לא מתוך שגרת מחברים בענוותנות‑אנשים מלומדה רוצה המחבר להתנצל בזה, כי אם מתוך הכרה פשוטה, שאין הוא בלשן מקצועי, אין הוא עוסק בבלשנות ואינו יודע את השפות שהבּלשן העברי, השמי נזקק להן. אך יחד עם זה יורשה נא לו פקפק מאוד במדעיותה של הפילולוגיה, כמקצוע מדעי הראוי לשם זה. תחומי המדע מסתיימים כידוע במקום שם מתחילה ההשערה, ואילו הפילולוגיה היא כולה השערה אחת גדולה ויפה להפליא. ועם כל אהדתו העמוקה, הטבעית של המחבר אל ההשערה כשהיא לעצמה, אין הוא עלול להגניבה אל קדשי‑קדשיו של האדם: אל המדע.

ולפיכך אין המחבר יכול להזקק לטענות נגד מסה זו, ששמע בעל‑פה ושאולי ישמע עוד בכתב בשם המדע. ביחוד מאחר שיש לו לחבר נסיונות אחדים בנידון זה ואחד מהם הוא הגבותיו של רב‑בלשנינו הפרופיסור ד"ר נ. ה. טורטשינר בעל‑פה ובכתב:

באחד הימים האיל הפרופיסור טורטשינר לתת לי הזדמנות להרצות בקתדרה שלו באוניברסיטה העברית בירושלים בפני תלמידי הפאקולטה ואורחיה את יסודות המסה הזאת. ובהגדרתו השלילית על ההרצאה (בכל הנימוס היפה וההומור הקולע שהם מתכונותיו) לא היה, לדאבוני האמתי, אף נימוק מדעי אחד שאין לראותו כהשערה בלבד. לדוגמה: עם השערתי, שהמושגים: קיר וחוֹמה מזדהים עם קור וחום, אדם עושה לו ארבעה קירות, למעלה קורה, או ת‑קר‑ה (נא להכנס בצל קוֹרתי), הרי שהמושג קשור עם הצל, הקרירות – הגיב מארחי האדיב בטענה מהפרכת הבאה: “אמנם כן, זוהי פאנטאזיה יפה ונחמדה של משורר, אך מה אעשה ו’חומה' באשורית פירושה הקפה, להקיף!”

מובן, שפרכה זו לא ערערה אותי עד היסוד. הקפה? ובכן מה בכך? כלום אין החומה גם מקיפה דבר‑מה? אלא מה? בעוד שלאשורים שבתקופת התנ"ך סומלה החומה בתכונתה האחת: ההקפה, הרי לעברי הקדמון נסתמלה בתכונתה השניה: במטרתה הקדומה יותר: החוֹם (או שהחום היה המטרה, או גם לא מן הנמנע, שלהיפך: נגד החום, כמו הקיר).

ויורשה‑נא למחבר לשאול שאלה פשוטה: מה היה, לו חלילה וחס היה פירושה של המלה חוֹמה באשורית לא להקיף (שזה באמת אחת מתכונותיה של החומה), אלא למשל, לאכול?! הרי מדוע זה מוכרח הבלשן לנתק בגלל עובדה זו את הקשר הטבעי שבין המלה העברית חוֹמה ובין היסוד שלה חם? מהו הדבר המכריח אותו לשעבד גם את המלה העברית למובן האשורי, שאין לו שום קשר עם המושג חם?!

ואם הבלשן המקצועי רוצה להכחיש למשל את ההשערה שמִקוה (מים) ותקוה (תוחלת) יסוד משותף להם, הרי למה לו להביא ראיה משפה אחרת, הן יכול הוא להסתמך על העברית עצמה של התנ"ך ולהוכיח, שמִקוה זה מיכל מים ותקוה היא תוחלת! – וכך גם ביתר המושגים, שלפי מובנם המאוחר אין להם כביכול קשר משותף לא בשפתנו ולא ביתר השפות השמיות, ועיקר נסיונו של המחבר הוא: למצוא את הקשר הזה בתמונת‑ההוי הקדומה.

אך בטענתו של הפרופיסור טורטשינר במכתבו אל המחבר יש בה גם מן המוזר שבהגיון:

"אסור היום – כתוב במכתב – לדון על מלים עבריות מבלי שים לב לכך, שלכל המלים האלה היסטוריה קדומה, ומה שנראה כדומה בתוך הלשון העברית לבד, שונה הוא לגמרי כשמַשוים את יתר הלשונות.

“כשמשוים” – נכון, אך ורק כשמשוים את מובנן שבתקופה מאוחרת, שבה היו כבר גם הלשונות ההן מפותחות ורחוקות ממקורן כמו שפת התנ"ך. אך ודאי לא, כשמשוים את תמונות‑ההוי הקדומות של דובריהן‑יוצריהן, תמונות שהיו משותפות ברובן לכל עמי הקדם. ומה היא אותה “היסטוריה קדומה” שעליה מדבר הטוען – ובצדק – אם לא אותן תמונות‑הוי הקדומות, שהאדם לא ידע בהן עדיין צורת אלף בכתב?

הלאה אומר הטענה:

"ודומה הדבר למי שמנסה היום לבאר את תהליכי הכימיה על פי ארבעת היסודות עפר רוח אש ומים, אחרי שהמדע בנה בנין ענקי על אלמנטים שונים וגם בהם אינו רואה היום אלא צורות של “חומר אחד”.

מוזר: מי משניהם רואה באלמנטים של השפה “חומר” אחד, הטוען הנכבד מאוד, שאינו מרשה לשער “חומר” אחד משותף אפילו בשני האלמנטים חֶרֶב‑חֻרְבָּן, או המחבר, המעמיד את האלמנטים ממין זה על מכַנה משותף אחד קדום, על התמונה המשותפת שבהם?! ומי כמלומד השפות השמיות יכול לסייע לשיטה זו, ובלבד שיסתמכו לא על המלה הכתובה בתנ"ך ובכתבות, אלא יחדרו חזרה אל הוי‑החיים הקדום ביותר!

אין המחבר מיחס לעצמו את כל החידושים שבמסה זו; יש ביניהם כאלה, שאחרים גדולים עמדו עליהם משכבר הימים, החל מרד"ק ועד בעל “משפט האורים”, ואפילו כאלה הידועים לקורא ותיק פשוט. ואם המחבר בכל זאת חזר על כאלה פה ושם, הרי זה משום שנחוצים הם לו כעובדות‑העזר. וישנם גם כאלה, שהמחבר אינו מזכירם, אך על פי שיטה זו יוצאים הם מאליהם ממילא, כהכרחיים מתוך עצם היטה ואין צורך להזכירם, או שנעלמו כרגע מעיני המחבר.

ישנם שואלים: מהי התועלת המעשית במסה זו? – ביסודו של דבר ספונה התשובה על שאלה זו בכל עבודה ממין זה: וכי איזו תועלת ממשית יש בחכמת הפילולוגיה בכלל? אך מכתבו היקר של הד"ר יצחק אפשטיין עונה גם על שאלה זו: “במקרים רבים יוכלו תרכיבי אבותינו קדמוני הקדמונים להורות לנו דרכים חדשות”. ואפשר להוסיף: וביחוד בתקופתנו‑אנו, תקופת, חידושה והרחבתה של לשוננו הקמה לתחיה.

אין המחבר אומר בזה “לעקור הרים ולטחנם בסברה”, אך דברי האהדה וההכרה של אחדים ממורינו, כמו הד“ר יצחק אפשטיין: “בהשתלשלות המלים אתה מרבה לגלות טמירין כגון התרכבות הגיי היסוד עם בכל”ם”, כן גם דבריו של רבן המלון העברי ר' יהודה גרזובסקי: “הוברר לי, שבדבריך והנחותיך יש הרבה חדושים נפלאים וכל רואם יתפלאו על ההמצאוֹת היפות שבהם”, וכן גם גילוי‑דעתו הקצר והאחראי של הפרופיסור ד"ר שמואל (הוגו) ברגמן: “זוהי הפילוסופיה של השפה העברית” – דברים אלה מעודדים את המחבר, שלא לריק יגע וייגע בלהבא. וביחוד נעדר המחבר בידי אחדים מבלשנינו המזרחנים וביניהם המומחה הבלתי רשמי לאשורית מר יעקב פארמן, שהפתיעו את המחבר לא פעם בראיות והוכחות מן השפות השמיות לאישור הנחותיה של המסה הזו.

ובזה הנני מביע את תודת הספר לידידי הותיקים מר שלום לבונסקי (הָרֵעַ הָעֵר בְּרָעָה ורוֹעֶה רעיונות רעננים במרעה מַעַר יער העַרער ומֵריע למַעֲרֶה בִּרְעוּת הרוח העברית) ומר יחירל רבינוביץ על עזרתם למחבר בדרך‑המחסורים שלו אפילו בספרי‑השימוש המצויים ביותר.

ולשושביני‑הספר האלמונים, שקנאו את קנאת הגאולה לעוֹלם מֵהַני כַיסני דמעלין מלבא לפומא את החידושים, שהמחבר הפקיר אותם בהרצאותיו, והאיצו בו להכניסם לדפוס.

אביגדור המאירי

רמת‑גן, תש"ב.

 

א: הַמַּכְשִׁיר הַמִּסְכֵּן    🔗

נדמה לו למחבר, שמותר לו לראות בשפה מכשיר‑ציביליזציה, הדומה בהרבה ליתר מכשירי האדם, וביחוד למכשיריו הגופניים והנפשיים, כלומר: האורגניים, כגון: האצבעות, הריאה והמוח – ולהראות על אלה כעל “קנינים”, שזמן התפתחותם ארך אלפי שנים, דורות על דורות רחוקים וכמוסים; מהם נשארו בצורתם הפרימיטיבית ומהם לבשו צורות, השונות במעט או לגמרי מצורתם הראשונית. ומהם גם כאלה, הדומים למעי העוור, ששימושו בעבר עדיין לא ידוע לנו בכלל, או לפיטמות‑השדיים של הגבר, המשעירות בנו השערות מרחיקות לכת עד לתרופות‑בראשית מופלאות וסמויות לגמרי מעינינו, ושרק ההגיון משמש לנו בהן מורה‑דרך מעט.

המחבר מדגיש את העובדה, שהדוקומנט היחידי המשמש יסוד לפילולוגיה העברית, הוא ספר התנ“ך, ובכן: ספר ששפתו מפותחת בתכלית, עד כדי צורות‑תרבות גבוהות מאוד, כגון: השורש בעל שלש אותיות, בניני הפועל ונטיות השם והתואר, הופעות מאוחרות מאוד, שאינן בשפות הפרימיטיביות של שבטי הפראים והפראים‑למחצה. והוא הדין באותן השפות, המשמשות חומר עזר והשוואה לחוקרי שפתנו, כגון הערבית, האשורית ויתר השפות השמיות: כולן באו לידינו מפותחות ומשוכללות לגמרי. – ואילו המחבר מעונין יותר בתקופותיה הקודמות‑יותר של השפה העברית שקדמו בהרבה לשפת התנ”ך; בהרבה לאין‑חקר. ולזה מסתייע המחבר בתמונות חיות מארחות חייהם הפרימיטיביים של השבטים החיים ביערות עד, או במדבריות, ובמכשיריהם הראשוניים – ויחד עם זה בהלך רוחם התמים, הילדותי, במוחם, בשכלם: לרגשותיו, לדמיונו ולמראה עיניו ולכל מה שרוצה הוא למסור לסביבתו ולהשפיע עליה לטובת עצמו. יצור מסכן זה, שחציו עדיין חיה‑בהמה, אך כבר ספון בו ומדמדם בו נזר‑הבריאה המופלא בעל המוח השכלי, היודע להפוך את העבר ואת העתיד להווה: זוכר את מה שקרה לו לפני כן ומשער וחוזה את אשר יוכל לקרות לו אחרי כן – כל חייו לא היו אלא שורה אחת בלתי‑פוסקת של דאגה ופחד, בסל ועבודת‑פרך ומלחמה לקיום עלוב, וככה היה מחפש לו כל הזמן מכשירים להתגוננותו מפני אויביו הרבים, הטבע (חום, קור, גשם סערה וכו') ובעלי‑החיים האורבים לו בלי הרף. וקם מכשירים העוזרים לו להוציא קצת תועלת מן הטבע שמסביבו (אדמה מצמיחה, עץ, אבן, מים וכו').

ואחד המכשירים הללו, המִסכנים מאוד, היה גופו עצמו, ידיו, רגליו, שיניו, צפרניו וכו', שהמופלא שבהם היה הפה והשייך לו (הגרון, הלשון, השינים, השפתים והאף), שראשית השתמשותו בהם נעוצה באפלת העבר הרחוק של רבבות שנים ושתקופות התפתחותם אין להן חקר.

מהכשיר זה, הקול, ההגה, הדיבור היה בתקופותיו הראשונות עני, חסר‑גמישות ומסכן מאוד. הקול היוצא מגרונו יחידי הוא, ורק מעלות ומורדות לו: יכול הוא להרימו ולהנמיכו, אך ואריאציה זו בלבד לא העשירה את המשיר, את הקול אלא באפשרות אחת יחידה: בהדגשה: הרמת הקול אינה אלא הטעמה לאותה הבעה עצמה, אך אינה מוסיפה עליה. עובדה זו נשארה בתקפה עד היום הזה בדיבור: בזעקתנו אנו רק מדגישים את חשיבות הבעתנו, אך אין אנו מוסיפים עליה מובן אחר נוסף. מה שמוסיף על הקול, כלומר, על ההבעה המקורית הוא: הואריאציות באמצעות יתר מכשירי הפה: הלשון, השינים, השפתים וגם האף. באלה התחילה פרשת האפשריות הכבירות לפיתוח מכשיר הדיבור יותר ויותר. –

אך בראשיתה היתה עדיין גם אפשרות זו עניה ומצומצמת מאוד. האדם הקדמון היה מוציא את הקול מגרונו, היה מכוונו על ידי הלשון, השיניים, השפתיים והאף ועשאו להגיים שונים. הקול אַ נהיה בעזרת הלשון: אל, אַר; בעזרת השינים: אז, אש, את; בעזרת השיניים והשפתים יחד: אַו אף, ובעזרת הלשון והאף: אן, וכן הלאה. אך כל ההגיים הללו יחד היו עוד מעטים לחמלה לעומת הפעלויותיו ורצוני‑הבעתו, ולפיכך היה משתמש בכל אחד מהם לכמה וכמה רצונות כאלה, שיסודות משותפים להם, או אפילו רק דומים זה לזה במשהו. למינים אחדים של תשוקות, למשל, שימש לו ההגה אַו או הַב שבמאוחר הבדיל ביניהם בסימני‑אבדלה למיניהם: אַוָה, הבה, אבה, אף, נאף, יהב, ועוד. כשם שגם בשטח יתר התאמצויותיו, בעבודותיו השונות, היה משתמש בכלי אחד לכמה מטרות. היתד לחרחור האש, שעשה בעזרתה חור בעץ או באבן להוציא מהם זיקי‑אש. שימשה לו גם לחפירת גומה וגם לתפור בה עור, או אפילו להרוג בה כבחנית. ככה שימש לו ההגה אַו, הַב, אַב לשני אבות‑התשוקה ראשיים והיסודיים: לתשוקת האוכל ולתאות המין וההולדה והצמיחה גם יחד: אהב, תאב, אבה, יאב, אוה, יהב. ההגה‑המכשיר אָב סימל לו את המוליד, המצמיח ולבסוף התפתח והיה לאָבִיב – צמיחה בכלל וכל השייך לה:

אַב (אִבִּים, אֵבֶה וכו'. ולא עוד, אלא גם להיפוכו של הרצון והתאוה, למי שאינו רוצה, שאינו רצוי לו: תָּאַב–תָּעַב, לשנוא לו: אויב, לאי רצון בכלל: אִי, להתפרצותו בשעת אי‑רצון: אִי! אוֹי! אֲבוֹי! (אֲוֹי). כשם שהגה זה אִי, שימש לו גם הגה‑שאלה לרצון או אי‑רצון: אֵי? אַיֵה? וכשם שהגה‑הרצון אַו, אַוָּה היה משמש לו הבעה גם להיפוכו: לרעה, לפגע, לאסון: הַוָּה.

אך יחד עם זה רואים אנו, שהיה מתאמץ כל הזמן להכניס בהם שנויים, כדי ליחד לכל רצון ורצון הגה מדויק אחר, להבדיל בין אחד לשני. פעם החליף הגה חזק בקל יותר: הַב–אַו, ופעם להיפך: אַו – אַף, פעם הוסיף עליו מה: אף– נאף, פעם הִקְלִיל אותו לגמרי: אוֹ (לפי רצונך, לפי הרצון), וכן הלאה.

וככה גם כשההגה היה מביע דבר והפוכו: אַו–אִי, אוֹהֵב–אוֹיֵב, נאף אנף, הופעה הידועה בחקר הלשונות בשם אַנְטִיפְרָזִיס, נוֹגֶדֶת.

 

ב: הַפַּרַדוֹכְּסוֹן הָרִאשׁוֹן: אַנְטִיפְרָזִיס    🔗

הופעה זו, האנטיפראזיס, הספונה בהגיי‑בראשית, היא אחת התופעות המופלאות ביותר בשפה. כי איך זה נותן האדם בטוי לדבר והיפוכו באותה מלה עצמה? מופלאה, אולם אך ורק עד כמה שרחוקים אנו כבר מן הטבע בכלל – רחוקים מן הטבע הטבוע, בדרכנו יותר ויותר אל הטבע הטובע.

פרופיסור זיגמונד פרויד, בפרק “עבודת‑החלום”, עומד על תופעת האנטיפראזיס שבלשונות השונות, ומבלי לנסות לבארה, קובע הוא את האנאלוגיה שבינה ובין שפת‑החלום, הנוהגת בניגודים כמו במתאימות ורגילה היא להביע באותה מלה עצמה איזה עצם וגם את נגודו, ולפעמים את שניהם ביחד, ורק תוכן הענין שבחלום הנגלה אחר‑כך מעמידנו על הכוונה האמיתית שבאותו חלום.

יסודה הראשוני של תופעה זו היא קודם כל בטבע עצמו. הטבע כשהוא לעצמו אין בו ניגודים כלל. הניגודים שאנו רואים בתופעות טבע ידועות אינם ניגודים , אלא לפי הגדרתנו‑אנו. אין בטבע קור וחום, כי אם סתם טמפרטורה בלבד ורק אנו חלקנו אותה לשתי תופעות נוגדות, על ידי זה, שהצבנו לנו גבול ידוע בטמפרטורה: את האפס, שלמטה ממנו קור ולמעלה ממנו חום, כלומר: על פי השפעתה של הטמפרטורה עלינו, על גופנו, ועל יתר הגופים שמסביבנו. כך אין בטבע לא גובה ולא עומק, אלא חלל בלבד – שאנו הצבנו לו קו‑רמה, שלמעלה ממנו גובה ולמטה עומק. כשם שאין בטבע לא טוב ולא רע, לא יפה ולא מכוער, לא קל ולא קשה, אלא אך ורק לפי הרגשתנו‑אנו אותם ולפי הגבתנו‑אנו עליהם. אנו חלקנו אותם לשנים ואנו מודדים את השנים הללו זה בזה: לפי העומק נמדדת מדת הגובה, ולהיפך.

ואחדות מוחלטת זו בטבע (שהכרתה הביאתנו לידי הכרת האחדות העליונה והכוללת – אחדות האלהים, השאירה את סימניה בלשונו של האדם הפרימיטיבי, שלא ידע עדיין (כמונו בחלום!) להציב גבולות ולחלק. בעברית, למעלה מקו‑הרמה: גַב, גֹבַהּ, גִבְעָה – ולמטה: גֵב, גֹב, גֶבֶא (בלאטינית: altus פירושו גם גובה וגם עומק). מה שלגבי מוחנו מופיע כנוגד, בשביל האדם הפרימיטיבי תופעה אחידה היא: אין גובה בלי עומק, אין אור בלי חושך, אין טוב נמדד אלא בשלילת הרע ובכל הן ספון הלאו.

היסוד השני הוא בהופעות‑טבע ידועות, העוברות לעינינו ממצב אחד אל משנהו הנוגד לו, וכך ספון בהן הניגוד מעצם ברייתן, כמו למשל, הצמח, הצומח וגם נובל. העברי הקדמון מביע את זה בהגה היסוד: בל–בּוּל, יְבוּל, הגורם: אוּבַל–מים, יָבָל (מים): יבלת (צמיחה מיותרת) – וגם ההיפך: נָבַל, בָּלָה, אָבַל.

היסוד השלישי: במעשיו של האדם עצמו ספונה היכולת להשתמש במכשיר אורגאני אחד לשתי פעולות נוגדות: בידיו עושה ומהרס, מקלקל ומתקן, נוטע ועוקר. ונגד ה‑ambivalentia: את סימני‑האבדלה השונים, שעיצב לו אותם באמצעים שונים.

ברגליו – ללכת, ולעמוד מלכת: הגה היסוד: רץ (כל ריצה היא רצון להשיג דבר‑מה) רצה: הנוגדת האנטיפראזיס): עצר. האבדלה (הדיטרמינאטיב) החלפת ההא של רצה בעין: עצר; וגם החלפת זמן ההגיים: רץ–צר.

ברגליו – עומד איתן: עמד; הנוגדת: מעד, הגה היסוד: מד.

בפיו – מלַבֶּה הוא את האש וגם מכַבֶּה אותה. הגה היסוד: בּ (ב–פ–פֶּה) – לַבֵּה, הנוגדת: כַּבֵּה. האבדלה: שתי אותיות בכלם: לַ(בֵּה), כַּ(בֵּה).

בעיניו – רואה: הגה היסוד: ר (ראה, אור); הנוגדת: עִוֵּר. האבדלה: א–ע וגם בנין פיעל. וכן הלאה.

היסוד הרביעי: ישנם מעשים, שלאחד הם חיוב ולשני שלילה: החסד יפה הוא לעושהו וחרפה למקבלו (חסד – חנינה וחרפה). ויש שאותו הדבר עצמו תלוי במסיבות ידועות ולפיהן יובן. הברכה, אם היא באה לא כתודה על מעשה טוב, אלא כהגבה על מעשה רע – לעג היא, קללה (בָּרֵך – ברכה וגידוף).

היסוד החמישי: יש שהאדם יכול להפוך את החיוב לשלילה, ולהיפך. שטפו החפשי של מוצא המים ופתחונו מסמל את השתחררות הכוח, חופש הרצון היוצא לפעולה. הגה‑היסוד: פק–פוק; ממנו: הָפֵק, פַּקֵּעַ, אָפִיק, בַּקֵּעַ, פָּקֹחַ (פְּקַח–קוֹחַ: פְּקַח–כֹּחַ), וגם פך–פַּכֵּה (מים מפכים). הנוגד לזה, לעצור: אַפֵּק (בתלמוד: פְּקָק, פַּקְפֵּק); והעצירה הטבעית: קפ–קָפֹא.

ישנן נוגדות, המופיעות בלי כל אבדלה, כמו חסד, ברך: אך כמעט כל יתר הנוגדות יש להן סימני‑אבדלה מרובים ושונים.

אבדלה בניקוד: גַּב–גֵּב, גֹּבַהּ–גּוֹב, גִּבְעָה–גֶּבֶא; קָדֹש–קְדֵשָׁה, תְּהִלָּה–תָּהֳלָה; עָרֹם (גְלוי גוף) – עָרוֹם (מכוסה מחשבה ורצון); אבדלה בבנין: חָטֹא– חַטֵּא (קל–פיעל), נָשֹׁה (קל, הזכיר חוב) – נַשֵּׁה (פיעל, שכוח, השכיח);

בהחלפת זמן (מקום) האותיות: לָחֹץ–חַלֵּץ; חָנֹה (מנוחה) – נָחֹה (הולכה, שמות ל“ב, ל”ד).

בהחלפת הגה‑עיצור. וגם שנוי בנין: גַּלֵֹה–גָּלֹם;

בהוספת תנועה: עֲדִי (קישוט) – עֵד, עִדִּים (סחַבות); בהוספת עיצור: זָך – זָעֹך;

בהחלפת הגיי מבטא אחד (ע–א): גָּעֹל–גָּאֹל (להוציא מן הטיפוף, מן הטומאה) ובלי כל אבדלה: גאל – גם טנף וגם טהר; תָּאֵב– תָּעֵב; שָׁוְא–שֹׁוֶה; נוּא–נוֹעַ (מֵנִיא–מֵנִיע, מֵנִיא–מֹנֵע); כַּוֵּץ, קַבֵּץ–קַפֵּץ (קפיצה, התמתחות הגוף) וגם בשני הבנין: קַפֵּץ (כַּוֵּץ יד או גוף) – קָפֹץ; וגם בלי אבדלה: קַפֵּץ (התכווצות) – קַפֵּץ (קפיצה); הָחֵל–כָּלֹה (ח–כ).

בהחלפת אהו"י: אוהב–אויב; רום (כלפי מעלה) – רָמֹה (כלפי מטה, רָמה בים, שמות ט“ו, כ”א); רָפֹה, רַפֵּה (חלש) – רָפֹא, רַפֵּא (חַזק); חף (חָפֹא, חַפֵּא, לכסות) – יחף (גְלוי רגלים);

בהכפלת ההגה האחרון: שָׁאוֹן– שַׁאֲנָן; וגם בהחלפת עיצור: כֹּחַ–כֵּהֶה, קַהֶה, הַקְהֵה.

(בלשונות לועזיות באה האבדלה בצורת כנוי בראש המלה (Präfix) או בסוף המלה (Suffix). בגרמנית sehen–versehen, decken–entdecken: ver, ent; ברוסית крыть, закрыть – открыть, раскрыть. בהונגרית mez, alap – meztelen, alaptalan, talan, telen.

זהו הפאראדוכסון הראשון ביצירות האדם השכלי, שכמו כל פאראדוכסון אין בו סתירה אלא למראית עין, וכמו הרבה תופעות‑טבע, המופלאות בעינינו עד שלא עמדנו על חוקן האיתן.

 

ג: אֵין עֲשִׁירוּת בִּמְקוֹם עֲנִיּוּת    🔗

אחד המניעים העיקריים, שהניעו את המחבר לניסוי זה הוא: תופעה מתמיהה בשפה, עובדה שאינה מתקבלת על ההגיון. תופעה זו היא אחת שהיא שתים:

1. שורש אחד שהרבה משמעיות לו, כלומר: מלה המשמשת לבוש לגופים אחדים, למושגים שונים, הרחוקים זה מזה בתכלית, כגון: חרש – שפירושו חרישת אדמה, מלאכת ברזל ועץ, שתיקה, חרשות, וגם מחשבה. או: ירה – זריקה ויריה, לימוד והוראת דרך, וגשם (יורה). או: גור – פחד, דירה ואריה צעיר.

2. ההיפך מתופעה זו; מושג אחד שהרבה שרשים לו; כלומר: שונות, שאין כל שותפות הגיים (אותיות) ביניהן, משמעות אחת להן, תופעה הידועה בשם “שמות נרדפים”, חרוש–ניר; ראה–סכה–צפה– שקף–נבט–ציץ, שכולן פירושן ראיה והבטה; או: בגד–לבוש–שמלה; או סוף–קץ, וכדומה.

והנה התופעה הראשונה מובנה: מתוך עוני ומחסור במכשירי הבעה, השתמש העברי הקדמון (כמו כל אדם פרימיטיבי) בלבוש מלולי אחד למושגים שונים, כאמור לעיל. אף כי נשארת התימה: מה ענין עבודת האדמה אצל החֵרשות?

ואולם תופעה השניה לגמרי אינה מובנת: מאין עשירות זו בעניות כזו: לבושים אחדים לגוף (למושג) אחד?!

התופעה הראשונה מעידה, כאילו כיתה, למשל, היתד לחרחור האש, המשמשת לו (דרך משל) גם כר למראשותיו וגם כף לאכול בה (אני נוקט דברים שונים, שאין להם כל שתוף ביניהם), והתופעה השניה: כאילו כיו לו מכשירים אחדים לחרחור האש, מיני‑כרים אחדים ושונים למראשותיו וכלי אוכל שונים לאכילה! – עושר לא ייאמן!

ועוד: ההגיון נותן שמטרת כל שם (כלומר: כינוי הדבר, החפץ, הפעולה) היא: להבדיל בין הדברים, להבחין ביניהם – והרי השתמשות בשם אחד לדברים שונים עושה את ההיפך מזה: מבלבלת היא אותם!

כל זה מכריח אותנו להסיק שתי מסקנות:

המסקנה הראשונה: אם מושגים אחדים שונים לבושים לבוש אחד (כגון: חרש), הרי המושגים הללו לא היו בשעתם לא אחדים ולא שונים, כי אם מושג אחד יחיד כולל וסמלי: אב‑מושג, שרק משך דורות התפתחות חלה בו דיפרנציאציה, התפלגות והיבדלות (דוגמת רְבִיַת‑ההסתדקות שבביולוגיה), התחלקות למושגים שונים, שעמדו אחר כך כל אחד ברשות עצמו, עד כדי שלא להכיר כבר בשותפותם הקדומה.

לדוגמה: בתנאי חייו של האדם הקדמון היה האכר, העובד את האדמה (חורש) ועושה לו גם את המכשירים לכך (חורש עץ וברזל), האדם המפותח שבחברה: הוא היה החכם והוגה המחשבות, כמו עד היום הזה: בעל מלאכה שבכפר, הנפח, או החָרש, חכם‑הכפָר הוא, ה“מייסטר” (master, mister, maestro) מושג הכולל את האומן, האמן והמלומד גם יחד עד היום הזה. תכונתו האופיינית של המייסטר המעמיק מחשבה, היא: מעוט הדבור בשעת עבודה, והשתיקה בכלל (“סיג לחכמה שתיקה”) ולא רק שאינו מדבר, כי גם אינו שומע, אינו שם לב לסביבתו בשעת מעשה. החֵרֵש הוא על פי רוב אִלם, או שממעט בדבור. וכך מתרכזות התכונות הללו, העבודה במלאכה והשתיקה בלי להקשיב ולשמוע – במלה “חרש” (שני הגיי‑היסוד של כל מלאכה: חר–אש, לחרחר אש).

ובמלה “גור” מתרכזים המושגים המאוחדים תכלית אחוד עד כדי יחוד: סמל הפחד– האריה הצעיר (מפי הציידים ידוע לנו, שהאריה הזקן אינו מסוכן כמו הצעיר, המתנפל מתוך פחד וגם מתוך מזגו החם והער, שהאינסטינקט שולט בו יותר מן הנסיון; כמו שהחתות הצעיר מתנפל וחוטף כל דבר נע וזע, וכך רק האריה הצעיר משמש סמל הפחד). – ויחד עם סמל הפחד, גם הפחד עצמו (יגורתי), וגם העלילה הבאה מתוך פחד: ההתחבאות אל תוך המערה (גרתי), האדם הפרימיטיבי אינו “גר” אלא מתוך פחד (לילה, התנפלות אויב, רעם, וכו'). המלה “גור” מלת‑קריאה היא לאזהרה: הנה הפחד! להתחבא! (לדוּר).

והמסקה השניה, הידועה למדי: אין מלים בעלות מובן אחד, אין “שמות נרדפים” בכלל. החרישה אינה נירה: “ניר” יסודו ב“נור” (אש, נר, אור), שפירושו: אש בוערת. לניר את השדה, פירושו: לשרוף את הקוצים לפני החרישה, כדברי הפסוק המפורש: “נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים” (ירמיה ד‘, ג’). ואין זה משַׁנה, שכעבור דורות עמדה המלה “ניר” ברשות עצמה במובנה הסופי: שדה מוכשר, חריש ושדה בכלל.

“השמות הנרדפים” נבט, סכה (שכה), צפה, ציץ, שקף – היו רחוקים לכתחלה מהיות לבוש למושג אחד, משום שלא היתה להם כל משמעות של ראיה בכלל, ורק אחרי כן: עם התפתחות ארוכה התקשרו והתחילו להביע גם ראִיה בצורותיה השונות ובאופנים השונים: נבט משמעותה הראשונית, הקדמונית (הגה‑היסוד “בט”): תחוב (הראש) החוצה מתוך דבר‑מה, בליטה מתוך האפלה; זהו הנבט, המבטבט (מבצבץ) מתוך הגבנול (ממש כמו הציץ, המציץ, היוצא החוצה מתוך הגביע או הגבעול); ובכן: להביט מתוך. – סכה – משמעותה (סך) לסוכך (לכסות: סכה=כסה) דבר בדבר; ובכן: גם לסוכך את העינים ביד וכך להסכית (להביט) למרחקים בעזרת האפָלה על העינים בכף היד (כסה–שכה–סכך–מסך–משכית–סכוי). ומובן מאליו, ש“הסכת ושמע” אין פירושו " שמע ושמע" (פליאונאסמוס צורם), כי אם הבט ושמע! [ובכן: המלה המחודשת “תסכית” למושג Hoerspiel הצגה‑לשמיעה, ברדיו, משמשת את ההיפך ממה שאנו רוצים להביע בה; שכן “תסכית” ו“מחזה” (סכה–חזה) הם היינו הך: מחזה שרואים אותו]. צפה–משמעותה (צף): הופעה למעלה, על גבי דבר (“הראש שצפה על פני המים”), לשד‑עץ המתוק היוצא מגזע‑העץ וצף עליו: צוּף; ומטבע הדברים, שהצף למעלה מכסה הוא: צפה לכסות: צִפּוּי, צָפִית (על השולחן) צֶפֶת (על הראש), המים מציפים (מכסים) את האדמה. ובכן להופיע למעלה – צָפֹה, וממילא: להביט למרחקים (צופה למרחק; וגם בעיני רוח, לחזות חזון, לנבא), ולא רק למרחקי המקום, כי אם גם למרחקי הזמן, לעתיד: לחכות (לצפות בצפיה לדבר הבא), לקוות. [התמונה הסמלית: אדם עומד על מקום גבוה (עיר “צְפַת”) ובהאהלה על עיניו מביט למרחוק ומצפה לעזרה, לבשורה וכו']. ציץ – משמעותה (צא): לצאת במדה זעירה (אור הוצץ=ניצוץ קטן); זהו הציץ (הַנֶבֶט – הַנִּבָט החוצה), המציץ, כאמור למעלה. שקף – משמעותה (זקף): התרומם, הזדקף; ובכן: להביט בקומה זקופה, במצב מרומם, מלמעלה [התמונה הסמלית: עומד אדם בפתח אהלו (מערתו) מזדקף על לאֶדן העליון של הפתח, המשקוף, ומשקיף למרחקים].

ככה התלכדו אבות‑מושגים אלה בסימן המטרה, התכלית שלהם, בראיה, והיו למכשירי‑הבעה לאיכויות שונות שבפעולת הראיה.

 

ד: הַתְּמוּנָה הַחַיָּה    🔗

אחרי אלה מובן, שהתנאי העיקרי להבנת מקורותיה והגייה הראשונים של השפה הוא: ההסתכלות בצורות חייו של העברי הקדמון חיי היער, או המדבר, דוגמת חייהם של שבטי היערות, במקום שם אפשר לראות את השפה עין‑בעין בתמונות החיים. הרואה, אי הפפואנית יולדת את ילדה אל בין שתי אבנים נצבות (דוגמת שתי האבנים, שגם הקדר עושה עליהן את הקדרה, מייבש אותה בעזרת האש שביניהן) – רואה את מובנה של המלה “אָבְנַיִם”: שתי אבנים. (“וראיתן על האבנים”, שמות א‘, ט“ז; “עושה מלאכה על האבנים”, ירמיהו י”ח, ג’). הרואה, איך החתן נושא את כלתו בזרועותיו (אפילו על שכמו) מבית אביה אל בית אביו (מנהג, הרווח עד היום הזה גם אצל עמים אפילו באירופה; חטיפת הכלה, גניבת הכלה) – רואה את מובן המלה ”לוקח אשה". “נושא אשה”, והרואה, איך ראש‑השבט המנוצח מוכרח לנגוע במצחו את העפר לרגלי המנצח – רואה את מובנה של המלח “נֵצַח” אינו הולם שם בחיים ההם אלא בראש וראשונה את המנצח: רק זכרו של גבור המלחמה המנצח נשאר לנֶצַח. – לחנם יחפש המחפש את מקור המלה “דגל”, אם לא יראה את הדגל העתיק של עמי הקדם: מוט, דקל ועליו סמל; דקל, משמעותו הראשונה: העץ הגדול (דקל–גדל), הדומה ביותר למוט, שרק בראשו יש לו צמרת, ואחר כך סתם מוט, דֶּקֶר, שאפשר לחפור בו. ומי שאינו רואה, “מתווכחים” שני הוֹטֶנטוֹטִים, כלומר: שהוויכוח הפרימיטיבי אינו מלחמת‑דברים, (ודעות!), כי אם קרב שני כוחות, התמודדות בכוח הגוף, לא יבין את המלה “וִכּוּחַ”, שתמונתה הסמלית נשתמרה עד היום הזה בספורט (היאבקות, בוקס וכו'). ומי שאינו רואה את אויבו הנורא ביותר של אדם‑היער: את אש היער הבוער, הַדּוֹלֶקֶת אחריו – לא יבין מדוע זה משמשת מלה אחת: דלק שתי משמעויות, שריפה ורדיפה גם יחד. כשם שהעיכוב הפרימיטיבי ביותר וגם החזק ביותר הוא: לאחוז בַּעֲקֵבוֹ של האיש (עקב–עכב) בחבל ובכדומה לו, במקל (הרועה, את הצאן הבורח).

התבוננות זו בחיי האדם הפרימיטיבי שלפני הרבה דורות ושל העמים הפרימיטיביים כיום הזה וההסתכלות בהם, רק היא מאפשרת לנו לראות ולהבין לרוח חייהן הראשוניים של כל שפה בכלל ושל שפתנו בפרט; הגיים, המשמשים אבות‑הבעה וצור‑מחצבת לשרשי לשוננו שבתנ“ך וגם להרבה שבשפה שאחרי התנ”ך, מובן, לאלה הברורים לנו כמשותפים עם של התנ"ך.

 

ה: הַמַּכְּסִימוּם הַמְסַמֵּל    🔗

המחבר מדגיש את העובדה, החשובה מאוד לגבי שיטה זו, שהאדם הפרימיטיבי מכנה את התופעות על פי המכסימום של תכונותיהן; מכסימום בזמן, במקום, באינטנסיביות התכונה, או במכסימום של יעוד החפץ לשימוש בו:

התופעה הלבנה ביותר בטבע שלפני עיניו, היא היָרֵחַ, ומשום כך “לבנה”:

האורות היחידים בטבע, הכבים לעיניו בסוף הלילה, הם: הכוכבים (כב, כבה–דינומינטיב: בהכפלת אחד ההגיים – כוכב);

האבר בגוף האדם הַלָּשׁ את האוכל (יעודה זה של הלשון קדם בהרבה דוֹרוֹת לדיבור!) הוא: לשון (דינומינטיב: בתוספת – ון);

המלאכה הדורשת תבונה, בינה, יותר מכולן, היא מלאכת הבנין (בן – והחומר הנחוץ ביותר לכך: אבן);

סמל הפחד הוא: הפַּח, הפַּחַת (פחד=פחת);

הקִשוט היקר לו ביותר היא: הַקֶּשֶׁת (קֶשֶׁט⁰=קשת, ירושלמי תענית ס“ט, א'; במד”ר י"ב, ג');

בעל החי הגוֹמל לבעליו יותר מכל יתר בעלי‑החיים הוא הגמל (מסתפק במועט שבמועט ונתן לבעליו כמעט כל מה שנחוץ לו בחיים: בשר, עור, צמר ועבודה מכסימאלית), הגמל הוא סמל להכרת תודה במעשה: העושה כמוהו הוא גומל (חסד וכו').

סמל הרדיפה האיומה ביותר הוא היער הבוער, הדוֹלק אחרי האדם וכל החי הנמצא בו: דלק (דלג): בוער ורודף;

הַזֵּכֶר היחידי שאדם משאיר אחריו, הוא הַזָּכָר (הבן);

מדרון ההר מסמל את מהירות ההליכה: בו מוכרח האדם למהר: מהר–מהר;

מה שמסמל את אחוזתו של האדם הוא הנחל, ומשום כך: נחלה (אין נחלה בלי נחל. גם הכפר והעיר נבנים על יד הנחל, הנהר);

הַצּוֹם הקשה ביותר אינו הרעב לאוכל, כי אם הַצָּמָא, קל בהרבה לשאת רעב מאשר צמאון;

הַקֶּרַח מסמל את המקום בו אינו צומח כלום בהחלט: **קָרַחַת; **

העבודה הקשה ביותר בחיי האדם הקדמון היא דריכת הקשת, המצריכה גם את הידים וגם את הרגל (דורך קשת) וגם תבונה יתרה, ובכן, קשה גם לגוף וגם לשכל;

הקשת מסמלת אחר כך את הקו העקום, חצי עיגול (המכשיר היחידי שלו בצורה זו);

ההשתמשות בכוח נגד האדם מסמלת את אי‑הצדק את הרשע: אוֹן–אָוֶן;

העָוֶל הגדול ביותר הוא: לשים עול על אדם. וכן הלאה.

משך כל שנות עבודתו זאת לא מצא המחבר אף מקרה לשוני אחד, הסותר את שיטת המכסימום הזאת, המצויה גם בהגיונו של הילד.

 

ו: הֲגָיִים בְּכֹחַ שֶלֹּא יָצְאוּ לַפֹּעַל    🔗

אותו מדקדק ראשון, שעמד על התחלפות האותיות בעלות מוצא‑מבטא אחד (דתלנט, בומף, גחך וכו'), הסתמך כמובן אך ורק על הדוגמאות הברורות ביותר שלשון התנ"ך, העומדת שלמה וגמורה לעיניו. אך אם ללכת חזרה אל תקופות התהוותה של שפתנו, הרי מוצאים אנו שהחלפה זו של אותיות, ביתר דיוק: של הברות, הגיים דומים, לא היתה אלא הכרח‑אונס במצוקת ההבעה שלו בעָניוֹ המילולי: סימני‑הבדלה בין הגה להגה, כדי שלא לבלבל ולא לתת מקם לטעות. וככה מלאה כל השפה החלפות כאלה, הנסתרות כבר היום מעינינו אנו, במלים שבשבילנו אין להן כבר שום קשר עם מקורן הרחוק. במקור ההוא היו מלים או הגיים שהיו קימים בכוח, אך לא יצאו לפועל בצורתן הראשונית. מן ההגה חס, או כס, שפירושו לכסות על מישהו (משהו), לחוס עליו, היתה קימת‑בכוח המלה חֶסֶת⁰ (כמו כֶּסֶת), שממנה עוצבה המלה חֶסֶד; מן ההגה אר, אוֹר – תָּהוֹר⁰: טָהוֹר; אב, תאב – תֹּאב⁰: טוֹב; להה – לוֹהֵט⁰; חד (אחד), חת (אחת), חוֹד – חוּת⁰: חוּט (נימה יחידה, שאינה שזורה ומכופלת); מָרֹה – מָרֹת⁰: מָרֹד, מֶרֶת⁰: מרד. מוּט – מָוֶט⁰ – מָוֶת: שוֹט – שֵׁוֶט⁰: שֵׁבֶט; גּוּר – גֶּוֶר⁰: גֶּבֶר; שׁוֶל (שוּלַיִם) – שֹׁוֶל⁰: שֹׁבֶל; מָכֹר – מְכִיר⁰: מְחִיר; וכהנה לרוב.

ומובן שהמחבר משתמש בזכותו זאת של החלפת הגיים דומים, כדי למצוא את מקורם המשותף של המלים והמושגים, שהיום כאילו אין להם כל קשר כביכול, כמו: רואה: רועה, קשר: גשר, גרע: קרע, דקל: דגל וכן הלאה.

וכן משתמש הוא גם באפשרות חילוף זמניהם (מקומותיהם) של ההגיים בתוך המלה, עכור: כעור, סורג – סוגר, חוזר: חורז, נימים – מינים (כלי זמר), גבר: בגר, קהלה: להקה שקט–שתק, דחף: הדף וכיוצא בזה.

אך מובן מאליו, שהיסוד שבזכות זו, להחליף הגיים, אסור שיהיה מיכאני וא‑פריורי, כי אם הגיוני: יסוד התמונות שבחיי האדם הקדמון, כפי שבארנו לעיל בפרק ד. ובכן: לא העין הרואה את המלים שבספר, כי אם את החיים: החפצים והפעולות, מהותם, תנועתם ואיכותם של הדברים, ובעיניו הפרימיטיביות של יוצא‑השפה הפרימיטיבי, שהביונו הוא הגיון ילד: הגיון פשוט, ישר ועקיבי מאוד.

את ההגיון הזה מוצא אתה בהרבה מדרושי חז“ל של “לשון נופל על לשון”, “את תקרי” ו”אין… אלא…": “אל תקרי בניך, אלא בוניך” (ברכות ס“ד, ע”א); “אין כירה אלא לשון מכירה” (חוליך צ“ב, ע”א, כ“ה כ”ו, ע"א); “אבירים – אבָרים” (יומא ע"ה, עב); “אפפוני – עפפוני” (מדרש תהל' פי"ח י'); “בגדיו – בוגדיו” (סנהדר' ל“ז, ע”א); “רוּחַ – רֶוַח” (פסיקתא דר“ב קפ”ח); כובס – כובש (ירוש' סנהד' פ“י ה”א); “נעדר – עדר” (סנהד' צ“ז, ע”ב, סוטה מ“ט, ע”ב) ועוד רבים לאין ספור.

 

ז: הִתְחַבְּרוּת הֲגָיִים מְהַוָּה שֹׁרֶש    🔗

עם התבוננות בשורש העברי מצא המחבר, איך התחברו משך הזמן הגיים אחדים, הגיי‑יסוד, להיות יחד לשורש. הגיים אלה יש שכל אחד מהם מובנו שונה משל חברו, ובהתחברם נולד מהם מובן שלישי. ויש אשר יוכפל הגה‑היסוד עצמו לחיזוק המובן, או להכפלת התמונה.

אך יש שנספחו אל היסוד הגיי‑שימוש, וגם הגיים הידועים לנו היום כמלות‑קשר או אותיות‑קשר, כמו שיבואר לקמן.

1. התחברות הגיי‑יסוד:

חיצוב האש מתוך עץ או אבן ע"י עשית חור (חרחור אחר כך גם “לחרחר ריב”): “חר”; חר+אש=חרש (חורש אבן או עץ); כמעט כל השבטים הפרימיטיביים משתחווים לאש: יקד (בוער וגם משתחוה), יְקֹד+אֵשׁ=קֹדֶשׁ (להשתחוות=להשחות קדקד); חר+אף (חרה אף)=חָרֵף.

ב) הכפלת הגה‑היסוד (לחיזוק הפעולה: ערער (ערער–ער–עָרֹה, ער היסוד), חלחל (חל–חוּל), חרחר (חר–חָרֹה); להכפלת התמונה: גלגל (גל+גל: קו הגל הוא חצי גלגל), צֶאֱצָא (צא+צא: היוצא מחלצינו).

ג) הסתפחות אותיות שימוש:

בית‑בכלם: לשים בתוך הלע=בָּ+לֹאַ; פעולה לבשעת צרה=בַּ+צֵּר, בַּצַּר; להכניס אור בדבר=בָּאֵר, בַּהֵר;

כף‑בכלם: המעיין שנתייבש הוא סמל הבגידה והאכזבה (“אחי בגדו כמו נחל” איוב י‘, ט"ו; “כמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו”, ישעי’ נ“ח, י”א; בתלמוד: “מים מכזבים”, פרק ח‘, ט’) כמו+זָב=כָּזָב; כְּ+אַבִּיר=כַּבִּיר (בצורתו העתיקה כַּאבִּיר, ישעי' י', י"ג); אבר העוף הדומה לענף (גם בצורתו וגם בתנועתו) כְּ+עָנָף=כָּנָף;

למד‑בכלם: לכסות את הבֹּשת (להתבייש) לָ+בשׁ=לָבשׁ; הלימוד הראשוני והחשוב ביותר (עד היום הזה) הוא: חכמת המדידה: לָ+מֹד=לָמֹד (למדוד); ללחוץ בשינים (עַשֵׂה, עיסה–עס): ל+עס=לָעֹס (עס בלשון);

מם‑בכלם: סמל ההליכה המהירה הוא: לרדת מן ההר: מֵ+הָר=מַהֵר: האכר כורה כִּכַּר (כר) אדמתו ועושה בו כרם, ומפרי כר אדמתו הוא מוכר: מִ+כָּר=מָכַר במחיר.

המם של בינוני הפעיל: מאן (היסוד: אין, ההפעיל“מואין”, מזה העל מאן); מלך, מלך (היסוד: לך, השורש הקדום, ילך, מוליך, המוליך את העם: מלך). מגן (גן=גנן=מגין=מגן); מחק (חק=חקק, אין מחיקה בלי חקיקה: מחק); מגר (גר=גרר=נגר=מגר); מלט (לט=לוט, להסתיר את הנמלט, מליט – מלט;

עין במקום “על” או “עם” בראש הגה‑היסוד, או בסופו: עצל (על–צל); עמשׂ (משא+על); עגב (על+גב) סמל העגבים היא הבהמה הרובעת, עולה על גב); כרע (על+כר, על האדמה);

גימל החיבור, של “גם”: גדיש (גם+דש=דַּיִשׁ, השייך, המוכן לדישה); גדר (דר, דירה, בית: השייך לדירה: גדר, חדר); גדף (דף–דפי); גרס (רד, רסס, רסיסים); גרש (רש, רשש, ירש; גם להבריח וגם לרשת: גרש).

שין הבאור (אֲשֶׁר): שַׁחֵק (חק, חקק; כל שחיקה היא בהכרח חקיקה וגם להיפך); שקץ (קץ, יקוץ, שהאדם יקוץ בו); שפל (פל, נפל); שרץ (רץ, ממהר ללכת [רוב השרצים מסומלים בתנועתם, ובהליכתם בכלל: רמש (רמס), חרגל (רגל), כִּנָּם (כן–רגל), מרבה רגלים, רוחש ברגליו]; שמט (מט, מטה); שטח (טח טוח; משתטח: טח את עצמו על האדמה); שקל (קל); שזר (זֵר).

נון הסבילה (או נון ההפעלות), שאחרי כן היתה נון הנפעל נוספת לשורש, היתה בתחילה הגה‑היסוד לפסיביות. כמעט כל שרשי הא–נון, עין–נון, ואפילו למד–נון סבילים הם במובנם הראשוני: או פעלים שאינם בעצם פעולה, אלא השפעה שלא ברצון, כמו נאוה (להיות יפה), נעם (להיום נעים), נגה (השפע אור) וכו‘; או פעולה הכרחית (אינסטנקטיבית) כמו נהם, נוח, נוט; או הכרח אובייקטיבי (כפיית הזולת) כמו נדד, נסג, נפל; או שניהם יחד, כמו נבא (הכרח פנימי בהשראת רוח אלהים לדבר), נבל, נזל וכו’. כשמונים וחמשה אחוזים מפעלי פא‑נון הם כאלה. וגם עין‑נון ולמד‑נון, כמו אנח, אנן, זנב (זוב, בתלמוד: זובן), זנה, חנה, אמן, בין, חסן, אלא שנון זו בסוף המלה, למד‑נון, היתה משך הזמן לנון היציבות שבתכונת הפועל: חתן (חת=חד, לחַתן: לאַחד, “ויהיו לבשר אחד”); שָׂטָן (שֵׂט, שָׂטֹה, סוֹטָה, סור או הסר מן הדרך הנכונה); אָמָן (אמה=יד, עושה מלאכה, אומן), ועוד. בתקופה שאחרי התנ"ך: גזלן וכדומה.

תו ההפשטה, שהופיעה אחרי‑כן לפני השורש או אחריו (תקומה, תפלה, תמרוק; ראשית, שארית, אגרת) ושבתקופת התלמוד הכניסו אותה לתוך השורש (תרומה תרום, תרועה–התריע), נמצאת גם בתנ"ך בתוך השורש עצמו, כנספחת אל הגה‑היסוד; תאב, תעב (אב, אבה); תאר (אר, אור); תמה (מַה, מַהְמֵהַּ=מַה+מַה); תמך (מך, מוך, אנטיפראזיס); תָּקֹף (קף, להקיף את האויב); תכן (כן, רגל, בסיס, תקן); תפר (פר, פרר, הפר, אנטיפראזיס); תֵּבֵל (בל, בלל, תֶּבֶל, מזה: טֶבֶל, כמו טהור מן תאור⁰), בלִיל=הכל, עולם.

 

ח: מִתְּקוּפַת הָאִינְטֶרְיֶקְצִיּוֹת    🔗

ענין מיוחד וחשיבות יתירה יש להן לשלש האותיות (ההגיים): שין, נון, פא כנספחות אל הגה‑היסוד להיות אתו יחד לשורש. ענין לחקירה פיסיולוגית בקשר עם הפילולוגיה, באשר יש לה ענין עם הפסיחופיסיולוגיה וגם עם האיקולוגיה, שכן מרמזות הן לנו ממרחקי העבר האנימאלי של תקופה רחוקה לאין השערה, בה לא היו לו לאדם אלא הגיי‑התרגשות, וגם אלה היו משותפים עם של בעלי‑החיים שבסביבתו. בתקופה זו, שמנקודת הפילולוגיה אפשר לכנותה בשם תקופת האִינְטֶרְיֶקְצִיּוֹת, היה תפקידו של חוש הריח והטעם, כחוש מאוחד, שולט עדיין בכל האדם שלטון בלתי מוגבל. וחוש זה, של האף והפה ביחד, כשבקש לו הבעה בעזרת הקול, השמיע את הגיי האף והחיך (נון, גימל), השינים (שין ימנית, ושמאלית, סמך, צדי, זיין), והשפתיים (פא, מם, בית), שאליהם נלוו בשעת הצורץ והתאמצות גם של החיך (חית, עין), הלשון והחיך יחד (ריש) עם כל “הסולם” שלהם, כלומר: עם גוני‑ההגה שלהם. אך, כמובן, בעזרת התנועות (ווקאלים) ותנועות‑למחצה, כלומר: אמות‑הקריאה, וכולם יחד בעזרת החיך והגרון, המשמיע בעצם את קולו גם כלוָאי לאחד מאלה וגם כקול עצמו. כל אתה הופיעו אז כקולות‑היצר, שכל היצרים שמשו בהם בערבוביה כחפץ עז: תאות הטרף והאכילה, המשגל והמיעוך, הכעס ויצר‑ההרס שבו (ושבכל חשק‑לטרף), שכולם מלווים בקולות נַחר וְנַהַם, נשימה ונשיפה. ושרק משך הדורות התבדלו כל אחד ועמדו ברות עצמם בשיטה מסוימת וברורה: תאוה, תשוקה, מגמה, כעס, חרון, זעם, אף.

תאוה. – אַו, אוה, אב אבה, יאב, יעף (“יעף דבר”); אנטיפראזיס: תעב; הב, יהב, (תקוה): רצון.

אף – גם. שני ההגיים היסודיים לתאוה: לתאות האכילה – אף (אב! וכו'); לתאות השתיה – גם, (גמא, גמע (בתלמוד: עם למד הלשון הטועמת (למד בכל"ם) – לגם). שני ההגיים אף, גם (שאינם בעצם אלא הגה של אותה התנועה עצמה: של פתיחת הפה וסגירתו), שניהם נשארו כשתי מלות‑קשר, שהוראתן: הרצון לעוד, להוסיף, להרבה, להכל (בדומה גרמנית, Hauch – auch נשיפה ושאיפה לעוד). ולתאות המין (עם נון‑הנהימה) – נאף: רחרוח מיני: נאפופים.

היסוד גַּם – הסתפח למלת הרצון, הרדיפה לדבר מה: מגמה.

אַף, יחד עם הגה השינים: שאף; עם נון הנהימה: נשף (אנטיפראזיס: נשב); מם‑השפתים במקום פא‑השפתים ועם נון הנהימה: נשם.

תשוקה. קול התשוקה – שג, שאג (כמו קול התשוקה של האיל למים: רג–ערג= גהר (בתלמוד: רגיג, ראיג); “כאיל תערוג על אפיגי מים” – “כארי שואג לטרוף טרף”); שק, שקק, עם הנון – נשק, נשך (בעלי החיים נושרים במקום נשיקה).

כעס. – (בשריקת השינים) עס, עסה, עשה (מעיכה); עם נחירת החיך – כעס; עם למד הלשון (הלשה את האוכל) לעס; (בתלמוד: כס פירושו לעס, כס פילפלי, ברכות ל“ו ע”ב) ובתנ"ך כסם, קסס: חתוך, גזור, קצב; כן גם כסה וכסח.

זעם. – הגה השינים (ז) עם קול הנהימה (הם, המה, נהם=ז+עם).

חרון. – חרחור החיך עם נון הנהימה – חר+ון. (החרחור, קול החורים: הלוע ושני חורי האף: נְחִירַיִם. חרה, נחרה (“נחרת זעמו”).

אף. – עם נון הנהימה: אנף, נאף.

ערבובית‑תאוות זו, בה מוצאים אנו רגשות שבחיינו אנו נוגדים הם כבר והפכים בהחלט; אם הכעס והשמחה, למשל, שני רגשים נוגדים הם לנו, הרי אצל האדם הפראי, הקדמון ואצל החיה אחדותם היא טבעית מאוד: התנפלות האריה על טרפו יש בה מן הכעס והשמחה גם יחד בלי כל ניגוד.

האם אין תימה בדבר לנו היום, למשל, שהחוש האסתיטי שלנו, של ההומו סַפִּיֶנס, שעליו גאוותנו באשר אנו היצור המפותח ביותר בטבע, שחוש זה אין לו בפינו, בשום שפה תרבותית, הבעה אחרת מאשר זו המשמשת להבעת ההנאה שבאכילה ושתיה: “טעם”?! זאת אומרת: גם חוש אצילי זה קשור אצלנו עד היום הזה לא בחוש הראיה, או השכל וההגיון, כי אם באף ובפה ובחיך ובלשון! “אדם זה יש לו טעם טוב בבחירת התמונות, הספרות, הרהיטים וכן הלאה”. ובעברית – גם כן שוב פעם האף, נשיפת האף או הפה: יפי, יפה! שפירושו: נאה וגם טעים, או נאוה; ורק בקושי “הצלחנו” להרחיק את עצמנו לכל הפחות למראית‑עין ולמשמע‑אוזן משני החושים הללו באסתיטיקה במלה “נאה”, שכבר אינה מזכירה לנו את התאוה הגופנית. כשם “שהצלחנו” לשנות את המושג אבה, אוה, תאוה, תאב עד כדי צורה רחוקה: טוב מן תָּאֹב, (דוגמת הפרוצס של בָּאֵר, בְּאֵר–בּוֹר, או לָאט–לוּט ותָאֹם תּוֹם). אך בארמית עוד נשאר זכר זה ברור למדי: טְאֵב (תאב)" אם על המלך טוב, בסגנון ארמי: מלכא טְאֵב עלוהי.

משום שאין הגה פא (המלווה רק בתנועה, כמובן, ולא בעיצור), שלא יהיה קשור עם אף או עם הפה:

‑ שמו של הפה: סגירת השפתים ופתיחתן בלוית קול: פֶּה; וההיפך מזה: פתיחת הפה בלוית קול וסבירתו: א7ף (משום שבאפו אין הוא יכול בכל זאת להביע מלה!).

‑ חיפוש בעל החיים בהרחתו באפו: איפה? – והרחתו הסופית באפו במצאו את המחופש: – פֹּה! והקריאה אל המקום (אל המחופש): בֹּא!

‑ להשמיע קול: פעה (געה); לפתוח את הפה (בלוית הריש שבחרון: פער.

‑ מקום פתוח בגוף: פֹּתָה (“פָּתְהֵן יְעָרֶה”): לפתוח את הפה: פתח (עם עבור המושג לפעולה, לקונקריטיות יותר, עוברת ההא הקלילה לחית: פתח בכלל);

‑ הפחת האש בתנור – אפה; הלחם האפוי – פת;

‑ לצודד את בעל החיים (בדבר טעים לו) פַּתֶּה (בהונגרית מפורש הוא המובן הקדמוני: לפתות – לצודד בלחם, בפַת, מן המלה לחם (kenyer) להוסיף גרש הפועל הוא ממש לפתות (lekenyerezni); כן גם בפולנית przypochlebiac מן chleb.

התרוממות דבר קל על ידי הפחה בו: עף, עוף (וכל המסתעף מזה: ענף המתעופף, המתנופף, עֳפִי עפאים וכו'; כלי שמנופפים אותו – נפה: מקום מונף, רם – נפה, נוף);

‑ לרוב החיות מופיעים הדברים קודם כל לא לעיניהן כי אם לאפן, לחוש‑הריח שלהן: יפע (על יד נצרת ישנו כפר, ששמו היה פעם יפיע, ואחרי כן יפה); ההופעה היפה ביותר: הזהר – יפעה; הופעה פתאומית, מפתיעה: מופת (פתע, פתא‑ם);

‑ נשיפה מתוך יגיעה – עָיֵף, יעף (בשפות לועז (uf!, נוגדת: עוף (פרח).

‑ נעים וטוב: יפה; ועם נון החוטם: נֹפֶת; להנעים בריח טוב: נוּף (נפתי משכבי מֹר, משלי ז' י"ז).

‑ מה שאפשר להפיחו, מתוך שהוא קל משקל (ובכן: קל ערך) אפע. – נחש נופח, נושף, פועה: אפעה.

עם ההתבוננות נראה לנו, שהדיפרנציאציה של האותיות בנות מוצא אחד (א, ע, ה, ח; ז, ס, ש, צ, וכו') הופעה מאוחרת היא. כל האותיות המתחלפות בוּטאו פעם בהגה אחד או שנים. וודאי שבגסים שבהם. דטלנת – בטית ובקצת שינוי בלמד, ורק אחר כך רוככו והיו גם תו ונון ודלת; זסשרץ – בצדי וגם בשין, ואחר כך רוככו והיו גם סמך, שין (סין), זיין, והריש – גם בלמד; וכן הלאה. העין והאלף בוטאו בערבוביה, כן גם כף וחית והא וחית – ורק במשך דורות באה האבדלה הדקה שביניהן, היינו על פי התרחקות המושג ממקורו, או עם היותו יותר לאבסטרקטי; עם האבסטרקציה ועם התרחקותו בכלל ממקורו וממהותו הקונקרטית, בא במקום ההגה הגס, החריף – הגה דק ועדין יותר. פח, פחת – אבסטרקציה: פחד (דלת העדינה במקום התיו הגסה יותר);

חס, חוס, שמקורו הוא כס, כַֹסֵּה (ולא תחמול ולא תכסה עליו, דברים י"ג ט', החס על דבר מה, מכסה עליו, אותו) – האבסטרקציה: חסד (לנצח את האויב ולא להרגו, זהו החסד הראשוני); מכר– מחיר–מהַר (במקום “מכר ימכרנה לו לאשה”, שבכל זאת פוגם את ענין‑הנשואין החגיגי מהר ימהרנה!). ולהיפך, מן האבסטרקטי אל הקונקרטי יותר: גאל–געל; קרה–קרח; פרד–פרט; רואה–רועה (בגרמנית sehen–aufsehen); איל–חיל; און–הון; שוט–שבט; שול (שולים) – שבל.

 

ט: מֻקְדָּם וּמְאֻחָר    🔗

אין המחבר קובע מוקדם ומאוחר בהסתעפות הצורות; אם ברור לו, למשל, שהקשוט ההדור והיקר ביותר בחיי האדם הקדמון הוא הקשת, הרי לגמרי לא ברור עדיין אם המושג “קַשֵּׁט” בא קודם וממנו קרא לכלי זינו בשם “קֶשֶת” לאות חבה והערצה, או להיפך, הקשת מסמל את הקישוט? אלא שכל זה מוטל בספק אך ורק עד שלא ברור, מאין המלה קשת; אך אם ננקוט, שיסוד‑ההגה שלה הוא “קש”, הרי הדרך ברורה לפנינו: קש, קשה, – נוגדת: כבד; הקַש הוא סמל הקלות, דוגמת המוץ: “כקש נדף”. מן קשה: קשח; עור‑הדג הקשה: קשקשת; הפרי הקשה (כבד) ביותר; קשוא (לא מלפפון!); המכשיר הקשה ביותר לשימוש הוא – קשת (המצריכה כוח גדול להדריכה, בעזרת הרגל); והואיל והקשת היא הכלי (כלי‑זיין) החביב עליו ביותר, המפאר את בעליו – הרי מכאן הסמל שבו לכל מין פאר בכלל: קשט. בצורה מפותחת ורחוקה יותר – תכשיט⁰) וכך הוברר, שכל המושג קשט (שאין בו שום קשר הגיוני עם קשה), בא מן הקשת; וכך גם המטבע התלויה על הצואר – קְשִׂיטָה (מתולדות הכסף ידוע לנו, שכל ענין הממון התחיל בחילופי קשוטים ועדיים התלויים על הצואר, בחפצי‑ערך אחרים. מכאן גם החור שבמטבעות הכסף בהרבה ארצות, וגם קישוטי‑המטבעות לנשים בארצות הפרימיטיביות). ומובן שהקשת מסמלת גם את האמת והצדק יחד עם היופי – קשְׁטְ, קשֶׁט: האמת והצדק הם בידי בעל הקשת. – (קשְׁטְ–צמח: שאלה בוטאנית צמח פאר?)

ואולם יש והמוקדם ומאוחר ברור לו למחבר בתכלית: בשעה שברור לו שההגה הראשון, הגה‑היסוד הוא מלת חיקוי (אונומטופיה), כגון: חך (הגה‑חיקוי לקול היוצא מן החך); הוו, העשוי לצוד בו דגים וחיות, כיון שנאחז הוא בחך: חַכָּה; המלאכה היחידה, שבה יושב האדם ואינו עושה כלום, אלא יושב ומחכה, היא, להשליך חַכָּה למים וּלְחַכּוֹת (לשבת ולהמתין ולצפות לטרף). פה ברור, שלא החך נקרא על שם החכה הנאחזת בו, כי אם להיפך, שכן ההגה "חך" הגה‑חיקוי הוא לקול החך.

אך יש וטבע‑הדברים מסייע לנו בסבך המוקדם‑ומאוחר. תוך כדי התחקות הוברר לו למחבר, שבחיי האדם הפרימיטיבי קדם הקונקריטי לאבסטרקטי. קודם רואה הוא וחש דברים קונקריטיים, הניתנים להתפש בחושיו, ורק עם התפתחותו הארוכה מתחיל הוא לפלס לו דרך אל ההשואה, אל ההשאלה, המשמשת אתחלתא למופשט, המצריך עיני‑רוח במקום עיני‑בשר. נקודת‑מוצא משמשת לכך האוֹנוֹמַטוֹפֵּיָה, הגה‑חיקוי, שבראשוניותו אין להטיל ספק. במקום שיש לפנינו אונומטופיה כזו, יכולים אנו לעבור ממנה בצעד ראשון, שני ושלישי והלאה – ובדרך זו רואים אנו תמיד בבירור את המעבר מן הקונקריטי אל האבסטרקטי. דוגמה מובהקת לכך היא המושג “יפה”, שמקורו הראשוני הוא חושני בהחלט: טעם הפה, כפי שבארנו למעלה, משום שאפילו הנאתו בעין (שהיא בכל זאת “אבסטרקטית” יותר מן הנאת הפה!) הסתמלה אצלו בהנאת האכילה והריח: טעם, (כדלעיל ח').

אך גם במקום שאין האונומטופיה באה לעזרתו, כלומר: במקום שאין אנו יודעים את מקורו של הגה‑היסוד, ואין לנו אלא הצעד השני והבאים אחריו, – גם במקרים אלה ברורה היא הדרך מן הקונקריטי אל האבסטרקטי מעל כל ספק. לזה יכולה לשמש דוגמה מובהקת התפתחותו של המושג האבסטרקטי ביותר: ”אלהים", שיסודותיו הם הכח והאור (ובכן: התפיסה המדעית האחרונה שבאחרונות!), ושניהם הגה‑יסוד משותף להם: אֵל, **הֵל. **

הכוח – אֵל:

שתי אלהיות לו לאדם הפרימיטיבי, אלהות סמל הצמח (הפלורה), ואלהות סמל לבעלי‑החיים (הפאונה). של הפלורה: העץ החסון והגדול: אַלָּה, אֵלָּה, אַלּוֹן, אֵלוֹן וגם אַיִל; ושל הפאונה – האַיִל; ושניהם סמל הכוח (גם למנתץ החומה היה ראש איל ולא אריה).

‑ חוזק: אַלָּם; לחזק (על ידי איחוד וקישור): אַלֵּם אֲלֻמָּה (ועל ידי חישול, בהכאה): הָלֹם. הקשר החזק ביותר בחיים הוא שבין האשה שמת עליה בעלה לבין המת – היא נקברת אתו חיים: אלמנה (דוגמת עגונה מן עגן), ובמאוחר נקרא כך גם הבעל שאשתו מתה עליו: אלמן (בארמית “רמל”, ארמלא" אך שהשורש הזה היה חי גם בשפה העברית, ובמובן קשר, מוכיח השם רמליהו: שישעיהו הדגיש אותו בלעג: קושר קשר!) – השם הנרדף לאלמנה: צרורה (ש"ב כ' ג'), עצורה (אסורה) קשורה; ואדם עצור‑הדיבור (סגור‑הנפש): אִלֵּם.

‑ מן אַיִל – כוח, עצמה: אֱיָל, אֱיָלוּת, אֵל (“לאל ידי”); הנוגדת חסר כוח: לֵאֶה, לָהָה. אל קטן (אל‑הבית): אליל.

‑ האלהים הוא סמל כל רצון (לו הרצון): יאל, הואיל; הנוגדת – חסר‑רצון, חסר לב: נוֹאֵל, אֱוִיל; אין שבועה ואין קללה בלי אלהים: אָלָה; כל איסור הוא מאת אלהים; לֹא, אֵל, בַּל (בְּ+אַל); הקינה קשורה באלהים: אָלֹה (אֱלִי צִיוֹן), הֵילִיל, יללה, אללי; גם התשוקה קשורה ברצון אלהים: אולי (יתן אלהים!), לוּא, לוּ (במאוחר: אילו, אלולי, הלואי); מלת התוקף, כעין שבועה: ואולם! היכל אלהים: אולם, אילם, אֵלָם; סמל השייכות (הכל שלו: אֶל, לְ, אֱלִי. הוא סמל כל יש וקיים: אֵלֶּה אֵל.

האור – הֵל:

יהל, יאהיל – יאיר; הכוכב המאיר: הילל (“בן‑שחר”, בן האור הגדול).

‑ הלל" האליהַּ וגם לשבח את אלהים באורות (“על כן באֻרים כבדוהו”, ישעי' כ“ד ט”ו; לעשות עצמו גדול, לאלהים: התהלל; ומובן, שזה מעשה נרדף לשגעון – התהולל; הולל; תהלה – אנטיפראזיס: תָּהֳלה;

‑ להראות את הדרך בחשכה (בעזרת אור): נהל, הָלאה; האנטיפראזיס, להחשיך: אָהֹל, אַהֵל, אֹהֶל (נגד אור השמש), דוגמת מאוּרה ההיפך של אור; במקום שאין בו אור, או מעט אור (דוגמה לאנטיפראזיס זה בגרמנית hell–Hohle–verhehlen).

‑ ההפך הגמור של הל: ליל, לילה.

‑ העץ שענפיו עשויים כסוכך: אָהָל.

‑ המערבב יין, וכל משקה בכלל, במים, מגיה הוא אותו, המשקה נעשה פחות סמיך, יותר בהיר: מָהֹל (מן אר, אור – בָּאֵר, בַּהֵר, ומן הל, יהל – מהל).

‑ זורק אורות – מתלהלה; ובמקום לוהת⁰ – לוהט (דוגמת צב, צבה, צבת – צבט; אך צבה לא במובנו המקובל: התנפח, כי אם התחברות הדם למקום אחד [כל “צב” משמעותו התחברות, התקשרות: הצב (ששריונו מחובר אל גופו), עגלת‑צב (שגַגה מחובר אליה), המון אנשים מחוברים יחדיו: צבא (בצַוְתָא חדא) ועוד; והדם המצטבר, המתחבר: צבה, או במלה מפורשת: חַבּוּרָה וגם חֲבָלָה (חבור)].

האדם הקדמון לא חיפש את אלהים, הוא ראה אותו בכוח ובאור הקונקריטיים בשבילו. אך לפני זה ראה אותו בצורות בעלי‑חיים בעלי כוח, וגם בכאלה, שקיבל מהם את התועלת הרבה ביותר.

 

י: הָעִבְרִי מִתְּקוּפָה הַנֵּיאוֹלִיטִית    🔗

אין המחבר מסתייע בצלצולים דומים של שפתנו עם שפות אחרות, אולם מסתייע הוא בתמונות הלקוחות מחיי עמים אחרים והנמצאות בשפתם. בראותנו, שהרוסי מכנה עד היום הזה את ביתו בשם arϤo, מקום האש, וכמו כן ההונגרי: tüzhely וגם הצרפתי foyer, הרי מוכרחים אנו לראות את התמונה: ביתו של האדם הפרימיטיבי הוא המקום, שבו מדליק הוא את האש שלו, שכן הדבר החשוב והעיקרי שבחייו (בחיי המנוחה) הוא האש. וככה מתקבל מאליו השתוף של מָדור-מדורה-דירה. בחיי המשפחה מוצא אתה שני מושגים שגם פירושם אש: אח, אחות (האח המבוערת, לשון נקבה – לאבדלה!) וחם, חמות. – ובני המשפחה, הדרים וגדלים עם ההורים, הם: דּוֹר. גב, משמעותו אנטיפראזית: גובה ועומק – גַּב, גֹּבַהּ, גֶּבַע – גֵּב, גּוֹב, גֶּבֶא; והוא הדין בלטינית – altus (כדלעיל ב') – העברי אומר: בשביל, עקב, בעבור, בגלל, שמובנם: דרך, והגרמני משתמש בנידון זה גם כן במושג דרך Weg, dest-wegen. העברי אומר: לנַכות, מן המושג נכה (הכאה) – וכן גם בגרמנית abschlagen – העברי: לגלות דבר מה (גלהּ, גלל, מְגִלָּה) והגרמני entrollen vor d. Augen. ככה אנו למדים מן הגרמנית למשל, שהמושג מחוז יסודו בחָזֹה, חזות, פירוש: הנוף שהעין תופשת אותו: Aussicht, sehen כמו שגם סיכוי (במובן תקוה) בא מן המלה סכה, צפיה לרחוק ולַבָּא: Aussicht. והוא הדין בלטינית: מן המושג specto (ראה) – spero: קוה, spes: תקוה, זאת אומרת, שגם הלטיני וממנו גם הגרמני (וודאי עוד עמים אחרים) בנו את המושג תקוה מן המושג ראה – תמונת האדם העומד ומביט למרחוק בזמן. – שם החרקים הוא בלטינית insectum מן המושג inseco: חתוך ב-, לעשות חריץ (ומזה גם ביתר הלשונות) על שום שגופם עשוי חריצים, כחתוך. בעברית: חָגָב-חֲגָו (חגוי הסלע), ובתלמוד חֲרָקִים – חָרָךְ, חֲרַכִּים. תמונות משותפות דומות לאלה מוצא אתה לרוב, וביניהן גם כאלה, המבהירות לנו את השותפות שבין שני מושגים עבריים, ואפילו יותר, ששורש אחד להם, אף כי בחיינו אנו, כלומר: בשימוש הלשון שלנו אין להם כל שייכות, כביכול. דרך התמונה מוצא אתה את הקשר שביניהם, שהיו קשורים בו פעם בחיים הפרימיטיביים של העברי הקדמון. כך, למשל, מעמידה אותנו השפה ההונגרית על השותפות שבין שני המושגים העבריים שָׁאוֹן-שַׁאֲנָן, שבעצם אינה אלא היינו הך, אך אנטיפראזיס: שכן מוצא אתה גם בלטינית: שאון, אי-מנוחה – seditio, ושקט, שתיקה – sedari. וגם בהונגרית שקט: csend, להרים קול: csendül; סדר: rend, הסדר מתערער: megrendül; ועוד כאלה המעידות גם על צורות חיים משותפות אפילו לעמים רחוקים ושונים זה מזה בתכלית.

מובן, שהמרחק שבין אותם החיים ובין תקופתנו כביר הוא לאין ערוך; כמרחק חייהם של אוכלי-אדם מחיי איש-התרבות בלונדון. אך דוקא משום כך אין מקור טוב להתחקות על יסודות כל שפה שהיא כשפתם של העמים הפרימיטיביים ביותר שבז’ונגל ואין דרך ישרה יותר אל אותם היסודות, מאשר דרך אפני-חייהם של אלה. כשאתה שומע או קורא את הברכה המובהקת מפי איש המזרח לחברו היוצא לדרך במדבר: יתן לך אלהים תקוה והצלה! שום פילולוגיה השואתית לא תעמיד אותך על התמונה, שמברך הוא אותו באוֹאַזִיס: במקוה-מים וצל. משום שאותן השפות, שהפילולוג משוה אותן, למשל, אל השפה העברית, הן עצמן גם כן רחוקות כבר מן המקור הפרימיטיבי ההוא. אך עם התבוננות בדרכי החיים הפרימיטיביים שבמזרח, מתחוורת ומתבהרת לעיניך תמונה מופלאה בפשטותה:

הדבר החביב ביותר על איש-המזרח (ועל מי לא?) הוא מקור-המים, המעין הנובע. עד כדי כך, שהיה רוצה לכנותו על פי כל חמשת החושים שלו, שהיה קשור בהם אליו. אלא שהואיל והמים אין להם לא טעם ולא ריח, הרי נתן לו למעין שלושה שמות על פי שלשת החושים שלו: על פי הצורה, שהיה רואה אותו, על פי השמיעה שלו ועל פי חוש המישוש שלו, ומובן: תמיד על פי המכסימום שבדבר.

על פי הראיה:

התופעה היחידה בטבע, שאדם רואה בה, איך נולך ונעשה לעיניו קו, היא: מקור המים. “יקוו המים” “מקוה-מים” – המים הנקוים, נקוים קודם כל בקו (אם הם נוזלים כמובן); מוצאים הם בדרכם גומה, בור – הרי הם ממלאים אותו, וממשיכים את דרכם בקו. מכאן תקות חוט השני: קָו. ומכיון שמקור-המים הוא דבר המקווה ביותר בחיי האדם, הרי נעשה סמל של התקוה בכלל: קַוֵּה. – כן גם הנחל הוא סמל התקוה: יחל, תוחלת: האנטיפראזיס: הנפעל – נוחל (“נוחלה אבדה תקותה”, יחזק' י"ט ה').

על פי השמיעה:

התופעה היחידה בטבע, הנותנת קול בלי-הרף (מכסימום בזמן), היא מקור המים (להשמיע קול: עָנֹה (ען, קול ענות): עין, מעין. יש עוד מכסימום בהשמעת קול (מכסימום בכוח): ענן; וזה גם המקום, שאלהים מדבר מתוכו: מעון, מעונה; וגם המקום, שהכפיר נותן מתוכו את קולו (“היתן כפיר קולו ממעונתו”, עמוס ג' ד' ואחרי כן סמל למקום-דירה בכלל). היסוד “ען” קשור תמיד בהשמעת קול: המצוקה, שהאדם משוע בה – עָני; ענו, ענות; להציק למישהו וע"י כך להביאו לידי קול-ענות: עַנֵּה. ובכן, כמו שבכלל רואה האדם הפרימיטיבי קודם כל את אשר מסביבו (טבע, בעלי החיים) ורק אחרי כן את עצמו – קרא גם לאבר-הראיה שלו עין, על מעין הדמעה הנוזל ממנו. והמלה מעון היתה אחר כך לסמל שתיהן יחד: גם לשמיעה וגם לראיה (אשר “צויתי מעון”, ש“א ב' כ”ט, “צר מעון” שם ל"ב) – כן גם השם מבוע מים – על שום הקול: המביע, משמיע קול.

על פי המישוש:

התופעה היחידה בטבע (פה במזרח), שתמיד קרירה, היא: מקור המים. היסוד “קר”, שמקורו היא הנוגדת: חר (חום) קר (קור) תמיד קשור במושג קור. קיר וחומה – קור וחום: אדם עושה לו ארבעה קירות, למעלה קורה, או תקרה להגן מפני חום השמש (באו בצל קורתי, בראשית י"ט ח'); חפרתי מקור מים – קַרְתִּי ושתיתי מים (מ“ב י”ט כ"ד); חבר בקורות את הבית: “קֵרוּהו”, “הַמְקָרֶה במים עליותיו” (תהלים ק"ד ג'). אנטיפראזיס: להרס קיר – קרקר; הבאר מְקִירָה מים (כהקיר בַּיִר מֵימיה, ירמי' ו' ז').

תמונות אלו נשארו לנו כמו אותם הציורים מתקופה הפאליאוליטית וכשרידי החרס מתקופה הניאוליטית – כאוצר יקר וחביב מתקופת הילדות של העברי הקדמון, שהיה ממלמל באֵם אֵם-אִמותיה של אותה השפה, שכעבור תקופות על תקופות היתה לאם השפות השמיות, ובתוכן גם העברית של התנ“ך, שיש בה הרבה מושגים, שהוא, הקדמון, לא היה לו כל מושג ומוצג מהם. כשם שלא היה לו כל מושג, למשל, על המות, בדומה לאסקימוסים ולכל השבטים הפרימיטיביים, היודעים רק ש”הזקן הלך לשינה ארוכה" (האסקימוסים) או “שכב למנוחה גדולה” (הפאפואנים), או “נאלם להרבה זמן” (שבטי באלי). גם העברי הקדמון לא ידע על מותו של אדם, וודאי שגם הוא היה מניח אוכל למתיו והיה מאמין באנימיזם. אך מה שידע, מה שראה בעיניו הוא – שהוא נָפַל – מָט; מוט, מתמוטט, להמיט: נפילה. ורק אחרי כן, כשנודע לו על המות, נחלפה אצלו הטית הגסה לתיו עדינה יותר: מוּת. אך יחד עם זה נשארה אצלו (כמו אצל כל העמים) גם הנפילה להבעת המות – הוא נפל, פירושו עד היום בכל השפות: הוא מת. האדם שסופו למות: מַת, מתים (בן אדם), כך בהרבה שפות, смертНЬІЙ, mortalis, sterblich.

ובזה ינסה המחבר לתת שתי דוגמאות להשתלשלות המלים (השרשים) מהגיי-היסוד הראשוניים, על כל הסתעפותם. ומובן, שהדברים המובנים מאליהם נשמטו.

 

יא: דוגמה ראשונה    🔗

א. הֶגֶה-יְסוֹד: ר (רֵישׁ)

1. רא, אֹר; רה, הר; רע, ער – בתוספות אהו"י והגיי-שימוש.

יש לשער, שהגה-היסוד ר (ריש) הגה-חיקוי הוא לקולה של האש (האור) הטבעית (מאכסימלית): קול הרעם (הברק), ובכן לקול המחריד ביותר גם לאוזן וגם לעין, והמאיים יותר מכל תופעה אחרת בטבע. לכן – סמל החרדה, הרעד, המורא והרע בכלל. ובצירוף הגה-השימוש מ (מם) – רעם. הקול והאש יחד: ר+ש (רע+אש) רעש (עיין לקמן י"ב); דוגמת זעם: ז(זֶה, זִיו)+עם, זעף.

אך יחד עם זה גם הגה-ההבעה לתפישת הדברים בעזרת האור:

הראיה והאור:

– ראה, תֹּאר, מראה, ראי, אוּר. הנוגדת (אנטיפראזיס): מאורה, אֻרְוָה, מערה – מקום שמעט בו האור (דוגמת אֹהל מן הל), נהרה – מנהרה.

– עם נון השימוש: נֵר (נֵאר°); מקום הנור: תנור (התיו או תיו השימוש, מעין תגמול, תשבץ, או – מה שמתקבל יותר על הדעת: במקום תם הארמי: שם – תם+נור, מקום האש, שכן תיו-השימוש הנ"ל משמש יותר לאבסטרקציה).

– הרבה אור: נהרה; הנוגדת: מנהרה. התופעה המאירה עינים (פס-אור על האדמה, וגם מאיר עינים בטובו הגדול): נהר (דוגמת נחל מן הל, חית קונקריטית במקום הא אבסטרקטית, ודוגמת ים, מים – יום) נהר-הנהרות (הנילוס): יאור. מאיר וזורם: נוהר.

– שריפת הקוצים בשדה, להכשירו לחרישה: ניר (“נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים”! ירמ' ד' ג'), סמל מושאל להסרת כל רע בכלל, ובמאוחר: שדה נקי בכלל.

– עם טית שבמקום תיו השימוש: מראה אור נקי, ונקיון בכלל (בלי צל וכתם): טֹהר (תהר°).

• אדם המראה עצמו יותר מדי (מראה עצמו באצבע, ירושל' ברכות ה' ד'): יהיר [מן הל: מתהלל, מן גה (אור) גא, גֵאה]. הנוגדת: יגה – יגון, תוגה.

– ראִיה מאומצת, מרוכזת למטרה ידועה: ירה; מן הירירה, שהיא זריקת חץ או אבן – להשליך, לזרוק: ירה; להאיר (לְבָאֵר; הַבְהִיר): ירה (מורה, יורה דרך, עצה; דוגמת הֵל: נַהֵל, ומן גֵה: נַהֵג).

– הנראה מקרוב ומרחוק (גודל): הר; אשה הרה; מכאן הוֹרֶה, הורים (שהם גם מורים, יורים דרך לבניהם). החוק המורה את הדרך: תורה=תְאוֹרָה°.

– עם מם בכל"ם – הירידה מן ההר היא סמל המהירות: מַהֵר (=מֵהָר).

– עם נון השימוש (בסוף): העץ הנראה למרחוק: אֹרן (דוגמת שור (ראה) – אשור, תאשור, אשרה), ממנו עושים את המכשיר הנראה ביותר במרחקי הים: תרן (ת-ארן). תיבת-האור, התורה: ארון (אוּרִים וְתֻמִּים).

• עם מם-השימוש: החלק הנראה ביותר (בולט) בגוף היונה: מֻראה (הָפעל). בתלמוד: החלק הזקוף, המורם ונראה: זֶפֶק* (=זקף, שקף), דוגמת חָזֶה – מן חָזֹה, הצד הנחזה לעין ביותר. – הבהמה השמנה המרהיבה עינים: מִריא; להתרומם, להֵרָאות לעיני כל: מרא, המריא, במרום (רם); להתקומם (התרומם) על מישהו: מָרֹה, הַמְרֵה; מזה השם: מורת-רוח. ומכאן הסמל לכל מה שנגד רוחנו ורצוננו: מר, מרר, תמרורים: מַמרא. ועם דלת במקום תיו, לאבסטרקציה: מָרֹד (=מָרה-מָרֹת°, מֶרֶד-מֶרֶת°). הצו, הפקודה היא תמיד נגד רצוננו: אָמֹר (רק המרומם עלינו מצווה לנו); עין במקום אלף: עַמֵּר, התעמר – התנשא (שנא) על מישהו (דוגמת התעלל מן עַל, עָלֹה); גל תבואה מתרומם: עֹמֶר, מדת-תבואה גדושה; ובהחלפת מקום ההגיים: עָרֹם, עֲרֵמָה (הָרֵם, הֲרָמָה). – תולעים מתרומיים מתוף גוף: רִמָּה (וירם תולעים, שמות ט"ז כ', (דוגמת מְסֹס נֹסֵס, ישע' י' י"ח: מתנשא – שין שמאלית במקום סמך: מתרומם). העץ הרם (דקל): תָּמָר, תֹּמֶר; מתרומם: מִתַּמֵּר; תמונת תמר (בציור, גלוף): תִּמֹּרָה; בהחלפת התיו בהגה-שריקה אחר: סמר, מסמר (“תסתמר שערת בשרי”, איוב ד' ט"ו); הרגשת חידודי-מסמר: סמרמרת (בתלמוד: צמרמרת*); רמת העץ: צמרת; עמוד מורם (לציון דרך): תמרור (הקטָנה: תמר קטן, כעין-תמר); העומד זקוף עליך: שומר (“סומר”, כל שומר עליך הוא שונא לך, ורק אחר כך עבר המושג של שמירה גם לחיוב; על האדם הפרימיטיבי אין איש שומר אלא נגדו, לשלילה).

–- מקום גבוה: רָם, רוֹם, רָמָה (בצורתו הקדומה ישנה עוד האלף: רָאמות, משלי כ"ד ז'). הנוגדת: רָמֹה (זרק מלמעלה. ממרום); להפילני במרמה: לרמותני לצרי (דה“א י”ב י"ג). מכאן הסמל לכל גורם למפלה: מרמה, תרמה, תרמית – שכן כל מרמה עשויה להפיל את הזולת, אין מרמים את האדם לטובתו, כי אם רק למפלה לו.

– השׂער המסתמר ומתרומם: רעמה (ערֵמה). בנין רם ונשא: ארמון. – העץ הגבוה: ערמון (דוגמת תדהר מן דהֹר – זהֹר).

• הפחד מפני אור-הברק מסמל את הפחד בכלל: ירא, רהה, נורא (נון נפעל), מורא (דוגמת אימה, איום – מן יום, אור ודוגמת בהלה – מן הל, שואה מן אש).

העין במקום האלף:

מן הפחד, המורא מפני אש-(אור) הברק יצא הסמל לכל דבר שלמרות רוחנו וטובתנו: רַע (עין במקום אלף: להתגשמות המושג לכללי יותר ומקיף); רוע, רעע: שבירה והרס; הנוגדת לשבירה – חזק, מלא כוח-עלומים: רענן.

– גם סמל הקול (רעם): רוע, רעע (תרועה); ועם נון-הסבילות, קול האריה: נָעֹר; בתלמוד: קול החמור.

• תגובת הנבהל מפני הרע (דלת האבסטרקציה במקום התיו): רַעַד (במקום רַעַת° מן רעה).

• כלל הוא, שכל הריסה מכניסה אור, מפיצה אור על המקום: מגלה היא את המקום, שלא נראה עד היום: עָרֹה, עַרְעֵר; ועם נון הסבילות: נֹעֵר (נחמ' ה' י“ג, ישע' ל”ג ט'). מקום גלוי: עריה; הנוגדת: דבר שאסור לגלות: עֶרְוָה. אדם מגולה: עָרֹם; הנוגדת: מחשבה נסתרת: ערמה (דוגמת בֶּגֶד – המכסה, ובָגֹד: לכסות על המעשה, מעיל – המכסה, ומָעֹל: לכסות על המעשה; בגידה, מעילה); לגלות את גוף-עצמו: התערה.

הנוגדת לאור: מקום שמעט בו האור: יער; והמקום המגולה ביער: מער (בגרמנית לעשות מער ביער: lichten den Wald, להכניס בו אור; בעברית: לברֵא, לבָעֵר את היער, עיין לקמן); מקום מגולה (מואר): מַעֲרֶה, הנוגדת: מקום שאין בו אור, או רק מעט: מְעָרָה (כדלעיל: מְאוּרָה). ומְעָרַת דבורים: יַעֲרַת דבש.

– מכשיר המגלה את הראש (משיר את השער): תער, וגם: מורה (מראה, מגלה את המקום; דוגמת גלח – מן גלה); תיק החרב המכסה עליה: תער.

– צמח שאין לו עלים ופירות (מגולה): עַרְעָר; להסיר את הפירות (דוגמת לברֵא את היער): אָרֹה, (שבמשך הימים עבר מן העץ עצמו אל הפירות, תופעה תדירה בלשון); מכאן: אדם שאין לו בנים (פירות): ערירי; והקללה הגדולה ביותר, שימותו בניו: ארור; והנוגדת: הִתערה, להכות שורש, להצמיח ולשגשג.

– שטח כל הגוף הנראה לעין: עוֹר; לפקוח את העינים (להקיץ), לראות באור: עוּר, הנוגדת: עִוֵּר; להעיר בקול: רוּעַ; להקיץ: התעורר, התנער (על שייכות הקול אל היקיצה מעיד: התרונן). היקיצה היא סמל טלטול הגוף המתנער, וכך סמל לטלטול ותנודה בכלל: נָעֹר, הִנָּעִר, נַעֵר, התנער. המתעורר ומתנער – מנער מעל עצמו את מה שעליו, ובכן: מסיר מעליו: נֹעֵר, מְנַעֵר (אבק וכדומה). הפסולת שמנערים מן הפשתה: נְעֹרֶת.

– מקום העֵר ביותר (וגם מואר): עיר; בעל-החיים הער ביותר: עַיִר, נַעַר (גם קול וגם תנועה, דוגמת טף – על שום הקפיצה: טפף).

– התופעה הטבעית הרָעָה, העֵרָה, המרִיעָה, (בהשתתפות הגה-השיניים, גם לחוזק הענין וגם לחיקוי הקול השורק: סער, סערה, שַׂעַר; והדבר המגיב ראשונה ובעיקר על הסער והפחד: שֵׂעָר, שַׂעֲרָה (“תסמר שערת בשרי”, איוב ד' ט"ז). הדגן בעל השבולת השעירה: שְׂעוֹרָה (דוגמת חטה, ע"ש החוטים שבשבלתה).

– המביט סתם: רואה, אך הרואה אינטנסיבית, בהשגחה, בתמידות: רועה (בגרמנית: auf-sehen הנביא הוא סמל שניהם: “אנכי הרואה” (חוזה), ורועה, “לרעות את עמי” (שמות ז' ו'), ועד היום מסתמל המנהיג הרוחני ברועה: Pastor, אך: Presbiter–Preister).

– הרועה אתי יחד את הצאן: רֵע, רעיה (ידועה היא המימרה הבין-לאומית: “כלום רעיתי אתו יחד חזירים, שחושב הוא אותי לידידו?!”, רָעֹה: רעה צאן והתרועע בידידות (על רעה, רעיון – עיין לקמן).

– השונא, האורב במבטו בלי הרף: עָר (דוגמת עוין, מביט, ודוגמת שורר, אויב: שׁוּר).

המחבר משער, שגם הגה-השיניים ז' (זיין) קשור בתופעת האור; ההגה זֶה, זוֹ – מלווה את התנועה המראה דבר מה, כאומר בה: אור! ראה! אור בהיר: זיו (ארמית תנכית); חודש האור, האביב: ירח זו (חודש האור: אייר); מקום בולט, דבר בולט, נראה לעין: זיז; פנה בולטת נראית: זוית, מזוזה; ראה: חזה, הָזה. בהיר מראה: זך, זכוכית, זיג, זג, זגוגית, מזג (יוצק מזגוגית אל זגוגית), מן זג – סך, נסך. ומן סך – סכה, ראה).

ומהצטרפות: ז+אר – יצא זֹהַר; להאיר על דבר מה בא: הזהיר; הרואה מראש (את הסכנה הבאה): נזהר (בארמית: זהיר). הופעת האור: זרח (זרה°); עץ מאיר עינים: אזרח (דוגמת אלון, אלה – מן הל אל).

והזיין בא גם במקומה של הריש עצמה: זעם (רעם כדלעיל).

ובהתחלפות הזיין ביתר הגיי-השיניים:

– המאור בלילה: סַהַר; האור החזק: זהר; הנוגדת: סֹהַר; השמן המאיר עינים (מבהיק): יצהר; חלון: צֹהַר; בהתחלפות הריש בלמד (למנר) צָהֹל (“להצהיל פנים משמן” תהלים י“ד ט”ו) אבל צהל: קול – יסודו בצלל, צליל, שהוא בעצם: קל, קהל, מַצְהֵלָה° מקהלה; הרבה אור: צהרים; צבע לבן מסמא: צַחַר; אור הבקר: שַׁחַר; הנוגדת: שחור.

– הזדקף (הֵראות יותר): דהר (הסוס המזדקף; ולא כמקובל: ריצה); עץ מרומם: תדהר (דוגמת ערמון מן רם, ערם כדלעיל).

2. סיפוח הגיי בכל"ם:

אותיות השימוש, שנספחו אל הגיי-יסוד, באות לא רק בראש, כי אם גם בסוף המלה וגם בתוכה.

עם בית בכל"ם:

– להכניס אור אל תוך -: בָּאֵר, בַּהֵר, בהרת; נראה היטב: בהיר; חומר מבהיר: בֹּרִית; זך לעינים: בֹּר, בַּר, בָּרָה; לפנות מקום ביער (להכניס בו אור): בָּרֵא (עיין למעלה); לפנות מקום ריק בשדה: בָּעֵר (גם בעזרת האש, השרפה); וגם פָּאֵר (לא תפאר אחריך, דבר' כ"ד כ'); מקום שהאור נכנס בו: בְּאֵר, בַּיִר, בּוֹר (מקום ריק, שהאור נכנס בו); ראש ריק: בַּעַר, נבער (בתלמוד בּוּר); בארמית – מקום ריק מאין יושב ותבואה: בָּרָא, אדמת בור – בעברית: בָּר; בעל החיים המבער (מלחך) את השדה: בעיר.

– להוציא לאור, להראות: ברא; דבר כתיקונו, כהבראו: בריא.

– חור שבו נכנס האור: אֲרֻבָּה (אר+ב); דרך החור הזה אורב האיש לשונאו, לסכנה: אֶרֶב, מארב (במשך הזמן: סתם חור בבית, ושגם העשן יוצא בו: ארבת עשן).

– לראות ולהבדיל בין דבר לדבר: בָּרֹה, בֹּר, בָּרֹר; לעשות נקי ובהיר: ברר; לברור את האכל (לנקותו לאכילה) וגם לאכל, להבריא: ברה; סעודה: בריה; לאכול: ברות; להאכיל: הברות; סעודה גדולה (מסיבת שלום): ברית. (כָּרֹת בְּרִית: כֵּרָה+בִּרְיָה).

– הרגש הרע (הרגיל ביותר): רָעָב (רע+ב, רגע רע בפנים).

**בהתחלפות הבית בפא (פה הפה**):

– לפתוח את הפה (להכניס אור): פער (ובכלל לפתוח מקום בגוף); להרוס, לקרוע, לגלות: פרע, תכונת העושה: פרא.

– להאיר עינים (פא היופי!): פָּאֵר; פְּאֵר העץ: פֹּארָה, פֻּארָה.

עם כף בכל"ם:

– נוגדת – להעיב את האור: עָכֹר (בתלמוד: כָּעֹר, כָּאוּר).

עם למד בכל"ם:

– רע הנכנס אל גוף: רעל (רע-ל), עֶרֶל;

• הנוגדת של אור, עָרֹה (לגלות) – לכסות: רָעל; צעיף מכסה: רעלה; העור המכסה: ערלה; ומכאן כל יתר השלילה שבמושג זה.

על מם בכל"ם ועל מם השימוש בכלל והתחלפותה לנון – כבר ראינו למעלה: מאור, מריא, נר, ארון וכו'.

3. **סיפוח שין – השימוש (שין הבאור, שבמקום אֲשֶׁר**):

– חלק בולט לעין (נוסף על הַיֵש הרגיל): שאר (דוגמת יתר: ית-אר°, יתרון ית-אר-ון°; חלק הנראה עוד (אחרי הֵעָלם העיקר): שאר, שארית (דוגמת נותר: נו+תאר°).

– החלק הבולט בגוף האדם (בצורתו, ובחשיבותו המינית, המושך את העין): שְׁאֵר (מתנים, ירכים); יוצא ירכים: שְׁאֵר (אחר כך: סתם בן המשפחה, קרוב: שאר-בשר, שַׁאֲרָה).

– מזון טוב הגורם לבשר שמן: שְׁאֵר; (דוגמת: מְרִיא, כדלעיל).

– עיסה שמשאירים (להחמיץ בה): שׂאֹר; כלי-השאור: מִשְׁאֶרֶת (מובן, יחד עם השאור).

– מקום הנפתח לרווחה: שער; שער העיר הוא המקום לכל שוק והתקהלות במזרח, מקום כל משא ומתן ומקח וממכר – מכאן: דבר שבו ידובר בשער: שערורה, שערוריה; מדה ומחיר (כפי שהוקצב בשער): שער; לנַחֵש בשיחה בשער (בשער בת רבים, שה"ש ז' ה'): שַׁעֵר.

4. סיפוח הגימל (גרון):

– לפתוח את הפה בלוית קול: גָער, ערג; ומבעלי החיים, שצריחתם העיקרית באה מתוך צמאון, או רעב ותשוקה – השתוקק: ערג (בארמית נפלה העין: רג, רגג ובעברית: נָעֹר – רן, רנן); (אך עֲרוּגָה: עֲרוּכָה! – אדמה ערוכה בסדר ידוע, כמו מַעֲרֶכֶת עצים).

– העוף הצורח: עגור (בתלמוד: “צוח ככרוריה”, צועק כעגור, קדושין מ“ד ע”ח); גער, גערת הטירוף: מגערת (מחלת הצריחה) דוגמת שָׁאֹג – שָׁגֹעַ; שגעון, שיסודו שג. יסוד אפיו של המשוגע הוא הצעקה בלי הגיון: זעק, שאג, שגע; מכאן עם התפתחות המושג: התועה בלי שכל או קשור לדבר מה בלי הגיון: שגה, שגג, שגגה, משוגה; תפלת אהבה עד איבוד החושים: שגיון; הנוגדת: שגח, השגיח.

 

יב: דוגמה ראשונה (המשך)    🔗

ב. הָרֵישׁ מִתְחַלֶּפֶת בְּלָמֶד

**

1. אל, לא, הל, לה, בתוספת אהו"י והגיי-שימוש.

– אל והל – מבוארים למעלה פרק ט.

העין במקום האלף:

עם התפתחותו של העברי הקדמון ועם עמדו על ההכרה העמומה, – שעדיין גם היא היתה אלילית, אך בכל זאת צעד קל כלפי האבסטרקציה – שלא הכוחות הפשוטים והגסים שמסביבו (בעלי החיים, סערה, ים וכדומה) הם השולטים בגורלו, כי אם כוחות רחוקים יותר, כבירים יותר ועליונים (לא דרי מטה) – התחיל להבחין ולבהר לו את המושג החדש לאלהים: עָל. – קודם היה האַיִל (אֵל, אֵיל), אחר כך – האור והכוח: אֱלֹהַּ, ולבסוף – עָל, עֶלְיוֹן. ביחד – כוח, אור ועליון: אל-עליון (בתלמוד – כח: תועלת) – ולכולם היסוד הראשון, הגה-היסוד: הלמד, שמקורה הראשון הוא: הריש – הגה האור וקולו. – וככה:

– להתרומם: עלה; לרומם: עַלֵּה; עליון: עִלִּי; הנוגדת: הֵעָלוֹת (לרדד מֵעל).

– שֶׁעל גבי העץ: עָלֶה.

– בעל-החיים המטפס על ההרים: יָעֵל, יְעֵלָה (“יעלי-סלע”); הרים הגבוהים ליעלים" תהל' ק“ד י”ח).

– חדר שבגג: עֲלִיָּה; מעון אלהים (שמים): עֲלִיּוֹת.

• החלק העליון שעל גבי המכתש: עֱלִי (בתלמוד: גוש-עץ שעליו כותשים או קוצצים דבר).

– להעלות ערכו של דבר: הוֹעִיל (בתלמוד: תועלת; “אינו מעלה ואינו מוריד” – אינו מועיל ואינו מזיק).

2. עם בכלם.

עם בית בכלם:

– בעל – בָּא+עַל (“ויבוא עליה”); במאוחר: כל מין בעלות על רכוש סתם; ובהחלפת הבית לפא, לחוזק הבעלות: פָּעֹל, רשות הפעולה וחובתה הן של הבעל, הוא הפועל במשפחה, הפעולה המינית – בָּעַל: פעולתו המכסימאלית של הגוף, שכולו נתון לה.

עם למד בכל"ם:

– להתעלות על מישהו (לעשות לו רעה): עלל, התעלל, פעולה רעה: עלילה: אחר כך גם פעולה גדולה סתם (של העליון): עלילה, עליליה; ומעשה בכלל: מַעֲלָל.

– סמל ההתעלות, ההתעללות, השעבוד הוא: עֹל, שמעלים על האדם; מעשה השעבוד: עָוֶל (דוגמת השתררות בכוח, באוֹן: אָוֶן), עַוְלָה, עֶוֶל, עַלְוָה; לעשות עָוֶל: עַוֵּל (“מְעַוֵּל וְחוֹמֵץ” תהל' ע"א, ד': מְשַׁעְבֵּד וְחוֹמֵס); אך כיון שיש גם עוֹל חיובי: עֹל המוסר והחוק, לפיכך: הפורק מעליו כל עֹל: עֲוִיל (נוגדת) ובצירוף: בליעל (בלי שיעלה על עצמו עול מוסר).

– הילד העולה והולך (גדל): עולל, עוּל; בהשאלה לבעלי חיים אחרים: בקר רך: עָלוֹת, ולצמחים: פֵּרות רכים: עוֹלְלוֹת (דוגמת יונקות: ענפים רכים).

עם מם בכל"ם:

– מה שמעלים על גוף האדם: מעיל; מכאן: לכסות על מעשה רע, או על מחשבה רעה: מָעֹל, מַעַל, מעילה (דוגמת: בֶּגד – בגידה).

• מדרגה (שעולים בה): מַעֲלָה; מקום עליון: מעלה, מעל; פעולה רעה (התעלות על מישהו): מַעֲלָל.

– מה שלמעלה מחיינו, מהשגותינו: העבר והעתיד (“מה לפנים ומה לאחור?”): עולם; מכאן: לכסות על הדעת מן התפיסה: עַלֵּם, נֶעֱלָם; דוגמת: חָדֵל-חֶדֶל; בתלמוד: החלדה – להעלים, לכסות את הסכין (בשחיטה) תחת העור; חלודה*: המכסה את המתכת (מעלה חלודה) ובמקרא: חדל – נעלם מן העין, מן החיים.

– עוּל-ימים: עֶלֶם, עלמה.

ובהחלפת המם בנון:

– לכסות משהו היטב, לסגור עליו: נָעֹל (דוגמת: סגר על (יסגר על איש, איוב י“ב, י”ד, סגר עליהם המדבר, שמות י"ד, ג'); המכסה וסוגר על הרגלים: נעל (דוגמת גוף, הגפה (סגירה) – מגפים*) (מסגר – מנעול) מנעל (הלבוש היחידי שהאדם הפרימיטיבי סוגר ופותח הוא הנעל.

3. על (ל) – בהסתפחותו אל יסוד שני, זר:

– לכסות בצעיף עַל אַף (אפים, פנים): עַל+אַף=עָלַף, מכוסה; מעֻלף (דוגמת עוטה על אף: עָט+אַף=עָטַף; ושניהם נפגשים במושג השתוחחות הנפש: עטוף נפש – התעלף, עֻלְפֶּה. – ערף (רעף – נטף)+על – ערפל, אד מטפטף מלמעלה.

 

יג: דוגמה שניה    🔗

הֲגָיֵי-הַיֱסוֹד ר' ש' (אוֹר, אֵש)

**

1. אש, עש, שע; רעש, ראש, רש בתוספות אהו"י ואותיות השימוש.

אם ההגה ר' (ריש) הוא קול האור (האש) הבא מלמעלה, קול הברק הרועם, סמל הרע והפחד, הרי ההגה ש' (שין) הוא קול אושת האש, שהאדם עצמו מוציאה בעמל רב, בחרחור-יתד בעץ או באבן: ש, אש. – עלינו לראות את תפקידה של תופעה יקרה זו בחיי האדם הפרימיטיבי, תפקיד שולט ומכריע בחיי המשפחה, ואת המלחמה בעד זיק אש אצל הגזעים הנמוכים מאוד, שאינם יודעים עדיין לחרחרה מתוך החומר, מלחמה לחיים ולמות – בכדי להבין, מדוע קרא לעצמו אדם-האש, זה השולט בה, בשם: אִישׁ, אִשָּׁה, שקודם לכן היתה בה גם נון-הסבילות, הגה-חוטם זה, המוסב תמיד על האדם עצמו: אנש, אֱנוֹשׁ. – וצריך לשמוע את קריאת הגיל עם הופעת זיק-אש הראשון, קריאת החיקוי הפרימיטיבית: “אש”! בכדי להבין, שהמושג יש אינו יכול לבוא אלא אחרי הכמיהה אליו. האש היא היש (מאין) הגדול בחייו. הגה זה “יש” נשאר לנו גם בצורתו הראשונית: אִש (שמואל ב' י“ד, י”ט; מיכה ו, י'; משלי י“ח, כ”ד). חשיבותה של האש כמתנת המתנות נשארה לדורות: להנחיל אוהבי יש (משלי ח', כ"א) – שַׁי. (רמז על זה בתלמוד (סנהד' ק', ע"א), המרגיש במלה יֵש את המושג – שַׁי, אלא שכדרכו עושה ממנו גימטריא). –

– ובמם ההפעיל – לחוש את היש בידים: משש (בתלמוד – יש מוחלט: ממש).

• – אבר האדם, הקולט את האש (האור): אישון. הנוגדת (חשכת-העין): עשש.

– האד היוצא מן האש: עשן, עֶשֶׁן (אנטיפראזיס טבעי: האש נותנת גם את האור וגם את החושך): אשון, אישון: חושך.

– שר האש: איש; האשה שומרת על האש, שלא תכבה (ומכאן השתלשלו בנות-וֶסטה, “השומרות על אש-הגַברות” במקדש; כל מקדש יש בו זיק-אש תמידי, כמו בכל “בית” אצל שוכני יערות): אש-תמיד, נר-תמיד – שנשאר עד היום הזה בבתי הכנסיות.

– הזקן הוא סמל החוזק והשלטון בג’ונגל (פרויד): יָשִׁישׁ (אָשִׁישׁ°). להיות לאיש (גבור): התאושש; הנוגדת: אנש, אנוש, יאש; עמוד חזק ובוטח: אשיה (עמוד מאֻשש).

– מתכת מוצקה (חזקה) באש: עֶשֶׁת, עָשׁוֹת; היות בריא וחזק: עשת; מצב רוח בטוח: עַשְׁתּוּת, עֶשְׁתוֹן; הנוגדת – אי-בטחון ברצון, במחשבה: התעשת (התחרט).

– קבוצת הכוכבים, הפלֵיאָדים, נראתה לעמים שונים בדמויות שונות. העברי הקדמון ראה אותה בדמותה הנכונה: צבור גחלי-אש מהבהב: עָשׁ, עַיִש; הרקב המאיר בלילה (מגפרר): עש (“אכלוֹ עש”: אכלו רקב).

– חלת-פירות אפויה באש: אשישה (דוגמת לביבה, החרוכה בלהב, בלבה); ועם צמוקים (כנהוג עד היום הזה): עשישי ענבים.

הדבר הדורש זמן ותשומת לב יותר מכל (מכסימום), לשמור עליו תמיד, הוא האש – תשומת-לב והקדשת זמן לדבר: שָׁעֹה, השתעה, שָׁאֹה, השתאה, שעשע, השתעשע; זמן: שעה; הנוגדת – הפעיל: הָשֵׁע.

האש היא סמל ההרס והחורבן: שאה, הִשאה (החרב); וגם קול ההרס וזעקת החרדה: שֹׁאָה, שאון (דוגמת רוע+אש=רעש) – הנוגדת: שאנן (שקט ושלו); קול זעקת שבר: שֶׁוַע, שׁוּע, שועה, שַׁוֵּעַ; מטרת השַׁועה: ישועה, ישע; שליט המצוה (זעקה): שׁוֹעַ (דוגמת נגיד – המגיד: המצוה, ודוגמת צַוֵּה – צַוֵּחַ).

2. עם הגיי בכל"ם.

עם בית בכל"ם:

רקבון וסרחון הנגרם בידי החום, המוציא את הליח וכן גם סמל לכל קלקול וחורבן:

– חרב, היות בלי ליח: בּוֹש (ב+אש); חריבת מעין: בוש, (דוגמת חָרֵב: חר(אש)+ב), יבש (אבל חֶרֶב: חור+ב, מנקב).

– העלות סרחון מתוך יובש: בָּאשׁ, באשה; ענבים (פירות) מקולקלים מיובש: בְּאֻשִׁים; סרוח והיות לזרא למישהו: **הבאיש ריחו, התבאש. **

– הריח הרע, שראשיתו: סרחון של רקבון שבגוף הוא סמל הבושה – בוש, התבושש (בתלמוד: התביש), בשת, מקום הבושת, הַבָּאְשָׁה: מבושים. מכאן: החוכך וחושש להופיע בחברה: בושש (מבושה או פחד, שהם היינו הך), ומכאן: חכה זמן רב עד שיופיע וכל חכוי וצפיה של זמן רב: בוש, בושש.

עם למד בכל"ם:

החיה המשַׁוַעַת (שוּעַ, שַׁוֵעַ), היא: שועל (מְשַׁוֵעַ+לְ לאוכל – דוגמת התן, שהוא סמל היללה והצריחה: תנה, לתנות).

עם מם בכל"ם:

– האש היא סמל החורבן וההרס וכן גם סמל הפחד והמבוכה – אָשֹׁם, יָשֹׁם, שׁמֹם, שַׁמָּה, ישימון, שממון; גם הקינה והנהי על החורבן וההרס שמם, השתומם.

– להוציא חום מן הגוף: נשם (נון הסבילות!); רוח הנשימה: נשמה (“נשמת רוח אפו”, ש“ב כ”ב ט"ז, דוגמת נָשף: נפש); מכאן סמל לכל בעל חיים הנושם, “אשר נשמה באפו”, שעבר לרוחו היתרה של האדם: “נר ה' נשמת אדם”, משלי כ' כ"ז – נר, אור, חום.

– מושג מאוחר הוא המושג אָשָׁם: קרבן=אש; ועוד יותר מאוחר – החוטא שעליו להביא קרבן: אָשָׁם, אשְׁמה; ומכאן לאשמה בכלל.

3. צירוף הגיי-היסוד ר' ש' (אור+אש).

קול האור והאש יחד – רוע+אש: רעש. הפחד מפני הרעש: נרעש. הרע, ההרס עצמו: רֶשַׁע; מכאן כל רע ופעולה רעה של האדם בכלל, שהוא: רָשָׁע. ובהגה-שינים עוד יותר חזק – הבעה ותוצאות הרע, הרעש והרשע: רָעֹץ (רעע); והשליט הרשע: עריץ, המעשה: מערצה; והמכבד את הכוח: מעריץ.

מנהיגי השבטים הפרימיטיביים, ואף בני שבטי העברים בכלל, מוכתרים בשמות הדר שונים או בשמות חיות אדירות ואפילו בשם חלק מגופן: “שן-ארי”, “קרן-ראם”, “עין-נשר”; או על הופעות-טבע כבירות: “הברק החד”, “השמש”, “הסהר המלא”, וכדומה לאלה. העברי הקדמון היה מכנה את מנהיגו בכלל בתואר אוראש° – רֹאשׁ, כשם שגם חלק מהגוף החשוב ביותר, העליון קרוי בשם זה. ומכאן כל הסמלים לכך:

– עליון, חשוב: ראש; הנוגדת – חדל אישים: רָאש, רש.

– שטח כוחו ושלטונו של האדם-הראש (בתלמוד): רָשוּת, רשות; לתת רשות (בתלמוד): הרשה; כתב רשות: רשיון; להעביר את הרשות, את כוח הזכות: הוריש: הזכות שנמסרה: ירושה, יְרֵשָׁה, מורשת; והמקבל אותה: יורש; והנוגד – לשלול את הכוח, הזכות: הוריש, רושש; חוסר הכוח: רֵיש, רִיש. מחוסר-הכוח: רָאש, רש (כדלעיל).

– ועם גִמל (גם): גרש – (גם לשלול ממנו את כוחו ורשותו וגם לעקרו, לטלטלו ממקומו). מטולטל (ים, רוח, אדם): נגרש. מקום טלטול העדר, הריצה: מִגְרָש.

• המכשיר, שבעזרתו לוקח אדם את זולתו (חיות, דגים, אויב) אל רשותו שלו: רשת.

– אִמרת הראש וסגנונו הנעלה: ארשת (הראש הוא גם חכם מליץ; דוגמת המָשל, שהוא אמרי-המושל וסגנונו).

– רעל העשוי מראש-צמח: ראש, רוש (צמח בעל ראש מיוחד? שאלה בוטאנית).

– וגם בית בכל"ם – עץ “שכולו ראש” (צמרת מלמטה למעלה): ברוש.

4. צירוף הפוך: ש' ר' (אש+אור).

(הראיה באה בעזרת האור, האש) להביט בראיה מרוכזת: שׁוּר (אֵש+אוּר); חומה שמעל גבה משגיחים: שׁוּר (דוגמת בַּחַן – שממנו בוחנים למרחוק באויב ודוגמת מצפה – צפיה למרחוק). להאיר דרך, להדריך, להכין צעד: אַשֵׁר, יַשֵׁר; צעד נכון: אַשּׁוּר, אֲשׁוּר; התואר: ישר, דרך נכונה: ישֶׁר.

• המחבר משער, שגם עם אַשור קרא לעצמו כך על שום האור והאש: מאיר, ישר, שהאשרה היתה גם אלילתו, שסימלה את האושר והעושר: את הפריה ורביה.

• האיש הרואה נכונה, הרואה עתידות: משורר (דוגמת חוזה); האויב המביט בנו ואינו גורע עין ממנו: שׁוּר, שורר (דוגמת עוין); להשגיח: שרת.

– האש והאור הם סמל הטוב וההצלחה: אשֶׁר.

לשבח את מישהו (שבח מאכסימאלי: אור+אש, ראש): אַשֵּׁר (דוגמת להלל מן הל, לפאר מן אור, לעַלֵּה מן על (הל); מלת החיזוק והבטחון: אשר.

• אלילת האור והאש, האושר: אֲשֵׁרָה (דוגמת חמנים – מן חמה: “אשרים וחמנים”, ישע' י"ז, ח'); החשוב שבעצים: אָשׁוּר, תאשור (עץ חשוב אחר: אשל (למנ"ר!). דוגמת ארז: אור+ז).

– שדרת-עצים המכוונת ישר (שאפשר לראות את כולם): שורה, שֵׁרָה.

– עם כף בכלם: דבר ישר וטוב: כשר (כ+אָשר).

• עם מם הקביעות: מקום ישר: מישור. ארץ המישור: שרון (נון במקום מם).

ובמובן הראשות והרשאה:

– להרשות, להתיר, לחלץ: שָׁרֹה; להתיר (להמס) את הענבים ע“י דריכה: שָׁרֹה, והמיץ היוצא ע”י שריה: מִשְׁרָה.

• והנוגד – לקשר: שרר, שריר, שֹׁר (דוגמת גיד, המאגד את הגוף); להשתמש בשרירים (בכוח): שרירות (דוגמת אָוֶן – להשתמש באון); שורת חוליות קשורות אלה באלה: שֵׁרָה, שַׁרְשָׁה, שַׁרְשֶׁרֶת; מגן-מלחמה עשוי חוליות קשורות: שִׁרְיָה, שִׁרְיוֹן. הנושא את השריון, סריון: שָׂר, סֶרֶן, דוגמת אדון – בעל הנדן (החרב).

– בעל החיים האלהיי, שהיה להם אליל: שׁוֹר – כנוי עליון: אש+אור.

 

יד: שְׁנֵי יְסוֹדוֹת-בְּרֵאשִׁית    🔗

מכל האמור נראה, שאין המחבר נוטל על עצמו לברר את מוצאו של הגה-היסוד עצמו. עם שאלת המוקדם והמאוחר בשפה אמרנו (פרק ט), שהמוקדם יכול להיות ברור לנו רק בשעה שהגה-היסוד הוא הגה-חיקוי. בנידון זה דינו של מֶחקר-השפה כדינה של הביולוגיה, המתחילה בפרוטופלאסמה, אך אין היא מבארת את מהותה והתהוותה של הפרוטופלאסמה עצמה. יכולה היא לטפל מן הפרוטופלאסמה ואילך, ולא לפניה. – אך בעוד שבביאולוגיה הולך ומתחוור יותר ויותר, שרק פרוטופלאסמה אחת יסודית שימשה מקור ויסוד לכל החיים האורגאניים, הרי בשפה אין לנו האושר לקבוע הגה יסודי אחד לכל השפה כולה, אף כי רואים אנו, שישנם באמת בעלי-חיים, שרק הגה אחד כביכול יש להם “בשפתם”, כמו למשל הפרה. לא כן הסוס, שיש לו כבר שנים: הצהלה והנחרה.

ואשר להגה-החיקוי, הרי אין לקבוע קביעה אובייקטיבית ומשכנעת הגיים, שמוצאם הוא החיקוי. כן, למשל, מאמין המחבר וברור לו בהחלט בהגיים רבים שהם אינם אלא חיקויים, אך אין לו האמצעים לשכנע בהם את זולתו. ישנם ביניהם כאלה, שהרבה מאנשי-שיחו של המחבר מסכימים להם וכאלה שרק מעטים מסכימים להם. ידועות הן המלים, המקובלות כחיקויים, כמו: בקבוק, שקשוק (או מַשק) המים, צלצול, רעם וכו', שאינם טעונים הוכחה.

אך לעומת אלה ברור לו למחבר בתכלית, שעם התבוננות באופן הבעתו של האדם הפרימיטיבי וגם של בעלי החיים שמסביבו, מתבהרות הרבה מלים של חיקוי, או לכל הפחות שהגה-היסוד שלהן היה חיקוי, כמו, למשל: אִי! (קול התן, שעל שמו נקרא התן: אִי. מכאן גם עִי (עיי-מפולת), חורבה שהתן אוהב להתגורר בו); אֹן! (קול התאמצות הכוח, אח"כ שם לקול עצמו ען, ענה); אֲרִי! (קול האריה); אפה (קול הפחה באש ללבותה); אֵש; בְּהֵמָה (בָּה+מָה, הָמה, קול הפרה); גוּר! (קול האריה הצעיר בגבורת נעוריו); גַּם! (דומה ל-הַב! פעולת הגמיאה); גָּרוֹן (הקול היוצא מן הגרון, כמו חרון); הַב! אַף! (פעולת החטיפה של האוכל); הַך! הַס! זַיִן (זֵין, קול זעזוע החרב עם נקישה); זַעַם (נעימה דרך השינים); חך; חָרֹה (נחרה, קול יוצא ונכנס דרך האף והגרון); טַעַם (חיקוי הדבקת הלשון אל החיך והשינים וגם את השפתים זו לזו בשעת טעימה); כיח*; לבה, כבה (היסוד: בְּה, פְּה, קול הפחה באש); לשון (לש); מה? מַהְמֵהַ (מַה, מַה?) (חיקוי שאלתו של אדם במבוכתו, בחוסר עצה וכו'); נהם, הום, המה; נום (נהימה בשינה) נעם (שדומה לטעם); ניע* (פעולת האף (נ) יחד עם החיך (ע) להוציא את הליחות); עטש* (פעולת האף בעזרת השינים); פֶּה (הקול היוצא עם סגירת הפה ופתיחתו); פַּךְ (קול המים היוצאים ממנו (מפכים); פעה, בעה, בעבוע* (קול הפה וקול בעבוע המים); שֶׁן; רעש, רחש (הראשון קול גדול, השני לַחש; מכאן: נָחָשׁ, הרוחש בלחש; מכאן: נַחַשׁ, רוב הכישופים קשורים בנָחָש; צבע הנחש באור השמש: נחשת; נשם, נשף (הראשון: נשימת האויר כלפי פנים, שסופה סגירת השפתים; מ, השני: נשיבת האויר החוצה); מוץ, מצץ (קול המציצה); צם (עצם, צמצום השינים, עצימתן, מכאן תנועת ההתאמצות: מץ, אמץ, והכוח בכלל: עצמה, עצום וכו'), ועוד הרבה דומות לאלה מלות-חיקוי, מהן מתקבלות גם על דעת הזולת ומהן רק בקושי או בכלל לא.

המחבר ברור לו בהחלט, שכל הגה בראשית אינו יכול להיות אלא אחד משנים: או מלת-קריאה, או מלת-חיקוי. חיקוי לקולות שבטבע מסביבו של האדם הקדמון או בו בעצמו (חריקת שינים, נשיפת הרוח דרך האף, השינים, השפתים וכו'). אלה הם שני יסודות בראשית לכל שפת האדם, והשאר אינו אלא ואריאציה מגוונת ורבת פנים לאין-חקר.

 

טו: הַצְּלִיל הַמַּדִּיחַ    🔗

עם הזהירות שלא ללכת שולל אחרי צלצולים דומים לעברית בשפות לועז, לא-שמיות, אין המחבר רוצה לשלול אפשרות של זהות כזו בין שפתנו ובין כל יתר השפות בכלל. אפשרות כזו ישנה על כל פנים גם לרגל השפעת התנ"ך, שהרבה מלים ממנו נכנסו אל תוך התפלות הנוצריות והשייך להן ונשארו שם במקורן. אך גם בזהותן של המלים הללו קובע לא הצלצול בלבד, כי אם המסיבות, הקשר התמונתי, מקומן בהגיון השפה ההיא. שכן ישנן ביניהן גם כאלה, שמובנן נשתנה לגמרי עד כדי ניתוק כל קשר עם המובן המקורי, כמו למשל מלת הקריאה לעזרה: הושע-נא! שמובנה עבר לקריאת כבוד והערצה: “הושענא לך, בורא עולם!” (במובנו המקורי – ממש חלול השם!). ככה יכול להיות באמת, שהמלים הגרמניות fallen (נפל), hell (הל, יהל), Farre (פר) וכדומה, או המלה היונית eros (תאות המין) מזדהית עם המושג העברי אָרֹשׂ, והמושג הרוסי Xpam (בית-תפלה) עם המלה העברית חֵרֶם (קדוש לה'), אלא שהדרך הזאת מסוכנת היא מאוד. יכול להיות סתם-מקרה בצלצול. יוצא מן הכלל היא השפה ההונגארית, שהמחבר מצא בה זהות מופלאה עם העברית בבנייתה הלשונית (חמשה בנינים: קל, הפעיל, פיעל, נפעל, התפעל, זכר לנסמך ועוד הרבה שותפות ממינים שונים. והמהנדס בנימין בֶּרֶגי מצא בה יותר ממאתים מלים זהוהות להפליא עם העברית, זהות שבשום אופן אין לראות בה מקרה בלבד).

ואולם מקריות כזו יכולה להיות גם (ואולי על אחת כמה וכמה!) בזהות הצלילית שבין השפה העברית ויתר השפות השמיות עצמן! משום שהלא גם בעברית עצמה אפשר ללכת אחרי הצלצול ולפול בפח הטעות. לדוגמה: פרח. מלה זו שני מובנים לה, פריחת-צמיחה, ומעוף – שני מושגים שבשום אופן אין להעמידם על מכַנה משותף. ומעשה שטן: גם השפה הגרמנית מדיחה אותנו בזה: fliehen – blühen; והרי במלה fliehen לא יכול להיות ספק, שמקורה בבריחה המאכסימאלית והטיפוסית ביותר: במעוף fliegen. ובכן, גם שם מזדהים שני המושגים בצלצול, כמו אצלנו: פָּרַח – בָּרַח!

אך עם התבוננות נכונה עומד אתה על ההבדל היסודי שביניהן.

השתלשלותו של השורש פרח במשמעות עוף היא זו:

הגה-היסוד; לך רח, לח לג, רך רג. – כולם פירושם תנועה: ילך, לאך, ארח, שלח, דלג, דרך, רגל, רכל. מאלה נולדו בעלי התנועה המאכסימאלית (מהירות, תמידות וכו'): רוּח, ריח, ירֵח (ירח יקר הולך, איוב ל“א, כ”ו). המכשיר הנמצא בתנועה יותר מכל המכשירים שבבית: רֵחַיִם (זוגי: שתי אבנים), אורח, אֹרח, אורחה, מַלח (אגב: רחים אין להם כל שייכות במובנו אל הריח, והמלח אל יטעה אותנו אל המים המלוחים שבהם הוא נוסע ואל בגדיו המלוחים תמיד!). ובהסתפחות פא הפה (עף!) פרח, רחף (תנועה מאכסימאלית); הנוגדת: אפרח (שאינו פורח עדיין). אך יחד עם זה, הלאה: המדידה, ההערכה היסודית (יסוד לכל הערכה), נעשית ביד וברגל (מד, עמד): ארך, ערך; להעלות ארוכה: להאריך את החיים (בארמית אַרְכָּה בּחַיִין, כשם שיסוד כל לִמּוּד הוא המדידה: לָמֹד. – וכן הלאה. ובכן פרח (עוף) וברח יסוד משותף להם: רח.

והשתלשלות השורש פרח במשמעות שגשוג:

הגה-היסוד: פר, רב – שפירושו התפוררות האחד להרבה, הִתרבות: פרר, פרה, פרח, פרי, סמל הפריה ורביה: פר, פרה;

מן פרה: פרד (“פרת”) פרט, פרך, פרם, פרס, פרע, פרק; התולדה: עפר, אפר; מן רב: בר (דגן, פרי, פרית האדמה); עם שין-השימוש: שבר (שמשמעותו גם התפוררות, שבירה וגם פרי האדמה, תבואה). וכן הלאה.

דוגמה שניה לטעות: עלב, עלבון. הביטוי העברי “מלבין פני חברו” מזדקר מאליו לזהות את עלבון עם מלבין בשורש אחד: לבן (שגם יסודו “לב”: לַבן את הברזל בלַבה, באש, וממנו הסתעפו יתר מושגי הלבן: לבֵנה, לבָנה, לבונה וההר המכוסה שלג: לבנון, ועוד). – ולא כן. השורש עלב, או לעב יסודו עלף, שפירושו: עטף, כיסוי הפנים מתוך בושה (או הנעלב עצמו, או אחר מכסה את פניו: ופני המן חפו, חפו איש ראשו, אבֵל וחפוי ראש), עלף מורכב משני היסודות על+אף, על אפים, פנים, דוגמת עטף: עט+אף (עוטה את הפנים: עוטיה, שה"ש א' ז'; יעטו חרפה, העטית עליו בושה). וענין הלבנת הפנים הוא הפרוצס שבגוף עצמו, בדם-הפנים כידוע, ושגם יסודו בתנ"ך: חפר, חָוַר (ופניהם אל יחפרו, תהל' ל“ד י‘, ולא עתה פניו יחורו, ישע’ כ”ט כ"ב), שמובן שניהם: חִוֵּר, לבן, סימנו המובהק של אדם מתעלף (עלף), הוא חורון פניו.

דוגמה שלישית: יעף-עיף, עיפות (עיף, יעף) וגם תאוה, רצון (יעף דבר, ישע' נ' ד‘. פירוש הפסוק, אחרי סילופי המפרשים: ה’ נתן לי לשון למודים לדעת ולעוד דבר את התאב לדעת. לָעוּת: לָעוּד, דוגמת נתן: נדן). עיף, יעף – נשיפת עיפות (ר' פרק יב), שהיא נוגדת לעף, עוף (התרוממות דבר קל ע"י הפחה בו). והשרש יעף (רצון) מקורו ביאב (אוה, אבה).

כן אפשר להפתות אחרי הטעיות דלקמן, הנראות כאמתיות פשוטות מאוד וכמעט מובנות מאליהן:

– אֶפֶס-אֶפַע. ולא היא, אפס יסודות בפס, סוף. ואפע – אף, עף, קל משקל.

– רוּם–רִמָּה (תולעת), כנוגדת נראית מאוד: רום – להרים ורמה. תולעת הנמצאת בעומק, בקבר: מן “רָמה בים”. והאמת היא, שרִמה ג"כ מובנה רום, התולעת המתרוממת מתוך החומר, דוגמת סס, מסוס. נוסס מתנשא; “וירם תולעים”!

• מה מפתיע יותר מאשר המלים יורה, רביבים, מטר – ולעומתן: יורה, רובה, מטרה!? ממש כפתור ופרח! והנה: רק המלה הראשונה יורה, זהוהה עם יורה-יריה. הגשם החזק הבא כיריה: קוֹלֵחַ-קוֹלֵעַ! ואילו רְבִיבים שיסודה ברב, פר, פרה ורבה, הרבה טפות, גשם סמיך ורב, הַמְרַוֶּה אין לה כל שותפות עם רוֹבֵה-קשת, שיסודה: רב, רם, רָמָה – זרוק חצים, “וימררוהו וָרֹבּוּ וישטמוהו בעלי חצים”. ההתקפה (היריה) המָרָה ביותר היא מלמעלה למטה (רום – רמה בים), הרבה לאין ערוך אחוזים של אפשרות נצחון. – מטר יסודה: רד, הורדה בכוח: רט (טית במקום דלת: כוח), סחיטה ברגל (מכסימום סחיטה הוא ברגל: ענבים); תוצאת הסחיטה: רט, רָטֹב, רֹטֶב* (מִיץ, מַצֵּה, מָצֹץ), סחיטת המכה, השׂאֵת: טר: “מכה טריה”, ליחות. ומכסימום רטיבות: מָטָר (בהחלפת במ': רטב). ואילו מטרה יסודה בנטר, נצר: שמירה, השגחה, ראייה מאומצת; כשם שהיריה עצמה יסודה בראייה מאומצת, בהבטה מכסימאלית במטרה.

• ערוגה-ערג. ההשערה המקובלת “כאיל תערוג על אפיקי מים”, ובכן: כאילו האדמה עורגת למים כדי לגדל לנו אוכל! – היא אבסורדית. ערוגה פירושה: ערוכה – אדמה ערוכה שורות תלמים, דוגמת מערכה של צבא, ומערכת לחם הפנים, וכל דבר ערוך בשורה.

• צהל (אור)-צהל (קול שמחה). הראשונה יסודה בצֹהַר, סַהַר, זֹהַר, צָלוּל, ואילו השניה: צליל, קול, שראשיתו: קול גדול של קהל (דוגמת המה – המון-עם) ואחר כך קול קטן בצורת הקטנה: צליל, צלצל. הקול שבין הגדול (קול המון) ובין הקטן (צליל) – צהל.

– חֶרֶב–חָרֵב (יבש), כלומר: נשק הממית ומביא לידי יציאת הדם מן הגיד והתיבשותו. ולא היא. חֶרב יסודה חר (חור)+ב: הנוקב. דוגמת “וברֵא אותם בחרבותם”, שמובנו: נוקב; וחרֵב: חר (חם)+ב (דוגמת יבש, בָּאַשׁ: אש+ב), אך מובן, ששני מושגים אלה (“חר”: נקב, ו“חר”: אש) מוצאם המשותף הוא: חרחור האש – נקיבת העץ או האבן להוציא מהם אש.

דוגמאות אלה מראות, שהמחבר לא רק שלא הלך אחרי הדמיון שבצלצול בין העברית ובין הלועזית, אלא אפילו לא אחרי הצליל הדומה והמדיח בעברית עצמה. מה שעמד לפני עיניו הוא: התמונה ובשיעוּרה המכסימאלי, שהיא היא יסוד היסודות לחקר כל לשון. ומשום כך רצוי, שכל בלשנות תסתמך קודם כל על הגיי-לשונם של שבטי-הפראים הפרמיטיביים, המשמשים דוגמה לערוגת-חמָמה לכל מה שקרוי בשם לשון ודיבור. בחממת-בראשית כזו צמחה גם שפתנו, שלשון התנ"ך היא לה כבר אוצר של תימורות ופטורי-ציצים מפותחים לתפארת – אך עוד שמורים בה יסודות בראשית עד כדי לעמוד בהם על החומר ההיולי, שהיה תוסס פעם בכור-הצֹרֶף לפני עידן ועידנים.

*

צר מאוד, שמחוסר נייר אין המחבר יכול לתת פה את כל מילון-ההגיים שלו, הבנוי על פי השיטה שבקונטרס זה. המלון מבהיר בפשטותו את טבעיותה של השיטה – טבעיות המוליכה מאליה אל מקורותיהן של התרבות והציביליזציה בכלל, עד כמה שאלֶה הובעו במכשירו הגאוני ביותר של האדם: בשפה.

*

משך עשרים שנות היותו בארץ רק אדם אחד (פרופ' הוגו ברגמן) העז פעם אחת להביא ציטאטה מדברי המחבר בשם אומרה. לעומת זה ייחסו ומייחסים אנ"ש מדבריו ומרעיונותיו לעצמם ולזולתם. – הריני מפקיד גם את קונטרסי זה ומרשה להשתמש בחמרו ולינוק ממנו – ובלי כל חובה להזכיר את שם המחבר.

זכה המחבר וקונטרסו זה יוצא בדיוק עם השתוללות יריביו-לעט והכתרתם אותו לשונא השפה העברית. יבושם להם.

 

דֻגְמָאוֹת מִן הַמִּלוֹן הָאֶטִימוֹלוֹגִי    🔗

הַמִּסְפָּרִים

אֶחָד, אַחַת. – הגה ח לכל חילופיו וצרופיו, כנוגדת הגיונית: דבר חד, החותך להרבה. ובכן: אחד שאין לחלקו: חד, חוד; פתיל שאין לחלקו: חוט; אחד שאין שני לו: יחיד; שני יחידים מאוחדים: יַחַד. – חה – חבר: אַחֵה; אָח, אָחוֹת (קשורים, מְסֻפָּחִים במִשפחה). חז – אָחַז; חת – חיתוך: חתך, חתת; איחוד: חַתֵּן (חבור זוג). – חט – חיתוך: חטב. – קן – חיתוך: קטע, קטב, קטף, קטט, קט קטן (כרות, מקוצץ). – קץ – קצץ, קֵץ, קוֹץ (חוֹד). – גד – כריתה: גדע, גדר (הפרדה); חיבור: אגד, גיד. חד-דק: כל דבר חד – דק הוא. להדֵק – לאַחֵד.

שְׁנַיִם, שְׁתַּיִם. – יסודו: שֵׁן – הגה חיקוי לשינים בעזרת הלשון (שינים ולשון). גם מובנו: חד-שנן. השן היא סימן החַדוּת מן הגוף והלאה. השן היא האבר הנִשְנֶה ביותר בגוף (שלשים ושתים), ובכן: הרבה חַד-ים – שנים: שִנַּיִם, שְתַּיִם-שִנְתַּיִם° (מכאן הדגש שבתיו אחרי שוא נע!). ומכאן סמל לכל חדוּת ולכל תופעה הנשנית: שַׁנֵּה (נוגדת: לחזור על אותו דבר עצמו וגם: על שאינו דומה: שוֹנֶה. מועד חוזר: שָׁנָה; פעולה חוזרת: שֵׁנָה; מה שעברו עליו הרבה שנים: נוֹשָן, יָשָׁן. וכן הלאה. המינימום של הרבה הוא הזוגי: יִם (“מיעוט הרבוי הוא שנים”).

שָׁלֹשׁ. – בהחלפת נ-ל: שָׁנשׁ°. ובכן קומבינציה מסכֵנה מאוד של השינים והלשון מן ההגה שֵׁן: שֵׁן+לָשׁ – השינים (שְׁנַיִם) והלשון (השלישי), סך הכל: שלש.

אַרְבַּע. – ישנם שבטים היודעים למנות רק עד שלשה, ומכאן ואילך: הַרְבֵּה. הרבה זה התפתח בעברית ל-ארבע (גם בגרמנית יש לו זכר: viel-vier; וגם ברומית: Quant-Quattor).

חָמֵשׁ. – מספר זה מסומל ע"י אצבעות יד אחת – חבש, חבא, חף חפא, כף כפה, קמץ, קפץ: סגירת האצבעות לקמיצה (גם ברוסית: ПЯТЬ, ПЯСТЬ, ПЯТЬ) “הנשק” הפרימיטיבי, הטבעי הוא: האצבעות עם הצפרנים – חָמוּשׁ: חמש האצבעות.

שֵׁשׁ. – שוב קומבינציה דחוקה של שנים ושלש - שֵׁנְשׁ°: שתי פעמים שלש. ובכן גם יסודו – שֵׁן. חומר קשה כמו שן וגם לבן כמוה – שַׁיִש, שֵׁשׁ (שַׁנְיִש°). קוץ שנוּן כמו שֵׁן – שַׁיִת (שֵׁנְיִת). [דוגמת בנה, בַּנְיִת° – בַיִת; זוּן, זַנְיִת° – זַיִת (המזון החשוב העיקרי). וגם דרך-התפתחות הפוכה: לילה (הנוגד של הֵל) לַיִל – לַנְיִל° – לן לִין].

שֶׁבַע. – ישנם שבטים המונים כבר עד ששה – אך מכאן ואילך שוב <הרבה>: שֶׁפַע, שׂבַע, שִׁפְעָה, שָׂבְעָה – שֶׁבַע, שִׁבְעָה.

שְׁמוֹנֶה. – שוב <הרבה>: שָׁמֵן. ההקבלה של “רֹב דגן ותירוש” היא: מִשְׁמַנֵּי הארץ.

תֵּשַׁע. – וגם זה <הרבה>: עשת. הנרדף ל“שמן” – עשת. שָׁמְנוּ עָשְׁתוּ (ירמ' ה', כ"ח). שניהם סמל להרבה כח (שופטים ג' כ“ט, יחז' ל”ד, ט"ז).

עֶשֶׂר. – ומובן שגם זה <הרבה>: עֹשֶׁר.

מֵאָה. – וזה ודאי <הרבה>!: מעה, מעת – הנוגדת: מְעָט. ההקבלה לחול הים היא: מעה, ששרשו הוא לפי דעתי: מְעָת (ישע' מ“ח, י”ט).

אֶלֶף. – הרבה בקר וצאן: עֹשר, עשתרות קרנים.

רִבּוֹא, רְבָבָה. – סתם הרבה, רב.

מֻשָּׂגֵי מִלְחָמָה שֶׁפֵּרוּשָׁם אֹכֶל: לחם – מלחמה, זַין – מזון, צַיִד – צידה, מֶשק – נֶשק, אכל-מאכֶלת-כלכל-כַּלֵּה.

גֵּט*. – גד, קד, קט, גט* - נוגדת: קשר וכריתה. קשירה: אגד, גוד, גדוד, עקד; כריתה: גדם, גדע, קטב, קטע. גט: ספר כריתות, לעומת הקשירה: ארשׂ, אסר.

טוֹטָפוֹת. – ראשיתו: קישוט (<הקשורים> והנטיפות): קישוטים בצורת קשר ובצורת טִפה, נֵטֶף, דוגמת עָגִיל-אֵגֶל. בתפילין שניהם יחד: “וקשרתם”… “לטוטפות”. עגיל תלוי ועליו הכתוב.

יָמִין, שְׂמֹאל. – עמוד מול השמש העולה, הצד שבו עוברת השמש – יוֹם: יָמִין [וגם מקום הנֹגה – נֶגֶב (דוגמת: גֵה, גֵא, גֹבה), יבש]: והצד שבו הצֵל (צֶלֶם, סֶמֶל, שִׂמְלָה, שַׂלְמָה – דמות איש: הצל והשמלה) – שְׂמֹאל. צד זה היה עולם לא ידוע – צָפוּן, סָפוּן: צָפוֹן, לעומתו – דרום: מקום ישוב, שדָרִים בו. מזרחו של איש: מֵצַח (צח), מערבו: עֹרֶף.

אֵזוֹב. – ראה עֵשֶׂב.

קַלֵּל. – גדף בקול בקהל.

תְּפִלָּה. – פלל-נפל: אין תפלה בלי נפילה על אפים.

בְּרָכָה. – בֶּרך – אין ברכה בלי כריעת ברך (של הברוּך לפני המבָרך).

אֹב. – האב המת, שהמשפחה שואלת בעצתו. גם הכהן-השואל, המחקה את קול המת מתוך בטנו, כאילו בא הקול מן האדמה.

חֲמֵשֶׁת הַחוּשִׁים. – תפיסת העולם בחמשת החושים – חש: הרגשה בכלל. לקונקריטי שבכולם, לנגיעה בגוף, מישוש: חש. סמל ההרגשה הוא: משהו רוחש על הגוף – רחש, רגש. יותר אבסטרקטי הוא חוש הראיה: חז, חזה; האבסטרקציה של הראיה (בעיני רוח): הָזֹה. האבסטרקטית ביותר היא השמיעה (שומע הוא דבר, שאפילו אינו רואה אותו!): אז, אזן. הפעולה שכל החושים מרוכזים בה – מדידת המשקל המדויקת: אזן, מאזנים. ואולי גם הרגיש וידע על פי נסיונותיו, שחוש שווי המשקל ספון באזנים? (אם אזנו נפגעה בפנים – נפל כשכור). סמל כל מהירות היתה אצלו מהירות ההרגשה: חיש (היום מסמלת מהירות המחשבה את המהירות בהרבה שפות).

אוֹת, סִמָּן. – האות ניתן כמניע לאיזה רצון לפעולה: אַוֵּה (אַוֵּת°), אוֹת; להליכה: אָתָה, אָתָא, דוגמת רָצה-רוּץ (כל ריצה היא רצון להשיג דבר מה!), סימן לזמן קבוע (עת, עות) – אות. ולבסוף – סתם סימן: אוֹת, דוגמת זְמָן-סִמָּן. אוֹת באיזה גוף: תָּו (תָּוְא°).

אַחֵר. – יסודו: אחורו של אדם: החור (אָחור – אלף הידיעה) שבגוף. ראשיתו שלילה: הנחשל אחרי, המאחר, הנמצא לא לפני, פנים אל פנים (כבוד, חיוב), אלא אחורי; לא אני (כבוד), אלא אחר (שלילה), מה שעבר נמצא אחורי (רבים, זוגי – אחורַים: ע"ש שני חלקי העכוז). – אך בזמן יוצא בעתיד: אחרי הפעולה ההולכת קדימה – אחרי כן, מחר – יום אחרי היום: מאֻחר, מָאֳחָר°.

הרג. – הפעולה המאכסימאלית של רצון ותשוקה – ערג, דוגמת רָצה – רָצח.

גַּרְדּוֹם* - קַרְדּוֹם.

פדה. – פָתה, פתוֹח את הכבלים, את הכלא.