במסיבת עיתונאים, 26 בפברואר 1941

עלי קודם כל למסור לישוב היהודי בארץ פרישת‑שלום חמה ונאמנה מארבע תפוצות: מקיבוצי היהודים באנגליה, אמריקה, ניו‑זילנד ואבסטרליה. לא רק הציונים, אלא המוני בית‑ישראל בארצות אלו – ברובם המכריע – חרדים לשלום הישוב, דואגים לקיומו ועתידו ורואים עצמם שותפים ללבטים ולסיכויים, להתאבקות וממאמצים שלנו בארץ, הן לאותם הכרוכים במאמץ המלחמה והן לאותם הטבועים בבנין המולדת.

לכל אחד מהקיבוצים האלה, וביחוד ליהדות אנגליה, העומדת בחזית‑האש של המלחמה, יש תלאות וקשיים משלו, ואף‑על‑פי‑כן לבם נתון גם בשעת חירום זו – ואולי הפעם עוד ביתר שאת – לארץ ולישוב. כל כיבוש משקי ומוסרי, כל מאמץ מלחמתי ויוצר של הישוב מעודד ומשמח אותם, ולהיפך – כל כשלון פנימי וחיצוני, כל רפיון ופגם, המתגלה בישוב, מעורר דאגה וצער בקרב המוני ישראל.

ראיתי בכל הארצות האלו שפעת חרדה ואהבה מפעמת בלבבות מיליוני היהודים לקראת הישוב בארץ, ונתחזקה בלבי שבעתים ההכרה, שעל כולנו רובצת אחריות גדולה וכפולה לא רק כלפי עצמנו, אלא גם כלפי מילוני היהודים, כלפי עמנו כולו, וכי על כולנו להתאמץ יחד להיות ראויים לדאגה ולאהבה, שרוחש לנו העם היהודי בתפוצותיו, וכי עלינו לקיים את התקוות, שמילוני יהודים תולים בנו, ולהימנע מכל צעד, העלול לגרום להם אכזבה וצער.

ומשאלה מיוחדת עלי למסור לישוב, משאלה לא‑הגוּיה של יהדות אנגליה ואבסטרליה. ממיטב הנוער של שתי ארצות אלו, מהנוער האנגלי והאבסטרלי, נמצאים עכשיו בארץ לאלפים ולרבבות, כשהם לבושים מדי‑צבא, למען הגן על ארץ זו ועל עמדות בריטניה במזרח הקרוב ולמען מגר את שלטון הרשע של הפאשיזם האיטלקי ושל הנאציזם הגרמני – ואגב עלי לציין שאין משפחה יהודית בניו‑זילנד ואבסטרליה, שאין לה בן בצבא – ויהודי אנגליה ואבסטרליה בטוחים, שהישוב בארץ ידע לפגוש את הנוער הלוחם הזה כפגוש שותפים וחברים למלחמת‑גורל: בחיבה, בהוקרה וברצון נאמן להקל עליהם, עד כמה שהדבר בידינו, את משא הנכר בארץ רחוקה וזרה בשבילם.

היהודים באנגליה ובאבסטרליה רוצים עוד דבר: שהנוער הזה בשובו לארצו, לאחר הנצחון, יוכל לספר לבני משפחתו, לקרוביו ולמכריו – זאת אומרת, לעם האנגלי והאבסטרלי – על הישוב היהודי שראה בארץ, כי ראוי הוא לכבוד, להוקרה ולידידות של העם הבריטי. יהודי אנגליה ואבסטרליה מבקשים – ועל כל אחד מאתנו להצטרף לבקשה זו – שיהודי ארץ‑ישראל ידעו לא רק ביחסיהם אל הצבא האנגלי והאבסטרלי, אלא גם ביחסיהם שבינם לבין עצמם, בעבודתם בעיר ובכפר, בשיחם‑ושיגם בינם לבין עצמם, ובינם לבין שכניהם, בהשתתפותם במאמצי המלחמה, בהופעותיהם בציבוריות, במשמעתם ובהתלכדותם הפנימית, בעמידתם הנאה, המכובדת והגאה כלפי פנים וכלפי חוץ – בכל הליכותיהם וגילוייהם – לעורר בלב אלפי האורחים, בני‑הברית למלחמה, יחס של כבוד והוקרה וימָנעו מכל מעשה, שיש בו חילול שם ישראל – בשעה זו יותר מאשר בכל זמן אחר.

והאחריות הרובצת על הישוב כלפי עצמו, כלפי העם היהודי, כלפי בעלי‑בריתנו הזרים, מוטלת ביתר שאת על העתונות היהודית בארץ. אם‑כי צרכי המלחמה, תנאי המלחמה, ואולי גם נסיבות אחרות הצרו עכשיו במידה רבה את יכולת העתונות לשמש ראי ומבוע לחיי הישוב ורחשיו, עדיין יכלתה של העתונות בתחומיה המצומצמים גדול – גם להועיל וגם להרע.

­- - - -

ועלי למסור לישוב גם “פרישת שלום” ממלחמת העם האנגלי. חמשה חדשים שהיתי הפעם בלונדון – מתחילת מאי ועד סוף ספטמבר. אלה היו החדשים השחורים ביותר מאז החלה המלחמה, ואלי השחורים ביותר בתולדות אנגליה. כל בעלות‑בריתה של אנגליה במלחמה זו נפלו אחת‑אחת: פולין, נורבגיה, בלגיה, הולנד, ולבסוף גם צרפת. איטליה הצטרפה למלחמה נגד אנגליה ובעלות‑בריתה. אימת פלישה וכיבוש נתלתה על איי אנגליה – בפעם הראשונה לאחר אלף שנים. התחיל הפצצה איומה של לונדון ושאר ערי אנגליה. חילות הפאשיזם בלוב ובחבש איימו על עמדות בריטניה במזרח משני עברי תעלת‑סואץ. ובחדשים הנוראים האלה לא אבדו עשתונותיו של עם זה. אנגליה לא נבהלה, רוחה לא נפל, שום מחשבת‑פיגול על כניעה והשלָמה לא עלתה על לבה; להיפך, היא אזרה עוז וגבורה. ממשלת ההתפייסות ו“שלום מינכן” הוכרחה להסתלק. ממשלה חדשה – ממשלת צ’רצ’יל והפועלים, ממשלת הרצון לנצחון – באה במקומה, ונתגלתה הפעם, גם בעם וגם במנהיגיו, גבורה שקשה למצוא דוגמתה בהיסטוריה האנושית. לא גבורת צבא – אם‑כי קשה להפריז בגבורת חיל‑האויר האנגלי, שעמד אחד נגד שלושה או ארבעה, והפיל שלושה וארבעה נגד אחד – אלא גבורת העם. לא רק הצבא, הצי וחיל‑האויר – העם כולו באנגליה, מקטון ועד גדול, עמד במערכה זו. אוירוני הנאצים המטירו יומם ולילה אש ומוות על כל העם, וכל איש אנגלי, קטון וגדול, היה צריך לעמוד במבחן העליון. הפועל בבית‑החרושת, המלח בנתיבות ים, הפקיד במשרדו, מכבי‑האש, נהגי המכוניות – בהם, לא פחות, ואולי גם יותר, מאשר בצבא היבשה, הים והאויר, היה תלוי גורל ההתגוננות הבריטית, והעם לא נבהל, לא נרתע, וכשחרב חדה כאילו היתה מונחת על צוארו, שמר על עצביו, על עוז רוחו, על אמונתו בעצמו, על בינתו הפוליטית, על רמתו המוסרית. ובאנגליה זו, הנלחמת מלחמת חיים ומוות, יכול אדם, המתנגד למלחמה מטעמים מוסריים או דתיים, לפנות לבית‑המשפט המיוחד לכך, ואם בית‑המשפט מוצא שלא פחדנות או אנוכיות, אלא באמת טעם מוסרי או דתי מונע אותו מהשתתפות במלחמה – משחררים אותו מעבודת צבא.

עָם זה ידע בתוך סערת המלחמה לשמור על חירותו הפוליטית, על יסודות הדימוקרטיה, ואם‑כי מרצונו הטוב נתן לממשלתו יפוי‑כוח בלתי‑מוגבל להחרים כל רכוש, אחוזה, בית‑חרושת, בית מסחר, בנק, ולהטיל מסים כבדים, שמר עם זה לעצמו את חופש הבקורת, חופש הדיבור, וכל אנגלי רשאי לבקר את הממשלה ולהתקומם על כל משגה ועוול, שנראה לו במעשי הממשלה. ואולי דוקא ע"י חירות ודימוקרטיה זו, שנשתמרה בימי המלחמה, ניצלה אנגליה, כי רק קיום הדימוקרטיה באנגליה בשעת המלחמה אִפשר את בוא הממשלה החדשה, ממשלת צ’רצ’יל והפועלים, שאירגנה את התגוננות‑הגבורה של העם האנגלי, קודם‑כל בנשמת העם, בהכרתו, ברצונו, אחר‑כך גם בגוף העם, ביכלתו החמרית והצבאית. איני יודע דוגמא יותר מפליאה של גבורת עם מהעלילה האדירה של גבורת העם הבריטי – גבורה מוסרית ופיסית כאחת – שראיתי בלונדון במשך חמשת חדשי‑האימה, ממאי ועד ספטמבר 1940.

העם הזה בטוח בנצחונו, לא בנצחון קל ומהיר, הוא מוכן למפלות ולהיאבקות ממושכת, אבל הוא בטוח בנצחון הסופי, ואני שותף לבטחון זה.

ואנגליה תנצח לא רק מפני שיש לה צי אדיר ואמצעים ואימפּריה עולמית. באלה בלבד ספק אם היתה מתגברת על אויב אדיר ואיום כגרמניה הנאצית, השלטת בכל אירופה ונתמכת פחות או יותר על ידי כל כוחות השחוֹר והעריצות בעולם. אנגליה בטוחה – ובצדק – בנצחונה, מפּני שנוסף לצי ולעֹשרה העצום יש לה עם, שאינו נתון בשום פנים לשעבוד ולכניעה: עם המוכן לראות את ביתו עירו וארצו נהרסים ונחרבים בלי שיכָּנע: כי מוטב לו שארצו תיחרב מאשר תיפקע חירותו, באשר הוא יודע כי בהישארו עם חפשי, ישוב ויבנה את הריסות ארצו: עם היודע, שמלחמתו היא מלחמת חירות ושבנצחונו תלוי גורל האנושות כולה, גורל העולם לעבדות או לחירות.

ואנגליה מאמינה, שלא תישאר בודדה במערכה. ואמונה זו יש לה על מה להישען, כי אכן מלחמתה של אנגליה היא מלחמת האנושות, וכששהיתי שלושה חדשים באמריקה נוכחתי, שארץ ענקית, אדירת‑יכולת זו מתכוננת להגיש מלוא עזרתה לאנגליה, כי היא מכירה, שמלחמת אנגליה היא גם מלחמתה.

- - - -

“פרישת שלום” מחורבן היהדות באירופה.    🔗

מערבות פולין ועד שפלת הולנד, מגדות הים השחור ועד ים הצפון, במזרח אירופה ומערבה, מיליוני יהודים – לא פחות מחמישים מיליונים – נחנקים ונדרסים במחנה‑הסגר גדול אחד, שנקרא בשם אירופה הנאצית, מושפלים ומעונים, נתונים למשיסה ולבז, נהרסים ונשמדים…

ואמנם היהודים המעונים באירופה יש להם הפעם “אחים לצרה”: כל עמי אירופה משועבדים לנאצים; אולם שונה מצב היהודים ממצב העמים האלה. את כל שאר העמים אין היטלר יכול אלא לשעבד ולנצל, בעוד שאת העם היהודי רוצה הדיקטטור הנאצי להשמיד, לאבד ולהרוג ולעקור מן השורש, וחרבו של היטלר נטויה לא רק על ראש היהדות האירופאית.

אל נתעלם מהסכּנוֹת החמורות, אבל גם אל ניבָּהל מהן.

- - - -

מלחמת אנגליה ובעלות בריתה היא מלחמתנו, ועלינו להזדהות הזדהות גמורה עם מלחמה זו ולהשתתף בה כעם יהודים, כאחד מבעלי‑הברית, בכל אשר נוכל, מבחינה מוסרית ומבחינה פוליטית. עלינו לתרום כיהודים למלחמה משותפת זו במלוא יכלתנו, כי רק כיהודים נוכל לסייע ולהועיל במאמץ המשותף לעולם כולו ולנו לעצמנו.

ולנו אולי צפויים מבחנים קשים יותר מאשר לכל בעלי‑הברית האחרים של אנגליה; מאמין אני שהנצחון הסופי בוא יבוא, אבל נתחייב בנפש עמנו, אם לא נדע גם עכשיו, שאחרי הנצחון, אחרי השמדת שלטון‑הרשע הנאצי ואחרי שחרור אירופה ויהדות אירופה מעריצות נאצית והחזרת הזכויות ליהודים בכל ארצות מושבותיהם, תעמוד לפנינו שאלה איומה של מילוני יהודים באירופה המדולדלת והמעורערת. גם שאר עמי אירופה יהיו – לאחר השמדת המשטר הנאצי וגמר המלחמה – מרוששים ומדולדלים בעקב השוד של היטלר ובעקב חורבן המלחמה; אולם שני דברים ישארו לעמי אירופה גם לאחר כל ההריסות: מולדת ועצמאות. היטלר שודד את כל המזון ואת המכונות והציוד, שאפשר להעביר מהארצות הנכבשות לגרמניה הנאצית, אולם אינו יכול גם עכשיו גזול מהעמים את אדמתם, מולדתם. וכשהנצחון הבריטי יחזיר לעמי אירופה עצמאותם – יקוממו הריסות ארצם.

ורק היהודים באירופה – אלה שישָארו לפליטה לאחר אימת המלחמה והפּוגרום הנאצי, – ישָארו מחוסרי‑כל, ללא כל משען, ללא כל אחיזה. דלדולם וחורבנם בשעת המלחמה יעלה פי‑כמה על זה של שאר העמים, כי עליהם ניתכת עכשיו כל חמת‑הפתנים של הנאצים ושׂכיריהם ועבדיהם ומשרתיהם בארצות הנכבשות, והנצחון ישחרר אותם רק מחרב הנאצים והטלאי הצהוב. ואם גם פולין ורומניה יחזירו במקרה הטוב ביותר, לאחר כשלון היטלר, ליהודים את שיווי זכויותיהם, לא יוָאל איש להאמין, שהן ישקדו גם על הקמת הריסות מיליוני ישראל בתחומי מדינותיהם, והוא הדין לגבי שאר ממלכות אירופה.

ובעוד מועד עלינו לדעת, שגם שבר העם היהודי במשבר העולמי הנוכחי לא יעלה ארוכה אלא בעצמאות ובמולדת. לא לעתיד לבוא. לא בחלוף דורות, כאשר חשבנו לפני בוא השוֹאה הנוכחית, אלא לאלתר, כאחד היסודות העיקריים של התיקון הגדול, שהעולם מצפה לו לאחר מיגור שלטון הרשע והזדון של היטלר ובעלי‑בריתו. למיליוני היהודים הנהרסים והעקורים אל יהיה כל תיקון חוץ מהתערוּת מהירה במולדת, – ולשם כך הכרחית עצמאות יהודית במולדת, כי רק עצמאות יהודית תצליח לחולל את המעשה הגדול, הקשה והמוכרח: העברה מהירה של המוני ישראל והשרשתם במולדת.

ומעכשיו יש להכשיר את הלבבות – בעמנו ובעולם הדימוקרטי הלוחם – לקראת הפתרון הזה, היחיד, המוכרח. כי גם שאלת היהודים, כשאלת כל שאר העמים, תיפתר לאחר השמדת הנאציזם רק בדרך ממלכתית, בדרך של עצמאות ומולדת.