מתוך אגרת לאנשי-הבטחון
א 🔗
כשהוקם בפעם הראשונה לפני ארבעים שנה הכוח המזוין היהודי בישוב על-ידי “השומר”, היה תפקידו: שמירת הרכוש והנפש במושבות היהודיות מפני גנבים ושודדים ערבים. תפקיד זה נתמלא על-ידי שומרים מאומנים המקדישים כל זמנם לכך, מאורגנים במסגרת ארצית וכפופים בכל שעה למשמעת חמוּרה של המרכז, מאומנים בשימוש ברובה וברכיבה, יודעים לנטוע בלב השכנים הערבים כבוד לכוח ולאומץ היהודי ומטפחים יחסי ידידות עם השכנים עד כמה שאפשר.
לאחר מלחמת-העולם הראשונה פורק “השומר” וקם ארגון ההגנה. תפקידו היה הגנה על הישובים היהודיים מהתקפות והתנקשויות ערביות, לא של גנבים ושודדים, אלא של כנופיות פורעים מוסתים ומודרכים על-ידי מרכז ערבי פוליטי. בימים הראשונים הכיר השלטון המנדטורי לחצאין – במישרים ובעקיפים – בזכות ובצורך של הגנה עצמית יהודית, אבל הארגון לא היה נתון במסגרת ליגלית, ולא היה זקוק בשום דבר לשלטון זר, אם-כי היו גם כוחות-הגנה ליגליים, שוטרים ונוטרים, מטעם הממשלה.
בניגוד ל“השומר” לא היה הארגון מיוסד על שומרים מקצועיים, אלא על מתנדבים, המתאמנים מזמן לזמן ומקבלים על עצמם משמעת, קפדנית וחמורה פחות מזו שב“השומר”, ופועלים בשעת הצורך בחיל-מצב מקומי, שאינו כפוף למרוּת ארצית.
עם הרחבת המהומות והטירור הערבי גבר הקשר הארצי בארגון, ולאט-לאט קמה רָשוּת מרכזית לתיאום ולסיפוק צרכים ארציים, – אולם סמכותה העליונה נשארה למעשה מוגבלת ופגומה, גם לאחר שבטלו בעשר השנים האחרונות הרָשוּיוֹת הנפרדות במקומות.
בשנות המהומות שלפני המלחמה הוקמה היחידה הצבאית המגויסת הראשונה בשם פו"ש, ובשנים הראשונות למלחמה העולמית האחרונה הוקם כוח-מחץ מיוחד, מגויס, מושתת על עבודה ואימונים, המתפרנס מעבודתו במשק.
עם קביעת מדיניות-המעל בשנת 1939 הועמד הארגון בפני תפקיד חדש: הגנה על זכויות העם היהודי בפני התנקשויות ממשלת “הספר הלבן”. החזית הערבית כמעט שנעלמה למעשה – פסקו התקפות ערביות, וכמעט גם לא היה נסיון להתקפה.
בתקופת מלחמת-העולם השניה נצטלב התפקיד החדש של הארגון בתפקיד כמעט מנוגד: קואופרציה עם הצבא הבריטי נגד האויב הנאצי המשותף, לא רק על-ידי הקמת יחידות צבאיות יהודיות, אלא גם ביחידות של הארגון, בפעולות שונות בארץ ובארצות השכנות.
גמר המלחמה והתמדת “הספר הלבן” החזירו את הארגון שוב לחזית הפוליטית בעיקר – חזית נגד השלטת משטר אנטי-יהודי בארץ – בעליה, בהתישבות ובסדרי-המדינה.
החזית הפוליטית עומדת בתקפה, ולא עוד – אלא שהיא מחמירה. המגמות האנטי-ציוניות ואנטי-יהודיות של ממשלת “הספר הלבן” גוברות והולכות. אולם מופיעה מחדש – ובהיקף מוגדל – החזית הערבית. הועמדנו לא רק בפני משימות-פרעות של המנהיגות הערבית בארץ, אלא גם בפני תוקפנות-איבה של שליטי מדינות-ערב, ועלינו להיכון לחזית זו בכל הרצינות והדחיפות.
ב 🔗
שתי חזיתות-האיבה – הבריטית והערבית – יונקות זו מזו. המדיניות האנטי-ציונית של ממשלת-המנדט מחזקת ומדרבנת את האיבה הערבית, מפעילה אותה ומסתייעת בה. החזית הערבית מאידך גיסא תוקפנותה מתגברת בכוח הסיוע והעידוד – סיוע מוסרי, מדיני וגם חמרי (בצורת אימון וציוד צבאי), שהיא מקבלת מהממשלה הבריטית.
אולם יש להבחין בין שתי החזיתות, והבחנה זו היא חיונית. המערכה שבין הציונות ובין מדיניות “הספר הלבן” היא ביסודה מדינית ולא צבאית, וגם פעולות צבאיות הנדרשות מזמן לזמן במאבק מדיני זה, אינן אלא לשם חיזוק המערכה המדינית. במערכה זו הארגון הוא רק אחד הגורמים שבתוך העם היהודי, ורק מאמץ כולל של הישוב והעם – בשטח היצירה ההתישבותית, ההעפלה, המאבק, המערכה המדינית בזירה הבינלאומית – יכריעו את הכף.
לא כן בחזית התוקפנוּת הערבית. הארגון נועד להיות כאן הגורם הראשי והמכריע. נוכח התקפה מזוינת מצד הערבים תיתכן רק הכרעה של כוח הכרעה צבאית יהודית. בלי שהארגון יוכשר ויסוגל לתפקיד זה – הוא מחטיא את מטרתו היסודית, ועצם קיומו של הישוב והמפעל הציוני יעמוד בסכנת חורבן.
לפי-שעה פועלות נגדנו כנופיות-שודדים במטרת שוד בלבד, וגם מעשי רצח ואונס הכרוכים במעשיהן אין להם עדיין מגמה פוליטית. אפס המרחק בין שודדים ופורעים אינו רב, והכנופיות עלולות בכל שעה ליהפך למכשיר טירוריסטי בידי מנהיגות פוליטית של המופתי. אולם הסכנה הצפויה לנו בימים הבאים היא רחבה וחמוּרה הרבה יותר: יש להתחשב עם מעשי-איבה מצד צבאות המדינות הערביות, בגלוי או בסתר.
במצרים, עיראק, לבנון ועבר-הירדן יש למעלה ממאה ועשרים אלף אנשי-צבא ממינים שונים, מאומנים ומצוידים בדרגות-שיכלול שונות. הכוח הצבאי המעולה ביותר, גם מבחינת האימון וגם מבחינת הציוד, הוא צבא עבר-הירדן, המוחזק כולו על חשבון אנגליה, ועומד עכשיו תחת פיקוד בריטי גבוה. לצבא זה יש ציוד מודרני ואימונו עומד על דרגה גבוהה.
הכשרת הארגון לעמוד בחזית חמוּרה זו, ולהגן בהצלחה לא רק על ישובים יהודיים ועל הישוב, אלא, בשעת הצורך, גם על הארץ ועל עתידנו הלאומי בתוכה, – זהו התפקיד הבוער בתקופה זו.
ג 🔗
החומר האנושי שלנו בכללו אינו נופל מזה שבאיזו ארץ אחרת, ועולה לאין-ערוך, ביכלתו המוסרית והאינטלקטואלית, על זה של שכנינו. זהו יתרונו העיקרי. למען הכשירו למילוי תפקידו, יש לשכלל שכלול רב את אימונו, משטרו, תיכנונו, חינוכו הציוני והצבאי, כושר פעולתו וכושר מחצו: יש לזיינו ולאַפסנו בציוד מלחמתי ומשקי בכמות ואיכות נאותה, שתעניק לו כושר תנועה ופעולה בכל מצב חמוּר: ויש להתאים מבנהו לנסיבות החדשות ולצרכים הגדלים ומחמירים, מתוך שימוש מלא בנסיון הצבאי שרכשנו אנחנו ורכשו אחרים במלחמת-העולם האחרונה, נוסף על נסיוננו בימי פעולת הארגון, ומתוך ניצול כל כיבושי המדע והטכניקה החדישים לצרכי התגוננותנו.
– – – תכנית התגוננותנו צריכה להיות מכוּונת, ולא רק לנצחון על האויב – אלא לנצחון מהיר במינימום של קרבנות מצדנו. מאז ומעולם היה גורל ישראל לעמוד מועטים נגד מרובים: לא רק מיום שהלכנו בגולה, אלא גם בשבתנו במולדת. לא נרתענו ולא נכנענו כשהאויב עלה עלינו במספּרו – אלא התאזרנו בגבורה מוסרית ופיסית, עמדנו ויכולנו. בזה נעמוד גם בעתיד – אולם עלינו לשקוד על מיעוט אבידותינו ככל האפשר. לגבי יריבינו אין כמות האבידות קובעת – הם מונים מיליונים רבים. לגבינו מספר האבידות מכריע כמעט לא-פחות מהתוצאות הסופיות של המערכה, ורק בשכלול מכסימלי של כוח-המחץ וכושר-הפעולה של כל חייל והחַיִל כולו – נשיג את התוצאה הכפולה המוטלת עלינו: לנצח בקרב – ולמעט באבידות.
כוחות-הבטחון נתבעים למנוע באופן יעיל ביותר כל אפשרות של התקפה על ישוב יהודי או על יהודי בודד – ולהדוף כל התנגשות-איבה במלוא המרץ הדרוש, אולם יש להימנע ככל-האפשר מסיכסוכי-דמים עם ערבים; ויש לקיים בנידון זה מסורת “השומר”: נטיעת כבוד בלב השכנים לכוח ולאומץ היהודי – מתוך מאמץ לטפּח יחסי-ידידות עם השכנים ככל-האפשר.
ל' בסיון תש"ז 18.6.47
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות