א: שירת האמונה 🔗
השיר הראשון שפרסם שאול טשרניחובסקי באותה שנה, ממנה אנו מונים כיום את יובל החמשים ליצירתו – המשורר גנזו ולא כנסו לתוך כתביו. “בחלומי” היה שמו של גוזל רך ונידח זה, אשר שלחו המשורר מבעד צוהר נעוריו ולא יסף שוב אלינו עוד. אך אם את החלום איננו יודעים, אנו יודעים את שברו, את חמשים שנות הברכה ואת תנובת היצירה, המרהיבה בשפעה, מבהיקה בשלל גווניה, משיקה בעושר צליליה וחופפת ככתר כבוד ועטרת-זיו על פני שני דורות כמעט של שירה עברית חדשה.
בשני מראות-נוף נפלאים נתגלתה השירה העברית באותה תקופה, בנוף-הרים חמוּר, אך נורא הוד בצוקיו השגיאים, אפופי הסערה וטבולי זוהר-עליון חליפות, באשדותיו ההומים והחזקים העוקרים סלעים בזרמם, ובנוף רחוּם של גבע וגיא, זרוע שמש וצהלת חיים, אשר רק לעתים רחוקות תשכון עליו עננה ותפקדנו סועה חולפת. הראשון הוא נופו של ביאליק זכרונו לברכה; והשני הוא נופו של טשרניחובסקי נרו יאיר. צמודים ניתנו לנו שניהם, במתת אחת, כאילו שקד על כך שר האומה שלא יחסר המזג ביום פקידת-חזון – ושניהם עצבו את קלסתר פניה של הרניסנסה העברית, כאשר אחרי מאות בשנים של אפיגוניות מדולדלת (פרט לחולית-הבינים הגדולה, יל"ג, שבישרה כבר את בואה של רינסנסה זו וכמה ניצנים רכים שלא הספיקו לעשות פרי) יצאה שכינת-היצירה ממסתריה והעירה מחדש שיר והגיון בישראל.
*
באור יקרות דרך כוכבו של טשרניחובסקי ומתוך קרן של שפע הריק עלינו את ברכתו. ההיה פעם משורר בלשון העברית, שהרבה לתת ולהעניק כמוהו? בהרגשת תודה והערצה הננו משתאים אל קלתות הזהב הרבות העמוסות פרי-מגדים של תנובת חזונו. מעיינותיו מפכים עדיין, רעננים ופזיזים כבגבורת נעורים, ואנו כולנו תפילה, שגבורה זו לא תחלש ולא יחסר מתן-חסדה. אך מה שאסף כבר הגורנה הוא גדיש-תפארת “ממגד תבואות שמש וממגד גבעות עולם”. ההיה משורר עברי שהרבה כמוהו לקשור כתרים לשירה, לחדש בה צורות ולגוון בה צורות? לא כלי-זמר יחיד הוא, אלא סימפוניה שלמה, שצלילי כלים שונים עולים מתוכה: כנור ותוף, נבל וחלילים, פעמונים וקרנות-יער. מן השיר הלירי הרך המקוטר מור-אביב “נצאה, נגורה שאננים” שבו פתח המשורר את ספר השירים הראשון שלו, עד הפואימה הגדולה “עמא דדהבא” שכבשה אותנו שוב לפני זמן קצר במליאה שבה, בחליפות המראות השוקקים, בתשלובת הנפלאה של טבע וחיים ובהסתכלות הלירית העילאית – עוברות לפנינו בנות-השיר של טשרניחובסקי כבמחולת-מחנים, כולם חתומות בלבבנו, כולן מודעות ואהובות משכבר, כולן מושכות את חינן אלינו ובכל אחת מהן קשורה איזו חויה נפשית עמוקה, איזה זכר מתוק של שעת-יחוד אינטימית.
הנה הבלדה “בעין דור”, זו תמונת השקיעה הטראגית של בית-מלכות ראשון בישראל, שנצמדה בדמיוננו כחלק בלתי נפרד לאותו פרק בתנ“ך; הנה “בששי בין ערבים”, זה הבית היהודי עם מלאכיו השנים, עם “נעימות האורה”, ועם עצבת-ריב העושה את השבת חול ו”מלאך טוב יאנח דום“; והנה “בין המצרים”, הבטוי השירי הדרמתי והמחריד בסיומו לתסבוכת הגורל של פזורי ישראל בנכר; והנה “ברוך ממגנצא”, האפוס של ענות-ישראל ושל תועבת גרמניה, זו הארורה והאכזרית בגויים, אשר ידה המשוקצת היתה בנו שוב לכלותנו; והנה “עולת רגל”, שיר חמודות זה היוצק בנפשנו רוך וגעגועים אין קץ ומעלה הוי קדומים במשכיות-נוף כה מקסימות ובעטורי צבעים כה מלבבים; והנה שירי האהבה בקצבם הקל והמלטף, ברינת אביביהם ובתשוקת החיים העזה המפכה בהם; והנה האידיליות, אלה שירי-הספורים השקטים, הרקומים תמונות-הוי עממי יהודי ושופעים הומור ועצבון כאחד, אלה היצירות הנעלות “לביבות מבושלות”, “ברית מילה”, “ברה’לה חולה”, “כחום היום”, “חתונתה של אלקה” וכהנה וכהנה, שיש בהן חידוש צורה בשירה העברית ופורשות את נופן הרחב והמונומנטלי על פני שירת טשרניחובסקי כולה; והנה הסוניטות, סוניטות לשמש וסוניטות עכו”ם וסוניטות קרים, זו שירת הצלצול, העשויה מעשי חושב והקלועה בחליפות חרוזיה, פעמון ורימון, פעמון ורימון; והנה לבסוף “ראי האדמה”, אלה שירי ארץ-ישראל הנפלאים, בני-האונים של ימי-מסה חמורים, השונים כל כך באמתות מתכתם ומטבעתם, מכל אשר הושר אצלנו על התרחשות מיתית זו של משברי לידה שניים לעם העתיק.
*
כבמחולות-מחנים עוברות לפנינו ביום זה בנות-השיר של טשרניחובסקי. בשלל צורות, בשלל גוונים ובשלל צלילים. הלוך וטפוף תעבורנה, והן משלבות את ידיהן במעגל-החג ליובל החמשים של אחותן הבכירה הנעדרת. אלו כאילות שלוחות, פזיזות וקלות-רגלים, אלו סוררות ומתמרדות ואלו עוטיות עצבות על גורל עם וגורל עולם. גם בנות נכר בתוכן, ממגד גבעות עמים, מיפיפותן של תרבויות, של אמהות-התרבות. הנה “הרה לבנת-הזרועות” ו“פנלופה הנבונה” מהאפוס היווני, והנה קיליקי, זו הנערה מסארי ש“דמות תבניתה פרח נאה” מהאפוס הפיני, הנה גרגו ואיוקסטה והנה שירי אנקריאון ושירת היאותה, שניתנו לו מתן-יצירה שני באדר-היקר של הלשון העברית.
*
האמונה והבטחון הם מיסוד שירתו של טשרניחובסקי. הוא לא ידע מעולם, לא את הספק ולא את התוכחה ולא את הקינה האופיניים כל כך לשירת-ישראל הקלסית. אחד השירים, המסומן אף הוא באותו תאריך של שנת התחלה, 1892, הוא וידוי האמונה המשולשת של המשורר, בחירות האדם, בחירות העובד ובחירות ישראל. זהו אולי השיר המפורסם ביותר של טשרניחובסקי, המושר והשגור גם בפיהם של אלה, אשר את אוצר שירתו הגדולה אינם מכירים – והוא גם הנאה ביותר לשמש פתיחה ליצירה נעלה זו, שנקפה עליה כיום שנתה החמשים. בימים אלה במיוחד, מתוך שאון ההרס וההרג הרב ובתוך היגון הגדול, שירד על בית-ישראל המופקר לענויים ולהתעללות רצח, ייקר לנו שבעתים צליל הבשורה והתנחומין, העולה מתוך רעידת המיתרים הראשונה בנבל שירתו של טשרניחובסקי הצעיר.
כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם
גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז.
- – – – –
רוּחוֹ יַשְׁלִיךְ כַּבְלֵי הֶבֶל
יְרוֹמְמֶנּוּ בָּמָתֵי עָל;
לֹא בָרָעָב יָמוּת עוֹבֵד
דְּרוֹר-לַנֶּפֶשׁ פַּת לַדָּל.
- – – – –
אַאֲמִינָה גַּם בֶּעָתִיד
אַף אִם יִרְחַק זֶה הַיּוֹם,
אַךְ בּוֹא יָבוֹא – יִשְׂאוּ שָׁלוֹם
אָז וּבְרָכָה לְאֹם מִלְאֹם.
יָשׁוּב יִפְרַח אָז גַּם עַמִּי
וּבָאָרֶץ יָקוּם דּוֹר,
בַּרְזֶל כְּבָלָיו יוּסַר מֶנּוּ,
עַיִן-בְּעַיִן יִרְאֶה אוֹר – – –
באמונה זו אנו חיים. תוך אמונה זו אנו מתיחדים כיום עם יצירתו השירית של טשרניחובסקי, הספוגה חדות-חיים ותרועת-גיל, על אף הדכאון והקדרות שאנו שרויים בהם. שא ברכה, המשורר, על הטוב והיקר שהנחלת לנו תוך חמשים שנים אלו, ותהא ידך פתוחה ורוחך רעננה, להוסיף ולהעניק לנו כהנה וכהנה עוד שנים רבות וטובות.
(הפוה״צ, תש״ג, גליון 11–12)
ב: אחרי מיטתו 🔗
יומו רד – שלא בעתו. קשת-חייו היתה דרוכה לקראת אריכות-ימים. תוך שובבות-נעורים עבר את סף הזיקנה. קומתו לא שחה, עינו הצעירה לא כהתה, ומעין שירתו גבר ועלה.
ימי עמידה לא ידע. כביומה הראשון היתה יצירתו ניגרת מתוך קרן של שפע מלאה ופתוחה, יוקדת בצבעיה, מרהיבה במראותיה ומתרוננת תוך תרועת-גיל וחדות-חיים. מדי ראותנו אותו מורד בזמן ודוחק את רגלי השנים בבלוריתו הפרועה ובהילוכו הסוער המה לבנו לו, ואמרנו: ימים רבים נרו יאיר…
והנה כבה. כבה השני משני המאורות הגדולים אשר הבהיקו בשמי התקופה רבת העלילה, שאנו קוראים לה רינסנסה עברית. כשחגגנו לפני עשרה חדשים את יובל החמשים ליצירתו, ידענו כבר כי נזעכו ימיו וכי הוא עומד להילקח מאתנו. חגגנו מבחוץ – אך מבפנים עגמה עלינו נפשנו מאד ועצבות גדולה נתלוותה לצלילי-החג שהשמענו אז באזניו ובאזנינו. קוינו לנסים – אך לא נתרחשו.
כבה המאור – לא כבה האור. הוא נספג בתחזית הגוונים של השירה והספרות העברית במשך שני דורות. מתת-חסדם של משוררים גדולים משולה לאור הכוכבים הממשיך ומגיה גם לאחר שהחומר נתפורר ונעלם בשמי היקום. אחד משירי הנעורים של טשרניחובסקי מתחיל בחרוז “לא תמות בת השיר”:
בְּמִלוּאֵי כֶתֶם פָּז, בַּחֲרוּזִים מְעֻלָּפָה
הָגוּת הַמְשׁוֹרֵר בְּעֹז תְּפַכֶּה כִּגְאוֹת יָם,
כִּזְכֹר מִפְעֲלוֹת דּוֹר אַדִּירִים וְעֵת חָלָפָה,
וּבְאֹשֶר אֵין קֵץ עֲתִידוֹת דּוֹר הַקָּם –
לֹא תָמוּת בַּת-הַשִּׁיר, לֹא תָּמוּת לְעוֹלְמֵי-עַד!
(הפוה״צ, תש״ד, גליון 3)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות