“הפועל הצעיר” 25.5.1944

א.    🔗

המלחמה האיומה הזאת [מלחמת העולם ה-2] זכתה, כנודע, גם לכינוי “מלחמת הילדים והנשים”, על שום הטווח הארוך וההיקף הנרחב של פגיעתהּ, החורגים מתחומי חפירות-הקרב והכוחות המזויינים עמוק עמוק לעורף, למעמקי האוּמה, לכל בית ומשפחה. לפי חישוביה של ה“התאחדות הבינלאומית לעזרת ילדים” מצוּיים בארצות הלוחמות והכבושות 152 מליונות ילדים עד גיל ארבע עשרה – עתידה של האנושות! ואם כי שונים ומודרגים הם גילוּיי השפעתה של המלחמה על המוני הילדים האלה, הרי הצד השווה שבהם, שהיא הסיחה אותם ממסילת התפתחותם הטבעית והרצויה והעלתה אותם קרבן-חינם על מזבח הפשע המטורף והמתועב ביותר של האדם.

המחקרים העוסקים בבעיה זו קובעים על סמך לקח המלחמה הקודמת, כי תוצאותיה הגופניות-חומריות – בעיקר אלו הנובעות מליקויי התזונה – חולפות, באורח יחסי מהר יותר, מאשר הנפשיות-רוחניות. אין ספק, כי ההרס הנפשי שנגרם אז חלק ניכר לו בזוועה שהציפה את העולם ואת ישראל בימינו. ואת הצפוי לעתיד מגרעיני האימה שנזרעו במליונות לבבות רכים וצעירים בתקופתנו – קשה אף לתאר, כל שכן שהמחקרים, הדיונים והמחשבה הציבוּרית הטורחים בשאלות תיכוּנן ושיקוּמן של הריסות המשק והחיים המדיניים כמעט שאינם נוגעים בבעיה נכבדה זו של קימום הריסות האדם וחיי הנפש של הדור הצעיר. "עם כי ייחרב – מי “בנה אותו?” – הגרעין הטבוע בשאלה אחד-העמית זו ממדיו כיום עולמים, אם כי שונים גילוּייו ודרכי-הפתרון.

החומר בבעיה זו הוא, כאמור, דל מאד, אף על פי כן ניתן ללמוד הימנו, לקח נכבד. הנה כי כן קובע מחקר שויצרי אחד,¹ שהשפעות המלחמה ניכרות גם בקרב ילדי בתי-הספר באזורים שניצלו מאימת המלחמה. ההשפעות האלו מעמיקות מאד וגילוייהן עתידים להיות בעלי משקל מכריע. גרעיני האיבה, הערצת הכוח הפיסי לשמו, האכזריות וההתאכזרות, הבוז לערכי-מוסר מקודשים ולקנייני-רוח בכלל – עולים כפוֹרחים. אולם הגילוי החמור ביותר – לדעת רבים – הוא הרס חיי-המשפחה. ואין הכוונה ליתמוּת ולעזובה גמורה, או חלקית, בלבד, אלא גם למצב של פירוד ממושך של הורים המתבטא, לרוב, בהיחלצות האב – לחזית והאֵם – לעבודה במשק המלחמה. ויש עניין לציין, כי החרדה לגידול הפשע ולהתפרקות חברתית ומוסרית בקרב הנעורים רבה גם באמריקה, המרוחקת משדות-הקרב בפועל, והיא באה על ביטוייה בשורה של מקרים ומאמרים וכינוסים של מורים ועסקנים. חרדה זו מלוּוה גם את הכניסה המזורזת, לעתים לפני זמנה, של המוני-נוער לכל ענפי-העבודה. כבר מלחמת האזרחים בספרד הוכיחה עד מה חיוני הוא דבר פינוּיים המוקדם של ילדים ונשים מאזורי הקרבות. ואכן, במלחמה זאת בוצע פינוי המוני של ילדים, אם כי לא במדה מספקת ובצורה מושלמת: בזמן הקרב על צרפת (מצפון-מערב – דרומה), בתקופת ההפצצות בבריטניה (לפנים המדינה ולארצות שמעבר לים), במערכה ברוסיה. כיצד הגיבו הילדים על הפינוי הזה?

הוברר כי אם גם הציל הפינוי חיי ילדים רבים, הרי שכרוך היה בנזק-נפש שלא שיערוּם תחילה. במקרים רבים העדיפו הילדים להישאר עם משפחותיהם באזורים מופצצים מאשר לעקור למרחקים ולהיות נידונים לניתוק מהבית ומהקרובים. הילד רואה בעקירה זו את העונש החמור ביותר שנגזר עליו. היא גוררת אחריה, כמעט ללא יוצא מן הכלל, תחושת-פחדים, אבדן האימון העצמי, געגועים עזים, רגשות בדידות ועלבון ונחיתות; בתופעה אחרונה זו נעוצה אולי סיבת העובדה, שחלק ניכר מ-750,000 הילדים שפונו מלונדון חזרו, או הוחזרו, לבתיהם על אף האזהרות והסכנות. ולאידך גיסא, לפי שצוין כבר בהזדמנויות שונות, נאה היתה על פי רוב התנהגותם והסתגלותם של ילדים למקלט ולתחנת הרכבת התחתית בעוד שעצבנותם וצערם לא פגו – אלא נהפוך הוא הם גברו – באזורי-הפינוי הכפריים והשלווים. ועובדה היא גם, שעמידתם של ילדים באש הפצצות היתה – לעתים קרובות מאוד – איתנה יותר וכרוכה בפחות זעזועים – מאשר עמידתם של מבוגרים. אין ההפצצה מלווה את הילד בחלומותיו.

אפס כי הערות מוּעטות אלו מבוססות בעיקר על לקח בריטניה, ואין ספק כי בארצות אחרות, לוחמות וכבושות, השפעת גילויי-המלחמה על הילד ודאי חמורה יותר.

ב.    🔗

דל מאוד הוא החומר בנוגע לדרכי הטיפול והחינוך בילדים נפגעי ונגועי מלחמה – ביחוד לגבי ארצות אירופה שסבלו ביותר. העיתונות הרוסית, למשל, מספרת לעתים קרובות, על טיפולם של מוסדות-המדינה, ארגוני הנוער והאגודות המקצועיות בילדים עזובים ויתומים – ובשורה ראשונה בילדי לוחמי החזית. מבצעים פעולות נרחבות של איסוף כספים, מזונות, בגדים, תרופות, שעשועים וספרי לימוד. מציידים מעונות וגנים לתינוקות ולילדים. הרדיו מכריז: “לא נשכחם, נדאג להם”. ובעיתונות המצוּיירת נעגן לא אחת המבט בצילומים המתארים את הטיפול החומרי והגופני בתינוקות ובילדים, אולם אי אתה יכול לקנות מושג על דרכי הטיפול והחינוך וריפוי נפשות. והוא הדין לגבי המבוגרים יותר שלגביהם הכיוון, לפחות, ברור יותר: חיזוק תחושת המשפחה, הדגשת הכושר הגופני והיכולת הצבאית, אהבה לקרקע המולדת ולמורשת העבר, כניסה מזורזת לעבודה וטיפוח מקצועי.

והרי פרשת ילדים עזובים בצרפת, לפי שתואר על-ידי נציג מפעל העזרה לילדי צרפת שליד הצלב האדום השויצרי.² פעולה ענפה וברוכה זו מבוצעת בשיתוף עם מוסדות העזרה הסוציאלית והצלב האדום הצרפתיים (Secours national francais) ומתחלקת לענפים אלה: א. המחלקה לאימוץ ילדים. ב. סידור קולקטיבי של ילדים במוסדות. ג. מחלקה למחסני ומרכזי אספקה. ד. מחלקה לשיכון ואיכסון ילדים. ה. מחלקה להלבשה. המרכז הכספי הוא בעיר ליאוֹן. במוסדות נמצאים ילדים מגיל שש עד ארבע עשרה, בכללם מוסדות מיוחדים לילדים חולניים וירוּדי-תזוזה; ואילו במעונות – מגיל שתיים עד שש. בין הילדים מרובים הם היתומים או ילדים שהוריהם בשבי, בעבודת-כפייה בגרמניה או במחנות-ריכוז. יש התחלות לבתי-ספר חקלאיים ומקצועיים. מרובים הם המוסדות המטפלים באמהות הרות וביונקים, שלא לדבר במקרים הטעונים טיפול מיוחד: ילדים מפגרים, נכים, חולים כרוניים וכו'. מספר אימוּצי הילדים מגיע ל-15 אלפים. כל הפעולה הזאת נעשית באמצעות מנגנון של עובדים שקיבלו אימון והכשרה מיוחדים לכך. פעולה זו ראויה להערכת-יתר נוכח הדוחק הרב במצרכי-אספקה ובהלבשה השוררים בצרפת. היא מתרחבת והולכת ככל שהמצוקה בצרפת גוברת וככל שמרובה מספר הילדים הזקוקים לעזרה או הילדים-הפליטים מהאזורים המפוצצים. הזנת הילדים הציבורית הזאת היא, לעתים, המקור העיקרי לקיומם של עשרות אלפי ילדי בתי הספר. “מספר הילדים ירוּדי התזונה” – קובע הדין וחשבון – מאיים בהיקפו. המוני הורים מעוטי-יכולת ניצבים חסרי-אונים נוכח בעיות-הזנה שאין להן פתרון… קשיי-התחבורה והחבלות מכבידים אף הם על משלוח אספקה וחלב טרי למרכזים הגדולים… צרפתים רבים איבדו את ביתם עם הפלישה בשנת 1940. תושבי אזור התעלה והחופים פונו עוד בשנות 1942–3. עתה מוּפצצות גם הערים בפנים הארץ. עם הפינוי הולך לאיבוד מרבית רכושה של המשפחה. מנת הסבל העיקרית נופלת בחלקם של הילדים, אשר במקרים רבים אין לנתקם – על אף הכל – מהוריהם".

וגרמניה הנאצית? ודאי, אף שם מצויים מליונות של ילדים עזובים שביתם חרב ועולמם קדר עליהם. מליונות של בתי-אב נהרסו ונהרסים. ורבים, הילדים שיגדלו מבלי לדעת אביהם מי הוא, שכן גם ההסברה והתעמולה ואיגודי המטפחים את הגזע והרופאים ופלוגות-הסער מציגים כיעוּד של כבוד לכל חייל ולוחם גרמני להקים דור-המשך, המשך לדם ולמורשת הגרמנית, גם ללא כל קשר נפשי או מסגרת של משפחה. המונוּת של ילדים ונוער בגרמניה הנאציוּת שולטת שליטה-בלי-מצרים בגופם ובנפשם והיא היא שמעצבת את דמותם עיצוב שסכנה בו לעולם. בעיית חינוּכם מחדש של הנוער הזה תהיה, בלי ספק, מהחמורות ומהגורליות ביותר. רבים כבר עמדו על כך, והיא החריפה במיוחד בקשר לעתידה של גרמניה והעם הגרמני לאחר מפלת היטלר – עתיד הלוּט בערפל. וכאן לא שאלת ה“כיצד”? בלבד היא הקובעת אלא גם שאלת ה“מי”? – מי ומי יטול על עצמו את תפקיד הטיפול בנוער הגרמני לאחר מפלת הנאציוּת? היתכן שיקום כוח כזה מקרב העם הגרמני? העמים המנצחים או, אולי, חוגי מהגרים השוהים בארצות הברית ובאנגליה והסבורים, שאותם יש לשתף, ובשורה ראשונה, בתפקיד זה – והם משגרים “מכתבים לעורך” וכותבים על כך מאמרים וחיבורים שונים.

ברם, הפרשה הזאת ששמה “ילדים במלחמה”, פרק-בלהות קודר ואיום אחד בה ללא אח ודוגמה. האסון אשר ירד על ילדי ישראל בתפוצות אירופה השדודה – כלום יש לו ניב וביטוי בלשון אדם? “נקמה כזאת עוד לא ברא השטן” – אולם גם אֵימה כזאת עוד לא יצר. עוללים ויונקים וטף ותינוקות של בית רבן ונוער – בשׂרנו ודמנו היקרים מכל יקר – הן ארבע מיתות בית דין פקדו אתכם! כל התכניות וההצעות לחינוך ולריפוי, המוצעות לילדי בריטניה וצרפת ורוסיה ויוון ונורבגיה – לא בשבילכם נועדו. עלה עליכם הכורת, טמאים קיפחו חייכם, כיבו מאור עולמנו. רק שרידיכם המועטים הגיעו לארץ הזאת לאחר מוקדי-ייסורים ללא דוגמה. בזרועות ובלבבות פתוחים, בחרדה ובאהבה – נקלטתם. וכבר מגלידים פצעי הגוף והנפש שלכם. בלב חרד אנו מצפים לכל ילד מילדי ישראל, כדי להשרישָׁם ישר בארצנו ולעשותם יסוד לעם העברי המחודש במולדתו.