‘דבר’ 11 במאי 1948

[נכתב ארבעה ימים טרם הכרזת העצמאות]

*“בעוד אמריקה מוסיפה להזרים ציוּד, אספקה ויועצי-צבא ליוון, תורכיה וסין על מנת לסייע בידי השלטונות הריאקציוניים שלהם בהרג בני עמיהן, – אנו אין אנו מוחים אף נגד הרצח המבוצע על-ידי הערבים בארץ-ישראל בהסכמתם של הבריטים. האם מתכוננים אנו להביא כלייה על 700 אלף היהודים על-ידי הפניית עורף מצדנו, בעוד הנאצים הערביים משלימים את מלאכת טבח-העם שפתח בו היטלר?”

א    🔗

פסוקים אלה, שקול מחאת המצפון האנושי רוטט בתוכם, מתוך מאמר ראשי ב“ניו-יורק פוסט”, אינם יחידים במינם. בדברים דומים נתקל המעיין גם בימים אלה בעיתון הרפובליקאי הקונסרבאטיבי “הרולד טריביון”, ב“ניישן” הליבראלי המתקדם ובכתבי-עת רבים אחרים בארצות-הברית. והם נותנים מקום להנחה, שאין המפנה האחרון של ממשלת ארצות-הברית בשאלת ארץ-ישראל יציבה ומגובשת לחלוטין, מקובלת על הציבור הרחב ומושרשת בתוכה. והוא הדין ביחס למדיניותה הכללית של ממשלת ארצות-הברית, שאף היא צפוייה לשורה של שינויים מהותיים, ודאיים ומשוערים כאחת.

מדיניות זו, שעיקרה אכספנסיה [התרחבות] כלכלית והתבצרות צבאית בחלקי-תבל שונים – מסע-הצלב האנטי-קומוניסטי משמש, כנודע, איצטלה וצידוק לה. אפס, אין להניח, כי שליטיה של אמריקה, מבצר-העוז של הקפיטאליזם הליבראלי בשלב האימפריאליסטי שלו, סבורים, באמת, שאמנם צר המקום בעולם זה לקיומם של גושי-תבל החיים באורח חיים ובמשטרים חברתיים שונים; כי סכנה-של-ממש מאיימת עליה בתקופה הקרובה; וכי על חודו של כידון או של אימת-הכידון, אפשר לזכות במערכה בעד עקרונות דימוקראטיים ליבראליים. הרוחות הסוערות המשתוללות עתה בחלקי עולם שונים ברחשי-איבה והטלת-אימה סופן שתשכוכנה, ועם זה תפתח תקופת-ביניים של ייצוב יחסי, איזון ושיתוף פעולה בין גושי המעצמות המתחפרים ומתבצרים בעמדותיהם, - שעל כן שניהם נזקקים אהדדֵי.

ב    🔗

הדובר מטעם מדינות ערב שהכריז בעצרת האומות המאוחדות, כי המזרח התיכון הערבי הוא “מבצר עוז נגד הקומוניזם”, אשר קידומו של הבית הלאומי היהודי בארץ עשוי לערערו – לא שימש אלא שופר למסע-ההשמצה-וההחשדה נוסח בריטניה. הלא הוא אותו מסך-עשן עצמו המחפה על מטרותיה האמתיות של הברית האנגלו-סאכסית ועל שותפותה בארצות שונות, שנועד לקיים את המתיחות המלאכותית בעולם עד כי דומֶה, לעתים, כי על הקלף הזה שׂמה בריטניה את כל מלוא עתידה… להכרזה הערבית בעצרת האו"ם נענה באוזנינו הד הכרזה דומה שבאה לפני שנים מברלין, ושימשה אף היא אֶתנָן לסחיטה, להטלת אימה ולפיצולה הפנימי של הדימוקראטיה בעולם. מותר להניח, שאילולא היה קיים בארץ-ישראל אף משק שיתופי אחד, או אף קורטוב של אהדה לברית-המועצות – אז ספק הוא, אם המנצחים על הצירוף הלייבוריסטי-הפֵיאוֹדָלי המוזר והבלתי-טבעי מעיקרו, לא היו מנסים להדביק בנו תו-זיהוי זה, על מנת לאחז את עיני הבריות וללמד זכות על אינטרסים ומגמות ממשיים יותר.

אין המשטרים הנוכחיים בארצות ערב חשודים, חלילה, בנטיות מופרזות, להתקדמות סוציאלית ולאמנסיפָּאציה לאומית אמיתית. שורת הדעת נותנת, איפוא, שאילו היו שליטי המעצמות האנגלו-סאכסיות מודאגות באמת, שמא יבולע לעמדתן הן בעולם הערבי לרגל פרצופה הסוציאלי המתקדם של ארץ-ישראל העברית בעתיד, - או אז היו נוקטים בדרך ההפוכה ממש; והיא דרך העשוּייה לחלץ את הדור היהודי הצעיר מזרועות הייאוש, האכזבה וההרפתקנות לגילוייה השונים ולהניח לו אפשרות להזרמת מרצו ומאווייו באפיקים של יצירת-ברכה לו ולעולם – לרבות העולם הערבי. הרי אמת בלתי-מעורערת היא, שאין העם היהודי, הציונות ותנועת הפועלים היהודית בארץ-ישראל מעצם מהותם בחזקת:“ואָסאָל” רוחני או מדיני של שום מרכז-כוח-והשפעה בעולם; שכן משאת נפשם ועתידותיהם צמודים לשלום בין קטבֵי הגושים המדיניים הגדולים, לשיתוף פעולה ביניהם, לאחדות מחנה-העבודה בעולם. בעצם מהותנו ומצבנו מסתַמל ובא על ביטויו הצורך הגדול ב“עולם אחד”.

המשל התלמודי על הפּרה הרוצה להניק יותר מאשר העגל רוצה לינוק – יפה גם לחזיונות גדולים ביחסי המעצמות: לארצות הברית שהכרח-קבע להן בשווקים לתוצרתן, ולברית-המועצות הזקוקה לה להחשת תהליך שיקום הריסותיה; לבריתות-הסחר בין בריטניה וברית-המועצות וארצות מזרח אירופה; ואף לתכנית הנודעת, הקרוייה על שמו של שר החוץ בממשלת ארצות-הברית¹, שעניין בה לנותן אולי יותר מאשר למְקַבּל. עם גיבושם היחסי של גושי-המעצמות בעולם, מן ההכרח שתבוא תקופה של יישוב מסויים בניגודיהם וייצוב ביחסיהם ההדדיים וחיזוק בקשריהם המשותפים.