א    🔗

עוד בשנה הראשונה לימי חייו כבר התפארה צביה גלדברג בילד שעשועיה עקיבא. ונגד שכנותיה, אשר התגרו בה, כי הנהָ ככל האמות, שכל אחת מדמה, כי בנה הוא היחיד בעולם, הרגישה היא, כי גם היא יודעת את הסוד הזה ובעבור זה לא שבחה את בניה הגדולים בפני ידידותיה; ואך הפעם “אין האהבה מקלקלת את השורה, ואם רק תהיה לה זכות בעיני הקב”ה, יהיה עקיבא שלה עלוי, תלמיד חכם וצדיק“. ובדברה הראתה על עיניו השחורות המשוטטות סביב סביב ובולעות את הכל. היא לא דברה אל בנה פֹלנית, אם גם ישבה בורשה עיר הטמיעה והזחילה הפֹלנית, ולא קותה, כי בנה יהיה דוקטר או אלפלפלן, כי המעשה היה עוד בסוף המאה השישית לאלפנו, כי עקיבא נולד לאביו ר' חנוך גולדברג בשנת תקצ”ג. תמיד זלגו עיני צביה דמעות, כאשר הניעה את ילדה בעריסה ותיַשנהו בשיר הידוע:

בְּנִי יִלְמֹד תּוֹרָה

הַטּוֹבָה מִכָּל סְחוֹרָה.

בעיניה היו דמעות של תפלה ותשפֹכת הנפש; אבל יש אשר חרד לבבה לעתידות בנה באמרה: “לא אוכל להתאפק מבכי, מִדֵי צַירי לי את השָנים הבאות של עקיבא שלי, יחיה מאה שנים. מעת אשׁר נִתַּן עקיבא לחדר, בהיותו בן שלש שנים, שאבו הוריו ממנו מלֹא חפנים נחת, כי קפץ ופסח מא”ב לקמץ א' בחדש אחד ומזה הלאה ויעבֹר ממדרגה למדרגה, עד אשר הריץ לקרא במשך זמן אחד. ולולא היה סוף הזמן, כבר החל המלמד אתו חֹמש.

כאשר הגיע בין הזמנים, אמר המלמד לר' חנוך: "האמת אגיד לך, כי הנך משלם לי בחנם, עקיבא שלך איננו צריך ללמֹד; אם הוא רואה דבר בסדור, הוא סופגו אל קרבו ולרֹב הוא מבקש אותי לבאר לו את פרוש המלים, שהוא קורא. ואם שמע פרוש פעם אחת, איננו שוכחו עוד. אוכל להתערב, כי הוא מבין כבר את רֹב התפלה ובזה לא עמלתי מאומה. לו היו לי חמשה תלמידים כאלה, כי אז נרפא לבבי הכואב.

על פי דרישת ר' חנוך לִמד המלמד את עקיבא מהזמן השני והלאה תורה כסדר מבראשית, סדרות שלמות בלי שום גרעון. באשר לא הסכימו לזה יתר האבות וגם היה עקיבא קטן מאד מכל הילדים הלומדים חֻמש, כי היה רק בן שלש וחצי, למדהו המלמד רק בין השעות ברגעי מנוחה. ובכל הזמן ישב לו עקיבא על הדום; והספסל, אשר עמד מן הצד, היה לו לשלחן ויחזֹר לו את אשר למד ותמיד הביט אל רבו לראות, אם הוא פנוי ללמדו הלאה, ואם לא, יש אשר למד לעצמו וישאל את רבו אחרי כן את המלים, אשר לא הבין. עד סוף הזמן הגיע עד “לעיני כל ישראל”. שמחת אבותיו גדלה עד לשמים; כאשר אמר להם עקיבא בשמחת תורה לפני התפלה “התדעו, אבי ואמי, אנכי אשמח כל כך, כי אקָרא היום לתורה ואברך עליה את ה' “אשר נתן לנו תורת אמת, וחיי עולם נטע בתוכנו”. התדעו, למה? בשביל, שאנכי יודע את הכל, כל מה שכתוב בתורה מ”בראשית" עד “לעיני כל ישראל”; שאל אותי, אבי היקר"! והנה את אשר לא פלל ר' חנוך, ראה כי בכל מקום אשר החל לקרֹא באיזה פסוק בתורה, מלא עקיבא אחריו לקרא כמה פסוקים בעל פה.

פעם אחת שמע אביו לפני התפלה בחֹל אומר אל אמו: "התדעי, צביה, הנני כבר מרגיש חלישות הלב; לו הייתי כבר אחרי התפלה, הייתי בורה עתה איזה דבר לתאבון. מיד פנה הקטן אל אביו בשאלה: “האמנם אסור לאכֹל לפני התפלה ולמה אנכי אֹכל לפני התפלה?” מהיום ההוא והלאה לא אכל ושתה עוד לפני התפלה. וכל הנסיונות להניא את לבבו מזה, באשר עודנו קטן, עלו בתהו. באשר הרבה תמיד בנשיקות לספרי תורה בבית הכנסת, כנוהו ליצני בית התפלה בשם “משיח”.

כאשר ספר מלמדו בל"ג בעֹמר על אודות ר' עקיבא, כי נמסר להרגה על קדוש השם, שאל אותו עקיבא הקטן: “היש גם היום ר' עקיבא כזה?” ויענהו המלמד: “כזה אין; אבל יש גם היום רב גדול וחכם מאד וקדוש ר' עקיבא איגר; הוא הנהו ישיש מאד כבן תשעים, רב בפוזן ובשבוע הבא יעבֹר פה בורשה, ואפשר, כי אתה תהיה ר' עקיבא השלישי”. מהיום ההוא והלאה התחנן עקיבא לפני אביו בכל יום, כי יקחהו אתו ביום, אשר יהיה הצדיק, ר' עקיבא איגר בורשה.

אביו מלא את בקשתו ויקחהו ויעמֹד אתו עד אחרי חצות הלילה, עד אשר הגיע תורו לקבל את פני ר' עקיבא; כאשר נאספו רבבות רבות לראות את פניו, הכרחו לעשות סדרים ולהכניס קבוצה אחר קבוצה. ור' עקיבא לא נתן מרגוע לנפשו שלשה ימים ושלשה לילות לקבל את כל הבאים לראותו, את כל אחד שאל בשלומו ויברכהו ברכה מתאמת לו. אם שאלהו אחד איזו שאלה או קשיה חמורה ענהו בתוך כדי דבור.

ועקיבא עמד שעות רבות עם אביו ויצפה בכל לב ונפש לראות את החכם הצדיק בעיניו. בסוף לקחהו אביו על ידו, פן יִמָעך בדֹחק הנורא; ויחדֹר אתו, עד אשר עמד לפני ר' עקיבא. אחרי תת חנוך שלום לר' עקיבא, לקח עקיבא הקטן את יד ר' עקיבא איגר וישקנה ונחל דמעות פרץ מעיניו באמרו: “רבי הקדוש, ברכוני נא, כי אהיה גם אנכי כמו התנא ר' עקיבא וכמוכם, רבי”, חנוך החל לבקש סליחה מר' עקיבא על עזות בנו; אבל החכם הניע את ימינו להרגיעו ויאמר לו: “הקטן לא חטא מאומה; הלא משה רבנו ע”ה אמר: מי יתן והיה כל עם ה' נביאים“, ואיך לא יאמר זאת קטן ערך כמוני; ספרה נא לי, מה הוא בנך? אחרי ספר חנוך לר”ע, כי גם שם בנו עקיבא ואת חריצותו בלמודים ואהבתו לתורה ולמצוה, שם ר' עקיבא את ידיו על ראש הקטן ויברכהו לאמר: “ה' יברכך בתורה ובמעשים טובים וישמר רגלך מלכד; כי תעבר במים אתך אני ובנהרות לא ישטפוך; כי תלך במו אש לא תכוה ולהבא לא תבער בך”. עקיבא הקטן נשק שוב את יד ר' עקיבא איגר ז"ל ויען אחריו “אמן” ובעיני אביו היה הדבר לפלא.

ב    🔗

בלכת חנוך עם עקיבא הקטן באישון לילה מבית המלון של ר' עקיבא איגר הביתה, אמר אליו: “עקיבא בני, השמעת את הברכה, אשר ברכך הרב? ההבינות את כל?” ויען הילד: "את התחלה הבינותי, כי דבר מעֹרב יהודית ולשון הקודש אבל את הסוף לא הבינותי היטב. הוא דבר על מים ועל נהרות, על אש ועל להבה כל כך יפה, אנכי אכיר, אבי, כי זה הוא פסוק באיזה מקום; בתורה איננו, זאת אזכֹר. "אבקשך מאד, אבי הטוב להראות לי את הפסוק הזה במקומו, כאשר נבֹא הביתה. ועקיבא לא הרפה מלהתחנן לפני אביו עוד בלילה ההוא, עד אשר הוציא את ספר ישעיה לבקש את הפסוק. לא בנקל מצאהו, כי היה עיף ומתנמנם; ואך לבו לא נתנהו לדחות את בן סגֻלתו בבקשה כזאת עד מחר.

כאשר מצא את הפסוק בישעיה מ"ג ושם את אצבעו על ספר לאמר: הנה! רקד הקטן בשמחה וצהלה, כאשר ירקדו בני גילו, אם יתנו להם נָפתיות. מה שלא הבין בדברי ישעיה אלה, הסביר לו אביו על פי בקשתו. הקטן לא שכב עד אשר ידע את הפסוק הזה מתוך פיו: בשכבו ובקומו לפני התפלה ואחרי התפלה ובנשקו את ספר התורה בבית הכנסת, בלכתו אל החדר ובהשתעשעו עם הילדים חזר לו עקיבא הקטן. “כי תעבר במים אתך אני, ובנהרות, לא ישטפוך; כי תלך במו אש לא תכוה ולהבה לא תבער בך”.

הורי הילד חנוך וצביה אשתו התענגו למראה עיניהם ולמשמע אזניהם, וילתחשו ביניהם, כי עליהם להודות לד' חסדו, כי נתן להם בן פלאים בחסד חנם. כי אינם יודעים, במה זכו לכך. אבל יש אשר תקפתם דאגה ופני חנוך לבשו קַדרות באמרו: “למה הזדמן רק הפסוק הזה לפי הגאוֹן ר' עקיבא בברכו את עקיבא שלנו ולמה חדר כל כך אל לב הקטן, עד ששפתותיו רוחשות תמי: “כי תעבֹר במים…..”! האין זאת ח”ו איזו נבואה קטנה……? בימים הנוראים, בכה חנוך, אשר היה בעל תפלה, בדמעות שליש בהגיעו בתפלת “ונתנה תֹקף” על הדבור “מי במים ומי באש”. וצביה התעלפה ביום הכפורים בשמעה את בעלה גועה בבכי, כי הבינה לרעו.

בימים ההם יצאו פקידי ניקולי הצר הצורר לשבות ילדי ישראל למסֹר אותם לגוים לחנכם לנוצרים אדוקים. ורמז נִתּן להם בלכתם לתת את עיניהם בבני החסידים, אשר בפאת ראשם תלתלים מסֻלסלים וביחוד באלה המצטינים ב“חדרים”, אשר נפשם חשקה בתורה. מלֻבשים בבגדי ישראל באזורים רחבים על מתניהם שוטטו אז שליחי המן מלך רוסיה מ“חדר” ל“חדר” ומבית כנסת לבית כנּסת לרַגל ולהריח, איזו זמורה נטועה שורק, למען יעבירוה לאדמת נכר, לבל תעשה עוד ענבים כי אם באושים. כאשר באו הנוגשים המתחפשים לורשה ויסורו גם אל ה“חדר”, אשר בו למד עקיבא הקטן, נפלו עיניהם במבט הראשון עליו בשבתו בקרן זוית וחוזר לו ספר יהושע. עוד היו מסֻפקים, אם יקחוהו, כי היה קטן מאד ודרכם היתה לחטֹף ילדים בני שש ושבע שנים; ואך כאשר ראוהו אחרי כן בחוץ הולך לו לבדו וקורא “כי תעבֹר במים…”, נחתמה גזרתו.

אחרי שעה נראו בבית חנוך גולדברג שוטרים מזֻינים ובפיהם פקֻדה נמרצה למסֹר להם את הקטן, למען ינתן בידים אמונות לחנכו לבן אדם חזק ובריא ומשכיל, ולכבוד יהיה להם, כאשר יראוהו בגדֻלתו מקֻשט בבגדי המלך לחן ולתפארת, תחת אשר יוכלו הם לחנכו רק לבטלן חסיד, אשר לא תֹאר ולא הדר לו. אחרי אשר בכו חנוך ואשתו בכי רב, נסו להתחנן לפני השוטרים, כי ירחמו עליהם ויקחו את כל הונם, ואך לא את מחמד עיניהם. כל התחנות והבכיות היו לשוא; כי הנוגשים לקחו את עקיבא הקטן, אשר עמד בכל הזמן ויחזור לו את הפסוק החביב לו, ויוציאוהו מבית אבותיו בחזקה. ובלכתו נשק לאביו ולאמו ויאמר להם: “לא תיראו מאומה, כי אלהים עמדי; אנכי לא אהיה גוי; אם אבֹא במים ובאש, ד' אלהי ר' עקיבא איגר אתי”.

בין חמשת הילדים, אשר הובאו יחדו לכפר אחר אצל מוסקבה, היה עקיבא הקטן בכֻלם. בדרך שאל אחד הילדים את חבריו; “התדעו ילדים, מה הם רוצים”? “אנכי יודע”, אמר השני “הם חפצים לעשות אותנו לגוים, ומה נעשה?” עתה פתח עקיבא את פיו ויאמר: “אנחנו לא נשמע בקולם”. על השאלה “ואם יכונו?” ענה עקיבא: “אותי יכלו להכות מכות קשות ואנכי לא אשתחוה לצלם כי אם אתפלל לד‘, אשר ברא את השמים ואת הארץ; שמי עקיבא, וכאשר סרקו הגוים את ר’ עקיבא במסרקות של ברזל, שלא ללמד תורה, לא שמע אליהם”. “מה עשו הם?” שאל אחד הנערים. “הם הרגו אותו ואם ירצו להרֹג גם אותי, לא יוכלו לשנות אותי. כי אנכי אעבֹד רק לה', אשר אהבהו בכל לבבי ובכל נפשי”.

בימים הראשונים הטה הגוי, אשר נִתּן עקיבא אל ביתו, אליו חסד, למען ישנהו בטוב. עקיבא חזר לו כל הימים את התורה, אשר ידע בעל פה. ומהמאכלים, אשר נתנו לו, אכל רק לחם ופרות יבשים. בכל יום התירו לו לצאת החוצה ולהתהלך עם יתר ארבעת הילדים היהודים בשדה. עד מהרה הרגישו כֻלם, כי עקיבא הקטן בשנים גדול מהם בדעה ויתיחסו כֻלם אליו כתלמידים למורם. הוא למד אותם את התורה בעל פה, כי כל ספר לא היה להם, ויתפלל לפניהם והם ענו אחריו מלה במלה ותמיד הזכירם, כיל למחרתים, למחר בערב יהיה שבת, ומאד אהב להזכירם את מעשי הגבורים, אשר מסרו את נפשם על האמת. פעם אחת קרא לפניהם את כל מעשה יוסף עם אשת פוטיפר ויאמר להם: “התראו, את יוסף חפצה המרשעת הזאת להחטיא והוא לא שמע אליה ובעבור זה נִתן אל בית הסֹהר. גם אנחנו עתא חבושים בשביה והם עוד יענו אותנו יותר מעתה ואנחנו לא נשמע בקולם, כי יהודים הננו ויהודים נהיה כל הימים”.

ג    🔗

עקיבא הקטן לא טעה בנבאו, כי עוד יבֹאו ימים קשים יותר. פעם אחת בא האכר בעל ביתו מהשדה בצהרים וירא את עקיבא רוחץ את ידיו ולוקח פרוסת לחם ואומר דברים בפיו לפני אכלו; ויגער הגוי בילד בקול גדול לאמר: “מה אתה עושה יהודוני! התחשֹב, כי עודך בבית אביך”? עקיבא, אשר כבר הספיק ללמֹד במשך הזמן את השפה הרוסית עד כדי לענות בה מלים אחרות, ענה: “לא עשיתי כל רע; הנני אוכל את הלחם, אשר נתנה לי הגברת בחסדה”. ויען האכר בקול רעם: “אבל מה זה מלמלת בפיך ואיזה שגעון יש לרחץ את הידים בכל רגע?” עוד בטרם הספיק הילד לענות מלה, ירדה עליו יד הרוסי פעמַים וזרם דם כסה את עיניו ויפֹל ארצה ויחל לבכות, אבל האכר הגס צוה עליו" “לא תבכה, פן אקרעך לגזרים, עברי עקשן”.

המהומה הזאת היתה רק פתיחה לאחרות רעות ממנה, אשר שבו מאז בכל יום, יש אשר נסתה בעלת הבית להגן מעט על הילד החלש ואז קבלה גם היא ממנו מנה חשובה של אלות וקללות. באחד הימים אמר הגוי אל הקטן: “השמעת, עברי עקשן; אתנו לֹאכל כל אשר יעלה על שלחן, אצלי אין מקום להתפנק; ואם לא תרצה לאכֹל את התבשילים, גם לחם לא תֹאכל”. בכל היום ההוא לא אכל עקיבא מאומה ובראותו בחוץ את רעיו השׁבויים, ספר להם את אשר קרהו ויאמר: “האם לא אוכל לצוּם יום אחד? הלא כל היהודים אין אוכלים ביום כפור ובתשעה באב ובכל התעניות אף כשר ואנכי אלך ואֹכל טרפה? לא ולא”. לפני הערב הושיטה האכרה בסתר לחם ופירות לעקיבא.

עוד ימים רבים עברו ועקיבא הקטן ספג מכות אנושות מהידים הגסות והוא לא זז מדרכו כחוט השערה. פעם אחת ראה הנכרי, כי עקיבא ירד ממשכבו חרש, אחרי אשר כבו את הנר, ויחבֹש את כובעו ויעמֹד בזוית. האכר מהר להדליק את הנר וירא את עקיבא עומד ומתנועע ויתן בכפת ידו אחת על ראש עקיבא; הכובע נזרק אל הקצה השני ועקיבא נפל אל הארץ אל רגל השלחן ושתי שנים נשבר בפיו. כאשר הכיר הגוי, כי בליל שבת נשמר עקיבא מנגֹע בנר, צוה עליו במפגיע לכבות את הנר ולשוב להדליקו, ויתחנן לפניו עקיבא הקטן לאמר: "אנא אדוני אל נא תדרֹש ממני את הדבר הזה; השבת היא קדושה לנו מאד, “כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביע שבת וינפש”, ויחרֹק הגוי בשניו לאמר: “אם לא תרצה לשמֹע בקולי, אשחט אותך. אם הנך רוצה לחיות תחדל מלהיות בן ממרה”. הדמעות נגרו מעיני הקטן ובקול חנוק אמר לו: “כן, הנני רוצה לחיות; אבל ממי אירא יותר: ממך, אדוני, או מפני בורא שמים וארץ? אנכי למדתי בתורה “מחלליה מות יומת”; טוב לי למות בעולם הזה ולחיות בעולם הבא”.

שוב עברו ימים ושבועות והאכר התהלך בחמת קרי עם עקיבא. ובראותו, כי כל גערותיו ומכותיו לשוא, שנה את טעמו ויתן לעקיבא לעשות, את כל אשר ירצה, וימשכהו אליו בדברים רכים ויאמר לו: ראיתי, כי הנך קשה עֹרף, ובאשר אהבתיך מאד, לא אכביד עוד עליך את עֻלי, כל אשר תרצה לאכֹל, תדרֹש בפרוש, ואנכי אצוה לתת לך מאכלים כחפצך; תוכל לברך ולהתפלל אף בגלוי". דמעות גיל זלגו מעניני עקיבא וישק את ידי האכר ויברכהו. אחרי עבֹר שבוע ימים והילד כבר החל לאהֹב את מכלכלו, החלו האכר ואשתו לפתות את הילד בחלקת לשונם לחדֹל מעקשותו ולהיות לילד מקשיב ככל הילדים, למען יגדל והיה לאיש חיל וטוב לו. אבל גם הדרך הזאת לא שנתה את עקיבא במאומה; הרִצוים והתחנות לפני עקיבא היו ללא הועיל כמכות ונזיפות; עוד נסה הגוי עם עקיבא בדברות קשות ובאמרות רכות פעמים אחדות חליפות. “רגז ושחק ואין נחת”. ויחר אף הנכרי מאד בעצמו, באשר אמרו לו האכרים, אשר נמסרו לידם יתר ארבעת הילדים, כי כבר התרגלו כֻלם אל החיים החדשים ואין עוד להבדיל בינם ובין יתר ילדי הכפר במאומה.

ויהי באחד הימים ויסק הנכרי את התנור ויעש בו מדורה גדולה ויקרא לעקיבא ויאמר לו: “הנה כבר נסיתי אותך באופנים שונים ואתה אינך חדל משגעונותיך; כבר כלתה סבלנותי. ועתה אם תרצה להיות ילד מקשיב ונעים, אהבך בכל לבי ואהיה לך לאב; ואם תוסיף ללכת בדרכך הרעה, הנה התנור בוער ככבשן למענך; ואנכי אשליכך אל תוך האש ואז תצעק עד לב השמים ונשרפת והיית לאפר”. עקיבא לא ענהו עוד כי אם קרא לעצמו: “כי תלך במו אש לא תִכָוֶה ולהבה לא תבער בך”. בכעס מהול בשחוק שאל הגוי את עקיבא, מה הוא שח, ויתרנם לו את הדבור ברוסית. ויוסף האכר לאמר: “אבל אנכי אשרפך באמת ואז נראה מה תועיל תפלתך”. ויענהו עקיבא במנוחה: “אם האלהים ירצה, לא אשָרף אף בתוך התנור; הנה נמרוד השליך את אברהם לכבשן אֵש והוא יצא ממני חי ובריא”.

סר וזעף עזב הגוי את הבית וילך, כעבֹר עוד שבועים של מכות ואיומים ורִצוים ותחנונים ויקח הנכרי את עקיבא ויכפת אותו ויביאהו בחזקה אל בית התפלה והכֹּמר טבלהו לשם נוצריות ויאמר לו: “מעתה הנך לכנסיה היונית ככל הנוצרים האדוקים”, אחרי שוב עקיבא אל בית הרוסי, קרא שמע וברך והתפלל כתמול שלשום. כאשר לעג לו הגוי לאמר: "הלא עתה הנך כבר נוצרי ומה תועלנה לך תפלותיך היהודיות; ויען הילד: "חלילה, הנני, מה שהייתי, כי כן כתוב: “כי תעבור במים, אתך אני, ובנהרות לא ישטפוך”.

כתֹם שנה, מעת נלקח עקיבא מבית אבותיו, הושב עליהם. ובכתב, אשר בא אתו כתוב לאמר: “ניקולי מלך גבור, ואך הילד עקיבא גבור ממנו”, עקיבא, אשר מלאו לו עתה שמונים שנה, עודנו מספר את קורותיו בחֹם ילדות¹.