. הוא תמיד הולך וחוזר.” ומוסיף בצחוק: “חוזר חלילה. חלילה וחלילה!”

אחר־כך מלווה הפזמונאי את בלה לביתה.

וכשנכנסת זויה הביתה מוסרת לה אמה מכתב שהגיע עם שליח, ועל־פי כתב־היד על המעטפה היא יודעת שמעתניאל הוא. היא משתמטת מעיני אמה הבוחנות אותה וממהרת להסתגר בחדרה, ומתיישבת על מיטתה ופותחת ביד רועדת את המעטפה.

יש שם רק שתי מילים וחתימה: הערב ב“תירוש” – עתניאל.

בת השכנים    🔗

מחלון חדרה מנופפת זויה בידה לשכנתה הילדה, בת המשפחה החסידית שברחוב המקביל.

זו, נרגשת ונפעמת - מאז הבוקר ייחלה לאות הזה – מלקטת באצבעות זריזות ומיומנות עוד כמה פירורי אבנים מערימת השעועית שבנפה, מתירה את קישורי סינרה, מנגבת בשרוולה את עיניה, מחליקה בידיה את שערה ומיישרת את חצאיתה, וחומקת על בהונות מעיניהן הבולשות של אמה ואחיותיה. היא מדלגת מעל גדר הלבנים המפרידה בין חצרות שני הבתים, רצה במדרגות כשהיא מקפצת שתיים־שתיים לסירוגין, ומגיעה קצרת־נשימה לדירת שכנתה, הבחורה הציירת, חילונית, פורקת־עול (“זה מה שיוצא מבנות הליטאים,” רוקקת אמה אל ידה הקמוצה בהבעת תיעוב, “ריבה שהגיעה לפרקה ובמקום לחפש חתן…” והיא לוחשת איזה סוד אפל על אוזנה של בתה הבכורה ואוסרת על חיה’לה “בתכלית האיסור” להתרועע עם “הנפקנית הזאת”). אבל מים גנובים ימתקו, ובת־הזקונים של הקמעונאי החרדי נמשכת כבחבלי קסם אל הבחורה החופשית, שהכול סביבה פתוח, רענן, צעיר, ואין עליה שום איסורים (כשביקרה חיה’לה את זויה בערב הסדר וזו טיטאה את הבית, נדהמה לראות שהיא משתמשת בהגדה של פסח בתור יעה). ואילו בביתה שלה הכול שומם, עבש, חנוק, מדכא, אפילו המכולת של אביה, כוך חשוך, מגובב, עם ריח חמוץ של זיעה וטחב. בחדרה של זויה היא נושמת לרווחה. שם נגלה לה עולם זר ומופלא, ספרי שירה עם הקדשות של אישים מפורסמים, אלבומי־ציור ובהם נשים עירומות; על דלת ארון־הבגדים מודבק תעתיק־ציור של אשה מעורטלת ומתחתיו בכתב־ידה של זויה: “טיציאן: אהבה קדושה ומחוללת”, ובתוך הארון תלויות שמלות צבעוניות, קצרות, נועזות, וזויה עצמה מתאפרת ונועלת נעלי עקב. דומה ששום דבר אינו מקודש אצלה. עולמה מפעים ומלהיב את הילדה; ובחדירתה כדוגמנית אל היכל־הכשפים הזה, טועמת גם היא, כביכול, מן הפרי האסור של האמנות.

זויה מחכה לה בפתח, וכשהיא מכניסה אותה אל חדרה היא שמה לב שעיניה של הילדה אדומות ונפוחות.

“מה זה, חיה’לה, בכית?” היא מלטפת את ראשה של הילדה.

וחיה’לה מספרת שאחותה גילתה בין כליה את הספרים החילוניים שזויה השאילה לה ומאז לא מפסיקים להציק לה בבית, אומרים שזויה הטילה עליה כישוף, שנכנס בה דיבוק, והיא מפחדת.

“את מפחדת שאני הטלתי בך כישוף?”

“הם אומרים שאת האויב, שאני שבויה, שאלוהים יעניש אותי.”

“אלוהים פודה שבויים ולא מעניש,” צוחקת זויה, ומבחינה בפיה הפצוע של הילדה ושואלת אם קיבלה מכות בגללה, אבל חיה’לה ממהרת להכחיש. חס־וחלילה, היא אומרת, זה אחיה הפעוט חבט בה בפומפייה, ראה שכולם מתנפלים עליה אז חשב שדמה הפקר.

זויה מרצינה לפתע. “כולנו שבויים של משהו,” היא אומרת מהורהרת, “הורייך שבויים של הדת, אבי שבוי של הכסף, אני שבויה של… גם אני שבויה של מישהו, כן… אז את תהיי שבויה שלי, מה רע בזה?” היא מלטפת את שערה של הילדה וצוחקת. “ועכשיו, רוצי מהר הביתה, היום לא נעבוד, אני רוצה לחשוב,” היא אומרת.

היא חושבת על ליל אמש. חזרה הביתה לפנות־בוקר וישנה עד הצהריים. וכשקמה אמרה לה אמה: “זוינקה, את חיה כמו חפרפרת, העיניים שלך כל־כך רגילות לחושך, שבאור הן נראות עייפות.” והמשיכה לחקור את פניה ואמרה בצער: “את חיה נגד החיים, בתי!”

בצהריים, כשהיתה חיה’לה אצלה, עדיין חשה בגבה, כנראה מן הלחות בלילה, בחדר ההוא שעל הים, ועכשיו, כשיצאה הילדה מביתה, נשכבה פרקדן על המחצלת, טילטלה את ידיה ורגליה באוויר, כפי שהיא עושה לפעוטות של אחותה, להצחיקם, ואמרה לעצמה: אני כמו ג’וק.

זה הרי התחיל כל־כך נפלא אמש; היתה מטורפת מאושר. אז איך קרה שהסתיים כל־כך רע? שנותרה כל־כך נבוכה ומבולבלת?

נפגשה עם עתניאל בערב, ב“תירוש”, ונסעו בטקסי לאיזו דירה ביפו עם מרפסת שמשקיפה לנמל, השייכת לידידו מההגנה: דירת רווק בת חדר אחד, ובו מיטה נמוכה, רחבה, מכוסה שטיח־קילים אדום־שחור ולרגליה פרוות כבשים; והיה שם שולחן סורי עגול עם פיתוחים ואצטבה עם ספרים. וגם בר עם משקאות היה שם, אבל עתניאל שתה במידה. וכשהציע לה לקרוא לפניה מערכה אחת מתוך מחזה חדש שלו שטרם סיים, גרטרוד ומפיסטו, על־פי פאוסט של גיתה, לא ידעה את נפשה מאושר ומהודייה.

היא זוכרת טקסט מבריק, חכם, שבשמיעה ראשונה לא הצליחה לרדת לעומקו; והיא זוכרת את גיבורי המחזה: “ד”ר פאוסט“, פיזיקאי בעל שם המרבה לנסוע לכנסים בין־לאומיים ברחבי העולם; “מפיסטו”, מדינאי בעל השפעה שבכוחו “להזיז את העולם”; והיא זוכרת ש”גרטרוד" היא אחות־גיניקולוגית בקופת־חולים בתל־אביב.

זויה מנסה לשחזר בראשה את הטקסט ששמעה: גרטרוד פוגשת את פאוסט לראשונה בקופת־חולים, כשהוא ואשתו ההרה יושבים בחדר הקבלה וממתינים לרופא; בין הקהל הרב הצובא על פתח החדר הקטן פורץ ויכוח, תורו של מי קודם, וכשפאוסט מתערב בדרכו השלווה והסמכותית ומשליט שם סדר, מותיר בה הגבר הזר הזה רושם בל־יימחה; וגם פאוסט מצידו מתרשם מגרטרוד, המשרה על סביבותיה “קסם חגיגי”, כדבריו; וכשחוזרים פאוסט ואשתו לביתם, הוא מתפלא על עצמו, שבמקום להגות בתענוגות המזומנים לו בנסיעתו הקרובה לכנס המדעי, הוא מוצא את עצמו שוגה באהבה לגרטרוד.

זויה מנסה להיזכר בהמשך. גרטרוד מצפה לביקורו של פאוסט. היא מכינה לו ארוחה חגיגית עם נרות ויין, והוא מביא לה זר פרחים ובושם, וכשהוא מדבר אליה על תום וטוהר, על ענווה ושפלות־רוח, היא נפעמת מחוכמת שיחתו, ובסוף הערב, בהתלקח אהבתם, הם מתעלסים. גרטרוד מתרפקת על אושרה החלומי, וכבר לא איכפת לה אם ירננו אחריה שהיא מתנה אהבים עם גבר נשוי. בהמשך המחזה, היא נזכרת, מביא פאוסט אל ביתה את ידידו הטוב, מפיסטו, והיא מבחינה מייד שהוא ציניקן, נוכל ומדיח; וכששני הידידים שותים לשוכרה ומפיסטו קוצף וזועם ומנבל את פיו, היא אומרת בליבה ששום דבר אינו מקודש בעיני האיש הזה ונוכחותו מציתה בה שנאה עזה. אך פאוסט נתקף עליזות משונה והוא גועה בצחוק וגרטרוד חרדה מהשפעתו ההרסנית של הידיד הזה על אהובה.

בתמונה האחרונה שהשמיע לה עתניאל, היא נזכרת, התכוננה גרטרוד כל היום לבואו של אהובה, והיא יושבת ואורגת בציפייה מתוחה לבואו. אך במקומו מופיע מפיסטו, חברו, ומודיע לה שד"ר פאוסט נקרא לכנס דחוף והוא ייעדר מהארץ תקופה ממושכת. מפיסטו מתהלך בחופשיות בביתה, מתרווח על הכיסא שבראש השולחן שערכה לכבוד אהובה, שותה מיינה ומלגלג על אהבתה. בעין־השטן שלו הוא רואה כי פאוסט אינו מש ממחשבותיה והוא ממלא את כל חלל ליבה. והוא מנחש לה את עתידה, ואומר כי כל ימיה תהיה נידונה לציפייה ארוכה ומתישה לבואו של אהובה, וכי בלעדיו יהיו חייה קודרים ומרים, אך הוא לא יהיה שם לנחמה.

באמצע קריאתו של עתניאל חשה זויה מצוקה בלתי־נשלטת. וכשלא יכלה עוד להתאפק, לחשה: “עתניאל, מה תשלם לי עבור רעיון, איך לסיים את המחזה הזה…”

ועתניאל המופתע שאל: “אדרבא, נשמע מה המחיר?”

“נאמנות לנצח,” ענתה.

והיסס מעט, ואמר: “אי־אפשר, כבר חתמתי על חוזה עם מישהו אחר.”

ברגע הראשון חשבה שכוונתו לאשה. תמרה, או מישהי שהכיר לפניה… ופתאום נזכרה במפיסטו, והתחלחלה ואמרה: “אם כך, תקבל בחינם…” אך הוא סגר את מחברתו, ואפילו לא ביקש לדעת מה הרעיון שלה.

וכשנכנסו אחר־כך לטקסי לנסוע לביתה והנהג שאל את עתניאל לכתובת, שכח אותה.

עכשיו, כשהיא שוכבת על המחצלת בחדרה, מצטמררת זויה מחרדה, כשהיא תופשת שהחוזה שעליו רמז עתניאל הוא ברית, שמכוחה הוא מחוסן לעולם מפגיעת אשה. ובאשר לה, היא חושבת, עליה להודות בתבוסתה; אין בכוחה להיאבק במפיסטו.

ים המוות    🔗

הכלב בחוץ נובח בלי הפסק והיא לא מצליחה להירדם. היא מדממת עדיין, הרחם מושך ומושך והיא מותשת. וגם המחשבה על מה שסיפרה לה יודית, חברתה היקית הנאה מהתנועה, אינה מרפה. בשני הלילות הראשונים אחרי ההפלה פחדה להישאר לבדה, ויודית, שלנה איתה בחדר המנוכר הזה ששכרה במלון־הדירות, התפלאה שזויה לא שמעה על הרומנים שהיו לעתניאל לפני שהכיר את אשתו השחקנית. סיפרה שאחת מהן היא בת־קיבוץ, בגליל נדמה לה, לאחרת היה אפילו מאורס, ושלח להן מכתבי אהבה, התחנן לפגישות איתן, הפריח הבטחות, מגדלים באוויר, ודמיונה של זויה מתפרע. היא הוזה התעלסויות נועזות בחורשה אפלולית על שפת־אגם, בסוכת נצרים של שומרי כרמים. האם גם אותן פיתה על חולות שפת־הים של תל־אביב? גוררים אותה הרהוריה למחוזות מסוכנים; אל הלילה הנפלא ההוא על גבעת החול, כשבעל אותה לראשונה, והיה זה הלילה המאושר בחייה. אבל הרהור כפייתי אחד אינו מרפה ממנה: האם פגיעתה הקשה של אחת הנשים ההן, היא שגרמה לעתניאל לכרות ברית עם גיבור המחזה שלו, מפיסטו, שבעטיה הקשיח את ליבו כלפי המין הנשי כולו? וחשבה שיחסו אל תמרה, אשתו (וגם אליה, ידועתו־בציבור?) מונחה, יותר מכול, על־ידי תחושה של חובה ואחריות.

ועכשיו מתגבר כאב הראש, והצפידות בצוואר, והריצודים ברקות. גלי רוע מסתוללים סביב עיניה המצומצמות והאוויר רווי זדון ונכלוליות. היא מקנאה. היא מוכרחה לברר מי הן, לראות תצלום שלהן (איתו? חבוקים?), לשמוע עליהן “הכול”, להבין איך מצאו עוז בליבן להעמיד לו תנאים, להפנות לו עורף, לסרב לאחד כמוהו, אחד ויחיד כמוהו. יודית סיפרה לה – לטובתה, כדי להמאיסו עליה – שהתרפס לפניהן וניסה לקנות את ליבן בהבטחות מפליגות, הבטיח להן הררי זהב. והיא רואה בדמיונה את מבטו הכלבי, כשהוא יורד על ברכיו לבקש את ידן, והיא תוהה בליבה אם עכשיו, משהתפרסם כל־כך, הן מכרסמות את ליבן שוויתרו עליו. ומה אם תרצה מי מהן לחדש את הקשר איתו? ומה אם יתפתה לכך? היא תשתגע, היא תצא מדעתה.

רחביה בא לבקרה - רחביה גפן, ידידה המשורר, שמאז חברותם בתנועה נשאר נאמן ומסור לה, ובהיותו משמש בתפקידי חוץ שונים מטעם קיבוצו הסמוך לעיר, היא נועצת בו בענייני־מעשה, אך גם משיחה לפניו את ליבה כשמגיעים מים עד נפש. ועכשיו מצא לה, יחד עם יודית חברתה, את החדר הזה במלון־הדירות הצנוע, עד שתחלים – והדמיונות עדיין עטים עליה ומתרוצצים בראשה כעדת חרקים משוגעים, רקותיה הולמות מחוסר שינה וליבה גועש. במצוקתה היא שואלת את רחביה אם שמע גם הוא על העלמות האלו, ששברו את ליבו של עתניאל, והוא, שמשתמט בדרך כלל מ“שיחות נפש”, נבוך, אך מאשר. כן, משהו גונב לאוזנו, אך אינו יודע פרטים. “ובכלל,” הוא אומר, “מה איכפת לך, הרי אלה סיפורים מלפני המבול!”

הכלב בחוץ פורץ שוב בנביחות עזות, והיא נזכרת בלילה שבילתה עם עתניאל, כשהצטרפה אליו לוועידה של התנועה הקיבוצית שהתקיימה בקיבוץ הצעיר שזה אך עלה על הקרקע בהרי ירושלים, ועתניאל הוזמן לשאת שם דברים. צריפים ואוהלים היו פזורים בין עצים רחבי צל, אפלולית נעימה של אדמה שחורה מעובדת, ואילו הם שוכנו בביתן מרוחק של מזכיר המשק, שהיו בו ספרים של בורכוב ושל א.ד. גורדון וברל כצנלסון וחוברות בלשים. וגם כלב היה שם. לא בביתן עצמו, במלונה שבחצר, והוא היה קשור, אבל נבח כל הערב והלילה. תחילה בקול נכאים, יילל ויילל, אחר־כך בקול תקיף, זועף, מאיים, ומדי פעם התפרץ להשתחרר מהרצועה.

למה הביא אותה לשם? כדי להשאירה לבדה למשך כל הערב בדירונת בת שני החדרים, מיטה בכל חדר? האומנם הִשלה את עצמו שמארחיהם תמימים כל־כך? ואיך הסביר להם את נוכחותה? הציג אותה כציירת? אמר שהיא מנצלת את האירוח שלהם כדי לעבוד על איוריה לספר הילדים שלו?

בשעת ההתכנסות, בסככה הענקית שבפאתי הקיבוץ שהגיעו אליה בדרך עפר בוצית, ישבה היא, זרה ומנוכרת, בתוך קהל הבחורים והבחורות, כחמש־מאות נפש, שמילאו את הסככה עד אפס מקום. הם היו לבושים חגיגית, הבחורים במכנסי חאקי והבחורות בסרפאנים כחולים ובחולצות לבנות ורקומות; רובם חברי קיבוצים, חלקם יוצאי תנועות־נוער, “גורדוניה” ו“הצופים”, שעברו שנת הכשרה בקבוצות הוותיקות. שבטים־שבטים ישבו על ספסלי עץ, ונאמר לה שיש ביניהם גם זוגות צעירים הגרים בחדרי משפחה עם “פרימוסים”. בהיכנסם, נפנו אליהם ראשים רבים, והיא, בנעלי עקב ובסומק הלוהט שעל שפתיה, דומה היה לה שמבטים עוינים מכוונים אליה.

הקהל רעש ורגש, אבל ברגע שפתח הוא את פיו נשתתקו כולם ונשאו אליו מבטים של יראת כבוד. נשמע רק טרטור המנוע של המשאבה בפרדס הסמוך.

הוא דיבר על הסכנות האורבות ליהדות אירופה לאחר עליית הנאצים, והביע תביעה, כן, שהתנועה הקיבוצית תגייס בדחיפות חמישים שליחים ותשגר אותם לפולין, לרומניה ולארצות הבלטיות, לארגן שם - בדחיפות – עליית יהודים לארץ־ישראל בכל דרך אפשרית. לגאלית ובלתי־לגאלית.

מעולם לא שמעה אותו מדבר מעל במה. ועכשיו, הנה הוא לעיניה, אדם אחר. קומתו כאילו גבהה, קולו נשמע תקיף וסמכותי, והוא קרא את דבריו מן הכתב בפשטות, בבהירות, בעוצמה, ובקצב גלי, ללא הפוגות בין המשפטים, כאילו חשש פן יגזול זמן מיותר ממאזיניו; כאילו רצה לתת משקל לדברים בלי להבליט את עצמו. והדברים – דברי חזון, אך נקיים ממליצות; ללא פאתוס, ורוח גדולה נושבת בהם.

אחרי האירוע הפגישו אותו להתייעצות עם אחדים ממנהיגי התנועה, באחד החדרים הפרטיים, והוא התעכב שם עד אחרי חצות. עד כה ועד כה ניסתה היא להשתקע באיזה ספרון בלשי שמצאה על המדף, אך לא הצליחה להרגיע את עצביה, וכשהחליטה סוף־סוף להתפשט ולשכב, התלבטה באיזו מן המיטות תבחר, כי מי יודע באיזה מצב־רוח יחזור, ואם יתחשק לו לשכב איתה. היא לא יכולה יותר, היא תברח מפה באמצע הלילה אם יתעלם ממנה!

ופתאום נדרכה לרשרוש עז… טסס… שפילח את האוויר מעל ראשה, והבחינה בג’וק ענקי מתעופף מעליה ונוחת על הכר. קפצה ממקומה בבהלה וברחה החוצה והדלת נסגרה אחריה. וכך, בתחתוניתה, חולצתה פרומה ורגליה יחפות, התיישבה על המדרגה וציפתה לשובו. וכל הזמן התפרץ כלפיה הכלב בנביחות כה מאיימות, שפחדה כי ייחלץ מן הרצועה ויתקוף אותה.

ובאותו הלילה זה קרה. כן, היא בטוחה שהיה זה באותו הלילה. אבל כשנודע לה לאחר כמה שבועות שהרתה, אפילו לא רמזה לו על כך. בעיני רוחה ראתה את פניו הקופאים מהלם למשמע הבשורה, את ישיבתו האילמת, המאיימת מולה, ובתסריט שעבר בראשה שמעה אותו מתפרץ על מישהו שבחר בו להיות שעיר לעזאזל לכעסו, מיכלסון, למשל, אותו משולח בוהמייני, איש הוועד הפועל ומעריצו של עתניאל, שמוכן גם לספוג ממנו נזיפות ועלבונות ולקבל עליו את הדין. אבל על כל אלה העיבה עננת האופל של “הברית” המסתורית ההיא… יותר מכול חרדה מנקמתו של “בעל־הברית” ההוא… מאז אותו ערב בחדר ביפו, כשקרא לפניה עתניאל את מחזהו, היא מתחלחלת לשמע צחוקו המצמרר של אותו שטן.

אף־על־פי שבחוּבֵּי ליבה ידעה שאפילו “התקרית” הזאת של התעברותה לא תגרום לעתניאל לנתק את יחסיו עימה, חששה משנאתו. שתהיה פילגשו השנואה. וקצה בחייה מעצם המחשבה הזאת. עכשיו הוסר כל פקפוק מליבה: היא חייבת להפיל. ובחודש בשני להריונה החליטה לספר ליודית, שהאמינה בהגינותה וידעה שאינה פטפטנית. יודית כבר היתה נשואה לפקיד גבוה ב“קרן היסוד” והפכה עירונית לכל דבר, מתלבשת באלגנטיות, חליפות מחויטות וגרבי משי, יושבת עם בעלה בקפה “קטה־דן”, וזויה היתה בטוחה בה שתכלכל את מעשיה בתבונה ותנצור את לשונה; ועם זאת, הסכימה לדעתה שיש להיוועץ ברחביה גפן בבחירת הרופא ובמציאת החדר הזמני שתשהה בו עד שתחלים. ולאמה סיפרה שהיא נוסעת עם יודית ובעלה לטיול לים המלח, אבל כשעמדה לצאת מן הבית והמזוודונת הקטנה בידה, והתבדחה ואמרה: “אני נוסעת לים המוות,” התעכב עליה מבטה הבהול של אמה ושאלה אם הדרך בטוחה, וזויה צחקה ואמרה: “בטוחה? מה בטוח בחיים? כל הדרכים מובילות אל הלא נודע, ממה’לה, כל החיים זה נעלם אחד גדול.” ודמעות נִקוו בעיניה והיא מיהרה להסתלק.

החמסין נשבר    🔗

שלהי הקיץ וראשית הסתיו, והיום חמסין כבד. גררה את עצמה לקפה “מאור” באלנבי והתיישבה ליד החלון הגדול הפונה לרחוב כשפניה דרומה, משם אמור הוא להגיע לכשיסיים את משמרת הבוקר שלו במערכת. היא לבושה בשמלת כותנה שחורה עם פרחי אדום־יין, והכתפיות הדקות חושפות את שזפון הכתפיים והגב. כמו בכל בוקר היא מצפה לבואו של עתניאל, והפעם, בהיותה נושאת את זכרון הלילה הקודם, היא מחניקה בגרונה את הדמעות. היה רע. עתניאל היה שתוי והיו לו סיוטים והזיות. מילמל דברים מבולבלים, ראה בעיני רוחו חזיונות אימים, היה קרוע, אומלל, חסר אונים, והיא לא יכלה לעזור לו. כעת השעה כבר שתים־עשרה והיא כולה געגועים, ודרוכה כקפיץ, אבל בנוכחות החבורה היא חייבת להעמיד פנים.

את הדרך לקפה היא נוהגת לעשות במסלולים משתנים. מסלול אחד: רחוב הרצל עד שדרות רוטשילד, מתעכבת שם מעט ליד המוזיאון, לראות מה חדש בתערוכות ובקונצרטים ולפעמים חוצה את השדרה להציץ לקפה “קרלטון”, לדווח לחבר’ה מקפה “מאור” על הנעשה בחבורת אדמו“ר המשוררים, בעל הבלורית החצופה, זה המוכתר בתואר “האשף”, מי ומי במשחקים עימו שח הבוקר. אך לרוב היא פונה מהרצל ליהודה הלוי וככל שהיא מתקדמת לפינת אלנבי היא חשה בחילה קלה מנדף של תבשילים זולים, בצל מטוגן, כרוב מבושל, העולה מ”מטבח הפועלים“. היא חוצה את הכביש לכיוון “הוועד הפועל”, משתהה ליד הבניין הסמוך, ונושאת את עיניה לחלון קומת המערכת, שמא יעמוד הוא בחלון והיא תזכה לקריצה ולפירורי חיוכים “על החשבון”. בהגיעה לקפה מקדמת חבורת “נון” את פניה בקריאת צהלה: “כולם עוד לא הגיעו!” והיא מהנהנת בראשה בהבנה ומחייכת. אז מתחיל הפולחן הקבוע של הצצה ב”פרדיננד", גיבור הקומיקס מפלסטיין פוסט, אותו שלומיאל שהחיים דופקים אותו. היא מתפעלת בקריאות רמות ובצחוק מתפוצץ מן הקומיקס היומי, מעבירה את דף העיתון מיד ליד והכול נדבקים ממנה ברעמי צחוק שנישא בכל חלל הקפה.

הפעם מחכה לה שם חברתה דבורה, אך לאחר מה שאירע ביניהן לפני ימים אחדים (איך קרה שנגררה בכלל לעימות הזה?) גמרה אומר להתעלם ממנה.

היה זה כשחזרה הביתה מהקפה ועלתה, כהרגלה, אל דירתה של דבורה כדי לפטפט וגם לשאול ממנה ספר באנגלית, אך הפעם, כשנכנסה מהמרפסת לחדרה, עוד לפני שהספיקה להתיישב, הסגירה ההבעה המתוחה בפני המארחת, שצפוי לה עימות לא נעים איתה.

“טוב שבאת, אני חייבת לדבר איתך,” פתחה דבורה ללא שום הקדמות, והארשת הקשה בפניה העידה על רצינותה של השיחה האמורה להתקיים ביניהן.

“קרה משהו?” שאלה זויה מהססת, חוששת מבשורה רעה.

“קרה שאת חברתי, ואת יקרה לי, ואני חייבת לעצמי ולך להזהיר אותך, לפני שיהיה מאוחר מדי,” אמרה בקול חמור, וזויה הריחה סכנה.

“להזהיר אותי ממה?” שאלה, וכבר חיפשה תירוץ להסתלק, אך דבורה נעמדה ליד החלון הפונה למרפסת, כחוסמת בגופה את פתח המילוט, וכשזויה הסבה את ראשה במבוכה, לחמוק ממבטה הנוקב והטורדני הבוחן את כליותיה וליבה, פצחה זו בהטפה מוסרנית, שזויה שיערה כי הגתה אותה זה זמן רב, כמיטב היומרה המלומדת שלה:

“עתניאל הוא אדם אנוכי ועריץ, אמן בשיעור קומתו, כל כוחות הנפש מועצמים אצלו עשרת מונים מאלה של אדם רגיל, והדמיון אצלו הוא ממש דמוני!” והוסיפה שעתניאל הוא איש של סערות־רוח לא צפויות, ומי כזויה יודע זאת, מי כמוה חזתה זאת מבשרה, “וכשהן פורצות, כל הקרב אליו נפגע. נטרף.” ואמרה שאשתו היא ניצולת ספינתו הטבועה, פליטה נצחית, והיא, זויה. כבר עכשיו היא חבולה, כבר עכשיו ניכרים בה חיבוטי רוח הזלעפות שלו.

“בשביל לשמור על שפיותך,” רשפה אל זויה כמכשפת, “הימלטי! השבּיעי את הדיבוק שלך עם קמעות ולחשים, קִרעי אותו מעלייך!”

זויה הרחיקה בחריקה את כסאה, במחאה רגוזה. “באיזו זכות את מדברת אלי ככה, מה את יודעת! מעולם לא חלמתי שייפול בחלקי אושר כזה!” שצפה, “אני לא ראויה! איש כמוהו אינו נמדד במושגים של בן־תמותה! אילו ניבא לי האוראקל מדלפי נס כזה, לא הייתי מאמינה שיקרה לי!” וקמה וקראה: “אני חיה באגדה!”

דבורה שתקה רגע, נדהמת מעוצמת התגובה של חברתה, ליכסנה מבט אליה כחודרת לצפונותיה, ושאלה בלחש ארסי:

“תגידי, קיבלת ממנו אי־פעם פרח או בונבוניירה?”

ולפתע צפה לעיניה תמונת ערב הפסח האחרון. היא ישבה עם עתניאל ב“תירוש” ותמרה, אשתו, שנראה כי כבר למדה להשלים עם נוכחותה של זויה בחיי בית־הקפה של בעלה, באה לאסוף אותו הביתה, והאיצה בו לבוא איתה, כי השולחן בביתם ערוך כבר ובני המשפחה מחכים להם, אך עתניאל הוסיף להתמהמה. ורק אחרי שהבטיח לאשתו שיגיע הביתה תוך חצי שעה, מיהרה זו לחזור אל אורחיה. כשקם לבסוף, ניגש לקיוסק היחידי הפתוח וחזר עם קופסת בונבוניירה גדולה והגיש לה, לזויה, ואחר־כך הלך לביתו, והיא הלכה להסב לסדר בבית הוריה.

נזכרה איך הלכה לבדה ברחובות שכבר כמעט התרוקנו מאנשים, האוויר נשם חג משפחתי, סולידי, וקופסת הבונבוניירה בידה גדולה מדי, העטיפה צבעונית מדי, וחשה זרה בעירה. “את דנה את עצמך לחיים של שולי הדרך,” נשמע לה קולה של דבורה לוחץ, מעיק, “של הזדנבות מעליבה. אפילו תהיה לך פינה משלך אצלו,” אמרה, “אפילו תזכי להכין לו מדי פעם ארוחה ואמבטיה, תקבלי ממנו רק פירורי אהבה, ולגבי בחורה עם נפש רגישה וגועשת כשלך זו תהיה טרגדיה.” והוסיפה בקול נבואי, מאיים: “את נידונה לחיי געגועים עד כלות.”

“חס־וחלילה,” קראה זויה והקישה בעץ כנגד עין־הרע, ונתקפה חנק ורצה לחלון וטיפסה משם למרפסת, ושעונה על המעקה שאפה מלוא ריאותיה אוויר מצחין של שוק ושל ערפיח.

ובכל זאת, אמרה בליבה, היא תתפייס לבסוף עם דבורה. היא לא תרשה לעצמה לאבד את המשכילה והתרבותית שבין חברותיה, שאישיותה מקרינה פתיחות וחופש פנימי. מה גם, שבניגוד לבלה ולאחרות, לא נהגה עד עתה לסחוט ממנה וידויים על חיי האהבה שלה ולהשוותם עם השידפון שבחייה שלה, ומאז ש“התמסד” הקשר שלה עם עתניאל ונהייתה ידועתו־בציבור, יכולה היתה לסמוך על תבונתה של דבורה, שתיתן לה עצה נכונה במצוקתה. אז מה קרה שייצרה הסית אותה לדרוך במקום הכי קדוש לה ולפגוע בציפור נפשה? האם היא מקנאה, כפי שטוענת בלה? האם הופעתו של עתניאל בעולמה הפקיעה אותה מהשפעתה של דבורה והיא חשה שנדחקה לשולי חייה?

עכשיו, משרואה אותה זויה בקפה ומנחשת שבאה לרצות אותה, היא מחליטה להימנע מפגישה איתה ומתיישבת בקצה הנגדי, אבל ברגע שקוראת דבורה למלצר שיגיש לה חשבון, וזויה חוככת בדעתה אם לברך אותה, היא מבחינה בעתניאל נכנס לקפה יחד עם “הגנרל”, והיא מאבדת כל עניין בחברתה.

עתניאל ניצב בפתח כשעיניו משוטטות על פני חלל החדר, וזויה מרימה יד רפה להסב אליה את תשומת־ליבו, אך “הגנרל” גדל־הגוף - זה האיש, מראשי ההגנה ונערץ על כל חבריה, שהיה כמעט לאגדה – מפלס להם דרך בין השולחנות, ובראותו את זויה הוא פורש לקראתה את זרועותיו, נוהם “הו! היא כבר פה!” מצביע עליה לעתניאל ומכוון את צעדיו אל שולחנה שליד החלון, ועתניאל הולך בעקבותיו. “הגנרל” קד לפניה ונושק את ידה בסגנון נימוסיו מרוסיה, ואחר־כך מתיישב ברעש גדול, קורא למלצר, מניח בדפיקה אלבום כבד על השולחן ומכריז שקבע כאן פגישה עם יהודאי, ובינתיים יראה להם את סדרת התחריטים של גויה על זוועות המלחמה בין הצרפתים והספרדים במאה התשע־עשרה. את האלבום, בהוצאת “פיידון”, הוא אומר, קנה “ב’מסדה' של אותה סוחרת ממולחת, שאפילו המשוררת העדינה שלנו, לורה וילנר, הצליחה לריב איתה.” אבל בעצם, הוא אומר, מטרתו היתה אחרת לגמרי: לרכוש באותה חנות אלבום של פרנץ האלס, ולהפתיע בו את זויה.

היא מסתכלת באלבום בחיבה ילדותית ובהתפעלות, ו“הגנרל” מלטף את שערה ומספר שאדון כ“ץ, בעל הגלריה בדיזנגוף, הבטיח לו להשיג רפרודוקציה של ה”הצוענייה המחייכת" של האלס, זו, שבכל פעם שהוא רואה אותה היא מזכירה לו את זויה. הוא צובט את זרועה וזויה מסמיקה וקוראת: “מה פתאום, אין לי חזה כל־כך שופע!” והוא צוחק ואומר שבסך הכול רצה לשחד אותה שתסכים לאייר את האוטוביוגרפיה שלו, שעליה הוא עובד עכשיו; ומספר ש“האשף”, זה להטוטן המילים, הבטיח לערוך את כתב־היד שלו. ומייד הוא מפליג בשבח תרגומיו של “האשף” מן השירה הרוסית, שניצוצות מתעופפים מקורנס היוצר שלו, ומוסיף שהוא עצמו קרא את פושקין בהיותו בן שתים־עשרה, כשלמד בפטרבורג. משמפציר בו עתניאל לומר על־פה את הפתיחה של אונייגין, הוא מדקלם את השורות הראשונות בקול רך של אדם חזק, אחד מקור אחד תרגום, ושואל את זויה אם קראה את קולא ברוניון ומשבח גם את התרגום הזה, ועתניאל טופח על שכמו של “הגנרל” ואומר: “הנה, זהו קולא ברוניון, לפניך, בגודל טבעי.” ושואל את זויה אם תאמין ש“הגנרל” הצנוע הזה היה מתאגרף בנעוריו, ו“הגנרל” מוסיף בצחוק שהיה גם דוגמן עירום לאמנים בסמולנסק, לא בשביל הפרנסה, אלא כהומאז' לאמנות. ופונה אל זויה ושואל ברוך אם תיאות לאייר לו את הספר, ואומר שאשתו הראשונה, שגם עליה הוא מספר בספרו, היתה מהפכנית ידועה, והוא בטוח שיהיה זה לכבוד לזויה לאייר את דמותה.

ואז מגיע יהודאי, גם הוא מראשי ההגנה, ורומז מן הפתח ל“גנרל”, וזה קם בזריזות ונפרד מעתניאל ומזויה, ואת האלבום של גויה הוא משאיר על השולחן.

אחרי שהלך משתררת שתיקה, גם בשולחנות הסמוכים, כאילו חשים הכול בגודל השעה, שאירוע כבד־משקל, הנוגע לגורל היישוב, עומד להתרגש עליהם, ובזה הרגע ממש מתרקמת איזו תוכנית־סתר מאחורי הקלעים בין שני המנהיגים המחתרתיים הללו של ההגנה. ואומנם, מישהו בשולחן הסמוך פולט את המילים “פעולות מיוחדות”, אך מייד מהסים אותו.

“‘הגנרל’ האבהי הזה שאתם כל־כך סוגדים לו…” נשמע מן הפינה הסמוכה קול הבס המתכתי של “הנסיך”, המשורר המשוח של הפק“פ - זו המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה־א”י - היושב בראש מורכן ומתרכז בלוח השח־מט שעל שולחנו. פני השעווה החטובות שלו קפואי מבע, והוא לבוש, כהרגלו, במה שכבר נודע כסמלו המסחרי: רוּבַּשְׁקה רוסית שחורה רקומה, אברקים ומגפי־ברכיים. ומולו יושב יריבו למשחק, היסטוריון־בורוכוביסט בוהמיין, איש “פועלי ציון” שפניו סגופות וגופו צנום, ובלוריתו הכסופה המרהיבה שולטת בכל חזותו.

“‘הגנרל’ האבהי שלכם, הדוגל ב’טוהר הנשק'…” מזיז “הנסיך” צריח על לוח השח־מט, אך מייד נסוג וקורא: “לא!”

“ומה, למשל, לא טהור בעיניך?” מתכעס עתניאל.

ההיסטוריון מגחך ומהמהם לעצמו מבעד לשפמו “פו”ם פו“ם פו”ם, הוא מתכוון לחיסול…"

“איזה חיסול? על מה אתה מדבר?” מגמגם עתניאל בהתרגשותו וקולו נשמע מאיים.

“החיסול שביצע הפו”ם פו“ם פו”ם," מגחך ההיסטוריון ומקפיץ סוס על הלוח, וקורא מנצח: “מט!”

ואשתו, נאה אך מאופרת בהפרזה, לוחשת בסוד על אוזנה של שכנתה לשולחן: “את לא יודעת מה זה פו”ם? זה ‘פעולות מיוחדות’ של ההגנה… מאשימים אותם בחיסול… את אלה שמלשינים לבריטים…"

“טוהר הנשק! כן!” דופק עתניאל על השולחן והכוס שלפניו רועדת ונשפך ממנה תה על התחתית, “האיש הזה שאתם מעיזים לדבר עליו בלגלוג אגבי כזה,” הוא קורא בקולו המאנפף, כמתאמץ להתגבר על הססנותו הטבעית, ושפתו התחתונה רוטטת בדברו, “דעו לכם, הוא צדיק! הוא איש עקרונות, כן, והוא נאמן להם! הגורל ייעד לו תפקיד בדור הזה והוא ממלא אותו ככל שיש ביכולתו! ויכולתו אדירה!”

“ומה הם אותם עקרונות מקודשים, אם אפשר לשאול?” מתכווץ ההיסטוריון בכסאו ומדליק לעצמו סיגריה.

עתניאל מפמפם במקטרתו, רגלו האחת רוכבת על חברתה ומבטו נעוץ באיזו נקודה על הקיר, והוא מלכסן עין לעבר ההיסטוריון וחוזר להביט נכחו.

“כל דור יודע מה נקודת הארכימדס שלו, מהי בשבילו הוראת־השעה,” חורק קולו בדברו אל חלל האולם, “והאיש הזה, שהיתה לנו הזכות לשבת במחיצתו, המ… מגלם את המהות המיוחדת של הדור הזה. שלנו פה, לא של ‘עולם המחר’.”

“ובכל זאת יש כמה סדקים בצדיקות שלו,” מרעים “הנסיך” בקולו, במבטאו הרוסי הכבד, ואוסף את הכלים מעל לוח השח־מט, וחברו־למשחק מוסיף: “ודרך הסדקים הללו נראים תהומות.”

“אתה מדבר על תהומות?” מאדים עתניאל מכעס, “ולא רבותיך לימדו אותך שהיעדים משתנים בהתאם לצרכים?”

ומתרגם אחד, זעיר־קומה, שפניו העגולות זורחות, מצפצף בקולו הנשי: “עתניאל מתכוון לומר שבכל דור מתקיימת מצווה המיועדת רק לו.”

ועתניאל מחווה לו בידו שלא יתערב.

“אדם שאינו משדר על הגל ההיסטורי של עמו וארצו - בחוץ!” מורה עתניאל על הדלת, “ואתם ידידי, הדוגלים בעקרונות הומניטריים אינטרנציונליים, כן, המ… רק כשזה נוגע אלינו… ואילו ל’עולם המחר' של המהפכה אתם מוחלים על כל הפשעים – אתם בחוץ!”

ופתאום נשמע מבחוץ פרץ אדיר של מים ורעננות פושטת באוויר וטיפות גדולות של גשם ניתכות על הזגוגית.

“תראו,” קוראת זויה, “גשם!” וקופצת ממקומה בנהרה ורצה החוצה, ומושיטה את ידה לשמים, וכשהיא נכנסת חזרה, רטובה כולה, ומתיישבת ליד עתניאל, קורנות אליו פניה והיא אומרת: “סוף־סוף, החמסין נשבר!”

קריעה    🔗

הסלון בדירת מגורי המשפחה בשכונה הדרומית התל־אביבית. קיץ, החלונות הגבוהים ותריסי העץ פתוחים לרווחה והרוח המזרחית מציפה את הדירה בריח של דגים העולה מן הבריכה בחצר השכנים. בני המשפחה, בבגדים שחורים ועליהם סימן ה“קריעה” המסורתי, יושבים על שתי ספות לאורך החלון ולאורך הקיר; ספות מיושנות, עם ארגז מצעים נגרר, המשמשות לישיבה ביום ולשינה בלילה. אבל להוריה של זויה חדר נפרד, עם מיטות לבנות וכסתות נפוחות, ארון בגדים מגושם ועל הקיר דיוקנאות של הסבא והסבתא, בצבעי שמן כהים, מעשה ידי צייר אלמוני. האם שנתאלמנה – קטנה, חלושה, לא בריאה, שיער כסוף ארוך קלוע על עורפה; וכשמלאו לה שישים הורידה מן הקירות את המראות כדי שלא תיתקל בבבואתה.

אחיה של זויה, ששנים רבות נשאר ברווקותו, נישא לבסוף והוליד בן, וזה חמישה ימים, מאז פטירת האב, הוכתר כראש המשפחה והופקד על ניהול בית־העסק הקטן שלהם, “דפוס ריבאק”, שממנו פרנסתם. מעתה ואילך יישק כל דבר על פיו. גם הניה, אחותה, נשואה עם שני ילדים קטנים, ובעלת דירה בנתניה שנרכשה מן הנדוניה הזעומה שאביה הקצה לה. רק היא, זויה, בת הזקונים היפהפייה והמוכשרת, כבר הגיעה לפרקה אך עדיין מתגוררת בבית ההורים. כבר מזמן מדברים בה נכבדות. בחורים חביבים ואמידים ביקשו את ידה, ואחד מהם, מאהב עקשני במיוחד, נהג לשלוח פרחים בכל יום שישי, ובחגים צירף לזר יין או ליקר, וכשהציע לה נישואים וזויה סירבה לו, נשבר ליבו ואיים בהתאבדות, אך התאושש די מהר ונשא בת־עשירים, ומספרים שכעת הוא מצליח מאוד בעסקיו, ולב אמה של זויה דואב. בתה, אבוי, נכנס בה דיבוק; חשקה במשורר - הכי חשוב בארץ, היא טוענת, והאם עונה אחריה כהד, במעין גאווה, לכסות על הבושה - נשוי, מבוגר ממנה בשנים רבות, ואין שום סיכוי שיעזוב למענה את אשתו.

בני משפחתה של זויה וסתם אנשים זרים שנתקלה בהם במקומות העבודה הספורים שהחזיקה בהם מעמד יותר משבוע (מיסגרה ציורים בגלריה, ניסתה לעבוד במלצרות), מציקים לה בשאלות: למה את לא מתחתנת? יש לך חבר? והיא עונה שיש לה, “רק כדי לסתום להם את הפה”. וכעת, בימי האבל, צר לה על שאביה לא זכה לראות את בתו כשהיא “מסודרת”, אך יותר מכול צר לה שהיא גורמת צער לאמה האהובה.

האח והגיס, במגבעות שחורות, קמים מדי פעם, מתמתחים, ויוצאים למרפסת לעשן; פועלי הדפוס עוברים בין האבלים, מושיטים יד, ממלמלים משהו וחוזרים לעבודה; שכנים באים ויוצאים; בני המשפחה הספרדית, שבית מטופח להם ופטיפון, ובבעלותם חנויות אחדות בסביבה, מדברים עם האח על גובה המיסים ועל עליית דמי השכירות; אמה של חיה’לה מדברת עם האלמנה יידיש, על המכולניק שמפקיע מחירים ועל הסירחון העולה מסוסי העגלונים; בתה הבכורה תוקעת עיניים סקרניות ובקרניות בזויה, ושני הנכדים הפעוטים של האלמנה מתרוצצים בין האבלים, מתקוטטים ביניהם, מתבכיינים, מושכים בשמלת אמם. משפחתה של זויה אינה אהובה בשכונה זו, שהבתים צמודים בה זה לזה וכל אחד יודע מה מתבשל אצל שכנו. טענו שהאב והאח מנצלים את הפועלים, רודים בהם, אוסרים עליהם לנוח, “לא מניחים לסובב את הראש, להפנות מבט לחלון, לנשום”. ואמה של חיה’לה סיפרה שכשביקשו מהאב גמילות חסדים, להשיא כלה, לתמוך ביתומים, קפץ את ידו לאגרוף, להראות איך יש לשמור על הכסף, לנצור אותו לבל יזרום החוצה. כעת מונחים על השולחן הסלוני הצר בקבוק סיפון וכוסות זכוכית וגרעינים לפיצוח, ובערב מגישות הבנות תה עם ביסקוויטים.

זויה החזיקה מעמד בין האבלים שלושה ימים רצופים, בעיקר בזכות חיה’לה, שאירחה לה לחברה במטבח והן שוחחו על ענייניה של הילדה (כדי לא לפגוע בקדושת האבל העלימה אמה עין מביקוריה של בתה אצל הבחורה ה“מושחתת” ולא הקפידה עימה). חיה’לה דיברה על בדידותה, אמרה שבני־גילה אינם מעניינים אותה, והיא מקווה להתחתן עם מישהו שדומה לחבריה של זויה, סופר או צייר, וכשתגדל מעט תצא לחפש חתן כלבבה. זויה צחקה, קראה לה טיפשונת, אמרה שחתן לא “מחפשים”, שבמהלך החיים נפגשים עם מישהו, מתאהבים, ואז, אם יש מזל, גם מתחתנים איתו, וחקרה את הילדה על המחזרים שהיו לאחותה. וכשנדמה היה לחיה’לה כי הצליחה לעורר את סקרנותה של ידידתה המבוגרת וזו מקשיבה לה בעניין, העזה לשאול אותה אם נשארה רווקה מבחירה, ואם היא חוששת שלידה וילדים יפריעו להתפתחותה האמנותית. אבל אז התרגזה זויה פתאום, אמרה שהיא עייפה ורוצה להישאר לבדה וחיה’לה נבהלה, התחרטה שעברה את גבול המותר ביחסיהן, ועכשיו, משקילקלה, חששה שזויה לא תזמין אותה עוד אל ביתה.

זה היום הרביעי לשבעה, וזויה מתוחה וחסרת מנוחה, יוצאת ונכנסת למרפסת, מעשנת בשרשרת, ידיה רועדות מעצבנות, והיא פורשת מדי פעם אל חדרה ומסתגרת בו. וכשהיא חוזרת לסלון ושואלים אותה מה לה, היא מביטה בתמיהה אל בן־שיחה, מעווה את פיה ומעפעפת בעיניה דרך יוהרה, ואינה עונה.

ל“עטרה” באלנבי הגיעה בחצות, בבגדי אבלותה, סימן ה“קריעה” בולט בחולצתה, כשעתניאל עמד כבר ללכת. ידעה שהוא מגיע לכאן אחרי משמרת הלילה שלו בעיתון, שהמקום הזה הוא מקלט בשבילו, בו הוא “מנסה לכתוב משהו”, כדבריו, וידעה שיהיה לבדו, רחוק מאנשי חבורתו, באֵי “תירוש” בערבים. והיא הרי חמקה מהבית באמצע הלילה, בעצם ימי השבעה, כשיתר האבלים נמים את שנתם וקול נחירותיו של אחיה מגיע אליה מן הסלון, ומלמולה, מתוך חלום, של אחייניתה הפעוטה, וטרטור המכונות מבית־הדפוס שלהם, שאינו שובת אפילו בלילה. לא היתה מסוגלת להבליג יותר; היתה מוכרחה לראותו. חייבת! שבוע שלם! איך אפשר להחזיק מעמד שבוע שלם?!

שכבה במיטתה בבגדי אבלותה עד שיכבו את האורות, וכשהניחה שכולם נרדמו, קפצה ממקומה ורצה לפרוזדור וסובבה זהיר־זהיר את הדלת, וכשאחותה, ששמיעתה חדה כשל חיה קראה בבהלה “מי זה?” היסתה אותה, לחשה שהיא הולכת לקנות סיגריות, וגלשה בחיפזון במדרגות. “השתגעת? באמצע הלילה?” שמעה את אחותה קוראת אחריה מן המרפסת, אבל היא הסתתרה מאחורי העץ בחסות האפלה, רצה כל עוד רוחה בה עד אלנבי, וכשראתה אותו בקפה, התיישבה לצידו והניחה את ראשה על השולחן, ומילמלה שאין לה כוח, היא מותשת מהמאבק הנואש וחסר התוחלת עם עצמה, היא נמשכת אליו בחבלי קסם, היא נידונה.

עתניאל ליטף את ראשה והזמין בשבילה קוניאק. היא הריקה את הכוסית אל פיה בלגימה אחת והוא אסף את ניירותיו וסידרם בתיק השחור וקם לשלם, ואחר־כך אחז בזרועה והוביל אותה החוצה.

אותו לילה בילו על החולות שעל שפת־הים ובאשמורת הלילה האחרונה ליווה אותה אל ביתה, והיא, מרובבת חול לח, ריחה מלוח, הזדחלה למיטתה. כל בני־הבית ידעו כי בילתה את הלילה בחוץ.

רוחות מלחמה    🔗

היא גולשת במורד אלנבי, ופתאום - שטף חדווה, הים! והצפה של אושר מלוא החזה, כמו נגלה לעיניה הזוהר התכול הזה לראשונה, טוהר בתולי. תכול בהיר של ים, ותכול בהיר של שמים, ורק פס חיוור דקיק מפריד ביניהם, ובאופק אונייה לבנה עם ארובה, סבה אט־אט על צירה, מתרחקת והולכת. כל געגועיה נוהים אל האונייה הבודדת הזאת, שהנה־הנה תיהפך לנקודה זעירה, עלומה, במרחב האין־סופי (ופתאום נקיפת־לב: מי יודע אם אין זו ספינת מעפילים! אך הרי לא ייתכן שתהיה גלויה כל־כך לעין, היא מגרשת את ההרהור המטריד מהזיותיה הרומנטיות). בדמיונה היא צופה, כבסרט מצויר, בעלילות אודיסיאוס, שרק אמש קראה עליהן עם דבורה: אתנה, אלת החוכמה, מרחפת על המים, רואה־ולא־נראית, גביש חוכמתה מתנצנץ מקצה שרביטה, והיא מנחה את נתיבו של אודיסיאוס - משלה את הגיבור התם הזה כי תבונת ליבו, היא שעמדה לו – לאטום את אוזניו לשירה השמֵימית של הסירנות, לנער מעיניו את יופיין המפתה של הנמפות, סרסורות הקיקלופ, זה הזומם למשוך את הגיבור אל מאורתו ולעוור את עיניו בכידונו.

רק לפני כמה ימים היה זה. היא ודבורה היו שרועות על הספה, דבורה קראה בקול מתוך האודיסיאה וזויה שירבטה רישומים בבלוק שעל ברכיה והשמיעה מדי פעם קריאות התפעלות. ופתאום - אזעקה! ומתחילה תכונה, התרוצצות, אמה של דבורה דופקת על דלתן, כל המשפחה נחפזת להצטופף בחדר המדרגות שפִּתחו מוגן בלבנים ובשקי חול. הכול מצפים בחרדה למה שעלול לקרות. כל אווירון חולף מזכיר להם את מטוסי הקרב האיטלקיים שרק לפני שבועות אחדים הפציצו את תל־אביב וזרעו בעירם הרג רב כל־כך.

כעת היא רוצה לשכוח, לנשום יופי, שגב. אך הנה, סמוך לחוף, החלה יריעת המים לקצוף, ומערבולות קטנות, כיסי מים גונזי סוד, כמו מתריעים על סכנה. וגם השמים הסתוויים קדרו פתאום. חשרת עננים קודרת.

זה חודשים רבים משתוללת מלחמת־עולם באירופה, אך פה בארץ די שקט, בינתיים. אפילו הפיגועים הרצחניים של הכנופיות הערביות פסקו כמעט לגמרי מאז פרסום הספר הלבן. הבריטים, הם אומרים בליבם, יעשו את המלאכה בשבילם!

עתניאל ממשיך להצליף כדרכו, מדי שבוע בשבוע, בטור הסאטירי שלו. כל טור חג הוא לה. היא נושמת גדוּלה. כוחה של חוכמת הלב הזאת! קליעת הגלדיאטור שפוגעת ישר אל החוֹמֵש. הזמן נעצר כשמרחפות עיניה על אותיות המלבן המוארך בשולי דף העיתון, תחומו שלו, חותמו האישי. המילים שיצאו אל אוויר העולם. טעמן, ניחוחן, מלאכת המחשבת של צירופן המולידה את התבונה האירונית המזוככת הזאת. קודם כול לקלוט אל תוכה את המכלול כולו, על קירבו, בו־בלילה, ללחך אותו בעיניה טרי מן הדפוס. היא נושמת עמוק, היא מחייכת לעצמה, פניה זורחות מהתפעמות.

אחדות מחברותיה שוקלות להתגייס לחיל הנשים בצבא הבריטי, האיי.טי.אס. כמה בנות מהגדוד שלהן בתנועה כבר התייצבו בלשכת הגיוס וגם יודית, שבעלה מגויס לגדוד הארצישראלי, מתכוונת ללכת בעקבותיו. בעודה בתנועה טיפחה יודית את “גאוות היחידה” של קבוצתם וזויה העריצה את ההקפדה שלה על סדר מופתי. במִפקדים היתה לבושה למשעי, מכנסי חאקי קצרים, חולצה שומרית מגוהצת, נעליים מבריקות מצחצוח, וכשיצאו לטיולים גילגלה הדוק־הדוק את השמיכה, קשור היטב לילקוט הגב. אפילו התאהבותה בפיני היתה “ממושמעת”, בשליטה. נדמה היה שכל נשיקה מחושבת אצלה, לאחר התלבטות ושיקול־דעת. ואילו היא, זויה, נחשבה לשלוּמפרית; מעיל עור עד הברכיים, הכפתורים פרומים, זנב החגורה נשרך אחריה, החצאית מקומטת והנעליים הגבוהות מאובקות. ועכשיו, גם אהבתה לעתניאל פרועה וסעורה. מאז פגשה אותו ניתקה את עצמה מהחברים, מהכול, נהפכה לזויה אחרת. טרקה את הדלת על תקופה שלמה. היא ניזונה רק ממנו. כל חייה בלגן אחד גדול.

וגם עכסה חברתה מדברת על גיוס! עכסה, שלא מרשה שיאהבו אותה. רק שיעריצו אותה או שיחשקו בה. עכסה משגעת את הבחורים. אומרים שהיא נהדרת כמאהבת. צדה בחכתה את הכי טובים. וגם זויה מעריצה אותה. היא פורקת עול, עושה סקנדלים, נותנת דרור ליצריה והיא תאוותנית מאין כמוה, מסוגלת לשכב עם החיילים הבריטים על רצפת הבר. עם זאת, היא אינה משועבדת לתאווה הזאת, וגם לא לרגש. עכסה מתמכרת בלי להשתעבד, בעוד שהיא, זויה, אחוזת דיבוק. ועכשיו החליטה עכסה להתגייס. אבל בניגוד ליודית, לא כל כך מתוך פטריוטיות כמו כדי לתת פורקן לשנאות שלה. והיא גם משתגעת אחרי אסיאתים ואפריקאים, חיילי המושבות הבריטיות. קשה לה, לזויה, לתאר את עכסה בצבא, מקבלת עול מרות ומשמעת. היא תעשה שם צרות־צרורות, לא תחזיק מעמד אפילו יום אחד.

עכסה גוערת בזויה, מטיפה לה מוסר: “תראי אותך,” היא אומרת לה, “איזה מין חיים יש לך? בין שינה לבתי־הקפה, יש לך עולם של נמלה! את נטמעת בו, במשורר הזה! זו נאמנות כלבית! את מביטה בו בעיניים של כלב, נוערת בצחוק מכל בדיחה שלו!” וכינתה אותה “ציירת־לעת־מצוא”, וניבאה לה, כדבורה חברתה, שעם אחד כמוהו, תהיה אומללה כל החיים. אחד כמוהו! עכסה מעיזה אפילו לבטל את השירה שלו, אומרת שהיא משעממת אותה, וזויה צוחקת. מעכסה היא מוכנה לקבל זאת, אפילו שזה נשמע לה אבסורד גמור. הרי אין חובב שירה אחד בכל היישוב היהודי בארץ־ישראל שאינו מעריץ את שירת עתניאל! היא אפילו נהנית, באופן מעוות, כשעכסה משמיצה אותו, אומרת עליו שהוא אכזר, קנאי, מכוער… וזויה ממשיכה לצחוק, ואומרת שהיתה אוהבת אותו גם אילו היה בעל חטוטרת כשל הגיבן מנוטרדאם, או בעל חוטם כשל סיראנו דה ברז’רק, אבל כשעכסה נסחפת בהכפשותיה ומלעיזה עליו שהוא בוגד בה, שוכב עם כל מי שמזדמנת לו, אוטמת זויה את אוזניה בידיה וצווחת: “זה שקר! תשתקי כבר! עד כאן!” ועכסה מסננת מבין שיניה איזה גידוף עסיסי, ומגחכת. עכסה ניסתה להתיק את זויה מעתניאל; הכירה לה בחורים “לזיונים”, בלשונה שלוחת־הרסן, מלצרים יפי־תואר; נתנה לה מפתח לסטודיו של אמה הפסלת “כדי שתוכלי להזדיין שם”; עשתה הכול כדי שזויה תבגוד בעתניאל. וכשנוכחה שללא הועיל, ופגשה ערב אחד את זויה בקפה, צעקה עליה באוזני כולם: “את - פילגש!”

זויה מקנאה בעכסה, שאינה קשורה בעבותות נפשיים לשום אדם והיא חופשית לעשות ככל העולה על רוחה. Join The Army And See The World, למה לא? הלוואי שהיתה מסוגלת להיות כמוה!

כשל    🔗

זויה קוראת בעיתון שהגרמנים פושטים על כל אירופה. כבר השתלטו על מערב פולין ועל ארצות הבלקן והיהודים מופקרים שם למעשי זוועה מצמררים, לטבח המוני בככרות השוק ובמחנות־הריכוז. לא עוד גירושים כי אם השמדה, כך אומרים. וזויה מרבה לחלום על עיר הולדתה בפולין. הלילה ראתה בחלומה שלג והתגעגעה ליופי הלבן הזה (לפני הירדמה שמעה ברדיו על נחשול הקור המכה את אירופה); והנה, בחלומה, היא וחברתה ממהרות להצגת תיאטרון שהן אמורות להשתתף בה, אך השלג הכבד מאלצן להתעכב בכיכר השוק, “מגן דוד” שמה, והן עומדות בין אביוני העיר כדי להצטייד במגפיים. הממונה על החלוקה, עגלון גס־רוח שחיוכו המאוס חושף שיניים צהובות, רקובות, זורק לעברן מגפיים משומשים, וכשהן מבקשות לנער אותם מן השלג שדבק בהם, והן חובטות בעמוד קלון או בגדר־תיל, מתעופפים משם פרעושים ועוד מיני שרצים, שמטפסים על רגליהן וחודרים לעורן והן נתקפות גרדת מציקה. אך סף הסבל של חברתה גבוה משלה. וכעת היא נזכרת שהיתה זו עכסה, והיא שואלת את עצמה מה לעכסה הצברית, חתולת רחוב פראית שכמותה, ולפולין.

עכסה, ג’ינג’ית “גזעית”, שמתנועעת כפנתרה ומחשבתה ולשונה חדות כתער, היא מלכה בחצרה, ונתיניה־מעריציה סוגדים לה. סרים למשמעתה, נענים לגחמותיה עוד לפני שהיא מספיקה להגותן, ומשננים כל מוצא פיה כאקסיומה וכאימרת־כנף שאין להרהר אחריהן. אכן, זה כוחה של כריזמה. וזכויות־היתר שעכסה נוטלת לעצמה מותרות רק לה ואינן נסלחות לזולתה. כך היה בתנועה, בעבר, וכך גם בהווה, בחבורה הבוהמית התל־אביבית שעכסה היא אחת מן הדמויות הצבעוניות והבולטות בה, אף כי לבושה שחור תמיד.

ימים אחדים לפני שחלמה זויה על פולין, פרץ ריב בינה לבין עכסה. היה זה בקונצרט התרמה ל“כופר היישוב” במוזיאון. עכסה קיבלה מאביה העסקן הזמנה זוגית לאירוע. שלא כבקונצרטים רגילים, הונף באולם הדגל הלאומי, ונואם מטעם ההגנה דיבר על הצורך בהבלגה, למרות הטרור הערבי שעדיין לא דעך כליל, ולמרות המדיניות הבריטית האנטי־יהודית, ואמר שתשובתנו לכל ההתנכלויות האלה למפעלנו הציוני היא הקמת יישובי ספר, בגליל, ביהודה, ועלייה המונית לארץ. “בכל דרך אפשרית”, אמר, והתכוון להעפלה בלתי־לגאלית.

“מה את תולה עיניים כלות כאלה בנואם השדוף הזה שמפריח סיסמאות מפא”יניקיות!" קינטרה עכסה ודחפה את זויה במרפקה.

היתה זו ממין ההתגרויות הצפויות של עכסה, וזויה, שהיתה אסירת תודה לה על הקונצרט, לא הגיבה. אבל בצאתן מן האולם ועכסה העירה שוב על “המליצות הנבובות”, התרגזה זויה ואמרה לה שהדיבורים הניהיליסטיים שלה הם חסרי טעם וחסרי אחריות, וש“במליצות הנבובות” האלה טמון כוחנו, והן מבטאות מעשים שמפלסים לנו את הדרך למדינה יהודית. עכסה נתנה בחברתה מבט של בוז והתיזה כנגדה: “פאק יו!” ואמרה: “אני ממש לא מאמינה! המשורר הזה הספיק לעקם לך לא רק את השכל אלא גם את החוש הלשוני!”

אביה של עכסה הוא עורך־דין ידוע, המייצג מוסדות הסתדרותיים, וכשהיתה בתו בגיל תנועת־הנוער, התנגד שתצטרף ל“השומר הצעיר”. ליגלג על אמונתם העיוורת במרקסיזם־לניניזם ובדיקטטורה של הפרולטריון, אבל סיפר בגאווה שבנערותו היה הוא עצמו מהפכן ורק כשהגיע לארץ הבין שבולשביזם משמעו טרור ודיכוי חופש המחשבה. הוא התנה את הצטרפותה של בתו לתנועה השמאלנית בכך שתאזין עימו לפני כן לשידורים ממוסקבה, כי היה בטוח שתתקומם נגדם. עכסה הזמינה להאזנות האלה גם את זויה, שהיתה אז, לפני שהכירה את עתניאל, שומרניקית שרופה, הרוח החיה בקן, אחת מאלה הדבקים ב“סוציאליזם של ברושורות”, כפי שכינה אותם אביה של עכסה. ואמר בלעג שהם “משננים את הקפיטל וממלמלים פסוקים בסוגיות של ‘מטריאליזם היסטורי’ כאילו היו תורה מסיני”. שלושתם ישבו בחדר המגורים של עכסה, סביב מכשיר הרדיו RCA VICTOR המגושם שלהם, שהשמיע נאומים נלהבים על הקומינטרן וקשר כתרים לסטלין – כינה אותו “שמש העמים”, “אדריכל הסוציאליזם” – ולשמע ההפלגות הללו התמוגג אביה של עכסה בלעגו, וטען שהבולשביקים מסרסים לא רק את האמת אלא גם את הלשון הרוסית; ועכסה המרדנית צחקה, אך לא צייתה לו והצטרפה לתנועה, ורק תנאי אחד הציגה למדריכיה - שעל הקבוצה שלהם לא יחול כלל ההפרדה בין המינים.

שומו שמים! כל הנהגת השומר הצעיר התכנסה לדון בדרישה הנועזת הזאת, אך כיוון שעל אישיות ממגנטת כעכסה אי־אפשר היה לוותר, נכנעו לה, והם היו הקבוצה המעורבת הראשונה בתנועה. ומאוחר יותר התעלמו גם מהרגלי העישון ושתיית האלכוהול שלה (“השומר אינו מעשן, אינו שותה כוהל”) ומזלזולה ב“טוהר המיני”.

וכשישבה זויה נזופה לצד עכסה באולם הקונצרטים של המוזיאון, חשבה בליבה, שעם הביטויים האנגליים שהיא משרבבת לכל משפט שני, היא מפֵרָה את השבועה השומרית, להיות נאמן ל“עמי ארצי ושפתי”.

באותם ימים היתה עכסה מאוהבת באחד המאורות הגדולים של התנועה, מדריך מחונן בכריזמה אירוטית, שאימרות המוסר האידיאולוגיות שלו היו מתובלות בפלפל פרוידיאני, ועכסה, שקראה את פשר החלומות (באנגלית, האם כבר אז השחיזה את כליה למאבק על ליבם של חיילים בריטים?), ניתחה כל דבר במונחים פסיכואנאליטיים, תפסה את החברים בקלקלתם; הצביעה, בכל שגגה של מה־בכך, על “כשל” או על “מעידה”, והביכה ובילבלה את חבריה עד כי חששו לפתוח את פיהם בנוכחותה.

כשיצאו מן המוזיאון והלכו לאורך השדרה, ראו מרחוק אשה צעירה מגלגלת עגלת תינוק. הדם הציף את חזה של זויה: יודית! חברתן מהתנועה שטיפלה בה אחרי שעשתה הפלה ומאז, כדי להשכיח מליבה את הפרשה העכורה והמכאיבה ההיא, השתמטה ממנה בכל מיני תירוצים. והרי נאמר לה שיודית התגייסה! זויה נעצרה ונלחצה אל זרועה של עכסה. “תראי מי הולכת פה,” אמרה, “לא תיארתי לעצמי שבינתיים נולד לה משהו… אין ברירה, נצטרך לגשת לנחם אותה.” אך מייד תפסה את עצמה בכשל־לשונה והסמיקה. “סליחה,” אמרה, “התכוונתי להגיד: ‘לברך’, לברך אותה…”

רק זה היה חסר! אותו ערב רקחה עכסה מטעמים מן ה“כשל” הזה!

אבל בימים הבאים, לא היה לעכסה ראש למשחקי הנערות הללו. כל־כולה היתה נתונה בהכנות לקראת התגייסותה לצבא.

אנשים וחיות    🔗

אמה של זויה היא אשה זעירה שפניה עדינות ושער השיבה שלה, המגיע עד מותניה, עשוי צמות דקות ומתנוסס כעטרה סביב מצחה הגבוה. בעיניה הקטנות, כבעיני בתה, זוהרים אישונים חומים, רושפי להיטות סקרנית. היא שומרת מצוות, וכשהיא מתאוננת באוזני זויה שאנשים שואלים אותה איך קורה שבת יפה כשלה אינה מתחתנת, עונה לה זויה בקוצר־רוח: “אנשים, אנשים… מה חשוב מה אומרים אנשים?”

האם מצביעה לשמים ואומרת: “מה שיש שם איננו יודעים, אבל אנשים… זה מה שיש כאן!”

זויה מספרת זאת לדבורה כשהיא נכנסת אליה בדרכה הביתה מקפה “מאור”.

מצב־רוחה רע, והיא מייחסת אותו להתקפי הדכדוך והזעף של עתניאל. אומרת שכשהוא שרוי בקדחת של כתיבה פוקדים אותו סיוטים, וזה מפחיד אותה. אבל היא פוסחת בסיפורה על אירועי ליל אמש.

בא אליה הביתה בהיעדרם של אמה ואחיה, שיצאו לאיזו שמחה משפחתית, והיא, כרגיל, סירבה להצטרף אליהם. אחרי שהתעלסו, כשנרדם על הספה שלה, דיבר בשנתו מתוך ייאוש עמוק. הזכיר ‘הומל’, ‘קישיניוב’, הזכיר את סבתו, זימזם “פוליושקה, פוליושקה,” מילמל משהו על תפילת אשכבה, נדמה היה לה ששמעה ‘מקוננות’, ‘מעגל מכושף’, כאילו נפתחו אצלו נבכי־נבכים, כאילו רוח רעה עברה בחלומו. והיתה לה תחושה של אבל, של אופל מצמרר.

“אין אדם סובל כמוהו, מתענה כמוהו, נושא אשמה נוראה כמוהו,” היא אומרת לדבורה, ומספרת שבאחד הלילות האחרונים, כשישבו בערב בקפה “תירוש” שבדיזנגוף, וכבר היה שתוי, עיניו שני חריצים אדומים, השתפך במנגינות חסידיות, ושר “איך בין אברמ’ל דער מבריחר,” והזמין עוד ועוד משקאות, “על חשבון הגביר”, בשביל כולם. בשלב מסוים הפציר באחד מבני־חבורתו שישתה אף הוא, והבחור, משורר מתוסכל, “איש כבוד” בעיני עצמו, קם, דפק על השולחן וצעק: “אתה לא תגיד לי מתי לשתות ומתי לא לשתות!” וזויה מספרת איך הביט בו עתניאל מתוך עיניו המצומצמות, העצומות־למחצה, הביט, ולא אמר דבר, היה שתוי כלוט, אך כשהזמינו טקסי בשבילו, לא הניח לנהג לעזור לו להיכנס למכונית, נדחק פנימה בכוחות עצמו.

“ולמחרת,” היא מספרת, "הגיע לקפה כמו נסיך. מסורק ככה לאחור, כמו אחרי מקלחת, מסודר, עם הז’קט הכחול, ושאל את בעל הקפה אם קרה משהו בלילה, אם משהו לא היה בסדר איתו, וחקר את המלצרים אם “עלה” על מישהו, אם “העליב”.

“הוא רואה הכול ויודע הכול,” אומרת זויה ודמעות מטפסות בגרונה, “גם כשהוא יושב בגבו אל האנשים, הוא רואה מגבו. והתבונה!…” היא נאבקת בדמעותיה, “התבונה שלו!…”

“כשיש לאנשים טענות כלפיו,” היא ממשיכה בקול רועד, “כשהם מתמרדים כלפיו, הוא מקשיב להם, לא מתווכח.”

“ויש עוד משהו…” לוחשת זויה כשדבורה חוזרת מן המטבח ומעמידה על השולחן קערה עם ענבי מוסקט. ואחרי שהיא משביעה אותה לא לגלות, היא מספרת לה על בלה, חברתן, שחומדת את עתניאל, עוגבת עליו, מצחקקת עימו. וערב אחד בישרה לו שיום־הולדתה מחר, וכשאמר לה: “תבואי, נחגוג!” קיבלה את דבריו ברצינות, אבל כשהגיעה לקפה למחרת, התברר לה ששכח מכל העניין וכבר לא היה לו מצב־רוח לזה. ומאוחר בלילה, כשכבר היה בגילופין “ולא ידע מהחיים שלו”, מצאה הזדמנות להתחשבן איתו. התפרצה עליו שהוא מבטיח ולא מקיים, אמרה: “אנשים באים במיוחד!” הטיחה בו שהוא מזלזל בבני־אדם.

“והוא,” תולשת זויה ענב מן האשכול ומגלגלת באצבעותיה ומחזירה לקערה, “הוא מקשיב, לא אומר כלום, מקבל, נושא את הצלב.”

ופתאום היא קמה ואומרת שהיא רוצה הביתה, הולכת לחדר־האמבטיה להסתדר וחוזרת עם חיוך משוח על הפנים, ומספרת שבחצר ביתם כרתו עץ, “הפיקוס הקדוש”, קוראים לו, וכעת מונח שם הגזע הכרות מחולל, מובס. על ענפיו המאובקים, העירומים מן השלכת והמבהיקים בשמש, מבצבצות מעין תאנים קטנטנות, והוא מוקף קוצים יבשים. “אז לפני שיבואו מהעירייה לסלק את הפגר הזה אני חייבת לצייר אותו,” היא חושפת את שיניה כמתגרה.

אחר־כך היא יוצאת למרפסת, ומצמצמת את עיניה כמסונוורת מהאור, ומצהירה בעליצות מאולצת שהשמש חזקה כעת אך היא כבר לא דוקרת, והאור נהדר לציור.

למחרת היא נכנסת שוב אל דבורה בדרכה מ“מאור”, עליזה ומלאת חיים, ומספרת בהתרגשות שהיא עומדת לאייר ספר ילדים של עתניאל שנושאו חיות, ועכשיו היא חוזרת מגן־החיות והיא מלאה חוויות. מספרת על העורב שעובדי הגן אימצו והם מגדלים אותו כחיית־מחמד, מפנקים אותו בפרפראות, והעורב משתעשע איתם ומעביר את המטעמים מפינה לפינה; ומספרת על השקנאי, חברו לכלוב של העורב, שגונב ממנו את האוכל ואוגר בגרגרת הענקית שלו, וכשעובד הגן טופח לו על צווארו וקורא: “תוציא את זה!” משפיל השקנאי את עיניו מבושה ופולט… ומספרת על משפחת הבבונים, שהאב שוכב לו בנחת והאם מתרוצצת בעצבנות ולא מניחה לבבון־הבן להטרידו והיא עצמה פולה את הכינים מגבו ומראשו; ועל הפיל היא מספרת, שמאז מותה של בת־זוגו הוא אינו מניח לנקבה חדשה להתקרב אליו. ומדברת על הסדר המופתי בג’ונגל, כשזכות הקדימה לאב, אחר־כך בא תורה של האם, אחר־כך של הילדים ואת השאריות מקבלות החיות הקטנות, שנמשכות לריח האוכל והחיות הגדולות אינן נוגעות בהן לרעה. ומספרת שכשציירה ציפורים הן נעמדו בשקט כמו מודליסטיות ורק אחרי שגמרה לציירן פרשו כנף והתעופפו להן.

***

מצב־רוחה המרומם של זויה בביקורה האחרון בביתה, מתעתע בדבורה ומוליך אותה שולל. האם שיתופה, כמאיירת, ביצירתו של עתניאל נטע בה תקווה חדשה והיא חזרה סוף־סוף לעצמה, לשמחת החיים הטבעית שלה?

אבל כשנודע לה על המהפך המדהים שהתחולל בחיי חברתה בעצם הימים האלה ממש, שזה עתה התארסה זויה עם המסעדן היווני מיפו - בחור נאה בשם אנדריי, ממיודעיה “המפוקפקים” של עכסה, האיש שהכירה לזויה כפיתיון במטרה להרחיקה מעתניאל, אך יצא שחבורת “נון” כולה אימצה אותו לעצמה – ושמעה מבלה שנסעה איתו אל קרוביו בחיפה, לערוך שם את טקס האירוסין, לא זו בלבד שנפגעה מכך שחברתה הטובה העלימה ממנה סוד נכבד כזה ולא נועצה בה בהחלטתה (המטורפת, חשבה), אלא גם תהתה על עצמה, שלא חשה ולא חלה בדבר.

אנדריאה    🔗

מה היא עושה פה, בסלון הזר הזה, שקועה בכורסת עץ כהה, כבדה, מרופדת קטיפת ארגמן, וזו שממולה בירוק⁻אפור, כצבע ספת הצ’סטרפילד וכצבע הווילונות המעטרים שני חלונות זהים, גבוהים, שצמרות עצי הגן נשקפות מהם, ובהשעינה את אמות ידיה על המסעדים נחקקים בעורה חריצי פיתוחי העץ. מן הקיר המסויד והמעוטר ניבטים אליה תצלומי משפחה זרה, זקנים נשואי פנים, מטרוניתות שמנות הדורות, חתנים וכלות.

מה אני עושה פה, היא שואלת את עצמה.

כל הדרך לכאן, במכונית השברולט השחורה של אנדריי, בין צחקוקיה לשמע הבדיחות של חתנה⁻המיועד (הו, כמה הן תפלות! חשבה), כשקילפה מן הבונבונים הממולאים שבקופסה את הנייר המוזהב ותחבה אחד לפיו ואחד לפיה – דיברה אל עצמה, אמרה לעצמה ששנתיים, מאז נכנס עתניאל לחייה, היא מיטלטלת בין אמונה לספקות מייאשים, והעצבים לא עומדים במתח הזה. בלילות, לבדה במיטתה, הדמיון נודד אל חדר המשכב שלו, והוא מתפרע שם בצבעים משתוללים… ובגידותיו, הלא⁻נחשבות, כביכול, אך הפוגעות ומכאיבות למרות הכול, והפרשה הטרייה למדי עם בלה, והידיעה שלעולם לא יעזוב את אשתו (האם נאמנותו הכפייתית לברית⁻הנישואים היא חלק מה“עיסקה” שלו עם “אותו האיש”?) והשאלה שאינה מרפה: מה עשתה ירדנה ב“תירוש” בערב הגורלי ההוא?

“הוא הורס אותי… הוא הורס אותי…” אמרה לעצמה, “הוא מוחץ אותי כמו הר ענק.”

ועכשיו – האיש הזר הזה שלצידה. אנדריי. מייד כשהודיעה לו על הסכמתה להתחתן איתו, ידעה שתתחרט; ידעה שברגע האחרון תיסוג. תיסוג ויהי מה.

הלוא זה טירוף! היא אומרת לעצמה.

* * *

אנדריאה, הם קוראים לו פה. שם מוזר לגבר. ביפו הכירה אותו כאנדריי, בעל המסעדה היווני שמשפחתו האמידה מתגוררת בחיפה. כל חזותו השתנתה מאז שהכריז על עצמו כעל חתן – נעשה עוד יותר אלגנטי: חליפה בהירה, עניבה צבעונית, ממחטה מגוהצת למשעי מבצבצת מכיס המקטורן, נעליים לבנות מנוקבות, והשיער מבריק מברלנטין.

קודם, כשבא מן הרחוב, הביא שנֵים⁻עשר ורדים, לא ברור אם לה או “לבית”, ואחרי שיצא מביקור בחדרן של הדודות נכנס לסלון, ישב איתה דקות אחדות והתבדח על נוהגי עדתם. סיפר שאחרי טקס הנישואין יקיימו קרוביו את מנהג בדיקת הסדינים שלהם, יפזרו כסף על מיטתם ויגלגלו עליה את תינוקות המשפחה כסגולה לריבוי ילדים (זויה תהתה אם הוא מתכוון ברצינות). לבסוף הוא מבטיח לחזור לתה של “פייב אוקלוק” ואחר⁻כך ייצאו שניהם “לבלות”, וכשהיא שואלת לאן, הוא לובש ארשת של סודיות ולוחש על אוזנה: “הפתעה.” אבל כשהיא מפצירה בו הוא אומר שלקזינו “בת גלים” והוא מקווה שתיראה במיטבה, שיוכל להתנאות בה לפני חבריו החיפאים. לפני שיצא “לסידורים”, הפעיל את הגרמופון שכעת בוקעים ממנו צלילי רמבטיקו עליזים, הניח על ברכיה צרור ז’ורנלים ששלף ממדף שולחנון משולש, דק רגליים, הניצב בצד כורסתה, גיבע את ידיו על לחייה ונשק לה על פיה וקרא לסוכנת שתכבד את האורחת ב“גְליקוֹ”. זו החוותה בראשה, הניחה על השולחן מגש של כסף ועליו כוס בדולח עם מים צוננים וצלוחית קטנה עם מרקחת דובדבנים (“הגבירות ביקשו למסור שהקרסי הם מפרי גננו,” אמרה, ופיה הקפוץ התעקם למעין חיוך חטוף).

את הלילה בילתה זויה על מיטה צרה בקיטון קטנטן בדירת הדודות (לא היה עולה על הדעת לשכן את המאורסים במחיצה אחת), ואת ארוחת הבוקר, קולורי עם קפה שחור, סעדה בחדר האכילה עם האם ועם בתה הרווקה. האם בשחורים, שביס בשערה הכסוף ואבני פנינה מבצבצות מן העגילים הקטנים שבאוזניה, והבת בפרחוניים ולשערה הקצר, המקורזל, ברק⁻חלודה של חינה ועיגולי רוּז' מרוחים על לחייה. בתום הארוחה מניחה האם את מרפקה על מסעד הכיסא ונשענת עליו במלוא כובד גופה, פניה חרושות הקמטוטים בכפה, והיא מנסה לעקוב אחרי שיחת בתה עם האורחת מתל⁻אביב.

“הכלה הזאת של אנדריאה, מה את חושבת, היא משלנו?” נכנסת האם לדברי בתה כשזו מספרת לאורחת על הפילגש הביירותית, “הארטיסטית”, של בן⁻דודה, זה שבדירתו מתארח כעת אנדריאה. “שלח את האשה והילדים להינפש בחלואן,” היא אומרת, “ואת זניחת משפחתו תירץ בפגישות עסקיות פיקטיביות. בסוף הפילגש הזאת תאכל את כל רכושו, וגם את הסבא והסבתא שלו.”

כשהיא משגיחה לבסוף במרפקה של אמה הדוחק במותניה, היא פונה אליה בקוצר⁻רוח.

“הכלה של אנדריאה אינה יכולה להיחשב יוונייה, אחת משלנו, נכון?” שואלת האם.

“לא, לא יוונייה.”

”אז למה היית חושבת אותה?"

“הייתי חושבת אותה לצוענייה, עם דם יהודי מלכותי.”

הבת ממשיכה ללהג עם האורחת על דא ועל הא, על המשרת הנובי שלהם שנאלץ להתגייס, ועל אי⁻יעילותה של המשרתת מנצרת שבאה במקומו, על אופנת בגדי נשים שמושפעת מהמלחמה, ועל החיילים הבריטים שמסתובבים שיכורים ברחובות העיר, ובכל פעם קוטעת האם את שיחתן עם אותה השאלה עצמה: “היא הרי לא אחת משלנו, אז איפה היית ממקמת אותה?” לבסוף מאבדת הבת את סבלנותה, קוראת לסוכנת שתעזור לה להקים את אמה, ולפני שפורשות השתיים וקובעות עם האורחת להיפגש בארוחת הצהריים, לוחשת הבת על אוזנה של זויה שתחכה לה בסלון והיא תצטרף אליה תוך שעה קלה, לכשתתפנה מהתעסקויותיה של אמה, שבשעה כזאת נוהגת להתייחד בחדרה עם קלפי ה“טיכי” שלה. והרי, היא אומרת, עליהן לקיים את השיחה “החשובה” ביניהן, זו הקשורה בטקס האירוסין שלה עם אנדריאה!

זויה מדפדפת בז’ורנלים שעל ברכיה, אך מחשבותיה פורצות את כלוב הברזל שהיא מתאמצת בכל מאודה לכולאן בו ומתעופפות הרחק מכאן, לתל⁻אביב, לבית⁻הקפה באלנבי, שבשעה כזאת של בוקר כבר התקבצו בו כל אנשי שלומו, ובלה בתוכם, כן.

* * *

בלה חברתה, שניצלה את היעדרותה הקצרה מן העיר, כשזויה נסעה לנתניה לבקר את אחותה שחלתה, ונדחקה בינה לבין עתניאל. לא, היא לא התכוונה לסלק את זויה מחייו, הסביר לדבורה, שנזפה בה על התנהגותה; בסך הכול השתוקקה להרפתקה רומנטית עם משורר גאון, היתממה. ימים אחדים הסתגרה זויה בביתה, מלקקת את פצעיה במאמץ עילאי להתאפק ולא לראותו, אבל כשלא יכלה עוד להכיל את מצוקתה והזדחלה בערב ל“תירוש”, מצאה בחברתו לא את בלה, שנבהלה מהטפות המוסר של דבורה והתקפלה, כי אם אהובה ותיקה שלו, יריבה קשה, אמיתית, הגננת היפהפייה מעמק הירדן, ירדנה ורדי.

מאוחר יותר אמרה לעצמה, שבסופו של דבר שרדה גם את הכאב הזה. אבל אז, ברגע שראתה את שניהם באפלולית הערב… מייד ידעה שהיא זו, לא היה לה שום ספק. ברגע הראשון סינוור אותה זוהרה של הזרה המסתורית ולא יכלה לקלוט שום פרטים בדמותה. לא פנים, לא מתאר⁻גוף (רק פעם אחת פגשה בה לפני כן, אבל אז לא זיהתה בה עדיין את יריבתה הלא⁻מנוצחת). אחר⁻כך הבחינה בצבע שערה הערמוני, בפניה המוארכות משהו, בתנועה הקשתית של ידה, ושמעה את צחוקו. צחוק של איש מאושר. חשה פיק ברכיים, אפסות, חידלון, ועם זאת, עם זאת…הבחורה הזרה הזאת היתה כל⁻כך מוכרת לה, כל⁻כך קרובה, כאילו מבשרה… כאילו שתיהן אחת… וידעה שהיא עצמה חייבת להיעלם. לא להיות. וברחה משם לפני שהבחינו בה, ורצה לכיוון הטיילת. היתה שעת בין⁻הערביים, שקיעה ורודה⁻ארגמנית, האור היה כהה והים סער, והיא קירטעה כושלת כל הדרך עד המסעדה של אנדריי ביפו.

מתנשפת התפרצה למסעדה, סמוקה ופרועה, והודיעה לאנדריי, שהשתחל לקראתה בין שולחנות הסועדים, שהיא מוכנה להתחתן איתו. “אבל בתנאי שניסע מפה,” הוסיפה מייד, באותה נשימה, “ליוון, לאלכסנדריה, לביירות, לא חשוב לאן, אפילו לחיפה.”

וכך זכה אנדריי בהבטחתה של זויה, שמאז הכיר אותה באמצעות עכסה התאהב בה ממבט ראשון. ולא אמר נואש והמשיך לחזר אחריה בעקשנות ובעקביות, אפילו שדחתה אותו שוב ושוב. הזמין אותה ואת ידידיה לארוחות חינם במסעדתו וכיבדם ביינות משובחים, שיגר אליה זרי פרחים בסידור אמנותי… ברגע שנראה הנער⁻השליח על אופניו והזר המלכותי בידו, הניחו ילדי השכונה את משחקיהם וכל החבורה התפרצה ללווֹתו אל דירתה של זויה – ומאז המלחמה, משהונהג משטר של צנע, שלח לביתה מעדנים מיובאים מאמריקה שהשיג בשוק השחור: נקניקים, חלב משומר, שוקולד, וגם גרבי משי ובושם מעולה, והזמין אותה לקונצרטים של הפילהרמונית והסיע אותה לטיולים קצרים בארץ במכוניתו, אבל כשהציע לה לבלות עימו סוף⁻שבוע בקליה שבים המלח, סירבה. “בלי לילה,” פסקה.

לפני שנסעו אל קרוביו לחיפה לפגישת ההיכרות ולטקס האירוסין, ארבה זויה לעתניאל בשער מערכת עיתונו וכשחייך אליה מופתע ושאל אם היא בדרך ל“מאור”, פלטה: “אני מתחתנת!” עתניאל הביט בה בתימהון משועשע, כלא מאמין, ושאל “עם מי?” וכשהשיבה לו בגמגום שאם ירצה יוכלו להמשיך ולהיפגש… כגבר ואשה בעלי סטטוס שווה… פרץ בשאגת צחוק מצמררת. ככל שהיא הופכת בדבר, אין היא מסוגלת להסביר לעצמה את פשר הצחוק המפיסטופלי הזה שלו.

* * *

הקוזינה של אנדריאה מתיישבת בכורסה ממולה ומפטפטת על עניינים שונים לפני שהיא ניגשת לנושא “החשוב”. היא מספרת שכשהגיעה סבתה מיוון לחיפה ידעה מייד שהיא רוצה לגור כאן, במעלה הכרמל הצרפתי, בסביבות “סטלה מָריס”, בבית הפינתי המשקיף על הים, ליד הווילה של ספינֶס; וכשבדיוק התפנתה הדירה הזאת, ברחוב טאריק אל⁻ג’אבל, ראתה זאת כיד הגורל. אך לרוע המזל גם הכנופיות הערביות חמדו את פינת ההר הזאת, ארבו ממנה למיניבוס שמוביל ילדים יהודים מן ההר לבית⁻הספר בהדר והרגו את שני הנהגים, האחים חנוכה, תימנים מקסימים עם שיניים לבנות ועיני דובדבן שחורות. וסיפרה על ביירות, שלפני המלחמה נהגו לערוך שם את קניותיהן, ואמה, שבצעירותה היתה “ליידי אמיתית”, הצטיידה שם בבושם ובתמרוקים, ותופרת עילית תפרה לה את שמלותיה על⁻פי אופנת “יוּגֶנד שְׁטִיל” הווינאית; הן נהגו להזמין מקומות מראש בשירות “אביב” וחזרו הביתה לחיפה בו⁻בערב. עוד סיפרה, שלפני המלחמה היו היא ואמה קליינטיות קבועות בקו האוניות חיפה⁻פיריאוס, וביקרו את קרוביהן ביוון פעמים אחדות בשנה, אבל כעת הן מתפשרות על רחצה בחוף “חיאט” ויש להן שם מנוי לקבינה. אחר⁻כך גילתה הקוזינה לזרה המסתפחת על משפחתן את הסוד הגלוי על תשישותה הנפשית של אמה וסיפרה שלאחרונה משתבש אצלה לוח הזמנים והיא מצוּוה לערוך שולחן⁻של⁻שבת, נרות, יין, בסתם יום של חול (זויה נזכרה באחותה, שטענה כי אמן “שוכחת” דברים בכוונה, כדי להדאיגה). מאז שמצבה של האם התדרדר, אמרה, מזמינה היא, הבת, את המצרכים במעדניית “ספינס” בחיפה והן נחשבות שם ל“קונות מועדפות”.

הן יושבות להן זו מול זו בכורסותיהן התאומות, הקוזינה של החתן המיועד והכלה האשכנזייה שהביא עמו מתל⁻אביב, זו ששמלתה קצרה מדי, המחשוף שלה הגדול מדי, עקביה גבוהים מדי והאודם שעל שפתיה הכמו⁻מצוירות צעקני מדי. בנסותה לשוות אווירה נינוחה לקושי שהן חשות זו בחברת זו, הביאה עימה הקוזינה את סריגתה וכעת ממלא קשקוש המתכת של המסרגות את חלל השתיקה הרועמת התלויה באוויר, ששום פיתולי נימוסין אינם מצליחים לרככה.

לבסוף מתעשתת הקוזינה ומספרת על משפחתם ביוון, על כפר הולדתה המתנשא מעל לים והוא מוקף חורשות ומים זורמים מכל הכיוונים. התחבורה על חמורים, רעידות⁻אדמה מדי כמה שנים, ובמטעי הטבק שלהם גילו עתיקות בעלות ערך עצום, אך המשפחה תרמה אותן למוזיאון באתונה. ומספרת שהם היו היהודים היחידים בכפר, ואמה, שמנעוריה גילתה כישרון למסחר, הרבתה לנסוע ברחבי אירופה בעסקי המשפחה. אבל כשהחליפה הקוזינה מסרגה וזויה הביעה התפעלות ממלאכת המחשבת שלה, היה זה כאילו אות לבת⁻שיחתה לפתוח בנושא שלשמו התוועדו, וסיפרה שבנות עדתן לומדות תפירה, רקמה, סריגה ובישול בבית⁻הספר, ובבית הן מתאמנות בפריטה על פסנתר, והבנים, ואנדריאה ביניהם, מנגנים בכינור. “וכבר אז,” נשאה את פניה אל זויה בחיוך רב⁻משמעי, “הן מתחילות להכין את הנדוניה שלהן.”

“לי אין שום נדוניה!” מתפרצת זויה לדבריה של הקוזינה וקולה נשמע חצוף מדי, אפילו לה עצמה.

“אבל אנדריאה אמר שאביך הוריש לך כסף לדירה!” מטפס קולה של הקוזינה לטונים צורמניים.

“לדירה קטנ⁻טונת,” מקרבת זויה את כפות⁻ידיה עד שהן נוגעות זו בזו. “אולי חדר וחצי.”

“ומה עם רהיטים? נגיד שאנדריאה יוסיף משהו על הדירה, כסף לרהיטים תקבלי ממשפחתך? אני מתכוונת, סלון קומפלט עץ אגוז, לא קלוע, עם המון כריות, כמו אצל הערבים; מיטה עם מזרן קפיצים ושולחן טואלט, ארון שלוש דלתות, זה המינימום, לא? ירח⁻הדבש הוא על חשבוננו, אבל כעת, בגלל המלחמה, בא בחשבון רק מצרים או קליה. ומה עם שמלת הכלולות? זה על הכלה, כמובן, אצלנו נהוג ממשי טהור ותחרה בלגית ועם שובל ארוך, אחת לבנה לחופה ואחת כחולה ליום שאחרי, לכחולה לא צריך שובל, ומה שנוגע להוצאות החתונה, נהוג אצלנו שהשושבינים, הקוּמֶרָה והקוּמְבָּרִי, מתחלקים איתנו בהוצאות.”

“את מדברת על שמלת כלולות ועל שושבינים.” קוטעת אותה זויה בחדות, “כשאני עוד בכלל לא יודעת אם אני רוצה להתחתן!” והקוזינה, שנראית נדהמת, זוקפת כלפיה את ראשה ומישירה אליה מבט אפל ועוין. אחר⁻כך היא מקפלת את סריגתה, קמה ממקומה, מיישרת את שמלתה ויוצאת מן החדר זקופת קומה, ללא אומר.

כנרת    🔗

“תראו את הפְרֵחה הזאת!” קוראת עכסה כשהיא מבחינה בזויה יורדת במדרגות של בית קרובי אנדריי ומזוודת קרטון חומה גדולה בידה. “ככה את חושבת להופיע בקיבוץ? לדדות בשבילים של המשק על הקביים האלה? והשפתון המגעיל שלך! כמו איזו יידענע עם מזוודה פולנית של פליטים! מה יש לך שם, כל הנדוניה שלך? אני מתביישת להביא אותך אל הדודה שלי!”

כבר מזמן חשבה זויה לנסוע לכנרת ולהיפגש שם עם אהובתו הראשונה (“הנצחית”, אבוי..)של עתניאל, שהשמועה אמרה כי היתה המוזה לרבים משיריו. ועכשיו, לאחר פגישת האירוסין הגרוטסקית בבית דודותיו של אנדריאה, אמרה לעצמה: זו השעה! עכשיו, או לעולם לא! היא התקשרה אל עכסה, שזה עתה התגייסה, אך ניתנו לה כמה ימי חופשה לפני יציאתה למצרים, וביקשה ממנה לבוא לחיפה ולנסוע איתה אל הקיבוץ של דודתה, שבו חיה גם אותה אהובה אגדית.

“תעשי טובה, עכסה, תפסיקי להיטפל אלי עכשיו, גם ככה יש לי מספיק צרות. בואי נסתלק מפה לפני שהן תודענה לאנדריי שנעלמתי והוא ירוץ לחפש אותי,” זירזה אותה אל הטקסי.

רק כשצפרה הרכבת והתחילה לזוז על המסילה בחריקת גלגלים ותוך טלטלה עזה, התרווחה זויה במקומה ופלטה אנחת רווחה, “כעת שום כוח בעולם לא יחזיר אותי אל אנדריי.”

“אז מה את חושבת לעשות עכשיו? להידבק כמו צל למשורר שלך? לרדוף אחריו כמוכת⁻ירח? להמשיך להיות שפחתו הנרצעת? תשמעי לי, זויה: האיש הזה מאמלל אותך! לא די חרבונות ספגת ממנו? והוא גם בוגד בך! אז מה יש לך איתו, זיונים עלובים?”

זויה נשענת במרפקה על מסעד המושב, מצמידה אגרוף אל רקתה, נושמת עמוק, מסיבה את ראשה אל החלון ושעה ארוכה היא מלווה במבטה את הנוף החולף. חשבה על הפיאסקו עם אנדריי, ואמרה לעצמה שזו חוליה בשרשרת היחסים המשתבשים שלה, כשבכל פעם נדמה לה שהנה, הנה, תצליח להשתחרר ממצוקת הקיבוע שלה על עתניאל, ומעשה שטן, הכול משתבש. והיא שואלת את עצמה ממה היא מפחדת יותר: מהיעלמותו מחייה, או מהדבֵקוּת שלה בו, לעולם ועד. והיא חושבה על הפגישה הצפויה לה עם הבחורה הזאת, אהובתו המסתורית, ואומרת לעצמה שבעצם, מעולם לא העריצה שום אשה, והאידיאל הנשי שלה, הוא להיות היא עצמה, פלוס. פלוס עצמאות, פלוס חוסר תלות. והיא שואלת את עצמה, וחרדה סמויה מטפסת אל גרונה, למה, אם כן, היא נוסעת אליה. ללמוד ממנה איך לא להיות תלויה בו?

עכסה מותחת את רגליה הארוכות אל הספסל שמולן, ומדפדפת בפאנץ' ששלפה קודם מתיק עור ענקי, דמוי שק, ומדי פעם היא מגחכת בהנאה, ודוחקת במרפקה בצלעותיה של זויה וקוראת: “תראי קריקטורה של הלורד האו האו! פנטסטי! יש פה פיליטון אדיר עליו!”

ומטילה את המגזין על ברכי חברתה, אבל זויה דוחה אותו מעליה, ואומרת בקוצר⁻רוח שאין לה עכשיו ראש לזה, וחוזרת למה שמציק לה. “ובעניין הבגידות… הבגידות שלו, זה בכלל לא חשוב. פגע וברח… וגם, גם מאשתו היא לא מפחדת… היא, אחת כמוה, לא מסוגלת להפתיע, נעה כל חייה רק על מסילה אחת: בית, תיאטרון, בית.”

אבל עכסה מתעלמת ממנה וממשיכה לדפדף במגזין.

“יש רק אחת ויחידה,” ממשיכה זויה, “רק אחת ויחידה. זאת שחיה בקיבוץ של הדודה שלך. רק בגלל זה הזעקתי אותך וביקשתי ממך שתסעי איתי לכנרת.”

“אז מה, תשתטחי לרגליה ותתחנני לפניה שתוותר עליו למענך?” זוקרת אליה עכסה את סנטרה.

“היא הלוא נשואה! אבל היא נהנית שהוא מאוהב בה, אדם כמוהו! ועם זאת… היא לא מעוניינת בו! לא רוצה בו! זה כוחה הגדול עליו.”

“ומה יש לך את איתה?”

“נראה, נראה, אני רוצה להכיר אותה, להבין איך היתה מסוגלת לוותר עליו.”

“היא פשוט לא מאוהבת בו, גם אני לא מאוהבת בו!”

“לא, לא, את זה דבר אחר. אני חייבת לפגוש אותה, אני חייבת להבין אותה.”

“בסדר, בסדר, תשברי לך את הראש בעצמך, אני רק מציגה אותך לפני הדודה שלי, אומרת שהיית חולה ואת זקוקה להבראה בכפר, ואני מסתלקת. מוסטפה, החבר שלי, יבוא לקחת אותי באוטובוס הטרנטה שלו שמפליץ פיצוצים ומתפנצ’ר כל שני מטר, אבל חגיגה לנסוע איתו. אנחנו מתפקעים מצחוק כל הדרך וצורחים אחד על השני כמו שני מפגרים, והוא גם מאהב שלא מן העולם הזה. כשנגיע לתחנה בצמח אני אכיר לך אותו, ואם תרצי אותו פעם, כשאני אהיה במצרים…”

* * *

הן קבעו להיפגש אחרי־הצהריים, על שפת הכנרת, לאחר שכיתת ילדי הגן של ירדנה תסיים את הרחצה באגם והילדים ישכבו לנוח בצל עצי האיקליפטוס.

זויה הספיקה להעיף בה מבט עוד אמש, כשהיא ועוד גננת היו בדרכן לגן הילדים, לקבלת־שבת, וחשה סחרחורת למראה היופי הזה, יופי שלם, מופנם, כנישא מדפי אלבום של אמנות קלאסית; היתה כמלופפת ענן של בושם מעודן. שתי הגננות לבשו שמלות לבנות שקנו בנצרת, רקומות תרנגולים ופרחים, והמגשים הגדולים, עמוסי האוכל, על ראשיהן, וכשחלפה ירדנה על פניה השאירה מאחוריה שובל של זוהר.

ובחדר האכילה, בארוחת בוקר של שבת, התיישבה זויה מולה כששני שולחנות מפרידים ביניהן, והיתה לה שהות להתבונן בה. כל הווייתה היתה בסימן של אסתטיות. פניה ענוגות, כמלוטשות ביד אמן, והבעתן רצינית, ותנועות ידיה משקפות התאמה מופלאה של פעולות הרמוניות, חסכוניות, ועל־פי גינוני השולחן שלה, אפשר היה לחשוב שגדלה בבית אצילים, כה בולטת היתה באנינוּתה על רקע המגושמות וההמוניות של חבריה לשולחן, לבד מאלה של הבחור שלידה, שנהג בנימוס וחזותו אמרה מתינות ויישוב⁻הדעת. שזוף היה, גבוה, פניו חטובות ונעימות והבעתן של איש רוח, עיניו חמות, גבר⁻בגברים, והשניים כאילו נועדו זו לזה (אז ממה יש לה לחשוש?).

כשראתה זויה שהיא קמה מעם השולחן, אזרה עוז בנפשה וקמה אף היא, ובצעד מהסס ובלב פועם ניגשה אליה ופסעה לצידה. תחילה לא שמה ירדנה לב אליה. אבל כשנגעה זויה בחצאית הפעמונית של שמלתה הבהירה, שצווארון סיני רקום לה ושרווליה קצרים ותפוחים, הפנתה אליה מבט תמה, וזויה תהתה אם זיהתה אותה.

”את לא זוכרת אותי מ’תירוש'?" שאלה במבוכה, מסונוורת מיופיה, “הצטרפת לשולחן שלנו, של.. עתניאל ושלי… גם ‘הגנרל’ היה שם, את לא זוכרת?”

היה זה זמן לא רב אחרי פרוץ הרומן בינה לבין עתניאל וראשה של זויה היה בעננים, אבל כשניגשה אז ירדנה לשולחנם, היתה מהופנטת ממנה: עמדה חרישית, כמלכה ענווה, בקומתה הנהדרת, לבושה חצאית כחולה וחולצה לבנה רקומה, ומישהי שאלה אותה אם זו מעשה ידיה, והיא אישרה בניענוע ראש, לא מאופרת היתה, לא מגונדרת, עורה צח, שחמחם⁻ורדרד, עיניה זוהרות בכחולן העז, וזויה חשה כי היא נסחפת לתוכן, שיער שאטני ארוך, קלוע בצמה, מצח גבוה, דוק של עוגמה בארשת פניה, וכשכולם צחקו מבדיחה כלשהי, והיא חייכה באיפוק ונחיר אחד נראה רוטט אצלה, ציינה זויה לעצמה שאין בה שמחה.

עתניאל הציג אותה כגננת צעירה שבאה העירה להשתלם בהוראה מטעם קיבוצה, כנרת, וכשאמר: “תכירו את ידידתי הגלילית, ירדנה ורדי, שכשמה כן היא: ורד הירדן,” חשה צביטת קנאה בליבה, אך טרם ידעה אז, שהאשה הצעירה הזאת (“קוסמת”, חשבה, “ממש קוסמת”), מולכת על חייו.

כעת, בחדר האוכל ההומה של הקיבוץ, זקפה ירדנה גבה, נתנה בזויה מבט קר, ושאלה במה היא יכולה לעזור לה.

“כלום, רציתי רק להחליף איתך כמה מילים, אם אפשר, זה הכול,” אמרה, אך נוכחותה של הבחורה הזאת, זקופה, גאה, מתנשאת, עם יופי מושלם כזה, דיכאה אותה, והיא התחרטה על הכול. על בואה לכנרת, על שלא חזרה עם עכסה לתל⁻אביב, על הבקשה העילגת שלה לפגישה איתה.

הגבר שלצידה הבחין כפי הנראה במבוכתה, וריחם על הזרה הזאת שנצמדת ככה לאשתו, ושאל בקול קטיפתי אם יוכל הוא לעזור לה, אך כשהודתה לו ואמרה שדווקא איתה, עם אשתו, היא חייבת לדבר, נתן בירדנה מבט מפציר, שתיעתר לאורחת, וזויה קיוותה שבגבר הזה תמצא בעל⁻ברית.

“בסדר,” פלטה ירדנה, והועידה לה פגישה על שפת⁻האגם.

היא מגיחה מבין העצים, תמירה, בסרפן כחול וחולצה לבנה מכופתרת, מגבעת קש גדולה בידה, וזויה חושבת בליבה שלא יכול להיות רקע ציורי נאה יותר למדונה שפוסעת כך לקראתה, מאשר נוף הקדומים הזה של שפת⁻הכנרת.

היא פורשת שמיכה על העלווה היבשה של מחטי האורן שכיסו את האדמה החרבה, מניחה עליה צידנית, מציעה לזויה לימונדה קרה ופרוסת עוגת צימוקים ולעצמה היא ממלאה צלחת אלומיניום באורז וביצה קשה, מתנצלת ואומרת שדיאטה מיוחדת לה, ואומרת שחברתה הגננת שומרת על הילדים כך ששעתן בידן. אחר⁻כך היא משתתקת ומציצה בזויה כמחכה למוצא פיה, אך משזו מתמהמהת היא ממשיכה בשיחתה, כמו היתה זויה מכרה ותיקה שטבעי לה להחליף עימה רשמים, ומספרת על טיול שערכו היא וחברתה הגננת עם ילדי בית⁻החינוך של משקי עמק הירדן אל ביתניה שמדרום למנחמיה, והיתה שם פריחה נהדרת והילדים קטפו פרחים ושרו ושמחו. ירדנה חולצת את סנדליה ומשכלת את רגליה לישיבה מזרחית בעוד זויה יושבת מתוחה בשולי השמיכה, רגליה, בנעלי⁻העקב המגוחכות שלה, מקופלות תחתיה, חורטת בזלזל שתלשה מהאיקליפטוס צורות שונות על האדמה, ומחפשת בקדחתנות, כעכבר במלכודת, דרך מילוט מהשיחה ה“גורלית” שתיכננה. פתאום קופצת ירדנה על רגליה ורצה אל שיח ההרדוף הסמוך וקוראת נרגשת: “תראי, תראי, רפרף⁻ההרדוף!” ומושיטה יד אל הפריחה ועושה ידיה כשתי קונכיות, ומראה לזויה פרפר גדול יפהפה בגוני ירוק⁻עז, ואומרת שלילדים תהיה זו חגיגה, כי רפרף⁻ההרדוף הוא פרפר לילה וקשה מאוד לגלותו ביום. ומכניסה את הפרפר לשקית נייר שניקבה בה חורים, ומניחה בזהירות על השמיכה. וכשנשמע מרחוק קול צהלת ילדים, מחייכת ירדנה בסיפוק, ומספרת על עמיתתה הגננת, שנמלטה מצ’כוסלובקיה ברגע האחרון ממש לפני פרוץ המלחמה כחברה בתנועת הנוער הציונית “כחול⁻לבן”, ובאמתחתה סיפורים לרוב על ידידיה מפראג, הסופרים היהודים קפקא, שנפטר משחפת, ומקס ברוד והוגו ברגמן שחיים בארץ, ושואלת את זויה אם קראה משהו משלהם. כן, אומרת זויה, קראה את דרכו של טיכו ברהה לאלוהים של ברוד. וברגע שביטאה את שם הספר התחרטה, כי אימצה לעצמה קריאה לא⁻לה, התנאתה בקריאתה של דבורה חברתה, שסיפרה לה על שני גיבורי הספר, האסטרונומים טיכו ברהה וקפלר שהתווכחו ביניהם, וטיכו ברהה רצה להוכיח משהו לקפלר, אבל לא זכרה מה רצה להוכיח, ועכשיו חששה שירדנה תרצה לשוחח על הספר הזה והיא תיתפס בשקריה ותתגלה בבורותה.

“הוא מדבר שם על אלוהים, על הרמוניה בין כוחות מנוגדים של טבע ואדם, ואנחנו פה חיים את זה. והרי הוגים שונים חיפשו את השלמות, את שלוות הנפש, כל אחד בדרכו שלו, טולסטוי, הרמן הסה, א.ד. גורדון…” אומרת ירדנה ומעפעפת בעיניה ומושכת בצווארה, “אהרן⁻דוד זה אנחנו, הוא שאב את התורה שלו מאיתנו, מחיינו. חברינו לא חייבים לקרוא אותו. הם המודל שלו. אבל…” היא מתבוננת בחומרה בזויה, וזו מסתחררת מן התכול המהפנט של עיניה, “הפילוסופים מחפשים את האושר המופשט, לכלל האנושות, אך אהרן⁻דוד דיבר על תפילת היחיד.” ופתאום היא מושיטה את ידה ונוגעת קלות בידה של זויה. “את רוצה לדבר איתי על תפילת היחיד?” היא שואלת ברכות, “בשביל זה באת לכנרת? לדבר איתי על תפילת היחיד?”

“את יודעת למה אני מתפללת,” לוחשת זויה.

“כן, את מתפללת לאהבה. כולנו מתפללים לאהבה.”

“אבל לך יש אותה! אותך אוהבים!”

“מי אמר לך? מי אמר לך שאני אוהבת את עצמי”

“אם הוא אוהב אותך, איך אפשר שלא תאהבי את עצמך?”

“הוא? הוא איננו, לא קיים, בשבילי הוא לא קיים.”

“איך את יכולה? איך את יכולה?” קוראת זויה כשהיא נרכנת אל יריבתה כטורפת אותה בייאושה וירדנה נסוגה ומביטה בה בתימהון, “הוא הדבר היחיד שאני מבינה, מלבדו אני לא מבינה כלום, מלבדו אין לי סיפוק מכלום,” והיא מליטה פניה בידיה ולוחשת: “עִזרי לי!”

“הוא אמר לי פעם, שיכול להיות סיפוק גם מזה שאין סיפוק,” אומרת ירדנה מהורהרת, “ואז זה עזר לי, אבל אני אומרת לך שצריך לפתוח את הלב. לא, לא לפני בן⁻תמותה,” היא מסננת בבוז, “אין גבר בעולם ששווה את זה, אני מתכוונת, לפתוח את הלב לפני העליון, לפני זה שהעולם מלא את כבודו. כשליבך יבין שהגבוה⁻מכל⁻גבוה מפנה לך מקום בעולמו באהבה, תקבלי את עצמך גם את.” ומהרהרת קצת ואומרת: “צריך לכוון את הלב.” ובראותה את התמיהה בפני זויה, היא אומרת בחומרה: “זה בינך לבין עצמך, אף אחד לא יכול לעזור לך בזה.” ומוסיפה בבת⁻צחוק: “אם ייוודע במשק שאני מדברת כך אהיה ללעג ולקלס ואולי אפילו יזרקו אותי מפה; איך שלא יהיה, לא יתנו לי לחנך את ילדיהם.” וצוחקת ואומרת: “אני מתבדחת, כמובן, בכנרת יש דווקא יחס לדת!” ומוסיפה בגיחוך עגמומי: “על⁻כל⁻פנים, ל’דת העבודה'.”

זויה ממלמלת משהו במבוכה, אבל ירדנה מהסה אותה בתנועה תקיפה בידה, וקמה ממקומה ומנערת את שמלתה וחובשת את המגבעת ואוספת את הכלים ושמה בצידנית ומקפלת את השמיכה ואומרת שהגיעה השעה לחזור אל הילדים, והיא גם חוששת שהפרפר ייחנק בתוך השקית הזאת, וזויה, מטיל כבד בליבה, משתרכת חזרה עד בית המארחת שלה.

ובחדר הקיבוצי הצנוע של דודתה של עכסה, שבשעה זו של בוקר כבר יצאה מזמן לעבודה, יושבת זויה על כורסת העץ הפשוטה, היחידה בחדר, ומדפדפת בלב רועד בשיריו. אין לה עוד ספק, השירים נכתבו עליה, על ירדנה, היא המוזה בהם. יחידה, מולכת, נצחית. יופיה השקט והקייצי, תוגתה, מראיה החוגג והזועם, אורן הכחול של עיניה, שלרגעים נשקפת מהן אימה, צל ריסיה השלֵו, עצבותה הזוהרת, זרותה הקרירה, רשעותה השובה, הלא⁻סולחת, לילה הטעון מזעם ומתשוקות. האם ליבה שאהב – מת?

הפאם⁻פטאל ההזויה הזאת, שהתחפרה בעומק חייו, שובה אותו בעיגולה המכושף, וכשהוא שוכב עם זויה עובר בו זכרה של ההיא, כזינוק של חיה, בהתנפצות של אושר. דמותה מהבהבת לנגדו כלהב קר בלילה החשוך. האם הוא רואה אותה בחלומו קורעת את שמלותיה הבהירות, עירומה מול הרי גולן, והעצב הפראי בעיניה מושך אותו אליה בחבלי מוות?

זויה מחפשת בין השיטין. היה או לא היה ביניהם. מה זה אומר שחייו קרסו בלי שיגיעו אליה? מה זה אומר שמעולם לא חי בה? והרי נאמר בשיר שתשוקתו העיוורת חותרת בה, ונאמר שנעקרה מבשרו ולפת את ראשה! האם הוא מייחל שתהיה שלו רק כדי שתוסר קִללתה ממנו ויוכל לשכוח אותה?

וה“ברית” עם מפיסטו מה? כלפי האהובה הדמיונית היא אינה תופסת?

וזויה שואלת את עצמה מה היא בשבילו – אהובה יד⁻שניה?

היא, שצעירה היא מירדנה בשנים, שתמיד החמיאו לה על יופיה הצועני, לא רק הבחורים בתנועה, גם העגלונים הסלוניקאים ברחובם, והם אמורים להבין משהו בנשים, יודעים מהו יופי באשה! ירדנה אצילית, מלכותית, גאה, לנוכח יופי כשלה נאלמים דום, כלפיה חשים יראת כבוד, אף איש לא יעז לשרוק לעברה בשוק, לרמוז לה רמיזות גסות. היא קרה, קשה. מגזע קשוח. אידיאליסטי וקשוח. חקלאים⁻חלוצים עקשנים, אך עם גדלות נפש.

וגם משפחתה של תמרה – “מלח⁻הארץ”, אומרים.

ומשפחתה שלה מה? הרבה דורות של אנשים קשים, וקרים, ואנוכיים, אך היפוכם של אידיאליסטים. אביה קמצן וקשה⁻עורף היה, חסר אהבה וקופץ יד, מקדים הונאה מחשש שירמוהו, ובביתה שררה אווירת נכאים ומדנים. היא מתביישת בפני הבחורה הגלילית הזאת, גננת⁻מורה, משכילה, וקול ערב לה, ואילו היא, זויה, לה אין ראש ללימודים, וקולה צרוב מסיגריות. בחברתה של ירדנה נדמית היא לעצמה זולה ונחותה, בת⁻בתם של סוחרים זעירים גלותיים (ומה על סבהּ, שהיה אחד מענווי⁻עולם? ומה על חוכמת⁻הלב של אמה האהובה?) אבל היא הרי התמרדה כנגד משפחתה! היא אמנית! מודרנית, רחבת אופקים, חופשייה, חסרת פשרות, רומנטית ללא תקנה. כן, שייקח אותם השד, את כולם, גם לה יש זכות לכעוס ולשנוא ולהתמרמר, לא רק לסנובית הגלילית הזאת!

“יש חופש כזה סביבך!”    🔗

משהתבטלו אירוסיה לאנדריי ונותרה בידיה הנדוניה הקטנה שקיבלה בירושה מאביה, רכשה לעצמה זויה דירת⁻גג בת חדר אחד בצפון העיר, דירה משלה; ובעוד שאחיה סייע לה בסיוד הדירונת ובתיקונים בסיסיים, הגיעה הניה מנתניה מצוידת בכלי ניקוי, ותוך כדי שפשוף וקרצוף נזפה ויעצה ופקדה: המרצפות במטבח מתנדנדות; האמייל באמבטיה מתקלף; זרם המים באסלה חלש מדי; את הארון יש להזיז לקיר הנגדי שלא יסתיר את האור. והזמינה בעלי⁻מלאכה, וקנו בשוק רהיטים יד⁻שנייה וכלים אחדים, וזויה אירגנה לעצמה פינת ציור והעמידה עציצים על מעקה המרפסת הרחבה, וחזרה לשגרת חייה. אל הציור ואל בית⁻הקפה. ואל עתניאל.

אך כיוון שנתרחקה מדרום העיר, עקרה את רגליה מ“מאור” שבאלנבי וקבעה את מושבה ב“תירוש” שבדיזנגוף, והתחילה מכוונת את יציאותיה לשם על⁻פי עיתותיו של עתניאל: שלוש פעמים ביום בימי חול ופעם אחת ביום בסופי⁻שבוע ובחגים; ושכניה מתבדחים ואומרים שכשזויה יורדת במדרגות הם מכוונים את שעוניהם; אפשר לסמוך עליה שלא תסטה משגרת הטקס היומיומי המקודש הזה.

* * *

“הוא צייר, לא?” אומרת סילביה, משתוממת על שאלתה של זויה, איך זה שלא רואים את בעלה בקפה. “הוא צייר מקצועי, לא צייר⁻של⁻שבת, עובד מן הבוקר ברציפות עד הערב, אבל האור הכי טוב זה בבוקר. הסטודיו שלו פונה לצפון.”

“פעם הוא היה מגיע לקפה גם בצהריים,” מְשווה זויה לקולה גוון לא⁻איכפתי, אף⁻על⁻פי שנעלבה. ואני מה? ציירת חובבת בעיניה? אחת שמשרבטת בבתי⁻קפה להפיג את שיעמומה, ואת האיורים לספרי⁻ילדים שהם מקור פרנסתה מזמינים אצלה בזכות השתדלותו של עתניאל?

“כן,” צוחקת סילביה בקולה הנמוך הסקסי, הצרוד מעשן, ועגילי הצוענייה שלה מרעידים ומרצדים, “היו זמנים… בעלי היה אז מטורף מקנאה, חשד בי שאני עוגבת על כל עובר⁻ושב, אפילו על הנער השליח מהמכולת, היה מלווה אותי אז לכל מקום, עוקב אחרי בכל שעות היממה. אבל זה עבר לו, הוא חזר לשפיות – ולציור, כעת לא תראי אותו יותר בקפה בשעות היום.”

“ואני… אני דווקא אוהבת לצייר בלילה.”

“סימן שיש לך נפש רומנטית,” צוחקת סילביה, “לבעלי יש נפש של איכר. בשבילו הציור זו עבודה. הוא נכנס לסטודיו כמו שבעל⁻מלאכה נכנס לסדנה שלו.”

דבורה, חברתה, טוענת שאין לה זכות להיות מרת⁻נפש, אם אינה נוקפת אצבע לקדם את עצמה מבחינה מקצועית, והיא נוזפת בה על סבילותה, על אדישותה, על ויתורה. אבל זויה שואלת את עצמה: ויתור על מה? – כל “ההגשמה העצמית” שלה קשורה בו, בעתניאל, בעצם היותה איתו! רק כשהיא איתו נמצאת הנשמה שלה במקומה.

* * *

כמה עלץ בה ליבה כשסיפרה לה דבורה, אחרי שובה מכנרת, שעתניאל קינא לה! סיפרה שהופיע לפתע, נסער כולו, בחדרה בהוצאת⁻הספרים שבה התחילה לעבוד, רגעים אחדים לפני שאמרה לנעול ולפרוש לביתה, וביקש ממנה לרדת איתו לאיזה בית⁻קפה בסביבה, כי עניין דחוף לו אליה. ושם, על כוס קפה, ערך לה חקירת שתי⁻וערב על חברתה הטובה: מתי גמלה בה ההחלטה להתחתן עם “אותו מסעדן”; האם באמת היא מאוהבת בו; האם הירבה לבקר אותה בביתה; האומנם נקבע כבר מועד לחתונה וכו' וכו'. כשבישרה לו זויה שהיא מתחתנת, אמר, היה בטוח שהיא מתבדחת; גם לרגע אחד לא האמין שהתכוונה לכך; וכשיומיים תמימים לא הגיעה לבית⁻הקפה ביקש ממיכלסון לברר אצל אמה אם קרה לה משהו, אם חלתה, וזו סיפרה לו “כשפניה קורנות מאושר,” שבתה מתחתנת ושנסעה עם חתנה אל קרוביו בחיפה לפגישת היכרות איתם. ולטקס האירוסין, אמרה, יגיעו כל בני המשפחה מתל⁻אביב… והחתונה תתקיים במסעדה של אנדריי ביפו… “לא ייאמן!” פרש את זרועותיו בתימהון, “פשוט לא ייאמן!”

“ממש איבד את עשתונותיו כשדיבר על כך,” אמרה דבורה, “נתקף גמגום בלתי⁻נשלט וברעד שאחז בו נשפך לו כל הקפה על המכנסיים ופירורי טבק מן המקטרת שלו התפזרו על פני כל השולחן; אבל כעבור רגע התבייש בעצמו, פרץ בצחוק נלעג והפטיר בביטול: טוב, נשכח מזה! קרא למלצר, שילם לו, יצא יחד איתי מבית⁻הקפה, עצר טקסי, פתח לפני את הדלת, אמר לנהג להסיע אותי לביתי ושילם לו מראש.” ימים אחדים נעדר מ“תירוש” סיפרה, ונאמר לה שחלה בשפעת; וחזר לשם “רק אחרי שפוצצת את האיּרוסין שלך ושבת אל עצמך ואליו.”

* * *

ועכשיו, כבר שבועות אחדים הוא מונע עצמו ממנה, והיא אינה מבינה מדוע. הפסיק לגמרי להתייחד עימה. כשהוא מלווה אותה אל ביתה בלילות הוא דואג שמישהו יתלווה אליהם; וכשמגיעים עד פתח הבית הוא משתמט ואינו עולה איתה לדירתה. היא, מצידה, עושה הכול לגרותו: מעמידה פנים עליזות כאשר אהב; בוחנת את עצמה שעה ארוכה בראי כדי להיראות סקסית לפני צאתה אליו; רומזת לו רמזים בשפת הסתרים האינטימית שלהם; אך ללא הועיל. הוא מתבצר בסירובו. ומצוקתה ללא נשוא.

היא מדמה בליבה את הלילות איתו, ועונג מתוק מתפשט באיבריה. הם שוכבים חבוקים על מיטתה אחרי ליל התעלסות, ואפילו היתה זו התחפרות חטופה, עדנת חומו שמורה בגופה, עירומו חתום בעירומה. כל היום שלמחרת היא לא מתרחצת, נוצרת בחובה את ניחוחו וחשה עצמה סחרחרה ורפויה, מתרפקת על מקסם סודה. בלילה, כשהם נחים חבוקים על הכרים, ראשה בגומחת כתפו – רוגע אין⁻קץ שורה עליה. הרגע הזה הוא טעם גן⁻עדנה (כשבת⁻אחותה היתה תינוקת והצמידה אותה אל חזה, עבר בה רטט דומה של עונג עילאי. לשבריר של שנייה הוצפה אז בחמימות הקמאית הזאת). ותודה, תודה לגורלה. מעבר לזה אין היא מבקשת דבר. נפשה יוצאת ללאוט זאת באוזנו, ללחוש לו את אושרה. ובה⁻בשעה מתכווץ ליבה, כשהיא נזכרת איך הוא מתנער ממנה באחת, קורא “די, מספיק!” וקם על רגליו ונכנס לשירותים. היא שוכבת על בטנה ושומעת את המים זורמים מברז הכיור. הוא משתהה שם שעה ארוכה ויוצא מכופתר ומסורק. היא מציצה לעברו מבעד לעפעפיה הלאים, שפתיה פשוקות ולחות. והוא, תיקו השחור תחת זרועו, מפריח לה נשיקה בלי להסב אליה את פניו, ויוצא. חוזר לביתו, אל אשתו.

היא מנסה, מנסה מאוד, לקבל זאת ברוח טובה, בהבנה. אבל לעיתים כה קרובות צובאים עליה השדים, ואז היא ממשיכה להתגולל על מיטתה אחרי לכתו, שורשי שערה הצבוע שחור⁻פחם מזיעים (כבר בגיל תשע⁻עשרה נשזרו בו נימי שיבה), גופה מתייסר בתשוקה שלא מומשה עד תום, היא שורטת בציפורניה את הכר, מתהפכת מצד לצד, פושקת את ירכיה, ערוותה חשופה לחשכה, אצבעותיה חופרות במבושיה להשקיט את רעבונה, צועקת את שמו שוב ושוב, בכמיהה, בכעס מתפרק, שופכת את חמתה על אשתו, מחרפת את בלה, חברתה החמסנית שמתייחמת על כל ה“חשובים”; מקללת בשצף⁻קצף, גם את עצמה, מגדפת בכל שמות הגנאי הנגזרים מהמלה “זונה”.

ויום אחד, כשהיא יושבת בקפה, מגיעה לשם צפירה, חברתה השחקנית של זויה, ומבשרת לה שתמרה בהריון ומצבה כבר ניכר עליה (לא יכלה להסתיר את קורת⁻רוחה, צפירה זאת, על כך שעמיתתה לתיאטרון תהיה מחוץ לזירה חודשים רבים וכעת יפלו בחלקה התפקידים השמורים ליריבתה). זויה חשה צביטה עזה בליבה. היא נושמת עמוק, פורשת את זרועותיה על השולחן באפס כוח, משעינה את ראשה על זרועה, ושוקעת במצולה של עלבון וחידלון. וצפירה נבהלת למראה חוורונה ומבקשת מהמלצר שיביא לה מים, ואחרי שהיא שותה, וכשחוזר אליה הדיבור, היא אומרת לצפירה שכבר אז, כשתמרה עשתה הפלה… (“באה לתיאטרון נושמת ונושפת” – סיפרה לה אז צפירה – “ישר משוק הכרמל, נכנסה לחדר ההלבשה המשותף שלנו, הניחה את הסלים בצד, והודיעה לי שמחר היא מפילה.”) כבר אז ציפתה שיום אחד זה יקרה והיא תתעבר שוב, ושבפעם הזאת תשמור על עוּבּרה.

ועכשיו, כשהיא מבינה את פשר הטאבו שלו, הוקל לה. לפחות היא יודעת שאינו מואס בה. שלא בה הוא מוצא דופי.

* * *

לפעמים היא מקנאה בחבריה האמנים, יושבי בית⁻הקפה. שחקנים, זמרים, רקדניות, שאפתנים, דבקים במטרה, נמרצים, פורצים קדימה, לאן הם חותרים? לכבוד? לעמדות כוח? איך הם מצליחים להגדיר לעצמם את יעדם ולא לסטות ממנו לצידי הדרך? היא תמהה עליהם, מלעיגה על התרברבותם הטווסית, ובה⁻בשעה אוטמת את אוזניה לקול תחנוניו של האני שלה, הזועק קיפוח. והרי גם היא אמנית! לא נופלת מהם! וגם היא מייחלת למלה טובה, למחמאה, להכרה.

יש לי אופי מחורבן, היא אומרת לעצמה, אני מרבה להתנצל שלא לצורך, חוששת להטריד, מטשטשת את עצמי. למה?

היא נזכרת במשורר המכונה “הטורקי”, זה שנטפל אליה בקפה עם התחכמויותיו התפלות והיא מנערת אותו מעליה במיאוס, באי⁻סבלנות בוטה. אמש, כשקרא לה לשולחנו והיא משכה בכתפיה והתיישבה לבדה ליד החלון, קרא בצחוק מרושע באוזני כולם: “ראו⁻נא את הקורטיזנה שלנו! משחקת את הפרימדונה!”

קורטיזנה. האם זה כינוי גנאי? האם התכוון להקניטה? – וכשהגיע רחביה גפן והתיישב לידה, שאלה אותו לפשר המלה. רחביה נבוך, ניסה להשתמט, מילמל משהו על בית⁻המלוכה הצרפתי, אבל כשדחקה בו, הסביר שמדובר בגבירת⁻חצר, שהיא גם פילגש המלך לעת⁻מצוא.

“מה, באמת?” קראה כמשתוממת, “הוא התכוון לרמוז שאני קורטיזנה של… שלו? שאני שייכת לחצר… שלו? תגיד לו, ל’טורקי' הזה, שלכבוד הוא לי! שם יפה, ‘קורטיזנה’! אני ממש מתנפחת מגאווה!”

אבל בתוך⁻תוכה היא נפגעת, כמובן. וגם מצחיק אותה לשחק את שמצפים מאחת במעמדה.

היא מתבוננת בחברותיה. מטופחות, מקפידות על ליטוש סקסי, אבל לא כמוה, לא רק לקראת הפגישה הצפויה עם האהוב האחד⁻ויחיד. הן טורחות על עצמן גם לקראת פגישה עם כל בעל שררה שבכוחו לקדם את הקריירה שלהן. צפירה השחקנית, עם רגלי החרגול שהיא מנפנפת בהן הנה והנה, ועיניה העגולות כגולות מתרוצצות בעצבנות, פוזלות לצדדים כמחפשות משהו, משהו שלעולם לא ישביע את שאפתנותה. היא חומדת הכול, קריירה, מאהבים – ויש לה חולשה לבני תשחורת דווקא. עם זאת, היא מלאה טענות כנגדם; איך הם יכולים! לדבר כך, להתנהג כך, להתפאר באוזני חבריהם במתנות היקרות שהיא מעתירה עליהם: גבינות מיוחדות, מעיל עור ליום⁻הולדת, היא אכולת קנאה. בולשת אחריהם, מגיעה לכל מקום שיש בו סיכוי לפגוש את מאהביה: בתי⁻קפה, תיאטרון, תערוכות, מעמידה פנים שהגיעה לשם במקרה, חוקרת על הבחורות שלהם, עם מי היו במסיבות, מנצלת את חברותיה לכל מיני שליחויות אליהם (“בחייך, ממני אל תבקשי,” אומרת לה זויה, “אני לא בנויה לזה.”) היצר דוחף אותה עוד ועוד, היא צמאה לעוד ועוד; מתעלמת מפגיעתה בבעלה, נאטמת לסבלו. בבתי⁻הקפה היא קובלת על מאהביה בקול רם מדי, וזויה נבוכה ומציצה לראות אם לא מטים אוזן. היא עירנית, לוהבת מהתרגשות כשנושא השיחה קרוב לליבה, אך כשאינו מעסיק אותה אישית, עפעפיה צונחים והיא נרדמת, ומתעוררת בהרף⁻עין כשחוזרים לנושא “המעניין”.

ויונינה הרקדנית, מן הגמישוֹת שנוטות להשמנה, ועכשיו היא בתקופה של כבדות, בוחלת בגופה, אבל רק יסתמן לה משהו טוב באופק, גבר, או מוטב, תפקיד מלהיב כרקדנית, באופרה הארצישראלית, למשל, מייד תיכנס למשטר של דיאטה רצחנית, ותבוז לרפי⁻הרצון שאינם “לוקחים⁻את⁻ עצמם⁻בידיים”. אחת כמו זויה, למשל… היא פעילה כוחנית במאבק לשחרור האשה, אבל בעיני הגברים רוצה להידמות ענוגה, רפויה, וכשאסטרולוג ניתח את אישיותה ברדיו, שאלה אותו: “אינך רואה שאני לא בנויה למלחמות?”

והגרועה מכולן היא “השקטה הזאת”, מילכה. כשאומרים “הסופרת” מתכוונים תמיד אליה. עין קרה לה כשל עורב, חשדנית, עושה בחשאי, משיגה כל שליבה חומד. פוסחת על כל המחסומים, דורכת על גוויות, תולעת עץ היא, חופרת בחושך, בשקט. אנשים מגלים להיטות למלא בקשות שלה עוד לפני שזו שיטחה אותן לפניהם. להשיג לה מידע, לברר דברים בשבילה, ומילכה, שהכול מגיע לה, לעולם לא תודה. נזהרת שלא להתחייב. לכל היותר תגיד “בסדר, פיני?” “בסדר, ישה?” (כלומר:“תעשה את זה בשבילי, נכון?”) זויה שונאת אנשים שמשיגים הכול. ובכל זאת, קורה שהיא מתגברת על הבחילה, מוחלת על כבודה, ומוכנה גם היא לשחק לפי תנאיה של מילכה. לא בדברים המחייבים מאמץ פיזי או נפשי רב מדי. לא, היא מודעת לגבולות יכולתה, נעצרת לפני שנפגע כבודה, נשמרת לנפשה וחרדה לפרטיותה. כל מה שהיא עושה למענה אינו אלא מחוות קטנות, כדי לצאת לשעה ממצוקת הבדידות שתוקפת אותה גם בנוכחות אנשים.

היא צופה בנשים הנמרצות האלה. איך, כשרק רומזים להן משושיהן על פִּרצה כלשהי בחלון ההזדמנויות, הן מזדקרות כחיות המריחות טרף, גֵוון מתוח, ראשן זקוף, עיניהן לטושות, בפניהן רצינות נחושה, הן מוכנות לציד. לאן נעלמים קלות הדעת, הצחקוקים וההלעגות, לאן נעלמת האינטימיות ביחסן אליה ואל יתר חברותיהן לקפה, איך פתאום כל אחת לעצמה, כשהאגו הקטן מתנפח, חומד, מתאווה לעוד.

אבל בעצם, מה היא יודעת עליהן, מה היא יודעת על כל אחת מהן? היא נזכרת במשפט שאמרה לה עכסה, עכסה העריצה, היהירה, הכריזמטית. והנה, כשישבה איתה פעם בקפה ומישהו קרא “עכסה!” מיששה זו את עצמה במבוכה ואמרה לזויה: " ‘עכסה’, ‘עכסה’… הם מתכוונים אלי? איך הם יכולים להיות בטוחים כל⁻כך שעכסה זו אני, אם אני עצמי מפקפקת בכך?"

אז לכי דעי! אפשר בכלל להתיימר שאנחנו מבינים את זולתנו?

ואת עצמה היא מבינה? לה אין אמביציה? והרי כשמטילים ספק בערך אמנותה, היא נתקפת לרגע, רק לרגע, תחושת אינות, אפסות, ורק הכעס הגואה בה הוא סכר כנגד תשוקתה להיעלם, לחדול להיות. אבל מאבקי הכוח, האינטריגות, רשת הכזב שנטווית גם כאן, בקפה הביתי “שלה”, ההתחשבנות המכוערת של שמור⁻לי⁻ואשמור⁻לך, אלה מעוררים בה שאט⁻נפש, היא מתביישת בהם בשם האמנות. נראה שהיצר אינו די חזק אצלה, אינה מוכנה לשלם את המחיר, החופש יקר לה יותר.

היא נזכרת בפגישה המוזרה שהיתה לה עם שני ה“אוסים”, חיילים אוסטרלים בצבא הוד מלכותו, שבניגוד לחיילים הבריטים, הם אהודים מאוד בעיר העברית, בייחוד על הבחורות, וסילביה וכמוה נשות סלון אחרות, מרבות לארח אותם בבתיהן. היתה לבדה בקפה והם ישבו סמוך אל שולחנה ולגמו מכוסות הבירה המקציפות שלהם. וכשחייכו אליה מתחת לכובעי הלבד הרחבים שלהם, ומצאו חן בעיניה, חייכה גם היא אליהם. אז ניגש אליה אחד מהם, החווה לה בראשו, התנצל, ואמר שכבר ראוה פה פעמים אחדות, וצחק בביישנות ובניענוע ראש, ואמר שהוא מקנא בה. “יש חופש כזה סביבך!” אמר והקיף בידיו מעגל רחב סביבו.

אומרים עליה שהיא “אשה משוחררת”. ממה? לא ממנו! היא לא רוצה להיות משוחררת ממנו! שום קטסטרופה קוסמית לא תשחרר אותה ממנו! היא תשב בקפה, שעות, בסבלנות אין⁻קץ, תמצוץ סיגריה אחרי סיגריה, תשמע רחשים של פטפוטי סרק נבובים – ובלבד שתדע כי לבסוף בוא⁻יבוא. אבל גם בהיעדרו, עצם הידיעה על קיומו מעניקה טעם לכל זוטות היומיום שלה, לפגישותיה המקריות עם אנשים, וגם לציור, כן, גם לציור. עכסה, שהגיעה לחופשת מולדת מבסיסה במצרים מתנשאת עליה: “תראו איך היא מתבטלת בפניו! מטשטשת לגמרי את אישיותה! מספיק שיגיד ‘הולכים!’ כבר היא קופצת ממקומה! נגררת אחריו עם החסידים השוטים האלה, מלחכי פנכה עלובים כולם!” ובשבת זו, כשנאלצה לקרוע את עצמה מהחבורה וללכת לסעוד עם אמה, מנתקת את עצמה בשארית כוח רצונה, ואמרה להזמין טקסי, נזכרה שאין לה כסף וביקשה ממנו.

“איך את לא מתביישת לבקש ממנו, בפני אנשים, חמישה גרוש לנסיעה אל אמך? מה את, נערת⁻לווי?” מתנפלת עליה עכסה למחרת, אבל לה לא איכפת. העיקר שימשיך לטלפן בכל יום, לקבוע היכן נפגשים, וכשהיא מרימה את השפופרת, וכבר מההד העמום של נשימתו, שמקדים את צליל קולו, היא יודעת שזה הוא, מה ידמה ומה ישווה לשמחה הזו ללא מצרים שמציפה אותה. שלווה שלמה יורדת עליה. מעבר לזה אינה משתוקקת לכלום.

מצחיק אותה כשהוא חושב שמשעמם לה ומציע שילכו לטיילת. יש שם בתי⁻קפה חדשים עם מוזיקה, הוא אומר, ספרדית, יוונית… איך אינו מבין שלהימצא לידו, להיות איתו… זאת כל משאלתה. ומה זה משנה אם ישתקו שעות?

* * *

בזמן האחרון עשתה צפירה מהפך בחייה. נפרדה מבעלה, השכירה את דירתם (עד שיימצא לה קונה, אמרה, ויוכלו להתחלק ברכוש) ובינתיים עברה להתגורר בבית⁻מלון, וזויה באה לבקר אותה שם. מלון בינוני ולא נעים במיוחד, אך ממוזג, ובחוץ שרר חמסין של סתיו, כבד ומחניק; וכשהזמינה אותה צפירה להישאר ללון בחדרה שבמלון, נענתה לה. אך המזגן רעש מדי והחלונות היו סגורים, וזויה נתקפה חנק וליבה הלם, והתהפכה כל הלילה על משכבה ולא יכלה להירדם. כל⁻כך השתוקקה להיכנס למטתה של צפירה, להרגיש את חום גופה, להתנחם, להירגע, אך לא העזה. בושה עמוקה, כמו טבועה בדמה, מנעה בעדה.

והנה, במקרה של נירה, תלמידתה לציור, היא נכשלה.

נירה, נערה מבולבלת בעלת יופי נערי, מחפשת את דרכה באמנות וביקרה איזה זמן במדרשה לציור. היא נוהגת לשבת בכל שבת בבוקר בקפה, עם מחזר המבוגר ממנה בשנים רבות ועם חבורתו, אנשי ה“חברה טראסק”, והם לוגמים קוניאק ואוכלים דג מלוח וגם בעל הקפה מצטרף לשולחנם. כשביקשה נירה הדרכה אישית בציור, הציעה לה זויה שתבוא לביתה בשעות הערב והן תרשומנה ביחד. כך התחילו יחסיהן. זויה מעמידה לפניהן עציץ עם קקטוס או אגרטל עם פרחים, ושתיהן מציירות, כל אחת לעצמה, וכשמגיעה השעה אחת⁻עשרה, לובשת זויה חצאית עור הדוקה שמבליטה את עכוזה, נועלת נעלי⁻עקב דקיקים וגבוהים, שערה שחור⁻זפת, שפתיה אדום⁻עז, ושתיהן יורדות לקפה, שם מחכה עתניאל, מוקף בחבריו שזויה מכנה אותם “חבר מרעיו”.

יום אחד רשמה נירה אטיוד וזויה שכבה לנוח בחדרה. פתאום שמעה מן הסף קול לחשושי: “זו⁻יה!” זויה קמה, העמידה פנים של עסקים⁻כרגיל וניגשה להעיף עין על האטיוד של נירה. אבל זו הסמיקה, גיחכה, התפתלה, נגעה בכתפה של זויה ולבסוף אמרה: “אני רוצה לשכב על ידך.” (“על ידך”, אמרה, לא “איתך”.) זויה דחתה אותה מעליה בעדינות ואמרה שהיא לא עושה דברים כאלה, אבל כשראתה את נירה עומדת מכווצת בפתח וידיה סוככות על בטנה, ליטפה את פניה ואמרה: “את לא צריכה להתבייש. היצר הזה בא לך מן הטבע, לא? אז סימן שזה דבר טבעי!”

והרי בסך הכול ביקשה ממנה נירה חום, סתם חום אנושי!

בִּתוֹ    🔗

אפילו באוזני עצמה אינה מבטאה את שמו המפורש. המסתורין שבאינטימיות הזאת, הסוד, האיסור. אבל אותו יום, בשעה הקבועה שלהם, טילפן אליה בהתרגשות עצומה, וסיפר שנולדה להם תינוקת. היה זה יום חורף גשום וקר. היא ציירה ותנור הנפט דלק והרדיו היה פתוח, שיישמע קול בבית, שלא תהיה ריקנות. דקות אחדות לפני כן דיברה עם רחביה גפן בטלפון וכששאל לשלומה אמרה לו: “יש יותר דברים בשמים ובארץ, הורציו, משיכולת לחלום עליהם.”

כי הרי ציפתה ללידה הזאת, כי הרי ידעה שהיא אמורה להתרחש בכל רגע. רחביה, ידידה, ניסה לנחם, לעודד, אבל היא אמרה לו שבקרקעית נשמתה רובצת בדידות ממארת ואבן כבדה מושכת אותה לשם.

ערב קודם לכן לא הגיע עתניאל לקפה והיא, שאינה סובלת אלכוהול, שתתה שני קוניאק ואין⁻ספור ספלי קפה ועישנה בשרשרת. “חצי משכורת השארתי שם לשמיל,” אמרה לרחביה. ובלילה חלמה על אמה והתעוררה בתחושה קשה, אבל את החלום לא זכרה. “המועקה נכרכת אחרי כחבל אחר הדלי,” אמרה לעצמה בקול, ונזכרה שהחלום היה קשור בתחושת האשמה שלה מאז שבת, כשלא מצאה כוח בעצמה להתנתק מעתניאל ומחבורת הנשים שהקיפה אותו בקפה ולקום וללכת, כנוהגה מדי שבת, אל בית אמה. והרי הביקור הזה הוא קודש לה! וכשחלפה השעה היעודה ועתניאל הבחין במצוקתה, הפריח לחלל הקפה: “נראה שזויה שלנו מוותרת היום על הגעפילטע⁻פיש של ממה⁻ריבאק לטובת הרגל⁻הקרושה של שמיל.” וקרא למלצר, ובלי לשאול את פיה הזמין לה רגל קרושה ומלפפון חמוץ. אבל בילעה נתקע בגרונה.

ובאותו היום, בשעות הערב המוקדמות,משנרגעה מההלם הראשון אחרי הודעתו החגיגית על הולדת התינוקת, התלבשה במהירות, חצאית העור הצמודה, סוודר עם צוארון צב משתפל; הסתרקה, מרחה אודם על שפתיה, משכה על כתפיה את מעיל פרוות⁻הגמל, הרכיבה משקפי⁻שמש ויצאה מן הבית כרדופת שדים. רק משטרקה אחריה את הדלת נוכחה שהשאירה את המפתח בדירה. אבל אמרה לעצמה שמה שיהיה יהיה, ורצה למטה במורד המדרגות.

בהתקרבה לקפה היא שומעת דיבור קולני וצהלות צחוק, אבל בהיכנסה משתתקים כולם, מביטים בה נבוכים, בפניהם נימה נסתרת של ציפייה, ודי לה בהרף⁻עין לגלות את היעדרו.

שמיל, בעליו של “תירוש”, מגודל⁻גוף ופלגמטי, יוצא מאחורי הדלפק, מסביר לה פנים, מציע לה כיסא ומסליק לה סיגריה, ואומר שהכין לה את המרק שהיא אוהבת. הבחורים, בדרכם המגושמת, יוצאים מגדרם להיות נחמדים אליה, אומרים שהסוודר הולם אותה שהיא נראית זוהרת ועכסה מצחקקת ורוטנת: “מה הצביעות הזאת? מה אתם מכרכרים סביבה?” וכשזויה מבקשת לשמוע מה אמרה, היא צועקת אליה באוזני כולם: “אמרתי שהאיש הזה הוא בחירה שלך ואף אחד לא הכריח אותך להיות דבוקה אליו. אמרתי שזאת עיסקת חבילה ותינוק שנולד לו מאשתו זה חלק מן הסיכון שלקחת. את הצעת את המיטה הזאת, לא? אז כעת תישני עליה! ושיפסיקו כולם להתחסד!” זויה פונה אל ישה, שהיה מאוהב בה בשומר הצעיר ונהיה במאי תיאטרון, ולוחשת משהו באוזנו והוא מלטף את שערה ומאיץ בה לאכול את המרק לפני שיתקרר, אבל אז מופיע עתניאל בפתח והכול משתתקים, ומיכלסון רץ לקראתו ומחבק אותו, וכולם קמים על רגליהם ומרימים כוסית ושואגים “לחייך, עתניאל!” ו“לחיי התינוקת!” ועתניאל, זורח מהתרגשות, מזמין עוד בקבוק, ומצהיר ששם התינוקת חגית⁻חפצי⁻בה ושותים לחיי חגית⁻חפצי⁻בה, ופוצחים בהללויה ושרים “אם גרעין זרעת בטח” ומיכלסון מוציא את פנקסו וקורא שיר של עתניאל ושמיל מביא סלטים וזיתים ודג מלוח ובוטנים קלויים וכולם מתכוננים ל“לילה גדול”.

זויה יושבת מכווצת במקומה, כוסית וודקה בידה, מנדנדת את רגלה הצלובה על ברך, וישה מנסה לבדר אותה בבדיחותיו, ומשאינה מגיבה, הוא מציע שתספר לו את חלומותיה, כפי שנהגה לעשות כשהיה מאוהב בה בתנועה.

“חלמתי שאני יולדת חלומות!” מצחקקת זויה בקול צרוד מסיגריות ומדמעות משתנקות, אבל כשהכול מקיפים את עתניאל בטבעת חונקת והיא רואה שכלל אינו שם⁻לב לנוכחותה, היא לוחשת לישה “בחייך, בוא נשב בצד,” ומתעלמת מן המהומה שקמה כשהחבריה מזיזים שולחנות וכסאות לצרפם לצלע החי"ת של השולחן המרכזי. היא מוצאת שולחן צדדי, ומתיישבת בגבה אל עתניאל, כמוחה, וישה מתיישב מולה. אבל היא אינה יכולה להתאפק, ופונה לאחוריה להציץ אל עתניאל, בהצמידה את ידיה אל רקותיה כסובלת מהרעש.

“אולי בכל זאת נתחלף במקומות?” שואל ישה משועשע, וקם, ומושך אותה בידה להושיבה עם פניה אל האולם, ורק אז, כשהיא יכולה לחזות במתרחש, נחה דעתה והיא מספרת לו את חלומה.

ראתה אגם, יוּרת⁻זהב רותחת שנוצרים בה הגבישים של חומר החיים. אבל נבהלה מעוצמת הגילוי, וכשטיפסה על סולם להימלט, נפתחה דלת שחורה והגיחה ממנה מפלצת. אחר⁻כך יצאה למרחב לבן, פתוח, וניצבה שם דמות עדינה עם פרח כמו בציור מתוך הנסיך הקטן. “ובבוקר פיסלתי בפלסטלינה צהובה את המפלצת מן החלום ואפיתי בתנור המטבח שלי,” היא אומרת, וכשישה מבקש לראות את הפסל, היא מבטיחה שתיתן לו אותו במתנה.

“מה אתם שניכם מסתודדים שם?” קורא לעברם עתניאל בקול רועם כשהוא מבחין בהם פתאום, ודופק על השולחן ואומר: “פה זה לא מקום לשיחות⁻נפש! פה כולנו יחד! חברותא! ומי שפורש מן הציבור שילך להתמזמז בגן החשמל!” זויה נדרכת באחת ומזדרזת לקרב את כסאה לשולחן הכללי. “עוד קצת, עוד קצת,” מחווה עתניאל בידו, וכשנוגעת ברכה בקצה השולחן הוא ממלמל: “כן, ככה יותר טוב,” ומרים כוסית וקורא: “עכשיו נשתה לחיי זויה!” וכולם מריעים: “זויה! זויה!” אבל מישהו שואל את עתניאל לשלום היולדת, והוא עונה “היא בסדר, היא בסדר, מטפלים בה יפה בבית⁻החולים.” וצוחק ואומר “אבל אני לא בסדר.” וכשאומרים לו “אל תדאג, גם אתה תהיה בסדר,” הוא אומר: “לא! אני לא אהיה בסדר, אי⁻אפשר להיות בסדר עם תינוקת,” ופונה אל המשורר התמהוני המכונה “היפה”, ושואל: “נו, תגיד אתה, אבא ותיק שכמוך, אפשר להיות בסדר עם תינוקת?”

“לא, לא, אי⁻אפשר”, נבוך “היפה” ואומר: “אתמול עשיתי לה אמבטיה…”

“אתם שומעים?” קורא עתניאל “אתמול הוא עשה לה אמבטיה!”

“סיבנתי אותה, והיא כמעט החליקה לי מן הידיים.”

“הוי, לא!” משתנקות הבחורות מצחוק.

“אבל לא קרה לה כלום…” מזדרז “היפה” להרגיע, “אמא שלה בדיוק הגיעה…”

“אמרתי לכם?” קורא עתניאל “האמהות תמיד מצילות את המצב.” ומרים עוד כוסית וכולם שותים לחיי האמהות. עתניאל מתחיל לשיר בדבקות “עלי עין שוקקה/ גמלי אבריחה/ ילדתי החביבה להשקותם הבטיחה”, ומסמן בראשו לצפרירה וליונינה שתצטרפנה אליו בקנון. הוא עצמו מקיש ברגלו לקצב המנגינה ומנצח בידיו על שתי הקבוצות הקנוניות שמאיצות עוד ועוד את קצב שירתן. ואז, הלום מקוניאק, הוא הודף את ישה מכסאו ומתיישב במקומו, ליד זויה, וראשו צונח על השולחן. צפרירה ויונינה ממשיכות עוד לשיר בקול ענות חלושה “כד מים צוננים העלתה אלינו/ בוז למתלוננים על טוב⁻לב בנותינו”. אך קולן גווע בהמולת הצחוקים וקשקוש הצלחות והסכו"ם. “הלילה הגדול” עוד נמשך ונמשך. שותים ואוכלים ומתלוצצים וצוהלים, אבל כשעתניאל משתהה יותר מדי זמן בשירותים שבחצר, יוצאים מיכלסון ועוד אחדים מהחבורה לחפש אותו ומוצאים אותו מתגולל בקיאו על המדרכה, וגוררים אותו הביתה, מרחק של רחובות אחדים מהקפה, ובהעלותם אותו במדרגות הם רואים את זויה נדחפת פנימה לדירה. “השארתי את המפתח בתוך הבית,” היא לוחשת על אוזנו של מיכלסון, “אני אשכב פה בסלון ובבוקר אסתלק. הוא אפילו לא ירגיש.”

עתניאל עוד מספיק לגמגם: “תיכנסו, חבר’ה, תתכבדו, הלילה רק מתחיל…” אבל המילים יוצאות מפיו טרופות ושסועות ומיכלסון משכיב אותו על מיטתו, חולץ את נעליו ורומז לחבריו שייצאו מהחדר.

וברגע שנשמעת טריקת דלת⁻הכניסה, מתגנבת זויה לחדר השינה של עתניאל ותמרה.

מכאן ואילך מתערפל זכרונה, ולעולם לא תדע בביטחון אם התמונות שנשתקעו בראשה הן חלום או מציאות:

היא נשכבת במיטה לצידו. הוא נוהם משהו, פוקח לרגע את עיניו, מחייך, שומט עליה את זרועו ומושך אותה אליו. היא שוכבת כך ללא נוע שעה ארוכה ופתאום הוא מתנער לשמע בכיה החרישי. “מה את עושה כאן?” הוא מפנה אליה את ראשו ומשפשף את עיניו.

“השארתי את המפתח בדירה ולא יכולתי להיכנס הביתה,” היא בולעת את דמעותיה.

עתניאל מושך את ראשה אל חיקו. “אסור היה לך לבוא הנה,” הוא לוחש.

“אני לא יכולה, אני לא יכולה,” היא ממלמלת. ועתניאל גוהר עליה, דבק בבשרה, מבקיע אליה שוב ושוב, אך כאילו בלי תאווה, בלי חדווה. כמו היתה גווייה נעדרת חיים, לא מרגשת, לא משחררת, ושוב ושוב. אינו מצליח לגמור. לאט לאט פג קסם ההתחברות עם בשרו. היא נכשלת. ניסתה לעזור לו, עוררה וגירתה והתענתה תחתיו שעה ארוכה עד כי ויתר ואמר לה ללכת להסתדר, כי כבר אור בחוץ. היא מיישרת את חצאיתה, מותחת את הסוודר ומסתרקת ומורחת אודם על שפתיה ואוספת את מעילה ואת תיק הזברה שלה, ורוכנת אליו ונושקת כל אחת מעיניו, וממלמלת “תסלח לי, תסלח לי,” ויוצאת.

ועכשיו כבר רשאית היתה לצלצל בדלת של שכנתה ולבקש ממנה את המפתח הרזרבי לדירתה.

בימים הבאים, בכל עת שעלתה התמונה לעיני רוחה, שבה והדחיקה אותה לירכתי מוחה. האומנם היה?

זירת קרבות    🔗

זויה שׂרועה על מיטתה, מתפקעת מצחוק, בעוד עתניאל ניצב על סולם גבוה באמצע החדר, זרועותיו מושטות לתקרה והוא מנסה לייצב מנורה המשתלשלת ומתנדנדת מצד לצד ואינו מצליח. לבסוף הוא משתלט עליה, תופס בשתי ידיו את בית⁻הנורה, מסובב לכאן ולכאן, ימינה ושמאלה, נאנח, פולט איזו קללה, מגחך, משחרר יד עייפה ומשעין על החווק, רוטן שהנורה נתקעה, שצריך יהיה לחלץ את בסיס המתכת, וזויה צוחקת ומתקלסת בו שידיים שמאליות לו וכאיטר יד ימינו מתבלבלים אצלו הכיוונים, מבקשת שיירד מהסולם, היא כבר תסתדר, הלילה תוותר על קריאה ותוכל להסתפק באור הנר, ומחר בבוקר תזעיק את אחיה והוא יבוא ויתקן צ’יק⁻צ’ק.

לבסוף הם מתפשרים על כך שינוח וישתה כוס תה ואחר⁻כך ימשיך. הוא מתיישב מותש על הכיסא ומצליב את ידיו על בטנו, וכשהיא מוזגת לו ושואלת אם כואב לו משהו, אינו עונה ולוגם מן התה ונשכב על המיטה ומבקש את התיק השחור שלו ומוציא חפיסת גלולות ובולע שתיים מהן עם מעט התה שנותר בכוס ועוצם את עיניו, אבל כעבור דקות אחדות מתעשת, מתנער באחת, תוחב את רגליו המגורבות לנעליו ומתקשה לשרוך, אך בשום אופן אינו מניח לזויה לעזור לו והקשר יוצא רופף, ומחליק את חולצתו במכנסיו ומיישר את הסוודר ושומט על כתפיו את מעיל הגשם, וזויה גועה בצחוק כשהוא נעמד לפני המראה בהול ומתקין במלוכסן, בתשומת⁻לב קפדנית, את הברט הכחול על ראשו, ומחייך אליה ואומר: “בעניין המנורה, באמת טוב תעשי אם תקראי לאחיך, אני, עבדך, לא ניחנתי בידיים משכילות.” הם מתחבקים, וכשהוא יוצא מביתה השעה קרובה לשתיים לפנות בוקר.

היא שוכבת לבדה במיטתה ומשחזרת את אירועי היום הסוער הזה.

לפני שעלה איתה לדירתה לתקן את המנורה ישבו ב“תירוש”, והוא בהה ניכחו שעה ארוכה ולא דיבר. ישב רגל על רגל, פניו חתומות, הדליק סיגריה אחרי סיגריה ולא אמר מלה. אנשי החבורה חלפו על פניהם ולא העזו להתקרב. כבר למדו להבחין לפי מצבי⁻רוחו מתי אינם רצויים. לבסוף אמרה בחצי פה שמנורת התקרה בחדרה התקלקלה, מה שגרם לקצר בכל הדירה, אבל מזל שיש נרות, והוא קפץ מכסאו כלעניין שאינו סובל דיחוי, קרא “נלך!” נופף למלצר, רוקן את כיסיו לשלם בלי לחכות לעודף, ונחפז לצאת מהקפה, מתעלם מהגשם המתגבר – וזויה מדדה אחריו, מטרייתה פתוחה לסוכך גם עליו.

”אמרת קודם שהערב אין לך זמן…" גימגמה קצרת נשימה.

“אבל לך אין אור בבית, ואור הוא למעלה מהזמן,” גיחך.

והזמין טקסי ושתקו כל הדרך, וכשהגיעו לפתח ביתה אמר שיעלה לראות מה התקלה. הדירה היתה חשוכה, וזויה גיששה את דרכה אל המטבח והדליקה את הנר בפמוט שהכינה מראש, והוציאה פנס⁻כיס מהמגירה ועתניאל גרר סולם אל מרכז החדר, והפשיל שרוולים וטיפס למעלה, וכשהאירה לו זויה בפנס על התקרה, ניסה לטפל במנורה המקולקלת. אבל עד מהרה הסתבך, התעצבן, גיחך על עצמו, ולבסוף התפוגג המתח וכל⁻כך הוקל לה, כל⁻כך רווח לה! אפילו העזה להתגרות בו וצחקה עד דמעות.

אבל הכול התחיל בשעות המאוחרות של הבוקר, כשזויה הגיעה לקפה. כדרכה התיישבה ליד החלון וחיכתה לו שיחזור מן המערכת. בינתיים פרשה לפניה את העיתון ולעיניה קפצה הכותרת הצעקנית על ההסתערות הקלגסית של הבריטים על רמת⁻הכובש בחיפושיהם אחר הנשק המוסתר בקיבוץ. אחר⁻כך קראה, מאלף ועד תו, את החדשות על המלחמה באירופה: קרבות עזים בסטלינגרד, שסופם הצפוי הוא נסיגת הגרמנים ותבוסתם, כניעתם בתוניסיה, שהשלימה את נצחון בעלות⁻הברית בצפון⁻אפריקה, והנה גם הוקם מצפה עברי ראשון בנגב. מכאן חזרה לכתבה המרכזית, זו המתארת את ההתנגשויות האלימות ברמת⁻הכובש בין חברי ההגנה והמשטרה הבריטית, ידיעה שכבר שמעה אותה בשתי מהדורות החדשות של “קול ירושלים”. יום לפני כן גם היתה עדה להסתודדות בין עתניאל לבין אחד המפקדים הבכירים של ההגנה, וכשהגיע גם “הגנרל”, קם עתניאל לקראתו, והם התיישבו לבדם בפינה ושוחחו ביניהם שעה ארוכה, וכשקראו לבסוף לזויה להצטרף אליהם, דיבר “הגנרל” על הצורך בחינוך לערכים בצד האימונים בנשק, “כדי שבחורינו יידעו על מה הם נלחמים”, וכדי לחזק את דבריו ציטט משפט מפושקין: “הפטיש הכבד המנפץ את הזכוכית, הוא גם זה שמחשל את הפלדה.” אך זויה לא תפשה את ההקבלה, ואמרה בליבה שתחשוב על זה בבית.

והבוקר, התיאור המפורט של האירועים ברמת⁻הכובש טילטל אותה בהתרגשות מחודשת. לבסוף לכדה את עיניה ידיעה קטנה במדור הרכילותי, המספרת על סופר “כנעני” נודע, מבאיו הקבועים של “תירוש”, שעיברת את שמו, מאמנון פשיניצה, לאמון חירם. וכשהגיע עתניאל והתיישב מולה, עוד לפני שהספיק להזמין לה ארוחת בוקר דשנה ולעצמו קפה שחור וסודה, הראתה לו את השורות האלה בעיתון. ידעה שישתעשע.

ואומנם, כשרק עבר פשיניצה את סף בית⁻הקפה והקיף בעיניו את הנוכחים, אותת לו עתניאל בידו שיקרב אליהם, והוא, חולש על חצר משלו וקבוצת נאמנים לו, הקנאים לתורתו, החווה בידיו “מצטער” והצביע על שולחן מרוחק ששמרו לו חסידיו.

אך עתניאל לא ויתר, תלש דף נייר מפנקסו, שלף עט מכיס הז’קט שלו וביד שמאלו הרועדת, שייצבה בימינו, שירבט פתק ומסר בידי המלצר שיעבירו לפשיניצה. והפתק עשה את שלו. פשיניצה קם ממקומו מלוא גופו הארוך, הסגפני, בבגדיו המרושלים – ראשו המתקרח, שעצמות לחייו שקועות, כנחבא בין כתפיו הצרות – ניגש בצעד קל אל שולחנם, חיוך אירוני על שפתיו ההדוקות.

“לשירותך תמיד,” נקש בעקביו נוסח פרוסי, ועתניאל הציע לו כיסא ואמר: “הנה, תפסתי לך מקום,” אך פשיניצה נשאר עומד ואמר בחיוך קפוץ שפתיים: “זה אינו מקומי פה.”

“משנה שם משנה מקום,” טפח עתניאל בידו על מושב הכיסא, “אנחנו גילינו היום דבר חדש על אודותיך, שדורש תפישה חדשה של מקום; שב נא הסופר,” וקירב אליו את הכיסא.

“המ…” גיחך פשיניצה, “אתה מייחס דברים כה עמוקים למקום כה שטוח?”

“אל תזלזל במקום, ידידי, המקום הוא המרחם עלינו,” זקף עתניאל אצבע כלפי מעלה.

פשיניצה התיישב, ואחרי שהחמיא לזויה על התסרוקת החדשה שלה והיא רטנה “מה פתאום, לא שיניתי כלום,” פנה אל עתניאל ושאל משועשע במה זכה, ומהי אותה “סוגייה התובעת בירור ושאינה סובלת דיחוי”, שהזכיר בפתק שלו.

“קודם כול תשתה כוסית ואחר⁻כך נדבר,” אותת עתניאל למלצר.

“כבר על הבוקר? אני, כידוע לך, פרולטר שחייב בשמונה שעות עבודה ומצפה לי עוד משמרת ארוכה בבית⁻הדפוס, לי אין גביר שמוכן לשלם לי רק בעבור דעותַי, כדי שאשווק אותן בטור של פעם בשבוע.” עייניו חייכו בחיוך שֵׁדִי אל עתניאל והוא צחק בפה סגור, “אבל שמעתי שהחליטו להשבית את כל העיתונים לאות סולדריות עם ‘דבר’, אז אם תסדר לי תשלום בעד כמה ימי חופשה, אשתה איתכם ברצון.”

“אני אסדר לך?”

“בוודאי, אתה הוא המושך בחוטים מאחורי הקלעים, לא?”

“זה נכון?” שאלה זויה, “הבריטים באמת סגרו את דבר בגלל הכתבה על רמת⁻הכובש?”

“יש צו סגירה, כן,” סינן עתניאל מבין שפתיו, אך ניכר בו כי ההקנטה של פשיניצה הרגיזה אותו כהוגן.

“מה קרה, אתם הרי בברית אחת עם הבריטים, אז עכשיו חטפתם! אולי תלמדו משהו… מי שמקבל באהבה את הפריץ שיקבל בהכנעה גם את השוט שלו. מה ציפיתם, שפטרוני המנדט יעודדו אצל בני⁻חסותם נשק מחתרתי, אשר ביום מן הימים יכוון נגדם? ובכל זאת,” חייך פשיניצה את חיוכו המקניט, “שמא תרמוז לי למה קראת לי? מה לשמחה זו עושה בימים טרופים אלה?”

“העילה לשמחה, פשיניצה יקירי, היא כמובן שמך החדש, טוב שם טוב משמן טוב. חירם! מלך צור! ואני דווקא חיבבתי מאוד את השם ‘פשיניצה’. שיבולת⁻שועל ברוסית, מה? יש לשער שסביך סחרו בשיבולת⁻שועל, ובאיזו מין תבואה סחרו מלכי צור?”

פשיניצה גיחך מבעד לשפמו הדליל ולא ענה.

“אבל למה אמוֹן? מה רע באמנון?” שאלה זויה, “הדבר הכי יפה אצלך זה השם שלך, ואתה הולך להחליף אותו! אמנון זה שם מקסים, נכון עתניאל?”

“נכון, נכון, אבל אמנון התנ”כי נאשם בגילוי עריות ולפשיניצה שלנו חטאים אחרים לגמרי, אף כי, אם אינני טועה, גם הכנענים הקדמונים לא בחלו בגילויי עריות."

“אז מה, מעכשיו כולם יקראו לך אמון חירם? בחייך, פשיניצה!” ציחקקה זויה.

“אני מנחש ששמו החדש של ידידנו ישמשו רק כפסוודונים, הה, פשיניצה?” התעסק עתניאל במקטרתו והתקשה להדליקה.

“אם תחפור היטב, אדוני היהודי, תגלה ששורשיו של ‘עתניאל’, כפי שאתה מכנה את עצמך, גם הם אליליים,” גיחך פשיניצה וכל קווי פניו התרחבו.

“הנח לשם העט שלי,” הפריח עתניאל לאוויר סילון אביך של עשן, “בתעודות הרשמיות שלי רשום שמי הגלותי, שבא משמה של עיירה בבֶּלוֹרוּסיה… אתה יודע, האופנות מתחלפות, אז אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך.”

“הו, כן, בזה אתה גדול! יד ימינך כותבת יהודית, ויד שמאלך חולמת כנענית,” הריק פשיניצה את הכוסית לגרונו באחת וקם ללכת, “תודה על הקוניאק,” הרכין קמעה את ראשו, “בפעם הבאה אתייחס לפתקים שלך בביטול הראוי.”

“ואת,” הצביע על זויה, “השפתון מרוח לך על כל השיניים וזה מאוד לא אסתטי.” והלך.

אבל בדרכו אל שולחן חסידיו נתקל במיכלסון, שנראה כי התגרה בו, כי רבים החלו להתגודד סביבם, ופשיניצה דחף אותו, ותוך רגעים ספורים החליפו היריבים מהלומות ונשמעו קריאות: “פגע רע!” – “העברי הזה נולד בעיירה יהודית כשרה!” – “אילו נשארת שם היה גורלך כשל כל היהודים!” – “בושה וחרפה! בני משפחתו נספו שם והוא מתכחש להם!” ומן הצד השני צעקו: “בוגדים! סנבלטים!” – “עברי לא יכול להיות יהודי!” – “יהודי הרוג זה ייחוס? גם צוענים וחולי⁻רוח הושמדו במלחמה!” וכשהצטרפו אל הניצים אחדים מבין “הפורשים”, חבריו לשעבר של פשיניצה, צעק מישהו: “אתם הפכתם את מאבקנו לבית⁻מטבחיים!” ומישהו החזיר לו: " ‘טוהר הנשק’, כן… צבועים כולכם!"

ומיכלסון הצביע על פשיניצה והרעים בקולו: “האיש הזה הוא משומד ועוכר ישראל!”

וכשהבחין פשיניצה בעתניאל שהתקרב אל זירת הניצים, התיז צפצוף לעברו וקרא לו “ליצן⁻החצר של הממסד” ו“המספק השבועי של סחורה ממסדית זנותית”, עד שהגיע שמיל והפריד ביניהם.

כשחזרו לשולחנם ומיכלסון ועוד כמה מבני החבורה הצטרפו אליהם וניהלו ביניהם ויכוחים קולניים, ישב עתניאל זקוף במקומו, רגל מתנדנדת על רגל, פניו קודרות והוא נושף בחוזקה במקטרתו, ולא אמר מלה. מדי פעם העיף מישהו מבט לעברו כמצפה לתגובתו, אך לבסוף התייאשו והניחוהו לנפשו.

פתאום קם ואמר שעליו לנסוע למערכת לתקן משהו בטור שלו. זויה קמה ללוותו, אך את ארנקה השאירה תלוי ברצועה על גב כסאה. מבעד לחלון ראו אותה אנשי החבורה ממתינה עימו בשתיקה עד שהגיע האוטובוס, ואחר⁻כך עוד המשיכה לנופף לו לשלום עד שנעלם מעיניה.

בדרכה חזרה לקפה עברה ליד שולחנם של אמנים יידישאיים. ישב שם מי שמכונה “הפּוֹאֶט”, קטנטן, פניו מצולקות וזרועות חטטים, והתווכח בחום ובתנועות ידיים נרגשות עם ה“מאלער”. (“התמונות שלי זה כמו שעונים שווייצריים,” פוסק ה“מאלער”, אתלט רחב⁻כתפיים ששערו גולש על כתפיו, כשמתמקחים איתו על מחירי ציוריו.) הוא נוהג להתגנדר בחליפות פסים מחויטות ובפפיונים צבעוניים, ואת הליכתו הטווסית הוא מלווה במקל עם גוּלה של כסף. לידו ישבה בת⁻זוגו, שסיפורים מוזרים מהלכים על עברה הדרמתי המסתורי, זקופת⁻קומה ומתוחת⁻גֵו, בחצאית פעמונית ארוכה, חולצת תחרה גבוהת צווארון, על כתפיה רדיד סרוג, שערה השחור קלוע בקוקו, ולרוחב מצחה פס אדום, מהידוק המגבעת השחורה, רחבת⁻התיתורה, שאינה משה כמעט מראשה. זויה בחנה אותה מבעד למשקפי⁻השמש הכהים שלה, מנסה להבהיר לעצמה משהו סתום בדמותה ואז שמעה את ה“פואט” מטיח ב“מאלער”: “דו בּיסְט אַ קריכער אוּן אַ תוּחעס⁻לעקער! חנפן!” וראתה את ה“מאלער” קם במתינות מכסאו, נישא בקומתו הגאוותנית, ניגש אל ה“פואט”, ומנחית עליו מהלומה במקלו, וה“פואט” צונח לרצפה. מייד נחפז ה“מאלער” לאחוז ביד בת⁻זוגו הנבוכה, ושניהם נסו מזירת הפשע ונעלמו, לפני שהספיקו חבריהם לשולחן להתאושש מן ההלם. באי הקפה קפצו ממקומותיהם והתקבצו סביב ה“פואט” המעולף, וקמה מהומה, וצעקו “מים, מים”, וטילפנו ל“מגן⁻דוד⁻אדום”, וזויה, שהיתה עדה לדרמה כולה, עמדה נרעשת בתוך הקהל.

בינתיים התעשת ה“פואט”, והביע, בשפה רפה ובפרפורי ידיים, התנגדות תקיפה ל“מגן⁻דוד” ול“מיון”, והזמינו טקסי להסיעו לביתו כששניים מחבריו מלווים אותו. משנסעו, נרגעו לאט⁻לאט הרוחות, וחיי בית⁻הקפה חזרו לשגרתם.

זויה התכוונה לאסוף את ארנקה שהשאירה תלוי על הכיסא, להיפרד מהחבורה וללכת לדרכה, אבל ראתה מישהו בשולחן סמוך זוקר כלפיה את סנטרו, ושמעה אותו לוחש לבת⁻לווייתו: “את רואה אותה? זו ההיא… של עתניאל… היא כמו הצאצקע הזאת של המאלער…” וזויה הפנתה אליהם את ראשה ועיוותה כלפיהם את פיה במיאוס. ונטלה מן הכיסא את ארנקה ונופפה בידה לפרידה מהחבורה, אבל משורר צעיר אחד, ממעריציו של עתניאל, משך אותה בזרועה ולאט באוזנה: “זוינקה, בואי שבי פה עוד קצת איתנו.”

ופתאום איבדה שליטה על רוחה ונתקפה חמת⁻זעם, וצרחה עליו בחימה שפוכה, כשהיא מטיחה בארנקה על ידו האוחזת בזרועה: “אני לא זוינקה בשבילך!!!” ונמלטה על נפשה.

כבר היתה רחוקה מטווח שמיעה, אך בני החבורה היו עדיין המומים מן ההתפרצות שלה, וישבו בראשים מושפלים ושתקו. מישהו שירבט משהו בעיפרון על קופסת סיגריות, מישהי העסיקה את ידיה בקיפולי מפית⁻נייר, אחרים אספו את כליהם והתכוננו להתפזר.

ראשון התאושש “הטורקי”, וגיחך ואמר: “נו, נו… הבחורה הזאת דפקה ספקטאקל, אין מה לדבר! כולם קצת משוגעים פה היום, מה? מנה גדושה כזאת של אלימות ביום אחד! אולי זה מעיד על פורענות אטמוספירית שמתרגשת עלינו, הה? רעידת⁻אדמה, סופת הוריקן, משהו?” וצחק, ושאל אם מישהו שמע במקרה את תחזית מזג⁻האוויר.

“תשאל אם מישהו שמע את תחזית מזג⁻האוויר בבריטניה,” קרא בחור מהשולחן הסמוך, שהיטה אוזן למתרחש בחבורתם, “העצבים שלנו פה בארץ נמתחים ממרכז העצבים שם!” –

“מרוב התעסקות עם הבריטים שכחתם את הגרמנים,” התערב מישהו, לבוש במדי הבריגדה “החזית העיקרית שלנו היא אחרי הכול מול הגרמנים, לא?”

“ומה עם הרוסים? מה עם סטלינגרד?” מחתה בזעם איזו בחורה שאיש לא הכיר.

אבל כולם היו כבר עייפים מאירועי היום ולאיש לא התחשק להיגרר לוויכוחים פוליטיים.

* * *

עכשיו, כשהיא שוכבת במיטתה ומשחילה על חוט זכרונה את אירועי היום כולו, היא מודה לאלוהים שהסתיים מפויס כל⁻כך. ובכל זאת, משהו מטריד אותה ואינה מצליחה להיזכר מהו…משהו שקשור עם תנועת ידיו של עתניאל כשהצליבן על בטנו? משהו בקשר לגלולות שבלע? היא מנסה בכל כוחה להיזכר… להתגבר על משיכתה אל מפלס הרוגע של השינה… מתאמצת שלא להישאב למעמקי השלווה… והנה, עפעפיה צונחים והיא שוקעת… שוקעת…

בבואות    🔗

עכסה ערקה מהצבא הבריטי. נמאסו לה המתקנים הצבאיים, נמאסו לה המדים, נמאס לה להוריד ולהעלות אלונקות, ובאחת החופשות שלה, כשהגיעה ממצרים לארץ – ערקה. בינתיים מצאה מקלט בבית הוריה של דבורה, ברחוב הרצל; בית פתוח, מכניס אורחים, ואמה של דבורה מתנאה בכך שדלת ביתם פתוחה תמיד ולא גונבים דבר, “אפילו לא את הצ’ולנט של שבת”. האם מניחה על השולחן “קציצות צנע”, יותר⁻לחם⁻מבשר, בוללת בעיסה אבקת ביצים, וכשמזדמנים לבית חבריהם של הבן והבת מוזמנים כולם לסעוד עם המשפחה. אבל עכסה אינה אסירת⁻תודה. טוענת שהיא מרגישה שם כמו בעיירה יהודית: דתיותו של האב – פועל בניין שבתו מביאה לו אוכל חם לפיגומים, ערימות הכסתות על המיטות הלבנות, ובכל פעם שעליה לעקוף את חדר ההורים ולטפס דרך חלון המרפסת אל חדרה של דבורה, היא מעקמת את האף. לבסוף מצאה מקום לינה מעל בית⁻קפה סלוניקאי בפלורנטין וקיבלה שם עבודה במלצרות (אבל את חובה לאמה של דבורה בעד הבגדים שתפרה לה, לא פרעה), וסיפרה שפניה מועדות ללונדון, וכשתיגמר סוף⁻סוף המלחמה תיסע לשם ללמוד אדריכלות. עד מהרה התחילו מעריציה של עכסה להתקבץ סביבה במקום עבודתה החדש, וכשהודיע עתניאל לזויה שייעדר לאיזה זמן מ“תירוש”, כי הוא עסוק בהתקנת ספר שיריו החדש לדפוס, הצטרפה אליהם גם היא.

זויה מקנאה בעכסה שמתכוננת לנסוע ללמוד. לגביה, הלימודים הם חלום לא מושג; היא מתקשה להתרכז, אינה מסוגלת לקבל מרות. בילדותה ניסתה לחקות תנועות של ילדים מתרכזים: מרפק על ברך, יד מתחת לסנטר דוגמת האדם החושב של רודן; האמינה שאם התוכן קובע את הצורה, עשויה גם הצורה להשפיע על התוכן, אך ללא הועיל. כשהיתה בתנועה התלוותה אל דבורה לחדרי העיון שברחוב מקווה ישראל, אל מוקד העצבים של הסתדרות העובדים: הוועד הפועל, עיתון דבר, “מטבח הפועלים”; ונמשכה במיוחד לבתי⁻הקפה, “עטרה”, “שדרות”, “מאור”, שם אפשר היה להציץ דרך הקיר המזוגג ולחזות בכל ה“חשובים”: פעילי ההגנה, עיתונאים ידועי שם, אמנים.

דבורה ידעה תמיד איזה ספר היא מחפשת; מצאה את מבוקשה בקטלוג, ומייד התישבה במקומה הקבוע, המואר, והתרכזה בקריאה, ורשמה, ולא זזה מכסאה ולא הרימה את ראשה מהספר עד מועד הנעילה. ואילו זויה, שקטלוגים עיצבנו אותה והספרן המשכיל והחביב לא ירד לסוף דעתה כשניסתה להסביר לו במה היא מתענינת (והרי גם היא לא הצליחה להבהיר זאת לעצמה), התאוותה לקרוא “הכול”, הכול מעניין אותה, אז איך תבחר במשהו ספציפי? תמיד תשאל את עצמה למה בחרה בזה ולא באחר, שדומה כי אינו נופל ממנו בערכו. היא השתוקקה לאמץ לעצמה את כל הידע הבלום והכמוס הזה, לנכסו לעצמה, ואם תקרא כל ספר מתחילתו עד סופו, לא תספיק לעולם! וכשבחרה לבסוף, ונתקלה במשפט שנראה לה חשוב במיוחד, התעכבה בקריאתה, נשאה את עיניה לחלון – לחשוב, להבין את הנאמר בן השיטין; לרדת לכוונתו של המחבר מעבר למילים; ודמיונה הפליג הרחק⁻הרחק, וישבה שם והירהרה סחור⁻סחור, וראתה מבעד לחלון עדת חסידות חולפת, ושמחה שהגיע הסתיו, וחיברה בדמיונה סיפור ילדים על⁻פי הצורות בעננים, וכך חלף לו הזמן והיא לא הספיקה כלום, וכבר עמדו לסגור את הספרייה, ולבסוף נואשה והפסיקה להתלוות אל דבורה לחדרי העיון.

זויה מסבירה לעכסה שיש לה עכבות, מחסומים, כאילו היא חוששת להכביד על המוח, כאילו אין מקום בראשה, כאילו משפט חכם אחד מספיק לה. והרי יש לה צימאון בלתי⁻נדלה לדעת! ועכסה הביאה לקפה כירומאנטית אחת, חברה שלה, שתקרא את כף⁻ידה.“יש לך אצבע אחת עקומה שמרמזת על פיגור,” אמרה הכירומאטית, “הכול אצלך שלילי. אין אמביציה, אין דחף להגיע רחוק.”

“אמרתי לך?” קפצה עכסה על ההזדמנות, “זה הוא שטימטם אותך. את כל⁻כך מלאה אותו, שאין לך מקום בראש לשום דבר מלבדו, הראש פשוט נסתם לך. תזרקי אותו ותראי איך הראש שלך יתנקה ותתחילי לפרוח, אפילו האצבע שלך תתיישר!”

* * *

לפנות⁻ערב, לאחר ימים אחדים של גשם, מתבהרים השמים וזויה מתעטפת בז’קט⁻דִפלית ישן של אחיה ויוצאת לשוטט על הטיילת. הולכת לראות את השקיעה, אבל בליבה היא אומרת: “זאת רומנטיקה מזויפת.” וכשהיא בוהה ביושבים בבתי⁻הקפה, קולטת עינה את המשוררת⁻המתרגמת הנודעת לורה וילנר, במעיל ובכומתה ירוקים, רוכנת על שולחנה שבגינת הקפה ומשרבטת משהו במחברת. זויה מתיישבת בקצה הגינה, ליד הגדר, מוציאה מתיקה את עיתון הבוקר ופורשת לפניה, אבל היא נמשכת לצפות בלורה, שפניה קורנות במעין אור רוחני. לורה מקרבת מדי פעם את העט אל פיה, ונראית כמגששת בסבך מחשבותיה אחר מילים מדויקות יותר, הולמות יותר; וזויה חושבת בליבה שהנה, היא הופכת בהן ומלטשת, חורזת ניבים על חוט ושבה ומפזרת אותם, ושוב חורזת, וחורטת משפטים על הנייר. זויה נהנית מהיותה רואה⁻ואינה⁻נראית, אבל אז נושאת לורה עינים רכות וכלות אל צמרת העץ הסוככת על הגדר. אפה העבה, הסולד, מתענג על ניחוח הפריחה, היא מגששת באצבעותיה בחפיסה שעל השולחן ושולפת ממנה סיגריה, וכשהיא אומרת להדליקה היא מבחינה בזויה. היא מהססת לרגע, ואחר מנופפת לה קלות לשלום ומאותתת לה בידה שתצטרף אל שולחנה. זויה נענית, מקווה לדלות ממנה סיפורים על אותו משורר, זקן החבורה, שכּוּנה “האשף”, ועל הרומן שבינו ובין דינה, אשת הפרופסור, זוג הנאהבים שהסעיר בשעתו את הבוהמה וכעת, משהתמסד הקשר ביניהם, חזרו כולם לגלגל בפרשה. וממי, אם לא מפי לורה, בת טיפוחיו ונושאת⁻כליו של “האשף” – שמן הסתם הוא גם אהבת חייה – תוכל להציל פרטים פיקנטיים על הנושא המסקרן הזה?

זויה נזכרת שלפני ימים אחדים נפגעה לורה ממשהו, אך היא אינה יודעת ממה. היה זה כשישבו ב“קונכייה”, הקפה הקבוע של “האשף”, שעתניאל – וזויה בעקבותיו – כמעט שאינם פוקדים אותו. אנשי חבורתו של משורר זה הפריחו ביניהם אמרות⁻כנף, חידודים, צחקו על דברים של מה⁻בכך, דיברו ברמזים המובנים לבאי המועדון שלהם בלבד, וזויה ישבה משועממת, מתייאשת מבואו של עתניאל, וחככה בדעתה אם לקום וללכת. אבל אז שמה⁻לב ללורה, שניסתה להשתלב בהמולת השיח הכללי, להשחיל מלה משלה בסבך השיח, שמילים⁻מילים הצטלבו בתוכו שתי⁻וערב, להזות עליו ניחוח דק של ניב משלה. אבל קולה נשמע נמוך מדי, חנוק מדי, כאילו הדמעות מטפסות בגרונה ועוד מעט⁻קט תפרוצנה את סוגרן.

נראה שלורה ציפתה מ“האשף” שיגאל אותה, אך הוא, כולו מחמדים, מתפתל סביב עצמו, מתבשם מתפישתו המהירה והחדה כתער, מהאיפכא⁻מסתברא שלו, ישב לו שם ברישול של הפקר, פוזה שסיגל לעצמו בראשית דרכו בארץ, מין תדמית של מהפכן יחפן; בלוריתו הרכה מתנפנפת, דיבורו מתפנק, תנועותיו חתוליות, מתענג על עצמו, משתכר משנינותו, מתעלם מזרותה, מעִלגותה, מלבדיוּתה, לא שועה אליה.

עכשיו, כשהן לבדן בקפה שעל הטיילת, מקדמת לורה את זויה במאור פנים, אומרת שנעלמה לה פתאום אותו לילה ב“קונכייה”, ברחה בלי ליטול ברכת פרידה, וחששה שמא נעלבה חלילה. זויה שואלת אם החמיצה משהו לאחר צאתה, ולורה מחייכת ואומרת שדינה הגיעה וכשדינה מגיעה…

“מה קורה כשדינה מגיעה?” שמחה זויה למפנה בשיחה.

“את יודעת,” מסמיקה לורה, “היא הלוא שחקנית… יודעת לכסות טפח ולגלות טפחיים…”

“כן,” צוחקת זויה, “גם בלבוש זה ככה אצלה…” ונזכרת בבדיחה המהלכת על דינה, שהיא לובשת חזייה רק לביקור בקופת⁻חולים – אבל מרסנת את עצמה ולא מפרשת, חוששת שמא יהיה נועז מדי בשביל פוריטנית כלורה.

לורה מכחכחת בגרונה, משפילה את ראשה, רוכנת אל ברכיה ומחליקה בידיה על קרסוליה העבים, וזויה תוהה בליבה אם אשה זו מפולפלת יותר משהיא נוטה להיראות.

“אז מה בכל זאת קרה אחרי שדינה הגיעה?” מנסה זויה לרכך את הרושם הגס של רמיזתה.

“היא הפתיעה אותו, את… ‘האשף’, הביאה לו עוגת יום⁻הולדת לקפה,” נושאת אליה לורה את עיניה ומסמיקה, “אני עוד זוכרת את עוגת היום⁻הולדת שאפתה אשתו הראשונה, כשהברכה, כתובה בשוקולד, היתה בגרמנית, כי היא לא ידעה עברית, והיו הרבה נרות.”

“אבל הרי מתכננים לו מסיבה!… הם חיפשו את עתניאל בקפה, לבקש ממנו שינאם!”

“עתניאל? הה, כן…” נותנת בה לורה מבט חקרני, “שמעתי שהוא מוציא ספר שירים חדש… בקהילה הספרותית יש ציפייה גדולה לספר הזה…”

אבל זויה מסרבת להיגרר לנושא הזה וצוחקת ואומרת: “גם בתיאטרון מכינים איזה סקץ' לכבוד “האשף”, ומבית⁻ההוצאה שלחו הזמנות להרמת כוסית לכבודו…”

“אין כאן שום סתירה,” מחייכת לורה ומכסה בידה על שיניה הגדולות, “כל המרבה הרי זה משובח. וכשייגמרו השיפוצים בדירתם תהיה חגיגה כפולה. יום⁻הולדת וחנוכת⁻הבית. דינה מספרת ששמה לפועלים כדורי מרץ בקפה כדי שיזדרזו לגמור עד שבת.”

מבעד לחיוכה הספקני של לורה מבחינה זויה בעצב העמוק שניבט מעיניה הירוקות, הבולטות כאצל חולת בזידוב. כל⁻כך קל לה להזדהות איתה, לגלות אמפתיה כלפיה, אבל היא מסרבת להתפתות לכך; אין שום דמיון במצבן. היא מתגוננת בליבה. היא, זויה, צעירה, יפה, ואם רק תחפוץ בכך, אם רק תרמוז, יקיפו אותה בחורים כמו את עכסה. ואילו לורה, מבוגרת ממנה, לא⁻יפה, ואהבתה ל“אשף” אפלטונית; זויה בטוחה שמעולם לא היה ביניהם קשר פיזי. אז מה לה ולמשוררת הזאת?

אבל גם כלפי דינה, המאהבת, היא אינה חשה אהדה (איך הצליחה זו לקרוע אותו מאשתו?). היא לא סובלת את הכרכור שלה סביב “האשף”, התגפפותה החתולית עליו, התפתלותה בצחוק גנדרני מכל חידוד מצועצע שלו, מתחככת לעיני כולם בזרועו, ברגלו, חוזרת על חוכמות ששמעה ממנו, ולמרות פיקחותה, מפיה הן יוצאות קהות ועבשות, ואותה נימה של פריצות בתלבושתה, בצחוקה הקולני חסר המעצורים, בדעתנותה הפסקנית (האם גם עליה מדברים כך מאחורי גבה? היא חייבת לנפנף מעליה את המחשבה המטרידה הזאת). דינה מהוקצעת, קולטת סיטואציות מביכות ומגיבה עליהן בזריזות של עכביש שלוכד זבוב. פניה ושערה בהירים, עיניה קטנות וחמדניות, היא די גבוהה, מרופדת, רגלי גמל⁻שלמה הארוכות שלה מקושתות משהו, וכשזויה רואה אותה פוסעת על שפת⁻הים במכנסיה הקצרצרים, פתילי חולצתה משורבבים על כתפיה השזופות והיא בוחנת במבט נוקב את העוברים והשבים, היא מבינה את לורה, שדמותה של דינה מאיימת עליה. ובכל זאת, כדי לא לאבד את ידידותו של “האשף” מגלה כלפיה לורה סובלנות, אם כי בנוכחותה נעלם חוש ההומור שלה.

פתאום נבוכה זויה מן השתיקה השוררת ביניהן, ומכך שלורה מתבוננת בה בסקרנות אירונית משהו.

“אז מה?” היא מגמגמת, “העוגה היתה טעימה לפחות?”

“כן…” ניצת שדון ממזרי בעיניה של לורה, “אני… בעצם, רק טעמתי… דינה נגסה מהפרוסה שלי את כיפת השוקולד, השאור שבעיסה.”

והיא מספרת שכשדינה ליקקה את השוקולד מן העוגה שלה, הזכיר מישהו את הפונדקאית האהובה עליהם, שמאז התאבדותה עקרה החבורה לקפה אחר, ולא היה לה נעים, לדינה, לזלול שוקולד כשמדברים על נושא כל⁻כך עצוב, אז היא הניחה מידה את המזלג, והעוגה נשארה מיותמת על הצלחת.

“אלה שאז ניטל התיאבון גם ממני,” מחייכת לורה חיוך עגמומי, ונאנחת ואומרת: “כמו לכל דבר בחיים, גם לסיפור הזה יש מוסר השכל, כמובן, אבל אנחנו לא נפרש אותו, נשאיר אותו, כמו את פרוסת העוגה המיותמת, לא לעוס, לדמיונה של כל אחת מאיתנו.”

היא אומללה, היא אינטליגנטית, יש לה הומור, חושבת זויה כשהיא נפרדת מלורה, אז למה אני לא אוהבת אותה?

ובלי לתת לעצמה תשובה על כך, היא אומרת בליבה שלא היתה רוצה להיות חברתה.

* * *

למחרת, ב“תירוש”, היא יושבת עם רחביה גפן, ומזווית עינה מציצה מדי פעם בעתניאל, שיושב במרחק של שולחנות אחדים מהם ומסתודד עם אחד מוותיקי התנועה הקיבוצית – מי שליווה את השיירה של “ילדי טהרן” מאירן לארץ – ושומע מפיו על מסע ההצלה הזה.

ספר שיריו החדש של עתניאל גזל את רוב זמנו. זה ימים רבים הוא לא נראה בקפה וליבה של זויה נחמץ מגעגועים אליו. ועכשיו, ברגע שקם להיפרד מאיש⁻שיחו, היא מזנקת ממקומה וניצבת שם מתוחה ונרגשת עד שהוא מבחין בה. וכשהוא ניגש אל שולחנם היא מפצירה בו שיישב איתם קצת, והוא מתרצה להם. היא כל⁻כך מודה לו בליבה שכל רצונה לגמול לו ולבדרו, והיא מספרת לו ולרחביה על הפגישה שלה עם לורה, ועל הערב שבילתה ב“קונכייה” ש“האשף” היה בו הכוכב הראשי.

" ‘האשף’, כן…" אומר עתניאל מהורהר, מוציא מכיס מקטורנו את נרתיק הטבק וממלא את מקטרתו ונושף בה ואומר: “אני דווקא אוהב אותו, את ‘האשף’ הזה.”

“לא רק אתה אוהב אותו,” צוחק רחביה, “גם הוא אוהב את עצמו…”

“כן,” מגחך עתניאל, “הצרה היא שהוא טורח קצת יותר מדי בכבודו… שוגה במה שקוראים ‘פולחן עצמי’… הוא קצת כורע תחת הכובד הזה של תחושת מעלתו…”

“הזיקוקים שהתיז סביבו סינוורו אותי וגרמו לי כאב⁻ראש,” אומרת זויה, “כולם שם ב’קונכייה' נראו לי מוכי סנוורים.”

“כן,” צוחק עתניאל, “עם כל חוכמתו, לא היה מזיק לו לזכור שסייג לחוכמה שתיקה. יש לו קצת נטייה לשכוח זאת.”

הוא מפמפם במקטרתו ומוסיף: “כולנו חוטאים בחטא הזה של שיחה⁻בטלה, כן… כתוב שדיבורים⁻לבטלה כמוהם כקֶרִי… שיחה⁻בטלה מתפטפטת מאליה ואין צורך להשקיע בה אנרגיה… והרי ידוע שלכל דבר בטבע יש נטייה להיגרר למצב של מינימום אנרגיה.”

“אבל מה,” הוא מרצין פתאום, “שיחה⁻בטלה, שלכאורה היא תמימה, דיבורים⁻בטלים כאלה… עלולים להתגלגל לטרגדיה גדולה.”

פתאום נעצרת נשימתה, והיא תופשת שהוא רומז על הטרגדיה שאירעה לאשתו הפרודה של “האשף”, “הגרמנייה”, כשנטש אותה לטובת דינה והיא הטביעה את עצמה בים. וכבר היא מתחילה לחשוד בו שהוא מתרץ בכך את השמירה הקנאית שלו עצמו על המסגרת המשפחתית שלו…על מה ולמה? חוזרת ומנקרת בה אותה שאלה נצחית, האם מחויבותו המוסרית כלפי תמרה היא כפייתית אצלו, כפי שמסבירה זאת דבורה? האם נדר לה נדר?

אותו עצמו, על⁻כל⁻פנים, לעולם לא תוכל לשאול על כך.

* * *

היא לוקחת לידה את ספר השירה החדש שלו. זה עתה הביאו נער⁻שליח ישר מבית⁻הדפוס. היא קורעת מעט את המעטפה, וכשהיא נוכחת מה בחבילה, היא בולמת בידה קריאת "הו! של הפתעה ומעניקה לנער תשר מוגזם ואומרת: “שיהיה במזל!” והוא מושיט לה את ידו במבוכה, לאות תודה.

היא מחליקה על הספר בידה, נושקת לו כמו לספר קודש, ליבה הולם כפעימות של משאבת באר. בסערת⁻רוחה היא מתהלכת בחדר הלוך⁻ושוב, ולבסוף יוצאת למרפסת, שוקעת בכיסא⁻נוח, ופותחת את הספר בשער הראשון.

לא, לא זה המקום לקרוא בו. אילו מצאה איזו מערה, היתה נכנסת לתוכה ומתייחדת עימו שם.

לבסוף היא חוזרת לחדרה, מגיפה את התריסים, יושבת בחצי⁻חשכה, ורק מנורת השולחן מאירה את האותיות.

שירה    🔗

כבר השורות הראשונות בספר הקטן הזה, זעיר כמו כף יד, שהיום בצהריים הגיע אלי, היו כמו מכת⁻אור בעיניים. ידעתי מייד: זוהי אמת ודאית, חד⁻פעמית, גביש מושלם שצנח מהרקיע, גיצים מזדהרים מתוכו. והספר, כמצמצם את עצמו, כמתבייש בזוהרו, עם כל דף ודף מהבהב וכבה, מהבהב וכבה. מגעו צונן כאוויר השחר, וחם כלפיתת יד אם.

קראתי וחזרתי וקראתי, עיני נשקו את האותיות, ודמעות חנקו את גרוני. אני מאוהבת, אני כחולמת, אני מאושרת. ואני מפחדת. אני מתפללת.

אשמורת ראשונה ולאחריה    🔗

נפל דבר. כל הימים הבאים, מאז ראה הספר אור, אנשים ניגשים ללחוץ את ידה, אומרים כמה נפלא הספר, מדברים בהתרגשות עצומה על מחברו, כאילו הוא נביא בישראל, כאילו משורר התהילים קם לתחייה. וזויה חשה עצמה כאילו היא “כלת המשיח”. אבל כשהיא חוזרת וקוראת בשירים ומחפשת את עצמה מאחורי המלים ובין השיטין, היא אינה מוצאת בהם שום דמות ארצית של אשה. לא את עצמה ולא את תמרה ולא כל אשה בשר⁻ודם אחרת. אם ירדנה היא דמות שמֵימית, אשה⁻של⁻מעלה, אולי השירים האלה הם עליה.

וגלי ההתלהבות בעקבות הופעת הספר אינם שוככים. גואים וגואים. עד… עד שכרגיל אצל היהודים – אומרת זויה בליבה – וכשמופיע צדיק בעיר, מייד קופצים הגבאים והשמשים ואלה שעינם צרה בכתרו, ומנסים להנמיך את קומתו ולדחוק את רגליו…

אבל שמיל אינו מוותר. מכין כֵּרה כיד המלך, פורש על השולחנות מפות לבנות מעומלנות, ובעצה אחת עם מיכלסון קובעים מי יהיו במברכים ובנואמים, והגברת הראשונה של התיאטרון תקרא שירים מן הספר החדש; מתכוננים לליל⁻שימורים שכמותו לא ידע “תירוש” מעולם, והוא ייזכר לשנים רבות וייכנס להיסטוריה של הספרות העברית.

אבל ברגע האחרון ממש, כשהכול יושבים סביב השולחנות וקצת מדברים וקצת שרים, עיניהם נשואות לדלת, לראות את חתן החג בהיכנסו, ומישהו שואל בקוצר⁻רוח איפה תמרה, וסילביה אומרת שהיא מיניקה את התינוקת וּודאי תאחר – מגיע שליח ממנו ומוסר פתק לידי מיכלסון להודיע שלא יבוא. כוכב הערב ייעדר מן המסיבה לכבודו.

למרות האכזבה הקשה מזדחלת איכשהו החגיגה בלעדיו. מישהו נואם ומישהו קורא שירים ומישהי שרה, ונער אחד, קרוב משפחה של תמרה, מנגן בכינור, ואחרי שמתפזרים כולם ורק אנשי חבורתו, חבורת “נו”ן", נשארים יושבים נכלמים במקומותיהם – מופיע הוא – עתניאל.

הוא נושא את ידו מעל ראשיהם של הנוכחים וקורא: “מה הישיבה הזאת בין הכתלים, כשבחוץ קורצים הכוכבים! בואו, חבריה, בואו! עוד ליל האביב הזה גדול!” והכול קמים, הולכים אחריו, והוא גוררם לאורך הרחובות אל ביתו.

ובחצות הלילה הם נדחפים מבוסמים לדירתו ברעש גדול, נתקלים ברהיטים, זורקים תיקים, מזיזים כסאות, טורקים דלתות, מלהגים, מהמהמים איזו מנגינה, ותמרה, ששוכבת במיטתה ועריסת התינוקת לידה שומעת קולות צחוק, גם של בחורות, והיא מזהה בבירור את צחוקה של זויה, ומבחינה בקולו הרועם של מיכלסון בתוך בליל קולות הדיבורים והנהמות והנאקות, ומישהו עונה לו בשאגה, והיא שומעת הברות בלולות, מרובכות, בקולו של עתניאל. ובשירותים מלעלעים מים, ובמטבח מצטלצלים כלים.

ומן הסלון שומעים אורחי הלילה הלא⁻קרואים יבבת תינוקת ואחריה גניחה קורעת⁻לב של האם, וזויה לוחשת על אוזנה של בלה: “שמעת איך היא נאנחת? תמרצ’קה לא שוכחת שהיא שחקנית גם כשהיא במצוקה.” ובלה לוחשת לה: “זה מרושע מאוד מה שאת אומרת.”

התינוקת מגבירה את יללותיה, האם לוחשת “שש… שש…” מרגיעה בצלצולי פעמונים נענעניים, רסיסי שיר⁻ערש, בקול סדוק, מלוחלח משינה, והתינוקת פורצת בנהיות יפחניות.

עתניאל מהסה את החבריה והכול משתתקים; בלה, שכבר חלצה את נעליה ושיכלה את רגליה על הספה, מתמתחת בעצלתיים וכשמיכלסון מקים כל אחד ואחד ממקומו, היא נוטלת את נעליה בידיה ונשרכת אחריו יחפה אל דלת היציאה. יונינה וצפירה מצווחחות, מצחקקות, מישהו משמיע נחרה וגוררים אותו מהכורסה, וזויה נדחפת עם כולם אל חדר המדרגות.

בהגיעם לרחוב, משוחררים מהאווירה הטעונה של הבית וממוראו של עתניאל, הם משלחים רסן וחוזרים לסורם: מכרכרים סביב מיכלסון, מתווכחים בקולי⁻קולות היכן ימשיכו את הלילה, פוצחים בשיר זה ובשיר אחר, ולבסוף מסתדרים בשורה עורפית, יד איש על כתף רעהו, ובצעדי “דבקה” מהוססים, ובליווי “זִבחוּ זבחי צדק לאדוני”, מסתבכות רגליהם אלה באלה בצעדי מחול כביכול, ומישהו מכריז: הולכים אל זויה!

אבל בהגיעם לכיכר דיזנגוף הם מתעייפים ומתפזרים ומשתרעים על הספסלים, וזויה, שהעימות עם נוכחותן הכה⁻ממשית של תמרה והתינוקת שלו בביתו הסב לה מצוקה ללא⁻נשוא, ניגשת אל המשורר, יעקב כפרי, איש הקיבוץ, שואלת לאיזה כיוון הוא הולך, וכשהוא אומר “לא איכפת לי,” היא מבקשת שילווה אותה לביתה.

כפרי, כבד⁻פה ומגושם, עננת דאגה על פניו, ולפני כן התנהל באיטיות אחרי החבורה, קם מהספסל, לופת בידו את כתפה, ובלא אומר מתחיל לפסוע לצידה, והיא, בשמלת “פּרינצֶס” צרה ובנעלי⁻עקב, עושה שתי פסיעות על כל פסיעה שלו. לעומת כל החבורה הזו, זריזת התנועה והדיבור, הלגלגנית והתככנית, חשה זויה הקלה גדולה בחברת האיש הזה הצועד בכבדות לידה, נוהם מדי פעם לעצמו, אך אינו אומר מלה לאורך כל הדרך, וכשהם מגיעים לשער הבית היא מודה לו ומושיטה לו את ידה לפרידה.

אבל כפרי מתישב על הגדר, מדליק לעצמו סיגריה ומציע אחת גם לזויה.

“הם מדברים כל⁻כך הרבה,” מבקיע קולו הגבוה, המצחקק במבוכה, את דממת הלילה, “אין רגע אחד של שקט… איך הם מצליחים לשמוע את קול המוזה ברעש הזה?” והיתה זו שאלה⁻אמירה, ברוח טובה, סלחנית.

זויה תוהה בליבה אם להתעכב עימו בעמידה או להתיישב ולהסתכן בשיחה ממושכת, יגעה בוודאי, אך לבסוף מתיישבת.

“הצוותא, הדיבורים, נהפכים לסם,” היא אומרת, “כשכל אחד מאיתנו נשאר לבדו, מרגישים בהתחלה רווחה, אבל אחר⁻כך השקט, הבדידות, מחזירים הד מאיים…”

“ההד המוחזר אלייך הוא ההשראה!” קורא כפרי בהתלהבות, “אתם הרי אנשים יוצרים!” ומחייך בהתנצלות ואומר: “בעצם, אני שואל את עצמי מתי אתם מספיקים ליצור…”

“ומה בקיבוץ – שם לא מפריע לך ה’יחד'?”

“זה יחד מסוג אחר,” מגחך כפרי כמתנצל, “בבית הורי… אבי ואמי לא הפסיקו לריב, אז כשבאתי לקיבוץ, בהתחלה חשתי שלוות נפש עילאית… וכשעובדים עבודה פיזית לא מדברים, ולאספות כלליות אני לא הולך.”

זויה מתבוננת ביד הפועל הרחבה שלו האוחזת בסיגריה, באצבעותיו העבות הקשוחות עם הציפורניים הכסוסות, כל אצבע לעצמה, עקשנית, וחשבה כמה קשה לו, לאיש הזה, שעתניאל מכנה אותו “נשמה ערטילאית”, כמה מאבקים יש לו עם עצמו, באיזה מאמץ אדיר באים לו השירים וכמה ממעטים לחלוק לו מחמאות, ומי שלא רודף אחרי המחמאות הן בורחות ממנו. ובכל זאת, היא חושבת, לא ייתכן שאינו זקוק מדי פעם לחיזוק כלשהו.

פתאום הוא אומר: “צריך להיות קשיש הרבה יותר ממני כדי לזכות בשלווה… אדם זקן, מצפים ממנו שיהיה חכם, לאו דווקא שנון… הייתי רוצה שיגידו עלי: הקשיש החביב הזה… שיתפעלו מכושר ההליכה שלי, אם אהיה בכושר, מהתמצאותי בהוויות העולם, ואני משתוקק להיות זקן גם כדי שלא יהיו לי יותר ציפיות מעצמי וממה שהחיים עשויים להעניק לי.”

זויה שואלת אותו על מצבו המשפחתי, והוא מספר שאשתו האמריקאית עזבה את הקיבוץ וחזרה לאמריקה ובתם היחידה נשארה לגור איתו, וכשזויה מביעה פליאה על כך שאם מוכנה להיפרד מבתה, הוא אומר בעצב: “כן, היא מותירה לעצמה מרחב⁻מחיה שהאחרים אינם מוזמנים אליו.” ומחייך במרירות, ומספר שהיא תכשיטנית, מרוויחה יפה למחייתה, וההצלחה חשובה לה יותר מכל דבר, ואומר שהיא “אי אוטונומי”, אינה זקוקה לבעל כי אם למטפל, ותמיד יימצא לה אחד כזה, מפני שאגוצנטריות כמו שלה מושכת אנשים כמו אבן שואבת.

“אבל את ואני,” עוטה קולו תקיפות פתאום, והוא מסב אליה את פניו, אך ממהר להשפיל את עיניו, “שנינו חסרי אמביציה ואושרנו תלוי בזולתנו. אז אנשים כמונו,” הוא מחייך בעגמומיות, “שמיטלטלים בכף הקלע, אם להשתמש בביטוי האהוב על עתניאל, בשביל שניפטר מהכאב, מוטב שנזדקן כמה שיותר מהר.” וצוחק בקול מתכתי⁻מצלצל, וזויה מתחלחלת כלשמע התרעה על איזה גורל אפל.

“תעשה לי טובה,” היא אומרת בקול קשה, “רק אל תגרור אותי איתך, לא אל הבדידות ולא אל הייאוש ולא אל הזיקנה. אני, אני בכלל לא מה שאתה חושב…” והיא קמה, ומסיבה אליו את גבה ומנופפת יד רפה לשלום ונכנסת לחדר המדרגות.

ופתאום זה תוקף אותה. “העצב המשוגע”! והכאב החותך בפנים ובחניכיים כלהב סכין מושחזת. היא תופסת את לחיה הכואבת בידה ונשענת על המעקה. היא לא יכולה. לא יכולה להיות כעת לבד. היא תגלוש במדרגות ותרדוף אחרי כפרי ותקרא לו שיישב איתה מעט עד שזה יחלוף. אבל כבר במדרגה השלישית היא נואשת וחוזרת לעלות. ידה רועדת ובשום אופן אינה מצליחה לתקוע את המפתח בחור המנעול והיא קוראת בשם שכנתה. אך קולה לא נשמע לה. לבסוף עולה בידה איכשהו להדוף את הדלת. היא נכנסת הביתה, מזיעה ורועדת בכל גופה, ובהיותה בחדרה היא משמיעה נהמות של חיה פצועה.

צריכה היתה לבקש מכפרי שימתין עד שתדליק את האור ותעלה לדירה. כל מלוויה נוהגים כך מאז הותקפה בחדר המדרגות, כשאלמוני התנפל עליה מאחור, והיא צרחה והשכנים שמעו ופתחו את הדלתות והתוקף נמלט. אפילו את פניו לא ראתה.

כשדיווחה על המקרה במשטרה, עשו ממנה פושעת; חקרו וחקרו, חשבו שהיא ממציאה, ואחר⁻כך, הבלש הסתובב ימים שלמים סביב הבית, ולבסוף גילה את העקבות של עצמו… כן, הכול התחיל מהתוקף האלמוני ההוא שגזל ממנה את הביטחון, את החופש לחזור הביתה בכל שעה שתחפוץ בלי להיות תלויה במלוויה. אפילו אתמול, כשרחביה גפן ראה אותה ברחוב בחושך וטפח לה על שכמה, נחרדה. “אל תעשה לי את זה!” קראה, והוא נבהל מצעקתה. עכשיו היא חייבת להירגע ולשכב לישון. מחר בבוקר יש לה תור לקופת⁻חולים. עליה להיוועץ ברופאה בנוגע לפוליפים האלה באף שצמחו מחדש. אפילו הניתוח לא הועיל. הכול חזר לקדמותו. עתניאל עמד על כך שתנותח אצל רופא בכיר, במרפאתו הפרטית, והוא, האהוב, נשא בכל ההוצאות. עברה את הניתוח בגבורה, היא מתקשה להאמין עד כמה אמיצה היתה. אבל הניתוח נכשל. מחר תבקש מהרופאה שתרשום לה קורטיזון, על אף תופעות הלוואי הצפויות. הפוליפים האלה מעוותים לה את הפנים והיא תעשה הכול כדי להיות יפה בשבילו. עכשיו עליה לכוון את השעון המעורר, אף⁻על⁻פי שממילא לא תוכל להירדם. תחשוש לאחר. אבל בסוף תקדים ותבוא לפני שיפתחו את המרפאה. תמיד היא מקדימה. אפילו לפגישות עם חברות. אם נקבעת לה פגישה בצהריים, כבר מהבוקר היא דרוכה, וכשהיא מקדימה להגיע למרפאה ויוצא לה לחכות לתורה שעה מיותרת, היא מתאוננת שהלך לה כל היום. למה היא קצרת⁻רוח כל⁻כך, מתעצבנת על אי⁻סדרים, מתקוממת על אי⁻צדק, ובמשרדי העירייה ובביטוח⁻לאומי היא מתכתשת עם פקידי הקבלה, מתרגזת על הפטפטת ועל חוסר היעילות של המזכירות, מתקצפת כשמפעילים פרוטקציה, נעלבת מטון חצוף, ומגיבה, ונכנסת לעימותים; האם היא אחראית לכל העולם? דבורה אומרת לה שדווקא מפני שאינה די עסוקה נהפכת אצלה כל מחויבות הכי קטנה למשימה, מעבר לכל פרופורציה; טוענת שככל שאנשים עסוקים יותר – משרה, משפחה – ככל שסדר היום שלהם עמוס יותר, כך הם מספיקים יותר. האם היא רומזת לה שהאמנות שלה אינה רצינית? שהציור בשבילה הוא רק אמצעי, מהנה ומספק ככל שיהיה, להעביר את הזמן עד שתתראה עימו? כן, דבורה צודקת. כל מה שהיא עושה לבדה, בלעדיו, אינו אלא איורים לחיים הממשיים היחידים שהיא יודעת, אלה הקשורים בו.

עכשיו היא נזכרת שקבעה עם דבורה להיפגש איתה בצהריים בהוצאת⁻הספרים. זויה אסירת⁻תודה לה. מייד כשהתמנתה לתפקיד מזכירת המערכת בהוצאה הקיבוצית, הציעה שיעסיקו שם את זויה כמאיירת, ומשנוכחו בכשרונה, מסרו לה קובץ אגדות לילדים לאיור. לפגישה הראשונה שלה עם אנשי המערכת הופיעה כרוח סערה, במגפיים שחורים, מעיל שכמייה שחור, שמלה אדומה, ועם האודם המתריס שעל שפתיה, המתגרה בטאבו קיבוצי, תחת זרועה גליל נייר ארוך ועל כתפה תיק שחור. צבעוניותה היתה כמשב רוח רענן באווירה האפרורית של בית⁻ההוצאה.

זויה נהנית מן האווירה הזאת. משעשע אותה לראות את “אנשי הספר” המשכילים, יושבים איש⁻איש בתאו ועושים במלאכה המלומדת. מתרגם ותיק, חרוץ ומצפוני בשם שרשבסקי, בוחר לכתוב בעמידה אצל העמוד, טובל עט ציפורן בדיותה, וטוען שהטבילה בדיו מניחה לו זמן למחשבה, בעוד שהעט הנובע סוחף אותו אחריו ואין לו שליטה עליו. ושני העורכים, בנבנישתי וגולדברג, מתקשים לשבת שעות רצופות במקומם והם קמים, מסתובבים, יוצאים, נכנסים, וכשמוגש להם התה של עשר, שופך אותו גולדברג לכיור וממלא את כוסו בקוניאק ולוגם ממנה מעט⁻מעט במשך היום. זויה נוצרת את סיפורי המערכת האלה בשביל עתניאל, שמתמוגג מהם ומבקש לשמוע עוד ועוד.

דבורה מתלווה אל זויה לבית⁻הדפוס, לבדוק את טיב ההדפסה, את התאמת הצבעים, ובתום יום עבודתה מגיעה גם היא ל“תירוש”, ושתיהן הולכות יחד לקולנוע לשתי הצגות רצופות, וכשזויה מקבלת את שכרה הן יוצאות לחגוג. הן קונות לזויה שמלה, מהממת, סקסית, עם מחשוף עמוק, נשמטת על כתף, משהו חופשי, בוהמי, או סנדלי⁻עקבים שכה הולמים אותה. פעם, כשהצטרפה אליהן עכסה, התחרו, היא וזויה, על יפי רגליהן ועכסה קראה לזבן שישפוט ביניהן, וכשגימגם במבוכה שלשתיהן רגלי⁻אלף⁻דולר, התרגזה עכסה וצעקה עליו שהוא צבוע, כי ראתה איך טרף בעיניו את שוקיה, ודבורה לחשה לזויה: “עכסה, השטן מקטרג אצלה.”

עתניאל מחבב את דבורה, וכשראה אור ספרו לילדים ובו איורים של זויה, כתבו לה שניהם הקדשה משותפת. זויה ודבורה הולכות הביתה באותה הדרך, וכשעתניאל מגלה זאת, הוא מכוון שילכו שלושתם יחד, ומשלב את זרועו בזרוען של שתי “הבנות”, ונדחק אל דבורה וצובט את זרועה ומביך אותה, וכשהיא מנסה להתרחק ולהשתחרר ממנו, הוא מושך אותה אליו ביתר⁻שאת, באחד הערבים, כשישבו שתיהן לבדן ב“תירוש”, התוודתה דבורה לפני זויה שלא נוח לה בחיזוריו של עתניאל, וזויה פטרה אותה בכעס: “זה כבוד בשבילך!” אבל כשהדליקה אחר⁻כך את המצית, רעדה ידה והיא מצצה את הסיגריה בעצבנות ושאבה את העשן מלוא ריאותיה. כעבור רגעים אחדים התרצתה ואמרה: “אלה הם פכים קטנים, דבורה, אלמלא חטא בפכים קטנים כאלה, הוא בטח היה נחשב למלך⁻המשיח, ואז,” חייכה בפה סגור ועיפעפה בעצבנות, “לא יכול היה להיות לי מקום בעולמו. אז מוטב כך…” אבל אז התפרץ לקפה מורדוך, אותו ענק מגושם וגדול⁻איברים, שאת נעליו חייב היה להזמין אצל סנדלר (ועתניאל שילם), כי לא ניתן היה למצוא בכל הארץ נעל שתתאים לכפות רגליו המיתולוגיות. הוא נופף במקלו וקרא ביידיש, כשהוא מבליע ומלעלע את המלים: “סיגריה! את הנעליים שלי אני נותן בשביל סיגריה! הנה, הנה, קחו את הנעליים שלי!” ושמט את נעליו הענקיות, המאובקות, כל אחת כרכב שטח שעלה מן המדבר, ונשאר בגרביו המזוהמים המחוררים, ובעוד קול⁻הרעם האדיר שלו, המרעיד את אמות הסיפים, ממלא את החלל ונוכחותו משתלטת על הקפה, הבחין בשתי החברות, ושילשל את רגליו בנעליו הלא⁻שרוכות, ופסע בצעד כבד ובגרירת רגליים אל שולחנן, וזויה חייכה אליו ושמה בכפתו שתי סיגריות, ותקע אותן בין שפתיו, והדליק את שתיהן ביחד, ומשהתיישב אל שולחנן בלי לבקש את רשותן, קיבלו זאת ברוח טובה, כי חילץ אותן ממבוכת הטנדוּ שלהן.

“מה קרה, שיינע מיידלאך, שאתן עצובות כל⁻כך?” רשפו עיניו, ומצץ בתאווה את הסיגריות, “מוכרחים להיות שמח! רק שמח! אסור שאתן נופלות לעצבות, מפני שאי⁻אפשר לסמוך על הריבוינע⁻של⁻עוילם שיסמוך נופלים, הה? ובשביל זה שתייה זה מצווה, בשביל ששתייה עושה אותנו שמחים, ואחרי כמה כוסיות… הה!… כשאנחנו מתגלגלים בקיא שלנו… את זה הריבוינע⁻של⁻עוילם דווקא אוהב… מפני שאז הבן⁻אדם מגיע לשפל המדרגה והוא נכנע לו… ואז אפילו הריבוינע מוכן לסמוך אותו.”

ושאל איפה עתניאל, ואמר שבלי עתניאל הוא לא מזמין משקה, וזויה צחקה ואמרה: “אתה לא מזמין מפני שבלעדיו אין מי שישלם!” ומורדוך צחק בקול שאגה, וניענע כלפיה באצבעו, כביכול בנזיפה.

ואז נראה עתניאל בפתח, ופניו של מורדוך אורו, והוא קרא לעברו: “הנה הוא, בכבודו ובעצמו! אפילו יתמהמה בו יבוא! הו, עתניאל’קה חביבי ויקירי, אילו ידעת כמה אנחנו צמאים!”

וכשעתניאל גיחך והורה בידו לשמיל להביא משקה לשולחנם, קם מורדוך והלך לקראתו, וטפח על שכמו וקרא: “אמרתי לכן? האיש הצדיק הזה אינו יכול לראות בן⁻אדם צמא, הוא פשוט לא מסוגל לעמוד על הדם!”

"עד כדי⁻כך? " גיחך עתניאל, “לא רואים עליך שאתה שותת דם.”

ומורדוך התחזה כפר שחוט ופירפר ונהם, וכולם צחקו.

“אבל זה שאתה צמא, לזה אני מאמין,” אמר עתניאל, “הו, כל צמא לכו ליין, כתוב. וגם אני צמא.” ומזג למורדוך ולעצמו מבקבוק הקוניאק שהעמיד שמיל על שולחנם, ושאל את דבורה אם למזוג גם לה והיא ענתה “רק טיפ⁻טיפה,” אך הוא מילא לה עד מחצית הגביע, וגם לזויה מזג, למרות סירובה, וקרא: “לחייך, מורדוך הגדול!” ואחרי שלגמו מהגביעים הוסיף: “אומנם שתיתי לחייך, אבל אין זה אומר שאינך עוכר ישראל.”

ואמר: “זה שאתה גיבור כזה, אורב לאנשים ומפחיד אותם, מניף עליהם מקל, מתראה משיגענער, זו לא חוכמה גדולה, מפני שאנשים תרבותיים, יש להם מעצורים, והם נרתעים מסקנדלים, אז זו לא גבורה גדולה מצידך לתקוף אותם, בידיעה שהם אינם מסוגלים להשיב לך כגמולך בגסויות ובעלבונות, ולחרף ולגדף כמוך, הה?”

ושתה מן הגביע ואמר: “עכשיו תעשה את עצמך נעלב ותגיד שאני פוגע בך, שופך את דמך, רחמנא⁻ליצלן…”

אבל מורדוך השפיל את ראשו והקשיב בשקט ואחר⁻כך הריק לקירבו כוסית ואמר: “ממך אני מוכן לקבל בהכנעה,” וניענע את אצבעו כמאיים ואמר: “אבל רק ממך!”

ועתניאל כיחכח בגרונו וגיחך בביישנות, ואמר שאם כך הגיע הזמן לשיר ופצח ב“עמוק עמוק העצב בעיניים”, ומורדוך הצטרף אליו במבטאו היידי הכבד ובקול צרוּד של חצוצרה שנתביישה וגם הבנות זימזמו בשקט. וכשיצאו מהקפה עמד באוויר ריח מגרה של ערמונים קלויים, ועתניאל ניגש אל המחתה וקנה להם ערמונים, מבוקעים מחום הגחלים המלובות במניפת הפח של הרוכל, וכל הדרך אל ביתה של זויה פיצחו ערמונים, ועתניאל זימזם לעצמו מתוך סיראנו דה ברז’רק של רוסטן: “מארון גלאסה, מארון גלאסה…” וקרא בפאתוס את פסוקי האהבה של סיראנו אל רוקסנה שעל המרפסת בתרגומו המליצי של ז’בוטינסקי: “המוות – קחני! תם יומי, וגבול התשוקה – אל מה אכסופה עוד, זולת אל… נשיקה!”

ואחרי שזויה עלתה אל דירתה ונופפה להם ממרפסתה, ליוו השניים גם את דבורה אל ביתה.

מצוקות קטנות    🔗

מלחמת העולם מתקרבת לקיצה, אך האווירה בארץ עכורה. ההתפעמות מנצחונן המוחץ של מדינות⁻הברית (נצחון רוחו הגדולה של ההומניזם על כוחות האופל של השטן הנאצי, בלשון הנואמים) מהולה באבל עמוק. רק עכשיו מתחילים לקלוט כאן ביישוב שמשפחות שלמות, שבטים שלמים מיהודי אירופה, אינם עוד בין החיים. נשמדו. וכמעט לכל בית ביישוב יש קרובי⁻דם בין הנספים.

וכעת – חג הפסח ממשמש ובא. ויש הרואים בכך עניין סמלי שיום הניצחון – ה⁻“וִי דיי” – חל בסמיכות כה קרובה ליום חירותנו הלאומית.

וב“תירוש” חוגגים, וגם מקומה של זויה אינו נפקד מ“הלילות הגדולים” שם, כאשר הצער והשמחה נמהלים באלכוהול, המחדד ומקצין את מצבי הנפש; מפיל אנשים ממרום האקסטזה אל בור⁻תחתיות של יגון וכאב.

ועם כל זאת – היא מתביישת להודות בכך – עם כל זאת, דברים של מה⁻בכך משיכים להיות ממש טרגדיה בשבילה.

הנה, היא מוזמנת אל אחותה שבנתניה לליל⁻הסדר. גיסה יבוא לקחת אותה במכוניתו, היא תבלה בחיק המשפחה, יוגשו מאכלים טעימים, וכך לא תישאר לבדה בחג. עליה להיות אסירת⁻תודה על כך. בין חברותיה הרווקות יש שמתקנאות בה על משפחתה החמה, הדואגת, שדלת ביתה פתוחה לפניה תמיד. ובכל זאת, המחשבה על בילוי ה“סדר” אצלם מעיקה עליה; מעלה בה משקעי רגשות עכורים מימים רחוקים, ששככו עם השנים. דומה שמצה טבולה בחלב שתאכל לבדה בביתה, תנעם לה מכל זבחי הסעודה אצל אחותה.

הבעיה היא משפחה כנתון, משפחה שלא היא בחרה בה, הקיבעון הגורלי הזה שאין מנוס ממנו, לטוב ולרע. אלה האנשים איתם תעשה את כל ערבי הסדר, שנה⁻שנה, וגם את ערבי ראש⁻השנה, וגם את השמחות המשפחתיות, וגם את האבל. ואלה גם האנשים שיסעדו אותה בחוליה, שעל נכונותם לעזור לה תוכל לסמוך תמיד. כל האחרים, הזרים, יעשו עימה חסד, במקרה הטוב, בעוד שבני משפחתה יחושו חובה מקודשת לתמוך בה. אין בכוחה לפרוץ את המעגל המכושף הזה. היא תסב אתם ל“סדר” כמדי שנה, תהיה חלק מן התפלות הזאת, הסתמיות, שיחות הסרק; קרובת משפחה כלשהי תספר מה קראה בעולם האשה, על שחקן פלוני ועל זמרת אלמונית, או על איזו תוכנית בידור ששמעה ברדיו, וזויה תאזין לפטפטת הזאת ותחוש עלבון צורב. תשב על גחלים. לא די לה שהיא נתקלת בכל הבדרנים האלה בקפה ושומעת אותם מכל מקלטי הרדיו בשכונה וקוראת עליהם בטורי הרכילות? הזולות הזאת, הריקנות.

ומה בסתם ימים של חול? קשה לה לקבל אנשים בביתה, וקשה לה עם המוסד הזה של מסיבות ליל⁻שבת, פגישות בטלות של זוגות⁻זוגות בסלונים. היא יוצאת מהן סחוטה, מרוקנת, שרויה שבוע שלם במצוקה. וגם אירועים חברתיים חגיגיים מהלכים עליה שיממון. פתיחות של תערוכות, למשל, תמיד אותם האנשים, לוחצים ידיים לכוכבי הערב, מתחבקים, היא מכירה את כל זה, כבר היתה שם, אז למה לה ללכת?

ובהתכנסות בבית אחיה, כשאחד מחבריהם לברידג' השתחרר מן הצבא הבריטי (חזר לחופשה מאיטליה, והשתחרר עוד לפני שהספיק להשתתף בקרבות), צחקו וליהגו ולא חשה אפילו איך החווירו פניה, אבל אחיה, שכבר מורגל ברגישויות שלה, שאל אותה בשקט אם היא רוצה הביתה. מייד הרגישה הקלה על עצם הדבר שקיבלה אישור לצאת משם, וכבר לא איכפת היה לה להישאר.

זר לא יבין זאת. בית⁻הקפה, למשל, כשהמלצרית אומרת לה: “את בת⁻בית פה,” היא לא רוצה את זה! רוצה שיהיה זה בית⁻קפה, לא בית. שלא תיחשב לחלק מן התפאורה שלו!

לפני ימים אחדים נכנס ל“תירוש” המשורר הזה, יעקב כפרי. הגיע העירה מהקיבוץ ובא לקפה, וניגש אליה וביקש להצטרף אל שולחנה, “את לבד ואני לבד,” אמר בצחוק עצוב, “אז נשב ביחד!” וזויה ענתה לו, השד יודע למה: “אני לבד? לא! לי יש משפחה ענקית!” וכפרי הנעלב הבין את הרמז ופרש ממנה. כל⁻כך הצטערה אחר⁻כך, הכתה על חטא, ועם זאת, במצוקת הבדידות, מר לה שקונים אותה כפי שהיא מוכרת את עצמה; שמתחשבים בכללים שהיא עצמה קבעה. הנה, הפסיקו להזמין אותה לבתיהם, הפסיקו להתיישב לידה בקפה. והרי היא זו שהכתיבה להם את ההתנהגות הזאת! מה היא רוצה? שיזמינו אותה כדי שתוכל לסרב? שלא יקבלו את סירובה כפשוטו? שיבקשו לשבת לידה כדי שתוכל לדחות אותם?

“והמוסר⁻השכל,” היא אומרת לרחביה גפן, שנכנס בבוקר לקפה והיא מתנה באוזניו את התלבטויותיה בקשר לליל⁻הסדר, אך סוטה גם למצוקות קטנות אחרות, “לזכור שגם הצנועים משוועים למנת התהילה שלהם, והטיפוסים הדרמתיים, הזוהרים והמככבים, מייחלים לפעמים שיניחו להם לנפשם.”

ובכל זאת, היא חושבת, רוצה היתה להעניק מכשרונה, מדמיונה, לאנשים כלבבה; אנשים שהיא בוחרת. להזין בסיפוריה המקוריים, ממה שהיא מעלה בחכתה מסביבתה הקרובה, למי שימצא להם הד בליבו. אבל מנסיונה למדה שלא מה שהיא משתוקקת להעניק, חפצים ידידיה לקבל מידה. היא חייבת להתפשר, להקפיד על כך שהנתינה שלה תהלום את ציפיותיהם ממנה. לא פחות, אבל גם לא יותר.

הוזמנה למסיבה לכבוד ספרה החדש של מילכה, ולאחר היסוסים רבים החליטה להמר על הסיכוי המזערי שבסוף הערב יגיע לשם גם עתניאל, והלכה. אף פעם אינו אומר בוודאות אם יבוא או לא יבוא, ואחר⁻כך, ציפיית⁻השווא הזאת, מורטת העצבים, לבואו.

המסיבה מתקיימת בסלון המרווח של פעילת ויצ"ו, ידידיתה של מילכה, שעומדת גם בראש עמותת “ידידי אגודת האמנים”, והדירה, בגיבוב סגנונותיה ובהיעדר טעם אישי, דומה בעיני זויה לבית⁻ממכר⁻עתיקות: ריהוט מהמזרח הרחוק, רקמות בוכריות, גובלנים מקסיקניים, צלחות קרמיקה פרסיות, פילונים הודיים בארוניות זכוכית, שמשות דקורטיביות, מנורות עתיקות, גם במטבח ובאמבטיה, ועל הקירות ציורים ישראליים מקוריים.

המארחת, לידיה, בת מושבה ביל"ויית ותיקה שסיגלה לעצמה גינונים עירוניים⁻סלוניים, והיא אלמנה שילדיה הבוגרים עזבו כבר את הבית, מסתובבת בין המטבח והמזנון בטוניקה עם רקמה תימנית. שולחן ארוך עמוס גבינות ופירות וגרגירי רימון ועוגות, ועגלת משקאות (איפה השיגה את כל המבחר הזה בימי “צנע” כשלנו, תוהה זויה), ושום דבר לא נעלם מעיניה. כשהיא רואה את זויה טועמת משהו, היא מפצירה בה: “תאכלי, תאכלי,” וכשזויה לוקחת לעצמה תוספת, היא מעירה: “מוטב שתיקחי צלחת חדשה.”

אחר⁻כך היא משלבת את זרועה בזו של זויה, מוליכה אותה לאורך הקירות, משבחת את האוסף שלה ושואלת לדעתה עליו, וזויה מהנהנת הנהון לא מחייב. אפילו לא עולה בדעתה שזויה עלולה להיפגע מכך שציוריה שלה נעדרים מן התצוגה של הנבחרת הארצישראלית הזאת.

המשורר המכונה “הטורקי” – מגושם מעט, שפתיו בשרניות וחשקניות, עיניו בולטות ורעמת השיער הכסופה שלו היא לוויית⁻חן לפניו הצעירים – מצטרף אליהן ותופס בזרועה השנייה של המארחת. “כדאי לך לקנות את ליבה של לידיה שלנו,” הוא מגחך אל זויה, “והיא כבר תדאג לעתידך. יש לה טכניקה, לאשה הגדולה הזאת, לסבן כל בעל⁻לב רחמן. אפילו קבצן כמוני שיכנעה לרכוש ציור שכלל לא היה לטעמי, אבל מה לא תעשה אשה נדיבה כמותה למען ידידיה הציירים? היא תמכור לך קופסת גפרורים ריקה ותשכנע אותך שזו יצירת אמנות, הה, לידיה?”

“אני בכלל לא מעוניינת למכור,” מתריסה זויה שהפמיליאריות שלו מרגיזה אותה, “אני נותנת במתנה למי שמוצא חן בעיני.”

“ואני מוצא חן בעיניך? לי תתני במתנה?” הוא לופת את זרועה.

“חס וחלילה,” היא משתחררת מאחיזתו, “לפעמים אני גם מתחרטת אחר⁻כך.”

בין המוזמנים כמה מבקרי ספרות ידועים עם נשותיהם, וכמה פעילי ההגנה (בעלה של מילכה, דמות רמת⁻מעלה בארגון, נעדר מן המסיבה, אבל איש אינו שואל עליו כי המשבר ביחסי בני⁻הזוג הוא סוד הגלוי לכולם). משורר צעיר, עוד לא בן עשרים, בן⁻עיתו שמו, מבאי “תירוש” הנחשב מרדן ואין לטעות בזהותו כ“יפה⁻נפש” מעודן – בא עם נערתו, שעיני⁻איילה לה כשל אודרי הפבורן וחיוך מלבב. כשזויה שואלת אותה למעשיה, היא אומרת: “כלום!” וזויה משועשעת מתשובתה ומושכת אותה בלשונה, וזו מספרת שהוריה דתיים, אנשי “אגודת ישראל” שהגיעו לארץ מהונגריה, והיא עצמה למדה ב“בבית יעקב”. “אבל,” היא מצביעה על בן⁻עיתו, “התאהבתי באיש הזה וזה מה שיצא ממני.”

“אז כעת,” מגחך ידידה המשורר, “במקום להיהרג באוהלה של תורה, היא נהרגת באוהלי.”

“ואת בטוחה שלא עשית מיקח טעות?” תוהה עליה זויה, שאינה מחבבת את בן⁻עיתו.

“בוודאי מיקח טעות!” צוהלת הנערה ומושכת לבן⁻עיתו באפו. “הוא נורא רשע!” היא מתרפקת עליו בהתגרות: “החברים שלך יודעים כמה אתה רשע?”

“החברה הזאת,” פולט בן⁻עיתו צחוק קצר, סרקסטי, כשהוא מצביע בסנטרו המחודד על זויה, “אינה מתרשמת מהרשעות שלי, היא מכירה רשעים יותר גדולים ממני, ארכי⁻רשעים, הה זויה?”

“כגודל האיש גודל רשעותו,” מסמיקה זויה, שלא נמצא לה מענה⁻לשון מוצלח יותר, ואומרת לנערה “נעים היה להכיר אותך,” ופורשת מהם.

ובין הנוכחים מרצה בכירה עם בעלה, ועוד צעירים שזויה אינה מכירה, והכול שמים לב שעיניה של זויה כלות אל הדלת, ושואלים אותה אם עתניאל יגיע, ולכולם היא עונה: “כנראה שלא,” אבל אשת מבקר ידוע קוראת לעברה משתנקת בבלעה: “בוודאי שהוא לא יגיע! אתם מתארים לעצמכם שהוא ייעדר מהצגת הבכורה שאשתו ממלאה בה תפקיד ראשי?” ומספרת שהבוקר פגשה את תמרה כשזו חזרה מהמספרה. “עשתה לה תסרוקת!” היא אומרת, ולא ברור אם לשבח או בלגלוג.

ליבה של זויה שוקע, והיא מתכנסת בפינה וזוממת איך להימלט משם.

אבל בה⁻בשעה קמה תכונה מסביב, והיא שומעת שמתארגנים ל“תוכנית”, ורואה שגוררים כסאות ומעמידים אותם במעגל וכשהיא נוכחת שנשארה יושבת מיותמת בכסאה וסביבה חלל ריק, היא מקרבת אותו למעגל הכללי.

גברת הבית מפתיעה את כולם בהודיעה בחגיגיות שהיא מתפטרת מן העמותה של “ידידי אגודת האמנים”, “מפני שכל מה שמעניין אותם זה מלגות והלוואות, ולבסוף הם גם משמיצים את אלה שמשתדלים בשבילם”. היא ממש מתביישת, היא אומרת, התאכזבה מהם קשות, חושבים שהכול מגיע להם ואינם חייבים תודה לאיש. “אבל,” היא מזדרזת לציין כשהיא מאמצת אליה את כתפה של מילכה, “ידידתנו, כלת הערב, אמנית המילים, היא שונה, היא יודעת לשמור על כבודה.”

“Hear. Hear!” קורא בן⁻עיתו בגיחוך, “אני מרים כוסית לכבוד הכבוד השמור של כלת הכבוד!”

ומרימים כוסית, ומבקר הספרות הידוע, עוטה חשיבות עצמית, אומר בלעג שמקומו לא יכירנו בשום אגודה שהיא, והוא מתפלא על מארחתנו החביבה שמצאה טעם להיות “עמיתתם” או “ידידתם” של אמנים, ואשר לאורחת הכבוד, את ספרה האחרון לא קרא, אבל הוא מונה את מעלותיו של ספרה הקודם. ובסיימו את דבריו הוא מפנה את ראשו אל זויה שיושבת מאחריו, ומבקש שתמסור לעתניאל שהוא כועס עליו, כי לא הגיב עדיין על ספר ששלח לו בדואר רשום. ו“הטורקי” צוחק ואומר שעתניאל בכלל לא פודה דואר רשום מחשש שיצטרך להביע דעה על הספרים שמקדישים לו. ומספר שהוא עצמו הגיע עד פתח דירתו עם ספרו, אבל עתניאל הציץ בעֵינית ולא ענה לצלצוליו. המבקר הספרותי שואל את זויה אם נכון מה שמספר “הטורקי”, וזויה מגחכת ואומרת שוודאי בא בלי להודיע מראש, ועתניאל היה מן הסתם במכנסיים קצרים ובגופייה והתבייש, ולכן לא פתח את הדלת. והשניים צוחקים.

עורך כתב⁻עת ספרותי נודע אומר שמילכה היא תמיד אורחת רצויה בעיתונו והוא מצפה שתיתן לו פרק מספרה הבא, ולידיה קוראת: “אבל אל תשכח לשלם לה!” וכולם מגחכים.

אחד ממפקדי ההגנה, ג’ינג’י במיטב שנותיו, גידם יד שמאלו שהכול פונים אליו בשם רפאל, אומר שמילכה מתארת את הנוף הארצישראלי מתוך תחושה עמוקה של קדמוניותו התנ"כית ומדבר על הערך הציוני של הספר, ובן עיתו קורא: “בלי ציונות בבקשה!” אך הדובר מתעלם ממנו, ואומר שחייבים לתרגם את הספר כדי שיידעו בעולם שהיהודים אינם רק ספסרים, וכי הם נטעו פה עצים וייבשו פה ביצות, אבל בן⁻עיתו קורא: “עוד לא את כל הביצות ייבשו!” וכולם צוחקים.

זויה, שנפשה נוקעת מכל המעמד הזה, פונה אל הנערה של בן⁻עיתו ושואלת אם קראה את סִפרהּ של מילכה, וכשזו מהנהנת בראשה, שואלת אותה המארחת, שמטה אוזן, אם תרצה לדבר, אבל הנערה מוליכה את אצבעה בשלילה, וצוחקת ואומרת שכוחה בשתיקתה ואם תפר אותה ייתש כוחה.

בן⁻עיתו ניגש אל פעיל ההגנה, טופח לו על שכמו ואומר: “מה שלומך, רפי?” אבל רפאל נותן בו מבט מזלזל ומפנה לו את גבו ובן⁻עיתו רוטן: “כל השועים והצאצקעלעך הביטחוניסטים האלה!” ומעווה את פיו במיאוס.

אחר⁻כך מדברת כלת השמחה, וצניעותה המזויפת עם נופך של חנופה, מרגיזה את זויה. היא מספרת על קשריה עם עגנון ועם קורצווייל, ועל הוויכוח שיש לה עם ידידה הטוב אמון חירם, ששולל את האפוס הארצישראלי (אבל ניתן היה להבין מדבריה שאת האפוס שלה אין הוא שולל).

“חירם, הה! איפה חירם? נשתה לחיי חירם! גדול משוררי דורנו!” קורא בן⁻עיתו.

והכול מציצים בזויה לראות את תגובתה על עזות פניו של בן⁻התשחורת הזה, שקורא תיגר על בכורתו של עתניאל.

“טוב, טוב, זה לא המקום לחלק ציונים,” ממהרת לידיה להרגיע את הרוחות, לפני שיפרוץ איזה סקנדל. ואומנם, “הטורקי” והמבקר והעורך מחליפים ביניהם מבטים תוהים, ונראה שכל אחד מהם מצפה מחברו שיגיב ראשון. אבל בינתיים קמים האורחים הנבוכים ממקומותיהם ומתכוננים לפרידה, והמארחת מתעסקת בסידורי הסעה למי שאין לו רכב, ואת זויה היא מצרפת אל מפקד ההגנה ואשתו. בדרך מתלחשים ביניהם השניים במושב הקדמי, אך ברגע שהאשה מפנה את ראשה אל זויה ושואלת אותה “מיהו הצעיר היהיר הזה שאיננו מסתכל ישר בעיניים” – הם מגיעים ל“תירוש” וזויה מבקשת שיעצרו לה שם. ברדתה, היא ניגשת לחלון המכונית ואומרת: “שמו בן⁻עיתו. אומרים שהוא משורר טוב ואדם רשע. בדרך כלל הוא שקט, אך כמשורר הוא מרעיש עולמות.”

את עתניאל אין היא מוצאת בקפה, אבל צפירה, ידידתה השחקנית, מספרת לה שהיא חוזרת מהבכורה ושתמרה “איומה” בתפקיד שלה (אבל מן השולחן הסמוך היא שומעת אנשים שחזרו מההצגה מדברים בשבחה של תמרה…) זויה מודעת לכך שעדותה של צפירה משוחדת מכל הבחינות, אך בראותה בה בעלת⁻ברית לשעה, היא מעיזה לבקש ממנה שתבוא לישון אצלה; יש לה סיוטים, היא אומרת, אולי בגלל סיפורי הזוועה על מחנות ההשמדה שמתפרסמים בעיתונים, והיא מפחדת להישאר לבדה. וכשהן מגיעות לביתה, גוררת זויה מיטה מתחת לשלה ומציעה אותה לצפירה במרפסת הסגורה

בשלוש בלילה שומעות השתיים מהלומות עזות בדלת והן מנחשות שעתניאל הוא הדופק. זויה מסרבת לפתוח לו, אומרת לו שבשום אופן אינה יכולה להכניסו ופורץ ביניהם ויכוח קולני. אבל כשהשכן ממול יוצא מדירתו ומתאונן שמעירים את כל הבית, מכניסה אותו זויה לבסוף, וצפירה מתכווצת במיטתה מפחד שמא יציץ למרפסת ויגלה אותה. כשהיא שומעת את קול צעדיו על המפתן ורואה אותו ניצב במעגל האור, מביט כה וכה לתוך המרפסת ומרחרח, כאילו חש בריח זר, היא ממהרת לכסות את ראשה בסדין. אבל פינתה חשוכה, ודומה כי אין הוא מבחין במיטה ובזרה שפלשה לתוכה. (“היה לי מזל,” היא אומרת למחרת לדבורה, “עתניאל שונא כשמשהו בחייה של זויה נעלם ממנו.”)

ובהיכנסו בחזרה לחדר, הוא תופס במותניה של זויה ומזיל מפיו מילים מגובבות: “קודם היה חוש…שך ועכשיו נהיה אור…הה… תפסתי אותך… עיזה ש…שחורה…” היא מנסה להיחלץ מאחיזתו, ממלמלת: “לא עכשיו, עתניאל, עכשיו אי⁻אפשר…” אך הוא מחשק את חיבוקו, ונלחץ אליה וחופן את ישבנה ומלמלם ומלהג: “עכשיו, עכשיו… העיזים הש…שחורות הולכות לפני הלבנות… העז הש…שחורה שלי נצחה את הלבנה…”

פתאום מצלצל הטלפון, והוא מתבהל, וזויה מתיקה את עצמה ממנו ומרימה את השפופרת, ושומעת את קולה החרד של תמרה, שמאז הולדת חגית התחילה להתקשר אליה לביתה, לחפש אצלה את בעלה.

“עתניאל נעלם,” היא מודיעה; היא מתה מדאגה, ושואלת את זויה אם ראתה אותו במקרה.

והוא, מנחש שקול אשתו זה המרחשש מעבר לקו, חולץ בלאט את נעליו ונוטלן בידיו, ופותח בזהירות את הדלת, ומפריח נשיקות באוויר במחווה אופראית, וממשיך למלמל: “העז הלבנה…הה, הה… אחרי העז הש…שחורה…” ומסתלק.

אחרי שנטרקת אחריו הדלת נכנסת צפירה לחדר ואומרת: “אני מקווה שהסערה חלפה.”

“תמרצ’קה חושבת שכשדואגים צריך לדבר בקול רוטט,” רוטנת זויה, אבל בליבה היא תוהה על פשר משל העז הלבנה והעז השחורה.

וכשהן שוכבות כל אחת במיטתה אחרי שכיבו את האורות, נותרת זויה ערה שעה ארוכה, וליבה מתכווץ מכאב כשהיא קולטת פתאום שלעולם לא תדע מה באמת קורה בין עתניאל לתמרה, וחייהם יישארו לעולם תעלומה בשבילה.

למחרת מטלפנת צפירה לדבורה ומספרת לה את קורות הלילה.

“זויה אינה מחמיצה שום הזדמנות ללגלג על תמרה,” היא אומרת, “אין בליבה שום חמלה כלפיה.” ומספרת שהיא עצמה הרגישה מנוכרת, מיותרת, צופה פסיבית בדרמה של המשולש הטרגי הזה.

תרומה לחברה    🔗

“נו, זו הרי רק זויה!” מרגיעה תמרה את בתה הפעוטה כשזו חוזרת בוכייה מהגנון ומספרת שהילדים מקניטים אותה ואומרים שלאבא שלה יש “אהובה”.

אבל יום אחד, בצאתם בצהרים מ“תירוש”, מתלווה זויה אל עתניאל בדרכו לגנון להחזיר את חגית הקטנה הביתה. בלי משים היא מגיעה איתו עד פתח הגנון וכשהיא אומרת להיפרד ממנו, הוא מציע לה לחכות להם בקיוסק הסמוך. “תראי את חגית, כמה היא יפה,” הוא אומר. זויה מתקשה להתגבר על מבוכתה ומתיישבת על הספסל ומעשנת. כשהיא רואה את עתניאל מתקרב והוא מחזיק בידה הזעירה של בתו, רועדת ידה של זויה והסיגריה נשמטת לה על החצאית, ולפני שהיא מספיקה לכבות את שביב האפר הדולק נבעה שם חור זעיר.

“חגיתי, תכירי את זויה הציירת,” אומר עתניאל, “אם תבקשי אותה יפה היא תצייר לך קרקס עם פילים וליצנים ואפילו את עלי⁻בבא במערה היא יודעת לצייר.”

“אז למה את מעשנת?” מרותק מבטה של הקטנה לחצאית הנקובה של האשה הזרה ששפתיה וציפורני ידיה לוהטות בצבען האדום, וזויה מתבלבלת ואינה יודעת לענות.

"תגידי: ‘ככה!’ " מחלצת אותה הקטנה ממבוכתה, וזויה צוחקת ואומרת: "הו, כמה את חכמה! כעת תהיה לי תשובה לכל דבר, מה שישאלו אותי אענה ‘ככה!’ " ולעתניאל היא לוחשת: “היא מקסימה, הילדה הזאת!”

מאז אותו היום יוצאת נפשה של זויה אל הילדה, ומדי כמה ימים היא מתלווה אל עתניאל לאסוף אותה מהגנון, וכשחגית גדלה קצת ושואלים אותה על זויה, היא עונה: “מה, זאת? היא חברה של אבא שלי כבר מיליון שנים!”

אבל יום אחד עוברת זויה את גבול המותר, וכשמשאיר עתניאל את הילדה בדירתה וזויה מציירת לה סיפור בהמשכים, שואלת אותה חגית הקטנה אם היא גם חברה של אמא, לא רק של אבא. וזויה צוחקת ואומרת שפעם אמא שלה היתה ברוגז איתה, “וכשאת היית בבטן שלה, אמא שלך באה ל’תירוש' וראתה אותי שם וכעסה ויצאה.”

“ואני יצאתי ביחד איתה,” צוהלת חגית.

“אבל כעת אנחנו כבר בשולם!” מלטפת זויה את שערה.

“מסכנה אמא שלי,” מתבכיינת הקטנה ומחככת לחי בכתף, וכשזויה שואלת למה אמא מסכנה, עונה הילדה “ככה!” ומבקשת הביתה ושואלת מתי כבר יבוא אבא לקחת אותה.

למחרת מחפשת זויה את ישה – ידידה⁻משכבר שמשמש עכשיו בתפקיד במאי⁻הבית של התיאטרון העירוני – וכשהם נפגשים, היא אומרת לו שבקשה לה אליו ואל לו לסרב לה, “בזכות חסד נעורי, ומפני שהדבר הוא בנפשי”. ואומרת שהוא חייב להעסיק את תמרה בתיאטרון, אם לא לאלתר אז בעתיד הקרוב. תמיד אפשר למצוא בשבילה תפקיד אופי הולם, היא אומרת, ומשביעה אותו לבל יגלה לאיש שידה בדבר.

ישה אומר: “למענך עד חצי המלכות,” ואומר שתמרה היא שחקנית טובה והוא אוהב לעבוד איתה, כך שאין זה קורבן גדול בשבילו, ומבטיח שיחפש לה משהו מתאים.

“ובכל זאת,” הוא שואל בהיסוס, “אולי תגלי לי למה הדחיפות הזאת?”

“תראה,” היא אומרת, “הקטנה של עתניאל היא יהלום. אפשר להיפצע מחדותה החותכת, או להיקסם מאור היקרות הזורח ממנה. בזכות אהבתה הגדולה לאביה פינתה לי הילדה הזאת מקום קטן בליבה ואני מתכוונת לנצור אותו מכל משמר. אבל היא מרחמת על אמה. ואני רוצה שיהיו לה כמה שפחות סיבות לרחם עליה.”

* * *

אפילו כשהיא רואה את עתניאל פעמים אחדות ביום – כמיהתה אליו לעולם אינה באה על סיפוקה והיא פורקת אותה בכתיבת פתקי אהבה אליו, שאותם היא תוחבת בידו בקפה. והנה, ברגע של מצוקה ללא נשוא, כשאין עוד בכוחה להבליג והיא מוכרחה לצעוק את כאבה, היא עוברת על המותר לה לפי הסכם⁻שבשתיקה ביניהם, וכותבת: “אני סו⁻ב⁻לת!!!!!” אך הוא מתעלם מהפתק. לא שואל, לא מגיב.

והיא שולחת לו פתק אחר: “עתניאל, עתניאל, גם כשאתה קיים בשבילי פיזית, נפשית אתה לא איתי. ילדתך הנפלאה ומחויבותך לאשתך יחצצו בינינו לעולם. אני עליתי על דרך ממולכדת של ייסורי תופת, דרך ללא סוף וללא מוצא. כל גמולי, בניצוצות שאתה מפזר לי לאורכה אהובי, ואני, הנרצעת לך לנצח, אמשיך ללקטם.”

והנה, בגלל פתק אחד כזה שלה, פורצת מריבה בין עתניאל לתמרה.

ותמרה עצמה היא שמספרת על כך לזויה. מטלפנת אליה בוקר אחד כשהיא משתנקת מהתרגשות, ושואלת אותה בטון תוקפני שלא כדרכה, אם היא נוהגת לכתוב את מכתביה על נייר כתום. כשזויה המופתעת מהמהמת משהו במבוכה ואומרת: “למה את שואלת?” מספרת לה תמרה בקצב קדחתני, שכשנכנסה הבוקר כמנהגה לחדרו של עתניאל, וביקשה לרוקן את סל הניירות שלו שהתמלא עד גדותיו, מנע זאת ממנה, והתרגז וצעק: “הניחי לי כעת!” ותלש מידה את הסל וכל הניירות התפזרו על הרצפה, והוא הזדרז להרים איזה פתק מקומט שבלט בצבעו הכתמתם ולהודקו באגרופו וקרא בזעם: “תפסיקי להטריד אותי” והכניס את ידו לכיסו ושילשל לשם את הפתק המעוך וקרא: “החדר הזה הוא התחום המקודש שלי ואני אוסר עלייך כל דריסת רגל בו!”

“אז אני מנחשת שהפתק הזה הוא ממך…” מכחכחת תמרה בגרונה כמגרשת את הדמעות.

ואותו יום הוא לא מגיע לקפה. זויה מחכה לו עד הערב, וכשהיא נואשת מבואו היא מציעה לדבורה, שהקדימה לחזור מבית⁻ההוצאה, שתלכנה לקולנוע.

בסרט שראו מככבת מרל אוברון בתפקיד של בחורה אהובה על גברים, המפילה חללים רבים, אך ברגע שמסתיימת פרשת האהבים שלה איתם, הם חדלים להתקיים עבורה; אינם משאירים עליה שום חותם. פרט לאחד, איתו היא מנהלת רומן קצר, היחיד שהיא מתאהבת בו, אהבה שורפת, נואשת, אך הוא נשאר שווה⁻נפש כלפיה, שנים רבות היא מתרפקת על זכרו ואינה מצליחה להשתחרר מאחיזתו בליבה; הוא נחקק בה כפצע שאינו מגליד. עד שמתחולל השינוי הגורלי בחייה, כשהיא מגייסת את כל כוח רצונה להשתקם ומתנדבת לטפל בילדים עיוורים. וכך, העזרה שהיא מושיטה לזולתה מסייעת גם לה עצמה והיא מוצאת נחמה וגאולה לנשמתה.

זויה בכתה לאורך כל הסרט הזה שדבורה פסקה כי הוא “מלודרמתי”, אך רושמו על זויה היה כה עז, שימים אחדים לא סר ממחשבותיה.

בלילה, כשהיא שוכבת במיטתה, היא מדמיינת לעצמה איך תשנה גם היא את חייה, תתמסר למוכי גורל וכך תשכיח מליבה את סבלה שלה ותעניק משמעות לחייה; תתנדב לעבוד עם ילדים יהודים פליטים, יתומים קטנים שהזוועות שחוו הקפיצו עליהם זיקנה בעודם באיבם. היא תעניק להם חום ואהבה ותעזור להם להיקלט בארץ. ואולי, היא חושבת, תפנה אל רפאל, פעיל ההגנה שפגשה במסיבה של מילכה, שיסדר לה שליחות למחנות העקורים או לסיוע באיתור בני משפחה ששרדו מהשואה. תבקש את עכסה, שסיפרה כי היה לה רומן איתו, לסדר לה פגישה עם רפאל זה. עכסה אומנם עזבה אותו, אך זה היה ברוח טובה. אמרה שהוא נאיבי וטיפש אך “נחמד”, ונשארה עימו בקשרי ידידות, גם מפני שהציע לה לממן את לימודי הארכיטקטורה שלה באנגליה.

כן, היא תשים קץ לחיים הריקניים האלה שלה, לעולמה ה“צר כעולם נמלה”. הציפייה הזאת לעתניאל, שאין לה סוף, הווי בית⁻הקפה עם ההלצות חסרות הטעם, הרכילות, הרשעות, דיבורים לגלגניים של יושבי קרנות, שעות על גבי שעות. פתאום נראה לה הכול זול ואפור, עבש, חולני, איש אינו תורם כלום לזולתו. עכסה טוענת שכולם טווסים מרוטי⁻נוצה, מלחכי פינכה, פרובינציאלים מסכנים, שהכול אצלם העמדת פנים. היא מגזימה, כמובן, מצליפה ללא רחם ורק על עצמה חסה, ובכל זאת, היא חושבת, יש גרעין של אמת בדבריה.

בעצם, גם עתניאל יוכל לארגן לה שליחות כזאת, עכשיו, כשנגמרה המלחמה. כל אחד ממנהיגי היישוב או ממפקדי ההגנה ישמח להיענות לבקשת המשורר הנערץ. אבל מצד שני… מצד שני, המחשבה שהוא עצמו יישאר בארץ… המחשבה שבהיעדרה ימשיך לבוא לבית⁻הקפה, וכל הבחורות האלה תקפנה אותו, ומקומה הפנוי יתמלא מייד על⁻ידי אחת מהן; בלה, למשל, או יונינה, ואולי אפילו ירדנה תצוץ לפתע מקיבוצה שעל שפת⁻הכנרת ותחליט להיפרד מבעלה ולשוב לזרועות מאהבה מנעוריה שהתפרסם בינתיים כמשורר גדול. ובכלל, מי יודע, אולי היא, זויה, נמאסה עליו והחובה שהוא מרגיש כלפיה היא לעול עליו. נטפלה לאיש כל⁻כך מבוקש וכל⁻כך עסוק, שהכול שוחרים לפתחו שישתדל בשבילם וימליץ עליהם בחלונות הגבוהים והוא טרוד בעשרים אלף עניינים, כן, אין לה ספק, הוא ישמח להיפטר ממנה…

ובכל זאת, המחשבה שתירתם לאיזה עניין מועיל שיתרום לחברה מעלה כל⁻כך את ערכה בעיני עצמה, שכבר לא איכפת לה לבוא לקפה שלוש פעמים ביום ולשבת במושב הליצים הזה בציפייה לבואו. עכשיו, כשהיא יודעת שיש לה גם ברירה אחרת, כבר לא איכפת לה.

* * *

למסיבה בביתה של סילביה לכבוד הפרס שקיבל בעלה הצייר מוזמנים עתניאל ותמרה, אבל זויה, ציירת⁻עמיתה, אינה מוזמנת. וכשרואה אותה סילביה בקפה ימים אחדים לפני המאורע היא מתעלמת ממנה. למחרת מדברים הכול על המסיבה, על תמרה שקראה בפאתוס רב שיר של עתניאל המוקדש לצייר⁻החתן, על ביתה המסוגנן של סילביה, על ההרינג והצ’ולנט והקישקע ועל השתייה כיד המלך. צפירה מספרת לה שעתניאל היה שתוי כלוט, והתהלך בין הקרואים, בקבוק וויסקי בידו, ומילא את גביעיהם וקרא: “חייכם! טוב כלום אחד ביד ממאה כלומים בראש!” כשאמר לפרוש, תפס את ידה של תמרה אשתו וקרא בקול רם: “נו, זויה, בואי כבר הביתה!” ותמרה לא איבדה את עשתונותיה וצחקה ואמרה: “טעות בכתובת!” וכשזויה שומעת על הכשל הזה, זו נחמת⁻עניים בשבילה.

באותו ערב, כשהיא נשארת לבדה בבית בידיעה שכל ידידיה מבלים במסיבה של סילביה, פורצות לראשונה לציורי השמן שלה זוועות שואת היהודים באירופה: צבעים עזים, אדומים וכחולים וירוקים, ניתזים על הבד החלק, המתוח, השתוללות של צבעים; והיא מזהה בהם יצרים ברוטליים, כאוטיים, ברבריים, וסטיגמות גיאומטריות של משולשים ומרובעים נרשמות עליו, כמו ביד נעלמה; ניתן לזהות בעדן השתקפויות היוליות: מבנה חשוך, נזירי⁻ארכאי, כמו מכושף, כנסייה ימי⁻ביניימית, בין מקודשת בין מחוללת, רמזים של צלבי⁻קרס.

והיא ממשיכה לצייר בגואש על רקע ירוק אפל: נערה בכתונת⁻פסים יושבת על גדר, הבעה אבודה בפניה המטושטשים. ובציור אחר, באדום⁻ורוד, דמויות עירומות שמינן לא מוגדר מרחפות באוויר, כתם אפור⁻שחור.

היא נתקפת תאוות ציור פראית, ובמשך כל השבועות הבאים, כשהיא חוזרת מ“תירוש” אחרי חצות, היא עובדת עד ארבע בבוקר ואלה הן השעות הכי נהדרות שלה. שקט, רוגע, השטן מנצח על מחול השדים המתפרצים אל בד הציור, ואילו היא עצמה שרויה ברחם העולם.

ובכל זאת, היא אינה מחוסנת מהתרגזויות הקשורות בענייני השעה.

זה קורה לה באחד הערבים שבהם עתניאל נעדר מהקפה (מאוחר יותר נודע לה שנקרא להתייעצות עם אישיות בכירה בעניין המשך המאבק החמוש נגד הבריטים), והיא ודבורה יושבות שם לבדן. דבורה פותחת בשיחה פוליטית כלשהי וזויה חושבת בליבה שבחורה מקורית ומעמיקה כמוה, בעלת כושר אבחנה אנושי וספרותי, נתפסת להכללות נדושות כשהדבר נוגע לנושאים פוליטיים. זויה אינה מרוכזת; חושדת בעתניאל שהישיבה הדחופה שלו היא תירוץ להשתמט מפגישה איתה; שואלת את עצמה מה עושה תמרה הערב ועיניה משוטטות לצדדים לראות מי ביושבים. בפיזור דעתה היא שומעת את דבורה מפריחה צירופי מושגים לאוויר: עיוות חברתי, השקפת עולם מעמדית⁻מוסרית, יושר אינטלקטואלי, ומביעה את תקוותה שברית⁻המועצות תגיע לאזורנו, עכשיו, משניצחה את הנאצים. זויה מחליטה לשמור על שוויון⁻נפש, שלא להיגרר איתה לעימותים, אבל אז מתחילה דבורה לספר על בחור כלשהו, “תמים ואידיאליסט”, כדבריה, שהשתתף במלחמת האזרחים בספרד, וכשחזר התגייס לצבא הבריטי, ואחרי שנפצע בקרבות בנגזי שוחרר, וכעת נרתם לעזרת ברית⁻המועצות כפעיל ב“ליגה וי”; וזויה תופשת פתאום שהבחור האלמוני הוא בן⁻זוגה החדש של דבורה וסקרנותה מתעוררת והיא מקשיבה בעניין.

“מה דעתך שנראה סרט במרתף של הליגה בדיזנגוף?” שואלת דבורה, “מציגים שם סרטי מלחמה סובייטיים מלהיבים.”

“מה כבר יכול להיות מלהיב בסרטי תעמולה?” שואלת זויה.

“אם גבורה היא בעינייך תעמולה…”

וזויה מזכירה לה את הסרט הסובייטי בשליחות למוסקבה, שראו שתיהן ב“מגדלור”, אך דבורה קוטעת אותה ברוגז: “בזכות תעמולה פטריוטית כזאת הובסו הנאצים בחזית המזרחית וסללו את הדרך לבריטים להדוף את רומל מאפריקה ולמנע ממנו להגיע עד פלשתינה!”

“אבל במשטרים דמוקרטיים לא עושים סרטים עם גיבורים רובוטים,” מחפשת זויה דרך לליבה.

“ההיבט האמנותי נדחק לקרן זווית כשמדובר בשאלות של חיים ומוות, אלמלא ברית⁻המועצות היינו כולנו נידונים להשמדה,” מתנצחת איתה דבורה בהתרגשות.

אבל כשמספרת לה חברתה שבסרט הסובייטי האחרון שראתה, שֵׁם הנערה הגיבורה שהוצאה להורג על⁻ידי הנאצים הוא כשמה, זויה, היא תוהה בליבה אם זה אות בשבילה, ואם לצירוף המקרי הזה יש קשר עם החלטתה להעניק משמעות חדשה לחייה על⁻ידי תרומה לחברה.

“אינך יכולה לפעול בדרך הנוגדת את אישיותך,” פוסקת דבורה, כשזויה שוטחת בפניה, בהיסוס, את התלבטויותיה. “הייעוד שלך בעולם קשור באמנותך; גם בציור אפשר לשרת מטרות חברתיות נעלות; את תרומתך לחברה עלייך לרתום לכישרון המולד הזה שלך, שניחנת בו מטבע.”

וזויה חשה רווחה על כך שקיבלה אישור לסגת ממה שכבר ראתה כהתחייבות מצפונית, למשימה שבלאו הכי ידעה כי היא מועדת להיכשל בה. מה עוד שהאישור הזה בא לה מסמכות מוסרית כדבורה. והיא קמה בהתרגשות ממקומה ניגשת אל דבורה ונושקת לה.

כשהיא חוזרת לביתה, היא מעבירה במחשבתה עוד שעה ארוכה את שיחתה עם חברתה, ולפני הירדמה היא נזכרת במשפט שאמר לה פעם עתניאל, כאשר אחרי ריב עם אחותה שאלה לדעתו, אם בעקבות הסתבכותו הכלכלית של בעלה כדאי לה להתפייס עימה (הבעל הקים חברת הובלות יחד עם שותפים יהודים מאירופה, ולאחר שנספו בשואה נתבע להחזיר את חובותיהם שתמורתם חתם שטרות⁻ערבות).

“לדעתך זו שעת⁻כושר בשבילי?” שאלה אותו.

והוא ענה לה: “דעתי לא חשובה כאן. את עצמך, שלחי את ציפור⁻הנפש שלך לראות אם קלו המים מעל פני האדמה.”

כל⁻כך אהבה את התשובה הזאת!

ועכשיו היא שואלת את עצמה אם עליה לשלוח את ציפור⁻נפשה מן התיבה הבטוחה שלה, משגרת חייה בקפה ובבית, למרחבים זרים ומסוכנים. אך בתוך⁻תוכה היא יודעת את התשובה: שציפור⁻נפשה תחזור אליה ריקם, נכלמת, שתעדיף את כלובה המוגן. והיא אומרת בליבה שזה גורלה, להיות ספונה בתיבה שלה, אפילו היא מיטלטלת על פני מים סוערים ומעיינות תהום.

היא נתקפת רחמים על עצמה, ובקומה בבוקר היא נוכחת שהכר למראשותיה רטוב מדמעות.

 

1947־1955    🔗

לא יום ולא לילה    🔗

זה קרה בקצה הלילה של מוצאי־שבת, ה־29 בנובמבר 1947, כשהשחר כבר הֵנץ במזרח, והירח המלא החוויר בשיפולי מערב, והחגיגות דעכו. הלכה עם מישהו שהיא מכירה – צייר, עולה־חדש, בחור הגון עם גינונים מרכז־אירופיים, משכיל, רווק, וידעה שיהיה דיסקרטי. הלכה איתו לדירתו הקטנה, השכורה, מרחק הליכה קצר מ“תירוש”, אחרי הלילה ה“היסטורי”. זה היה לילה חד־פעמי, נפלא, כשהמוני אנשים הסתובבו סהרוריים ברחובות הלומי שמחה מטורפת, ובמהומה המתנחשלת הזאת, כשדומה שאין גבול לרוממות־הרוח, יכולת לחבק ולנשק כל מי שעבר מולך. אבל לגבי זויה היה הלילה הזה טירוף־מערכות גמור.

כמה שעות לפני כן הלכה עם דבורה להצגה יומית ב“אוהל שם” וראו סרט עם ילד הפלא ג’קי כהן, בתפקיד בנו של זגג עני המיידה אבנים בחלונות של עשירים כדי שלאביו (צ’רלי צ’פלין) תהיה עבודה. היא התלבשה בחגיגיות, בחליפת נייבי־בּלוּ של “האחיות אנגלנדר” שקנתה מכספי התמלוגים עבור איוריה לספר הילדים של עתניאל.

כדי להעביר את הזמן עד להצבעה הגורלית באו“ם, בה אמורים היו להכריע – לשבט או לחסד – אם תוקם מדינה יהודית, החליטו לטייל לאיטן עד “תירוש”. כשיצאו מן הקולנוע קראה זויה “תראי, איזה ירח נהדר!” ודבורה, שאהבה לצטט מהתנ”ך אמרה: “כלִבְנַת הספיר וכעצם השמים לטוהר,” ובקפה “שניר” באלנבי קנו גלידה של חורף וליקקו מן הגביע עד הגיען לכיכר “מוגרבי”, שם נתבשרו על־ידי עוברים־ושבים שבקפה “נוגה” בבן־יהודה, ממש מול הקולנוע, הציבו רדיו המכוון לגלים קצרים שישדר בזמן אמת ממושב האו"ם בליֵיק־סַקסֶס. הידיעה עשתה לה כנפיים והקפה כבר המה מרוב אדם, ובצפיפות ובדוחק בקושי מצאו לעצמן כסאות שצירפו אותם לשולחנם הארוך של אמנים עליזים, אמנים לעת־מצוא, אשר עברו לכאן ממקום מושבם הקבוע בקפה “גינתי” הסמוך.

ובשעה אחת־עשרה בדיוק החלה ההצבעה בלייק־סקסס וכולם ישבו כמו על גחלים. יכולת להרגיש את המתח ואת החרדה המהולה בתקווה פראית של כל אחד ואחד מן הקהל הרב שמילא את הקפה. וכשהחל מניין הקולות ונשמעו ה“נו”, וה“אַבּסְטֵיין”, התגברה הדריכות וספרו באצבעות, ועל כל תשובת “יס” שנקלטה כמו מנגינה נפלאה, קפצו ופרצו בצרחות חדווה וצהלה, וכשהתרבו ה“יֵסים” הגיעה ההתרגשות לשיאה והיתה תחושה של אושר לא־ייאמן.

ואז נשמעה הצעקה הגדולה: יש רוב! ומהרמקול במרפסת של “מוגרבי” הכריזו על המדינה היהודית. בבת־אחת קם רעש גדול, התפוצצות של שמחה, שיגעון. כולם יצאו מכליהם. אנשים פרצו את דלת הקולנוע ועלו למרפסת ושיכורי שמחה חיבקו זה את זה והרגליים התנופפו בריקוד הורה, וגם בכיכר למטה התלכדו ספונטנית מעגלי רוקדים משולהבים וילדים ונוער יצאו מהבתים בפיג’מות ונתלו על אוטובוסים ועל מכוניות וצעקו “תחי המדינה היהודית!” וקראו לאנשים לצאת לרחובות. קבוצת האמנים מ“גינתי” הצטיידה מראש בשמפניה למקרה שיאיר המזל, ומישהו שלף צנצנת קוויאר ומציות והעבירן בין המסובים. אחדים קמו ללכת דרומה, לכיכר “מגן־דוד” ולמרכז בעלי־מלאכה. שם, שמעו, הכי שמח, וקראו לזויה ולדבורה להצטרף אליהם, אבל זויה היתה להוטה להגיע מהר ככל האפשר ל“תירוש”, והן פילסו להן דרך בתוך העם הרב, עד שכונת הצריפים “נורדיה”, ומשם לכיכר דיזנגוף, ועברו בין החצרות והגיעו ל“תירוש”, שם רץ לקראתן המשורר הקיבוצניק, כפרי, שמנמן, כבד, מתנשף, ונופף בידיו, ונפל על צווארן, ולא ידע את נפשו. שמיל הזדרז לספק משקאות ופרצו בהשתוללות רבתי ורקדו על השולחנות וגלשו עם הכסאות למדרכה, ואנשים רבים צבאו על הדלתות ועל המרפסת הפתוחה של הקפה, לראות איך הבוהמה חוגגת. וזויה ראתה את יונינה הרקדנית, שבדרך כלל היא קרה ומסויגת, כולה אש להבה, מארגנת ריקודים ברחובות ואנשים זרים נענים לה, נסחפים למעגל ורוקדים עד כלות הנשימה.

אז הבחינה בתמרה בפתח הקפה, כשפעיל ההגנה, רפאל, מחבקה בעוז בזרועו האחת, וראתה את עתניאל קם ממקומו במרפסת, נוטל בקבוק סיפולוקס ומתיז עליו את כל הסודה שבו. וכפרי פרץ בצחוק ולחש על אוזנה של זויה שעתניאל מקנא. אחר־כך ניגשה תמרה לטלפון של הקפה ודיברה בהתלהבות, עם מחוות פנים וידיים, ומדי פעם נועצה בחבריה השחקנים, כולם צוהלים ומעודדים, ונראה היה לזויה שהיא מארגנת איזו מסיבה. ואומנם, אחרי שהניחה את השפופרת דחפה את העומדים על דרכה ונכנסה כרוח סערה ל“תירוש”, ויצאה משם שלובת זרוע עם עתניאל, והם חלפו ממש על פניה של זויה; אבל הקהל הרב הסתיר אותה מעיניהם, וזויה ראתה את עתניאל צובט את עכוזה של אשתו ושמעה אותו אומר: “אני אוהב את הריפוד שלך,” וראתה את בני־החבורה מפלסים להם דרך לרחוב צדדי. שם, הסתבר לה מאוחר יותר, חיכתה להם מכונית שהסיעה אותם לביתה של לידיה, פטרונית התרבות הנודעת, לנשף רבתי “עם מיליון אנשים”, לפי דיווחה של בלה. זו סיפרה שישבו שם על הרצפה ושרו והיתה שתייה ואכילה כיד המלך, ואמרה שהיו צחוקים ובכי עד אור הבוקר, “אבל עתניאל,” סיפרה, "היה גמור לגמרי, והרי ידוע שכשנכנס היין לזרם הדם שלו הוא מאבד שליטה. הוא סטר למישהו שהזמין את תמרה לרקוד, אבל אחר־כך השתפך על פניו חיוך שטני ואווילי, והוא ליטף אותו וביקש את סליחתו, ולבסוף שכב שם בפינה כמו פגר ומילמל: “ימות המשיח… אש ירדה על המזבח… אור ואש… אש ואור…” ובלה ליכסנה מבט אל זויה, ונאנחה ואמרה: “מסכנה תמרה, רוב הזמן הוא בוודאי ‘תשוש’… והיא… היא נראית רעבה”.

אבל זויה נגררה אותו לילה עם אחדים מיושבי “תירוש” לביתו של אדריכל ידוע ושם נטפל אליה “איזה טומטום” והיא התנגדה לו, אבל הוא התעקש, והם נאבקו מעט והצייר העולה־החדש שהכירה ב“תירוש” הבחין בנעשה וקרא: “אידיוט, מה אתה מציק לה,” ודחף אותו וחיבק את כתפיה של זויה והיא התרפקה עליו ובסוף הלילה התגלגלה לדירתו.

* * *

ימים אחדים לפני הלילה ה“היסטורי” הזה ראתה זויה את תמרה כשהיא בדרכה הביתה מהתיאטרון, ומשנוכחו שתיהן שאין להן מנוס מן הפגישה המביכה, החישה תמרה את צעדיה לקראת יריבתה, ועוד לפני שהספיקו להתברך ולהתעכב ולהחליף משפטים לא מחייבים, בישרה לה תמרה, קצרת נשימה ובקול רם מדי, על השתתפותה בהצגה חדשה בבימויו של ישה.

ובכן – אמרה זויה בליבה – עכשיו אני רשאית להחזיק טובה לעצמי, הרי בזכותי הוענק התפקיד הזה ל“צרתי”, והיתה זו מחווה נאצלת מצידי, מתן־בסתר… אבל חשה אי־נקיון, אי־יושר, כאילו הוליכה אותה שולל.

ובכל זאת הצליחה לחייך ברוח טובה ושאלה על המחזה ועל התפקיד ותמרה סיפרה. אבל הפסיקה באמצע המשפט, הסמיקה, וכנזכרת במשהו חשוב טפחה לעצמה על הלחי וקראה בקול תיאטרלי:

“אל תשאלי מה עולל לי בעלי היקר!”

“כן? מה הוא עולל לך?” חשה זויה בחילה קלה, וצורך להתגונן מפני איזו בשורה רעה, ועם זאת קלה מקולה שהמעשה אינו חמור כל־כך.

“הוא ממש תקע לי סכין בלב, ועוד בצהרי יום!” ציחקקה תמרה וסיפרה שעתניאל הזדמן בבוקר לתיאטרון בקשר למחזה שהוא מתרגם בשבילם, ובנוכחותה אמר לישה שהחלום שלו הוא לראות את אשתו משחקת את ליידי מקבת.

“אז מה כל־כך רע בזה?” תסס בזויה רגש אפל כלפי האשה הזאת וחשה צורך עז להכאיב לה.

“מה רע בזה? הוא העליב אותי, פגע בי עד עמקי נשמתי! מה פתאום הוא רואה אותי בדמות ליידי מקבת? אני חולמת לשחק את אופליה!”

והמשיכה בקול מתחסד־משהו שהתדמית שלה מטעה, ומציעים לה תפקידים של מלכות גאות ואכזריות, דמויות שהן בניגוד גמור לטבעה.

“ולך יש טבע של אופליה? את רואה את עצמך כל־כך שבירה ואבודה? בחייך, תמרצ’קה!”

תמרה הציצה ביריבתה מזווית עינה ולא ענתה.

“טוב”, אמרה לבסוף, “צריך למהר לגן. הילדה שלי בטח נצמדת לשער ומצפה לי שם בעיניים כלות”. וניענעה קלות בראשה ופנתה עורף לזויה והלכה.

ב“תירוש” ראתה זויה את ישה והודתה לו, בשמץ של אירוניה, על שנענה לבקשתה והציע תפקיד לתמרה, וישה תהה עליה רגע והביע את תקוותו שדמותה של רגינה משועלים קטנים תתאים לה, ואמר שאולי יעשו גם את מרי סטיוארט וינסו אותה בתפקיד המלכה אליזבט.

“היא לא רוצה להיות מלכה!” צחקה זויה ברשעות, “היא רוצה להיות אופליה, אהובה רכה ועדינה.” והוסיפה בחיוך מר: “הלוואי ויכולתי להתחלף איתה! אם לא אפלוט את כל הרעל הזה שהצטבר בי – אתפוצץ. פשוט אתפוצץ”.

“ובציור את לא יכולה לעשות את זה?”

“לא. לפעמים רוצים לדבר במילים ובשפת הגוף, להבקיע אל האנשים מן המילים ומהגוף.”

אבל אז שמעה מאחורי גבה את צעדיו המהירים של עתניאל, והשתתקה, והשפילה את ראשה.

“איפה השחקנית החמודה שעשתה אמש סקנדל ב’ישה חפץ'? הבו לי אותה חיה או מתה, מוטב חיה!” הכריז עתניאל כשנכנס לקפה.

ובעוד עתניאל מתעכב ליד הדלפק, ומחליף כמה משפטים עם שמיל, מיהר ישה לדווח לזויה שמדובר בשחקנית צעירה מ“לי־לה־לו”, שבדרכה להצגה עברה בכיכר “מוגרבי” והיתה עדה להתכתשויות אלימות בין בריוני בית“ר והפועל שהוצתו עקב פעולות הטרור של האצ”ל נגד הבריטים, וכל־כך נסערה, שכשעלתה על הבמה חרגה מתפקידה, ואילתרה ואמרה: “רק עכשיו נוכחתי במלחמת אגרופים ואלות בין יהודים ליהודים. אני רוצה להגיד לכם, שבדרך זאת, של פלגנות, לעולם לא תהיה לנו מדינה משלנו!” והשלימה את מחאתה במשפט מן המחזה: “עלינו ללכד את כל הכוחות למטרה הלאומית האחת!”

“באולם פרץ סקנדל זוטא,” סיפר ישה, “אחדים מחאו כפיים ואחרים צעקו ‘מי הפלגנים, מי?’ והיה שמח”.

וכעת הבטיח עתניאל לכתוב שיר הלל לשחקנית האמיצה וזויה קינאה. איפה היא ואיפה השחקנית הלוחמנית הזאת!

* * *

ובבוקר הראשון להולדת המדינה פוקחת זויה את עיניה והיא אינה קולטת אם יום או לילה, ואם חלום או מציאות. באפה עולה תערובת לא מוכרת של ריחות: טבק וזיעת גבר זר וסבון מבושם וצבעים. היא מזהה ריח של דבק נגרים, שאותו היא נוהגת למרוח על בדי הציור הבתוליים שלה אחרי מתיחתם על המסגרת, המזכיר לה ריח של פגר. היא ממצמצת בעיניה לקלוט היכן היא נמצאת, ורואה לפניה שולחן שרטוט עמוס גלילי בריסטול ובקבוקוני טושים וסרגלים, ומעליו פלקט גדול של ציור קוביסטי כלשהו. לצד מיטתה ניצב כיסא שנערמו עליו בגדי גבר, והיא שומעת לצידה נשימות שקטות וקצובות ונחירה קלה. כשהיא מפנה את ראשה היא רואה על הכר הלבן רעמת שיער צמר־פלדה סתורה. היא מנסה להיזכר בשמו של הבחור מאמש, שם שכיח כל־כך, ועוברת במחשבתה על שורה של שמות, שכל אחד מהם יכול היה להתאים לו. היא רואה את עיניו העצומות בפני התינוק שלו, התפוחות והוורדרדות, ואת שפתו התחתונה, הבשרנית, רפויה ומשורבבת, וחשה ברגליה את שוקיו השעירות, החשופות. כשהוא נאנח בנחת שנתו הרוויה, היא נזכרת שחשקה בו אמד כשהביא אותה לדירתו, אך התכוונה לפלירט קל, להתעלסות של מה־בכך, ואחר־כך – אחר־כך לא היה כבר טעם לסרב לו, וכששכבה תחתיו והוא חדר לתוכה, ידעה שחצתה גבול של איסור מפורש, והיא מתדרדרת לסתמיות ולתפלות, אם לא לאשמה ממארת, אם לא… אבל ניחמה את עצמה שזה חד־פעמי, ושוב לא יקרה ביניהם דבר לעולם.

מה היה אחרי שניתק ממנה? כן… שאלה אותה איפה המקלחת והוא משך אותה אליו ואמר: “מה את ממהרת, חג היום, כל הבוקר לפנינו,” אבל היא הדפה אותו מעליה וקפצה על רגליה, וחטפה מהכיסא את בגדיה ורצה יחפה למקלחת. לשטוף אותו מעליה, לשטוף כליל, שלא יישאר זכר. היא נעלה אחריה את דלת חדר־האמבטיה הרווקי, עם כלי־הגילוח מעל הכיור, והתיישבה בתוך האמבטיה המוכתמת בחלודה, והתיזה מים על מבושיה מן המקלחת הידנית שרוב נקביה סתומים והמים ניתזים בה מבין חוליות הסליל המתכתי של הצינור השחוק, והשתמשה במגבת התלויה על הוו שבדלת. אבל כשחזרה לחדר, לבושה ומסורקת, היה עוד חושך, והיא שמעה את חרחורי נשימתו ונשכבה לצידו בבגדיה, ואמרה בליבה שכשרק יאיר השחר תחזור מייד הביתה.

עכשיו, משזינקה בבהלה מן הספה, רגליה מגששות למצוא את נעליה, היא נתקפת לפתע כאב עז בלחי, ונאנקת, וחוזרת לשכב. “זה העצב־המשוגע,” היא אומרת לו כשהוא שואל במה יוכל לעזור לה, ומביא לה אספירין וכוס מים, ויושב על הכיסא לצידה ומלטף את ידה בעדינות ובהתחשבות, עד שהכאב שוכך. אבל בשום אופן אינה מסכימה שילווה אותה לביתה.

היא נשרכת לבדה ברחובות הריקים, שרק אנשים בודדים עוברים בהם, ודורכת על בדלי סיגריות וקליפות גרעיני דלעת וחמניות ובוטנים וזהבי־שוקולד וצלופנים של סוכריות הפזורים על המדרכות. על הגדרות ובחצרות מושלכים בקבוקי “צוּף” ולימונדה וחצאי כעכים, ובין השיחים מתגוללים קרעי עיתונים, כל הפסולת שנותרה אחרי פורקן השמחה של ליל אמש. אבל תריסי הברזל של הקיוסקים מוגפים עדיין, אף שהשעה המאוחרת, ורק דגלי כחול־לבן מתנוססים ממרפסות הבתים ומהחנויות ומבתי־הקפה כשובל חגיגי בשממת היום־שאחרי.

זויה חושבת: הנה, היום המאושר בחיי האומה, יום הכרזת המדינה, הוא גם יום הכרזת העצמאות הפרטית שלי. וכמה זה עלוב! היהודים בארץ השתחררו מתלותם בבריטים, ואני, אני… והודפת בבהלה הרהור פרא מתפרץ, שכעונש על הפרת אמוניה תאבד את כוחה על גורלה. וממלמלת בליבה בכל מאודה ובכוונה עצומה, את ארבע מילות ההשבעה שלה, ששמעה מפי סבה עוד כשהיו בפולין.

היא נשרכת בצעד מהוסס לכיוון ביתה, ונעצרת באמצע הדרך. עכשיו, משחיבלה בשיגרת חייה, מה תעשה בבית? בית־הקפה סגור עדיין, או שלא תמצא שם איש אחרי הלילה הסוער של אמש. היא חושבת על אימה, היחידה שתשמח לראותה בכל עת, כמהה למצוא אצלה חום ונחמה. היא נעמדת בתחנה ומחכה לאוטובוס שיסיע אותה לשכונה הדרומית, אבל זה זמן רב אינו מגיע, וכבר מטפטף קצת גשם. עצביה מרוטים ורוחה קצרה והיא עוצרת טקסי, והנהג מספר לה שהשכם בבוקר התקיפו כנופיות של ערבים אוטובוסים שעלו לירושלים מחדרה ומנתניה, ויש הרוגים ופצועים. ומספֵּר שצולפים על נווה־צדק ועל שכונת־התקווה מיפו ומפרדסי אבו־כביר ומסלמה וכבר משתרכות שיירות של פליטים בדרכן למרכז תל־אביב, ואומר שראה נוטרים מתהלכים בסמטאות ומצליבים במסמרים קרשים על הדלתות ועל החלונות של הבתים שהתרוקנו מיושביהם, לבלום אפשרות של ביזה, ויש חשש שהצלפים יפגעו גם ברחובות הסמוכים לבית אמה, ואם יגיעו לשם הפורעים, הוא אומר, אזי… ונאנח ומוסיף: “נראה שהבריטים מפקירים אותנו.” והיא נבהלת, ומאיצה בו שייסע מהר כדי שתספיק לחלץ את אמה מביתה ולהביאה אל דירתה שבצפון העיר. ואומנם, כשהם מתקרבים לרחוב של בית הוריה, היא רואה ג’יפים עם נוטרים נעים על כביש יפו־תל־אביב, ורואה משוריינים בריטיים עם להב קני הירייה, וטנדר־משטרה בריטי מצוחצח ובו דחלילים לבקניים בחאקי מגוהץ ובכומתות אדומות, וטנדר אחר, שבר־כלי, מנוקב, ובתוכו נערים, הנערים שלנו, פרועי בלורית, בבטלדרסים מהוהים ובכובעי־גרב; ורואה עגלות רתומות לסוסים שמצטופפות בהן משפחות של פליטים על מיטלטליהן ועל טפן; ורואה שמגלגלים עגלות ילדים על המדרכות, ובהן ערימות של שמיכות וכלים, וקבוצות של גברים ונשים מתגודדים ליד הגדרות ובחצרות; ושומעת מטחי יריות מכיוון יפו; ושומעת אומרים שחברי ההגנה כבר נערכים להתעמת עם הפורעים, אך בינתיים פירסם הוועד הלאומי קול־קורא לערביי ארץ־ישראל להרגיעם כי “ידינו מושטות לשלום”.

זמנים אחרים    🔗

“עתניאל יש רק אחד!” אמר עורך הביטאון הספרותי של חבורת “נון” לבן־גוריון, ורמז בכך שאסור לסכן את גאון המשוררים ולהיענות לבקשתו – אדם בסוף שנות השלושים שלו – להתגייס לצבא. אבל “הגנרל” האמין, כמיטב המסורת הסובייטית, כי מקומם של משוררים בחזית, ביחד עם החיילים, “וכך גם יהיו לנו משוררים טובים יותר,” אמר וגייס את עתניאל לחטיבה שהוא עצמו פיקד עליה, וסיפר שעתניאל הוא תותחן מצוין, “ושום דבר לא נגרע על־ידי כך מגאונותו כמשורר.”

בכל זאת שוחרר המשורר בתואנה כלשהי חודשים אחדים אחרי שהתגייס, בלי שיחשוד במזימה שנרקמה מאחורי גבו.

כבר בימים הראשונים למלחמה תקפו ערביי יפו ושכונת מנשייה את נווה־צדק ואת כרם־התימנים, ומלחמת המתרסים שהתחוללה בינם לבין המגינים היהודים שהתבצרו בעמדות ממול הבריחה את התושבים למרכז תל־אביב. זויה הביאה את אמה לדירתה שבצפון העיר עד יעבור זעם, וכדי לא להיות לטורח על בתה, וגם כדי להביא תועלת, התנדבה האם לטפל במשפחת פליטים ענפה, שבאין לה קרוב ומודע שיקלוט אותה התמקמה בחדר המדרגות של הבית, והדיירים הזמינו אותם להשתמש שבשירותים ובמקלחת וציידו אותם בפרימוס ובפתילייה ובמזרנים ובשמיכות. במשך היום עלו מחדר המדרגות ריחות של תבשילים ובכי תינוקות, ובלילה נזהרו השכנים שלא להדליק את האור בהיכנסם ובצאתם, מחשש שיעירו את הישנים; וזויה סיפקה לילדים הבטלים מלימודים דפי ציור וצבעים ופלסטלינה להעסיקם, שלא ישתוללו ברשות הרבים.

ואולם בחודשים שלאחר מכן, משחל מפנה דרמתי במלחמה, ויפו והשכונות הערביות הסמוכות אליה נכבשו על־ידי כוחות ההגנה והאצ“ל – חזרה אמה של זויה לביתה, וחדר המדרגות שלהם התרוקן ממשתכניו הזמניים. ובתקופה הקצרה שעתניאל נעדר מן העיר וכמה מחברותיה של זויה היו בפלמ”ח ואחר־כך בצבא, ו“תירוש” שמם מיושביו הארעיים והקבועים, חשה היא מבודדת, מחוץ למחנה, וחיפשה דרך להירתם למאמץ המלחמתי בהתאם לכישוריה. היא פנתה ליָשה ידידה, קצין מגויס ביחידה הצה“לית ל”שירות מפות וצילומים", שימליץ עליה כמתנדבת לפני מנהל השירות.

ה“שירות” נדד ממשכן ארעי אחד למשנהו, אך זה עתה הועבר למשכנו הקבוע בבניין משרדים בריטי נטוש ביפו, שחלש על גוש שלם של בתים, והיו בו אולמות רחבים שהסתעפו מהם חדרים גדולים. חדר מפות־התבליטים היה ממוקם בקומת הקרקע, במקום ששימש פעם מוסך, והיה זה חלל לח ולא נעים. זויה, מתנדבת בבגדים אזרחיים, ישבה שם ליד שולחן גדול בצד חיילות במדים, שתפקידן היה לחתוך מפות שטוחות בסכין יפנית קטנה וחדה לפני קווי גובה ולהדביק רובד על רובד. החיילות היו מתייצבות שם ליום עבודה ארוך מבוקר עד חשכה, בעוד שזויה היתה מגיעה אחר־הצהריים, פעמים אחדות בשבוע, בשעות לא קבועות.

הנה ניתנה לה ההזדמנות לקחת פסק־זמן מחייה הפרטיים, המקרטעים על מהמורות, ובשעת חירום זאת להשתלב במאמץ הכללי, לתת כתף, להוכיח את עצמה – אך היא נכשלה. כבר מהתחלה השתבשו יחסיה עם כמה ממפקדיה ועם אחדות מחברותיה החיילות. התאוננו עליה שהיא מפונקת; היא באה בטרוניות טרחניות על מנהל השירות, שאינו מתחשב בה, על הסכין היפנית שעושה לה חתכים באצבעות והורסת לה את הידיים, וכתוצאה מכך כל מגע עם צבעים ועם טרפנטין שורף לה את העור; אמרו שהיא מקימה שערוריות בגלל הסכין הזאת, והחיילות, ובהן הגרפיקאית שישבה לידה – ניצולת שואה, שיעילותה בעבודה עיצבנה את זויה כי הבליטה את התרשלותה שלה – חשבו אותה ליללנית, לבחורה קשה, והיא הרגישה רע איתן ועם עצמה. מה קורה לה? מדוע היא מסתבכת? אפילו בהוצאת־הספרים, שם מעריכים ומחבבים אותה, אפילו שם היו לה בעיות עם כמה מהסופרים שאת ספריהם איירה, ונותרו מתחים, דברים לא פתורים. מה זה? היא שואלת את עצמה – סף רגישות נמוך במיוחד? דעתנות יתרה? ביקורתיות מוגזמת? העדר גמישות? ואולי סתם קפריזיות? אמה אומרת לה שהיא רואה יותר מדי, שצריך ללמוד לעצום עיניים. “ולאטום אוזניים,” היא עונה לה, “וגם את האף וגם את הלב.” ואמה נדה לה בראשה. האם זה עצבים, כל הרגזים הקטנים האלה בגלל עניינים של מה־בכך, שרק בה הם פוגעים? היא לא רוצה להיחשב “טראבל־מייקר”, כפי שמכנה אותה בהיתול עכסה. היא מנסה לוותר, להתפשר, ובלבד שלא יהיו חיכוכים. בבית־הקפה, למשל, כשהאוכל מלוח מדי או סתם מעורר בה חשד, יכולה היתה להניח בצד ולהזמין משהו אחר, במקום להיגרר לוויכוחים מיותרים עם המלצרים; יכולה היתה לשלם ולשתוק, אבל השכר שהיא מקבלת עבור איוריה והקִצבה הזעומה ממשפחתה אינם מספיקים לה למחוות כאלה.

וכעת, הסכין היפנית הזאת שפוצעת לה את הידיים. האם העור שלה רגיש משל האחרים?

גם ידידה הצייר, ישראל, העולה־החדש שבילתה בדירתו את ליל כ“ט בנובמבר, גויס ל”שירות מפות וצילומים" אחרי שנפצע בקרבות בקסטל. קיימת ביניהם הסכמה שבשתיקה לא להזכיר את הלילה ההוא, שידעו כי לעולם לא יישנה. אך סודם המשותף יוצר ביניהם אינטימיות, והידיעה שהוא עובד בחדר הסמוך נוסכת בה רוגע.

יום אחד, כשהגיעה לעבודה, ראתה את עמיתתה, החיילת הגרפיקאית ז’וספינה־יוספה – שאטנית־בהירה, גבוהה, ספורטיבית ועורה שחום, שאפשר היה לחושבה גויה שוודית אלמלא ידעו שהיא ניצולת שואה – יושבת שפופה במקומה ליד השולחן וישראל רוכן מעליה ומדבר על ליבה כמנחם. זויה נרתעה וביקשה לצאת מן החדר, אך ישראל רמז לה להישאר והיא התיישבה במבוכה, זרה שנקלעה לדרמה לא־לה. עבדו כמה שעות בשתיקה, ובהפסקת התה ביקשה ממנה יוספה להתלוות אליה למזנון. אמרה שהיא מרגישה צורך להסביר לה. וסיפרה, שבדרך לעבודה, יום יפה, שמש סתווית רכה, פגשה את ישראל והם הלכו יחד כברת דרך, והנה, כשעברו על פני הפעוטון בשכונה, קלטה יוספה הבזק של תמונה – והתחלחלה: ילדה קטנה, ראשה מגולח, עומדת מול סורגי החלון. נראה שנסתחררה ומעדה וישראל תמך בה עד הגיעם למשרד. כמי שבא משם, אמרה, הבין מייד מה קרה לה למראה הילדה המגולחת הזאת, וכדי להסיר ספק מליבה הלך לפעוטון ושאל את הגננת וזו אמרה לו שלילדה יש אימפטיגו ולכן גילחו לה את השיער; אבל יוספה מיאנה להירגע.

מאז אותו היום, בהפסקות התה שלהן, מדובבת זויה את יוספה על הקורות אותה בשואה. בהתחלה היא מרותקת לסיפורים שיוספה מתבלת אותם בקוריוזים מקאבריים, אבל מעט־מעט מחלחלות בה הזוועות של מחנות המוות ומבעיתות אותה בלילות והיא חשה רתיעה. והרי בנקל יכולה היתה להיות במקומה של יוספה! הלוא רק בגלל קריסת בית־הדפוס שלהם שם, כתוצאה מתחרות לא הוגנת של פולני גוי, החליט אביה להעלות את המשפחה בעוד מועד לארץ היהודים!

הנה, פתחה פתח ליוספה, ועכשיו היא מלקה את עצמה שאנוסה היא להקשיב לסיפוריה, על אף הטון המבודח שזו משַווה להם. “אי־אפשר להיות אומללים עשרים וארבע שעות ביממה,” צוחקת יוספה ומספרת על רגע של אושר שחשו היהודים בטרזינשטט, שם בילתה שנתיים וחצי מילדותה, כשפינו את כל התושבים הגויים מהעיירה ואותם השאירו בביתני הקסרקטין לשעבר והיו שמועות שיוכלו להסתובב חופשי ברחובות “וזה היה כמו יום העצמאות”. היא צוחקת ומספרת שלפני המלחמה היתה אכלנית גרועה, ואילו בגיטו לא היה מה לאכול. ויום אחד עבר אביה, שהיה שוטר – “מטעם היודנראט, כן, אבל שם זה נחשב חיובי” – ליד הקסרקטין של הנוער, והילדה ראתה אותו מבעד לחלון וקראה לעברו: “אבא, גמרתי את כל המרק,” והוא, כהרגלו מלפני המלחמה, אמר לה: “ילדה טובה, ילדה טובה.” ומספרת על רגע של אושר באושוויץ, כשגילחו לה את השיער וידעה שכעת, כשהיא קירחת ומכוערת, לא תהיה שפחת מין של איזה אס.אס.ניק שיכור. ומספרת שבהיותה במחנה, נשלחה לעבודה בבית־חרושת והיתה שם מקלחת שזרמו ממנה מים, “מים ממש, מים חיים, לא גזים”, ובדרך לעבודה עברו ברחובות של עיר גדולה ובה אורות דולקים, ושמעה מישהו מתאמן בפסנתר, ראתה חיים נורמליים, ואף־על־פי שהיה חורף קשה במיוחד, והן, פועלות־שפחות, בנעלי עץ, רגליהן עטופות בעיתונים ותלבושתן מצחיקה, נצבט לה פתאום הלב, “והרגשתי מאושרת שאני חיה”.

ועל עוד רגע של אושר היא מספרת, ש“אי־אפשר היה לשאת, שמשהו מתפוצץ מבפנים כשנזכרים בו”, כשבעלות־הברית התחילו להפציץ את אזור המחנה שלהם. ירד גשם קר, רגליה היו רטובות וקפואות, והיה חושך באמצע היום. “השמים היו שחורים ממטוסים ונפל מהם מוות,” היא אומרת, אבל היא היתה מאושרת. וכששיחררו את המחנה והיא, דחליל קירח, קיבלה נעלי סקי ופיג’מה ורודה וז’קט של פלוש מהוה וראתה את עצמה בשמשה של חלון, פרצה לראשונה בצחוק.

כעבור ימים אחדים לאחר שכבר נשבר הקרח ביניהן, מבקרת זויה את יוספה בחדרה שב“בית־החלוצות”. על הקיר רפרודוקציות שחוקות של ציורים רנסנסיים, ותמונה של יהודית והולופרנס של בוטיצ’לי, ויוספה מספרת לזויה שהמורה שלה לתולדות האמנות ב“מחנה למופת”, בטרזינשטט, רווק זקן, סחב איתו את התמונות האלה בדרך מפראג, אך לא הצליח למוכרן או להחליפן תמורת אוכל או בגד, וכשגסס מטיפוס אסרה עליה אמה להתקרב אליו, ובכל זאת רשם על איזה פתק שהוא מוריש לה את התמונות. והיא אומרת שבזכותו ידעה כבר בגיל אחת־עשרה להבחין בין בוטיצ’לי מוקדם למאוחר, לזהות את הניואנסים הדקים וכעת האידיאל שלה הוא להגיע לפירנצה ולבקר ב“אופיצי”, לראות בוטיצ’לי מקורי, אבל היא חוששת שליבה לא יעמוד בהתרגשות; תרוץ כמטורפת, “הקירות יעלו עלי”.

היא זוכרת את הרגע שהחליטה להיות ציירת, מספרת יוספה. היא זה אחרי השחרור, הם עברו באיזה כפר, והאיכרים פינו להם מגורים זמניים; היא ניקתה את החדרים ושרה, צחקה ושרה; והיתה שם אח ובישלו על הכיריים שלוש ארוחות ביום מתפוחי־אדמה, וישנה על הספסל בין התנור והקיר “והיה חם וטוב”. יום אחד נכנסה לכנסייה האוונגלית של הכפר, “והיתה שמש קרה שהשתקפה בוויטראז', והתעורר בי חשק עז לצייר, ופתאום חשתי את האושר באינטנסיביות כזאת! אני קיימת, אני חיה!”

יוספה מכינה ארוחת ערב בפינת הבישול שבחדרה, וכשזויה מביעה את התפעלותה מן המעדנים שהצליחה להפיק ממצרכי ה“צנע” הדלים, היא צוחקת ואומרת שבמחנה המוות בילו הנשים את זמנן בבישול דמיוני ושם המציאה את המתכונים האלה.

נעים לה אצל יוספה, בחורה משכילה ומארחת חמה. הן מדברות על בחורים ויוספה מספרת לה על התאהבותה הראשונה בהיותה בגטו, בבחור “פיוטי”, רומנטי, שכל הבחורות נכרכו אחריו, ובכל פעם שנערכו חיפושים החביאה מתחת ללשון את המדליון שקיבלה מאהובה. ומספרת על משפחתה החילונית, בבית דיברו גרמנית, אמה טוותה גובלנים, היא עצמה פרטה על פסנתר, ואחותה שרה; וכשנגזר על אחותה להיפרד מהארוס שלה בגטו ולהישלח למחנה־ריכוז – התאבדה; ואילו אביה הסוחר נפל מחשמלית ונהרג זמן קצר אחרי השחרור. ואסוציאציה אחת גוררת את האחרת, וזויה מוצאת את עצמה מקשיבה שוב לזוועות שעברו על יוספה.

* * *

הישיבה הצפופה, שעות על גבי שעות, בחדר הקטן והמעופש של “שירות מפות וצילומים”, קשה עליה מנשוא. ידיה, שערה וחמוקי שדיה נוטפים זיעה, וכל גופה מגורה מגירודים, וכשהיא מרגישה שלא תחזיק מעמד עוד רגע אחד נוסף, היא קמה ממקומה, הודפת ברעש את הכיסא, ויוצאת מהחדר בלי להסביר לאיש. החיילות מסיבות אחריה את ראשיהן ומביטות זו בזו, ויוספה אומרת להן שהכול בא לה מעצבים.

יום אחד, כשההתקף חזק במיוחד, היא משתהה בחוץ בישיבה על הגדר של הבניין זמן רב מהרגיל, ומעשנת שלוש סיגריות בזו אחר זו. כשהיא נרגעת לבסוף וחוזרת, היא מוצאת את יוספה לבדה בחדר, ושואלת בהתנצלות אם גם היא מרגישה פה קלסטרופוביה. אבל יוספה צוחקת ואומרת שנסיעה של ימים אחדים בקרונות מסורגים של בהמות, ללא אוכל, ללא רחצה, והיא, הילדה, דחוקה שם כמשותקת, יודעת שכל תנועה תביא עליה את סופה, חיסנה אותה מכל תחושה כזאת לכל ימי חייה.

זויה חשה שהפעם תהיה לסיפוריה של יוספה השפעה מנחמת עליה, והיא מושכת אותה בלשונה. ויוספה מספרת לה איך בדרך ממחנה אחד למחנה אחר חלפה הרכבת על־פני שדות רחבי ידיים, פריחה סגולה וורודה של שזיפים ואגסים, שקיעה נהדרת, מרחבים וחופש. והיא, יוספה הילדה, נשאה עימה מזוודונת מרופטת שהטמינה בה מברשת שיניים, מסרק שבור, סיכת ראש, תצלומי משפחה אחדים, פרוסת לחם. וכשביקשה לאמץ את המזוודה אל חזה, קיבלה מאיש האס. אס, סטירת לחי מצלצלת וצליפה בשוט והכל התפזר על הרצפה. אבל היא המשיכה לשמור על “בית־נייד” קטן זה שלה מכל משמר, במחנות ובדרכים. וכעת – היא אומרת – משמשת לה המזוודונת ארכיון פרטי. יש בה קטעי יומן, תצלומים, מכתבים אישיים, כל מיני סודות קטנים.

ובביקור הבא של זויה בביתה עולה יוספה על כיסא ומורידה מן הארון מזוודונת חומה מרופטת, שציריה ומנעולה חלודים, ומוציאה משם קטעי עיתונים ישנים ובהם תצלומים של אושוויץ, גדרות תיל מחושמלות, פרוז’קטורים, ומצביעה על הכבשנים, וצוחקת ואומרת שהצלמים האמריקאים הדביקו להם קולאז' של עשן מיתמר, שייראה אותנטי. ומראה צילום שנעשה מייד אחרי השחרור, של צללי אדם בכותנות פסים, שלדים קפואים על דרגשים של עץ, עם פנים של מוות, שוכבים צפופים, ראש אל רגליים, ומסבירה שפה זה המחנה שלהן, מחנה הנשים, שבלטו ביניהן פושעות וזונות יהודיות, והיו ביניהן גם לסביות. ולאחר השחרור, כשהעיתונאים עטו עליהן עם קופסאות בוליביף, קוקה קולה, בגדים – היא אומרת – נעתרו לספר להם איך אכלו בשר פגרים, ושילשלו בתעלות, והשתגעו, והתאבדו; וסיפרו איך בזמן הסלקציה התרווחו שיכורי האס.אס. על מושביהם ולפניהם פסעו בסך נשים עירומות, מגולחות שיער, ודם של וסת זב על רגליהן, ואיך שתו מרק עם כפות הידיים, מרק מיימי מקמח תירס, וכשהמרק נשפך מהדוּד הכללי, התנפלו על האדמה וליקקו ביחד עם החול. ויוספה צוחקת ומספרת שהיא עצמה מצאה מדרס של נעל מברזל ששימש לה ככף אכילה.

“ופה זה תזמורת הנשים,” היא מצביעה על צילום אחר, “המצאה נאצית מקאברית, חלום בלהות סוריאליסטי. כמה שמחתי כשהודיעו לי שמעבירים אותי למחנה הסמוך ולא אצטרך יותר לשמוע את המוזיקה השטנית הזאת מבוקר עד ערב.”

זויה אומרת: “יוספה, את היית בגיהינום ונשארת שפויה. ואני… בין שתינו אני היא המשוגעת!” וממלמלת: “אני כל־כך מתביישת…” ויוספה מלטפת את ראשה וצוחקת ואומרת: “השיער לגמרי רטוב לך!” ומרצינה, ואומרת שלא מן השיגעון היא הכי פוחדת עכשיו, כי אם מן האדישות. ושותקת רגע ממושך ואומרת, שיום אחד באמת הבינה שהיא בגיהינום. היה זה בברגן־בלזן, המחנה האחרון שהיתה בו לפני השחרור. היא ראתה ערימות של גוויות ורצתה לצרוח, לזרוק את עצמה על הרצפה, אבל אחר־כך התרגלה, ועברה ליד הערימות והמשיכה בדרכה. אפילו שורות של שיר התנגנו לה אז בראשה: “אספנו את האביב בשק וקברנו בעץ־בכות”…

“ועכשיו,” היא אומרת, “הרי גם אצלנו בארץ זה כך, מתחילים להתרגל… ירושלים נצורה, יום־יום נהרגים בחורים צעירים בכל החזיתות, ואנחנו מה? בהתחלה מזדעזעות, ואחר־כך ממשיכות לחיות. יושבות בבית־הקפה, רואות סרטים…”

וכשמציעה לה זויה ללכת לקולנוע, היא בוחרת לראות מלודרמה שמזילים בה דמעות. זמן רב אחרי אושוויץ לא יכלה לבכות – היא מסבירה – אז עכשיו היא מוצאת פורקן לדמעותיה אפילו בסרטי מיקי־מאוז. אבל יומנים מתקופה המלחמה ההיא היא מסרבת לראות. “מן הפרספקטיבה של ההוויה הנוכחית שלי,” היא אומרת, “התמונות משם נראות לי לא ממשיות, בדיה ספרותית.”

* * *

בביקור אחר הן מדברות על מוסר. זויה מנסה לברר איתה בעיה שמציקה לה: מהו הכוח הפנימי שקובע את מוסריותו של האדם, ויוספה עונה לה בעקיפין; מספרת שהדור המבוגר, זה של הוריה, סבל יותר במחנות מפני שניסה לחיות שם לפי היגיון, “חיפשו היגיון במקום שאינו קיים”, בעוד שהדרך היחידה לשרוד היתה לפעול לפי אינסטינקט “גם לפי אינסטינקט מוסרי”. לכן היו המבוגרים הראשונים להתייאש, היא אומרת, סירבו להתרחץ, והיתה צריכה להוריד מאמה בכוח את התחתונים ולכבס, וכשלא הספיקו להתייבש, התנפלה עליה אמה האהובה, “הבר־מינן הזאת”, והרביצה בה באגרופיה, והיא חשה אותם על חזה כאילו היו פקקים.

יוספה מגישה קפה עולש ועוגת־צנע מביסקוויטים, והתקליט הסדוק משמיע את התשיעית של בטהובן. והנה, כשרק מתחיל להתרקם הנושא המרכזי של הסימפוניה, לוחשת יוספה באוזנה של זויה שהיתה רוצה להתוודות לפניה. וכשלקראת סופה של הסימפוניה פורצת המקהלה מן הפטיפון המקרטע בשירת ההמנון השמֵימית, קוראת יוספה בקול, להתגבר על המוזיקה, שפעם אחת נכשלה בכל זאת. “היתה אפיזודה אחת,” היא קוראת, “מעין אינטרמצו.” והיא מחליפה את התשיעית בטריו של שוברט, ומספרת שבהיותה בטרזינשטט עבדה בשדה שבפאתי העיר, הבחין בה איש אס.אס. אחד, צעירון, ויום אחד, כשעמדה לבדה בין קני התירס הגבוהים, ניגש אליה וביקש שתתלווה אליו לטבול בפלג המתפתל בין העצים. “ביקש, לא ציווה, וזה היה מדהים, לא מציאותי,” היא אומרת, “ראיתי בו משהו… כל־כך קרוע…” התכוונה להגיד לנאצי הזה כל מה שבליבה אבל בסך הכול התרחצו, בסתר כמובן, והוא נתן לה לחמנייה עם שינקן, ולגמה שתי לגימות מהוויסקי שלו, והתגפפו קצת. “אפילו שדיים לא היו לי מרוב רזון,” היא מחייכת בעצב, אבל היא השתכרה מייד והקיאה את נשמתה. ואחרי שחזרו למחנה נעלם הבחור ואמרו שקיבל העברה. מאז לא מרפה ממנה האשמה. כל שנות המלחמה החזיקה מעמד ושמרה על כבודה, ובפעם הזאת נכשלה. לא יכלה לשאת את האשמה שכססה בה. ה“מקרה” ההוא עורר בה יצרי הרס עצמי בלתי־נשלטים. נהייתה אדישה, מיואשת, נדרה כל מיני נדרים, השביעה את הגורל, רדפה את עצמה. אפילו פה, בתל־אביב, כמעט טבעה פעם בים ולא נאבקה בגלים.

“אבל לא נורא,” היא מחייכת, “אני נלחמת בזה.”

זה הלילה השלישי שזויה אינה יכולה להירדם. הערב גררה את הכורסה הנפתחת למרפסת ושכבה עליה, לשנות מקום. היא חושבת על יוספה, שעברה את כל הזוועות האלה, סבל והשפלה שהדמיון אינו תופש. הסבל הזה מידבק, היא אומרת לעצמה, החברות עם יוספה מדביקה אותה בגלותיות, בנחיתות, מזכירה לה דברים שרצתה לשכוח: העיר הפולנית, הרובע העני מעבר לגשר, שם התגוררו בעלי־המלאכה היהודים. ופה, בארץ, השכונה הדרומית עם החנוונים הזעירים דוברי היידיש, שכולם באו משם. חשבה שתנועת־הנוער טיהרה אותה מן הגלותיות, כבר ראתה את עצמה צברית לכל דבר, וכעת יוספה מחזירה אותה לשם, לא כסתם יהודייה – כעברושה; והיא שונאת את עצמה.

היא מנסה לדבר על כך עם ישראל, אך נזכרת שאף פעם לא שאלה אותו מה עבר עליו שם, וכשהיא מגמגמת בהתנצלות שהסיפורים של יוספה על אושוויץ גורמים לה חרדות, הוא מספר לה שהוא עצמו בילה את שנות המלחמה בזהות גנובה, כגוי פולני, ורווח לה.

עכשיו, לאחר שלילות אחדים ברציפות נודדת שנתה, היא הולכת לישון אצל אמה, וזו מזכירה לה שכבר בילדותה בפולין סבלה מבעיות שינה. “היו לך עיני ינשוף שנצצו בלילה,” היא אומרת, ומספרת שלקחה אותה לרופא והוא רשם לה תרופה מרגיעה, אך היא לא אבתה להירגע… “אמרת שאת לא רוצה להפסיד את הלילה,” צחקה האם.

כעת, במיטת אמה, חשה שמתיקות חמימה מתפשטת באיבריה והנה־הנה היא נרדמת, אך רק לרגעים ספורים כי התקינה לעצמה פעמון אזעקה בראש והמנגנון הזה מעיר אותה כשהיא רק נוטה להירדם. אמה טוענת שכל זה קרה לה מאז הבהיל אותם קרובם, שוטה־הכפר, כשנהג בלילה בעגלה שלהם והצליף בסוס עד שדהר כמשוגע והעגלה כמעט התהפכה. אבל זה היה מזמן, בגולה; אז היתה מאוהבת בלילה, ראתה איך הירח מתמעט ומצטמק וירח חדש נולד, סהרון כסף נוצץ בשמים, וראתה מרחוק את אורות הרכבת השועטת, ושאלה את נפשה לאן. אז היה הלילה מלא מסתורין וסודות, ואפילו הינשופים והעטלפים המככבים בשירי הערש של אמה, והשודדים האכזריים העולים מן הים ומטפסים אל החוף, והמכשפות המפלצתיות המתאוות לבשר ילדים רכים (“שני בתי, שני”), לא העיבו על פלא העולם.

אבל מאז עלו לארץ פסקו אצלה נדודי השינה, ואפילו כשחזרה מ“תירוש” בשעות הקטנות של הבוקר, לרוב נרדמה ברגע שראשה השתקע בכר.

והנה כעת, מצב של נים־ולא־נים וחרדה. האם זה חלום? שעת חירום, האויב בשער, צפויים לאונס, לכליאה, מוציאים להורג על כל עבירה הכי קטנה, והיא עריקה. חורף, שלג, היא מתחבאת באחת מן המהמורות שמזדחלים ממנה שרצים מבעיתים, ובהציצה החוצה היא רואה גרדום וגוויות של תלויים משתלשלות ממנו וחתולי אשפתות עלובים מרחרחים סביבם, עירומים מפרווה, רק עורם לבשרם, מושחתי צורה כנפגעי קרינה אטומית. ניחמה על חייה עם עתניאל שנדמו לה מאושרים בחלומה, וכיססו בה אשמה וחרטה. לו אך השכילה לחיות את חייה כראוי, חשבה.

ישנה כמה שעות, אבל עדיין היא עייפה. היא משתוקקת להמשיך להיספג בתוך השינה, לטבוע בתוכה, אך ללא הועיל, וכשגם אצל אמה אינה נרדמת, היא חוזרת לדירתה. אך אינה מעיזה להציע את מיטתה. המיטה המוצעת מפילה עליה חרדה.

כעת מתרכך האור וקולות המים בצינורות מתלעלעים אל המרפסת והיא מתנערת באחת וניגשת לבחור לה ספר מן האיצטבה. היא מעלעלת בספרים וחומדת אותם, אך אין לה סבלנות לקרוא, ונוטלת אחרים וגם אותם מחזירה. הרגעים פורחים ולאן זורם הזמן, שבסוף הוא נערם לגבשושית של חול זהוב ודקיק או לזיבולית שחורה של גרוטאות. ספרים כה רבים בשלוש הלשונות המוכרות לה, כל לשון בת יחידה, כל חוכמת החרטומים בהם, ומתי תספיק לקרוא את כל אלה.

בהפסקות התה מוצאת לה זויה כל מיני תירוצים להשתמט מיוספה. די, היא מסרבת להיגרר לתופת ההיא שם. די לה במה שקורה פה, אצלנו. הדם הצעיר שנשפך בארץ הזאת. חבריה מן התנועה, בחורים מהגדוד שלה ונערים שהדריכה, אין יום בלי הרוגים. עוד ועוד הרוגים ופצועים בכל החזיתות של המערכה המכרעת הזאת על העצמאות.

אבל מאז החלה יוספה לפקוד את “תירוש” מסתבכים היחסים ביניהן. זה התחיל מכך שבעקבות שחרורו של עתניאל מהצבא פרשה גם זויה מ“שירות מפות וצילומים”, אם כי לא בלי נקיפות מצפון, וסיפרה לעתניאל על חברתה ועל הקורות אותה במחנות המוות, ולא תיארה לעצמה שעתניאל יתעניין כל־כך ויביע משאלה לפגוש את יוספה.

והנה כבר מן הפגישה הראשונה נוצרה ביניהם “כימייה”. יוספה הודתה לזויה על כך שזימנה אותה ל“תירוש”, אמרה שעתניאל עורר בה אמון מן הרגע הראשון. זויה הבחינה שבניגוד לרבים שיראים מפניו וחוששים להביע את דעתם בנוכחותו, בחורה זרה זו חשה בנוח בחברתו, מתבטאת בפניו ללא מעצורים ועתניאל אינו חוסך מזויה דברי שבח עליה; הוא תאב לשמוע מפי יוספה כל פרט על המוצאות אותה, מתעניין ברגשותיה, במחשבותיה. אף פעם לא הקשיב בקשב כזה לה, לזויה. איפה היא ואיפה יוספה, שעברה שבעה מדורי גיהינום ויצאה מהם ברה כלבנה בעיניו. ושמח לשמוע ממנה שבתנאים הנוראים ההם היתה לציונים עדיפות על יתר היהודים, מפני שלציונים היה ייעוד, תקווה לחיים. זויה מייסרת את עצמה שהִפגישה ביניהם, חושדת ביוספה שהתקרבה אליה לא בזכות עצמה, אלא קיוותה להתוודע אליו באמצעותה; והיא, הטיפשה, נתפתתה לה. אבל היא מקפידה לא להשאירם לבדם. היא מוכנה לסבול ולשמוע שוב את סיפוריה של יוספה ובלבד שתהיה נוכחת בפגישות האלה.

הן התחילו ללכת יחד לקולנוע, ויום אחד, כשהגיעו מוקדם מדי והקרינו סרט תעודה על אושוויץ, אמרה יוספה שהפעם, כמחווה לזויה, תצפה בו. אבל היא חשה ברע והן נאלצו לצאת והפסידו גם את הסרט העיקרי.

בהגיען ל“תירוש” שואל עתניאל איך היה הסרט, וכשהן מספרות לו מה אירע, אומר שהוא עצמו מדיר את רגליו מבתי־קולנוע, אבל יומנים הוא רואה בהקרנות פרטיות. הוא מפנק את יוספה, מזמין לה שוקו חם ומשעשע אותה בהלצות, וכשהיא נרגעת מהתרגשותה קולח דיבורה כתמיד בחברתו.

“כשנמצאים בפנים,” היא אומרת, “לומדים להתרגל. למחסור, לזוהמה, להתבהמות, נוצרות הגנות, אבל כשרואים ממרחק הזמן והמקום, מזווית של חיים נורמליים, בחופש…” כשראתה את המקום הנורא ההוא ממקום שהיא נמצאת בו היום, היא אומרת, רק אז תפשה את הניגוד הקוטבי הזה, והזדעזעה. צבטה את עצמה להיווכח שהיא היא. “היו אלה שנות עיצובי כאדם, כאשה,” היא אומרת, “ותמיד ידעתי שאם אאבד שם צלם אנוש, לא אלמד כלום, וכל הסבל הזה יהיה לשווא.” ומוסיפה שבמשך הזמן סיגלה לעצמה פילוסופיה – לא לחיות בקונפליקט. יש לך ביד פרוסת לחם, תאכלי עכשיו ואל תחשבי על המחר, אבל אם הבטחת להחזיר חוב, עמדי בדיבורך, זה יוסיף לך כוח. וכשאמה שכבה חולה במחנה עבודה בהמבורג והיא שנוררה בשבילה לחם, התאפקה לא לאכול את הפרוסה הנוספת בדרך לחדר־החולים ועברה את המבחן.

וגם על חוויות רומנטיות שהיו לה היא מספרת לעתניאל. כשעבדה בבתי־הזיקוק בהמבורג, היא מגלה, התאהב בה שבוי צרפתי אחד שהעביר חביות לנמל. “זו היתה אהבה גדולה, סוערת, לא פחות מאלו שמספרים עליהן ברומנים הקלאסיים.” לקח אותה תחת חסותו ופינק אותה, והשיג לה שוקולדים וסוודר מחבילות של הצלב האדום.

“רק פעם אחת התנשקנו,” היא מתחנחנת.

ואומרת שבמצבים חריפים אינך נהיית רעה יותר או טובה יותר, אבל מלחמת הקיום נעשית חשופה יותר, גלויה יותר. כל תכונה אנושית מתחדדת. כל זמן שיש מטרה, היא אומרת, נאבקים, אפילו המצב מייאש. עד לעימות עם המציאות המיוחלת עוד אפשר להחזיק מעמד. אבל ברגע שמגיעים לחוף מבטחים, אז מתמוטטים. רק משמעת עצמית עזרה לה לשמור על צלם אנוש במחנות, היא אומרת, וכשהשתחררה חששה שלא תוכל להתרגל לחופש, לקבל החלטות, ונשבעה שלעולם לא תשתעבד לשום דבר חומרי ולא תתרגש מקטנות. כעת, היא אומרת, מפחיד אותה לראות אנשים שמבזבזים את חייהם, שחיים ללא תכלית. וזויה נדרכת מייד. האם היא מרמזת עליה?

עתניאל שואל ושואל. מבקש לדעת איך הגיעו לארץ, איך נקלטו, ומתעלם מקוצר־רוחה של זויה, מסימני המצוקה שהיא משדרת. אבל יוספה באופוריה. מרגע שהיא מגיעה ל“תירוש”, אחרי שעות העבודה במשרד, עדיין במדים, היא נעמדת ליד שולחנם, כאילו מקומה הטבעי שם, ועתניאל שמח לקראתה ומפנה לה מקום לצידו, בינו לבין זויה, כשכסאה של זויה נדחק לאחור.

בנוכחותו היא מספרת כאחוזת בולמוס, כסיפור בהמשכים, שהשומעים מרותקים אליו ואי־אפשר לדחותו. מספרת שכשהגיעו לתל־אביב הלכו היא ואמה לחפש קרובי משפחה ונפלה פצצה ליד המקלט שמצאו בו מחסה. צחוק הגורל, היא אומרת, כפסע היה בינן לבין מוות מפצצה מצרית. כאן, במולדת. אחר־כך הפנו אותן קרוביה לעורכי־דין, שתתחלנה במשא־ומתן על פיצויים מגרמניה. ובאו לבניין ישן וקר, בקושי נמצא להן שם כיסא, והמשפטנים הביורוקרטים לחצו עליהן לספר מה עבר עליהן. ובאווירה המשרדית הזאת, בתנאים של לחץ – היא אומרת – לכי תשחזרי להם את הזוועות ההן! כל הזמן זימזם לה בראש: מה את זוכרת. מה את זוכרת… וכמו נעלם הכול מזכרונה, לא זכרה כלום. חבריה הצברים, היא אומרת, לא מעוניינים לשמוע. מה להם ולאבק־אדם שהובל כצאן לטבח! הם נבוכים כשהיא מתחילה לספר.

ומספרת על נסיעה שלה ושל ישראל לירושלים, בעצם הימים האלה. נסעו בדרך בורמה וחברתם הצברית מ“שירות מפות וצילומים”, ששירתה כנהגת בבריגדה, נהגה בג’יפ. בדרך ירדו שתיהן לשביל וראתה עיזים מכרסמות עלי ברוש, וסיפרה לחברתה – “לתומי,” היא אומרת – שבמחנות כירסמו הנשים סלק בהמות ועלי ברוש. אבל חברתה נרתעה כלמשמע וידוי אינטימי מביך, והתרחקה ממנה כמחולה מידבקת…

“אתה היחיד שמתעניין,” היא מחייכת אל עתניאל במעין חשאיות שמעצבנת את זויה, ונוגעת קלות בידו, והוא – לא ייאמן – לא נרתע! מי מלבד יוספה זו, חושבת זויה, היה מעז לגעת ככה בידו!

יוספה צוחקת ואומרת: “כן, גם לזויה סיפרתי, אבל,” היא תופסת בידה של זויה, “בשבילה זה עונש.” וצובטת את זרועה ואומרת: “נכון שכשאת מקשיבה לי את מענישה את עצמך שלא היית שם במקומי? הה, זויה?” ומגחכת, וזויה מתחלחלת.

כשנדודי השינה שלה גוברים והיא נרדמת רק בשעות היום, היא מנסה לתנות את מצוקתה באוזני חברותיה, ולומדת שהסובלות מחרדות הן הפחות־סובלניות כלפיה, כי לא נותר להן מקום בליבן לחמלה על זולתן. וכך גם פסיכולוג אחד שהיא פוגשת ב“תירוש” ושואלת לעצתו מחוץ לשעות הקבלה, והוא רומז לה בבוטות שהיא מתפנקת, שאינה מתאמצת דיה להתגבר, ועוד בזמנים כשלנו, כשמלחמה נוראה משתוללת סביב ולאף אחד אין ראש לצרות “בריאות” כשלה.

האבסורד הגדול, היא אומרת לעצמה, שהיא מקנאה ביוספה. האם היתה מוכנה להתחלף איתה ולחיות שנים בגיהינום, לגלות לעצמה את זהותה האנושית והנשית בצל הגיהינום, ובלבד שתזכה להערצה ולכבוד שעתניאל רוחש ליוספה הזאת?

וערב אחד מגדיש עתניאל את הסאה. הם יושבים לבדם, היא והוא, ליד שולחנם הפינתי, כשיוספה נראית בפתח. זויה חשה נקיפה עזה בליבה. כל־כך יפה היא! כבר לא במדים, כבדרך כלל, אלא בשמלת הקטיפה שלה, בצבע ארגמן, זו שזויה עזרה לה לבחור כשהביאה אותה לדירת היבואנית האמריקאית של בגדים מיד־שנייה. היא שגילתה לה את המקום הזה, היא, האויבת מספר אחת של עצמה!

ברגע שרואה אותה עתניאל בשמלתה החדשה מאירות פניו, והוא קם לקראתה בזרועות פרושות, וקורא: “הרי היא לפנינו, סקרלט או’הרה בגודל טבעי!” ונוטל את שתי ידיה בידיו ונושק להן, ואומר לה כמה מקסים היא נראית, וכמה נפלא שידעה לבחור בצבע המיוחד הזה, ארגמן, שהוא הצבע האהוב עליו, ומצרף כיסא לשולחנם ומושיב אותה לצידו, ונרכן אליה, ידו לא משה מידה, והוא פוצח בשיר הלל – טיראדה! – לצבע הארגמן, אומר שארגמן הוא צבע טמיר ונעלם, מסתורי, המסתתר מאחורי הספקטרום, האולטרא־סגול הכמוס, הגוון הגנוז בין הכחול והאדום, הצבע החבוי בפנימיותם של כל שאר הצבעים, שיופיו במוצפנותו ובמוצנעותו, ואומר שיש אין־סוף ארגמנים, זה שמאחורי הירוק, וזה שמאחורי הצהוב, וכו' וכו'.

זויה יכולה היתה להשתומם על הבקיאות המפתיעה שגילה בצבעים (“צבעים זה הרי הבייבי שלי!” זעקה בעלבונה כשסיפרה על כך מאוחר יותר לדבורה), אלמלא נצבט ליבה בכאב.

יוספה צוחקת, קורנת מנחת, ונושקת לו על לחיו, ואומרת כמה היא שמחה לשאת חן בעיניו הפואטיות; ואומרת שהיא חייבת תודה לזויה על השמלה הזאת, כי זויה היא שבחרה אותה בשבילה, ועתניאל אומר: “כן, כן, זויה מכירה את טעמי…” וממשיך להעריץ בעיניו את יוספה, ומזמין לכבודה יין אדום (“יין ארגמן,” הוא אומר), ושותים לחייה, אבל זויה אינה נוגעת בגביעה.

היא המומה. איך הוא מעז להכאיב לה כל־כך! והרי אף פעם לא טרח לגלות לה, אהובתו וידועתו־בציבור, את ההעדפה הצבעונית הזאת שלו! אילו רק רמז לה על כך! הרי היא מתגנדרת רק למענו, לכבודו, אילו השמיע אך ציוץ קל… מתחת לאדמה היתה מוצאת מערכת של בגדי ארגמן בשבילו! היתה מתלבשת כל הימים אך ורק בארגמן! ובעצם, הרי במלתחתה סוודר ארגמני! אך לא זכור לה שאי־פעם החמיא לה כשלבשה אותו!

היא יושבת מכווצת בכסאה, מכונפת בעלבונה, ושומעת את יוספה צוחקת ואומרת:

“בסך הכל לבשתי את ‘שמלת מיליון הדולר’ הזאת לכבוד ‘חג המיליון’, שמעתם שיש לנו כבר מיליון יהודים בארץ־ישראל?”

אבל אז רואה זויה את ישראל בפתח הקפה, והיא קמה ממקומה ורומזת לו שיצטרף אליהם, וכשהוא מתקרב אל שולחנם, היא מגזימה בגילוי שמחתה לקראתו, ומזיזה במרץ את כסאה לפנות לו מקום לידה, ופוגעת בשולחן, ובקבוק היין מתהפך ותכולתו נשפכת על שמלת “מיליון הדולר” של יוספה.

קמה תכונה, וקראו למלצר שיביא מטלית, ועתניאל הביא מים מן הדלפק, והוציא ממחטה מכיסו וטבל, וביקש לשפשף את הכתם שעל השמלה, אבל יוספה חטפה מידו את הממחטה ושיפשפה בעצמה, וצחקה, וניחמה את זויה המבוישת, ואמרה שעדיף יין מדם, ואדום אחד סותר אדום אחר והכול למזל.

מאז אותו ערב החלה יוספה ממעטת בביקוריה ב“תירוש” עד שהפסיקה לגמרי לבוא לשם. סיפרו שהיא יוצאת עם איזה בחור “בורגני”, “לא משלנו”, סטודנט למדעי המדינה באוניברסיטה על הר־הצופים.

זויה חשה רווחה על כך שאִיומה של יוספה הוסר מעליה, אך עם זאת היה בליבה צער על החלל הריק שהותיר היעדרה של יוספה מחייה, וחיפשה דרך לחדש את הידידות איתה מחוץ לכותלי “תירוש”.

רוחות זרות    🔗

זויה מגיעה ל“תירוש” בשעת בוקר מאוחרת, ישר מבית־הקברות. ליוותה את חניכתה־לשעבר מהתנועה שאביה נרצח בידי הפידאיון כשהשקה את פרדסו במושב שליד נס־ציונה, וזויה, ששמרה על קשר עם אותה חניכה – מורה לספרות שפירסמה מאמרים על שירתו של עתניאל – שמעה על כך ברדיו והלכה ללוויה.

עתניאל אמור לבוא לקפה לקראת הצהריים, והיא מחליטה לחכות לו בחוץ. מתיישבת ליד שולחן נפרד, ומדליקה לעצמה סיגריה, וחושבת על אביה של חניכתה, שראתה אותו רק פעם אחת כשביקרה בביתם במושב, ועשה עליה רושם של אדם נחבא אל הכלים ושרוי במצוקה, והיא אומרת בליבה שתשאל על כך את בתו כשתבקר אותה בשבעה.

היא מציינת לעצמה בלב כבד שאת חבריה מהתנועה, חללי מלחמת העצמאות, לא מצאה כוח ללוות לעולמם, ואילו אדם זר לה לגמרי – ליוותה.

והנה, בעודה רומזת למלצר שיביא לה קפה, היא מבחינה בסילביה, שנדחפת בין השולחנות נסערת וקצרת נשימה, מפלסת לה דרך היישר אל שולחנה, ומתיישבת מולה בלי לשאול את רשותה.

סילביה, אשת הצייר הנודע, היא חברתה הוותיקה של תמרה, ולכאורה היא קנאית לה, לתמרה, על אף שבגדה בה עם עתניאל. היא גם מבאות “תירוש” הקבועות, ובשנים האחרונות היא נוהגת להצטרף אל זויה ואל דבורה בביקוריהן במוזיאון או בגלריות. ואולם זמן רב היתה לסילביה טינה קשה כלפי זויה, שפלישתה לחיי המשורר קטעה ללא רחם את הרומן שניהלה היא איתו באותה תקופה. היא ספגה אז פגיעה מוחצת, ואפילו כעבור שנים, כשנראה שנואשה מן האפשרות שעתניאל יחזור אליה והיא משלימה עם נוכחותה של זויה בחייו, עדיין מטילה זויה ספק בכנות גילויי ידידותה, בייחוד כשזו מנסה לעשותה בעלת־ברית שלה ומקטרגת באוזניה על כל מחזרת חדשה שלו, כאילו, חוץ מקדושת מוסד הנישואים קיימת גם קדושת מוסד הפילגשות, ורק לשתיהן חזקה עליו.

עכשיו, כשהיא יושבת מולה, רכונה כלפיה ופניה סמוקים מהתרגשות, חשה זויה שהיא משתוקקת לספר לה דבר־מה בלתי־נעים.

“קרה משהו?” שואלת זויה בהסתייגות.

וסילביה מספרת, במשפטים מגומגמים, שתמרה ביקשה ממנה לבוא אליהם בצהריים לשמור על הילדה עד שתגיע המטפלת, אבל היא לא תיארה לעצמה שעתניאל יהיה בבית, והיתה עדה לסצינה מביכה ביותר בין הבעל ואשתו.

זויה חשה נקיפה בליבה, וברכה המשולבת על רגלה האחרת ניתרת ממקומה.

“את הרי מתה לספר לי מה היה שם, אז ספרי!” היא מנסה לשוות לקולה קלות מבודחת, אך המילים פורצות מפיה אלימות.

“למה את תוקפנית כזאת? בסך הכל רציתי לשתף אותך בקוריוז”.

“אז שתפי, שתפי כבר!” רועדות ידיה של זויה כשהיא מכבה זנב סיגריה במאפרה ומדליקה לעצמה אחרת.

“בסדר, תירגעי, זה לא כל־כך נורא, הרי לא סתם כך התפרצתי אליהם באמצע הצהריים!”

לבסוף מתגברת סילביה על פתלתלותה, ומספרת שתמרה נקראה להחליף מישהי בתיאטרון ולא היה עם מי להשאיר את הילדה, מפני שאת אמו של עתניאל, שמתגוררת עכשיו אצלם, הוא מסרב להפוך לבייבי־סיטר. אבל עד שהגיעה לשם, באה אחייניתה של תמרה, שגם אותה הזעיקה, ולקחה את הקטנה לשדרה, ותמרה הזמינה את סילביה לשבת איתה קצת במרפסת עד שיצפור לה הטקסי מלמטה.

גרונה של זויה מתכווץ והיא בולעת את רוקה. ליבה אומר לה שצפוי לה איזה מפח־נפש, והיא מחשלת את עצמה.

“פתאום שמענו את עתניאל. הוא רק קם מהשינה…”

“כן?” מהססת זויה ופניה מתקשחות.

“אז כשנכנס לסלון, בפיג’מה, ברגע הראשון הוא ראה רק את תמרה שישבה בפתח, בין הסלון למרפסת, וניגש אליה והתחיל לגפף ולנשק אותה, ממש התנפל עליה, כמעט השכיב אותה, ככה, באמצע הבוקר, רציתי להיקבר באדמה… בסוף הבחין בי והאדים כסלק”.

והיא משתתקת ומצדדת בראשה ולוחשת: "היה עוד משהו, אבל את זה אני לא מסוגלת לספר לך… " וזויה נרתעה לאחור ופניה קופאות.

ככל שהיא מתאמצת לשלוט בעצמה ולגלות שוויון־נפש, אין היא מצליחה להעלות בדל של חיוך על שפתיה והיא נושמת עמוק ומסיבה את ראשה, שמא תבחין חברתה (המרשעת, המרשעת הזאת…) בדמעות שכבר נקוות בגרונה. אבל בו־ברגע היא רואה את מיכלסון מתקרב, וקמה ורצה לקראתו קצרת־נשימה, והוא, תמה אך משועשע, פורש לקראתה את זרועותיו, אבל כשהוא מבחין בהבעת פניה הוא חופן את ראשה בידיו, עיניו פוזלות אל עיניה ושואל אם קרה לה משהו.

“קח אותי מפה,” היא לוחשת, ומושכת אותו אחריה. אחר־כך תספר לו, אבל למען השם שייקח אותה מפה, לא שוב לאן.

רק בהתיישבם ליד הבר בבית־קפה שאיש מבין מכריהם אינו פוקד אותו, רק אז היא שואלת אותו בחיוך מאולץ לשלום אמה, שמיכלסון מתגורר באותם ימים בביתה כדייר־משנה.

“מתוקה כתמיד,” הוא מניחה את כפות־ידיו על ידיה. “מסרה לך נשיקה.” והוא רוכן ונושק את ידה של זויה, “רק עכשיו אכלתי שם את מרק הקרופניק הנהדר שלה ודיברנו קצת. גם עליך,” הוא קורץ בעינו הפוזלת, “שאלה אם נהנית במסיבה של סילביה, אם שתית…”

“ממה שלי המסכנה, מנסה להתנחם בכך שאני חיה חיים ‘מעניינים’, אבל אתה הרי יודע את האמת… ולמסיבה של סילביה גם לא הוזמנתי.”

ופתאום היא נזכרת בחלומה. “רגע, רגע”, היא אומרת לו, “אני חייבת לספר לך חלום.” ומספרת שהיא, זויה, אורחת במסיבה של סילביה, שבחלומה היא מכונה “המטרוניתא”, וגם חבריה מהתנועה בין המוזמנים, ישה ופיני ופולי ורחביה גפן. היא מתפעלת מבזיך־בדולח יפני גדול בצבע טורקיז, מעוטר ציורים, והמטרוניתא שמבחינה בכך, ניגשת אליה, ומגלה לה שעתניאל אמור לברך על היין שבבזיך הזה. זויה נוטלת את הכלי בידיה לראותו מקרוב, ואז הוא נופל מידיה ונשבר לשני שברי קונוסים וכל היין נשפך ממנו. המטרוניתא מתרגזת, ומסתבר שיותר משהיא מצֵירה על הבזיך שנשבר, היא חסה על היין המשובח שהיה בתוכו.

“מעניין, מעניין…” ממלמל מיכלסון, אבל זויה, שאך זה התעשתה מהזיית חלומה, מציצה בפניו ומבחינה בהם הבעה דרוכה, ואף כי היא יושבת בגבה אל החלון, היא קולטת כהרף־עין את מה שנגלה לו מהחוץ ונשימתה נעצרת.

“הוא עבר שם…” היא לוחשת.

“כן… מכופתר ומגוהץ ומצוחצח, עם הז’קט הכחול והתיק תחת הזרוע, בצעדיו הרחבים הקפיציים, ממש לא ייאמן, רק אמש הרי היה גמור, גמור…”

ומספר שהוא ועתניאל בילו את הערב בחדרו התל־אביבי של רומק, חבר קיבוץ “מצבת־חיים”, מאנשי “החלוץ” וממורדי גטו ביאליסטוק. הפגישה בין עתניאל ובין רומק היתה חמה מאוד – הוא מספר – כי שניהם אוהבים ומעריצים זה את זה, וכבר היו להם בעבר שיחות־נפש בארבע עיניים, אך הפעם היו לעתניאל שאלות דחופות ודוחקות אל רומק, וניכר היה שהפגישה הזאת היא בנפשו. הוא התיישב מולו, ונרכן אליו, ברכיו נגעו כמעט בברכיו, ושאל ושאל, על היודנראט בעיקר. אמר שבזמן האחרון יצא לו לשמוע עדויות מפי אנשי יודנראט לשעבר שניצלו, ועכשיו הוא מוכרח לעמת אותן עם הגירסה של רומק. שאל ושאל, רצה לדעת פרטי־פרטים: תאריכים של אקציות, כמה אנשים נשלחו, שמות חברי היודנראטים, הקשרים ביניהם לבין המורדים, בין המורדים לבין הקומוניסטים, בינם לבין המחתרת הפולנית, ושאל על היחסים בין היודנראט לגסטאפו, ואיזה נשק היה למורדים, וכמה אקדחים, ובאיזה שלב התכוונו לפתוח בפעולה – הכול! ותבע ממנו, פשוט תבע ממנו, תשובות. הקשיב בלהיטות כזאת ששכח אפילו לעשן. רומק דיבר ודיבר ועתניאל רשם בפנקסו. עד – עד שעתניאל התחיל להשוות בין המורדים לבין היודנראט, ואמר שבתנאים ההם, בימים החשוכים ההם, בתחבולות השטניות שתיעתעו בהם הגרמנים, באי־הוודאות, בחרדה הקיומית ההיא… אמר שהוא עצמו, כמי שלא היה שם במקומם, לעולם לא יוכל לשפוט אותם במונחים המוסריים של העולם השפוי; ואמר שככל שהוא מעריץ את אומץ רוחם וטוהר־ליבם של המורדים, כולם גיבורים, אנשים למופת… אין הוא יכול להטיל ספק בכך שבין פרנסי הקהילות ואנשי מועצות היהודים בגיטאות, היו כאלה שניסו להציל גם אחרים, לא רק את נפש יקיריהם, שזה כשלעצמו די טבעי… והרי סיכנו את עצמם כשתיווכו בין יהודי הגטו לבין הגסטאפו, והרי היו בני־ערובה שלהם במקרה שאיזה יהודי ניסה לברוח, או עשה מעשה אחר של ייאוש… והרי היו ביניהם גם אנשים אמיצים, לא רק משתפי־פעולה… ויש להבדיל – אמר – בין היודנראט בגטאות לבין הקאפו במחנות ההשמדה, קאפו זה עניין אחר לגמרי, אחר לגמרי…

אבל רומק התרגז פתאום, השתנק מרוב כעס. הוא, שהיה שם, אמר, לו יש הזכות לומר בביטחון שבין הפרנסים והשתדלנים של היודנראטים, רבים היו חלאת המין האנושי. כן, הוא ראה אותם בפעולה… חזה מבשרו… ראה איך הם מכים יהודים באלות… נוכח בהלשנות שלהם, בבגידות… במו עיניו ראה רשימות של יהודים שהסגירו לנאצים… ובחמת הוויכוח סטה רומק מנושא היודנראט והתחיל להאשים את מנהיגי היישוב שהפקירו אותם, שאל איך זה שלא שלחו אנשים מהארץ לסייע בהגנה, בהצלה, אמר שאילו היה מגיע אליהם אפילו שליח אחד מהארץ, אחד ויחיד, היה מפיח רוח של תקווה במכלאות המוות של הגטו. שאל איפה היו כולם, לאן נעלמו כל השליחים מהארץ שפולין היתה מלאה בהם לפני המלחמה, אלה שצצו בכל עיירה, בכל מועדון יהודי־ציוני בערים ובכפרים… איך הצליחו כולם למלט את נפשם כשרק הריחו סכנה? ובפרץ התרגשותו איבד רומק את קולו, וקם והוציא מהארון בקבוק קוניאק ושתה ישר מהבקבוק, ובסערת־רוחו אפילו לא מזג לאורחיו, וגם עתניאל התרגש, העורקים ברקותיו התנפחו מהתרגשות… רומק ישב, ראשו בין ידיו, ולא הוציא הגה מפיו. לבסוף קם, נשכב על המיטה והפנה אליהם את גבו. וישבו עוד קצת ושתקו, ובחצות ניגש אליו עתניאל, אימץ בידו את כתפו, ושניהם נפרדו ממנו. ואחר־כך נכנסו ל“תירוש” ושתו, ובשתיים בלילה, כשהגיעו בטקסי אל ביתו של עתניאל, נאבק עימו מיכלסון להוציאו מן המכונית, וגרר אותו למעלה לאורך כל המדרגות, אבל כשחיטט בכיסיו ולא מצא בהם את המפתח נאלץ לצלצל בפעמון. זמן רב חיכו מחוץ לדירה ולא נענו, וכשצילצלו בשנית העירו את חגית הקטנה שעלתה על שרפרף ופתחה להם את הדלת, וכשראתה את אביה פרצה בבכי קורע־לב וברחה להתחבא במיטת אמה. מבעד לפתח ראו איך התכרבלה בזרועותיה של תמרה, שהיתה שקועה בשינה עמוקה. אחר־כך נודע להם שגם הסבתא היתה אז בבית, אבל היא קצת חירשת ולא שמעה את הצלצול.

“אני חושש שתהיה לו בעיה עם הילדה הזאת. כעת, כל־כולה עומדת לצד אמה,” נד מיכלסון בראשו ומעיניו הפוזלות ניבט צער עמוק.

“זה עוד ישתנה,” חורצת זויה בפסקנות ומניחה יד מרגיעה על כף־ידו הגדולה, השעירה, של מיכלסון וקמה ממקומה. “הוא מחכה לי ב’תירוש',” היא אומרת כשמיכלסון מושיט לה את מעילה והיא משחילה את ידיה בשרוולים. וכשהוא משלב את זרועו בזרועה והם פוסעים יחד ברחוב, היא לואטת כמו לעצמה: “רק שלא ירחמו עלי… אתה היודע שלמרות כל הצרות שלי אין אשה מאושרת ממני. כעת, למשל, הידיעה שהוא מחכה לי בקפה… כל זמן שהוא קיים לא אהיה אומללה לעולם.”

“אני יודע, אני יודע,” מאמץ מיכלסון את זרועה, והם ממשיכים לצעוד זה לצד זו ללא אומר, כשחיוך רחב מאיר את פניו.

ב“תירוש” מקיפה את עתניאל חבורה קטנה מחסידיו, ורחביה גפן ביניהם, אבל סילביה איננה שם, ובשולחן נפרד יושבים עכסה, פיני ונירה.

זויה מנסה לעקוף אותם, ומזדנבת אחרי מיכלסון להגיע ישר לשולחנו של עתניאל, אבל עכסה מושכת אותה בידה לעכבה. “ידעת שתלמידתך הנאמנה חברה בפ.ק.פ.?” היא מצביעה על נירה, שמסמיקה וכובשת את ראשה בחזה.

“על זה נאמר: מהרסייך ומחריבייך ממך ייצאו, הה, זויה?” צוחק פיני, שנשלח מקיבוצו לנהל מוסד תרבותי של התנועה בעיר והוא מרבה לבלות ב“תירוש”.

“מה זה צריך להיות,” מקיפה זויה במבטה את כל השלושה, “סוג של מתיחה?”

“שום מתיחה! זה החיים שלי, לא?” מאמצת נירה את קולה הרוטט כשהיא מושכת בכתפיה.

“את רוצה להגיד לי שזה נכון? אני לא מאמינה! יצאת מדעתך?”

“אני לא חייבת דין־וחשבון לאף אחד! אפילו לא לך!” נושאת נירה את ראשה בהחלטיות אל זויה, “יש לי זכות למחשבות משלי ולאמונות משלי.”

“בהחלט, בהחלט! ויש לך גם הזכות להיות מטומטמת ומופרעת ובוגדנית!”

“זה נשמע כמו מאבק בין־דורי,” משתעשע פיני.

“יופי, נירה, תתמרדי, תבגדי, מגיע לזויה!” קוראת עכסה.

“ואני גם רוצה לדעת למה כל העיר התחילה פתאום לדבר עלי,” מתעודדת נירה מתמיכתה של עכסה, “למה הזהות הפוליטית שלי צריכה לעניין את כל העולם?” וזויה מכווצת את שפתיה בזעם ומפנה אליהם את עורפה ומפלסת לה דרך אל שולחנו של עתניאל, ומאחורי גבה היא שומעת את נירה קוראת: “אני זכאית לחיים משלי! אני רוצה לחיות!” ואת עכסה עונה לה בקול מתגרה: “מה זה ‘לחיות’?”

זויה מתיישבת ליד מיכלסון וכששואל עתניאל על מה כל המהומה שם, היא אומרת שהמשוגעת הזאת, נירה, הצטרפה לפ.ק.פ.

“מה את סחה!” קורא עתניאל, “אם כך, תזמיני אותה הנה ונשמע מה בפי הנערה.”

“אוי, לא, עתניאל!”

“בואי בואי, תצטרפי אלינו, נירה,” שולח עתניאל את זרועו כלפי שולחנם בג’סטה רחבה, “אולי תצליחי להשפיע גם על מי מאיתנו!” אבל כשנירה מתכווצת במקומה ולא זזה, קם מיכלסון, ניגש אליה ולוחש משהו על אוזנה, וכעבור דקות אחדות היא פוסעת נכלמת בעקבותיו ומתיישבת בקצה הכיסא שהגיש לה.

“ובכן, נירה, מה דעתך על הריאליזם־הסוציאליסטי? קראת בוודאי את חיבוריו של גיאורג לוקאץ'…”

“הוי, שכחתי לספר,” קוראת זויה, “אתמול ראיתי אצל מישהו בהוצאה חיבור של סטלין על הפילולוגיה, זה תורגם לעברית והופיע בחוברת מיוחדת בדפוס.”

“כן, כן!” מלגלג עתניאל, “זה חיבור חשוב מאוד! בעל ערך נדיר, פילוסופי, טוב שתורגם לעברית!”

“הם מפיצים את החוברת הזאת בקיבוצי השומר הצעיר, תשאלו את פיני,” מצביעה עליו זויה.

“פיני! כן!” קורא עתניאל, “הבו לנו את פיני ונשמע מה יש לו לומר על סטלין כפילולוג!”

“אני… עוד לא הספקתי לראות את החוברת הזאת…” מגמגם פיני, שניגש בצעד מהוסס אל שולחנם אחרי שנפרד מעכסה ומחסידיה.

“אבל תוכל לסבר את אוזנינו בכל הנוגע לזכויות ולחובות של הסופרים והמשוררים בברית־המועצות. האם הכתיבה בסגנון הריאליזם־הסוציאליסטי היא אצלם ציווי או בחירה?”

“כל מה שאני יכול להגיד לך זה שאת חיבורו של לוקאץ' על בלזק, סטנדאל וזולא קראתי והסכמתי איתו. הוא עושה שם ניתוח מבריק.”

“אתם שומעים?” פונה עתניאל אל קהלו, “פיני מסכים עם לוקאץ'. ומה עם ז’דאנוב, גם איתו אתה מסכים?”

“בקיבוצי השומר הצעיר משננים את ז’דאנוב כמו שבחורי ישיבות משננים את הגמרא,” אומרת זויה.

“טוב, את יודעת שלקבל הכשר מז’דאנוב זה כמו לקבל הכשר מהרבנות הראשית!” מגחך רחביה גפן, שזה לא מכבר עזב את קיבוצו השומרי ועבר לחיות בעיר.

“אז מה אותה אומר, פיני, ביאליק שלנו יהיה כשר לפי התיאוריה הזאת?” לא מרפה עתניאל מטרפו.

“ביאליק הוא משורר ציוני־לאומי!” מרהיבה נירה להשמיע את קולה, “הוא שנא ערבים והתנגד לתנועת השחרור הערבית מן האימפריאליזם הבריטי־ציוני!”

“דברים כדורבנות!” פוסק עתניאל, “ראוי היה שנרים לכבודם כוסית, אבל היום נדרתי להתנזר מכוהל, אז במקום מדיצינאל נשתה מרק. שמיל!” הוא קורא, “איזה מרק יש לך היום, קרופניק או בורשט?”

“הלוא גורקי בעצמו הכשיר את ביאליק!” אומרת זויה, “הוא אפילו תירגם כמה שירים שלו לרוסית והשתדל אצל סטלין שירשה לו לעזוב את ברית־המועצות!”

“אז גורקי טעה,” מסמיקה נירה.

“הו, לא, לגורקי אסור היה לטעות,” נוטל עתניאל את מגס המרק מידי שמיל ומעמיד באמצע השולחן ויוצק לצלחות ומעביר לנוכחים, “סופר שאושר על־ידי הצֶ’קא של המפלגה, לא ייתכן שיטעה! כשם שסטלין, אי־אפשר שיטעה”.

“כמו האפיפיור בתיאולוגיה הקתולית,” מגחך מיכלסון, “הוא נמנע־הטעות.”

“כן, כן, סטלין הוא גאון! אין שום ספק בכך!” מתיישב עתניאל ומלפף בידיו את צלחת המרק שלו, “לא רק בפילוסופיה מרקסיסטית, אלא גם בביולוגיה ובבוטניקה, וב…פילולוגיה, כן… יש בחוברת הזאת הוכחה ניצחת לכך שהפילולוגיה הישנה היא מעמדית, בורגנית ואויבת הפרולטריון הבינלאומי. לחיי סטלין!” הוא נושא אל־על את כף המרק, וכולם מחרים־מחזיקים אחריו.

“מה יש פה ללגלג?” אומרת נירה בחצי קול, “הגאונות הצבאית שלו הצילה את כל העולם הדמוקרטי מהשתלטות הפשיזם והנאציזם, וקודם כול הוא הציל אותנו, היהודים!”

“צודקת, צודקת,” קורץ עתניאל למיכלסון, ומרים מעט את צלחתו “חברים, לחיי הצבא האדום!” הוא קורא, ולוגם ישר מן הצלחת.

“אבל עכשיו, כשהמלחמה נגמרה,” פונה רחביה גפן אל נירה, “אתם חושבים להמשיך לשלוח קבוצות שלכם לברית־המועצות להקים שם עוד קומונות? בקרים, אולי, ליד ‘ויווה נובה’?”

“למה אתה לועג להם?” אומרת זויה בהקנטה, “הלוא כל חברי הקבוצה ההיא הם מעוזבי גדוד העבודה, שהקימו את ‘תל־חי’ הסובייטית, גורשו לסיביר ויותר לא שמעו מהם.”

“זאת עלילה שפלה!” קוראת נירה, “אלקינד חי וקיים! קיבלנו מכתבים מחברי הקומונה!”

אבל אז צונח ראשו של מיכלסון על השולחן וזויה מצחקקת ורומזת לעתניאל, ועתניאל מגחך ואומר שמיכלסון עוד עייף מאירועי הלילה שעבר, והחבורה מתחילה להתפזר.

משחקים באש    🔗

יום אתמול היה סוער מן הרגיל. היא הגיעה לקפה מוקדם מבשאר הימים. בלילה התעוררה נרעשת מחלום והתהפכה על משכבה ולא הצליחה עוד להירדם. חלמה שחגית הקטנה נעקדה על היותה יהודייה ונידונה להישרף על המוקד. הילדה הענוגה מבקשת על נפשה, מתחננת שיחמלו עליה, אבל היא, זויה, מבטיחה לה שתצילנה ברגע שהאש תקרב אליה. היא תהיה המלאכית בלבן שתרד מן השמים ותגאל אותה, והקטנה מאמינה לה ומתנחמת.

עם שחר קמה והתלבשה והגיעה ל“תירוש” הרבה לפני המועד הרגיל, הכסאות היו הפוכים עדיין על השולחנות והנער־השרת שטף את הרצפה וריח חריף של ליזול עמד באוויר.

ערב לפני כן, ביום השלושים למות בעלה של מילכה, בא עתניאל ל“תירוש” ישר מהאזכרה בבית־הקברות והשתכר (לפרוק מעליו את עולה של מילכה, חשבה זויה בליבה), ומיכלסון ליווה אותה הביתה. אבל בשעות הלילה המוקדמות שמעה דפיקות על דלת השכנה שמתחתיה, והבינה שעתניאל טעה באיתור דירתה. זרקה על עצמה חלוק וירדה אליו, התנצלה לפני השכנה, ובמאמץ רב, כשרגליו מסתבכות זו בזו והוא נשען מלוא כובדו על המעקה, העלתה אותה לדירתה, שם נפל לזרועותיה כמבקש לחבקה. היא גררה אותו למיטה והוא התמוטט עליה ונרדם בבגדיו, אבל כשהתעוררה מהחלום, פניה שטופות דמעות, הוא כבר לא היה שם.

בעלה של מילכה, קצין קומנדו ימי, נהרג באימוני ניסוי. היה זה בעלה השני, בחור חמד, צעיר ממנה בשנים אחדות, שהעריץ אותה ואת כתיבתה, והרומן ביניהם פירק את נישואיה למנהיג ההגנה הבכיר. מילכה היתה בחודש השביעי להריונה, וכשבאה זויה לבקרה באחד מימי השבעה, מצאה אותה שוכבת על צידה במיטתה, מכורבלת בשמיכתה, והאבלים מצטופפים סביבה. זויה יצאה למרפסת לעשן ומישהו שלא הכירה יצא אחריה ולחש על אוזנה בקירבה יתרה, שמילכה מדברת על התאבדות ולכן לא משאירים אותה לבדה אף לרגע, והיא גם מסרבת לאכול ורק עתניאל, שמגיע בכל יום לשעות אחדות לשבת בין המנחמים, מצליח להשקות אותה במעט חלב עם ביצה טרופה.

“אתה מכיר אותי?” תהתה זויה מדוע מצא זה לנכון לספר דווקא לה.

“כולם מכירים אותך,” צחק הזר, “את הלוא חיה על אם הדרך,” וזויה חשה איך הדם מציף את ראשה אך לא אמרה דבר.

זמן קצר אחרי לידת בנה שנולד טרם זמנו, התחילה מילכה להגיע ל“תירוש” בכוונה לפגוש שם את עתניאל. נכנסה בחשאי, בצעד מתון, העיפה מבט לאה באולם, ניענעה לזויה בראשה לשלום רפה, והתיישבה לבדה ליד שולחן נפרד. אבל ברגע שהגיע עתניאל, נדרכה, מיקדה בו מבט מהפנט, חייכה אליו בשפתיים חשוקות, תבעה בעפעוף עיניים את תשומת־ליבו; והוא ניגש אל שולחנה, החווה סימן לזויה שיתעכב קצת, והתיישב מולה. הסתודדו איזה זמן, ואחר־כך סיפר עתניאל לזויה שיעץ למילכה בכל הנוגע לזכויותיה, קצבת אלמנות, הטבות שונות וכד', וגם בענייני חוזים עם הוצאות־הספרים היא שואלת בעצתו (רק לדבורה, חברתה, שהיתה נוכחת בקפה באחת הפעמים שעתניאל המתיק סוד עם מילכה, העזה זויה לומר: “אוף, האלמנות האלה!” ומייד התעטפה בשתיקה ולא יספה).

אומנם ידוע לכול שעתניאל מגלה מסירות ללא סייג בהשתדלותו למען רווחתם של ניצולי שואה או נפגעי מלחמה, הוא עושה למענם מעל ומעבר למצופה ממנו, אך המחשבה שייחלץ לעזרתה של מילכה זאת גם בסיוע נפשי, שיבוא לנחמה ולעודדה גם בביתה, הקדירה את ליבה של זויה. היא לא יכלה שלא לשים לב לישיבתה הלא־צנועה בקפה, בברכיים פשוקות מעט, והיא מנפנפת בשמלתה כמו לאוורר את רגליה הנראות כמגולפות ביחס לגופה המסורבל, ובלי משים מגלה גם טפח מירכיה הלבנות, הדשנות; ולמורת־רוח היה לה הכבוד שנוהג בה עתניאל, והוא אף מצפה ממנה, מזויה, לנהוג בה כמוהו, מפליג בשבח כתיבתה, גם כשידעה שאינה כל־כך לטעמו, וזויה נאלצה לכלוא את מיאוסה, כאילו עלב בה אישית, והיא תוהה עליו בליבה, מנסה להתיר את סבך הפרדוקסים של התנהגותו.

כתועה ביער עבות מחפשת זויה מענה לשאלה המטרידה: מה סוד המשיכה של אשה כמו מילכה, אנוכית ותכליתית, שלא ידידים לה כי אם נושאי־כלים? מה הכוח שלה? מה, לעזאזל, מוצא בה אדם כעתניאל? האינו סולד מצביעותה? אינו שומע איך היא מסיתה בלשון ארסית ומסכסכת בנועם שפתיים? האם, כאותו צדיק חכם־לב, הוא רואה בה גם חסד נסתר? והיא, זויה, מה? מחייכת אליה, כמיוחל ממנה, מחמיאה לה על בגד, על תסרוקת… אך גם עומדת על המשמר, כן… אורבת לה וצופה בה בעין לטושה. כל עוד הוא מכבד אותה כסופרת תוכל להתמודד, תחרוק שיניים ותשתוק. אך מה אם יתחשק למילכה זאת לרדת מן האולימפוס הספרותי ולפתותו בקסמיה הנשיים? כנגד זה תילחם בציפורניה, כן, כמו כל פילגש מצויה! היא לא תניח לאף אשה לעקור אותה ממי שהוא שורש חייה!

מאז נהרג בעלה עוטה מילכה דמות של רצפה בת־איה או של מדיאה. היא עטופה בשמלתה השחורה, רחבה אך אלגנטית, וניכר בה מגע ידה של תופרת עילית, שמצניעה את חמוקי גווה המלא מדי. וגם הנעליים והארנק הם של פירמה מעולה; היא מקפידה על נשיותה. יודעת מה הולם אותה.

קשה לשער שמילכה זאת, הערמומית והמתוחכמת, אינה חשה בעוינותה של זויה, אבל בשעתו, כשרק ניצת הרומן הסוער שלה עם קצין הקומנדו, צילצלה אליה בשעת לילה מאוחרת וביקשה לשוחח איתה. עכשיו! מייד! מוכרח להיות עכשיו! לא סובל דיחוי! שזויה תיקח טקסי ותבוא אליה. וזויה לא מצאה בה כוח לסרב לה. גם הסתקרנה, אבל בעיקר לא מצאה כוח לסרב.

לאחר נישואיה לאותו קצין עברה מילכה להתגורר בדירה שכורה, שחזותה הכריזה, מרגע שעברת את הסף, על העיסוק של בעליה: שולחן ענק מעץ כהה באמצע הסלון ועליו מכונת כתיבה וערימות של ספרים וניירות, ועל כל הקיר האחורי תעודות כבוד מארגונים בין־לאומיים מפוקפקים, אלה שניתן לקבלן תמורת תשלום מכל מיני מפיקים של מי ומי, וזויה שאלה את עצמה לשם מה לה כל אלה. אבל היו ביניהן גם אחרות, שהעידו על פרסים מקומיים, וכן תעודות של בעלה הקצין מסיום בית־ספר ימי באנגליה וסיום קורסים כאלה וכאלה, ועל המדף גביעי־הצטיינות ומדליות ודגמים של אוניות עתיקות, וגם יתר הקירות היו מכוסים ציורים על נושאים ימיים וביניהם פסוקי שירה ממוסגרים, ועינה של זויה קלטה גם שיר של עתניאל.

באותו ערב, חודשים אחדים לפני נישואיה, קיבלה מילכה את פניה בחלוק משי כתום שפיג’מה תואמת מציצה ממנו, העמידה על השולחן הסלוני בקבוק יין פורט וגביעים ושקדים מלוחים, הרימה כוסית “לחיי האהבה”, ומשועשעת שאלה את זויה אם יש לה משהו נגד זה, כי שמה לב שהניחה את הכוסית בלי לטעום מן היין, וחייכה ואמרה ששותפות הגורל ביניהן מנעימה עליה את המתקת הסוד עימה, וזויה מילמלה במבוכתה משהו סתמי וטיפשי, אבל בליבה התקוממה על האינטימיות החלקלקה הזאת, כי מייד הבינה שמשהו בוגדני מתרקם פה.

מילכה פתחה ואמרה: “כיוון שבעיר הזאת אין סודות, אני מניחה שהגיעה לאוזנייך הרכילות על בן־זוגי החדש, הקצין שלי,” ואמרה שזימנה את זויה אל ביתה להתייעץ איתה איך לנהוג בארוסתו־לשעבר, שלא מפסיקה להטריד אותה. היא טיפוס זרוק, אמרה, שמנמנה, אומללה, עובדת כדיילת קרקע, לומדת מחול אצל יונינה… “באה אלי שֵׂיה תועה לבכות על צווארי,” אמרה, “ציפתה שאסוכך עליה בכנפי.”

וסיפרה שפעם אפילו הלינה אותה בדירתה, כי היתה היסטרית ופחדה להישאר לבדה בבית, “אבל בעצם ציפתה לתפוס את ארוסה על חם בדירת צרתה,” צחקה צחוק נכלולי, “נמשכה למקום הפשע.” בסוף נוכחה מילכה ש“הילדה הפתיה הזאת” מפתחת בה תלות והדבר נהיה לעול עליה. אז הציעה לה להיפגש עם רב, והרב שיכנע אותה להפסיק עם ההטרדות האלה. אבל כעת חושש הקצין שלה שמא תעולל משהו לעצמה, מפני שהיו התאבדויות במשפחתה “וזה בגנים שלה”. ומילכה שלפה ממעטפה מכתבים של אותה נערה לאהובה, שכעת הוא מאהבה של מילכה, ובהם קריאה נואשת אליו שלא ינטוש אותה. היא לא תוכל לחיות בלעדיו, כתבה, צרתה כישפה אותו, אין לה ספק שהיא מכשפה, מפלצת, דורכת על גוויות, לילית וכו'.

“אז למה הוא נתן לך את המכתבים האלה?” התקוממה זויה על בוגדנותו של הבחור שהפר את אמונה של נערתו־לשעבר, וגילה לצרתה דברים שנכתבו בדם ליבה. ולמה היא מראה אותם לה, לזרה, ויש לשער שהראתה לעוד אנשים, וכעת מתגולל כאבה של הנערה בראש חוצות, הפקר לעיניים עוינות ומרושעות.

“גם את גזלת מישהו ממישהי, לא?” לחשה מילכה כמנחשת את מחשבותיה והצטחקה בארסיות, אבל הרצינה מייד ואמרה בקול בכייני, שהילדה הזאת, ששופכת עליה דברי־בלע נבזיים כאלה, מסוגלת גם לרצוח אותה.

וכל הדרך בטקסי בחזרה לביתה, שאלה זויה את עצמה מזה פשר הדחיפות הזאת של מילכה להיפגש איתה, ומה, בעצם, רצתה ממנה. וחשבה שתדבר על כך עם דבורה שתעזור לה לפצח את התעלומה.

* * *

והנה, אתמול בבוקר, אחרי חלום הלילה המטריד שלה על העקדה, פינה לה שמיל את שולחנה שליד החלון, הגיש לה קפה ובייגלה והניח לפניה את העיתון.

בפיזור דעתה ריצדו הכותרות לעיניה עקומות והפוכות, משהו על משבר ממשלתי ובחירות חדשות, מלחמת קוריאה, תקריות בצפון המפוזר, מעבּרות, עיירות פיתוח, צעירים דתיים נגד גיוס נשים לצה"ל… אך המשפטים נשמעו לה חסרי משמעות, עמומים כמבעד לערפל. וכשראתה מהחלון את יעל – אשתו היפה של ישה, החניכה שלה מתנועת הנוער – מטיילת עם כלב הבוקסר שלהם, שמחה לקראתה ואותתה לה שתיגש אליה. יעל חששה שהכלב הגדול שלה יתנפל על הפוינטר הקטנטן של שמיל (כלבלב־אייל עירום משיער, ארך אוזניים, שאפשר להתמוגג מעיניו הגדולות, החמות, והוא בא במקום כלב־הבית המעצבן של “תירוש”, זה ששמיל השאירו בכוונה באחד מפרדסי השרון, אך הוא חזר לקפה בכוחות עצמו ולבסוף ריחם עליו הנער־השרת ואימץ אותו), והחזיקה את הבוקסר בצווארו עד שזויה תפנה לו מקום מרבץ ליד החלון. אך עודן מתברכות – ויעל מתאוננת על המחסור במצרכים בסיסיים, ומספרת איך עמדה מהבוקר השכם בתור ללחם, וכשהגיע תורה הכריז המכולניק שהמלאי אזל, ובינתיים חיכה ישה שעות עם הפח ליד עגלת הנפט – התקרב אליהם הפוינטר הקטנטן ופרץ בנביחות עזות על הבוקסר הגדול שהתכווץ במקום רבצו ונראה כנוע ומפוחד.

“אוי, כמה זה מקסים!” ספקה זויה כפיים, לא יודעת את נפשה מהתרגשות, “זו הרי המחשה של משל קרילובי!” והוציאה מתיקה בלוק־נייר ורשמה בפחם את שני הכלבים, גיבורי הדרמה־זוטא הזאת, ונתנה לה שם: “ללא מילים”.

“כל כך מעט נחוץ כדי להתעודד,” אמרה ליעל, וזו התבוננה בה בעיניים טובות, תוהה על צפונות ליבה, וניענעה בראשה בהסכמה. וכבר הוסחה דעתה ממצוקות הלילה וציפתה בקוצר־רוח לבואו של עתניאל, שתוכל לספר לו.

אבל כבר מרחוק ראתה שעתניאל מגיע נסער, בצעד מהיר, תיקו תחת בית־שחיו, וכשהתקרב ראתה שפניו קפואות, שפתו משורבבת ואיזו פראות בעיניו הבולטות, המשורגות נימי דם. ניגש ישר לשולחנן, וכשראה שם את יעל קרא לזויה לצאת איתו החוצה. “קרה משהו לסילביה,” אמר, “אני נוסע לבית־החולים.” והסתלק.

אבל ב“תירוש” פשטה כבר השמועה שסילביה הובהלה לבית־החולים וכעת היא בחדר הניתוחים והרופאים נאבקים על חייה, ומיכלסון בא וסיפר כי זה היה נסיון הריגה. תלמידת תיכון, בתו של המשורר הקיבוצניק, יעקב כפרי, ניסתה להתנקש בחייה. נערה רגישה, אומרים, מוזרה קצת, שלמדה ציור אצל בעלה של סילביה והתאהבה במורה שלה עד אובדן העשתונות, והוא, שאהבתה החמיאה לו, “שיחק איתה קצת”, כדברי מיכלסון, והנה, הבוקר הגיעה הנערה לביתו בהיעדרו והביאה מתנה לסילביה, תליון מכסף מעשי ידי³ אִמה התכשיטנית. וכשסילביה ניגשה לראי לענוד אותו לצווארה, הוציאה הנערה סכין מתיקה ותקעה לה אותה בחזה.

* * *

עכשיו, בשעת צהריים זו ביום שלמחרת, כשהיא יושבת בקפה ומחכה לעתניאל שיחזור מן המערכת, הופכת זויה בליבה את אירועי יום אתמול וחושבת: הנה מתרחשות סביבה טרגדיות, שלא היו מביישות דרמות יווניות או שייקספיריות. הטרגדיה של מילכה, למשל, שהגורל תיעתע בה והכתיב לה סוף שונה לגמרי מזה שטיכססה ותיחבלה. וכעת, מי יודע איך תתגלגל הדרמה שמעורבת בה סילביה ואילו קורבנות עוד תגבה. אהבה, בגידה, חומרים רגישים, היא חושבת, דליקים. זהירות, אש. והיא חושבת על הטרגדיה שלה עצמה, ומקישה בעץ, וממלמלת ייסכר פי השטן, ומנחמת את עצמה שיריבתה, תמרה, היא אשה חזקה ובריאה בנפשה.

אבל מי יודע איך תצא מכל זה חגית הקטנה – מטפס הרהור זר, גידול־פרא, אל הרהוריה, וכבר היא חשה את מלתעות החרדה ונאבקת להשתחרר, ומחניקה את ההרהור הזה בעודו באיבו.

הבזקי תמונות פורצים מבעד לחרכי זכרונה ואינם מרפים: עתניאל יושב על מעקה הגדר של בית־הספר ומצפה בסבלנות לילדתו הקטנה, לאוספה הביתה. ואחר־כך, פגישת האוהבים בין האב לבתו, האושר שזורח מפניו כשהוא רק מבחין בה רצה לקראתו.

אבל תמונה אחת מעמעמת את כל יתר התמונות: רחוב דיזנגוף לפנות ערב, היא בדרכה ל“תירוש”, מחכה במעבר חצייה, ומהצד השני של הכביש היא רואה פתאום את שלושתם; “המשפחה הקדושה” בהרכב מלא: אב, אם ובת. עתניאל, תמרה וחגית הקטנה ביניהם, אוחזת בידי שניהם. עמדה ניכחם כשהרחוב ביניהם, וכבר אי־אפשר היה להימלט, והסתתרה מאחורי משקפי־השמש הכהים שלה. וכשנפגשו על אי התנועה וחייכו זה אל זה במבוכה, רכן עתניאל אל חגית והצביע על זויה ואמר: “זויה מסתתרת מעוצמת האור, במשקפיים של סגי־נהור”. זויה צחקה והושיטה את ידה ללטף את שערה של חגית, אבל הילדה התנגדה בתוקף, ניערה ברוגז את ראשה, אימצה בחוזקה את ידי הוריה והצמידה אותן בכוח אל גווה, ותמרה נזפה בה בעליצות תמוהה.

עכשיו, כשהיא יושבת בקפה, צדודיתה אל החלון ומחכה לעתניאל, היא חושבת בליבה שלא תמרה כי אם הקטנה הזאת, חגית, היא יריבתה האמיתית. וכה צר לה, כה צר לה על כך.

אבלר ואלואיז    🔗

“הכישרון העיקרי שלך,” אומרת דבורה לזויה, “כישרון אדיר! הוא לאהוב. אני לא מכירה אף אדם שמסוגל לאהוב כמוך.”

הן יושבות במרפסת הפתוחה של “עטרה” באלנבי, הקפה הסמוך לגלריה שבה מתקיימת תערוכת הבתולים של זויה, ודבורה נוזפת בה שהיא מפריעה לבעלת הגלריה למכור את עבודותיה. “המחיר לא נראה לך, הקונה לא מוצא חן בעיניך, רוצה־לא־רוצה למכור, ואת הרי כל־כך זקוקה לכסף!” ומזכירה לה את זוג הזמרים שהגיע מאמריקה והם משוגעים על הציורים שלה, אבל זויה מהססת למכור להם כי היא חוששת שיוציאו ציוריה מהארץ.

“אנשים כאלה את דוחה בלך־ושוב?” גוערת בה דבורה, “קובעת פגישה ומבטלת? את רוצה שיתחננו לפנייך על הברכיים שתמכרי להם?”

אחר־כך הן מחליפות רשמים על הפתיחה. דבורה מלגלגת על “הנאום המייגע של המבקר המלומד”, אך אומרת שהיא מסכימה עם דעתו על הרישומים של זויה, שיש להם קיום כמדיום אמנותי עצמאי, וזויה מחקה את דיבורו המנופח ואת הטון המתנשא שלו, כשהוכיח אותה על “קלות־היתר שבה היא מתבטאת בשפה הפלסטית”, ועל כך ש“ניכרת בקו שלה השקעה מהירה מדי”. והן מזכירות בחיבה את ישה שאמר כי לזויה כישרון טבעי, מולד, ושהציור זורם לה מהאצבעות בלי מאמץ, ודיבר על רגישות ועל נשמה־יתרה, וזויה אומרת שהתביישה לשמוע את שבחה בפניה, אבל היא שמחה שהדגיש את שאיפתה לשלמות.

“ובכל זאת, בעניין המכירות, זה פשוט לא מקצועי מצידך!” פוסקת דבורה.

ומתבוננת בזויה ומוסיפה כלאחר הרהור: “אולי את באמת לא מקצועית, למרות הפרפקציוניזם שלך. אולי הציור אינו בנפשך… הרי גם לעצמך אינך מתייחסת ברצינות, אז פלא שאת מזלזלת בציור שלך?”

ופתאום מתגלגלת השיחה הידידותית הזאת למחוזות מסוכנים. דבורה מדברת במרירות, בכעס, בתובענות, וזויה מביטה בה בהשתאות, נדהמת מנימת הדיבור שלה ולא מוצאת מילים להגיב.

“איך תוכלי להיות מחויבת ליצירה,” קוראת דבורה, “כשאת משועבדת נפשית? יצירה דורשת חופש, שחרור, ואת, כל מעייניך באיש הזה, כולך מכוונת רק אליו; תשוקתך האחת והיחידה היא להיות במחיצתו; נשמתך אינה במקומה כשאת לא איתו; הוא התנאי לשמחותייך, למשמעות חייך, ואילפת את עצמך לא להתאונן, לא להיות סוררת, לא להתמרד. את צריכה להחליט סוף־סוף מה העדיפות שלך – הוא, או האמנות.”

“למה הזעם הזה?” תוהה זויה על פרץ הרגשות של חברתה, “נניח שכל מה שאמרת נכון, אז למה זה צריך לעורר בך כעס כזה?”

“את חברה שלי ואני לא יכולה לראות אותך כך, יש בליבי צער רב עלייך.”

ודבורה מספרת שכשהגיעו עתניאל ותמרה לפתיחת התערוכה ובידה של תמרה זר גדול של צפורנים אדומות, רושפות כאש, שמה־לב שפניה של זויה קפאו, וראתה איך נפלה ברוחה. ומוסיפה שכשהשניים נועצו ביניהם איזו תמונה לרכוש, היה בזה משהו כל־כך פטרוני!

“מה את מדברת!” מתקוממת עליה זויה, “אילו רק ידעת!” ומספרת, שעוד בבוקר הפתיחה היתה לה מורסה נוראית בגרון והוא, האיש העסוק הזה, מצא זמן לבוא ולקחת אותה לרופא. “אלמלא הוא לא הייתי מגיעה בכלל לפתיחה!” ומוסיפה בחיוך אך עיניה דאוגות: “אני מאושרת להיות נוכחת בסלון שלהם! אם לא בגופי, אז לפחות ברוח־הרפאים של ציורי!”

“טוב,” אומרת דבורה, “אני רואה שאת משתמטת, אז אספר לך על סצינה שאני הייתי נוכחת בה, שלא בידיעתך.”

והיא מספרת לה, איך בליל השלג הכבד בתל־אביב, עברה ליד הצריפים של שכונת נורדיה בדרכה דרומה לכיוון קינג ג’ורג', ופתאום ראתה אותה ואת עתניאל הולכים יד ביד, אך לא צמודים; “שמרתם על מרחק,” היא אומרת. ושמה־לב שלא דיברו ביניהם, והתפלאה איך זויה מצליחה לכוון את צעדיה, בנעלי־עקב, לצעדיו הרחבים של עתניאל.

“הצצתי לרגע בפניכם החתומות ונבהלתי,” היא אומרת, “היה משהו כל כך קודר ביניכם, כל־כך מאיים, ובדממה הזאת שלכם כאילו שמעתי את קול הגורל.”

ומספרת שהיה קר ופתיתי שלג צנחו מהשמים, וחשבה שהם בטח ממהרים לדירתה של זויה. “היית כל כך שקועה בו ובעצמך שלא הבחנת בי.” ואומרת שקפאה מקור ורצתה להחיש את צעדיה, אך התלבטה אם להתעכב מעט וללכת מאחוריהם או להשיג אותם; לבסוף חלפה על פניהם, ושמעה את זויה אומרת תוך יפחותיה: “אני לא יכולה יותר, אני לא יכולה יותר.”

“ועכשיו תשנאי אותי,” אומרת דבורה, “מפני שהייתי עדה.”

“דבורה, אני רוצה שתדעי אחת ולתמיד שאינני אומללה!” ממצמצת זויה בעיניה לנוכח מבטה החקרני של חברתה, “זר לעולם לא יבין מה קורה בין גבר ואשה שיש אהבה ביניהם… ותדעי לך, שכל דקה שהוא מקדיש לי, בשבילי זו תמצית האושר. אני, אני בן־אדם מאושר!” ומכווצת את פיה, ומרכינה את ראשה, ומשתררת ביניהן שתיקה.

ופתאום מאירות פניה של זויה והיא אומרת: “תשאלי אנשים, ויגידו לך: זויה? היא תמיד צוחקת, עליזה…”

דבורה מתבצרת בשתיקתה, וזויה, שמנחשת את מחשבותיה, מחפשת נושא נייטרלי לשיחה, ונזכרת בחברתה של עכסה, שפעם ניחשה את אופיה על פי קווי־ידה; ועכשיו, כשנפגשו ב“תירוש”, ביקשה להשלים את הדיאגנוזה שלה מאז, שנקטעה לדבריה בגלל הציניות של עכסה. “אז הפעם,” מספרת זויה לדבורה “היא פסקה שאני בן־אדם פתוח, טבעי, רואה מבעד לפוזות, ‘ולמרות הגלישה שלך אל החוץ,’ אמרה, ‘את מצפינה את סוד כוחך עמוק בליבך.’ יפה, לא?” צוחקת זויה, “וזו גם תשובתי אלייך, כשאת שואלת אותי על ליל השלג ההוא,” היא אומרת.

* * *

זויה נדברה עם בעלת הגלריה להיפגש איתה ב“עטרה”, ואחרי פרישתה של דבורה היא נשארת שם לצפות לה, ומזמינה עוד קפה, ומדליקה לעצמה סיגריה, ושוקעת בהרהורים, וחשה שהיא גולשת, שלא בטובתה, למצב־רוח סרקסטי. האם אירגן לא עתניאל את התערוכה הזאת – היא שואלת את עצמה – כפיצוי על מה שעולל לה?

לא, לא דרש ממנה לעשות גרידה, לא באלו המילים, בשום פנים ואופן לא, אבל כשסיפרה לו שהבדיקה חיובית (החליטה להסתכן הפעם ולומר לו כי נבהלה מאזהרת הרופא מפני הסיכון שבביצוע עוד הפלה אחת לפני לידה ראשונה), החוויר, ידו, זו “יד הסופרים” הרועדת, זינקה ממקומה לכל אורך הזרוע כמו הוקפצה מפרק הכתף, וגמגומו, כתמיד ברגעי מבוכה, נהפך למלמול חסר פשר. ואחר־כך הליט את פניו, וישב כך שעה ממושכת ולא אמר דבר.

היא היתה אובדת עצות. התיישבה לצידו וליטפה את ראשו. וכשהתאושש מעט אמר לה: “אני לעולם לא אגיד לך להיפטר מן… מזה.”

כל חברותיה הנשואות כבר ילדו, והיא התחילה לשים־לב לכל התינוקות ברחוב. כשהבחינה ביודית, חברתה מן התנועה, עוברת מול “תירוש” ומגלגלת את עגלת ילדה השני – זינקה החוצה, השתוחחה לעבר העגלה והשתעשעה עם התינוק; ליבה יצא אליו. הן התיישבו בגינה הסמוכה וזויה ביקשה מיודית להחזיקו בזרועותיה. היא התמוגגה מן הרוך הזה, ויודית אמרה לה “לא ידעתי שאת כל־כך אמהית.” והרי רק חודשים אחדים לפני כן היה לה כעס על יודית. היא היתה אז בהריון ובאה לשבת ב“תירוש”, ועתניאל שמח לקראתה, ופתאום קם ויצא, וחזר עם שלושה אגסים בשלים והגישם בקידה ליודית ההרה, וכשניסתה לסרב אמר לה: “אשה בהריון, הכול חייבים לה בנתינה ולה אסור לסרב,” וליטף את ראשה וקרא לה “יודינקה”, וכל־כך כאב לב, לזויה, שלא מצאה כוח בנפשה לבקרה בבית־החולים אחרי שילדה, וגם לברית של התינוק לא הגיעה.

וכשבלה חברתה הרתה, ונסעה לכרמל לנוח אצל הורי בעלה וחזרה עם בטן ענקית והתהלכה חולמנית בדיזנגוף ופגשה את זויה והן התיישבו באיזה קפה בכיכר, סיפרה לה על החופשה הנהדרת שבילתה בכרמל – טיילה עד סטלה מאריס ברגל ולא חששה, התיידדה עם הנזירים, האזינה לצלילי העוגב, והיתה לה השראה, ודימתה שהיא נושאת ברחמה את המשיח. וזויה לא ידעה את נפשה מקנאה. וסיפרה לדבורה איך ציירה את בלה בעירום כשהיו נערות והיה בזה יופי רב, אירוטי, “כי בגיל שלוש־עשרה לכולנו היו נטיות לסביות, אבל אז לא קראנו לזה בשם כזה”, ואמרה שמאז נישאה, בלה היא אדם אחר, בשל, וההריון משווה לה נופך של מסתורין. אבל למרות הפיתוי הרב לצייר אותה במצבה, עם בטנה המזדקרת, ידעה זויה שהקנאה תאכל אותה, וויתרה.

גם אחייניתה, בת־הזקונים של הניה שנולדה חודשים אחדים לפני הולדת חגית, מאשרת שזויה אוהבת ילדים וש“זה בא לה מהלב”, ואכן לימים, כשהגיעה אחייניתה אל סף גיל ההתבגרות והיתה אובדת דרך, בחרה בדודתה לתנות באוזניה את מצוקותיה, “כי זויה יודעת להקשיב”. אבל דבורה טוענת שהאידיאליזציה שהיא עושה לאמהוּת מעוורת את עיניה, ואמרה שהמציאות הרבה יותר קשה ומורכבת.

כבר היו לה בחילות של בוקר והקאות, וכשביקרה את אמה בשבת, נעצה בה זו מבט בוחן־כליות־ולב. וכשזויה דחתה את מרק הקרפלאך שלה בטענה שאין לה תיאבון, אבל לעסה בזה אחר זה חמישה מלפפונים חמוצים ואחר־כך טרפה חצי מעוגת הביסקוויט, קירבה אליה אמה את פניה בדאגה ואמרה שצבע עורה ירוק, ושאלה אם אינה חשה בטוב.

כל־כך התרפקה על הריונה, כל־כך השתוקקה לשמור על הוולד, שנשאה את עוברה עד החודש הרביעי. ובמשך החודשים האלה לא הוזכר כלל עניין ההריון בינה לבין עתניאל. היה מגיע לקפה כרגיל ונהג בה כאילו דבר לא אירע, אבל שתה במידה ולא השתכר, ובסוף הערב, כשהגיע הזמן ללוותה הביתה, דאג שעוד מישהו יצטרף אליהם ואף פעם לא עלה איתה לדירתה.

ואז יום אחד הלכה עם דבורה לקולנוע, וראו סרט על נזירה שהפילה את ולדה ואם המנזר הטילה אותו לפח־אשפה והעלתה אש והוולד נשרף. זויה התכווצה במקומה, חיטטה ביד רועדת בארנקה, שלפה ממנו ממחטה ועוד ממחטה וקינחה את אפה הזב וניגבה את עיניה, ודבורה הציצה לעברה וראתה שפניה מעוותות ממאמץ לבלום את שטף דמעותיה, וכשתחבה את ראשה בחיקה, הציעה דבורה שתצאנה מן האולם.

כשיצאו ונרגעה מבכיה, התקשחו פניה ואמרה לדבורה בלי להביט בה: “עכשיו קיבלתי אות. אישור מגבוה. אני הולכת לעלות על מוקד אהבתי לעתניאל.”

ולמחרת קבעה תור לגיניקולוג והודיעה לו שהחליטה להפיל. הוא היסס, נזף בה שחיכתה עד הרגע האחרון, הזהיר אותה שעכשיו היא מסתכנת, אבל היא היתה נחושה בדעתה. לאשת סודה בחרה הפעם ביעל, אשתו של ישה וחניכתה לשעבר, שסמכה עליה וידעה שתנצור את סודה. ואחרי הגרידה, כששטפי הדם לא פסקו ונאלצה לשכב במיטה, ביקשה מיעל לתרץ את היעדרה מ“תירוש” בהתקף של שפעת, ולמנוע ביקורים אצלה. יעל מילאה את המקרר במצרכים בסיסיים והביאה את הנחוץ מבית־המרקחת, ועתניאל הגיע פעמיים ביום. בבוקר הביא לה עיתון וסיגריות ובערב קרא לה מתוך אבּלאר ואלואיז, שתירגם בו־במקום מהצרפתית; זו הנובלה על הנזירה אלואיז, בת המאה השתיים־עשרה, שאהבה עד כלות את מורהּ, הנזיר אָבֶּלאר, ואחרי שסורס בפקודת דודה כעונש על אהבתם האסורה, התחזק באמונתו ובקנאותו וציווה עליה להעביר את אהבתה אל ישו.

עצביה של זויה היו מתוחים והיא היתה מדוכדכת וחסרת מנוחה מסיוטי הלילה ומן ההסגר שנכפה עליה, ורק בזכות הציפייה לבואו של עתניאל בערב, רתמה את עצמה למיטתה. וכשבא סוף־סוף, וישב איתה כל הערב, רק איתה לבדה, היתה מלאת הודיה על האינטימיות הברוכה ביניהם.

כשהתחיל לקרוא לפניה מהספר, והקדים וסיפר על הטרגדיה שפקדה את זוג הגיבורים־הנאהבים, ציפתה למשהו רומנטי, מעין רומיאו ויוליה עם סוף אופטימי. והנה, ככל שהתקדם בקריאה כך גברה אכזבתה ושאלה את עצמה למה בחר עכשיו, במצבה, דווקא במכתבים הקודרים האלה, כשהיא כל־כך כמהה לנחמה ולעידוד. יותר ויותר התקוממה על אבלאר העריץ, ועל אלואיז, שמקבלת בהכנעה את הוראותיו וציווייו. וערב אחד, כש“העצב המשוגע” בפניה התחיל להשתולל והיא התאפקה בכל כוחה לא לגנוח מכאבים, קטעה אותו באמצע הקריאה.

“הנזיר הזה הוא ארכי־רודן!” התפרצה, "מכניס נערה תמה בסוד מסתרי האהבה, מאלף אותה בקסמי עינוגי הגוף עד שנפשה משתעבדת לו, וכשהיא כבר מכורה לו, בגוף ובנפש, כשהאהבה הזאת נהיית סם חיים בשבילה, ובהיעדרה היא מתייסרת בכאב, דווקא אז הוא דן אותה לנזירות? ואחר־כך, כשהיא מבקשת על נפשה שלא ינטוש אותה, שידבר אליה ולוּ במכתבים, שיתייחס אליה – אליה! – היא פוקד עליה לכלוא את רגשותיה מאחורי סורג ובריח, לנעול אותם בשבעה מנעולים ולהשליכם לים? הנזיר הנוצרי הזה הוא התגלמות השטן! הוא עצמו אינו מתענה, כמובן, הוא מסורס! ולפני שסירסוהו… הוא הרי לא היה מאוהב באלואיז, לא בה, בסך הכל חמד את גופה, לא אותה, והוא עוד מעז להטיף לה מוסר נוצרי? לה, שנפשה נקשרה רק בו, שגופה התאווה רק אליו? אני שונאת אותו! מתעבת אותו! הוא איש נאלח, סריס אכזר, הילדה התמימה הזאת היתה רק אתגר בשבילו, יעד לכבוש אותו; הוא זמם, הוא תיכנן, הוא הכשיל והפיל בפח, ואחר־כך, כשכבר היתה קורבנו, אפילו מלה חמה אחת לא נמצאה לו בשבילה! בעיני זו צדקנות והתחסדות נקלית! משוקצת! הנזיר הזה התעלל בה, הוא אכזר וסדיסט! החוטא הגדול הוא גם האינקוויזיטור הגדול והעונש של הסריסות מגיע לו. לדעתי נעשה לו צדק אלוהי!

עתניאל הביט בה נדהם. אחר־כך סגר את הספר והניחו על ברכיו, וכופף את ראשו ומבטו בהה בידיו. כשנדמה מהתפרצותה והשתרר שקט, הדליקה לעצמה סיגריה בידיים רועדות ועישנה, והיתה ביניהם שתיקה ארוכה. אחר־כך הדליק גם הוא את מקטרתו ויצא למרפסת ונשען על המעקה והביט החוצה ומצץ מן המקטרת. וכשחזר לחדר אמר לה:

“אחרי הנאום שלך, הצודק כשלעצמו, צריך הייתי לשמוח שאני לא הוא. לא אבּלאר. אבל קשה לי לשמוח בכך.” ונשק לה על מצחה וייחל לה לילה טובה, והלך.

* * *

מאז ההפלה שעשתה חוזרים אליה מראות עוברה המת. בחלומה הוא שוכב על קרקע הים, פניו המוארות באור ירח קמוטות כשל תינוק בן־יומו, והוא נועץ בה מבט יודע־כול וחומל… או יש שהוא מושיט כלפיה זרועות דקיקות וחובק את צווארה, אבל היא קורעת אותו מעליה בבהלה… ואמש ראתה את עצמה בחלומה והנה היא זקנה, לבושה לבן, קומתה צנומה ושחוחה ופניה קמוטות, ועוברה מרים אותה בזרועותיו, נושא אותה על פני המים, ומניחה על קרקעית הים…

עכשיו, כל־כך שקועה היא בהרהוריה, שאינה מבחינה בבעלת הגלריה שניצבת לידה ומחייכת אליה.

“בואי מהר,” היא אומרת לה, “הזמרים האמריקאים שלך מחכים לך בגלריה. הם מאוהבים בציור השמן הזה שלך – ‘הקורבן’ – ומוכנים לשלם את המחיר שדרשנו. מזל טוב!”

אח אובד    🔗

יום שישי ב“תירוש”. זויה ועתניאל יושבים זה לצד זה, גבם אל החלון, רגליו המשוכלות חורגות מריבוע השולחן שהעיתון פרוש עליו והוא מצית את מקטרתו ובוהה בחלל החדר. זויה מעיינת בעיתון מתוך שקיקה, מתמוגגת מהנאה, ומדי פעם מציצה לעברו בהערצה. “זה נפלא, נפלא!” היא תולה בו עיניים כלות, “כמה נפלא!”

אחדים מבאי הקפה עוברים ליד שולחנם ומברכים אותו על הטור שלו, אומרים “יישר כוח”, “עוד בחורנו חי”, “קלעת בול”, מעירים הערות מתחכמות; והוא משתיק אותם בגערה, מהסה בתנועת יד נחרצת כאומר: בפני אדם אומרים רק חצי שבחו.

פניה של זויה הרכונות אליו מזדהרות מהתפעלות. היא חושבת: הוא לבדו רואה לתוך החושך, עמוק ורחוק. גם כשהוא מעלעל בעיתון ומעיין, או מקשיב לרחשים סביבו, לגיבובי דיבורים, להתחשבנות קמעונית זעירה, גם כשהוא קולט בחושיו כוונות זדוניות, גלויות או נסתרות.

מישהו סמוך לשולחנם אומר בקול רם מדי: “הה, עם העורך הספרותי ההוא אף פעם אינך בטוח, הוא ישאיר אותך תמיד תלוי ועומד,” ובן־שיחו משיב לו: “ראית איך עימד אותי? באיזו פינה נידחת, מתחת לקרסול של עתניאל.” והמשורר “הטורקי” מוסיף בצחוק: “בכל פעם שאני מפרסם אצלו עולה לי לחץ הדם, אבל זה דווקא טוב בשבילי, מפני שיש לי לחץ דם נמוך.”

זויה נושאת את עיניה אליו, אל מרום שבתו. היא רואה אותו מחייך משועשע, פיו פעור מעט, והיא אומרת בליבה שכל האנשים האלה סביבו הם גמדים ממוכנים גזורים קרטון; עיניהם מצומצמות בחשדנות, אישוניהם מתרוצצים מצד אל צד, ובינם לבין עצמם הם מנהלים פנקסנות ערמומית: לחובה, לזכות, לחובה. והיא שמה לב שאחד מהם, מסאי ומתרגם – בכל פעם שעתניאל פולט איזה חידוד – שולף עפרון ורושם.

היא אומרת בליבה שחייו של עתניאל מתנהלים בתוך ביצה רוחשת שרצים, זמ… זמ… והוא עצמו, רשע שכמותו, צוהל בליבו: שקר שקרים, הכול שקר!

בכל בוקר שומר שמיל את העיתון בשבילה, וכשהוא מבחין בה, מייד עם היכנסה, הוא מזדרז לשלוף אותו מאחורי הדלפק ולמוסרו לידה, כמנצח שכבר יכול להרשות לעצמו להצניע את הישגיו; הוא שומר לה בנאמנות, כנגד כל המבקשים והמפצירים, על אף שהבטיחו להחזיר. וכשהיא מתיישבת במקומה שליד החלון ופורשת לפניה את כל הגיליון, לכל רוחב השולחן, וקוראת מהתחלה ועד הסוף, ידיעות הרות־עולם וידיעות של מה־בכך כאחד, היא נכנסת לתוך היום, מתחברת למציאות שלה, וטוב לה, טוב לה פה, במציאות הזאת, שכולה נעה סביב האיש הזה. הוא המרכז והוא הציר. לאט־לאט מתמלא הקפה, ומימינה ומשמאלה גם אחרים פורשים עיתונים, משוטטים בין השורות, מחפשים, מדלגים, משתחלים בשקיקה לאירועי היום, נשטפים בהם, נטמעים בתוכם: אני בעניינים – משמע אני קיים!

היום, אולי בגלל מה שקרה לה אתמול, מעליבה אותה המוחצנות שלהם. הצעקנות, הברבורים הנלעסים כמו מסטיק. בשכונה הדרומית של הוריה שמעה תערובת של יידיש ולדינו. יידיש רכרוכית ומשתפכת, ולדינו קשה ומקרטעת על אבנים, זו מאזנת את זו. ואילו כאן – העברית הצברית, לשון עילגת, קשוחה, וכשהיא מדוברת בהתנגנות יידישאית היא נשמעת כמו לשון שוק פרוצה; מגלגלים אותה בפה ומפטפטים בה, בדיבור המלאכותי הזה, כאילו היתה לשון טבעית.

ואת עצמך מה? היא מקשה על עצמה, קולנית ופטפטנית כמותם, ויש אומרים עליה שהיא גסה והמונית, כך שמעה. אבל בליבה היא עורגת לסביבה מעודנת. הה, הה, יושבת בתוך היריד, חתולת חוצות שכמותה, חשופה לעוברים ושבים, ומצפה שהסביבה תהיה אצילית.

היא מדוכדכת עוד מאתמול, דוחה את העימות עם הגילוי הקשה, הלא־ייאמן, שנחשפה אליו בהיסח־הדעת.

ישבה ב“גת־רימון” עם אחותה הניה שבאה מנתניה, במרפסת הרחבה הפונה לים. בבואן לשם היו כל השולחנות במרפסת תפוסים וכשהתפנה מקום, מיהרו להתיישב. רק אחר־כך גילו ששכניהם לשולחן הסמוך הם שני ילדים מונגולואידים, ילד וילדה, מלווים בידי המטפלת שלהם, והניה הגיבה ברתיעה, במין בהלה, וביקשה לקום ולהיכנס לקפה פנימה.

“מה איכפת לך?” תמהה עליה זויה, “הם כל־כך חמודים, יושבים בשקט ומלקקים גלידה.” וחייכה אל הילדים, והשתעשעה איתם בהבעות קונדסיות ובתעלולי ידיים למורת־רוחה המופגנת של אחותה, ואחר־כך הוציאה מתיקה בלוק וצבעים וציירה להם ליצנים, והילדים התמוגגו מצחוק וגם המטפלת שלהם נהנתה. וזויה חשה חמימות כלפיהם והתאפקה לא לחבקם ולנשקם. אבל הניה הסבה את ראשה אל הים במחאה, פניה מתוחים וכעוסים. וכשזויה לחשה על אוזנה: “תביטי, תביטי עליהם! איזה מותק, איזה טוב־לב!” הסתובבה זו לעברה בחדות, נתנה בה מבט קשה, ואמרה: “טוב, עם כך אני אגיד לך, אפילו שהבטחתי לאמא לא לספר. היה לנו עוד אח בפולין, מונגולואיד, וכשעלינו לארץ השאירו אותו ההורים מאחור, במוסד למפגרים.”

זויה היתה המומה. סוד משפחתי אפל ונורא כזה, ואמה העלימה ממנה! התביישה לספר לה? איך יכלה להשאיר ילד לבדו, ילד שלה, נכה, אומלל, שזקוק לשבעתיים אהבה וחמלה, לרחמי אם, איך יכלה להפקיר אותו לחסדי מטפלות קשוחות, ילד עזוב שלעולם לא יהיה מי שיבקר אותו, כי הרי ידעה שלפולין לא יחזרו לעולם! הרי למעשה כזה אין סליחה ואין כפרה!

וכעת, איך תוכל להביט בפני אמה האהובה, כבר בשבת הקרובה, כשהמונית תסיע אותה לשכונה הדרומית, והיא כמו תמיד, תעלה במדרגות הבית הדו־קומתי שלהם ואמה תפתח לה את הדלת, פניה קורנות למראה בת הזקונים שלה, המוז’ינקה שלה; והשולחן כבר ערוך לכבודה, מפה מעומלנת, נרות דולקים, ומרק העוף המהביל שמיכלסון פירסם אותו בכל העיר. זויה מספרת לה איך עוברים עליה הימים, והאם, כולה סקרנות וקשב, משתוקקת לשמוע עוד ועוד, ובסוף הארוחה היא מצרה על כך שזויה “כבר חייבת לזוז” ומציידת אותה בחבילה גדולה של גליונות נייר ובריסטולים מבית־הדפוס שלהם, לכל השבוע, והן מתנשקות ונפרדות, עד לשבת הבאה.

אמא, ממה’לה שלה, האשה הזעירה עם העיניים הקטנות המתנוצצות והשיער האסוף, והשמלה הארוכה עם הסינר, תמיד נקייה ומסודרת; אשה דתית, אנאלפאבתית כמעט אך מודרנית ברוחה, פולטת, כלאחר־יד, אמיתות גדולות, פילוסופיות (“נו, עכשיו זויה תשלוף לנו מהאמתחת אוצרות חוכמה שליקטה היום בהיכלה של ממה’לה ריבאק,” מתגרה בה עתניאל כשהיא חוזרת ל“תירוש” אחרי ביקור אצל אמה, וזויה צוחקת: “אילו יכולתי לקפל אותה ולשאתה תחת בית־שחיי!” ). ליבה יוצא אל אמה.

אמה כואבת את רווקותה של זויה, אבל כשהשכנות החטטניות (“היאכנעס והיענטעס”) עוקצות ומקטרות ונדות לה ברחמנות – “חבל שזויה שלך לא הסתדרה בחיים, לא התחתנה, לא ילדה ולא יהיה מי שידאג לה למצֵבה” – היא מטה את ראש אליהן ועונה, מחייכת: “הו, יש לה דווקא חיים מאוד מאור מעניינים!” ומוסיפה מהורהרת: “אף פעם אי־אפשר לדעת למי טוב יותר.” אבל כשהיא נוזפת בבתה בטון מבודח כביכול: “את תורידי אותי ביגון שאולה אם לא תתחתני,” כועסת עליה זויה ומבטיחה שתפסיק לבוא אליה אם תדבר ככה. אך מייד היא מצטערת ומנחמת אותה: “ממה’לה, אני נמצאת עם המשורר הכי חשוב בישראל!”

והאם, אשה דתית שכמותה, ניסתה אפילו לשדל את בתה שתלד לעתניאל ילד מחוץ לנישואים, ובלבד שתטעם טעם אמהות! “תתלבשי יפה, זוינקה, טיפ־טופ,” יעצה לה אמה בהיפרדן, “תעשי תסרוקת, תתאפרי, תחזיקי את עצמך!”

וכעת יהיה עליה להתמודד עם אם שלא הכירה, אמא חדשה, להסכין עם צד שלא ידעה באמה האהובה, והיא מפוחדת.

* * *

עתניאל פרש לביתו, וכפרי מתפרץ לקפה סעור ונרגש, תר בעיניים פראיות את האולם על יושביו, מבחין בזויה וקורא:

“מה הוא אומר בעניין המחפיר הזה? כסף תמורת דם! כיכרות של זהב תמורת ליטרים של דם! כנסת ישראל מנהלת משא־ומתן עם רבי־הטבחים! פיצויים? שלמונים? נקם ושילם, זה מה שצריך! איפה עתניאל? למה הוא לא הגיע?”

מאז דקרה בתו את סילביה ונכלאה עקב כך במוסד לחולי־נפש, לא נראה כפרי בציבור. זאת אף שסילביה עצמה יצאה מכלל סכנה וכבר שוחררה לביתה, וכששמעה על הזעזוע שעבר כפרי אחרי התקיפה הרצחנית של בתו ועל מצבו המעורער, גילתה רוחב־לב, וביקשה מעתניאל שיזמן את האב האומלל לביתה; ואוששה אותו, והבטיחה לו שאין לה בליבה עליו אלא חמלה והשתתפות בכאבו.

זויה, מופתעת מהופעתו של כפרי בקפה, ממהרת לרמוז למיכלסון, בשולחן הסמוך, שיטפל במשורר המתגעש, אבל רוחו המיטלטלת של כפרי נושאת אותו דווקא אל שולחנה והוא חוזר וקורא: “איפה עתניאל? צריך לצאת לרחובות ולצעוק חמס! למה הוא לא פה?”

זויה, אובדת עצות, מבקשת לעצור את התפרצותו, מחייכת אליו ואומרת ברוך: “מה אתה רוצה? עתניאל חזר לביתו, הוא בעל משפחה!”

“איזו משפחה! ציפור הנפש של העם היהודי נשחטת ואת מדברת על משפחה?”

אבל אז תופס אותו מיכלסון בזרועו מוליכו אל שולחנו, שאחדים מרעיו כבר מסיבים שם עימו, וכפרי משתתק, ומרכין את ראשו ומחבק את זרועותיו. זויה שומעת אחרים מדברים על עתניאל, על כך שטיהר את ביתו מהספרים הגרמניים שהיו לו, ופרט להיינה אינו מוכן לקרוא דבר בשפה זו, שאת צלילה, גס ומתועב, שמעו לאחרונה הנידונים לחנק בגזים והנקברים בעודם בחיים בפי הרוצחים, והוא גזר חרם על כל דבר גרמני. מישהו מזכיר את אדנאואר, שהיה כלוא במחנה־ריכוז נאצי ועכשיו, כראש הממשלה, הוא יהיה זה שיטפל בשילומים. אבל כפרי, שחוח ראש, כתפיו מכווצות, מבטל בהינף יד, ובקול רפה, כמו על סף בכי, אומר שלעומת אושוויץ… לעומת אושוויץ… ומשתנק מדמעות, אבל מישהו מחלץ אותו מגמגומו ואומר, שלעומת אושוויץ, המחנה של הדיסידנטים הגרמנים היה בית־הבראה.

* * *

לפעמים, כשרע לה, והיא באה בבוקר לקפה ופורשת לפניה את העיתון, היא חושדת בעצמה שיש לה ציפיות למשהו דרמתי. לדרמה קוסמית, עולמית, או לפחות מקומית, שתהיה שמחת רבים, או, חלילה, צרת רבים, ובלבד שלא תישאר מבודדת כל־כך בתוך ה“נורמליות” הזאת של חיי רוב הסובבים אותה – משפחה, ילדים – שלא תחוש מנודה.

חברותיה “הקבועות” נכנסות אחת־אחת לקפה וצפויות לה עוד שעות אחדות של פטפוטי סרק. זו מספרת על סכסוך שכנים מתמשך בביתה, ואחרי כל משפט שהיא מסיימת ב“הקיצר”, היא מוסיפה עוד ועוד פרטי־פרטים מייגעים, וההיא מתלוננת על פקידה כלשהי שעלתה בדרגה, ועכשיו היא פונה אלייך כאל תינוקת מפגרת או כאל זקנה רפת־שכל.

וגם היא עצמה מחפשת אוזן קשבת לטרוניותיה היומיומיות.

צפירה מספרת על מחזר שלה, “חתיך”, שמצלצל אליה באמצע הלילה ומעתיר עליה מחמאות בקול אירוטי מפתה, וכשנעתרה לבסוף להפצרותיו והזמינה אותו לביתה, הביא לה “בבושקה” רוסית במתנה ואמר שזו צלמית כנענית שמצא בנקיק סלע במדבר יהודה. מייד הבינה שמשהו לא בסדר איתו. ואומנם, הסתבר לה שהבחור השתתף ב“מבצע דני” במלחמת־העצמאות, ומאז הוא סובל מהלם־קרב ומתאשפז מדי פעם בכל מיני מוסדות, ועכשיו היא קצת מפחדת ממנו.

פניה של צפירה להובות מהתרגשות, גם כשהיא מלגלגת על זה ועל ההוא שנקלעו לקפה והם קצת קשי־תפישה, קצת קהים, לא מ“החבר’ה”. צפירה חברה שלה, ובכל זאת היא מרגישה תמהונית לידה, וקורה שהיא גם עצבנית ומשועממת בחברתה.

באוזן השלישית שלה נשמעות לה היא עצמה וחברותיה אווזות קשקשניות. והרי לכל אחת מהן מצוקה אישית נסתרת, כוססת, וכשכל אחת מהן לבדה עם עצמה היא חורקת שיניים בזעם, בוכה… אז למה מטייחים?

אבל בליבה היא יודעת, שעל מה שכואב באמת אי־אפשר לדבר. פשוט אי־אפשר.

“מי נתן את ההוראה?!” צורח מישהו, כשהוויכוח נסב על “עסק הביש” של הרשת הישראלית שנתפסה במצרים, ואחר מאשים את בן־גוריון שטפל עלילת־דם על לבון, וצווח: “הגיע הזמן שיגלו מי ‘האדם השלישי’ בפרשה המסריחה הזאת!” ומתנצחים על האפקטיביות של פעולות התגמול הישראליות כנגד הטרור הערבי, ומתפלמסים על שביתת הרופאים, אם היא מוצדקת או לא.

הגברים שמסביבה חוזרים בפעם האלף על אותן מעשיות, מעבירים את הזמן בפיצוחי דיברורים־דיברורים, פוליטיים בעיקר, צועקים, מטפסים איש על קולות רעיו. ובכל זאת, אי־אפשר לה בלעדי המפגשים האלה עם “אנשי־שלומנו”. צורך הוא לה להחליף דברים, אפילו סתמיים, אפילו לעוסים עד זרא, אפילו ריקים מתוכן, ובלבד שתהיה התרחשות, שיתקיים הקשר האנושי.

ופתאום היא שומעת מישהו מגחך: “האיש הזה? הוא שנא כל בן אצ”ל וכל בן לח“י! הוא היה טורף ‘פורשים’ מובהק!” ומייד היא חושדת: האם הוא מתכוון לעתניאל?

היא חושבת על השבת המתקרבת. חוגגים את בת־המצווה של חגית, ועתניאל ייעדר מהקפה, אבל הפעם לא תמצא מפלט אפילו אצל אמה. המציאה איזה תירוץ וביקשה מאחיה להודיע לה שלא תבוא. מאז גילתה את העובדה המחפירה על האח המפגר שהשאירו בפולין, היא לא מסוגלת להסתכל לאמה בעיניים.

בדרכה הביתה, חולפת תמרה על פניה, סמוקה, נרגשת. היא ממהרת לכל־בו, ל“אקמן”, “לפני שיסגרו”, לקנות מתנות לילדים, מתכננים תחרות, הגרלה, כל מיני הפתעות; עתניאל מלא גאווה על הדרשה שחיברה בתו, ויבואו הסבא־סבתא מהמושבה, ובני־הדודים משני הצדדים, והסבתא תפרה לחגית שמלת בת־מצווה נהדרת מבד אורגנדין, וכבר שלושה ימים היא וחמותה אופות עוגות וגם אחיותיה התגייסו, “ואל תשאלי איזו מהומה…” היא מנפנפת בידה, מאושרת, ורצה לדרכה.

* * *

רחביה גפן, ידידה הוותיק מהתנועה שבתקופת רווקותו נראה כעץ נע ברוח אחרי השלכת, התחתן בינתיים עם בחורה עירונית, בוגרת הסטודיו למשחק של “הביתה”, עזב את הקיבוץ, והתעורר לחיים. אפילו חרצובות לשונו הותרו, ובמקום שהיה כבד־פה, נהיה זריז לשון, התחבר עם החבר’ה ב“תירוש” והתמנה לעורך של כתב־עת ספרותי.

זויה קובעת פגישה איתו עם אשתו בקפה בשבת של הבת־מצווה, אבל הוא מגיע לבדו. וכשהוא מגמגם איזו התנצלות בשם אשתו ומשתמט משאלותיה של זויה על שלומה, נופל בה ליבה, והיא תובעת ממנו, בשם ידידותם רבת־השנים, שיגלה לה את האמת, כי נמאס לה מטיוחים. והוא נכנע לבסוף, ומספר שבתקופה הקצרה שאשתו היתה שחקנית, “והיה זה כשתמרה עוד היתה מגיעה לחזרות בתיאטרון ישר מהשוק עם סלים מלאים וגדושים, וריח של בצל נדף לה מהידיים”, התיידדה עם תמרה וכעת היא קצת קנאית לה. אומרת שנפש ילדותית לתמרה וחן של תמימות, ואהבה ומסירות אין־קץ לבעלה ולבתה, והמשולש… המשולש שנכפה עליה, הוא ענן שחור כבד שמעיב על חייה…

דומה כי נבהל מהבעת פניה של זויה, והוא מגחך במבוכה, ומזדרז לומר שאשתו מתבדחת על דיבורה השלשלני של חברתה (“פותחת את הפה בכפר גלעדי וגומרת בתל־אביב”), ומה שפוגם בנשיותה העסיסית, לדבריה, הוא התגנדרותה בעוללות של השכלה מדומה, זרה לטבעה, כדי להצדיק כביכול את היותה אשת עתניאל.

“ואתה, ידידי היקר, מה אתה עונה לאשתך כשהיא מקטרת על ‘המשולש’ שנכפה על חברתה?” שואלת זויה בקול רגוז, אך אינה מצפה לתשובה. כבר נפלה לגמרי ברוחה ואיבדה כל חשק לנהל איתו שיחה אינטימית, שיחה שכל־כך ייחלה לה; לדבר על עצמה, על מצוקותיה, כהרגלה איתו מאז, מן הימים שעוד היה רווק. כעת נדמים לה אותם ימים כרחוקים ולא מושגים, והיא מבקשת שילכו לטייל על שפת־הים.

הדרך הקצרה לטיילת עוברת ברחובו של עתניאל, לא רחוק מ“תירוש”, והם צועדים בכוונה על המדרכה הנגדית לביתו. בכל זאת, היא מרגישה כגנבת החומקת שלא להיתפס. אבל כשהם חולפים על פני הבית ממש, ומהאכסדרה פורצת להקת ילדים צוהלת, הבנות בשמלות חגיגיות, סרטים צבעוניים בשערן, והבנים, גמלוניים ואוויליים למראה במכנסיהם הארוכים ובחולצות לבנות מעומלנות – חשה זויה נקיפת־לב והיא מסתתרת מאחורי העץ. הילדים רצים לרחבת בית־הקפה הסמוך, מסתדרים סביב הבריכה של המזרקה המפורסמת, העשויה פסיפס של שברי קרמיקה צבעונית, ומבעד לגדר החיה של שיחים עבותים רואים אותם זויה ורחביה, רוקדים במעגל וצורחים “יש לנו תיש” בבליל של קולות גבוהים ושורקניים, וצרודים־מגושמים.

רק אחר־כך הם מבחינים בו. יוצא מביתו בהליכתו הקופצנית, וחגית מדדה אחריו ברגליה הדקיקות כרגלי חסידה, ושמלת האורגנדין החדשה שלה מתנפנפת ברוח.

 

1960־1967    🔗

ימי האבל    🔗

נושאי חלומותיה של זויה חוזרים בכפייתיות מחזורית, ובזמן האחרון היא רואה בהם את אמה. הלילה דיברה בחלומה עם אמה המתה בבית־הקברות, והבטיחה לה שתבוא לבקר אותה. “אל תדאגי,” אמרה לה, “אני אבוא לבקר, אני אבוא…” ותוך כדי דיבור היתה מודעת לכך שזו אמירה מזויפת.

לפני שנים אחדות, כשנִגלה לה הסוד המשפחתי האפל על אחיה המפגר שננטש בפולין, השתדלה זויה לא להישאר עם אמה ביחידות ועשתה לה נוהג להביא את מיכלסון או את אחת מחברותיה לארוחת השבת.

על־פי־רוב נלוותה אליה חיה’לה, בת השכנים, מעריצתה הקטנה מנעוריה, שגדלה בינתיים ונישאה לבחור חילוני, נגן ג’ז עדין וילדותי, שמחלת־הלב שלו ריתקה אותו לבתי־חולים, ובשעות שלא סעדה אותו שם, לקחה אותה זויה תחת חסותה. האם, שחשה איזו זרות מצד בתה, אימצה גם היא את חיה’לה, “תאכלי, חיה’לה, תאכלי,” הפצירה בה, “את רואה שבתי איבדה אצלי את התיאבון, אז בשביל מי אני עמלה?” וחקרה אותה על מחלת בעלה, ואמרה שאפילו יש לו פגם בלב, העיקר שהיא נשואה, והלוואי על זויה שלה שרווקותה עושה אותה מרירה.

וזויה, היה לה בליבה על חיה’לה, שנטלה מבלי־משים את מקומה אצל אמה, וכשהביאה אותה האם לדוגמה, התרגזה זויה, ואמרה שנישואים אינם ערובה לאושר, ואמרה שחיה’לה מעולם לא ידעה התרוממות נפש בחייה והכול אצלה מסובך בשטויות: השכנה לא אמרה יפה שלום, חברה לא התקשרה, אוהבים־לא־אוהבים אותה, כל מיני מוקשים מדומים (“אלה הם הדברים האמיתיים, זויה’לה,” ענתה לה אמה, “הדברים האלה יכולים לחרוץ את דיננו לחיים ולמוות, חסד מציל ממוות.”) ולחיה’לה, שהאלילה את זויה וקינאה בכשרונה האמנותי, אמרה, שכשתיפטר מהמחשבה על “מה יגידו”, מהחשש שידברו בה סרה, דברים שאמה החרדית הכניסה לה לראש (“ההורים האלה הורגים את ילדיהם,” אמרה), כשתלמד להגיד “זיפת לי”, “רע לי על הנשמה”, “קמתי בבוקר ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי”, בלי להתנצל ולחפש צידוק לקיומה (“גם למי שלא קיבל מדליה מהחברה יש זכות לחיותּ, לא?”), תשתחרר גם מהשדים המדומים שלה ותלמד לחיות עם אלה האמיתיים.

אבל בעצם לא האמינה במה שהטיפה לחיה’לה.

היא נזכרת בכל אלה עכשיו, משנודע לה שימיה של אמה ספורים, והאשמה אוכלת את ליבה. האם חלתה במחלת דם מסתורית ותוך שבוע התדרדר מצבה, וזויה ואחותה סועדות אותה בתורנות. האם שוכבת על גבה במיטת הברזל הרחבה, ראשה הקטן מוגבה על הכרים, עיניה עצומות, איברי גופה הצנום בולטים מבעד לשמיכה הקלה ושער הכסף הארוך שלה פרוש על הכר. וזויה, בלוק נייר על ברכיה, רושמת אותה והדמעות נוטפות מעיניה ומרטיבות את הדף. אמה הקטנטנה והמתוקה. כעת, כשהיא נפרדת ממנה, יוצאת נפשה אליה באהבת אין־קץ.

* * *

עתניאל אינו מגיע ללוויה. אבל באים חבריה מן התנועה, רחביה גפן, וישה ויעל, ופיני, ודבורה, ובאה חיה’לה, כמובן, וצפירה, ומיכלסון תומך בה בבית־הקברות ואחר־כך מסיע אותה בטקסי לביתה, אבל זויה מבקשת לעלות לבדה לדירתה. האשה שזה אך עברה להתגורר עם משפחתה באותו הבניין, תוהה על הדמות שהיא צופה בה ממרפסתה: אשה יפה, טיפוס בוהמייני, בשחורים, פרועת שיער, נפרדת ממישהו בטקסי, משתהה בחצר כאובדת עצות ואחר־כך נכנסת לחדר המדרגות.

בהגיעה לדירתה הריקה הקירות סוגרים עליה, קר לה ורע לה ובור של כאב נפער בתוכה, ואשמה כוססת בה על כך שבשנים האחרונות לחיי אמה עינתה אותה בעוינותה, הקשיחה אליה את ליבה ולא הספיקה להתפייס איתה. זויה מתיישבת על המיטה במעילה. היא לא תוכל לשאת את הלבד הזה, היא תמות מצער; המצוקה מכרסמת את ליבה.

החל ממחר בבוקר יישבו שבעה בבית אמה, אבל עוד לילה ארוך לפניה ואיך תעבור אותו לבדה. אחיה ואחותה הפצירו בה לבוא אליהם אחרי הלוויה וללון בביתם, אבל זויה חששה שיעלה שם מחדש נושא הירושה של אביהם ותתחיל סדרה של טענות ומענות והאשמות, ויצפו ממנה לעמוד לצד זה או לצד זה, לנקוט עמדה, ואין לה כוח לכך. אין לה כוח לכלום. הכל כל־כך קשה, כל־כך בלתי־אפשרי. היא קמה ומסתובבת בחדר ומעשנת סיגריה אחרי סיגריה, ומתיישבת וקמה ואינה מוצאת לעצמה מקום. גם דבורה וצפירה הציעו לה ללון אצלן, אך היא ידעה שאיננה בת שיחה בימים אלה, ונוכחותן תעיק עליה עוד יותר. לבסוף נמשכת ידה לטלפון, כמאליה, והיא מחייגת את מספרו של עתניאל. היחידי בעולם שבכוחו להרגיעה. וכשהוא עונה, אינה שולטת בעצמה, והיא משתנקת מהתייפחות, ועתניאל אומר שהוא בא מייד לקחת אותה אליהם הביתה, ושתהיה מוכנה לצאת. היא מבוהלת. לא לזה ייחלה, אינה יודעת איך תעמוד בזה, אבל היא נחרדת מהבלבול שלה, מהעדר האחיזה. לפניה כל הלילות הארוכים של ימי השבעה והיא חוששת מעצמה. איבדה את הבטחון בשפיותה. אפילו היה מציע לשבת איתה מעט בכל ערב, עדיין היתה נאלצת להישאר לבדה עד הבוקר. וגם איכפת לה פתאום מה יגידו השכנים. ירכלו עליה שבשבעה למות אמה היא מתנה אהבים עם גבר נשוי…

היא אורזת מזוודה קטנה, וכשהוא מגיע, הוא מזרז אותה אל הטקסי שמחכה למטה.

“הו, עתניאל,” לוחשת זויה, “הלב שלי נשבר.”

והוא מלטף את ידה ואומר לה: “לב נשבר זה דווקא טוב…. רק לב אבן אינו נשבר… כשהלב נשבר חודרת אליו אמונה, וזה היה רצונה של אמך זכרונה לברכה, שהאמונה התמימה שלה תחדור לליבך ותנחם אותך.”

אחר־כך הם שותקים כל הדרך. וכשהם עולים אל דירתו, מקדמת אותם תמרה בעליצות מעושה, מתנדנדת על רגליה כמאבדת את שיווי־משקלה, אך מבטו החמור והנוזף של עתניאל.מחזירה לעשתונותיה והיא משנה את טון דיבורה ומביעה בטבעיות את השתתפותה בצערה של זויה. אחר־כך היא מכניסה אותה לחדרה של חגית, שכבר שכרה לה דירונת לעצמה, מציעה לה לנוח מעט עד שתגמור להכין את ארוחת הצהרים, ועתניאל.פורש לחדר עבודתו.

לא נוח לה בחדרה של חגית. כבר זמן רב היא חשה שהנערה אינה סובלת אותה, אלא שהיא מבליגה על רגשותיה כל עוד נהנית זויה מהגנתו של אביה הנערץ. ומפריע לה התצלום בגודל של פוסטר, של פבלו נרודה, המשורר הצ’יליאני הלירי־הלוחמני, אלילה של חגית, שמתנוסס מעל מיטתה אבל שולט על החדר כולו. מבחינתה של זויה, הסרקאזם החד כתער והמכה אל החומש של עתניאל, נעלה פי כמה על הפאתוס הפוליטי הנאצל של נרודה. דיוקנו של הפייטן הצ’יליאני הזה בביתו של עתניאל.נדמה לזויה כצֶלֶם בהיכל.

במשך כל הארוחה אין תמרה פוסקת לפטפט. מדברת על הקיבה הרגישה של עתניאל, ומחייכת לעברו בניע ראש קוֹקֶטי, ואומרת שהיא מקפידה על דיאטה חמורה במזונו, מגניבה לו ביצה למרק, ומרסקת מלפפון חמוץ, וטוחנת את העוף, כי קציצות קלות יותר לעיכול, ומביעה את דאגתה לחגית, שהיא כל־כך קשת־החלטה, ואיך תסתדר לבדה בדירונת שלה, כשכל עניין פעוט נהפך אצלה למשימה אדירה, מתלבטת ומתלבטת… היא הרי פרפקציוניסטית! יחד הזמינו וילונות וכשתלו אותם, לא התאימו בעיניה לתמונות והתחרטה, אבל לא התפשרה, והלכו לבחור אחרים, ואת הראשונים נתנה במתנה לבת־דודתה, אבל מה יהיה אם גם החדשים לא יתאימו?

עתניאל.מתופף בידו מעדנות על השולחן, ושותק במשך כל הארוחה. לבסוף הוא מהסה את אשתו בתפיפה אחת חזקה, ואומר שתפסיק לדאוג ואז הכל יסתדר; חגית ילדה גדולה ונבונה, והוא חורץ, ושמחת החיים וההומור שלה יגנו עליה מכל פגע “וגם מן הפגע־רע של חרדת־יתר אמהית”.

לזויה אין תיאבון והיא טועמת כזית, וכשקמים מן השולחן והיא אמורה לחזור לחדרה ועתניאל.מתכונן לצאת מהבית, הוא אומר לתמרה בנוכחתה: “עכשיו הניחי לה לנפשה ואל תבלבלי לה את המוח.” וזויה נכנסת לחדר וסוגרת אחריה את הדלת.

בבית האבלים, בדירת אמה, יושבים הגברים על שרפרפים נמוכים וגיסתה מתרוצצת בין המנחמים ומציעה שתייה וכיבוד, אבל חברותיה של זויה מוציאות אותה מדי פעם לשאוף אוויר בסמטאות השכונה, ובסופי הערבים היא לוקחת טקסי וחוזרת ללון בביתו של עתניאל.

זויה מקפידה על כך שלא תיוותר לבדה עם בני משפחתה, כדי שלא תימצא להם שעת־כושר לגרור אותה לוויכוחים על הירושה, ואילו בנוכחות זרים הם מדברים על מה שמעסיק את כולם באותם הימים: לכידת אייכמן בארגנטינה. אומרים כי הוא עצור כבר בישראל ובקרוב יועמד לדין, וגיסה של זויה, שחברת ההובלות שלו התמוטטה ועכשיו הוא מפעיל עגורנים ומערבלי בטון, אומר שאפילו ימיתו אותו בעינויים, אפילו יקרעו מגופו של המרצח הזה איבר אחר איבר וינקרו את עיניו וישרפו אותו בעודו בחיים… ומתרגש בדברו, ומאדים ומשתנק, ומישהו מגיש לו כוס מים וידו של הגיס רועדת כשהוא לוגם ממנה. מיכלסון, שיושב בין המנחמים, אומר שכל עונש שיוטל על הרוצח הזה יהיה בלי שום יחס למה שעוללו הנאצים לילד יהודי אחד קטן, וזויה חושבת על אחיה, שכמפגר או כחולה־נפש היה בוודאי בין הראשונים שהומתו. אחותה של זויה פורשת ושוכבת לנוח במיטת אמה וכשהיא חוזרת, היא מספרת נרעשת על רומן שהיא קוראת, של סופר עברי מוכר ומכובד, ואין לטעות בזהות הגיבורה שלו. זוהי אלמנת־מלחמה מבוגרת, שהתיישבה באיזה יישוב חדש בנגב, שם היא מדריכה עקרות־בית כורדיסטניות ומלמדת את ילדיהן קרוא־וכתוב, אבל הסופר הזה מתאר אותה כצבועה ומתחסדת, “קדושה” המשרכת דרכיה בנאפופים; ואומרת, שהספר גדוש מיניות והוא ביזיון לספרות העברית. וזויה נזכרת איך ישבו במרפסת של “תירוש” ועתניאל.קטל לגמרי את הרומן הזה ואת מחברו; אמר שזה רומן למשרתות, פסל אותו מכול וכול, ופתאום נכנס לקפה המחבר עצמו, ועתניאל, שכבר היה מבוסם, שינה לגמרי את טעמו, הילל את הספר בפניו, בדרך האיפכא־מסתברא הסרקסטית שלו, והעתיר עליו דברי שבח מליציים ואמר שיש להדפיסו ברבבות עותקים. אבל ימים אחדים לאחר מכן יצא נגדו ברשימה זועמת בעיתון.

ובערב, כשהיא חוזרת לבית עתניאל, האור דלוק בחדרו והוא יושב שם ועובד, ותמרה, המובטלת בימים אלה מן התיאטרון, מקבלת את פניה בחלוק בגזרה יפנית עם הדפסי ברבורים, שנראה חדש לגמרי ועדיין ניכרים בו קיפוליו מן האריזה, וזויה חושדת בה שקנתה אותו לכבודה, להיראות במיטבה בנוכחות צרתה. וכשהן יושבות במטבח ושותות תה ותמרה סוגרת את הדלת “שלא נפריע לו”, ומתרווחת בכסאה כגבירה, ידיה על המשענות, והפסוקת בחלוקה חושפת את רגליה המוצקות הנתונות בנעלי־בית ורודות מבריקות (גם הן חלק מהקנייה שעשתה היום, חושבת זויה), מתחילה זויה לרעוד, שיניה נוקשות והיא חשה מועקה בחזה, ואומרת שסגור מדי, ומחניק פה, והן כמו בדלתיים סגורות של סארטר, ותמרה מצדדת אליה מבט חשדני ושואלת אם באמת האווירה בביתם כה קשה לה וקודרת. בכל זאת, למרות הצינה בחוץ, קמה תמרה ופותחת חלון, ואומרת, פניה אל החוץ: “אהבה זה לא חטא, זויה,” אבל זויה אינה יודעת אם להיות אסירת־תודה לה על האמירה הזאת, או להיפגע מחדירתה המתנשאת לרשות היחיד שלה. אחר־כך יוצאת תמרה ומביאה צעיף מצמר חום, סרוג גס של חמותה, ומניחה על כתפיה של זויה.

תמרה מדברת ומדברת. על הצרות שיש לה עם עתניאל, שכשנחוץ לו איזה בגד, כמו עכשיו, לבכורה של המחזה שתירגם, היא מפצירה בו שילכו לקנות והוא דוחה ודוחה והפעם, קנתה לבסוף בלעדיו ב“א.ב.ג.” והביאה הביתה. ועד שהואיל למדוד… אבל הבגד לא התאים, והחליפו לה אותו רק בזכות היותה רעייתו, וכעת אפילו נעליים הפסיק לקנות בעצמו. ועל בני משפחתו היא מדברת. אמו אשה חכמה ומשכילה, היא אומרת, מדקלמת על־פה שירה רוסית ורואה ומבינה הכול בדרכה השקטה (וזויה תוהה בליבה מה פשר המבט המלוכסן שנותנת בה תמרה כשהיא אומרת שהאם רואה ומבינה הכול, וחשה את הצמר בכתפיה כאילו הוא הגיזה הקטלנית של מדיאה ומשילה מעצמה את הצעיף בבהלה). ועל אחותו ודודיו ואחייניו היא מספרת, שהוא נאמן ומסור להם וכל שיבקשו ממנו, יתפנה וירוץ ויעשה למענם, ועליה, על תמרה, משפיעה משפחתו המון תמיכה (האם היא רומזת לה שבגללה נחוצה לה תמיכה כזאת?), ומדברת על משפחתה שלה, החמה והמפנקת. מספרת על אחיה, פעיל הגנה לשעבר וכיום מנהל מרכז קופת־חולים, איש כלבבו של עתניאל.ומעריץ גדול שלו, וכשהודתה לו ולאשתו על אירוחם “כמו במלון של חמישה כוכבים”, התבדחו ואמרו שלא חמישה כי אם שישה, שהרי היא הכוכב השישי. ומספרת שבני משפחתה מגיעים לכל הצגה שלה, מכתתים את רגליהם לאולמות ספורט בכל מיני יישובים נידחים שהיא נוסעת אליהם כקריינית במסגרת “אמנות לעם”, ומעכשיו אולי תקרא משהו מפרי עטה של חגית (“בבת־עינו של אביה,” היא מחייכת בתוגה), שהתחילה לכתוב פזמונים ללהקה הצבאית, ולאחרונה פנו אליה מהתיאטרון שתחבר פזמונים לקומדיה ישראלית.

זויה מקשיבה לה מתוך פיזור־נפש, אוזנה כרויה לרחשים שמגיעים מחדרו של עתניאל מבעד לשתי הדלתות הסגורות: תקתוק מכונת הכתיבה, נשיפות המקטרת שלו, קול פסיעותיו וחריקות כסאו, ותוהה אם ייצא אי־מתי מחדרו ויישב איתן קצת. ופתאום עולה בה נחשול של בחילה כשהיא נזכרת בפזמון שפיזמה אחייניתה, ששירתה אף היא בלהקה הצבאית ביחד עם חגית, וחוזרת בו המלה “עלוקה”; וכשהבינה שחגית היא שחיברה להם את הפזמון הזה, חשה דקירות של קור וביקשה מאחייניתה לדקלם את המילים, אך זו הסמיקה והשתמטה וטענה שאינה זוכרת.

הימים והלילות של השבעה מתבלבלים בראשה ונדמים לה כיממה אין־סופית אחת. לפעמים יוצא עתניאל. מחדרו, פותח את דלת המטבח ומשתהה רגעים אחדים בפתח, שואל לשלומה של זויה ואם תמרה מתנהגת אליה יפה, אך משתמט מלהצטרף אליהן לכוס תה, וזויה חושבת בליבה שבימים כתיקונם, בקפה, היא רואה אותו הרבה יותר מאשר בביתו.

וביום שישי אחר־הצהרים, בתום השבעה, חוזרת זויה לדירתה, ובדרך היא קונה מצרכים אחדים, מדליקה את הרדיו, מנקה ומצחצחת ומבשלת, ועושה “שטיפה” לשיער, ותולה מעל מיטתה את הפורטרט של אמה שציירה, אך ליבה שוקע בקירבה כשהיא נזכרת בדברי אמה, שמוטב לה להתחתן ולהתגרש, לא חשוב עם מי, העיקר שיקיים איתה מצוות פרו־ורבו, מאשר להישאר רווקה זקנה. מוטב כבר להיות “משולחת”, אמרה.

זויה פושטת את שמלת אבלותה השחורה ומתגנדרת לכבודו. כעת יחזור סדר ימיה לתקנו והיא תצפה בלב הומה לבואו, כבכל ערב שבת.

* * *

“זויה, זו־יה!” קוראת עכסה כשהיא מגיעה לחופשת מולדת מלונדון – והיא כבר אדריכלית מדופלמת ומוערכת – ונכנסת ל“תירוש” להגיד לה שלום, אבל אינה מתנשקת איתה, ורק אומרת: “זו־יה היא – זו־יה!”

זויה יושבת עם ישה. וכשעכסה יוצאת, היא שואלת אותו איך יפרש את האינטונציה של עכסה כשקראה כך בשמה, האם התכוונה לומר שזויה היא זויה תמיד, נאמנה לעצמה, והכול סטטי בחייה ולא קורה בהם כלום? וישה צוחק ואומר: “אצלך – סטטי? לך יש דינמיות פנימית! את האשה הכי משוחררת שאני מכיר, דמות זורמת, היופי בשלמותו, ושלמות אי־אפשר לפרוט לפרוטות או לפורר לפירורים.” וקם, ומחליק על שערה, ונושק, ונושק על מצחה.

אפילו לא התכון בכל הרצינות למה שאמר, לפחות באותו היום היא מנוחמת.

מתחתנים    🔗

ועכשיו הנחיתו על ראשה את החתונה הזאת, שהכול מאושרים בה מלבדה.

אין מנוס. לאן שלא תברח, איפה שלא תתחבא, הכול מדברים בחתונה הזאת. מה קרה, נגמרו להם כל יתר הנושאים?

ואולי נוכחותה היא שמציתה בהם את היצר להתעסק בזה, לראות איך היא מגיבה, איך היא נחלצת.

אבל למה זה צריך להיות איכפת לה? עינה צרה? במי? בכל ליבה היא מייחלת אושר לבתו, זאת הילדה השברירית עם החִיוּת האדירה, הילדה הפראית, שדומה כי היא טורפת את החיים, כמו שטרפה את חצי העוף שהזמין בשבילה אביה אצל שמיל.

בשבת בצהריים זה היה, כשבני־הזוג המאוהבים עברו חבוקים על המדרכה של “תירוש” והציצו לקפה. וברגע שהבחין בהם עתניאל ממקום מושבו במרפסת, האירו פניו בהפתעה, והוא קם ויצא אליהם, ומשכם בשתי ידיו פנימה, וקורן מנחת אמר: “הנה בתי, חבוקה ודבוקה בחתנה,” והציג את החתן בפני החבורה כולה: “אהוד, שמכונה אודי, צלם סרטים. צעיר, כפי שאתם רואים. מבטיח, אומרים. והמהדרים מוסיפים: תקוות הקולנוע הישראלי. ואת בתי, חגית־חפצי־בה, אתם הרי מכירים; אז מעכשיו ייקרא לה 'חפצי־בו, חפצו־בי.” וחגית – שהתעגלה מעט מאז ראתה אותה זויה לאחרונה, כה אביבית בשמלת הכתפיות הפעמונית שלה, שכמו נועדה להתלטף ברוח קלילה, ברק משובה בתלתל שערה שצנח על מצחה, ופניה זורחות מאושר – ניענעה בראשה במעין זעף קוקטי, וקראה בכביכול ריטון: “של מי כל ה’חפציות' האלה? ‘חפצי־בה’! חפצי־בו'! ומה עם ‘חפצי־בי’?” תיפפה קלות על חזה, “הה, אבא? מה עם חפצי־בי?” ובני החבורה צחקו והתמוגגו.

לא, לא בילדה הזאת צרה עינה של זויה, ובוודאי לא בעתניאל, שהיא, זויה, הנהנית העיקרית כשמצב־רוחו מרומם. בתמרה, אם כן, בשמחה המשותפת לשניהם, לבעל ולאשה, והיא, המאהבת, אין לה חלק בה. כן, הילדה המוצלחת הזאת של שניהם מעידה יותר מאלף עדים על ברית הדמים ביניהם, הכרותה לעד. בתם זאת, והנכדים שייוולדו להם ממנה. ברית חקוקה בבשר, שלעולם לא תופר.

מבעד להרהוריה שמעה את סילביה שואלת: “נו, מתי נזכה לרקוד בחתונה שלהם?”

ושמעה את עתניאל עונה לה: “תזכו, תזכו, עוד חזון למועד… תחילה יבררו הילדים זה־על־זה וזה־את־זה; עבודת הבירורים קודמת לגילוי. ואחר־כך יבוא גם הגילוי, וגם המימוש של הגילוי.”

וכולם ציחקקו בהנאה, וחגית הצהירה שהיא מתה מרעב ושמיל לא ידע את נפשו מהתרגשות, כה להוט היה לשרת את כוכב האכסניה שלו ואת אורחיו הייחודיים. הוא ערך להם שלחן נפרד בצד השלחן הכללי, והילדה הרחפנית הזאת זללה בתיאבון עצום. לא רק את העוף, כי גם את המרק עם הכיסנים, והזמינה עוד סלטים, וחיסלה את הצ’יפס וקינחה בקומפוט ובעוגה, והעתירה על שמיל שבחים על מאכליו, ושלושתם שתו לחייו, ועלזו וצחקו.

ובשלחן הסמוך, זה שהסבו אליו זויה ויתר החבורה, נלחשו דברי התפעלות על “הזוג־משמים” הנסיכי הזה, ופני כולם הביעו קורת־רוח, ושמחו בחלקם של ההורים המאושרים כאילו היו הם עצמם השדכנים או השושבינים. וסילביה הביטה בערגה נכמרת אל עבר השולחן המשפחתי ואמרה שבאמת מגיעה לה קצת נחת, לתמרה, ויונינה ליטפה בעיניים קונדסיות את חגית, הידקה את סנטרה אל חזה, ושאלה בקול עבה, מתנגן: ומה חסר לכלה? ילדה נפלאה כזאת!

חגית, שחשה כי מדברים בה, הפנתה אליהם את ראשה והפריחה איזה דבר חידוד, והעבירוהו מפה לאוזן וכולם געו בצחוק, וכשהסבה את פניה, אמרו כמה היא פיקחית ושנונה, ואמרו כמה יפה הזוג ומתוק ומיוחד ומקסים, כליל המעלות ממש, וחיבקו אותם בעיניהם, והכול שפעו אהבה ורצון טוב.

* * *

ימים אחדים לפני החתונה נדברים עתניאל וזויה ועורך ההוצאה שלו, שהוא גם מבקר, להיפגש בקפה ולראות דוגמאות של איוריה לספר שיריו החדש. עתניאל פרוש בפינתו המרוחקת ומעשן את מקטרתו ומגיה את ספרו, והעורך יושב בריחוק־מה ממנו, שלא להפריעו, ומדפדף בעיתון ומעשן סיגריה. כשמגיעה זויה, היא מתיישבת מול עתניאל ופותחת את הקלסר ומוציאה משם את הרישומים, ועתניאל רומז לעורך שיקרב את כסאו ויתרשם גם הוא. ואולם, כשרק מעיף עתניאל עין באיור הראשון, הוא נותן עליה את קולו בגערה: “מה עשית פה? איזה מין דבר זה? וזויה נבהלת וליבה שוקע ודמעות נקוות בעיניה, אבל הוא אינו מרפה: “ומה העטיפה המקושקשת הזאת? אני שונא ‘עיצוב’! אני רוצה עטיפה פשוטה לגמרי, בלי ציור ובלי צילום! חלקה! רק הכותרת והשם! וגם בלי כיתוב על גב הספר, שום כיתוב!” וכשמנסה העורך להסביר, בדחילו־ורחימו, שהעטיפה נדפסה כבר בכמה אלפי עותקים, דופק עתניאל על השולחן וקורא: “אז נא לזרוק ולהדפיס מחדש! את כל העטיפות!” ומרכך מעט את קולו ומחמיץ את פיו במעין חיוך ואומר: “זה גם היה עולה לך הרבה יותר בזול, חוסך תהליכי צילום והפרדת צבעים וגלופות לינולאום; יוצא מכאן שרק הפסדת מהפשלה הזאת.” ומפמפם במקטרתו, ומבחין ב”איש־גדרה" – גמלאי של משרד הביטחון שעתניאל סיפחו אל שולחן חסידיו, ומאז טועם האיש גם מנחת חסדו וגם מזעמו – ומנופף לו בידו, וההוא, חזהו מתנפח מגאווה על הכבוד שנופל בחלקו, מנופף לו בחזרה מלוא אורך זרועו הקצרה, וקם בקושי מכסאו ומתנהל בכבדות של חולה קצרת אל שולחנם. אבל בהתקרבו אליהם, מנפנפו עתניאל מעליו בידו ומורה לו שישב ליד שולחן סמוך, והוא עצמו חוסר להתעסק בהגהות ומתעלם לגמרי מנוכחותם של זויה ושל העורך.

וכשהעורך ההמום קם ללכת, נושא אליו עתניאל את עיניו מן ההגהות ואומר: “ובהזדמנות זאת אני מודיע לך, בנוכחות העדה הזאת, שבשום פנים ואופן אין להכליל בקובץ מסותיך הביקורתיות את המסה על ספרי. ואם תמרה את פי ותעשה בניגוד לרצוני, זה סוף היחסים בינינו, המקצועיים והחבריים.”

זויה תוהה בליבה מה גרם לרגזנותו המופרזת של עתניאל, שהרי המסה שבה מדובר, כולה שבחי־שבחים, והאם החתונה המתקרבת מלחיצה לא רק אותה, הזרה, אלא גם אותו, האב והמחותן. האם כה קשה לו לוותר על החזקה המוחלטת שיש לו על בתו, על השפעתו וסמכותו הלא־מעורערות עליה, ולחלוק אותן עם חתנה הצעיר, המוכשר ויפה־התואר? האם הוא מקנא לה? מקנא בו? והאם עצבנותו ונרגנותו של אביה משפיעות גם עליה, על הבת, שכל מצב־רוח חולף שלו מותיר את רישומו על לוח־ליבה האנין והרגיש?

אחייניתה של זויה, ששירתה עם חגית בלהקה הצבאית, באה לבקרה. היא מדוכדכת, רומזת על משבר שפוקד אותה, אכזבה מאהבה, איום בנטישה. אחרי שהן מדברות סחור־סחור בעניינה, “בלי להזכיר שמות”, והאחיינית מתאוששת קצת, נוהגת עימה זויה בגילוי־לב אלים, בניגוד למיטב הכרתה. היא לוחצת עליה שתודה כי המלה “עלוקה”, החוזרת בפזמון של חגית, מתייחסת, לדעת הכל, אליה, אל זויה, וכי חגית חושבת אותה לעלוקה על נפשו של אבא שלה.

אבל בחתונה הזאת, שהמשפחה כבר הודיעה עליה והכול מדברים בה – “כל תל־אביב מחתנת את חגית,” אומרים – היא חייבת להיות נוכחת. אסור לה לבלוט בהיעדרה, וגם עתניאל לא יסלח לה על כך. כבר הזמינה שמלה בחנות של ידידתה בדיזנגוף, שעיקר התמחותה בבגדי הריון, אך לה, לזויה, בתור מחווה יוצאת־דופן, נאותה לתפור. ושם, בחנות, קורה לה כשל מחפיר.

זויה מסתגרת בתא הלבישה כדי למדוד שמלה “מהממת”, לדעת בעלת החנות, אקסטרווגנטית, סקסית – אם כבר אז כבר, ושימותו כולם מקנאה! – שמלת זברה מבריקה בפסים של צהוב־זהב ושחור, עם כתפיות ובתוספת צעיף, וידידתה בעלת החנות שואלת אותה מעבר לפרגוד איך נראית לה השמלה. “היא נהדרת, פשוט נהדרת! אין צורך בשום תיקון!” קוראת זויה, ומוסיפה בצחוק, שבמחשבה שנייה נחוץ תיקון. יסודי, עקרוני, תיקון־חיים, אבל אותו לא תוכל לעשות לה ידידתה עם כל רצונה הטוב. וכשהיא יוצאת מן התא להציג את שמלתה, הן מחליטות שקצת ארוך, וזו מתיישבת לקצר את האימרה.

“מי צריך בכלל את החתונה הזאת!” קוראת זויה, “אני שונאת חתונות! והאירוע התקשורתי הזה זר לי ומאוס עלי, אבל אצטרך להעמיד פנים שמחות, לחייך אל כל החשובים האלה, ושארי־הבשר משני הצדדים יצביעו עלי ויתלחשו ויסתודדו, אני רואה בדמיוני את כל ההצגה כולה, כאילו כבר נכחתי בה, אני נגעלת מעצמי כבר יכשיו. תאמיני לי שהכול, אבל ה־כול, כל־כך בזוי בעיני.”

ופתאום היא רואה אשה צעירה, בהריון מתקדם, יוצאת מן התא הסמוך ונועצת בה עיניים באיבה גלויה, ואחרי שהאשה משלמת בעד השמלה ויוצאת, מתאמללות פניה של בעלת החנות, והיא סופקת כפיים ולוחשת: “אוי, בכלל שכחתי מי מודדת שם, אני נורא מצטערת…” היא מוציאה את חוט המכליב מן האימרה ונושאת אליה את ראשה ואומרת שהצעירה הזאת רכשה שמלת הריון לכבוד אותה החתונה עצמה, וכשבאה לחנות בפעם הראשונה, סיפרה לה שהיא חברה קרובה של הכלה.

עכשיו כבר שונאת זויה את שמלתה החדשה שכה מחמיאה לה, ובשובה הביתה היא משליכה את החבילה הארוזה על הכורסה ואפילו לא פותחת אותה. הזעזוע בפניה של הצעירה והעוינות בעיניה רודפים אותה כל אותו היום והיא חרדה כל־כך מן האפשרות שתסגיר אותה לחגית, שהיא מחליטה להקדים תרופה למכה ולדבר איתה בעצמה.

ובערב היא מחייגת את מספר הטלפון של עתניאל וכשעונה תמרה, היא מפריזה בעליזותה, שואלת איך מתקדמות ההכנות, ותמרה פותחת בגיבובי דיבורים ארוכים: על הרב החב"די, שאת הבחירה בו לנצח על הטקס הפקידו בידי מיכלסון, ומי יודע אם יישא חן בעיני חגית שהיא כל־כך ביקורתית, ועל האולם שהיא חוששת כי לא יכיל את כל הקהל הרב שיזרום לשם, מפני שעתניאל הזמין את כל מי שרק נקרה על דרכו, ואפילו יהיו כסאות רזרביים, יחסר מקום ליד השולחנות, וכל־כך לא נעים לה, מפני שאמורים לבוא כל המי־ומי, אל תשאלי, ראש הממשלה וחברי כנסת ואנשי ביטחון, וסופרים ושחקנים וכל השבט המשפחתי וחבריהם של חגית ואודי, כמובן, ויהיה מזנון בשרי וחלבי־צמחוני, ותזמורת קטנה לריקודים “אבל על סידור הפרחים,” היא אומרת, “תנצח חברתה הטובה של חגית שהיא מומחית לכך ושלה טעם וניסיון, אבל כעת היא בהריון מתקדם ומי יודע אם לא תלד עד אז…”

זויה חשה התכווצות בליבה, והשפורפרת שבידה נשמטת מאחיזתה ונחבטת אל הרצפה, והשיחה מנותקת. אבל תמרה מחזירה לה מייד צלצול ושואלת מה קרה, וזויה, ידיה רועדות, מבחינה בשממית על הקיר, ראשה למטה וזנבה למעלה, אצבעותיה פשוקות ובשרניות ועיניה, שתי מערות אפלות, מופנות אליה. היא נחרדת כמפני אות מבשר רע, ואומרת לתמרה: “ראיתי שממית על הקיר ונבהלתי, אז השפורפרת נפלה לי מהידיים.” תמרה צוחקת ואומרת ששממית היא סגולה נגד עין־הרע, אבל זויה מצטמררת ואומרת שתטלפן לה בחזרה, ולוקחת מטאטא ומעיפה את השממית לרצפה, ורודפת אחריה בין הרהיטים, ולבסוף מצליחה לסלקה אל המרפסת והדלת נסגרת על זנבה. כשהיא מחייגת שוב את מספרו של עתניאל, עונה לה חגית, וצוחקת וחוקרת אותה אם אמה התישה אותה כל־כך בשיחתה, שהשפופרת נשמטה מידה, וזויה מגחכת במבוכה וממלמלת: “בעצם התכוונתי אלייך… רציתי להציע לכם, לך ולאהוד, שתבואו אלי, לביתי, לבחור ציור… את יודעת, מתנת חתונה ממני… עוד לפני האירוע, כן, אני מאוד מבקשת…”

היא מנקה ומצחצחת את הבית לפני בואם, כלפני בואו של עתניאל, ומסדרת באגרטל זר פרחי שדה שבחרה מן הדוכן של הרוכל, וקונה עוגה בקונדיטוריה יוקרתית, ולובשת חצאית מכווצת וחולצת שרוולים פשוטה, בנוסח תנועתי, ואף־על־פי שבלי איפור מועם זוהרה, היא מקפידה להיראות טבעית ונינוחה, היפוכה של “עלוקה” שנדבקת למשורר נערץ. והנה, דקות אחדות לפני המועד שקבעו, היא נזכרת שנשארה רק שקית אחת של תה ואולי הם לא אוהבים נס־קפה, והיא ממהרת לרדת למכולת לקנות, ובעלותה במדרגות היא שומעת שמצלצלים בדלת דירתה, ומגיעה מתנשפת ומתנצלת, והם שמחים לקראתה ואומרים שכבר התכוונו לסגת, וכשהיא פותחת להם, הם נכנסים לדירתה בפרץ צחקוקים, אבל ברגע שנסגרת אחריהם הדלת, משתתקת חגית ומביטה סביבה בסקרנות.

“לא הייתי פה מאז גיל חמש,” היא אומרת, “אבל נדמה לי ששום דבר לא השתנה.”

“יש ציורים חדשים,” אומרת זויה.

“זאת אמא שלך, נכון?” מצביעה חגית על הפורטרט שמעל למיטה, “כשהייתי פה בפעם האחרונה היא עוד היתה בחיים.”

“הציור הזה אינו עומד לבחירה,” מחייכת אליה זויה בעצב. “הוא היחיד מאוסף הציירת שאינו עומד לבחירה.” ומתכופפת אל מתחת למיטה וגוררת משם מזוודה גדולה ומגוללת שטיח של לינוליאום ופורשת עליו את ציוריה, וכל אותו הזמן מציקה לה השאלה, האם ספרה לה חברתה על הסצינה המבישה בחנות לבגדי הריון בדיזנגוף.

חגית ואודי מביעים את התלהבותם מהציורים בקריאות התפעלות; היא משבחת ציור אחד והוא מונה מעלותיו של אחר, והם מתנצחים כאוהבים, ומתחככים זה בזו, ולבסוף עוזרת להם זויה להחליט. וכשהבחירה סופית, היא מוזגת יין ושותים לחייהם, וזויה אומרת שאחרי החתונה תלך איתם לבחור מסגרת הולמת, ונכנסת למטבח להביא כיבוד.

בהסיבם לשולחן הנמוך לשתות קפה, שואלת זויה על הסרט שאודי מצלם. חצי דוקומנטרי, הוא אומר, על יישוב חבל לכיש, ומספר לה על התסריט שנכתב בהשראת הפגישות, של הבמאי ושלו, עם עולי צפון־אפריקה, ואומר שגם השחקנים נבחרו מקרב העדה הזאת, וזויה מתעניינת בתלבושתם ובמלאכת־היד שלהם ואומרת כמה נפלא היה לצלם את כל זה בצבע, ומדברים על סרטים צבעוניים שמפיקים בהוליווד בתקציבי עתק. ופתאום, במחווה שמפתיעה אותה עצמה, היא ניגשת אל חגית, מחבקת אותה, ובעוד פניה מוסבות ממנה בחיבוק, היא אומרת: “חגית, אני רוצה שתדעי. מה שלא יאמרו, מה שלא ירכלו, האמיני לי שאת יקרה לליבי, ואוהב אותך עד סוף ימי.”

עיניה מלוחלחות מדמעות והיא מנגבת אותן בידה שלא יבחינו, ועושה עסק גדול מהאריזה, מגלגלת את הציור ומבקשת שייזהרו עם הגליל, ונושקת לחגית ולאודי, ובקול צוהל מדי ובארשת שמחה מדי – נפרדת מהם.

* * *

אותו לילה היא חולמת שעתניאל עזב אותה. התאהב מחדש באשתו, אחרי שזו כבר היתה נשואה לאחר, ועכשיו היא ועתניאל זוממים להתחתן בשנית. בחלומה חושבת זויה: והלוא היא נכה, גבה כפוף, ראשה מגולח, היא כה חיוורת, אולי היא אפילו מסוממת… ובכל זאת, פניה קורנות, והיא כל־כך יפה! נראה כי ליבו של עתניאל קל עליו והוא מצפה בחדווה גלויה לבילוי הלילי עם אהבתו הישנה־חדשה. כשנודע הדבר לחגית ולבן הקטן שנולד לה, צוהלים שניהם וקוראים: “איזה יופי! סבא־סבתא מתחתנים!” וכעת נותרת זויה לבדה עם כאבה. כשהיא מתעוררת, היא שוכבת באפס־כוח במיטתה, וחושבת איך תחיה בלעדיו.

ואז היא חוזרת ונרדמת, וממשיכה לחלום: בעלה של תמרה הוא תיאולוג נוצרי, תמהוני, “ירד מן הפסים”, אומרים, והוא מדבר כל־כך בלחש שבקושי שומעים. הם יושבים סביב שולחן בארוחת בוקר: תמרה, בשמלה שחורה ובכובע וכפפות, בעלה וכמה מחבריו. היא, זויה, בכתונת־לילה ממשי ותחרה, פותחת בלאט את הדלת ומתיישבת לצידם. היא נראית במיטבה ומתחבבת על כולם, ובעלה של תמרה מחייך אליה במסתוריות, מנענע בראשו וממלמל כלואט סוד: “אני מרטיר.” היא שואלת אותו אם מרטיר נחשב מקצוע, ואם אפשר להיות מרטיר מהבוקר עד הלילה, אבל התיאולוג ממשיך לחייך ואינו אומר דבר, וזויה חושבת בליבה, בחלומה, שעתניאל ותמרה הועידו לה לחתן את בעלה המרטיר של תמרה, וכי שידכו לה אותו ללא ידיעתה.

בהתעוררה משנתה, היא נזכרת, שכשפגשה את תמרה לראשונה, אחרי הופעתה באולם הקולנוע בכיכר, היתה לבושה שחורים, בדיוק כפי שנראתה בחלומה. היא תמֵהה לפשר הדבר, ושואלת את עצמה אם חלום פסימי הוא או אופטימי, ואם נרמזה בחלומה שחיים רליגיוזיים עשויים להוות משקל־נגד לקיומו של עתניאל בעולמה, אבל קול מירכתי ליבה מזכיר לה את ה“הבטחה” שניתנה לה: שניחנה ב“כוח” עליו והוא לא יעזבה לעולם.

והיא שואבת מכך תקווה.

אורחת לא רצויה    🔗

בשמלת הזברה הראוותנית שלה מושכת אליה זויה את תשומת־ליבם של שני השבטים, זה של עתניאל וזה של תמרה, ונדמה לה שמבטיהם מלווים אותה לכל אשר תפנה והיא מותרת לעיניו של כל אדם. “אשר יגורתי,” היא לוחשת בליבה, ושואלת עצמה איזה שד דחף אותה להתגרות בהם כך. האם בסתר ליבה התכוונה להתחרות בכלה, האשה הבלתי־מנוצחת היחידה בחיי עתניאל, או “לגנוב את ההצגה” מתמרה? וכשהיא רואה את עכסה חברתה, שהגיעה לביקור־מולדת מאנגליה ובאה לכאן עם אביה, עורך־הדין המכובד, היא שמחה לקראתה ונצמדת אליה, והן עומדות יחד ולוגמות שמפניה ומסתודדות. עכסה, שלוחת־רסן ועריצה כתמיד. ה“אנגליות” שלה מתבטאת עכשיו בקולה הנמוך שצריך להתאמץ כדי לקלוט אותו, כשהיא יורה חרש־חרש חידודים לעגניים, מצביעה בסנטרה על בנות המשפחה שנועצות בהן עיניים נוקדניות, ושתיהן משתעשעות לאתר בהן פגמים, ומגחכות ופוזלות לעבר הגברים שמישירים אליהן מבטים חצופים, ומתפקעות מצחוק כבוש כבנות־עשרה. וכשאוזלת השמפניה הן עוברות לקוניאק, וזויה, שאינה סובלת אלכוהול, חשה סחרחורת, ומבקשת מרחביה שייצא איתה החוצה לשאוף אוויר, אבל נתקלת במבטה הצלפני של אשתו, חברתה של תמרה, ואומרת לו שבעצם רוצה היתה להיות לבדה והוא משוחרר. עכסה נפרדת ממנה, אומרת שהיא הולכת להתערב בקהל כי שכחה מה זה קהל ישראלי; היא תגלה אחר־כך לזויה מה מדברים עליה; וזויה נבהלת, אומרת שלא מעניין אותה, ומפצירה בעכסה שלא תעשה בושות.

היא נשענת אל העץ, קרוב לפתח, בחושך, ומעשנת, רואה־ואינה־נראית, ומבחינה בצללים של שתי בחורות, לא רחוק ממנה, גם הן מעשנות, ושומעת אחת אומרת: “היא אשה פגועה, תמרה, וכדי לשמור על הנישואים האלה היא נאלצת לקבל את הדין ולפנות מקום למאהבת הזאת בהייררכיה המשפחתית.”

הדם מציף את פניה, והיא חשה מזוהמת, וגרונה צורב מיובש. היא משתחלת לאולם בין הנדחקים בפתח, וחושבת איך תיחלץ מן המעמד המשפיל של החתונה הזאת.

ובהיכנסה לאולם היא מתיישבת ליד שולחן באיזו פינה נסתרת, מריקה אל גרונה שארית של משקה לא מזוהה מכוס פלסטיק משומשת, ומחפשת אותו.

אומנם הבחינה בצלליתו כשהגיעה למסיבת החתונה, כששוטט, חוגג וקורן, בין שולחן “הנכבדים” ובין שולחן המשפחה, אבל ידעה שנועצים בה עיניים וחששה להסתכל לעברו. כעת, ממקום סתרה, יכולה היא לראות אותם, את המוזמנים כולם, מתקבצים חבורות־חבורות, והיא אומרת בליבה שאנשים הם כמו לטאות: פתלתלים, חמקניים, בעלי דם קר ומשריצי ולדות, והיא עצמה רוחשת שנאה לכל העולם.

בחבורה שעומדת מאחוריה נשמע שיח גברים על מדענים גרמנים המסייעים לתעשיית הנשק המצרית, אבל כשהם עוברים לדבר על התפטרותו של בן־גוריון, אומר מישהו: “הנה עתניאל! אין לכם מקור מוסמך ממנו,” וקוראים: עתניאל, עתניאל!"

ופתאום היא שומעת את קולו, מאנפף מעט, בשרידי מבטאו הפולני, עם הרי"ש המתגלגלת, קולו, שצלילו הגבוה מפתיע אותה בכל פעם מחדש, והיא שומעת אותו צוחק ואומר: “ידידי היקרים, במסיבת חתונה חל איסור חמור לדבר פוליטיקה.”

ומישהו שואל: “אז על מה מותר לדבר במסיבת חתונה?”

ועתניאל צוחק ואומר: “על נשים. מותר לדבר על נשים.”

"נשים? מגחך מישהו, “אז נדבר על גולדה. גם אשה וגם פוליטיקאית…”

“גולדה היא מקרה של מוטציה…”צוחק אחר, אבל עתניאל מהסה אותו, ומצביע בחשאי על שולחן “הנכבדים”, וביניהם חבריה של גולדה, ומישהו אומר: “רד מזה, זה לא המקום,” ומגחך ואומר: “חיים שלמים אני מנסה להבין נשים ואינני מצליח, אפילו את אשתי אני לא מבין.” ומישהו אחר מוסיף: “איך אפשר להבין נשים, כשהן כל־כך קפריזיות ומלאות סתירות?”

והיא שומעת את קולו הספק־מהתל של עתניאל: “הנשים מלאות סתירות, מפני שתמיד הן מסתירות משהו, אבל לפעמים ההסתר שלהן הוא כל־כך עמוק, שאתה רואה רק את הנגלה… והמוסר־השכל, ידידי,” צוחק עתניאל, “שהאשה היא רק משל. משל של התגלות והסתתרות בעת־ובעונה־אחת.” והוא מניח את זרועו על כתפו של רופא ידוע, שהוא גם איש חברה, ואומר: “קראו שוב את ‘גילוי וכיסוי בלשון’ של ביאליק.”

היא משתוקקת לשמוע עוד, אבל התזמורת פוצחת במוזיקה מחרישת אוזניים, ומזווית עינה רואה אותו זויה קם ממקומו ופוסע לעבר שולחנם של בני השבט המשפחתי, היושבים בקצה המרוחק של האולם.

ברחבת הריקודים מתנועעים בעליצות מרצדת צעירים וזקנים, וזויה מחפשת את עכסה, כדי שתגונן עליה מחשיפה מבוזה, ולבסוף היא רואה אותה משתוללת עם כמה בחורים ברחבת הריקודים; וכשעכסה משתרעת על הרצפה והרוקדים כמעט דורסים אותה, מפלסת לה זויה דרך בין השועטים ברחבה, מקימה אותה ומושכת אותה אל מחוץ למעגל, מושיבה אותה על כיסא ומבקשת מים מהמלצר, ועכסה מרטיבה את פניה ואומרת: “בואי נסתלק מהמקום הנורא הזה, לא חשוב לאן.”

כשהן יושבות בטקסי, בדרכן למועדון הלילה ברחוב הירקון, מתאוששת עכסה, מניחה את ראשה על כתפה של זויה, ומצחקקת ואומרת שיש לה סיפור בשבילה.

היא מספרת, שבהפסקה שבין ריקוד לריקוד, נטפלה אליה גיסתה של תמרה וביקשה להעבירה “לצד שלהם” נגד זויה, “החמיא לה הסטטוס שלי כבתו של אבי המהולל,” אומרת עכסה. והגיסה סיפרה לה על אחוזת המשפחה במושבה, על עצי הפרי והאקליפטוסים, ועל כך שמרפדים שם את תמרצ’קה שלהם בהמון אהבה, והיא מוצאת אצלם מקלט מן הצרות שלה בבית, בגלל “השרמוטה הזאת שחדרה לחייה ברגל גסה ותקעה שם יתד”.

“הגיסה הזאת פצחה בטיראדה שלמה עלייך,” אומרת עכסה בטון לעגני־מרושע, “אמרה שיש לך ביטויים של בית־מרזח, שאת מלווה את המשורר שלהם כמו צל, אורבת לו בפינות, עוקבת אחריו, שמה עליו מצור, ‘חישוק של טבעת־לא־מקודשת’, הה־הה… אבל הדגישה שעתניאל מקפיד לחזור תמיד הביתה בלילות, והמשפחה מסיקה מכך ששום דבר ‘גורלי’ לא קורה ביניכם, הה־הה… ודיברה ברוגז על החוצפה שלך להופיע בחתונת בתה היחידה של צרתך, ‘ועוד בשמלה פרובוקטיבית כזאת’; אמרה שאין לך מינימום של טקט לפנות לה את הבמה, ולו בלילה המיוחד הזה, שתוכל לרוות בו קצת נחת… אמרה שהדם עלה לראשם של קרוביה למראייך, ואלמלא גדלות־נפשה ונדיבות־ליבה של תמרה שעצרה בעדם, היו מסלקים אותך משם. אמרה שהם חשים ‘צרובים’, שנוכחותה של ‘האשה האחרת’ פוגעת ברגשותיהם העמוקים ביותר; שהברית בין עתניאל לבין תמרה מקודשת בעיניהם, בלה בלה בלה…”

“הה!” נושפת עכסה כמותשת, “הקשבתי לכל הדרשה המייגעת הזאת רק מפני שזה נוגע אלייך, מיינד־יו, וכשנפטרתי ממנה התפרקתי בריקוד מטורף.”

* * *

במועדון הלילה ברחוב הירקון, זה שבזמן המלחמה פקדו אותו חיילים בריטים, מבחינות השתיים במשורר המרדן, בן־עיתו, יושב משמים ליד הבר, בוהה נכחו, וגם יתר בני חבורתו נדמים אדישים ומשועממים; אבל ברגע שהשתיים נראות בפתח הם מתעוררים לחיים, תמהים מה עושה פה זויה כשכל הארץ חוגגת עם עתניאל, ושואלים איפה כבודו, ועכסה אומרת שכבודו מתחתן עכשיו, ובן־עיתו מגחך, ואומר כשהוא טופח על חזו:

" עתניאל? – עתניאל זה אני!"

זויה תוהה עליו. עזות שכזאת! ואומרת בליבה שהבחור היהיר והמתנשא הזה מסוכן לעתניאל. ומה שמסוכן לו מסוכן גם לה.

רזה, ממוצע קומה, שערו דק וארוך, שפמפם, מבטו מצועף, עפעפיו כבדים, חיוכו לגלגני.

“אז זכינו מן ההפקר, מה?” הוא מגחך, “שם בפסטיבל של האח”מים, היית אורחת לא רצויה, פרסונה נון־גרטה, אז באת להתנחם אצל פשוטי־עם כמונו, מה? וחברתך, גם היא מה־וי־איי־פי. נדמה לי, בתו של איזה מכובד… נעלמה לנו, אם אינני טועה, אבל אני תמיד טועה." והוא פונה אל עכסה ואומר ששמע שירדה לאנגליה ושואל אם נגמלה שם מאורח החיים של הבוהמה הפרובינציאלית שלנו ואם נאה לה להתרועע עכשיו עם פייטנים פוחחים כמותם, שהמלך המוכתר של “תירוש” בקושי אומר להם שלום וזויה נוהגת בהם שם כפרימדונה, “אבל אנחנו לא ננטור לה, נראה לה מה היא שמחת עניים אמיתית!” הוא אומר, ונועץ בחבריו, וכולם משלשלים ידיהם לכיסיהם במבוכה. אבל בן־עיתו אינו מחכה לתשובתם וקורא למוזג ומזמין בקבוק וויסקי, ואחרי ששותים לחייהן שואל בן־עיתו במה זכו בכל זאת לביקורן של אורחות נכבדות כמותן, ועכסה אומרת: “פאק־יו עם כל ה’זכינו' שלך!”

בן־עיתו מתחיל לפזם איזה שיר ושואל את אחד מבני חבורתו אם הוא זוכר את המילים של “אַל דוֹמי אַל דוֹם” וההוא מפזם: " אַל דוֹמי אַל דוֹם עפרוני ברום," ואומר שחסרה לו השורה הבאה, ומישהו אחר ממשיך ושר: “מקול שירך רך/ בי ליבי מה יך/ אל שמש ואל מרחבי אורה,” ועכסה אומרת לזויה: “למה שלא תצטרפי אליהם? פעם, כשהיינו בתנועה, היה קולך נישא בכל רחבי המגרש של ה’קן',” וזויה אומרת שמאז איבדה את הקול ואת החשק והיא כבר לא מוזיקלית; ומוציאה מתיקה בלוק ועיפרון ומתחילה לרשום את בן־עיתו.

“מה, פה? באור הקלוש הזה?” הוא קורא משועשע, “אני אצא באור הזה יותר אפל משהנני!”

ותופס בידה ואומר: “לפני שאת מתחילה לרשום, תגידי לי ברצינות, מה יש בו שאין בי?”

זויה צוחקת: “הכול!” ובן־עיתו מרפה מידה ולוגם מן הוויסקי וזויה ממשיכה לרשום.

“נכון” הוא אומר. “את צודקת. הכול!”

“אתה רואה? אם כך אין לנו ויכוח!”

“הכול!” מרעים בן־עיתו בקולו, ומעורר את תשומת־ליבם של כל באי המועדון, “אני מקווה שהכול! אני מקווה בכל ליבי שכל הזיבולים האלה שמזהמים את השירה שלו לא קיימים אצלי!”

זויה סותמת את נחיריה במחאה ועכסה מגחכת: “שמח אצלכם בארץ, בכל מקום מלחמות חרגולים בתרנגולים, כל כך עלוב!”

כשזויה אומרת להחזיר את הבלוק אל תיקה, מושך אותו בן־עיתו מידה ומבקש לראות את הציור, אבל משאינה מרפה מאחיזתה והיא מסרבת להראות לו, חוטף אותו ממנה בן־עיתו בכוח ומציץ בו ואומר: “יותר מפלצתי משחשבתי, אני מתחיל להעריך אותך.”

ורושם משהו על מפית, ומנופף לעיני כולם: קריקטורה של יצאנית, שדיים עסיסיים חשופים, ירכיים גולשים משמלה קצרצורת אך עיניה מזליגות דמעות, ועל פרעות שערה – קרניים.

אפילו חבריו אומרים שזה לא פייר ושזו מכה מתחת לחגורה, וזויה חוטפת מידיו את המפית ומכדררת אותה וקולעת לעינו והוא קורא “אח!” ומשפשף את העין, וזויה מצביעה על מכנסיו ומגחכת ואומרת: “מישהו השתין לך על המכנסיים,” ועכסה אומרת: “זה הוא בעצמו! כשהיה בשירותים שכח לפתוח את החנות.”

אחרי שהן נחלצות מהחבורה ויוצאות מהמועדון ומחכות ברחוב לטקסי, אומרת זויה לעכסה שצריך לשים עליו עין, על בן־עיתו זה, מפני שהבחור הוא מלאך־חבלה לא קטן. ובכל זאת, היא אומרת, כמה תמוה ומוזר שפיזם את השיר על העפרוני, שיר שהיא כל־כך אוהבת, ובפיו הוא נשמע זר ומנוכר, ועוד באווירה הזנותית של מועדון הלילה הזה. והלוא בדיוק הבוקר התעופפה ציפור לדירתה, וראתה שהיא פצועה ולקחה אותה לווטרינר, אבל כבר לא ניתן היה להצילה.

“סימן שיש בינכם טלפתיה,” פוצחת עכסה בפרשנות לגלגנית, לפי מיטב גרסת נעוריה הפרוידיאנית: “ציפור־השיר בת־האלמוות שמזדמרת בו־זמנית לשניכם היא סמל, התגלמות ציפורית של הפיקסציה שיש לשניכם על אותו משורר עצמו, ואת יודעת בדיוק מה אני חושבת עליו.”

* * *

למחרת בבוקר הקפה ריק כמעט, וגם עתניאל טרם הגיע. היא מתיישבת ליד הבר ופותחת בשיחה עם עטאללה, הברמן, שבבקרים הוא עובד שם כטבח. עטאללה הוא מאום־אל־פחם ושוכר חדר בתל־אביב, והשיחה מתגלגלת לבעיותיו כערבי־ישראלי. הוא מספר שאמש שמע צעקות קורעות־לב של אשה מדירה שכנה וקפץ אינסטינקטיבית ממיטתו, אך ברגע האחרון נרתע, חזר בו מנכונותו הטבעית לבוא לעזרתה. היא תיבהל, חשב, תשאל את עצמה מה עושה פה ערבי, ובהרגשה כבדה חזר לישון.

מיום שבא לעבוד בקפה חשה זויה ששפה משותפת לה עם עטאללה זה, שרגישויות דומות להם. וכשתהתה לפשר האחווה הסמויה הזאת ביניהם, מעין אחוות גורל, השיבה לעצמה שלשניהם סטיגמה: לו כערבי, ולה כ“מאהבת קטלנית”.

הוא מספר לה שהוא מתכוון לתבוע לדין בית־מרקחת שמכר לו משחה לפטריות רגליים במקום משחת פנים, ובאגודת הצרכנים נאמר לו, שאם יתבע את הרוקח יקבל פיצוי של אלפי לירות, אבל לא הכסף מעניין אותו, הוא אמר, אלא הדבר עצמו, שמא על־ידי הרשלנות שלהם, ייגרם אסון למישהו. וזויה מנענעת בראשה בהבנה, ואומרת שגם היא סובלת ממודעות מוגזמת של אחריות ציבורית ומשלמת על כך מחיר.

“אחריות ציבורית? את?” תמהה עליה, משועשעת, המלצרית הפולנייה הקטנה שהגיעה לארץ אחרי המלחמה עם שני ילדיה הפעוטים, וזויה שנוררה אצל אחותה בגדים וצעצועים בשבילם. “מתי יש לך זמן להתעסק עם ‘ציבורית’, גברת זויה, כשאת מבלה פה את כל החיים שלך!”

וזויה נעלבת, ונזכרת שבאחד הימים, כשנפרדה ממנה בצהריים והלכה הביתה אחרי שבמשך כל הבוקר בילתה בקפה, שאלה אותה המלצרית העמלנית הזאת בשמץ קנאה: “נו, ומה יש לך לעשות עכשיו?”

“וגם עטאללה שלנו הוא לא קדוש,” שורטת המלצרית הקטנה את שרוולו בציפורנה מתוך חיבה, “מפני שגם את היהודים מרמים, לא רק אותו, ואם לא תרצה את הפיצויים שלך, עטאללה היקר, תן אותם לי, אני כבר אדע מה לעשות עם זה.”

ופתאום עובר חשמל בגבה של זויה, והיא רואה בעיני עטאללה שעתניאל נכנס.

בעקבותיו מדדה משורר צעיר, זה המכונה “התיש”, דק גֵּו ואדמוני, שתמהוניותו, מזגו הנוח וקנאותו לשירה, מקנים לו מעמד מיוחד בכל הקליקות הספרותיות; והוא כרוך אחרי עתניאל.

ברגע שרואה אותה עתניאל, הוא פושט את ידו כלפיה וקורא: “הנה הסוררת שברחה באמצע החתונה!”

זויה מתכווצת במקומה, משלבת את ידיה, ומביטה בו נזופה. היא מחליקה מכסאה שליד הבר ומתיישבת ליד שולחן, וכעתניאל מזיז בחריקה את הכיסא שלידה ומתיישב מולה, ומציע כיסא גם לעמיתו הצעיר, נושאת אליו זויה את עיניה בדחילו־וברחימו כמבקשת רחמים על עצמה.

“את ברחת באמצע החתונה!” מנענע כלפיה עתניאל באצבעו. וזויה אומרת: “כן עתניאל, היו דברים בגו…”

“לא היו שום דברים בגו, היו דברים בגין. ואני מצפה להסבר, בגין מה ברחת מהחתונת בתי?”

“פשוט הרגשתי… אין לי כוח להביע מה הרגשתי…”

“אם אין לך כוח להביע, אז אסור היה לך לדבר,” הוא פוסק, וזויה בוחנת את פניו, תוהה אם באמת הוא כועס עליה או רק מעמיד פנים.

“אבל את דיברת, ודיברת עם מי שאסור היה לך לדבר. אז מה בכל זאת אמרת שם?”

(האם שמע על ביקורן במועדון? האם הספיק לפגוש את בן־עיתו, והכופר הזה, זחוח־הדעת, השתמש בה כדי לקנטר אותו? ואולי ראה את עכסה, וזו הסגירה אותה, בכוונה מרושעת לסכסך ביניהם?)

“סתם, דיברתי סתם, מילים בלי תוכן.”

“אבל עם צורה, כולם שמו־לב לצורה שבה דיברת, והסגנון, כידוע, הוא האדם, הסגנון מסגיר את האדם הרבה יותר מן התוכן,” אומר עתניאל.

“זו לא אני, זו עכסה, הם מתכוונים לעכסה…”

“עכסה זו עכסה, ואת זו את, אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד,” הוא אומר, ועדיין לא ברור לה לאיזה כיוון נושבת רוחו, לשבט או לחסד.

“אני מתנחם בכך שלפחות שמחתן,” הוא מגחך, “אני עצמי לא ידעתי כל־כך את נפשי, הייתי שיכור ולא מיין,” הוא צוחק צחוק שֵׁדִי, “אבל עדי ראייה מפוקחים סיפרו לי שהשלכתן כל רסן, ושמחתכן, אם אמנם היתה זו שמחה, פרצה את כל הגבולות. אבל למה הסתלקתן פתאום? השמועה אומרת שברחתן מאור הזרקורים אל אפלת הקובה, זה נכון?”

“איזו קובה? בחייך, עתניאל, בסך הכול הלכנו למועדון…” אבל הבעת פניו גורמת לה להשתתק, והיא יושבת מכווצת, חוששת לנשום, מקווה לנס שיחלץ אותה.

“תגיד לו,” היא פונה במצוקתה אל “התיש”, “הלוא גם אתה היית בחתונה הזאת, לא? ראית אותי עושה שם בושות?”

“אני, אני באתי רק לחופה, לברך… להביא את ספרי החדש… אמי חולה והייתי חייב לחזור הביתה… אבל,” הוא מעקם את שפתיו כמי שאינו מורגל בחיוך, “הבעל־שם־טוב אומר: ‘במחשבתו של אדם, שם הוא נמצא.’ ואני, במחשבתי הייתי בחתונה.” והוא מסב את גוו הארוך אל זויה ואומר: “ראיתי אותך עומדת בצד, והיית יפה מאוד בשמלתך הנוצצת, אבל התביישת… ושאלתי את עצמי למה היא מתביישת.” ומתנצל שהוא מוכרח ללכת, וקם, וממלמל משהו לעתניאל וקד בראשו אל זויה, והולך.

שעה ארוכה יושבים שניהם ושותקים, עתניאל, רגליו הארוכות משוכלות, נושף במקטרתו ומשמיע קולות של פמפום, וזויה מעשנת בעצבנות. לבסוף היא לוחשת:

“לא יכולתי, עתניאל… הסתובבתי שם כמו זומבית, הייתי כמו במחלה, אבל למחלה שלי… למחלה שלי אין שם לטיני.”

“זיהוי המחלה הוא חצי ריפויה,” הוא פוסק.

“המחלה שלי זה אתה,” היא לואטת, “וגם הריפוי שלי זה אתה. אתה האמת היחידה, בלעדיך יש רק טשטוש, ייאוש מוחלט, בלעדיך אין לי שום כיוון.”

עיניו של עתניאל שטות על פניה במבט מופשט, לא ממוקד, כמבעד לענן.

“אם כך המחלה שלך מזוהה,” הוא אומר, “וזה טוב, מפני שמחלה אמיתית אחת עשויה לרפא מחלות מדומות רבות.” והוא מנופף בידו למלצר לבקש חשבון, אבל אינו מחכה שיתפנה אליו, וקם ממקומו.

“הלואי שהיתה גם לי רק אמת אחת,” הוא פולט, ספק כלפיה, ספק כלפי חלל האולם.

“ועכשיו נלך לאכול. ב’המוזג', קבעתי שם פגישה עם מיכלסון,” הוא אומר.

וזויה מאושרת. מבחינתה חזר העולם לקדמותו.

 

1967    🔗

ארץ־ישראל    🔗

מתכוננים למלחמה. טוטלית, אומרים. מדינות ערב ובראשן מצרים, מאיימות לחסל את ישראל. בטל כל סיכוי של הידברות. כבר מתחילים לגייס את המילואים.

זויה נזכרת בתיאורה של יוספה את השלווה בבית הוריה במורביה ערב פרוץ מלחמת העולם. ישבו בדירתם המרווחת, הזעיר־בורגנית, רהיטים כבדים, חנוכייה ופמוטים מכסף, מזוזה על הדלת, ודיברו על כך שהגרמנים מחרימים מכשירי חשמל ורדיו. אמה היתה מפוחדת, אבל אביה נאנח ואמר שהלוואי ותהיה זאת כפרתם, וכשהיא, יוספה, סיפרה שבמשפחת חברתה החרימו את בגדי הסקי שלהם, וצחקה ואמרה: יש להם המצאות, לגרמנים האלה! כעסה עליה ואמרה שאין זו סיבה לצחוק האווילי שלה.

הנה, חיים שגרתיים של משפחה יהודית בגולה. ופתאום נחת עליהם הנורא ומצאו עצמם בתוככי הזוועה.

ואנחנו? חושבת זויה, מה יהיה עלינו?

באחד הימים, בעודה צועדת בדיזנגוף, היא רואה אנשים מתקהלים בכיכר; ובהתקרבה היא מתחלחלת. האם אלה הן גופות החקוקות ברצפת הבטון של הרחבה, כאילו מעכו אותן לתוכה? אבל כשהיא רוכנת להסתכל, מסתבר לה שאלה ציורי מדרכה צבעוניים.

האם החרדה שלה מתעתעת בה?

ובילה היא חולמת שהגרמנים כובשים את רצועת החוף, קיסריה, נהרייה, אבל היא עצמה נמצאת באיזו עיר נמל צפונית, על ספינה של חיל־הים שעוגנת ליד הרציף, ומרגישה בטוחה, כשלפתע היא מבחינה בצריח האפור של צוללת גרמנית. היא מתחילה לזחול על הסיפון כדי להימלט ומגיעה לרציף, ומצליחה להיעלם בין הפרדסים.

חלום פשוט, חושבת זויה, שמשקף את החרדה שלה, והסוף בו די אופטימי, אבל היא מתעוררת בהרגשה קשה של ערב מלחמה, כיבוש, שואה, והצער הנורא שתוקף אותה, שינתקו אותה מעתניאל, שלא תראה אותו עוד… והרי לא הספיקה לומר לו גם אלפית מכל הדברים שיש לה בליבה ובמחשבותיה ושרק לפניו תוכל להשיחם… היא מתרפקת עליו בלב נחמץ, ונזכרת שרחביה הוא שיידע אותה על ספר שיריו הראשון. בא לביתה מההכשרה שלו נסער ונרגש, אמר שדבר אירע בשירה העברית, בשורה גדולה, והיא רצה לשאול את הספר בספריית “אקסלרוד”, וכבר מן השיר הראשון פרצה לקראתה רוח גדולה, עזה! לא ידעה מה היא שירה, ופתאום – זה! פתאום האדמה רועשת! ונזכרת איך בלה, חברתה, הצביעה עליו מרחוק, על האיש עצמו, כשישב עם שניים מרעיו בקפה בכיכר דיזנגוף, בחצות, בלילה הנפלא ההוא, לפני הפגישה הגורלית איתו על שפת־הים, והיא שמעה את צחוקו, שטילטל את כל הווייתה, ונכנסה פנימה, כביכול לקחת ז’ורנאלים מהדוכן שליד שולחנם, אבל הז’ורנאלים נפלו מידיה והיא התכופפה להרימם, וכשרכן לעזור לה, קרוב־קרוב אליה, וליבה הלם בחוזקה עד כי יכול היה לשמוע פעימותיו, ראתה את החריץ בציפורן אצבעו הימנית, וחייכה אליו ועיניהם נפגשו, וכאילו ידעה אותו מכבר, מכבר… עוד לפני שפתח את פיו לדבר, ידעתי אותו – היא חושבת – ידעתי מה הוא אוהב ומה לא, ידעתי מיהו האיש. היתה ערה כל אותו הלילה, ולא חדלה למלמל את ארבע מילות ההשבעה שלה. ולמחרת הלכה לחפש אותו על שפת־הים וראתה אותו יושב בכיסא־נוח…

ואחר־כך, אחרי הפגישה הראשונה ביניהם על שפת־הים, כשניגשה אליו לבקש גפרור והם החליפו ביניהם משפטים אחדים, ראתה אותו שם כעבור ימים אחדים, וחלפה על פניו והוא בירך אותה לשלום, ושאל: לא ראיתי אותך לפני כן? אולי זו היתה אחותך… היא זוכרת שצחקה, וגימגמה משהו, פחדה לדבר שמא שוב תמעד, וקישתה את זרועה הפרושה ואמרה: “כמה אור!” והוא מיצמץ בעיניו, ואמר: “כן, הוא מסנוור לי אותך.”

והסמיקה וצחקה, ועוד נשארה עומדת דקות אחדות שנדמו לה כשעות, ואמרה: “טוב, אני הולכת לקנות ארטיק.” וצחק: “כן ארטיק זה מצוין,” וגיחך ואמר:“אחרי שתלכי אעצום את העיניים ואראה אותך בדמיוני. בחושך אראה אותך הרבה יותר טוב.”

ועוד הספיקה לומר: “זו הייתי אני אז, לא אחותי”, ונופפה לו בידה והתרחקה.

* * *

במשך כל “תקופת ההמתנה” שלפני המלחמה – והרי חוששים לנורא מכול – הוא מגיע לקפה לשעה קלה ומייד פורש, וזה חודשים אחדים הוא מתנזר ממשקאות. מאז נולדה נכדתו. וכשיום אחד מבקשים לצרפו לישיבה של ועדת החוץ והביטחון להתייעצות – וידע שממשמשת ובאה עלינו מלחמת הישרדות, לחיים או למוות – התעלף במכוניתו של הקצין הבכיר שהסיעו לירושלים, והקצין הביא אותו לאיזה בית, וקראו לרופא, וזה איבחן מועקה ומתח עצבים. אבל זויה שמעה על כך רק אחרי המלחמה. רק אז סיפרה לה אשת הקצין על האירוע.

כמו בערב מלחמת העצמאות, כך גם בימים טרופי אירועים אלה של ההמתנה, זויה מתביישת שהיא מבלה את זמנה ב“תירוש”. שמעה שתמרה הופכת כל אבן למצוא לעצמה עיסוק, תרומה למאמץ המלחמתי, והיא מופיעה בערבי קריאה בכל מיני יישובים נידחים (“שיהיה לה לאן לברוח,” מעקצצת סילביה חברתה).

ויום אחד פגשה ברחוב את יוספה, ידידתה הציירת ניצולת השואה שנעלמה זמן רב מחייה, ושמחה לקראתה מאוד. הן התיישבו במחלבת “תנובה” הסמוכה, ויוספה סיפרה לה על בן־זוגה, שזה אך סיים את לימודיו במדעי־המדינה והוא משתדל להתקבל למשרד־החוץ, ועל עצמה סיפרה, שהיא עובדת ב“אינטגרציה” עם ילדי עולים באחת השכונות הסמוכות לתל־אביב. וזויה נתלית בהזדמנות, ומבקשת ממנה שתצרף אותה לצוות כמדריכה בציור, בהתנדבות, כמובן.

אך היא, במקום לעסוק בהעשרת הבעתם האמנותית של הילדים, מתעניינת בנפשם, ומעוררת בכך את ביקורתה של יוספה. “אל תתיימרי יותר מדי,” היא נוזפת בה, “תהיי קונקרטית איתם, תני להם כלים מיידים, שיוכלו להשתלב, הטיפול בנשמה שלהם סובל דיחוי כרגע.”

בלאו הכי אין זויה יכולה לעמוד בהתחייבויותיה; מתקשה להפר את שגרת חייה. הסדנאות מתקיימות בשעות אחר־הצהרים ובשעות אלה היא רגילה לנוח, כדי שתהיה רעננה בערב, בשבילו, למקרה שיבוא. אז היא מתלבשת ומתייפה ומתקדשת לקראתו. וכעת, המאבק הזה עם עצמה בכל יום מחדש… היא מאחרת לסדנה, ומוצאת תירוצים להיעדר מפגישות הצוות בערב, שמא תחמיץ אותו ולא תסלח לעצמה; כוח על־רצוני מושך אותה ל“תירוש” בכל השעות המועדות לבואו.

לבסוף עוזרת לה יוספה להכריע סופית: היא באה יום אחד אל ביתה ופוסקת שהמסגרת הזאת אינה בשבילה, ובעצם, מן הנסיון שהיה לה איתה ב“שירות מפות וצילומים” בצבא – שום מסגרת אינה מתאימה לה. יוספה אומרת זאת ביושר, בלי התפתלויות והצטעצעויות, ומחלצת אותה מהתלבטויותיה, וזויה נושמת לרווחה.

לא בבת־אחת התנזר עתניאל ממשקאות חריפים. יוספה מספרת לה על הלילה שלפני פרוץ המלחמה (“חששתי מהרע ביותר, חורבן בית־שלישי, גלות, אבל ידעתי שפה בארץ לא תיתכן שואה.” היא אומרת). היא נקראה למילואים וחיכתה ליד “תירוש” להסעה. וראתה שם את עתניאל רכון לבדו על שולחנו בערפול חושים, מיילל כתינוק וקורא מדי פעם בקול קורע־לב: “אני רוצה את זויה! אני רוצה את זו־יה!!!”

“כמו פצוע שאינו יכול להסתיר עוד את כאבו ואבדה לו הבושה,” היא אומרת. “כל־כך הרבה געגועים וכמיהה נשאה בחובה הקריאה הזאת!” ופתאום נשען מלוא כובדו על השולחן והתרומם, וכשהוא נתקל בשולחנות הסמוכים, התנהל מתנדנד החוצה, ז’קט הפשתן שלו מקומט, שמוט על כתפו, והיא ראתה אותו נכנס לבר הסמוך, ליד תחנת הדלק. “היה כל־כך לבד,” אומרת יוספה, “כל־כך לבד”.

ואז באה המלחמה. ביומה הראשון, כשהיא שומעת ברדיו הירדני שתל־אביב וחיפה בוערות ואת ההכרזות המתרברבות של האויב על “חיסול היישות הציונית”, היא מטלפנת בפאניקה לביתו של עתניאל, ותמרה עונה ואומרת שהוא עצמו הוזעק למשרד הביטחון, אבל נדמה לה, רק נדמה לה – ושזויה תיקח את דבריה בערבון מוגבל – ששמעה גם ידיעות מרגיעות. אחר־כך עפות שיחות טלפון דאגניות בינה לבין בני משפחתה, ונודע לה שגייסו את הציוד הכבד של גיסה ואת מכונית הפורד של אחיה, על בעליהם; וכשהיא מטלפנת לישה, הוא מספר לה שיעל עוד לא חזרה מתורנות־לילה באיכילוב, שם היא מתלווה כעובדת סוציאלית לצוות של רופא ואחות שתפקידם להודיע למשפחות נפגעי הקרבות כשמישהו מיקירהם מת מפצעיו; ואומר שהוא עצמו מחכה לצו התייצבות מיחידתו. ומביתן של צפירה ויונינה אין תשובה, ודבורה מספרת לה שהן גויסו ללהקת הווי ובידור, ואומרת, שאם נעבור בשלום את המלחמה תחפש היא עצמה דרך להצטרף לצוות סיעודי במחנות־הפליטים הפלשתינאים, וזויה מתרגזת ושואלת אם זה מה שיש לה עכשיו בראש, וטורקת לה את הטלפון.

ובערב מחזירה לה תמרה צלצול, שואלת אם היא בסדר ומספרת שעתניאל חזר אומנם הביתה, אבל עוד לפני שהספיק להתקלח גייסו אותו “הילדים” לתפקיד שמרטף, כי הלכו לבקר בני משפחה שבנם, במאי סרטים מבטיח, נהרג בגולן. ואומרת שחגית היא פקעת של עצבים, נבעתת מכל צלצול בדלת, שמא באים לגייס את אודי, אף־על־פי שהוא שייך ליחידת תיעוד שאינה קרבית. ומספרת שאודי התרוצץ כל היום בין חנויות המכולת ובית־המרקחת להשיג מצרכים "לתינוקת היונקת ולילדה המינקת, והלוא חגית שלנו עוד בעצמה ילדה בתספורת הנערית שלה ובחולצת המלחים ונעלי ההתעמלות. אבל השהייה אצלם טובה לעתניאל, מפני שבבית הוא קפיץ מתוח, וכעת גם אינו מצליח להתרכז בכתיבה שבאמצעותה הוא פורק בדרך כלל את רגזיו ותסכוליו. חושש לגורל כולנו, כמובן, אבל בעיקר חרד לחרדות של חגית, שהיא אם מופתית, נהדרת, עם משמעת של ברזל ורוטינה מקודשת. והיא קוראת כל מה שנוגע לטיפול בתינוקות, אבל עכשיו היא כל־כך לחוצה…

“ומה אם ישפיעו זעזועי הימים האלה על ההנקה שלה, ומה אם התינוקת תיבהל מהסירנות, ומה אם המעלית תפסיק לפעול ולא יספיקו לרדת למקלט, ומה אם יקרסו קווי הטלפון ויינתק הקשר איתם? יושב ויושב ומעשן ולא מדבר, ועכשיו, רק חזר הביתה, קם והלך לשם, אבל סיפר שבדרך נקלע לאזעקה, ונכנס ל’סופר', וחיכה שם עם כולם במחסן הפרודוקטים עד לאות ההרגעה.”

זויה אומרת לה שהיא עצמה מבלה את שעות האזעקות בדירת שכנתה שבעלה בצבא, ואינה יורדת למקלט “מפני שאני פטליסטית”. ואומרת שהימים עוברים עליה כבמנהרה חשוכה, שאם נעבור אותה כולנו בשלום, ליבה אומר לה שיתגלה לעינינו אור גדול, ותמרה אומרת אמן ואמן.

ובשלבי הניצחון של ששת ימי המלחמה נסחפת זויה באופוריה הכללית.

“הצבא המצרי נסוג מכל סיני!” היא מכריזה נפעמת בטלפון, בחייגה, בהיסח־הדעת, את מספרה של חגית, ואהוד עונה.

“רגע, אל מי צילצלתי?” היא שואלת נבוכה, ואהוד צוחק ואומר: “אלי, אני מוחמא מכך שבסתר ליבך רצית לחלוק איתי את הבשורה.”

והיא צוחקת בהתרגשות ואומרת: הה, אהוד, מזל טוב!" ומבקשת שינשק בשמה את התינוקת.

וכשמשחררים את העיר העתיקה היא רצה למרפסת וקוראת בתרועת שמחה אל הרחוב: “העיר העתיקה בידינו!” ואנשים שעוברים על המדרכה נושאים את פניהם למעלה ומנופפים לה בידיהם, והתרוננותה מדביקה גם את שכנתה, המוטרדת מדאגה לשלום בעלה שבחזית. זויה מוצפת בנחשול של אושר, בהתרוממות־רוח רליגיוזית, ואינה יודעת את נפשה, ומשתלחת מהבית ומתרוצצת ברחובות כשיכורה.

ויום אחד מגיע עתניאל ל“תירוש”, בחולצה לבנה מבהיקה, וקמט המכנסיים מגוהץ למשעי, וכולם שמים־לב שהתהדר בז’קט חדש שאינו אלא העתקו המובהק של הישן, ומקדמים את פניו בתרועה, כאילו הוא זה שהביא עליהם את הנצחון, ושמיל עורך שולחן ופורש עליו מפה מעומלנת ומרימים כוסית, אך עתניאל לוגם רק קצת יין, ושרים “ירושלים של זהב”, ומיכלסון מזמזם “חבלי משיח הנה הוא בא” וכולם מצטרפים אליו, ועוצמים את עיניהם, ומתנועעים בעת שירתם בדבקות ובהשתפכות הנפש.

ויעקב כפרי, שמאז מעשה הטירוף הרצחני שעוללה בתו לסילביה הוא שרוי בתהליך מתון של חזרה־בתשובה, אומר: “הלואי ותנוח עלינו רוחו של משיח, 'רוח עצה וגבורה, רוח חוכמה ובינה, רוח דעת ויראת ה”, ושתשרה אהבה אמיתית בין נשמותינו," ועתניאל מגחך מעט ואומר “אמן ואמן,” ומוזגים יין לגביעים ושותים לחיים. ופזמונאי אחד מבני החבורה שבנעוריו למד בישיבה, אומר שאת הפסוק הזה על רוח המשיח אומרים בחגים, שאז שורה אחדות בעם ואחדות היא תנאי לביאת המשיח, ופיני, השוהה בעיר כדי לארגן מסכת־ניצחון מטעם הקיבוץ הארצי אומר: אולי נתחיל מאיחוד מפלגות הפועלים, שתהיה לנו תנועת עבודה אחת? וישה, חברו, מהסה אותו במיאוס: תעשה טובה, פיני, רק לא התנצחות מפלגתית ביום חג כזה, ועתניאל אומר שמהיום והלאה יהיה לנו יום־יום חג, ומוסיף: יפה עשה כפרי שהעלה את המשיח על ראש שמחתנו, כי בלב כל יהודי יש זיקה למשיח.

וזויה, הלומה משמחה ומיין, אומרת למיכלסון שהניצחון הזה על האויב תוך שישה ימים הוא התרחשות קוסמית ממש, התגלות אלוהית אדירה.

* * *

באחת השבתות מציעים לה ישה ויעל להצטרף אליהם לטיול בשטחי יהודה ושומרון, והיא נענית בשמחה וגם מצרפת אליה את אחייניתה.

נפתחת להם הארץ. הם משוטטים ללא פחד בערים ובכפרים הערביים, ששמות רובם תנ"כים, והם סמוכים ובטוחים ששום רע לא יאונה להם, ושואלים זה את זה איך יכלו לעבור חצי חיים בלי שתהיה להם גישה לכל המקומות הללו, שכל זיקתם לארץ הזאת קשורה בהם.

בכל כיכר ובכל שוק מקדמים את פניהם המוני בני־אדם צפופים, ובליל של ריחות חריפים, ופעם אחת, בהיותם דחוקים בתוך קהל ילדים פושטי יד שנתלים עליהם, חשה זויה לפתע צביטה עזה בישבנה, וכשהיא מפנה את ראשה, חושף ניכחה איזה נער ערבי שיניים צהובות בחיוך מתקלס. לרגע היא מצטמררת, אבל מחליטה להתעלם ולקבל זאת ברוח טובה. והם מסתובבים בשווקים של ירושלים העתיקה, וזויה קונה רקמות וסלסלות קלועות, ולאחייניתה היא קונה מחרוזות ססגוניות, ויעל קונה מרבדים ושמלת קטיפה, והם אוכלים יונים צלויות במסעדה ברובע הארמני, ובבית־לחם הם קונים גבינות עיזים ולבּנֶה ולחמים זערוריים, וזויה מתעכבת מפעם לפעם לרשום: את הפלחיות בכפרים ואת הסמטאות בקסבות, ואת חזיתות הבתים עם הערבסקות, ואת הבדווים עם העבאיות והכפיות, וחושבת איך תפתח בציוריה את המוטיבים האלה מן הצורות המזרחיות המופשטות של הרקמות הצבעוניות, ואולי גם תתפתה לשידוליה של בעלת הגלריה שלה, לערוך תערוכה עוד השנה.

* * *

תמורה גדולה מתחוללת בעתניאל. הוא שרוי באקסטזה. מאז הניצחון מגיעים אל ביתו בכל יומיים־שלושה קציני צבא להסיעו בג’יפ אל השטחים שנכבשו במלחמה. יום אחד הוא נוסע איתם עד תקוע, יום שני עד רגלי החרמון, ובימים הבאים, לבית־אל, לענתות, להר גריזים, והוא חוזר משם שיכור מהתלהבות כל ספר התנ"ך מתפרש לעינינו! הוא קורא כמי שחזה במופלא; אנחנו נוגעים בשולי אדרתם של הנביאים! ישעיהו, ירמיהו, עמוס! שומעים את משק כנפיה של השכינה! זוכים לראות במו עינינו את התחדשות הממלכה העברית! זו הגאולה!

בהשפעת עתניאל, מתחילה זויה להחתים את בני משפחתה וידידיה ואת כל הנקרה על דרכה, על העצומה הקוראת לממשלה להחזיק בשטחים שנכבשו במלחמה שנכפתה עלינו, והם גם גבולות ארץ־ישראל התנ"כית, ולא לחזור עוד לעולם לגבולות הקודמים.

חבריה, רבים מהם מתנגדים חריפים לדעותיה, מתקוממים על פעלתנותה. אומרים שהיא “מתלהמת”, שהיא מעצבנת אותם עם ההטפות הפוליטיות שלה, שבהיותה מקננת ב“תירוש” היא לוכדת ברשתה כל מי שנכנס לקפה. אצל עתניאל הם מחפשים מניעים פסיכולוגיים לדעותיו, ואומרים שנתפס להשקפות הנוגדות את אישיותו ואת עברו ואת אורח־חייו, ועל זויה אומרים שהיא תמה ונגררת אחריו ומחקה אותו. “פתאום לבשה עוז, פתאום הפוליטיקה בוערת לה בעצמות,” אומרים, “קוראת כל שורה בעיתון, מצטטת מתווכחת, הכול נוגע לה! נהייתה ‘לאומנית’!”

נירה, ידידתה־תלמידתה, המשמשת עורכת גרפית בעיתון המטיף להחזיר את השטחים הכבושים, מספרת לחבריה ב“תירוש” שפגשה את זויה בקפה והיא התנפלה עליה, “כולה אש להבה”, ודרשה ממנה לנתק את עצמה מ“חבורת הצפעונים הזאת שמרעילה את נפש העם”, אבל אז, היא מספרת, הופיע עתניאל והיא נשתתקה בבת־אחת, וכשנודע לו מה אירע ביניהן, כעס על זויה. “אין לך שום רשות לדרוש ממנה לוותר על משרה שמפרנסת אותה,” אמר, “זכרי שאנחנו חיים במדינה דמוקרטית וכל אדם רשאי להחזיק בדעותיו.” ומספרת שפימפם במקטרתו, והירהר והוסיף: “נירה היא יהודייה וישראלית כמותך; רק אם תגלי בתוכך את רגשותיה ואת מחשבותיה, תוכלי להבין אותה ולהשפיע עליה.” וגם לנירה יעץ לחפש בתוכה פנימה הסבר למניעיה הרגשיים של זויה, ואמר שאם תעשינה כך שתיהן, תיווכחנה, שהמפריד ביניהן קטן בהרבה מהמאחד.

גם פיני, שכנה־לשעבר ומאהבה מהתנועה, נכווה מצליפות לשונה. בהגיעו יום אחד ל“תירוש” מקיבוצו בנגב, הוא מתווכח איתה על השקפותיה הפוליטיות, וזויה מתמלאת חימה ואומרת לו (“ברצינות תהומית,” צחק כשסיפר על כך לישה), שעם אחרים היא עושה צֶרֶמוֹניוֹת, אבל לו “תשבור את השיניים” אם ימשיך לדבר כך; והוא התלוצץ ואמר שפעם כבר שברה לו משהו, כשהרכיב אותה על אופניו בדרך אל ה“קן” וצוואר המנדולינה שלו, שהחזיקה בחיקה, נתקע בין הגלגלים והסתבך שם. “וכך שברת לי את הכלי ובא הקץ על הקריירה המוזיקלית שלי, וגם את הלב שברת לי אז, כששמת קץ לאהבתנו.”

אבל זויה היתה רגוזה, ומחתה בלהט, ואמרה שמעולם לא אהבה אף אחד, “מלבד את… מלבד אותו”.

רק דבורה לבדה טוענת שחזותה הבטוחה וההחלטית של זויה ותשובותיה הפסקניות אינן אלא אחיזת עיניים, וכי “בתוך־תוכה היא חסרת ביטחון ובכל עניין היא מצפה למוצא פיו של עתניאל”.

בוגדנות    🔗

היא מתווכחת בלהט על עניין שלמות הארץ, ואומרים עליה שנהייתה “משוגעת לדבר”; מצהירה באוזני כל הנקרה על דרכה שהיא חולה מ“המתייוונים האלה”, הבזים לכל קדושה יהודית. היא אומרת שהבעיה האמיתית שלהם היא שהם שונאים להיות יהודים, הוריהם תקעו אותם פה, בארץ העברים הקשה הזאת, של מאורעות דמים ומלחמות, והם מתמרדים עליהם בכך שהם מזדהים עם אויבי עמם – זה המוצא המעוות לתסביך היהודי מאז ומעולם; אומרת שהם ממציאים לעצמם זהות כנענית, או קוסמופוליטית, או השד יודע מה, ובלבד להסיר מעליהם את קללת גורלם היהודי.

היא מרעישה עולמות, מעיינות של מרץ שלא הכירה פורצים מתוכה. והרי אין לה כוח! והרי היא עצלה! וכשמתקיימת הפגנה בכיכר המוזיאון נגד סיפוח השטחים שנכבשו במלחמה, מפצירה זויה בבלה שמזדמנת במקרה ל“תירוש”, שתבוא איתה לשם למחות נגד המפגינים: “את תשבי שם על המדרגות ותעשני,” היא אומרת לה, “ואני אעשה את יתר העבודה.” וכשהיא מזהה בקהל את אחד ממכריה, היא רצה ברעש גדול להשפיע עליו, וחוזרת רוטנת ומאוכזבת.

“איזה שדים מניעים אותך?” שואלת בלה, “נהיית עובדת אלילים!”

אבל דווקא אז מתחילה זויה לקרוא את פרשות השבוע, ומגלה מחדש את התנ"ך. היא הולכת עם נירה, תלמידתה וחברתה, שהמירה את הקומוניזם ביהדות, לשמוע שיעור של איזה רב, ונכבשת כולה. התלבטה שבועות עד שהחליטה ללכת לשם, איך תמצא מקום פנוי בסדר יומה הנוקשה? כיצד תסטה משגרת חייה? והשיעור מתקיים בפרוור העיר, הרחק מתחום המושב שלה, ואילו היא, אפילו למוזיאון היא מתקשה להגיע. אבל כשסוף־סוף היא הולכת, ושומעת שיעור על נטילת־ידיים – לאיזו התעלות־רוח היא זוכה! כמה רחב ליבה! לא ידעה שקיים יופי כזה, היא אומרת. וכשמבקשת נירה לקבוע איתה פגישה לפעם הבאה, צוחקת זויה, משתאה. הפעם הבאה? – והרי השיעור האחד הזה יכול למלא אצלה את המאגרים לחודשים רבים!

אבל מה שהולם בה בהפתעה גמורה, מה שחורה לה עד כאב –וכשהיא קולטת מה אירע ותופשת את משמעות הדבר היא מאבדת את עשתונותיה, עולמה נסדק ומתערער – הוא החוצפה שמגלים צעירי המשוררים כלפי עתניאל. בני התשחורת הללו, שלפתע מעיזים פנים כלפי שירתו וכלפיו עצמו, גדיים שנעשו תיישים (מתי הספיקו?), ונוגחים במלך המוכתר של השירה העברית החדשה, הוא, שהכול מצפים למוצא־פיו, לא רק בשיר, כי גם בענייני מוסר ומדינה, וטעמו ודינו מקודשים. באיזה אי־כבוד מצליפים בו פרחי המשוררים הללו! במצח נחושה, במלוא עזוז נעוריהם וברק שאיפותיהם. דומה שלא יחדלו, פוחזים אלה, עד אשר יורידוהו מכסאו הרם ויכבשו לעצמם את מקומו.

וכל זה בהשפעת המאמץ החתרני נגדו, שנמשך כבר שנים, של המשורר “המרדן” הזה, בן־עיתו, שעל מעמדו בשירה העברית אין עוד עוררין.

ליבה מר עליה. ובראותה את יעקב כפרי מסב אל שולחנו של בן־עיתו בקפה, עובר בה גל של חימה והיא מתנפלת עליו, שוצפת כולה: “דע לך שאתה יושב עם עוכר ישראל!”

“את פטישיסטית בכל הנוגע אליו, ממש עיוורת,” אומרת לה דבורה, שיושבת בקפה עם צפירה, ואחרי לכתו של עתניאל מצטרפת זויה אל שולחנן, “את לא מסוגלת להיות אובייקטיבית, לא כלפיו ולא כלפי שירתו.”

“אבל הוקסמתי משירתו לפני שהכרתי אותו, מי כמוך יודעת,” חשה זויה נימת התנצלות בקולה שלה, “את היית עדה איך נדלקתי… איך השירה הזאת היכתה בי כמכת ברק עוד לפני שהבנתי בה מלה אחת!”

“את סונוורת, השירה הזאת הפנטה אותך, זו שירה מהפנטת.”

“ומה רע בזה?” ניצת בזויה זיק של חשד.

“אין רע, אבל אני, בניגוד אלייך, יכולה להבין גם את הביקורת שלהם.”

זויה מביטה עליה רגע ומסיבה ממנה את ראשה. “הגם אתה ברוטוס?” היא לואטת בליבה, ומרחיקה ממנה את כסאה ומתעלמת ממנה, וכשנכנסת לקפה אחת מן החסידות השוטות של עכסה, עם בחור שנראה קצת מפוקפק, לוחשת זויה לצפירה: “הנה, ההיא שם… בגורלה תמיד נופלים אוּנטֶרוֶולטניקים.”

ודבורה מוחה: “אולי זה לא גורל? אולי זאת חולשה?” וזויה מתרתחת עליה וצועקת: “גורל! גורל! הכול גורל!” וקמה בזעף ומצטרפת לשולחנם של “חבורת העולם התחתון”.

הכירה אותם עוד לפני המלחמה, בבר של “הצנועה” בבן־יהודה, שהוא פתוח כל הלילה ויושבים בו זונות וסרסורים, ועתניאל נהג לגרור אותה לשם אחרי לילה של שתייה ב“תירוש”. כל אחד מאלה בילה פרק זמן בכלא. אחד הפליא באשתו מכות רצח, אחר זייף חתימות, והיה ביניהם גם שחקן של בורלסקות, שהתלהב מן החטא ועונשו ולימים גנב פיאה ומשקפי־פנסנה ממלתחת הקברט שבו הופיע, התחפש לזקנה, והלך עם חברו לשדוד קשישה, אפילו ניסה לרצוח אותה. עתניאל האיר פניו אליהם, וזויה לימדה עליהם זכות בוויכוחיה עם חברותיה, אמרה שאין לנו די נתונים כדי לשפוט אותם; אולי אשתו של המכה הוציאה אותו מן הכלים? אולי אמו של הנוכל התעללה בו והפך לטרנסווסטיט? אולי יצר ההימורים של החרומף ההוא בלתי־נשלט? אולי מטושטש אצלו הגבול בין דמיון למציאות? אבל דבורה טענה שבהתחברה אליהם היא מתנשאת עליהם.

עכשיו, כשעתניאל מתנזר כליל מאלכוהול והפסיק לבוא ל“תירוש” בערבים, מעדיפה זויה לשבת עם חבורת העבריינים, ובלבד שלא להצטרף לחבורה של בן־עיתו שהולכת ומשתלטת על בית־הקפה “שלהם”.

“מה עושה פה ה’קוּרבֶה' הזאת?” לוחש על אוזנה “הטורקי”, כשהוא נכנס לקפה ורואה אותה יושבת ליד מינה, אותה “מדאם” ממשפחה מיוחסת, מורה לפסנתר לשעבר שנתפקרה והחלה מנהלת את עסקי הזנות שלה מ“תירוש”, ושמיל, שזכות אביה, בעל־בעמיו, עומדת לה אצלו, קורא לה לטלפון בכל פעם שאיזה קליינט מבקש את שירותי “הבנות” שלה.

“אין פה שום קוּרבוֹת” עונה לו זויה, “חוץ מההם שם!” ומצביעה על שולחנם של בן־עיתו וחבורתו, ואומרת ל“טורקי”: “תכיר את מינה, ידידה שלי, אשתו־לשעבר של…” ושוכחת את שמו של אותו שר בממשלה שזו היתה נשואה לו זמן קצר, אבל מינה מנפנפת בידה ואומרת: “זה היה לפני שפוט השופטים,” ומפנה ל“טורקי” מקום לצידן, ומביעה פליאה על עוינותה של זויה “לסייחים העזיזיים האלה שנוכחותם מזרימה אדרנלין לבית־הקפה הזה, וגם לדמי”, ומספרת שראתה את בן־עיתו ומרעיו עושים “סולחה” עם עתניאל ב“הצנועה”. שתו שם כדת ובן־עיתו התקוטט קצת עם איזו שרמוטה, ופתאום הוא ניגש אל עתניאל, לפת אותו בצווארו, והדביק נשיקה על לחיו. עתניאל נבהל, נרתע לאחור, רגע הסתכל בו נדהם, גימגם: “אתה? מה שלומך…” וכשבן־עיתו, גיחך ואמר: “תלוי…” הריק עתניאל כוסית לגרונו ואמר: “אם תלוי… אז כדברי פרנסואה ויון בחרוז, עוד יישא צווארך את משקל העכוז.” והצמיד את ראשו אל חזהו ומילמל: “הוי, בן־עיתו, בו־עיתו, שנינו מקוללים, אבל עד קריאת התרנגול, אתה תמסור אותי…” ושניהם בכו בכי של שיכורים, ושרו יחד בקולי־קולות, זרוע איש על כתף רעהו, “הדרך נראית לי כל־כך רחוקה השביל מתפתל ובורח, אני מתנועע ואת רחוקה קרוב לי יותר הירח”, ואחר־כך נגררו “אבירי הספרות הללו” לאיזה בר בטיילת.

זויה המומה. למה לא סיפר לה? והלוא זה חודשים רבים גזר יובש על עצמו! למה הסתיר ממנה? למה בגד בה? כולם יודעים לבד ממנה, וכעת הם לועגים לה, טיפשה, טיפשה שכמותה. משאיר אותה יחידה במערכה להילחם בקנאות עיוורת את מלחמותיו, ומאחורי גבה הוא כורת ברית חשאית עם בני השטן האלה ועושה ממנה צחוק. מה היה לו, מה תקף אותו? עייפות? מוגות־לב? נבהל מהתיישים האלה? הוא, שמעולם לא פחד מאיש? לא מהפוליטיקאים ולא מהעיתונאים ולא מסופרי דורו או מאלה שקדמו להם?

זויה חשה לפיתת קור בפנים ובעורף. איך תקרא לדבר הזה שמחלחל בה? נבגדות? מפח־נפש? הכול מתמוטט בה, הכול מתפורר. כל הכאב והעלבון שחשה בעת האחרונה כלפי עולביו מוסטים עכשיו אליו. היא חייבת לראותו. מייד. פתאום היא שומעת שקוראים בשמה.

“בן־עיתו קורא לך!” אומרת לה מינה וזויה מפנה את ראשה, ולשבריר של שנייה פוגשות עיניה את מבטו הגחכני־חמקני של אויב נפשה. הוא מסמן לה בידו שתיגש לשולחנם, והיא מכווצת את פיה, לוחשת משהו למינה, וזו מגיבה בהעוויות פנים ומחווה לו בתנועת כתף וזרוע, שיואיל־נא הוא, בכבודו… והוא קם ממקומו בעצלתיים, ובהילוך מתפתל, נחשי, מזדחל לכיוון שולחנן.

מינה מפנה לו מקום בינה לבין “הטורקי” והוא נאנח ומפלבל בעיניו ומחליק אל הכיסא.

“אתם עוד ממשיכים למרר את חייו של עתניאל שלנו?” נשמעת נימת חנופה בדברי התוכחה של “הטורקי”, “את שירתו ריסקתם בכתב־העת שלכם עד היסוד, לא השארתם בה אבן על אבן, אז כעת אתם עולים גם על הפרוזה שלו? פוי! האיש כבר מובס. מה עוד אתם רוצים ממנו? ומה אשמה זויה שלנו, שניפצתם לה את אליל חייה?”

זויה מאדימה מכעס. “או אתה או אני!” היא קמה, וחובטת בכוח על זרועו של “הטורקי”, או שאתה מסתלק מפה, או שאני מסתלקת!"

“בסדר, בסדר,” מלפף “הטורקי” את זרועו המוכה ומרחיק ממנה את כסאו, “בסך הכול התבדחתי קצת, אבל אני מכבד את רצונך ואני כבר מסתלק… אני אפילו מודה לך בשם אשתי שאת מחזירה אותי אל חיקה מוקדם יותר משציפתה,” וקם, ונושק בהפגנתיות למינה, וקורץ לה ואומר: “עכשיו שאנחנו מכירים אני מקווה שניפגש,” ורומז משהו לבן־עיתו מאחורי גבה של זויה, ויוצא.

“יש לי איזו הצעה בשבילך,” מגביה בן־עיתו את סנטרו, מציץ אל זויה במבט מפולש, ומגחך ואומר: “אני מתכוון ברצינות, כלומר, ההצעה רצינית. אני רוצה שתאיירי לי ספר ילדים.”

זויה מסתכלת בו בתמיהה. “ספר ילדים? שלך? אתה כותב לילדים?”

“אני כותב לעצמי, לשעשע את עצמי, ובעיני עצמי אני ילד, אז זה יוצא ילדותי,” משמיע בן־עיתו צחוק מרוסק.

“אבל למה בחרת בי? אני לא מתאימה לך! אני לא הפרטנרית הנכונה ל… לשעשוע הזה.”

“אמרתי לך, זה רציני!”

“אולי זה יותר מדי רציני? אולי זה אפילו קצת שטני? ובכלל, אתה מבלבל אותי! אני לא בדיוק מבינה מה אתה רוצה ממני.”

“תסבירי לה את,” הוא פונה אל מינה, “לך יש אוזן מוזיקלית, לא? אז מצאי את המפתח המוזיקלי הנכון וסברי את אוזנה.” ומינה מצחקקת.

“אתה רוצה לקנות אותי?” תמהה זויה, “אתה מציע לי עסקה מלוכלכת?”

“אני פשוט חושב, בניגוד אלייך, שאנחנו פרטנרים מתאימים.”

פתאום היא חוטפת דקירה עזה בלחיה. העצב המשגע!

היא נתקפת פאניקה, ולוחשת משהו על אוזנה של מינה וזו פונה אל אחד הבחורים “מהעולם התחתון” ומבקשת ממנו שיסיע את זויה הביתה במכוניתו.

“בסדר, אני אחשוב על זה,” מפטירה זויה אל בן־עיתו בלי להביט לעברו.

למחרת בבוקר הוא מטלפן אליה. " בן־עיתו מדבר," הוא אומר, “חשבת?”

“לא היה לי כל־כך מתי,” היא מגמגמת, “לא הרגשתי טוב.”

“אז אני אעזור לך להחליט,” הוא אומר, “אפשר לבוא אלייך?” בהקדם, עוד היום, עכשיו, אני חייב תשובה מיידית להוצאה."

“עכשיו אי־אפשר,” היא נבהלת, “אני לא מוכנה, באחת־עשרה קבעתי פגישה בקפה.”

“עם עתניאל? הוא לא יבוא. יש לו פגישה ממלכתית. עם בן־גוריון.”

“מנין אתה יודע? נהיית איש סודו?”

“כאיש האופוזיציה, יש לי מודיעים משלי,” הוא צוחק.

“אופוזיציה למה?”

“לכל מה שעתניאל מייצג,” הוא ממשיך לצחוק.

“אני חלק מכל מה שהוא מייצג. אז מה? אתה מתכוון לרגל אחרי? להתנכל לי? לשבור אותי?”

“מה פתאום? המלה היא לנכס, בכוונתי לנכס אותך!”

זויה צוחקת. “קשה לי להחליט אם אתה תמים או נבל.”

“שניהם, בעוד שעה אהיה אצלך,” והוא טורק את הטלפון.

* * *

“תראי” הוא אומר לאחר שסקר בקשת רחבה את החדר והתיישב בכורסה, “בבית־ההוצאה הראו לי לא מעט איורים ושום דבר לא מצא חן בעיני, אבל אני מכיר את ספרייך וזה מתאים לי, אז בואי נדבר על המחיר.”

זויה צוחקת. “השתגעת? לפני שאקרא את הספר? לפני שתראה דוגמאות?”

“אני לא מראה כתבי־יד לפני שהם רואים אור, אספר לך את התוכן, אני סומך עלייך.”

“אתה די מדהים אותי.”

“טוב, זה דווקא טוב,” הוא מגחך, ומספר לה במשפטים קצובים ומרוסקים, בקווים כלליים ובקיצור נמרץ את תוכן ספרו והיא משרבטת במחברתה תוך כדי סיפורו.

הוא מציץ וקורא נלהב: “זהו זה! יוצא מן הכלל! נהדר! בדיוק לב התכוונתי!”

זויה מגישה קפה (“קטן ומרוכז,” הוא אומר, “בלי סוכר ובלי חלב”,) והם מעשנים, ובן־עיתו ניגש להתבונן בציור שלה התלוי על הקיר, ושואל בלי להסב אליה את פניו:

“עכשיו כשאנחנו לבדנו, בינינו לבין עצמנו, אולי תסבירי לי איך אפשר להיות קרובה לאדם כזה, שהוא אטום לכל מגע אנושי? מה את מגלה בו?”

“אני? קרובה אליו? ככל שמתקרבים אליו מתרחקים יותר, הוא מאור חזק מדי, לכל היותר אני מסוגלת לחוש אותו בליבי, לגשש בשכלי מה הוא משער, אבל ‘לגלות’ מקור כזה של חוכמה? וגם של אנושיות, כן, האיש הזה הוא צדיק… עושה חסדים, נותן מתן בסתר…”

ובראותה את בן־עיתו מעווה את פניו במיאוס, היא אומרת: “אני לא מכירה אדם שמסוגל ‘לגלות’ אותו. ככל שהוא מתגלה יותר ברשות הרבים, כל הוא נעלם יותר, אני, לי אין את הכלים להבין אותו…”

“אנושיות… צדיק… הה־הה!” קורא בן־עיתו בלעג, “זה נורא לשמוע אותך מדברת ככה!” ומתיז מבין שיניו “טפו” בהבעת גועל, ובועט בשרפרף שנקרה על דרכו, ומתיישב ברוגז בכורסה, לחייו תפוחות ופניו סמוקות, ומוציא סיגר מקופסה מעוטרת של כסף, ומדליק לעצמו, וקורא בזעם: “אנחנו עוד נוריד אתכם מהשלטון!”

זויה חושבת שהוא מתכוון לפוליטיקה, ושואלת אותו בשם איזו מפלגה הוא מדבר, והוא אומר: “בשם כל מפלגה שתילחם נגדו!”

מאוחר יותר מספרת זויה לרחביה שאינה יודעת איך נגררה לוויכוח הפוליטי הזה, אבל כשבן־עיתו פולט בלעג: “אקסטזה משיחית”, “גאולה”, “הבטחה”, היא מנסה באורך־רוח לשכנע אותו בצדקתה, אומרת שארץ־ישראל היא ערש תרבותנו (ורואה אותו מעווה את פיו); שיש להם לערבים “המון מדינות” עם מרחבים עצומים לא מנוצלים ואם רק ירצו יוכלו לקלוט את כל הפליטים הפלשתינים, אחיהם לשפה ולדת, ואילו ליהודים רק חבל הארץ הצר הזה… ובכלל, היא אומרת, פלשתינה הרי מעולם לא היתה מדינה עצמאית…

ובן־עיתו מאדים ומתמלא חימה, וממלמל בלעג שהוא מרגיש יותר אחווה עם ערביי פלשתין מאשר עם יהודים כמוהו, ודופק על השולחן וקורא: “את תראי! אנחנו נוציא מכם את השלטון!” וקם, וחוטף את המחברת מהשולחן, ורץ לכיוון הדלת, וזויה צוחקת ושואלת אם הוא עדיין מתכוון לשתף פעולה עם “האויב”, ובן־עיתו קורא מהפתח: “כעת יותר מתמיד!”

זויה טוענת שאלו רק סקיצות והיא צריכה עוד לעבוד עליהן, אבל בן־עיתו רוטן: “כמובן, כמובן, אני רק מראה לעורך ומייד מחזיר לך.” ובורח.

בצהרים היא מגיעה לקפה, אבל עתניאל איננו שם. היא יושבת קצת עם נירה – שחזותה מעידה עליה שהיא חוזרת־בתשובה, אבל עדיין לא ניתקה את קשריה עם חבריה ב“תירוש” – וחוזרת הביתה לעבוד, ובשעות הערב המוקדמות הולכת שוב לקפה, אבל עתניאל כמו גוזר שתיקה על עצמו ואינו מוציא הגה מפיו במשך כל השעה שהם יושבים שם לבדם, ולבסוף קם, מודיע שהוא הולך להשכיב את נכדתו – ופורש.

למחרת בבוקר הולכת זויה להוצאת־הספרים להביא את האיורים המוגמרים ולהחזיר את המחברת עם השרבוטים שהשאיר להם בן־עיתו, ודבורה מלווה אותה לבית־הדפוס כדי שתוכל לצלמם ולהשאיר את המקור בידיה, ומשם הולכות שתיהן ל“תירוש”.

וכשהיא פותחת את התיק להראות את הרישומים לישה, מגלה זויה שציור העטיפה, הגדול והמרשים מכולם – נעלם. דבורה מצלצלת לדפוס לברר אם השאירו אותו שם, ואלה מחפשים ואומרים שאת הציור הזה בכלל לא צילמו, וכשהן מטלפנות לבית ההוצאה, אומרים להן שגם שם הציור לא נמצא; והן שואלות באבידות־ומציאות של “דן” שמא נשר מן התיק באוטובוס, אך הציור נעלם, נגוז בחלל.

זויה הולכת הביתה ומחטטת בין ציוריה כדי למצוא לו תחליף. רק מאוחר יותר, כשהספר כבר רואה אור, היא מתבוננת בעטיפה ומגלה שמאחורי דמות הילד בציור החדש מסתתר פרצוף סמוי של שד.

בן־עיתו מצלצל להודות. אפילו לא הבחין שהחליפה את הציור.

עקלקלות    🔗

היא מנסה לשכנע את עצמה, שביחסיה עם בן־עיתו היא מסממת את הנחש, מאלפת אותו, הופכת אותו לידיד, אבל ליבה אומר לה שהיא נכנעת לכוחה של עריצות. נפלה ברשת. כן, כמו כל יתר הפחדנים והחנפים, ממלחכי־הפנכה של עתניאל. רק הבחינו בסדקים בספינתו, וכבר הם מתרוצצים כמסוממים להימלט על נפשם, עכברים מוגי־לב שכמותם. כך “הטורקי”, אֶפִּיגוֹן מובהק של עתניאל, שגונב ממנו שורות ובתים שלמים, וכך חברתה דבורה. שניים אלה, ממעריציו המושבעים, ש“ברוחב־דעתם” מתחילים “להבין” פתאום לרוחם של המוסקטרים העזיזים הללו, אויביו נחושי המצח של אלילם מאמש.

ולחשוב שהוא עצמו נאות ל“סולחה” עימם!

עשה לו הרגל חדש, להגיע ל“תירוש” מוקדם בבוקר, כשבית־הקפה עוד ריק, בא בחיפזון, יושב על גחלים, מנדנד רגל על רגל – שוהה בחברתה בקושי חצי שעה, לא מחכה אפילו שתגמור את הקפה שלה – ומסתלק בלי לתרץ. ובצהריים עשה לו נוהג להוציא אותה לסעוד באיזו מסעדה סמוכה (ב“תירוש” מטרידים אותו בוויכוחים פוליטיים, הוא מסביר לה), אבל לעצמו אינו מזמין כלום, וקם לשלם מייד כשמביאים לה את הלפתן, וכשהוא מגיע בשעות הערב המוקדמות, הוא משתהה איתה רבע שעה לכל היותר ורץ, סבא משוגע שכמותו, להשכיב את נכדתו. וקורה גם שהוא מביא את הפעוטה בעגלתה לקפה, ומחכה שם לחגית ולאהוד, אבל אז הוא מקפיד לא לשבת עם זויה ביחידות, והוא מצרף לחברתם מישהי “סולידית”, כמו לורה וילנר או סילביה או יעל של ישה. חדל אפילו לדאוג לה שתבלה יפה בהיעדרו, כמנהגו מימים ימימה, כשהיה מבקש מדבורה או מצפירה שתלכנה איתה לקולנוע.

ולהפתעתה, מאז מלחמת ששת הימים התחיל לפקוד את בית־הכנסת השכונתי שלו בכל שבת בבוקר. וכששאלה אותו על כך – כי בהיעדרו מן הקפה לא מצאה גם היא טעם לבוא לשם – השיב לה בפנים נוהרות: “אני הולך להגיד בבוקר חסדו, כדי להבין מה עמקוּ מחשבותיו.”

“ומה הבנת?” היא שואלת, נימה של עצב בקולה.

“לא בַּעַר כמוני יידע ולא כסיל יבין זאת,” צחק.

כל סדר יומה משתבש. היא מתקשה להירדם בלילה שמא תאחר לקום בבוקר ותחמיץ את הפגישה איתו, ובערבים היא יושבת לרוב לבדה, לפניה בלוק ציור ועפרונות פחם, והיא רושמת דיוקנאות של מזדמנים לקפה, ופורשת מוקדם כדי שלא יצטרכו ללוותה הביתה.

נהייתה עצבנית וקצרת־רוח, והיא שומרת בקנאות על פרטיותה. ערב אחד, כשחוזר ישה מן התיאטרון והקפה כמעט ריק, הוא רואה אותה יושבת לבדה, וניגש אליה ומתיישב מולה, אך נדהם מתגובתה הנרגנת: “אתה לא חושב שראוי לשאול אותי אם מותר להצטרף אלי? ישיבה לבד בקפה אינה הזמנה למחול,” היא חורצת.

והנה, קורה לה משהו שלא ציפתה לו.

היא יושבת בקפה, בראשית הערב, ומישהו מחבורתו של בן־עיתו, בחור נעים הליכות, גבוה וממושקף, משורר, אך בעל תואר בכימיה אורגנית, מתיישב לידה – ברשותה – ומתחיל להעתיר עליה מחמאות. אומר שבעיניו היא ה־אשה, בה"א הידיעה. נוכחתה המרשימה, סקרנותה הטבעית כשהיא מקשיבה לבן־שיחה, כחותרת לעומק, בולשת לגלות בו משהו נעלם מן העין, חודרת אל לב הדברים; הרעב שלה לאנשים, אש־התמיד שלה, התמסרותה לבן־שיחה, ללא סייגים, בכל מאודה, בניגוד לרבים אחרים ששומרים על חשאיות מחתרתית, על זהירות־יתר, שמא ייפתח הברז בזרם חזק מדי, לא מסתכנים בכלום.

והבחור נסחף בדבריו ומחמיא לה על מראיה, שער הפחם הארוך שלה ושזפונה, שמשווים לה יופי של צוענייה אקזוטית. “את יופי של דמות!” הוא מכריז.

זויה מקשיבה לו בהשתאות, אישוניה השחורים הנוצצים משוטטים על פניו בפליאה, והיא מגחכת במבוכה.

“מנין אתה יודע עלי את כל זה?” היא שואלת, משתוממת, “אפילו אני לא יודעת על עצמי דברים כאלה.”

“אז הגיע הזמן שתדעי, ואני כועס על מי שצריך היה לומר לך ולא אמר.”

עכשיו היא מריחה סכנה, ומסמיקה, ומחפשת דרך להיחלץ, אבל אז ניגש אל שולחנם יעקב כפרי, וזויה שמחה לקראתו שמחה גדולה, אך נכשלת ומעוררת את זעמו.

וכך זה קורה: יושבים שלושתם ושותקים, וזויה, המומה ונבוכה מדברי החנופה שהורעפו עליה, בהולה לשבור את השתיקה, ופתאום היא נזכרת כי שמעה שכפרי התחתן עם עולה חדשה מרומניה וזו הצטרפה לקיבוצו. לאחר הטרגדיה שלו, כשאשתו נטשה אותו, ובתו טרופת הקנאה התנקשה בחיי סילביה – עוררה בשורת נישואיו החדשים שמחה בלב כולם, וזויה קופצת מכסאה ומברכת אותו בחום.

“בכלל שכחתי,” היא אומרת, “מגיע לך מזל טוב! אני כל כך מאושרת בשבילך!”

אך כפרי מחוויר, שפתיו מתכווצות, הוא קם ממקומו אחוז חימה, ובלי לומר מלה – הופך את השולחן על כל אשר עליו.

בירכתי הקפה מתחילים להתלחש, ומישהי לא מוכרת ניגשת אל זויה ולואטת על אוזנה, שמקור השמועה על נישואיו של כפרי היא הבחורה עצמה, זו שייעדה את עצמה להיות כלתו, כי הרתה לאחר וחיפשה אב ליילוד, והתחננה לפני כפרי שיאמצוֹ. “סחטה אותו רגשית,” היא אומרת, והוא נכנע לה והתחתנו ב“נישואי מקסיקו”, וכעת היא קוראת לילד ולעצמה בשם משפחתו.

בינתיים מנסה שמיל להרגיעו, אך כפרי מרחיק אותו מעליו בכעס, ויתר הנוכחים בקפה חוששים להתקרב אליו. ואז מבחינה זויה במיכלסון. מיכלסון, שצץ תמיד כשהוא נחוץ ומציל כל מצב, ולוחשת לו שחייבים להסיע מפה את כפרי, לא חשוב לאן, לפני שאיזה עיתונאי יתפוס אותו בקלקלתו ויעשה מטעמים מהדרמה של המשורר הלום הצער. ומיכלסון מתיישב לידו ומדבר אליו, ומסיח את דעתו, ולבסוף מצליח לגרור אותו לטקסי שהזמין שמיל, וזויה מתיישבת לצידו של כפרי ומחליקה בידה על זרועו, ונשבעת לו שהכול נאמר בתום־לב, וכפרי מהנהן ומהנהן בראשו, ומהמם איזו מנגינה, ונראה שהתפייס.

“אולי ניסע ל’האס' לאכול נקניקיות?” מזדרז מיכלסון לברך על הפיוס, להוט לחגוג, אבל זויה, שמרגישה צורך לכפר על מה שעוללה, רומזת לו שיכוון את הנהג אל רחובה. ובהגיעם אל פתח ביתה מתנצל מיכלסון שעליו לפגוש את בתו החיילת, ושניהם משכנעים את כפרי שיעלה איתה לדירתה.

כפרי מתיישב בכורסה, מליט את פניו בידיו ויושב שותק שעה ארוכה, ופתאום הוא מתחיל להשמיע קולות של ייפחה ואנחה, וזויה נבהלת, חוששת שהשכנים ישמעו, וניגשת לסגור את החלונות, והוא מעסה באצבעותיו את רקותיו ומטלטל את גווֹ, וממשיך לייבב ולהיאנק.

לבסוף היא אומרת: “אתה יודע, יעקב, לכל אדם יש האומללות שלו. גם לי. גם לעתניאל. אפילו לשמיל. כן,” היא מגחכת, “פעם הצלחתי אני לאמלל אותו, זה היה באשמתי.”

והיא מכבה את מנורת התקרה, וכשהחדר שרוי באפלולית והאור מבקיע אליו רק מן ההול, היא פותחת בסיפור.

היה זה במסיבת החתונה שערך שמיל לבתו. בגן־החיות שליד גן־הדסה, לפני המלחמה, כשעתניאל עוד נהג לשתות. והרבה. וכשהגיעו לשם היא ודבורה, ראתה אותו עומד ליד הבר, פניו קפואות, מצב־רוחו קודר, אפל – שתוי כלוט הוא היה – “ולא יכולתי לראות אותו בכך,” היא אומרת. וכשהבחין בה ובדבורה, חייך אליהן “את חיוכו המפיסטופלי” והתחיל לדחוק בזויה שתשפיע על חברתה לשכב איתו. " זויה, תגידי לה! הפציר בי, ואני, שהייתי עושה הכול להוציא אותו מהתוהו של עצמו, מפני שידעתי איך הוא מתענה, התחננתי לפניה: ‘תלכי תשכבי איתו, מה אכפת לך, רק פעם אחת, מגיע לו!’ כי על דבורה יכולתי לסמוך שלא תחלל אחר־כך את בכודו ותרוץ להתפאר לפני כל העולם ששכבה איתו, אבל היא התנגדה, ברחה משם." וכשנוכח שגם חצי תאוותו לא בידו, שמה־לב שהוא עוגב על הנערות של מינה הסרסורית, “מתאווה לטרף קל”, וכבר שם עין מפלבלת על אחת מהן, וכשהתחיל למזמז אותה, וההיא ציחקקה, וראתה שהם מתכוננים לפרוש להתעלסות, “פתאום זה פרץ ממני. התנפלתי עליו בחמת זעם, וצרחתי ויילתי כמו אחת החיות בגן הזה, השתוללתי, שברתי גביעים, עשיתי סקנדל שלם, בנוכחות המשפחה והקרובים והידידים, ובנכוחות הרב, שאך זה גמר לנצח על טקס הכלולות. אבל שמיל, במקום לכעוס עלי, במקום לחרף ולגדף אותי ולגרש אותי משם, בא לנחם אותי. אתה מבין את זה? פוצצתי את החתונה של הבת שלו, והוא עוד מנחם אותי! אבל הודה שאמללתי אותו ביום שמחתו, וכך גמלתי לו על טוב־ליבו ועל יחסו הנדיב כלפי כל השנים.”

זויה נושמת עמוק ומושכת בכתפיה. “אני בכלל לא יודעת למה סיפרתי לך את כל זה,” היא אומרת לו ברוגז, “כנראה רציתי שתדע שגם לי יש צרות משלי.”

* * *

למחרת בקפה, כששואלות אותה חברותיה איך נגמר הלילה, כי שמעו על הסקנדל שעשה כפרי, היא אומרת להן, שכדי לעודדו שאינו הסובל היחיד בעולם, נגררה לווידוי משפיל, ואז התהפך הגלגל והוא זה שהרעיף ניחומים עליה. אך כיוון שלא יכלה לסבול את הדביקות הסנטימנטלית שלו, אמרה לו שהיא עייפה וביקשה שילך, וכשהטקסי צפר לו מלמטה, שאל אם תוכל להלוות לו כסף לנסיעה.

“כפרי הוא קמצן כמו כל האיכרים,” היא פוסקת.

אבל אותו ערב, בחצות, אחרי שכפרי הסתלק, צילצלה אליה תמרה והודיעה לה – כדרכה לקיים כל מה שמצווה עליה עתניאל, אפילו יהיה בזה כדי להשפילה – שהוא מרגיש לא טוב. בצהריים התעלף, וביקש למסור לזויה שלא יבוא למחרת לקפה.

ועכשיו, כשהיא יושבת שם בלעדיו, בחברת צפירה ודבורה – ואינה זוכרת איך התגלגלה השיחה – מגלות לה שתיהן שתמרה חקרה אותן בהזדמנויות שונות ממה היא מתקיימת.

הדם עולה לה לראש. “ממה היא חוששת?” מתפרצת זויה, “מזה שהוא מכניס לי לפעמים כמה לירות לבנק? או שהוא קונה לי דברים פה ושם? טרנזיסטור? תנור חשמלי? זה מה שכל־כך מטריד אותה? הרי אני תמיד מתנגדת, אבל הוא מתעקש, אומר ‘זה צריך’ ואני נכנעת לו!” וכשהיא נרגעת מעט, היא מספרת להן על הזמנה שקיבלה, לצייר פורטרט של לידיה, אשת החברה המפורסמת, שבן־זוגה הנוכחי, איש ההגנה לשעבר ובעלה הראשון של מילכה, הזמין אצלה. “וכדי לא להטריח את הגברת לסטודיו שלי, כדי שההפתעה תהיה שלמה, נאלצתי לצייר מתצלומים, בניגוד למיטב הבנתי.”

ונאנחת, ומוסיפה: “אז אני שואלת אתכן, למה הנשים הכי פחות רומנטיות זוכות ליחס רומנטי כזה?”

ומשנה את טעמה, ומנסה להתל: “אבל עכשיו יהיה לי הרבה כסף, ותמרצ’קה תוכל לישון בשקט, ולא לדאוג שהגזלנית הזאת תחמוד את הירושה של צאצאיה.”

ומספרת שגם רחביה גפן ביקש לרכוש אצלה פורטרט, של אשה בעירום מלא שציירה בהשראת מרלין מונרו (“מקסימה, השחקנית הזאת, פשוט מקסימה!” ) אך אשתו התנגדה, והוא החזיק את התמונה ימים אחדים בחדר עבודתו ואחר־כך החזירה, “ואשתו נרגעה,” היא מנענענת בראשה כמנערת מעצמה את הכסילות האנושית.

“שאלתי את רחביה אם יוכל לסדר לי שליחות בחוץ־לארץ,” היא נאנחת, “לא חשוב איפה. נורבגיה, ניו־זילנד, אלסקה, אני חייבת לנסוע מפה! אף כי… לא מוכרח להיות חוץ־לארץ… יכול להיות גם… עציון־גָבֵר.”

צפירה ודבורה מציצות זו בזו.

“למה אתן לא שואלות מה פתאום עציון־גבר?”

“באמת, מה פתאום עציון־גבר?”

זויה מכחכחת בגרונה: “חלמתי שזו עיירת גבול נידחת שנחרבה במלחמה, ובשביל להגיע למקום צריך לטפס שם על סלעים לבנים וקרחים.”

צפירה ודבורה מצחקקות.

“מה הצחוק?” תוהה עליהן זויה.

“עציון־גבר…” מגחכת דבורה, וצפירה מפזמת: “עציון־גבר, עציון־גבר…” ודבורה מגניבה מבט משועשע אל זויה.

“מה את מביטה בי ככה?” היא שואלת.

ובעוד צפירה כובשת את צחוקה ומפנה את ראשה אל שכניהם בשולחן הסמוך, דוחקת בה דבורה לספר את חלומה.

וזויה מספרת: בחלומה הגיעה לעיירה בשם “עציון־גבר”, אבל חל עליה איסור חמור להשתהות בה, וכבר העלתה את חפציה על אונייה כלשהי וירדה לרציף לחכות עד שתפליג לדרכה, אך שקעה בשיחה עם איזה גבר… (זויה מתלבטת אם לספר להן שהיה זה המשורר הצעיר מ“תירוש”, שהחמיא לה על אישיותה ועל מראיה) והאונייה הפליגה בלעדיה. מצאה את עצמה לבדה על הרציף, בלי כספה, בלי דרכונה, בלי חפציה. מצבה היה עלוב, עגום, חשה בודדה וחסרת כול, אסופית, ומישהו ריחם עליה ונתן לה שקית עם סנדוויץ' ותפוז. היא נשכבה על הסלעים הלבנים הקירחים, החשופים לשמש ולרוח וכבר התכוננה להירדם, כשראתה פתאום את עתניאל והתחלחלה. היה מוזנח, לבוש בלויים, וישב בחברת זרים. כשהבחין בה, גילה כלפיה אדישות, התנכר לה, והבינה שהוא כועס עליה, שקילקלה לו את הרפתקת חייו…

“חלמתי את זה אחרי השיחה שהיתה לי עם רחביה בעניין הנסיעה, הוא מציע לי שליחות באפריקה,” אומרת זויה בהיסוס.

“עציון־גבר לא נמצאת בדיוק באפריקה,” אומרת דבורה בקולה החינוכי, “עכשיו היא בגבולות מדינת־ישראל, על שפת ים סוף, ובימי שלמה המלך הגיעו לשם אוניות מהודו ומכוש, כך כתוב בתנ”ך, והן נשאו כסף וזהב ואלמוגים ו… ו… שנהבים וקופים ותוכים… בקיצור, זו היתה עיר אקזוטית, עליזה וססגונית ביותר."

“אבל בחלום של זויה הצטיירה ‘עציון־גבר’ קירחת, קשה, קשוחה, והיא איבדה שם את זהותה, ועתניאל התכחש אליה שם!” אומרת צפירה.

“כלומר, באתי למקום שהיתה בו הבטחה גברית לחיים ססגוניים, מלאי שמחה ועושר, ומצאתי אותו צחיח ומנוכר? ובמקום להרעיף עלי חסדים, הוא היפנה לי שם עורף?” מתקשה זויה להסתיר את מצוקתה.

* * *

בשעות אחר־הצהרים המאוחרות, כשבא עתניאל לקפה, היא קמה לקראתו, וסוקרת את פניו בדאגה, ושואלת איך קרה שהתעלף, ואם התאושש לגמרי. הוא מספר לה שחגית ואודי היו אצלם, וכשצנח לפתע וכולם נבהלו – כי הדופק בפרק ידו היה חלש מאוד, ותמרה רצה להביא מים וחגית נחפזה לטלפון להזעיק רופא – התכופף אליו אודי ולחש באוזנו את שמו האמיתי, שמו מבית אבא, לא זה שסיגל לעצמו לצורך ספרותי. וראה זה פלא: רק שמע את שמו “שכמו נלחש ישר אל דופק ליבי”, מייד התעורר.

“אודי עשה זאת בתום־לב, מתוך אינטואיציה,” הוא אומר, “בכלל לא ידע שלקרוא לאדם בשמו האמיתי הוא סגולה לעוררו מעילפון עמוק. סגולה זו, מן הבעל־שם־טוב באה.”

“ואיך הרגשת כשהתעוררת?” היא שואלת בחשש, “והרופא מה אמר?”

“הרגשתי אין ועלט וְאוֹיס ועלט,” הוא צוחק, “בתוך העולם ומחוץ לעולם, בתוך המציאות ולמעלה ממנה. הרופא אמר לי: ‘יצאת מהחושך אל האור,’ אבל אני אמרתי לו שלהפך, יצאתי מהאור אל החושך. כי כך הרגשתי.”

ולאחר הרהור הוא מוסיף: “כנראה שעליתי גבוה מדי וזה היה מסוכן בשבילי, אז נפלתי.” וצוחק.

אבל כשהיא מבקשת שיחדל להתלוצץ ויגיד לה ברצינות מה שלומו עכשיו, הוא אומר, "כתוב: ‘אדונַי סומך נופלים.’ "

וקם, ואומר שהוא ממהר לאיזו ישיבה, והם קובעים להיפגש בקפה למחרת.

אגדה לילדים    🔗

חברות, חברות, היא מתאכזבת מן האחת ומתנחמת באחרת, חולה מן השנייה ומתאוששת אצל השלישית, רע לה מזו והיא פונה לזו. אבל היום, היום אין לה אפילו כתובת אחת לפנות אליה במצוקתה. אחרי פגישות תכופות מדי, אינטימיות מדי, היא מתעייפת מהן, נותרת מרוקנת, ועם זאת היא מתגעגעת אליהן, וממשיכה להתרועע עימן. היא נזכרת במה שאמרה לה דבורה, שנוכחותו המוחלטת של עתניאל בחייה אינה מותירה מקום בליבה לאף אחת מחברותיה; האם היא צודקת? עליה להישמר לנפשה, לתפוס מרחק, שלא ייכנסו לה לנשמה, שלא יכאיבו לה. עליה לזכור שכגודל הקירבה גודל הקנאה, והזדהות רבה מדי אינה מחדדת כי אם מקהה. היא מכירה את זה מבשרה, מנסיונה היא יודעת, כבר ראתה הכול, כאילו חייתה אלף שנים. היא שומעת אותן אומרות לעצמן: זויה מתאוננת על רגישות־יתר? על עייפות? על בדידות? – אני רגישה ועייפה ובודדה לא פחות ממנה!

ביחסים עם גברים, היא חושבת, המתח המיני ממתן את הפלישה לרשות הנפשית. אז למה עושים אידיאליזציה מחברוּת של נשים? במצב־רוחה היום נראה לה עולמן אפל, מסוכן, רע.

והנה, רוח נשית רעננה! נערה בת שמונה־עשרה, איריס באה לגור בביתם, בקומה שלה, בשכנות לדירתה, וכשהן נפגשות בחדר המדרגות, מספרת לה איריס שהתייתמה מהוריה והדירה נקנתה מכספי הירושה. הנערה, בהירה ומעודנת, ארוכת פנים ואיברים, נדמית לזויה כעומדת על משמר שפיותה, ומדכאת בכך את החיות הטבעית שלה; נצנוצי התבונה בעיניה כבים כהרף־עין, והיא כמו מגוננת על גופה הביישני שלא יעז לגלות מאווים כמוסים. מהרגע הראשון מתחבבת הנערה על זויה, והיא מזמינה אותה להיכנס אליה, מתעניינת בעיסוקיה ובמשאלותיה, מראה לה ציורים, מדברת איתה על אנשים ועל אוכל ועל סרטים ועל תוכניות מלל ששמעה ברדיו. וכשאיריס חוזרת אליה למחרת ולמחרתיים ועושה את ביקוריה קבע, מדברת איתה זויה על האיש ללא תכונות של מוסיל, שמונח על שידת־הלילה שלה, ואומרת שגם לה, כמו לגיבור הספר הזה, חסרות התכונות המועילות של גמישות ויכולת הסתגלות לרוח התקופה, והיא משתאה תמיד מחדש כשהיא מגלה עד כמה רווחות תכונות אלה בין עמיתיה האמנים.

איריס, כמו חיה’לה לפניה, מרותקת אל ידידתה הבוגרת. היא תאבה לשמוע על חייה , על אהבותיה; וזויה, משולהבת, עיניה בורקות, מספרת לה שהכול התחיל בים, כי שם פגשה את אהוב ליבה ושם התוודעה לשיריו, “אבל עוד הרבה לפני כן חזיתי אותו מבשרי,” היא אומרת. נעים לה להתרפק בחברת מעריצתה הצעירה על צלילים שכוחים שנעוֹרים בליבה ממיתר שזמן רב לא פרטו עליו; היא מתמכרת לכיסופיה מאז, ותשוקתה להרוות את צמאונה של הנערה החביבה הזאת לרומנטיקה, משפיעה עליה לרכך ולהחליק בסיפורה את הדורי יחסיה עם עתניאל. עם אף אחת מחברותיה הוותיקות לא שמחה בעת האחרונה כמו עם הנערה הכמעט־זרה הזאת. היא מגלה לה שאהובה נשוי ויש לו בת, ובעיני הנערה התמה נקשרת מכך הילה זוהרת עוד יותר לעלילת חייה ההירואית של “מדריכתי הרוחנית”, כפי שהיא מכנה אותה בליבה.

זויה נדבקת ברגשנות הנעורים של איריס ומעטירה באוזניה כתרים לאהובה המשורר: הוא הגאון והחכם באדם; הוא מאציל עליה מרוחו הגבוהה; הם ממתיקים זה לזו שמות חיבובים; הם מסתודדים בפתקים אינטימיים עם קודים שזר לא יבינם; אין לגביו הבדל בין מאורע קטן לגדול, כי מאורע קטן יכול להיות גדול; אין כמוהו יודע לשמוח, וטוב להם וכיף להם ביחד. אין היא חוששת להשתטות בנוכחותו; אינה משותקת בחברתו כי הוא מניח לה להיות, פשוט להיות. “ובכל זאת, הוא יישאר לעולם חידה בעיני,” היא לואטת כמו לעצמה, וחוט של עצב מר נמשך על שפתיה, והנערה תוהה בליבה מה פשר התוגה המשתקפת מעיני ידידתה הבוגרת, אך ממשיכה להאזין לה בלב הומה, הוזה וחולמנית.

וכך היא מצטיירת מסיפוריה – בעיני ידידתה ואף בעיניה עצמה – כצוענייה פראית, שלמה עם נפשה ועם חייה, ואף מאמינה, לרגעים, שמשאלת־ליבה מתקיימת, והיא גיבורת הדרמה הסוערת והמרתקת של חיי עתניאל.

איריס מביאה חדווה לחייה; כעת, משעתניאל הפסיק לבוא ל“תירוש” בערבים והיא מתראה איתו רק פעם אחת ביום, עשתה לה נוהג לדפוק על דלתה של איריס באחת־עשרה בלילה, כשכבר עייפה מציור של שעות אחדות, והן יוצאות לשאוף אוויר וסרות ל“תירוש”. ובימים היא מלאת מרץ. עולה־יורדת במדרגות ללא מאמץ, מרבה לצחוק, מתגברת על ביישנותה ומבקשת מישה הזמנות לתיאטרון, ושתיהן הולכות לבכורות, ונכנסות יחד אל אחורי הקלעים להחמיא לשחקנים, ואחרי ההצגה הן מתיישבות ב“תירוש”, וזויה מנתחת ומסבירה, ואיריס גומעת בשקיקה כל מלה שלה. זויה מתאהבת מחדש בקולנוע, בסרטי “הגל החדש”, ואיריס מקשיבה מהופנטת לרשמיה מהם, מתפעלת ממקוריותה, “איך שאת רואה דברים,” היא אומרת, ומחמאותיה של הנערה מצמיחות לה כנפיים, וכשהן חוזרות הביתה מהקפה, הן עוד ממשיכות לשוחח בדירתה. זויה שוכבת על המיטה, על הקיר מעליה פורטרט אמה, איריס מתרווחת בכורסה, וזויה מדברת ומדברת.

השתיים הולכות יחד לקנות בגדים, וכשחסר לאיריס כסף, מלווה לה זויה באמתלה שהיא רווה מכך נחת, כאילו היא בתה; ומנדבת לה ציורים שלה למתנות חתונה, ואיריס מספרת לחברותיה שזויה נותנת לה עם כל הנשמה, “כל־כך איכפת לה ממני”, ואומרת להן שזויה עוקרת ממנה את רגשי האשמה, גורמת לה להרגיש טוב בכל מעשיה, והיא שואבת ממנה המון כוח. “היא מלמדת אותי לחיות, בזכותה אני מה שאני,” אומרת איריס.

הן מבקרות בתערוכות וזויה מדריכה אותה בטכניקות של ציור, ומשביחה את טעמה האמנותי, והיא לה כאם וכמורה מרחיבת אופקים. וכשאיריס מתאוננת לפניה על קשייה במקום עבודתה, מעודדת אותה זויה להשלים את לימודיה בתחום מדעי החיים הקרוב לליבה. ומגלה לה, שלה עצמה, בנעוריה, לא היה ראש ללימודים, אבל ככל שהיא מתבגרת גובר בה יצר הדעת, וכל השכלתה באה לה מלימוד עצמי. וכשאיריס מתקבלת לאוניברסיטה, מתגאה זויה בהישגיה.

זויה מכירה לאיריס אמנים מבני חוגה, והנערה מתחילה להרגיש בנוח ב“תירוש”, ומגיעה לשם גם לבדה, ומתרועעת עם אמנים צעירים יותר. וכשמי מהם מנסה להבאיש את ריחה של “האפוטרופסית שלך”, ואומר לה שזויה קרתנית וקולנית, מגינה עליה איריס בלהט, ואומרת שאפילו אם אין לה נימוסים מקובלים, יש בה, לעומת זאת, התלהבות אותנטית, “גזעית”, ואומרת שהיא נפש סוערת, יצור מופלא, והיא גיבורה, מפני שלחיות כך, עם כל הסטיגמות שדבקו בה, זו גבורה.

איריס אוהבת חיות, ומאמצת לעצמה חתול, אך בכל פעם שהיא מאחרת בנשף והחתול נשאר רעב, הוא קופץ מעל קיר מרפסתן המשותפת, וזויה, שאינה סובלת חדירה לרשותה הפרטית, אפילו זה חתול, מקפיצה אותו חזרה למרפסתו ונוזפת אחר־כך באיריס.

הנערה מתגלה כבשלנית, ומזמינה את ידידיה החדשים מ“תירוש” לסעודות גורמה, ומדי פעם מצטרפת אליהם זויה “רק בשביל החברה”, כי היא עצמה אוהבת אוכל פשוט. ועם זאת היא מטיפה לאיריס שכל הגזמה מזיקה, ובאוכל על אחת כמה וכמה. היא מכירה את זה מהציור, היא אומרת, שכל המוסיף גורע; ומספרת לה ששמעה מהרבי של נירה באותו שיעור על נטילת־ידיים, שמקור ההגזמה הוא בסיטרא־אחרא, כי הגזמה היא סרח־עודף, מפירה את האיזון הנפשי, והמגזימים לעולם אינם באים על סיפוקם.

בזכות איריס יש לה, לזויה, גם פריחה אמנותית. הדבר מתחיל משעשוע. זויה מספרת לאיריס חלום שלה, החוזר בנוסחים שונים במשך שנים, ומופיעות בו חיות אגדיות. היא מדגימה לה אותן בציור, והתלהבותה של איריס מפרה את דמיונה, והיא מכליאה זו בזו מיני חיות פנטסטיות: חתול עם מניפת־זנב קוצנית בצבעי טווס, צב בצורת גמל, מוטציה של צב ההופך לחולדה, שממית עם הרמוניקת כנפיים אדומה, כלב עם פרצוף של מדוזה, עטלף חמוש במשקפיים, חיות סהרוריות שאור ירח זורח עליהן; ומרכיבה פילה עם שפנפנה, חזרזיר עם חרגול שנראים כמאובנים מהלכים, ורושמת חיות בדמות אחדים מבאי “תירוש” (“אני מתנצלת בפני החיות שאני מעליבה אותן,” היא אומרת). וכשהיא מראה לעתניאל, הוא נהנה, ומעודד את החינגה הזאת של התפרעות הדמיון, וזויה ממשיכה לצייר במשנה התלהבות, והיא ואיריס ממציאות שפה לחיות, וקוראות להן בכנויי חיבה, וזה נהיה סודן הפרטי, מקור לא אכזב של שעשוע וצחוקים.

על רקע הדברים האלה, מחברת זויה אגדה לילדים:

נערה ושמה איריס מתאמנת להיות עקרת־בית מושלמת: היא מצטיידת בספרי בישול, משננת מתכונים, אוגרת תבלינים, רוכשת אביזרים למטבחה, רוקחת מיני מטעמים מזרחיים ובלקניים וסיניים, וכשהיא נתקפת בדידות ומשוועת לחברה, באות החיות האגדיות ופוקדות אותה בלילות. למענן היא עורכת סעודות לילה, מניחה לפניהן על השטיח את המעדנים שהכינה ביום, ובבוקר שלמחרת היא זוללת לבדה את השאריות שהותירו מאמש. לאט־לאט הן נהיות בררניות. החתול־עם־מניפת־הקוצים קץ בגוזלים־הממולאים שכה טרחה בהכנתם, הצב־בצורת־גמל בוחל בתבלין ההודי החריף; וכל החיות נעשות עריצות, ובהיותן מדושנות־עונג ממאכליה, הן מתחילות לרדות בה ולשעבדה. הן מתהלכות חופשי בדירתה, פותחות את המקרר, שותות את מעט החלב שנותר בכד, מלקקות את החמאה, שוברות ביצים, מכרסמות את קופסת הקווקר וכולי וכולי…

ביתה מריח משתן של חיות וכל היום היא עמלה לנקות את הקיא והצואה שלהן. והחיות מתרבות בביתה, ממליטות ולדות על מיטתה, ועליה לטפל גם בגורים שרובצים על הספה ועל הכורסות ובתוך המכלים ובסלסילות, וממלאים כל פינה בדירתה. היא מתחילה להתגנדר לכבודן, לקנות את ליבן, וככל שהיא מתמכרת להן כך גוברת תעוזתן, ותביעותיהן ממנה נעשות חצופות יותר, אבל בליבה היא מתנחמת שחייהן של החיות קצרים והיא מחשבת מתי תזדקנה וייתש כוחן. אך אז היא נזכרת שחיי צב הם יותר משנות דור והיא חוששת שיתר החיות תמלטנה עוד ועוד ולדות שתרדינה בה גם הן, ולא יהיה קץ לסבלה.

זויה משתוקקת לתת צורה לסיפור שנרקם בדמיונה, לעצבו, להחיותו על הנייר במילים, להפתיע את עתניאל. היא מספרת על כך לישה, והוא מציע לה את מכונת הכתיבה הישנה שלו שרכש ב“שירות מפות וצילומים” כשחיסלו שם את הציוד המשרדי. היא מדפיסה לאט, בשתי אצבעות רוטטות, והאותיות מסתדרות להן על הדף נקיות וממושמעות. וכשהיא מעיינת בכתוב, היא חשה כאילו צופן בחובו תהליך הכתיבה קוד גנטי סמוי, המתגלה לה מן הייצור המוגמר, שנברא כמו מעצמו, בלי שהרתה אותו.

כבכל יום שישי אחר־הצהריים, מצפה זויה לבואו של עתניאל. הפעם היא אומרת לקרוא לפניו את סיפורה, והיא מתכוננת לכך כלמאורע חגיגי: מנקה את הבית ומסדרת פרחי שדה רעננים באגרטל, ועוטה על עצמה כותונת לבנה ברקמה ערבית שקנתה בעיר העתיקה, ועד עכשיו לא מצאה הזדמנות לגאול אותה ממקום מסתורה בארון.

בשעת קריאתה מצחקק עתניאל כמשועשע, וכשהיא מסיימת, הוא פולט “יפה, יפה…” ומדליק את המקטרת ונושף בה במרץ, ואחר־כך מותח את רגליו על השולחן הסלוני ומתרווח על הכורסה, ונועץ את עיניו באיזו נקודה בתקרה, וממשיך לנשוף במקטרתו במעין התרסה.

בסתר ליבה היא מתאכזבת מתגובתו, אך מדחיקה את מה שכבר חשה בעליל, וכדי לא ליפול ברוחה היא מכריזה שנזכרה בספר של יונג שקראה באחרונה: “נדמה לי שיצרתי כאן סמלים ארכיטיפיים, מה אתה אומר?” ומוסיפה ואומרת שאולי תצרף לסיפור שלה גם את החיות הפנטסטיות של הנביא יחזקאל, שמראיהן כלפידים מהלכים וארבע פנים להן, של אדם ושל אריה ושל שור ושל נשר ושש כנפיים לכל אחת, ורגלי עגל נוצצות כנחושת קלל להן, וראש אדם כמו אצל הספינקסים. ונסחפת בהתלהבותה, ואומרת שחיות הקודש האלה תשמדנה את החיות הטמאות שמבעיתות את איריס, גיבורת הסיפור שלה, ואיריס תיגאל!

אבל פניו של עתניאל קופאות פתאום, והוא אומר בקול צונן: “בסיפור שלך יצרת סמלים אינפנטיליים, ואם את רוצה דווקא פרויד, אז מוטב לומר אנאליים, אבל כשאת מערבת במרקחת הלא־קדושה הזאת את יחזקאל, אז מוטב להפסיק בעוד מועד את המשחק הטיפשי הזה.”

* * *

אותו לילה היא חולמת על אחיה המפגר שהשאירוהו במוסד בפולין: המציאה שיטה לטפל בו, על־ידי משחקי נגיעות, אבל כשהיא משלבת את אצבעותיה באצבעותיו הן כמשותקות; שום גמישות אין בהן, שום חיים. וכשהיא מנסה להאכילו, הוא קופץ את פיו, והדייסה נוזלת לו על המפית. הוא נושך את זויה בידה, ושורט אותה, ובועט בה ומשתולל. היא פוחדת ממנו, מבינה שהשתעשעה בדמיונות שווא, והמשימה הזאת אינה לפי כוחותיה. היא משתוקקת לפרוש לחייה הקודמים, אבל צר לה לאכזב את אמה שמקווה כי תישא עימה בעול הטיפול באחיה, ועכשיו תיווכח שאפילו את עול עצמה היא מתקשה לשאת. והנה, כשהיא מנסה בייאושה להימלט מן המוסד הזה, היא רואה לפתע, ליד השער, את עתניאל.

הו, מלאך־מושיע! איך הופיע לפניה? איך הזדמן לכאן להצילה? ואיך יכלה להעלות בדעתה שתוכל אי־פעם להיפרד ממנו? לחיות בלעדיו? וכשהיא נזכרת שבגד בה עם נשים אחרות, היא מרגיעה את עצמה שהיו אלה רק משחקי נגיעות, כפי ששיחקה עם אחיה; משחקי נגיעות ותו לא. ליבה מתמלא מחילה כלפיו, ערגה לקירבתו, היא מתאווה אליו. אך נראה שעתניאל אינו שש לפגישה הלא־צפויה הזאת עימה, וכהיא רצה לקראתו וקוראת: “זה נס! ממש נס!” הוא מביט בה באדישות, תמֵהָ על אושרה.

איננו    🔗

בשלוש אחר־הצהריים נשמע צלצול הטלפון, והיא כבר יודעת. ואחר־כך נשמע קולו של גבר: “הלך לעולמו.”

אחרי מות    🔗

ליבה נשרף בתוכה מכאב. וגם מקנאה. בהצגה הגדולה הזאת שלאחר מותו נוהגת תמרה כמלכה. המלך מת והכול מצדיעים לאלמנתו. מעכשיו, כל מורשת עתניאל בשליטתה. כל דבר יישק על פיה. איזה כוח ניתן פתאום לאשה הזו, שבעודו בחיים היתה כנועה, מחוקה, כמו מתנצלת על עקשנותה להתקיים בעולמו, ודעתה לא נחשבה. והנה, לא חלפו ימים אחדים מאז מותו, והיא מוצאת את עצמה חולשת על עיזבונו וגם על חצרו: ידידיו, חסידיו, סוכניו, המוציאים לאור של כתביו. כולם ישחרו מהיום והלאה אל פתחה, יכרכרו סביבה. כל תשומת־הלב תהיה מופנית אל זו שעד לפני זמן כה קצר התעלמו ממנה, זילזלו בה, ריחמו עליה.

ההוּ־הה הזה של השבעה – מתהפך בה ליבה – תמרה מקבלת אורחים בסלון שלהם כבמסיבה חברתית! איך אפשר להבין את זה? והרי חלפו רק… כמה לילות היא בלעדיו? וכל הימים והלילות הבאים שימשיכו לזרום. בלעדיו. והרי בשבילה, זויה, נגמרו החיים. לא קיימת בשבילה מציאות שהוא איננו בה.

תמרה מסיבה בכורסה שלו, מוקפת בבני משפחה. אחים, אחייניות, דודנים, שקשר הדוק וחם ביניהם, והם לה, לאחותם שהתאלמנה, חגורת מגן ושומרי ראש.

זויה הודפת בלאט את דלת הכניסה של הדירה ומוצאת את עצמה בהול. עינה קולטת מן הסלון ציבור של בני־אדם שנראה לה מטושטש, מאיים, והיא אינה מבחינה בפרטיו. היא שומעת קול עבה של גבר מן הסלון, טוען בהתרגשות: "אתם חייבים לתבוע לדין את בית־החולים! " והיא משתהה עוד קצת בהול, לדחות עוד מעט קט את ההיחשפות הזאת לקהל המנחמים. והרי המצב הזה בלתי־אפשרי לגביה, לחלוטין בלתי־אפשרי! וכשהיא אוזרת עוז, ועומדת לעשות את הצעד המכריע ולהיכנס, היא נתקפת פיק ברכיים ומתיישבת על הטְרַסְקָל, ואומרת לעצמה שבשום אופן לא יהיה בה הכוח לעמוד מול הציבור הזה ולהתעמת עם בני המשפחה. מן הסלון היא שומעת מישהי אומרת: "הרי אי־אפשר לעולל דבר כזה לרופא הבכיר! " ומישהי אחרת עונה לה כהד: "כן… כן… הוא באמת עשה מעל ומעבר… " והיא שומעת את קולה של תמרה אומרת: "אני מפנה אצבע מאשימה אל איש אחר לגמרי, אחר לגמרי… הרופא הבכיר היה מלאך מושיע. " ושומעת את קולה של חגית מהגה במרירות: "מלאך הוא אולי היה, אבל מושיע הוא לא היה… "

כשזויה נכנסת לחדר, נפסקת לרגע המולת הדיבורים ומשתררת שתיקה והכול מפנים מבטיהם אליה, אבל משקפי־השמש הכהים שהיא מרכיבה מסתירים את עיניה האדומות והנפוחות, ונוח לה שהיא רואה ואינה־נראית. אהוד קם לקראתה, מחפש כיסא פנוי בשבילה, ומציבו לצד כסאו, ושואל אם תשתה קר או חם, ותמרה מנופפת לה לשלום ביד רפה, וחגית אומרת: "הכיסא הזה קשה מדי, בואי תתחלפי איתי, הכורסה שלי נוחה יותר. " אבל זויה מסמנת בידה שטוב לה כך ושיניחו לה, ומפצירה במיכלסון, שרוכן אליה ולוחש משהו על אוזנה, שיפסיקו להתעסק בה. אחר־כך מתחדשים הרחשים והקולות, אומרים שבעצם שום חולי קריטי לא היה לו, לעתניאל, והוא נפל קורבן לתקלה בשעת ההרדמה, ומישהו מבני המשפחה ממלמל: הוא זילזל בגופו… היו שנים רבות של הזנחה… ואחר אומר שבכל זאת כדאי לשקול תביעה משפטית.

זויה מתבוננת בתמרה ואומרת לעצמה שהצבע השחור הולם אותה, מוסיף לה לוויית־חן ומעדן אותה, והיא חשה קורטוב של סיפוק שעתניאל אינו רואה אותה בחינניותה.

היא הופכת והופכת בתצלומים שחגית תוחבת לידיה, של עתניאל עם נכדתו מאז הולדתה ועד ערב מותו, ומדי פעם היא נושאת את עיניה מהם ועוקבת אחרי התנהגותה של תמרה. כמארחת לכל דבר, היא חושבת; מציגה אנשים בהתאם לייחוסם, תכירו את הרקדנית… אשת הזמר הידוע… וזו הנחמדה שמדברת עם חגית, בטח שמעתם עליה, שחקנית קומית מצוינת… ולאחר רגע היא מתאוננת על מחושיה: גב, ראש. לקחה כך־וכך מיליגרם ואליום וזכתה בארבע שעות תנומה שטחית עם חלומות קטועים, מתעוררת בכל חצי שעה ובבוקר – כמו מטיל ברזל בעורף. מספרת מי בא לנחם, אומרת בהטיית ראש מצטנעת ששר התרבות התפעל מדירתם הצנועה, וכשנשמע צלצול בדלת והדוור מביא מברק, קופצת תמרה על רגליה ומודיעה: “כן, תמרה עתניאל זו אני! " ופותחת את המעטפה לעיני קהל האנשים הזה, וקוראת בקול רם את דברי התנחומים של הנשיא: “עתניאל, בעלך… משוררנו הדגול… אחד מהוגי הדעות הגדולים שקם לעם היהודי בדורנו… איחד בתוכו חוכמה ושאר־רוח, אחריות לאומית ואינטואיציה היסטורית עמוקה. " והיא נאנחת אנחה כבדה, ומשתררת שתיקה, ואחר־כך מספרת תמרה שגם שר פלוני ומפקד אלמוני שלחו מכתבי השתתפות, ומונה את הבאים ללוויה, כל השועים והנכבדים, ופשוטי־עם מכל קצות הארץ, מעריצי שירתו של עתניאל; וחסידי חב”ד מגיעים בכל ערב ל”מניין".

“אני חושבת שהכול ברוחו של עתניאל,” היא פוסקת, “אני חושבת שהוא היה מאשר.”

זויה תוהה עליה: היא נראית לה כל־כך שפויה, כל־כך בשליטה, מחייכת, מציעה כיבוד, מגיבה בצחוק על מהתלה (אבל נוכחותי מחייבת אותה למהול בו מעט תוגה, מטפטף הארס בליבה), מתעניינת במחזה שהתקבל לאחרונה בתיאטרון. וגם חגית, הילדה החכמה הזאת, רזה ושברירית, פקעת של חרדות, אך עם חמדנות אדירה לחיים – זו ציפור־הנפש של אביה, בעולמה היה הוא הכתר והתפארת והעריצה אותו בדבקות דתית – הנה היא יושבת לה פה, בשבעה למותו, ומנתחת באוזני חברותיה את שלבי מחלתו, בהיגיון, בתבונה, כל משפט מנוסח ומחודד, כמו בשיח אקדמי.

ואילו היא, זויה… היא הגיעה הנה ביום האסון, לפני הלוויה, והתיישבה כמאובנת, וכעת, בשבעה, היא ממשיכה לבוא אל ביתו בכל יום. אבל גם לבכות אסור לה שם. אחר־כך היא נוסעת אל אחותה לנתניה וחוזרת בערב הביתה, מיטלטלת באוטובוסים, הלוך־חזור, בדוחק, שוכחת מה זו עייפות, רוחו נושאת אותה. אבל להישאר בביתה עוד יותר נורא. שם היא מתחפרת בתוך האפר של עצמה, טומנת את ראשה בכר, מכה באגרופים על המזרן, נאנקת בכאבה.

“תגיד לי,” היא לוחשת על אוזנו של מיכלסון, "הוא היה רק שלה? " והיא מחקה את הכרזתה של תמרה כלפי הדוור: "כן, תמרה עתניאל זו אני! "

מיכלסון נועץ בה מבט מוכיח: "לא, לא, זויה, אני אוסר עלייך… לא ביום אבלה… אף פעם לא צדקת כלפיה… אף פעם… היא שונה לגמרי ממה שאת אומרת וחשבת עליה… תזכרי שתמרה היא אשה למודת סבל, אסור לך לשכוח זאת… "

פתאום קמה תמרה ממקומה, ניגשת אל זויה ושואלת אותה אם תרצה להיכנס לחדרו. מיכלסון מאמץ את זרועה בעידוד והיא מתרוממת מן הכורסה ונשרכת אחרי תמרה. הן נכנסות לחדר המסויד כחול, ותמרה דוחקת ברגלה את הדלת, אך משאירה אותה מעט פתוחה.

מעל שולחן עבודתו הנקי והריק – פורטרט שמן של אביו, ועל מדפי האצטבה – ביבר ובו חיות של זכוכית: אריה, נמר, פיל. זויה מלטפת את הפילון, ושואלת את תמרה אם תוכל לקחת אותו למזכרת, וזו מהנהנת בראשה ומאשרת במחוות־יד. וזויה עוטפת אותו בממחטת נייר ושמה באמתחתה, ופתאום היא שמה־לב למקטורן הכחול שלו, זה עם הכיסים הגדולים מלפנים, תלוי על וו בדלת, ובעיני רוחה היא רואה אותו בז’קט הזה, עומד ומתנדנד על רגליו, וליבה מתכווץ ונחמץ, ודמעות נקוות בגרונה, והיא מסיבה את עיניה מן הפנטום הזה, וממהרת לצאת מן החדר, ונכנסת למטבח, ושותה מעט מים יש מהברז, ואחר־כך חוזרת לסלון ומתיישבת במקומה הקודם. ופתאום היא נזכרת בחלומה. ראתה אותו עטוף בפלומה של נוצות, הוא ניגן ושר, ועיניו חיבקו אותה בחיוך רך וחם, והיה כל־כך נינוח, וחשבה שהנוצות האלה מגינות עליו מכל פגע, וחשה בחלומה נועם שמֵימי.

אבל הפעוטה, נכדתו ובבת־עינו – ופעם התלוותה אליהם זויה כשטייל עם הילדה בשדרה וראתה אותו בתפקיד סבא, מרעיף עליה אהבה ודאגה; ונעצבה אז כשחשבה שהנה, גם הקטנה הזאת לכדה את ליבו וכעת נוספה גם היא על מתחריה. הפעוטה הזאת, מחמל נפשו, זו, שבימים הראשונים לשבעה ראתה אותה זויה משתוללת, רצה בחדרים ומתחבאת בין הווילונות ומתרפקת בחיק סבתה, וגם אליה, אל זויה, התקרבה והביטה בה בסקרנות עוינת; הילדה הזאת, היא שמוציאה אותה עכשיו במכה אחת מהזייתה:

ניגשת אליה, כשרק חוזרות היא ותמרה מחדרו, ויורה בה מילים שורפות: "את גנבת! גנבת את הפילון של סבא! ראיתי אותך מהסדק של הדלת! אני לא אוהבת אותך! אני שונאת אותך! "

“הנכדה שלך עזרה לי,” אומרת זויה לתמרה, כשזו מטלפנת אליה בערב ומתנצלת, ומבטיחה לה שלא היא ולא חגית הסיתו את הקטנה, "בזכותה חזרתי אל עצמי. "

* * *

עשרה ימים לפני כן הודיעה לה תמרה בטלפון, בקול רוטט, שעתניאל נלקח לבית־החולים. כאבי הבטן שלו גברו בזמן האחרון, אמרה, והלילה איבד את הכרתו והזמינו אמבולנס, "אבל לפני זה… " השתתקה, ואחר־כך הוסיפה: "כל פרידה היא קשה, אבל כשנפרדים ברוגז… "

וזויה לא שאלה. התביישה בשמחה לאיד שהתגנבה לליבה, על כך שהפרידה – לנצח – בין הבעל ואשתו לא היתה אידילית.

בזמן האחרון דיבר על “הרעלת ניקוטין” אבל היא לא כל־כך דאגה. האם היה חשד למשהו חמור יותר? מדוע אפוא הסתיר ממנה? חשש שתיבהל? חשש שהחרדה שלה תדבק גם בו?

וכשבאה לבית־החולים ותמרה טרם הגיעה, ועמדה קרוב לפתח החדר שהועמד לרשות המשפחה, שמעה אחת מקרובותיו אומרת: "היא, כפי הנראה, באמת מאוד אוהבת אותו… " ושמעה את בת־שיחתה משיבה: "זוהי רומנטיקה אחרת, לנו קשה להבין את זה, הלוא תמיד ידעה שלא יהיה לזה פיצוי, והרי לא יכלה להשלות את עצמה שהקשר הזה יתממש אי־פעם. "

גל של חימה עלה בה למשמע הדברים. מה יודעות הנשים העלובות האלה על “פיצוי”! האם יכול היה להיות למי מהן “פיצוי” כשלה? פיצוי אדיר, לא מן העולם הזה, שהאיר את חייה באור יקרות! וכשהגיע רחביה גפן ונכנס איתה לחדר, והיא התיישבה ונתנה מבט רשפני בגברות המשוחחות, לחשה האחת באוזן חברתה: "נקווה שלפחות הפעם תחסוך מתמרה את העקיצות הבוטות שלה. "

אבל במשך כל ימי הציפייה בבית־החולים היתה זויה שקטה מאוד. רחביה הביא לה את אגף הסרטן של סולז’ניצין, והתפלאה על עצמה שהיא מסוגלת לקרוא בריכוז כזה, כאשר בעולמה הכל קורס ומתמוטט.

ובאשר לתמרה, הן לא החליפו זו עם זו אף מלה. אלם שרר ביניהן.

* * *

ובלוויה ניגשו אליה כאילו היתה אשתו החוקית. סופרים, שחקנים, קציני צבא, חיבקו ונישקו אותה כאילו היא אלמנתו. הגיעה לבית־הקברות כשהיא נתמכת בלורה וילנר. איך זה קרה? והלוא צפירה חברתה היא שלנה אצלה בלילה שקדם ללוויה… הכול מתבלבל בראשה, זמנים, אנשים, והרי תמיד חרה לה שהמשוררת הנכבדה הזאת, לורה וילנר, גוזלת מזמנו הכה יקר של עתניאל עם כל מיני בקשות ארגוניות, חוץ־ספרותיות, והוא, שכיבד את שירתה, נענה לה (ושמא נשבה במיתוס הרומנטי שנקשר בשמה, על אהוב נסתר, משורר פולני גוי שהתכוון להתגייר ולחיות עימה בארץ, אך נהרג במלחמת העולם ומאז היא רווקה? ).

שם, בבית־הקברות, התייפחה זויה בלי מעצור. וכשראתה את דבורה בין המלווים נפלה על צווארה: "את הרי יודעת! " קראה, "את היית עדה! את יודעת שבשבילי נגמרו כעת החיים! "

ועכשיו, איך הם אומרים עליה? “חרב עליה עולמה”.

בתום השבעה מתחילים לעלות אליה לרגל. כן, גם אליה, “המאהבת”: מפקדי צבא, אנשים מצמרת המפלגה, חברים סופרים, ואחד השרים, ממעריציו המושבעים של עתניאל, שמשער כי מאהבה תמך בה, מתעניין אם יש לה ממה לחיות ומציע לה את עזרתו.

ויום אחד, כשהמכולניק שלה לוחש על אוזנה: “גברת זויה, אני מבין שמצבך כעת לא אי אי אי, אז אפשר לרשום על החשבון עד שהגברת… עד שתסתדרי,” זויה מנפנפת בידה את דבריו ממנה והלאה, וממלמלת: “הכול כרגיל,” ומשלמת לו במזומן. וכשהיא מגיעה לביתה היא חשה שמעיה מתהפכים ואינה מסוגלת להגיע לקומה שלה, והיא צונחת על המדרגה ומקיאה וכל המצרכים מתגלגלים מאמתחתה. אבל אז עולה במדרגות שכנתה, אשת הקצין, שהתיידדה איתה במלחמת ששת הימים ומצאה אצלה מסתור באזעקות. וכשהיא רואה אותה בכך – שיניה נוקשות והיא פולטת הברות מרוסקות ונוהמת מאימה – מכניסה אותה לדירתה ומטפלת בה; ומאז, כשהבדידות עוטה עליה ומסייטת בה, כשפלצות של חרדה אוחזת בה, היא דופקת ברטט על דלת שכנתה זו, והאשה הצעירה עולה אליה ומשכיבה אותה במיטתה ומכסה אותה בשמיכות ויושבת מולה עד שתירדם.

היא אינה מוצאת מקום לעצמה. ב“תירוש” לא תדרוך עוד כף רגלה. חברות מנסות לבדר אותה. ממליצות על תוכניות רדיו, תוכנית שלמה מוקדשת שם ללורה וילנר, הן אומרות. מה לה ולכל אלה? והנה, חג הפסח בפתח ותצטרך להתארח ב“סדר” אצל מי מבני משפחתה. וכששואלת אותה איריס אם עדיף לה להישאר בבית ומציעה לארח לה לחברה, עונה זויה שכבר אין אצלה עדיפות לשום דבר, אבל בכל זאת תסב עם משפחתה. לא למען עצמה, כי אם למענם. שירגישו טוב שהזמינו אותה. ואחרי הארוחה תיכנס למטבח ותשטוף כלים, כמאז ומתמיד.

כל־כך חסר אצלנו מוסד הנזירות, היא חושבת, אילו היתה נוצרייה, יכולה היתה למצוא מקלט במנזר. אבל כאן, בארץ היהודים הזאת, מה תעשה עם עצמה? תלך לאיזה יישוב נידח בנגב? תעבוד שם עם ילדי עולים?

עכשיו, עקב אבלה העמוק, כשמוזרותה מתפרשת בעיני הסביבה כנוירוטיות, משתבשים גם יחסיה עם איריס. פתאום יש לה המון התנגשויות איתה. דווקא עכשיו מתחילה איריס להעז פנים אליה; אומרת לה, ברִתחת איזה ויכוח פוליטי, שאין בה עידון, שיש בה משהו קשוח, אולי בגלל העלבון שסבלה בחייה, ואומרת שאהבתה לעתניאל היתה מין שיגעון (האם היא פוחדת להידבק ממנה? ) ומספרת לה שמישהו מבני חבורתה החדשה הִשווה את יחסיה עם עתניאל לאלה של היינה ומתילדה אשתו, שהיתה אשה ייצרית, תמה וצרת־מוחין וצעירה מהיינה בשנים רבות, והמשורר קינא לה קנאה מטורפת, על אף נאמנותה, ושואלת את זויה, אם גם לה קינא כל־כך עתניאל בנעוריה. זויה רותחת מזעם על ההשוואה הזאת, צועקת בשצף־קצף שזאת השוואה זדונית ושקרית, אומרת שהדברים האלה מחלים אותה! פשוט מחלים!

לא האמינה שמשהו עוד עלול להכאיב לה, והנה, איריס מכאיבה לה. וזויה, במצוקתה, מנסה לפייסה, יוצאת מגדרה ממש; מתעלמת מהמוזיקה הרעשנית שבוקעת מדירתה ומהדהדת בכל הרחוב עד השעות הקטנות של הבוקר, וכשהשכנה, ידידתה, קוראת למשטרה, מוצאת זויה את עצמה בין הפטיש לסדן ואינה מתערבת. היא מנסה לדבר אליה בלשון רכה ובלשון תקיפה, אך שום דבר אינו מזיז את הנערה הזאת ממרד הנעורים שלה. איריס הולכת ונשמטת לה מהידיים, מתחילה בחיים משלה, חיים שלזויה כבר אין בהם חלק.

היא אינה יכולה לשאת את עקת הצער בבית ויורדת לקפה השכונתי החולש על הרחבה העירונית, ופוקדות אותו נשים בנות גיל לא מוגדר, רובן בבלונד מנופח, דוברות פולנית. וכשהיא יושבת שם עם איזו חברה ותיקה או עם מישהו מבני משפחתה ומעסיקה את ידיה בסריגת אפודה לאחייניתה, היא אומרת לעצמה שהאנונימיות הזאת מתאימה לה.

אבל יום אחד היא רואה שם את אמנון פשיניצה, הוא אמון חירם, וקור עובר בבשרה כלמראה פנטום. הוא יושב ליד הקיר, בחליפתו הכהה, המרושלת, ללא עניבה, פניו מוטות לתקרה והוא מנדנד את ברכו. על השולחן שלפניו ערימת ניירות מבוללת וקופסת סיגריות ירוקה מושלכת עליה, בצידו כוסית הקוניאק הקטנה שמתמלאת כמו מאליה, והוא עצמו נראה כפרוש מן העולם. לרגע אחד של סחרור נדמה לה שהוא זה, כאילו רוחו התלבשה בו. והיא נתקפת רעד בלתי־נשלט. אך, פתאום, כבמחי־יד, נגוז הסיוט והיא רואה את החיוך הסרקסטי בפיו הקפוץ ובעיני הספינקס שלו הבולטות מפניו הקטנות. חירם קד אליה בהטיית ראש צפודה, וכשהיא ניגשת אל שולחנו, מהססת, שיניה נוקשות עדיין מן החיזיון המתעתע, ושואלת מה הוא עושה פה, אומר לה חירם שאומנם הוא עפר לרגליה, אך אם לא איכפת לה, הוא נוהג לקיים כאן את פגישותיו העסקיות.

אותו יום היא מחליטה לטלפן אל השר, מעריצו של עתניאל, ומתחננת באוזניו שיסדר לה עבודה בהתנדבות; ריפוי בעיסוק עם מוכי גורל, נכי מלחמה, חולים סופניים, כל מה שעשוי להסיח את דעתה מיגונה הפרטי ולהטות את דעתה מעצמה אל ייסוריו של האחר.

אם אינה עוד בין מבלי־עולם, היא חושבת, תתחבר אל המתייסרים בו.

וחושבת, שהוא, במותו, ציווה לה את חוליוֹ. ועכשיו, משחוֹתָמו מקועקע בתוך נשמתה, ובריתו בתוכה, היא נושאת גם את תחלואיו.

הישרדות    🔗

היא עומדת להיכשל גם פה. היא לא אמא תרזה; נכנסת בבוקר בשער המוסד לנכים ולתשושי־נפש, כמרטיר שנכנס מרצונו לגיהינום־של־מטה. לרוב היא מאחרת, והאחות הממונה עליה מקבלת אותה בפנים זועפות: החולים כבר מחכים לה קרוב לשעתיים, הנזק שנגרם להם מהמתנה מורטת עצבים גדול מן התועלת שמביא להם הריפוי בעיסוק שלה, היא משבשת לצוות את לוח הזמנים, אנשים תלויים בה, יש סדר יום, האם שמעה אי־פעם על משטר עבודה? על משמעת? האם עבדה אי־פעם מחוץ לבית? האם החתימה כרטיס?

ופתאום היא שולפת: “פה זה לא מועדון לילה!”

וזויה נדרכת: איזו רכילות גונבה לאוזניה של הזעפנית הזאת? מה היא יודעת עליה?

"אל תשכחי שאני מתנדבת פה! " מתריסה כנגדה זויה, "את לא הבוסית שלי ואין לך שום רשות להטיף לי מוסר! וזה גם לא עניינך איך אני חיה! "

אבל החולים אוהבים אותה. מוצאים אצלה אוזן קשבת למצוקות היומיום שלהם. זוטות, פּכּים קטנים, עלבונות של מה־בכך, הלבנות־פנים, ובמסגרת הסדנה שלה הם מבטאים זאת באמצעות ציור או פיסול. ביניהם חולה זקן, שבור אגן הירך, שזויה מכירה את בנו הבוהמיין, מקבועי “תירוש” – גבר רחב כתפיים, עם שפם־זנבות שחור, דומה לשיח' ערבי המתהדר בנדיבותו. החולה מפרש לה ציור תמוה שלו: איש זקן מתקלח, המים זורמים עליו, והוא, כפוף כולו, מחבק את גופו הכחוש בזרועותיו. והוא מספר, שאחרי שנפטרה אשתו ונפל ושבר את ירכו ועבר לגור בקירבת בנו, נהג להתקלח אצלו, מחשש להחלקה בביתו, אך הבן לא טרח להדליק את הדוד לפני בואו והמים היו קרים. ומספר לה, שכשאמר פעם לבנו: “כשתגיע לגילי תבין,” זרק לו הבן משפט אפל: "אני לגילך לא אגיע, כי לא אחיה עד אז! " והזקן חש אשמה על כך שאריכות ימיו היא לטורח על בנו.

ואשה צעירה ומשכילה, שאובחנה כפרנואידית אך הועברה לכאן כי חלתה גם בסרטן, מציירת את עצמה עוטה הינומת כלה, ואומרת לזויה – בנשימה אחת – “מין זה דבר מלוכלך,” ו"הלוואי שהאח התורן יאנוס אותי. " ומציירת פועלים על פיגומים ובבית ממול נערה ערומה, ומסבירה שתמיד הציצו הפועלים אל חדרה וצילמו, ומראה לזויה תצלום שגזרה מעיתון, גוף אשה בלי פנים, שדיים זקורים, בטן רכה, ואומרת: "הנה, זאת אני! " וכשהאחות הממונה מגניבה מבט מאחורי כתפה וקוראת בצחוק: "זאת בכלל לא את! " קמה האשה ברוגז וצועקת, "את יותר גרועה מכולם! "

ופעם אחת, בסוף היום, מתכנס הצוות לישיבה, וזויה, שיש לה תור לרופא, מבקשת להשתחרר מוקדם מהרגיל, ופורשת לחדר האחיות להסתדר. לאחר שהיא פושטת את חלוק המטפלים הירוק ומתיישבת על כיסא להחליף את נעליה, מתפרץ לחדר אחד המטופלים, חולה עצבים הסובל מהתקפי אפילפסיה, ומתחיל להתרוצץ בחדר, בועט בכסאות, ובהינף־זרוע גורף מהשולחן את כל אשר עליו, ומטלטל את ארונית־התרופות ומחטט בקדחתנות בין המשחות והבקבוקונים וקורא "איפה פה הנסיוב נגד נחשים? " וממלמל משהו על נחש ארסי שהכיש אותו. זויה, שמחבבת את הבחור – “הנוצרי” מכנים אותו, כי הוא מענה את נפשו בצומות ובהסתגפויות – ניגשת אליו להרגיעו, אומרת שהאחות איננה והיא עצמה אינה מתמצאת בתרופות, וכשהוא מוציא גפרורים מכיסו ומדליק, ואומר להשליך את הגפרור הבוער על ערימת הניירת שערם על הרצפה, מכבה זויה את האש בנשיפת פיה ומושכת את הקופסה מידיו. וכשהבחור צובת את כתפיה ומפשיל את חצאיתה, וכאחוז אמוק מגלגל מירכיה את הגרביונים, ומתפתל סביב גופה וממלמל: "אני, אני הנחש הארסי! " ונושך בכוח את ירכה וצוחק וממלמל: "עכשיו הכשתי אותך כדי שתתייסרי באש גיהינום! " – פורצת זויה בצעקות, ושני סניטרים מגיעים במרוצה ותופסים אותו מאחור וקושרים את ידיו ומוציאים אותו מהחדר, וכשהיא נשארת שם לבדה, שיניה נוקשות ורגליה קרות, היא אומרת בליבה שזו ההזדמנות בשבילה להודיע למנהל על התפטרותה.

אבל היא דוחה ודוחה, ויום אחד, כשאחות מאשימה אותה שהיא מסיתה נגדה את החולים, והרופא־המנהל קורא לה למשרדו, יודעת זויה שימיה במוסד הזה ספורים, והיא שופכת לפני הרופא כל שבליבה. אומרת שמתייחסים כאן לחולים כאילו נחתו מפלנטה אחרת, מדברים אליהם בטון של גן־ילדים, קוראים לאשה מבוגרת “דודה”; כביכול יש להם, לאנשי הצוות, מונופול על בריאות־הנפש. והרופא־המנהל מקשיב לה בסבלנות, מצדיק כמה מדבריה, אומר שינסו לתקן, אבל מסקנתו היא שזויה אינה מתאימה לעבודה הזאת.

היא אומרת בליבה שהיא מאבדת את יחסה הטבעי לחיים, ועליה להתחיל הכול מבראשית. ושואלת את עצמה אם ייתכן שאחרי שיוצאים ממצב מסוים אין עוד חזרה אליו, אפילו לא במחשבה, ואשליית החזרה היא רק זיכרון. אבל היא מייחלת לחיות בשלום עם הזיכרון הזה. ומצפה למסרים ממנו. שיראה לה את האור, משם.

* * *

בהגיעה העירה נסערת, אחרי ש“התפוטרה” ממשרתה ההתנדבותית, היא חוששת לחזור לבדה אל ביתה הריק, ומתיישבת בקפה השכונתי המשקיף על הכיכר, מקווה שמישהו ממכריה יעבור שם ויצטרף אליה. ואומנם, לא חולפת שעה קלה, וחיה’לה, שכנתה מבית הוריה, עוברת שם, וכשהיא רואה את זויה, היא מתעכבת ליד שולחנה ושואלת לשלומה. כשזויה אומרת: “לא כל־כך טוב,” מאשרת לה האשה התמה הזאת בהנהון ראש: "באמת אף פעם לא נראית כל־כך רע. " וזויה נבהלת והדופק שלה מואץ, אך חיה’לה מתנצלת, ואומרת שהיא ממהרת, ומבטיחה שתטלפן אליה, והולכת לדרכה. ואחרי לכתה אומרת זויה בליבה, שלאשה הבָּרה הזאת חסרה רגישות בסיסית, גם כשהיא מנסה בכל הכנות להביע אהדה לזולתה.

ומאוחר יותר מחפשת אותה בקפה חברתה מנוער, בלה, ושואלת גם היא לשלומה, וזויה, שנזהרת הפעם, עונה: "יותר טוב. " הייתכן שראתה אכזבה בעיני בלה?

היא נשכבת במיטה, וימים אחדים אינה יוצאת מן הבית. איבדה כל רצון לחיות. היא כמהה לשקט. רק לשקט. מפעם לפעם בא מישהו להימצא איתה, אחיה, אחותה, דבורה וצפירה, והיא שמה־לב שחברות באות אליה זוגות־זוגות. האם לא נוח להן להיות איתה לבדן? האם מצבה מאיים על שלוות נפשן? אפילו איריס מעצבנת אותה, בחדוות נעוריה, בתוכניות שהיא רוקמת לעתיד, כאשר לה, לזויה, כבר אין עתיד. נסתם. נמחק. אפילו המחר אינו קיים בשבילה. רק העכשיו קיים. הלילה ישנה שינה עמוקה ושקטה והונח לה מן הכאבים בחניכיים – השבח לאל! והאף פחו סתום ונפוח, והנשימה נסבלת קצת יותר. היום חולף אפילו הרהור סורר בראשה, שיום אחד תוכל אולי לרדת לקפה השכונתי שלה, להזמין קפה הפוך ולעיין בעיתון, ואולי אפילו יעבור שם מישהו ויתעכב לעשן איתה סיגריה, ואולי תתפתח איזו שיחה. אולי עוד יקרה משהו…

אבל כשאחייניתה מטלפנת אליה ומבקשת לבוא אליה ולהשיח את הלב, עונה לה זויה בקוצר־רוח: "אני לא יכולה! אני לא יכולה לדבר! " וקוראת "די! שלום! " וטורקת את השפופרת.

בו־ברגע היא ניחמת על התנהגותה ואומרת לחייג את מספרה של האחיינית ולהתנצל ולהזמינה אליה, אך ידה אינה נשמעת לה, והיא אומרת לעצמה: אני לא מסוגלת.

“אני פשוט לא מסוגלת!” היא צועקת אל חלל החדר.

ראשה הולם ממתיחות והיא לוחצת בידיה על רקותיה, ופוסעת הנה והנה כעכבר מסומם.

היא נזכרת בפזמון “העלוקה” שחיברה חגית ללהקה הצבאית ושמעה עליו מאחייניתה, ואומרת לעצמה שאכן, חגית צדקה. היא היתה טפילה שלו, היתה מחוברת לעורק הראשי של חייו, ומאז מותו אין עוד מה שיזין אותה. ואומרת לעצמה שתמרה “בן־אדם” יותר ממנה: עצמאית, חזקה, העניקה לעתניאל בית, מסגרת שפויה, בעוד שהיא, זויה, רק שאבה ממנו כוחות.

היא מלקה את עצמה ושונאת את עצמה, ובהישענה על מעקה המרפסת שלה, היא אומרת לעצמה: עכשיו, או שאת קופצת, או שאת…

ופתאום היא מחליטה לקיים את הביקור שנקבע לה בקופת־החולים, אף שהשעה מאוחרת, וקרוב לוודאי שהרופאה כבר הלכה. היא מנתקת את עצמה מן המעקה ורצה לחדר, ולובשת את “חצאית קופת־חולים” שלה, שרכשה בבזאר של ויצ"ו, וחולצת כפתורים שקיבלה מאחותה (תמיד יוצא לה ללבוש את אלה לביקוריה אצל רופאים), ורגליה נושאות אותה בחיפזון במורד המדרגות. כעת, משהחליטה ועשתה, צר יהיה לה להחמיץ את תורה. היא חוצה את השדרה במהירות, באור אדום, ומגיעה לכיכר הקטנה, אך ברגע שנראה לעיניה בניין המרפאה, מתופף מישהו על כתפה. היא מפנה את ראשה ורואה גבר בשנות השישים שלו, מטורזן, בחליפה משובצת ופרח בדש המקטורן, כובע קש לראשו, לעיניו משקפי־שמש עבים, ובידו מטה של עיוורים. ניכר בו שהוא תייר, והוא אומנם פונה אליה באנגלית ושואל אותה אם היא יודעת על איזה בית־מלון בסביבה.

זויה מנסה להשתמט, מגמגמת שלמיטב ידיעתה אין כאן שום מלון, אומרת שרוב בתי־המלון בעיר מצויים על שפת־הים, אבל התייר העיוור משלב את זרועו בזרועה ומבקש ממנה ללוותו לתחנת המוניות שידוע לו כי היא נמצאת בסביבה, כי הנהג הוריד אותו שם. היה אמור לפגוש מישהו בקפה הסמוך, הוא אומר, ולמסור לו איזו מעטפה, אבל האיש לא היה שם והוא מצא את עצמו ברחוב. בעודו נגרר אחריה, נתלה בזרועה, הוא מבטיח לה כי יספר לה מי האיש, סיפור מופלא… אבל זויה מתנצלת ואומרת שהיא ממהרת לרופא. ובכל זאת היא מלווה אותו עד התחנה.

ברי לה שאת התור לרופאה איחרה כבר, והיא חושבת בליבה שאולי זה לטובה, ומן השמים נקרתה לה הזדמנות למעשה חסד. כשהם עוברים בפארק הקטן המוביל לתחנה, נלחץ אליה העיוור לכל אורך גופו, והיא מכוונת את צעדיה לצעדיו, והם פוסעים לאט־לאט. אבל עם כל צעד הוא מהדק את זרועה ביתר־שאת, והיא מרגישה את ידו מתחככת בשדהּ, ומתרחקת ממנו מעט, אבל חוששת לביישו, ואומרת בליבה שהאיש נצמד אליה כדי לא למעוד ולשווא היא חושדת בכשרים, ומתנצלת ואומרת: “סליחה, אני נוראה מזיעה,” ומחלצת את עצמה מאחיזתו, אבל אצבעותיו צובתות את זרועותיה והוא נדחק בכוח אל חזה ומחשק בפיו את שפתיה, רירו דבר בשיניה, וזויה הודפת אותו מעליה, ומוחה את פיה בשרוולה. וכשהיא רואה עובר־אורח צעיר תוהה על המחזה, היא קוראת, רוטטת: "המנוול הזה ניסה לנשק אותי, אני בכלל לא מאמינה שהוא עיוור, הוא בטח מתחזה! " אבל הבחור מחייך בהשתמטות וממשיך בדרכו, וזויה חשה מושפלת, וממהרת להסתלק מהמקום.

* * *

חלפו כשנתיים מאז הסתלקותו של עתניאל. והיא, ימים שלמים אינה מתלבשת, חדלה לנקות את הבית, הכול מדיף הזנחה. וכששכנתה מציעה לה את העוזרת שלה, היא דוחה מכול וכול: שאדם זר יסתובב לה בבית? וכשאינה יכולה לשאת עוד את כלא־עצמה, היא מטלפנת לאחותה, וזו באה מנתניה ולוקחת אותה אל ביתה. אבל זויה אינה מחזיקה מעמד שם יותר מיומיים. שוהים שם נכדיה הקטנים של הניה, ובפני ילדים אין היא יכולה להעמיד פנים, ואחותה עקרת־בית קפדנית, לא ייראה דוק של אבק על שכיות החמדה החרסיניות שלה, והיא מבשלת חמש מנות לארוחת הצהריים ואינה חוזרת פעמיים על אותו התפריט. וכעת, משאחותה הקטנה באה אל צל קורתה, היא גוערת בה ומטיפה לה מוסר: המכפלת בחצאית שלה פרומה והחולצה מוכתמת; הגרגרים שהיא קונה ב“בית הטבע” הם לא מזון ולא בריאות; הירקות הנקיים מריסוס זה בלוף אמריקאי; ומפטמת אותה במאכלים מדשני־עצם, ומאלצת אותה למדוד בגדים שלה, אבל זויה – כל מה שהיא רוצה זה שקט, ועם זאת היא פוחדת מהשקט.

כשהיא שבה הביתה פוקדות אותה מחלות, בזו אחר זו. ככל שהיא חרדה מהן יותר, כך הן תוכפות ותוקפות אותה ביתר־שאת. “העצב־המשוגע” בפנים, האף שנראה כבלון נפוח והיא מתקשה לנשום; ופורחות לה חבורות על כל הזרוע, וכשהעור בקרקפת מאדים ומתקלף וכל סירוק שיער מקפיץ אותה מכאבים, היא חדלה לצבוע את שערה, וראשה לובש בהדרגה גוון אפור־פלפל, ולבסוף הוא מלבין כשלג, “כעטרה לראשי” היא אומרת. ונוסף על הרעות החולות האלו מופיעים גם ההבזקים בעיניים; ללא התראה מוקדמת, העולם כולו נצבע כחול – כל חפץ, כל אדם, האוויר, הקירות – הכול נצבע כחול. ולפעמים מתחלף הכחול בירוק.

היא פוחדת להתרחק מתחום שכונתה, להיות אלמונית, לא מוגנת. והפחד מחנק ליווה אותה תמיד; כבר בילדותה נתקפה הזעה ודפיקות־לב עזות כשהשמלה היתה הדוקה מדי והתקשתה לפתוח את הרוכסן, או כשהתפשטה והראש הסתבך לה בחולצה, ונתקפה בהלה שלא תוכל להיחלץ.

ועכשיו צצות בעיות עם מס־הכנסה, והיא נדרשת להתייצב במשרדיהם שבקומה התשיעית אבל שום כוח שבעולם לא יכפה עליה להיכנס לבדה למעלית. היא נאלצת לגייס את שכנתה או את אחת מחברותיה שתלווינה אותה, כשכל דחייה מצידן, גם אם נשמעת לה סבירה, מותירה אותה פגועה ונכלמת: "אין דבר, אמצא לי קורבן אחר… " היא מאלצת את עצמה להגיב על התנצלותן בחיוך נונשלנטי.

הכול התחיל מארבע מילים חפוזות, רוטטות, מהוססות, שקולו החרד של עתניאל לחש באוזנו של מיכלסון, דקות אחדות לפני שהרדימוהו לקראת הניתוח, ומיכלסון מיהר לרשום אותן על פתק כלשהו שמצא בכיסו – מלה במלה. וכשהראה אותו לבני המשפחה, מייד אחרי השבעה, האמינו לו וקיבלו. המילים הללו נמצאו תקפות גם מבחינה משפטית, ונפסק שדינן כדין נספח לצוואה. והנה, ארבע מילים מגומגמות של שכיב־מרע, הן הוכחה כלפי העולם. הן מאשרות לה ולעולם כולו את עובדת קיומה בחייו. ועכשיו היא חובקת אותן במדליון מוצנע התלוי על צווארה, בין שדיה, קמע הצמוד לגופה תמיד.

ומכוח ארבע המילים הללו היא נהנית עכשיו מההכנסה הקטנה שהפריש לה עתניאל מהתמלוגים של ספריו, ומאז היא גם חייבת במס־הכנסה.

הנה, כל זמנה ברשותה, ומה תעשה בו? היא פזורת נפש, נעדרת ריכוז מינימלי, חרדה מהשקט, מהלבד, נבהלת מברקים ורעמים, ובשעת ערב מאוחרת היא יורדת לקפה, מחכה שמישהו ממכריה יזדמן לשם. רחביה גפן בא לפעמים ויושב איתה, מתעניין, מייעץ, וכשהשיחה גולשת לפוליטיקה – והוא יודע שנעשתה קיצונית וקנאית בדעותיה בכל הקשור לשלמות הארץ – הוא מקשיב לה, אך אינו מתווכח; נזהר שלא להרגיזה. ואשתו של רחביה, ידידתה הקרובה של תמרה, אומרת לחברותיה שלה ולרחביה יש נאמנות כפולה: היא מופקדת על אלמנתו של עתניאל והוא מופקד על פילגשו.

ולתמרה היא אומרת, שרחביה זוכר לזויה את חסד נעוריה והוא דואג לה מפאת חמלה. והיא מספרת לה, שבליל סערה אחד, כשחזרו מקונצרט ובדרכם הביתה נרטבו עד לשד עצמותיהם מהגשם הסוחף ונחפזו למצוא מקלט “בקפה־של־זויה”. עוד לפני שהספיקו להשקיט את נשימתם, עוד לפני שפשטו את מעיליהם, הבהילה אותם זויה מפינתה, והתנפלה עליה ופקדה: "שבי, אני רוצה לצייר אותך! " ככה – טרח! ורשמה אוטומטית, בלי לתת את הדעת, ונוכחה שהרישום יצא אמורפי, והתנצלה ואמרה שקשה לה להתרכז היום, וקרעה וזרקה.

ותמרה נאנחת ואומרת: "כן, היא היתה נספחת שלו. ישבה בקפה, וצפתה וציפתה. כל־כך נטמעה בסביבתו ששיקפה אותה כמו רנטגן; הסביבה הצטלמה דרכה. "

אבל כשאשתו של רחביה מספרת לו מה אמרה תמרה, הוא שותק, ואחר־כך אומר: "תמרה טועה. " ואינו מוסיף, נזהר לא להרגיז את אשתו.

* * *

ובכל זאת היא נאחזת בחיים באיזה אינסטינקט של חיה. או אולי של עוף. יונת־הבר, למשל, נראתה לה כה עזובה על עץ האזדרכת שמול חלונה, כשנאחזה ברגליה בענף עירום, מי הגשם נוטפים מראשה אל קצה זנבה, והיא מרעידה את נוצותיה ומרטיטה את מקורה, ומשמיעה בינה לבינה קולות של המיה, ונדמה לה, לזויה, שהיא נועצת בה עין אחת פקוחה. יונה, יונה, איה בן־זוגך? על מה ולמה נטשת את קינך? היאיר לך מזלך ותִצלחי את החורף הקר?

כדי להשתיק את חרדותיה מהריק האין־סופי שנתהווה בחייה, היא נתקפת בולמוס של דַבֶּרֶת, ומבריחה בדיבוריה הכפייתיים את מעט המכרים שמתיישבים לידה בקפה, ועושים זאת לזכר “תירוש” ולזכר עתניאל. אומרים עליה שנעשתה מוזרה. מסתכלים עליה כעל יצור שלא מן העולם הזה.

לילה אחד היא חולמת חלום אופטימי: בחלומה היא ניצבת בתור להישלח למחנה השמדה, אבל השוטרת־הקאפו הממונה על המיון והגירוש, מוציאה אותה מן התור ופוקדת עליה לאמץ לעצמה זהות חדשה, של אחת פאולה קליי או של אחת אדוארדה מונק, שנשאו שמות כאלה ונעלמו או נספו. זויה מפילה פור, וכשהשם פאולה קליי עולה בגורל, רווח לה. כאילו אות הוא לה שניצלה ממר גורלו של הצייר אדוארד מונק שלקה בשיגעון. השוטרת־הקאפו מכוונת אותה לשער גדול ובו פשפש, ואומרת לה: “עכשיו, כשאת פאולה קליי, את משוחררת,” וזויה הודפת את דלת הפשפש, ויוצאת החוצה, אל החופש.

* * *

ערב לפני כן אירעה לה אפיזודה משעשעת: שניים מוותיקי “תירוש” – “דון קישוט” ו“סנשו־פאנשו” – צילצלו בדלת דירתה בלי להודיע מראש על בואם. כשראתה אותם בעינית, תמהה, ושאלה לרצונם, וביקשה שיבואו לקפה השכונתי כי אינה מקבלת אורחים בביתה והשעה מאוחרת והיא לא לבושה וכו', אך הם התעקשו, אמרו שעניין חשוב להם אליה ובקפה יש אוזניים לכתלים. זויה לא ידעה איך להיפטר מהם, וגם התעוררה בה סקרנות. וחזרה בה וביקשה שיחכו לה עד שתתלבש, והכניסה אותם.

השניים נעמדו באמצע החדר; “דון קישוט”, גבוה, רזה, עם השכמייה המהוהה שלו, ספק חומר ספק ירוקה, כשל מלך אביון, ו“סנשו־פאנשו”, גוץ, שערו הדליל והמאפיר מגיע עד כתפיו, והתיק השחור הגדול שהחזיק בידו משתלשל עד הרצפה, וזויה נזכרה שהתבדחו עליו שהוא מחזיק בו את “כל־כתבי” שלו, אף כי שום דבר מפרי עטו לא ראה עדיין אור.

הציעה להם לשבת, אבל הכורסה היחידה בחדר היתה עמוסה בגדים וחפצים שונים, והביאה שרפרפים מהמטבח. “דון קישוט” התיישב ומתח לפניו את רגליו הארוכות, ו“סנשו־פאנשו”, שהשרפרף היה גבוה מדי לרגליו הקצרות, המשיך להתנדנד על עומדו. זויה צחקה, ופינתה לו את הכורסה, והוא בחן אותה מכל צדדיה, ועשה עסק גדול, אך לבסוף זקף את צווארו דרך חשיבות והתיישב בקצה המושב.

“אני, כידוע לך, מפרסם את כל שירי בהוצאה פרטית משלי,” פתח “דון קישוט” במבטאו הייקי הכבד. “פשוט היה לי מזל,” צחק, ותוך כדי־כך נחשפו חניכיו התפוחות, חסרות השיניים, “קיבלתי פיצויים מהגרמנים, מפני שנקטעה לי קריירה מבטיחה של ליטֵראט גרמני… בגלל הנאצים, כמובן… בארץ לא יודעים להעריך אותי… ואילו ידידנו פה,” הצביע על “סנשו־פאנשו”, "בתור רווק, הוא מתקיים די טוב ממשכורתו כמגיה. כך שאנחנו לא נזקקנו לנִדבת־ליבו וידו של עתניאל זכרונו־לברכה. אף כי היו זמנים שגם לנו הציע… את הרי יודעת מה ענה כשחוכמולוג אחד העיר לו שהוא לא חייב לעזור לכל העולם… ‘לכל העולם לא,’ אמר, ‘רק למי שהוא בטווח ראייתי.’ ואנחנו היינו בטווח ראייתו… "

והשתתק, וכיבד את שניהם בסיגריות והדליק לעצמו, וזויה שאלה אם ישתו משהו, אבל מיהרה להגיד שאין לה שום דבר בבית מלבד מים מהברז.

“אבל יש יהודי אחד,” המשיך, ו“סנשו־פאנשו” הינהן במרץ בראשו, "יש יהודי אחד, שהיה מטופל באשה נכה, והוא קיבל ממנו דרך קבע מתן־בסתר, ‘משכורת חודשית’, וזה נמשך הרבה שנים. "

“אז עכשיו,” נכנס לדבריו “סנשו־פאנשו” בקולו הצפצפני, "אשתו נפטרה, ובנו היחיד היגר לאמריקה והתעשר שם, והיהודי הזה, חבר שלנו, מרגיש צורך להחזיר את חובו לעתניאל… ומאחר שעתניאל איננו, התייעץ איתנו איך לנהוג בחוב הזה. " והזדקף, וניפח את חזו, ואמר: "אז הצענו לו להחזיר את חובו לך… אנחנו חושבים שעתניאל היה מאשר זאת… "

"למה לי ולא לאשתו ובתו? " תמהה זויה.

“מפני שלהן יש מספיק,” אמר “דון קישוט”, "להן יש מספיק… "

זויה הסירה את השרשרת מעל צווארה, שלפה מן המדליון את הפתק שהשאיר עתניאל, ובו הוראה להקציב לה אחוז מסוים מהתמלוגים על ספריו, והגישה להם בגאווה.

“הנה,” אמרה, “גם לי יש מספיק. ואם היהודי, חברכם, מעוניין להחזיר את חובו, הוא יכול לתרום את הכסף לקרן מלגות לסטודנטים שכותבים עבודות על שירת עתניאל. גם אני מתכוונת להוריש לקרן הזאת את מה שיישאר אחרי… הדירה הזאת, למשל,” החוותה בידה.

וכשהתכוננו ללכת, עיכבה אותם ואמרה: “עכשיו תיאלצו להישאר עוד קצת, אפילו תחת איומי אקדח,” והוציאה מהמגירה בלוק־נייר ועיפרון פחם, וביקשה מ“דון קישוט” שיקרב את כסאו לכורסה, והנציחה את האביר ואת נושא כליו ברישום ולמחרת העתיקה לגואש: לראשו של “דון קישוט” הוסיפה מגבעת שחורה רחבת־שוליים, ואת “סנשו־פאנשו” הנעילה במגפי־עקב צהובים.

עד קץ הימים    🔗

היא מנהלת דיאלוג עם עצמה: אומרת לעצמה שצריך להחזיק מעמד, ובה־בעת שואלת: למה, בעצם? ועונה: בשביל לעשות תיקון, וחושבת שלשם כך עליה לנסח (לעצמה) את השאלה העיקרית.

היא מצטמצמת. גם במרחב. אין טעם ללכת מעבר לתחום ההכרחי, היא חושבת, ותוחמת את עצמה לדל"ת אמות של ביתה ושכונתה. וכשהיא נאלצת לחרוג מכך, לביקור רפואי, לייעוץ משפטי, כרוך אצלה הדבר בחירוף־נפש ממש. היא עולה לאוטובוס כמובלת לטבח. רגלה מגששת את המדרגה, מפרכסת ונרתעת, והנהג מתעצבן, ודוחפים אותה מאחור, והיא נסוגה ויורדת, ומחכה לאוטובוס הבא; ואחר־כך, במקום מושבה, היא רועדת ומזיעה, ליבה מפרפר, כל שריר בגופה מתוח, החרדה במערומיה.

“איך אפשר לחיות כך,” שואלת אותה דבורה, “כשאת חייבת לגייס כוחות נפש כאלה עם כל נסיעה באוטובוס?”

היא אומרת לעצמה: לא ביקרת בארצות אקזוטיות, לא ראית שבעת פלאי עולם, גם לא מה שכל תייר רגיל רואה: מגדל אייפל, האקרופוליס, המוזיאון של מדאם טוסו, מפלי הניאגרה. אבל פעם היה ליבך נמלא אושר לקול המיית גלים, לריח הים, למראה ציפור מקננת.

* * *

והנה, היא עולה על אוטובוס לתחנה המרכזית, ואחר־כך עולה על אוטובוס שני, שיסיעה לקיבוצה של ירדנה; נאמר לה כי עזבה את הקבוצה שעל שפת־הכינרת וכעת היא חיה בקיבוץ הררי, בגליל. היא עושה זאת בשעת בוקר מוקדמת, זנוחת־אל מבחינתה. והרי אפילו בחייו לא הסכינה מעולם לקום בשעה כזאת.

בית לבן, בודד על גבעה, ומסביב ג’ונגל של צמחייה גלילית, שיחים צפופים, זמזום דבורים פרוע, מרפסת מעוטרת וילון תחרה קרוע (נקרע ברוחות העזות של החורף, מסבירה אחר־כך ירדנה). זויה דופקת על הדלת הירוקה, וההיא פותחת כדי סדק (האומנם זו היא? איזו רוח זלעפות, איזה להט קדים וחורב עשו בה שמות כאלה? ), ונבהלת למראה הזרה. האם היא מזהה אותה?

האשה נרתעת מעט, מנפנפת במטלית שבידה, מגמגמת “מי את… אני באמצע הניקוי… ועכשיו נמצאת אצלי נכדתי… ועוד מעט יבואו הנה תלמידי מן האולפן…” וההבעה הקשוחה בפניה נדמית לזויה כמסווה על איזו מבוכה ביישנית.

זויה נשארת על עומדה, מביטה בפניה של אהובתו, יפהפיית עמק הירדן: שערותיה המאפירות בצבע גרגירי־פרג קלועות בשתי צמות דקיקות, לעיניה משקפי־סבתא והגשר שבין הזגוגיות אפוף חוט תכול, כצבע המכשף של עיניה.

“האם אני מכירה אותך?” בחנה ירדנה את פניה, “ה’רואות' שלי נשברו, נחצו לשניים,” היא אומרת, “ובלי עין־צופייה, אנה אני באה? אז בינתיים קשרתי עליהן קשר,” היא מגחכת.

פני המדונה שלה חמורות סבר ולחייה שקועות, אך ירכיה עבו וניכר בה איזה כובד. אפילו קומתה התמירה כמו שחה.

“כן, עכשיו אני מזהה אותך,” ממלמלת ירדנה כבעל־כורחה, “ביקרת אותי פעם בכנרת… אז אם כבר באת, תיכנסי,” והיא נסוגה מהפתח ומניחה לזויה להיכנס. אפילו אינה שואלת למה באה. וזויה מפנה מן הכורסה את התיק עם הדובונים של הנכדה ומתיישבת, וכשירדנה שוקעת בספה ממולה ושמה בחיקה את פיסת הסריגה התרוגה שהיתה מונחת שם, ומתחילה לצקצק במסרגות שבלולאות, רואה זויה שידיה נשארו עדינות וענוגות כשהיו.

והילדה, נכדתה, זו היושבת ליד שולחן הכתיבה ומציירת, מסיבה לרגע את ראשה אל הבאה, וחוזרת מייד אל עיסוקה.

החדר מגובב. חפצים, ספרים, משחקי ילדים, על השולחן הסלוני מחברות וכתבי־עת, ועל אדן החלון רקפות בצנצנות פח, קקטוסים בעציצים.

“את רואה איזה אי־סדר פה,” אומרת ירדנה, "מאז שחזרתי מרוסיה עוד לא הספקתי להתארגן. היינו שם בשליחות, וכשרק הגעתי נדלקה לי האוזן, פצע מוגלתי מכוער שהתעקש לא להתרפא. זה בטח מהדיבורים האיומים של האנשים פה, מהרעש, מהרדיו, מכל זה. "

ומספרת שבעלה נשאר שם לעוד כמה חודשים, והיא היתה כאן לבדה בחורף, “והיה חורף אנוש,” היא אומרת. רוחות זעף, מטרות, רעמים וברקים, אפשר לשבת על צוק סלע ולשאוג, ליילל, אין נפש חיה שתשמע. “ויש פה המון עורבים,” היא מחייכת בשרבוב שפתיים מריר.

זויה קמה, ובאיזה דחף לא נשלט – מחבקת אותה. “העולם אינו ראוי לכפרה שלך,” היא לוחשת.

ומשקיעה את ראשה בגומת כתפה של ירדנה ופורצת בבכי. “את יודעת שהוא מת…” היא ממלמלת.

“כן,” הודפת אותה ירדנה קלות מעליה ומישירה אליה מבט, ולרגע כמו חוזר אל עיניה זיק זוהרן הכחול מאז, “הוא היה אדם מיוסר, אחוז שדים,” היא אומרת, וזויה נסוגה וצונחת חזרה לכורסה.

“כל זה בא לו מהסרעפת,” אומרת ירדנה, “הסרעפת אשמה בכול. היא אם כל החוליים. התפללתי לעילוי נשמתו, שיפתחו לו שער.”

“הוא היה המגדלור של חיי,” ממלמלת זויה מבעד לדמעותיה, “כעת אני רואה רק חושך, אין לי בשביל מה לחיות.”

וכשירדנה שותקת, היא ממשיכה: “אני… אני הרוסה…”

“תני לחסד לגבור על ההרס,” מחמיר קולה של ירדנה, “חיים רק פעם אחת. קללי את ההרס בכל המילים החזקות שיש לך, צווי עליו, סלקי אותו מן העין ומן הלב, יש רגע שחדלים להתפתל וצריך לתת פקודות. דבקי בחמלה.”

“אני עוברת גיהינום,” לוחשת זויה.

“עוד מעט יבואו הנה תלמידי מן האולפן, אסירי־ציון שישבו בצינוק של הכלא הסובייטי עשר שנים ויותר, בעינויי תופת ממש. אולי אחרי הפגישה איתם תרחמי על עצמך פחות.”

כעת מניחה הילדה את הציור ויושבת, פניה אל החדר, ומתבוננת בסקרנות בזויה.

“סבתא, למה הדודה הזאת בוכה?” שואלת הנכדה בקולה הצלול, הילדותי.

“מפני שהאיש שהיא הכי אוהבת בעולם מת,” אומרת ירדנה.

“אבל גם האבא שלך מת, כשהיית ילדה, כמוני.”

“נכון,” אומרת ירדנה, “הייתי ילדה יתומה ויפה. והייתי בסכנה גדולה.”

“למה?” שואלת הילדה.

“מפני שהיער מלא זאבים, והזאבים מתחפשים לסבתות טובות, את הרי מכירה את הסיפור של כיפה אדומה, אבל כעת אנחנו צריכות להחזיר אותך הביתה, חמודונת, אמא בטח דואגת.”

“גם היער שלנו בגליל מלא זאבים?” שואלת הקטנה, וירדנה נוטלת את ידה, אומרת לזויה שתשוב בעוד רבע שעה, וביוצאן שומעת זויה את קולותיהן, אך תשובתה של ירדנה אינה מגיעה לאוזניה.

צעדיהן המתרחקים על שביל החצץ מהדהדים עדיין באוזניה, והיא סוקרת את החדר ומשתהה על אלבומי התצלומים המונחים על מדף באצטבה, וקמה ושולפת את העליון שבהם, ומדפדפת בכריעה, חוששת להיתפס. אבל התצלומים שם מאוחרים, בעיקר תמונות של הנכדים, וגם תצלומי חוץ־לארץ, בנוף שלגי ובשלכת; תצלומים של ירדנה ובעלה, עם אנשים צעירים, מודרכים שלהם, כנראה, ושוב שניהם, עם איזה נער, בנם, קרוב לוודאי, במזחלת, והיא עליזה, מנופפת בידה. זויה מחזירה את האלבום למקומו ושולפת את התחתון, שעליו נערמים כל היתר, והיא משערת כי הוא המוקדם ביותר. התצלומים שם מתקופת ילדותה של ירדנה, ובהם בני משפחה, והיא, ילדה־נערה רזונת במכנסי גומי קצרים, על הגורן, חובקת ילד, אחיה, על־פי הדמיון ביניהם, רצינית וקפוצת־שפתיים, ופני השיש הקלאסיות שלה סגופות. עוד תצלומים, מתקופת לימודיה בסמינר למורים; היא לבדה, ועם חברות, צמה עבותה מעטרת את ראשה והיא צוהלת וצוחקת, איילת קלת ראש ורגל ושיכורת נעורים, ובתצלום אחד היא נראית כלאחר איזו פציעה, ידה האחת תומכת את מצחה והשנייה את רגלה, והיא מוקפת חברות, שתיים מהן רכונות אליה, והכיתוב בגב התמונה אומר: "הורהה! חופש! אני וחברותי וחבּוּרותי אחרי ריחוף מסחרר במסדרונות המדרשה, והפציעה – עונש על שמחת־יתר! " עוד תצלום שלה בין אקליפטוסים על שפת־הכינרת, ובתצלום אחר היא ושני בחורים משייטים בסירה. ופתאום רואה זויה את שחיפשה: עתניאל! תצלומי שניהם. באחד הם נשענים על קיר של צריף, עץ רחב עפאים מסוכך עליו, הוא מחבק את מותניה, על פניו חיוך ביישני, מסויג מעט, והיא, רגלה כפופה אל הקיר ועל שפתיה חיוך מונה־ליזה מסתורי; ובתצלום השני הוא נושא אותה בזרועותיו, על פניו צחוק ממזרי, והיא כמפרפרת ברגליה ובידיה ומנסה להיחלץ, פיה פעור כבצעקה, אך פניה שוחקות.

זויה חשה נקיפות של כאב ועלבון, שמתחלפים בפאניקה ובחנק. היא קמה, רועדת, לפתוח חלון, ועומדת מולו ונושמת נשימות עמוקות, וכשהיא חוזרת ומתיישבת, אחוזת צמרמורת ועיניה לחות, מציף אותה גל של מרירות: אסונה בא לה מידיה של זאת. בגללה. אשה עקרב היא, ולפיתת צבתותיה – מוות. הכול, הכול בגללה, אשה אפלה, שריצעה אותו אליה בכישופיה וחרכה את בשרו באש קרה, וכששכב מובס לרגליה עקדה אותו בחושך וטרפה את ליבו. היא, היא הרוצחת. רצחה את תומתו. ממנה ברח אל השתייה. בגללה מת.

כל־כך לפותה היא בסבך הרהוריה המענים, המטריפים, שאינה חשה בכניסתה של ירדנה, והיא מתחלחלת בהבחינה בה עומדת לצידה. גבוהה וזקופה היא נראית לה הפעם, וזויה נבהלת בהיזכרה באלבום הפתוח על הרצפה, והיא קמה וסוגרת אותו ומניחה על המדף, ומסננת, גבה אל ירדנה: “את לא כועסת שחיטטתי לך בתצלומים?” וחוזרת ומסיבה אליה את פניה, אבל האשה היהירה והמתנשאת הזאת נותנת בה מבט צונן ואינה עונה.

“אצטרך לסדר קצת לקראת בואם של הרוסים,” מודיעה ירדנה בתקיפות ושואלת את זויה אם תרצה להיפגש איתם, ובלי לחכות לתשובתה, אומרת שאם התכוונה לתפוס את האוטובוס הישיר לתל־אביב, היא כבר איחרה אותו וכעת תצטרך לקחת מאסף.

מה היא מתארת לעצמה, תוהה זויה בליבה, שעשיתי את כל הדרך הארוכה הזאת מתל־אביב רק כדי להציץ בה ולהיווכח שצרתי הזדקנה ונחלשה וכבר אין לי מה לחשוש מרוח־הרפאים המבעתת של נעוריה? אך קולה של מארחתה לואט באוזניה בנעימות: “אם מתחשק לך, תוכלי לעזור לי בהכנת התה והסנדוויצ’ים.”

עומדות שתיהן במטבח ופורסות את הלחם ומורחות, וחותכות לקרדה וגבינה וירקות. “את חותכת כל־כך דקיק ואלגנטי,” מתפעלת זויה, “אם אחתוך כמוך אפצע את כל האצבעות.” ובעודה מדברת, היא נחתכת באגודלה וצווחת מכאב, ושמה את אגודלה בפיה ומוצצת עד שמביאה ירדנה יוד ותחבושת, וחובשת את האצבע ומחייכת ואומרת: “נחתכת, מפני שבטח יש לך התנגדות למה שאת עושה; באת הנה לדבר איתי על עתניאל ואני מעסיקה אותך בסנדוויצ’ים, אבל האמיני לי שזה יותר בריא בשבילך.” ויוצאת לפרוש מפה על השולחן הסלוני ועורמת ספלים ופנכות וסכו"ם ומפיות. וזויה מתיישבת בקצה הכיסא ועוקבת אחר מעשיה.

“הגאולה היא בעשייה,” אומרת ירדנה, “כשרק חזרתי מרוסיה הודעתי בקיבוץ שאני פורשת מההוראה בבית־הספר וביקשתי לעבוד באולפן. אלמלא העבודה הזאת… אוי ואבוי היה לי אלמלא העבודה הזאת… ואת, את ציירת, נכון? וזה ממלא את כל זמנך?”

“מה שאני עושה זה לא חשוב… אני, עכשיו אני לא עושה כלום,” מנפנפת זויה בידה בביטול, “אבל רציתי לשאול אותך על המחלה שלך… מותר לי?”

“עצבים. זה קשור בעצבים… אני נפוחה מרוב תרופות…” מגחכת ירדנה, “אבל בפנים, בפנים אני חלולה.”

ירדנה יוצאת החוצה וגוזמת במזמרה ורדים אחדים מהשיח שליד השער, וזויה, שקודם לכן זיהתה את קובץ שיריו האחרון של עתניאל על מדף בכוננית, מזדרזת לשלוף משם את הספר, והיא פותחת ביד רועדת וקוראת את ההקדשה: “לירדנה, שהיתה ועודנה – ע.”

ליבה הולם בחוזקה. אם כך, נשמר הקשר ביניהם עוד שנים רבות אחרי שנפרדו?… ואולי גם נפגשו מאז?… עכשיו היא מגלה שם עוד קובצי שירה שלו, המסתתרים בשורה הפנימית של המדף, אבל כבר אינה רוצה לדעת.

ירדנה מזדקפת מן השיח וזויה מדליקה לעצמה סיגריה ונעמת על המפתן ומעשנת, הסיגריה בידה החבושה. היא נושאת את עיניה אל שרשרת ההרים באופק, שקודם חשה כמיהה עלומה למראם, ועכשיו פג קסמם בעיניה, כמו יבש ליבה.

“אמרת שאינך עושה כלום,” דוחפת אותה ירדנה קלות בגבה שתיכנס פנימה, “מה עושה אדם שאינו עושה כלום?”

“מתגעגע, מתגעגע עד מוות…” מגחכת זויה במרירות, ומתיישבת בכורסה, פניה קפואות, ונאנחת כשואפת אוויר: “הצרה היא שאין סביבה, אין אנשים, אני רואה סביבי רק מסכות.”

“אבל מתחת למסכה יש ראש, פנים, לא?” קוראת ירדנה תוך כדי סידור הפרחים באגרטל, “קרעי מהם את המסכה! ראי מה מסתתר מאחוריה!”

“מה כבר מסתתר מאחוריה?” מלגלגת זויה.

“מפלצת!” צוחקת ירדנה, לראשונה מאז הפגישה ביניהן, ומתיישבת בכיסא ואומרת: “מפלצת, מן המלה ‘מפוצל’, אני רואה סביבי פוחלצים חצויים, מפוצלים, אנשים מפלצות, שטופי יצרים, רדופי אשמה, מכורים לחומר. עוינים אותי פה מפני שאני ראי, מעמידה מולם ראי, מראה להם את עצמם בפלצות אנוכיותם, בכיעורם, בחמדנותם. בקיבוץ אמרו עלי שאני מכשפה, חששו שאכשף את הילדים שלהם, אמרו שאני מיסיונרית, ולמה? מפני שאני משתחווה אפיים ארצה למאורות הגדולים של העולם: סוקרטס, לאונרדו־דה־וינצ’י, קונפוציוס, בודהה, וגם לישו, כמובן. בגלל זה הפסקתי עם ההוראה בבית־הספר. אבל ילדים חכמים ומוכשרים אוהבים אותי, וגם אני אוהבת אותם, וגם הרוסים אוהבים אותי. וגם חיות,” היא צוחקת, “בפינת החי שלנו כל החיות אוהבות אותי.”

ומציצה בשעון וקופצת ממקומה וקוראת: “אני הולכת להתלבש, הם תכף יבואו!” ובדרכה לחדר הסמוך, היא נעצרת לרגע ושואלת את זויה: “קראת את סידהארטה של הרמן הסה?”

מה יש לה? חושבת זויה בהיוותרה לבדה בחדר; היא אינטליגנטית, משכילה, התברכה בדמיון יצירתי, כשמתבוננים בה היטב רואים עקבות של יופי מהמם, ועיקר העיקרים: היא זכתה באהבתו! אז למה היא מטיפה? מה תמונת העולם שלה? מה יש לה?

כשחוזרת ירדנה ומופיעה בחדר, כולה בלבן, שמלה, סנדלים, וצמותיה קלועות מאחורי עורפה, נדמית היא לזויה כמריה הקדושה: בתולית, טהורה, נזירית, אם האלוהים, לא מושגת.

ירדנה ממשיכה לדבר על האחדות, האחד, השלם; אומרת שאינה פוחדת מן המוות, מפני שהיא מאמינה בהישארות־הנפש, ואומרת שכשיבוא המוות תתמכר לו.

ליבה של זויה שוקע. אם כך, היא חושבת, המשחק אבוד, מפני שירדנה זאת תמשיך לרדוף אותו גם אחרי המוות, ונשמותיהם תהיינה צרורות יחד עד קץ הימים.

היא חושבת שהיתה רוצה להציץ לנבכי נשמתה של האשה המסתורית הזאת; לרגל אחר חלומותיה, לפענח את סמליהם, לגלות את הנוסחה הסודית של אישיותה האגדית. אבל בליבה היא יודעת שאפילו תפצח את הצופן הגנטי שלה, יהיה מאחוריו עוד צופן, ואחריו עוד צופן, וכך עד סוף הדורות והעולמות.

ובאשר לה, זויה, אפילו אחרי מותו, בחלומותיה, תלוי אושרה (או יגונה) רק בו בלבד. אפילו פגישותיהם נעשות פנטסטיות יותר ויותר, על רקע נופים פראיים ואקזוטיים, בין ילידים וקניבלים, וגם מחוץ לכדור הארץ, בחלל הקוסמוס. אך גם שם ממשיכים להטרידה ננסים מן “המציאות”, כאלה שמתרוצצים בפסיפס קיומה היומיומי ומצטרפים לתצרף הגדול הזה שמרכיב את חייה.

עלייה לצורך ירידה    🔗

היא יושבת באוטובוס בדרכה חזרה לתל־אביב, וכבר מחשיך היום, והיא עוצמת את עיניה וחשה הקלה על שהעלייה־לרגל, שחייבת היתה לעשותה – מאחוריה, וכעת לא נותר לה אלא להפקיר את עצמה בידי הגורל, יהיה אשר יהיה. ובכל זאת מחלחל בה איזה עלבון.

ירדנה זאת, היא חושבת, לא הקשיבה לה כלל, שמעה רק את עצמה. היא לא מנהלת דיאלוג, היא מפריחה מונולוגים, כל הדיבורים הצלפניים האלה של מוכיחה בשער! בסך הכול היא מרת־נפש, מאדירה את עצמה ומבטלת את זולתה, אינה מדברת, אלא מטיפה! והרי באה אליה חפה מהתנגדות, באה אל מי שהוא אהב. אבל זו התגבהה עליה, התעמתה איתה ברום־לב; מה היא בעיני עצמה, ישות עליונה? מצד אחד היא בזה לעולם, ומצד שני היא מקבלת על עצמה את חטאיו; מכפרת על בוזה על־ידי ייסורים ומטיפה לחסד; איך אפשר להטיף לחסד? מתקוממת זויה בליבה.

הלכה משם לפני שבאו הרוסים. השהייה הממושכת במחיצת האשה היהירה הזאת סחטה את לשדה. ידעה ששום כוח בעולם לא יאלצנה לשמוע מפיה את ההרצאה על ראשוני החלוצים בארץ – שאמרה כי תציגם בפני תלמידיה כמופת של גבורה וגדלות־רוח, לעומת החגבים של היום – שתהיה בוודאי רגשנית ומלומדת מאוד. אבל כשהודיעה לה זויה שלא תישאר ללון, חייכה אליה בשפתיים קפוצות ואמרה: “זכרי כי בדמייך חיית, ועל אף קורבן האשם שהקרבת, את עצמך נשארת בחיים.”

וכשליוותה אותה לתחנה אמרה לה משפט תמוה: “יישקך אלוהים מנשיקות פיהו, שהן מתוקות מכל נשיקות אוהב.” וכשהתחיל האוטובוס לזוז וניפנפה לה בידה, אמרה: “זכרי את ברכתי!”

היה בדעתה להתפאר בפניה בארבע המילים שהכתיב עתניאל לפני מותו, שאישרו קבל עולם את קיומה שלה בחייו; לשלוף את הפתק מהמדליון ולהניחו כעיטור ניצחון לפני האשה הגאוותנית הזאת; לגלות לה שהשמיד את כל ניירותיו, את כל הטיוטות של שיריו, את כל התכתבויותיו, שהשאיר אחריו אדמה חרוכה, ורק את המילים האלה ציווה למענה, והן לה חותם של ברית, כתובה, עדות המלך, להיותה ארוסתו לנצח; אך ברגע שניצבה לפניה היא, אהובתו מאז, ברגע שנתנה בה את עיניה – איבדה את בטחונה והכול היה לְאַל. וידעה בליבה שאותה, את זויה, הותיר עם קללה.

האם היו המילים האלה קמיע גם לו? האם נאחז בייאושו באמונה התמימה שאם יסלק את חובו בעולם הזה לה, לזויה, למי שהפקידה בידיו את חייה, ייעתר אלוהים לתפילתו והניתוח יעבור בשלום והוא יחיה? חש שהיא נושה בו? שמגיע לה אתנן מפני שהשתעשע בה כבחיית־מחמד והתענג על אהבתה המעריצה והנרצעת? ידע שהוא משחק בנפשה?

כן, מדי פעם היתה עליו לטורח, היא יודעת זאת, רתמה אותו אליה בחבלי אהבתה שנדמו לו כאזיקים, והוא ניסה להיחלץ מהם. ובימים הרחוקים ההם, כשהיה עוד שותה ומשתכר והיה נרגז ונזעף, העליב אותה, ופצע את נשמתה, אך היא, הנאמנה לעד והעיקשת, גם בעוקצו ליקקה דבש. וכשתינה אהבים עימה, האמינה שזורם ביניהם חום גדול, חום אנושי גדול. אך בשבילו היתה זו אנרגיה מסוכנת. כי בעומק חייו אהב את ההיא, את הלא־מושגת; הגלילית הזרה קשת־היום והעורף, אשת־אוב ששוכנת בנקיק הסלע ומתנבאה נבואות שחורות. זויה נזכרת בלאוּרה, המוזה של המשורר האיטלקי פֶּטרַרְקָה, שאת הסונטות שלו קראו היא ודבורה בתרגום אנגלי. לאוּרה היתה גבירה, אשת־איש, אהובה בלתי־מושגת, וזויה חשבה שדווקא ריחוקה ומסתוריותה הן שהאלילו אותה בעיני המשורר. וחשבה שכמוה, ירדנה היא המוזה המולכת על שירתו של עתניאל. תמיד ידעה זאת. מנוסתה החפוזה מביתה השכם בבוקר, מהכאב הזה נבעה. כאב האפסיות הזאת.

ועכשיו, מה תעשה כשתחזור? – היה זמן שאהבה את מעונה הקטן, וידעה בו גלים של שמחה, גם שמחת עשייה. ועכשיו היא מסוכסכת עם ביתה, קליפתה, המקלט היחיד שלה. עכשיו ביתה האמיתי הוא קברו. לו יכלה לשכב לצידו בבור הזה.

בבואה הביתה צועקת אליה הריקנות מכל הקירות. והדבר הראשון שהיא נזכרת בו, עוד לפני שהיא חולצת את נעליה, הוא שימים אחדים לא השקתה את הצמחים. הצמחים שלה, שעתניאל אמר כי היא מטפלת בהם כמו באפרוחים. ואומנם, בצאתה למרפסת היא מגלה שהאדמה באדניות יבשה לגמרי, והיא ממלאה את המזלף במים, ובהשקותה את הצמחים לאורך המעקה, היא מדברת אליהם, לואטת להם מילים לוטפניות, מפייסת אותם בלחשושים ומזמזמת להם שיר עצוב ביידיש, שיר מן הלב שאמה פיזמה לעצמה כשעבדה במטבח וחשבה שלא שומעים. זויה בטוחה שכוונתה נקלטת אצל הצמחים, והיא רוֹוה נחת בראותה אותם דשנים ורעננים. ובהבחינה בפסיגים ירקרקים מבצבצים מן העציץ הקטן שבאדמתו הטמינה זרעים של אפונה ריחנית, היא מתמלאת שמחה למראה פלא החיים הזה.

אחר־כך היא פותחת רדיו כדי לשמוע קול אנושי, ושומעת את הצהרתו של נשיא מצרים אנואר סאדאת בעצרת האו"ם, שארצו מוכנה להקריב מיליון חיילים כדי לשחרר את אדמותיה הכבושות מידי ישראל; אבל ההצהרה הזאת מדכאת אותה והיא מחליפה תחנה ושומעת שני אמנים משוחחים. אחד אומר: “כשאני מגיע למטאפיזי…” וחברו עונה לו בהתרגשות: “זהו זה, ממש הוצאת מילים מפי!” וזויה שואלת את עצמה מאין הם יודעים שהגיעו למטאפיזי. ושומעת מבקרת ספרות אחת אומרת שכל שוחר תרבות חייב לקרוא בכל יום דף של פּרוּסט, וזויה, שקראה את פּרוּסט בשקיקה, תוהה למה ממליצה זו על דיאטה רזה כל־כך, של דף אחד ביום.

אחר־כך היא הולכת לדפוק על דלתה של איריס, אך זו אינה עונה; היא מטלפנת אל דבורה, ודבורה שואלת אותה לאן נעלמה, אך אינה מחכה לתשובה ומספרת שהיא עצמה שקועה כל־כולה בשיריהן של אָחְמָטוֹבָה וצְבֶטַיֵיבה, וכשגילתה מה עלה בגורלן, נפתח ליבה לתפוש את הצביעות והאכזריות של הבולשביקים.

זויה מקווה שתשאל אותה על ביקורה בקיבוץ הגלילי, כי מכל חברותיה, דומה שרק דבורה תיהנה מעוקצן של כל הדקויות הללו שעינה החדה של זויה חשפה אצל ירדנה. אבל דבורה להוטה לדבר על סטלין.

רק עכשיו, היא אומרת, התפכחה מחזיון־התעתועים הסטליניסטי שלה, והיא קולטת איזה רעיון שטני היה זה, כשהמפלצת התחפשה למוז’יק רחב־חזה ולב, לבַּטוּשְקה מיטיב ומושיע. “איך הצליח הסדיסט־הגאון הזה להונות עם שלם, עם גדול, מאות מיליונים! במשך שבעים שנה?” קוראת דבורה בהשתעררות, ומוסיפה במרירות: “וגדולי האינטלקטואלים בכל העולם סגדו לו! וגם אותי הקטנה הוא הצליח להשלות, כפי שאת יודעת, ואני מתביישת בזה עד עומק נשמתי, אני רואה בזה כישלון בל־יכופר.”

“אבל עתניאל שלך,” היא מוסיפה מהורהרת, “הוא היה חכם מכולנו. ראה מבעד לקוּרי הססמאות הנבובות שלהם. אף כי…” היא מהססת, “אי־אפשר להסתכל בעין עירומה, מושחזת ונוקבת כל־כך, במערומי הטרגדיה של המורכבות האנושית. זה אכזרי מדי. מסנוור. כמו להביט בשמש בעין לא מזוינת. האם בגלל זה השתכר? כדי לטשטש מדי פעם את ראייתו השוספנית?”

דבורה נאנחת ומשתתקת, וזויה מניחה שהקו ניתק וקוראת “הלו, הלו,” ודבורה אומרת: “אני עוד איתך. רציתי רק לספר לך, שכשקראתי את נדייז’דה מנדלשטאם, חשבתי עלייך. חשבתי שהייתי מצרפת אותך לשורת נשות המשוררים ברוסיה, שהקריבו את עצמן למען הגאונות של אהוביהן וקשרו את גורלן בגורלם והלכו אחריהם לגלות. חשבתי שגם את היית מסוגלת לכך.”

זויה נבוכה, ממלמלת “תודה,” אך אינה יודעת אם לשמוח או להתעצב. לבסוף הן קובעות להיפגש בערב בקפה השכונתי.

אחרי הניחה את השפופרת, היא מתפשטת ומתקלחת ומוציאה יוגורט מהמקרר ולועטת בננה, ושוכבת לנוח, וחשובת על דבריה של דבורה, שדומה כי התחזקה מהם.

אבל בלילה היא מתקשה להירדם, וחשבה שבשום אופן לא תוכל לסבול את החרדה המזדחלת אל חזה, לופתת כתמנון רב־זרועות, פושטת על ליבה וחונקת אותו. והיא מתעטפת בחלוקה, ויורדת, רותחת, לקומה שמתחתיה, ומצלצלת בהיסוס בדלת שכנתה־ידידתה.

היא שומעת קולות של אורחים מהסלון, ובחדר הסמוך, היא יודעת, ישן בנם, אבל כשרואה השכנה מה מצבה, שהיא חיוורת ופרועה, שיניה נוקשות והיא ממלמלת “כאבי תופת… בחילה איומה…” אומרת השכנה לקרוא לאמבולנס, אך זויה דוחה אותה נחרצות. כל מה שנחוץ לה זה קירבה אנושית, היא אומרת, ומבקשת רשות לחכות לה בחדר האמבטיה שלהם עד שהאורחים יסתלקו. החדר צר ומהביל מאדים, והרעש ממכונת־הכביסה המיטלטלת מצד לצד מחריש את אוזניה. אבל כשהיא יושבת שם על השרפרף ומעשנת בשרשרת, היא נרגעת לאט־לאט, ואינה זזה משם עד שיוצאים אחרוני האורחים. אחר־כך מלווה אותה השכנה לדירתה ונשארת איתה עד הירדמה.

* * *

“אני מתה־חיה,” היא אומרת לעצמה, “מתאבדת לאיטי.” ומתפלאה כשמדברים עליו בלשון עבר. “איך הם בטוחים שהוא מת?” היא תמהה בליבה, והלוא גם אשתו ובתו בטוחות שהוא מת!…

והנה, דיוקן שלו, שציירה בחייו ולא העזה לתלותו, תלתה עכשיו מעל מיטתה, לצד הדיוקן של אמה.

בלילות נחלמות לה דרמות כל־כך סוערות, שאינה זקוקה עוד לשום הרפתקאות בימים.

הלילה, למשל, חלמה חלום מזעזע: היא הולכת לראות סרט על השואה ובאכסדרת הקולנוע מחכים לה עתניאל, יוספה וירדנה. עתניאל ניגש אליה, מביט בה מתוך ריחוק וניכור ואומר לה: “אינני יודע מנין לקחת את כל הסיפורים על הקשר בינינו… אינני מבין אותך… הרי אינני מכיר אותך כלל, בקושי החלפנו אי־פעם כמה מילים…” ויוספה מתערבת בתוקפנות ומאשימה את זויה בשקרים, אומרת שבדתה מליבה שהיא ידועתו־בציבור של עתניאל, מאיימת על זויה שתתבע אותה על כך לדין. ואילו ירדנה, צעירה ויפהפייה כפי שראתה אותה זויה לראשונה, יושבת ובוכה כאילו עוללה לה זויה משהו נורא. זויה מנסה להיכנס לאולם הקולנוע, בתקווה שהצפייה בזוועות השואה תגמד את מצוקתה שלה, אבל השלושה ניצבים בפתח ואינם מניחים לה להיכנס.

היא מתעוררת בתחושה של אשמה וזוהמה, ובעוד ראשה כבד משינה היא נדחפת למקלחת, מזרימה על עצמה מים קרים, והרגשת הרעננות הפושטת בגופה מעודדת אותה להאמין שתצלח בשלום את הבוקר הזה. היא אומרת לעצמה: “עלי להשכיח מליבי את החלום הנורא ההוא. להשכיח כליל.” והיא לובשת חצאית מתנפנפת וחולצת שרוולים, יורדת לקפה השכונתי, מתיישבת כשצדודיתה לחלון, מזמינה קפה, קוראת עיתון ומהמהמת לעצמה בקולה המאנפף מסינוסים דלוקים ומסיגריות. קוראת ומשתעלת. יש לה כל הזמן שבעולם להתבונן באנשים, באבסורדים הקטנים של החיים, שעות של התבוננות. “עבודת ההתבוננות” היא קוראת לזה בינה לבינה, וכשרחביה גפן מביא לה לקפה ביוגרפיה של היינה באנגלית, היא נרתעת מהכרך העבה ומדפדפת לצאת ידי חובה. אך אז היא נזכרת שעתניאל העריץ את היינה, והיא מוצאת את עצמה מרותקת לאישיות המפוצלת והמיוסרת הזאת, מתפעלת מגאונותו, מתבשמת מחוכמתו ומחריפותו, ונדה לנפגעים מחיצי לשונו העוקצניים (אך לא המורעלים, היא חושבת). וכשהיא מגלה דמיון מפתיע בינו לבין עתניאל, היא מטלפנת אל דבורה ואומרת לה בהתרגשות, שרק עכשיו הבינה את עוצם ההשפעה של המשורר היהודי־הגרמני רב ההשראה הזה, על המשורר העברי “שלה”.

* * *

בוקר אחד דופקת איריס על דלתה, שזופה ומשולהבת, ומספרת שנסעה עם חבר לטיול ברמת הגולן וביקרה שם אצל נירה, תלמידתה לשעבר של זויה. זו עזבה את מקום עבודתה כגרפיקאית בעיתון ה“שמאלני” ונישאה לחוזר־בתשובה, וכעת, הם ושני הפעוטות התאומים שלהם חיים ביישוב חרדי לא רחוק מגמלא. איריס להוטה לספר וזויה משתוקקת לשמוע, והן יושבות שתיהן כבימים עברו במטבח הקטן, ולוגמות קפה, ומְדַבְרְרוֹת.

איריס מספרת לה שנירה התעדנה, אך פניה כחשו, ושביס מכסה את שערה המקורזל, ואומרת שנירה “מחפשת מצוות מתחת לאדמה”, בודקת כל כרובית לראות אם היא לא מתוּלעת, כי אז היא פסולה למאכלי חלב, ואיריס ראתה אותה משפשפת ומחטאת שולחן שקנתה בשוק, כמכשירה אותו לפסח. היא מתארת לזויה את הנוף ההררי, עוצר־הנשימה, הנשקף מבית המשפחה, ואומרת שנירה עצמה פזורת־נפש; בחדרי הבית מהפכה, המטבח מבולגן, החצר עזובה, מלאה קוצים וברקנים, וביניהם פחים עם שתילי צמחי־תבלין שאותם הם מגדלים לפרנסתם, ועל המרפסת המוזנחת ספה מרופטת, ובעלה, לבוש שחורים, וציציות הארבע־כנפות שלו משתרבבות לו מחולצתו הלבנה, הארוכה, יושב שם בערבים ומנגן בגיטרה מנגינות חסידיות. והיא מגלה לזויה שנירה שוב בהריון, נושאת את ילדם השלישי.

“אבל העיקר,” מתלהבת איריס, "נירה מזמינה אותך, מכל הלב! שתבואי לבקר אצלם, לשהות כמה שרק תרצי, לחיות איתם! " והיא מספרת על בית הארחה קטן בחצרם, שנירה תתקין אותו בשבילה למגורים, ואומרת שהאווירה שם ספוגה קדושה, והיא תחולל פלאים בזויה.

אותו לילה קודחת זויה במחשבותיה, שוקלת ותוהה, ומדמיינת לעצמה איך תחיה ביישוב החרדי עם נירה ועם משפחתה, ותלמד לימודי קודש, ותגלה משמעות חדשה בחייה, ואולי תתחיל לשמור מצוות… אבל בהתעוררה, לקראת הצהריים, היא יודעת שלא יהיה לה הכוח לעשות את הצעד הזה.

* * *

מעט־מעט מתחילות להגיע לקפה בחורות צעירות “זרוקות”, נערות במצוקה שמייחלות לאוזן קשבת, לגאולה נפשית. הן כבר עברו קורס של מדיטציה טרנסצנדנטאלית, וביקרו בסדנה של רודולף שטיינר, ונתפסו לטלפתיה ולקארמה ולגלגול, וכשהן נפגשות עם זויה, אין הן נרתעות מאבלה המתמשך של האשה המוזרה הזאת, והטפותיה הפוליטיות אינן מבריחות אותן. גם אם אינן מסכימות לדעותיה (“הוא, המשורר הגדול, חי עם השבר הגדול של הציונות,” אומרת להן זויה, “ואני ממשיכה לחיות עם השבר הזה.”) הן מאזינות לה בפליאה ואינן מתווכחות. וזויה מתחילה להאמין שבכוחה לעזור להן.

הרווקות שביניהן מדברות איתה על הוריהן, על יחסים סבוכים במשפחה. אמהות צעירות גרושות קובלות על בדידות, על בעיות עם הילדים. וזויה מסבירה, טוענת שהן חיות בחוסר מודעות, שבמקרה התחתנו ובמקרה ילדו, וכל חייהן מקרה, ואומרת שעליהן לשבור את מעגל הקסמים של המקריות הזאת. אמנים בראשית צעדיהם קוראים לפניה שירים או מראים לה ציורים והיא מעירה ומדריכה. ובינם לבין עצמם הם אומרים שנפש צעירה לה ועיניים פיקחיות שמרצדות בשובבות, ודווקא מוצא חן בעיניהם שאינה “דיפלומטית”, שהיא נכשלת לפעמים בלשונה ומצפצפת על הכך־יאה; והם מצרים על “אהבתה האבודה” ומסבירים בכך את מוזרותה, את התקפי עצבנותה וקוצר־רוחה, ומודים שלפעמים הם פוחדים ממנה מעט. אבל לזכותה הם אומרים שאינה “נדבקת”, וכשהיא חשה שאינה רצויה היא נסוגה מייד, ואומרים שהיא אידיאליסטית, מאמינה באנשים “למרות הכול”.

ובכל זאת, כשהיא יושבת לבדה בקפה בערבי שבת וחג, ומישהו ממכריה החדשים עובר על המדרכה ממול ומתעלם ממנה, היא מצטערת, אך אינה נעלבת. היא מבינה שאינה תחליף בשבילם לדרמות הקטנות של החיים.

שתי נשים צעירות, חברותיה של איריס, נקשרות אליה בזיקה מיוחדת. מלוות אותה לדואר או לבנק, מביאות לה תרופות מקופת־חולים, וכשהיא נתקפת חרדה, לנה אחת מהן בדירתה. אבל כשהיא מספרת על כך לצפירה, ואומרת שהבנות האלה הן מלאכיות, עונה לה צפירה: “כל הצעירות המשונות האלה ששופכות לפנייך את ליבן ואת מסדרת להן את החיים!” בכל זאת, היא מתרפקת מדי פעם גם על חברותיה הוותיקות, צללים מהלכים מעולמה שאיננו עוד.

“בכל משפחה יש ילד אחד שמשלם את המחיר,” אומרת זויה לאיריס, כשזו דופקת יום אחד על דלת דירתה ומספרת לה שהרתה, ומבקשת להתייעץ איתה אם להשאיר את העובר או להפילו. תגובתה הבהולה של זויה, והתנגדותה התקיפה לכך שתהיה אם חד־הורית, מפתיעה את איריס. ציפתה מאשה משוחררת כמוה לתגובה אחרת לגמרי. “אם הילד הזה יגדל בלי אבא, הוא זה שישלם את המחיר,” פוסקת זויה נחרצות. אבל איריס אינה שועה לעצתה ומחליטה לשמור על ההריון. וכשבטנה תופחת וכבר ניכר עליה שמתקרב מועד הלידה, מתרככת זויה ומסוככת ומגוננת עליה. משגיחה שתאכל אוכל מזין, שלא תשכח ללכת לבדיקות, שלא תתעייף מדי, ויחד הן בוחרות בגדי הריון, וזויה עומדת על כך שמיטת התינוק תהיה מתנה שלה. וכשתוקפים את איריס הצירים, מלווה אותה זויה לבית־החולים ומצפה שם ללידה יחד עם שתי ה“מלאכיות”, חברותיה של איריס, וכשהן מתבשרות שהלידה עברה בהצלחה, מתרגשת זויה כאילו היתה זו בתה. למחרת מניחה לה איריס להחזיק את היילוד בזרועותיה, ואחרי שהיא מביאה אותו הביתה, עושה לה זויה נוהג להיכנס לדירת שכנתה הצעירה “לשעת האמבטיה”, לסייע לה ברחצה ובחיתול, ודואגת שתוריד את הפעוט לשדרה, “שיהיה באוויר”. וכשבאה איריס לקפה עם עגלת התינוק, שמחה לקראתה זויה ועושה עסק גדול, מפנה להם מקום לצידה, מסוככת על התינוק מהשמש ומהרוח, מצחקקת איתו ומתפעלת ממנו וקוראת: “תראו איזה תינוק מקסים! תראו איך הוא מחייך! תראו איך הוא בועט!” כמגלה את פלא הבריאה. והיא מחזיקה בארנקה תצלומים שלו, וגאה בו לפני חברותיה כאילו היה נכדה.

חשבון נפש    🔗

כשבאה לעולם הטלוויזיה הישראלית, ובעלי הקפה השכונתי רוכשים מכשיר קטן ותולים אותו על הקיר כמוקד משיכה לקליינטים הקבועים, מתמכרת זויה לתיבת הקסמים הזאת, והיא מתחילה לכוון את עיתותיה על־פי מועדי שידורי החדשות. אך יותר מכול מפעימים אותה סרטי טבע: נופים אקזוטיים מופלאים, ג’ונגלים ומדבריות וערבות קרחוני עד; חיות שהכירה אותן בהיותן בשבי וכעת היא מתבוננת בהן עצורת נשימה במקום חיותן הטבעי, בחופש, וגם חיות נדירות, שקראה עליהן באגדות וכעת היא מתהלכת ביניהן כבת־בית, צופה באורחן ורִבען. היא בולעת בעיניה את התמונות המרצדות ומתמוגגת מהן, ובשעת הצפייה אינה סובלת שום הפרעה סביבה, וכשבאי הקפה מדברים ביניהם בקול רם מדי, היא מתעצבנת ומהסה אותם, למורת־רוחם של הבעלים, הטוענים כי זויה מגרשת מהקפה את הלקוחות וגורמת להם הפסד כספי.

בבקרים, בבית־הקפה, היא מדברת בהתלהבות עם כל המוכן להטות אוזן בשבח התוכניות שראתה בערב. אומרת כמה נפלא המכשיר הזה, שבזכותו היא משוטטת בכל העולם; היא יושבת לה בפינתה הקבועה, מעשנת ולוגמת קפה הפוך, והעולם כולו חולף לנגד עיניה, והיא חוזה בפלאי הבריאה.

ערב אחד מגיע פיני לקפה אחרי היעדרות ממושכת מהעיר, וזויה מרותקת אותה שעה לתוכנית על חיי הזאבים, ורומזת לו באצבע שיישב בשקט ויצפה ביחד איתה. אבל הוא קצר־רוח, ומעיר משהו על גיבור הסדרה, מלך הזאבים האגדי, וכשזויה מטלטלת את ראשה בחוסר־סבלנות, מגביר פיני את קולו, ואומר: "ראו ראו! כל חוכמתו ותושייתו של הזאב המפואר הזה לא עומדים לו כנגד חנחוניה ופיתוייה של הזאבה המיוחמת! היא ממש מתישה אותו בתעלוליה! " וכשמזעיקה הזאבה ביללות כזב את בן־זוגה המלך, וזה נופל למלכודת הציידים, צוחק פיני כמנצח, וזויה גוערת בו, אומרת שהוא מקלקל לה את כל ההנאה מהסרט, ופיני, שעלבון אהבתו הנכזבת את זויה בנעוריהם עדיין כוסס בו, אומר בלגלגנות שהנקבות אשמות בכל הצרות הבאות על הזכרים, ובגללן סר גם כוחם של ענקים וגאונים, ובעניין זה אין הבדל בין חיות לבני־אדם, ומזכיר את שמשון ודלילה ואת אורפיאוס ואורידיקה ואת טנהויזר וונוס, וטוען שקנאתן של נקבות עזה מזו של הזכרים וכדוגמה הוא מביא את נקמת מדיאה ביאזוֹן. פתאום מסיבה אליו זויה את ראשה בהבעה פראית, פניה לוהבות ועיניה רושפות, וקמה והודפת ברעש את כסאה, וניגשת לדלפק לשלם ויוצאת מהקפה בלי להעיף עין לעברו.

כשנפגש פיני למחרת עם ישה, הוא מספר לו על קורות ליל אמש ואומר שהוא דואג לזויה, כי התפרצותה היתה בלי שום יחס להתגרותו בה, צוחק ישה ואומר: “עדיף שתהיה קנאית לסרטי טבע בטלוויזיה מאשר לארץ־ישראל השלמה.”

וגם זויה עצמה נבהלת מתגובתה האימפולסיבית והיא אומרת בליבה שחייה מלאים חורים שחורים וחשבונות לא גמורים, ועד שלא תישיר מבט אל הכוכים האפלים האלה (ותפרע איזה חוב ישן עלום?), ימשיכו השדים לרדוף אותה.

היא מעלה בזכרונה את דמות עצמה מימי תנועת־הנוער, כשפיני וישה התחרו ביניהם על אהבתה, והיא העניקה חסדים תמימים לזה ולזה. היתה אז פעילה ומוערכת, שמחה ואהובה; הבנים העריצו אותה והבנות שיחרו את קירבתה, והיא עצמה בטחה בנשיותה והאמינה בכשרונה, וממש התפוצצה מציפיות ומתקוות. והיא שואלת את עצמה איפה התחיל הכול להשתבש. האם מן הרגע שפגשה אותו? האם עליה להעביר, כבסרט נע, את חייה לצידו מבראשית, תחנה אחרי תחנה, אפילו תחתוך בבשר החי, אפילו תיקבר מבושה, ולגלות איפה התחיל הכול להשתבש?

תתחיל מאותו כתם אפל בירכתי מודעותה, שנתקבע בליבה כחרפת הלילה ההוא, כשתמרה ילדה את חגית, והיא… האומנם פיתתה אז את עתניאל לשכב איתה? בביתו? במיטה הזוגית שלהם? האם יכלה לרדת כך לשפל המדרגה? דחקו בה יצרים לא נשלטים, היא אומרת לעצמה, שדים דירדרו אותה, דרסו את גאוותה, הקנאה להטה בה, שדפה כל חלקת תבונה, ובמצוקתה אבדו לה הריסון העצמי וכוח השיפוט. אך האומנם לא יכלה לבלום את עצמה? האומנם נלחמה אז על חייה, כשזממה, תיכננה, התייפתה והתבשמה, והגניבה לאמתחתה את כתונת הלילה המשיית עם עיטורי התחרה, בכוונה מפורשת לפתותו? אין לה כפרה.

והנה, פרטי הלילה ההוא נמחקו שנים רבות מזכרונה! וכשאמרה לה פעם צפירה בקריצה קונדסית, שהיא ראויה לעיטור על תעוזתה כשפרשה אז מהחבורה ונשארה ללון בדירתו – נתקפה חמת זעם, ונשבעה לה (והאמינה בשבועתה!), שמעולם, מעולם לא אירע כדבר הזה, בוודאי לא בליל הולדת חגית! כי היא לא היתה מסוגלת! כי זה נוגד את טבעה, ואין זו אלא רכילות זדונית ומרושעת!

בבקרים, היא רק פוקחת את עייניה ומייד חוזרת ועוצמת אותן. לדחות, לדחות את העימות עם כאב ההיזכרות הזה, עם אי־הכבוד, עם הפגם הזה במוסריותה, עם הכישלון.

היא חושבת על ירדנה, שכוחה בהסתרה והיא אינה מגלה את נשמתה לא לעצמה ולא לעולם; ואילו היא, זויה… למה לה, ככלות הכול, ככלות הכול, לגרד את הפצעים האלה, שכבר העלו ארוכה?

היא נזכרת ביוספה ובסיפוריה, כשביקרה בחדרה בבית־החלוצות; ונזכרת בווידויה על מחזרה הנאצי בטרזינשטט, שנתפתתה להתרועע איתו רק לשעות אחדות! אבל במשך כל השנים הבאות המשיכה להציק לה כניעתה לאשליה המשפילה שהנאצי הזה העניק לה – לה, שלד עצמות חסר זהות אנושית כפי שהיתה – קורטוב של גאווה כאדם וכאשה.

מאז מותו של עתניאל לא פגשה את יוספה, אף כי מדי פעם היא הופיעה בחלומותיה. שמעה שהתחתנה עם אותו בחור ממשרד־החוץ, מי שנעשה אחר־כך שגריר ישראל באחת ממדינות אפריקה, והתגוררה איתו שם שנים אחדות. אבל נאמר לה שעכשיו חזרו ארצה, וזויה נתפסת לתקווה הקלושה שפגישה עם יוספה תחלץ אותה מביעותי אשמתה.

* * *

הן יושבות, היא ויוספה, על שפת־הים, על כסאות־נוח, ביום סתווי נאה, שמים תכולים־אפורים חפים מעננים, עוד מעט תצרור השמש את קרניה ותצמצם את עצמה לכדור אדמדם, והן תוכלנה לחזות בה כשהיא נאספת לאט־לאט אל מרחבי האופק. פה, במקום הזה, התחיל הכול. ופה תחשוף עכשיו את האמת המכוערת כולה. פה תעשה עם עצמה את החשבון הנוקב. חשה שבאוזני יוספה תוכל לדבר. האשה הזאת, יוספה, נגעה בתחתית התהום של ההשפלה האנושית, וזה מכשיר אותה להיות מאזינה, אפילו פסיבית, עכשיו, כשזויה תתנער מפיסות חיים עבשות. תשליך לים.

היא הכינה את יוספה מראש. אמרה לה שבחרה בה ככומר מוודה. ויוספה צחקה ואמרה שבאמת הגיע הזמן שתגמול לה על כך שהלעיטה אותה בסיפורי זוועות ממחנות־המוות, ועכשיו בא תורן להתחלף בתפקידים.

וזויה, מעודדת מתגובתה, פותחת ומספרת לה את סיפור הלילה של הולדת חגית. פתאום היא זוכרת כל פרט, ומספרת, בגילוי־לב, בלי מעידות; מסתכלת בעיניה של יוספה ומספרת.

כשנודע לה שהלידה עברה בשלום, היא אומרת, והוא, אהובה, ציפה לפני כן במשך כל הלילה בבית־החולים, וכבר החזיק בזרועותיו את התינוקת שלו, בת־יומה, וראתה שהוא הלום אושר – בערה בה הקנאה להשחית; חשה שהיא נדחקת לקרן זווית, לשולי חייו, שהיא נמחקת מהם. וכמו במלחמת הישרדות, דחפה את עצמה לחזית. הצטיידה בכל קסמיה הנשיים כדי לכבוש מחדש את ליבו, לקַבֵּע את מציאותה בחייו. וידעה שהיא חייבת לעשות זאת מייד, באותו לילה עצמו.

הנה, עכשיו סיפרה. כן, גוללה מליבה את הקלון ההוא. ויוספה נוטלת את ידה בשתי ידיה ואומרת: “זויה, אנחנו לא קדושות. אף לא אחת מאיתנו. אנחנו לא מל”ו צדיקים…" וכשמנסה זויה למלמל “את זה דבר אחר” ו“בנסיבות ההן…” קוטעת אותה יוספה נחרצות. “הסיפור שסיפרתי לך על המחזר הנאצי שלי אינו חטאי היחיד,” היא אומרת, “ורק אל תגידי לי לך מותר; כי אז את שומטת ממני את הזכות לשאת באחריות מוסרית על מעשי, כפי שנדרש מכל אדם. אני – כל מה שרציתי, כל מה שאני רוצה, זה להיחשב ככל האדם. וזה אומר – גם לתת את הדין על חטאי.”

זויה מתבוננת בה משתוממת, ופתאום חשה הקלה. דומה כאילו שיחררה אותה יוספה מאזיקי אשמתה, ועכשיו היא נושמת מלוא עומק חזה אוויר ים, חופשית מעקת החטא שהכבידה שנים על ליבה.

“הכול התחיל בקפה שבכיכר דיזנגוף,” היא ממשיכה לספר בכמעט־עליזות, "כשבאתי לשם לחפש אותו. היתה לי הארה, את מבינה, גיליתי את שירתו. "

אף כי לעולם לא תדע מה קדם למה: ההיכשפות מן השירים, או הכמיהה אל דמות בשר־ודם שלו, שראתה אותה בעיני רוחה, שנשקפה אליה מבאר נפשה כבר בפגישתם הראשונה.

אחר־כך – היא מספרת – ארבה לו על שפת־הים, כי ידעה שהוא נוהג לשבת לבדו בבקרים בקטע החוף הזה שבין מנדלי לפרישמן. וכבר היתה אז בסחרור הלב והחושים, ונמשכה אליו כסהרורית בליל ירח. היא היתה אז נערה בת שמונה־עשרה, “חתיכה”, אמרו, והיו לה מחזרים רבים. ואילו הוא, מבוגר ממנה בשנים, כבר היה נשוי אז לתמרה.

ומה ראה הוא כשנתן בה את עיניו לראשונה? את הערצתה אליו? את ערגתה? הבטחה של נערה יפה להתמסרות ללא תנאי? הוא כבש אותה ללא חיזורים, היא אומרת, ללא תחבולות והבטחות, בלי ההשפלות המתלוות למשחקי הציד הללו, בלי כל מאמץ מצידו. “מן הרגע הראשון ידע שהתאהבתי בו עד כלות נפשי. אולי נבהל קצת, אבל נלכד. נשבה. חמד אותי, התאווה אלי.”

“בטח,” צוחקת יוספה, “איזה גבר היה מתנגד לתנות אהבים עם יצור מלבב כמוך?”

עכשיו מריחה זויה חנופה, אך היא מתעלמת מכך, ומציצה ביוספה, ורואה שהאשה המרשימה הזאת, שהכירה אותה בגלגולה הקודם, כשהיתה עוד רווקה וטירונית בארץ וגיששה את מקומה בחברה הישראלית, נעשתה גברת. הופעתה מכובדת, והיא מקרינה ביטחון בעצמה ובמעמדה. איפה יוספה ואיפה היא עצמה, שהגיעה לכאן כילדה, ועברה את המסלול הצברי של תנועת־נוער, ונחשבה ידועתו־בציבור של גדול משוררי ישראל?!

זויה מהססת אם להמשיך. לרגע נדמה לה שהאשה האלגנטית הזאת, המכירה בערך עצמה, מתנשאת עליה. אבל אז היא קולטת איזה ניצוץ שובבי של תבונה בעיני חברתה, ואומרת בליבה שלגבי יוספה כל ההבחנות ההייררכיות הללו אינן תופסות.

עוד מקרה מן העבר השתבש בזכרונה, וחשוב לה עכשיו לשחזר אותו באוזני יוספה: מופע הקריאה של תמרה בקולנוע שבכיכר. שם ראתה אותה בפעם הראשונה, היא מספרת, ובמשך ההופעה שלה ליגלגה עליה עם חברותיה. בתום ההופעה הן חיכו בקפה הפינתי, לראות אותה יוצאת מן האולם. היא, תמרה, אשתו… לבשה אז שמלת תחרה שחורה וכובע שחור קטן וכפפות שחורות, והיתה קצת מגוחכת בבגדים המיושנים האלה. “היתה לבדה ונראתה אבודה כשחיפשה בקפה את עתניאל והוא לא היה שם.” והבחינה בהן, נערות יהירות וחצופות שהיו, יושבות ונועצות בה עיניים, והיא חייכה אליהן בהיסוס, ובלה החזירה לה חיוך. “אבל אני… אני מרחתי על פרצופי ארשת של תימהון מחוצף ופרשתי את ידי כאומרת: ‘מה יש לך את, איתנו’, ואני זוכרת היטב את הג’סטה שלה: מותחת את גבותיה בהשתוממות, ומתריסה בכתפה. לאט־לאט התרחקה מאיתנו, ואנחנו פרצנו בצחוק היסטרי, שהידהד, ודאי, באוזניה, גרוטסקי ומצמרר, כצחוקן של הפוריות המיתולוגיות.”

“אבל באתי על עונשי,” היא אומרת; “חברותי ניחמו על התנהגותן והתחילו ללמד סנגוריה על תמרה, ואני חזרתי לבדי הביתה רגוזה ומתוסכלת.”

היא מספרת, שכל אותה שנה ראשונה להתאהבותה כמעט לא עצמה עין בלילות. ניתרה ממיטתה השכם בבוקר, קלילה כבלרינה, והיתה כמרחפת, סחרחרה, אך בראשה צלילות בהירה וחדה, ואמה אמרה לה שהאושר קורן מפניה. איבדה את תיאבונה לארוחות מסודרות והסתפקה בקפה שחור ושוקולד וסיגריות. מותניה היו דקות ורגליה קלות, וכשלבשה את שמלת הקְלושׁ הכתומה המתבדרת שאמא של דבורה תפרה לה, חשה שהיא בתולת הים, נערת בוטיצ’לי, נסיכת הלבבות. אבל עכשיו היא נזכרת שהכתימה את השמלה הזאת בבית דודתו של אנדריי בחיפה. אנדריי, מי שהיה ארוסה… ביקרה איתו שם לפני טקס האירוסין שלא התקיים בסופו של דבר… התיישבה שם על ספת הקטיפה שציפוה בבד זול כלשהו, להגן על הריפוד היקר, וכל ההדפס של הציפוי נחקק על חצאיתה. נחתם בה. ככל ששיפשפה אותה המשרתת שלהם לא הצליחה להציל את השמלה, ואמרה אז בליבה: "זאת כפרתי. "

בשנים הראשונות להתאהבותה, האמינה שעתניאל יעזוב למענה את תמרה והם יחיו יחד כמשפחה, ואולי היא תלד לו ילד, כי תמיד ייחלה לילד משלה, וחלמה שתבשל להם, ותגהץ את חולצותיו, ותופיע עם עתניאל בבתי ידידים ובבכורות בתיאטרון, ותארח את אמו ואת קרוביו, ותיסע איתו לטיולים בארץ, ואחרי הולדת חגית חלמה שתהיה לה אם־חורגת למופת, חמה, מגוננת, תומכת…

חשבה גם על תמרה, כן, שאלה את עצמה אם תסכים לחלוק איתה את בתה היחידה, והשלתה את עצמה שאולי ייטב לה בכך, אולי הדאגה לבית ולילדה כובלים אותה, מעכבים את התפתחותה האמנותית. והרי הכירה שחקניות שמסרו את ילדיהן למוסדות חינוכיים בקיבוץ, כדי שתהיינה משוחררות מעול גידולם…

והיא עצמה מה? האם היא בנויה להיות עקרת־בית? האם אישיותה היא שהכתיבה לה את גורלה כאשה השנייה בחייו – מאהבת, פילגש, בת־לווייתו לפונדקים ולמועדונים – או שמא הדחיקה את נטיותיה הטבעיות, כי לא הלמו את נסיבות חייה? אולי עוצבה אישיותה על־פי התבנית שהוא יצק בשבילה, כדי להתאימה לצרכיו ולאורח חייו?

אבל מחשבה עיקשת וסוררת חוזרת ומנקרת בה: עתניאל חשק בה וקינא לה בראשית יחסיהם, כן… אבל הוא נשאר איתה לאורך השנים מתוך מחויבות כלפיה. וגם עם תמרה נשאר מאותה סיבה עצמה. ושלושתם שילמו על כך את המחיר.

“ואיך את, יוספה?” היא שואלת פתאום, “מאושרת?”

“אני חושבת שכן,” מחייכת יוספה, “אני חושבת שכן…” ומפנה את פניה אל הים, ושותקת, ונושאת את עיניה אל האופק, ואומרת מהורהרת: “אבל התקופה היפה ביותר בחיי היתה בקפריסין, כן…” ומספרת, שאחרי השחרור ממחנה־הריכוז, הגיעו היא ואמה לבולגריה, ויצאו משם באונייה פנמית בדרך לארץ־ישראל; וכשעברו את הדרדנלים הבחינו בהם המשחתות הבריטיות וגררו אותם למחנה־הגירוש בקפריסין. השליכו אותן על מיטלטליהן לאחד האוהלים, והן ניסו להשתלב, רוחות־רפאים כפי שהיו, בחיי קהילת הגולים שאך זה החלה להתגבש שם. אמה חלתה וניסתה להתאבד, אבל היא, יוספה, בילתה לילות שלמים בצריף התרבות, בין הצעירים שניגנו באקורדיון ורקדו תחת עינם הפקוחה של השומרים הבריטים, שירו אליהם אלומות אור מסנוורות מזרקורי הצריח. שם קיוותה, ייחלה, אינה יודעת למה, וחשה אושר מפוכח, עצוב, שצל ארוך וכבד בצידו. כל אותם אנשים שהכירה ואינם. נעלמו.

“וגם שם התאהבתי,” מחייכת יוספה ונושאת אל זויה עיניים חולמניות, “באקורדיוניסט שלנו… בחור רומני שכל משפחתו נספתה בטרנסדניסטרה. היה גבוה ודקיק כמו גבעול, והיה לו ראש גדול עם המון תלתלים, ועיניים בהולות, ועור לבן כל־כך, שמסוכן היה לו להיחשף לשמש. הוא היה מוזיקאי מחונן, ושאף להיות מלחין; התעניין אצל המדריכים אם יש אקדמיה למוזיקה בארץ… מייד כשירדנו מהספינה גויס לגח”ל, וקבענו איך להיפגש כשרק יקבל חופשה… היינו כל־כך מאוהבים! אבל הוא נהרג כבר ביום השני לקרב… בשער הגיא זה היה… מלבדי הוא לא הכיר אף אדם בארץ, ולי לא היתה עדיין כתובת, אז שבועות אחדים לא הצליחו לאתר אותי ולא ידעתי דבר על גורלו… "

יוספה משתתקת ומדליקה לשתיהן סיגריות, והן מעשנות בשקט, וזויה חשה שכבה בה משהו ויותר לא תדבר על עתניאל.

לאחר שתיקה ארוכה היא שואלת את יוספה אם יש לה קשר עם ידידן המשותף, ישראל, זה ששירת ביחד איתן ב“שירות מפות וצילומים” במלחמת השחרור. ידעה אומנם שנסע לארצות־הברית ועשה לו שם כצייר, והוא קשור לגלריה נכבדה בניו־יורק; אך מאז בילו יחד את ליל העשרים ותשעה בנובמבר, קיננה בהם איזו מבוכה, ובימי חייו של עתניאל נזהרו שניהם לשמור על מרחק, ועם נסיעתו נותק הקשר ביניהם לגמרי.

"ישראל? – הו, כן! " מתעוררת יוספה משׂרעפיה, "אנחנו בקשר שוטף, איתו ועם אשתו! " ומספרת שבכל פעם שהיא ובעלה מגיעים לניו־יורק הם מתראים עם ישראל ומשפחתו, והילדים – שלהם ושל ישראל – חברים, ושני הזוגות יוצאים לבלות ביחד, ועכשיו, מאז שחזרו לארץ, מרבה יוספה לשוחח עם ישראל בטלפון, ואומרת שגם הערב היא חושבת לטלפן אליו, ושאולת את זויה אם למסור לו דרישת־שלום ממנה, וזויה אומרת “בוודאי!”

הן מעלות זכרונות מתקופת עבודתן ב“שירות מפות וצילומים”, מתבדחות על פרט זה או אחר, ויוספה שואלת אותה על ידידים משותפים מ“תירוש”, ושואלת על נירה תלמידתה, שאף אותה הכירה בבית־הקפה. זויה מספרת לה שנירה חזרה בתשובה והיא חיה עם בעלה ועם ילדיה ביישוב חרדי ברמת־הגולן, ומספרת ליוספה על החוויה שהיתה לה עצמה, כשנכחה ביחד עם נירה בשיעור על נטילת־ידיים, ושומעת את קולה המהורהר של יוספה, לוחשת כמו לעצמה: “אחד הדברים הנוראים שעוללו לי הנאצים הוא שאינני מסוגלת יותר להתרפק על האשליה של חיפוש האלוהים….”

אבל אז מציצה יוספה בשעונה וקוראת בבהלה: “זויה, אני בורחת! כל־כך שקעתי בשיחה שלא הרגשתי שהזמן עובר, ואנחנו מוזמנים לארוחת ערב בבית השגריר הצרפתי!” והיא קופצת מכיסא־הנוח, ומנערת את חצאיתה מן החול, ונושקת לזויה על שתי לחייה ואומרת: “נהיה בקשר, אטלפן אלייך!” – ורצה לכיוון מגרש החנייה, אל מכוניתה.

אחרי לכתה עוצמת זויה את עיניה וממשיכה לשכב כך בעיניים עצומות, מתמכרת לרחש הגלים, ואינה מרגישה שאחיה ניצב לידה. כשהיא מבחינה בו, הוא פורץ בצחוק ומספר שהגיע לכאן כשהשמש החלה לשקוע והיתה כאלומת אור אדומה, אבל ראה אותה יושבת עם חברה, ומהתרגשותה הבין שהיא נתונה בשיחה חשובה, והתיישב במרחק־מה מהן, ועכשיו הוא עומד פה לצידה כבר יותר מעשר דקות. ואילו היא, זויה, שוודאי באה לכאן בכוונה “לחזות בשקיעה”, לא שמה־לב כלל לדרמה המפוארת שהטבע זימן לה. הוא שואל אם נרדמה, והיא אומרת: “לא, הזיתי,” והוא שואל במה. ובו־ברגע היא אומרת לעצמה שהיא חייבת לנסוע לרמת־הגולן לבקר את נירה. עוד לא גיבשה בדעתה למה היא מצפה מן הביקור הזה, אך הדבר הולם בה בוודאות גמורה: היא חייבת לנסוע לשם!

והיא מבקשת מאחיה שיחזירנה במכוניתו לביתה, ובהגיעה, היא דופקת בדלת דירתה של איריס ומודיעה לה שהחליטה להיענות להזמנתה של נירה ולבקר אצלה, ואומרת שכשיתחשק לאיריס לנסוע, תשמח להצטרף אליה. ברגע שאמרה – התכוונה לכך, אך עד מהרה נשכח ממנה העניין.

* * *

והנה, היא מוצאת את עצמה נוסעת לשם, בסתם יום של חול, בלי להודיע לנירה מראש על בואה. היתה זו גחמה של איריס – שכשהיא נתקפת בולמוס, אינה מוצאת לנכון להסביר על מה ולמה:

איריס מצלצלת בדלת דירתה של זויה בשעת בוקר מוקדמת, פעם אחרי פעם, ומעירה אותה משנת לילה מסויטת, רצופת חרדות, וכשלא יכלה עוד להחניקן, צעקה, פעם אחת בלבד, לפלח את שלוות הלילה המאיימת, ושכן אחד התעורר, ופתח את החלון וקרא: “מה קרה?” אך היא לא ענתה. וכשדעתה נטרפה כמעט מעקת הבדידות, דיפדפה בקדחתנות בפנקסה ומצאה את הטלפון של ער"ן, שזה אך נוסד, והתגברה על מחסום הגאווה וחייגה אליהם. מעבר לקו ענה לה קול נעים של אשה צעירה שניסתה להרגיעה, אבל כבר לא היה צורך בכך – כל מה שרצתה היה לשמוע קול אנוש. ולפנות־בוקר נרדמה.

עכשיו היא נשרכת אל הדלת בעצלתיים, מטושטשת מכדורי שינה והלומת חלומות, וכשהיא פותחת אותה לבסוף, שיערה סתור ופניה נפוחים, קוראת איריס נרגשת: “קומי, התלבשי, אנחנו נוסעות לרמת־הגולן אל נירה!” ואומרת שהמטפלת הסכימה להשגיח על התינוק בהיעדרה, וזו הזדמנות פז בשבילה להתאוורר קצת, ולזויה בוודאי לא יזיק. היא תולשת ממנה בכוח את השמיכות שזויה חוזרת להתעטף בהן כבתכריכים, ובוחרת בשבילה בגדים, ומלבישה אותה, על אף התנגדותה הרפה, ומכניסה פריטים נחוצים לתיקה, ואומרת שאת הקפה ישתו בדרך, ומגיפה את התריסים וקוראת “יאללה, לא מעניין אותי כלום, את באה איתי וזהו!” ונועלת את הדלת אחריהן, והן נוסעות. בכל זאת מספיקה זויה לבלוע שני כדורי קסנקס שמקהים את חרדותיה, והיא מתנמנמת לאורך כל הדרך.

היישוב מבודד למדי ומוביל אליו שביל לא סלול המתפתל בהרים. ביתה של נירה, הנקרא “הבקתה”, מקוּרֶה עץ אלון כהה ובחדר המגורים שני חלונות ארוכים ומרפסת הפונה לנוף עוצר־נשימה, ומרחוק מזדהרת כיפת החרמון המבהיקה בלובנה.

בראותה את נירה בגלגולה החרדי, היא אומרת בליבה שתקופת ההתמרדות שלה הסתיימה ועכשיו מסתמנת אצלה הבעה כנועה. נירה שמחה לקראתן, מקבלת אותן במרפסת, מכבדת אותן בתה ופורסת להן עוגת דבש ויושבת איתן קצת, אך מתנצלת שעליה להאכיל את הפעוטות, ואומרת שהגיע אליהם אורח מישיבה כלשהי בירושלים וכעת מקיימים עימו התוועדות.

ואומנם, בהציצה לחדר הסמוך, רואה זויה כמניין אברכים יושבים במעגל והאורח (בשנות הארבעים המוקדמות שלו? ) מופרש קצת מהם, וכשהוא מיישיר אליה את מבטו, היא חשה נקיפת־לב סתומה מחזיון האור הקורן ממנו – כבאגדות על צדיקים נסתרים – אך היא גונזת כהרף־עין את המחשבה על כך.

בכל זאת, ריגוש בלתי־מוסבר מרטיט אותה, ואחרי שהיא ואיריס מסיירות קצת בסביבה ומטיילות בין שבילי מטע האגסים ומציצות אל חצרות המשקים הסמוכים, ואיריס מבקשת לנוח מעט מהנהיגה הארוכה ונשכבת על הדשא ועוצמת את עיניה – נכנסת זויה למטבח לדובב את נירה.

היא שואלת אותה אם לא מכבידים עליה דיני הכשרות, הכלים המיוחדים לבשר וחלב, הכיורים הנפרדים, ונירה קוראת בהתלהבות: “מה את מדברת! הכשרות היא נושא ענק ביהדות!” ומסבירה לה דברים ששמעה מהרב שלה, שהמינים והזנים הנחשבים טמאים עברו בהתפתחותם את סף השלמות והם מצויים בתהליך של ניוון הגובל במוות, וזאת הסיבה שהם פסולים למאכל אדם. “הם כבר נמצאים על סף הקץ, את מבינה?” מציצה אליה נירה מהורהרת, “ובעצם…” היא מפסיקה את חיתוך הירקות ומניחה את הסכין הגדולה על הקרש, מנגבת את ידיה בסינר ומתיישבת מול זויה ליד השולחן הקטן, “לפעמים אני חושבת שגם השירה של עתניאל נמצאת על הקו הזה המבדיל בין החיים והמוות… בין הטהור לטמא… אולי זה הגבול שבו השירה הגדולה שלו מתחברת עם היהדות…”

זויה שותקת, נרגשת מהדברים שמשמיעה לה חברתה, שעדיין לא ממש עיכלה אותם, אך צחוקה של נירה מנער אותה מהרהוריה.

“אני רוצה להניח את דעתך ולהבטיח לך, שאם תיעני להזמנתנו ותבואי לגור איתנו בבית־ההארחה שלנו, זה לא יחייב אותך לקיים מצוות,” היא נוטלת בידה את יד חברתה, ומספרת לה ששוחחה על כך עם בעלה והוא הביע את שמחתו לספח אותה אל משפחתם הקטנה.

עיניה של זויה מחייכות אליה בהכרת־טובה, והיא מבטיחה לה שתחשוב על כך, וקמה, ומדליקה לעצמה סיגריה ויוצאת לשוטט לבדה בחצר.

היא רואה שם כלב זקן וסייח אפור, ומתעכבת לידם ומתבוננת בהם, ומוציאה מתיקה את הבלוק ואת עיפרון הפחם, ורושמת את הסייח יפה־התואר שעומד לו זקוף ונינוח, מניף מדי פעם טלף לגרש את הזבובים, אדיש לגמרי לכלב, שנראה מרותק אליו ומחפש את קירבתו, אך אינו מעז לשאת אליו את פניו.

בהיכנסה למטבח, היא מוצאת שם את איריס מסתודדת עם נירה, ובראותן אותה, אומרת לה איריס ששוחחו עליה והיא תספר לה בדרך מה אמרו. זויה מגישה לנירה את הרישום שעשתה בחצר ואומרת שזו מתנה בשבילה, ונירה צוחקת, ומספרת שהכלב חולה קנאה, כי לפני בואו של הסייח היה הוא כאן בן יחיד, ועכשיו מטרידה אותו החיה הלא־קרואה הזאת, עולת־ימים ועזה, והוא מתוסכל וזועם, וממרר את חיי בעליו ביללותיו ובנביחותיו.

הנסיעה בחזרה העירה נדמית לזויה כקפיצת הדרך והיא נותנת קולה בשיר, ואיריס עולצת, ומשפיעה עליה לאזור אומץ ולעשות את הצעד הנועז הזה שהציעה לה נירה, לבוא לחיות בקירבתם, בבית־ההארחה שלהם בחצר. “אין לך יותר מה לחפש בעיר!” היא קוראת, “ואחרי שתתערי שם, נבוא לבקר אותך, ואם תרצי, אשאיר אצלך את הילד בחופשים, אם רק תבטיחי לי שלא תחזירי אותו בתשובה!”

זויה מנסה להתגונן, אומרת שחיים כאלה אינם הולמים את טבעה של עירונית קרתנית שמבלה את ימיה בבתי־קפה, ועם זאת היא מביעה את התפעלותה מן האוויר הצלול שם; ואומרת שהתבשמה מריחות הפריחה, שסוף־סוף נשמה כראוי; שיכולה היתה להזות שעות על שעות מול הנוף הבראשיתי הטמיר הזה, המנצנץ בירוק־אפרפר ובגוונים חומים־אדמדמים; ואומרת שרטטה מהשראה כשציירה שם את רישומי הצבע שלה, וכשתחזור הביתה, תצייר אותם בשמן על בד. ואיריס מתלהבת לרעיון שזויה תחזור לצייר, ואומרת שהיא חוזה בדמיונה איך תחיה שם זויה בחיק הטבע, תאכל אוכל בריא, תצעד בשבילי היישוב, תשתתף בסדנאות, תלמד יהדות בחברותא, “ואת הרי אוהבת ללמוד יהדות,” היא מגחכת קלות – ותיפטר שם גם מכל חולייה ותהיה קלת תנועה, שופעת חיים, נמרצת, כמו נשים אחרות החיות ביישוב הזה. וזויה מקשיבה לה בפליאה, ומהרהרת בצדיק הנסתר שנראה לה שם כבחיזיון, ומשתעשעת במחשבה שאולי יגלה לה ברמז איזו נוסחת־פלא עלומה, ואולי תיוושע…

אך בהגיעה הביתה, עוד לפני שהיא מספיקה להתקלח, מצלצל הטלפון, והיא שומעת את קולו של ישראל מניו־יורק.

השיחה ביניהם מתארכת מעבר לציפיותיה. הוא מתעניין בשלומה, אומר שמזמן התכוון להתקשר אליה, להביע את תנחומיו על האסון שקרה לה עם מותו של עתניאל, אך דחה ודחה, ואחר־כך עבר כבר זמנו… ולבקשתה, הוא מספר לה קצת על אשתו ועל ילדיו, וכשהוא שואל אותה על ציוריה, היא אומרת שמאז מותו לא נגעה במכחול, אבל זמן לא רב לפני כן, היתה בבולמוס של ציור. היא מתארת באוזניו את החיות האגדיות שציירה, סדרה שלמה של חיות פנטסטיות (אבל על האגדה לילדים שכתבה לא סיפרה לו, כי הזיכרון העכור מן הערב שקראה אותה לפני עתניאל והתרגזותו הפתאומית עליה, שעד היום אין היא מבינה את פשרה, גרמו לה לגנוז את הסיפור ההוא). ישראל נשמע סקרן ומבקש ממנה שתשלח לו תצלומים של העבודות האלה, ואומר שאם ימצאו חן בעיניו – והוא הרי מכיר את ציוריה ובטוח שלא יתאכזב – יעניין בכך גם את בעלת הגלריה שהוא קשור אליה בניו־יורק. ונותן לה כתובת בתל־אביב שתשלח לשם את התצלומים, והם יעבירו אותם אליו.

* * *

כמעט שבוע עבר מאז חזרה מרמת־הגולן ומאז שיחת הטלפון שלה עם ישראל, ובמשך כל הימים האלה היתה שרויה בהתרוממות־רוח. והנה היום, קמה שוב אל בדידותה, אל מצוקתה, והיא אומרת לעצמה שהרעיון להתגורר ברמת־הגולן הוא חלום באספמיה, והיא אינה בנויה לחיים כאלה. אבל אז היא נזכרת באורח הפלאי וכבר כלה נפשה, והיא תולה את כל יהבה ב“צדיק” הזה, ואומרת לעצמה שעליה למצוא אותו ויהי־מה. עוד לא גיבשה בדעתה למה היא מצפה ממנו, אך צליל קולו, שכמו הידהד מפנימיותה, הלם בה בוודאות גמורה: האיש הזה נשלח אליה מטעם איזו השגחה פרטית עליונה, וכעת הוא אמור להאיר את עיניה ולפקוח את ליבה אל נשמת הדברים ואל נשמתה שלה.

וכשהיא מטלפנת אל נירה ושואלת איפה תוכל למצוא את “הצדיק”, אין נירה נשמעת מופתעת, כאילו ציפתה לטלפון הזה. היא נותנת לה את כתובתו, בשכונת בית־וגן בירושלים, וכשנירה מתעניינת איך תגיע לשם, קוראת זויה בעליצות: “על כנפי נשרים!” כי חשה שהיא מאבדת לגמרי את מעצורי החרדה שלה והיא מוכנה לדאות מייד אל מחוז כיסופיה.

* * *

הרבנית, צעירה למדי, גבוהה וזקופה, ופניה – עטורות שביס שמכסה את כל שערה – ענוגות וחמורות־סבר; פנים קלאסיות, שאינן זקוקות לשום איפור, חושבת זויה, לבד ממריטה קלה של הגבות, שהיתה מעדנת את מבטן הנוקב של עיניה האפורות, עיני פלדה ממורקות שזהרורי אור מרצדים בהן. אך כשהיא יוצאת משם, אחרי ההתוועדות עם הרב, ומנסה להיזכר בבגדיה של הרבנית, היא מתפלאה על עצמה שאפילו את צבעם אינה זוכרת.

בפותחה לזויה את הדלת חובקת הרבנית בזרועותיה פעוט בלונדיני זב־חוטם; וילדה כבת ארבע, עיניה הכחולות פעורות בריכוז אל האורחת ושפתיה מכווצות, צובטת בכפה הקטנה את שמלת אמה.

הרבנית מתעכבת רגע בדלת, סוקרת את זויה בעפעוף, ואומרת “תיכנסי בבקשה, הרב עוד מעט יתפנה אלייך,” וכשנכנסת זויה לחדר המגורים ומתיישבת על אחד הכסאות בצד שולחן העץ הגדול והכבד הניצב במרכז החדר, אומרת לה הרבנית, “את בטח צמאה מהדרך,” וזויה אומרת “תודה, רק מים בבקשה,” וכשיוצאים האם וילדיה, מקיפה זויה את החדר במבטה וסוקרת את תצלומי הרבנים שעל הקירות ואת תשמישי הקדושה שמאחורי זכוכית המזנון ואת הספרים העתיקים שעל המדפים, המדיפים ריח קל של עובש עם ניחוח ציפורן וקינמון; וריח הספרים מעורב בריח השעוונית שעל השולחן ובריח של חמיצה שבא מן המטבח וריח של אבקת סבון שנישא ממכונת הכביסה, המתנשפת במונוטוניות כבדה במרפסת הקטנה הסמוכה.

מבעת לדלת הפתוחה נשמעות טפיפות פסיעותיה הזהירות של הילדה, שנושאת בשתי ידיה כוס גדולה עם מים, וזויה מחייכת אליה ואומרת תודה רבה, ושואלת בת כמה את, והילדה אומרת בת ארבע ורבע, וזויה נוטלת מידיה את הכוס ומעמידה על השולחן, ומלטפת את שערה של הילדה הממהרת לצאת מהחדר.

ומן הדלת השנייה נכנס הרב. וזויה מסתחררת. כי לרגע, רק לרגע, היא מדמה בליבה כי סבה הוא זה. סבה האהוב, אבי אמה, שעדיין ממשיך להופיע בחלומותיה.

התוועדות    🔗

הרב מנענע בראשו לברכה ומתיישב בראש השולחן, במרחק של כסאות אחדים מזויה, והיא, מתוך מבוכה של יראת כבוד, משפילה את עיניה.

“הרבנית ביקשה בשמה של הגברת ראיון של פנים־אל־פנים עימדי. בדרך כלל נהוג שהרבנית היא זו שמקיימת את השיחות עם הנשים.”

“אני מצטערת, לא ידעתי, לא הייתי מבקשת לעצמי זכויות מיוחדות,” אומרת זויה בדחילו־ורחימו וחרדה סמויה מזדחלת אל ליבה.

“הרבנית ביררה ושקלה, והיא שהחליטה כך.”

“הרבנית ביררה עלי דברים?” מתכווץ בה ליבה.

“חס־ושלום,” אומר הרב “אנחנו מתכוונים במובן של בירור המוץ מן התבן.”

“אם כך, אני כנראה מקרה קשה במיוחד,” מנסה זויה לשוות לקולה גוון של בדיחות־דעת.

והרב אינו עונה.

זויה אומרת: “כבוד הרב רואה בוודאי שאני לא בריאה כל־כך. לא בגופי ולא בנפשי.”

הרב מביט בה רגע, מקמט את מצחו ושואל: “באיזה חודש נולדה הגברת?” וכשהיא עונה “בסביבות אייר, בין אייר לסיוון,” מסתמן מעין חיוך על שפתיו והוא אומר: “חודש אייר הוא חודש הרפואה, ועיקר הרפואה היא לרפא את הלב. השאלה, אם הגברת זקוקה לריפוי בפ”א דגושה, שהיא בידי אדם, או לרפואה בפ“א רפויה, שהיא בידי הקדוש־ברוך־הוא. בזוהר הקדוש נאמר, שבשביל שהנשמה תוכל להתחזק, צריכה להיות חולשה מסוימת בגוף, מפני שהגוף כולל את הנפש הבהמית, ורק בהיותו מתוקן בתכלית, רק אז מתחזקת הנשמה, והנפש מתמלאה אורה ושמחה; שכן, אייר הוא מלשון יראה הנהפכת לאור.” והוא מביט בה רגע ואומר: “אבל אם בסיוון נולדה הגברת, הרי כתוב: ‘בחג השבועות פסקה זוהמתם,’ במובן של תיקון כוח הרגשת עצמו וביטול ה’אני ואפסי עוד'.”

הרב משתתק, משפיל את מבטו אל כפות־ידיו הלבנות, שאצבעותיהן הדקות והארוכות פרושות על השולחן כמניפה, ושואל: “הגברת לא בטוחה בתאריך הולדתה?”

“הורי לא זכרו בדיוק, כנראה שלא טרחו להוציא לי תעודת־לידה.”

“היות שיום הלידה הוא גם יום המזל, ואצל הגברת היום הזה גמיש, סביר להניח שגם המזל של הגברת גמיש, והוא תלוי בכוונת ליבה ובנטיית רצונה.”

“אפשר להשפיע על המזל?”

“כתוב: 'הכול צפוי והרשות נתונה.”

“אצלי המזל האיר בגיל שמונה־עשרה, כשפגשתי אדם אחד, משכמו ומעלה, וזיהיתי בו את חלומי. אז התחילה בשבילי הספירה. ויאמין לי כבוד הרב שזה לא היה נתון ברשותי. זה היה למעלה ממני.”

“הפעימה, ‘הקליק’, זה מלמעלה, אבל בירור כוח המדמה, הכיוון וההתפתחות, זה בידי אדם.”

“הפגישה עם אותו אדם היתה בשבילי… מפץ, מפץ אדיר. עולמי הישן נהרס עד היסוד, ולעולם החדש שנבראתי אליו היו חוקים אחרים לגמרי, מוחלטים, שלא ניתן היה להרהר אחריהם, ואני קיימתי אותם מאהבה.”

“שום חוק אנושי אינו מוחלט. אפשר לערער על כל חוק אנושי. רק החוק האלוקי, ש נמנע־הנמנעות, הוא אמת נצחית.”

“אבל אצלי כאילו הכול היה צפוי! צפוי מן ההשגחה! ובכל זאת, כאילו בחרתי!”

“הגברת אמרה. הבחירה היתה בידיה. סליחה אם אני טועה, אבל אני מנחש שזה לא היה זיווג בקדושה. מכאן המצוקה של הגברת?”

זויה משעינה מרפק על השולחן, ומליטה את פניה בידה וממלמלת “אינני יודעת, אינני יודעת..”

והרב אומר: “זיווג בלי תכלית הוא זיווג של לילית. טמא. נחוץ לטהר.”

והיא מזדקפת, ורוכנת לפניה, ומדברת אל עיניו: “כבוד הרב, זה לא היה בקדושה, אבל זה היה קדוש!”

“שורש הטומאה הוא בקדוש שלמעלה מטהור,” אומר הרב.

“הדברים האלה קצת סתומים בשבילי,” תולה זויה ברב מבט מיואש.

“הטומאה היא סתימה,” אומר הקב, “אבל הזוהר הקדוש מלמד אותנו, שמדרגת הסתימה העליונה ביותר היא תכלית הקדושה. אי־לכך, שורש הטומאה הוא בקדוש שלמעלה מטהור.”

"לא, לא… " מנענעת זויה בראשה כלוחמת על שפיותה, “אני לא מבינה את המילים האלו, כל מה שאני יודעת הוא, שזה היה גדול ממני, שחיים בינוניים, פושרים, חיים של פשרה, לא היו בשבילי. יותר טוב היה לי למות! אחרי שהכרתי את הגדול מכולם לא יכולתי להתפשר!”

“ולפני שהגברת פגשה את האיש־כלבבה לא היתה בה שמחה?”

“את כל השמחה שהיתה בי העריתי אליו. הוא היה הכלי האחד־ויחיד שהיה מסוגל להכיל את כל האור שהציף אותי, ועכשיו האיש הזה איננו, מת, ואני נותרתי עם ריקנות אין־סופית.”

“אם לא היה בקדושה, אין מה שימשיך את האור הזה. כדי שתהיה קדושה צריך כלים שלובים. הוא והיא. אז גם שורה ביניהם השכינה,” אומר הרב, ונאנח ואומר: “אם תהיה חרטה אמיתית אפשר להפוך את הזדוניות לזכויות, אבל קודם צריך להתבייש בפני השם ורק אחר־כך להטביע את החרטה על הלב. צריך תשובה!” הוא אומר, וקם.

“הגברת תיוועד עכשיו עם הרבנית,” הוא אומר, “ואם יהיה צורך בעוד מפגש עימדי, אפשר לקבוע עם הרבנית.”

והוא פונה לצאת מהחדר, וכעבור דקות אחדות נכנסת הרבנית ומתיישבת בכיסא לצידה של זויה.

“השכבתי את הילדים לישון, אז יהיה לנו קצת שקט. הילדה קמה בבוקר עם קצת כאב ראש ומפני זה היא נשארה בבית, והגדולים סועדים בצהריים בבית־הספר. האפשר להציע לך משהו לאכול?”

“לא, לא, אני בכלל לא רעבה, אני מצטערת שאני גוזלת את מעט זמנך הפנוי.”

“זו שעה טובה לשיחה בשתיים, בערב באה הנה קבוצה של נשים להדרכה וללימוד, היית רוצה להצטרף לקבוצה כזאת?”

“אני לא יודעת, מאוד קשה לי לעשות את כל הדרך מתל־אביב בערב… אני באמת מתביישת לרחם ככה על עצמי.”

“אחד מיסודות החסידות הוא שאדם צריך לרחם על עצמו, על הנשמה של עצמו בתוך הגוף. להמתיק את הדין עם עצמו. כשתתחילי לכוון את הלב לתשובה, דווקא הרחמים על עצמך יגלו בך את התשוקה לדלות ממעייני התורה.”

“איך עושים את זה? איך עושים תשובה?”

“תתחילי מתפילה מתוך כוונת־הלב. תתחילי מ’קריאת שמע שעל המיטה'. זו גם סגולה להירדמות. אמרת לי בטלפון שאת סובלת מנדודי־שינה…”

“בזמן האחרון, כשאני מתהפכת על משכבי בלילות, אני קמה לצייר, ולפנות־בוקר יותר קל לי להירדם. אני… אני ציירת.”

“אמנות יכולה להיות גם מעשה־שטן, אמנות בלי אמונה היא מעשה־שטן. הרב אומר שיהודי צריך לעשות אמנות תוך כדי שלילת האמנות.”

“מה זאת אומרת?”

“השטן מתלבש על כוח היוצר של האמן על־ידי זה שהוא מביא אותו להבלטת האגו שלו. צריך להתנגד לשטן.”

“האגו שלי אינו מפונק בכלל, להפך, הוא סובל מחסך.”

“שפלות בהווה זה טוב, כי היא מעידה שיש חרטה על העבר, אבל צריך לזכור שגאווה וחסך הם שני הקצוות ההפוכים של האגו, הרב מסביר ש’בלט' זה גם אותיות ‘בטל’, וכדי להחליש את הגילוי השטני הזה צריך לחזק את האמונה בבורא עולם, לפאר באמנותך את כבודו־יתברך, שהוא זה שנתן לך את הכישרון ליצור.”

“האיש שהיה המאור של חיי, עולם ומלואו בשבילי, היה גם חכם גדול ומשורר ענק. מה אומר לך, מהות שלמה הוא היה… אני חושבת שהוא ידע את הסוד הזה… את הצורך להחליש את הגילויים הבאים מהשטן…” אומרת זויה, ומסיטה את עיניה מהרבנית, שמבטה הממסמר מבלבל אותה.

“הרב אומר שחכמת השיר היא החוכמה שבתוך הנשמה, והזוהר הקדוש אומר: 'אין סיטרא אחרא שאין בה ניצוץ זעיר ודק מסיטרא דקדושה. ' הרב מסביר שהתורה נקראת שירה, מפני שהשיר הוא עיקר הביטוי העצמי בכל אמנות.”

"הו, זה כל־כך נכון! " מאירות פניה של זויה, “השירה שלו צפונה בכל אחד מציורי!”

“משמע שהיית חולת אהבה, והרב מסביר ש’חולת אהבה' של ‘שיר השירים’ זה מצד היחידה שבנפש, וזה נחשב מחלה טובה, מפני שייסורים של אהבה מעוררים כיסופים לדבקות בעצם האלוקות.”

"כן… " נאנחת זויה ומשפילה את ראשה, ולוחשת: “היו גם ייסורים…”

ובעוד הרבנית ממלמלת “ייסורים ממרקים,” מישירה אליה זויה את פניה בעזות ואומרת:

“אבל היתה הבטחה! בחלום… היתה הבטחה!”

“רק הבטחה אלוקית מתקיימת לעד,” אומרת הרבנית בחומרה, “הוודאי היחיד זה שמו־יתברך.”

"אני התרתי את ההבטחה במו־ידי! " קוראת זויה בייאוש, “אני עשיתי הפלה, את מבינה? אני הפלתי את ילדו של אהובי!”

“מפני שהזיווג לא היה בטהרה?” ניצתת איזו חיות בעיניה של הרבנית.

“הוא עודד אותי לכך, זה היה עידוד שבשתיקה,” אומרת זויה במרירות, “וכעת, כעת אני חשוכת בנים.”

הרבנית שותקת רגעים אחדים ואחר־כך אומרת:

“הרב אומר: ‘מי שפגעו בו, הוא המתקן, הנפגע מתקן את שורש הפגיעה בו על־ידי מסירות נפש,’” ומספרת את הסיפור על ער, בכור יהודה, שהשחית את זרעו כדי לא לחבל ביופיה של תמר אשתו על־ידי לידה, “ומניעה של לידת בנים במזיד, היא חטא בעיני השם,” היא אומרת, “מפני שתכלית ההוויה של האשה היא ללדת.” ומספרת שכשהמית ה' את ער, ישבה תמר עגונה הרבה שנים עד שהזדווגה עם יהודה, אבי בעלה, והיה זה “זיווג שלמעלה מטעם ודעת, שנולד ממנו המלך המשיח, לתקן את פגם הברית עם ער,” היא אומרת.

“אני מבוגרת מדי לתיקון כזה…” מחייכת זויה בעצבות מרירה, ומנגבת את עיניה בידה ואומרת: “הדברים האלה מדכאים אותי.”

“הרב אומר שדיכאון זה התבלטות היישות והגאווה: ‘געוואלט, פגעו בי!’” אומרת הרבנית, ונוטלת את ידה של זויה בשתי ידיה ואומרת: “צריך לתקן על־ידי מסירות־נפש.”

אחר־כך קמה הרבנית ואומרת שיסתפקו בזה להיום, ומבקשת מזויה לחכות לה קצת, ומביאה לה סידור זעיר ואומרת: “זו מתנה בשבילך, תתחילי מ’תפילת שמע שעל המיטה'.”

ויוצאת איתה לרחוב, ומסבירה לה איך מגיעים מביתם לתחנת האוטובוסים ונפרדת ממנה.

זויה חשה רעב, ושואלת עוברים־ושבים אם יש קיוסק בסביבה, וכשמורים לה לעשות עקיפה קטנה, היא עוברת בשכונה חדשה שגובלת בשטחים ריקים של העיר, וחולפת על פני בתי־קפה קטנים, ומגיעה לקיוסק, ומזמינה מיץ טרי שנסחט לעיניה. ובעודה עומדת לפני ערימת התפוזים שדבורים חגות מעליה, ולוגמת מן המיץ, קולטת עינה חבילות של דבלים ותמרים על המדף. בו־ברגע עובר־חומק בירכתי מוחה רטט של זיכרון: החלום החוזר שלה מנעוריה על טקס הקורבן שעורכים היא וסבה, כשהם כורכים דבלים ותמרים, ומהדקים ואורזים, ומוכרים בתחנות השונות של נדודיהם.

היא מקפלת מן החבילה שקנתה את נייר הצלופן, מפרידה ממנה דבלים אחדות ונוגסת מהן, ואת השאר תוחבת לתיקה. בדרך לתחנה, על גבול הבקעה הפונה למערב, היא רואה סלע ענקי, מרובע, וניגשת אליו ומלטפת בשתי ידיה את חלקלקותו, כשל אצה, ושואפת לריאותיה את הריח החם של גיר ושל גחלים, ומאחוריו, בראות החדה של צהרי היום האביבי, היא מדמה לקלוט מרחוק־מרחוק את פס הים.

ובעלותה לאוטובוס, היא מבקשת מהנהג להחליש את עוצמת הרדיו, והוא, בלי אומר, סוגר לגמרי, והיא מתיישבה ליד חיילת שמנמנמת כל הדרך, ומכינה את עצמה להתבוננות פנימית. אך היא אינה חשה את השלווה המיוחלת שקיוותה כי תנוח עליה אחרי הביקור בבית הרב. בדממת הנסיעה, היא מנסה להתחבר בדמיונה עם אביה־שבשמים, אבל אינה מצליחה להבקיע את הריק, והיא נתקפת חרדה, וחוזרת ומעלה בעיני רוחה את מי שהיה אביה־ומלכה על פני האדמה, ומתרפקת עליו ונחה דעתה.

האור הגנוז    🔗

ברגע כניסתה הביתה, עוד לפני שהספיקה לחלוץ את נעליה, מצלצלת בדלתה ידידתה השכנה מן הקומה שמתחתיה, ומושיטה לה מברק שהתקבל בשבילה בהיעדרה.

“פתחי את!” מפצירה בה זויה, שחוששת מבשורה רעה. והשכנה קורעת את המעטפה, מעיינת בכתוב וקוראת בקול רם: “זויה יקרה, בעלת הגלריה שלי התרשמה מציורייך. הם נפלאים בעיניה, והיא מעוניינת להוציאם לאור באלבום. ברכותי! – ישראל.”

השכנה ניגשת אל זויה ומנשקת אותה על לחייה, ומזמינה אותה לרדת עימה לדירתה, שם, היא אומרת, ירימו בני משפחתה כוסית לכבוד הצלחתה. אבל זויה ממלמלת “לא, לא, זה גדול עלי… אני חייבת⁴ לעכל את זה… עבר עלי יום מיוחד במינו… אני חייבת להישאר לבדי, עם עצמי…”

וכשפורשת השכנה לביתה, יוצאת זויה למרפסת, וזמן רב היא עוד עומדת שם לבדה, בחושך, נשענת על המעקה ומעשנת, וסופגת אל קירבה את אוויר הלילה. ראשה הולם. האם זו שמחה על כי זכתה סוף־סוף בגמול? אז למה הצער הזה שמזדחל אל ליבה? צער שאין להכילו. “מאוחר מדי,” היא ממלמלת בקול. הכול בא מאוחר מדי. כבר בטל טעמו.

“מה שווה השמחה כשאין עם מי לחלוק אותה!” היא קוראת אל ארבע רוחות השמים. והיא חשה צינה ומשכלת את ידיה וחובקת את כתפיה ונכנסת פנימה.

ובעלותה על משכבה, היא פותחת לראשונה את הסידור הזעיר שקיבלה במתנה מן הרבנית, ומעלעלת, ומוצאת את “תפילת שמע שעל המיטה”, ומגיעה במלמולה לתיאור הציוני נורא־ההוד:

“יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן: אֹמַר לַייָ מַחְסִי וּמְצוּדָתִי, אֱלֹהַי אֶבְטַח בּוֹ… בְּאֶבְרָתוֹ יָסֶךְ ךָךְ, וְתַחַת כְּנָפָיו תֶּחְסֶה, צִנָּה וְסוֹחֵרָה אֲמִתּוֹ.”

ופתאום נבקע אצלה איזה סדק בריק האין־סופי, והתמונה, רחוקה וקרה, נהיית כל־כך מוחשית ופלאית בעיניה, שהיא פוחדת להסתכל בתפארת הזאת, אך נצמדת אל החיזיון השמֵימי שנגלה אליה, כילדה המתרפקת על חיק אביה־מלכה הנערץ והאהוב.

והיא ממשיכה:

"לֹא תִירָא מִפַּחַד לָיְלָה, מֵחֵץ יָעוּף יוֹמָם: מִדֶבֶר בָּאֹפֶל יַהֲלֹךְ, מִקֶּטֶב יָשׁוּד צָהֳרָיִם… "

וחשה שכל פחדיה נושרים מעליה ושלווה גדולה אופפת אותה ובנפשה נמסכת הודיה בלי גבול:

"כִּי אַתָּה ה' מָחְסִי, עֶלְיוֹן שָׂמְתָּ מְעוֹנֶךָ: לֹא תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה, וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאָהֳלֶךָ: כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָךְ לִשְמָרְךָ בְּכָל־דְּרָכֶיךָ… כִּי בִי חָשַׁק וַאֲפַלְּטֵהוּ, אַשַּׂגְּבֵהוּ כִּי־יָדַע שְׁמִי: יִקְרָאֵנִי וְאֶעֱנֵהוּ, עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה… "

עונג פשוט ממלא את איבריה, וחשה שהיא נשאבת אל הרמוניה רחבה, נאצלת, אל אור אין־סופי, והיא נרדמת מתוך מתיקות של אהבה ומחילה, שכמותה לא ידעה ימים רבים.

וכשהיא פוקחת בבוקר את עיניה, כמו נפקחת אצלה עין פנימית בתוך הלב, והיא אומרת לעצמה שזו התקווה.

למחרת היא מטלפנת לכל העולם ומספרת בהתרגשות על המברק של ישראל. אם אין לה איש אחד לחלוק עימו את שמחתה, תחלוק אותה עם כל העולם!

יוספה צוהלת ומברכת אותה בחום רב; יעל פולטת קריאת שמחה ורצה לבשר לישה (ולאחר זמן קצר מתקבלים בביתה שני זרי פרחים גדולים משתי המשפחות האלה). אבל תגובתם הקרירה של דבורה ושל פיני – כאילו נפלו ברוחם, כאילו הצלחתה המפתיעה, הכה בלתי־צפויה גורמת להם מפח־נפש – מדהימה אותה, וכבר איבדה כל חשק לטלפן לאחותה, או לצפירה. ובכל זאת, היא אומרת לעצמה, היא לא תניח לאכזבה המתסכלת הזאת להעיב על שמחתה: פשוט תסיח את דעתה ממנה.

ובערב מודיעה לה איריס שהן יוצאות לחגוג, וכבר הזמינה שולחן במסעדת דגים בנמל יפו, וצירפה אליהן את “שתי המלאכיות”, חברותיה שתמכו בזויה בשעות מצוקה.

אבל בלילה שלאחר מכן, פוקדים אותה הסיוטים.

הוא מופיע בחלומותיה. היא רואה אותו עומד בפינת חדרה, פניו מסכת־מוות לבנה, והוא מתבונן בה במבט לעגני. היא מנסה לדובב אותו, אומרת לו שהיא חרדה לשלומו, שחייה ספוגים געגועים אין־סופיים אליו, שהיא מצפה ממנו להדרכה, ומשאינו עונה לה, היא שואלת אותו בזהירות לפשר חיוכו הזדוני. “באת להרוס אותי?” היא שואלת, “האם זה תעלול חדש שלך, להרוס אותי?” והיא משיבה לעצמה בלא־קול: “אל תדאג, אני כבר הרוסה…”

ובלילה הבא הוא מופיע שוב, זרועותיו חרָבות מתהפכות, ובפני המת שלו זעם אימים.

“אתה כל־כך חיוור,” היא אומרת לו “כעסך עלי יכול להמית אותך שוב!” ועוד שעה ארוכה מהדהד בחדר צחוקו השֵׁדי.

ולאחר לילות אחדים היא חולמת שטילפנה אליו כדי לרצות אותו, כי חששה שהוא מתכוון לחסל אותה, ונועדו לפגישה ב“חקל תפוחין קדישין”. הם מתהלכים בגן התפוחים הזה וברקע נשמעת נגינת כינור, אבל אינם מוצאים פינת מסתור לעצמם לשבת שם ולדבר. זויה מוכיחה אותו, בלי מילים, על שהסתיר ממנה את העובדה שקם לתחייה. אילו ידעה, היא אומרת בלי קול, כמתנצלת, לא היתה נענית לחיזוריו של ישראל בליל כ"ט בנובמבר, וגם היתה מסרבת להצעתה של בעלת הגלריה שלו להוציא לאור אלבום שלה, אך המת מתבצר בשתיקתו ואינו מגיב. היא ממשיכה ושואלת ממה הוא מתקיים, עכשיו כשתמרה והיא “שדדו אותו”, כי הן נהנות מכספי התמלוגים שלו, אבל הוא פורץ שוב בצחוק הלץ שלו, צחוק של בר־מינן. כל עצמותיו מתפוקקות מצחוק. איך אפשר שבסיטואציה כזאת – נפלטות המילים מגרונו הצוחק בקצב מתכתי מצמרר – כשהיא, החיה, מטיילת שלובת זרוע עם רוח־רפאים בגן תפוחים קדוש – היא מעלה במוחה מחשבות חומרניות כאלו?

והוא אומר לה – שיניו נוקשות בדבּרוֹ – שהעניוּת, העניוּת במערומיה, העניוּת החשופה מכול, המנוערת הן מתאווה והן מהשכלה, יפה לו וחביבה עליו ומביאה עליו שמחה גדולה.

ובלילות הבאים צפה דמותו לעיניה כמשברי מראות צבעוניים במרחבים אין־סופיים והיא מתחננת לפניו שלא יעמוד על שנתה בלא להודיע לה מראש על בואו, כדי שתוכל להתכונן כראוי ותרשום מראש את שאלותיה אליו, והוא יכתיב לה איך עליה לחיות.

ובתוך־תוכה היא יודעת שלעולם תוסיף להשתוקק אליו, ולעולם תישא את עצבונה כחותם על ליבה, כי הוא קשר אותה אליו בחוט בל־יינתק. והיא יודעת כי ימשיך למשול בה גם אחרי מותו, וכי רוחו, רוחו המסתוללת בה, תרדוף אותה עד סוף הימים.