א 🔗
הַדּוֹד יַעֲקֹב גָּר בַּמּוֹשָׁבָה. מִזְּמַן לִזְמַן הוּא נוֹסֵעַ הָעִירָה וְהוֹלֵךְ לִרְאוֹת אֶת שְׁלוֹם אֲחוֹתוֹ רָחֵל וּשְׁלוֹם שְׁנֵי יְלָדֶיהָ יִצְחָק וְאַמְנוֹן.
הַדּוֹד יַעֲקֹב אוֹהֵב מְאֹד אֶת בְּנֵי אֲחוֹתוֹ; גַּם הַיְּלָדִים אוֹהֲבִים אֶת דּוֹדָם הַטּוֹב וּשְׂמֵחִים לִקְרָאתוֹ.
פַּעַם בָּא הַדּוֹד יַעֲקֹב הָעִירָה, קָנָה צַעֲצוּעִים וּמַמְתַּקִּים וְהָלַךְ אֶל בֵּית אֲחוֹתוֹ.
הוּא עָלָה בַּמַּדְרֵגוֹת וְדָפַק עַל הַדֶּלֶת.
“יָבוֹא!” נִשְׁמַע קוֹל מִבִּפְנִים.
הַדּוֹד יַעֲקֹב לָחַץ אֶת כַּף הַמַּנְעוּל וְרָצָה לְהִכָּנֵס, אַךְ הַדֶּלֶת הָיְתָה נְעוּלָה.
הוּא דָּפַק שׁוּב.
“בְּבַקָּשָׁה לְהִכָּנֵס!” נִשְׁמַע שׁוּב אוֹתוֹ הַקּוֹל.
הַדּוֹד מָשַׁךְ בִּכְתֵפָיו וְאָמָר:
“אֵיךְ אֶכָּנֵס? הֲלֹא הַדֶּלֶת נְעוּלָה! פִּתְחוּ וְאֶכָּנֵס!”
“תֵּכֶף, תֵּכֶף!” נִשְׁמַע הַקּוֹל בַּשְּׁלִישִׁית.
אַךְ הַדֶּלֶת לֹא נִפְתָּחָה.
הַדּוֹד יַעֲקֹב עָמַד וְחִכָּה. הוּא חָשַׁב, שֶׁאֲחוֹתוֹ רוֹחֶצֶת אֶת הַיְלָדִים וְאֵינָהּ יְכוֹלָה לִפְתֹּחַ, לָכֵן עָמַד וְחִכָּה קְצָת.
אַחֲרֵי רְגָעִים אֲחָדִים דָּפַק שׁוּב.
“יָבוֹא! בְּבַקָּשָׁה לְהִכָּנֵס!” נִשְׁמַע אוֹתוֹ הַקּוֹל.
“מַה זֶה?” הִתְרָעֵם הַדּוֹד, “אֵיזֶה נִמּוּס! אוֹמְרִים לְהִכָּנֵס וְאֵין פּוֹתְחִים אֶת הַדֶּלֶת!”
וְהוּא יָרַד מֵעַל הַמַּדְרֵגוֹת, אַךְ גַּם בְּרִדְתּוֹ עוֹד שָׁמַע אֶת הַקּוֹל קוֹרֵא:
“בְּבַקָּשָׁה לְהִכָּנֵס!”
הַדּוֹד יַעֲקֹב הָיָה נִרְגָּז מְאֹד. נִדְמֶה הָיָה לוֹ, כִּי הַקּוֹל הַקּוֹרֵא הוּא פַּעַם שֶׁל יִצְחָק וּפַעַם שֶׁל אַמְנוֹן. הוּא לֹא יָכוֹל הָיָה לְהָבִין, מַדּוּעַ לֹא פָּתְחוּ לוֹ אֶת הַדֶּלֶת וּמָה הַלָּצוֹן אֲשֶׁר חָמְדוּ לָהֶם.
“חַכּוּ, חַכּוּ!” אָמַר הַדּוֹד יַעֲקֹב בְּלִבּוֹ, “אֲנִי אֲשַׁלֵּם לָכֶם כִּגְמוּלְכֶם!”
וְהוּא מִהֵר לַעֲזֹב אֶת הַבָּיִת.
ב 🔗
לִפְנוֹת עֶרֶב הָלַךְ הַדּוֹד יַעֲקֹב לְטַיֵּל עַל שְׂפַת הַיָּם. וְהִנֵּה רָאָה אֶת אֲחוֹתוֹ יוֹשֶׁבֶת עַל אַחַד הַכִּסְּאוֹת וּשְׁנֵי הַיְלָדִים מְשַׂחֲקִים עַל יָדָהּ בַּחוֹל. בָּרִאשׁוֹנָה רָצָה לָגֶשֶׁת אֲלֵיהֶם, אַךְ מִיָּד חָזַר בּוֹ, עָבַר בְּחִפָּזוֹן וְעָשָׂה אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ אֵינוֹ רוֹאֶה אוֹתָם.
הַיְלָדִים הִרְגִּישׁוּ בּוֹ וְקָרְאוּ: “אִמָּא, הִנֵּה הַדּוֹד יַעֲקֹב!”
אַךְ הַדּוֹד יַעֲקֹב עָשָׂה אֶת עַצְמוֹ, כְּאִלּוּ אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ.
“דּוֹד, דּוֹד!” קָרְאוּ הַיְלָדִים וְהִדְבִּיקוּ אוֹתוֹ. הַדּוֹד יַעֲקֹב עָמַד מִלֶּכֶת, הִפְנָה אֶת רֹאשׁוֹ לַיְלָדִים וְהֶעֱמִיד פָּנִים שֶׁל רֹגֶז.
“מַה זֶּה, דּוֹד?” קָרְאוּ הַיְּלָדִים בְּצַעַר, “אַתָּה כּוֹעֵס עָלֵינוּ?”
“כֵּן”, עָנָה הַדּוֹד, “אֲנִי כּוֹעֵס עֲלֵיכֶם מְאֹד”.
“מַדּוּעַ?” קָרְאוּ הַיְלָדִים בְּתִמָּהוֹן, “בַּמֶּה חָטָאנוּ לְפָנֶיךָ?”
“אֵינְכֶם מְנֻמָּסִים! אוֹמְרִים אַתֶּם לָבוֹא וְאֵינְכֶם פּוֹתְחִים אֶת הַדֶּלֶת”.
“אֵיזוֹ דֶּלֶת?” שָׁאֲלוּ הַיְלָדִים.
“אֵיזוֹ דֶּלֶת?” שָׁאֲלָה גַּם הָאֵם, שֶׁנִּגְּשָׁה בֵּינָתַיִם, “מָה אַתָּה סָח?”
“גַּם אַתְּ טוֹבָה מְאֹד”, אָמַר הַדּוֹד יַעֲקֹב בְּרֹגֶז, “שָׁעָה שְׁלֵמָה דָּפַקְתִּי עַל דֶּלֶת בֵּיתְכֶם; מִי שֶׁהוּא מִכֶּם קָרָא בְּלִי הֶפְסֵק: ‘יָבוֹא’ ‘בְּבַקָּשָׁה לְהִכָּנֵס!’ וְאֶת הַדֶּלֶת בְּכָל זֹאת לֹא פְּתַחְתֶּם”.
הָאֵם וְהַיְלָדִים הִבִּיטוּ אִישׁ בִּפְנֵי רֵעֵהוּ וּפִתְאֹם פָּרְצוּ בִּצְחוֹק גָּדוֹל. כִּשְׁמוֹעַ הַדּוֹד יַעֲקֹב אֶת צְחוֹקָם, כָּעַס עוֹד יוֹתֵר וּפָנָה לָלֶכֶת.
“דּוֹד, דּוֹד!” קָרְאוּ הַיְלָדִים מִתּוֹךְ צְחוֹק וְעָצְרוּ אוֹתוֹ, “הוֹי, כַּמָּה זֶה מַצְחִיק! בַּכֹּל אָשֵׁם הוּא”.
“מִי הוּא?” שָׁאַל הַדּוֹד.
“הוּא, הַתֻּכִּי!”
“אֵיזֶה תֻּכִּי?”
הַיְלָדִים לֹא יָכְלוּ לְבָאֵר לְדוֹדָם אֶת הַדָּבָר, כִּי הִרְבּוּ לִצְחוֹק. אָמְרָה לוֹ הָאֵם:
“אַל תִּכְעַס יַעֲקֹב, לֹא עָלַי וְלֹא עַל הַיְלָדִים. הֲיוֹדֵעַ אַתָּה, מִי זֶה קָרָא אֶת כָּל הַמִּלִּים שֶׁשָּׁמַעְתָּ?”
“מֵי?”
“הַתֻּכִּי!”
“עַל אֵיזֶה תֻּכִּי אַתְּ מְדַבֶּרֶת? הֲלֹא אֵין לָכֶם כְּלָל תֻּכִּי!”
“שְׁמַע וַאֲסַפֵּר לָךְ”, אָמְרָה הָאֵם, “מַכִּירָה אַחַת נָסְעָה לְחוּץ-לָאָרֶץ וְהִשְׁאִירָה אֶת הַתֻּכִּי שֶׁלָּהּ בְּבֵיתֵנוּ זֶה חֹדֶשׁ יָמִים. וְהַיְלָדִים לִמְּדוּ אוֹתוֹ לְדַבֵּר אֶת הַמִּלִּים הָאֵלֶּה וְעוֹד מִלִּים. זֶהוּ תֻּכִּי מְעַנְיֵן מְאֹד”.
“הַאֻמְנָם!” קָרָא הַדּוֹד, “נֵלֵךְ וְנִרְאֶה אֶת הַתֻּכִּי הַזֶּה”.
וְהַדּוֹד יַעֲקֹב הָלַךְ עִם אֲחוֹתוֹ וְעִם הַיְלָדִים לְבֵיתָם. כַּאֲשֶׁר נִגְּשׁוּ לַדֶּלֶת, דָּפַק הַדּוֹד עָלֶיהָ וְהִקְשִׁיב.
“יָבוֹא!” “בְּבַקָּשָׁה לְהִכָּנֵס!” נִשְׁמַע שׁוּב אוֹתוֹ הַקּוֹל.
“עַכְשָׁו אַתָּה מַאֲמִין, דּוֹד?” קָרְאוּ הַיְלָדִים בִּנִצָּחוֹן.
“מַאֲמִין, מַאֲמִין!” עָנָה הַדּוֹד יַעֲקֹב וְלִטֵּף אֶת הַיְלָדִים.
וְכַאֲשֶׁר נִכְנַס לְתוֹךְ הַבַּיִת רָאָה בַּחֲדַר הַיְלָדִים כְּלוּב גָּדוֹל וּבוֹ תֻּכִּי יָפֶה.
עַכְשָׁו נִפְתְּרָה הַחִידָה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.