לאומיות וסוציאליזם / שמריהו לוין

ב. המאבק בין הכהן ובין הנביא    🔗

מתחילתה לא היה כוחה של תורת הסוציאלדימוקרטיה – הוא המרכסיסמוס – בערכה המדעי המדויק, לא בביסוסה העיוני, אלא בעיקר בלהט הגדול, שנשאה בחובה, זה כוח המושך העצום למדוכאים, למשועבדים, להמונות המנוצלים באכזריות מכאן, וללבות הרגישים ליושר ולצדק מכאן. לא המטריאליסמוס ההיסטורי, בחינת משתיתה של השקפת-עולם חדשה, לא “עודף-הערך” של פירות העבודה והסברם של המשברים הכלכליים – לא הם שפעלו את פעולתם המאגית על המונות הפועלים, שלא היה בידם למצוא את ידם ואת רגלם בבעיות מסובכות כאלה. ואפילו סיעות המשכילים, שקבלו עליהן את תורת המרכסיסמוס, אף הן לא נתנו את דעתן בעיקר על אבות-הנחותיו העיוניות. ההמונות נגעה בהם אש הקודש, שלפפה תורה זו מתחילתה ועד סופה. הניצוצות המהבהבים שניתזו ממנה הלהיבו את הרוחות, ליבו את הלהט, ודומה היה – מניח דת חדשה עומד כנפח ענק ובידו הפטיש החזק המכה על לב החברה האנושית.

ולא לחנם נבהלו מפניה, מפני התורה החדשה, משרתי הכנסיה השלטת ושמשיה, יותר משנבהלו אחרים. לא לחנם עמדו הכמרים של כל הדתות הנוצריות ונלחמו בה בתורת הסוציאלדימוקרטיה בהתלהבות יתירה ובשנאה ובשטנה מרובה על הקפיטליסטים והפיאודלים. האחרונים לא התיחסו בתחילתם אלא ברגש של בוז לחמומי-המוח הסוציאלדימוקרטים, ואילו הכמרים חשו בחוש-הריח שלהם – אגב חוש זה מפותח הוא אצלם ביותר – שכאן ממשמשת ובאה סכנה חדשה לקיומם ולהשפעתם על חיי החברה. ולא היתה טעות בידם, שכן המרכסיסמוס נשא בחובו באמת גרעינים וסימנים של דת חדשה ונתכוון המרכסיסמוס כנגד הכנסיה השלטת. ברצוני להסביר את דברי יתר הסבר. המרכסיסמוס לפי מה שהוא אין לו כלום לשאלות דת ואמונה, ענינו לא האלהות, לא העולם ולא האדם, אלא החברה האנושית, ולכלאורה לא היה מטיל על חסידיו שום חובה של השקפת-עולם דתית שהיא. מאמין מובהק, אדוק של המרכסיסמוס מכאן יכול שיהיה מאמין אדוק באלהים מכאן או חפשי בדעותיו ובחיי האמונה ולא יסתבך בסתירות פנימיות אל נפשו. ואף על פי כן מכוון היה המרכסיסמוס נגד הכנסיה הנוצרית, לא משום ששנא את אלהי הנוצרים, אלא משום שראה בכהנים הנוצרים על שליחותם המיוחדת עיכוב קשה ביותר להתקדמות החברתית, משום שם נוהגים בה באמונה מצד אחד כבכלי וסם-משכר להרדים את ההמונות שנתקהו ונטמטמו בעבודה קשה, שלא יחושו הללו בכאבם ובצרתם, ומן הצד השני מרדימים את העשירים והשבעים, שלבם לא יהיה נוקפם על העבירות שהם עוברים.

מבחינה מסוימת אפשר להשוות את המאבק שבין המרכסיסמוס והכנסיה בעשרות השנים הראשונות להתפתחותו אל המאבק העתיק שבין הנביא והכהן. אומר הכהן לכפר בקטורת ולבונה ובדם שוורים וכבשים על חטאים קלים וקשים, על עבירות קלות וחמורות. הנביא לא ביקש לשכך ולהרגיע, אלא אדרבה רוצה היה, שהמצפון האנושי יתלבט וילך וילחם תמיד נגד כל עבירה וכל עוול. לפיכך מחה הנביא בחזקה ובהתלהבות עולם כנגד הדם המשכר של רוב זבחים.

ואף המרכסיסמוס, המכוון כנגד ההשקפות והדעות של החברה האנושית בזמן החדש, נבזק בו ניצוץ מרוח-המחאה הגדולה, שמימות הדורות המופלגים לא נתן לו למצפון האנושי להרדם, ניצוץ מאותו הלהט הגדול, שנתלקח תחילה על הר סיני ומשם נתפשט על פני מקומות אחרים והאיר אותם בזהרו של הר סיני. ומופלא היה לראות, כיצד יהודי אחד הוריד מעל כסאו יהודי אחר, ומבלי שנתכוון לתפוס את מקומו של זה, את המקודש במשך אלפים שנים כמעט, הרי היה למתחרו הגדול של הראשון, תמונותיהם של קרל מרכס ופרדיננד לסל תפסו את מקומן של התמונות הקדושות, אחד כאבי התורה ומניחה, והשני כשליח-מבשר, בדירות הקטנות והצרות של הפועלים, והללו הכניסו לתוכן אור וחום.

היתה תורת מרכס ל“התגלות” חדשה לפועלים, לתורה חדשה, וככל תורה אף תורה זו עברה עליה תקופת הסער והדחף. ובתקופה זו של סער ודחף הסתערו שליחי המרכסיסמוס על הכנסיה במרירות זו, שבה תוקפת כל אמונה חדשה את האמונה הישנה. הם שקדו ועמלו להבזות בעיני ההמונות את כל מוסדות הכנסיה, לעשות אותם ללעג ולקלס, להוקיע את זיופם עד שהגיעו אל אלהי הנצרות ממש, ולא נתנו את דעתם כלל על נפש העם. הם שאפו לבטל את הנצרות ולבנות על חרבותיה את המרכסיסמוס בחינת אמונה פרוליטרית בניגוד אל הדת השלטת של העשירים. אם נתת תהום עמוקה בין העבודה וההון, מצוה לפסול כל אמונה, השקודה לגשר גשרים בין נותני העבודה ובין מקבלי העבודה. קרע זה בדין שיתרחב וילך ויגיע עד שערי שמים, עד האלהות כביכול.

ועם האמונה יצאה הגזירה גם על הרגש הלאומי של ההמונות. מנהיגי הסוציאלדימוקרטיה טעו ביחסם אל הרגש הלאומי העממי אותה טעות גופה שטעו בזיקתם לדברי אמונה. אף את הרגש הלאומי דנו דין תולדה של הסדר החברתי הקיים, ומשעמדו להתמרד על הסדר הקיים ולהעמיד סדר חדש במקומו, דין שייעקר כל דבר הכרוך בסדר הישן. מתוך ראייה שטחית התבוננו וראו, שהאמונה נתמכת על ידי האדונים, והם שבונים את בתי היראה, מפרנסים את כמריה ומטיפיה, והכנסיה משמשת את ההון. כך ראו ראייה שטחית, שהעשירים שטופים בלאומיות ומסייעים ידי הלאומיות הרשמית – וודאי שזו וזו פסולות הן ומצוה להכריז עליהן מלחמה עד חרמה.

ברם לא העמיקו בנפש האנושית ולא הרהרו כלום: שמא מתרחש ברשות האמונה והלאומיות משהו בדומה לזה שמתרחש ברשות הכלכלה? שמא תקף תהליך הקפיטליסמוס גם את האמונה והלאומיות של החברה ובדומה לרשות הכלכלה שבה מתרכז והולך ההון בידי חבורה קטנה אף ברשויות אלה מתרכז והולך כל מה שנוצר על ידי העם והוא הוא אוצרו הרוחני? שמא האמונה וכן ההרגשה הלאומית הן משהו, השופע ממעמקי נפש העם, מעורה בה עמוק עמוק וכרוך בה לעולמי עולמים, ודוקא מטעם זה גופו עמדו העשירים ונאחזו בשני היסודות האלה ואמרו לרתום אותם בעגלה שלהם, כדי שתתגבר השפעתם על ההמונות?

זמן רב עבר על המנהיגים עד שנפקחו עיניהם לראות, שמסוכן הוא הדבר ממש ללחום את מלחמת-התרבות באותם דרכים וכלי זין, שנשתמשו בהם בתקופת הסער והדחף של הסוציאלדימוקרטיה. סופם שנוכחו, שהמרכסיסמוס תפס רק לשעה קלה את מקומה של אמונת-עם, לימים נעשה למה שהיה מתחילת בריאתו – תורה מדינית-חברתית, המכוונת כנגד שאיפותיהם של המונות העובדים ברשות מלחמתם הכלכלית. לא פחות מכן, אבל לא יותר מכן.

צעד אחרי צעד עמדו ופרשו מן המלחמה הרשמית באמונה באשר היא אמונה. וצעד אחרי צעד עמדו וחזרו אל הלאומיות, שבלעדיה אין עם בריא יכול להתקיים אפילו יום אחד. עוד ימים רבים, רבים לפני המלחמה ראו מנהיגי הסוציאלדימוקרטיה חובה לעצמם להכריז בקול ברייכסטאג הגרמני, שאת אהבת-אמת למולדת יש למצוא לא אצל העשירים אלא אצל הפועלים. הם, הפועלים, בעיקר שבנו בזיעתם ובדמם את המדינה, והם יגנו עליה בגופם בשעת סכנה. בחוגים האזרחיים השתוממו לשמוע את הנאומים הפטריוטיים של מנהיגי הסוציאלדימוקרטיה. אולם הם נאמו נאומים כמותם של אלה לא כדי למצוא חן בעיני הממשלה או בעיני המעמדות האזרחיים, אלא משום שבנאומים באלה הם הביעו את מערכות-הלב האמתיות של המונות העובדים.

הפועל לא שינה מהלך-נפשו ורוחו, נשתנו תפיסתם ותכסיסם של המנהיגים.

משהו בדומה לכך נתרחש גם אצלנו, בהתפתחותנו החברתית, אבל אנו מרובים היו יסורינו מתקופת סער ודחף זו מיסורי אחרים, שכן תקופה זו טבועה היתה בחותם-הגלות הכעור, ככל דבר שמתרחש והולך בחיינו הגלותיים.