מהדורה זו של זיכרונות יחזקאל קוֹטיק מבוססת על שני חלקי הספר:

• מה שראיתי… זיכרונותיו של יחזקאל קוטיק, חלק ראשון, מהדורה מתורגמת ומבוארת בידי דוד אסף, המכון לחקר התפוצות באוניברסיטת תל-אביב, תל-אביב תשנ"ט (מסת"ב: 965–338–036–2).

• נע ונד: זיכרונותיו של יחזקאל קוטיק, חלק שני, מהדורה מתורגמת ומבוארת בידי דוד אסף, המכון לחקר תולדות יהדות פולין ויחסי ישראל-פולין באוניברסיטת תל-אביב ובית שלום עליכם, תל אביב תשס"ה (מסת"ב: 1–059–338–965).

טעויות שנפלו במהדורה המקורית תוקנו במהדורה זו, ובמקומות רבים אף עודכנו התרגום וההערות בידי המהדיר. מראי המקום והביבליוגרפיה לשני החלקים קוצרו ואוחדו ואת פירוטם המלא אפשר למצוא ב“מפתח קיצורים ביבליוגרפיים'. כמו כן עודכנו ואוחדו הנספחים: “יחזקאל קוטיק: רשימת פרסומים”, ו”מבחר רשימות, מאמרים וערכים לקסיקוניים על יחזקאל קוטיק וזיכרונותיו".

את שני חלקי הספר ניתן לרכוש במזכירות המכון לחקר תולדות יהדות פולין ויחסי ישראל-פולין, המרכז לחקר התפוצות ע"ש גורן-גולדשטיין, אוניברסיטת תל אביב, תל אביב 69978

טלפונים: 03–6409799 03–6409462 פקס: 03–6407287

דואר אלקטרוני: polin@tauex.tau.ac.il

® כל הזכויות על התרגום וההערות שמורות לפרופסור דוד אסף

החומר המובא כאן אינו מיועד לשימוש מסחרי.

אין להעתיק, להפיץ או לתרגם ספר זה או קטעים ממנו בשום צורה או אמצעי, ללא היתר בכתב מן המהדיר.

מה שראיתי…

זיכרונותיו של יחזקאל קוטיק

מהדורה מתורגמת, ערוכה ומבוארת

בידי

דוד אסף

יחזקאל קאָטיק, מײַנע זכרונות, ערשטער טייל

מהדורה ראשונה: ורשה תרע“ג (1913), מהדורה שנייה: ברלין תרפ”ב (1922)

תרגום מיידיש: רחל קרונה ודוד אסף עריכה: יהודית שרגל

© כל הזכויות שמורות * תשנ"ט / 1998

המכון לחקר תולדות יהדות פולין וליחסי ישראל-פולין

המרכז לחקר התפוצות, אוניברסיטת תל-אביב

© מהדורה מעודכנת: תשע"ט / 2019

הנספחים והקיצורים הביבליוגרפיים לשני הכרכים אוחדו ומובאים בסוף כרך ב

 

מבוא: בין זיכרון להיסטוריה: יחזקאל קוֹטיק וספרו “מײַנע זכרונות” (מאת דוד אסף)    🔗

מִכֹּל תַּנְחוּמוֹתָיו אֵל הוֹתִיר לִי שְׁתָּיִם:

זִכְרוֹנוֹת מַדְאִיבִים עִם דִּמְעוֹת עֵינַיִם.

וְגַם יְמֵי עָנְיִי וּנְדוּדֵי גָלוּתִי

לֹא מָחוּ מִלִּבִּי זִכְרוֹנוֹת יַלְדוּתִי,

הַחֲתוּמִים בְּנַפְשִׁי וּנְשׂוּאִים עִמָּדִי,

כַּחוֹתָם עַל-לִבִּי, כַּחוֹתָם עַל-יָדִי¹

א. שירת העיירה    🔗

“אין זה רק ספר – זה אוצר, גן, גן עדן מלא פריחה ושירת ציפורים.” “אני משוגע מתענוג!”. “יצירה שהיא פשוט מונומנטלית… הכרחי שכל בית, שיש לו עניין בעבר היהודי, ירצה להתהדר בספר זה.” אלה הן רק מקצת מקריאות ההתפעלות ששלום עליכם וישראל אֶלְיַשֶׁב (“בעל-מחשבות”) – שניים מן האישים החשובים ביותר בתחומיה של הסיפורת והביקורת ביידיש בראשית המאה העשרים – קידמו בהן את הופעת “מײַנע זכרונות” (=זיכרונותי), הכרך הראשון מזיכרונותיו של יחזקאל קוֹטיק (1921–1847), שראה אור בוורשה בשלהי שנת 1912.

הספר “מײַנע זכרונות”, שתרגום חלקו הראשון (מתוך שניים) מוגש עתה בפני הקורא העברי תחת הכותרת “מה שראיתי…”,² הוא אכן מן היפים והחשובים שבספרות הזיכרונות היהודית.³ התיאורים הפנורמיים של בני משפחת המחבר, של ילדותו ונעוריו, של קהילת קאמֶנִיץ דליטא שבה גדל, על שלל אתריה, מוסדותיה וטיפוסיה, אלה שבמחיצתם חי ושאותם ראה בעיניו ואלה שעליהם רק שמע – אינם רק ביטוי לכשרון כתיבה וסיפור, אלא מהווים גם מסמך תרבותי אותנטי מן המעלה הראשונה ומקור לא אכזב לחקר תולדות יהודי תחום המושב במאה הי"ט.

דמויותיהם הצבעוניות של הסבא-רבא, הסבא והסבתא, האב והאם, המחבר עצמו, גיסיו, דודיו ואחייניו,⁴ הם ציר האורך הכרונולוגי שסביבו נטווית עלילת הזיכרונות. ואכן, לכאורה אין זו אלא סאגה משפחתית הנפרשת על פני ארבעה דורות ומתארת את עלילותיה של משפחה יהודית פשוטה, אף כי אמידה ובעלת השפעה, החיה את חייה בעיירה קטנה. אך זוהי רק כסות עיניים ואמתלה לתלות עליה גלריה מגוונת של דמויות ואישים, צבעים וקולות, טעמים וריחות, שזיכרונו של קוטיק הצליח לשמר ולתאר בתמימות נעדרת חנופה ובאהבה נעדרת נוסטלגיה.

קוטיק משחזר ימים של שמחה ואבל, של חרדה ותקווה. נישואי ה“בהלה” של ילדים וסגולות מאגיות לגירוש דיבוק ולעצירת מגיפה, מוסדות הקהילה וה“קהל”, היחסים בין היהודים לבין השלטון הרוסי מזה, ובינם לבין הפריצים הפולנים מזה, פרנסות היהודים וחיי היום-יום, “נעלמים” ו“קנטוניסטים”, גובי מסים וחטפנים, תקיפי קהל ובעלי בתים, רבנים וצדיקים, חוכרים ומוזגים, סוחרים ופשוטי עם, חסידים ומתנגדים, מגידים וחזנים, בעלי מופתים ומכשפים, למדנים ועמי ארצות, מאמינים ואפיקורסים, שדכנים ובדחנים, מורים ומלמדים, מלשינים וגנבים – כל אלה ועוד רבים אחרים מתוארים בידי קוטיק בכישרון, בחיוניות ובתנופה.

קאמניץ ליטבסק – עיירת הולדתו של קוטיק, שסביבה נרקם הציר האופקי של הזיכרונות – הייתה קהילה קטנה ושולית ברוסיה הלבנה. לכאורה זו קהילה “בלתי חשובה”, לפחות מנקודת מבטו הקרה והפורמליסטית של ההיסטוריון. אך מנקודת התצפית האישית של קוטיק היא הופכת להיות מעין מרכז העולם. וכמו בּוּצַ’אץ' שבגליציה – שהפכה ביד האמן של ש“י עגנון ל”עיר ומלואה“, למיקרוקוסמוס שהכול מתרחש בו, הן בציר הזמן הן בציר המרחב – כך גם קאמניץ בכתיבתו של קוטיק: כל האירועים החשובים בתולדות יהודי מזרח אירופה מתקשרים אליה ואל תושביה בדרך כלשהי ומשתקפים באמצעותה במין אספקלריה מצוחצחת; ואין הדברים אמורים רק באירועים היסטוריים כגון גזירות הצאר ניקולאי הראשון, ביטול ה”קהל", שחרור האיכרים הצמיתים או מרידות הפולנים בשלטון הרוסי, אלא גם בשאלות הקיום היסודיות ביותר של יהודי מזרח אירופה בעת החדשה: התערערות העולם המסורתי והסדר הישן לנוכח רוחות הפרצים של הזמנים החדשים, התמורות הכלכליות שליוו את המעבר מחברת מעמדות פיאודלית לחברה טרום-קפיטליסטית, המאבקים החברתיים והתרבותיים בין חסידים, מתנגדים ומשכילים על תמונת העתיד היהודית, התמוטטותן של הסמכויות המסורתיות – זו הדתית וזו המשפחתית – וצמיחת מקורות סמכות חדשים, ועוד ועוד. הכול מתרחש בעיירה קטנה אחת, שאינה אלא בבואה לחייהם של היהודים במאות עיירות אחרות בכל רחבי מזרח אירופה.

וכך, מבלי משים, מעוררת הקריאה בזיכרונותיו של קוטיק הרהורים על גורלה, דרכיה ופיתוליה של כתיבת ההיסטוריה: כיצד עשויה קהילה, שההיסטוריוגרפיה “הרשמית” מעולם לא ייחסה לה תשומת לב מיוחדת – לא לרבניה ולמנהיגיה ולא לאירועים שנתחוללו בתוכה – להפוך לבבואה של התרחשות היסטורית. אכן, גם כך נכתבת היסטוריה. היא נסמכת בעיקרה על מורשת ספרותית ותיעודית שנשתמרה במקרה. “הסיפור” שרוקם ההיסטוריון אינו אלא שילוב מחוכם, שיטתי וביקורתי של “סיפורים” ודימויים, של תעודות ועדויות, ששרדו והגיעו לידיו. סופרים ומתעדים מוכשרים, שהנציחו את עלילותיהם שלהם או של אחרים, היו למקור ראשי לעיצוב דימויי העבר שלנו וקבעו לדורות את מדרג החשיבות שההיסטוריונים מעניקים לאירועי העבר. זכתה קאמניץ, שבנה, יחזקאל קוטיק, ינציח את קורותיה בזיכרונותיו, ובכוח כשרונו יצליח להפוך גם אותה למקום “חשוב” במערך הידע והדימויים שבידינו אודות העיירה היהודית במזרח אירופה.⁵

ב. קאמניץ ליטבסק וסביבתה    🔗

העיירה הפולנית לשעבר קאמניץ ליטבסק (Kamieniec Litewski,⁶) השוכנת בשולי אזור הביצות והיערות הגדול המכונה פּוֹלֶסְיֶה ((Polesie,⁷ נמצאת היום בתוך גבולותיה של בְּיילוֹרוּס, היא רוסיה הלבנה. היא ממוקמת כשלושים וחמישה ק“מ מצפון לעיר המחוז בריסק (Brześć Litewski; Brest), מאה שבעים וחמישה ק”מ מדרום לגרודנה, ומאה חמישים וחמישה ק"מ מצפון-מערב לפינסק.

קאמניץ נוסדה במחצית השנייה של המאה הי“ג ושמשה שקעה בראשית המאה הי”ח. היא הוקמה על הגדה המזרחית של נהר לשנה (Lesna), מיובליו הגדולים של נהר בוג (Bug), בלבו של מפגש גבולות ותרבויות. מנקודת מבט כלכלית שכנה העיירה בצומת דרכים חשוב – הן בתוך מלכות פולין-ליטא, סמוך לדרך המלך המקשרת בין קרקוב, בירת פולין שבדרום, לבין וילנה, בירת ליטא שבצפון; הן במסגרת נתיבי המסחר והכלכלה שקישרו בין פולין-ליטא שבמערב לבין רוסיה המוסקבאית שבמזרח. מן הבחינה האתנית, רוב אוכלוסייתה הלא-יהודית של העיירה לא היה פולני אלא ביילורוסי ואוקראיני.⁸ קרבתה של קאמניץ לאתרי הציד שביער בּיילוֹוייז’ה הענק (Puszcza Białowieska), וכן שריד ארכיאולוגי חשוב מימי הביניים שנשתמר בתוכה (מגדל צבאי שכונה “סְלוּפּ”), הפכו את העיירה גם לתחנת מעבר ומקום כינוס ותיור למלכים, אצילים ובני החברה הגבוהה.⁹

בימי מלכות פולין-ליטא נשתייכה קאמניץ מן הבחינה המנהלית לפלך (Wojewodztwo) בריסק ולמחוז (Powjat) בריסק, ועד לראשית המאה הי"ח אף התגורר בתחומה מושל המחוז (הסְטַרוֹסְטָה). בדצמבר 1795, מיד לאחר חלוקתה השלישית של פולין, חולק מחדש האזור שסופח לרוסיה בצפון-מזרחה של פולין. המערך המנהלי הרוסי בליטא התחלק אז לשני פלכים (או גוּבֶּרְנִיוֹת – Gubernia): וילנה וסְלוֹנים; קאמניץ נכללה בתחום פלך סלונים. באוגוסט 1796 הוקמו במסגרת פלך סלונים שמונה מחוזות (או אוּיֶזְדִים – Uyezdi,¹⁰) וקאמניץ צורפה למחוז בריסק. כמה חודשים לאחר מכן, בדצמבר 1796, אוחדו שני הפלכים למה שכונה “הפלך הליטאי”, שבירתו הייתה וילנה. בספטמבר 1801 שוב חולק הפלך הליטאי המאוחד לשני פלכים: וילנה וגרודנה. זה האחרון, שהעיר גרודנה הייתה למרכזו האדמיניסטרטיבי, היה זהה, פחות או יותר, לשטחו של פלך סלונים הקודם על מחוזותיו, ובמתכונתו זו נשאר, כמעט ללא שינויים,¹¹ עד שנת 1915, שעה שחזית מלחמת העולם הראשונה הגיעה לאזור. בתקופת רוסיה הצארית – התקופה המתוארת בזיכרונותיו של קוטיק – השתייכה אפוא קאמניץ למחוז בריסק שבפלך גרודנה.

על קהילה יהודית מאורגנת בקאמניץ שומעים לראשונה במאה הי“ז: העיירה מוזכרת בפנקס מדינת ליטא כחלק ממערך הקהילות המכונות “הגבולין והסביבות ק”ק בריסק”.¹² לפי נתוני מִפקד האוכלוסייה שנערך בשנת 1847, היה מספר היהודים בקאמניץ 1,451, מהם 645 גברים ו-806 נשים.¹³ אולם נתון זה בוודאי אינו מדויק, ויש להוסיף עליו מספר לא ידוע של “נעלמים”, שהתחמקו מן הרישום מחשש לגיוס ולמיסוי.¹⁴ בשנת 1897 כבר נרשמו בקאמניץ 2,722 יהודים, מתוך אוכלוסייה כוללת של 3,569 איש,¹⁵ ובמילים אחרות: בסוף המאה הי"ט היו כשבעים ושישה אחוז מכלל אוכלוסייתה יהודים.

גם לגבי היהודים הייתה קאמניץ מעין “עיירת גבול”, שבה נפגשו ונתערבו יסודות אופייניים לעולמם הדתי והתרבותי של יהודי ליטא ושל יהודי פולין. העימות החריף בין הלמדנות הליטאית “המתנגדית” ועולם הישיבות לבין כוחם המושך של הצדיק ושל החצר החסידית – הוא רק אחד מן הביטויים של אותו מפגש. הווי חברת המעמדות הפולנית התערב בהשפעות האבסולוטיזם הנאור של השלטון הרוסי החדש – שפתו, מוסדותיו ועולם מושגיו. העוינות, המתיחות ושיתוף הפעולה, שנרקמו בין רכיביה השונים של האוכלוסייה – פריצים פולנים, פקידי שלטון ומשטרה (שרובם פולנים), צמיתים ביילורוסים ואוקראינים, כמורה קתולית ופרבוסלבית, והיהודים, שאם לטוב אם למוטב מצויים היו בתווך – לא נעדרו אף הם בשל קרבת הגבולות.

קאמניץ שבין שתי מלחמות העולם, שנכללה באותה עת במסגרת הרפובליקה הפולנית העצמאית, לא נבדלה בגורלה ההיסטורי ממאות רבות של עיירות יהודיות אחרות במזרח אירופה, עיירות שנודעו בשם, שגם הפך לימים סמל תרבות, זהות וגעגוע – השטעטל. זו הייתה עיירה קטנה ונחשלת מן הבחינה הכלכלית, אך תוססת ומלאת חיוניות מן הבחינה החברתית והתרבותית. חמש מאות המשפחות היהודיות, שאכלסו את העיירה עד החורבן הנורא של ימי השואה, הטביעו את חותמן על קאמניץ, שבה היו רוב גמור. לצד מאות תלמידיה הצעירים של ישיבת “כנסת בית יצחק” (ישיבה זו נוסדה בשנת 1897 בסְלוֹבּוֹדְקָה שבקוֹבְנָה ועברה בשנת 1926 – לאחר טלטולים שונים – לקאמניץ),¹⁶ ידעה העיירה פעילות לאומית וציונית ערה, תנועות נוער, פוליטיקה מקומית, תרבות חילונית, ספורט ועוד.¹⁷

בשנת 1939 כבש הצבא הרוסי את העיירה והשליט בה את ידו החזקה של השלטון הקומוניסטי. ב-22 ביוני 1941, עם פרוץ המלחמה בין רוסיה לגרמניה הנאצית, נכבשה קאמניץ ללא קרב. בתוך ימים ספורים נרצחו כמאה יהודים ביער פרוסקה הסמוך. היהודים שנותרו רוכזו בשני רחובות, מעין גטו לא מגודר, ושעון חייה של הקהילה החל לתקתק לקראת סופו. חלק מן היהודים הועברו לגטו פּרוּזָ’נָה ומשם נשלחו לאושוויץ. אלה שנותרו בקאמניץ נספו במחנה המוות טרבלינקה. רק מתי מעט ניצלו מן התופת.¹⁸ קאמניץ דליטא היהודית, עיירתו האהובה של קוטיק, נכחדה מעל פני האדמה.

ג. יחזקאל קוטיק: האיש וזמנו    🔗

יחזקאל קוטיק נולד בקאמניץ בח' בניסן תר“ז (25 במרס 1847) למשפחת פרנסים וחוכרים אמידה. עד לנישואיו, בגיל שבע-עשרה, ידע חַצְקֵל – כך כונה ביידיש – חיים ללא דאגות. הוא קיבל חינוך מסורתי ב”חדר" ואצל מורים פרטיים, אך לא היה זה חינוך ראוי לשמו, והמורים שנשכרו עבורו לא הלמו את כישוריו (דבר זה זקף קוטיק לחובת השקפת העולם החסידית של אביו). בשנת 1865 – בד בבד עם ראשית התרוששותה של המשפחה בעקבות הזעזועים הכלכליים והחברתיים ברוסיה (שחרור האיכרים בשנת 1861, דיכוי המרד הפולני בשנת 1863 והפגיעה האנושה במעמד אצולת הפריצים הפולנית) – נשא קוטיק לאישה את לִיבֶּע, נערה יתומה מפינסק, שאותה ראה לראשונה ביום חתונתו.

בעוד שסבו של קוטיק, וכן כל בני משפחתה של אמו, היו “מתנגדים” נלהבים, שבזו לחסידות ולמנהיגיה, הנה אביו, שחונך אף הוא כמתנגד, עבר לאחר נישואיו תהליך של “המרה” והפך לחסיד נאמן ופעיל של הצדיקים מקוברין ומסלונים. יחזקאל, שספג בילדותו את האווירה החסידית, נמשך תחילה אף הוא אל עולם קסום זה, אך בבגרותו, עוד קודם לנישואיו, החליט כי עולמה של החסידות איננו עולמו והפך למתנגד. התנגדותו הנסתרת נחשפה מיד לאחר נישואיו, ויצרה קרע חמור בינו לבין אביו, קרע שלא נתאחה לעולם וליווה את קוטיק כצל כל ימיו.

לאחר נישואיהם ניסו בני הזוג להתפרנס כבעלי חנות, אך נכשלו כישלון חרוץ. בתוך כך (בשנת 1868) נולד בנם הבכור אברהם – לימים סוציאליסט פעיל – וקוטיק החל במסכת ניסיונות מתסכלים לרכוש השכלה ולמצוא פרנסה ראויה. לתקופה זו – ילדות, בחרות ועלומים – מוקדש חלקו הראשון של ספר הזיכרונות, הוא הכרך שלפנינו.

מכאן ואילך יהיו הכישלון, האכזבה וההחמצה למוטיבים העיקריים בפרשת חייו. בחלק השני של זיכרונותיו מגולל קוטיק את תלאותיו כראש משפחה צעיר המבקש לפתח את כישרונותיו הטבעיים ולממש את תשוקתו להשכלה, אך מוצא את עצמו נשלט בידי גורמים ואירועים חיצוניים שהוא מתקשה להתמודד עמם. אופי רך, נישואים מוקדמים, לחצי פרנסה וקונפליקטים משפחתיים מונעים ממנו להגשים את שאיפותיו. לקוטיק, שגדל כנער חסר דאגות כלכליות, נדמתה עד אז העיירה הקטנה קאמניץ כלב-לבו של העולם. היציאה מן הקן הבטוח והיציב, שבו חיה משפחתו זה דורות, אל חיי הצער והנדודים בערי תחום המושב, נמשלה בעיניו לנטישתו של גן עדן. אין זה מקרה שלאור נסיבות חייו ומזלו הרע ראה קוטיק את עצמו יותר מכול כמעין פרוטוטיפ של היהודי הגלותי הקלסי, גלגול מובהק של מנחם-מנדל, גיבור סיפוריו של שלום עליכם:

אני יהודי גלותי אמיתי, נע ונד, יהודי עם חבילה גדולה של צרות, מחפש פרנסה, מלמד, חוכר, שוכר אחוזה, חנווני, יינן, מנחם-מנדל, הפונה אנה ואנה ואינו מגיע לשום תכלית.¹⁹

הנה אפוא בקצרה תיאור קורותיו של יחזקאל קוטיק כפי שהן מצטיירות מן הכרך השני של זיכרונותיו: נסיבות הזמן, שהוזכרו לעיל, כפו גם על אביו, משה, לעזוב סביב שנת 1867 את ביתו ואת עסקי החכירה העירונית הכללית שניהל (חכירות מסוג זה נתבטלו לאחר דיכוי המרד הפולני של שנת 1863) ולמצוא את פרנסתו כחוכר אחוזה זעירה. הוריו של קוטיק עברו, בחוסר רצון גמור, להתגורר ב“יישוב” בשם וַאכְנוֹבִיץ', רחוקים ומנותקים מחיי קהילה יהודית ומחיי החברה החסידית, שהיו כה מרכזיים בעולמו של האב. קוטיק עצמו נשאר לפי שעה בקאמניץ – בשלב זה עדיין לא היה מסוגל לראות את עצמו כ“יישובניק” החוכר אחוזה או בית מרזח. חלומו היה רכישת השכלה והרחבת אופקים, אך כל מאמציו לממש שאיפה זו הושמו לאל. עוד בסוף החלק הראשון של הזיכרונות הוא מספר על תכניתו ללמוד בישיבת וולוז’ין ולחלופין ללמוד רוסית כדי לזכות במשרת “רב מטעם הממשלה” – אלא שאביו הכשילו פעם אחר פעם. הוא ניסה את מזלו בבריסק ובביאליסטוק ונכשל; התחיל לעבוד כמלמד בוורשה וכשל גם בכך.

לבסוף, בראשית שנות השבעים מצא קוטיק את מקומו בכפר קטן במחוז ביאליסטוק בשם מַקַרוֹבְצִי, סמוך לעיר קריניק (Krinki), שם גר קרוב משפחתו, סנדר רוזנבלום, במחיצת פריצה פולנייה שהתאהבה בו ומסרה לו את רכושה. קוטיק קיבל מהם בחכירה מחלבה ובית מרזח ועסק בקנייה ובמכירה של חלב, חמאה, גבינות ויינות. בראשית דרכו זכה העסק שניהל להצלחה בקרב האיכרים והאצילים המקומיים. הוא עבד קשה, חסך כסף ואת זמנו הפנוי בילה בקריאת ספרי הגות וחקירה, בשיחות מענגות עם שכניו – יהודים וגויים – ובתהייה על קנקנם.

במעמדם החברתי של ה“יישובניקים” חלה בשנות השבעים של המאה הי“ט תמורה משמעותית – שוב לא הייתה זו בושה גדולה ליהודי לצאת מן העיר ולהתגורר בכפרים או ביערות. ההתפתחויות החברתיות והכלכליות החדשות, ובראשן בניית רשת מסילות הברזל, פתיחת שערי הגימנסיות בפני יהודים, יזמות מסחריות חדשות והגידול הדמוגרפי של יהודי תחום המושב – קיצרו בצורה משמעותית את המרחקים בתוך האימפריה הרוסית, ובד בבד גם צמצמו את הפער – הפיזי והמנטלי – שבין חיי העיר והעיירה לבין חיי הכפר והיער. רבים מיהודי ה”יישובים" זכו לשגשוג כלכלי, ותחושות הנחיתות שהיו להם כלפי תושבי הערים נעלמו לגמרי.

ובכל זאת, בין ה“יישובניקים” הפשוטים ועמי הארצות נחשב קוטיק ליוצא דופן – גם יחסן וגם למדן. הוא ייסד מניין בביתו, ובשבתות הגיעו אליו שכניו היהודים שהתגוררו באחוזות סמוכות. לפופולריות שלו ושל המניין שבביתו הוסיפה העובדה שקוטיק היה חתום על עיתונים עבריים כגון “המליץ” או “המגיד”. היהודים המקומיים, שהשתוקקו לידיעות טריות מן הפוליטיקה העולמית והיהודית, הפכו אפוא את בית המרזח שניהל למעין מועדון חברתי.

חיי הכפר אכן קסמו לקוטיק, וכאמור הוא אף עשה חיל במלאכתו. אלא שהצלחה כלכלית לא עניינה אותו. הוא מעיד על עצמו כי צבירת הון מעולם לא הכתיבה את דרכו ותמיד הסתפק במה שיש לו. הוא לא ידע, ואף לא רצה לדעת, כיצד לרמות, לשקר או ללכת בגדולות:

רציתי רק חיים שקטים. שלווה, צניעות, בלי הון מיותר. לקרוא ספר בנחת, לעסוק קצת בענייני הכלל ובענייני הרוח. יתר על כן, תמיד תיעבתי אנשים שמקדישים את חייהם לעסקים, מתקמצנים, מוכנים לעשות הכול למען כסף, ודבר לא מעניין אותם אלא עסקיהם ורווחיהם.²⁰

קרבת ה“יישוב” לקריניק, ובמיוחד לגרודנה, הביאה אותו מפעם לפעם אל העיר הגדולה – שם רכש ספרי השכלה והתוודע למשכילים ולבני האינטליגנציה היהודית החדשה. בשלב מסוים העביר קוטיק את “עסקיו” אל לבו של יער סמוך ועסק גם במכירת עצים לבניין. לאחר הולדת בתו חלתה אישתו בשחפת. הוא נטרד בעסקי תרופות ורופאים ובינתיים הוזנחו בית המרזח והמחלבה. בלבו של קוטיק התעורר יצר הנדודים והוא החליט לעזוב את מקרובצי. החלטה זו שמה קץ לפרק התום והאושר בחייו.

באותה עת חכר עבורו סבו אחוזה קטנה בשם קוּשֶׁלייֶוֶה (בין קוברין לפרוז’נה) ומְסרה לו במתנה. אלא שהפריץ הפולני הוליך שולל את הסב, וכך הייתה “מתנה” זו לאסון חייו של קוטיק – האחוזה הנידחת שכנה בלבו של יער עד, באזור ביצות טובעניות ושוממות, שזאבי טרף, נחשים ארסיים וחזירי בר משוטטים בו. קוטיק ובני משפחתו נאלצו לחיות בקרב כפריים גסים ולהתחיל להתמחות בעבודות חקלאיות. מתקני האחוזה ובית המגורים היו הרוסים לחלוטין, שדות האחוזה היו אדמות זיבורית צחיחות, פרות לא יכלו לרעות בהן, ומאומה – לבד מקש – לא יכול היה לצמוח שם כראוי. בנוסף לכך, מזג האוויר הטחוב ותנאי האקלים היו בלתי נסבלים והרסו את בריאותם. בחורף שלגים כבדים, רטיבות וטחב; ובקיץ שריפות יער בלתי פוסקות, שכילו גם חלק ממבני האחוזה המוזנחים. קוטיק ורעייתו היו מתוסכלים ומדוכאים עד עפר: איש לא גר בשכנותם ולא בא לבקרם, ידידים לא נמצאו להם – בדידות נוראה הקיפה אותם. חוויית המגורים בקוּשֶׁלייֶוֶה הייתה כישלון צורב, והנחילה להם מפח נפש בל ישוער.

קוטיק, שמצא עצמו עובד בשדה מבוקר עד ערב, שקוע מעל ראשו בחיי הכפר והאיכרים, הבין עד מהרה כי עשה מקח טעות. הוא התגעגע לספרים, להשכלה, לחיים רוחניים ולשיחת רעים. הוא חשש לעתיד ילדיו, שיגדלו כבורים ועמי ארצות בין גויים המתעבים אותם בסתר ובגלוי, וביכה את מר גורלו. ובינתיים חלו אישתו וילדיו במגיפת הטיפוס. הרופאים לא יכלו לסייע במאומה, וכיוון שאיש לא בא במחיצתם הסתגרה המשפחה החולה לבדה. במשך חודש ימים היטלטלו בני הבית בין חיים למוות, בין תקווה ליאוש, שבסופם נפטר בנו התינוק.

שלוש שנים חיו בני קוטיק ביישוב שכוח האל, חסרי אונים ואובדי עצות. לבסוף, בהיותו כבן שלושים, מטופל בשלושה ילדים (שני בנים ובת), החליט קוטיק לעשות שינוי רדיקלי בחייו. הוא הבין כי לאחד שכמותו מוטב להיות עני בעיר מאשר גביר בכפר, והצטרף לזרם המהגרים, שנטשו את הפלכים הצפון-מערביים של האימפריה, מוכי הבצורת והרעב. את הדרך סימן לו גיסו החסיד, אהרן ציילינגולד, שהיגר לקייב כמה שנים קודם לכן וניהל שם אכסניית אורחים על גדות הדנייפר. הוא הזמין את קוטיק להצטרף אליו, והלה – נלהב ותמים כדרכו – מיהר לקפוץ על המציאה החדשה שנקרתה לפניו. קוטיק מכר את נכסי האחוזה, ממנה שש להיפטר, ובראשית שנת 1877 עבר עם בני משפחתו לקייב.²¹

קייב הייתה בתקופת אלכסנדר השני למרכז יהודי חשוב. העיר הגדולה תפסה מקום נכבד בכלכלתה המתעוררת של האימפריה הרוסית, ובשל כך הפכה ליעד הגירה מועדף בקרב יהודים בליטא, באוקראינה וברוסיה החדשה. אף שרשמית הורשו להתגורר בעיר רק יהודים מסוג מסוים – סוחרים עשירים ומשרתיהם, משכילים מדופלמים או בעלי מלאכה – בכל זאת הצליחו גם חסרי מקצוע רבים כקוטיק להתיישב בה, תוך שהם חיים בחשש מתמיד מפשיטות של המשטרה.²² קוטיק קנה חנות מכולת קטנה באחת השכונות הנוצריות של קייב והעביר את משפחתו לדירה סמוכה. ברחוב שבו גרו היו הם היהודים היחידים, וקוטיק שוב החל לחוש בטעם הכישלון שליווה את כל חייו הבוגרים. הנערים הגויים הקטנים נהנו להציק לילדיו, החנות לא הצליחה והפרנסה הייתה בדוחק ובצמצום.²³ קוטיק החל לתור אחר מקורות פרנסה חדשים – הוא החליף חנות, עסק במסחר בפירות יבשים, שכר דירה כדי שיוכל להשכיר חדרים בתוכה, עבד כמשגיח במאפייה – אך לא מצא את סיפוקו ותסכולו הלך והחריף. הוא החליט לנדוד שוב ולנסות את מזלו בחארְקוֹב, שם גר דודו הלל פריד, שהתעשר מעסקי מסילות הברזל.

בחארקוב שהה קוטיק כמה חודשים והועסק בעבודות שיפוץ בתים ובמשרדי תחנת הרכבת. הוא גר בבית דודו, הקבלן העשיר, ואגב כך נחשף לסגנון חייהם חסר הדאגות של בני החברה היהודית הגבוהה, שספגו כבר לא מעט מן התרבות הרוסית. גם כאן לא השתלב קוטיק – מנהל העבודה הציק לו וירד לחייו. הוא החליט לנדוד שוב, והפעם הזאת למוסקבה. גם בעיר הגדולה נכזבה תוחלתו – הוא לא מצא עבודה, והחליט לשוב אל משפחתו בקייב.

קוטיק ניסה עתה להתפרנס מעשיית יין צימוקים ומכירתו. להפתעתו צלחה דרכו ויינותיו נמכרו יפה. לראשונה זה שנים רבות החל קוטיק לחוש ביטחון – גם האקלים הפוליטי, מנקודת מבטו המצומצמת, נראה מעודד ומבטיח. אלא ששמחתו לא האריכה ימים. מתחת לפני השטח תססה האימפריה. גילויי אנטישמיות הופיעו בכל החוגים, תאי מהפכנות וטרור היו בכל מקום. ב-1 במרס 1881 (13 במרס לפי הלוח הגרגוריאני המקובל בידינו) נרצח הצאר האהוב אלכסנדר השני בידי אנשי ה“נַארוֹדנאיה ווֹלַיה” (=רצון העם). הרצח זעזע את רוסיה כולה ושינה מן הקצה אל הקצה את היחס ליהודים ואת מעמדם.

רוח רעה של שנאה והסתה, שלובתה ברחוב וגם בעיתונות, נישאה באוויר. לאחר שניתן האות בפרעות שנערכו ב-15 באפריל ביהודי יליזאווטגרד ובכפרים סמוכים, הגיע גם תורה של קייב. היהודים ידעו בדיוק מה מצפה להם, וקוטיק מיטיב לתאר את אווירת האימה המתוחה ששררה ערב האסון הממשמש ובא: “כך מן הסתם מרגישים בני צאן המובלים לשחיטה.”²⁴ ואכן, ב-26 באפריל נערך פוגרום ביהודי קייב ופרבריה. המהומות נמשכו שלושה ימים, ובני משפחת קוטיק ההמומים התחבאו במחסן עצים ובעליית גג, צופים בפחד במתחולל בעיר – בהרג, באונס ובשוד. תיאוריו של קוטיק את מצבם הנפשי של היהודים המסתתרים כעכברים, את ההשפלה, היאוש וחוסר הישע, הם מן המרשימים והמזעזעים מסוגם.²⁵

בעקבות הטראומה הקשה החליט קוטיק לעזוב את קייב ולשים פעמיו לפולין. באוגוסט 1881 הגיעו בני המשפחה אל עיר הבירה ורשה,²⁶ עיר שלא הייתה זרה לו לחלוטין, שכן בשנת 1867 בילה בה מספר חודשים ואף עבד בה כמלמד נערים.²⁷ בעצם אותם הימים הגיעה אליו הידיעה המרה על מות סבו הנערץ, מנהיגה הכוחני של קאמניץ, שהמשיך להתגורר בה במשך כל אותן השנים. בנקודת זמן זו, ראשית הפרק הוורשאי בחייו, נחתם הכרך השני של הזיכרונות.

כפי שיתברר להלן, קוטיק השלים את הכתיבה של כרך שלישי, שבו התרכז בתקופת חייו הראשונה בוורשה, וככל הנראה גם תכנן לכתוב כרך רביעי. הכרך השלישי אבד ואיננו, ועל כן אפשר לשחזר רק חלק צנוע מקורותיו בוורשה מצירוף כתביו האחרים, ידיעות בעיתונות, זיכרונות מאוחרים, ומשהו מזיכרונות בנו אברהם. אך נקודת מבטו האישית והייחודית כל כך תחסר לנו ולספרות הזיכרונות היהודית.

בוורשה, שאף היא הפכה בשלהי המאה הי“ט למרכז הגירה גדול, הגיע קוטיק אל היציבות שלה השתוקק כל חייו. הוא בלט מיד בפעילותו כעסקן ציבור, ואת מרצו השקיע בעיקר בקרב קהילת המהגרים היהודים מליטא. קוטיק הכיר, כאמור, את ורשה מביקור קודם, וכבר אז נוכח בשנאה הגדולה שרוחשים יהודי פולין ליהודי ליטא. הליטאים, שנבדלו בדיאלקט היידיש שבפיהם, במנהגיהם ובאופיים, אכן סבלו בוורשה מבידוד ומנידוי חברתי. כינויי הגנאי הנודעים – “ליטוואַק-חזיר” או “ליטוואַק צֶלֶם-קאָפּ” – ראשיתם בתקופה זו, גרס קוטיק.²⁸ “כאשר יהודי ליטאי עבר ברחוב נאלווקי” – כתב א' ליטווין (שמו הספרותי של שמואל הורוויץ) – “היו מאות ילדי חסידים פולנים רצים אחריו וצווחים בלעג: ‘ליטוואַק-חזיר, טשי!… טשי!… טשי!’”²⁹ קוטיק, שהוגדר בפי ליטווין כמי שמייצג “היסטוריה חיה של הנדודים הפנימיים של יהודי רוסיה”,³⁰ פעל אפוא ללא לאות בקרב ה”קולוניה" הליטאית, והיה לדבק המאחד את חבריה.

חברת המהגרים הליטאית בוורשה הורכבה ממהגרים “חדשים”, הן אלה שהגיעו היישר מעיירות ליטא הן יהודים ממגורשי מוסקבה (1892–1891), ומ“ותיקים” – דוגמת קוטיק – שבאו בעקבות הפוגרומים של שנות השמונים ולאחר נדודים קודמים. ביתו של קוטיק היה למרכזם החברתי של אלה כאלה – אבן שואבת לאורחים מזדמנים ולסוחרים בדרכם. קוטיק, כפי שיתברר להלן, אף ייסד מניין תפילה “ליטאי”, שהצטיין באופיו הייחודי, וסביבו נתארגנו מפעלי צדקה ועזרה הדדית. הוא היה הרוח החיה בבית כנסת זה, נאם שם והטיף להתנהגות דתית ומוסרית ברוח התקנונים והקונטרסים הדידקטיים שפרסם.³¹

לפרנסתו ניהל קוטיק מסעדה חלבית זולה, במרכזה של ורשה היהודית צפופת האוכלוסין, ברחוב נאלווקי 31. היה זה מעין בית קפה (ביידיש: קאַוויאַרניע; בפולנית: kawiarnia), שלימים הפך בית ועד ומרכז חברתי ותרבותי תוסס לאינטליגנציה הצעירה, לסופרי יידיש בראשית דרכם ולעסקני תנועת הפועלים (שבה היה מעורב מאוד בנו בכורו אברהם). וכך תיאר את המסעדה המו"ל שלמה שְׁרֶבְּרֶק:

את הסופרים האידישיים אפשר היה לפגוש גם בבית משתה אחד ברחוב נאלווקי; זו הייתה מסעדה לא יקרה ביותר, ובעשרים קופיקות היה אפשר לאכול שם ארוחת צהרים לשובע. שם היו סועדים בעיקר אנשי המסחר העניים; מתווכים, פקידי משרד, ופעמים נזדמן לשם גם איזה מורה. אפילו עתון “הצפירה” היה נמצא שם על השולחן. ונדמה לי, כי זו הייתה המסעדה היחידה, בה היה עתון זה. היו יושבים שם שעות על שעות, היו קוראים את העתון, אנשים היו מתוודעים זה לזה, משוחחים, פעמים הכל יחד, וביניהם כאלה שנפגשו פה רק בפעם הראשונה בחייהם… שם היו גם מדברים על החידושים הספרותיים של הסופרים, על מאמרי השבוע ועל הליכותיהם של הסופרים עצמם, על פרישמן, נחום סוקולוב, פרץ, על “ציונות”, עניינים עירוניים שונים ועניינים כלליים של עם ישראל – כל אלה היו שם תמיד שיחות היום.³²

המשורר אברהם רייזן, שהיה בין ידידיו של הבן אברהם, עמד אף הוא על ייחודו של המוסד. כשנכנסו לחצר הפנימית – כתב רייזן – מיד בלט לעין בית הקפה של קוטיק בדלת הזכוכית שלו. ההמולה הייתה גדולה כמו בכל בית קפה אחר, אבל בכל זאת, האופי היה שונה. לכאן באו זבנים ופקידים של בתי מסחר מרחוב גֶנְשְׁיָה Gȩsia)) הסמוך, סופרים מתחילים ומורים לעברית, ציונים ובונדיסטים, אנשי פפ"ס (המפלגה הסוציאליסטית הפולנית) ובלתי מפלגתיים. מין ערבוביה פוליטית וחברתית, שכמקובל הציתה מלחמות ופולמוסים על כל עניין. גברת קוטיק, “הגבוהה והשמנה”, לא אהבה את הוויכוחים – אף שהיו מתונים ורגועים יחסית – וברוגז הייתה תמיד ממהרת להסות את הנצים, מפחדת שהצעקות תמשוכנה תשומת לב משטרתית בלתי רצויה. ואילו קוטיק, גם הוא גבוה, בנוי לתלפיות ובעל הדרת פנים, היה סבלני הרבה יותר. לדברי רייזן הזניח קוטיק את עסקיו, ולמגינת לב אישתו התמסר לפרסום קונטרסיו וספריו, שאותם הדפיס על חשבונו. הוא התגאה בספריו, והטיף כל העת, ברוח הדברים שפרסם, להתנהגות מוסרית ולמידות טובות. סיבה נוספת לאווירה הרגועה יחסית ששררה בבית הקפה היא, שהמקום שימש גם מועדון קריאה. קוטיק דאג שיהיו במקום עותקים מכל העיתונים היהודיים החשובים – במקום מיוחד על הקיר היו תלויים אפוא עותקים של עיתונים בעברית, ביידיש, בגרמנית וברוסית.³³

דמותו הציורית של קוטיק זכתה להארה מעניינת גם בידי הסופר א' ליטווין, שפגש בו בעשור הראשון של המאה העשרים, ועל כל פנים קודם לפרסום זיכרונותיו. ליטווין הדגיש את היסוד העסקני באישיותו של קוטיק – ייזום וביסוס של חברות לעזרה הדדית לעניים ולנצרכים, בעיקר למען יוצאי ליטא, שחשו עזובים ונטושים בוורשה. קוטיק יכול היה לנצל את מערכת ההכרויות שלו כדי להתקדם בעסקיו הפרטיים ולהיות לסוחר גדול – סיפר ליטווין – אבל הוא לא רצה בכך. “הוא חי בעולם אחר, צודק ויפה יותר,” ומה שהעסיק את מחשבותיו היה אך ורק כיצד אפשר לעזור לעניים ולחלשים.³⁴ ואכן, קוטיק עצמו כתב כדברים האלה באחד מפרסומיו: “כל חפצי בחיים הוא לראות אותם [=את בני עמי] בהיותם שלוים, שקטים ומאושרים מבית ומחוץ.”³⁵

מוקד פעילותו הארגונית והתעמולתית של קוטיק היה, כאמור, בית הקפה שניהל. רווח גדול לא היה שם – כתב ליטווין – אבל מצד אחר גם לא הוצאות רבות, “אוכל לכל הפחות יש שם ומרעב לא ימות אפוא.” היה שם גם מכשיר טלפון – מצרך נדיר בוורשה של ראשית המאה – ובאמצעותו טיפל קוטיק בענייני הציבור שהעסיקוהו.³⁶ באישיותו נצטרפו לא רק מרץ וכשרון ארגוני, אלא גם תמימות אידיאליסטית ורצון עז ונלהב לעזור לחלשים. בזכות תכונותיו אלה שכנע רבים לסייע לאגודות שייסד. הוא הכין את התקנות של אותן חברות ואגודות והצליח – ללא כל הכשרה משפטית – לרדת לפרטי-פרטים. את התקנות הדפיס בקונטרסים קטנים (פירוטם מובא בנספח ג), שחילק חינם לכל באי בית הקפה.

נטייה זו ל’ארגון ותעמולה' בלטה בקוטיק עוד בילדותו, ובזיכרונותיו הוא מספר על פעלתנותו בתחום זה: הוא ארגן חברת נערים בקאמניץ לשם קנייה משותפת של מסכתות הש"ס, אלא שהחברה נתפרקה לאחר שהוא נפל למשכב; הוא הוביל הפגנות מחאה נגד שמש בית הכנסת; עמד בראש קבוצת צעירים שהתארגנו לייסוד קולוניות בארץ ישראל ועוד.³⁷

חברת “אחיעזר” הייתה החברה הראשונה שייסד בוורשה.³⁸ היא נוסדה בשנת 1888 על ידי שבעה חברים שבראשם עמד קוטיק, ומטרתה העיקרית הייתה סיוע לחולים. בתוך זמן קצר הצטרפו ל“אחיעזר” אנשים רבים, וכעבור שנה כבר היו בה שש מאות חברים. החברה לא הסתפקה בכך. חבריה ייסדו בית כנסת מיוחד, תחילה בבית פרטי ואחר כך ברחוב דז’יקה (Dzika) 38. בית הכנסת נוהל בידי קוטיק, שברוח ביקורתו על מרכזיות “הכבוד” בחיים הדתיים קבע בו מנהגים מיוחדים. הוא ביטל את העליות המכובדות לתורה, הטיף כנגד הפחד העממי מפני עלייה לתורה בזמן קריאת התוכחה, שבה נזכרות הקללות האיומות שימיט האל על עמו אם לא ישמע בקולו (קוטיק עצמו נהג לעלות אז לתורה), וכן ביטל את מקומות הישיבה המכובדים בבית הכנסת.³⁹ החברה התפתחה והתרחבה, אך לאחר כחמש שנים התגלעו בתוכה מריבות והיא התפרקה. כעבור שנתיים, בשנת 1896, לאחר שפקיד מסחר בחנות שבשכונת פּוֹבוֹנְזְקִי ((Powązki מת מרעב, הוקמה החברה מחדש על ידי חבורת צעירים שהתקבצה סביב קוטיק. הפעם כבר הכין קוטיק תקנות מיוחדות, שאותן אף הביא לדפוס.⁴⁰ בני החבורה שוב ייסדו בית כנסת, הפעם ברחוב גנשה 31. בשנת 1901 קיבלה החברה רישיון ממשלתי וקבעה את משרדיה ברחוב קארְמֶלִיצְקָה ((Karmelicka 27, שם פעלה לפחות עד שנת 1914. “אחיעזר” החלה לפעול גם בתחומים אחרים באמצעות חברות-משנה שעסקו בעזרה ליתומים ולעניים ובהפעלת בתי תמחוי בוורשה ובאוֹטְווֹצְק. לצד התרחבות מרשימה⁴¹ פרצו שוב סכסוכים פנימיים, שעוררו בעיקר עסקנים “פולנים”, שאופיה ה“ליטאי” של “אחיעזר” לא נשא חן בעיניהם. בסופו של דבר נתפלגה החברה, ו“הפולנים” יסדו חברה חדשה בשם “ביקור חולים הכללי”.

במאמציו למען הכלל ראה קוטיק מילוי חובה אנושית ויהודית. הנה לדוגמה פעילותו לייסוד חברת “עזרת חולים”, שהייתה אחת מחברות-הבת של “אחיעזר”: “להטבת חיי בני אדם יש הרבה שלוחים” – כתב בשנת 1902 – “לא אך חכמים גדולים ועצומים, אבל גם אנשים פשוטים יעזרו פעמים רבות לתקן את הענינים, אשר תקונים דרושים להם… הנה, למשל, עתה באתי אנכי להעיר על ענין נחוץ ונכבד אחד את לב אחי בני עמי, היהודים יושבי הכרך הגדול ווארשא, שיש בו שמונה מאות אלפים תושבים ובתוכם בערך מאתים וחמשים אלפים יהודים, אשר להם אני דואג.”⁴²

קוטיק נוכח לדעת, כי עשרות חברות “ביקור חולים” הפעילות בוורשה אינן מסוגלות לפתור את הבעיות האמיתיות של החולים – הרופאים המעטים אינם זמינים, חסר ציוד רפואי בסיסי, ובינתיים נמקים החולים ובני המשפחות משוועים לעזרה שאיננה מגעת. קוטיק הציע לפתור בעיה זו באמצעות “תחבולה קלה” – ייסוד חברה שתסייע לאלתר לכל חולה, “בלי הבדל דת ולאום”: “החברה הזאת דורשת אך מעט עמל, כל איש יעסוק בה אך מעט, יעלה אך מעט כסף לקופתה, יקדיש אך מעט עת לה, ואז ננצל כלנו מהצרות הרעות והגדולות.”⁴³

תכניתו הייתה פשוטה: בכל שכונה יהיה מרכז רפואי, ובו ישהו בתורנות רופאים, חובשים ומיילדות, שיהיו מוכנים להגיש עזרה מיידית. המרכז יהיה מצויד בתרופות ובמכשור רפואי, בטלפון ובספרייה רפואית. כדי שהעזרה הרפואית תגיע מיד, המליץ קוטיק “כי רופאיה יסעו על ‘דו-אופנים’… אשר יהיו נכונים בבתים ההם לעת הנחוצה.”⁴⁴ הצלחתה של החברה תלויה, כמובן, במספר חבריה – כל חבר יתחייב לשלם דמי חבר שנתיים; ללון פעם בשלושה חודשים בביתו של חולה, ופעם בשלושה חודשים להיות בתורנות; לצרף חבר נוסף ולעסוק בהתרמות לחברה. הרופאים, הרוקחים, החובשים והמיילדות יקבלו משכורת נמוכה יחסית, ובתמורה למאמציהם יהנו הם ובני משפחותיהם מטיפולים רפואיים עד להחלמתם המלאה (שלא כנזקקים, שאינם חברים, שיוכלו ליהנות רק מטיפול רפואי ראשוני חינם).

בפעילותו הציבורית של קוטיק – כך כתב ליטווין – היה גם צד טרגי. לאחר שנתבססו האגודות שיזם, מיהרו הפעילים להתנער ממנו.^44א אישיותו הדומיננטית והטרחנית ונטייתו הכפייתית להתערב בפרטים קטנים הפריעו לעושים במלאכה. בנוסף, התרחקותו מפרסומת אישית ומכיבודים הכעיסה את הגבאים, שעסקו בצורכי הציבור כדי להתכבד באמצעותם. דוגמה למתיחות שנוצרה בין קוטיק לבין הפעילים האחרים אפשר למצוא בפרשת הקמתה של “חברת מושב זקנים”. קוטיק גילה שבוורשה רבתי, על כרבע מיליון יהודיה, אין אף לא בית זקנים אחד. כדרכו השקיע ברעיון את כל כוחותיו, כתב תקנות מפורטות והצליח להקים חברה לתפארת, שהונה העצמי היה כשלושים אלף רובל. אלא שלבסוף אף לא הוזמן לאסיפת היסוד של החברה. דעת הקהל היהודית סערה, והדבר השפיע גם על הגבאים – שקוטיק בעצמו מינה! – שבושו בעצמם וצירפוהו שוב להנהלה.⁴⁵

“החייל האלמוני של המוסדות ההומניטריים בוורשה” – כך כינה אותו העיתונאי צבי פרילוצקי, עורכו הראשון של “דער מאָמענט”.⁴⁶ ואילו הסופר הירש-דוד נומברג ראה בו “איש מקורי ויצירתי, שמתוך מאה ואחד רעיונות שהוא הוגה – מאה הם דמיוניים ורק אחד בר מימוש.”⁴⁷ פרילוצקי סיפר בזיכרונותיו כי בדחף בלתי נשלט ובאנרגיה בלתי מצויה לא פסק קוטיק מלנסות ולשכנע את הבריות בנחיצות תכניותיו. בניסיונותיו אלה אף מצא את הדרך לחוגי המתבוללים בוורשה והצליח לגייס אישים רבי השפעה כגון ד"ר הנריק נוסבוים והבנקאי אדולף פרץ.⁴⁸

אין לנו מידע מדויק באשר להתממשות תכניותיו: כמה חברות ומפעלי חסד שיזם אכן הוקמו בסופו של דבר, מה היה אורך חייהם, כיצד תפקדו, ומה הייתה מידת הצלחתם. הדבר מחייב מחקר נוסף החורג ממסגרת זו. על כל פנים, בנקרולוגים שנתפרסמו לאחר מותו הוסכם כי “במשך עשרות השנים האחרונות לא הייתה בוורשה כל חברה, כל הסתדרות לשם צדקה, שלא נוסדה ע”י האינציאטיבה [שלו] או בהשתתפותו הקרובה.“⁴⁹ נראה שמכל החברות שיסד או שביקש ליסד פעלו בצורה ממשית ולאורך זמן רק שלוש: “אחיעזר”, שהייתה כאמור בין חברות הצדקה הראשונות בוורשה ואשר תפקדה כמעין ארגון גג בנוסח חברות “צדקה גדולה”, ושתי חברות הבת שלה: “עזרת חולים” ו”עזרת יתומים".⁵⁰

יש לזכור כי פעילותו של קוטיק הייתה כרוכה גם בסיכון מסוים. בוורשה, שנשלטה עד תום מלחמת העולם הראשונה בידי האדמיניסטרציה הרוסית, נחשדה כמעט כל פעילות ציבורית ב“חתרנות”. גם ארגוני צדקה נחשבו בלתי חוקיים, ופעולות רבות אכן נעשו במחתרת.⁵¹ אין זה מקרה שבכל הצעות התקנונים שפרסם קוטיק הודגש בכותרת, כי הוא מקווה “להשיג על זה את רשיון הממשלה הרוממה”.⁵²

בשנת 1909 דבק בקוטיק “חיידק” חדש. הוא הגה תכנית לפתרון מצוקת הדיור של רבים מיהודי ורשה, שסבלו משכר דירה גבוה, מצפיפות רבה ומתנאים סניטריים קשים. הוא פרסם קונטרסים מיוחדים שבהם שטח את רעיונותיו,⁵³ אך לא הסתפק בכך. הוא ביקש להקים שכונה מיוחדת, שבה יוכלו יהודים לרכוש את דירותיהם במחיר סביר ולממש עקרונות של שיתוף וצדק סוציאלי. הוא שכנע את עורכי העיתון היהודי החדש “דער מאָמענט**”**, שנוסד בוורשה בנובמבר 1910, כי התגייסותו של העיתון למפעל מסוג זה תועיל גם לתפוצתו. מערכת העיתון, שביקשה לרכוש לעצמה במהירות קהל קוראים ולא בחלה בשיטות פרסום זולות, נענתה לאתגר. בקיץ 1911 אותרה קרקע מתאימה ביערות מילוסנה ((Miłosna, אתר קיט כעשרים ק"מ ממזרח לוורשה, והעיתון רכש שם חלקות קרקע.⁵⁴ במודעות צעקניות שנתפרסמו מדי יום בעיתון הוכרז על מבצע מיוחד: בכל יום יודפסו בעיתון תלושים מיוחדים ואחת לשבועיים יוגרל מגרש במילוסנה בין הקוראים שיצברו חמישה-עשר תלושים. המגרש יינתן בחינם ועליו יוכלו הזוכים לבנות לעצמם בתים פרטיים. העורך צבי פרילוצקי אישר בזיכרונותיו שיזמה זו, שמאחוריה עמד קוטיק, אכן העלתה את תפוצתו של העיתון. המבצע נמשך כמה חודשים, אך ככל הנראה התכנית הגדולה להקמת “קולוניה” יהודית במילוסנה לא יצאה לבסוף אל הפועל.⁵⁵

על תכנית כושלת אחרת שרקם קוטיק סיפר הסופר הירש-דוד נומברג. קוטיק ביקש להביא להקמת מה שהוא כינה “משכן” או “פֿאָלקסהויז” [=בית עם]. הוא כינס את ראשי החברות היהודיות בוורשה וניסה לשכנעם להקים מבנה גדול שבו ישוכנו משרדיהן של כל החברות וכן יהיו בו אולמות להרצאות, לקונצרטים ולתערוכות בנושאים יהודיים. ראשי החברות, שסברו בטעות כי קוטיק מבקש לאחד את כל החברות לחברה כללית אחת, נבהלו ונסו על נפשם…⁵⁶

בשנת 1912 השתנו חייו של קוטיק. הוא נענה ללחציו של בנו אברהם והחל להעלות על הכתב את זיכרונותיו. הוא כתב כאחוז בולמוס. כעבור ארבעה חודשים בלבד סיים את כתיבת הכרך הראשון ומסרו לפרסום ללא כל שהיות. הספר הופיע בוורשה בשלהי 1912 וזכה להצלחה מיידית. קוטיק התיישב מיד לחבר את החלקים השני – שהופיע בוורשה בשלהי 1913 – והשלישי, שלא נדפס מעולם וככל הנראה אבד.

בשנים 1914–1913 שקע קוטיק, רובו ככולו, בכתיבת הזיכרונות, בהתייחסות לתגובות הרבות שקיבל על ספרו ובמיוחד בקשר יוצא הדופן שנרקם בינו לבין הסופר שלום עליכם. ידיעותינו על חייו משנת 1914 ואילך מועטות ונראה שבתוך זמן קצר חלה ונפל למשכב.^56א

ב-13 באוגוסט 1921, בצהרי יום השבת, תשעה באב תרפ“א, נפטר קוטיק בוורשה – לדברי העיתונים היהודיים, לאחר מחלה ארוכה וקשה. הוא היה בן שבעים וארבע במותו.⁵⁷ למחרת, בשעה שתיים בצהריים, יצא מסע ההלוויה מביתו שברחוב מוראנובסקה ((Muranowska 11⁵⁸ אל בית הקברות היהודי בוורשה שם הספידו מ”א הרטגלס, ממנהיגי התנועה הציונית בפולין.⁵⁹ המהדורה השנייה של זיכרונותיו, שאותה הכין לפרסום בשנתו האחרונה, הופיעה בברלין, על שני חלקיה, כמה חודשים לאחר פטירתו.

ד. התקבלות הזיכרונות    🔗

1. “אני משוגע מתענוג”: יחזקאל קוטיק ושלום עליכם

עם פרסום הכרך הראשון, בשלהי שנת 1912,⁶⁰ עוררו הזיכרונות התלהבות רבה בקרב קוראי ספרות יידיש. איש לא העלה על דעתו שקוטיק, שנודע עד אז כעסקן קשיש, מושך גם בשבט סופר. ההפתעה הייתה אפוא גדולה. “איפה היית עד עכשיו?” השתאה שלום עליכם, שלא הכירו קודם לכן, ולא מעט בעידודו התמסר קוטיק לכתיבת החלק השני של זיכרונותיו. ייתכן שהקרירות שבה נתקבל החלק השני מצדו של שלום עליכם, שאותו העריץ קוטיק ושאל חוות דעתו התייחס כאל גזר דין, היא שגרמה לו לגנוז את כתב היד של החלק השלישי ואף את שישים וחמישה העמודים הראשונים שכבר נדפסו, שאף מהם לא נותר זכר וכנראה אבדו לעולם.

מסכת יחסיהם של קוטיק ושלום עליכם ראויה לתשומת לב מיוחדת, שכן בפרק זמן קצר יחסית ניהלו השניים – שעד אז כלל לא הכירו זה את זה – התכתבות אינטנסיבית שרק חלקים ממנה נשתמרו.⁶¹ הסופר הגדול, ששכב אז על מיטת חוליו, חשף בפני קוטיק את פרטי מחלתו ואת השינויים במצבי רוחו, שיבח את כתיבתו ועודדו להמשיך ולכתוב את קורותיו. ואילו קוטיק ראה בתשומת הלב שהוענקה לו את הכבוד הגדול ביותר שזכה לו מימיו וסיפר לחברו לעט על דרכו בכתיבה ועל מטרותיו. ליחסים אלה גם הייתה השפעה מסוימת על דרכו הספרותית של שלום עליכם בשנת 1913, ועל כן ראוי לבררם בקיצור.

שלום עליכם קיבל לידיו עותק מן הכרך הראשון זמן קצר לאחר שהוחל בהפצתו. מתברר כי קוטיק, ששלח עותקים ראשונים מספרו לשלום עליכם, לשמואל ניגר, מבקר הספרות החשוב, ולידידו המשורר אברהם רייזן, התבלבל מעט. העותק עם ההקדשה לניגר נשלח בטעות אל שלום עליכם (שניהם שהו אז בשווייץ), ואילו זה שנועד לרייזן (ששהה אז בארה"ב) הגיע לידי ניגר. שלום עליכם, ששהה אז בבית מרגוע ליד העיר השוויצרית לוֹזאן (Lausanne),⁶² לא יכול היה להתאפק, החל לעיין בספר, וכעבור ימים ספורים, ב-6 בינואר 1913, הביע בפני קוטיק את רשמיו הראשונים.

במכתבו הודיע שלום עליכם לקוטיק על הבלבול במשלוח העותקים, והתלונן, אגב כך, על המו"לים, שאינם דואגים לכריכה נאותה של הספרים; הוא נכשל בניסיונותיו לקרוא בספר בלי לפגום בדפים המחוברים, ולבסוף – מרוב חשק שתקף אותו לקרוא – החליט לחתוך את הדפים, אף שידע כי הדבר יגרום להתפרקותו של הספר. בדרכו ההומוריסטית הביע שלום עליכם את ביטחונו, שגם את ניגר יתקוף בוודאי היצר הרע והוא ינהג בצורה דומה בעותק שבידיו. “יש לי חשק לקרוא בספרך” – הוא כותב לקוטיק – “מפני שלבי אומר לי שה’זיכרונות' שלך שייכים לסוג הספרים שעליהם אמר גוגול, כי לו כתב כל אדם ברצינות וביושר את הביוגרפיה שלו, אזי היו בידינו ספרים טובים לרוב. עיינתי בכמה דפים וזה מצא חן בעיני… היום אני מסיים את הרומן שלי [=‘דער בלוטיקער שפּאַס’], אומר ‘ברוך שפטרני’ ונוטל לידי את הזיכרונות שלך.”⁶³

לא יצאו יומיים, וב-8 בינואר 1913 מיהר שלום עליכם וכתב לידידו ניגר שגר אז בברן:

מזמן לא נגרמה לי הנאה שכזאת מספר, כמו מה“זיכרונות” של יחזקאל קוטיק. זוהי כרוניקה משפחתית, שאי אפשר להגזים בחשיבותה ההיסטורית. ממש ליקקתי את האצבעות. לא יכולתי להינתק מן הספר. אני מבקש ממך, כתוב לי מיד מיהו היהודי הזה, מניין הוא? מה עיסוקו? כתוב לי כל מה שידוע לך עליו. האם עיינת בספר הזה? ומה אתה אומר? הרי אתה מבקר ומבין בזה יותר ממני. אינני בטוח בעצמי. נראה לי שזה כפתור ופרח – הייתכן שאני טועה? אני מבקש ממך, כתוב לי מיד![⁶⁴]

בתוך יומיים סיים שלום עליכם את קריאת הספר. הוא קרא בו, כעדותו, בלי להפסיק, ומיהר לכתוב לקוטיק (11–10 בינואר 1913). איגרת מרשימה זו, שבה קד שלום עליכם קידה מופלגת של כבוד והערצה לכשרונו הספרותי של בעל הזיכרונות, הובאה לדפוס בידי קוטיק עצמו בפתח המהדורה השנייה של הזיכרונות והיא מתורגמת בשלמותה גם בפתח מהדורה זו.⁶⁴ בהתרגשות כנה ובחמימות העיד שלום עליכם על העונג שנגרם לו, על פרצי הצחוק שנתחלפו בדמעות, על הזדהותו עם הדמויות ועל התפעלותו מכשרון התיאור והשחזור של קוטיק, וכדבריו: “אני וצרור הדמויות והתמונות שעמי, שרבות מהן הכרתי ורבות דמיינתי, אומר לך בלי שום חנופה או ענווה מזויפת – לעומתך ילד עני אנוכי, קבצן!”

את מכתבו סיים שלום עליכם במשאלה, כמעט בתחינה, שקוטיק ימשיך ויכתוב:

אני באמת מתגאה, שהספרות העממית הצעירה שלנו ביידיש נתעשרה בספר כמו ה“זיכרונות” שלך. האם תמשיך לכתוב את ה“זיכרונות”? היהיו הכרכים הבאים שמנים ומוצלחים כמו הכרך הראשון? מוצלחים – בזה אני בטוח; שמנים – אינני יודע. אני חושש שהם כבר יהיו רזים ודלילים יותר. היהודים הללו כבר אינם! כלומר, הם ישנם, אבל איש אינו מבחין בהם…

…ענה לי, בבקשה, אם יש לך מעט זמן בשבילי, האם אתה ממשיך לכתוב עוד “זיכרונות”, מאיזו תקופה, באילו חוגים תעסוק, האם זה הולך כל כך חלק כמו שהיה עד עכשיו, והאם אתה מזכיר גם את המשפחה? יש שם טיפוסים שאתה מוכרח לחזור אליהם, לספר ולספר. שמור על בריאותך ועירנותך, וכתוב!

בעצם אותו היום, ב-10 בינואר, שיגר שלום עליכם עוד מכתב לניגר, ושוב חזר וביטא את התפעלותו מן הזיכרונות – “אני משוגע מתענוג!”⁶⁵

ב-13 בינואר כתב שלום עליכם מכתב נוסף לקוטיק. באותו יום הגיע לידיו עותק מן היומון הוורשאי הנפוץ “דער פֿרײַנד”, שבו פרסם “בעל-מחשבות” – כינויו של המבקר הספרותי רב ההשפעה איזידור (ישראל) אֶלְיַשֶׁב – ביקורת חיובית ביותר על ספרו של קוטיק. שלום עליכם שיבח את טעמו הספרותי האנין של “בעל-מחשבות”, שהתלהב כמותו מן הספר, והביע את ביטחונו שבעתיד עוד יכתוב מחקר שלם או ביקורת מפורטת יותר “על ספרך, או על ספריך. הלא ידוע לנו שאתה כותב חלק שני לספר! אמן! הלוואי!” “תשובה ממך עדיין לא קיבלתי” – התלונן שלום עליכם – “ובינתיים מונח אצלי הספר, ועליו מקושקשות בשוליים הערות שמהן חשבתי לעשות ‘מטעמים’, והנה ‘בעל-מחשבות’ כבר חטף וקדם לי…”⁶⁶

ובינתיים הגיעה תשובתו של קוטיק, שנחתמה בט“ז בשבט תרע”ג (23 בינואר 1913). קוטיק, שהיה המום מן התשבחות שהעתיר עליו שלום עליכם, השיב תחילה בענווה כי הערכתו והכרתו של שלום עליכם מוגזמות ביותר. הוא עצמו כלל לא שיער שזיכרונות של יהודי פשוט כמותו יש להם ערך כלשהו, עד שפעם אחת סיפר לבנו ולאחד מחבריו על כמה אירועים מחייו, והם המריצוהו לכתוב. הוא החל בכתיבה בחורף תרע"ב (1912/1911) וסיים את מלאכתו כעבור שלושה-ארבעה חודשים. “כעת אני עובד בפרך על החלק השני… פה תוצג תמונתו של יהודי גלותי אמיתי… וזה אני עצמי.” בהמשך ציין כי בדעתו להקדיש את החלק השלישי “לוורשה ולעסקני הציבור שבה. זה צריך להיות כך, שכן זוהי ה’חבילה' שלי, המומחיות שלי, וכל החברות הנמצאות בוורשה, כמעט את כולן ייסדתי אני. בתוכן התפוררו חלקים מנשמתי.” “עוד תשובה ממך, זה מה שהייתי רוצה” – התחנן קוטיק בפני הסופר הנערץ – “היום שבו אקבל ממך מכתב יהיה עבורי יום חג.”⁶⁷

את מכתבו הבא, שנחתם ב-28 בינואר, כבר כתב שלום עליכם מבית חולים פרטי בברן, אליו הובהל כעשרה ימים קודם לכן בשל מחלת כליות פתאומית.⁶⁸ “חוששני שמכתבי זה יהיה בגדר יום טוב שהופרה שמחתו: אני כותב לך מכתב זה מבית חולים שאליו הגעתי כדי למות… [אמנם] כבר כמה ימים שאני חש הרבה יותר טוב, ונדמה לי שעוד אוכל לסיים [בטרם אמות] את האוטוביוגרפיה שלי, שהתחלתי בכתיבתה בשנת 1908.” ובהמשך: “מה יהיה עתה? אינני יודע… אני בצרות צרורות. ובכל זאת אני כותב וכותב. בעיקר אני רוצה לכתוב את כל תולדות חיי.” הוא מספר לו כי בז’נבה התפללו רבים לשלומו, ומציין בהומור, כי ברור לו שאין דמיון בין בית הכנסת הזה והתפילה שנערכת בו לבין בית הכנסת בקאמניץ. “כתוב לי מכתבים, קשישא” – הוא מסיים את המכתב – “וגמור את ספריך!”⁶⁹

חוקרי שלום עליכם תהו על הסיבות שהניעוהו לחדש את כתיבתו האוטוביוגרפית דווקא בשנת 1913, ברומן “פֿונעם יאַריד” (=מן היריד; או בשם שהעניק לו י"ד ברקוביץ: “חיי אדם”). אף שהתחיל כאמור במלאכה זו עוד בשנת 1908, ופרגמנטים אוטוביוגרפיים מצויים ביצירתו כבר מראשיתה, נהג להצהיר – וכך בפירוש כתב באחד ממכתביו משנת 1912 – שהוא דוחה את כתיבתו זו לעת זיקנה, ולפי שעה הוא עדיין נער הנמצא בראשית יצירתו. “לא יצאה שנה והוא ניגש לכתיבת הביאוגראפיה שלו. מה אירע? כלום הייתה בו הרגשת-פתאום כי קץ ‘נעוריו’ קרב? מנין באה לו הרגשה זו?” – תהה ידידו ומבקרו ש' ניגר.⁷⁰

ייתכן, וזו השערה הזקוקה לביסוס, שרעננותם וחיוניותם של זיכרונות קוטיק, שכזכור הגיעו לידי שלום עליכם בדיוק כאשר סיים את הרומן הארוך “דער בלוטיקער שפּאַס”,⁷¹ שימשו מאיץ לפנייתו המחודשת אל הכתיבה האוטוביוגרפית. השוואת “פֿונעם יאַריד” אל “מײַנע זכרונות” של קוטיק מחייבת עיון נפרד, אך קווי דמיון ושוני מסתמנים בבירור, ודי בציטוט גרגיר מראשיתו של הספר, שממנו מסתמנת עקיצה כלפי סוג כתיבת הזיכרונות שבו נקט קוטיק:

ראשית כל חייב אני לספר לכם על אבות גיבורנו, על אביו ועל אמו. בואו והחזיקו טובה לי, שפותח אני רק באביו ובאמו, ולא באביו-זקנו ובאבי-אביו-זקנו, כמו שנוהגים שאר הביוגראפים לרגל מלאכתם.⁷²

ונשוב אל המכתבים: ב-5 בפברואר שיגר שלום עליכם – עדיין מבית החולים בברן – גלויית דואר קצרה לקוטיק, שהציע לבקרו בשווייץ כדי שיוכל לקיים מצוות ביקור חולים (מכתבו של קוטיק לא נשתמר). הוא דחה באדיבות את הרעיון (“זה יותר מדי רחוק ויקר”), והוסיף: “זהו יום רע עבורי! אבל אל תצטער. אם אחיה, בוודאי אבוא לבקרך בבית הקפה ונשתכר קצת!”⁷³

גלויות הדואר הבאות מברן (11–8 בפברואר) אף הן נעות בין פסימיות (“אתמול כבר חשבתי שזה הסוף…”;⁷⁴ “היה לי לילה רע מאוד, אוי איזה לילה!”)⁷⁵ לבין תקווה (“ושוב לא טוב – אבל תקוות, תקוות!”).⁷⁶ כשהוא חש מעט בטוב, הוא פונה לכתיבת האוטוביוגרפיה, “ומתגלגל לפעמים מרוב צחוק. כמו ילד: אומר בעצמו איזו שטות וצוחק ממנה.”⁷⁷

לבסוף החליטו רופאיו של שלום עליכם שאין צורך לנתחו וציוו עליו לנסוע לעיירת הנופש האיטלקית נרווי ((Nervi, ליד גנואה. בדרכו לשם, ב-1 במרס, הוא נמצא בווינה ומדווח על כך באופטימיות לקוטיק בשתי גלויות (2–1 במרס).⁷⁸ למחרת, ב-3 במרס, הוא משגר גלויה נוספת, הפעם מ“העיר הכי יפה בעולם” – ונציה.⁷⁹

מכאן ואילך הואט מעט קצב ההתכתבות. ייתכן שקוטיק חשש להטריד את שלום עליכם המחלים בנרווי והמתין לאות מצדו. והנה, בפסח תרע"ג, חידש שלום עליכם את הקשר, וזו הפעם הייתה בפיו הודעה מעניינת במיוחד, הקשורה בעבודתו הספרותית. הוא החליט לשלב ביצירתו את ידידו החדש, בשמו המפורש, וביקש לשם כך את רשותו. באותם ימים החל שלום עליכם לפרסם בעיתון הוורשאי “הײַנט” את סדרת הפלייטונים השנייה שלו על מנחם-מנדל, גיבורו הוותיק והאהוב.⁸⁰ הוא אמנם קיווה כי תכניתו לשוב ולבקר בפולין ולהיפגש עם קוטיק תצא לפועל בקרוב, אך בסתר לבו ידע שמצב בריאותו אינו מרשה לו זאת. את המפגש עם קוטיק ברא אפוא שלום עליכם בדמיונו היוצר.

הפעם העביר שלום עליכם את מנחם-מנדל אל העיר הגדולה ורשה, שבה הוא מוצא את פרנסתו כעיתונאי. במכתביו המשעשעים לזוגתו שיינה-שיינדל, שנותרה בכתריאליבקה, מתאר ומפרש מנחם-מנדל מנקודת מבטו המיוחדת את אירועי הימים ואת הפוליטיקה היהודית והבינלאומית – והימים ימי המלחמות בטורקיה ובבלקן, ערב מלחמת העולם הראשונה. והנה, כבר בתחילת שהותו בוורשה הוא מתיידד עם דמות ששמה “כאַסקל קאָטיק”. שיחותיהם של השניים מתנהלות בבית הקפה של קוטיק, והן סבות על פוליטיקה, על מלחמות, על “פרוייקטים” דמיוניים שממציא מנחם-מנדל, וכיוצא בזה. קוטיק – המוזכר בפלייטונים הללו עשרות פעמים – מקשיב, מתווכח, מייעץ ומדריך, ומנחם-מנדל מדווח על כך מדי שבוע לרעייתו שיינה-שיינדל:

לוקח אני את מקלי והולך לי למלצ’ארניה שלי לשתות כוס קפה ולדבר עם אנשים. והמלצ’ארניה שלי היא בנאליבקי אצל חאסקל קוטיק. למה זה דווקא אצל חאסקל קוטיק? להכעיס לפולאקים!… אנחנו יושבים ויושבים בשניים, אני וחאסקל קוטיק, ליד כוס קפה, ומדברים באחינו בני ישראל…⁸¹

רצתי אצל ידידי, אצל חאסקל קוטיק. הוא אצלי בעל סוד. הוא יודע אצלי הכל. “אתה נראה לי, אומר הוא, משהו נסער מאוד, בימים האחרונים, ר' מנחם-מנדל”… מחייך הוא, חאסקל קוטיק כלומר, ופונה אלי בנעימות ובשקט כדרכו: “רק לא לצאת מן הכלים, ר' מנחם-מנדל, אומר הוא, חכה מעט קט, אומר הוא, ותשמע, אומר הוא, דברים גרועים יותר…” יהודי משונה חאסקל קוטיק זה![⁸³]

ולעתים הוא עוקץ בחיבה את כתיבתו הספרותית של קוטיק, אולי כראי לכתיבתו שלו:

כמה פעמים אמרתי לו: “ר' חאסקל, אומר אני לו, זרוק הצידה, אומר אני, את כל ההבלים שלך (הוא מתעסק כמוני בכתיבה כלומר; רק שאינו כותב פוליטיקה, הוא כותב ספרים), מוטב נכניס ראשינו, אומר אני, בקולר המלחמה, אז ניטיב לעשות!”… מביט הוא בי כבמשוגע: “איזו שייכות, אומר הוא, יש לנו, יהודים המתעסקים בכתיבה, למלחמה?”⁸²

גם שיינה-שיינדל תוהה על טיבו של אותו חבר חדש:

ומיהו הקוטיק הזה שמהר כל כך התחברת איתו עד שאינך יכול כבר בכלל להיות יום בלעדיו? מאיזה קוטיקים הוא? והאם הוא נשוי?… ראה נא שלא יכניס אותך שם לבוץ, או סתם ירמה אותך.⁸³

את אופיו של קוטיק הוא מגדיר כך: “חאסקל קוטיק אוהב תמיד להתווכח…”;⁸⁴ “היהודי הזה יש לו טבע לשאול כל פעם שאלות ובכל דבר להתעקש. מה שלא תאמר לו, חייב הוא לומר לך ההפך!… עיקש מעוקש שכמותו!”;⁸⁵ “מתמלא הוא כעס – הוא חמום מוח, סכנת נפשות!… אנחנו מקניטים זה את זה כהוגן.”⁸⁶ וברור שאת החומרים לציורים אלה נטל שלום עליכם מעדותו של קוטיק על עצמו, למשל: “עוד מילדותי הייתי מקשן גדול. כל הזמן שאלתי שאלות והקשיתי קושיות.”⁸⁷

הוא גם מלגלג בחיבה על “ניסיונו הספרותי” של קוטיק בכתיבת תקנות. כאשר מנחם-מנדל מבקש להוציא לאור “תוכנית שלמה עם תקנות שונות” ולפרסמה כספר שיופץ חינם בשישה מיליון עותקים: “קפצתי לי לחאסקל קוטיק, הוא כבר הוציא הרבה ספרים שכאלה, על כן מתמצא הוא בכך, ועשינו מיד חישוב בנייר ועיפרון.”⁸⁸

כאשר הוגה מנחם-מנדל “פרוייקט” חדש – הקמת בית קפה מיוחד לסופרים יהודים וייסוד אגודה מקצועית עבורם – הוא מספר על כך, כמובן, לידידו קוטיק:

וכמו ששמע את המלה “חברה”, כך קפץ הוא כמוצא שלל רב והחל שופך עלי עצות… הוא יסד כבר, אומר הוא, חברות כאלו לאין שיעור. אין, אומר הוא, כל כך הרבה שערות בראשי. לענין עשית חברות, אומר הוא, אין שני לו. חברה אחת ייסד הוא, ושמה, אומר הוא, “עוזר דלים”. אם ברצוני, אומר הוא, נותן הוא לי פנקס, שני פנקסים, שלושה פנקסים של חברת “עוזר דלים” שלו, כדי שאלמד ממנו ולא אעשה שטויות.⁸⁹

ועל משיכתו האובססיבית של קוטיק לתקנות, הוא כותב:

היהודי הזה, עליך לדעת, כשהוא נטפל, אי אפשר כל כך מהר להפטר ממנו. הנה נטפל הוא אלי בענין הקוויארניה היהודית שאני רוצה לפתוח במניות, שאקח את ה“תקנון” שהוא חיבר למעני. הכל צריך, אומר הוא, שיהיה לו תקנון מאושר על ידי החוק. למה לך יותר? אפילו בשביל הספר שלי לטובת האמיגראנטים חיבר הוא גם כן, אומר הוא, “תקנון” – יהודי התאהב לו ב“תקנונים”…⁹⁰

שלום עליכם לא ידע מה תהיה תגובתו של קוטיק. הוא קיווה שאין הוא כועס עליו בשל הפרסום הגדול שהוא מעניק לו – ועוד בעירו שלו, בוורשה – ועל כן חש שעליו לבקש את רשותו לשימוש שהוא עושה בשמו. ב-25 באפריל 1913 (י“ט בניסן תרע”ג), הוא כותב לו:

ידידי היקר מאוד, רב כאַסקל קאָטיק! את השם הזה נתן לך מנחם-מנדל שלי במכתבו השני שנתפרסם ב“הײַנט”, והוא לא ישכח אותך, אם ירצה ה‘, באף אחד ממכתביו לשיינה-שיינדל שלו. בכל יום שישי, אם ירצה ה’, הוא יזכיר אותך, ואני מקווה שאין לך תרעומת עליו או עלי. אני כותב לך על כך מראש, משום שיש אנשים שאוהבים לחשוף את שיניהם כאשר הם רואים את שמם נדפס בפלייטון, ומשום שמצביעים עליהם הם מפרשים זאת לרעה. היות שאין אני מכירך אישית, אני כותב לך על כך. אם ירצה ה', אחרי החג [=פסח], כשאהיה במחנכם [=בוורשה], שנינו נצחק על זה כמו שצריך.⁹¹

תיכף לאחר הפסח (איסרו חג; 28 באפריל) ענה קוטיק על המכתב. הוא שמח מאוד על חידוש הקשר עם שלום עליכם, ובאשר למנחם-מנדל – “אגלה לך סוד, שבחלק השני של זיכרונותי אני מציג את עצמי כמנחם-מנדל אמיתי. לכן, מנחם-מנדל שלך יכול להיות חבר קרוב שלי.” אך הבשורה החשובה באמת הייתה בואו הצפוי של שלום עליכם לוורשה: “אני כבר סופר את הימים ואת השעות ואת הרגעים עד שתגיע” – כתב קוטיק. “האם דבר של מה בכך הוא, שמנחם-מנדל זה (כפי שאני רואה את עצמי) יעלוץ בחברתו של שלום עליכם החביב?” ולסיום הוא מדווח כי החלק השני של זיכרונותיו אמור להיכנס בתוך זמן קצר לדפוס, וכי הוא נמצא כבר בעיצומה של כתיבת החלק השלישי.⁹²

כשלושה שבועות חלפו, ובינתיים נתפרסמו מדי שבוע ב“הײַנט” מכתבים נוספים של מנחם-מנדל. ב-21 במאי שיגר קוטיק מכתב לשלום עליכם ובו התייחס בהומור לתיאור דמותו בפלייטונים ולכמה מן התכונות שהוענקו לו, בעיקר תכונת משיא העצות הנצחי:

עם מנחם-מנדל אני קצת ברוגז. איש מהיר ונמהר מדי שעושה הכול בלעדי. לא שואל אותי כלום, וכלל אינו מאזין לעצותי… אני חושש שהוא יעשה איזה פלונטר בדיפלומטיה העולמית… אני מזהיר אותך, שלום עליכם היקר, שאם מנחם-מנדל לא ישוב ויתייעץ עמי ויעשה הכול בעצמו, בלעדי, אתלונן בפני אישתו. כתובתה כבר נודעה לי. הוא כבר יחטוף ממנה מנה… אתה שותק כבר הרבה זמן. מדוע אתה שותק? ענה לי…⁹³

למכתב הזה ענה שלום עליכם מיד (23 במאי), וכדרכו השיב בהומור תחת הומור. דבריו הסתומים לכאורה מתבהרים יפה על רקע המתואר לעיל:

הייתכן? מה זאת אומרת, שהוא לא שואל בעצתך? אלא את מי הוא שואל? אל מי הוא בא בכל יום? את מי הוא מזכיר אם לא אותך? את מכתבך הקצר כלל לא הבנתי, לגמרי לא. למה שלא תכתוב לי מה שלומך? מה אומר “העולם” – ו“העולם הגדול” – על המכתבים? כתוב! בקרוב נהיה הרבה יותר קרובים מאשר עכשיו.⁹⁴

ב-2 ביוני ענה קוטיק על מכתבו של שלום עליכם והתייחס, בין היתר, לשאלתו בדבר תגובת הרחוב הוורשאי למכתביו של מנחם-מנדל. זוהי שאלה מיותרת – קבע קוטיק – שכן שלום עליכם אינו מסוגל להוציא מתחת ידיו משהו שהוא פחות ממצוין. זאת ועוד, “העולם קורא, חוטף, בולע וקורע את מכתביך החכמים, השנונים ובעלי ההומור המעודן.”⁹⁵

בקיץ 1913 חל שיפור ניכר בבריאותו של שלום עליכם. ביולי ביקרה רעייתו אולגה בוורשה ובשליחותו נפגשה עם קוטיק. ב-4 באוגוסט 1913, לאחר הפסקה של כמה חודשים, שב שלום עליכם וכתב לידידו, והפעם הזאת מעיירת הנופש הגרמנית ויסבאדן:

דווקא מכתב, אתה אומר? לא מספיק לך, כנראה, שמנחם-מנדל שלי אינו פוסח עליך אף לא במכתב אחד? ביום שישי הזה תפגוש אותו, אם ירצה ה‘, בתקנון של חברת “הכנסת כלה” של כתריאליבקה. בקיצור, הוא מעריך אותך מאוד, מנחם-מנדל שלי, ולמרות שהוא מתקוטט אתך פעמים רבות, זה עובר לו מהר ושוב הוא רץ אליך, ובפרט כדי לקבל עצה – אבל על זה אסור לדבר! אישתי הביאה לי דרישת שלום לבבית ממך, אבל זה לא מספיק – אני עצמי מוכרח להכיר אותך אישית. אני מסרב להאמין שלא קראת שום דבר בעולם – הספר שלך מוכיח את ההיפך. אם ירצה ה’, נתראה בוורשה לאחר החגים ובלי שום תירוץ, ובינתיים ענה לי וכתוב מכתבים…

נ.ב. מתי יופיע החלק השני של ה“זיכרונות” שלך?⁹⁶

בתשובתו של מנחם-מנדל לאישתו, לאחר שזו סיפרה לו על ייסוד חברת “הכנסת כלה” בעיירה כתריאליבקה, אכן שב שלום עליכם ולגלג, בטוב לב, על התמחותו של קוטיק בייסוד חברות:

הלכתי ישר לידידי חאסקל קוטיק ומצאתיו בעבודה – הוא עושה “תקנון” לחברה חדשה. איזו חברה – איננו רוצה להגיד. בינתיים, אומר הוא, זה סוד. אך לכשיוודע, אומר הוא, תהיה שמחת עולם, באשר לא בא כבושם הזה – עוד לא היה דבר שכזה בשום מקום… ליסוד חברות, אומר הוא, וחיבור תקנונים, שאלו אותי, אומר הוא, ואתן לכם חומר!…שב במחילה, אומר הוא, ואני אכתיב לך… סבורה את שזה נמשך הרבה, או שהוא הוציא איזה ספר או נייר, או מה? לא, ודווקא בעל-פה ודווקא בלי לחשוב הרבה, רק קימט את מצחו, וכמו שאני כותב לך, זה נשפך אצלו כשיר מזמור, רהוט חלק ומלוטש, פנינים ולא מלים![⁹⁹]

קוטיק הבדוי מכתיב אפוא למנחם-מנדל ידידו את שמה של החברה: “הפרויקט של התקנון של חברת ‘הכנסת כלה’ בכתריליבקה, שצריך לקבל אישורה של הרשות ירום הודה” – שם “קוטיקי” מובהק.⁹⁷ מכאן ואילך לועג שלום עליכם לעשרות הסעיפים המפורטים (“שישים וכמה סעיפים”), שנהג קוטיק האמיתי להדפיס בחוברותיו. אך לצד העקיצה והשנינה, חולק לו מנחם-מנדל – הוא שלום עליכם – גם כבוד והערכה:

קחי איש כזה כמו חאסקל קוטיק. רשאית את לומר עליו מה שברצונך וחכמי כתריליבקה שלך יכולים לעשות צחוק מחברת “הכנסת כלה” שלו כמה שמתחשק להם, אבל אני אומר לך… אני מיהודי זה הפקתי הרבה… אי אפשר בכלל להעריך!…⁹⁸

ב-15 באוגוסט ענה קוטיק, והפעם התייחס לשאלת שלום עליכם בדבר התמצאותו בספרות:

אם מדובר רק בספרות יפה – באמת קראתי מעט; אם בספרי חקירה, ספרים עבריים ישנים – הרי שקראתי לא מעט. את יצירותיהם של סופרי יידיש כמעט שאינני מכיר. לאלה כלל לא היה לי זמן. הרי אתה יודע: חברות, תקנות, תקנונים וכדומה – רק זה היה בראש שלי.⁹⁹

הסופר היחיד שאני נהנה לקראו – מודה קוטיק – הוא, כמובן, שלום עליכם. הוא גם גמר אומר, שברגע שיתפנה מעט, יקדיש את זמנו לקריאת כל כתביו של שלום עליכם ואחר כך – של שאר הסופרים הידועים. הכרך השני של הזיכרונות – הוא מבטיח – יראה אור במהרה.

הימים הנוראים של שנת תרע"ד עברו-חלפו, ושלום עליכם, שעדיין לא הגיע לוורשה, הסתפק במשלוח כרטיס ברכה לשנה החדשה.¹⁰⁰ בינתיים הופיע החלק השני של הזיכרונות. בראש חודש כסלו (30 בנובמבר 1913) שלח קוטיק לשלום עליכם עותק מספרו. “בוודאי כבר שכחת אותי” – הוא פותח את מכתבו – “אבל אני לא שכחתיך ולא אשכחך.” הוא משתוקק לשמוע את חוות דעתו של שלום עליכם על החלק השני ומבקשו: “תן נא מבט בספר – וזכני במכתב. אני כבר מצפה לזה, כמו ילד לדמי חנוכה.” למכתב צורפה הערה מעניינת: “ספרי השלישי כבר מוכן ויימסר בקרוב להדפסה.”¹⁰¹

קוטיק המתין בקוצר רוח לחוות דעתו של ידידו לעט. ב-2 בינואר 1914 השיב לו שלום עליכם, והפעם מפריז. שלום עליכם – כך יודעים אנו – לא אהב את החלק השני, אך חיפש כנראה את הדרך הראויה לומר זאת, בלי לפגוע ברגשותיו של קוטיק (“ידידי הישיש” הוא קורא לו בעברית). הוא בחר בדרך הרמיזה:

מדוע לא עניתי לך על מכתבך שנשלח עם הספר השני? בשל שני טעמים: הראשון, משום שחשבתי שהיום או מחר אהיה בוורשה… זה תלוי עתה רק בהיתר כניסה שנקבל ב-12 או ב-15 לחודש. והסיבה השנייה, שרציתי לעיין פעם נוספת בספרך הראשון, שממנו כל כך התפעלתי ואני עדיין מתפעל. אולי מפני שהקדושה תלויה שם באוויר, קדושת העבר הישן, האהוב, שאבד לתמיד…¹⁰²

קוטיק לא הבין את הרמזים העדינים, אף שחש שמשהו אינו כשורה. ב-13 בינואר 1914 חזר והפציר בשלום עליכם שיכתוב לו את חוות דעתו המפורשת: “מכתבך הקצר… גרם לי במשהו לאי שקט. למה רצת ‘לפתע פתאום’ לחלק הראשון שלי? האם היו לך ספקות? מדוע אתה שותק בקשר לחלק השני?… אני מצפה בקוצר רוח לפסק דינך… כמו חסיד טוב הממתין לרמז מרבו.” וכדי לרמז לו על הכיוון הרצוי סיים קוטיק את מכתבו בהערה הבאה: “י”ל פרץ שלח לי בימים אלה גלויה בזו הלשון: ‘אני פשוט מלא התפעלות מן הכרך השני שלך.’"¹⁰³

האמת צריכה להיאמר, שעל אף ששלום עליכם עודדו להמשיך ולכתוב, בתוכו פנימה חשש שקוטיק לא יצליח לשחזר את הישגו, אף כי לא בשל מיעוט כשרונו. כזכור, הוא אף הביע בפני קוטיק במפורש את חששו זה עוד בראשית הדרך.¹⁰⁴ קוטיק לא הצליח אפוא, לדעת שלום עליכם, לחזור על הצלחתו הראשונה, אך את אכזבתו, הבלתי מנומקת, התקשה שלום עליכם להביע ישירות במכתביו. מה שרמז לקוטיק, כתב במפורש לידידו ניגר. במכתבו הפטיר שלום עליכם כבדרך אגב:

האם יש לך כבר את הכרך השני של קוטיק? ממש בזבוז. זה קלקל לי את טעמו של הכרך הראשון. יהודי תמים כל כך![¹⁰⁸]

ההתכתבות האחרונה שנשתמרה בין שני הסופרים היא מן ה-26 בפברואר 1914. שלום עליכם שהה אז שוב בנרווי, ובמכתבו שב והתחמק מאמירה מפורשת:

אתה שואל לדעתי על הכרך השני? הייתכן? הרי כתבתי לך מזמן! מה קורה לך? – גזלן! רוצח!… אני מקווה שבקרוב ניפגש בוורשה. “העולם” עובד על זה חזק. האמרגן שלי דופק שם עבורי על הקירות – שאלוהים יעזור לו. אמן.¹⁰⁵

כעבור חודשיים יצא שלום עליכם לסיורו האחרון ברוסיה. בפסח תרע"ד (אפריל 1914) הגיע לוורשה, תחנתו הראשונה, ונתקבל באהבה ובהערצה על ידי המוני יהודים. הוא קיים סדרת פגישות עם סופרי ורשה, ואף שאין לנו ידיעה מוסמכת על כך, הדעת נותנת שבהזדמנות זו נפגשו השניים.¹⁰⁶ ייתכן שבפגישה זו לא יכול היה שלום עליכם להתחמק עוד מגילוי דעתו האמיתית, ואולי היה זה הוא שיעץ לקוטיק לשלוח לניגר את כתב היד של החלק השלישי, בטרם ידפיסו.¹⁰⁷ הייתכן שדעתם השלילית של שלום עליכם ושל ניגר היא שהניעה את קוטיק לגנוז את החלק הזה? בהיעדר מקורות לא נוכל להשיב על כך בבירור ושערי ההשערות נותרו פתוחים.

2. “ניצוץ גדול של סופר אמיתי” או “מעשיות טיפשיות”?

כיצד נתקבלו זיכרונותיו של קוטיק על ידי סופרים אחרים, בעיתונות ובביקורת בת הזמן? על יחסו של י"ל פרץ, מן הדמויות המרכזיות בעולמה של ספרות עברית ויידיש בכלל ושל ורשה בפרט, אין בידינו תיעוד של ממש. עם זאת, יש יותר מרמז אחד לכך שפרץ התרשם מאוד ממפעלו של קוטיק. “בעל-מחשבות” ציין זאת במפורש במאמר ביקורת על קוטיק, שפרסם ביומון הוורשאי ביידיש, “דער פֿרײַנד”:

כבר מזמן לא נהניתי הנאה כזאת מביקורת… בהנאה החזקתי את הספר בידי, ושמחתי שמשאלתי הישנה, שהסבים שלנו יתחילו לכתוב את זיכרונותיהם, נתממשה בחלקה. שמחתי והתעניינותי אף גברו כאשר התחלתי לקרוא בספר. ואף שאין זה נאה למבקר לספר על כך, בכל זאת אני מוכרח להודות, שזו הפעם הראשונה שכל כך התפעלתי מספר, עד שכמעט לא שמתי לב לשגיאות. יתר על כן, עניין דומה בספר גילה גם אדם גדול ממני – י"ל פרץ. באותה עת קרא אף הוא את זיכרונותיו של קוטיק ודיבר עליהם בהתפעלות דומה לשלי.¹⁰⁸

זאת ועוד, מן ההערה שצירף קוטיק למכתבו אל שלום עליכם, שנדון לעיל, מתברר כי פרץ התרשם מאוד גם מן הכרך השני.¹⁰⁹ זיכרונותיו של פרץ עצמו נתפרסמו (תחילה בהמשכים בעיתונות ואחר כך כספר) למן שנת 1913, ושמא, על דרך ההשערה, ניתן לקשור גם בין הופעת הכרך הראשון של קוטיק והתגובות החמות שזכה להן לבין התעוררותו של פרץ לכתיבת זיכרונותיו מילדותו שלו, שבמקרה או שלא במקרה נקראו אף הם “מײַנע זכרונות”?¹¹⁰

התפעלותו הגדולה של “בעל-מחשבות” מן הכרך הראשון באה, כאמור, לידי ביטוי ברשימה קצרה שפרסם במדורו “ליטעראַרישע געשפּרכן” (=שיחות ספרותיות) בחודש טבת תרע"ג (דצמבר 1912). מאמר עיתונאי זה, שנכתב בידי מי שנחשב כראשון המבקרים המודרניים של ספרות יידיש, קבע, ככל הנראה, את היחס החם והאוהד שזכה לו קוטיק. הוא הציג את הספר כפרי בשל וראשון מסוגו של ספרות זיכרונות יהודית של ממש:

זו הפעם הראשונה שיש לנו בספרות היהודית יצירה כזו של זיכרונות… כדי למצוא משהו דומה בספרות יידיש אנו צריכים לחזור עד למאה הי"ז, שעה שמרת גליקל מהמלין כתבה ביידיש את זיכרונותיה. דברים קטנים יותר מסוג זה יש לנו מעט בספרות העברית ובספרות היהודית-הרוסית; יש לנו גם את “ר' שלמה ר' חיימ’ס” של ר' מנדלי שלא נסתיים, יצירה שמעורבים בה הממואריסט והאמן.¹¹¹ אבל יצירה כל כך מושלמת עדיין לא הייתה לנו.¹¹²

בהמשך עמד “בעל-מחשבות” על כמה ממאפייניו של הספר, ואף הפליג בהתלהבותו:

הסבא אהרן-לייזר והעילוי הגדול ישראל החסיד… מתוארים בכוח עז ובבהירות אמנותית, כמו דמויות ברומנים הטובים ביותר. ובכלל צריך לומר, שבמחבר יש ניצוץ גדול של סופר אמיתי, שיש בו הכשרון לספר ברהיטות ובנועם את חוויות נשמתו. לפעמים נדמה לי, שהמחבר הוא אפילו יותר מדי סופר, ובשל כך סובלת, לעתים קרובות, תמימותם של הזיכרונות.

“בעל-מחשבות”, שהביע לא פעם במאמריו את התקווה שזקני הדור יתחילו לרשום את זיכרונותיהם,¹¹³ חש עתה כי זיכרונותיו של קוטיק מסמנים אפשרות לצמיחתו של ז’אנר ספרותי חדש:

כאשר כתבתי לפני שנים ב“פֿרײַנד” את מאמרי על החשיבות והצורך שביצירת ספרות זיכרונות ביידיש… אני עצמי לא האמנתי שמשאלתו הטבעית של סופר יהודי תתממש אי פעם. והנה, בבת אחת, הופיעה לפני הקורא היהודי יצירה כזאת (כרגע רק החלק הראשון, אך כפי ששמעתי, היצירה כולה תהיה בת שלושה חלקים), שהיא פשוט מונומנטלית. במרוצת הזמן יהיה זה הכרחי שכל בית, שיש לו עניין בעבר היהודי, ירצה להתהדר בספר זה.

חשיבות מיוחדת נודעת לסקירה מקפת ומעמיקה, בת חמישה המשכים, שפרסם העיתונאי וחוקר היידיש נח פרילוצקי.¹¹⁴ הוא השתאה על שאיש לא העלה עד כה על דעתו, שאין ספרות לאומית, ודאי לא יהודית, יכולה להתקיים ללא ספרות זיכרונות, שהיא הראי לדיוקנו המיוחד של כל קיבוץ אנושי. תוך עמידה על גדולתן, עומקן והיקפן האפי של יצירות דוסטוייבסקי, הציע פרילוצקי לראות במעולים שבספרי הזיכרונות כלי פרשני חשוב, שבדומה לתעודות היסטוריות ניתן להסתייע בהם לשם הבנה טובה יותר של יצירותיהם הספרותיות של גדולי האמנים.

לצד השבחים שהוא חולק לקוטיק והגדרתו כ“ממואריסט מלידה”, אין פרילוצקי מתעלם מן הבלבול וחוסר הסדר בעריכת הזיכרונות. הקפיצה מעניין לעניין והקטיעה הפתאומית בעיצומו של סיפור הן מן הסממנים הסגנוניים הבולטים לעין כבר בעמוד הראשון. כך לדוגמה פתח קוטיק את ספרו בתיאור ה“סְלוּפּ”, אותו מגדל היסטורי ששרד בעיירת הולדתו:

בכוונה התחלתי את סיפורי דווקא במגדל הזה, משום שכאשר אני נזכר בעיירתי מיד צף בזיכרוני אותו “סְלוּפּ” כמין אות וסימן, כסמל שיש לו איזו משמעות בלתי מובנת. ועכשיו אני יכול לתאר את העיירה עצמה.

אלא שאמירה סתומה זו, היוצרת ציפייה לפירוש והעמקה, נשארת ריקה מתוכן. הקורא שואל את עצמו, מהי משמעותו של אותו סמל? מה אומר סימן זה למחבר? אך לשווא ימתין להסבר או לרמז. קוטיק פטר את עצמו מתשובה ועבר מיד לתאר את עיירתו.

פרילוצקי גם מותח ביקורת על יומרנותו של קוטיק לדווח על שיחות שלא היה עד להן ועל שפע הנתונים והמספרים, סכומי כסף ומחירים שקוטיק התמים משפיע על קוראיו. קוטיק מספר בפרק הראשון על פריץ מסוים שהיו לו שש מאות צמיתים: “הוא בעצמו ספר” – לגלג פרילוצקי; “לא חמש מאות תשעים ותשעה ולא שש מאות ואחד, אלא בדיוק שש מאות”… הוא גם מציע לקוראים שלא להתייחס ברצינות יתר לקביעותיו ההיסטוריות של קוטיק. הפרטים אולי נכונים, אבל הפרספקטיבה הייתה ונשארה מצומצמת. לדוגמה, מגוחך לקבוע שסבו של קוטיק היה “הראשון” שחשב על פתרונות חדשים למצוקתם הכלכלית של היהודים לאחר כישלון מרד 1863, כפי שניסה קוטיק לטעון בפרק כב.

ועם זאת הדגיש פרילוצקי כי יתרון גדול עומד לזכותו של קוטיק בהשוואה לסופרי הדור הקודם. הללו, ומנדלי מוכר ספרים בראשם, תיארו את חיי העיירה היהודית מבפנים, מתוך עמדה פולמוסית מובהקת, המבקשת להיאבק בגילויים השליליים של הווי זה ולהציע לו תיקונים ותרופות. בניגוד להם, קוטיק כתב את זיכרונותיו מתוך מציאות אחרת לחלוטין. המאבק כבר הוכרע מזמן לרעתה של העיירה הישנה, ועתה יכול הטון להיות מפויס ורגוע, לא מתלהם ולא רוטן. “החיים כפי שהיו”, ללא מגמתיות, ללא טשטוש והצנעה של גילויים שליליים וללא האדרה ואידיאליזציה של יסודות חיוביים.

ואכן, דומה שכל המבקרים היו תמימי דעים שעיקרו של החידוש הוא בעצם כתיבת הזיכרונות. החשיבות שבצמיחתו של ז’אנר חדש, שכמותו לא היה עד אז בספרות היהודית, חרגה אפוא משאלת איכויות הכתיבה של קוטיק. כך למשל כתב המבקר אברהם יודיצקי במסה ארוכה שפורסמה בחודשים אב-אלול תרע"ג בעיתון הווילנאי “הזמן”:

הספר הזה הנהו חדש במינו, שעד עתה לא היה בנמצא כלל בספרותנו היהודית, ושחסרונו מורגש מאוד גם ביתר הספרויות שלנו, העברית והרוסית. זוהי התחלה של ספרות מימוארית, שמפיצה אור על חיי הדור הקודם ומעבירה אותנו לעולם אחר.¹¹⁵

תיאורים קודמים של חיי העיירה, “מבוגארוב וליבאנדה ועד הסבא ר' מנדלי שלנו”, נכתבו בדרך כלל במתכונת הסיפור הריאליסטי או הסיפור הביוגרפי:

ספורים בדויים מן הלב, שביסודם הונחו עובדות, מעשים ומקרים כאלה, שהיו נקרים ומתרחשים גם בחיי המציאות. בסיפורים האלה אנו שומעים את הד קול חיי העבר. אבל החיים ההם גופם, חיי המציאות היום-יומית של הדור הקודם, כפי שהשתלשלו באמת, אין אנו מוצאים בספורים.

התביעה היא אפוא לתיאורי אמת, ללא משוא פנים או מגמתיות. העבר כפי שהיה. תיאורים כאלה יכולים לספק “רק שרידי הדור הישן, שחיים עוד אתנו ושמשמשים כמין סמל חי של התקופה הקדומה.” בסיפורי הישישים בני הדור הקודם “אין אנו מרגישים שום מלאכותיות, הגזמה והפלגה… אדרבה, אנו מרגישים פה את דפיקת החיים הערומים בלי שום כחל ושרק.” מתארי העיירה בדור הקודם הגזימו בכוונה בתיאור השלילה שבה: “השחירו את הצבעים, ובדו מלבם תמונות נוראות ומבהילות כיד הדמיון הנוחה עליהם, כדי להרבות בגנותם ובנוולותם של צדדי החיים המכוערים מן התקופה ההיא.” כך הוסתרו פני המציאות, על הטוב והרע שבה.

יודיצקי דימה את קוטיק, הרכון על שולחן עבודתו ורושם את זיכרונותיו, לאותם זקנים יושבי בית המדרש, המספרים, בין מנחה למעריב, מעשיות משנים עברו. כל סיפור מזכיר להם סיפור אחר, וכך מתגבבים הדברים ללא סדר או שיטה. אך הקסם שבסיפורים לא רק שמשכיח עובדה זו, אלא שבהצטרפם יחד מתגלה תמונה מקיפה ומענגת של חיי הדור הקודם. ראוי אפוא – הציע יודיצקי – לברך “ברכת שהחיינו” על הופעת ספרו של קוטיק.

ביקורת נלהבת לא פחות נתפרסמה באותה עת ממש בידי אהרן איינהורן.¹¹⁶ אף הוא עמד על כך שיצירתו של קוטיק ממלאת חלל ריק בספרות היהודית. עד עתה עסקה ספרות זו רק בהתרחשויות הגדולות – עלילות, גזירות ורדיפות, אך התמקדותה באירוע נקודתי בודד הביאה להתעלמות מן הרקע הכללי ולצמצום אופקיו של הקורא. אולם לצד מעלותיו של הספר לא התעלם איינהורן גם מחסרונותיו: מהעיון בספר נראה כי קוטיק לא התכוון לחבר יצירה קוהרנטית, אלא להגיש לקוראיו סדרת תמונות נפרדות, העומדות כל אחת בזכות עצמה. זו הסיבה לחזרות המרובות, וזו כנראה גם הסיבה להתעלמותו של קוטיק מכללי הז’אנר הממוארי, שבניגוד לכתיבה האוטוביוגרפית אינו אמור להעמיד את הכותב במרכז ההתרחשות אלא בשוליה. ואף על פי כן, התוצאה הסופית היא מרהיבה: גלריה יוצאת דופן של טיפוסים, שקוטיק מצליח להחיות בשפה בהירה, תמציתית ופשוטה, נעדרת פאתוס מזויף, עסיסית וציורית.

בספטמבר 1913 נדפסה בירחון הספרותי החשוב ביידיש “די צוקונפֿט”, שראה אור בניו-יורק, ביקורת נוספת, פרי עטו של משה כץ. המאמר נפתח בקביעה כי “השטעטל היהודי גוסס. העולם הקטן, שהיה באמת סגור בתוך עצמו, הולך ונעלם, ועמו כל טעמם ושירתם של חיי העבר, שיהודים מודרנים מתגעגעים אליהם עתה.” קוטיק, לדבריו, עושה ניסיון ראשון מסוגו להציג לקורא את השטעטל של פעם “כפי שהיה באמת”, ולחשוף בפניו את “היהודי בכוליותו”, כפי שבאמת חי והרגיש.¹¹⁷

גם כץ הצביע על גוזמאותיו של קוטיק ועל חוסר הביקורתיות שלו כלפי מסורות וסיפורים ששמע בילדותו:

הדבר יכול היה להמעיט מערך החומר שלו, לולא זיכרונו המופלא לעובדות, כך שגם הסובייקטיביות המועטה שלו בטלה בשישים. קוטיק ניחן בכל התכונות של כותב זיכרונות מן המעלה הראשונה: הוא ראה הרבה… הוא זוכר טוב ובמדויק… והוא זוכר, קודם כול, שאין הוא צריך לשכנע אותנו, אלא פשוט להציג את הדמות האמיתית.

והוא חותם את ביקורתו כך:

הזוהר והגאווה, הרחבות והאחדות בחייהם הפנימיים של היהודים בעבר, כמו גם חוסר האונים והבדידות של חייהם החיצוניים, מתוארים בזיכרונותיו של קוטיק באמצעות דמויות חיוניות וברורות. בשל כך יצירתו זו היא מתנה רבת ערך לספרותנו.

חשובה במיוחד הייתה תגובתו של ההיסטוריון הנודע שמעון דובנוב, עורך כתב העת ברוסית “יברייסקאיה סטארינה” (=קדמוניות היהודים). במדור המוקדש לסקירת ספרים חדשים פרסם דובנוב סקירה קצרה וממצה על הספר. אף הוא שיבח את קוטיק על ראשוניותו ככותב זיכרונות יהודי ועל השפה העממית העשירה והיפה שלו. כהיסטוריון הבחין דובנוב בגוזמאותיו התמימות של קוטיק, במיוחד בכל הקשור לשלטונו הכול-יכול של סבו בקהילה ולמעמדו המכובד בקרב הפריצים. המקור לכך, גרס דובנוב, הוא במורשת המשפחתית של קוטיק, שהפריזה ביסוד ההירואי של עלילות הסבא. ועם זאת, זיכרונותיו של קוטיק עולים בהרבה על זיכרונותיה של “הסבתא” פאולינה וֶנְגֶרוֹב,¹¹⁸ שדבריה כוונו לקהל קוראים שהיה מרוחק לגמרי מן היהדות ולא ידע דבר על עברו. בספרות הזיכרונות היהודית – ניבא דובנוב – יתפוס ספרו של קוטיק מקום מכובד מאוד, וההיסטוריון של תרבותנו יצטרך להשתמש בו כבחומר רב ערך.¹¹⁹

הזיכרונות נתקבלו באהדה גם על ידי אנשים מן השורה. למשל, המו“ל שלמה שרברק, שהכיר אישית את קוטיק וגם בילה בבית הקפה הוורשאי שלו, כתב כי פרסום הזיכרונות לא רק הפתיע את ציבור הקוראים, אלא גם את קוטיק עצמו: “ניכר היה כי ימים רבים לא ידע ר' יחזקאל קוטיק בעצמו, כי הוא מחונן בכח של יצירה.” שרברק הבליט את הניגוד בין זיכרונותיהם של סופרים מובהקים כמו י”ל פרץ ואחד העם, המטילים שיממון על הקורא, לבין זיכרונותיו המרתקים של יהודי פשוט כקוטיק. גדולתו של קוטיק טמונה בכך, ש“כל מה שכתב ופרסם לא היה בו משום הגזמה והפלגה כדרך כותבי הזכרונות… הוא הצליח לתת פתחון פה לאדם הפשוט.”¹²⁰

מעודד מן הביקורות החמות על החלק הראשון, בעיקר מתמיכתם הנלהבת של שלום עליכם, י"ל פרץ, “בעל-מחשבות” ונח פרילוצקי, הזדרז קוטיק לפרסם, כעבור שנה בלבד, את החלק השני של זיכרונותיו. אלא שחלק זה לא נתקבל בעין יפה, וכבר הוזכרה לעיל תגובתו של שלום עליכם. הד לצינה בלתי מובנת זו יש בסקירה קצרה, שנתפרסמה בעיתון “הצפירה”, במדור “רשימות ביבליוגרפיות”. סקירה זו שיקפה את טעמו הספרותי של הכותב האנונימי, שסבר כי קוטיק מערבב בין עיקר לטפל, בין זיכרונות פרטיים לבין תיאור אירועים היסטוריים:

את רובו של החלק השני של הזיכרונות האלה מקדיש המחבר הנכבד לתאר את נסיעותיו השונות… מתאר הוא את האנשים שנפגשו לו על דרך נדודיו ואת המקרים החשובים שקרו לו בימים ההם. יש בחלק הזה תמונות חיות מסדרי עמנו בתקופה ההיא, והרבה רעיונות מנוסים, המתבטאים דרך אגב. אבל אין המחבר יודע להבדיל כהוגן בין דברים שיש להם איזה ערך ובין דברים טפלים לגמרי. וגם בחלק זה לא שמר המחבר את המידה הדרושה, ומרבה הוא לדבר על דברים פרטיים, ובזה הוא מחליש את רושם תיאוריו.¹²¹

הקורא בן ימינו, המעיין בחלק השני של הזיכרונות, מתקשה להבין את פשר הדבר, שכן אין חלק זה נופל במאומה מקודמו, ואף הוא מלא וגדוש בחומר מרתק. ואמנם, היו כאלה שהתייחסו בהערכה גם לכרך השני וראו בו המשך טבעי לראשון – ראינו לעיל את תגובתו המתפעמת של י"ל פרץ, וכמוהו גם הסופר א' ליטווין, שכתב:

הביקורת קיבלה בחום את שני הכרכים… גם את הצד הספרותי וגם את החומר התרבותי-ההיסטורי. בכתיבת שני הכרכים הללו קנה לעצמו קוטיק הקשיש מקום של כבוד במשפחת הסופרים היהודים.¹²²

בשולי פרק זה ראוי להסב את תשומת הלב לאנקדוטה מעניינת הקשורה בניסיון לערער על “בעלותו” של קוטיק על זיכרונותיו. ב-8 ביוני 1913 שלח שמואל יעקב יצקן, עורך ה“הײַנט”, איגרת לשלום עליכם. כזכור, שלום עליכם פרסם אז ב“הײַנט” את סדרת הפלייטונים “מנחם-מנדל בוורשה”, ובה הזכיר לא פעם את קוטיק. דבר זה הכעיס מאוד את יצקן, שטרח לספר לשלום עליכם את הדברים הבאים:

רק דבר אחד הייתי רוצה לבקש ממך: עזוב את יחזקאל קוטיק. ככל הנראה אין לך מושג על האיש הזה. לו ידעת איזו בהמה ועם הארץ הוא, הרי זו פשוט בושה וחרפה ששלום עליכם מתעסק אתו. אתה טועה אם אתה סבור שהוא מחברו של הספר הנהדר “מײַנע זכרונות”. אין זו “אשמתו” שהספר יצא כמו פנינה. לגמרי במקרה זכה קוטיק שהאמן דוד קאסֶל¹²³ ילטש יהלומים מן המעשיות הטיפשיות שלו. הוא עצמו לא מסוגל לכתוב אפילו שורה אחת כהלכה. הרי אתה יודע שאין הוא מתחרה שלי ואינני מתכוון חלילה לפגוע בו, אבל זוהי האמת והדבר ידוע בוורשה לכולם. עזוב אותו. ספר הזיכרונות אמנם יישאר פנינה בספרותנו, אבל קוטיק יישאר קוטיק.¹²⁴

לידיעה מפתיעה זו, שכדרכו של יצקן נוסחה בחריפות ובגסות רוח, לא מצאתי הד בספרות בת הזמן. היא מוצאת אישור כעבור כחמש-עשרה שנה, בערך על דוד קאסל שנדפס בלקסיקון של סופרי יידיש שחיבר זלמן רייזן.¹²⁵ כעבור עוד שישים שנה, בשנת 1971, חזר על כך הסופר והעיתונאי אהרן צייטלין במדורו השבועי “פֿון פֿרייטאָג ביז פֿרייטאָג”, שנדפס בעיתון “דער טאָג – מאָרגען זשורנאַל”. צייטלין טען כי אכן היה זה סוד גלוי בכל ורשה (“עס איז אָבער אין וואַרשע געווען אַ סוד פֿאַר גאַנץ בראָד”), שאת זיכרונותיו של קוטיק ערך הסופר דוד קאסל, והוא שהקנה להם את צביונם הספרותי המיוחד.¹²⁶

האם לפנינו השמצה חסרת יסוד או שמא אכן היה דוד קאסל עורכו של קוטיק? התשובה על כך נמצאת, ככל הנראה, באמצע. הדעת נותנת שקוטיק, חסר הניסיון, אכן נזקק לעורך, וייתכן ששירותיו של העורך נשכרו בידי אליהו גיטלין, המוציא לאור של הזיכרונות, שפרסם באותם שנים גם כמה מחיבוריו של קאסל.¹²⁷ ככלות הכול היה זה נוהג מקובל, ואף סופרים מנוסים לא נפטרו מכורח זה. זאת ועוד, כאמור, קוטיק עצמו סיפר לשלום עליכם כי התעורר לכתיבת הזיכרונות לאחר שבנו, אברהם-הירש, וסופר נוסף, אחד מחברי בנו, הפצירו בו לעשות כן. קוטיק אמנם לא נקב בשמו של אותו סופר, אך לא יהיה זה רחוק לשער שהמדובר בקאסל, שאכן היה מידידיו הטובים של בנו.¹²⁸

השאלה החשובה היא מה הייתה מידת מעורבותו של קאסל כעורך – האם היה מעין סופר צללים שברא טקסט חדש בדמותו ובצלמו, כפי שביקשו יצקן וצייטלין לרמוז, או שמא רק התקין את הזיכרונות והביאם לדפוס.

הדעת נותנת כי האפשרות השנייה היא הנכונה. לו הייתה יד עורך באמצע, סביר להניח כי רבים מן הפגמים הספרותיים הגלויים לעין, שחלקם כבר הוזכר לעיל ואחרים יוזכרו בהמשך, היו באים על תיקונם. יתר על כן, אם אכן היה קאסל מעורב בכתיבה והדבר היה ידוע בכל ורשה, כיצד זה לא עמדו על כך גדולי מבקריה של ספרות יידיש, תושבי ורשה, שהכירו היטב את קוטיק ואת ספרו? קוטיק אכן היה זקן טרחן ותמהוני, אך דומה כי יצקן, שבעצמו לא היה טלית שכולה תכלת ואשר דבריו חשודים מלכתחילה בחוסר אמינות,¹²⁹ הפריז בדברי הרכיל שהוליך אל שלום עליכם. ועם זאת, ידיעה זו יש בה ללא ספק עניין לחוקרי תולדותיה של ספרות יידיש.

ה. החלקים האבודים של הזיכרונות    🔗

האומנם היה המשך לשני כרכי זיכרונותיו של קוטיק? על תכניתו של קוטיק לכתוב יצירה בת שלושה חלקים העיד לראשונה “בעל-מחשבות”, ברשימתו מטבת תרע“ג.¹³⁰ כאמור, קוטיק עצמו סיפר לשלום עליכם בכסלו תרע”ד (30 בנובמבר 1913), כי השלים את כתיבת החלק השלישי, העוסק בתקופת ורשה, וכי הספר יימסר בקרוב להדפסה.¹³¹ אלא שכתב היד של החלק השלישי לא נדפס.

עדות נוספת לכתב היד מצויה במכתב ששלח קוטיק ב-18 במאי 1914 אל שמואל ניגר, מבקר הספרות הנודע, ששהה אז בווילנה.¹³² קוטיק כתב כי פתאום עלה בדעתו לשלוח לעיונו של ניגר גיליון מכתב היד של החלק השלישי של זיכרונותיו שטרם נדפס, שמא ימצאו הם חן בעיניו.¹³³ קוטיק ביקשו שיענה לו במהירות – לכאן או לכאן – ואם דעתו שלילית, שיואיל להשיב לו את כתב היד. חיפוש אחרי שרידים מחלק זה בארכיונו העשיר של ניגר לא העלה לפי שעה מאומה, וייתכן שניגר החזיר לו לאחר זמן את כתב היד.

והנה, בשנת 1919, לעת זקנתו, החליט קוטיק בן השבעים ושתיים להביא לדפוס את הכרך השלישי. ידיעה מפתיעה על כך מופיעה בקטלוג ספרי יידיש של הוצאת “אידישער פֿאָלקס-פֿאַרלאַג”, שראה אור בקייב בשנת תרע"ט. בקטלוג זה דווח בקצרה כי בקרוב עתידים להופיע זיכרונותיו של קוטיק בשלושה כרכים, תוך הדגשה שהכרך השלישי מופיע זו הפעם הראשונה בדפוס.¹³⁴ אלא שההדפסה לא יצאה אל הפועל. מבוכות העתים ומלחמות האזרחים בברית-המועצות, ובנוסף פשיטת הרגל הכספית של ההוצאה, גרמו לביטול תכניותיה הספרותיות.¹³⁵

בשלהי שנת 1920 החל קוטיק לנהל משא-ומתן עם הוצאות ספרים בגרמניה על תרגום הזיכרונות לגרמנית ועל הדפסה מחודשת של הזיכרונות ביידיש. משני החוזים שנשתמרו עולה כי בדעתו היה לתרגם ולהדפיס מחדש לא רק את שני החלקים שכבר ראו אור, אלא גם שני חלקים נוספים, שאותם התחייב להשלים בתוך זמן קצר.¹³⁶

ב-29 באוקטובר 1920 נחתם חוזה בין יחזקאל קוטיק לבין הוצאת הספרים הברלינאית וועלט-פֿאַרלאַג (Welt-Verlag). בסעיף הראשון נאמר, כי קוטיק מעביר למו"ל את הזכויות הבלעדיות להוצאת שלושת כרכי זיכרונותיו בתרגום גרמני. לסעיף זה צורפה ההערה הבאה: “יש לציין שהכרך השלישי עדיין לא הופיע בדפוס.” בחוזה מפורטות זכויותיו הכספיות של קוטיק¹³⁷ ונקבע כי את מחצית הכסף עבור זכויות התרגום של הכרך השלישי יקבל המחבר רק לאחר שיופיע הכרך ביידיש; ואת המחצית השנייה – רק לאחר שיופיע התרגום לגרמנית. במילים אחרות: בשנת 1920 היה כתב היד של הכרך השלישי ככל הנראה מוכן לפרסום, ועל כל פנים קוטיק התחייב להשלימו בתוך זמן קצר.

חוזה מפורט יותר נחתם ב-27 ביולי 1921 עם הוצאת כּלל-פֿאַרלאַג (Klal-Verlag). על החוזה חתמו יחזקאל קוטיק ורעייתו ליבע מצד אחד, ומנהלי הוצאת “כלל” מן הצד האחר.¹³⁸ הסכם זה התממש בחלקו ויש בו מידע חדש על גורל החלק השלישי.

על פי ההסכם העביר קוטיק למו“ל את הזכויות הבלעדיות על הוצאה מחודשת של הזיכרונות ביידיש. בסעיף הראשון אף נקבע במפורש, כי כתב היד המקורי של שני הכרכים האחרונים, שעדיין לא פורסמו, יימסר למו”ל. המַטְרִיצוֹת (דהיינו לוחות הנייר שעליהן הוטבעו אותיות הסְדָר של הספר, המשמשים לטופס שבו יוצקים לוחות מעופרת לשם הדפסת הספר מחדש) של שני הכרכים הראשונים – כך נאמר בסעיף השמיני – ושל שישים וחמישה העמודים הראשונים של הכרך השלישי, וכמו כן כתב היד של הכרכים השלישי והרביעי, יימסרו למו"ל מיד לאחר התשלום הראשון. זה אמור היה להתבצע מיד לאחר חתימת החוזה (מועד תחילת הזכויות על כל ארבעת הכרכים נקבע ל-1 באוגוסט 1921 ותוקפו נקבע לחמש שנים), ומכאן לכאורה ניתן להסיק שביולי 1921 כבר היו בידיו של קוטיק שישים וחמישה עמודים מודפסים במטריצות וכתב יד שלם של שני חלקים נוספים. התשלום שהובטח לקוטיק עבור פרסום ארבעת הכרכים היה שלוש מאות שבעים אלף מארקים פולניים.¹³⁹ כך או כך, כשבועיים לאחר חתימת ההסכם – ב-13 באוגוסט 1921 – נפטר קוטיק.

גורלם של שישים וחמישה העמודים המודפסים ושל כתב היד של שני החלקים האחרונים לוט בערפל. האם הספיקו נציגי כּלל-פֿאַרלאַג להעביר את הכסף לוורשה? האם הספיק קוטיק טרם מותו לשלוח לברלין את המטריצות ואת כתב היד? העובדה שכּלל-פֿאַרלאַג אכן הוציאה, כמה חודשים לאחר מכן, את שני החלקים הראשונים, יש בה כדי להצביע על מימושו של ההסכם. מצד אחר, ההוצאה לא עשתה כל שימוש במטריצות הישנות של המהדורה הראשונה, אלא דאגה לסדר את כל הספר מחדש.¹⁴⁰ אין בידינו לפי שעה כל רמז לגורל שני החלקים האחרונים. ייתכן שכתב היד והמטריצות אכן התקבלו בברלין, ומסיבות שאינן ידועות החליטו אנשי בית ההוצאה שלא לעשות בהם שימוש.

ועדיין נותרו כמה שאלות פתוחות בפרשה זו. מתברר כי במקביל לחתימת החוזה עם המו"לים מברלין ניהלו האישה ליבע והבן אברהם משא ומתן גם עם המדפיס הוורשאי אליהו גיטלין, שבשעתו הוציא לאור את המהדורה הראשונה. בידינו נוסח חוזה, שנערך בוורשה ב-4 ביולי 1921, שהצדדים לו הם גיטלין מצד אחד וליבע קוטיק ובנה אברהם מן הצד האחר (יחזקאל קוטיק עצמו אינו צד בחוזה).¹⁴¹ גיטלין התחייב להדפיס מהדורה נוספת של הזיכרונות באלף עותקים¹⁴² ולשלם למשפחה תמורתם סכום של שמונים וחמישה אלף מארקים פולניים.¹⁴³ בין השאר גם התחייב שלא להפיץ את הספרים באמריקה, ומשפחת קוטיק מצדה התחייבה שלא להתיר לגורם אחר להדפיס את הספר; תוקף ההסכם נקבע לשנה וחצי מיום ההדפסה. לאחר מכן אמורות היו המטריצות להימסר לידיו של אברהם קוטיק.

ההסכם עם גיטלין – אם בכלל היה זה הסכם ולא הצעה חד צדדית של גיטלין – לא מומש לבסוף. ייתכן שהתנאים שהוצעו על ידי כּלל-פֿאַרלאַג והסכומים הגבוהים שהציעה קסמו יותר לבני משפחת קוטיק. אך מדוע ניהלו בני המשפחה משא ומתן כפול, בו-זמני, ומדוע לא חתם המחבר, יחזקאל קוטיק עצמו, על ההסכם עם גיטלין אך כן חתם על ההסכם עם כּלל-פֿאַרלאַג? חלק מן התשובה קשור, ככל הנראה, למחלתו הקשה של קוטיק. גיטלין התגורר בוורשה ועל כן יכול היה לנהל משא ומתן עם נציגי המשפחה ללא שיצטרך להטריד לשם כך את קוטיק החולה; ואילו המשא ומתן עם כּלל-פֿאַרלאַג שבברלין התנהל דרך הדואר, וייתכן שמשיקולים פורמליים העדיפו בני המשפחה ואנשי ההוצאה להחתים את קוטיק עצמו על הטפסים.

החלק השלישי אבד אפוא וכמותו גם החלק הרביעי – אם בכלל היה כזה (שכן פרט להתחייבות החוזית שהוזכרה לעיל אין ראיה לכך שחלק זה אכן נכתב). גם תכנית התרגום לגרמנית לא נתממשה אלא בחלקה. רק בשנת 1936 ראה אור בברלין – במסגרת סדרת היודאיקה היוקרתית של הוצאת שוקן (Bücherei des Schocken Verlags), שהביאה לקורא הגרמני מן המיטב שבספרות היהודית – תרגום של חלקים נבחרים מתוך זיכרונות קוטיק. הספר, שכונה Das Haus meiner Grosseltern ושתורגם בידי ליאו הירש (Leo Hirsch), מקיף כתשעים עמוד בסך הכול. האם הוצאת שוקן קיבלה או קנתה את זכויות התרגום של וועלט-פֿאַרלאַג, שכבר לא הייתה קיימת אז? אין בידינו לפי שעה תשובה לכך, אך בדברי הסיום של המתרגם¹⁴⁴ עדיין מוזכר הכרך השלישי של הזיכרונות שטרם נדפס.

ו. הזיכרונות כמסמך תרבותי וכמקור היסטורי    🔗

“מאורעות הרבה בימי חיינו אינם נכתבים בספר לפנינו מטעם זה בלבד, משום שטועים ומאמינים שזוהי עבודת הכותב דברי הימים לעתיד לבוא – לצרוף בדברים ולברר וללבן; אבל עד עת קץ הרבה מהם כלים ואובדים… וביותר עתידים ליתן את הדין… סופרי זמננו שהם יודעים את רוח בני עמנו ומכירים מעשיהם ומנהגיהם של הקטנים עם הגדולים והיו מתרשלים לרשום כל זאת בכתב אמת.”¹⁴⁵

1. מבנה הספר והדמויות העיקריות

הכרך הראשון שלפנינו מתרכז בעליית סבו של קוטיק לגדולה ובתהליך התעצמותה של המשפחה. רוח של שמחה, אופטימיות ואף שובבות שורה על רוב דפיו; הכרך השני, לעומתו, ספוג עצב, פסימיות ותחושת כישלון חריפה. במרכזו עומד קוטיק הבוגר, על רקע שקיעתה של המשפחה והתפרקותה. התפוררות זו, ראשיתה במות סבתו – הכוח האמיתי והמוח שמאחורי הסבא והדבק המלכד את כל חלקי המשפחה – והמשכה בנישואי הסב לאישה צעירה ובהזנחת משפחתו שהייתה מקור כוחו. גורלו של קוטיק ונדודיו בערי תחום המושב ומחוצה לו הם איור טרגי לשקיעת המשפחה על רקע האירועים הפוליטיים והכלכליים שפקדו את בית ישראל בגלות רוסיה.

מן הבחינה הכרונולוגית משתרע הכרך הראשון של הזיכרונות למן שלהי שנות השלושים של המאה הי“ט, שנים מספר קודם ביטולו של ה”קהל" (1844), ועד לסוף שנות השישים של אותה מאה. הכרך השני מסתיים בשנת 1881, בתיאור מזעזע של הפוגרום שנערך ביהודי קייב.

הפרק הראשון של הזיכרונות – שהוא גם ארוך יותר מכל שאר הפרקים – אינו מבשר את המשכם. בפרק מבוא זה משרטט קוטיק את הטופוגרפיה הפיזית, המוסדית, האנושית והחברתית של עיירת הולדתו. הטופוגרפיה של קאמניץ אינה שונה בהרבה מזו המוכרת לנו מתיאורים רבים אחרים של קהילות ישראל בתחום המושב¹⁴⁶ – קוטיק מתאר את האתרים והמוסדות העיקריים בעיירה (כגון אחוזות הפריץ והכנסיות, בתי הכנסת והמדרש, בית המרחץ והמקווה, ההקדש ותלמוד התורה, הנהר ובית הקברות), עומד על המבנה החברתי (מצד אחד, הקהל והפרנסים, בעלי הבתים, הלמדנים והפרושים, אנשי פרבר זסטביה, עשירי העיירה; ומן הצד האחר, הפריצים ועולמם, הכמורה הקתולית והפרבוסלבית, האיכרים-הצמיתים), ומתעכב על כמה מומנטים אנושיים האופייניים להמשך הזיכרונות (הווי השבת והחגים בעיירה, הלימודים ב“חדר” והמלמדים, חתונות ולוויות, וכדומה).

רק בפרק השני מגיע קוטיק אל לוז הספר, שסביבו נרקמת ומתפתחת עלילת הזיכרונות – משפחתו שלו. הדמות החשובה הראשונה היא וועלוול בן אהרן – הסבא-רבא, הפועל כמנהיג העיירה (“פרנס חודש”) בעשורים הראשונים של המאה הי"ט. זהו מנהיג מן הנוסח “הישן” – למדן עשיר, נדיב ותקיף. הוא נהנה מיד חופשית ומאמון בלתי מסויג של נציגי השלטון, שמתירים לו להלקות עבריינים ומפירי משמעת ואף לאסרם. קוטיק לא הכירו כלל ורק שמע אודותיו, ועם זאת תכונותיו כמנהיג – למעט הלמדנות – עברו בירושה לבנו אהרן-לייזר, סבו של קוטיק.

אהרן-לייזר, הדמות המרכזית בספר, הוא ללא ספק אישיות מיוחדת במינה. אדם כריזמטי ואנרגטי, יזם כלכלי מוכשר בעל דמיון ותושייה, עז נפש ורב תחבולות. הוא מאופיין בתערובת בלתי מצויה של ניגודים: ערמומיות ואכזריות “פריצית” עם רוך ורחמנות “יהודית”. אופי זה של קולאק יהודי הוא שהביאו – בניגוד לרצונו – לשלטון כמעט טירני בעיירה. תחילה ירש את אביו כ“פרנס חודש” וכראש קהל, ואחר כך, כשבוטלו משרות אלה – כחוכר מס (סבורשצ’יק). אולם מקור פרנסתו איננו הקהל, ממנו אין הוא נוטל כסף, אלא אצולת הפריצים הסובבת את קאמניץ ומחכירה לו את נכסיה. עמם הוא מקיים מערכת יחסים ידידותית, נהנה מאמונם ומשמש איש סודם. הוא עושה כל מאמץ לחמוק מהנהגת הקהל ולהתמקד בעסקיו, אך נכבדי העיר, כמו גם פקיד המחוז (האִיסְפְּרַאוְוניק), כופים עליו את התפקיד, ביודעם שבלעדיו יתמוטטו כל סדרי הקהילה ובניה ישקעו במחלוקות וקטטות אין קץ.

שלטון היחיד רב העצמה של אהרן-לייזר נשען אפוא, מחד גיסא, על תמיכתם הנלהבת של שלטונות המחוז, ומאידך גיסא על הפחד ויראת הכבוד של תושבי הקהילה. הוא אמנם רב ומסתכסך עם חוגים שונים המקנאים בהצלחתו הכלכלית ומבקשים להתחרות בו ולהסיג את גבולו, אך עושה שימוש מתוחכם וכוחני בקשריו כדי להביסם ולרודפם. הוא ניזון מרשת מודיעין של מלחכי פנכה המדווחים לו על מתנגדיו, שאותם הוא רושם במעין “רשימה שחורה”, ולשירותו עומדים גברתנים המשליטים בכוח הזרוע את רצונו. הוא גם שולט על רבה של קאמניץ, וכופה עליו – באיומי גירוש מן העיירה – לפעול למען יסכים אחיו, רבה הלמדן של גרודנה ובן לאחת המשפחות המיוחסות ביותר בליטא, להשתדך עם בנו. חרף תקיפותו והפחד מפניו, הכול ידעו שדאגתו נתונה לכלל ולא לעצמו, וסוג מיוחד של חיבה נקשרה בינו לבין “נתיניו”, בעיקר פשוטי העם ובני ההמון, שראו בו מגן ומושיע ממעשי עוול מבית ומחוץ.

הסבתא, ביילע-ראַשע, אף היא דמות מורכבת. בעיני קוטיק היא מסמלת יותר מכול את העולם הישן והיציב שחלף, מעין אבטיפוס של “אמא פולנייה”: חכמה ושקטה, מסורה לבעלה ולמשפחתה עד כדי כפייתיות, ושולטת – מאחורי הקלעים, כמובן – באירועים. מעשיותה, עצותיה המפוכחות, לבביותה, מתינותה וחכמת חייה עומדות ביחס הפוך למראה החיצוני הבלתי מרשים שלה. קוטיק אינו מסתיר עובדה זו: “היא עצמה הייתה יהודייה קטנטונת וכחושה, שגופה הכיל רק בקושי את נשמתה, אבל מרץ היה לה כמו לגבר.”¹⁴⁷ אין זה מקרה, כתב קוטיק כמה פעמים, שלאחר מותה החלה התפוררותו של התא המשפחתי, שהיה עד אז מופת לליכוד ולאהבה. התיאור הדרמטי של אבלו של הסב על מותה – הגובל בטירוף ובה בעת מצוי על גבול הקומי-פתטי – משקף לא רק את אבלו הפרטי של אדם זקן על מות אשת נעוריו, אלא גם את אבלה הקולקטיבי של המשפחה, ובעצם של העיירה כולה, על סיומה של תקופת זוהר. מכאן ואילך צפוי “גדוד הצאר” – כפי שכונה שבט קוטיק הגדול – להתפרק ליחידותיו הקטנות, ללא הכוונה והשגחה מרכזית.

מקור כוחו של הסב אינו רק בשכלו, בכישוריו ובכריזמה שבה ניחן; הוא קשור בכל נימי נפשו הן אל התא המשפחתי המלוכד הן אל העיירה והווייתה הפיזית. הוא רואה במשפחה, שבקדקדה הוא ניצב כדמות פטריארכלית מובהקת, את מרכז חייו – עומד על כך שכל ילדיו יתגוררו בביתו, גם לאחר נישואיהם, ומפיק מתוכו חום, אהבה ורגשנות בכל הקשור לאישתו ולילדיו. הוא הדין בטריטוריה העיירתית – הוא מודע היטב לפער בין יכולתו וחכמתו המעשית לבין העולם הזעיר שהוא שקוע בו, אך כאשר מציע לו חותנו לעבור לבריסק, העיר הגדולה, שם ינוצלו כישוריו ביתר יעילות, הוא משיב לו מיניה וביה, כי את קאמניץ, מקום קבורתם של הוריו וסביו, שבה השקיע את כל מרץ עלומיו, לא יעזוב תמורת כל הון שבעולם.¹⁴⁸

האב, משה, בנו הבכור והאהוב של אהרן-לייזר, מייצג את הדמות של החסיד האידיאלי, ובאמצעותו משחזר קוטיק את עולמה של החסידות הליטאית. הוא חסיד נלהב הממלא תפקיד מרכזי בחיי עדת חסידי קוברין-סלונים בכלל ובקרב חסידי קאמניץ בפרט. אף שדרכו שונה לגמרי מדרך אביו, הנה ירש ממנו גם כמה מתכונותיו: הוא מתגלה כאיש מעשי, יציב ושקול, בניגוד לדימוי השכיח של החסיד כשוטה וכבטלן.¹⁴⁹ ביתו הופך לבית ועד לקהילה החסידית בעיירה, תמיד הומה מהילולות של צדיקים וחסידים, משיחותיהם, ניגוניהם ותורתם. בהיותו מעין “כבשה שחורה” – חסיד הפועל בתוך משפחה מתנגדית מובהקת ובעיירה שרובה נמנית עם המתנגדים, נאלץ האב לחיות מעין חיים כפולים ולגדל את ילדיו באווירה מתוחה מתמדת. שונותו של האב הייתה מקור לשורה של התנגשויות עם בני המשפחה האחרים (למשל, על רקע היעדרותו מן הטקסים המשפחתיים בראש השנה בשל נסיעתו לצדיק), ואלה החריפו עקב מעמדה הרופף של שרה רעייתו בתוך המשפחה.

שרה, אמו של יחזקאל קוטיק, היא אכן דמות חריגה. היא הייתה נצר למשפחת רבנים מיוחסת, ששורשיה בגר"א ובר' חיים מוולוז’ין, ונישאה למשה רק בשל רצונו העז של הסב לחתן את בנו האהוב עם בת תלמיד חכם גדול. האם האומללה לא נקלטה בבית העממי והרועש של בני שבט קוטיק, ולרוע מזלה גם הייתה חסרת כל כשרון בניהול משק הבית, לא יפה ואפילו קצת טיפשה: “אמא, זיכרונה לברכה” – מספר קוטיק בכנות מדהימה – “לא הייתה חכמה במיוחד. לא קשה לתאר עד כמה לא התאימה לביתנו.”¹⁵⁰ הסבא אהרן-לייזר תיעב אותה ובז לה, ואכן, אין היא זוכה להערכה רבה ומקומה בזיכרונות שולי בהתאם; אין זה מקרה שאת זיכרונותיו הקדיש קוטיק לסבתו, “שגידלה את משפחתנו הגדולה והרעשנית” – ולא לאמו.

מיוחדת במינה היא דמותו של בֶּרְל-בֶּנְדֶט, דודו של קוטיק וחתנו הראשון של הסבא, ששימש קומיסר באחוזת צֶ’כְצ’וֹבֶה, שהייתה בבעלותו של פריץ פולני בשם סִיכוֹבְסְקִי. קוטיק מציירו כאבטיפוס של ה“יישובניק” – יזם מוכשר ונעים הליכות, פיקח ומוסרי, הנאמן לאדונו עד כדי סיכון עצמי. הוא חרוץ ומסור לעבודתו, ואף מרחיב את אופקיו המקצועיים באמצעות קריאת כתבי עת גרמניים בתחומי הניהול והחקלאות. ואגב, דמות מקבילה לברל-בנדט מתוארת בחלק השני של הזיכרונות: סנדר רוזנבלום, בן משפחה אחר, שאף הוא שימש אקונום באחוזה פולנית ועשה חיל בניהולה.

ברל-בנדט דמה מאוד לחותנו אהרן-לייזר, שאהבו וראה בו מצדו את יורשו האמיתי. שני בניו של הסבא – משה (אביו של קוטיק) ויוסל (דודו) – מיאנו ללכת בדרכו: התלות הכלכלית בפריצים והמעורבות האינטנסיבית בחייהם נראו להם מאוסות. הם בחלו בהשפלה ובחנופה הכרוכים בחיים אלה והעדיפו לעסוק בניהול ענייני החכירה בתוך העיירה פנימה.

תכונותיו התרומיות של ברל-בנדט – מסירותו, כשרונותיו ואומץ לבו – עמדו לו לרועץ בראשית דרכו: אשת הפריץ, מונעת מרגשות אנטישמיים מסורתיים שהוטבעו בה עוד בילדותה, אינה יכולה לשאת את הצלחתו של “הקומיסר היהודי” ורוקמת נגדו מזימה מכוערת, שתגרום לבעלה להרחיקו מן האחוזה. תכנית זו השתבשה הודות לערמתו של הסב. המזימה נחשפה והאצילה הפולנית הגאה נאלצה להשפיל את עצמה ולבקש מחילה הן מברל-בנדט הן מבעלה שמאס בה בשל נכלוליה. לאחר שהושכן שלום בין הצדדים, במעורבותו הפעילה של הסב, התהפכה הקערה – מבוז וניכור אל הערכה והתקרבות. ביטוי לכך יש בתיאור חתונת בתו של ברל-בנדט. זוג הפריצים עמד מתחת לחופה, מימן את הוצאות החגיגה ואף השתתף בסעודה ובכל הטקסים האחרים:

הפריץ ורעייתו לא התעייפו מן השמחה. הפריצה אף הודתה שעד כה לא הכירה את היהודים. מהעריסה הרגילו אותה… “היהודי ייקח אותך וישים בתרמילו.” כל הזמן היא שמעה: “ז’יד, ז’יד”, וזה הפחיד אותה ואיים עליה. כעת נוכחה שהיהודים הם עם חביב ושאפשר לשמוח במחיצתם.¹⁵¹

לשיא ההזדהות וההתקרבות מגיעים שני הצדדים באירועי מרד 1863 – הסמל הספרותי המובהק לאחווה היהודית-הפולנית שכשלה. ברל-בנדט מצליח, בעוז רוחו ובקסם שהוא מהלך על הבריות, להציל את גבירתו ממלקות אכזריות של קוזקים רוסים, ובחכמתו הוא מונע מאדונו לצאת ליער ולהסתפח לחבורות המורדים הפולנים. בזכות סגנון הניהול המיוחד שלו ויחסו ההוגן לאיכרים הופכת האחוזה שבניהולו ליחידה באזור המתפקדת כהלכה בימי דיכוי המרד. אי אפשר שלא לראות באפיזודות אלה שביחסי ברל-בנדט ובני הזוג סיכובסקי סמל ליחסי הגומלין הדיאלקטיים של משיכה-דחייה, עוינות-אהדה, בין יהודים לפולנים.

בה במידה שקוטיק מתאר בהרחבה את משפחת המוצא שלו, כך הוא עובר בשתיקה מפתיעה על בני משפחתו שלו. אישתו האהובה ליבע זוכה אמנם לשרטוט קצר ביותר, בתיאור החתונה והמשבר ביחסיו עם אביו, אך את אחיו וילדיו כמעט שאינו מזכיר. שלושה בנים היו לו – הבכור, אברהם-הירש, שהתפרסם מאוחר יותר גם בזכות עצמו,¹⁵² ועוד שניים שאין קוטיק מציין אפילו בשמותיהם. אחד מת כתינוק ממחלת הטיפוס, והשני – מרדכי – מופיע בשמו רק בזיכרונותיו של אברהם.¹⁵³ בתו, שדבר קיומה נרמז בחלק השני, אף היא אינה נזכרת בשמה.

קוטיק מודע היטב לגנטיקה המשפחתית שקבעה את אישיותו שלו ולכך שספג מאבותיו תכונות שונות ומנוגדות: כך למשל הוא כותב, כי “סבא היה בכיין גדול, וכנראה הוריש לי את התכונה הזאת. גם עכשיו, כשאני שומע קול בכי, אפילו בשל סיבה פעוטה וקלת ערך, מיד נוצצות דמעות בעיני.”¹⁵⁴ השפעת החינוך החסידי של אביו היא שגרמה לו, דרך משל, שעד היום אינו יודע ואינו רוצה לדעת לשחק בקלפים.¹⁵⁵ הוא מודע לכריזמה האישית שלו, ליכולתו הארגונית, לפוטנציאל האינטלקטואלי שלו ולהשפעתו הרבה על צעירים בני גילו, וגם תכונות אלה ירש מסבו.

אך כל אלה הם עניינים צדדיים ושוליים במסכת הביוגרפית של קוטיק. במרכז חייו עומדת עובדה מכרעת אחת, המקבלת ביטוי אמנותי מרתק בזיכרונות: מסלול חייו אינו אלא מעין שחזור מהופך של חיי אביו. האב מרד בעולם המתנגדים שבתוכו גדל והפך לחסיד נלהב; ואילו קוטיק, שכבר גדל באווירה חסידית, מרד באביו ובעולמו – על אף הערצתו ואהבתו הגדולה לאביו – ושב אל ההוויה המתנגדית, שעיקרה דחייתה של החסידות. אלא שהמרד של קוטיק שונה מאוד מזה של אביו. בעוד שהאב הצליח להתפייס עם אביו שלו – שלא היה ביסודו אישיות רוחנית, אלא אדם פשוט, ואפילו עם-הארץ – וליצור תנאים שאפשרו חיים משפחתיים משותפים, הנה לא השכיל האב לנהוג כך עם בנו שלו. הקרע בין האב, החסיד “השרוף” – שבניגוד לסבא כן היה טיפוס למדני ורוחני – לבין בנו יחזקאל לא נתאחה. הכעס, המרירות וחוסר ההשלמה של האב עם “בגידת” בנו בחסידות הטביעו את חותמם – חותם של תחושת החמצה וכישלון – על מהלך חייו של קוטיק. היחסים המתוחים בין האב לבנו מביאים להתנצחויות בלתי פוסקות. קוטיק הכין את עצמו לקראת ויכוח רעיוני-דתי עם אביו, שתוצאותיו החד-משמעיות אמורות היו להביא להשלמת האב עם המהפך הנפשי שעבר בנו. אלא שכצפוי, תוצאות הוויכוח לא עלו בקנה אחד עם תקוותיו הנאיביות של קוטיק, והאב המשיך להכשיל את ניסיונות ההתמשכלות וההתקדמות של בנו. הוא ניסה לפגוע בחיי הנישואין שלו וחיבל בתכניתו ללמוד בישיבת וולוז’ין ובמאמציו ללמוד רוסית. “הבנתי” – כתב קוטיק בהשלמה מאוחרת – “שמתנגד יכול להיות לחסיד, אבל ההיפך – בשום פנים לא.”¹⁵⁶

מעניין במיוחד, הן מבחינת ארגונו של חומר הזיכרונות הן לגבי מעמדו של קוטיק בכרוניקה המשפחתית, הוא הפרק האחרון. פרק זה – בדומה לפרק הראשון – ארוך מקודמיו אך מאכזב כפרק סיום. הוא כתוב בגישה דידקטית ומוסרנית, המבקשת להסביר לקורא את סוד קסמה של החסידות ולהעמידו על ההבדלים הרעיוניים בין חסידים למתנגדים. פרק “עיוני” זה מנותק מן הרצף העלילתי של הזיכרונות, והמחבר עצמו מודה בכך: “בעצם ראוי היה” – כתב בראשית הפרק – “שאסיים את החלק הראשון של זיכרונותי עם מותה של סבתא.” ועם זאת, משולבים בו יסודות אוטוביוגרפיים ואפולוגטיים מובהקים המתמצים במשפט הבא: “החסידות התאימה לכל חלקי העם ולכל המעמדות – לעני ולגביר, לעם הארץ וללמדן, לזקן ולצעיר… אבל אני לא יכולתי להיות חסיד.” קוטיק, שפירש את הביוגרפיה הפרטית שלו כתולדה של מאבק בלתי פוסק להגשמת ערכים רוחניים,¹⁵⁷ לא יכול היה שלא לעצב את כתיבתו בכלל, ואת הפרק האחרון בפרט, לאור העניין הרוחני שהעסיק אותו כל חייו ובעטיו סבל לא מעט – המשיכה אל החסידות ואל קסמה הדתי והחברתי ובה בעת הרתיעה ממנה וממיצגיה.

ראשיתו של הפרק כתובה בלהט פולמוסי עז, משל לא נכתבו הדברים בעשור הראשון של המאה העשרים אלא בעשור האחרון של המאה הי“ח. קוטיק גודש את דבריו בפסוקים מן התנ”ך ובמובאות מן המדרש, כאילו הוא עדיין נמצא בלב לבו של הפולמוס הישן בין החסידים למתנגדים, שציטוטים כאלה או אחרים עשויים להכריעו. נראה שקוטיק משחזר כאן את הוויכוח העקרוני הגדול שניהל בנעוריו, כאשר החליט להודיע לאביו החסיד שהפך להיות מתנגד – אך הפעם הוא מבליט דווקא את טענותיהם של החסידים כלפי המתנגדים. יש בפרק זה, מצד אחד, מידה גדושה של אמפטיה ויחס רומנטי כלפי היסודות החיוביים שבחסידות (שמזוהים, כאמור לעיל, עם דמותו של אביו), ומצד שני, אנכרוניזם פולמוסי, כמעט פתטי. ההסבר לשנִיוּת זו נעוץ, ככל הנראה, באותה ראייה רטרוספקטיבית, המפרשת את קורות חייו של הכותב כהתגלמות של השסע ההיסטורי בין חסידים למתנגדים.

2. תמונת העבר

העיירה היהודית המצטיירת מזיכרונותיו של קוטיק שונה מן העיירה ספוגת העצב והמתיקות, המוכרת מרוב ספרי הזיכרונות על קהילות ישראל במזרח אירופה שחרבו בשואה.¹⁵⁸ קוטיק, שכתב את זיכרונותיו ערב מלחמת העולם הראשונה, לא ראה את עברו מבעד לחשרת הסופה המאיימת להכחיד את הממשות הפיזית של עבר זה. השינוי החווייתי הגדול, שעיצב את הפרספקטיבה של זיכרונותיו, אינו תוצאה של החורבן אלא פרי המודרנה. העיירה של ראשית המאה העשרים שוב איננה אותו “שטעטל” של אמצע המאה הי"ט, הפריצים כבר אינם אותם פריצים ואף היהודים אינם בדיוק אותם יהודים. המציאות הקודמת, שקפאה במקומה דורות על גבי דורות, השתנתה בתוך זמן קצר לבלי הכר. אך שינוי זה לא היה ברוטלי ואכזרי, מלווה באימי מלחמה ובמטאטא השמד, אלא תהליך אורגני בלתי נמנע ובלתי נשלט, שקוטיק עצמו – המשקיף לאחור בצורה מפוכחת – הוא חלק ממנו.

קסמם של הזיכרונות נעוץ בידיעתו הברורה של קוטיק שהעולם שהוא מתאר אינו קיים עוד ואין סיכוי לקיומו בעתיד. בשנת 1912, לנוכח המודרניזציה המהירה וממדי ההגירה, העִיוּר, התיעוש והחילון, כבר היה ברור ליהודים רבים שהשטעטל הישן הולך ונעלם. זהו הרקע לפרץ הנוסטלגיה ולתאוות השימור שהקיפו חוגים רחבים, כולל אלה שראו את עצמם כאוונגרד חילוני-רדיקלי – לאומי, ציוני, יידישיסטי או סוציאליסטי.¹⁵⁹ ביטוייה השונים של הנוסטלגיה אל העיירה האבודה – שראשיתה עוד בשלהי המאה הי"ט – מצויים בתחומי ההיסטוריוגרפיה, היצירה האמנותית, האתנוגרפיה, הפולקלור, המוזיקה והספרות היפה.¹⁶⁰ זיכרונותיו של קוטיק הם דוגמה מובהקת לנוסטלגיה זו, שאינה מבטאת בהכרח צער או געגועים רומנטיים לעולם הישן, אלא בעיקר השלמה עם היעלמו, ואף יסוד מסוים של פטרונות, בנוסח “ההליכה אל העם” של האינטליגנציה הרוסית, שהייתה בה מידה ידועה של התנשאות ושביעות רצון.

כראי לתמורות הזמן המשתקפות הן בזיכרונות (על שני חלקיהם) הן בביוגרפיה של קוטיק, כפי שהיא מתפרשת לו בשעת הכתיבה, אפשר להביא כמה דוגמאות, והבולטת בהן היא התערערותה של המסגרת המשפחתית המסורתית, ששמרה בכל מחיר על יציבותה וליכודה הפנימי. קוטיק מרבה להדגיש את החשיבות שייחס סבו לעובדה שכל בני המשפחה יגורו יחד, את הטקסים המשפחתיים בימי חג ומועד, את העזרה ההדדית וההתלכדות בשעת שמחה, אבל או מחלה. המפנה הסמלי בתחום זה, מנקודת מבטו של קוטיק, התרחש, כאמור, עם מותה של סבתו, המייצגת המובהקת של העולם הישן:

אמרו שבזמנה לא היה אף לא מקרה אחד של גירושין בקאמניץ. היא שמרה על זה, לא הרשתה זאת והשכינה שלום בין כולם. כעת, כשהגירושין מתרבים כפטריות לאחר הגשם, כשהאווירה היא כזו שכל אחד רוצה להרחיב ולקרוע בבת אחת את המקום שבו נוצר חור קטן, במקום לתקנו, כפי שנהגו פעם – עתה, כך אני סבור, נשמעים מעשיה של סבתא קצת תמימים.¹⁶¹

גם האווירה האינטימית של שבת וחג בעיירה, על ניחוחותיה וצבעיה – מן הנושאים האהובים ביותר על כותבי זיכרונות במזרח אירופה – התחלפה באווירת החילון והניכור של העיר הגדולה. המאבק בין מתנגדים וחסידים, שהתנהל לאורך המאות הי“ח והי”ט במסגרות קהילתיות, שעדיין הכירו בסמכותן של האוטוריטות הדתיות המסורתיות, הופך בשלהי המאה הי"ט ובראשית המאה הכ', במציאות המודרנית של חברה יהודית שסועה ומפולגת מן הבחינה הדתית והרעיונית ונטולת הנהגה מוכרת ומוסכמת, לשולי ואנקדוטלי. לצד אידיאל לימוד התורה, שהיה מרכזי בעולם המסורתי הישן, מוצעים עתה שפע של ערכים חדשים – השכלה, לאומיות, ציונות וסוציאליזם – ששיבשו את מדרג הערכים המוסכם ועיצבו מחדש את סולם היוקרה המקצועית בחברה היהודית. הלמדן העילוי או החסיד ירא השמים שוב אינם דגמי המופת היחידים שאליהם יש לשאוף ולאורם יש לחנך. בנוף העיר והעיירה צצות ועולות דמויות חדשות: המשכיל, האינטליגנט, בעל המקצוע המדופלם. את מקומה של הכלכלה הטרום-מודרנית, שבה נשתלבו היהודים באופן מסורתי כחוכרים, מוזגים, ובעיקר כאנשי ביניים, המתווכים בין האצולה מכאן והצמיתים מכאן, תופסים עתה חינוך מקצועי, מדע, בתי חרושת וכלכלה מתועשת. חברת המעמדות הפיאודלית התמוטטה והיהודים נאלצו להשתלב – מרצונם ושלא מרצונם – במציאות כלכלית וחברתית שונה, למצוא פרנסות חדשות, ולהיאבק באמצעים פוליטיים על זכויותיהם ועל ייחודם כמיעוט לאומי ודתי.

הכרוניקה של משפחת קוטיק לדורותיה – למן הסבא-רבא ועד קוטיק עצמו וילדיו שלו – משקפת אפוא את טלטלותיה החריפות של החברה היהודית במזרח אירופה, הנמצאת בעין הסערה של תמורות העת החדשה ונאלצת להסתגל אליהן.

במרוצת הזיכרונות לא נמנע קוטיק מהערות אגב, המשקפות את תחושתו, כי העבר הקסום אבד לתמיד. הוא חש כי קוראיו אינם יכולים לתפוס עוד את חוויות העבר, ואילו הוא אינו מסוגל לתארן כהווייתן. הדבר בולט במיוחד בקושי הכרוך בניסיון לשחזר את חוויית החגים בימי נעוריו. הקורא המודרני, תושב הכרך הגדול, אינו יכול עוד להזדהות עם אימת הדין שחשו יהודי העיירה בימים הנוראים: “עתה, כאשר כל חוויית יום כיפור נחלשה, והאימה הגדולה של יום זה כבר אינה שולטת בנו, קשה עד מאוד לתאר את לילות ‘כל נדרי’ של פעם בבתי הכנסת ובבתי המדרש! הקירות בכו, אבני הרחוב נאנחו ודגים במים רעדו”; ועל האווירה ששררה במשפחתו בסעודת פורים הוא מספר: “היה כל כך שמח, פשוט קשה לתאר זאת לאנשים בני זמננו.”¹⁶² מי יכול היום לתאר לעצמו את הלכידות המשפחתית, את העזרה ההדדית, את עצמת הדאגה, העצב והשמחה שהיו פעם, ובעיקר את אופיו של הזמן בחיי העיירה. אז היה זמן בשפע והוא התנהל לו בעצלתיים. ואילו עתה מכתיבים החיים העירוניים קצב אחר לגמרי – מהיר וחסר נשימה. קוטיק מודע בזיכרונותיו לקצבי החיים השונים של העיר והכפר – הבאים לידי ביטוי לא רק בחיי המסחר והכלכלה, לא רק בקרבה אל הנוף, הטבע והאדמה, אלא גם במרקם היחסים שבין אדם לחברו ובין היחיד לציבור. ובו בזמן הוא גם מודע לצדו האחר של המטבע: חסרונות הניכור, התחרות והעוינות שבעיר הגדולה מתאזנים בזכות ההזדמנויות הרבות שהיא מציעה לבאים בשעריה בתחומי התרבות וההשכלה; ואילו יתרונות הקסם והאינטימיות שבחיי העיירה או הכפר מחירם הוא פרובינציאליות ואופקים מצומצמים.

מעבר למצוקתו האישית כסופר החש שאין בכוחו לשחזר את חוויות העבר, מודע קוטיק גם לשינויים האובייקטיביים שהתחוללו המקשים על הקורא את הבנת העבר. פעמים רבות מדגיש קוטיק את ההבדל בין ימים עברו לבין ימיו שלו: בחנוכה שיחקו בעיירה בקלפים, “אבל אלה כלל לא היו דומים למשחקי קלפים שערורייתיים ורצחניים שמתנהלים, בעוונותינו הרבים, בימינו אלה.”¹⁶³ גם האישה היהודית המודרנית אינה יצוקה עוד בתבניתה של הסבתא ביילע-ראַשע, שהייתה מוכנה להישאר ערה כל הלילה ולשמור על חומו של הסמובר, כדי שלבעלה העייף, השב הביתה באישון לילה, תמתין כוס תה רותח. “כך חיה והתנהגה פעם אישה יהודייה” – הספיד אותה קוטיק – “שממעלותיה הנשגבות כמעט שלא נותר זכר אצל הנשים בנות ימינו. פעם לא היו רבות כמותה, ואילו היום אין אף לא אחת.”¹⁶⁴

אלא שקוטיק יודע היטב שלא בכל דבר ועניין היו הימים ההם טובים יותר – ולא רק בתחומי הקידמה הטכנולוגית, כמו למשל היגיינה ורפואה,¹⁶⁵ אלא גם ביחס לנשים¹⁶⁶ או בתפוצתן של האמונות הטפלות בשדים וברוחות, בסגולות ובלחשים.¹⁶⁷ ביקורת חריפה במיוחד יש לו על סדרי הלימוד וההוראה המסורתיים: כך כשהוא מתאר את המלמדים המלקים באכזריות את תלמידיהם ואת הפסיביות שגילו הורי נער שנפטר ממלקות המלמד, או כשהוא מותח ביקורת על רמתם הירודה של המלמדים ועל השיטות הקלוקלות של הוראת הגמרא.¹⁶⁸

כאן מתגלה קוטיק כממשיך ישיר של מסורת ספרות ההשכלה המזרח אירופית. ביצירותיהם של סופרים רבים, במיוחד אצל סופרי יידיש בשנות השישים של המאה הי“ט, ניתן למצוא דרך קבע ביקורת חריפה על כמה יסודות שנתפסו כפגומים בקיום היהודי בעיירה: החסידות וההווי החברתי והדתי הכרוך בה; האמונות העממיות במאגיה ובכישוף; סדרי החינוך הלקויים; בית המרחץ ומימיו הדלוחים; ה”פוליטיקה" המקומית המגוחכת שמוקד התרחשותה הוא בבית המדרש, ועוד.¹⁶⁹ מצד אחר, דווקא דמויותיהם של ראש הקהל המושחת ושל החוכר העשיר – דמויות הזוכות בהתמדה לביקורת ולגינוי בספרות המשכילית – מוצגות בדרך כלל בזיכרונותיו של קוטיק באור חיובי. והדבר מובן מאליו – ככלות הכול היו אלה בני משפחתו.

תמונת העבר, ההווה והעתיד של קוטיק מקבלת הארה מעניינת לאור השקפתו הדיאלקטית על תהליך ההתקדמות האנושית. וכך כתב באחד התקנונים שפרסם:

מדי קראנו את קורות הציויליזציה ובראותנו את ההבדל העצום שבין חיי בני האדם לפנים ובין חייהם היום, הננו מאושרים בעינינו, כי נולדנו בעת הזאת ובלבנו תתעורר החמלה על אודות אבותינו, אשר ישבו בחשך וחייהם היו מרים ונוראים מאד מאד… השנוי הגדול, אשר נראה בין חיי הדורות הקודמים ובין חיי בני האדם כעת, נעשה לאט לאט. בראשונה הרחיקו את בני האדם מדבר הבל אחד, אחרי כן – מהשני, וכן הלאה, עד אשר באה האנושיות אל המדרגה שהיא עומדת עליה היום… ואולם אל נא תדמו, קוראים אהובים, כי בני האדם מאושרים הם כבר, ואין שום דבר בחייהם צריך תקון… לאשרנו לא תחדל ההתפתחות והיא הולכת לבטח דרכה, ובעוד מאה שנים יחשבו חיינו בעיני הדור הבא, כאשר נחשבו חיי הדורות שעברו בעינינו היום, וגם הוא ישתומם על חיי ההבל שלנו, על מנהגינו וסדרינו, כאשר אנחנו הננו משתוממים על חיי הדורות שקדמו לנו.¹⁷⁰

קוטיק יודע שאין טעם – וגם אין זה אפשרי ורצוי – לחדש את תפארת העולם שנעלם, אך אין הוא מוותר על הזיכרון. הוא מתעד את עברו באמפטיה השמורה למי שחש, כי אלמלא אותו בית גידול, לא היה הוא עצמו מה שהינו ולא היו השקפותיו וערכיו כפי שהם. לצד החום והחיבה שהוא רוחש לעברו, אין הוא מהסס למתוח עליו ביקורת. העיירה איננה “קהילה קדושה”, לא רק משום שיש בה תופעות שליליות וטיפוסים מגונים, אלא אפילו אנשי המעלה שבקרבה – רבנים ותלמידי חכמים, פרנסים וגבירים – מצטיירים במורכבותם האנושית, על האורות והצללים שבאישיותם ובפועלם.

3. בין סופר למספר, בין היסטוריון לזכרן

יחזקאל קוטיק אינו משתייך לעילית הרבנית או האינטלקטואלית – אף שאורח חייה וגינוניה לא היו זרים לו – ואף אינו מזוהה כסופר שהמילה הכתובה והסגנון המלוטש הם מקצועו (במכתב לשלום עליכם אף העיד על עצמו כי לא קרא אלא מעט מספרות יידיש המודרנית). לפנינו אפוא אדם “פשוט” ותמים, אם כי לא נטול השכלה, הרושם את שנחרת בזיכרונו. “הייתי נער שאהב להקשיב לשיחותיהם של הגדולים ולשמוע לעצותיהם…” – העיד על עצמו. “כולם נהנו מזה שאני עומד ומתבונן בהם, מקשיב לכל הגה היוצא מפיהם, ובקי בכל פרטי הפרטים של המחלוקות.”¹⁷¹ גם על בקיאותו הרבה בפולקלור העממי הוא מעיד: “על שדים, שטנים, יצורי מים רעים ועושי כישוף למיניהם ידעתי מפי סבתא… בכל הדברים הללו הייתי בקי גדול, גאון. ממש התמצאתי בכל פרט קטן של ענייני הזוועה המפחידים הללו.”¹⁷² תכונות אלה – ההקשבה, הסקרנות והזיכרון – הן העומדות ביסוד הספר והן המכשירות אותו לתפקידו כמספר וכזכרן.

חשיבות זיכרונותיו של קוטיק אינה ברמתם האמנותית הגבוהה. לצד פרקים יפים ומרגשים – ובולטים במיוחד תיאור נישואי הבהלה (פרק ג), פרשת הקנטוניסטים החטופים (פרק ט) ומותה של הסבתא (פרק כח) – יש בהם לא מעט פרקים מאכזבים. כוחם של הזיכרונות הוא בהיותם מסמך תרבותי אותנטי, המשמר, לצד מידע רב ערך בכל תחומי החיים, גם אוצר של דימויים, טעמים וריחות. השוואה בין זיכרונותיו של קוטיק לבין כרוניקות משפחתיות מאוחרות יותר, בין אם אלה ספרי זיכרונות כגון “פולין” של י“י טרונק, בין אם אלה יצירות בדיוניות כגון “בית משבר” של דער נסתר, “קורות בתינו” של ש”י עגנון או “האחוזה” של יצחק בשביס-זינגר, מעמידה בצל את כשרונותיו הספרותיים של קוטיק. אף שעלילת סיפורו מרתקת ורבת צבעים, דרך כתיבתו איננה מתוחכמת ולשונו איננה מתפייטת. אין לו עניין בתיאורי נוף וטבע כטובים שבסופרים, אך הוא גם אינו עושה שימוש במליצות ובפאתוס כגרועים שבהם. ובאחת: הוא אינו סופר – הוא מספר. מספר עממי מוכשר Storyteller)), שאוצר לשונו ודימוייו אמנם מוגבלים – אך הסיפורים שהוא מתעד הם סיפוריו שלו, וככזה אין מי שישווה לו. “אני מספר על מה שראיתי, אבל אינני יודע איך אני עושה זאת” – הוא רושם בפתח ספרו. “יסלח לי הקורא על ה’איך' בזכות ה’מה', והיה זה שכרי.”

קוטיק אינו נעדר הומור ולא פעם התבוננותו בעבר אירונית ומשועשעת. כך בתיאור הווי הפריצים – למשל, משחק הקלפים שבו מתערב אחד הפריצים על אישתו וסופו שמפסיד ונאלץ לפרוע את חובו בנשיקת עכוזו של צמית זקן;¹⁷³ וכך בתיאור ההווי היהודי הפנימי – למשל, המלשין, שהמיט אסון על קהילות רבות, אך בימים הנוראים התפלל “בבכיות וביללות כאלה, שאפילו מי שלא בכה בתפילתו היה מוכרח לבכות ולצרוח עמו… אולם מיד לאחר יום כיפור הוא צעד לגרודנה להלשין על איזו עיר.”¹⁷⁴ תיאור גירושו של דיבוק שחדר לגופה של נערה צעירה מוצג כעימות מבדח ונלעג בין נציגי העולם המסורתי, האחוז באמונות הבל (שמש בית הדין גוזר על הדיבוק לצאת דרך זרת הנערה שבגופה נלכד), לבין המשכיל-האפיקורוס, המקרב את פניו אל פני הנערה, וקורא לדיבוק להיכנס אל פיו הפעור…¹⁷⁵

הזדהותו של קוטיק עם תפקידו כמספר, משמעותה העקיפה היא התנערות מן היומרה שבלבישת אדרת ההיסטוריון. קוטיק נמנע במפורש מכתיבה היסטורית – לא הייתה לו הכשרה שכזו וגם לא היה לו עניין בכך – אך בחושיו החדים הצליח לשמר מידע רב ערך, המשלים ומאמת מקורות היסטוריים אחרים. ובאחת: אין הוא היסטוריון – הוא זכרן. מודעותו לחשיבות שבשימור העבר – שניתן לראותה גם בנטייתו המופרזת אל האנקדוטלי והקוריוזי – בולטת למשל בתיאור המפורט של סוגי המלמדים השונים, מספר הילדים שלמדו אצל כל אחד מהם ושכר הלימוד ששולם להם.¹⁷⁶ הוא הדין בתיאור מאכלים שונים ודרכי הכנתם או בפירוט של סוגי אריגים ותכשיטים ומחיריהם¹⁷⁷ – כל כוונתם של תיאורים אלה היא דוקומנטרית בלבד. אך עיקר חשיבותם של הזיכרונות של קוטיק כמקור היסטורי הוא בעובדות ובתיאורים הנזכרים כבדרך אגב, המאפשרים לנו לעמת את ההכללות הגדולות ואת הסטריאוטיפים ההיסטוריים עם מה שהתרחש בפועל בעיירה קטנה אחת בתחום המושב.¹⁷⁸

הנה כמה דוגמאות. עוד בתחילת הפרק הראשון, כשהוא מתאר את בעיית “הנעלמים”, מצביע קוטיק מבלי משים על אחת הבעיות העיקריות בחקר הדמוגרפיה של יהודי מזרח אירופה, במיוחד ברוסיה הצארית – היעדר נתונים מדויקים על מספרי אוכלוסייה לפחות עד שלהי שנות השבעים של המאה הי"ט. לדברי קוטיק, עד שנת 1874 – שנת הרפורמות של הצאר אלכסנדר השני בשיטת הגיוס לצבא – כשני-שלישים מיהודי עיירתו כלל לא הופיעו ברשומות הממשלתיות. היה זה שקר מוסכם, שהכול – יהודים ופקידי שלטון – ידעו עליו וחיו אתו: אלה משום שביקשו לצמצם ככל האפשר את מכסת המגויסים (אחד על כל אלף תושבים), ואלה מתוך שנטלו שוחד ושאר טובות הנאה. רק כך ניתן אפוא להבין כיצד “היו” בקאמניץ 250 בתי אב ורק 450 יהודים (כלומר, ממוצע של פחות משתי נפשות למשפחה!), בעוד שבפועל היו בה קרוב ל1,350– יהודים (ממוצע של 5.4 נפשות במשפחה). מדברי קוטיק ברור שמצב דומה שרר גם בוויסוקי השכנה, ומן הסתם בכל עיירות ישראל האחרות שבתחום המושב.¹⁷⁹

עוד מתברר מן הזיכרונות הפער בין המדיניות הרשמית לבין מימושה בחיי היום-יום. הנה, על אף מגמתה המוצהרת של הכנסייה הפולנית שלא לקיים קשרים כלכליים עם יהודים, מחכיר הכומר הקתולי המקומי חלקים מנכסיו לסבו של קוטיק. כומר פולני זה, החי ברמת חיים גבוהה לאין שיעור מזו של עמיתו, הכומר הפרבוסלבי המקומי, גר במחיצת “אחיותיו” היפות, שהכול יודעים שאינן אלא מאהבותיו…¹⁸⁰

הכלכלה הכפרית הטרום-קפיטליסטית, קודם שחרור הצמיתים ב-1861 ולאחריו, מצטיירת אף היא במלוא מורכבותה. היהודים נמצאים בתווך, בין אצולה פולנית ההולכת ומתרוששת מנכסיה וממעמדה בעקבות כישלון מרד 1863, לבין האיכרים המשועבדים בגופם ובנשמתם; המתח שבין הרוב הפולני הקתולי, השולט על הרכוש ועל אמצעי הייצור, לבין המיעוט הפרבוסלבי, המקופח מן הבחינה הכלכלית והסוציאלית, מעמיד את היהודים בסיטואציה מביכה – הם תלויים לפרנסתם בפריץ הפולני “הישן”, אך כפופים למנגנון השלטון הרוסי החדש. רמאויות קטנות וגדולות (למשל, התחמקות מתשלומי מסים; הברחת יי"ש מפולין),¹⁸¹ כמו גם קשרים אישיים בין יהודים יחידים לבין אישי שלטון, המחוזקים בשוחד כספי גלוי וסמוי, הם מפתח מוסכם להסדרת היחסים בין המיעוט היהודי לבין רשויות השלטון.

הפקידות המקומית מעוניינת, ממש כמו היהודים, בחיים שקטים ויציבים. כך למשל, ביקורו של הרוויזור, האמור לבדוק את כשירות הרשומות או את הסדרת הרשיונות לחנויות, נתפס בעיני כולם כהטרדה, העלולה גם להביא אסון. כדי למזער את הנזק משתפים פעולה האיספראווניק הפולני והפרנס היהודי. השוחד, כאמור, מקובל על כל הצדדים. זוהי שפה מוסכמת המאפשרת פתרונות מהירים ויעילים שיש בכוחם למנוע הטרדות והפחדות. באווירה פוליטית וחברתית של לית דין ולית דיין – היהודים משחדים את הפקידים כדי שיעלימו עין מחנויות שאינן מורשות ומיהודים שאינם רשומים כחוק, והפריצים משחדים את הפקידים כדי שיתעלמו ממעשי התעללות בלתי חוקיים בצמיתים. הסיפור המשעשע על הרוויזור, שסירב ליטול שוחד וגורש בידי הסבא מן העיר לשמחתו הגלויה של האיספראווניק – ממחיש היטב מציאות זו.¹⁸²

בכלל, ספק אם יש בידינו תיאור יהודי פנימי מפורט כל כך על יחסיהם של יהודים עם הפריצים, על תלותם ההדדית ועל מעורבותם אלה בחיי אלה, כמו זיכרונותיו של קוטיק. עולמם החברתי של הפריצים נחשף באמצעות התפקיד המרכזי שמילאו היהודים בשירותם. קוטיק, הרואה במסכת קשרים זו פרק עצוב בהוויית הגלות, מתאר אותה מתוך מודעות לאמביוולנטיות שזו כפתה על זהותו העצמית של היהודי: מול הפריץ הוא עומד מפוחד, מושפל ומבוזה; חושש מזעמו, משנאתו, מאכזריותו ומכלביו, אך אינו מסוגל – ואף אינו רוצה תמיד – להשתחרר מהתלות בו ובמשק האחוזתי. הפריץ אינו נתפס בעיניו כבן אדם כמותו, אלא כמקור פרנסה, שאף ניתן להעבירו בירושה. והנה, אותו יהודי עצמו מתגלה בקהילתו שלו, בביתו פנימה, בפנים אחרות ובזהות שונה לחלוטין – תקיף, בעל בעמיו, בעל יצרים, היכול להיכנס לעימותים מרים עם בני הקהילה ועם מוסדותיה על עניינים של מה בכך.¹⁸³

קוטיק מבליט את השוני בעולמם התרבותי של הפריצים לעומת עולמם של היהודים – אלה משחקים בקלפים, שותים לשכרה ומבזבזים את חייהם במסעות ציד, בנשפי ריקודים, בהבל וריק (הפריץ סיכובסקי, שאינו שתיין או קלפן, מוצג כדוגמה חיובית יוצאת דופן), ואלה – פיקחים, חרוצים, מנהלים חיי משפחה למופת ואת זמנם הפנוי (בשבתות ובחגים) מקדישים בדרך כלל לעניינים שברוח, ללימוד תורה ולתפילה, אף כי גם למחלוקות ולסכסוכים. זאת ועוד, הפריצים עצמם מכירים בשוני זה. כל פריץ סבור, “כי היהודי הוא יצור חכם וערמומי, ועם זאת ישר (כל פריץ האמין שרק היהודונים שלו ישרים, אבל השאר – רמאים וגנבים)… יהודי יכול לסדר כל דבר טוב יותר – כך חשב – ובלי ‘מושקה’ או ‘שמוליק’ לא היה זז ממקומו.”¹⁸⁴

ההבדל בין אורח חשיבתו והתנהגותו של ה“גוי” הטיפוסי לבין אורח חייו של היהודי מובלט באפיזודות קטנות – הקומיסר הגוי משתכר דרך קבע ומנצל כל הזדמנות כדי לרמות את אדוניו, ואילו היהודי אף פעם אינו שותה לשכרה, הוא אמין ואינו מתבטל; הפריץ הוא אדם אכזר היכול להגיע לסדיזם של ממש: הוא נהנה מהכאת איכרים, משסה כלבים פראים ביהודים תמימים, ועלול להתאכזר גם לבני משפחתו שלו. כאשר חיפשו הסבא והפריץ סיכובסקי דרך להפריך עלילת שווא שנרקמה כנגד ברל-בנדט, הציע הפריץ אינסטינקטיבית להלקות את עדי השקר עד שיודו במזימה. הסבא גרס כי זו דרך אכזרית מדי – עדיף לצותת לשיחתם ולהמתין עד שיודו במו פיהם במעשה.¹⁸⁵ על אף החשיבה הסטריאוטיפית המובלעת בספר, יודע קוטיק להדגיש את מורכבותן של תופעות היסטוריות וחברתיות, שאינן צבועות רק בשחור ולבן. “אי אפשר להכליל ולומר שכל הפריצים התייחסו רע כל כך ליהודים” – הוא מעיר. “היו ביניהם גם פריצים הגונים שהתייחסו בצורה אחרת לגמרי אל היהודים.”¹⁸⁶

מתיאור המשמעויות הכלכליות והחברתיות של שחרור האיכרים בשנת 1861, ובעיקר מתיאור אירועי המרד הפולני בשנת 1863 והשלכות דיכויו על יחסי יהודים-פולנים ועל “הכלכלה היהודית”, עולה תמונה מורכבת של הקיום היהודי במזרח אירופה בעידן של תמורות ושינוי סדרים: לצד גילויי הזדהות עם הלאומיות הפולנית המתקוממת מול שלטון הכיבוש הרוסי¹⁸⁷ רוחשים היהודים שנאה עזה לאצולה הפולנית על כפיות הטובה שלה ועל ניצול הצלחות זמניות במרד כדי להטיל עליהם אימה ולהתעמר בהם.¹⁸⁸ קוטיק הבין יפה את המלכוד הנורא שבקיום היהודי בפולין: מצד אחד, תלות כמעט מוחלטת בחברת המעמדות, שבאה לביטוי בתחושה, כי “באותם ימים, מה שהיה רע לפריץ, היה רע, לפחות בחלקו, גם ליהודים”;¹⁸⁹ ומן הצד האחר, הכרה בכך שהיחס האנטי-יהודי של הפולנים הוא בבחינת נתון עובדתי שאינו משתנה גם בתמורות הזמנים, ועל היהודים ללמוד ולהסתגל אליו.

דיכויו של המרד מוטט לחלוטין את משק החכירות האחוזתי וערער את הסדר “הישן”, שבו, כאמור, תפסו היהודים מקום מרכזי כגורם המתווך בין האצולה לבין האיכרים. גילויי השנאה של הצמיתים המשוחררים (שלא היו פולנים) כלפי האצילים הפולנים, הופנו, כבעבר, גם כלפי מי שזוהה עם המשטר הקודם ונחשד בשיתוף פעולה עמו – היהודים. האחוזות הוזנחו במהלך ההתקוממות, והאיכרים, שביקשו לנקום, סירבו לעבוד עבור אדוניהם לשעבר ואפילו בשכר; אדרבה, הם לכדו את הפריצים המסתתרים, היכו בהם והסגירום לידי הרוסים.

משפחתו האמידה של קוטיק, שהתפרנסה במשך כמה דורות מחכירת כל נכסי העיירה מאת בעליה, הפריץ אוסרבסקי, החלה לרדת מנכסיה עוד בשלהי שנות החמישים, לאחר מלחמת קרים. באותן שנים נלקחה גביית המס על המשקאות האלכוהוליים מידי החוכרים הקטנים שבעיירות והועברה לידי הברון גינצבורג.¹⁹⁰ להתרוששות של ממש הגיעה המשפחה בעקבות הרפורמות של אלכסנדר השני והאירועים הסוערים של שנות השישים. בכך לא נבדלה ממשפחות רבות אחרות. תמורות העתים אכן הביאו להרס כלכלי של אלפי משפחות יהודיות שהתפרנסו עד אז מחכירות מונופוליסטיות של אחוזות ונכסים אחרים של פריצים. עם זאת, המשבר גם יצר שכבה חדשה של מתעשרים, שידעו לנצל את ההזדמנויות שהציעה הכלכלה החדשה, שהתבססה על תעשייה תחרותית ועל תוצרת חקלאית המשווקת ביעילות ותוך שימוש באמצעים מודרניים (רכבות) תמורת כסף מזומן.¹⁹¹

קוטיק מעיד שבאותן שנים רווחו בקרב היהודים תחושות קשות: “נדמה היה אז כי מעיין הפרנסות היהודיות, שממנו ניזונו יהודים במשך מאות בשנים, יבש לגמרי, והסיכוי למצוא פרנסות חדשות קטן, ואולי לא קיים כלל. נדמה היה שהכול אבוד לנצח.”¹⁹² על אף הניסיונות של סבו של קוטיק להיחלץ מן המצוקה ולאלתר פתרונות, שימשיכו בצורה שונה את התלות ההדדית הישנה בין הפריצים (ובמקרה זה, אלמנות הפריצים) לחוכרים היהודים, לא הצליחו בני המשפחה לשקם את תפארת העבר, גם לא להשתלב בהצלחה בפרנסות החדשות. וכך, בניגוד לאופיו ולרצונו, נאלץ אביו של קוטיק לצאת מן העיירה אל הכפר ולמצוא את לחמו כ“יישובניק”.

עולמם של ה“יישובניקים” מתואר בזיכרונותיו של קוטיק בהרחבה והוא נפרש על פני שתי תקופות. התקופה שקדמה למרד 1863 – שבה עדיין “התבייש יהודי מכובד להתגורר בכפר ולהיות מה שמכונה ‘יישובניק’”¹⁹³ – מיוצגת באמצעות הדוד ברל-בנדט. התקופה שלאחר 1863, שבמהלכה השתנה לטובה מעמדם החברתי של יהודי היישובים, מיוצגת באמצעות גורלו וחוויותיו של קוטיק עצמו, והיא מתועדת בכרך השני של הזיכרונות.

מעניינת במיוחד תמונת מוסדותיה האוטונומיים של הקהילה, קודם לביטולו הרשמי של “הקהל” (הגוף הייצוגי של הקהילה) בשנת 1844 ולאחר מכן. קאמניץ לא הייתה כאמור עיר חשובה – לא במושגי האדמיניסטרציה הרוסית ולא במושגים יהודיים – ואולי דווקא בשל כך יש עניין בבחינת סדריה של קהילה בינונית המקיימת קשרים הן עם יהודי ה“סביבות” (היישובים הקטנים המקיפים את הקהילה), הן עם הקהילות הראשיות הסמוכות לה (בריסק וגרודנה). השם “פרנס חודש” – כך עולה מהזיכרונות – הפך לאנכרוניסטי עוד לפני ביטול הקהל. פורמלית, מינויו של פרנס כזה לא היה לחודש אלא לשלוש שנים, ולמעשה המשיך הפרנס לכהן בתפקידו כל עוד רשויות השלטון, שאישרו את המינוי, היו מעוניינות בו. סבו של קוטיק ואבי-סבו היו פרנסים תקיפים וממולחים, שידעו לעמוד בתוקף על משמר זכויותיהם ומעמדם, ולעתים, כשהדבר נדרש, עשו כן באכזריות. הם נהנו מסמכויות נרחבות – כולל הזכות להכניס את מתנגדיהם למאסר – ומגיבוי גמור של נציגי השלטון המקומי (האַסֶסוֹר) והמחוזי (האיספראווניק), שלא היססו מלהתערב בהליכי הבחירה והמינוי הפנימיים של הקהילה כדי שזו תמנה את הפרנס הרצוי להם.¹⁹⁴

חשיבות מיוחדת נודעת לעדותו של קוטיק על התפשטות החסידות ברוסיה הלבנה ובליטא, אזורים הנחשבים כמעוזה המסורתי של ההתנגדות. מתברר כי עוד במחצית הראשונה של המאה הי“ט הצליחה התנועה החסידית להיאחז כמעט בכל מקום במזרח אירופה, כולל באזורים הצפון-מערביים של תחום המושב.¹⁹⁵ למרבית הפלא, אף בקרב משפחות המתנגדים הנלהבות ביותר מוצאים חסיד אחד או שניים. וכך, שניים מבניו של הסבא, המוגדר כ”מתנגד" גדול – משה, אביו של המחבר, ויוסל דודו – הופכים לחסידים. אפילו שניים מבניו של הרב המקומי – דודו של קוטיק, שהיה בעצמו נצר לר' חיים מוולוז’ין ולגר“א – נסחפים לחסידות.¹⁹⁶ מתיאור נקמתם המאורגנת היטב של החסידים במתנגד שהעז להלשין על הצדיק מסלונים ולהביא למאסרו, עולה בבירור כוחם כקבוצת לחץ כלכלית וחברתית חשובה, לא רק בקאמניץ וסביבתה אלא גם בעיר המחוז בריסק.¹⁹⁷ קוטיק אמנם טוען כי לאחר שהפך למתנגד הצליח לבלום את הסחף לחסידות, וכי מאז ואילך כבר לא נמשכו צעירי קאמניץ לחסידות¹⁹⁸ – אך גם אם אמת דיבר, ספק אם יש לזקוף עובדה זו לזכותו. על הירידה בכוח המשיכה של החסידות במחצית השנייה של המאה הי”ט השפיעו גורמים רבים – ודאי לא רק תוצאות הוויכוח הפומבי שניהל קוטיק עם החסידים בעירו – ובראשם ההשכלה והרוסיפיקציה, הלאומיות והחילון.

החסידות מוצגת בידי קוטיק על אורותיה וצלליה. לצד תיאור לגלגני של סכסוך הירושה על הנהגת חסידות קוברין המיותמת ושל הקרע שנוצר בעקבותיו בקרב החסידים,¹⁹⁹ הוא מתאר בחיבה את הגיבוש והליכוד הפנימי של החסידים, את עולמם החווייתי, את תפילתם הנלהבת, את חגיהם והווי יומם, את יחסם לאדם הפשוט ואת אדישותם לדאגות ההווה ולכבוד המדומה. הוא מבליט במיוחד את היסודות הדמוקרטיים והשוויוניים שבחסידות, ואף טוען כי את הצלחתה של החסידות בראשית צמיחתה במאה הי"ח יש לזקוף לתסיסה הסוציאלית בתוך הקהילה היהודית, למתח שבין עשירים לעניים ולקיפוחם של “עמי הארצות” במסגרת עבודת ה' הממוסדת. אין לראות בדברים אלה פרי עיון היסטורי מעמיק בתולדות החסידות, אלא השתקפות נאיבית של השקפות ניאו-רומנטיות על העבר החסידי (שכבר קיבלו את ביטויין הספרותי אצל י“ל פרץ, מ”י ברדיצ’בסקי, י' שטיינברג ואחרים), ושל דוקטרינות סוציאליסטיות שקוטיק נחשף אליהן בזקנתו (בעיקר דרך בנו אברהם). אם בסופו של דבר דחה קוטיק את החסידות – דחייה זו נבעה בעיקרה מביקורת רציונליסטית: הוא לא יכול היה להשלים עם פולחן הצדיק, הוא מתח ביקורת חריפה על ההווי הגברי של העדה החסידית שהביא להרס התא המשפחתי, טען כלפי השמרנות הטבועה בחסידות ומגבילה את התפתחותו האינטלקטואלית של היחיד, והסתייג מחוסר המעשיות שבחיי החסידים. ואף על פי כן, מן הבחינה הרגשית נשאר קוטיק מלא הערכה לחסידות, שכן זו זוהתה בראש וראשונה עם זכר אביו הנערץ.

ולאחר כל הדברים האלה, עדיין אין אנו רשאים לקבל את “עדותו” של קוטיק כמדויקת בכל מקרה ומקרה. גם אם נניח כי אכן הצטיין בכוח זיכרון מופלא, שלא כהה עם השנים, יש לקחת בחשבון כמה נתונים שיש בהם כדי לעמעם במשהו את התוקף ההיסטורי של העדות שאפשר לגבות מזיכרונותיו.

א. הזיכרונות נכתבו במהלך שנת 1912, כאשר קוטיק היה כבן שישים וחמש. חלק ניכר מן הזיכרונות מתייחס לתקופה שקודם להולדתו, כלומר לפנינו פער של חמישים עד שמונים שנה בין האירועים המתוארים לבין רישומם. לא זו אף זו, גם פרקים שנתרחשו בימי חייו מתוארים על בסיס עדויות שמיעה ולא על סמך ראייה והשתתפות אישית באירוע. במילים אחרות, קוטיק הוא מספר “יודע-כול”: הוא יודע מה חשבו הגיבורים בלבם, מצטט את שיחם אלה עם אלה ובינם לבין עצמם, ואף יודע מה אמר פריץ פלוני לפריץ אלמוני ומה שח צדיק זה לחסיד אחר.

ב. לא פעם מודה קוטיק עצמו במגבלות זיכרונו. הוא ער לפרטים מסוימים שנשמטו מזיכרונו ומעיד בצער: “לעתים נדמה לי, שלו ניחנתי בזיכרון טוב והייתי זוכר את כל שיחותינו אלה, יכולתי, אולי, לכתוב עכשיו ספר מעניין מאוד.”²⁰⁰

ג. ז’אנר הזיכרונות שבו בחר קוטיק, שאפשר לכנותו “זיכרון יצירתי”,²⁰¹ כופה על המהלך בתלמיו עירוב של שלושה מישורי כתיבה: (1) עדות שנשענת על זיכרונו ה“אובייקטיבי” כביכול של הכותב; (2) פרשנות שמעניק הכותב לאירועים שהוא מתאר. פרשנות זו, שהינה “סובייקטיבית”, לא רק ממקמת את האירוע הבודד בהקשרו הרחב, אלא גם מציעה לו משמעות; (3) סיפור שבאמצעותו מנסה הכותב לקשור בין היסוד הדוקומנטרי לבין היסוד הפרשני ולהשלים פערים בעדויות מתוך דמיונו היוצר.

ההיסטוריון המבקש לעשות שימוש ב“זיכרונות יצירתיים” נוסח קוטיק חייב אפוא לנסות ולהפריד, ככל יכולתו, בין שלושת המישורים הללו המשמשים בערבוביה, ועל כל פנים להיות מודע לקיומם הבעייתי.

זאת ועוד, יש מקום להניח שאפיזודות רבות שימר קוטיק באותו אופן שבו שמע אותן לראשונה מפי סבו, סבתו או דודו. קוטיק מתפקד כאן כמעין ארכיונאי או אתנוגרף ה“מקליט”, מתעד ומשמר מסורות היגוד משפחתיות. מסורות אלה עברו מאז ההתרחשות הריאלית ועד להעלאתה על הכתב תהליכים האופייניים לסיפור העממי בכלל.²⁰² אלא שקוטיק איננו “מקליט” אובייקטיבי ומנוכר, שהרי הוא עצמו מהווה חלק בלתי נפרד משלשלת המסירה. מעורבותו הרגשית בהיסטוריה המשפחתית הפרטית שלו, כמו גם תמימותו וחוסר תחכומו, כפו עליו, במודע ושלא במודע, אימוץ נורמות של “זיכרון יצירתי” גמיש, ועִיקְרוּ כל ניסיון לביקורת מקורותיו והתרשמויותיו.

ד. קוטיק ביקש לתפוס את החבל בשני קצותיו. זיכרונו אינו משמש בידיו בהכרח כלי לחשיפת האמת, אלא לשחזורו של עבר “מעניין”, שראוי להנחילו לדורות הבאים. וכך, מצד אחד הוא משמר פריטי ידע “קשה”, שעלולים להיעלם בתהום השיכחה – למשל, מחירים של שכר לימוד, של מאכלים ומשקאות, של בגדים ותכשיטים וכדומה; מצד אחר, כזכרן, שעניינו האמיתי בתיעוד ההיסטוריה המשפחתית, בשחזור הווי השטעטל שהיה ואיננו, ובציור טיפוסי אדם, אין הוא מהסס מלהשלים מדמיונו, ואף דברים אבסורדיים העומדים בניגוד לידוע לנו ממקורות אחרים.²⁰³ לא חסרים גם שיבושים שבשגגה וטעויות שבשגרה.²⁰⁴

ועל אף חסרונותיו ומגבלותיו, תמימותו ופשטנותו, לפנינו מקור היסטורי רב ערך ומסמך תרבותי מן המעלה הראשונה. הספר אוצר בתוכו לא רק מידע חשוב שניתן לבססו לאור מקורות אחרים, אלא גם אוצרות של פולקלור אותנטי, הווי ייחודי ומנהגים, שלא תמיד נשתמרו או תועדו במקומות אחרים. וכל אלה – גירוש דיבוק ואמונות טפלות, מאכלי שבת וחג, מנהגי חתונה וסגולות מגיפה, שמחה ואבל, חסידים ומתנגדים, משחקים ותרבות פנאי, ועוד הרבה – משולבים כחלק אורגני בסיפור.

“מײַנע זכרונות” של קוטיק פתח תקופה חדשה בתולדות ספרות הזיכרונות היהודית ושימש דגם לענף מיוחד של אוטוביוגרפיות, ספרי זיכרונות וסאגות משפחתיות שנכתבו בהשראתו ובמתכונתו, מתוך השפעות גלויות וסמויות. כבר הוזכרו לעיל הקלסיקונים הגדולים, שלום עליכם וי"ל פרץ, ובדומה להם החל לשפוע, לאחר מלחמת העולם הראשונה, זרם גדול של זיכרונות מן הסוג שעליו חלם תמיד “בעל-מחשבות”.²⁰⁵ כמה מוטיבים ואנקדוטות מזיכרונותיו של קוטיק אף נתגלגלו ונשתקעו בספרות העברית בת ימינו.²⁰⁶

ז. על מהדורה זו    🔗

חלקים קצרים מזיכרונותיו של קוטיק תורגמו בעבר לשפות שונות, ברוב המקרים תוך עיבוד בוטה של המקור. יזמתה של “וועלט-פֿאַרלאַג” לתרגם את הזיכרונות לגרמנית כבר הוזכרה לעיל, אך תכנית זו נתממשה רק בחלקה: בשנת 1927 נדפס בכתב העת המצויר “מנורה”, שהופיע בווינה ואשר הקדיש אחת מחוברותיו ליהודי פולין, תרגום אנונימי של פרק אחד;²⁰⁷ בשנת 1936 ראה כאמור אור בהוצאת שוקן שבברלין תרגום מקוצר לגרמנית של החלק הראשון.²⁰⁸ בשנת 1945 תורגמו לאנגלית כמה פרקים, תחת הכותרת: "Love Found a Way”, והם נדפסו בתוך אנתולוגיית זיכרונות שערך ליאו שוורץ.²⁰⁹ גם בעבודת הדוקטור של ג’ק קוגלמס, משנת 1980, תורגמו קטעים נבחרים לאנגלית.²¹⁰ לעברית תורגמו רק קטעים קצרים מאוד,²¹¹ ובעצם הימים האלה מתרגמת נכדתו של יחזקאל קוטיק, גב' רחל קוטיק ממוסקבה, את זיכרונות סבה לרוסית.²¹²

חלקים מזיכרונותיו של קוטיק שימשו אמנם עזר למחקרים רבים,²¹³ אך לא יהיה זה רחוק מן האמת לקבוע, כי כיוון שהספר לא תורגם אף פעם לעברית או לאנגלית, הוא נותר בשוליה של ספרות המחקר בת הדור האחרון.

התרגום שלפנינו מבוסס על מהדורת הזיכרונות שנדפסה בברלין בשנת תרפ“ב, שלמעשה כמעט שאין הבדל בינה לבין המהדורה הראשונה משנת תרע”ג.²¹⁴ במנגנון ההערות והביאורים השתדלתי להאיר את כל מושגי הריאליה, המנהגים, המאכלים, שמות היישובים, הספרים והאנשים, וכן עניינים לשוניים, גיאוגרפיים, היסטוריים, פולקלוריים ופרשניים העולים מן הטקסט, ככל שידי משגת וידיעתי מגעת ומפי סופרים וספרים. הרקת יצירה משפה לשפה מעוררת קשיים ידועים, קל וחומר באשר לניבים או למונחי ריאליה שאין להם תמיד תמורה עברית הולמת.²¹⁵ מקווה אני שכיוונתי לאמת, וכדרך שלימדונו חז"ל – על מה שאיני יודע אמרתי איני יודע. שמות של מקומות הובאו, בדרך כלל, בתעתיק העברי המקובל היום בספרות המחקר וכן במקורם הלועזי (בדרך כלל הפולני).²¹⁶

כמה ממבקריו של קוטיק כבר עמדו על שפתו ה“נמוכה” והבלתי מעודנת ועל סגנון כתיבתו הנוטה לחזרות ולאריכות יתר: “אין לחפש היגיון בלשני בכתיבתו” – כתב א' ליטווין, שעיין בחוברותיו של קוטיק שהופיעו קודם לזיכרונות. “פעמים רבות נמשך משפט אחד לאורך דף שלם ולעתים אף יותר מזה. אף על פי כן, היידיש שלו היא נקייה באמת ולא מצועצעת. ממש כמו שהעם מדבר.”²¹⁷ גם נח פרילוצקי, ששיבח אמנם את הזיכרונות מצד תוכנם ועסיסיותם, לא התעלם מכך שהם כתובים בצורה נוקשה ובלתי מהוקצעת, עד שמתקהות שיניו של הקורא.²¹⁸ אברהם יודיצקי קלע אולי יותר לאמת כשתיאר את סגנונו של קוטיק כ“פשוט, עממי, נעים ומלבב”.²¹⁹

סגנון עממי ו“גס” זה מאבד, ללא ספק, משהו מקסמו ומחיוניותו עם הרקתו לעברית החדשה. גיבוריו של קוטיק, והוא בעצמו בתוכם, אינם מדברים גבוהה גבוהה, אלא משוחחים וחושבים בשפה פשוטה, ברורה ונעימה. נמנעתי אפוא, בכוונת מכוון, משימוש בעברית מליצית וניסיתי לשמור, כמיטב היכולת, לא רק על נאמנות למקור ועל סגנונו האישי של המחבר, אלא גם על רוח התקופה, מושגיה ועולמה, וגם על כמה משימושי הלשון שלה. תקוותי שעלה הדבר בידי.

מוקדש לזכר סבתי האהובה ביילע-ראַשע – המחנכת הלבבית והשקטה שגידלה את משפחתנו הגדולה והרעשנית…

 

במקום הקדמה    🔗

אני מספר על מה שראיתי, אבל אינני יודע איך אני עושה זאת. אך הישן – כך אומרים – חשוב למען החדש, וכדי לבנות את החדש צריך להכיר את הישן. אם אכן זה כך, יסלח לי הקורא על ה“איך” בזכות ה“מה”, והיה זה שכרי. גיליתי פינה צדדית של עבר ישן ואפור, אבל אהוב…

נעורי עברו עלי בעיירה קטנה אופיינית, שם חיו יהודים דלים אבל רגועים, ואם מותר לומר כך, היו אלה חיים של טעם… היום כל זה אינו קיים עוד, שירתן של העיירות האלה נָדַמָּה ואיננה. אמריקה היא שגרמה להידלדלות הזאת, ואילו החיים הקשים של היהודים ברוסיה והאנטישמיות שיוצקים שם על ראשם כעופרת שחורה, שיברו אותן לחלוטין. הן, העיירות היהודיות החינניות, שהיו חלשות יותר מן הערים היהודיות, היו הראשונות לגווע…

י"ק

אני מוצא לנחוץ לפרסם כאן מכתב ששלח לי שלום עליכם לאחר שקיבל את הכרך הראשון של “זיכרונותי”. אינני עושה כך, חלילה, כדי להתגאות בפני הקורא על השבחים ששלום עליכם הגדול חלק לי, עד כדי כך שיחתום בהתפעלות: “קוראך אסיר התודה, חברך ותלמידך.”

אני מביא את המכתב דווקא כדי לאפיין באמצעותו את דרכו של שלום עליכם – הוא עצמו, המצחיקן הנלבב שלגלג על הכול, היה גם עניו אמיתי. בהיותו בשווייץ, שוכב על ערש דווי ומנותק מן החיים, המשיך לגלות עניין, ובחום שכזה, בכל ספר חדש ביידיש שנתפרסם שם בבית. מתפעל כילד מתמונות ששרטט סופר לא מוכר, המחזירות אותו בזיכרונו “לנעוריו, למשפחתו, ל’חדר' שלו, לחגיו ומועדיו, ולחלומותיו”…

י"ק

 

מכתבו של שלום עליכם אל יחזקאל קוטיק    🔗

לוזאן (שווייץ),²²⁰ 10.1.1913

עמיתי הנכבד, שלדאבוני אינו מוכר לי, יחזקאל קוטיק!

בשעה שכתבתי לך,²²¹ כתבתי באותה הזדמנות גם לניגר,²²² שעלינו להחליף את הספרים. מתברר ששלחת לניגר את העותק שהיה מיועד למשורר אברהם רייזן²²³ – ורייזן נמצא עכשיו, לא פחות ולא יותר, בניו-יורק, באמריקה! לו היה זה לפני כמה שנים, כששלום עליכם עדיין היה זריז וקל רגליים, כל זה היה צחוק, פשוט הייתי קם ונוסע לאמריקה. אבל עכשיו זה קצת קשה לי. אך מה יעשה בן אדם, שנפשו יוצאת לקרוא ב“זיכרונות” שלך? ובכן, שהעבירה תהיה עליך. חתכתי לגזרים את העותק של ניגר,²²⁴ ואינני מתחרט על כך כלל וכלל.

התחלתי לקרוא את ה“זיכרונות” שלך, ומה אומר ומה אדבר? אינני זוכר מתי הייתה לי הנאה כזאת, כזה עונג – תענוג רוחני אמיתי! אין זה רק ספר – זה אוצר, גן, גן עדן מלא פריחה ושירת ציפורים. זה הזכיר לי את נעורי, את משפחתי, את ה“חדר” שבו למדתי, את החגים והמועדים שלי, את חלומותי, את הטיפוסים שלי. לא! אני וצרור הדמויות והתמונות שעמי, שרבות מהן הכרתי ורבות דמיינתי, אומר לך בלי שום חנופה או ענווה מזויפת – לעומתך ילד עני אנוכי, קבצן! עם חוויות כשלך ועם משפחה כשלך הייתי כבר מציף את העולם! גוואַלד, איפה היית עד עכשיו? בן אדם מלא יהלומים, אבנים טובות ופנינים, וכלום! יהודי מתהלך ו“מקבץ רענדלעך”²²⁵ (כמו שאומרים האדוקים הקנאים שלכם שם), ולא מודיע לאיש שיש בידיו אוצר כזה! התחלתי לקרוא ולא יכולתי להפסיק, כמעט השתגעתי! מי זה הקוטיק הזה? נדמה לי ששמעתי על אחד, בחור צעיר בשם א' קוטיק,²²⁶ אבל אתה הרי יהודי בעל זקן שיבה.

מה שהקסים אותי בספרך הייתה האמת הפשוטה והקדושה, שאיננה מקושטת בצורה מלאכותית. ואיזו לשון! לא, אין אתה רק איש ישר וטוב, שומר נאמן של אוצר יקר ונדיר; נתברכת בכשרון מתת האל, ובנשמה של אמן שאינו מודע לה. לא מעט יהודים היו בקאמניץ שלך ובזַסְטַבְיֶה,²²⁷ לא מעט קרובים ומודעים היו למשפחה הרועשת שלך – מדוע לא עלה על דעת איש מהם ללקט זיכרונות כאלה כפי שעשית אתה? מדוע איש מהם, חוץ ממך, לא הלהיב אותנו כך?

שמע נא, איכשהו נדמה לי, שהמשפחה שלך היא משפחתי שלי (וכך חש, מן הסתם, כל קורא). אני מכיר את סבך, אהרן-לייזר, ואת סבתך ביילע-ראַשע, ואת אביך החסיד משה, ואת כל דודיך ודודותיך, ואפילו את האִיסְפְּרַאוְונִיק²²⁸ ואת האַסֶסוֹר²²⁹ ואת כל הפריצים,²³⁰ הטובים והרעים, ואת המלמדים, ואת החסידים, ואת המתנגדים, ואת הרופאים, ואת הרב, ואת האפיקורוס ההוא שהיה מזכיר בבריסק,²³¹ שהקערבל²³² נחשב אצלו כממזר,²³³ ואת שני ה“ישראל”,²³⁴ ואת אהרן-לייבלה וחצקל ומושקה,²³⁵ ואת ברל-בנדט האופּראַווליאַישטשע,²³⁶ ואת כולם כולם! כולם חיים וקיימים, אני מכיר את כולם. אני שמח עמם בשמחתם ומתאבל באבלם. איך שלא יהיה, צריך כוח כדי למנוע ממני מלפרוץ בצחוק (ויש אצלך כמה מקומות כאלה, שלא יכולתי להפסיק מלצחוק), אבל גם כדי להביא אותי לידי דמעות. אני נשבע בהן צדקי, שבכיתי יחד עם כולם שעה שסבך בירך אתכם בערב יום כיפור,²³⁷ ובשעה שנפטרה סבתך הצדקת והונחה על קרקע הבית וסבא התעלף מאה פעמים.²³⁸ הלוואי שנזכה כבר לישועת ישראל, כמו שעיני זלגו דמעות! ולא בגלל שמישהו הלך לבית עולמו – ריבונו של עולם! כמה אנשים מתים בכל יום ובכל עת ובכל שעה! אבל הסבתא והסבא שלך – הם שלי, שלי, שלי!

ומפני שכולם אנשים חיים ויקרים, ממש זהב, ומפני שהצלחת להפיח בהם מנשמת אפך ולהכניס בהם את האמת היוקדת שלך, אני באמת משתבח בכך שיש בקרבנו אנשים כמותך, יהודים כמותך. הודות לך לא יאבדו “רענדלעך” כאלה, שהתגלגלו (ולדעתי, עדיין מתגלגלים) בקרב בני עמנו. אני באמת מתגאה, שהספרות העממית²³⁹ הצעירה שלנו ביידיש נתעשרה בספר כמו ה“זיכרונות” שלך. האם תמשיך לכתוב את ה“זיכרונות”? האם יהיו הכרכים הבאים שמנים ומוצלחים כמו הכרך הראשון? מוצלחים – בזה אני בטוח; שמנים – אינני יודע. אני חושש שהם כבר יהיו רזים ודלילים יותר. היהודים הללו כבר אינם! כלומר, הם ישנם, אבל איש אינו מבחין בהם. הם אינם בולטים, הם בטלים בשישים, ובפרט בעיר הגדולה.

11.1.1913

על הר גבוה בלוזאן (המכונה ‘לייזן’),^20א אלף וחמש מאות מטר גובה, פגשתי היום במקרה סופר אחד, איזביצקי (מיכאלביץ'),²⁴⁰ וסיפרתי לו איזו התפעלות, עד כדי בכי ודמעות, עורר בי איזשהו ספר של איזשהו יהודי, בעל בית פשוט, ששמו י' קוטיק. ומה מתברר? שאיזביצקי זה מכיר אותך טוב,²⁴¹ ושאתה הוא אביו של א' קוטיק ובעל בית הקפה שברחוב נאלווקי,²⁴² ושכולם כבר יודעים מזמן שיש לך איזה “זיכרונות”. אם כן נשאלת השאלה: איפה הן היו, הבהמות? אם הן ידעו – למה שתקו? ואיפה הייתי אני, בהמה שכמותי? דומני שגם אני הייתי שם אצלך בנאלווקי ושתיתי קפה עם ספקטור.²⁴³ למה לא ידעתי אצל מי אני נמצא ואצל מי אני שותה קפה? למה שוק הספרים שלנו מלא בימים אלה בסמרטוטים מסמורטטים, בזמן ש“אוצרות” כמו שלך מתגלגלים באיזשהו ארגז, או מגירה, או מתחת למזרון?

ברגע זה, כשאני נזכר איך המבקרים שלנו מהללים כל זב חוטם, שמדפיס איזו תועבה שמועתקת מן הגויים, אני ממש רותח מכעס. זה ממש גורם גועל נפש כשקוראים את הקיא הלעוס והירוק הזה, כמו ניבולי הפה של אַרְצִיבַּשֶׁב²⁴⁴ והזבל של דומיו, שגורמים להומוריסטן טוב, כפי שהם קוראים לי, לכעוס וליטול ממנו את תיאבון הכתיבה. אני נעשה גזלן – אמנם לא להרבה זמן, אבל כמו “גזלן יהודי”.²⁴⁵ בקיצור, הפלגתי בדברים. ענה לי, בבקשה, אם יש לך מעט זמן בשבילי, האם אתה ממשיך לכתוב עוד “זיכרונות”, מאיזו תקופה, באילו חוגים תעסוק, האם זה הולך חלק כל כך כמו שהיה עד עכשיו, והאם אתה מזכיר גם את המשפחה? יש שם טיפוסים שאתה מוכרח לחזור אליהם, לספר ולספר. שמור על בריאותך ועירנותך, וכתוב!

קוראך אסיר התודה, חברך ותלמידך…

שלום עליכם

 

פרק ראשון: העיירה שלי    🔗

העיירה שלי * ה“סלופּ” * ה“סקזקה” * ויסוקי * המסחר באותם ימים * יהודים ופריצים * הכנסייה הרוסית והכנסייה הפולנית * הכומר הרוסי והכומר הפולני * אוסרבסקי * יורשו של אוסרבסקי * האססור * כיצד נהג יהודי להעביר את יומו * הגבירים הקמצנים * המשפחות המכובדות בעיירה * שעפּסל הכליזמר * מרדכי-לייב * ר' שמחה-לייזר * שבת בעיירה * אנשי ריב ומדון * מחלוקות * המלשין איצ’ה שייטעס * זסטביה * מלמדים * לימודים בימים עברו * הגויים * הדוקטור * מרפאים * ה“תלמוד תורה” * בית המרחץ * המקווה * הנהר * שחייניה של קאמניץ * ההקדש * הרב * מגידים * בית העלמין * חברה קדישא

העיירה קאמניץ, מקום הולדתי, ידועה בזכות המגדל העתיק, שכּוּנה “סְלוּפּ”.²⁴⁶ איש לא ידע מה מקורו של מגדל זה וההשערה הייתה שהוא שריד ממבצר קדום. המגדל היה גבוה וכתליו העבים נחרצו בחרכי ירייה לתותחים ולרובים. בימיו של סבא עדיין מצאו שם פגזים שמשקלם עשרה פוּנְט²⁴⁷ – אות וסימן שדרך החרכים הללו אכן ירו. הלבֵנים שמהן נבנה המגדל היו כה מוצקות עד שאי אפשר היה לשבור מהן ולו חתיכה קטנה. בקאמניץ סיפרו, שאת המגדל הזה בנו עם חלבוני ביצים ולכן הוא חזק כל כך… כשהצאר אלכסנדר השני²⁴⁸ וידידיו הנסיכים האירופים ערכו מסע ציד ביער ביילוֹוייז’ה,²⁴⁹ כשבעה מִיל²⁵⁰ מקאמניץ, נהגו כל המיניסטרים והגנרלים שליווהו לבוא לעיירה ולהתבונן במגדל ההיסטורי הזה.

בכוונה התחלתי את סיפורי דווקא במגדל הזה, משום שכאשר אני נזכר בעיירתי מיד צף בזיכרוני אותו “סְלוּפּ” כמין אות וסימן, כסמל שיש לו איזו משמעות בלתי מובנת.

ועכשיו אני יכול לתאר את העיירה עצמה.

בימים שבהם אני פותח את זיכרונותי, לפני שישים שנה,²⁵¹ היו בקאמניץ מאתיים וחמישים בתים – ישנים, שחורים וקטנים, שגגותיהם מכוסים רעפי עץ, וכארבע מאות וחמישים “נפשות” שנרשמו ב“סְקַזְקַה”,²⁵² דהיינו ברשומות הממשלתיות. כאן מתבקשת, כמובן, השאלה: מאתיים וחמישים בתים וארבע מאות וחמישים נפש – הכיצד? התשובה לכך פשוטה מאוד. לפני שנת 1874, קודם שהונהגה שיטת הגיוס החדשה לצבא,²⁵³ כמעט שני-שלישים מן היהודים לא היו רשומים. השלטונות, כמובן, ידעו זאת אבל עברו על כך בשתיקה. בשנת 1874 נתפרסם צו מטעם הצאר, שכל ה“נעלמים” (דהיינו, כל אלה שלא היו רשומים עד אז),²⁵⁴ שיבואו להירשם ב“סְקַזְקַה”, לא יענשו על כך. בכל עיירה וכפר עברו אז ועדות לרישום הנעלמים.

מעניין לספר כיצד גויסו באותם הימים החיילים לצבא מתוך אותן ארבע מאות וחמישים הנפשות שכן היו רשומות בעיירתי: ארבעה מיל מקאמניץ נמצאת העיירה וִיסוֹקִי,²⁵⁵ וב“סְקַזְקַה” שלה היו רשומות כחמש מאות וחמישים נפשות. ויסוקי וקאמניץ נתנו ביחד את מכסת המגויסים השנתית, אבל כיוון שהגיוס היה על פי אחוז מסוים, כלומר מגויס אחד לכל אלף איש, יצא שמוויסוקי ומקאמניץ גם יחד גויס בימי ניקולאי הראשון רק חייל אחד. וכך נתנה קאמניץ קצת פחות מחצי חייל, ואילו ויסוקי, שהייתה גדולה יותר, קצת יותר מחצי חייל. פרנסי שתי העיירות עמלו קשה עד שהגיעו להסכמה, ולבסוף החליטו ששנה אחת תיתן קאמניץ חייל ובשנה שלאחריה תיתן ויסוקי, ופעם בעשר שנים לא תיתן קאמניץ את מכסתה. החשבון היה פשוט: בכל שנה יש פחות חמישים איש. בתוך עשר שנים – יהיו פחות חמש מאות, כלומר לא יהיה צריך לתת. ככה גייסו חיילים באותם ימים: יהודים הגיעו להסכמה בינם לבין עצמם…

כפי שהיה מקובל אז, בעיבורה של העיר²⁵⁶ היו שתי שורות של חנויות, שדלתותיהן הקדמיות היו פתוחות כלפי פְּנים. בין שתי השורות נמתחה סמטה צרה, שרק בקושי יכלה עגלה לפלס בה את דרכה. בשלוש או ארבע חנויות עסקו במכירת בדים משובחים עבור היהודים והפריצים שגרו מחוץ לעיר; בשלוש או ארבע חנויות אחרות מכרו סינרים, מטפחות, בדים וכדומה; בשאר החנויות מכרו דברי סדקית, זפת, עִטְרָן וכיוצא באלה.

במסחר בחנויות עסקו רק הנשים – זקנות, צעירות, נערות וילדות. וכולן ישבו אלה מול אלה, כעוסות ונרגשות. לצדן היו, כמובן, גם עוזרות בשפע – בחורה או אישה – שקראו לקונים המזדמנים – בדרך כלל איכרים ואיכרות – ושידלו אותם להיכנס אל החנות. אבל לסוג היותר נכבד של קונים – היהודים והפריצים – היו חנויות קבועות שבהן היו רגילים לקנות. את הקונים הללו לא העזה אף אחת לשדל ולסחוב לחנותה כמו שסוחבים דג מלוח.²⁵⁷ לכל היותר ליוו אותם ואת בעלת החנות שהרוויחה מהם בקללה חרישית.

הפדיון, למעט בימי ראשון, היה למעשה דל, משום שהאיכרים כמעט שלא הגיעו לעיירה בימים אחרים. הנשים ישבו אפוא בפתח החנויות באפס מעשה ולא עשו דבר. ימי ראשון, לעומת זאת, היו ימי שוק של ממש. האיכרים באו בהמוניהם, וסביב החנויות נוצרה צפיפות גדולה, כמו זבובים שמתרוצצים על שמשת חלון שנמצא בה גרגר סוכר.

בתי המרזח נחשבו בין העסקים הגדולים שבעיר, וכאלה היו לא מעט. האיכרים גם יכלו לסעוד שם בגבינה, דגים מלוחים ומלפפונים. גם יין מתוק²⁵⁸ לא חסר שם, וממנו לגמו השְׁלַכְטִיץ'²⁵⁹ או הפריצים הזעירים. הם לא הסתפקו, כמו האיכרים, בקינוח של גבינה או דג מלוח, אלא הרשו לעצמם לאכול בשר ברווזים או דגים. גם את בתי המרזח הללו ניהלו נשים, בדיוק כמו את החנויות, אבל בימי ראשון, ימי הפדיון הגדול, באו גם הגברים לעזור.

ובכן, במה עסקו הגברים? גם הם לא התבטלו. מחוץ לקאמניץ היו כמאתיים פריצים בעלי אחוזות. לכל פריץ היו כמאתיים או יותר צמיתים, שעבדו למענו בפרך יומם ולילה. הפריצים רצו, כמובן, ליהנות מן החיים, ולכן לכל אחד מהם היה בעיירה יהודי אחד או שניים שסרו למרותו. מעסקים אלה הייתה ליהודים פחות או יותר פרנסה.²⁶⁰

אם מסביב לפריץ כרכרו שני יהודים, אחד מהם היה “יהודי יפה” וסוחר מכובד, ואילו השני – “יהודי קטן” והרבה פחות מרשים בהופעתו ובהיקף מסחרו. שניהם היו משרתיו של הפריץ לכל דבר ועניין – היהודי היפה עסק בעיקר במתן עצות, ואילו השני שירת אותו בעבודות שונות ובמעשי ערמה. אבל שניהם כאחד – על אף שהתפרנסו חלקית מן הפריץ ועל אף שהוא הגן עליהם מפני השלטונות²⁶¹ – חיו באימה מתמדת מפניו. יש להודות לאלוהים עשר פעמים ביום שפרשת היחסים יהודי-פריץ עברה מן העולם.²⁶²

כשהתחשק לו היה הפריץ מלקה את היהודי שלו ואחר כך אומר: “אם תשתוק, תוכל להמשיך ולעבוד אצלי, ואם לא – אמצא לעצמי יהודי אחר במקומך. כך או כך, לא תצליח לעשות לי מאומה – האססור והאיספראווניק שניהם לצדי.” היהודי שתק וחשב לעצמו: מילא המכות, הרי משום כך הוא פריץ, אבל לכל הפחות בזכותו אני גם מצליח להתפרנס קצת. וגם אם אמות, לילדים שלי תהיה בעתיד פרנסה ממנו.

וכך באמת היה. כשהיהודי מת, הפריץ לקח במקומו את בנו או את חתנו, מי שיותר מצא חן בעיניו, כפי שנוהגים בשידוך. היהודי “ירש” אפוא את הפריץ; כן, הפריץ היה מין ירושה שכזאת.

כאן ראוי לציין, כי לפריץ היה בעיירה גם בעל מלאכה משלו, ורק לו הוא נתן עבודה.²⁶³ בעלי המלאכה שבעיירה מרובים היו: סנדלרים, חייטים, פחחים וכיוצא באלה, ומובן שפרנסתם הייתה קשה יותר משל החנוונים. ואף על פי שהם שילמו שכר דירה נמוך מאוד – עשרה או שנים עשר רובל לשנה, בכל זאת התקשו מאוד לשכור לעצמם דירה, ובבית קטן אחד התגוררו שתיים או שלוש משפחות.²⁶⁴

באותם הימים היו האססור והאיספראווניק המושלים היחידים. אם שני יהודים התקוטטו, מיד רצו לאססור עם הנשים ועם הילדים, עם העוזרים ועם הידידים הטובים והקרובים, והאססור פסק לטובת מי ששיחד אותו יותר או מי שיותר מצא חן בעיניו. אם אחד מהם היה תקיף ואוהב ריב ומדון ולא הסתפק בגזר דינו של האססור, היה רץ אל האיספראווניק שבבריסק²⁶⁵ ומתלונן על האססור. אבל רק לעתים רחוקות זה עזר לו. במקרה כזה, חייו לא היו שווים עוד פרוטה. האססור פשוט קבר אותו חי ורדף אחריו בכל הזדמנות, ועד מכות ומאסר הגיעו. האיספראווניק עמד כמובן תמיד לצדו של האססור.

האיספראווניק ריכז בידיו את כל הכוח ושלט על כל הסביבה. הגוּבֶּרְנַטוֹר,²⁶⁶ לעומת זאת, היה משהו אחר לגמרי שקשה בכלל לתפוס. הוא נחשב למעין קיסר, ולפנות אליו בעניין כלשהו הנוגע ליהודים – דבר זה כלל לא עלה על הדעת.

לפריץ היה סוכן יהודי, שהתגורר עמו באחוזתו. בנוסף, היה לו גם חוכר, שעל פי רוב אף הוא היה יהודי, ואם היו לו, לפריץ, כמה אחוזות וכמה כפרים, גם בהם ישבו יהודים – סוכן וחוכר. יהודים אלה, אין צריך לומר, רעדו מפניו של הפריץ.

באותם זמנים, כשלפריץ לא הייתה כל בעיה להכות איכרים ואיכרות, זקנים וצעירים, מה כבר היה איכפת לו מן היהודון? אפשר להבין את אימת המוות שחשו הסוכן, החוכר ובני ביתם מפני הפריץ. אם למי מהם היו, חלילה, גם בנות יפות, זו הייתה כבר ממש צרה צרורה. הם רעדו מפחד שמא תמצאנה הנערות חן בעיני הפריץ, שבכוחו היה לעשות ככל העולה על רוחו. הבנות היפות של היישובניקים²⁶⁷ היו תמיד מטונפות, לא רחוצות, מוזנחות וקודרות, כדי שיופיין לא ימשוך תשומת לב. רק כשנסעו לעיר והתרחצו היטב בסבון, יכלו הכול לראות שהן אכן יפות.

כל דבר שהפריץ נצרך לו הוא השיג, על פי רוב, באמצעות היהודים שלו. הוא סבר כי היהודי הוא יצור חכם וערמומי, ועם זאת ישר (כל פריץ האמין שרק היהודונים שלו ישרים, אבל השאר – רמאים וגנבים). הוא היה מטיל עליהם שליחויות שונות אל עמיתיו, הפריצים האחרים. ועל אף שהיה לו בחצרו אקונום,²⁶⁸ שהיה אחראי על כל האחוזה והשגיח על האיכרים, בכל זאת העדיף הפריץ שהיהודים שלו הם שימלאו את פקודותיו. יהודי יכול לסדר כל דבר טוב יותר – כך חשב – ובלי “מושקה”²⁶⁹ או “שמוליק” לא היה זז ממקומו.

הפריצים של קאמניץ לא היו, בדרך כלל, עשירים גדולים. אדמתה של קאמניץ הייתה חוֹלית ובלתי פורייה: משטח של כשמונה דונם היו קוצרים לא יותר ממאתיים וארבעים אלומות תבואה,²⁷⁰ ובכל אלומה שכזו לא היו יותר מחמישה-שישה פּוּד²⁷¹ גרעיני דגן. רק מעט חיטה גדלה באדמות קאמניץ. אבל אפשר היה, בכל זאת, למצוא פה ושם חלקת אדמה טובה, בשטח של כמה וְיוֹרְסְטַאוֹת מרובעות,²⁷² ואז ניתן היה להפיק מכל שמונה דונם כשבע מאות עד תשע מאות אלומות תבואה.

הפריצים, שגרו זה בשכנותו של זה – במרחק שלוש או ארבע ויורסטאות – נהגו לעתים קרובות לערוך נשפים, פעם אצל פריץ זה ופעם אצל אחר. הנשפים הללו היו מפוארים ויקרים והוגשו בהם יינות מעולים. אבל בעטיים התרוששו לא מעטים מהם, ועל כן הם היו תמיד לחוצים ודחוקים בכספם.

היהודים קנו מהם תבואות, יי“ש, צמר, צאן ובקר, ותמורת הסחורה שילמו מראש סכום גדול, לא פעם הרבה יותר מערכה האמיתי. אמנם לא חסרו גם מתחרים, כאלה שרצו אל הפריץ והסיגו את גבולו של הסוחר הקבוע. לעומת זאת, את קניותיו נהג הפריץ לערוך רק אצל היהודים שלו, בעלי ה”חזקה",²⁷³ שבהם אסור היה להתחרות.

הפריצים אהבו כלבים – זאת הייתה האופנה. לכל פריץ היו כלבים מסוגים שונים – היו כלבי ציד, והיו כלבים שהתנפלו ללא כל נביחה על זרים וכמעט שטרפו אותם. היה גם מין שלישי של כלבים שרק נבחו ולא נשכו, והיו כאלה שגם נבחו וגם נשכו. סוגי כלבים שכאלה היו בחצרו של כל פריץ, והסבל שהביאו הכלבים הללו על היהודים שהלכו אל הפריץ יש בו למלא דף “נאה” בתולדות הגלות.

כשיהודי נסע אל הפריץ, ראשית כול הוא עצר את עגלתו לפני שער האחוזה והמתין עד שיראה איזה איכר או איכרה. אלה הובילוהו לפינה כלשהי אל הסוכן, ומשם כבר היה מישהו מוביל אותו אל הפריץ. כשיצא היהודי החוצה שלח הפריץ מישהו שילווה אותו אל שער הארמון. אם היה היהודי ראוי לכבוד הזה, שלח הפריץ משרת שילווה אותו אל שער הכניסה הראשית של האחוזה, אבל אם לא התמזל מזלו והיה עליו לחזור לבדו, הוא נאלץ, מפוחד עד מוות, לגרור את עצמו מהארמון עד שהגיע לסוכן וזה ליווה אותו החוצה.

כל עוד לא הגיע היהודי לשער האחוזה, לא יכול היה להיות בטוח מאימתם של הכלבים הנרגזים. אם בשל איזה דבר קל ערך לא מצא היהודי חן בעיני הפריץ, חייו לא היו שווים חצי גרוש. הפריץ ציווה עליו ללכת לבדו עד שער היציאה, וכאן התרחשה מסכת שיטתית של לעג ועינויים. בהתחלה שלח הפריץ כמה כלבים שרק נובחים אך אינם נושכים, מיד אחר כך – כלבים מסוג אחר, ואחריהם את הנושכים האמיתיים. אלה התנפלו על היהודי מכל הצדדים, לא אִפשרו לו לזוז, לא קדימה ולא אחורה, ואגב כך הוא חטף מנה הגונה של נשיכות. היהודי פחד עד מוות. צעקותיו עלו עד לב השמים, ואילו הפריץ, עם כל בני משפחתו, עמד על המרפסת וצחק.

לעתים, כשהפריץ כעס על יהודי, יהיה זה אפילו יהודי נכבד ויחסן, הוא היה משגר שליח כדי שיכניס אותו דרך השער וקורץ אליו לנטוש את היהודי באמצע החצר. או אז נקלע היהודי היחסן לאותה “חגיגה” כמו היהודי הפשוט (אבל אי אפשר להכליל ולומר שכל הפריצים התייחסו רע כל כך ליהודים. היו ביניהם גם פריצים הגונים שהתייחסו בצורה אחרת לגמרי אל היהודים).

מובן מאליו שאותם יהודים חזרו הביתה חצי חיים וחצי מתים, ולעתים, מרוב פחד נפלו למשכב. האישה, ובעיקר הילדים, פרצו בבכי למראה אביהם הרועד והחיוור, ואז נשתררה בבית אווירה של יום כיפור. לאחר כמה ימים שב הפריץ וקרא לאותו יהודי שיבוא אליו בדחיפות משום שהוא מאוד זקוק לו, וכמובן ששוב נחפז היהודי ורץ אליו. וכי מה לא יעשה יהודי בשביל פרנסה?

היהודי ניחם את אישתו, שהפריץ איננו רע כל כך ביסודו ושאפשר להסתדר אתו ולהתפרנס ממנו. רק כשהוא תופס איזו שעה גרועה, קליפה,²⁷⁴ אזי רע ומר. הוא אמר: “מסתמא, הכול בא מאלוהים, ודבר איננו נעשה ללא רצונו. אלוהים רצה להעניש אותי והכניס לראשו של הפריץ איזה שיגעון. הלוואי שבזה יסתיימו כל צרותי ולעתיד לבוא ישמור עלי אלוהים מפני הכלבים הרעים.”

הפריצים שהתגוררו מחוץ לקאמניץ הגיעו לכנסייה כמעט בכל יום ראשון. בחגים חשובים נהגו כל הפריצים להתכנס יחדיו. כל אחד מהם השתדל שמרכבתו, סוסיו ורתמותיהם יהיו הדורים משל רעהו. קשה לתאר את הפאר של המרכבות והסוסים הללו. הן נסעו בכל רחבי העיר וחנו בכל הרחובות. פריץ אחד נסע במרכבה יקרה שארבעה סוסים יקרים רתומים לרוחבה, זה לצד זה. הסוסים ורתמותיהם היו עטורים כסף וזהב, ואף הרַכָּב ועוזרו היו עדויים זהב וכסף. פריץ אחר נסע עם ארבעה סוסים רתומים לאורך, שני צמדים זה אחר זה, ואלה היו מקושטים אף יותר. אצל השלישי היו שישה סוסים – ארבעה רתומים לצדי המרכבה ושניים בחזית. ואם לא די בכך, היו משרתים אחרים מחזיקים חצוצרה נאה מכסף. בכניסה לעיירה היו מריעים והרַכָּבִים היו מצליפים בשוטים הארוכים – כל זה יחד הטיל פחד גדול על כולם. אפילו פריצים, שלא היו בעלי אחוזות גדולות והחזיקו ברשותם רק כמה עשרות צמיתים, לא חסכו שום סכום כסף על מרכבה וצמד סוסים.

לאחר שיצאו מן הכנסייה התפזרו כולם. כמה פריצים נסעו לחַייצֶ’ה טרינקובסקי,²⁷⁵ ליטול ממנה כמה בקבוקי יין טוב ותה משובח. אחרי המרכבות רצו כלבי ציד ארוכי רגליים, לצווארם קולרי כסף יקרים.

שתי כנסיות היו בקאמניץ. כנסייה אחת פולנית – בשביל הפריצים. האיכרים הקתולים הלכו לכנסיות כפריות ולא, חלילה, לזו של הפריצים. בכלל, אסור היה לאיכרים להסתובב ברחוב שבו שכנה הכנסייה.

הכומר הפולני ושני עוזריו התגוררו בחצר גדולה לא הרחק מן הכנסייה. בחצר היה גן יפה ובו עצי פרי מלבלבים ופרחים יפים וריחניים. הריחות שעלו מחצרו של הכומר היו כה חריפים, עד שהאף היהודי לא היה מסוגל לסבול אותם והראש החל להסתובב סחור סחור. הכומר עצמו חי כנסיך, עם סכו"ם של כסף וזהב – ממש כמו קיסר. הפריצים הגדולים באו לסעוד עמו ארוחת בוקר לאחר תפילת יום ראשון.

לכומר היו מרכבות מסוגים שונים – סגורות ופתוחות, רתומות לסוסים אבירים, וכשנסע היו שני צמדי הסוסים רתומים בטור, זה לאחר זה. ברשותו היו שדות וכרי דשא לרוב, והאיכרים – הצמיתים של הפריץ – הם שעיבדו אותם עבורו. לעתים קיבל הכומר מתנה מאחד הפריצים – כמה איכרים. זו הייתה מתנה לכל החיים. לכומר גם היו הרבה פרות ומיני עופות, ובחצר – אגם מלאכותי ובו דגים רבים. מלבד כל זה היו לו גם משרתות וחדרניות יפות מאוד מבנות האיכרים, שגם אותן קיבל במתנה מהפריצים.

בזמנו, כשעוד הייתי ילד, גרנו בבית המרזח של הכומר, ממש מול החצר שלו. זה היה בית נהדר, שאותו בנה הכומר כדי להגדיל את הכנסתו. שלא כאחרים, שחויבו לשלם לפריץ מס על מצרכים כגון יי"ש, בירה, מלח, נרות, טבק, ועוד ועוד, הכומר היה פטור מכך. וכיוון שהחכירה הכללית²⁷⁶ של העיר הייתה ברשותנו, נאלצנו לחכור גם את בית המרזח של הכומר, כדי למנוע בכך את האפשרות לתחרות חופשית. שילמנו לכומר שלוש מאות רובל לשנה עבור בית המרזח, שבו גם התגוררנו. אני זוכר שלכומר היו ארבע אחיות, גבוהות, דקות גזרה ויפות באופן בלתי רגיל. הן התלבשו בבגדים יקרים והתייפו והתקשטו כמו שרק נשותיהם של אדונים גדולים נהגו להתלבש.

בית הכומר המה תמיד מאורחים, ביום ובלילה, שרקדו סביב האחיות היפהפיות. יומם וליל לא פסקה ההילולה בביתו של הכומר. הם ניגנו בכלי נגינה מסוגים שונים, וקול הצלפות השוטים של נהגי המרכבות שנתערבב בנשיפת החצוצרות טרד את שנתנו לילות שלמים.

הכומר הרוסי העני התפוצץ מקנאה למראה חיי הפאר והמותרות של הכומר הקתולי. הוא נשבע בפני קהל האיכרים, צמיתיו של הפריץ, ובפני היהודים, שהעלמות היפהפיות כלל אינן אחיותיו של הכומר. הן בכלל זרות לו לגמרי, מאהבות שלו. אך כיוון שלכומר קתולי אסור לשאת אישה הוא הפיץ שמועה שאלה אחיותיו. צריך להודות שהכומר הפרבוסלבי המסכן צדק – הן באמת היו מאהבותיו ולא אחיותיו.

הכנסייה השנייה הייתה רוסית והיא שכנה על אחד ההרים שבעיר (בעיבורה של קאמניץ היו ארבעה הרים גבוהים: הר ה“סְלוּפּ”, הר הכנסייה, הר אַדוֹלִינָה והר הארמון, שעל ראשו התגורר הקומיסר²⁷⁷ של הפריץ). בכנסייה עלובה זו התפללו הצמיתים הרוסים הפרבוסלבים. ברור שפריצים או אצילים פרבוסלבים כלל לא היו בנמצא, ואפשר רק לשער באיזה “עושר” חיו להם הכומר הרוסי, אישתו וילדיו.

הכומר גר בבית קטן ודל ותמיד הלך ברגל. מלבד זה הוא גם היה ביש מזל: פעם קנה בשלושים רובל סוס מסכן וכרכרה. הסוס התפגר והכומר שוב הלך ברגל. הוא היה לבוש בגדים ישנים, דהויים ומוטלאים, ובידו החזיק מקל פשוט, שחטב אחד האיכרים מיערות הפריץ ונתן לו במתנה. אומרים שכאשר נודע לפריץ על מתנת המקל, שלח את האססור אל הכומר, כדי שהלה יחזיר את המקל ויגלה את שמו של האיכר שממנו קיבל אותו. האססור, שהיה בעצמו פרבוסלבי, לא רצה לבייש את הכומר. הוא לא לקח את המקל, אבל אילץ את הכומר לגלות את שמו של האיכר. בשל מתנה תמימה זו חטף האיכר מהפריץ שישים מלקות בזרדים שנלקחו מאותו העץ.

לכומר הייתה חלקת אדמה קטנה שבה זרע תבואה ואותה מכר לפרנסתו. הוא היה כל כך עני, שיהודים שילמו לו עבור התבואה עוד בטרם צמחה.

קאמניץ הייתה בבעלותו של פריץ ששמו אוֹסֶרֶבְסְקִי, רווק זקן שהיה קצין פולני בתקופה שלפני המרד הראשון.²⁷⁸ היו לו כחמשת אלפים צמיתים, אחוזות רבות סביב לקאמניץ ואף העיר גופא הייתה שלו. בנוסף לכל אלה היו לו גם ארבעה-עשר מיליון גוּלְדֶן²⁷⁹ בבנק. אמרו שאת כל הרכוש הרב הזה הוא הרוויח במשחקי קלפים. זה בוודאי נכון, משום שאוסרבסקי היה שחקן קלפים דגול, שתמיד זכה. רוב הזמן התגורר אוסרבסקי בוורשה ושם שיחק בקלפים עם פריצים עשירים. עוד אמרו, שהוא היה עושה כשפים, ואת כספו הרוויח בכישוף. פעם בשנה ירד לאחוזתו היפה פְּרוּסְקֵה,²⁸⁰ ששכנה שמונה ויורסטאות מקאמניץ.

פריץ אחד, כמדומני ששמו היה מוֹצְייבְסְקִי, שיחק פעם קלפים עם אוסרבסקי במשך לילה שלם. המשחק היה על כל הקופה, לחיים ולמוות. קודם הפסיד מוצייבסקי שלושים אלף רובל במזומן. אחר כך המשיך לשחק על מרכבותיו, על סוסיו, על אחוזתו הגדולה ועל שש מאות הצמיתים שבבעלותו. הוא הפסיד את הכול ואחר כך אישר זאת בחתימתו על גבי מסמך, בשמו ובשם משפחתו. למסמכים כאלה לא היה לכאורה כל ערך, משום שהם חסרו אישור נוטריוני. אבל אוסרבסקי לא היה מוטרד מכך – היו לו קשרים טובים עם השלטונות בוורשה,²⁸¹ וגם הגנרל-גוברנטור של פלך וילנה²⁸² היה בין ידידיו הטובים. ואכן, כל המסמכים שברשותו, שעליהם חתם הפריץ, היו חזקים כברזל.

אבל בכך לא נסתיימה הפרשה. לאחר שמוצייבסקי הפסיד בלהטו את הכול ולא נותר לו על מה להמר, הוא החליט לשחק על אישתו בסכום של עשרים וחמישה אלף רובל, ושוב הפסיד.²⁸³ או אז הוא אמר לאוסרבסקי: “אם אירה בעצמי, האם תבוא ללוויה שלי?”

אוסרבסקי, פריץ פולני טיפוסי, ענה לו במעין תערובת של רחמנות ואכזריות: “אני מרחם עליך ולכן אעשה עמך עסקה, ובעד דבר של מה בכך אהיה מוכן להשיב לך את כל רכושך – תנשק לי ב…!”

מוצייבסקי הסכים. ואז הוסיף אוסרבסקי: “אבל אתה תישק לי בנוכחות כל הפריצים ובנוכחות אישתך. עליה לראות זאת, משום שמכרת אותה בלי ידיעתה.”

הרעיון הזה כלל וכלל לא מצא חן בעיני מוצייבסקי. “אני מעדיף להתאבד” – השיב.

“לא אתן לך” – איים אוסרבסקי וציווה להוליכו מיד לחדר מיוחד ולנעול אחריו את הדלת. שני משרתים הוצבו שם כדי לשמור עליו.

למחרת הוזמנו כל הפריצים לנשף. במהלך המסיבה ציווה אוסרבסקי לקרוא לפריץ המרושש ולאישתו שנכחה במקום. ליד השולחן התפאר אוסרבסקי בזכייה הגדולה, וציין כי בעצם הוא בכלל לא זקוק לרכוש הזה. כל מה שהוא מבקש זו רק נשיקה באותו מקום, שלא נאה לקרוא בשמו. ואם אין הוא רוצה לנשק לו, יוכל לעשות זאת אפילו לאיכר זקן.

ברור שסיפור המעשה מצא חן בעיני הפריצים הפרועים. הביאו לאולם איכר זקן והפריץ המרושש נאלץ לנשק לו שלוש פעמים… בסופו של דבר, הם הוציאו בשעת מעשה את אישתו החוצה, שלא תצפה במחזה הנשיקות המשפיל. לאחר ההוצאה לפועל החזיר לו אוסרבסקי את כספו ואת כל המסמכים. אישתו של מוצייבסקי לא רצתה לשוב אתו הביתה. הוא נסע לבדו ולמחרת ירה בעצמו. סביר להניח שעם נשיקה לאוסרבסקי עוד יכול היה לחיות, אבל לנשק לצמית – בזה לא יכול היה לעמוד.

אוסרבסקי לא בא ללוויה ואף לא אישתו של המתאבד. שניהם מיהרו לנסוע לוורשה. מרוב בושה היא לא חזרה עוד לקאמניץ, אף שהיו לה שם אב ואם ומשפחה שלמה של פריצים גדולים.

לאוסרבסקי היו חמש עשרה אחוזות מסביב לקאמניץ ובכל אחת קומיסר מיוחד, שהיה השליט היחיד. בנוסף היו לו אקונום וגם ווֹייט,²⁸⁴ שתפקידו היה להוציא לפועל את העונש שעליו החליטו הקומיסר או מנהל המשק. עונש זה היה, בדרך כלל, מלקות. למלקה אסור היה לטעות, דהיינו להפחית, חלילה, במספר. אם היה נותן קצת יותר, זה לא היה איכפת לאף אחד. אסור היה להתלונן על כך, משום שעל התלונה הכי קטנה היו חוטפים מלקות נוספות. הקומיסר הראשי, הממונה על כל האחוזות, התגורר בארמון נהדר, על ראש הר בלב העיר.

כל תושבי קאמניץ שילמו לפריץ מס שנתי על המגרש של ביתם. אסור היה לקנות בירה או יי“ש אלא אצל הפריץ. מלבד זאת היו עוד כל מיני מסים: מס על מלח, מס על עורות – ובקיצור: על הכול. על כל מה שאדם נצרך לו הוטל מס. אוסרבסקי הפיקח הצליח, תודות לחוזה שהיה לו, לסחוט כל כך הרבה מן התושבים, שבעניין זה הייתה קאמניץ, ככל הנראה, עיר יחידה במינה. אולם, בשל עושרו העצום שכח אוסרבסקי מדי פעם את המסים. נו, סוף סוף מה זה בשבילו ה”שטעטל-געלט"²⁸⁵ של היהודונים, שעה שהוא עצמו מלא זהב?

בשלושת צדי העיר (בצד הרביעי היה הנהר)²⁸⁶ הוצבו מחסומים. בימי ראשון ובימי יריד גבו שם חמש קוֹפֵּיְקוֹת²⁸⁷ על כל סוס שנכנס. בין קאמניץ וזַסְטַבְיֶה²⁸⁸ היה סכר ארוך ולידו שלושה גשרים ושלוש טחנות מים.²⁸⁹ גם אלה היו רכושו של הפריץ, ואת הכול הוא החכיר לסבי, אהרן-לייזר קוטיק. קראו לזה “האַרֵנְדָה”,²⁹⁰ וסבא, אחיו וכל הילדים התפרנסו ממנה.

בימי זקנתו חדל אוסרבסקי מלבוא לקאמניץ. לא היה לו עם מי להעביר את הזמן, ולכן ישב בוורשה. ובכל זאת, פעם בשלוש שנים הוא היה מגיע לעיירה ונשאר לחודש. בן שמונים וחמש היה במותו, ומעולם לא התחתן. כשהיה מגיע לקאמניץ באה עמו גם מרכבה גדולה, במיוחד בשביל כלי המטבח. ארבעה סוסים סחבו בקושי את מרכבת המטבח, ובבוץ הגדול היה צריך לרתום למרכבה הכבדה שישה סוסים.

כאשר התקרב אוסרבסקי לגיל שמונים הוא החליט לכתוב צוואה, ובה חילק את כל רכושו הגדול בין שלושים פריצים מקרב חבריו. מובן שביניהם היו כאלה שכלל לא נזקקו לירושה, אך למשפחתו שלו לא הוריש אוסרבסקי אפילו קוֹפֵּיְקָה אחת. אפילו לאחיותיו, שאולי כן נזקקו לכסף, לא הוריש דבר.

את כספו ציווה אוסרבסקי לכל מיני פריצים, אבל לאחוזתו, לחמשת אלפים הצמיתים ולעיר קאמניץ בחר יורש מקרב הפריצים היחסנים והמרוששים. היורש הנבחר היה יתום כבן שבע-עשרה, וכדי לבחון את דרכיו, לקח אותו אוסרבסקי לתקופת ניסיון. הוא שלח אותו לפרוסקה, מצויד במכתב אל הקומיסר הראשי. במכתב נצטווה הקומיסר לאפשר לפריץ הצעיר לנהל את האחוזות תחת השגחתו, וכמו כן עליו ללמדו כיצד להיות בעל בית אמיתי. עליו לעשות זאת משום שהילדון הזה עתיד להיות אדון כל האחוזות הללו.

עוד ציין אוסרבסקי במכתבו כי על הקומיסר לתת את הדעת על התנהגותו של היורש, ובכל חודש עליו לשלוח לו דו"ח מיוחד על אופיו ועל דרכיו. מובן מאליו שעליו להתייחס אל היורש כאילו היה בנו של הפריץ, ומכיוון שיש לדאוג שתמיד יהיה לו קצת כסף בכיס, על הקומיסר להעניק לו בכל חודש מאתיים רובל, ועם זאת לשים לב על מה הוא מוציא את כספו.

היורש הגיע לפרוסקה ובתוך זמן קצר התרועע עם הפריצים המקומיים. לא עברו אלא כמה חודשים והוא התיידד עם כל הצעירים ההוללים ונסע לכל הנשפים שערכו הפריצים בסביבה. חיסרון אחד היה לו: הוא לא יכול היה להזמין את הפריצים אליו הביתה לנשף, משום שאוסרבסקי הזהירו שאת הירושה הגדולה יקבל רק אם ישתכנע שהתנהגותו שקטה, יציבה וצנועה, ובעיקר – שהוא מתמסר לניהול המשק.

אבל למן הרגע שהיורש התחבר עם הצעירים ההוללים, כבר לא היה די במאתיים רובל לחודש, שהיו כטיפה בים. לשחק קלפים הרי צריך, לבזבז כסף על כל מיני דברים יפים צריך, ולתת כיבוד לאורחים צריך. חבריו, שהבינו את מצוקתו הכספית, יעצו לו שיתחיל לנסוע לקאמניץ ויתוודע ליהודים – אצלם בוודאי יוכל להשיג כסף ככל שירצה.

היורש עשה כך. הוא הגיע לקאמניץ במרכבה מפוארת עם משרת הדור ושני צמדי סוסים רתומים זה אחר זה. הם נכנסו היישר אל חייצ’ה טרינקובסקי – מן המקומות הידועים בעיירה. היורש סיפר לחייצ’ה שהוא מעוניין ליטול הלוואה בריבית מסוימת, וביקש ממנה שתמליץ בפניו על אדם מתאים. היא הזדרזה להודיע על כך לכמה מן היהודים, ואף הם לא התמהמהו והגיעו מיד. היורש הציג עצמו בפני היהודים כמי שעתיד להיות אדון האחוזות וממילא גם אדון העיר. אמנם עדיין אין לו ייפוי כוח, אבל זה לא משנה ממש, אוסרבסקי כבר זקן בן שמונים… וכמה שנים יחיה בן אדם?… ובכן, הוא רוצה לקחת הלוואה בריבית טובה, והדבר יהיה, בעצם, רק לטובתו של המלווה.

מובן שהיהודים, שלא ידעו מאומה על תקופת הניסיון שקצב אוסרבסקי ליורש, הלוו לבחור ההולל כל כמה שביקש. הם לא העלו על דעתם שהוא יבזבז את הכסף בתוך זמן קצר כל כך בהילולות הפריצים הצעירים ועלמותיהם. הוא לווה בקאמניץ כל כך הרבה כסף עד שלא הסכימו לתת לו עוד. הוא פנה לבריסק – השבח לאל, גם היא עיר – ושם הצליח “לחטוף” עוד חמישים אלף רובל.

בתחילה נזהר היורש מן הקומיסר, אבל עד מהרה הבין הקומיסר שיש לו עסק עם נוכל ממדרגה ראשונה, ש“חוטף” סכומי כסף גדולים היכן שרק יכול ושכולם בסביבה מדברים עליו. הקומיסר דיווח על כך לאוסרבסקי, וזה ענה לו, שיודיע לכל המלווים המחזיקים בידם שטרי חוב שעליהם חתום היורש, כי כספם יוחזר להם, אך אם ילוו לו שנית – שישכחו מהכסף. את הדברים האלה הודיע הקומיסר, וכן היה.

הקומיסר שלח לאוסרבסקי את רשימת כל המלווים שהחזיקו בשטרי חוב, והלה ציווה עליו לשלם את הכול, ועוד דבר קטנטן: לתת ליורש חמישים מלקות, ותיכף ומיד לאחריהן לשלחו אחר כבוד לביתו שבפלך קאליש.²⁹¹

מחצית השנה עברה ואוסרבסקי שלח יורש אחר, בחור צעיר בן עשרים ושתיים. יחד עמו שיגר מכתב לקומיסר ובו חזר על כל מה שנאמר כבר במכתב שהביא היורש הראשון. היורש השני היה נוכל אף גדול מהראשון, אך גם פיקח ממנו. הוא הבין שבלעדי הקומיסר לא יוכל לעשות מאומה, וסופו יהיה רע ומר כסוף קודמו. הוא החליט לספח למחנהו את הקומיסר ולשתפו בתכניותיו. כך יוכל לעשות ככל אשר יחפוץ.

הוא החל לבקר בביתו של הקומיסר. למראית עין התנהג בענווה ובצניעות וזמן רב בילה בחיק משפחתו של הקומיסר. במיוחד השתדל להתיידד עם רעייתו של הקומיסר, שהייתה אישה זקנה אך נבונה. הוא ביקש להוכיח לה שבעלה גרם עוול ליורש הראשון. “אסור לעשות דברים כאלה” – אמר לה – “יורש זה, שהוא בן לאבות יחסנים, נתאמלל בגלל בעלך; הקומיסר רצה להוכיח לאוסרבסקי את נאמנותו, אך לא העלה על דעתו מה תהיינה התוצאות.”

“אכן אמרתי לבעלי” – הסכימה הגברת – “שיעלים עינו מכך. וכי חייב הוא לדאוג לרווק הזקן הזה שיש לו כל כך הרבה מיליונים? בעלי באמת הודה, שאחרי שהלקה את היורש התחרט על כל העסק.”

בשיחות מסוג זה הצליח היורש לקנות את לבה של אשת הקומיסר. היא עמדה היטב על כוונותיו והכינה לכך את בעלה. החשבון היה פשוט – היורש ובעלה יכולים לקבל בהלוואה מאות אלפי רובל, כל אחד ילווה להם. איכשהו הדבר יעבור בשלום עד שהזקן יעצום את עיניו. ברור שמכל הלוואה כזאת יוכל בעלה ליטול לעצמו סכום נכבד. אחרי שאוסרבסקי ימות, בעלה יהיה מאושר. היורש ירשום נכסים על שמו, יעניקם לו ויתחלק עמו. בקיצור, זו הזדמנות בלתי רגילה עבורו. הם ישבו יחד ותחבלו תחבולה כיצד להשיג את הכסף.

היורש יתחיל לנסוע לעתים קרובות לקאמניץ ויתוודע שם לפלוני, מוישלה ק'. זהו יהודי עשיר, חכם וחרוץ, שיוכל לסייע לו בהרבה פרטים, ובמיוחד בעסקי הלוואות. ואכן, היורש התיידד עם מוישלה והביאו אליו לפרוסקה. בדרך, מן הסתם, סיפר לו על כוונתו, וכשהגיעו לפרוסקה ישבו יחדיו עם הקומיסר וטיכסו עצה כיצד להשיג כסף. מוישלה הציע שילוו כסף ויציינו במפורש שההלוואה תוחזר רק לאחר מותו של אוסרבסקי. לא יהיה צורך בהמתנה ממושכת, הוא כבר בן יותר משמונים, חולה וחלוש, ואפשר לצפות למותו בכל יום. מובן שהיורש יהיה מוכן לשלם ריבית שנתית גבוהה, שהרי מה זה בשבילו. בנוסף, יש חשיבות רבה לכך שהקומיסר עומד לצדו. אפשר יהיה להשיג כסף ואיכשהו להסתדר עד מותו של אוסרבסקי: אפשר להחזיר ושוב לקחת, ושוב להחזיר ושוב לקחת, וכך עד אין סוף.

התכנית מצאה חן בעיניהם ומוישלה השיא עצה: הקומיסר יאתר כמה משרתים ערמומיים, כאלה המבינים עניין ויודעים לבצע שליחויות, במיוחד כאלה הקשורות בהלוואות כספים, וכך יוכל היורש לישון בשקט. הם התחילו לפעול בכל הדרכים. מוישלה עצמו מצא יהודים עשירים שלא ידעו מה לעשות בכספם והסכימו להלוות להם. בפני הפריץ הצעיר נפתח עולם חדש.

יום אחד החליט אוסרבסקי לבוא במפתיע לפרוסקה. בדרך כלל ידעו בארמון על בואו שלושה חודשים מראש, היו מתכוננים בהתאם ואוסרבסקי היה מוצא את הכול על הצד היותר טוב. אבל הפעם הזאת ביקש אוסרבסקי לבוא במפתיע כדי לבדוק את התנהגותו של היורש שבידיו התכוון להפקיד רכוש כה גדול. עם היורש הראשון נכשל, וחשוב היה לו לדעת מהו אופיו של היורש החדש.

כשהגיע אוסרבסקי לחצר, פגש בארמונו את האציל הצעיר עם הקומיסר, את היהודי מוישלה ק' ועוד כמה יהודים ופריצים. בואו הפתאומי הפחיד את כולם. כשהביט בפניהם, מיד הבין שהעניינים אינם פשוטים כלל ועיקר. הוא הביא את האדון הצעיר לחדר מיוחד והחל בחקירת שתי וערב. “איזה עסקים יש לך עם היהודים ועם כל היתר” – חקר אותו בתקיפות, כדרכו.

היורש התבלבל לגמרי ומלמל דברים לא ברורים, שהיהודים סוחרים עם הקומיסר, שיש להם עסקים אתו ובשל כך נקבצו כולם עכשיו. אוסרבסקי קרא למשרתים וחקר כל אחד מהם לחוד, מה ידוע להם על התנהגותו של האדון הצעיר. המשרת, שנהג לנסוע עם האדון הצעיר וידע את כל הסודות הקשורים בענייני הלוואות הכספים וכל השאר, סיפר לאוסרבסקי את הכול בפרוטרוט.

מיד קרא אוסרבסקי לקומיסר ואמר לו שהוא יודע את הכול. ידוע לו שהקומיסר והאדון הצעיר עשו יד אחת כדי להתהולל ולגנוב ממנו. עליו לדעת שאם יודה במעשה, יינתנו לו חייו בתמורה, ואם לא – יצווה להלקותו עד מוות. הקומיסר נפל לרגלי אוסרבסקי, פרץ בבכי ואחר כך הודה שהכול אמת, שהוא אשם, שהוא בידיו של אוסרבסקי והוא מבקש את רחמיו. אוסרבסקי שלח להביא את האדון הצעיר ואת סטפאן המשרת. האדון הצעיר נאלץ להודות בכל מה שהקומיסר וסטפאן סיפרו. אוסרבסקי סלח לקומיסר ושלחו החוצה, ואילו האדון הצעיר קיבל עשרים ושתיים מלקות, כמניין שנותיו.

לאחר הדברים האלה חיפש אוסרבסקי יורש נוסף, מתאים יותר, שעל שמו יוכל לרשום את כל רכושו. לבסוף אכן מצא אותו. הוא לא היה צעיר כל כך, בן עשרים ושמונה. אוסרבסקי שלח אותו לפרוסקה, וכעבור חצי שנה נפטר.

היורש נעשה לפריץ, אבל אז נתבטלה הצמיתות.²⁹² הוא מכר את האחוזות ואת העיר קאמניץ לאיזה רוסי, אבל אותו רוסי היה שיכור גדול ששקע מיד בחובות כבדים ומת בתוך זמן קצר. לאחר מכן נמכרו האחוזות אחת לאחת, וקנו אותן יהודים, שהשתמשו לשם כך בשמות נוצריים.²⁹³

בנוסף למשכורתו, הייתה לאססור גם הכנסה נאה מן היהודים. כיוון שהיו בעיר יותר ממאה חנויות, וברשיונות החזיקו אולי ארבעה-חמישה סוחרים בלבד, נטל האססור מכל סוחר שלושה רובל לשנה וכולם היו מרוצים. כך היה גם עם בתי המרזח – שילמו לאססור עשרה רובל לשנה, ובזה נסתיים העניין. כשהגיע הרוויזוֹר²⁹⁴ פעם בשנה לבדוק את הרשיונות, ידע על כך האססור כמה ימים מראש וציווה על הסוחרים לנעול את חנויותיהם. בכל פעם היה הרוויזור מגיע ראשית כול אל האססור. את הביקורת הם ערכו בצוותא – שניהם, פקיד ההוצאה לפועל ושמונה-עשר דֵסְיַאטְנִיקִים,²⁹⁵ כדת וכדין. כאשר נכנסו לסמטת החנויות הנעולות, פנה האססור אל הרוויזור ואמר לו כי אלה דוכני מכירה קטנים העומדים כך מימים ימימה. לאחר מכן הוביל אותו לאותן חנויות ספורות שהיה בידן רשיון. הרוויזור החתים את הטפסים: כשר! ונטל, כבדרך אגב, חמישים רובל. גם זה היה מס ששולם מדי שנה. האססור דאג לאסוף את הכסף מראש, קודם לבואו של הרוויזור; אחר כך בא יהודי שהציג עצמו כנציג העיר והוא שדאג לתחוב את הכסף לידו של הרוויזור.

לאססור הייתה הכנסה נוספת מפשרות שעשה בין יהודים נצים. דמי פשרה היה נוטל על פי סוג הסכסוך. היה מתחיל בשטר של שלושה רובלים ומסיים ביותר מעשרה. הוא חי כמו אציל, בבית גדול ובו גן נהדר עם כל הנוחיות. עבור כל זה שילם בכל שנה חמישים רובל לאיזו אצילה, שאצלה בבית גרו כל האססורים. היו לו כמה פרות בשביל חלב, כמה סוסים עם מרכבה פתוחה ועם עגלון, וכל זה לא עלה לו מאומה. הפריצים של קאמניץ שלחו לו חציר, שיבולת שועל ומכל הטוב שבחצרותיהם. גם משרתים לא חסרו לו; היו אלה הדסיאטניקים שתחת פיקודו.

הפריצים ידעו היטב מה הם עושים. תמורת כל המתנות הללו העלים האססור עין מכל פשעיהם. הם יכלו להלקות איכר או איכרה עד מוות, לסטור ליהודי ולענותו כל כמה שיוכל לספוג, ואיש לא יכול היה למחות כנגדם או לתבעם לדין. משום כך נהנה האססור מכל טוב. הוא נהג לנסוע ולבקר את הפריצים ואצלם עשה עוד קצת כסף במשחקי קלפים. הוא מעולם לא הפסיד – הפריץ תמיד הפסיד בכוונה תחילה, כי רצה שהאססור יחזור לביתו עם כמה רובלים בכיסו. לתת כסף ישר ליד – אין זה נאה, מוטב להעמיד פנים שמפסידים לו.

זכורני כי בזמנו היה אססור בשם שירינסקי. היה זה גוי ערמומי, שידע לעשות כסף גם מן היהודים וגם מן הפריצים. היו לו ממש חביות גדושות מטבעות זהב, והשמועה אמרה שיש שם אולי שלושים אלף רענדלעך. כל מי שנזקק לכסף – יהודים או פריצים – הלך ללוות משירינסקי, והלה נטל על כל רענדל שהלווה רובל אחד נוסף. כעבור זמן מה שילם שירינסקי סכום כסף גדול ונהיה לאיספראווניק בסוקולקה²⁹⁶ שבפלך גרודנה.

*

כידוע לכול, יומו של גבר מתחיל בתפילה. כל אחד התפלל בבית המדרש שלו, וכאלה היו שניים: אחד גדול, שנקרא “בית המדרש הישן”, והשני, שהיה קטן יותר, כונה “בית המדרש החדש”. היה גם בית מדרש קטן, שנקרא “בית המדרש של ר' הירשל”, והיה בית כנסת והיו כמה שטיבלעך.²⁹⁷ כולם היו בחצר אחת, ולפניה, לצד הדרך, נמשכה תעלה גדולה ועמוקה מאוד שהגיעה עד לנהר. כשירדו גשמים חזקים הציפו המים את גדות התעלה, עד שהיה קשה ומסוכן לעבור ברחוב עם עגלה, אבל את התעלה לא גידרו.

בית מדרש נוסף היה מרוחק יותר, ברחוב אדולינה, שבצדו האחד יש הר גבוה. בבית המדרש הזה כבר ריכלו בענייני פוליטיקה. אחרי התפילה היו חלק מן האנשים לומדים דף גמרא וחלק אחר – משניות; ליד שולחן מסוים היו כמה יהודים מקשיבים לפלוני שלימד “עֵין יעקב”,²⁹⁸ ואילו השאר דיברו בענייני העיר וסיפרו על צדיקים ועל גאונים גדולים בתורה. “הפוליטיקאים” היו קבוצה בפני עצמה. כל יום התיישבו ליד שולחן, לפני התפילה ולאחריה, ודיברו על מלחמות ועל שלום, על חדשות מן העולם הגדול ועל פוליטיקה. בשל עסקיהם נסעו “הפוליטיקאים” הללו פעמיים בשבוע והביאו עמם את כל החדשות.

שולחן אחד היה וסביבו ישבו יהודים קשישים בעלי זקן שיבה שסיפרו מעשיות על קיסרים וקיסריות משנים קדמוניות, על יֶקַטֶרִינָה,²⁹⁹ פְּיוֹטְר³⁰⁰ ופָּבֶל,³⁰¹ ועל מלחמת נפוליאון ברוסיה בשנת 1812.³⁰²

ועוד שולחן היה ולידו ישבו יהודים חרדים, וכן פְּרוּשִׁים,³⁰³ כאלה שנטשו את נשותיהם וילדיהם, באו ללמוד בעיר אחרת ו“אכלו ימים”,³⁰⁴ ולמרות זאת כולם התייחסו אליהם בכבוד גדול. הם היו מספרים מעשיות על העולם הבא, על גן עדן ועל גיהנום, ועוד סיפורים מן הסוג הזה, חרישיים ועגמומיים.

מסביב לשולחנות הסתובבו אברכים צעירים “אוכלי קעסט”,³⁰⁵ בנים או חתנים של בעלי בתים,³⁰⁶ שריכלו על חותנים וחותנות ועל מאכלים טובים. הללו כבר פתחו את גמרותיהם והכינו עצמם ללימוד, אבל הרי נעים יותר לשוחח – אז מניחים את הגמרות פתוחות.

בשעה עשר הלכו הביתה לאכול משהו. גמרו לאכול, ואם לא היה זה יום ראשון, ולאף אחד לא היה משהו אחר לעשות, חזרו לבית המדרש ושוב ישבו ליד השולחנות, כביכול כדי ללמוד. פותחים את הגמרות, אבל לאט לאט שוב מתפתחת השיחה. וכשנגמרים כל הנושאים עוברים לדבר על החטאים שבעיר, על “טרפֿה-ביכלעך”,³⁰⁷ על אפיקורסות ועל כיוצא בזה.

בזמני היו בקאמניץ שלושה גבירים – יהודים קמצנים שהתנהגו כקבצנים. לאחד מהם, מ“ג, היו כמאה אלף רובל, אבל הוא התגורר בבית קטן ונמוך עם גג מקש. במקום נרות הדליקו אצלו שמן, אכלו לחם שחור עם תפוחי אדמה לא מקולפים, והוא בעצמו לבוש היה בקפוטה³⁰⁸ קרועה. כשצריך היה ללכת לפריצים לקנות סחורה, הוא הלך ברגל. כזה היה הסוחר הגדול ביותר של חיטה ויי”ש. אומרים שהוא נהיה לגביר עשיר בזכות הפריץ בּוּכֶוֶצְקי מאחוזת ריסטיץ' שליד קאמניץ. הוא קנה עבורו הכול, ואת החשבונות היה משרטט במקל על החול. מקל זה נלקח מאחד העצים של הפריץ, ומ' היה כותב על החול עם המקל ומוחק, וכך במשך כמה שנים צבר את הונו הגדול.

ש“ס, הקמצן השני, התגלה במפתיע כגביר, והדבר קרה בשעת ברית מילה שנערכה בבית אחד מידידיו הטובים. קודם לכן היה ש”ס טוחן בטחנה של הפריץ והשתכר עשרה גולדן לשבוע. לאחר מכן היה לו מתקן להפקת שמן, עם מכבש ועם סוסים, שהיה שווה בערך אלף וחמש מאות רובל. איש לא הבין מהיכן יש לאיש הזה כל כך הרבה כסף. לילה אחד עלה המתקן באש. ש“ס החל לנסוע בכרכרה יחד עם הסוחר א”ט. ש“ס הוביל את הסוסים, ואילו א”ט, שהיו לו אולי אלף רובל, הפך לפתע פתאום לסוחר גדול של תבואה ושל יי“ש. הוא ישב למעלה בתוך הכרכרה, נסע אל כל הפריצים ועשה עמם עסקים בשווי של עשרות אלפי רובל. גם כאן איש לא הבין מהיכן יש לא”ט כל כך הרבה כסף.

וכך עברו כמה שנים. יום אחד היו ש“ס וא”ט בברית מילה. הביאו כמה בקבוקי אלכוהול חריף, הכינו פּוּנְץ' – תה מעורב באלכוהול – ושתו עד שהשתכרו כהוגן. השיכורים החלו לרקד במעגל, וש“ס, שהיה כבר בגילופין, אמר תוך כדי ריקוד: “לא סתם רוקד לו א”ט. עשרות אלפי הרובל שהוא סוחר בהם, שלי הם.” פרצה מהומה רבתי, ולמחרת בבוקר הלכו השניים לדין תורה³⁰⁹ כדי לחלק ביניהם את הכסף. הסכסוך היה על חמשת אלפים רובל. א“ט נשבע על ספר התורה, וש”ס היה מכאן ואילך גביר וסוחר לבדו. אצלו כבר התחילו לאכול אַרבעס³¹⁰ במקום תפוחי אדמה בקליפתם.

הגביר הקמצן השלישי היה ד"ב. הוא עלה לגדולה ונתעשר ממסעות הציד של אלכסנדר השני. מה היה במסעות האלה קשה לדמיין; דבר כזה עוד לא היה מעולם. במשך שנה שלמה נסעו לשם³¹¹ יחידות צבאיות, גידרו שטח של ויורסטה מרובעת והקימו באמצע גן חיות. הביאו לשם אלפי סוגים של חיות מכל העולם, והקיסר עם כל נסיכי אירופה עמדו על הגדר וצלפו בחיות, שהיה להן די והותר שטח להימלט.

לד"ב היה פונדק ליד ביילווייז’ה, ממש במקום שבו נפגשה כל החבורה הזאת וסמוך לקסרקטין של הצבא. בזמן הציד הוא הרוויח שלושים קופיקות על כוסית שנאַפּס,³¹² ורובל שלם על שנַאפּס משובח במיוחד. עבור לחמניה גבה שלושים קופיקות, ועבור דף נייר לכתיבת בקשה לקיסר – רובל. הוא דרש כמה שהתחשק לו ואיש לא עצר בעדו. כך צבר מאתיים אלף רובל, ואישתו, שבאותו זמן עסקה גם היא במסחר, הרוויחה לחוד שישים אלף רובל.

ד"ב קנה אחוזה ליד הנהר, שני מיל מקאמניץ, הקים שם טחנת מים והחכירה לאחד מקרוביו תמורת אלף שש מאות רובל לשנה. כשנוכח שקרוב זה מתפרנס כהוגן, נטל ממנו את החכירה, ובניו החלו לסחוב בעצמם את שקי התבואה לטחנה. גם מהדגים שבנהר יצא לו משהו. הוא שכר איכרים שידוגו עבורו, ואת הדגים שניצודו החזיק בנהר בתוך תיבות גדולות מנוקבות בחורים קטנים. בכל יום חמישי הגיעו אליו סוחרי דגים מקאמניץ ורכשו אצלו דגים במחיר מירבי של שנים-עשר גְרוֹשְׁן³¹³ לפונט. הוא הרוויח כסף רב מן הדגים, אבל לא הרשה לעצמו לאכול מהם אלא רק בשבת, כשאישתו, בעלת-הבית, חילקה פרוסות קטנות של דג.

קמצנותו התבטאה בכל דבר. הוא לא הרשה לעצמו לטעום מן החמאה שהוכנה מן החלב של שלושים הפרות שהיו ברשותו, על אחת כמה וכמה שלא התיר לעצמו לאכול ממנה. אבל הוא היה יהודי פיקח ואפילו משכיל. כבר אז קרא עיתון רוסי, ודווקא את זה הרשה לעצמו לקנות. גם דף גמרא ידע לא רע. כשנסע לוורשה כדי לרכוש אצל סורקין מפראגה³¹⁴ כמה אבני ריחיים לטחנה בסכום של שלוש מאות רובל, נהג ללון בבית תמחוי, שם ישן ואכל ארוחת צהריים תמורת חמש-עשרה קופיקות. לוורשה לא היה מוכן לנסוע או ללכת ברגל, שמא יתחשק לו פתאום לקנות משהו. וכך עזב את פראגה, ואת ורשה כלל לא ראה.

מבין המשפחות העשירות, שהייתה להן השפעה רבה על חיי העיירה, הראשונה היא משפחתו של ר' יאָניע טרינקובסקי. היה לו בית מרזח לפריצים, שהיה מרוהט בפאר גדול.³¹⁵ אישתו, חייצ’ה, הייתה עקרת בית נבונה וכשרונית, ממש אשת חיל, והיא שניהלה את המסבאה. אצלה תמיד אפשר היה למצוא את הפריצים. הם באו עם סוסיהם היקרים הרתומים בזוגות זה אחר זה, עם העגלונים המקושטים על המרכבות, עם משרתיהם האישיים. פריצים אחרים באו גם עם חצוצרה. אצל חייצ’ה אפשר היה לקבל יינות יקרים, סיגרים משובחים ותבשילים טובים. הרווחים מהפריצים היו גדולים. בנוסף, ר' יאָניע, בעלה, היה סוכן-נוסע של תעשיינים מביאליסטוק ורכש עבורם צמר ברוסיה. באותם ימים – כששוויה של קופיקה היה כשווי רובל היום – הוא הרוויח שלושת אלפים רובל בשנה. הם חיו בעושר בלתי רגיל ובזבזו את כל כספם.

כשיאָניע היה שב מדרכו, שלח לקרוא לבַּלָּן ונתן בידו שלושה רובלים עבור שתי עגלות עצים להסקת בית המרחץ. הבלן היה סובב ברחובות וקורא בקול גדול לבוא אל המרחץ; וכיוון שעל פי רוב היה זה באמצע השבוע, ידעו כולם שר' יאָניע הגיע הביתה. אף שהבלן קרא לכולם לבוא, היו בעלי הבתים באים אל ר' יאָניע ומבקשים את רשותו לבוא לבית המרחץ. ר' יאָניע, שמטבעו היה גאוותן גדול, שאב מכך הנאה מרובה.

אצלנו בעיירה הוא שיחק תפקיד של מעין רוטשילד, וכך היו גם בניו ובנותיו, חתניו וכלותיו. הצעירים בני המשפחות העשירות ראו לעצמם זכות גדולה אם דיברו עם ילדיו של ר' יאָניע, וכשהוא או ילדיו הואילו לדבר עם מישהו, זה נחשב כטובה שאין למעלה ממנה. ר' יאָניע מעודו לא נראה מהלך סתם כך ברחוב; היה לו בית מדרש משלו – חדרון בעליית הגג, אצלנו בחצר. כלי השולחן בביתו היו מכסף, גם המנורות והפמוטות לשבת היו שווים כמה אלפי רובל, אבל אלף רובל במזומן מעולם לא היית מוצא ברשותו.

משפחה שנייה מסוג זה הייתה משפחתו של דוד-יצחק, חתנו של ר' יאָניע. גם לו היה בית מרזח וגם הוא שיחק תפקיד כמו זה של חותנו. אצלו הייתה “זלילה” כמו שצריך, הרבה יותר מאשר אצל חייצ’ה, כלומר, גם בימות חול אכלו שם קציצות בשר מטוגנות בשומן, אווזים, עופות ותרנגולי הודו.

לדוד-יצחק היה אב עשיר בטיקטין,³¹⁶ ר' ישעיה-חיים, שגם לו היה בית מרזח גדול ושישים אלף רובל במזומן. הבריות אמרו עליו שכלי הכסף שבביתו משקלם, אולי, עשרה פּוּד. הוא חיקה את ר' איצעלע זַבְּלוּדוֹבְסְקִי,³¹⁷ הגביר הנודע מביאליסטוק, שבקרב יהודי רוסיה נחשב לרוטשילד. עם הגוברנטורים בגרודנה,³¹⁸ שהתחלפו בזמנו, התהלך ר' איצעלע כמו עם אחים. אם מפקד המשטרה בביאליסטוק לא נשא חן בעיני הפרנסים היהודים, הם הלכו לר' איצעלע וביקשו ממנו שידאג להחליפו באחר, והוא היה משיב להם: “יהודים, בתוך שמונה ימים יהיה לכם מפקד משטרה חדש.” הוא שלח מכתב לגוברנטור בגרודנה והודיע לו שהמפקד איננו מתאים. הגוברנטור שילח מיד את המפקד לעיר אחרת ויהודי ביאליסטוק קיבלו מפקד משטרה חדש.

ר' ישעיה-חיים, אביו של דוד-יצחק, היה ידיד טוב של ר' איצעלע והשתדל לנהוג כמותו. לבנו עזר הרבה מאוד. כשדוד-יצחק חיתן אחד מבניו, לא היה צריך לדאוג בכלל. אביו נתן נדוניה של אלף רובל, סכום שנחשב אז לגבוה מאוד. בנוסף כיסה כיד הגבירים את כל הוצאות החתונה והמלבושים. כשדוד-יצחק חיתן בת, שלח האב מראש ארגז מלא כלי בית מכסף, מנורות ופמוטות לשבת. בחתונה עצמה הציבו על האדמה פמוטות מכסף, גבוהים יותר מהשולחנות, ובכל החלונות נצצו האורות ממנורות הכסף ומכלי הכסף האחרים. אם נערכה החתונה לפני פסח, שעה שיש בִּיצות גדולות, הניחו קרשים גדולים ברחוב, מביתו של דוד-יצחק ועד לבית הכנסת.

הכליזמרים הגיעו משתי ערי המחוז: בריסק וקוברין,³¹⁹ והעיר הייתה כמרקחה. במיוחד הצטיינה באותם ימים חבורת הכליזמרים מקוברין בראשותו של ר' שעפּסל. שעפּסל כלל לא ידע לקרוא תווים, אבל כשניגן התמוגגו המאזינים בדמעותיהם. את מתיקות נגינתו אי אפשר בכלל לתאר.

שעפּסל היה כל כך מפורסם, עד ששמו הגיע אל פסקייביץ‘,³²⁰ נציב פולין. הלה שלח להביאו ושעפּסל ניגן לפניו בכינור. פסקייביץ’, שהוקסם מנגינתו והציע לו להתנצר, שאל אותו אם הוא יודע לנגן על פי תווים. “לא, אינני יודע,” ענה שעפּסל בתמימות.

“נִיצֵ’בוֹ”³²¹ – טפח פסקייביץ' על שכמו – “אני כבר אלמד אותך, העיקר שתתנצר.”

שעפּסל התרעם ואמר שגם לו הכתירו אותו לנסיך לא היה מסכים להתנצר. למרות זאת, פסקייביץ' החזיק בו במשך שלושה ימים. בכל ערב הזמין לביתו אורחים חשובים, ובשעת הארוחה ניגן שעפּסל לפניהם במשך שעתיים או שלוש. שעפּסל לא רצה לטעום מאומה – לא יין ולא שנאַפּס. את מזונו ציווה פסקייביץ' להביא ממסעדה יהודית.

כשנוכח פסקייביץ' שלא יצליח להשפיע על שעפּסל, נתן לו אלף רובל ותעודה שבה נכתב כי לשעפּסל יש כשרון מוזיקלי אלוהי על אף שמעולם לא למד. שעה שנפרדו אמר פסקייביץ' לשעפּסל שהוא מוכן להציגו בפני הקיסר. הוא ובני משפחתו יהיו מאושרים, וייתכן שגם כלל ישראל יצא נשכר. אבל שעפּסל התחמק, יצא מזה איכשהו ונסע לשלום. באלף הרובל שקיבל קנה שעפּסל בית והמשיך לנגן בכל חתונות הגבירים שבפלך גרודנה. לא הייתה חתונה של גביר שבה לא ניגנו שעפּסל ושמונת הנגנים שבלהקתו.³²²

היה שם גם בדחן,³²³ פלוני ששמו טודרוס, גם הוא מוכשר בצורה בלתי רגילה. לכל חתונה היה מחבר חרוזים חדשים, שבהם נזכרו שמותיהם של כל המחותנים. בטקס ה“באַדעקנס”³²⁴ הרעידו דבריו את הלבבות. חרוזיו של טודרוס, יחד עם נגינתו של שעפּסל, גרמו לכולם, גם למי שעשוי היה מברזל, לגעות בבכי. בשעת ה“באַדעקנס” הגיעו הבכיות והיללות עד לב השמים. הנשים פשוט התמוגגו בבכי, וצריך היה לבקש מטודרוס ומשעפּסל שיפסיקו – לנשים אין עוד כוח לבכות.

בלהקת המנגנים לא חסרו גם ליצנים; ראובעלע, למשל, היה אמנם יהודי זקן, אבל מן ההלצות שהשמיע בסעודה ליד השולחן התפקעו כולם מצחוק. הנשים צחקו כל כך עד שאפסו כוחותיהן. צריך היה לבקש ממנו שיפסיק – לנשים אין עוד כוח לצחוק.

נער הייתי וזכורני, שפעם, בחתונה משפחתית, אמר ראובעלע לנאספים בשעת הסעודה החגיגית: “אחוד לכם חידה, ומי שלא ידע את פתרונה ייתן לי עשר קופיקות.” הניחו קערה לאיסוף הכסף, וראובן שאל: “רבותי, איך ייתכן שארבעה אנשים יחלקו ביניהם שלושה תפוחים וכל אחד יקבל תפוח שלם?”

מובן שאיש לא ידע את התשובה, וכולם הטילו עשר קופיקות לקערה. כאשר נאספו שמונה-עשר רובל, ניגש ראובן אל הקערה, נטל את כל הכסף והכניסו עמוק לכיס מכנסיו. אחר כך החזיר את הקערה למקומה על השולחן ואמר: “רבותי, גם לי אין מושג, הרי לכם עשרים גרושן כפי שהסכמנו.”³²⁵ מובן שכולם צחקו צחוק גדול, וראובעלע הצליח בזכות החכמה הזאת להרוויח כמו בשלוש חתונות.

לאחר שאישתו – האישה הזריזה, בתה של חייצ’ה – הלכה לעולמה, לקח דוד-יצחק אישה שנייה, וכעבור זמן קצר – אישה שלישית. באותו זמן כבר ירד מגדולתו וחדל למלא תפקיד של ממש בעיירה. ישעיה-חיים לבדו עזר לבנו לעמוד על רגליו, אבל הלה לא חזר עוד למעמד שהיה לו בחייה של אישתו הראשונה, בתו של ר' יאָניע. זו הייתה אישה מיוחדת במינה – בעסקים ובחכמה. גם אליה באו פריצים רבים, אבל אחרי מותה, כשדוד-יצחק החל להחליף את נשותיו, עברו כמעט כולם אל ר' יאָניע, שאצלו היה בית המרזח הראשון עד למרד של שנת 1863.³²⁶ לאחר שמתה אישתו, ניהלו כלתו ובתו את העסק.

המשפחה השלישית הייתה משפחת קוטיק – הסבא שלי אהרן-לייזר ואחיו מרדכי-לייב. גם הם נהגו ביד רחבה, אבל בבתיהם הגדולים היו שולחנות וספסלים גדולים ופשוטים וכל הנהגתם הייתה עממית יותר. גם הם היו בעסקי מזיגה, אמנם מסוג פשוט יותר, אבל הם חיו בהרחבה, בעושר, בגדולה, עד שאפילו היום יכול גביר מוורשה להתקנא בהם.

*

מרדכי-לייב קוטיק, אחיו של סבא, היה טיפוס של למדן, וכמובן שכמו כל הלמדנים גם לו לא היה בנעוריו שום מושג על פרנסה. כשנפטר אביהם נותרו בידם בית גדול באמצע השוק, בית מרזח ושלושת אלפים רובל. סבא נתן לאחיו את הבית, ואת הכסף חילק לגיסים, שהיו למדנים גדולים, ולשאר בני המשפחה. הוא אמר כי הוא לא זקוק לכסף, משום שהוא יכול להרוויח ולהתפרנס והם לא.

למרדכי-לייב נמצאה תמיד פרנסה בשפע, וכיוון שהפרנסה הזו הייתה מצויה בעיקר בימי ראשון ובזמן הירידים, עברו עליו כל יתר ימות השבוע בשקט ובשלווה. הוא קיים בביתו מניין בימי חול ושבת, ובדרך כלל התפללו שם אנשים פשוטים מקרב ההמון. הוא עצמו היה הקורא בתורה, בעל התפילה והתוקע בשופר; בשבת היה מלמד את המתפללים חומש. בכל ימות השבוע, מוקדם בבוקר לפני התפילה ומאוחר בערב, היה לומד דף גמרא ומדרש. כל היום היו חדרי הבית מלאים אנשים – בעלי בתים, שדיברו על החדשות, על רוטשילד ועל מאכליו ומשקאותיו של הקיסר. אחר כך שיחק מרדכי-לייב דַמְקָה עם בעלי הבתים שלו.

ליד השולחן הגדול המשיכו לספר מעשיות על מלכים ונסיכים ועל הנסים והנפלאות שעשו רבנינו הגאונים, ומרדכי-לייב, ששיחק דמקה, היה מאזין כבדרך אגב למעשיות האלה. הוא היה אדם ישר והגון, וכשהזיז את כלי המשחק על פני הלוח ושמע שמישהו מגזים בדבריו, היה מבקשו: “אל תשקר ואל תגזים, זה לא יפה!”

הוא היה המוהל הראשון בעיירה. כמעט בכל יום, משמונה בבוקר ועד שתים-עשרה בצהריים, היה סובב בעיר ובכפרים שמסביב בעסקי בריתות. הוא לא היה אוכל אפילו כזית מן השולחן הערוך, ואף לא שתה מאומה. הוא התיר לעצמו ליטול רק חתיכה של עוגת לעקעך³²⁷ ואותה הביא הביתה – לאישתו ולילדים, שיטעמו משהו מן הברית. “זאת מצווה!” היה אומר להם.

בשמחות המשפחתיות שימש מלצר. אם נערכה חתונה או ברית, היה מתרוצץ ברוב עסק, מזיע כולו, מגיש לשולחן ומסדר צלחות, כשנערים ונערות מסייעים לו במלאכתו. לפני שהגיעו לברכת המזון, היה מרים כוס לחיים, שותה שנאַפּס מתוק ומקנח בגבינה קשה, שתמיד היו מוכנים עמו להזדמנות כזו.

הייתה לו מעין קופה מיוחדת להלוואות עבור החנוונים שבשוק, וממנה הלווה עד עשרים וחמישה רובל. לו עצמו מעולם לא היה כסף, שכן היה לו בן נשוי, בן יחיד ומפונק, שחי ביד רחבה. מרדכי-לייב היה לווה מאחרים ומלווה לחנוונים, וכך נהג כל חייו עד שמלאו לו שבעים שנה.

ספק גדול אם אי פעם אכל מרדכי-לייב בביתו של זר, ואפילו בתשלום. כשצריך היה לנסוע לבריסק, מהלך חמישה מיל מקאמניץ, היה לוקח “ביטקע”, כלומר עגלה קטנה על שני גלגלים רתומה לסוס טוב, ונוסע לבדו. הוא אהב לנסוע מהר. בתוך חמש שעות היה מגיע לבריסק ושם נשאר לכל היותר עשר שעות. ב“ביטקע” היו לו בקבוקון יין מתוק עם גבינה רזה וכמה עוגיות – ואת אלה אכל בדרך. כשהגיע לבריסק כבר לא היה רעב. נסיעות למקומות אחרים בכלל לא ערך, כדי שלא יאלץ לאכול אצל זרים, ואף לא בתשלום.

חיה-גיטל אישתו הייתה חרוצה וצדקנית. היא נהגה לתת נדבות גדולות והרבה. תמיד סחבה עמה ארנק עור שממנו חילקה מטבעות בלי למנות – לאחד חופן קטן של מטבעות, לאחר חופן גדול של מטבעות נחושת. על שולחנה אכלו שישה ילדים מן ה“תלמוד תורה”.³²⁸ בכל יום הייתה מגישה להם מכל טוב ובאדיבות מופלגת; מלבדם אכלו על שולחנה גם יהודים עניים וזקנים, ולא חסרו גם מגידים ודרשנים, חזנים ורבנים, שהיו כל הזמן יוצאים ובאים בקאמניץ.

אכל אצלה גם טיפוס מיוחד – פרוש שקראו לו “פּאַנטשאָשניק”,³²⁹ שמזה ארבעים שנה למד בבית המדרש החדש של קאמניץ. הוא נחשב למקובל, ובבית המדרש היה לו שק מלא ספרי קבלה שמהם למד כל היום בניגון מיוחד. קולו היה זך ודק, ואנשים אהבו לשמוע אותו. בשבת לימד בביתו של מרדכי-לייב פרקי אבות ומדרש. הוא היה מספר על גן עדן, דברים שכמותם לא מוצאים בשום ספר יהודי. את הגיהנום לא הזכיר מעולם. בגן עדן נמצאו כל הדברים הטובים והטעימים, שהפה אינו יכול לתארם. דיבורו התנגן מתוק כל כך, ולקהל מאזיניו נדמה היה כאילו הוא עצמו היה שם.

פעם אחת, כשהמגיד מקֶלְם³³⁰ הגיע לקאמניץ כדי להטיף ולומר דברי כיבושין, החזיק אותו מרדכי-לייב בביתו במשך חודש ימים. האכילוהו והשקוהו שם כיד המלך, וכשעזב המגיד את קאמניץ, נראה שמן כמו לאחר שהייה בבית הבראה.

אבל בחייו המאושרים של מרדכי-לייב היה חיסרון אחד: הוא לא הסתדר עם אישתו, חיה-גיטל. הוא תמיד כעס עליה ונקם בה בכך שלא אכל מאומה. בעצם, הכעס כבר הפך מין קו אופי שלו. פה היה ברוגז עם בנו ושם ברוגז עם הנכדים. תכונה זו הפריעה לו מאוד בחייו, אך חוץ מההרגל הזה, היה אולי האיש הכי מאושר בעולם. בנוסף על כך היה יפה תואר: גוף רחב, פנים רעננות, שופע נעורים, זקן שחור וגדול – גבר לעניין!

הייתה עוד משפחה חמישית: ר' שמחה-לייזר, גיסה של חייצ’ה. הוא היה יהודי יוצא דופן – למדן גדול, דתי מאוד, חכם ובעל מידות. התמזל מזלו ופעם אחת, לפני כשמונים שנה, זכה ב“הגרלה הסאכסית”³³¹ בעשרים וחמישה אלף רובל, כסף נקי. את הכסף חילק כך: חמשת אלפים רובל נתן לצדקה, משום שלפי התלמוד אסור לתת לצדקה יותר מחוֹמֶש;³³² שלושת אלפים רובל נתן נדוניה לבתו וחיתן אותה עם עילוי מפורסם מביאליסטוק. החתן הזה, שלאחר זמן קצר חלה ומת, עלה לו ששת אלפים רובל. את הכסף שנותר השקיע בקניית שתי חנויות בנויות אבן בבריסק, ומהן הייתה לו הכנסה של חמש מאות רובל בשנה.

בנוסף על כך רכש שדות בקאמניץ, אחוזה קטנה עם אדמות פוריות, כאלה שיהודים מכנים “עפרות זהב”,³³³ ומכאן הייתה לו כבר פרנסה. לייקע³³⁴ אישתו היא שניהלה את עסקי השדות, ואילו הוא ישב יומם ולילה ולמד. אני זוכר אותו יושב בבית המדרש הישן אחרי התפילה ולומד עד שעה אחת-עשרה. אהבתי אותו מאוד.

הלומדים הגדולים היו באים אליו כדי לעסוק בדברי תורה ולשאול את פיו בדברים שהתקשו להבינם. אחר כך היה שב לביתו, שהיה מרוחק מאוד, אולי יותר מוויורסטה, אוכל את ארוחת הבוקר וחוזר ללימודיו. היו לו ספרים בשווי של חמשת אלפים רובל. עוד קודם לזכייה הגדולה היו ברשותו ספרים רבים, אבל לאחר מכן המשיך וקנה עוד ועוד. לספרים היו כריכות יפהפיות. מטבעו היה טוב לב ועניו. הוא התייחס לכולם בשווה, וילדים קטנים אהבוהו כמו את שמואל הנביא.³³⁵ דיבורו היה בשובה ונחת. כעס לא היה בו כפי שאין אש במים.

בכל קיץ היה קורא אליו את הלומדים כדי להכין ביחד מצה שמורה.³³⁶ כידוע, מצה כזאת עושים מחיטה שאיננה צומחת מעבר למידה הרצויה ומשעת קצירתה אסור שתבוא במגע עם מים. בדרך כלל קצרו הגויים את החיטה והם גם אלה שדשו את הגרעינים וטחנו את הקמח – וזה כשלעצמו כבר איזשהו פגם מבחינתו של ר' שמחה-לייזר שלנו. הוא קנה אפוא בעצמו חרמשים קטנים וחדים כדי לקצור את התבואה, קרא לשני מניינים של לומדים, פרושים ואברכים צעירים היושבים ולומדים, ויחד עמם הלך לשדה ולימד אותם לקצור…

את התבואה שנקצרה ערמו בערמות ואחסנו לייבוש בסככה מיוחדת. כשהתבואה כבר הייתה יבשה, דשו אותה ר' שמחה-לייזר והלומדים במקלות דישה מיוחדים. לאחר מכן הביאו את הגרעינים הביתה. כאן הייתה טחנה שולחנית, עם אבנים ועם ארכובה, שעלתה לו כמה מאות רובל. הלומדים סובבו את הארכובה, חלקם אספו את הקמח לתוך קערות יפות ואחר כך שפכוהו לתוך מגירות של ארון גדול ובו חורים קטנים לאוורור, שם נשאר עד אחרי פורים. אז היה קורא שוב לאותם לומדים וביחד היו אופים את המצה השמורה; למטרה זו עשה ר' שמחה-לייזר מערוכי זכוכית מיוחדים.³³⁷ קודם שהחלו לעבוד אכלו כיד הגבירים, באמצע השמיעו דברי תורה, ולאחר שסיימו את מלאכתם שוב אכלו ועסקו בתורה. במשך כל העבודות הללו שרתה ביניהם השמחה, ומי שלא ראה את שמחתם בעת הקציר, הייבוש, הטחינה והאפייה – לא ראה שמחה מימיו.

כשהמצה השמורה יצאה אפויה מן התנור, הוא חילק אותה בין הלומדים שהשתתפו בעבודה, שיספיק לכל הפסח. כיוון שהחלקים הללו היו גדולים למדי, יכלו הלומדים למכור מצות שמורות וכך הרוויחו כמה רובלים להוצאות החג. כך היה בכל שנה, וכך חי יהודי של צורה בימים עברו: מידת הצדקה שלו, דרכו בקיום המצוות, הדרתו – כל אלה היו לאין שיעור. ר' שמחה-לייזר לא היה כל כך זקן במותו, הוא נפטר כבן שישים.

חמש המשפחות הללו היו הפנינים בכתרה של העיר, ובנוסף לזה הן היו גם עשירות. אבל העיירה ככלל הייתה ענייה, ותושביה עמלו קשה למען פרוסת לחם עוני. כל השבוע לא זכה איש לטעום בשר, אפילו לחם לבן או דברי מאפה טריים אכלו רק בבתים ספורים. כל ימות השבוע אכלו רק לחם שחור, שאותו אפתה כל משפחה לעצמה פעם בשבוע או בשבועיים. היה מקובל לחשוב שככל שהלחם יבש יותר, כך יאכלו אותו פחות.³³⁸

בבוקר אכלו קְרוּפְּנִיק, תבשיל גריסים עם תפוחי אדמה,³³⁹ או ששמו בקדירת הקרופניק הגדולה, שאמורה הייתה להספיק למשפחה בת שש נפשות, גם אונקיית חמאה, או חצי קוואָרט³⁴⁰ חלב, או לכל היותר קוואָרט שלם, שמחירו היה קופיקה אחת. בצהריים אכלו בּוֹרְשְׁט³⁴¹ עם לחם וקינחו בחתיכת דג מלוח או בקצת חמאה. בערב בישלו פתיתים או אטריות עם אותה כמות חלב. העניים יותר הכינו אטריות מקמח שיפון.

בשבת אכלו כולם דגים, גם העניים. העשירים קנו דגים גדולים, והעניים – דגיגים קטנטנים. טחנו את הדגים עם בצלים ועשו מהם קציצות.³⁴² הדגים הועלו בנהר שליד העיר, וחצי גולדן לפונט נחשב מחיר יקר. אם קרה והמחיר עלה לעשרים גרושן, התחוללה בעיר מהומה רבתי כנגד מוכרי הדגים. הייתה קמה זעקה שהמוכרים מוציאים את כל סחורתם מקאמניץ כדי למכור אותה בבריסק ולכן אין בעיר דגים לכבוד שבת.³⁴³ מוכרי הדגים הוזהרו שאם ימשיכו במעשיהם ויגרמו להתייקרות לא רק יחטפו מכות אלא לעולם גם לא ייקראו לעלות לתורה.³⁴⁴

הבשר שאכלו היה בשר עגל, כבש או בקר, אבל היה זה בשר דק וכחוש. הקצבים קנו פרות רזות, שכבר בקושי עמדו על רגליהן. אפשר היה לקנות פרה בשישה עד שמונה רובל; עשרה רובל כבר נחשב למחיר גבוה. העשירים קנו, כמובן, בשר בקר; העניים – בשר עגל; והעניים ביותר – המלמדים ובעלי המלאכה, שלא היו קשורים לפריצים – הסתפקו בבשר כבש.

היו כל מיני סוגים של קוּגְל³⁴⁵ – שמנים וטעימים – אפילו אצל העניים. בשבת נשמו כל היהודים לרווחה; לעומת המזון שאכלו כל ימות השבוע, ארוחת שבת הייתה כסעודת מלכים. בכל בית אפו חלה והכינו טשאָלנט.³⁴⁶

ביום שישי לפנות ערב היה שמש בית הכנסת עובר ברחובות העיירה ומכריז: “לברך על הנרות!” כל היהודים הלכו להתפלל בבתי המדרש, רחוצים ונקיים, ואחר כך אכלו את סעודת השבת הגדולה. בשעת הארוחה היו שרים זמירות, בכל בית דלקו נרות חֵלֶב³⁴⁷ בפמוטות ובמנורות התקרה – הייתה שמחה בשבת היקרה והאהובה.³⁴⁸ העצב והסבל של כל ימות השבוע כמו נשכחו, ובמשך כל יום השבת חשו שמחה וקדושה בכל פינה ומקום. על עסקים ופרנסה איש לא העז לדבר, זה נחשב לחטא גדול.

במשך היום למדו הרבה וישנו הרבה. בימות החורף או הקיץ היו לומדים בחברותא לאחר השינה. ליד אחד השולחנות בבית המדרש היו לומדים גמרא עם הרב, ליד שולחן שני למדו משניות, ליד השלישי – מדרש, הרביעי – “שלחן ערוך”,³⁴⁹ שולחן שולחן והרבי שלו. מסביב לשולחנות הנותרים ישבו פשוטי עם מקרב ההמון, שלא ידעו ללמוד בעצמם. אבל הם ידעו לומר מזמורי תהלים והם עשו זאת בניגון יפה, בהתלהבות ובשקיקה. הם קראו פסוק אחר פסוק, לפי סדר הפרקים, וזה היה מחזה נוגע ללב. אחר כך התפללו מנחה והלכו לאכול סעודה שלישית³⁵⁰ – חתיכת דג אצל בעלי בתים, ודג מלוח עם שאריות חלה אצל כל היתר. אחר כך הלכו להתפלל מעריב, ולפני כן אמרו את המזמור הארוך של תהלים, “אשרי תמימי דרך”,³⁵¹ באותו ניגון עצוב האומר: הנה שוב בא שבוע חדש עם דאגותיו וצרותיו; הנה מתחילה לזחול העצבות של ימות החול.

בבתים הגדולים היו שותים במוצאי שבת תה שבושל בתוך קנקן ונוגסים בקוביית סוכר קשה. עם קובייה כזו אפשר היה לשתות שתיים או שלוש כוסות תה. אם לא התעצלו יותר מדי היו מרתיחים שוב את המים בקנקן ולוגמים שוב. סיימו לשתות את התה והתפנו לחשבונות החולין. החנוונים הכינו עם נשותיהם את רשימת הסחורות הדרושות להם לכל השבוע, המוזגים – את כמות היי"ש, והיהודים שסחרו עם הפריצים עשו את חשבונותיהם שלהם – מה יש לעשות אצל הפריץ, כיצד להתהלך עמו, איך כדאי לדבר אתו בימים אלה. במוצאי שבת החליטו על כל הדברים הללו בעצה אחת עם הנשים, ולמחרת בבוקר החלו שוב העסקים הרגילים של השבוע.

*

קאמניץ נודעה כעיר של לומדים, ורבניה נמנו תמיד עם הגדולים והמפורסמים, וזאת על אף ששכרו של הרב לא עלה על שלושה-ארבעה רובלים לשבוע. רב כי יבוא לעיירה, וכבר היו למדניה של קאמניץ, מבוגרים וצעירים, מכינים שאלות וקושיות גדולות כדי לנסותו. כשעמד הרב לומר את הדרשה הראשונה שלו, נפל לבו מפחד למדניה של קאמניץ. הדרשה הראשונה אכן הייתה מעין מבחן – היה עליה להכיל “חריפות” ופּשטלעך עמוקים³⁵² – ואם היו הלומדים מרוצים ממנה, הוא ידע כי התקבל למשרת הרב הקבוע.

באותם ימים היו אברכים צעירים עוזבים את ביתם, את נשותיהם וילדיהם ונוסעים ללמוד תורה בערים אחרות. בביתם שלהם לא יכלו ללמוד בשקט. הם נסעו אפוא לעיר זרה ושם הגו בתורה יומם ולילה. למזון לא היו צריכים לדאוג. כל פרוש קיבל “ימים” לאכול, לפי ידיעותיו בגמרא.³⁵³ המוכשרים שבהם זכו לאכול על שולחנם של עשירים, ואילו הפחות מוכשרים אכלו בבתיהם של עניים. כל בעל בית, ולו הפחות ביותר, היה נותן אוכל יום או יומיים בשבוע לאחד הלומדים, בדיוק כפי שכל בעל בית עני היה נותן אוכל לאחד מילדי ה“תלמוד תורה”. אבל היה זה מובן שלפרוש צריך לדאוג יותר מאשר לנער של “תלמוד תורה”.

מלבד הלימודים היה לפרוש חישוב נוסף. באותם ימים, כידוע, היו פרנסי העיר לוקחים את מי שרצו לשם מילוי מכסת המגויסים לצבא.³⁵⁴ לשם כך היו להם חטפנים,³⁵⁵ שתפסו בכוח את הנערים שפרנסי העיר ביקשו לגייס. החטפנים לא הסתפקו בעירם שלהם אלא חיפשו נערים מסתתרים גם בערים אחרות. העובדה שאותם נערים כלל לא היו רשומים ב“סקזקה” הממשלתית לא שינתה מאומה, משום שפרטיהם היו רשומים אצל פרנס החודש.³⁵⁶ כאשר תפסו צעיר שלא היה רשום ב“סקזקה”, העניקו לו שם של אחד הצעירים, מקרב בני בעלי הבתים, שכן היה רשום. החטוף הזה, שנהיה כביכול לבנו של בעל בית, הלך לשרת בצבא במקומו. בדרך זו נפטרו בעלי הבתים מלמסור את בניהם לצבא, אפילו אם היו להם שישה ילדים, ותמורת זאת נתנו כסף לקהילה – מאה רובל היו די והותר…

אז מסרו לצבא גברים צעירים, אפילו בני שלושים, שהיו להם כבר חמישה או שישה ילדים. רווק בן שלושים היה קשה מאוד למצוא; בחור³⁵⁷ בן שבע-עשרה שטרם התחתן נחשב לרווק זקן, וזאת הייתה בושה גדולה. החיילים המגויסים היו אפוא אבות לילדים, ולעתים אף לילדים רבים.

מובן שאת הפרושים כיבדו מאוד ולא מסרו אותם לעבודת הצבא. למרות זאת, בעירם שלהם חששו הלומדים להישאר. כל אחד חשש שמא יכעס אחד הפרנסים על אביו או על חותנו ואז הוא עלול למסור אותו לצבא. דברים כאלה אכן קרו ומאומה לא עזר. בקאמניץ היו פרושים רבים שישבו ולמדו. הסבים שלי, שהיו תחילה פרנסי-חודש ואחר כך סְבּוֹרְשְׁצִ’יקִים,³⁵⁸ אף פעם לא מסרו לצבא אברכים שידעו ללמוד. בחור שישב בבית המדרש וידע ללמוד, ולו משהו, היה יכול להיות בטוח שהוא לא יצטרך לשרת בצבא.³⁵⁹

הפרושים בקאמניץ היו למדנים מן השורה הראשונה. בבית המדרש הגדול היו יותר משישים ש"סים, אפילו שהיו ישנים וקרועים פה ושם. אבל ידעו להסתדר עם מה שיש – זה שהגיע בלימודיו למקום הקרוע, החליף את הגמרא שלו עם אחר. ובאמת, בבית המדרש הגדול הייתה הדרת קודש – הלומדים הגדולים עסקו שם בתורה, בעלי הבתים הגדולים התפללו, והזקנים, שישבו סביב השולחן הגדול שליד התנור הגדול, סיפרו מעשיות.

קאמניץ נחשבה לעיר היותר אנינת הדעת בכל פלך גרודנה. היו בה חקרנים ופילוסופים, שתמיד היו מתפלספים, מתפלפלים בגמרא ומתהדרים בחריפות. מי שנכנס לבית המדרש מצא תמיד סביב השולחנות יהודים מתווכחים על דף גמרא, או “תוספות”,³⁶⁰ או מהרש“א.³⁶¹ היו שם אברכים שנודעו בהצטיינותם במהרש”א, וכונו “מהרש”א-קעפּלעך“.³⁶² הם הקדישו ימים ולילות כדי לפענח כל “ודו”ק” או “ויש לישב”, שבפירושי המהרש"א.³⁶³

בית המדרש החדש, ש“התקנא” בבית המדרש הישן, משך אליו, הודות לגבאי הנמרץ שלו, את הפרושים והלומדים. ישבו שם אברכים מצוינים – בניהם או חתניהם של בעלי הבתים. אך הלומדים המבוגרים וסתם יהודים זקנים לא נטשו את בית המדרש הישן, וכך היו שני בתי המדרש מלאים בתורה.

כבר נאמר לעיל שקאמניץ הייתה העיר האנינה ביותר בפלך גרודנה, אבל בכל זאת מחלוקות לא חסרו. עניין הנוגע לעיר יכול היה מיד לפלג את העיירה לשני מחנות. בחול המועד, ימים שאסור לעבוד בהם עבודות גדולות, התכנסו חבורות חבורות בכיכר השוק שבלב העיר, סמוך לחנויות, מהרהרים על איזה נושא כדאי לפתוח במחלוקת. היו שם, כמובן, מחרחרי ריב, חדי לשון ועזי פנים, כלומר כאלה שהיו מסוגלים להכניס אגרוף בצלעות ולהפוך אותך לחולה. כאשר כונסה בעיר אסיפה, הם היו באים לבית המדרש הישן, ובאגרופים וצעקות הפריעו לאסיפה. היה שם בנאי אחד, שנחשב לשייגעץ³⁶⁴ של העיירה. הוא תמיד תמך בעניים, אף על פי שבעצם לא התכוון לכך. הוא התכוון רק לסכסך. הוא ידע שבצעקותיו לא ישיג מאומה, אבל הוא היה צריך לצעוק, והציבור אמר שהוא צודק. היו גם סכסכנים קטנים שלא יכלו לפתוח את פיהם באסיפה, אבל בשוק, בינם לבין עצמם, הפכו עולמות והסיתו אחד כנגד חברו. כמעט שלא היו מסוגלים לסיים את חול המועד ללא מחלוקת. הם כבר מצאו סיבות על מה לריב.

בקאמניץ היו לא מעט בעלי מלאכה, אבל הם היו מאוד עניים. הפריצים העסיקו, על פי רוב, בעלי מלאכה מבריסק.

באותם ימים כמעט שלא הייתה עיירה שלא היה בה “מוֹסֵר”,³⁶⁵ וכמובן שגם בקאמניץ היה אחד כזה – איצ’ה שייטעס. הוא היה חייט שמטליא בגדים, אבל במקצועו זה עסק מעט מאוד. עבודתו האמיתית הייתה ההלשנה. הוא לא הסתפק בהלשנה על אנשים בודדים, אלא הלשין על ערים שלמות. היה צועד ברגל לגרודנה ומלשין בעיקר על עסקי ה“סקזקה”. אז היה הגוברנטור מקים ועדת חקירה מיוחדת, והעיר שעליה הלשינו הייתה מתרוששת. פקידי הוועדה נטלו שוחד בלי בושה ונדרשו תשלומים כבדים. בסופו של דבר היה צריך לשלם לאותו איצ’ה שייטעס כדי שיחדל להלשין. הוא פשוט המיט אסון כמעט על כל הקהילות שבפלך גרודנה, והביא יגון ואנחה. לעירו קאמניץ היה לו בכל זאת מעט כבוד. חנופה לא חסכו ממנו, וכל אחד הודה בלבו לאלוהים שהמלשין הזה מניח את קאמניץ בשקט.

בראש השנה וביום כיפור היה עומד על בימת בית הכנסת ומתפלל בבכיות וביללות כאלה, שאפילו מי שלא בכה בתפילתו היה מוכרח לבכות ולצרוח עמו. בכיותיו הרעידו את עצמות המתפללים. הוא בכה כמו אדם מוכה ומיוסר. זכורני תפילת מנחה של ערב יום כיפור בהיותי כבן תשע. פרצתי אז בבכי בגלל יללותיו של איצ’ה שייטעס. בכיתי כל כך הרבה עד שהתעלפתי והיו צריכים להחזיר אותי הביתה באמצע התפילה. אולם מיד לאחר יום כיפור הוא צעד לגרודנה להלשין על איזו עיר.³⁶⁶

בקאמניץ היה פרבר שנקרא זסטביה. תחילתו הייתה ליד הנהר שהיו בו שלוש טחנות מים ומעליו נמתחו שלושה גשרים. על הנהר הזה הובילו בולי עץ גדולים מיער ביילווייז’ה. מן היער הזה המציאו לאירופה כל מיני סוגי עצים לבנייה, אפילו לתרנים של אניות. אבל את העצים הגבוהים אסור היה לחטוב. סוחרי העצים מיער ביילווייז’ה – עוד קודם שר' יצחק זבלודובסקי מביאליסטוק נהיה מיליונר בזכות היער הזה – היו גונבים את העצים הגבוהים ומשחדים את שומרי היער. היה מי שהלשין על זבלודובסקי שגם הוא גונב את העצים הללו וכתוצאה מכך הגיעה ועדת חקירה מפטרבורג,³⁶⁷ אבל זבלודובסקי “קנה” את חברי הוועדה בכספו, וכך יצא מן התסבוכת שעשויה הייתה לעלות לו בקַטוֹרְגה.³⁶⁸

את הזכות לחטוב עצים ביער קנה אחר כך גרמני ששמו זיגמונד. הוא היה גנב הרבה יותר גדול. הוא חי בעושר עצום עד שבעיירה סיפרו כי קיסר פרוסיה ציווה לצבוע את ארמונו בדוגמת ארמונו של זיגמונד. הוא היה מן הגדולים שברודפי התענוגות בפרוסיה. הוא גנב כל כך הרבה תרנים, עד שהרוויח מיליון רובל בשנה, ומובן שאחר כך בזבז את הכול. כשאוצר המדינה אסר על מכירת עצים מיער ביילווייז’ה, קנה זיגמונד תמורת חצי מיליון רובל אחוזה בסֶלֶץ שבפלך גרודנה³⁶⁹ ועבר לגור בברלין. אבל בשביל לחיות בברלין לא היה לו די כסף. בשנים שלאחר מכן הוא גר באחוזתו, אך בגלל הנשפים הגדולים שערך שם אבד כל כספו. הוא מת כעני.

כל בולי העצים של ביילווייז’ה, שנועדו להישלח לדנציג,³⁷⁰ עברו דרך קאמניץ. בזכותם של זיגמונד והגרמנים שלו הייתה בעיר פרנסה בשפע. כאשר שטו העצים על פני מימיה של קאמניץ התאכסן זיגמונד אצל ר' דוד-יצחק, שבאותה עת הרוויח לא מעט.

מן הבחינה הגיאוגרפית זסטביה הייתה מרוחקת רק במשהו מקאמניץ, אבל באופיין הן היו שונות זו מזו כרחוק מזרח ממערב. על אף שבזסטביה לא היו לא רב ולא דיין, לא שוחט ולא בית עלמין, ואנשיה אפילו את מצרכיהם קנו בקאמניץ ואת עסקיהם עשו בה, בכל זאת היה להם אופי משל עצמם. היו שם גני ירק, וכמעט כולם התפרנסו מהם. הנשים והנערות שהו בהם כל הקיץ, שמרו עליהם וטיפלו בהם. היו אוכלים שם לחם שיפון עם מלפפונים וצנון. כולם היו קמצנים ולכולם הייתה פרנסה. בזסטביה היו רק מעט בעלי בתים גדולים ומיוחסים, כאלה שהיה להם מה להגיד בעסקי העיר ושהיו להם ילדים יפים. אבל אלה היו אנשי ריב ומדון ובכל מחלוקת שנתעוררה בעיר היו הם הראשונים לסכסך. היו להם תומכים לרוב, ואם החלו באיזו שהיא מחלוקת, זו עלולה הייתה להימשך שנים. הם תמיד רבו עם סבא שלי, שעמד בראש הנהגת העיר, אבל כיוון שפחדו ממנו, הם נאלצו לחתור תחתיו בחשאי.

*

המחנכים של הילדים היו, כנהוג, המלמדים.³⁷¹ הראשון שבהם היה יעקב-בער המלמד, שכמעט כל ילדי העיירה החלו את לימודיהם אצלו. ילד בן שלוש שנים, ואפילו צעיר יותר, כבר החל ללמוד אצלו את האלף-בית. אצלו למדו בערך שנתיים, עד שידעו לקרוא את התפילות ברהיטות וללא שגיאות. אחר כך עברו הילדים לרשותם של מלמדים שהורו חומש וגם גמרא למתחילים: משניות נבחרות וקלות, מתאימות לילדים, שכונו “לקח טוב”.³⁷² מכאן ואילך עברו למלמדים גדולים יותר ויותר, עד שהגיעו אל הלמדנים המופלגים, שאצלם כבר למדו בחורים מבוגרים ובניהם של בעלי בתים. אבל הלמדנים הגדולים היו גם כעסנים גדולים.

מקרב המלמדים הגדולים שבעיר היו שניים שהיכו את הילדים מכות רצח, הילקו ועשו מהם “חבילה”. העונש האחרון היה הגרוע ביותר. המלמד היה מוריד את מכנסוניו של הילד, מפשיל את כותנתו וחולצתו ועושה ממנו “חבילה”.³⁷³ בשעת מעשה היה הרבי³⁷⁴ מחזיק בידיו שוט או מגלב ראוי לשמו, וכך היה הילד לומד את שיעור הגמרא. אם לא ידע איזו מילה, היה הרבי מצליף בו בכוח, ועל בשרו של הילד הופיעו מיד חבורות כחולות. ככה למד הנער במשך שעה רצופה. זה היה בכל יום חמישי: על הילדים הוטל לחזור בעצמם על הגמרא שהרבי לימדם במשך השבוע, והסיבה לכך הייתה, שבשבת נהג המלמד לבוא לביתו של כל ילד כדי לבחון אותו בגמרא.³⁷⁵ אב שלא ידע ללמוד בעצמו היה מבקש מלמדן או מפרוש שיבחן את הילד, ואם הילד לא הבין את תלמודו, היה האב מאשים בכך את המלמד. זה כמובן לא מצא חן בעיניו של המלמד, והוא מצדו הוציא את כל כעסו על אותו חלק בגופו של הילד שאותו לא נהוג להזכיר בספרות.

שמו של אחד משני המלמדים הכעסנים שהזכרתי היה דוד המדובלל, שראשו היה מלא סבכי שיער. הוא היה כעסן ומפחיד, ואת הילדים כמעט שהרג במכותיו. אצלו נהוג היה להרים ילד לגובה ובכעס לשמוט אותו על הרצפה, כך שייפול כמת, ומקרה כזה אכן קרה. אחרי הלוויה לא העזו הוריו של הילד ההרוג לומר אף לא מילה אחת על ר' דוד שהרג את בנם. מן הסתם כך רצה אלוהים, שהילד ימות אצל הרבי. כך מן הסתם צריך להיות, ואיש בעיר לא העלה על דעתו שדוד המדובלל אינו אלא רוצח.³⁷⁶ אפילו בניו של מ"ס, שתמיד חיפשו את כל החטאים שבעיר כדי לעורר מחלוקת ולסכסך, שתקו במקרה זה, ור' דוד המדובלל נשאר בתפקידו כמלמד כמימים ימימה. אצלו למדו בחורים גדולים ובניהם הקטנים של בעלי הבתים, וכולם גמרו אצלו כשהם נכים.

המלמד השני, שהיה למדן גדול מקודמו, היה ר' דוד העיוור. הוא ראה רק בעין אחת, ומשום שהיה למדן גדול יצאו מתחת ידיו ילדים רבים שהיו ללומדים. אבל גם הוא היה כעסן איום. תמיד הרביץ לילדים והיכה בהם ללא רחמים. אצל המלמד הזה גם אני למדתי, אך על כך אספר בהמשך.

כבר סיפרתי שבאותם ימים התחתנו בגיל מאוד צעיר, גם הבנים וגם הבנות, דהיינו: בגילאים שבין שלוש-עשרה עד שבע-עשרה. הבנים היו זוכים בנדוניה, איש איש על פי כשרונו – בין מאתיים לאלף רובל – כדי שיוכלו להמשיך וללמוד, והחותן היה נותן “קעסט”. ב“תנאים”³⁷⁷ היו כותבים, שהחותן או האב ייקחו לחתן מלמד, ואם לאחר החתונה יאכל הנער “קעסט” בבית אביו, אזי ימשיך ללמוד אצל אותו מלמד שאצלו למד קודם נישואיו. המלמד מצדו היה מלקה את החתן הקטן לאחר נישואיו בדיוק כמו שהלקה אותו קודם לכן.

בזמני כבר חדל הנוהג שאחרי החתונה חוזרים ללמוד ב“חדר”. הרבי שלי, ר' דוד העיוור, אכן התלונן על כך והתגעגע לאותם זמנים טובים שבהם יכול היה להלקות את חתניהם הצעירים של בעלי הבתים. הוא היה נוהג לספר כיצד הלקה אז. למשל, פעם אחת באה ל“חדר” אמו של אחד התלמידים כדי לברך את בנה במזל טוב ולהודיע לו שזה עתה נולד לו בן. בדיוק אז הייתה הדלת נעולה, וכשהאמא – כך סיפר הרבי – ניגשה לחלון להקיש על הזגוגית כדי לאחל לבנה מזל טוב, הייתי אף אני עסוק עם השוט ב“מזל טוב” משלי, ועל כל מכה אמרתי: “מזל טוב לך עם הילד! שייגעץ שכמותך! מזל טוב לך עם הילדון!”³⁷⁸

בכל קאמניץ לא היה אף לא כתבן מקצועי אחד. לכתוב יידיש לימדו אותנו המלמדים.³⁷⁹

הדבר היחיד שלמדנו היה גמרא ומפרשיה. חומש לימדו אבל לא את כל הסִדְרָה,³⁸⁰ רק חצי. “עשרים-וארבעה”³⁸¹ לימד רק אחד – מוטקה המלמד. הוא לימד ילדים בגיל בינוני – בני תשע ועשר – גמרא ומעט “תוספות”, שעה ביום לימד “עשרים-וארבעה”, ושעה ביום היה מספר על נסים ונפלאות שחוללו הרבנים הגאונים. הוא ידע לתאר בחיוניות רבה את הגיהנום, אך ידיעותיו על גן עדן היו דלות למדי. הוא אפילו צייר את הגיהנום על תמונה, את המידות ואפילו באיזה צד נמצאת הדלת. אבל את המידות של גן עדן ומאיזה צד נפתחת הדלת שם, לא ידע. מן ה“עשרים-וארבעה” לימד רק נביאים ראשונים: יהושע, שופטים, ספרי שמואל ומלכים – ולא יותר. אבל המלמדים האחרים, אלה שלמדו עם הבחורים הגדולים גמרא עם “תוספות” וכל המפרשים, בכלל לא לימדו תנ“ך. הם סברו שלימוד תנ”ך הוא אפיקורסות.³⁸²

שכר הלימוד היה שישים עד מאה רובל ל“זמן”.³⁸³ מלמד שקיבל קצת פחות מארבעה רובלים לשבוע נחשב למלמד עשיר. המלמדים, שהתחילו ללמד את בני השלוש אלף-בית, קיבלו בין שישים לשמונים ילדים. עבור הילדים הללו שילמו שכר לימוד של רובל אחד ל“זמן”. עשירים שילמו עשרה גולדן ל“זמן”. כשהגיע הילד לגיל חמש הוא נשלח למלמד חומש, שאצלו כבר היו בין עשרים לשלושים ילדים. לו שילמו שלושה רובלים לכל ילד.

כשהחל הילד ללמוד חומש, ערכו האבות סעודה לכבוד המלמד, בהשתתפות כל ילדי ה“חדר” ובני המשפחה. כל בעל בית הכין “סעודת חומש”³⁸⁴ על פי יכולתו. סבי, אהרן-לייזר, נהג לערוך סעודה שכזו לבן או לנכד ביד רחבה. הוא ציווה לשחוט עגל צעיר, ומפונדקו של טרינקובסקי היה נוטל יינות ומאכלים יקרים.

הילדים למדו חומש במשך שנה או שנתיים, כלומר את הפרק הראשון או לכל היותר שלושה פרקים בסדרה, ואחר כך העבירו אותם למלמדי הגמרא למתחילים. לאלה היו בין חמישה-עשר לעשרים תלמידים, ושילמו להם שכר לימוד של ארבעה רובלים לילד; העשירים שילמו חמישה רובלים ל“זמן”. היו מלמדים שלימדו גם חומש וגם גמרא למתחילים. עם התלמידים המצטיינים בחומש התחילו ללמוד “לקח טוב”.

לאחר שהילד למד שניים-שלושה “זמנים” אצל מלמד הגמרא למתחילים, היה אביו מעביר אותו למלמד גמרא גדול יותר, שלמד עם הילדים ב“זמן” הראשון עמוד גמרא, וב“זמן” השני – דף גמרא. למלמד כזה היו רק כשנים-עשר תלמידים ושכר הלימוד לכל ילד היה שישה-שבעה רובלים ל“זמן”. אחרי שלושה “זמנים” מסר האב את הילד למלמד עוד יותר גדול, כזה שמלמד גמרא עם “תוספות”. למלמד מסוג זה היו רק עשרה תלמידים ששילמו לו שמונה רובלים ל“זמן”. כל מלמד הורה לנערים מסכת תלמוד אחרת, בלי לשאול את תלמידיו מה למדו קודם לכן. זהו ההסבר לכך שלא היה שום סדר בלימוד, והחלפת המסכתות אצל כל אחד מן המלמדים בכל שנה או יותר הרסה לגמרי את שיטת הלימוד.

ילדים שלא היו מוכשרים ללימודים נשארו זמן רב ב“חדר” אחד, אבל ילדיהם הבורים של בעלי הבתים הגדולים עברו ללמוד אצל מלמדים בכירים, כמו הילדים המוכשרים. האב היה מבקש מן המלמד שילמד את בנו כפי השגתו ולא כפי שהוא מלמד את הילדים המוכשרים; לכן הוא משלם לו ל“זמן” שלושה רובלים יותר מאחרים. בעלי בתים התביישו שבנם, הבחור הגדול, ילמד אצל מלמד של ילדים קטנים, וכך יָצָא שבכל “חדר” היו ילדים בורים וגסים שלמדו יחד עם ילדים טובים ומוכשרים. אף על פי כן, לא ביישו אותם. רוב הילדים הטובים באו ממשפחות עניות, ולכן נוצר איזון מסוים בין הילדים בשאלת הייחוס. הילדים הטובים לא התנשאו בשל למדנותם, וילדי בעלי הבתים לא התנשאו בשל ייחוסם, וכך כולם היו שווים.

הילדים למדו ב“חדר” משעה תשע בבוקר ועד שעה שתיים בצהריים, ואז עשו הפסקת אוכל של שעה אחת. בדיוק בשעה שלוש היו חייבים לחזור ל“חדר”, שאם לא כן היו חוטפים מכות רצח, סטירות ומלקות. משעה שלוש היו לומדים כך: בקיץ למדו עד שקיעת החמה, עד שהמלמדים הלכו להתפלל מנחה בבית המדרש; בחורף למדו עם הילדים הקטנים עד שעה שמונה בערב, ועם הגדולים עד תשע. מנחה ומעריב התפללו המלמדים עם הנערים ב“חדר” עצמו. כך היו פני הדברים כל ימות השבוע, פרט ליום שישי. ביום שישי למדו הילדים כך: בחורף עד שעה שתיים, ובקיץ עד שלוש או ארבע. אפילו בשבת לא נתנו לילדים מנוח. ראשית כול, הילד היה נבחן, בנוכחות אביו, בידי המלמד או “מבין” אחר. בנוסף על כך צריך היה הילד לחזור על כל מה שלמד במשך השבוע שחלף, ואחר כך הלך שוב ל“חדר” כדי ללמוד עם המלמד פרקי אבות או מדרש. לילדים לא היה אף פעם זמן פנוי חוץ מבחגים: פורים, פסח, שבועות, ראש השנה, יום כיפור וסוכות. בסך הכול עשרים ושישה ימים בשנה.

*

הגויים שגרו בעיירה יחד עם היהודים לא היו צמיתים, ומספרם היה בערך רבע ממספר היהודים. ³⁸⁵ הם התגוררו בשני קצות העיר וגגות בתיהם הקטנטנים היו מכוסים תבן. רובם היו קתולים ורק כמה עשרות היו פרבוסלבים. לכל גוי היו שדות ובית משלו, עם אסמים ורפתות, שוורים, פרות ועופות – כולם היו עשירים, ולא חסר להם דבר.

היו ביניהם אפילו גבירים אחדים, בעלי רכוש של כמה אלפי רובל, שאת בניהם שלחו ללמוד בבריסק. אחד מהם, ירמולוביץ‘, איש לא ידע מה גודל רכושו. אמרו עליו שהוא סוחר עם שדים, ואלה ממלאים אותו בכסף. באותם זמנים, כשלמאן דהוא היה הרבה כסף והאנשים לא ידעו מה מקורו, אמרו עליו שהוא נושא ונותן עם השדים ומרוויח מהם כסף. כולם פחדו להרגיז איש כזה, שמא יבואו השדים להגנתו. גם מפניו של ירמולוביץ’ חששו, וכולם חלקו לו כבוד בזכות השדים שלו. כולם בקאמניץ, מגדול ועד קטן, ידעו שהוא סוחר עם שדים. אנשים פחדו לעבור ליד ביתו, כמו שמפחדים מהליכה במעבה יער מלא חיות רעות. אבל ירמולוביץ' עצמו ניהל את חייו במידה ובחשבון. את בנו יַאש שלח ללמוד בגימנסיה בווילנה. היה זה ילד פראי ומפונק, שהילדים וגם ילדי הגויים פחדו ממנו. הוא סיים את הגימנסיה, זכה במדליית זהב ותודות לפרוטקציה הגדולה שהייתה לו נתמנה לאססור בעיירה כלשהי בפלך גרודנה.

לפי הנוהג המקובל אז היו לאססור שמונה-עשר דסיאַטניקים ובראשם עמד קְלוּץ'-ווֹייט.³⁸⁶ הדסיאטניקים היו כולם קתולים, מפני שכך רצו הפריצים, והאיספראווניק כמובן הסכים לכך. מעט הפרבוסלבים שהיו בעיר התייחסו לכך בהבנה ובלי טענות, בין כך ובין כך הם היו בני מעמד נמוך יותר מהקתולים וגם עניים יותר.

דווקא לאסובסקי, הדוקטור של קאמניץ, היה מעולה. הוא כבר התפרסם כרופא בווילנה, אבל התיישב בקאמניץ בגלל אישתו, שהחזיקה משק קטן ליד רחוב מֶשְצ’אַנְסְקה וכשלושים אלף רובל נוספים. הוא גר שנים רבות בקאמניץ. תרופות היו צריכים להביא מבריסק, וכשנזקקו בדחיפות לתרופה שלחו בעל עגלה, שייסע לשם כך במיוחד לבריסק, מהלך של חמישה מיל. לא פעם קרה, שהבקבוקון הקטן עם התרופה נשבר בדרך. אז היה צריך שוב לנסוע לבריסק, ועד שחזרו, החולה כבר הבריא מעצמו או מת. על ביקורו של הרופא צריך היה לשלם חמש-עשרה קופיקות והוא היה מגיע בכרכרה רתומה לזוג סוסים טובים.

היו בעיר כמה מרפאים נוספים.³⁸⁷ הטוב והמפורסם שבהם היה יוֹשְׁקֶה. הוא עבד אצל דוקטור לאסובסקי. אביגדור, חצקל ודוד היו מרפאים פשוטים. בימי שישי הם היו נכנסים לבית המרחץ ושמים כוסות רוח³⁸⁸ למי שצריך. עשרות יהודים, בעלי בתים, אנשים בריאים, ביקשו אז שישימו להם כוסות רוח. כל מי שכאבה לו יד או רגל, קיבה או ראש, ידע שהתרופה האחת והיחידה היא כוסות רוח, וכמה שיותר.³⁸⁹ הדם היה ניגר על הגב כאילו רוצחים מישהו.

בעלי הבתים הגדולים, כמו סבא שלי או יאָניע טרינקובסקי, לא עשו את זה בבית המרחץ, אלא קראו למרפא לביתם. סבא שלי היה עושה כוסות רוח כמה פעמים בשנה. אם משהו כאב לו, הוא קרא מיד לדוד המרפא שישים לו כוסות רוח.

בימי ראשון היו המרפאים, בעזרת נשותיהם, נותנים חיסון כנגד אבעבועות³⁹⁰ ומקיזים דם מן האיכרים ונשותיהם. דוד ואביגדור גרו ברחוב שלנו, רחוב בריסק, ובדרך כלל הגיעו האיכרים לשם. אני זוכר את בתיהם של המרפאים מלאים וגדושים באיכרים – הם הצטופפו גם במרפסת הקטנה – ובקיץ אפשר היה להציץ בהם מבעד לחלונות הפתוחים. המרפאים החזיקו קערות גדולות של דם מתחת לידי האיכרים והאיכרות. סתם כוסות רוח לא הספיקו להם, משום שלדעתם הן לא מקיזות מספיק דם, והרי צריך להוציא הרבה!… האיכרים האלה האמינו רק בהקזת דם מן הוורידים. אם כאב להם משהו – דבר ראשון הלכו והקיזו דם, עד שיצא כמעט חצי טאָפּ.³⁹¹ נשות המרפאים לא ידעו לעשות כוסות רוח או חוקן, אבל להקיז דם הן ידעו היטב ועשו זאת כמה שרק יכלו.

לעומתם היה יושקה דוקטור מושלם. הוא בעצמו לא ערך ניתוחים, אבל עבד אתו בחור שלמד להיות מרפא והוא זה שחתך את הוורידים. כשדוקטור לאסובסקי מת, נהיה יושקה המרפא לרופא הכללי של קאמניץ ועשה את כל הנחוץ, כפי שלמד מלאסובסקי.

*

ב“תלמוד תורה” שלנו היו עשרים תלמידים ש“אכלו ימים”, ולהם שני מורים. שלושה גבאים מיוחדים היו ממונים על ה“תלמוד תורה”, והם היו אלה שדאגו לכסף. בדרך כלל אספו את התרומות מן ה“יישובניקים”, בכפרים שמסביב לעיירה. בימי החנוכה צירפו אליהם שלושת הגבאים גם שלושה בעלי בתים חשובים, וביחד נסעו על פני הכפרים שמסביב לקאמניץ כדי לאסוף כסף עבור ה“תלמוד תורה”.³⁹² הם לא דילגו על אף כפר. היישובים הקטנים מימנו את ה“תלמוד תורה”, שלאמיתו של דבר נוהל בצורה מסודרת.

ה“תלמוד תורה” שכן בבית יפה. הילדים היו לבושים היטב, כמעט כמו ילדי בעלי הבתים, וגם אוכל לא חסר להם. שני מלמדים טובים למדו עמם. האחד לימד גמרא למתחילים, ואילו השני לימד את המתקדמים דף גמרא עם “תוספות”. בשבת היו הגבאים מביאים למדנים כדי שיבחנו את הילדים. ה“תלמוד תורה” הזה, מלפני שישים או שבעים שנה, יכול בוודאי להעמיד בצל את “תלמודי התורה” המוכרים לנו היום, אפילו בערים גדולות.

אחרי שדיברתי על ה“תלמוד תורה” עולה מאליו בדעתי בית המרחץ.³⁹³ בית המרחץ של קאמניץ היה מאחורי חצר בית הכנסת,³⁹⁴ למטה, ליד הנהר. מרחץ הזיעה, למען האמת, לא היה כל כך גרוע. בצד אחד של הכניסה הייתה ערימה של אבנים לוהטות, שנתחממו מן התנור שהותקן תחתיהן. מי שרצה יכול היה ליטול דלי מים ולשפוך על האבנים, דלי אחד ושני ושלישי – עד שעלו אדים שאפשר היה להתבשל בהם. בחדר המרחץ עצמו היה מקווה של מים קרים. בחדר הכניסה היה דוד ברזל, וביום שישי רתחו מימיו במשך כל שעות היום. משם היו כולם יוצקים מים רותחים לדליים. הבַּלָּן הוסיף כל הזמן מים באמצעות הקִילוֹן³⁹⁵ שהיה בבאר, בקצה האחר של הפרוזדור.

בחדר הכניסה הגדול ניצבו ספסלים רחבים, ושם פשטו כולם את בגדיהם. כתליו של חדר זה היו עתיקים, מלאים חורים גדולים וחריצים, והרוח נשבה בחזקה מכל הצדדים. האנשים שהתלבשו בצאתם מן המרחץ החם רעדו מקור ובימי שישי תמיד הצטננו רבים. אבל איש לא העלה על דעתו שצריך לתקן את הקירות ולסתום את החורים כדי שהרוח לא תנשוב. המדרגות שהובילו אל הבאר הקרה בחדר הכניסה היו קפואות. שכבת הקרח הייתה עבה, וכדי לשאוב מים בחורף היו מוכרחים לצעוד ברגלים יחפות על שמונה המדרגות הללו. פלא שאף על פי שאנשים פסעו לא מעט פעמים על המדרגות אף אחד לא מת מקור.

הבלן חכר את בית המרחץ מן העיר ושילם תמורת החכירה סך של מאה רובל לשנה. הכסף הזה שימש כדי לשלם חלק ממשכורתו של הרב.³⁹⁶ מי שרצה להתרחץ שילם לבלן משהו בין דרײַער³⁹⁷ לשלוש קופיקות.

מי הנהר שזרם ליד בית המרחץ היו רדודים ומזוהמים מאוד: מלוכלכים, ירוקים ומעופשים. מובן מאליו שבימינו, כשבעיית שמירת הבריאות היא שאלת חיים מרכזית שכל אחד מבין את חשיבותה, היו אומרים שמי המדמנה הללו של קאמניץ היו המקור לכל המגיפות בעיר. ובאמת, בכל שנה פרצו מגיפות בקרב הילדים הקטנים, ובאף עיר לא נפטרו כל כך הרבה ילדים כמו בקאמניץ. הם חלו בחצבת, אבעבועות, שָׁנִית, ועוד מינים שונים של מחלות ילדים. אבל מי באותם ימים בכלל חשב שמדברים כאלה נגרמות מחלות? מחלות – כך ידעו כולם – באות מאלוהים, והבִּיצָה המעופשת נשארה כפי שהייתה.

קצת מעבר לביצה זרם הנהר, שדרכו העבירו את בולי העץ הגדולים מביילווייז’ה לדנציג. לא הרחק מחצר בית הכנסת, מול בית המדרש הגדול, היה מקום נקי בנהר שקרקעיתו חולית, ושם נהגו הגברים להתרחץ. היו מתפשטים מתחת לכיפת השמים ואת הבגדים והחפצים הניחו על הקרשים שסוחרי העץ הביאו לשם. על גניבת חפצים או שעונים איש לא שמע. היו מתפשטים, את החפצים הטמינו בתוך הקפוטה או שהשאירו אותם סתם על החוף. כך התרחצו במשך שעות, ולאחר מכן נטל כל אחד את חפציו שלו.

הנשים התרחצו הרחק מן הגברים, אבל במקום שהן רחצו היו המים כמעט כמו בבית המרחץ: רדודים ומעופשים. ככל שהרחקת יותר – אל המקום שבו השיטו את בולי העץ – כן היו המים נקיים יותר. אבל כדי להגיע לשם היה צריך ללכת רחוק, ומלבד זאת המים היו שם עמוקים יותר. בעצם, לפי השקפתי היום, היו הגברים צריכים להתחלף עם הנשים. הגברים מן הסתם לא היו מתעצלים ללכת מרחק רב יותר כדי להתרחץ במים נקיים, ואילו לנשים זה כבר היה רחוק מדי ועמוק מדי. כך אפשר היה למנוע מן הנשים מלרחוץ בלכלוך הנוראי. אבל באותם הימים הגברים לא היו כל כך אביריים ומנומסים, ולא היה להם ממש איכפת שהנשים רוחצות בזוהמה.

קאמניץ נודעה בשחייניה. בצדו האחד היה הנהר צר ועמוק ומימיו רוגעים. הילדים יכלו לשחות שם למרחק של ויורסטה אחת או שתיים. אם מישהו התעייף מן השחייה, היה יוצא ישר לאחו אשר על שתי גדות הנהר, נח קמעא וממשיך לשחות.

ליד בית המרחץ עמד ההֶקְדֵש.³⁹⁸ בית זה לא נועד, חלילה, לחולים, אלא לאורחים – עניים אשר פקדו במסעיהם את העיירה וביקשו למצוא בה קורת גג. תמיד יכולת לפגוש שם שלוש-ארבע משפחות עניות. מראהו החיצוני של ההקדש היה נורא. מין חורבה ישנה, שגגה מט ליפול, ששמשות חלונותיה המנופצות סתומות בסמרטוטים שחורים ומזוהמים, ושדלתה שבורה. למשפחות שגרו שם היו על פי רוב גם תינוקות קטנים. אי אפשר לתאר את זה, וכשאני נזכר עכשיו בדבר האיום והעצוב הזה, בדלותם האיומה של המבוגרים והילדים הרכים שגרו שם, עובר בי רעד. אף לא אחד מנכבדי העיר, בעלי הבתים או בעלי הדעה שבעיר, התעניין בהקדש, כאילו כך צריך להיות.

הרב היה בקי גדול בש"ס ובפוסקים וגם בעל ייחוס גדול³⁹⁹ – הוא היה חתנו של בעל “יסוד ושורש העבודה”.⁴⁰⁰ אביו היה ר' יחזקאל,⁴⁰¹ חתנו של הגאון מווילנה⁴⁰² ובנו של ר' שמואל שהיה הרב של גליל מינסק.⁴⁰³ ר' יחזקאל ואישתו, בתו של הגאון, ערכו “גלות”.⁴⁰⁴ הם שוטטו ברגל על פני הכפרים, בחורף לבשו בגדי קיץ ובקיץ התעטפו בפרוות, ניזונו מלחם ומים וישנו על האדמה. כשאישתו של ר' יחזקאל נפטרה לבסוף מן הייסורים הללו, לקח הוא לאישה את בתו של ר' שמחה מגרודנה. ר' שמחה זה דרש מהנסיך רדז’יוויל⁴⁰⁵ שישיב לו מאה אלף דוּקַאטים,⁴⁰⁶ שהלווה לו. כאשר תבע ר' שמחה את כספו ביקש רדז’יוויל להושיבו במאסר. ר' שמחה נמלט והיה לרבה של גרודנה.⁴⁰⁷ לר' יחזקאל היו ארבעה בנים, וכולם היו גאונים ורבנים בערים שונות.⁴⁰⁸ אחד מהם היה רבה של קאמניץ.

שכרו של הרב היה שלושה רובלים לשבוע.⁴⁰⁹ יומם ולילה ישב ועסק בתורה. היו לו חמישה בנים ובת אחת, והם כולם חיו בדוחק רב. הרבנית התחננה בפני בעלה שיבקש תוספת לשכרו, לפחות עוד רובל לשבוע, אבל הוא סירב. לאחר שהפצירה בו חזור והפצר, התחיל גם הוא לדבר על תוספת של רובל לשבוע. הוא נאלץ להרבות דיבור ובקשה, ולבסוף כינסו אסיפה גדולה בבית המדרש הישן, והחליטו כי כל אחד מבעלי הבתים העשירים ייתן בשעת הדלקת הנרות קופיקה אחת לרב. השמש היה הולך בכל יום שישי ואוסף את המטבעות שרק בקושי הגיעו לכדי רובל. לבסוף גם זה נפסק, והרב חי כל ימיו בדחקות. כאשר עמד הרב לחתן אחד מילדיו, נסע לקרוביו העשירים, והם שעזרו לו בהוצאות החתונה.

*

אנשי קאמניץ אהבו חזנים ומגידים.⁴¹⁰ המגידים, שפעם הרבו לנסוע על פני המדינה כדי להטיף מוסר ל“עולם”,⁴¹¹ לא פסחו אף פעם על קאמניץ. גם החזנים, שנדדו עם ה“משוררים”⁴¹² שלהם בערים ובעיירות כדי לעשות קצת כסף, הגיעו תמיד לקאמניץ.

מגיד שהגיע לעיר היה בא קודם כול אל הרב ונוטל ממנו רשות לדבר ברבים,⁴¹³ למשל להספיד רב, שניים או שלושה, שנפטרו בשנה האחרונה. בדרך כלל לא התנגד הרב, ואף שלח את גבאי בית המדרש הגדול להודיע כי בא מגיד לעיר. השמש היה מכריז שבין תפילת מנחה למעריב, יישא היום המגיד מדברותיו. אז התמלא בית המדרש אנשים מפה לפה וגם בעזרת הנשים אי אפשר היה לזוז. על פי רוב פתח המגיד את ההספד ביללה גדולה ובבכי, עד שכמעט נמס: “הרב נפטר, רבותי, זהו כבר הקרבן האחרון. ומי יציל אותנו עכשיו מחטאינו הגדולים?” (הוא שכח שיכולים למות עוד עשרים רבנים). וה“עולם” החל לגעות בבכי.

אם המגיד היה מסוגל להביא כל כך הרבה אנשים לידי בכי, היה זה סימן מובהק שהוא מגיד טוב. הזמינו אותו אפוא שידבר גם למחרת בבוקר, ושוב בכו כולם. לאחר שדיבר המגיד, היו אוספים עבורו כסף. שלושה ימים לאחר שעזב המגיד את העיר היה מגיע מגיד חדש ועמו הספד חדש. מובן מאליו שהמגיד החדש, שהיה מוכשר מקודמו, גרם לכולם לבכות עוד יותר, וכך יצא שבני העיר בכו במשך כל השנה.

זכורני שפעם אחת הספיד אחד המגידים שלושה רבנים שנפטרו. קולו היה רועם וצורם. הוא צווח שהצדיק כלל לא נפטר בשל חטאיו, אלא מת כקרבן על חטאיהם של כלל ישראל. וכיוון ששלושת הגאונים והצדיקים הללו נפטרו בשל חטאינו, כבר אין עוד בנמצא צדיקים גדולים אחרים שיוכלו לכפר על חטאינו ועל כן נוטל עתה ריבונו של עולם את התינוקות הרכים מחיק אמותיהם. הוא סיים את דבריו בצרחה איומה וכולם ייבבו בקולי קולות. עכשיו יקחו לנו גם את הילדים הקטנים!… הנשים כמעט התעלפו מרוב בכי. הייתה לי אז אחות קטנה ושמה פייגלה. היא הייתה תינוקת בת שנה ושערות ראשה היו מקסימות. אהבתי אותה עד מאוד, וכששמעתי שאלוהים עומד לאסוף אליו את הילדים הקטנים, ובתוכם גם את אחותי האהובה… התחלתי לגעות בבכי עד שנפלתי מותש על הרצפה.

המגיד עזב את העיר, ואלוהים אכן היה “בעזרנו”. מיד אחר כך פרצה מגיפת חצבת וילדים רבים – ובתוכם גם אחותי – מתו. בני העיר כעסו על המגיד ואמרו שהוא קילל את העיר. ניסו לתפוס אותו ולהחזירו לקאמניץ כדי לבוא עמו חשבון, אבל ללא הצלחה. וככה בכו היהודים בקאמניץ שלנו כל הזמן.

כמה פעמים בשנה הגיעו לשבת חזן גדול עם להקת משורריו. הם דווקא הביאו שמחה לעיירה. עברו אצלנו חזנים כמו ר' ישראל שְׁקוּדֶר,⁴¹⁴ ר' ברוך קארלינר,⁴¹⁵ ר' יאָשֶׁע פּינסקר⁴¹⁶ ורבים אחרים. חזן כזה היה נוטל בשכרו עשרים וחמישה רובל לשבת.

בשבת היה החזן מוזמן דרך קבע לסעוד על שולחנו של סבא, ואילו עוזריו, המשוררים, התארחו אצל בעלי בתים גדולים אחרים. במוצאי שבת אהב סבא לשיר זמירות. הוא הזמין אליו את בעלי הבתים הגדולים, הם שתו תה בצוותא, אכלו סעודת “מלווה מלכה”,⁴¹⁷ והחזן ומשורריו שרו עד אור הבוקר. למחרת בערב עשו אותו דבר בביתו של טרינקובסקי, בערב שלאחריו בביתו של דוד-יצחק, וכן הלאה. כל בעל בית היה מטיל מטבע כסף בכיסו של החזן, וכך היה החזן עוזב את קאמניץ גם שבע וגם עשיר.

מנהג היה בעיר – בחור שהתחתן ועמד לנסוע לעיר אחרת לאכול שם “קעסט”, צריך היה קודם חתונתו להיפרד מכל בעלי הבתים החשובים. שמש בית המדרש הגדול ליווה את החתן לכל הבתים כדי שהבחור יאמר לכולם שלום.⁴¹⁸

את החופה היו מעמידים ליד בית המדרש הגדול, והרב, שהתגורר בקרבת מקום, היה מסדר את הקידושין. כל חתן היה צריך לשאת דרשה בשעת קבלת הפנים, בטקס ה“באַדעקנס”. החתנים הכינו את דרשותיהם כמה חודשים קודם לחתונה. מובן שהבחורים המוכשרים הכינו דרשות עמוקות ומפולפלות, אבל אפילו הבחורים הפשוטים יותר הכינו דרשה כלשהי. ואפילו שתהיה זו דרשה פשוטה וקלה – העיקר שתהיה דרשה. שלא יזרקו להם ככה סתם בחינם את ה“דרשה-געשאַנק”.⁴¹⁹ זו צריכה להיות מתנת דרשה אמיתית.

*

אם נאמין למה שהיה רשום ב“סקזקה” הרי שבית העלמין היה גדול דיו. אבל כיוון שגם אלה שלא היו רשומים שם הלכו לעולמם, היה צורך בבית קברות גדול יותר. המקום היה מגודר, בדרך כלל בגדר עץ. כמעט כל המצבות היו דומות: אבנים גסות שאינן גדולות ועליהן חרוטות כתובות הנצחה.

כשירדו הגשמים הגדולים שלפני פסח הוצף בית הקברות במים; המצבות נעקרו ממקומן והקברים נשטפו, ודווקא אלה של המיוחסים. לא הרחק משם נפרש בית הקברות על פני שטח גבוה, שהמים כלל לא הגיעו אליו. אבל אנשי קאמניץ החליטו שבמקום ההוא יש מין פחיתות כבוד, ודווקא במקום שבו היו הצפות קבועות קברו את כל היחסנים. כמעט שלא שמו לב לזה. הם רצו להיקבר למטה וזהו זה. למה? עד היום אינני יודע.

לא היו אז חברות קבורה רבות כמו שיש היום, רק “חברה קדישא”⁴²⁰ אחת. הם לקחו כסף מן העשירים ואף פעם לא חסרו בסעודותיהם לחם עם בורשט. המחיר לעשירים היה בין שלושה לעשרה רובל. אני זוכר שכאשר נפטרה אישתו של קמצן ידוע, ככה פתאום בערב ראש השנה, רצו בני העיר ליטול ממנו חמש מאות רובל, אבל הוא עמד על המקח ורצה להוריד את המחיר לעשרה רובל. המתה הייתה מונחת שלושה ימים, והקמצן בא לסבא שלי, ראש הקהל, וצעק: “מצדי תמליחו אותה…⁴²¹ לא אתן לכם כל כך הרבה.” לבסוף הוא נתן רק מאה וחמישים רובל; מאז שהעיר קאמניץ עומדת על תלה לא שולם אף פעם סכום גבוה שכזה.

בכל שנה, בחול המועד פסח, היו אנשי ה“חברה קדישא” מכינים פּוּנְץ'. אני זוכר שהם היו שותים מי דבש חמים;⁴²² הטעם לא היה רע כלל וכלל. אחת לשלוש שנים, בחנוכה, הם ערכו סעודה גדולה.⁴²³ לסעודה הזאת הגיעו אנשים רבים. הם אכלו מנות ענק של דגים ואווזים. אחד הגבאים של ה“חברה קדישא”, בעל כרס גדולה, היה גרגרן גדול במיוחד. הוא ידע שזהו המקום לאכול ככל יכולתך. אבל מה לעשות כשפשוט אי אפשר לאכול עוד? האיש יצא באמצע הסעודה מן החדר, תקע את אצבעו עמוק בגרון והקיא את כל מה שאכל. אחר כך חזר, כאילו לא קרה דבר, ובלע עוד חצי אווז. הסעודה הזאת עלתה כסף רב.

אמונות טפלות היו בעיר עד אין קץ. האמינו בשדים, בשטן ובכל הרוחות הרעות שבעולם. המלמדים תקעו לראשי תלמידיהם כל מיני סיפורי מעשיות על שדים. כולם גם ידעו בדיוק מה קורה לאדם שמגיע לעולם הבא ואיך הוא עולה לשמים ביום מותו. הם דיברו על זה כאילו ראו את הכול במו עיניהם.

כשבן אדם נפטר מניחים אותו על הרצפה, אבל לא על רצפה חשופה אלא על מצע של קש, כדי שכל אחד מאניצי הקש ידקור את גופו כסיכות.⁴²⁴ רוחות רעות סובבות את המת והולכות עמו לטקס הלוויה. כשקוברים אותו בא מלאך הדוּמָה⁴²⁵ ושואל את המת: “מה שמך?” למזלו הרע שוכח המת השלימזל⁴²⁶ את שמו.⁴²⁷ מלאך הדוּמָה משסע את בטנו, מוציא את מעיו וזורקן בפניו. אחר כך הוא הופך את גווייתו, מכה אותו בברזל מלובן באש, מענה אותו ומשסע את גופו לנתחים קטנים, וכך הלאה. כל אחד האמין בזה בוודאות גמורה.

אצלנו היו נושאים את המת עד לבית הקברות ומובן שנושאי המיטה התחלפו מדי פעם. בעיר שכזו מיד ידעו כולם על לוויה, וכיוון שמצווה ללוות את המת, באו כולם ליטול בה חלק. בראש הלך הקברן ובידיו קופסת צדקה גדולה עשויה פח ומלאה במטבעות הנִיקוֹלַאִיוֹת הגדולות⁴²⁸ שהאנשים הטילו לתוכה. המטבעות קשקשו בקופסה, והקברן היה מצווח בקול בוכים: “צדקה תציל ממוות!”⁴²⁹ אני זוכר את הפחד שחלחל לעצמות. כל אחד פחד ממלאכי החבלה הסובבים את המת. כל אחד חשב על מצבו הנורא של המת, וכל אחד ידע שזה גם יהיה סופו.

 

פרק שני: סבא-רבא וסבא    🔗

סבא-רבא ר' וועלוול * סבי אהרן-לייזר * ר' יודל * נעוריו של אהרן-לייזר * החתונה * הסבתא ביילע-ראַשע * השינוי שהתחולל באהרן-לייזר * מותו של סבא-רבא * האיספראווניק * יחסיו עם סבא * סבא כפרנס החודש * עצותיה של סבתא * סבא כסבורשצ’יק * המזכיר * המחלוקת בשל המזכיר * השפעתו של סבא * סבא והפריצים * הרוויזור * סבורשצ’יק חדש * מחלוקת בעיר * האיספראווניק החדש * סבי חוזר להיות סבורשצ’יק

סבי, ר' אהרן-לייזר, היה יהודי חכם ומוכשר. הייתה לו השפעה עצומה על חיי העיירה. הוא נולד בשנת תק"ס, 1798.⁴³⁰ אביו, ר' וועלוול בן אהרן, היה פרנס החודש בקאמניץ. באותם ימים היו היהודים בכל עיר בוחרים לעצמם מנהיג פעם בשלוש שנים, ובחירתו של זה אושרה קודם לכן בידי האיספראווניק ולאחר מכן בידי הגוברנטור.⁴³¹

פרנס החודש היה בעל בית גמור בעיר, הן בכל הקשור ליהודים, בינם לבין עצמם, הן בכל העניינים שבין היהודים לבין השלטונות. תפקידו היה לגבות את כל המסים והתשלומים שהוטלו על הקהילה ולהעבירם לידיו של האיספראווניק. אפשר להבין אפוא איזה תפקיד חשוב הוא מילא בחיי העיירה.

בכל הנוגע לסמכויותיו די אם אומר שיכול היה לאסור אדם לשלושה ימים; אם רצה לאסרו לתקופה ארוכה יותר, היה עליו לפנות בכתב אל האיספראווניק שבבריסק ולטעון כי לדעתו לאיש המסוים מגיע חודש מאסר. האיספראווניק תמיד קיבל את המלצתו של פרנס החודש. הוא יכול היה אפילו להלקות יהודים, אף שלא הייתה לו, כמובן, רשות חוקית לכך. אבל באותם זמנים האיספראווניק באוּיֶזְד⁴³² שלו היה חשוב יותר מגוברנטור בימינו, ותמיד נתן יד חופשית לפרנס החודש והסכים לכל מעשיו. היה מעשה בפלך וילנה, כאשר פרנס החודש, שהיה “מתנגד”,⁴³³ הלקה רבי חסידי שבא לבקר את חסידיו. כל בכיותיהם ותחנוניהם של החסידים לא הועילו.

אף שהחוק קבע כי יש לבחור את פרנס החודש אחת לשלוש שנים, האיספראווניק לא התחשב בכך. בחרו באדם שהוא חפץ ביקרו, וכך זה נמשך כל עוד נהנה הפרנס מאמונו של האיספראווניק.⁴³⁴

ר' וועלוול, הסבא-רבא שלי, היה כל חייו פרנס החודש. הוא היה יהודי עשיר שחי ברחבות ורכושו נאמד בשלושת אלפים רובל. הייתה לו מִבְשֶׁלֶת יי“ש משל עצמו – באותו זמן עדיין לא היה מס האַקְצִיז⁴³⁵ – והוא מכר טאָפּ יי”ש בשנים-עשר גרושן. בשנים שלאחר מכן האמיר המחיר עד לשמונה-עשר גרושן לטאָפּ. מקובל היה שליד המִבְשָׁלָה החזיקו גם פרות שאכלו מפסולת הלֶתֶת.⁴³⁶ היו לו אפוא עשר או שתים-עשרה פרות, ומכל אחת מהן חלבו בכל יום ארבעה דליים. מן הכמויות הגדולות של החלב, הגבינה והחמאה ממש קשה היה להיפטר. הוא גם סחר בעצי יער והיערנים היו מביאים לו דבש מן הכוורות. בנוסף החזיק בידיו גם את חכירת הקוֹרוֹבְּקֶה⁴³⁷ בעיר. חלב ודבש – וגם בשר – פשוט נשפכו אצלו כמים. זלילה כזו כמו שהייתה בביתו לא רואים הרבה.

סבא-רבא היה מטבעו בעל אופי הרבה יותר רך מאשר סבא, ובאנשי המעמדות העניים, כמו בעלי המלאכה או המלמדים, נהג ברחמנות. את כל המסים והמכסים היה גובה מבעלי הבתים החשובים, ודווקא עליהם, על תקיפי העיר, השית את עיקר הנטל. הוא שלט על כל תחומי החיים בעיר. אם מישהו לא הסכים ללכת לדין תורה, שלח לקרוא לו ואמר: “אני מקציב לך שלושה ימים כדי ללכת לדין תורה עם הצד שכנגד.” האיש ההוא כבר הלך בעצמו.

פעם קרה מקרה עם הגביר ר"מ, שהיה למדן גדול אבל גם רשע גדול. הוא לא נהג ביושר באנשים שסחרו עמו ואף פעם לא הסכים ללכת לדין תורה. האנשים שרימה התלוננו על כך בפני פרנס החודש, הלא הוא סבא-רבא שלי, והוא אמר להם כך: “עכשיו תקראו לו כולכם לדין תורה, אבל לא רק על השנה הזאת, אלא על כל הסכסוכים הישנים שעליהם תמיד סירב ללכת עמכם לדין תורה. תעשו כך ותראו שיהיה בסדר. אצלי הוא כבר יבוא לדין תורה.”

סבא-רבא קרא לו מיד, וכיוון שהגביר השים עצמו כמי שאינו מבין, שלח אליו סבא-רבא לביתו את הדסיאטניקים שלו, שלושה יהודים ששמם חצקל, מושקה ואהרן-לייב.⁴³⁸ הם כפתו אותו בחבלים בידיו וברגליו, ואיש מהנוכחים לא העז להפריע להם במלאכתם. הם ידעו שאם רק ינסו להתנגד תיכף ומיד גם תגיע המשטרה. את ר"מ הכפות שלח פרנס החודש אל האיספראווניק עם מכתב לוואי ובו בקשה להושיב את האיש במעצר עד שיפנה לסבא-רבא בבקשה כתובה שיוציאו מן המאסר.

לא קשה לתאר איזו מהומה גדולה פרצה בעיר. יהודי מכובד שכזה, גביר, למדן ויחסן, מובל קשור מזסטביה, דרך העיר, ועד לרחוב בריסק. כל משפחתו התכנסה והמהומה הייתה גדולה. ברור שזה היה מעשה מלוכלך, אבל זה היה אופייני לימים עברו. בני העיר, כמובן, כעסו על הנעשה, היה רעש והייתה המולה, ואף על פי כן לאיש לא היה אומץ לעשות מעשה ולנסות לשחררו בכוח. הביאוהו לבריסק וחבשו אותו בכלא.

כל יהודי זסטביה קמו כאיש אחד ושלחו לאיספראווניק תלונה נגד פרנס החודש, שעושה בעיר ככל העולה על רוחו ושאי אפשר להסתדר אתו. אבל הם לא הסתפקו בתלונה וחמישה ממכובדי זסטביה, שלשונם חדה כתער, נסעו לאיספראווניק. הלה קיבל את פניהם בקרירות ואמר: “ממילא לא יעזור לכם כלום, ואפילו אם תפנו לגוברנטור. הוא הרי ישאל אותי לדעתי, ואני אומר לו שפרנס החודש הוא יהודי אמיץ. ועל החוצפה שגיליתם בתלונתכם עוד איפרע מכם.” לנגד עיניהם קרע האיספראווניק את המכתב.

ר“מ ישב בכלא שבועיים ולבסוף ביקש מהאיספראווניק שיתיר לו לכתוב לפרנס החודש ולבקש את סליחתו. הוא אכן כתב והבטיח שמכאן ואילך יסכים ללכת עם כל אחד לדין תורה. הוא מסכים אפילו להתדיין על הסכסוכים הישנים. פרנס החודש שלח אפוא מכתב לאיספראווניק וביקשו לשחרר את ר”מ. האסיר המשוחרר הגיע מבריסק ישר לבית סבא, ובתקיעת כף, בנוכחות עשרה עדים, הבטיח שיקיים את אשר התחייב במכתבו.

גם עם חמשת האנשים המחוצפים מזסטביה שהתלוננו עליו סגר סבא את החשבון. הוא הטיל על כל אחד מהם לשלם מסים בגובה שבעים וחמישה רובל במקום רובל אחד או שניים, כפי שהיה נהוג. סכום עצום כזה, באותם זמנים, לא יכול היה איש – וגם לא רצה – לשלם בבת אחת. בתוך שעה הובאו כל כלי המיטה והבית שלהם לחדר הקהל.⁴³⁹ אחרי בכיות ותחנונים שילם כל אחד מהם עשרים וחמישה רובל, ובכסף הזה רכשו ש"סים⁴⁴⁰ לבית המדרש הגדול.

כל הסכסוכים שבין בני זוג, בין הורים לילדיהם ובין אחים הובאו אליו. במקרים כאלה היה מזמן אליו כמה בעלי בתים נבונים ומתייעץ עמם כיצד לישב את המחלוקת. אם היה זה סכסוך קשה במיוחד, היה קורא לרב. פסק דינו של סבא-רבא היה כמו הוראה שיצאה מפי הגוברנטור.

יחס חם במיוחד גילה כלפי יתומים. הוא הקפיד במיוחד שאמהות חורגות לא תעלובנה בהם. אם גילה מישהי שהעזה להתייחס ברשעות ליתומים, היה אוסר אותה ולאחר מכן שולל ממנה את הרשות להיכנס לבית המדרש. האישה הייתה באה לפניו בבכי ומבטיחה שמכאן ואילך תנהג ביתומים בהגינות. היא פייסה אותם וכך חזר והושכן שלום בית.

הוא גם היה למדן. בכל יום למד דף גמרא בביתו, ומדרש ידע לצטט בעל-פה. בכל ערב ראש חודש היה מתענה⁴⁴¹ ועורך “חצות”.⁴⁴² בנוסף, הוא גם שמר על כל היהודים מפני פגיעתם הרעה של הפריצים. כשפריץ גרם עוול ליהודי, הלך אותו יהודי לפרנס החודש, וזה התלונן מיד בפני האיספראווניק והשתדל, על אף הקושי המובן שבדבר, לעשות משהו גם אצל הפריץ עצמו. סבא-רבא היה מקובל על פקידי השלטון, ותודות לכך הייתה לו השפעה מסוימת גם על הפריצים. לו עצמו היו קשרים מועטים עמם, רק כשנדרש לבקש משהו מהפריצים כדי לעזור לאיזשהו יהודי, היה נוסע אליהם, ובדרך כלל חפצו עלה בידו.

בביתו שררה מהומה מתמדת, כל הזמן הסתובבו שם עניים ואביונים. היי"ש עלה אז שמונה-עשר גרושן לטאָפּ, ונקניקיות עגל צלויות או מטוגנות, שמקנחים בהן לאחר שתיית שנאַפּס, היו תלויות בעליית הגג. היה כדאי אפוא לשבת שם, וכל אלה שעשו כך אכן היו מסורים ונאמנים לו לאין שיעור. אבל בעלי הבתים הגדולים שנאו אותו בכל לבם. הם שנאו אותו בשל תקיפותו ובשל כספי המסים הרבים שהוציא מהם, ככל שרק רצה.

רב העיירה היה למדן גדול וסבא-רבא סייע לו כדי מחייתו. הרב נהג לבוא לביתו של סבא-רבא לשתות עמו תה, וזה ביקש תמיד את עצתו. באותם זמנים היה סדר, והיהודים בקאמניץ חיו, פחות או יותר, בשלום. ר' וועלוול בן אהרן היה, כנראה, פרנס החודש הטוב וההגון ביותר שאפשר היה למצוא.

לר' וועלוול היו שני בנים ושתי בנות. הבן הבכור, אהרן-לייזר, היה הסבא שלי, ולאמיתו של דבר הוא הדמות המרכזית בזיכרונותי. הוא היה ילד מוכשר במיוחד. הוא לא רצה ללמוד, וגם יכול היה שלא לרצות. מאחר שאביו פינק אותו מאוד, ומאחר שהמלמדים פחדו מפניו כמפני הקיסר, כולם חשבו – אם הילד אינו רוצה ללמוד, אין זאת הבעיה שלנו.

זאת אפוא הסיבה שסבי, אהרן-לייזר, לא היה למדן, על אף שהיה לו ראש מצוין. הוא אפילו לא ידע לפתוח גמרא; עד כדי כך לא רצה ללמוד ועד כדי כך נכנעו לו ופינקוהו. הוא אהב ללמוד “עשרים-וארבעה”, וכלל לא היה איכפת לו שלימוד תנ“ך נחשב אז לאפיקורסות. מדי פעם גם היה מעיין בפרק משניות וב”עין יעקב".

כשהגיע סבא לגיל אחת-עשרה, נשא לאישה את בתו של ר' יודל מסֶמְיָאטִיץ⁴⁴³ שבפלך גרודנה. ר' יודל זה היה למדן גדול. הוא ידע בעל-פה כמה מאות דפי גמרא מסדר נזיקין, ובנוסף היה גם טיפוס של חקרן ועסק הרבה בלימודי אסטרונומיה על פי מושגי אותם הימים. במקצועו היה סוחר, ופעמיים בשנה נסע ללייפציג בעגלתו הרתומה לשלושה סוסים והנהוגה בידי עגלון מיוחד. בנסיעותיו היה נוטל עמו תיבה גדולה מלאה מטבעות כסף ותיבה קטנה מלאה רענדלעך, וכן כל מיני מסכתות גמרא וספרי חקירה שונים שבהם היה מעיין בדרך. הייתה לו חולשה לכלי נגינה, ובמיוחד לקלרנית, שבה אהב במיוחד לנגן.

לאחר זמן הפסיק לסחור בלייפציג ונהיה לסַפָּק של הצבא.⁴⁴⁴ הוא נסע תכופות לפטרבורג ותמיד סיפר מעשיות משם, על הקיסר ועל בני משפחתו. כשנפטר הייתי כבר בן שתים-עשרה. אני זוכר, שכאשר ערכנו חיפוש במגירות שולחנו מצאנו מכתבים מספקים מכל מחוז וילנה. בכמה מכתבים נאמר כי הספקים מוסרים בידיו את כל תביעותיהם מאוצר המדינה, ושעליו לנסוע לפטרבורג כדי לייצגם ולדרוש את הכספים המגיעים להם. היו שם גם מכתבים מערים שונות, שבהם מבקשים ממנו תושבי אותה עיר שיעתיק דירתו אליהם ואז מובטח שיחלקו לו כבוד גדול. אך באותה עת הוא כבר היה זקן.

הזוג הצעיר, כלומר הסבא והסבתא שלי, שהיו אז בני אחת-עשרה ושתים-עשרה, “אכלו קעסט” בקאמניץ, אצל הסבא-רבא הקשיש שלי. סבי, אהרן-לייזר, היה בנעוריו שובב גדול. הוא היה משחק בבניינים שהיו אז בבנייה, קופץ על קרשים ומתנדנד. סבתא אמנם שמרה עליו, אך היא פחדה ממעשיו ולא הרשתה לו להתנדנד. הוא היה מסתתר מפניה ובורח רחוק כדי שלא תוכל למצוא אותו. פעם אחת – כך הייתה מספרת – חיפשה אותו במשך זמן רב ורק בקושי מצאה אותו. הוא ישב על קרש גבוה והתנדנד. כשראה אותה סבא, הוא נבהל, קפץ מגובה רב ונחבל קשות. “האישה” החלה למרר בבכי וסבא נשבע לה שמכאן ולהבא יפסיק להתנדנד.

בגיל שתים-עשרה–שלוש-עשרה היה סבא ילד מפונק ופראי. סבתא הייתה חכמה הרבה יותר מגילה, ולאט-לאט ובזהירות החלה לגמול אותו משובבויותיו. לאחר החתונה, כאשר היו לאבא ולאמא, היא אמרה לו כי עתה ראוי להתחיל ולנהוג ביתר כובד ראש, כיאה לאבא של ילדים. כל כך הרבה אנשים באים לביתו של אביו ומדברים בענייני העיר, כדאי גם לו לשבת ביניהם, להקשיב ולהשתתף בעסקים אלה, כמו כל המבוגרים. הוא הסכים לדבריה, והודות לה נעשה “בן אדם”. הוא החל להתעניין בעסקי אביו ובענייניה של העיר, וה“עולם” אהב אותו והסביר לו פנים.

אביו היה כמובן מרוצה מאוד, שבנו, אהרן-לייזר, החל לנהוג בצורה מכובדת ושיש לו עם מי ועל מה לדבר בענייני העיר, שעל פי רוב יש להקדיש להם זמן ארוך למדי. היו לו, לאביו, גם עסקים פרטיים, וכך החל, אט אט, להעביר לבנו את כל ענייני העיר. הוא שם לב כי בנו מרצין והולך ושהאנשים מתייחסים בדרך ארץ אל בעל הבית הצעיר. פעם אחת אפילו אמר קבל עם ועולם: “אני רואה שיש לי למי למסור את העיר” (ממש כאילו היו העיר ואנשיה בחזקת רכושו הפרטי). כך החל סבא אהרן-לייזר להיות מעורב בכל ענייני העיר ונעשה לאיש העוסק בצורכי ציבור. זה היה היסוד לקריירה העתידית שלו.

הסבתא ביילע-ראַשע⁴⁴⁵ הייתה – כפי שנהגו פעם לומר – אישה חכמה, טובה ואצילית. צעירה זו השגיחה השגח היטב על התנהגותו של בעלה, אבל בפני הבריות השימה עצמה כמי שאינה מבינה דבר. היא לא העירה לו גם כשהבינה שהוא עומד לעשות, כמו ילד, איזה מעשה שטות גדול. רק כשהיו לבדם בחדר הסבירה לו אילו שגיאות עשה במשך היום. אבל לפני שהחלה לדבר הייתה מבקשת ממנו שלא יעלב, שהיא, ייִדענע⁴⁴⁶ שכמותה, מלמדת אותו, גבר שכמותו, מה לעשות וכיצד לנהוג.

“הרי אתה לא יותר מבן אדם” – אמרה במתינות – “ומלבד זאת, אתה גם כל כך צעיר. כל בן אדם עושה שטויות, ולכן כדאי שאשגיח עליך בעיניים אוהבות ואעיר לך מה אתה עושה בסדר ובמה אתה טועה.” וכך שכנעה אותו, מכאן ואילך, בדרכה השקטה והבוטחת. דבריה הנעימים והנבונים כל כך השפיעו על בעל הבית הצעיר, עד שלעתים היה פורץ בבכי. או אז הייתה סבתא אומרת: “נו, אישי היקר, שקט, מספיק לבכות, אני מקווה שעוד תספיק לעשות הרבה מעשים טובים. אבל כאישה טובה ונאמנה זוהי חובתי לדבר אתך.”

עקב כך לא עשה סבא דבר בלי להתייעץ קודם עם אישתו. בכל עניין שהובא לפניו היה מכריז שעליו לחכוך בדעתו ותשובה סופית ייתן רק למחרת. בערב היה דן בדבר עם ביילע-ראַשע וביחד היו מחליטים מה לעשות. בעיר ידעו כולם שהוא מתייעץ עם אישתו החכמה, וראו בזאת מעלה יתירה – בעל הלא צריך לחיות בהבנה עם אישתו.

עם הזמן, כשאהרן-לייזר התבגר ולו עצמו כבר היו כמה ילדים, הוא התחיל לחשוב על איזושהי פרנסה לעצמו. מעסקי העיר קשה היה להתפרנס; בעלי הבתים באותם ימים היו די עניים. וחוץ מזה, ענייני העיר ממילא כבר החלו להימאס עליו ולשעמם אותו ולא היה לו כל רצון להתפרנס מהם. עסקי היערות של אביו היו בקנה מידה קטן ואף הם לא משכו את לבו, ואילו את מִבְשֶׁלֶת היי"ש ואת הפרות פשוט תיעב.

בראותו את חיי הרווחה של הפריצים שגרו מסביב לעיירה, עלה על דעתו שאפשר לעשות אתם עסקים טובים. הרי הפריצים הללו מכירים את בנו של פרנס החודש, בכל מקום יחלקו לו כבוד, שמא יצא מזה משהו טוב? יש כל כך הרבה יהודים שמתעשרים מעסקי הפריצים, ובמה הוא פחות טוב מהם? בעיר אמרו הבריות שגם רעיון זה מקורו בראשה של ביילע-ראַשע.

בקיצור, האיש הצעיר ביקש מאביו שלוש מאות רובל והחל לנסוע אל הפריצים, ומובן מאליו, שקודם כול נסע לאותם פריצים שכבר הכיר ולאלה שהתגוררו בקרבת העיר. הם קיבלו את פניו של האיש הצעיר באדיבות והוא אפילו מצא חן בעיניהם. אט אט, ובזמן קצר, החל לעשות אתם עסקים. אך הרווחים שלו היו קטנים – הוא מאוד נזהר, משום שלא רצה שהפריץ יחשוב, חלילה, שמרמים אותו. אדם אחר במקומו היה ודאי מתעשר מהר, כך אמרו הבריות. אבל סבא השיב על כך פעם אחת: “למישהו אחר הפריצים בכלל לא היו מרשים להיכנס לביתם. לא נורא. הם יכירו אותי לאט לאט, ועוד יהיו לי מספיק הזדמנויות להרוויח כסף. בינתיים אני ממילא לא זקוק לכל כך הרבה.” ואכן, במשך הזמן הוא נתחבב יותר ויותר על הפריצים. הוא נהג בהם בשום שכל, בנימוס וברצינות.

לסבי, אהרן-לייזר, היה אח צעיר בשש שנים, שנחשב ביש מזל. בענייני העיר לא התעניין בכלל. הוא ישב בבית אביו, “אכל קעסט” ולעתים גם עזר לו קצת. אביו, הסבא-רבא שלי, לא אהב אותו – אהרן-לייזר היה כל עולמו. הוא אהב גם את כלתו, אשת אהרן-לייזר, ותמיד קרא לה “הצדקת”.

שתי בנות היו לסבא-רבא, ולשתיהן לקח כבעלים שני למדנים גדולים, שעלו לו ממון רב. באותם ימים הוא עוד הרשה לעצמו לתת לבנותיו נדוניה של אלף רובל ולקחת להן חתנים עילויים, לתת להם “קעסט” כדי שישבו ויעסקו בתורה יומם ולילה. סבא אהרן-לייזר לא רצה עוד להתגורר אצל אביו ולאכול עם כל האחיות והחתנים “אוכלי הקעסט”. הוא נהיה עצמאי והתמסר בכל מאודו לעסקי הפריצים.

באופיו היה סבא איש נדיב ורחב לב. משאלתו היחידה הייתה שמכיסיו יישפך הכסף ושכולם יאספוהו. היו לו כבר כמה ילדים, ובעיירה רצו שהוא יהיה מעורב יותר בענייניה; סבי, גם על פי מראהו החיצוני וגם על פי התנהגותו התקיפה, התאים מאוד לתפקיד זה.

ר' וועלוול, הסבא-רבא, היה בן שישים במותו. כששכב על מיטת חוליו, נודע הדבר לאיספראווניק. הלה הצטער מאוד בצערו של החולה הקשה, בא לבקרו ולא עזב את העיר. לפני מותו קרא ר' וועלוול לאיספראווניק וביקשו שימנה תחתיו לתפקיד פרנס החודש אדם חכם וישר, שיוכל להנהיג את העיר כראוי. הוא הציע בפניו שמות של כמה בעלי בתים נבונים, אבל האיספראווניק, שכבר נתן את עינו בסבא, אמר: “בעיני דווקא מוצא חן בנך, אהרן-לייזר. הוא מתאים לתפקיד פרנס החודש על אף שהוא עדיין צעיר.” ר' וועלוול פרץ בבכי ואמר: “עזוב את בני האהוב. התפקיד קשה מדי. ככל שיהיו מעשיך טובים, אף פעם זה לא מספיק. תמיד יש שונאים מסביב.”

האיספראווניק נפרד ממנו לשלום ונסע לדרכו. לאחר כמה ימים נסתלק פרנס החודש לבית עולמו והאססור שיגר שליח אל האיספראווניק עם הבשורה העצובה. האיספראווניק, ועמו התובע המחוזי והאססור, ליוו את המת לבית העלמין.

למחרת שלח האיספראווניק לקרוא לסבא אהרן-לייזר, שבאותה עת היה בן עשרים ושמונה, והציע לו את התפקיד שמילא אביו. סבא סירב והסביר לאיספראווניק שהוא צעיר מדי למשרה כה אחראית. “יש לי את העסקים שלי” – אמר לאיספראווניק – “אני ישן בשקט ואוכל בנחת, והעבודה שאתה מציע לי קשה מדי.” אבל האיספראווניק לא ויתר ונשאר בשלו.

“שמע נא” – אמר לסבא. “אין לי אף אחד אחר מתאים לתפקיד הזה, רק את מ', ששונא אותך בכל נפשו. אם הוא יהיה פרנס החודש, למשפחתך יהיו צרות צרורות.” האיספראווניק ידע היטב כיצד לדבר עם יהודי. “כיוון שאהבתי את אביך” – המשיך ואמר – “אני יודע שאתה איש צעיר, חרוץ ואמיץ, ולכן אל תסרב. אם מ' יהיה פרנס החודש, אתה בוודאי תסבול כהוגן” – הוא איים בדרך חברית.

הדבר כלל לא מצא חן בעיני סבא. מ' באמת שנא את סבא-רבא ואת כל בני משפחתו. זהו אותו מ' שר' וועלוול חבש בבית הסוהר בגלל שסירב ללכת לדין תורה.⁴⁴⁷ דעתו של סבא חלשה והוא הבטיח לאיספראווניק שייתן לו תשובה עוד באותו היום.

הוא דן ארוכות בעניין עם ביילע-ראַשע שלו, אבל הם לא יכלו להחליט ודעתם נטתה פעם לכאן ופעם לכאן. לקחת את המשרה – רע ומר; לא לקחת – גם כן גרוע. חשבו וחשבו, ליבנו את הסוגיה מכל צדדיה, ולבסוף החליטו שמוכרחים לקחת את התפקיד. מובן מאליו שאם מ' לא היה מועמד, סבא היה בוודאי מסרב. יחד עם זה גם החליטו שסבא, כשיקבל לידיו את התפקיד, ינהג במתינות, בסבלנות, בהגינות ובזהירות.

אהרן-לייזר הודיע לאיספראווניק שהוא מוכן לקבל על עצמו את התפקיד, וזה – בלבביות שהייתה מקובלת באותם ימים – נשק לו על ראשו ואיחל לו הצלחה וכל טוב בתפקידו החדש. הוא ציווה לכנס מיד אסיפה בעיר, כדי… לבחור באהרן-לייזר, בנו של פרנס החודש הקודם. העיר “בחרה” בו, ולמען האמת גם בשמחה רבה. הוא מצא חן בעיניהם בזכות שכלו וחריצותו. האיספראווניק נטל במרכבתו את אהרן-לייזר, פרנס החודש החדש, ונסע עמו לבריסק. סבא שהה שם כמה ימים ולמד את כל הפרטים הקשורים בהנהגת העיר. האיספראווניק ממש התלהב מדעותיו של האיש הצעיר.

אהרן-לייזר חזר לקאמניץ והתחיל להנהיגה כדרך שנהג אביו. אבל הוא היה חכם יותר ונמרץ יותר, ופני העיר,⁴⁴⁸ שעד אז בזבזו ערבים שלמים על אסיפות הקהל, החלו לחוש שהם מיותרים. אהרן-לייזר פעל בצורה יוצאת מן הכלל. עסקי העיר התנהלו למישרין, והאסיפות – שלא כבימיו של פרנס החודש הקודם – היו עתה מיותרות לחלוטין. לאט לאט חדל אהרן-לייזר לקרוא לנכבדי העיר אפילו להתייעצויות, למעט בעניינים מסובכים במיוחד. כשהעניינים אכן הסתבכו, הוא נאלץ לקרוא להם. “אולי יש לכם עצות טובות יותר?” – שאל. “דעתי היא כך וכך…”

אבל היועצת העיקרית שלו הייתה אישתו, ביילע-ראַשע. הם נהגו לשבת בערב ולשוחח בארבע עיניים, וראו זה פלא – הוא, שנודע כאיש אמיץ, תקיף ועריץ גדול, התייחס לאישתו בצורה נפלאה. במשך כל חייו התייחס ביראת קודש לדעותיה ולעצותיה.

כעבור שנתיים וחצי בוטלה משרת פרנס החודש ועמה פסק גם השלטון הבלתי מוגבל של מי שהחזיק במשרה זו. פרנס החודש חדל להיות האיש האחראי על כל העיר, ומעתה ניתן לו תואר חדש – “סבורשצ’יק”.⁴⁴⁹ תפקידו היה לגבות את כל המסים עבור אוצר המדינה, וגם לזה לא היה ממש אחראי, אלא העיר. אהרן-לייזר כלל לא רצה להיות סבורשצ’יק. האיספראווניק שוב הפציר בו ואף הבטיח לו שסמכויותיו ושלטונו יישארו חזקים כפי שהיו קודם לכן. לבני העיר היה התפקיד החדש בגדר תעלומה – לא היה להם מושג מה עושים עם זה, מה יקרה עתה, ואיך צריך סבורשצ’יק להתנהג. בני העיר בחרו אפוא באהרן-לייזר ברצון.

אהרן-לייזר נעשה לסבורשצ’יק, אך לא שינה כהוא זה מדרכו. אינני יודע אם היה בליטא עוד סבורשצ’יק אחד עם כוח כזה. אבל היו כמה בעלי בתים שהעניין החל להרגיזם. הם סברו כי הסמכויות שאהרן-לייזר נוטל לעצמו עומדות בניגוד לחוק. כך החל סבא לקנות לעצמו שונאים.

לאהרן-לייזר כלל לא היה איכפת מהם. די היה לו שהאיספראווניק עומד לימינו. אף על פי כן, כל העניין החל להימאס עליו, אבל הוא לא הצליח למצוא אדם מתאים שאפשר להעביר לו את התפקיד. האיספראווניק, דרך אגב, כלל לא היה מרוצה מזה. הוא ידע שאהרן-לייזר הוא איש חיל היודע לגבות מסים כמו שצריך, ושקשה עד מאוד למצוא לו מחליף. דבר זה היה חשוב לו במיוחד.

אהרן-לייזר נשאר בתפקידו אך החליט להביא מזכיר נמרץ שינהל את ענייני העיר. או אז הוא עצמו יתפנה לעסקיו עם הפריצים. ככלות הכול, הלא צריך גם איזו פרנסה מן הצד והוצאותיו היו מרובות. הוא נסע לבריסק, אל האיספראווניק, והודיע לו על כוונתו. הוא מחפש אדם חכם ונמרץ, ואולי יש מישהו מתאים בבריסק? האיספראווניק אכן הציע לו מועמד צעיר: יח"פ, שהיה כותב בקשות⁴⁵⁰ ומנהל משפטים, מין עורך דין פרטי. האיש מצא חן בעיני סבא והוא הביאו לקאמניץ. את המזכיר הקודם – יהודי פשוט שכתב רוסית בשבע שגיאות⁴⁵¹ – הוא פיטר. קנה לו בית במאתיים רובל, הקים לו בית מרזח ואמר: “אין אתה זקוק לרשיון, ופרנסה תהיה לך עכשיו יותר ממה שהייתה לך עד עכשיו.”

המזכיר החדש הגיע לקאמניץ כמו אציל – לבוש בגדים קצרים, טבעת ענודה באצבעו, ובחדר הקהל היה יושב בגילוי ראש. העיר ממש התקוממה, והזעם הופנה, כמובן, לעברו של סבא. הכעס היה כל כך גדול, עד שהיו כאלה שקבעו כי מותר לרצוח את אהרן-לייזר אפילו ביום כיפור.⁴⁵² אבל מה עושים עם האיספראווניק?

כדרך שנהג תמיד, סבא השים עצמו גם עתה כמי שאינו יודע דבר, ומסר את ניהול העיר לידי אותו יח"פ. הלה היה צעיר, חכם וידען, שאף ידע ללמוד דף גמרא, אלא שמשעה שהתחיל לרכוש ידע ונעשה “עורך דין”, הפך להיות גם אפיקורוס.

המזכיר ניהל, וסבא חזר לעסקי המסחר שלו עם הפריצים. שלושה ימים בשבוע היה נוסע בין הפריצים, ובשארית הזמן היה יושב עם המזכיר בענייני העיר. הוא ביקש מהמזכיר כי יטיל על שונאיו מסים גבוהים פי עשרה ממה ששילמו בעבר. הייתה זו מין נקמה, ואז החלה מהומה אמיתית. אש המחלוקת התפשטה על פני כל העיר, והבריות זעקו עד בלי די: “הייתכן? אהרן-לייזר לקח גוי בתור מזכיר!”

ביילע-ראַשע, אישתו של סבא, מאוד נפגעה. היא בשום אופן לא יכלה לשמוע את הטענות האלה, שתמיד נלוו להן צעקות וקללות. בדמעות בעיניה תבעה מסבא, שיתפטר מתפקידו כסבורשצ’יק. “העיר לא שלך” – היא בכתה – “ויהודי העיר גם הם אינם שלך. אל תדאג להם, שיסתדרו בעצמם איך שהם מבינים. אני לא מסוגלת לראות אותך במצב כזה! הוי, איזה אסון!”

אז נסע אהרן-לייזר לאיספראווניק וסיפר לו על המצב שנוצר. הוא הדגיש בבירור שברצונו להשתחרר מן התפקיד. בני העיר לא מוכנים לסלוח לו על המזכיר שהביא וכבר אינם מרוצים ממנו, האישה בוכה ומייללת – הוא פשוט לא מסוגל יותר. האיספראווניק הסכים לדבריו. “אבל” – הוא אמר – “היזהר לך עתה שלא אמנה אותך פעם נוספת לסבורשצ’יק, משום שפשוט אין אף אדם אחר שימלא את מקומך.”

האיספראווניק אכן הגיע לקאמניץ ושלח לקרוא לנכבדי העיר. הוא הורה שעד ליום המחרת עליהם לבחור סבורשצ’יק אחר במקומו של אהרן-לייזר. המזכיר, על כל פנים, נשאר בתפקידו. זה היה, כמובן, מעשה ערמה.

“מה זאת אומרת?” – רעשה וגעשה העיר – את המזכיר הזה איננו רוצים! ניתן לו מאתיים רובל ושילך!" האיספראווניק שלח לקרוא למזכיר ושאל אותו באדישות, האם יעדיף להישאר כמזכיר או שמא יאות לקבל מאתיים רובל ולהסתלק. המזכיר ענה תשובה לגמרי בלתי צפויה: “אפילו אם לא היו נותנים לי פרוטה, אין לי שום חשק להיות מזכיר אצל בהמות שכאלה!” האיש הזה היה אפיקורוס…

בעיר הין ששון ושמחה: סבורשצ’יק אחר, מזכיר אחר; קאמניץ הלכה ונרגעה.

סבא החל להרבות בנסיעות אל הפריצים ועשה עמם עסקים. שמו נתפרסם כל כך, עד שלפעמים היו הם עצמם מוסיפים לו איזה רווח וממליצים איש לרעהו לעשות רק אתו עסקים. עם הזמן סבא הפך ממש ל“רבי” של כל הפריצים במחוז. הוא השיא להם עצות, לימד אותם תחבולות ערמה (פריצים גם הם מרמים לפעמים), ולא תהא זו גוזמה אם אומר שכמה מן הפריצים שהתרוששו – מן הסתם במשחקי קלפים – עמדו שוב על רגליהם רק בזכותו. מִבְשָׁלוֹת היי"ש והבירה, המתקנים להפקת שמן, מִנְסְרוֹת העץ וטחנות המים הממונעות שהחלו לצוץ בחצרות הפריצים – כל אלה נולדו בראשו של סבא.

הייתה בסבא איזושהי מגרעת שאי אפשר היה להסביר: לעצמו כלל לא דאג, כאילו כל תפקידו אינו אלא להיטיב עם הפריצים. הוא הסביר זאת בצורה מוזרה ובלתי מובנת: אם הפריצים יהיו עשירים, כי אז גם ליהודים תהיה פרנסה… לאן ילך כספם הרב? הכול ליהודים! ואם כך, ברור שכאשר שני פריצים רבים זה עם זה, הם קוראים לאהרן-לייזר שיהיה הבורר בבית הדין שלהם, וכאשר פריץ מסתכסך עם אישתו, סבא הוא זה שמשכין שלום ביניהם.

עכשיו, למען האמת, הרוויח סבא כראוי, אם כי גם הוציא לא מעט כסף למחייתו. אבל סבא וביילע-ראַשע היו מאושרים שנפטרו סוף סוף מעסקי העיר. כבר לא איכפת לו עכשיו, מי הולך לדין תורה ומי מסרב, אם העשירים משלמים את מסיהם או משתמטים. וכך חלפו שלוש שנים.

יום יום היה נוסע אל הפריצים. הוא נסע אליהם בכרכרה רתומה לצמד סוסים שעגלון יהודי נוהג בהם. על פי רוב היה חוזר ללון בביתו. אנשים רבים הוסיפו להגיע אל ביתו, לגמו תה ובילו עמו בצוותא. הם באו כדי לדבר, לבקש עצה או סתם לחטוף משהו לאכול. אט אט חזרו בני העיר ונתקשרו אל סבא. יהודי שנפגע מאיזשהו מעשה רשע של פריץ לא הסתדר ללא עזרתו של אהרן-לייזר.

עניין מיוחד, שאף אחד אחר בעיר לא היה יכול לסדר חוץ ממנו, היה עניין הרוויזור, שהיה מגיע לעיר כדי לבדוק אם באמת אין בקאמניץ יותר מארבע מאות וחמישים נפש, כרשום ב“סקזקה”. סבא היה ממש רב-אמן ב“לדבר” עם הרוויזור. לא היה מי שישווה לו. “דיבור” כזה תמיד היה מסתיים במאתיים רובל, שנבלעו מהר בעמקי כיסו של הרוויזור. בימי הביקורת נסגרו בתים רבים; בני העיר פשוט נטשו אותה, עד שכמעט לא נראתה נפש חיה ברחוב. כל אחד פנה לאן שנשאוהו עיניו, והעיר נראתה מתה, כמו בית קברות. הרוויזור הסתובב, מלווה בכל שוטרי העיירה, וספר את האנשים. תמיד מצאו בערך ארבע מאות איש. חמישים חסרו, וכששאלו עליהם נאמר שהם נסעו בענייני עסקים. וכך בכל שנה היה הרוויזור חותם בפרוטוקול שהכול כשורה ועוזב את העיר.⁴⁵³

ה“דיבור” עם הרוויזור היה שייך באופן מסורתי לסבא, אפילו בימים שבהם פעל בעיר סבורשצ’יק אחר. היו זמנים שסבא, שכעס מאוד על העיר, ביקש להפסיק גם את העבודה הזאת. אבל בסוף תמיד נכנע; הלא אי אפשר לעזוב את העיר שקועה במים עד צוואר…

הסבורשצ’יק החדש והמזכיר החדש לקחו את כל הספרים, הניירות והחותם והתחילו לעבוד. הסבורשצ’יק כינס את הדֵפּוּטַאטִים⁴⁵⁴ – כלומר, את נכבדי העיר שנבחרו להנהיגה – לאסיפה. הדבר הראשון שעשו היה בדיקה מדוקדקת של רשימת משלמי המסים. נתברר להם שרק העשירים שילמו, ואילו מן ההמון, מהיהודים הפשוטים, לא לקחו עד אז מאומה. הם החליטו אפוא שצריך להתחיל לגבות מס גם מן המעמדות הבינוניים ומן העניים, ואילו לגבי העשירים יש להקל את העומס.

הם שלחו גובי מס אל העניים ובעלי המלאכה, ולא דילגו אפילו על עני אחד. ושוב פרצה מהומה גדולה בעיר. כל יום הגיעו אנשים לחדר הקהל, צווחים וצורחים. הנשים באו בוכות ומקללות: “הייתכן?! לנו אין לחם לאכול, האין די נגידים בעיר שיכולים לשלם?” כולם רתחו מרוב כעס! אבל דבר לא עזר; נהפוך הוא, התחילו למשכן את רכושם של העניים: מחבתות, פמוטים, כלי מטבח וכלי בית שונים, והצעקות עלו עד לב השמים. האססור נאלץ לבוא לחדר הקהל כדי לאסור את הקבצנים (לאססור היו שתי אורוות – אחת קטנה, שנועדה לסוסים; והשנייה שימשה מעין בית כלא). עתה השתרר שקט. העניים נאנקו ושילמו בחריקת שיניים. מובן מאליו שהעשירים ובעלי הבתים היו מרוצים מאוד מפעולותיו של הסבורשצ’יק החדש.

אלא שהחיים הטובים של הנגידים והסבורשצ’יק לא ארכו זמן רב. נכבדי העיר רצו להשתלט לגמרי על הסבורשצ’יק. הם היו נגידים ויחסנים, ובכן מדוע שלא ישמש כלי משחק בידיהם, ודעתו תהיה בעצם כדעתם? אבל הסבורשצ’יק, למרות חולשתו, לא הסכים להיבלע לחלוטין, וכך יצא שכל אסיפה נסתיימה בסכסוכים ומריבות. האססור, ששם לב לכך, כתב לאיספראווניק שהעניינים אינם כשורה ושכולם רבים עם כולם כל הזמן.

הסוף היה שחשובי העיר נחלקו לשני מחנות: אלה שסברו כי אין לקחת מן העניים ואלה שאמרו שיש לקחת מהם. כל אחד מחשובי העיר נסתייע בתומכיו, וכך נתעוררה בעיר מחלוקת עצומה, ממש מלחמה. המחלוקת הזו הלכה וגדלה ותפחה, ואז בא האיספראווניק, אסר שלושה מנכבדי העיר וחמישה מן ההמון, שלח אותם לבריסק ושם הם נחבשו בכלא לחודש ימים. רק אז נרגעה העיר, ואם לא כלפי פנים – לכל הפחות כלפי חוץ.

האיספראווניק הוחלף והועבר למחוז סלונים,⁴⁵⁵ וזה מסלונים בא לבריסק. כמקובל, דיברו השניים על אופיים של יהודי העיר ושל הפריצים. האיספראווניק מבריסק התבטא בחומרה כלפי יהודי קאמניץ, אך הזכיר את אהרן-לייזר כיהודי שמבין עניין. כשהאיספראווניק החדש הגיע בפעם הראשונה לקאמניץ, הוא שלח, קודם כול, לקרוא לסבורשצ’יק ולנכבדי העיר. הוא הטיף להם מוסר ואמר שקודמו סיפר לו דברים קשים על התנהגותם של יהודי העיר. אחר כך הורה לאהרן-לייזר להתייצב לפניו. הוא הציע לסבא את תפקיד הסבורשצ’יק, אך סבא התעקש וסירב. או אז העיר לו האיספראווניק: “אם תהיה בבריסק, תיכנס אלי.”

באותה עת התקיימו בחירות לסבורשצ’יק חדש ולדפוטאטים.⁴⁵⁶ לתפקיד הסבורשצ’יק החדש נבחר א“ב, שהיה נמרץ מקודמו. תחילה הוא נהג בדרכי שלום עם נכבדי העיר, אך לא עברה חצי שנה ושוב החלו לריב, ושוב אותו הפזמון. וכשהגיע זמן הגיוס והיו צריכים לתת חייל מבני קאמניץ,⁴⁵⁷ פרצה שוב אש המחלוקת. לקחו חייט אחד, אב לשלושה. באותם ימים נמשך השירות הצבאי עשרים וחמש שנה. מובן מאליו שהיה זה אסון נורא לאב לילדים. ההמון השתולל – היו צרחות אימים, ניפצו את כל השמשות בחדר הקהל והיכו את הסבורשצ’יק ואת נכבדי העיר מכות נאמנות. האססור שלח מיד רץ מיוחד לאיספראווניק, שלא יתמהמה ויבוא מיד. הוא בא, כתב דו”ח על שלושים אנשים מנכבדי העיר ואסר אותם. הוא רצה לשלוח אותם לבריסק, ובינתיים נאמר להם, שאם לא יתרצו ויקבלו את אהרן-לייזר כסבורשצ’יק הוא ימסור את ניהול העיר לאססור ולעוזרו.

הם ביקשו מהאיספראווניק שהות של יממה. הם יכנסו אסיפה של נכבדי העיר, ואז נראה מה יקרה. אחרי צעקות ומהומה רבתי באסיפה, הבינו כולם שמאז שעזב אהרן-לייזר את המשרה, נותרה העיר כסירה ללא משוטים, ואין טיפת סדר בעיר. בתי המדרש, ולהבדיל בית המרחץ, מוזנחים. חיים כל הזמן במחלוקת. והלא ידוע שאהרן-לייזר הוא בעל בית טוב וכי לפניו כולם שווים. תחת שלטונו לא יהיו מחנות הנאבקים כל הזמן זה בזה. ואגב, יש לו יחסים טובים עם האיספראווניק, וזה בוודאי דבר חשוב. הם השיבו לאיספראווניק כי אכן הם רוצים באהרן-לייזר. “לכו אפוא ובקשו זאת ממנו” – יעץ להם האיספראווניק – “משום שהוא מסרב.”

נכבדי העיר, בעלי הבתים החשובים והרב בראשם, באו אל אהרן-לייזר וביקשוהו שייקח לידיו בחזרה את מוסרות השלטון, אבל הוא סירב. רק לאחר שהאיספראווניק איים עליו שימסור את ניהול העיר לידי האססור ויגייס אחד מבני משפחתו לצבא, נאלץ סבא להיכנע. הוא נועץ בלילה עם ביילע-ראַשע שלו וביחד החליטו שאין ברירה ועליו לקבל בחזרה את התפקיד. “אבל אני יודעת” – התלוננה סבתא – “שזה עונש מאלוהים.”

סבא ציווה לערוך בחירות⁴⁵⁸ ונבחר פה אחד. כך חזר אהרן-לייזר לתפקיד הסבורשצ’יק. כדבר ראשון החזיר סבא את המזכיר מבריסק. הלה עבד שם כעורך דין פרטי, אך אישתו וילדיו עדיין גרו בקאמניץ. סבא שב לנהל את ענייני העיר ביד רמה כמקודם. הכול הלך כשורה, וקאמניץ חזרה והתאוששה.

כמי שרגיל בשלטון חזר אהרן-לייזר לנהוג כפי שנהג בזמן שהיה פרנס החודש, תקופה שהעיר כבר שכחה מזמן. בשביל הרושם הטוב כינס לפעמים את נכבדי העיר לאסיפה, אבל הם ישבו שם ושתקו ופחדו לפתוח את הפה ולהגיד משהו. פשוט פחדו מחריפות שכלו ומכוחו. ובנוסף, כולם ידעו שאין הוא לוקח כסף מן העיר, שיש לו הכנסה מספקת מעסקיו ושהכסף בכלל איננו ממלא תפקיד בשיקוליו. זאת ועוד, אפשר היה לסמוך עליו. אם אמר משהו, אין ספק שגם יקיים.

לסבא היו כמה אנשים שבאו וסיפרו לו על כל מה שמדברים בעיר. אם מישהו היה אומר משהו נגדו, הוא היה מוכנס למעין “רשימה שחורה” וחויב לשלם מסים פי עשרה ממה ששילם קודם לכן. ואילו מי שהיה נאמן לו, כלומר ידידיו האמיתיים, היו פטורים כמעט לגמרי מכל תשלומי העיר וגם משוחררים מן השירות הצבאי. את עסקיו עם הפריצים לא זנח, ואת ענייני העיר השוטפים ניהל המזכיר. כך עברו כמה שנים כמעט בלי סכסוכים.

כבר הזכרתי שאהרן-לייזר ניהל את חייו ביד רחבה. היה לו חלק במס הקורובקה ולכן הבשר לא עלה לו דבר. כשחיתן את בתו, שלח קודם החתונה אנשים לכל קהילות הסביבה, כדי שיכריזו בבתי המדרש שכל העניים מוזמנים אליו לקאמניץ, לסעודה שתיערך לכבוד החתונה. שלושה ימים התקיימו הסעודות. הוא שחט עגלים, והעניים אכלו בשר בכמויות אדירות. על שני הרים – על הר הסְלוּפּ ועל הר אדולינה – בישלו לעניים בדוודים גדולים, כמו שמבשלים לחיילים, והעניים באו בהמוניהם. העיר נראתה כמו מחנה קבצנים.⁴⁵⁹ בחתונה ניגנו הכליזמרים מקוברין,⁴⁶⁰ ומן הסעודות, שנערכו במשך כל שבעת ימי המשתה,⁴⁶¹ אסור היה לאיש מבעלי הבתים בעיר להיעדר.

 

פרק שלישי: ה“בהלה”    🔗

ה“בהלה” * אייזיקל הקצב

בת אחת חיתן אהרן-לייזר בימי ה“בהלה”. לפתע פתאום התפשטה שמועה אודות צו⁴⁶² חדש, שעל פיו אסור יהיה לילדים ולילדות להינשא לפני הגיעם לגיל עשרים. והצו הזה, אשר יצא בשנת תקצ“ב, 1842,⁴⁶³ גרם בכל רחבי ליטא וּווֹלין ל”בהלה" המפורסמת. כל מי שהיו לו בת או בן בגיל שמונה חיתן אותם, וכדי שהמשטרה לא תדע על כך, ערכו את החתונות בחשאי, בהיחבא, ללא שום גינוני טקס.

המחותנים התכנסו והביאו את הילד והילדה לבית אחד מהם, העמידו חופה בחדר בנוכחות מניין יהודים, ולסיום שתו קצת יי“ש, קינחו בפרוסה של עוגת לעקעך – וזהו זה. לאחר מכן לקח עמו האב את הילד, קנה לו טלית, וכבר למחרת בבוקר התפלל הילד עטוף בטלית אך בלי תפילין.⁴⁶⁴ גם אבי הכלה לקח את ה”אישונת" עמו, גילח את שערותיה וחבש לראשה שביס עם סרט.⁴⁶⁵ ה“אישונת” וה“אישון” כלל לא ידעו כי הם מעתה זוג נשוי.

לעתים קרובות נהגו המחותנים להפגיש את הילדים – כלומר את ה“בעל” ואת ה“אישה” – כדי שיכירו טוב יותר זה את זה. בני הזוג שיחקו והשתובבו, כמובן, כדרכם של ילדים. אותם בני זוג, שהיו שכנים קודם לכן, המשיכו אפוא לשחק יחדיו, כמימים ימימה.

מפעם לפעם, תוך כדי מריבה, תלש ה“אישון” את השביס ואת הסרט מראשה של ה“אישונת”, לעג לה על ראשה המגולח וצעק שיש לה שחין. הילדה שבה בוכייה לביתה, שם חבשו לה את הסרט ואת השביס מחדש, הסבירו לה כי אסור ללכת בגילוי ראש והתרו בה, כי אם שוב תבוא הביתה גלויית ראש היא תקבל מלקות. כשמלאו לבני הזוג שתים-עשרה שנה, גילו להם כי הם בעל ואישה ואיחלו להם כי מזרעם יתברך דור ישרים. האישה למדה עתה את כל דיני הנשים, הושיבו את שניהם ב“ייחוד”,⁴⁶⁶ והורו להם את כל מה שמשתמע מכך.

בשנת ה“בהלה” חיתנו בקאמניץ את כל הילדים. כמה בעלי בתים התאספו בערב, ועוד באותו לילה החליטו שיהיו למחותנים. ובלילה, בשעה עשר, כבר היו מעירים את הילדים משנתם: “קום לחופה,” אמרו לילדים הנמים.

אייזיק הקצב סיפר – כך אני זוכר – כיצד התחתן:

"הייתי אז כבן שמונה. שכבתי במיטה וישנתי בבגדי. לפתע העירה אותי אמא: ‘אייזיקל, אייזיקל, קום ולך לחופה.’

לא הבנתי מה חופה ואיזו חופה ולא רציתי לקום. אמא קראה לאבא להעיר אותי, והוא צעק כמו שאבא יודע לצעוק: ‘קום, אייזיק, ולך לחופה.’

השבתי: ‘אני לא רוצה ללכת לשום מקום, אני רוצה לישון.’

ואבא אמר: ‘קום כבר, אני אומר לך.’

ואני השבתי: ‘לא רוצה.’

מרוב כעס נתן לי אבא צביטה ואמר: ‘קום!’

התחלתי לבכות. אבא הביא את המגלב והצליף בי. הייתי, כמובן, כבר ער לגמרי ועמדתי בעיניים בוכיות ורדומות.

שאלתי: ‘לאן הולכים?’ ואבא ענה: ‘לחופה.’

‘איפה חופה?’ שאלתי.

ואבא השיב: ‘נלך למחותן ושם תהיה חופה.’

עדיין לא הבנתי מה אבא אומר על ‘מחותנים’ ו’חופה', ושוב אמרתי: ‘אני לא רוצה ללכת.’ אבל אבא שב ולקח את המגלב בידו ואני השתתקתי.

אמא רחצה אותי והלבישה אותי במעיל, כפתרה את המכנסיים והורתה לי לחבוש את הכובע. אבל הכובע לא נמצא. איבדתי אותו איפה שהוא כששיחקתי לפני שהלכתי לישון. אז החל עניין שלם עם הכובע, ואבא אמר: ‘אם לא היית צריך ללכת עכשיו לחופה, הייתי מלקה אותך כהוגן בגלל הכובע.’

בינתיים כבר הגיעו שליחים מן המחותן לברר מדוע אנחנו מתמהמהים. כולם חיפשו את הכובע, אבל הכובע לא נמצא. המהומה הייתה גדולה. מה לעשות? והנה השעה כבר כמעט שתים-עשרה. לאבא ולאמא נעשה רע בלב – הם פחדו שמא בינתיים יתחרט המחותן.

התחילו לחשוב: את מי אפשר להעיר כדי לשאול ממנו עד הבוקר כובע של נער. חשבו וחשבו ולא מצאו, ובינתיים כבר נהיה מאוחר.

ובכן, רע מאוד. אין כובע. אבא ואמא כבר לא יכולים לסבול את עגמת הנפש, אבל אין מה לעשות. בלי כובע אי אפשר ללכת לחופה. אבא הלך אפוא אל המחותן כדי לבקש לדחות את החופה למחר, משום שאישתו לא מרגישה טוב.

אבא התעכב שם ואמא לא יכלה לשבת במנוחה. השבח לאל, אבא חזר ואמר שהחופה תהיה מחר בעשר בלילה.

למחרת קנו לי כובע. בבוקר הלכתי ל’חדר' עם היַרְמוּלְקֶה⁴⁶⁷ של אבא וסיפרתי לילדים שאבא רצה לקחת אותי לחופה, אבל כיוון שלא היה לי כובע לא הלכתי. אבל היום יקנה לי אבא כובע ואני אלך לחופה. בייניש, בנו של הפחח, סיפר שהוא דווקא כן היה אתמול בחופה. הוא עמד מתחת לחופה עם דבורה, הילדה של ברוך הנגר. הסתובבו סביבו ואמרו משהו, ונתנו לו טבעת, והוא שם אותה על האצבע של דבורה; ואביו אמר אתו ברכה, ואחר כך רקדו ואכלו עוגת לעקעך ועוגיות עם דג מלוח, וזה היה טעים מאוד.

כשחזרתי מה’חדר', חבשה אמא לראשי את כובע הגדילים החדש. שאלתי את אמא: ‘מתי כבר אלך לחופה?’ והיא ענתה: ‘שרק לא תירדם היום כמו אתמול; אי אפשר היה להעיר אותך.’ עניתי לה: ‘היום כבר לא אלך לישון לפני החופה.’

אבל בשעה תשע שוב נרדמתי, ובקושי העירו אותי מן השינה. הלכתי עם אבא ואמא לחופה. נכנסתי וראיתי שם את זיסל, ילדה שרבתי איתה בשבת שעברה בבית דודה. היא ילדה רעה ולכן הייתי איתה ‘ברוגז’.

אחר כך העמידו את החופה. הובילו אותי אליה, וכעבור זמן קצר הביאו גם את זיסל והעמידו אותה לידי. ברחתי ואמרתי: ‘אני לא רוצה לעמוד עם זיסל מתחת לחופה, אני ברוגז איתה.’

אמרה אמא: ‘אייזיקל, הרי זו הכלה שלך.’ ואני השבתי: ‘אני לא רוצה את זיסל לכלה. תני לי כלה אחרת,’ ולא רציתי לעמוד עם זיסל תחת החופה.

אבא החל כדרכו לדבר אתי בכעס, אבל אני לא רציתי, ואבא אמר: ‘אני אשלח מישהו הביתה שיביא את המגלב ואתן לך כהוגן אם לא תעמוד מתחת לחופה, או שאמצא כאן כמה זרדים ותיכף ומיד אתן לחתן “פְּסָק”.’⁴⁶⁸

וזיסל אמרה: ‘טוב מאוד. זה מגיע לו, בגלל שבשבת הוא משך לי בשערות, ואני לא רוצה לעמוד אתו מתחת לחופה.’

אותו סיפור חזר עכשיו עם הכלה. בהתחלה התחננה אמה, ואחר כך איים אביה במגלב.

בקיצור, השעות עברו וה’חתן-כלה' לא רוצים לעמוד מתחת לחופה. האורחים שנקראו למניין רצו כבר ללכת. הביאו אפוא מטאטא והתחילו לתלוש ממנו זרדים, בשבילי ובשביל זיסל. שנינו פרצנו בבכי ועמדנו בוכיים מתחת לחופה.

אמרו לי לקחת את האצבע שלה ולענוד עליה את הטבעת. אבל אני לא רציתי לנגוע באצבע שלה. אבא נתן לי סטירה ואיים עלי שוב בזרדים, ואז לקחתי את האצבע שלה, ומרוב כעס על שהכריחו אותי לעשות את זה נתתי לה צביטה והיא התחילה לבכות. ואז, כדי שכבר נשלים, אבא של זיסל נתן לה שני גוּלדן ואבא שלי נתן לי שני גוּלדן. אז לקחתי את האצבע שלה ואמרתי את הברכה עם סבא. אמרתי ‘מזל טוב’ והתחלתי לרקוד. אחר כך הושיבו אותי ליד השולחן יחד עם זיסל ואכלנו עוגת לעקעך וריבה.

פתאום התחילה זיסל לבכות, ואמא שלה שאלה: ‘למה את בוכה, זיסעלע?’, והיא ענתה: ‘אני צריכה פ…’⁴⁶⁹

הובילו אותה החוצה. ואז אמרתי אני: ‘גם לי יש.’

הובילו גם אותי החוצה ואחר כך הושיבו אותנו זה ליד זה. אחר כך נרדמנו ואז לקחה אותי אחותי חיה הביתה וגם את זיסל השכיבו לישון.

אם הייתה לי קצת שמחה, זה בגלל שלא הייתי צריך ללכת ל’חדר' מיום שלישי ועד יום ראשון. למחרת באו אלינו המחותנים וזיסל לארוחת צהריים. ראשה המגולח היה חבוש בשביס עד לעיניים. אמא בישלה עוף. כל השבוע לא אכלנו בשר, אלא אם כן הייתה איזו שמחה, שאז היה בעל השמחה מזמין מהקצב פרה או עגל, מגיע אתו לעמק השווה ומשלם את המחיר. יש קצב אחד, ששוחט פרה קטנה אחת לכל השבוע. זהו בשר מוזמן בשביל הפריצים, הפקידים הגבוהים, הלבלרים, האנשים העשירים, ואם נשאר משהו מן הבשר, הוא מוכר אותו למשרתיהם של הפריצים.

אחרי האוכל נשארה זיסל אצלנו. היא לא מצאה חן בעיני עם השביס שלה. כשהתחלנו לשחק, הדבר הראשון שעשיתי היה למשוך את השביס. והנה אני רואה – ראש לבן ומגולח. התחלתי לצעוק: ‘פוי, פּאַרך, פּאַרך.’⁴⁷⁰

היא נעלבה והתחילה לבכות. אבא כעס עלי מאוד והרביץ לי לעיניה של זיסל (אבא היה מרביץ לי לעתים קרובות). ובעודו מרביץ לי מנה אבא באוזני את העבירות שלי: ‘הילד אף פעם לא ימשוך יותר את השביס של זיסל, ולא יקרא לה יותר פּאַרך’…

זעקתי ובכיתי מרוב מכות: ‘לא, אבא, אני לא אעשה את זה יותר.’

וזיסל הבוכייה, כשראתה שמרביצים לי, התחילה לצחוק. אחר כך לקחו אותה הביתה, ושוב היינו ‘ברוגז’: היא, בגלל הבושה שגרמתי לה, ואני, בגלל המכות שקיבלתי בגללה.

למחרת הלכו אבי ואמי למחותנים לארוחת צהריים, אך אני לא רציתי ללכת. המחותנים שמחו זה עם זה ואילו אני וזיסל לא נפגשנו. בשבת עשה המחותן מניין מיוחד אצלו בבית ואבא לקח אותי לשם להתפלל. קראו אותי לתורה כ’שישי', כמו שמגיע לחתן אחרי חתונתו. ליד השולחן שמעליו קוראים את התורה העמידו שרפרף, ואבא אמר יחד אתי את הברכה. אבא גם הזמין עבורי טלית קטנה⁴⁷¹ אצל דוד העגלון, שיביאה מבריסק. אחרי התפילה הביאו עוגת לעקעך ויי"ש. ישבנו ליד השולחן, אבל זיסל לא רצתה לשבת לידי.

וכך עברו כמה חודשים ואנחנו המשכנו להיות ‘ברוגז’. ואז הגיע פסח ואמא הזמינה את זיסל אלינו. כולם כבר רצו שנשלים. אמא וגם החותנת נתנו לנו אגוזים⁴⁷² כדי שנשחק ביחד. הייתי בן יחיד, ועל כן שאלתי את ארבע הקושיות. הדבר מאוד מצא חן בעיני זיסל. אחר כך שיחקנו באגוזים בשני ימי החג.⁴⁷³ ביום טוב האחרון של פסח הוזמנתי לביתו של המחותן. אמא הביאה אותי לשם. כל היום שיחקתי עם זיסל, ובערב באה אמא ולקחה אותי הביתה לישון. למחרת שוב עשינו אותו דבר.

ביום טוב האחרון של פסח הפסדתי לזיסל את כל האגוזים. היא הייתה חכמה ושיחקה כמעט יותר טוב ממני. התרגזתי נורא ושוב משכתי לה בשביס ובלי שרציתי צעקתי: ‘פּאַרך!’…

במעשה זה ‘קניתי לי מפטיר’.⁴⁷⁴ זיסל הבוכייה רצה לאמה, והיא, מרוב כעס, נתנה לי סטירה. אביה של זיסל אמר שהוא כבר ידאג שאקבל מכות גם ב’חדר' מהרבי. רצתי הביתה והמחותן גם הוא בא לאבא כדי להתלונן עלי. ‘איך זה ייתכן, ילד פראי שכזה. צריך פעם אחת ולתמיד להצליף בו כהוגן כדי שיזכור.’

אמרו לרבי שלי שיצליף בי כמו שצריך בגלל שמשכתי לזיסל בשביס וקראתי לה ‘פּאַרך’. הרבי קיים את ה’פסק' ביתר שאת, ומאז לא עשיתי את זה יותר – לא משכתי לה יותר בשביס ולא קראתי לה בשמות גנאי. המשכנו להיות ‘ברוגז’ כל השנה, עד לפסח הבא.

המחותנת שלי שוב הביאה אלינו את זיסל ושתי האמהות התאמצו לפייס בין ‘בני הזוג’. השלמנו ולא רבנו יותר. השיער שלה גדל קצת והיא כבר הורידה בעצמה את השביס כדי לשחק אתו באגוזים. עד אז נהגנו לשחק בירמולקה שלי.⁴⁷⁵

כשמלאו לנו שתים-עשרה⁴⁷⁶ גילה לי אבא את הסוד, שאנחנו בעל ואישה, וגם אמא של זיסל סיפרה לה על כך, ואז הפגישו אותנו. אמא לימדה את זיסל איך צריך לנהוג בבעל, ואבא לימד אותי איך להתנהג. וכך נשארנו, תודה לאל, בעל ואישה עד עצם היום הזה. אמנם היא מקללת אותי לפעמים, אבל אני כבר רגיל לזה ולא עונה לה. ועכשיו, השבח לאל, אנחנו מחתנים בת, שיהיה במזל."

*

את הסיפור האמיתי הזה מצאתי לנכון להביא בפירוט שכזה, משום שהוא מאוד אופייני לאותם הזמנים. כך נהגו כל הזוגות. את הילד לקחו הוריו הביתה, ואת הילדה לקחו הוריה. הפגישו את הילדים כדי שישחקו, ואם הם היו שכנים, הם המשיכו לשחק יחד כמקודם. כשהתקוטטו, הוא היה מוריד לה את השביס, ואילו אביו היה מלקה אותו בזרדים של מטאטא, כמימים ימימה.

להרביץ לילדים היה דבר שכיח. על כל דבר קטן היכו אותם. אנשים היו מכים ילדים, ואפילו בעלי בתים קטנים, ואני מתכוון לבני ארבע-עשרה או חמש-עשרה, שלהם עצמם כבר היו ילדים, וכך הרביצו גם לאמהות של ילדים.

ככל שזה נשמע מוזר, צריך להודות שרוב הזוגות הללו, לאחר שהתבגרו, התרגלו זה לזה. בעל ואישה כיבדו ואהבו זה את זה. רק מיעוטם רבו ואחר כך התגרשו.

כאמור, ה“בהלה” נמשכה רק שנה אחת.⁴⁷⁷ כשהשמועה על הצו הגיעה לקאמניץ באו נכבדי העיר להתייעץ עם סבא כיצד לנהוג. באותם ימים ייחסו לעניין הזה חשיבות רבה, וסבא אהרן-לייזר נסע לבריסק כדי לשאול את האיספראווניק אם ידוע לו משהו. הלה אמר שמשהו כזה אכן הגיע מהמיניסטר. לגוברנטור הגיע איזה נייר מפטרבורג ובו ביקשו השלטונות לדעת באיזה גיל מתחתנים היהודים. נודע להם שכמעט כל החיילים היהודים הם כבר אבות לכמה ילדים, ועל כן מניח האיספראווניק שהמיניסטר יוציא צו, שיאסור על ילדים בני פחות מעשרים להינשא, והוא הדין, כמובן, גם בילדות. כשחזר אהרן-לייזר לקאמניץ החלה מיד ה“בהלה”.

בבריסק החלה ה“בהלה” עוד קודם לכן, אך אנשי קאמניץ לא ידעו על כך דבר וסמכו על אהרן-לייזר. והוא, שרצה להיות כמו כל היהודים, חיתן את בתו בגיל אחת-עשרה.⁴⁷⁸

 

פרק רביעי: אבי משה    🔗

אבי משה * המשיכה לחסידות * השידוך * ר' לייזר, הרב מגרודנה * אמי * אבי כחסיד נלהב * בריחתו אל הרבי * מלחמתו עם סבא * החכירה * הרוויזור * חסידי קאמניץ

משה, בנו של אהרן-לייזר, היה ילד מוצלח במיוחד. כבר כשמלאו לו שתים-עשרה התחיל סבא לזמן שדכנים. הוא אמר להם שלבנו משה הוא רוצה בת של רב, ושל רב גדול!

השדכן, ר' ברל-מיכל, סיפר לו כי לרבה של קאמניץ⁴⁷⁹ יש אח, ר' לייזר, מורה הוראה בגרודנה,⁴⁸⁰ והוא חתנו של ר' הלל.⁴⁸¹ ר' הלל עצמו הוא חתנו של ר' חיים מוולוז’ין,⁴⁸² וזה כבר ייחוס אמיתי. ללייזר זה יש בת שמועמדת לשידוך, אבל השדכן פקפק אם יש בכלל טעם לדבר אתו על שידוך עם בן של סבורשצ’יק.

“אולי תוכל להשיג את זה דרך הרב שלנו” – הסביר השדכן; “אם הוא ירצה, עשוי לצמוח מזה שידוך.”

הרעיון מצא חן בעיני אהרן-לייזר, והוא שלח את השדכן אל הרב, אך זה גירשו מעל פניו. “זו קצת חוצפה” – אמר הרב בכעס – “להציע לאחי הגאון שידוך עם סבורשצ’יק מקאמניץ.”

אהרן-לייזר לא חשב הרבה. הוא הלך בעצמו אל הרב ואמר לו בזו הלשון: “יודע אתה, רבי, שיש לי ילד טוב בן שתים-עשרה… בוודאי שמעת עליו…”

הרב השיב בסבר פנים יפות: “אכן, שמעתי שלילד שלך יש ראש טוב.”

“שמעתי גם” – המשיך אהרן-לייזר – “שלאחיך, ר' לייזר, הרב של גרודנה, יש בת שעומדת להשתדך, ואני רוצה להיות מחותן שלו. כסף אתן כמה שירצו, וממך אני מבקש שתהיה השדכן. אני יודע שאם תייעץ כך לאחיך הוא ישמע בקולך.”

“השדכן ברל-מיכל סיפר לי” – המשיך סבא ואמר – “שמאוד כעסת עליו שהעז להציע לאחיך הגאון שידוך עם סבורשצ’יק. ובכן, אומר לך, רבי, ובקיצור: יש לך שתי אפשרויות, או שתסדר את השידוך או שתחפש לך עיירה אחרת. יש לך זמן עד אחרי שבת, ואם תסרב לסייע לשידוך, עליך לעזוב את קאמניץ עוד באותו יום.”

כאן נחשפה כל עריצותו ופראותו של סבא.

הרב נותר המום, חיוור כסיד. הוא ידע היטב, שאם אהרן-לייזר אומר משהו, הוא לא יחזור בו. אצלו – עושים מה שאומרים, ומי יוכל לעמוד כנגדו? הוא ביקש אפוא מאהרן-לייזר שייתן לו ארכה בת שבועיים ואהרן-לייזר הסכים.

הרב קרא לכמה מבעלי הבתים החשובים, סיפר להם את פרטי המעשה וטיכס עמם עצה. בעלי הבתים נדהמו מאכזריותו של סבא; להכריח גאון כזה – שקשור בעצמו עם הגאונים הגדולים: הגאון הגדול ר' לייב-איצ’ה⁴⁸³ הוא אחיה של הרבנית; ר' הלל – אביה; ר' חיים מוולוז’ין – הסבא; ר' איצ’לה מוולוז’ין⁴⁸⁴ – הדוד; הגאון הגדול ר' יחזקאל, שהיה חתנו של הגאון מווילנה, הוא אביו של ר' לייזר; ר' שמואל, רב הגליל במינסק, הוא סבו; ר' שמחה, הרב לשעבר של גרודנה, הוא סבא נוסף;⁴⁸⁵ ועוד שלושה אחים הם גאונים ורבנים בערים גדולות – להכריח אותו להשתדך עם בן של סבורשצ’יק, זה ממש רצח. אבל הכול אבוד. אהרן-לייזר אמר והוא ישיג את שלו, וכי לא כך היה מאז ומתמיד? הם לא יכלו לייעץ לו דבר.

וכך הוסכם שהרב יכתוב לאחיו, ר' לייזר שבגרודנה, ומה שיענה האח כן יהיה. הוא שלח את המכתב וקיבל תשובה לא צפויה, בערך בזו הלשון: “רואה אני, אחי, שזוהי גזירה משמים. מן הסתם זהו רצון ה', ועלינו להיות מרוצים ממשפטו. האם, לכל הפחות, החתן הוא ילד טוב? אם יוכל לצאת ממנו למדן אמיתי, אזי אפשר לקיים את השידוך.”

הרב הביא את המכתב לאהרן-לייזר והראה לו את הכתוב. אהרן-לייזר, כמובן, נמלא שמחה. “עכשיו, רבי, אוסיף למשכורתך עוד רובל בכל שבוע” – הוא חיכך את ידיו בהנאה – “אני מתכוון לנסוע לגרודנה ולראות את הנערה, אולי היא, חלילה, בעלת מום או מכוערת מאוד. את משה שלי אני כל כך אוהב, ואני רוצה להביא לו אישה מתאימה, לא רק מיוחסת.”

הוא נסע לגרודנה יחד עם הרב, והנערה מצאה חן בעיניו. כתבו “תנאים” וקבעו את הנדוניה בסך אלף רובל. הוא ייתן להם שלוש שנות “קעסט” בקאמניץ; הוא גם ישכור מלמד עבור הבן, ואחר כך ישלח את בני הזוג לגרודנה כדי שהחתן יוכל ללמוד אצל חותנו. את הכסף עבור ה“קעסט” כבר ישלח לשם.

כשנחתמו ה“תנאים” היה החתן משה בן שלוש-עשרה והכלה שרה בת שמונה-עשרה או תשע-עשרה. אין פלא שאביה הסכים מיד לשידוך.

רבנים מכל המשפחה הגיעו לחתונה, וזו אכן הייתה חתונה גדולה, ובמשך שמונה ימים שמחה כל העיירה. את היי“ש הביאו בחביות, וה”עולם" שתה ושתה עד בלי די. המחותנים והרבנים נסעו לדרכם מרוצים מאוד. מעודם לא ראו חתונה כל כך גדולה, ומעודם לא ראו עיירה שלמה חוגגת ושמחה. אבל הם כלל לא שיערו, שאלה שהגיעו לסעודות המשתה באו, כמעט כולם, מאימה ולא מאהבה.

אהרן-לייזר חיפש למדן גדול שילמד את משה. הוא רצה שגם בנו יהיה רב. אין זה דבר של מה בכך; סוף כל סוף הריהו נכנס עתה לחברה של רבנים וגאונים. הוא הביא עמו מבריסק למדן גדול, ר' אהר’לה, וצירף לבנו עוד שלושה ילדים בני עשירים. הם נתנו לר' אהר’לה מאה רובל עבור “זמן”, כדי שילמד את ארבעת הילדים, שהיו אז כבר חתנים. עשרים וחמישה רובל ל“זמן” נחשבו באותם הימים להון עתק.

אבל בסופו של דבר נפל אהרן-לייזר בפח. הוא לא ידע שר' אהר’לה אינו אלא חסיד גדול, שיהפוך את תלמידיו לחסידים ולא לרבנים. ר' אהר’לה אכן טמן בלב תלמידיו את זרעי החסידות ועשה אותם לחסידים נלהבים, כאלה שמיד לאחר נישואיהם יברחו אל הרבי, הלא הוא ר' משה מקוברין,⁴⁸⁶ רבו של ר' אהר’לה.

אהרן-לייזר היה – וזה מובן מאליו – “מתנגד” גדול, והרב היה “מתנגד” אף גדול ממנו – כשבאה לפניו יהודייה והתלוננה שבנה היה לחסיד, ציווה עליה לקרוע קריעה ולשבת שבעה. האח מגרודנה, ר' לייזר’קה, בוודאי שהיה “מתנגד” שרוף; סוף כל סוף, הלא הם צאצאיו של ר' חיים מוולוז’ין!

ובאמת, מיד לאחר החתונה, חמק משה מן הבית ונסע אל הרבי בקוברין. משה, שהכיר היטב את אביו, ידע בדיוק איזו מלחמה מצפה לו כשישוב.

הוא גם ידע שבהתנהגותו הוא ממיט חורבן על משפחת הגאונים המתנגדים של חותנו, שזוהי מכה קשה במיוחד לחותנו הצדיק, שקיווה כל כך שחתנו יהיה לרב, דבר שמעתה הוא חסר כל סיכוי. ואף על פי כן לא התחשב משה במאומה ועשה את שלו. הוא כלל לא דמה לאביו, וייתכן שאף היה ההיפך הגמור ממנו – ילד שקוע בהרהורים, שקט וירא שמים עד מאוד. ואף שידע שבהתקרבותו לחסידות הוא גורם עגמת נפש רבה לקרוביו, לא נתן לכך את דעתו. לבו לא נתן לו מנוח והוא נאלץ לעשות את מה שעשה.

אין צריך לומר איזו מכה נחתה פתאום על אהרן-לייזר. בנו קלקל לו את כל התכניות. כמה מאמצים השקיע כדי להשתדך עם מחותנים גאונים ולעשות את בנו לרב – מה צריך יותר מזה? ופתאום – הרי לך! מעודו לא יכול היה לשער, שדבר נורא ובלתי צפוי כמו זה יקרה דווקא לבנו.

ר' אהר’לה המלמד ידע, שכאשר יתפרסם דבר נסיעתו של מוישלה אל הרבי, יעשה בו אהרן-לייזר שפטים. הוא לא המתין, נשא רגליו וברח. אהרן-לייזר, שלא ידע על בריחתו של ר' אהר’לה, שלח שני דסיאטניקים כדי שיביאוהו אליו. כשנודע לו על מנוסתו של ר' אהר’לה, מיהר לדרוש מן האססור, שיעמיד לרשותו שישה דסיאטניקים שכל אשר יאמר להם יעשו. מין דבר שכזה אסור היה לאססור לעשות, אבל כיוון שהתחשב בידידותו של סבא עם האיספראווניק, מילא את בקשתו. או אז שלח אהרן-לייזר את הדסיאטניקים אל הבית שרכש ר' אהר’לה עם הגיעו לקאמניץ, כדי שיפרקו לו את הגג. רק מרדכי-לייב, אחיו של אהרן-לייזר, התנגד לכך. “אסור לעשות את זה” – אמר – “כך לא מתנהגים יהודים.” ברור לגמרי, שאלמלא איחר ר' מרדכי, ולו בשעה אחת, היה ביתו של אהר’לה כבר מפורק לחלוטין.

לאחר מכן שלח אהרן-לייזר בעל בית נכבד לקוברין, כדי שיודיע לרבי שאם ברצונו לשבת בקוברין בשלווה ולנהוג שם כרבי חסידי, עליו לשלוח את בנו תיכף ומיד, ובאותו רגע, אל חותנו, ולהישבע שלעולם שוב לא יפתה אותו לבוא אליו. אבל ידו של הרבי קצרה מלהושיע. משה, הצעיר בן הארבע-עשרה, הפך לחסיד שרוף, ובמסירות נפש גדולה אמר לרבו: “רבי, נפשי קשורה בנפשך, אינני רוצה לעזוב אותך עד יום מותי.” לשליח לא נותרה ברירה אלא להודיע למשה בשם אביו, שאם לא ישוב מיד הביתה ויישבע שלא יהיה עוד לחסיד, יאסר עליו לעבור את סף ביתו.

כמה שבועות בחצר הרבי עשו את משה לחסיד נלהב עוד יותר. הוא ידע כי לביתו אין הוא יכול לשוב, ולכן כתב למחותנו של אביו, ר' זליג אַנדאַרקעס,⁴⁸⁷ ושאלו אם הוא רשאי לבוא אליו ואם יוכל להגן עליו מפני זעמו של אביו. זליג ענה לו שהוא נוטל את האחריות על כתפיו, ועל כן הוא יכול לבוא לקאמניץ ולהתגורר עמו. וכך בילה משה כמה חודשים אצל זליג ואצל הרבי מקוברין.

חותנו, ר' לייזר, מורה ההוראה של גרודנה, כלל לא ידע על המתרחש. איש לא רצה לצערו.

ובינתיים, שרה, אישתו של משה, ילדה בן, והבשורה הגיעה אל ר' לייזר. הוא הגיע לרגל הברית לקאמניץ וביקר אצל אחיו הרב. או אז נודעו לו פרטי המעשה, והדבר, כמובן, עלה לו בבריאות. פלאי פלאים! איך נפל בפח עם בתו: מחותן - סבורשצ’יק, וחתן – חסיד, לא יכול להיות דבר גרוע מזה. הרי ברור כשמש, שאם מישהו נהיה לחסיד, גם בניו ונכדיו יהיו חסידים, וכך יאבד דור אחר דור לטובת החסידות. בו במקום החליט כי על בתו להתגרש מבעלה, אם רק תיאות לכך. כאשר הלך הרב מגרודנה לראות את בתו, קיבל אותו אהרן-לייזר בכבוד גדול. הוא ניסה לדבר איתה ולהתרשם מתגובתה, אבל כל הדיבורים היו לשווא. בתו שרה אוהבת אהבה גדולה את בעלה. היא מרחמת עליו על שהוא נאלץ להתגלגל למקום זר ועל שחותנה לא מתיר לו לדרוך על מפתן הבית, אפילו לא לברית של בנו.

עתה הבין ר' לייזר שהכול אבוד. הוא האמין שזה עונש משמים, ואם זה רצונו של אלוהים – כך יהיה. הוא, ה“מתנגד” הגדול, החל אפוא לנסות ולהשכין שלום בין המחותן לבנו. לאחר מאמצים גדולים עלה בידו להשפיע עליו להתרצות לדברי הפיוס של בנו. הרב, ר' לייזר ומשה באו יחדיו אל אהרן-לייזר, ומשה, שנפל בבכי על צוואר אביו, כמו בימים עברו, ביקש שהכול יחזור לקדמותו. בעניין החסידות – זה אבוד, זה פשוט משהו שאי אפשר לעקור מתוכך, אי אפשר להשתנות אפילו אם יהרגו אותך. האב התפייס והשלום חזר אל תוך הבית.⁴⁸⁸

אהרן-לייזר עשה, כמובן, ברית יוצאת מן הכלל, כיד המלך. כשהגיע הזמן לקרוא שם לתינוק ביקש ר' לייזר שיקראו לו על שם אביו, ר' יחזקאל, חתנו של הגאון מווילנה, ואילו אהרן-לייזר רצה שיקראו לתינוק על שם אביו שלו, ר' ועלוול, פרנס החודש. בסופו של דבר הסכימו על שני שמות: יחזקאל זאב.⁴⁸⁹ והתינוק הזה, שבגללו התקוטטו, הוא אני. אבי היה אז מבוגר ממני בארבע-עשרה וחצי שנים.⁴⁹⁰

סבא חזר לאהוב את אבא, כמו לפני המריבה, ואבא התפנה לעסקי החסידות שלו. הוא הלך כל יום, גם בימות החורף, לטבול בבית המרחץ. קירותיו של בית המרחץ היו נקובים בחריצים ובחורים גדולים, ואל הבאר הקרה שבה טבל הובילו שמונה מדרגות קפואות, מכוסות קרח. הוא אפילו נסע לרבי בקוברין וביקשו שייסע במיוחד לאביו שבקאמניץ וינסה לשכנעו להחזיר את ר' אהר’לה לעיירה, כדי שיוכל לשוב וללמד ילדים.

הרבי, ר' מוישלה, אכן עשה כן. הוא נסע לקאמניץ ונכנס היישר אל אהרן-לייזר יחד עם בנו. הרבי מקוברין, שהיה פעיל מאוד בין הצדיקים, זכה לקבלת פנים יפה, ואפילו נענו לבקשתו. כתבו אפוא לר' אהר’לה שמותר לו לבוא, והלה לא חשב הרבה ובא. הוא הגיע והחל שוב ללמוד עם ילדים של בעלי בתים, ולאט לאט ובזהירות “עשה” מהם שנים-עשר חסידים.⁴⁹¹ ביניהם היה גם יחזקאל, בנו של הרב מקאמניץ, שהיה נער מאוד מוצלח, עילוי, ממש ראש של גאון.⁴⁹²

או אז שכרו להם כל החסידים הצעירים החדשים שטיבל מיוחד כדי להתפלל בו. אבא הצליח לקבל רשות מאביו, כך שהחסידים יוכלו להתפלל בנפרד. אבא כבר נטש את לימודי הגמרא. עתה התחיל ללמוד זוהר ומדרש ונהג מנהגי חסידות בענייני מקוואות וניגונים.⁴⁹³ כך בילה את כל ימיו ולילותיו – ועל כהונת רב כבר לא היה כל טעם לדבר.

סבא רצה להביא אותו אל הפריצים, כדי שיכירו אותו, אבל הבן כלל לא רצה לדבר עמם – ועם נשותיהם הפריצות, בוודאי ובוודאי שלא. בלית ברירה החל סבא לחשוב איך לסדר למשה איזשהו עסק קטן.

בינתיים חיתן סבא גם את יוסל, בנו השני. הפעם הזאת בחר לו למחותן אריסטוקרט מביאליסטוק. שמו היה ר' שמעון “דייטש”, מפני שכבר אז התנהג כאציל. היו לו בנות יפהפיות, ובמיוחד נודעה ביופיה בתו הבכורה, יוכבד. כיוון שכלתו הראשונה של סבא, בת הרב, לא הייתה יפה והוא גם לא חיבב אותה, נמשך עתה סבא לשידוך עם משפחה מסוג אחר, כאלה שיש להם יהלומים על הידיים ופנינים יפות על הצוואר.

גם יוסל היה חסיד, והיה צריך לחפש עבור שניהם איזו פרנסה. או אז עלתה בדעתו של סבא התכנית הבאה. בכל קאמניץ וסביבתה אסור לקנות יי"ש או בירה אלא אצל הפריץ אוסרבסקי. כפי שהוזכר לעיל, היו חייבים לשלם לו מס גם על שימוש במלח, טבק, נרות ועוד. בנוסף שילמו לו גם חמש קופיקות על כל סוס שנכנס לעיירה ליריד של יום ראשון, וגם על השימוש בשלוש טחנות המים. כל ההכנסות האלה היו שייכות לאוסרבסקי, שהפקיד עליהן מנהל מיוחד. אבל הלה ניהל זאת בצורה כזו, שלפריץ כמעט שלא נותרה הכנסה. המנהל העדיף לשלשל את הכסף לכיסו, ואת הפריץ, כפי שהיה מקובל, רימה והוליך שולל.

פעם, כשאוסרבסקי הגיע לביקור באחוזת פרוסקה, ניגש אליו סבא והציע שימסור לו בחכירה את כל הדברים הללו. עבור חכירה זו מוכן היה סבא לשלם אלף ומאתיים רובל לשנה, שעה שעד עתה קיבל הפריץ קדחת בלבד. ההצעה מצאה חן בעיני אוסרבסקי והם חתמו על חוזה חכירה לשלוש שנים.⁴⁹⁴

סבא קיבל אפוא את החכירה, ודבר זה היה חידוש גדול בעיירה. כולם התפעלו מאומץ לבו, שכן מי מסוגל לריב עם כל העיירה? ומה יקרה אם מישהו כן יבריח יי"ש ולא יסכים לשלם? למי יש כוח למשימה כל כך קשה – לשמור על עיירה שלמה, שכולם ישלמו במדויק ושאיש לא יבריח כפי שתמיד היו רגילים.

כשקיבל לידיו את החוזה ציווה סבא על השמש להכריז בבית המדרש הישן, כי ביום שלישי בערב נקראים כולם לאסיפה. כרגיל, כל העיירה הגיעה. כשאהרן-לייזר קורא לאסיפה מוכרחים לבוא, שאם לא כן יצטרכו לשלם יותר מסים. הוא שלח להביא את י“ח, סופר הקהילה, שיכריז מעל הבימה, שמכאן ואילך אסור לאיש בקאמניץ ובסביבתה לקנות יי”ש אלא אצל ר' אהרן-לייזר, והתשלום על כל טאָפּ יהיה: עשרים ושבעה גרושן לבעלי בתי מרזח ושמונה-עשר גרושן לסתם אנשים. הוא הדין בבירה ובשאר הדברים, ישלמו לו כפי ששילמו עד עתה למנהל הקודם של הפריץ. מעכשיו עוברת החכירה לרשותו. ויחד עם זה הוא ייתן שלוש מאות רובל צדקה בכל שנה בשביל צורכי העיירה. פרצה מהומה גדולה, אבל בגלל הפחד, איש לא העז להתנגד ולאט לאט התפזרו כולם.

לאחר מכן זימן אליו את כל המוזגים, בעלי בתי המרזח, ואמר להם שיש לארגן את המסחר ביי“ש בצורה אחרת. עד עתה כל מי שהיה לו בית יכול היה למכור יי”ש לאיכרים. בגלל זה התמוטטו עסקי היי“ש – על כוסית היו לוקחים ארבעה גרושן. מעתה, כשהחכירה ברשותו, יקנו יי”ש רק ממנו וישלמו עשרים ושבעה גרושן לטאָפּ. אבל עליהם להישמר מלסחור ביי"ש שלא נקנה ממנו, ומי שיתנהג בהתאם, ירוויח בקלות את כספו בחזרה.

ואחר כך שב והתרה בהם: “קודם, כאשר הפקיד פּוֹצ’וֹשֶה⁴⁹⁵ תפס אתכם בגניבה, הייתם חוטפים מכות. אצלי לא תקבלו מכות, חס וחלילה, אבל מי שיבריח יי”ש, יפסיק להיות מוזג. המחיר יהיה מעכשיו שלוש קופיקות לכוסית. הנה, הבאתי עבורכם כוסיות מיוחדות מבריסק. הן נראות כמו כוסות גדולות, אבל נכנס בתוכן מעט מאוד. עליכם למכור רק בכוסיות האלה ובשום אופן לא באחרות. לכולכם יש אותן כוסיות, ולכולם תהיה פרנסה. העיקר, לא צריך להתחרות זה בזה, לכולם תהיה פרנסה."

המוזגים התאספו אצל סבא וקבעו את מספרם של העוסקים בתחום במשך שלוש שנים, מספר שעליו אין לעבור. כל אחד מהם צריך היה לקבל רשיון שמתיר לו למכור יי“ש בצורה חופשית. ועם זאת, סבא התחייב להלוות כסף לכל מוזג שאין לו די כדי לרכוש את הרשיון. סבא ידע היטב לארגן את עסקיו. לאחר שהכול הסתדר, מסר סבא את ניהול החכירה לידי אבא, בשותפות עם אחיו מרדכי-לייב. הם סיכמו עם הפריץ שיספק להם את היי”ש בכמות הדרושה.

וכך היה נהוג בגביית האקציז:⁴⁹⁶ במבשלה ישב מפקח האקציז,⁴⁹⁷ שתפקידו היה להשגיח על כמות היי“ש שנמכרת למוזגים. אם הביאו הקונים חבית, מדד המפקח את גודלה ואת מספר הדליים שהיא יכולה להכיל, חתם אותה בחותמת המכס ונתן לבעל החבית אישור שיש בחבית שלו מספר מסוים של דליים. אחר כך רשם המפקח את מספר הדליים שנמכרו. את המס הביא בעל המבשלה אחת לחודש לבריסק, ללשכת האקציז. בעיירה היה מפקח נוסף, שצריך היה להשגיח שהמוזגים ימכרו את היי”ש אך ורק מחביות שנחתמו בחותם האקציז. אם מצא חבית ללא חותמת, ברור היה שזהו יי"ש מוברח.

סבא פתח בקאמניץ בית מרזח, ולשם הביאו חביות יי“ש גדולות – חמישים דליים בחבית, כלומר: כמאתיים טעפּ. כיוון שזו הייתה קנייה גדולה באמת, לא רצה הפריץ להתעסק עם חשבונות המס, וסבא נטל את זה על עצמו. אחת לחודש היה שולח את כספי המס לבריסק, ובאסם התבואה עמדו שקים גדולים גדושים מטבעות כסף ונחושת שנדרשו כמה סוסים כדי לסחבם. ביום שישי באה כל העיירה לקנות יי”ש לכבוד שבת. באותו יום התגייסה כל המשפחה לעזור במכירה. ניצבו שם גיגיות מלאות יי"ש, ומהן מדדו ומזגו לתוך הבקבוקים.

עכשיו, כשניהל סבא את חשבונות המכס, ישב אצלנו המפקח וחתם את כל החביות בחותם האקציז. המוזגים היו באים, כל אחד עם החבית שלו, והמפקח החתים את החביות ושמר על המוזגים שלא ירמו ויעלימו מס. אחר כך היה אבא מחתים אף הוא את החביות בחותמת משלו, כדי שהמוזגים לא ימכרו יי“ש שמקורו מחוץ לחכירה שלו. וכך היו על כל חבית שתי חותמות, וכן מקל ארוך, שבאמצעותו ניתן היה למדוד את כמות הדליים שהכילה. פעם או פעמיים בשבוע, לפי איך שהתחשק להם, ערכו אבא והמפקח ביקורת בבתי המרזח שבעיירה. הם היו באים למוזג, מסירים את החותמות מן החבית ובודקים באמצעות מקל המדידה את כמות היי”ש שנותרה בה.

וכך זה התנהל: לפעמים התחשק להם לערוך ביקורת פתע, ואז שלחו את המשרת חצקל עם כמה גויים שהמציא מנהל הרישום לפי דרישה. אבל בעצם אף פעם לא היה צורך בדסיאטניקים. סבא, באמצעות האיספראווניק, יכול היה לקבל מן האססור כמה דסיאטניקים שביקש; אף פעם לא סירבו לו. אבל המוזגים נזהרו מאוד, וחוץ מזה, הם ישבו אצלנו בחדר ששימש כמשרד חשבונות והעמידו פנים כאילו הם החברים הכי טובים שלנו. כל אלה בוודאי מנעו ביקורת רצינית.

המוזגים ישבו אצלנו בחדר החשבונות, ויי"ש הרי היה שם תמיד – וגם שלחו להביא ברווזים צלויים, ושמחה גדולה הייתה ליהודים. כדאי לציין, שמצבם של כל המוזגים שהיו קשורים עם סבא היה מצוין, וכמה מהם אף נהיו לעשירים גדולים. ובאשר לתשלומים האחרים כמו מלח, נרות, טבק ודברים אחרים – בהם לא התעניין סבא. כך התנהל הכול למישרין.

*

פעם אחת היה סבא בבריסק אצל האיספראווניק, והלה סיפר לו כי הגיעה לאוזניו שמועה, שהגוברנטור עומד לשלוח רוויזור, עם סמכויות גדולות במיוחד, כדי לבדוק את רישומי האוכלוסין שבכל הפלך. הסיבה לכך קשורה בכמה הלשנות, שעל פיהן כשני-שלישים מהאנשים בכלל לא רשומים.⁴⁹⁸ האיספראווניק פחד, שדווקא במחוז שלו ימצא הרוויזור העלמות רבות, וכתוצאה מכך הוא עלול לאבד את מִשְׂרתו. סבא שאל אותו אם הוא מכיר את האיש, והאיספראווניק ענה שכן, שהוא מכיר אותו היטב. הוא גאוותן גדול, בכלל לא חכם, נעלב מכל דבר קטן אבל הגון וישר.

“נו,” – אמר סבא – “אם כן, תדאג לכך שאת הבדיקה הראשונה במחוז בריסק יערוך בקאמניץ. יהיה בסדר.”

ויהי היום והרוויזור החל לנסוע על פני הגוברניה, וכבר נודע שהוא מצא בהרבה ערים רשימות אוכלוסין מזויפות, וייתכן בהחלט שפרנסי הערים הללו יגורשו לסיביר… אין צריך לומר שאימה ופחד נפלו על כולם. כולם דיברו על זה, שהרוויזור פשוט ממיט חורבן.

האיספראווניק, אף ששם מבטחו בסבא, חשש מאוד מפני הרוויזור. אין זה דבר של מה בכך לאדם שכמותו שיתגלה ברבים שרשימות האוכלוסין שלו מזויפות. בעצת סבא כתב האיספראווניק לאססור שבקאמניץ, שכאשר יגיע הרוויזור, יכין לו מקום מגורים בביתו של יונה טרינקובסקי, ולא, כנהוג, בביתו שלו. וכמו כן, שלא יתקרב אליו כלל ושלא יעמיד דסיאטניקים ליד דלתו. בקיצור, שלא יראה שום סימן שהוא יודע משהו. כל זה לפי עצתו של סבא.

סוף סוף הגיע הרוויזור, והאססור, שקיבל את פניו, הביאו לאכסניה של טרינקובסקי, שם הועמדו, לשימושם של הפריצים, חדרים עם רהיטים יפים וכלי שולחן מכסף.

סבא ידע על בואו יומיים מראש. הוא כינס את כל נכבדי העיר והשיא להם עצה, כי כל אלה שלא נרשמו כדין יעזבו מיד את העיירה, ואפילו אמהות ועולליהן. אסור שהרוויזור ימצא אף לא אדם אחד שאינו רשום כחוק. תמיד מקובל היה לתת לרוויזור מאתיים רובל, אבל הוא, סבא, ייתן הפעם הזאת שלוש מאות, ונקווה שהכול יסתיים בכי טוב. העצה נתקבלה, והפרנסים יצאו לשלח מן העיירה את כל ה“נעלמים”.

הרוויזור הגיע בעשר בבוקר במרכבתו הרתומה לשלושה סוסים. כבר בשעה שתים-עשרה שלח סבא משרת יהודי אל חדרו של הרוויזור, להודיע שהסבורשצ’יק הגיע והוא מבקש לשוחח עמו. הרוויזור ציווה עליו להיכנס. סבא, שעוד קודם לכן הורה לטרינקובסקי, בעל האכסניה, שידאג שאיש לא יסתובב בשטח בשעה שהוא מדבר עם הרוויזור, נכנס פנימה וסגר אחריו את הדלת.

בדרכו המקורית והנועזת החל סבא לדבר כפי שהיה רגיל: “פריץ יקר שלי, ה’סקזקה' של היהודים באמת אינה מדויקת. את זה אפילו הקיסר יודע, וזו הראיה הטובה ביותר לכך שאין מה לעשות בעניין זה, וכך נוהגים מימים ימימה. כל הרוויזורים שבאו כל שנה לבדוק את הרשימות קיבלו מאתיים רובל, חתמו שמצאו את הכול כשורה ונסעו לשלום. אבל אתה מין עקשן כזה, ולכן אתן לך שלוש מאות רובל, ותעזוב אותנו, שכן כמו שאני יהודי – אתה לא תשיג כאן שום דבר. ואם אתה בכל זאת מתעקש, הרי שתגרום במעשיך עוול נורא בכך שתביא למאסרם של אנשים.”

הרוויזור רתח מזעם וצווח: “נוכלים שכמותכם, אני אגרש את כולכם לסיביר, ואתה תהיה הראשון!”

סבא לא חשב פעמיים, החטיף לו שתי סטירות לחי מצלצלות, ובשקט ובלעג הפטיר: “דע לך שמאחורי הדלת עומדים האנשים שלי מוכנים ומזומנים. הם יוציאו אותך מכאן בתכריכים, ופה יהיה סופך… אם אתה רוצה להציל את חייך, אני דורש ממך רק דבר אחד: תישבע שאתה נוסע מכאן מיד ותסתלק לחלוטין מתפקיד גזלני שכזה.” וכדי להפחיד אותו עוד יותר, החל סבא לצעוק: “קיווקה, חצקל, מושקה, בערקה⁴⁹⁹ – סקוֹרַיי!”⁵⁰⁰

הרוויזור, עדיין המום לגמרי מן הסטירות, עמד שפוף ובפיק ברכיים, וכשהוא מפוחד עד מוות נשבע לסבא שהוא כבר נוסע. אחרי שהתאושש קמעא, יצא עם סבא מן החדר וציווה לרתום את הסוסים. לא עברה מחצית השעה והרוויזור כבר היה מחוץ לקאמניץ.

כעבור כמה ימים קיבל סבא מכתב תודה מלא מחמאות מהאיספראווניק, שהזמין אותו אליו לבריסק. כשהגיע סבא לבריסק סיפר לו האיספראווניק כי הרוויזור בא אליו וסיפר לו על רשמיו מהנסיעה. על הסטירות הוא לא אמר מאומה. הוא סבור כי רשימות האוכלוסין אינן תקינות באף מקום, וכדי להתגבר על בעיה זו צריכים לחפש דרכים אחרות. צריך לשנות מן היסוד את צורת הרישום. נסיעה לביקורת פעם בשנה, אין בה כל טעם. יהודי אחד, הסבורשצ’יק מקאמניץ, אפילו אמר לו בפירוש, שמאז ומעולם היו הרשימות מזויפות…

או אז סיפר לו סבא את כל פרטי המעשה, עם הסטירות והאיומים, והאיספראווניק כל כך התפעל, עד שכמה וכמה פעמים נישק את סבא על ראשו תוך שהוא מתפקע מצחוק. “אתה חכם מחוכם” – הוא לא פסק מלהחמיא לסבא – “אין מי שישווה לך! אבל בכל זאת תאמר לי, איך יכולת להסתכן ולעשות דבר כזה?”

סבא השיב לו, כי בעצם הוא סמך על מה שסיפר לו האיספראווניק, שהאיש איננו חכם ושהוא גאוותן; בחור כזה תמיד טוב להפחיד ולהרביץ לו. החלק הפשוט ביותר, בעצם, הוא להחטיף מכות בפרצוף, משום שהאיש בוודאי יתבייש לספר על כך. האיספראווניק היה מוקסם.

לאחר כמה חודשים הגיע רוויזור אחר. סבא העניק לו מאתיים רובל והוא הלך לדרכו לשלום.

סבא ביצר את חכירת היי“ש, ואת יתר ההכנסות שהגיעו מהתשלומים מן הטחנות ומשאר הדברים הוא החכיר בתשע מאות רובל לשנה. וכך עלתה לו כל חכירת היי”ש רק שלוש מאות רובל. לסבא עצמו היה בית מרזח, וגם לאחיו היה, ולשניהם לא היו רשיונות… הם מכרו באין מפריע. תמורת זאת ותמורת עזרה שניתנה לו כל אימת שנזקק לה, שילם סבא לאססור חמישה רובל בחודש.

קניית כמות גדולה של יי“ש מחייבת תשלום גבוה של מכס האקציז, ופעמים רבות הייתה זו מעמסה כבדה למדי. סבא קנה בפולין כמות גדולה של יי”ש, שכן שם בכלל לא היה מכס כזה. בלילה מזגו את המשקה לתוך החביות, את החותמת לקחו בערמה מן המפקח בטענה שלא רוצים לגרום לו טרחה, וכך הכינו מראש הרבה חותמות, כאלה שמדביקים על מגופות החביות. בדרך זו היו כל החביות חתומות עם האישור על תשלום האקציז. לעתים היה המפקח, קודם שהלך לביתו, משאיר את החותמת במשך הלילה. מדוע לטרוח ולסחוב אותה הביתה? סוף כל סוף הוא מקבל מסבא חמישה-עשר רובל בכל חודש, בנוסף למשכורת הקבועה… ⁵⁰¹

בצורה כזו היו מביאים את האלכוהול מפולין, ומוכרים אותו יחד עם היי“ש שעליו שילמו את המכס. ליי”ש מפולין הייתה ארומה מצוינת, אבל זה היה חיסרון, משום שהדבר עשוי היה להתגלות בנקל. כדי להתגונן הפיצו שמועה שמזליפים לאלכוהול טיפות מיוחדות בעלות ניחוח משובח, וה“עולם” ביקש לשתות עוד ועוד. אחת לשבועיים הגיע רוויזור אחר לבדוק את עסקי היי"ש. אבל אלה נטלו שוחד ללא כל בעיה, ואם תחבו כסף בידם הם היו חותמים שהכול כשורה.

סבא הכניס לעסקי החכירה את כל הילדים, ובאמת כולם חיו ברווחה. המנהל הכללי של העסק היה אבי, משה, שגם ניהל את ספרי החשבונות. סבא רק שמר על העסק מרחוק וחדל לגמרי מן הניהול השוטף.

את עיקר זמנו הקדיש באותה עת לענייני הקהילה. אפילו את עסקיו עם הפריצים הפסיק, אף על פי שהיו כמה פריצים שהיו מעוניינים להתקשר אך ורק אתו. את הערבים בילה עתה סבא בבית. החדר תמיד היה מלא אנשים שביקשו להיוועץ בו. לאחד הייתה בעיה אישית, לשני עניין הקשור בקהילה, השלישי בא כולו מלא זעם, הרביעי סתם ביקש עצה, וכך היו תמיד מהומה ורעש גדולים בחדר.

לאבא היה תפקיד שונה לגמרי בקהילה. הוא היה אדם שקט וטוב שנודע ביושרו. הוא לא דיבר הרבה, רק מילה פה ושם, אבל תמיד היה שווה לשמוע את דבריו. כשהייתה בוררות מסובכת, תמיד לקחו את אבא כשָׁלִיש.⁵⁰² בדיבורו המתון ובסבלנותו הרבה הצליח תמיד למצוא את האשם ולרצות את שני הצדדים. בשל כשרונו זה יצא שמו למרחקים, ואנשים הגיעו אליו לבוררות מבריסק ואפילו מביאליסטוק הרחוקה כשלושה-עשר מיל מקאמניץ.

על פניו של אבא הייתה נסוכה תמיד בת צחוק נעימה, ועל כן כולם חיבבוהו. כשהיה אומר משהו, היו כולם עושים אוזנם כאפרכסת. אורחות חייו בבית היו חסידיות. הוא התפלל בשטיבל החסידי, ובליל שבת היו באים אליו כמה וכמה מנייני אנשים – כולם חסידים – לסעוד על שולחנו. הם שרו ואכלו ורקדו עד חצות הלילה. בשבת בצהריים הם באו שוב, אכלו מינים שונים של קוגל, שתו יי“ש, שרו ורקדו עד שעת בין הערביים, ואז הלכו לשטיבל להתפלל מנחה. אחרי התפילה הם סעדו בשטיבל את הסעודה השלישית. מביתו של אבא הביאו חלה גדולה ודג מלוח עם כמה בקבוקי יי”ש, ואחרי שאכלו ושתו, שרו עד שהגיע זמן תפילת מעריב. כשעה לאחר צאת השבת שוב הגיעו כל החסידים לביתו של אבא. בישלו מרק קרופניק עם בשר, משקה ממילא היה בשפע, וכך שרו ורקדו החסידים כל הלילה. לפנות בוקר, כשהחסידים המבוסמים שבו לביתם, הם העירו בדרכם את כל שאר בעלי הבתים משנתם.

אני זוכר איך כילד נהגתי לרוץ אחריהם. אהבתי את הדרך שבה העירו את האנשים משנתם. הם ידעו היטב עם איזה פריץ מנהל כל אחד מבעלי הבתים את קשרי המסחר שלו. כך למשל הם העירו את ר' לייזר פרוסקער, יהודי עשיר ומכובד: “ר' לייזר” – היו דופקים על תריסי ביתו – “דימאנסקי מחפש אותך.” מובן שר' לייזר התעורר מיד, חצי חי חצי מת, פתח את הדלת ונתקל בפרצופם הצוחק של החסידים, שהורו לו לעשות דבר מה שמוטב שלא להזכיר… ככה היו מעירים את גדולי בעלי הבתים, ואף אחד לא נעלב ממש. היה שמח ומשעשע, וגם בעלי הבתים עצמם צחקו.

בבית אבא דלקו בליל שבת המון נרות, ואת השמחה, ההילולה והחגיגות שהיו שם במשך כל השבת פשוט אי אפשר לתאר. אינני יודע אם הייתה בעוד איזשהו מקום בעולם שמחה כזו כמו שהייתה אצלנו בשבת.

לקאמניץ הגיעו חסידים – בכל שנה שישה או שמונה מן המפורסמים שבהם, וכולם התארחו, כמובן, בביתו של אבא. כל אחד מהם בילה כאן כשבוע, ובבית הייתה אווירה של מעין יום טוב. אורח אחד נסע לדרכו, ולא עברו אלא כמה שבועות וכבר הגיע האורח הבא, וחוזר חלילה.

פעם בשנה הגיע הרבי בכבודו ובעצמו. ההכנות לביקורו נמשכו כשלושה שבועות, משום שלכבודו הגיעו גם חסידים מבריסק ומכל העיירות שבסביבה. כשהרבי הגיע, נפל על האנשים פחד גדול, כאילו היה זה הקיסר. כמה מאות אנשים רצו לקראת העגלה שבה נסע הרבי וליוו אותו לתוך העיר בטקס מרשים. כבר סיפרתי, שכל חסיד רעד מפני הרבי וחש את אֵימַת המלכות. הרבי התארח אצל אבא, והכבוד הזה עלה לאבא כמה מאות רובל. שחטו שוורים, אווזים ותרנגולי הודו וערכו סעודות לשלוש מאות איש. החסידים אכלו, חטפו “שיריים”⁵⁰³ ושרו.

בימים הספורים שהרבי בילה עמנו, לא דאג אף חסיד לעסקיו. אבא, המחושב כל כך, היה בימים אלה נלהב מהתעסקותו עם האורח המיוחד. אני ממש מתקשה לתאר את השמחה וההתלהבות שאחזו בחסידים. כל חסיד דימה בלבו שמלאכים ושרפים סובבים את הרבי. רגליהם וזרועותיהם של החסידים פשוט רעדו מרוב האהבה שרחשו לו, והם הביטו בו כאילו היה אלוהים. כשהרבי נסע, נסעו עמו כל החסידים, ואבא נותר הרוג מרוב עייפות. סוף סוף אין זה דבר של מה בכך, הוא עבד קשה שבוע שלם, ימים כלילות.

בקאמניץ הלכו החסידים ונתרבו. קמעא קמעא נצטרפו שלושה מניינים של חסידים. רובם היו חסידי סְלוֹנִים, אך היו גם שלושה חסידי קוֹצְק, ארבעה של קארלין וכמה של נסכיז'.⁵⁰⁴

תמיד היו להם מין עסקים שכאלה, שהיו מעין יום טוב. לזה היה יאָרצייט⁵⁰⁵ של רבי אחד, ולזה של רבי אחר, והנה יאָרצייט של משה רבנו.⁵⁰⁶ והנה חנוכה, ראש חודש, עשרה בטבת, ט“ו בשבט, פורים, שושן פורים, פסח, ל”ג בעומר, שבועות! בתשעה באב שפכו דליי מים מתחת לגרבי המתפללים.⁵⁰⁷ היו מכינים בערעלעך⁵⁰⁸ כאלה, שאם נדבקו לזקן, היה קשה מאוד להוציאם. החסידים עשו את זה אחד לשני, הבערעלעך הסתבכו בשערות הזקן וכולם התפקעו מצחוק. אחר כך נהגו ללכת לבית הקברות. אבל שם גדלו הבערעלעך, ושוב הסתבכו הבערעלעך בזקנים. תשעה באב היה אפוא יום של צחוק ושעשועים;⁵⁰⁹ בט"ו באב⁵¹⁰ – שוב סעודות, ולסליחות הראשונות⁵¹¹ הכינו סעודה מיוחדת – קרופניק.

אלה שנסעו לרבי לראש השנה, שתו יין ימים שלמים, מסיום התפילה ועד חצות הלילה. בליל יום כיפור שרו, ובסוכות, בשמחת בית השואבה ובכל חול המועד, השתכרו ושרו. וכל זה היה בביתו של אבא.

אבא עישן מקטרת, שלא משה מפיו ימים שלמים. על פניו היה נסוך חיוך שמעולם לא סר ממנו, לא בשמחה ואף לא באבל גדול. מעולם לא ראו אותו בוכה. ברור שכאשר הצטער היה עצוב מאוד, אבל אף פעם לא הראה זאת. הוא היה חסיד אמיתי וטוב, מתוך הכרה פנימית. תמורת שעה אחת במחיצת הרבי היה מוכן לוותר על עולם ומלואו. אף פעם לא ראו אותו כועס. עם מקטרתו בפיו היה מתהלך ומחייך, טוב ולבבי. הוא לא היה צבוע. לנשים, רווקות ונשואות, התייחס באדיבות, חילק להן מחמאות ואף ידע להתלוצץ אתן. שום דאגות פרנסה לא היו לו, כלומר – הוא הרחיק את הדאגות מלבו, משום שבתוך תוכו האמין כי העולם הזה אינו אלא פרוזדור. הצרות שיש לאדם בעולם, כמו גם הטוב מנת חלקו – הכול הבל הבלים. אפילו בעסקיו לא שכח זאת ואף פעם לא ראה את עצמו כאיש עסקים אמיתי.

 

פרק חמישי: הפטריוטיות הפולנית של ר' ישראל    🔗

ר' ישראל * שירתו ויצירותיו המוזיקליות * מקומו בין החסידים * כשרונו המתמטי * ההתערבות * הפטריוטיות הפולנית של ר' ישראל * שירי הלכת שחיבר לכבוד ניצחון הפולנים * ההסכם עם החסיד * הזכייה * מותו של ר' ישראל

אחד מן הטיפוסים המעניינים ביותר בקרב החסידים שבקאמניץ היה ר' ישראל. הוא גר אצל סבי עם אישתו ובתו. לר' ישראל זה היה ראש גאוני, ועוד בנעוריו נודע כעילוי. לפני שנים רבות זכה בנדוניה של אלפיים רובל וב“קעסט” לחמש שנים. חותנו, שהיה גביר גדול, השתוקק שחתנו יהיה רב. הוא היה משוכנע שר' ישראל יהיה רב בעיר גדולה, דבר שהיה מביא לו, כמובן, רוב אושר ונחת מבתו היחידה.

אבל ר' ישראל נהיה דווקא לחסיד קוֹצְק.⁵¹² הוא נטש את לימודיו, נסע לרבי ועשה בחצרו כמעט שנה תמימה. בשל מדרגתו הגדולה בלמדנות, שכלו הצלול וכשרונותיו הנדירים, הפך למנהיגם של החסידים שישבו בחצר הרבי.

אחד מכשרונותיו הגדולים התגלה בתחום השירה, המוזיקה וההלחנה. הוא עצמו ידע לחבר ניגונים. כשהרבי ביקשו להכין ניגון לכבוד שבת, היה ר' ישראל מחבר שלושה, וכל ניגון היה שלם, עומד בפני עצמו ויחיד במינו. תווים לא ידע לקרוא, ואף על פי כן, כל הניגונים שחיבר היו מושלמים ושובי לב.

כל עוד חי חותנו, ר' אליעזר, ישב ר' ישראל בחצר הרבי יותר משישב בביתו שלו. כאשר נפטר ר' אליעזר, ירשה שרה-ביילע, אישתו של ר' ישראל, ששת אלפים רובל. שני אחיה קיבלו הרבה יותר ממנה – חמישה-עשר אלף רובל. אמנם באותם ימים לא נהגו בליטא להוריש כסף לבנות, ואף על פי כן, אביה לא שכח אותה.⁵¹³

כשקיבלה את הירושה לידיה נסעה האישה אל הרבי כדי לבקשו שיצווה על ר' ישראל לחזור לביתו ולהתחיל איזשהו עסק. הם אכן “עשו” איזה עסק עם בדים, אבל במשך ימות השבוע ישב ישראל בשטיבל החסידי, בשבת היה אצל אבי,⁵¹⁴ ומן החנות כלל לא היה לו איכפת. עד מהרה כילו את כספם; מצבם הכלכלי הלך והורע והם נזקקו לסיוע מבני משפחתם, שעזרו אך במעט. עתה כבר נסע לרבי רק פעמיים בשנה: בראש השנה ובשבועות. את חסידותו נאלץ לבטא בביתו.

שרה-ביילע הייתה אישה דתית מאוד. היא נהגה לצום בכל התעניות עם הפסקות בשובבי“ם ת”ת,⁵¹⁵ כלומר: הייתה צמה בימי שני וחמישי בכל אחד מן השבועות שבהם קראו בתורה את הפרשיות שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו, משפטים, תרומה, תצווה. מלבד זאת גם התפללה מנחה ומעריב בבית המדרש, הקפידה על ספירת העומר⁵¹⁶ ואמרה סליחות. היא לא פסחה אף לא על סליחה אחת וגם לא על תפילת מנחה או מעריב. תמיד בכתה בקוראה מזמורי תהלים, טייטש-חומש⁵¹⁷ או צאינה וראינה.⁵¹⁸

ואילו הוא, ר' ישראל, היה מתפלל בשטיבל. בתוך פחות מעשר דקות סיים את תפילתו⁵¹⁹ והקהל היה ממתין. מיד לאחר שסיים שתו כולם לחיים, ור' ישראל החל לשמח את לבם של החסידים. הוא שר את ניגוניו, והחסידים ליקקו את אצבעותיהם. הוא גם ידע היטב לנהל שיחות בענייני העולם וגם דברי תורה ידע לומר. החסידים היו עומדים סביבו ומאזינים לתורתו החסידית והלמדנית הנאה.

בקרב הלומדים שבעיר היה לו מעמד מיוחד. אם נתקלו באיזה מהרש"א קשה או באיזו קושיה סבוכה בתלמוד או בפוסקים, באו אל ר' ישראל. וזה, בראשו הגאוני, ביאר את הכול. כנהוג, הוא הסביר זאת בדרך של פּשטלעך ושפּיצלעך.⁵²⁰ הוא ידע לסובב את הדברים סחור-סחור עד שבקושי אפשר היה להבין את מחשבותיו וסברותיו שהרקיעו לשחקים. בכל פּשטל ראו אז הבריות גאונות גדולה ובקיאות.

הלומדים נהנו הנאה גדולה מן הפּשטלעך שלו, אבל בסופו של דבר מכל הפלפול הזה לא נותר בידם מאומה. הקושיה נשארה קושיה, קשה עוד יותר מקודם, וכל תירוציו, פלפוליו וסברותיו הגאוניות לא היה בהם כדי להגיע להסבר האמיתי ולתשובה הנכונה. הלומדים יצאו מלפניו בהרגשה רעה מאוד – הוא יודע ואילו הם לא, ושום תירוץ אין בידם.

ר' ישראל היה איש שדליץ,⁵²¹ כלומר יהודי מפולין. הוא ידע פולנית היטב ותמיד קרא עיתונים פולניים מוורשה. זמן קצר לאחר שהגיע לליטא כבר ידע גם טוב רוסית וקרא עיתון רוסי. בפוליטיקה היה ממש מומחה גדול וידע היטב על המתרחש בעולם הדיפלומטיה. מלבד זה ידע את סדרי הגודל של כל מיני צבאות, את סוגי החילות – ארטילריה, חיל המשמר, חיל הרגלים, שמות כל הגנרלים שהצטיינו במלחמה, וכן הלאה וכן הלאה.

הייתה לו מפה והוא היה בקי בגיאוגרפיה. כששאלו אותו היכן נמצאת עיר מסוימת, מיד ידע להצביע על המקום. בנוסף לכך היה גם מתמטיקאי מוכשר. חשבונות גדולים, תרגילים קשים או מדידות היה עושה בראש בתוך רגע. מבחינתו, ליטול עט לידיו נראה דבר מיותר לגמרי. במיוחד אהב ר' ישראל לשבת בביתו של סבא, שעה שהיו שם אנשים רבים. סבא חלק לו כבוד רב ואהב לשוחח עמו על פוליטיקה. שניהם היו חכמים, ומצאו עניין רב זה בזה. הוא היה מקשיב לשיחת האנשים בבית כשחיוך נסוך על פניו. אהרן-לייזר הבין היטב את משמעותו של החיוך הזה: כמה קלוֹת ערך הן הבריות וכמה חסרי ערך הם עיסוקיהם ודיבוריהם.

זכורני פעם אחת, כשביתו של סבא המה מרוב אדם, ובתוכם כל נכבדי העיר וחכמיה הגדולים של קאמניץ. כולם שוחחו על חשבונות. ר' ישראל קם ואמר, שהוא מוכן להתערב שיצליח לפתור מיניה וביה, בתוך רגע אחד, כל בעיה קשה בחשבון, מסובכת ככל שתהיה. אני זוכר ששאלו אותו: “אם רוטשילד נותן מיליון ושלוש מאות שישים וחמישה אלף רובל בריבית של שניים וחצי אחוז לשנה, כמה אחוזים הוא מרוויח בחודש?”

ר' ישראל חשב רגע וענה. כולם נטלו עטים והזיעו כהוגן, חישבו וחישבו, קימטו את המצח ומצאו שהתשובה נכונה. הציגו לו אפוא בעיה חדשה: “יש אלף פוד זְעַפְרָן,⁵²² וכל פוד מחירו ארבע מאות עשרים וחמישה רובל. מכרו חצי אונקיה בשלושים ושבעה וחצי, בשלושים ושמונה וחצי ובשלושים ותשעה וחצי. בכמה תסתכם ההכנסה?” ר' ישראל חשב רגע והשיב מיד.⁵²³

הוא ביקר את אבא כמעט כל ערב. הם ישבו ועסקו בדברי חסידות עד אחרי חצות. מיום שישי בערב ועד ליום ראשון בבוקר היה, כמעט כל הזמן, בבית אבא. הוא שר רק את הניגונים שהוא עצמו חיבר וכולם הכירום; כדרכם של אמנים, לא התלהב מניגונים שחוברו בידי מלחינים חסידיים אחרים. כאשר שרו החסידים את מנגינותיו היה מניף את ידו ומקשיב לשירה ברוב קשב. כשתפס מישהו שזייף מעט, רקע ברגליו בכעס. הניגונים שחיבר היו מסובכים, הסולם המוזיקלי עלה וירד במהירות, ומיד שוב עלה וירד, וחוזר חלילה. ניגוניו חדרו לכל האיברים שבגוף.

כשביקש ממנו אבא לחבר איזה ניגון לכבוד ערב שבת או יום טוב, נענה לו ברצון. לא אחת קרה, כאשר ישבו הרבה חסידים בצוותא, שאבא ביקשו לחבר ניגון יפה על אתר, כדי שהחסידים יוכלו לזמרו עוד באותו ערב. הוא החל לצעוד בחדר הלוך ושוב, ממולל באצבעותיו, ובתוך חצי שעה חיבר ניגון מקסים, שכישף את כולם ביופיו. מה יש לומר? הוא היה יהודי ואדם מיוחד במינו.

בשנת 1863, כשהחלה ההתקוממות הפולנית, היה ר' ישראל אחוז כולו באווירת המרד. הוא היה פולני “שרוף”, פטריוט פולני אמיתי, שהיה אופטימי מאוד ביחס לסיכוייו של המרד.⁵²⁴ משוכנע היה שפולין תחזור ותהיה למלכות, גדולה אף מזו שהייתה קודם חלוקתה. הוא בטח לחלוטין בנפוליאון השלישי.⁵²⁵ הוא קיווה שהפולנים יתישו את הרוסים, ואז יבואו נפוליאון וצבאו ויסייעו לפולנים להשיב לעצמם את מולדתם. בנוסף לכך תפסיד רוסיה גם חלק מאדמותיה…

לפולנים – כך חשב ר' ישראל – יש כסף במיליארדים. הם כבר נתנו לנפוליאון שלוש מאות מיליון פרנק, והם ישיגו את מבוקשם. הוא ידע היכן פרוס הצבא הרוסי והיכן הצבא הפולני, וכמה חיילים יש לכל צד. הצבא הרוסי נבער מדעת. אין הוא יודע תכסיסי מלחמה. נפוליאון כבר שלח את קציניו אל המורדים הפולנים, והפולנים ישיגו את מטרתם.

הוא היה כל כך משוכנע בניצחון הפולני, שכאשר קרא בעיתון על ניצחונות הפולנים בקרבות הפזורים שניהלו, לא היה מאושר ממנו. הוא שמח כאילו משחררים את ירושלים. אם קרא על מפלה כלשהי שנחל הצבא הפולני היה מתעטף ביגון, ואף על פי כן לא התייאש. הוא טען בלהט, שכפי ששתיים כפול שתיים הם ארבע, כך בטוח שפולין בכל זאת תנצח במלחמה.

הוא אף הכין שלושה שירי לכת לכבוד ניצחונם הצפוי של הפולנים. השיר הראשון הוקדש לשעה שבה יחתום הצאר כי הוא נסוג מהשטח הפולני וצבא פולין ייכנס לוורשה במצעד ניצחון; השני נועד ללוות את הצבא הצרפתי, שעה שישוב מוורשה לצרפת; והשלישי – לטקס הכתרתו של המלך הפולני וההכרזה על החוקה החדשה… הוא הבטיח לכולם שבפולין העצמאית תהיה חוקה ליברלית, בדיוק כפי שהפולנים היו העם הראשון בעולם שקיבל על עצמו חוקה.⁵²⁶

מרחק עשר ויורסטאות מקאמניץ, ביער צֶ’מֶרִי,⁵²⁷ נערכו כמה קרבות לא גדולים בין הרוסים לפולנים. אני זוכר את יריות הרובים שנשמעו היטב בעיירה. מנהיגם של המורדים הפולנים בליטא היה אוֹגִינְסְקִי.⁵²⁸ הוא הצטיין במיוחד בתכסיסי מלחמה, ובשל כך נפל פחד גדול על הצבא הרוסי. ביער צֶ’מֶרִי חנו שני גדודים רוסיים מצוידים בתותחים, והם שלחמו באותו אוגינסקי. ואילו לאוגינסקי היו בסך הכול – כך נדמה לי – שלושת אלפים חיילים פולנים ואף לא תותח אחד. אוגינסקי הובס. הוא נמלט, רכוב על סוסו, ושלושה קוזקים דולקים בעקבותיו. תוך כדי רכיבה סב אוגינסקי על מקומו, וכשהוא יושב על הסוס פגע בהם והרג את שלושתם. הוא ברח לפינסק. הרוסים לקחו בשבי את כל האצילים החשובים ששיתפו פעולה עם אוגינסקי. הם הרגו את כל החיילים הפולנים, ואת הקצינים ששבו הביאו לקאמניץ. אני זוכר שהביאו אותם לעיירה ביום שבת נאה. הם ישבו על האדמה בכיכר השוק, שבעים איש בערך, ידיהם קשורות וחיילים רוסים עומדים סביבם.

כשנכנסו שני גדודי החיילים ותותחיהם לקאמניץ המתה העיר אדם. ר' ישראל, שראה במו עיניו את מפלת הפולנים, התייפח כילד. זכורני שבמוצאי שבת באו הרבה אנשים אל סבא, ור' ישראל שרטט על השולחן, בגיר שבידיו, חישובים שונים של כוחות הצבא הרוסי והפולני באותם מקומות שבהם נמשכה ההתקוממות.

“זוהי רק ההתחלה” – אמר – “המפלה בצֶ’מֶרִי היא גאָרנשיט.⁵²⁹ מוּראַוויוֹב⁵³⁰ אמנם יתלה את הפריצים, אבל גם זה גאָרנישט. מול העושר והעצמה הפולנית הגדולה” – כך אמר ובידו מחק את הצבא הרוסי שקודם לכן שרטט בגיר – “הרוסים אינם אלא גאָרנשיט שבגאָרנישט…”

בתוך כך הגיעו חיילים רוסים והקישו על הדלת. הם רצו לשתות שנאַפּס, והלא כאן בית המרזח. הדלת הייתה נעולה וצריך היה לפותחה, אך הפחד אחז בכולם, ואיש לא ההין לפתוח את הדלת. וכי דבר של מה בכך הוא – חיילים! ר' ישראל ניצב ליד הדלת ולא התיר לאיש לפתוח לרוסים. החיילים לא חיכו ושברו מיד את הדלת. הראשון שנגלה לעיניהם היה, כמובן, ר' ישראל. “בזכות זה” הוא חטף מהם שתי סטירות עד שדם ירד משיניו. כאשר עזבו החיילים אמר מישהו לר' ישראל: “הלא ממש עכשיו, ר' ישראל, עשית חשבון שהרוסים אינם אלא גאָרנישט, ושבכלל אין כבר חיילים רוסים…”

“אלה חיילים אלה?” – ענה ר' ישראל במרירות ובחרון – “אלה גזלנים!”

מכל יצירותיו של ר' ישראל, שעדיין חיות בזיכרוני, אני מביא פה את התווים של שני שירי לכת פרי עטו שהוקדשו לפולין. את התשובה לשאלה, לשם מה חוברו השירים האלה, ימצא הקורא בין דפי הספר. אני מבקש להודות למר פסח קפלן,⁵³¹ שטרח לרשום את התווים לשירי לכת אלה, אותם שרתי בפניו מזיכרוני.⁵³²

כעבור זמן מה, משנחלו הפולנים מפלה לאחר מפלה, היה כבר ברור לגמרי שאין עוד מקום לתקווה. ר' ישראל קיבל זאת בצורה קשה מאוד. הוא החל לשתות יי“ש בכמויות, כדי להטביע בטיפה המרה את יגונו. השתייה הזיקה לו מאוד והוא החליט לנסוע אל הרבי. מהרבי חזר שמח וטוב לב. הרבי נתן לו עצה לשתות יי”ש מעורב בשמן זית – לרפואת הנפש ישתה את היי"ש ואז יזכה לשמחה; ולרפואת הגוף ישתה את השמן ואז ישוב לבבו ויתחזק.⁵³³ כשר' ישראל היה בא לביתו של אבא, תמיד הביא עמו בקבוקון של שמן, וכאשר שתו החסידים לחיים היה הוא מוסיף לכוסו מנה של שמן. מן הסיבה הזאת נהג ר' ישראל לשתות הרבה יותר, ותוך כדי כך היה מחבר ניגונים חדשים.

פעם אחת, כאשר היה בחצר הרבי בקוצק, שוחח ר' ישראל עם אחד מידידיו הטובים מאותה העיירה.⁵³⁴ הם שוחחו אגב שתיית יין, וכנהוג בין יהודים סיפר ר' ישראל שיש לו ילדה בת שלוש, בת יחידה, ושהקב“ה לא זיכה אותו ב”קדיש".⁵³⁵ כמה היה רוצה שבת זו, כשתגדל ותהיה לאישה, תזכה לשידוך טוב ותינשא ליהודי כשר.⁵³⁶ בן שיחו השיב כי לו עצמו יש ילד בן שלוש, עם ראש טוב על הכתפיים, הבה אפוא נסגור את השידוך, ומהילד הזה עוד נעשה חסיד אמיתי.

הרעיון מצא חן בעיני ר' ישראל. השניים נתנו תקיעת כף זה לזה, שהבן והבת יהיו לחתן וכלה. ה“תנאים” ייכתבו כאשר יגיעו הילדים לגיל שתים-עשרה, וכשדוד, החתן, יהיה בר-מצווה תיערך החתונה עצמה.⁵³⁷ ההסכם לווה בשתיית כמה כוסיות של יין משובח, ואחר כך הלכו שניהם לרבי לקבל את ברכתו לזיווג החדש. ר' ישראל וידידו – שמו היה ברוך – היו מראשוני החסידים בקוצק, ותמיד ישבו בראש השולחן. הרבי בעצמו מזג שלוש כוסות יין והם שתו לחיים – שהזיווג יעלה יפה, שהילד דוד יהיה יהודי כשר, ושמן הזיווג הזה יצמח דור טהור של חסידים וצדיקים.

ר' ישראל חזר לקאמניץ ואיחל לרעייתו מזל טוב לרגל השידוך שעליו הסכים בחצר הרבי. שרה-ביילע, שהייתה יהודייה שקולה ומפוכחת, התמלאה כעס וברוגז רב שטפה אותו במטר קללות: “חלום שחור על הראש שלך! ראש משוגע! אתה לוקח ילדים בני שלוש, שאפילו מחלות ילדות עוד לא היו להם, ומשדך אותם!” סבלנותו של ר' ישראל פקעה אף היא ובפעם הראשונה בחייו צרח כלפיה: “חצופה שכמותך! כשאני אומר לך שהרבי בעצמו נתן ברכה לשידוך, צריכה להיות לך אמונה. חצופה אחת!”

נהיה ברוגז. ר' ישראל עזב את הבית והלך אל אבא לספר לו את כל המעשה. אבא, כמובן, לא הצדיק את התנהגותה של שרה-ביילע ואת חוסר אמונתה ברבי. אבל אבא רצה להשכין שלום בין בני הזוג, אלא שהדבר לא עלה בידו בשום אופן. ר' ישראל אמר שהוא מתכוון לנסוע אל הרבי ושם יישאר עד שיגדלו הילדים. רק אז, כשהילדים יתחתנו, יסכים להשלים עם אישתו.

אבא, שאהב את ר' ישראל באופן מוזר, הבין כי אם הלה אכן ייסע אל הרבי, אזי כבר באמת לא ישוב. אצל הרבי יהיה לו טוב, הוא ישב סמוך לשולחנו של הצדיק, יאכל וישתה, יחבר ניגונים וירקוד – דבר לא יחסר לו.

אבא הציע לו שיישאר לגור עמו. הוא ייתן לו חדר והם יהיו יחד כל הזמן, כמו קודם. ההצעה נתקבלה על דעתו של ר' ישראל. גם הוא אהב מאוד את אבא. שנאַפּס נשפך בביתנו כמים, וגם חסידים לא חסרו אצלנו. ובכן, הוא נשאר בבית אבא. אבא התכוון בכל זאת, בבוא הזמן, להשכין שלום בין בני הזוג. ככלות הכול, שרה-ביילע הייתה אישה מיוחדת במינה – נבונה ויראת שמים – וקודם לאירוע זה חיו שניהם בטוב. זאת על אף שבנעוריה, כבתו של גביר, קיוותה להיות רבנית, דבר שלצערה מעולם לא התגשם.

אבל אלוהים שבשמים עזר. שנה חדשה באה, ובחודש טבת זכה המחותן, ר' ברוך, בחמישים אלף רובל בהגרלת הלוטו הפולני. הוא שלח מיד ידיעה על כך בטלגרף, ושרה-ביילע שכחה מהכול ורצה לבית אבא, לבשר בשמחה לבעלה על הזכייה. היא התפייסה עם ר' ישראל ואמרה לו: “עכשיו אני כבר מאמינה ברבי שלך…” רק אז חזר השלום לשכון בבית.

המחותן שלח לכלה שרשרות זהב קטנות, טבעות ופנינים ובד משי כדי לתפור ממנו שמלות. וזיסל, הילדונת בת השלוש, התקשטה כנסיכה. ר' ישראל נסע אל המחותן למזריץ‘,⁵³⁸ ומשם נסעו יחד אל הרבי מקוצק. בנוכחותו של הרבי חידשו השניים את תקיעת הכף, ור’ ברוך נתן לצדיק שנים-עשר אלף רובל במתנה.⁵³⁹ ר' ישראל חזר הביתה שמח וטוב לב, וכמובן שגם שרה-ביילע הייתה מאושרת.

כשמלאו לזיסל שתים-עשרה שנה, נסעו ר' ישראל ושרה-ביילע עם הכלה לחתום על ה“תנאים”. אבל אז כבר לא היה המחותן עשיר כל כך; הוא נתן נדוניה של אלף רובל. כשמלאו לילדים שלוש-עשרה נערכה החתונה במזריץ‘, וזיסל נשארה ל“קעסט” בבית חותנה. ר’ ישראל ושרה-ביילע חזרו הביתה לקאמניץ. עתה התפנה ר' ישראל לגמרי, ואת כל ימיו ולילותיו עשה עם החסידים בבית אבא, לגם שנאַפּס עם שמן זית וחיבר ניגונים.⁵⁴⁰

לאחר שנפטרה שרה-ביילע מאס ר' ישראל בחסידים, ביי"ש ובניגונים. הוא התחיל לחבר ספר: פּשטלעך על מסכת פסחים. הוא סבב עם ספרו זה בין רבנים גדולים וביקש מהם “הסכמות”.⁵⁴¹ אבל הוא לא הצליח לקבל אף לא “הסכמה” אחת, משום שתשעים דפי הספר כללו שישה פּשטלעך בלבד. לאיש מן הרבנים לא הייתה סבלנות לקרוא אפילו פּשטל אחד, עם כל הסברות הגבוהות, העמוקות והמסובכות של ר' ישראל. ר' אייזיק, הרב מסלונים,⁵⁴² שהיה ליצן גדול, אמר לו שספרו מיועד למלאכים ולא לאנשים. ר' ישראל נעלב עד עמקי נשמתו. מרוב מאמץ שכלי חלה ר' ישראל בוורשה ונפטר. הרבי מקוצק והמון חסידיו נכחו בשעת הפטירה,⁵⁴³ וחסידים רבים מוורשה באו אף הם להשתתף בלווייתו.

 

פרק שישי: תקיעת הכף    🔗

משפחתנו * הסבתא * אהבתה לבעלה * יחסה לאנשים * ר' יודל * ענייני העיר * ר' ליפּע * תקיעת הכף

סבא אהב להשתמש באמרה מיוחדת: “האדמה תקיא את עצמותיו של מי שמוציא ילד מרשותו.”⁵⁴⁴ ואכן, היחסים בין סבא לבין אחיו היו ממש מצוינים. אח זה, בנו יחידו וילדיו, חיו בצוותא עם הילדים והנכדים של סבא, כולם יחד כמשפחה אחת. אם אחד מבני המשפחה נפל למשכב, סבבו הכול סביבו ופשוט לא הניחוהו לרגע.

במשפחתנו שררה מין אחווה יוצאת דופן, שהוכוונה בעדינות רבה בידי סבתי האהובה והבלתי נשכחת, ביילע-ראַשע. היא זו ששמרה על כל החולים במשפחה ולא עזבה אותם לרגע. אם כלה עמדה ללדת – החותנת הגיעה מיד; בת – האמא; ילד או נכד חולה – הסבתא. עם הרופא או המרפא היא עצמה הייתה צריכה לדבר. אם החולה נזקק לדבר-מה, הייתה זו היא שסידרה את הכול.

בביתה היה תמיד מוכן ומזומן אוכל לכל הילדים והנכדים. אם מישהו נכנס, מיד היה מקבל ממנה משהו ללעוס. היא עצמה לא אכלה; תמיד חיכתה אולי יבוא הילד, אולי ייכנסו הנכד או הכלה – לכל אחד צריך לתת משהו. היא כשלעצמה שבעה מאכילתם של אחרים. רק לעתים רחוקות ראו אותה אוכלת. אם בישלה איזה מאכל טוב, הסתפקה בטעימה קטנה ואת היתר חילקה לאחרים. על אף ששתי משרתות סייעו בידה, היא עצמה תמיד אפתה, צלתה וטיגנה – היא הייתה טבחית יוצאת מן הכלל. בכל יום נהגה לשלוח קדרות אוכל אל ההקדש,⁵⁴⁵ ועם זאת לא שכחה גם את העניים סתם, את חסרי הפרנסה. לאלה שלחה בחשאי, ובכך הייתה מחיה את נפשם. היא עצמה הייתה יהודייה קטנטונת וכחושה, שגופה הכיל רק בקושי את נשמתה, אבל מרץ היה לה כמו לגבר.

בעלה, אהרן-לייזר, היה חביב עליה – כמאמר הנשים – “כמו יום שבת”. סבא היה מפונק גדול ואהב מאוד אוכל טוב. סבתא בישלה עבורו בכל יום מאכלים מיוחדים. מבחינתה, האסון הגדול ביותר היה, כאשר, חס ושלום, הוא מצא זבוב בצלחת. כשקרה דבר כזה לא יכול היה עוד סבא להמשיך ולאכול, ואז סבתא רצה מהר לגיסתה, אולי תמצא שם איזה אוכל טוב עבורו. אם לא היה שם כלום, הייתה חוזרת אליו ומבקשת שיחכה רק רגע – היא תכין לו מאכל משובח אחר. אבל הוא, כאילו להכעיס, לא היה מוכן להמתין, ודבר זה גרם לה עגמת נפש בלתי רגילה.

סבא אהב תה טוב, וסבתא הקפידה שהתה שהוא לוגם ממנו יהיה תמיד טוב וחזק. כאשר נסע אל הפריץ, היה מוכרח לומר לה מתי בערך ישוב, ועד כמה שאפשר – אפילו את השעה, ולפי זה ידעה מתי להכין את הסמובר.⁵⁴⁶ אם למשל חזר ביום שני בחצות, הייתה לוקחת את הסמובר אליה למעלה (שם היה חדר השינה שלהם). המשרתת כבר ישנה, וסבתא ישבה ליד הסמובר, בחדר שבקומה העליונה. מדי פעם הייתה משליכה קצת פחמים לסמובר, כדי שהמים לא יצטננו, והכול כדי שבזמן שאהרן-לייזר יחזור, יהיה לו תה רותח. כך נהגה אישה יהודייה באותם ימים.

וכך השגיחה על הסמובר כל הלילה, שירתח כמו שצריך. לעתים קרה שאהרן-לייזר התעכב אצל הפריצים כמה לילות רצופים. אז הייתה מנמנמת כל הזמן בבגדיה, מתעוררת, מוסיפה פחמים לסמובר שירתח, ושוב מנמנמת. במשך היום השגיחה המשרתת על הסמובר.

אהרן-לייזר היה עקשן גדול; אם אמר כן – זה מוכרח להיות כן, ואם אמר לא – שוב לא היה עוד מקום לטענות ומענות. אם ישב בחברת אנשים ורעייתו נזקקה לו בדיוק באותה שעה, הייתה ניגשת אליו בדחילו ורחימו, ובנימוס מופלג התנצלה, קודם כול, על שהיא מעיזה להפריע לו כשהוא משוחח עם אנשים. במקרים כאלה היה על פי רוב מסמן לה בידו בחוסר סבלנות, כלומר, שעליה ללכת, והיא כמובן הלכה ואף פעם לא נעלבה.

אך פעמים רבות אירע, שאנשים שבאו להיוועץ באהרן-לייזר ביקשו שאף אישתו תהיה נוכחת – היא נודעה בעיר בעצותיה הנבונות – והוא היה קורא לה: “היהודים הללו רוצים ליטול עצה מפיך.” הם סיפרו את המעשה, והיא נתנה להם עצה, אבל קודם לכן הקדימה לדבריה הקדמה קצרה: “הרי אינני אלא יהודייה טיפשה, אבל נדמה לי שצריך לעשות כך וכך.” בדרך כלל עצתה נשמעה.

היא מעולם לא ישבה לצדו של בעלה. היא עמדה לפניו בדרך ארץ, אף על פי שהייתה זו היא שעזרה לו בביצור מעמדו החברתי ובעסקיו עם הפריצים. תמיד השתדלה שלא יעשה שטויות בעסקים, ואילו את עצמה הציגה בכוונה תחילה כטיפשה לעומתו. כאמור, בעניינים רבים היה סבא נשמע לדעתה, ואילו היא השימה עצמה כאילו אינה יודעת שכך הם פני הדברים…

אביה, ר' יודל, נתאלמן בזקנתו ולא נותר אף ילד לצדו. שלושת בניו היו ללומדים – לא עשירים – וכל אחד מהם גר בעיר אחרת. סבתא, ביילע-ראַשע, הייתה בתו היחידה, והיא ביקשה ממנו שיבוא להתארח בביתה. הוא היה יהודי חכם מאוד, שנתחבב על כל בני העיר, עד כדי כך שאהרן-לייזר ביקשו להישאר בביתו כל ימי חייו, מפני שממילא אין הוא מתיר לו לעזוב. הזקן מכר את ביתו שבסמיאטיץ ואת כל רכושו ובא לחתנו שבקאמניץ. הסבא, אהרן-לייזר, שמר על חותנו זה כעל בבת עינו.

סבא-רבא, ר' יודל, עקב בתשומת לב אחר עסקיו של חתנו והגיע למסקנה – שלא היה כל כך קשה להגיע אליה – שענייני העיר מבלבלים את ראשו. יומם ולילה המה הבית מאנשים שהטרידוהו בענייני העיר השונים. חבל היה לו לזקן, שכשרונותיו של אהרן-לייזר מתכלים על בלבולי מוח ועניינים קטנוניים של עיר קטנה, שהם רבים אפילו יותר מענייניה של עיר גדולה. לכן – כך סבר – מוטב לו לחתנו שיוותר לגמרי על ענייני העיר ויתעסק אך ורק עם הפריצים, שמהם, לפחות, אפשר להרוויח משהו. ואם לא, עדיף שייסע לבריסק ויעשה לעצמו מהר שֵׁם גדול בחריצותו ובשכלו. מוטב להיות מנהיג שם, בעיר הגדולה, מאשר פה, בקאמניץ. שם, לכל הפחות, יעסיק עצמו בענייניה של עיר שיש בה גבירים, חכמים, לומדים ומשכילים.

ר' יודל הזקן לחץ על בתו, ביילע-ראַשע, שתסביר זאת לבעלה. אבל סבא השיב כי בשום אופן לא יעזוב את קאמניץ. כאן נחים אבותיו ואבות אבותיו, והוא עצמו כבר כמעט כילה כאן את ימיו. זה המקום שבו הוציא את מרצו ועלומיו. אפילו יתנו לו מיליונים, הוא את קאמניץ לא יעזוב. ואילו בנוגע לעסקי העיר, הוא עצמו מסכים שעליו להפסיק עם זה. זה כבר קשה לו מדי; הוא משקיע בזה כוחות רבים, ואף על פי כן עדיין איננו יוצא ידי חובתו.

או אז הוחלט מחדש כי עליו להתפטר מכל עסקי העיר. צריך היה רק למצוא את ההזדמנות הנאותה. כשנודע בעיר שאהרן-לייזר מבקש לנטוש את תפקידו, התאספו אצלו מיד כל נכבדי העיר ובעלי הבתים החשובים וביקשוהו שיישאר וימשיך. ואם אכן הדבר קשה עליו, אדרבה, שיחלק ביניהם את העבודה והם ישמחו לסייע לו. בעלי הבתים דיברו ודיברו ולבסוף הסכים סבא להמשיך תקופת זמן נוספת, כדי לנסות ולראות האם אכן תוקל העבודה. וכך חלפו-עברו הימים, והוא עצמו החל לנהוג בצורה אחרת. הוא כינס אסיפות וקרא לנכבדי העיר, חילק להם עבודה והם עשו את המוטל עליהם.

אהרן-לייזר השתחרר מהרבה בלבול מוח בזכות חותנו, ר' יודל, שממילא לא היה לו הרבה מה לעשות. ר' יודל דיבר עם היהודים הרבים שגדשו את הבית, השיא להם עצות, שמע את כל טענותיהם, וכן הלאה. סבתא, שקודם לכן, מתוך דרך ארץ לבעלה, לא התערבה אף פעם בשיחות אם לא ביקשו זאת ממנה במפורש, אף היא חשה עתה חופשייה יותר. גם היא עזרה בעצה, יותר מאשר הרשתה לעצמה קודם, וכך שחררו שניהם לחלוטין את סבא מעבודה זו.

סבא התמסר כעת יותר ויותר לפריצים, וסבתא לא יכלה עוד לפשוט את בגדיה בלילה. היא הייתה מנמנמת, חצי ישנה חצי ערה. יורדת ממיטתה, פעם ועוד פעם, כדי להוסיף פחמים לסמובר, שכאשר יבוא אהרן-לייזר ימצא לפניו תה רותח.

לסבא היה גיס, למדן מופלג ששמו ר' ליפּע. ר' ליפּע זה היה עני ואביון, ופעם שלח מכתב לגיסו, לסבא, וביקשו שיסייע לו בפרנסתו. סבא קרא לו ואמר, כי יוכל לעשות עמו עסק כלשהו שממנו תצמח לו פרנסה נאה. מאומה לא יחסר לו, וגם סבא ירוויח מזה משהו. ר' ליפּע התבונן בו ולא הצליח לעמוד על כוונתו. מה זה יכול להיות – לו תהיה פרנסה וגם אהרן-לייזר לא יפסיד מזה?

“הבה נעשה ‘הסכם’ כזה” – אמר לו סבא – “אני אתן לך, לאישתך ולילדיך מכל טוב, ואתה תשב ותלמד תורה. אבל תיתן לי קוויטל,⁵⁴⁷ שבו תתחייב למסור לי חצי מן העולם הבא שתזכה לו בלימודיך.⁵⁴⁸ אני, ברוך השם, כל חיי, לא הייתי אלא איש פשוט, איש העולם-הזה,⁵⁴⁹ ובעצם אפילו את העולם הזה אין לי בידי. לפחות שיהיה לי את העולם הבא! אני פוחד שכשאבוא לעולם הבא, מר יהיה גורלי, ועולמי יחשך עלי. שם הרי אין לא איספראווניק ולא אססור…”

המילים נעתקו מפיו של ר' ליפּע. הוא לא הצליח להסביר לעצמו מדוע זה מגיע לאהרן-לייזר, שיש לו כך כך הרבה מן “העולם הזה”, גם מן העולם הבא. הוא אמר שעליו להיוועץ בפוּרְיֶה אישתו, אחותו של אהרן-לייזר.

כך התגלגל הדבר כמה חודשים, ור' ליפּע ואישתו לא הסכימו למסור לאהרן-לייזר מחצית מחלקו של ליפּע בעולם הבא. הם סבלו ממחסור ומדוחק גדול. ילדיהם הקטנים נזקקו לבגדים, לנעליים, לשכר לימוד ולעוד הוצאות יומיומיות שכאלה. אהרן-לייזר תמך בהם, אבל רק בצורכי אוכל נפש, ולא יותר. הם סבלו, אך לא היו מוכנים להסכים לעסקת השותפות על העולם הבא. אהרן-לייזר כבר הקטין את חלקו בשותפות. עתה ביקש רק מחצית מלימוד התורה של ר' ליפּע, ולא מכל המצוות שהוא מקיים.

מובן שלאהרן-לייזר חרה הדבר היטב. ראשית, מאוד התאווה שגם בחלקו ייפול העולם הבא; ושנית, הוא פשוט לא היה רגיל שמסרבים לו. הוא החליט לעשות דבר-מה קטן: הוא הפסיק לשלוח להם את תמיכתו בצורכי מזון. ר' ליפּע, אישתו וילדיו נותרו ללא פרוסת לחם בבית, אפילו תפוח אדמה לא היה. פשוט אפשר היה למות מרעב.

מצבם היה באמת בכי רע. הם סבלו והתענו, וכשלא יכלו יותר לסבול הסכימה פוּרְיֶה לעסקה: “לך כבר ותן לרשע הזה חצי מהעולם הבא שלך” – אמרה לבעלה – “אי אפשר לתת לילדים למות מרעב.” מושפל ומדוכא הלך ליפּע לאהרן-לייזר ואמר לו שהוא מקבל את הצעתו. הוא מסכים… אבל אהרן-לייזר, שנעלב אף הוא, ענה לו בגאווה: “אני כבר לא מעוניין בעסקה. קודם לא רצית לתת לי חצי מהעולם הבא שלך? עכשיו זה כבר אבוד. לך מכאן ודאג בעצמך לפרנס את אישתך.”

ברור שאהרן-לייזר רצה מאוד בעולם הבא. הוא הבין כי אחותו הייתה זו שהתנגדה לעסקה, ורצה שאחותו, ודווקא היא, תבוא לפניו ותתחנן שיתרצה, ושהיא עצמה גם תאשר את העסקה בחתימתה. ר' ליפּע לא הבין את כוונתו של אהרן-לייזר. אפשר רק לתאר באיזה מצב רוח שב לביתו. בבית היה בכי גדול. הילדים רוצים לאכול ואין מה לתת להם. בחוסר חשק הלכו ר' ליפּע ואישתו לאהרן-לייזר, כמובלים לשחיטה. הם בכו לפניו והתחננו שיסכים לעסקת השותפות.

“נו, טוב” – אמר אהרן-לייזר בשקט – “נלך לרב ונחתום על התחייבות לכל החיים. אני אתן לכם פרנסה בדיוק כמו שאני נותן לילדי שלי, וליפּע ייתן לי את העולם הבא מלימוד התורה שלו.” אבל ר' ליפּע הסכים לשלוש שנים בלבד ולא לכל החיים. לבסוף התפשרו על חמש שנים.

הם הלכו לרב והכינו הסכם על פי מה שהוחלט ביניהם. ר' ליפּע ופוּרְיֶה חתמו, הרב והדיין חתמו כעדים. הצדדים נתנו תקיעת כף באלה ובשבועה, שאהרן-לייזר מתחייב לפרנס אותם כדרך הנגידים, ובעבור זה יקבל מר' ליפּע מחצית מן העולם הבא שיזכה לו בלימודיו. ר' ליפּע חייב ללמוד תורה כל היום ולא לעסוק בשום דבר אחר, והכול שריר וקיים.

אהרן-לייזר חזר מהרב כל כך מרוצה ושמח, שקשה לתאר זאת. אין זה דבר של מה בכך – אושרו של אהרן-לייזר! הרי אילו ניתן לו כל עושר העולם הזה בעד חצי מהעולם הבא שלו, ודאי היה מסרב ליטול. ר' ליפּע ופוּרְיֶה חזרו לביתם ברגשות מעורבים. אבל מצד אחר, הרי ר' ליפּע מחזיק בידו מטבע נוצץ של עשרים וחמישה רובל.

מכאן ואילך החל אהרן-לייזר לשלוח להם מכל טוב, חלב ודבש. וכשאכל ר' ליפּע, עם בני ביתו, בפעם הראשונה בחייו ארוחה משובחת, קיבלה פתאום כל העסקה פנים חדשות לגמרי, שדווקא מצאו חן בעיניו.

 

פרק שביעי: האקציז    🔗

האקציז * הברון גינצבורג * ה“בן יחיד” * השערורייה עם האססור * האיספראווניק עומד לצדו של סבא * ר' ליפּע מבטל את תקיעת הכף

באותם זמנים עבר מכס האַקְצִיז מן הממשלה לידי הברון יוסף גינצבורג.⁵⁵⁰ הוא חכר את המס תמורת סכום כסף מסוים, שאותו היה עליו לשלם לממשלה בכל שנה.⁵⁵¹ הפקידים שהעסיק גינצבורג במשרדי האקציז היו כולם יהודים: למן בעלי הדרגות הבכירות ביותר ועד לפקיד הקטן שבכפר הנידח.⁵⁵²

באותה עת כבר הפסיק סבא להבריח יי“ש מפולין. הוא שמח מאוד שהממשלה מסרה ליהודי מין קבלנות שכזאת. כיוון שממילא באותה שעה הייתה פרנסתו מצויה בשפע, החליט שלא יבריח יותר יי”ש, שמא, חלילה, ממעשה כזה עוד יפשוט הברון את הרגל!… הרי הוא ימיט בכך אסון על כל היהודים, ושונאי ישראל עוד יגידו שכל היהודים גנבים.

זאת ועוד, הברון מתייחס כל כך יפה לבני עמו – הוא מינה אותם לפקידים וכך המציא פרנסה לאלפי יהודים.⁵⁵³ ובנוסף לכך, זה פשוט מחמם את הלב לראות שיהודים עובדים כפקידים באוצר המדינה. סבא קנה מכאן ואילך יי“ש אך ורק במבשלה, והכנסות המשפחה נצטמצמו. ככלות הכול, מן היי”ש הפולני הרוויח סבא אלפי רובל בשנה!

כיוון שכל הילדים של סבא ושל אחיו התפרנסו מן החכירה בלבד, נעשו עתה החיים קצת יותר דחוקים וסבא החל לקמץ בהוצאות. סבא, שרצה לחסוך, גילה שאותם חמישה רובל שהוא משלם לאססור בכל חודש⁵⁵⁴ מיותרים לגמרי. ראשית, מנהל העבודה של הפריץ ממילא מעמיד לרשותו את הצמיתים ככל שנדרש, ורק לעתים רחוקות ממש הוא נזקק לעזרת האססור. ובנוסף, אין לו מה לחשוש מפניו – שהרי לצדו עומד האיספראווניק, שכנגדו לא יעשה האססור דבר.

דבר זה, כמובן, העלה את חמתו של האססור. אני זוכר שיום אחד – הייתי אז ילד קטן – נכנסו אלינו הקלוּץ'-ווֹייט ושלושה דסיאטניקים וביקשו בקבוק יי"ש. היה זה מוצאי שבת, ובבית סבא הסתובבו, כמו תמיד, המון אנשים וסבתא הגישה לכולם תה. המצווה הזאת הייתה שלה, אף שהיו לה משרתות שיכלו להגיש במקומה. היא לא עייפה מלהגיש לכל אחד את כוס התה שלו, וגם את השנייה והשלישית…

בן אחיו של סבא, ה“בן יחיד”,⁵⁵⁵ העריץ את דודו, כלומר את סבי, והיה מוכן ללכת אחריו באש ובמים. סבא אף הוא אהב אותו מאוד, ועל כן היה הוא האיש החזק במשפחה. אם מישהו מאיתנו היה צריך לבקש משהו מסבא, הוא פנה לאריה-לייב, ה“בן יחיד”, והלה היה זה שתיווך בין הצדדים.

הוא היה ברנש גבוה ובריא, שידע אפילו ללמוד תורה (אלא שחשק לא היה לו), ממש בחור טוב. אם אריה-לייב אמר שהוא ישיג דבר מסוים מן הדוד, אפשר היה להניח בוודאות שכך יהיה. זאת ועוד, הייתה לו לשון חדה ושנונה, וכשסבא צריך היה להודיע משהו לאססור או לאיספראווניק, הוא שלח אליהם את אריה-לייב. בשל כך כולם חיבבוהו והעריכוהו.

הקלוץ'-ווייט ביקש אפוא בקבוק יי"ש, ואריה-לייב שאל את דודו אם לתת לו. סבא הסכים. נתנו לו את הבקבוק, והלה טמן אותו עמוק בכיסו ומיהר לעזוב את המקום עם האיכרים שלו. אריה-לייב לא תפס את המתרחש ושאל את סבא: “לרוץ אחריו ולהחזיר את הבקבוק?”

“אני פוקד עליכם לרדוף אחריהם ולהחזיר את היי”ש" – ענה סבא – “ואפילו בכוח.”

היו לנו אז כמה משרתים “בריאים”: חצקל וקִיוְוקֶה. זה האחרון נתפרסם במיוחד כגיבור. אריה-לייב ושני הבריונים החלו לרוץ אחרי הקלוץ‘-ווייט והדסיאטניקים. עברה רבע שעה ואריה-לייב חזר שמח וטוב לב: הבקבוק בידו וגם כובעו של הקלוץ’-ווייט. הוא סיפר כי הם לכדו את הנוכלים על מרפסת⁵⁵⁶ ביתו של האססור; עוד רגע וכבר היו נכנסים לבית ומצילים את עורם. הם שברו להם את העצמות כמו שצריך, והנה הכובע לאות ועדות.

“האם נהגתי כשורה, דוֹד?” – שאל אריה-לייב. “מצוין” – השיב סבא.

ביום ראשון השכם בבוקר נסע סבא כדרכו אל הפריצים. בצהריים הגיע האססור ועמו שמונה-עשר דסיאטניקים ונכנס לביתו של דודי, כדי לכתוב דו"ח רשמי שבו יואשם הדוד בניהול בית מרזח ללא רשיון. אריה-לייב קילל את האססור והבהיר לו, שאם אכן יגיש את התלונה, יחטוף מכות רצח. אריה-לייב כבר הרים את ידו באיום…

ומה יעשה אססור, ששמונה-עשר דסיאטניקים מלווים אותו, במקרה כזה? תופסים את הבחור, כופתים אותו, אוסרים אותו ומשלחים אותו אחר כבוד לבריסק. אבל האססור הזה לא נהג כך. הוא נזכר, ככל הנראה, באיספראווניק ובאהרן-לייזר! הוא הסתלק אפוא, שלח מכתב לאיספראווניק ובו תיאר את כל פרטי המעשה.

במקום תשובה שלח לו האיספראווניק מכתב גדוש הטפות מוסר. הייתכן שלבן אדם יהיה כל כך מעט שכל, עד שיצא למאבק ביהודי חכם שכזה? הוא גם יעץ לו לבקש מסבא סליחה ולהתפייס עמו. ואם אין בכוונתו לשמוע בקולו, שידע כי מכאן ואילך, כאשר יבוא האיספראווניק לביקור בקאמניץ, הוא ייסע אך ורק לאהרן-לייזר ולא ייכנס אליו, כדרך שנוהגים כל האיספראווניקים. יהיה זה כמובן עלבון גדול לאססור.

האיספראווניק גם כתב לסבא וביקש ממנו להכין לו דירה לקראת ביקורו בקאמניץ. סבא הכין מיד חדר בבית אחיו, מרדכי-לייב, עם כניסה נפרדת. סבא הודיע לו כי הכול ערוך ומוכן, והאיספראווניק, שבא עם ארבעת סוסיו ופעמון, נסע היישר לבית הדוד. בחדר זה נהג להתארח גם לאחר מכן, במשך יום או יומיים, בהתאם לצורך.

האססור, מושפל ונעלב, נאלץ לבוא ולקדם את פניו, והאיספראווניק הזמין אליו בכוונה גם את סבא, כדי שהאססור יראה עד כמה הם מקורבים. כך עברה לה שנה וחצי ולבסוף נכנע האססור ובנוכחות האיספראווניק ביקש את סליחתו של סבא. מכאן ואילך חזר האיספראווניק למנהגו הקודם והתאכסן אצל האססור כמימים ימימה.

באותה עת הנהיג סבא שנכבדי העיר ינהלו בעצמם את ענייני העיר, במקום שהכול ייפול על שכמו. הוא ביקש מן האיספראווניק להעביר את החותמת והספרים לסבורשצ’יק אחר, והבטיח כי הוא עצמו יתערב ויעזור במידת הצורך. הוא כמובן יהיה אחראי שהכול יתנהל למישרין, בדיוק כמו שהיה עד כה. סבא חדל אפוא להיות סבורשצ’יק ונשאר רק בתפקיד היועץ של הסבורשצ’יק החדש ושל נכבדי העיר. כאשר קרה משהו חמור היו נכבדי העיר באים אל סבא כדי להתייעץ עמו. העניינים הסתדרו, ובכל היה אך שלום ושלווה.

כשהגיע האיספראווניק לעיר, היה הסבורשצ’יק מתייעץ עם סבא קודם שהלך אל האיספראווניק. וכאשר היה עניין חשוב במיוחד, הלך סבא עם הסבורשצ’יק ופעל ככל יכולתו כדי שהכול יבוא על מקומו בשלום.

סבא ניהל את עסקיו עם הפריצים, ובד בבד גדל חצי העולם הבא של ר' ליפּע. עובדה זו הפיחה בסבא משנה מרץ, והוא היה עכשיו גם הרבה יותר רגוע. העולם הבא החזיק אותו בחיים. אבל התענוג של סבא לא נמשך זמן רב: גיסו, ר' ליפּע, שלח לו בסוף השנה הרביעית מכתב וביטל את תקיעת הכף ואת השותפות אשר עשו ביניהם לחמש שנים. הוא נתמנה בינתיים לדיין בעיר, לאחר שהדיין הקודם נפטר, ועכשיו יש לו פרנסה מסודרת גם בלי השותפות, ואין הוא רוצה עוד למסור מחצית מן העולם הבא שלו.

המכתב השפיע קשות על סבא. במשך כחצי שנה, עד יום כיפור, היה הוא – יהודי חכם שכמותו – שרוי במרה שחורה גדולה. ביום כיפור בכה כהוגן ואחר כך נרגע. אבל עם אחותו נשאר ברוגז כל חייו. הוא האמין שהכול באשמתה.

 

פרק שמיני: העילוי ישראל    🔗

המלמד הראשון שלי * הקושיות ששאלתי * המלמד השני * דודי ישראל * העילוי ישראל * איך העילוי ישראל הרביץ לנו בשדה * אצל מוטקה המלמד * הגיהנום * ערבי החורף * מעשיות על כשפים * הדתיות שלי * הדיבוק * ר' ליפּע צוקרמן

כאשר הייתי בן שנתיים וחצי מסרה אותי אמא לידי יעקב-בער, מלמד הדרדקים.⁵⁵⁷ לא הייתה לה סבלנות להמתין עד הקיץ, עד שימלאו לי בדיוק שלוש שנים, והיא הביאה אותי ל“חדר” כבר אחרי סוכות. עוד מילדותי היה בי רצון עז ללמוד, וכך לא הסכמתי לעזוב את יעקב-בער המלמד, אפילו כשצריך היה לחזור הביתה. הייתי יושב אצלו על התנור, שם היה חמים ונעים. למדו אצלו אולי מאה ילדים, וכשלילדי העשירים נמאס ללמוד, הם נהגו לשבת על התנור הגדול ושם שיחקו. היה לי כל כך טוב על התנור, שכלל לא רציתי לרדת משם. אבל כשהורידו את כל הילדים, לא יכולתי כמובן להישאר שם לבד. הביתה הייתי חוזר עם עוזר המלמד.⁵⁵⁸

אבל יעקב-בער המלמד לא היה מרוצה ממני. עוד מילדותי הייתי מקשן גדול. כל הזמן שאלתי שאלות והקשיתי קושיות, ואילו יעקב-בער, נעבעך, לא תמיד ידע מה להשיב. כך למשל, כשהוא התחיל ללמד אותי אלף-בית, הוא הורה: קמץ אלף – “אָ”; קמץ “ב”ּ – בּאָ, וקמץ “ב” – באָ. ואני שואל: בשביל מה צריך פעמיים קמץ “ב” – באָ, וקמץ “ו” – וואָ?⁵⁵⁹

“כשתגדל תבין” – ענה לי הרבי באי רצון.

יש ילדים כאלה, שכל הזמן שואלים שאלות: “אבא-אמא, בשביל מה צריך את הדבר הזה? ובשביל מה צריך את הדבר ההוא?”

גם אני הייתי שואל כל הזמן את הרבי: “מי עושה שולחן?”

“נגר” – הייתה התשובה.

“ומי עשה את הנגר?”

“אלוהים.”

“ומי עשה את אלוהים?”

“אלוהים!” – פקעה סבלנותו והוא ענה בצרחות – “אלוהים קיים מאז ומתמיד ואף אחד לא עשה אותו.”

“אלוהים עשה את עצמו?” – שאלתי כשאני מיישיר מבט לתוך עיניו של הרבי.

“אתה עדיין ילד קטן וטיפש!” – ענה לי במבט רצחני.

הרבי סיפר לאבא שכל הזמן אני שואל שאלות, ואבא יעץ לו שינזוף בי כהוגן כאשר אתחיל להקשות. “תגיד לו” – הציע אבא – “שילד לא צריך לשאול כלום. ילד צריך ללמוד ולשתוק.”

אבל הקושיות שלי, של הילד הקטן, בכל זאת טרדו את מנוחתו של אבא. הוא חשש כי מילד כזה עוד עלול, חלילה, לצמוח אפיקורוס. אולי מוטב שהילד ילמד קצת פחות. שמא עדיף למסרו מוקדם יותר לידיהם של מלמדים חסידים, שילמדו אותו להיות חסיד וירא שמים?

אצל יעקב-בער למדתי שלושה “זמנים”. כבר ידעתי להתפלל בשטף, כמו גדול, ואז מסר אותי אבא לידיו של מלמד חסידי, שעיה-בצלאל, שלימד חוּמָש וגמרא למתחילים. אצל הרבי הזה התחלתי ללמוד חומש, ולכבוד המאורע ערך אבא סעודה לכל החסידים. כל היום הם שרו, שתו יי“ש לרוב ואכלו כיד המלך. סבא לא השתתף בחגיגה, כיוון שמעולם לא ישב עם החסידים. למדתי טוב והרבי החל ללמד אותי רש”י.⁵⁶⁰ הבנתי הכול ממש טוב, ובגיל שש כבר רציתי להתחיל ללמוד גמרא. אבל הרבי חשב שזה מוקדם מדי.

“מספיק שתתחיל ללמוד גמרא בגיל שבע” – אמר הרבי.

נהגתי לעמוד ליד השולחן של הילדים לומדי הגמרא, עושה אוזני כאפרכסת וממאן ללכת ולהשתולל עם ילדי החומש. הקשבתי היטב לדברים, וכשהגיע יום חמישי⁵⁶¹ אמרתי לרבי שאני יכול לחזור בעל-פה על כל שיעורי הגמרא של השבוע. התחלתי לומר קצת “לקח טוב”:⁵⁶² אם ראובן גזל משמעון, האם ראובן גם גזל כסף משמעון? אני זוכר שזה זרם חלק, כמו מים. הרבי ממש התפעל, ובערב הלך לאבא וסיפר לו איזה ילד מוצלח יש לו – בלי ללמוד, רק משמיעה, הצליח לחזור בעל-פה על כל השיעור.

אבל אבא לא כל כך שמח. הוא היה חסיד כל כך קיצוני, שעבורו לא היה ללימוד עצמו כל ערך. כל מה שרצה היה שאדע חומש וקצת מדרש. יותר לא צריך, שרק אהיה יהודי ישר, כלומר – חסיד.

שעיה-בצלאל התחיל ללמד אותי גמרא, ואני, שתפסתי הכול במהירות, הייתי תלמיד מצוין. הייתה לי באמת תפיסה מהירה. כל יום חמישי חזרתי היטב על ה“לקח טוב” וזה זרם כמים. לאחר זמן מה חשתי ששעיה-בצלאל, עם הקצת “לקח טוב” שלו, אינו מתאים עוד בשבילי. היה עלי לעבור למלמד ברמה יותר גבוהה, כזה שלומד עם הנערים עמוד גמרא ואפילו דף שלם.

אבל לאבא לא אצה הדרך. הוא החזיק אותי אצל שעיה-בצלאל תשעה “זמנים”, ואני המשכתי לטחון שוב ושוב אותו חומר יחד עם ילדים קטנים ממני. אבא האמין שממילא אדע ללמוד בכוחות עצמי, ובכל מקרה גם לא צריך ללמוד יותר מדי. העיקר שאהיה חסיד. התחננתי לפני אבא, שאני רוצה כבר ללמוד גמרא. נמאס לי מן ה“לקח טוב”, ואני רוצה ללמוד עם ילדים גדולים יותר. אבל אבא לא הסכים בשום אופן מן הטעם הידוע.

לאבא היה אח קטן, בן גילי, שמו היה ישראל. סבא מסר את בנו זה להשגחתו של אבא, והוא שלח את שנינו לאותו “חדר”, הלביש אותנו באותם בגדים והשכיב אותנו לישון באותו חדר. לישראל היה ראש הרבה יותר טוב משלי, אבל הוא לא רצה ללמוד. לא איכפת היה לו שהרבי שלנו הוא שעיה-בצלאל. אדרבה, זה אפילו טוב יותר – לא צריך בכלל להתאמץ. למרות שכלו החריף הוא לא ידע אפילו את ה“קצת לקח טוב” של יום חמישי, משום שאת כל מרצו הקדיש למעשי קונדס.

עוד ילד היה במשפחתנו, מבוגר ממני בשנתיים, ואף הוא נקרא ישראל. היה לו מוח גאוני.⁵⁶³ אביו היה ר' יוזל וישניאק, למדן גדול ומפורסם, שהיה בן אחיו של סבא שלי, ר' יודל. הייתה לו משרה בלובלין, ואישתו, באַשע-פייגע, וילדיו חיו אצל אביה, ר' זליג. הילד שלהם, ישראל בן השמונה, שיגע את המלמדים המעולים ביותר. על כל קטע קטן בגמרא היה שואל קושיות בלי סוף, כאלה שהלומדים אינם מסוגלים לענות עליהן. מובן אפוא שבזכות זה היה ישראל אהוב על כל המשפחה. הוא תמיד היה במחיצתנו – אכל, שתה והשתולל אתנו. בגללו התעלמו ממני ומישראל. כולם אהבו להשתעשע אתו, ורק אתו.

אבל אני וחברי ישראל, שהיה כזכור גם דודי, שנאנו אותו בלבנו. אלמלא הוא, הרי גם אנו היינו נחשבים לילדים טובים: אני יכולתי להיות הילד הכי טוב בעיר, ואז המשפחה הייתה אוהבת אותי עוד יותר. אבל בכל זאת, בלי קשר לשנאה הזאת, הייתה לנו גם דרך ארץ כלפיו. חשנו זכות גדולה שהוא בכלל מדבר אתנו. באופיו הוא היה טיפוס שלילי, וכל נערי העיר העדיפו להתרחק ממנו. כשהרביץ לנו, לא התנגדנו; קיבלנו את המכות בהכנעה, כמו תלמידים ב“חדר” שמקבלים מכות מהרבי.

זכורני יום שישי אחד, שבו היינו חופשיים מלימודינו ב“חדר”. עלה אז בדעתו לבחור כמה מן הנערים הטובים בעיר ולבחון אותם בגמרא. אני זוכר שהוא בחר במסכת בבא מציעא ויצא לשדות עם שנים-עשר נערים, בדרך אל ר' שמחה-לייזר.⁵⁶⁴ היה זה יום קיץ נאה. ישראל חתך באולרו זרדים רכים וטובים ונטל את הגמרא לידו. הוא הקצה לכל נער קטע מהמסכת, ומי שלא ידע לבאר את הסוגיה כנדרש היה צריך להישכב על האדמה, וישראל הלקה אותו עם הזרדים הרכים, ככל שרק איוותה נפשו. אף אחד לא בכה, כולם התאפקו. קיבלנו את זה באהבה, ולמען האמת, כשהוא הצליף בנו היינו משוכנעים שזה באמת מגיע לנו. אנחנו מין גויים שכאלה, שאינם מסוגלים להבין גמרא, והוא, ישראל, למדן שכזה. כשמישהו מאתנו לא יכול היה עוד לסבול את הכאב והתחיל לבכות, ישראל כלל לא נתן על כך את דעתו. הוא המשיך להצליף, ותוך כדי כך אמר: “הרי לך, גוי שכמותך, הא לך!”…

הוא הותיר בגופנו סימנים כחולים מכוסים דם קרוש. לי הוא אמר לחזור על פרק “המפקיד”,⁵⁶⁵ אבל באותו זמן עדיין לא למדתי גמרא אלא רק “לקח טוב”, ובכלל לא ידעתי את משנת “המפקיד”. הוא נתן לי שמונה-עשרה מלקות – “כמניין ח”י", הוא אמר – אבל הן היו כל כך קשות ומכאיבות, שעד עצם היום הזה אני זוכר אותן.

אחרי הדברים האלה חזרנו כולנו הביתה חבולים ומוכים. עינינו זלגו דמעות, היינו מבוישים ומושפלים, אך לא הייתה בפינו כל תלונה – הרי זה הגיע לנו! הנערים פחדו יותר מן המלקות של ישראל מאשר מאלה של הרבי. לרבי, לפחות, הייתה קצת רחמנות כשהרביץ, וגם לא היו לו זרדים רכים, טריים וארוכים כמו אלה שחתך ישראל בשדה.

אבל בעזרת ה' לא עבר זמן רב ור' יוזל וישניאק לקח את בנו אליו ללובלין; פה בקאמניץ כבר לא היו מלמדים שיתאימו לרמתו. שמחנו מאוד: סוף סוף נפטרנו מישראל הזה!

כשהייתי בן שמונה מסר אותי אבא לידי מוטקה המלמד, שבעצם הייתי צריך להתחיל ללמוד אצלו שנתיים קודם לכן. הוא היה מלמד מצוין. הוא לא הרביץ הרבה לילדים, והם הגיעו להישגים טובים בלימודיהם. הוא למד עם הילדים גמרא ופעל גדולות ונצורות. שעה אחת ביום סיפר לילדים מעשיות על גאונים ועל כל הדברים שקורים בעולם הבא, כלומר איך הרשעים סובלים מאות בשנים לאחר מותם. בנוסף סיפר באריכות על נתיב מסעם של המתים, איך מלאכי חבלה⁵⁶⁶ פוגשים את הרשע בדרכו לגיהנום, על המידות של הגיהנום, כיצד שורפים שם את הרשעים, וכן הלאה וכן הלאה.⁵⁶⁷

הוא סיפר שכל צדיק צריך לסבול ייסורים של חיבוט הקבר⁵⁶⁸ (ועל זה כבר כתבתי קודם).⁵⁶⁹ אחרי המנה הזאת – חיבוט הקבר – אומרים לו ללכת לגיהנום. כל צדיק – אפילו הגדול ביותר – מוכרח להיות בגיהנום שנים-עשר חודש.⁵⁷⁰ בדרכו לגיהנום פוגשים בו מלאכי חבלה ומרביצים לו בשבטי ברזל ומשליכים אותו לתוככי הר של אש. משם הוא מושלך להר של קרח, ומשם שוב לאש, וחוזר חלילה.⁵⁷¹ אחר כך, אם הוא רשע גדול במיוחד, משליכים אותו מלאכי חבלה, אחד לידי השני, למרחק של אלף ומאתיים שנה; כלומר, זה לוקח אלף ומאתיים שנה עד שלבסוף ייפול על אותו הר של אש. ואם לא די בכך, בדרך יפגוש שישים ריבוא מלאכי חבלה, וכל אחד מהם יכה אותו בברזלים מלובנים. אחר כך מצווים עליו ללכת לגיהנום ושם עליו להיטהר במשך שנים-עשר חודש. יותר משנה אף אחד לא היה שם. כשמגיעים סוף סוף לגיהנום, המצב מצוין, אבל קודם לכן – צריכים לסבול מאות שנים באש ובמים, בקרח ובייסורים…

הרבי שלנו, שרצה להיות מאוד מוחשי, אפילו נטל את קולמוס הדיו וצייר על נייר את גודלו של הגיהנום. לפי חישוביו, אורך הגיהנום הוא מרחק של אלף ומאתיים שנה, ורוחבו – מהלך של ארבע מאות שנה. יש צרה אחרת בגיהנום, והיא שאף אחד אינו יודע את מקומה של הדלת. אילו ידע, היה הולך היישר אל הדלת ולא מקבל כל כך הרבה מכות ממלאכי החבלה. הוא הולך הלוך ושוב, מחפש לשווא את הדלת, ובדרכו חוטף מכות.

הרבי מראה לנו באצבעו, איך מישהו עומד ממש ליד הדלת, ודווקא אז הוא חוזר. עכשיו עליו לחזור ארבע מאות שנה לצד אחד, ועוד אלף ומאתיים שנה לאורך, ועוד ארבע מאות שנה לרוחב, ועוד אלף מאה תשעים ותשע שנה ואחד-עשר חודש. וכול זה בגלל שהדלת כל כך צרה ונסתרת, והוא, האומלל, צריך לשוטט בגיהנום סחור סחור, בין מלאכי החבלה, שלושת אלפים מאה תשעים ותשע שנה. אבל הצדיק על פי רוב מוצא מיד את הדלת של הגיהנום ולא צריך ללכת סחור סחור כל כך הרבה שנים.

נוסף על כך אהב הרבי לספר לנו נסים ונפלאות על הגאון מווילנה, שהיה בקי בכל שבע החכמות.⁵⁷² הוא היה צופה בכוכבים, וכאשר רצה לדעת את גודלו של כוכב מסוים ומה מתרחש עליו, היה פשוט מוריד את כל הכוכבים אליו לשולחן, מתבונן בהם ובוחן אותם היטב.⁵⁷³

פעם – סיפר הרבי – הלך הגאון מווילנה לחתונת גביר גדול, והמחותן ביקש ממנו לשמח את החתן והכלה. “אני אשב ליד הכליזמרים” – אמר הגאון. הוא התיישב בסמוך והאזין היטב לנגינתם. לאחר זמן מה ביקש הגאון שינקבו חור נוסף בקלרנית שהכליזמר ניגן בה. הוא הצביע על המקום המדויק שאותו יש לחורר. הקלרנית תנגן מעתה טוב יותר, ולאורחים תהיה הנאה גדולה. נקבו חור במקום שעליו הצביע הגאון, והכליזמר החל לנגן. המנגינה הייתה כה עריבה, עד שמרוב מתיקות התעלפו האנשים. צריך היה אפוא לסתום את החור.⁵⁷⁴ מעשיות כאלה היה מוטקה המלמד מספר לנו כל יום,⁵⁷⁵ ואנחנו ישבנו כמכושפים…

בערבי החורף חזרנו מן ה“חדר” בשעה שמונה או תשע בערב. הייתי אוכל ארוחת ערב והולך לחדרה של סבתא ביילע-ראַשע, שם בדרך כלל נהגה כל המשפחה להתכנס. לעתים קרובות ישבו שם נשים עם לייבקה השמש,⁵⁷⁶ שגר במטבח של סבתא יחד עם אישתו המבשלת. לייבקה זה סיפר תמיד מעשיות על שדים ובני שטן, על מכשפים, יצורי מים⁵⁷⁷ וכדומה.

הוא סיפר שפעם נסע בעל עגלה לאן שנסע ועגלתו מלאה יהודים. בדרך ראו אווז מפוטם ונאה, ומובן שבעל העגלה נטל עמו את האווז והביאו לביתו. בלילה, שעה שכולם ישנו, החל האווז להשתולל ולזרוק חפצים. בעל העגלה הדליק נר ולתדהמתו ראה כי האווז הפך לחצי אדם חצי אווז. הוא נמלט על נפשו, חצי מת, אל הרב, וזה כינס מניין אנשים שאמרו תהלים בקולי קולות. כשסיימו את כל ספר תהלים הניע האווז את כנפיו ועף לו.⁵⁷⁸

“שדים” – הוא סיפר – “אוהבים לרכוב על סוסים, אבל לא על סוסים של פריצים, אלא דווקא על סוסים של יהודים. וכך, משבאים העגלונים היהודים בבוקר לאורווה, והנה הסוסים רטובים, זיעה ניגרת מהם, והם מתנשפים ועייפים כאילו זה עתה חזרו מדרך ארוכה. לעתים מוצא העגלון בבוקר באורווה סוס שהתפגר, אופני עגלה שבורים, מושכות קרועות…”⁵⁷⁹

על כשפים היו לו סיפורים אין קץ. פעם – כך סיפר – הייתה בקאמניץ יהודייה שבעלה החייט נסע לאודסה. בהתחלה עוד שלח לה כסף ומכתבים, ואחר כך הפסיק – לא מכתבים ולא כסף. היא נסעה למכשף שגר בשֶׁרֶשׁוֹב,⁵⁸⁰ עיירה ליד קאמניץ, והלה אמר שאם תיתן לו עשרה רובל, ישוב אליה בעלה על גבי מחתת תנורים. ואכן כך היה. למחרת בלילה הקיש הבעל בחלון, בכה וביקש מאישתו שתמהר ותכניסו הביתה. הוא עייף מאוד מן הנסיעה ותיכף יתעלף. היא מיהרה לפתוח את הדלת והבעל נכנס רוכב על המחתה, נפל על הרצפה והתעלף. האישה הקימה קול צעקה, אנשים באו במרוצה והחלו לומר תהלים. החייט קם מרבצו וסיפר לנאספים כי בלילה, לפתע פתאום, נשלחה יד ברזל גדולה ומשכה אותו ממיטתו שבאודסה, הושיבה אותו על המחתה ופקדה עליו: “סע הביתה. הלילה תבוא אל אישתך ותבקש את סליחתה.” הוא החל לבכות. איך אפשר בלילה אחד לעבור מרחק כזה? הלא צריך לנסוע אולי שישה שבועות? אבל הפקודה נשמעה היטב: “מצווים עליך!” הוא החל לנסוע – בעצם לא לנסוע, אלא לעוף, מעל הרים ועמקים, מעל גגות ונהרות, והנה הוא כאן, ונשמתו רק בקושי בקרבו…⁵⁸¹

אני זוכר מעשייה אחת שהייתה מוזרה במיוחד. פעם מת מישהו, ואחרי שייסרוהו מאות שנים על כל עבירותיו, הביאוהו לבית דין של מעלה, כדי להחליט אם אפשר להכניסו לגן עדן. אב בית הדין כבר עמד לפסוק שהוא רשאי להיכנס, אבל באותו רגע הופיע השטן ואמר כי עדיין רובץ על האיש הזה חטא גדול – הוא אכל שני פּוּד חֵלֶב.⁵⁸²

“מה זאת אומרת” – בכה האיש – “אני? שני פּוּד חֵלֶב? מתי? מה? הלא זו עלילת שווא!”

השטן הוכיח לבית הדין כי בשעה שאדם זה עישן את מקטרתו, תמיד הדליק אותה מנר. בזמן העישון נכנס קצת חֵלֶב מן הנר לתוך המקטרת. בצורה כזאת הצטברו, במשך כל חייו, שני פּוּד חֵלֶב. מיד דחפוהו לידיהם של מלאכי חבלה, ושוב החלו לענותו, שיכפר בעד החֵלֶב שנספג בקרבו כשעישן.

מעשיות מבהילות כאלה שמעתי אצל הסבתא החכמה שלי מפיו של לייבקה. אתם יכולים לתאר לעצמכם באיזו אווירה של פחד עברו עלי ימי נעורי. היינו אחוזי אימה משדים וממזיקים ומן העולם הבא, שבו אפילו צדיקים גדולים סובלים חיבוטי קבר ושוהים שנים-עשר חודש בגיהנום. מין מקום שגודלו בערך מהלך של ארבע מאות שנה, שבו שורפים וצולים, תולים את הגברים בלשונם ואת הנשים בשערותיהן ובשדיהן, ומטגנים אותם מעל תנור של אש.⁵⁸³

אני זוכר שפעם נפסלה הציצית שלי, ולמחרת – בשל שובבותי – שכחתי ללבוש ציצית חדשה. בלילה, כשהלכתי לישון, ראיתי שאני עדיין לובש ציצית פסולה. זה היה סמוך לימים הנוראים, וביום כיפור – כמה ירא שמים הייתי אז – התייפחתי בבכי על חטאי הגדול, על הציצית הפסולה.

במוצאי יום כיפור חזרתי מן השטיבל החסידי וסעדתי את הארוחה שלאחר הצום. הייתי אז לא יותר מבן שמונה, ואף על פי כן הייתי מבולבל לגמרי מחטא הציצית הפסולה. לאחר הסעודה הלכתי אל סבא. היה זה לילה בהיר. הבתים עמדו בשורה, סמוכים זה לזה ושטופים באור הירח. כשבאתי לבית סבא ורציתי לעלות למרפסת הבית, ראיתי לפתע את השכן, הרשל מאיירצ’ס, עומד סמוך למרפסונת הקטנה של ביתו. שמחתי שהרשל עומד קרוב אלי; אבל ברגע שהצבתי את רגלי על המרפסת, ראיתי שהרשל מתרומם ועולה מעלה מעלה, מעל הגג, והוא צחור כשלג. נבהלתי וחשבתי שזהו שד ולא הרשל. בשארית כוחותי רצתי באכסדרה עד שהתמוטטתי ואיבדתי את הכרתי. בביתו של סבא שמעו את רעש הנפילה, רצו מהבית ומצאו אותי חסר הכרה. קמה, כמובן, זעקה גדולה, ואנשים הגיעו במרוצה, הרימוני מן הרצפה והשכיבוני על המיטה. נרדמתי מיד. הביאו אלי את הרופא הגדול ועמו בא גם יוסל המרפא,⁵⁸⁴ שיחד עם סבתא ישב כל הלילה ליד מיטתי. למחרת הוטב לי וסיפרתי לסבתא את המעשה עם השד, שקודם לכן נתגלה כהרשל מאיירצ’ס. אמרתי גם שברור לי מדוע נגלה לעיני השד – הלכתי עם ציצית פסולה…

באותו זמן נתפרסם מאוד הדיבוק⁵⁸⁵ מאַוואַראָדאָק,⁵⁸⁶ שנתיישב בתוך גופה של נערה. נסעו אתה לכל הצדיקים והרבנים הגדולים, כדי שינסו לגרש את הדיבוק. ליטא כולה סערה בשל הדיבוק הזה ומעשיות לרוב סופרו עליו. כאן הדיבוק אמר תהלים, כאן הוא למד משניות, וכאן גמרא ומדרש. מעשיות כאלה נפוצו אז לאין קץ.

הובילו את הבתולה מעיר לעיר ולבסוף גם הגיעו לרב של קאמניץ. הרב שלח אותם לבית הקברות, וכל אנשי העיר, גברים, נשים וטף, התאספו שם כדי להתבונן במחזה. הרב ציווה על השמש, ר' ביינוש, לומר את הפסוקים הנכונים ולצוות על הדיבוק להסתלק מגוף הנערה בגזרת הרב ובשם כל הרבנים. גם אני רציתי ללכת לבית הקברות. רציתי לראות במו עיני כיצד הדיבוק יוצא, אבל אבא לא הרשה לי, משום שאת הדיבוק סובבות רוחות רעות לרוב. השמש, ר' ביינוש, הלך לבית הקברות ואמר את הפסוקים עם כל הגזירות,⁵⁸⁷ והדיבוק צרח: “אינני רוצה לצאת. טוב לי פה.”

נסעו אפוא עם הנערה אל הרב של בריסק, ר' יעקב מאיר,⁵⁸⁸ שהיה גאון גדול וצדיק.⁵⁸⁹ גם הוא שלח את הדיבוק לבית הקברות, וכצפוי, כפי שהיה בכל מקום, גם כאן הגיעו כל יהודי בריסק, אנשים נשים וטף, לבית הקברות. כולם רצו לראות את הדיבוק המופלא, שמחזיק מעמד כל כך הרבה זמן בגופה של הנערה ומסרב בעקשנות להסתלק.

ר' יעקב מאיר שלח את שמש בית הדין, ר' לייב, אל הדיבוק, לצוות עליו, בגזירת הרב דְּמָתָא,⁵⁹⁰ לצאת תיכף ומיד. הרב גם אמר לו להורות לדיבוק לצאת דרך הזרת של היד.⁵⁹¹ הרי כך למדנו בקבלה, שזהו המקום הנוח ביותר שממנו יכול הדיבוק לצאת. ואכן כך אמר ר' לייב לדיבוק. הדיבוק החל לבכות שאין הוא רוצה לצאת, ואז הסביר לו ר' לייב, כי אם לא יציית, יטילו עליו כל הרבנים חרם. הוא יישאר לנצח בכף הקלע,⁵⁹² ולעד לא תהיה לו תקומה. אז אמר הדיבוק בבכי גדול: “אני כבר יוצא, אבל שהרבי יגיד לי לאן להיכנס…”

ר' לייב התבלבל, ניצב על מקומו ולא ידע מה לומר. הוא סב לאחור וביקש לשוב אל הרב ולשאול את פיו – להיכן ייכנס הדיבוק? אבל לידו עמד ר' ליפּע צוקרמן, גביר גדול, למדן וקצת אפיקורוס, שבאותו זמן היה מיודד עם הגוברנטור. הוא גם נתפרסם בכך שידע כמעט בעל פה כמה מאות דפי גמרא. צוקרמן זה, שאהב להתלוצץ, הגיע במיוחד לבית הקברות כדי להתל קצת באנשים. הוא שמע את הדיבוק בוכה ושואל לאן להיכנס, וראה שר' לייב רוצה לרוץ לרב ולשאול לדעתו, ואז אמר לפתע: “עצור! עצור! אני אראה לו לאן להיכנס. יש לי מקום מצוין בשבילו…”

הוא ניגש אל הנערה, פער את פיו לרווחה, ואמר: “לכאן! היכנס אלי לתוך הפה.” פיו הפעור היה ממש על פניה של הנערה.

ר' לייב נבהל וחשש שהדיבוק ייכנס לפיו של האפיקורוס. אבל הדיבוק שתק ולא ענה. היה ברור שהוא “לא רוצה” להיכנס אליו. האנשים שעמדו בסמוך היו המומים. שיהודי יסתכן עד כדי כך ויגיד לדיבוק להיכנס לגופו, ועוד יפער את פיו! לולא היה זה צוקרמן, כבר היו הורגים אותו וקוברים את גווייתו במקום. אבל מצוקרמן פחדו כולם. ורק הרב הצטער שהדיבוק באמת לא נכנס לאפיקורוס. שידע לו, מה זה לעשות צחוק מדבר שכזה. הרב, דרך אגב, קצת התבייש. הוא רצה לנסוע עם הדיבוק אל הרבי מלאכוביץ'.⁵⁹³ כיצד נסתיים סיפור הדיבוק, כבר אינני זוכר.

 

פרק תשיעי: החטפנים    🔗

החטפנים * אהרן-לייבלה, חצקל ומושקה * יוסלה * השירות הצבאי באותם זמנים

בדיוק כשמלאו לי שמונה נתפרסם הצו הנודע,⁵⁹⁴ שהתיר לגייס נערים יהודים בני שמונה לצבא,⁵⁹⁵ כדי שניתן יהיה להטבילם לנצרות. אבל אפרוחים כאלה גייסו רק במשך שנה אחת. אחר כך הבינו שזו בסך הכול טעות. אחוז אחד בלבד מבין כל הנערים התנצר, וגם זה רק בקושי. ⁵⁹⁶ על אף הסבל הנורא שעברו אותם חיילים, אולי רק אחד ממאה התנצר. אמהותיהם הכינו אותם מראש, ובכל כוחות נפשן, לאפשרות זו. הזהירו את הקנטוניסטים⁵⁹⁷ שלא יתנצרו בשום מחיר, ונתנו לכל ילד זוג תפילין. החיילים הקטנים נצרו בלבם בבכי את אזהרת האמהות, ובשום אופן לא רצו לנטוש את אמונת ישראל.

בקאמניץ היו אז שלושה חטפנים,⁵⁹⁸ ואחד מהם, אהרן-לייבלה, היה ממש אכזר כרוצח. בלבו לא היה אף לא ניצוץ של רחמנות. יחד אתו היו עוד שניים – חצקל ומושקה. תפקידם היה לחטוף ילדים קטנים בני שמונה ולגייסם לצבא.

בין ילדי בעלי הבתים הנכבדים שלמדו אצלנו, ב“חדר” של מוטקה המלמד, היה גם ילד יתום, בן לעגלון עשיר, ושמו יוסלה. הוא היה ילד חביב ומוכשר, ואמו, האלמנה האמידה, הסכימה לשלם שכר לימוד גבוה כדי שבנה יזכה לחינוך משובח מידי מלמד טוב ובחברת הילדים הטובים.

יום אחד בשעת צהריים נכנסו שני חטפנים אלינו ל“חדר”; הם פתחו את הדלת, עמדו על הסף והתבוננו בילדים בתשומת לב. אני ודודי ישראל הבנו מיד שהם באו לתפוס את יוסלה ולגייסו לצבא.⁵⁹⁹ תפסנו את הפמוט של אשת המלמד ורצינו להשליכו על ראשם. צרחנו עליהם, שאם יעזו לבוא עוד פעם ל“חדר” שלנו, נשבור להם את הראש. היינו בסך הכול ילדים, ואף על פי כן הם נמלטו.

פעם אחת, כשהלכו כל הילדים מן ה“חדר” הביתה לאכול ארוחת צהריים, ניסה אהרן-לייבל לחטוף את יוסלה. יוסלה הבין מיד את המתרחש וקפץ על כתפי. אהרן-לייבל עזב, ואני זרקתי עליו אבן שפגעה בכתפו. תקופה ארוכה הוא סבל מן הפגיעה הזאת. הושטתי את ידי ליוסלה והולכתי אותו לביתי. ביקשתי מאמא שתתיר לו להישאר אצלנו בבית, שיאכל, ישתה ויישן אתי, עד שתעבור רוע הגזירה. כל הילדים – ואני בתוכם – אהבו את יוסלה בשל חכמתו ועדינותו. דרך אגב, הוא היה ילד יפה תואר, בתפארת עלומיו.

אבל נכבדי העיר פקדו על החטפנים לתפוס את יוסלה, ורק אותו. לא ניתנה להם רשות לתפוס אף אחד אחר במקומו. הם ארבו לו כל הזמן. אחד מהם התגנב בחשאי סמוך לביתנו והמתין שם, יומם ולילה, לרגע שבו אולי יצא יוסלה מביתם של משה ואהרן-לייזר.

שלושה שבועות נחבא יוסלה בביתנו. אבל, לדאבוני, יוסלה התגעגע יותר מדי לאמו ויצא לבד החוצה. איש לא שם לב לכך. הוא רץ מהר לבית אמו ואז תפס אותו מושקה. מאומה כבר לא הועיל. האם בכתה, כמובן, בכי תמרורים. אתם יכולים לתאר לעצמכם: ילד קטן הולך בין חיילים, גויים מגודלים. עד גיל עשרים יכריחו אותו לרעות חזירים באיזשהו מקום, ואחר כך ישרת עוד עשרים וחמש שנה![⁶⁰⁴]

יוסלה נחבש במשך שבועיים בחדרון, סמוך לבית המדרש הגדול. בחדר היה אשנב מסורג ברזל ונעלה אותו דלת ברזל. שם הושיבו בכל שנה את המגויסים החדשים, עד למועד שילוחם אל האיספראווניק שבבריסק. יוסלה ישב שם בחדר ובכה נואשות, ואמו, שעמדה כל העת ליד החלון, כמעט שיצאה נפשה מרוב בכי וזעקות שבר.

אחר כך הגיעו האססור ושלושה דסיאטניקים והושיבו את הנער הקטן בעגלה. יוסלה מיאן לעזוב את החדר והתנגד בכל כוחו. הם כפתו אותו והפליאו בו את מכותיהם. אמו התעלפה והתעוררה חליפות. היא בכתה על בנה, וחששה שחס ושלום יכפו עליו שמד. גם אם ישרפו ויצלו אותו, גם אם ילקו אותו ויקרעו את גופו בצבתות – הוא מוכרח להיות חזק ולעמוד בכל הייסורים, עד שנשמתו הקדושה תעלה למרום.

בכיים המר של האם ובנה נשמע בכל קצווי העיר. תחושת חורבן אפפה את העיר. כל הנשים והגברים חלשי הלב התייפחו יחד אתם. הנערים מה“חדר” שלנו יצאו ללוות את יוסלה (לנערים מ“חדרים” אחרים לא הרשו המלמדים לצאת), שעה שהוציאוהו מן החדרון והעבירוהו אל העגלה הגדולה הרתומה לזוג סוסים. אמו נסעה אחריו לבריסק בעגלה אחרת ולאורך כל הדרך הייתה מעולפת לגמרי. הגויים הם שהעירו אותה. ואילו הילד, שכבר לא היה לו כוח לבכות, שכב בעגלה חצי מת. מיותר להוסיף שזה כמה ימים לא בא דבר אוכל אל פיו.

כשהביאוהו לבריסק סיפר הקְלוּץ'-ווֹייט לאיספראווניק עד כמה סבלו הוא ועוזריו מן האם, מבכיותיה ומהתעלפויותיה. האיספראווניק פקד אפוא על אחד הדסיאטניקים למהר ולהחזיר אותה לקאמניץ. היא שבה לביתה, שכבה יומיים במיטתה ונפטרה.

לאיספראווניק ניתנה הוראה שלא לגלות לאיש לאן נשלחים הקנטוניסטים. שלחו אותם הרחק, לרוסיה הפנימית.⁶⁰⁰

קנטוניסט אחד שהתנצר סיפר לי, כיצד הטבילו בסַרַטוֹב,⁶⁰¹ בבת אחת, שישה קנטוניסטים יהודים מתוך קבוצה של שלושים. זה קרה כך: כשנוכח מפקד הגדוד שהמכות לא הועילו, עלה בדעתו רעיון חדש כיצד לכפות עליהם לטבול. הכניסו את שלושים הקנטוניסטים לבית המרחץ והגבירו את אדי הקיטור עוד ועוד. אי אפשר היה לשאת זאת. שישה אכן לא יכלו לעמוד בכך וטבלו, ואילו היתר איבדו את הכרתם והתעלפו. כשהעירו אותם אחר כך מצאו כי שלושה מהם כבר מתו. הקנטוניסט שלי כעס מאוד על אלוהים. לדעתו, לא ייתכן שיש אלוהים, אם הוא יכול לראות כל כך הרבה ייסורים וסבל. ואם אכן יש אלוהים, הרי שהוא אלוהי הרֶשַׁע…

כאמור, רק בשנת תרט"ו (1855) גייסו נערים בני שמונה. לאחר זמן קצר הבינו כולם כי מצד אחד הדבר פשוט איננו מעשי, ומצד אחר – קשה עד מאוד להטביל ילד יהודי, ואפילו הוא בן שמונה בלבד. וכך בוטל הצו הזה.

יוסלה נעלם, כאילו טבע במצולות ים. כעבור שנה, בחנוכה, הגיע לקאמניץ גדוד חיילים, שהוצב במקום למשך כמה חודשים. כך היה נהוג תמיד; כל חודשיים או שלושה הגיע גדוד חדש, שהה כמה חודשים ועזב, ובמקומו בא גדוד אחר.

היינו המומים כשנודע לנו שבין חיילי הגדוד הזה נמצא גם יוסלה היתום. אריה-לייב⁶⁰² ביקש מיד מן הקצין רשות להביא את יוסלה אלינו. ואכן, כמה חיילים באו יחד עם יוסלה אל ביתו של סבא. יוסלה נכנס יחף, עטוף כותונת גדולה וגסה של גויים, שהגיעה עד עקבי רגליו, בלי מכנסיים ובמעיל חיילים, פניו כפני מת, נפוחות וחיוורות. כשראינו אותו פרצנו כולנו בבכי מר, ובכיי שלי עלה על כולם. בכיתי כי אהבתי אותו והוא היה החבר שלי. ניגשתי אליו ואמרתי: “יוסלה, יוסלה…”

אבל יוסלה פה, יוסלה שם – הבחור אינו עונה. הוא נעשה בול עץ גמור, וכל כמה שדיברתי אליו והתחננתי ובכיתי: “יוסלה! יוסלה! יוסלה!” – אין קול ואין עונה. הביאו לפניו תה ולחמניה מתוקה, אבל הוא סירב לאכול או לשתות. פשוט לא היה עם מי לדבר.

לא קשה לשער את גודל הזעקה שנשמעה בכל העיר. לרבים אפילו לא ניתנה ההזדמנות לראותו, משום שהקצין הזהיר, שרק מתי מעט יוכלו להיכנס ולדבר אתו. אני נשארתי שבור ורצוץ, ובכיתי על גורלו שבועות וחודשים. כששאלו את הקצין מניין הגיע לכאן הקנטוניסט הקטן, הוא סיפר, כי בזמן ששלחו את כל הקנטוניסטים הרחק לרוסיה הפנימית, חלה יוסלה. הוא חלה משום שסירב לאכול ורק בכה ובכה. הוא שכב תקופה ארוכה בבית חולים צבאי שבאחד המבצרים, ומשום שלא אכל ובשל הבכי שלא פסק הוא הפך לאידיוט.

צריך להבין שיותר מכל דבר אחר השפיע עליו הפחד מפני החטפנים. וכי דבר של מה בכך הוא? ילד בן שמונה כבר צריך לדעת שעליו להיזהר ולהישמר, שאם לא כן ילכדוהו כדרך שהחתול לוכד עכבר. מה יותר נורא מזה? הוא לא הצליח להבין למה רוצים לתפוס אותו; הוא רק הרגיש שהנה יתפסו אותו, יתפסו, יתפסו.

כשהפך לאידיוט, יכול היה סוף סוף לאכול ולעמוד על רגליו. הוציאוהו מבית החולים ומסרוהו לידי החיילים. הם לקחו אותו יחד עמם, אבל הקצין האחראי שלח אותו חזרה למבצר. בשביל מה לו להיסחב עם אידיוט? הרי החיילים עוד עלולים להרוג את היהודון הזה.

כעבור שנה, בשנת תרט"ז (1856), בוטל החוק.⁶⁰³ אבל אז נחתה על ראש היהודים צרה חדשה: יצאה הוראה שכל עיר רשאית לתת את מכסת החיילים היהודים שנקצבה לה גם מבני עיר אחרת.⁶⁰⁴ אז החל בקרב היהודים “כאַפּעריי” אמיתי. שם המשחק היה חטיפות; זה אכן היה משחק דמים ענקי. החטפנים היו באים מעיר רחוקה ותופסים חיילים. הם היו מגיעים באישון לילה ושולפים אברכים צעירים, עשירים ויפים, שכבר היו להם כמה ילדים.

המראות הללו היו קשים מנשוא, מבעיתים מכל המחזות שנראו בקרב היהודים. החטפנים הגיעו לעיר בחשאי, בלי שאיש ידע על כך דבר. הם התייצבו במשטרה עם אישורים מטעם הסבורשצ’יק והאססור של עירם, המציינים שהם הם החטפנים. המשטרה העמידה לרשותם חיילים ודסיאטניקים ככל שנדרש, ובחצות הליל הם היו מקישים על הדלת. אם הדלת לא נפתחה מיד, הם היו מנפצים אותה ואת מנעוליה באמצעות כלים מיוחדים שהביאו עמם. הם נכנסו פנימה במהירות, גררו באכזריות גדולה את האיש הצעיר, ועזבו.

כששמעו בבית שהמשטרה דופקת בדלת, נפלה על כל בני המשפחה אימה חשיכה, פחד מוות. פעם ניסו להתנגד בכוח לחטפנים ולמשטרה. תפסו גרזנים, סכינים, מוטות ברזל ופטישים, שאותם הכינו מראש. כשהחטפנים נכנסו לבית, התנפלו עליהם כל בני הבית והיכו אותם מכות רצח.⁶⁰⁵ אך החטפנים מצדם גם הם לא החרישו. גם ברשותם היו מוטות ברזל ואף הם ידעו להחזיר מלחמה שערה. בבית ניטשה מלחמה של ממש, והדם נשפך כמים. שני הצדדים לחמו עד שאפסו כוחותיהם, והחזקים יותר הם שניצחו. מובן שבדרך כלל היו אלה החטפנים. אם הם שמו עין על מישהו ו“סימנו” אותו, מאומה כבר לא עזר. כל זה עלה בהרבה קרבנות, משום שגם החטפנים חירפו את נפשם. או שהצליחו לחטוף, וידם הייתה על העליונה, או שכשלו ונותרו בעלי מום.

אמהותיהם של החטופים מתו לרוב משברון לב, והאבות והנשים נותרו בעלי מום לאחר המאבק בחטפנים. הבכי והיללות של המשפחות הללו עלו עד לב השמים. ואחרי כל זה עוד נאלצו לעמוד למשפט פלילי באשמת התנגדות למשטרה, הריגה, הכאה במוטות ברזל וכו'. הן נאלצו לשבת בבתי כלא ולהתדיין בבתי משפט. הן ירדו מנכסיהן; אפילו משפחות שפעם היו אמידות נהרסו לחלוטין והיו עתה לעניות. ואף על פי כן, אין להתפלא כלל שמשפחה הייתה מוכנה לסכן את חייה ואת כל רכושה כדי להציל ילד מלהיות חייל. כולם ידעו היטב אילו צרות וייסורים צפויים היו לחייל במשך עשרים וחמש שנות שירות.

אני זוכר שפעם חנה אצלנו חצי גדוד של חיילים, ורק אז הבנתי מהי משמעותו של השירות בצבאו של ניקולאי. את החיילים אימנו בכיכר השוק. אם חייל לא החזיק נכון את כלי נשקו או לא עמד כיאות, היה מפקד הכיתה מושך באוזניו או באפו וחובט בהם בלי רחם. היינו בטוחים שהאוזן או האף יישארו בידיו של המפקד. לעתים הוא היכה חייל בקנה הברזל של הרובה, עד שהחייל התקפל לארבע והכחיל מכאבים. הם היכו באכזריות – ובפומבי – על כל דבר, ולו הקטן ביותר. הזרדים היו טריים. הם נאספו בכל יום מן היער הסמוך והובאו לעיר. כל מכה מזרדים אלה פשוט קרעה רצועת בשר מן הגוף.

זכורני כי בבית המרזח של מושקה התאכסן קצין, רוצח גדול. זה היה בית יפה עם אורווה גדולה, שלתוכה יכלו להיכנס כמה וכמה עגלות. מושקה השכיר את הכול לקצינים, ואלה ניצלו את האורווה כדי להצליף שם בחיילים. אני זוכר היטב את הזרדים. כל יום נשמעה באוויר שריקת הפרגולים המצליפים. פעם חייל אחד, ופעם שלושה חיילים ביחד. לאחר ההצלפות, כשאנו, הילדים, התגנבנו אל האורווה, היינו מוצאים את האדמה ספוגה בדם.

פעם אחת הצליף הקצין בשלושה חיילים עד שמתו. הוא ציווה לתת להם חמש מאות מלקות, אבל לאחר שמונים או תשעים מלקות כבר לא נותרה בהם רוח חיים. הקצין עצמו עמד וצעק: “קדימה, יותר חזק!” אם הקצין הורה על חמש מאות מלקות, צריכות היו להיות חמש מאות מלקות. שניים היו מצליפים ושלישי מנה את מספרן.

הלחם הצבאי היה גס, שחור, בלי מלח וחסר טעם. אי אפשר היה להכניס אותו לפה. אבל הקצינים עשו חיים לא רעים; הם פשוט גנבו הכול מן החיילים. החיילים אף פעם לא קיבלו בשר, ואם אי פעם זכו לכך, היו אלה רק עצמות פגר. הקצינים מכרו את הכול. הם נתנו לספקים שמכרו אוכל לצבא אישורים על כמות מסוימת של קמח ובשר, אבל בפועל לא לקחו אפילו שליש מהמצרכים. החיילים היו תמיד רעבים עד מוות ובשל כך רובם היו גנבים והמלקות כלל לא הועילו. הם היו רעבים, כחושים ומותשים מחוסר מזון ומן המכות והמלקות. מה הפלא אפוא, שבראותן את החיים הקשים והמרים של חיילי ניקולאי ואת שנות השירות הארוכות הצפויות למגויס, היו משפחות שלמות מוכנות למסור את נפשן כדי שילדם לא ייפול בידיים אכזריות שכאלה?

גם סוג זה של חטיפות, באמצעות חטפנים זרים, לא נמשך זמן רב. כעבור שנתיים נשתכנעו השלטונות שהדבר אינו מעשי וביטלו אותן. כעת חויבה כל עיר למסור חיילים רק מתוך ה“נפשות” שלה ולא מתושבים שמחוצה לה. אבל כיוון שאנשים רבים לא התגוררו בעירם שלהם אלא בערים אחרות, נהגו בכל עיר לשלוח חטפנים אל הערים האחרות כדי שיתפסו שם את הנפשות “שלהן”. הייתה בזה, כמובן, איזושהי הערמה. ערים מסרו שמות של אנשים שכלל לא היו רשומים בשום מקום. היו תופסים את כל ה“לא-רשומים” ומוסרים אותם לצבא. בנוסף, כל עיר הוסיפה הרבה שמות לרשימת התושבים שלה. גם בזה הייתה ערמה פשוטה מאוד. באותן שנים, לכל יהודי היו, בדרך כלל, שניים או שלושה שמות. למשל, פלוני נקרא יעקב-יוסל-לייב מינץ. נתנו אפוא ליהודי אחד תעודת מסע על שם יעקב מינץ, לשני – על שם יוסל מינץ, ולשלישי – על שם לייב מינץ, ולרביעי סתם המציאו שם. כך התנהל ה“עולם” היהודי ברוסיה עד שנת 1874.⁶⁰⁶

ואם מסרו לצבא שם של אחד כזה שלא עזב את העיר, משמע שחייבים היו גם לתפוס אותו. אדם כזה לא היה מתייצב מעצמו לגיוס, אבל אם נתפס, הכול היה אבוד. אפשר להבין את הזעם וחמת הרצח שהיו כרוכים במאבקים שבין משפחות המגויסים לבין החטפנים. מילים אין בכוחן לתאר את לב האבן של אותם חטפנים. הם היו כל כך נתעבים ומעוררי גועל, יותר מן התליינים של זמננו.⁶⁰⁷ כל הזמן צריך היה להתקיף ולהכות. הבכי של האבות והאמהות, האחיות, האחים וכל בני המשפחה – אלה היו מחזות קורעי לב, ולהם זה לא נגע כמלוא הנימה.

החטפן אהרן-לייבל היה פשוט חיה רעה בדמות אדם. על פניו היה כתוב – “רוצח”. כולם שנאו אותו, ובשמו היו מפחידים ילדים ומאיימים עליהם. הוא שימש לכולם דוגמה לנבזות מחליאה. כשרצו לגדף מישהו במילת הגנאי הגסה ביותר היו אומרים לו: “הרי אתה ממש כמו אהרן-לייבלה.” זה היה עלבון נורא, שקשה היה למחול עליו.

כבר סיפרתי איך אני עצמי, בנעורי, “נלחמתי” בחטפנים.⁶⁰⁸ “נלחמתי” מתוך תחושה פנימית של שאט נפש, ובגלל שלא יכולתי לשאת את המחזה. והנה עוד סיפור: אני זוכר שפעם עמדתי עם עוד כמה נערים בני גילי ליד ביתו של המגיד. באותו רגע חלף על פנינו דוד הנגר במין ריצה משונה. הבנתי שאהרן-לייבלה רודף אחריו ורוצה לחטוף אותו לצבא. וכך אכן היה. אהרן-לייבלה רץ במהירות אחרי דוד. ממש באופן טבעי, ולגמרי מעצמי, רצתי אל אהרן-לייבלה ו“שמתי לו רגל”. הוא השתטח על הרצפה ואפו החל לשתות דם כמו חזיר. הילדים מיהרו לברוח ואני עמדתי וצעקתי: “אהרן-לייבלה, הלוואי שתמות מיתה משונה!”…

הוא קם מן הארץ, ניגב במטפחת אף גדולה ומטונפת את הדם הטרף שלו, ולא העז לומר לי מילה. הוא רק סיפר על כך לאבי, ואבא, שהחטיף לי סטירה, אמר: “הוא באמת אהרן-לייבלה, אבל אתה לא צריך לשים לו רגל ולהפיל אותו.”

סבא נגמל לאטו מענייני העיר. רק אם נזקקו למשהו מן האיספראווניק, היו נכבדי העיר באים אל סבא ומבקשים שיכתוב לו בעניין. הלה היה עושה כל מה שסבא ביקש ממנו. אבל בימים הקשים של הגיוס, הייתה באה משפחתו של המגויס אל סבתא ביילע-ראַשע, מתחננת לפניה ובוכה שתשפיע על בעלה, שיפעל לשחרר את החייל. הם לא הלכו לבכות אצל הסבורשצ’יק, ואף לא אצל נכבדי העיר האחרים. רק אצל סבתא. הם ידעו שאהרן-לייזר אינו מעורב בגיוס, ואפילו לא יודע מי הם המועמדים לגיוס, ולמרות זאת אם הוא יאמר שאת המגויס הזה והזה חייבים לשחרר, מיד ישחררוהו בלי שום טענות ומענות. מישהו אחר כבר ילך במקומו. כבר היו דברים מעולם, ולכן תמיד באו לבכות אצל סבתא, ואילו לה פשוט כבר לא היה כוח לחיות.

 

פרק עשירי: המחלוקת הגדולה    🔗

זסטביה * המחלוקת הגדולה * השבועה * הרמאות * מלחמתו של סבא * השלום * הפריצים והאיכרים * הכאת האיכרים

בני הדור הצעיר של זסטביה היו סכסכנים גדולים. הם חיו חיים טובים מדי. הם היו עשירים ונהגו בגסות רוח ובהתנשאות משום שמאומה לא חסר להם. חרחור ריב ומדון בעיר היה להם מעין ספורט.⁶⁰⁹ בשום אופן לא יכלו להשלים עם העובדה שאהרן-לייזר וכל ילדיו מתפרנסים בכבוד מן החכירה הכללית של העיר. מדוע שיסכימו שלאהרן-לייזר יהיה כל כך טוב, שעה שברור להם שאין הוא משלם כמעט פרוטה עבור חכירה זו? כשהתקרב המועד שבו אמור היה הפריץ אוסרבסקי להגיע, הם ארגנו חבורה שלמה, שתלך אליו ותאמר לו שהם מוכנים לתת שלושת אלפים רובל לשנה, במקום אלף ומאתיים הרובל שאהרן-לייזר משלם. החבורה הייתה אמיצה מאוד, שהרי הם ידעו היטב עם מי הם עומדים להסתכסך. חברו יחד כל עזי הפנים והתקיפים והחליטו על השותפות. נכנס בהם מין שיגעון כזה, שעליהם לקבל לידיהם את החכירה ויהי מה, ואם צריך – אז גם בכוח. וגם אם יפסידו בשל כך את כל הונם, וגם אם יישפך דם – העיקר שיוציאו את החכירה מידיו של אהרן-לייזר.

כשנודע הדבר לסבא, הוא נסע לאיספראווניק ואמר לו שהוא מבקש להיות סבורשצ’יק. האיספראווניק בא מיד לקאמניץ, לקח את החותמת ואת הספרים מהסבורשצ’יק ב'⁶¹⁰ ומסרם לידי סבא. סבא התחיל מיד לעבוד. ראשית כול שלח את הדסיאטניקים להוציא מבתיהם של אנשי “האופוזיציה” הזסטבית את המחבתות, הפמוטות והשעונים – כל מה שהיה אצלם, ואפילו את כלי המיטה, שאותם בעצם לא היה רשאי לקחת. אבל מי יגיד לסבא מה לעשות, ולמי בכלל הוא מקשיב? הרי האיספראווניק לצדו. בנוסף לכך סבא גילה כל מיני חובות ישנים שהעיר עדיין חייבת, ועתה דרש שהכול ישולם בבת אחת. שוב חייבו כל אחד בתשלומים גדולים מאוד, ורבים לא יכלו לעמוד בכך. בעיר נתחוללה מהומה רבתי ושוב נוכחו כולם לדעת כי באהרן-לייזר קשה להיאבק. אגב, אותם אנשים לא נהגו כלפיו בהגינות: ככלות הכול הם ביקשו לקחת ממנו את החכירה, סתם ללא כל סיבה.

הם שלחו את הרב אל אהרן-לייזר, שיתחנן בפניו כי למען שלום העיר יחדל להיות סבורשצ’יק, ואילו הם מצדם נשבעים בכל השבועות שבעולם, שלא ינסו ליטול מידיו את החכירה. סבא סירב אפילו לחשוב על פיוס. אבל אבא, דודי מרדכי-לייב, וגם הסבא-רבא ר' יודל וסבתא ביילע-ראַשע – כולם עשו יד אחת כדי להשכין שלום.

הוחלט כי על כל בני החבורה, שביקשו ליטול את החכירה, לבוא לבית המדרש הגדול, עטופים בטליתות ובקִיטְלִים,⁶¹¹ ספרי תורה בידיהם, ולהישבע, תוך כדי תקיעות בשופר והדלקת נרות,⁶¹² שאף פעם לא ינסו עוד לעולל עוולות כאלה לסבא. הם מנו – כך חישב סבא על פתק – כשבעים איש. זאת הייתה אחת השבועות הקשות ביותר.

זכורני שכל העיר באה לבית המדרש הישן. ים של אנשים הצטופף מסביב לבית המדרש וברחוב. סבא הגיע רק לאחר שאנשי ה“אופוזיציה” כבר נמצאו שם ונשבעו כפי שדרש. באותה שבועה הם קיבלו על עצמם התחייבות – ולא רק על עצמם, אלא על כל אחד אחר – שלא ללכת עוד אל אוסרבסקי כדי לנסות וליטול את החכירה. למחרת שלח סבא מכתב לאיספראווניק והודיע שהוא מבקש להתפטר מתפקידו כסבורשצ’יק. האיספראווניק, שכמובן ידע היטב על המתרחש, הסכים.⁶¹³

אבל הם בכל זאת הערימו על סבא. כשהגיע מועד חידוש החוזה ואוסרבסקי בא לעיר, ארגנו אנשי זסטביה שני יהודים מביאליסטוק, שהלכו לאוסרבסקי והציעו לו על המקום אלף ושמונה מאות רובל בעד החכירה. כשסבא בא שאל אותו אוסרבסקי: “האם תהיה מוכן לשלם אלף ושמונה מאות רובל?”

“כן” – ענה סבא.

היהודים שנכחו במקום הוסיפו מיד על הסכום: “אלפיים וארבע מאות רובל!…”

אבל אוסרבסקי אמר להם: “לגבי, כמה מאות רובל אינם משחקים שום תפקיד. הארנדה תישאר בידי בעליה. הוא מחזיק בארנדה שלי כל כך הרבה זמן, שימשיך כבר להחזיק בה כל עוד אני חי…”

החכירה נשארה אפוא שוב בידי סבא, אבל לא לשלוש שנים, כנהוג, אלא לתמיד. כלומר, כל עוד אוסרבסקי חי. אבל חבל היה לסבא על שש מאות הרובל הנוספים שנדרש לשלם בגלל שני היהודים מביאליסטוק, והדבר חרה לו מאוד. הם הפרו בבירור את שבועתם וסבא רתח מזעם. הוא התחיל לפשפש בחוזה עם הפריץ ולחפש את כל התשלומים שהעיר חייבת. ואכן הוא מצא בחוזה סעיף שטרם נוצל, ועל פיו יש לשלם לו עבור פשיטת עור הבהמות.⁶¹⁴ גילוי זה סייע לו היטב בתכניתו. הוא קרא לקצבים והודיע להם, כי לפני השחיטה עליהם לבוא אליו ולקבל אישור ששילמו תשעים קופיקות בעד פרה ושלושים קופיקות בעד עגל. הקצבים כבר ידעו שאם אהרן-לייזר מצווה – כך יהיה ולא אחרת. הם העלו את מחיר הבשר וגרמו לבהלה בעיר שטרם נודעה כמותה.

“האופוזיציה” הזסטבית הסיתה את כל העיר. לא הבשר שהתייקר עניין אותם, אלא חשוב היה להם לעשות רעש ולעורר מהומה. אם לא עלה בידם לנצח את סבא בעניין החכירה, כשלא נהגו ממש ביושר, אולי יוכלו עתה לעשות משהו? ככלות הכול, הלא פה הם תובעים, כביכול, את עלבון העוול שנגרם לכל העיר.

המחלוקת הלכה וגדלה עד שהפכה למלחמה של ממש. הבריות הפסיקו לקנות אצלנו את היי“ש. חבורה של חמישים איש יצאה מן העיר והביאה עמה חבית של יי”ש. הם העמידו אותה במרכז השוק ומכרו יי"ש לכל מי שרצה.

מסביב לאותה חבית התגודדו עתה כמה מאות אנשים, שהיו מוכנים להילחם, על החיים ועל המוות, במשטרה של אהרן-לייזר. סבא גייס ממנהל האחוזה שלושים גויים ומן האססור עשרה דסיאטניקים, ויחד עם שני הבריונים שלו – חצקל וקיווקֶה – הלך להחזיר לעצמו את חבית היי“ש. כולם, כמובן, הרביצו זה לזה. היה זה מחזה נבזי ומכוער לשני הצדדים. סבא הביא איזה מזכיר, פלוני ששמו טברסקי,⁶¹⁵ והורה לו לרשום בכל יום דין וחשבון, שאותו יש לשלוח אל האיספראווניק. כל יום נופצה חבית חדשה והיי”ש ניגר על פני הקרקע. לא עברו שעתיים וכבר ניצבה לה חבית יי"ש חדשה שעליה שמרו כמאה איש. לא חלף יום בלי קטטות ומכות.

על פי דרישתו של האיספראווניק, סבא שלח לו את כל הדו"חות. ואילו הצד שכנגד שלח מכתבי הלשנה לגוברנטור: שאהרן-לייזר פושט את עורם של בני העיר זה שנים; הוא לוקח מהם כסף על דברים שכלל לא נכללו בחוזה החכירה שלו עם הפריץ וכו' וכו'. הגוברנטור בירר את הדבר עם האיספראווניק והלה השיב לו, מן הסתם, שהצדק עם החוכר – כלומר, עם אהרן-לייזר – ואילו המלשינים אינם אלא מורדים. או אז החלו לשלוח הלשנות על שניהם – על אהרן-לייזר ועל האיספראווניק, ששניהם מחלקים ביניהם את הכסף הגזול.

כך נמשכה המלחמה חצי שנה; במשך ימים שלמים התנהלו קטטות והוחלפו מהלומות. אבל בנו פחדו לנגוע, ואפילו באצבע. בני משפחתנו הסתובבו ברחובות ובבית המדרש באין מפריע ואיש לא העז לומר לנו מילה רעה, שכן הפחד מפני אהרן-לייזר היה גדול מאוד.

ואף על פי כן, הגוברנטור מינה ועדת חקירה, כדי לברר מי אשם ומי זכאי. בוועדה היו שישה אנשים ובראשה עמד האיספראווניק. כרגיל, כמה שבועות לפני בואה של הוועדה הודיע האיספראווניק לסבא, שיתכונן היטב לבאות ושיכין בביתו מקום ראוי לאירוח שניים מחברי הוועדה: עבורו ועבור אדם נוסף. ארבעת האחרים יתאכסנו אצל האססור.

סבא ניצל במלחמה זו את כל האמצעים שעמדו לרשותו. קודם כול הוא קרא אליו את בני ההמון,⁶¹⁶ שתמיד עמדו לצדו והיו מוכנים ללכת עבורו באש ובמים. הוא דאג להשקותם שנאַפּס ככל שאוותה נפשם ולהאכילם שוקי אווזים – וליהודים הייתה אורה ושמחה… הוסבר להם מה יהיה עליהם לומר והוענקו להם בקבוקוני שנאַפּס, צידה לדרך.

ה“בן יחיד” שלנו שהה אתם יום שלם ולימדם מה ואיך לומר. והם, אף שלא ידעו מילה ברוסית, למדו עתה היטב את המילים והמשפטים הספורים שהוטל עליהם לומר.⁶¹⁷ ה“בן יחיד” גייס צוות של מורים כדי שילמדו את בני ההמון לדבר, והוא עצמו היה לממונה על כולם. סבא הכין רשימה של כל העדים מטעמו ושלח אותה לאיספראווניק. גם הצד שכנגד הכין רשימת עדים, אבל הם החליטו להחזיק בה עד שתבוא הוועדה ורק אז יהיו מוכנים להציגה בפניה.

חברי הוועדה הגיעו לבריסק והתייצבו בפני האיספראווניק, והלה אירח אצלו את האישים המכובדים במשך כמה ימים. כנהוג וכמקובל, האורחים אכלו לשובע והשתכרו כהוגן, ובסופו של דבר דיבר עמם האיספראווניק כפי שצריך.

סוף סוף הגיעה הוועדה. האיספראווניק ועוד חבר הלכו לביתו של הדוד מרדכי-לייב, וארבעת הנותרים הלכו לביתו של האססור. ביום הראשון ערך האססור ארוחת צהריים רשמית לחברי הוועדה. למחרת חזר אותו הטקס, והפעם ערך האיספראווניק את הסעודה בביתו של מרדכי-לייב. הוצאות ארוחה זו היו, כמובן, על חשבון סבא. התענוג הזה עלה לו די והותר, שכן הוא לא חסך בתבשילים יקרים ולא קימץ ביינות משובחים ובקוניאק.

ביום השלישי החלה הוועדה בחקירותיה, וכל אנשי העיר באו לפניה. פקיד העיר קרא לכל העדים, על פי הרשימה שסבא הכין מראש. העדים האלה – כולם, כאמור, היו מטעמו של סבא – גדשו את כל חדרי ביתו של האססור ומילאו אף את המסדרונות. זימנו אותם אחד-אחד לחדר הוועדה ונהגו בהם בעדינות ובנימוס: סוף כל סוף אלה העדים של סבא!…

לעומתם, העדים של העיר עמדו ברחוב, מחוץ לביתו של האססור. הם עמדו שם על רגליהם שלושה ימים רצופים, בגשם וברוח – הימים היו ימי הסתיו. בחצרו של האססור הכינו לעדים “הטובים” שנאַפּס וחטיפים טעימים, ואילו לעדי העיר לא ציפה דבר. הם היו מורעבים ומותשים מן ההמתנה הארוכה, והדבר, כמובן, נתן אותותיו לרעה בעדותם. ואם נוסיף על כך את היחס הגס והמעליב שזכו לו, את הקללות ואת הצעקות שספגו – מצבם הקשה ברור לגמרי.

אימה חשיכה השתלטה על העיר, ואת האשם הטילו על האיספראווניק. לעדויות של בני העיר אפילו לא האזינו עד הסוף. בינתיים הלכה השנאה לאיספראווניק וגברה. פעם אחת, שעה שהאיספראווניק והפקיד השני חזרו מבית האססור למקום מגוריהם וכבר עמדו במרפסת הכניסה, נזרקו לעברם אבנים ובוץ. הם עלו במהירות אל המרפסת הגבוהה ונמלטו לתוך הבית. כל הקירות היו מרוחים ברפש.

כצפוי, בתוך זמן קצר הגיע האססור ועמו דסיאטניקים וחיילים. האיספראווניק יצא למרפסת וציווה לאסור את כל אלה שעמדו בשוק, סמוך לביתו, ולשולחם לבריסק. הראשון שנתפס היה שלמה המלמד, שלימזל גדול וקבצן. כשכפתו אותו בחבלים, העמיד פנים כאילו התעלף. הנאספים החלו לזעוק ששלמה המלמד מת ושהדסיאטניקים הרגו אותו. אז פקד האיספראווניק להכניס את המלמד אל חצקל המרפא שגר בסמוך. כשגם שם לא הצליחו לעורר אותו, הורה האיספראווניק להחזירו לשוק כדי שחצקל יעשה לו שם חוקן… המלמד, ששמע זאת, זינק ממקומו והתעורר מיד…

האיספראווניק כבר עמד לעזוב את העיר. אך עתה שוב לא היה מדובר בחקירה סתם, אלא בעסק של מורדים במלכות… וזה כבר היה סיפור אחר לחלוטין.

כל בעלי הבתים מיהרו לסבא והתחננו בפניו שיפעל לביטול המשפט הצפוי. הם מבקשים סליחה ומחילה, הם מבטיחים שכל הנזקים הכספיים שנגרמו לו וגם כל ההוצאות האחרות – הכול יוחזר לו. סבא מיאן להתפייס עמם. כיוון שכך, הם ניסו להשיג שלום באמצעות אבי, באמצעותם של הדוד ושל הסבא-רבא ר' יודל, ובעיקר באמצעות סבתא ביילע-ראַשע. הם השקיעו בכך מאמצים רבים ונדנדו למשפחה בלי גבול עד שלבסוף הושג השלום. בשלום הזה היו מעורבים גם אנשים מן הצד, והחשובה שבהם הייתה סבתי היקרה והנלבבת.

אחרי שהושג השלום המציא אהרן-לייזר חשבון מפורט של ההוצאות שנגרמו לו, וכל כספו הוחזר כמובטח. שני הצדדים חתמו על כתב מחילה שעל פיו הם סולחים זה לזה. על הכתב הזה חתמו כשישים איש, ונאמר בו שלעולם לא יתנגדו עוד לאהרן-לייזר בשום דבר שבעולם ותמיד יבואו לעזרתו כשיצטרך להם. כך נסתיימה המהומה, ובעקבות השלום בוטל גם התשלום על העורות.

עתה השתדל סבא בכל מאודו אצל האיספראווניק שישכח מכל העניין ויבטל את המשפט. המסמכים עדיין היו בבריסק, משום שהוועדה לא הספיקה לאסוף את כל חומר החקירה, וסבא הצליח להשיג את מבוקשו.

מכאן ואילך לא הופר עוד השלום. סבא ניהל את ענייניו באין מפריע, וכשהעיר נצרכה לאיזה תיקון בעניין רציני כלשהו, השיגו בעזרתו את מבוקשם. ממעורבות בענייני העיר השוטפים הוא הסתלק לחלוטין. וכך החזקנו בחכירה עד ההתקוממות הפולנית בשנת 1863. לאחר דיכויו של המרד בוטלו לגמרי כל החכירות מן הפריצים.

כאמור, סבא אהב אותי מאוד, כי הייתי נער שאהב להקשיב לשיחותיהם של הגדולים ולשמוע לעצותיהם. במיוחד אהבתי להאזין לשיחות שניהל סבא עם אנשים. כולם נהנו מזה שאני עומד ומתבונן בהם, מקשיב לכל הגה היוצא מפיהם, ובקי בכל פרטי הפרטים של המחלוקות.

כשסבא נסע לאיזשהו פריץ קרוב הוא אהב לקחת אותי עמו, לשוחח אתי ולספר לי דברים שילד מסוגל להבין. אני זוכר שפעם הגענו לרִימֶנִיץ', מין אחוזה שכזו, אל פריץ שאת שמו כבר שכחתי. הגענו אל הארמון בשעה אחת בצהריים, והקומיסר עמד שם ליד המרפסת. סבא שאל אותו: “היכן הפריץ?” והלה ענה בחיוך: “הוא מלקה עכשיו גוי בטרם יתחיל בסעודה…” קורה מדי פעם שלפריץ אין תיאבון, וכשזה אכן קורה הוא פשוט מכה קודם איזה איכר, ואחר כך הוא כבר אוכל בתיאבון גדול.

הזמינו אותנו להיכנס לחדר; ישבנו וחיכינו שעה תמימה. הפריץ נכנס משולהב וסמוק פנים. עיניו בערו כאש, אך כאשר ראה את סבא, נרגע ובשמחה הושיט לו את ידו ואמר: “מה שלומך, פאן קוטיק, יקירי. מיהו הילד הזה?”

“הילד הזה הוא נכדי” – ענה סבא.

הפריץ ליטף אותי על לחיי ואמר: “אתה כל כך צעיר, וכבר יש לך נכד כזה יפה.” מיד לאחר מכן הם נכנסו לחדר אחר וגמרו שם את כל ענייניהם. אחר כך חזרנו שנינו הביתה.

לא כל כך הבנתי מה בדיוק אמר הקומיסר לסבא בעניין המכות, ובדרך שאלתי אותו: “למה הפריץ נכנס לבית כל כך נרגז כשפניו אדומים מכעס? מה הייתה הבעיה שלו?” סבא הסביר לי באריכות את ההיסטוריה של יחסי הפריצים והאיכרים, ואז נודע לי על הצמיתים ועל צרותיהם, שמכים אותם בלי רחמים, ועוד ועוד דברים כאלה. אמרתי אז לסבא: “סתם להכות בן אדם ללא סיבה? איך זה שהוא לא פוחד מאלוהים, ואיך זה שיש לו לב של אבן? אני לא הייתי עושה עסקים עם פריץ כזה.” וסבא ענה לי: “אם כך, לא נוכל לעשות עסקים עם אף פריץ. אבל, ילדי היקר, מה אפשר לעשות? אין ברירה.”

פעם נסעתי עם סבא לאחוזת פרוסקה, אל הפריץ וִילֶווינְסְקִי.⁶¹⁸ כשהגענו הלכו סבא והפריץ אל מִבְשֶׁלֶת היי"ש ואף אני הצטרפתי אליהם. ליד המבשלה עמד גוי וחטב עצים. כאשר ראה את הפריץ, מיהר להשליך את הגרזן מידיו. וכך עמד, פניו חיוורות כפני מת, וכל גופו רועד כמי שראה זאב. היה זה מחזה נורא שאף פעם לא אשכח. אז ראיתי בבירור מה פירוש להיות פריץ ומה פירוש להיות איכר, צמית.

ועוד מקרה מזעזע אני זוכר, שעשה עלי רושם עוד יותר קשה, ועד היום, כשאני נזכר בו, עוברת בגווי צמרמורת. באותה שנה החליט הקומיסר של הפריץ – גוי גבה קומה ושמן (הוא שקל מן הסתם שנים-עשר פוד) ששמו היה פאצ’ושה – לתקן את הסכר עם שלושת הגשרים שבין קאמניץ וזסטביה. הסכר נפגע קודם הפסח, בשעת השטפונות הגדולים, ופאצ’ושה הורה להביא חמש מאות עגלות טעונות אדמה וענפים כדי לסתום את הפרצות. היה זה יום שבת בשעה עשר, ואני זוכר שהלכתי לראות איך מתקנים את הסכר ואיך מביאים בעגלות את כל החומרים הנחוצים לתיקונו. פאצ’ושה עמד שם והשגיח על המלאכה. והנה, איכר אחד איחר בשעה. פאצ’ושה ציווה עליו מיד לשכב על האדמה, נטל מידיו את השוט – היה זה שוט משובח ששימש את האיכר להובלת סוסו – והחל במו ידיו להצליף בו. במכה החמישים נפח האיכר את נשמתו, אבל את פאצ’ושה הדבר כלל לא הטריד. הוא פקד בקור רוח על בנו ועל אישתו של אותו איכר, שייקחו את גופתו באותה העגלה. אסור היה לאיש לבכות או להיאנח…

*

פעם נסעתי עם סבא לאחוזתו של איזה פריץ, כמה ויורסטאות מקאמניץ. אחוזה זו – שמה היה סְטַארְשֶׁב⁶¹⁹ – הייתה קטנה יחסית. מעט שדות ואחו, אבל האדמה הייתה משובחת – “עפרות זהב”. כמאה דסיאטינות⁶²⁰ ובהן גנים נהדרים, בריכה קטנה שבמימיה הצלולים שטו דגים. גם הארמון, אף שהיה קטן, היה יפהפה.

כשחזרנו משם אמרתי לסבא שהמקום מאוד מצא חן בעיני, ובפרט שהוא לא כל כך רחוק מן העיר. סבא סיפר לי, שלפני תשע שנים גר שם פריץ אחר, חשוך בנים. טרם מותו קרא הפריץ לכומר ולסבא כדי להכתיב בנוכחותם את צוואתו. היו לו, לפריץ, עוד נכסים רבים מלבד האחוזה הקטנה הזאת, ואותה הוא רצה להעניק לסבא כמתנה. אבל סבא סירב. במקום זה הוריש לו הפריץ שלושת אלפים רובל כסף.

“עכשיו” – אמר סבא – “הייתי שמח לחכור את האחוזה הזאת בשל קרבתה לעיר, ונותן אפילו אלף רובל בשנה…”

כששאלתיו מדוע לא הסכים בזמנו לקבל אחוזה יפה כזו בחינם, השיב סבא, שאז הייתה זו בושה גדולה לגור בחצר של פריץ ולא בעיר. כעבור עשרים שנה, לאחר שחרור האיכרים ודיכוי המרד הפולני,⁶²¹ אכן חכר אותה סבא ושילם תמורתה אלף וחמש מאות רובל לשנה.⁶²²

 

פרק אחד-עשר: ייסוריה של אמא    🔗

אמא * ר' לייזר * ייסוריה של אמא * הרב של קאמניץ * עצת סבתא

אמי הייתה כעונש משמים בביתו של סבא. היא פשוט לא התאימה לבית הזה. היא גדלה אצל אבא מסוג אחר לגמרי, ר' לייזר מגרודנה, שכבר מגיל שמונה לא הביט בפני אישה. לאחר מות חותנו, ר' הלל פריד, חתנו של ר' חיים מוולוז’ין, בעת שהיה ר' לייזר מורה הוראה בגרודנה,⁶²³ היה השמש צועד לפניו ברחוב ומגרש את כל הנשים מהמדרכה.⁶²⁴

סבא לייזר נהג ללכת בכל יום שישי לבית המרחץ ושם היה פושט את בגדיו ליד העניים. כשראה עני ולו מגפיים קרועים היה מחליף אתו את מגפיו, וכך עשה גם כשראה חולצה או מכנסיים קרועים; הוא נתן לעני את בגדיו שלו ואת בגדי העני נטל לעצמו. כששב לביתו לא יכלה סבתא להכירו. כל בגדיו היו קרועים ובלויים, לבד מן הקפוטה והשטריימל.⁶²⁵ את אלה – כך אמר – אסור להחליף. סבתא, כמובן, הייתה צורחת עליו בשל מעשיו אלה, משום שהייתה זו הוצאה שמעל ומעבר לכוחותיה. באותם ימים הקציבה העיר לרב משכורת קטנה מאוד, שרק בקושי הספיקה למחייתם; ואם בכל יום שישי היא תיאלץ לתפור לבעלה בגדים חדשים, כי אז אפילו תיתן את ראשה לא יהיה בכך די. אבל הוא היה מרגיע אותה ואומר, שהעני נזקק, הרבה יותר ממנו, למגפיים טובים. העני הזה צריך לשוטט ולמצוא לעצמו פרנסה; בבגדים קרועים הוא עלול, קודם כול, להצטנן, ומלבד זאת אין אתה יכול לחפש עבודה לאורך זמן בבגדים כאלה.

סבתא לא רצתה לצער אותו, היא נכנסה לחדרה ובכתה. הדבר נודע לבסוף בעיר, ולמרבית המזל נמצא גביר אחד, שראה את עצמו כקרוב משפחה, והוא שפתר את הבעיה. והיה אם חילק הרב את בגדיו, היה אותו גביר שולח לסבתא, ביום שישי לפנות ערב, בגדים חדשים.

היו לר' לייזר ספרים רבים, שערכם הגיע לאלפי רובלים. ספרים אלה היו ירושה מאביו ר' יחזקאל ומחותנו ר' הלל, והם מילאו את כל חדרי הבית. לרוב היה מסתגר בחדרו ולומד. בחדר הייתה דלת קטנטנה ואותה היה פותח כשאישתו, הרבנית, הייתה מקישה. כאשר היו נשים באות אל הרב בשאלה, שמעה אותן קודם כול הרבנית. היא הייתה מעבירה את השאלות לבעלה, דרך הדלת הקטנה, והוא היה פוסק מה לעשות. אם היו אלה שאלות בדיני טרפות או עופות, הייתה הרבנית מוסרת לו, דרך הדלת, את “הבעיה” בכבודה ובעצמה. הוא היה בודק את העוף ואז פוסק. הודות לכך הפכה הרבנית עצמה לבקיאה גדולה בשאלות מסוג זה, ועל פי רוב הייתה פוסקת בכוחות עצמה. בעלה הקשיב לדבריה ובחן אותה, ואחר כך העניק לה סמיכה לפסוק בשאלות קלות. היא גם ידעה היטב ללמוד דף גמרא, והבריות ראו בה למדנית לכל דבר.⁶²⁶

הסבא, ר' לייזר, נהג להתפלל בציבור רק קריאת שמע ותפילת שמונה-עשרה. אבל גם כך הייתה זו טרחה רבה מדי למתפללים האחרים. צריך היה לחכות לו זמן רב, לפחות שעה. את יתר התפילות התפלל “לעצמו”, וזה נמשך כשעתיים. אפילו ברכת המזון נמשכה אצלו שעה. על כל מילה היה מוסר את נפשו בדבקות, נושא עיניו למרומים ומכוון לקדוש ברוך הוא. הוא היה בקי גדול בספרות השאלות-והתשובות,⁶²⁷ ובשל כך באו אליו רבנים מכל גליל וילנה. היו ברשותו ספרי שו"ת נדירים שאי אפשר היה להשיג כמותם בשום מקום.

ביתו תמיד המה מרבנים ומלוֹמְדים. הלמדנים של גרודנה אהבו דווקא לשוחח עם הרבנית בדברי תורה, שכן אל ר' לייזר עצמו היה קשה להגיע. היא ניחנה בשכל ישר ויכלה להבין סוגיה בלימוד. דבר שהתקשתה בו הייתה שואלת את בעלה, שעה שאיש לא נמצא בסביבה.

לאמי התחילו להציע שידוכים כבר בגיל שתים-עשרה; אלא שסבא לייזר, שהבין באנשים, לא היה מסוגל לבחור. הוא חיפש, ככל הנראה, חתן שיהיה גם למדן גדול וגם בעל ייחוס גדול. וכשכבר מצאו סוף סוף אחד כזה, התברר שהוא לא כל כך מוצא חן בעיניה של סבתא. היא לא רצתה שבתה תינשא למין שלימזל. היא נהגה לומר, שרב שהוא לא יוצלח, לא יהיה טוב גם לאישתו ולילדיו.

הוא ייחס חשיבות לדעתה. היא הייתה אישה תקיפה וחכמה ורק הודות לה יכול היה להיות יהודי כשר וישר דרך, כפי שרצה להיות. היא סבלה הרבה מאדיקותו ומטוב לבו. אם נכנסו עניים לבית בשעת הסעודה, הזמין אותם ר' לייזר להסב עמו לשולחן ומסר להם את החלקים הטובים ביותר של מזונו. הוא היה אומר, שהעני כל כך רעב, כל כך משתוקק לפרוסת לחם, שזה פשוט נורא לראות… כך יכול היה להזמין לשולחן עשרה או שנים-עשר עניים. כל בני ביתו נאלצו לקום מן השולחן כשהם רעבים לגמרי. אם, נניח, היה חסר דבר מה לכמה עניים, היה ר' לייזר שולח מישהו לקנות עוד לחם ולחמניות כדי שאיש מן העניים לא יעזוב את ביתו רעב. הרבנית תמיד בכתה והתלוננה שאין היא יכולה לשאת בהוצאות הללו, אף שמשפחתה, שידעה על קשייה, סייעה לה ולמרות עזרתם הרבה של הגבירים. אבל כל זה לא הספיק לר' לייזר עבור העניים “שלו”, שאת נפשם חפץ להחיות, בעוד היא וילדיה סבלו כמעט חרפת רעב.

כשנעשה השידוך עם אבי, הייתה הבת כבר “רווקה זקנה”: בת שמונה-עשרה, ויש אומרים בת תשע-עשרה… אמה כבר בכתה, כפי שהיה מקובל באותם ימים, שיש להם רווקה זקנה בבית, ודווקא במשפחה שכל בניה גאונים. את השידוך קיבלו אפוא באהבה, משום שהחתן מצא חן בעיני שני הצדדים, גם בעיני הרב וגם בעיני הרבנית. היה רק חיסרון אחד: המחותן היה סתם יהודי פשוט, בעל בית תקיף, פרנס חודש – וזו הייתה בשבילם מכה גדולה, כתם נורא על המשפחה.

אבל בשל שתי סיבות חשובות הם התרצו לבסוף: הבת אכן הייתה כבר “רווקה זקנה”, והאח עלול היה להפסיד את הרבנות.⁶²⁸ בלית ברירה לקחו אפוא את החתן למבחן ור' לייזר נוכח שלחתנו אכן יש ראש טוב ושהוא עתיד להיות למדן גדול. אבא היה נער נבון, ואביו – סבא אהרן-לייזר – הורה לו כיצד עליו לנהוג כאשר יגיע אל המחותן שבגרודנה. אבא השים עצמו צדיק תמים, שאינו יודע אפילו לספור עד שתיים, ושכל עניינו אינו אלא בלימוד תורה ובעבודת ה'.

לפני הנסיעה לגרודנה לטקס חתימת ה“תנאים” היה אבא בסך הכול ילד בן שתים-עשרה. הוא למד היטב את כל ספר “יסוד ושורש העבודה”,⁶²⁹ ועל אף שהיה ילד בריא ומלא חיים, הגיע למחותן בפרצופון מקומט ואחוז יראת שמים אדוקה. בקיצור, הוא נשא חן בעיני ר' לייזר ואישתו. המחותנת, שראתה כי הוא חכם וגם יפה, הייתה משוכנעת שהוא גם יהיה לרב מפורסם.

אמי, שגדלה בבית כל כך אדוק, של צדיקים וגאונים שכאלה, הגיעה לבית שבו לא נשמעה אף לא מילה אחת של תורה. בין האנשים שבאו אל ביתו של המחותן אי אפשר היה למצוא ולו גם רב, למדן או צדיק אחד. רק סתם יהודים, יהודים, יהודים. וסתם יהודי, שאינו רב, לא נחשב בעיניה כבעל ערך. היא ראתה סביבה רק יהודים שמסתובבים כל הזמן, שאינם לומדים ואינם מתפללים, חסרי דרך ארץ ובלי טיפת יידישקייט. אנשים פשוטים של שלוש סעודות,⁶³⁰ כאלה שמוציאים מפיהם רק ניבולי פה, לשון הרע וכדומה. בנוסף לכך, אמא, זיכרונה לברכה, לא הייתה חכמה במיוחד. לא קשה לתאר עד כמה לא התאימה לביתנו.

את בעלה אהבה, כשם שאהבה את הוריה. הוא היה יהודי של צורה, רגוע ובעל מידות טובות. סבא, אהרן-לייזר, לא אהב במיוחד את כלתו, ואפילו התרחק ממנה. סבתא, ביילע-ראַשע, אף היא לא הייתה מרוצה מכלתה. אמי לא הייתה אשת חיל זריזה וחרוצה – היא לא ידעה לבשל ולאפות, כמו כל אישה באותם הימים. אפילו נשות הגבירים ידעו לעשות הכול בעצמן. היא לא ידעה אפילו לתפור, דבר שכל ילדה קטנה ידעה. אמא לא ידעה לעשות שום דבר.

לעומת זאת, היא הייתה אדוקה מאוד. גמרא אמנם לא ידעה ללמוד, אבל ב“חובות הלבבות”⁶³¹ וב“מנורת המאור”⁶³² שלטה היטב, כמעט בעל-פה. תמיד למדה את “חובות הלבבות”, וספר זה כל כך העסיק אותה עד ששום דבר לא נגע לה, אפילו לא העובדה שבעלה נהיה לחסיד. אבא, שנעשה לחסיד מיד לאחר החתונה, נוכח שאישתו אינה מתכוונת להפריע לו בדרכו, ועל כך הוקיר אותה מאוד.

לאחר זמן התרגלה אמא לבית על כל מבקריו, וכדי להזהיר את האורחים מפני לשון הרע ומדברי רכילות, ליצנות וניבול פה, החזיקה אצלה תמיד כרך קטן של “חובות הלבבות”. אם מישהו רק התחיל לדבר לשון הרע, מיד הייתה מרביצה בו מוסר ומקריאה לו קטע מ“חובות הלבבות”, שבו נאמר כמה גדולה וחמורה עבירה זו. היא פשוט שיגעה אותם. בהתחלה היה להם אמנם די קשה; להתעסק עם אישה אדוקה! אבל אחר כך התרגלו אליה, ולא פעם נמנעו במחיצתה מכל הדיבורים הרעים הללו.

לעתים קרובות היה דודה, הרב של קאמניץ, בא לביקור. הוא פשוט נכנס אליה הביתה – היה זה מעשה בלתי רגיל, משום שהרב לא היה הולך לאף אחד. אגב, אחיו הוא שביקש ממנו שיקרב אליו את בתו ושיבוא לבקרה. הוא הבין שבתו הגיעה לבית שהאווירה בו שונה לגמרי מן החינוך שקיבלה בביתה שלה, והיה לו חשוב שאחיו ישגיח עליה. ואכן, ככל הנראה, עלה בידי הרב, בביקוריו התכופים, לרכך קצת את לבו של המחותן, שלא התייחס כל כך טוב לכלתו.

לאחר שלוש שנים נואש סבא מן הרעיון לשדך את ילדיו עם בני רבנים גדולים. הוא ראה שכלתו, בת הרב, אינה סיפור של הצלחה. הוא הבין שאין זה הוגן לגרום עוול לילדיך ולשדך אותם לנשים כאלה שלימזליות, רק בשל הרצון לדבוק במשפחה מיוחסת. עם יוסלה הוא כבר עשה שידוך אריסטוקרטי מן הדרגה הגבוהה ביותר. כאן הוא חיפש רק מעלות מעשיות: יופי, גדולה, כשרונות – וכאלה הוא מצא. היא הייתה בת של סוחר חשוב שאיננו נמנה עם תושבי העיר, ובנוסף גם הייתה יפהפייה.⁶³³

החתונה נתקיימה במזל טוב. הכלה הגיעה לקאמניץ במרכבה רתומה לארבעה סוסים, ממש כפריצה. כל בני העיר אצו-רצו לראות את הכלה היפה, להתפעל מקסמיה, מהופעתה ההדורה ומן התכשיטים היקרים שענדה. אין די מילים לתאר את אושרו של אהרן-לייזר – בנוסף לכל מעלותיה הייתה גם נבונה, מחונכת היטב ומנומסת, והתייחסה בעדינות לאנשים. בקיצור – אשת חיל. סבא התאהב בה באופן משונה; תמיד כרכר סביבה והוקיר אותה יותר מאשר את ילדיו שלו.

בואה של יוכבד שינה לרעה את מעמדה של אמא. אם קודם לכן לא ממש אהבו אותה, אבל לכל הפחות השתבחו בייחוסה, עתה, משהגיעה הגיסה החדשה והיפה, חדל הרב לבקר את אחייניתו, וסבא פשוט החל לרחוש כלפיה שנאה עזה. עתה ראה את ההבדל בין בת הרב לבין בתו של שמעון “דייטש”, וזו השנייה ממש הקסימה אותו.

מצבה של אמא היה קשה מנשוא. הקנאה אכלה בה. היא ידעה שכולם מחבבים את הגיסה הצעירה ומחמיאים לה, ושמה לב שהחותן, המשתעשע להנאתו עם יוכבד, אינו מזכה אותה אפילו במבט. אמא ישבה כל הזמן ובכתה. היא הפסיקה להיכנס לחדר שבו נהגו לשבת חותנה ואנשי העיר. בני קאמניץ מצדם היו דווקא מרוצים שהתפטרו מן הטרחנית הזאת, שממררת את חייהם ואינה מרשה להם לדבר כפי שהם רוצים.

הכלה החדשה הנהיגה סדרים חדשים בבית, כדרך הגבירים. היא בישלה ואפתה מיני מאכלים חדשים ולא מוכרים, ולא הרשתה לעצמה להתבטל אף לא לרגע. פה תפרה, פה עשתה משהו, כאן תיקנה את הלבנים של כל בני הבית, ושם תפרה לנשים שמלות ולגברים מכנסיים. הבית קיבל צורה שונה לגמרי – הוא היה נקי ומצוחצח יותר וכל בני המשפחה היו עתה לבושים יפה יותר.

אמא נהגה לרוץ בכל פעם אל הרב, לשפוך בפניו את לבה ולקונן על מר גורלה. הרב ניסה להרגיעה וניחם אותה שבעלה שווה הרבה יותר מבעלה של יוכבד.

ואכן, יוסלה היה בחור טוב, הגון וישר, שידע גם ללמוד, אבל משה, אבי, היה חכם הרבה יותר, כשרוני הרבה יותר וגם בעל מידות גדול. כשאמא בכתה בחדרה, היה אבא מנחם אותה באותן מילים שבהן השתמש דודה הרב, אבל לשווא – דבר לא עזר. אבא החליט אפוא שעליו לעזוב לגמרי את ביתו של סבא. הוא יעבור לדירה אחרת, ואז תיפסקנה השנאה והקנאה. היא תעסוק ב“חובות הלבבות” שלה, ב“מנורת המאור” וב“ספר חסידים”⁶³⁴ – וסוף סוף יהיה שקט בבית. אבל אבא לא העז לדבר על כך עם סבא והלך להתייעץ עם סבתא. הוא ידע היטב שלאמו יש השפעה רבה על אביו וכי הוא שומע בקולה גם בדברים גדולים מאלה.

אמו יעצה לו שיכתוב מכתב יפה לאביו, יספר לו ששרה בוכה ביום ובלילה, ועל כן הוא רוצה לעבור לדירה אחרת. בנוסף על כך, הוא מפחד מדמעותיה של יתומה זו, שאביה כבר נסתלק מן העולם. אין לו דרך אחרת לפייס את אישתו ולהרגיעה אלא אם יעברו לגור לחוד. “כתוב כך לאביך” – אמרה – “הדברים ייכנסו ללבו. סוף כל סוף הוא יהודי ישר, ואם תכניס למכתב מילים כמו ‘דמעות’, ‘הורים זקנים שמתו’, ‘צדיקים’ וכו', זה יותיר בו רושם חזק. הוא בוודאי יספר לי על המכתב ויבקש את עצתי, ואני כבר אדע מה לומר לו.”

אבא עשה כן, וסבא קיבל את המכתב. בהתחלה רגז מאוד על בנו, המבקש לשנות מכלל הברזל שקבע – לגור תמיד עם כל הילדים. תמיד אמר כי גם תמורת כל הון שבעולם לא יסכים לשנות ממנהגו זה. אבל דמעותיה של בת הרב היתומה חלחלו בכל זאת עמוק ללבו. פחד תקף אותו שמא, חלילה, תרבץ עליו איזו קללה שיקללוהו הוריה הצדיקים שהלכו לעולמם. הוא לא היה מסוגל להחליט והלך להיוועץ באישתו, ביילע-ראַשע.

ביילע-ראַשע החכמה אמרה לו שאף היא מוטרדת מבכיה המתמיד של שרה. צריך להתחשב בצדיקים גדולים כאלה, שחס ושלום דמעותיה לא יגיעו אליהם. “אני ממש רועדת מפחד מפניהם” – אמרה סבתא – “וגם, דרך אגב, מרחמת על משה שלנו. למה שחייו יהרסו בגלל דמעותיה?” אחר כך הודתה סבתא, שאכן היה זה שידוך כושל ולא מוצלח. היא באמת שלימזלית, שאפילו לא מסוגלת לקשור לחתול את זנבו.⁶³⁵ אבל מה לעשות? ממילא זה אבוד, וצריך לדאוג שחייהם יהיו, לכל הפחות, נטולי צער. כשצריך, ידעה סבתא היטב כיצד לדבר עם סבא ולהשפיע עליו.

אבא השיג את מבוקשו. הוא שכר דירה אצל שלום יוֹרֶס: שלושה חדרים ומטבח, שתמורתם שילם עשרים רובל לשנה. בפני אמא נפתח עתה עולם חדש. היא יכלה לחיות כרצונה ועל פי טעמה, ובמילים אחרות: להגות בספריה כל היום בלי לראות את יוכבד, את חותנה ואת כל אנשי קאמניץ. מפעם לפעם הייתה הולכת אל דודה ומבלה שעות ארוכות במחיצת הרבנית.

שלא כנשים אחרות, אמא מעולם לא דאגה לפרנסה. שום דבר לא עניין אותה. היא לא ידעה מה מתבשל לארוחת הצהריים, מתי יהיה האוכל מוכן – לא היה איכפת לה מכל זה. על תפירה או על תיקון בגדים בכלל לא היה טעם לדבר. אפילו שבת ויום טוב עברו מבלי שתתערב או שתושיט יד לעזרה, כאילו בכלל לא הייתה בעלת הבית.

ככה חיו אמא ואבא בשגרה שקטה במשך כשלושים שנה. תשעה חודשים בהיריון, שנתיים הנקה, אחת לשלוש שנים ילד חדש. כול שעשתה היה לשמור על הילד שהניקה ולקרוא ב“חובות הלבבות”. אבא מעולם לא דיבר איתה על עסקיו ואף פעם לא שאל איזו ארוחה תהיה היום. הוא ידע שאין לה מושג. כשהיה שב הביתה סיפרה לו מעשיות מ“מנורת המאור”, איך צריך אדם לעבוד את בוראו על פי “חובות הלבבות” וספרים קדושים אחרים. אבא היה מאזין למעשיות הללו ושותק.

 

פרק שנים-עשר: ברל-בנדט    🔗

הפריצים * ברל-בנדט * אחוזת צ’כצ’ובה * סיכובסקי * נאמנותו של ברל-בנדט * העלילה * מלחמת הפריץ בפריצה * בוגוסלבסקי * סופה של העלילה

סבא ביקש לחנך את ילדיו בין הפריצים, אך נכשל בכך. אבי כלל לא רצה להכיר אותם; הוא סלד מחיי ההפקר שלהם ולא היה מוכן למצוא אצלם את פרנסתו. הוא העדיף לעסוק בענייני החכירה. גם אחיו, יוסל, לא צלח לכך. אף הוא לא רצה לחלק לפריצים מחמאות, להתחנף וללקק להם כמו כלב, וגם הוא התפרנס יפה מן החכירה.

אבל סבא בכל זאת התעקש למסור לאחד מילדיו את עסקי הפריצים שלו. הוא בחר בברל-בנדט,⁶³⁶ המבוגר שבשני חתניו, שהתחתן בגיל אחת-עשרה, בימי הבהלה.⁶³⁷ ברל זה היה בחור לעניין. כבר אז היה גנדרן גדול, מצוחצח ומטופח, ובנוסף היה גם בעל לשון חלקלקות. סבא החל לצרף אותו אליו במסעותיו אל הפריצים, וברל-בנדט אכן נשא חן בעיניהם.

פעם נסעו שניהם לצֶ’כְצ’וֹבֶה, אחוזתו של הפריץ סיכובסקי.⁶³⁸ ברל מצא חן בעיניו של אותו פריץ, עד כדי כך שהוא הציע לו ליטול על עצמו את תפקיד הקומיסר האחראי על כל האחוזה. עד עתה החזיק בתפקיד נוצרי שיכור, שגנב בלי די מרכושו. סיכובסקי היה פריץ נבון, והוא גמר אומר להחליף את הקומיסר ולמנות יהודי במקומו. יהודי אינו שותה לשכרה, וברל-בנדט נראה לו מתאים לתפקיד. סבא שיבח, כמובן, את ברל-בנדט, אך יחד עם זה ציין באוזני הפריץ כי חתנו צעיר מדי לתפקיד נכבד כל כך. סיכובסקי לא הסכים לדעתו. החתן אמנם צעיר, אך הוא ראוי ומוכשר למשימה.

“אם רצונך בכך” – אמר הפריץ לסבא – “לא איכפת לי שתישאר אתו כאן לזמן קצר. ואף על פי שלדעתי זה מיותר לגמרי, תוכל ללמד אותו את העבודה. הוא כבר יישאר כאן, ואני אשלח מרכבה מיוחדת שתביא את אישתו, ילדיו וכלי ביתו. אתן לו את הבית שבו גר הקומיסר הקודם, שלוש פרות, שלוש משרתות ומשרת. גם המרכבה וארבעת הסוסים, שבה השתמש הקומיסר הקודם, תעמוד לרשותו.”

באותם זמנים התבייש יהודי מכובד להתגורר בכפר ולהיות מה שמכונה “יישובניק”.⁶³⁹ אבל משרה כל כך טובה, ועוד אצל הפריץ סיכובסקי, שנודע ברבים כאדם הגון בכלל וכידיד אמת של היהודים בפרט – הדבר מצא חן בעיני סבא, אך הוא אמר לפריץ שעליו להתייעץ בבית עם המחותן זליג אַנדאַרקעס ועם הנשים. בשבוע הבא ישלח לו תשובה באמצעות שליח מיוחד.

סבא חזר הביתה ומיד פתח בהתייעצות עם אישתו ביילע-ראַשע. גם היא סברה שזו משרה מצוינת. היא הייתה משוכנעת שברל-בנדט יהיה בעל בית מצוין ויישא חן בעיני הפריץ. גם עתידה של בתה יהיה מובטח והיא תחיה כמו פריצה. ובנוסף, אין זו בושה להיות יישובניק, ואין צורך להצטדק. זה הרבה יותר יפה והרבה יותר נאה מאשר להחזיק חכירה ולריב כל יום שני וחמישי עם כל בני העיר, ולהתעסק עם מוזגים, שיכורים ומנוולים מכל הסוגים. זאת הייתה דעתה של סבתא, ועל כן הוחלט ליטול את המשרה.

סבא שלח אפוא מכתב לסיכובסקי והודיע לו שחתנו מוכן ומזומן לקבל על עצמו את המשרה. הפריץ השיב שעל הבחור הצעיר להזדרז ולהכין את אישתו, ילדיו וחפציו לנסיעה, שכן בעוד שלושה ימים ישלח עגלות להביאם. ביום רביעי אכן הגיעה מרכבת הפריץ סיכובסקי, רתומה לארבעה סוסים, וכן שלוש עגלות משא נוספות, רתומות לשני סוסים, עבור החפצים. סבא הצטרף אליהם לנסיעה.

כשהגיעו הורה סיכובסקי לאקונום לעזור להם להסתדר בדירתם החדשה ואחר כך הזמין את סבא אליו לחדר ותיאר בפניו את כל העבודות שחתנו יצטרך לעסוק בהן. “קודם כול” – אמר לסבא – “עליו להיות גא. עליו להרגיש מעל ומעבר לאקונום ולאיכרים, כאילו הוא הפריץ בכבודו ובעצמו. עליו לשכוח שהוא יהודי ולנהל את ענייני האחוזה באומץ לב.” סבא, שחש מחויבות עמוקה כלפי בני משפחתו, הבטיח לפריץ כי בדעתו לעשות שבוע ימים יחד עם חתנו, שבמהלכו ילמד אותו כיצד לעבוד ומה מוטל עליו לעשות.

הפריץ סיכובסקי היה איש טוב לב. הוא היה עשיר גדול, אוהב חיים שלווים, וכל שביקש היה שלא יהיה לו מה לעשות ועל מה לחשוב. תאוותו היחידה הייתה הציד. לשם כך היו לו כלי נשק מסוגים שונים ומשונים וכלבי ציד גבוהים וגדולים, שנתפרסמו בכל הסביבה. היה לו באחוזה אולם גדול ומיוחד, שעל קירותיו נתלו כלי הציד היקרים ושטיחי קיר המתארים מחזות ציד. היו לו גם שתי אורוות ובהן היו אסורים סוסי ציד מיוחדים, שמחירם עשרות אלפי רובל. הפריצה, לעומתו, הייתה אישה רעת לב שניהלה היטב את משק הבית ושנאה יהודים. אבל לא הייתה לה כל השפעה על בעלה.

הארמון היה מלכותי. באולם הגדול, שזהב הבהיק מכתליו, יכלו לרקוד כמה מאות אנשים. תמיד היו שם אורחים מן האחוזות שבסביבה, שבילו לילות שלמים באכילה ובשתייה. רק שנאַפּס כמעט לא שתו. הפריץ שנא שיכורים, וגם שנא קלפים. כשבכל זאת שיחקו אצלו, השתדל שלפחות לא יפסידו הרבה. הוא ואישתו הפליאו לנגן בפסנתר, ולא פעם רקדו שניהם וניגנו.

בני הזוג סיכובסקי ניהלו כאמור חיים שקטים יחסית, מדודים ושקולים, ועל כן היו שניהם בריאים וחזקים. היה להם רק בן אחד. כל יום, אחר הצהריים, רכבו בני הזוג על סוסים יפים. הם רכבו סתם, בשביל הבריאות, וכך עברו עליהם ימיהם. מלבד האחוזה שהתגורר בה, היו לסיכובסקי עוד שתי אחוזות והרבה שדות, יערות, גרנות, אסמי תבואה, ממגורות, וגם הרבה איכרים.

שבוע ימים עשה סבא עם ברל-בנדט, ודי היה בכך כדי להכיר, פחות או יותר, את האחוזה, את האיכרים ואת כל מה שנדרש מקומיסר. הם נתנו מיד לאקונום הוראות חדשות והכניסו שיפורים ושינויים בכל תחום. גם בשתי האחוזות האחרות הנהיגו חידושים לרוב. הסבא וחתנו לא נחו לרגע. סבא, בחוכמתו, נוכח מיד שברל-בנדט הוא אכן בחור מוכשר וחרוץ שמתאים מצוין לעסק. סבא עודד אותו, אף על פי שידע כי בעצם אין בכך כל צורך. הפריץ מצדו ביקר אצלם כל יום והיה מרוצה מאוד ממראה עיניו. הוא ראה שהם משתדלים להכניס סדר בכל התחומים שהיו מוזנחים כל כך בימיו של הקומיסר הקודם.

לקראת סופו של השבוע צץ בראשו של סבא הרעיון, להקים באחוזתו של סיכובסקי מבשלה ליי“ש ולבירה. מבנים ריקים רבים יש באחוזה ואין צורך לבנות משהו חדש, רק לסדר מעט בפנים. הפריץ ירוויח מזה הון עתק. תפוחי אדמה⁶⁴⁰ הרי יש לו ממילא, ואם יצטרכו עוד קצת בשביל המבשלה, הרי גם אדמה טובה יש לו די והותר, ואפשר אפוא לזרוע כל כמה שרוצים. צמיתים גם כן יש לו בלי סוף, יותר מן המספר הדרוש לעבודה בשדות. ובנוסף, אולי גם ברל-בנדט ירוויח משהו מהצד. הפריץ קבע את שכרו – חמש מאות רובל לשנה במזומן, לבד מכל המצרכים. עכשיו ודאי ייתן לו אלף רובל לשנה, או אחוז מסוים מכל דלי של יי”ש; זה פשוט יהיה עסק גדול, וברל-בנדט בנוי לזה. ואגב, גם הפריץ עצמו לא יתנגד לתוספת של עוד כמה אלפי רובל לשנה.

סבא הציע זאת לסיכובסקי והלה הסכים. מיד ניגשו לעבודה ובתוך חודשים ספורים קמה לה מבשלת שיכר מושלמת. ראשית היו צריכים לרכוש שבעים שוורים, שיזללו את ערימות גרעיני הלתת.⁶⁴¹ ברל-בנדט נטל אפוא את מרכבת האצילים, זו הרתומה לארבעה סוסים לרוחבה, יצא ביום ראשון לשוק של קאמניץ וקנה את השוורים. הפריץ היה שבע רצון מן הרכישה. ברל-בנדט קנה טוב ובזול, ובעיקר – ביושר. עשרה שבועות הואבסו השוורים במרעה ולאחר שהשמינו כראוי מכרו אותם במחיר של תשעים רובל לשור, שעה שבקנייה שילמו על כל שור ארבעים רובל בלבד.

עד שבא החורף כבר הספיקו פעמיים לקנות שוורים ולמוכרם, ובכל פעם ברווח טוב. העסק עם היי"ש התנהל למישרין, ועוד לפני החורף הרוויח הפריץ יותר מעשרים אלף רובל נקי. זה היה סכום מכובד, אפילו עבור פריץ עשיר! מובן מאליו שהפריץ היה מרוצה מאוד מברל-בנדט, ועל כן הפקיד בידיו את מכירת כל התבואות. גם את הסוחרים, שבאו דרך קבע אל הפריץ כדי לרכוש ממנו תבואה, שלח אל הקומיסר היהודי הצעיר. כך היה ברל-בנדט גם האחראי על הקניות ועל המכירות באחוזה. סיכובסקי התהלך בחצרו, מקטרת ארוכה בפיו, רגוע ונטול דאגות. העיסוק היחיד שנותר לו היה ציד וקבלת פני אורחים.

היחידה שלא שמחה על השגשוג הפתאומי הייתה הפריצה. בעיקר הרגיזה אותה העובדה שיהודי הוא שמנהל את כל העניינים, שהוא נעשה למין פריץ שכזה, בעל בית על כל החצר. בערקה – כך קראו לברל-בנדט בקיצור – היה בחור יפה תואר, גבה קומה וגנדרן. הוא לבש בגדים נאים יותר מאלה של הפריץ, שהיה אדיש לגמרי למראהו החיצוני. הפריץ הסתובב, בדרך כלל, בבגדים מוזנחים והתעצל אפילו להזמין חייט ולמדוד לעצמו בגדים חדשים, וגם זה חרה כמובן לפריצה. אך לברל-בנדט היו מעט מאוד עסקים איתה. כל עסקיו היו עם הפריץ, ורק עמו.

אבל היא לא שקטה וחיפשה כל הזמן הזדמנות להעליל עליו. היא ביררה וחקרה אודותיו אצל האקונום – איך מתנהג הקומיסר הצעיר, האם אין הוא גונב וכדומה. האקונום הבין כי הפריצה מבקשת לטפול על ברל-בנדט איזושהי עלילת שווא כדי להיפטר ממנו. הוא פער אפוא את פיו וסיפר עליו הרים וגבעות – שהוא פריץ לכל דבר, שהוא נוהג כגדול שבגדולים וסבור שהוא חשוב יותר מן הפריץ האמיתי, שאפילו האיכרים כמעט שאינם מבחינים בין הפריץ האמיתי לבין המתחזה. “תהיה חכם ותתפוס אותו בגניבה” – רמזה לו הפריצה – “ואז בערקה גם יחטוף מלקות.”

האקונום הבין כי הפריצה מצפה שפשוט יבדה עלילה מלבו. הוא מצא שלושה איכרים פיקחים, שהיו מובילים יי“ש לסבא בקאמניץ, והורה להם לומר שבכל העגלות שמובילות כמויות גדולות של יי”ש אל אהרן-לייזר, ישנן גם כמה חביות יי“ש המיועדות לזליג אַנדאַרקעס, אביו של ברל, שהוא בעל בית מרזח. האקונום ידע, שאם האיכרים יספרו שהם מבריחים חביות יי”ש אל אהרן-לייזר, הפריץ לא יאמין להם, שכן אהרן-לייזר נודע בקרב הפריצים כאיש ישר שלא יתעסק בשטויות כאלה. אבל על זליג – הפריץ עשוי להאמין, וזה יטיל כתם של ממש על ברל-בנדט. הוא העניק לכל איכר שלושה רובל כדי שיעידו, שהם עצמם מביאים לזליג חביות יי"ש.

לאחר שהאקונום השלים את תכניתו, הלך אל הפריצה וסיפר לה סיפור כזה, שעיקרו: הגויים מובילים יי“ש גנוב לאביו של ברל. הפריצה, שלא יכלה לכבוש את שמחתה, ציוותה להביא לפניה את הגויים, והללו אישרו שבעגלות היי”ש המיועדות לאהרן-לייזר יש גם חביות בשביל זליג. “האם תהיו מוכנים להישבע על כך?” – שאלה הפריצה.

“אנו מוכנים” – השיבו.

באותו זמן היה הפריץ במסע ציד, וכשחזר סיפרה לו הפריצה בהתרגשות, שהקומיסר אינו אלא גנב. הפריץ קרא לאיכרים, והללו חזרו ואמרו כי הם אכן מובילים יי"ש גנוב. הפריץ לא האמין להם ופקפק בדבר. הוא סיפר זאת לברל-בנדט והוסיף: “אמנם, קשה לי להאמין בכך, אבל בכל זאת עליך להוכיח לי שהאיכרים משקרים.”

ברל-בנדט נבהל עד מאוד. הייתה זו, ככל הנראה, הפעם הראשונה שבה איבד את עשתונותיו ואת ביטחונו. הסיפור הזה היה כל כך שטותי, מכוער ומרושע. כיצד יעלה בידיו להוכיח כי האיכרים משקרים? הוא סיפר זאת לאישתו והיא פרצה בבכי. תחושת אסון ירדה על הבית.

אישתו של ברל-בנדט נסעה הביתה והביאה את אביה, שמא יצליח הוא לעזור. סבא ניגש קודם כול אל הפריץ והטיף לו מוסר, כיצד הוא מסוגל להאמין לשקרים ולעלילות שכאלה. לאחר מכן טען בפניו, כי לו רצה ברל-בנדט לגנוב, היה עושה זאת בדברים יקרים יותר מאשר כמה חביות יי"ש. נהפוך הוא. הוא כל כך ישר והגון, עד שהוא מסרב אפילו לקבל “מתנה געלט”⁶⁴² מן הסוחרים שעובדים אתו. לא אחת החזיר מתנות יקרות ואפילו ניתק את קשרי המסחר עם האנשים האלה.

“אתה עצמך יודע” – טען סבא – “עד כמה אתה חשוב ויקר לו, אפילו יותר מאביו ומאמו, מאישתו ומילדיו. ברור שזו עלילה שצצה בראשו של מישהו בחצר שרוצה לחתור תחתיו…”

“אבל שלושה איכרים נשבעו” – אמר הפריץ, ואחר כך הוסיף: “גם אני לא כל כך מאמין לזה. אבל יש לי רעיון – ניתן מלקות לאיכרים… ואז נדע. נכה אותם חזק כל כך עד שיספרו את האמת.”

“זו הצעה חמורה מדי” – אמר סבא. “יש לי הצעה פשוטה יותר. תן לאיכרים האלה עבודה באיזה אסם, שיעבדו שם לבדם. בו בזמן תציב מאחורי הקיר איש פיקח וישר, שיקשיב לשיחתם. איכרים, אם הם שותפים לדבר עבירה, אוהבים לדבר על כך בינם לבין עצמם. מן הסתם ידברו על כך ויודו שנשבעו לשקר.”

הרעיון מצא חן בעיני הפריץ. “אני עצמי אעמוד מאחורי האסם” – הכריז. “ככלות הכול, העניין הזה נוגע גם לכבודי שלי. הפריצים האחרים כולם לועגים לי על שאני מעסיק יהודי כקומיסר. הם אומרים שעוד אשלם על כך ביוקר.”

מיד ציווה הפריץ לתת לשלושת האיכרים עבודה באחד האסמים, סמוך לארמונו, והוא עצמו הסתתר מאחורי הקיר כדי להקשיב לשיחתם. הוא עמד כך זמן רב, בוודאי כמה שעות. בהתחלה שוחחו ביניהם האיכרים על הא ועל דא, כדרכם של אנשים רגילים. אבל אחר כך הביע אחד מהם חרטה על שהסכים להצעת האקונום ונשבע לשקר. הרי הקומיסר הוא איש טוב ולמה זה מגיע לו? וכך דיברו ואף החלו לדון ביניהם שמא כדאי להודות שהייתה זו שבועת שקר. בתוך כך נכנס הפריץ לאסם. הגויים, כמובן, עמדו פעורי פה, המומים כמתים.

“נו, עכשיו לפחות תספרו לי מיהו זה שעומד מאחורי המזימה!” – אמר להם. “שמעתי את כל מה שדיברתם.” הם נפלו לרגליו ובבכי סיפרו לו את כל פרטי המעשה, מן ההתחלה ועד הסוף. הפריץ ציווה לקרוא לאקונום, הלה הגיע והפריץ שאל אותו: “אמור לי, האם אתה עצמך המצאת את הסיפור או שמישהו אחר נתן לך את הרעיון? אני רוצה לשמוע את האמת ורק את האמת, כי אם תשקר אכה אותך עד שלא תישאר לך עצם שלמה אחת.”

האקונום, שנבהל מאוד, הודה מיד שהייתה זו, במחילה, הפריצה עצמה שדחפה אותו לכך והוא בעצם אינו אשם. הפריץ, שלא אהב לחכות יותר מדי, קרא מיד לאישתו והעמיד אותה מול האקונום. הפריצה הודתה שאכן היא זו שדחפה את האקונום לכך, משום שרצתה להיפטר מבערקה שנוא נפשה.

וכך נסתיימה הפרשה: האיכרים קיבלו שישים מלקות וכמותם גם האקונום, שבנוסף נטלו ממנו את מִשְׂרתו והפכוהו לצמית פשוט, מעמד שממנו השתחרר זה כבר. בשל עגמת הנפש הרבה שנגרמה לו נישק הפריץ את ברל-בנדט על ראשו ואמר: “מכאן ואילך לא אסכים לשמוע שום הלשנה עליך.”

כאמור, סיכובסקי היה איש הגון מאוד, ומובן שהתנהגותה של אישתו פגעה בו והרגיזה אותו. הוא לא היה מוכן לדבר איתה ואף להתגורר במחיצתה סירב. מברל-בנדט ביקש לשפץ עבורו בית חדש ובינתיים עבר להתגורר באחוזתו השנייה.

ברל-בנדט גם דאג לריהוט הבית ולקישוטו. הוא נסע לבריסק והזמין שם אצל סוחרי הרהיטים את הריהוט היקר ביותר שמוכרים בוורשה. הבית סודר בטוב טעם בלתי רגיל. כל הפריצים שבסביבה התפעלו. הם התקשו להאמין שליהודי יכול להיות טעם טוב כל כך בדברים שכאלה. מעתה נהג הפריץ לבוא מידי יום במרכבתו אל ברל-בנדט. הדודה הכינה עבורו ארוחות טובות, ומאז הוא הוקיר והעריך גם אותה. היא הייתה קטנטונת ורזה – כפי שנראתה שעה שנישאה, כשהייתה בת אחת-עשרה – אבל פיקחית מאוד וחרוצה. היא הייתה ההיפך הגמור מבעלה, שהיה גבוה, שמן ויפה. לידו נראתה כמו ילדה.

סיכובסקי נסע להתארח אצל חבריו הפריצים, ולביתו שלו חדל להזמין אורחים – כל הפריצים כבר ידעו את פרטי הסיפור. מצבה של הפריצה היה הרבה פחות נעים – בעלה עזב אותה והפריצים כולם ריכלו על כך.

אביה של הפריצה היה בּוֹגוֹסְלָבסְקִי, פריץ עשיר שהתגורר ליד קאמניץ. הוא היה טיפוס סולידי; לא כל כך טוב והגון כמו חתנו, אבל חכם גדול, ובקרב הפריצים שבסביבה נחשב לאדם שקול ובעל ניסיון. היה לו בן, נוכל גדול, שנתפרסם כאחד מגדולי ההוללים שבפריצים. מילדותו בזבז הרבה מכספי אביו, אך האב הפיקח למד את הלקח ונטל מבנו את כל סמכויותיו באחוזה. הוא הודיע לכולם, גם לאקונום וגם לכל היהודים שעמדו בקשרי מסחר עמו, שלא יאמינו לבנו אפילו בשווה פרוטה, משום שאין בדעתו לשלם כלום.

בן זה – אחיה של הפריצה – שמע על המתרחש ובא אל אחותו שבאחוזת צ’כצובה, כדי לדון יחד עמה מה ניתן לעשות. היא בכתה בפניו עד בלי די, והוא הביע את נכונותו לרצוח את הקומיסר. “לא נורא” – אמר לה – “זה לא כל כך מסוכן להרוג ז’יד.”⁶⁴³

היא ביקשה לעצור בעדו, משום שחששה שישלם ביוקר על מעשה שכזה. בכל אופן, את בעלה ודאי לא תצליח להחזיר לעצמה באמצעים כאלה. הבן ההולל הסכים לדבריה ושניהם נסעו לאביהם.

האב אהב את סיכובסקי; הוא ידע שחתנו מרוצה מאוד מן הקומיסר היהודי. כאשר שמע על המהומה שחוללה בתו ועל העלילה שטוותה, רגז מאוד על חוסר הגינותה, אבל העמיד פנים שאינו יודע דבר ולא נסע לבקרה. הוא ידע שבסופו של דבר היא תיאלץ לבוא אליו כדי לבקש את התערבותו.

כשהגיעו השניים לבית אביהם, אחזה בבוגוסלבסקי בהלה גדולה: פניה של בתו השתנו לבלי הכר. הוא עשה עצמו כאינו מבין, ושאל: “מדוע באת לבדך, היכן סיכובסקי?” היא הרכינה ראשה ושתקה, והאח החל לספר את כל פרטי המעשה, אבל בצורה חד צדדית, לגמרי לטובת הבת. הזקן הפסיק אותו. “מוטב שהיא תספר בעצמה” – ציווה – “ואתה, צא מן החדר!”

כשנותרו השניים לבדם, הטיף לה הזקן מוסר. הוא אמר כי לבעלה לב זהב, שהוא עצמו מאוד אוהב אותו, ושהוא יקר לו ממש כמו ילדיו שלו, שעתה סובל אביה מכל הפרשה הזאת, ושבכלל היא נהגה שלא ביושר. מה רצית מן הקומיסר היהודי? מדוע רצית לאמלל את חייו? האם הוא גרוע מפולני שיכור? וכך הלאה. הבת האזינה לאביה ודבריו נכנסו ללבה. הוא דיבר עמה ארוכות, ועתה הכירה בטעותה. היא הבינה שאת האסון הזה המיטה על עצמה במו ידיה ושהיא זו שהרסה את חיי המשפחה שלה במחיצת בעל נהדר כל כך. היא בכתה בכי תמרורים לפני אביה. ואז אמר לה האב: “עדיין לא מאוחר מלתקן את המעוות. היודעת את כיצד? דרך הקומיסר… בקשי ממנו, והוא יסדר את הכול.”

זה כבר היה יותר מדי. לבקש מיהודון שהיא מתעבת – זה כבר מעל ומעבר לכוחותיה. אבל הזקן הרגיע אותה: “אינך צריכה ללכת אל הקומיסר עצמו, אלא לחותנו. הוא יהודי חכם מאוד, שבוודאי יצליח לסדר זאת.” חותן הרי אינו חתן, אלא משהו אחר לגמרי. הרעיון החל למצוא חן בעיניה. דבר אחד לא הבינה – מדוע זה יסכים אהרן-לייזר הזקן להשכין שלום, שעה שהיא רצתה לעולל דבר נבזי כל כך לחתנו.

“לא נורא” – השיב לה האב. “הזקן ירצה. הלא אמרתי לך שהוא חכם, יהודי מאוד חכם, והוא יסכים. הוא יאלץ לעשות זאת, משום שהמצב הנוכחי אינו נוח גם לקומיסר עצמו. הוא לא יחזיק זמן רב במשרתו בשעה שהפריץ מסוכסך עם אישתו רק בגללו. ועוד דבר לי אליך: לעולם אל תעזי עוד לנהוג כך בקומיסר. זו הפעם הראשונה והאחרונה. זכרי זאת! אף אחד אינו יכול לאחל לעצמו קומיסר טוב יותר, שמנהל את האחוזה במסירות כזאת!” לבסוף אמר לה האב לנסוע למחרת לביתה, והוא כבר ידאג לאהרן-לייזר.

בוגוסלבסקי שלח מכתב לסבא וביקשו לבוא אליו, לא בעניין עסקי אלא בעניין אישי. סבא השיב, כי השבוע פשוט אין לו זמן, הוא עסוק מעל הראש, אבל אחרי שבת יבוא אליו. סבא הבין מיד שבוגוסלבסקי רוצה לבקש ממנו שישכין שלום בין השניים. מפי בתו למד כי הפריצה מצטערת מאוד שבעלה נטש אותה ומבלה את כל זמנו עם ברל-בנדט. סבא דחה אפוא בכוונה תחילה את בואו לעוד שבוע, כדי שלפריצה יכאב הלב עוד קצת.

כשסבא הגיע סוף סוף, קיבל אותו בוגוסלבסקי באדיבות מופלגת ובחום וכיבדו בתה ובסיגרים טובים, כמו היה פריץ מכובד. בסופו של דבר הגיעה השיחה לעניין הבת, ובוגוסלבסקי סיפר כי הטיף לה מוסר לרוב. הוא ניהל עמה שיחה ארוכה והעמיד אותה על חומרת הדברים. עתה היא מתחרטת על מעשיה. היא בכתה בלי סוף, ועתה הגיע הזמן להתפייס. כיוון שלמשימה כזו אין מתאים יותר מסבא, שעליו אפשר לסמוך לחלוטין, צריך לנצל את הזמן ולא להאריך יותר מדי את העסק ביש הזה.

סבא נשא אז נאום גדול. הוא סיפר עד כמה הוא עצמו מצטער על כל העניין וטען בפני הפריץ שגם אם יצליח להשכין שלום, מי יודע מה יהיה בהמשך. “הבה לא נשלה את עצמנו” – אמר סבא. “הפריצים הצעירים, ההוללים, ובמחילה – גם נשות האצילים, אינם יכולים להשלים עם העובדה שיש קומיסר יהודי, שהפריץ מעניק לו את כל הסמכויות. הם אינם תופסים שיש יהודים ישרים כמו חתני. ובכל הקשור לבתך, אני מרגיש שבתוך תוכה היא פשוט שונאת יהודים, ובטח גם בעתיד היא תחפש משהו לטפול על הקומיסר.”

“ואף על פי כן” – המשיך סבא בנאומו – “צריך להתפייס, ואינני מסרב לבקשתך. יהודים הרי ידועים כאוהבי שלום. אני כבר אדאג לכך” – הוסיף ואמר – “ואתה מצדך תדאג שמכאן ואילך תתייחס בתך טוב יותר אל הקומיסר, על פי ערכו. התבונן מסביב בעצמך. כיצד נראתה האחוזה קודם לכן וכיצד היא נראית עכשיו. עכשיו יש סדר, ממש ‘אַ מחייה’.⁶⁴⁴ חוץ מזה, הוא הרי גם מכניס כל כך הרבה כסף, שאפילו הפריץ בעצמו כלל לא העלה על דעתו.”

“אמרתי לה את כל זה בעצמי וגם הטפתי לה מוסר” – אמר הפריץ הזקן – “עכשיו היא כבר תתנהג אחרת לגמרי.”

סבא נסע אפוא אל חתנו שבצ’כצ’ובה. מיד עם בואו הגיע המשרת וביקש מפָּן אהרן-לייזר לסור אל הפריץ. סבא הלך אליו. סיכובסקי קיבל אותו באדיבות ואמר לו, כי הוא אכן כועס מאוד על אישתו, שיכלה להרוס את בערקה ואת כל משפחתו. אבל קרה מה שקרה. לעולם כבר לא יאמין לשטויות שכאלה על הקומיסר, שטויות שעלולות היו לגרום למותם של חפים מפשע.

אף שסיכובסקי באמת רגז על אישתו, בכל זאת הבין סבא, שבתוך תוכו גם הוא מעוניין להתפייס איתה, אבל פשוט לא נמצא האדם המתאים שיעזור לו בכך. סבא דיבר ארוכות ובגילוי לב עם סיכובסקי, וסובב את השיחה לכורח שבעשיית השלום. ראשית, זה פשוט אינו יאה לפריץ; שנית, מן הסתם עתה תיטיב אישתו את דרכיה.

“יכול להיות” – העיר סבא – “שאין מישהו מתאים לטיפול בבעיה זו. ובכן, פריץ, דע לך כי אני בהחלט יכול לטפל בזה, ומכבודך לא תיגרע, חלילה, ולו גם שערה אחת.”

הפריץ הסכים, וכדי לסיים את השיחה הבלתי נעימה אמר: “ועתה הבה נדבר על בניית מבשלת שיכר…”

“לזה עדיין לא התכוננתי” – השיב סבא – “יש לנו עוד זמן.”

סבא עוד דיבר עם הפריץ זמן רב, ולאחר שנפרד ממנו לשלום הלך אל חתנו. גם עליו ציווה סבא לדבר עם הפריץ על התפייסות. הפרשה הזאת כבר צריכה להסתיים, ואם גם החתן ידחוף מן הצד, יחוסל העניין הרבה יותר מהר.

סבא נסע וברל-בנדט הלך אל הפריץ ודיבר אתו על הפיוס. הוא, ברל-בנדט, מבטיח כי יתייחס אליה כמו שהוא מתייחס אל הפריץ ויהיה מוכן לשכוח את כל מה שקרה. הפריץ אמר שמה שיעשה ברל-בנדט יהיה מקובל גם עליו.

בערקה הלך אפוא לפריצה, ובאותה שעה ישב עמה אחיה, הנוכל-ההולל, ששהה בביתה כל הזמן כדי שלא תתעצב. האח, בראותו את הקומיסר היהודי, מיהר להיכנס לחדר השני. הפריצה קיבלה את פניו של פאן בערקה באדיבות והם שוחחו ביניהם באריכות. שיחתם עלתה יפה, ובסופה אמר לה ברל כי הוא מוכן ללמד עליה זכות ולשכוח מהכול, העיקר שיהיה שלום. הברוגז הזה כבר עולה לו בבריאות. הפריצה ביקשה ממנו סליחה ואמרה: “אני יודעת שאתה אדם ישר. הבה נשכח מהכול.”

לאחר מכן שלח ברל-בנדט את אישתו לאביה, אהרן-לייזר, כדי שתדווח לו על כל השיחות שניהל עם הפריץ ואישתו. אהרן-לייזר כבר הגה תכנית כיצד להשכין שלום. הוא נסע מיד אל הפריץ וִילֶווינְסְקי, שהוא ואישתו היו ידידים קרובים של בני הזוג סיכובסקי. בזמן הסכסוך הגדול עם אישתו ביקר סיכובסקי כמה פעמים אצל הווילווינסקים. גם וילווינסקי היה מן הפריצים ההגונים, ונראה שבשל כך התיידד עם סיכובסקי, שאצלו שתו לשכרה ושיחקו בקלפים, אבל במידה.

סיכובסקי לא סיפר לווילווינסקי דבר על הסכסוך עם אישתו, וייתכן שהדבר נודע לו מאחרים. עתה, בכל אופן, סיפר לו סבא את הכול בפרוטרוט, והוסיף שלדעתו הזוג כבר רוצה להשלים, אבל עדיין לא נוצרו התנאים המתאימים לכך. “לכן אני מציע” – אמר סבא – “שתזמין אותו לבלות במחיצתך איזה ערב, ואישתך תזמין את מאדאם סיכובסקי; אלא שקודם כול תשלח אישתך להביא את הגברת, ורק אחר כך, כשהיא כבר תגיע, תשלח אתה להביא את האדון. הוא לא צריך לדעת שגם אישתו מוזמנת. כאשר הוא יגיע, תתחיל להכין אותו. תשוחח עמו על שלום והתפייסות, ואז אני אבוא לעזרתך. אתה רשאי לספר לו כי על הברוגז נודע לך ממני.”

ואכן, כך עשה וילווינסקי. הגברת הגיעה ראשונה ואחריה סיכובסקי עצמו. וילווינסקי הכניס אותו לחדר נפרד ובזהירות החל בשיחה על השכנת שלום. בתוך כך הגיע גם סבא, אבל הוא לא נכנס לחדר. וילווינסקי קם ואמר: “רעייתי לא מרגישה כל כך טוב. בוא ניכנס אליה.”

הם נכנסו יחדיו לחדרה של בעלת הבית, וסיכובסקי הופתע לגמרי: ליד אישתו של וילווינסקי ישבה לא אחרת מאשר הגברת סיכובסקי. האווירה הפכה למאוד לא נוחה. סיכובסקי ביקש לעזוב את החדר, אבל הם מנעו בעדו והוא נאלץ להישאר ולשבת. המשרתים הביאו לחדר כיבוד – תה עם עוגיות – ובזמן ששתו ושוחחו אמר וילווינסקי: “הרי הזמנתי לכאן גם את קוטיק, הבה נקרא לו לכאן, הרי תמיד נעים כל כך לבלות בחברתו.” סבא נכנס לחדר והתיישב ליד השולחן. כעבור זמן מה מצאו וילווינסקי ואישתו איזה תירוץ ויצאו מן החדר. סבא ניגש ישר לעניין.

הוא התחיל, כמובן, בנאום הגנה ארוך ודיפלומטי על הפריצה, שבעצם אין היא אשמה כל כך, וכן הלאה. הוא סיים בכך שעל סיכובסקי להושיט לאישתו יד לשלום כדי לשים קץ לדבר. סבא כחכח קלות בגרונו, ואז נכנס הזוג וילווינסקי. וילווינסקי נטל את ידה של הגברת סיכובסקי ואישתו נטלה את ידו של האדון סיכובסקי, ובכוח הובילו אותם זה אל זו. הם לחצו ידיים והתנשקו. היה ששון ושמחה. רתמו את הסוסים וכולם נסעו היישר לארמונו של סיכובסקי. הם בילו שם נהדר בצוותא, ובכך בעצם נסתיימה המריבה.

אז החלו זמנים טובים ביחסיהם של ברל-בנדט והפריצה. עכשיו יכול היה להיכנס אליה עם הודעות על מצב האחוזה והמשק. היא התייחסה אליו אחרת לגמרי, ואפילו הרשתה לעצמה לשאול אותו מה חדש בעולם ומה כתבו בעיתונים. היא בילתה במחיצתו שעות רבות. ואף על פי כן התמסר עתה הרבה יותר לעבודתו. הוא היה איש עמל חרוץ. בחורף קם בשש בבוקר, ובקיץ – בשעה ארבע, ומיד החל בעבודה. הוא לא רצה לסמוך על האקונום. בקיץ רכב במשך רוב שעות היום על סוס. הוא הגיע לכל מקום, השגיח על הכול, פיקח ונתן הוראות. בחורף בילה כמעט את כל זמנו במבשלה. הכול שם היה נקי ומצוחצח. אנשי מכס האקציז שבאו לבקר היו אחוזי התפעלות. הניקיון שלט בכל מקום – בעבודה ובמחלקות השונות, באסמים ובמחסנים.

השמועה על הניקיון והסדר נפוצה למרחקים, והפריצים השכנים, שאף הם היו בעלי מבשלות, באו לראות וללמוד. הם תמיד קבלו באוזני סיכובסקי, שאין הם מצליחים בשום אופן להשליט אצלם סדרים נאים כאלה. כה נקייה הייתה האחוזה – פועלים הרי לא חסרו, ותמיד טאטאו שם ושפכו חול. סיכובסקי התגאה בניקיון הבוהק של נחלתו. פריצים רבים רצו שיהודי יהיה הקומיסר שלהם, אבל הם חשבו שאין זה הולם ואין זה נאה ובשל כך הפסידו ממון רב. כל העבודה באחוזות נוהלה בצורה מיושנת. לא היה מי שיחשוב, ישנה, ישפר ויכניס חידושים. ברל-בנדט הזמין עיתוני כלכלה וניהול מגרמניה והשתמש בעצות רבות שקרא בהם.⁶⁴⁵

 

פרק שלושה-עשר: המרד הפולני    🔗

חייו של ברל-בנדט * חתונת בתו * המרד הפולני * איך כמעט הלקו את הפריצה * ברל-בנדט מציל את הפריצה * שמואל

לדודי ברל-בנדט היו ארבע בנות ובן אחד. ברל ואישתו היו מבוגרים מבתם הבכורה, ברכה, רק בשתים-עשרה וחצי שנים. חמשת ילדיהם נולדו בתוך חמש שנים, ובזה סיימו להביא ילדים לעולם. הם חיו בצ’כצ’ובה כמו נסיכים. חייהם לאחר הפרשה היו נפלאים, וזוג הפריצים התייחס אליהם כל כך טוב, כאילו היו בני משפחה. אפילו המפתחות לכל הרכוש נמסרו לידיהם. במשרדו של בערקה ניצב ארון גדול עשוי עץ אלון ולידו שידה, שם נשמרו כל תכשיטיה של הפריצה שלא נעשה בהם שימוש רב. אפילו את כספו שמר הפריץ בארון של בערקה.

ברל-בנדט גם דאג לבגדיו של הפריץ. סיכובסקי עצמו לא ידע אף פעם מתי ולאיזה בגדים יזדקק. ברל-בנדט היה נוסע לבריסק לקנות לו בד לבגדים. לעתים קנה בגדים גם עבור הפריצה. ברל-בנדט, או בקיצור, בערקה, הלביש את הפריץ ואישתו בבגדים יקרים ומפוארים הרבה יותר משאר הפריצים שבסביבה. כשנסע לבריסק, תמיד הביא לפריצה תכשיטים בשווי של כמה מאות רובל. פעם הביא לה צמיד ששוויו אלף וחמש מאות רובל, פעם פניני אלמוג ששוויים אלפיים רובל, וכל התכשיטים האלה היו מונחים אצלו בשידה. תמורת שירותים אלה דאג הפריץ שגם ברל-בנדט ובני משפחתו ילבשו בגדים מפוארים, וכשהחייט הגיע לאחוזה הזמינו בגדים גם להם.

כשמלאו לברכה, בתו הבכורה של ברל, חמש-עשרה שנה, אמר הפריץ שהגיע הזמן לשדכה. “אני עצמי אתן לה” – הוסיף ואמר – “אלף רובל לנדוניה (באותם ימים נחשבה נדוניה בסכום כזה למכובדת מאוד). גם הבגדים וכל הוצאות החתונה יהיו על חשבוני.”

ברל-בנדט פנה אפוא לשדכנים וביקש שיציעו לו שידוך הולם; זה היה פשוט ומהיר, ובתוך זמן קצר נחתמו ה“תנאים” באחוזת צ’כצ’ובה. הפריץ הציע כי אלף הרובל שהבטיח יישמרו בידיו של נאמן מבריסק, והורה לקנות לחתן על חשבונו שעון זהב עם שרשרת זהב ששוויים מאה וחמישים רובל.

כדי להביא את כל האורחים לטקס חתימת ה“תנאים”, שלחו מן האחוזה שתי מרכבות ושלוש עגלות. בעת הטקס הסבו הפריץ ורעייתו ליד שולחן קטן והשתתפו בשמחה יחד עם כל האורחים. למחרת הזמין הפריץ את כל האורחים לארוחת צהריים. את האוכל, שהוכן מבעוד יום, העבירו מביתו של הדוד אל ארמונו של הפריץ.

החתונה נקבעה לראש חודש ניסן, למועד שבו מופסקות כל העבודות במבשלה, מפני שבקיץ אי אפשר לייצר יי"ש. כל בני המשפחה – ואף אני בתוכם – הגיעו לחתונה בעגלות ובמרכבות שברל-בנדט שלח. אני זוכר שהגיעו שישה-עשר זוגות סוסים רתומים לכל מיני סוגי כרכרות, מרכבות ועגלות. עשרות סוחרים באו לחתונה, וברל-בנדט דאג למקום לינה לכולם. אחר כך הגיעה גם להקת הכליזמרים מקוברין, עם שעפּסל בראשם ועם טודרוס הבדחן.⁶⁴⁶

משפחתנו הקדימה לבוא שלושה ימים לפני מועד החתונה, שעה שהמבשלה פסקה לעבוד. במבשלה ניצבו אגנים גדולים מלאים מים חמים. אני, שמואל בנו של הדוד, וישראל, אחיו הקטן של אבא, התרחצנו באגן כזה. סמוך אלינו עמד אגן מלא מים קרים, ואחד השקצים⁶⁴⁷ הצעירים התיז עלינו קצת מים קרים; אנחנו צחקנו, אבל את שמואל, ה“בן יחיד” של ברל-בנדט, זה הרגיז. הוא אמר לו שיספר על כך לאביו והשייגעץ יקבל מלקות.

האיכר חשב ששמואל מהתל בו והמשיך בשלו, אבל זו כלל לא הייתה מהתלה. שמואל, ה“בן יחיד”, חזר הביתה ובכה בפני אביו, שאנדרי השייגעץ התיז עלינו מים קרים בזמן שישבנו באגן החם. בגללו יכולנו להצטנן. אביו, שלא טרח לערוך חקירות ובדיקות, זימן את האחראי על הענשת האיכרים והורה לו לתת לאנדרי חמש-עשרה מלקות. פסק הדין בוצע ללא הנד עפעף. אנדרי בא ונפל לרגליו של שמוליק הקטן, בכה וביקש מחילה. זה היה מחזה נתעב, אבל אנחנו התפעלנו מעצמתו של אביו.

החתונה הייתה נהדרת. הוגשו מאכלים יקרים, ובשרים למיניהם אף הם לא חסרו. הפריץ ציווה להוציא לכבוד החתונה את כל כלי הכסף שברשותו כדי להוסיף גם יופי לשמחה. הפריץ והפריצה עמדו סמוך לחופה, וסעודת המצווה נמשכה משש בערב ועד שש בבוקר. למחרת היום הזמין אליו הפריץ את כל האורחים לסעודת צהריים, מלווה בנגינתם של הכליזמרים. הוא התפעל מנגינתם של שעפּסל ולהקתו ואמר כי מימיו לא שמע נגינה יפה כל כך. האורחים חגגו כל הלילה באחוזת הפריץ, ואף הוא עצמו רקד עם בערקה ועם הסוחר ר' ישראל-שמואל מבריסק, יהודי ליצן וממולח, שהתבדח כל הזמן עם הפריץ לקול צחוקם של הפריצה והאורחים.

ביום השלישי לאחר החתונה נסעו כל הסוחרים וידידי המשפחה לדרכם. אנו, הקרובים, כמה מנייני אנשים, נשארנו לכל שבעת ימי המשתה, ועמנו נשארו גם שעפּסל ולהקתו.

הפריץ ורעייתו לא התעייפו מן השמחה. הפריצה אף הודתה שעד כה לא הכירה את היהודים. מהעריסה הרגילו אותה: “ז’יד וועזמע וו טאָרבו”⁶⁴⁸ – כלומר: היהודי ייקח אותך וישים בתרמילו.⁶⁴⁹ כל הזמן היא שמעה: “זי’ד, ז’יד”, וזה הפחיד אותה ואיים עליה. כעת נוכחה שהיהודים הם עם חביב ושאפשר לשמוח במחיצתם.

תמו שבעת ימי המשתה וכולנו חזרנו למקומותינו. הפריץ העניק לשעפּסל מאה רובל וטבעת משובצת יהלומים ששוויה מאה וחמישים רובל, וביקש ממנו שיואיל לבוא אליו כל אימת שיתבקש. שעפּסל ועוד שני כליזמרים אכן נהגו לבוא אל הפריץ ארבע פעמים בשנה כדי לנגן בנשפים שלו, ובתמורה קיבל בכל פעם מאה רובל. את ארוחותיהם סעדו הכליזמרים על שולחנו של ברל-בנדט.

שעפּסל נתפרסם בין הפריצים, ורבים מהם הזמינוהו לנגן גם אצלם. בדרך כלל סירב להם, בתירוץ שאין הוא יכול להותיר חתונה יהודית בלי כליזמרים. רק אצל פאן סיכובסקי טוב הלב היה מוכן לנגן. שעפּסל אף פעם לא שתה יי"ש ורק לגם מעת לעת, כמו אישה, כוסית קטנה של יין מתוק, ותמיד רק כוסית אחת. הייתה לו הופעה נעימה ושקטה. הוא לא דיבר אלא מילים ספורות ואף פעם לא שמעו אותו צוחק. כשר' אַבעלע⁶⁵⁰ הליצן היה מפזר בדיחות על ימין ושמאל, וכולם התגלגלו מצחוק, רק אז אפשר היה לראות מין חיוך קטן על שפתיו, כמו על שפתי אבי.

ככה חי לו דודי ברל-בנדט באחוזת צ’כצ’ובה אצל הפריץ סיכובסקי. אבל אין זה הכול. הזכות האמיתית נתגלגלה לידו בימי המרד הפולני המפורסם,⁶⁵¹ כאשר הציל את אדונו שעה שפריצים רבים אחרים נתלו או נורו. בזמן המרד שכנע ברל-בנדט את סיכובסקי שלא לצאת ליער שמא ישלם על כך בחייו.

מוּרַאוויוֹב⁶⁵² המפורסם מינה בכל מחוז שבאזור וילנה שני מושלים צבאיים,⁶⁵³ צירף אליהם קוזקים, והורה להם לבדוק את כל האחוזות שבמחוז ולברר מי מן הפריצים נשאר בביתו ולא הסתפח לחבורות המורדים שביערות. מוראוויוב התיר למושלים הצבאיים להלקות את הפריצים, את נשותיהם ואפילו את ילדיהם, ובכוח המלקות להציל מפיהם להיכן בדיוק הלכו אותם פריצים ומדוע אינם בבתיהם. הקוזקים אכן הילקו בפרגוליהם אצילים ואצילות ואף ילדים בני עשר.

משהגיעו המושל הצבאי של שרשוב ועמו חמישים קוזקים לאחוזת צ’כצ’ובה, לא מצאו את סיכובסקי. הלה יצא מביתו והלך למקום כלשהו. המפקד פנה אל הפריצה ושאל אותה בכעס היכן נמצא בעלה, “המורד”. היא נבהלה ובפנים חיוורות מפחד השיבה שהוא יצא זה עתה ועוד מעט קט יחזור. המפקד לא המתין וצרח אל הקוזקים: “מלקות! ולא להפסיק עד שהיא תגלה היכן נמצא בעלה.”

הקוזקים כבר עמדו להלקותה; הו, איזה מחזה! הם כבר רצו להתחיל ולספור את המכות, אך באותו רגע בא ברל-בנדט במרוצה והודיע למפקד, שהפריץ יצא ממש עכשיו מן הבית ומיד יחזור. “אני ערב לו” – אמר ברל בביטחון. “תחזיק בי, ואם בתוך רבע שעה הוא לא ישוב, אתה רשאי להלקות אותי ואפילו לירות בי.”

ברל שלח את המשרתים להביא את הפריץ מהר ככל האפשר; הוא ידע היכן יש לחפשו. הפריץ אהב לטייל לבדו בשדרות שמאחורי החצר.

המפקד הביט בברל-בנדט: גבה קומה, בריא, יפה תואר, בגדיו נאים. הוא פשוט מצא חן בעיניו. בנוסף על כך, בפיו הייתה רוסית טובה, דבר נדיר מאוד בקרב הפריצים. הוא שאל: “מי אתה?”

“אני הקומיסר של האחוזה” – ענה ברל.

כשנשאל אם הוא פולני, השיב ברל כי הוא יהודי, וגם תשובתו זו מצאה חן בעיני המפקד. הוא ציווה על הקוזקים להניח לפי שעה לפריצה והמשיך לדבר עם הקומיסר היהודי. בתוך כך חזר הפריץ. “אתה צריך להודות ליהודי שלך” – אמר הקצין לסיכובסקי. “לולא הוא, הייתה אישתך חוטפת מלקות.” הוא הזהיר את הפריץ שלא יעז לצאת מאחוזתו לאחר שהוא וחייליו יעזבו, שכן הוא עלול לחזור במפתיע, ואם לא ימצא אותו בבית, לא ימתין אפילו עשר דקות. אישתו וילדיו יקבלו מלקות אכזריות – “לא אחוס עליכם יותר, מרדנים שכמותכם!” לאחר שהיטיבו החיילים את לבם באכילה ובשתייה, הם וסוסיהם, נטלו עמם חבית אלכוהול של עשרה טעפּ ויצאו לאחוזה אחרת.

הפריצה נפלה למשכב בשל הפחד והבושה והייתה במצב אנוש. ברל-בנדט, שדאג לה מאוד, שלח בכל יום מרכבות לבריסק כדי להביא רופאים שיטפלו בה. כעבור כמה חודשים שבה הפריצה לאיתנה. לאחר שהבריאה אמר לה סיכובסקי בנוכחות הקומיסר: “את רואה איזה מזל יש לך שהעלילה שרקמת נגד בערקה לא הצליחה? קיווית אז שבערקה יקבל מלקות ויגורש מן האחוזה, ועכשיו היה זה הוא שהציל אותנו. תארי לעצמך מה יכלו הקוזקים לעשות לך עם פרגולי הברזל שלהם, לולא בערקה.”

סיכובסקי נשאר לשבת בביתו ולא יצא מתוכו במשך כל תקופת המרד. בערקה ניהל את האחוזות עם איכרים שכירים. הם אהבו אותו, ורק אצלו היו מוכנים לעבוד בשדות, כמובן תמורת שכר גבוה במיוחד. באחוזות אחרות לא זרעו כלום, ובמקומות שהתבואה כן צמחה, נשפכו הגרעינים מן השיבולים ואי אפשר היה למצוא קוצרים, אפילו תמורת כסף טוב. האיכרים עשו זאת בכוונה, כדי להרגיז את הפריצים. איכרים מכל הסביבה הגיעו לאחוזות, כפתו את הפריצים והחזירו להם את המלקות שחטפו מהם קודם לכן.

ואילו לברל בנדט הייתה, בימי המרד, עבודה רבה מן הרגיל. מלבד האיכרים, שצריך היה להרגיעם, היה עליו לדאוג שהפריצים לא יגררו את סיכובסקי אל היער. במקום הפעילות הממשית שהפריצים תבעו ממנו, העניק להם סיכובסקי – הודות להשפעתו של ברל-בנדט – תמיכה כספית, בכל פעם כעשרת אלפים רובל. כך היה בטוח, פחות או יותר, משתי הסכנות.

לא קשה אפוא להבין עד כמה הוקירו בני הזוג סיכובסקי את ברל-בנדט. לאחר המרד, כשסיכובסקי שב ונסע במרכבה פתוחה, רתומה לזוג סוסים, נסע כך גם בערקה. כך הוא חי שלושים וכמה שנים. סיכובסקי עזר לו להשיא את חמשת ילדיו ונתן לכל אחד נדוניה בסך חמש מאות רובל, משום שלאחר המרד כבר היה הרבה פחות עשיר.

בערקה נפטר בגיל חמישים ומשהו. ילדיו לא היו מסוגלים למלא את מקומו. בנו שמואל אמנם היה איש הגון, אך חסרו לו השכל והמרץ של אביו. סיכובסקי מסר לשמואל את ניהולה של אחוזה שנייה, קטנה יותר מאחוזת צ’כצ’ובה. כך הצליח לפרנס את כל המשפחה, אולם זה כבר לא היה אותו הדבר כמו בימיו של האב.

כשמתו סיכובסקי ושמואל (שמואל נפטר צעיר לימים), נתנו הפריצה ובנה לדבורה, אישתו של ברל-בנדט, חמש מאות רובל, ודבורה חזרה לקאמניץ. היא גם קיבלה בירושה מחותנה בית גדול ובו התגוררה מכאן ואילך.

 

פרק ארבעה-עשר: ימים טובים    🔗

ראש השנה ויום כיפור * האימה * מלקות * הברכה לילדים * הפחד בבתי הכנסת * אצל החסידים * סוכות * שמחת תורה * ימים טובים בכלל * איך חגגו אצלנו יום טוב

לקראת הימים הנוראים הגיעו ברל-בנדט וכל בני משפחתו לקאמניץ, כמו כל היישובניקים.⁶⁵⁴ הם התארחו בביתו של סבא, ולכבודם הכינו שלושה חדרים. הוא הביא עמו עגלה מלאה כלי מטבח וכלי שולחן. כך בילו כולם את שלושת הימים, של ראש השנה ושל יום כיפור. משפחתו של סבא מנתה חמש בנות, מתוכן שלוש נשואות עם ילדים; ושלושה בנים, מתוכם שניים נשואים עם ילדים. היה שמח.

ברל-בנדט אהב לאכול עם משפחתו בנפרד, אבל בראש השנה, כשחזרו מן התפילה, היה גם הוא צריך לבוא לקידוש בבית סבא. על השולחן היו מונחים סוגים שונים של עוגות טוֹרְט,⁶⁵⁵ פִּירוּשקעס,⁶⁵⁶ עוגות ביצים עם פירורי שקדים וסופגניות סוכר שסבתא נהגה לאפות ושמן יצא בכל העיר בשל טעמן המשובח. הבית היה מלא באנשים – כולם בני המשפחה.

מוקדם בערב ראש השנה, בשעה שלוש, התאספו בביתו של סבא כל הילדים והנכדים, אפילו בני השבע והשמונה, וכן כל בני משפחתו של אחי סבא. הגישו תה עם לעקעך, מיני מרקחת פירות ושנאַפּס מתוק. כולם אכלו ושתו ואחר כך הלכו לבתי המדרש שבחצר בית הכנסת כדי לומר סליחות. ראשונים הלכו הגברים עם הבנים, אחר כך הנשים, הבנות, הכלות והנכדים. אני זוכר שפעם ספרתי את בני משפחתנו שהלכו לסליחות: לא אחד, לא שניים, לא שלושה.⁶⁵⁷ ספרתי יותר מארבעים…

ההליכה לסליחות הייתה כל כך עליזה – נראה היה כאילו חיילים צועדים בסך. כבר אמרו על כך בעיר: “גדוד הצאר” שוב צועד, משום שבבתי המדרש לא העז איש להתחיל בסליחות לפני בואו של “הגדוד”. בחצר בית הכנסת נתחלקה המשפחה: זה הולך לומר סליחות בבית המדרש הזה, ואילו חברו הולך לבית המדרש האחר.

סבא נהג לומר את הסליחות של ערב ראש השנה ושל ערב יום כיפור בבית המדרש הגדול והישן. היה לו מקום שמור ב“מזרח”,⁶⁵⁸ ליד הרב. מקום נוסף היה לו בפינה ליד ה“מזרח”, ועוד מקום בצד דרום, ליד החלון הראשון. בראש השנה וביום כיפור התפלל סבא בבית הכנסת, שם היו לו שלושה מקומות ב“מזרח”: עבורו, עבור אחיו מרדכי-לייב ועבור ה“בן יחיד” של האח. ברל-בנדט התפלל בבית המדרש החדש וגם שם היו לסבא שני מקומות: אחד ב“מזרח” והשני בדרום, גם זה מקום מכובד בהחלט. רק אבא היה חסר, שכן בראש השנה הוא נסע אל הרבי.⁶⁵⁹

בלילו של ערב יום כיפור לא הלך איש מבני המשפחה לישון. כל המשפחה נתכנסה אצל סבא לטקס כַּפָּרוֹת.⁶⁶⁰ קודם לכן כבר קנתה סבתא כמה תריסרי תרנגולים ותרנגולות. בעלי בתים נכבדים בעיירה נהגו לשלוח באותו ערב את “כַּפָּרוֹתיהם” אל ביתו של סבא, משום שהשוחט, שבמשך כל הלילה התרוצץ בין בעלי הבתים החשובים כדי לשחוט את עופותיהם, הגיע קודם כול אל סבא. לשם כך הוכנה בביתו של סבא אורווה גדולה, והרבה בעלי בתים שלחו לשם את תרנגוליהם, כמובן בהסכמתו.

באותו ערב היה השולחן ערוך עם יינות מתוקים, לעקעך ומרקחת פירות. הנוכחים החלו בטקס הכפרות. מקצתם בירכו לעצמם ומקצתם בירכו עם הילדים הקטנים. אחר כך שתו “לחיים” עם השוחט, אכלו משהו לקינוח, והשוחט החל לשחוט את ה“כפרות”. הטקס הזה נמשך כמה שעות. בשעה ארבע בבוקר הלכו כולם לומר סליחות, ואילו הנערות והנערים הקטנים הלכו לישון.

מאז שהייתי בן שבע נהג סבא לקחת אותי עמו לסליחות. את ישראל בנו, שהיה בן גילי, לא לקח. ישראל כלל לא התעניין בסליחות, ואילו לי זה היה יקר וחשוב מאוד ותמיד הפצרתי בסבא שייקח אותי. כשסבא אמר יחד אתי, בערב ראש השנה, את “הסליחות הגדולות”,⁶⁶¹ הוא בכה נורא, וגם אני, בלית ברירה, בכיתי עמו. נהרות של דמעות זלגו מעיני, וסבא היה שבע רצון שנכדו בוכה. אולי בזכות דמעות הילד יעזור אלוהים לכולנו.

סבא בכה בסליחות כל כך חזק, עד כי רגליו רעדו. כשחשתי בברכיו הרועדות של סבא, הייתי מצמיד בכוונה את ברכי לברכיו, כדי שגם בי תתעורר רעדה כזו. אני זוכר שזה אכן השפיע עלי מאוד והבכי שלי עלה מעלה מעלה, למדרגה העליונה. נראה שזה מאוד מצא חן בעיני סבא, והוא לקח אותי עמו אפילו כשלא ביקשתי. סבא היה בכיין גדול, וכנראה הוריש לי את התכונה הזאת. גם עכשיו, כשאני שומע קול בכי, אפילו בשל סיבה פעוטה וקלת ערך, מיד נוצצות דמעות בעיני.

בערב יום כיפור, בשעה שתים-עשרה בצהריים, הלך סבא עם כל המשפחה להתפלל מנחה. סבא חילק חמישים רובל לצדקה, אחיו – שלושים, וכל האחרים – חמישה-עשר או עשרים רובל. הנשים נתנו צדקה בנפרד. וכך תרמה משפחתנו, בסך הכול, צדקה לרוב.

על רצפת בית הכנסת פיזרו שחת וליד דלת הכניסה הונחה ערימה קטנה. כל בעלי הבתים החשובים נשכבו שם, והשמש הראשון,⁶⁶² לבוש קיטל ורצועה גדולה בידו, עמד לידם ומנה לכל אחד מהם ארבעים מלקות. הוא היה מונה בלשון הקודש: אחת, שתיים, עד ארבעים.⁶⁶³ היהודי נשכב לכל אורכו, לבוש בבגדיו העליונים, והשמש הצליף למטה ואחר כך למעלה, על הגב. תוך כדי כך היו המוּלקים מכים “על חטא”⁶⁶⁴ על חזותיהם. העניים לא “זכו” למלקות, משום שתמורת פסק הדין הזה היה צריך לשלם כסף טוב לשמש. כשהגיעו הרבה בעלי בתים, הם היו עומדים וממתינים בתור. בעלי הבתים החשובים יותר היו הראשונים לקבלת המלקות. כשבא סבא לבית הכנסת, מיד השתטח, והשמש החל למנות. אני מאוד רגזתי שסבא שוכב והשמש מרביץ לו…

בערך בשעה אחת וחצי חזרנו הביתה. מיד ניגשו כולם לאכול את העופות עם האטריות. גמרנו לאכול ובירכנו בחיפזון. סבא החל לברך את הילדים בצד אחד של החדר, וסבתא בצד האחר.⁶⁶⁵ הוא קרא לכל הילדים בשמם, על פי הסדר, קודם כול הבנים הבוגרים, הבנות והכלות; אחר כך – הבנות של בנותיו והכלות של כלותיו. לטקס הברכות הביאו אפילו עוללים קטנים בני שבועיים. סבא החל קודם כול לברך את הגברים, למן הגדול ועד לתינוק בן השבועיים, שאמו עדיין נשאה אותו בזרועותיה על כרית קטנה. הוא שם את ידיו על ראש הילד ובירך. אחר כך בירך גם את הנשים, שוב לפי אותו הסדר.

בזמן הברכות געה סבא בבכי מר ונורא, שיכול היה להמיס אפילו אבן. כולם, כמובן, בכו עמו, הגדולים עם הקטנים. באוויר נישאה מין עירבוביה של קולות בכי שונים ומשונים – עבים, דקים וצרחניים. מתבונן מן הצד יכול היה לחשוב שהעיר נחרבה.

מיד לאחר שסיים סבא לברך עברו כולם אל סבתא. גם מעיניה זלגו דמעות, אבל שום קול לא נשמע. היא רק הניחה את ידה הכחושה על ראש הילד ודמעותיה זלגו חרש, חרש, חרש…

טקס הברכות נמשך יותר משעתיים. סבא תמיד איחר לבית הכנסת והגיע כשהמקום כבר המה מפה אל פה אנשים שהמתינו לו עם “כל נדרי”.

הו, ימי כיפור של פעם… אלי הטוב, מה שאז היה!

עדת המתפללים בבית הכנסת בשעת “כל נדרי” נראתה נרגשת ואחוזה פחד גדול. כולם עומדים, מוכנים ומזומנים כביכול ללכת אל עולם האמת. כולם לבושים קיטלים לבנים,⁶⁶⁶ חגורים אבנטים מרוקמים בזהב ובכסף, עטופים בטליתות וחבושים כיפות, אף הן מוזהבות ומוכספות. הכיפה והאבנט של סבא עלו עשרות רבות של רובלים, אבל היו שם, בבית הכנסת, מלבושים הרבה יותר יפים. אפילו העניים חבשו כיפות לבנות רקומות במשי צבעוני.

וכל כך הרבה נרות נצצו בכל הנברשות התלויות שנשתלשלו בחבלים מן התקרה. נרות ניצבו גם על השולחנות, בתוך תיבות חול קטנות.⁶⁶⁷ כל יהודי ביקש להדליק נר לנשמת הוריו,⁶⁶⁸ שיאיר למן “כל נדרי” ועד למחרת בערב, לאחר תפילת “נעילה”. האור הגדול בהק על כיפות המשי המוזהבות והמוכספות, על הקיטלים הלבנים והטליתות – ועל פני כולם הייתה נסוכה איזו ארשת של קדושה. איש לא חשב אז על גשמיות או על ענייני חול.

ה“עולם” בכה והתחנן לפני אלוהים שימחל לו על כל העבירות, שיעניק לו שנה טובה, שנת בריאות. כל אחד שפך את לבו ואת נהרות דמעותיו לפני ריבונו של עולם. היללות והקולות של הנשים חדרו אל עזרת הגברים ושיברו את הלבבות, וגם הגברים פרצו בבכי מר, ממש כמו הנשים.

עתה, כאשר כל חוויית יום כיפור נחלשה, והאימה הגדולה של יום זה כבר אינה שולטת בנו, קשה עד מאוד לתאר את לילות “כל נדרי” של פעם בבתי הכנסת ובבתי המדרש! הקירות בכו, אבני הרחוב נאנחו ודגים במים רעדו. ואיך התפללו אותם יהודים, שבכל השנה התקוטטו ביניהם בשל גרוש אחד לפרנסה! אין שנאה ואין קנאה, אין תאווה ואין חנופה, אין לשון הרע ואין רכילות, אין אכילה ואין שתייה. כל הלבבות וכל העיניים נשואים למרום, וישנה רק רוחניות – נשמות בלי גוף. מעמוד החזן זורמים ניגונים נלבבים העוטפים את כל הלבבות.

בגיל שתים-עשרה התחלתי ללכת עם אבא ל“כל נדרי” בשטיבל החסידי. כאן כבר היה “כל נדרי” מסוג אחר לגמרי, ותפילת יום כיפור שלהם מצאה חן בעיני הרבה יותר מזו של המתנגדים. בשטיבל החסידי לא נשמעו קולות בכי ולא יללות, איש לא התייפח. כאן התפללו באומץ לב גדול. מי שניחן בקול יפה, התפלל בקול רם ועולץ; ומי שלא – התפלל בשקט ובנועם, וכולם שרו ניגון נלבב. בלי חזנים ובלי חזנוּת. בעל התפילה אמר את המילים בניגון נאה וכולם חזרו אחריו.

אחרי “כל נדרי” נשארו חסידים רבים, צעירים וזקנים, ללון בשטיבל. הם שכבו על השחת שפוזרה על הרצפה. זה היה מוזר ומופלא. אהבתי מאוד לעשות שם את הלילה, על השחת, לאחר “כל נדרי”. החסידים שכבו ופיזמו במשך כל הלילה מיני ניגונים נלבבים, ותחושה של מתיקות ליוותה את השינה. המלמולים הערבים הדהדו באוזניים והשינה הייתה קלה, כמו נמנום. מתעוררים לכמה דקות ושוב חוטפים תנומה קלה. וסביב-סביב שרים, שרים, בשקט, בשקט…

בבוקר יום כיפור החלה התפילה בשעה עשר, ושוב ברעש ובהמולה, כחיילים במצעד, ושוב הם מתפללים בטוב טעם. הם פתחו את התפילה במין צעקה היוצאת מן הלב, וכך ניצבו כל החסידים על רגליהם עד השעה שתים-עשרה. אחר כך החלו למכור את העליות,⁶⁶⁹ בדיוק כמו אצל המתנגדים. אבל גם מכירה זו נעשתה בטעם. החסידים, המשוררים והזקנים שוב שכבו על השחת ושוב זימרו איזה ניגון. לא ניגון אחד אלא כמה: בפינה זו ניגון כזה, בפינה אחרת – ניגון אחר, בדיוק על פי הרבי של כל אחד – חסידי קארלין את ניגוניהם שלהם, חסידי סלונים את הניגונים שלהם, וחסיד אחד בודד, שנשתייך לרבי מלובאוויץ',⁶⁷⁰ שר את ניגונו שלו. וכל הניגונים הללו, שנזדמזמו ברגש, נתלכדו יחד ונתפשטו בכל האיברים.

ולאחר מכן התחילו בתפילת מוסף. ישנם חסידים רבים שכלל אינם רוצים לומר פיוטים. הם העדיפו את השירה היראית היוצאת מן הלב על פני התפילה הרגילה, ופיזמו אותה לעצמם חרש.

יום כיפור אצל החסידים כל כך מצא חן בעיני, עד שגם בראש השנה הייתי הולך לשטיבל, ואפילו בלי אבא (הוא היה נוסע אז לרבי).

במוצאי יום כיפור, לאחר תפילת מעריב, באו כל הילדים והנכדים אל סבא. שוב אכלו לעקעך ומרקחת פירות ושתו יי"ש, ולאחר מכן אכלו את תרנגולי הכפרות. אחר כך בא האח עם כל בני משפחתו, והשמחה הגדולה נמשכה עד חצי הלילה.

רק אבא, כפי שכבר אמרתי, היה חסר בראש השנה. הוא היה אצל הרבי. קודם אצל הרבי מקוברין ואחר כך בסלונים. בערב יום כיפור הוא בא לטקס הברכות אצל סבא – וזהו זה. ביום כיפור הוא התפלל בשטיבל של החסידים, ובזכות זה, במוצאי יום כיפור הייתה השמחה בבית אבא גדולה עוד יותר. כבר בשעה שמונה החלו החסידים להתאסף בביתנו, השתכרו, שרו ורקדו כל הלילה.

לי היו אפוא שתי דרכים שונות לשמוח: אצל סבא ואצל אבא. ואני הייתי במקום שהשמחה הייתה גדולה יותר, ועל פי רוב בשני המקומות גם יחד.

למחרת יום כיפור הייתה מגיעה מרכבה מאחוזת צ’כצ’ובה, כדי להחזיר את ברל-בנדט ואישתו. היו גם כרכרות לילדים ולמשרתות וקרון בשביל כל החפצים וכלי המטבח. כל בני המשפחה באו להיפרד מהם ושוב היה שמח.

בכלל, כל חג נדרשנו כולנו לבוא לביתו של סבא. הגדולים אכלו את שתי הסעודות בביתם, ואילו כל הילדים הקטנים אכלו אצל סבא. החדר הגדול המה מקטנים ומגדולים שאכלו ושתו. השמחה הייתה כל כך גדולה, עד שסבא לא הרשה לעצמו לנוח את מנוחת הצהריים הרגילה שלו. במשך כל היום הוא הסב ליד השולחן ורווה נחת מכל ילדיו. הוא אהב את זה, וככל שרעשו והשתובבו יותר – גדלה הנאתו. קולות הצחוק והמשובה של הגדולים והקטנים החרישו אוזניים, ואילו הוא פשוט היה מדושן עונג. מדי פעם היה עובר לשולחן אחר והתקרב לחבורת ילדים זו או אחרת, התבונן בהם ושבע נחת. סבתא קנתה לכבוד יום טוב שקים שלמים של אגוזים, ובכל פעם נתנה מהם לילדים. אלה שיחקו באגוזים ופיצחו אותם ברעש, ואלה מזגו יין לכוסיות. היה שם, במילה אחת: רעש.

אבל אצל אבא השמחה הייתה חסידית. בסוכות, בביתו של אבא, נישא כל הבית אל-על מן השירים והריקודים שנמשכו ימים ולילות. לאחר שהחסידים סיימו את תפילתם בשטיבל, הם אכלו בחיפזון את סעודתם בבית ומיהרו לבוא אל אבא, ואז החלו הריקודים והשירים.

בשמחת תורה היה אצלנו מנהג משנים קדמוניות: שני חסידי קוצק, יאַנקל ושעבסל הסופר, ועמם כמה עשרות נערים, פשטו בכל העיר, הוציאו מן התנורים את התבשילים עם הצימעס,⁶⁷¹ את האווזים הצלויים ואת דברי המאפה, הביאו את כל האוכל לביתנו ושם הפכו עולמות.

אני מודה שבין הנערים שהתרוצצו עם החסידים ועזרו להם לערוך את הפוגרום בתנורים עם התבשילים הייתי גם אני. אני זוכר איך רצנו לאיזשהו בית, התנפלנו על התנור ולקחנו את האוכל. בעלות הבית לא הרשו לנו לקחת את הכול, אבל מי בכלל שמע להן? פשוט לקחנו ככל שאִוְותַּה נפשנו ורצנו הלאה. את האוכל “השדוד” הביאו הנערים ישר אלינו.

כמה שבועות לפני חנוכה החלה פרשת משחקי הקלפים,⁶⁷² אבל אלה כלל לא היו דומים למשחקי קלפים שערורייתיים ורצחניים שמתנהלים, בעוונותינו הרבים, בימינו אלה. באותם ימים הייתה כל המשפחה מתאספת אצל סבא, וכל אחד שיחק בשמו של אחד הילדים. כל אחד לקח תחת חסותו ילד אחר, ואת כל מה שהרוויח במשחק נתן לו. רק לעתים רחוקות הפסיד מישהו עשרה גולדן. בדרך כלל היה ההפסד בין שלושים לשבעים וחמש קופיקות.

כך בילתה המשפחה את הערבים שלפני חנוכה, כל יום כמה שעות, ובחג עצמו שיחקו לפעמים עד חצות. כל ערב שיחקו כך, עד ליל “נִיטְל”:⁶⁷³ משחק בקלפים נחשב בערב זה למצווה, וכן נהגו שלא ללמוד באותו לילה. אבל אחרי “ניטל” נפסק לגמרי המשחק בקלפים.

אני זוכר כמה רציתי לבקש ממישהו מבני המשפחה שישחק בשבילי. אבא לא הרשה לי להשתתף בזה ותמיד עשה אתי עסקה. הוא היה שואל אותי: “כמה אתה יכול להרוויח, חצקל – שלושים קופיקות, חצי רובל, ולפעמים כלום. הא לך חצי רובל ושלא יתחשק לך לשחק.” הוא לא נתן לי כסף. במקום זה קנה לי למחרת איזה חפץ – אולר קטן, ארנק קטן ועוד דברים כאלה, שמתאימים לנער בן שמונה. הנערות שיחקו כל היום ב“אָקע”.⁶⁷⁴ אבא תמיד הקפיד שלא אשחק בקלפים ושילם לי בשביל זה הרבה כסף, כלומר בקניית חפצים. הוא כל כך הרגיל אותי לזה, שעד היום אינני יודע לשחק בקלפים, וגם אין לי כל רצון לדעת.

בגיל שבע-שמונה נתפרסמתי כ“בעל חשבון” דגול. מה פירוש? יכולתי לפתור בראשי במהירות הבזק שאלות כמו שש כפול שש, או ארבע-עשרה כפול שבע-עשרה, שמונה-עשרה כפול עשרים ותשע וכדומה; הייתי פותר את הבעיה בדקה אחת.

אני זוכר שפעם, בחנוכה, במקום לשחק בקלפים ניסו לבחון אותי ב“מתמטיקה”. בחדרו של סבא התאספו סביבי כל בני המשפחה והציגו בפני בעיות, ואני עניתי לכולם במהירות. הודות לכך זכיתי בכבוד גדול וכל אחד נתן לי צביטה בלחי ומטבע כסף. שאלו אותי כמה שניות יש בשנה, ובתוך חצי שעה מצאתי את התשובה. אבל ר' יודל, הסבא-רבא, שאל אותי כמה זה שתיים וחצי כפול שתיים וחצי. הוא העמיד אותי במצב קשה. בשום אופן לא ידעתי איך להתחיל לחשב את זה. התביישתי מאוד. לא היה נעים לי להודות שאינני יודע לעשות חשבון קטן שכזה. לבסוף ריחם עלי אבא וניחם אותי באמרו, שאפילו “בעלי חשבון” גדולים ממני מתקשים בכך. אף על פי כן, הוא הראה לי כיצד יש לחשב שברים ורק אז נרגעתי.

בפורים הייתה לסבא מין חזקה, להזמין לסעודת החג שבעה או שמונה מניינים מבין בעלי הבתים שבקאמניץ. מובן שגם מקרב בני משפחתו הגדולה של סבא – האחיות, הגיסים והגיסות – לא נעדר איש. לשולחן הוגשו יינות מתוקים, יי“ש ותבשילים מתבשילים שונים. היה כל כך שמח, פשוט קשה לתאר זאת לאנשים בני זמננו. בתוך ה”עולם" היה גם חזן העיר ולהקת משורריו. שחקני ה“פורים שפּיל”⁶⁷⁵ הציגו מפרי “אמנותם”, הכליזמרים ניגנו בכלי נגינתם – האזינו, אכלו, שתו ושמחו כל הלילה.

בראש חודש ניסן החלה סבתא בהכנות לקראת פסח עבור כל בני המשפחה. שמאַלץ⁶⁷⁶ הכינה עוד בחורף; היא “הושיבה” אווזים לפיטום,⁶⁷⁷ ובמשך כל החורף הייתה מטגנת שמאַלץ לכולם. מיד לאחר פורים החלה להכין מי דבש⁶⁷⁸ ויין לכל חיילי “גדוד הצאר”. למי הדבש שהכינה, כמו לכל דבר אחר שיצא מתחת לידיה, יצא שם בלתי רגיל.

שמונה ימים קודם הפסח אפתה סבתא מצות לכולם. היא הזמינה יום שלם אצל אופה המצות – משחר ועד ערב – ויצאה לשם עם שלושים וכמה פועלות שעבדו איתה. איש מבני המשפחה – לא הבנים ולא החתנים – לא התעסק בדברים שצריך להכין לקראת פסח. סבתא שלחה לכל אחד את כל מה שצריך. לפני אפיית המצות קרצפו את הרצפות של חדר האוכל הגדול ושל שני החדרים הגדולים האחרים. על הרצפות פיזרו שחת, שהייתה מונחת עד ערב פסח. החמץ נאכל בחדרים אחרים, ואילו פה, על השחת שבחדר הגדול, אהבו הילדים להתגלגל. שלושה ימים קודם הפסח שחררו את הילדים מהלימודים. הו, כמה השתוללנו שם על השחת! זו הייתה השובבות הטובה ביותר בכל השנה.

כל ימי הפסח שהו כל בני המשפחה אצל סבא, כל הילדים, מקטן ועד גדול. אכלנו לאַטקעס⁶⁷⁹ ושתינו מי דבש עם אגוזים.

כל בני משפחתנו היו קשורים זה לזה, מחוברים ומאוחדים – לא כמו בימינו. כולם היו כאיש אחד וכנשמה אחת. אם נפל מישהו למשכב – היו כל בני המשפחה רצים לבקרו ועשו לידו ימים כלילות. שלושה-ארבעה ישבו סביבו, והשאר ישנו על הרצפה בחדרים האחרים. אם נזקק החולה לדבר מה – עשרה היו רצים כדי להביא את הנדרש. וכשמצבו של החולה החמיר, כולם בכו; וכשהוא מת – ילד או מבוגר – עלתה יללת בני המשפחה עד לב השמים. בזמן ה“שבעה” המה הבית כל הזמן מבני המשפחה. בלילות נשארו רבים לישון, על השחת שפוזרה על הרצפה, והכול כדי שהאבלים לא יהיו עצובים מדי. ולהיפך, כשהייתה שמחה – ברית, שמחת בת⁶⁸⁰ או “תנאים”, שלא לדבר על חתונה או המתנה לחתן או כלה,⁶⁸¹ כה גדולה הייתה השמחה, שבכלל קשה לתאר דבר כזה בימינו. כולם היו ביחד ופשוט יצאו מגדרם מרוב אושר.

למעלה, בביתו של סבא, היה חדר גדול, ששימש מעין אולם קבלת פנים לאורחים חשובים – פריצים, מחותנים או סתם יהודים של צורה. בחדר הזה, שהיה תמיד מרוהט יפה והבהיק בניקיונו, למדו צעירי המשפחה לרקוד. שלושה חודשים לפני שנערכה חתונה במשפחה התחילו ללמוד ריקודים. אני זוכר שבנעורי רקדתי לגמרי לא רע ושמחות היו אצלנו לעתים קרובות מאוד: אצל זה ברית, אצל אחר נולדה בת – כולם חשו שהשמחה היא גם שלהם. וסבא, כאמור, נהנה לראות את כל הילדים הופכים את הבית. זה היה התענוג שלו.

ואם פעם, בצהרי שבת או יום טוב, רצה סבא לנוח, הוא לא עלה למעלה, לחדר השינה השקט שלו, אלא העדיף לשכב בחדר השני, סמוך לחדר הגדול, שהמה קולות ילדים וגדולים. הדלת של החדר נשארה בכוונה פתוחה, כדי שיוכל לשמוע את הצווחות ואת קולות הצחוק והמשובה של כולם.

באהבתו הגדולה של סבא למשפחה צריך “להאשים”, כמו בהרבה דברים אחרים, את סבתא. יהודייה חכמה, טובה ונלבבת זו, דאגה שמשפחתנו הגדולה לא תתפורר. שכולם יהיו נאמנים זה לזה, ושמעל כולם תעמוד דמותו של סבא כאב החנון והרחום. ואכן אותה נאמנות וחמימות משפחתית התקלקלה במקצת לאחר מותה של סבתא, והרבה דברים שאפיינו את “גדוד הצאר” נשתנו.

כשסבא חיתן בן או בת, הוא ביקש מאבי, משה, ומן ה“בן יחיד” של אחיו, אריה-לייב, לערוך רשימה של הבגדים הנחוצים לחתן ולכלה, וכן לשאר בני המשפחה. שוב התאספו כל הילדים והנכדים, מקטן ועד גדול, וכל אחד אמר איזה בגד הוא רוצה. הצעקות של כל ילד – “סבא, אני רוצה את זה!”, קולותיהם של המבוגרים – “אני רוצה בגד כזה”, וקולות הנשים והנערות: “בשבילי בגדים כאלה” – מילאו את הבית ברעש מחריש אוזניים. אך רק צעקה אחת נשמעה בבירור: “סבא! סבא! סבא!”

בשום אופן אי אפשר היה להשליט שם סדר, וכך היה צריך לכתוב על פתק את שמות כל הגברים, כולל ילד בן שנתיים, ואחר כך את שמות כל הנשים, למן המבוגרת ועד הקטנה – ולפי הפתק, כמו בגיוס לצבא, קראו לכל אחד לחוד ושאלו אותו: “איזה בגדים אתה רוצה?” כמקובל, כל אחד ביקש יותר ממה שאפשר היה לתת, ואז התחילו להתמקח: “כל כך הרבה לא, אתה תקבל אחר כך.”

– “עכשיו!”

הרוחות נתלהטו. כמה מן הילדים הנבונים הזדרזו לבקש את עזרתו של ה“בן יחיד”, שהייתה לו השפעה רבה על דודו, אהרן-לייזר, ושידע להשיג, בדרך כלל, את מבוקשו, אפילו בניגוד לרצון דודו. ומובן שגם בעניין זה יכול היה לסייע לנו.

כדי לקנות את האריגים נסעו אבא ואריה-לייב לבריסק. לא פעם הגיע הסכום לכדי שש מאות ואף שבע מאות רובל, לבד ממה שעוד קנו בקאמניץ. צריך לדעת שהאריגים היו אז קצת יותר זולים מאשר היום, כלומר, הצמר המשובח ביותר עלה שלושים-ארבעים קופיקות לאמה;⁶⁸² בד הקטיפה הטוב ביותר – שלושה רובלים לאמה; והמשי הכי טוב – מרובל ועד רובל וחצי.

הדוד מרדכי-לייב דרש כי הוצאות המשפחה תחולקנה לשניים – הוא ייתן חצי ואהרן-לייזר חצי, וכך אכן היה. וכשסבא חיתן ילד, הדוד ערך את הסעודות של שבעת ימי המשתה פעם אחר פעם, סבא שילם יום אחד והדוד שילם יום אחד.

 

פרק חמישה-עשר: חסידותו של אבא    🔗

חסידותו של אבא * המלמדים שלי * הרבי מת! * המסירה * טברסקי * ר' לייב * הקנס

כל שמחות המשפחה וכל תענוגות העולם היו בעיני אבא כאין וכאפס לעומת תענוגותיה של החסידות. לא היה עונג גדול יותר עבורו מאשר לשבת עם החסידים סביב השולחן, שעה שהם שרים את ניגוניהם החסידיים הנלבבים – או אז הוא באמת התלהב. ראשו וכל מעייניו היו נתונים לרבי, ר' משה מקוברין, ואחרי מותו – לר' אברהם מסלונים,⁶⁸³ שלדעת אבא נחה עליהם השכינה עם כל המלאכים הקדושים. העיקר אצל אבא הייתה החסידות, ועל כן הוא כלל לא רצה שאדע ללמוד כמו שצריך. הוא היה שבע רצון מהחינוך הדתי שקיבלתי, ולכן לא נתן את דעתו לכך שבסוף כל “זמן” צריך להעביר אותי למלמד טוב יותר.

היה לי, כאמור, ראש בכלל לא רע, ולאחר שלמדתי “זמן” אצל מלמד אחד, כבר נזקקתי למלמד אחר, טוב יותר. אבל אבא השאיר אותי שנתיים אצל כל מלמד, ולכן תמיד דרכתי במקום ולא התקדמתי בלימודים על פי כשרונותי האמיתיים. אמנם, בשבילי הייתה זו מין “טובה”, משום שכך יצא שתמיד הייתי התלמיד הטוב ביותר בלי להתאמץ כלל.

אצל מוֹטֶה המלמד למדתי שנתיים, ואצלו כבר יכולתי ללמוד עמוד גמרא עם “תוספות” בכוחות עצמי. הוא לימד אותנו מעט, משום שהוא עצמו לא ידע כל כך הרבה. מאוד רציתי אז להתחיל ללמוד “תוספות”, וכשאמרתי את זה לאבא הוא ענה לי: “בשביל מה לך ‘תוספות’? אתה הרי לומד גמרא. די לך שתהיה יהודי נאמן, זה העיקר…”

במקום זה למדתי אצל מוטה המלמד הכול על הגיהנום ואפילו על הארכיטקטורה שלו. ידעתי גם הכול על ענייני כף הקלע, ועל כל מלאכי החבלה, ועל כל הייסורים הקשים והנוראים שהרשעים עוברים בעולם הבא. על גן העדן ועל סדריו הטובים ידע מוטקה המלמד מעט מאוד. אבל על גן העדן ידעתי הרבה מן ה“פּאַטשאָשניק”, הפרוש ששהה כל שבת אצל דוד מרדכי-לייב ואהב לתאר את גן העדן: כיסאות יהלומים, ארמונות יקרים מופזים בזהב ומאכלים, מאכלים, מאכלים, שאין הפה יכול לתאר! השמאַלץ בלבד, שנוזל מן האווזים של רבה בר-בר חנה,⁶⁸⁴ והשמן הטוב עם היין המשומר, ואשכולות הענבים שמכל ענב שלהם אפשר לסחוט כל סוג יין שרק רוצים!

על שדים, שטנים, יצורי מים רעים ועושי כישוף למיניהם ידעתי מפי סבתא ומלייבקה, השמש של בית הכנסת.⁶⁸⁵ בכל הדברים האלה הייתי בקי גדול, גאון. ממש התמצאתי בכל פרט קטן של ענייני הזוועה המפחידים הללו והצטיינתי בהבנת כל המעשיות עם “עין הרע”.⁶⁸⁶

היו אצלנו בעיירה שני אנשים, שידעו ללחוש על “עין הרע”. אחד מהם היה דוד המוביל, שעסק בהובלת קמח מן הטחנות אל החנויות. הוא היה מבטל את “עין הרע” עם עצמות קטנות של אדם מת.⁶⁸⁷ מניין לקח עצמות אלה, אינני יודע עד היום. אם למישהו התנפחו הפנים, כלומר לחייו התנפחו בשל דלקת שיניים, כפי שקוראים לזה, או גרון, היו הולכים לדוד המוביל. הוא היה נוטל את העצמות הקטנות, מכרכר אתן סביב לאותה נפיחות, ותוך כדי כך לוחש דבר מה בשקט. החולה היה משוכנע שאם לא היום, אז בוודאי מחר, בעוד שבוע, שבועיים או שלושה, תעלה ארוכה למחלתו והנפיחות תרד. לכל אנשי העיירה היה “ברור”, שנפיחות באה מ“עין הרע”.

השנייה שידעה ללחוש על “עין הרע” הייתה גולדה, אשת המגיד. המגיד עצמו היה למדן מופלג, גדול בישראל ובקי בש"ס, ואף על אישתו אמרו, שהיא יודעת ללמוד גמרא. היא הייתה מבטלת את “עין הרע” בעזרת שתי ביצים. את הביצים שבשתי ידיה הוליכה סביב הפנים הנפוחות או הגרון, וגם היא לחשה משהו חרש.⁶⁸⁸

ה“רפואה” הזאת הייתה זולה – עשירייה; ולעני – שישייה.⁶⁸⁹ אני זוכר, שגם לי התנפחו הפנים כמה פעמים, מן הסתם מכאבי שיניים. לקחו אותי לדוד המוביל, שנחשב ליעיל יותר. אני זוכר שהוא שרט אותי בעזרת העצמות הקטנות. הן היו חדות ומחוספסות, וכמעט התעלפתי מרוב כאבים. הוא התרוצץ במהירות כשהעצמות הקטנות על פניו של החולה. ביקשתי על כן שיקחו אותי לאשת המגיד: היא עושה אותו דבר עם ביצים, כל כך פשוט וקל, שזה ממש “אַ מחייה”. אבל איש לא שעה לדברי. “טיפשון שכמותך” – אמרו לי – “זה אמנם קצת כואב, אבל לעומת זאת תיפטר מזה מהר יותר. אצל אשת המגיד זה לוקח הרבה יותר זמן.”

לפעמים היה לי “מזל”: דוד המוביל לא היה בבית; הוא נסע בעגלתו אל הטחנות או לבריסק – כדי להביא קמח, ואז לקחו אותי אל אשת המגיד. איזו “שמחה” הייתה אז, הרגשתי ממש בר מזל: האם דבר של מה בכך הוא להתרוצץ עם עצמות קטנות וחדות מעל פנים נפוחות?!

כשמלאו לי תשע אבא הוציא אותי ואת אחיו הקטן ישראל ממוטקה המלמד ומסר אותנו לידיו של המלמד ביינוש-לייב. מלמד זה אמנם היה יהודי למדן, אבל חובב שינה מושבע. במשך כל היום התנמנם ונחר, גם כאשר ישב סביב השולחן עם תלמידיו. היינו שישה נערים, שלמדו אתו גמרא ו“תוספות”. הוא לימד די טוב, אלא שבאמצע הלימוד היה נרדם. היה לו עוד חיסרון: את רש“י, שמפרש את הפשט של כל שורה בגמרא ומסביר היטב את המילים המקוצרות והקשות, לא לימד אותנו ביחד עם הסוגיה, אלא בנפרד. למדנו דף שלם של גמרא ואחר כך דף שלם של רש”י, ולכן לא הצלחנו להבין כמו שצריך את הפשט של כל העניינים שנדונו בדף הגמרא. תנאים ואמוראים חלקו ביניהם, רש"י הסביר את הסיבות לכך – והרבי לא לימד אותנו מן המקומות המתאימים.

בכל זאת היה משהו טוב בהירדמויותיו ליד השולחן באמצע הלימוד. אמנם היינו חייבים לשבת ליד השולחן גם כשנרדם – שכן אם היה מתעורר ולא מוצא מישהו מאתנו לפני גמרא פתוחה, אותו נער היה חוטף סטירות לחי, ולפעמים גם מלקות – ובכל זאת, הרגשנו אז הרבה יותר חופשיים ופחות לחוצים.

בכל שנה הגיע לקאמניץ משולח מטעם ישיבת וולוז’ין.⁶⁹⁰ ישיבה זו נתפרסמה מאוד בזכות הלמדנים הצעירים שבה, ועד היום היא מאוד פופולרית בין היהודים. אני זוכר שכאשר שמעו המשולחים מוולוז’ין שלשרה, אמי, יש בן מוכשר, הם הפצירו בה שתשלח אותי לוולוז’ין ושם כבר “יטפלו” בי כמו בקיסר. אבל אבא בכלל לא רצה לשמוע ואפילו לא לחשוב על וולוז’ין. בגלל השפעתו של ר' חיים, היו כל תלמידי הישיבה “מתנגדים” גדולים,⁶⁹¹ ומבחינתו של אבא – “מתנגד” נחשב לאפיקורוס, ואפילו אם הוא רב גדול.

אבא תמיד, בכוונת מכוון, שמר עלי קרוב אליו, כלומר בחברת החסידים, והיה מרוצה שדבקתי בהם. תמיד הקשבתי לדברי החסידות שלהם, והשאלה אם אני יודע ללמוד או לא כלל לא הדאיגה אותו. הוא רצה למצוא עבורי מלמד חסידי, אבל למזלי בקאמניץ לא היה אף אחד כזה, חוץ מן המלמד למתחילים שעיה-בצלאל.

אני זוכר שפעם שמעתי ב“חדר”, שר' משה’לה מקוברין, הרבי של אבא, מת. הייתי בטוח שהרבי של אבא הוא בדיוק כמו הרבי שלי.⁶⁹² רצתי מהר כדי להביא לאבא את הבשורה הטובה. נכנסתי בריצה לחדר המשרד שבו עבד ובהתפעלות גדולה צעקתי: “אבא, הרבי שלך מת!…”

אבל דברי עשו רושם הפוך לגמרי: אבא החוויר וכמעט שהתעלף. הוא נסע מיד לקוברין, שם כבר התאספו כל בני “כולל קוברין”, שמנו בערך ששת אלפים חסידים.⁶⁹³ הם ביררו מקרבם שישה אנשים, כדי שאלה יבחרו ברבי חדש. בין השישה היה גם אבא. הוא נשאר שם חמישה שבועות, שבסופם בחרו בר' אברהם מסלונים, מלמד לשעבר ולמדן גדול, אבל, במחילה, קצת טיפש.⁶⁹⁴ מבין שמונה מועמדים הוא שהיה לרבי.

אבל חסידי קוברין וחסידי בריסק – “הקלילים” כפי שכונו, שכן הם היו חסידים רק כלפי חוץ – רצו רבי קרוב יותר. לנסוע כל כך רחוק עד סלונים, זה היה יותר מדי. הם טענו, שהרבי המנוח אמר קודם פטירתו, שנכדו נח⁶⁹⁵ הוא שראוי להיות הרבי; זה היה שקר וכזב שבדו מלבם. והנה, למרות השקר, ואף שהבחורצ’יק היה בעצם רק בן שמונה-עשרה ושהתהלכו עליו שמועות מגונות, בכל זאת כמאה חסידים הכתירוהו לרבי.

אבא חזר מסלונים, מטקס “ההכתרה”, וביום שישי בערב ליד השולחן, כשהתחלנו כדרכנו לאכול בטרם יבואו החסידים, דיבר אבא עם אמא בענייני חסידות, כדי שגם אני אשמע.

“מה את אומרת, שרה” – הוא פנה לאמא – “נח, הנכד של הרבי, זיכרונו לברכה, הוא נער בן שמונה-עשרה, שחצקל שלנו, חי נפשי, יודע ללמוד יותר טוב ממנו. ואותו עשו השקצים האלה לרבי. המציאו כאלה שקרים, שהוא, זיכרונו לברכה, אמר, שימנו אותו לרבי. לו ידעת, איזה אפס הוא הבחור הזה! ברור לגמרי שאם הוא, זיכרונו לברכה, היה מצווה למנות בלן, להבדיל, לרבי, בוודאי היו עושים כמצוותו. אבל הוא לא ציווה!…”

אבא לא היה מודע לכך, שאותן מילים, שזה עתה הוציא מפיו, היו עבורי כמין זרע שממנו צמחה לאחר מכן התנגדותי לחסידות ולצדיקים. אבל בגיל שמונה-תשע הייתי חסיד גמור. כשהחסידים הגדולים, שחזרו מן הנסיעה אל הרבי, התעכבו בדרכם אצל אבא, לא עזבתי אותם לרגע, כל אימת שהייתי חופשי מן ה“חדר”; אבא היה שולח פתק לרבי שלי ומבקשו שישחרר אותי לאותו פרק זמן שבו האורחים החשובים נמצאים בביתנו.

חצי שנה בערך לאחר הכתרתו של ר' אברהם, החל הרבי עצמו לנסוע אל החסידים כדי לאסוף את כספי ארץ ישראל.⁶⁹⁶ שבת אחת עשה בביתנו, ואני לא הרפיתי ממנו. עמדתי לידו, הבטתי בעיניו והקשבתי.

פעם, בשעת ארוחת הבוקר, עמדתי לידו והתבוננתי בו.

“חצקל” – הוא פנה אלי לפתע בשאלה – “אמור לי, האם יודע אתה ללמוד?”

“כן” – עניתי בתמימות.

“והאם אתה יהודי הגון?”

“כן…”

על כל שאלותיו עניתי בפשטות ובקול צלול: “כן”.

מיד הלכו החסידים לאבא, שהיה בחדר הסמוך ודאג לאוכל, וסיפרו לו שעניתי לרבי בגסות, כפי שעונים לסתם יהודי פשוט: “כן”, “כן”, “כן”… מין נער כזה, שאינו מבין שבפני הרבי צריך לעמוד ביראה ופחד. אחרי האוכל נכנסתי אל אבא, שישב בחדר השני, והוא הטיף לי מוסר: “חצקל, אתה עמדת מול הרבי והבטת בעיניו כמו שמסתכלים על סתם אנשים… אתה יודע שכאשר הרבי מסתכל עלי, שערותי סומרות וציפורני מתהפכות! רבי זה דבר של מה בכך בעיניך?! וכשהוא שואל אותך, אתה עונה לו ‘כן’, ‘כן’… זה לא יפה! אמרת לרבי שאתה יהודי הגון. אתה בכלל יודע למה הרבי קורא ‘יהודי הגון’? אין לך בכלל מושג! ילד כמוך צריך שיהיה לו קצת יותר שכל.”

הדיבורים האלה הותירו עלי רושם כבד. חשתי כחוטא, כאילו פשעתי. לבי נתחמץ בקרבי ודמעות זלגו מעיני. “אני אלך אל הרבי לבקש ממנו סליחה” – אמרתי לאבא בעיניים דומעות.

“אינך צריך לבקש סליחה” – אמר אבא – “הרבי, שנמצא בחדר השלישי, כבר יודע שאתה בוכה ומתחרט. הוא יסלח לך. רק תזכור, רבי זה לא דבר של מה בכך, וכשתגדל כבר תבין מה זה רבי!..”

עכשיו הלכו החסידים וסיפרו לרבי, שאבא הטיף לי מוסר, ושאני בכיתי והצטערתי על חטאי הגדול. הוא ציווה לקרוא לי. כאשר נכנסתי אליו הוא אמר: “אל תדאג, ילדי, אני רואה שאתה תהיה יהודי הגון…”

מני אז הייתי לחסיד נלהב. אומץ לנהל ויכוחים היה לי תמיד, ולעתים קרובות התווכחתי עם אברכים מתנגדים והוכחתי להם שהלימודים שלהם אינם שווים כלום, שהתפילות שלהם אינן שוות, ושאנחה אחת מפי חסיד יקרה יותר מתפילה ומתעניות של מתנגד.

אני זוכר שפעם, בשבת, התארח אצלנו ר' אברהם יצחק, חסיד מחצרו של הרבי מסלונים. הבית היה מלא בחסידי העיר. בבוקר, ליד השולחן, הוא אמר לאורחים הרבה דברי חסידות, ואני הקשבתי.

“…והריז’ינער אמר” – הוא סיפר – “לו רציתי להיות גאון, הייתי יכול, אבל איני רוצה להיפרד מאלוהים, אפילו לא לשעה אחת.”⁶⁹⁷ “…והלאכוביצ’ער אמר, שלולא חיבר ר' שמעון בר יוחאי את ספר הזוהר, אני הייתי עושה זאת…”⁶⁹⁸ וכן הלאה וכן הלאה. המעשיות הללו הותירו עלי בשעתו רושם חזק, אבל כיוון שבעצם לא נולדתי עם אופי חסידי, בסופו של דבר, דווקא מעשיות אלו השפיעו על השקפתי האנטי-חסידית וחיזקוה…

אבל מה זה משנה, בנעורי הייתי חסיד שרוף. ידעתי את כל הניגונים החסידיים, אולי מאתיים במספר, קיפצתי ורקדתי עם החסידים. רוויתי מהם נחת ואבא רווה נחת ממני. הוא חשב שכך אשאר תמיד.

שנה לאחר מכן התארח הרבי מסלונים באחת השבתות אצל אבא; הגיעו אלינו יותר משלוש מאות חסידים. הכינו לכולם שבת נהדרת. אני זוכר שהרבי הגיע ביום חמישי ונשאר בביתנו עד יום שלישי. מה שהלך אצלנו באותם ימים – פשוט קשה לתאר. החסידים הביאו אתם יינות, ויי"ש הרי ממילא לא חסר אצל אבא; זו הייתה הילולה![⁷⁰⁴]

ביום שלישי נסעו כל החסידים שלא מבני המקום לדרכם, ואילו הרבי ועמו החסידים בני קאמניץ נסעו אל הכפר קרוּהֶל – כשני מיל מן העיר – לבקר יישובניק עשיר בשם לייבל, שהיה חסיד נלהב ובעל צדקה. לייבל ערך, כמובן, סעודה גדולה לכבוד הרבי והחסידים. כולם ישבו סביב השולחן, אכלו, שתו ושרו – ולפתע נכנס קצין משטרה חמוש מלווה בעשרה חיילים, והאססור של קאמניץ בראשם. הם הקיפו את בית המרזח, ואז שאל הקצין: “היכן הרבי?”

חרדה אחזה בכולם. את הרבי הרי אפשר לזהות בנקל, ואכן הקצין העמיד עליו מיד שומרים. הם חיפשו בחפציו של הרבי, באמתחותיו ובתיבות שבהן היו מונחים אלפיים וחמש מאות רובל כסף שנועד לארץ ישראל, עם ספרי החשבונות והקבלות, מכתבים מארץ ישראל וכדומה. חתמו ונעלו את הארגזים וציוו לאסור את הרבי ולשלחו לבריסק. אבא ביקש מן האססור, שלא יקחו את הרבי לבריסק אלא ישאירוהו פה, תחת משמר חיילים. האססור נועץ בקצין, נטל לידיו חמישים רובל, והעניינים הסתדרו.

סבא, היחיד שיכול היה לעזור, במקרה לא היה בבית, ועל כן יוסל, אחיו של אבא, הוא שנסע לבריסק. הוא הלך, כמובן, לאיספראווניק וביקש ממנו לטשטש את הפרשה ולשחרר את הרבי. בו בזמן תחב לידו מאתיים רובל, ומיד קיבל אישור שהרבי רשאי לצאת לחופשי. יוסל שאל את האיספראווניק מי אחראי לכל הרעש הזה סביב הרבי ולמאסרו, והלה סיפר לו כי המלשין היה יהודי. האיספראווניק קיבל מסמך, חתום בידי יהודי, שבקאמניץ נמצא רבי, שאוסף כספים בשביל פלשתינה. חטא כזה דינו מאסר ואת הכסף יש להחרים. “אלמלא אבא שלך” – אמר האיספראווניק – “בשום אופן לא הייתי משחרר אותו.”

יוסל הביא את האישור, והרבי שוחרר ממאסרו. מאז הפסיק הרבי לנסוע בעצמו כדי לאסוף את כספי ארץ ישראל, ובמקומו נסעו משולחים.⁶⁹⁹

הפרשה הזאת הרגיזה מאוד את החסידים ובעיקר את אבי; ראשית, הפחד שנגרם לרבי; ושנית, הייתה זו מין מסורת, שהרבי מגיע לביקור בקאמניץ פעם בשנה, ועכשיו כבר לא יבוא יותר. ביקורו זה של הרבי היה חשוב ביותר לחסידים ולא דבר של מה בכך. החסידים החליטו אפוא לערוך חקירה, לברר את זהותו של המוסר ולהתחשבן עמו כהוגן. המוסר אכן נמצא, אבל זה היה מלשין מיוחד במינו.

אצלנו בקאמניץ היה מזכיר אחד, טברסקי. אם הקורא עוד זוכר⁷⁰⁰ – סבא הביא אותו מבריסק, בזמן שהעיר התקוממה נגד החכירה. סבא נזקק אז לאיש שיכין כל יום דו“ח על המורדים, שמביאים יי”ש מחוץ לתחום, שאינם משלמים את החכירה, וכך הלאה. אחרי שנתפייסו נשאר טברסקי בקאמניץ ועסק בכתיבת בקשות בשביל יהודי העיירה. הרבה פעמים עשה זאת אפילו בשביל הפריצים, שעה שהללו הסתכסכו ביניהם על קלפים או על נערה.

ראש של זהב היה לטברסקי. הוא היה למדן לשעבר, והתמצא היטב בש"ס ובכל המדרשים. אבל אחר כך “סר מן הדרך” ונעשה לאפיקורוס כמו המשכילים של פעם. הוא החל בלימודים מסודרים, אבל כיוון שכבר היה מבוגר מדי, נאלץ להפסיק קודם שסיים. עתה לא הייתה לו ברירה, והוא התפרנס מכתיבת בקשות והפך את זה למקצועו. העסק הזה הלך די טוב. אפילו בווילנה התחילו להעסיק אותו בעניינים המשפטיים הגדולים ביותר, וכך נודע שמו בכל האזור. אם הייתה למישהו בעיה משפטית סבוכה במיוחד, היה מביא אליו את טברסקי, כדי שיכתוב את הבקשות ויעשה סדר בכל המסמכים.

הון גדול לא יכול היה לעשות במקצוע הזה. ראשית, מטבעו היה ישר מדי; היה לו אופי עדין והוא אף פעם לא התמקח עם לקוחותיו. הוא לקח בשקט ובלי טענות מה ששילמו לו. ושנית, הוא נהג לבזבז את כל רווחיו ולא העלה על דעתו לחסוך ליום המחר. להוציא את כל הכסף היום – זו הייתה דרכו – ואם נותר בידו סכום כלשהו, נתן אותו לנזקקים. בעלי הלבבות השבורים כבר הכירו את מנהגיו ונמשכו אחריו.

הוא היה מסוגל למסור את הקופיקה האחרונה שלו – ולו עצמו לא הותיר אפילו כדי אוכל. כשהיה לו כסף, אהב לאכול רבע אווז, קורקבנים וכוס בירה; וכשלא היה לו כסף, הסתפק בלחם מרוח בחמאה ובכוס תה. כשלא היה לו מספיק בשביל חמאה – אכל בלי חמאה; וכשלא היה תה – שתה מים. רגע קודם עוד נתן שלושה רובל, חמישה, או עשרה, לידיד או לסתם נצרך, וכלל לא היה לו איכפת. כמו כל המשכילים באותם ימים הוא השתוקק להפיץ תרבות והשכלה בין היהודים, להחליש את ה“פנטיות” ולהוציא את היהודים אל העולם הגדול.

כיוון שהיה בקי בש"ס ובמדרש וכבר קרא את כל ספרי ההשכלה בעברית וגם ספרות רוסית, ובנוסף היה מהיר לשון, הרי שבכל מקום שאליו הזדמן נהג לספר מעשיות יפות ומרתקות באוזני האנשים שנקבצו סביבו. “העולם” פשוט ליקק את האצבעות. הוא אף פעם לא סיים את הסיפור באותו יום, ולעתים החזיק את שומעיו במתח במשך שלושה ימים. הסוף של סיפוריו היה תמיד בלתי צפוי: ככה, לאט, בשקט, היה מוליך את סיפורו עד לאפיקורסות… הוא פשוט כפר בכל מה ששייך לדת. ביטל כעפרא דארעא את כל התנאים והאמוראים, ואת הרבנים – על אחת כמה וכמה. או אז היה “העולם” בורח מפניו וסותם את אוזניו… רק הצעירים יותר והסקרנים יותר נשארו עד הסוף והיו מקשיבים ומקשיבים…

על אף מלחמתו הגדולה בדת, היו שני אישים שהעריך: הלל הזקן והגאון מווילנה. להוציא אותם, עשה מכולם עפר ואפר.

עד כמה היה מוכשר וזריז אפשר ללמוד מן העובדה, שמנהיג העיר בריסק, ר' יודל האַקאַדיר,⁷⁰¹ הביאו אליו מווילנה בשל איזושהי בעיה סבוכה ומרעישה שהתחוללה בעיר. זו הייתה פרשה מזעזעת הקשורה בדרכונים מזויפים, ב“יהודים יפים”⁷⁰² ובהלשנות. רק טברסקי, בשכל הישר שלו ובידיעותיו המשפטיות, הצליח לסיים את העניין שהעיר כל כך חששה ממנו. על זה בלבד הוא היה שווה להם כמה אלפי רובל, אבל הם נתנו לו רק שלוש מאות, ואף אותם חילק מיד בין ידידיו. לעצמו השאיר רק עשרים וחמישה רובל, שבזבז בתוך שבוע. כעבור שבוע כבר סבל חרפת רעב, עד להכנסה המזדמנת הבאה.

את המעשיות שלו היה מספר, בדרך כלל, בביתו של הדוד מרדכי-לייב, “שהיה רחב ידיים כשדה” ושבו הסתובבו המוני אנשים. הוא היה מתחיל לספר בשעה שלוש בצהריים וגומר בשבע או בשמונה בערב. חלק מהאנשים היו עוזבים לרגע וחוזרים, בתנאי שעדיין לא הגיע לאפיקורסות…

הסיפור המעניין מכולם היה על המהפכה הצרפתית…

אני זוכר שפעם התחיל לדבר על כל אבותינו הקדושים, מימי אברהם אבינו ואילך… כולם התפזרו במהירות ורק אבא לבדו נשאר. אבא אף פעם לא התרגש מהדיבורים האפיקורסיים, אפילו בשעה שטברסקי השמיע דברי זלזלול ברבו אברמלה. האפיקורוס הזה דווקא מצא חן בעיניו, משום שהיה איש ישר, חכם וטוב לב, שתורם הרבה לצדקה. טברסקי מצדו אף הוא אהב את אבא, בשל לבביותו ונימוסיו הטובים ובשל סובלנותו כלפי אדם שאינו אדוק כמותו.

ודווקא אבא הוא שחשד הפעם הזאת, שמא ההלשנה על הרבי מקורה בטברסקי. ועל אף שנתקשה להאמין שטברסקי הוא המוסר, הניח שטברסקי ודאי יודע מי אחראי לכך. הוא זכר שפעם, בשעה שכמה מאות חסידים התכנסו יחד אצל הרבי, שמע את טברסקי אומר, שכמה מאות בהמות התאספו כדי לחלוק כבוד לטיפש. בזמנו זה הותיר על אבא רושם קשה מאוד.

אחרי לבטים ופקפוקים קרא אבא לטברסקי וביקשו לומר לו את האמת, מיהו זה שהלשין על הרבי, ואם הוא עצמו עשה כן – שיודה בפניו.

“נו, אני אכן עשיתי זאת…” – אמר טברסקי בקול רגוע.

אבא היה המום.

“איך עלה בדעתך לעשות דבר נבזי שכזה?” – שאל אבא ברעד – “הלא אתה אדם הגון, ומה עם ‘דעלך סני לחברך לא תעביד’?”⁷⁰³

טברסקי ענה בפשטות: “אברהמלה אכן ראוי למכות הגונות. שלא ירמה אלפי אנשים ושלא יוציא מהם את פרוטותיהם האחרונות. אמנם, לא הייתי עושה זאת מיזמתי, למרות שזו ממש ‘מצווה’. הביא אותי לכך אדם מסוים שהרבי הרס את חייו, ולא סתם אדם – אלא אדם הגון ומכובד. פעם ישבתי אתו בבית המרזח של דוד-יצחק, והוא אמר שהיה נותן עשרים וחמישה רובל כדי שיחטיפו לרבי עשרים וחמש מלקות, ומזה הכול התחיל…”

אבא הבין שזו הייתה מלאכתו של ר' לייב מאירס. מיד כינס את כל החסידים לאסיפה מיוחדת, שבה נכח גם מנהיגם, ר' אהרלה, שהיה אז דיין בעיר.⁷⁰⁴ הם החליטו למסור את ר' לייב לידי הרבי, שיזכה לחיים ארוכים, וכן הסכימו ביניהם שזו מצווה לגרום לו צרות. כיצד אִמְלֵל אותו הרבי אספר להלן.

אותו ר' לייב היה איש זסטביה. אביו, ר' מאיר, היה יהודי חשוב, גדול בישראל. שווי רכושו הגיע לעשרים אלף רובל. בנו, לייב, היה למדן שידע היטב עברית. יהודי חכם, עשיר ומתנגד נלהב. היה לו בן מוכשר, הרשל, אברך מוצלח שידע ללמוד היטב. אבל מיד לאחר חתונתו נסע הרשל לחצר הרבי בסלונים, שהה שם חודשיים וחזר לביתו כחסיד שרוף.

הוא חזר מסלונים לביתו באישון לילה והקיש בדלת. כשהכירו בבית פנימה את קולו מן העבר השני של הדלת, סירב אביו להכניסו, ואישתו פתחה את הדלת בניגוד לרצון חותנה. כששכב הרשל במיטתו וביקש לישון, חש בחומה של שמיכת הנוצות. הוא שאל את אישתו, מי ישן במיטה קודם, והיא השיבה שהייתה זו היא עצמה. מיד חטף את השמיכה, יצא אל מחוץ לבית וגלגל את השמיכה בשלג כדי להוציא מתוכה את חמימותה של אישתו.

היא מיררה בבכי, ואביו – ששמע את קולה – נכנס לחדר ושאלה מדוע היא בוכה. היא סיפרה לו מה עולל הבן יקיר שלו, החסיד. הפעם הרביץ בו אביו כהוגן, והוא ברח שוב אל הרבי בסלונים. אולם, האישה אהבה אותו והתחרטה על הבכי, שהביא את האב להכות את בנו. מי יודע עתה מתי יחזור בעלה? היא נסעה לסלונים וביקשה מן הרבי שיצווה על בעלה לשוב הביתה. הרבי עשה כן והלה אכן חזר לביתו ואפילו התפייס עם אביו.

אבל הרשל היה חסיד נלהב ביותר. בחורף היה הולך כל יום אל המקווה הקר וכל הזמן רק התפלל בדבקות, צועק בכל כוחותיו. הוא חלה בלבו ובגרונו בשל הטבילות במקווה הקר ובשל הצעקות בשעת התפילה. ימים ולילות עסק רק בחסידות. הוא פרש מאישתו וריחף כל העת בין שמים לארץ. בסופו של דבר יצא מדעתו מרוב התלהבות. הטיפול במחלתו עלה לאביו הון עתק, עד שלבסוף נפטר הרשל. לאותו ר' לייב היה גם חתן, בן של מתנגד – וגם הוא נהיה לחסיד, עזב את אישתו ובילה בחצר הרבי יותר מאשר בביתו.

לנוכח ההרס והחורבן שנגרם למשפחתו שפך ר' לייב את כל חמתו על הרבי, שבו ראה את האשם בכול. את הרבי, כמובן, לא העריך כלל, וכך מבלי משים הביא אותו הכעס הגדול למחשבה כל כך נתעבת וסרת טעם – להלשין.

אבל החסידים, שהחליטו באסיפתם כי מותר להביא עליו את כל הצרות שבעולם, עוללו לבסוף רק דבר קטן. ר' לייב דנן היה סוחר קמח חשוב, שהחזיק ברשותו את העמִילוּת של טחנות הקמח הגדולות. הוא סיפק קמח בהקפה לכל החנויות בקאמניץ, בבריסק ובעוד מקומות. הייתה זו כבר מעין מסורת בידו – הוא סיפק סחורה בלי ליטול כסף. אחרי ששילמו לו, קיבלו החנוונים סחורה נוספת, שוב בהקפה. אפשר אפוא לנצל זאת ולגרום לר' לייב צרה צרורה. להודיע לכל בעלי החנויות שפשוט לא ישלמו לו. ר' לייב יאלץ לפשוט את הרגל, וסופו יהיה רע ומר. בעלי החנויות לא יינזקו – תמיד תהיה להם סחורה, שכן בעלי הטחנות ימנו עמיל אחר במקומו. חסידי קאמניץ שיגרו אפוא חסיד מטעמם בשליחות אל עדת חסידי בריסק, שמספרם עלה על מאתיים איש, כדי להוציא לפועל את ההחלטה.

התכנית הצליחה יותר מן המשוער. ר' לייב, שמיד לאחר מכן נסע לתומו לבריסק כדי לגבות את כספו ולהמשיך לקבל הזמנות, לא הצליח לקבל מאומה. איש לא שילם לו פרוטה, ותחת זאת צרחו לעברו: “מלשין, צא מן החנות! שיהודי ילשין על רבי?!” אם לא יצא במהירות מן החנות, הופיעו מיד כל נערי החסידים, יידו עליו אבנים, הטיחו בו בוץ ורדפו אחריו בכל הרחובות שבהם הלך. כך עשו עד שאילצוהו להסתלק מבריסק. המשחק הזה גרם לו נזק של ששת אלפים רובל! היה לו די כסף משלו, והוא בשום אופן לא הסכים לפשוט את הרגל. הוא שילם אפוא לטחנות את כל חובותיו, וכיוון שלא יכול היה עוד למכור קמח בשל ה“חרם”,⁷⁰⁵ הפסיד גם את כל העמלות. ר' לייב נותר עני. לבריסק לא יכול היה עוד לבוא בשל האיום ברצח.

לאחר זמן שלח לאבי מכתב, כתוב בלשון הקודש וערוך בחכמה. המכתב, שהיה מרשים מאוד, דיבר על שלום ועל כך שהוא, ר' לייב, סומך על שיקול דעתם של אבא ושל ר' אהרלה. כל מה שהם יפסקו הוא מוכן לקיים.

אבא הזמין את זקני החסידים, ור' אהרלה בראשם, להתייעצות. הם החליטו שר' לייב ייסע לסלונים, אל חצר הרבי, וייקח עמו את שלושת בניו, שהיו בני עשר עד חמש-עשרה. עליו להיכנס אל הרבי יחף, בגרביו בלבד, ⁷⁰⁶ולבקש סליחה ומחילה. בנוסף עליו להחזיר ארבע מאות רובל – דמי השוחד וההוצאות, וכן לשלם קנס בסך חמש מאות רובל למען ארץ ישראל – סך הכול תשע מאות רובל. עליו גם להישבע בהן צדק, שבכל שנה ייסע עם בניו לסלונים אל הרבי, עד לאחר שהילדים יינשאו. אחר כך הם כבר ייסעו בעצמם אל הרבי… עליו גם לתרום ספר תורה חדש לשטיבל של חסידי קאמניץ, ולבוא בכל שבת מזסטביה ולהתפלל בשטיבל. במילים אחרות: הוא צריך להיות חסיד! כאילו כופים על מישהו שמד…

הוא הסכים לשלם את כל הקנסות, אף שכבר לא נשאר לו הרבה כסף. הוא ימכור את התכשיטים: של אישתו, של כלותיו ושל בנותיו. אבל לנסוע לסלונים בכל שנה – לזה בשום אופן לא יכול היה להסכים. הוא רץ אל אבא כדי לדון עמו בעניין. דמעות זלגו מעיניו.

“משה” – הוא אמר – “הרי אתה איש חכם, שיכול להבין לנפשם של אנשים וגם לב טוב יש לך. אדרבה, תגיד לי אתה, ובכנות, האם לאחר כל האסונות והצרות שלי אני יכול להיות חסיד באונס? האם אפשר בכלל, בפתאומיות ובכפייה, להפוך למשהו אחר, ובפרט שאינני מאמין ולא אאמין בחסידות? הדבר הזה בכלל לא זורם בדמי. הרי אתה יודע שכל מה שעשיתי היה רק לשוחח עם טברסקי, ודיבור סוף סוף איננו מעשה. האם לא די לכם שהפכתם אותי לעני חסר פרנסה, שאתם רוצים לקחת גם את ה’התנגדות' שלי, היקרה לי בדיוק כשם שהחסידות יקרה לך? כסף אני מוכן לתת, ואפילו עד הפרוטה האחרונה, וגם לרבי אני מוכן לנסוע כדי לבקש סליחה. זה צריך להספיק. מה עוד רוצים ממני? משה, הרי יש לך לב טוב. אתה צריך להבין אותי ולעשות לי טובה.”

אבא, שעכשיו באמת ריחם עליו, הבטיח לשכנע את החסידים שיעתרו לבקשתו. לאחר מאמץ קשה ועמל רב הוחלט לבסוף, הודות לאבא, שצריך להקל עליו. אבל לרבי הוא בכל זאת צריך לנסוע, לפחות פעם אחת: בראש השנה…

 

פרק שישה-עשר: גורלו של עילוי    🔗

לימודי * מוכרי ספרים בימים עברו * החברה הראשונה שייסדתי * ישראל וישניאק * הבחינה שערכו לישראל * הקריירה של ישראל * גורלו של עילוי

בן שתים-עשרה הייתי, ובערבי הקיץ, כאשר היינו חופשיים מן ה“חדר”, אהבתי ללכת לבית המדרש. שם, בין מנחה למעריב, פגשתי את כל הבחורים שלומדים בבית המדרש והתוודעתי אל הפרושים החדשים ואל בעלי הבתים הצעירים שזה לא כבר התחתנו. שוחחנו על כל מיני עניינים – כאלה הקשורים ליהודים וגם סתם על ענייני החיים. הייתי פותח דף גמרא ומדבר כל הזמן – ערב אחד ליד שולחן זה, ולמחרתו ליד שולחן אחר. זה פשוט היה תענוג.

שם ניהלתי ויכוחים רבים על החסידות. מטבעי נהגתי תמיד לדבוק במבוגרים יותר ולהתחבר אליהם. כלל לא היה איכפת לי שאני הכי קטן, נהניתי מחוכמתם של הגדולים. אולי זה מה שהעניק לי את האומץ להתווכח אתם על חסידות, וכיוון שהיה לי כוח שכנוע גם ניצחתי לא פעם.

בבית המדרש היו הרבה מאוד ש"סים, אבל כולם קרועים. אני זוכר שהייתה זו בעיה קשה: האברכים והפרושים התלוננו מרה שאין הם יכולים ללמוד גמרא כראוי: הכול קרוע.

בעבר נהגו מוכרי הספרים לנסוע על פני המדינה עם סוסה עלובה, ממש כמו “סוסתי” של מנדלי מוכר ספרים.⁷⁰⁷ בעגלה היו מונחים ספרים שונים וספרוני מעשיות. הם באו לחצר בית המדרש, בלילה ישנו באיזו אכסניה זולה; בבוקר, לקראת זמן התפילה, היה מוכר ספרים כזה שב וניצב, עם “עגלתו וסוסו”, בחצר בית הכנסת. מפעם לפעם שכר מוכר הספרים תמורת כמה רובל שולחן ליד הכניסה של בית המדרש הגדול, ועליו הציג את מרכולתו.⁷⁰⁸ באותה עת היה שותפו – אם היה לו כזה – נוסע על פני הכפרים שבסביבה עם שאר הספרים.

מוכרי הספרים הללו הביאו אתם לעתים קרובות מודעות על כל מיני ש“סים עם כל מיני מפרשים, שהודפסו על נייר מהודר. פעם הביא מוכר ספרים מודעה מן המדפיס של סְלַווּטָה,⁷⁰⁹ המבשרת שהם עומדים להדפיס ש”סים חדשים עם כל המפרשים, על נייר טוב ובדפוס נאה, ממש “בהדרת יופי”. מחירו של ש"ס כזה היה שבעים ושניים רובל, או בתשלומים למשך שנה – שישה רובל בחודש.

אז עלה בדעתי לארגן חברת נערים, שכל אחד מהם יתרום ארבע קופיקות בשבוע, וכך נוכל לקנות את הש"ס החדש של סלווטה בשביל בית המדרש הגדול. מוכר הספרים הראה לנו מסכת לדוגמה – איזה יופי!

החברה נוסדה. יוסלה, שהיה בנו של גביר, נתמנה לגזבר, ואני – לגבאי. על כל עשרה נערים מינינו “דסיאטניק”, שתפקידו היה לגבות בכל שבוע את הכסף ולמוסרו ליוסלה. אחד מאתנו ניהל את ספר החשבונות וכל הנערים שילמו בדיוק בזמן. את הכסף העברנו למשה-אהרן, בנו של המגיד, והוא דאג לשלוח אותו לסלווטה. מיד לאחר מכן קיבלנו את המסכתות וכרכנו אותן בכריכה נאה.⁷¹⁰ כך כבר היו ברשותנו שישה כרכים.

זו הייתה החברה הראשונה שייסדתי בחיי,⁷¹¹ ובכל הצניעות, אני חייב להודות שבלעדי לא הייתה החברה יכולה להתקיים לאורך זמן. כאשר חליתי התפרקה החברה. יוסלה ואברהם, שניהל את ספר החשבונות, לא ידעו לנהל את החברה בלעדי, ובבית המדרש נותרו למזכרת רק אותם שישה כרכים – יותר לא הזמנו.

*

ישראל וישניאק, העילוי שהלקה את כל הנערים שלא ידעו ללמוד כמותו,⁷¹² נעשה בתום ארבע שנים בלובלין למדן מפורסם מאוד. הוא למד אצל ר' הרשלה מלובלין,⁷¹³ אשר כתב בשאלות ותשובות שלו: “תלמידי הגאון ר' ישראל”.⁷¹⁴ “ר' ישראל” זה היה אז בסך הכול בן שתים-עשרה,⁷¹⁵ והוא רצה לנסוע לסבו שבקאמניץ, ר' זליג אַנדאַרקעס.

בדרך התעכבו בעלי העגלות בכל הערים הגדולות; ישראל ישב עם הרבנים ודן עמם בדברי תורה. הוא הקשה קושיות והללו לא ידעו להשיב. הוא היה גם בבריסק, אצל הרב הרשלה מלמברג,⁷¹⁶ אף הוא גאון גדול. שלוש שעות שח אתו ישראל בדברי תורה, והרב התפעל מחריפותו. אחר כך בא ישראל לקאמניץ, וכל העיר רעשה בשל הגאון הקטן.

באותה עת כבר לא היה נאה לו לדבר סתם כך עם נעריה הפשוטים של קאמניץ. הוא בחר כמה מן הנערים היותר טובים, וביניהם הייתי גם אני. רחשנו כלפיו כבוד עצום, והעובדה שהוא משתובב יחד אתנו נחשבה אז בעינינו לזכות גדולה. לא פעם, באמצע המשחק, היו באים אליו לומדים ומשוחחים עמו בדברי תורה. הוא שטף אותם בקושיות על הגמרא והם לא ידעו מה להשיב.

הוא גם ביקר, כמנהגו, אצל רבה של קאמניץ והציג בפניו קושיה. הרב לא השיב לו תיכף ומיד, וישראל, שהיה נמוך קומה, טיפס על ברכיו של הרב, תפס בשתי ידיו בזקנו הלבן והארוך, טלטל את הזקן למעלה ולמטה ואמר: “רב נאה אתה. נער בן שתים-עשרה מקשה קושיה ואתה אינך יודע לתרצה…” בתוך זמן קצר נתפרסם הדבר ברחבי העיר. חוצפתו של ישראל כלפי הרב הזקן, שנודע כבקי בש"ס, הכעיסה את כל הלומדים הגדולים של קאמניץ. הם כינסו אסיפה, שבראשה ישבו ר' משה כץ, ר' יוסלה, שהיה תלמיד חכם נכבד ואחיו של הרב מקארלין,⁷¹⁷ ור' לייב בן מאיר,⁷¹⁸ והחליטו להציג לישראל קושיה גדולה בגמרא, ואם לא יענה תיכף ומיד – יחטוף מכות.

כמקום הבחינה נקבע בית המדרש הגדול. הוא הוזמן להתייצב למחרת, בדיוק בשעה שתיים בצהריים. כיוון שהיה לו רגש גאווה מפותח מאוד, אפשר לומר כי אפילו השתוקק לבחינה. ישראל היה בטוח ששום קושיה לא תעמוד כנגדו. הוא מסוגל לענות על הקושיות החריפות ביותר. אבל בכל זאת, בעמקי לבבו, קצת פחד – אולי הפעם הזאת יסתבך וסופו שיקבל מכות נאמנות? כאשר תפס שזה המצב, מיהר ורץ אלי וביקש ממני שאבוא לעזרתו – שלא אתן להם להכותו. ברור שלא סירבתי. כבר בשעה אחת באתי לבית המדרש הישן והבאתי עמי שמונה נערים חזקים…

אני זוכר את האירוע כאילו התרחש היום. בבית המדרש התאספו כל הלומדים של קאמניץ, הפרושים ובעלי הבתים הצעירים אוכלי ה“קעסט”, שלומדים בבית המדרש. הקהל היה גדול ורב, וישראל, הנער הקטן, עמד אתנו נבדל מכולם. ר' משה כץ ור' יוסלה הגיעו וקראו לו למבחן. הם נטלו לידם גמרא ופתחו – כך אני זוכר – במסכת פסחים דף ס“ו, עמוד ב'.⁷¹⁹ הם אמרו לו לעיין בעמוד הגמרא וב”תוספות" ולאחר שיסיים הם ישאלוהו קושיה. ישראל הקטן טיפס על השולחן והעביר במהירות רבה את אצבעותיו הקטנות על פני עמוד הגמרא, מלמעלה למטה. אחר כך עבר בצורה דומה על ה“תוספות”. כל זה נמשך פחות מחמש דקות, ואחר כך ענה על הקושיה. הלומדים השתאו והשתוממו מן הנער. במקום מכות נתנו לו נשיקות.

“אבל איך יכולת לעיין כל כך מהר בכל עמוד הגמרא וב’תוספות'?” – תמהו כולם. והוא השיב: “הראו לי את השו”ת הכי קשה, ואנהג בצורה דומה. אעביר את אצבעי על פני העמוד ומיד אוכל לחזור עליו בעל-פה." העמידו אפוא לפניו את הספר “פני יהושע”,⁷²⁰ ואכן הוא עשה בדיוק אותו דבר: עבר במהירות באצבעו על פני העמוד וחזר עליו בעל-פה.

אחרי הדברים האלה פחדו ממנו כל בני העיר, ואת גאוותו קשה לתאר. הוא התייחס לכולם כאל עמי ארצות גסים, נטולי כל כשרון ללימוד מעמיק וטוב. הוא שהה בקאמניץ כמה שבועות וכל אותו הזמן היה לשיחת העיר. כולם דיברו רק על הנער ישראל, שהוא כזה גאון!

אחר כך חזר אל אביו שבלובלין והחל ללמוד קבלה. ש“ס ופוסקים כבר היו בשבילו דבר של מה בכך, ועל כן התמסר עתה ללימודי הקבלה. זה היה אסונו הגדול. לו המשיך ללמוד ש”ס ופוסקים ושו"תים, כמו כל הגאונים, אולי היה הופך לגאון מווילנה השני, ליחיד בדורו. לדאבון הלב, הוא התחיל מוקדם מדי לעסוק בקבלה. שנה אחר כך קיבלתי ממנו ספר קבלה שחיבר והדפיס בהיותו בן שלוש-עשרה.⁷²¹ קראתי את הספר, אך לא הבנתי אף מילה. בשבילי הקבלה הייתה זרה לחלוטין, וזה היה ספר קבלה אופייני.

בסמיאטיץ שבפלך גרודנה, היה אז גביר ששמו ר' דוד הנדיב.⁷²² את השם “הנדיב” קיבל בגלל התנהגותו הרחבה ונדיבת הלב. הוא חי כמו נסיך. והנה, התחשק לו לקחת לבתו חתן עילוי. הוא שמע על העילוי ישראל ושלח שדכן לאביו, ר' יוזל וישניאק, יהודי למדן ונכבד, להודיעו שהוא רוצה לקחת את בנו ישראל לחתן. הוא מוכן לתת חמשת אלפים רובל נדוניה ועשר שנים “קעסט”. ר' יוזל חקר ודרש ולבסוף הוסכם על השידוך. ר' דוד הנדיב קבע יום לחתימת ה“תנאים”, והזמין מכל רחבי ליטא את כל הרבנים והגאונים הגדולים, שיבואו לטקס החתימה על חשבונו. עתה הראה ר' דוד את כל רחבותו: הוא רצה שכל הרבנים ידעו איזה מין חתן הוא לוקח.

ליום חתימת ה“תנאים” אכן הגיעו כמה מניינים של רבנים חשובים. ישראל, החתן, השמיע באוזניהם פלפולים גדולים, והם נותרו המומים נוכח ראשו הגאוני. הם היו יותר ממאושרים על שזכו לשמוע מפיו של ילד בן ארבע-עשרה חריפות שכזו. טקס ה“תנאים” התנהל בחגיגיות מלכותית ולשמחתו של ר' דוד הנדיב לא היה קץ.

הכלה הייתה צעירה מאוד, גם היא כבת ארבע-עשרה, ור' דוד ביקש לדחות את החתונה לעוד שנתיים. הוא רק רצה ל“תפוס” את העילוי הגדול, ועכשיו כבר יכול היה להרשות לעצמו להמתין. הוא לא רצה להשיא את בתו לפני שתגיע לגיל שש-עשרה.

בינתיים פרץ המרד הפולני. הפולנים נכנסו לסמיאטיץ וכבשו את העיר, ומיד בעקבותיהם הגיעו חיילי הצבא הרוסי. קרב יריות החל, ובמהלכו נהרג דוד הנדיב. כל רכושו כמעט ירד לטמיון וכל קשריו העסקיים עם הפריצים התמוטטו במהלך המרד. כול שנותר היו כשלושים אלף רובל כסף. היו לו הרבה ילדים, בנים ובנות, שצריך היה לחלק ביניהם את הכסף. היורשים חיתנו את האחות, נתנו לה נדוניה של חמשת אלפים רובל, אבל ללא “קעסט”.

ישראל התחתן ועבר לגור בבְּיֶלְסְק,⁷²³ עיר מחוז בפלך גרודנה, ליד דודו, ר' לייזר וישניאק, שהיה גביר ולמדן גדול.⁷²⁴ ישראל כלל לא חשב על עסקים, ואפילו את כספו לא חשב להשקיע בהלוואות נושאות ריבית. הוא שכר דירה גדולה ואכל לאט לאט את הכסף. הוא לא העלה על דעתו שיום אחד זה ייגמר.

בינתיים החל ישראל להתנהג כאילו הוא רבי – צעירים למדנים באו אליו כדי לשמוע את תורתו ואת הפשטלעך המחודדים שלו. בעיר התייחסו אליו כאל קדוש. אפילו דודו, ר' לייזר, קרא לו רבי. מיום ליום הלך שמו ונתפרסם כגאון, כצדיק וכמקובל. הוא גילה דרך חדשה בקבלה ורצה ליסד ישיבה ללימוד קבלה. ביתו המה לומדים בכל שעות היום והלילה. האברכים היו מוכנים “לעמוד על הראש”, כדי לשמוע את תורתו ואת דברי הקבלה שלו.

ובמשך כל אותו הזמן הוא חי על הרובלים שלו. אישתו החלה לדאוג – על הכסף שהולך ואוזל ועל מה שיהיה לאחר מכן. אבל הוא נעשה לקדוש והיה קשה להחליף אתו אפילו מילה. הוא סירב לדבר על ענייני חולין, ואישתו הייתה בוכה לעתים קרובות בחדרה.

הוא כל כך העמיק בתורת הקבלה, עד שהתחיל להניח על ראשו שנים-עשר זוגות תפילין כדי לצאת ידי חובת כל הדעות.⁷²⁵ הוא עשה לעצמו תפילין קטנטנים, הניח את כל השנים-עשר על ראשו, וכך התהלך ברחוב. אברכים צעירים הלכו אחריו ושמרו שאיש לא ילעג לו. בעיר, כאמור, הוא הפך לקדוש. אנשים החלו לבוא אליו כמו אל רבי, כדי ליטול ממנו ברכה, אבל הוא גירש את כולם וסירב להיענות לבקשותיהם.

מיום ליום הלך כיסו והתרוקן,⁷²⁶ ובשל כך הורעו יחסיו עם אישתו. עוד מעט ולא ייוותר להם דבר, והיא איננה מסוגלת אפילו לדבר אתו. הוא בכלל לא רצה לשמוע על עניינים כאלה, וכאשר העזה והחלה לדבר על כך, קרא לה: “חצופה!” הוא קרא לרב כדי שיכתוב גט. האישה מיררה בבכי וכשקיבלה את הגט התעלפה. לאחר מכן נסעה לאחיה שבסמיאטיץ, ומה עלה בגורלה אינני יודע.

אחרי כן נשבר ישראל. לא היה לו שום מוצא אחר: רבנות – לא, צדיק חסידי – לא, סוחר – לא, עסקים – לא. ובכן, מה נשאר? הוא שקע במרה שחורה. לאחר מחשבות רבות החליט להכין עצמו לקראת לימודים באוניברסיטה, להיות פרופסור, כי אצלו הרי זה דבר של מה בכך. בשנה אחת הוא יסיים את כל כיתות בית הספר התיכון. הוא קנה מילון רוסי ובתוך חודש אחד ידע את כל המילים הרוסיות.

דודו, ר' לייזר, שראה כי ישראל עלה על דרך מסוכנת, מיהר לטלגרף לאביו. האב בא ולקח אותו אליו ללובלין. מותש ומבולבל הביאו אותו אל הצדיק, ר' לייבלה איגר,⁷²⁷ ועשו ממנו חסיד. ר' לייבלה שימח אותו וישראל היה לחסיד. עתה התמסר לחלוטין לחסידות. הוא התחתן פעם שנייה. לאישה הייתה חנות, והם התחילו לנהל חיים פשוטים, כמו כל היהודים. כך הפך נער גאוני ליהודי רגיל.

 

פרק שבעה-עשר: הבגדים של פעם    🔗

עוד מלמדים * ר' אפרים המלמד * אהבתנו לר' אפרים * הבגדים של פעם * סוג חדש של מעשיות * גירוש הרבנים

מביינוש-לייב המלמד, שאצלו כמעט שלא התקדמתי ורק דרכתי במקום, עברתי לידיו של דוד העיוור, שהיה עיוור בעין אחת. הוא היה ה“רוצח” השני, כמו דוד המדובלל.⁷²⁸ עמו למדתי שלושה “זמנים” והתקדמתי מאוד בלימודי. הוא עצמו היה למדן גדול ולימד ביסודיות. בזכותו יצא שמי לתהילה ונתפרסמתי כתלמיד טוב.

ממנו המשכתי לדודי, ר' אפרים, תלמיד חכם מופלג, שידע לכתוב עברית משובחת. בעסקים לא התמזל מזלו. הוא לא התאים לפריצים, משום שלא ידע להחניף להם, ועל כן נשאר עני. סבא, אהרן-לייזר, תמך בו, אבל כמה רחוק יכול אדם להגיע ממתנת בשר ודם? בנוסף היו לו חמש בנות בוגרות, והוא נאלץ, כמו כל הקבצנים, להיות מלמד. עם זאת, הוא היה מן המלמדים הטובים ביותר. היינו ארבעה שלמדו אצלו ונחשבנו לטובים בעיר. בשני “זמנים” למדתי אצלו את מסכת חולין עם “תוספות” ומהרש“א ועם כל המפרשים והפוסקים – “מגן אברהם”⁷²⁹ ו”שיטה מקובצת".⁷³⁰

בכל תקופת לימודי ב“חדרים”, לא נהניתי בשום מקום כמו אצל הדוד אפרים. קודם כול, הוא לימד את הגמרא בצורה מובנת. כשלא יכולנו בשום אופן לתפוס את הפלפולים הגדולים ואת השיטות השונות, הוא הסביר לנו הכול בסבלנות ובמילים פשוטות וברורות. מעולם לא גילה סימני כעס. הוא השתדל להסביר לנו את הסוגיה בשפה ברורה, בהשוואות ובמשלים. הלימוד אתו היה מתוק ונעים. כאשר עייפנו כהוגן מלימוד הגמרא והפוסקים, היינו נחים ומשתעשעים עמו בהוויות העולם.

הוא קרא הרבה והיה בקי בחוכמת הטבע. לפעמים גם קרא ספר ברוסית, אבל אישתו, שהייתה, במחילה מכבודכם, יהודייה טיפשה מאוד, שמה מכשולים בדרכו. בעצם הוא בכלל לא פחד ממנה, הוא רק פחד מטיפשותה. אם ראתה אצל בעלה, ר' אפרים, משהו שלא מצא חן בעיניה, מיד סיפרה לכל בני המשפחה ולכל הנשים. וכיוון שאז נחשבה קריאת ספר ברוסית למין פשע, הוא העדיף להימנע מכך. אבל יחסית לזמנו הוא ידע הרבה. בזמן שנחנו מלימודי הגמרא הוא היה מסביר לנו כל מיני דברים מדעיים, ולעתים סיפר מעשיות על דורות עברו, אבל רק מעשיות אמיתיות ונכונות.

בעד “זמן” אחד קיבל אפרים תשעים רובל מארבעה תלמידים: עבור שניים שולמו עשרים רובל לכל אחד, ועבורי ועבור ישראל – חמישים רובל. זה לא הספיק, כמובן, והוא נשאר עני ואביון. תמיד התלונן באוזנינו על יוקר המחיה בימינו והתרפק בגעגועים על שנות נעוריו. אז עלה שור שישה רובל בלבד; פרה – שלושה רובל; אווז – שמונה-עשר גרושן; עוף – שישה עד שמונה גרושן; חמש ביצים עלו אז גרושן אחד, פונט חמאה – שישה גרושן, וטאָפּ חלב – שני גרושן… באותם ימים, כל יהודי שהיו לו כמה קופיקות בכיסו, הקים מבשלה קטנה לזיקוק יי"ש, עם כמה פרות אוכלות לתת, וכך היה לו גם חלב ובשפע, שאפשר היה אפילו להתרחץ בו.

בגדים עשו אז מבדים כל כך חזקים, עד שאותו בגד היה עובר בירושה מאב לבן. היה אז מין בד שכונה “רעגן-קאַמנעט”,⁷³¹ חזק כפלדה ועבה וקשה כמעט כמו פח. כשלבשו קפוטה או מעיל מבד כזה, כל קמט היה מרעיש, ואפשר היה לשמוע שמישהו הולך אפילו ממרחק מיל. את הבד הזה ניתן היה להשיג בצבעים שונים ובמחירים שונים. הזול ביותר עלה אז שישים קופיקות לאמה, אבל גם הוא היה חזק; איש לא היה מסוגל לקרוע את הבגד. אחרי חמישים שנה בערך הבגד אולי התקלקל קצת, דהה, ואחד הבנים ירש אותו. זה היה מין ייחוס ללבוש קפוטה דהויה כזו, וראו בה מזכרת מאדם שנפטר. לאחר כמה עשרות שנים, כשהבגד כבר דהה לגמרי, השתמשו בו לעבודות יום-יום ובמזג אוויר קשה. אבל הבד הזה אף פעם לא נקרע או התפורר.⁷³² אני עדיין זוכר את הקפוטות האלה, שהיהודים הקשישים לבשו. אני עצמי לבשתי קפוטה כזו בגיל שמונה. תפרו לי אותה מן הקפוטה של סבא, שהוא עצמו ירש מאביו.

היה גם אריג צמר שנקרא “לאַסט”.⁷³³ היום קוראים לו “חצי לאַסט”, אבל הוא לא דומה בכלל לאותו אריג שהיה פעם. את הסוג הזה לבשו הגבירים. ואלה היו האריגים שמהם תפרו בגדים לגברים: ארבעה סוגים של רעגן-קאַמנעט, שני סוגי לאַסט, שלושה סוגי סָמוּט,⁷³⁴ ארבעה סוגי אטלס⁷³⁵ וכמה סוגי משי.

הנשים לבשו ציץ,⁷³⁶ שמחירו היה שבע או שמונה קופיקות לאמה, או צמר, שמחיר הסוג היקר ביותר שלו היה שלושים קופיקות לאמה. בגדי צמר לבשו רק נשים עשירות.

הפרוות שבהן התעטפו היו מן הסוגים היקרים ביותר – “פּיזעם”,⁷³⁷ “שורקעס”,⁷³⁸ סנאי או בִּיבָר.⁷³⁹ הנשים לבשו פרוות מעור שועל, צוֹבֶּל⁷⁴⁰ או נמייה. התכשיטים המקובלים היו פנינים. אפילו הנשים העניות ביותר ענדו על צווארן פנינים בשווי של כשלושים רובל. על האצבעות ענדו טבעות, ועל הצוואר תלו סיכות זהב, גדולות כרובל.⁷⁴¹

דודי אפרים, הרבי, היה מספר לנו אפוא מעשיות על הגאונים שלנו, אבל בלי שום גוזמאות ובלי דברים על טבעיים; רק מעשים שהיו – עובדות ברורות והגיוניות. הוא ידע איזו משכורת קיבלו הרבנים והגאונים הגדולים בימים עברו. זה היה יכול להגיע בערך עד שמונים גרושן לשבוע. כך קיבל הרב ממינסק⁷⁴² וכך גם הגאון מווילנה. אם רצו להגדיל את משכורתו של הרב, הוסיפו לו עוד עשרה גרושן לשבוע.

הוא גם סיפר כיצד שלטו פרנסי החודש על הרבנים. לא פעם קרה שגירשו מן העיר את הרב, שהיה גאון גדול, בשל דבר של מה בכך. פשוט, פרנס החודש היה קורא לכמה מן המנהיגים מנכבדי העיר ומציע להם להעניש את הרב. אם החליטו שצריך לגרשו, בסופו של דבר אכן גירשו.

במינסק, למשל, גירשו את ה“שאגת אריה”.⁷⁴³ אחרי הגאון מווילנה, הוא היה הגאון המפורסם ביותר בקרב היהודים. גירשו אותו בביזיון גדול. זה היה בקיץ, ביום שישי, בדיוק בשעה שתים-עשרה. הושיבו אותו על עגלה רתומה לשני שוורים והוציאוהו מן העיר.⁷⁴⁴ הדוד סיפר, שיהודייה אחת יצאה אל מחוץ לעיר והביאה לרב שלוש חלות לכבוד שבת.⁷⁴⁵ הרב שאל את האישה, האם יודע בעלה על החלות שהביאה לו.

“לא” – השיבה.

“אם כך, אסור לי לקחת אותן” – אמר.

בינתיים הביאו אותו לפונדק יהודי; הרב המגורש לא רצה שהיישובניק, בעל האכסניה, ידע שהוא הרב ממינסק. אבל היהודייה הנמרצת רצה במהירות לכפר והודיעה לכולם, שאיש זה אינו אלא רבנו הגאון, ושפרנס החודש, יימח שמו, גירש אותו מן העיר.⁷⁴⁶

מבריסק גירשו את הב“ח, הגאון המפורסם, שחיבר את הפירוש הגדול על הש”ס.⁷⁴⁷ הוא כיהן שם כרב, ומעשה שהיה כך היה. במוצאי שבת התכנסו פרנס החודש ונכבדי העיר לאסיפה בחדר הקהל. הנר כבה בשעה שתים-עשרה בלילה, ובכל בריסק אי אפשר היה למצוא אש. כולם כבר ישנו. פרנס החודש הורה לשמשים ללכת אל הרב, להדליק בביתו את הנר בעששית ולהביאה אל חדר הקהל. הם הגיעו לבית הרב אבל הופתעו לגלות שגם שם חשוך. גם הוא כבר הלך לישון. הם חזרו וסיפרו על כך באסיפה, ואז החליטו פרנס החודש ונכבדי העיר, שאם רב ישן בחצות, צריך לגרשו, והם אכן גירשו אותו מבריסק.⁷⁴⁸

 

פרק שמונה-עשר: המהפכה הראשונה שלי    🔗

ר' יצחק-אשר ה“רבי” שלי * “הלימודים” שלנו * המהפכה הראשונה שלי * שמי יוצא לתהילה בעיר * סופה של הפרשה

בקאמניץ היה חסיד אומלל, קבצן ואדוק עד אימה. הוא לא התפרנס משום דבר, אבל אישתו לא הניחה לו. היא ירדה לחייו והפצירה בו שיהיה למלמד, כמו כל השלימזלים.⁷⁴⁹ כשסיפר על כך לאבי, צץ בראשו של אבא רעיון מבריק – הלא יצחק-אשר יכול להיות מלמד מצוין לחצקל שלו! ספק אמנם אם חצקל אכן ילמד אצלו משהו, אבל לעומת זאת חצקל ילמד להיות חסיד גדול. כי אני, למרות שבלבי הייתי חסיד, בכל זאת אהבתי גם את “העולם הזה”, כפי שאבא נהג לומר. שהיתי הרבה בביתו של סבא ולעתים קרובות גם סעדתי עמו בשבתות ובימי חג. נהגתי גם להתפלל עם סבא בביתו של הדוד מרדכי-לייב, ובשעה עשר כבר היינו לאחר התפילה.

הסעודה בבית סבא לא נמשכה זמן רב, ובסביבות השעה שתים-עשרה, כשאבא חזר הביתה מן השטיבל, הייתי הולך הביתה ושוב אוכל. הייתי היכן שהיה לי יותר טוב, ובשל כך קרא לי אבא “איש העולם הזה”. הוא התחרט על ששלח אותי ללמוד אצל הדוד ר' אפרים, שהיה גם מתנגד, גם מין “פילוסוף”, ובוודאי גם אפיקורוס נסתר. אבא גם שם לב שהתחלתי לדעת יותר מדי על ענייני העולם; הוא פחד שדודי יהפוך אותי, חלילה, לאפיקורוס. אבא רצה להוציא אותי מידי הדוד, אבל פחד מאביו אהרן-לייזר. הוא חיפש איזה תירוץ שבאמצעותו יוכל להוציא אותי מה“חדר” בלי שסבא יתנגד.

כאשר נזדמן אליו יצחק-אשר התעלם אבא מכל המכשולים. הוא היה נלהב מכך שאצל המלמד הזה אדע בראש ובראשונה כיצד להיות חסיד אמיתי. הוא ועוד חסיד, שמואל-שלום, לקחו יחד את יצחק-אשר כמלמד לשני ילדיהם, אני ומרדכי, וקבעו לו שכר לימוד של חמישים רובל ל“זמן”. אנו נלמד בבית המדרש של ר' הרשלה שבחצר בית הכנסת. שם לא לומדים במשך היום הפרושים או בחורי הישיבה. שקט שם, ואפשר להתקדם בלימודים ולהכניס בנו חסידות. אבל את אחיו הקטן, חברי ישראל, לא הוציא אבא מידיו של אפרים.

יום אחרי סוכות, בשעה תשע בבוקר, באתי אל השטיבל של ר' הרשלה ללמוד עם המלמד החדש: בשעה הזאת כולם הולכים ל“חדרים”. הרבי עוד לא היה שם ואני וחברי חיכינו. בשעה אחת-עשרה הוא הגיע מן המקווה והחל להתפלל. הוא רקע ברגליו על הרצפה והלם בידיו על הקירות, כך היה רגיל לנהוג בתפילתו. זה נמשך שעה שלמה – הוא כמעט שבר את הרצפה ואת הקירות, קרע את גרונו בצעקות, ורק אחרי כן, בערך בשעה שתים-עשרה וחצי, התחיל ללמוד אתנו מסכת קידושין. ארוחת בוקר הוא לא אוכל, משום שאת ארוחת הערב שלו הוא אוכל רק בעלות השחר.

התחלנו ללמוד את הגמרא, שהייתה מוכרת לנו עוד מקודם. סיימנו דף גמרא שלם, והוא בוהה באוויר – האם הוא מאזין או אולי מהרהר במשהו בינו לבין לעצמו? קשה לדעת. כשהתחלנו עם ה“תוספות”, הוא כבר לא יכול היה להישאר כל כך אדיש ונאלץ לעיין בעצמו באותיות הקטנות. גם את ה“תוספות” כבר הכרנו, ואילו הוא הביט בהן, התלחש בינו לבין עצמו, וכנראה שלא הבין כלום. כך הוא יושב, ראשו הקטן מונח בין שתי ידיו, מקמט את מצחו הצר ולוחש לעצמו את ה“תוספות”. אבל אנחנו מרגישים, שהוא בעצם לא מבין, והוא שוב חושב, ושוב מדבר אל עצמו, וחוזר וחושב עוד חצי שעה. לבסוף, כשנמאס לנו לשבת ולחכות, אמרנו לו: “רבי, אנחנו נסביר לך את ה’תוספות', זה קל מאוד.” אבל הוא נותן קולו בצעקה: “בשבילכם הכול קל, אבל בשבילי הכול קשה!” ושוב הוא חוזר ומהרהר.

בינתיים יצאנו מן ה“חדר” והלכנו לבית המדרש הגדול. דיברנו שם עם הבחורים, הבטנו בשעון, והנה כבר עברה שעה. בכלל לא פחדנו מן הרבי השלימזל הזה, אבל כדי שלא יספר לאבא, שהלכנו באמצע הלימוד לבית המדרש, מיהרנו וחזרנו לשטיבל.

אנחנו נכנסים לשטיבל, והנה הוא יושב שם, ראשו הקטן עדיין מונח בין שתי ידיו, והוא מהרהר עמוקות. הלכנו הביתה לארוחת צהריים, וכשחזרנו מצאנו אותו בדיוק באותו מצב. עתה קטענו אותו מהרהוריו ושאלנו: “למה הרבי חושב כל כך הרבה זמן? אנחנו כבר יודעים את ה’תוספות' מזמן, למדנו אותם!…” אבל הוא כנראה עדיין לא הבין את ה“תוספות”, אך התבייש ושתק. אחר כך למדנו עוד כמה “תוספות” והוא שוב שתק. ובינתיים הגיע זמן תפילת מנחה והוא החל בהכנותיו המשונות…

הלכנו שוב לבית המדרש והשתובבנו שם עם כל הנערים והחברים. יצחק-אשר סיכם עם אבא, שנלמד עמו רק עד שעת תפילת מנחה, ולא כפי שנהגו בחורף בכל ה“חדרים”, ללמוד עד תשע בערב. שיחקנו בבית המדרש, הכנו קצת מן הגמרא וה“תוספות” שאנו אמורים ללמוד למחרת, ואת מה שלא הבנו ביקשנו מן הפרושים שיסבירו לנו.

למחרת, כשהתחלנו שוב ללמוד, הוא שוב נתקע עם ה“תוספות”, כמו אתמול, ושקע במחשבות. הסתלקנו לשלוש שעות וחזרנו בדיוק חצי שעה לפני זמן תפילת מנחה… שוב הסברנו לו את ה“תוספות”, והוא שתק. כך נהגנו במשך כל החורף.

בינתים הייתי לתושב של קבע בבית המדרש הגדול והתוודעתי לכל בחורי הישיבה, לפרושים ולבעלי הבתים הצעירים. היות שלא היה לי הרבה מה לעשות, התחלתי להתווכח אתם על כל מיני עניינים וכך גרמתי ל“מהפכה” קטנה. ומעשה שהיה כך היה.

כפי שכבר כתבתי,⁷⁵⁰ כל הש“סים בבית המדרש היו קרועים ומרופטים. שבתי-הירש, קשיש ששירת כגבאי זה שלושים שנה, נהג לנעול את הש”סים הטובים והשלמים בחדרון קטן שחלונו מסורג ברזל ודלתו אף היא מברזל. שם היו מחזיקים, בשנים עברו, את החטופים שגייסו לצבא.⁷⁵¹ אחר כך הקימו להם מין בית סוהר, לא בחצר בית הכנסת, במקום שכל האנשים יכלו לשמוע היטב את היללות והצעקות, אלא ליד ביתו של האססור. שם, בחדרון הזה, החביא שבתי-הירש את הש“סים ואת הספרים הכי טובים, ובבית המדרש השאיר את הקרועים. כשביקשתי ממנו שיוציא את ש”ס סלווּטה שקנינו⁷⁵² ויביא אותו אלינו לבית המדרש, הוא פשוט סירב.

ואז עשיתי משהו קטנטן: הסתתי את כל הפרושים, את בחורי הישיבה ואת “אוכלי הקעסט”, חתניהם הצעירים של בעלי הבתים, שידרשו בתוקף משבתי-הירש את כל הש"סים והספרים הטובים. מה פתאום הוא נותן לנו רק את הקרועים? אנחנו לא יכולים יותר ללמוד, הכול קרוע! “שם, בחדרון הקטן, מחזיקים, כנראה, את הספרים הטובים בשביל העכברים!” – צעקתי.

“אין לנו, הלומדים, כל ברירה אחרת” – שלהבתי את הרוחות – “אלא לעבור לבית מדרש אחר. בית המדרש החדש אינו בא בחשבון – בנו של שבתי-הירש הוא גבאי שם. הבה נעבור לבית המדרש באַדוֹלִינָה.⁷⁵³ הגבאי שם, משה-ראובן, יהיה מאושר אם ישבו וילמדו בבית המדרש שלו! אם יחסרו ש”סים הוא לא ינוח ולא ישקוט. הוא עצמו יעבור על פני העיר וידאג לכל מחסורנו."

לתעמולה הזאת היה לי זמן בשפע. הרבי שלי, יצחק-אשר, עדיין קימט את מצחו מעל ה“תוספות”, וקמטים אלה מסתמא אף פעם לא יתיישרו, אלא אם כן אבוא ואסביר לו את פשט ה“תוספות”. ממש רבי לעניין!…

הלכתי אפוא אל ר' משה-ראובן וסיפרתי לו את כל המעשה. כך וכך אירע, וכיוון שנותנים לנו רק ש"סים קרועים, אנחנו רוצים לעבור אל בית המדרש שלך. אמנם, זה קצת יותר רחוק, אבל אצלך יש גמרות טובות ושלמות, ואם יחסר, מן הסתם תדאג להשלים. ר' משה-ראובן, ששמח מאוד על הבשורה הטובה, אמר כי בני העיר בוודאי לא יסכימו שבית המדרש הגדול יישאר בלא לומדים, ובסופו של דבר השמש ייכנע ויתפייס. ואף על פי כן, נחת רוח רבה תיגרם לו, אם גם בית המדרש שלו יהיה גדוש ביהודים שרוצים ללמוד. ואפילו שילמדו אצלו רק כמה ימים – זה כבר יספיק לו, זה יסב לו שמחה גדולה!

למחרת, בצהרי היום, הוצאתי החוצה את כל הלומדים, איש לא נשאר. הבאתי את כולם לבית המדרש באדולינה, יותר מחמישים אברכים, עניים ועשירים, מבוגרים וצעירים! את שמחתו של ר' משה-ראובן אי אפשר לתאר. מיד הגשנו לו פתק ובו רשמנו את מספר הגמרות שאנו זקוקים להן, וכן את ספרי המפרשים, השאלות-ותשובות, וכך הלאה.

ר' משה-ראובן לקח עמו שלושה בחורים מאדולינה ועוד באותו יום הביאו לנו את כל מבוקשנו. הם סחבו את הספרים עד עשר בלילה, ולמחרת כבר נשמעה בין כותלי בית המדרש נגינתו היפה והנלבבת של הלימוד, שהדהדה בכל אדולינה. שכנעתי את כל הלומדים שלא ישוחחו ביניהם אלא רק ילמדו, ובקול רם ככל האפשר. כל בני אדולינה, נשים וטף, באו וצפו מבעד לחלונות בלומדים ובנגינתם. מחוסר מקום תפסנו גם את עזרת הנשים, חוץ מבשעות הבוקר, כאשר שתים-עשרה נשים צדקניות באו להתפלל – ר' משה-ראובן רווה נחת עד אין שיעור.

כשהגיע הגבאי שבתי-הירש להתפלל מנחה בבית המדרש חשכו עיניו. בית המדרש הגדול ריק ואפל, אין קול ואין עונה. אחר כך באו בעלי הבתים ונבוכו לגמרי. הם לא ידעו דבר על המהפכה. הם חשבו שקרה אסון, והמומים שאלו את שבתי-הירש: “מה קורה פה?” שבתי-הירש סיפר להם שהילד של משה, בנו של אהרן-לייזר, חולל מרד. הוא הוציא מכאן את כל הלומדים והעביר אותם אל ר' משה-ראובן באדולינה.

“אבל למה? מוכרח להיות בזה משהו! לא ייתכן שאין לזה סיבה.”

“פשוט התחשק לו, לפרחח” – אמר ר' שבתי-הירש, משולהב כולו – “שאוציא את הש”ס החדש של ז’יטומיר.⁷⁵⁴ אם אעשה כך, הרי בתוך שלושה שבועות הוא ייקרע. ש“ס כל כך יקר!”

פרצה מהומה גדולה. בעלי הבתים לא האמינו לו, זה פשוט לא נשמע להם כסיבה טובה למרד. ידעתי שבשעה שבעלי הבתים יבואו להתפלל מנחה תפרוץ מהומה, ובין מנחה למעריב יתחילו בעלי הבתים לריב עם שבתי-הירש. באתי אפוא בכוונה להתפלל מעריב בבית המדרש. כשראו אותי נשמעה צעקה: “שקט! שקט! חצקל פה. תנו לו לדבר, הבה ונשמע!”

לא נבהלתי. הובלתי את בעלי הבתים החשובים אל המדפים גדושי הספרים, על כל הקירות ועל השולחנות. הורדתי את כל הגמרות והראיתי להם: “הנה, הביטו. האם יש פה גמרא אחת שלמה שאפשר ללמוד ממנה? כולן קרועות. נו, האם זה צודק ששבתי-הירש נועל שנים-עשר ש”סים טובים, עם כל כך הרבה ספרי מפרשים ושאלות-ותשובות, ופה יש רק ספרים קרועים? בשביל מי הוא שומר את הש“סים הטובים? למה הוא כל כך מתקמצן? בכל שנה נפטרים כמה וכמה עשירים, שמורישים את הש”סים שלהם לבית המדרש הגדול.⁷⁵⁵ והוא מסתיר הכול בחדרון שבשטיבל ונועל את דלת הברזל."

מששמעו את דברי הודו כולם שהצדק אתי ושעל שבתי-הירש לפתוח את חדר הקהל ולהוציא משם ספרים, ככל שיידרשו לצעירים. אבל שבתי-הירש, קשיש בן שבעים וכמה, שנהג כאן כאילו היה הקיסר, לא הסכים להיכנע. היטב חרה לו, שנער בן ארבע-עשרה מנסה להכניע אותו. מעולם, עד אז, לא העז איש להתנגד לו ולהביע דעה הפוכה משלו. כל בוקר בזמן התפילה, וגם במנחה ובמעריב, התחוללה בבית המדרש מהומה רבתי. כל בני העיר באו לחזות בבית המדרש הריק, וכולם אמרו שחצקל צודק. ודווקא בשל כך התעקש שבתי-הירש עוד יותר. כולם רבו אתו ואיש לא עמד לצדו, אבל הוא הוסיף להתעקש.

בשבת עשו בעלי הבתים עיכוב קריאה,⁷⁵⁶ והרב אמר, שלו היה חצקל זר, מיד היה אומר כי הצדק לימינו, אבל כיוון שחצקל הוא נכדו של אחיו, הוא מוכרח לגזור על עצמו שתיקה. כששמעו בעלי הבתים את דברי הרב החליטו כולם לכנס אסיפה כללית במוצאי שבת וליטול את הגבאות מידי שבתי-הירש. אבל שבתי-הירש עלה על הבימה, כמו תמיד בשעת הקריאה בתורה, הלם בידיו על הבימה ואמר: “רבותי! אני מוסר את המפתח של חדר הספרים לרב, והוא ינהג בספרים כרצונו. הבה נתחיל אפוא בקריאה.”

וכך אכן היה. הוא שלח בשבת את המפתח אל הרב, והדוד קרא לי לביתו. “אני מאוד מרוצה, ילדי” – אמר לי הרב – “שאתה מנהל מחלוקת לשם שמים. מה שעשה שבתי-הירש הוא באמת מעשה עוול. כבר מזמן שמעתי תלונות כלפיו שבבית המדרש אין אף גמרא אחת שלמה… אבל שבתי-הירש כבר הביא לי את המפתח, ומחר אשלח לשם את ביינוש השמש, ובסביבות אחת-עשרה או שתים-עשרה בצהריים תוכלו כבר, אתה וכל הלומדים, לבוא לבית המדרש. ובכל זאת, ילדי, עדיף שלא לעורר מחלוקת. מוטב, ילדי, להימנע ממנה…”

במוצאי שבת הלכתי לר' משה-ראובן. סיפרתי לו מה שאמר לי דודי, שעלי להחזיר את כל הלומדים לבית המדרש.

“אם הרב ציווה, כן יהיה” – אמר.

ביום ראשון בבוקר באנו כולנו לבית המדרש. בחרנו מתוכנו עשרה צעירים שילכו לחדרון ויבחרו את הספרים. כשנכנסנו פנימה וראינו את הספרים המונחים שם, אורו עינינו. לא היו שם שנים-עשר ש"סים, אלא שבעה-עשר, וכן ספרי שאלות-ותשובות יקרי ערך!

מצאנו שם, כאמור, אוצר שלם, ששימח אותנו מאוד. בין הש“סים מצאנו ספר נדיר של ממש – ש”ס מדפוס קוֹפּ‎וּסְט, בן יותר משלוש מאות שנה.⁷⁵⁷ מצאנו שם גם את המקור לכל המעשה בישו הנוצרי, מסופר באריכות מן ההתחלה ועד הסוף.⁷⁵⁸ עכשיו פיארו את בית המדרש גמרות חדשות: שנים-עשר ש“סים שלמים, ועוד הרבה ספרים יקרי ערך, שאלות-ותשובות, ספרי פוסקים וספרי תנ”ך יקרים. את השמחה שהייתה באותו יום אי אפשר לשער ולספר. לקחנו את כל הנחוץ לנו, נעלנו שוב את הדלת, ודודי שלח בחזרה את המפתח אל שבתי-הירש. תודות למעשה הזה נתפרסם שמי בכל רחבי בעיר.

מצד אחד, המלמד החסיד של אבא גרם לי נזק, שכן לא למדתי כלום; אך מצד שני הפקתי מכך תועלת גדולה. אצל ר' אפרים מן הסתם הייתי לומד הרבה יותר טוב, אבל היה עלי לשבת כל היום ב“חדר”. ואילו אצל החסיד הייתי חופשי כל היום, וכך ניתנה לי האפשרות לעסוק בדברים אחרים, שהתאימו יותר לרוחי. לדבר זה הייתה חשיבות רבה מאוד עבורי.

התחלתי להתעניין בחקירה,⁷⁵⁹ ולצורך כך הוצאתי מן החדרון הנעול את כל ספרי החקירה כמו “מורה נבוכים”,⁷⁶⁰ “כוזרי”,⁷⁶¹ כל ספרי חכמת ישראל, את “בחינות עולם” עם פירושים טובים,⁷⁶² את “חובות הלבבות” עם כל ספרי הדְרוּש,⁷⁶³ והתחלתי לקרוא במרץ.

את הרבי הותרתי כשראשו מונח בין כפות ידיו, מהרהר כל הזמן על ה“תוספות”. תוך עשר דקות סיימתי ללמוד, ואם לא הבנתי לא יגעתי הרבה, שאלתי את אחד הלומדים והוא כבר הסביר לי. הרגשתי שחבל לבזבז את הזמן על גמרא ו“תוספות”. שקעתי בתוככי ספרות החקירה, וקיבצתי סביבי חבורה שלמה של צעירים: בחורים, לומדים ופרושים.⁷⁶⁴

במשך היום קראנו בספרי החקירה וכל הזמן ניהלנו ויכוחים והתפלספויות. תודות לכך זכיתי בשני חברים טובים – יוסל, בנו של הגביר,⁷⁶⁵ ושמואל מאירימס.⁷⁶⁶ היה להם כשרון יוצא דופן ללימודים, הם היו אדוקים מאוד וטובי לב. בילינו ימים שלמים בעסקי החקירות ובערבים פתחנו גמרא ושוחחנו. לאיש אסור היה לדעת שאנו מעיינים בספרי חקירה.

בשלב מסוים הציע יוסל: למה לנו ללמוד ספרי חקירה דווקא כאן ולחשוש כל הזמן מן הבהמות הזקנות? (כך קראנו לבעלי הבתים הקשישים – “בהמות זקנות”.) מוטב ללכת אליו, אל יוסל. הספרייה של אביו עשירה מזו שבחדרון, ממש “חלב ציפורים”.⁷⁶⁷ נלמד שם ככל שנרצה, ובלית ברירה גם נוכל ללכת לאסם ולנהל שם את הוויכוחים שלנו. כך נעשינו מין חבורה שכזאת. קראנו המון וניהלנו ויכוחים אינסופיים. בכל החבורה הזאת רק אנחנו היינו פעילים. שלושה נערים, שהיו כל כך שקועים בוויכוחים עמוקים עד ששכחו לאכול.

 

פרק תשעה-עשר: החסיד מאיזביצה    🔗

החסיד מאיזביצה * “מי השלוח” * הקושיה שלי * תשובת החסידים * ההיכרות עם בנו של המגיד * “המגיד” * מנסר העצים * ההתכנסויות שלנו * ראשית עבודתי הציבורית

אבא שכר איש אחד, שמו היה י' וו‘, כדי שיעזור לו בהנהלת ספרי החשבונות ובעוד דברים מסוג זה שאבא נאלץ לעשותם. י’ וו' זה היה חסיד איזביצה.⁷⁶⁸ נתנו לו דירה בבית המרזח של הכומר, מקום שבו התגוררה גם משפחתנו וששימש גם כמחסן היי"ש שלנו. וכך גרנו דלת ליד דלת. הוא היה ברנש חכם ונמרץ אבל גם עז פנים ופורק עול.

תמיד התעלל באמי בשל אבותיה הגאונים המתנגדים. כך למשל אמר על הסבא שלה, ר' חיים מוולוז’ין – “ר' חיים זיכרונו לסרחה…”⁷⁶⁹ בביתנו הייתה תלויה תמונתו של הגאון מווילנה, והוא דקר את האף שבציור.⁷⁷⁰ אמא בכתה פעמים רבות בשל השייגעץ הזה, אבל אבא, כדרכו, רק חייך ואמר: “טיפשונת, למה את נפגעת. ככל שתיעלבי יותר, כך הוא גם יעשה את זה יותר, להכעיס.” ואגב, אין לשכוח – אבא היה לצדו, הרי היה חסיד!

אבא היה מאוד מרוצה ממנו. הוא יכול היה לצוות עליו הכול, והלה ביצע את הוראותיו על הצד הטוב ביותר. הוא אף פעם לא למד. תפילתו נמשכה עשר דקות. הוא שתה הרבה שנאַפּס ושיחק בקלפים. אבל כל זה כלל לא פגע בעסקים.

פעם אחת, בשבת אחר הצהריים, נכנסתי לחדרו. הוא ישן על הספה ולצדו היה מונח ספרו של הרבי מאיזביצה – “מי השלוח”.⁷⁷¹ לקחתי את הספר ועיינתי בו. עיני נפלה על פרשת “פינחס”, ושם נכתב, כי זִמְרִי בן סָלוּא נהג כדת וכדין בנוגע לכָּזְבִּי בת צוּר,⁷⁷² שכן הוא ראה שהיא זיווגו מששת ימי בראשית. בהמשך נכתב, כי פינחס דקר את זמרי בלי שידע בדיוק את כל פרטי המעשה, ומשה רבנו הצדיק אותו משום שהיה דודו של פינחס.⁷⁷³ את זה כבר לא יכולתי לשאת. לקחתי את הספר, הבאתיו אל דודי הרב וביקשתי ממנו שיסביר לי את פשט הכתוב.

הרב קרא את הספר ותלש את שערותיו. הייתכן שמחבר הספר, שהוא רבי, יכתוב כך על משה רבנו?! ומה יגיד על כך סתם יהודי פשוט! “אתה רואה, ילדי,” – אמר בכעס – “עד כמה הרחיקו החסידים לכת. בשבת הבאה תראה זאת לאבא, כאשר ישב לשולחן עם החסידים. אדרבה, שהוא יגיד לך את הפשט.”

בשבת בצהריים התאספו אצל אבא כל החסידים. היה שם אורח, חסיד חכם ועשיר ששמו ר' שלמה-איצל. כולם ישבו סביב השולחן הגדול, שתו יין ודיברו חסידות. קמתי מהשולחן, נטלתי לידי את “מי השלוח” – הידיים שלי רעדו – הגשתי את הספר לאבי, הצבעתי על הפרשה ושאלתי: “אבא, התוכל להסביר לי את הפשט? אינני מבין.”

אבא קרא וקצת נבוך. הוא היה איש ישר מאוד. הוא לא היה מסוגל לרמות מישהו, בוודאי לא את ילדיו שלו. החסידים היו סקרנים לדעת מה קורה כאן, ושלמה-איצל האורח, שהיה יהודי ערמומי, הבין ממראה פניו של אבא, שאין בפיו מילים ושאין הוא יודע מה להשיב לבנו. אבא נתן לו את הספר. הוא דפדף בו והתחיל להלום בידיו על השולחן.

“זה נכון! זה נכון!” – הוא צעק.

הוא נתן את הספר לחסידים האחרים, ומיד החלו אף הם לצעוק: “זה נכון.”

כששאלתי “מה נכון”, ענו לי, שכשאגדל אבין. אבל כאן הייתה להם טעות גדולה. לא יכולתי להמתין עד שאגדל. מהלומות הידיים הללו והצעקות “זה נכון” על דבר שנראה לי מעוות לגמרי, גס ופרוע, רק הרחיקו אותי מן החסידות. כל תורה חסידית פצעה מאז את לבי, לאורך ולרוחב, ולא יכולתי להירגע. התחלתי להרהר ביני לבין עצמי בכל האמרות החסידיות שלהם – הכול יצא הפוך ומשונה, ואני נמשכתי אחורה, “השיבנו נאַזאַד”.⁷⁷⁴

התחלתי להיכנס לביתו של המגיד, שם נמצאו כל המתנגדים המושבעים; בנו, משה-אהרן, היה עילוי גדול ומתנגד שרוף, שתמיד ניהל תעמולה למען המתנגדות. כאשר הייתי חסיד נלהב, שמרתי תמיד על מרחק מביתו של המגיד ומבניו, אף על פי שהם היו הלומדים הגדולים ביותר בעיר. לא יכולתי לשמוע כיצד הם מבטלים כעפרא דארעא את החסידים ואת הצדיקים ואת הבעש“ט. אבל עכשיו גיליתי למגיד ולבנו את הסוד, שאינני עוד חסיד ושהם צודקים ב”התנגדות" שלהם.

התחברתי עם משה-אהרן, שבדיוק אז חזר ממינסק, מקום שבו היה לראש ישיבה כבר בגיל עשרים. משה-אהרן, נפל למשכב, ור' גרשון תנחום, רבה של מינסק,⁷⁷⁵ שהברון רוטשילד⁷⁷⁶ מאוד העריכו, נסע אתו לפרנקפורט והציגו בפני הברון שלמד עמו כמה שעות. משה-אהרן מצא חן בעיני הברון, והלה שלח אותו למרחצאות על חשבונו.⁷⁷⁷ אחר כך שלחו רוטשילד לקאמניץ וצייד אותו במים מיוחדים לשתייה. הרופאים אסרו על משה-אהרן ללמוד, כי שכלו חריף מדי ועלול להזיק לו. ציוו עליו לטייל ולשתות מים, וכעת חיפש מישהו שיוכל לטייל עמו. הוא בחר בי אף שהייתי צעיר ממנו בשש או שבע שנים. כנראה מצאתי חן בעיניו. הוא ראה שאני משתדל להבין ולמצוא את הדרך האמיתית, ואכן הוא שוחח עמי הרבה.

אותו קיץ נשארתי שוב אצל יצחק-אשר. הוא המשיך לקמט את מצחו על ה“תוספות”, להתנהג ב“אדיקותו”, ואבא כלל לא היה מוטרד. היה לי זמן לכל מה שרציתי, ולטיולים של שעתיים עם משה-אהרן – בוודאי ובוודאי. משה-אהרן הראה לי את כל המקומות בתלמוד, המנוגדים לשיטת החסידות. ביליתי גם הרבה זמן בפילוסופיה ובחקירה אצל יוסל, בנו של הגביר. הייתי בא לשעה אחת אל יצחק-אשר, הרבי שלי צר המצח, חוזר לפניו על עמוד הגמרא עם ה“תוספות” – ושלום על ישראל.

בדיוק באותו זמן החל ר' שמחה-לייזר, אביו של יוסל, לקבל את “המגיד”,⁷⁷⁸ ואנו קראנו בו בקביעות. כך התחלנו קצת לדעת מה קורה בעולם היהודי. ב“המגיד” כתבו אז על כל מיני תכניות לקניית קולוניות בארץ ישראל,⁷⁷⁹ ומישהו אפילו חשב שאפשר לרכוש קולוניה שלמה בפלשתינה תמורת שש מאות רובל. הדבר הפתיע אותי מאוד, ואני ויוסל אספנו בקאמניץ כשישים בעלי בתים, שהיו מוכנים למכור את בתיהם ולנסוע לארץ ישראל. ביניהם גם היו יהודים, שיכלו לקבץ סכום של שלושת אלפים רובל. אני זוכר שיוסל ואני “ארגנו” חוג למען פלשתינה. שיתפנו בו פועלים, אנשים צעירים, וביניהם היה גם יהודי למדן, שהתפרנס מניסור בולי עץ.⁷⁸⁰

מנסר העצים היה טיפוס מעניין במיוחד: ראשית, הוא התעניין ב“פילוסופיה” וב“חקירה” שלנו; ושנית, העובדה שיהודי מבוגר כמותו ביקש להתיידד עמנו קסמה לנו מאוד. זכורני כי פעמים הרבה מצאנו תשובה לבעיה שמנסר העצים העלה, והיות ששאלותיו הטרידו אותנו מאוד, רצנו בשמחה וחיפשנו אותו. תמיד מצאנו אותו ניצב על בול עץ, מושך את המסור הלוך ושוב בתוך העץ, ומרוצים סיפרנו לו שהיום מצאנו תשובה לשאלה זו וזו, ושם – בספר – מדובר על כך באריכות. הסברנו לו זאת בצורה ברורה ומפורשת. הוא היה יורד מבול העץ ומקשיב ברוב קשב. לפעמים הבאנו לו את הספר עצמו, משום שהוא אהב לראות את הדברים כתובים שחור על גבי לבן. עמדנו תחת בול העץ, והוא החזיק את המסור בידו…

אותו מנסר עצים (שלצערי הרב שכחתי את שמו) התלהב מאוד מרעיון יישוב ארץ ישראל. הוא היה תועמלן מצוין. היה לו פה – אש וגופרית! ותודות לו הצלחנו אז להקים רעש בכל העיר. כמעט כולם היו מוכנים למכור את מטלטליהם ולנסוע לארץ ישראל. כשאזרנו יותר אומץ שלחנו מברק למערכת “המגיד” שבלִיק,⁷⁸¹ ושאלנו אם העבודה שם, בארץ ישראל, כבר החלה. גם צירפנו רשימה של כל האנשים, שמוכנים לשלוח כסף אם יינתנו להם ערבויות רציניות.

וכך עבדנו כמה חודשים. מקום המפגש שלנו היה בביתו של יוסל, שהיה תמיד מלא וגדוש בצעירים ומבוגרים. דיברנו בחום ובהתלהבות, וכשמנסר העצים דיבר, כולם געו בבכי ואמרו בקול אחד: “בנערינו ובזקנינו נלך.⁷⁸² סוף סוף זכינו ונוכל לרכוש את ארץ ישראל.”

אך מן “המגיד” לא קיבלנו כל תשובה. העיתון השתתק לפתע וכל עבודתנו עברה טלטלה פתאומית. הלכתי אל דודי, ר' אפרים, כדי שיכין לנו מכתב אל “המגיד” ובו ידווח במדויק כמה כסף יש לנו, כמה אנשים מוכנים לנסוע וכדומה. אבל המערכת שוב לא ענתה. עתה כבר התחלתי לפקפק בכל הסיפור. בכל זאת החלטנו לשלוח מישהו שייסע על חשבוננו למערכת. מישהו מתאים יותר ממנסר העצים לא מצאנו. חישבנו כמה כסף דרוש לו לנסיעה, ולכמה כסף זקוקים אישתו וילדיו בזמן שיעדר מן הבית, וכל אחד משישים החברים תרם לשם כך עד עשרה גולדן. הסכום כבר הגיע לרובל ותשעים, ובעצם רצינו לאסוף רק עוד קצת כסף, אבל לצערנו הגדול, לפתע פתאום הודיע “המגיד” שכל העניין נדחה לפי שעה. מנסר העצים נאלץ לחזור אל בולי העץ, ובזמנו החופשי היה בא אלי ואל יוסל, מתפלסף ומתעניין במה שקורה בעולם.

אני זוכר כיצד נהגה חבורת הנערים שלנו לצאת בקיץ אל השדות, שם בילינו בשיחות מעמיקות. לעתים נדמה לי, שלו ניחנתי בזיכרון טוב והייתי זוכר את כל שיחותינו אלה, יכולתי, אולי, לכתוב עכשיו ספר מעניין מאוד על חלומותיהם של ילדים יהודים של פעם…

אבי היה מרוצה מיצחק-אשר שלו. הוא לא ידע מאומה על המתרחש בלימודי וכיצד אני מבלה את זמני, מה אני עושה ומה אני חושב. לא היה לו מושג שאני עתה כבן בית אצל המגיד, מקום שבו נמצאים מתנגדיה הגדולים והרציניים ביותר של החסידות. הוא היה מרוצה מפעילותי למען ארץ ישראל, ויותר מזה לא ידע אודותי דבר. לפעמים שאל את יצחק-אשר: “נו, מה אתה אומר על חצקל שלי?” ואז היה הרבי עונה: “הוא ילד טוב, יש לו ראש מצוין.” התשובה הזאת סיפקה את אבא, שממילא היה עסוק כל השבוע עם החכירה ועם החסידים.

 

פרק עשרים: שידוכים    🔗

מציעים לי שידוכים * בוחנים אותי * ר' יחזקאל בן הרב * הייחוס * כלתי העלומה * המכתב * הסטירות * דודי * במחיצתו של הדוד * ההכנות לוויכוח

אבא החל לחשוב על שידוך בשבילי. השדכן כבר התחיל להציע לו כל מיני שידוכים עם עשירים יחסנים, שיהיו מוכנים לתת לי אלף או אלפיים רובל, וחמש או עשר שנות “קעסט”. אבא התעקש על מחותן חסיד, אבל כשהציעו שידוכים עם חסידים, סבא לא הסכים. בינתיים עבר זמן רב והם לא הצליחו למצוא לי שידוך, דהיינו כזה שימצא חן גם בעיני אבא וגם בעיני סבא. אני כבר הייתי רווק זקן בן… חמש-עשרה. לא נעים להסתובב כך. כל חברי כבר מזמן היו חתנים ובעלי בתים צעירים.⁷⁸³

אמא לא נתנה לאבא מנוח. למה הוא לא עושה שידוך בשבילי, הרי הוא יכול לקבל הרבה כסף ו“קעסט”. “אתה רוצה” – היא טענה – “שלחצקל יהיה חותן חסיד, אבל אתה יודע היטב שחותני איננו רוצה חסיד כמחותן, והוא זה שינצח. חצקל מתבגר, וזו פשוט חרפה להסתובב כך…”

היא המשיכה בטענותיה, ואבא, כדרכו, שמע ושתק. אין הוא מסרב ואין הוא מבטיח, רק מחייך לעצמו, ואז הצד השני נרגע קצת. אבל אמא לא יכלה לשאת עוד את הדבר, וכנהוג אצלה, הלכה להתלונן באוזני דודה, הרב.

“תשתדלי” – אמר לה הרב – “שחצקל יתחתן עם מתנגד עשיר, שייתן לו הרבה שנות ‘קעסט’. הרי הוא מצטיין בלימודיו. אם יהיה לו הרבה ‘קעסט’, הוא יוכל ללמוד ואת תוכלי לקוות שחצקל יהיה לרב.”

לרב היה בן ששמו יחזקאל (שנינו נקראנו על שמו של אותו סבא), עילוי גדול שיכול היה למלא תפקיד של רב אפילו בעיר גדולה. אבל הוא היה חסיד, ובשל כך היה רק דיין בקוברין.⁷⁸⁴ יחזקאל זה הירבה לנסוע כדי לאסוף כספי ארץ ישראל, שכן הרבי מסלונים, מאז שהלשינו עליו, כבר לא נסע בעצמו.⁷⁸⁵ כאשר הגיע ר' יחזקאל לקאמניץ, נתמלא בית אבא ששון ושמחה, הילולה וחינגה. במיוחד שמחו בו החסידים: הלא הוא בנו של הרב! אני לא עזבתי את השולחן לרגע והקשבתי לכל הדיבורים. אבל עתה, ביושבי ליד שולחן החסידים, הייתה לי מטרה אחרת לגמרי. עכשיו בכוונה האזנתי היטב לכל דבריהם, כדי שמאוחר יותר אוכל לבקר אותם.

ר' יחזקאל אהב אותי. הוא ראה בי נער שקט, ופעם גם נתן לי צביטה בלחי ואמר: “חצקל, אם תהיה חסיד כשר, אתן לך כלה יפה.” הסמקתי ושתקתי. בלבי כבר מזמן קינאתי בחברי: הם כבר היו חתנים ובעלי בתים צעירים, ואילו אני, בשל המחלוקת בין אבא לסבא, עדיין אינני חתן.

אחרי האוכל קרא יחזקאל לאבא אל החדר ומסר לו, שהוא מצא לי שידוך מצוין – קרובה שלו, אחות אישתו. היא גדלה אצל גיסה, אהרן ציילינגולד,⁷⁸⁶ חסיד כשר, למדן ועשיר, שאהוב על ר' אהרן מקארלין.⁷⁸⁷

“זה נראה לי זיווג מששת ימי בראשית”⁷⁸⁸ – אמר.

אבא, כל כמה שזה מוזר, התלהב מן השידוך, משום שהכלה הייתה יתומה, בלי אב ואם… לזה סבא אהרן-לייזר כבר לא יתנגד. הגיסים אמנם חסידים, אבל זה כבר לא כל כך חשוב, העיקר שהמחותן אינו חסיד. ייחוס יש גם כן, שהרי אבא ידע שלהדס, כלתו של הרב, יש ייחוס מכובד. אבא השיב לחצקל שאין הוא דוחה את הרעיון – כך הייתה דרכו לענות על דבר שמצא חן בעיניו – ור' חצקל ביקש גמרא כדי לערוך לי בחינה.⁷⁸⁹ הוא אמנם שמע – כך אמר – שאני נער טוב, אבל בכל זאת צריך לבחון אותי, שכן הוא ואישתו – אחותה של הכלה – גמרו אומר לקחת בשביל האחות חתן שיהיה למדן, לא פחות.

ר' חצקל הוציא את מסכת קידושין, ולמזלי פתח בדיוק בסוגיה⁷⁹⁰ שכבר למדתי אצל דוד העיוור ולאחרונה שוב עם יצחק-אשר, וגם בעצמי. הייתי בקי למדי ב“תוספות” ובמהרש“א, והוא ביקש ממני להגיד את המשנה עם ה”תוספות“. אמרתי את זה חלק לגמרי. הוא ביקש ממני להסביר את קושיית המהרש”א, ואני עשיתי כנדרש. הוא סגר את הגמרא ושוב נתן לי צביטה בלחי ואמר: “יש לי בשבילך כלה יפה.” שוב הסמקתי, והוא הלך עם אבא לחדר השני כדי לדון שוב בכל הפרטים, הנדוניה וכדומה. אבא שלח את ר' חצקל אל סבא.

ר' חצקל הלך, וכשהציע בפני סבא את השידוך, אמר לו סבא: “חצקל שלי נער טוב מאוד. אמו יחסנית גדולה, היא מן הנכדים של ר' חיים מוולוז’ין, ואינני רוצה לבייש את הייחוס הזה. אני אמנם יכול לסמוך על הרב, שאם עשה את השידוך יחד אתך – ואתה הרי למדן גדול – מסתמא זה טוב ומתאים גם לי, ובכל זאת אני צריך לדעת יותר על משפחת אישתך.”

ר' חצקל עשה כן והחל לספר לסבא את כל הייחוס בפרטי פרטים: שם חותנו ר' הירש-יואל רייצעס.⁷⁹¹ לאביו, ר' מרדכי מאוסטרהא,⁷⁹² היה תפקיד חשוב בוולין, כמו רוטשילד האדוק בפרנקפורט.⁷⁹³ עוד לפני שנים רבות נסע במרכבה עם ארבעה סוסים. רתמות המרכבה היו עשויות כמעט כולן מכסף. אצלו רחצו את המטבעות בגיגיות כסף.⁷⁹⁴ הוא היה חסיד ופרנס את כל צדיקי וולין. צדיקים תמיד התארחו בביתו. רבי אחד נסע, וכבר הגיע השני. הוא חי ברחבות והצדיקים התארחו אצלו במשך חודשים. הבית המה תמיד מקולותיהם של חסידים וצדיקים, ובמשפט אחד: זה היה גן עדן חסידי עלי אדמות.⁷⁹⁵

הוא עסק בסחר יערות; אבל פעם אחת אירע לו אסון. הוא שלח לדנציג עצים בשווי שש מאות אלף רובל. בולי העץ של האסדות נתפרקו במים אחד לאחד ונתפזרו לכל עבר. שיטפון גדול היה בקרקוב – נהר הוויסלה עלה על גדותיו, ואי אפשר היה להשיט לדנציג אף לא אסדת עצים אחת. לבד מזאת, סחר העצים בדנציג באותה שנה היה דל מאוד, ואילו לר' מרדכי הייתה בדנציג סחורה רבה עוד מקודם. הוא הפסיד הון עתק על העצים הללו. וכך הפסיד בשנה אחת בין שבע מאות לשמונה מאות אלף רובל.⁷⁹⁶ ואף על פי כן, עדיין נשאר גביר. ביתו המשיך להתנהל מתוך מתן צדקה והכנסת אורחים, אלא שזה כבר לא היה כמו קודם. לצדיקים חדל להעניק מכספו, ואלה כבר לא כל כך באו לבקרו.

את בנו האחד, הירש-יואל, חיתן ר' מרדכי עם בתו של הרב מדוּבְּנוֹ.⁷⁹⁷ הירש-יואל גר בבית אביו. הוא היה למדן גדול וטוב לב, אבל כלל לא נטה לחסידות. לאחר מות האב ירש סכום כסף מסוים, אך כיוון שאביו התרושש מעסקי היערות, לא רצה הירש-יואל לעסוק בתחום זה. הוא העדיף להתפרנס מעסקי קבלנות. הוא החל לעבוד כקבלן משנה בגביית מכס האקציז המפורסם של הברון גינצבורג.⁷⁹⁸ הוא קיבל זיכיון בשני מחוזות – ביאליסטוק ובְּיֶלְסְק – והתגורר בביאליסטוק. היו לו שתי בנות⁷⁹⁹ ובן. הבת הבוגרת, הדס, היא אישתו של יחזקאל, ואביה נתן לו כסף רב לנדוניה ו“קעסט”.

בביאליסטוק היה לו מעמד נכבד. הוא נהג כאביו בענייני צדקה והכנסת אורחים. אבל בעוד שאביו תמך בחסידים, תמך הוא במתנגדים. כל שבת אכלו על שולחנו עשרה אורחים הגונים, האנשים הכשרים ביותר,⁸⁰⁰ שאפילו קיבלו כסף כדי שיאכלו עמו. כל יום התארחו אצלו לפחות שלושה מכובדים לארוחת צהריים.

הוא היה מוהל מפורסם, ושימש מוהל כמעט לכל בני העיר. עני שהכניס את בנו לברית קיבל ממנו כסף כדי לקנות אוכל ליולדת למשך חודש ימים. היה לו ספר שבו נרשמו חמשת אלפים שמות של ילדים שמל במו ידיו.⁸⁰¹ כל כך כיבדוהו בביאליסטוק, עד שנתבקש לסדר את הקידושין בחתונותיהם של כל האנשים החשובים. באותם זמנים זה נחשב לאחד הכיבודים הנאים בקרב היהודים, ובכבוד הזה זיכו את היהודים הכשרים ביותר.

קבלנות האקציז לא החזיקה מעמד זמן רב, משום שהברון גינצבורג לא רצה יותר לחלק את האקציז במדינה לנתחים קטנים ולהפקידם בידי קבלני משנה. עכשיו ביקש הברון להחזיק בעצמו את כל האקציז בתחום המושב היהודי.⁸⁰² חותני נסע אפוא לבריסק ושם היה לאחד מן הספקים של המבצר.⁸⁰³ הוא גם פתח בעיר בית מרזח גדול עבור קציני המבצר ועשה שם חיל. שוב יכול היה להמשיך במתן צדקה, בהכנסת אורחים ובעסקי בריתות לעניים, שלהם שילם בעין יפה.

בשנת 1855, בימי מלחמת סבסטופול,⁸⁰⁴ עזבו כל הגדודים את המבצר שבו חנו ויצאו למלחמה. הקצינים הפצירו בו להצטרף אליהם בדרכם לסבסטופול. גנרל אחד אף הציע לתת לו חוזי אספקה ולבוא ממש לחזית – או אז יצבור כסף רב. אבל הוא סירב לעשות עסקים במקום שבו פוצעים והורגים אנשים. ובינתיים, כל הקצינים שיצאו למלחמה נשארו חייבים לו הרבה כסף – מקצין אחד אפילו היו לו שטרי חוב על סך של שלושת אלפים רובל – והוא קצת ירד מנכסיו.

היה לו ילד בן שבע-עשרה, “תכשיט” רציני, רווק “מבוקש”, עילוי נדיר וגם בחור לבבי מאוד, שעלה על סבו ר' מרדכי ועל אביו. חודש לפני נישואיו חלה הנער ולאחר זמן קצר נפטר. כל העיר התאבלה, ובשעת הלוויה נסגרו כל החנויות בבריסק. הדבר דיכא את האב עד עפר וכעבור שבועיים נפטר אף הוא. גם אמו סבלה כמה חודשים ונפטרה אף היא.

עם מותם הטרגי הייתה בתם – כלתי לעתיד – בת שש בלבד. אחותה הבוגרת – אף היא צעירה לימים – נטלה אותה עמה לפינסק. היא הייתה כלתו של גביר. בעלה, אהרן ציילינגולד, היה למדן מושלם, נדבן גדול ואיש נכבד הן בחצרו של הצדיק ר' אהרן מקארלין הן בכל העיר. יחד עם האסון הנורא ומקרי המוות הרבים, נעלם גם כל הרכוש. הכול הלך לאיבוד. אחר כך אספו עבור הנערה היתומה משהו מן הכסף האבוד וקצת שטרי חוב.

את כל זה סיפר יחזקאל לסבא, שעתה – לאחר ששמע את פרטי המעשה – הסכים לשידוך. למחרת הוחלט על השידוך. אני הייתי אז כבן חמש-עשרה. ר' יחזקאל כתב איגרת לפינסק, אל גיסתו פּעשע,⁸⁰⁵ שתבוא לקאמניץ כדי לחתום על ה“תנאים”.

איש מהמשפחה לא ראה את הכלה, ואני בוודאי שלא. דבר זה ציער אותי מאוד. נדמה היה לי שאני כבר אוהב אותה, אבל הרי עדיין לא ראיתי את פניה… לא שמעתי כלום כשדיברו על הכלה, אם היא יפה או מכוערת, חכמה או טיפשה, ואסור היה לי אפילו לשאול.

סבא קנה בבריסק שתי טבעות משובצות יהלומים ומסרן לפּעשע כדי שתיתן לכלה כמתנה. אחרי חודש קיבלתי מהגיס, אהרן ציילינגולד, מתנה: הדס מכסף⁸⁰⁶ ומשניות עם “תפארת ישראל”⁸⁰⁷ בכריכה יפה. מהכלה קיבלתי שקית תפילין רקומה ממשי.⁸⁰⁸ אבא אמר לי שעלי לשלוח מכתב למחותן, כלומר לגיס של הכלה, ולהודות לו על המתנה.

לשון קודש ידעתי אז בדיוק כמו שידעתי טורקית.⁸⁰⁹ הלכתי לדודי, ר' אפרים, והוא כתב בשמי מכתב נמלץ ומסולסל. אני עדיין זוכר את ההתחלה, שכן מצאה חן בעיני השפה “הגבוהה”. וכך זה התחיל:

קול אומר אלי קרא, ואומר מה אקרא, ואת אשר לא ידעתי איך [אוכל] אנכי לתאר את רום כבודו, אולי אקלה בשערה מכבודו הרמה והנשאה ואחטא, והשיבותי אל לבבי, אשר בודאי לפי רוב גדולת כבודו שם רוב ענותנותו, ובודאי לא יאשימנו אם הבל יפצה פי.⁸¹⁰

את המשך המכתב אינני זוכר. אבל אני כן זוכר שבמשך שלושה ימים שלמים כתבתי את המכתב, ובכל פעם חזרתי וכתבתי וקרעתי, עד שיצא – השבח לאל – מכתב מסוגנן בלשון הקודש אל המחותן.

בדיוק אז הגיע לעיירה מורה, שלימד את הילדים לכתוב ביידיש וברוסית. בכל יום היה בא לביתו של סבא כדי ללמד את בנותיו לכתוב.⁸¹¹ אותי לא רצה אבא למסור לידי המורה, אבל אני הייתי בא בעצמי, בזמן שהוא לימד את אחיותיו של אבא, ולומד בלי ידיעתו. פעם אמר לי המורה: “למה שלא תפרוס בשלומה של הכלה?” הרעיון מצא חן בעיני. נתתי לו חצי רובל והוא כתב עבורי – ביידיש⁸¹² – את המכתב הבא:

מעומק לבי אני דורש בשלום ארוסתי האהובה. אני מודה לך על המתנה היקרה.

ממני, ארוסך האוהב

יחזקאל

כדי שהמכתב יצא מקושט כראוי כתבתי את המילים הספורות הללו שוב ושוב. פה נתפשט כתם דיו ושם מילה לא יצאה טוב, וכך נאלצתי לכתוב הכול מחדש. עמלתי על זה חמישה ימים עד שהמכתב היה מושלם; ואז נתתי לאבא, כדי שיוסיף אף הוא דרישת שלום. הוא עיין בנייר ובאותו רגע החטיף לי שתי סטירות מצלצלות.

“נעשית כבר ‘דייטש’⁸¹³ שכזה” – הוא קרע את המכתב לחתיכות – “אולי תגיד לי מי כתב לך את זה?”

הייתי תמים וסיפרתי לו.

“ככה! הוא כבר יעשה אותך לדייטש!”…

הוא ציווה שאיש מן המשפחה לא ילמד עוד אצל המורה. בתוך זמן קצר נפוצה השמועה שהמורה הופך את כל הילדים לאפיקורסים, והוא גורש מקאמניץ.⁸¹⁴

לרבה של קאמניץ היה בן בפינסק,⁸¹⁵ שפעם, כשהגיע לביקור אצל אביו, הביא עמו נערה כבת שש-עשרה. כשאמי באה לבית דודה, היא שאלה את הנערה אם היא מכירה בפינסק את כלתו של חצקל. הנערה השיבה שהכלה אכן מוכרת לה היטב: היא מכוערת, פניה מחוטטים ומצולקים, דיבורה מאנפף, ובכלל היא שלימזלית גדולה. אמא התחילה לבכות – אבל זה כבר היה אבוד. בימים ההם נחשב ביטול ה“תנאים” למעשה חמור יותר ממתן גט.⁸¹⁶ היא סיפרה על כך לאבא.

“מה איכפת לך שהיא מכוערת?” – שאל אותה אבא – “שרק יהיה להם מזל, ואז היא כבר תהיה יפה.” וכששמע את המילה “שלימזלית”, הוא התחיל לחייך והוסיף: “ובינינו, וכי מה את?” – ופרץ בצחוק.

הידיעה נפוצה בין כל בני המשפחה ולבסוף הגיעה גם לאוזני. את הצער שלי אי אפשר לתאר. תמיד קינאתי באלה שיש להם אישה יפה וריחמתי על בעלי הבתים הצעירים שנשותיהם מכוערות. הייתי משוכנע שעם אישה מכוערת חייך אינם חיים.

המשפחה כולה החלה להתעניין בכלתי. האם היא באמת כזו מכוערת? לאחר חקירות ודרישות התברר שהכלה דווקא יפה… ובנוסף היא אשת חיל היודעת את כל מלאכות היד. אבל למסקנה הזאת הגיעו שנה לאחר חתימת ה“תנאים”. שנה תמימה התייסרתי עד מוות, ואסור היה לי אפילו לשאול על הכלה או להזכיר את שמה.

ה“תנאים” שלי נמשכו כשנתיים וחצי. כאמור, היא הייתה יתומה והוריה המאמצים חשבו שבני קוטיק, משפחה כזו מכובדת, מן הסתם לבושים שם בבגדי הדר ופאר. הם חששו ממלתחת הבגדים… על אחת כמה וכמה שחששו מהפקדת הנדוניה.⁸¹⁷ כל העסק היה קשה מאוד…

אבל גם מצדנו היו מניעות. באותו זמן בוטלה הצמיתות,⁸¹⁸ הפריצים התרוששו, ההתקוממות הפולנית התקרבה, הארנדה בוטלה – נותרנו בלי פרנסה, ואת החתונה צריך היה לדחות.

בהתחלה נגרם לי צער רב בגלל כלתי המכוערת, ואחרי כן, כשכבר הבטיחו לי שהיא יפה, דחו, למגינת לבי, את החתונה. התחלתי להתגעגע לבן אדם שכלל לא הכרתי, וכל כך רציתי, בחרפתי אני מודה, להתחתן! ובינתיים גם הייתה לי עוגמת נפש משום שלא הייתי מסוגל עוד ללמוד או לעיין בספרי חקירה.

עדיין למדתי אצל יצחק-אשר “קמוט המצח”, כפי שאני וחברי כינינו אותו. באותו זמן נחלשו עיניו של דודי הרב. הוא נסע להיבדק בוורשה והרופא קבע שעיניו נחלשו מרוב קריאה. עתה צריך היה לכסות אחת מעיניו. העין השנייה תישמר רק אם יחדל מלקרוא. קרוביו בוורשה⁸¹⁹ קנו לו כיסא גבוה ללימוד, ועם הכיסא הזה הוא שב לביתו. כעת נזקק הרב למישהו שילמד עמו ש"ס ופוסקים ושאלות-ותשובות. הוא לא היה מוכן לשבת בחיבוק ידיים ולא ללמוד. אבל למצוא איש כזה בלי לשלם לו היה די קשה, וכסף הרי לא היה לו. ואז עלה בדעתו הרעיון שאני אהיה זה שילמד עמו. הוא לא יצטרך לשלם על כך מאומה, והרי זו אפוא עסקה מצוינת. ואני אכן קראתי עבורו וביטאתי היטב את כל המילים. הוא ישב על כיסא העור הגבוה, ראשו נשען על ידיו, ולעתים היה מנענע בראשו כאומר: “טוב, טוב”. הוא דחק בי בתנועות ראשו להתקדם, ואני קראתי הכול במרוצה: גמרא, “תוספות”, “שאגת אריה”, “פני יהושע” – הכול. אני קראתי והוא נענע בראשו. לא היה לי די זמן כדי להבין עניינים קשים, סברות גבוהות וסבוכות. הוא ידע כמעט הכול בעל-פה, ואני הייתי עבורו לא יותר מקריין טוב. קראתי במהירות את הגמרא ולא הצלחתי להבין דבר, וכך נחרץ גורלי להוציא לריק את נעורי ואת ראשי הטוב. עד היום אני מצטער על כך מאוד מאוד.

מזלי היה שמדי פעם הגיעו אל הרב אנשים לדין תורה. אחרים באו להתייעץ עמו בענייני עסקים, ובשל כך הוא קבע שנלמד רק שש שעות ביום. את שארית הזמן ביליתי על פי רוב אצל משה-אהרן⁸²⁰ ושם התכוננתי לוויכוח הגדול נגד החסידים.

כשנעשיתי לחתן התחלתי להתפלל בשטיבל של החסידים ושרתי עמם את ניגוניהם החסידיים. עשיתי זאת בשביל אבא, שחשב שאני חסיד. מובן שעד לחתונה עדיין נזקקתי לעזרתו. אבא חשב שאחרי החתונה, כאשר אתחיל לנסוע למענו אל חצר הרבי, יוכל הוא סוף סוף להיות בטוח שבנו אכן הולך בדרך החסידות.

גמרתי אומר שלא להיכנס עמו עתה לשום מחלוקת. ראשית, אין זה נאה; ושנית, קצת ריחמתי עליו. את הכול דחיתי עד לאחר החתונה. אז אנהל עמו ויכוח. חשבתי שאבא הוא איש הגון ולמדן, שיבין ללבי, ועל כן לא איאלץ להתמודד עמו יותר מדי זמן. ובכל זאת, פחדתי מן הוויכוח, שמן הסתם ישתתפו בו גם לומדים-חסידים, כמו ר' אהרלה ובנו של דודי, ולכן התכוננתי בכל הרצינות. וכך התכוננתי במשך שנתיים לאותו ויכוח. עיינתי בתלמוד ובשאר ספרים חשובים שמדברים נגד החסידות.

 

פרק עשרים ואחד: שחרור האיכרים ודיכוי המרד    🔗

המנשר לשחרור האיכרים * הלקאות האיכרים * השפעת המנשר על חיי הפריצים * זמנים קשים ליהודים * סבי והפריצים * ההתקוממות הפולנית * “רוסיה נכבשה” * המורדים הפולנים * יחסם של המורדים הפולנים אל היהודים * אוגינסקי * דיכוי המרד * נקמת האיכרים

בשנת תרכ"א (1861) פורסם המנשר המפורסם על שחרור האיכרים.⁸²¹ הוחלט על כך בשבת, ובעצם אותו היום הגיע האיספראווניק לקאמניץ. ביום ראשון, בשעה שתים-עשרה, שעה שהשוק המה איכרים, באו למקום האיספראווניק, האססור והקלוּץ'-ווֹיְיט, שהחזיק מין “מצילתיים” מנחושת ותופף עליהן בפטישו. כאשר נתקהלו כל האיכרים קרא בפניהם האיספראווניק את המנשר.⁸²²

אחרי ההכרזה חזרו האיכרים לביתם. לעבוד כבר לא רצו, אף שעל פי המנשר היו חייבים לעבוד במשך כל הקיץ. הם לא רצו לחכות עד לאחר הקיץ. הפריץ אינו רשאי עוד להלקותם, והם התמרדו.

הפריצים דיווחו על כך לאיספראווניק, והלה הגיע לקאמניץ עם גדוד חיילים. הוא שלח את החיילים עם הדסיאטניקים כדי שיביאו את האיכרים מן הכפרים, ואחר כך שלח עגלה אל היער כדי להביא משם זרדים למלקות. האיספראווניק שאל את האיכרים האם הם מוכנים לעבוד בקיץ. תשובתם הייתה שלילית. ואז החלו להלקות, באמצע השוק, שלושה איכרים בבת אחת. את הקולות אפשר היה לשמוע ממרחק של מיל. ההלקאות נמשכו שעה ארוכה, עד שהאיכרים אמרו שהם אכן מסכימים לעבוד.

אבל גדול ירד על הפריצים. אין זה דבר של מה בכך; בבת אחת איבדו את כל הצמיתים שלהם, שעד אז עבדו בשבילם בפרך כמו סוסים, כמו חמורים, ונתנו להם כל כך הרבה דם, יזע ועבודה.

באותם ימים, מה שהיה רע לפריץ, היה רע, לפחות בחלקו, גם ליהודים. כמעט כולם התפרנסו מן הפריץ, ועתה השפיע כל זה גם עליהם. מילא הפריצים – כפריצים נותר בידם “משהו” גם לאחר “חורבן” שכזה. אבל ליהודים היו אלה באמת זמנים איומים ונוראים. עתה העסיקו אותם שאלות גורליות: מה עושים? לאן פונים? לאן הולכים? השאלות האלה ניצבו לא רק בפני העניים, אלא גם בפני האמידים, שקודם לכן נהנו מחיי שפע ולא ידעו כל צער. דווקא בפני העשירים ניצבה השאלה החדשה במלוא חריפותה.

וכך נמשכה הדלות, ומשפחות יהודיות רבות הגיעו עד פת לחם. אלה שעוד נותר להם מעט כסף, אכלו מחסכונותיהם, ולאלה שלא נותר כסף – לא היה אפילו לחם לאכול. נדמה היה אז כי מעיין הפרנסות היהודיות, שממנו ניזונו יהודים במשך מאות בשנים, יבש לגמרי, והסיכוי למצוא פרנסות חדשות קטן, ואולי לא קיים כלל. נדמה היה שהכול אבוד לנצח.⁸²³

גם הפריצים חשו כך, והיו בהם כאלה שלא בושו לבכות ולהזיל דמעות. עסקים נותרו עתה רק בידי בעלי בתי המרזח, שגם קודם לכן התפרנסו מן האיכרים, שנהגו לבוא בימי ראשון לשוק כדי למכור משהו ולהשתכר. דווקא עכשיו גדלה הכנסתם, שכן האיכרים יכלו להרשות לעצמם לשתות יותר יי"ש. הם כבר לא חששו מן הפריצים שמא ילקו אותם אם יישארו בשכרותם גם ביום שני. אבל לא כל בני ישראל הם בעלי בתי מרזח; ולמרות זאת האיכרים היו לעזר לא רק לבעלי המסבאות.

כשהגיע החורף הראשון לחירותם לא היה לאיכרים מה לעשות. האיכרים החלו ללמוד מלאכות שונות כמו עשיית חביות, קַדָּרוּת וכדומה, ואילו האיכרות עסקו בטווייה וארגו מגבות, מפות שולחן, בדים לחצאיות, וכך התחילו להרוויח כסף. ביום ראשון, כשהגיעו האיכרות לשוק, הן החלו אט-אט לקנות דברי מותרות כגון סרטי בד צבעוני, חרוזי זכוכית או מטפחות. לעתים קרובות אף הרשו לעצמם האיכרים לנעול מגפיים במקום הסנדלים הישנים.⁸²⁴ אט-אט נוספו כשלושים חנויות חדשות בקאמניץ. כל מי שהיה לו בית, פתח בו מסבאה וחי ממנה בדוחק. ברור שאותם יהודים, שפרנסתם הייתה רק על הפריצים, נותרו בלא שום מקור פרנסה.

כעבור שנה, בתרכ"ב, נסעה על פני המדינה ועדה ממשלתית, כדי לחלק את האדמות בין האיכרים ולאשר לכל איכר את ההלוואה הידועה, שעליו להחזירה לקופת האוצר בתוך ארבעים שנה.⁸²⁵ עתה באה הרעה גם על אותם יהודים מעטים, שכאמור, עד כה נהנו מחיים טובים וממעמד של נגידים. הם הפסיקו לחיות חיי רווחה, והסוחרים, שמכרו דברי מותרות לפריצים, נותרו עם כל סחורתם; לך ותזרוק הכול לרחוב…

סבא נסע אל הפריצים ל“ניחום אבלים”. הם, נעבעך, הושלכו מן השמים לארץ. בעיקר התקשו נשותיהם לשאת זאת. וכי דבר קטן הוא, שיקחו מהן את השלטון?! הן ממש מיררו בבכי. למען האמת, מה שהכעיס את הפריצים יותר מכול היו האיכרים, שעד אז זחלו על הארץ והתרפסו לפניהם. הפריץ רשאי היה להלקות משפחה שלמה, אב ואם, בנים וכלות, בנות וחתנים, ואת כולם בבת אחת ובבית אחד, ואחרי כן עוד קמו האיכרים המוכים, נישקו את רגליו וביקשו סליחה. ועכשיו, אותם איכרים יהלכו חופשים ועליזים ואסור יהיה אפילו לנגוע בהם באצבע. אפילו הצלפה אחת! ואם לאיכר לא יהיה חשק, הוא אפילו לא חייב להסיר את הכובע בפני הפריץ. הפריץ יאלץ לבקש ממנו להסכים ולעבד את שדותיו תמורת תשלום, וכל כמה שהאיכר ידרוש יהיה עליו לשלם.

אבל סבא ניחם אותם ואמר, שזה באמת “איום ונורא”, אבל זו רק ההתחלה והם עוד יתרגלו. “עדיין יש לכם די רכוש, ועדיין יש לכם די אדמות” – הוא הרגיע אותם. “אמנם צריך יהיה לשלם לאיכרים תמורת עבודתם. אבל זה מפחיד רק בהתחלה. תאמינו לי, הם יישארו אותם עבדים כפי שהיו קודם. עכשיו הקופיקה תהיה אדונם והם יזחלו לפניכם על ארבע.”

“אדרבה, לפי דעתי,” – הוסיף סבא “לנחם” – “לפריצים גם תצמח טובה משחרור האיכרים. אתם תתחילו לחיות עכשיו בצורה קצת יותר יציבה, תנהלו בכוחות עצמכם את אחוזותיכם, תהיו בעצמכם בכל מקום ותפקחו עין על העובדים שלא יגנבו מכם. לא תשחקו בקלפים, לא תערכו נשפים מיותרים וריקנים. חייכם יהיו מעתה הרבה יותר טובים.”

דברי אהרן-לייזר הרגיעו אותם מעט. הם חשו בצדק שבדבריו. פריצים אחרים, שלא יכלו להשלים עם השינוי, קראו במיוחד לסבא כדי שקצת ירגיע אותם. וכך הוא נסע בין כל הפריצים, במשך כמעט שנה שלמה, ניחם אותם וניסה להקל במקצת על לבם. אבל לדבר אתם על עסקיו שלו לא מצא סבא עוז. במשך כל השנה לא עשה שום עסק. אצל כמה מן הפריצים העניים אפילו השאיר קצת מכספו עד שירגעו הרוחות.

גם אצלנו במשפחה התחילו להרגיש בזמנים הרעים. שום עסק לא נותר בידינו לבד מן החכירה, וממנה צריכה הייתה להתקיים משפחה בת כשישים נפשות.

בראשית שנת 1863 פרצו התקוממויות ברחבי פולין וליטא. ליהודים היה זה אסון של ממש. הפריצים ובני השְלַכְטַה⁸²⁶ יצאו אל היערות בחבורות חמושות והתחילו “לכבוש” את העיירות הקטנות שלא דרכה בהן רגלו של חייל רוסי. כשנכנסו לעיירה, הסירו, קודם כול, את הנשר הרוסי מבנייני השלטון המחוזי,⁸²⁷ תלו במקומו את סמליה של פולין,⁸²⁸ ואגב כך צעקו: “רוסיה נכבשה”.⁸²⁹ אל היהודים התייחסו הפריצים-המהפכנים “בצורה מיוחדת”.

פחד נפל על היהודים שבעיירה. כולם פחדו לצאת לרחוב. יהודי שהלך ברחוב ונתקל בחייל פולני – כלומר אציל, ואפילו לא קצין, אלא רק מי שהיה פעם פריץ – צריך היה למהר ולהסיר בפניו את הכובע ולקוד בהכנעה. ואם היה זה קצין – על אחת כמה וכמה. אז צריך היה ליפול על ארבע ולהשתחוות. אם משהו בהשתחוותו של היהודי לא כל כך מצא חן בעיני הפריץ, גררו אותו בזקנו והביאוהו אל הפּוֹלְקוֹבְנִיק⁸³⁰ כדי שישפוט אותו. בינתיים לעגו לו על ציציותיו ועל זקנו ופיאותיו, קרעו את בגדיו, הפילו אותו ארצה והשפילוהו. היהודי צריך היה לעמוד בכל זה, עד שהפולקובניק ציווה להרפות מן הז’יד, וגם אז עדיין נאלץ היהודי להישבע על אתר שאכן ישמור אמונים לשלטון הפולני.

המורדים לא נשארו זמן רב בעיירה. כעבור יומיים או שלושה הגיעו חיילים רוסים, קוזקים וארטילריה, והפריצים נסו על נפשם. רבים מהם מצאו מסתור אצל יהודים – בעליות גג, במרתפים, ב“חממות” לתרנגולות,⁸³¹ בתנורים. הפריצים המסתתרים, שחששו שהיהודים יגלו את מקום מחבואם בלחץ החיילים, לקחו עמם ללולים, או לעליות הגג ולחורים שבהם התחבאו, גם יהודי כבן ערובה. אין זו סתם אגדה – הפריצים, ששכבו באותם חורים נסתרים יחד עם בן הערובה היהודי, דרשו ממנו להסיר את כובעו ולשכב בגילוי ראש, שהרי הוא שוכב בנוכחותו של פריץ! אסור היה לו אפילו לכסות את ראשו בכיפה.⁸³²

הצבא הרוסי ערך מצוד אחר הפריצים, תלה והרס, אבל לחסל אותם לחלוטין היה קשה למדי. כשעזבו החיילים הרוסים את העיר, מיד שבו והופיעו חבורות פריצים חדשות. במשך כל השנה התנהלה המלחמה בין הרוסים לפולנים.

על האיכרים נפלו אימה ופחד מעצם המחשבה שהפולנים יכבשו את רוסיה. הם חששו שאם זה אכן יקרה, תונהג שוב הצמיתות. הם גם חששו לצאת מן הכפר, שמא יגייסו אותם בכוח להתקוממות. אלא שהפריצים לא לקחו את האיכרים; הם לא סמכו עליהם. חטפו רק כמה איכרים בודדים, שבמקרה עברו בדרך או ביער, ונתנו להם עבודות צדדיות, אבל אף פעם לא נתנו להם נשק.

מבחינתם של היהודים היה המצב גרוע לאין שיעור. יהודי שנתפס, שעה שהסתובב בין האחוזות או כשיצא להביא את לחמו מאיזשהו מקום, התנסה בחוויות מפחידות עד מוות. קודם כול אמרו לו שייתלו אותו, אחר כך לעגו ל“יהודון”, וכשנסתיימה המהתלה לקחו חבל, הידקוהו לאט לצווארו ופקדו עליו לומר וידוי,⁸³³ ובאותו זמן, כמובן, התגלגלו על הארץ מרוב צחוק.

היהודי אמר וידוי לקול צחוקם החייתי. כל זה התנהל באיטיות מפחידה ובאכזריות, כמו באינקוויזיציה. לאחר כמה שעות, כאשר סיים היהודי את הווידוי, ונהרות של דמע זלגו מעיניו, וכבר אזל הכוח לבכות, הסירו את החבל מראשו ואמרו: “ז’יד, הרי אתה יודע שאנחנו אנשים טובים. האם באמת חשבת שנתלה אותך? את זה יכולים לעשות הרוסים,⁸³⁴ אבל לא אנחנו, הפולנים. תישבע, האם תהיה נאמן לנו? אם תפגוש בדרך חיילים רוסים, שלא תעז לספר להם שאנחנו כאן. ועכשיו לך!…” היהודי שנחטף היה חוזר הביתה, פניו כפני מת, בלי טיפת חיים. מראהו הפחיד את אישתו וילדיו עד מוות. היו כאלה שכעבור זמן קצר מתו מן “המשחק” הזה של הפולנים “הטובים”.

וכך התנהלה המערכה: אם מספרם של הפולנים היה פי שלושה או פי ארבעה ממספר הרוסים, כי אז היה זה קרב קשה, שנמשך עד שהרוסים, כמו צבא רגיל, ניצחו את הפולנים או לקחו אותם בשבי. אם מספר הפולנים לא היה יותר גדול, לא נמשך הקרב זמן רב. הפולנים נכנעו או ברחו מיד. לעתים פשטו הרוסים על יער שלם, כיתרוהו, ואחר כך לקחו את כל הפולנים בשבי.

לא הרחק מאתנו, ליד העיירה צֶ’רְנַבְצִ’יץ,⁸³⁵ תפסו הפולנים יהודי וכמנהגם קשרו חבל לצווארו. באותה שעה ממש הגיע למקום בטליון⁸³⁶ של חיילים רוסים עם אסקדרון⁸³⁷ קוזקים. הפולנים מנו רק כמה מאות, בתוכם פריצים חשובים ויחסנים. הרוסים כיתרו אותם וכשהתקרבו ראו שהפולנים מתכוונים לתלות יהודי. מיד שחררו את היהודי מן החבל, והפולקובניק הרוסי שאל את הפולקובניק הפולני: “על מה רצית לתלות את היהודי?”

“סתם רצינו להשתעשע” – השיב הפולקובניק הפולני.

עתה, כמובן, רצה הפולקובניק הרוסי להשתעשע סתם כך עם הפולקובניק הפולני…

הגנרל מוּרַאוויוֹב נהיה לדיקטטור של כל אזור ליטא.⁸³⁸ כל הפריצים השבויים הולקו, נתלו, נורו או שהושלכו לבתי סוהר ולמרתפים טחובים, שלתוכם הכניסו עכברים וחולדות. עינו אותם כל כך, עד שאיש מהם לא החזיק מעמד יותר משלושה חודשים.

ביער צֶ’מֶרִי, עשר ויורסטאות מקאמניץ, היה מחנה גדול של פולנים. במחנה זה שהה באותו זמן מנהיג המורדים, שכבר הזכרתי פעם, הפריץ אוגינסקי, עם כל פמלייתו וביניהם האצילים הגדולים של ליטא. אוגינסקי היה מועמד לכס המלכות של פולין.⁸³⁹

והנה נפוצה שמועה מאיזשהו מקום: אחרי ראש השנה, כאשר ייכנסו הפולנים לקאמניץ בשעת “כל נדרי”, הם ישחטו את כל היהודים בבית הכנסת ובבתי המדרש, כמו בימי חְמְיֶלְנִיצְקִי, בגזירות ת"ח.⁸⁴⁰ נורא פחדו מזה. אבל סבא, אהרן-לייזר, הרגיע, פחות או יותר, את הציבור. “עדיין לא שמענו” – טען בפניהם – “שהפולנים מתנכלים ליהודים. אמנם הם מטילים לפעמים אימת מוות על יהודים, אבל הם לא רוצחים, בשום אופן לא. שלא תאמינו בזה. הם אמנם מאוד גאים, זה נכון…”

אחר כך הגיעו שני גדודים⁸⁴¹ רוסיים ובראשם פולקובניק נודע, שנשלח במיוחד מפטרבורג כדי לתפוס את אוגינסקי. זה האחרון הצטיין במאבקו ברוסים, ואפילו היהודים שגרו באזורים שבהם נתלקח המרד מספרים עליו אגדות. הפולקובניק הרוסי ביקש לתפסו חי – לזה כנראה קיוו בפטרבורג. ואז פרץ הקרב ביער צ’מרי. את קולות הירי שמענו בקאמניץ. הקרב נמשך זמן רב והוכרע בניצחונם של הרוסים. אבל אוגינסקי נמלט. הצבא הרוסי מצא את חרבו,⁸⁴² ואני עצמי ראיתי אותה. זו הייתה חרב יוצאת דופן, לא גדולה במיוחד, חצי סהר, כמו מגל יפה משובץ בפנינים גדולות. הפולקובניק הרוסי לקח אותה.

הפולקובניק עם שני הגדודים וארבעת האסקדרונים של הקוזקים שבפיקודו המשיכו לדלוק אחרי אוגינסקי עד לפינסק,⁸⁴³ שם פרץ קרב חדש. הפולנים נחלו תבוסה ואוגינסקי שוב ברח. הוא מצא מקלט אצל אחד האיכרים בכפר, ונתן לו אלף רובל כדי שיחביא אותו אצלו. האיכר הסתיר אותו בתוך תנור, ומיד שלח להודיע לצבא הרוסי שבפינסק, כי אוגינסקי מסתתר בביתו. למחרת לקחו אותו מבית האיכר. אבל בטרם נתפס הספיק לקרוע שטרות בשווי של מאתיים אלף רובל שהיו ברשותו. כך נלכד אוגינסקי והובא לפטרבורג. לאחר תפיסתו איבדו הפולנים את אומץ לבם. הם לא היו מסוגלים עוד לארגן צבא גדול במקום אחד. רק ביערות נותרו קבוצות קטנות וכך הצליח מוּראוויוֹב למגרם.

לדודי, בנו של ר' ליפּע,⁸⁴⁴ היה בן שנישא בסמיאטיץ והתגורר שם. והנה נפוצה שמועה על אלף וחמש מאות פולנים שהגיעו למקום. כנהוג, הם החליפו את סמלי הנשרים וכבר “כבשו” את רוסיה. בתוך זמן קצר הגיע גדוד חיילים עם קוזקים, שכיתרו את סמיאטיץ וירו בכולם, יהודים ופולנים כאחד. השמועה הזאת עשתה לה כנפיים ועל ביתו של הדוד ירד אבל גדול. הדוד סיכן את נפשו ונסע לסמיאטיץ. הוא הגיע לשם יומיים לאחר הקרב. המראה שנגלה לעיניו כאשר נכנס לעיר, אכן דמה לשמועה. המקום היה כולו שרוי בתוהו ובוהו, ונפש חיה לא נראתה. על כל צעד ושעל התגוללו גוויות של הרוגים פולנים, מקצתם עדיין מפרפרים. הוא התקדם קצת וראה יהודי משוטט. הוא שאל אותו, כשהוא מפוחד עד מוות: “היכן כל תושבי סמיאטיץ?”

“כולם בבית הקברות” – ענה היהודי.

היהודי הוביל אותו לבית הקברות ושם הוא מצא את בנו עם אישתו וילדיו. וכך היה סיפור המעשה: הצבא הרוסי כיתר את העיר, והפולנים, שראו את הרוסים, כלל לא נלחמו. הפולקובניק ציווה על כל תושבי העיר לעזוב את בתיהם ולצאת לבית הקברות. היהודים הלכו אפוא לבית הקברות שלהם והפרבוסלבים לבית הקברות שלהם. לאחר מכן החל הקרב ובו נהרגו כל הפולנים עד האחרון שבהם. הפולקובניק נצטווה שלא לקחת שבויים, שכן כל בתי הסוהר כבר מלאים עד אפס מקום. עדיף להרוג.

התושבים חיכו בבית הקברות עד שהפולקובניק יתיר להם לשוב לבתיהם. כעבור שלושה ימים הוא הורה להם לחזור הביתה. הדוד סיפר שאיש לא נפגע. רק יהודי אחד נהרג – ר' דוד הנדיב, שעליו כבר כתבתי.⁸⁴⁵

הפולנים לחמו בגבורה ובאומץ לב רב. כשחזרו היהודים מבית הקברות הם ראו הרוגים ופצועים פולנים מוטלים על האדמה. פולני אחד – כך סיפר הדוד – שכב על הקרקע ובטנו שסועה. הוא גסס, ואף על פי כן לחש בשארית כוחותיו: “אני לא נכנע.”⁸⁴⁶

מוּראוויוֹב שיגר לכל מחוז שני קצינים – מושלים צבאיים. כל קצין כזה נסע מוקף בסוטניה⁸⁴⁷ של קוזקים ועם מרכבה עמוסה בנשק. כך נסע על פני כל האחוזות כדי לבדוק מי מן הפריצים נמצא בביתו ומי לא. אם לא נמצא הפריץ – היכו הקוזקים את אישתו ובנותיו, כדי שיגלו היכן הוא נמצא.⁸⁴⁸ הקצינים החזיקו ברשותם מדליות שקיבלו ממוּראוויוֹב כדי להעניקן לאותם פריצים שיספרו היכן מסתתרות כנופיות הפולנים.

בהתחלה, כאמור, פחדו האיכרים מן הפולנים. הם פחדו לצאת מן הכפר, שמא יקחו אותם הפולנים בכוח לשדה הקרב. אבל לבסוף, מספרם של הלוחמים הפולנים הלך ופחת, ואלה ששרדו פחדו לשוב לביתם – הם כבר סומנו בידי המושל הצבאי, ועל כן בחרו להישאר ביער. או אז מצאו האיכרים שעת כושר לנקום בפריצים. בשעת לילה מצאו את הפריץ שלהם, גררו אותו מן המיטה, כפתוהו וחבטו בו. אחר כך הביאוהו אל המושל הצבאי וסיפרו שמצאו אותו ביער. על מה שעוללו לפריץ אין צורך להרבות במילים.

ככה נקמו האיכרים בפריצים שלהם. רבים מן הפריצים נפלו בידי האיכרים, צמיתיהם לשעבר, והללו עשו בהם ככל שרצו. פריצים רבים חוסלו: נתלו, נורו, עונו, נקצצו, גורשו לסיביר ולכל השדים והרוחות. אחוזות רבות הוחרמו וקצינים רוסים קנו רכוש עצום תמורת מאה רובל. אחוזה, שאחר כך שילמו תמורת חכירתה שלושת אלפים רובל לשנה, עלתה לרוסי סכום אפסי ולעתים גם זה לא. חורבנם של הפולנים היה אחד מן האירועים האיומים במאות השנים האחרונות.

 

פרק עשרים ושניים: דודי כבעל מופת    🔗

דודי כבעל מופת * ברל-בנדט וסיכובסקי * השמועה על המופת * שמו של הדוד מתפרסם בסביבה * תכניתו של סבא * מצבם של היהודים לאחר ההתקוממות

מצבם של היהודים בזמן ההתקוממות היה, כאמור, בכי רע. פרנסה לא הייתה, החנויות היו ריקות. הפריצים והאיכרים לא באו לעיירה – אלה האחרונים פחדו מכנופיות הפולנים – ואת דלותם של היהודים קשה לתאר. היהודים פחדו לצאת מהעיירה וכל מעיינות הפרנסה נסתתמו. בעלי מלאכה נסעו לאודסה⁸⁴⁹ ולפלך וולין,⁸⁵⁰ מכרו בתים בשביל כיכר לחם, מכרו ומשכנו כל דבר, העיקר לשרוד ולהישאר בחיים.

התקווה היחידה הייתה שהסכסוך הבלתי מאוזן הזה לא יימשך זמן רב: מן הסתם רוסיה החזקה תנצח את הפולנים, ואחר כך אפשר יהיה אולי להתחיל ולחיות מחדש. אלוהים שוב יעזור, כמו שעד היום לא נטש אותנו. כך חשבו היהודים בבתי המדרש.⁸⁵¹ אבל בינתיים היו היהודים עצבנים, מוכים, מבולבלים, תועים ותוהים. כל הזמן דיברו על ההתקוממות והקשיבו לכל החדשות הפוליטיות.

באותם ימים למדתי עם דודי הרב.⁸⁵² אני זוכר שפעם אחת בא דודי, ברל-בנדט, לביתו של הרב, נרעש ונרגש, נושם ונושף. הוא סיפר שבאותו לילה הגיעה כנופיית פריצים אל סיכובסקי, הפריץ שלו; הם אכלו ושתו ולקחו ממנו שלושת אלפים רובל. ברל-בנדט, שרצה לטהר את שם אדונו, דיווח על כך למושל הצבאי בשרשוב, והלה, לפי הצו שפרסם מוּראַוויוֹב, צריך היה להעניק לפריץ מדליה. במקום מדליה שלח המושל שלושה קוזקים להביא את הפריץ, וברל-בנדט מפחד שיפגעו בו לרעה. הוא בא על כן אל הרב כדי לבקש ממנו להתפלל למען שחרורו. אם תפילותיו של הרב תתקבלנה, יתרום ברל-בנדט שמונה-עשר רובל לקופת ר' מאיר בעל הנס.⁸⁵³

אבל הרב, שהיה חכם, הבין, ככל הנראה, שלפריץ לא יאונה כל רע. הוא הסתפק אפוא בשאלה אחת: “כמה מיל רחוקה אחוזת צ’כצ’ובה משרשוב וכמה רחוקה היא מקאמניץ.”

“מהאחוזה ועד שרשוב – שני מיל; ועד קאמניץ – שלושה” – הייתה התשובה.

“נו” – אמר הרב – “כאשר תגיע הביתה בוודאי תפגוש את הפריץ עם מדליה.”

ואכן, כעבור כמה שעות הגיע ישראל-אהרן, חתנו של ברל-בנדט, לבית הרב וסיפר בשמחה כי חותנו כבר פגש את הפריץ עם מדליה, והוא נותן לרב שמונה-עשר רובל לקופת ר' מאיר בעל הנס. בתוך זמן קצר התפרסם המעשה, ונבואתו של הרב נתקבלה כמין מופת.

בעיירה ובסביבתה התפרסם ה“מופת” בתוספת שקרים רבים וגוזמאות,⁸⁵⁴ והרב הפך לפתע לבעל מופת אמיתי. עתה כבר לא נתנו לו מנוח. אישה כרעה ללדת – באו לרב בבכי וביקשוהו שיתפלל. כעבור כמה שעות חזרו אליו כדי לאחל לו מזל טוב, שכן האישה הצליחה וילדה בן או בת. כשמישהו חלה פנו מיד לרב, והלה העמיד את הפּושקע⁸⁵⁵ של ר' מאיר בעל הנס, כדי שכל אחד יתרום ככל יכולתו; הבריא החולה, ושמו של הרב התעלה והתנשא – הוא פשוט מחייה מתים ומחולל נפלאות.⁸⁵⁶

בינתיים הפסקנו את הלימוד המשותף, וגם אני נעשיתי למין בעל מופת לצדו של הדוד. כאשר לא יכולתי לשאת עוד את קשקושיהן ובקשותיהן של הנשים, שחזרו אלף פעמים על אותו דבר, הייתי אומר להן כדרכו של בעל מופת: “הרב נותן לכן ברכה, לכו הביתה, מן הסתם ה' יעזור…”

בשל המצב הקשה ששרר לאחר ההתקוממות, שהיה בו כדי לחזק את פרסומו של הרב כבעל מופת, החלו עשרות כרכרות מבריסק להגיע אל ביתו. אנשים נהרו אליו מכל קצות הארץ, ואנו כבר לא יכולנו ללמוד. הרב החליט אפוא שנלמד רק ארבע שעות ביום, משעה שתים-עשרה ועד ארבע. בשעות אלה הייתי נועל את הדלת וקורא לפניו. חצר בית הכנסת הייתה שחורה מרוב אדם. כולם חיכו לבעל המופת. בכל יום גדל “העולם” יותר ויותר. היה שם דחוק ודחוס, ואפילו מביאליסטוק החלו להגיע. כל העניין הרחיק לכת עד שלבסוף נאלץ הרב לקרוא לבנו שמחה מפינסק, והלה הגיע עם אישתו וילדיו. עכשיו החלו גם עם קוויטלעך וצעטלעך,⁸⁵⁷ שהבן היה כותב,⁸⁵⁸ ונדרשו אנשים נוספים שיכניסו ויוציאו את הנצרכים. השמש ביינוש לא הספיק למטרה זו, ועל כן צורף אליו גם בנו, שסייע לו לעמוד ליד הדלת ולהשגיח שלא ייכנסו כולם בבת אחת – המופתים העל טבעיים הלכו ונתרבו.

באותו זמן נודע גם הרבי מנסכיז'⁸⁵⁹ כבעל מופת. הוא נחשב לבעל המופת הגדול ביותר בין כל הצדיקים. אבל בתוך זמן קצר הוכר הרב מקאמניץ כגדול ממנו. כבר לא למדתי אתו, ובעצם כבר לא למדתי בכלל. הקדשתי את זמני להכנות לקראת הוויכוח עם אבא ועם כל החסידים על חסידות ומתנגדות.

לאחר המרד ביטלה הממשלה את כל הפְּרוֹפִּינַצְיוֹת⁸⁶⁰ של הפריצים ובתוכן גם את החכירה של קאמניץ. נותרנו בלי מקור פרנסה, אבל בתחום המושב היהודי הורגשה הקלה – משב קל של רוח חופשית, הן מבחינה כלכלית הן מבחינה רוחנית. עבור היהודים החלה תקופה חדשה. במקום שהיהודים יכרכרו כבעבר סביב הפריץ, שהיה מקור פרנסתם היחיד, היו עתה היהודים העשירים לפריצים בעצמם, לסוחרי יערות ולסוחרי תבואה גדולים. בכלל יהודים פנו למסחר בהיקף גדול.⁸⁶¹

לאחר המרד הוחזקו כמעט תשעים אחוז מן האחוזות בידי נשות הפריצים. הפריצים עצמם נספו בצורה טרגית, והנשים, שנותרו לבדן, לא ידעו ולא יכלו אפילו להתחיל ולנהל את האחוזות ולהפעיל את הפועלים-האיכרים השכירים, שמלפנים היו צמיתיהן. הגבירות הללו, שהתרגלו לחיי שפע ומותרות, לנשפים ולמעשי עגבים, לא היו מסוגלות בשום אופן ליהפך בבת אחת לבעלות-בית. לא היה להן מושג כיצד לנהל את משקיהן.

סבא היה הראשון שהגה תכנית כיצד לעזור לפריצות, ובד בבד גם להביא תועלת ליהודים. דהיינו, היהודים יחכרו את האחוזות של אותן פריצות שאינן יכולות לנהלן בכוחות עצמן. עבורן תהיה זו הצלה של ממש. הן תקבלנה הכנסה שנתית קבועה ובטוחה ולא תצטרכנה לדאוג לאחוזות החרבות. זה יגול אבן מעל לבן.

סבא נסע מיד לנשות מיודעיו הפריצים והציג בפניהן את תכניתו. הוא הסביר להן שבזמנים קשים שכאלה מוטב שישכירו את אחוזותיהן ליהודים, וכך תקבלנה הכנסה קבועה וידועה. הוא הדין ביחס למספר קטן של פריצים, שלאחר המרד נותרו בביתם שבורים ורצוצים. במצבם העלוב לא יצליחו לנהל את משקיהם עם הפועלים-האיכרים, צמיתיהם לשעבר, וגם להם כדאי אפוא למסור את אחוזותיהם בחכירה. מובן שלפריצים ולפריצות הייתה זו, באותה עת, עצה מצוינת. החיים עצמם הכתיבו אותה.

ובאמת, סבא שכר מיד כמה אחוזות, לכל ילד אחוזה משלו. לעצמו שכר את אחוזת פְּרוּסְקֵה של וילווינסקי (ישנן שתי “פרוסקה”: אחת הייתה שייכת לאוסרבסקי ואחת לווילווינסקי),⁸⁶² ששכנה ארבע ויורסטאות מקאמניץ, אחוזה שהייתה בה גם מבשלת שיכר. בשנים הראשונות התגוררה משפחתו של סבא בעיר. הוא עצמו שהה באחוזה עם פועליו כמעט בכל ימות השבוע, ורק לקראת שבת חזר הביתה.

כך התחילו יהודים אמידים לשכור אחוזות, ובתוך זמן קצר היו לפחות שישים וחמישה אחוז מכלל האחוזות שבפלך גרודנה מיושבות בידי יהודים. אפשר לומר שהפריצות, כמו גם הפריצים הספורים, היו מרוצות מאוד מן היהודים, המתיישבים החדשים.

בתחילה חכרו את האחוזות בזול, אבל אחר כך, כאשר החלו מחירי התבואה להאמיר, עלו גם מחירי חכירת האחוזות והגיעו לסכומים כאלה, שכעבור עשר שנים כבר לא עשו החוכרים היהודים עסקים טובים כל כך מעבודת האדמה. הפריצות והפריצים החלו גם למכור את היערות, ודבר זה לא נעלם מעיני היהודים, שהיו עתה לסוחרי יערות גדולים. הם קנו סוגים שונים של בולי עץ, בין כדי למכרם ביער עצמו, בין לשם בניית בתים. הם סיפקו חומרי בנייה לכל הערים הגדולות, ומשלוחי עץ גדולים במיוחד שיגרו גם לדנציג. היה זה ענף חי ותוסס.

אבל ליערות קרה מה שקרה לאחוזות. בהתחלה קנו יערות במחיר מוזל, דהיינו מאתיים או שלוש מאות רובל לדסיאטינה של יער טוב, אבל בחלוף כמה שנים האמירו מחירי היערות בצורה מופרזת. היהודים עצמם העלו את המחירים. עשרות סוחרים היו באים לרכוש יער והתחרות תרמה להרס המסחר. עתה, מחירה של דסיאטינת יער כבר לא היה מאתיים או שלוש מאות רובל, אלא – אלף ומאתיים!…

באותו זמן גם החל משרד האוצר למכור את היערות, שהיו רכוש המדינה, לפי דסיאטינה, ובתוכם גם את היערות שהוחרמו מן הפריצים. פקידי אוצר המדינה דאז לא התייחסו ליהודים כמו עכשיו; הם סחרו עמם כשם שסחרו עם לא-יהודים.

לאחר המרד פרסם מוּראוויוֹב צו, שאסר על הפולנים לרכוש אדמות בליטא. הוא לא שכח גם את היהודים, ואף עליהם נאסר הדבר בצו.⁸⁶³ איסור זה הערים מכשולים בדרכם של היהודים שביקשו לחיות ולהתפרנס. ובכל זאת, באותם זמנים רבי עניין הקימו היהודים במקומות רבים מִבְשלות יי"ש ושיכר, טחנות מים גדולות, טחנות רוח, בתי בד, מִנְסרות עץ וכדומה. הם גידלו עדרים גדולים של צאן ובקר: כבשים, פרות, שוורים ועוד. העדרים הללו זיבלו את הקרקע והשביחוה. עתה הניבה האדמה שש מאות אלומות תבואה משטח של כארבעה דונם, בעוד שמלפנים, אצל הפריצים, הוציאו רק מאתיים וארבעים אלומות.⁸⁶⁴ ליהודים היו מחלבות גדולות. הם גם גידלו סוסים והשתדלו להשיג את הסוסים הגזעיים ביותר, כדי שימליטו צאצאים גזעיים. כמו כן הזמינו מכונות חריש וכל מיני שיפורים, שהקלו את העבודה וקיצרו את משכה.⁸⁶⁵

האחוזות שינו לגמרי את פניהן. האדמה הושבחה, ומכל דבר קטן עשו זהב. התבואה עצמה כבר נחשבה לתוצרת פחותת ערך לעומת מגוון המוצרים האחרים, שיהודים הפיקו מן האחוזות במרצם, בכשרונם וביגיע כפיהם. הם היו שקועים בעסקים יומם ולילה. חיפשו כל הזמן דרכים כדי להפיק מן הטבע עוד ועוד.

הפריצים שחזרו לאחר זמן לביתם, מוכים ומעונים מבתי הסוהר ומסיביר, לא הכירו את אחוזותיהם. לכולן היה מראה אחר: יפה, נקי, בוהק, עם הרבה מבנים חדשים, מכונות חדשות ואורוות חדשות. הפריצים ממש הצטלבו בראותם את גן העדן שה“ז’ידים” יצרו באחוזותיהם. הפריצות חזרו ושיבחו באוזני בעליהן את המרץ היהודי: המשפחה כולה עובדת – הבעל עובד ביום ובלילה, בניהם עובדים, כלותיהם, בנותיהם, וחתניהם. הכול מוקדש לעבודה ושום דבר לא הולך לאיבוד. לא כמו בזמנם של הפריצים, שלא ידעו דבר ורק סמכו על האקונום השיכור. הפריצה סיפרה שעכשיו היא כבר מקבלת תמורת האחוזה שלושת אלפים וחמש מאות רובל לשנה, שעה שלפנים קיבלה רק אלף ומאתיים.

פריצים אחרים קינאו ביהודים, פיטרו אותם והחלו לעבוד בעצמם. הם למדו מהיהודים את שיטות הניהול וניסו לישמן בכוחות עצמם. אך הדבר לא נמשך יותר משנתיים-שלוש, ומצב