א: הסופר 🔗
שלשת הספרים החמודים שניתנו לנו ע“י יעקב שטיינברג כמתנת חסד – הוגשו לו בימים אלה כתשורת תודה ע”י חבר ידידים ומוקירים.
ויום-טוב עשינו לנו. לא חג-יובל בנוסח הידוע, כאשר מונים את מעגלי השנים ונוסכים עליהם, מעט או הרבה, מקנקן התשבחות השמור לעת-מצוא – כי אם חג אוסף-פרי, כשהעין הטובה נחה על קלתות התנובה, ברוכת טל שמים ותעלומות עמל-יוצר, והלב הטוב רוחש כבוד ויקר לזה אשר חרש וזרע וקצר ואסף הגורנה.
אפשר שלא גדולה היא החבורה, המשתפת את עצמה שיתוף מלא ונאמן בחג צנוע זה, לגאה ולצנוע ביותר שבין יוצריה ומחולל תחיתה של השירה העברית החדשה. שטיינברג הוא אחד השונים והולכי השפי, אשר בגלל העצמיות המובהקת הטבועה בהם, נסללה הדרך מרוחם רק אל המעטים ולא אל המרובים. ההסתגרות והריכוז הפנימי, שהיו אצלו לכוח-נפשי גדול, לאוצר גנוז של חזון ומחשבה, של תוגה עמוקה והמון מאוויים וחלומות כאחד – כאילו העמידו אותו באופוזיציה לחברה ולסביבה. הוא אינו נותן את עצמו על נקלה, לא בתור איש ולא בתור יוצר; אינו “מקהיל קהילות בחוצות”, ומתוך מרי וזעף הוא מגין על עצמו מפני הפופולריות של מנעימי-זמירות וחנפי-טעם. על כן קשה המגע עמו; על כן יש צורך להאבק עמו ועם יצירתו, כדי להגיע אליהם ולקבל את ברכתם.
*
באחת מהרצאותיו בא"י על השירה העברית החדשה, השוה ח. נ. ביאליק את דור השירה שדרך ועלה באופק ספרותנו יחד עמו, או סמוך להתגלותו, למערכת כוכבים מקובצת, אשר כוכב אחד במערכה כאילו ניצב מן הצד וצופה לעבר אחר, אם כי הוא סובב עמה בגלגל מזלות אחד – זהו יעקב שטיינברג. אין כמשל הזה מרמז על יחידותו של חזיון שטיינברג בשירה ובספרות העברית של דורנו. הוא עג עוגה מסביבו, כחוני המעגל, לשם תפילת-יצירה יותר מכוונת. הצטמצם בשטח, הגדיר את עצמו מפני ההתפשטות וקבע לו מקום, שממנו אפשר להגיע בדרך בלתי אמצעית יותר אל כוונת הלב, אל הרום והעומק.
"ספר הבדידות – שם זה שבו הכתיר שטיינברג את אחת ממחברות השירים שלו, יכול לשמש שם כולל לשלושת הספרים, שבהם מקובצת עתה תנובתו הספרותית. בדידות, לא במובן התבודדות נכאים ולא במובן “על ראש גבנון בדד דומם”, אלא במובן ייחוד הדרך, כאשר הבדידות נעשית אצל המשורר יסוד הנפש והכרת עולם כאחד: להיות חוזה מבשרו את האלהים וצופה מנפשו אל גורל אדם ועם. הוא התחיל בדברי-קהלת עוד בהיותו נער. כבר בשירים הראשונים שלו, שנתנם לנו בריתמוס שוקק ושנראו בשעתם כמשובת אהבים קלה וטופפת – מתעצב שטיינברג אל הגורל ותוהה על חלומות הרמיה, על ההבל והמות, על חבל הכסף וגולת הזהב, ועל הכד הנועד להשבר על מבועי-החיים חסרי הפשר.
הסקפטיציזם הזה עובר את יצירת שטיינברג בכל דרך התפתחותה והתבגרותה. במידה שמתמלאות השבלים, מרכינות הן את ראשן כתוהות על עצמן, על שרשיהן, על חידת לשדן ועל אושת-הרוח העוברת בין סאסאֵיהן. חזון הבגרות שלו, נעשה כבד-מראות יותר וכבד תעלומות יותר. הריתמוס משתנה, נוסף שדה-כובד. באה א“י, ארץ-ישראל כהתגלות, א”י כעלילת גורל ליחיד ולאומה, א"י כמקור של חסד ותנחומין, אך יחד עם זה כמקור של רוגז הלב ואכזבות מרות. לעתים נבקעים ענני הספק, נפתחים אשנבים לשמים תכולים ולרמזי גמול עתידות – ומתכסים שוב בעשן תוכחה רבה: השמים ברזל והאדמה נחושה והעם אשר בה אבק פורח! מגע העם עם עצמו כאומה, מגע העם עם גורלו ההיסטורי, תוך מעט יכולת מבורכת ותוך הרבה בהילות הנפש ומבוכת הרוח; מגע העם כאומה עם העולם החיצוני, זה חסר-הבושה וכבד המזימה והבגידה; אלה חבלי-הלידה החדשים, הקשים כשאול, אך אסירי-התאוה והתקוה כאחת – זאת היא הפרובלמטיקה החדשה, שבה מעורה מעתה יצירת שטיינברג. הלשון מתרוה עתה לשד קדומים, הביטוי מקוטר מור מולדת, צרופי-הניבים כגבישים מרובי צלעות, מבריקים באור יקרות – ואלהי ציון עולים בהם עטופי רז וצל, אפלים וחגיגיים כמסתורין.
פחות מכל המשוררים העברים בני גילו וחבריו שר שטיינברג שירי-ציון. אך במידה יותר גדולה מאשר אצל כולם נספגו עלילת-ציון ונוף-המולדת לתוך יצירתו. הוא אינו משתחרר שוב מחוית-חיים גדולה זו. בין אם ייחד את דברו עליה ובין אם ישא את משלו לתומו על ענינים אחרים. מה שהיה בשירת ביאליק יצר היהדות וקנאת המסורת הגדולה של העבר, היה בשירת שטיינברג יצר המולדת וקנאת עתידות עם. לא תמיד מתוך האידיליה, כי אם מתוך הטרגדיה, מתגלה לו המולדת; לא מתוך ריננת אראלים על משמר גורל מלטף, אלא מתוך קשר מורדים נוכח גורל זועף. לא “אהבת ציון” אלא “אשמת שומרון” היא המציאות החדשה, היא הפרובלמטיקה החדשה שעמה נאבק שטיינברג. “שמוע שמעתי אפרים מתנודד” – זאת הקלקלה הרבה אשר הכתה פעם את בית-ישראל לרסיסים, אורבת בתוכנו גם עתה, עם מלאות סאת גורלו של העם העברי במולדתו. כפיות פתוחים של פצעים חשוכי-מרפא מתגלות פגימות הנפש הללו, הנעוצות במורשת דורות קדומים של חלי הגזע היהודי. והן מתגלות בכל ובכל-מקום, בקטנות כבגדולות, בשולחן הקטן הערוך לסעודת הבוקר בבית היהודי, כמו בשולחן הגבוה הערוך ליחסי התרבות והחברה בבנין חיינו החדשים.
האם תמלט האומה את נפשה ואת גורלה ממבוך התעתועים הזה, שהיא מסתובבת בו? האם יקום העם הזה לקראת נגידות? האם “יכון בחסד ובעוז לב אחינו” כדי לנער מעליו את הכזבון ואת הרפיון לקראת חשבון עתיד גדול?
*
הרשימות של שטיינברג, ספר-המדות, בכל המובנים הכלולים במושג זה, חידוש הן בספרות העברית, גם מבחינת הצורה והן מבחינת התוכן. כשידובר על מחשבה חפשית ומקורית בספרות העברית של הדור הזה, על דלית פנינים ממצולות הנפש, – מכאן יצטרכו להתחיל. בספרות העמים אפשר למצוא דוגמה לרשימות האלה במסותיו של מונטן. כמו שם גם פה, הן ילידות משבר של תקופה, כאשר אדם ועם יגעי עבר חותרים בין המכתות לקראת עלילות-חיים חדשות. הודאי של האתמול כבר איננו. הודאי של המחר עדיין איננו, והדמיון היוצר תוהה ומשתאה למתרחש, מאזין לכל צליל נושא בשורה ונרעש לכל אות של פעמי הבאות. תקופה כזאת איננה סיפורית ואיננה תאורית; לה יש ריתמוס מיוחד הנתפס ונרשם רק ע"י סאיסמוגרף רגיש מאוד של הנפש, וניתן להבעה רק בכלים מיוחדים, ברמז, במשל, במשפט המצומצם והמרוכז, אשר במקום רוב דברים, הוא מקפל בתוכו רוב אמת ובינה לעתים.
*
צרטוסטרה תוהה על עצמו ושואל:
"המשורר הוא? או איש אמת? גואל? או מכניע זדים? איש טוב? או איש רע?
והוא עונה:
"מהלך אני בין האנשים כמהלך בין שברי העתיד: אותו עתיד שאני אשוּרנו.
וזאת כל שירתי וזאת כל הגות-רוחי, כי שר אני ומאסף לאחדים כל אשר מכיתה היא וכל אשר חידה היא ומקרה זועף"?
האם אין להמשיל את הדברים האלה גם על יעקב שטיינברג?
(הפוה״צ, תרצ״ח, גליון 3)
ב: אחרי מיטתו 🔗
ניתק המיתר. הלב לא עצר כוח להכיל את הלמות דמו הנסער – ונדם, ללא עת נדם.
כמשורר – היה בין הנועזים ביותר. חתר להגיע למקורות, לרדת למשכן “האמהות” של השירה העברית, להעלות משם גבישי בטוי, לשבץ את אבני-החן של החושן והאפוד בלבושים של שירה חדשה. בין שני הקטבים של שירתו, בין “דברי הזמר” שבימי נעוריו, לבין “הבל הבלים” שבימי עמידתו והזדקנותו, משתרע שדה-ברכה של יצירה רבת-גונים, גדושת מראות, משלים ולקחים, נחלת נצח לספרות העברית החדשה.
כאדם – בודד היה. בודד ומבקש את הבדידות. נושא את נזר-השירה בריחוק של כבוד. לא חברה ולא חבריא – רק ידידים מעטים. רבים לא קרבו ולא הבינוהו, כי קשה היתה הפגישה עמו, כי צריך היה לעמול הרבה ולהיאבק הרבה כדי לסלק מחיצות. אך מתחת לקליפה החיצונה, המוזרה לעתים, פעמה נפש רגישה ופעלה מחשבה ערה, תוך מגע בלתי פוסק עם חיי העם והישוב, עם מאורעותיהם ותהפוכותיהם.
אהבתו לארץ-ישראל אין לתנותה. הדבר הקטן כדבר הגדול שבה הפעים אותו וריתק אותו. בכל ראה את בבואות העבר וניחש את חזון הבאות, הכל נהפך לשירה – מבוטאת, רמוזה וכבושה.
*
“הפועל הצעיר” היה האכסניה הראשונה שלו, בעלותו ארצה לפני שלשים ושלש שנים. בו נתפרסם פאר יצירתו ורוב יצירתו. ב“באשטנים”, באותו ספור צוהל, רווי-חיים ותשוקות על אדמת נכר החל – ו“בחצרות האומה”, באותו שיר פרידה נוגה וכבד מחשבה כילה:
בְּחַצְרוֹת הָאֻמָּה תִּבֹּלְנָה לְאִטָּן
הַמִּלִּים הַיָּפוֹת שֶׁאָפְסָה אֲמִתָּן –
כִּמוֹ פְּרָחִים שֶנָּשְׁרוּ וּדְמוּתָן עוֹד אִתָּן.
אוננים ואבלים הננו עומדים ליד קברו הרענן.
(הפוה״צ, תש״ז, גליון 39)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.