ראש ישיבת ויגה בירושלים במאה השבע-עשרה    🔗

לזכר ידידי היקר

מרביץ תורה בירושלם

ר׳ מרדכי אילן זצ״ל.

דבין הישיבות הראשונות במעלה, במאה השבע עשרה, היא ישיבת ויגה, שנוסדה בירושלים בשנת ת״ט (1649),והאריכה ימים והוציאה מתוכה חכמים, שרושמם היה ניכר גם בדורות הבאים. ישיבה זו נוסדה מנדבת ר׳ יעקב ויגה מליוורנו¹). כראש לה נחשב רבי משה ב״ר יהונתן גלאנטי, נכדו של ר׳ משה גלאנטי מצפת²), יליד צפת וחניכה. בזמנו פרחה התורה בירושלים ונמצאו בה פ״ז חכמים רשומים ומהוללים³) ור׳ משה גלאנטי היה ראש להם ומנהיג הקהלה יחד עם הפרנס ר׳ אהרן פארדו⁴). אולם רוח החיה בישיבת ויגה, ואף גם זה שעורר ליסודה בשנת ת״ט(1649)היה חתנו של ר׳ משה גלאנטי, החכם ר׳ ישראל יעקב חגיז. חכם זה, היה למעשה ראש לחבר חכמים מופלאים, שהיו גם קרובים זה לזה קרבת משפחה והתחתנו זה בזה, חבר ששם הרבה את מעייניו בענין חנוך ולמוד התורה, והקדיש הרבה מחשבה ומעש רב להם, והם ר׳ רפאל מלכי, ראש לבעלי התיאוריה לחינוך באותו דור, ר׳ חזקיה די סילוה, ר׳ משה ן׳ חביב ור׳ משה חגיז בנו של ר׳ יעקב חגיז.

ר׳ יעקב ב״ר שמואל חגיז ממגורשי ספרד שהתיישבו בליוורנו שבאיטליה היה ״בעל שכל ישר, בקיא להפליא, משנתו קצרה בקצור הכי אפשרי ומסודרה, מואס בפלפולים ומחבב גם חכמות, חקירה, פילוסופיה, תכונה ודקדוק הלשון, ואף חכמת הרפואה, וכל דבריו מסולאים ומכוונים ברוח האמת והענווה, אינו מעמיד על דעתו, ושם לבו לדרך החנוך הישר״⁵). הוא גם ביקר בשאלוניקי והתבונן לישיבותיה ותלמודי התורה שבה, שהיו מצויינים⁶). ״באמצעות ר׳ יעקב חאגיז היו הגביר כמה״ר אברהם ישראל ויגה ואחיו הגביר יעקב ויגה ראשונים שקבעו ״הסגר״(בית-מדרש) שהיה בית ועד לחכמים, כמצטרך(כלומר כמתחייב) בכל סיפוק התלמידי-חכמים והתלמידים שהיו בו, כדי שלא תהיה דעתם מטורפת אחרי פרנסתם״⁷). ״על פי מה שראה הר״י חגיז בשאלוניקי השיא עצה טובה לר׳ אברהם ישראל ויגה לגמור המצוה בזה שקבע פרס גם לבני עניים, והפריש חלק הגון כדי לחלק בין התלמידים מדי שבת בשבת, ומדי שנה בשנה בחנוכה להלביש אותם מכף רגל ועד ראש גם לרבניהם״⁸). לפני עלייתו לירושלים פירסם את תכנית הישיבה הגדולה והזמין לשם את גדולי הרבנים ותלמידיהם⁹). הישיבה נקראה בשם ״מדרש בית יעקב״¹⁰) ונמסרה לר׳ יעקב חגיז ״ההשגחה על המלמדים והתלמידים לקרב להם הנאת גוף ונפש״. עד מהרה ״התלקטו לישיבה חכמים לא רק מירושלים אלא גם מכל רחבי תוגרמה״¹¹). ואכן ״מיום שבא ר׳ יעקב חגיז לעיר הקדש ירושלים ת״ו נתרבתה האוכלוסיה ונתיישבה העיר וקפצו עליה גדולי ישראל״¹²). על חשיבותה של ישיבה זו אנו שומעים מפי ר׳ רפאל מרדכי מלכי, חותנו של ר׳ משה בן ר׳ יעקב חגיז¹³),שתיכן תכנית מפורטת לחנוך. בהציעו תכניתו הוא מעיר שבעיקר ״היה תיקון זה וקרוב לו בירושלים זה ימים רבים, והיו מספיקין בה שנים או שלשה בעלי-בתים״ באמסטרדם וליוורנו. ״ומאותה מדרשה נתרבה התורה בירושלים אחר חורבן צפת״¹⁴).

גם עניני תיאוריה בחנוך נשמרו לנו מאת ר׳ יעקב חגיז בכתב כפי שמוסר לנו בנו ר׳ משה חגיז בספרו ״משנת חכמים״.

ר׳ יעקב חגיז מספר על החנוך שהוא עצמו קיבל בילדותו. מתוך זה אנו שומעים על ״הרבנית המיוחסת אמו שרה תנצב״ה״, שהיתה מטפלת בחנוכו הוא בהיותו יתום, והוא מעמיד את חינוכה לדוגמא.

הוא דורש לחנך את הילד ״שיהיה למוד בטהרה–הכוונה כאן להסתפקות וצניעות–ולהפרישו מתענוגים״. אביו ר׳ שמואל ב״ר יעקב נפטר בהיותו כבן י״ג שנים, והוא היה לאביו רך ויחיד ״ועם היות כי אבא מרי ז״ל הניח ברכה אחריו, שהיתה אמי יכולה לפרנס אותי כבן מלכים–היא היתה מאכלת אותי לחם צר, כדי שלא אתלמד בגרגרנות כשאר תינוקות״. החנוך הזה מלבד התועלת שבו בזמנו, הוא תריס לאדם בכל ימי חייו בשעות קשות. הוא מוסיף: ״והיא שעמדה לי כי אף על פי שבאתי בימים לא הצר לי רוב ורוע המאכלים–וזהו עיקר גדול״ ¹⁵).

ועם זה היה ר׳ יעקב חגיז עצמו נותן פרסים לתלמידים לעורר אותם ללמודים. הזכרנו שעורר לכך את מייסדי הישיבה בני ויגה. ואף גם בנו מזכיר ש״אביו ז״ל היה משתדל בכל עוז של תורה עם התלמידים שהיו לו בבית-המדרש כדי שישננו את כל הש״ס (=ששה סדרי משנה בעל פה״¹⁶).

בעצם החנוך דורש ר׳ יעקב חגיז חנוך אינדיבידואלי לילדים, לפי תכונתם והכשרתם, וגם סביבתם.

הוא מבחין בין ילד בעל הבנה, שגם אביו קרוב לדברים אלה ומוכשר לחנכו לתורה, ובין כלל התלמידים הלומדים בתלמוד-תורה. לאותו הילד המוכשר, שגם תנאי הסביבה(=האב) נותנים האפשרות לגדלו לתורה, נוטה הוא לתת חינוך כדרך האשכנזים בפולין ואשכנז ורוב טורקיה ואיטליה וכפי ש״היו נוהגין בגליל העליון, בצפת עה״ק תובב״א״, בזמנו של ר' יוסף קארו ז״ל ״אשר מלא את אותו גליל פה לפה חכמה ודעת ויראת ה׳,כי כל דורו היה דור דעה״. שיטת הלמוד לנער בתנאים אלו היא זה: עד שהוא בן שש ושבע כבר למד תורה נביאים וכתובים. משנת שש או שבע ״יכניס אותו בלמוד קבע בגמרא עד שיהיה בן עשרים שנה ויתמלא כריסו מבקיאות ופלפול״¹⁷).

המדובר הוא כאן במצויינים. וכאן הוא דורש שלא תהיינה הכתות גדושות בתלמידים ״צריך להזהר במעוט חברים… ואם אי אפשר בלי חברים–יהיו מובחרים ומלומדים בדרכים הטובות״. ר״מ חגיז בנו מספר:״ואדוני אבי ז״ל יותר היה רוצה שאלמד עמו שעה אחת בבית… ממה שאלך למקום ערבוביא מחברים מרובים״ ¹⁸).

סדר הלמוד לתלמיד הגון הוא מלבד עצם למוד הגמרא, סכום ״כללים״ ו״מפתחות״ לענינים, ״דרכי הגמרא״, ״כי הם כמפתחות להכנם בנקל לעיון הגמרא״. הוא מעיר ללמד לתלמיד הגון ״באיזה שעות ביום דרכי הגמרא״, וכן לסכם ״מכל דף ודף שהוא לומד שידע מה הוא הכלל היוצא מאותו דף בין לפרוש רש״י ז״ל בין לפירוש התוספות ז״ל״, תריס הוא סכום וקביעת כללים אלו מפני שתי תקלות. על ידי הבנת הכלל נמנעים מפלפול סרק ״שכמה קולות ניתנים לפעמים בישיבות בקושיות והוויות מחסרון הכללים״. מצד שני ״זהו הדרך הטוב להחזיק כח הזכרון, ולא במהרה יהיה שוכח אותו דף שלמד אם תפס בידו הכלל היוצא ממנו״ ¹⁹).

ולפי שיטתו להלכה נהג גם למעשה בהדרכה שנתן לכל אחד מתלמידיו לפי נטייתו הטבעית ולפי כשרונותיו. וכשרון פדגוגי רב היה לו לר״י חגיז להבחין באלה, כפי שמציין חותנו רבי משה גלאנטי, והצליח להעמיד תלמידים רבים גדולי תורה. הוא ״עשה והצליח ובאו בידו כמה וכמה מהם(מהתלמידים) שכמעט כל התלמוד היה שגור בפיהם כקורא את שמע, וכמה וכמה מהם בפסקי דינין הנזכרים היו בקיאים בהם ובאותיותיהם, דבר אשר לא ישוער ולא יאומן כי יסופר, אם לא שהוא היה רואה בעיניו, וההבחנה שהיה לו בתלמידים כדי להכיר ולהבחין כח כלי הזכירה של כל אחד ואחד, עד היכן היתה מגעת ולאן היתה נוטה שאותו תלמיד שאותו פרט יקבל אותו ויעמוד בידו. וכאשר,היה מדמה כך היה עולה לו, ובכל אשר היה עושה ה׳ מצליח בידו²⁰). על רמת ידיעת התורה בישיבה זו מוסר ר׳ משה חגיז, שהיו בה ״בקיאים בש״ס או בשני סדרים״²¹). מחלקה מיוחדת עליונה היתה לרבני הישיבה המעולים והמצויינים ב״בית המדרש בחברת רבני ההסגר״, ששם היו הרבנים המובהקים גדולים ועצומים²²). ישיבה זו היתה לה השפעה גדולה גם בארצות המזרח ״ונתקיים״ בימים ההם ״כי מציון תצא תורה״²³). ו״הלכה כמותו(הר״י חגיז) בכל מקום, כי משם יצתה הוראה לישראל״²⁴).

כן יש להזכיר שבישיבתו של ר׳ יעקב חגיז היה נהוג לסדר שיחה בין חכמי הישיבה החברים והתלמידים, ביום הששי וגם ביום השבת²⁵). הספר ״הלכות קטנות״ לר״י חגיז הוא למעשה תשובות לשאלות אלו, כשם שהרבה ספרים בתקופות אלו נוצרו בצורה כזו של הרצאות ודרשות חכמי הישיבה שנאספו אחר-כך, גם בישיבת ר' יעקב חגיז גם בישיבות שקמו אחריו. ר׳ יעקב עצמו מזכיר הדבר בהקדמתו להלכות קטנות, ש״כל יום הששי היו נשאלות, והיום קצר לעיין בם כל הצורך״²⁶). על העלותו אותם על הכתב בהלכות קטנות הוא כותב: ״ראיתי לכתוב קצת שאלות שנשאלו בבית מדרשנו ״בית יעקב״ מדי שבת בשבתו, והשתדלתי לכותבם בקצור הרבה״²⁷). הוא כתוב בקיצור נמרץ ובראיה ברורה, ״כי מאם כל רוכסי הפלפולים ועזב כל החלוקים הנוטים מדרך האמת״²⁸). דבריו נראו לאוהבי השקלא וטריא כסתומים, ואף שאלו על כך את בנו ר׳ משה: ״למה סתם אביו את הדברים כל כך?״ – היינו בלי שקלא וטריא ופלפולים. ועל זה אמר: ״שהפוכים הדברים! מרוב חכמה ופלפול נעשים הדברים סתומים. והביא ראיה מר׳ מאיר ״שמפני רוב חכמתו–חריפותו–לא עמדו על סוף דעתו״. לעומתו קהלת ״יותר שהיה חכם, והיה יכול לפלפל הרבה, היה יכול ללמד דעת, יען כי הראה תיכף את סוף דעתו״²⁹). ענין זה של שיחות בשבת היה כנראה מעין זה שנהגו גם בישיבת ר׳ יוסף קארו כפי שהזכרנו לעיל.

הנה כזאת היה מראה ישיבתו של ר׳ יעקב חגיז, כפי עדות עצמו. ויש כאן, כפי שאנו רואים, מה שהיה גם בצפת, מזיגה של השיטה האשכנזית עם השיטה הספרדית. ואולם זהו רק בנוגע לתלמידים שרצון הוריהם ויכלתם גם מן הבחינה הרוחנית של ההורים ״לגדלם בתורת ה׳ ויראתו״³⁰), שכן דורש הוא גם ״לקבוע עתים ללמדם חכמה ומוסר ויראת ה׳ ״ ³¹). ״זהו למי שחננו ה׳ ית׳ ונתן לו ולבנו הכנה שיהיה דוקא בעול תורה״³²).

בחנוך ת״ת של נערים בכלל אינו עוסק בישיבתו, ישיבת ויגה. ואולם הוא מדריך גם ״בכללות הלומדים בת״ת״³³). הוא יעץ לאבות הבנים ולמלמדים שעד שיהיו בני מצוה יתעסקו עמהם בתנ״ך עם פירש״י ז״ל מדרשות והגדות ופסקי דינים מההלכות הנצרכות לצורך הנהגת היהדות בעבודה וביראה, ושנים-שלשה ימים בשבוע ללמוד עמהם קצת משנה עם פירוש רבנו עובדיה ז״ל, ומעט גמרא עם פירש״י ז״ל³⁴). אין ר׳ יעקב חגיז מתייאש מאלה. כפדגוג אמן רואה הוא בלמוד יסודי זה ראשית כל מטרה בפני עצמה לזה ״שאחר-כך יצא להסתחר(לעסוק במסחר) או לאומנות״ ״על כל פנים יהיה בקי בתנ״׳ך ובמדרשים ובסדר הנהגת הדינים ולא יהיה עם הארץ כל עיקר״ (היינו לחלוטין). מה שאין כן אם תלמיד כזה ״יתעסק בימי ילדותו דוקא בגמרא ויניח כל הלמוד הנזכר״ שאז ״כשיצא לסחורה או לאומנות ודאי ישכח מה שלמד מן הגמרא, גם אותו מעט שלמד בתנ״ך, ונמצא קרח מכאן ומכאן״³⁵). אך יתכן ש״כשיהיה הנער בר-מצוה יסכים הוא שיתמיד בעסק התורה, ואז כבר יש לו התחלות טובות, כי לימוד התנ״ך עם פירש״י ז״ל בפי׳ הגמרא, וגם למוד המשניות עם הפירוש הנזכר הוא מפתח גדול להכנס בו ללמד ההלכה״³⁶). את שיטתו מיסד ר״י חגיז לא על יסוד המחשבה וההגיון בלבד,אלא מתוך נסיון ממש. הוא חותם את דבריו: ״את כל זה נסיתי בחכמה ודברי טעם הם״³⁷). על דאגתו לנשים ועמי הארצות כדאי להזכיר שהוא תירגם גם את מנורת המאור ללשון לאדינו להועיל לאלה³⁸).

מלבד לימודי התורה יש בתכניתו של הר״י חגיז, לתלמידים מצויינים גם לימוד חכמות ״כל מי שכבר למד תחלה תורת אלהינו… צריך הוא שילמוד קצת ספרי חכמות, שהן הכרחיות להבנת כוונת דברי רז״ל בהרבה מקומות בתלמוד. וכבר פרט את שמותם הרב המושלם מהור״י משה אלמושנינו ז״ל³⁹). בספר הנהגת החיים בחלק ג׳ פי״ב מהספרים ההם הנצרכים לעסוק בהם בהגיונות, במספר והנדסה, בטבעיות ובאלהות, והסדר הנכון בהם, בתנאי קודם למעשה, שימלא תחילה כריסו מים חיים והוא למוד תורתנו״.

ר׳ יעקב חגיז ניהל את הישיבה עד שנת פטירתו תל״ד(1674). הוא נפטר בקיצור ימים בטרם מלאו לו חמשים וארבע שנים⁴⁰). אחרי פטירתו ניהל אותה חותנו ר׳ משה גלאנטי עד יום מותו הוא כ״א שבט תמ״ט(1689) ⁴¹). ואולם אחרי מותו של ר״מ גלאנטי ״נתדלדל ההסגר הנז׳ ״. הנדיבים ״פסקו מלשלוח להסגר הגז׳ ההספקה שהיו נוהגים לשלוח להם מדי שנה בשנה ונשארו הת״ח הלומדים בהסגר הנז׳ בלי משען ומשענה, וילכו איש לאהלו לבקש מחיה לנפשו ולהמציא טרף לביתו״ ⁴²). ״אחרי מות משה עבד ה׳ נחרב ההסגר עד היסוד ונחתם בית-המדרש ונסגרו דלתותיו״ ⁴³). נראה הדבר שהיתה הסיבה מתוך ההתנגדות לר׳ משה חגיז בן ר׳ יעקב ונכדו של ר׳ משה גלאנטי, בגלל מלחמתו התקיפה נגד כתת שבתי צבי, שהיתה אז עדיין בתוקפה ⁴⁴). ואם אמנם כי גם ר׳ יעקב חגיז וגם ר׳ משה גלאנטי נלחמו נגדם⁴⁵) הנה כל עודם חיים לא העיזו מתנגדיהם לחתור נגד בית-המדרש. חתנו של ויגה אלזריש האפיטרופוס על כספי הישיבה הפסיק בעקב מחרחרים לשלוח את ההספקה שנקבעה לבית-המדרש. חכמי ירושלם עמדו לצד ר׳ משה חגיז בתביעותיו מהאפיטרופוס. בעברו דרך מצרים, בדרכו לליוורנו, מצא לו ר׳ משה חגיז גם שם עוזרים בחכמיה הפונים אל חכמי ליוורנו⁴⁶)ש״למען ירושלם לא ישקטו עד אשר יבנה ויכונן ההסגר הנז׳ להשיבו לאיתנו״⁴⁷). הם דורשים מחכמי ליוורנו לחייב את האפיטרופוס ״למלא צוואת חמיו ולתת ממון ההקדש להקדש התורה והמצוה״. ואולם נמצאו גם חכמים בירושלים, אמנם מהבלתי ידועים, וכנראה מהחוג הקרוב לכתת שבתי-צבי, שהוציאו לעז במכתב לליוורנו, שדרשו ״שלא ימסרו בידו (של ר׳ משה חגיז) שום מינוי לא מהמדרש הישן של הגביר ויגה ולא שום מדרש או הסגר מחודש״⁴⁸). ולמרות מה שרוב חכמי ירושלים וגדוליהם צידדו בזכותו של ר׳ משה חגיז, נתעוררה מבוכה בליוורנו. בשנת תס״ב(1702)נשקפה תקוה רבה לחדש את הישיבה. בחרו בגביר אברהם סוליימה ובניו בליוורנו ״לעמוד לימין(ר׳) משה(חגיז)״, ״למהר לשלחו(לירושלים) להחזיר עטרה ליושנה״⁴⁹). ואולם למרות שגם חברי הישיבה לשעבר בירושלים וגם רבני העיר השתדלו בדבר, לא הצליחו בדבר. הסך עשרת אלפים שהניח ויגה בליוורנו והסך שנשאר בבנק של וויניציאה ״אבד בין היורשים והאפיטרופוס״⁵⁰). ״אבד, הקרן עם הפרות״–כותב ר״מ חגיז בשנת1707 –״עשרים וחמש שנים לאחר אבדן הקרן״⁵¹).

וכאן יש להזכיר על מפעל חינוכי שני שתיכנן ר׳ משה חגיז ולא עלה בידו בסיבת מחרחרים. ברשיד שבמצרים, היא רוזיטה, נמצא בזמן ההוא גביר, יליד שאלוניקי, ר׳ אברהם ב״ר חיים נתן, שנתן ידיו להקים ישיבות בארצות המזרח⁵²). בזמן שהותו של ר׳ משה חגיז במצרים בשנת תנ״ד(1694),לגבות שם חוב שחבו לאמו האלמנה⁵³), הסכים ר׳ אברהם נתן לנדב שלשים אלף ריאלים להקים ישיבה בירושלים. בהשפעת רב הקהלה של רשיד ר׳ דוד גרשון, אמר ר׳ אברהם נתן למסור את הכסף ליד ר׳ משה חגיז, שינהל גם ישיבה זו יחד עם ישיבת ויגה שקדמה לה⁵⁴). העובדא שראש ישיבה אחד עמד בראשן של ישיבות שונות, וכן שחכמים לומדים בישיבות שונות לשעות, דבר רגיל היה בירושלם עד לדורות האחרונים⁵⁵). הענין היה מוסכם ״וישמח משה במתנת חלקו הן במינוי שנתמנה בהסגר הרב ויגה והן במינוי שנתמנה לכשיתייסד הסגר הגביר נתן״⁵⁶). הגביר אף החליט להוריש לה לישיבה זו את כל עזבונו״. בשנת תנ״ו(1696)זיכה לו לר׳ משה חגיז בשטר ״כל נכסין שיש לו ומטלטלין ומעות מדודין בעין, כל מידי דמתקרי נכסי שיזכו בהם לצורך ההקדש שהקדיש את כל נכסיו הכל כאשר לכל לצורך הספקת בית-ועד לחכמים⁵⁷)״ויקבעו ההסגר הנז׳ בעה״ק ירושלים ת״ו״⁵⁸). לגזברים מינה את אברהם סוליימה ובניו סוחרים בליוורנו⁵⁹). התכנית היתה לקנות נכסים דלא ניידי בליוורנו ״לקנות הבתים מכל סך השלשים אלף״⁶⁰). אף גם קנו בשנת ת״ס(1700)בליוורנו ״מדת קרקע על שם ההקדש של הגביר נתן״ ״במקום יפה עד למאד… לאכל ממנו פרותיו כשיבנו בו הבתים״⁶¹). ואולם המחרחרים נגד הר״מ חגיז בענין ישיבת ויגה הצליחו גם הפעם להשפיע ״שלא ימסרו בידו שום מינוי… לא מן המדרש הישן של הגביר ויגה… ולא שום מדרש או הסגר מחודש אשר כמה ימים שמענו מנדבת כה״ר אברהם נתן, ושמענו הנער הלז(ר׳ משה חגיז) מטפל לזה״ ⁶²). סוכלה גם התכנית הזאת, ובאחריתו של דבר לא נשאר לו לר׳ משה חגיז–בנו של ר׳ יעקב חגיז ונכדו של ר׳ משה גלאנטי, שהיה גם הוא רב פעלים וגדול בתורה–אלא למסור דינו לשמים ״לבעל-המשפט״ ולהיות ״מובטח״ ״על שכרו הטוב״⁶³).

ככה בוטלה תכניתו של הר״מ חגיז ומפעלו הכביר של ר׳ יעקב חגיז ור׳ משה גלאנטי בישיבת ויגה, ישיבה שעמדה ארבעים שנה, והיתה לתפארת. בחמת רוחו מדבר ר׳ משה חגיז בצדק על אותם שקלקלו את ההקדש של ויגה ושל ר׳ אברהם נתן ״שכל מה שקלקלו לא היה אלא מחמת קנאה ושנאה ותחרות״⁶⁴). גם הרר״מ מלכי מזכיר ענין הישיבה ״שהיו מספקין בה שנים או שלשה בעלי בתים שבאמסטרדם וליגיריה (ליוורנו). ומאותה מדרש נתרבה התורה.בירושלים אחרי חורבן צפת, שהחזירה הקב״ה לאיתנה. ועכשו בעוונותינו שרבו נחרב בית המדרש ונתמעטה התורה, כי נפסקה הספקתם במיתת הנדיב הנעלה כה״ה רפאל ויגה נ״ע. וכמעט שאין היום ת״ח בא״י והתלמידים מבקשים לחם ואין״⁶⁵).