פתח דבר    🔗

המערכה על הימים הוא תאור מקיף ראשון מסוגו בהיסטוריוגרפיה העברית על ציים ועל הלוחמה בים במהלך הדורות, מאז ראשית תולדות האדם ועד ימינו. הקורא יוכל לעקוב אחר התפתחות החשיבה בקרב הנהגת המדינות על שיעור חשיבותו של הים, כתחום שעוברים בנתיביו כוחות צבא ואספקה ומתנהל בהם סחר בין המדינות.

תולדות העוצמה הימית רומזות על היבט חדש, לא ידוע לרוב הציבור בישראל, שהים שונה מהיבשה והאוויר; זהו מדיום המאפשר למדינה להשליך דרכו למרחקים את מלוא עוצמתה הכלכלית והצבאית. כל כלי-שיט נושא ומייצג פיסת ריבונות פוליטית בכל חלקי תבל.

מפרקי הספר מתברר, שבלא כל השוואה עם כוחות אחרים, היוו כלי השיט מתמיד דרך ביטוי למדיניות הלאומית, בין כדרג ללוחם ובין כאמצעי הובלה, למען בטחונה ושגשוגה הכלכלי של המדינה.

כל הממלכות אשר ראו בכלי השיט רק זרוע ואחד החילות בלבד של צבאותיהן, לא עלו לגדולה או הפסידו את בכורתן; בשל חשיבתן המוטעית הן פגעו בעיקר ייעודו של הכוח הימי, אשר נועד להיות גורם עצמאי, שאינו תלוי במישרין בחופי המולדת, והמגלם את כלל אונה הצבאי והכלכלי של המדינה במרחקים.

גודלם והיקפם של הצי המסחרי והמלחמתי, השלובים האחד לרעהו, לא יכלו להיות מעולם פרי המקרה, אלא פועל יוצא של מדיניות לאומית של הממשל או של מעמד חברתי מרחיק ראות. מסתבר אפוא שכוחות הים קמו ונפלו בין מתוך שקידה או רשלנות של הנהגת המדינה, ובין בשל אי-הבנת עיקרו של הענין. שיעור כוחות הים הוא ראשית כל שאלה פוליטית-אסטרטגית ולא תוצאה של החלטה צבאית בלבד לאחר שקלא וטריא בין החילות; ממשל המדינה חייב לקבוע את היקפם ואופיים, כלומר – את תפקידם.

זהו אחד הלקחים – בין היתר – שנלמד מהעיון בחיבור זה, שהוא תאור היסטורי אוניברסלי של מאבק הימים למען השליטה בנתיבי הימים.

ממדיה של ישראל ומשאביה הצנועים אין בהם כדי לפגום כהוא זה בתקפותם של רעיונות אלה אף לגבי דידה, אם כי – לעולם בהתאם לנסיבות, לצרכים ולאפשרויות היחודיים לה. דוגמאות היסטוריות לא מעטות מוכיחות בעליל, כיצד מדינות קטנות (צור, אתונה, רודוס, וניציה, הולנד) חוללו גדולות ונצורות, הודות לראייתן הנכונה את תחומו של הים. שום כלי-נשק, לבד מכלי-השיט, אינו מסוגל לשהות הרחק מהמולדת, להפגין כוח בעצם נוכחותו, לפעול בעת הצורך תוך אי-תלות מוחלטת, ולשוב הביתה.

אין הנהגת המדינה ודעת הקהל בישראל מודעים למלוא משמעותה של אותה העובדה הגיאוגרפית, כי ארצנו נושקת לשני ימים; ולפיכך הרגשת סיפוק לי, כי בית הספר לקציני־ים עכו, שבו חונכתי, קיבל על עצמו את השליחות להביא לשימת-לב הציבור את הרעיונות הגלומים בניצול הנכון של מרחבי הימים. הוא יזם את כתיבת הספר, עודד וסייע למורי ורבי, ד"ר מאיר שׂשׂ, לחבר את חיבורו.

מיכה רם, אלוף מפקד חיל הים

“μέγα γὰρ τὸ τῆς θαλάσσης κράτος.”

“אָכֵן דָּבָר כַּבִּיר הוּא הַשִׁלְטוֹן בַּיָּם”

Thucydides, Historiae, I.143.5

נאום פריקלס איש אתונה

עם צאת הספר לאור אני מביע את תודתי למר זאב אלמוג, מנהל בית הספר לקציני־ים עכו, אשר יחד עם חברי ההנהלה יזם את הכנת החיבור ואיפשר לי להתפנות לעבודת הכתיבה. חן-חן על העידוד וחיזוק ידי.

יבואו על הברכה המוזיאון הימי הלאומי בחיפה וספרית בית הספר לקציני-ים עכו, שהעמידו לרשותי את מירב החומר האיורי להמחשה חזותית את הכתוב.

אסיר תודה אני למר שמחה בינות, אשר ליווה את העבודה מראשיתה – הדפיס את כתב-היד, העיר את הערותיו בניסוח ובתוכן, ערך את המפתחות והרכיב את החומר האיורי. בלעדי התלהבותו, נכונותו ושיתוף הפעולה שלו לא היה נשלם החיבור.

ברצוני להעיר, שכל אותן המובאות אשר מראי מקומן מצוינים בלועזית תורגמו לעברית בידי המחבר.

המחבר טבת תשנ"א דצמבר 1990

 

מבוא    🔗

אופיו של הים    🔗

החיים מתנהלים בתחומי שלושה אלמנטים: יבשה אוויר וים. הים הוא אלמנט מיוחד במינו, השונה בהרבה מהיבשה ומהאוויר ודוגמאות אחדות יעידו על ההבדל. מהירות כלי הרכב על פני הארץ או באוויר הוחשה מאות ואלפי מונים. נשווה נא מהירותה של עגלה – אמצעי תחבורה עתיק יומין – עם זו של רכבת מהירה, מכונית מירוץ או מטוס סילון מעל השחקים, אשר כמוהם לא ידע העולם הקדום. לעומתם, מהירות כלי השיט לא גברה בשיעור זה כלל ועיקר. אנית משוטים או מפרשים שייטה בתקופה העתיקה במהירות של כ־5–6 קשרים,¹ ואילו אנית מנוע רגילה אינה עוברת את המהירות של 20 קשר לערך, כאנית המפרש המשוכללת (קליפר) במאה הקודמת; משמע, בעידן המודרני הוחשה המהירות בים פי חמישה לכל היותר, מבלי להתייחס לרחפת ולסנפירית, שאינן כשירות לשיוט בלב ים ואף אלו לא העלו את המהירות אלא כעשרת מונים בלבד. האדם טרם התגבר על ההתנגדות והחיכוך של המים. זאת ועוד, האדם מסוגל להתרומם אל־על ועשה דרך של מאות אלפי קילומטרים בהגיעו לירח, אבל רק כמה אלפי מטרים בלבד צלל עד כה למעמקי הים למרות האמצעים המודרניים ביותר. הוא גבר על כוח משיכת כדור הארץ ואף ניתק ממנו, אך לא על לחץ המים במצולות. הים מכסה כ־70 אחוז מפני כדור הארץ ורק כ־30 אחוז מהווים את גושי היבשות, המקום למגורי האדם ושטח פעילותו העיקרית.

הים לא נעלם מעיני האדם והוא השתדל לנצל אותו בהתאם לאופיו. ביבשה יכול האדם לשכב, לעמוד ולהלך ללא כל אמצעי־עזר, ואילו בים אין הוא יכול לעמוד או לשכב כלל ובהעדר כלי שיט יאבד בלב ים. וכפי שמי הים מצויים בתנועה מתמדת, גלים וזרמים רודפים זה את זה, כך לא יוותר דבר במקומו וכל מבנה שיוקם בלב ים, לא יישאר על עמדו. אין ליישב ולאכלס את הים בבני אדם ישיבת קבע, כי הכל נמצא בו בתנועה מתמדת. הים נועד לנוע בו בין היבשות המפסיקות את המשכיות המרחקים האין־סופיים כביכול.

במהלך תולדות האנושות נאבקו העמים ביניהם לזכות בשטחי אדמה נרחבים יותר, בין למען מחייתם ובין למען סיפוק יצר השררה. שטחי אדמה ניתנים לכיבוש, להחזקה ולשליטה על ידי צבאות וחילות מצב, אבל לא כן הים. אם אין לעמוד ולהיוותר במקום אחד בלב ים, אין גם להציב בו חילות מצב; אין לסמן בו גבולות ולתחום תחומים, אין בו מכשולים – גבעות הרים וגאיות מפרידים; כל כולו שטוח, דרך רחבת ידיים לתנועה. ומכאן, אין לכבוש שטחי ים כדרך שכובשים שטחי יבשה, אלא יש לנסות ולהבטיח בו את התנועה בלבד. הדרך בים “סלולה” מששת ימי בראשית, ומשלמד האדם לרתום את הרוח למפרשים, גם הכוח המניע את כלי השיט נעשה מתנת הטבע, חינם אין כסף. עם זאת, ראו יורדי הים שב“כביש” נרחב זה ישנם נתיבים מסוימים, אשר מפאת תנאי הרוחות, הזרמים והימצאותם של יבשות ואיים הינם מתאימים או נוחים יותר, ולפיכך השתדלו לנצלם לטובתם על ידי השליטה בהם.

השליטה בים    🔗

שליטה בנתיבי הים משמעה – לאבטח את השיט של צד אחד ולמנוע את השימוש בהם מן הזולת. השליטה בנתיבים מבטיחה שיט ללא הפרעות ומביאה עושר ושגשוג כלכלי בעקבות הסחר.

מאז ומתמיד התנהל מאבק בלתי־פוסק בין העמים על השליטה בנתיבי הים, כדי לקיים את הקשר (קומוניקציה) ללא שיבושים. מכיוון ששלום הנתיבים תלוי בשליטה בהם, על כן תולדות האדם בים הן סיפור המאבקים לאבטחת הסחר לאמור, מעיקרן היסטוריה צבאית. הסחר והדגל נעשו בלתי־נפרדים ושלובים האחד בשני.

קשיי החקר ההיסטורי    🔗

פי שלושה ויותר שטחי ים מצויים על פני כדור הארץ מאשר יבשה. הרבה מאורעות התרחשו על פני מרחבים אלה ובכל זאת, מעט מאד ידוע – יחסית. קשה לגלות עקבות למאורעות שארעו על פני הים, יהיו הם הטרגיים ביותר; לאחר געש וזעף נמחק מעליהם הכל והיה כלא היה. המצולות בולעות כל זכר לארועים שהתרחשו וכאילו לא באו אל קירבן. הארכיאולוגיה התת־ימית היא מדע צעיר, ואף המאמצים המשוכללים ביותר אינם מאפשרים חקירה אלא במסד היבשתי בסמוך לחוף. דוק ותמצא: הים מעלים ומכלה לא כביבשה, שם נערמים שרידי החיים שכבות־שכבות ומהווים ספר פתוח לקריאת קורות העבר.

ולא זו אף זו; אין רושמי העיתים מתמצאים בדרך כלל בתנאים השוררים בים ומחוסר התמצאות נובעים גם חוסר ענין וידע. מכאן יוצא, כי הם מתעלמים מכך, שהשימוש בנתיבי הים והשליטה בהם היו ויישארו אף לעתיד לבוא גורם מכריע בתולדות האנושות.

עוצמה ימית    🔗

העוצמה הימית הם כלל האמצעים, אשר עם או קבוצת עמים הפועלים יחדיו מנסים בעזרתם לקיים ולהבטיח שליטה בנתיבי הים על־מנת לאפשר העברת סחורות ומשאבים צבאיים ההכרחיים לניהול הסחר והמאבק המלחמתי. זהו עיקרה של ההתמודדות בימים מאז ומתמיד וככל הנראה גם לעתיד לבוא. קשה עדיין לשער, כי ההובלה האווירית תוכל להתחרות בכדאיות ההובלה הימית. מכל מקום, אם דבר זה אכן יקרה אי־פעם, יתעוררו בכל נתיבי האוויר שמעל האוקיאנוסים בעיות דומות לאלה שמעל פניהם.

הים נועד אפוא לנוע בו, אבל לא כל עם הדר לחופיו נעשה יורד ים מובהק. כדי שעם יוכל לפתח את עוצמתו בים, הווה אומר – לשלוט בנתיביו – מותנה הדבר בתנאים גיאוגרפיים ואנושיים אחדים. ממיקומה של הארץ באי או בחצי־אי נובע אף יחס מסוים לצי הסוחר והמלחמתי וגם הצורך להקים בסיסים מעבר לים להבטחת הסחר, ולכן מתלווה כאן פן צבאי ומדיני.

בריטניה היא מדינה אינסולארית (שוכנת באי) ולכן היתה פטורה מדאגה של החזקת צבא יבשתי גדול. ריכוז כוחות הצי בנמליה לא נתקל מעולם במכשול. לעומת זאת לצרפת, שחופיה לשני ימים – האוקיאנוס האטלנטי והים התיכון – מצב שונה. צוק גיברלטר מוחזק בידי בריטניה מאז 1704, על כן ריכוז כוחות הצי הצרפתי היה מותנה מאז ברצון הבריטים. רוחב המיצר (כ־14 ק"מ) מאפשר שליטה מוחלטת במעבר. ריכוז הכוחות בים נחוץ בדרך כלל יותר מאשר ביבשה. בהתמודדות הימית מכריעים לרוב כוח האש ודיוקה ואורך טווח הפגיעה של כלי הנשק, ולסגולות האדם משקל פחוּת יותר; האדם אובד בלב ים ללא כלי שיט וניטלת ממנו היכולת להאבק באויביו.

ייסוד המושבות המרובות של בריטניה היה מכורח מצבה הגיאוגרפי. משם היא ייבאה חומר גלם ומזון ואליהן ייצאה את המוצר המוגמר דרך הים. לבד מערכן הכלכלי, שימשו המושבות גם בסיסים לצי, כדי שזה יוכל למלא את עיקר תפקידו – אבטחת שלום הנתיבים.

גם עיצוב המבנה הפיסי של הארץ קובע את נטיתו של העם לחתור לעוצמה בים. קווי החוף, הגישה אליהם ונמלים טובים טומנים בחובם כוח, שניתן להוציאו אל הפועל. באותה מידה שאדמת ארץ דשנה מרחיקה מן הים, כי היא מבטיחה קיום הוגן בבית, מקרבת אליו אדמת הטרשים ההררית ומאלצת את בניה לרדת לים ולמצוא את פרנסתם בין גליו, כדרכם של בני נורווגיה. גודל שטחה של הארץ עלול להית לרועץ, משנעדר יחס מתאים בין גודל זה לשיעור אורך החופים. לבריה"מ החופים הארוכים ביותר מבין כל מדינות תבל ובכל זאת, היא נחשבת ארץ סגורת יבשות. החופים בצפון אינם מועילים הרבה עקב הים הקפוא ברוב ימות השנה. מדינה ענקית זו מתקשה למצוא מוצא נוח לימים.

גם גודל האוכלוסיה וצפיפותה נלקחים בחשבון ביחס לאורך החופים. ארץ דלילת אוכלוסין וחופים ארוכים ומפורצים כאילו מזמינים פלישת האויב, שכן חוף הים הוא גם חזית. כך קרה לאיחוד הדרומי של מדינות ארה"ב בימי מלחמת האזרחים (1860–1864). עקב האוכלוסיה הדלילה חדרו אניות הצפון דרך שפך המיסיסיפי ללא כל הפרעה.

את גודל האוכלוסיה ואופי הלאום יש להעריך על פי הקשר לים. הסחר הימי נחשב מודד לשיעור העוצמה, שמדינה מסוגלת להפעיל בימי התמודדות ומצוקה. יורדי הים הם כוחות העתודה הטבעיים הכשירים לשרת בים גם בימי במלחמה עקב הכשרתם המקצועית. הסחר בים הוא אפוא תנאי בל־יעבור לעוצמה בים. כוח האדם המקצועי, החל מבוני כלי השיט וכלה במפעילי האניות, פילס תמיד בפני כל עם ועם את הדרך בנתיבים להשגת שליטה בים. לשוא ולחינם היתה לספרדים אימפריה עצומה שהשמש לא שקעה בה מעולם, אם הם בזו למסחר כעיסוק לא־מתאים לאציל ולחייל. האציל הספרדי העדיף לשלוף את חרבו ולשדוד, ואילו עמיתו הבריטי – לעסוק בסחר ולירות בתותחי האניה; וכפי שגבר התותח על החרב, כן גם הסחר על השוד. האימפריה הספרדית ואניות הזהב שלה עברו בחלקן לידיים בריטיות או שקעו במצולות הים והשיכחה.

ולבסוף, מאופיו של הממשל נובעת ראיית האינטרס הלאומי, המחייב או דוחה את הטיפוח של העוצמה הציית (naval power) לאמור, הקמת צי מלחמתי בעל יכולת אפקטיבית. הכשרון לחזות מראש את ההתפתחות וההחלטיות במעשה הם גורמים מדרבנים לפיתוח העוצמה הציית. השלטון קובע את ממדי הצי ואיכותו, בידו נתונים כלי הארגון, הוא מעודד או מרפה את הרוח המלחמתית והוא המנסח את האסטרטגיה (ניהול כלל המאבק) של המדינה. האנגלים התיישבו באמריקה בהמוניהם. נתיבי האוקיאנוס האטלנטי נתמלאו אניות סוחר, שקיימו את הקשר עם המולדת הישנה. לעומת זאת, הצרפתים הצרו את צעדי המהגרים. הם נשארו בעולם החדש כחיילים וציידים ואוכלוסיה צרפתית צפופה לא קמה בקנדה. נתיבי הים לא סאנו אניות צרפתיות באותו שיעור כבריטיות. על הצי הבריטי הוטל אפוא תפקיד נכבד יותר בהבטחת שלום הנתיבים.

עוצמה ימית – אין פרושה יותר אנית מלחמה בלבד. היא ציינה מתמיד את כלל כלי הנשק, המתקנים, הנסיבות הגיאוגרפיות, אופי האוכלוסיה וכדומה, המאפשרים את ההובלה בים בעיתות משבר. אם המטוס ממלא תפקיד חשוב בשליטה, כפי שהוא עושה זאת בימינו, הרי המטוס משמש אמצעי לעוצמה ימית. כל פעילות ימית, לבד מהפגזת מטרות חוף, שהינה ניצול מקרי של העוצמה הימית, מכוונת למשימה אחת ויחידה הנוגעת לתנועת אניות המשא המעבירות את המצרכים, הציוד והאנשים דרך הים. כאמור לעיל, כל עוד יתנהל עיקר ההובלה בימים באמצעות אניות ולא במטוסים מעליהם, תישאר שאלת בטחון הנתיבים שנויה במחלוקת בין המעצמות.

ייעודו של הצי    🔗

מלכתחילה נוצר הצי למטרות הגנה והתקפה כאחת, אשר לפעמים לא קל להבחין ביניהן. כשמונע צי מהאויב את השיט בים, הוא מאבטח בכך את הובלת החיילים והציוד המלחמתי שלו. צי יכול לגונן על שטחי יבשה מפני התקפה ובד בבד להוציא לפועל התקפה. עצם העובדה שהצי מגן על המולדת משמעה, שהמדינה מסוגלת לשלוח אל מעבר לים כוח אדם רב וכמות גדולה של נשק למטרות התקפה. כאשר עמדה אנגליה לבדה בימי מלחמת העולם השניה (1941) מול האיום הגרמני, היה אמונו של ראש הממשלה, צ’רצ’יל, כה גדול בצי המלכותי, שהוא שלח למצרים עבור החזית בצפון־אפריקה תגבורת מטוסים, טנקים ותחמושת, אשר לולא הצי היו אלו נדרשים להגנת המולדת.

אם תפקידו של הצי לאבטח את ההובלה הימית, חייבים כלי ההובלה עצמם להחשב כחלק בלתי־נפרד מהעוצמה הימית. נאמר לעיל, שאין למדוד את העוצמה הימית במושגים של אניות מלחמה בלבד; שכן למה הדבר דומה? לקטר ללא קרונות. הקטר ללא קרונות רתומים אליו מהווה אמנם כוח רב, אבל – ללא תפקוד. מכיוון שטעם קיומן של אניות המלחמה הוא הגנת הנתיבים למען התנועה הבטוחה של אניות ההובלה, העדרן של אלה האחרונות הוא מכשול בים. צי מלחמתי, אשר רק משבש את השיט של הזולת, יעשה מעין מלאכה למחצה, כי הוא עצמו לא ייהנה מכך. על פי תפיסה מוטעית זו נהגה גרמניה בשתי מלחמות העולם, משהסתפקה בבנית צי צוללות אדיר והזניחה את פיתוח צי אניות הסוחר שלה.

אניה ומטוס    🔗

כל המתבונן במטוסים, כשהם חולפים מעל יבשות וימים ורואה בהם כוח בלתי־תלוי, מגביל את ראייתו ומתעלם משרשרת ארוכה של גורמים, אשר איפשרו להם להגיע אל מעל למטרה. במסע הכיבושים המהיר של היפנים, לאחר התקפת הפתע על נמל הפנינים (פרל הארבור) ב־7.12.1941, הגישו כוחות האוויר שלהם סיוע יעיל בהשתלטות על הודו המזרחית, מאלאיה ובורמה. אולם המטוסים פעלו מעל מסלולי המראה שצבאם כבש לאחר שהונחת מאניות. המטוסים למיניהם, הדלק, חלקי החילוף, צוותי התחזוקה וכלל האספקה הגיעו לאזור המערכה באניות. העליונות האווירית היפנית המקומית היא פועל יוצא של העוצמה הימית. והרי דוגמא נוספת: כל מרכיביו של הכוח האווירי הבריטי, שמסוגל היה להדוף את חיל האוויר הגרמני ב־1940, והדלק שאיפשר להתחיל במיתקפה נגדית כעבור שנתיים, הובאו לאיים הבריטיים בדרך הים. האיים הבריטיים עצמם ששימשו כבסיס פעולה, אשר ממנו המריאו המטוסים להתקפה, לא היו יכולים להחזיק מעמד, לולא השליטה בנתיבי הגישה ממערבו של האוקיאנוס האטלנטי.

כמובן, אין דבר זה בא להפחית מערכם של כוחות האוויר ולומר, כי עקב הציוד הרב ומורכבותו יש להועיד במלחמה המודרנית חשיבות גדולה יותר לעוצמה הימית מאשר בעבר. עלינו להבחין בתיפקודם של השניים לשם מניעת אי־הבנה ובלבול דברים. אם לא נשכח לשם מה קיימים הציים, נוכל להימנע גם משאלות מופרזות כגון זאת: כלום עדיף המטוס על אנית המלחמה, או – האם התיישנה אנית המלחמה לאחר הופעת המטוס?

תפקידי העוצמה הימית    🔗

באמצעותה מגינה המדינה על העברת כוחות יבשה ואוויר ועל האספקה לאותם האזורים, אשר שם אפשר לנצלם נגד כוחות האויב, בין לפלישה ובין לסיוע לידידים.

מדינה בעלת עוצמה ימית מסוגלת למנוע מהאויב את השימוש בנתיבי הים להעברת כוחותיו שלו; זאת אומרת, היא מגינה על המולדת וארצותיה מעבר לים מפני פלישה.

ולא זו אף זו; היא מפעילה לחץ על האויב ומונעת ממנו להוביל את הסחורות מעבר לים החסרות לה באזור הנתון לשליטתה; משבשת את יצוא המוצרים של היריב, אשר בתמורתם אפשר לשלם בעד היבוא ההכרחי ממדינות ניטרליות. בימי מלחמה קיים תמיד לחץ גלוי ובמישרין על המדינות הניטרליות לביטול הסחר עם האויב. צי מלחמתי יוכל להקשות אף על מערכת התובלה הפנימית של האויב על ידי שיבוש השיט לאורך החופים.

ניצול ישן־נושן של העוצמה הציית הוא שימוש באנית מלחמה כארטילריה כבדה ניידת, או כבסיס אוויר לשם התקפה ישירה על מטרות קרקע, להרעשת אתרים המיועדים לנחיתה, לשיתוף פעולה עם כוחות המצויים כבר בחוף ולהפגזת מתקני חוף עוין. הבריטים נטו חיבה יתרה למערכים מעין אלה, שאיפשרו להפעיל את כוח האש העצום של האניות ובעקבותיו להנחית את הצבאות הבריטיים הקטנים בחופים זרים.

אסטרטגיה וטקטיקה    🔗

הניצול הכללי של אמצעי הלחימה להגשמת מטרותיה הוא ה“אסטרטגיה”. מושג זה מוחלף לעיתים בטעות ב“טקטיקה”, אשר נוגעת ללחימה במקום אחד מסוים. תת־אדמירל א"ת מאהן הציע הבחנה פשוטה לאמור, כשהצדדים היריבים מצויים במגע – מדובר בטקטיקה, ואילו האסטרטגיה מעלה את המגע למישור הניהול הכללי של המלחמה. אליבא דאמת, כל שאלה טקטית חייבת להשקל לאור המטרה האסטרטגית. מכאן יוצא, ששיקולים אסטרטגיים עלולים לדרוש, כי אנית מלחמה תימנע מהתמודדות עם כוח עוין, אפילו אם היא אינה נחותה ממנו במיוחד (כשזו פועלת בשליחות פיגוע או סיור) מחד גיסא, או שהיא תתקוף ותילחם עד הקץ המר נגד כוח עדיף מאידך גיסא.

קיימים אי־אלו רעיונות יסוד כלליים היכולים להיקרא עקרונות אסטרטגיים. אין כל מסתורין וייחוד בעקרונות אלו, ואפשר ללקט אותם אגב קריאה בהיסטוריה צבאית. מכיוון שהמחקר באסטרטגיה ימית הוא דבר חדש, האדמירלים הדגולים בעבר הגיעו לרום מעמדם ופרסומם ללא ספר לימוד. אלה הגו בבעיותיהם על פי שורת ההגיון והנסיון ובדרך זו הגיעו להחלטות נכונות. אפילו הדיוט, מי שאינו בקי במושגיה הכלליים של האסטרטגיה, יסתור תכופות הצעות לא נכונות. תבונה ונטיה לחשיבה הינן הכרחיות כשהדיון נסב על עקרונות, בין בקרב בני סמכא ובין בקרב הדיוטות. בכל מערכת כללים יש יוצא מן הכלל; דבקות יתרה בעיקרון אחד פוגע תכופות בעיקרון אחר ומעולם לא נלחמו “על פי הספר”. אדמירל או גנרל הדבק ללא סייג בסדרת כללים ששינן וסיגל לעצמו מראש, ספק אם יגבר על יריב בעל תושיה ותחבולות.

קל יותר לדבר על כללי האסטרטגיה מאשר לערוך אותם ברשימה. חקר האסטרטגיה במאה השנים האחרונות הציג רעיונות שונים ברמת “עקרונות”; ונכון גם כן שמערכות ים ויבשה מודרניות נושאות קווי אופי כלליים הדומים לאלה של הזמנים הקדומים, ודמיון זה ניתן לתאור בלשון פשוטה.

המצביא הסיני, סון־צי, כתב ב־500 לפנה"ס לערך, שעיקרה של המלחמה היא גניבת דעת, כלומר – רצוי להחזיק את האויב בדעה מוטעית בנוגע לכוונתך, כדי שתוכל להכות בו בזמן ובמקום, שהוא אינו מוכן לכך. איש לא יוכל לשלול את תקפותו הכללית של רעיון זה כבסיס להצלחה במירב היוזמות הצבאיות. אך האם יש בזה משום חידוש? בימינו מכנים אותו – עקרון ההפתעה, אבל לשון מעין זו מובנת למומחים בני־סמכא בלבד, בשעה שרעיונות היסוד של האסטרטגיה אפשר להבהירם כך שכל בר־דעת יבין אותם. מכל מקום, אם קל להבין את עקרונות היסוד של המלחמה, אין הדבר כך לגבי כל גוני־גוניהם.

למפקד צריכה להית הבנה מעמיקה בכל הסתעפויותיו של העקרון האסטרטגי, אבל עליו להבין גם בטקטיקה, שהיא מסובכת מאד וטעונה אימון ונסיון. תת־אדמירל א"ת מאהן כתב לפני כמאה שנים: “ההתקדמות הבלתי־פוסקת של האנושות מובילה לשינויים בכלי הנשק ויחד איתם גם באורח הלחימה…”.²

המצביא חייב להתמודד עם בעיות האספקה, לוגיסטיקה – בשם אחר, ולהתגבר עליהן יחד עם אנשי מטהו. הוא צריך להיות גם פסיכולוג לעת־מצוא המכיר את טבע האדם ויודע להנהיג את פקודיו, דבק בדרכו גם כנגד לחץ פוליטי וגמיש די הצורך לדעת, אימתי השינויים בנסיבות דורשים שינויים גם בתכנית. עליו להיות בעל יכולת הבחנה גם בתוך “ערפל המלחמה” השורר בדרך כלל ולהערך כראוי על מנת להימנע מזעזועים והפתעות לא נעימות.

עלול לקרות, לרוע המזל, שהמפקדים הטרודים בסבך של בעיות בלתי־נמנעות ייעשו בלתי־סובלניים כלפי אמיתות ישנות־נושנות; תורות בדוקות זה עידן ועידנים, שהן פשוטות בתכלית הפשטות, ייפסלו על ידיהם דווקא עקב פשטותן וגם בשל אותה האמונה, כי בימינו הכרח תמיד לחדש. כיום נהוג לדחות תאוריות יסודיות של הלוחמה הימית על יסוד ההנחה, שאלה אינן הולמות עוד את תנאי הזמן המודרני. לפיכך, ראוי להזכיר שוב את דברי א"ת מאהן, אשר אמר על הציוד הצבאי: “אפשר להשליך אותו מהר מאד, אבל רק באיטיות רבה לקלטו”.

המלחמה הימית שונה מהיבשתית במטרה, בכלים ובאופיו של התחום, אשר בו היא מתנהלת. על כן האסטרטגיה הימית שונה במהותה מזו היבשתית. קיימים אי־אלו רעיונות משותפים לשתיהן, אבל תהיה זו שגיאה להעביר רעיונות אשר תקפים במלחמה היבשתית לתחומו של הים. תכלית פעילות הכוחות בים מוגבלת בדרך כלל בהשוואה לזו שביבשה.

כלל גדול הוא, שהציים נועדו לסייע לכוחות הקרקע והאוויר, שכן אלה הם המכריעים את הקרב הסופי. אנית המלחמה, הכלי העיקרי של העוצמה הימית, אין דומה לה בין כלי המלחמה הפועלים ביבשה בכל הנוגע ליכולת התנועה ואי־התלות האסטרטגית והטקטית, כי שייטת אניות מסוגלת להוציא לפועל באורח עצמאי משימה אסטרטגית; הטנק, לעומת זאת, נופל ממנה בהרבה ביכולת העמידה העצמית.

לים יש מעט מאד מקלסתר פניה של היבשה. אין בים דבר הדומה לפסי רכבת או לכביש, אין שם הרים, יערות ונהרות ואין שם מרכזי אוכלוסיה או תעשיה. הים הוא שממה שטוחה שיש לחצותה, ולרוב הוא עביר כמעט בכל מקום. נכון הדבר, שאזורי ים מסוימים שונים בחשיבותם האסטרטגית, אבל שוני זה מוקנה להם על־ידי היבשות הגובלות בהם. תפקיד הצי לגונן על מקומות היעד לאמור, על הנמלים ועל אזורי המוקד של מפגש נתיבים בקרבת כפים, מצרים ותעלות, כגון גיברלטר, סואץ, מלטה, פנמה, כף התקווה הטובה, סינגפור וכו'. רצוי כמובן, שכל צי יקיים בסיסים בעמדות סטטיות מעין אלה.

ההתמודדות בים    🔗

בזירת הקרב מתמודדות האניות אלו באלו. לאחר כל שינוי משמעותי בכלי הנשק הימי ובאניות מתעוררות בעיות ושאלות. המערך הקרבי יעוצב לעולם על פי אופיו של כלי הנשק והאניה, כדי שאפשר יהיה להפעילם בדרך המבטיחה את הבסת האויב ובאותה שעה למנוע מן היריב לעשות צעד דומה או לסכל את בריחתו מזירת המערכה.

מטרת כל התמודדות בים היא השמדת אניות האויב, כי אין האדם יכול להתקיים במרחביו ללא כלי שיט והוא יאבד במוקדם או במאוחר במצולותיו. נדמה אפוא שבים חשוב הכלי מהאדם, אם כי בלעדיו יהיה כלי השיט אנית־רפאים חסרת כל תכלית וערך עד עלותה על שרטון, או כלי משחק בידי רוחות וגלים עד אובדנה. מכאן יוצא שהתוקפים השתדלו תמיד להשמיד או ללכוד את אנית האויב, לבל תשרת את המתחרים בנתיבי הימים.

נתיבי הים שונים מדרכי היבשה. בימי מלחמה ומאבק כוחות אין עוד ואף לא היתה מעולם כל אבחנה בין כלי שיט מלחמתי לאזרחי המוביל נוסעים ומשא.

בל יישכח – ההתמודדות התנהלה מתמיד על השליטה בנתיבים, כדי שרק צד אחד יוכל לנצל אותם לתועלתו הכלכלית ולקידום צרכיו המלחמתיים.

לפיכך, כל כלי שיט, ללא שימת לב אם הוא אנית מלחמה או אנית משא, מהווה מטרה לפגיעה. אין ולא היה מעולם אובייקט אזרחי בים בימי המאבק על השליטה בנתיבים. בשעה שהצבאות ביבשה מוכנים לחוס, לעיתים, על ערי פרזות ואף על כלי תחבורה אזרחיים, אין הדבר כך בים. מכיוון שאין לכבוש את הים, אלא לשלוט בלבד בנתיביו העיקריים, כל ספינה, אף העלובה ביותר, יכולה להועיל בהובלת חומר הדרוש למלחמה ולכן היא תושמד ללא אזהרה וללא רחמים. כל יורד ים באניתו, ללא אבחנה, משתייך לכוחות הלוחמים וספינתו מהווה חלק מהעוצמה הימית של מולדתו.

מטרת המלחמה בים    🔗

משימת המלחמה ביבשה היא לכבוש שטחים ולהכניע את האוכלוסיה האזרחית למען מטרות פוליטיות וכלכליות. מאחר שבים לא קיים שטח מיושב והוא אינו מקום לייצור מוצרי צריכה, אלא כר נרחב לתחבורה וקשר, על כן אין לכבשו והמלחמה מתנהלת רק למען אבטחת הקשר. ההובלה בנתיבי הים – בין למטרות מלחמה ובין למטרות שלום – חיונית לכל מדינה. ביבשה אפשר לייצר, לבנות ולהרוס ואילו בים – פרט להובלה – להשמיד בלבד; על כן השמירה על שלמות הנכס המובל בים היא אינטרס עליון. נכס זה כולל, לבד ממוצרי צריכה וציוד צבאי, גם חיילים בימי מלחמה ונוסעים וסוחרים בעיתות שלום.

בהתנגשות בין ציים בים נחשב כהישג, אם המנצח הצליח להלום באויב וליטול ממנו את היכולת להשיט את אניותיו בנתיבים ולשבש את אספקתו השוטפת. זה אפוא הרס והשמדה בלבד, כי פעמים מעטות בלבד נשבית אנית האויב ולרוב היא מוטבעת בעטיין של פעולות האיבה ויורדת למצולות עם מטענה האנושי והחומרי היקר.

בדרך כלל מוכרע גורל המערכה ביבשה, לאחר שהצבא נחת בחוף, קיבל את ציודו־תחמושתו והובטחה האספקה השוטפת. אם הצליח הצי במשימותיו, הוא מאפשר בכך לצבא היבשה לפעול, להילחם ולנצח במערכה. ספק, אם אי־פעם הוכרע גורלה בים באורח בלעדי. הדרך לנצחון – במים עזים נתיבה! ערב ה־6 ביוני 1944, עת פלישת צבאות הברית לאירופה הכבושה בידי הנאצים, אמרו אנשי הצי: “אנו איפשרנו לגנרל מונטגומרי (מפקד כוחות הפלישה) להילחם את מלחמתו ביבשה”.

בל תהיינה הארצות לאורך חופי הימים דומות לעופות ים, שאינם מסוגלים להרחיק עוף מקרבתם.

הצי נחשב קו ההגנה הראשון של כל מדינה המשתרעת לאורך חופי הים ובאותו שעור גם חוד חנית נטוי למרחקים, כי אין מנצחים במלחמה תוך עמידה בהתגוננות. בין כה וכה, באמצעות הצי בלבד יכולה המדינה להשליך למרחקים את כוחה ולהפעילו, תהא המטרה תוקפנית או מגננית.

העידן הים־תיכוני

 

פרק א': יורדי ים ראשונים    🔗

איננו יודעים יותר על קדמות השיט מאשר על קדמות מעשי האדם עלי אדמות. כשם שתחילתו של האדם שרויה באפלה, כן הדבר על ראשית ירידתו לים. אולם, בשעה שהארכיאולוגים מסוגלים להתחקות אחר צעדיו הראשונים ביתר בטחה, נמנע הדבר כמעט לחלוטין מכל המבקש לגלות את ה“עקבות” הראשונים של האדם בימים. טבע הים הוא, כי זה מעלים בן רגע הכל מעל פניו וקרקעיתו אינה נאותה לחשוף את סודותיה.

הנחה סבירה היא, שבמהלך השתלטות האדם הקדמון על חיות הבר, תנובת השדה ומשאבי אוצרות האדמה, ירד גם למים. לקט, ציד ודיג בנהרות, באגמים ובים הינם מן המלאכות הקדומות ביותר – דרך להתגבר על הטבע לשם קיומו של האדם.

אין לדעת היכן ואימתי העז יצור אנוש לנסות את מזלו בים הפתוח, מחוץ למים הפנימיים – נהרות ואגמים. כלי שיט פרימיטיביים לא שרדו מאותם ימים קדומים. בלית ברירה, הסתפקו החוקרים בחקר כלי שיט, שעמים לא־מפותחים השתמשו בהם במאות השנים האחרונות והמדענים עוד הספיקו לראות ולבדוק אותם. כלי שיט מעין זה הקולט את מלוא גופו של האדם – ולא כל חפץ צף אחר שנעזר בו האדם כדי להשאר על פני המים – היתה סירות הכּוֹרֶת העשויה מבול עץ, שתוכו נחרך באש או נחצב לשם התקנת מקום ישיבה לשייט. כמוה הן סירות העור, הרפסודות השונות הבנויות אלומות־קנה קשורות, הכּוּפָה (סל מצופה חומר עמיד במים) ועוד. גילוי כלי שיט אלה בקרב עמים פרימיטיביים בארצות תבל שונות ורחוקות אלו מאלו מלמד על דרך משותפת בהתפתחות הטבעית של בניית כלי שיט.

באגן המזרחי של הים התיכון    🔗

הים התיכון הוא סגור יבשות. מצר גיברלטר ותעלת סואץ המלאכותית מחברים אותו אל שתי מערכות אוקיאנוסים – האטלנטי ממערב וההודי מדרום. הוא אחד הימים הקטנים בעולם. שטחו 2,496,000 קמ"ר, כעשירית משל האוקיאנוס האטלנטי וחלק העשרים של האוקיאנוס השקט. שרשי העולם המודרני נאחזים בארצות חופי ים זה. הים התיכון, ככל הימים, מילא תפקיד מכריע בתולדות העמים והמדינות אשר קמו לאורך חופיו. ללא בחינת ההשפעה של פעילות האדם בים נפגמת ההבנה של הארועים ביבשה. הים אינו מפריד בין ארצות, אלא מקשר ביניהן. זו היתה מתמיד הדרך הקלה, הכדאית ולפעמים היחידה להוביל סחורות וערכי תרבות מארץ אחת לרעותה. מרחבי הים מרחיבים את אופק הראיה, וחילופי הרעיונות מפרים באורח הדדי את כושר החשיבה. ים קטן זה, שלאורך חופיו קמה ציוויליזציה, אשר אופיה ועיקר מהותה שרירים וקיימים גם היום, היה מתחילה בעל חשיבות רבה יותר מממדיו הצנועים.

פעילות יורדי הים כאן נקבעה על פי אופיו המיוחד של הים. בשל העדר גאות ושפל אמרו עליו ראשוני הספנים שבאו מהאוקיאנוס האטלנטי, כי הוא אינו ים בכלל. בימי קיץ חלקים כמעט פני המים במפרצים והם נשארים על עמדם. האניות יכולות להכנס לנמל בכל שעות היממה, הגלים בו קצרים ואינם גבוהים, ואין להשוותו לאוקיאנוס. עקב חופיו המפורצים והאיים המרובים, קווי החוף אינם נעלמים מנגד עיני השייטים כמעט אף לא ליום אחד. אלפי איים מצויים בו, ואחדים מהם הגיעו לפרסום רב יותר מאשר איים גדולים מהם לאין ערוך באוקיאנוסים. כאן החל השיט בממדים נרחבים, ולעמים רבים היה ים זה לבית אולפנא ללימודי השיט. שתי פנים לו: בקיץ הוא אדיב ודומה לאגם מים פנימיים המתאים יותר למשוט משלמפרש, ואילו בחורף הוא כעין אוקיאנוס; גובה הגלים מגיע בו כדי 30 רגל, והספנים בתקופה העתיקה לא העזו לרדת אל מימיו בין החודשים נובמבר-מרץ.

הים התיכון היה הזירה העיקרית לדברי ימי התקופה העתיקה; הוא שימש דרך מלך רחבה לבני עמים רבים ושונים, שפניהם להדביר תחתם את ארצות חופיו. כאן התפתחו בראשונה המדעים הכרוכים בשיט, כגון אסטרונומיה, גיאוגרפיה וכו'. הוא גם ים “ספרותי”. לאורך חופיו חוברו מזמורי התהילים ושירי הומירוס (Homeros), יצירות בנות אלמוות ופאר השירה של התרבות האנושית.

דעה מקובלת היא, כי הציוויליזציות הראשונות צמחו בעמקי הנהרות של האזור התת־טרופי בחלקי תבל שונים. בסמוך לים התיכון משתרעים שני עמקים כאלה, עמקי הפרת והחידקל במזרח ועמק הנילוס בדרום; ואם בקרבת ים כה נוח לשיט המקשר בין עמים וארצות, מצויות ארצות ראשית הציוויליזציה, אין פלא, כי ים זה סייע לתפוצתה של תרבות זו. באגנו המזרחי של הים התיכון נמצא הים האיגאי, אשר יותר מכל ים אחר נועד לפרסום. הוא נוח לשיט, לרבות השיט הפרימיטיבי; מרובים שם האיים ואין כל פחד להתרחק ללב ים מבלי לראות קווי חוף באופק. אוצרות הטבע של ארצות החוף, כולל עצים, וקרבת עמקי הנהרות, שבהם קמו האימפריות הראשונות בהיסטוריה הידועה, דרבנו את התפתחות הסחר בים האיגאי בפרט ובאגנו המזרחי של הים התיכון בכלל.

כרתים ופיניקיה    🔗

הפילוסוף היווני אריסטו (Aristoteles), שחי במאה ה־4 לפנה"ס, תיאר את מצבה הגיאוגרפי של כרתים בזו הלשון: “אי זה נועד מטבע בריאתו לשליטה בהלאס (Hellas – יוון). הוא שוכן במקום גיאוגרפי מצויין; משתרע בים, אשר סביבו יושבים כמעט כל ההלינים (יוונים). קצהו האחד אינו רחוק מפלופוניסוס (Peloponnesos – חצי־אי דרום יוון) והאחר מגיע סמוך לאסיה ליד טריופיון (Triopion – כף בדרום מערב אסיה הקטנה) ורודוס (Rhodos). הודות לכך רכש מינוס (Minos) את השליטה בים, הכניע איים אחדים והושיב מושבות באחרים.”³

כרתים שימשה מטבע מיקומה הגיאוגרפי תחנת מעבר בין אירופה לאפריקה ובמידה מסוימת גם בין אסיה לאירופה. השפעות הגומלין הורגשו והגיעו אפוא לידי מימושן כאן. אוכלוסי האי יצאו נשכרים לא מעט ממצבם הגיאוגרפי, ועל כן יכלה הציוויליזציה האירופית הראשונה להיווצר בכרתים, הסומכת על כוחה בים ומשליכה את עוצמתה מפאתי הים האיגאי אל מרחקים ניכרים ביותר בים התיכון כולו. שרשרות האיים המקשרים את אירופה ואסיה הקטנה מקלות על השיט צפונה ומזרחה, ורק בדרום פונה החוף לים הפתוח למרחק של 200 מילין, בואכה מצרימה באפריקה הצפונית.

כאמור, התפתחותה של כרתים הושפעה ממצבה הגיאוגרפי – היותה אי. על פי ממצאים ארכיאולוגיים אפשר לקבוע, כי נתיבי הסחר באלף ה־3 לפנה“ס היוו מעין משולש, שקודקודו במצרים ושתי צלעותיו נמתחות אל גבל בחוף הסורי ואל כרתים ויוון. אבל לא רק כרתים שימשה תחנת מעבר חשובה לסחורות, כי אם גם מאלטה (Malta); אי זה שוכן בין סיציליה לתוניס, בתחום הים המפריד בין שני אגני הים התיכון. גם באי זה מצויות עדויות ארכיאולוגיות, כי מאלטה היתה תחת מעבר לסחורות ולמנהגי דת למיניהם, שהגיעו לכאן מחופי האוקיאנוס האטלנטי, או עברו דרכו מן המזרח לפאתי המערב. נקודת מעבר מפורסמת נוספת באלף ה־3 לפנה”ס הוא המקום שנודע מאוחר יותר בשם – טרויה (Troia). על פי עדויות משכבות ארכיאולוגיות קדומות ביותר, היתה היא פרשת דרכים בין אירופה, אסיה והים האיגאי, השער לים התיכון, ולחלופין לים השחור. נחשולי נדידות של שבטים ועמים עברו כאן. מוצרי קרמיקה ונחושת שמוצאם מטרויה הקדומה נחשפו בסיציליה ובדרום ספרד. רק בדרך עקיפין מעין זו אפשר לשחזר את נתיבי הקשר בין ארצות רחוקות זו מזו, כי סיפוריהם של יורדי הים לא הועלו על הכתב, ועדויות ארכיאולוגיות בלב ים נאלמו ונעלמו במצולות. ברם, הימים הללו הינם כה קדומים, שאפילו האגדות אינן מספרות עליהן.

אותם העמים, המוכרים לבן דורנו מתולדות האזור בתקופה העתיקה, הופיעו כאן באלף ה־2 לפנה"ס. בכרתים, הנקראת מינואית על שמו של המלך האגדי מינוס, נתגלו ערים וארמונות מתקופה זו. כלי שיט רבים עגנו בנמלים ושייטו במרחבים. המרכזים העירוניים הגדולים היו קנוסוס (Knossos) ומאליה (Mallia) בצפון ופאיסטוס (Phaistos) בדרום. ניתן להניח, שהאי אוחד איחוד פוליטי וממעשה זה יכלה לנבוע העליונות הימית של כרתים. חומות או מתקני הגנה אחרים לא גוננו על הערים והדבר הוא יוצא דופן. כלום סמכו התושבים על חומות העץ (אניות) שלהם, כפי שנהגו אתונה ואנגליה אלפי שנים לאחר מכן? מישור החוף נתמלא אוכלוסין, כי השלטון המרכזי מסוגל היה לאבטח את שלומם מפני ההפתעה הבאה מלב ים, לרבות פשיטות שודדי ים. כרתים המינואית שיגשגה עקב שליטתה בים האיגאי.

מתחילת האלף ה־2 לפנה“ס נתמלאו אוכלוסין גם חופי סוריה וארץ ישראל עד עכו, והערים נכנסו למעגל הסחר הימי. קשרי מצרים עם חופי סוריה תכפו והלכו, והסחר שלה התרחב עד אסיה הקטנה וכרתים. אולם מדינה זו לא הסתפקה בהפניית פניה לעבר הצפון, אלא ניסתה את מזלה, למרות הקשיים הגיאוגרפיים, גם בדרום. על אף ששני ימים נושקים את חופיה, הים התיכון בצפון וים סוף במזרח, היא ארץ סגורה ומוקפת יבשות. לא כאן ולא כאן מצויים מעגנים מתאימים ונוחים, והמכשול העיקרי הוא העדר קשר בין שני הימים, עקב הלשון היבשתית המפרידה ביניהם. מפני שאינטרס עליון היה למצרים לקיים קשר עם ארץ פונט (Punt, שכנה אי־שם בדרום ערב או במזרח אפריקה) לשם הבאת מוצרים שונים, נהגו הם תחילה לשלב דרך יבשתית וימית. הנילוס הוא עורק החיים של הארץ המספק מים ונתיב שיט לבניה. הם שייטו במעלה היאור (דרומה) עד העיקול הקרוב ביותר אל חוף ים סוף, אל קופטוס (Koptos), ומשם העבירו את המשא על בהמות משך חמישה ימי הובלה, דרך ואדי חממת שבמדבר, עד בואם למחוז חפצם בקוסייר (Koseir) שעל חוף ים סוף. כאן נהגו לבנות את כלי השיט שלהם לדרך הארוכה, כשחומר הגלם לבנייה הובא איתם. על מצב מסובך ומסוכן זה התגבר פרעה ססוסטריס (Sesostris) במאה ה־19 לפנה”ס, משבנה תעלה שחיברה את הים התיכון לים סוף. כנראה, יצאה התעלה החפורה מהזרוע המזרחית של הדלתא והגיעה דרך ואדי תומילאת אל האגמים המרים. כשהתעלה לא היתה בשימוש, וכך היה רוב הזמן, נשאר ים סוף מנותק ממצרים ומהים התיכון. רוב אוכלוסיה של מצרים מצטופף עד היום בעמקו הצר של הנילוס ובדלתא, בעוד יתר שטחה העצום הוא מדבר ציה ובלתי מיושב. למרות הנסיונות הלא בלתי־מוצלחים להתאים את אניות הנהר ולהשיטן גם בין גלי הים, נשארה מצרים ארץ חקלאית מעיקרה. השתדלותם של הפרעונים מאז ססוסטריס להפיק את מלוא התועלת מקרבת שני הימים לא עלתה יפה, והקשר עם ים סוף והאוקיאנוס ההודי נתקיים רק לסירוגין, ולרוב לא באמצעות התעלה, אלא בדרך מקוטעת, ימית־יבשתית־יאור. ידועות מעט מאד משלחות שיצאו לארץ האגדית פונט. המקורות ההיסטוריים המצריים אינם מבהירים את הסיבות, אם היו אלה טכניות, כלכליות או אחרות.

התנאים הגיאוגרפיים, שמנעו ממצרים את גדולתה בימים, הטיבו עם שכניה מצפון, הפיניקים והכרתים. בתחילת האלף ה־2 לפנה"ס נמצאה בחופי סוריה וארץ ישראל הצפונית אוכלוסיה שמית־מערבית שנקראה בפי היוונים – פיניקים. החופים המפורצים ונוחים לעגינה. שלוחות ההרים מגיעות במקומות אחדים סמוך לחוף הים ומפצלות אותו ליחידות נפרדות. התושבים הצטופפו אפוא בחוף צר, כשגבם נדחק להרים במזרח ללא כל מרחב מחייה לעבודה חקלאית. מכשול טבעי לחקלאות במזרח, מרחבי הים האין־סופיים במערב ומעגנים טבעיים לאורך החופים כאילו הגישו הזמנה לרדת לים ולחרוש את תלמיו במקום את טרשי שדות החוף הצר.

לכרתים ולפיניקיה חופים צרים, לשתיהן יחס דומה – למראית עין – של אורך חופים לשטח הארץ מכאן שבשתיהן התפתחו ערים, מלאכה וסחר ובסופו של דבר עוצמה ימית.

ערי פיניקיה, ובתוכן אוגרית (Ugarit), שרק לפני כמה עשרות שנים בלבד החלו להתחקות על עקבותיה, קיימו מגע הדוק ביותר עם מצרים. אוגרית היתה המתווכת בין כרתים למסופוטמיה בתקופת המחוקק האמורי הגדול, חמורבי. בעיר זו השתמשו לראשונה בכתב אלף־בית, ובין הטקסטים המפוענחים מצויים גם כאלה הנוגעים לעניני ים.

במושג תאלאסוקראטיה (thalassokratia) – שלטון בים – השתמש בראשונה ההיסטוריון היווני תוקידידס (Thucydides – מאה 5 לפנה"ס) וייחס אותו למינוס, מלך כרתים לאמור: “מינוס היה הקדום בכל אותם הידועים לנו מפי השמועה, שבנה לו צי, הוא גם השתלט על רובו של הים הנקרא היום הים ההליני… הוא אף ביער מן הים, כפי שהדעת נותנת, במידת יכולתו את השודדים, כדי להגדיל את הכנסותיו.”⁴ אם כן, השליטה בנתיבי הים ו“הגדלת הכנסות”, או בלשון אחרת – דגל צי וסוחר, כרוכות זו בזו כאחד מסימני ההיכר של העוצמה בים, כשהתנאים הגיאוגרפיים ועיצוב מבנה הארץ מתאימים לכך. איננו יודעים, אם היה קיים מלך בשם מינוס, או שהשם שימש כינוי בלבד למלך כדוגמת “פרעה” במצרים. מכל מקום, לא עמדה – כנראה – כנגד כרתים מעצמה בעלת צי מלחמתי מאורגן, על כן היתה דאגת הממלכה המינואית לאבטח את נתיבי הסחר ולסוכך בצייה על החופים מפני התקפות שוד של הפירטים בלבד.

את כלכלת כרתים לא איפיינה חקלאות, היא התבססה על מלאכת עיבוד חומרים שיובאו מן החוץ. תנאי החברה השוררים באי איפשרו את הסחר הימי הטעון חופש ויוזמה פרטית והעדר שעבוד מעמדי. לא היו שם אחוזות גדולות המרתקות דרך קבע את האוכלוסיה לעבודת האדמה. אין משום פלא בדבר, כי פירטים שוחרי שלל תקפו תכופות את סחרה של כרתים. העיר־הארמון קנוסוס – כאמור – לא היתה מוקפת חומה, אולם האגדה מספרת על אבטחת החופים בדרך המיוחדת משלה: היה היה ענק, טאלוס (Talos) שמו, בנוי מארד, מעשה ידיו של אל האש היפאיסטוס (Hephaistos). הוא הלך מדי יום וסובב את האי, הרתיע באבני קלע את המתקרבים ואימץ בזרועותיו אל חזהו הלוהט את הנוחתים בחוף עד כלותם. מראשו עד העקב נמתח בו עורק נוזל החיים שלו, שמסמר בעקבו סתם אותו. כשבאו שייטי האניה “ארגו” (Argo – הארגונאוטים) לכרתים, הרדימה אותו מדיאה (Medea). שלפה את המסמר מקצה העורק, הנוזל היקר ניגר והענק מת. מה פשרה של האגדה ומה משמעות הסמלים בה?

היוונים החלו מגיעים לארצם מתחילת האלף ה־2 לפנה“ס. הידועים בתוכם הם בני העיר מיקינה (Mykenai) בפלופוניסוס. ב־1600 לפנה”ס היתה להם כבר תרבות מפותחת, והם הושפעו מכרתים המינואית, אבל יישוביהם היו מוקפים חומה. בין היתר למדו המיקינים גם את מלאכת הספנות; עם זאת ייתכן, שהשפיע עליהם הגורם הגיאוגרפי ולאו דווקא כרתים. ארץ יוון היא חצי־אי הררי בעלת חופים מפורצים למדי, על כן עדיפה שם התחבורה הימית על היבשתית לכלל המבקשים להגיע מהחוף המערבי למזרחי ולהיפך. עד היום מלאים חופי יוון ומפרציה ספינות המובילות סחורה מחוף אל חוף עקב דרכי הגישה היבשתיות הבלתי־מספיקות והלא־נוחות. המיקינים נעשו סוחרים ופירטים. האבחנה בין שני העיסוקים האלה לא היתה מעולם חד־משמעית. טווח השיט שלהם היה ארוך למדי והגיע עד קפריסין, סוריה ומצרים במזרח, סיציליה, סרדיניה וייתכן שאף לספרד ואל מעבר לעמודי היראקלס (גיברלטר) ובריטניה – במערב.

כאמור, איננו יודעים מי היה מינוס, השליט של קנוסוס, אשר האגדה היוונית מייחסת לו את השליטה ואת העוצמה הימית הראשונה בהיסטוריה, כפי שלא נודעו הפירטים שהוא הדביר תחתיו ובסילוקם טיהר את הים ואיבטח את נתיביו. ב־1400 לפנה"ס לערך נחרבה כרתים; על גורמי החורבן חלוקות הדעות. יש הטוענים, שאסון טבע פקד את האי, ואלה מסתמכים בטענתם על ההתפרצות הוולקנית שהתרגשה באי תירה (Thera), אחד מאיי הקיקלאדים (Kyklades). גל הגאות שעורר הרעש הגיע למרחקים. ואם כך הדבר, נוספת כאן עוד שאלה. כלום זה היסוד לאגדת אטלנטיס (Atlantis), היבשת האבודה בסיפורי הפילוסוף היווני אפלטון (Plato), שנעלמה ואיננה עוד? מכל מקום, בשעת שקיעת איים למצולות הים יכולה להיפגע גם כרתים וקנוסוס נחרבה. לעומת גרסה זו ישנה גם אחרת: ידי אדם גרמו לחורבן והאויבים היו היוונים המיקינים הקרויים בשירי הומירוס – אכאיים (שבט יווני שהתיישב ב־Achaia), צאצאי אותם המהגרים ההודו־אירופים שכבשו את יוון מאות שנים קודם לכן. הפולשים מהים יכלו להיות אפוא יוונים. מבין האפשרויות לפתרון הבעיה ודאית ביותר זו האחרונה, בעקבות פענוחו המוצלח של סוג כתב אחד משל המיקינים. מכאן נתברר, שהשפה יוונית היא, ולכן אפשר לייחס את חורבן קנוסוס ליוונים הפולשים. בכתב זה השתמשו במיקינה ובכל רחבי ארץ יון ובין היתר גם בפילוס (Pylos), היושבת בחופה המערבי של פלופוניסוס. אזור זה היה משך כל הדורות רקע להתנגשות בשאלת השליטה באגן המזרחי של הים התיכון. פילוס עצמה היתה זירת אחד הקרבות המפורסמים במאה ה־19 לספירה, הלא הוא קרב נאווארינו (Navarino). בפילוס נחשפה, בין היתר, אחת התעודות הימיות הראשונות בהיסטוריה; היא כתובה בכתב מיקיני (כתב קווי B), המודיע על 30 חותרים המועברים לסביבות קורינתוס (Korinthos). מטרת שיגור הקבוצה אינה ברורה. מאחר שגם לוחות נוספים מזכירים חותרים, ניתן לשער, שהתקיים במקום מעין ארגון הגנה חופית, שפעל באמצעות תחנות אזעקה למניעת סכנת נחיתה מהים. אזורי ים מסוימים הם בעלי רגישות מיוחדת, ואותה מידת חשיבות נועדה להם כבר בשחר ההיסטוריה כבתקופה המודרנית.

השתלטות היוונים המיקינים על כרתים לא הביאה את קיצה של התרבות המפותחת באי. הפולשים הזרים הסתגלו במהרה לרמה הכרתית וכרתים חזרה לאיתנה. ספנותה התרחבה, בחופי הים התיכון נוסדו מושבות מיקיניות רבות, ובין היתר בקפריסין, בסיציליה ובסרדינה. גם לארץ ישראל הגיעו מיקינים ויש המייחסים להם את ייסודה של צלמונה ודאר וייתכן אף את אשדוד ותל אבו־חוואם ליד חיפה.

מסעות המצרים אל ארץ פונט    🔗

מ־1400 לפנה"ס ואילך חברו שלושה גורמים לפריחה המחודשת באגן המזרחי של הים התיכון: תקומתה והתחדשותה של מצרים המשתלטת על חלק מקדמת אסיה אחר שחרורה משעבוד החיקסוס, ועלייתם של המיקינים והערים הפיניקיות.

אם השתלבה מצרים באמצעות הים התיכון בחברת עמי התרבות של אותם הימים, הרי ים סוף הוא עולם אחר, וממבט גיאוגרפי מהווה חלק ממערכת הימים של האוקיאנוס ההודי. על פי ההשערה היתה ארץ פונט סומאלי של היום באפריקה המזרחית, או חצר־מוות בדרום חצי האי ערב. קשיי הנסיעה בים ליעדים אלה היו בגלל האקלים ובגלל הים עצמו. לא היה קל למצוא את נתיב ההפלגה עקב השרטונות הסמוכים לחוף בתנאי ראייה לקויים. בגלל החום הרב האוויר רווי לחות, החופים שוממים והמפרשיות תועות ללא תקווה וללא ישע. לפיכך, העונה המתאימה ביותר להפלגה הם חודשי הקיץ, כי אז נושבות רוחות מצפון מערב. אם יצאה האניה מקוסייר בראשית חודש יוני, הגיעה לבאב־אל־מנדב בסופו ומשם נעזרה היא בזרם כדי לבוא אל מפרץ עדן. כשישה עד שבעה שבועות עברו מאז צאת האניה מקוסייר. אם נועדו פניה לדרום ערב, רתמה האניה מפרשה רוחות מדרום מערב; אבל לסומאלי, שמעבר לכף גווארדאפוי (Guarafui), לא היה זה מסע תענוגות, וכלי השיט החלש יכול להעזר בין ברוחות ובין בזרמי ים חליפות. העונה הנוחה לשיבה לקוסייר היתה בחודשי אוקטובר-דצמבר. רוחות מדרום־מזרח בחלקו הדרומי של ים סוף היו מתאימות מאד לאותן אניות שבאו מדרום ערב, כי בעזרת המונסון הצפון־מזרחי הספיקו להגיע במועד – בחודש אוקטובר – לבאב־אל־מנדב כדי לשוב לקוסייר עוד באותה השנה. והיה אם נסעו האניות לחופי סומאלי, הן שבו על עקבותיהן רק כעבור שנה, כי הקפת כף גווארדאפוי קשה ביותר ולפיכך רק בחודשי ינואר-פברואר יכלו לבוא אל מחוז חפצן בנמל הבית. מכל מקום, כך נראים לנו פני הדברים כיום.

יורדי הים הערבים בתקופות מאוחרות יותר היטיבו לדעת את כל התנאים האלה, עד שאנית הקיטור דחקה את רגליהם מים סוף, ופתיחת תעלת סואץ במאה ה־19 לספה"נ הפכה את ים סוף לעורק התחבורה החשוב בעולם. אין פלא, שנוסעי פונט נחשבו גיבורים אגדיים בעיני המצרים הקדמונים, ורבי החובלים דאז מצויידים היו בוודאי במטען ידע רב בכל הנוגע לכיווני הרוחות, זרמים, נתיבים בין השרטונות וכדומה.

הידיעה הקדומה ביותר על משלחת פונט היא מ־2700 לפנה"ס לערך. לפרעה סחורע הביאו משם שרף, כופר, מור, ענבר, עץ הבנה וכו'. סחורות אלה הגיעו למצרים גם קודם לכן בתיווך סוחרים זרים, אבל משהמצרים בעצמם עסקו בסחר זה, היתה משלחת סחורע רק אחת מני רבות.

כריית התעלה בימי ססוסטריס, המקשרת את הדלתא של הנילוס עם ים סוף כנסיון להקל על הגישה אל ים סוף, לא הפחיתה את סכנות ההפלגה עצמה. סיפורי ההרפתקאות של יורדי הים הנוסעים לפונט לא פסקו. אניות נטרפו בים המסוכן, ונוסעיהן ניצלו לאחר שעברו שבעה מדורי גיהנום באיים הבלתי מיושבים. תעלת ססוסטריס לא נראתה, אולי, כה חשובה בעיני המצרים, אבל לא מן הנמנע, כי היא גם נסתמה מהר. המקורות ההיסטוריים אינם מרבים לספר עליה.

גולת הכותרת של כל מסעות פונט הוא המבצע הנאדר של המלכה חאתשפסות (1500 לפנה"ס לערך), המסופר ומתואר על גבי תבליט בדיר־אל־בחרי. המלכה ביקשה, כי יביאו לה עצי מור לשם נטיעתם בגן האל אמון בנוא־אמון. פונט היתה ארץ יצוא המור, שנזקקו לו המצרים למטרות רפואיות ולייצור תמרוקים. הצי כלל חמש אניות. אין לדעת עוד, אם יצאו האניות דרך התעלה, או שהצי נבנה בחוף ים סוף. האניות נשאו סחורות חליפין וכן את פסל המלכה כדי להציבו בפונט. לאחר הגעת המשלחת וקבלת הפנים טענו שוב את האניות, הביאו עוד עץ קינמון, קטורת, פוך לעיניים, קופים וכלבים וגם ילידים הוסעו בדרך הביתה. העיר נוא־אמון טרם ראתה מסע כה מפואר נכנס אל בין חומותיה, כבואה של משלחת פונט זו. אנשי הצוות צוינו לשבח ובגן אמון נשתלו עצי המור. חאתשפסות הצהירה, כי הרחיבה את גבולות המדינה עד פונט. על אף שאין כל ידיעה על תלאות המסע בים, לא בצאתה של המשלחת ולא בשובה, חשוב מאד עצם המסע המעיד על ההיקף הרחב של סחר המצרים מעבר לים התיכון.

חשיבותה של פונט לא פחתה גם בדורות הבאים, בעת ובעונה אחת עם התפשטותה של מצרים בקדמת אסיה בתקופת הממלכה החדשה. המשלחות הוסיפו לצאת ורעמסס ה־2 (1292–1225 לפנה"ס) דאג לקיום המעבר התקין בתעלה, אשר דרכה עברו המשלחות לפונט, והחשיב את הסחר בים סוף כבים התיכון.

את הירידה הכללית של מצרים מסמלת החלשת מסחרה. בימי רעמסס ה־3 (1198–1167 לפנה"ס) שוב לא היתה התעלה בשימוש; היא נסתמה עקב ההזנחה ומשלחות פונט נאלצו לכתת רגליהן בוואדי חממת הלוך ושוב, אם כדי להגיע לקוסייר ולצאת למסע המפרך ואם כדי לשוב לקופטוס, לרדת לספינות היאור על מנת לבוא איש איש לביתו.

ההתפשטות המיקינית ופרשת טרויה    🔗

מאות שנים אלו הן גם תקופת המדינות האכאיות (מיקיניות) הראשונות, כגון מיקינה עצמה, פילוס, תיבאי (Thebai) ועוד. שליטי המלכויות הקטנות נעשו כפופים למיקינה ולמלך שלה. קשרי הסחר שלהן דרך הים היו מסועפים למדי עם קפריסין, סוריה, דרום איטליה, סרדיניה וממלכת החיתים באסיה הקטנה, אשר בבירתה נתגלו רוב הכתובות על אודות יוונים קדומים אלה. יעדי הסחר של האכאים מעידים, שהם סטו מקרבת החופים; לסיציליה ולסרדיניה יכלו להגיע רק דרך לב־הים. ארצות התרבות בסביבתן – מסופוטמיה, ממלכת החיתים ומצרים – מסוגלות היו להתקיים ממשאביהן הטבעיים והיבוא לא היווה להן שאלת קיום. אולם יוון היא ארץ עניה, שגשוגה תלוי בכשרונות עמה. כדי להצליח ולהתגבר על עמים אחרים נאלצו כבר ראשוני היוונים להיות יוצאי דופן ולבקש בין גלי הים את אשר לא העניקה להם ארצם הדלה.

לקראת סוף האלף ה־2 לפנה"ס הוצף שוב אזור האגן המזרחי בתנועת עמים גדולה, ואת שורת התהפוכות ניתן לפתוח בשני מסעות ימיים הקשורים בים השחור: הפלגת נוסעי האניה “ארגו” והמסע לכיבוש טרויה כשני דורות לאחר מכן.

לא ידוע, אם היה קיים קשר עד העת ההיא בין האזור האיגאי לים השחור.⁵ מכל מקום, האקלים שם שונה ואין לעבור בקלות בשני המצרים עקב הזרימה החזקה והרוח הצפון־מזרחית המחישה את מהירות הזרם. שני המצרים האלה, ים השיש (מרמרה – Marmara) ביניהם וטרויה בפתח הכניסה להליספונטוס,⁶ היוו מכשול לכל המבקשים להעפיל לים השחור. על פי האגדה, יצאו הארגונאוטים מנמל יולקוס (Iolkos, וולוס - Volos בימינו) ויעדם ארץ קולכיס (Kolchis) למרגלות הרי הקאווקז, על מנת להביא משם את “גיזת הזהב”. בפיקודו של יאסון (Iason) הם חדרו להליספונטוס (דרדנלים) באישון לילה, כדי שהטרויאנים לא יבחינו בהם בעברם לעבר הים הלא־נודע. נתיב הפלגת ה“ארגו” היה מסביב לים השחור. בקולכיס עלה בידם לגזול את “גיזת הזהב” בעזרת בת המלך, מדיאה. הצי של קולכיס דלק אחריהם, אבל יאסון וחבורתו הצליחו להתחמק מרודפיהם. תכלית המסע האגדי יכלה להיות מסע תגליות למטרת גילוי שווקים ומקורות חומר גלם. על משמעה של “גיזת הזהב” קיימות גרסאות אחדות, והוודאית ביותר – סמל מקורות הזהב; על פי ההיסטוריון היווני סטראבון (Strabon), נהוג היה באזור זה לשטוף ולאסוף את גרגרי הזהב בזרם הנהרות באמצעות צמר גזוּז.

שאלת המעבר החופשי במצרים – דרדנלים ובוספורוס (Bosporos) – מעסיקה את יורדי הים מאז מסע הארגונאוטים ועד ימינו, כי סגירתם מנתקת את הסחר עם ארצות האזור של הים השחור. רוחבם הצר מעניק בידי היושבים על גדותיהם שליטה בנתיב חיוני זה.

עברו אי־אלו עשרות שנים והיוונים מצאו עילה לפתרון סופי של השאלה על ידי השמדת טרויה, מגן ההליספונטוס. מסע מפורסם זה שימש נושא לפואמה הידועה של הומירוס – האיליאס (Ilias). בהעדר כל מקור אחר, סומכים אנו כמעט באורח בלעדי על צרור אגדות־שירים אלה, אשר לוקטו וחוברו יחדיו לכדי פואמה אחת כמה מאות שנים אחר הארוע. עילת המסע נגד טרויה היא רומנטית גרידא וכרוכה בחטיפת הלנה (Helene) היפה בידי איש טרויה. בעקבות הפגיעה בגאוות היוונים התכנסו שליטיהם, בראשם אגממנון (Agamemnon) מלך מיקינה, ובכנס הוחלט על מסע נגד העיר. הצי יצא מחופיה המזרחיים של יוון. טרויה שכנה בכניסה להליספונטוס בראש גבעה, לא הרחק מחוף הים, לכן היה המסע נגד העיר חסרת־הצי מבצע אמפיבי. התוקפים נחתו למרגלות חומותיה ללא כל התנגדות. עשר שנים נמשך המצור ובסופו – לא כוח היוונים אלא עורמתם סייעה להם ללכוד את טרויה; הלא זהו סיפור סוס העץ הידוע. הטרויאנים סברו, כי הוא מנחת היוונים לאלים בטרם נסיגתם, ואילו למעשה – הסתתרו בבטנו של הסוס כמה גיבורים, הם פתחו בלילה את השערים בפני חבריהם, העיר נלכדה ונהרסה עד היסוד.

פלישת גויי הים    🔗

בשני מסעות ים אלה מתחילה ההיסטוריה היוונית, על אף שהארועים עודם שרויים בערפילי האגדות. לקראת סוף המאה ה־13 לפנה"ס ואילך מתעצבת מפת העולם היווני. הופיעו הראשונים משבטי יוון הידועים לעולם מתקופות מאוחרות יותר ותפסו את מקומם ביבשת ומעבר לה בהפליגם מזרחה לאסיה הקטנה. מיקינה היבשתית נהרסה, אבל אחיזתה נשארה בעינה במרחבי הים האיגאי. ברם, הזעזוע הגדול שהביא – כנראה – קץ לממלכת החיתים באסיה הקטנה והיווה סכנה מטילת אימה למצרים, היה חדירת ערב־רב של עמים נוספים.

התקפת גויי הים, כפי שהמצרים כינו את הפולשים, באה דרך הים. זוהי נדידת העמים הגדולה הנוספת באלף ה־2 לפנה“ס, שהגיעה מצפון ושינתה סדרי העולם. ב־1221 לפנה”ס הותקפו חופי מצרים בים התיכון ממערב, ופרעה מרנפתח נלחם בהם עד גירושם מהדלתא יחד עם הלובים, שהתחברו אל גויי הים עם כוחות עזר נוספים מאסיה הקטנה. יכול להיות, שבמחנות הלוחמים היו גם אבות האטרוסקים, סרדינים ואכאים.

לאחר הדיפת גל תוקפים זה התכונן יורשו, רעמסס ה־3, לקראת פלישה חדשה ויצא לצפון. הוא ביצר שם את החזית ביבשה וכינס את יחידות הצי בנמלים. על זיהוי אתר ההתמודדות חלוקות הדעות. לא מן הנמנע הוא, כי בעת ובעונה אחת נפלשה גם יוון על ידי שבטים יווניים נוספים, ובעיקר הדוֹרים. תוך כדי התרגשות גועשת זו, בים וביבשה, התחולל הקרב הימי הראשון בהיסטוריה המסופר בכתובת ומתואר בתבליט במקדש נוא־אמוון, היא מדינת־חאבו של ימינו במצרים. הכתובת מספרת, ש“שערי הנמלים היו מוגנים באניות מלחמה, כלי שיט מצויידים בשורה של משוטים וסירות עד אין־קץ כעין חומה חזקה…”. המלך התבונן בהתנגשות הימית מן החוף. “אלה שנאספו בים… גררו, הפכו והשליכו אותם; הרגו ואספו אותם בערימות מהחרטום עד הירכתיים בספינותיהם וזרקום לים..”.⁷ מהתאור המילולי מסתבר, שהאניות המצריות היו מאויישות בקשתים רבים מאד, ושורות האויב המתקרב בכלי שיט נפגעו מחציהם. גויי הים נפגעו גם מהחוף בחיצים, וכשבאו המצרים ללכוד את האניות, היו אלה כבר במצב של פריקת כל סדר וארגון עקב מכות “האש” של הקשתים המצריים. אניות התהפכו לוחמים וכלי נשק נפלו הימה. כל מי שביקש למלט את נפשו לחוף, נתקל בחיילים מצרים שציפו לטרפם. על פי תאור הכתובת והתבליט, היה קרב ימי זה התכתשות לוחמים רגליים על סיפון האניות תוך שימוש תכוף בכלי ירי. האניות עצמן לא מילאו כל תפקיד אחר מאשר כלי הובלה להגיע בהם אל מקום ההתנגשות והיוו אף את הזירה למערכה. האניות נלכדו בקרסים (כדום) קשורים לקצה חבל ארוך; אלה נזרקו לעברן ולכשנתקע הקרס בסיפון, משכו החיילים אליהם את כלי השיט, ופשטו לסיפון האויב תוך ירי חיצים והטלת כידונים וחניתות. קרב ימי מעין זה נושא אופי יבשתי, שכן כלי השיט טרם מילאו את ייעודם בהתאם לרקע, שהוא הים. הם שימשו כלי הובלה לגייסות וסיפוניהם להתנגשות הכוחות, וטרם הופעלו ככלי נשק להשמדת אניות האויב. בנצחון הימי המפואר הסיר פרעה את הסכנה המאיימת מעל מצרים.

שני טיפוסי כלי שיט היו נהוגים באגן המזרחי של הים התיכון, ושניהם נושאים על עצמם את סימן ההיכר של ארץ מוצאם. במצרים, שחסרה עצים מתאימים לבניית אניות, בנו את כלי השיט מחומר גלם מקומי – קנה ועץ שיטה, ולעומתה בכרתים ובאיים האיגאיים ניצלו את עץ הברוש. חומר הגלם המצוי במצרים היה מתאים לבניית אניה לשיט ביאור. מהקנה אגדו אלומות־אלומות ומהן “תפרו” (בנו) – בלשון המצרים – רפסודות ואניות. מאחר שעץ השיטה אפשר לחתוך כפיסים (חתיכות מלבניות) קצרים בלבד, לכן נבנו האניות כדרך הנחת נדבכי לבנים לקיר. מענינת עדותו של ההיסטוריון היווני הירודוטוס (Herodotos – מאה 5 לפנה"ס), אשר בעינו החדה הבחין בסגנון הבנייה והוריש את תאורו לדורות הבאים בזה הלשון: “ספינותיהם המובילות משאות עשויות עץ שיטה… מהשיטה הזו הם גוזרים כפיסים באורך אמתיים בערך, משכיבים אותם שכבות כמו לבנים ובונים את הספינה בצורה זו; בעזרת יתדות רבים וארוכים מחברים הם את הכפיסים שאורכם אמתיים, וכאשר בנו באופן הזה את האניה, הם מניחים עליהם את קורות הערב (בניצב לשתי). צלעות אינם עושים מכל וכל. בפנים הם סותמים את הבקיאים בגומא: הם עושים רק הגה אחד…”.⁸ מכל האמור לעיל מתברר, שלאניות המצריות לא היתה שדרית. בשל המבנה המיוחד הותקן בכלי שיט זה תורן דו־רגלי על מנת לחלק את כובד משקלו. אולם בכל זאת לא היה די; כדי להכשיר את ספינת הנהר להפלגה בים היה צורך להבטיח את שלמות הכלי הארוך מפני היבקעות אמצעיתו בלחץ הגלים. המצרים התגברו על קושי זה בהמצאת תחבולה מתוחכמת מאד: הם ענבו עניבת חבל עבה בחרטום ובירכתיים והעבירו את מקלעת החבלים מעל “מזלגות” מספר הניצבים באמצע לאורך כלי השיט, ולשם מתיחת החבלים הם תקעו יתד אל בינות חבלים אלה. סיבוב היתד שזר את החבלים והיקנה להם מתיחות. התקן זה הכשיר את אנית הנהר לשיט בים, על ידי מתן חוזק מספיק ועמידות בתנאי הים הגלי והסוער. ממצרים ידועה גם ראשית השימוש במפרש, שבא לרתום כוח טבע להנעת כלי שיט במקום שרירי האדם או בנוסף להם. מפרש זה היה רוחבי (מרובע). לעומת מצרים, שופע האזור האיגאי עצים, לכן בנו כאן את האניות על שדרית וצלעות, כפי שכלי שיט חייב להיבנות.

התבליט המציג את הקרב של המצרים עם גויי הים מלמד על שינויים ניכרים שחלו בספינות המצריות. אין עוד קישור העניבה המאפיין ומכאן, שהמבנה כבר התאים לתנאי הים וההשפעה האיגאית מובהקת בכלל החיבל (מערכת החבלים). אניות גויי הים מצויירות ללא משוטים ובמפרשים גלולים. ההנחה היא, שהאמן ביקש לתאר מצב של התקפת פתע. האויב עודנו עוגן, או טרם הצליח להתארגן להפעלת צוותי החותרים. מראה האניות והלוחמים תואם את המסורת האיגאית, כפי שהיא ידועה לנו מקישוט אגרטלים יווניים מאוחרים יותר.

מסע ון־אמון    🔗

כמאתים שנה שלטו המיקינים בנתיבי הסחר באגן המזרחי של הים התיכון. בחופים רבים נוסדו מובלעות מיקיניות. מקרב גוי הים, אשר שטפו־עברו את כל ארצות החוף של קדמת אסיה, נותר עם אחד בחופי ארץ ישראל הדרומיים, הפלישתים. במקורות ישראל הם אינם ידועים כעם יורדי ים. ייתכן, שבמהלך כל התהפוכות הגדולות הללו יצאו גם בני ישראל ממצרים.

על אף הנצחון “הימי” המפואר של רעמסס ה־3 על גוי הים, הוסיפו אלה לתקוף את מצרים. ערי פיניקיה לא יכלו עוד להשאר נאמנות לפרעה, מפני שגם הן עצמן נפלו קורבן להתנפלויות הפלישתים, אחד מגויי הים האיגאי. בנסיבות אלה נהרסה צידון, שתושביה נמלטו לצור וסייעו לעלייתה. לקראת סוף האלף ה־2 לפנה"ס נוצר אפוא מצב, בו לא היתה קיימת כל מעצמה לאורך חופי האגן המזרחי של הים התיכון, אשר מסוגלת היתה לארגן ולהציג צי ראוי לשמו ולשפוך את שלטונה על נתיבי אזור ים זה. מצב הביניים, שנמשך מאות שנים אחדות, העניק הזדמנות נדירה לכנעני החוף הסורי־ארצישראלי הידועים בשם – פיניקים, וליוונים על שבטיהם השונים, אשר זה עתה עלו על הבימה הים־תיכונית.

לשיעור ירידתה של מצרים משמשת דוגמא פרשת מסעו של ון־אמון, כהן מקדש נוא־אמון בימי רעמסס ה־13, ב־1100 לפנה"ס לערך. מצרים היתה אותה עת מפולגת למעשה, ושליטים מקומיים החזיקו בידיהם את השלטון בדרום ובצפון. כהן נוא־אמון נשלח לקנות עצים בגבל לבניית ספינת פולחן של האל אמון, המושטת אחת לשנה בנילוס ביום חגו, כי מצרים דלה בעצים טובים המתאימים לבניית ספינה. נוא־אמון, בירת הדרום, היתה מנותקת בפועל מהצפון, ונתיב הקשר היחיד עם אסיה ואירופה עבר דרך הדלתא המצויה כאילו תחת שלטון אחר.

ון־אמון יצא למסעו באניה שפניה לפיניקיה ולא בכלי שיט משלו, כי הכסף שנטל עמו לעריכת הקניות בגבל לא היה רב מדי. כנגד זה לקח עמו את פסל אמון, “אדון הדרכים”, כליווי למסע הארוך. כעבור ימים לא רבים עגנה אניתו בדאר שבארץ ישראל. בעיר נמל זו, דרומית לכרמל, ישבו בני תכר, שמוצאם מבין גויי הים. שליט דאר, בדירא, קיבל יפה את פני השליח, ובשעה שזה היטיב את ליבו במטעמים מתנת השליט, שדד אלמוני את כספו וכליו. ייתכן, שהשוד תוכנן מראש ואף ידי בדירא היו מעורבות במעשה. השליח המצרי דרש חקירה והשבת הגזלה, אבל בדירא לא נפחד כלל ולכל היותר מוכן היה לחקור אך לא לשלם באמרו, כי לא מבין אנשיו בא הגנב. כעבור תשעה ימים פקעה סבלנותו של ון־אמון, והוא עזב את דאר בכעס על אשר שליט פרובינציאלי כבדירא העז לנהוג בעזות מצח בשליח האל אמון. אולם, בטרם צאתו הספיק ון־אמון לשים את ידו על סכום כסף ניכר. עקב הפפירוס המשובש לא נתחוורו נסיבות המעשה. הוא הפליג לגבל בנטלו את פסל האל ובו מוסתר הסכום, שלקח מאיש תכר שלא בדרך הישרה. שליט גבל, זכרבעל, לא נאות כלל להתיר לשליח לשהות בעירו. קרוב לוודאי, שביקש זכרבעל לשקוד על יחסים תקינים עם יושבי דאר ולכן נהג בתקיפות עם המצרי. על אף כל זאת, הצליח השליח להשאר במקום כחודש ימים למרות פקודות הגירוש החוזרות ונשנות. משנתארכה שהותו של ון־אמון בגבל ללא כל תועלת, הוא החליט לשוב לביתו. וכאן נחשפה לעין־כל המדיניות של זכרבעל, שלא רצה להסתכסך עם מצרים, ובעת ובעונה אחת גם ביקש לשמור על יחסי שכנות עם התכרים ולכן נמלך פתאום בדעתו. נביא לעת־מצוא הכריז בגבל, שיש להביא לעיר את האל ושליחו. לא ברור, בהשפעת איזה צד פעל “הנביא” בחוצות גבל; מכל מקום, שימש המקרה לתועלת לשני הצדדים. הוחל במשא ומתן מייגע. זכרבעל לא היה מוכן לתת את העצים כמס עובד, כפי שנהגו קודמיו, כי הוא לא הוסיף עוד להכיר בפרעה כאדונו. לאחר שלא הועילו הטענות, כי העצים דרושים לאל אמון, “מכונן כל הארצות”, סיים ון־אמון את הוויכוח הממושך והחליט לבקש מנוא־אמון לשלוח לו את הכסף כפי דרישת זכרבעל. בתור מקדמה שלשל השליח בידיו את סכום הכסף, שלקח בדאר מאיש תכר.

לאחר שהגיעה התמורה הנדרשת ממצרים, ניגשו פועלי זכרבעל לכרות את העצים ולהעבירם לשפת הים לשם טעינה. ון־אמון חשב בליבו, ששליחותו הוכתרה בהצלחה. משהיה הכל מוכן להפלגה מגבל, הופיעה פתאום שייטת תכרית בת אחת־עשרה אניות. העיתוי עשוי לרמוז על שיתוף פעולה בין זכרבעל לבדירא. אולם מטענו היקר של ון־אמון ניצל. תחילה עיכב זכרבעל את יציאת המצרי משטח הנמל, וכעבור יום בא בדברים עם התכרים והסביר להם, שאין הוא רשאי להחזיק בשליחו של האל וחייב הוא להניח לו לעזוב את העיר כרצונו; ובאותה שעה ממש ציווה עליו להפליג תיכף ומיד.

למזלו של ון־אמון, קמה סערה בים והתכרים לא היו מסוגלים לתקוף את אניתו. הסערה טלטלה אותו הרחק מנתיב יעדו והוא הגיע עם מטענו לקפריסין. קבלת הפנים שם לא היתה לבבית ביותר, ולא חסר הרבה שיפול קורבן לזעם ההמון המצטופף בחוף. הודות לכושר דיבורו וחלקלקות לשונו, התקבל השליח אצל מלכת האי. המזל האיר לו פנים – הוא מצא חן בעיני הגבירה… וכך תם ונשלם הסיפור עקב חוסר אפשרות להוסיף ולקרוא את המשך קורותיו משום הפפירוס הקרוע. האם הצליח ון־אמון להוביל את המטען ליעדו, לנוא־אמון?

אלה הם מקצת הווי החיים באגן המזרחי של הים התיכון בעת שקיעת מצרים ויתר ממלכות האזור.

 

פרק ב': יוונים ופיניקים    🔗

מפנה האלף השני והראשון לפנה"ס היה תקופת מעבר לקראת ההוות כוחות חדשים באגן המזרחי של הים התיכון ובארצות הסובבות אותו.

בעקבות פלישת שבט הדורים התחסלה הממלכה המיקינית, נפוץ השימוש בכלים העשויים מברזל והחל פרק זמן המכונה בתולדות יוון – “התקופה האפלה”. כינוי זה הונהג עקב העדר כמעט מוחלט של מקורות היסטוריים על קורות כמה מאות שנים, אשר בהן התעצבה יוון על שבטיה ויחידותיה הפוליטיות, כפי שהיא ידועה לנו מן המאה ה־7 לפנה"ס ואילך.

מצב הביניים בממלכות ארצות הקדם, מצרים ואשור, נתן יד חופשית לפיניקים (כנענים) וליוונים לשייט ללא מעצור. עם שוך הסתערות גויי הים נעלמה ממלכת החיתים שבאסיה הקטנה, מצרים שקעה בתרדמה וממנה התעוררה לעיתים נדירות בלבד; מגעה של אשור עם הים התיכון לא היה במישרין עקב ריחוקה ממנו, אלא כתוצאה של כיבושיה במערב בלבד. הים נשאר אפוא ללא אדון, ללא מעצמה בעלת צי ראוי לשמו, כגון כרתים, מיקינה ומצרים בתקופות הקודמות.

במהלך תולדותיו של הים התיכון התנהל מאבק בלתי־פוסק בין העמים – מתורבתים וברברים – שלאורך חופיו ובין סוחרים לפירטים, שאיימו על המשייטים בתום לב להחלפת סחורות. משחר ההיסטוריה, מאז ירד האדם לימים, היתה הפירטיות תופעת לוואי לשיט. חופי הים התיכון מתאימים במיוחד להתפתחות הפירטיות. הם שוממים וסלעיים במקומות רבים, אינם נוחים להתיישבות צפופה, אולם הים עצמו – נוח לשיט, כי חופים (איים) מצויים תמיד בטווח שיוט קצר ביותר. השוד בים היה מתמיד עסק מכניס רווחים גדולים. המבנה הפיסי של ארצות הים התיכון וחופיהן קידם את התפתחות הפירטיות. מכיוון שההרים מהווים מכשול והנהרות מעטים, התקיים הקשר בין הארצות דרך הים. מפרצים ואיים בקרבת החופים מעניקים מחסה לכלי השיט ומכאן, שבהרבה ארצות התנהלה התחבורה במעורב, דרך היבשה והים, כפי עדות סופרים לא מעטים בתקופה העתיקה; וכך כתב אחד מהם: “וכעת אצא לדרך אל פרובינציה (אסיה הקטנה), חלקה אעשה בספינות חופים וחלקה בעגלות.”⁹

השיט דאז התנהל לרוב לאורך החופים ואם העזו וחצו את הים, עשו זאת יורדי הים בנתיבים קבועים, לא הרחק מטווח ראיית האיים. הרוחות המתעוררות דרך קבע בעונות השונות כיוונו את הסחר בהם והפירטים הטיבו לדעת ולהכיר אותם. כאמור, טרם עוצבו יחידות פוליטיות בעלות משקל וכוח בחופי האגן המזרחי של הים התיכון ולכן נתחזקה והלכה הפירטיות. התגברותה באה בעת ובעונה אחת עם התרחבות הקולוניזציה הפיניקית והיוונית. קשר זה מסתבר מתוך אותו חלל ריק, שנוצר עקב שינויים במעמדן של מעצמות האזור, ומצב זה עשוי היה לדרבן להרפתקאות נועזות ולהיווצרות מפה פוליטית חדשה.

אנו מתרשמים מסיפורי היוונים הקדמונים, שהים לא היה עוד ביתם והם שיחרו הרפתקאות בגלל מצוקתם בלבד. ארצם הדלה הכריחה אותם אפוא לצאת ללב־ים ולבקש מקומות התיישבות חדשים לשם קיומם. אליבא דאמת, הם חששו תחילה מהים. קשרי הקולוניות (מושבות) החדשות עם המטרופולין (העיר־האם) היו רופפים ביותר, ובהעדר תלות פוליטית נשארה להם רק התודעה הלאומית היוונית. לעומתם, שיחרו הפיניקים הרפתקאות ביודעין, הם רדפו אחר סחר ושוד־ים, אשר ההבחנה ביניהם לא היתה ברורה וחד־משמעית מעולם.

ראשית הופעתם של הפיניקים בדברי ההיסטוריון היווני הירודוטוס קשורה בשוד ימי: “ואחר אשר התיישבו בארץ שבה הם יושבים גם היום, החלו עד מהרה לצאת למסעות רחוקים בים ובהובילם סחורות מצרים ואשור הגיעו לארצות שונות ואף לארגוס (Argos - בחבל ארגוליס ביוון)… ופרשו את סחורתם לממכר… אחרי מכרם כמעט הכל, באו אל הים נשים רבות וביניהן גם בת המלך… איו (Io), בת אינאכוס (Inachos). בעמדן על ירכתי האניה לקנות מהסחורה, אשר אליה נשאו ליבן, התנפלו עליהן הפיניקים, בעודדם איש את אחיו. אמנם רוב הנשים ברחו, אך איו ואחרות נתפסו; ובהביאן אותן אל האניה מיהרו להפליג לעבר מצרים.”¹⁰ עם זאת, קיימת גם גירסא שונה על המקרה שארע, המעידה על רצונה של בת המלך להחטף. בין כה וכה, לפנינו גישה יוונית שורשית בדבר התייחסותם כלפי הפיניקים המתחרים.

מראשית “התקופה האפלה”, המאה ה־11 לפנה“ס לערך, החלה התחדשות כוחה של יוון. היוונים חזרו אז אל האיים והערים במזרח, אשר שם ביקרו והתיישבו היוונים המיקינים. המסורת מדגישה את אתונה במיוחד כנקודת מוצא להגירת שבט האיונים (Ionia) בכיוון מזרח, כי עיר זו הצליחה לעבור את ימי הפורענות ללא פגעים רבים. כך החל מחדש היישוב היווני בחוף המערבי של אסיה הקטנה, כשאת מוצאם הם לא שכחו לעולם. לפיכך, היו המתיישבים שותפים למבצעיה הימיים של עיר מולדתם ונעשו גם יוזמי פיתוחה של ציוויליזציה וגם מפיציה כאחד. היוונים שבו אפוא אל הזירה הים־תיכונית בעיצומה של תחילת התנופה הפיניקית, במאות ה־10–9 לפנה”ס.

על שתיקת המקורות ההיסטוריים הכתובים מ“התקופה האפלה” מפצים אותנו ציורי אניות, שנתגלו באתונה על גבי אגרטלי “דיפילון” (Dipylon). זה שמו של בית הקברות העתיק בעיר, אשר נקרא על השער הכפול של חומת העיר הסמוך למקום הגילויים. אגרטלי דיפילון רכשו לעצמם פרסום מיוחד הודות לעיטורים בעלי הצורות הגיאומטריות שלהם. בעקבות סגנון העיטורים הגיאומטריים הללו כונה אף פרק הזמן ההוא בתולדות אתונה – התקופה הגיאומטרית. האניות המצויירות הן מן הטיפוס האיגאי, בנויות על צלעות ושדרית ואחדות מהן מצויידות באיל ניגוח. משמעות התקנתו של איל הניגוח דומה לאותו צעד מהפכני, אשר היה העלאת התותח לסיפון האניה בתחילת העת החדשה. אניה מונעת במשוטים ומצויידת באיל ניגוח היא כלי נשק ים־תיכוני מושלם. היא איננה תלויה עוד בתמרוניה בחסדי הרוח, ובהבקעת דופן האויב או הסבת נזק אחר לו מילא כלי השיט המלחמתי את תפקידו – הטבעת האניה העוינת או הוצאתה מכלל שימוש. מטרת ההתנגשות ביבשה להרוג את האויב ביד או בכלי נשק כלשהו. האדם הנלחם ביבשה כשקרקע מוצקה מצויה תחת רגליו, וכל עוד נפשו בו ולא נפגע הוא מסוגל להשיב מלחמה שערה. לא כן הדבר בים. שם אין קרקע מוצקה מתחת לרגליו ואינו יכול להאבק, אלא אם עומד הוא בכלי שיט, שכן בלעדיו יאבד הלוחם בים. לפיכך, די לו ליריב להשמיד את אנית האויב או להרסה, כדי לשים לאל כל אפשרות של התנגדות. אנית המלחמה עצמה חייבת להיות כלי נשק והאיל הפכה לכך.

על זמן הופעתו של האיל חלוקות הדעות. האחת גורסת, שהותאם לראשונה לחרטום עוד באמצע האלף ה־2 לפנה“ס ולמיקינים היה כבר ידוע; והאחרת – שנפוץ בימי הקולוניזציה היוונית בתחילת האלף ה־1 לפנה”ס.

פיניקים, יוונים ואטרוסקים הפיצו את הציוויליזציה בארצות הים התיכון והים השחור. בפרק הזמן שבין 800 ל־500 לפנה“ס באו רוב חופי ימים אלו תחת השפעת אחד העמים הללו, ונתיבי הסחר שלהם נמתחו ברוב חלקי הים התיכון. בעקבות הסחר באה הקולוניזציה ובשל קנאת הסוחרים המרבה רווחים גם התחרות ביניהם. הקולוניות הפיניקיות והיווניות הוקמו על פי הדגם של העיר־המדינה שבמולדת; האטרוסקים, שמוצאם מאסיה הקטנה ומשם נדדו לאיטליה, חיקו פחות או יותר את הדגם הפיניקי־יווני. התפשטות הפיניקים מערבה היתה החדירה השמית הגדולה ביותר מאז ועד מסע הכיבושים של הערבים במאות ה־7–8 לספה”נ, אולם בשעה שהפיניקים עשו את דרכם בים, התנהלו צבאות ערב ביבשה. עמי אירופה חיו ברמה תרבותית נמוכה, לכן התפשטות הפיניקים לא נתקלה בהתנגדות. לדבר זה היתה משמעות רבה עקב משאבי כוח האדם המוגבלים שלהם. היסטוריונים יוונים בני התקופה העתיקה סברו, שהפיניקים קדמו ליוונים בקולוניזציה במערבו של הים התיכון. אבל הראיות הארכיאולוגיות מוכיחות, כי טענה זו איננה נכונה לגמרי.

“רוכלת העמים אל איים רבים”    🔗

מולדת הפיניקים היא הרצועה הצרה שבין שפך האורונטס (Orontes) לכרמל, בחופו המזרחי של הים התיכון. רצועת החוף הצרה ומבותרת ההרים נעשתה הסיבה העיקרית, שפיניקיה היתה מחולקת תמיד מדינות־מדינות, אשר הקשר הימי ביניהן הועדף מלכתחילה על היבשתי. עריה נבנו על כפים ועל איים בסמוך לחוף. משני צידי הכפים נתאפשרה הקמת שני נמלים, בצפון ובדרום, והחליפו את השימוש בהם על פי רוחות העונה. מעצמות האזור שאפו לכבשה מתמיד ולאו דווקא בשל האוצרות שהיא הפיקה מסחרה או בשל הצי בלבד שיכלה להעמיד לרשות הכובש, אלא מטעמים אסטרטגיים הנובעים ממצבה הגיאוגרפי. כל החולש על פיניקיה פתוחות בפניו הדלתות לאפריקה, או לחלופין – לאסיה. פיניקיה שכנה על דרך המלך של השיירות שעברו מאסיה הקטנה למצרים ונמצאה בקצה של זו שיצאה ממסופוטמיה. הפיניקים הם כנענים דרי החוף, אשר שמם היווני ניתן להם על צבע הארגמן שהם הפיקו מן החלזונות, או על עץ הדקל האופייני לחוף הסורי־ארצישראלי (פוינוס – phoinos, אדום־כהה ביוונית). המקרא והומירוס כינו אותם צידונים על שם העיר הפיניקית הגדולה בטרם עלייתה של צור.

מענין הדבר, כי הפלשתים, שמוצאם – כנראה – מקרב גויי הים, שכחו במהרה את מרחבי הים התיכון והחליפום באדמתה הטובה של השפלה. הם העדיפו להתמודד עם שבטי ישראל על השליטה בעמק יזרעאל מאשר להאבק למענה בנתיבי הים. כך נעשה עם יורד־ים לעובד אדמה וחרושת, בעוד אלה אשר הנסיבות הגיאוגרפיות הכבידו עלים והתנכרו להם בחוף הצר והמבותר של פיניקיה, ירדו לחרוש את תלמי הים בחרטום אניותיהם במקום לאחוז בידית המחרשה.

על תחילתה של העיר הראשית של פיניקיה חלוקות הדעות. לדעת הירודוטוס, באו המתיישבים לעירם ב־2750 לפנה“ס מקרבת המפרץ הפרסי, ואילו סופר רומאי שמר על מסורת אחרת, שלפיה נוסדה צור שנה אחת לפני חורבן טרויה; אנשי צידון נמלטו שמה מאימת מלך אשקלון (הפלשתי?) באמצע המאה ה־13 לפנה”ס. לדעת יוסף מן מתתיהו, נבנתה העיר צידון 240 שנה לפני בית המקדש של שלמה המלך.

האינטרס של מצרים בפיניקיה הוא קדום ביותר. מסעותיה הצבאיים לכיבושה היו תכופים, עד אשר אחר גירוש גויי הים נחלשה בה השפעתה, ודוגמה לכך שימשה פרשת ון־אמון. בתחילת האלף ה־1 לפנה"ס, משהפנתה אשור את מבטה לעבר בבל, נתאפשרה עלייתה המסחררת של צור בפרט ושל פיניקיה בכלל. חדירות אשור לאזור זה היו מעטות.

במאה ה־10 לפנה"ס לערך חלה התפתחות רבת ענין עם איחוד שבטי ישראל ועליית בית דוד לשלטון. נשבר כוח הפלשתים וישראל המאוחדת השתלטה על החוף, מהכרמל – גבולה הדרומי של פיניקיה – ועד לירקון. ייתכן, שהיו לישראל אי־אלו התנגשויות עם צידון, אשר עליהן רומזים פסוקים אחדים במקרא (שמ' ב', כד ו-ז). מכיוון שצור היתה תחילה תלויה בצידון, התקשרה השושלת המלכותית שלה עם ממלכת דוד וכך מצאה צור בעלת ברית מהימנה.

שיא שיתוף הפעולה היה בימי שלמה המלך, בשעה שעמדה צור בראשית תקופת הקולוניזציה שלה. יחסי הסחר הקולוניאלי שלה בשיתוף עם ישראל השתרעו בשני כיוונים. האחד – אל עבר פאתי המערב של הים התיכון, אל תרשיש (ראה: מל“א י' כב; דה”ב ט' כא-כב) והשני אל ארץ אופיר (ראה: מל“א ט' כז-כח; דה”ב ט' כא-כב) השוכנת אי־שם מעבר לים האדום. עיקר הסיוע של ישראל הוא מצבה הגיאוגרפי. הארץ פתוחה בדרום אל מערכת הימים של האוקיאנוס ההודי ובמערב – לים התיכון. כשעלה שלמה לכס המלכות, שלח לו חירם מלך צור עצי ארז וברוש לבנין המקדש ובית המלך. העצים הושטו בים על גבי דוברות (או כדוברות?) ונפרקו בהגיעם אל ים יפו (מל"א ה' כב-כג); דה"ב ב' טו). את נמל היעד בים יפו יש למצוא בשפך הירקון, שהיה אותה עת מתאים לשיט במידה מסוימת. בחפירות הארכיאולוגיות בתל־קסילה, על הגדה הצפונית של הנחל ולא הרחק מהשפך, נתגלו שרידי עיר נמל. היא היתה עיר פלשתית ביסודה; שלמה המלך השתלט על האזור וניצל את המקום לפריקת העצים לשם העברתם לירושלים. הביטוי – “אני תרשיש” או “אניות תרשיש”, המופיע תכופות במקרא, מציין לדעת רבים טיפוס אניה לדוגמת ה־Indiaman הבריטית, אשר לא בהכרח הפליגה להודו בלבד.

הקולוניזציה הפיניקית וייסוד קרתגו    🔗

המסורת מייחסת לצור את ייסודן של תחנות המסחר והמושבות. הפיניקים חדרו גם ליוון עוד בתקופה הלוטה אגדות, כמסופר בין היתר אף על קאדמוס (Kadmos – קֶדֶם), שהביא את כתב האלפבית. בסוף האלף ה־2 לפנה“ס הם מצויים היו כבר באוטיקה (Utica – לימים נבנתה בסמוך לה קרתגו), מקום המעבר בין שני האגנות של הים התיכון והגיעו אל גדס (Gades – גדר) בדרומה של ספרד. לחיזוק מעמדם במעבר שבין סיציליה לתוניס נוסדה קרתגו (Carthago – קרת חדשה). בנוסף לאבטחת המעבר בין שני האגנות, עתידה המושבה החדשה להיות נקודת מפתח בשיט שלאורך החוף הצפון־אפריקאי. על פי המסורת, היא נוסדה ב־814 לפנה”ס בידי קבוצת בני צור, שנמלטה מהעיר בגלל סכסוכים בבית המלכות. בראשה עמדה דידו (Dido - Elissa, אליסה), שעזבה את צור אחר רצח בעלה בידי אחיה, פיגמאליון (Pygmalion). (דידו היתה נכדתו של אחי המלכה איזבל, אשת אחאב מלך ישראל והיא – בת אתבעל, מלך צור.) בימי ייסודה של קרתגו מלך ביהודה יואש, שהיה נכדה של עתליה, בת איזבל; בעוד המלכה המפורסמת היתה דודנית למוטון (Moton) – מלך צור, אבי דידו (אליסה). על אף הקירבה המשפחתית המכובדת של בית מלכות יהודה לזה של קרתגו, אין כל זכר לעיר המהוללה במקרא ובמסורת.

חבורת המייסדים הגיעה ליעדה דרך קפריסין. דידו ביקשה מבני המקום שטח אדמה, שניתן לכסותו בעור של שור. על פי מצוות דידו, חתכו הצורים את העור לרצועות צרות, עד שאלו הקיפו שטח מתאים להקמת ה“בורסה”, היא מצודת קרתגו. המשורר הרומאי המפורסם וירגיליוס (Vergilius) הפגיש בפואמה שלו את אבי הרומאים, איניאס (Aeneas) הנמלט מטרויה, עם מלכתה ומייסדתה של קרתגו, המעצמה הימית האדירה, אשר לימים נלחמה בה רומא לחיים ולמוות למשך למעלה ממאה שנים. לשווא ביקשה דידו מאיניאס, שיישאר בקרתגו ויהיה יחד עימה שליטה של העיר החדשה. איניאס יצא לדרכו על פי מצוות הגורל, כדי שצאצאיהם יתמודדו במאבק איתנים על השליטה בים התיכון. כמובן, היה עתיד זה נסתר מנגד עיני הזוג המאוהב, דידו ואיניאס. העיבוד האפי של נושא האגדה בידי משורר בימי הקיסר אוקטביאנוס אוגוסטוס (Octavianus Augustus) מבהיר את משמעות גודל הנצחון, שרומא זכתה בו זמן רב קודם לכן וזוהרו טרם עומעם. הראיות הארכיאולוגיות מאשרות פחות או יותר את התאריך המסורתי של ייסוד קרתגו. קרוב לוודאי, שריבוי האוכלוסין בצור ויצר ההרפתקנות למסעות בים הביאו את המתישבים לייסוד הקריה החדשה. בני המושבות החדשות לא התכוונו מלכתחילה להתבסס בעורף ועיניהם נותרו נעוצות יותר בים ובסחר משביבשה ובחקלאות.

הפיניקים חדרו לאגן המערבי של הים התיכון למען מתכות, ובעיקר כסף ובדיל. הם התקדמו בשני נתיבים: לאורך החוף של צפון־אפריקה ובנתיב של סיציליה-סרדיניה והאיים הבאליאריים. במקומות העגינה להצטיידות וללינה צצו במרוצת הזמן תחנות מסחר ומושבות. השרידים הפיניקיים הקדומים ביותר נתגלו באוטיקה ובקרתגו בצפון אפריקה ובמוטיה (Motya) במערבה של סיציליה. אלה הן נקודות בנתיבי המעבר בין שני אגנות הים התיכון. מושבות־בנות אלו היו בתחילתן תלויות בצור ולא כמתחרותיהן היווניות, שהיו עצמאיות מרגע היווסדן. הפיניקים ניסו ליישב את סיציליה כולה, אולם “משהחלו יוונים מרובים נוהרים לכאן בדרך הים, עזבו את מרבית יישוביהם והתרכזו במוטיה וסולואיס (Soloeis) ופאנורמוס (Panormos, בצפון־מערב סיציליה)… מפני שדרך הים מכאן לקארכדון (Karchedon - שמה היווני של קרתגו) היא הקצרה שבדרכים”.¹¹ הפיניקים היו מוכרים ליוונים כסוחרי מתכות ואריגים והתחרות ביניהם היתה חריפה למדי, מלווה מעשי שוד הדדיים. מאחר שספרות בשפה הפיניקית לא שרדה, נשארו בעינן הטענות והתלונות של היוונים בלבד. וכל ההמולה הזאת קמה למען השליטה בנתיבי השיט אל תרשיש.

הנחה סבירה היא, שתרשיש נוסדה בעת המהומות הגדולות של נדידות גויי הים. בשעה שחופי הים התיכון המזרחיים נרעדו־נרעשו, הגיעו לאיטליה מתיישבים מאסיה הקטנה הקרויים טירנים; חלקם המשיכו את המסע, באו אל ספרד וייסדו את טרטסוס (Tartessos) בדרומה של הארץ (1150 לפנה"ס). הים התיכון היה כמרקחה; קבוצות מעמים שונים תרו בו אחר מקומות התיישבות חדשה. הטירנים, המוכרים יותר בשם ארצם החדשה באיטליה – אטרוסקים, קיימו קשר ימי תכוף בין מערב למזרח, כשנתיבם עובר דרך סיציליה וסרדיניה ומשם לאטרוריה (Etruria) שבאיטליה מצד אחד, ודרך האיים הבאליארים (Balearis) לספרד – מצד אחר. המושבה האטרוסקית בספרד התפרסמה במהרה, וייסודה של גדס הפיניקית באותו אזור יכול היה לאזן את העדיפות האטרוסקית.

אם טארטסוס האטרוסקית היא תרשיש המקראית, ואין רבים מטילים ספק בכך, הרי לנו היריבות הראשונה על סחר המתכות מהאוקיאנוס האטלנטי.

מושבות פיניקיות נוספות בדרום־ספרד היו מאלאגה (Malaca – מלאכה?), שהתפרסמה על שימורי הדגים שלה, אבדרה (Abdera) וגו'. בעקבות הפיניקים באו אל תרשיש גם יוונים, כמסופר על ידי הירודוטוס: “הפוקאים (יוונים מאזור Phokaia שבאסיה הקטנה) האלה היו הראשונים בין היוונים אשר נסעו נסיעות רחוקות בים והמה אשר מצאו את הים האדריאטי ואת הטירני (מערבית לאיטליה) ואת איבריה (ספרד) ואת טרטסוס.”¹² לפוקאים מיוחס מתן הכינוי למצר הקושר את הים התיכון לאוקיאנוס האטלנטי – עמודי היראקלס (Herakles). “האגדה מספרת סיפור על כינוי זה: הרקולס (Hercules – הצורה הלטינית לשמו של הגיבור) בעצמו בקע את הגבעות אשר היו פעם מחוברות ברכס; וכך הכניס את האוקיאנוס המופרד בהר לכל מקום אשר היום מוצף במים רבים.”¹³

הסחר הימי ומושבות יוון במזרח    🔗

במאבק המשולש – יוונים, פיניקים ואטרוסקים – למען השליטה בנתיבי הים התיכון ולייסוד מושבות היה ליוונים יתרון גיאוגרפי מסוים. בסיס הפעולה שלהם קרוב יותר לאגן המערבי וגם לים השחור מאשר לפיניקים ולאטרוסקים. ריבוי האוכלוסין דחף את היוונים דחיפה חזקה להתפשטות קולוניאלית, בעוד שקרוב לוודאי – חסרו הפיניקים והאטרוסקים כוח אדם עודף. ועוד יתרון ליוונים: הפיניקים והאטרוסקים היו חשופים במולדת שלהם לתוקפנות אשור וזו החלישה את כוחם, ואילו היוונים – חיו ממנה והלאה, מערבית מאזור השפעתה.

ההתפשטות המואצת של היוונים החלה במאה ה־8 לפנה"ס, שלוש־מאות שנים קודם ההיסטוריה הכתובה שלהם. המסעות המחודשים פתחו בפניהם אופקים רחבים המבטיחים רווח הגון בחומר וברוח. אחד היישובים היווניים המפורסמים ביותר בחוף המזרחי של הים התיכון, בשפך האורונטס, היה אל־מינה, בקרבת פוסיידיון (Poseidion). היא נוסדה אחר מלחמת טרויה. קרוב לוודאי שגם מיקינים ישבו שם מקודם ועם חידוש הקולוניזציה באו יוונים חדשים בעקבות אבותיהם. אולם, משהגיעה לאזור השפעת אשור, הם התנגשו בה מכורח הנסיבות הגיאוגרפיות. העיר טארסוס (Tarsos) שבקיליקיה (Kilikia, לא טארטסוס שבספרד!) התמרדה בסנחריב, מלך אשור (705 לפנה"ס), והיוונים הגישו לה סיוע. המרד נכשל, העיר נהרסה עד היסוד והמקורות האשוריים מזכירים שהתחולל קרב ימי בין כוחות אשור ליוונים. לא היתה זאת תופעה בודדת וחד־פעמית, ששני העמים נפגשו בשדה המערכה. זמן קצר לפני פרשת טארסוס, התמרד שליטה היווני של אשקלון; על אף שעיר זאת שוכנת על חוף ים, לא ידוע על התנגשות ימית בין הצדדים היריבים. כנראה חסמה אשור את שאיפות ההתפשטות של היוונים, ועינה הבוחנת עקבה אחר תנועותיהם. חדירה יוונית רבת־ממדים לא באה למזרח, אלא בכוח זרועו של אלכסנדר הגדול מאות שנים לאחר מכן.

כאמור, התעשרו היוונים מסחרם עם המזרח, אבל הרכש היקר ביותר היה כתב האותיות, האלפבית; אניותיהם הביאו על סיפונן נכסי חומר ורוח במידה שווה. המעשה, שהאגדה היוונית מספרת על בואו של קאדמוס (קדם) ליוון, יכול היה להתרחש אי־פעם במאות ה־9–8 לפנה“ס בעקבות קשר הסוחרים היווניים במושבות עם עמי המזרח.¹⁴ מן הסתם, נשתכח (?) כתב ההברות המיקיני הכבד והמסורבל ויוון נשארה ללא יודעי קרוא וכתוב (?), עד אשר בא כתב האלפבית המזרחי. הכתב החדש, המופיע לראשונה על גבי אגרטלים בסוף המאה ה־8 לפנה”ס, איפשר להומירוס לאסוף, לחבר ולרשום את השירים על גבורי יוון האגדתיים של מלחמת טרויה ונדודי אודיסאוס (Odysseus). היכן למדו היוונים את הכתב החדש? בפוסיידיון (אל־מינה)? בטארסוס? הספקות הם מרובים ודבר אחד בלבד בטוח: הוא הגיע אל היוונים דרך נתיבי הים התיכון.

יחסי המטרופולין והמושבות בעולם היווני היו דומים לאלה, אשר נוצרו בין בריטניה למושבותיה בעת החדשה, כגון אוסטרליה, ניו־זילנד וכו'. המושבות זכו בעצמאות פוליטית; אורח חיים ותרבות שונים קמו בהן בעקבות המרחק והתנאים החומריים האחרים, מבלי שעצם השתייכותם לעם היווני ולשבט זה או אחר תשתנה.

הנתיב המקובל למערב עבר דרך האי קרקירה (Kerkyra – קורפו, Corfu), הנוח לשיט חופים לעבר איטליה וסיציליה. האניות יכלו לשוט במקביל לחופי יוון ודרום־איטליה ובייחוד אניות המשוטים. נתיבן של אניות סוחר, שהונעו בכוח הרוח, עבר דרך הים האיוני דרומית יותר, היישר אל יעדן. קורינתוס (Korinthos) היתה הראשונה, שהקימה את הקשר עם המערב, הרי היא הקרובה לקרקירה, תחנת המעבר בכיוון זה. במרוצת המאות 8–6 לפנה"ס נוסדו כ־30 מושבות בשיתופם של שבטי יוון העיקריים – איונים, דורים ואיולים. המושבות היו בדרך כלל הצלחה כלכלית, אולם לא רק הסחר, כי אם אף השאיפה לאדמה חקלאית, הניעה אותם לנטוש את אדמת הטרשים של המולדת. גילוי מצר מסינה בין איטליה לסיציליה איפשר קיצור נתיב למשייטים לארצם החדשה. עודף האוכלוסין והתהפוכות הפוליטיות הפנימיות בבית האיצו את התהליך, ובמהרה קמה גולה יוונית ענפה. בחירת המקומות החדשים היתה מטעמי אסטרטגיה וכלכלה: עמדה נוחה להגנה בחצי־אי או אי מול החוף, אדמה חקלאית טובה ויחס סביר של תושבי האזור. מכאן יוצא, כי רק חלק מהמושבות היו ערי מסחר, בעוד היתר – ביכרו את האדמה הטובה על המולדת החורגת.

מבט על מפת המושבות היווניות־פיניקיות יגלה דבר מוזר. הפיניקים, שמולדתם בחוף המזרחי של הים התיכון, תפסו את האגן המערבי בעיקר ואילו היוונים, שגרו מערבית מהם, התפרסו באגן המזרחי ורק במקומות מעטים מעבר לו. החלוקה, שהאסיאתים יושבים במערב והאירופים במזרח, גלויה לעין בסיציליה, אשר בפינתה הצפון־מערבית בלבד יכלו הפיניקים להאחז האחזות קבע ופינו את יישוביהם במזרחו של האי, משהגיעו המתיישבים היוונים. התפרסות זאת של שני העמים במרחבי הים התיכון נוצרה בניגוד לנתונים הגיאוגרפיים, הרי ישבו היוונים קרובים יותר למרכז והיה צפוי אפוא שהם יהיו אלה העוברים מערבה ולא מתחריהם הפיניקים. הפיכת הקערה על פיה באה, מן הסתם, עקב הבדלי האופי שבין שני העמים. הפיניקים היו שייטים נועזים ושואפי הרפתקאות; הם חלפו על פני היוונים ושטו אל פאתי המערב ואף עברו תכופות את עמודי מלקרת (היראקלס). היוונים העדיפו להשאר ים־תיכוניים בלבד.

אחדות מן המושבות היווניות דאז קיימות גם בימינו, כגון טאראס (Taras), היא טארנטו, וניאפוליס (Neapolis). בסיציליה נוסדה סיראקוסאי (Syrakusai), העיר הגדולה ביותר של העולם היווני (עד לייסודה של אלכסנדריה) ואקראגאס (Akragas), היא אגריג’נטו בחוף הדרומי. חלק מן המושבות נוסדו כבר על ידי מושבות, ומיישביהן לא מן המולדת באו. חופי דרום־איטליה וסיציליה נתמלאו עד כדי כך יישובים יווניים, שהיא נקראה יוון רבתי.

ההתיישבות היוונית חלשה על נתיב המעבר והעורק העיקרי, הוא מצר מסינה, אשר בגדתו הצפונית קמה רגיון (Rhegion – רג’יו כיום) ובדרומה – זנקלי (Zankle), ששמה הוסב לימים למסאנה (Messana). יוונים מעטים המשיכו דרכם מערבה מיוון רבתי. יוצאי פוקאיה (באסיה הקטנה) ייסדו ב־600 לפנה"ס לערך את מאסיליה (Massilia – מארסיי כיום), בקורסיקה הקימו את אלאליה (Alalia) וליד מאלאגה בדרום־ספרד את מאינאקה (Mainake).

בעת ובעונה אחת התפשטו היוונים צפונה ומזרחה גם כן. מושבות קמו בנתיב המוביל לעבר ים השיש והים השחור. המיישבת העיקרית של אזור הים השחור היתה העיר מילטוס (Miletos), עיר איונית בחוף הדרום־מערבי של אסיה הקטנה. שני המצרים, הליספונטוס ובוספורוס, יושבו משני צידיהם; המושבה הידועה בהן היתה ביזנטיון (Byzantion) הדורית בצפונו של הבוספורוס. כך הטילו היוונים את שליטתם על נתיב חיוני זה אל שוקי הדגנים של ארץ הסקיתים (דרום־מערב בריה"מ בימינו). המושבות מסביב לים השחור לא יצרו רצף טריטוריאלי לאורך חופיו ונשארו בגדר תחנות מסחר מבודדות.

המושבות הפיניקיות, לעומתן, התפרסו לאורך כל החוף הצפון־אפריקאי, מלוב אל מעבר לעמודי מלקרת, באיים הבאליאריים, בדרום ספרד, בסרדיניה ובמלטה. (הלשון של בני מלטה שומרת עד היום יסודות פיניקיים רבים.) הן חלשו על הנתיב המוביל במישרין אל האוקיאנוס האטלנטי.

משנתעצבה תמונת ההתיישבות הפיניקית והיוונית בים התיכון, הופיע השותף השלישי למאבק – האטרוסקים. עקב מקומם הגיאוגרפי בארצם החדשה, צפונית מרומא, היה כוחם פחות. האטרוסקים נדחקו הצידה ממרבית הנתיבים, אשר דרכם חצו אניות את הים התיכון לאורכו.

כאשר ההרפתקנים הנועזים תרו את מרחבי הים ויישבו ארצות חדשות, שינויים מרחיקי לכת התחוללו בחוף המזרחי. העיר־האם, צור “המעטירה” ו“כלילת היופי” כדברי הנביא, עברה תהפוכות רבות, אשר בסופן (671 לפנה"ס) נכנעה לאשור. עם אובדן עצמאותה ארע מפנה רב משמעות במערב: קרתגו החלישה את תלותה במטרופולין. גם היוונים לא טמנו ידם בצלחת. “יוון עשתה לה עושר רב… התקינה לה אניות ונאחזה יותר בים… קורינתוס יושבת על מצר (יבשתי) והיתה מאז ומתמיד עיר רוכלת… ואלה שבפנים פלופוניסוס ואלו שמחוצה לה היו באים במגע זה עם זה דרך ארצם של הקורינתים. וכך עשו להם הקורינתים עושר רב.”¹⁵ הם לחמו את הקדומה שבמלחמות האניות בין שתי פולייס המתוארת על ידי היסטוריון, והכנעת קרקירה ב־664 לפנה"ס היתה צעד מכריע לקראת השליטה בנתיב שלעבר איטליה הדרומית וסיציליה.

לא היה זה סכסוך ראשון של קרקירה עם העיר־האם שלה, והאי הוסיף לשמש משך ההיסטוריה היוונית סלע מחלוקת עקב מצבו הגיאוגרפי. לפיכך, אין זה מפתיע ביותר, שהקרב הימי הראשון, שנרשם בידי היסטוריון יווני, נערך ליד חופי קרקירה.

בעצם הימים הללו, עם עליית פסמתיך ה־1 לשלטון, התחדשה גם מצרים. ארץ זו היתה מפולגת ורדומה מאות שנים. הפרעה הנמרץ החייה את הקשר הימי עם סוריה, ואניות פיניקיות פקדו את הדלתא. הוא עודד גם התיישבות יוונים בארצו, מכיוון שאלה היו ספנים, חיילים וסוחרים. העסיק מתוכם שכירי חרב ואת הצי ארגן על פי מתכונת יוונית. שנות שלטונו (644–610 לפנה"ס) הם ימי פריחה לארץ היאור, בטרם נסחבה למערבולת הארועים של תקופת הכיבוש הפרסי.

הפריצה מתחומי הים התיכון    🔗

פחות משנות דור חלפו ממלחמת הקורינתים, כאשר אנייתו של איש סאמוס (Samos – אי בים האיגאי) ושמו קולאיוס (Kolaios) נסחפה ברוח, עברה את עמודי היראקלס ובמקום למצרים הגיעה אל תרשיש. בבואו לעיר המפורסמת ב־638 לפנה"ס הרוויחו הוא וחבורתו במסחרם יותר מאשר כל היוונים עד אז. בין שהקדימו הפוקאים את בני סאמוס בגילוי תרשיש ובין אם לאו, היה ייסוד מאסיליה בדרום גאליה (צרפת) משום רצון עז לחדור לתוך אזור האינטרס של הפיניקים והקרתגים, אשר קשריהם של אלה האחרונים נתהדקו והלכו עם האטרוסקים.

היומרות של מצרים גדלו מעבר לכוחה. פרעה נכו (610–595 לפנה"ס) התערב בהתמודדות שבין אשור ובבל והיכה את המלך יאשיהו בשדה מגידו. אולם, מאחר שלא עלה בידו להטות את מהלך הארועים כרצוי לו ומלך בבל פלש ליהודה וכבש את ירושלים (596 לפנה"ס), כמסופר במקרא (מל“ב כ”ד, ז), הפנה הוא את מרצו לעניני פנים. שנות מלכותו הלא־רבות של נכו הצטיינו במפעלים הקשורים בים, כעין פיצוי על אובדן היוקרה בסוריה־א"י. מפעילותו אפשר להסיק, שהטיב נכו להעריך את חולשת מצרים הנובעת ממצבה הגיאוגרפי, הכופה עליה היסגרות בתוך היבשה. על כן החליט לכרות תעלה המקשרת את הים התיכון אל הים האדום “ואשר דריוש הפרסי גמר אחרי־כן את חפירתה. אורכה נסיעה של ארבעה ימים וחפרוה ברוחב אשר שתי תלת־טוריות (אניות מונעות בשלוש שורות של משוטים) תעבורנה יחד בהתנועען בעזרת משוטיהן… בימי המלך נכו מתו מהמצרים החופרים אותה שתים־עשרה ריבוא. נכו הפסיק באמצע החפירה כי עצר בעדו אורקולום (נבואה) שניתן לו כי עובד ומכין הוא זאת לברברים (פרסים). ברברים קוראים המצרים לכל אלה אשר אינם מדברים בשפה זו אשר הם מדברים.”¹⁶ הסופר היווני דיודורוס מציין את דעת המהנדסים של פרעה, שסכנת הצפה אמורה לאיים על מצרים בגלל פני הים האדום הגבוהים מפני הדלתא, אם לא יחדלו מכריית התעלה.¹⁷ נכו הבין אפוא שגדולתה של מצרים תלויה בקשירת שני הימים לשם פיתוח הסחר עם ארצות הדרום העשירות בחומר גלם רב. שיקולי פרעה להפסקת כריית התעלה מזכירים לנו את גניזת תכנית החפירה בימי כיבוש נפוליון כ־2500 שנה מאוחר יותר.

על אף שמלאכה זו לא עלתה יפה, לא פחת מרצו של נכו. כוונתו לפרוץ מתחומי הים התיכון והתענינותו בארצות הדרום ממצבה הגיאוגרפי המיוחד של ארצו, שעודדוֹ לארגון מסע תגליות. ואלה הם דברי הירודוטוס: “לוב (אפריקה) נשקפת כמוקפת ים, מלבד במקום אשר היא גובלת באסיה (סיני). נכו מלך מצרים היה הראשון עד כמה שאנו יודעים אשר הראה זאת; אחר אשר חדל לחפור את התעלה הנמשכת מהנילוס אל מפרץ ערב (סואץ), שלח אנשים פיניקים באניות ושם עליהם לשוב בהפליגם דרך עמודי היראקלס ובאו למצרים וסיפרו את אשר לא נראה לי, אולי למישהו, כי בהפליגם סביב ללוב היתה להם השמש לימינם וככה נודעה היא (לוב) בראשונה.”¹⁸

מסע תגליות זה הקדים את מבצעו המפורסם של ואסקו דה־גאמה באלפיים שנה לערך. ועצם הדבר, שפקפק בו הירודוטוס לאמור – ראיית השמש לימינם של השטים במימי הדרום, משמשת הוכחה לכך, שאכן היתה אמת בפי הספנים הפיניקים. אם עברו את כף הדרום בחודש דצמבר, הם ראו את שמש צהרי היום כ־50 מעלות מהזנית, קרובה מאד לאופק הצפוני. עם זאת, אפשרי גם הסבר פשוט יותר: בעברם את כף התקווה הטובה פנו הגלאים לכיוון צפון ולכן זרחה להם השמש מימינם.

לשמע המסע הנועז באו הקרתגים וטענו, שאף הם מסוגלים להקיף את אפריקה בים, אולם על ההגשמה, הלכה למעשה, לא סיפר הירודוטוס דבר.

מי ששם נפשו בכפו ומשייט מהים התיכון לאוקיאנוס האטלנטי, הוא יגיע לעולם שונה לגמרי: במקום רוחות הבריזה הקבועות של חודשי הקיץ המעוררות גלים הוא ימצא שם נחשולי ים אדירים וערפל כבד, ויאבד מראה כל חוף בלב ים; על אף הקשיים והשוני היה השיט האטלנטי קדום מאד. באותו זמן לערך שפרעה נכו שלח את אנשיו לחקר חופי אפריקה ולהקפתה, הגיע אל תרשיש מידאקריטוס (Medakritos) הפוקאי ונתקבל שם בסבר פנים יפות. המלך הציג בפניו את אוצרותיו והזמין אותו ואת אנשי פמליתו להתיישב בעיר. כלום גילו להם בני תרשיש את סודות הסחר האטלנטי? מכל מקום, ציין סופר רומאי, פליניוס האנציקלופדיסט – מאות שנים רבות אחר המעשה – “שמידאקריטוס היה הראשון שייבא עופרת לבנה (בדיל) מאיי הבדיל”.¹⁹ אין להבין הרבה מן הידיעה הסתומה הזאת, והסופר התכוון – כנראה – לבריטניה וכי היווני קנה אפוא את המתכות מתרשיש והעבירן לשוקי הים התיכון. קשה לשער, כיצד נשתמר זכר העסקה משך כ־600 שנה. האם היתה משמעותה כה גדולה?

בסופה של המאה ה־7 ובתחילתה של ה־6 לפנה"ס נשתנה שוב המצב הבין־מעצמתי במזרח התיכון. על חורבות ננוה (בירת אשור) קמה בבל החדשה ואילו במצרים עלה לשלטון אפרייס (Apries) המכונה חפרע (ירמיהו, מ"ד ל). הלה הפעיל כבר צי במסעותיו לקדמת אסיה. צור, צידון, עמון ומואב התכוננו אז לשתף פעולה עם צדקיהו מלך יהודה נגד איומי בבל; אבל מצרים פעלה פתאום בניגוד למצופה. הצי המצרי תקף את הערים הפיניקיות, הנחית כוחות מן הים בצידון והכניע אחריה את כולן.²⁰ כיצד אפשר להסביר את הצעד המתמיה הזה, אשר – לכאורה – נוגד את האינטרסים של מצרים? מבצעים אלה של חפרע (אפרייס) אמורים היו להטות את שימת ליבו של נבוכדנאצר, מלך בבל החדשה, מן הדרום ולהפנותו לצפון ולהפריע לו בעורפו עם ההשתלטות על החוף הפיניקי. אם אכן זאת היתה מחשבתו של פרעה, ראוי הוא לתשבחות על כוונו להפחית את הלחץ על ירושלים באמצעות מבצע ימי ובעת ובעונה אחת להוות עוקץ תקוע בפיניקיה המזדקר לעבר רִבְלָה שבסוריה, מרכז המטה לניהול המלחמה נגד יהודה.

האיגוף הימי לא הועיל ליהודה, והנטיה הפוליטית הנפוצה אז בירושלים נתגלתה כ“משענת קנה רצוץ” על פי דברי ירמיהו. המבצעים הראוותניים ייגעו את מצרים, נידלדלו משאביה הכלכליים ולפרק זמן מוגבל בלבד נשארה היא הגבירה באגן המזרחי של הים התיכון.

שנה אחר חורבן ירושלים בא יום הפקודה של צור (585 לפנה"ס), בעלת הברית של ירושלים. על העיר הושם מצור וזה נמשך 13 שנה; לבסוף – הכירה צור בעליונות בבל, וקרתגו, המנהיגה של פיניקיה במערב, זכתה בעצמאות. בניגוד לארועים באמריקה הצפונית כ־2300 שנה מאוחר יותר, מתיישבי קרתגו מעולם לא התקוממו נגד עירם־מולדתם למען החירות הפוליטית שלהם.

המאבק במערב    🔗

בעצם אותם הימים שצור וירושלים נלחמו על חייהן, ניסו היוונים לסלק את מתחריהם הפיניקים מסיציליה. המולדת והפזורה הפיניקית עמדו אפוא בלחץ כפול: נבוכדנאצר במזרח והיוונים במערב. לפי מיטב ידיעותינו, לא היה כל תאום בין שני הכוחות הללו, אשר באו לערער את חוסנה של פיניקיה בים התיכון. בעלי הברית הפוטנציאליים טרם גילו את האפשרות הטמונה בים לשיתוף פעולה אסטרטגי נגד אויב משותף. אין כתחומו של הים המאפשר להעביר בנתיביו את הכוחות הרחק מחופי המולדת. ערעור מעמדם של הפיניקים בסיציליה המערבית או גירושם משם עשוי היה לשחרר את נתיבי השיט מערבה לעבר תרשיש והאוקיאנוס האטלנטי; זאת ועוד, אף בסרדיניה לא יכלו אז הפיניקים להחזיק מעמד, שכן נתיב השיט לאפריקה (קרתגו) עבר דרך מימי סיציליה. בדרומה של סיציליה הקימו היוונים את אקראגאס, שנחשבה העמדה הקדמית ביותר נגד הפיניקים, ומיד עם הקמתה פלשו כוחות יווניים נוספים מהאיים רודוס וקנידוס (Knidos, Rhodos) בראשותו של פנטאתלוס (Pentathlos) וייסדו את ליליבאום (Lilybaeum) בחוף המערבי (580 לפנה"ס). ייסוד עיר זו היווה איום חמור ביותר על ההתישבות הפיניקית, כי היא חלשה על הנתיב למוטיה, היישוב המערבי הקיצוני בסיציליה. (חשיבותה האסטרטגית של זו האחרונה הוכחה בעליל, כשהקרתגים – הבעלים החדשים של ליליבאום – נלחמו ברומא, מאות שנים לאחר מכן, למען השליטה בים התיכון.) הפיניקים הצליחו לסכל נסיון זה של היוונים בסיוע תושבים מקומיים; העיר החדשה נהרסה והמתיישבים, שתוחלתם נכזבה, נמלטו על נפשם ומצאו להם מקלט באי ליפארה (Lipara), צפונית־מזרחית לסיציליה, והתמסרו לשוד ימי.

הפוקאים ישבו במאסיליה, פנטאתלוס וחבורתו בליפארה; נוצר אפוא מצב חדש נגד עיני האטרוסקים: הם נסגרו בים הטירני מצפון ומדרום. לא נותר להם אלא לכרות ברית הגנה עם קרתגו, מנהיגת הפיניקים במערב, וזו הבינה כי אם תאבד לה סיציליה, יחלשו היוונים על המערב.

במערבו של הים התיכון נוצר מצב כדלקמן: קרתגו התבססה בצפון אפריקה, בסרדיניה ובאיים הבאליאריים. היוונים נטשו את דרום ספרד, קורסיקה וסרדיניה, אבל נאחזו בדרום גאליה (צרפת) וצפון־מזרח ספרד. את כיבוש סיציליה לא השלימו מעולם, ולאחר כשלון פנתטאתלוס נשארו הפיניקים רק אדוני צפון־מערב האי בעזרת קרתגו. האטרוסקים התחזקו עקב קרבתם לבית המלכות של רומא הצעירה. על אף השפעת התרבות היוונית על האטרוסקים, היו האינטרסים הפוליטיים שלהם שונים ולאחר שהקימו להם צי, מצאו שותפים למאבק בקרתגים.

המאבק במזרח    🔗

זמן רב חשבו היוונים, שארועי המזרח התיכון אינם מענינם, אבל לא כך נתעצבו פני הדברים. נבוכדנאצר – מלכה הגדול של בבל החדשה – עשה עליהם רושם עז. בימיו החלו מספרים על הגנים התלויים של סמיראמיס (Semiramis) ועל יתר הניסים והנפלאות של הכרך הענקי – בבל. הם שמעו על נפילתה של צור, אולם ספק אם ידעו על ירושלים וחורבנה. ההיסטוריון הירודוטוס, שרשם את דבריו כמאה שנים לאחר מכן, לא הזכיר את היהודים במפורש.

בעלי הברית של בבל בהחרבת אשור היו המדים והפרסים, שני עמים מאיראן. הם נועדו להיות בעתיד הלא־רחוק אויביהם העיקריים של היוונים ולתפוס את מרכז בימת האירועים. קיאקסארס (Kyaxares), מלך מדי, הרחיב את שלטונו באסיה הקטנה עד הנהר האליס (Halys), גבולה של ממלכת לוד. בגבולה המערבי של לוד, בחוף הים האיגאי, ישבו הקולוניות היווניות זה מאות בשנים. קיקסארס התנגש בלודים לקרב מכריע והנה – החשיך פתאום היום בשל ליקוי חמה (28 במאי 585 לפנה"ס). הצדדים היריבים נפעמו עד כדי כך מהתופעה, שחדלו ממלחמתם. ליוונים היה מגע עקיף לענין: הפילוסוף, איש מדעי הטבע ממילטוס – תאלס (Thales), חישב את מועד המאורע השמימי בדיוק של שנה. אין כל ספק, שבני הקולוניות ליוו את ההתרחשויות הללו במזרח בערנות רבה.

את השלום שבעקבות ליקוי החמה ניצלה לוד לכיבוש הערים היווניות. זו אחר זו נפלו המושבות בידי קרויסוס (Kroisos) מלך לוד (560–546 לפנה"ס), ורק מילטוס מילטה את נפשה מגורל אחיותיה, הודות לחומותיה האדירות. לוד הרחיבה אפוא את גבולה במערב עד הים האיגאי. עושרו של קרויסוס היה לשם דבר בתקופה העתיקה. (יוחסה לו הנהגת המטבעות של זהב טהור וכסף על פי שיעור קבוע.) קרויסוס הרהיב עוז ותכנון גם את כיבוש האיים בים האיגאי. בני האיים חייכו בוודאי למשמע הגיגים מעין אלה באמרם – מלך לוד הפליג נגדם בצי, כמוהו כהתקפת פרשים מהאיים האיגאיים על לוד (כשהים מפריד ביניהם). ממלכת לוד המשתרעת ברמת אנאטוליה חסרה צי ולא היה בכוחה לאיים על יוון שמעבר לאסיה הקטנה. שאיפות ההתפשטות חייבות היו לשנות כיוון ולקרויסוס נראה, שהעת הגיעה לכך. מלך מדי מוגר ועל כסאו עלה כורש הפרסי מבית אכאימנס (Achaimenes). חילופין אלה בממלכה האיראנית נראו כהזדמנות מתאימה לעשיית חשבון עם השכנים. אולם, פלישת קרויסוס לפרס נכשלה, הוא נאלץ להיסוג במהרה ואף בירת ממלכתו, סארדיס (Sardeis), נפלה בידי כורש (546 לפנה"ס).

בין בצדק ובין אם לאו, זכה קרויסוס לאהדת היוונים ונעשה דמות מיתולוגית נערצה. הוא היה תלמידו של סולון (Solon), המחוקק המהולל של אתונה, ונהג כמנהגי יוון באורח חייו. היוונים סלחו לו על כוונתו לכבוש את המושבות וחמלו על מר גורלו משנפל בשבי. כורש גזר את דינו למוות על מוקד, אולם החכמה שקנה הוא אצל סולון הצילה אותו מייסוריו; ועוד הוסיפו ואמרו היוונים – למעשה, עזר האל אפולון (Apollon). זה שלח פתאום עננים כבדים לשמים הבהירים, ניתך מטר עז, שכיבה את להבות המוקד המיתמרות.

כך ייפתה האגדה היוונית את קיצו של חלום כיבושים מעבר לים.

 

פרק ג': תחילת המבט הים־תיכוני    🔗

במאה ה־6 לפנה"ס עמד לקום ביוון האירופית כוח חדש, הוא אתונה (Athenai). כוח פוליטי וצבאי חדש זה עתיד להתייצב משך דורות בראש המדינות היווניות. מסגרתה הפוליטית של אתונה, כמקובל בעולם היווני, היתה הפוליס. נהוג לתרגם מושג זה לשפות של ימינו בשם עיר־מדינה, אם כי היתה הפוליס יותר מאשר עיר ושונה מן המדינה. היא יותר מעיר אחת, כי בתחומיה מצויים לעיתים שטחים נרחבים למדי, כגון אטיקה (Attika) המהווה חלק בלתי נפרד של הפוליס אתונה; היא שונה מן המדינות כפי שאלה מוכרות לנו בתקופה העתיקה ולא כל שכן בחדשה. שטחי הפוליס היו קטנים בהיקפם ואין להשוותה אפילו למדינה קטנה כמו לוּד שבאסיה הקטנה, או לממלכה הענקית כממלכת פרס. מספר אזרחיה בעלי הזכויות אינו עולה על אי־אלו אלפים ורק לשלוש פולייס היו במרוצת הזמן יותר מ־20,000 אזרחים: סירקוסאי ואקראגאס בסיציליה ואתונה באטיקה. הפוליס היא ביתו של האזרח, רוב תושביה הם בני שבטו ובה מצוי גם המרכז הפולחני הדתי. להסברת הפירוד הפנימי ביוון אין די בגורם הגיאוגרפי לאמור, ארץ יוון היא מבותרת הרים ועקב קשיי התעבורה והקשר בין אזוריה השונים קמו בה יחידות פוליטיות נפרדות. יש ויש ארצות רבות בעולם, אשר מבנה הקרקע שלהן לא גרם התפצלות פוליטית פנימית. לא כן ביוון. הים משתרע שם כמעט מכל עבר, ומשהתמחו בני ארץ זו במלאכת הספנות והשיט והרחיבו את שלטון הפוליס אף מעבר לים, לא אבו אלה לשנות את המבנה והמסגרת שלה גם בימי עליית מולדתם לגדולה. קיימים נימוקים היסטוריים, גיאוגרפיים וכלכליים, אשר הובהרו כבר די הצורך ופעמים הרבה, אולם הנימוק החשוב מבין כולם וגם הפשוט ביותר הוא, כי זוהי הדרך שהיוונים העדיפו לחיות בה. (על כן מוטב לא לתרגם את המונח היווני, אלא להשאירו בלשונו המקורית וכן גם לציין את צורת הריבוי: פולייס, poleis.) השתייכותו של האזרח אל הפוליס שלו ושעור התערותו בחייה אינם דומים כלל לאותו יחס, שידוע ומוכר לנו מתולדות מדינות אחרות. רגשי ההשתייכות לפוליס עלו לאין ערוך על המודעות היוונית, והפאטריוטיות הכלל־יוונית (הלינית) איחדה את הפולייס היווניות רק לעיתים נדירות ביותר משך תולדותיה של יוון העתיקה.

אתונה לא היתה מפורסמת בתקופה המיקינית. בשעה שבמאות הראשונות של האלף הראשון לפנה"ס השיגה ספארטה עליונות בחצי האי פלופוניסוס, היתה אתונה בעלת כוח מדרגה שניה או שלישית בקרב הפולייס היווניות. אולם כבר בתולדותיה הקדומות ניתן להבחין בשלבי התפתחות האמורים לרמוז על עתידה המפואר. עוד בימי המיתולוגיה הערפיליים צירף המלך תיסאוס (Theseus) את כל אטיקה לעיר “ומינה מועצה אחת ובית־ועד אחד. ומאחר שכולם נשאו לה מעכשיו מיסים, נעשתה עיר גדולה, כשהנחילה תיסאוס לבאים אחריו”.²¹ איחודו הפוליטי של חצי אי אטיקה נתן את הדחיפה להתפתחותה של אתונה. אטיקה פונה לכיוון דרומי־מזרחי ושלוחה לתוך הים. נמליה מתחברים עם המזרח באמצעות שרשרת איים המגיעים עד איוניה וקאריה (Karia) שבאסיה הקטנה, והאי אייגינה (Aigina) במפרץ הסארוני (Saronikos) מהווה חוליה מקשרת עם פלופוניסוס. מכיוון שאטיקה היתה עשירה ופוריה, במכרותיה כרו כסף ועופרת וביערותיה כרתו עצים לבנין אניות, יכלה אתונה לקום כמרכז היוונים הפזורים באיי הים האיגאי ובאסיה הקטנה.

מבנה השלטון והמשטר הקדום של אתונה לא היה שונה מהמקובל ביתר מדינות יוון לאמור – מלך, מועצה ואסיפת עם. המלך היה מקור הסמכות, המועצה (אריאופאגוס - Areopagos, היושבת על גבעת אל המלחמה, ארס - Ares) מייעצת למלך, ואילו לאסיפת העם נותר תפקיד זעום מאד של מתן אישור להצעות אשר הובאו בפניה. לימים, נסתלקה המלוכה ללא זעזועים יתרים ובמקומה בא שלטון אצולה, מעין רפובליקה אריסטוקראטית. בנסיבות אלה עלתה קרנו של האריאופאגוס הבוחר את הארכונים (Archon), שהם מושלי המדינה. עליית האצולה לשלטון הפחיתה עוד יתר את כוחה של אסיפת העם.

התפתחותה הכלכלית, ובעיקר השימוש במטבע במקום סחר חליפין, גרמו שינויים ביחסי החברה, והקיטוב המעמדי דרש התערבות חוקתית. היה זה המחוקק סולון (594 לפנה"ס), אשר ניגש לפתרון הבעיות ונדמה, כי זה גם השם ההיסטורי האמיתי הראשון בדברי ימי אתונה. הוא נבחר לארכון, וכשליט המדינה הקל על הלוֹוים והגן על האיכרים הזעירים, אבל לא פתר עדיין את הבעיות העיקריות; וכל עוד רק המיר סולון את עקרון המוצא בעקרון הרכוש, טרם הוקמה דמוקרטיה כלל ועיקר, אבל נפתחו האפשרויות לפעילות כלכלית. סולון נתן דעתו לכך, שאין האדמה יכולה עוד לפרנס את האוכלוסיה. על כן החל לעודד סחר חוץ ותעשיה, טבע מטבעות והסדיר מידות ומשקלות. המעמד הנמוך קיבל מקום וייצוג באסיפת העם, בצבא ובבית המשפט. לא שונתה מהות המשטר באתונה, אלא נעשה נסיון בלבד לפתור את הבעיות הכלכליות והחברתיות של המדינה כלומר, גם להגן במידת האפשר על דלת העם מפני עושק משווע.

תיקונים אלה דחפו את הפוליס לקראת דרך חדשה, אל עבר הים. בני אתונה נעשו סוחרים פעילים מאד.

התקנות של סולון לא העבירו מן העולם את ניגודי האינטרסים של המעמדות, אולם ניתנה האפשרות לכלל האזרחים להשתתף במאבקיה של הפוליס. אחר הסתלקותו של סולון החלה אתונה לנהוג כמנהג ספארטה, והתערבה בעניני פולייס אחרות. השאלה הראשונה השנויה במחלוקת היתה השליטה במצר קורינתוס (מצר יבשתי), שהוא המעבר לפלופוניסוס והפתח לסחר עם המערב. בתחילה כבשו האתונאים את סאלאמיס (Salamis) ובראשם עמד פייסיסטראטוס (Peisistratos).

סולון נהג בדרך של פשרות, ולפיכך זכה לתמיכת המעמד הבינוני בלבד; חסרי הכל טרם נושעו, וזהו הרקע לעליית הטיראנוס (רודן) לשלטון באתונה, שנועד למלא את תקוות העשוקים. כך נתחברו שלטון היחיד ושאיפות לדמוקרטיה יחדיו, כבתקופה המודרנית. פייסיסטראטוס הקים את הטיראניה הראשונה באתונה, החליש את מעמד האצולה וחילק אדמות לנאמניו מקרב הכפריים, שנעשו איכרים עצמאיים. ימי שלטון היחיד שלו היו מלאי תהפוכות. הוא לא ביטל את תקנות סולון, אלא פיתח אותן והתוצאה היתה, שמוסדות השלטון, כולל האריאופאגוס, הפסידו את השפעתם לעומת כוחו של הטיראנוס. ערעור מעמד האצולה התבטא, בין היתר, בתחילתו של מבנה פוליטי חדש המבוסס על עקרון גיאוגרפי ולא מעמדי. העם חולק על פי מחוזות הקרויים נאוקראריות (naukraria). בראש כל נאוקראריה עמד הנאוקרארוס כלומר, אפוטרופוס האניה; הטלת מיסים לשם בנית אניות החלה להיות באתונה הדאגה המרכזית. ההתפשטות אל מעבר לאטיקה דרשה אניות שעלו כסף רב יותר מאשר ציודו של חייל רגלי. פייסיסטראטוס סבר, שעל אתונה לבצר את מעמדה תחילה באטיקה ולאחר מכן בחוף הצפון־מזרחי של חצי האי הבאלקני, בחופי מאקדוניה (Makedonia) ובמצרי ההליספונטוס והבוספורוס. אספקת דגן לאוכלוסיה המתרבה יכולה להגיע רק מאזורי הים השחור, ואבטחת נתיב ההובלה אמורה להיות שאלה חיוני ביותר. אלה הם צעדיה הראשונים של אתונה השוכנת במקום גיאוגרפי מרכזי של העולם היווני.

התחרות עם קרתגו וראשית האיום הפרסי    🔗

בשעה שלב העולם היווני החל מתעצם, נחרדו ונזדעזעו השוליים. היוונים המזרחיים עמדו מול הפרסים והמערביים נגד הפיניקים והאטרוסקים. במזרחו ובמערבו של מרחבי אותו ים הוכרחו היוונים להתייצב כנגד עמים וצבאות, שהם אסיאתים במוצאם. מכיוון שקרתגו התכוונה להתפשט מאפריקה עד גאליה ומספרד על איטליה, יועדה אפוא לסיציליה עמדה מרכזית, כשהאטרוסקים הם בעלי ברית לקרתגו. לשם הגנת נתיבי השיט צריכה היתה קרתגו להחזיק בידיה את האיים קורסיקה וסרדיניה, ודבר זה הוסיף וליבה את גילויי האיבה בין יוונים לפיניקים, המתחרים על השליטה באורחות האגן המערבי של הים התיכון. למעשה, לא פסקה פעילות האיבה מאז אניות שני עמים אלו החל שטות בימים, כי מטבע בריאתו של כל אינטרס מסחרי היא דחיקת רגלי המתחרה. עשרות שנים לא רבות עברו מאז ימי הרפתקאותיו של פנטאתלוס (580 לפנה"ס), כשאנשיו התיישבו בליפארה והתמסרו לשוד ימי הנחשב כענף מסחרי בים. ישיבתם באי זה, צפונה מסיציליה, היתה לשנינה בעיני האטרוסקים, שראו בה חדירה לאזורם. התנגשויות רבות התרחשו בין כל אלה השואפים להחזיק בידיהם את האגן המערבי ולא היוונים בלבד היו היוזמים בכך. ידוע, למשל, על נסיון חדירה קרתגית לסיציליה בהנהגת השליט מלכוס (מלך?), שנלחם שם שנים רבות ללא הישגים ניכרים, ויורשיו המשיכו בנסיונות השתלטות גם באיים אחרים של האגן המערבי. זכרו של מאבק זה נשתמר עד ימינו בשמו של הנמל הידוע פורט מאהון (Port Mahon – מאגו)²² באי מינורקה (Minorca). התחוללו עוד התנגשויות רבות אחרות, אבל רובן ככולן נסתרות עוד מנגד עינינו.

משנפלה ממלכת לוּד בידי כורש ב־546 לפנה"ס, נפל איתה גם החיץ המפריד בין פרס לאיוניה בחופי אסיה הקטנה המערבית. סארדיס, בירת לוּד לשעבר, נעשתה המרכז המנהלי האזורי הקרוב ביותר ליוונים, בעוד המרכז הממלכתי שכן אי־שם במרחקים האינסופיים של אסיה. היוונים מיאנו להענות לפנית כורש לתמוך בו במלחמתו נגד קרויסוס, ולאחר שנסיונות האיחוד של הפולייס היווניות עלו בתוהו, כבש שר הצבא הפרסי, הרפאגוס (Harpagos), את כולן אחת־אחת. מדינות המולדת לא נקפו אצבע, ומן הסתם לא תפסו את גודל הסכנה ואת ממדיה הענקיים של פרס. אף אנשי ספארטה המיליטנטית “השיבו את פני המלאכים האיונים ריקם; אבל בכל זאת, שלחו אנשים באניה בעלת חמישים משוטים, כאשר חושב אני, למען חקור בדבר הענינים שבין כורש והיוונים… [ובבואם לפוקאיה]²³ שלחו את הנכבד מהם… כי יודיע לכורש את החלטת הלאקידימונים (ספארטאנים), כי לא ישלח ידו בכל עיר אשר על אדמת יוון, כי הם לא יתנו לו לעשות זאת (הדגשה שלי – מ"ש)… שאל כורש – ככה מספרים – את היוונים שהיו עימו, אנשי לאקידימוניה מה הם וכמה מספרם, כי ידברו עימו דברים כאלה? בשמעו דבריהם אמר אל המלאך מספארטה: ‘מעולם לא פחדתי פחד מפני אנשים, שיש להם בתוך עירם מקום מיוחד אשר יתאספו שמה לרמות איש את רעהו בשבועות (כלומר, עסקו בתגרנות); איתם, רק אם אשאר בחיים, יהיה לדבר לא על צרות האיונים, כי אם על שלהם’.”²⁴ הסיפור כולו כעין בדיחה משעשעת על שעור אי־התמצאות היוונים מחד גיסא ועל אופי התפיסה הפרסית בדבר ערכו של המסחר מאידך גיסא, שכורש לעג ובז לו. תושבי פוקאיה לא היו מוכנים להשתעבד, הם הערימו על הפרסים והצליחו להימלט אל קורסיקה; שם היתה עירם, שנוסדה עשרים שנה קודם לכן והרי היא אלאליה. אולם לא כולם היו מוכנים לחיות הרחק מעירם־מולדתם וחזרו אל ביתם. מכל הערים רק מילטוס הוסיפה לשמור על חרותה, כבימי קרויסוס.

ובאגן המערבי – נעשה האזור במהרה שדה התנגשות מחדש והפעם, מיוזמה אטרוסקית־קרתגית משותפת. לצערנו, קצרה היריעה על תאור הקרב הימי (535 לפנה"ס). העילה לשיתוף הפעולה היתה, “כי פשטו (הפוקאים) על כל שכניהם לשלול שלל, התחברו ויצאו למלחמה נגדם הטירסינים (אטרוסקים) והקרחידונים (קרתגים), כל עם בשישים אניות. גם הפוקאים הושיבו גם הם את אנשיהם באניות, שישים במספר, ויצאו נגדם אל הים הנקרא סרדוני (הים סביב סרדיניה), ובהתנגחם בקרב ים נחלו הפוקאים נצחון ותבוסה, כי ארבעים אניות אבדו להם, ובעשרים הנשארות אי אפשר היה להשתמש בהן, כי חרטומיהן (אילי הניגוח) נשברו. לכן הפליגו לאלאליה, לקחו את טפם ואת נשיהם ואת כל רכושם, כמה שהאניות יכלו לשאת ועזבו את קורסיקה והפליגו לרגיון.”²⁵ למרבה הצער, קצר ביותר התאור על הקרב הימי הראשון, שנרשם בידי ההיסטוריון. מתוך הספקות המרובים לגבי מהלכו ראוי לציון מיוחד – החרטומים השבורים, שאמורים לרמוז בכך, כי איל הניגוח לא היה חלק בלתי־נפרד של האניה, אלא הותאם למקומו בלבד. אולם, אם היו אילי הניגוח מורכבים במקצועיות כה דלה, כיצד הוטבעו האניות האטרוסקיות והקרתגיות? הירודוטוס נשאר חייב בתשובה.

מבחינת משמעותו ההיסטורית של הקרב הימי במימי אלאליה מתעוררת פעם נוספת שאלת תאום העמדות בין מזרח למערב: הממלכה הפרסית מכאן וקרתגו מכאן, כשהאויב המשותף, היוונים, מצוי באמצע. הים מגשר על פני המרחקים, וטווח הפעולה הדיפלומטית והצבאית יכול היה להתארך ולהתרחב לאין ערוך יותר מאשר היו מאפשרים זאת מכשולי היבשה בממדים כאלה.

עלייתו של כורש חוללה שינויים רבים באזור הים התיכון, במישרין ובעקיפין כאחד. בסמוך לכיבוש בבל הוא קרא דרור לגולים היהודים (538 לפנה"ס) וחלקם שבו הביתה לארץ יהודה ההררית, במרחק־מה מחוף הים; ובקצה השני, מעבר לעמודי מלקרת, נהרסה תרשיש שנים מעטות לאחר מכן. מסעות טארטסוס של הפוקאים לא יכלו עוד להימשך אחר קרב אלאליה. השליטה עברה לידי הקרתגים. אלאליה יכולה להחשב כעין מבוא לשורה ארוכה של התנגשויות בין יוונים לבארבארים (קרתגים, אטרוסקים, פרסים) במשך המאה ה־5 לפנה"ס. קרוב ליובל שנים החזיקו בידיהם הפוקאים את נתיבי האגן המערבי, מאז נפילת צור בידי בבל החדשה עד התנגשות הדמים במימי קורסיקה. קרתגו התייצבה במערב כיורשתה של צור, והיא המשיכה את המסורת הפיניקית של הצרת צעדי היוונים אל מקורות המתכת היקרה המבוקשת בספרד – הכסף. קרוב לוודאי, שקרתגו החריבה את תרשיש, לאחר שזו קיימה קשרים הדוקים מדי – לדעתה – עם היוונים. על אף שפיניקיה נכנעה לפרס, נדמה, שהיא הזדהתה עימה, ואפשר לראות בקרתגו – למרות עצמאותה ואי־תלותה במולדת – כעין מייצגת את האינטרס של המזרח בפאתי המערב של הים התיכון, כשהאויב המשותף הם היוונים בכל מושבותיהם. מן הסתם, חל שינוי יסודי בראייה, שהיא בעלת היקף החובק את הים כולו למרות המרחקים של אלפי מילין.

כל עוד היה האגן המערבי, על נתיביו הרבים, שדה להתנגשויות רצופות־כמעט בין היוונים לבארבארים, נחשב הים האיגאי כעין ים יווני פנימי. הוא לא נשלט מעולם בידי מעצמה מזרחית כלשהי. החדירה הפרסית, המלווה בעזרה פיניקית, לחופיה המערביים של אסיה הקטנה קירבה אויב חדש אל סף ביתן של הפולייס המתנצחות ביניהן עד קץ. אולם הים האיגאי היה לא רק ים יווני פנימי, אלא גם נתיב אספקת הדגן מהים השחור. אתונה הבחינה זה מכבר בחיוניות של הקמת בסיסים לאבטחת הנתיב וראתה בבסיסים נקודות אסטרטגיות חשובת. פולייס ימיות אחרות הסתפקו בהשגחה על מימיהן הקרובים אליהן בלבד ללא כל נסיון להרחיב את שליטתן על הים האיגאי כולו.

מבין המדינות הקטנות של הים האיגאי נעשתה סאמוס חריגה בהחלט, משעלה בה לשלטון הטיראנוס פוליקראטס (Polykrates, 533–522 לפנה"ס). הלה הקים צי של מאה אניות, והשפעתו חדרה והגיעה אף לאזור השליטה הפרסית באסיה הקטנה. מצרים, אשר חששה זה מכבר מפני פלישה פרסית, קיוותה לראות בפוליקראטס בעל ברית פעיל נגד כנבוזי, מלך פרס. בניגוד למצופה וכמעט ברגע האחרון נמלך הטיראנוס בדעתו ובמקום לעזור לפרעה פסמתיך ה־3, שלח הוא את ציו לשרות כנבוזי. אולם הצי של סאמוס לא מילא את שליחות; אנשיו התקוממו ברודן ובמקום לתקוף את מצרים, הם עלו על סאמוס למיגור אדונם מהשלטון. ב־525 לפנה"ס ירד כנבוזי בראש צבאותיו, היכה ליד פלוסיון (Pelusion) את כוחות פסמתיך ה־3 וכך שם קץ לעצמאות מצרים. היא נעשתה ארץ כיבוש פרסי וכוחה הימי, שעמד להתחדש בימי הפרעונים האחרונים, נעלם מהאגן המזרחי של הים התיכון.

עם השתלטות פרס על אסיה הקטנה וכניעת הפולייס היווניות בחופה המערבי, עמדה המעצמה המזרחית על שפת הים האיגאי. על השנים האחרונות של המאה ה־6 לפנה"ס מציין הירודוטוס: “פוליקראטס הוא הראשון בין היוונים, אשר אנחנו יודעים כי שאף לשלטון בים, מלבד מינוס מקנוסוס ומלבד מי שמשל אולי לפניו על הים. בתקופה הנקראת אנושית (כלומר לא תקופת הגיבורים האגדתיים) הראשון הוא פוליקראטס, אשר היו לו תקוות רבות למשול על איוניה והאיים”.²⁶ מכל מקום, נפל בחלקו של הטיראנוס גורל מר מאד. הוא נלכד בידי מושל סארדיס הפרסי והוקע על עץ.

פוליקראטס רצה לכונן את שלטונו בים, אבל הים לימד אותו לקח, כי אין האדם יכול להימלט מגורלו. למעשה, לא פוליקראטס בגד באמאסיס (Amasis – קודמו של פסמתיך ה־3) וביורשו; הוא עבר לצד הפרסים לאחר שמצרים פנתה לו עורף. כאשר שמע אמאסיס, כיצד מצליח הטיראנוס בכל אשר פונה, כתב אליו מכתב לאמור: “התבונן בדעתך וכאשר תמצא חפץ יקר לך ביותר ואבידתו תעציב את לבך יותר מכל דבר, את זה תשליך… ואם לא, יבואו עליך מהיום והלאה הצלחה ואסון חליפות; המצא לך תרופה, באופן אשר הראיתי לך.” ואכן, “היה לו חותם, אשר נשא על ידו, משובץ זהב, עשוי מאבן ברקת… כאשר מצא כי זה טוב הוא להשליך, ויעש ככה: אניה בעלת חמישים משוטים מילא אנשים וירד אל תוכה וציווה להפליג אל לב הים וכאשר היה רחוק מהאי הסיר את החותם לעיני כל הנוסעים והשליך אותו לתוך הים”. לא עברו אלא ימים מעטים בלבד והנה דייג בא והביא דג גדול במתנה לטיראנוס. “והעבדים, בנתחם את הדג לנתחים, מצאו בבטנו את טבעתו של פוליקראטס.” כשמסרו לו את הטבעת “הכיר, כי הדבר מאת אלהים הוא ויכתוב בספר (מכתב) ככל אשר עשה וככל אשר קרהו ומה שכתב שלח למצרים. וכאשר קרא אמאסיס את האגרת, אשר באה מאת פוליקראטס, הכיר, כי אין ביכולת בן־אדם להציל את רעהו מהגורל המיועד לבוא עליו, וכי סופו של פוליקראטס יהיה לא טוב, יען מצליח הוא בכל דבר, עד אשר הוא מוצא את אשר הוא משליך, לכן שלח אליו מלאך לסאמוס להודיעו, כי מבטל הוא את הרעוּת”.²⁷

אליבא דאמת, לשניהם לא צלחה דרכם: נגוז שלטון פוליקראטס על הים. בים האיגאי נתעצב כוח ימי חדש בשרות פרס המורכב מאיונים, איולים, פיניקים וקפריסאים. משכבש כנבוזי את מצרים, הוא קבע שלוש משימות: כיבוש קרתגו, הרחבת גבול מצרים בדרום וחדירה לנאות המדבר סיווה בלוב. המחשבה על כיבוש קרתגו דרך הים מעידה על ראייה בהיקף ים־תיכוני, שכן אין בים גבולות וחזיתות, אלא נתיבים בלבד הנמתחים על פניו ללא כל מכשול ומעצור, אם יידע האדם לנצלם. על כן “ציווה (כנבוזי), כי בעת ההיא יפליג חיל הים לקרתגו, אך הפיניקים אמרו, כי לא יעשו זאת. הם אסורים על ידי שבועות חמורות, ולא יעשו עוול לצאת למלחמה על בניהם הם. ויען כי הפיניקים לא רצו, לא היו הנשארים (היוונים) די חזקים למלחמה. וככה נמלטו הקרתגים מעבדות הפרסים, כי כנבוזי לא רצה לצאת בזרוע נגד הפיניקים, יען כי הם באו מרצונם תחת עול הפרסים וכל חיל המלחמה היה זקוק להם. גם אנשי קפריסין באו מרצונם תחת עול הפרסים ונלחמו במצרים”.²⁸

 

פרק ד': משנת העוצמה הימית של אתונה    🔗

היתה זאת תכנית נפל של כנבוזי לנסות ולאלץ את הפיניקים לעלות על קרתגו ולכבשה; הרי היו הם שארי בשר לבני עיר זו. המלך הפרסי עלול היה להפסיד את נאמנותן של ערי החוף בסוריה־א"י, אשר העניקו לו את עיקר ציו. נגוז אפוא החלום הים־תיכוני המקיף, עד אשר חזר שנית בימי קסרקסס (Xerxes), מלך פרס, בשיתוף הפיניקים וקרתגו.

עם עלות דריוש לשלטון נמשכה מדיניות ההתפשטות של פרס. כורש הכניע את חופי הים התיכון במזרחו, כנבוזי כבש את מצרים בדרום, לדריוש נותר לדאוג לצפון. פרס לא יכלה להחזיק בידיה את חוף הים האיגאי המאוכלס יוונים, בלתי אם יאובטח האגף הצפוני באירופה לאמור, תראקיה (Thrakia). לפיכך, יצא דריוש לדרך ב־516 לפנה"ס אחר הכנות מרובות, את הבוספורוס חצה עם צבאו על גבי גשר סירות, שבנה מהנדס יווני, איש סאמוס. צי יווני ליווה ואיבטח את המסע לאורך חופי הים השחור עד שפך הדנובה. מפאת הסכנה של התערבות הסקיתים (Skythai), שמעבר לדנובה, לצד התראקים הנלחמים נגד הפולש, נאלץ דריוש להמשיך במסעו, לחצות את הנהר ולחדור לארצם. גם במבצע חציית הדנובה סייעו היוונים לדריוש. הם הקימו גשר סירות גם כאן וצבא פרס פלש לסקיתיה. לאחר שהמלך הסתבך בהתנגשויות זעירות יתר על המידה ולא עמד בלוח הזמנים שהוסכם עליו עם שומרי הגשר היוונים, התכוון חלק מהם לעזוב ולהפליג לביתם. מפקדי משמר הגשר ונאמניהם מאסיה הקטנה שלטו בעריהם בחסד הפרסים, ועובדה זו נחשבה כנימוק משכנע בפי המתנגדים לפירוק הגשר. דריוש חזר לגשר באיחור־מה, כשבידיו הישגים דלים. הוא לא יכול עוד לשוב בנתיב הקודם, כי היה זה חסום עקב מרידת ביזנטיון שעל גדת הבוספורוס, לכן נאלץ לחזור דרך ההליספונטוס. מפאת כבודו המחולל של המלך נשלח צבא נוסף, וזה הטיל מחדש את מרות פרס על תראקיה וגם מאקדוניה חויבה להכיר בעליונות דריוש, יחד עם אי־אלו איים בצפון הים האיגאי. אם כן, השיג המסע, בסופו של דבר, את מטרתו האסטרטגית העיקרית והיא אבטחת האגף הצפוני. לא ניתן עוד היום לקבוע, כלום היתה זאת תכנית אסטרטגית מחושבת מראש, רכישת בסיס לחדירה עתידית ליוון, או פעלה כאן יד המקרה בלבד ויצר ההרפתקנות של המלך להוסיף ולהרחיב את תחומי ממלכתו.

תמורות במערב הים התיכון    🔗

כאשר עמדה הממלכה הפרסית האדירה נחלצת ופושטת את זרועותיה לחבק ולנפץ את יוון, עמדה איטליה על פרשת דרכים. חבל ארץ הקרוי איטליה כלל בתקופה הקדומה את מרכזו ודרומו של חצי האי. הרי האפנינים חוצים אותו מצפון לדרום. הרים אלה אינם מותירים שפלות רחבות אלא במערב בלבד ובמזרח הם מגיעים עד לים כמעט. אין באיטליה נהרות גדולים הטובים לשיט, החופים אינם מפורצים ואין בה נמלים רבים הנוחים למעגן אניות. אולם, עקב מיקומו הגיאוגרפי של חצי האי, במרכזו של הים התיכון, נועדה איטליה להיות ארץ מעבר לחילופי סחורות ותרבויות. בדרומה של איטליה קמה יוון רבתי בעקבות ההגירה ממזרח, כשבמרכזה, בשפלת אטרוריה, התיישבו האטרוסקים. שני העמים האלה עסקו בשיט ובמסחר, בעוד יתר העמים – בחקלאות.

בגבול לאטיום (Latium) ואטרוריה, כ־25 ק“מ מזרחה משפך הנהר טיבריס (Tiberis), נוסדה העיר רומא, ב־753 לפנה”ס על פי האגדה. בקרבת העיר, שנבנתה על שבע גבעות, היה מקום מעבר נוח בנהר אשר היה מתאים לשיט מהשפך עד הלום. על פי האגדה שלטו ברומא תחילה שבעה מלכים. אחרון המלכים, טארקוויניוס “הגאה” (Tarquinius Superbus) שייתכן כי היה אטרוסקי במוצאו, הודח משלטונו ב־509 לפנה"ס.

רומא ישבה דחוקה ותקועה בינות שני עמים יורדי ים, האטרוסקים – בעלי ברית הקרתגים – מצפון והיוונים של יוון רבתי מדרום. כלום שני העמים לא שמו לב, כיצד עיר־מדינה זו מתעצמת והולכת? בעת האמורה היא השתלטה כבר על רובו של חבל לאטיום, ארץ הלאטינים. בדרך כלל ידועים הרומאים כעם חקלאים חרוץ, מסור כולו לעבודת האדמה ואשר הכיר את הים והגיע לידי מגע במישרין עימו רק כעבור יותר ממאתיים שנה, במלחמתו הגדולה עם קרתגו. נסתבר, כי דעה מקובלת זאת מוטעית מיסודה. מסמך, שמצוטט בעיקרי דבריו ע“י ההיסטוריון פוליביוס,²⁹ מעיד אחרת: קרבת הים דרבנה את הרומאים כבר בימים קדומים אלה של תולדותיהם לרדת לגליו ולהסתכן בתחום לא להם, כביכול. קרה הדבר בשנה הראשונה של הרפובליקה הרומאית (509 לפנה"ס), בימי הקונסולים (שליטים נבחרים) הראשונים, עת חתמו קרתגו ורומא על חוזה ביניהן, 28 שנים לפני המסע של קסרקסס ליוון (480 לפנה"ס).³⁰ בעקבות חוזה זה באו נוספים המוכיחים זהות אינטרסים בטרם ההתנגשות הגדולה. לשון הטכסט הלאטיני המקורי התיישנה כבר בימי פוליביוס (מאה 2 לפנה"ס) ואף המומחים בני דורו אך בקושי יכלו להבהירו. מכל מקום, ציין פוליביוס, כי הוא “מפרסם את החוזה בתרגום מהימן ביותר”. בהתאם לחוזה בין שני הצדדים ובעלי הברית שלהם, לא ישוטו הרומאים מערבית ל”כף היפה" (Cape Farina של ימינו, צפונית לקרתגו). והיה אם סערה או אויב יאלצו לעשות אותם כן, אסור יהיה להם לסחור שם, ותוך חמישה ימים מאז בואם יחויבו לצאת ולהפליג מהאזור. מותר יהיה לרומאים לקנות חומרים לתיקון כלי השיט ואת כל הדרוש להקרבת קרבן. לא תהיה כל מניעה לרומאים לסחור עם יתר אזורי אפריקה וסרדיניה, אם העיסקה תיערך בנוכחות סופר או שליח של ממשלת קרתגו. כמו כן, יוכלו הם לסחור בסיציליה הקרתגית, (כלומר, המערבית) ובקרתגו עצמה. כנגד זה, הסכימו הקרתגים לא לתקוף ערים לאטיניות הכפופות לרומא, והיה אם יכבשו איזו עיר לאטינית, היא תוחזר אליה מיד ונאסר על הקרתגים לבנות מבצרים בלאטיום. תנאי החוזה, שנכרת בשלב כה מוקדם של תולדות רומא, מרמזים על הכרה הדדית של אינטרסי הצדדים. הקרתגים עמדו על זכותם לכוון את הסחר ולהרחיק מחופי צפון אפריקה ומחלקו המערבי הקיצוני של הים התיכון כלי שיט זרים. לעומת זאת, מעונינת היתה רומא להשיג הכרה בזכויותיה בלאטיום, שנכבשה מהאטרוסקים.

מרוח החוזה מסתבר, שהקרתגים הבחינו בין אניות סוחר לאניות מלחמה. הקרתגים איפשרו לרומאים לסחור באזורים אחדים תוך תנאים מסוימים, אבל, על פי הרישא של החוזה, הם הטילו הגבלות על אניות המלחמה. מכאן יוצא, שהיה כבר לרומאים כוח ימי כלשהו, אשר רצוי היה לחשוש מפניו והופרכה אפוא אותה אימרה, שיוחסה לקצין קרתגי בימי ראשית המלחמה הגדולה, כי “הרומאים לא העזו אף לרחוץ את ידיהם בים, כשביטלו את ידידותם עם קרתגו השליטה בימים”.³¹ ללא ספק, היה כוחה הימי של רומא חלש מזה של העמים יורדי הים הוותיקים שסובבו אותה.

לאחר ביטול המלוכה והקמת הרפובליקה היתה רומא טרודה זמן מרובה בהטלת שלטונה על עמי איטליה כלומר, עיקר שימת ליבה הופנתה למטרות יבשתיות וכך גם נתעצבה דמותה בתודעת הדורות כפוליס יבשתית, אשר כעבור זמן (במאה ה־3 לפנה"ס) נקלעה פתאום למערבולת הגדולה של ניגודי אינטרסים עם קרתגו.

אתונה – גבירת הים האיגאי    🔗

כאשר רומא כוננה את שלטון הרפובליקה, אניותיה פרשו כבר את מפרשיהן וגם ציה המלחמתי נתגלה לעיני הקרתגים, עשתה אתונה את צעדה הגדול לקראת הדמוקרטיה. לאחר מות פייסיסטראטוס נחשבה היא לאחת הערים החשובות ביותר ביוון. גדולתה נבעה, בין היתר, גם מהתיקונים החוקתיים שלה. לאחר תבוסת שלטון האצולה, שנהנה מסיוע ספארטה, בא המחוקק קלייסתנס (Kleisthenes) והמשיך בפיתוח החוקתי. הוא ביסס את המשטר באתונה על שוויון פוליטי של כל האזרחים ושיתופם בניהול המדינה. המסגרות הקודמות התרוקנו מתוכנן הממשי והחדשות נוסדו על פי העיקרון של ייצוג באמצעות מוסדות נבחרים. מסגרות החלוקה החדשה של כלל האוכלוסין תוקנו באופן כזה, שבני כל המעמדות החברתיים היו מיוצגים בהן ללא כל אפליה וזכויות יתר. משטר החופש הוא יסוד מוסד לגדולה, טען הירודוטוס: “האתונאים שגשגו אפוא ככה… שחופש הדיבור הוא דבר מצוין, הלא בעת אשר טיראנים רדו באתונאים, לא הצטיינו מעולם במלחמה על שכניהם מסביב להם, ואם נשתחררו מהטיראנים, נעשו הם הראשונים ועלו על כולם.”³² כך יצאה אתונה עם פרסום תיקוני החוקה של קלייסתנס (502 לפנה"ס) לדרך התהילה.

מסמך אחר, שחשיבותו אינה נופלת מזו של תיקוני קלייסתנס, חובר בשליש האחרון של המאה ה־5 לפנה"ס והוא “חוקת האתונאים”. יש הטוענים, כי היא מיוחסת לסופר וההיסטוריון קסנופון. על אף שהחיבור מבוסס על לקח היסטורי מסוים, יועיל ביותר להקדים את הבהרתו ולהעמיד בראשית אותם הארועים, אשר – למעשה – משמשי לו רקע להסקת מסקנות וללקח ואשר כוחם יפה לעד.

“חוקת האתונאים” מבהירה את עיקר מהותה של הדמוקרטיה האתונאית ובמרכזה מובלטת עוצמת הפוליס בים, שהיא יסוד ובת־לוויה למשטר זה.

העוצמה הימית בכלל, ושל אתונה בפרט, נבחנת בחוקה מכמה היבטים. המשטר הדמוקרטי מעניק יתרונות למעמדות הנמוכים, שכן נעשה איוש האניות מתוכם. “הם נותנים את הכוח לעיר, הרבה יותר מכבדי הנשק, מן האצילים ומבני הטובים.” אף לעבדים שפר גורלם בדמוקרטיה האתונאית ושיפור מעמדם מסתבר מתוך זה, ש“במקום שיש בו כוח ימי, הכרח הוא שהעבדים יעבדו בשכר ויטלו את שכרם ויתירו להם להתהלך חופשיים.”

החברה החקלאית נהגה מתמיד בהבחנה ובאפליה מעמדית, ואילו מדינת סוחרים ובעלי מלאכה היתה טעונה משטר של אזרחים חופשיים ויוזמה חופשית. “לפיכך, הושוו עבדים לבני חורין, גרים לאזרחי העיר, לפי שהמדינה זקוקה לגרים על שום רוב האומנויות ועל שום הצי… עקב עיסוקם המסחרי, מטיבים האתונאים לחתור במשוט ונעשים קברניטים טובים בין בצי הסוחר ובין בצי המלחמתי.”

ניתוח מצבו הגיאוגרפי של העולם היווני מציג את אתונה כמדינה בעלת עוצמה ימית המסוגלת לקיים שליטה בים האיגאי הזרוע איים רבים. “החוקה” מבהירה, כי נוח יותר לקבץ כוחות ביבשה ולהתקומם מאשר לעשות כן בים, מכיוון שהפוליס השולטת בנתיבי הים מסוגלת לחנוק באיבה כל יוזמה מעין זו; ומה גם, אפילו בלי התערבות צבאית במישרין אפשר לנתק באמצעות יחידות צי ולהרעיב כל אי המהווה מוקד לריכוז כוחות עוינים.

השליטה בנתיבי הים היא איום בפועל לשיבוש דרכי הסחר של האויב, “שהרי אין עיר בעולם, שאינה מוציאה (מייצאת) ומביאה (מייבאת); וזאת לא תוכל לעשות, אם לא תציית לשליט הים”.

הניידות הקלה של הכוחות הימיים מאפשרת לא פעם ברירה חופשית בין לתקוף במקום ובזמן הרצויים ובין לנתק מגע ולהסתלק מהזירה לאמור, “כשיקרב האויב, ירדו לאניות ויתרחקו. ויקל הדבר לעושים זאת מאלה החשים לעזרה ביבשה.” את הרעיון המודרני, כביכול, שהצי הוא העמדה הקדמית ביותר של המדינה, הגו כבר באתונה ו“החוקה” ניסחה בבירור, כיצד מדינה בעלת צי מסוגלת להושיט את זרועה הרחק מן הבית. החיל היבשתי מוגבל לאין ערוך יותר לנוע למרחקים מכפי שהצי מסוגל תוך בחירת המקום המתאים להפעלת כוחותיו.

מדינה ימית איננה חשופה לסבלות פגעי הטבע; היא יכולה לייבא כל סחורה כאוות נפשה. “לא כל הארצות נפגעות בבת־אחת וכך מגיע היבול לשליטי־הים מארצות השובע”. צי סוחר יביא אף מותרות ארצות נכר: סיציליה, איטליה, קפריסין, מצרים, לוד, פונטוס (Pontos, הים השחור) ופילופוניסוס. קשרי סחר ותרבות הולכים שלובי זרוע. למדינה השליטה בים יש ברירה לשבש את היצוא של מדינות אחרות ואף למנוע את ההובלה הימית שלהן בכלל, ומכאן – “אף שאיננו מוציאים דבר מן האדמה, יש לנו הכול מכוח הים”. כלליותה של טענה זו מחוזקת עוד יותר, כי “אין מדינה שמצויים בה… גם עצים, גם פשתן, אלא במקום שיש פשתן בשפע, שם הארץ חשופה וחסרת עצים; וכן אין ברזל ונחושת במדינה אחת, אלא חומר אחד במדינה זו וחומר אחר במדינה זו”.

סחר חוץ ועוצמה ימית הם מכלול אחד; כוח הצי קם לשם הבטחת הסחר ושגשוגו.

עוצמה ואסטרטגיה ימית מותנות בתנאי טבע בסיסיים, כגון מיקומה של המדינה באי או בחצי אי. לדעת המחבר, עדיף המיקום הגיאוגרפי באי. אלמלא שכנה אטיקה בחצי אי, “אויביהם לא היו דורכים על אדמתם” של האתונאים. המצב הגיאוגרפי האינסולארי טומן בחובו מעלות רבות, ומכיוון שאתונה שוכנת בחצי אי אטיקה ואיננה נהנית מכל היתרונות האסטרטגיים של אי, הפקידו האתונאים – לימים – את רכושם באיים האיגאיים, “שכן בוטחים (האתונאים) בשלטונם בים…”.³³

על פי המשנה של “חוקת האתונאים” אלה היו מרכיבי העוצמה הימית של אתונה: המיקום הגיאוגרפי, המשטר הדמוקרטי, הצי המלחמתי וצי הסוחר. חצי האי אטיקה ובראשו אתונה תפסו מקום מרכזי בעולם היווני, ועל אף שאטיקה אינה נהנית מהיתרון המירבי של מצב גיאוגרפי אינסולארי, הצליחה היא לשפוך את שליטתה על הים האיגאי זרוע האיים. אתונה נתמלאה אנשים זרים והמשטר הדמוקרטי בפוליס העניק אפשרויות ליוזמה חופשית לכל המעמדות. יוזמה חופשית וסחר ימי דרשו פיתוח צי מלחמתי וחיזוקו, כדי למלא את התפקיד שהוטל עליו בנסיבות החדשות – הבטחת הסחר בין המטרופולין (העיר האם) לרחבי התפוצה היוונית במערב ובמזרח.

 

פרק ה': כלי שיט ולוחמים    🔗

הים התיכון הוא סגור יבשות, במירב אזוריו אין כלי השיט נאלץ להרחיק שוט מחופי יבשת, חצי־אי או אי. השיט התפתח אפוא תוך תנאים גיאוגרפיים־פיסיים מעין אלה, שיורד הים יכול לסמוך תמיד על קרבת יבשה. על אף הוודאות הבטוחה כמעט, שאניות הסוחר הראשונות היו מונעות במשוטים, התפתח במהרה הטיפוס המתאים והמקובל ביותר והוא אנית המפרש עמוקת השוקע. עם זאת, הוסיפו עוד אניות המשוטים להוביל סחורות, שכן בחודשי השיט בים התיכון, אפריל-אוקטובר, רבים הם ימי דממת הרוח, אשר בהם אין להניע כלי שיט אלא בכוח המשוטים בלבד. אנית המשוטים מסוגלת להחיש מהירותה למשך זמן מוגבל והיא נופלת מאנית המפרש עקב מוגבלותה בכושר ההובלה. אנשי צוות וחותרים תופסים כל חלקה טובה באנית המשוטים, עד אשר אף אספקה אין היא מסוגלת לשאת עימה, אלא ליום־יומיים לכל היותר, ולא נותר די מקום למשא. טיפוס אנית המשא התפתח כבר במאות הראשונות של האלף ה־1 לפנה"ס. גופה עמוק־שוקע ועגלגל, והיא מצוידת במעטה המורכב מתורן אחד ועליו מונף מפרש אחד עם החיבל לתפעולו. צורה כללית זו של אנית המשא נשתמרה מימות התקופה העתיקה עד לחדשה. כמובן, היה כלי שיט זה נתון לשבט ולחסד בידי הרוחות, כי המפרש הרוחבי היחיד (שנפרש לרוחבה של האניה) לא איפשר לנצל לתנועה אלא רוח גב בלבד. אנית המשא מסוגלת היתה בתנאי רוח מתאימים להינתק מקרבת החופים עד כדי חציית הים התיכון בכיוון צפון-דרום או לשוט באזורים המרוחקים מכל פיסת יבשה.

כנגד אנית המשא, היתה אנית המשוטים כלי השיט המתאים ביותר לתנאים הגיאוגרפיים־פיסיים והאקלימיים של ים זה. לכן הוסיפו אניות המשוטים לשוט בים התיכון אלפי שנים, וספק אם עברו מאתיים שנה מאז העלמן המוחלט ממימיו התכולים. ההתמדה וכושר החיות מוסברים הן בתכונת האניה והן בתנאים החיצוניים של הים התיכון כאמור לעיל. אנית המשוטים הים־תיכונית הוסיפה אפוא למלא את יעודה הקרבי עוד מאות בשנים, גם לאחר חדירת אנית המפרשים הצפונית מאזורי האוקיאנוס האטלנטי.

הלוחמה הים־תיכונית שונה במהותה מזו אשר התפתחה באוקיאנוס האטלנטי מתחילת העת החדשה. זו היתה מעין לוחמה אמפיבית, אשר בה שעור התלות ביבשה חשוב כמוהו כמגע עם הצי העוין עצמו. אנית משוטים אינה מסוגלת לשהות בלב ים לזמן ממושך מטעמי לוגיסטיקה, ולכן היא לא יכלה גם להטיל הסגר לאורך ימים. הטלת הסגר היא אחד התפקידים החשובים של הצי; עדיף לרתק צי עוין לבסיסו לאבטחת הנתיבים מאשר להסתכן בהתנגשות חזיתית, כי הבסה מוחלטת של האויב בים היא פרי נסיון ממושך בדרך כלל וקשה לביצוע. כדי להשיג הכרעה ללא עוררין, צריך צי אניות המשוטים לכבוש את בסיסי האויב, אולם יכולת השהייה המוגבלת שלו בים ואופיו המשתנה של הים לפי העונות היו בעוכריו. לפיכך, נשאר הצי, לרוב, קשור לחוף לשם השגת ציוד ואספקה וזו מגבלה אסטרטגית רצינית. לשם כך ליווה את אניות המשוטים צי אניות משא אדיר כדי לאפשר לו לפעול הרחק מבסיסו. בטרם הומצא אבק השריפה והופעל מטח הדופן משורות התותחים, גברה אנית המשוטים הזריזה ובעלת יכולת התמרון על אויביה על ידי העברת צוות פשיטה על סיפון כלי השיט העוין וכיבושו. אפשרויות אחרות היו: ניגוח ושבירת משוטים בשיטת שיוט לאורך דופן האויב, העלאת אניתו באש, הפעלת כלי קלע, כידונים וקשתות, ודחיקה אל החוף או אל מעברי מים צרים. ללוחמה מעין זו היתה אנית המשוטים מתאימה באורח בלעדי.

מטרת הצי היא לאבטח את נתיבי הסחר. ספק רב הוא, אם אנית המשוטים מסוגלת היתה מעצם טבעה לאבטח את נתיבי הסחר, בין על ידי סילוקו המוחלט של האויב מן הים ובין על ידי הפגנת נוכחות וסיור בלתי־פוסק לשמירתם מפניו. בהיותה קשורה לחוף, הוגבל טווח פעולתה, לבד אם לוותה באניות משא אל חופים אחרים לשם הפעלתה שם. מכאן יוצא, שהיכולת הטקטית של אנית המשוטים בקרב עומדת בניגוד למוגבלותה בביצוע התפקידים האסטרטגיים!

אניות הסוחר של הים התיכון שטו בעידן הארוך של אניות המשוטים בבטחה יתרה יחסית מזו שאחיותיהן באוקיאנוסים בעידן אניות המלחמה הרב־תרניות; אלו האחרונות היו בלתי־מוגבלות בתנועותיהן וירו באויב לשיבוש נתיבי הסחר או לאבטחתם. אופיו של כלי השיט המלחמתי הכתיב את שעור השליטה בים.

בראשית האלף ה־1 לפנה"ס החלו מתפתחות האמנות והטכניקה של השיט בים התיכון; כעבור מאות שנים לא־רבות השיגו את שיאן, ולאחר מכן לא השתנו עוד עקרונית כלי השיט כאלפיים שנה ויותר. השיט בים התיכון בתקופה העתיקה התנהל – בדרך כלל – בשעות היום ובחודשי הקיץ. את מיקום האניה קבעו על פי סימנים בחוף לאור היום, ובלילות נסתייעו יורדי הים בגרמי השמיים. בחודשים אפריל-אוקטובר אין מתחוללות סערות בים, השמים אינם מעוננים והאופק אינו מכוסה ערפילים. השייטים הטיבו להכיר את הזרמים והרוחות. מקובל היה, כי לעת ערב נוחתים אנשי הצוות בחוף לשם הכנת ארוחה חמה, הצטיידות ומנוחה בעיקר – למען השגת מים, אשר לא ידעו לאחסנם לימים רבים.

גיבורי הומירוס השיטו כלי שיט פשוטים. ישבו בהם 10–20 חותרים בכל צד והם הסיעו את הספינה בעת דממת רוח ובשעת התנגשות עם האויב. משנשבה רוח מתאימה ולאנשי הצוות לא היתה צפויה היתקלות בכוח עוין, הם פרשו את המפרש הרוחבי והניחו לו לעשות את המלאכה. בכלי שיט מעין אלה נוהלו מסעי השוד ופשיטות הפתע על חופים זרים.

התפתחות בלוחמה הימית    🔗

הופעת האיל בחרטום האניה נחשבה משמעותית ושימושה הכתיב טקטיקה מהפכנית. האיל עשה את האניה לכלי נשק אמיתי. באניה המצוידת באיל חרטום חייבים החותרים לא רק להניע את כלי השיט, אלא אף לתמרן אותו לעמדת ניגוח היעילה ביותר. תוצאת הניגוח יכלה להיות הטבעת אנית האויב או הסבת נזק מעין זה, שהיא לא תצלח עוד להשתתף במערכה. הטבעת האניה או הוצאתה מכלל שימוש במהלומת האיל הביסה את האויב, שכן אין האדם יכול לפעול בים ללא כלי שיט. כך נעשתה האניה המצוידת באיל חרטום לא רק אמצעי הובלה ללוחמים, אלא כלי נשק ממש המסוגל להשמיד את האויב, או לכל הפחות ליטול ממנו כל אפשרות להשתתף בהתמודדות.

מכיוון שמעשה הניגוח דורש מיומנות ותרגול רב, ניתן להגיד – גם על פי התרשמות מדברי הסופרים של יוון ורומא – שבהתמודדויות הימיות מעטות יותר הפעמים, בהן הפעילו את אילי החרטום להשמדת אויב, משאולי יכלו לעשות כן.

לפיכך, השיטה “הישנה” של פשיטה על סיפון אנית האויב נשארה אמצעי בדוק למעלה מאלפיים שנה, עד תחילת המאה הקודמת לאמור, גם בתקופה שתותחי הדופן רעמו כבר ומילאו את גיזרת ההתמודדות עשן ופיח, נהגו לשלוח צוות השתלטות (boarding party) ללכידת האויב. אופיו של הים אילץ את האדם להיות שמרן יותר בתחומו, וההתקדמות הטכנולוגית נוצלה בו מתמיד תוך היסוס־מה; רק במאה ה־20 התחוללו שינויים מרחיקי לכת מעין אלה העשויים לשנות מוסכמות וזירת המערכה הימית לא תהיה עוד דומה לזו, אשר רגילים היינו לראותה עד כה.

איל החרטום לבש ופשט צורה; הוא בלט מהסנטר (נקודת המפגש של קנה החרטום עם השדרית) ולהגברת כוח ההבקעה צופה ציפוי נחושת. עד מהרה נסתבר, כי איל הנגיחה המהווה המשך של פסיסי הלזבזת (לוחות דופן עבים במיוחד, הנמשכים לאורכה של האניה – wales) מעביר את המאמצים הנוצרים עקב הניגוח אל הגוף כולו, וסכנת הינזקות האניה התוקפת פחותה. מראהו לא היה אחיד; עיצבוהו תחילה כעין דורבן מפוצר להגדלת כוח ההרס, או שיוו לו דמות של ראש חיה אימתני מטעמי השפעה פסיכולוגית בוודאי. באניה המצוידת באיל חרטום נמצאו גם חיילי צי, אשר תפקידם היה למנוע את לכידת כלי השיט שלהם בכדום (אונקל לכידה) ולהרתיע את התוקף בהטלת כידונים וחניתות. יוונים ופיניקים כאחד הצטיינו בהפעלת האיל בקרב ימי, אם כי נדמה, שאף הם לעיתים נדירות בלבד הצליחו לתמרן לשם ביצוע מוצלח של החבטה. לחיילי הצי נשאר אפוא תפקיד נכבד משך כל תולדות התמודדות הציים בים התיכון.

טיפוס אנית משוטים, שהתפתח באותם הימים הוא אנית החמישים – פנטקונטורוס (pentekontoros), אשר לה עשרים וארבעה משוטים בכל דופן ונוספו עליהם עוד שני משוטי ההגה. הפנטקונטורוס היתה אנית מערכה כבדה, שהתאימה להתנגשות בקרב וגם להובלת משא ואנשים. אניה זו שרתה את היוונים מאות רבות של שנים. החותרים הושבו באניה אחד־אחד לכל משוט ובטור אחד לכל צד. עם הגדלת כלי השיט נתהווה צורך לתגבר את כוח ההנעה לאמור, להוסיף חותרים העשויים גם להחיש את המהירות ולשפר את כושר התמרון. לקדמונים היו טענות רבות בלאו הכי על כושר השיט של אנית החמישים בשל האורך והכובד שלה, ולכן התחכמו הפיניקים וחילקו את טור החותרים הארוך לשני טורים: התחתון הוצב למטה ממפלס הסיפון בכדי לגונן עליהם מפגיעות האויב, והמשוטים סודרו בצורת זיג־זג, שלא יתנגשו זה בזה בשעת החתירה. כך נולדה הדו־טורית. דמותה הראשונה נודעה לנו מתבליט בארמונו של המלך האשורי סנחריב (700 לפנה"ס). תבליט זה מוכיח למעלה מכל ספק, שהאניה היא פיניקית, הרי האשורים לא היו יורדי ים וגם צי לא היה להם. הפיניקים, שהיו כפופים למרותם תקופה ממושכת, הם שעשו את כל מעשיהם בים.

בעקבות התפתחות נוספת נוצרה התלת־טורית, אשר נעשתה במאה ה־5 לפנה"ס אנית המלחמה הסטנדרטית. היום אין לדעת עוד בוודאות, למי מבין עמי האזור זכות ראשונים בבנית התלת־טורית, לפיניקים או ליוונים. המסורות הן שונות והדעות חלוקות. על פי תוקידידס, היו הראשונים בני קורינתוס, אשר בנו תלת־טוריות ביוון.³⁴ במצרים בנה פרעה נכה אניות מעין אלה, אולם אין ידוע, אם על פי דגם פיניקי או יווני. סוג חדש זה של אנית מלחמה נועד לפתור את הדרישה למהירות גדולה יותר ולהגברה יתרה של מהלומת הניגוח. כלי השיט האמור איננו דו־טורית שנוסף לה טור חותרים שלישי, אלא תלת־טורית מלכתחילה. אדריכלי האניה החדשה שינו את המבנה המקובל עד אז על ידי התקנת מִלְבָרִית (outrigger), הבולטת מן הלזבזת ומתמשכת לאורכה והיא שימשה כמשענת למשוטי הטור העליון. שינוי זה הגדיל את צוות תופסי המשוט וייעל את תנועת האניה במילוי תפקידיה הקרביים. המתבונן בתלת־טורית יראה שלושה טורים של פתחי משוטים הקבועים אלכסונית, זה מתחת לזה. אם כן, אוישה אנית הקרב החדשה בשלושה טורי חותרים הישובים במדורג בשלושה מפלסים. בתלת־טורית הונף מפרש רוחבי גדל־מידות עם כל חלקי החיבל ההכרחיים באמצע האניה, ובחרטומה – מעין מפרש חלוץ (ארטמון - artemon), שנסתייעו בו השייטים בעת מעבר בתעלות ובמפרצים.

התלת־טוריות היו מטיפוסים שונים; לא הרי אניה יוונית כפיניקית או מצרית. השוני הוא לרוב במבנה, גובה הדפנות והסיפון. זה האחרון התמשך לאורך האניה באמצע ולפרקים לאורך דפנותיה. התלת־טוריות הפיניקיות חסרו מלברית, וטור החותרים העליון ישב אפוא מהצד הפנימי ללזבזת ומשוטיו נשענים עליה ישירות. לא היה קיים תקן אחיד בקרב העמים לגבי מספר החיילים המוצבים על הסיפון. אגב, מספר החיילים בתלת־טורית עשוי היה לרמוז על הטקטיקה, אשר בה עתיד הפיקוד לנקוט: ניגוח או הנחתת כוחות פשיטה על סיפון אנית האויב.

 

פרק ו': מרד האיונים    🔗

המלחמה הראשונה, שתולדותיה רשומות בפירוט יחסי ואשר מירב מאורעותיה התרגשו בים, התנהלה בין היוונים לפרסים. בהתמודדות זאת התנגשו ציים גדולים, וזו הפעם הראשונה מבחינים אנו בחשיבה אסטרטגית ובקביעת טקטיקה לקראת הקרב; האניות לא נלחמו עוד כיחידות בפני עצמן, אלא כחלק של מערך קרבי.

בימי המלך דריוש השתרעה הממלכה הפרסית מהודו עד תראקיה ומאקדוניה שבדרום־מזרח אירופה. הים האיגאי נעשה אזור ספר, ושם היו אמורים להתנגש האינטרסים של היוונים המפולגים בינם לבין עצמם עם אלה של הפיניקים. התחרות בין שני העמים היא פרשה ישנה־נושנה, שהתמשכה מזה עידן־עידנים.

לבד מנתונים יסודיים אלה, נוצרו עוד חיכוכים של הרגע, שהם פועל יוצא של הנפשות הפועלות בזירה. מאז השתלטות הפרסים על חופיה המערביים של אסיה הקטנה (546 לפנה"ס) הונהג בערים האיוניות שלטון יחיד של טיראנים מקומיים, אשר נראה בעיני הפרסים כמתאים ביותר לריכוז ולפיקוח.

מילטוס, שהיתה הדרומית בין הערים האיוניות באסיה הקטנה, ידועה ומפורסמת עוד מימי מלחמת טרויה. בתקופת הקולוניזציה היוונית הגדולה, במאות 8–6 לפנה"ס, היא יסדה מושבות ליד חופי הים השחור ולאורך הנתיבים המובילים שמה, וגם המושבה היוונית המפורסמת במצרים, נאוקראטיס (Naukratis), נוסדה על ידה. עקב מאבקה הארוך עם ממלכת לוד, זכתה מילטוס למעמד מיוחד כבר בימי המלך קרויסוס וזה נשתמר לה גם עם בוא הכיבוש הפרסי.

הקורא אינו מתבשר מדברי הירודוטוס על משקלן של הסיבות הכלכליות בין המניעים לפרוץ פעולות האיבה. המרד של האיונים מהווה את השלב הראשון בלבד במלחמות אלה, כאשר הרגישו כבר כלל היוונים בוודאות את התחזקות התחרות המסחרית של הפיניקים בעקבות כיבושי פרס את קדמת אסיה כולה; עם זאת, הם נהגו ללא ספק מהארגון, מהסדר ומהבטחון, אשר מלך פרס חולל בקווי התחבורה. אפשר להניח, ששלטון פרס לא בלם במיוחד את סחרה של יוון האירופית, וההתערבות של אתונה במרד האיוני נראה בעיניה כהתגרות הראויה לתגובה נמרצת. היוונים עצמם הביטו בפרסים בבהלה מעורבת בתיעוב, על אף שהמלך ה“בארבארי” השתדל מאד לכבד את מקדשי היוונים ומנהגיהם. היוונים ראו בשליט הזר כמי שפוגע ברעיון החרות, כפי שהם הבינו מושג זה. אלה מתוכם, שגרו באסיה הקטנה זה דורי דורות, ביקשו להחזיר את עצמאותם ואילו האירופים – להוסיף ולקיים אותה.

על פי הירודוטוס, היו למרד מניעים אישיים בעיקר. הטיראנוס הגולה ממילטוס, היסטיאיוס (Histiaios), טווה את החוטים בשושן, בירת פרס, וחתנו – אריסטאגוראס (Aristagoras), ששלט במקומו בעיר – נעשה הדמות המרכזית. לאיונים של אסיה הקטנה כאב מאד אובדן החופש וכבד עליהם עול המיסים, שהפרסים גבו באמצעות הטיראנים. הנכונות להתקומם היתה חבויה בלב האיונים, וחסר רק הניצוץ שידליק את התבערה הגדולה; ניצוץ זה ניתז מהאי נאקסוס (Naxos). שליטי האי, שגורשו בלהט הדמוקראטיזציה הנפוצה באיוניה, פנו לעזרת אריסטאגוראס במילטוס, וזה האחרון הצליח לשכנע את האחשדרפן הפרסי בסארדיס לתמוך במסע עונשין, ואף הצטרף אליו נגד המתקוממים באדוניהם. המשלחת יצאה לדרך, תחילה לאי חיוס (Chios), כדי להפתיע ולעלות על נאקסוס מכיוון צפון. בעגון צי המשלחת בחיוס הבחין מגאבאטס (Megabates), המפקד הפרסי, באניה קארית (מדרום־מערב אסיה הקטנה) ללא שמירה. “מגאבאטס קצף על זה מאד וציווה… למצוא את מפקד האניה הזאת ששמו סקילאקס (Skylax), לכפתו ולשימו באחד מאשנבי החתירה התחתונים של האניה כשראשו בחוץ וגופו בפנים.”³⁵ לאחר שמגאבאטס לא היה מוכן לשחרר את היווני ממצבו המביש, עשה זאת אריסטאגוראס בעצמו. לדעת הירודוטוס, גרם המעשה לכשלון המבצע, כי ברוב זעמו שלח מגאבאטס שליחים לנאקסוס וגילה להם את הסכנה המאיימת עליהם. מכל מקום, התכוננו הנאקסיים כהלכה, וצי מילטוס נאלץ להטיל מצור ממושך על האי. ברם, הכסף של הפרסים אזל וכעבור ארבעה חודשים הפליגו המילטים לעבר אסיה. אריסטאגוראס לא ציפה לקבלת פנים לבבית אצל ארטאפרנס (Artaphernes) האחשדרפן בסארדיס. ריב סמכויות בדבר משמעת בים עמד אפוא כמניע למרד של האיונים באסיה הקטנה, כשהרקע לכך מוכן ומזומן; ומה גם, שבעצם הימים הללו הגיעה למילטוס גם הודעתו של היסטיאיוס משושן הקוראת למרד. הדעות חלוקות היום, כלום שיחר הטיראנוס הגולה באמת חופש לאיונים, או רק חיפש אמתלה כיצד לצאת מגלותו, או שמא פעל הוא בכלל בשליחות מלך פרס וביקש לדכא את ההתקוממות. בין כה וכה, לאריסטאגוראס לא נותרו ברירות הרבה; הוא כינס את אנשיו במילטוס כדי לדון במרד. באסיפה נכח גם איש העיר, הקאטאיוס (Hekataios), הגיאוגרף־ההיסטוריון ידוע השם. הלה טען, כי אין לאסור מלחמה על מלך הפרסים, “במנותו את כל העמים שעליהם מושל דריוש ואת עוזו, וכאשר לא שמעו לו, יעץ אחר כך שישתדלו להיות חזקים על הים באניותיהם. ‘באופן אחר’ – אמר – ‘אינו רואה כלל איך יעשו זאת, כי ידע היטב שדל כוחם של המילטים.’ אולם הוסיף והסביר, שאם יקחו את אוצרות האוראקל של דידימה (Didyma - באסיה הקטנה), אז יכול הוא לקוות שיהיו חזקים על הים”.³⁶ ההצעה נדחתה, המילטים החליטו להתקומם ושלחו אחד מהם לתפוס את המפקדים של הצי החוזר מנאקסוס ולצרפם למרד. מירב הטיראנים ויתרו על שלטונם ובתוכם גם אריסטאגוראס, שנבחר למנהיג. חודש איחוד הערים והונפק מטבע אחיד למימון ההוצאות.

התערבות הצי האתונאי    🔗

המרד החל ב־499 לפנה"ס וארך שש שנים. הסיוע מיוון האירופית היה רצוי ודחוף ביותר. נסע אפוא אריסטאגוראס אל קליאומנס (Kleomenes), מלך ספארטה. הוא נטל עימו “לוח נחושת ובו היו חרותים היקף כל הארץ והימים וכל הנהרות,”³⁷ לאמור, את מפת העולם. ידוע, שהמפה הראשונה הוכנה בידי אנאקסימאנדרוס (Anaximandros), פילוסוף־אסטרונום, יליד מילטוס. ניתן להניח, שהציג אריסטאגוראס למלך ספארטה את המפה של אנאקסימאנדרוס, או את זאת אשר הקאטאיוס הכין בעקבותיו. קליאומנס נדהם למראה המפה, וכששאל את קנה המידה שלה לאמור, “כמה ימים הדרך מים האיונים עד המלך (בשושן)… אמר אותה (אריסטאגוראס) שזוהי הדרך של שלושה חודשים”.³⁸ מלך ספראטה נרתע ואף השוחד המוצע לא הועיל לשנות את דעתו. לעומת זאת, האיר המזל פנים לאריסטאגוראס באתונה, שליטת הים האיגאי, ובארטריה (Eretria) השוכנת בקרבתה (באי אובויה - Euboia). אתונה החליטה לשלוח לעזרה עשרים אניות עם כוחות צבא וארטריה – חמש. לא מן הנמנע הוא, כי ארטריה לא הסתפקה בשיגור חמש האניות לאיוניה, הזירה העיקרית של ההתקוממות העתידה לבוא, אלא נשלחה גם שייטת נוספת לנסות ולהעביר את קפריסין מידי הפרסים. האי אמור היה למלא מקום חשוב בדרך היערכותם של ציי הפיניקים המתקדמים מחופי סוריה לעבר הים האיגאי, אזור המרד של האיונים.

תוך כדי ארועים אלה הגיעו השייטות של אתונה וארטריה לחופי אפסוס (Ephesos), צפונית למילטוס. האניות הושארו בנמל במרחק־מה מהעיר, ואנשי המשלחת נערכו למסע רגלי. הם עלו על סארדיס, ולבד ממצודת העיר כבשו אותה והעלוה באש. הצבא הפרסי איחר להגיע להצלת העיר ורק ליד אפסוס השיג את התוקפים. התחולל שם קרב, היוונים הובסו, ובכך סיימו האתונאים והארטריאים את תפקידם במרד האיוני. הם שבו לביתם למרות בקשותיו של אריסטאגוראס להוסיף ולהילחם בצידו.

שריפת סארדיס עשתה רושם אדיר והמרד הלך והתפשט. האיונים שלחו יחידות צי לביזאנטיון והאזור כולו הצטרף להתקוממות יחד עם קאריה בדרום. בקפריסין, למעט עיר אחת או שתיים, הצליחו היוונים להשתלט על האי כולו. ההתנגשויות התחוללו בים וביבשה, אבל כאשר האיחוד הארעי של יווני האי התפרק, לא יכלו עוד שייטות האיונים להחזיק מעמד, ובשל הלחץ הגובר והולך של כוחות ים פיניקיים נטשו את הזירה.

היתה זאת כבר השנה השלישית של המרד (496 לפנה"ס). הפרסים החלו חוזרים לאיתנם ועברו להתקפת נגד. קפריסין שוב נשתעבדה, ערי מצר ההליספונטוס נכנעו זו אחר זו וכך קרה גם באזור האיגאי. היקף המרד הצטמצם לאיוניה בלבד. קרבות כבדים היו בקאריה וסיכויי הצלחת המרד נעשו קלושים. אריסטאגוראס נתן דעתו לברוח וכשנועץ בבני עירו, מילטוס, המליץ הקאטאיוס לא לוותר, אלא לעבור לאי לרוס (Leros) ולהתבצר שם, אם תיפול מילטוס. כנראה, העריך איש המדע את יכולתו של הצי האיוני להחזיק מעמד עד יעבור זעם, וראה באי השוכן כ־30 מילין דרומית־מערבית למילטוס נקודת מוצא להתמודדות עם הפרסים, זאת אומרת, עם השייטות של הפיניקים.

אריסטאגוראס דחה את ההמלצה. הוא יצא עם כוחות צבא לתראקיה, ולאחר שהסתבך בהרפתקאות שונות מצא שם את מותו. הטיראנוס הקודם, היסטאיוס, הצליח להתחמק מהפרסים וביקש לשוב לעירו, אולם היא סרבה לקבלו. הרודן לשעבר נסע אפוא ללסבוס (Lesbos) ומשם לביזאנטיון והטיל את מרותו על ההליספונטוס. אפשר לומר שהיסטיאיוס התמסר לפירטות ולא מן הנמנע הוא, שעשה זאת בשרות הפרסים. לא הכל נהיר בסיפורו של הירודוטוס, ואין לדעת בבטחה אף על גורל קאריה ואפסוס, ויכול להיות שזו האחרונה השלימה עם שובו של שלטון פרס.

בנסיבות אלה התקרבה המערכה לקיצה. העולם היווני באסיה הקטנה היה משוסע ומגודע. נותרו פחות מתריסר ערים בין פוקאיה בצפון ומילטוס בדרום, שהוסיפו להחזיק מעמד בעקשנות. כנגד ערים איוניות אלה גייסה פרס את כל ציי ארצות החוף בין קיליקיה (דרום אסיה הקטנה) למצרים וקפריסין בכלל. צי אדיר של 600 אניות התקרב לעבר הים האיגאי וגם צבא יבשתי גדול התכנס למרגלות חומות מילטוס. עיר זו וצי האיונים היו שני היעדים העיקריים לפרסים.

התבוסה בים וכשלון המרד    🔗

היוונים התכנסו, זו הפעם האחרונה, בכנס הכללי שלהם והחליטו שם, שלא יעמידו צבא להגנת מילטוס (מן הסתם – בהעדר כוח אדם) וכי העיר תדאג בעצמה להגנתה. לעומת זאת, הקימו בעלות הברית צי של 353 אניות, אשר נאספו ליד האי לאדי (Lade) הסמוך לחופי מילטוס (495 לפנה"ס). (בימינו מחובר האי ליבשה עקב סחף הנהר מאיאנדרוס - Maiandros.) הצי שבשרות הפרסים התקדם מכיוון דרום; קודם בא אל רודוס ולאחר עיכוב־מה המשיך בדרכו לים האיגאי. כדי לערער את בטחון האיונים ולהחליש את עמידת הנגד שלהם, שלחו הטיראנים המודחים סוכנים חשאיים אל הערים המתקוממות. הסוכנים ניסו להשפיע על דעת הקהל להיכנע ולקבל בחזרה את שלטון פרס, אולם צעדי תעמולה אלה עדיין לא עלו יפה.

האיונים מינו לפיקוד את דיוניסיוס (Dionysios), איש פוקאיה. המפקד החדש ניגש במרץ למלאכת הארגון והאימונים. הוא אסף את האנשים ופנה אליהם באמרו: “ענינינו עומדים על חודה של תער, אנשים איונים, או נהיה חופשים או עבדים… וכעת, אם אתם רוצים לקבל עליכם לשאת עמל, תהיינה לכם לפי שעה יגיעות, אחר כך יהיה בידכם להתגבר על אויביכם ולהיות חופשים. אבל אם אתם מתמכרים עצמכם לחיי תפנוקים ולאי־סדרים, אין לי שום תקווה בשבילכם שלא תתנו למלך (דריוש) את הדין בעד המרד.” לאחר דברים אלה הוא התחיל לאמן אותם ולימד את האיונים טקטיקה קרבית של צי הנקראת דיאקפלוס (diekplous). “הוא הוליך מדי פעם בפעם את האניות בשורה ארוכה (טור עורפי), כדי שהשייטים (חותרים) יתאמנו להבקיע בין האניות (של האויב הניצבות בשורה חזיתית) ואימן את חיילי האניות בנשק (אישי) ואת שארית היום העגין את האניות וכך גרם לאיונים עמל במשך כל היום.”³⁹ משמע הדברים, שדיוניסיוס לימד את האיונים לעבור ממערך של שורה חזיתית – הצורה הטבעית להתקפת מצח באמצעות איל חרטום – לטור עורפי, כדי לבצע פריצה דרך שורת האויב; כמו כן, אימן דיוניסיוס את חיילי הצי להשתמש בנשק האישי שלהם בתנאי סיפון האניה. על החותרים הוטל אפוא לבצע תפנית מהירה וחדה משורה חזיתית לטור עורפי ולהעביר את האניות דרך שורת האויב בקטע נתון. בהגיע התוקף אחר הפריצה אל מאחורי האויב, הוא עשוי לעמוד במצב טקטי עדיף להפעלת איל החרטום נגד האניה העוינת, כי בנסותה להסתובב היא חושפת את דופנה לניגוח קטלני. מסתבר עוד, כי דיוניסיוס החזיק את הצי במצב הכן בצפותו להתנגשות כל יום. היתה זאת הפעם הראשונה, שבכתבי היסטוריון מוזכרת תנועה טקטית של צי בקרב ימי ולפיכך – לא נערכה עוד התנגשות מפוצלת בין אניות בודדות.

שבוע ימים עברו באימונים מפרכים ואז התמרדו פתאום האיונים במפקדם; הם סירבו להוסיף ולהישמע לפקודות, עזבו את האניות, נטו את אהליהם והשתרעו על החוף. היה זה סימן מובהק להתפרקות המשמעת. עיקר טענת האיונים היתה, שאיש פוקאיה זה, אשר עירו שלחה למערכה העתידית שלוש אניות בלבד, מפקד עליהם ומענה אותם!

תוך כדי ארועים אלה הצליחו הפרסים להשתלט על רובו של החוף, להוציא את מילטוס. באווירת הדיכאון הצליח סוכן הטיראנוס המגורש של סאמוס להפעיל בחשאי את השפעתו על החיילים, שאלה לא יילחמו עוד בפרסים. התעמולה מצאה אוזן קשבת והפרסים נוכחו לדעת, כי הגיעה העת להתמודדות.

המערך של האיונים התארגן על פי מוצא השייטת, כשבמזרחו ניצבת המילטית, לידה יחידות יתר הערים ובמערבו השייטת מסאמוס. מן הסתם, נערכו השייטות תחילה בשורה חזיתית ורק לאחר מכן התכוונו לפנות לטור עורפי כדי לבצע את הפריצה באורח בלתי צפוי.⁴⁰ אולם הסאמיים, ששטו בראש הטור לאחר תפנית השורה לטור, “פרשו את המפרשים” ונטשו את המערכה. (לקראת הקרב הכרח היה לקפל ואף להוריד את המפרש ולסמוך על החותרים בלבד.) השייטת של סאמוס מנתה 60 אניות ורק אחד־עשר מפקדי אניות לא הצטרפו אל עמיתיהם ונשארו נלחמים בגבורה. בעקבות הסאמיים שטו אנשי לסבוס ב־70 אניות וכן הלאה, על פי מקומם בטור. למעשה, נותרו במקום, לבד משרידי הסאמיים, השייטת של חיוס – 100 אניות והשייטת של מילטוס – 80 אניות. קרוב לוודאי, שמירב האניות הלוחמות היו תלת־טוריות המיועדות בעיקר להפעלת איל החרטום שלהן להבקעת דופן אנית האויב. עם זאת נדמה, שאניות חיוס, אשר כל אחת מהן נשאה ארבעים חיילי צי על סיפונה, התכוונו להילחם גם בשיטה של לכידת אנית האויב בכדום על מנת לפשוט על סיפונה לעריכת קרב פנים אל פנים. בפועל, ערכו את הדיאקפלוס אניות חיוס בלבד, אולם מירב אניותיהם נלכדו, כי גברה עדיפות הכוח של צי הפרסים. מר היה גורלם של אותם בני חיוס, אשר מילטו את נפשם בירידה לחוף. הם נתפסו במהרה על ידי אנשי אפסוס ונשחטו. המפקד המאוכזב, דיוניסיוס, לא חזר לעירו, אלא הפליג מערבה והתמסר לשוד ימי במימי סיציליה.

הפרסים שמו מצור על מילטוס וכבשוה במכונות מצור ולאחר הסתערות; תושביה הוגלו לחוף המפרץ הפרסי. אלה מבין הסאמיים שלא היו מרוצים מהנצחון הפרסי, הפליגו לסיציליה בחברת פליטים ממילטוס, כבשו את זנקלי בצפון מזרחו של האי והסבו את שמה למסאנה (Messana).

היסטיאיוס, הטיראנוס לשעבר של מילטוס, ישב בביזאנטיון, כשהשיגתו בשורת הכשלון. הוא ביקש להיבנות מהחורבן הכללי, ובעזרת חיילים מלסבוס תקף את האיים חיוס ותאסוס (Thasos). אולם בטרם עלה בידו להרחיב את השפעתו ושלטונו, נתבשר האזור כולו על היערכות צי פיניקי והתקרבותו. זה קרה בשנה שלאחר תבוסת האיונים בלאדי. הצי הפיניקי ניגש מיד להשלטת סדר, אשר החלה בלכידת היסטיאיוס. הטיראנוס הוקע על עץ, עוד בטרם נודע למלך דריוש כי נתפס. האחשדרפן של סארדיס ציווה לעשות כן, כי הלה היטיב לדעת את טוב ליבו ורגשי הרחמנות של אדונו. ואכן צדק האחשדרפן; המלך נזף בו על מעשהו הנמהר.

הצי הפיניקי כבש את האיים זה אחר זה וערך בהם ציד אדם כדי לטהר את האזור מיסודות מרדניים, ואילו הצבא הפרסי טיהר את אזור החוף. אותן הערים, אשר נכנעו ולא שיתפו פעולה במרד, הושארו על כנן.

במהלך מבצע הטיהור נמלט על נפשו מפני הפיניקים גם מילטיאדס (Militades), הטיראנוס של חרסוניסוס (Chersonesos) שליד מצר ההליספונטוס, כפי שנסו רבים אחרים מהאזור הצפוני. פחד גדול שרר מפני נקמנות הפיניקים. לרוע המזל, נתפס בין היתר בנו של מילטיאדס, בעוד האב הצליח לברוח והגיע לאתונה.

המערכה, שהסתיימה בקרב לאדי, היתה רק ההתנגשות הראשונה רבת הממדים בין היוונים לבני אסיה על השליטה בים האיגאי, אזור המעבר הטבעי לאירופה.

 

פרק ז': “חומת העץ”    🔗

הפיניקים שבשרות הפרסים עשו מלאכה יסודית ביותר. מירב האוכלוסין נמלטו מפניהם והערים הועלו באש. הפיניקים לא הניחו לבורחים; הם דלקו באניותיהם אחר אנשי ביזאנטיון אל אזור ים השיש, וידם השיגה אף את אלה שהסתתרו באיים הקטנים. רק אותן הערים, שנכנעו מקודם לדריוש, לא נפגעו.

מטעמים מובנים, היו הפיניקים נקמנים יותר ביוונים משנהג השלטון הפרסי במורדים. הפרסים גילו סובלנות יתרה לנתינים החוזרים למרות המלך. למרבה הפלא, ושמא מתוך ראייה מפוכחת לעתיד, רצה דריוש לפייס את האיונים. הוא אף הוסיף והרחיק לכת; באביב 492 פנה"ס הפקיד בידי חתנו, מארדוניוס (Mardonius), צבא וצי, ומשהגיע הוא עם צבא הרגלים לקיליקיה (דרום אסיה הקטנה), ירד לאניה והפליג עם הצי, בשעה שקציניו לקחו בידיהם את הפיקוד על הצבא ועברו אל ההליספונטוס. בהגיע מארדוניוס בראש הצי לאיוניה, עשה הוא צעד פוליטי בלתי־צפוי; הדיח את הטיראנים, שזה עתה שבו לשלטונם בחסדו של המלך, והקים בעריה שלטון דמוקרטי. הירודוטוס מבהיר את התפנית הדרמטית בנטיה הדמוקרטית של הפרסים החבויה בסתר ליבם. האם שינה המלך את דעתו בתקווה לקרב את המובסים כשותפים מרצון להתמודדות העתידית נגד יוון האירופית, כי הם חיילים טובים ויורדי־ים מיומנים? מכל מקום, נעשה הדבר על דעת המלך בוודאי, כצעד עקרוני ומרחיק לכת.

מארדוניוס מיהר אפוא להליספונטוס ואחרי שהתאספו שם אניות במספר עצום והתכנס גם חיל רגלי גדול, עברו את המצר ועשו את דרכם אל ארטריה ואתונה. שתי הפולייס היו, לדעת הפרסים, ראויות לעונש עקב עזרתן למילטוס ומה גם, הן לא היו מוכנות להיכנע ולהשתעבד לפרס.

המסע תוכנן כמבצע ימי־יבשתי משולב לשם סיוע הדדי. הצבא היבשתי המיועד לשבירת ההתנגשות ולכיבוש הארץ היה צריך לאבטח בשעת המסע את חניות הלילה של הצי, כי בדרך כלל הועלו כלי השיט לעת ערב לחוף למנוחת האנשים ולבישול מזון עבורם. לעומת זאת, על הצי הוטל לדאוג לקשר הימי לצרכי אספקה לצבא; זאת ועוד, רק בעזרת הצי יכול חיל הרגלים לחצות את מצר הליספונטוס. אלה הן הסיבות, שבעטין התקדמו הצי והצבא זה בסמוך לזה בנתיב מימי החוף ובדרך הקרובה אליו, תוך סיוע הדדי.

היעד הראשון היה האי תאסוס, בקרבת החוף התראקי. התאסיים נכנעו במהרה וכן גם המאקדונים, שהצבא עבר את ארצם. הצי הגיע בינתיים אל חצי האי חאלקידיקה (Chalkidike), אשר שלוש אצבעות מוארכות נשלחות ומזדקרות ממנו דרומה לים. כשהקיף הצי את האצבע המזרחית, שם מתרומם הר אתוס (Athos), קמה “רוח צפונית גדולה וחזקה מאד שלא יכלו לה, והיא שברה את רוב האניות בהשליכן נגד ההר אתוס. אומרים ששליש בערך מהאניות אבדו פה ויותר מעשרים אלף איש. ויען כי הים מסביב לאתוס מלא חיות טורפות (דגים טורפים), אבדו רבים מהם על ידי החיות שטרפום ורבים נופצו אל הסלעים, רבים מהם לא ידעו לשחות ובגלל זה אבדו וחלק מת בקור.”⁴¹ אף הצבא הרגלי לא שפר גורלו. שבטים תראקיים תקפו בלילה את החיילים ורבים נהרגו. בין הנפגעים היה גם המפקד, מארדוניוס, שנפצע בקרב. מפלה זאת של הפרסים לא מנעה מהם מלשעבד את תראקיה, אבל להמשיך במסע לא יכלו עוד והצבא שב על עקבותיו לאסיה. אם כן, דריוש הוסיף להאחז באירופה כדי לאבטח את הפלישה ליוון ולא השכיח מליבו להעניש את שתי הערים, שהגישו סיוע למורדים האיונים. בקיץ 491 לפנה"ס דרשו הפרסים מאוכלוסי החופים להעמיד לרשותם אניות להובלת סוסים ומהיתר – אדמה ומים, כסמל לכניעה. רבים נענו, כי היה כבר ברור, שפרס מתכוננת להתקפה בעתיד הקרוב ביותר.

ההכנות להתמודדות בים    🔗

בשנים שקדמו להתמודדות הראשונה בין פרס ליוונים, שרר באתונה מתח פוליטי פנימי. בהגיע מילטיאדס לעיר הועמד למשפט על שלטון הטיראניה שלו בחרסוניסוס, אבל לאחר שהוא הצליח בו, נבחר למשרת אסטרטג (מצביא). לעומתו, הופיע בזירה המדינית איש חדש, תמיסטוקלס (Themistokles), הנחשב הדמוקראט הרדיקאלי הראשון בתולדות אתונה. הלה נעשה אזרח בעל שוויון זכויות הודות לתקנות של קלייסתנס ונבחר למשרת ארכון (עוצר) כשנתיים לפני מאראתון (Marathon) ב־492 לפנה“ס. תמיסטוקלס החל בבנית פיראוס (Peiraieus) וביצורה ולדעת ההיסטוריון תוקידידס, היה הוא הראשון, שקרא לאתונאים “להאדיר כוחם” ו”להתמסר לים". עיר הנמל יושבת על חצי־אי השלוח למפרץ הסארוני בכיוון דרום־מערב ושלושה מעגנים טבעיים היו לה: שניים בחופה הדרום־מזרחי, זיאה (Zea) ומוניכיה (Munichia), בעוד הנמל הגדול – בחופה הצפון־מערבי. פיראוס נועדה להיות נמל לצי הסוחר ולצי המלחמתי במקום פאלרון (Phaleron) הפתוחה והבלתי־מבוצרת, על אף שהיא קרובה יותר לאתונה ואפשר להשקיף עליה מגבעת האקרופוליס, גבעת המצודה של העיר. תמיסטוקלס הבין, כי הפרסים יתקפו דרך הים, ובמצב זה עדיפה פיראוס על פאלרון; הוא אף הציע להעביר שמה את מוסדות הממשל ולהתייצב נגד האויב בצי ערוך לקרב. כדי לאבטח את המעגנים, נבנו שוברי גלים; אלה הצרו את פתחי הכניסה אליהם, ובשעת סכנה אפשר היה לסגרם בשרשראות.

חורבן הצי הפרסי ליד אתוס לא שם קץ לדחף לפרוץ מערבה, אולם גרם לשינויים בפיקוד ובשיטה. במקום מארדוניוס בא מצביא צעיר, אציל מדי, דאטיס (Datis). הוא בחר תחת התקדמות מקבילה של הצי והצבא דרך צפון־יוון בפלישה אמפיבית גדולה. בהשתלטות על שורת האיים הקיקלאדיים התכוון לאבטח את דרומו של הים האיגאי. בדרך זו קיווה דאטיס לכבוש את יוון ולהעניש את שתי הערים, שנטלו חלק בהחרבת סארדיס. הצלחת המסע עשויה היתה לקומם באתונה וברחבי יוון את החוגים המצדדים בפרסים.

לפיכך, לא גורל אתונה וארטריה בלבד עמד על הפרק, אלא יוון כולה! ממדי הכוח הצבאי אינם ידועים; הירודוטוס מזכיר 600 אניות, שהיו – כנראה – תלת־טוריות, יחד עם מובלות הסוסים. נדמה, כי מספר האניות המוזכר אצל הירודוטוס מציין איזה סטנדרט פרסי, שכן כך היה במסע נגד הסקיתים ובהתקפה על מילטוס. (מסורת אחרת מזכירה 500 אניות בלבד.) מכל מקום, צבא הרגלים לא יכול היה להיות כה ניכר.

המסע יצא מקיליקיה לאיוניה. משם לא הפליגו הפרסים לעבר ההליספונטוס, על מנת לא לעבור שנית ליד אתוס. אם כן, בא הצי מסאמוס אל איקארוס (Ikaros) ומשם לנאקסוס. המעבר נעשה במהרה למסע של נצחון. אוכלוסי האיים נמלטו, נלכדו או נכנעו וכך קרה גם בחלקה הדרומי של אובויה, האי שארטריה שוכנת בו – אחת ממטרות המסע של הפרסים. ומשהגיעו הם למצר אוריפוס (Euripos) המפריד בין אטיקה לאובויה, ביקשה ארטריה את עזרת אתונה, אך לשווא. צבא הרגלים והפרשים הפרסי נחת בחוף, צר שישה ימים על העיר והיא נפלה. מסתבר, שצבא דאטיס לא היה די גדול למשימה כפולה ולכן לא הותקפו ארטריה ואתונה בעת ובעונה אחת, אלא זו אחר זו.

קרב מאראתון    🔗

אחר נפילת ארטריה חזרו הפרסים לאניותיהם, אולם הם לא הפליגו היישר למפרץ הסארוני, אלא בחרו להם מישור למבצע אמפיבי הרחק מאתונה, שאפשר לנחות שם ללא כל התנגדות. מישור מאראתון נראה מתאים להפעלת חיל פרשים ומה גם, הוא אינו רחוק מארטריה ומשתרע בסמוך מעבר למצר. לצבא הפרסי התלווה גם היפיאס (Hippias), הטיראנוס האתונאי המגורש. הוא קיווה לשוב לשלטון בעזרת דאטיס ובתמיכת נאמניו בעיר. יתרון נוסף היה למאראתון בעיני הפרסים והיפיאס: אם יבחרו האתונאים לגונן על עירם ליד חומותיה, יפרקו האניות את כל מטענן – חיילים, סוסים וכלי מלחמה למיניהם – ויפליגו למפרץ הסארוני להתנגשות ימית כשהן פטורות מכל המשא הכבד. ברם, אתונה בחרה לקדם את פני הרעה בשדה מאראתון. הצי האתונאי היה קטן למדי – כ־200 אניות בלבד, ולא תוכננה כל תכנית מראש לשיתוף פעלה עם יתר הפולייס של יוון, כפי שנתברר מאיחור בואם של הספארטאנים. הם הגיעו לשדה מאראתון רק בתום הקרב, על אף שרץ מיוחד נשלח אליהם לקרוא לעזרה. הספארטאנים השהו את צאתם עקב נימוקים דתיים.

מישור מאראתון שוכן במזרחה של אטיקה, במרחק של כ־40 קילומטר מאתונה; אורכו כ־8 קילומטר ורוחבו כדי 3 קילומטר. בצפון־מזרח המישור בולטת כף קינוסורה (Kynosura - זנב כלב) השלוחה לים, והיא מגנה על האניות העוגנות מפני הרוחות הצפוניות וצפון־מזרחיות השכיחות באזור. אתונה לא יכלה למנוע את הנחיתה בחוף מצר אוריפוס מפאת מיעוט כוחה, הרי היו לה אותה עת כ־200 אניות בלבד.

בהיוודע דבר הנחיתה לאתונאים, הם קיבלו את עצת מילטיאדס, יצאו לקראת הפרסים ולא נשארו בעיר כדי להתגונן התגוננות פאסיבית מאחורי החומות. את מחשבות הפרסים ניתן לשחזר כדלקמן: הם סברו בוודאי, כי בצאת צבא אתונה להתמודדות גלויה במאראתון, יוכלו נאמני היפיאס להתקומם, על כן יהיה רצוי לשלוח מראש חלק מהכוחות למפרץ הסארוני; והיה אם לא יתייצבו האתונאים לקרב, יחצו חיילי דאטיס את אטיקה ויצורו על העיר, בעוד האניות, שנפרק מטענן, יתנגשו בצי אתונה. בין כה וכה, סמכו הפרסים על ידי הטיראנוס המודח. זאת ועוד, בואם של הספארטאנים לעזרת אתונה היה צפוי, ואף דבר זה לא יכול היה להיעלם משימת לב הפרסים.

משהגיעו האתונאים אל הגבעות המקיפות את מאראתון, הם ראו את הפרסים חונים בחוף והצי בסמוך להם. הם העמידו בוודאי את מירב ספינותיהם עם ירכתיהן בחוף, כמקובל בתקופה העתיקה. קאלימאכוס (Kallimachos) היה המפקד הראשי של האתונאים, הוא נטה לעצת מיליטיאדס, ולמעשה – ויתר על הפיקוד לטובתו. האתונאים ציפו לבואם של הספארטאנים, לכן נעשתה ההתמודדות דחופה ביותר לפרסים, כדי שימנעו את הצטרפותם של הללו למערכה: שכן, אם לא יתנגשו הכוחות, ייאלצו הפרסים לשוב לאניותיהם ולעלות על אתונה ללא פגיעה בצבאה. הם אף ציפו לאות מידידי היפיאס, אבל זה בושש להגיע. האות אמור היה לבשר את ההתקוממות בעיר או את התקרבות הספארטאנים, זאת אומרת את השעה הרצויה לקרב. הפרסים חיכו עד הרגע האחרון לפי חשבונם, ודאטיס החליט להורות על התקפה ללא אות מאתונה. לפני ההתנגשות הוריד המפקד הפרסי את הפרשים וכוחות הרגלים לאניות כדי להעבירם למפרץ הסארוני, אזור הים של אתונה, מערבה מאטיקה.

החזית, שהציבו הפרסים, נתמשכה מעבר ליכולתם של היוונים לכסותה לכל אורכה. בשים לב למצב הפרסים הערוכים במקום צר ביחס למספרם, החליט מילטיאדס לחזק את האגפים ולהחליש את מרכז קו החזית של היוונים; לעומת זאת, העמידו הפרסים את כוחותיהם המובחרים באמצע. עם התלקח הקרב, גברו הפרסים במרכז, פרצו את שורת היוונים והחלו דולקים אחר היוונים הנסים מפניהם, ואילו באגפים – גברו היוונים. שני האגפים היווניים התקרבו זה אל זה והתנפלו על המרכז הפרסי התוקף.

אין כל ספק בכך, שתכנית קרב מעין זו היתה צריכה להיות הגויה מראש. תוך כדי המהלומות שהנחיתו היוונים ברחו חיילי דאטיס אל האניות. והרי עדות נוספת, שהיו מהלכי הקרב מתוכננים מלכתחילה: היוונים הרודפים הצליחו להעלות באש כמה אניות. ספק אם יכלו הם להדליק אש באמצעים הפרימיטיביים דאז בלהט הקרב והרדיפה; ודאי הבעירו את האש מבעוד מועד והובילוה לזירת הקרב בצורה זו או אחרת. על שפת הים התלקחה התכתשות עזה. נלכדו שבע אניות וקאלימאכוס נפל שם בראש חייליו. על אף הלחץ הרב, הצליחו האניות להעלות חלק מהכוחות הבורחים ולהתרחק מהחוף. בתום הקרב מנו היוונים 6400 גוויות אויב בשדה מאראתון לעומת 192 משל היוונים.

הפרסים שלחו מספר אניות לקחת את שבויי ארטריה, שנכלאו באי איגיליה (Aigilia) הסמוך לעירם; לאחר מכן הקיף הצי כולו את כף סוניון (Sunion) בדרך של 60 מילין ובא אל פאלרון מלא תקווה, כי אתונה נפלה בינתיים בידי חיל המשלוח הפרסי וידידי היפיאס. אולם, משהגיעה הכבודה אל מול חופי הנמל כעבור יום לערך (כ־30 שעות שיוט), הבחינו הפרסים באותם החיילים עצמם המוכרים להם משדה מאראתון, כשהם ערוכים ומוכנים בחוף. החיילים חצו את חצי האי, עברו ברגל 40 ק"מ והתייצבו בפאלרון למנוע את הנחיתה. מבצע אמפיבי נוסף לא ביצעו הפרסים, ובלית ברירה הם הפליגו לעבר אסיה ושבו על עקבותיהם.

היפיאס נפטר בדרך ודאטיס הביא את שבויי ארטריה לשושן הבירה. דריוש לא נקם בהם, אלא הושיבם באקבטנה (Ekbatana) במדי. הירודוטוס מספר, שבני ארטריה הוסיפו לשמור על לשונם ולא שכחו את מוצאם גם בגלות הרחוקה. התוגה והערגה למולדתם על שפת הים האיגאי מצאו ביטויין בשיר נוגע ללב:

"ארטריאים אנו מאובויה,

כעת בשושן הננו;

אבוי – רחוקה את, מולדת.

עזבנו את געש הגלים של

האיגאי הסוער,

עד ערבות אקבטנה הרחקנו.

שלום לך ארטריה המהוללה –

מולדתנו היית.

שלום לך אתונה שכנתנו,

שלום, הים – הידיד."⁴²

הספארטאנים הגיעו באיחור ולא נותר להם אלא להתבונן ולהתפלא על הגאוניות שבניהול הקרב. דריוש למד לדעת, שאין לכבוש את יוון בחיל משלוח ימי בלבד ועליו לשוב לתכנית פלישה, אשר בה שותפים כוחות ים ויבשה יחד.

הלוחמה הימית של אותה עת היתה בעיקר נחיתה בחופים ושוד בנתיבים; הטקטיקה בהתנגשויות היבשתיות התפתחה והקדימה את הטקטיקה בהתמודדות הימית. בעקרונותיו, יכול היה קרב מאראתון להציג דוגמה לדורות הבאים, כיצד לבצע או למנוע איגוף ולהתמודד עם כוחות עדיפים גם בזירה הימית.

הכנות לפלישה נוספת    🔗

במאראתון נפגע רק חלק מעוצמת הפרסים, על כן לא ויתר המלך דריוש על תכניתו והחליט להכין כוח משלוח חדש. את ההכנות האלה הפסיק מרד במצרים, והמלך בעצמו יצא לדיכויו. אולם בדרך נפטר דריוש ואת כס המלוכה ירש בנו, קסרקסס.

עשר שנים חלפו עד אשר המסע החדש אורגן ויצא לדרך, אבל במשך הזמן הזה חלו שינויים מרחיקי לכת באתונה. מילטיאדס, גיבור מאראתון, החל מעודד את בנית הצי. הוא זכה לתהילה רבה עקב הנצחון המזהיר וכאשר ביקש 70 אניות למסע מסוים, שאת טיבו טרם גילה, הוא נענה מיד ושם את פניו לאי פארוס (Paros). היה זה מסע עונשין, על אשר בני האי שלחו תלת־טורית אחת לעזרת הצי הפרסי. בהגיע מילטיאדס בראש ציו אל פארוס, דרש מהם תשלום קנס גבוה למדי. התושבים סרבו לשלם, על כן הוא שם מצור על האי. במהלך המבצע נפגע מילטיאדס ושב לאתונה בבושת פנים. העיר גמלה לגיבור בהעמדתו למשפט, אשר בסופו חמלו עליו שופטיו ובמקום גזר דין מוות קנסו אותו בקנס כבד. יש הסבורים, כי מבצע פארוס לא היה כלל מעשה של שגעון גדלות, אלא צעד ראשון להקמת קו הגנה בדרום הים האיגאי, שתכנן מילטיאדס לקראת נסיון השתלטות פרסית מחודשת בים זה, ופארוס נועד להיות צירו של הקו.

היתה עוד בעיה שהעסיקה את דעת הקהל באתונה. ההתנגשויות הכמעט בלתי־פוסקות עם אייגינה, יריבתה משכבר הימים של אתונה, עוררו את הצורך לכונן צי חזק, ובעצם הימים האלה החל מסלול עלייתו של תמיסטוקלס. הלה ניצל את הסכסוך עם אייגינה, שגם היא שיתפה פעולה עם הפרסים ודירבן את הציבור להפנות את מבטו לעבר הים. ב־483 לפנה"ס נתגלו מרבצי כסף חדשים במכרות לאוריון (Laurion) שבאטיקה. ההנהגה הדמוקרטית של העיר חשבה על חלוקת רווחי המכרות בין האזרחים. תמיסטוקלס השתמש בסכסוך עם אייגינה כתואנה, ודרש לנצל את הרווחים הללו לבנית אניות מלחמה. אייגינה היא אי במפרץ הסארוני, ונתיבי השיט מאתונה ואליה עוברים בסמוך לו. לפיכך, לאחר שנתקבלה דעתו של תמיסטוקלס, בנו בפיראוס שוברי גלים, רציפים ומספנות לאמור, בסיס ימי לאתונה. מקודם עגנו האניות ליד החוף כשהן בלתי־מוגנות. במשך עשר השנים מאז קרב מאראתון, הקימה אתונה כוח ימי ניכר, ללא אח ורע עד אז בתולדות יוון; עם זאת, היה כוח זה מעט מזער לעומת אשר הפרסים יכלו להציג.

בקיץ 481 לפנה"ס נפוצה השמועה ביוון, שקסרקסס מתכונן לפלישה. המלך הפרסי כינס צבא וצי, שהיו גדולים כמה מונים מכוחותיהם של כלל הפולייס היווניות.

אין כל ספק, היוונים נחרדו. נפסקה המלחמה בין אתונה לאייגינה ולאחר התלבטויות עקב הפירוד והסכסוכים בין הפולייס, התכנסו נציגיהן באיסתמוס (Isthmos) – מצר היבשה המפריד בין פלופוניסוס ליתר חלקי ארץ יוון. בכנס הוחלט על שלום בית ועל הקמת פיקוד אחיד. בעוד שאתונה היתה מוכנה לוותר על פיקוד כוחות היבשה ולמסרו לאיש ספארטה, הרי להעברת הפיקוד על הצי למפקד ספארטאני הסכימה, רק משראתה את מיעוט התומכים בה, על אף שמבין כל הפולייס היווניות היה לה הצי החזק ביותר. קסרקסס שלח שליחים אל כל ערי יוון ודרש מהן כניעה מראש. לספארטה ואתונה לא בא איש; להן לא העניק המלך כל סיכוי להינצל מעונש.

מקובל היה בקרב היוונים, שבעת צרה הם פונים אל מקדש האל אפולון כדי לקבל עצה. גדולה היתה התדהמה, לכששמעו הספארטאנים מפי הנביאה פיתיה (Pythia), כי מלכם ייהרג והאתונאים – עירם תעלה באש ובניה יגלו ממולדתם. הם מיאנו להינחם על הרעה העתידה לפקוד את ביתם, ולכן פנו שנית אל הנביאה ושאלו על גורלם. התשובה הפעם היתה שונה ונוחה יותר: “… חומת עץ נותן לנולדת (של) טריטון (Triton) זאוס (Zeus) המרחיק לראות, שאינה ניתנת להחרב…”.⁴³ “חומת עץ” – מה פירושה? אחדים אמרו, שהכוונה לאקרופוליס (Akropolis) – מצודת העיר, שמוקפת היתה לפנים כלונסאות עץ, ואילו תמיסטוקלס טען, כי הכוונה ל־200 האניות, שאתונה בנתה. פתרון אחרון זה של חידת הנביאה נתקבל על דעת האתונאים, וברוח זו עמדו לקבל את פני הרעה.

נערכה אסיפת עם ובה נקבעה אסטרטגית ההתגוננות, לפיכך הוחלט מראש להפקיר את אתונה ולהוליך את האוכלוסיה הבלתי־לוחמת לטרויזן (Troizen) בדרום ארגוליס, לבד מבני ה־50 ומעלה, שנצטוו לעבור לאי סאלאמיס. רק הכוהנות ושומרי האוצרות חויבו להישאר באקרופוליס ולהגן על מקדשי האלים.

כל יתר יוצאי הצבא אמורים היו לעלות על 200 האניות והם עם בעלי הברית שלהם, הספארטאנים, הקורינתים, האיגינים – אויבי אתונה מתמול־שלשום – יטלו חלק במערכה. תמיסטוקלס אף הציע, כיצד לאייש את האניות והיכן להתמודד עם הפולש. על כן, 100 אניות תוכננו להפליג אל ארטמיסיון (Artemision) שבצפון האי אובויה, ואילו 100 הנותרות – להמתין במעבר לסאלאמיס.

פרטי הקו האסטרטגי הזה נודעו מלוח שיש, שנתגלה בעיר טרויזן.⁴⁴ תעודה היסטורית זו מעוררת ויכוחים חריפים בין החוקרים על שעור מהימנותה, שכן היא נכתבה כ־200 שנה מאוחר יותר במגמה אפשרית להשחיר את פני ספארטה עקב התנהגותה במהלך המלחמה.

בינתיים התכנסו הצבא והצי של פרס בסארדיס ויצאו משם במקביל צפונה, לעבר ההליספונטוס. מכיוון שנתיב ההפלגה סביב לאתוס היה מסוכן, הרי שם טבע הצי הפרסי במסעו הקודם, עשה קסרקסס הכנות כשלוש שנים לכריית תעלה בחלקו הצפוני של חצי האי. בעבודה הועסקו חיילים ואוכלוסי האזור. מבין כל החופרים הצטיינו הפיניקים, אשר מצאו, כי למניעת מפולת הדפנות יש להרחיב את החפירה למעלה פי שניים ויותר משבתחתיתה. בתעלה המוכנה יכלו לעבור שתי תלת־טוריות זו ליד זו ובכך לעקוף את האזור מוכה הסערות בקצה חצי האי, ליד הר אתוס.

העולם טרם ראה כוח עצום מעין זה, טוען הירודוטוס. לדבריו, היו בצי 1207 תלת־טוריות ו־3000 אניות משא וליווי, וכלל הכבודה – אנשי ים, רגלים, פרשים וכו' – מנו כדי 5 מיליון איש. המציאות המשוערת היתה בוודאי פחות מעשירית המספר הזה, אשר אף הוא נחשב כוח רב, לעומת אשר היוונים היו מסוגלים להציב במערכה. מכל מקום, ממדי הצבא והצי מעידים, כי תכניתו של קסרקסס היתה להדביר תחתיו את יוון כולה ולא לענשה בלבד. הצבא והצי התנהלו בדרכם במקביל מטעמי סיוע הדדי לאמור, לאבטח את נתיבי האספקה להמון החיילים, שהארץ העתידה להיכבש לא היתה מסוגלת לעמוד בה מחד ולמנוע כל הפתעה אפשרית מאידך. ארץ יוון היא חצי אי וכיבושה אפשרי במבצע ימי־יבשתי משולב בלבד.

בהגיעם להליספונטוס, הורה המלך למהנדסיו הפיניקים והמצרים להקים גשר אניות במצר, אולם זה נהרס מיד בסערה פתאומית עזה. התכעס המלך כעס רב וציווה להתיז את ראשי המהנדסים, ועל מנת ללמד את ההליספונטוס דרך ארץ, הוצבו לאורך חופיו חיילים שהילקו בפקודת המלך את המים בשוטים. מן הסתם המים נתרסנו, שכן הגשר החדש נשאר יציב והצבא האדיר עבר על גבו וחדר לאירופה; הצי התקדם במקביל לו.

בינתיים התכנסו נציגי היוונים באיסתמוס, ליד קורינתוס, לדון ולהחליט על דרך הפעולה. השאלה היתה, היכן עליהם להתייצב נגד הפרסים בים וביבשה כדי שאפשר יהיה לגבור על הכוח העדיף שלהם. לא כל היוונים היו בדעה אחת ולא מעטים ביניהם אף צידדו בפרסים, למשל בני תסאליה (Thessalia) נכנעו ללא התנגדות. באותו מעמד נקבע, שבהתאם למוסכם יעמוד המלך ליאונידאס (Leonidas) בראש הצבא ואילו אוריביאדס (Eurybiades) בראש הצי, שניהם ספארטאנים.

לגבי בחירת מקום ההתנגשות התעוררו בעיות גיאוגרפיות ופוליטיות פנים־יווניות. ככל שהמקום יהיה דרומית, כן יופקרו יותר יוונים לכובש הפרסי ללא כל התמודדות. בסוגיה זו התגלעו דעות אנוכיות, שאינן מעידת על תודעה לאומית יוונית, אפילו בשעה הרת גורל מעין זו. לבסוף הוחלט להגן על המעבר ההררי הצר בתרמופילאי (Thermopylai), כי במקום זה עדיפות הכוח של האויב לא תוכל להגיע לידי ביטוי נאות, ואילו הצי נשלח אל כף ארטמיסיון, בצפון האי אובויה.

הצבא היווני עלה אפוא צפונה, 7000 חייל ובתוכם 300 ספארטאנים וליאונידאס בראשם; הם התמקמו בתרמופילאי, במישור הצר בין ההרים לים. יתרונו של המקום, כי הוא נמצא ליד מפרץ מאליס (Malis) הפונה לאוריפוס, המצר המפריד בין היבשת לאי אובויה, אשר בקצהו הצפוני יכלו אניות היוונים לעגון. אילו עגן הצי היווני יותר דרומה, יכלו הפרסים להנחית כוחות בין באגפו ובין מאחוריו של קו ההגנה הקצר בתרמופילאי וכן גם לפשוט על האי. היוונים של פלופוניסוס בכלל והספארטאנים בפרט לא הבינו, שהעתקת קו ההגנה לאיסתמוס שליד קורינתוס תניע את האתונאים לפרוש מן המערכה ובלעדי הצי שלהם לא תוכל יוון לעמוד נגד הפולש הפרסי. בין הבסיס בארטמיסיון לכוחות בתרמופילאי הקימו קשר באמצעות סירות לשם החלפת מידע ביניהם. הצי היווני שלח אנשי תצפית לאי סקיאתוס (Skiathos), צפון־מזרחה לארטמיסיון ובסמוך לחופי מאגניסיה (Magnesia), ושוגרו שלוש אניות צפונה למטרות סיור וגילוי. הסיור נלכד בידי כוח של עשר אניות החלוץ של הצי הפרסי, שהתקדם בעקבות צבא היבשה לעבר אזור ארטמיסיון. צוות של אחת האניות הלכודות הצליח לברוח ולשוב לבסיס. כשנכנסו אניות החלוץ למימי ארטמיסיון, עלו שלוש מהן על שרטון תת־מימי, על כן דאגו הפרסים מיד לסמן את המקום, כדי שיתר כלי השיט האמורים לעבור בנתיב זה לא יינזקו.

הצי הפרסי כלל 1324 תלת־טוריות, לבד ממאות אניות משא, שנועדו להוביל אספקה לצבא בתרמופילאי ולצוותי אניות המלחמה. בהגיעם אל כף ספיאס (Sepias), בפינה הדרומית־מערבית של מאגניסיה, פרצה סערה עזה שפגעה קשות בצי הפרסי המתקדם. על פי הירודוטוס, אבדו בים והתנפצו לחוף 400 תלת־טוריות ומספר לא־ידוע של אניות משא, משמע – כשליש של הכוח הלוחם. לעומת זאת, היוונים לא ניזוקו כלל. הם שמעו מאנשי אנית הסיור, שהצליחו להימלט, על עוצמת הצי הפרסי, על כן נסוגו אל עבר המקום הצר ביותר של תעלת אוריפוס ליד חאלקיס (Chalkis), ושבו אל בסיס ארטמיסיון רק לאחר שוך הסערה ועם היוונה הנזק הרב שנגרם לפרסים. למעבר הצר של חאלקיס נועד מלכתחילה תפקיד כמקום להשהיית האויב. הקו המנחה של האתונאים היה להימנע מהתמודדות בים פתוח, על כן כל בסיס לאורך חופי מאגניסיה יצא מכלל חשבון, בעוד מימי ארטמיסיון הצרים עשויים היו לאזן את יתרון כוחו של הצי הפרסי. כאשר נודע לפרסים, שהיוונים שבו אל ארטמיסיון, הם שלחו כוח איגוף של 200 אניות סביב אובויה במגמה למנוע את אפשרות הנסיגה של היוונים באוריפוס. באותה שעה הם חדרו למפרץ פאגאסאי (Pagasai), צפונית לחוף אובויה. מסע האיגוף לא יצא אל הפועל בגלל סערה נוספת, האניות נפגעו וטבעו, על כן הורה אוריביאדס ל־53 האניות, שהושארו בחאלקיס והוסיפו לעגון שם, להצטרף אל הכוח הראשי בארטמיסיון.

נדמה, שכוונת הפלופוניסים היתה לגונן על דרום יוון בלבד, ורצו שהצי והצבא יסוגו לאיסתמוס ליד קורינתוס הנוח להגנה. במקרה זה אמורות היו תיבאי, אתונה ואובויה להיכנע ללא מאבק ונפוצו שמועות, כי תמיסטוקלס אף נאלץ לשחד כמה ממנהיגי הדרומיים, שאלה יישארו במימי ארטמיסיון.

הימים ימי סוף אוגוסט 480 לפנה"ס. הפרסים עגנו צפונית לארטמיסיון, בפתח הכניסה למפרץ פאגאסאי, כ־900 תלת־טוריות. צולל יווני, סקיליאס (Skyllias), ערק מהמחנה הפרסי והביא לארטמיסיון ידיעות מהימנות על ממדי הנזק, אשר הסערות גרמו לפרסים. סקיליאס עבר בשחיה (בסירה?) מרחק של 10 מילין. לא היה אפוא מנוס מהתמודדות.

הנצחון בארטמיסיון והתבוסה בתרמופילאי    🔗

היוונים יצאו אל עבר האויב בשעות אחר הצהריים עם 271 אניות. בדרך כלל הם העדיפו בקרב הימי את הדיאקפלוס לאמור, פריצה לשורות האויב תוך שבירת משוטיו ב“אפוטידס” (epotides - קצה המלברית מלפנים), את הניגוח והקרב פנים אל פנים בסיפונים, ואילו הפרסים – את האיגוף ואת הלחימה ממטחווי קשת וחניתות. בתחילת ההתנגשות לכדו היוונים 30 אניות, אולם משגבר זרם האניות הפרסיות והיוונים עלולים היו להישטף בעדיפות כוח האויב, הם כינסו את אניותיהם ויצרו מעגל, כשחרטומי כלי השיט מזדקרים החוצה וירכתיהם מופנות לעבר פנים המעגל, כעין קיפוד. הפרסים סובבו סביב המעגל וסברו, שאויביהם נמצאים במלכודת, אבל נתברר במהרה, שמערך זה נועד לא רק להתגוננות, אלא אף להתקפה. ובכן, לאות מוסכם זינקו היוונים וכל אניה יוונית התנגשה בפרסית שלפניה וניגחה אותה. התכתשות עזה קמה ורק רדת הלילה שמה קץ למאבק. הציים שבו לבסיסיהם, כששני הצדדים סובלים אבידות ניכרות. בלילה התאכזר הטבע לבסיס באפטאי (Aphetai) – בפתח הכניסה למפרץ פאגאסאי – אניות רבות נשברו ואנשי צי נהרגו; שברי האניות הטרופות והגופות הגיעו בזרמי הים עד ארטמיסיון. היוונים העוגנים בחסי־הרוח לא נפגעו.

אם כן, שלוש פעמים סייעו סערות הים ליוונים: בראשונה הושמד כשליש מכוח האויב, בשניה – לא בוצעה תכנית האיגוף סביב אובויה, ולאחרונה – בתום יום הקרב הראשון בארטמיסיון.

למחרת היום הגיעה לארטמיסיון הפלגה של 53 האניות מחאלקיס, ולכן פשטו היוונים על אפטאי והסבו נזקים חמורים לפרסים. ביום השלישי כבר לא חיכו הפרסים להתקפה, אלא יצאו לעבר ארטמיסיון. המערך הפרסי התארגן בתבנית חצי־סהר, אבל עקב קירבת האגף היווני לחוף והמים הרדודים שם, לא עלה בידי הפרסים לאגוף אותם. ואשר בנוגע לאיכות הנשק של הלוחם היווני, הוא לא יכול ליתרון המספרי הרב של הפרסים. מכאן יוצא, כי לא היה כל סיכוי, שהיוונים יגברו על אויביהם בים הפתוח, ולכן המשך הפעילות הימית היה תלוי בגורל הקרב בתרמופילאי, שהיתה אחת הפרשיות המפורסמות בהיסטוריה.

כשראה ליאונידאס, שתגבורת מפלופוניסוס לא הגיעה ובוגד יווני הראה לפרסים שביל עוקף בהרים, הוא שילח את כל החיילים לבד משלוש מאות הספארטאנים, נשאר על משמרתו ונפל חלל יחד עם חייליו. האם בגדו הספארטאנים במלכם במנעם ממנו תגבורת והקריבו אותו, כדי שאוריביאדס הספארטאני יוכל להיות מפקד הצי היווני המאוחד? או שמא סבור היה ליאונידאס, שיוכל להימלט עוד במועד מתרמופילאי? איננו יודעים מה התרחש מאחורי הפרגוד. על כל פנים, עם נפילת המלך ליאונידאס לא היה עוד כל טעם לבסיס בארטמיסיון, והצי היווני הפליג דרומה לאורך האוריפוס. חלקה הראשון של נבואת הכוהנת פיתיה התגשם, ספארטה איבדה מלך; ואשר לחלקה השני?

הבסיס החדש של היוונים הוקם במפרץ בין האי סאלאמיס לאטיקה, בקרבת אתונה. תמיסטוקלס בחר במקום זה לזירת הקרב הימי, כי גם כאן לא יוכל יתרון הכוח הפרסי להגיע לידי ביטוי. אוריביאדס ויתר הפלופוניסים התנגדו לתכנית ורצו להיסוג אל מאחורי החומה המבוצרת באיסתמוס. הם הוסיפו לא להתחשב בכך, כי הצי האתונאי לא יילחם עוד לצידם אם ייסוגו ממצר סאלאמיס, וכנראה לא הבינו, שאף לצי היווני המאוחד אין כל סיכוי לגבור על הפרסים בים הפתוח. עם התקרב הפרסים פינו האתונאים את עירם, מן הסתם בהתאם לתכנית ככתוב בכתובת טרויזן, ואת העיר הרסו הפרסים עד היסוד. נפילת אתונה החלישה את עמדת תמיסטוקלס בוויכוח על בחירת מקום הקרב, על כן נאלץ הוא לאיים, כי כל האתונאים יעלו לאניות ויחד עם הצי המלחמתי יעזבו את יוון ויתיישבו בסיציליה. האיום לא הועיל ולא היה בו סיפק לשנות את דעת יריביו. בלית ברירה נהג תמיסטוקלס – כמסופר – בעורמה. הוא שלח אל קסרקסס שליח אישי, הציג עצמו כבוגד בענין היוונים והמליץ בפניו להתמודד תיכף ומיד ולא – יברחו משם היוונים ולא תהיה לו כל הזדמנות נוספת ללכוד אותם. המלך האמין לדברי השליח ושיגר 200 אניות מצריות לחסום את נתיב היציאה בצידו המערבי של האי סאלאמיס. תמיסטוקלס לא שיקר לקסרקסס ואמר לו את מלוא האמת, ובכך הוכרע אף הוויכוח – אין עוד מנוס מפני הקרב במצר. שייטי הצי הפרסי עמלו קשה בשני המצרים, וקיימו סיורים בלא הפסק על מנת למנוע את בריחת היוונים דרומה.

קרב סאלאמיס    🔗

בין החוקרים נטוש ויכוח על מיקומה של זירת הקרב. יש הסבורים, כי ההתנגשות המפורסמת התחוללה באמצע תעלת סאלאמיס, ואלה מזהים את האי ס"ט גאורגיוס (St. Georgios) דהיום [עם] האי פסיטאליה (Psyttaleia), ואילו אחרים טוענים, שפסיטאליה הוא האי ליפסוקוטאלי (Lipsokoutali), השוכן בדרום פתח הכניסה לתעלה, ליד הכף הארוך השלוח מהאי סאלאמיס, שנקרא אז בשם קינוסורה לאמור – זנב כלב.

עמוד השחר עלה בבוקרו של יום סוף ספטמבר 480 לפנה"ס, כשרוח מערבית עוררה גלים ערים במצר. הגלים פגעו פחות באניות היווניות נמוכות המבנה מאשר בפרסיות. 380 אניות יווניות עמדו מול כוח כפול לערך. הצופים במחזה, כאילו נערך שם מעין מופע של נאומאכיה (naumachia – קרב ימי באגם מלאכותי לשעשוע), הסתדרו משני הצדדים. קסרקסס ופמליתו התיישבו על הר איגאלאוס (Aigaleos) בצד של אטיקה, ואילו האתונאים המפונים צפו בחזיון מצידו המערבי של המצר, מהאי סאלאמיס. היוונים פרצו בשירה אדירה והקרב החל.

לא נותר סיפור מקיף על מהלכיו של המאורע. רעיונותיו של תמיסטוקלס קרמו עור וגידים במים הצרים של מצר סאלאמיס. בתאור דלקמן ננהג על פי הגירסא השניה לאמור, הזירה המשוערת של הקרב היא בדרום. הצי הפרסי התקרב למצר משני צידי פסיטאליה, אשר ליד קינוסורה; רוחב המצר שם כמיל ימי לערך. לפיכך נוצר במקום דוחק רב וההתקדמות חייבת היתה להיות איטית ביותר. האניות הפרסיות נערכו בשורה חזיתית בעומק של 6 שורות לפחות. הפרסים השתלטו על פסיטאליה כדי לסלק משם את היוונים ולסייע לאלה מבין אנשי הצי שאניותיהם תוטבענה בשעת הקרב והם ימלטו נפשם לחוף בשחיה. משהתקרבו שני הציים ערוכים במערך חזיתי, נסוגו קמעא היוונים ורבים סוברים, שתנועה זו באה מפחדם למראה הצי הפרסי העצום, ולא כן הדבר. הם נסוגו על מנת ליישר את המערך שלהם, אשר בוודאי שובש עקב הבריזה הנושבת בשעות הבוקר. בתנאי הצפיפות אי אפשר היה לבצע כל תנועה טקטית בקרב, בין דיאקפלוס (פריצת שורות) ובין פריפלוס (periplous – איגוף ותקיפה מאחור). האניות הסתבכו בהתכתשות כללית – ניגוח, פשיטה על הסיפון ושבירת משוטים.

מבין כל המפקדים הפרסים התנגדה להילחם במצר סאלאמיס רק ארטמיסיה (Artemisia), מלכת העיר היוונית האליקארנאסוס (Halikarnassos) שבמערב אסיה הקטנה. היא היתה היחידה שהבינה, כי המקום עשוי להועיל ליוונים בלבד. המלכה הציעה להטיל הסגר על אזור סאלאמיס, במקום התקפת מצח על הצי היווני, ולנתק כל אספקה כדרך הטובה ביותר להכנעת אתונה.

את הניגוח הראשון ביצעה בתוך הדוחק הרב אניה אתונאית בפיקודו של אמיניאס (Aminias). היא הטביעה אניה פיניקית והיה זה אות לכל המפקדים היוונים. עקב הרוחב הצר של מימי המצר לא יכלו הפרסים ליהנות מיתרון כוחם, ואף התקדמות האניות מהשורות האחוריות נתקלה בקשיים עקב הדוחק והסתבכות כלי השיט. קסרקסס הבחין במהרה, שציו עומד להפסיד וגבורת היוונים, מסירותם ונשקם האישי המשוכלל של החיילים עולים על אלה של חייליו. נגד עיני המלך נפל אחיו על סיפון אניה בקרב פנים־אל־פנים. ובאותה שעה, יחידות הצי של העמים השונים הכפופים לשלטון פרס, כגון היוונים מאסיה הקטנה, פיניקים, מצרים וכו' חסרו – כמובן – את ההתלהבות הפטריוטית, שכה דרבנה את האתונאים ובמידה מסוימת גם את יתר היוונים האירופים. רפיון וחוסר מוטיוואציה להילחם הפגינו אותם אנשי צי פיניקים, שנמלטו לחוף בסמוך למקום התצפית של המלך ופמליתו. הפיניקים התרעמו מרה, כי היוונים מאסיה הקטנה אינם נלחמים כלל נגד אחיהם האירופים. איתרע מזלם של המתלוננים ובשעת העלאת טענותיהם ניגחה אניה מאייגינה (בעלת ברית של אתונה) אניה מהאי סאמותראקה (Samothrake – הנלחמת לצד הפרסים). משעמדה האניה הסאמותראקית לטבוע, טיפסו אנשיה על האניה האייגינית, ובקרב מגע עקוב מדם לכדו אותה. המלך ראה בתלונת הפיניקים השמצה בלבד, על כן ציווה להתיז את ראשיהם בו במקום. שעות ארוכות נמשכה ההתכתשות. במהלכה התכוון אמיניאס, המפקד היווני שפתח בקרב, להתנגש באנית ארטמיסיה, מי שהיתה השנואה ביותר על היוונים. המעשה ארע בתחילת המנוסה של הצי הפרסי. אמיניאס החל רודף אחריה כשהמלכה החליטה ברגע של כעס לנגח אניה דוקא מן המחנה שלה. והיא אכן עשתה זאת והאניה המנוגחת טבעה. לכשראה זאת אמיניאס הוא חשב, כי טעה בזיהוי כלי השיט ופנה לתור אחר שלל אחר. כמובן, אף קסרקסס לא ידע, שארטמיסיה הטביעה אניה מהצי הפרסי; על כן העיר ביראת כבוד: הנשים שלי נלחמות כגברים, אבל הגברים – כמו נשים. מכאן ואילך הפכה זירת סאלאמיס לכעין שדה דיג, כפי שמתאר זאת אייסכילוס: "אולם הכּוּנוּ כהכות את הפַּלמוּד (מין דג) היוונים.”⁴⁵ כוח פשיטה יווני נחת באי פסיטאליה ואנשיו לכדו והשמידו את החיילים הפרסים שם עד האחרון בהם.

בסיום הקרב נוצר מצב די משונה. הצבא הפרסי העצום כבש את רובה של ארץ יוון, אולם הצי הפסיד את השליטה בים האיגאי בעקבות התבוסה בסאלאמיס. חלק מהאניות הפיניקיות נטש את המערכה בעודה באיבה והפליג הביתה. לא היתה אפוא כל מניעה שהצי היווני יצא צפונה וינתק את קו האספקה לצבא הפרסי ביוון. לא כל הקצינים הפרסים הבינו תיכף ומיד את משמעות הארועים ויעצו למלך להוסיף ולהמשיך את מסעו ביוון. אולם לא כך חשב המלך ומה גם, אף ארטמיסיה טענה, שיש לשים קץ למלחמה ולהיסוג לאסיה.

קסרקסס השאיר ביוון צבא של 50,000 חייל להמשך המערכה והיתר נסוגו במהירות, בטרם יספיקו היוונים להרוס את גשר האניות בהליספונטוס. המלך החיש את הנסיגה גם על פי עצת תמיסטוקלס, שהודיע לו על כוונת היוונים. המצביא והמדינאי האתונאי לא שלח כל מסר כוזב גם במקרה זה. אולם תמיסטוקלס גרס, בניגוד למנהיגים היוונים האחרים, כי על הפרסים לצאת מאירופה, והוא לא רצה התמודדות ונצחון נוספים.

אפשרי הדבר, כי תפיסתו האסטרטגית של קסרקסס היתה בעלת היקף נרחב מאד. כאמור, הוא התכונן להדביר תחתיו את יוון האירופית כולה, אולם לא מן הנמנע הוא, כי קסרקסס שאף להשתלט גם על יוון רבתי דהיינו, סיציליה ודרום איטליה. כשהתכנסו נציגי היוונים באיסתמוס לדון על דרכי הפעולה במלחמה נגד הפרסים, יצאה משלחת אתונאית־ספארטאנית לסיציליה אל הטיראנוס של סיראקוסאי, גלון (Gelon), לבקשת עזרה. גלון הציע 200 אניות ו־20,000 חייל בתנאי, שהוא ייבחר למפקד העליון של כל הכוחות היווניים. המשלחת דחתה את ההצעה מכל וכל. כשנוכח גלון בסירוב המוחלט, עוד ניסה להעלות מעין פשרה לאמור, אם ברצונם של הספארטאנים לפקד על צבא הרגלים, הוא יפקד על כוחות הים או להיפך. המשלחת לא קיבלה את הצעת הפשרה ושבה כלעומת שבאה ללא השגת עזרה.

כשעבר קסרקסס את ההליספונטוס, שיגר גלון ליוון שלוש אניות לוודא, כיצד יפול דבר. מכל מקום, מציין הירודוטוס, גלון היה עוזר ליוונים במלחמתם, ולו גם בפיקוד ספארטאני, אלמלא תקפו הקרתגים את סיציליה. צבא קרתגי עצום נלחם ביוונים ליד הימרה (Himera) בצפון האי ולדעת הירודוטוס, ניצחו שם היוונים בו ביום, שאחיהם גברו על הפרסים בסאלאמיס. (היסטוריון יווני אחר, דיודורוס, טוען שקרה זה ביום הקרב של תרמופילאי.) כלום היה תיאום בין קרתגו לפרס? אין כל ספק, שהקרתגים היו נכונים תמיד להילחם במתחריהם, ואם יצאו הם מתוך יוזמה פרסית, הרי היו אז תכניותיו של קסרקסס מקיפות וכשצבאותיו חדרו ליוון, נחתו הקרתגים בחופי סיציליה. על פי גירסא זאת, בבת אחת ובמכה אחת התכוון קסרקסס לחסל לא רק את יוון, אלא את העולם היווני כולו ברחבי הים התיכון.

הצבא הפרסי, שהושאר ביוון בפיקודו של מארדוניוס, התנגש ביוונים ב־479 לפנה"ס, בקרב פלאטאיה (Plataia). מארדוניוס הובס ונפל בקרב. המוראל בצי היה ירוד מאד וביחוד בגלל עריקת הפיניקים. הצי נסוג אפוא לאיים בים האיגאי ולאחר מכן לאסיה הקטנה. האתונאים השתלטו בהדרגה על איי הים האיגאי עד פתח הכניסה לים השחור. הם אף תכננו התנגשות ימית ועקבו אחר הצי הפרסי עד חצי־אי מיקאלה (Mykale) באסיה הקטנה. על מנת להימנע מקרב, העלו הפרסים את אניותיהם לחוף ובנו סביבן ביצורי עץ ואבן. האתונאים קראו לאחיהם האיונים מאסיה הקטנה לערוק ולהצטרף אליהם. הפרסים נבהלו ופרקו את נשקם של האיונים, ככל שידם השיגה, כי רבים מהם נענו לקריאה. במצב עדיף זה החליטו האתונאים לנחות, הסתערו על ביצורי הפרסים והרסו את שארית הצי הפרסי בחוף (479 לפנה"ס). אין זה מחזה של יום־יום, שצי אניות מושמד ביבשה. מכאן ואילך שלטו היוונים בים ואתונה על היוונים.

 

פרק ח': הכריש והאריה – המלחמה הפלופוניסית    🔗

עם הנצחון המפואר בסאלאמיס לא חוסלה עדיין האחיזה הפרסית בים האיגאי, ועוד נותרו פה ושם חילות מצב באיים ובחופים, אשר עלולים היו בבוא העת לשמש בסיס זינוק להתקפה מחודשת על יוון.

בטרם נהרס הכוח הימי הפרסי בחוף מיקאלה, ביקר צי יווני ליד ההליספונטוס. הגשר המפורסם כבר לא עמד שם, כי לאחר נסיגת צבא פרס דאג הטבע להעלימו. ערי החוף המעטות וחילות המצב הפרסיים בהן בצד המערבי של המצר נכנעו או נלכדו; צי אתונאי וספארטאני שמו מצור וכבשו גם את ביזאנטיון.

האתונאים הוסיפו להדגיש את שיתוף הפעולה עם ספארטה, על כן גם הפיקוד של צי המשלוח היה בידי פאוסאניאס (Pausanias) הספארטאני; אולם נתברר במהרה, שהאיש סרח, גם בעיני בני עירו, עקב קשריו החשאיים עם הפרסים. חילוקי הדעות בפועל בין שתי הפולייס החלו אפוא בקרב צי המשלוח שכבש את ביזאנטיון. את פאוסאניאס החליף איש אחר מספארטה, אבל זה לא הצליח לכפות על הצי המאוחד את משמעת פיקודו.

לאחר התסיסה בצי המאוחד חלו התפתחויות מסוימות אף ביוון עצמה. תמיסטוקלס התחיל לבנות מחדש את חומות אתונה והדבר נתקבל בספארטה כמעשה בלתי־ידידותי. האתונאים לא נעצרו במלאכה ולאחר שהקיפו את העיר בחומות, כן עשו גם בפיראוס ובנמל מוניכיה שלידה. בעקבות הבניה הקדחתנית יכול כלל הצי האתונאי לעגון בבטחה בנמל מוגן ומבוצר. בינתיים נקטע מסלולו הפוליטי של תמיסטוקלס. הוא נחשד בקשרים עם הפרסים והוגלה מאתונה. יורשו היו יריבו הפוליטי לשעבר, אריסטידס (Aristides), אשר ביוזמתו נוסדה הברית הידועה ע"ש האי דלוס (Delos). ברית זו נועדה לאחד את הערים היווניות נגד כל השפעה פרסית באזור האיגאי. מרכז הברית הוקם בדלוס. מלכתחילה היו כל בעלות הברית שוות במעמדן, אבל אתונה, בעלת העוצמה הימית הגדולה, נטלה לידיה את ההנהגה. אחר מות אריסטידס, נעשה בנו של מילטאדס, קימון (Kimon), הדמות המרכזית באתונה. הוא טען תמיד, שאם יתאחדו כל הפולייס של יוון, לא תוכל פרס לגבור עליהן. כמובן, נתנה אתונה את עיקרו של הצי לברית וכל חברה השתתפה בבנית הכוח בהתאם ליכולתה, בין במתן אניות עם אנשי צוותן ובין באמצעות תשלום, אם הפוליס לא היתה מסוגלת להעמיד אניות מאוישות.

הצי המאוחד של הברית עלה אפוא על המאחזים הפרסיים האחרונים בצפון הים האיגאי, ולאחר מכן התנגש בצי הפיניקי בחוף הדרומי של אסיה הקטנה. הקרב התנהל במימי הנהר אורימדון (Eurymedon), ובשיטות הבדוקות זה מכבר – שבירת משוטים ופשיטה על הסיפון – הביס קימון את אויביו. מנהר אורימדון הפליגו היוונים אל חופי קפריסין וחיסלו שם שמונים אניות פיניקיות נוספות. הברית הדלית יצאה לדרך ברגל ימין; פרסים לא נותרו עוד באזור האיגאי ובכך הברית סיימה – לכאורה – את משימתה, אשר למענה נוסדה. מכאן ואילך נראה קיום הברית בעיני אחדת מהחברות מיותר, אבל לא כך סברה אתונה; היא מנעה בכוח כל פרישה ממנה, למשל כבשה בכוחות רגלים וצי את האיים נאקסוס ותאסוס. ספארטה לא ראתה בעין יפה את שיטת הכפייה, בה נהגה אתונה כלפי חברות ברית דלוס, ובעוד קימון הוסיף מתמיד לדגול בהכרח של ההבנה ההדדית בין אתונה לספארטה, לא כן נהג פריקלס (Perikles), יורשו של קימון באתונה. הלה אף סבר, שאין דלוס מקום בטוח עוד לקופת הברית ואוצרותיה, ויש להעבירם לאתונה. בעקבות שינויי הנסיבות הללו, החלו שתי השותפות לשעבר במלחמות הפרסיות לתור אחר בעלות ברית לקראת ההתמודדות ביניהן. באותם הימים רק שלושה איים נתנו אניות וצוותים מבין כל חברות הברית הדלית – חיוס, לסבוס וסאמוס; היתר שילמו, למעשה, מס עובד לאתונה. הברית הדלית הפכה אפוא לאימפריה אתונאית, אשר גלומות היו בה שאיפות התפשטות והרחבת השפעה.

היריבות המדינית הגלויה נתעוררה מתוך רקע של ניגודי אינטרסים כלכליים בעיקר. כמסופר בפרקים הקודמים, שלחה ארץ יוון צפופת האוכלוסין מתיישבים אל עבר חופי הים התיכון. אלה לא חדרו אל פנים ארצות מושבם והסתפקו בהקמת ערי נמל ומרכזי סחר. בעקבות הקשרים עם המושבות מעבר לים, התפתחה ביוון המלאכה והיא עצמה נזקקה יותר ויותר ליבוא דגן ומוצרי מזון אחרים. כל פוליס נאלצה אפוא לדאוג לאבטחת נתיבי הסחר שלה מפני יריבותיה ומפני פירטים, שלא נעלמו מעולם ממימי הים התיכון. עד המלחמות הפרסיות היו נתיבי הים של אתונה מתוחים לעבר צפון־מזרח, ובאבטחתם היתה תלויה אספקת הדגן הכה־חיונית לה מחופי הים השחור. לעומתה קורינתוס, הפוליס הפלופוניסית הקרובה באינטרסים שלה לספארטה, ביססה את כלכלתה על הקשרים עם המושבות היווניות מערבה ליוון. הברית הדלית, שנוסדה בעיקר לסילוקה של פרס מהאזור האיגאי, נעשתה במהרה כלי שרת לאינטרסים הכלכליים של אתונה, ובברית מעין זו לא היה לספארטה כל מקום. ואם מקודם לא התנגשו אתונה וקורינתוס, כי לכל אחד שטחי פעולה אחרים, נשתנו פני הדברים אחר המלחמות הפרסיות.

הצעד לקראת החרפת המצב היה כיבוש נאופאקטוס (Naupaktos) בידי אתונה. נאופאקטוס שכנה בפתח הכניסה למפרץ הקורינתי, הנתיב היחידי של קורינתוס עצמה לים האיוני. הענינים הסתבכו והלכו ואתונה לא נעצרה. היא כבשה את מגארה (Megara) ואת נמלה בחוף המפרץ, ולאחר מכן פשטו פה ושם פלגות מהצי שלה על חופי פלופוניסוס. אולם כל עוד בידיה היתה השליטה בנתיבי הים, לא יכלה ספארטה לעשות דבר, על אף כוחותיה הרגליים הרבים ולמודי המלחמה.

בינתיים הוסיפה אתונה והרחיבה את טווח פעולתה; היא התערבה במצרים, שסיפקה דגן לפלופוניסוס, וביקשה לסלק משם את שלטון הפרסים. צי של 200 אניות הפליג ונכנס דרך הדלתא במעלה הנילוס עד ממפיס (Memphis) והתכונן לכבוש אותה, יחד עם כוחות מצריים מורדים.

הפרסים פנו בבקשת עזרה אל ספארטה, אבל זו טרם נטתה להתנגשות חזיתית עם יריבתה. על כן הכריזו הפרסים במצוקתם על גיוס כוחות ים ויבשה. בנמלי פיניקיה התכנס צי ניכר, שהיווה אתגר רציני בהחלט לכוח המשלוח הלא כל כך גדול של אתונה. משך שנתיים נלחמו האתונאים בקרבת ממפיס, כשהמחנה שלהם ניצב באחד האיים בנילוס, והודות לידע הטקטי שלהם, נהדפו במימי הנהר הרבה התקפות פרסיות. לבסוף נאלצו הפרסים להטות את מי הנהר, כדי שהאי יתחבר לחוף ובכך להכריח את האתונאים להתמודד עם כוחות היבשה שלהם. אך האתונאים הצליחו להיסוג בעוד מועד דרך חוף צפון סיני וארץ ישראל, הגיעו עד העיר הפיניקית גבל ושם נכנעו.

מעודד מההצלחה שיגר המלך הפרסי ארטאקסרקסס (Artaxerxes) את הצי הפיניקי אל קפריסין, וזה התנגש ב־140 אניות אתונאיות. שני הציים נלחמו מול העיר סאלאמיס – זהות מקרית של השם – ולאחר שהאתונאים הביסו את הפיניקים, רדפו אחריהם גם בחוף וחיסלו אותם. לולא מות מפקדם היו האתונאים מעבירים את קפריסין משלטון פרס לידיהם.

מכאן ואילך לא יצאו עוד כוחות אתונאיים נגד פרס, ורק התמרדויות קטנות היו צריכים הם לדכא באזור האיגאי, שבהן נלחמו נגדם גם ספארטאנים. ב־446 לפנה"ס הציע פריקלס הסכם לספארטה וזה נתקבל על דעתה. ההסכם קבע, שאתונה תכבד את עליונות ספארטה בפלופוניסוס ואילו היא – את עליונותה של האחרת בים; תוקף ההסכם ל־30 שנה. שנות השלום היחסי של תקופת פריקלס הורישו לדורות הבאים מפעלי בנייה, שהפכו את אתונה לאחת המפוארות שבערי יוון; הבנינים קושטו בתבליטים והוצבו בהם פסלים נהדרים. אחר מלחמות פרס ושחרור אסיה הקטנה מעולה החלו מגיעים לאתונה פילוסופים מכל חלקי העולם היווני, אתונה נעשתה מקום מפגש של הוגי דעות, אנשי רוח ואמנים. באווירה זו חי ופעל סוקראטס (Sokrates) והתחנך אפלטון; זהו תור הזהב של אתונה.

מלחמת עשר השנים    🔗

כל מריבה יוונית פנימית נגעה בסופו של דבר לאתונה, וכך ארע גם בפרשת הסכסוך בין קורינתוס וקרקירה (קורפו בימינו). בהתנגשות הראשונה הוכה צי קורינתוס, ועל כן היא כוננה אחר המפלה צי חדש ועם זאת פנתה גם אל אתונה, בעלת העוצמה הימית הרבה ביותר, שהשתדלה לשמור על איזון בין הכוחות הימיים של יוון. אולם בעת ובעונה אחת ביקשה גם קרקירה את עזרתה, ואתונה הכריעה לטובת הגשת הסיוע לקרקירה. היא שלחה פלגה קטנה של עשר אניות עם הוראות מפורשות המגבילות אותה לפעולות התגוננות בלבד. כך רצתה אתונה להקטין את שעור מעורבותה בפרשה. ההתנגשות התרחשה ליד קרקירה, בסמוך לדרומם של איי סיבוטה (Sybota) והיבשת היוונית.

הצי הקורינתי התקרב מכיוון דרום בשורה חזיתית וכך נערך גם הצי מקרקירה, כשהפלגה האתונאית משייטת באגף הימני. הקרב התפתח על פי הטקטיקה המקובלת לאמור, קודם לחימה מטווח ירי והטלת קליעים, אשר עבר לאחר מכן להתכתשות כללית וקרב מגע בין האניות. לראשונה ברחו מן המערכה בעלות הברית של קורינתוס באגף הימני; הן נמלטו לחוף, אבל רודפיהן השיגון, הרסו את אניותיהן ואת המחנה שלהן. מכיוון שהרודפים יצאו מן המערכה, הפך העדרם את גורל ההתמודדות והקורינתים החלו גוברים על אויביהם. האתונאים נמנעו כל הזמן מהתנגשות בקורינתים, והתערבו רק פה ושם לטובת הקרקירים, אם נתהווה צורך עקב לחץ מתחזק. אולם משגברו הקורינתים, התערבו האתונאים בפועל, ניגחו והטביעו אניות ולמעשה – הקלו עליהם את הנסיגה. הקורינתים כבר התכוננו לחיסול הכוח הקרקירי, כאשר הם החלו פתאום בנסיגה מבוהלת. מרחוק נראו מפרשים והקורינתים סברו, שצי אתונאי גדול מתקרב. אולם לכשהגיע זה, נתברר במהרה, כי הן 20 אניות סך הכל, אבל הקורינתים כבר נמלטו אל בסיסם בנמל סיבוטה. היה להם די והותר, ולהתגרויות האתונאים לא נענו אף למחרת היום, אלא שמו את פניהם לנמל הבית.

מאורעות אלה היוו רק מבוא למלחמה הגדולה בין אתונה לספארטה ובעלות הברית הפלופוניסיות שלה. לפרוץ ההתמודדות הארוכה ב־431 לפנה"ס היו כמה סיבות במישרין: ניתוק תלותה של פוטידאיה (Poteidaia) – התחנה החשובה בנתיב הימי לים השחור – באתונה בעידודה של קורינתוס, הסכסוך בין שתי הפולייס, תיבאי ופלאטאיה, כשהראשונה בעלת ברית לספארטה, בעוד השניה – לאתונה, ועוד מניעים מעין אלה. היכן תהא זירת ההתמודדות בין שתי הגדולות; היכול להילחם הכריש באריה?

משפרץ צבא של 30,000 חיילים פלופוניסים לאטיקה, שהרסו וביערו הכל, כינס פריקלס את האוכלוסין אל מאחורי חומות אתונה. שם יכלו להגן על חייהם, אבל כל רכושם בשדות ובכפרים אבד. בשעה שהספארטאנים השמידו את אטיקה, שייטו כוחות ים אתונאיים באוריפוס, התחברו עם הקרקירים בים האיוני והעבירו לצידם אי־אלו בעלות ברית של קורינתוס. בהזדמנות זו ראתה אתונה לנכון לחסל את חשבונה עם אייגינה, יריבתה המסורתית. צי אתונאי כבש את האי, והתושבים המגורשים ביקשו מקלט אצל הספארטאנים בפלופוניסוס.

גם בשנה השניה של המלחמה פרצו הספארטאנים לאטיקה ופריקלס כינס שוב את עמו בין החומות. עקב הצפיפות הרבה פרצה בעיר מגיפה, אשר הדביקה את אנשי הצי ואלה סחבו איתם את גורמי המחלה אל פוטידאיה שעמדה במצור האתונאים. הפלופוניסים לא טמנו ידם בצלחת וניסו אף הם את כוחם בפשיטה על האי זאקינתוס (Zakynthos) בים האיוני. בשנה שלאחר מכן פלשו הספארטאנים זו הפעם השלישית לאטיקה; המגיפה חזרה כמקודם, אם כי בחוזקה פחותה, ובה ניספה פריקלס.

הספארטאנים התעודדו מהצלחת הפשיטה בזאקינתוס, על כן ערכו הם פשיטה אמפיבית נוספת בחופי יוון המערביים. באותם הימים עשו הספארטאנים את היכרותם עם אחד מהגדולים שבמפקדים האתונאים, הרי הוא פורמיון (Phormion). 47 אניות יצאו מקורינתוס להעביר תגבורת, ולכן היה כושרן הקרבי עקב משאן הכבד ירוד במקצת. המפקדים לא חששו כלל, כי על פי המידע שבידם, 20 אניות אתונאיות בלבד שהו באזור, כשבראשן פורמיון, קצין ים בלתי־מוכר להם. איש זה היה עשוי ללא־חת, המוכן להתייצב תמיד נגד כל כוח עדיף. אניות פורמיון עגנו בנאופאקטוס. כשעברו הקורינתים על פניהם, השתוממו לראות, כי הפלגה האתונאית הקטנה יצאה מבסיסה ועוקבת אחריהם. כאשר עזבו הם את מימי החוף הפלופוניסי בכוונה לצאת לעבר הים הפתוח (הים האיוני), החישו האתונאים את שיוטם. הקורינתים נבהלו, כינסו את כל אניותיהם במעגל, כשחרטומיהן מזדקרים החוצה ואילו ירכתיהן – פנימה. בתוך המעגל הוצבו כלי השיט הקלים והמהירים, כדי שאלה יוכלו להגיש עזרה בכל נקודה שהאויב יתקוף. הקורינתים חזרו על תבנית המערך של האתונאים בארטמיסיון, אך בעוד הם השתמשו במערך מעין זה כחמישים שנה קודם לכן בהצלחה ניכרת, לא כן הקורינתים במימי נאופאקטוס. עשרים האניות האתונאיות סובבו בלא הרף ובמהירות סביב המערך הקורינתי, שנאלץ להצטופף יותר ויותר. האניות האתונאיות התגרו באויבים, אך לא תקפו, אלא בעצת פורמיון – ציפו לרוח מהמפרץ שתנשוב לעת בוקר. ואכן, בשעה היעודה קמה הרוח, האניות הקורינתיות לא יכלו להישאר על עמדן כמו חיל רגלים ביבשה, והן התנגשו זו בזו. מעוצמת הרוח נכנסה בהן מהומה, המלחים דחפו במוטות ארוכים את האניות זו מעל זו, צעקות־גידופים ופקודות החרישו את האזניים, אבל החותרים לא יכלו להניע את משוטיהם בים הגועש. ברגע המתאים נתן פורמיון אות להתקפה, והאתונאים התנפלו על הקורינתים; אניות הוטבעו ומנוסה כללית קמה במהרה. שתים־עשרה אניות קורינתיות הושמדו והיתר נסו לנמל פאטראי (Patrai) שברשות ספארטה. לאתונאים לא אבדה אף לא אניה אחת.

חמת הספארטאנים בערה ורצו למחוק את חרפת נאופאקטוס בכל מחיר. הם תיגברו את כוחותיהם והעמידו 77 אניות. לשמע ההכנות פנה פורמיון אל אתונה וביקש אף הוא תגבורת להגנת נמל נאופאקטוס. תגבורת זו אמורה היתה לחזק את פלגת פורמיון לכדי מחצית כוחה של הפלגה הפלופוניסית. אולם אותן 20 אניות, שהיו צריכות להגיע אליו, בוששו לבוא; בדרכו לזירה, הסתבך המפקד, ניקיאס (Nikias) בפרשה לא לו בכרתים. הספארטאנים מעונינים היו אפוא להתמודד עם פורמיון, בטרם תגיע התגבורת מאתונה. ובכן, הם יצאו והפליגו בכיוון מזרח לאורך החוף הפלופוניסי בדרומו של המפרץ אל מול נאופאקטוס ופורמיון במקביל להם לאורך חופו הצפוני. שני הציים הגיעו לפתח המפרץ הקורינתי; רוחב המצר שם צר למדי. שני הצדדים הטילו עוגן ונשארו במקום 6–7 ימים כשהם מתכוננים להתמודדות. פורמיון הסביר לחייליו, שאין משום יתרון לאניות מועטות נגד רבות, “כי אי אפר לשוט ולנגח כראוי באנית אויב, אם אין היא נראית יפה מרחוק, ואף אין לסגת אחור בשעת הצורך תחת לחץ האויב ואף אין לפרוץ את שורות האויב (דיאקפלוס) או להסתובב במהירות (פריפלוס)… ומלחמת הים תהפוך להיות מלחמת־יבשה, ובמקרה זה גוברות האניות המרובות במספרן… והטו אוזן קשבת לפקודות, שכן קטן הוא המרחק בין שני הציים העוגנים. ובשעת המעשה העריכו את המשמעת ואת השתיקה מכל דבר אחר, כי דברים אלו יש בהם מן התועלת בפעולות מלחמה בכלל ובמלחמת־ים בפרט, והכו באויב כראוי למפעלותיכם הקודמות.”⁴⁶

שני הציים חששו ממצבים שונים; הפלופוניסים לא אבו לשוט מחוץ למצר, שכן היה עליהם מוראה של הפורענות הראשונה, ואילו האתונאים גמרו אומר לא להיכנס לתוך המצר, כי סברו שקרב במקום צר כשהם מתכוננים לנגח ולפרוץ, יש בו משום יתרון לאויב.

המפקד הספארטאני רצה אפוא למשוך את האתונאים לתוך המצר ונהג כאילו הם שטים נגד נאופאקטוס, בחצותם את המצר בכוונה לאגף אותם; ונדמה שהצליח. פורמיון החל לשוט במהירות לאורך החוף הצפוני להגנת הנמל, כשלפתע עברו הפלופוניסים תוך כדי שיוט מתבנית מערך של ארבעה טורים לשורה חזיתית והתכוננו לסגור על האתונאים. התנועה הזאת בוצעה במקום הצר ביותר של פתח הכניסה למפרץ הקורינתי. 11 אניות אתונאיות, ששייטו בראש ויצאו לעבר מימי נאופאקטוס, שם רחבים מי המפרץ, הצליחו להימלט מהאיגוף. את יתר האניות האתונאיות דחפו הפלופוניסים לחוף, פגעו בהן, הרגו את אנשיהן והחלו גוררים אותן ריקות מכל צוות. למזלם של האתונאים, הצליחו בעלי הברית שלהם להחזיר כמה אניות משוביהן; הם רצו אל החוף, קפצו למים חמושים, טיפסו לסיפונים ולקחו בכוח את האניות.

עשר אניות של פורמיון באו לנאופאקטוס, עגנו שם ובהפניית חרטומיהן כלפי האויב ציפו בעמדת התגוננות. גם הפלופוניסים הגיעו, כששירה אדירה בוקעת מפיהם הקוראת לאריס (Ares – אל המלחמה); הם חשו, שהנה כבר ניצחו. האניה האחת־עשרה, שפיגרה קמעא אחר פלגת פורמיון הנמלטת, הגיעה אף היא רדופה על ידי אניה פלופוניסית, ואז ארע מעשה בלתי־צפוי; ספינת סוחר עגנה בלב ים; אנית המלחמה האתונאית הרדופה נעלמה פתאום מאחורי אנית הסוחר, סובבה אותה, יצאה ולהפתעת כולם ניגחה את האניה הרודפת וזו שקעה מיד. מפקד האניה עוד הספיק ליפול על חרבו בטרם טבע במצולות. המעשה המפתיע הטיל פחד על הפלופוניסים הבוטחים בנצחונם. הרודפים נעצרו, כמה מאניותיהם נכנסו למים רדודים ומשראו זאת האתונאים, הסתערו עליהן. נפלה רוחם של הפלופוניסים, ובגלל חוסר סדר ומשמעת הם לא החזיקו מעמד, פנו עורף ונמלטו לנמל המוצא שלהם. הקערה נהפכה על פיה; עתה רדפו האתונאים אחר הפלופוניסים, תפסו 6 אניות משלהם ואף החזירו לעצמם את כלי השיט, שהאויב חיבל בהם בתחילת הקרב.

ימים מועטים אחר המעשה הגיעו ערים האניות מכרתים, אבל לא נותר להן כבר דבר לעשות שם. הקרב בפתחו של המפרץ הקורינתי היה היפוכו של קרב סאלאמיס, אז נועד המצר הצר לעזרת היוונים. בימי סאלאמיס עוד נלחמו החיילים קרב פנים־אל־פנים לרוב, סיפוני האניות שימשו להם זירה להתגוששות וכלי השיט – אמצעי הובלה של החיילים להתנגשות; ואילו כעבור 50 שנה, נעשתה האניה עצמה כלי נשק המופעל בידי נוהגיה; היא תוקפת את אנית האויב לשם ניגוח ולשבירת המשוטים, ואל מטרות אלה ניתן להגיע דרך פריצת שורות האויב או איגופן. לתנועות טקטיות מעין אלו אין מימי המצרים מתאימים, אלא שטחי מים נרחבים בלבד.

על אף שנראה שלטון אתונה מבוסס דיו בים האיגאי, לא יכלה היא לנהוג בחוסר כל דאגה. ראייה לכך המרד שפרץ במיטילינה (Mytilene), באי לסבוס, ב־428 לפנה"ס. אתונה שלחה 40 אניות לדיכוי המרד. בני העיר הסתגרו בין החומות וציים הקטן עגן בנמל. ספארטה התכוונה להעביר את האניות, שנלחמו עם פורמיון, מהמפרץ הקורינתי דרך האיסתמוס (מצר היבשה) ולצאת לעזרת לסבוס. באותם הימים טרם נכרתה התעלה, ומקובל היה להעביר את כלי השיט בדרך היבשתית הקצרה במקום להקיף את חצי האי פלופוניסוס, להסתכן בסערות ולהיתקל ביחידות צי אתונאיות המסיירות לאורך החופים. (כדי להקל על העברת האניות באיסתמוס, בנו בימי השלטון הרומאי מסילה מרוצפת וכלי השיט נדחפו בה על גבי גלגלים.) לשמע ההכנות הספארטאניות, גם האתונאים לא התמהמהו עוד. הם ציידו מיד 200 אניות, חציין נועד לסייר ולפגוע בכוחות הספארטאנים האמורים להגיע אל מימי לסבוס, וחציין – לפשוט על חופי פלופוניסוס לשיבוש ההכנות. למראה התגובה, ויתרו הספארטאנים על תכניתם רבת־ההיקף ושלחו 42 אניות בלבד. במיטילינה עצמה התרגשו בינתיים שינויים מרחיקי לכת. הדמוקרטים, המצדדים באתונה, העבירו את השלטון לידיהם ופתחו את השערים, וכתוצאה מכך שבה הפלגה הספארטאנית לביתה. בשלב זה ארע דבר מדהים. אסיפת העם באתונה החליטה להתנקם בבני מיטילינה; נשלחה אניה עם הוראה מפורשת, שכל הגברים יוצאו להורג ואילו הנשים יימכרו לעבדות. למחרת היום נמלכה אסיפת העם בדעתה וביטלה את החלטתה מיום קודם; אי־לכך, שוגרה אניה נוספת, שנצטוותה להשיג את קודמתה, שיצאה יום ולילה לפניה. אנשי הצוות קיבלו מזון מיוחד, יין וקמח שעורים וכן גם שכר גבוה יותר. הם חתרו בזריזות והתחלפו תכופות בחתירה; את עוגות השעורים הם אכלו נלושות בשמן וביין ולא במים כרגיל. נשמר כושרם הפיסי והצליחו להדביק את האניה הראשונה ולהעביר את רוע הגזרה מעל תושבי לסבוס. נדמה, כי היתה זאת תחרות האניות הראשונה בהיסטוריה, אולם לא למען “הסרט הכחול” (Blue Ribbon)⁴⁷ כבמאה הקודמת, אלא למען הצלת בני אדם וכבודה של אתונה.

ובכן, עמדו זה מול זה שני יריבים; לאחד צבא רגלים מקצועי לרוב ולשני – צי ששליטתו בנתיבים בלתי־מעורערת. היכן וכיצד יתנגשו הצדדים? הפלישות של ספארטה לאטיקה לא הכריעו כלל את אתונה, אשר עיקר כלכלתה על הסחר בים ואילו פשיטות האתונאים על חופי פלופוניסוס לא זעזעו במיוחד את ספארטה. לכל היותר יכלו האתונאים להשתלט על הנתיב למפרץ הקורינתי ולשבש את הקשר של יריבתה אל חלקה הצפוני של יוון, שם שכנו אי־אלו בעלות ברית משלה.

בהעדר זירה להתמודדות ביוון גופא ובים האיגאי, פנו האתונאים לעבר המערב, אל סיציליה. שיבוש הקשר של הפלופוניסים עם המושבות הדוריות, כמו סיראקוסאי במערב ועם מצרים בדרום – אשר מהן ייבאו דגן ומזונות אחרים, נראתה מטרה אסטרטגית נאותה, אבל כפי שנתברר כעבור זמן, לא העריכה ההנהגה האתונאית את המצב הערכה נכונה. היא רצתה לפגוע בפלופוניסים פגיעה עקיפה, אבל סיראקוסאי לא היתה בעלת ברית לספארטה; אם כן, היא הוסיפה לאתונה רק אויבים חדשים, אשר אילצו אותה לפצל את כוחותיה.

נדמה, כי לרצון ההשתלטות של אתונה על הים האיוני היו סיכויים די טובים. עיקר כוחם של הפלופוניסים בים היו הקורינתים. בקיץ 427 לפנה"ס הם ניסו ליטול מידי אתונה את האי קרקירה, תחנת מעבר לעבר סיציליה. לקרקירה היו 60 אניות קרב, אשר נגדן יצאו 53 פלופוניסיות. לשמע הסכנה, יצאו מנאופאקטוס תריסר אניות אתונאיות לעזרת קרקירה. כדי לרומם את מצב רוחם של הקרקירים היה די בהופעת פלגה קטנה זו, עד אשר הם זלזלו בכל כללי הזהירות ויצאו את הנמל לא במערך קרבי ובבת־אחת, אלא אניה־אניה או שתיים־שתיים וכמובן – לכדו הקורינתים את האניות הבודדות תיכף ומיד. לולא הפלגה האתונאית הקטנה, היה גורלם של בני קרקירה מר מאד. כבר אבדה כמחצית הצי, כשהתערבה הפלגה; הקרקירים נסוגו לנמל ללא סדר ובחסותן של האניות האתונאיות. הן גוננו על הקרקירים תוך חתירה לאחור, בהציגן את אילי־הניגוח כאיום לעבר הקורינתים, לבל יעזו להתנפל על הנסוגים לנמל. די היה בתריסר תלת־טוריות אתונאיות כדי להרתיע צי קורינתי של 50 אניות; הן הסתפקו אפוא בכמה פשיטות בחופים ופנו לביתן. תוך כדי שיוט הביתה התבשרו הקורינתים, שצי אתונאי אמור להגיע לאזור. שמועה זו הטילה עליהם מורא כה גדול, שהעדיפו הם להתקדם בלילות בלבד, ובבואם אל המצר שבין האי לאוקאס (Leukas) והיבשת, ראו לנכון להעלות את האניות לחוף ולנוע תוך סחיבת כלי השיט ביבשה, במקום להסתכן ולשייט במימיו של המצר הצר. קרקירה הוסיפה להישאר בעלת ברית לאתונה.

ההרפתקה בסיציליה    🔗

בהשפעת מאורעות אלה התחזקה והלכה שימת הלב של אתונה לעבר הים האיוני וסיציליה. סיראקוסאי, הפוליס הדורית הגדולה באי, שתושביה ממוצא פלופוניסי, הציקה לערים האיוניות והן פנו – כמובן – אל אחותן הבכירה, אתונה. עשרים תלת־טוריות יצאו מהעיר (427 לפנה"ס) ואחר חצותן את הים האיוני כבשו את מסאנה בצפון־מזרח סיציליה. נרכשה השליטה במצר החיוני המפריד בין האי לאיטליה. כעבור שנתיים יצא עוד צי של 40 אניות, והפליג דרומה כדי לנסות ולהאחז באחת הנקודות בחופי פלופוניסוס. המפרץ ליד האי הצר והמוארך, ספאקטריה (Sphakteria), נראה מתאים למטרה ומה גם, מול קצהו הצפוני של האי שלוח מהיבשה חצי־אי, הקרוי פילוס (Pylos) ואשר בינו לאי מפריד מצר לא־רחב. בצפונו של המפרץ משתרע מפרץ פנימי קטן שכניסתו צרה למדי. האתונאים התבססו בפילוס וביצרו אותו ולאחר מכן הפליגו 35 אניות מן הצי צפונה להשקיט מרד בקרקירה.

הספארטאנים נחרדו, כששמעו על האחזות האויבים באדמת פלופוניסוס. הם שלחו מיד 60 תלת־טוריות וצבא רגלים, שמו מצור ימי ויבשתי על פילוס, בעוד כוח נחיתה עלה לאי ספאקטריה. פילוס היה מבוצר כהלכה לבד ממקום אחד, שהיה פנוי משרטונות וסלעים. כאן תקף הצי הפלופוניסי ורצה להנחית כוחות פשיטה מהאניות במים הרדודים, אבל ללא הועיל. פילוס עמד איתן.

בינתיים סיים הצי האתונאי את מלאכתו בקרקירה ושב אל פילוס. הצי הפלופוניסי הופתע בלתי־מוכן, כשבחלקו היה מונח על החוף. האתונאים השתלטו במהרה על שני המצרים, לכדו את כל האניות שבים וחלק מאלה המונחות על החוף. עברה השליטה לידי האתונאים במימי פילוס־ספאקטריה. חיל הרגלים הספארטאני יכול היה לעזוב, אך לא אלה שבספאקטריה – 420 חיילים מבחירי הנוער של ספארטה ומשרתיהם. עקב מצב זה, נטתה ספארטה לסיים את המלחמה, אבל אתונה דחתה כל נסיון והעמידה תנאים, שיריבתה לא יכלה לקבלם. המלחמה הפלופוניסית נמשכה.

מאחר שהספארטאנים החזיקו מעמד והמצור נמשך שבועות וחודשים, גרם הדבר מפח נפש לאתונאים, אשר גם מצבם היה קשה למדי. הכיצד? האי שומם, מימיו מלוחים ועם זאת הוא מיוער; העצים הסתירו את המתגוננים. ועוד נתברר, שהספארטאנים פרסמו, כי כל פלופוניסי המביא דגן טחון, יין, גבינה וכל מזון מועיל אחר, יזכה בשכר גבוה ואף ישוחרר ממעמדו הנחות. (הספארטאנים נהגו באיבה גלויה כלפי אוכלוסי הסביבה של עירם.) ואכן, רבים הסתכנו; הפליגו בסירות מנקודות חוף שונות, באו בחסות החשיכה מצד הים הפתוח בסיוע רוח, שכן משנשבה רוח מהים, חששו האניות לשייט בקרבת האי ובדרך זו היה להם קל להתחמק מאניות הסיור האתונאיות. לכששקטה הרוח, נתפסו בדרך כלל המבריחים. לעומת אלה, צללו אחרים למים, גררו אחריהם בחבלים נאדות עור מלאי גרגירי פרג טבולים בדבש וזרעוני פשתה, שהיו טובים לשבור את צמאונם של הלוחמים באי. את עקשות עמידתם של הספארטאנים שבר בסופו של דבר אסון טבע. אש פרצה באי והיא אחזה בעצים. השריפה כילתה את מסתורי החיילים והם נגלו נגד עיני האתונאים במספרם הזעום. האתונאים הסתערו במלוא עוזם, וכוחם העדיף גבר על הספארטאנים היגעים והמורעבים.

נדמה, שדבר לא יעצור עוד את אתונה בתנופתה מערבה.היא נאחזה בחוף פלופוניסוס המערבי ואף הצי היה חופשי להמשך הפעילות.

ומה התרחש בינתיים בסיציליה? על אף שמסאנה והפולייס האוהדות האחרות התלהבו עוד מאחותם הבכירה ביוון, הוחלט בכנס כלל־סיצילי, כי מכאן ואילך תסדיר סיציליה לבדה את עניניה ללא התערבות מיוון. האתונאים שבו הביתה והסבו את שימת־ליבם לזמן־מה ליוון בלבד. על כן פשטו הם על נקודות שונות בפלופוניסוס, ובמהלך הפשיטות השתלטו על האי קיתירה (Kythera), דרומית לפלופוניסוס. כיבושי ספאקטריה וקיתירה נחשבו בעיני ספארטה פגיעה חמורה, אבל בהעדר שליטה בים, היא לא יכלה לעשות דבר. לאחר התנגשויות מרובות בים וביבשה בצפון יוון הגיעו הצדדים להחלטה, שיש הכרח לכרות ברית שלום ביניהם. בהסכם הוכר המצב בפועל לאמור, אתונה שלטת בימים ואילו ספארטה – מנהגת את ברית המדינות הפלופוניסיות השלטת ביבשה. תוקף ההסכם ל־50 שנה, אך בפועל הוא החזיק מעמד כ־7 שנים בלבד, 421–415 לפנה"ס. שנות שלום אלה לא מנעו כלל את ההתנגשויות בין פולייס קטנות בינן לבין עצמן, והמתיחות בין שתי הגדולות לא פגה גם כן; זו ואף זו, כוחותיהן מעורבים היו בתקריות הללו.

ב־416 לפנה"ס הגיעה משלחת מהעיר סגסטה (Segesta) אל אתונה בבקשת עזרה. סיראקוסאי וכמה מבעלות הברית שלה נלחמו נגד ערים אחרות, וגם היא עצמה היתה שרויה בסכנה. לאחר דין ודברים באסיפת העם, הוחלט להענות בחיוב לפנייה; ציידו 60 תלת־טוריות ובפיקודם של קצינים ידועי־שם, ביניהם ניקיאס ואלקיביאדס (Alkibiades), יצאו לדרך.

מסיציליה ייבאו הפלופוניסים מוצרים רבים, מימיה שרצו דגה, אולם את התענינות האתונאים עוררו בעיקר הדגן והעץ, שזה האחרון היה כה נחוץ להם להמשך החזקת הצי. משאבי העץ ביוון התרוקנו והלכו.

פחות מ־70 מילין ימיים מפרידים בין קרקירה ליוון רבתי. שדות סיציליה עם אוצרות הדגן שלהם קרובים יותר מאזור חרסוניסוס (Chersonesos – חצי־אי קרים, Crimea) בים השחור. דעת הקהל באתונה חלמה זה מכבר על ההרפתקה המערבית, והמלחמה שלה עם ספארטה וקרבת הדם של בני סיראקוסאי הדורים אל אויבתה בנפש נתנו את הדחיפה. עליית כוחה של סיראקוסאי החלה בימי גלון, שהדף ביום סאלאמיס את ההתקפה של קרתגו. שליטי העיר, שבאו אחריו, השתלטו על הים הטירני והיא הפכה הפוליס החזקה באי.

ההרפתקה הסיצילית נעשתה הפרשה העיקרית של המלחמה הפלופוניסית. הצי האתונאי יצא אפוא להגשמת החלום המערבי. “לאחר שהאנשים כבר עלו על האניות… תקעו בחצוצרה להשתיק את העם, והם נשאו את התפילות המקובלות לפני ההפלגה… וכל הצבא, חיילי־צי וקצינים כאחד, מזגו יין בכדים ונסכו נסך בגביעי זהב וכסף… לאחר שהריעו את תרועת הפיאן (paian – פניה לאל המלחמה) וגמרו ניסוכיהם, פרשו לים. בראשונה שטו בטור אחד ארוך, אחר כך עשו את דרכם לאייגינה, כשהם מתחרים זה בזה בחתירה. ומכאן נחפזו להגיע לקרקירה, המקום שבו נתקבץ שאר צבא בעלות הברית.”⁴⁸

בעלות הברית, שהצטרפו למסע, העלו את כלל מספר האניות ל־130 ו־6500 חייל. לא הוכנה מראש כל תכנית ורק בדרך החליטו המפקדים אחר דין ודברים על היעד הקרוב. בינתיים הואשם אלקיביאדס במעשה חילול פסלי האל הרמס (Hermes), ולאחר הגיעו לסיציליה הוחזר באניה מיוחדת, אבל הוא ברח בעודו בדרך וערק לספארטה. נותר אפוא ניקיאס כמפקד כוח המשלוח.

צבא אתונה חנה קודם צפונית לסיראקוסאי, וההסתערות הראשונה שלו על העיר כמעט הצליחה. לעומת זאת, פעל אלקיביאדס בספארטה ועל פי עצתו נשלחה תגבורת לסיציליה כדי לעודד את בני העיר להחזיק מעמד.

ראשיתה של סיראקוסאי באי, שנקשר ליבשת בסוללה וזה הפריד בין הנמל הקטן בצפון לנמל הגדול בדרום. משהתקרבו יותר האתונאים לעיר, העתיקו את המחנה לפלמיריון (Plemmyrion), כנגד קצהו הדרומי של חצי האי, אולם כעבור זמן לא רב נלקח המקום מידיהם בכוח ונאלצו הם להתרחק קמעא מן העיר. ההתנגשות הימית הראשונה התרגשה בנמל הגדול, האתונאים הביסו את יריביהם, אבל נפילת פלמיריון נטלה מהם את האפשרות לפקח על הכניסה לנמל הגדול; זו ואף זו, תקעו הסיראקוסאים כלונסאות בקרקעית הנמל, מהם בלטו אחדים מעל פני המים ואחרים הוסתרו מתחת לפניהם. הכלונסאות הבולטים היוו מכשול לכניסה למבדוק האניות הסיראקוסאי, ואילו הנסתרים מתחת לפני המים עלולים היו לפגוע באניות כעין שרטונות. כדי לסלק את המכשולים האלה “האתונאים קירבו לכלונסאות אניה נושאת ריבוא כיכר (250 טון) ועליה מגדלי־עץ ומעקים. ומתוך סירות קטנות קשרו חבלים לכלונסאות, סובבות ועקרום, או שהיו צוללים ומנסרים אותם.”⁴⁹ נדמה, שזוהי הפעם הראשונה בתולדות ציי המלחמה, שאנית מלחמה הוסבה וצוידה לתפקיד הנדסי־קרבי מיוחד.

המלחמה הוסיפה והביאה חידושים גם בטקטיקה הקרבית. מאחר שהקשר של סיציליה עם פלופוניסוס היה באמצעות קורינתוס, עבר הנתיב לים האיוני מהמפרץ הקורינתי ליד נאופאקטוס. כדי לשבש את השיט בנתיב זה, החזיקו שם האתונאים פלגה של 33 תלת־טוריות. נגד כוח זה יצאה יחידה של 25 אניות קורינתיות. לקראת ההתנגשות שינו הקורינתים שינוי־מה את כלי השיט שלהם. הם הגו רעיון למנוע את האפשרות מהאתונאים לבצע את תנועותיהם הטקטיות הרגילות, שהן – פריפלוס ודיאקפלוס, המובילות את האניות התוקפות לידי ניגוח דופן והטבעת האניה. לפיכך, חיזקו הקורינתים את ה“אזניות” (אפוטידס) בקצה הקדמית של המלברית וניסו תקיפה חרטום מול חרטום לא בלי הצלחה, אם כי שני הצדדים כאחד טענו לנצחון.

האניות שבאו לסיראקוסאי מיוון, הביאו שתי בשורות: את יציאת התגבורת האתונאית ואת הטקטיקה הקורינתית החדשה. הסיראקוסאים הוסיפו ופיתחו את הרעיון והם חיזקו לא רק את ה“אזניות”, אלא קיצרו וחיזקו גם את איל הניגוח כדי להתאים את כלי השיט להתנגשות איל באיל ולשים לאל את העליונות הטקטית של האתונאים. הבקעת חרטום האניה באיל מוצק ועבה תמנע כל המשך פעולה מצד האניה המותקפת. כאשר היה הכל מוכן ומזומן, התנגשו בנמל 80 אניות קורינתיות עם 75 אתונאיות. על אף השטח המצומצם של הנמל, לא הועילה הרבה הטקטיקה החדשה, אם כי נועדה היא לנסיבות מעין אלה. שתי אניות אתונאיות בלבד הוטבעו, בעוד שלקורינתים לא אבדה אף לא אניה אחת.

ניקיאס ראה, שאין לאתונאים כל מעגן מוגן או מקלט, לכן העגין הוא אניות משא מול המחנה וציידן ב“דולפינים”, שהן משקולות ברזל כבדות דמויות דג, התלויות על חבל משני קצות הסקריה. ניתן להניח, שבאניות אלה השתמשו קודם לסילוק הכלונסאות בנמל. משהתקרבה אנית אויב אל כלי השיט העוגנים מאחורי המחסה של אניות המשא, הותר חבל הקישור והדולפין הופל בעוצמה, שיבר וניפץ הכל. על אף ההצלחה המסויגת, הוסיפו הסיראקוסאים להשתמש בטקטיקת התקיפה של חרטום מול חרטום והסבו נזק לאתונאים, בעוד אלה האחרונים הפעילו את הדולפינים כל אימת שבא כלי שיט סירקוסאי אל אזור אניות המשא, העוגנות ומשמשות כעין קיר הגנה ומצוידות במכשיר החדש.

ההצלחה לא האירה פנים לאתונאים, על אף התגבורת שהגיעה מן הים. הסיראקוסאים התחכמו וחידשו עוד דבר; הם שיגרו נגד כלי השיט של אתונה אניות הבערה, אם כי אלה לא הסבו נזק רב. ברם, משהגיעה תגבורת מספארטה, אזלה כל תקווה לאתונאים. את מכת החסד הנחית עליהם צעד נוסף. הסיראקוסאים גררו מספר אניות כבדות, קשרון בשלשלאות וחסמו בהן את מוצא הנמל. נלכד הצי של אתונה, ולשווא זינקו מיד 110 אניות כנגד 80 סיראקוסאיות. נפלה רוחם של החיילים וכמחצית אניותיהם ירדו תהומה. בנסיון אחרון לפרוץ בעד מחסום מוצא הנמל כבר לא אבו השייטים האתונאים. בלית כל ברירה, ציוו המפקדים להעלות באש את שארית הצי ולנטוש את המקום בתקווה להימלט ברגל. אולם תקווה זו נכזבה, שכן הסיראקוסאים הביסו אותם. כל צבא אתונה אבד בסיציליה. המפקדים הוצאו להורג והחיילים נמכרו לעבדות.

סך כל האבידות בסיציליה – כמאתיים תלת־טוריות. מכלל כוחה של אתונה בים נותרו כ־40 אניות בפיראוס ו־20 בנאופאקטוס, ואילו רצו אויביה לעלות עליה מהים, לא היה עומד כנגדם דבר. במספנות באתונה החלו עובדים בקדחתנות ובזריזות בימי חורף 413–412 לפנה"ס, ובהן הושקו 100 תלת־טוריות בבוא האביב.

את מצוקת אתונה ביקשו לנצל קודם הפרסים. הם עודדו מרידות מקומיות ואף הציעו לספארטה שיתוף פעולה. אלקיביאדס, שברח מפני משפטו באתונה והיה ליועץ מדיני ואסטרטגי בספארטה, ראה לנכון לעבור אל הפרסים עקב המצב החדש. נדמה, שכבר אז סלל את דרכו לשוב למולדת. באתונה געשו החיים הפוליטיים הפנימיים והנה – צי ספארטאני הופיע פתאום. האתונאים נחפזו בבהלה לאניותיהם, ללא כל ההכנות הדרושות, אבל אויביהם נמלכו בדעתם, במקום אתונה – הם שמו את פניהם לאובויה ושם זכו להכנסת אורחים לבבית. האתונאים עקבו אחריהם, גם הם נחתו שם והשאירו את אניותיהם ללא איוש מתאים. חוסר הדאגה נקם בהם; הספארטאנים תקפו מיד ולכדו את רוב האניות. התרחשויות אלה שימשו אות למרד גלוי באובויה, והתושבים שחטו כל אתונאי שנקלע לדרכם.

במצב ענינים זה החל אלקיביאדס במשחקו הפוליטי. הוא הציע לאתונה לא להבהיל הביתה את הצי מאסיה הקטנה בגלל הסכנה הספארטאנית, אלא להשאירו שם ולהבטיח את הריבונות האתונאית. עצה זו נראתה נכונה ומה גם, אף נתיב אספקת הדגן דרך ההליספונטוס לא ישובש; ואכן שיגרה ספארטה צי של 73 אניות לשיבוש השיט האתונאי באזור, אבל בהתנגשות היתה ידה על התחתונה. ספארטה הזעיקה תגבורת מרודוס ובשעה זו הופיע אלקיביאדס עם צי קטן מאסיה הקטנה. בהתמודדות הובס הצי הספארטאני ונתיב האתונאים אל המצרים שוחרר מכל לחץ ושיבוש (411 לפנה"ס).

אלקיביאדס זכה מיד באהדת הציבור והועמד בראש צבאות אתונה, אבל לא לזמן ממושך דרך כוכבו. בנפילתו המהירה התערבה יד הגורל. בהעדרו מן המפקדה, פעל ממלא מקומו בניגוד להוראותיו, התנגש בכוח ימי ספארטאני ו־15 אניות אבדו בקרב. דעת הקהל באתונה לא היתה מוכנה לסלוח לאלקיביאדס, שהיה אחראי כמפקד עליון, תוארו נשלל ממנו והוא גלה מארצו.

מעמדה המחודש של אתונה בים האיגאי היה לצנינים בעיני ספארטה והיא הוסיפה לערער עליו. צי אתונאי עגן במפוזר בקרבת האי סאמוס. ספארטה אספה 170 אניות כדי לכבוש את לסבוס. האתונאים לא שמו לב ליתרון המספרי הרב ויצאו לקראת יריביהם. כמובן, עדיפות הכוח עשתה את שלה ו־30 אניות אתונאיות ירדו תהומה; המובסים ביקשו להימלט למיטילינה, אולם בני עיר זו שמרו טינה לאתונה ולא פתחו את השערים בפניהם. בלית ברירה אחרת, העלו האתונאים את כלי השיט שלהם לחוף ונשארו שם מחוץ לחומות. המפקד הספארטאני שם עליהם הסגר, אבל לא תקף אותם. במצב משונה זה הצליחה אניה אתונאית מהירת־שוט להתחמק, עברה דרך טבעת ההסגר והגיעה לאתונה עם הבשורה המרה. בעיר קמה תכונה רבה. גויסו מיד כל הגברים, בלא שימת לב לכושרם ולידע שלהם בעניני ים, העמידו ואיישו 10 אניות ללא כל אבחנה, ובדרך למיטילינה עוד נוספו 40 מהפוליס באסיה הקטנה.

מששמע המפקד הספארטאני על צאת הצי, אסף את כוחותיו, השאיר במקום 40 אניות להמשך ההסגר ועם היתר יצא לעבר איי ארגינוסאי (Arginousai), דרומה ללסבוס. כאן נפגשו שני הכוחות. נכון, היו לאתונאים יותר אניות משל ספארטה, אבל לאלה האחרונים צוותים מאומנים וכלי שיט טובים יותר בהרבה. הצי הספארטאני התקרב אל האיים במערך של שורה חזיתית, כשהוא מוכן בין להתנגשות של אניה באניה ובין לאיגוף ולכיתור. הכוח האתונאי היה מפוצל לשני צדדיו של אי קטן ומעט לפניו. 30 האניות החלשות ביותר הוצבו במרכז, כדי שהאי יהיה מכשול מפני דיאקפלוס ופריפלוס. יתר 120 האניות בשני האגפים ניצבו בארבע קבוצות ובשתי שורות לכל צד. המפקד הספארטאני, קאליקראטידאס (Kallikratidas), פיצל את ציו לשניים ושלח 60־60 אניות נגד כל אגף של האויב. למעשה, התחוללו שני קרבות, שישים אניות למול שישים אניות בכל אגף, ואילו המרכז האתונאי נשאר על עמדו בעמדת התגוננות. הספארטאנים נלחמו בעוז, הם הירבו לנגח ולהטביע אניות ונראה, שהאגף השמאלי האתונאי קרוב להתמוטטות. בשעה גורלית זו עשה המפקד הספארטאני מעשה נועז. הוא תקף אניה אתונאית בפיקודו של פריקלס הצעיר, בן המדינאי המפורסם. האניות התנגשות בחוזקה כה רבה, שכלי השיט האתונאי נבקע לשניים ונשבר; איל הניגוח של התוקף נתקע בסמוך לחרטום האתונאי ולא היה מסוגל להחלץ. פריקלס הצעיר לא קורץ מחומר שיהא מוכן להתייאש. גורל האניה נגזר למעשה, ועל אף זאת השליך עם אנשיו אנקול מהספינה הטובעת וקרב אותה אל האניה הספארטאנית. משהתקרבו לכדי מטחווי קשת, ירו חיצים והטילו רמחים ולאחר מכן התנגשו הספינה המנגחת והאניה הספארטאנית. מעוצמת ההתנגשות נפל קאליקראטידאס לים ונעלם בין הגלים. נפילת המפקד גרמה לאיבוד עשתונות. הספארטאנים החלו נסים, 70 מאניותיהם טבעו.

מות קאליקראטידאס החזיר לפיקוד את ליסאנדרוס (Lysandros), קצין־ים ספארטאני, שהצטיין כבר מקודם. הוא הקים בסיועה הכספי של פרס צי חזק על מנת לערער מחדש את השליטה האתונאית בים האיגאי, אשר דרכו עברו נתיבי אספקת הדגן מהים השחור. ליסאנדרוס הפליג להליספונטוס וכבש את לאמפסאקוס (Lampsakos), עיר נמל בסמוך למוצא הצפוני של המצר בצד האסיאתי; שם הקים את בסיסו. בעקבותיו הגיע צי אתונאי של 180 תלת־טוריות והתייצב כנגד העיר. הספארטאנים נערכו במערך קרבי, אבל אף אחד מהצדדים לא יצא להתקפה. לאחר המתנת־מה נסוגו האתונאים אל מפרץ אייגוס־פוטאמוי (Aigos Potamoi), דרום־מערבה כנגד לאמפסאקוס, בצד האירופי של המצר. משך ארבעה ימים חזר חזיון זה על עצמו: הצי האתונאי יצא אל מול לאמפסאקוס, ציפה שהספארטאנים יניעו כנגדם את המערך שלהם, אבל דבר לא ארע, על כן חזרו הם כעבור זמן אל בסיסם באייגוס-פוטאמוי, העלו את אניותיהם לחוף והצוותים התפזרו. האתונאים לא שמו לב, כי במרחק בטחון עקבו אחריהם אי־אלו אניות ספארטאניות; חוסר התחשבות של האתונאים בכללי הזהירות לא עקף בוודאי את שימת הלב.

מקום גלותו של אלקיביאדס, ססטוס (Sestos), היה קילומטרים ספורים בלבד דרומה מהבסיס האתונאי. רגשי אהבת המולדת התעוררו פתאום בליבו של האיש, הוא בא אל מפקדת האתונאים והציע להם לעבור לנמל הטוב והבטוח של עירו. אולם המפקדים לא שעו לעצתו ונתנו ביטוי בגלוי לחוסר אמונם בו. אלקיביאדס חזר לביתו נעלב ובלב כבד; הוא עשה את שלו ומן הסתם שיער את הבאות.

וביום החמישי חל מפנה. הכל התחיל כמקודם: האתונאים יצאו, שבו על עקבותיהם לאייגוס־פוטאמוי כמדי יום ביומו, העלו את אניותיהם לחוף והתפזרו, איש איש לדרכו. משהלכו כבר רובם, אותת חייל בנוגה ברק מגינו מספינת סיור אל הצופים בלאמפסאקוס. הצי הספארטאני יצא תיכף ומיד וחתר מלוא הכוח היישר לאייגוס־פוטאמוי. המרחק קצר ביותר. הופעתם הפתאומית של האניות הספארטאניות עוררה בהלה ומהומה. כל אשר התרחש מכאן ואילך, לא היה קרב כלל ועיקר. מירב האניות האתונאיות לא הורדו למים, ואלה שכן הורדו – לא אוישו כהלכה. הספארטאנים לכדו את צי אתונה בחוף, הרגו 4000 אנשי צוות ומתוך 180 אניות השמידו 171. תשע אניות בלבד הצליחו להימלט בפיקודו של קונון (Konon).

המפקד ואנשיו עשו דבר מועיל אחד בלבד. הצי הספארטאני שהה עוד בים וכמקובל, השאירו אנשי הצי את מעטה (כלל התפרושת והתרונה) האניות בחוף, כי מקום ההתנגשות אמור להיות קרוב לבסיסם. קונון הבחין בציוד האניות הספארטאניות, על כן טרם צאתם לים הפתוח, עלו לחוף בלאמפסאקוס והעלו באש את כל המפרשים והתרנים. מכאן ואילך, הם יכלו להיות בטוחים, כי איש לא ירדוף אחריהם בים האיגאי.

הבורחים מאייגוס־פוטאמוי לא העזו לבוא הביתה. הם שייטו אל קפריסין והציעו שם את שרותם למלך סאלאמיס. אניה אחת בלבד הגיעה לאתונה, “פארסאלוס” (Pharsalos) שמה, והיא הביאה את הבשורה המרה: אין עוד צי לאתונה! היא עמדה אין־אונים; דבר לא יעצור את הספארטאנים.

ואכן זה אשר קרה. הצי הספארטאני שיבש מיד את נתיב האספקה מן ההליספונטוס, העביר את כל המושבות והפולייס, בעלות הברית של אתונה, והופיע מול חומות פיראוס. המצור נמשך שבועות, חודשים, אולם גבר הרעב על תושבי העיר ואתונה המהוללה נכנעה.

אחדות מן הפולייס היווניות דרשו להרוס את העיר, להרוג את כל הגברים ולמכור את הנשים והילדים לעבדות, אבל ספארטה בחרה בדרך אחרת. היא הרסה את חומות העיר ואסרה עליה להחזיק יותר מ־12 אניות, בוטלה עצמאותה הפוליטית של אתונה והיא הוכפפה לשלטונות ספארטה.

צי אתונה נהרס באייגוס־פוטאמוי על חוף המצר עקב רשלנות החיילים. “הקרב” התרגש הרחק מאתונה, מעברו השני של הים האיגאי, והעיר מהעבר הזה נאלצה לפתוח את שעריה בפני כוחות ספארטה. כך נסתיימה מלחמת עשרים ושבע השנים. הכריש נסחב ליבשה והאריה פצעו פצעי מוות.

 

פרק ט': שקיעת יוון ופיניקיה    🔗

מאורעות המאה ה־5 לפנה“ס החלישו את כל הצדדים הנאבקים – הממלכה הפרסית, אתונה וספארטה, עד אשר הרכב כלשהו של כוחות לוחמים לא היה יכול להעניק יציבות לאגן המזרחי של הים התיכון בעתיד הנראה לעין. למעשה, נמשכה המלחמה הפלופוניסית, ומשתתפיה הוסיפו להילחם גם במאה ה־4 לפנה”ס. קשרי פרס וספארטה נתרופפו וזו האחרונה אף סייעה למושבות האיוניות המתקוממות. הצי הספארטאני שלט בים האיגאי, וכוחותיה הרגליים חדרו לאסיה הקטנה. בים עזרו הפיניקים לפרס. מכיוון שספארטה השניאה את עצמה עקב עריצות שלטונה, התאחדו בעלות בריתה ואויבותיה לשעבר – אתונה, קורינתוס, תיבאי ועוד אחרות – והקימו ברית אנטי־ספארטאנית. פרס הזמינה את קונון, מי שהצליח לשרוד ולהימלט מאייגוס־פוטאמוי והעמידה אותו בראש צייה; הלה גמל לספארטה בקרב קנידוס (Knidos) בקרבת רודוס ב־394 לפנה“ס ושם קץ לשליטה קצרת־הימים שלה בים. אתונה ניצלה תיכף ומיד את ההזדמנות, בנתה מחדש את החומות סביב לעיר ואת המספנות בפיראוס והעמידה צי חדש בפיקודו של קונון, שכבש אי־אלו איים ליד פלופוניסוס. באותם הימים נטלה פרס לידיה את התפקיד לנסות ולשמור על האיזון בין הכוחות של יוון; היא תמכה אפוא בספארטה המעורערת נגד אתונה הקמה לתחיה. ברם, המלחמות המרובות של המאה ה־5 לפנה”ס הקיזו את דמן של מירב הפולייס. לשווא נבנו תלת־טוריות במספנות אתונה, לא היו די אנשי צוות לאייש אותן.

מסע האתונאים לסיראקוסאי בימי המלחמה הפלופוניסית גילה רק טפח ממחלוקותיה הפנימיות של סיציליה, אשר הוסיפו בהמשך לתת עילה להתערבות חיצונית. מריבה בין שתי ערים איפשרה חדירת כוחות קרתגיים לאי ב־409 לפנה"ס, שבמהלכה רצו לנקום את חרפת התבוסה בהימרה (480 לפנה"ס). המסע הצליח, הימרה נהרסה עד היסוד והמנצחים שבו לביתם.

המצאת הרב־חתריות    🔗

עם ערוב ימיה של המולדת היוונית עבר מרכז הכובד לזמן־מה לסיציליה. הדבר ארע עם עלותו של טיראנוס חדש בסיראקוסאי, דיוניסיוס (Dyonisios), אשר ביקש לבנות את האימפריה של היוונים במערב במקום זאת שאבדה במזרחו של הים התיכון.

איש רב־עלילות היה הטיראנוס, ואין זה דבר קל לקלף מעליו את דברי הרכילות המהולים באלמנטים אגדיים. הלה ביקש להצטיין בתחומים רבים, גם כאיש ספרות ומשורר, אשר אתונה ראתה לנכון להעניק לו פרס ראשון לטרגדיה. אולם דיוניסיוס מוזכר אף כאיש־צבא מוכשר בים וביבשה. טוענים, שהוא הכניס לשרות בצי טיפוס אניה חדש, הרי היא החמש־חתרית,⁵⁰ אם כי אין ודאות גמורה לייחס לו את זכות הראשונים לפיתוחה. השם הלטיני – quinqueremis, שהוראתו המילולית היא “חמש־משוטית”, אינו תרגום לכינוי היווני penteres (אנית חמישה), ואף עובדה זו מוסיפה בין היתר על אי־הבהירות לטיפוס חדש זה. השאלה שטרם פסקו בה היא, כלום נבנו אניות גדולות מטיפוס זה כרב־טוריות והמרכיב המספר בשם מתייחס למספר הטורים (מפלסים) בכלי השיט, או הכוונה היא למספר החותרים בכל יחידת חתירה. בימינו מקובלת הסברה, כי אניות מערכה חדשות אלה היו חד־ עד תלת־טוריות לכל היותר,⁵¹ שכן אניות בעלות יותר משלושה טורים מאבדות את יציבותן ועושות את מלאכת החתירה לבלתי־אפשרית בגלל אורכם הרב של משוטי המפלס העליון והזווית החדה בה הם טובלים במים. לפיכך, אם אמנם נכונה הסברה דלעיל, מיוחס המרכיב המספרי בשם הטיפוס למספר החותרים בכל יחידת חתירה ויש לחלק את המספר הנתון, שהוא מספר החותרים, לטורי המשוטים באניה, בין שניים עד לשלושה מפלסים. יש הטוענים, כי היתה אניה זו חד־טורית בלבד,שחמישה חותרים הפעילו בה כל משוט ומשוט.

החמש־חתרית היתה רחבה, דפנותיה עבים וחזקים יותר משל התלת־טורית. כלי שיט חדש זה שינה במקצת את פני הקרב הימי, כי הוא נעשה משטח נשיאה לכל אותם המטולים, שהקדימו את הארטילריה הימית המופעלת באבק שריפה. נפתח פתח להילחם בזירה הימית ממטחווי הקליעים למיניהם.

דיוניסיוס נחשב בעיני היסטוריונים רבים כממשיכו של המאבק בין אירופה לאסיה, בין היוונים לפרסים ונושאי כליהם הפיניקים במערב, שנקראו בפי הרומאים – פּוּנים. במהלך השנים 398–367 לפנה"ס התנהלו על אדמת סיציליה שלוש מלחמות כנגד הפונים. תוצאותיהן החזירו את המצב לפני החלוקה הקודמת באי, אבל היה במלחמות אלה משום חידוש בתחום הטקטיקה עקב השימוש בכלים החדשים, שהופעלו בים וביבשה כאחד.

מבין המערכות המרובות, שנלחם דיוניסיוס נגד הפונים, היה המצור על מוטיה הפונית בעל ענין מיוחד. מוטיה, מבצר עוז טבעי במערבה של סיציליה, באמצעו של מפרץ סגור, מוגן היטב מסערות הים על ידי לשון־יבשה מוארכת. העיר עצמה מוקפת חומות אבן, המתרוממות מן המים ממש. הקשר היחיד אליה היה באמצעות מעברה הנטויה בינה לחוף. לא נראה זה דבר קל לעלות על מוטיה ולכבשה.

בהתקרב צבא דיוניסיוס, הרסו בני המקום את המעברה והתכוננו למצור (398 לפנה"ס). הסיראקוסאים נכנסו למפרץ מכיוון דרום, העלו את אניותיהם על חוף מצר היבשה, פרקו את כל הציוד, אספקה ואנשים וכן את מכונות המצור החדשות. מכיוון שעמדה העיר מעבר לטווח הפגיעה של המכונות, התחילו הם לבנות סוללה על מנת לקרב אותן אליה. תוך כדי הכנות אלה הגיע צי פוני מקרתגו. הפונים סברו, שאין דבר קל מאשר ללכוד את האניות המונחות בחוף ומה גם, שאין הסיראקוסאים עושים את כל ההכנות להזדרז ולהורידן למים, אלא שקדו הם על כל מיני מבנים ומכשירים, שאת טיבם לא ידעו הפונים. במהרה שמעו הם קולות משונים, אבני קלע התעופפו וחצו את האוויר בשריקה, נחתו על האניות, ניפצו לוחות סיפון ודפנות, קרעו מפרשים ושברו משוטים. הפונים נסוגו כל עוד רוחם בם מהפגישה הראשונה בהיסטוריה עם “ארטילריה חופית”.

אניות פוניות אחדות נפגעו, אולם האויב הפוני עגן בכל זאת בפנים המפרץ ולמעשה – הטיל הסגר על הצי הסיראקוסאי המונח בחוף. לשווא היה לדיוניסיוס יתרון במספר כלי השיט, כשעמד הצי הפוני בעמדה עדיפה. שטח המים בין החוף – מרכז חניית צי דיוניסיוס – למוטיה היה צר מכדי אפשרות להערך במערך קרבי של שורה חזיתית, והורדה למים של האניות ביחידות קטנות היתה גורמת ללכידתן המיידית בידי האויב.

פתרון המצוקה הנובעת מעמדתן הנחותה לא בושש לבוא. צפונה של לשון היבשה המפרידה בין המפרץ לים היה צר למדי, כמה מאות מטרים בלבד. אי־לכך, כרתו החיילים היוונים עצים והניחו אותם לרוחבו של המעבר השטוח, גררו על גביהם את האניות והורידון מנגד, בחופו של הים הפתוח. טרם התאוששו הקרתגים והנה – מוכן ומזומן הצי הסיראקוסאי להתנגשות. נהפכו היוצרות. בעקבות הצעד הטקטי המחוכם הזה, נעשו פתאום המטילים הסגר מוטלים בו, על כן נמלטו האניות הקרתגיות, משהתקרב אליהן הצי היווני ערוך לקרב. דיוניסיוס יכול היה עתה לגשת ולצור על מוטיה. הושלמה בנית הסוללה, הוקרבו מכונות המצור המשוכללות, הן פיצחו את החומות ולאחר קרבות רחוב עקובי דם נפלה העיר.

אוכלוסי המקום, שנשארו בחיים, לא שבו עוד אל עירם ההרוסה, אלא התיישבו בקצהו הדרומי של המפרץ וייסדו את העיר ליליבאום (Lilybaeum) מחדש, לאחר שניטשה על ידי אוכלוסיה היוונים. העיר זכתה לפרסום רב במלחמה, שהרומאים נלחמו בה נגד הפונים כעבור מאה שנים ויותר.

היוונים לא השתלטו מעולם על סיציליה כולה. דיוניסיוס הצליח להאחז לזמן־מה באיטליה הדרומית, אבל התחדשות כוחה של קרתגו שמה לאל את שאיפות הגדלות שלו. במות הטיראנוס ב־367 לפנה"ס, בא הקץ לכוחה של סיראקוסאי. העיר הצליחה לשמור על עצמאותה, אבל גורלה היה כגורל כלל הפולייס היווניות במולדת, שלא כוננו אומה. מכל מקום, המצאותיו הטקטיות של דיוניסיוס בים וביבשה, ובייחוד השימוש במכונות ההרעשה, היו בעלות משמעות והשפעה למאות השנים הבאות.

ראשית כיבושי אלכסנדר הגדול    🔗

מאחר שהיוונים לא היו מסוגלים להגיע לאיחוד, נטלו לידיהם מלאכה זו המאקידונים, שבט בצפונה של ארץ יוון, הקרוב אליהם קרבת גזע. הם נחשבו בעיני היוונים בארבארים, עם זאת – חיילים מצויינים, החיים בינות ההרים חישלו אותם. הראשון שבא במגע עם תרבותה ועם הידע הצבאי של יוון היה נסיך בית המלכות, פיליפוס (Philippos). הוא עשה בתיבאי זמן מה והתוודע שם ללימודי אסטרטגיה וטקטיקה. לאחר שובו הביתה, תפס בכוח את השלטון והחל מיישם רעיונות שהביא עימו מתיבאי, וביניהם את הפאלאנקס (phalanx), אותו כוח מחץ בלתי מנוצח, שהוא פיתחו ואשר התפרסם לאחר מכן מששטף הצבא המאקדוני את העולם היווני ואת הממלכה הפרסית. פיליפוס ביקש לשלב את התעודה המאקדונית עם הידע והגבורה של החייל היווני; וכדי שהיוונים יקבלו אותו כשליטם, הדביר קודם תחתיו את הארץ כולה (338 לפנה"ס) ולאחר מכן הציב בפניהם אתגר, שאיש יווני לא יכול היה לעמוד לעומתו: נקמה בפרסים וכיבוש אסיה. הרצחו של פיליפוס דחה לזמן־מה את ביצוע הרעיון, וזה הוגשם על ידי בנו אלכסנדר, מי שזכה בהיסטוריה לכינוי – “הגדול”.

הממלכה הפרסית של דריוש ה־3 היתה ענקית, והשתרעה מצפון־מערב אסיה הקטנה אל מעבר לגבולות הודו, מרחק של כ־3000 מילין. היתה זאת ממלכה, שעיקר חוזקה הצבאי בכוחות יבשתיים, אולם עמד לצידה לימים גם צי פיניקי ניכר של כ־400 אניות, תלת־טוריות לרוב. כל הכוח, שאלכסנדר היה מסוגל להעמיד, היה כ־30,000 חיילים רגלים ואי־אלו מאות פרשים מאקדונים. הפולייס היווניות העניקו לו 160 אניות מלחמה ואילו רצה, יכול היה להכריחן לתת יותר, אבל מהימנותן של אלה נחשבה מפוקפקת בעיניו. כלל ידוע, כי אין דבר מסוכן יותר מאשר בוגדנות הצי הפועל במרחקים ותכופות ללא תלות במישרין.

ב־334 לפנה"ס חצה הצבא את ההליספונטוס בעזרת אניות וחדר לאסיה הקטנה. הצי הועסק, למעשה, בתפקידי הובלה בלבד ולא היה מעורב בפעילות קרבית. בקרב גראניקוס (Granikos) ובכיבוש המושבות היווניות הפגין אלכסנדר בעליל את אשר צבא קטן אך ממושמע ומאומן כהלכה מסוגל לחולל. בהגיעו למילטוס, הופעל הצי. מושל העיר היה כבר מוכן להיכנע, משהגיעה ידיעה על התקרבות צי פיניקי של 400 אניות. אלכסנדר החליט לא לסכן את ציו הקטן (160 אניות) בהתמודדות גלויה בלב־ים, ומה גם – שלא בפיקודו, לכן הורה לאנשיו להיכנס לנמל של מילטוס, שהוסיפה עוד לעמוד מנגד. נסתבר, שהיה זה רעיון מצוין, שכן הצי העוין לא העז להסתכן ולפרוץ בכוח לתוך הנמל. בלית ברירה אחרת, עגן הצי הפיניקי מול כף מיקאלה בלב ים וציפה, שבטרם תפרוץ סערה, ייכנע חיל המצב, או יצא הצי המאקדוני מן הנמל. סערה אמנם לא פרצה, אבל מכונות ההרעשה נוסח דיוניסיוס עשו מלאכה נאה והעיר נפלה לידיו של אלכסנדר. לא היה אפוא כל טעם כי הצי הפיניקי יוסיף לעגון שם, לפיכך שבו האניות לבסיסי האם שלהן בפיניקיה. הצי המאקדוני הקטן רכש את השליטה ללא ערעור באזור האיגאי, אבל הפרסים לא אבו לוותר, ולאחר כיבוש כמה איים תכננו לערוך שינויים ביוון עצמה. הם שלחו עשר אניות עם כסף רב למימון הפיכות, אבל המאקדונים לכדו אותן, והפרסים לא חזרו עוד על נסיונם לעורר אי־שקט ושינויים בארץ האם.

בינתיים המשיך אלכסנדר את המסע ובבואו לחוף הדרומי של אסיה הקטנה, לא פנה ישר מזרחה, אלא חדר עמוק לתוך הארץ כדי לבקר בגורדיון (Gordion) ולהתיר את סבך הקשר בו נקשר עולה של עגלת מלך פריגיה (Phrygia), גורדיוס, אל היצול. אלכסנדר פתר את הענין בדרך פשוטה משלו; במקום לעמול נגד עיני חייליו ולהאריך את הזמן במציאת קצות החבלים, שלף את חרבו וחתך את הקשר. אליבא דאמת, לא רק לשם זה סטה אלכסנדר מדרכו הישרה, כי אם – כידוע – אין נמל בחופיה הדרומיים של אסיה הקטנה. על כן לא היה לו למלך המאקדוני מה לכבוש שם.⁵² כיבוש ערי הנמל היה אבן פינה באסטרטגיה שלו כלומר, למנוע בדרך עקיפה זו מציי אויביו את השימוש בבסיסיו; הרי לא עמד לרשותו אותה עת צי ראוי לשם. אחר נצחונו בקרב איסוס (Issos – 333 לפנה"ס), בצפונו של החוף הסורי, הציע דריוש תנאי שלום טובים ביותר לאמור, מסירת כל הארצות מערבית לפרת. מצביאו הנאמן של אלכסנדר, פארמניון (Parmenion), התלהב מהרעיון ואמר למלכו: אילו הייתי אלכסנדר, הייתי מקבל הצעה זו. המלך התבונן בקציני והגיב: באמת, הייתי מקבל, אילו הייתי פארמניון. אלכסנדר חפץ בממלכה הפרסית כולה.

המצור הימי על צור    🔗

הנצחון באיסוס פתח לרווחה את אזור החוף דרומה. ערי הנמל הידועות – גבל, ארווד, צידון – נכנעו, ונותר מבצר־עוז לא־כנוע אחד – צור. הוא לא היה רק מבצר, אלא בסיסו של הצי הפיניקי, חלק עיקרי בכוחה הימי של פרס. למעשה, היו הן שתי ערים: בחוף שכנה צור העתיקה, היישוב הפיניקי המקורי ומולה, כמחצית מיל בים – צור החדשה השוכנת בשני איים קשורים זה לזה במצר יבשה צר. חומותיה כאילו צמחו ממי הים במישרין לגובה עשרות מטרים. בצפון, באי הגדול יותר, היה הנמל הצידוני, שכניסתו צרה וקלה לחסימה, ואילו בדרום – הנמל המצרי. צי־בית של כ־80 תלת־טוריות שמר על העיר דרך קבע; יחידה זו קיבלה מדי פעם תגבור מקרתגו, העיר־הבת בפאתי המערב.

בהתקרבו אל צור העתיקה, התקבל אלכסנדר בסבר פנים יפות, אבל הבהירו לו שליחים, כי לעיר החדשה לא יורשה להיכנס ואף ביקשוהו, שבל יתקרב אל החומות. נדמה היה לאלכסנדר, כי הצורים טרם הכריעו בליבם מה יהיה גורל המאבק בינו לדריוש ה־3. אולם המלך המאקדוני לא ראה לנכון להמשיך בדרכו לעבר מצרים ולהשאיר מאחורי גבו קן צרעות זה, הבסיס העיקרי של הצי הפרסי, כשלרשותו אין עומד שום צי.

לאחר הנצחון באיסוס סברו רבים, שאלכסנדר ירדוף אחר דריוש לליבה של פרס, אולם הוא נקט מחשבה אסטרטגית שונה בגלל עליונות בעלי הברית של הפרסים בים. זוהי הסיבה, שהוא פנה לעבר סוריה, שם מצור על צור ולא הניח לה להישאר עצמאית. אלכסנדר קיים אסיפת קצינים בצור העתיקה ושם הסביר לפקודיו, שכל עוד מחזיקים הפרסים בידיהם את השליטה בים, אין המשך המסע למצרים בטוח. אילו המשיך לרדוף אחר דריוש לבבל ולפרס תוך השארת צור על כנה מאחורי גבו, עלולים הפרסים להחזיר לידיהם בסיוע פיניקי את ארצות החוף; מצרים, קפריסין, אתונה וספארטה תתקוממנה. ברם, אם יצליחו לכבוש את צור, בידיהם תהיה פיניקיה כולה עם צייה, שהוא החזק והטוב בכוחות הים של פרס. בדרך זו תושג עליונות מוחלטת בים, כי עם נפילת ערי הפיניקים לידיהם יעברו לצידם גם כל הציים, ואף המסע למצרים יהיה קל ובטוח יותר. המסע על בבל ינחיל כבוד גדול, לכשתיכבשנה כל ארצות הים של הפרסים וכל הארצות מערבית לנהר פרת.

מלאכה קשה עמדה בפני אלכסנדר, שאף המלך המפורסם נבוכדנאצר לא יכול להשלימה במהלך מצור של 12 שנה ונאלץ להגיע להסכם עם בני העיר. אלכסנדר החליט אפוא לבנות סוללה מהחוף עד לחומות. כל עוד בנו המאקדונים במים הרדודים, היתה מלאכתם קלה יחסית, אבל משהגיעו הם למים העמוקים, רבו הקשיים. סלעים, חצץ ועצים נעלמו במעמקים ולא נודע כי באו אל קרבם. אניות הצורים התקרבו אל הסוללה, הטרידו את הבונים ביריות, פשטו עליהם ועשו בהם שמות. ככל שהתקרבה הסוללה אל החומות, כן תכפו היריות מעליהם. כדי לגבור על המכונות הפולטות יריות ולגונן על העובדים, הציבו המאקדונים מגדלים בקצה הסוללה. אולם אף הצורים לא קפאו על שמריהם. הם נטלו אניה מובלת־סוסים, הגביהו את דפנותיה ומילאוה חומרי תבערה מסוגים שונים משוחים בזפת וגופרית. בחרטומה התקינו כלונסאות, עליהם תלו קדרות גדולות המלאות בחומרים מתלקחים, ואת כלי השיט עצמם גררו בעבותות על ידי תלת־טוריות. עם התקרבם אל הסוללה, הציתו הצורים את האניה, הריצוה במהירות לעבר המגדלים, בעוד האנשים שעל סיפונה קופצים בעוד מועד הימה ושוחים אל הספינות מאחור. האניה עלתה באש והחלה מפזרת את התבערה, שאחזה במגדלים וביתר המבנים בראש הסוללה; השייטים עוד השליכו מן הסירות לפידים בוערים להגברת האש. מאקדונים רבים נשרפו חיים, אחרים קפצו לים ממרומי המגדלים ואבדו במים הגועשים. ולא השריפה בלבד כילתה את המגדלים, אלא גם תשתיתם בסוללה הוכתה בתנועת הים. קשרים הותרו והמבנה כולו נבקע באמצעו. ערימות סלעים קרסו ונפלו לתהומות, ואכזריות הים השלימה את מעשי ההרס של הצורים.

הדברים באו כבר עדי משבר, כאשר הגיעו יחידות צי מערי פיניקיה הכבושות ומקפריסין באורח מפתיע וכוחות הים של אלכסנדר גדלו פתאום לכדי 230 אניות. ערי פיניקיה האחרות שמחו – כנראה – לאידה של צור ומן הסתם, קיוו להיבנות מבחינה מסחרית מחורבנה של זו. הנצורים כבר החלו מרגישים את קיצם הקרב ושלחו את בני ביתם, נשים וילדים לקרתגו, אבל אף בוני הסוללה לא שפר חלקם בשל העדר מגדלי המגן. בייחוד סבלו הם מהחול הרותח, שהועף עליהם מכפות הקטפולטות; זה שרף־צרב את הגוף, סימא את העיניים, אבל בניית הסוללה נמשכה על אף הכל. הצורים חיזקו את חומותיהם ואיישו אותן באנשי “ארטילריה”, ואולם המגדלים על הסוללה נבנו מחדש וכוסו ביריעות עור לח להגנה מפני אש. יחידות צי סיירו סביב למבנה למניעת פשיטות ושיגור אניות הבערה. זאת ועוד, הוכנו אניות מיוחדות, שהוצבו עליהן כרי ברזל לניגוח החומות, אשר – כזכור התרוממו ממי הים במישרין. הצורים השליכו על אניות אלה סלעים ענקיים, אשר הועד להם תפקיד כפול: לפגוע בכלי השיט המנגחים את החומות – מחד גיסא, ולהגביה בסלעים הנופלים את הקרקעית על מנת להקשות את התקרבות האניות אל החומות בשל התהוות שרטונות מלאכותיים תת־מימיים – מאידך גיסא. בתגובה, השליכו המאקדונים מן האניות ומן הסוללה עניבות חבל, ובאמצעות מכונות ומנופים העלו את הסלעים והשליכום לאחר מכן הימה. כדי למנוע מהם את המעשה הזה, חתכו “אנשי צפרדע” צורים את חבלי העגינה וההתקשרות של אניות המאקדונים, ובכך מנעו את פעולתן. אלה האחרונים נאלצו, על כן, להחליפם בשרשרות ברזל.

המאקדונים לא התרשלו בבניית הסוללה; הוסיפו לרוחבה, השליכו אילנות שלמים בעלי סבך ענפים למעמקים, העמיסו עליהם סלעים וכיסום באדמה. כך בנו הם רובד על רובד, כדי שהמבנה כולו יתקשר קשר הדוק. תגובת הצורים לא איחרה לבוא: “אנשי הצפרדע” צללו למים הרחק מכל מבט אויב, שחו בהסתר אל הסוללה ומשכו אליהם בקרדומים את ענפי האילנות הבולטים. משהוזזו תומכות אלו, החליק המבנה כולו ונסחב אחריהם. מכיוון שהותקפה הסוללה חוזר והתקף והמאקדונים התקשו להתמיד ולהחזיק “תחת אש” את העומדים על החומות, הם התחכמו ומצאו פתרון של “ארטילריה” ניידת. חיברו שתי ארבע־חתריות בחרטומיהן, כשירכתיהן מופרדות ככל שאפשר. הרווח בין ירכתי האניות הוחזק בתרנים ובקורות עץ עצומות קשורות היטב ועליהן הותקן גשר, ואילו על הגשר הוצבו מטולים לסוגיהם. את זוג האניות קרבו אל החומות וירו משם בכלי הקלע, כשהחרטומים מחפים על החיילים העושים במלאכה. הפעלת כלי שיט מעין אלה איפשרה להשלים את בניית הסוללה והיא הגיעה אל החומות.

למרות המצב הנואש, לא חשבו הצורים עדיין להיכנע ויזמו מבצעי הטרדה שונים. בצד הצפוני של הסוללה שמרה באורח קבע פלגה קפריסאית. הצורים הבחינו, כי אנשיה נוהגים לעלות לחוף לעת צהריים לסעוד את נפשם. הם התגנבו בעד פתח הנמל, מבלי שהקפריסאים יראו אותם, הסתערו, הטביעו את אניותיהם או העלון לחוף. אלכסנדר ראה מרחוק, שהצורים השתלטו על הצד הצפוני של הסוללה, מיהר וירד לאניה ובעקבותיו הפלגה השומרת על הצד הדרומי שלה. עם זאת, הוא נתן הוראה לחסום את מוצא הנמל הדרומי, שאף כלי שיט צורי לא יוכל להפריע לו והפליג במהירות בראש הכוח סביב לעיר. הצורים ראו מראש החומה את העתיד להתרחש, אותתו לאנשיהם על הסוללה, אך אלה לא קלטו – משום מה – את האיתות המבשר את הסכנה המתקרבת אליהם. ההפתעה היתה מושלמת. אניותיהם הוטבעו או נלכדו. מפלה זו שברה את רוח הנצורים והאניות העוגנות בנמלי העיר לא ניסו להתערב עוד.

מצור של שבעה חודשים נתן לבסוף את אותותיו. הלמוּת כרי הברזל זעזעה את חומות העיר. הן נחלשו במקומות מספר, בייחוד ליד הנמל הדרומי, ופרצות נפערו פה ושם. בעת ובעונה אחת הסתערו כוחות הרגלים ובראשם אלכסנדר, בעוד יחידות הצי חדרו לשני הנמלים. צור נפלה. הנקמה בבני העיר היתה איומה; אלפים הוצאו להורג ורבבות נמכרו לעבדות.

כיבוש מצרים והמסע להודו    🔗

עם חורבן צור, בא קיצה של פיניקיה במזרח. היא יורדת מעל בימת ההיסטוריה ועמה משתלב בכל השינויים האתניים והפוליטיים, שהתרחשו באגן המזרחי של הים התיכון. לא עוד עצמאות פוליטית לפיניקים במזרח, כפי שגורל דומה נפל בחלק גם ליוונים. רק במערב, בקרתגו, החזיקו מעמד צאצאי צור וצידון עוד כמאתיים שנה עד נפילתם במאבק איתנים עם הכוח החדש, רומא.

משהחזיק אלכסנדר את צור בידיו, הוביל את צבאו דרומה ולאחר מצור על עזה וכיבושה ירד מצרימה. ציו הפליג במעלה הנילוס עד מוֹף (Memphis) ולאחר מכן עבר לזרועה המזרחית של הדלתא. במוצאה, על פני לשון יבשתית צרה בין הים לאגם מאריאה (Marea), קבע מקום לעיר חדשה, היא אלכסנדריה. יש הטוענים, שאלמלא עשה דבר אחר זולת ייסוד העיר, היה גם כך קונה לעצמו פרסום שם עולם. לבסוף, עלה שוב צפונה ודרך ירושלים הגיע לחלב, משם פנה מזרחה וצלח את החידקל. עם נצחונו בקרב גאוגאמלה (Gaugamela) נעשה לשליט בבל. בהמשך מסעו הגיע אלכסנדר לגבולות הודו, אבל מכאן ואילך לא רצו עוד חייליו להמשיך בדרך. על חורבות ממלכת פרס הקים את האימפריה משלו. במסע ליווה את אלכסנדר מפקד הצי המהימן שלו, ניארכוס (Nearchos). הם הגיעו אל נהר הידאספס (Hydaspes), אחד היובלים של האינדוס (Indos). כאן בנו אנשיו כלי שיט מגדלים שונים, החל מסירות פשוטות ועד תלת־טוריות. אלכסנדר העלה את כל הכבודה לאניות והפליגו לאינדוס. בהתקרבם לאוקיאנוס ההודי, הם נתקלו בגלים גדולים, שעלו במעלה הנהר והשליכום לעבר החוף. כעבור זמן, שבו המים לאפיקם והאניות נשארו תקועות ביבשה. תופעה זו חזרה על עצמה זו אחר זו. כלום התנקם בהם אל הים, פוסידון? שאלו בתימהון. זו היתה הפעם הראשונה שבני הים התיכון פגשו בגאות ושפל שאינם מוכרים להם.

תוך תלאות אלה באו עד האוקיאנוס ההודי. כאן חילק אלכסנדר את צבאו לשני מחנות. האחד ירד לאניות וניסה לפלס את דרכו מערבה, במקביל לחוף, ואילו השני – קיבל על עצמו את כל נוראות המסע היבשתי במדבר הציה. המסע נמשך חודשיים, כשאלכסנדר סובל יחד עם אנשיו, אשר כמחציתם נפלו חלל והוא הצטער, כי לא בחר בדרך הימית לכל צבאו. היה זה הנסיון רב הממדים הראשון לפרוץ את תחומי הים התיכון ולקשור את הודו אל מרכז העולם התרבותי דאז. על פי תכניותיו, אמורה היתה העיר בבל (ליד פרת) להיות נמל מעבר בין מזרח למערב. לאחר בואו לבבל, שלח משם משלחות חקר; אחת אל בחריין ואחרת, שיצאה מסואץ, אל חופי תימן. אולם משלחות אלו פסקו באמצע מהלכן, עקב מותו ללא עת ב־322 לפנה"ס. ניתן לשער, שאילו חי אלכסנדר שנים רבות יותר, היה הוא מגלה את רוחות המונסון הנושבות בין אפריקה לצפון מערב הודו – מכיוון צפון־מזרח בחודשי החורף ואילו מדרום־מערב בקיץ, ונעזר בהן לצרכי תכניותיו להקמת נתיבי השיט החדשים.

האימפריה של אלכסנדר קמה לאחר הבטחת נתיבי השיט באגן המזרחי של הים התיכון עם נפילת צור בידיו וניטרול הצי הפיניקי בה. הים התיכון נעשה, לפחות בחלקו המזרחי, מעין אגם פנימי, כשסולק משם בדרך עקיפין כל כוח עוין. תכניותיו מרחיקות הלכת עמדו לחבוק גם את האגן המערבי עם קרתגו ורומא, אולם מותו בגיל צעיר עיכב בעדו מלהגשים את רעיונותיו.

כפי שכיבוש צור מצד היבשה העניק לאלכסנדר את השליטה בנתיבי הים עם ניטרול הצי הפיניקי ואיפשר את הקמת האימפריה המזרחית, כך קרה ההיפך הגמור אחר אלפיים שנה. צי בריטי, ששלט באותם הימים באגן המזרחי של הים התיכון, הטריד עד כדי כך את נפוליון הצר על עכו (1799), שהצבא המובחר של אירופה נאלץ להיסוג בבושת־פנים ממרגלות חומות העיר, והאימפריה המזרחית של צרפת המהפכנית לא קמה.

מותו הפתאומי של אלכסנדר עורר תגובות נמרצות. אתונה התמרדה בין הראשונות והכריזה על עצמאותה. היא הקימה מיד צי, שנשלח אל ההליספונטוס על מנת לחדש את הנתיב המסורתי, אבל הובס ליד אבידוס (Abydos). במאמץ רב צוייד צי אחר לתור בים האיגאי, כדי לנתק את הקשר בין אסיה הקטנה ליוון ולהשיב את השליטה באזור. בקרבת האי אמורגוס (Amorgos), באיים הקיקלאדיים, בדרומו של הים, התנגשו האתונאים בצי המאקדוני בעל כוח עדיף והוכו, וכן הפסיד גם צבא הרגלים שלהם בקרב קראנון (Krannon) במרכז תסאליה. עוצמתה הימית של אתונה שקעה לעולם ועד.

צור ואתונה עמדו במרכז העולם הים־תיכוני מאות שנים, עד אשר הוכרעו בידי כוחות חדשים ורעננים. פיניקים ויוונים הפכו חלק של עולם חדש, הממזג בתוכו את כל מכמני הרוח והחומר של מזרח ומערב, ואשר אלכסנדר פילס לו בחרבו את הנתיב. שנים ספורות בלבד התקיימה ממלכת אלכסנדר, אבל ככל שהיה משך קיומה קצר־ימים, כן גדלה השפעתה. תרבות חדשה החלה ובייחוד בערים החדשות, שהוא בעצמו ייסדן, ובאחרות – שנוסדו אחריו. תקופה חדשה זו נקראת בימינו – הליניסטית, על מנת להפריד בינה לשמה של ארץ יוון, היא הילאס, ולעם ששכן בה על כל שבטיו- ההלינים.

המאבק בין הדיאדוכים    🔗

עם מותו של הכובש הגדול התפוררה הממלכה והיא נתחלקה בין מצביאיו: תלמי (Ptolemaios) זכה במצרים; סיליקוס (Seleukos) – באסיה הקטנה, פיניקיה, מסופוטמיה (ארם נהריים) וארץ ישראל, זו האחרונה נלקחה ממנו ביד תלמי; אנטיגונוס (Antigonos) השתלט על צפון אסיה הקטנה, בעוד על מאקדוניה רבו ביניהם אנטיגונוס ואנטיפאטרוס (Antipatros) והבנים של השניים – דמטריוס (Demetrios) וקאסאנדרוס (Kassandros). המלחמות בין הדיאדוכים (יורשים) פרצו תיכף ומיד.

לכאורה, אלכסנדר נחשב בעיני היסטוריונים רבים כובש ארצות יבשה, שמבטו לים היה צר למדי. ולא היא. לא זו בלבד כי לא זז ממרגלות חומות צור בטרם כיבושה לשם אבטחת נתיבי הים התיכון, העורף לפעולותיו בארצות המזרח, אלא אף בבבל לא מש ממנו הרעיון להקיף את ממלכתו בנתיבי סחר בטוחים דרך הימים. סמוך למותו עמד לשגר משלחת לכיבוש ערב, לקשר את בבל בתעלה רחבה למפרץ הפרסי ולעשותה נמל בינלאומי (מעין שיקאגו של ימינו, השוכנת בפנים היבשת האמריקאית אבל קשורה בדרכים ימיות לאוקיאנוס האטלנטי).

מבין הדיאדוכים היה דמטריוס – בנו של אנטיגונוס – רב־פעלים במיוחד. איפיינה את האיש הצעיר נטייתו למתימטיקה ומכניקה. הוא תכנן ובנה מכונות מלחמה, שטרם ראה העולם עד ימיו. בקרבות נהג דמטריוס כגבור חיל ובתעוזה רבה. הוא הצטיין לראשונה בשחרור אתונה מכיבוש מאקדוני, כשניסה את מכונותיו החדשות במצור על נמל העיר, מוניכיה (Munichia). דמטריוס קיווה להשתלט על יוון כולה, כשנקרא פתאום אל קפריסין בגלל כיבוש האי בידי תלמי. הוא אסף צי ופנה אל רודוס בבקשת עזרה, אולם זאת לא התלהבה במיוחד מהרעיון, מחשש שיבוש קשריה הכלכליים ההדוקים עם מצרים. דמטריוס יצא אפוא ללא סיוע נוסף, פשט על קפריסין ונאחז בנקודה אחת בחוף. כ־120 אניות עמדו לרשותו ובתוכן גם אלה מן הטיפוס החדש: חמש־, שש־ ושבע־חתריות לאמור, כלי שיט גדולים (חד־טוריות עד תלת־טוריות, כשבכל יחידת חתירה ישבו 5–7 חותרים). היתה זו ההתמודדות הראשונה בין כלי שיט מטיפוס חדש זה, והיא התחוללה במימי סאלאמיס של קפריסין (306 לפנה"ס).

שני הציים נפגשו לא הרחק מהנמל. כוחותיו של תלמי נערכו בפנותם לעבר צפון במערך חזיתי באורך של כ־3 מילין, באגף השמאלי הוצבו האניות הגדולות והחזקות, ואילו דמטריוס – מערך ציו הפונה דרומה נמתח לאורך שני מילין בלבד, כשכלי השיט הכבדים ניצבים בקצה לעבר לב־ים. לא כל אניותיו של דמטריוס ניצבו בשורה הראשונה, וכעשרים מהן הושארו ככוחות מילואים. ההתנגשות החלה בהטלת חניתות ואבנים כבדות, בייחוד לעבר ספסלי החותרים. ככל שהתקרבו המערכים זה אל זה, הופעלו קשתים ומטילי כידונים במקום המטולים הכבדים. השורות התנגשו, ניגחו באילים ושברו משוטים ב“אזניות”, ובאניות נטולות כושר התנועה התפתחו קרבות פנים־אל־פנים, לאחר שדילגו החיילים מאניה אחת לרעותה. כצפוי, גבר האגף השמאלי החזק של תלמי על כוחותיו החלשים של דמטריוס באגף הימני. ומשפנו אלה במנוסה, הבחין תלמי כי בשעת נצחונו גברו האגף השמאלי והמרכז של דמטריוס. הלה לכד יותר ממאה אניות משא מצריות ושבה חיילים רבים, ללא כל אבידות מצידו. משאבדה לתלמי השליטה בימה של קפריסין, הוא לא יכול עוד להחזיק באי. תוצאות קרב סאלאמיס השפיעו השפעה רבה על המשך תולדותיו של האזור כולו.

כדי לנצל את הלם הנצחון, ניסה אנטיגונוס לפלוש למצרים בכוחות צי וצבא, אבל מאחר שהצי שלו לא היה מסוגל לאבטח את השליטה באזור החוף ובדלתא, נאלץ להיסוג ולוותר על תכניתו. לתיקון המעוות, החליטו אנטיגונוס ובנו לעלות על רודוס. אי זה הצליח לשמור על עצמאותו וליהנות ממסחרו גם בימי כיבושיו של אלכסנדר ולהיוותר ניטרלי במאבקי הדיאדוכים. הרודים התנגדו לכל התערבות מצד אנטיגונוס לשבש את הסחר עם מצרים של תלמי. זו היתה העילה למסע על רודוס, אשר בראשו עמד הבן, דמטריוס. הרודים נלחמו עד אז נגד הפירטים בעיקר, כי אלה פגעו בלחם חוקם, הסחר בים.

דמטריוס בן אנטיגונוס הטיל למערכה כוחות ניכרים, 200 אניות גדולות, שנערכו במלוא הרוחב בין האי לחוף. מאחורי המערך החזיתי ניצבו 170 אניות תובלה עם 40,000 איש לערך על סיפוניהן. בחסות כוחות אלה באו ועגנו שם כאלף אניות, שהביאו מכונות מלחמה, מזון ועוד כהנה וכהנה דברים. המצור הוטל על העיר רודוס וחיילי דמטריוס הסתערו בים וביבשה תוך ניצול כל מכונות המצור; הם חפרו מנהרות מתחת לחומות כדי למוטטן, בכרי ברזל הלמו בשערים לאמור, נעשה הכל לכיבוש רודוס. ובים – נהג דמטריוס, כפי שכבר עשו רבים לפניו. הוא הורה לקשור שתי אניות דופן אל דופן ולהציב עליהן מגדלי מצור משוריינים במגינים, שמאחוריהם חוסים קשתים. מעל גבי אניות אחרות המטירו קטפולטות ובליסטראות קליעים למיניהם, אולם כל התכונה הרבה לא הועילה מול נחישות רצונם ותושיתם של הרודים. בין היתר, הם הצליחו להתגבר על האניות הזוגיות הנושאות מגדלי מצור. הרודים יצאו לפעולה בשלוש אניות ועלה בידם לשבור את הקורות המחברות את כלי השיט האלה ולהטביעם. נכון, הם שילמו בעד תעוזתם באובדן אניותיהם. הרודים נהנו מסיועו של צי מצרי קטן, שהביא אספקה לעיר וגם תקף את כוחות דמטריוס, שחסמו את פתח הנמל. לאחר מצור של שנה בערך, נאלץ אנטיגונוס להגיע לידי הסכם עם רודוס (304 לפנה"ס), אשר תנאיו היו נוחים למדי והעיקר בהם, כי רודוס לא תילחם נגד מצרים של תלמי.

אליבא דאמת, לא הקשיים למרגלות חומות רודוס הכריעו את הכף, אלא גם דאגותיו של דמטריוס בנוגע לגורל ארץ יוון. צבא קאסאנדרוס כבש את הארץ, על כן נחפז דמטריוס לפלוש ליוון. הוא כבש שוב את אתונה, עלה צפונה, אבל קואליציה של תלמי, סיליקוס ועוד שליטים אחרים התייצבה נגדו וזו היכתה אותו בקרב איפסוס (Ipsos), באסיה הקטנה (301 לפנה"ס). בכך הושם קץ לשלטון אנטיגונוס ובנו דמטריוס. האחרון התמסר לפירטיות ונעשה מלך ללא ארץ.

הפלגת פיתיאס אל מימי הצפון    🔗

מאסיליה (מארסיי), המושבה של הפוקאים, נוסדה – כזכור – ב־600 לפנה"ס לערך והיא נעשתה במהרה מרכז של סחר היוונים באגן המערבי של הים התיכון. כיאה ליוונים, הם נאבקו כל הזמן בתחרות המסחרית של קרתגו, ומשך הזמן התנגשו גם הציים של שתי היריבות. מאות שנים הצליחה קרתגו לחסום בפני היוונים את שערי האוקיאנוס האטלנטי, עד אשר עלה בידו של פיתיאס (Pytheas), איש מאסיליה, לעבור במצרי היראקלס (גיברלטר) ולצאת מהים התיכון אל המרחבים. הרפתקה יחידה זו ארעה, בשעה שסיראקוסאי התקיפה את קרתגו וכאשר שימת הלב הופנתה לעבר מאבק הדיאדוכים (310–306 לפנה"ס). שקעה שמשה של יוון במזרח, אבל במערב – היו עוד היוונים עצמאיים ורומא טרם השתלטה על האזור. כנראה, היה מסע פיתיאס המבצע היווני האחרון, שלא בשרות שלטון זר.

למעלה מכל ספק, יצא פיתיאס לשבור את המונופול הקרתגי בסחר האטלנטי. לבד מהאינטרס המסחרי היו לו גם שאיפות מדעיות. כתוכן (אסטרונום) מלומד הבחין פיתיאס, שכוכב הצפון אינו נמצא בצפון בדיוק; כמו כן, חישב את מעלת הרוחב של עירו תוך טעות של כמה עשיריות המעלה בלבד, ובמהלך ההפלגה שם לב לתופעות הגאות והשפל.

הוא יצא מגאדס, חצה את מפרץ ביסקאיה (Biscay) ובבואו לבריטניה ביקר בקורנוואל (Cornwall) וראה שם את מכרות הבדיל; סבב באניתו את בריטניה, תיאר את תושביה ואת האקלים של הארץ. כמו כן, העביר שמועה על ארץ תולי (Thule – נורבגיה או איסלנד) באזור הארקטי. אחר עזבו את מימי בריטניה, חדר לים הבלטי. בדרך כלל הפליג פיתיאס בסמוך לחופים ויצא ללב־ים, כשעבר מחופי גאליה (Gallia – צרפת) אל בריטניה וכשהפליג בים הבלטי בין שפך הנהר אלבה (Elbe) והאי הלגולאנד (Helgoland). הרפתקה יוונית זו נשארה בודדת, ועם התחזקות קרתגו הוגף שוב המחסום הפוני במְצרים והיוונים לא יזמו עוד נסיון נוסף, כי לא עמדו שוב ברשות עצמם.

מאבק הדיאדוכים נמשך בינם לבין עצמם ללא קץ, ואילו במערב קם כוח חדש שעמד להתמודד עם קרתגו, והיוונים נעשו חלק של היחידות הפוליטיות החדשות בארצות שני אגנות הים התיכון כאחד.

 

פרק י': המלחמות הפוניות    🔗

ובינתיים החל מתעורר גם המערב. קרתגו והיוונים של דרום־איטליה וסיציליה פקחו את עיניהם איש על רעהו. כפי שהיוונים לא הניחו לקרתגים להתפשט מזרחה, כן חסמו הקרתגים את דרכם של היוונים מערבה. בשעה שהמריבה בין שני העמים על העליונות בימים נמשכה ללא הפסק, כבשה רומא את רובה של איטליה וכוחותיה הגיעו עד דרומו של חצי האי.

כזכור, נחתם חוזר בין רומא לקרתגו ב־509 לפנה“ס, אשר תחם את אזורי האינטרס של הצדדים באגן המערבי של הים התיכון. חוזה זה חודש ב־306 לפנה”ס בשינויים מועטים בלבד. קרתגו כבר הבחינה בכוחה הגדול של רומא ושמה לב למסחרה המתרחב והולך, אבל התחייבה לא לפגוע בחופי איטליה ואף לא לפשוט על ערי חוף אשר תחת שלטונה.

סכסוכים בין היוונים ובינם לאוכלוסי דרום־איטליה היו חזיון נפרץ. באחד הסכסוכים המקומיים הופנתה בקשה לעזרה אל הגדולה בפולייס של דרום איטליה, אל טארנטום (Tarentum), ולא אל רומא, שהשפעתה באזור היתה כבר מורגשת באותם הימים. רומא ראתה לנכון להתערב התערבות פעילה. נדמה, שזו הפעם הראשונה נשלח צי רומאי בכלל למטרות תקיפה מעבר לחופים הקרובים של העיר. ב־282 לפנה"ס עברה פלגת תלת־טוריות קטנה את מצר מסאנה (Messana) והטילה עוגן מול טארנטום. צעד זה היה בניגוד להסכם בין רומא לטארנטום וזו האחרונה לא חשבה לעבור על כך בשתיקה. בטרם נערך הצי הרומאי לחדור לנמל, יצאו הטארנטים, תקפו מיד ובמפתיע, הטביעו את אנית הדגל הרומאית, לכדו חמש אניות אחרות על צוותן, בעוד יתר האניות הרומאיות נמלטו ללב ים.

מן הסתם, לא סמכה טארנטום על נצחונה יתר על המידה ובמצבה הדחוק פנתה אל פירהוס (Pyrrhos), מלך אפירוס (Epeiros), אחד השליטים ההליניסטיים באגן המזרחי של הים התיכון אחר אלכסנדר הגדול. המלך חצה ב־280 לפנה"ס את דרום הים האדריאטי (מצר אוטראנטו – Otranto) עם צי גדול, שכלל שבע־חתריות ואניות הובלה להעברת פילי מלחמה. פירהוס התנגש ברומאים בשני קרבות גדולים וניצח בהם, אבל באיזה מחיר: “עוד נצחון כזה ואבדתי!” – זעק. על כן הוא עבר לסיציליה לעזרת סיראקוסאי, שצבא קרתגו צר עליה וכאן קיווה לפצות על עצמו על “נצחונותיו”. בשעת מצוקה זו התאחדו רומא וקרתגו כנגד האויב המשותף, זו הפעם הראשונה וגם האחרונה בתולדותיהן. כל אחד עשה את תפקידו בהתאם לכוחותיו, זה בים וזה ביבשה. התוצאה היא, שכעבור שלוש שנות תלאות נסוג פירהוס לארצו. סיפרו עליו, כי בעזבו את חופי סיציליה הכריז: איזה שדה קרב נהדר אני מותיר כאן לרומאים ולקרתגים!

היה ברור מלכתחילה, שרומא וקרתגו תתנגשנה. כל צד קינא בזולתו עקב כוחו העולה ומה גם, רומא הגיעה אל קרבת קרתגו, משהחזיקה בידיה את חצי האי האפניני כולו, ורק שני מילין – שעור רוחבו של מצר מסאנה – הפרידו בינה לבין שטחי קרתגו בסיציליה. האם ניתן היה לעצור את רומא מחצות את המצר?

מסאנה היא העיר הסיצילית הקרובה אל שטחי כיבוש רומא באיטליה. ב־265 לפנה"ס היא נכבשה בידי חיילים שכירים מאיטליה, שהשתחררו זה עתה אחר מלחמת פירהוס. על העיר שם מצור היארון (Hieron) ה־2, מלך סיראקוסאי, ובצר להם פנו הנצורים בבקשת עזרה בעת ובעונה אחת הן אל רומא והן אל קרתגו. צבא רומא בא אל רגיום (Rhegium), הקצה הדרומי של איטליה מול מסאנה, אולם למד לדעת, כי איחר את המועד. צי קרתגי עגן כבר בנמל העיר וחיל מצב התמקם במצודה. לרשות הרומאים עמד צי של תלת־טוריות בלבד, שלא צלח להתמודד עם צי קרתגו החזק. במקום להתייצב נגד ציו של היריב, חצה המפקד הרומאי את המצר בספינה קטנה לניהול משא ומתן. בבואו למסאנה נוכח הוא לדעת, כי המסאנים אינם שבעי־רצון מהכיבוש וכי אין בדעת הקרתגים להיסוג מן המקום. לידי התנגשות בין שני הצדדים לא הגיעו הדברים. הרומאים הפליגו מנמל רגיום ולביש מזלם פרצה סערה בים, ובמקום הצי הקרתגי גברו עליהם איתני הטבע. מחוסר ידע ונסיון, לא יכלו הרומאים לנהג את אניותיהם בים הסוער; רבות מהן הושלכו לחופי סיציליה ושם נלכדו יחד עם צוותיהן, בעוד היתר נסוגו אל רגיום. לשווא ניסתה קרתגו לפייס את יריבתה, אשר – כמסתבר – באה לשחרר את מסאנה ולא לנהל דיון ולהגיע להסכם כלשהו. בלית ברירה אחרת, הכריז המפקד הקרתגי במסאנה, כי הוא לא יניח לרומאים אפילו ליטול את ידיהם במי הים ולא כל שכן לחדור לסיציליה.

הרומאים אכן חצו את המצר והקרתגים התבצרו במצודת העיר. המפקד הקרתגי הוזמן לשיחה, אבל במקום ניהול משא ומתן הוא נתפס והוכרח לפנות את מסאנה. קרתגו וסיראקוסאי נעשו בעלות ברית מתוקף הנסיבות והן פנו יחד נגד העיר. לקרתגו לא נותרה כל ברירה אחרת, אלא להכריז מלחמה על רומא.

כוחות רומאיים חדשים הגיעו לאזור ואלה חצו את המצר; הסיראקוסאים נטשו – כמובן – את הזירה והחלה ההתמודדות בין שני היריבים העיקריים. בפני רומא עמד אתגר עצום: היא לא תוכל להילחם בסיציליה פרק זמן ממושך ולא כל שכן לסכן את האויב בביתו באפריקה, אם לא תשלוט בנתיבי הים. אותן התלת־טוריות המעטות, שקיבלה רומא מבעלות הברית שלה באיטליה, נראו חסרות כל ערך למול החמש־חתריות הענקיות מאפריקה; ואילו בפני קרתגו לא ניצב כל מכשול, שכן כוחותיה יכלו לפשוט בחופי איטליה כאוות נפשם ולשתק כליל את השיט של הרומאים.

בניית הצי הרומאי ונצחונו הראשון    🔗

אלא שמעז יצא מתוק. בשנה השניה של המלחמה, ב־262 לפנה"ס, רדפה חמש־חתרית קרתגית אחרי אנית סוחר רומאית לא הרחק מחופי איטליה הדרומית; איתרע מזלה של האניה הקרתגית והיא עלתה על שרטון במים הרדודים סמוך לחוף. כלי שיט זה שימש לאחר מכן דגם לרומאים ולבעלי הברית שלהם, שעשו לילות כימים ותוך 60 יום הורידו למים 100 חמש־חתריות ועוד אי־אלו תלת־טוריות. ובעוד אלה בונים, התאמנו האחרים בחתירה במתקנים יבשתיים; יש לציין, כי חותרים אלה היו אזרחי רומא ובעלי הברית, ששרתו מרצונם החופשי.

ברם, צוותי החתירה טרם סיימו את אימוניהם וחלק מהאניות רק זה עתה הושקו, וכבר אצה להם לרומאים הדרך לנסות את כליהם החדשים. 17 חמש־חתריות יצאו לסיור והנה – נלכדו כולן בקרבת האי ליפארה. בשורת התבוסה לא ריפתה את ידיהם – אדרבא. למעלה מכל ספק, היו בני קרתגו אנשי־ים מעולים, אמני הטקטיקה בקרבות ים, אבל עמדו לעומתם חיילים יריבים מעולים בשדה הקרב, שהצטיינו בהתמדה ומסירות עיקשת ללא גבול. היה צורך אפוא להמציא כלי המאפשר לחיילי השדה להפגין את עליונותם גם בזירת הים. אמצעי זה היה גשר הנחיתה, בו פתחו הרומאים אנשי היבשה, הידועים לתהילה בקרב פנים־אל־פנים, את הדרך לנצחונות גם בים. תאור גשר הנחיתה ודרך הפעלתו בקרב עוררו מאז ומתמיד חילוקי דעות. הנחתנו היא, כי הקרתגים היו מומחי התמרונים ומכאן, שהרומאים נטולי המסורת הימית נאלצו לרוב להתגונן בשעת קרב. ראשונים התקיפו אפוא הקרתגים, הגשר עצר את ההתקפה ועם זאת הפך הוא גם למכשיר, באמצעותו הדבירו הרומאים את אויביהם.

השימוש הראשון וכנראה גם האחרון בגשר הנחיתה היה בקרב מילאי (Milae – 260 לפנה"ס) בצפון־מזרח סיציליה. "בהיוודע להם (לרומאים)… שצי האויב נמצא לא רחוק מהם, נעשו כל ההכנות לקרב ימי. מכיוון שאניותיהם היו דלות־מבנה וכבדות תנועה, הגיש להם מישהו (מסיראקוסאי?) אמצעי סיוע לקראת ההתנגשות, אשר נקרא לאחר מכן (בפי החיילים?) – עורב (corvus). הכנתו היתה כדלקמן:

"בחרטום האניה הוצבה קורה עגולה, שאורכה 24 רגל והקוטר שלה 3 טפחים (1 טפח = רוחבה של כף־יד). בראש הקורה היה גליל ומסביב לה סולם, אשר קרשים נקבעו עליו בערב. רוחב הסולם 4 רגל ואורכו 36 רגל. פתח מוארך (אליפטי) שבתוך הקרשים חבק את הקורה מהרגל השתים־עשרה (של האורך). בשני הצדדים הותקן מעקה לכל האורך וזה התרומם עד גובה ברך אדם. בקצה (הקדמי של הסולם) נתקע קרס ברזל מחודד, שבראשו נשא טבעת. מכשיר זה דמה מאד לזה שהאופים משתמשים (לרדיית לחם מן התנור). לטבעת נקשר חבל להרמת המתקן ולהפלתו בשעת התנגשות על סיפון אנית האויב – בין על חרטומה (כנגד ניגוח בדופן) ובין על צידה, לאחר שסובבו מקודם את המכונה הזאת, כנגד התקפה הבאה (לשבירת המשוטים ולשיתוק תנועת האניה הרומאית). משנתקע ‘העורב’ (גשר הנחיתה) בקרשי הסיפון, מתקשרות האניות באורח הדדי. והיה אם יפליגו האניות דופן ליד דופן, יפשטו (על אניות הקרתגים) מכל עבר, ואם (תתקוף האניה הקרתגית) בחרטום, יסתערו (הלגיונרים) דרך הגשר בשני טורים צפופים. הראשונים שבהם יושיטו לפניהם את מגיניהם ויגוננו על החזית והבאים אחריהם יאבטחו את הצדדים בהניחם את קצה המגן הגדול על המעקה. עם סיום ההכנות ההכרחיות, ציפו (הרומאים) לבוא הקרב הימי.

“… בראות הקרתגים אותם (את הרומאים) עלו עליהם עם 130 אניות חדורי שמחה ועליצות, כי נקלו בעיניהם עקב אי־בקיאותם, ובבואם עם אניותיהם לקרב לא העריכו את ההתנגשות אף לא לכדי היערכות במערך קרבי וראו (מראש) שלל בטוח… כשהתקרבו הקרתגים השתוממו על מראה הגשר המתרומם אל־על בכל חרטום וחרטום. התבוננו וראו, מה משונות הן מכונות אלו במבנן ובכל זאת הקלו ראש… והראשונים כבר הסתערו באניותיהם בגבורה. כל אימת שהתנגשו כלי השיט, הם הוכנעו והרומאים עברו ישר על פני גשר הנחיתה וניגשו לקרב בסיפונים. הקרתגים נהרגו, שכן התאימה ההתנגשות לקרב רגלים. כך אבדו להם בהתקפה זאת שלושים האניות הראשונות עם אנשיהן ויחד איתן נשבתה גם אנית המפקד… יחידות אחרות של הקרתגים התכוננו (גם כן) לניגוח, אבל משהתקרבו, הבחינו בגורל האניות שקדמו להן, לכן נסוגו והתחמקו מפני מכת המכונות. את מבטחם שמו (הקרתגים) באניותיהם המהירות; לפיכך, פעם על הצדדים ופעם על הירכתיים עטו וקיוו להכות ברומאים, על אף שאלה עמדו הכן מכל הכיוונים וכך סובבו את מכונותיהם, שאילו התקרבו, היו לוכדים אותן (את האניות הקרתגיות) ללא כל ספק. לבסוף, נסוגו ונסו הקרתגים בבהלה מפני חידוש המעשה תוך אובדן 50 אניות.”⁵³

החרב הרומאית גברה בקרב מילאי על איל החרטום הקרתגי. אולם למרות ההצלחה הרבה, ספק אם השתמשו עוד הרומאים בגשר הנחיתה, הן משום כובד משקלו והן עקב הסרבול שבדרך הפעלתו.

קרב אקנומוס (Eknomos)    🔗

בשנים שלאחר הנצחון במילאי כבש הצבא הרומאי שטחים ניכרים בסיציליה ורק נקודות אחיזה מעטות נשארו בידי הפונים במערבה. כפועל יוצא ממצב זה החליטה רומא, שהגיע הזמן להלום במרכזו של האויב, בקרתגו עצמה. ואלה הם דברי ההיסטוריון פוליביוס: "לפיכך, לאחר ההכנות לקראת הקיץ הבא (256 לפנה"ס), יצאו הרומאים ב־330 אניות־מלחמה והפליגו אל מסאנה. מכאן הוסיפו ושטו כשסיציליה לימינם… ובאו אל (הר) אקנומוס (בחוף הדרומי) מכיוון הים הפתוח, כי באזור הזה חנו כוחות הרגלים שלהם. הקרתגים יצאו עם 350 אניות… את אניותיהם כיוונו אל ליליבאום ולאחר מכן הטילו עוגן ליד היראקלאה מינואה (Heraklea Minoa – מערבית לאקנומוס).

"משימת הרומאים היתה להפליג ללוב (אפריקה) ולהעביר שממה את המלחמה, כדי שהמאבק יהא לא למען סיציליה, אלא למענם הם ולמען ארצם. דעת הקרתגים היתה הפוכה מזו; הרי הם היטיבו לדעת, שקל לחדור ללוב והאוכלוסיה תיכנע בנקל בכל רחבי הארץ משיפלשו. הם לא הניחו להם (לרומאים) והשתדלו להגיע להכרעה ולהתנגש בים. אלה רצו לעכב ואלה להוציא לפועל; ברור אפוא שעקב החלטתם הנחושה של שני הצדדים עתידים הם להילחם.

"… (הרומאים) חילקו את כל הכוח, שבדעתם היה לקחת איתם, לארבעה חלקים. לכל חלק היו כינויים כפולים: המחנה הראשון נקרא גם שייטת ראשונה וכן הלאה; לרביעי נוסף עוד כינוי שלישי, הם נקראו מילואים בהתאם למנהגי הצבא הרגלי. בצבא כולו, שירד לאניות, נמנו למעלה ממאה וחמישים אלף איש.

"ואכן, נדהם לא רק מי שנכח וראה במו עיניו, אלא אפילו מי ששמע על גודל ההתנגשות, על העוצמה ועל הכוח של שתי המדינות, כפי שניתן ללמוד מהמספר הרב של אנשים ואניות.

"הרומאים שקלו ומצאו, כי הם עומדים לפני הפלגה בים פתוח ושהאויב עולה עליהם במהירות ההפלגה, לכן הקימו את המערך שלהם כך, שיהא הוא חזק מכל הצדדים ובלתי־ניתן לפריצה. את שתי השש־חתריות, שבהן הפליגו המפקדים, מארקוס אטיליוס רגולוס (Marcus Atilius Regulus) ולוקיוס מאנליוס (Lucius Manlius), העמידו בראש זו ליד זו. מאחורי כל אחת מהן הוצבו בשורה עורפית האניות, השייטת הראשונה מאחורי האחת והשייטת השניה מאחורי השניה, ובין כל שתי אניות הניצבות זו מול זו משתי השייטות גדל המרחק ורווח. האניות הפנו את חרטומיהן לעבר החיצוני וכך עמדו זו מאחורי זו (במערך טורי מדורג). לאחר שהציבו את השייטת הראשונה והשניה כעין מגח (איל), הוסיפו אחריהן את המחנה השלישי בשורת חזית, אניה ליד אניה. עם צירופו היה למערך כולו מראה של משולש. מאחוריו הוצבו אניות משא להובלת סוסים, (אניות) אלה נקשרו בכבלים אל אניות השייטת השלישית. אחריהן הוצבה השייטת הרביעית המכונה – מילואים. זו התמשכה בשורת חזית והתארכה בשני הצדדים מעבר לשייטות שלפניה. כשהותאם הכל, כמסופר לעיל, נראה צורת המערך כולו כעין טריז, אשר בראשו נקרע פתח ובסיסו סגור היטב. היה מערך זה חזק, מוכן לפעולה ובעת ובעונה אחת בלתי־ניתן לפורר אותו.

"… משהבחינו המפקדים (הקרתגיים) במערך של האויב, התאימו לו את המערך שלהם ושלושה חלקים מכוחותיהם סודרו בשורת חזית. האגף הימני נמתח הרחק לעבר הים, על מנת לכתר את האויב, תוך הפניית כל האניות עם אילי החרטום שלהן לעומתו. את החלק הרביעי שמו בצד השמאלי של המערך והוא נטה בזוית לעבר החוף. לחנו, מפקד הקרתגים באגף הימני… היתה שייטת מוכנה לפעולה, חמש־חתריות מהירות־שוט לאיגוף; הפיקוד על האגף השמאלי היה בידי חמילקרת… לקראת המאבק התייצב (חמילקרת) באמצע המערך ובקרב השתמש בתכנית כדלקמן.

"הרומאים ראו, שמערך הקרתגים נמתח בקו דק, לכן כיוונו את התקפתם לעבר המרכז ובכך החל המאבק. לאחר זמן מה פתחו הקרתגים במנוסה על פי פקודה, כדי שיפוררו את המערך הרומאי. אלה נסוגו בזריזות והרומאים דלקו אחריהם בהתלהבות. כל עוד דולקות אחר הנסים השייטת הראשונה והשניה, נותקו מהן המחנות השלישי והרביעי, זה אשר נקשרו אליו בכבלים מובלות הסוסים והמילואים שנשארו להגן שם עליהן.

"לאחר שסברו הקרתגים, כי הרחיקו את השייטת הראשונה והשניה למרחק ניכר מהאחרות, הסתובבו ועל פי אות מוסכם מאניתו של חמילקרת התנגשו ברודפיהם. קרב עז התלקח ביניהם. הקרתגים עלו עליהם לאין ערוך באיגוף מהיר, בהתקפה יעילה ובנסיגה פתאומית. לעומתם, האכזריות בקרב, הכושר (של הרומאים) ללכוד מיד (בגשר הנחיתה?) את המתקרבים אליהם, הלחימה המשותפת של שני המפקדים (הרומאיים) וכי שהקרב מתחולל לנגד עיני מנהיגיהם, היקנו לרומאים תקוות לא פחות מבטיחות משל הקרתגים. זה היה מצב הקרב אצל אלה.

"באותה עת תקף חנו, מפקד האגף הימני, אשר נשאר רחוק בשעת ההתנגשות הראשונה, את אניות המילואים בבואו מכיוון הים הפתוח וגרם צרות וקשיים רבים. הקרתגים, שהוצבו ליד החוף, עברו ממערכם הקודם לשורה חזיתית ועם חרטום אניותיהם כנגד האויב הסתערו על האניות שנקשרו אליהן מובלות הסוסים. אלה התירו את הכבלים, התנגשו ונלחמו בקרתגים.

כך התפצלה כל המערכה לשלושה חלקים ולמעשה התחוללו שלושה קרבות ימיים פזורים בשטח. מכיוון שחלוקת הכוחות היתה שווה מן ההתחלה בשני הצדדים, לכן גם המאבק התנהל בהתאם לכך… המערכה נראתה שקולה. בהתנגשות הראשונה באה גם ההכרעה הראשונה. לבסוף התגברו (הרומאים) על חמילקרת והוא פנה למנוסה. לוקיוס קשר אליו את האניות ששבה. כאשר ראה מארקוס את הקרב ליד אניות המילואים ומובלות הסוסים – הוא פיקד על השייטת השניה שלא ניזוקה – בא מהר לעזרה.

"משהגיע אל חנו ונכנס איתו לקרב, התאוששו במהרה אנשי המילואים על אף מצבם הגרוע והתעודדו למאבק במשנה מרץ. הקרתגים, שלחצו את הרומאים מלפנים והסתערו עליהם מאחור, הוקפו פתאום על ידי מושיטי העזרה, לכן פתחו הם בנסיגה ללב־ים. באותה שעה חזר גם לוקיוס עם אניותיו וראה, שהשייטת השלישית כותרה ליד החוף בידי האגף השמאלי של הקרתגים. מארקוס איבטח (בינתיים) את מובלות הסוסים והמילואים ומיהר להושיט סיוע לנאבקים משני הצדדים. נדמה היה, כי השייטת השלישית נתונה במצור ובוודאי היתה כבר מושמדת מזמן לולא פחד הקרתגים מפני הכדומים (גשרי נחיתה?). הם לחצו את הרומאים אל החוף, סגרו עליהם, אבל נזהרו, שלא יופעלו הכדומים נגדם ועל כן לא הסתערו (על האניות הרומאיות). המפקדים ניגשו שמה מהר, כיתרו את הקרתגים ושבו חמישים אניות של האויב על צוותיהן יחד; רק מתי־מעט אנשים התחמקו לאורך החוף ונמלטו על נפשם.

“כך התחולל המאבק במקומות השונים. תוצאת המערכה הימית היתה כולה לטובת הרומאים. אבדו להם 24 כלי שיט, לקרתגים למעלה מ־30. אף לא אניה רומאית אחת נפלה לידי האויב, אבל מהקרתגיות שישים וארבע.”⁵⁴

שש מאות ושמונים אניות נלחמו בזירת אקנומוס. “נדהם ללא רק מי שנכח וראה במו עיניו, אלא אפילו מי ששמע על גודל ההתנגשות, על העוצמה ועל הכוח של שתי המדינות, כפי שניתן ללמוד מהמספר הרב של אנשים ואניות” – כתב פוליביוס. מספר האנשים, שהשתתפו בקרב, אינו ידוע; אומדים לא פחות ממאה אלף איש. אף אם הזים הסופר בציון מספר האניות, היה קרב אקנומוס אחת ההתמודדויות הגדולות בתולדות האנושות, אם לא הגדולה שבהן.

מתאור קרב אקנומוס לא מתבררת השאלה החשובה, כלום הוסיפו הרומאים להשתמש בגשר הנחיתה, אותו נשק אימים, אשר הטיל את מוראו על הקרתגים. משהופל הגשר על האניה הקרתגית, שותקה תנועתה של זו, הלגיונרים עברו דרכו וכך הפכו את הים לזירת קרב פנים־אל־פנים יבשתית, ומפני החרב הרומאית לא היה כל מנוס. אולם הגשר הכביד מאד על חרטום האניה, משקלו עשוי היה להיות טונה אחת לפחות; זאת ועוד, לאחר הפלת הגשר על סיפון אנית האויב הושג הנצחון, אבל עבר בוודאי זמן לא מועט, עד אשר שחררו את הקרס האחוז בקרשי הסיפון של האניה הלכודה והרימו שוב את המתקן. האניה הרומאית הפסידה לזמן לא־מבוטל את כושרה לנוע ולפעול. על פי התאור דלעיל, התנהל הקרב תוך תנועה מתמדת, ואין כל זכר להיעצרותן של האניות הרומאיות. אם כן, משכינה ההיסטוריון פוליביוס בשם זהה את גשר הנחיתה ואת הכדום, אנקול לתפיסת אניה וקירובה – על מנת לאפשר לחיילים לדלג אליה לשם לכידתה, נדמה שהשתמשו הרומאים פעם אחת בלבד בגשר הנחיתה, בקרב מילאי בלבד ולא עוד באקנומוס.

השליטה בים כתנאי לנצחון    🔗

אחר הקרב נפתחה הדרך לקרתגו. הצי והצבא באו לאפריקה, נחתו בחוף קלופאה (Clupea), במזרחו של חצי האי הסוגר על מפרץ קרתגו, העגינו את אניותיהם ולכדו את העיר. כאן נפרד מאנליוס מעמיתו רגולוס והשאיר לו 15,000 חייל, כי נראה אז כיבוש קרתגו בעיני הרומאים כענין של מה בכך. כפי שנתברר במהרה, היתה זאת קלות־ראש מצידם. על אף מצבה הנואש של העיר ונטיית תושביה להיכנע, הם אזרו עוז ובהנהגת קצין, שכיר־חרב ספארטאני, פרצו כוחות רגלים ופילים מקרתגו והיכו את הרומאים שוק על ירך. רק מיעוטם הצליח להימלט ולשוב לקלופאה ולהתבצר שם. משנודעה התבוסה ברומא, נשלח לקלופאה צי של 400 אניות להצלת שארית הצבא הרומאי. בהגיע הצי ליעדו התנגש מיד עם הקרתגים וגבר עליהם. אנשי הצי העלו על הסיפונים את חיל המצב הנצור והפליגו הביתה. בבואם אל מי החופים של סיציליה התריעו הנתבים היוונים, כי זו העת למצוא מחסה באחד הנמלים משום חשש לסערות פתע. המפקדים הרומאים לא שעו לאזהרות, אצה להם הדרך; והסערות אכן פרצו. הצי המנצח בקלופאה הוכרע בגלים. חופי סיציליה הדרומית נמלאו שברי אניות וגופות אדם שהמים השליכון על הסלעים.

נפגעה עוצמת הצי של רומא וקרתגו ניסתה לנצל את היחלשות כוח יריבתה. היא שלחה צבא רב לסיציליה עם 140 פילי מלחמה, שהטילו את חיתיתם מתמיד על חיילי רומא. אולם קרתגו לא העריכה נכון את עיקשות אויביה. הם בנו שוב צי, 300 חמש־חתריות, עלו על פאנורמוס (פאלרמו), העיר הקדמית של קרתגו בסיציליה הצפונית וכבשוה ללא שהיות. נגוז חלום הקרתגים להשיג נצחון קל על רומא. ולא זו אף זו; הרומאים שלחו מיד כוח משלוח גדול לכבוש גם את ליליבאום, המבצר הפוני בחופי מערב סיציליה. משהתקרבו הכוחות האלה אל העיר, ראו מיד, שלא יוכלו לה ובאותו חפזון, שהחליטו לעלות עליה, שינו את דעתם והפליגו לאפריקה. הבטחון המופרז עלה להם במחיר יקר. בהפליגם בסירטיס (Syrtis) הקטן (מפרץ בחופי לוב) לעבר קרתגו מכיוון דרום עלו האניות על שרטונות. כרגיל במקרי ביש מעין אלה, השליכו האנשים הימה מכל הבא ליד ואף את העוגנים הכבדים על מנת להקל על משאה של האניה ולהשתחרר מאחיזתה בקרקעית. אולם הם נפלו מן הפח אל הפחת. בשיוטו הביתה לאורך חופי סיציליה הדרומית נלכד שוב הצי בסערה וכמחצית כוחו, 150 אניות, הושלכה אל הסלעים. אם הצילו מקודם את האניות במחיר העוגנים, גרם העדרם לאובדן כלי שיט ואדם כאחד. האסון השלישי, שבא מאיתני הטבע, עורר שידוד מערכות שלם בתפיסה האסטרטגית של רומא. הסנאט החליט להפחית את עוצמת הצי לכדי 60 אניות מלחמה, שנועדו להגנת חופים וליווי שיירות בלבד. בהחלטה זו נתנו הרומאים ביטוי לנטיתם האמיתית, כי רק שעת החרום דחקה אותם לים.

תפיסה מוטעית זו טפחה על פניהם במהרה. אמנם היו לרומאים הישגים מסוימים בסיציליה, כל עוד נלחמו הם בקרבות יבשה, אבל להכריע את האויב ללא שליטה בים הם לא יכלו. שתי ערים במערב סיציליה היוו את בסיס ההאחזות הפונית באי – ליליבאום ודרפאנה (Drepana). הסנאט הודה במשגה שעשה בהפחיתו את כוחות רומא בים והורה לבנות צי חדש, השלישי במספר מאז תחילת מלחמה זו. האספקה לליליבאום המשיכה להגיע מכיוון הים ללא הפרעה וביחוד מדרפאנה השוכנת צפונית ממנה כ־12 מילין. אי־לכך, הגה המפקד הרומאי תכנית התקפה על נמל דרפאנה על מנת לחסום את בסיס האספקה של ליליבאום. 220 אניות מלחמה שייטו בטור עורפי לעבר פתח הנמל עם עלות השחר. אנית הדגל של המפקד היתה בסוף הטור, כדי שיוכל לדרבן את מהלכן של האניות המתמהמהות מכל סיבה שהיא. במערך התקפי מעין זה לא ראה המפקד את ההתרחשויות בראש הטור. ההפתעה לא עלתה יפה; הצי הפוני ניצב בנמל מוכן לקראת כל פורענות. לכשנכנסו האניות הראשונות של הטור הרומאי דרך פתח הנמל ואנשיהן הבחינו בהתקרבות האויב, הם לא עשו דבר, כי מפקדם לא ציווה עליהם; המפקד בסוף הטור עדיין לא ידע מה ארע ליד פלגת החלוץ. שני הציים עברו זה ליד זה בטור עורפי כשהם רחוקים זה מזה כמטחווי קשת. רק כאשר החלוץ הפוני בא אל מול המאסף הרומאי, הבין המפקד את המצב. האניות הרומאיות סבו לאחור במקום תוך הסתבכות וחוסר סדר, והמפקד נהיה עתה ראש הטור כולו. בינתיים לחץ הטור הפוני המתקדם את האניות הרומאיות לעבר החוף, ולאחר מכן עברו הפונים בבת־אחת מטור עורפי לשורה חזיתית ועלו על האויב. אניות נוגחו ונדחפו לחוף. 30 האניות, שנעשו אחר הסיבוב החלוץ של הטור הרומאי, עוד הספיקו לצאת ללב ים ולהימלט ובתוכן גם אנית הדגל. דרפאנה וליליבאום הוסיפו ונשארו בסיסים פוניים במערבה של סיציליה.

למרות המפלה, לא חדלו הרומאים מנסיונותיהם לגרש את הפונים מהאזור. כלי השיט, ששרדו מהתבוסה בדרפאנה, קיבלו עתה תפקיד חדש – ליווי שיירת אניות הובלה אל זירת ליליבאום. השיירה שייטה לאורך חופי סיציליה בדרום, כשהותקפה על ידי אניות קרתגיות. המפקד הרומאי פיצל את כוחותיה לשתי פלגות. הפונים הטרידו אותן, אבל טרם תקפו במטרה להתמודד. ברגע מסוים הן הפסיקו את ההתגרויות ונטשו את הזירה, מבלי שהרומאים הבינו את פשר הדבר. השתוממותם לא ארכה זמן ממושך. סערה התקרבה מדרום־מערב, אשר באותותיה הבחינו הקרתגים, אבל הרומאים הבלתי־מנוסים בים לא ראו דבר. האניות הרומאיות פוזרו ונטרפו עד האחרונה, בעוד הפונים הצליחו להימלט אל מים שקטים יותר בחוף המזרחי של האי. היה זה הצי הרביעי שאבד להם בסערה עם רבבות חיילים. אסון הטבע השפיע עד כדי כך על הסנאט הרומאי, שזה החליט לפרק את הצי הנותר ומוכן היה להפקיד כלי שיט וציוד ימי בידי כל מי שביקש. את ההזדמנות ניצלו כמה הרפתקנים רומאים, שקיבלו לידיהם את האניות והם הפכו מעין פירטים מורשים מטעם המדינה הרשאים לפעול בשמה. את חוסר התבונה של ההנהגה הרומאית לא השכילו הפונים לנצל לטובתם ואף הצי הפוני פורק ברובו. כשש שנים נוספות (248–243 לפנה"ס) התנהלה המלחמה ללא השתתפות ציים ניכרים, ובמהלכה כבשו הפונים מחדש הרבה ערים בסיציליה, חזרו בהם משגגת המעשה מוקדם משהרומאים עשו כן והחזירו מעט אניות לשרות.

לעומת המדיניות קצרת־הרואי של ההנהגה הפוליטית ברומא, היו הפירטים בעלי יוזמה ותושיה. ב־247 לפנה"ס פשטה פלגת פירטים קטנה על העיר היפו (Hippo), מערבית לקרתגו, העלתה באש והרסה את כלי השיט בנמל. משהתכוונו הפירטים לצאת מהנמל, גילו לתדהמתם שנלכדו בו; שרשרת כבדה נמתחה בפתחו וחסמה את דרכם. זאת ועוד, היה גם צפוי, שמקרתגו הסמוכה יגיע במהרה צי אל מימי היפו. בהתייעצות דחופה הגו הפירטים רעיון מיוחד במינו, אשר אניה אחת משלהם ניסתה להגשים תיכף ומיד הלכה למעשה. בנשימה עצורה התבוננו הם והנה – שייטה האניה במלוא המהירות לעבר השרשרת ומשהתקרבה אליה, חש הצוות כולו ולקח עימו כל משא כבד אל הירכתיים. משקל האנשים והמשא שיקע את הירכתיים והרים קמעא את החרטום, ובהגיע האניה אל השרשרת נתלתה עליה. ברגע זה רצו האנשים והעבירו את המשא לחרטום והחותרים החלו עובדים במרץ. כך נטה לאט החרטום כלפי מטה והאניה החליקה על פני השרשרת ועברה את המכשול. בעקבותיה עברו על פני השרשרת גם האניות האחרות, ובטרם הגיע הצי מקרתגו הצליחו להימלט כולן בעוד מועד.

הישגי הפירטים לא יכלו למלא את החלל שנוצר בעקבות העלמות הצי הרומאי מן הזירה. אולם ברומא ארע דבר מעניין; דעת הקהל התעוררה לפעול מוקדם יותר מההנהגה הפוליטית. קמה מעין תנועה עממית, ששמה לה למטרה להקים צי מתרומות האזרחים, ותוך שלושה חודשים הורדו למים במספנות רומא 200 אניות. ב־241 לפנה“ס הפליג הצי החדש לליליבאום כדי לתגבר את הכוחות הצרים על העיר זה 8 שנים. גם קרתגו רצתה להעביר תגבורת ואספקה לנצורים, והצי שלה הורכב אפוא מאניות הובלה וליווי בעיקר. הקרתגים קיוו, כי יעלה בידם להתחמק מבעד טבעת משמרות ההסגר של האניות הרומאיות. השיירה הקרתגית הגיעה אל היארה (Hiera), אחד מהאיים האיגאטיים (Aegates), מערבית לסיציליה. הדבר נודע לרומאים והם התמקמו ליד האי איגוסה (Aegusa) הקרוב יותר אליה, מכאן אפשר היה לתקוף את השיירה הקרתגית, בין שהיא תשים את פניה לדרפאנה או לליליבאום. בבוקר אביבי של תחילת השנה 241 לפנה”ס ראו הרומאים, שהשיירה משייטת לעבר דרפאנה, על כן נערכו הם להתקפה תיכף ומיד. קלה היתה מלאכת אניות המלחמה הרומאיות, כשמולן משייטות אניות הובלה לרוב. בהתנגשות הוטבעו 50 אניות קרתגיות, 70 אחרות נלכדו ורק מיעוטן הצליח להימלט. נצחון הרומאים הכריע לא רק את גורל ליליבאום, אלא את זה של המלחמה כולה. קרתגו ביקשה לשים קץ לפעולות האיבה והחליטה לכרות שלום עם יריבתה. על פי הסכם השלום ויתרה היא על סיציליה ועל האיים בקרבתה והתחייבה לשלם סכום כסף ניכר כפיצוי על נזקי המלחמה; עם זאת, נשארה עצמאית והורשתה להמשיך במסחרה. נסתיימה המלחמה הפונית הראשונה, אשר ממנה עלתה רומא כמעצמה ימית.

חניבעל והמלחמה הפונית השניה    🔗

היה זה ברור מלכתחילה, כי הסכם השלום הוא בבחינת שביתת נשק בלבד והמאבק יתחדש כעבור זמן. רומא כבשה את שני האיים הגדולים בקרבת איטליה, את סארדיניה וקורסיקה, ואילו קרתגו את האיים הבאליאריים ואת חופי ספרד עד הנהר היברוס (Hiberus – Ebro בימינו). כמשקל נגדי לשליטת קרתגו בספרד, כרתה רומא ברית עם שתי מושבות יווניות, עם סאגונטום (Saguntum – דרומית לנהר, ועם אמפוריאי (Emporiae) – צפונית לו. פונים רבים היו מתוסכלים מהשלום עם רומא וביניהם משפחת ברקא, שהחזיקה בידיה את שטחי הכיבוש בספרד, ואשר ראשה, חמילקרת, נלחם עוד במלחמה הקודמת. חמילקרת נפל חלל בקרב עם ילידי המקום, ובנו, חניבעל, ירש את מעמדו ושנאתו לרומא. הכנות הפונים בספרד למלחמה חדשה נמשכו ברוב שנות השלום המדומה ומשנראה להם, כי אויביהם הסתבכו בפעולות איבה בצפון איטליה יתר על המידה, עלו על סאגונטום וכבשוה. היתה זאת הפרה גסה של הסכם השלום ורומא לא יכלה להגיב אלא בחידוש המלחמה בלבד.

תכנית הרומאים היתה להעביר את המלחמה אל שטחי האויב, על כן הקימו הם שני ציים; האחד אמור היה לצאת מליליבאום ולפלוש אל אפריקה ואילו השני – להפליג לספרד ולגבור על חניבעל. תכנית מחוכמת – אבל האויב הפוני היה חכם לא פחות מהם. הצי, שנועד להפליג לספרד, התעכב זמן־מה לדיכוי האוכלוסין הגאליים בצפון־איטליה. לעיכוב זה היתה תוצאה הרת־אסון כמעט לעתיד גורלה של איטליה, שכן משהגיע הצי ובראשו פ' ק' סקיפיו (Publius Cornelius Scipio) אל מאסיליה, למד לדעת שחניבעל כבר עבר במקום עם כל הכבודה שלו הכוללת גם פילי מלחמה, וכי הוא צועד לעבר הרי האלפים כדי לפלוש לאיטליה. אי־לכך, החליט סקיפיו לחזור על עקבותיו ולמהר הביתה, בטרם יחצה חניבעל את ההרים ויגלוש עם צבאו לעמק הנהר פאדוס (Padus – בימינו Po).

ודאי הדבר, שכבר באותם הימים נתנו הבריות את דעתם לשאלה – על שום מה בחר חניבעל בדרך חתחתים ארוכה ומסוכנת זו במקום לפלוש לאיטליה בנתיבי הים הקצרים והנוחים לאין ערוך. הפיניקים בכלל וצאצאיהם – הפונים – במערב בפרט לא הותירו אחריהם זכרונות כתובים, ואנו יודעים את תולדותיהם רק מספרי הסופרים היוונים והרומאים, אויביהם בנפש. חניבעל עצמו גם כן לא פירסם (ככל הידוע לנו) ספר זכרונות, כיאה לגנרל רב־פעלים, לכן מסורים אנו בסוגיה זו לשבט ולחסד של הגיגים בלבד. כותבי ההיסטוריה בתקופה העתיקה לא הירבו לעסוק בשאלה והמעטים שנגעו בה, השיבו קצרות. פוליביוס מבהיר, כי חניבעל קיווה להעזר בשבטים הגאליים שבהרי האלפים וברגשות האנטי־רומאיים של עמי צפון־איטליה, דרכו המתוכננת לכיבוש איטליה. לעומתו טוען ליוויוס (Titus Livius), כי המפקד הפוני בחר בדרך היבשתית, לא משום שהיא היתה הדרך המתאימה, אלא מכיוון ששם לא ייתקל ברומאים. הרי לפנינו שני מבטים שונים. האם היתה שווה ידידות הגאלים את אובדן מחצית הצבא ופילי המלחמה שלו בדרך הקשה? כלום לא הביא חניבעל בחשבון את שעור האבידות מראש? ומצד שני – האם יכלה העוצמה הציית של רומא למנוע את פלישת הפונים דרך הים?

בשים לב לטווח הפעולה המוגבל של אניות המלחמה באותם הימים, שלא היו מסוגלות להרחיק שוט מהחוף מבלי חשש שאובדן כושר הפעולה שלהן בגלל בעיות אספקה, ספק אם יכול היה הצי הרומאי לשבש את השיט הפוני בים הטיריני באופן מוחלט. עליונות מוחלטת בימים, המבטלת כליל את השיט של היריב, טרם הושגה במהלך ההיסטוריה ובתקופה העתיקה לא כל שכן. האם חשש חניבעל מפני אסון בים ולא העז לסכן את צבאו? שעור האבידות הרב המובא לעיל מפריך את הגירסא הזאת. ולאחרונה – אם תאמר, שמא פלישה פונית אפקטיבית לאיטליה צריכה היתה להערך מכיוון דרום, בצאת כוחות הנחיתה והצי מקרתגו עצמה ולא מספרד במערב, הרי הרקע הפוליטי הפנימי ומעמדה של משפחת ברקא במטרופולין לא איפשרו לה לפעול בעיר־האם שלה.

מן הסתם, השפיעו מעט או מירב הגורמים דלעיל בשיקוליו של חניבעל, אבל קרוב לוודאי, שבעיני בן עם יורד־ים לא נעלמה עוצמתה של רומא באגן המערבי של הים התיכון בשעור זה או אחר. העוצמה הימית משפיעה בדרך כלל בשני אופנים, במישרין או בעקיפין, על המאורעות. צי של מדינה יכול להתמודד עם האויב ולנצחו נצחון מכריע, אבל אפשרי בהחלט שהוא לא ייתקל בו לעולם בזירת הקרב, ובעצם כוחו העדיף מזה של האויב יעצב מרחוק את מהלך המלחמה ביבשה תוך לחץ בלתי־גלוי לעין. המלחמה הפונית הראשונה משמשת דוגמה לראשון, ואילו במלחמה הפונית השניה לא התחוללו קרבות־ים בשעור גודלם של הקרבות, אשר חניבעל נלחם בהם נגד רומא בשדות איטליה; הצי הרומאי השפיע – כנראה – בעצם קיומו וכוחו,⁵⁵ ועל כן נאלץ חניבעל לעשות בדרך־לא־דרך חמישה חודשים, על אף שבכל מסע מלחמתי לגורם הזמן תפקיד נכבד ביותר.

בנסיבות אלה החל מאבק 15 השנים, אשר במהלכו לא העז חניבעל לעלות על העיר רומא הוא עבר לכל אורכה של איטליה, גבר על צבאות רומא בכל הקרבות, אבל להדבירה תחתיו ולהכניעה לא יכול.

כל עוד חניבעל בדרך וחצה את האלפים, חיסלו הסיראקוסאים – בעלי הברית של רומא באותם הימים – פלגה קרתגית, שבאה לפשוט על חופי סיציליה. הצי הרומאי, שנשלח לקרתגו, כבש בדרך את מליטה (Melita – Malta בימינו), אבל לא המשיך הלאה בשיוטו, אלא חזר על עקבותיו לשמע הידיעות הרעות. סקיפיו הגיע בראש הצי אל יעדו, לספרד, נאחז שם ופעל בהצלחה ביבשה ובים כאחד; עם זאת, הצליח כוח פוני מספרד לשבש קמעא את הקשר עם איטליה.

המצור על סיראקוסאי    🔗

ההצלחות ההתחלתיות של חניבעל באיטליה שינו את עמדת סיראקוסאי; היא רופפה את קשריה עם רומא וגם מלך מאקדוניה, פיליפוס ה־5, הכריז מלחמה עליה. את ההתערבות המאקדונית הפעילה מנעה פלגה רומאית בים האדריאטי, והיא אף הקימה והחזיקה חיל־מצב באפירוס (צפון־מערב יוון). דריסת רגל במקום קירבה אל רומא את היוונים, שאיבתם למאקדונים היתה קיימת זה דורי דורות.

סיראקוסאי היוותה לרומא בעיה צבאית חמורה מאד. ב־214 לפנה"ס נשלחו לצוּר עליה כוח ימי ויבשתי חזקים למדי בפיקודו של קצין רומאי מוכשר מאד, מארקוס מארקלוס (Marcus Marcellus), שזכה בכינוי – “חרב רומא”. מארקלוס הקים שני מחנות. הוא בדק והסיק מסקנות מכשלונות קודמיו בימי המלחמה הפלופוניסית וניסה לשנות לחדש. מכל מקום, ההסגר הימי לא הועיל רבות, האניות הקרתגיות הוסיפו להוביל אספקה לעיר הנצורה, אולם המכשול העיקרי, ששם לאל את כל התקפות הרומאים, היה ארכימדס (Archimedes), גדול המדענים בתקופה העתיקה. כשהתקרבו הכוחות מצד היבשה לצור על העיר, נתקלו במטחים רצופים של קליעים קלים וכבדים, שהרסו מכונות, פיזרו והרגו אנשים רבים. נגד חומות הים הפעילו הרומאים צי של 60 חמש־חתריות. כמה מהן נקשרו זוגות־זוגות, לאחר שהוציאו מהן את המשוטים הפנימיים, והעמיסו עליהן מגדלי מצור ומכונות אחרות להרעשת החומות. כנגד צי זה העמיד ארכימדס על החומות כלי־ירי מגדלים שונים. על האניות הרחוקות ועל מגדלי המצור הנחית סלעים כבדים, עד אשר אלה התמוטטו והאניות הנושאות אותם נטרפו. וכדי שהמנגנונים יוכלו לירות באויב מעמדות מוגנות, פתח ארכימדס בחומות – מתחתיתן ועד ראשן – חרכים, זה ליד זה, במרחק של אמה, ומבעדם ירו באויב בקשתות ובמיני מרגמות בגודל בינוני. כנגד אותן אניות, אשר התקרבו אל החומות ונמצאו מפנים לטווח היריות, הופעלה צבת ברזל תלויה במנוף שמעל החומה, ולזרוע המנוף נקשרה משקולת עופרת מבפנים. משהורמה המשקולת, הופלה הצבת על חרטום האניה, אחזה בו ולכשהורדה, הרים המנוף באמצעות הצבת את חרטום האניה והעמיד אותה על ירכתיה. לאחר מכן הותרה פתאום האחיזה והאניה הושלכה למים. ארכימדס שם ללעג כל התקפה מצד הים – מעיר ההיסטוריון הרומאי ליוויוס.⁵⁶ אגדות עם ייחסו לארכימדס מעשי פלאים נוספים, ועל פי אחת מהן הוא העלה באש אניות באמצעות מראות קעורות ענקיות וכדומה. כל התחבולות, שהגה מארקלוס, כאילו ראה אותן המדען מראש ובטרם הוגשמו הלכה למעשה, היה כבר אמצעי ההתגוננות מן המוכן.

שנתיים נמשך המצור הימי־יבשתי המשולב, אבל כנגד הפתעה ובגידה אף ארכימדס לא עמד. בטרם נפלה העיר, החישה קרתגו שיירת אספקה ענקית לבעלת בריתה, 700 אניות משא בליווי 120 אניות מלחמה, אשר אליה הצטרף גם הצי של העיר הנצורה. זה האחרון הצליח לצאת מהנמל למרות ההסגר הרומאי. על אף שיתרון הכוח היה לצידן של בעלות הברית, לא היסס מארקלוס ויצא לקרב בראש ציו. והנה, נפלה אימת רומא על הקרתגים, הם נטשו את הזירה והשאירו את הצי הסיראקוסאי לבדו. קרב לא נערך אפוא והסיראקוסאים נסוגו לנמל אקראגאס, בחוף הדרומי של סיציליה. סיראקוסאי נותרה ללא צי; הנסיגה גרמה אובדן עשתונות מוחלט, נפתחו השערים ומארקלוס לכד את העיר. לשווא ניסה המצביא למנוע טבח וביזה. במהומה הרבה נהרג גם ארכימדס בחרבו של חייל רומאי, כשסרב המדען להילוות אליו בטרם יפתור איזו בעיה גיאומטרית, אשר את קוויה שרטט אז בשקידה רבה בחול. האם נשארה הבעיה הבלתי־ידועה ללא פתרון?

המנצחים נהגו לאחר כן ברוחב־לב; הביאו דגן לתושבים, אבל העיר לא חזרה עוד אל מעמדה הקודם והיתה לעיירת שדה חסרת חשיבות באימפריה הרומאית. המלחמה על סיציליה נמשכה שנתיים נוספות, עד 210 לפנה"ס, ומשנפלה אקראגאס, עזב הצי הסיראקוסאי והפליג לקרתגו.

בינתיים נמשכה המלחמה ביתר החזיתות, באיטליה ובספרד, ולא תמיד בהצלחה לטובת הרומאים. על מנת לפטור את איטליה מעונשו של חניבעל, נאלצו הרומאים להעביר את המלחמה לאפריקה. ב־204 לפנה"ס נשלח סקיפיו לסיציליה; הוא הקים שם צי של 40 אניות מלחמה, 400 אניות הובלה ועם 30,000 חיילים על סיפוניהן חצה את הים, נחת בחוף האפריקאי בין קרתגו לאוטיקה והטיל מצור על זו האחרונה. במימי אוטיקה התרגש קרב ימי משונה ביותר. הקרתגים התכוונו להפתיע את הצי הרומאי החונה בנמל העיר. הם חדרו לתוכו, נערכו במערך קרבי וציפו לבאות. ברם, האניות הרומאיות לא נעו ולא זעו. לקרתגים נתברר, שכלי השיט הרומאיים אינם יכולים לזוז ממקומותיהם, כי היו רתוקים בשלשלאות למרגלות החומות בשמשם משטח ובסיס לחיילים הצרים על החומות מצד הים. משהבחינו בזאת הקרתגים, יצאו להתקפה והטילו למערכה סוג נשק חדש; היה זה מעין צלצל קשור בשרשרת אל האניה המטילה אותו. משהוטל הצלצל לעבר דופן האניה הרומאית, נאחז בה והקרתגית גררה אותה עימה. שש אניות רומאיות נלכדו בדרך זו בהיותן קשורות יחד. משום־מה, הסתפקו הקרתגים בהישג זה ועזבו את הזירה. סקיפיו יכול אפוא לגבור על הצבא הקרתגי ללא כל הפרעה מהים. אימה ופחד נפלו על קרתגו; לחניבעל קראו לצאת את איטליה ולבוא מיד הביתה ובכך נסתיים מסע של 15 שנים. הודות לשליטתם בים, הצליחו הרומאים להעביר את זירת ההתמודדות לאפריקה. הקרב המכריע נערך בזאמה (Zama), דרומית לקרתגו (202 לפנה"ס), והיתה זאת נקמתם על כל המרורים, שסבלו הם מהקרתגים משך עשור וחצי שנים באיטליה.

תנאי השלום לא היו עוד נוחים: קרתגו נאלצה לוותר על ספרד ועל כל שטחיה בחופי הים התיכון; הממלכה השכנה, נומידיה (Numidia), נמסרה לידי שליט ידיד רומא; קרתגו הורשתה להחזיק 20 אניות מלחמה בלבד, וחויבה לשלם פיצוי כספי ולא לנהל מלחמה אלא בתאום עם רומא בלבד. כניעה מוחלטת טרם נדרשה ממנה.

כמה שנים אחר חתימת הסכם השלום דרשה רומא את הסגרת חניבעל. המצביא הפוני שמע על דרישה זו בעוד מועד, הצליח לברוח ומצא מקלט בחצרו של אנטיוכוס ה־3 (Antiochos) מבית סיליקוס, שליט סוריה. בימיו של המלך חזקה וגדלה הממלכה, הוא התכונן להרחיבה גם אל איי הים האיגאי וארץ יוון עצמה. חניבעל הזהיר את מארחו מפני הרפתקנות מעין זו, אולם אנטיוכוס לא שעה לדבריו. המלך שיגר כוחות ליוון בליווי צי קטן וחלש. חיל הרגלים פלש לארץ, אבל הובס במקום ההיסטורי המפורסם, בתרמופילאי, בידי לגיון רומאי. רומא נאלצה לאבטח גם את נתיבי הים האיגאי על מנת למנוע כל אפשרות של פלישה נוספת ליוון. כוחותיה סרקו את האזור כולו ודחקו את הצי הסיליקי לנמל אפסוס שבאסיה הקטנה. כעת למד לדעת גם אנטיוכוס, כי ללא צי חזק לא יוכל להתמודד על השליטה בים האיגאי וביוון. באותם הימים עגנו בצור, שהשתייכה לממלכה הסיליקית, 50 חמש־חתריות ותכניתו של חניבעל היתה, כי כוח זה יוכל לשחרר את הצי הסיליקי הסגור באפסוס ובשיתוף פעולה עימו לחסום את מעבר הצבא הרומאי בהליספונטוס לאסיה.

בדרך של הגשמת התכנית עמדה רודוס, בעלת ברית נאמנה לרומא, למכשול. צי סיליקי הגיע אל מימי רודוס, ועל אף שהופתעו הרודים ואניותיהם לא היו מוכנות להתנגשות, עלה בידם להערך לקרב תיכף ומיד. קיפלו מפרשים, הורידו תרנים על הסיפונים, ובעברם מטור עורפי לשורה חזיתית התקיפו את החמש־חתריות הסיליקיות. לעיתים נדירות קרה, שתלת־טוריות קטנות הביסו חמש־חתריות ענקיות הודות לתמרונים מחוכמים וניצול יעיל של ה“אזניות” לשבירת משוטי האויב. הצי הסגור באפסוס לא ניצל והרומאים חדרו לאסיה ללא התנגדות. ב־190 לפנה"ס הובס במאגנסיה (Magnesia) גם הצבא היבשתי, אנטיוכוס נסוג מאירופה ומרובה של אסיה הקטנה.

בעקבות מאורעות אלה עזב חניבעל את חצר אנטיוכוס, ברח לביתיניה (Bithynia – בצפונה של אסיה הקטנה) והלגיונות בעקבותיו. לכששמע האיש הפוני הדגול, כי מארחו מתכונן להסגירו, שם קץ לחייו. רומא חלשה כבר על האגן המערבי של הים התיכון ונעשו הצעדים הראשונים להשתלט על מזרחו, כשציה והצי של רודוס סללו את הנתיבים לפניה.

הפלישה לאפריקה וחורבן קרתגו    🔗

למרות תנאי השלום החמורים הוסיפה קרתגו לשגשג, מסחרה פרח ורווח והיא המשיכה להוות מתחרה חריפה לסחר הרומאי בים התיכון. לקנאת חוגים רחבים ברומא על כוחה המתחדש של קרתגו נתן ביטוי הסנאטור מארקוס פורקיוס קאטו (Macus Porcius Cato). מנהיג פוליטי חייב למצוא לכל רעיון את הדרך המתאימה להצגתו, כדי שזה יתקבל על דעת הציבור. קאטו ביקר בקרתגו וקנאתו אך גברה והלכה. המדען הרומאי, פליניוס, שמר לדורות הבאים סיפור מעשה, ואף אם אין אנו מוכנים לייחס משקל יתר לתוכן האנקדוטה, הרי מענין להתבונן לפחות באמצעי השכנוע המיוחד במינו של הסנאטור לליבוי היצרים נגד יריבתה של רומא.

“אותה התאנה שנקראה בפי קאטו ‘אפריקאית’, מזכירה לנו שפרי זה היה נפוץ מאד באפריקה. שנאת מוות להטה באיש נגד קרתגו, כי דאג הוא לגורל הדורות הבאים. קאטו חזר וטען תמיד במליאת הסנאט – ‘קרתגו חייבת להישמד!’. הוא הביא יום אחד לבנין הסנאט מאותה ארץ תאנה שהקדימה להבשיל, הציגה לסנאטורים ואמר בזו הלשון: ‘אשאלכם על דעתכם, אימתי פרי זה נקטף מעצו?’. לכשנקבע על ידי כולם שהוא טרי, אמר: ‘דעו־נא, לפני שלושה ימים נלקח הוא מקרתגו; כה קרוב הוא האויב לחומותינו!’”.⁵⁷

בשעה שדברים אלה התרגשו בסנאט, ערך מלך נומידיה מסעות שוד בשטחי קרתגו. המותקפים הטיבו לדעת, כי תנאי השלום כובלים את ידיהם והתאפקו, עד אשר פעם החזירו מנה אחת אפיים. רומא הגיבה תיכף ומיד. תחילה תבעו, כי ישלחו הקרתגים 300 ילדים כבני ערובה להתנהגותם הטובה לעתיד לבוא. לאחר מילוי תביעה זו בא צבא רומאי לאוטיקה, ואז נדרשו הם למסור את כל כלי הנשק שלהם. דרישת הרומאים נענתה וכעת באה תביעתם העיקרית: על הקרתגים להרוס את עירם מבלי לבנותה מחדש בתוך 10 מילין משפת הים.

המומים ומוכי־הלם עמדו הקרתגים מול מצב חדש זה. הם הסתגרו מיד מאחורי השערים והחומות משוללי נשק־מגן ואניות. במהירות רבה אספו התושבים כל חומר מתכתי מצוי, עקרו את קורות העץ מהבתים, בנו מטולים ואניות, גזרו את שערות הנשים והנערות והכינו מהם מיתרי קשת. הרומאים הופתעו מהמסירות והייאוש של הנצורים. שתי השנים הראשונות של המצור (149–148 לפנה"ס) חלפו ללא הכרעה. נשתנו פני הדברים, משלקח לידיו את הפיקוד סקיפיו אימיליאנוס (Scipio Aemilianus), נכדו של גיבור המלחמה הפונית ה־2. הוא חסם את פתח הנמל מבחוץ בחומה, ומנע את התחמקות האניות להובלת אספקה לעיר הנצורה. אולם הקרתגים התחכמו, חפרו תעלה בין הנמל הפנימי לים ובנו בהסתר צי חדש, אשר יצא והציג עצמו לראווה נגד עיני הרומאים ונסוג במהרה. כעבור שלושה ימים יצא שוב, אבל קיבל את פניו הפעם צי אויב ערוך ומוכן להתמודדות. התפתח קרב אכזרי וחסר־פשרות, אשר במהלכו החליטו הקרתגים לנטוש את זירת המערכה ולשוב לנמל, אבל הנסיגה היתה בלתי־מאורגנת, התעלה נסתמה מהצפיפות הפתאומית, ורק במחיר של אבידות רבות יכלו להשלימה.

המצור נמשך עד 146 לפנה"ס. ההתמדה והעקשות של רומא נשאו פרי והעיר נפלה לידיהם. סקיפיו ציווה על הקרתגים להוריד הימה את אניותיהם ולהעלותן באש. “יש אומרים, כי חמש מאות אניות היו שם מכל סוגי האניות המהלכות במשוטים, ולמראה פתאום זה של הבערה נעצב ליבם של הקרתגים כמו עלתה קרתגו עצמה בלהבות.”⁵⁸ סופה המר של העיר לא איחר לבוא; חלק מאוכלוסיתה נטבח וחלק נמכר לעבדות; העיר נהרסה עד היסוד, אדמתה נחרשה ונזרה עליה מלח, סמל לצחיחה, לבל תצמיח לעולם חיים חדשים.

122 שנים נמשך מאבק איתנים זה, על מנת שתוכל רומא לפתוח את השער החסום עד אז לעבר נתיבי האגן המערבי של הים התיכון.

 

פרק י"א: הים שלנו – MARE NOSTRUM    🔗

המלחמות הפוניות וראשית כיבושי רומא בארצות האגן המזרחי של הים התיכון, במאקדוניה ובממלכה הסיליקית, הפכוה לאימפריה המשתרעת על פני ארצות שמעבר לים. פני החברה וכלכלת המדינה נשתנו מיסודן; האיכרים הזעירים, שהיוו את עיקרה ורובה של החברה הרומאית, נושלו מאדמותיהם ונדחקו על ידי בעלי אחוזות גדולות מכאן ומעמד עבדים מתרחב והולך מכאן. מעמד הסוחרים העולה דאג לעצמו עוד בטרם החלה המלחמה הפונית השניה; ב־220 לפנה“ס נחקק חוק על שם קלאודיוס (Lex Claudia) האוסר על אצילי רומא השייכים למעמד הסנאטוריאלי להחזיק בבעלותם אניות שתפוסתן עולה על 300 אמפורות (amphora – כלי קיבול עשוי חימר וגם מידת לח ויבש לציון גודל האניה). בעקבות החוק נוצר קו מפריד בין שני המעמדות, והובטחה אפשרות התעשרותם המהירה של סוחרים וקבלנים כתוצאה מהנצחונות והכיבושים בכל רחבי ארצות הים התיכון. כך קמה אצולה פיננסית ברומא, בין היתר הודות לסחר בים, אשר נטתה במאבקים החברתיים והפוליטיים הפנימיים ברומא פעם לצד זה ופעם לצד אחר. מאבקים אלה החריפו והלכו במאה ה־1 לפנה”ס, והובילו בסופו של דבר לקץ השלטון הרפובליקני ולעלייתו של שליט יחיד – קיסר.

ככל שגברה הצלחתה של רומא ורבו הארצות שכבשה סביב לים התיכון, כך קטן הצורך בצי גדול. במלחמה הפונית השלישית די היה ב־50 חמש־חתריות וב־100 אניות קטנות כדי לסייע לצבא היבשה להשמיד את העיר היריבה הגדולה. כשבאו הרומאים ליוון על מנת לשחררה מעול המאקדונים, נתקבלו הם כגיבורים עטורים עלי דפנה, אבל לא עברו כמה עשרות שנים, ובעת ובעונה אחת עם זריית המלח על אדמת קרתגו עלה עשן גם מחורבות קורינתוס – סמל להכנעת יוון כולה. רומא הוסיפה והמשיכה לכבוש את ארצות הים התיכון, בין על פי תכנית אסטרטגית לאומית ובין משום האינסטינקט של יצר השררה באדם.

אחר המלחמה הפונית ה־3 נמשכה אפוא המגמה של הזנחת הצי, אשר החלה עוד קודם; ואם תאמר כי הדבר מוכיח, שהרומאים לא היו יורדי־ים אמיתיים, יש דברים בגו – הרי פירקו הם צי גם בעיצומה של המלחמה הפונית ה־1. עם זאת, אין לשכוח, שהחזקת צי מלחמתי באורח קבע הינו רעיון די חדש, ונתקבל לראשונה באנגליה באמצע המאה ה־16. ההיסטוריון פוליביוס התייחס אמנם לענין, העלה את השאלה, אך השאירה בלא מענה לשון.⁵⁹ אם כן, לאחר כמאתים שנות התגוששות בים יצאה המעצמה הימית הראשונה דאז להשתלט על הים התיכון ללא צי של קבע.

הכרעת מיתרידאטס והפירטים של קיליקיה    🔗

לבד מממלכת פונטוס, בצפונה של אסיה הקטנה, לא נותרו עוד ארצות חוף רבות בחוף המזרחי של הים התיכון, שיכלו להוות אתגר רציני לרומא. ממלכת פונטוס, שנשלטה בידי המלך מיתרידאטס ה־6 (Mithridates), עמדה לצידה של רומא במלחמה הפונית ה־3, אבל התנגשה אותה עת בבעלת בריתה לשעבר עקב התפשטותה מערבה באסיה הקטנה. כאמור לעיל, חסרה רומא צי, ובייחוד אניות מלחמה גדולות, בעוד לרשות המלך עמד צי עצום בן 400 אניות ומה גם, מיתרידאטס קיים קשר הדוק עם הפירטים, שהתנכלו לסחר בים התיכון. הצי של פונטוס השתלט על ההליספונטוס וניתק את צבאות רומא באסיה הקטנה; ובאותה שעה כבש את איי הים האיגאי, חדר ליוון והתבסס בפיראוס, נמלה של אתונה (88 לפנה"ס). רומא נאלצה לשלוח כוחות צבא דרך הים האדריאטי, שיצאו בפיקודו של סולא (Sulla) והטילו מצור על פיראוס. המצור נמשך שנתיים ימים, כי הצי הפונטי מסוגל היה להוביל אספקה לנצורים, ואף פינוי הנמל נערך בצורה מסודרת הודות לאנשי הצי. סולא העביר את כל ארצות הבלקן לשלטון רומא, אבל לחצות את המצר אל אסיה הקטנה לא היה בכוחו. אחד מקציניו, לוקולוס (Lucullus), בא לסוריה ולמצרים לבקש ולאסוף אניות, כדי שמפקדו יוכל לאבטח בכוח את המעבר בהליספונטוס. שלוש שנים עשה סולא ביוון, אבל לא נהנה מפירות נצחונותיו על צבא מיתרידאטס, כל עוד היתה השליטה בים האיגאי בידי מלך פונטוס. רק משהביא לוקולוס צי מהמזרח והתנגש עם מיתרידאטס בשני קרבות ים, נתאפשר לו לתקוף אותו באסיה. כשעמדו כבר חיילי רומא על אדמה מוצקה, הכניע סולא את אויבו, ועל פי ההסכם החזיר מיתרידאטס את מירב ארצות הכיבוש והעביר לידיו גם חלק מציו. עם צי מחוזק חזר סולא לרומא והתערב במאבק הפוליטי־פנימי, שהתחולל בעיר בהעדרו.

דבר דומה התרחש גם במלחמה הפונטית השניה (75–74 לפנה"ס). רומא הזניחה שוב את הצי, בעוד מיתרידאטס לא חסך כל עמל, ארגן מחדש את כוחותיו בים וחיזקם. הרומאים נדחקו אפוא מהים השחור, ואניות פונטוס חדרו לים האיגאי. לוקולוס, שנעשה מפקד ראשי במזרח, נאלץ לחזר על הפתחים כדי לאסוף אניות במדינות הים האיגאי ואסיה, ועם צי זה הוא גירש את מיתרידאטס וחדר לים השחור. לאחר התנגשויות קטנות הטיל לוקולוס מצור על נמלי פונטוס, סגר עליהם ומנע כל קשר דרך הים. תוצאות פעולות אלו היו מרחיקות לכת: צבא רומאי חדר לארמניה (Armenia) והגיע עד נהר החידקל. זוהי רק דוגמא אחת מני רבות, כיצד סולל הצי דרך לנצחונות וכיבושים של צבא היבשה.

הזנחת הצי נתנה את אותותיה לא רק במלחמות מיתרידאטס, אלא גם בגידול ובהתרחבות של הפעילות הפירטית בים התיכון. נסיונות לדיכויים לא הועילו רבות, ואם חיסלו את הפירטים באזור כלשהו, באו אחרים וחדשים במקומם, או התרכזו באזורים אחרים. עשרות שנים נערכו נגדם מסעות מלחמה ובכל זאת, תכפו הפשיטות שלהם. הם חטפו אנשים בחופים, חדרו לאיטליה וסיציליה, ארבו בדרכים; האי ליפארה – למשל – אולץ לשלם להם מס עובד. הפירטים לא נרתעו מחילול מקדשי דלוס; אוכלוסיות שלמות של יישובים נישבו ונמכרו לעבדות.

ההתעוררות וההתחזקות של פעילות הפירטים היו פועל יוצא של המצב הכלכלי בארצות הים התיכון. עוצמתן הימית של אתונה וקרתגו העניקו בשעתן ביטחון יחסי בנתיבי הים, זו באגנו המזרחי וזו במערבי. ירידתן של שתי מעצו ימיות אלה הותירה אחריה חלל ריק ויורשתן, רומא, נדאגה אך מעט מתופעת הפירטיות המתגברת. עיניה היו פקוחות עדיין לאזורי הים הסמוכים לאיטליה בלבד, ורודוס – כוחה לא הספיק לה כדי מילוי תפקיד כה רחב־היקף כשל סילוק הפירטים, והיא הסתפקה באבטחת הסחר משלה בלבד. ארצות הדיאדוכים, מאקדוניה וסוריה, היו כבר באותם הימים בתהליך של כניעה לרומא.

הפירטים התמקמו והתבצרו בנמלי כרתים ובמפרציה של קיליקיה. הם שיתקו כמעט כליל את הסחר של רומא בים, ואי אפשר היה עוד לשייט אלא בליווי אנשי צבא על הסיפון. תעוזת הפירטים גברה, הם חטפו גם אנשי שררה, חדרו לנמל רומא – אוסטיה (Ostia), והעלו אניות באש. ב־76 לפנה"ס חטפו את האיש, אשר לימים נעשה האדם המפורסם ביותר בתולדות רומא, את יוליוס קיסר (Iulius Caesar). הוא שוחרר לאחר מכן תמורת כופר נפש רב מאד, אבל טרם שחרורו הבטיח קיסר לשוביו, שישוב ויעניש אותם. ואכן כך גם עשה; אסף כוחות צי, תפס אותם והוקיע את הפירטים על עץ. השתתפותם במלחמת מיתרידאטס ומתן תמיכה צבאית למנהיג מרד העבדים באיטליה ולמפקד המורדים בספרד הגדישו את הסאה ומה גם, ששיבוש הובלת הדגן גרם מצוקה רבה ברומא.

מעשים אלה לא הותירו ברירה להנהגה הרומאית. הוחלט אפוא למסור לידיו של פומפיוס (Gnaeus Pompeius) את הפיקוד על כל הים התיכון והשחור למשך שלוש שנים (67 לפנה"ס), ובכלל זה גם החופים הסובבים אותם כדי 50 מילין אל פנים הארץ. העמידו לרשותו 500 אניות מלחמה, 120,000 חייל וסכום של 6000 טאלנט (talentum), הון עתק לכל הדעות. ניתן לו גם ייפוי כוח לגייס אנשים ולאסוף כסף נוסף בארצות הכפופות לרומא לאמור, מירב כוחה ואונה של המדינה נמסרו לו לביצוע משימה של ביעור הפירטיות. פומפיוס ניגש למעשה ללא כל שהיות. הוא חילק את הים התיכון ל־13 אזורי פיקוד, כשלכל אחד הוקצבה פלגת אניות ובראשה קצין רם־מעלה ממעמד הסנאטורים. יחידות הצי סיירו בייחוד לאורך נתיבי הובלת הדגן מאפריקה, מסיציליה ומסארדיניה. פומפיוס עצמו נע בראש יחידה מובחרת וניגש לכל מקום שנוכחותו נדרשה. כל פיקוד אזורי היה אחראי על הגנת החופים, כיתורם של הפירטים וכיבוש מבצרי החוף שלהם. המחשבה הסופית, שהינחתה מבצע ענקי זה, היתה לבודד את להקות האויב הפזורות על פני הים כולו תוך שיתוף פעולה בין אזורי הפיקוד הסמוכים אחד לשני. אזור קיליקיה לא כוסה בתחילת המבצע בכל כוח שהוא; קיליקיה השתייכה אמנם לפלגת מטלוס (Metellus), שאניותיה סיירו לאורך חופי סוריה וארץ ישראל, אבל מכיוון שהרריה היו מבצר העוז העיקרי של הפירטים, בדעת הפיקוד היה להשאיר את האזור לסוף, לכשיגיע פומפיוס עצמו אחר עברו את הים לכל אורכו.

ההתקפות נפתחו בעת ובעונה אחת על כל הנקודות המבוצרות והמעגנים לאורך החופים וכן על להקות הפירטים בים. בשיטה זו שמו לאל כל נסיון להבהיל עזרה מהמעגנים השונים ומלהקות הפירטים המשייטות בים. אזור הים של קיליקיה לא הותקף אפוא אלא הוטל עליו הסגר בלבד. לא היה משם כל מנוס, כי הנמלטים עשויים היו ליפול לידי פלגת הסיור של וארו (Varro) בים האיגאי והאיוני. תפקיד פומפיוס, שעמד בראש הפלגה המובחרת, היה “לטאטא” את האגן המערבי של הים התיכון ולדחוף לפניו את הפירטים מזרחה, אל זרועות הכוחות הפזורים באזורי הפיקוד השונים; והיה אם יצליחו להסתנן ולעבור לאגן המזרחי, יפלו שם לידי וארו ומטלוס.

הפירטים הופתעו מהארגון הטוב והפעילות המיידית. הם נמלטו – כמנהגם – אל מעגניהם ואל מאחזיהם המבוצרים, אבל שם כבר נערכו הכוחות הרומאיים ו<היו> מוכנים לפעולה. פומפיוס טיהר את האגן המערבי תוך 40 יום. בתום פרק זמן זה הוא שב לרומא בגלל בעיות פוליטיות פנימיות, ואחר כך נסע לנמל ברונדיסיום (Brundisium – Brindisi היום) והפליג משם לאגן המזרחי. על פעילותו באזורי פיקוד אלה הידיעות מועטות. מכל מקום, מצב הפירטים היה בכי רע; רבים נכנעו והתמסרו, וזאת אולי משום גישתו המתונה של פומפיוס ויחסו הנאה לשבויים. אלה שבחרו בדרך של המשך ההתנגדות נסוגו להרי הטאורוס (Taurus) בדרום אסיה הקטנה, והתכוננו להגן על עצמם ועל רכושם. פומפיוס הטיל אל המערכה את מלוא כוחו; הפירטים הובסו בשדה הקרב, ומשהושם מצור על מעוזם ההררי – נכנעו. המצביא הרומאי הבין – כנראה – שנסיבות כלכליות גרמו להתגברות התופעה, על כן התייחס אליהם בסלחנות ויישב את הפירטים במקומות שונים, במרחק ניכר מחוף הים.

הפלישה לבריטניה (Britannia)    🔗

בעקבות חידוש המלחמה נגד פונטוס באסיה הקטנה, המשיך פומפיוס את מסעותיו בארצות המזרח, ובמהלך נצחונותיו בא לסוריה, שם קץ לממלכה הסיליקית וכבש את ארץ ישראל (63 לפנה"ס). ברומא עצמה מוטטו המריבות הפוליטיות הפנימיות את סדרי השלטון הרפובליקני, ובפועל השתלטו על המדינה שלושה אישים: פומפיוס, יוליוס קיסר וקראסוס (Crassus). קיסר היה הפעיל ביותר בשלישיה, ומשום כך העבירו השניים האחרים לידיו את הפיקוד על הצבאות בגאליה (Gallia), כדי להרחיקו מרומא (58 לפנה"ס).

מירב ההתנגשויות במלחמת גאליה התנהלו ביבשה, אבל במהלך השתלטותו על הארץ הגיע קיסר אל חוף האוקיאנוס ונלחם בווניטים (Veneti), שישבו לאורך חופיו בצפון מערב. הווניטים נכנעו תחילה לקיסר, אולם משזה יצא את שטחיהם, התקוממו שוב. קיסר שלח מיד הוראה לבנות אניות מלחמה בשפך הנהר ליגר (Liger – Loire היום) וחש לזירה. להדביר את הווניטים בעריהם היה בלתי־אפשרי. כל עיר נבנתה בקצה חצי־אי, והדרך אליהן התכסתה במי גאות מדי 12 שעות. כשבנו הרומאים סוללה בשני הצדדים של חצי־אי זה או אחר, כדי שהמים לא יציפוהו, הביאו הווניטים אניות, ירדו אליהן עם בני ביתם ורכושם והפליגו אל העיר המבוצרת הסמוכה. לא היה להם קשה במיוחד לדבוק בטקטיקה זו, כי הרי אניות רבות עמדו לרשותם ואילו האניות הרומאיות לא העזו לשייט באזור מחמת המים הרדודים, הגאות והשפל התכופים והעדר נמלים. שונות היו האניות הרומאיות מהווניטיות, אלה אניות משוטים ואלה מפרשיות בעלות דפנות גבוהים, ירכתיהן וחרטומיהן מוגבהים, בנויות היטב מעצי אלון, מחוזקות במסמרי ברזל ומונעות במפרשים עשויים עורות. באמצעות מפרשים אלה ידעו הווניטים לשוט עם הרוח גם בשעת סערה ללא חשש של התהפכות האניה, ודבר זה נראה בעיני קיסר ויורדי הים שלו כמעשה פלא. כלי שיט אלה היו אבות אניות האוקיאנוס. תחתית האניות היתה שטוחה, ולכן התאימה לשיט במים רדודים של שעת השפל. לנגח אניה כזאת היה קשה ביותר, כי גופה נבנה מעץ אלון, ולפשוט עליה היה בלתי־אפשרי בגלל גובה הדפנות. לפיכך הציבו הרומאים מגדלים בחרטום ובירכתיים של אניותיהם, והשתמשו בקרס מושחז תקוע בקצה מוט ארוך, שבו חתכו את החיבל והמפרשים ושיתקו את תנועת האניה הווניטית.

במהלך המלחמה קיבלו השבטים השונים בגאליה עזרה מהאיים הבריטיים, על כן, לאחר נצחונותיו על הווניטים, הכין קיסר פלישה לבריטניה. ארץ זו היתה בלתי־נודעת לגמרי לרומאים. אולם לא כן הבריטאנים, שידעו על המתרחש בגאליה. הם שלחו משלחת אל קיסר והבטיחו להיכנע, אבל הוא המשיך בהכנותיו על אף דברי הבריטאנים. בסמוך להשלמת ההכנות נשלחה ספינת סיור למציאת מקום נחיתה ואיסוף מידע, אולם הסיור לא העשיר את הרומאים בידיעות רבות.

ב־55 באוגוסט לפנה"ס הפליג קיסר עם שני לגיונות ב־80 אניות; על חיל הפרשים היה לצאת באיחור־מה. חיל המשלוח ציפה לקבלת פנים ידידותית. בשעות הבוקר המאוחרות שייטו כבר הרומאים באזור דובר (Dover) וחיפשו מקום מתאים לנחיתה, אולם הם הבחינו במהרה, שאנשים חמושים, רגלית וברכב, עוקבים אחריהם מן הגבעות. הבריטאנים לא הראו כל סימן של כוונת שלום וידידות. האניות התרחקו קמעא מהחוף ונעצרו מול מקום פתוח ושטוח. הבריטאנים שלחו פרשים ורכב, אלה נכנסו למים, ירו חיצים, המטירו רמחים, בעוד הרומאים קופצים לים, ידיהם מלאות נשק וחפצים אחרים, כשהמים אינם רדודים כלל. קיסר נטל יוזמה מיד, העמיד אניות מלחמה כשדפנותיהן מופנות לעבר האויב לשני צידי אניות המשא; אניות המלחמה המטירו מהבליסטראות והקטפולטות חניתות, אבנים וחיצים ואבטחו את הנחיתה. הקרב בחוף התלקח תיכף ומיד. משניסה האויב לבודד יחידות רומאיות קטנות, העביר והחיש קיסר בסירות קטנות תגבורת לחיילים המכותרים; כך חיזק ואבטח את ראש הגשר. חיל הפרשים הגיע כעבור ארבעה ימים, אבל לא הצליח לנחות בים הסוער וחזר על עקבותיו לגאליה. בימים הבאים למדו הרומאים לדעת, שירח מלא גורם לגאות הגבוהה מאד, שהשליכה את האניות לחוף, פיזרה ושברה אותן. תופעה זו לא היתה מוכרת עד אז לבני הים התיכון. על אף שהבריטאנים הציעו שלום, קיסר לא האמין להם עוד, הורה לפרק 12 אניות נזוקות ומחלקיהן תיקנו אנשיו את יתר כלי השיט. ההתנגשויות בחוף נסתיימו בנצחון הרומאים. האויב הציע שוב שלום ובני ערובה. קיסר הסתפק בהישג זה והפליג לגאליה.

מאחר שהבריטאנים לא עמדו בדיבורם ולא העבירו את מיסיהם וגם את בני הערובה לא שלחו כמוסכם, פלשו שוב הרומאים לארצם כעבור שנה. צבא המשלוח השני היה גדול מהקודם. 600 אניות משא לוּווּ ב־28 אניות מלחמה, 5 לגיונות ו־2000 פרשים הועברו בתעלה. גם במסע השני גבר קיסר על הבריטאנים; הם נאלצו לשלם מס כבד, אבל קיסר לא היה יכול לשהות שם זמן ממושך, עקב בעיות שונות בגאליה התוססת מתמיד.

הצי ומלחמת האזרחים    🔗

משך זמן זה כיהן פומפיוס כמפקח ראשי על הכלכלה וסחר התבואה. בתפקיד זה הוא הפליג ב־56 לפנה"ס לסיציליה, לסארדיניה ולאפריקה הצפונית לשם איסוף דגן. כשעמד לחזור לרומא, התחוללה סערה גדולה בים, והאנשים חששו לצאת לדרך. פומפיוס ירד אז ראשון לאניה, והשמיע את האמרה שנעשתה מפורסמת מאד: “Navigare necesse est, vivere non est necesse!” לאמור: “לשוט – הכרח, לחיות – אין הכרח!”⁶⁰

שלטון שלושת האישים התפרק משנפל קראסוס בקרב, ופומפיוס היושב ברומא דרש מקיסר – על דעת הסנאט – לפזר את צבאו. קיסר – כמובן – לא ציית להוראת הסנאט, אלא חדר ב־49 לפנה"ס בראש כוחותיו לאיטליה. פרצה מלחמת אזרחים. בהגיע קיסר לרומא הוא גילה לדעת, כי פומפיוס לא חיכה לו, אלא ברח ליוון. לפומפיוס היו תומכים גם בספרד, ומכאן שאיטליה היתה מוקפת ממזרח וממערב בצבאות עוינים. קיסר ביכר להכות תחילה את הכוחות שבספרד, עבר צפונה ותוך כדי התקדמות בא אל מאסיליה המוחזקת בידי יריבו. בנמל עגנה שייטת מאסילית. צבא הרגלים ניגש מיד לצור על העיר, ואילו בעלי המלאכה החלו בונים אניות בשפך הנהר רודאנוס (Rhodanus, בימינו Rhone) הקרוב לעיר. בתום בניית כלי השיט ירדו הרומאים לים, התנגשו במאסילים וגברו עליהם בשיטת פשיטה על סיפון האניות. למרות הנצחון בים העיר לא נכנעה, על אף שרבים עברו למחנה של קיסר. פומפיוס שלח אניות מספר לתגבור השייטת במאסיליה והצי המאוחד, העדיף בכוחותיו, התנגש ברומאים והציג יכולת לחימה טובה יותר. באחד השלבים הותקפה אניה מצי קיסר בשני דפנותיה בעת ובעונה אחת. המפקד שמר על קור רוח וציווה לחתור מיד אחורה. שתי האניות התוקפות לא היו מסוגלות עוד לבלום את תנופתן והתנגשו זו בזו התנגשות חזיתית. אנשי פומפיוס לא החזיקו מעמד זמן ממושך וזנחו את זירת המערכה. גם בני מאסיליה הלכו בעקבותיהם, הרי לבדם לא היה להם כל סיכוי להתמודד עם קיסר, ובגלל מנוסת הצי נפלה גם העיר.

לאחר שהעביר קיסר לצידו את גאליה וספרד הוא שב לרומא, בעוד יריבו שוהה ביוון ומחזיק את השליטה בנתיבי הים. למרות מצב זה לא היסס קיסר, העביר את לגיונותיו בים אדריה, והיכה אותו בשדה פארסאלוס (Pharsalos) שבתסאליה הדרומית. פומפיוס נמלט למצרים ושם נרצח, אבל בנו, סקסטוס (Sextus), הצליח לברוח. משהגיע גם קיסר לארץ זו, מצא את עצמו בתוך ריב פנימי על השלטון באלכסנדריה.

קיסר הגיע לאלכסנדריה עם שני לגיונות, 800 פרשים, 10 אניות מלחמה רודיות ועם עוד כמה מאסיה. על מות פומפיוס הוא שמע רק אחר רדתו לחוף. האלכסנדרים נפגעו מהפגנת הכוח וחמתם עלתה, משניסה קיסר לגבות מהם מיסים, שמצרים נשארה חייבת לרומא. קיסר לא נרתע מהקשיים, והחליט להתערב בסכסוך הפנימי בין המלך תלמי וקליאופטרה (Cleopatra) – לטובתה־היא, כמובן. שני קרבות ים התחוללו מול הנמל, ובייחוד נלחמו קשה למען ההשתלטות על הסכר המקשר את העיר עם האי פארוס (Pharos), שם עמד המגדלור המפורסם, אחד משבעת פלאי העולם בתקופה העתיקה. משני צידי הסכר היו הנמלים של אלכסנדריה, והקשר ביניהם התקיים מתחת לגשר שבסכר. לעיתים רחוקות ארע למפקד צי וצבא, אשר קרה בקרב על הגשר.

“קיסר עודד – ככל שיכול – את אנשיו להגיע אל הגשר ואל הביצורים, אולם משראה את נסיגתם, חזר אף הוא אל אניתו עם המון רב הנדחק אחריו, עד אשר לא יכלו להזיז את כלי השיט ולהתרחק מהחוף. הוא נרתע מהצפוי להתרחש, על כן קפץ מהאניה, ושחה אל אניות אחרות, שעמדו מרחוק, ומשם שלח סירות לעזרת אנשיו בצרה, והציל מהם לא מעטים. אותה אניה עצמה (ממנה קפץ קיסר) טבעה בגלל המספר הרב של החיילים.”⁶¹

בסופו של דבר גבר קיסר על האלכסנדרים, הושיב את קליאופטרה על כס המלוכה, ומצרים נעשתה בסיס לשליטה רומאית באגן המזרחי. במלחמת אלכסנדריה הושלם כיתורו של הים התיכון בארצות הכבושות בידי רומא או התלויות בה בצורות שונות. מאסיה הקטנה גירש קיסר את צבאות פונטוס, בצפון אפריקה הביס את מצדדי פומפיוס ובתוכם גם את בנו, סקסטוס. לאחר הנצחונות הוא שב לרומא, מונה כדיקטטור, אבל נרצח ב־15 לחודש מרץ 44 לפנה"ס בידי קבוצת אנשים, שחששו מפני חורבן סדרי הרפובליקה תחת שלטונו. המהומות שהתעוררו בעקבות רצח קיסר העלו לשלטון שלישיה חדשה: אוקטביאנוס (Gaius Octavianus) – נכד אחות קיסר, אנטוניוס (Marcus Antonius) – קצינו המוכשר של קיסר, ועוד איש מדינה ותיק – לפידוס (M. Aemilius Lepidus). כל הים התיכון על הארצות הסובבות אותו נמצאו כבר מאז ימי קיסר בידי רומא, והשליטה בנתיביו הפכה לענין רומאי פנימי בלבד.

אוקטביאנוס ואנטוניוס מיגרו את הרפובליקנים בשדה פיליפי (Philippi), ב־42 לפנה"ס, ונותר אפוא מימי העבר הקרוב רק סקסטוס, בנו של פומפיוס, אשר החזיק בידיו את הצי של רומא. משלמד סקסטוס לדעת את כוונת השליטים החדשים, יצא עם הצי לים והפך לפירט שפעילותו היתה רחבת ממדים. הוא כבש את האיים קורסיקה (Corsica), סארדיניה וסיציליה, ורומא עמדה מולו חסרת־אונים, הרי הצי כולו היה בידיו. סקסטוס שיבש את הובלת הדגן לאיטליה, שסבלה כבר חרפת רעב, ובלית ברירה אחרת הגיעו איתו לידי הסכם ומסרו לידיו את ארץ יוון. סקסטוס ביקש לסכסך בין אוקטביאנוס לאנטוניוס, אבל כאשר ערק אחד מקציניו עם שלושה לגיונות ו־60 אניות לצידו של אוקטביאנוס, פרצה שוב המלחמה. סקסטוס חזר ושיבש את מהלך אניות הדגן והמצב הכריח את אוקטביאנוס לצעדי ייאוש. הוא כינס אניות מכל מקום אפשרי, ושלחן כנגד סקסטוס; שייטת אחת יצאה מטארנטום והשניה מקירבת רומא. שתי השייטות אמורות היו להיפגש במצר מסאנה. בשל מצב ענינים זה, פיצל סקסטוס את כוחותיו; לכיוון צפון שיגר 100 אניות לתקוף את הבאים מרומא, ואילו הוא בעצמו נשאר במסאנה עם 40 אניות. אוקטביאנוס הגיע לרגיום, ובמקום לעלות מיד עם כוחותיו העדיפים על מסאנה, החליט לחכות לבואה של השייטת מרומא.

שני הציים, זה של אוקטביאנוס שבא לעזרה וזה של סקסטוס שביקש לתקפו, נפגשו במימי קומאי (Cumae), בקירבת ניאפוליס. שני מפקדי הציים שרתו פעם יחד בצי של פומפיוס, הכירו איש את רעהו, וידע כל אחד את דרך הלחימה של יריבו. הציים באו זה לקראת זה בשורה חזיתית, וההתמודדות התרגשה בסמוך לחוף. בין הראשונות התנגשו אניות המפקדים. ההתנגשות היתה כה עזה, שלאחת ניתק איל הניגוח ולשניה נשברו משוטיה ורבים מחותריה נהרגו או נפצעו. זמן ממושך התנהל הקרב ללא הכרעה. חלק מאניות אוקטביאנוס נדחקו לחוף, ואילו מבין אניות סקסטוס נמלטו רבות ללב ים. בסופו של דבר אף לא צד אחד הוכה מכה ניצחת. בהתנגשות נוספת ליד מסאנה לא האיר המזל את פניו לאוקטביאנוס, וסקסטוס הוסיף להוות אתגר רציני לשלטון החדש.

במצב דחוק זה חש אנטוניוס לעזרתו, העמיד לרשות עמיתו 130 אניות, ואוקטביאנוס קרא לאגריפא (Agrippa) לשוב מגאליה. אגריפא היה מן הקצינים המוכשרים ביותר, ובידיו הפקיד אוקטביאנוס את ניהול המלחמה נגד סקסטוס.

אגריפא התכונן ביסודיות לקראת המלחמה; הוא הקים בסיסי צי בקירבת ניאפוליס, ולא הסתפק בבנית אניות, אלא דאג גם לאימוני הצוותים ובעיקר – לתרגול החותרים. זאת ועוד, הוא הכניס לשימוש נשק חדש הקרוי הארפאקס ביוונית (harpax), או הארפאגו בלטינית (harpago). המכשיר הורכב ממוט באורך 2–3 מטרים, מחוזק בחישוקי ברזל ובקצותיו שתי טבעות; אל האחת קשור אנקול, כעין חכת ברזל, ואל השניה – חבלים, הנמשכים על ידי כננת. המוט נורה בקטפולטה אל אנית האויב ומשהאנקול נאחז בה, משכוה החיילים אליהם בעזרת חבלי הטבעת השניה והכננת כדי לקרבה ולפשוט על סיפונה.

במהלך הכנות אלה לא עשה סקסטוס דבר. בקיץ 36 לפנה"ס יצאו להתקפה שלושה ציים נפרדים. אוקטביאנוס הפליג לחופי סיציליה המזרחית, אגריפא לצפונית ולפידוס, שבא מאפריקה, שם את פניו לעבר ליליבאום. הצי של אגריפא לבדו השתווה בגודלו לכלל כוחותיו של סקסטוס. שלושה ימים אחר צאת הציים פגעה בהם סערה. לפידוס נפגע מיד, הוא לא לכד את ליליבאום אבל נאחז בחוף המערבי של האי. לאוקטביאנוס אבדה אניה אחת והוא נמלט לאחד הנמלים באיטליה, אולם לאגריפא אבדו למעלה מארבעים אניות בסערה ובתוכן 6 חמש־חתריות. אם כן, רק לפידוס עמד על אדמת סיציליה.

סקסטוס סבור היה, כי זכה במערכה כולה, אשר – למעשה – רק החלה באותם הימים. שני קרבות ים התחוללו: האחד בזירה המפורסמת של מילאי, ובו נסוג סקסטוס מפני האניות הענקיות של אגריפא המצויידות במגדלים גבוהים, ואילו בשני, בחוף המזרחי של סיציליה – הוכה הצי של אוקטביאנוס. 60 מאניותיו הוטבעו ונלכדו, והוא עצמו נמלט בסירה בחסות חשכת הלילה לעבר חופי איטליה. גורל שליטה לעתיד לבוא של האימפריה הרומאית היה מופקד אז בידי כמה חותרים בסירה הרעועה.

בשעה ששייט אוקטביאנוס בין הגלים כדי למלט את נפשו ושימת ליבו של סקסטוס נתונה היתה לנצחונו, הנחית אגריפא את כוחותיו בצפון האי, ובשיתוף עם לפידוס החל בכיבושה של סיציליה. לסקסטוס נותרה רק תקווה אחת, שיצליח לפתות את יריבו להתנגשות ימית נוספת. אגריפא נענה לאתגר, והקרב התחולל במימי נאולוכוס (Naulochos), בקירבה סמוכה למילאי.

קרב נאולוכוס, ב־36 לפנה"ס, נחשב אף הוא כאחד הקרבות הגדולים בתולדות האנושות, בדומה לקרב אקנומוס. 300 אניות נלחמו בכל צד. במערכת נאולוכוס נעשה השימוש המבצעי הראשון בהארפאקס, שנורה בהמוניו וחצה את האוויר בשריקה, בסחבו אחריו חבל ארוך ומתפתל; ומשנאחז – קירבו באמצעותו את אנית האויב, פשטו עליה ולכדוה. הנשק החדש הוכיח את עצמו; ציו של סקסטוס הובס בקרב, וכעבור זמן מה עצרו אותו אנשי אוקטביאנוס והוציאוהו להורג. הנצחון המפואר של אגריפא שם קץ למלחמת סיציליה, אבל איחודו של הים התיכון תחת שליט מרכזי אחד טרם הושג.

היעלמו של היריב המשותף לשלישיה השלטת גרם אף להתפרקותה. קודם הוסט הצידה לפידוס, והאימפריה הענקית חולקה בין השניים הנותרים; הקו המפריד ביניהם היה זה, אשר אף מחלק את הים התיכון לשני אגנות לערך. המאבק בין השניים פרץ אפוא לאחר שנים מעטות, ב־32 לפנה"ס.

קרב אקטיום (Actium)    🔗

אוקטביאנוס החיש מיד צי וצבא ליוון דרך ים אדריה והקים את בסיסו באי קרקירה, אשר – כזכור – שוכן באזור נתיבי המעבר בין שתי הארצות, יוון ואיטליה. אנטוניוס איחר את המועד, לכן נאלץ להתמקם באקטיום, בפתח הכניסה למפרץ אמבראקיה (Ambrakia) רחב־הידיים, צפונית למפרץ קורינתוס. המפרץ העניק לצי המאוחד של אנטוניוס וקליאופטרה מעגן נוח. במחנה אנטוניוס נחלקו הדעות, כלום עדיפה ההכרעה בהתמודדות היבשתית כדעת אנטוניוס, שלא סמך על הצי, או בקרב ימי – כסברת קליאופטרה; אוקטביאנוס, אשר אגריפא עמד לצידו, נטה להתנגש עם יריבו בים. לדברי הסופרים, כלל ציו של אנטוניוס 500 אניות וביניהן 8 עשר־חתריות ענקיות. אניות מלחמה אלה היו חמושות בכל מיני מטולים – בליסטראות וקטפולטות לרוב. הבעיה העיקרית של אנטוניוס היתה איוש האניות בצוותים, לכן גייס הוא בכוח יוונים מן האזור, אבל למלא את התקן לא היה מסוגל. בצי של אוקטביאנוס ניצבו אניות קטנות וקלות מטיפוסים שונים, ובעיקר ליבורניות (liburnia); היה זה כלי שיט ממוצא אילירי, לפנים בשרותו של סקסטוס. כצעד ראשון, הטיל אוקטביאנוס הסגר על נמל אמבראקיה, ופלגה אחת משלו אף חדרה לתעלה המובילה למפרץ ובאה כדי טווח ראיה של כוחות אנטוניוס. אילו ידע אוקטביאנוס את בעית חוסר הציוד של חיילי האויב ואיוש אניות הצי, שנראו מרחוק מטילות אימה ופחד, לא היה מתמהמה זמן ממושך.

בימי ההמתנה להתנגשות העלה אנטוניוס באש 200 אניות; ואת הצוותים הוסיף לאחרות להשלמת התקן ולשוות לציו יכולת לחימה, או כדי לנסות ולפרוץ בכוח מהמפרץ ולברוח מצרימה. אנטוניוס עודד את אנשיו, הבטיח להם נצחון, אבל בעת ובעונה אחת גם ציווה, שהמפרשים יהיו מוכנים להנפה ולפרישה. את הפקודה תירץ אנטוניוס בצורך המיידי לרדוף את האויב שיברח מפניהם אחרי ההתנגשות, אבל אנשיו ידוע ידעו, כי אין זה מנהג להיכנס לקרב ולשאת מפרשים, אף אם הם מקופלים.

בצאתו מן המפרץ נערך הצי של אנטוניוס בשלוש שורות חזיתיות, זו ליד זו; אניות קליאופטרה ניצבו מאחורי היחידה המרכזית, במילואים. בשעות הראשונות של ההתנגשות ניגלו לעין כל המגרעות הנובעות מהמבנה והטיפוס של כלי השיט. הליבורניות הקטנות לא היו מסוגלות להזיק הרבה בנגחן את “המבצרים השטים” הענקיים בעלי הדפנות העבים, אלא נהפוך הוא – בדרך כלל התוקפים ניזוקו יותר מהנתקפים. לעומת זאת, האניות הענקיות של אנטוניוס, הכבדניות והאיטיות בתנועתן, לא היו כשירות לתמרון, ולא צלחו כמעט כלל לנגח את אניות האויבים. במהלך הקרב התקבצו פעמים הרבה כלי שיט קטנים סביב האניות הענקיות, התקיפון ביריות ואלה השיבו גם כן ממטוליהן שבסיפונים ובמגדלים הנישאים לגובה רב. החזיון דמה למצור על עיר מבוצרת. כך התנהל הקרב, כשרוח ערה החלה פתאום נושבת מצפון, ובאותו רגע ציוותה קליאופטרה להניף מפרשים ולשוט לכיוון דרום. היא ברחה בעיצומה של המערכה. בראות אנטוניוס את המעשה, עבר מאנית הדגל שלו לחמש־חתרית מהירה ויצא בעקבותיה. לזמן מה איש לא הבחין בנעשה; בין כה וכה, לא שמו החיילים את מבטחם במלכת מצרים ובצי שלה. אולם משנראתה חמש־חתרית רומאית מפליגה בעקבות האניה המצרית, נשתנו פני הדברים. אנשי אוקטביאנוס החליפו כלי נשק; הם החלו מציפים את אניות האויב בקליעי הבערה, שהעלו באש את המבצרים השטים. מנוסת בהלה קמה לכיוון דרום ולעבר המפרץ, אבל מירב האניות נתעטפו באש וטבעו.

בשורת הבריחה של אנטוניוס נפוצה במהרה גם בצבא, אשר לא השתתף עד כה בהתמודדות, וגרמה אובדן עשתונות; לא עבר זמן רב, וכל כוחותיו של אנטוניוס ביוון עברו אל אוקטביאנוס. החיילים הטיבו להבין את משמעות הנצחון בים – אין טעם עוד להילחם. אכן, תוך שנה נסתיימה המלחמה, ומאחר שגם אנטוניוס לא ראה כל אפשרות להמשיך במאבקו, התאבדו שני גיבורי העלילה באלכסנדריה. סיום המלחמה שם קץ גם לסדרי השלטון הרפובליקני. אוקטביאנוס כונה מאז ואילך אוגוסטוס (Augustus – הנשגב), אימפרטור (Imperator), ולזכר יוליוס – גם קיסר. כינוי זה נעשה במהרה תואר שלטון.

כל הים התיכון עם הארצות הסובבות אותו היה לממלכה אחת. אמרו עליו הרומאים – “הים שלנו” (Mare Nostrum), כעין אגם פנימי של האימפריה, שאין בו עוד אויבים ומכאן יוצא, שלא היה צורך בציים גדולים; ממדי הצי הרומאי הופחתו לכדי כוח שיטור ימי, אשר תפקידו היחיד לדכא את הפירטים ולאבטח את הסחר ואת הובלת הצבא.

 

פרק י"ב: בימי רומא וביזנטיון    🔗

בשנה ה־29 לפנה"ס, זו הפעם הראשונה בהיסטוריה, אוחד הים התיכון במלוא אורכו ורוחבו תחת שלטונו של שליט אחד, הוא קיסר אוקטביאנוס אוגוסטוס. שלטון זה הוסיף להתקיים בימי רומא בלבד. בקרב אקטיום נסתיים מאבק של כחמש מאות שנים, אשר במהלכן נאבקו הממלכות בציים אדירים למען השליטה בנתיביו. ההתמודדויות היו חורצות גורל עמים רבים לאורך חופי ים זה, אולם מעתה שלטה מעצמה אחת מעמודי הרקולס עד חופי סוריה והים השחור. לאחר נצחונותיו של יוליוס קיסר על הווניטים ופלישותיו לבריטניה נפתח הפתח גם לאוקיאנוס האטלנטי. במישור תרבותי וכלכלי זוהי גם תקופת “תור הזהב” של רומא, שהתבססה על נתיבי הסחר הבטוחים בים וביבשה. נתיבי הים קיצרו את משך הנסיעה אף לארצות רחוקות בקצה האימפריה, והקלו על העברת כוחות צבא עם מטעניהם אל אזורי הספר. מכיוון שהודברו כל האויבים והפירטים רוסנו, נעלמו גם אניות המלחמה הענקיות, שעבר זמנן.

על פי תפיסתו האימפריאלית, סייע אוגוסטוס לקידום המסחר, וביקש להרחיב את האופק גם אל מעבר לים התיכון. הוא שיגר צי לים סוף, התכוון ליטול מידי הערבים את תפקיד התיווך לארצות האוקיאנוס ההודי, והקים ציי קבע לשיטור. את המטה הראשי לפיקוח בים הטירני ובנתיבי השיט לסיציליה ומצרים הציב בקרבת ניאפוליס, במיסינום (Misenum). בבסיס זה עגנו 50 תלת־טוריות עם 10,000 לגיונרים, בראוונה (Ravenna) חנו 5000 חיילים; כוחות קטנים יותר משני בסיסים אלו הוצבו במקומות נוספים לאבטחת הנתיבים לכרתים וקפריסין. במות אוגוסטוס ב־14 לספה"נ שררו שלום ובטחון ברחבי הים.

המעצמה הרומאית התבססה על סחר, אשר עיקרו התנהל בים, והיא שילבה בו את יוון ויורשותיה, הארצות ההלניסטיות. אלכסנדריה נעשתה מרכז העולם ההלניסטי, תחנת מעבר בין מזרח למערב, ומחסן התבואה של האימפריה; ומשחודשה תעלת סואץ והים התיכון התקשר שוב אל האוקיאנוס ההודי, סין, דרום־מזרח אסיה ומזרח אפריקה, בנוסף לאורחות השיירות היבשתיות, הובילו כל הנתיבים והדרכים אליה. לטובין של המזרח, שבאו אל העיר, יש להוסיף עוד את חומרי הגלם למיניהם של ארצות האוקיאנוס האטלנטי, משמע – נארגה באימפריה רשת ענפה של סחר בין־לאומי, ולא זו בלבד שיורדי ים יווניים למדו להעזר ברוחות המונסון של האוקיאנוס ההודי, אלא גם בני ארצות אוקיאנוס זה באו עד הים התיכון. במרכזה של רשת זו פעל כלי שיט מסחרי, שהשתייך לצי הסוחר האלכסנדרי.

אניות צי זה מוזכרות גם בספרות המסורת היהודית. הן הובילו בעיקר דגן ממצרים לאיטליה, ולפי העדויות ההיסטוריות, כלל הצי יותר מאלף כלי שיט. שלומה של האימפריה, שלוותה הפוליטית ועיקר כלכלתה היו מושתתים על התנועה הסדירה של אניות אלה. כל הפרעה גרמה מצוקה באיטליה וברומא, אשר עלולה היתה להפר את סדרי השלטון והמשטר.

במאה ה־1 לספה"נ הורחבו עוד יותר תחומי האימפריה, ולפיכך כל פגיעה בשיט הורגשה במיוחד. נסתבר, כי הפירטים לא נעלמו, הם הוסיפו – כבעבר – להטריד, והקיסרים טיבריוס (Tiberius) וקלאודיוס (Claudius) נלחמו בהם. יחידות צי רומאיות שייטו לאורך חופי ערב, והצבא נאחז בבריטניה. להגנת הקשר אליה הוקמה שייטת נפרדת בבונוניה (Bononia, היא Boulogne דהיום), והתעלה אובטחה לשיט רומאי. הנמל של רומא הורחב בימי הקיסר נרו (Nero), ושייטת חדשה הוצבה בים השחור.

הפירטים של יפו    🔗

על אף האיומים הבלתי־פוסקים נגד הפירטים, הם המשיכו בשיבושי השיט. אחד האיומים המסוכנים ביותר על בטחון הנתיבים באגן המזרחי של הים התיכון התרחש, אם כי משך זמן קצר בלבד, בימי המרד הגדול של היהודים נגד רומא ב־67 לספה"נ. הרומאים כבשו תחילה את הגליל, כדי שהקשר עם איטליה דרך נמל עכו יתקיים ללא הפרעה; כמו כן, החריבו הרומאים עוד קודם לכן מטעמים דומים את יפו. בחודשי המלחמה בגליל שבו בני יפו ובנו מחדש את עירם, ולדברי הסופר יוסף בן מתתיהו, מפקד צבאות יהודה בגליל, “שמו את פניהם לשוד הים. הם בנו להם ספינות שודדים רבות והרבו לעשות שוד וחמס בדרך הים, אשר בין סוריה וכנען (פיניקיה) ובין ארץ מצרים, עד אשר לא יכלה עוד אניה להפליג בים מפחדם ומוראם”. בהמשך דבריו מתאר ההיסטוריון את חוף ימה של יפו ואת הסכנות שהשרטונות טומנים בחובם לאניות המתקרבות אליהם בשעת ים סוער. הרומאים שלחו יחידת פרשים ורגלים נגד פירטי יפו; הללו כבשו את העיר והיפואים נמלטו לאניותיהם. “ופתאום קם עליהם רוח סערה… והטביע ספינות רבות… וספינות אחרות ניפץ אל הסלעים. ורבים לא מצאו עצה בלתי־אם להימלט נגד הזרם אל לב ים, כי יראו מצוקי הסלעים אשר בחוף ומהרומאים העומדים עליהם… ונוראה היתה צווחת האנשים בהתנגח הספינות ביניהן… ורבים מן ההמון הגדול מצאו להם קבר בגלי הים… וכאשר חתרו פליטים והגיעו אל החוף, קמו עליהם הרומאים והמיתום. ומספר הפגרים, אשר הקיא הים, היה ארבעת אלפים ומאתים. ואחרי אשר כבשו הרומאים את העיר בלי מלחמה, הפכו אותה לשממה.”⁶²

הגירסא של ספר היסטוריה עממי, יוסיפון, שנכתב במאה ה־10 ואשר דן ומסכם את תולדות ישראל בדרך כלל בעקבות יוסף בן מתתיהו, סוטה בתאורו מן הסיפור דלעיל. מחברו של יוסיפון מפרט את היעדים של אנשי יפו ההולכים “בספינות אל האיים ואל ארצות ממשלתך (הרומאית) לשלול ולבוז ולהרוג ולאבד את עמך. ויארוב להם עד אשר הלכו ויבוא אחרי כן אל יפו ויחן עליה וילכדה כי לא היו שם גבוריה. ויהי בבואם מן האיים וימצאו מחנה רומנים (רומאים) בתוך העיר והמה ביקשו לצאת מן הים אל היבשה והנה רוח סערה גדולה מאד ותשבר כל הספינות כי אין מחוז (נמל) ויתנגחו אל הצורים (הסלעים) אשר בים ויאבדו מקצת העם והנמלטים ליבשה דקרום הרומנים בטרם יצאו אל היבשה וימותו.”⁶³ סיומו של הסיפור נוסח יוסיפון אינו שונה אלא במספר החללים בלבד. בטקסט של יוסיפון ראוי להדגיש: הפירטים הפליגו אל “האיים”, הרגו ואיבדו רומאים רבים; יציאתם לא היתה חד־פעמית, הרי אספסינוס (Vespasianus) המצביא ציפה להזדמנות לארוב להם עד צאתם למסע שוד. היפואים כלל לא נמלטו מפני הרומאים, כנוסח של יוסף בן מתתיהו, אלא חתרו עם שובם לעבר החוף במטרה להתנגש עימם. כנראה היה להם מידע על הכיבוש ובאו בחיפזון להציל את עירם. לא מן הנמנע, כי בקרב יהודי אלכסנדריה ישבו גם תומכי התפיסה הקנאית, ואלה עשויים היו למלא תפקידי ביון עבור היפואים ולהודיע להם על צאת אניות הדגן, אשר – מן הסתם – היו מצי הסוחר האלכסנדרי.

מחברו של ספר יוסיפון נחשב בעל חוש חד בהבנת מקורותיו, וגישתו העצמאית איפשרה לו לגלות את משמעותן האמיתית של עובדות מסוימות. אי־לכך, הבהרתו את פרשת הפירטים של יפו ראויה לשימת־לב מיוחדת.

בעת התרחשות הארוע נמשכה המלחמה עקובת הדם בין רומא ליהודים זו השנה השניה. האניות להובלת דגן הוסיפו, כמובן, להפליג אף בימים אלה. נתיב ההפלגה היה בכיוון מזרח לאמור, לאורך חופי סוריה ואסיה הקטנה בואכה איי יוון אל איטליה. הארכת הדרך היא פועל יוצא של תנאי הרוחות השוררות במרכז הים התיכון בחודשי האביב, היא העונה שלאחר הקציר במצרים. רוחות הקרויות אטזיות (שנתיות) נושבות מהחופים הצפון־מערביים של הים התיכון בחוזקה כה רבה, עד כי אנית מפרש לא היתה מסוגלת לשוט במישרין ממצרים לאיטליה ועל כן, נאלצו הן להעזר בבריזה המקומית לאורך הנתיב דלעיל. ספינת הסוחר האלכסנדרית, המניפה מפרש רוחבי, לא יכלה לשוט אלא ברוח גבית, ולכל היותר בזווית של 80 מעלות, ורק בנתיב עקיפין זה היה באפשרותה לרתום למפרשה את הרוח הגבית.

אין להניח, שפעולת הפירטים של יפו היתה מכוונת לשלול ולבוז בלבד. הובלת הדגן לרומא וגם לצבא הלוחם בארץ ישראל היתה חיונית ביותר לרומאים, ומכאן – שיבוש מהלכן הוא מעשה מלחמתי. ו“בפעולה מלחמתית כזאת, המכוונת נגד אניות שלוות וחסרות־הגנה, מופעלות ספינות בעלות ערך צבאי נחות. לספינות הללו אין די כוח לגונן על עצמן, הן זקוקות למקלט או לעזרה בקרבת המקום; עזרה זו יכולה להמצא במרחבי ים הנשלטים בידי אניות מלחמה של המדינה (והן לא היו ליפואים – מ"ש), או בנמלים ידידותיים. אלה האחרונים נחשבים כתמיכה העיקרית, כי הנמלים מצויים לעולם במקומם, והגישה אליהם ידועה יותר למשבשי הסחר מאשר לאויב.”⁶⁴ (את התפקיד הזה נועד למלא נמל יפו.) “הערך הצבאי של שיבוש הסחר כפעולה מלחמתית מכרעת או משנית והשיטה לפיה יבוצע שיבוש הסחר ביעילות המירבית – בין על ידי פיזור ספינות סיור, או על ידי האחזות בכוח באזור מרכזי חיוני, אשר דרכו חייב הסחר הימי לעבור – כל אלה הן שאלות אסטרטגיות, אשר להיסטוריה יש לספר אודותן רבות.”⁶⁵

על פי הערכה היסטורית זו, היוו הפירטים צי לעת מצוא של היהודים הנלחמים למען חירותם הפוליטית. היחידה הימית האמורה ניסתה להחליש את הלחץ, שהופעל על היהודים הנאבקים בעקשנות גוברת והולכת. שיבוש דרכי הסחר באגן המזרחי של הים התיכון נחשב מהלומה אסטרטגית על הלוגיסטיקה הרומאית. פרשת הפירטים לא היתה אפוא בריחתם ואסונם של קומץ דייגים, שביקשו למלט את נפשם בנסיון חתירה נואש מן החוף כי נפל עליהם מורא העונש הצפוי מנציגי השלטון, אלא פעולה צבאית מתוכננת בעלת טווח ניכר ומרחיק־שוט עדי הים האיגאי.

כיבוש יפו בכוחות רגלים ופרשים והעדר כל תכונה ימית מצד הרומאים לדכא את היפואים בעודם בדרך מעידים, כי בסוריה לא היה קיים צי באותם הימים, וקרוב לוודאי שזה הוקם דווקא בעקבות מאורעות אלה; אפשר כי הדבר ארע אף מאוחר יותר, בימי טראיאנוס (Traianus) והאדריאנוס (Hadrianus) ואף זאת בעקבות מרידות היהודים.

משמע הדברים, שהמלחמה המקומית ביהודה התרחבה לבעיה של כלל האגן המזרחי של הים התיכון, וכהערכה נכונה את המאורעות בים הובילו ברומא בתהלוכת הנצחון על יהודה דגמי אניות.⁶⁶

למרות הבעיות, שפקדו את האימפריה בתוך הים הפנימי שלה, לא נדרשו ממנה שינויים מהותיים. אמנם נוספו לכוחות הים של רומא שייטת סורית ומצרית, אבל קיומן של אלה לא היה עוד הכרח לזמן ממושך, ולא נראה, כי קיים איום כלשהו בים התיכון.

הפעילות מעבר לים התיכון לא היתה סדירה, אלא כפי צרכי האספקה ללגיונות בבריטניה, אשר חדרו לארץ זו והרחיבו בה את שליטת רומא מן המאה ה־1 לספה"נ ואילך. בהעדר כל הזדמנות להתמודד עם אויב בים, הצטיינה ההתפתחות הטכנולוגית לא בבנית טיפוסי אניות חדשות, אלא בהקמת נמלים חדשים ורחבים כדי לענות לצרכי המסחר המתפשט.

עליית ביזאנטיון    🔗

המושבה היוונית ביזאנטיון נוסדה בידי בני מגארה (658 לפנה"ס), כמאה שנה אחר ייסוד רומא. בבואם למצר בוספורוס, הם גילו בקצהו הדרומי את הנמל הטבעי, אשר לימים נקרא “קרן הזהב”, שהיא לשון ים מוארכת. המתיישבים כינו את העיר על שם מנהיגם ביזאס – ביזאנטיון. בחלוף הזמן גדלה העיר והתעשרה הודות למיקומה הגיאוגרפי, ובשל נמלה הנהדר היא החזיקה בידיה את המצר המקשר את אירופה לאסיה. משפשטה רומא את זרועותיה אל ארצות המזרח, נעשתה ביזאנטיון אחת הערים הראשיות באימפריה. בעלות הקיסר דיוקלטיאנוס (Diocletianus) לשלטון בסוף המאה ה־3, העביר הוא את המרכז לאסיה הקטנה, לניקומדיה (Nicomedia). המזרח קסם מתמיד לשליטי רומא; וכדי שיוכל לדאוג למינהל תקין באימפריה הרחבה, חילק הקיסר את ממלכתו לשני חלקים בראשות שני שליטים השווים במעמדם. שניהם כונו בתואר אוגוסטוס, כשלצידם כיהנו עוד שני קיסרים. המרכז של החלק המערבי הוקם במדיולאנום (Mediolanum – Milano דהיום). לא היתה לו לדיוקלטיאנוס כל כוונה ליצור שתי ממלכות, אולם הצעד, שתכליתו היתה הייעול – כביכול – הניח ברבות הימים את היסוד לפירוד ומה גם, כשהרקע התרבותי־לשוני היה שונה: יווני־הלניסטי מכאן ולטיני מכאן.

במאה ה־3 נתגלו כבר הסימנים הראשונים לירידתה של האימפריה. שלטון מושחת, חיי מותרות והוצאות בטחון רבות להגנת הספר כילו את אוצר המדינה. עמים חדשים, שטרם נודעו, התדפקו בשערים ואף חדרו בתעוזה לתחומי הממלכה; גותים (גרמנים) הופיעו בבוספורוס וביוון והגיעו אל הים האדריאטי, וצי רומאי נאלץ להתייצב נגדם. כנופיות של יורדי ים פראנקים עברו לאורכו של הים התיכון בדרכם מתראקיה אל גאליה. בעקבות מאורעות אלה נחלש הסחר ובייחוד עם ארצות המזרח. האתיופים חסמו את נתיב היציאה של הים האדום והפרסים את מצר הורמוז (Hormuz), נתיב היציאה מן המפרץ הפרסי. לא היה עוד קשר עם ארצות אסיה בדרום.

ההתנגשות הצפויה בין שני חלקי האימפריה ושני השליטים הראשיים לא איחרה לבוא. ב־315 עמד ליקיניוס (Licinius) בביזאנטיון בראש צבאות המזרח, ומולו, בתסאלוניקי (Thessalonike), פיקד קונסטאנטינוס (Constantinus) על כוחות המערב. שני צבאות ושני ציים התכוננו להתנגשות. במחנה של ליקיניוס נמנו 350 אניות מלחמה, רובן תלת־טוריות ממצרים, קפריסין ופיניקיה, ואילו לצידו של קונסטאנטינוס – רק 200 אניות, חד־טוריות מיוון. אף הצבא של ליקיניוס היה גדול משל יריבו. עברו הימים של האניות הענקיות, אותם מבצרים שטים, שהטילו את חיתיתם על אוקטביאנוס במימי אקטיום.

כל היתרונות היו לצידו של ליקיניוס – צי עדיף, קווי אספקה קצרים, שליטה במצר בוספורוס, אבל הלה לא השכיל לנצל אותם. את הצי של קונסטאנטינוס הנהיג בנו, אשר יכול היה לדעת מדוגמאות היסטורית, שצי נחות במספר אניותיו רצוי להטיל למערכה בשטח מים צר, כדי לאזן את חוסר השוויון בין הכוחות. הציים נפגשו בהליספונטוס. ביום הראשון לא הוכרע עדיין המאבק, אבל למחרת האיר המזל פנים לצי הקטן של קונסטאנטינוס, שקיבל עזרה מרוח גבית טובה. הרוח המתעוררת סייעה להתקדמות האניות של קונסטאנטינוס ובד בבד בלבלה את שורות הצי של ליקיניוס, עד אשר התייאשו אנשיו ונמלטו לחוף וביזאנטיון נותרה ללא הגנת צי. פני הדברים נשתנו מקצה לקצה; נפתחו קווי האספקה לקונסטאנטינוס, הוא הביס את צבא ליקיניוס בצד האסיאתי של הבוספורוס, והעיר ביזאנטיון נכנעה בפניו. תוצאות המערכה הקצרה בהליספונטוס ב־324 היו מרחיקות לכת ביותר. קונסטאנטינוס נעשה לשליט יחיד באימפריה, הנצרות זכתה לשוויון מוחלט, ומכיוון שרומא שוכנת הרחק מערבה מארצות המזרח החשובות של הממלכה, הקים הוא בירה חדשה בביזאנטיון, וכינה אותה על שמו – קונסטאנטינופוליס (Constantinopolis), העיר של קונסטאנטינוס (היא קושטא בצורתה העברית המשובשת).

האימפריה הרומאית חולקה לשתי ממלכות נפרדות ב־395. נוצרו שני מרכזים, האחד בקושטא, והשני בראוונה; בזו האחרונה הוקם בסיס ימי ליד חוף ים אדריה, ורומא נעשתה סמל בלבד. בעשרות שנות קיומה האחרונות של הממלכה המערבית בזזו את העיר עמים גרמניים שונים. גם ארצותיה של הממלכה נפלו אחת־אחת קרבן לפלישות; הוואנדאלים עברו מספרד לצפון־אפריקה, והקימו צי פירטים גדול. הם כבשו את האיים סארדיניה, קורסיקה והבאליאריים ונחתו בסיציליה; עד יוון הגיעו במסעותיהם, וב־455 שדדו את העיר רומא. היה זה המאמץ האחרון של אנשי הצי, כשהצליחו לגבור על הוואנדאלים ולגרשם מסיציליה וקורסיקה. בשעה קשה זו באה קושטא לעזרת האחים במערב. צי משלוח עם צבא יצאו לדרך ב־468, אולם הם לא עמדו מול התנופה העזה של העמים הגרמניים. גותים מערביים חדרו לספרד ולגאליה דרך נתיבי הים התיכון, ואילו הגותים המזרחיים כבשו את איטליה, והקימו בה ממלכה גותית מזרחית, שמרכזה ראוונה, עיר הנמל הגדולה. כ־150 שנה נאבק החלק המערבי של האימפריה הרומאית לשעבר עם גלי נדידות העמים עד כלות כל כוחו ונפילתו, בעוד הממלכה המזרחית נשארה איתנה, ולא היה לה כל יריב בים עד הופעת האיסלאם במאה ה־7. נפילת ממלכת רומא המערבית נחשבת בעיני ההיסטוריונים כתחילת תקופה אחרת – ימי הביניים.

משעלה על כס הקיסרות יוסטיניאנוס (Iustinianus) ה־1 בשנת 527, נעשה נסיון אחרון להשיג מחדש שליטה בלעדית בים התיכון, ולהחזיר את הארצות האבודות לחיק האימפריה. למעשה, עמד בפני הקיסר אויב אחד בלבד והוא ממלכת הוואנדאלים בקרתגו. פעילות הפירטים הוואנדאלים שיבשה מאד את הסחר עם ארצות האגן המזרחי של הים התיכון, וגם הכנסיה תמכה בשאיפות הסוחרים ליצור תנאי שלום ולהשליט באפריקה את התפיסה הנוצרית נוסח רומא כנגד הסטיה הדתית השוררת בממלכה הוואנדאלית. הקיסר ניגש לבנות צי מיד עם עלותו לשלטון. המספנות בקושטא, באלכסנדריה ובערי החוף של סוריה עבדו בשקידה רבה, הרי עמד הוא להוביל צבא גדול – רגלים ופרשים. את אניות ההובלה הרבות, יש האומדים את מספרן בכ־500, ליוו כ־100 אניות מלחמה המכונות דרומון (dromon – רץ).

קרוב לוודאי, שבציו של ליקיניוס נלחמו האחרונות מבין התלת־טוריות, אלה שהיו כמעט אלף שנים אניות המלחמה המקובלות ביותר בציי הים התיכון. במאה ה־4 לספה"נ חזרה הארכיטקטורה הימית אל הטיפוס הקדום לאמור, אניה חד־טורית. אין כל ספק בכך, שנסיגה זו באה בעקבות המחסור בכוח אדם והמצוקה הכספית. הצי של יוסטיניאנוס כבר כלל אניות מטיפוס ישן־חדש זה. לימים, נודעו אניות שונות, גם דו־טוריות, בכינוי זה, ואלה מוכרות יותר מהמאה ה־10 ואילך.

אולם דרומונים אלה, שעמדו לערוך את הצגת הבכורה שלהם בזירת הקרב, לא התנגשו בצי הוואנדאלי, מאחר שזה היה הרחק ממימי הבית באותם הימים. את הצי הביזאנטי הנהיג בליסאריוס (Belisarius). הוא עצר את התקדמותו בדרך הארוכה במקומות מספר; תחנתו האחרונה לפני היעד היתה מאלטה, ומכאן הפליג ברוח מזרחית ערה היישר אל החוף התוניסי, כ־200 ק"מ דרומית־מזרחית לקרתגו. כאן הנחית בליסאריוס את כוחות הרגלים לחוף, והתקדם במקביל לאניות. בהיות הצי והצבא הוואנדאלים הרחק מן הבית, נפלה קרתגו ללא התנגדות. משחזר הצבא, הביס אותו בליסאריוס ושב לקושטא עטור נצחון עם שלל רב. היסטוריון בן התקופה, פרוקופיוס (Prokopios), מספר שבמסע הנצחון שנערך לכבודו נישאו בין היתר גם אותם אוצרות היהודים, שהוואנדאלים שדדו ברומא ב־455. ההיסטוריון מוסיף, כי הקיסר הפקיד את האוצרות, ביניהם את המנורה, בכנסיה בירושלים; גירסא אחרת טוענת, שהמנורה נשתמרה בקושטא עד 120, ואבדה עם כיבוש העיר בידי הצלבנים. לעומת גירסאות אלו קיים גם סיפור עממי יהודי האומר, כי המנורה שאנית בליסאריוס הביאה לקושטא, הצליחה להגיע בסופו של דבר אל ארץ מכורתה. על פי האגדה, מסר הקיסר את המנורה לצורף יהודי להכין העתק לה; זה היה כה מושלם, שיוסטיניאנוס לא הבחין, כי הצורף החזיר לו אותו במקום המנורה המקורית. את המנורה המקורית הביא הצורף ארצה, וטמן באדמה אי־שם בהרים בדרך לירושלים והיא תישאר במקום עד ביאת המשיח.

לאחר סילוק האיום הוואנדאלי כבש בליסאריוס את סיציליה ונחת באיטליה. למרות השליטה הביזאנטית בים, נתקל כיבוש איטליה בקשיים רבים, ואת חלומותיו הצליח יוסטיניאנוס להגשים רק כעבור שנים. בשנת 554, עם השתלטותו על איטליה ועל רובן של ארצות האגן המערבי של הים התיכון, כאילו חזרה עטרת רומא ליושנה; ציי הסחר שטו שוב ללא כל הפרעה לאורך נתיבי הים. שליטת קושטא התבססה על צי הדרומונים, האב־טיפוס של האניה הביזאנטית בימי הביניים. הבסיס הראשי שלהם היה ב“קרן הזהב”, בנמל של עיר הבירה; בסיסים נוספים הוקמו באלכסנדריה, במספר ערי חוף בסוריה, בצפונו של הים השחור, בראוונה, ניאפוליס, סיראקוסאי, קרתגו ובסמוך למצר גיברלטר. כמחצית הצי עגנה קבע בקושטא.

ממלכת יוסטיניאנוס היתה אימפריה ימית מובהקת. לא הלגיונות או רשת דרכי היבשה, כי אם עוצמתה הימית היא שהחזיקה יחד את חלקיה. את כוחות הצבא הובילו בים, והיקפם של אלה היה בדרך כלל קטן מאד, בניגוד לצבאות הגדולים של רומא לפנים. 15,000 חיילים כבשו את הממלכה הוואנדאלית באפריקה הצפונית, ואת איטליה – 10,000 בלבד. נוהגים להשוות את ממלכת יוסטיניאנוס לאנגליה, שאף היא החזיקה את האימפריה בכוחות הצי ולא בצבאה הקטן.

מוגבלותה של העוצמה הימית הביזאנטית טמונה באי־יכולתה למנוע את פשיטות העמים הבארבארים בפנים ארצותיה, שכן הסתפק יוסטיניאנוס בביצור מובלעות בלבד לאורך חופי הים, ולא השתדל להשיג שליטה רצופה על פני כל שטחי הארצות הסובבות את הים התיכון. למרות רפיון זה שקד הקיסר לשוות לשלטונו את המראה והברק של ימים עברו. פרחו אמנות הבניה והספרות, אולם מעל לכל מייחד את שמו של השליט מפעל התחיקה הגדול, ה־Corpus Iuris ובתוכו סיכום חוקי הים המכונים רודיים, ה־Nomos Nautikos. לא בכדי נקראו חוקי הים של ביזאנטיון בשם חוקי רודוס. אי זה שוכן במקום מרכזי, על אם הדרך של האגן המזרחי של הים התיכון והוא שימש תחנת ביניים חשובה בין קושטא, צור ואלכסנדריה. שיא התפתחותה היה בתקופה ההליניסטית, במאה ה־3 לפנה"ס, כשבפתח הנמל עמד פסל אל השמש הענקי, הקולוסוס (Kolssos) של רודוס. פרסומו נשאר לו עוד מאות שנים רבות גם בימי הממלכה הביזאנטית. השיט הבינלאומי בתקופה העתיקה היה חלק בלתי־נפרד של כלל החיים הכלכליים. הים התיכון, שחיבר את ארצות האימפריה הרומאית, נשאר מרכז סחר ותרבות גם לאחר התפוררות ממלכה זו; וביזאנטיון, יורשתה של רומא במזרח, הוסיפה וטיפחה את המורשת התרבותית והכלכלית. ברם, אף במערב לא אבדו ערכים אלה, ועמי אירופה החדשים סיגלו לעצמם במהרה את המחשבה האימפריאלית, שמוצאה מאזור הים התיכון, ושמרו על מסורות רומא – לשונה, תרבותה וחוקיה גם בתחום הים.

במאה ה־7 שטפו הערבים את המזרח התיכון וצפון אפריקה, ורק קושטא עמדה כנגדם, ומנעה את חדירתם לבלקן ולמזרח אירופה. מוצא הפולשים מחצי האי ערב, והיתה בהם משום רתיעה מן הים; אולם משכבשו הם ארצות בעלות מסורת ימית, כגון סוריה ומצרים, שאוכלוסיהן התאסלמו, ועל כס השלטון עלה הח’ליף עות’מאן, הופיע גם צי מוסלמי בים. קצין מוכשר של הח’ליף, לימים מייסד בית אומיה, הקים ואירגן את הצי, עלה על קושטא וניסה לכבוש את העיר. לאחר מאות שנים של שליטה כמעט־בלעדית בנתיבי הים נתחדש המאבק.

בראשית דרכם פשטו המוסלמים על קפריסין ועל ארווד (בחוף הסורי), וב־655 התחוללה ההתנגשות הראשונה בים בין האיסלאם לממלכה הביזאנטית, והיא נעשתה במסורת המוסלמית אפופת הילה אגדית. מועאוויה, עודו נציב בסוריה, פעל במידה רבה על דעת עצמו, וכינס את כוחותיו בטריפוליס (Tripolis) בחוף הסורי. באותם הימים חיו באזור אוכלוסין נוצריים, והאנטי־איסלאמיים שבהם העלו באש הרבה אניות בנמל. מועאוויה לא אמר נואש, וכינס צי חדש כשמגמת פניו לעבר קושטא. גם הצי הביזאנטי התכונן להתנגשות ובו יותר מ־500 אניות כנגד 200 מוסלמיות. הציים נפגשו ליד חופי קיליקיה בקרבת הר פויניקוס (Phoinikos). משהבחינו המוסלמים במספר העצום של הדרומונים הביזאנטיים, אשר ריבוי תרניהם נדמו להם כעין יער, קראו למערכה בשם “קרב התרנים”. הקיסר קונסטאנס (Constans) סמך על כוח ציו הרב. האניות הביזאנטיות פתחו בהתמודדות, נורו חיצים ומהמטולים הועפו הקליעים למיניהם. בתגובה התלכדו המוסלמים, קשרו יחד את אניותיהם בשרשראות כעין מבצר צף, והתכוננו לאסור קרב פנים־אל־פנים בין החיילים. את אנית הנציב המצרי, עבדאללה, לכד דרומון ביזאנטי באמצעות כדום והחל גורר אותה. קצין מוסלמי צעיר לא הניח לדבר, והוביל את אניתו להתקפה. הוא הסתער בתנופה כה עזה אל בינות הדרומון ואנית עבדאללה, עד אשר הצליח לקרוע באיל הניגוח של אניתו את השרשרת, שבה נגרר כלי השיט של הנציב אחר הדרומון. המוסלמים המעטים התגברו על הביזאנטים, ורק בתחבולות עורמה עלה בידיה הקיסר למלט את חייו. הוא החליף את בגדיו עם אחד מקציניו, וברח בסירה מהירה; הקצין הצעיר הקריב את עצמו למען השליט. זמן לא רב אחר “קרב התרנים”, משנרצח עות’מאן, נעשה מועאוויה הח’ליף.

בעלותו על כס הח’ליפות, סבר מועאוויה, כי הגיעה העת להתייצב נגד רומא המזרחית. ב־672 שטפו כוחות הים שלו את האיזור האיגאי; הביזאנטים הגיבו בפשיטה על הדלתא במצרים, אולם ללא כל הישג מרשים. כעבור שנה חדר צי מצרי־סורי לים השיש, ובכך החל המצור של שבע שנים שהוטל על קושטא. בשנה החמישית של המצור הסתנן לעיר מבעד טבעת המצור בחור צעיר, קאליניקוס (Kalinikos) שמו. הלה גילה לקיסר, קונסטאנטינוס ה־4, כי באמתחתו תרכובת כימית מסוימת, המתאימה במיוחד למלחמה בים. הקיסר אימץ את הצעת הצעיר, ובקיץ 667 נעשו כל ההכנות לנסיון הגדול תוך חשאיות גמורה. באחד מימי סוף הקיץ הורדה השרשרת הענקית, החוסמת את “קרן הזהב” מפני חדירת אניות אויב, הצי הביזאנטי הקטן עבר את פתח הכניסה, והפליג היישר לבוספורוס לעבר הצי המוסלמי הגדול ממנו פי כמה. המוסלמים השתוממו לראות, מה רב הוא עוז רוח יריביהם, ומיהרו לנתק את נתיב הנסיגה שלהם; וברגע זה החלה הצגת הבכורה של הנשק החשאי החדש. בחרטום האניה הביזאנטית המובילה נראו אנשים המטפלים במעין מיכל ובמשאבה. מיכל זה היה סיפון (siphon), שלשון להבה פרצה מפתחו ובעקבותיה זרמה־שטפה אש, שנאחזה במבנה העץ ובמערך החיבל והמפרש של כל אניה מוסלמית מתקרבת. הדליקה הוסיפה לבעור גם על פני המים, כאילו הוצת הבוספורוס כולו. זו אחר זו הוטלו למערכה אניות ביזאנטיות מצוידות בנשק האימים. כלי השיט המוסלמיים הפכו למאכולת אש, ורק מעטים הספיקו להימלט מן התופת. האניות המוסלמיות פילסו את דרכן לעבר חופיה הדרומיים של אסיה הקטנה, אבל שם היכתה בהם סערה עזה, ואניות הביזאנטים הרודפות אחריהן כילו את המלאכה. מועאוויה אולץ לקבל תנאי שלום משפילים.

כך היה שימושה הראשון של האש היוונית בתנאי קרב. האש היוונית היתה ידועה זה כמאה וחמישים שנה, ומן הסתם קאליניקוס ייעל אותה ושינה קמעא את התרכובת. הרכבה של האש היוונית אינו ידוע עוד, והדעות על כך שונות עד מאד. מיכל הנחושת המצויד במשאבה פלט את החומר, וכאשר נוספו לו מי־ים הוא התלקח. כל נסיון לכבות את הבעירה עלה בתוהו, הרי במים היא גברה עוד יותר. האש היוונית הדפה את ההתקפה המוסלמית, ומנעה את כיבוש אירופה. ממציא החומר הכימי (או המשפר את הרכבו) נעלם כליל מנגד עינינו, ואין יודעים עליו עוד. האם הוא נרצח, שסודו לא יתגלה ברבים? אין ספק, שנשק חדש זה היה הסוד הכמוס ביותר של הממלכה הביזאנטית במשך מאות בשנים.

בימי הח’ליפים עבד אל־מלכ ואל־וליד הורחבו שטחי הכיבוש של האיסלאם. במזרח הגיעו צבאותיהם עד הודו ואסיה התיכונה, ואילו במערב – הם חיסלו את שלטון הביזאנטים בצפון אפריקה. בעקבות ההתנגשויות הקודמות העריך עבד אל־מלכ אל נכון את משמעות העוצמה הימית, ולפיכך הוא הורה לנציב של צפון אפריקה, מוסה, להקים בסיס ימי; הלה לא בנה את הבסיס בקרתגו, אלא באגם הפנימי שם, במרחק מה מחוף הים, וקישרו בתעלה חפורה אל המפרץ הגדול. מוסה ויתר על קרתגו והקים במקומה את תוניס, הבטוחה מפני כל הפתעה מכיוון הים. במספנה של תוניס ניגשו מיד למלאכה, וכעבור זמן לא רב הצטרפו 100 אניות חדשות לצי המוסלמי בים התיכון. תוניס היתה המרכז הימי השלישי אחר הסורי והמצרי. הבסיס החדש הוכיח את מחשבת מתכנניו. הוא היה מקלט לעת צרה וגם נקודת יציאה לפשיטות לסיציליה, סארדיניה והאיים הבאליאריים. הפשיטות לא נערכו באקראי; הן היו חלק מתכנית כוללת. הצי בבסיס התוניסי נועד לנטרל את איומי הכוחות הביזאנטיים הממוקמים באיים אלה, בשעה שהוביל מוסה את צבאו לעבר המצר המפורסם המפריד בין אפריקה לאירופה. בהגיעו אל סיאוטה (Ceuta), ראה מוסה נוכח פניו את ספרד; תחילה היסס, כי לא היו איתו כוחות צי. אלה איבטחו את קווי האספקה לצבא, ופקחו עין על הצי הביזאנטי. בסיאוטה היו אז ארבע ספינות סך הכל; מוסה נתן הוראה לאחד מקציניו, טאריק, לחצות בהן את המצר. הקצין המוסלמי הגיע למרגלות הצוק המפורסם (709), ומאז ואילך נקרא המצר על שמו לאמור, ג’בל אל־טאריק (הר טאריק), הרי הוא גיברלטר. משהצליח טאריק להאחז מעבר למצר, בנה מוסה אניות, וחצה עם צבאו את מכשול המים, ומכאן ואילך היה כיבוש ספרד מבצע יבשתי בלבד.

במהלך עשרות השנים שלפני הפלישה ניפצו המוסלמים את כוחה של הממלכה הביזאנטית באגן המערבי, ועם כיבוש צפון אפריקה וספרד החזיקו בידיהם שני שלישים מהיקפו של הים התיכון, מהנהר רון בגאליה עד ארמניה באסיה. לקושטא לא עמד כל כוח להגיב, ובנסיבות אלה הוטל המצור המוסלמי השני על העיר. בעצם ימים אלה הוכתר קיסר חדש בקושטא, ליאון (Leon) ה־3, המכונה איסאורי (Isaurus), השליט הנכון בעיתות משבר מעין אלו.

ההתקפה החלה בקיץ 717. אלף ושמונה מאות אניות ו־180,000 חיילים צרו על קושטא. הצי הענקי התנהל בקשיים מרובים למצר הצר בעלותו על העיר. בהתנפלות הראשונה של הביזאנטים על אויביהם הושמדו כעשרים אניות באש הקטלנית. אניות אלה לא באו ביחד עם עיקרו של הצי. לכשהורדה השרשרת בפתח הכניסה ל“קרן הזהב”, נסוגו קמעא המוסלמים, וניצבו במרחק־מה מחשש האש היוונית.

למוסלמים לא היה כל יתרון בעמדותיהם החדשות; הם נשארו בהמתנה חודש על גבי חודש, גם בימי החורף הקשה. באביב הגיעו שתי שייטות, מסוריה וממצרים, הן הביאו תגבורת ואספקה. אלה התמקמו בצד האסיאתי של המצר, שם היתה להם הגנה כלשהי מפני האניות הביזאנטיות היורקות אש. בקרב אנשי השייטת המצרית שירתו גם נוצרים, אשר רבים מהם ערקו למחנה הביזאנטי, והביאו מידע על המצב בצבא ובצי של האויב. הביזאנטים הטרידו את המוסלמים בשיגור אניות מצוידות בסיפוֹנים, העלו באש כל שאפשר ואף בזזו אניות נטושות. מסיבה זו לא העזו המוסלמים להטיל מצור הדוק על העיר מצד הים. הקלת־מה גרם בואו של צבא מסוריה, שתפס את הצד האסיאתי של הבוספורוס וים השיש. הצי המוסלמי מסוגל היה לאבטח את הקשר עם הים התיכון בלבד, אבל לא עמד לו הכוח לנתק את קושטא מקווי הקשר עם הים השחור. על מצב זה נועד להקל הצבא, שכן מאסיה לא יכול היה להגיע עד כה דבר לצרים על העיר. הביזאנטים לא הניחו להתפתחות זו; הם שיגרו כוחות לצד האסיאתי של המצר, אשר באמצעותם הצליחו לחדש את הקשר המנותק. נהפכו אפוא היוצרות; רעב ומגפה פרצו במחנה המוסלמי, ומה גם, עם בוא ימי קיץ 718 הגיע צבא בולגרי, שעשה שמות בצרים, ובחודש אוגוסט החליט הפיקוד המוסלמי להיסוג. הצבא חזר דרך אסיה הקטנה לסוריה, אולם הצי הוכה פעמיים בסערות ים; בראשונה בהליספונטוס ולאחר מכן בים האיגאי. מהצי המפואר והעצום שבו 5 ספינות בלבד, שבישרו את הכשלון המוחלט.

מפלת המוסלמים מוסברת במפעלי ההגנה המיוחדים של קושטא. מצד היבשה ניצבה שם חומה כפולה, הפנימית גבוהה מן החיצונית, ועליה הועמדה מערכת מטולים, ואילו על חומת הים הגן הצי. “קרן הזהב” נחסמה בשרשרת ומכאן, שהצי המוסלמי לא יכול לתקוף את חומת הים מחשש מתקפת נגד, ומאחר שלא עמד לו הכוח לנתק את קווי הקשר אל הים השחור, העיר לא הורעבה ולא הודברה.

כמעט בעת ובעונה אחת ובשתי ארצות עצרו בני אירופה את הסתערות האיסלאם; הפראנקים בטור (Tour) שבצרפת ב־732, לאחר שהממלכה הגותית־מערבית בספרד התמוטטה, ובקושטא – ארבע־עשרה שנים קודם לכן, ב־718. לממלכה הגותית לא היה צי שיוכל למנוע את המעבר במצר גיברלטר ואף לא כוח יבשתי להדוף את תנופת המוסלמים; אולם לא כך קרה בממלכה הביזאנטית. מאז ימי בליסאריוס החזיקה היא בידיה את השליטה בנתיבי הים, וזו איפשרה העברת כוחות לוחמים ואספקה. בשתי ההתקפות המוסלמיות על קושטא עמדו בפני הציים המוסלמיים תפקידי ההסגר והמצור ואבטחת ההובלה מלב האימפריה – סוריה ומצרים – אל זירת המאבק. הובלת אספקה ותגבורת מארצות אלה בדרך יבשתית היתה לאין ערוך קשה ומסובכת משבים.

למרות אובדן סוריה ומצרים בעקבות כיבושי הערבים, הוסיפה קושטא להישאר מרכז מסחרי לסחורות המזרח. עקב חשיבותה בסחר התיווך החזיקה היא מעמד בחלקיה השונים של איטליה עד ימי עליית הערים־הרפובליקות – וניציה (Venezia), גנואה (Genova) ופיזה (Pisa). האימפריה הביזאנטית והאומיית־המוסלמית עוד התכתשו בים; ב־747 חיסלו דרומונים ביזאנטיים 1000 אניות ליד חופי קפריסין, אבל משירד בית אומייה מהשלטון ב־750, פסקו גם ההתגרויות ההדדיות.

הניווט בימי קדם    🔗

בדיון על שלהי התקופה העתיקה וראשית ימי הביניים מתעוררת בוודאות השאלה: כיצד ניווט יורד הים את ספינתו באותם הימים? למעשה אין תשובה ברורה לשאלה מסקרנת זו. על אף שהים התיכון היה בית האולפנא מן הקדומים ביותר לנווטות, לא נותר כל תאור מהימן כיצד זה נעשה. מכל מקום, הידע שנצטבר במהלך הדורות אכן איפשר לנווט את כלי השיט אל היעד הנכסף ללא מצפן ומפה ובלא אמצעים אחרים כלשהם. כאמור, אין בידינו כל תאור מפורט, שכן יודעי קרוא וכתוב לרוב לא ניווטו ספינה, ואלה שהחזיקו את משוט ההגה בידיהם, לא משכו כלל בעט סופרים. אם מאן דהוא כתב על אודות מלאכת השייטים, היה האיש נוסע סתם, או מישהו אחר שחשקה נפשו לכתוב סיפור הכרוך בים; אולם, מן הכתובים הללו לא נסתבר יותר מזה אשר כבר היה משוער בלאו הכי. למרות אי הידיעה שלנו על כישורי השייטים להתמצא בין גלי הים האדירים, נעלה מכל ספק, שאניות מצרית שייטו כבר בים התיכון לפני 4000 שנה ויותר.

ביבשה אפשר לשאול עובר אורח על דרך ושביל, אבל כלום נראה וגלוי לעין הנתיב בים? האם פוגשים בים תכופות בני אדם על מנת לקבל מהם את המידע הדרוש? אלפי שנים היו השמש והכוכבים מורי הדרך בים. השיט לאורך החופים נראה ודאי ובטוח יותר, אם כי נתעורר מדי פעם הצורך להתרחק מהם מחמת סכנת שרטונות ומחוף חֲסי הרוח (lee shore), פן תושלך האניה לסלעים. לשם קביעת כיוון ההפלגה נאחזו בוודאי השייטים בנקודות הזריחה והֵעָרֵב השמש בתנועתה המדומה, ומכאן נגזרו גם השמות – מזרח ומערב. נקודת הצהרת השמש (שיא הגובה במסלול היומי) והצל שהיא מטילה אותה שעה, מאפשרים לקבוע את שני הכיוונים הנוספים. עם זאת, כבר היוונים ידעו, שזריחה ושקיעה בחורף ובקיץ אינן מצויות באותן הנקודות: בחורף, דרום־מזרח–דרום־מערב, ובקיץ צפון־מזרח–צפון־מערב.

לקביעת הכיוונים לא היה כל שימוש תועלתי זולת הרוחות המנשבות מהכיוונים השונים, אותן רתמו הקדמונים במפרש הרוחבי של כלי השיט על מנת להגיע למקום מבטחים. מסתבר אפוא שהכיוונים תאמו יותר את נשיבת הרוחות מאשר את מסלול השמש ביום ואת הופעתם והעלמם של הכוכבים בלילה. הסופר הרומאי וגיטיוס (Flavius Vegetius Renatus – מאה 4 לספה"נ) הבהיר יפה את הרעיון דלעיל בספרו – “תמצית התורה הצבאית” בזה הלשון: “כשמפליג צבא באניות חמושות, הכרח הוא לדעת מראש את סימני הסערה. הרי הרוחות עזות וגלים מכלים את הליבורניות (אנית מלחמה דו־טורית) קודם משכוח האויב. הכרח בל יעבור הוא לרכוש מומחיות בתחום זה של מדעי הטבע; אופין של רוחות והסערות יוודע על ידי התבוננות בשמים. וכשם שהזהירות תבטיח את החוששים מפני אכזריות הים, כן יאבד את הרשלנים רפיון הידיים. לפיכך, חייבת תורת השיט לבחון תחילה את מספר הרוחות ושמותיהן. הקדמונים סברו, שנושבות רק ארבע רוחות ראשיות בהתאם לכיוונים, אחת מכל כיוון; אולם נסיון הדורות קבע – שתים־עשרה…”.⁶⁷

חשיבות כה רבה נועדה לרוח, שנקרא – למעשה – עליה גם הכיוון, ואילו היא – על שם הארץ שממנה נושבת. על השייטים – כמובן – לדעת היטב את מיקומו של היעד, למשל: מהאי קארפאתוס (Karpathos) הפליגו לרודוס עם הרוח המכונה “אפריקוס” (Africus). רודוס שוכן בכיוון מזרח־צפון־מזרח מקארפאתוס; אם כן ציפה וחיכה הקברניט לנשיבת ה“אפריקוס”, וזו רוח גבית, שנתפסה במפרש הרוחב.

הרוח העונתית הצפונית, האטזית, נושבת באורח קבע מעל מצרים והמזרח התיכון, וים סוף מתעל אותה לצפונית־צפונית־מזרחית. היא מתעוררת יחד עם המונסון בהודו. עם שינוי כיוון המונסון וחדירתו למצר באב־אל־מנדב ולים סוף לעבר צפון נחלשת האטזית. המונסון מסייע לשיט בחוף מזרח אפריקה; האם בעזרתו הגיעו אנשי שלמה המלך אל ארץ אופיר, ששכנה אי־שם באזור, וחזרו משם, מששינה את כיוונו?

חוף המבטחים הוא היעד; על כן מעבר ללימוד הרוחות וכיוון נשיבתן, מצאו השייטים הקדמונים שיטה לדעת את קרבת החוף, והרי זה השימוש באנך. באמצעותו מדדו את עומק המים; ככל שהמים הפכו רדודים יותר, כן התקרבו אל החוף, וגם יכלו להימנע מלעלות על שרטון. המצרים הקדמונים השתמשו במוט ארוך למטרה זו.

שמי הים התיכון אינם מעוננים בדרך כלל בימי הקיץ, וקבוצת הכוכבים של הדובה הגדולה מראה לכיוון צפון ואינה מגיעה לאופק. אולם משהפליגו בים סוף לאמור, שייטו אל קוי רוחב דרומיים יותר, נעלמה הדובה הגדולה, ירדה אל מתחת לאופק, היא “שקעה בים”. כשראה אודיסאוס, הגיבור האגדי של הומירוס, את הדובה הגדולה משמאלו, סימן הוא ששייט מזרחה – כמובן. הפיניקים לימדו את היוונים להעזר במערכת הכוכבים של הדובה הקטנה, שקצה היצול שלה הוא כוכב הצפון.

כאמור, לא חובר בתקופה העתיקה כל חיבור, שנועד ללמד את יורדי הים, כיצד לנצל את צבא השמים לצרכי ניווט. אחת הדוגמאות המאפשרת לנו לשאוב מידע כלשהו על ניצול הכוכבים להתמצאות בים, הגיעה אלינו בפסוקי השירה של המשורר הרומאי לוקאנוס (Lucanus), שחי ויצר במאה ה־1 לספה"נ. בפואמה הגדולה שלו מספר לוקאנוס על המצביא המפורסם, פומפיוס, שנמלט בספינה אל סוריה אחר קרב התבוסה שלו נגד קיסר בפארסאלוס. בדרך שאל פומפיוס את הקברניט על אודות הכוכבים, אשר באמצעותם ניתן לזהות את הנתיבים אל הארצות השונות וכן גם את מדידת הדרך בים בסיוע הכוכבים. הקברניט השיב לו, שלעולם אין עוקבים אחר כוכבים החולפים־עוברים בשמים המערימים על השייטים המסכנים, אלא אחר כוכב הצפון, שאינו שוקע בים, והוא המדריך את האניות. לכשעולה הדובה הקטנה ועומדת בראש הסקריה, הספינה פונה לעבר הבוספורוס ומאיאוטיס (Maeotis – הים האזובי) שליד חופי סקיתיה; אולם אם הכוכב ארקטורוס (Arcturus) יורד מראש התורן, וקבוצת כוכבי הדובה הקטנה מתקרבת לעבר פני הים, משייטת הספינה אל נמלי סוריה.⁶⁸ לדעת מביני דבר, הקברניט לא דייק במידע שנתן, אבל חוסר הדיוק יכול היה לקרות גם באשמת המשורר; ואין מה לעשות עוד, כאשר לא בעלי מקצוע העלו על הכתב את תורת הניווט, אלא חכמים בחרוזים.

החל מן המאה ה־4 לפנה“ס, כאשר נאגר כבר די חומר בקרב יורדי הים, פורסמו מעין מדריכי חופים הידועים בשם “פריפלוס” (periplous) – שיט סביב לחופים. הראשון בהם הוא זה של סקילאקס, אשר נסע בשליחות המלך הפרסי, דריוש ה־1, ב־510 לפנה”ס, מהנהר אינדוס אל הים האדום. כמסופר, תיאר סקילאקס בפירוט את החופים, והפריפלוס שלו דן על נמלי הים התיכון ועל חופי האוקיאנוס האטלנטי הסמוכים לים התיכון. התאור מתחיל בשפך הנילוס, ומשם הוא עובר וממשיך בחופי לוב וכן הלאה. המרחקים בין מקום למקום צוינו ב“ימי שיוט” לאמור, כ־120 מילין לכל היותר ביממה עם רוח גבית טובה.

מדידת המרחקים היתה בעיה קשה מאד בתקופה העתיקה, וההפרשים בין האומדנים היו ניכרים מאד. מכיוון שמקובל היה כי המפליגים בים עולים לעת לילה לחוף, נרשמו נתוני המרחק אף במונח של “שיוט לאור יום” בלבד. במאה ה־4–3 לפנה"ס פורסם מדריך חופים הקרוי Stadiasmus Maris Magni, המציין את המרחקים בים הגדול (ים תיכון) במידות stadion (כ־200 מטר) בין נמל לנמל.⁶⁹

שושנת שתים־עשרה הרוחות יוחסה למדען, איש אלכסנדריה, טימוסתנס (Timosthenes), שחי במאה ה־3 לפנה"ס. מוצאו מרודוס, המדינה הימית המפורסמת. כתביו מוכרים ממובאות בלבד בדברי סופרים אחרים. במדריך ההפלגות שלו הסתמך על הרוחות.

המדריך הידוע Periplous Maris Erythraei – שיט מסביב לחופי ים אריתריאה, חובר במאה ה־1 לספה"נ בידי סוחר דובר יוונית, והוא מתאר את חופי ים סוף, מפרץ עדן, הודו ומזרח אפריקה. ואלה הם רק אחדים ממדריכי החופים.

האם היו קיימות מפות ימיות בתקופה העתיקה? ספק, אם כי היוונים והרומאים השתמשו במעין מפות. הפילוסוף היווני אנאקסימאנדרוס שירטט את מפת העולם במאה ה־6 לפנה"ס. אראטוסתנס (Eratosthenes, 200 לפנה"ס), שחישב את היקף כדור הארץ, הגה את יסודותיה של רשת המעלות. איש מדע אחר, היפארכוס (Hipparchus, מאה 2 לפנה"ס), חילק ל־360 מעלות את קו הרוחב של אראטוסתנס החוצה את רודוס, ושירטט 12 קווים מקבילים לו בציינו את אזורי האקלים השונים. ייתכן, שכבר גילו כי הזווית שבין השטח המאוזן של האופק לכוכב הצפון נותנת לערך את הרוחב הגיאוגרפי של הנקודה. קלאודיוס פטולמאיוס (Claudius Ptolemaios), מתימטיקאי ואסטרונום איש אלכסנדריה (מאה 2 לספה"נ), כתב חיבור בשם “גיאוגרפיה”. זהו אטלס עולמי, הכולל – נוסף למפות – גם רשימת 8000 מקומות, תוך ציון קווי האורך והרוחב שלהם.

כמוצא ואמצעי לקביעת האורך הגיאוגרפי משמשת העובדה, כי בכל המקומות השוכנים בקו אורך אחד, שורר זמן אחד (שעה, דקה ושניה). השמש עומדת בכל רגע מעל קו אורך אחד. כדור הארץ מסתובב סביב צירו ממערב למזרח סיבוב מלא (360 מעלות) ב־24 שעות. בסיבוב זה עוברים קווי האורך זה אחר זה מול השמש; הם נמשכים מקוטב לקוטב. ככל שקו האורך מערבי יותר, הוא יעבור מאוחר יותר תחת השמש. בשעה אחת מקיפות 15 מעלות את השמש. מציאת האורך הגיאוגרפי המדויק היתה אפשרית רק לאחר המצאת הכרונומטר, וזה לא עמד לרשות יורדי הים בתקופה העתיקה.

מד דרך ימי    🔗

כאמור לעיל, התקשו הקדמונים למדוד את המרחק בכלל, על אף שאראטוסתנס כבר חישב את המרחק בין אלכסנדריה לאסואן בדרך אסטרונומית. מדידת המרחק בים היא שאלה מסובכת ביותר, וספק אם יכלו להתגבר על קושי זה בתקופה העתיקה. מכל מקום, נעשה “נסיון” עיוני מענין מאד, ואפילו אם לא בפועל, הרי לפחות בתכנית.

ויטרוביוס (Vitruvius), האדריכל והמהנדס הרומאי, פרסם את חיבורו ב־25 לפנה"ס. ביצירתו מצויים תאורי מכונות ועניני טכניקה לרוב ובין היתר גם מד־דרך ימי, הנקרא באנגלית log. ראוי לציין, שמגבלות הלוג המודרני אינן שונות משל הלוג הרומאי דהיינו: הוא מודד את התקדמות האניה כלפי הים ולא כלפי הקרקע. ולהלן דברי ויטרוביוס: "וכעת אתאר תכנית, שהיא לתכלית לאו־דוקא בלתי שימושית, שכן לשם כך קיבלנו מאת אבותינו במסורת מהימנה, אשר לפיה נוכל לדעת כמה מילין מהדרך עשינו בנסענו בעגלה או בהפליגנו בים. והרי זה ככה: לגלגלים של העגלה יהיה קוטר באורך של ארבע רגל ושישית הרגל, שבבוא הגלגל שוב אל המקום אשר משם יצא לעשות בדרך את סיבובו, יגיע אל אותה הנקודה על פני הגלגל ששם החל מסתובב; וכי אז עושה הוא מרחק מסוים; שתים־עשרה רגל ומחצית הרגל. זאת ועוד, תותקן דיסקה לטבור של הגלגל בצידו הפנימי, אשר מעבר להיקפה (על המעטפת) בולטת שן אחת. מעל זאת תחוזק תבה לארגז העגלה ובה דיסקה מסתובבת בצורה אנכית ומהודקת לציר. בהיקף הדיסקה הזאת קבועות שיניים, תוך רווחים קצובים וארבע מאות במספר, לשם מגע עם השן של הדיסקה התחתונה. נוסף לכך, תיקבע שן בולטת במעטפת של הדיסקה העליונה מעבר לשיניים האחרות.

"תיסגר מעל זאת לתוך תבה נוספת דיסקה בצורה אופקית, שהיא בעלת שיניים כקודמתה והן נוגעות בשן הקבועה במעטפת של הדיסקה השניה; בדיסקה הזאת יהיו חורים בהתאם למספר המילין של הדרך היומית, אשר אפשר לעשות בעגלה. אין דבר העומד עתה בפני הענין. בכל החורים הללו תושמנה אבנים עגלגלות. בתבת הדיסקה הזאת יהא חור אחד בעל צינורית, אשר דרכה, משתבואנה אל המקום, תיפולנה האבנים שבדיסקה אחת־אחת לתוך אגרטל מתכת שבגוף העגלה. לפיכך, כשהגלגל נע קדימה, נושא הוא איתו את הדיסקה התחתונה, והשן שלה מאלצת להתקדם עם כל סיבוב וסיבוב את השיניים של הדיסקה שמעליה; יוצא אפוא כי ארבע מאות סיבובים של הדיסקה התחתונה יסובבו סיבוב אחד את זאת שמעליה, והשן שקבועה במעטפתה תזיז שן אחת של הדיסקה האופקית. לכן, כל עוד הדיסקה התחתונה תעשה ארבע מאות סיבובים, תסתובב העליונה סיבוב אחד. ההתקדמות בדרך היא חמשת אלפים רגל, זאת אומר, אלף צעדים (כפולים). כל אימת שנופלת אבן, מציינת היא בצליל מיל אחד; ומספר האבנים הנאספות מן האגרטל מציין את המילין של הדרך היומית כולה.

"בהפלגה הימית נוהגים באותה השיטה תוך שינויים קלים. ובכן, מעבירים דרך דפנות האניה ציר שקצותיו בולטים מעבר לה; עליהם מורכבים גלגלים בקוטר של ארבע רגל ושישית הרגל. סביב היקפם כפות הנוגעות במים. באמצע הציר שבאמצע האניה מצויה דיסקה עם שן אחת מעבר להיקפה (על המעטפת). למקום זה תהודק תבה ובתוכה דיסקה עם ארבע מאות שיניים, תוך רווחים קצובים ביניהן, הנוגעות לשן של הדיסקה, אשר על הציר; במעטפתה של זאת נקבעה שן נוספת הבולטת מעבר להיקף. מעליה ובתבה אחרת מושמת דיסקה בצורה אופקית, שהיא בעלת שיניים כקודמתה, ואשר שיניה נוגעות בשן היחידה שקבועה במעטפת של הדיסקה האנכית (השניה). והיא, בהזיזה את השיניים הללו של הדיסקה האופקית בכל סיבוב וסיבוב משלה, תקדם שן אחר שן את הדיסקה האופקית. בדיסקה האופקית יהיו חורים, שבהם מצויות אבנים עגלגלות. בתבה זאת נקדח חור וממנו יוצאת צינורית, אשר דרכה תיפול האבן ללא כל מעצור לתוך אגרטל מתכת ובצליל תאותת.

"לפיכך, משידחפו את האניה המשוטים או נשיבת הרוח, תסובבנה אף הכפות את הגלגלים בדחיפה חזקה בניגוד לכיוון זרימת המים (קדימה). והן מסובבות יחד איתן גם את הציר, והציר את הדיסקה, ששינה מניעה עם כל סיבוב וסיבוב את השיניים של הדיסקה השניה הגורמת לסיבובים המתאימים. משתסתובבנה הכפות של הגלגלים ארבע מאות סיבובים, תניע הדיסקה המסובבה בשינה מרחק של שן אחת, אשר במעטפת, את הדיסקה האופקית.

“אכן, כל אימת שמובילה דיסקה זו בהסתובבה אבן אל החור, היא משליכה אותה לתוך הצינורית; האבנים תציינה את המילין של ההפלגה גם בצלילן וגם במספרן”.⁷⁰

המחבר לא ידע, משום מה, ש־3.14=π ובחישוב היקף הגלגל הכפיל ב־3. תמוה הדבר, כי מאתיים שנה לפניו ידע זאת אל נכון ארכימדס, איש סיראקוסאי. יתכן, כי הטקסט “תוקן” בימי הביניים, כאשר הירבו אז להעתיקו ולהפיצו ברבים.

שינוי ביכולתו של האדם לנווט את ספינתו חל משלהי ימי הביניים ואילך. משנפוץ המצפן המגנטי, נערכו טבלאות אסטרונומיות, פותחו מכשירי ניווט ויורד הים לא נאלץ לסמוך עוד על חושיו. כאשר בעקבות מגלי אוקיאנוסים וארצות נתמלאו נתיבי הים כלי שיט רבים, נדרש כבר ידע בדוק המתבסס על יסודות מדעיים, ולא הסתפקו עוד באמצעים הפרימיטיביים, שהועילו בים התיכון בלבד.

 

פרק י"ג: הים התיכון בין נצרות לאיסלאם    🔗

הצי הביזאנטי עצר ב־718 את ההסתערות המוסלמית, איפשר את פעילות הצבא בשתי גדות הבוספורוס ואילץ את האויב להיסוג. מכאן ואילך מתחילה ירידת האיסלאם והתפלגותו, ומשך עשרות שנים לא היו מסוגלים המוסלמים לכונן צי כלל ועיקר. כאמור, עצרו הפראנקים את המוסלמים גם במערב ליד טור ב־732, ומכאן – יש המשווים את תבוסת המוסלמים בבוספורוס ואת הקרב בין טור-פואטיה (Tours-Poitiers) למאראתון וסאלאמיס, שבהם הדפו היוונים מאירופה את נחשולי צבא פרס וצייה.

עם היחלשות האיסלאם מילאו את החלל הריק הערים האיטלקיות החדשות – וניציה, גינואה ופיזה. לעומת זאת, במפרץ הפרסי ובאוקיאנוס ההודי נשאר השיט בידי הערבים עד ימי הפורטוגלים; באזורים אלה טרם קמו מתחרים למוסלמים. ב־750 נפל בית אומייה, ובמקומו עלה בית עבאס, אשר העביר את הבירה לבגדד. להגנת נתיבי הים במימי המזרח – לאורך חופי האוקיאנוס ההודי עד נמל קנטון (Canton) בסין – סיירו אניות מוסלמיות חמושות באש יוונית. העברת מרכז הכובד אל ימי המזרח התרחשה עקב שידוד מערכות חדש באירופה – היווצרות הממלכה הפראנקית ועליית הערים האיטלקיות.

במאה ה־8 נאבקו שלושה כוחות בים התיכון: הנצרות המזרחית (ביזאנטית), הנצרות המערבית והאיסלאם. למרות השליטה הביזאנטית באגן המזרחי של הים התיכון הצליחו המוסלמים לשבש את הסחר של הנוצרים, ועל אף שהח’ליפות כבר התפרקה ויחידות פוליטיות נפרדות קמו במקומה תחת שלטון אמירים ושולטאנים וכד'.

מצור הרוסים על קושטא    🔗

ב־718 ניצלה ביזאנטיון מחורבנה, ומשך כ־150 שנה לא העלה איש על דעתו את הרעיון של כיבוש קושטא. אולם ב־860 נשקפה שוב סכנה לעיר: הרוסים מקייב (Kiev), בהגיעם עד חוף הים השחור, כינסו מספר רב ועצום של אניות, כ־1500 כלי שיט. בשעת חרום זו סייר הצי הביזאנטי במימי כרתים, ואילו הצבא נלחם באסיה נגד הערבים. אם כן, עמדה העיר חסרת־מגן, נתיבי הים המובילים אליה נותרו ללא שליטה, ולפיכך רק החומות יכלו לגונן עליה.

בתוך הנמל עגנו 15 דרומונים מיושנים, ובאמצעותם היו אמורים הביזאנטים להדוף את הארמדה הרוסית האדירה. מיואשים מהמצב ניגשו בני העיר לתקן את האניות ולנסות לבנות כמה חדשות. בעת ובעונה אחת פשט צבא הפולשים על סביבות העיר, שדד והשמיד הכל. על מנת לייעל את יכולת הלחימה של הדרומונים, חידשו הביזאנטים חידוש מהפכני, בהציבם סיפוֹנים לא רק בחרטום האניה, אלא גם בדפנות; המעשה יכול להחשב כהטרמה נפלאה של תותחי הדופן, אשר כעבור כ־700 שנה המטירו את מטחי האש בקרבות הים. משתיקנו את כלי השיט הרעועים והעמידו אי־אלו חדשים, 15 אניות בסך הכל, יצאו הביזאנטים מ“קרן הזהב”, וללא יומרה ותקווה רבה הסתערו על הרוסים החוסמים את פתח הכניסה לנמל. אולם אשר ארע, לא ייאמן. הביזאנטים הוקפו מכל עבר, אבל הלוחמים המיואשים הטיבו לדעת, שהאש היוונית הצילה את עירם כבר פעמיים. בתחילת ההתנגשות נתלקחו מיד כמה אניות רוסיות, בעוד האחרות ניסו להתרחק מטווח הפגיעה הקטלנית של הנשק הנורא. במהרה היה כלל הצי הרוסי במנוסה מבוהלת, כשהוא רדוף על ידי קומץ ביזאנטים אמיצים; אך בשל כושרן הלקוי של רבות מאניותיו, לא יכלו הן לנוס בזריזות. לטענת הרוסים אבדו להם בקרב זה שני שלישים מכוחותיהם הלוחמים בים. את הצבא הרוסי, שפעל בחוף, תקפו יחידות התגבורת, אשר חשו למקום לרגל הסכנה. היה זה נצחון ייחודי וחסר־תקדים עקב היחס הלא שקול בין הצדדים הנלחמים. הרוסים מקייב צרו על העיר פעם נוספת ב־941; הם הטילו אז למערכה 1000 אניות, אבל הביזאנטים הצליחו להדוף ולמגר אותם.

מיקומה הפנימי של קושטא – בין הים האיגאי מכאן והים השחור מכאן – איפשר לה לתמרן ולנצל את צייה נגד ויקינגים, מוסלמים ורוסים, ולעמוד איתנה בנחשולי נדידות העמים. אולם במערב השתלטו המוסלמים ב־878 על סיציליה כולה, והיה זה קצה חדירתם בדרומה של אירופה. הערים בדרום איטליה, כגון: נאפולי, אמאלפי (Amalfi), בארי (Bari) וכו', הוסיפו לקבל את מרות קושטא ווניציה. זו האחרונה הצליחה לא להיכנע לממלכת הפראנקים והפכה לרפובליקה עצמאית. ב־963 החזירו הביזאנטים את כרתים בפשיטה אמפיבית בסיוע 3000 אניות, כעבור שנתיים נלקחה בחזרה גם קפריסין, והם הגיעו במסעותיהם עד אנטיוכיה (Antiochia). ציים ביזאנטיים חזקים פעלו גם בים השחור.

הסחר בים התיכון    🔗

התפשטות האיסלאם לא הפחיתה את כוחה של ממלכת ביזאנטיון, אשר הוסיפה להתערב במדיניות הבינלאומית ונשארה פעילה גם בסחר. חפצי מותרות מן המזרח הובלו מקושטא אל ערי איטליה ובעיקר לווניציה, אשר אניותיה העבירו סחורות מארצות אירופה למזרח. ערי דרום־מערב איטליה עסקו בסחר עם המוסלמים של צפון אפריקה ומצרים בעיקר, ללא פיקוח יתר של קושטא. סופרים מוסלמים פירטו את מוצרי היבוא מאיטליה ומצרפת, בהם היו: עבדים, שפחות, פרוות, סמי מרפא ואלמוגים. היצוא מאירופה נטען על אניות בנמלי צרפת ואיטליה.

לסוחרים יהודים היה חלק נכבד בסחר ימי הביניים; נראה, כאילו נהנו ממונופול ובייחוד בארצות מערב אירופה. לעומת זאת, הם מילאו תפקיד ממדרגה שניה בארצות האיסלאם וביזאנטיון. במאות 9–8 התפרסמה קבוצת סוחרים יהודים עקב סחרם הנרחב. הם תיווכו בין ארצות הים התיכון להודו והמזרח הרחוק. הסופר המוסלמי אבן חורדדבה מספר עליהם נפלאות. הם נקראו בשם רדנים, אשר משמעו – יודעי דרך, בשפה הפרסית. הרדנים דיברו בלשונות רבות: ערבית, פרסית, יוונית, לטינית (?), פראנקית, ספרדית וסלאבונית (סלאבית דרומית). סוחרים אלה נסעו ממזרח למערב, הלוך ושוב, בים וביבשה; הובילו מן המערב סריסים, עבדים, שפחות, משי, סמי־מרפא וחרבות. טענו את אניותיהם בארץ הפראנקים במערב הים התיכון, והפליגו אל הדלתא של הנילוס. כאן העמיסו הכל על דבשות גמלים ובאו אל סואץ, ומשם עשו דרכם באניה אל נמלי חצי האי ערב והגיעו עד סין. בשובם הביאו מיני עצים משובחים ותבלינים. נתיב אחר של הרדנים הובילם בים התיכון אל אנטיוכיה, משם אל הנהר פרת ובגדד; בחידקל שטו אל בצרה, אחר כך דרך המפרץ הפרסי אל עומן וסין. ביבשה נסעו הרדנים מספרד לאורך צפון אפריקה אל ארץ ישראל (רמלה) ועד פרס וסין הגיעו, או דרך קושטא אל הנהר וולגה (Volga) וארץ הכוזרים. בים הכספי הפליגו הם אל אפגניסטן, ומשם בדרכי יבשה אל מרכז אסיה ולסין. יש הגורסים, כי שמם קשור בנהר רודאנוס (Rhodanus, כיום רון – Rhone) שבצרפת, וייתכן שנמל הבית שלהם היתה ארל (Arles) בסמוך לשפך. פעילותם נמשכה עד אמצע המאה ה־10, כאשר גם את מקומם הם תפסו האיטלקים, ובייחוד וניציה, כמתווכת בין קושטא למזרח. ספינות היהודים היו במידה רבה חוליה מקשרת בין ארצות הנצרות לאיסלאם. אולם משיצאו נושאי הצלב והופיעו במזרח התיכון, נסגרו ארצות אלה בפני כל יוזמה יהודית, והיא הצטמצמה לסחר שבין ארצות האיסלאם בלבד.

המאבק הביזאנטי־מוסלמי בים לא הוכרע. הצבא והצי של קושטא הסתמכו יותר ויותר על שכירי חרב. הם שכרו לשרות באניותיהם את בני ראגוסה (Ragusa) מחופי הים האדריאטי וגם את הוויקינגים, שנקלעו במסעות ההרפתקה שלהם לים התיכון. ב־1034 הדפו הביזאנטים התקפה רוסית נוספת שנערכה על עירם, אולם שידוד מערכות חדש נוצר עם פלישת התורכים הסלג’וקים למזרח הקרוב. אלו הגיעו עד הבוספורוס וים סוף, וב־1071 הביסו את הצבא הביזאנטי. באותה עתה גירשו ציי הרפובליקות האיטלקיות את המוסלמים משלושת האיים הגדולים: קורסיקה, סארדיניה וסיציליה, והרסו את תוניס. הסלג’וקים נותרו אפוא תקוות האיסלאם, כשביזאנטיון העייפה לא יכלה עוד לגונן לבדה על המערב הנוצרי.

מסעי הצלב    🔗

ההתמודדות המחודשת בין האיסלאם לנצרות במאות ה־15–11 קירבה זה אל זה שני עולמות, את בני ארצות החוף של האוקיאנוס האטלנטי אל עמי הים התיכון. ההשפעה ההדדית העשירה את כל תחומי החיים. אניות אוקיאנוס באו לים התיכון, ואלה היו בחזקת חידוש כאן. בים התיכון השתמשו בשני סוגי אניות: באניות משוטים למלחמה, ואילו באניה עגולה לסחר. אולם באנגליה וביתר ארצות אירופה המערבית היה שימוש בסוג אחד בלבד, באניה עגולה, וזו היתה תחילה חד־תָרנית. באניה מסוג זה סחרו ונלחמו אנגלים וצרפתים, והיא נקראה קוג (cog). אורך הקוג היה קצר יחסית, ליווחה מרועף והונעה בכוח הרוח בלבד. היתה הקוג אפוא דו־תכליתית, בשמשה למטרות מלחמה וסחר כאחת. אנית אוקיאנוס זאת נפוצה גם בקרב עמים אחרים, אבל בשמות שונים: ספרדים ופורטוגלים כינוה – גאליאון (galeon), ואילו אחרים – קאראק (carrack). לשעת חרום נוספו עליה, ארעית, מבנים עיליים (צוֹרים), אחד בחרטום ואחר בירכתיים. מצור החרטום אפשר היה לירות ולהטיל רמחים, בעוד צור הירכתיים שימש מחסה לסגל הפיקוד. לימים, היוו מבנים אלה חלק בלתי נפרד של גוף האניה, ולא בחזקת תוספת בלבד, המורדים ומוספים מפעם לפעם בשעת חרום. השינויים התחוללו אפוא לא רק בגוף, כי אם גם בהגה ובמעטה; אולם עם העלאת התותח על הסיפון, נעשתה הקוג, שכושר השיט שלה היה מעלה אך לקתה ביכולת הלחימה שלה, כלי נשק ימי מובהק.

התקפת הסלג’וקים באסיה הקטנה ופלישתם למזרח התיכון החישה את ההתמודדות בין הנצרות לאיסלאם, אשר אחד מגילוייה היו מסעי הצלב. המשימה האסטרטגית והדתית של קושטא והצלבנים היתה לשחרר את ארץ הקודש ובירתה ירושלים ואת אזור החוף מידי הסלג’וקים. להגשמת מטרה זו הוטל על הנוצרים להבטיח את השליטה בנתיבי האגן המזרחי של הים התיכון לשם העברת כוחות ואספקה לגייסות הלוחמים. בדרך לארץ ישראל ייסדו הצלבנים שתי נסיכויות – אדסה (Edessa) ואנטיוכיה, פלשו לארץ, וב־1099 נפלה ירושלים לידיהם.

שינויים ניכרים ארעו באגן המזרחי של הים התיכון. מכאן ואילך ועד למאה ה־15, כאשר התורכים העותמאנים כוננו בו כוח ימי, שלטו באזור ים זה הערים־הרפובליקות האיטלקיות. המפורסמת בהן, שניהלה כבר מקודם סחר ער עם המזרח הקרוב, היתה וניציה. במצב החדש לא נותר הקשר עם המדינות הצלבניות החדשות בידי וניציה באורח בלעדי. גם יתר ערי איטליה התחרו למען מימוש אפשרויות הסחר שנוצרו כאן. האינטרס הכלכלי הנתמך בהתלהבות דתית־צלבנית עודד – בין היתר – גם את גינואה לשלוח שייטת למזרח, על אף שזו היתה פעילה באגן המערבי של הים התיכון בעיקר. הגינואזים נטלו חלק נכבד במצור על אנטיוכיה ובכיבושה ב־1098.

המחנה הצלבני התקדם ביבשה ולא התקיף את ערי החוף, כי לא עמד לרשותו צי, ורק יפו נכבשה לאחר שאוכלוסיתה נמלטה על נפשה ללא קרב. לפני כיבוש ירושלים הגיעו מספר אניות גינואזיות ואנגליות, ובכך נעשה הצעד הראשון לאבטחת החוף מפני הצי המצרי. לבד מיפו נשארו עדיין יתר ערי החוף בידי המוסלמים בשל העדר כוח ימי אירופי, אשר מסוגל היה למנוע את הגעת התגבורת והאספקה ממצרים. שייטת פיזאנית באה ליפו, אשר לנמל שלה היה תפקיד נכבד בכיבושה והחזקתה של ירושלים. מכאן ואילך גבר זרם הציים; וניציאנים עזרו בכיבוש חיפה, בעוד הגינואזים בכיבוש ארסוף, קיסריה ועכו (1104). לאחר השלמת ההשתלטות הוקמה מדינה צלבנית גם בארץ ישראל – היא ממלכת ירושלים.

מסע הצלב השני (1149–1147) יצא עקב נפילתה של אדסה מחדש לידי המוסלמים. צבא צלבני צרפתי־גרמני נלחם ללא הישגים יתרים בסוריה ובארץ ישראל, ומנמל דארטמות (Dartmouth) הפליג צי אנגלי גדול, 164 אניות. משהגיע הצי לחופי ספרד שוכנעו האנגלים להילחם שם נגד המוסלמים. הם כבשו את ליסבון ושחררו את רובה של פורטוגל. האנגלים סבורים היו, שהם עשו כבר די והותר ושבו לביתם. מאותם הימים ואילך נרקמו קשרי ידידות אמיצים בין שתי הארצות, קשרים שהחזיקו מעמד מאות שנים רבות. היה זה ההישג היחיד של מסע הצלב השני.

האיבה החריפה בין מוסלמים לנוצרים גררה אחריה התלכדות מוסלמית תחת שלטונו של השולטאן צלאח־אדין, אשר הרחיב בשקידה את תחום השפעתו מסוריה עד חצי האי ערב ולוב. המוסלמים ראו בו מושיע ומצביא, אשר יוביל את האיסלאם לנצחון. ב־4 ביולי 1187 התנגש צלאח־אדין בקרני חיטין בצבא ממלכת ירושלים, ניצח אותו ולקח בשבי את מלכה. לא עברו אלא 6 ימים ועכו, הנמל של הממלכה, נפלה לידיו ללא כל התנגדות. ירושלים נכבשה בתחילת אוקטובר של אותה שנה, ונכבשו כל ערי החוף לבד מצור, שנשארה בידיים נוצריות.

משהגיעה בשורת אובדן ירושלים לאירופה, הכריז האפיפיור מיד על מסע צלב, והחל לוחץ על השליטים לצאת למסע. כך נעשה מסע הצלב ה־3 הידוע והמפורסם ביותר. המלך הצלבני, ששוחרר משביו, התייצב בראש חיל קטן, ובקיץ 1189 בא לעמק עכו כדי לשים מצור על העיר. משך כשנתיים היו עיני אירופה נעוצות בגבעה הקטנה (תל חרסים) – מזרחה לחומות העיר, אשר שם הוקם אהלו ומטהו של המלך – ובמימיו התכולים־זכים של מפרץ עכו ונמלה, ובו כוח ימי מוסלמי קטן.

למזלם של הצלבנים נשארה צור בסיס נוצרי, שצלאח־אדין לא לכד בימי מסע נצחונותיו, ועל כן יכלה שייטת פיזאנית לעגון שם. בעכו ישב חיל מצב מוסלמי חזק ואוכלוסיה רבה. הצבא הצלבני הגיע מצור בדרך החוף ונחלץ מיד לעלות על החומות. הכוחות המסתערים נסוגו במהרה, שכן נוכחו הצלבנים לדעת, כי גייסות צלאח־אדין התמקמו מאחורי גבם על הגבעות המקיפות את עמק עכו. נתהווה מצב מיוחד במינו: הנוצרים הצרים על עכו נעשו בעצמם נצורים. נוצרו אפוא כעין שלוש טבעות, כשבאמצע הצבא הצלבני; כלום יוכל הצבא הצלבני להוסיף ולתקוף את העיר ולא להיות סגור ומותקף בעצמו מאחור ומלפנים? לעיתים די נדירות ניתן לראות דוגמה כה מאלפת לכוחה האפקטיבי של העוצמה הימית כמצור של הצלבנים על עכו. למתבונן במערכי הצבאות אין לו כמעט ספק, כי מצבו של המלך הצלבני כלאחר יאוש; אולם איפכא מסתברא.

לא עברו אלא ימים מעטים בלבד, וכבר נראו מפרשים מתנוססים הרחק בפאתי האופק; שייטת של 50 קוגים הגיעה. בעקבות אניות אלה פקדו ועזבו שייטות רבות את ימה של עכו. בחלקן הביאו תגבורת ואספקה, ובחלקן הצטרפו לפעילות המלחמתית. העיר הנצורה עמדה נגד ציים שהתחלפו תכופות. חישבו ומצאו על פי הכרוניקות של התקופה, כי בשלבים הראשונים של המצור הופיעו לסרוגין ופעלו במימי עכו למעלה מ־500 אניות אירופיות. כל צי בעולם קיים למען הקשר, לפיכך היה הוא מתמיד סיוע לנצחון של כוחות היבשה. תפקיד זה עמדו למלא כוחות הים האירופיים גם במפרץ עכו במהלך מסע הצלב ה־3. הודות לעדיפות כוחן, שיתקו שייטות הנוצרים בשעור ניכר את תנועת המוסלמים, ועם השגת השליטה באזורי החוף אף מנעו כמעט לגמרי הגעת כל אספקה ותגבורת עבור חיל המצב המוסלמי הנצור בעיר. מערכת עכו מצד הים היתה הסגר אשר הוטל מקרוב (close blockade), בהתאם לאופי כלי השיט ואמצעי הלחימה, שעמדו לרשות הנוצרים באותה תקופה.

מאחר שהנמל היה בידי המוסלמים, התקרבו אניות הנוצרים אל החוף בדרך כלל צפונית לעיר, ושם פרקו את מטענן במפרץ הקטן תוך קשיים מרובים. בחודשי החורף שבת הסיוע מאירופה בגלל קשיי השיט בים סוער. דבר זה נוצל בידי האויב בחורף הראשון של המצור, ובחודש דצמבר 1189 פעלה בהצלחה שייטת מצרית במפרץ וחדרה לנמל. אולם באביב 1190 כבר התמודד צי נוצרי מצור עם שייטת מצרית, והצליח להביא לגירושה המוחלט. היה זה הקרב היחיד במערכה זו, שהרי לא עמד הכוח למוסלמים להתיצב נגד העליונות הנוצרית. מכאן ואילך נעשו רק נסיונות מעטים ובקנה מידה קטן לפרוץ בעד ההסגר ולהגיע לנמל.

בינתיים התכוננו באירופה שלושה שליטים ידועי־שם לעזרת הצלבנים. פרידריך, המכונה ברברוסה (Frederick I Barbarossa) קיסר הממלכה הגרמנית־רומאית, יצא ראשון לדרך אבל טבע בנהר באסיה הקטנה וצבאו התפזר לכל עבר. ובינתיים נמשכו המצור וההתכתשויות במלוא עוזם. המחנה הצלבני והעכואים הסגורים בעירם ומנותקים מן העולם סבלו במידה שווה. הצלבנים תקפו את פתח הכניסה לנמל, אך ללא הועיל. פיליפ ה־2 מלך צרפת וריצ’ארד לב־הארי מלך אנגליה אמורים היו להגיע באביב 1191. הצי האנגלי הורכב וצויד בדארטמות. היה זה אולי הגדול בציים, שראו אי־פעם בני האיים הבריטיים. לאחר הרפתקאות לא־מעטות הגיע הצי לעכו, ונסך בטחון רב בנוצרים. בתחילת 1191 החלה ההתקפה בים וביבשה כאחד. ההצלחה לא בוששה לבוא, עכו נכנעה, ושני מלכי אירופה הגדולים נכנסו מנצחים אל בין חומותיה. כך פילסו הציים האירופיים את הדרך ללוחמים הצלבנים להחזיר את העיר ולהקים מחדש את ממלכת ירושלים הצלבנית, שעכו היתה לבירתה משך מאה שנים.

לאחר שמלך צרפת שב לביתו, נשאר ריצ’ארד לב־ארי מנהיגו היחיד של מסע הצלב ה־3. מכיוון שסבור היה, שלא יוכל להחזיר את ירושלים לנוצרים, כבש ריצ’ארד את החוף לכל אורכו בכוחות ים ויבשה. כעבור זמן לא רב, עם הגיע חדשות רעות מאנגליה, הפסיק המלך את מבצעיו. הוא החל במשא ומתן עם המוסלמים, וכרת שביתת נשק לשלוש שנים. על פי ההסכם נשארה ירושלים בידי האויבים, ואילו אזור החוף הוכר כשטח נוצרי. בהסדר זה נסתיים מסע הצלב ה־3, המפורסם מבין כל המסעות.

מסע הצלב ה־4, אשר מלכתחילה נועד לשחרור ירושלים ולכיבוש מצרים, עבר לכיוון שונה לגמרי. דבר זה מראה, שאינטרס כלכלי ופוליטי נכון לדחוק לחלוטין כל התלהבות דתית. כשהתכנסו בווניציה אצילים ואיכרים צרפתים וציפו להפלגה לארץ הקודש, נתעוררו בעיות של תשלום דמי ההסעה. דאנדולו (Dandolo), שליט העיר, העלה אז הצעה, שלפיה תעמיד וניציה לרשותם 430 אניות משא ו־50 גליאות, אם יעבירו הצלבנים לידיו את מחצית כיבושיהם, ובדרך למצרים ילכדו עבורו את העיר זארה (Zara) שבחוף ים אדריה. הצלבנים קיבלו את הצעתו; חמישה ימים צרו על העיר וכבשו אותה מן הים. כתוצאה של מבצע זה לא היתה עוד לווניציה מתחרה מסחרית בים זה.

לאחר כיבוש זארה, בילו הצלבנים את החורף במקום, ובבוא האביב עלה בידי דאנדולו לשכנע את הצבא לעלות תחילה על קושטא ולהתערב בעניני המריבה על כס השלטון; הוא הוסיף וטען, כי לאחר מכן יקחם לארץ ישראל או למצרים, כרצונם. הצלבנים לא היססו הרבה, והסכימו להשתתף גם בהרפתקה זו.

הקיסר הביזאנטי הסתגר בין חומות עירו; הצלבנים צרו מן היבשה והווניציאנים מצד הים. הם הצליחו לקרוע בהסתערות מרוכזת של 20 גליאות את השרשרת הסוגרת את פתח הנמל, והתקרבו אל חומת הים של קושטא. ההתקפה הגדולה נערכה ב־18 ביולי 1203. העיר נפלה לידיהם, הקיסר ברח, ועם עלות אלכסיוס (Alexius) ה־4 לכס הקיסרות נפתרה שאלת המריבה. השליט החדש ישב זמן קצר מאד על כסאו, כי לא היה מסוגל לעמוד בתנאי התשלום שהבטיח; אי לכך, הסתגר בעיר והצלבנים והווניציאנים נאלצו לצור עליה מחדש. המצור השני ארך שלושה ימים בלבד, אשר בסופו הקימו הווניציאנים בקושטא ממלכה לטינית (מערבית). כך השתלטה רפובליקה איטלקית זו ב־1204 על כלל האגן המזרחי של הים התיכון, והחזיקה בידיה את המונופול המסחרי של האימפריה הביזאנטית במהלך המאה ה־13. הצלבנים של מסע זה לעולם לא הגיעו אל ארץ הקודש.

מסע הצלב ה־5 נערך ב־1218. צי גינואזי ופיזאני בא לדאמיאטה (Damietta) שבשפך הנילוס, וגם הקיסר פרידריך ה־2 הצטרף למבצע. ברם, לאחר התנגשויות מעטות בנילוס חזרה כל הכבודה לביתה ללא הישג כלשהו.

במסע ה־6 (1228) נערכו דיונים דיפלומטיים בלבד, ואילו בשביעי, ב־1249, התכנסו נושאי הצלב בקפריסין. השתתפו בו לואי (Louis) ה־9 מלך צרפת וכוח משלוח קטן מאנגליה. מסע זה היה מכוון נגד מצרים, שכן נפוצה הדעה, כי רק לאחר הדברת מצרים תיפתח הדרך לירושלים. בהפתעת פתע של גליאות כבשו הצרפתים את דאמיאטה, ולאחר עיכוב־מה, בגלל הגאות, המשיכו את דרכם לקהיר, בעוד כוח המשלוח האנגלי אבד ברובו בהתקפה על מאנסורה. הקערה נהפכה על פיה. תגבורת הגיעה מסוריה, והמוסלמים כיתרו את הנוצרים בנהר. לאחר שהעבירו על גמלים חלק מאניותיהם אל מאחורי גבו של האויב, הצליחו להשמיד את רובו של הצי הנוצרי. לואי ה־9 נמלט דרך הים לעכו, אבל חייליו נישבו ונהרגו. ב־1270 ניסה שוב לואי את מזלו; הוא פלש לתוניס על מנת להגיע בדרכי יבשה למצרים, אבל מת בטרם עלה בידו להוציא את תכניתו לפועל.

ב־1250 השתלטו הממלוכים על המזרח התיכון וחידשו את המלחמה במלכות הצלבנים. השולטאן בייברס חדר לארץ ישראל, ואירופה עמדה מנגד. לא נשלחו עוד ציים להצלת ההיאחזות הנוצרית בארץ הקודש. נהפוך הוא, אניות הערים האיטלקיות רדפו זו אחר זו בים, ולא התייצבו עוד נגד המוסלמים, כי אם – אלה נגד אלה. המצרים כבשו את ערי חוף ארץ ישראל והרסו אותן עד היסוד, כדי שכל תגבורת אירופית המגיעה דרך הים לא תוכל לנחות כאן. שפלת החוף נשארה בחורבנה מאות שנים רבות, עד עצם ההתיישבות היהודית החדשה, שמאז סוף המאה הקודמת הקימה מהריסותיה והפריחתה מחדש. יורשי בייברס, קלאון ואל־אשרף, השלימו את המלאכה. שייטת נוצרית קטנה שנשלחה מקפריסין לא יכלה עוד להועיל, ועכו נפלה ב־1291 בידי המוסלמים. עתלית, אחרון המבצרים הצלבניים בחוף, נעזבה בקיץ אותה שנה. כמאתיים שנה החזיקה מעמד ממלכת ירושלים הצלבנית בפני הגלים הגועשים של האיסלאם, אולם משנטשוה ציי אירופה, נמחקה מעל פני הארץ.

הנוצרים האירופיים גורשו מן המזרח התיכון, אבל תכניות לכיבושו מחדש לא ירדו מעל הפרק. זמן לא רב אחר הנצחון המפואר של הממלוכים בארץ ישראל יצא לאור (ב־1321) חיבורו של הסוחר הווניציאני מארינו סאנוטו – “ספר הסודות לנאמני הצלב”, שהוא מעין תערובת של היסטוריה, פוליטיקה ואסטרטגיה. בחלקו השני של הספר העלה המחבר רעיונות חדשים על דרך כיבוש ארץ ישראל. כפי שמסע הצלב ה־5 יצא למצרים, הציע סאנוטו שצי אירופי, וניציאני בעיקר, יטיל הסגר על חופיה, ובעקבותיו יתאפשר לכבשה בקלות; שכן לדעתו, ממצרים נפתחות הדרכים להדברת ביזאנטיון, ארץ ישראל, אפריקה ואיי הודו.⁷¹ הרעיון, הקושר את גורל האזור בשליטה מצרית, הוסיף להתקיים דורות רבים, עד אשר בעת החדשה ניסה להגשימו נפוליון, אולם רק אנגליה הוציאה אותו לפועל הלכה למעשה.

הערים־הרפובליקות האיטלקיות    🔗

מרכזי הסחר של איטליה קמו בצפונה ובמרכזה של ארץ זו. הסחר של גינואה ופיזה צמח ממאבקן של שתי הערים הללו עם המוסלמים. כיבושי הצלבנים בארץ ישראל חיזקו את הקשר בין איטליה למזרח הקרוב. גינואה שיגרה כוחות צי לכיבוש קיסריה ב־1101 ולכיבוש עכו ב־1104. התמורה ניתנה בצורת זכיונות סחר; כך נכנסה גינואה לתחרות עם יריבתה – וניציה.

סוחרי איטליה פזורים היו לאורך חופי הים התיכון. שלוש הערים העיקריות הקימו מושבות, ואלה גדלו והתפתחו לממדים ניכרים, כגון: הגינואזים בקיסריה והווניציאנים בעכו וכד'. משערים, כי בקושטא ישבו כעשרת אלפים וניציאנים. משקלן הפוליטי של מושבות אלה לא עמד תמיד ביחס ישר לחשיבותן הכלכלית, אולם בידי האיטלקים היו הציים הגדולים, שבאמצעותם התנהל הסחר עם אירופה, המזרח הקרוב וצפון אפריקה. כאשר השתלטו הווניציאנים במסע הצלב ה־4 על קושטא, השיגו הם שליטה גם על הים השחור והאיים האיגאיים. קרוב ל־60 שנה (1261–1204) היה בידיהם הסחר באזור זה. עליונות וניציאנית זו התפוגגה רק כאשר גירשו הגינואזים משם את יריביהם.

שיתוף הפעולה של הציים האיטלקיים איפשר לצלבנים לבוא למזרח ולהתיישב, שהרי לבד מהמסע הראשון נערכו האחרים בדרך הים. ניתן אפוא לקבוע, כי בלעדי הסיוע הימי של וניציה, פיזה וגינואה, לא יכלו הצלבנים לצאת לדרכם ולהאחז בארצות החדשות. כמובן, האיטלקים התעשרו מדמי הנסיעה, ההובלה וזכויות הסחר, והתוצאה במישרין היתה עליונות הערים האלה בים התיכון.

אולם מאז אמצע המאה ה־13 ואילך לא פסקו המלחמות בין הערים האיטלקיות בינן לבין עצמן, כששתי היריבות העיקריות היו וניציה וגינואה. ב־1298 התנגשו הציים של שתי הרפובליקות במימי קרקירה, המוכרים היטב עוד מתולדות יוון הקלאסית. הגינואזים הביסו את צי וניציה, ובין השבויים היה גם מארקו פולו (Marco Polo), הידוע ממסעותיו באסיה.

הערים האיטלקיות בימי הביניים המאוחרים מילאו את אותו תפקיד לערך, אשר אתונה עשתה כ־1700 שנה קודם לכן. עוצמתן הימית לא היתה מושתתת על הספנות בלבד, אלא גם על השליטה בערי נמל רבות, הפזורות לאורך חופי הים התיכון. אלה האחרונות שימשו תחנות מסחר למוצרי ארצות העורף וכן לשמירה על בטחון הנתיבים. צוותי האניות גויסו מארצות ערי הנמל; וניציה, למשל, איישה את כלי השיט שלה באנשי דאלמטיה (Dalmatia) שבחופי ים אדריה, ואילו גינואה – מחוף הריביירה בדרום צרפת. נוכחות אנשי עסקים במרכזי הסחר פיתחה את הבנקאות האיטלקית, שהסתעפה מאנגליה עד סוריה.

כפי שארע הדבר בין הפולייס היווניות, אשר האינטרסים הכלכליים שלהן חוללו ביניהן התנגשויות בלתי־פוסקות, כך קמו ונמשכו הריב והמדון בין גינואה לווניציה. זו האחרונה לא שקטה על שמריה; היא בנתה מחדש את כוחה הציי (naval power) והתערבה בסכסוך שבין קושטא לגינואה. ההתנגשות בין שני הציים היריבים נערכה בים השיש, ונסתיימה בנצחון דחוק ביותר של הגינואזים. בהמשך המלחמה בין שתי הרפובליקות ניצבו בדרך כלל בראש הציים בני שתי משפחות: פיזאני (Pisani) מווניציה ודוריה (Doria) מגינואה. הקרבות בין ציי הערים האלה פרצו והתנהלו במקומות שונים ברחבי הים התיכון, ודבר זה מראה בעליל את היקפם הרחב של נתיבי הסחר, אשר על הצדדים היריבים היה צורך לאבטח לעצמם. אחת ההתנגשויות בין ציי היריבים היתה בנמל האי סאפיינצה ב־1354, בקרבת יוון הדרומית. הצי הווניציאני, בפיקודו של פיזאני, עגן בתוך הנמל בשורת חזית ארוכה. הגינואזים, בפיקודם של שני בני דוריה, נכנסו לנמל בשני טורים. טור אחד הצליח לחדור אל בין שורת הווניציאנים והחוף למרות המים הרדודים, בעוד השני התקיף מן הצד השני. בהתקפה משני הצדדים לא יכלו עוד הווניציאנים לתמרן ולהילחם, ציים נהרס, ו־6000 מחייליהם נישבו ומפקדם בראש. מלחמה זו נסתיימה כעבור שנה בנצחון גינואה. שמא היתה זו דוגמה לטקטיקה המחוכמת של האדמירל נלסון, בעלותו על הצי של נפוליון בקרב אבוקיר ב־1798?

פעולות האיבה נתחדשו שוב ב־1378, והעילה הפעם: התערבות בריב שבין שני הטוענים לכתר הממלכה הביזאנטית. שני הציים התנגשו ליד פולה (Pola) בצפון ים אדריה בקרב עקוב מדם; בתום נצחון הגינואזים הוצאו להורג כל השבויים מווניציה; הצי הגינואזי עבר לקיאוג’ה⁷² (Chioggia), דרומית לווניציה. זו האחרונה רצתה הסכם שלום, אבל בני דוריה בערו באש נקמה, וסרבו להתחיל במשא ומתן. וניציה התכוננה למאבקה האחרון. שלטונות העיר שחררו מכלאו את פיזאני, שהפסיד במערכת פולה ונכלא בתור עונש. רעב וייאוש שררו בעיר, כי רק 7 גליאות עגנו בנמל. מכיוון שהגינואזים נשארו במחנה שלהם ולא נערכו להתקפה, נקט את היוזמה פיזאני. הוא הורה תחילה לבנות אניות נוספות, ולאחר מכן יצא בראש 34 גליאות ועם צוות, שתורגל בתעלות העיר, לעבר מעגן הגינואזים. פיזאני הביא עימו אניות טעונות אבנים גדולות. אחת מאניות משא אלה שייטה במישרין אל פתח הנמל. המפקד הגינואזי ציווה מיד לאנשיו לנגח את האורח הבלתי־קרוא. אנית המשא טבעה במקום, וכפי שפיזאני תכנן – לרוחב הכניסה לנמל. אנית סוחר נוספת הוטבעה באותה דרך לרוחב התעלה המובילה מקיאוג’ה לווניציה. והנה, הגינואזים מצאו את עצמם סגורים ולכודים בנמל הצר; מבחוץ עמד הצי הקטן של וניציה, המטיל הסגר על הנמל.

ב־1 בינואר 1380 גברה תקוות הווניציאנים באורח בלתי־צפוי: שייטת משלהם הגיעה; היא פעלה עד כה באגן המזרחי של הים התיכון, הרחק מן הבית, ואנשיה לא ידעו כלל על הסכנה המאיימת על עירם. התגבורת והאספקה הועילו רבות לאוכלוסיה העייפה והמורעבת. הלחץ המוגבר וחוסר האספקה לגינואזים הלכודים בנמל עשו את שלהם. דוריה נכנע, אבל הווניציאנים נהגו כלפי אנשיו ברוחב לב: את השבויים שחררו, ומעט האניות הכשירות לשיט עזבו ברשותם את הנמל. כעבור שנה נחתם הסכם בין שתי הערים. מכאן ואילך החלה עלייתה של וניציה לעושר ותהילה, בעוד שמשה של גינואה שקעה. וניציה שלטה על מערב הים האיגאי ועל מזרחו של ים אדריה, כולל מפרץ קורינתוס.

וניציה נהנתה ממיקום גיאוגרפי מרכזי, בהיותה שוכנת בין צפון לדרום ובין מערב למזרח, בקודקודו של הים האדריאטי. סוחריה עברו את הרי האלפים, חצו את הים ורדפו ללא ליאות אחר מסחרם בשני אגנות הים התיכון. באמצעות וניציה וערים איטלקיות אחרות זרמו סחורות המזרח לעבר צפון, דרך האלפים ונהרות גרמניה. הודות לסחר זה התפתח איגוד האנזה (Hansa) של הערים הצפוניות ליד הים הבאלטי. מגמתו העיקרית היתה הגנה וקידום הסחר. האיגוד חוקק חוקי ים, דאג להון חוזר, בנה מגדלורים, פיתח מערכת מצופים וכד'. הים הבאלטי הפך במהרה לים התיכון של הצפון.

עליית התורכים העותמאנים    🔗

בשעה שערי איטליה נלחמו ביניהן למען הרחבת מסחרן, צמח כוח חדש בקרב האיסלאם במזרח, כוח שעמד להטיל את מוראו לא רק על וניציה, אלא על אירופה כולה. באותו זמן לערך, שווניציה גברה על גינואה בקיאוג’ה, הגיע לאסיה הקטנה שבט תורכי, שנמלט מאימת המונגולים. בני השבט קיבלו על עצמם את דת האיסלאם, ועם עבור הזעם החליטו להתיישב במקום. על מנת להבחין בינם לבין הסלג’וקים, קראו לעצמם על שם מנהיגם – עותמאנים. הם השתלטו במהרה על מארחיהם, והחלו אף להתקדם מערבה. במאה ה־15 העבירו כבר את מירב אסיה הקטנה לידיהם, וחדרו עמוק לשטחי אירופה של הממלכה הביזאנטית, עד אשר נותרו רק קושטא וסביבתה הקרובה בידיה.

הווניציאנים נתקלו לראשונה בתורכים העותמאנים כשפלשו אלה ליוון ב־1416, התבצרו בפתח מפרץ קורינתוס ואניותיהם סיירו בקרבת שני המצרים, הליספונטוס ודרדנלים. מאחר שהעותמאנים היו עדיין בלתי־מנוסים בים, גברו עליהם הווניציאנים. כאשר הטילו התורכים מצור על קושטא ב־1423, די היה בנחיתת גדודים וניציאנים בחצי האי גליפולי (Gallipoli), כדי שאלה יוותרו על תכניתם ויסתלקו. את השנים שלאחר נסיגה זו הקדישו התורכים לבנית צי ופיתוחו. על כן, משעלה לשלטון מחמד ה־2, נחתך גורלה של קושטא, אשר עמדה מאות שנים למכשול בפני התפשטות האיסלאם מערבה. השולטאן התכונן כהלכה למבצע הענקי. הוא החליט להבקיע את החומות העצומות בנשק חדש, בתותח, המופעל באבק שריפה. יווני מקושטא בנה לו תותחים עצומי ממדים, שקוטרם 76 ס"מ, ואלה ירו כדורי אבן של 150 ליטראות. לשווא פנה הקיסר קונסטאנטינוס ה־11 לעזרת המערב; פנייתו נדחתה על אף שמוכן היה לשעבד גם את הכנסיה האורתודוכסית המזרחית לכנסיה הקתולית הרומית. כאשר הגיע שליח האפיפיור לקושטא נוכח הוא לדעת, שדעת הקהל בעיר נכונה יותר להתפשר עם הרעיון של כיבוש תורכי מאשר לקבל את עולו של האפיפיור ונוסח הדת הקתולית. משנדחתה הצעת האיחוד, לא היתה עוד כל תקווה מן המערב. שתי גליאות בלבד הגיעו מגינואה עם אי־אלו מאות לוחמים.

המצור החל בראשית אפריל 1453. התותחים האדירים הלמו בקליעיהם הכבדים בחומות העיר ושעריה. הואיל ותותחים אלה עשו לפעמים רעש גדול יותר מנזק, מייחד את מצור התורכים על קושטא עירוב הארטילריה העתיקה עם המודרנית דאז. התורכים השתמשו עוד במכונות הבדוקות והיעילות זה עידן עידנים להטלת אבנים, חיצים, חניתות ואף באילים להריסת חומות.

בבוספורוס הטילו 320 אניות תורכיות הסגר הדוק, אשר הקיסר רצה לפרוץ דרכו ב־22 הגליאות שלו. בימי המצור באו עוד 5 גליאות מגינואה, אשר הצליחו להסתנן בעד ההסגר ולהיכנס ל“קרן הזהב” בהביאן מעט אספקה. 27 גליאות עגנו אפוא מאחורי השרשרת החוסמת את פתח הכניסה לנמל. מאחר שלא נתאפשר לחדור לנמל בגלל החסימה, הגה מחמד רעיון, שכמוהו העלו במחשבתם וביצעו הלכה למעשה גם מצביאים אחרים לפניו. השולטאן התכוון להעביר אניות מהבוספורוס לנמל בדרך יבשתית, ולפיכך ציווה להכין קודם מסלול חלק עשוי לוחות עץ ומכוסה עורות של בהמות בית. ובאחד הלילות הבאים העבירו התורכים 80 גליאות קלות, והורידון במימיה הרדודים של לשון הים. הדרומונים עמוקי השוקע הכבדים של הביזאנטים לא יכלו להתערב במעשה. התורכים השתלטו על הנמל, בנו מזח, העלו עליו תותחים והחלו להלום בחומות גם מכיוון זה. ההסתערות הסופית על העיר נערכה ב־29 במאי 1453, והקיסר האחרון של הממלכה נפל חלל על חומות עירו. עם נפילת קושטא עמדו התורכים על מפתנה של אירופה. כך, לאחר אלף שנים, עברה מן העולם האימפריה הרומאית המזרחית.

את בני וניציה לא זעזעה במיוחד נפילת קושטא ומה עוד שהם אף כרתו הסכם עם התורכים, לפיו כל צד התחייב לכבד את אזורי ההשפעה של זולתו. הסכם זה החזיק מעמד עד אשר פלשו התורכים לאותם חלקי יוון, אשר וניציה ראתה בהם אזור משלה. התנגשויות התלקחו בארגוס (Argos) ובקורינתוס; אתונה נכבשה בידי הווניציאנים, והם שדדו ובזזו את העיר ללא רחמים. המלחמה פרצה במלוא עוזה. צי תורכי גדול, 108 גליאות ו־200 אניות הובלה עם 70,000 חייל, יצא מקושטא באביב 1470, כאשר רק 35 גליאות וניציאניות ניצבו ליד סאלאמיס, מול אתונה. הצי התורכי בא אל התעלה המפרידה בין האי נגרופונטה (Negroponte, אובויה לשעבר) לחוף יוון, ונערך בשורה לרוחבה; את ששת המילין אל האי עשו חיילי מחמד על גבי גשר האניות. מאז ימי קסרקסס לא ראה ים זה מספר כה רב של אניות. הצי הווניציאני לא זע ולא נע, הוא נשאר על עמדו ליד סאלאמיס, בעוד התורכים כבשו את האי. מיוון התקדמו הכוחות התורכיים צפונה לאורך חוף דאלמאטיה, וממרומי הבנינים של וניציה כבר ניתן היה להבחין בתמרות אש ועשן שעלו מכפרי החוף ועיירותיו של הים האדריאטי. וניציה נכנעה לתורכים, ויתרה על מירב האחזויותיה במימי יוון, ואף הגינואזים נסוגו מהים השחור. מכאן ואילך הוסיפה תורכיה וחיזקה את כוחותיה בים, וניציה נדחקה בהדרגה מיוון, עד אשר נחתם הסכם ביניהן ב־1503.

מכאן ואילך סחרה ונלחמה וניציה חליפות עם התורכים באגן המזרחי של הים התיכון, אבל עכשיו עמדו כל הארועים בצילן של ההתרחשויות שמעבר למצר גיברלטר; הפורטוגלים הקיפו את אפריקה ואיימו על השיט המוסלמי באוקיאנוס ההודי.

באגן המערבי של הים התיכון התרבו אניות צרפת, אראגון (Aragon) ונאפולי. אראגון כבשה את האיים הבאליאריים והקימה בסיס ימי בברצלונה (Barcelona). ציה נלחם בהצלחה בשנים 1285–1283 נגד צרפת ונאפולי באזור מאלטה וברצלונה, והודות להישגים אלה היא שלטה על סיציליה והים הטיריני. ההתערבות הספרדית הלכה וגברה, ואראגון כבשה את נאפולי ב־1455. קאסטיליה (Castilia), השוכנת בליבו של חצי האי הפירנאי, נלחמה נגד המוסלמים בספרד, וב־1492 הצליחה לגרשם מהארץ ולרדוף אחר האויבים הנסוגים עד לצפון אפריקה. מכיוון שהיא לא החזיקה צי, סמכה קאסטיליה על כוחותיה של גינואה ואיפשרה לה להשתמש בנמלה בקאדיז (Cadiz). ספרד אוחדה בעקבות הנישואין של פרדיננד ואיזבלה (Ferdinand, Isabella) ב־1469; זו האחרונה נעשתה מלכת קאסטיליה ב־1474, ואילו פרדיננד הוכתר למלך אראגון חמש שנים לאחר מכן. אי־לכך, יכלו שניהם לתת את תמיכתם לקולומבוס איש גינואה וליתר הגלאים, לתור ולגלות ארצות חדשות מעבר לאוקיאנוס. ספרד המאוחדת החלה ממקדת את כוחה העיקרי נגד האיסלאם בים התיכון, ולעומתה נאלצו התורכים להאריך את טווח פעילותם עד מרכז הים התיכון וים סוף. אירופה הנוצרית לא היתה מסוגלת להתאחד נגד הסכנה המוסלמית המתחדשת, ותורכיה אף מצאה מדי פעם בעלות ברית בקרב הערים האיטלקיות, כמו נאפולי ופירנצה (Firenze). גורל וניציה עמד על סף שינויים; ככל שנתמלאו הנתיבים באוקיאנוס האטלנטי, כן הלך סחרה של וניציה ופחת, שהרי הגליאות המסחריות שלה, המוגבלות בנפח התפוסה, התאימו לתנאי הים התיכון בלבד.

הקורסארים    🔗

הפירטים לא נעלמו מעולם מן הים התיכון. ההתמודדות בין האיסלאם לנצרות התלקחה מחדש עקב הנסיבות שנוצרו בארצות צפון אפריקה – מרוקו, אלג’יר ותוניס. כנקודות חיכוך שימשו אותם מקומות, שבהם נאחזו פירטים ספרדים. ההצלחות של הספרדים והפורטוגלים היו פועל יוצא של השימוש בחומר נפץ ונשק חם. תגובת המוסלמים לא איחרה לבוא, ומאז שהדפו ב־1510 את התקפת הספרדים על האי ג’רבה, דרומית לתוניס, התחזק מעמדם. מכאן ואילך החלה פעילות מוסלמי נמרצת, ובייחוד בעקבות הצטרפות תגבורת לכוחות המקומיים, אשר באה מבין המוסלמים והיהודים; אלו האחרונים גורשו מספרד ב־1492 ומפורטוגל ארבע שנים לאחר מכן. מנהיגי המוסלמים היו שני האחים ממוצא יווני (האי לסבוס) שהתאסלמו: קודם ערוג‘, ולאחר מותו ח’ייר א-דין, המכונה בפי האירופים “ברברוסה” (אדום הזקן). ערוג’ הצטיין בכיבוש אלג’יר ב־1516, אבל נפל אחר שנתיים. מכיוון שהמוסלמים הירבו לפשוט על נמלי הנוצרים, נקרא אנדריאה דוריה (Andrea Doria), איש גינואה, להתייצב בראש הכוחות האירופיים ופשט על תוניס. באותם הימים כבר החלה אוריאנטציה חדשה בספרד, וזו התבטאה בהפניית מבטה לעבר אמריקה בעיקר, וראתה בזירת הים התיכון זירה משנית בלבד.

פעילות פירטית התעוררה בארצות המגרב (תוניס, אלג’יר ומרוקו) כשהממלכה העותמאנית הגיעה לשיא תנופתה. השולטאן סלים ה־1 ביקש לאחד את העולם המוסלמי ולכלול בו את אלג’יר וגם את סוריה הממלוכית. לממלוכים לא היה צי ראוי לשם, והם לא היו מסוגלים למנוע את פשיטות הפורטוגלים בנתיבי הים המובילים להודו ולהדוף את האיום על ערי הקודש של האיסלאם, מכה ומדינה. לפיכך נשלח צי תורכי אל ערב הדרומית, והצבא כבש את סוריה ומצרים (1517–1516). ואילו במגרב – השולטאן קיבל לשרותו את ברברוסה, אשר הוטל עליו לכונן את אלג’יר כמכשול בפני כל פשיטה והתפשטות נוצרית בצפון אפריקה. כמושלה של אלג’יר הופקד בידיו צי והוא מונה למפקדו.

השולטאן סולימאן, המכונה ‘מפואר’ (1566–1520), המשיך את מסע הכיבושים של קודמיו. במהלך מסעות המלחמה המרובים הביס את צבא הונגריה, השתלט על מרכז הארץ והתקדם הלאה מערבה. את הצבא התורכי ליווה בדנובה (Danuba) צי אניות־נהר ענקי. ב־1529 הטיל סולימאן מצור על וינה; 120,000 חיילים, 400 תותחים ו־800 אניות־נהר צרו על העיר. למעלה מחודש ימים הלמו בחומות והסתערו עליהן, אבל בגלל צבא הצלה פולני, שנחלץ לעזרת הנצורים, נאלצו התורכים להיסוג. רובה של הונגריה, כקצה הגבול המערבי של כיבושיהם, נשאר בידיהם לכ־150 שנה.

לפירטים של המגרב יוחד כינוי נפרד והוא ה“קורסאר” (corsaire), שנגזר מן המלה הלטינית cursus – ריצה. הפירטים בצפון אפריקה התבססו כבר מאות שנים קודם לתקופה הנדונה, אבל לידי גיבוש מדיני וצבאי הגיעו רק במאה ה־16, ושיא כוחם היה במחצית הראשונה של המאה ה־17. הקורסארים יצאו לפעולותיהם כפירטים מאורגנים, נתונים למרות השולטאן ופועלים מטעמו. כתוצאה מהצטרפות מוסלמים מגורשי ספרד, גברו כוחם ותוקפנותם ברצותם לפרוק את זעמם נגד הנוצרים. מכל מקום, לא היה עד כה תקדים היסטורי, שמדינות התבססו על שוד ימי, ואשר שליחיהן פועלים בהיקף גיאוגרפי כה נרחב ומטילים אימה על רובו של הים התיכון ועל המדינות לאורך חופיו. השולטאן התורכי העניק את חסותו לקורסארים תמורת חמישית השלל. תעוזתם גברה והלכה, ואניותיהם תרו אחר השלל גם מעבר לגיברלטר. לאחר שב־1522 כבשו התורכים את רודוס, ואנשי המסדר של יוחנן הקדוש נמלטו למאלטה, לא היה עוד כל כוח שיכול היה לעמוד נגדם בים האיגאי, האיוני והאדריאטי. הקשר בין השולטאן לקורסארים הועיל לשני הצדדים. ב־1533 הוזמן ברברוסה לקושטא, והוא יצא לביקור בראש 18 גליאות. בדרך לכד אנית דגן גינואזית, אבל נמנע מהתקרבות יתרה אל מאלטה. בקושטא נערכה לצי האלג’ירי קבלת פנים מפוארת. ברברוסה בן ה־77 מונה בידי השולטאן לקפיטן העליון של הצי, והוענקו לו תארי כבוד אחרים למכביר. בשובו הוא פיקד על 84 גליאות, פשט על חופי דרום איטליה, שלח לקושטא שלל רב ובתוכו אלפי עבדים נוצרים. הזקן התכוון ללכוד בין היתר גם את האלמנה המפורסמת של אותם הימים באיטליה – ג’וליה גונזאגה (Giulia Gonzaga), האישה החיננית ביותר באירופה. ברברוסה נחת עם כוחותיו כ־140 ק"מ צפונית לנאפולי, אבל אביר איטלקי נועז הציל אותה ברגע האחרון; היא ברחה מפני רודפיה בסיועו דרך חלון הארמון, וכך נפקד מקומה של האישה מהרמון סולימאן.

אחר כיבוש תוניס הפקיד קרל ה־5, מלך ספרד וקיסר הממלכה הגרמנית־רומאית, 600 אניות בידי אנדריאה דוריה הגינואזי, וכוח משלוח גדול זה יצא נגד תוניס ב־1535. תוניס נחשבה עמדת מפתח במעבר בין שני אגנות הים התיכון, וערכה האסטרטגי לא נפל מזה של קרתגו בימי המלחמות הפוניות. על כן הצטרפו לחיל המשלוח שיצא מברצלונה גם אניות אחדות ממאלטה, ותוניס נפלה מחדש לידיים נוצריות. ברברוסה לא הישהה זמן רב את תגובתו והתנקם מיד בספרד. הוא פשט על פורט מאהון שבמינורקה, שדד את האי ולקח איתו שבויים.

ברברוסה בא לקושטא פעם נוספת לרגל הכרזת מלחמה על וניציה, לאחר שהיא הגיבה נמרצות על הטרדת אניותיה בנתיבי הסחר. דוריה סייר בים האיוני והביס את כוחות השולטאן במימי יוון. בשל סיבות אלה נמסר שוב הפיקוד לברברוסה, וב־1537 יצא בראש 135 גליאות. משך שנתיים פשט על דרום מזרח איטליה ועל איי יוון. תוך כדי סיורי השוד קיבל ברברוסה ידיעה על ריכוז כוחות של ספרד, וניציה והאפיפיור בים האדריאטי; הנוצרים הקימו את בסיסם באי קורפו. בקיץ 1538 באו אל המחנה 81 אניות וניציאניות ו־36 אניות מכוחות האפיפיור. בסתיו אותה שנה הגיע גם דוריה עם 49 גליאות ספרדיות ועוד 50 גליאונים (אניות אוקיאנוס). בסיכומו של דבר כלל הצי הנוצרי המאוחד מעל 60,000 חיילים, 166 גליאות ו־64 אניות מפרש. ברברוסה, שיכול היה לכנס רק 122 גליאות, נכנס עם אניותיו למפרץ ארטה (Arta) ועגן בפתחו. בימי הרומאים נקרא המפרץ – אמבראקיה; כאן נערך קרב אקטיום, ובמקום שעמדה בימים אלה העיר פרווסה (Prevesa), חנה בשעתו מחנה אוקטאביאנוס.

ב־25 בספטמבר הופיע גם הצי הנוצרי ליד פתח המפרץ, ודוריה וברברוסה התייצבו זה מול זה כדי להכריע בשאלת השליטה בים התיכון. על שני המפקדים עברו ימי הנעורים זה מזמן; דוריה היה בן 70 ואילו ברברוסה בן 82 שנה. דבר מענין הוא, כי קרב אקטיום, שהכריע לדורות רבים את גורל עמי ארצות הים התיכון, נערך באותו חודש בו ניטשה המערכה בפרווסה. נשתנו שמות, התחלפו – כמובן – הנפשות הפועלות, אך נשארה בעינה השאלה היסודית המתעוררת תמיד מחדש.

ברברוסה לא אבה להוציא את ציו לים הפתוח מחשש כיתור בידי הכוחות הנוצריים העדיפים, ואילו דוריה לא התכוון להסתכן ולהיכנס למפרץ, אשר פיתחו מוגן בתותחי מבצר פרווסה. לבסוף החל ברברוסה במערכה, ויצא מן המפרץ בשורה חזיתית. אנית הדגל של וניציה, שנעה מרוחקת קמעא מן הצי, הותקפה וניזוקה; אותה שעה עמד דוריה מנגד ולא התערב, למרות ההפצרות של קציני צי האפיפיור והווניציאנים עצמם. כלום היה לו הסכם חשאי עם ברברוסה? או שמא חשש הוא להתמודד עימו? אליבא דאמת, אין יודעים בדיוק את אשר ארע בקרב פרווסה. ברברוסה פרש לקורפו עם שלל של כמה אניות אויב. יש הטוענים, כי ברברוסה התלוצץ על יריבו לאמור, כי דוריה אף כיבה את פנסי אניתו, שאיש לא ידע לאן הוא בורח. את הנצחון חגגו בכל רחבי הממלכה התורכית.

מכאן ואילך שלטו התורכים בים התיכון כ־30 שנה, עד ימי קרב לפנטו (Lepanto). כחודש אחר יום פרווסה פשט ברברוסה על אזור דרום האדריאה. ב־1543 התארח הקורסאר הזקן במארסיי (Marseille), בעמדו בראש 150 אניות. הכנסת האורחים היתה אחד הגילויים לברית שנכרתה בין תורכיה לצרפת. בדרכו למארסיי פשט ברברוסה על דרום איטליה, העלה באש את רג’ו (Reggio), חטף את בת המושל, חדר לשפך הטיבריס, ונכנס עם ציו לצ’יביטווקיה (Civitavecchia). את החורף בילה בטולון (Toulon), ומשם יצא לפשיטות פתע על חופי ספרד. התורכים לא חששו כלל לשעבד צרפתים מכפרי האזור לספסלי החותרים. המארחים לא היו מאושרים מהתנהגות הקורסארים ושמחו להיפטר מהם. פרשת מארסיי היתה מבצעו האחרון של ברברוסה. מכאן הוא הפליג לביקורו האחרון בקושטא, הביא לשולטאן במתנה נשים יפות להרמונו, ובכך פרש מכל פעילות. בשיבה טובה, בן 90, הלך לעולמו.

סינאן    🔗

היהודים שיתפו פעולה עם הקורסארים, ומה גם, הרי אלו נלחמו בנוצרים. מגורשי ספרד נטרו איבה בלתי־מתפשרת למדינה שסילקה אותם מתוכה, ומכאן – לנצרות בכללה. בין הבעלים ורבי החובלים של ספינות הקורסארים נמצאו גם יהודים. הם סיפקו להם מזון, נשק ותחמושת ובוודאי אף ידיעות מודיעין, שבאו להם עקב קשריהם הכלכליים המסועפים וידיעתם בשפות. מבין השותפים היהודים במעשי הקורסארים התפרסם צלאח סינאן, הקפיטן פאשה. מקורות נוצריים מכנים אותו כ“פירט היהודי הדגול”, והוא מוזכר בשורה אחת עם גדולי הקורסארים. סינאן היה עוזרו של ברברוסה. הוא נולד באיזמיר, ולראשונה נודע כששלח אותו השולטאן סולימאן ב־1528 בראש שייטת נגד הפורטוגלים בגואה (Goa) שבהודו. סינאן טרם הספיק לכונן בסואץ את הצי למבצע האמור, כשנקרא בדחיפות לעזרתו של ברברוסה, אשר צר באותם הימים על הנמל של אלג’יר, פנון (Penon). היה זה אחד המקומות, שספרד נאחזה בהם בחופי צפון אפריקה מאז 1496 ואילך. סינאן פעל גם במימי יוון נגד ספרדים וגינואזים, וב־1534 נלחם יחד עם ברברוסה בכיבוש תוניס מידי הספרדים. מכיוון שקרבת שטחי הכיבוש המוסלמי לסיציליה, ארצו של קרל ה־5 ומי שהיה גם מלך ספרד, עוררה חששות כבדים לבטחון השיט בין שני אגנות הים התיכון, עשה קרל את כל המאמצים לסילוק המוסלמים. וכאמור לעיל, הוקם צי של 600 אניות, אשר בראשו הוצב אנדריאה דוריה, והוא כבש מחדש את תוניס.

בדאלמאטיה נלחם סינאן נגד הווניציאנים, וב־1539 השתלט שם על מבצרם העיקרי. לימים נעשה הוא מושל אלג’יר, וב־1551 הפליג בראש שייטת של 200 אניות לצור על מאלטה, מושבם של אנשי המסדר על שם יוחנן הקדוש. סינאן נחת עם כוחותיו באי, אבל באורח בלתי־צפוי הופיע צי נוצרי ותקף את הגליאות שלו, אשר לא היו מאוישות כהלכה אותה שעה. לפיכך הפסיק סינאן את המבצע, והסתפק בפשיטה על גוזו⁷³ (Gozo), האי הקטן השוכן צפונית למאלטה, ונסוג מהמקום. מכאן עבר לטריפולי, וגרש משם את חיל המצב של אבירי מאלטה, שישבו בעיר זה עשרות שנים. מבצעיו האחרונים של סינאן היו פשיטות בדרום איטליה וגרוש הגינואזים מהאי קורסיקה ב־1553.

מוצאו היהודי של סינאן שנוי במחלוקת. יש הטוענים, שהוא נולד יהודי, אבל התאסלם. ברם, היו יהודים שלא המירו את דתם ונלחמו כיהודים. כזה היה שמואל פאלאש, שמוצאו ממרוקו; הוא תקף אניות ספרדיות, שהביאו מאוצרות אמריקה לספרד. בסוף המאה, ב־1597, בא פאלאש להולנד, התיישב שם, ונעשה אחד ממייסדי הקהילה היהודית בארץ זו.

נסיונות לכיבוש מאלטה    🔗

כאשר נפלה עכו לידי המוסלמים ב־1291, נמלטו אחרוני האבירים של המסדר ע"ש יוחנן הקדוש, תחילה לקפריסין ולאחר מכן, ב־1310, לרודוס. כאן ישבו הם כמאתיים שנה, וב־1530 עברו למאלטה. מאחר שלא היתה לו למסדר כל אפשרות, עקב ישיבתם באי, להילחם נגד המוסלמים ביבשה, נעשו אבירים אלה ללוחמים בים, קורסארים נוצרים. היו הם ערב־רב של לוחמים אירופים, מעין לגיון זרים נוצרי. בכת הלוחמים של המסדר התכנסו צעירים ממשפחות אצילי אירופה, אשר ניתנה להם ההזדמנות לטפס מעלה בדרגי הפיקוד בים, אלא אם פקעה סבלנותם מהתלאות והם שבו לארץ מולדתם.

התקפת סינאן על מאלטה ב־1551 היתה רק הנסיון הראשון של התורכים להשתלט על האי. נסיון זה חזר על עצמו כעבור 14 שנים, ב־1565. ככל שגבר האיום התורכי בים, והתחזקה והלכה פעילות הקורסארים היוצאים מבסיסיהם בצפון אפריקה, כן גדלה חשיבותה האסטרטגית של מאלטה. בשאלת השליטה בנתיב המעבר בין שני אגנות הים התיכון היתה לאי זה עמדת מפתח. לאחר נסיון הנפל של סינאן ונצחון צי תורכי על שייטות נוצריות בקרבת טריפולי, ציפו בכל ארצות הים התיכון להתקפה רבתי על מאלטה.

ב־18 במאי 1565 הופיעו 200 אניות ליד חופי האי. המצור על מאלטה היה מבצע יבשתי בעיקרו, תוך נחיתה מן הים. התורכים נחתו בדרום מזרח במפרץ רחב ידיים, ובאו אל מאחורי הנמל הגדול בצפון־מזרחה של העיר. שלושה מבצרים הגנו על הנמל הגדול. מבצר ס"ט אלמו (St. Elmo) בכניסה הצפונית נפל. באוגוסט הגיעה תגבורת מסיציליה; התקפות הנגד והעמידה האיתנה של אבירי המסדר ביתר המקומות המבוצרים שמו לאל את נסיונות הכיבוש הנוספים של התורכים. משבאה תגבורת נוספת מסיציליה, לא ראה עוד הפיקוד התורכי כל טעם להמשיך במערכה, והורה להיסוג ולעלות לאניות. הנחיתה והמצור על מאלטה אמורים היו להיות גורליים בתולדות אירופה, מכיוון שלפני כל התקפה על סיציליה ודרום איטליה היה על התורכים לכבוש את מאלטה. אם כן, אי זה היה המבצר הקדמי של הגנת אירופה מפני פלישת האיסלאם לדרומה של היבשת. בתום המצור נוסדה עיר חדשה על חורבות היישובים שליד הנמל הגדול, והיא נקראת על שמו של ה־ magister (אדון) של מסדר ואלטה (Valetta) עד היום הזה.

מערכת לפנטו    🔗

קפריסין היתה אחת ההיאחזויות של וניציה, אותה כבשה עוד ב־1498. לאחר שתורכיה דרשה ממנה למסור לה את האי וּוניציה מיאנה לעשות כן, פרצה מלחמה ביניהן. עקב לחץ האפיפיור באה ספרד לעזרה, ב־1570 התכנס צי גדול מבין כוחות שלוש המדינות ויצא לקפריסין. התורכים כבר נחתו אז באי, צרו על ניקוסיה (Nicosia), ובטרם הגיעו הכוחות המאוחדים נפלה העיר וחיל המצב נטבח. לאחר שפרץ ריב קשה בין מפקדי בעלות הברית, חזרו כוחות השחרור כלעומת שבאו. לווניציה לא נותרה כל ברירה, אלא לבקש תנאי כניעה נוחים ככל האפשר. אולם האפיפיור פיוס (Pius) ה־5, שראה בהצלחות התורכים איום על הנצרות, סבר אחרת; בהשפעתו הוקם צי מאוחד מחדש, והפיקוד ניתן לדון חואן ד’אוסטריה (Don Juan d’Austria), בנו הבלתי־חוקי של הקיסר קרל ה־5, אחיו למחצה של מלך ספרד, פיליפ ה־2. הכיבוש התורכי של קפריסין איחד אפוא את הנוצרים, וכדי להחזיר מחדש את האי היה צורך להביס קודם את התורכים בים.

באמצע ספטמבר 1571 הפליג ממסינה הצי המאוחד, אשר כלל 316 כלי שיט, כשני שלישים מהם גליאות חמושות בתותחים, והיתר אניות מפרש; נוספו עוד 6 גליאות ענקיות המכונות גליאסות (galeassa). אניות המפרש לא הצליחו להגיע למקום הכינוס עקב תנאי רוחות לא נוחים. הגליאסות הונעו במשוטים וגם במפרשים. כל אחת מהן נשאה על סיפונה כ־500 חייל ושלושים תותחים. אניות אלו התקשו בדרך כלל להתקדם, וביום הקרב נאלצו לגררן לעמדותיהן.

הצי התורכי עגן בפתח הכניסה למפרץ קורינתוס, מול נמל לפנטו, היא נאופאקטוס היוונית לשעבר. דון חואן, מפקד הכוחות הנוצריים המאוחדים, הרכיב ארבע שייטות תוך פיזור מוחלט של אניות הציים הלאומיים. כדי למנוע מראש כל חיכוך הנוגד את המטרה, כפי שקרה הדבר לצי הנוצרי הקודם, נעשה הכל להגברת האחדות וההתלהבות למאבק המשותף לכלל הלוחמים. בטרם הקרב לא ידע דון חואן את מספר האניות של התורכים, כפי שגם עלי פחה, המפקד התורכי, לא ידע את כוח הנוצרים על דיוקו, על אף ששלח גליאה לסיור ולליקוט מידע. שני הצדדים סברו, שלאויב כוחות נחותים משלו, על כן שניהם כאחד היו בטוחים בנצחונם מראש. בסופו של דבר נראה, כי בצד התורכים השתתפו כ־290 אניות, רובן גליאות עם יותר מ־25,000 חיילים, ואילו במחנה הנוצרי כ־200 גליאות עם כ־30,000 חיילים.

ב־7 באוקטובר באו שני הציים לכדי טווח ראיה בסמוך לחוף הצפוני של פתח מפרץ קורינתוס. האניות של כל שייטת מבין הארבע נערכו בשורה חזיתית. 63 גליאות של האגף השמאלי בפיקודו של בארבאריגו (Barbarigo) מווניציה הניפו ניסים כחולים. אנדריאה דוריה, נכד אחיו של גיבור פרווסה, פיקד על 64 גליאות ירוקות־ניסים באגף הימני. דון חואן עצמו, בראש 63 גליאות הנושאות ניסים צהובים, היה במרכז, כשלצידו הימני ניצב קולונה (Colonna), המפקד הראשי של כוחות האפיפיור, ולשמאלו ונירו (Veneiro) מווניציה. על 30 גליאות של כוחות המילואים, בגבו של המרכז, פיקד סנטה קרוז (Santa Cruz) מספרד. דון חואן תכנן את תכנית הקרב, והסביר את עיקרי מחשבותיו לקצינים.

בדעת הנוצרים היה להציב את 6 הגליאסות כמחצית המיל לפני קו החזית שלהם, על מנת לאפשר את הפעלת התותחים במלוא עוצמתם משיתקרבו התורכים. תכנית זו לא יכלה לצאת אל הפועל, משום שכיוון הרוח שיבש את ביצועה. הגליאסות לא היו מסוגלות להתנהל בכוח המשוטים, עד אשר נאלצו לגרור כל אחת מהן בארבע גליאות. זאת ועוד, שתי גליאסות, שמיקומן יועד לאגף הימני של קו החזית, לא הגיעו כלל למועד תחילת המערכה.

התורכים שייטו מכיוון המפרץ בתבנית סהר, אולם בהתקרבם יישרו את הקו, כשאף הם מחולקים לארבע שייטות, בדומה למבנה של הנוצרים. באגף הימני פיקד מחמד שירוקו, מושל מצרים, מי שהטיב לדעת את מימי האזור מכל המפקדים האחרים. בראש השייטת המרכזי עמד עלי פחה, ואילו בשמאלית – הקורסאר הידוע אולוץ'⁷⁴ עלי. במאסף של המרכז היה כוח מילואים קטן.

לפני התנגשות המערכים סקר דון חואן ד’אוסטריה את השייטות, ובשוטו בגליאה קטנה עודד מפקדים וחיילים וגינה כל מורך לב. לאותם הקצינים, שחששות וספקות קיננו בליבם וביקשו לדחות את מועד ההתמודדות על מנת לקיים תחילה מועצה מלחמתית, אמר בקול נרגז: “מאוחר מדי לקיים מועצות, באה העת להילחם!”.

בכל אניות המערך הנוצרי נערכו הכנות קדחתניות לקראת הקרב. מפקדי האניות תפסו עמדות תצפית, הסיפונים פונו, הנשק האישי נבדק וטופל בקפדנות רבה. אבק השריפה נערם בקרבת התותחים, לידם הושמו גם הפתילים, מהם פתילי הדלקה משוחים, מהם פתילים לירי מיידי ופתילים עשנים ל“שימור” האש. רימונים ומצתים נערמו צבורים־צבורים בסיפון. בדפנות כלי השיט הותקנו מתרסים מיוחדים נגד פושטי האויב, ובמקומות נוחים לגישה נקבעו מכלי־מים לכיבוי דליקות ולשתיה. פעילות דומה לכך התנהלה גם בצד התורכי. עלי פחה אף הבטיח לקרוא דרור לעבדי החתירה הנוצרים, אם ינצחו במערכה.

משהתקרבו שני הציים זה אל זה, נשתנה פתאום כיוון הרוח והיא נשבה לעבר התורכים. כמובן – ראו הנוצרים בתופעה סימן מבשר טובות. יריה מאנית הדגל התורכית פתחה את המערכה, ובו ברגע נפרש דגל “הליגה הקדושה” של האפיפיור ועליו דמות ישו הצלוב. מהצד הנוצרי הדהדה במהרה ירית התגובה, ועלי פחה הניף את הדגל הלבן משלו, ועליו רשום שמו של אללה באותיות זהב 28,900 פעמים. למעשה התרגשו במערכת לפנטו שלושה קרבות נפרדים.

המערכה החלה בשעה 10:30 לפנה"צ; הגליאסות פתחו בה, ותותחיהן הטביעו אניה תורכית. עלי פחה, במרכז, הורה לפצל את השורה החזיתית של כוחותיו ולעבור בינות הגליאסות מבלי לתקוף אותן. לאחר חצותו את הקו החזיתי של הגליאסות האימתניות, חזרו הגליאות לתבניתן הקודמת. תחילה הרגיש בארבאריגו בלחץ התורכי בצפון, ומאחר שלא הכיר אזור ים זה, לא העז להתקרב יתר על המידה אל החוף, והשאיר רווח ניכר בינו לשייטת התוקפת. בגלל זהירותו של המפקד הנוצרי נתאפשר לאויב לנסות ולאגף את כוחות בארבאריגו.

לעומתו, היטיב שירוקו, מפקד האגף הימני של התורכים, לדעת את השרטונות והמים הרדודים שם, כדי למצוא את נתיב המעבר בסמוך לחוף ולעבור בבטחה ליד קו החזית של בארבאריגו. לפיכך, ריכז שירוקו את כל מרצו ומשקלו נגד הקצה השמאלי של יריבו. סכנה חמורה ריחפה על הנוצרים. בשעת חירום זו הוסיפה הגליאסה השמאלית לירות, ואף עקבה באיטיות אחר התורכים העוברים. ברם, נעשתה אותה שעה גם תנועה אחרת וחשובה לאין ערוך יותר: בארבאריגו הזיז את אגפו הימני, שלא התערב עדיין בהתנגשות, וסגר מאחור על התורכים המתקדמים. מכאן ואילך התפתחה התכתשות כללית – אש תותחים, ניגוח, פשיטה וקרב פנים־אל־פנים. במהומה זו נפל בארבאריגו. גורל הקרב בצפון הוכרע כשהתמרדו עבדי החתירה בגליאות התורכיות. הם השתחררו מכבלי השרשראות שריתקום לספסלים, תקפו את צוותי האניות, ואלה פתחו במנוסת בהלה במים הרדודים לעבר החוף, כשכלי הירי של הנוצרים עורכים בהם טבח איום. שירוקו נפל בשבי כשהוא פצוע, ולמחרת היום הרגוהו שוביו על פי בקשתו כדי שייגאל מייסוריו. הקרב באגף הצפוני נסתיים בנצחון מכריע של הנוצרים. אף לא אניה תורכית אחת הצליחה לשרוד, ומספר הניצולים היה מועט.

במרכז התקרבו שתי אניות הדגל עם פמליות הליווי שלהם זו אל זו. תחילה ירו בתותחי החרטום, ומשהתנגשו, חדר איל הניגוח התורכי דרך החרטום עמוק לתוך גוף האניה הנוצרית עד הספסל הרביעי של החותרים, הרס-רמס-הרג הכל. אש רובים נפתחה, חיצים התעופפו משני הצדדים, כדומים הושלכו, ושני כלי השיט נקשרו יחדיו. חיילים תורכים פשטו על סיפון ה“ריאלה” (Reale) של דון חואן ד’אוסטריה. מכל עבר נחפזו אניות לעזרה. כאשר הגיעו חיילי ונירו מהאגף הצפוני ועברו ל“ריאלה” להדוף את הפושטים, הותקפה האניה שלו עצמו, אשר התרוקנה כמעט לגמרי מאנשיה. בטרם נחתם הגורל של אנית ונירו, בא כלי שיט נוצרי אחר, ניגח והטביע את התוקף. בינתיים הגיעה אניה תורכית אחרת אל ה“ריאלה”, והעבירה פושטים חדשים לירכתיה; למראה איום זה נחפז סנטה קרוז, מפקד כוחות המילואים, והטביע באש תותח מקרוב את האניה התורכית התוקפת.

לבסוף הכריע את הקרב קולונה, מפקד שייטת האפיפיור. הוא הוביל את אניתו ישר נגד עלי פחה, וניגח את האניה התורכית תוך יריות רובים בלתי־פוסקות. ההצלחה עודדה גם את יתר הכוחות הנוצריים: הם דחפו הצידה את כל האניות התורכיות מה“ריאלה” ופשטו עליהן. קרב מגע עז התפתח בסיפונים, אבל התוצאה לא היתה עוד מוטלת בספק. משנפל עלי פחה, התנוסס כבר דגל נוצרי בראש התורן של האניה התורכית. זמן קצר עוד הוסיפו התורכים להילחם בגזרה זו, וכשאזלה להם גם התחמושת באניות אחדות, פרצו החיילים למחסנים, והשליכו על החיילים הנוצרים המסתערים עליהם מכל הבא ליד. התורכים לחמו עד אחרון אנשיהם. האניות השורדות פנו במהרה למנוסה מזרחה ודרומה, אך הנוצרים לא התאמצו לרדוף אחריהן.

הקרב השלישי התחולל בדרומה של זירת המערכה, בין אולוץ' עלי ואנדריאה דוריה, אשר לא נהנה מאמונם המלא של קציניו. דוריה הבחין, שעם פרוץ ההתנגשויות בצפון ובמרכז פנה אולוץ' עם השייטת שלו לכיוון דרום. הוא חשב, שהתורכים מתכוונים לאגף את כוחותיו ולבוא אל גבו, על כן פנה אף הוא דרומה. רבי חובלים לא מעטים בשייטת הנוצרית סברו, כי מפקדם מושך אותם אל מחוץ לזירת המערכה, וראו בתנועתו כוונת בגידה. דוריה הבחין במהרה, שחמש־עשרה אניות מכוחותיו אינן שטות בעקבותיו, אלא פונות עורף ושבות לזירה כדי להשתתף במערכה. גם אולוץ' עלי ראה את שמתרחש מולו, פנה מיד צפונה והצליח לתקוף אניות אלה בדרכן. אחת מהן הוטבעה, והיתר נלכדו בעקבות פשיטות של חיילים תורכים, או הועלו באש בידי רבי החובלים שלהן.

לבסוף גם דוריה שם לב למתרחש. הוא שב על עקבותיו, והתנפל מאחור על השייטת התורכית בחמת זעם. בהתקפה פתאומית זו נלכדו כמה אניות תורכיות, ונלקחו בחזרה כל כלי השיט הנוצריים השבויים. אולוץ' עלי לא התעכב עוד כדי להחזיר מלחמה שערה, אלא חש מהר אל זירת הקרב המרכזי. סיוע זה איחר את המועד; עלי פחה כבר נפל, הכוחות התורכיים התפוררו ומה גם, פלגת המילואים בפיקודו של סנטה קרוז התקרבה להתנגש עימו. ברירות רבות לא נותרו, אולוץ' עלי פנה למנוסה בכיוון צפון בעקבות השייטת שלו, הממהרת לנטוש את הזירה. בזירות הקרבות של האגף הצפוני והמרכזי חיסלו את הבורחים תותחי הנוצרים. אולוץ' עלי נמלט על נפשו במלוא כוח חותריו ומפרשיו אל מעבר לאופק. תמה ונשלמה מערכת לפנטו כ־6 שעות אחר יריות הפתיחה.

לכל הדעות, ניצחו הנוצרים במערכת לפנטו. מבין 268 אניות תורכיות נלכדו 137, ולמעלה מ־50 הוטבעו ונשרפו. מקרב החיילים ואנשי הים נפגעו ונהרגו יותר מ־30,000, לעומת 7,500 נפגעים נוצרים. “התורכים לא ינצחו עוד בים” – הכריז לוחם צעיר קטוע־יד, אשר לימים החליף את חרבו בעט הסופרים והתפרסם ברבים, הרי הוא מיגואל דה־סרוונטס (Miguel de Cervantes).

התבוסה למרגלות חומות וינה ב־1529 ובמימי לפנטו סימנו את קץ התפשטותה ומרצה של הממלכה העותמאנית, אבל גם וניציה הגיעה כבר למלוא ניצול כוחה ומשאביה במאבק של מאות השנים המרובות. התגליות הגיאוגרפיות, ובעקבותיהן פילוס נתיבי האוקיאנוס החדשים אל ארצות המזרח, נטלו את בכורתה של וניציה ושמו קץ לעליונותה.

עם מעבר מרכז הכובד מהים התיכון לאוקיאנוס האטלנטי, תפסה אנית המפרשים את מקומה של הגליאה, שהיתה דגם ימי־ביניימי של אנית המשוטים של יוון ורומא. בלפנטו נערך קרב הגליאות האחרון בקנה מידה נרחב, ובכך ירד המסך על מסלול חיים ארוך ומפואר של כאלפיים שנות שליטה בנתיבי הים התיכון. אניה זו לא צלחה לגבור על גלי האוקיאנוס וסערותיו. במקום שרירי הזרוע ומשוטים באו המפרשים והתותחים, אשר דרשו שינוי במבנה כלי השיט ואופן הלחימה; הרי זירת ההתמודדות העיקרית על השליטה בנתיבי הים התיכון עברה אל מרחבי האוקיאנוסים האין־סופיים.

העידן האוקיאני

 

פרק י"ד: הצפון מתעורר    🔗

רומא לא פגשה מעולם בעמי סקנדינוויה יורדי הים, הידועים בשמות שונים, כגון ויקינגים ונורמנים, כשאליבא דאמת היו הם דנים, נורווגים ושוודים בעיקר. הוויקינגים, כפי שעמים אלה מכונים בדרך כלל, עסקו תחילה בדיג ובחקלאות, ותוך כדי עיסוקם בימים הסוערים רכשו לעצמם מיומנות בשיט.

אניות הוויקינגים היו חד־טוריות, והן מוכרות לנו יותר מאחיותיהן בים התיכון. מכיוון שהוויקינגים היו רגילים למות בים, הביאו את הנפטר לקבורה באניתו האהובה ועליה ערמו תל אבנים גבוה, כמוהו כפירמידה מצרית. הראשון מבין תלי זכרון אלה נחשף בסוף המאה הקודמת בנורווגיה ליד העיר גוקסטאד (Gokstad). האניה שהועלתה מן התל תוקנה ושופצה וכיום מוצגת במוזיאון באוסלו (Oslo). אניה זו מסוגלת היתה להפליג בלב ים, והיא נשאה תורן ומפרש רוחבי גדול בנוסף למשוטים. אורכה של האניה 25 מ‘, רוחבה באמצעיתה 5 מ’ ולה 16 משוטים בכל דופן. בצדה ימני של הירכתיים הותקן משוט הגה ענקי, כ־3 מ' אורכו, שקשור היה בנצרים לזיז בולט בדופן, והונע באמצעות ידית אופקית. הליווח של אנית גוקסטאד, כמו של כל אניות הצפון, היה מרועף ומסומר אל הצלעות במסמרי ברזל. שיטת בנייה זו נשתמרה זמן רב, גם לאחר תקופת הוויקינגים.

להלכה, לא היו אלה אניות מלחמה, הן לא נועדו ואף לא תוכננו לפעילות קרבית בים. המגינים, שנקשרו ללזבזת, שימשו יותר להגנת החותר מנתזי מי הים מאשר מפני חיצי האויב. אולם, למעשה אלה כן היו אניות מלחמה, הרי הן הובילו את הוויקינגים למסעות פשיטה ושוד, אם כי הלחימה עצמה נערכה לרוב ביבשה. היום סבורים, כי הסיבות למסעות הוויקינגים היו ריבוי האוכלוסין בארצות הצפון, שדיג וחקלאות לא יכלו עוד לפרנסם. עמי הצפון חיו תחת שלטונם של שליטים קטנים תוך פיצול פוליטי. השליטים בנו אניות, שבחרטומן נזדקרה דמות דרקון, והחזיקו אותן בפיורדים ובלשונות הים, שנקראו בפיהם vik; ומן הסתם זהו מקורו של הכינוי “ויקינגי”, משמע – עמי המפרצים. לפי גירסא אחרת ­– פירט, לוחם.

הוויקינגים בצרפת ובאנגליה    🔗

הקשר הראשון שלהם עם אירופה הנוצרית נוצר באמצעות קרל הגדול, שהפיץ בקרבם את הנצרות באזור הים הבלטי ולאו דווקא במקל נועם. מכת התגובה הראשונה שלהם ניחתה ב־787 בשפך התמז (Thames) על אוכלוסיה אנגלו־סכסית, שבאה לבריטניה מאזור הים הצפוני כמאתיים שנה קודם לכן. הוויקינגים הפושטים לא ריחמו על איש, רצחו וחמסו ושבו לאניותיהם. בשורת האכזריות נפוצה במהרה ברחבי אנגליה. נסיון הפשיטה הראשון בצרפת נערך ב־808 בנארבון (Narbonne) בחוף הים התיכון, ודבר זה מראה את יכולת הוויקינגים להרחיק שוט. אולם משנודע להם כי קרל הגדול נמצא בעיר, נמלכו בדעתם והסתלקו מבלי לתת פורקן ליצר ההרס שלהם. מכל מקום, פחד הוויקינגים מפני הקיסר לא נמשך כל ימי חייו של זה, והוא הספיק עוד להרגיש את אימתם ונחת זרועם. הוויקינגים חדרו עמוק לארצו דרך הנהרות, ואף יישובים המרוחקים מחוף הים למדו לדעת את האכזריות הרצחנית של לוחמים עזי נפש אלה.

אחר מות קרל הגדול (814) גברו הפשיטות. הוויקינגים עמדו כבר למרגלות חומות פריס, והמלך שארל “הקרח” הצליח להגיע לידי הסכם עם מפקדיהם, רולו (Rollo) והאסטינג (Hasting), וקנה את השלום במחיר קרקע להתיישבות. אולם הוויקינגים לא תמיד היו מוכנים להתיישב או להשאר ביישובי קבע. ב־885 הם שדדו את העיר רואן (Rouen), ואילו קבוצה אחרת חדרה לנהר סיין (Seine) ועלתה על פריס. להאסטינג לא נעם להוסיף ולשבת בשקט, לכן הצטרף מיד למצור. 700 “אניות דרקון” צרו על העיר, אשר כיסו לאורך 6 מילין את פני הנהר. לבסוף קנה המלך הפרנקי בשוחד את המפקדים הוויקינגיים, והתיר להם לחרוף במזרח צרפת.

לא היה בכניעת הפרנקים כדי לקנות את שלוות הארץ מפני האיומים של יורדי הים הצפוניים. כשעלה לשלטון בצרפת המלך שארל “התם”, הוסיף הלחץ הוויקינגי להעיק. המלך, שלא אבה להילחם, הציע לרולו שטחים להתיישבות. לאחר דין ודברים הגיעו הצדדים להסכם ב־911, אשר לפיו נמסר להם חלק מאזור ברטאן (Bretagne), הנקרא מאז – נורמנדיה (Normandie), ואותם אנשי הצפון שתפסו את האזור מכונים – נורמנים. מכאן ואילך פסקו פשיטות הוויקינגים לצרפת.

גם עמים אחרים סבלו מפשיטותיהם: ארצות השפלה, האיים הבריטיים, גרמניה, איטליה, ואפילו ספרד לא יכלה להימלט מאימי הצפוניים. אנגליה הוסיפה לסבול מהם, הרי היא שוכנת מול סקנדינוויה מפורצת החופים. האיים צפונית לבריטניה נכבשו בידיהם, ושימשו כבסיס יציאה לפשיטות ופלישות. אנגליה היתה עדיין מפוצלת למלכויות קטנות. ב־834 באו הדנים, עברו על פני מזרח אנגליה, שדדו את לונדון, ולאחר שהתיישבו באירלנד, החזיקו בה כ־300 שנה. בווילז (Wales) נתקבלו הדנים בסבר פנים יפות, כי אוכלוסיתה ברחה הנה מפני הפלישה האנגלו־סכסית כמה מאות שנים קודם לכן. פשיטות הדנים (ויקינגים) באנגליה לא היו עוד מבצעי פגע־וברח, אלא בעלות כוונה של כיבוש, וב־871 הם אכן השתלטו על חלק ניכר ממזרח אנגליה ודרומה.

במאבק המתמיד עם הדנים הצטיין במיוחד אלפרד, מלך וסקס (Wessex), מי שהיה הראשון שגבר על צי דני בחוף הדרומי של ארצו. עם זאת, שלטו הדנים והחזיקו בראש־גשר מערבית לווסקס, אבל הם לא יכלו לעמוד בקשיי האספקה השוטפת לאנשיהם. סערות הים והתקפות הצי שלהמלך אלפרד אילצו אותם למצוא את הדרך למשא ומתן. ב־878 ויתרו הדנים על תכניותיהם לגבי וסקס, ובתמורה השיגו הסכמה להתיישבות במרכז ובמזרח אנגליה.

כעבור 15 שנה, ב־893, ניסה שוב הפירט הזקן האסטינג לפלוש לאנגליה, וחדר לממלכתו של אלפרד מדרום לשפך התמז. הכוחות האנגליים ביבשה הוכיחו כושר תנועה להפליא, הם הופיעו בכל מקום מותקף והדפו את הדנים הנוחתים בחוף. האסטינג חזר אפוא אל אזור התמז, ונכנס עם ציו לשפך הנהר הקטן לי (Lea). וכאן נקט המלך אלפרד בתחבולות מלחמה. האנגלים כרו תעלה בין הנהרות, והעבירו את מימי הלי לתמז. לפיכך נותרו אניות הוויקינגים תקועות ברפש הקרקעית, חלקן הועלה באש וחלקן נלכד.

המלך אלפרד הקים לו צי קטן, במידה מסוימת עלפי הדגם הדני, אבל אניותיו נבנו ארוכות ורחבות יותר. סיפונן היה מוגבה, כדי לאפשר הטלת חניתות וירי חיצים ביעילות, וחרטומיהן מחוזקים לניגוח הדפנות של האניות הוויקינגיות. לאחר התבוסה בנהר לי לא ניסה עוד האסטינג להפריע לממלכה האנגלו־סכסית, והדנים היושבים בקרבתה העדיפו את הקרקע הבטוחה מתחת רגליהם עלפני האניות המתנועעות בים הגלי.

אולאף טריגוואסון    🔗

אחר מות המלך אלפרד שרר זמן מה שקט יחסי, עקב מריבות הסקנדינווים בינם לבין עצמם על העליונות באזור הים הבלטי. אולאף טריגוואסון (Olaf Tryggvason) מלך נורווגיה, וסוויין (Swein) מלך דניה הסתכסכו בעניני שטחים וגבולות. הנורווגי היה נוצרי, ואילו עמיתו הדני נשאר עובד אלילים; כמו כן, היו הם מעורבים בפרשיות של יריבות אבירית סביב שאלת נישואין עם מלכת שוודיה האלמנה, ועוד כהנה וכהנה. על רקע זה פרץ סכסוך, אשר עילתו במישרין היתה הופעת הצי של אולאף במימי דניה. המלך הדני סוויין כרת הסכם עם מלך שוודיה, אריק (Eric), הטוען לכתר הנורווגי, ועם עוד פירטים חופשיים. היטיב לפעול הפירט סיגוואלד (Sigvald), אשר הצליח בתמרון מחוכם לפצל את כוחות אולאף. לזה האחרון היו 20 אניות בלבד, בעוד לפירטים – 80. השייטת הקטנה עלתה על מארב ליד סוואלדר (Swalder), בסמוך לחופו הדרומי של הים הבלטי.

הקרב המפורסם ביותר של הוויקינגים בינם לבין עצמם התחולל ב־9 בספטמבר 1000. מאגדות ושירי עם נורווגיים (Saga) ניתן לשחזר את מהלך ההתנגשות עקובת דם זו. האניות המעורבות בקרב היו “אניות דרקון”, ובהן בלטו אנית הדגל של אולאף – “הנחש הגדול”, וזו של אריק – “הנוקם”. בטיפוס אניה זו חודשו אי־אלו חידושים; שלוש רצועות ברזל ענבו את הגוף לאורך דפנותיה לשם הגנה מפני ניגוח. שתי רצועות היו שזורות ובולטות, מעוצבות כעין מגח, ואילו מעל המעקה הזדקרו יתדות ברזל למניעת פשיטת אויב.

עם התקרב הצי המאוחד הניף אולאף את נס הקרב האדום, והשמיע קולות חצוצרה להערך במערך קרבי. בקרבת המקום מצוי אי קטן, אשר בפתח מפרצו נערכו בשורה 16 אניותיו של אולאף קשורות זו לזו כעין חומה, בעוד 4 אניות אחרות שוגרו לתוך המפרץ לאיסוף אבני קלע. בשורת החזית של אולאף בלט חרטומה של “הנחש הארוך”, שמידותיה היו גדולות משל האחרות. הצי המאוחד עלה על המערך של אולאף בשלוש שורות ארוכות, ובהגיע לטווח פגיעה התעופפו חיצים, חניתות, אבני קלע ואף חרבות וקרדומים הוכנסו לפעולה.

ההתקפה הראשונה של “הנחש הגדול” לא השיגה דבר. אנית סוויין טבעה עקב אבני הקלע הכבדות שהומטרו עליה מאנית הדגל, ומשעבר המלך הדני לאניה אחרת, הוטבעה אף היא. שני גלי התקפה בזה אחר זה נשברו על חומת האניות של אולאף. בקצה השמאלי של שורת אולאף ניצבה “סוס הים”, אשר הותקפה מספר פעמים וחרטומה נטה כלפי מטה, כנראה בגלל חדירת מים לקדמת האניה. זו היתה ההזדמנות ל“נוקם” של אריק לנגח. התקיפה הצליחה, “סוס הים” החלה טובעת, וצוותה נאלץ לחתוך את חבלי הקישור בטרם דילג אל האניה הסמוכה. נפרצה חומת ההתנגדות. הפורצים חדרו למפרץ, תפסו את ארבע האניות המצויות שם, ועלו מאחור על המערך של אולאף. וכאשר הוטבעה אניה נוספת בסמוך לאגף הימני, התפרק המערך, ומירב האניות התכנסו סביב ל“נחש הגדול”. חיילי הצי המאוחד עטו מכל הצדדים, לכדו אניה אחר אניה ובעיקר בשולי השורה, חתכו את חבלי הקישור וגררו אותן, כשאנשי האניות הלכודות נמלטים משם אל כלי השיט הלוחמים עדיין. מספר האניות הנורווגיות העומדות ונאבקות פחת והלך, בעוד הלחץ גבר על האניה הגדולה של אולאף במרכז ההתנגשות.

לבסוף נשארה “הנחש הגדול” לבדה מוקפת אויבים ו“הנוקם” לצידה. אנשי אריק אילתרו סולם משני תרנים שבורים ועלו ל“נחש הגדול” הגבוהה. חיילי אולאף לא החזיקו מעמד בפני חומת המסתערים. בקדמת הסיפון הקיפו את אולאף נאמניו וגוננו עליו במגיניהם מפני מטר החיצים, החניתות והקרדומים המתעופפים. אולם משנדלדלה שורת הלוחמים המגינים על מלכם, פרץ אולאף דרך חגורת התוקפים, בא אל מעקה האניה והשליך את עצמו בתנופה הימה. חמוש מכף רגלו עד קדקוד טבע אולאף כאבן במצולות.

במות אולאף חולקה ארצו בין המנצחים. המלך סוויין נעשה מנהיג סקנדינוויה וטבעי הדבר, שנעץ עינו באיים הבריטיים. הוא פשט פעמיים על אנגליה, ובפעם השלישית כבש את לונדון ושם מצא את מותו ב־1013. אחר מותו של סוויין נקרתה לו למלך האנגלי המגורש, אתלרד (Ethelred), הזדמנות לשוב ולצור על העיר. במקום שלימים נבנה בו ה־Tower, עמד מבצר שהיה קשור אל מבצר אחר באמצעות גשר עץ מעל התמז. מגשר זה המטירו הדנים יריות בלתי־פוסקות על האניות המתקרבות, ועל פניו הועברו כוחות ממבצר למבצר לפי הצורך. המלך אתלרד הגה רעיון לשתק את העמדה הקטלנית הזאת ולנתק את הקשר בין שני המבצרים. הוא הורה להתקין גגונים מעל סיפוני האניות להגנה מפני היריות, ולאחר מכן התקרב עם ציו אל הגשר, קשר חבלים לתומכות העץ שלו, ולאות מוסכם שלחו החותרים את ידם במלאכה. נמתחו החבלים, בתנופה ובמאמץ הצליחו לנענע ולבסוס אף להזיז את התומכות. הגשר התמוטט, ובכך נותק הקשר בין שני המבצרים, אשר נכבשו במהרה בהיותם נפרדים זה מזה. המלך האנגלי שב אל כסאו.

הפלישה הגדולה לאנגליה (1066)    🔗

ויליאם, הנסיך של נורמנדיה, עקב בערנות אחר הנעשה מעבר לתעלה באי הגדול. מלכים התחלפו בו בזה אחר זה, וביניהם גם שליט ממוצא דני, עד אשר חזר השלטון לידי אדוארד. זה האחרון הבטיח לויליאם את כסאו בירושה בתמורה להכנסת האורחים הלבבית בימי גלותו שם. ב־1066 מת אדוארד, אולם הוא הוריש בצוואתו את השלטון להארולד (Harold), אחד מאנשי חצרו, אשר נטל בידיו את שרביט המלוכה. למשמע הפרת ההבטחה ניגש ויליאם לבניית צי, והתכוון להעביר אל מעבר לתעלה 12,000 חיילים ו־4,000 סוסים. האניות תוכננו למטרת הובלה, ולא היו שונות בהרבה בצורתן מאניות הויקינגים הרגילות, אלא באי־אלו פרטים בלבד: הן היו רחבות יותר, אבל ללא משוטים וספסלי חתירה, והונעו במפרש רוחבי; שינוי מהותי נחשב משוט ההגה, שהותקן בצד הימני של הירכתיים. הצי כלל קרוב ל־700 כלי שיט.

עיקר ידיעותינו על צי הפלישה של ויליאם נסיך נורמנדיה מקורן במרבד המפורסם רב־הממדים של באיה (Bayeux),⁷⁵ המתאר את קורות הפלישה מכריתת העצים לבניית האניות ועד להתנגשות עקובת הדם. כשעמד צי הפלישה מוכן בחוף נורמנדיה, כינס גם הארולד את כוחותיו, אבל ויליאם טרם נתן את האות לתזוזה. חודש ימים ניצבו הכוחות אלה מול אלה בשני צידי התעלה. לבסוף נלאה הארולד להישאר בעמדת המתנה ממושכת ופיזר חלק מאנשיו. כשהוגנב הדבר לאזני ויליאם, הוא יצא מיד לדרך, אבל חזר במהרה על עקבותיו בשל ים זועף ולאחר אבידות קלות. בינתיים נחתו בחוף יורקשייר (Yorkshire) מלך נורווגיה בשיתוף עם אחי הארולד; על כן חש מיד הארולד למקום לחסל את הפולשים, ומיהר בחזרה לקדם את פני ויליאם, אך איחר את המועד. ויליאם חצה עם ציו את התעלה, והתבסס בחצי אי קטן הנוח להגנה בהאסטינגס (Hastings). מראש גשר זה התכוון הנסיך הנורמנדי לצאת ולהביס את הארולד. ב־13 באוקטובר 1066 השכם בבוקר נכנס הארולד לקרב שנמשך יום תמים, ואשר בסופו נפל חלל וצבאו הוכה. לא היה עוד כל צורך במסע כיבושים ארוך, ובלית כל טוען אחר לשלטון הוכתר ויליאם “הכובש” בחג המולד של אותה שנה כמלך אנגליה. היתה זו דוגמה לפלישה דרך הים כמו 878 שנים מאוחר יותר, אבל מכיוון הפוך – מאנגליה לנורמנדיה, כדי לשחרר את צרפת ואירופה מהכיבוש הנאצי, ובשני המקרים ניצחו הפולשים מן הים. העיר הראשונה ששוחררה בצרפת היתה באיה, ב־8 ביוני 1944.

הפריצה מזרחה ומערבה    🔗

לא רק למערב עשו אניות הוויקינגים את דרכן,אלא גם מזרחה דרך הנהרות הנשפכים לים הבלטי.

ב־862 יצא רוריק (Rurik) משוודיה בראש שבט לוחמים־סוחרים המכונים ואראנגים (Varang), בא אל שפך הניווה (Neva) ודרך אגם לאדוגה (Ladoga) והנהר וולחוב (Volchov) הגיע לנובגורוד (Novgorod) ושם התיישב. רוריק השתלט על האוכלוסין הסלאוויים המקומיים, אשר כינו את הוויקינגים בשם רוס (Rus), ומכאן נתקבל השם של כלל הארץ – רוסיה.⁷⁶

אחר מות רוריק נעו הפולשים דרומה לאורך הנהר דנייפר (Dnieper) והתיישבו בקייב (Kiev). דרך נהר זה הגיעו הוויקינגים לים השחור ואל קושטא גם כן. הם התרשמו מאד מעוצמתה וגודלה של העיר. על כן לא העזו לצור עליה (907), אבל פשטו על האזור, שדדו־בזזו ורצחו כמנהגם. אולם במהרה נסתבר, שהיה זה ביקורם הראשון בלבד. ב־941 שייט צי ויקינגי לים השחור, התקרב לבוספורוס ואנשיו פשטו שוב על האזור.

הוויקינגים העזו ופרצו גם הרחק מערבה. ב־874 התיישבו באיסלנד. כמאה שנה מאוחר יותר גילה אריק “האדום” את גרינלנד והקים שם יישוב, ואילו בשנת 1000 הגיע בנו לייף אריקסון אל וינלנד (Vinland) לאמור, ארץ הענבים, אשר בחוף המזרחי של צפון אמריקה. שלוש שנים מאוחר יותר יצאה קבוצה גדולה של ויקינגים, ובדעתם היה לכונן יישוב קבע בווינלנד, אבל אחר כמה שנים הם נטשו את המקום עקב התקפות האינדיאנים. ביקורי הוויקינגים באמריקה הצפונית לא פסקו. ב־1362 שייטו ליד חופי לברדור (Labrador) וחדרו למפרץ האדסון (Hudson), ומשם המשיכו ברגל את מסעותיהם דרך קנדה ומינסוטה (Minnesota). זכרונות חרותים בסלע נתגלו על מסע זה בעיירה קנסינגטון (Kensington), וכל זאת – 130 שנה לפני המסע של קולומבוס. ברם, ישנם חוקרים, החולקים על גירסא זו.

כינון הצי האנגלי    🔗

ב־878 התאחדו המלכויות האנגלו־סכסיות, ואלפרד (899–871) הקים את הצי האנגלי הראשון. הפלישה הנורמנית היתה האחרונה, שגרמה שינויים בחיי הארץ ובהרכב אוכלוסיתה. ויליאם נשאר נסיך נורמנדיה גם אחרי שהוכתר למלך אנגליה לאמור, מלכתחילה היתה אנגליה נסיכות נורמנית ועל פי התפיסה הפאודלית – ארץ ואסלית של צרפת, ובו בזמן היו אנשי החצר של המלוכה האנגלית גם בעלי אחוזות מעבר לתעלה. חלקים ניכרים מאדמת צרפת נשארו אפוא מסופחים לאנגליה, ודבר זה השפיע על דרכי המדיניות בין שתי הארצות. מכל הצרופים הללו ובעטיים של ריב ומדון בין סוחרים וספנים נוצרו יחסי איבה בין שליטי צרפת ואנגליה, שנמשכו מאות שנים מרובות. האצילים הנורמנים שכבשו את אנגליה לא נשארו זמן רב מעמד נפרד, אלא להיפך: הם התחתנו באוכלוסיה המקומית והתמזגו בה, וכעבור מאה שנים אחר הפלישה ראו הנורמנים את עצמם כאנגלים לכל דבר.

כל זמן שהכובשים הנורמנים באנגליה החזיקו בידיהם את נורמנדיה ועוד חלקים אחרים של צרפת, נחשבה התעלה בעיניהם כעין קו מים רחב ידיים, המפריד בלבד בין שני חלקים של אחוזה מלכותית. אולם משאבדה נורמנדיה בימי המלך ג’ון (John), נעשתה התעלה קו חזית בין אנגליה לצרפת, שבמימיו אמורים היו לפעול שני הצדדים.

רבים דיברו סרה במלך בלתי־אהוד זה, אשר בתקופת שלטונו נחתמה ה“מאגנה כרטא” (Magna Carta) – מגילת הזכויות הגדולה (1215); אבל למעלה מכל ספק ניחן הוא בכושר ארגון טוב. ג’ון שינה הסדר בלתי־יעיל, שהעניק זכויות סחר ופירטיות בתמורה לגיוסם של בעלי האניות בחמשת נמלי התעלה המזרחיים (Cinque ports). על פי המצב, היה צורך בצי מלכותי ממש במקום הסדר ארעי כלשהו. לפיכך נבנו מספנות בפורטסמות (Portsmouth), גויסו אנשים ובמהרה הוקמו גם הדרגים לפיקוד. כ־500 אניות נבנו וכונסו יחדיו, כולן אניות סוחר עגולות, מונעות במפרש רוחבי אחד. באחדות מהן הוצבו בחרטום ובירכתיים מבנים עיליים – המכונים “צור חרטום” (forecastle) ו“צור הירכתיים” (aftercastle) – עבור הקשתים, משליכי החניתות ואבני הקלע וכדומה. חידוש נוסף היה התקנת חבל לכיוון המפרש, שאיפשר להתקדם גם כאשר לא היתה הרוח גבית במלואה.

הצי האנגלי יצא אפוא לעבר פלאנדריה (Flanders – חלק של ארצות השפלה, המחולק כיום בין בלגיה והולנד), ואילו הצרפתי שייט דרך הנהר אל נמל דאמה (Damme). משהתקרב הצי האנגלי אל שפך הנהר ריי (Rey) בסוף חודש מאי 1213, ראו אנשיו את הצי הצרפתי חוסם את השפך בכלי שיט רבים, עד אשר אניות לא מעטות היו מחוץ לשפך ואחרות מועלות לחוף. חיילי סיור אנגלים מסרו תאור מפורט על מצב הענינים, ועל כן ניתנה פקודה להתקפה מיידית. האניות הבלתי־מאוישות כהלכה נלכדו וכן גם אלו שהונחתו על החוף, ורק במעלה הנהר, בנמל דאמה, נערך קרב מגע עם אנשי הצי הצרפתית. לפנות ערב לא נותר עוד צי למלך הצרפתי, פיליפ אוגוסט. היה קרב זה מאורע היסטורי רב משמעות, מפגש ראשון בין ציי שני העמים ובו ניצחו האנגלים. נפתח מאבק של כ־600 שנים בין אנגליה לצרפת. על אף שההתנגשות בדאמה לא היתה עוד קרב ימי במלוא מובן המילה, היה פיליפ אוגוסט נפחד ומיואש עד כדי כך, שנטל לפיד ובמו ידיו העלה באש את אניותיו השורדות באמרו: “אבוי, מעט מאד יודעים הצרפתים על אורח הלחימה בים!”

למרות הנצחון המפואר, לא היה ג’ון אהוד על נתיניו, אשר הציעו על כן את כס המלוכה ללואי, נסיך מצרפת. הנסיך כינס צי פלישה בקאלה (Calais), ובחודש מאי 1216 חצה את התעלה. המלך לא הספיק לעצור את אניות לואי, ולכן נתקלו הן בהתנגדות קלה מאד מצד אנשי “חמשת הנמלים”, וצבא הפלישה נחת בסנדוויץ' (Sandwich), בקרבת השפך הרחב של התמז. לואי החל לצור על כמה מבצרים באזור, אבל הקערה נהפכה במהרה על פיה. תומכי לואי האנגלים נמלכו בדעתם, ופירטים מערי הנמל שיבשו את קווי האספקה הצרפתיים. תוך כדי פעולות האיבה מת המלך ג’ון, ובנו הנרי ה־3 עלה לשלטון. ההתנגדות האנגלית גברה עד אשר הצרפתים הסתגרו בלונדון המבוצרת. הנסיך ציפה נואשות לאספקה ולתגבורת, אבל הפעם שינו האנגלים את תפיסתם הבטחונית. האציל, איש חצר המלכות יוברט ד’בורג (Hubert de Burgh), לא חיכה עוד בחופי אנגליה לנחיתת האויב, אלא יצא בראש 40 אניות לפגוש בים את אניות הסוחר הצרפתיות העמוסות לעייפה.

הצי הצרפתי שייט בתעלה בבטחה על אף עומס המטענים הרב, שכן הביא עימו גם מכונות מצור. הצרפתים לא חשבו כי ייתקלו באויב במהלך הנסיעה, ומשהבחינו הם בצי, התקשו לזהותו במדויק. תחילה סברו, שזוהי שיירת אניות סוחר אנגליות, ולאחר מכן חשבו שהאנגלים עולים על קאלה, על כן לא נתנו דעתם על כך. כשחלפו שני הציים זה ליד זה, ואף האניה האנגלית האחרונה בשיירה עברה כבר על פני הצרפתים, היפנו פתאום האנגלים את חרטומיהם לעבר הצרפתים, ועלו עליהם מכיוון הרוח. בשוט האנגלים עם הרוח המטירו על אויביהם חיצים וקליעים למיניהם, לרבות סיד כתוש לאבק המסנוור וצורב את העור. האנגלים היטיבו לנצל את משב הרוח הנוח להם, ואילו הצרפתים התקשו להשיב להם כגמולם ומה גם, האניות הצרפתיות לא יכלו לתמרן עקב מטענן הרב.

ההתנגדות היתה רפה מאד. הצרפתים המסונוורים ונכי הרוח נפלו טרף קל לפושטים עליהם. נצחון אנגלי זה ידוע בשם קרב דובר (Dover) או סנדוויץ' (נמל המוצא של האנגלים). מפקד הצי האנגלי, יוברט, קבע מוסכמה חדשה, כי המקום הנכון להתמודד עם הפולש הפוטנציאלי אינו חוף אנגליה אלא הים. נתחדשה התיאוריה האתונאית הישנה של “חומת העץ”, שהוא קו ההגנה הראשון והעיקרי למדינה כאנגליה; כמו כן, החלו האנגלים לאמץ לעצמם את התפיסה הטקטית, כי רצוי לתקוף בקרב אניות מפרשים מגְלי הרוח לאמור, מכיוון נשיבת הרוח, ולהעזר בה.

מלחמת מאת השנים (1453–1337)    🔗

עקב יחסי התלות הפיאודליים, אשר החריפו והלכו בין שליטי צרפת ואנגליה, היה הרקע בשל להתפרצותה המחודשת מכל סיבה שהיא של המלחמה. המלך האנגלי, אדוארד ה־3, טען לכתר הצרפתי, ואילו צרפת הגישה סיוע לסקוטים, ששמרו בקנאות על עצמאות ארצם בבריטניה הצפונית. אולם המלחמה התחילה למעשה בגלל מקרה שארע בפלנדריה ב־1336. על פי הוראת המלך הצרפתי נעצרו והושמו בכלא בפלנדריה כל האנגלים שנסעו או גרו בארץ זו. פגיעה זו גררה אחריה תגובה אנגלית; אנגליה הטילה איסור על יצוא הצמר אליה, וסגרה את השוק שלה בפני האורגים הפלמים. חוגי הכלכלה בפלנדריה העדיפו את השגשוג מתוך ברית עם אנגליה על ההתמוטטות הכלכלית הוודאית בגין הכניעה למלך הצרפתי. עמדה זו הובילה לניתוק הקשרים עם צרפת.

אליבא דאמת, נמשכה מלחמת מאת השנים 116 שנים תוך הפוגות קצרות. בנוסף לצבאות של שני המלכים, אדוארד ה־3 ופיליפ ה־6, היו להם גם כוחות ים ניכרים. ההתמודדות הארוכה נשאה בתחילתה אופי ימי. כבר בשנה הראשונה פשטה שייטת צרפתית על שפך התמז והסבה נזק ניכר. האנגלים הגיבו בצעד דומה בעברה השני של התעלה, וכך נמשך הדבר בשלוש השנים הראשונות של המלחמה. בקיץ 1340 הפליג אדוארד עם כל הצי כמעט ליבשת בכוונה לפלוש, והוביל צבא אבירים וחיילים רגלים לעבר שפך הסחלדה (Schelde). האנגלים לא ידעו את גודל הצי הצרפתי שהתכנס בנמל סלואיס (Sluys) שבשפך. זה כלל 140 אניות מפרש וגם שייטת של 40 גליאות גינואזיות ועוד כלי שיט קטנים, סך הכל 40,000 איש. בחבר הפיקוד הצרפתי רק מפקד הגינואזים, בארבאוורה, (Barbavera) היה איש ים, בעוד היתר – בלתי־מקצועיים ואינם מיומנים. מכאן יוצא, שבדיונים האופרטיביים של המפקדה נשאר בדרך כלל הגינואזי במיעוט.

משהבחין המלך אדוארד בצי הצרפתי העוגן בשפך, החליט להתנגש עימו ללא כל דיחוי, על אף שכוונותיו המקוריות היו שונות. אנשי הסיור, שנשלחו לגלות את שעור כוחות האויב, חיזקו בשובם את המלך בדעתו, שהנה זוהי השעה לחיסול כלל הצי הצרפתי. מתנועת האנגלים התרשמו הקצינים הצרפתים, כי הצי האנגלי מבקש להימנע מהסתבכות בקרב, אולם הגינואזי סבר אחרת, ובייחוד משראה, כי האנגלים תופסים עמדה בגלי הרוח והשמש מאחורי גבם. בארבאוורה אמר וחזר וטען, שהאנגלים עולים עליהם, ודרש בתוקף לצאת לים הפתוח. הוא הוסיף, שאם ישארו במקום, הרי השמש, הרוח והגלים יהיו לתועלת האנגלים בלבד, ותישלל מהצי הצרפתי כל יכולת שלתמרון במים הצרים. אחד המפקדים הצרפתים, שהתנגד בתוקף לעזיבת המקום, אף איים על הנוטשים את הנמל המוגן בעונש תלייה. ברם, הגינואזי עמד על דעתו והבהיר, שאין הוא רוצה להיתפס במלכודת, ויצא את ישיבת המטה. הוא הפליג עם הגליאות שלו לים הפתוח בעוד מועד.

מכאן ואילך התרחש הכל כדברי בארבאוורה. הצרפתים נערכו בארבע שורות, כשאניותיהם מעוגנות וקשורות בשרשראות, ועל המבנים העיליים (צורי החרטום והירכתיים) העלו צוותי יורים למיניהם. כבר ברגעים הראשונים של ההתנגדות לכדו האנגלים אניה שבויה משלהם. מכאן ואילך כבשו ולכדו הם אניה אחר אניה של השורה הראשונה. בינתיים הגיעה באורח בתי־צפוי שייטת אנגלית נוספת, שהיתה בסיור באזור אחר, והתנפלה מיד על השורה הצרפתית השניה.

ירד המוראל של הצרפתים ומה גם, נתקבצו בחוף כוחות רגליים מהעיר ברוגה (Brugge), וסגרו בפניהם כל דרך למנוסה. תשע שעות נמשך הטבח האיום על סיפוני האניות, שעמדו על מקומן ללא תנועה ושימשו משטח לחימה בלבד. כ־30,000 חיילים צרפתים נפלו חלל בקרב; המלך אדוארד לכד את הצי הצרפתי כולו, ורק שייטת הגליאות הגינואזיות הצליחה להימלט, בעוד לאנגלים אבדו שתי אניות וכ־4000 חיילים. השליטה במימי התעלה היתה בידי האנגלים. כתוצאה מכך פשט אדוארד כעבור זמן על חופי צפון צרפת וארצות השפלה, וב־1374 הטיל מצור על קאלה. האנגלים סגרו על העיר מן הים ומן היבשה והכניעוה.

כאשר הצטרפה קאסטיליה, אחת ממלכויות ספרד, למלחמה לצידה של צרפת (1348), נודע לסוחרים הספרדים השוהים בפלנדריה, כי האנגלים מתכוונים לשבש את דרכם הביתה. הספרדים שבנמל סלואיס התכוננו היטב לקראת ההתנגשות בים, וארגנו שיירה מוגנת. היציאה של הספרדים היתה כה מהירה, שאילו רצו בכך, היו יכולים לעבור אף ללא היתקלות באויביהם; אולם הם לא עשו כן.

סופר בן התקופה תאר את הקרב, וארועים אחדים מסיפורו ראויים לזכרון. המלך אדוארד היה גיבור העלילה, שהתנהג בשעת ההתנגשות בתעוזה ובהתלהבות מלאת רוח קרב. “נהג את האניה ישר נגד זו שלפנינו!” – ציווה לקברניט – “אני רוצה להילחם בה”. שתי האניות התנגשו בחוזקה. התורן של הספרדית נשבר ונפל למים, הרג וסחב עימו לא מעט אנשים. האניה האנגלית ניזוקה גם כן, ומים חדרו לתוכה. המלך נתן פקודה חדשה: “תיפסו את האניה בכדום, אני רוצה אותה!” “חדל מכך”, השיבו לו אביריו, “תהיה לך אניה אחרת, טובה מזאת”. ואכן התקרבה אותה שעה אניה אחרת, גדולה מקודמתה. האבירים השליכו אונקלים ושרשראות, תפסו וקשרו אותה אל אניתם. פרץ קרב מגע עז; הקשתים האנגלים המטירו חיצים, אבל הספרדים התגוננו במסירות רבה. נדמה היה, כי היתרון לצד הספרדים, אניתם היתה גדולה וגבוהה משלהם, ועל כן יכלו הם לירות ולהשליך חניתות ביעילות ולהסב נזק ניכר. מכיוון שחששו האנגלים שתטבע אניתם הפגועה עקב חדירת מים, עשו הם נסיונות נואשים להשתלט על כלי השיט של האויב הקשור אליהם. לבסוף עלה הדבר בידם, הם השליכו לים את כל הספרדים, ורק אז פנו ואמרו למלכם, שעליו לעבור אל האניה השבויה, כי זו עומדת לטבוע. קרב זה, שבו הובסו הספרדים, ניטש סמוך לווינצ’לסי (Winchelsea), מזרחית להאסטינגס (1350), והוא ידוע בשם Les Espagnols Sur Mer (הספרדים בים).⁷⁷

ההתנגשות הימית השלישית במהלך מלחמת מאת השנים נערכה ב־1372 וידועה כקרב לה־רושל (La Rochelle). האנגלים הובילו כוחות יבשתיים לתגבור צבאם הנלחם בדרום צרפת, אבל הקאסטיליאנים היכו אותם שוק על ירך בדרך. נשמטה מידי האנגלים השליטה בתעלה ומה גם, אבדה להם גם אותה רצועת חוף בצרפת, שהחזיקו בה עד כה. מן האמור לעיל מסתבר, שתפקידו העיקרי של הצי באותם הימים היה הובלת צבא ואספקה. ואכן נשאר תפקיד זה בעינו גם בתקופה המודרנית. עם זאת, כל אותם הסממנים, אשר בדרך כלל איפיינו את פעילות הצי המודרני לאמור, הגנת הסחר והגנת חופי בריטניה באמצעות השליטה בנתיבים, לא נתגלו עוד בימים הללו. לא זו בלבד שמלכי אנגליה של ימי הביניים לא השתדלו להחזיק ולקיים את השליטה, אלא אף לא חתרו להשגתה. התענינותם טרם התמקדה בים. הם לא נעצו את עיניהם באוקיאנוס, מערבית לאירלנד, ואופק ראייתם דרומה ומזרחה נתחם על ידי היבשת האירופית, אפילו אם ראו לנכון להשגיח מדי פעם על רצועת המים של התעלה. בהעדר מודעות לעוצמה הימית על מרכיביה, הסתפק אפוא אדוארד ה־3 בהרחקת הצי העוין מאניותיו המובילות צבא לאמור, בשליטה ארעית בתעלה; הכוחות הימיים עצמם לא התאימו מלכתחילה לשליטה בנתיבים. לתפקיד מעין זה יצלח צי קבע בלבד המוקדש למטרה זו. הציים היו עדיין אוסף של כלי שיט לעת מצוא, אניות להובלה ולדיג. בסיכומו של דבר, היו כל האניות האנגליות והאחרות בימי הביניים אניות סוחר על פי קווי המבנה שלהן.

לא כך היה הדבר בים התיכון. כאן שטו זה למעלה מאלפיים שנה ליד אניות הסוחר גם אניות מסוג שונה, אשר יוחדו מטבע בנייתן למלחמה; והרי אלה היו אניות המשוטים בתקופה העתיקה והגליאות בימי הביניים. עקב המבנה הקל וכוח ההנעה האנושית הן מסוגלות היו לפנות בכל עת לכל כיוון, וכושר התמרון היקנה להן יכולת טקטית מעולה. שתי המגרעות העיקריות של אניות המשוטים היו הבּוֹלֶט (freeboard)⁷⁸ הנמוך והמבנה הקל, אשר היקשו עליהן לשייט בים סוער, ונפח האכסון המועט ביחס למספר הרב של החותרים, שלא איפשר שהייה ממושכת הרחק מהחוף. המעצמות הימיות בים התיכון קיימו בימי הביניים ציי קבע של גליאות אף בימי שלום. לעומת הגליאות, היו האניות “העגולות” איטיות, בעלות שוקע עמוק ובולט גבוה, ועם סַפְנָה (hold)⁷⁹ וסיפון רחבים למטען. כלי שיט זה היה בעל כושר שיט ויכולת שהייה ממושכת בים, אבל תלוי בתנועתו ברוח גבית.

עמי הצפון, ובייחוד האנגלים, לא פיתחו את שני טיפוסי האניות, וגליאות בנו לעיתים נדירות. הגליאה התקשתה לשייט באוקיאנוס האטלנטי; זהו כלי שיט המתאים למלחמה בלבד, בעוד האניה “העגולה” – טובה לכל. אי־לכך, כל אימת שהתגייסו האנגלים באניותיהם בשעת חירום על פי הצו המלכותי, הם שייטו במה שהיה להם – לאמור, באניות עגולות. לאניה העגולה לא היה איל ניגוח ואף לא כושר התמרון להשתמש בו, אילו הותקן לה אמצעי לחימה זה. לפיכך, קשה היה לפגוע באנשי האניה העוינת ולא כל שכן להשמידה. הלוחמים באניה עגולה יכלו להסתער, לקלוע, ואם נתמזל המזל, ללכוד בכדום את כלי השיט של האויב, כי אניתם יכלה לנוע ברוח גבית בלבד, ולכל היותר לסטות קמעא ימינה או שמאלה כדי נקודה או שתי נקודות של המצפן (23–11.5 מעלות). אלה היו המגבלות העיקריות בקרבות הים בימי הביניים.

השליטים התחלפו, אבל המאבק בין שתי הארצות נמשך הלאה. תוך כדי מאבק זה חלו שינויים ושכלולים, ובעיקר במערך המעטה (תפרושת וּתרוּנה – כלל התרנים והחיבל). בהתפתחות זו נועד לאניות הים התיכון תפקיד רב השפעה. כנראה, שהרעיון להתקין באניה שניים ושלושה תרנים מקורו בים התיכון; כמו כן, המפרשים הלטיניים נפוצו בעולם מאזור זה. גם בקוג התקינו תורן אחורי, בנוסף לראשי היחידי עד כה, עם מפרש לטיני, ואילו המפרש הראשי צויד בפס צמצום להקטנת שטח היריעה בשעת הצורך. לאחר מכן הותקן תורן קדמי עם מפרש רוחבי, ועם הגידול בממדי כלי השיט הגביהו את התרנים, ונתאפשר להוסיף מפרשים. ריבוי המפרשים משמעו – הגדלת שטח היריעה הקולטת רוח, ודבר זה מגביר את כוח ההנעה ומייעל את ניהוג האניה. הדגם האיטלקי של הקוג נקרא קאראק (carrack), וזו נתקבלה באנגליה. לקאראקים הגדולים הוסיפו תורן רביעי, שנודע בשם בונאוונטורה (bonaventura). מבני העילית בחרטום ובירכתיים היוו חלק בלתי־נפרד של גוף האניה, ומכאן נוצרה הצורה האופיינית כל כך לאניות עד המאה ה־17, המתבטאת באמצעית נמוכה לעומת החרטום והירכתיים המוגבהים.

השינוי המהותי בניהוג האניה הוא הגה הירכתיים. שינוי זה בא עקב הגידול ההדרגתי בממדי האניה. משנוספו מבני העילית, חייב היה ההגאי לעמוד באחרַת הגוף במקום מוגבה, כשבידו מוט ארוך ומאונך המחובר למטה ההגה, ובהטיית המוט כיוון את הגה הירכתיים.

בציו של המלך האנגלי הנרי ה־5 הפליגו לעבר צרפת לראשונה אניות מהדגם החדש. הקאראקים של הנרי שייטו ב־1415 אל נמל הארפלר (Harfleur) בנורמנדיה, ליד שפך הסיין. האנגלים באו ברוח גבית, עלו ישר על אויביהם ולכדו אחת אחת את האניות הצרפתיות הקשורות זו לזו. כיבוש נמל הארפלר סלל את הדרך גם אל שדה אז’נקור (Azincourt), ונצחון האנגלים בו השפיע על כלל המערכה. הם השתלטו על המחצית הצפונית של צרפת, ולא חסר הרבה, שהנרי יתפוס גם את כס המלוכה. על רקע של ייאוש כללי זה בצרפת פעלה בת האיכרים המפורסמת ז’אן ד’ארק (Jeane d’Arc), שהכתירה את שארל ה־7 למלך ונסכה בטחון בעם הצרפתי. אחר ההכתרה נסתיים תפקידה במפעל הגאולה הלאומית, ומשנפלה בשבי האויב, דנו אותה האנגלים לשריפה כמכשפה. שארל ה־7, שהכל בא לו מידי הנערה, לא נקף אצבע לעזור לה. מות הקדושים של ז’אן ד’ארק העניק לצרפת אחדות לאומית, ומכאן ואילך הפסידה אנגליה את כל יתרונותיה. ב־1453 נחתם הסכם שלום, ובידי אנגליה נשאר הנמל של קאלה בלבד.

תותחים ואניות    🔗

בימי הנרי ה־7 (1509–1485), הראשון למלכים האנגלים מבית טיודור (Tudor), החל תהליך הצמיחה של הצי האנגלי. המלך נתן מעין סובסידיה ועודד בכך בניית אניות גדולות; זאת ועוד, הוא התיר להוביל סחורות רק באניות אנגליות מאוישות בצוות אנגלי לרוב. בראשונה בנו אניות סוחר החמושות באורח ארעי, אך עד מהרה עברו לבניה של סדרת אניות מלחמה. בשנה החמישית למלכותו השיק הנרי ה־7 את ה“ריג’ינט” (Regent), אנית המלחמה הראשונה של הצי האנגלי. היה זה כלי שיט גדול, חמוש בתותחים רבים. דיוקם של כלי ירי אלה היה רחוק מלעשותם לנשק ימי יעיל, על כן טרם באה העת לוותר על פשיטות לסיפון האויב לשם ניהול קרב פנים־אל־פנים.

מאז נודע באירופה אבק השריפה, שהוא פרי המצאה סינית, החל ניצולו כחומר נפץ להדיפת אבני קלע, ולאחר מכן לירי כדורי ברזל. התותחים הראשונים לא היו יצוקים אלא מחושלים לאמור, חרשי התותחים עיצבו את צורת הקנה ממטילי ברזל, אותם ריקעו בפטיש על אומנה גלילית (צילינדר), ולשם חיזוק הקנה הקיפוהו בטבעות. מחסנית נפרדת הכילה את אבק השריפה, ולאחר שהוכנס הקלע לקנה, הודקה המחסנית אל הפתחה. משהועלה התותח לסיפון האניה, הניחו אותו על קורת עץ עבה, ששימשה לו כמצע. לבלימת רתע היריה נאלצו התותחנים לכבול את כלי הירי שלהם בחבלים עבותים, כדי שלא יאונה אסון לאנשי הצוות. אבק השריפה היה עדיין חלש והקלע קטן. תותח כזה לא הזיק הרבה לאניות האויב, שכן היה נשק קוטל אדם בלבד ולא קוטל אניה. בשל קשיים שונים נעלם במהרה התותח המורכב הנטען מאחור, ובמקומו הוכנס לשימוש כלי ירי יצוק הנטען דרך הקנה. משך מאות שנים רעמו תותחים מעין אלה בשדות הקרב ובמרחבי האוקיאנוסים, ורק סמוך לאמצע המאה הקודמת חזרו אל הטעינה מאחור, דרך בית בליעה משוכלל, ללא כל חשש של פגיעה באנשי הצוות. דגמים רבים היו לתותח הנטען דרך הקנה, אשר נפוצו מאז המאה ה־16.

לראשונה נהגו להציב תותחים בחרטום ובירכתיים בלבד, על מנת לנצל את כלי הירי במרדף אחר האויב או במנוסה מפניו. כמובן, רק תותחים קטני מידות היה אפשר להעלות למבני העילית מחשש ערעור יציבות האניה. מכאן נולד הרעיון להציב את התותחים באמצע הדופן ולמטה. הרעיון החדש התקבל עד מהרה והשתכלל במשך הזמן. התותחים הוצבו בשניים־שלושה מפלסים בבטן האניה, שורה מעל שורה, כשהכלים הכבדים במפלס התחתון ואילו הקלים למעלה ממנו. להפעלת קני התותחים נקרעו בדפנות אשנבי ירי הניתנים להגפה. הכנסת התותח לאניה דרשה גם שינוי במבנה. מאחר שקשה לקרוע אשנב בדופן שליווחו מרועף, החלו בוני האניות לחקות את שיטת הבנייה הים־תיכונית לאמור, ליווח משווה בדרך של חיבור לוחות במסמרי ברזל, שכוסו בפקקי עץ. הלוחות, על אף שהועמדו קצה אל קצה, התחברו באופן חזק ביותר, והותקנו על שדרית וצלעות.

העלאת התותח על סיפון האניה ניתקה בהדרגה את המגע הפיסי בין אניה לאניה, הרי מכאן ואילך התנהלה ההתנגשות תוך טווח יריה. בעיקרון אין הבדל בין תותחן היורה למרחק מטחווי קשת לחייל הצי המודרני, הלוחץ על כפתור מנגנון הטיל המונחה אלקטרונית ומזניקו למרחק עשרות או מאות מילין, או אפילו לטייס הממריא לתקיפה מנושאת מטוסים.

הנרי ה־8 עלה לשלטון ב־1509. על אף שנסתיימה מלחמת מאת השנים, לא עברה התביעה של מלכי אנגליה לכס המלוכה של צרפת מן העולם. התואנה לחידוש מעשי האיבה נמצאה במהרה, וב־1512 פשטה שייטת אנגלית על נמל ברסט (Brest). ההתקפה באה בהפתעה על 21 כלי השיט הצרפתיים העוגנים שם. המפקד הצרפתי החליט להיסוג מפני הכוחות העדיפים של האויב ושט לפנים הנמל בחיפויים של תותחי אנית המערכה הגדולה “קורדלייר” (Cordeliere). אנית הדגל האנגלית, ה“סובריין” (Souvereign), נפגעה וטבעה מאש הצרפתים. לאחר מכן הותקפה ה“ריג’נט”, הומטרה עליה אש, התנגשה בה ה“קורדלייר” והיא הוקפה מכל עבר. ופתאום, קולות נפץ אדירים זעזעו את האוויר; בשתי האניות ארעה התפוצצות במחסני אבק השריפה והן ירדו תהומה. הפשיטה לא השיגה דבר, אבל האנגלים הוסיפו עוד להטיל הסגר על נמל ברסט למשך זמן לא ארוך.

לאובדן “ריג’נט” היתה השפעה על תכנון מבנה האניות באנגליה. המלך ואנשי השלטון לא פרסמו מיד את הבשורה הרעה, אלא רק משעמדה כבר יורשתה של האניה האבודה באמצע בנייתה, והרי היא ה“אנרי גראס א־דיא” (Henri Grace a Dieu) או כפי שנודעה בכינוי החיבה שלה – “גרייט הארי” (Great Harry). היא הושקה ב־1514. במהרה נתברר, שהאניה בלתי־יציבה עקב המבנים העיליים הנושאים תותחים כבדים, וכאמור לעיל – פתרו האדריכלים את הבעיה על פי דוגמא צרפתית, והעבירו את כלי הירי הכבדים לסיפונים הנמוכים. חידוש זה הוריד את מרכז הכובד של האניה, ואיפשר את הגדלת משקל התותחים. כך הופיעה בזירת הימים אנית המערכה היורה מטחי דופן.

הצרפתים, שלא רצו לפגר אחר האנגלים, בנו גם הם אנית מערכה גדולה, הלא היא ה“גראן פראנסואה” (Grand François), שנועדה לתת תשובה הולמת ל“גרייט הארי”. אחרי צרפת החרתה והחזיקה גם שוודיה, שבנתה את ה“אלפנט” (Elefant). היריבות על העוצמה הציית מלווה מאז ומתמיד את התחרות בין המעצמות. הגידול ההדרגתי של מספר המפרשים המונפים על התרנים הוא תוצאה ישירה מגידול גוף האניה. כדי להגביר את כוח ההנעה, היה הכרח להרחיב את תשטח היריעה הקולטת רוח, כלומר, להרבות את המפרשים.

כידוע, הסתכסך הנרי ה־8 עם הכנסיה הקתולית עקב גירוש אשתו הספרדיה ללא הסכמת האפיפיור, ומששם את עצמו בראש הכנסיה באנגליה, פרצה מלחמה עם מרבית המדינות. המלך ניגש לתכנית נרחבת של בניית אניות. “גרייט הארי” ו“מרי רוז” (Mary Rose) שופצו, ונוספו עליהן עוד הרבה גליאסות מונעות במשוטים ומפרשים, הנושאות צורי חרטום וירכתיים. המלחמה החלה ב־1544. הנרי פלש לסקוטלנד בים וביבשה, פשט על חבל בולון (Boulogne) וכבשו. אולם כשהשלים קרל ה־5 (קיסר הממלכה הגרמנית־רומאית) עם מלך צרפת, נשארה אנגליה בודדה במערכה. הסקוטים חזרו לאיתנם, ולא היה כל ספק, כי צפויה פלישה צרפתית לאנגליה.

מכיוון שבפורטסמות בנה הנרי את המספנה הראשונה של הצי המלחמתי, והיתה היא הבסיס היחיד בחוף התעלה המצוייד בכל הדרוש לשיגור אספקה לחילות המצב האנגליים בבולון ובקאלה, ודאי שנמל זה חייב להיות מטרת האויב. ואכן, ב־18 ביולי 1545 הבחינו אנשי פורטסמות בצי הצרפתי. האניות האנגליות הוכנו לקרב, ומיד הוכרז על גיוס כללי באמצעות מערכת משואות בראשי הגבעות, שהוכיחה את יעילותה. בראש הצי הצרפתי שטו 25 גליאות, שהובאו מהים התיכון, ומאחוריהן 108 אניות מלחמה מונעות במפרשים. כנגד צי גדול זה היו בידי האנגלים רק 68 אניות, אשר כמה מהן היו כלי שיט קטנים. ולמחרת היום, כאילו בא גם הטבע לקראת הצרפתים, השחר עלה, דממת רוח שררה, יום מתאים להפליא לגליאות הים־תיכוניות. האניות האנגליות רבצו משותקות ללא נוע. הגליאות נכנסו לנמל תוך זהירות מירבית, על מנת לא לחשוף את עצמן לאש מטחי הדופן של האניות האנגליות. הצרפתים השתמשו בתותחי החרטום והירכתיים בלבד, וכן גם האנגלים, שיכלו להשיב אש רק בכליהם הקטנים.

בשעה קשה זו מצאו האנגלים פתרון. הם ציידו בתותח כמה אַרְבּוֹת (barge) משוטים, ויצאו להתקפה על הגליאות. במהרה נתחוור, שהגליאות אינן זריזות דיין, לכן נסוגו לים הפתוח, וכאשר בריזה פתאומית החלה נושבת בנמל, ניתנה פקודה למרדף. וברגע זה אסון בלתי־צפוי פקד את הצי האנגלי. אנשי הצוות ב“מרי רוז” שכחו להגיף את אשנבי הירי, וכשהרוח הטתה את האניה, התמלא סיפון התותחים הכבדים מים, והיא טבעה במקום עם כל אשר בה.⁸⁰ המרדף הופסק ואף הפקודה בוטלה, אולם הצרפתים לא השכילו לנצל את יתרונם בו זכו עם טביעת אנית הדגל האנגלית. הם נחתו עוד בשני מקומות בחופי אנגליה, אבל נסוגו עקב ההתנגדות העזה של כוחות ההגנה, ושבו אל מעבר לתעלה.

עבר כחודש ימים והצרפתים שבו על עקבותיהם. מאחר שהרוח החלשה לא איפשרה להטיל למערכה אניות מפרשים, המפקד הצרפתי שלח את הגליאות שלו, כשנגדן התייצבו גליאסות אנגליות. משום מה נמלכו הצרפתים בדעתם, לא נוצר מגע בין הצדדים, והתוקפים שבו אל חופי היבשת.

הנרי ה־8 הצליח בהגנת אנגליה מפני פלישה צרפתית, ובהסכם השלום אף חייב את פראנסואה ה־1 בתשלום פיצויים. המלחמה נסתיימה. באנגליה הוקם גוף קבוע, שתפקידו לדאוג לבניית אניות, תחזוקתן ולאספקה עבורן, וזו היתה ראשיתה של מועצת הצי (Navy Board). המועצה הניחה את היסודות הארגוניים לאחזקת צי קבע מלחמתי ולשליטת אנגליה בימים. מכאן ואילך נבנו באנגליה אניות מערכה גדולות, בעלות מעטה משוכלל ומצויידות בתותחים כבדים בדפנותיהן, ולא עוד גליאות.

 

פרק ט"ו: בנתיבי האוקיאנוס    🔗

בחוף הצפוני של מיצר גיברלטר בנו המוסלמים ב־711 מבצר אבנים מרובע, ומאז ואילך נדונו עמי חצי האי הפירנאי למאבק בלתי־פוסק עם הפולשים, שנמשך 800 שנה לערך.

ב־1147 צרו הפורטוגלים על ליסבון (Lisboa), כאשר הופיע פתאום צי אנגלי, שחיפש מקלט בשפך הנהר טאחו (Tajo) מפני סערה. הצי היה בדרך לארץ ישראל במסגרת מסע הצלב ה־2. הפורטוגלים שכנעו את הצלבנים לסייע להם בכיבוש ליסבון בטענה, כי אין כל צורך להרחיק שוט עד ארץ הקודש, הרי גם בפורטוגל מצויים מוסלמים שיש להשמידם. התערבות נוספת של צי אנגלי לטובת הפורטוגלים במלחמתם נגד המוסלמים היתה במסע הצלב ה־3, ב־1190. יחסי הקירבה בין אנגליה לפורטוגל המשוחררת התהדקו והלכו גם באמצעות נישואין בין בתי המלכות של שתי הארצות. נחתמה ביניהן “ברית עולם” והיא בתוקף עד ימינו.

ב־1415 נעשה ז’ואן⁸¹ (Joâo) ה־1 מלך פורטוגל. הוא רצה להחליש את שלטון האיסלאם במערב, על כן כינס צי גדול והשתלט על המבצר המוסלמי סאוטה (Ceuta), בחוף האפריקאי, מול גיברלטר. סאוטה היתה המבצר הפורטוגלי הראשון בצפון אפריקה, שהמוסלמים עשו מאמצים גדולים להחזירו לידיהם. הנריקה⁸² המכונה “הספן” (Henrique el Navegador), בנו הרביעי של המלך, הצטיין בכיבוש סאוטה, אבל הקדיש את חייו לארגון מסעות חקר לגילוי חופי אפריקה המערבית. עקב נטיתו ללימודי גיאוגרפיה ושרטוט מפות הוא ייסד את נמל סאגרס⁸³ (Sagres) בדרום מערבה של פורטוגל. בחצרו פעלו אסטרונומים וגיאוגרפים ובתוכם – כנראה – גם יהודה קרשקש מן האי מאיורקה (Majorca).

באותם הימים היה מצבה הכלכלי של פורטוגל בכי רע, והארץ נזקקה נואשות לזהב. נפוצה אז האמונה בקרב הציבור, שבלב אפריקה זורם “נהר הזהב” הנשפך לאוקיאנוס האטלנטי, וגילויו יביא עושר למדינה, ועוד כהנה וכהנה דברים היו לשיחת היום. על בסיס מציאותי יותר עמדה הבעיה של סחר התבלינים מארצות המזרח, שכל כולו היה בידי וניציה וגינואה. התעוררה אפוא השאלה, אם אפשר לגלות נתיב ימי שיהא בידי פורטוגל בלבד. השאיפה לשליטה בלעדית בנתיב הימי המוביל אל ארצות המזרח חזקה וגברה, ובייחוד משהשתלטו העותמאנים על האגן המזרחי של הים התיכון, והסחר עם אסיה עבר לידיהם.

מסעות הפורטוגלים    🔗

כשהנסיך הנריקה החל שולח את הגלאים שלו, לא ידעו הפורטוגלים את חופי אפריקה באוקיאנוס האטלנטי אלא רק עד מרוקו. הישגי קודמיהם בהקפת אפריקה בתקופה העתיקה נשכחו כליל, ועל אנשי הנסיך הפורטוגלי היה לגלות נתיבים אלה מחדש. הם גילו את איי מאדיירה (Madeira) ב־1418 ואת האיים האזוריים (Açores) ב־1432, אולם באיים הקאנאריים (Canarias) הקדימום הספרדים עוד ב־1402. אחר מות המלך ז’ואן המשיכו הפורטוגלים בפריצת הנתיבים דרומה, הם סברו שגילו את מוצא “נהר הזהב” בין שרטונות החוף, והמפות עודן שומרות את השם עד ימינו והרי הוא Rio de Oro. הנריקה לא זכה במלוכה לפני אחיו הבוגרים וצאצאיהם, ועד יום מותו (1460) חי בסאגרס בפעילות בלתי־פוסקת לקידום מדעי הספנות.

מטרה פורטוגלית נוספת בחוף צפון אפריקה היתה טאנג’יר (Tangier), שנכבשה ב־1471 ושימשה בסיס חשוב להמשך הפעילות. המלך ז’ואן ה־2 הלך אף הוא בדרכו של הנסיך הנריקה. הוא הקים בחוף גינאה מבצר חזק, והשתדל להרחיק מהאזור כל כלי שיט זר, בין בהפצת ידיעות על קשיי השיט ובין בדרכי דיפלומטיה. ובאותה שעה נתן בית המלכות את מלוא הסיוע לגילוי הנתיב להודו, כדי שפורטוגל תוכל לספק את דרישות השוק האירופי בתבלינים ובמותרות אחרות. בתחילה סברו, כי מעבר לכף ורדה (Verde), שם פונה החוף מזרחה, אין היבשה מתפשטת עוד דרומה, והמבצר שהוקם בשפך הנהר ניגר (Niger) היא הנקודה הדרומית ביותר של אפריקה. אולם השייטים גילו במהרה, כי חוף אפריקה פונה שוב לכיוון דרום ונמשך הלאה, ולפיכך הגיעו גם אל שפך הקונגו.

המלך ז’ואן היה משוכנע, כי אנשיו ימצאו באוקיאנוס במהרה את הנתיב להודו. הוא שיגר לפני המסע שני שליחים דרך הים התיכון ולאחר שעברו הם את סואץ ביבשה, הגיעו אל ים סוף. האחד, קובילהא (Pedro de Covilhão)⁸⁴, יצא בנתיב הסחר של המוסלמים, ואילו השני – פאיבה (Alfonso de Paiva) – הפליג לאתיופיה, כדי לקשור עם ממלכה נוצרית זו קשרי ידידות. קובילהא הצליח בשליחותו וחזר לקהיר, ובדרך חקר היטב את חופי מזרח אפריקה. כאן הוא פגש שני יהודים, יוסף איש לאמיגו (Lamigo)⁸⁵ הסנדלר ור' אברהם איש ביחה⁸⁶ (Beja), אשר המלך שלחם לקבל ממנו את הדו"ח שלו; כמו כן, בקהיר נודע לקובילהא דבר מותו של פאיבה. המידע שקיבל המלך ז’ואן מקובילהא באמצעות השליח הועיל לו להמשך תכניותיו.

שאיפת הפורטוגלים נתמלאה, כשהפליג דיאס (Bartholomeu Diaz) מליסבון ב־1487; בשיט לאורך החוף האפריקאי עבר את שפך הקונגו, ומשנקלע לסערה אדירה ביקש דיאס לשווא להפנות את חרטום אניתו צפונה. הרוח דחפה אותו דרומה, ולא נותרה לו כל ברירה אלא להיטרד ולהידחף על ידי הגלים. שלושה־עשר יום נמשכה הסערה ולכששככה, פנה דיאס מזרחה כדי להגיע אל חוף אפריקה. יום אחר יום עבר, ולא היה זכר לחוף; האם משמע הדבר, שהוא הגיע אל מעבר הקצה הדרומי של היבשת? לפיכך, שינה דיאס את הקורס ופנה שוב צפונה. נסיעתו הקצרה מזרחה קבעה את העובדה, כי קו החוף שם מתעקם בכיוון מזרח־צפון־מזרח. נתגלה הנתיב לעבר הודו. דיאס הקיף את הכף הדרומי של אפריקה בים סוער. בשובו לליסבון סיפר את קורות מסעו למלך וציין, כי עבר את “כף הסערות”. המלך ז’ואן גער בדיאס בעדינות ואמר: מוטב לקרוא לה “כף התקווה הטובה”, כי מצאנו את הנתיב להודו.

שליט פורטוגל לא שיגר מיד משלחת חדשה להשלמת דרכו של דיאס, שהופסקה בסערה. תחילה התמסר לתכנון ולבניה של טיפוס אניה חדש על פי לקחי המסע. היה זה קאראק משוכלל, גבוה ועגלגל יותר, מותקנים עליו צור חרטום וצור ירכתיים כדי לחמש את האניה בתותחים, מבלי שהדבר יפגע בכושר השיט שלו.

תוך כדי הכנות אלה נודע בפורטוגל מסעו הראשון של קולומבוס (Christopher Columbus). המלך זכר, שב־1484 הציע לו האיש את שרותו, אבל הוא דחה אותו. ז’ואן לא היה כלל בטוח, שאכן הארץ היא עגולה לאמור, שאפשר להגיע למזרח על ידי שיוט מערבה. על כן פנה קולומבוס אל הזוג המלכותי בספרד, פרדיננד ואיזבלה, שנתנו לו אניות, אנשים וכסף. בשובו מן המסע לא הביא קולומבוס תבלינים ושכיות חמדה כלשהן, אבל הוא טען, ששייט למעלה מ־3000 מילין מערבה דרך האוקיאנוס האטלנטי; ואם נכון הדבר, הרי מצאה ספרד נתיב קצר יותר למזרח מאשר סביב אפריקה. אולם ז’ואן לא ויתר על תכניתו. לראש המשלחת החדשה מינה איש אחר מתוך שיקול דעת, שלא יהיה זה אותו אדם, אשר כבר ניסה שם את מזלו. לכל ההכנות שם קץ מותו הפתאומי של ז’ואן.

המלך החדש, מנואל ה־1 (Manuel), ניגש למלאכה במלוא המרץ. לפיקוד המסע מונה ואסקו דה גאמה (Vasco da Gama), אשר צירף את דיאס אל פמלייתו. הם יצאו ביולי 1497 אל איי כף ורדה, והפעם לא שייטו לאורך חופי אפריקה, אלא “תפסו” קורס בחצי עיגול כדי לעקוף את זרמי הים שכיוונם צפוני ולהעזר ברוחות המערב. באותם הימים טרם היו מסוגלים לקבוע את קווי האורך אליהם הגיעו אלא את קווי הרוחב בלבד, וזאת באמצעות אצטרולב פרימיטיבי. אחר 97 ימי שיוט הגיעו אל האי סנט הלנה. בבוא המשלחת אל הכף נתברר, כי האניות מהטיפוס החדש עמדו בכל התלאות של הסערות. אחר כף התקווה הטובה פנתה המשלחת צפונה לאורך החוף.

דה גאמה היטיב לנצל את המידע, אשר קובילהא שלח באמצעות השליח היהודי. יריית התותח הראשונה באוקיאנוס ההודי הדהדה בתחילת שנת 1498, כשהדפו הפורטוגלים נסיונות פשיטה של ילידים על אניותיהם. בחופי מוזמביק נוכחו הסוחרים המוסלמים בהופעת המתחרה האירופי הראשון, על כן נדרשו הפורטוגלים לנהוג במשנה עירנות וזהירות מפני התנכלויות. בחוף קניה הצטרף אליהם ערבי, שניווט דרך האוקיאנוס ההודי היישר לקאליקוט (Calicut). דה גאמה לא הצליח לקשור קשרים מסחריים עם השלטון המקומי בגלל התערבות סוחרים מוסלמים. בתחילת ספטמבר 1499 חזרה המשלחת לנמל הבית אחר מסע של שנתיים ויותר, ובכך נפתחה הדרך בין פורטוגל למזרח ואיתה יחד גם המאבק על הסחר באוקיאנוס ההודי.

בעקבות הגילויים של פורטוגל וספרד היה צפוי, כי שתי המדינות תתנגשנה עקב תביעות טריטוריאליות. לשם מניעת התנגשות, החליט האפיפיור אלכסנדר ה־6 ב־1493 לקבוע באורח שרירותי קו תיחום, העובר כ־300 מילין מערבית לאיי כף ורדה מקוטב לקוטב. לרשות ספרד יימסרו כל הארצות שיתגלו מערבית לקו זה ולפורטוגל – אשר מזרחית לו. אולם עקב אי־יכולת לדייק במיקום קו התיחום, נזקק הנוסח לתיקון מיידי ומה גם, הפורטוגלים פקפקו אם אכן הגיע קולומבוס אל אסיה. זוהי הסיבה, שהם לא עמדו בכל התוקף על הדרישה, כי הספרדים יוותרו על מסעותיהם מעבר לאוקיאנוס, אלא ביקשו לדחוק את קו התיחום מערבה ככל שאפשר. לאחר שתי החלטות האפיפיור באו הצדדים לידי הסכם ב־1494 בטורדסילאס (Tordesillas). על פי ההסכם עובר הקו 370 מילין מערבית לאיי כף ורדה. ברם, לא נקבע מאיזה אי, וכמו כן לא יכלו עדיין לחשב במעלות אורך את מיקום הקו צפונה ודרומה, כי לא ידעו את ממדי כדור הארץ. כמובן, לא כל שליטי אירופה התלהבו מעצם ההסדר, המעניק – כביכול – בלעדיות לשליטה בארצות החדשות.

המלך מנואל היה שבע־רצון ממציאת הנתיב להודו. הוא הרכיב משלחת של 13 אניות, שיצאה לדרך במרץ 1500 ובראשה אלווארס קאבראל (Alvarez Cabral). מאחר שקאבראל נתקל ברוחות חזקות מדי, הוסטו האניות מדרכן מערבה, והשייטת הגיעה אל הקצה המזרחי ביותר של דרום אמריקה. קאבראל נחת בחוף, הכריז על הארץ כנחלה פורטוגלית וקרא לה ברזיל – על שם עץ שתוכו אדום (brasile פירושו “אדום”) הגדל שם. היה זה מקרה בלבד, שברזיל היא החלק היחיד ביבשת אמריקה השוכן מזרחית מקו התיחום.

לקאליקוט הגיע קאבראל בספטמבר של אותה שנה. אנשי המשלחת התקבלו שם על ידי השליט המקומי, ולאחר משא ומתן הוסכם ביניהם על הקמת תחנת מסחר. אולם משעזבו הפורטוגלים את העיר, הסיתו הסוחרים המוסלמים את האוכלוסיה ואנשי התחנה נרצחו. בשורת הרצח הגיעה לאזני קאבראל, שטרם יצא אז ממימי החופים של הודו. הוא שב על עקבותיו, ובדרך פגש גליאות מוסלמיות, שלא ידעו דבר על רגשות הנקם של קאבראל. המוסלמים הותקפו מיד ביריות תותח, אניותיהם נלכדו והם עצמם נפלו לפי חרב. לאחר מכן חזרה השייטת הפורטוגלית הקטנה אל קאליקוט, הפגיזה את העיר והעלתה אותה באש. בשובה הביתה, הביאה המשלחת תבלינים, אבל הותירה מאחוריה בהודו זכרונות לא־נעימים ביותר.

ב־1502 הפליגה מליסבון שייטת של 20 אניות סוחר חמושות בפיקודו של ואסקו דה גאמה. בעודם בים הערבי, השמידו הפורטוגלים אניה מוסלמית עם אנשיה יחד. בקאליקוט הם זכו לקבלת פנים צוננת; על כן לקחו בני ערובה, הטילו בהם מומים ושלחום לחוף זבי־דם. משסירב השליט להיענות לדרישת הפורטוגלים לגרש את הסוחרים המוסלמים מהעיר, פתחה השייטת בהפגזה כבדה. מכיוון שלא יכלה עוד קאליקוט לשמש תחנת מסחר, עברו הפורטוגלים לקוצ’ין (Cochin) הסמוכה. דה גאמה השאיר שם כוח קטן ושב לליסבון, בעוד חיל המצב בקוצ’ין התמסר לפירטות ולהתגרויות עם קאליקוט.

ב־1503 יצא לקוצ’ין צי גדול בפיקודו של אלפונסו דה אלבוקרק (Afonso de Albuquerque). בבואם הקימו הפורטוגלים מבצר, ובתום הבנייה שב אלבוקרק הביתה בהשאירו את הצי בקוצ’ין. קאליקוט לא השלימה עם התפתחות זו, ובהעדר כוחות צי יצאו אנשיה להתקפה ביבשה. הפורטוגלים הורידו את תותחיהם מהאניות, ועשו שמות בהמוני ההודים המסתערים עליהם. לאחר תבוסת בני קאליקוט בשדה הקרב לא היה עוד כל יריב לפורטוגל בהודו ובאוקיאנוס שלחופיה.

בעקבות ההצלחה מונה על הודו משנה למלך והוא דה אלמיידה (Dom Francisco de Almeida). זה ראה כתפקידו החשוב ביותר להרחיק משם כל ערבי ותורכי וכל מי שעשה מסחר עם ההודים. דה אלמיידה הציע אפוא להעדיף את חיזוק מעמדם של הפורטוגלים בים מאשר ביבשה. הוא סבר, שאין כל טעם לכבוש את הודו הרחוקה כדרך שכובשים כל ארץ זרה, ולפיכך יש להחזיר את השלטון המקומי על כנו לאחר הרחקת כל הזרים, ודי בשליטת הצי הפורטוגלי בים; זוהי השליטה הנכונה גם על הודו. עם זאת טען, שרצוי לבנות אי־אלו מבצרים בחוף להגנת תחנות המסחר. בטחון הפורטוגלים בהודו צריך להיות מושתת על יחס הוגן עם שליטי המקום; אלה ישלטו על עמיהם וייהנו מהגנת הצי. המדיניות הפורטוגלית בהודו חייבת להשתנות – הכריז משנה המלך של פורטוגל.

המדיניות החדשה עמדה במהרה בנסיון. צי גליאות וניציאניות חמושות בתותחים ואניות מצריות הפליגו דרך ים סוף לעבר הודו. המשנה למלך קיבל הודעה בעוד מועד על כוחות המשלוח, על כן החליט לחסל קודם את הצי של קאליקוט ולאחר מכן יצא צפונה לקדם את פני הרעה. בראש ציו הועמד בנו. דיו (Diu),⁸⁷ העיר הצפונית־מערבית ביותר של הודו, כבר נכבשה, והצי המאוחד התקדם לעבר צ’אול (Chaul), השוכנת הרחק צפונה מקאליקוט. המזל לא האיר פנים לפורטוגלים; האויב הפתיע אותם בצ’אול כשהם בלתי־מוכנים, ובקרב נפל בנו של המשנה למלך.

כאבו של המלך היה רב, חמתו בערה בו, והוא כינס מיד שייטת והפליג אל דיו. העיר שוכנת בקצה הדרומי של חצי־אי קאתיאוור (Kathiawar). המצרים והווניציאנים תכננו התנגשות מחוכמת ביותר. בחוף חנו כוחות רגלים, האניות הגדולות עגנו בנמל ואילו הכלים הקטנים – בסמוך למים הרדודים. הווניציאנים והמצרים סברו, כי הפורטוגלים ילכדו את אניותיהם באונקלים, ואז ינתקו הם את חבלי העוגן, ומשינתק כלי השיט המותקף מעוגנו, ייסחפו שניהם לחוף ושם יגברו הכוחות הרגליים. אלמיידה הבחין מראש בכוונה. הוא ציווה להעגין כל אניה בעוגן הירכתיים בטרם השלכת האונקלים לתפיסת האויב. מחשבתו של המפקד הפורטוגלי היתה נכונה, שכן אניות האויב בלבד – שלא היו מעוגנות – נסחפו למים הרדודים ונתקעו בקרקעית; וכשעמדו אניות אלה תקועות ללא נוע, ערך אלמיידה את אניותיו מסביב לפתח ופתח במטחים קטלניים. חורבן הצי המאוחד היה מושלם. ברגע זה שכח המשנה למלך את תפיסתו הפוליטית, ונהג בשבויים באכזריות רבה. הוא קשר רבים מהם אל פי קני התותחים, והיריות קרעו לגזרים את גופיהם. לאחר מכן עברו אניותיו לאורך חופי הודו וזרעו הרס וחורבן. על אכזריותו של אלמיידה נודע בליסבון, והמלך החליט להחליפו. זמן מה הוא סירב להענות להוראה המלכותית ולשוב הביתה, אבל משנעתר לבסוף ועזב את הודו, ירד מאניתו בכף התקווה הטובה, ושם נפל חלל בהתנגשות עם הילידים.

עוד בימי אלמיידה למדו הפורטוגלים לדעת, כי אין הודו ארץ מוצא התבלינים, וכי ארץ זו משמשת תחנת מעבר בלבד. על כן שלחו ב־1509 משלחת חקר לגילוי המקורות. המשלחת הפורטוגלית הגיעה אל מצר מאלאקה (Malacca), אנשיה נחתו בחוף, אבל גורשו מיד בידי האוכלוסיה המקומית. אלבוקרק נהג בזהירות רבה יותר, קודם כבש את גואה (Goa), ועשה עיר זאת למרכז האימפריה הפורטוגלית במזרח הרחוק. הלה חקר היטב את מצבו הגיאוגרפי של האוקיאנוס ההודי ובא למסקנה, שהשליטה בו היא פועל יוצא של החזקת שלוש נקודות מפתח: עדן – פתחו של ים סוף, אורמוז (Ormuz) – פתחו של המפרץ הפרסי, ומצר מאלאקה. בהחזקת שלושה בסיסים אלו מובטחת השליטה הפורטוגלית, וכל תחרות מסחרית של מדינה אחרת לא תוכל לה.

ב־1511 יצאה שייטת חדשה למאלאקה. השולטאן המקומי התכוון להקים קואליציה נגד הפולשים בשיתוף עם סיאם וסין, אולם מלך סיאם סירב להשתתף, והוא אף קשר קשרי מסחר עם הפורטוגלים. בנסיבות פוליטיות אלה נפלה מאלאקה לידיהם, והיא נעשתה בסיס אידיאלי למסעות אל איי מולוקה (Molucca), סין ויפן. בארצות אלה הוקמו תחנות מעבר, וסחורות המזרח החלו זורמות למאלאקה ומשם לגואה ולליסבון. סחר התבלינים היה למונופול פורטוגלי, הרי “איי התבלינים” נעשו הודו המזרחית הפורטוגלית. אחד הקצינים של אלבוקרק, אבראו (Antonio de Abreu), בהפליגו ממאלאקה אל מולוקה ב־1511, יצא אל מערבו של האוקיאנוס השקט, ובכך הקדים את באלבואה (Balboa) בשנתיים.

כשניסה אלבוקרק לכבוש את עדן, הוא נתקל בהתנגדות עזה, ונאלץ לנטוש את המצור אחר דו־קרב תותחים קשה. אולם הורמוז נפלה בנקל לידי הפורטוגלים תוך כדי התערבות במריבה מקומית. כאשר בא שליחו של מלך פרס לגבות את מס העובד, מסר לו הפורטוגלי חבילת כדורים וחרב באמרו – במטבע זה משלמים הפורטוגלים את מס העובד שלהם.

אלבוקרק מת ב־1515, כשפורטוגל היתה המדינה המובילה בקולוניזציה, והיא בעלת נחלות באסיה, אפריקה, אמריקה, באיי האוקיאנוס השקט ובהודו. כעבור 60 שנה, ב־1580, לא רק האימפריה הקולוניאלית אבדה לה, אלא גם היא עצמה הפסידה את עצמאותה. המדינה נפלה – בין היתר – עקב תאוות הבצע והאכזריות שלה. הפורטוגלים בנו אניות ענקיות, כדי שיספיקו להוביל הביתה כל אשר ידם השיגה; השוד היה עדיף בעיניהם על המסחר. אניות גדולות אלה חסרו כושר שיט, ועל פי סיפורי התקופה רק אחת מכל שש אניות הצליחה להגיע לחוף מבטחים. כתוצאה בלתי־נמנעת של מדיניות זו נחלשו הקשרים בין המושבות למולדת. ב־1580 הוכתר פיליפ ה־2 מלך ספרד גם כמלך פורטוגל, ובני ארצות השפלה – שמולדתם היתה נחלה ספרדית – דחקו אט אט את הפורטוגלים ממושבותיהם. משהחזירה פורטוגל את עצמאותה כעבור 60 שנה, יצאו כבר ארצות האימפריה מתחום השפעתה, והיא נעשתה ממלכה מדרגה שניה.

ספרד בעולם החדש    🔗

מן הסתם היה זה מקרה, כי ב־1492, עת נפלה גרנדה (Granada) – נחלת המוסלמים האחרונה בספרד – הופיע קולומבוס בחצר המלכות עם הצעתו המהפכנית. על קולומבוס נאמר, שטרם הפלגתו לא ידע את מטרתו ומועד הגעתו, משהגיע – לא ידע היכן הוא נמצא ואימתי ישוב משם, ומשחזר – לא ידע כלל איפה היה.

בתחילת המאה ה־15 נפוצה הדעה, שהאוקיאנוס האטלנטי מגיע אל חופיה המזרחיים של אסיה, וכי אין הדרך כה ארוכה. טוסקאנלי (Toscanelli), האסטרונום הידוע מפירנצה, פיתח את הרעיון, שירטט מפה, וביקש להציג את האפשרות של נתיב זה. לימים נסתבר, כי לגבי אורך קו המשווה וקו האורך של ליסבון היו חישוביו מוטעים רק במידה מסוימת, אבל הגזים טוסקאנלי לגמרי בנוגע להתרחבותן של אירופה ואסיה, ובכך הפחית מאורכו של הנתיב האטלנטי. על פי תפיסה זו, שהאוקיאנוס השקט לא היה כלול בה, אמורה יפן להימצא אי־שם באזור קליפורניה דהיום. מכאן יוצא, שהיה כדאי למצוא את הנתיב הימי המערבי להודו, שהוא קצר יותר מהקפת אפריקה.

כריסטופר קולומבוס (Cristobal Colon בספרדית) נולד בגינואה (1451?); הידיעות על מוצאו ועל ראשית חייו אינן מרובות. יש הסבורים, כי קולומבוס היה בן למשפחת אנוסים שהגיעה לאיטליה. שפתו היתה ספרדית ובקיאותו באיטלקית דלה. הוא הירבה להזכיר בכתביו מתולדות ישראל, וקשריו היו הדוקים ביותר עם כמה ממשפחות האנוסים. קולומבוס רכש נסיון רב בהפלגות בים התיכון ולאורך חופי אירופה ואפריקה באוקיאנוס האטלנטי. הוא הגיע לפורטוגל ב־1476, כששאלת הנתיב הימי אל ארצות התבלינים עמדה במרכז ההתענינות, והציג את רעיון הנתיב המערבי למלך פורטוגל. ולאחר שזה וכן גם מלכי אנגליה וצרפת לא מצאו בו ענין, פנה אל פרדיננד ואיזבלה לבקש את תמיכתם. לצידו עמדו כמה אנוסים נשואי פנים, ואחד מהם – לואיס דה סנטאנגל (Luis de Santángel) – אף הסכים להלוות לו כסף להוצאות המסע המתוכנן. להפלגתו הראשונה יצא ב־3 באוגוסט 1492, שלושה ימים אחר גירוש אחרוני היהודים מספרד. האם חיפש קולומבוס האנוס (?) ארץ מקלט לאחיו במצוקה? השאלה עודנה ללא מענה.

קולומבוס הפליג מפאלוס (Palos) עם שלוש אניות – “סאנטה מאריה” (Santa Maria), “פינטה” (Pinta) ו“ניניה” (Ninã) ובהן כ־80 איש לעבר האיים הקאנאריים ומשם ברוח מזרחית מערבה. עקב חוסר הבטחון והחרדה ששררו בקרב אנשי הצוות, רשם קולומבוס אומדן מרחק קצר יותר מן האמת לדעתו. האניות חצו את ים סארגאסו (Sargasso) המשתרע בין האיים האזוריים להודו־מערביים. ב־12 באוקטובר, לאחר 33 ימי שיוט, הבחין מלח ה“פינטה” ביבשה. קולומבוס קרא למקום סאן סאלוואדור (San Salvador), אחד מאיי באהמה (Bahamas), אם כי אין כל ודאות היום בזיהויו המדוייק של המקום. הוא כינה את הילידים indios – אינדיאנים, שכן הגיע – לדעתו – לאיי הודו בסמוך ליפן וסין. מכאן הפליגה המשלחת לקובה. את המתורגמן היודע ערבית לא הבינו התושבים, ואת קיסר סין חיפשו אנשי המשלחת לשווא ולחינם. בקובה ראו הספרדים לראשונה גידולים ממינים שונים, אשר לימים נתקבלו בכל ארצות אירופה, כגון טבק ותירס, תפוח אדמה ועוד. כשלושה חודשים שייטו באזור ובאו אל האיטי (Haiti), שנקראה בפיהם היספאניולה (Hispaniola). בהאיטי נערכו מעשי השוד הראשונים, משהבחינו הספנים הספרדים בחפצי זהב שונים. לאחר ש“סאנטה מאריה” עלתה על שרטון, העבירו את עיקר מטענה ל“ניניה”. בהיספאניולה הקימו הספרדים את המבצר הראשון – נאווידאד (Navidad); הם השאירו שם 39 איש, אספקה ותותחים. בשובו הביתה הביא קולומבוס “אינדיאנים” ומעט זהב, צמחים ופירות לא מוכרים באירופה.

בצאתו למסע השני ב־25 בספטמבר 1493 הוביל קולומבוס כבודה שלמה; כ־1500 איש, בעלי חיים, כלים ושתילים למטרת התיישבות קבע. כעבור 20 יום הגיע אל איי הודו המערבית, ובבואו להיספאניולה מצא את נאווידאד הרוסה ואנשיה הרוגים. במקום המבצר ההרוס הקימו הספרדים בדרום מזרח האי את יישוב הקבע הראשון, סאן דומינגו (San Domingo), העומדת עד ימינו.

במסע השלישי (1498) הדרים קולומבוס עם 6 אניות ו־300 איש אל איי כף ורדה ומשם אל טרינידאד (Trinidad). כאן ראה את שפך הנהר אורינוקו (Orinoco), וכנראה החל מנחש, כי לפניו יבשה גדולה. הוא חקר את חופיה של דרום אמריקה לאורך כ־300 קילומטר. במסעו האחרון, ב־1502, השתתפו ארבע אניות ועליהן 105 אנשים. קולומבוס סבר, שמעבר לאיים יגלה את הודו ואת המעבר לאוקיאנוס ההודי. אולם במקום את הודו הוא ראה את חופי הונדוראס, ניקארגואה וקוסטה־ריקה. ממסע זה חזר קולומבוס לספרד רק אחר שנתיים, שבע־רוגז ותלאות.

קולומבוס חצה ראשון את האוקיאנוס האטלנטי באזורים הטרופיים והסובטרופיים, ושייט בים התיכון האמריקאי, הוא הים הקאריבי. מסעות אלה הניחו את היסוד לגילוי דרום־אמריקה המפרידה בין שני האוקיאנוסים הגדולים במרכזה של היבשת הענקית. קולומבוס גילה את כל איי האנטילים הגדולים (Antilles) ואת החלק המרכזי של איי באהמה, רוב איי האנטילים הקטנים והים הקאריבי. משמעות גילויו נתחוורה במאה ה־16, משהחלו ציי האוצרות להגיע לספרד, וכל זאת בזכות האדמירל של ימא דאוקיאנוס – Almirante del Mer Océano.⁸⁸

רק אותם הגלאים שבאו בעקבות קולומבוס נוכחו לדעת, כי עולם חדש נפתח בפניהם במקום הודו. תחילה יושבו האיים ההודו־מערביים, ומכאן יצאו מערבה כל שוחרי ההרפתקאות. ב־1513 חצה באלבואה (Vasco Balboa) את לשון היבשה של פנמה והכריז, כי כל הארצות שחופיהן נושקות את “הים הדרומי” לספרד תהיינה. קורטז (Hernando Cortez) יצא מקובה ב־1519, נחת בחוף המזרחי של מכסיקו, ואחר מאבק עיקש כבש את ממלכת האצטקים. כאן מצאו הספרדים בראשונה זהב ואבני חן בכמות עד אין קץ. פיזארו (Francisco Pizarro) הפליג מפנמה, בא לחוף הפאסיפי (האוקיאנוס השקט) של דרום־אמריקה והדביר תחתיו את ממלכת האינקה בפרו.

מאגלאן (Ferdinand Magellan), הפורטוגלי שהפליג בשרות ספרד, היה – למעלה מכל ספק – גדול הגלאים של כל הדורות. ספרד מעונינת היתה למצוא את הנתיב המוביל מעברה המערבי של אמריקה אל ארצות המזרח העשירות. מאגלאן יצא לדרך ב־1519. בפיקודו היו 5 אניות. ללא קשיים יתרים הגיע אל חופי דרום־אמריקה והחל מחפש את המעבר.חורף ראשון הוא עשה בחופי הארץ, אשר לימים נקראה ארגנטינה, וכאן נאלץ מאגלאן להתגבר על מרד של חלק מאנשיו, אשר רצו לשוב מדרכם. לבסוף הוא מצא את המעבר בסמוך לקצה היבשת, שהוא צר ומסוכן ושוכן דרומית יותר משהוא קיווה. נתיב המעבר נקרא אחר כך על שמו – מצר מאגלאן. במעבר פחת מספר אניותיו בשתיים, אחת נאלצה לשוב הביתה ואילו השניה נטרפה; שלוש הנותרות יצאו בשלום אל האוקיאנוס לצידה המערבי של אמריקה. לא במקומות רבים הקביל את פני הנוסעים ים כה שקט כמו אוקיאנוס זה בקצה המערבי של המצר, וכל זאת אחר חמישה שבועות של התגוששות באיתני הטבע. מכאן ניתן לים הענקי הזה השם – האוקיאנוס השקט. חבורת מאגלאן לא שיערה מראש את ממדיו. המזון והמים אזלו, והם טרם ראו פיסת חוף. כמה אנשים מתו מצמא ומרעב בתלאות השיט. אחר כשלושה חודשי שיט הגיעו אל האי גואם (Guam), עליו ועל כל הארץ עדיה הגיעו הכריז מאגלאן כטריטוריה ספרדית. לאחר מכן שייט מאגלאן בקורס מערבה, והגיע אל קבוצת איים, שנקראו על שם מלך ספרד – פיליפינים. כאן נקלע למריבה מקומית, הוא עצמו והרבה מאנשיו נהרגו, ורק אניה אחת מתוך החמש הגיעה לנמל הבית ב־1522 ובה 80 איש מתוך ה־270 שיצאו לדרך שלוש שנים קודם לכן כדי להקיף את העולם. אניה זו הביאה מאיי הודו המזרחית הפורטוגלית מטען רב של תבלינים, שהבטיח רווחים נאים למממני המסע. על אף מות מאגלאן בפיליפינים נחשב הוא לראשון שהקיף א כדור הארץ, שכן במסע אחר הוא הפליג כבר פעם מזרחה מעבר לפיליפינים.

כתוצאה מהתגליות קבעה ספרד את בעלותה על אימפריה ענקית, שכללה את רובם של איי הודו המערבית, את דרום־אמריקה לבד מברזיל, את אמריקה התיכונה ומכסיקו ואת דרום ארצות הברית של ימינו – מפלורידה במזרח עד קליפורניה במערב. ספרד היתה הראשונה, שכבשה חלקים גדולים ועשירים בעולם החדש ונותרה זמן רב ללא מתחרים. משך כמאה שנים אחר גילוי אמריקה היתה ספרד המדינה המובילה באירופה וניתן היה לצפות, שהיא תתפוס מעמד בכורה בקרב המעצמות הימיות. אולם ספרד, ופורטוגל לא פחות ממנה, לא השכילו לנצל את העושר הרב שהביאו מהמושבות, כי התנכרו לתעשיה ולמסחר עקב רדיפתם המשולהבת אחר הכסף והזהב אשר הושגו בשוד וחמס. "מאז קרב לפנטו ב־1571 לא זהר על דפי ההיסטוריה של ספרד שום נצחון ימי… אף על פי שהיא היתה מעורבת במלחמות רבות. דעיכת המסחר די בה כדי להסביר את חוסר הכשרון המכאיב… שנתגלה על סיפוני אניות המלחמה שלה… אין לפקפק בכך, שלו נטה העם הספרדי למסחר, היתה פעילות ממשלתו נוטה באותו כיוון… המולדת עצמה ייצרה רק צמר, פירות וברזל; תעשייה לא היתה קיימת והחרושת סבלה… ספרד ומושבותיה היו תלויות בהולנדים בכל הנוגע למצרכי היסוד במידה כזו, שהתוצר של תעשייתן הדלה לא הספיק כדי לשלם תמורתם.

“כך חמק במהירות מידיה של ספרד סמל העושר שכה ביקשה אותו… אוצרותיה (מטעני כסף וזהב), שתפסו נפח קטן על ספינות מעטות ששייטו בנתיבים קבועים פחות או יותר, נפלו שלל בקלות לידי אויבים, ויכולתה לבצע מבצעי מלחמה שותקה. לעומת זאת, עושרן שלאנגליה והולנד, שהיה מפוזר על גבי אלפי אניות בכל רחבי העולם, ספג מכות מכאיבות במלחמות מתישות, אבל ההתפתחות הבלתי־פוסקת, אף שהיתה מכאיבה, לא נבלמה. גורלה של פורטוגל, שהיתה מאוחדת עם ספרד במהלך התקופה המכרעת ביותר בתולדותיה, הדרדרה במדרון דומה לזה של ספרד. אף על פי שצעדה בראש בתחילת המירוץ להתפתחות באמצעות הים, מצאה את עצמה מפגרת מאחור. המכרות של ברזיל היו גורמי חורבנה של פורטוגל, כשם שהמכרות של מכסיקו היו גורמי חורבנה של ספרד… מזה זמן רב היו האנגלים מספקים לפורטוגלים לא רק בגדים, אלא גם את כל הסחורות ואת כל המצרכים, אפילו דגים מלוחים ודגנים”. היתה זאת “דוגמא חותכת להבדל בין עושר אמיתי לעושר מדומה”.⁸⁹

מלחמת השחרור של ארצות השפלה    🔗

פיליפ ה־2 מלך ספרד (1598–1556) היה נשוי למלכת אנגליה הקתולית מבית טיודור. המלכה ביקשה להחזיר את ארצה לחיק הכנסיה, אבל השתדלותה לא הוכתרה בהצלחה יתרה. לאחר מותה ב־1558 עלתה לשלטון אליזבת, ואנגליה פנתה עורף לכנסיה הקתולית, על אפם וחמתם של האפיפיור ופיליפ ה־2. לבד משאלת הדת, הציקה לספרד הפירטיות האנגלית המכוונת נגד “ציי הכסף והזהב”, שהפליגו מאמריקה לנמלי ספרד. ובאחרונה – פיליפ ה־2 ירש את ארצות השפלה (נידרלנד) מאביו קרל ה־5, קיסר הממלכה הגרמנית־רומאית. הרפורמציה התפשטה והיכתה שורשים עמוקים בקרב הנידרלנדים, ובייחוד בצפון, אבל המלך הספרדי, הקתולי האדוק, רדף את הפרוטסטנטים עד חורמה. אצילי הנידרלנדים טענו, כי בעת שהתלוננו בפני המושל על מר גורלם, נדחו מעל פניו כדרך שמגרשים מחזרים על הפתחים; על כן כינו את עצמם מאז ואילך בשם “קבצנים”, זכר למחזה המביש, וילקוט מקבצי הנדבות היה לסמלם של המורדים. הנידרלנדים הם עם יורדי ים נועזים, לפיכך לא נפקד מקומם של “קבצני הים” במרד, כפי שאלה הפועלים בים נתכנו. וילהלם איש אוראניה, מנהיג המרד, צייד את קבצני הים בכתבי הרשאה לקראת מעשי הפירטיות שלהם לאמור, הם אמורים היו להחשב “פירטים מורשים מטעם” לכשייתפסו, ולהיות מוכרים כאויב הלוחם כחוק ואינם בחזקת שודדים סתם. כמובן, הספרדים לא כיבדו כלל את כתבי ההרשאה, וקבצני הים לא נהנו מכל מעמד רשמי ודינם היה כדין כל פירט רגיל.

האנגלים החרימו פעם אניה ספרדית בנמל פלימות (Plymouth), ובתגובה – תפסו הספרדים את כל האניות האנגליות בארצות השפלה; אי־לכך פתחה אליזבת את נמלי אנגליה ב־1568 בפני קבצני הים. כארבע שנים ניצלו הנידרלנדים את נמלי אנגליה כמקלט אחר מסעות השוד שניהלו נגד הספרדים בים. ברם, ב־1572 הגיעו שני השליטים לידי הסכם, וקבצני הים סולקו פתאום ממקומות מבטחם ללא כל אספקה. לאן הם יפנו? בלית כל מקום אחר, הם הפליגו לעבר ביתם, ארצות השפלה, ולאחר שלכדו בדרך שתי אניות סוחר ספרדיות, נכנסו לשפך המאס (Maas) והשתלטו על העיר בריל (Brill), השוכנת באי שבשפך הנהר. לא היתה תקווה רבה לקומץ הנידרלנדים להחזיק מעמד. במהרה הגיע כוח ספרדי רב, נחת באי והחל לצור על העיר. ברגעי משבר אלה מצאו הנידרלנדים תחבולה. נגר מאחת האניות התגנב אל סכר הסוללה ופרץ בה פירצה בקרדומו, ובאותה שעה העלו באש אנשים מסירות משוטים את אניות הספרדים. מי הים הפורצים בעד הסכר שטפו את החיילים המנגחים את השערים, להבות ועשן היתמרו מכיוון הים, ולא נותרה אפוא כל ברירה לספרדים אלא להימלט מהמקום. בנסיבות אלה נעשתה בריל גרעינה של הרפובליקה הנידרלנדית. בעקבות ההצלחה התפשט המרד בכל הארץ בראשות וילהלם איש אוראניה.

מבין שורת ההתנגשויות, המשונה והייחודית ביותר התחוללה ליד אמסטרדם. קרה לא־צפויה הקפיאה את מי הים, ושייטת נידרלנדית קטנה נלכדה בקרח ונותרה ללא יכולת תנועה. הספרדים סברו, שזוהי הזדמנות שאין להחמיצה. הם כינסו את כוחותיהם, והחלו יורים על האניות ההולנדיות הלכודות בשדה הקרח. על מנת למנוע את התקרבות האויב אל האניות, חתכו הנידרלנדים את הקרח סביבן, וכרו בו תעלה לבד מפיסת קרח אחת, שהותירה כגשר מעבר. ואז יצאו הם פתאום מאניותיהם ונעו במהירות בל־תשוער מעל גשר הקרח, והחלו סובבים את הכוחות הספרדיים המתפרסים סביב לתעלה. אנשים אלה לא רצו, אלא החליקו במחליקיים ודבר מעין זה לא ראו מימיהם הספרדים, אנשי הדרום. תוך שהם סובבים במהירות ירו הנידרלנדים מכלי הירי שלהם, הטילו עליהם רמחים, והספרדים המופתעים עמדו שם מוכי הלם ואין־אונים. עקב משטח הקרח החלק כשל כל נסיון לקרב את התותחים. מאות ספרדים נפלו, וגופותיהם נשארו סרוחות ליד התעלה. לכשהפשיר הקרח למחרת היום, הפליגו האניות. המושל הספרדי, נסיך אלבה (Alba), הזמין מיד 7000 זוגות מחליקיים, והורה לחייליו ללמוד מהר להחליק על קרח, אולם הנידרלנדים לא נתנו עוד הזדמנות, שאויביהם יתנסו בלוחמה החדשה בים הקפוא.

מרד הנידרלנדים נמשך בהצלחה לא מועטה, ולכן הוחלף נסיך אלבה במושל אחר, הוא רקווסנס⁹⁰ (Luis Requesens). המושל החדש עמד בפני בעית שחרור העיר מידלבורג (Middleborg), אשר אדמירל בויסוט (Boisot) הנידרלנדי הטיל עליה הסגר. המושל אסף צי של 75 אניות גדולות, ומינה את רומירו (Julian Romero) לפקד עליו. הקצין הצעיר הצטיין כלוחם עז נפש, אבל הוא לא היה איש ים. דבר זה לא נחשב בעיני רקווסנס על אף מחאותיו של האיש. הצי הספרדי אמור היה להתאחד עם עוד שייטת של 30 אניות. לקראת החיזיון העתיד להתרגש, תפס המושל מקום בולט על הסוללה כדי לצפות בנצחון הבלתי נמנע של אניותיו. לפני ההתמודדות עברו לפניו האניות במשט הצדעה, וירו לכבודו מטחי דופן; באחת מהאניות ארעה אז התפוצצות במחסן התחמושת בשעת ירי הכבוד והיא טבעה. מפקד אנית הדגל הנידרלנדית היה חולה מאד, אבל עלה לסיפון בשארית כוחותיו, ולמרות מחאות סגנו העמיד את אנשיו בסיפון לקבל את פני הפושטים; ואכן, מטח דופן ספרדי עשה בהם שמות. שני המפקדים נהרגו, אך בהתנגשות בין חיילי הצדדים גברו הנידרלנדים. לאחר אובדן 15 אניות ו־1200 חיילים נסו הספרדים על נפשם. אנית רומירו היתה בין הבורחות, אולם, לביש מזלה – היא נתקעה במים רדודים. קבצני הים עטו־פשטו על אניתו, וכשפרצו הם לתא המפקד, קפץ הלה דרך האשנב הימה. רומירו שחה עד הסוללה, יצא מן המים והתריס ברוגזה לעבר המושל: הרי אמרתי להוד מעלתך, שהנני לוחם יבשה ולא יורד־ים; לו נתת לי פיקוד על מאה אניות, לא היה גורלן שונה משל אלו. כעבור כמה שבועות נכנעה מידלבורג.

שונה היא דרך הלוחמה בים מאשר ביבשה. כלום אפשר להציל עיר נצורה השוכנת כ־15 מילין מן החוף באמצעות צי? ובכן, אדמירל בויסוט עשה זאת; ואם אין להביא את העיר ליידן (Leiden) אל הים, הרי אפשר להביא את הים אליה. לשם כך פרצו הנידרלנדים את הסוללות, והמים הציפו את השדות. מוטב ארץ טבועה מאבודה – טענו. משגבהו המים כינס בויסוט צי של 200 ארבות שטוחות־תחתית וחמושות בתותחים. אנית הדגל של צי משונה זה היתה אנית משוטה, שגלגל הכפות שלה הונע בידיים. בצי זה התכוון בויסוט לשחרר את ליידן ב־1574. פריצה של כל שורת הסכרים דרשה הנחתת כוחות, התנגשות עם הספרדים ועבודה מפרכת בכלים שונים. לביש מזלם של הנידרלנדים, דחפה רוח מזרחית את המים אחורה, ואניותיהם נתקעו בקרקעית לימים אחדים. הספרדים לעגו לבני ליידן המורעבים והמעונים: לכשיוריד הנסיך איש אוראניה את הכוכבים מן השמים, יביא גם את האוקיאנוס אל החומות.

לאחר שלושה שבועות של התקדמות איטית עמד עדיין הצי של בויסוט תקוע באדמת הטיט הלח. ב־1 באוקטובר 1574 קמה סערה עזה ממערב, האוקיאנוס פרץ דרך הסכרים הפתוחים והאניות החלו צפות. החותרים טבלו את להבי המשוטים במים, הניעו את גלגל הכפות של אנית המשוטה, והשייטת יצאה אל מרגלות חומות ליידן. הנידרלנדים הצליחו להדוף סירות ספרדיות באש תותחים עזה, ומבצר קדמי נפל במהרה לידיהם. החיילים הספרדים הנמלטים בראש הסכרים נתפסו באונקלים של הנידרלנדים, וכאשר נראו למחרת היום נגד עיניהם קווי הצללית של ליידן, נתקלו התוקפים בביצור נוסף שבויסוט לא תקפו מיד. בלילה הבא גבהו המים עוד יותר, וחלק מחומות ליידן התמוטטו ברעש אדיר. לא הספרדים וגם לא בני העיר עצמם ידעו מה מתרחש. אלה ואלה חשבו על הגרוע עבורם. מכל מקום, בהלה גדולה יותר פרצה בקרב הספרדים, הם פתחו במנוסה וננטש גם הביצור קדמי השני, ולמרגלות חומות העיר לא ניצבו עוד אויבים. לא נותר אפוא כל תפקיד אחר, אלא לפרוץ את הסכר האחרון, לשוט אל העיר ולהביא מזון ונשק. וילהלם איש אוראניה לא הוריד את הכוכבים מן השמים, אבל הביא את הים אל חומות ליידן.

ב־1580 מת מלך פורטוגל, ופיליפ ה־2 מלך ספרד נעשה גם מלך פורטוגל. עד אותם הימים מקובל היה, שסוחרי ארצות השפלה קנו את תבליני המזרח בנמלי פורטוגל, ולאחר מכן העבירו אותם לרחבי האימפריה. בין מעשיו הראשונים של המלך החדש, שעלה לשלטון בשם פיליפ ה־1, היה הטלת איסור על כניסת אניות נידרלנדיות לנמלי פורטוגל. תקנה זו אילצה את הסוחרים, כי הם בעצמם יחפשו את מקורות האספקה. כך נוצר המניע לכיבושיהם בהודו המזרחית.

למרות מסירותם ותעוזתם של בני ארצות השפלה נפלה אנטוורפן לידי הספרדים באוגוסט 1585, לאחר מערכה אדירה שהתנהלה בנהר סחלדה. הספרדים הקימו בו, צפונית לעיר, גשר ספינות מחוף אל חוף, כדי לחסום את הדרך מפני חדירת אניות המורדים המובילות תגבורת ואספקה לעיר הנצורה. בני אנטוורפן ניסו לשווא להעלות באש את הגשר בספינות הבערה מיוחדות, ועל אף הקרבות העזים שהתחוללו בסוללות לא הצליחו תושבי העיר למנוע את כיבושה.

למרות נפילת אנטוורפן לא נכנעו ארצות השפלה. הגיע גם צבא אנגלי, אשר בואו היה רמז ברור, שבטחונה של אנגליה וכלכלתה קשורים קשר הדוק עם חירותן הפוליטית של 17 הנפות. במהלך מלחמת החירות נפלו כל הנפות הדרומיות, הקתוליות ברובן, בידי ספרד, בעוד הצפוניות, שהתגוננו ביתר הצלחה, כרתו ביניהן ברית באוטרכט (Utrecht) ב־1579. מאז ואילך הגנו על עצמם הצפוניים ביתר חירוף־נפש למען חירותם הפוליטית והדתית־פרוטסטנטית. כעבור שנתיים, ב־1581, התאספו בהאג נציגי הצפון והחליטו לבטל רשמית את נאמנותם למלך הספרדי. כך קמה מתוך הסערה מדינה, שעתידה לשגר את אניותיה על פני כל הימים, להקים ממלכה אדירה במזרח ואף לקרוא תיגר על עליונות אנגליה בימים. מדינה חדשה זו היתה פדרציה של 7 רפובליקות עצמאיות קטנות, כשלכל אחת מהן שלטון פנימי נפרד. ועדה משותפת לכל הרפובליקות טיפלה בנושאים המשותפים של הברית, אשר מינתה שר־צבא ואדמירל לראשות הצי. בארצות השפלה הצפוניות בטל הפאודליזם, והאצולה מלידה פינתה את מקומה למעמד העירוני. מאחר שמרכזי הסחר, הפוליטיקה והתרבות העיקריים היו בנפת הולנד וגם הבירה הפוליטית – האג, נתקבל שם הנפה הזה כשם המדינה ועמה. ספרד הודתה בכשלונה רק ב־1609, כשנחתמה שביתת נשק בינה לבין המדינה החדשה, הרפובליקה ההולנדית.

הפשיטה על קדיס    🔗

סיבות רבות היו ליחסי העוינות בין ספרד לאנגליה וביניהן הניגוד הדתי, היריבות המסחרית והתחרות על השליטה בים. למזלה הרע של אנגליה, היה קציר שנת 1586 דל מאד, והיא נזקקה לאספקת דגן מארצות הים הבלטי. השווקים של פורטוגל, ספרד ודרום ארצות השפלה היו סגורים בפניה. השליטה הספרדית באזור שפך הריינוס מנעה ממנה את הגישה אל דרום גרמניה, והשפעת ספרד על ערי ההאנזה חסמה את הנתיב לצפון אירופה. גילוי האיבה הבולט ביותר היו הפשיטות של דרייק (Francis Drake) על אניות הסוחר של ספרד. זאת ועוד, נקשר קשר בהשפעה ספרדית לרצוח את המלכה אליזבת ולהושיב במקומה את דודניתה מרי סטיוארט הקתולית. פרוץ המלחמה בין שתי המדינות היה אפוא שאלה של זמן בלבד. על פי החוק, לא היה דרייק פירט כלל ועיקר. הוא נשא באמתחתו כתב הרשאה, המסמיך אותו בשם המלכה לשלול שלל כדי פיצוי על אובדן רכוש, שנגרם לו בידי אנשי ים של מעצמה זרה. שני אנשי הים המפורסמים, דרייק והוקינז (Hawkins), נפגעו כאשר לקחו מהם הספרדים ב־1567 אניות עבדים שהיו תחת פיקודם באחד מנמלי המושבות. כתב ההרשאה הסמיך אותם לפעול פעולה מלחמתית לפי הנוהג והחוקים גם בלעדי הסיבה של אובדן אניותיהם. המלך הספרדי התכונן לפלוש לאנגליה כבר בקיץ 1587, ולשם כך כינס בנמלים אניות מלחמה חמושות, ציוד ואספקה.

דרייק היה סבור, כי המקום הנכון ביותר לעצור את הפלישה הוא נמל הבית של האויב בטרם צאתו לדרך. לעומת זאת, מיאנה המלכה לתת את הסכמתה ליוזמה למרות הסכנה המאיימת, והיא קיוותה שהשלום יוסיף ויחזיק מעמד; זאת ועוד, אליזבת חששה מפני פעולות איבה של צרפת לאחר שהוציאה להורג ב־1587 את מרי סטיוארט. כך עברו חודשים רבים, עד אשר שינתה המלכה את דעתה. במרץ 1587 העמידה לרשות דרייק 23 אניות במטרה למנוע כינוס שייטות מחוץ לנמלי ספרד; אניות אלו נועדו להטריד את הכוחות המצויים בתוך הנמלים, לשבש את שיוטם לכשינועו לעבר אנגליה או אירלנד, ולסכל את תכנית הנחיתה.

לא זמן רב דגלה המלכה בתפיסה תוקפנית זו. בהשפעת יועציה וכן בשל הבטחות הספרדים היא שלחה לדרייק הוראות חדשות; אלה אסרו עליו לפרוץ בכוח לנמלי ספרד ולבצע פעולות איבה נגד ערי החוף. כל אשר הותר לו לעשות היה סיור בים ומעקב אחר האניות הספרדיות הרחק מן הנמלים. כשיצא דרייק מנמל פלימות עדיין היו בידיו ההוראות הראשונות, ואניה ששוגרה אחריו עם ההוראות החדשות לא הצליחה למצאו. לאחר שיט של שבועיים נודע לדרייק מפי אנשי ים הולנדים שבנמל קדיס (Cadiz) נאספו אניות רבות לקראת הפלישה לאנגליה והצי כולו אמור להתכנס בליסבון.

בנמל קדיס שני מעגנים המופרדים על ידי לשון יבשתית חצויה בתעלה רחבה. במעגן החיצוני הוצבו שתי סוללות של תותחים כבדים, ועגנו בו תריסר גליאות מאוישות בצוותים מאומנים היטב. מפגשים קרביים בין גליאה לאנית מפרשים לא היו רבים עד לאותם הימים כדי הסקת מסקנות לגבי יכולתן בהתמודדות זו עם רעותה. באופן כללי ניתן לומר, כי במאה ה־16 עדיין סברו, שלגליאה כושר לחימה עדיף על אנית המפרשים, ובייחוד בשטחי מים מוגנים ושקטים; היא מסוגלת היתה לנוע גם בשעת דממת רוח, ולהפעיל את תותחיה ואיל הניגוח שלה, כשאנית המפרשים רבצה חסרת יכולת תנועה. הספרדים זלזלו אפוא בדרייק ובאניות המפרשים שלו.

ב־14 באוקטובר 1587 חדר דרייק בראש טור אניותיו לנמל קדיס. מלחמה טרם הוכרזה בין ספרד לאנגליה, על כן יצאו לקראתו שתי גליאות לוודא את כוונותיו. מטח דופן פתאומי ניתן עליהן במהרה, שהותיר אחריו נפגעים ספרדים רבים מאד. למשמע רעמי התותחים נעו כל האניות שמסוגלות היו לזוז אל המעגן הפנימי, בעוד 10 הגליאות הנותרות הפליגו לקראת הטור האנגלי. תוך שעה קלה הוכרעה הסוגיה, אם עדיפה הגליאה על אנית המפרשים. דרייק עבר בשיוט מהיר לאורך שורת החזית של הגליאות, ומטחי דופן ניפצו כלי שיט ספרדיים רבים לרסיסים. כל שיכלו נסוגו אל המים הרדודים, והמעגן החיצוני נפתח בפני דרייק. סוללות התותחים של המבצר לא יכלו עוד להזיק רבות. האנגלים לכדו את האניות הלא־פגועות, ואילו את האחרות העלו באש והטביעון. למחרת היום חדרו האנגלים בספינות ובסירות למעגן הפנימי והרסו שם את הכל. משהתכוונו האנגלים לעזוב את הנמל בשעת הצהריים, שררה דממת־רוח מוחלטת. הספרדים ניסו לנצל את המצב הבלתי־צפוי לטובתם, ושיגרו בזרמי השפל ספינות הבערה ואי־אלו גליאות שתוקנו באורח ארעי. נסיון אחרון זה של הספרדים נכשל גם כן; ספינות ההבערה הורחקו בעוד מועד, ואת יתרת המלאכה עשו התותחנים האנגלים באישם המדויקת. על האנגלים עבר לילה נוסף בקדיס, וביום השלישי לבואם קמה רוח טובה ודרייק עזב את הנמל. הוא לקח עימו 6 אניות טעונות, ואילו מאחוריו הותיר 31 אניות גדולות ואין־ספור ספינות קטנות טבועות על קרקעית הנמל או מעלות תמרות עשן בחוף. “חרכתי את זקנו של מלך ספרד”, הכריז דרייק לשביעות רצון כולם.

הפשיטה על נמל קדיס היתה ראוותנית ויעילה מאד, ודרייק המשיך במלאכתו. הוא כבש את סאגרס⁹¹ (Sagres) והקים בה מבצר ובסיס פעולה, אספקה ותיקונים. במהלך סיוריו הצליח דרייק ללכוד 50 אניות, שהובילו אספקה לצי המכונס בליסבון. לאחר מכן הגיע אל פתח נמל ליסבון, אבל ביצוריה החזקים הרתיעו אותו ממעשה כלשהו; מכל מקום, הוא לקח בשבי כמה אניות, שהתקרבו אל שפך הנהר טאחו (Tajo).

ההישג העיקרי של מבצעי דרייק היה דחיית נסיון הפלישה הגדולה לאנגליה בשנה, והיא התרגשה ב־1588. משך זמן זה עשו הספרדים הכנות, ציידו את אניותיהם בתותחי דופן, אולם היו אלה קצרי־קנה וטווח לעומת ארוכי־הטווח שנתחבבו על דרייק ויתר יורדי הים האנגלים.

בהיוודע דבר ההכנות הספרדיות, חזר דרייק וטען, שההגנה הטובה ביותר היא להלום באויב בהיותו בדרך, על כן הציע לשגר כוח חזק אל חופי ספרד ולאלץ את היריב להתמודד בלב ים. אולם דברי השלום הכוזבים מספרד הטעו שוב את הממשל האנגלי ודרייק נשאר בבית.

למפקד כלל כוחות המשלוח הספרדיים המכונים ארמאדה (Armada) מונה נסיך מדינה סידוניה (Medina Sidonia)⁹² אשר “לעומת תכונת טוב ליבו הנפלאה עמד חוסר נסיונו המוחלט בים”.

 

פרק ט"ז: מסע “הארמאדה” ותבוסתה    🔗

פיליפ ה־2, מלך ספרד, ראה בהפלגת “הארמדה הבלתי־מנוצחת” מעין מסע צלב אמפיבי נגד אנגליה הפרוטסטנטית, והוא אף קיווה שהאנגלים הקתולים יתקוממו נגד מלכתם, וחייליו בארצות השפלה יצטרפו לכוחות הפלישה. היתה זאת תכנית מחושבת מראש. הספרדים הסיעו את הארמדה נגד אנגליה גם בגלל ההטרדות של דרייק באזור כף ס"ט וינסנט (St. Vincent), הקצה הדרום מערבי של פורטוגל, וחדירת תומאס קוונדיש (Thomas Cavendish) למזרחו של האוקיאנוס השקט כדי לשבש שם את השיט שלהם. האפיפיור תמך במסע, והבטיח לשלם לספרד סכום כסף ניכר, משינחתו כוחותיה על אדמת אנגליה.

לספרדים לא היה באזור התעלה האנגלית כל בסיס פתוח שיכלו להשתמש בו. ההולנדים הטילו הסגר על שפך הסחלדה, בעוד כל נמלי אנגליה עמדו לרשות הצי האנגלי בין כבסיס יציאה ובין כבסיס אספקה. למען הצלחת המסע היו צריכים הספרדים לטהר קודם את התעלה האנגלית ואת מצר דובר (Dover) ולהשיג בהם שליטה, כדי שיוכלו לנחות ולנצח ביבשה. בימי משבר אלה באנגליה בלטה במיוחד החסכנות של המלכה. היא ציפתה, שנתיניה יטו שכם ויירתמו להגנת הארץ. לא מן הנמנע הוא, כי חסכון התחמושת בשלביה השונים של ההתמודדות היה מעשה מכוון, כדי שהאדמירלים והקצינים לא ירחיקו שוט מהחופים ולא ייקלעו להרפתקאות בלתי־רצויות.

השיט אל התעלה    🔗

הארמדה יצאה מנמל ליסבון ב־30 במאי 1588,⁹³ והחלה את מסעה צפונה לאורך חופי פורטוגל. העדר אספקה טריה הקשה עליה מרגע יציאתה. התקדמותה ברוח הנגדית היתה איטית, ולאחר שבועיים טרם עברה את קורוניה (Corunã), הפינה הצפונית מערבית של ספרד, כאשר רוח סערה פיזרה את הצי. האניות מצאו מקלט חלקן בקורוניה וחלקן בנמלים צפוניים אחרים. כחודש ימים עברו, עד אשר כינסו מחדש את הצי בקרבת איי סילי (Scilly), דרומית־מערבית לאנגליה. המסע המאורגן התחדש ב־23 ביולי. ואכן היתה הארמדה מרשימה בעוצמתה ומטילה אימה; היא כללה 137 כלי שיט גדולים – גליאונים, קאראוולים, גליאסות וגליאות; כמחציתן אניות מלחמה והיתר – אניות משא, אספקה ועוד כלי שיט מסוגים שונים. צי זה נשא 2431 תותחים וכלי ירי שונים, 8050 אנשי ים, 2000 חותרים־עבדים, 19,000 חיילים, 1400 כמרים, מתנדבים ועוד. בדנקרק (Dunkerque) המתינו לבוא הארמדה 17,000 חיילים ספרדים מובחרים ומנוסי קרבות שאמורים היו להצטרף ולהוות את עיקר כוח הפלישה לאנגליה. הקאראוול והגליאון היו טיפוסי אניות חדשים, ובייחוד האחרון, שהתאים ביותר לשמש כאנית תותחים.

על פי התכנית, הארמדה צריכה היתה להתקדם אל קאלה (Calais) ובצאתה משם לחצות את מצר דובר, כשבראש הצי מפקד הנסיך של מדינה סידוניה ובעקבותיו הצבא הספרדי מארצות השפלה, מובל בכלי שיט קטנים בפיקודו של הנסיך מפארמה.⁹⁴

ההנחיות הורו למפקדים להימנע מהתנגשות בים בטרם איחוד הכוחות, שכן הספרדים סברו, כי ממדי הכוחות המאוחדים ירתיעו את האניות האנגליות וההולנדיות מלשבש את המעבר. הספרדים באו לתעלה בכוחות עדיפים. לספרדים היה יתרון במספר אניותיהם הגדולות, בעוד לאנגלים בכוח האש. האניות האנגליות היטיבו לשאת את תלאות הים בצפון בכל העונות, כי היו עגולות, יחס האורך-רוחב 1:3, ורובן אניות סוחר. בגליאון הספרדי אי אפשר היה להרכיב תותחים כבדים, ובתעלה האנגלית מילא התותח את מקום איל הניגוח הים־תיכוני אשר לגליאות ולגליאסות. פיליפ הדגיש לנסיך מדינה סידוניה, כי מטרת האויב להתנגש בלב ים הרחק מחופי אנגליה עקב יתרונם בארטילריה, בעוד אומנו הספרדים ללכוד את כלי השיט של היריב ולבוא עם אנשיהם לקרב פנים־אל־פנים.

נסיך מדינה סידוניה ראה בציו אמצעי הובלה ולא כלי להשגת עליונות בזירת המאבק, ולפיכך נחסמה בפניו גם דרך הנסיגה בום המסע הלא־מוצלח. ב־20 ביולי כבר נראו אניות הארמדה לא הרחק מחופי קורנוואל. עם רדת החשכה העלו האנגלים משואות על הגבעות, ולמחרת בבוקר נתבשרה כמעט כל אנגליה כי הספרדים הגיעו. 67 האניות האנגליות יצאו מפלימות, התכנסו מול הנמל וחיכו יממה תמימה. לרגל הסכנה הכללית מסוגלת היתה אנגליה לגייס 197 אניות, מרביתן כלים קטנים דוגמת ספינות דיג, שלא העזו אף להתקרב אל ענקי הארמדה. אולם אם נחשיב את אניות הקו בלבד המתאימות להתמודדות, הרי התייצבו בזירה 62 אניות מלחמה ספרדיות נגד 23 אנגליות. אלה האחרונות היו מהירות, בעלות כושר תמרון רב ומצוידות בתותחים ארוכי טווח. בכוח האדם עלו הספרדים על האנגלים ביחס אחד לשניים; לפיכך היו יתרונות מסוימים לשני הצדדים.

הארמדה עברה בלאט ליד פלימות, ערוכה בתבנית סהר המתמשכת ברוחב של כ־7 מילין. האנגלים הניחו לה לעבור על פניהם ואז תקפו מאחור כל אניות הצי שלהם מצד גְלי הרוח (מכיוון נשיבת הרוח). הספרדים נרתעו מלחדור לנמל בין בשל הכניסה הצרה ובין בגלל תותחי החוף המאיימים עליהם. זאת ועוד, אסרה עליהם ההנחיה המקורית להתקיף את האויב או לנחות בארצו לפני ההצטרפות של כוחות הנסיך מפארמה מארצות השפלה. ב־31 ביולי, בשעות הבוקר, החלה ההתקפה האנגלית בתותחים ארוכי טווח, אבל הספרדים לא יכלו להגיב עליה. כמה אניות גדולות משלהם ניזוקו, וחלק מהמאסף נותק מהמערך. האנגלים עברו אחר כך על פני המאסף בטור עורפי, ושלחו בו מטח דופן עז ביותר. לשמע היריות הנוספות חזרו כמה אניות ספרדיות על עקבותיהן להחשת עזרה, וליוו אותן אל המערך הניזוק כשהן פגועות פגיעות חמורות למדי. בשלב זה הורה האדמירל הווארד (Howard) להפסיק כל פעילות, כי הספרדים כבר עברו את אזור פלימות, ולא היתה סכנת פלישה. האנגלים סברו בדרך כלל, שהם חלשים מכדי להכנס להתמודדות כללית.

הקרבות בתעלה    🔗

בינתיים פקדו את הספרדים צרות נוספות. אחד התותחנים הנידרלנדים בגליאון “סן סאלוואדור” (San Salvador) הטמין במחסן התחמושת פצצת זמן, קפץ לים ונעלם. כעבור זמן קצר ארעה התפוצצות אדירה באניה. למרבה המזל, נטענו ב“סן סאלוואדור” גם התיבות המכילות את כספי הארמדה, מהם היו צריכים לשלם משכורת לחיילים. גליאונים אחדים חשו מיד למקום כדי להזיזה בחרטומיהם, אבל נסיון זה גרם התנגשויות ביניהם, נפגעו תרנים וחיבל (כלל מערכת החבלים), והם הניחוה לזמן־מה לגורלה. למראה האניה הבוערת שינה האדמירל הווארד את תכניתו, והורה להמשיך ולעקוב אחר הספרדים. עם רדת החשיכה נקבע פנס בירכתי אנית הדגל של דרייק לשמש אות מוביל. לאחר זמן לא רב נעלם פתאום אור הפנס מעיניהם, והאנגלים גיששו באפילה בעקבות הארמדה. היכן נעלם דרייק? האיש שבע־ההרפתקאות לא היה מסוגל להתכחש לעיקר ישותו, היותו פירט. הוא חזר אל הגליאון הבוער למען השלל המצפה לו – לדעתו. על כן כיבה דרייק את הפנס, ולא התכוון כלל לשתף בביזה את יתר המפקדים. על אף שתוחלתו נכזבה, נשאר מעשה זה ככתם על שמו, שכן סיכן האיש למען בצע כסף את כוח עמידתו של הצי ובכך גם את בטחון אנגליה.

ב־1 באוגוסט הוסיפה הארמדה לשוט מזרחה והגיעה אל פורטלנד (Portland), השוכנת בחצי אי מוארך וצר. מספר אניות האנגלים העוקבות אחריה גדל מיום ליום עקב הצטרפות ספינות קטנות למיניהן, שבאו מהנמלים השונים. ה“סן־סאלוואדור” נשארה צפה על פני המים, מובלת באמצע המערך הספרדי המתקדם, כשצוות מיוחד שואב מתוכה את המים ללא הפסק. בינתיים ניצלו כבר שני הציים את תחמושתם במידה רבה. הספרדים קיוו להשלים את החסר בארצות השפלה עם הצטרפות הכוחות של נסיך פארמה בקאלה. נדמה היה, כי לאנגלים אין דבר קל מלהשיג את האספקה הדרושה להם, אולם המציאות טפחה על פניהם. כפי שקורה לא אחת בקרב צבאות וציים, ארגון לקוי וחוסר תושיה של דרגי המינהל שמו לאל כל רצון טוב ומסירות של הדרג הלוחם. ב־1 באוגוסט נראתה ה“סן סאלוואדור” כשהיא עומדת לשקוע. הספרדים לא היו מסוגלים לחדור לתוך האניה המוצפת מים ולהציל מתוכה את תיבות הכספים, וכבר עמדו להטביעה לבד תילכד בידי האויב; והנה, הגיחה לפתע פלגה אנגלית, חייליה פשטו על ה“סן־סאלוואדור”, גררוה אל נמל קרוב ליד פורטלנד ולקחו להם את כל כספי הארמדה.

ב־3 באוגוסט בבוקר התעוררה רוח מצפון־מזרח, וזו הפעם הראשונה מצאו הספרדים את עצמם בגלי הרוח. נסיך מדינה סידוניה ניצל את ההזדמנות, ועלה על האנגלים בהיותם מול חצי האי של פורטלנד. לא חסר הרבה, שכוחות האדמירל הווארד יילכדו. אנית הדגל שלו, ה“ארק רויאל” (Ark Royal), ניסתה לעבור בין קצה המערך הספרדי לחצי האי של פורטלנד, אבל נסיך מדינה סידוניה דחק אותה לעבר החוף. לא היה כאן מקום רב לתמרון. הווארד עבר עם אניותיו בטור עורפי לפני חרטומי הספרדים, שבאו לעברו בשורת חזיתית. שני הצדדים החליפו אש. במטחי הדופן העזים הצליח הווארד לחלץ את אניותיו מסכנת העדיפות הספרדית.

הצי האנגלי גדל ורב כל העת הזאת; מתנדבים מכל עבר מיהרו להצטרף עם ספינותיהם. במהלך ההתנגשויות הפזורות נתגלעו בלבול רב וסימני חוסר ארגון וסדר. על כן התכנסו מפקדי האניות האנגליות על סיפון ה“ארק רויאל” כדי למצוא מוצא מן המבוכה הכללית. בכנס הוחלט לחלק את הצי ל־4 שייטות על פי שעור שווה לערך. בכל אחת מן השייטות היוו האניות של המלכה את גרעינו של הכוח, בעוד ספינות המתנדבים שימשו כוח עזר. לפיקוד השייטות בנוסף להווארד מונו דרייק, הוקינז ופרובישר (Martin Frobisher). ארבע השייטות עקבו אפוא אחר הארמדה בדרכה לכיוון מזרח כשבכוונתם לתקוף, אבל מחוסר תחמושת ויתרו במהרה על תכנית זו, ובמהלך המעקב אחריה תקפו האנגלים ביריות אניה ספרדית גדולה פעם אחת בלבד. עם ערוב היום הגיעה מהחוף האנגלי מעט תחמושת, אך לא היה בה כדי להיכנס לקרב רציני. המלכה אליזבת נלחמה על קיומה של אנגליה בחסכנות מירבית.

ב־4 באוגוסט היו שני הציים מול האי ווייט (Wight). הספרדים התכוונו לנחות בו ולחכות, עד אשר הכוחות של נסיך פארמה יתארגנו בקאלה; אפשרות זו לא נעלמה מנגד עיני האנגלים. בים שררה דממת רוח. הוקינז הבחין בשני גליאונים כשהם מרוחקים קמעא מהגוף העיקרי של הצי הספרדי, על כן הורה מיד לגרור למקום כמה אניות באמצעות סירות משוטים. הספרדים שיגרו מיד שלוש גליאסות וגליאה אחת נגד הוקינז. בשל ההתקפה הספרדית הצפויה קשר גם הווארד שתי אניות אל סירות, על מנת לגררן אל זירת ההתרחשות. קרב עז התפתח, הגליאסות הצליחו לחלץ את הגליאונים, אם כי אף הן עצמן ניזוקו.

רעמי התותחים עוררו לפעילות אניות נוספות בארמדה, אבל גם את אנית הדגל של פרובישר, אשר מצאה את עצמה פתאום באמצע המערך של האויב. עקב דממת הרוח התכוונו הספרדים לתקוף ולפשוט על סיפון אניתו, אולם המפקד האנגלי ניחן בתושיה רבה; תוך כדי נסיונות הפשיטה נקשרה אניתו לסירות, אשר גררוה מחוץ לאזור המסוכן. בינתיים התקדמו הספרדים לעבר יעדם, האי ווייט. בשעה שהווארד ופרובישר התכתשו עם הספרדים, הצטרף הוקינז אל דרייק בקצה המערך הספרדי הפונה לעבר הים הפתוח. כדי להגיע לאי, היה על הספרדים לעבור בין שתי פלגות אנגליות לבין שורת שרטונות המסוכנים לשיט, ובכיוון זה נשבה אז רוח דרום־מערבית מתעוררת והולכת. האנגלים תקפו גליאון ספרדי; גבר עוזן של ההתנגשויות ואף החשש, שהאניות בקצה הפנימי של המערך הספרדי יעלו על השרטונות. במצב מסוכן זה פנה נסיך מדינה סידוניה לכיוון מזרח לעבר הים הפתוח, ויתר הספינות בעקבותיו. הספרדים עברו על פני השרטונות, אבל גם על פני האי ווייט שלא נכבש. האדמירל הווארד הודיע בגאווה כי “מרט מעט את נוצותיה” של הארמדה.

מודאג ומתוסכל ויתר האדמירל הספרדי על תכניתו; וכדי לוודא את אשר מתרחש בארצות השפלה, החליט לעבור לקאלה כשהוא מקווה, כי נסיך פארמה מצפה לו שם. משהגיעה הארמדה, לא היה בקאלה כל זכר לנסיך וכוחותיו; המעגן היה ריק מכלי שיט. מה ארע? הנסיך ישב חסר־ישע בשל הסגר ההולנדים, שהאספקה אליהם הגיעה מהאנגלים. ספינותיו הקטנות, שאמורות היו להעביר את חייליו דרך התעלה, חסרו כל ליווי, ולא יכלו להסתכן כנגד להק האניות המטילות הסגר על הנמל. האספקה של נסיך מדינה סידוניה נשארה בליסבון וקורוניה, מזון ומים הושחתו בגלל העמידה הממושכת ומה גם, בגלל הפשיטה של דרייק בקדיס השתמשו הספרדים בעץ אכול תולעים להכנת החביות. אולם מעבר לכל הפרטים הללו עמדה השאלה העיקרית – כלום אפשר להוציא לפועל התקפה אמפיבית ללא שליטה בים?

הצי האנגלי היה בלב ים ומחוץ לטווח הירי של תותחי הארמדה, כשנערך כנס קצינים כדי לטכס עצה – כיצד להזיז ממקום מעגנן את הספינות הספרדיות, ובעת ובעונה אחת גם למנוע את העברת הכוחות הרגליים בדרך יבשתית אל הארמדה לשם הצטרפות במקום אחר. האמצעי המוצע היו ספינות הבערה. שמונה אניות משא הוסבו מהר בחסות החשיכה למטרה זו; הן נמרחו בזפת, נטענו בחומרי בעירה ונגררו אל פתח הנמל, ומשם שטו כלי שיט אלה בסיוע הרוח וגל הגאות לעבר הספרדים במעגן. בכל אחת מאניות ההבערה ישב הגאי בודד, אשר אמור היה לזנק לים ברגע הנכון ולקפוץ לסירה הקשורה לירכתיים. בהלה כללית קמה בקרב הספרדים עם הופעת אניות ההבערה. רבים מהם נזכרו בכלי שיט מעין אלה, אשר שוגרו בשעתו מאנטוורפן כדי לחבל בגשר. להרים עוגן לא היה די זמן, על כן מיהרו הספרדים וחתכו את החבלים בגרזן כדי לשחרר את הספינות והגליאונים מכבליהם; כלי שיט רבים התנגשו בתוהו ובוהו. גליאון אחד טבע, וככל שביקשו הספרדים להתרחק מאניות ההבערה, כן פתחו להן נתיב חופשי להתקדמותן. על אף שהצליחו הספינות הספרדיות, לבד מהגליאון הטבוע, להימנע מהיתקלות באניות ההבערה, היו כולן במצב גרוע מאד, ומחוסר כל ברירה אחרת נאלצו לעזוב את קרבת החוף חסוי הרוח (אשר לעברו נשבה הרוח) ויצאו לים בחשיכה.

למחרת היום שטו אניות הארמדה ללא כל סדר וארגון; הרוח הדרום־מערבית הובילה אותן לאורך החוף מזרחה, וחלק ניכר מהן ניצב מול הנמל הקטן גרבלן⁹⁵ (Gravelines) שבין קאלה לדנקרק, במימי מצר דובר. סכנת איחוד הכוחות מארצות השפלה עם הארמדה טרם חלפה. המפקדים האנגלים לא אבו להניח לאויב לארגן את יחידותיו, וכשהם מתוגברים בשתי השייטות, שמקודם הטילו את ההסגר, המשיכו להזדנב אחריו מזרחה. הספרדים נמצאו אז בסכנה לא מעטה. הם נדחקו לחוף ברוח הסוערת, על כן מוכרחים היו להתרחק ממנו ככל יכולתם, אבל כפועל יוצא מכך גם לשאת את מטחי התותחים האנגליים. אנית הדגל של נסיך מדינה סידוניה, ה“סן מארקוס” (San Marcos) קיבלה על עצמה את התפקיד כפוי הטובה להיחשף לאש האויב.

בהתנגשות זו עשה אדמירל הווארד שגיאה גסה. הוא עזב את מקומו באגף הימני, ובכך החליש את שעור חוזקה של ההתקפה האנגלית. הווארד הבחין בגליאסה ספרדית, ומתוך קלות דעת העדיף לעלות עליה בלא כל התחשבות בגודל המערך האנגלי כגוף לוחם אחיד. למרות נטישת המערך, לא שפר חלקם של הספרדים, ונסיך פארמה ציפה לשווא, שהצי יעביר את צבאו לחופי אנגליה.

במצבם הנואש לא ידעו הספרדים, שגם יריביהם לוקים בחסר, כי תחמושתם אזלה, ודבר לא יכול היה לעכב את נחיתת הספרדים על אדמת אנגליה. הם לא ידעו זאת, והמשיכו את דרכם צפונה ספק נמלטים, שכן הצליחו האנגלים להרחיק את הפולשים הפוטנציאליים מנמלי ארצם. וכאשר האנגלים העייפים והמורעבים פנו לעבר נמלי הבית, לא העז נסיך מדינה סידוניה לשוב על עקבותיו לתעלה, אלא חיפש מקום לחרוף אי־שם בדניה או בנורווגיה ולנסות את מזלו באביב הבא. ברם, מחשבה שניה העלתה, כי חופי ספרד נותרו בלתי־מוגנים לחלוטין ומסורים לשבט ולחסד של דרייק ודומיו; על כן החליט לחזור לאוקיאנוס האטלנטי בנתיב סביב צפון סקוטלנד והאיים הבריטיים, או שמא לא חפץ להתמודד שוב בתעלה עם האנגלים.

השיבה הביתה    🔗

טבעם האכזר של ימי סקוטלנד ואירלנד הלם קשות בארמדה המוכה והמובסת בלאו הכי. עשרות כלי שיט נטרפו, ואנשים באלפיהם טבעו במצולות; ואלה שמילטו את נפשם וברחו לחוף, נטבחו באכזריות. מכלל 137 האניות שבו לנמליהן בספרד רק 50, וכ־10,000 חייל מתוך 35,000 שיצאו לדרך החתחתים. היה זה אחד האסונות הימיים הגדולים ביותר בכל הזמנים. מאפיין את דרך החשיבה הספרדית דבר המלך, פיליפ ה־2; מצד אחד הוא ייחס את התבוסה לאיתני הטבע, והרי אין נלחמים בהקב"ה; לעומת זאת טען עוד המלך – האנגלים השתמשו בתותחים ארוכי טווח, כי מוגי־לב הם, ולא העזו להניח לחיילים הספרדים לפשוט על אניותיהם מפחד חרבם. לא כך נהגו התורכים בלפנטו!

נסיך מדינה סידוניה נכשל במסעו, כי דגל בתפיסה של מלחמה יבשתית בעוד גישת האנגלים היתה שונה לחלוטין, מוכתבת בידי הזירה האוקיאנית. הספרדים התקינו על הגליאונים תותחים ענקיים כדי למנוע את מנוסת האויב מהפושטים על הסיפון. לארמדה היו פחות תותחים, אך מטח הדופן שלה כבד יותר, 17 ליטראות בממוצע לכל כדור לעומת כ־7 ליטראות בממוצע משל האנגלים. מלכתחילה נבנו תותחי הארמדה בעלי טווח קצר, כי דעתם נתונה על הפשיטה בלבד, בעוד 95% מכלל תותחי האנגלים היו מטיפוס קאלוורין (culverin) בעלי טווח ארוך יותר. הספרדים התכוונו להלום באויב ואילו האנגלים לתמרן בתפסם את גלי הרוח לאמור, התייצבו מול הספרדים מכיוון נשיבת הרוח. הם עברו על פני האויב בטור עורפי, ומשרוקנו התותחים את מטענם, נסוגו האניות לשם טעינה מחדש ולא תוך שיוט מול האויב. לוחמת הטור העורפי טרם באה לפיתוחה המושלם.

למרות המטחים המרובים היו הפגיעות הטובות מעטות יחסית. האנגלים ירו מטווח בטחון והתותחים הקלים יותר לא יכלו להזיק הרבה. מחסור התחמושת של הארמדה הוכיח בעליל, כי אין סיכוי להצלחה ללא בסיס לוגיסטי (אספקה) מוכן ומובטח מראש. בקרב גרבלן לא נותרו לספרדים כדורים כבדים, והם השתמשו בתותחיהם הקלים ובמוסקטים (musket – רובי פתילים פרימיטיביים) בלבד. לדעת האנגלים, לא ידעו הספרדים כיצד נלחמים בים. עבר זמנה של טקטיקת הגליאות ושיטה חדשה קמה. בין אניות מפרש אין התנגשות חרטום אל חרטום, תותחי החרטום והירכתיים היו טובים להטרדה במרדף ולהתגוננות במנוסה; בקרב הימי בעת החדשה הכריע מטח הדופן, האניות עברו בטור עורפי אלו ליד אלו במקביל, בין באותו כיוון ובין במנוגד.

אנגליה לא היתה מוכנה עדיין למתקפת נקם נגד ספרד הענקית, ועיניה היו נעוצות באתגרים חדשים מעבר לים. הולנד ראתה את עצמאותה מובטחת וכל כולה מסורה להרס המונופולין של ספרד בסחר הימי.

לזכר המאורע הונפקה מדלית נצחון, והכתובת עליה נוסחה על פי הרוח הדתית של הרפורמציה: ET DISSIPATI SUNT יהוה FLAVIT לאמור: “נשב (בספרדים) ה' ונפוצו”. כתיבת שם המפורש של אלהי ישראל באותיות עבריות מעידה על השיבה למקור המקראי; אמנם יהודים לא נמצאו באנגליה אותה עת, כי גורשו מארץ זו מאות שנים קודם לכן וטרם שבו אליה. מכל מקום, בני האיים הבריטיים מודעים היו לחלקם בנצחון, ובכל זאת החזיקו בדעה, שמן השמים כוונו כלי נשקם. כשני דורות מאוחר יותר ביטא קרומוול (Cromwell) את הרעיון הזה בלשון: “ביטחו בה' והחזיקו את אבק השריפה יבש!”.

המדליה המפורסמת הוטבעה בראשונה בהולנד, ורק לאחר מכן באנגליה.

הנווטות בראשית העת החדשה    🔗

בסוף חודש יולי 1588, כנראה, משהוחלט כבר לשוט סביב האיים הבריטיים, פורסמו הוראות באנית הדגל של הארמדה בנוגע ל“קורס שיש לנהל על פיו בשוב הצבא לספרד”. קובעי הקורס היו בקיאים ביותר בחכמת הניווט. לדעתם, על הצי כולו להישאר יחד ולשייט עד קו רוחב º61.5 צ‘, צפונית מאיי שטלנד (Shetland), אבל לא הרחק מחופי נורווגיה. לאחר מכן נצטוותה הארמדה להתקדם מערבה ולשוב אל קו הרוחב של איי שטלנד ושם לפנות לכיוון מערב־דרום־מערב עד בואה לקו רוחב º58 צ’. בנתיב זה רצתה הארמדה לעקוף את הקצה הצפוני של איי שטלנד בכ־30 מילין. בדעת הספרדים היה להתרחק מכל סכנה העלולה להיגרם להם בקרבת האיים ויושביהם, ולצאת לאוקיאנוס האטלנטי מהר ככל האפשר. מכאן אמורים היו לשייט עד קו רוחב º53 צ' אל שפך השאנון⁹⁶ (Shannon), בדרום מערב אירלנד. מאזור זה אפשר לשוט במישרין לכל נמלי ספרד בקורס דרומי־מזרחי ודרומי־דרומי־מזרחי. אבל לצערם של הספרדים, אניותיהם המופגזות והפגועות לא היו עוד מסוגלות להחזיק מעמד, לא בתלאות האוקיאנוס האטלנטי ולא בנתיב המתוכנן.

הוראות הניווט, שפירסם פיקוד הארמדה, מלמדים על התפתחות ניכרת של מאות שנים בשימושם של עזרים שונים לניווט.

מפה על סיפון אניה מוזכרת בראשונה ב־1270, כשלואי הקדוש, מלך צרפת, עמד בראש מסע צלב נגד תוניס. בדרך פרצה סערה, ואנית המלך מצאה מקלט בדרום סארדיניה. אנשיו הביאו מפת עולם, והראו לו היכן הם נמצאים. המפה הימית הקדומה ביותר ששרדה לימינו הוכנה ב־1257; היא קרואה Carta Pisana. במאה ה־14 נפוצו מפות ימיות מצויירות ביד, אלה הן מפות פורטולניות (המלה האיטלקית portolano משמעה – הוראות ניווט ותאור חופים). מפות פורטולניות הוכנו תחילה באיטליה ולאחר מכן בספרד ובפורטוגל, והן הציגו את כיווני השיט בתוספת הסברים והערות, שאין להם כל קשר לניווט. המפות הללו היו נדירות ויקרות מציאות, ורבי חובלים מעטים נשאו אותן למסעותיהם. מכיוון שהמפות הפורטולניות תיארו בדרך כלל את הים התיכון, לא פגם ההיטל המישורי בדיוק התאור, שכן קווי הרוחב של ים זה אינם רחוקים ביותר מקו המשווה. מן הסתם, השתמשו במפות הפורטולניות יחד עם מצפן. המצפן איפשר למצוא את הכיוון יומם ולילה ובכל מזג אוויר שהוא, ולא היה צורך לחכות להצהרת השמש (הימצאותה בזנית, מעל הצופה, בחצות היום), או להופעת כוכב הצפון בלילה.

כבר במפות הפורטולניות הקדומות שורטטו קווים המכונים באנגלית rhumb lines. הם חוצים את כל קווי האורך בזווית קבועה וציינו את נתיב השיט על פי קורס קבוע. על פני הגלובוס או מפה, שבה קווי האורך נפגשים בקטבים, תהא צורתם של קווי אלו חלזונית, ומכאן גם שמם העברי – קווים חלזוניים. אלה שורטטו ממרכזים שונים על גבי המפה; מספרם היה תחילה רק 16, אולם עם שכלול המצפן הלך מספרם וגדל, קודם ל־32 ולאחר מכן ל־360 כמנין המעלות.

על מנת למצוא את הקורס בין שתי נקודות בחן תחילה הקברניט, איזה קו חלזוני “רץ” לכיוון המבוקש או לכל הפחות מקביל לקו זה. הוא תקע את עוקץ רגל המחוגה בנקודת המוצא ואת השני בקצה הקו הנבחר באחד המרכזים, אלא אם כן קישר את שתי הנקודות קו חלזוני מלכתחילה. הקברניט החזיק את רגל המחוגה במרכז זה, ולאחר מכן הזיז את הרגל השניה עד אשר הגיעה אל הקו העובר את נקודת היעד, וזהו הקורס המבוקש. אם קו זה אינו חוצה את נקודת היעד, הוא ממשיך הלאה בשיטה זו עד הגיעו אל הקו החוצה את הנקודה המבוקשת. המפות הפורטולניות, בנוסף לים התיכון, תיארו גם את הים השחור, את חופי מערב אפריקה, צרפת, ספרד והאיים הבריטיים. קו החוף צוייר לרוב בצבע שחור והאיים בצבעים שונים אחרים; סלעים ושרטונות בים צויינו בצלב או בנקודה. בתחילת המאה ה־17 הקיפו מפות אלו את מירב חופי האוקיאנוס השקט ואמריקה ואת הימים בין כף התקווה הטובה לסין. בתחילה לא שורטטו במפות הפורטולניות קווי אורך ורוחב, אלא הקווים החלזוניים לרוב, ולכל היותר קו המשווה וחוגי הסרטן והגדי.⁹⁷ כמה מפות פורטולניות היו מרושתות באורח יוצא דופן בקווי אורך מ־0° עד 360° בכיוון מזרח וצויינה גם כל מעלת רוחב חמישית צפונה ודרומה מקו המשווה. חישוב קווי האורך אפשרי רק באמצעות מודד זמן מדויק, ולכן נמנעו לציין אותם. קביעת מקומות השוכנים על פני קו אורך אחד היתה מסובכת למדי, ובסוגיה זו התלבטו המדענים כבר בתקופה העתיקה. התעוררה גם השאלה, איזה מהם יהיה הראשון. בתקופה ההלניסטית החליטו תחילה, כי קו האורך של אלכסנדריה יהיה הראשון, לאחר מכן נתקבל הקו העובר את האיים הקאנאריים.

בימי הנריקה השייט, נסיך פורטוגל, מיפו בשיטתיות את חופי מערב אפריקה, ופעילות זו של הפורטוגלים נמשכה גם אחר מותו ב־1460. התפרסם במיוחד קו האורך, שנקבע בהסכם טורדסילאס כקו הפרדה בין נחלות ספרד ופורטוגל. כאשר ייסדו האנגלים את מצפה גריניץ' (Greenwich) ב־1675, השתמשו בקו לונדון כאתחלה, ורק כעבור כמאה שנים נתקבל קו גריניץ', קודם באנגליה ובעקבותיה בעולם כולו.

במאה ה־16 ציירו מפות בעיקר בספרד, בפורטוגל ובאיטליה. ב־1569 התפרסמה מפת העולם של מרקאטור (Mercator) ההולנדי. על פי שיטת ההיטל שלו, חוצים קווי האורך והרוחב זה את זה בזווית ישרה, ובמפה מופיעים “הקווים החלזוניים” כקווים ישרים. אוסף מפות, הוראות ניווט, תאור נמלים וחופים, מידע אסטרונומי ומסחרי רב נאספו בספר Spiegel der Zeevaerdt, שנתחבר בשנת 1584 על ידי ההולנדי לוקאס ואגנר (Lucas Waghenaer), ואשר מוכר יותר בלבושו האנגלי The Mariner’s Mirrour.

ספנים בהודו הדרומית נהגו לפנים להוביל צפורים במסעותיהם, והן שוחררו מדי פעם על מנת ללמוד מהן את הכיוון אל היבשה הקרובה, זכר למעשה נוח בתום המבול. תכונות המגנט ידועות זה אלפי שנים, אבל השימוש במחט מגנטית למציאת כיוון נלמד מהסינים, וכנראה השתמשו בה ראשונים יורדי ים צרפתים כבר במאה ה־12. תחילה צפה המחט על פני נוזל, ולאחר מכן הוצבה על ציר לבל תופרע בהראותה את כיוון הצפון. לימים חוברה אליה דסקית, שעליה מסומנים כיווני רוחות השמים או מעלות. את המחט נהגו מדי פעם למגנט באבן שואבת, אשר תכונתה המגנטית ניתנת להעברה. מקובל לייחס לקולומבוס, כי הוא היה הראשון שהבחין בווריאציה לאמור, קיומה של הזווית בין הצפון הגיאוגרפי לצפון המגנטי. בסוף המאה ה־17 פורסמו ספרי ניווט למציאת הווריאציה, ולא היה עוד צורך כמקודם לערוך שינויים מתמידים תוך כדי נסיעה על גבי דסקית המצפן.

בתופעת הדוויאציה הבחינו במאה ה־16. הספן הפורטוגלי ז’ואן דה קסטרו (João de Castro)⁹⁸ הניח פעם מצפן ימי על סלע באחד החופים אליו הגיעה אניתו, וראה כי המחט סטתה כדי 180 מעלות על אף שהסלע לא היה מגנטי. באותם הימים כבר ידעו, שקרבת תותח למצפן גורמת לסטיית המחט, לכן נזהרו מלהניח מצפן בקרבת חפץ עשוי ברזל, כדי שלא יטעו בקורס. את משמעותה האמיתית של תופעה זו הבהירו רק כמאתיים שנה לאחר מכן. סטיות מצפן אלה התרחשו בנסיבות די משונות: במהלך יום אחד באותו כלי שיט ובאותו מצפן, אבל בשעות שונות; המחט סטתה אם עגנה או הפליגה האניה; נצפתה התופעה באניות שונות ובמצפנים שונים, או בכמה מצפנים בכלי שיט אחד וכדומה. סטיות אלה היו מ־3° עד 10°. התיקונים הנכונים של הדוויאציה נערכו במאה ה־19.

האצטרולב (אסטרולב) הוא מכשיר אסטרונומי ל“תפיסת” כוכבים, שפותח עוד בתקופה ההלניסטית בעת העתיקה, אולם בא לידי שימוש בקרב הערבים בימי הביניים, ומהם למדו האירופים. בעיקרו הוא מד זוית לקביעת זוית הרום של גרם שמימי מעל האופק, אשר באמצעותו ניתן לחשב את קו הרוחב של הצופה. בצורתו המקובלת היה האצטרולב השטוח עשוי לוח עץ או מתכת עגול, שדרך מרכזו עובר ציר, ועליו סובבים חלקים שונים. על שפת גב הלוח חלוקה זויתית, בעוד על פניו סרגל, שהוא מעין זרוע בעלת שתי כוונות חריריות. המכשיר מוחזק אנכית, והסרגל יכוּון אל גרם שמימי מסוים לקביעת זוית הרום.

המקל (cross staff) היה גם כן מכשיר קדום מאד, אבל בא לידי שימוש בעת ובעונה אחת עם האצטרולב. עקב פשטותו נפוץ במהרה בקרב יורדי הים. המקל עשוי כעין צלב; על גבי מוט השתי נע מוט הערב. הצופה בקצה מוט השתי אל האופק מזיז על גביו את מוט הערב, עד אשר קצהו העליון חופף את הגרם השמימי הנמדד, וכך יקבע את זוית הרום. אם הגרם השמימי נמצא בצפון או בדרום, ניתן לחשב את קו הרוחב של הצופה.

מקל גב (back staff) ורובע (quadrant) הם שיפור המקל הפשוט כדי להקל על מלאכת הצופה. לפיכך עמד זה עם גבו לגרם השמימי הנמדד. זאת ועוד, אף הורכב המכשיר משתי קשתות, אשר יחד עורכות זוית בת 90 מעלות, ומכאן שמו של המכשיר השני.

כל אלה שהשתמשו בגרמים השמימיים לצרכי קביעת מיקומם ברחבי האוקיאנוסים נזקקו ללוחות הכוללים נתונים אסטרונומיים משתנים, כגון עמדות השמש והלבנה וכוכבי הלכת בכל ימות השנה, וכן גם מקומותיהם המדויקים של הכוכבים. הלוחות הללו היו אפוא אמצעי עזר חשובים להתמצאות ולקביעת המיקום של האניה על פני קו רוחב על פי מצבם של גרמי השמים.

מדענים יהודים רבים פעלו ותרמו מכשרונם לקידום מדע האסטרונומיה, הן כמתרגמים ומתווכי ידיעות בין הערבים יורשי הידע האסטרונומי של העולם העתיק לבין העולם הנוצרי, והן כמפרשי לוחות תכונה (אסטרונומיים) לצרכי המדע והספנות, אבל מאז המאה ה־9 חיברו לוחות כאלה אף בעצמם. ר' אברהם אבן עזרא חיבר לוחות אסטרונומיים על תנועותיהם של שבעת כוכבי הלכת. הלוחות האלפונסיים המפורסמים, שהוכנו בפקודת אלפונסו ה־10 (Alfonso) ב־1250, הדריכו את יורדי הים עד תקופת התגליות, ואלה נעשו על ידי מדענים יהודים, נוצרים ומוסלמים ובראשם יצחק אבן סיד, חזן בית הכנסת בטולדו (Toledo). הלוחות הללו חוברו בשפה הלטינית, וב־1460 תורגמו לעברית. גדול האסטרונומים היהודים של ימי הביניים היה ר' לוי בן גרשון. תורתו פורסמה ב“ספר מלחמות ה'”, אולם היא הופיעה לאחר מכן כספר נפרד ב־1340 שנקרא “ספר תכונה”. הרלב“ג המציא “מקל” למדידת זוית הרום ומרחקים. מכשיר זה קיבל את השם “מקל יעקב” או “מגלה עמוקות”. הוא תיקן גם ערכים שגויים של עמדות הכוכבים, והגה מחשבה חדשה על המרחקים של גרמי השמים וסידורם בחלל. הרלב”ג ביקר את התפיסה הגיאוצנטרית,⁹⁹ אבל הניח כי הארץ נעה סביב לעצמה. חיבורו על מכשירים אסטרונומיים תורגם לשפה הלטינית.

“ספר הזוהר”, שהוא היצירה המרכזית של ספרות הקבלה, רמז כבר ברורות על סיבוב כדור הארץ סביב צירו וכך הוסברו חילופי היום והלילה. “כל ישובא מתגלגלא בעיגולא ככדור, אלין לתתא ואלין לעילא… כך נהיר לאלין חשיך לאלין, לאלין יממא ולאלין לילא…” (כל הארץ מתגלגלת בעיגול ככדור, אלה למטה ואלה למעלה… כשהבהיר אצל אלה חשוך אצל אלה. לאלה יום ולאלה לילה…). דברים אלה נכתבו כ־250 שנה לפני קופרניקוס (Copernicus).

מבין ממציאי המכשירים האסטרונומיים הצטיינו ר' יעקב בן מכיר, שפעל בתקופתו של הרלב"ג והכין מד־זוית בצורת רובע הנקרא – רובע ישראל; ואילו ר' יעקב בן עמנואל פרובינצלי (מחבל Provance שבדרום צרפת) המציא טבעת למדידת גובה השמש והכוכבים; את ספרו חיבר ר' יעקב בשפה הלטינית.

ר' אברהם בן שמואל זכות (1515–1452) היה תוכן והיסטוריון. אחר לימודיו בתורת ישראל השתלם באוניברסיטת סאלאמאנקה (Salamanca – מערב ספרד). ב־1492 עבר לפורטוגל. הגלאי ואסקו דה גאמה יצא לדרכו על פי חוות דעתו של זכות, אשר קודם לכן הדריך אותו בשימוש באצטרולב והכין עבורו מפות ימיות. אחר גירוש היהודים מפורטוגל ב־1496 עבר ר' אברהם לתוניס. בניגוד למקובל באותם הימים, הכין הוא אצטרולב מנחושת ולא מעץ; הוא אף תיקן את הלוחות האלפונסיים ואלה היו בידיו של קולומבוס. הלוחות של זכות עם הערותיו של קולומבוס שרדו עד ימינו והם שמורים בספרד. ספרו “החיבור הגדול” תורגם לספרדית. תלמידו, יוסף ויזינהו (Vicinho) הכין מספרו תקציר לטיני וגם זה תורגם לספרדית. זכות הסביר למלך פורטוגל, כי הקיץ והחוף קיימים בעת ובעונה אחת במקומות שונים (חצי הכדור הצפוני והדרומי), ולפיכך על יורדי הים לנסוע בימי הקיץ כדי לעבור את האוקיאנוס עד כף התקווה הטובה וכך גם לשוב. אם יהיו זהירים, יעשו את הדרך הארוכה ללא סערות וסכנות. זכות חקר והסביר את התופעה, שטרם שמעו עליה באירופה אותה עת.

יהודים הצטיינו גם בתחום הקרטוגרפיה. במאה ה־14 פעלו בספרד אברהם קרשקש ובנו יהודה. הם שרטטו מפות פורטולניות, הבן הכין גם מצפנים. על אף שיהודה נאלץ להמיר את דתו, התפרסם בכינויו – “יהודי המפה”.

שנות המלחמה האחרונות    🔗

תבוסת הארמדה היוותה מכה קשה לעוצמתה הציית של ספרד, אבל היא הוסיפה עוד להטיל אימה, ולפיכך ערך דרייק ב־1589 התקפות על חופיה. הוא כבש ושדד את קורוניה ולקח בשבי אניות רבות. ב־1591 שהה האדמירל הווארד בין האיים האזוריים עם שייטת של 6 אניות, כשצי ספרדי עצום הכולל 53 אניות הופיע באופק. חמש אניות אנגליות נמלטו מיד, ואילו השישית, ה“ריוונג'” (Revenge), אנית הדגל לשעבר של דרייק, נשארה במקום כדי להעלות על סיפונה את אנשיה ששכבו חולים בחוף. מפקד ה“ריוונג'”, ריצ’ארד גרנוויל (Grenville), לא ניסה כלל לברוח, אלא שייט במישרין לעבר הגוף העיקרי של האויב, כשבכוונתו לעבור דרך המערך שלו. הגליאון הספרדי הענקי “סן פיליפ” (San Philip)¹⁰⁰ בא לקראתה מכיוון הרוח וחסם בפניה לגמרי את נשיבתה, עד אשר אבדה לה יכולת התנועה. ה“ריוונג'” התכוננה למאבק סופי. הספרדים הקיפוה, והיא שילחה ב“סן פיליפ” מטח דופן. הקרב החל בשעה 3:00 אחה“צ לערך; אניה אנגלית בודדת עמדה בתוך המערך הספרדי העצום, 100 חיילים נגד אלפים רבים. ב־11:00 בלילה נמשך עוד הקרב. בחצות שכב גרנוויל פצוע וגוסס על הסיפון, כשנגד עיניו אניות ספרדיות טובעות ונסיונות פשיטה אין־ספור נהדפות. עם עלות השחר ה”ריוונג‘" עודנה צפה, תותחיה משותקים מחוסר אבק שריפה, ומעט חייליה נלחמים בשארית כוחות ומוסיפים להדוף את הספרדים העולים ופושטים על הסיפונים. בכוחותיו האחרונים הספיק גרנוויל לצוות לתותחן הראשי לפוצץ ולהטביע את האניה, אבל זה האחרון לא מילא את הפקודה, והאניה נפלה בשבי עם מעט האנשים שנותרו בחיים. הספרדים לא יכלו לשמוח זמן מרובה לנצחונם. כשבועיים אחר מות גרנוויל היכתה סופת הוריקן בצי הספרדי, שגדל אז לכדי 140 אניות, וה"ריוונג’" ירדה תהומה עם השבויים האנגלים ועם הרבה אניות ספרדיות אחרות שנלחמו נגדה קודם לכן. ספק אם אי־פעם הלמה אניה כה קשות בכבודו ובמעמדו של אויב כ“ריוונג'”, אשר כשמה (“גמול”) כן גמלה היא לספרדים.

עוד באותה שנה, ב־1591, נתקלו ליד גיברלטר 6 גליאות ספרדיות באנית המלחמה האנגלית “סנטוריון” (Centurion), שליוותה שיירת אניות סוחר קטנה. כל אניות הסוחר הצליחו לברוח לבד מ“דולפין” הקטנה, והיא נאלצה להאבק לבדה בגליאה הספרדית, בעוד 5 האחרות התנפלו על ה“סנטוריון”. ה“דולפין” פוצצה עצמה לבל תיפול בשבי, ואילו ה“סנטוריון” נלחמה נגד כוחות עדיפים פי כמה. כאשר אזל אבק השריפה אחר שש שעות קרב ופסקה גם הרוח, חתרו חמש הגליאות לאורך דופנה, חייליהן הלמו בה בקרדומים ובשרשראות, אבל לעלות ולפשוט על סיפונה לא העזו. ה“סנטוריון” הצליחה לשוב לנמל הבית שלה.

ב־1596 נפוצה באנגליה השמועה, שפיליפ ה־2 מכין ארמדה חדשה. תגובת אנגליה לא איחרה לבוא. 17 אניות אנגליות ו־20 הולנדיות בצרוף אניות אספקה יצאו מיד בפיקודו של הווארד. צי זה תקף את קדיס, אבל האניות שבנמל לא נפלו בידי האנגלים. מפקד העיר, נסיך מדינה סידוניה, העלה מיד באש את כלי השיט העוגנים במעגן הפנימי והחיצוני כאחד. בשריפה זו אבדו לספרדים 13 אניות מלחמה גדולות ואניות סוחר עד אין ספור עם מטען אספקה רב.

מלך ספרד מת ב־1598 לאחר 32 שנות שלטון. הוא הספיק לראות את ארצו אימפריה חובקת עולם כשאניותיו מביאות הביתה אוצרות תבל כולה, אבל ב־10 שנות שלטונות האחרונות נפלה עטרת ספרד לידי שני עמים אחרים וימי זוהרה כלא היו.

 

פרק י"ז: עליית הולנד    🔗

קרבת ההולנדים אל הים היא טבעית. חלק מארצם היה מקודם קרקעיתו של הים הצפוני, שנכבשה בסוללות, בטחנות רוח, במשאבות ובזיעת אפיים. פרנסתם היתה על דיג, תעשייה וסחר, ואלה תלויים באנשי ים ואניות. לפני ימי הארמדה הגדולה היו הפורטוגלים הספקים הגדולים, שרכשו את עושרם באיי התבלינים בדרום מזרח אסיה. הפלפל ושאר התבלינים הובלו לליסבון, ומשם הפיצום ההולנדים ברחבי אירופה ברווח כלשהו. לעומת הסוחרים ההולנדים הזריזים, נהגו הפורטוגלים על פי תפיסה שונה, אשר ניסח אותה המשנה למלך בהודו בזה הלשון – שלח את הפלפל לליסבון ולך לישון. אין פלא שפורטוגל הדרדרה. כאמור השתלט מלך ספרד על פורטוגל, ועקב סגירת נמל ליסבון בפני ההולנדים, החלו הם להניח את יסודות שלטונם בהודו המזרחית, ארצות התבלינים.

מאבקה עם ספרד ופורטוגל    🔗

ב־1597 לכדו ההולנדים אנית משא ספרדית במימי הודו המזרחית, ושבו הביתה עם שלל תבלינים רב. ההצלחה עודדה אותם להוסיף ולשבות אניות; הם הקימו את החברה ההולנדית ההודו־מזרחית באמסטרדם, אשר ביסודה התבססה על שוד וסחר.

פיליפ ה־3, מלך ספרד, המשיך את מדיניות קודמו בדיכוי הסחר ההולנדי מאז עלותו לשלטון ב־1598. התגובה התבטאה בשיבוש נתיבי הספרדים באזור האיים הקאנאריים וחופי מערב אפריקה. ב־1603 מתה המלכה אליזבת. את שלטונה ירש ג’יימז (James) ה־1, בנה של מרי סטיוארט שהוצאה להורג. ג’יימז הגיע להסכם עם ספרד, אשר על פיו יכלו אניותיה למצוא מאז ואילך מקלט מפני התנכלויות בנמלי אנגליה, בעוד על ההולנדים נאסרה הכניסה.

ב־1605 נתקל צי הולנדי באניות מלחמה ספרדיות המלוות אניות סוחר לא הרחק מנמל דובר. נישבו אז אניות ספרדיות רבות והשאר ביקשו להימלט אל הנמל ה“נייטרלי”. מקובל היה בקרב ההולנדים, כי את השבויים והספרדים קשרו יחד, שניים־שניים, וזרקום לים. על אף שיורדי הים ההולנדים לא התלהבו ביותר לבצע מעשה אכזריות מעין זה, הם נשמעו בדרך כלל להוראות מגבוה. האנגלים השתדלו ככל יכולתם להציל ו“לדוג” מן המים את הקרבנות העלובים. משהתקרבו האניות הספרדיות הנסות אל דובר, החלו תותחי המבצר רועמים, והפגיעות הטובות עשו שמות בהולנדים הרודפים אחר אויביהם. תקרית זו טמנה בחובה את זרעי הפורענות העתידה להתחולל בין שני בעלי הברית לשעבר.

החברה ההולנדית ההודו־מזרחית המשיכה את פעילותה ללא הפרעה, עד אשר החליט פיליפ ה־3 ב־1605 לשגר לזירה שייטת חזקה שכללה 8 גליאונים. חלק משייטת זו הובס ליד חופי מאלאבאר (Malabar) בידי יחידה הולנדית קטנה. היתה זו מכה נוספת לאחר מיגור הארמדה, וההולנדים לא חששו עוד לשייט במימי הודו המזרחית. הם החלו אף בהקמת מושבות על פי הנוהג הקיים, ובאיי באנדה (Banda) כרתו את ההסכם הראשון עם שליט מקומי, כדוגמת הפורטוגלים והספרדים לפני כן. זוהי תחילתה של האימפריה ההולנדית בהודו המזרחית.

מגמת ההולנדים היתה לשבש את נתיבי הספרדים והפורטוגלים בכל הימים והאוקיאנוסים. ב־1607 סיירו ההולנדים ליד חופי ספרד ופורטוגל בכוונה ללכוד אניות כסף וזהב המגיעות מאמריקה. באניות מעין אלה לא הבחינו, אבל נודע להם שבנמל גיברלטר עוגן צי גדול, 21 אניות מלחמה, ובתוכן 10 גליאונים גדולים. על אף מספרן הרב יותר של האניות ההולנדיות, היו הן קטנות במידותיהן, ירודות בכוח אדם ובמשקל כדורי התותחים לעומת הספרדים. לא נראה, כי ההולנדים יעזו לחדור לנמל, אבל הם עשו זאת לתדהמתם הרבה של יריביהם. עם התקרב הספינות ההולנדיות אל הגליאונים הן נראו כקליפות אגוז לעומתם.

משנכנסו ההולנדים לנמל, שטה אחת הספינות היישר לעבר אנית הדגל. זו האחרונה שילחה בה מיד מטח דופן, בעוד הספינה ההולנדית ירתה מטווח קצר בתותח המרדף שבחרטום, והמטירה אש מן המוסקטים. בהתמודדות זו נפלו שני אדמירלים, ההולנדי והספרדי. הקרב בין הספינות הקטנות לאניות הגדולות התפשט במהרה על פני הנמל כולו. ספינות ההולנדים תקפו כל אניה ספרדית שתיים־שתיים משני הצדדים; קודם המטירו אש תותחים ולאחר מכן פשטו אנשיהן על הסיפון. אחד הקפטנים ההולנדים לקח איתו את בנו בן העשר, וזה ראה במו עיניו את אביו נופל חלל. הילד לא איבד את עשתונותיו, אלא הוסיף להלהיב את הלוחמים. הילד היה מרטן טרומפ (Marten Tromp), לימים גיבור מלחמת הולנד־אנגליה. ההולנדים העקשנים גברו על אויביהם, אניה אחר אניה. הטבח היה איום, שכן לא לקחו שבויים ואת הבורחים בחוף לכדו באונקלים. אנית הדגל הספרדית נפלה בשבי, ו־20 אניות אחרות טבעו. מבצר גיברלטר עמד בפניהם אין אונים ולא הגנה, אולם ההולנדים הסתפקו – משום מה – במפלת האויב והחליטו לשוב הביתה. כלום החמיצו הם הזדמנות היסטורית ליטול לידיהם את מפתח הים התיכון, ובלא יודעין השאירו, כדי שהאנגלים יקחוהו כמאה שנה מאוחר יותר?

אמנם החמיצו ההולנדים הזדמנות להאחז בפתח הכניסה לים התיכון, אך הקימו לעומת זאת ב־1652 את תחנת המסחר המפורסמת בכף התקווה הטובה בדרום אפריקה (Capetown). בין חוקרי החוף המזרחי של צפון אמריקה פעל בשרות ההולנדים השייט והגלאי האדסון (Henry Hudson), אשר מאוחר יותר – בשרות אנגליה – חקר את המפרץ הקרוי על שמו. בחוף המזרחי של צפון אמריקה נוסדו יישובים הולנדיים, ביניהם ניו־אמסטרדם, לימים העיר ניו־יורק, וכן בחופי הים הקאריבי ועוד. לשם ניהול הנחלות באמריקה הוקמה ב־1621 החברה ההולנדית ההודו־מערבית.

הנסיון האחרון של הספרדים להחזיר את ארצות השפלה נעשה ב־1639. הם כוננו מחדש ארמדה, 67 אניות מלחמה, שיצאה לכיוון דנקרק. צי זה כלל אניות ענקיות כ“מאטר תרזה” (Mater Theresa), שנשאה על סיפוניה 70 תותח וצוות של 1,200 איש. משהתקרבו הספרדים אל התעלה, הבחינה בהם שייטת הולנדית בת 31 אניות בפיקוד סגן־אדמירל טרומפ, והמפקד ההולנדי החליט להתמודד עם הספרדים. האדמירל אוקוונדו (Oquendo) נלחם בטקטיקה הספרדית המקובלת זה מכבר. ההתקפה ההולנדית נערכה בשעות הלילה, לאור הירח. מטחי אש כבדים פגעו קשות באניות הספרדים וגרמו מבוכה ומהומה רבה. עם שחר הן החלו בנסיגה לעבר החוף האנגלי על מנת להתקרב אל מבצר דובר ולחסות בהגנת תותחיו. עקב זריזות הרודפים נאלצו הספרדים להקדים ולמצוא מקלט מאחורי גודווין סנדס (Goodwin Sands), שהיא רצועת חוֹלִיוֹת במים רדודים באורך כ־10 מילין ליד החוף המזרחי של קנט (Kent), במים הטריטוריאליים של אנגליה. ההולנדים נחלקו לשתי פלגות, התמקמו בקצותיהן של החוליות והטילו כעין הסגר על הצי של אוקוונדו. בינתיים באו והתקבצו עוד אניות הולנדיות, והצי של טרומפ גדל לכדי 100 אניות ומעלה.

לרגל התכונה הרבה הופיע במקום בראש הצי גם האדמירל פנינגטון (Pennington) על מנת לשמור על הניטרליות האנגלית, והפך – למעשה – למעין מתווך בין טרומפ לאוקוונדו. המחזה שעתיד היה להתרחש התאים יותר לאווירה ביניימית מאשר לעת החדשה, אשר בה התנגשו אינטרסים כלכליים־מסחריים של מדינות נטולות כל רגש אבירות. ההולנדי רצה התנגשות בים הפתוח, ואילו הספרדי ביקש להימנע ממנה בכל מחיר. בין היריבים נערך באמצעות פנינגטון משא ומתן חסר תקדים. טרומפ הציע להיפגש בקרב גלוי, אולם אוקוונדו השיב, כי אין לו אבק שריפה די הצורך. לזה הציע טרומפ למסור לו את מחצית הכמות של אבק השריפה אשר לצי ההולנדי. אוקוונדו הודה לו, אבל הוסיף, שהרבה מאניותיו זקוקות לתרנים חדשים. סגן האדמירל ההולנדי היה מוכן לספק לו אותם. ככל שנמשך משא ומתן משונה זה התברר, כי הספרדים חוששים מפני הקרב.

כמובן, לא יכלו הספרדים להישאר לעולם ועד מאחורי גודווין סנדס, על אף שטרומפ לא התכוון לפגוע בניטרליות של אנגליה. משפרצה סערה עזה ב־20 באוקטובר, נאלץ הצי הספרדי לצאת את המקום ולנסות ולפרוץ בעד ההסגר כדי להגיע אל דנקרק. ההתנגשות הבלתי־נמנעת נתכנתה לימים קרב דאונס (Downs) – אזור הגבעות בדרום מזרח אנגליה – אשר בו הנחילו ההולנדים מפלה מוחצת לצי הספרדי. הכוחות נלחמו תוך כדי תנועה; הארטילריה הספרדית היתה חסרת אונים לחלוטין מול הזריזות והדיוק של התותחנים ההולנדים. אחת־אחת נפגעו האניות הספרדיות; הן טבעו או נלכדו בידי פושטים. מ־67 אניות הגיעו לדנקרק 18 בלבד, ואף אלה פגועות ובצוותיהן הרוגים רבים. חורבנה של הארמדה השניה במימי דאונס נתן הזדמנות לפורטוגל להחזרת ריבונותה ב־1648 וגם עצמאות הולנד הוכרה הכרה רשמית על ידי ספרד.

הסטיוארטים הראשונים והרפובליקה באנגליה    🔗

במות המלכה אליזבת התגלתה עליונותה של הולנד בימים, ואילו אנגליה לא השכילה לנצל לטובתה את המצב שנוצר. המלך ג’יימז ה־1 מבית סטיוארט כרת הסכם שלום עם ספרד, ואת מרצו הפנה לאפיקים אחרים. הולנד וצרפת ראו הזדמנות פז להשתלט על נתיבי האוקיאנוס וכך נמשך הדבר גם משעלה צ’רלז (Charles) ה־1 לכס המלוכה. כפועל יוצא ממדיניות זו שייטו בתעלה אניות פירטים “תורכיים” – כפי שנתכנו אז – מצפון אפריקה. במהלך השנים 1611–1609 חדרו הן תכופות למבוא התמז, לכדו מאות אניות אנגליות ושעבדו את צוותיהן; תקפו יישובים בחופים, חטפו ילדים והטרידו את האוכלוסיה עוד שנים רבות לאחר מכן. גם מדנקרק הגיחו פירטים והטילו הסגר ממש על מבוא התמז. וכי מה יכלו לעשות הימאים האנגלים, שכל חכמתם ונסיונם בים? יכולתָ למצאם כ“תורכים” דוברי אנגלית, היו פעילים בקרב בני דנקרק, ואף ההולנדים קיבלו אותם בזרועות פתוחות.

בימיו של צ’רלז ה־1 (1649–1625) התלבטה אנגליה בשתי בעיות הכרוכות זו בזו: האחת דתית והשניה חוקתית־מדינית. הכנסיה הממלכתית של אליזבת היתה רחוקה מלספק למאמינים הפרוטסטנטים המתקדמים את התחושה המהפכנית, ואילו בעניני חוקה עמדה המחלוקת בעינה – למי זכות השלטון האמיתי, למלך או לפרלמנט. צ’רלז רצה לכונן בעת ובעונה אחת צי וגם למלא את האוצר הריק באמצעות הטלת מיסים שלא אושרו על ידי הפרלמנט. ללא משים דחף המלך את הצי לעניני הפוליטיקה הפנימית, משהטיל את “מס האניה” (Ship Money). כשאחד האזרחים המכובדים סירב לשלם למלך את המס, הוא הושלך לכלא בלא משפט, ונעשה קדוש מעונה במאבקו של הפרלמנט בענין כלל־לאומי כמו הצי המלחמתי. אין תמה, כי עד הדחתו של המלך והוצאתו להורג ב־1649 לא ארע דבר, ובחלל ריק זה הספיקה האימפריה המסחרית של הולנד להתבסס.

מכל מקום, הצי של צ’רלז ה־1 הוקם מתשלומי “מס האניה” הבלתי־חוקי כביכול, וכך נוסד הצי הלאומי הראשון של אנגליה. הוא לא הורכב עוד מאי־אלו אניות מלכותיות מעטות, אשר סביבן התכנסו כלי השיט של ערי החוף ואף של בעלי אניות בודדים, כנהוג עד אז. הצי נעשה אפוא שותף העם כולו, וצי זה התייצב במאבק בין המלך לפרלמנט לצידו של זה האחרון נגד מייסדו ומכוננו.

לאחר ההוצאה להורג של צ’רלז ה־1, השתלט אחיינו, הנסיך רופרט (Rupert) על חלק מן הצי, והטריד את כוחותיה של הרפובליקה האנגלית החדשה, בדומה לסקסטוס פומפיוס, אשר אחר רצח אביו, פומפיוס, הוסיף להילחם נגד השליט המהפכני, יוליוס קיסר. קרומוול נאלץ לגייס את שארית אניות אנגליה כדי לסלק את האיום על הרפובליקה החדשה. רופרט נלחם באירלנד, נמלט לפורטוגל, עד אשר כלו כוחותיו ומצא מקלט בצרפת. בימי הרפובליקה הראשונים דרך כוכבו של בלייק (Robert Blake), שמונה לתפקיד “גנרל ימי”.

היחסים בין הולנד לאנגליה נעכרו, ובעיקר בשל “חוק ההובלה הימית” (Navigation Act) האוסר יבוא סחורות לאנגליה ולמושבותיה באניות זרות. חוק זה פגע במישרין בסחר ההולנדי, הספרדי והצרפתי. ובאותה העת אף פרסמו האנגלים את הדרישה, שכל כלי שיט הפוגש בתעלה אנית מלחמה אנגלית, עליו לחלוק לה כבוד בהרכנת דגלו; זאת ועוד, כל ספינות הדיג במימי אנגליה היו צריכות למסור עשירית משלל הדגה, בייחוד דגי הרינג. רגשות אנטי־הולנדיים פיעמו בלב הציבור האנגלי גם בגלל מעשי הרציחות של יריביהם בהודו המזרחית.

פעולות האיבה בין אנגליה להולנד החלו בקיץ 1652, ואין לקבוע עוד בוודאות איזה צד התחיל. בהתנגשות הראשונה בתעלה פיקדו על הכוחות המתמודדים טרומפ ובלייק, ובה אבדו להולנדים 2 אניות, בעוד לאנגלים – אף לא אחת; למרות זאת, הצליחו ההולנדים להעביר את שיירת האניות שלהם בתעלה האנגלית. על מנת להלאות את ההולנדים, החליט בלייק להציק להם באותו תחום שבו התנגדותם תהא מועטה. האנגלים התקיפו את ספינות הדיג של יריביהם, ושבו רבות מהן על מטענן. המצוקה שהשתררה בשוקי הולנד המחישה בעליל את בעית המאבק על השליטה בימים. ההולנדים היו יורדי ים מצויינים, נועזים, בעלי יוזמה ותושיה, אבל בלתי־מוכנים למלחמה. בדרך כלל היו האניות ההולנדיות בעלות שוקע נמוך, כדי שתוכלנה לשייט בבטחה בין גבנוני הטיט התת־ימיים, בנהרות הצרים ובפתחי הנמלים הרדודים; לעומת זאת, לאנגלים – אניות גדולות, רחבות ועמוקות־שוקע, חמושות כהלכה, כיאה לעם הנאבק למען שליטה בלעדית בימים. לרעתה של הולנד היה מצבה הגיאוגרפי, היותה מוקפת אויבים ממשיים ופוטנציאליים מצד היבשה; לפיכך נאלצה היא לקיים גם צבא גדול להגנת גבולותיה, בעוד אנגליה פטורה ממעמסה זו. אנגליה היא אי, ומצבה הגיאוגרפי האינסולארי¹⁰¹ פטר אותה מהדאגה להחזקת כוח יבשתי גדול.

לאחר הכרזת המלחמה התרגשו ההתנגשויות הראשונות בתעלה, שהיתה זירת הקרבות העיקרית. שאיפת ההולנדים היתה יומרנית למדי; הם רצו “לטאטא את האנגלים מן הים”. את הכוחות ההולנדיים הוביל תחילה אדמירל טרומפ. המפקד האנגלי אייסקיו (George Ayscue) נסוג מפניו בגלל תנאי רוח לא נוחים עבורו. טרומפ המשיך אפוא צפונה ונתקל בבלייק, ששיבש לפנים את מלאכת דייגי הולנד, אולם סערה פתאומית פיזרה את הצי ההולנדי ובמקום לתקוף את האויב נאלץ לשוב הביתה. בשל חוסר הצלחתו פוטר טרומפ מהפיקוד ודה רויטר (Michael de Ruyter) מונה תחתיו. הוא יצא לתעלה בראש 38 אניות מלחמה קטנות שמשימתן ליווי שיירת אניות סוחר; מול פלימות נתקל בכוחות אייסקיו, שאניותיו ברגיל היו גדולות במידותיהן מאלו של ההולנדים. אייסקיו התכוון לפצל את כוחות דה רויטר, אבל משום־מה השתבש הקשר בינו לבין מירב פקודיו, ורק 9 מאניותיו באו בעקבותיו בעוד היתר נשארו מחוץ לזירה. בגלל העדיפות ההולנדית, נאלץ אייסקיו לפרוץ דרך נסיגה בכוח ולשוב לנמל פלימות, אולם דה רויטר לא העז ללכת בעקבותיו ולהכנס לנמל. הממשלות של אותם הימים לא נהגו בכפפות משי באדמירלים ובמפקדים אחרים שלא ניצחו במערכה. משניהם נשלל הפיקוד העליון, ודה רויטר, לימים האדמירל האגדי של הולנד, נעשה שני במעלה תחת פיקודו של אדמירל דה ויט (Cornelius de Witt).

ב־28 בספטמבר הבחין בלייק בצי ההולנדי המתקרב אל מבוא התמז. בגלל תנאי הרוח הוכרח הוא להציב את אניותיו בקרבה יתרה לרְדֵדוֹת (מים רדודים) המוכרות בשם Kntish Knock, וחילק את כוחותיו לשני צידי המעבר המתאים לשיט. על אף ששתי אניות אנגליות כבר נתקעו בקרקעית, שכן היו אלה עמוקות־שוקע, המשיכו הן בחילופי הירי. ההולנדים נסוגו, ובלייק רדף אחריהם עד חופי ארצם. נצחון זה כבר נתן לאנגלים בטחון עצמי כלשהו.

קרבה עונת החורף, אותה הקדישו האנגלים לארגון כוחותיהם. הם הקימו 20 פלגות קטנות, שחלקן נועד לליווי שיירות, וחלקן נשאר בנמלים, שם צויידו מחדש. בינתיים הוחזר טרומפ לפיקוד, והוא החליט לנצל את החולשה הארעית של יריביו עקב ארגון הצי. ב־30 בנובמבר ליווה האדמירל ההולנדי במימי התעלה 300 אניות סוחר, כשלפיקודו עומדות 73 אניות מלחמה ואי־אלו ספינות עזר. בלייק היסס; אם יצא להילחם, ימצא את עצמו מול כוחות עדיפים פי כמה, ואם לאו – תודה אנגליה בחולשתה, ולא זו בלבד שהתעלה תיפתח לרווחה בפני ההולנדים, אלא כאילו תוגש להם הזמנה לבוא ולפשוט על חופי אנגליה. אי־לכך, הוא בחר להילחם – אבל בלב ים, שכן האניות האנגליות הגדולות מסוגלות היו לפעול שם ביתר ביטחה. בלייק הפליג לכיוון דרום מזרח, תוך מעקב מתמיד אחר הצי של טרומפ. במהלך היום פרצה סערה, וזו הכריחה את שני הצדדים להאבק באיתני הטבע; ולמחרת אחר הצהריים החל ביניהם הקרב במים עמוקים בקצה הדרומי של מצר דובר, כשהאנגלים נמצאים בגלי הרוח.

בתחילת הקרב עברו זו ליד זו שתי אניות הדגל בכיוונים מנוגדים תוך חילופים של מטחי דופן ביניהן. טרומפ פרץ לעבר הטור האנגלי, אבל אניתו נתקלה באניה אנגלית, חילופי האש היו מטווח קצר ביותר. שתי אניות נוספות, הולנדית ואנגלית, הצטרפו להתמודדות הנפרדת, ובין ארבעת כלי השיט התפתח קרב מגע עז. ההולנדים הצליחו ללכוד את שתי האניות האנגליות ולהקיף את אנית הדגל של בלייק. זו החליפה מטחי דופן עם לא פחות מעשרים אניות הולנדיות. שלוש פעמים פשטו על סיפונה ההולנדים ונהדפו, עד אשר הצילו אותה שלוש אניות אנגליות שחשו למקום.

בלייק נפצע קשה, ובגלל העדיפות המכרעת של אויביו החליט לנתק מגע ולהיסוג. בהתנגשות זו טבעו 3 אניות אנגליות, אחת התלקחה, ושתיים נישבו. מבין אניות ההולנדים עלתה באש והתפוצצה אניה אחת בלבד. השליטה בתעלה עברה לידי ההולנדים, והם הספיקו עוד לשבות אנית מלחמה אנגלית נוספת. השיירה ההולנדית עברה בתעלה בשלום. חיילי האויב נחתו ופשטו בכמה מקומות בחוף לבוז ולשדוד, ובשובם הביתה קשרו המנצחים מטאטא לראש התורן לסימן, כי טאטאו וניקו את הים מכל אויב. מקובל, שמכאן מקורו של הנוהג המסורתי לסמן בדרך זו נצחון בים. בשובו הביתה הגיש אדמירל בלייק את התפטרותו מהפיקוד, אבל ראשי הפרלמנט סרבו לקבלה, כי ידוע ידעו שההנהגה הפוליטית היתה הפעם שותפה למצבו הירוד של הצי, אשר בעטיו עברה השליטה בימים בסוף 1652 לידי הולנד.

במצבה הגיאוגרפי של הולנד היתה מגרעת נוספת על אלו שהוזכרו קודם: ההולנדים, בשיוטם מכל כיוון שהוא לעבר ארצם, חייבים היו לעבור בתעלה, בסמוך לחופי אנגליה; נתיבי סחר מעטים בלבד היו בקרבת חופי מולדתם ומכאן, שהם נזקקו למעבר בלתי־מופרע בתעלה, כדי להבטיח את האספקה השוטפת להולנד, תנאי לקיומה. נתונים גיאוגרפיים אלו קבעו בהכרח את המשך המאבק בין שתי המדינות.

באמצע פברואר 1653 ציפה טרומפ לשיירה הולנדית ליד לאנדס־אנד¹⁰² (Land’s End), הקצה הדרומי־מערבי של אנגליה. ב־18 לחודש הבחינו הצדדים אלה באלה מול פורטלנד; החל “קרב שלושת הימים”, הנקרא גם “קרב פורטלנד”. שמונים אניותיו של בלייק היו מפוזרות לרוחב התעלה, ומשהופיע טרומפ, נתפסו כשהן בלתי־מלוכדות. בלייק כינס מהר כמחצית אניותיו, אבל הפלגה של מונק (Monk) נשארה מרוחקת כדי 5 מילין ממנו בצד חסי הרוח. מכיוון שנשבה רוח מערבית קלה, נמנע ממונק להצטרף אל מפקדו, ולפיכך יכול היה טרומפ לרכז כוחות עדיפים בקרבת בלייק, וזה האחרון לא היסס כלל להילחם.

הקרב פרץ במלוא חריפותו. בלייק חילק את ציו לשלוש פלגות – אדומה, כחולה ולבנה, וסימן אותן בניסים. הוא נלחם – כרגיל – עם כמה וכמה אניות בעת ובעונה אחת, ובתוכן גם עם אנית הדגל של טרומפ, אשר שני פיקודיו, דה רויטר ואוורטסן (Evertsen), ניסו לבודדו – זה מצפון וזה מדרום. נדמה היה, שמעט האניות של בלייק עומדות להכנע, כאשר הצליחו הפלגות האדומה והכחולה להתאחד, הקיפו את אגפו הימני של טרומפ בחצותם את מרכזו של הצי ההולנדי. כוחותיו החצויים של טרומפ נחלצו בקושי ממצבם המסוכן, ובינתיים התנגש דה רויטר עם אותן האניות שבאו בעקבות בלייק. הוא לכד באניתו הקטנה, שנשאה 28 תותחים, את ה“פרוספריטי” (Prosperity – 54),¹⁰³ כלי שיט גדול בהרבה משלו, אבל התקיפו אותו הפלגות המאוחדות. דה רויטר נאלץ לנטוש את “פרוספריטי” ולהסתלק. מונק, בראש הפלגה הלבנה, שמע מרחוק את רעמי התותחים; הוא הזדרז להגיע אל הזירה, אבל נתקל בטור הולנדי של אוורטסן. ארבע שעות נלחם מונק, עד אשר פרץ דרך והגיע אל מקום הקרב הראשי, אולם הלילה ירד והפעילות נפסקה. לכל צד טבעו שתי אניות ורבות אחרות ניזוקו.

בשעות הלילה התארגנו ההולנדים, ולאור ראשון הבחינו האנגלים, ששיירת אניות הסוחר ההולנדיות שטה במבנה צפוף מוקפת אניות מלחמה בתבנית סהר על מנת להפריד בינה לבין הצי האנגלי. גם יום המחרת לא הביא כל הכרעה. כשעברו הציים את האי ווייט, ירו האנגלים מטווח רחוק; הם קלעו בעיקר במעטה האניות ההולנדיות כדי לשבש את מהירות מהלכן. תחמושת ההולנדים החלה אוזלת, ולא כן לאנגלים הקרובים לחוף ארצם. ירד הלילה השני מאז פרוץ ההתנגשות, והקרב טרם נסתיים. עם עלות השחר של היום השלישי ראה טרומפ, כי אין עוד כל תקווה בגלל העדר אספקת אבק שריפה; ובאותה שעה הבין בלייק שהאניות ההולנדיות נמוכות־השוקע שטות וקרבות אל מימי ארצות השפלה, וכי אניותיו עמוקות־השוקע לא תוכלנה לפעול שם. בלייק הוביל את הפלגה האדומה שלו לתנועת איגוף כדי למנוע מהיריב להגיע לחוף מבטחים, ואילו עמיתו בראש הפלגה הכחולה חדר במישרין לאמצע מערך הסהר המאבטח את אניות הסוחר. אחדות מהאניות האנגליות פרצו ובאו גם אל תוך שיירת אניות הסוחר כזאבים אל בינות הכבשים, ורק בעמל רב וביריות מטווח קצר גירש אותן טרומפ. בשעות אחר הצהריים התלכדו שוב האנגלים, והתכוננו למהלומה האחרונה. כשהבחין טרומפ בכוונתם, קיפל מפרשים וסימן שנכון הוא להתמודד; אולם אחר חילופי יריות בין אניות החלוץ של שני הצדדים ניתקו האנגלים מגע ושייטו ללב ים, מחוץ לטווח. היה זה קרב דמים כבד. להולנדים אבדו 50 אניות סוחר ו־12 אניות מלחמה טבעו או נישבו, בעוד לאנגלים 6 אניות מלחמה בלבד.

פציעתו של בלייק מציינת לא רק את העדרותו הזמנית מן הפעילות הקרבית, אלא גם נקודת מפנה בלוחמה הימית. השאלה – כיצד יכלה השיירה ההולנדית לחמוק מפניו – העסיקה מאד את האדמירל בימי חוליו; הייתכן לסכם תורה, הכוללת את כל אפשרויות המציאות בזירה? את התשובה לשאלות אלה פירסם בלייק ב“הוראות קבע ללחימה” (Fighting Instructions) שיצאו לאור ב־1653. פרסום זה נעשה תורתם הכתובה של קציני הים האנגלים, שסעדה את החלשים וחסרי הבטחון העצמי, אך בעת ובעונה אחת גם הקפיאה כל יוזמה ותעוזה, ומכאן ואילך גונה והואשם כל קצין שהין לחרוג וללחום לא לפי הספר.

כעבור שלושה חודשים הפליג טרומפ אל דובר והפגיז את ביצוריה. מונק יצא לקראתו בראש 100 אניות, אשר היו שוות ערך לכוחות יריבו. ההולנדים באו מחולקים לשלוש פלגות, בעוד האנגלים – בהתאם לתורה – בטור עורפי, ובראשם אנית הדגל של מונק. הפעם הגיעו ההולנדים ללא שיירה של אניות סוחר. ההתנגשות התרחשה מול מבוא התמז, במימי גברד (Gabbard) הרדודים. תחילה שייטו ההולנדים עם הרוח, וציפו להזדמנות לעלות עם כלל כוחותיהם על חלק מהטור האנגלי. שינוי בכיוון הרוח אכן העניק לטרומפ אפשרות זו, והוא החל להפגיז את חלוץ האויב מגלי הרוח. אולם במהרה התהפכה הרוח לטובת האנגלים, והם עלו על אויביהם; ובאותה שעה יצאו 18 אניות ממבוא התמז בפיקודו של בלייק, שלא היה מסוגל לשכב במיטת חוליו למשמע רעמי התותחים. אנית טרומפ היתה מעורבת בהתכתשות כשהשתנתה הרוח, ולפשוט על היריב הוא לא יכול עוד; ולהיפך קרה, אניות ההולנדים נשטפו בפושטים האנגלים. עם אובדן כל תקווה, השליך טרומפ לפיד בוער לתוך מחסן אבק השריפה של אניתו, וזו התפוצצה עם הפושטים ועם ההולנדים גם יחד. באורח פלא נשאר טרומפ בחיים. להולנדים אבדו בקרב זה 25 אניות – 1500 חייל. הולנד ביקשה שלום, אבל תנאי קרומוול היו קשים מנשוא ונדחו.

בשארית משאביה ניסתה הולנד לכונן את ציה מחדש, אולם אנגליה הטילה הסגר על כל מוצאיה. מונק הציב למעלה ממאה אניות כדי לשבש את הקשר בין הנמלים השונים וכדי למנוע את התחברות הכוח העיקרי שבפלושינג (Flushing) עם 30 האניות אשר באמסטרדם. טרומפ יצא ב־30 ביולי מפלושינג עם 95 אניות והצליח למשוך אחריו את מונק, כשהוא פותח כך את הפתח לפני דה ויט להתאחד עימו. בקרב סחוונינגן (Scheveningen) נלחמו 125 אניות מכל צד. הכוחות נערכו בטור עורפי ושייטו במקביל תוך חילופי אש עזים. הטורים היו כה קרובים זה לזה, שגם במוסקטים ירו; כך נפגע טרומפ ונפל חלל. קרב האש נמשך תוך תנועה שעות על גבי שעות, כאשר אבק השריפה של ההולנדים החל אוזל, והאנגלים מצאו את עצמם בגלי הרוח. כמה אניות הולנדיות פתחו במנוסה לעבר המים הרדודים ודה ויט לא היה עוד מסוגל לעצור את התהליך. ההולנדים נסוגו. האבידות בקרב שני הצדדים היו כבדות, עד כי האנגלים לא היו מסוגלים להוסיף ולקיים את ההסגר. הסכם השלום נחתם ב־1654, לאחר שקרומוול ויתר על דרישותיו הקודמות. על נפילת אדמירל טרומפ אמרו בהולנד, ש“במותו נותר הצי גוף ללא נשמה”.

המלחמה האנגלית־הולנדית נחשבת נקודת מפנה. זו הפעם הראשונה נלחמו ציים ביחידות מאורגנות ולא בהתנגשויות פזורות של אניות, אלא על פי “הוראות הקבע ללחימה” של בלייק. הטור העורפי הופעל למען ניצול מירבי של כוח האש, ולפיכך נשתגר מכאן ואילך מונח חדש לציון אניות המתאימות ללחימה בטור – אנית קו (ship of the line). מבחינה פורמלית נעשתה הולנד עצמאית רק 6 שנים קודם לכן ב־1648, והנה – אינטרסי סחר, דיג וספנות העמידו אותה במבחנעים קשים ביותר נגד בעלת בריתה לשעבר.

מאורעות ביניים    🔗

נדמו ארעית רעמי התותחים באזור התעלה משנחתם הסכם השלום עם הולנד, אבל אנגליה לא נחה על זרי הדפנה שלה. הפירטים מצפון אפריקה הטיבו לנצל את ימי המלחמה עם הולנד, לכדו אניות אנגליות רבות ושבו את אנשיהן. אי־לכך, אניות מלחמה אנגליות נכנסו לים התיכון אל חופי צפון אפריקה. תחילה בא בלייק לאלג’יר, אבל דרך משא ומתן לא השיג דבר. מאלג’יר הוא הפליג לתוניס, קבלת הפנים כאן היתה בלתי־ידידותית לגמרי. השליט של תוניס העביר את אניותיו לנמל מבוצר והודיע לבלייק, שעליו לשתק תחילה את תותחי המבצר אם ברצונו לשוחח. בלייק הסתלק במהרה מהמקום וציפה להזדמנות נאותה.

נסיגת בלייק היתה טקטית בלבד. באפריל 1656 הופיע בתנאים הנוחים לו, והחל מיד בהפגזה קטלנית על הביצורים שהגנו על הכניסה הצרה של נמל תוניס. הרוח נשבה מכיוון הים לעבר החוף, ועשן התותחים עיוור לחלוטין את המגינים. הכוחות של בלייק חדרו לנמל, פשטו על 6 אניות המלחמה התוניסיות והעלון באש. לאחר מלאכת ההרס יצא בלייק מן הנמל ללא פגע. השמועה על הצלחת האנגלים פשטה במהרה בכל ארצות הים התיכון. אלג’יר, תוניס וטריפולי (חלק מלוב דהיום) שחררו מיד את השבויים האנגלים. מעשה בלייק עורר הד ניכר גם באנגליה; יש הטוענים, שסיורו עשה כה רבות למען היוקרה האנגלית בים התיכון, עד אשר נחשב הוא יוצרה של השפעת אנגליה מעבר זה של מצר גיברלטר.

הרפובליקה של קרומוול הוסיפה לנצל את הרגיעה הארעית במימי הבית שלה ופנתה לעבר ספרד ונחלותיה. קודם פשטו אניות אנגליות על האיים ההודו־מערביים, אבל ללא הצלחה יתרה; לעומת זאת, נשלח בלייק, האדמירל המצליח, אל הנמל הגדול של קדיס. לקרומוול היתה דרישה יומרנית לא מבוטלת: הוא תבע ממלך ספרד לא פחות ולא יותר מאשר חלק מרווחי הסחר עם המושבות. בלייק הטיל הסגר על קדיס במשך 6 חודשים, בסתיו ובחורף של 1657–1656. הסגר זה השיג בבת אחת שתי תוצאות: הנמל יצא מכלל פעילות, וחלק משיירת אניות הכסף והזהב שבאה מאמריקה נלכד והועבר מיד אחר כבוד לאנגליה.

באפריל 1657 נודע לבלייק על צאת שיירה נוספת ממפרץ מכסיקו כשפניה לאיים הקאנאריים. האנגלים יצאו לקראתה אבל איחרו את המועד, השיירה כבר עגנה בנמל סאנטה קרוז (Santa Cruz) באי טנריף (Teneriffe). לנמל זה כניסה צרה, מוגנת משני צידיה בביצורים חזקים, ובקרבתם סוללת תותחים ששלטה על כלל מימי הנמל. בלייק לא התקיף מיד, אלא בחן תחילה היטב את המצב; הוא ראה שביצורי הכניסה ניצבים על מדרון משופע וכי כמה אניות הרתוקות בנמל מסתירות־חופות את תותחי החוף. בלייק חיכה לרוח נוחה ולגאות ויצא לעבר הנמל. הוא החל בהפגזה, ובעשן המטחים סנוור את המגינים. בהגיעו אל הכניסה, עבר הטור שלו בסמוך לחוף ככל האפשר, והפגיז את הביצורים שבצד השני. כצפוי מראש, תותחי הביצורים הקרובים אליו לא יכלו לקלוע ולשתק את אש תותחי אניותיו, והטור של בלייק עבר כמעט ללא פגע. האנגלים תקפו, הרסו, לכדו את הגליאונים ולקחו את רוב אוצרותיהם. ההתקפה המתוכננת ומתואמת מראש נסתיימה עם בוא השפל, והאניות יצאו מן הנמל למרות הרוח הנגדית. היה זה מבצעו האחרון של בלייק. בשובו הביתה מת האדמירל על סיפון אניתו בקרבת פלימות ובפקודת קרומוול נקבר בין גדולי האומה.

גם הולנד הסתבכה בפעולות איבה. זה עשרות שנים נקטה דניה יוזמה, והשגיחה על המצרים שבסמוך לחופיה. לשם שליטה בשטחי מים אלה היא נזקקה לצי, ולבניתו – לכסף; את הכסף חשבו הדנים למצוא ממיסי המעבר שהטילו על מטעני האניות העוברות בין הים הבלטי לצפוני דרך המצרים האמורים. הטלת מיסי מעבר פגעה בסחר של שוודיה והולנד, ומה גם שהיחסים בין דניה לשוודיה לא היו שפירים מזה זמן רב. ב-1644 נלחם צי שוודי־הולנדי נגד דניה; הצי המאוחד הדף והשמיד את הכוחות הדניים, ושתי מדינות יריבות אלה לא שילמו עוד מיסי מעבר. שוודיה נעשתה שליטה בים הבלטי, ושאפה לשלוט גם במצרים הדניים. נוצר אפוא מצב, שלמען איזון הכוחות נאלצה הולנד מכאן ואילך לתמוך באויבתה נגד בעלת בריתה משכבר הימים.

ההולנדים איחרו לבוא לעזרה, שכן השוודים כבר כבשו את הנקודות השולטות על המצרים, וגם הבירה, קופנהאגן, הושמה במצור. דניה כבר הראתה נכונות להיכנע כאשר הופיע שליח הולנדי בחצר המלך והכריז: מפתחות האלון למצרים מונחים ליד הרציפים באמסטרדם.¹⁰⁴ זו היתה הבטחה מפורשת לסיוע, והדנים הוסיפו להילחם. באוקטובר 1658 הגיע הסיוע ההולנדי; 35 אניות מלחמה נכנסו למצר המזרחי ביותר בין דניה לשוודיה. הצי השוודי היה גדול מזה ביחס 3:2, וכן גם כוח האש של תותחיו. קרב עז התפתח, שנמשך 5 שעות תמימות, בחלקן התכתשויות בין אניה לאניה ללא ארגון ותוכנית. כשנשתנו תנאי הרוח והגלים הגבוהים עלולים היו לסכן את האניות הפגועות, הופסקה הלחימה. ההולנדים נסוגו לקופנהאגן. בעקבות הנסיגה הכריזו השוודים על נצחונם. ההכרזה נחשבה מפוקפקת בערכה, הרי הוסר ההסגר מעל עיר הבירה, וחיל המצב השוודי באחד המבצרים נכנע.

קרומוול מת ב־1658, ומאחר שבנו לא היה מסוגל להחזיק ברסן השלטון, עבר זה לידיו של “הגנרל הימי”, מונק. בימיו נערכו הבחירות החופשיות הראשונות אחר 20 שנות שלטון יחיד. ב־1660 החליט הפרלמנט להחזיר את בנו של המלך המומת לכס המלכות, הוא צ’רלז ה־2. אחי המלך, הנסיך של יורק (York), לימים המלך ג’יימז ה־2, הוציא לאור את ספרו של בלייק במהדורה מחודשת. מהדורה מתוקנת זו של “הוראות הקבע ללחימה” עוררה ויכוח נמרץ בקרב אנשי הצי בדרגים הגבוהים. הוסכם על הכל, כי בשעת קרב חייבות כל האניות להערך בטור עורפי על מנת להביא <לידי> ביטוי מירבי את כוח האש של הצי. עם זאת, נוצרו שתי אסכולות בנדון: האחת, הפורמליסטית, שאף הנסיך תמך בה, טענה, שהטור העורפי חייב לשמור על שלמות המערך עד סופה של ההתנגשות, כדי שהאדמירל יוכל תמיד להשגיח על תנועות אניותיו, ובמקרה של תבוסה לחלץ את כוחותיו מהמהומה; לעומת זאת סברה האסכולה האחרת, שנתמכה על ידי מונק והנסיך רופרט, כי מרגע כניסת הכוחות לקרב על האניות להיפרד ולהתפזר לכדי כלי שיט בודדים או לכל היותר לקבוצות קטנות, ולעשות כפי מיטב יכולתן להשמיד את האויב תוך כדי התכתשות (melée). לוויכוח זה היתה השפעה רבה על ניהול הקרבות הימיים במאות השנים הבאות.

המלחמה האנגלית־הולנדית ה־2    🔗

הולנד נעשתה כעין פיניקיה של העת החדשה. היא סגרה על אנטוורפן את מבוא הסחלדה, וירשה ממנה את עוצמתה המסחרית. מנפות הדרום, שנשארו תחת שלטון ספרד, ברחו אליה בעלי מלאכה רבים; על כן התפתחה בה תעשיית הבדים ועיבוד הדגה, שהעסיקו פועלים ובעלי מלאכה לרוב. היא החזיקה בידה חלק ניכר מהובלת הסחר האירופי, והיתה שותפה לסחר הספרדי־אמריקאי. בידיה היו נחלות רבות מעבר לים; היא חלשה על ציילון (Ceylon), ובאי יאווה (Iava) בבאטאוויה (Batavia) ישב מושל הולנדי. אניותיה נעו בין סין ליפן ובידיה שתי חברות מסחר חובקות עולמות, ההודו־מזרחית וההודו־מערבית. זו האחרונה הפעילה 800 אניות סוחר ומלחמה לניהול עסקיה והגנת הנתיבים. המושבות של הולנד השתרעו בהודו, מאלאקה, יאווה, מולוקה, אוסטרליה, מערב אפריקה ובחופה הצפוני של ברזיל. סך הצי ההולנדי כלל באמצע המאה ה־17 כ־10,000 כלי שיט ובו שרתו למעלהמ־15,000 חיילים ויורדי־ים.

היריבות בין הולנד לאנגליה לא פחתה; סחרה המתפתח פגע קשות באינטרסים של אנגליה, ושיפור מעמדה של אנגליה יכול היה לבוא רק בעזרת הצי. הדוכס מיורק, שניהל אותה עת חברה העוסקת בסחר עבדים וזהב, הרגיש בעליל את התחרות מצד החברה ההודו־מזרחית ההולנדית. צעדו הראשון היה כיבוש כמה תחנות מסחר בחופי מערב אפריקה באמצעות צי. לאחר ההצלחה הראשונית הציע אחיו, צ’רלז ה־2, הצעה חסרת תקדים. הוא נכון להעניק לו מושבה רחבת ידיים, אולם זו לא היתה מנחלותיה של אנגליה מעבר לים; הוא התכוון לניו־נידרלנד באמריקה הצפונית, אם יוכל לרכוש אותה לעצמו.

בחודש מאי 1664 הבחינו פתאום תושבי ניו־אמסטרדם השוכנת בדרום האי מנהטן (Manhattan) באניות אנגליות הנכנסות לנמל כשלועי תותחים נפערים־ניבטים מאשנבי הירי הפתוחים, ומאיימים על העיר השלווה. המפקד האנגלי של הכוח דרש כניעה מיידית של המושבה ההולנדית. המושל רצה להתנגד ולהילחם בפולשים, אבל האזרחים סרבו להחלץ להגנתה. ניו־אמסטרדם נכנעה, ושם העיר הוסב לניו־יורק (New York) על שם ג’יימז, הדוכס של יורק. ממש באותם הימים בהם נודע הדבר בהולנד, פעל דה רויטר בים התיכון במבצע משותף עם צי אנגלי נגד הפירטים. דה רויטר קיבל הוראה לכנס במהרה את אניותיו, להינתק מהשותף האנגלי ולצאת את הים התיכון. הוא כבש מחדש את תחנות המסחר במערב אפריקה וחש לעבר ניו־נידרלנד. בין איי הודו המערבית לכד אניות סוחר אנגליות רבות, אבל את המצב החדש באמריקה לא עלה בידו להחזיר לקדמותו. בינתיים חזרו האנגלים ושיבשו את נתיבי הסחר ההולנדי בתעלה, ומטבע הדברים שהכרזת המלחמה לא בוששה לבוא.

בחודש מרץ 1665 הכריזה אנגליה מלחמה על הולנד, ובכך כאילו גם ניתנה בדיעבד גושפנקה חוקית לפעולות הנסיך של יורק באמריקה. בחודש אפריל סייר צי אנגלי גדול ליד חופי הולנד, אבל לא נוצר כל מגע עם כוחות האויב, כי ההולנדים התכוונו להתמודד במימי אנגליה. בראשית חודש יוני התנגשו 103 אניות מלחמה הולנדיות בצי האנגלי מול לואסטופט (Lowestoft). האנגלים, כרגיל, נערכו בגלי הרוח ועלו על ההולנדים בשורת חזית, ומשבאו לטווח אש, הסיטו בבת־אחת את אניותיהם למערך של טור עורפי, כשאנית הדגל של הנסיך יורק, ה“רויאל צ’רלז” (Royal Charles) בראש הטור. ובכן, שייטו שני הצדדים במקביל באותו קורס, בהתאם לאסכולה הפורמליסטית. ברם, להולנדים היתה תפיסה שונה. הם שינו קורס לפני פתיחת האש כדי 180 מעלות בעקבות אנית הדגל של אדמירל אובדאם (Obdam), ה“אנדראכט” (Endrachts), ומכאן הוסיפו ושייטו שני הציים במקביל אך בכיוונים מנוגדים כדי שתופחת יעילות האש האנגלית. כנגד התמרון ההולנדי הפכה כל אניה אנגלית בטור את הקורס, ובעקבות זאת חזרו שוב ההולנדים על תמרונם הקודם והטורים שבו לעבור בכיוונים מנוגדים תוך מטחי אש עזים ביותר. והנה, חזרו הציים ושינו קורס פעם נוספת, אבל נפל דבר אותה שעה. כמה אניות מאמצע המערך ההולנדי נרתעו מברד הפגזים, עברו לצד חסי הרוח ובכך פתחו פירצה, אשר דרכה החדירו האנגלים חלק מהטור שלהם. הקרב, שהתנהל עד כה על פי כללי תורת הלחימה, התפרק להתכתשויות פזורות בין אניות, ללא תוכנית ואחידות כלשהי. כעבור זמן פתחה אניה הולנדית במנוסה כשתריסר אניות אחרות בעקבותיה; מפקדיהן לא ידעו, כי זוהי בריחה ולא עוד תמרון קרבי.

אדמירל אובדאם השתדל להציל את כבוד מולדתו. ה“אנדראכט” עלתה על ה“רויאל צ’רלז” ותוך הדיפת פשיטות נפצע גם הנסיך. לבסוף, פגעו האנגלים בדופן ה“אנדראכט” פגיעה קטלנית, וזו ירדה תהומה עם האדמירל ואנשי צוותו. ספינות הבערה אנגליות עשו שמות בשמונה אניות הולנדיות ונדמה היה, שצי הולנד עומד על סף כליון. המפקדים ההולנדים נאלצו להיסוג לעבר חופי ארצם. ההולנדים הפסידו בקרב זה 18 אניות ו־7000 חיילים, בעוד האנגלים אניה אחת ו־600 חיילים. לדעת צ’רלז ה־2, שגה אחיו בפתיחת הקרב והפחית את שעור גודלו של הנצחון; הוא הדיח אותו מפיקוד הצי, והציב במקומו את מונק ורופרט. שניהם דגלו בתפיסה הבלתי־פורמליסטית, לאמור, יש להניח למפקדי האניות לנהל דו־קרב נפרד עם האויב, מבלי שיהיו חייבים לשמור על תבנית קרבית כלשהי. ההולנדים לא נהגו ברחמים בקציני הצי המובס. הקפטנים, שהתנהגו – לדעתם – במורך לב, הועמדו למשפט; ארבעה מהם נדונו למוות, והיתר הודחו מן השרות.

באותה עת שלט בצרפת לואי ה־14, שהבטיח את עזרתו להולנד לכשתותקף בידי מעצמה שלישית. זה היה יסוד לשמועה, ששייטת צרפתית הצטרפה אל ציו של דה רויטר. לפיכך פיצלו האנגלים את כוחותיהם; הנסיך רופרט עם 20 אניות יצא לחפש את השייטת הצרפתית, בעוד מונק נשאר עם 54 אניות בלבד. את השייטת הצרפתית לא מצא מונק, כי היא עגנה בנמל הבית השלה, אולם הצי האנגלי היה מפוצל כאשר התקרב דה רויטר בראש 100 אניות לעבר אנגליה, על מנת להשמיד את האויב בים ולנחות בארצו. ב־10 ביוני 1666 ניצבו שני הכוחות זה מול זה בתעלה. האנגלים באו מכיוון גלי הרוח, והתכוונו להביס תחילה את החלוץ ההולנדי, בשעה שיתר חלקי הטור היו עדיין במרחק־מה ממנו. ההולנדים הבחינו בכוונה והסתלקו לעבר החוף הצרפתי לשם התארגנות. משהגיעו גם האנגלים, נפתח קרב תנועה. ההולנדים השגיחו בזה, כי יש להם משום יתרון שאינם מצויים בגלי הרוח. הרוח המתעוררת היטתה את האניות האנגליות התוקפות לכיוון חסי הרוח, התותחנים נאלצו למהר ולהקיף את אשנבי הירי שבמפלס התחתון מחשש חדירת מי הים לכלי השיט שלהם; במו ידיהם הוציאו מכלל פעולה את התותחים הכבדים ביותר. לעומת זאת, ההולנדים נעו בחסי הרוח, לחץ הרוח היטה גם את אניותיהם הם, אבל בצורה הפוכה; הים הגלי הרים את הדפנות לעבר הכוח האנגלי התוקף, והתותחנים יכלו להפעיל את כליהם הכבדים במפלס התחתון. בהגיעם אל מימי ארצות השפלה הרדודים הפסיקו האנגלים את המרדף מחשש התקעות אניותיהם עמוקות השוקע, אבל האניות ההולנדיות נמוכות השוקע יכלו להתארגן ולצאת להתקפה. התחוללה התכתשות כללית ובה השתתפו גם ספינות הבערה הולנדיות.

ביום השני של הקרב נערכה מערכה רגילה; טורי שני היריבים עברו במקביל בכיוונים מנוגדים תוך כדי החלפת מטחי דופן. יעילות הטור ההולנדי היתה פחותה, כי חפפה מדי פעם אניה את האש של רעותה. במהלך ההתנגשות פרץ אחד המפקדים ההולנדים דרך אניות החלוץ האנגליות כדי לתקוף גם מן הצד השני; שני טורים הולנדיים פעלו אפוא אחד מגלי הרוח והשני מחסי הרוח. תמרון הכְּפִילָה (doubling) מסוכן מאד לנתקף ולתוקף כאחד, אולם האנגלים הצליחו להכניע אף במצב זה 5 אניות הולנדיות, עד אשר הגיע דה רויטר לעזרה.

ביום השלישי החליטו האנגלים לנטוש את הזירה. הם התקדמות בשורה חזיתית, כשההולנדים מגיחים ופוגעים מדי פעם באגפים. ההתנגשות העיקרית היתה עם ה“פרינס רויאל” (Prince Royal) האנגלית, אנית הדגל של תת־אדמירל אייסקיו, בצפונו של מבוא התמז. האניה נתקעה במים הרדודים של Galloper Shoal ובהתקפה עליה השתתפו שתי ספינות הבערה. בקרבת שפך הנהר הצטרפה השייטת של רופרט שחזרה מסיור, ובכך גדל מספר האניות של הצי האנגלי לכדי 60 לעומת 78 אניות הולנדיות. הצי האנגלי המתוגבר תקף נגד כיוון הרוח הדרום־מערבית והצליח לפרוץ בעד טור האויב, אולם פריצה זו לא הועילה רבות, כי ההולנדים שטו בשני טורים מקבילים והאניות האנגליות נלכדו ביניהם. ממצבן הלחוץ נחלצו האניות האנגליות באבידות קשות. את הקרב הפסיקו ההולנדים ושבו אל חופיהם. “קרב שלושת הימים” היה עד אותם ימים מן המפורסמים ביותר, הן מפני מישכו והן משום שיעור האבידות הגדול בו. הצי ההולנדי גבר על האנגלי, אבל לא עלה בידו להנחית כוחות פלישה על אדמת האויב.

הולנד לא ויתרה על תוכנית הפלישה. בסוף חודש יולי יצא אדמירל דה רויטר עם 88 אניות וכוחות צבא, והתכוון להגיע במעלה התמז עד קרבת לונדון, אבל צי אנגלי חסם את דרכו בשפך, כשלאורך החוף ממתינות ספינות הבערה להישלח נגד הפולשים. זאת ועוד, האנגלים הסירו את המצופים שסימנו את המים הרדודים המרובים המסכנים את בטחון השיט, אותם לא הכירו ההולנדים. בלית ברירה, נשאר דה רויטר בשפך, שייט לאורך החוף וציפה ליציאת היריב. ב־22 ביולי יצא סוף־סוף צי אנגלי המונה כ־80 אניות והתנגש בקרבת המים הרדודים המכונים Gunfleet, בסמוך לחוף הצפוני של מבוא התמז. לאחר התמרונים נערכו שני הציים בטור עורפי ובקורס מזרחי, כשההולנדים מצד הרוח. נורו היריות הראשונות והמאסף ההולנדי פרץ דרך הטור האנגלי והפריד את המאסף שלו מיתר חלקי הטור. המאסף ההולנדי והאנגלי התרחקו ושייטו דרומה, ונלחמו את מלחמתם בנפרד. שני הקרבות הנפרדים נפסקו עם רדת החשיכה. במשך הלילה התפרק הסדר בצי ההולנדי ולמחרת בבוקר מצא האדמירל רק 7 מאניותיו כשהן מוקפות ב־22 כלי שיט אנגליים. מטחי אש עזים הוחלפו, והודות לקור רוחו של דה רויטר הצליחו ההולנדים לפרוץ מבעד הכיתור ולנוס הביתה; גם יתרת הצי עשתה כן, והאנגלים הטילו הסגר על הולנד.

הנצחון במימי Gunfleet שינה את הלך מחשבתו של צ’רלז ה־2. הוא החליט לצמצם את ממדי הצי, והשאיר על כנן שתי שייטות בלבד; אחת להשגחה על הנתיבים ואחת לליווי שיירות. שינוי קו המדיניות עורר את הולנד לפעילות. ביוני 1667 הופיע דה רויטר בשפך התמז בראש 81 אניות; 22 מתוכן שייטו במעלה הנהר אל מעגן אניות המלחמה האנגליות שהוצאו מכלל שרות, בעוד רובו של הכוח ההולנדי סגר על השפך ואנשיו עשו שמות בבסיסי הצי האנגלי. השייטת ההולנדית נתקלה במעלה הנהר בשרשרת המוחזקת בשורה של אניות ישנות, והשתהתה שם מבלי לעשות דבר. דה רויטר המודאג הפליג בעקבותיה ומצא פתרון לבעיה; הוא שילח במכשול ספינות הבערה שהעלו באש את שורת האניות, והשרשרת נפלה מעצמה לקרקעית הנהר. האניות ההולנדיות חדרו מיד דרך הפתח ולכדו אניה אנגלית שפוּצצה בסמוך לסוללות והוציאה אותן מכלל פעולה. בלונדון קמה בהלה גדולה ורבים ברחו מן העיר. דה רויטר בזז את המחסנים, לכד אניות והשאיר אחריו בתום הנסיגה אניות שרופות עד אין ספור.

ביולי 1667 הגיעה המלחמה האנגלית־הולנדית אל סיומה בחתימת הסכם שלום בברידה (Breda) בתיווכה של צרפת, וכשותפה להסכם השלום עם הולנד ודניה. לואי ה־14 דרש את טובת אנגליה ודאג מעט מאד לאינטרסים של שכנתו מצפון. על פי ההסכם, התירה אנגליה לאניות הולנדיות להוביל סחורות מאירופה דרך נהר הריינוס, והוסיפה להחזיק בנידרלנד החדשה תמורת שטחים קולוניאליים אחרים. נצחון אנגליה לא היה מוחלט וחד־משמעי, אולם ללא ספק – גדולתה של הולנד החלה דועכת.

 

פרק י"ח: האתגר הצרפתי    🔗

עם עלות לואי ה־14 לשלטון ב־1661 החלה בצרפת תקופה של שלום פנימי ובטחון מפני אויב חיצוני. לואי פיתח אוטוקרטיה (שלטון יחיד) מושלמת, וראה בעצמו את שליחו של האל שאינו מזניח את חובותיו. היקפה, תפארתה וכוחה של מלכותו היו לשם דבר באירופה. בהנהלת המדינה הסתמך המלך על מיניסטרים, שלא זו בלבד שהיו הם פקידים מוכשרים, אלא גם בעלי יוזמה ודעות משלהם, אשר ביקשו להגשים את דעותיהם הלכה למעשה. המיניסטרים שלו הצטיינו בשדה הדיפלומטיה, צבא ומלחמה, תעשיה, מסחר וספנות. בתחום אחרון זה פעל קולבר (J.B. Colbert). הוא היה מבין אלה שפיארו את שנות שלטונו הראשונות של המלך, איש בעל מרץ, המתגבר על מכשולים ומבצע את תפקידיו עד תומם. נאמר עליו, שלשום איש לא היתה לפניו השגה כה ברורה על חשיבותם של הצי, הסחר, המושבות ומערכת כספים בריאה. הוא השמיע את דעותיו ללא ליאות, אבל הבהיר כי העושר חייב לבוא על חשבון מדינה אחרת. תפיסתו היתה פשוטה, אבל הרסנית לצרפת: אם עשרים אלף אניות לערך מנהלות את כלל סחרה של אירופה המערבית והן נמצאות בבעלות אנגליה, צרפת והולנד, הרי המסקנה הפשוטה היא, כי יגבר הסחר של צרפת ככל שיפחת מספר האניות של שתי המדינות המתחרות. מכאן מסתברת תמיכתו של קולבר במלחמה נגד הולנד.

קולבר הגה ובנה מערכת מתואמת של חוקים, מיסוי ופיקוח, עד אשר חנק כמעט את המסחר והתעשיה שלמענם הוא פעל. שותקה היוזמה, והמרחקים לא היוו כל מכשול מפני זרועו הארוכה והנטויה עד לפינות הנידחות ביותר של נחלות צרפת מעבר לים. בעוד נשמו האנגלים אוויר חופשי בביתם ובמושבותיהם, היו ידי הצרפתים כבולות.

הקולוניזציה של צרפת התרחבה על אף החסרונות הללו, ונחלותיה השתרעו באמריקה הצפונית, בהודו המערבית ובמדגסקר והיו לה גם תחנות מסחר בהודו. אולם מורשת נחלות זו לא נשמרה כראוי. לשוא חלם קולבר על צרפת כממלכה ימית השולטת על הסחר העולמי. הצרפתי העדיף מתמיד את השדות המוריקים של מולדתו על פני הימים, ולא היה להוט לסכן את הונו בהשקעות מפוקפקות בקצווי תבל. תקוותו של קולבר היתה להרחיב את שלטון ארצו גם על מצרים, ולחפור תעלה בין הים התיכון לים סוף.

בשנים 1676–1672 שהה בפריז הפילוסוף, חוקר מדעי הטבע והמתמטיקאי הגרמני לייבניץ (Gottfried Wilhelm Leibniz), אשר אף הוא הציע להפנות את מרצה של צרפת לעבר הים. לייבניץ המליץ בפני המלך לחפש את הגדולה בשליטה בים ובמסחר במקום התחרות הקונטיננטאלית באירופה. מכיוון ששני ימים נושקים את חופי צרפת, האוקיאנוס האטלנטי והים התיכון, עליה לכבוש את מצרים, אשר לה – בנוסף לים התיכון – חופים גם בים סוף, הקשור במישרין לימי הדרום והמזרח הרחוק. מצרים עמדה באותם הימים במרכז נתיב הסחר עם ארצות המזרח. ערכו של נתיב זה פחת מאז הקיפו הפורטוגלים את כף התקווה הטובה, אבל – טען לייבניץ – אם כוח ימי חזק יתפוס את נקודות המפתח בים סוף, ניתן יהיה לשקם נתיב נושן זה. עקב חולשת האימפריה העותמאנית, יוכל כוח זה לשלוט על הסחר עם הודו והמזרח הרחוק. צי צרפתי השולט בים התיכון ובים סוף, אשר היה חסום עד אז בידי המוסלמים מפני ספינות הנוצרים, יוביל גם לכיבוש שני החופים של מצרים. למעשה, הוצע כאן לחולל אשר אנגליה עשתה כמאתיים שנה מאוחר יותר.

כמובן, קל יותר לכבוש את מצרים מאשר את ארצות השפלה. צרפת באותם הימים נזקקה לשלום במערב ולמלחמה במרחק רב ממנה. המלחמה עם הולנד יכלה לפגוע בחברות המסחר שלה בהודו המערבית והמזרחית ובמושבות בכלל, ולהטיל עול כבד ביותר על האוכלוסיה. ההולנדים אמורים היו להסתגר בערי החוף שלהם לשם התגוננות ולהפנות את מאמציהם בעת ובעונה אחת להתמודדות בים ולא בלי הצלחה. והיה אם לא תגבר צרפת עליהם, יעלה לה הדבר באובדן יוקרה באירופה. לעומת זאת, ההצלחה במצרים בטוחה מראש, והשליטה בסחר עם הודו תעבור לידיה. כיבוש מצרים עשוי לפתוח דרך לכינון אימפריה מזרחית כדוגמת זו של אלכסנדר הגדול.

תזכירו של הפילוסוף לא נענה, ובראשית מלחמותיו הפנה לואי את צבאו נגד נידרלנד הספרדית שבדרום ארצות השפלה (1668–1667). את תכנית כיבוש המזרח התיכון ביקש להוציא לפועל גנרל צרפתי כעבור מאה שנה ומעלה, אולם בימי נפוליון לא עמד לרשות צרפת צי כבזמנו של לואי ה־14. על מנת לבודד את ארצות השפלה, קירב אליו המלך את עמיתו צ’רלז ה־2 באנגליה. מכיוון שהמלך האנגלי היה זקוק לכסף ונטה לקתוליות, הוסכם בין שני השליטים ב־1670, שצ’רלז יחזיר את ארצו לחיק הכנסיה, ינטוש את הברית עם הולנד, ואף יעזור לצרפת בכיבושיה העתידיים בארצות השפלה. לואי הבטיח לתת לו מענק כספי מדי דנה, והמלך האנגלי לא יצטרך עוד לפנות אל הפרלמנט ולבקש ממנו הטלת מיסים חדשים.

המלחמה האנגלית־הולנדית ה־3    🔗

צעד הפתיחה לחידוש פעולות האיבה בין אנגליה להולנד לא עלה יפה. כוחות אנגלו־צרפתיים היו אמורים לתקוף שיירה הולנדית בתעלה, ובעת ובעונה אחת גם צבא צרפתי עמד לפלוש להולנד. בעקבות מידע מוקדם דאגו ההולנדים לליווי מתאים באניות מלחמה, ולפיכך הצליחה השיירה להגיע לחוף מבטחים לאחר חילופי מטחים ספורים. אנגליה הפרה את השלום, והחלה המלחמה בין שתי היריבות.

דה־רויטר הפליג מיד עם ציו, אולם משמצא כי אויביו עולים עליו במספר – 68 אניות אנגליות ו־33 צרפתיות – חזר מיד אל אזור המים הרדודים בסמוך לחוף. בשל נסיגת ההולנדים חזרו גם בעלי הברית אל החוף האנגלי בסולביי (Solebay). עבר זמן קצר בלבד, וב־7 ביוני 1672 יצא דה־רויטר לעבר מעגן בעלי הברית. הצי ההולנדי הגיע ערוך בשורה חזיתית כשלפניה כמה ספינות הבערה. הרוח המזרחית־צפונית־מזרחית היתה לטובתו. בעלי הברית התבשרו על בוא האויב די באיחור; הם נאלצו לחתוך בחפזון את חבלי העגינה ונערכו במקום לצד חסי הרוח. לקראת ההתקפה ביצעו ההולנדים היסט כיוון כדי להערך בטור עורפי. הצרפתים, משום סיבה לא ברורה, שייטו דרומה, על כן התפלגו גם ההולנדים. בזירה הדרומית שמרו בדרך כלל הצרפתים על טווח ניכר בינם לטור ההולנדי, ואילו בצפונית – נתפרקו במהרה הטורים ונוצרה התכתשות כללית בין האניות העוינות. בהתמודדות זו סבלו האנגלים נזקים כה חמורים, שלא היו עוד מסוגלים לפעול נגד ההולנדים. זו ואף זו, דה־רויטר העביר שיירה בתעלה סמוך לחופי אנגליה, ואף לא אניה אנגלית אחת העזה לצאת מסולביי כדי לתקפה.

לימים טענו האנגלים, כי יתרון ההולנדים היה 2:3 ובנוסף הם ידעו להיסוג, להופיע שוב ולהפתיע את האויב כשזה בלתי־מוכן. לאיזכור מיוחד ראוי קטע מדו"ח של נסיך יורק, אשר כתב על גדוד אנשי צבא, כי “חיילי צי (marines) אלה… נהגו באומץ ועמדו איתנים”. זו הפעם הראשונה מוזכרים חיילי צי מאומנים בכתובים מן העת החדשה.

אנגליה וצרפת לא ויתרו על רעיון הפלישה להולנד מצד הים, על אף שהצטרפו אליה במלחמה ספרד והממלכה הגרמנית־רומאית. בחודש יוני 1673 יצאו הציים המאוחדים, 91 אניות, לנסיון פלישה נוסף, כשדה־רויטר יכול להציב נגדם רק 64 אניות. בנמל ירמות (Yarmouth) חיכו 6000 חיילים לעלות לספינות לכשיגברו בעלי הברית בים. הצי ההולנדי עגן במבוא הנהר סחלדה, ושם תקפו תחילה ספינות המלחמה הקטנות של הצי המאוחד. התקפה זו לא עלתה יפה, הפושטים נאלצו להיסוג, אבל גם ההולנדים לא יצאו ממעגנם להתנגשות בלב ים. בחודש אוגוסט 1673 הופיע שוב הצי המאוחד במטרה משולשת: לתקוף שיירה הולנדית מהודו המזרחית, להתמודד עם הצי העויין ולהעביר כוחות פלישה. בראש הצי המאוחד עמדו הנסיך רופרט ואדמירל ד’אסטרה (D’Estrees). את השיירה הם לא לכדו, אבל מצאו את הצי ההולנדי ליד האי טקסל (Texel) בפיקודו של דה־רויטר. הצי המאוחד כלל 88 אניות קרב לעומת 60 הולנדיות, כשעליהן נוספו בכל צד ספינות עזר למיניהן. ב־21 לחודש התחולל הקרב האחרון של מלחמות הולנד-אנגליה. אדמירל ד’אסטרה פיקד על פלגדת החלוץ והנסיך רופרט על המרכז. ההולנדים פרצו דרך טור החלוץ הצרפתי וזה האחרון נסוג. שתי הפלגות המרכזיות של היריבים נלחמו ביניהן בנפרד. כאן פעלו דה־רויטר ורופרט, עד אשר הופיע החלוץ ההולנדי ודחק מן הזירה את הצרפתים. במרחק מה משם נתון היה המאסף האנגלי בצרה, רופרט נחלץ לעזרתו וכך ארע, שגם פלגות המאסף נלחמו בנפרד. דה־רויטר פילג ופיצל את אויביו. לא קרה עד כה, שמפקד כוחות נחותים הצליח באמצעות טקטיקה מחוכמת ובתושיה ליצור עבור כוחותיו הוא עדיפות מקומית ארעית. ההולנדים פרצו את ההסגר האנגלי, מנעו את הפלישה לארצם מצד הים, ורכשו לעצמם בעלות ברית חדשות.

דעת הקהל באנגליה לא היתה מרוצה מהתוצאות. אנגליה ביטלה את שותפותה עם צרפת, וב־1674 חתמה על הסכם שלום נפרד עם הולנד. ההסכם היה נוח מאד עבורה, ותנאים טובים יותר לא יכלה להשיג גם כמנצחת במלחמה. הולנד שילמה פיצויים, הסכימה לקדם בהצדעה את הדגל האנגלי בתעלה, וקיבלה על עצמה את תנאי חוק ההובלה הימית; נידרלנד החדשה באמריקה, שאותה החזירו ההולנדים לעצמם, נמסרה שוב לאנגליה. הוויתורים האנגליים היו מזעריים: אי אחד בחופי דרום אמריקה. הולנד הפסידה את השלום למרות נצחונה במלחמה. נפסקו פעולות האיבה בין הולנד לאנגליה, אבל נמשכה המלחמה עם צרפת. בקיץ 1675 קיבל דה־רויטר הוראה חדשה; הוטל עליו להפליג לים התיכון ולסייע לספרד במניעת כיבוש סיציליה על ידי צרפת. ההתנגשות בין שני הציים ארעה ליד האי הקטן סטרומבולי (Stromboli), צפונית לסיציליה, ב־7 בינואר 1676. הקרב נמשך כל היום. דה־רויטר נשאר כל הזמן בעמדת התגוננות עקב כוחותיו הנחותים, אבל הצליח על אף זאת להסב נזקים כבדים ביותר לשייטת הצרפתית. אין לקבוע בוודאות, איזה צד ניצח. נזקי הצרפתים היו כה חמורים וארגון כוחותיהם לקוי עד כדי כך, שלא היו מסוגלים לשבש את נסיגת ההולנדים לפלרמו (Palermo). לאחר הגעהת תגבורת גדל מספר האניות של דה־רויטר, וב־22 באפריל התנגש שנית בצרפתים למרגלות האטנה (Etna), הר הגעש העשן. זמן קצר אחר תחילת הקרב, כשעמד האדמירל בחרטום ופיקד על אנשיו, נפגעה רגלו מכדור תותח והוא הועף לסיפון התחתון. למרות פציעתו החמורה, הוסיף דה־רויטר לעודד את אנשיו עד תום הקרב לעת לילה. האדמירל המהולל הוביל לנצחון את ציו גם בקרב האחרון של חייו, והעלה את ארצו למדרגת עליונות במרחבי הימים.

ההשלמה בין אנגליה להולנד, שתי היריבות הבלתי־מתפשרות, באה בדרך האופיינית לרוח התקופה. אחיינית המלך צ’רלז ה־2, הנסיכה מרי, נישאה לוויליאם מבית אורניה, מי שהיה הנסיך העוצר של הולנד. וכעת, משנעשה ראש המדינה העוינת בן משפחת המלוכה האנגלית, נחתם ב־1678 הסכם נימגן (Nijmegen); לואי ה־14 ויתר על כיבושיו בארצות השפלה, והושג השלום בארצות מערב אירופה. צ’רלז ה־2 מת ב־1685 ואחיו, ג’יימז ה־2, עלה לכס המלוכה. הוא היה קתולי, אך לא כן שתי אחיותיו; ומשנשא לאשה נסיכה צרפתית ואת בנו הטביל על פי הדת הקתולית, פנתה נגדו רובה של דעת הקהל, והאנגלים הזמינו את נסיך אורניה למלוך עליהם. ג’יימז ברח לצרפת. המלכה, מרי ה־2, ובעלה ויליאם ה־3 הקימו בית מלוכה חדש; “המהפכה המהוללה” (1686) עברה ללא שפיכות דמים, ובני הזוג שלטו על שתי מדינות, אנגליה והולנד. אנגליה ראתה את ייעודה לשלוט בימים, ולא נתנה כל ביטוי לרצון מיוחד לקומם ולחדש את נעורי הצי ההולנדי.

חידוש היריבות בין אנגליה לצרפת    🔗

צרפת הטיבה לנצל לטובתה את המלחמות בין אנגליה להולנד. הצי הצרפתי כלל מספר אניות רב יותר, ועדיפותו על פני הצי האנגלי־הולנדי המאוחד ניכרה גם במשקל הכדורים הנורים במטח דופן אחד ואף במיומנות כוח האדם הימי. על פי נתונים אלה לפחות, אמורה היתה צרפת להיות המעצמה המובילה בעולם, וקולבר התכוון ליצור תפיסה תאלאסוקראטית (שואפת לשליטה בים) בקרב ציבור, אשר לא התמקד כלל בים, ועיניו לא היו נעוצות במרחביו. תקופה זו היתה תקופת מעבר; בא הקץ לאניות המפוארות, ובמקומן נבנו כלי שיט יעילים, המתאימים לתפקידם. חוט השדרה של כל הצי היתה אנית הקרב המסוגלת לעמוד ולהילחם בקו (ship-of-the-line), היא רחבה, מוצקה, דפנותיה גבוהים וחזקים. אנית הקרב היתה לרוב איטית במהלכה, כי לא השתתפה במרדף ומלכתחילה לא נועדה להימלט מן המערכה. הסיווג בין אניות המלחמה נעשה על פי עוצמת האש, שהיא פועל יוצא של משקל הקליעים הנורים, טווח הירי של התותחים ומספרם. לפיכך הובחנו בדרך כלל 6 דרגות:

אניות מדרגה (rate) ראשונה – 100 תותחים ויותר

אניות מדרגה שניה – 90–98 תותחים

אניות מדרגה שלישית – 60–80 תותחים

אניות מדרגה רביעית – 50–60 תותחים

אניות מדרגה חמישית – 32–44 תותחים

אניות מדרגה שישית – 20–32 תותחים

התותחים עצמם, כאמור, סווגו והוגדרו על פי משקל הקליעים בליטראות (1 ליטרה – pound – שווה לכמחצית הקילוגרם). בצי הבריטי, לדוגמה, הגיע משקל הקליעים ל־6, 9, 12, 18, 24, 32, ו־42 ליטראות. התותחים נטעני הלוע היו יצוקי ברזל וחלקי־קדח, היורים קלעים־כדורים מוצקים. תותח ימי של 42 ליטראות היה נדיר למדי בשל גופו הגדול ותגובת הרתע החזק. תותח ה־32 ליטראות היה מסוגל לקלוע למטרה למרחק 1000 מטר ויותר. אמנם במרחקים אלה לא היתה אפשרות להשיג דיוק בקליעה בתנאי קרב, כששני היריבים, התוקף והנתקף, נמצאים בתנועה תוך טלטלת גלים.

ג’יימז ה־2 ברח לצרפת ומצא מקלט בחצרו של לואי ה־14. המלך הצרפתי הסכים לסייע לשליט הקתולי המודח ומה גם, הצי עמד מוכן לרשותו. לדעתו, אירלנד הקתולית עשויה לשמש יעד נוח לפלישה, וג’יימז אכן נתקבל שם ב־1689 בסבר פנים יפות. הצטרפו אליו כוחות איריים קתולים, בעוד הפרוטסטנטים נסו מפניו והתבצרו בשתי ערים. הצי של ויליאם לא ניסה למנוע את הפלישה, ורק באיחור־מה בא האדמירל הרברט (Arthur Herbert) עם 19 אניות קרב, כשהצרפתים כבר שבו לנמל ברסט. אולם לא עבר זמן מרובה, והצי הצרפתי חזר על עקבותיו, בא למפרץ בנטרי (Bantry Bay), הפינה הדרומית־מערבית של אירלנד, והביא אספקה לצבאו של ג’יימז. למרות העדיפות במספר האניות של הצי הצרפתי ועל אף הרוח הלא נוחה, נכנס גם האדמירל האנגלי למפרץ. משהבחינו הצרפתים באניות האנגליות, העמידו את כוחותיהם בטור עורפי והפליגו לעבר השייטת של הרברט, שהתקשתה לקיים את התבנית הקרבית בגלל הרוח הנגדית. במהלך 6 שעות הקרבות נזוקו כלי שיט רבים. הרברט נטש את הזירה לכיוון הים הפתוח על מנת להתארגן ולשוב מחדש לכשישתנה כיוון הרוח, אבל מאחר שדבר זה לא קרה, חזרו האנגלים לפורטסמות. למרות הישגה הדל של השייטת האנגלית, העניק המלך ויליאם תואר אצולה לאדמירל הרברט, אשר נקרא מכאן ואילך רוזן טורינגטון (Torrington).

המרד האירי שפרץ בתמיכה צרפתית נסתיים בחודש יולי 1690. הקרב במפרץ בנטרי נתן במידה מסוימת עילה להכרזת המלחמה. מלחמה זו היתה יותר מהתנגשות עם צרפת, כיוון שלואי ה־14 הסתבך עם הממלכה הגרמנית־רומאית, שוודיה וספרד, ומדינות אלה הקימו את ברית אוגסבורג (Augsburg) כדי לרסן את התוקפנות של צרפת והרפתקאותיה.

בשעה שהמלך ויליאם הפליג לאירלנד, תכנן לואי פלישה לאנגליה, ולשם כך הוא הורה לשייטת של טולון (Toulon) בים התיכון להצטרף אל השייטת של ברסט שבאוקיאנוס האטלנטי בפיקודו של טורוויל (Tourville). כוחות הים של אנגליה היו מפולגים: יחידה אחת פעלה באנגליה, אחרת נשלחה לספרד בתפקידי ליווי, ומשזו הגיעה לאזור טולון נתברר לה שהשייטת הצרפתית כבר הפליגה והצליחה להתחבר עם אחותה בברסט. הצי האנגלי עמד מפוצל, בעוד הכוחות הצרפתיים ניצבו מאוחדים בתעלה.

ב־13 ביוני 1690 יצא טורוויל מברסט בראש צי מלחמתי גדול – 72 אניות קרב, והטיל עוגן בקרבת האי וייט. לא הרחק משם נמצא גם טורינגטון. הצי האנגלי־הולנדי היה נחות לעומת כוחו של היריב, על כן נשאלה שאלה גדולה: כלום על האנגלים להתמודד עם האויב? דעת כנס הקצינים נשמעת אולי ברגע הראשון משונה קצת לאמור, אם יובס הצי האנגלי־הולנדי הקטן, תיפתח הדרך לרווחה לצרפתים לפלוש לאיים הבריטיים, אולם כל עוד מסוגל זה להאבק על אף סיכוייו הקלושים, לא יעצור המלך לואי כוח להנחית כוחות מן הים מחשש תקיפה וחיסול. אי־לכך החליט רוזן טורינגטון כדבריו: “לשמור על קיומו של הצי” ולהימנע מפעולה עד שובן של יתר יחידות הצי האנגלי. והיה אם ינסה טורוויל לפלוש לבריטניה, ילכוד טורינגטון את הצבא הצרפתי בעודו באניות כשהוא נטול כל כוח להציג את יכולתו הקרבית. האסטרטגיה של fleet in being (האיום הפוטנציאלי הטמון בעצם “קיומו של הצי”), כפי שטורינגטון טבע את המטבע הלשונית, היא לתועלתו של הצי הנחות להרתעת האויב החזק. כמובן, אין דבר מועיל כלל לצי החזק, ובריטניה לרוב לא נהגה לפיה, כי זו שיטה מיגננית גרידא.

במחשבות אלה יצא רוזן טורינגטון לדרך, שייט לאורך חופי דרום אנגליה והצרפתים בעקבותיו. המלכה מרי, שידיעותיה והבנתה בתחום האסטרטגיה לא היו מרובות, נטלה בימי שהות בעלה באירלנד את עניני המדינה לידיה וציוותה על האדמירל להילחם בצרפתים. הצי האנגלי תקף אפוא דרומית לכף המכונה ביצ’י הד (Bechy Head), כשהרוח לטובת אניותיו. האדמירל תגבר את פלגת המאסף על חשבון המרכז. בתכניתו היה להוציא את החלוץ (22 אניות הולנדיות) ואת המרכז המוחלש מול הטור הצרפתי, ולשגר את המאסף המתוגבר למחוץ את המאסף של האויב. היו כאן סיכוי וסיכון במידה שווה. הוא כבר התכונן לשלוח את פלגת המרכז שלו ימינה, כשהבחין פתאום בפירצה בטור הצרפתי. מתוך דחף רגעי חשב האדמירל לחדור בעדה ולפצל את טור האויב. לפיכך הורה לפנות לעבר הפירצה, אבל נמלך מיד בדעתו, חזר לתכניתו המקורית, התרחק והחל לירות מטווח רחוק. ברם, בניגוד לתכנית, נכנס אז החלוץ ההולנדי לקרב, תוך ירי תותחים עז ביותר. לצעד בלתי־זהיר זה היו תוצאות הרות־אסון כמעט, כי את ההולנדים הקיפו החלוץ והמרכז הצרפתיים; נדמה היה, שנחרץ גורלם ורק דממת הרוח הפתאומית הצילה אותם מאובדנם. האנגלים וההולנדים העגינו את אניותיהם, ואילו הצרפתים התרחקו עם הגאות אל מחוץ לטווח ירי. במשך הלילה קמה רוח קלילה וטורינגטון יצא לדרך. את אניותיו הנזוקות העלה באש, נסוג לעבר התמז, ולמניעת מרדף אסף את המצופים במבואות הנהר.

קרב ביצ’י הד היה נצחון לצרפתים; לרוזן טורינגטון אבדו 9 אניות, רובן הולנדיות, בעוד לצרפתים אף לא אחת. הם השיגו שליטה חלקית בתעלה, אבל לא עשו כל נסיון לפלוש לאנגליה. מכל מקום, הרוזן הועמד למשפט, כשעיקר ההאשמה הוא אובדן האניות ההולנדיות, שהרי השליט היה אף הוא ממוצא הולנדי. האדמירל זוכה, אבל לפיקוד לא זכה עוד מידי המלך. הצרפתים לא התנגשו יותר בצי האנגלי, אך שיבשו את שיט אניות הסוחר של אנגליה והולנד וגרמו להן דאגה רבה. למרות כשלונותיו, לא אבה המלך ג’יימז לוותר בקלות על שלטונו. הוא הוסיף והתכונן לפלישה, אסף צבא וכלי שיט, ואף פירסם הצהרה מיוחדת על שאיפתו. הצהרה זו נוסחה בלשון תקיפה, ועוררה נגדו את דעת הקהל באנגליה, שכן אמור היה ג’יימז לשוב לכס המלכות בסיוע הצרפתים השנואים.

באמצע מאי 1692 גדל הצי האנגלי־הולנדי המאוחד לכדי 99 אניות. הן התנגשו מול בארפלר (Barfleur) עם 44 אניות של טורוויל. האדמירל הצרפתי ריכז את כוחותיו העיקריים נגד המאסף האנגלי בסיוע רוח טובה, אולם משהחל ירי התותחים, דממה הרוח פתאום; ההולנדים התכוננו אותה שעה לעלות על החלוץ הצרפתי, האנגלים כבר ניתקו 5 אניות צרפתיות כאשר פסקה בשל כך כל פעילות. דממת הרוח מצאה את מרכזי שני הטורים במרחק קצר מטווח ירי זה מזה, על כן נמשכה ההתמודדות בקטע זה. בקרב בארפלר נלחמו אניות מלחמה ענקיות, שנשאו על סיפוניהן עד 100 תותחים ויותר. לדממת הרוח נוספו ערפילים המקשים על הראות, ומשאלה נעלמו בשעות אחר הצהריים, נשתנה מזג האוויר. הצי המאוחד עמד אז בגלי הרוח, וטורוויל נסוג למפרץ לה־הוג (La Hogue), שם חנו צבאות לואי וג’יימז מוכנים לפלישה. הצי המאוחד תקף ראשון, אנית הדגל הצרפתית נפגעה וננטשה, אבל גם לאנגלים היו אבידות רבות. טורוויל המשיך בנסיגה לעבר ברסט וס“ט מאלו ( St. Malo), בעוד האנגלים וההולנדים רודפים אחריו. המרדף היה נמרץ מאד, וטורוויל עשה מאמצים כבירים להצלת אניותיו. שבע מאניותיו נמלטו לברסט, 22 לשרבור (Cherbourg), ועוד כמה לס”ט מאלו; 22 הועלו על החוף בלה־הוג בחיפוי תותחי המבצר. ג’ורג' רוק (George Rooke), מי שנלחם והצטיין באירלנד, כינס כלי שיט קטנים וספינות הבערה, ותקף את האניות המונחות בחוף. התפתחו שם התנגשויות עזות, ואניות רבות הועלו באש.

לאחר כשלונות אלה פעל טורוויל במרץ לחידוש הצי הצרפתי, וב־1693 כבר עמדו כוחותיו מוכנים במפרץ לאגוס (Lagos). בקרב כף ס"ט וינסנט (St. Vincent) הוא תקף שיירת אניות סוחר אנגלית־הולנדית ענקית של 400 אניות שבאה מסמירנה (Smirna) בליווי 23 אניות קרב בפיקודו של רוק. כשראה מפקד השיירה את המצב, הוא פיזר את אניות הסוחר, וניסה להילחם נגד הכוח העדיף ככל יכולתו, אבל נאלץ לנוס במהרה לאחר אובדן שלוש מאניותיו. הצרפתים לכדו 40 אניות סוחר ו־50 אחרות הטביעו. פשיטה צרפתית זו הסבה הפסדים עצומים לאנגליה.

למלך צרפת נראתה ההצלחה בלאגוס כמספקת את שאיפותיו, על כן הוא פירק את הצי, והניח שאניות המלחמה ינוצלו לשיבוש הסחר בלבד במסגרת יחידות קטנות. בנסיבות אלה נתקבצו להקות שודדי־הים הצרפתים בסוף המאה ה־17. נמלי צרפת נעשו בחלקם קיני פירטים, כגון קאלה, דנקרק, ס"ט מאלו וגו'; ושודדי ים אלה נישאו בפי כול כדמויות אגדיות בעודם חיים ופעילים. מאחר שקשה להתמודד עם פושטים בלב־ים, המופיעים ונעלמים כלעומת שבאו, החליטו האנגלים להלום בבסיסיהם בנמלים. מבצעי הענישה לא עלו תמיד יפה, ובסופו של דבר הגיעו הצדדים להסכם ב־1697 בריסוויק (Ryswick). לואי ה־14 הכיר בשלטונו של ויליאם כמלך אנגליה, וחדל מתמיכתו בג’יימז. מכל מקום, היה פירוק הצי עדות חותכת לגישה ולדרך החשיבה של צרפת על משמעותה של השליטה בימים.

כיבוש גיברלטר    🔗

בינתיים התקרבה הבעיה של ירושת כס השלטון בספרד לנקודת משבר. מלך ספרד מת ערירי, והותיר את הארץ לנכדו של לואי ה־14. הסדר הבעיה נגע במישרין לאינטרסים של הולנד ואנגליה גם יחד. איחוד צרפת וספרד עם נחלותיה של זו באירופה, בים התיכון וברחבי תבל, הבהיל את מירב מדינות אירופה, וכאשר לואי מוכן היה לתמוך בבנו של ג’יימז ה־2 הקתולי בתביעתו למלוכה באנגליה, הצטרפו היא והולנד אל מתנגדי צרפת. כך החלה מלחמת הירושה הספרדית. צבאות ספרד פלשו שוב לדרום ארצות השפלה, שהיו תחת שלטון ספרד, והכריחו את הממשל הספרדי שם להעביר לידי צרפת את זכויות הסחר עם המושבות באמריקה. אנגליה והולנד חששו מאד מפני פגיעה באינטרסי הסחר שלהן, ומצאו לשון משותפת עם קיסר הממלכה הגרמנית־רומאית ועם ארצות אירופה האחרות בדבר ריסון שאיפות צרפת שלא ידעו כל גבול. פלישת צבאות מעצמה גדולה לדרום ארצות השפלה (היא בלגיה דהיום) עתידה עוד לעורר תבערה כללית לא פעם.

הפעילות האנגלית בים היתה פזורה ברחבי תבל כולה. בקיץ 1702 התנגשו שייטות אנגלית וצרפתית בים הקאריבי באמריקה התיכונה. בהתנגשות זו לא הצטיינו הקפטנים האנגלים בתעוזה רבה, ואף סרבו להישמע להוראות סגן האדמירל בנבו (Benbow), שפיקד על הכוח האנגלי. בנבו נלחם בגבורה ונפל חלל, אבל ארבעה קפטנים מפיקודיו הועמדו לדין צבאי ושניים מהם נדונו למוות ביריה.

בשעה שסגן אדמירל בנבו נפל בים הקאריבי, צר רוק על קאדיס בראש 150 אניות ו־1500 חייל. המצור על הנמל לא השיג כל תוצאה, על כן שמע רוק בהקלת מה את הידיעה, ששיירת אניות סוחר צרפתית נמצאת בדרך בליווי אותה שיירה שבנבו נלחם בה בלא הצלחה יתרה. הוא הפסיק מיד את המצור, ויצא לקראת הכוח הצרפתי על מנת לתקוף את השיירה. רוק איחר את המועד, הצרפתים כבר נכנסו לנמל ויגו (Vigo), בחוף האטלנטי הצפוני של ספרד, החסום בשרשרת גזרי עץ ומוגן בתותחי חמש אניות קרב העוגנות בפתח. רוק לא רצה להחמיץ את ההזדמנות, התכונן היטב להתקפה והקים לשם כך כוח מיוחד המורכב מ־25 אניות מלחמה, ספינות הבערה וספינות תותחים. בראש היחידה הסתערה אנית הקרב “טורביי” (Torbay), והיא אשר ניתקה את המחסום בחרטומה המוצק. השייטת האנגלית פרצה לפנים נמל ויגו, ואילו בחוף – התקרבו אל העיר גדודי רגלים שהונחתו בסמוך לתחילת המבצע. על המזחים עמלו אז הסבלים הספרדים בקדחתנות בפריקת אוצר המטבעות של 20 מיליון ריאלים (Real).¹⁰⁵ עד לתחילת ההתקפה הספיקו הסבלים לפרוק 14 מיליון, ו־6 מיליון נותרו עוד באניה, ואלה בלבד הגיעו כעבור דורות לידי הספרדים משהעלו אותם מקרקעית המפרץ. אנית האוצר עצמה הועלתה באש וטבעה. את 14 המיליון, אשר עמלו כה קשה בפריקתם, תפסו החיילים המונחתים בחוף, והאנגלים הביאו את האוצר הרב הזה הביתה כשלל מלחמה. כיבוש ויגו היה נצחונו הגדול של אדמירל רוק. מירב האניות הספרדיות נלכדו, טבעו או נהרסו; אחדות מאניות הסוחר הושטו לאנגליה ללא נזק ופגיעה.

נמל ליסבון היה מתאים ביותר מבחינת מיקומו ונוחותו לריכוז האניות האנגליות שפניהן מועדות לים התיכון, ולפיכך נזקקה אנגליה לפורטוגל כבעלת ברית. זו מצידה נאותה למילוי התפקיד, אם תורחק מספרד כל השפעה צרפתית, ומלך ממוצא צרפתי לא יישב במדריד. אנגליה ופורטוגל חתמו אפוא על הסכם סחר, ולאנגליה הותר השימוש בנמלי פורטוגל. היתר זה אמור היה להועיל רבות לאנגליה בפעילות הצי. אדמירל רוק הפליג משם לים התיכון בראש צי ו־5000 חיילים גרמנים שכירים לכיבוש ברצלונה, אבל נכשל במשימתו. בדרך חזרה לליסבון היה עליו לעבור את מצר גיברלטר. למזלו של רוק, עגנה בנמל רק אניה ספרדית אחת, וגם המבצר לא היה מאוייש כהלכה. זו הזדמנות שאין להחמיצה! ולאחר כנס מפקדים הוחלט לשגר כוחות צי לצור על הביצורים של גיברלטר. משך שלושה ימים הפגיזו האניות האנגליות וההולנדיות את סוללות החוף ואת המבצר, והריכוך הארטילרי איפשר הנחתת חיילים רגלים ללא כל התנגדות. ב־24 ביולי 1704 נפל מבצר גיברלטר. הכיבוש נעשה בשמו של קרל מלך ספרד, שהיה ממוצא אוסטרי, ואנגליה תמכה בתביעתו לכתר. אליבא דאמת, קרל מעולם לא עלה על כס המלכות של ספרד, אבל אנגליה שמרה לעצמה ומחזיקה בידיה את מבצר הצוק עד עצם היום הזה.

מכאן ואילך מסוגלת היתה אנגליה לחסום את המצר ולמנוע את איחוד השייטות של טולון וברסט למען פעולה משותפת. לפריצת החסימה שיגרו הצרפתים באוגוסט של אותה שנה את שייטת טולון, כ־50 אניות קרב, וזו נתקלה מול מאלאגה בכוח אנגלי הדומה לה לערך בממדיו. אדמירל רוק ערך את אניותיו בטור עורפי מצד גלי הרוח בהתאם ל“הוראות קבע ללחימה”, פנה לעבר הטור הצרפתי ותקף. היסט כיוון של 90 מעלות חשף את האניות האנגליות התוקפות למטחי הדופן של הצרפתים, בעוד אלה יכלו להשיב בתותחי המרדף הקטנים שבחרטום בלבד. אחר ירי המטחים מיהרו הצרפתים להתרחק עם הרוח, ועצם ההימנעות מהתמודדות שמה לאל את חישובי רוק. יתר שעות היום עברו בתמרוני סרק מעין אלה, ומשנשתנתה הרוח הסתלקו הצרפתים כליל מן הזירה ושבו לטולון. ובכן, איזה צד ניצח? כבמקרים רבים אחרים, ספק אם ניתן לקבוע.

מכל מקום נסתבר, שאם שני ציים מתמודדים ונוהגים בקרב על פי התפיסה הפורמליסטית בקפדנות יתרה, ואין כל התכתשות (melée) בין האניות אחר פירוק מבנה הטור, לא יוכל צד מן הצדדים להצביע על נצחון חד־משמעי ומשכנע.

אנגליה סיימה את המאבק בהישג מרשים. משך זמן השותפות עם הולנד נעשה הים תחום מיוחד משלה, כל עוד מירב צבאות היבשה שנלחמו בעדה גויסו מקרב בעלות הברית שלה. ככל שנמשכה המלחמה, כן גדל והתעצם הצי האנגלי, ולעומתו, הלך וקטן הצי ההולנדי. השליטה בים, שהיתה באמצע המאה ה־17 מחולקת בין מדינות אלה שווה בשווה, עברה לגמרי לידי אנגליה בתום מלחמת הירושה הספרדית.

ב־1707 אוחדו אנגליה וסקוטלנד. הוקם פרלמנט משותף, והמדינה המאוחדת כונתה בריטניה הגדולה (Great Britain). בקיץ של שנת האיחוד ניסה הצי הבריטי להשתלט ללא הצלחה על טולון, הבסיס הצרפתי הגדול בים התיכון, ועל כן פנה לביתו. בדרך הביתה נקלע הצי לסערה, ובקרבת סילי (Scilly), דרומית־מערבית לאנגליה, נטרפו האניות על הסלעים. בימי מלחמה גדולה זו ניסו הבריטים להצר את צעדי הצרפתים גם באמריקה. צבאם פלש לקנדה, ומבוסטון הפליגה שייטת של 15 אניות קרב ונכנסה לשפך הס"ט לורנס (St. Lawrence) בדרכה לעבר קוויבק (Quebec). הפעם סייע הטבע לצרפתים המתגוננים. ברוח הסערה והערפילים הכבדים הוטחו האניות הבריטיות לסלעים. הבריטים נאלצו להיסוג.

במלחמת הירושה הספרדית רכשה בריטניה נחלות רבות, גם באירופה וגם בעולם החדש. בנוסף לגיברלטר השתלטה היא על פורט מאהון (Port Mahon), ניו פאונדלנד (New Foundland), נובה סקוטיה (Nova-Scotia) ומפרץ האדסון באמריקה הצפונית. המלחמה נסתיימה בהסכם אוטרכט (Utrecht) ב־1713. תנאי ההסכם היו לטובת בריטניה. צרפת התחייבה להרוס את רשת בסיסי הפירטים, ובריטניה השיגה זכויות עדיפות בסחר עם המושבות הספרדיות באמריקה. בכס המלוכה בספרד זכה צרפתי, פיליפ מבית אנז’ו (Anjou), אבל בתנאי שצרפת וספרד לא תהיינה תחת שלטונו של שליט אחד.

לואי ה־14 הלך לעולמו ב־1715. את מלכותו הותיר לנינו, לואי ה־15. על אף העצות הטובות שאבי סבו יעץ לו לעלם הצעיר, לא שינה הרבה במדיניותה של צרפת.

המלחמה בגלל אוזנו הכרותה של קפטן ג’נקינס ומלחמת הירושה האוסטרית    🔗

עם סיום מלחמת הירושה הספרדית באה תקופה של שקט יחסי בפעילות הימית של בריטניה בלא שפגה היריבות בינה לבין ספרד. בינתיים התחלף בית המלוכה, ועל הכס עלה מלך חדש ממוצא גרמני, ג’ורג' ה־1 מבית האנובר (Honnover), שלט בשנים 1727–1714. אנגלים רבים הוסיפו ללטוש עיניים לסחר עם ארצות ספרד באמריקה, אולם זו שמרה בקנאות על נחלותיה ועל הסחר עימהן, ומנעה הברחה בכל האמצעים. בדיכוי ההברחה היה טמון זרע הפורענות להתחדשות המלחמה ביניהן.

הסיבה במישרין לפרוץ המלחמה החדשה היתה אוזנו הכרותה של קפטן ג’נקינס (Jenkins). האיש הופיע באחד הימים בנמל פלוני, כשאחת מאזניו אינה במקומה הטבעי, אלא בכיסו. הוא זעק וטען, כי נפל בשבי הספרדים, והם הטילו בו את המום הנורא. הוא הוסיף והשמיע את דברי שוביו לאמור, שכך הם היו נוהגים אף עם מלך בריטניה, אילו נפל בידיהם. סיפור המעשה נפוץ במהרה ברחבי בריטניה. לעומתו, נפוץ גם סיפור הפוך בפי אציל ספרדי, אשר פרסם מעשה אכזרי יותר על נפילתו בשבי הבריטים. הוא אולץ, לדבריו, לכרות במו ידיו את חוטמו ולבלעו. בספרד ובבריטניה הגדולה כאחת סערו הרוחות בדרישה שמעשה הנבלה ייקום. על אף שרבים בבריטניה ראו בדברי ג’נקינס סיפורי הבל, נכנע הממשל לרצון דעת הקהל, ובאוקטובר 1739 הוכרזה מלחמה על ספרד.

“מלחמת אוזנו של ג’נקינס” לא הביאה תהילה רבה לבריטניה הגדולה. הספרדים שיבשו את הסחר שלה, הם תפסו אניות בריטיות, ואילו פעילות־הנגד לא הפיקה את התוצאות המקוות, אלא באוקיאנוס השקט בלבד. שם פעל קומודור אנסון (George Anson) בראש שייטת בריטית, והוא הצליח לשים את ידו על אנית אוצר ספרדית בקרבת מאנילה (Manila). בתום מעשה הגמול חזר אנסון לנמל הבית ולאחר שהקיף את כדור הארץ, וזאת כדי שיימנע מהיתקלות באניות מלחמה ספרדיות. היתה זו ההפלגה היחידה סביב העולם שנערכה מאז ימי דרייק (1580). מכל מקום, עלתה מלחמה זו לבריטניה במהלך שתי שנותיה בדם רב; אבדו לה 20,000 חיילים ו־407 אניות, רובן אניות סוחר.

מלחמת ירושה פרצה גם במרכז אירופה (1748–1740). קיסרית אוסטריה, מאריה תרזה (Maria Theresia), הותקפה על ידי פרוסיה, ולכן הצטרפו לפרוסים מטבע הדברים צרפת וספרד. מאחר שספרד נלחמה נגד אוסטריה, התחברה עם זו האחרונה אנגליה. המלחמה, שאמורה להיות אירופית, התפשטה במהרה לאמריקה והתנהלה גם בים התיכון וגם באוקיאנוס האטלנטי.

כזכור, עיצבו האנגלים במהלך הקרבות עם הולנד במאה ה־17 דפוסי לחימה חדשים בים, המבוססים על מערך הטור העורפי. מערך זה כלל אניות מפרשים מרובות־תותחים, המסודרות בטור תוך מרווחים שווים בין אניה לאניה, ובצורה זו נלחמו נגד טור האויב: חלוץ מול חלוץ, מרכז מול מרכז ומאסף מול מאסף. הצי האנגלי, ולימים הבריטי, גיבש לעצמו את טקטיקת הטור למשימה מגננתית, אולם מיתרון זה של הטור העורפי הקישו הם לגבי כל המצבים האפשריים, לרבות ההתקפי. בעיני רבי האדמירליות בלונדון הצטייר מערך הטור העורפי ככליל השלמות, כזה ראה וקדש, שאין להפרו ואסור לחרוג ממנו, כפי שנוסח הדבר ב“הוראות קבע ללחימה”. המפקדים נדרשו לקיים את סעיפי “ההוראות” כלשונם תוך ציות קפדני, והם נטלו על עצמם את מלוא האחריות המשפטית במקרה של הפרה.

אנית הקרב הבריטית, שפגעה באש תותחיה ביריבתה הצרפתית ואילצה אותה לנטוש את המערך הקרבי, לא הורשתה לנוע ולצאת מן הטור כדי לחסל את האויב או ללכדו. על פי הכלל, הותר להשמיד את האויב רק לאחר שיתוקו המלא ואובדן יכולת התמרון שלו בים. כמובן, לכפות עליו מצב מעין זה ניתן רק לעיתים נדירות. אמנם נמצאו פה ושם מפקדים בריטים עזי־נפש ששברו את מבנה הטור, אבל אלה הסתמכו על סעיף המתיר לשנות את מבנה הטור לרגל מרדף אחר האויב המובס. צעד כזה היה כרוך באומץ לב אישי, ורק מעטים מבין המפקדים עשו כן. אימת האדמירליות הבריטית שיתקה כל ניצוץ של יוזמה ותכנון עצמאיים. כל חריגה מן הטור – סופה עונש הורדה בדרגה, השעיה מן התפקיד ומאסר. המסקנה: קצינים צייתנים שהקפידו על הטור לא ניצחו במערכה, וקצינים שזנחו אותו הואשמו כחוק.

בדומה לטקטיקה הבריטית, ניסחו גם הצרפתים את תפיסתם, שנשענה על מבנה הטור העורפי, אבל גישתם היתה גמישה יותר. הם נלחמו כאשר לדעתם היו התנאים מתאימים לכך. הצרפתים ראו בטור העורפי מבנה הגנתי מובהק. גישה זו הקלה על המפקדים לנתק מגע, ובמקרה הצורך אף לנטוש את זירת המערכה; ומכאן, שייטו הצרפתים בדרך כלל בצד חסי הרוח כדי לאפשר נסיגה בעת הצורך, בעוד הבריטים כמנהגם – בצד גלי הרוח.

בפברואר 1744 סייר אדמירל מתיוס (Thomas Mathew) במערב הים התיכון בראש שייטת של 28 אניות קרב ועוד אי־אלו אניות עזר קטנות. מול טולון הוא הבחין בשייטת ספרדית־צרפתית מאוחדת שגודלה דומה. השייטת המאוחדת החלה להיסוג כשהאנגלים בעקבותיה. המרדף נמשך יומיים. בתנאי רוח בלתי נוחים לא היה אדמירל מתיוס מסוגל להערך מול האויב כדבעי, והחלוץ והמרכז שלו נמצאו מול המרכז והמאסף של האויב; לא נוצרה אפוא חפיפה שלמה לטור הספרדי־צרפתי. מן הסתם, לא ניתן אז לעשות יותר. בלית כל ברירה אחרת, הניף מתיוס את נס האותות להתנגשות, והניע את החלוץ נגד המרכז של טור האויב, ואילו המרכז הבריטי עלה על המאסף הספרדי־צרפתי. המאסף הבריטי בפיקודו של תת־אדמירל לסטוק (Lestock) “כיסה” זירה ריקה של הים. לסטוק היווה עבור מתיוס בעיה בפני עצמה; הוא שנא את מפקדו בגלוי, ונכון היה להכשילו בכל מחיר. כוונת מתיוס היתה, שלסטוק יפרוש את מפרשיו, יחוש לזירה וייכנס לקרב עם המאסף של האויב, במקום לשהות מאחור באפס מעשה. שלוש שעות לערך נמשכה ההתנגשות. כאשר גילה האדמירל, כי החלוץ הצרפתי מתכונן לערוך כפילה (doubling) על החלוץ הבריטי, הפסיק את הקרב ונסוג עם אניה ספרדית שבויה. לאיתות מתיוס אל לסטוק, כי יבוא קדימה לעזרת המרכז הבריטי, השיב הלה, שלא יוכל לעשות כן, הרי על אנית הדגל של האדמירל מונף לא רק נס הקרב אלא גם נס נוסף, המורה להישאר בטור עורפי, ולפי ה“הוראות” יש לקיים את הטור אלא אם קיבל פקודה אחרת.

הכשלון בטולון גרר אחריו שורה של משפטים צבאיים. מבין עשרת הקצינים שהועמדו למשפט הורשעו שבעה, ורק שלושה זוכו. בקרב המזוכים היה גם תת־אדמירל לסטוק, שלא נלחם ונמצא נקי מכל אשמה, כי פעל בהתאם ל“הוראות”. אדמירל מתיוס הורשע בדין, והושעה מתפקידו למרות שדעת הקהל נטתה לצידו. לעג הגורל הוא, שבין שופטיו של מתיוס ישב הקרבן הבא של “הטור המקודש” אדמירל ג’ון בינג (Byng).

ארועים בצפון אמריקה    🔗

בגלל אובדן שטחים וההצלחות הצבאיות הבריטיות בקנדה, בנו הצרפתים את לואיסבורג (Louisburg) באי בריטון (Breton), בפתח הכניסה למפרץ ס“ט לורנס. עקב מיקומו הגיאוגרפי וממדיו נחשב המבצר כ”גיברלטר" של המערב. למעלה מכל ספק, היה לואיסבורג כצנינים בעיני הבריטים, שהרי מכאן יצאו האניות הצרפתיות, ששיבשו את סחר המתיישבים במושבות. מכיוון שהשתהתה בריטניה בהתערבות, התגייסו המתיישבים עצמם, מניו־יורק וממושבות אחרות, כונסו 13 ספינות חמושות ובמרץ 1745 יצאו לדרך. לא הפיקוד ולא אנשי המשלוח היו בקיאים במלאכת המצור, או בתחומים צבאיים אחרים כלשהם. אמת ונכון, שגם מבצר לואיסבורג לא היה שרוי במצב מזהיר; נתגלו ליקויים במתקני ההגנה, אספקת המזון היתה בלתי־מספקת והמורל של החיילים ירוד ביותר. הכוח התוקף, על אף חולשתו, הצליח להדק את המצור סביב לואיסבורג, אבל בסופו של דבר הבריטים נאלצו להתערב. מהודו המערבית הגיעו 4 אניות מלחמה, ואלה מנעו אספקה ותגבורת והמבצר נפל. אין ספק, כי לולא העזרה הבריטית, לא יכלו המתיישבים לבדם לגבור על לואיסבורג. אי־אלו נסיונות צרפתיים להאחז מחדש בחופים הדרום־מזרחיים של קנדה לא עלו יפה, והמתיישבים נחרדו עד מאד מפני איומים אלה.

מצד שני, היו עוד ארועים במושבות, שאמורים היו לרמוז על שינוי ביחס המתיישבים אל בריטניה. בסתיו 1747 עגנה פלגת אניות בריטיות בנמל בוסטון (Boston). מאחר שהיא נזקקה לאנשי צוות, נשלחה לחוף קבוצת חיילים לגייס בכוח מלחים מבין אזרחי העיר, כפי שמקובל היה גם באנגליה. אולם בבוסטון עורר המבצע כעס ורוגז רב; ומשניתקו הסירות המובילות את החטופים מן החוף, התקבץ המון זועם ותקף קומץ קצינים בריטים שנשארו עוד בעיר. המושל הזעיק את משמר האזרחים, אבל אלה סרבו לפעול, ואפילו על המושל לא רצו לגונן. ההמון לכד את הקצינים הבריטים כבני ערובה. איומי מפקד השייטת בהפגזת העיר לא היה בהם כדי להבהיל ולהכריח את ההמון לשחרור שבוייהם. לבסוף יושבה המחלוקת; הקצינים יצאו לחופשי, אבל גם החטופים הוחזרו לחוף, והשייטת עזבה את הנמל ללא צוות מתוגבר. זו הפעם הראשונה שבוסטון הימרתה את פי בריטניה והתגרתה בה ללא כל תגובה מצידה.

המאבק בין שני היריבים הגדולים נמשך, והצרפתים לא אמרו נואש. הם שיגרו באביב 1747 כוח משלוח חזק להחזרת לואיסבורג, וזה כלל 2 אניות מלחמה, 12 פריגטות ושיירה גדולה של אניות משא עם תגבורת ואספקה. הבריטים שמעו על ההכנות, ואדמירל אנסון יצא לתקוף את השיירה הצרפתית. הוא התמקם מול כף פיניסטרה (Finisterre), בקצה הצפון־מערבי של ספרד. ב־3 במאי הופיעו הצרפתים, ובמהרה התפתחה שם התנגשות תוך כדי תנועה. הבריטים תפסו את השיירה כולה, לבד מאנית מלחמה אחת ו־6 אחרות. בין השבויים היה גם אדמירל צרפתי. בשעת חקירת האדמירל התברר לבריטים, כי הלה יועד לתפקיד המושל הכללי של המושבות באמריקה.

הבריטים היו נחושים בדעתם לשבש את נתיבי הצרפתים לאמריקה. אדמירל הוק (Edward Hawke) תקף שיירת אניות סוחר ענקית מול האי בל (Isle Belle), אשר הצליחה בחלקה להימלט הודות להקרבתן העצמית של אניות הליווי. נצחונות בריטיים אלה הושגו רק בטקטיקת התכתשות, אשר באה בדרך כלל בעקבות פקודת מרדף כללי אחר האויב המובס. כעבור שנה, ב־1748, התרגש הקרב החשוב האחרון במלחמה זו מול הוואנה (Havana) שבקובה. סגן אדמירל נוולס (Charles Knowles) פיקד על שייטת של 7 אניות קרב כשנתקל ב־7 אניות ספרדיות. כדוגמת קרב טולון, התנגש הטור הבריטי באויב בטרם כיסה הוא את מלוא אורכו של הטור הספרדי, אבל הצטרפו כעבור זמן לקרב שתי האניות הבריטיות שנותרו עוד קודם מחוץ להתנגשות. בתחילה התמודדו שתי אניות הדגל; “קורנוואל” (Cornwall) הבריטית נפגעה כה קשה, שהיתה צריכה לנטוש את הטור, אבל האדמירל החליט להישאר ולא להעביר את הדגל לאניה אחרת כמקובל במקרים אלה. תוך כדי תיקון הנזקים נטרדה־נסחפה אל מול ה“קונקיסטאדור” (Conquuistador) הספרדית, שאף היא היתה פגועה מאד. נוולס לא יכול להשתמש בתותחי הדופן, אולם הוא לא עמד שם חסר־אונים ובלא תושיה. היו לו על הסיפון כמה מרגמות לירי פגזים מתפוצצים, פרי המצאה הולנדית, אשר נועדו מלכתחילה לשימוש הכוחות הנוחתים. האדמירל ניסה אותן נגד ה“קונקיסטאדור”, ולא בלי הצלחה. האניה הספרדית עלתה באש ונכנעה לאחר 6 שעות לחימה. השייטת הספרדית שבה להוואנה, כש“קונקיסטאדור” שבויה בידי הבריטים ואנית הדגל בוערת ונטושה. בקרב זה לא היה כל נצחון בריטי בולט כתוצאה של איזה תמרון טקטי, אלא הצלחת השימוש בפגז נגד אניות הבנויות מעץ. מלחמת הירושה האוסטרית נסתיימה בסמוך לקרב הוואנה, וההסכם נחתם באי־לה־שאפל (Aix-La-Chapelle) עוד באותה שנה. מאריה תרזה הוכרה כשליטה של אוסטריה, פרוסיה זכתה בשטחים שהיא כה שאפה להשתלט עליהם, אולם מבצר לואיסבורג חזר לידי צרפת למרות המחאות של המתיישבים האמריקאים.

קרבן “הטור המקודש”    🔗

בעוד המלחמות הקודמות פרצו על אדמת אירופה והתפשטו לאמריקה, החלה המלחמה הבאה באמריקה ומשם עברה לאירופה. הסיבה לפרוץ פעולות האיבה באמריקה היתה שאלת הבעלות על עמק אוהאיו (Ohio), שבריטים וצרפתים כאחד דרשו לעצמם. בהתנגשויות הקטנות הראשונות השתתף קצין בריטי צעיר מן המושבה וירג’יניה (Virginia) ושמו ג’ורג' ואשינגטון (George Washington).

משנודע על המלחמה המתנהלת בצפון אמריקה, ביקשו גם האירופים להצטרף אליה, ובייחוד מאריה תרזה, אשר קיוותה להחזיר לידיה שטחים שנפלו לידי פרוסיה. בריטניה הגיעה לידי הסכם עם פרוסיה, בעוד אוסטריה ורוסיה עם צרפת. במצב בריתות מעין זה, כשצרפת קשורה אל אוסטריה, היא לא יכלה עוד לפלוש לנידרלנד האוסטרית (בלגיה) כפי שנהגה עד אז, אלא להתכונן לפלישה לבריטניה הגדולה. על פי התכנית הצרפתית, אמורות היו להתבצע שלוש פלישות בעת ובעונה אחת – לאירלנד, לסקוטלנד ולאנגליה, ואחר היאחזות הכוחות בחוף האנגלי היה צריך לנחות גל נוסף של כוח פלישה כדי לחזק את ראש הגשר שם. לשם הסחת דעת הבריטים, תוכננה התקפה אמפיבית נגד האי מינורקה, הבסיס הימי היחיד של בריטניה בים התיכון. בבריטניה נראה כמובן מאליו, שיש לתגבר בכל האמצעים את כוחות הצי הפועלים בתעלה, אפילו על חשבון כל הזירות האחרות. ברם, התכנית הצרפתית נשארה על הנייר, וכשם שצרפת לא היתה מוכנה לפלישה, כך אף בריטניה לא היתה ערוכה להדיפתה. עם זאת, כדי להערים על הבריטים, שוגר מטולון כוח משימה צרפתי אל עבר מינורקה. השייטת הצרפתית הנחיתה באי יחידת רגלים (אפריל 1756), וזו אילצה את חיל המצב הבריטי במקום להתבצר במצודת ס"ט פיליפ (St. Philip), בכניסה לנמל פורט מאהון. תותחי הצי הצרפתי מצד הים וכוח הנחיתה מצד היבשה הבטיחו את בידודם המוחלט של הבריטים הנצורים, ומנעו הבאת תגבורת לאי. כל נסיון להסיר את המצור מותנה היה בהתמודדות ימית בין כוחות הצי של הצדדים מול חופי מינורקה.

הידיעה על כניעתה הקרובה של המצודה הבריטית בים התיכון הסעירה את הציבור בבריטניה, על כן נשלחה שייטת בת 13 אניות קרב ופריגטות סיור אחדות בפיקודו של האדמירל בינג. משימת השייטת היתה לשחרר את האי מינורקה מלחץ הצי הצרפתי ולהחיש עזרה לחיל המצב הנצור במצודה. השייטת הבריטית הגיעה לים התיכון ב־10 במאי, והפריגטות נשלחו קדימה לבדוק את דרכי הגישה לאי. לשמע הופעת הבריטים יצאה השייטת הצרפתית מן הנמל ושני הכוחות נתגלו במהרה זה מול זה. הרוח הדרומית עד דרומית־מערבית הבלתי־נוחה דחתה את ההתנגשות למחרת היום, כאשר החליט האדמירל לפתוח בקרב.

באמצעות איתות הורה בינג לפלגות החלוץ והמרכז שבפיקודו ולפלגת המאסף בפיקודו של תת־אדמירל ווסט (Temple West) להערך בטור. שני הטורים שטו זה מול זה בכיוונים מנוגדים. על פי “ההוראות” נדרש האדמירל להחזיק בקורס, עד אשר תגיע אנית החלוץ שלו אל מול אנית המאסף של האויב ואז לבצע שינוי קורס כדי 180 מעלות ולהתנגש אניה באניה. הסיכון של שיטת תקיפה זו הוא בכך, שבעת היסט כיוון לעבר האויב חושף התוקף את עצמו משך דקות לא מעטות לאש תותחי הדופן של האויב ללא כל תגובה יעילה מצידו, אלא באמצעות תותחי החרטום הקטנים בלבד, שהם בבחינת קול ענות חלושה כנגד רעמי התותחים הכבדים. אי־לכך, חזר בינג וחידש חידוש טקטי נושן לאמור, הוא התכוון לשייט בקורס הנגדי עד עברו את המאסף של טור האויב ולאחר מכן לבצע את ההתקרבות לכדי טווח ירי בכיוון אלכסוני. שינוי זה עשויה היה לאפשר לבריטים את ניצול תותחיהם הכבדים בעת התקיפה ללא היסט כיוון מסוכן. אם כן אותת בינג לשינוי הקורס, והוא התכוון לכך, שתת־אדמירל ווסט ינוע לכיוון צפון־מערב במקום לדרום־מזרח, ויעלה מצד ימין על החלוץ של הטור הצרפתי. אולם אחר שינוי הקורס המשיכה האניה המובילה בדרכה ישר ובעקבותיה פלגת ווסט כולה ללא התקרבות אלכסונית לעבר האויב.

עקב שיטת האיתות הבלתי־יעילה דאז, לא ניתנה לבינג האפשרות להבהיר את כוונותיו, ולפיכך הוחמץ הרגע המתאים, אשר עליו בנה האדמירל את כל תכניתו. לא נותרה לו אפוא כל ברירה אחרת אלא לאותת להתקפה מיידית. האיתות היה חד־משמעי. פלגת החלוץ ביצעה היסט כיוון ימינה ובכך חשפה – כמובן – את עצמה למטחי הדופן העזים של החלוץ הצרפתי. באותה שעה היתה עדיין פלגת המאסף של בינג מחוץ לטווח אש. פלגת ווסט סבלה נזקים רבים במעטה כלי השיט, לאניות אחדות אבד כושר התנועה והן עיכבו את התקדמות פלגת המאסף. הטור, ככוח מלוכד, חדל להתקיים; הניתן עוד להחלץ מהצרה? בינג הבין שעליו לחוש מיד לעזרת סגנו, ולו גם בניגוד ל“הוראות”. מן הראוי לזנוח את מבנה הטור המעורער בלאו־הכי ולפתוח במתקפה כללית. בינג הירבה להסס, ובינתיים המשיכו הצרפתים לעשות שמות באניות החלוץ של ווסט, ולאחר מכן ניתקו מגע והסתלקו. האדמירל אפילו לא בא במגע קרבי רציני עם האויב, בעוד אילו הורה על התכתשות כללית, לא היה מואשם כי לא עשה “כמיטב יכולתו” לנצח בקרב. עם זאת, הצרפתים לא ניצלו את ההזדמנות לאגף את פלגת ווסט ולסגור עליה משני הצדדים. האדמירל הצרפתי גאליסונאר¹⁰⁶ (Galissoniére) לא ראה כל טעם להמשיך ולחדש את הפעילות, שכן הוא יצא ידי חובתו העיקרית לגונן על האחיזה הצרפתית באי. זו ואף זו, על פי תורת הלוחמה של אותם הימים נכנס צי צרפתי לקרב רק מתוך כוח המציאות, על כן תפס זה לרוב את צד חסי הרוח, כי משם אפשר לנתק מגע בקלות ולהפליג מן הזירה ברוח טובה. אדמירל בינג לא ציווה על “מרדף כללי” המאפשר גם התכתשות כללית בין אניה לאניה ללא כל סדר ותבנית, שכן האויב לא היה נחות ממנו בכוחותיו ואניותיו לא ניזוקו עד כדי חוסר יכולת לנוע. בינג היה שרוי במבוכה רבה. הוא לא היה מסוגל לתקוף מעמדתו, אבל גם המרקיז גאליסונאר לא תקף אותו, וחיל המצב במבצר ס“ט פיליפ הופקר. לא היתה כל אפשרות להעלות לחוף תגבורת, על כן הסב בינג מכאן את כל מחשבותיו לגורל גיברלטר ולא עוד אל פורט מאהון. הוא נסוג לגיברלטר, וכאשר הגיע אדמירל הוק להחליפו בפיקוד על הזירה הים־תיכונית, נכנע מבצר ס”ט פיליפ, ומינורקה נשארה בידי צרפת עד לסוף המלחמה.

בשורת אובדן מינורקה עוררה תגובות זעם בבריטניה, הממשלה נזקקה לשעיר לעזאזל ואדמירל בינג נועד למלא תפקיד זה. מההיבט הטקטי, הוא לא הפסיד בקרב, אלא החמיץ את ההזדמנות לנצח בו, כשהנצחון היה הכרחי. האדמירל נקרא הביתה והועמד למשפט צבאי. הוא לא הואשם במורך לב, כי אם בכך שלא עשה “כמיטב יכולתו” להביס את האויב ולשחרר את חיל המצב הבריטי במבצר הנצור. על אשמה זו הוא נדון למוות, אך מיאן לפנות אל המלך בבקשת חנינה. ב־14 במרס 1757 הוצא אדמירל בינג להורג על סיפון ה“מונארק” (Monarque) בידי חולית חיילי הצי הבריטי. מכל מקום, המתתו של האדמירל הפנתה את התענינות הציבור אל הכללים הנוקשים של “הוראות קבע ללחימה”.

הקרבות דלעיל התחוללו עוד לפני ההכרזה הרשמית על המלחמה, ומבחינה טכנית גרידא שרר עדיין שלום בין בריטניה הגדולה לצרפת. המלחמה הוכרזה ב־16 ביוני 1756.

מלחמת שבע השנים (1763–1756)    🔗

מלחמה זו התפשטה על פני שלוש יבשות, ויש הרואים בה – למעשה – את הראשונה במלחמות העולם. בצפון אמריקה – ניסו הבריטים למגר את מאחזי הצרפתים בקנדה ובעמק המיסיסיפי; באירופה – נלחמה ברית מדינות נגד פרוסיה; ובהודו – נלחם קלייב (Robert Clive) בשרות החברה ההודו־מזרחית וערער את שלטון צרפת בה; הוא היה מושל בבנגל (Bengal) וכבש את קאלקוטה (Calcutta). במהלך ההתנגשויות היוותה עוצמתה הימית של בריטניה גורם מכריע.

עם פרוץ פעולות האיבה נחלו הבריטים כשלונות באמריקה ובהודו, עד אשר מונה ויליאם פיט (William Pitt) האב כמזכיר המדינה לניהול המלחמה. הלה ארגן מחדש את משאבי הארץ, שלח צבא קטן לעזרת פרוסיה, ותכנן תכניות נגד האויב העיקרי – צרפת. פיט הגה את רעיון שיטת הלוחמה של כוח משלוח משולב להתקפה אמפיבית. הבריטים ניסו שיטה זו במקומות מספר בחופי צרפת, ובאמריקה היא נעשתה כבר דרך בדוקה.

מבצר לואיסבורג בפתח הכניסה למפרץ ס"ט לורנס היווה איום רציני לבטחון הספנות הבריטית, על כן שוגר משלוח חזק של 12,000 חייל, 23 אניות קרב, ו־18 פריגטות בפיקודו של בוסקאוון¹⁰⁷ (Edward Boscawen). בהגיעו אל היעד הפגיזו תחילה אניותיו הפגזה כבדה, ולאחר מכן נחתו החיילים במתואם בשלוש גזרות. באותה שעה חסמו האניות כל נתיב להבאת אספקה ותגבורת, ובתום 7 שעות של מצור נפל המבצר (1758).

כשנה לאחר כיבוש לואיסבורג יצא המסע נגד קוויבק בפיקודו של גנרל וולף (James Wolfe). המפקד הצרפתי של העיר ידע מראש על ההתקפה הממשמשת ובאה, וכן גם על כל מבצעי ההסחה שערכו הבריטים לקראתה הודות ללכידת ספינה עם כל התכניות. קוויבק היתה עיר מבוצרת כהלכה ליד הנהר ס"ט לורנס. במשך חודשי הקיץ של 1759 הצליחו הצרפתים להדוף את כל ההתקפות. לבסוף, הסיח וולף בתנועות אניותיו את דעת האויב, כאילו תכנן הוא התקפה כנגד העיר התחתית, כאשר לאמיתו של דבר הונחתו כוחות מובחרים במקום אחר. הנחיתה המוסווית עלתה יפה, ובקרבות המגע העזים נפלו שני המפקדים. הכיבוש הבריטי של קנדה בעקבות נפילת קוויבק היה פועל יוצא של שליטת הצי הבריטי באוקיאנוס האטלנטי. הצי הבריטי מנע העברת תגבורת ואספקה של הצרפתים לצפון אמריקה ובד בבד הנחית חילות רגלים במקומות המתאימים, העניק סיוע ארטילרי, ובמקרה הצורך אף פעל ככוח הסחה על מנת להוליך שולל את האויב.

למרות המפלות, לא ויתרה צרפת על תכניתה המקורית לפלוש לבריטניה הגדולה ולכבשה. בצרפת סברו, שלו היה בכוחם להשיג אפילו שליטה ארעית בתעלה, הם יכלו לגבור ולהביס את צבא האויב בביתו, באיים הבריטיים. לשם השגת השליטה בתעלה היה הכרח לאחד את השייטת הים־תיכונית החונה בנמל טולון עם האטלנטית אשר בברסט. מעשה האיחוד לא היה קל לביצוע, שכן אדמירל בוסקאוון סייר עם כוחותיו באזור מצר גיברלטר והאדמירל הוק הטיל אז הסגר על ברסט. מכל מקום נדמה היה לאדמירל הצרפתי בטולון, שיש באפשרותו לעבור את המצר, כי אניות בוסקאוון עוגנות בנמל גיברלטר לשם תיקון והצטיידות. לפיכך הפליגה השייטת הצרפתית, 12 אניות קרב ו־3 פריגטות, ויצאה את המצר לאוקיאנוס תוך תנאי ראיה לקויים ביותר. תקוות הצרפתים נתבדו במהרה; פריגטה בריטית בתעלה הבחינה בשייטת והכוחות הבריטיים יצאו מיד מהנמל. בשל תנאי הראיה הקשים התפזרו כלי השיט הצרפתיים, עד אשר אבד הקשר עם 5 אניות קרב ו־3 הפריגטות. למחרת בבוקר נראו מרחוק 8 אניות והאדמירל הצרפתי חשב, שאלה הן אניותיו, אולם נוכח מיד לדעת, כי עומד הוא להיות מותקף בידי אויב, ועל כן החל מתרחק על מנת להימנע מהתנגשות.

בוסקאוון לא היה חסיד גדול של הלחימה הפורמליסטית, והסתכן בהעמדה למשפט משהחליט להילחם בניגוד ל“הוראות”. אניה בריטית אחת עזבה אפוא את הטור ותקפה את “סנטור” (Centaur) הצרפתית, שהיתה איטית מחברותיה. וכאן קרתה תקלה. בהעדר מערכת איתות יעילה, לא יכול היה בוסקאוון להודיע ליתר האניות, כי עליהן להוסיף ולרדוף את הצרפתים הנמלטים, שכן אלה הפסיקו את המרדף, ובמקום זאת הצטרפו להתנגשות עם ה“סנטור”. האניה הצרפתית נלחמה בעוז, פגעה קשות בחיבל האניות הבריטיות והוציאה את רובן מכלל שימוש. “סנטור” איפשרה מנוסה ליתר אניות השייטת הצרפתית לעבר חופי פורטוגל הניטרלית. אותן אניות, שלא העזו להתקרב אל החופים מפחד הסלעים, הושגו על ידי הבריטים והושמדו באש תותחים, ואילו האחרות – נשברו על שוניות לאגוס. אובדן שייטת טולון דחה את איום הפלישה לבריטניה.

גם כשלון זה לא השפיע על צרפת, ועל פי תכנית חדשה הוטל על השייטת של ברסט להעביר את הצבא לסקוטלנד בהזדמנות הקרובה ביותר. ההכנות התעכבו בשל חיכוכים בין פיקוד הצי לזה של כוחות היבשה. כזכור, עמד נמל ברסט בהסגר הדוק של אדמירל הוק, אולם הסערות של חודש נובמבר הכריחו את הבריטים לסלק את אניותיהם מההסגר, ורק 4 פריגטות הושארו במקום. זו היתה הזדמנות בלתי־חוזרת למצוא את מימי התעלה ללא צי בריטי. אדמירל קונפלאן (Hubert Conflans) יצא מהנמל בראש 21 אניות קרב. אילו הפליג הוא במישרין ליעדו, לסקוטלנד, יתכן כי התכנית היתה מצליחה, אבל קונפלאן נאלץ להשיט תחילה את אניותיו אל נמל אחר ולהעלות עליהן את צבא הפלישה. היתה זאת אחת מנקודות המחלוקת בין הצי לחילות היבשה: כלום על הצבא לנוע ברגל לברסט, או שמא תבואנה האניות כדי להסיעו ממקום המחנה שלו. השיט המיותר אל חניית הצבא ליד מפרץ קיברון (Quiberon) דן במידה רבה לכשלון את ביצוע של התכנית. ליד המפרץ עגנה פלגת פריגטות בריטיות, שקונפלאן רצה להפתיעה ולהשמידה. זמן קצר אחר צאת הצרפתים מברסט חזר הוק, והפליג מיד לעזרת הפריגטות כדי למנוע את העלאת הצבא לאניות הצרפתיות.

המשך פעולות האיבה נתעכב ימים מספר בשל מזג האוויר הסוער. קונפלאן נזהר מאד לא להתקרב יתר על המידה אל שוניות המפרץ, ומשהתבהר היום, ב־20 בנובמבר 1759, היו הצרפתים כה טרודים בלכידת הפריגטות, שלא הבחינו כלל ב־23 אניות הקרב הבריטיות מאחוריהם. יריית תותח מאניה בריטית כאילו עוררה פתאום את הצרפתים, שהשתדלו לנוס מיד למפרץ קיברון, בחוף הצפוני־מערבי של צרפת. הם סברו כי יעלה בידם למלט את נפשם במנוסה, שכן הטיבו להכיר את התעלות בינות השוניות; אולם הבריטים העקשנים חשבו וטענו: מקום בו תוכל אניה צרפתית לשייט, הבריטית תבוא בעקבותיה. בשעת המרדף התעוררה שוב הסערה; החלוץ הבריטי הדביק את המאסף הצרפתי. הוק בחר הפעם לשייט לצד חסי הרוח, בניגוד למקובל, ובכך נתאפשר לו להפעיל את כל התותחים כשנטתה אניתו הצידה ואשנבי שלושת הסיפונים היו מעל פני הגלים. לעומת זאת, לא נהג מפקד האניה הצרפתית בזהירות מספקת. עם פתיחת אש מתותחי כל הסיפונים, חדרו מים לאניה והיא שקעה במצולות; ברגעים טרגיים אלה ריסק הוק גם אניה צרפתית אחרת באש תותחיו. החלוץ של האויב ניסה לברוח לעבר נמל רושפור (Rochefort), מאניות אחדות הושלכו הימה תותחים, עוגנים וציוד אחר כדי להקל על משאן ולהגיע עם הגאות לשפך הנהר וילן (Villaine). הצי הצרפתי חוסל והשליטה הבריטית בים לא נתערערה, חלפה סכנת הפלישה. הבריטים הטילו הסגר על שרידי הצי הצרפתי בברסט וברושפור, ומאז ואילך יכלו הם לפעול באורח חופשי נגד מושבות צרפת ומאוחר יותר גם נגד ספרד.

מבין כל ההצלחות שבריטניה הגדולה זכתה בהן במהלך מלחמת שבע השנים היה כיבוש הודו המכריע ביותר. שתי חברות מסחר התחרו ביניהן, האנגלית והצרפתית, והודות לשני אישים, קלייב – מפקד כוחות היבשה של החברה ואדמירל פוקוק (George Pocock), סולקה צרפת מבסיסיה.

מלכתחילה השתלטו הצרפתים על מרבית אזורי החוף המזרחי של הודו בין מאדראס (Madras) לקאלקוטה, בעוד קלייב פעל בבנגאל (צפון מזרחה של הודו). מירב הפעילות הימית במימי הודו התנהלה בין אביב 1758 לסתיו 1759. יריבו של האדמירל פוקוק היה קומודור ד’אשה¹⁰⁸ (D’Ache), מפקד מסור ומצויין, אשר ציו הובס במערכה את ורק בגלל הנסיבות הכלליות ששררו בבסיסי החברה הצרפתית בהודו.

פלגה של 9 אניות מלחמה צרפתיות עם צבא של 1200 חיילים שייטה דרומה לעבר פונדישרי¹⁰⁹ (Pondicherry) שבקרבת מאדראס, כשהכוח הימי הבריטי הנמצא ליד החוף היה שווה לערך בגודלו. ב־29 באפריל 1758 נערכה ההתנגשות למען השליטה במבצר ס"ט דיוויד (St. David). אניות בריטיות נערכו בטור נגד 8 צרפתיות. 3 אניות של המאסף הבריטי נשארו מאחור, בעוד אניות החלוץ עמדו תחת אש מרוכזת של הטור הצרפתי כשהרוח דרומית־מזרחית. הקומודור פנה שמאלה והתרחק מטור האויב בטרם הצטרף המאסף הבריטי אל עיקר הכוח. האניות הבריטיות ניזוקו עד כדי כך שלא יכלו לפתוח במרדף, על כן נשאר המבצר תחת לחץ ומצור צרפתי עד כניעתו בראשית חודש יוני.

ההתמודדות השניה בין היריבים התרחשה באוגוסט אותה שנה בתנאים ובאופן דומים למדי לראשונה, אבל עקב תקלה באנית הדגל החליט ד’אשה להיסוג. בתנאי אספקה וציוד גרועים לא העז הקומודור לסכן יתר על המידה את כוחות הים של צרפת במימי הודו. בגלל חוסר ציוד במקום נאלץ ד’אשה להפליג אל האי מאוריציוס (Mauritius), מרחק של 2000 מילין דרומית־מערבית ולחצות לשם כך את האוקיאנוס ההודי. ברם, גם במאוריציוס לא היה המצב שפיר מזה שבהודו. הקומודור שלח אפוא חלק מאניותיו לכף התקווה הטובה, שהיתה אז מושבה הולנדית, כדי להשיג אספקה. המסע המאולץ כולו נערך לשוא ולחינם. הצרפתים הוכרחו לפרק כמה אניות כדי להשתמש בהן כחלקי חילוף, והקומודור עזב למעשה את האי כדי שתימנע מאנשיו חרפת רעב ומה גם, אף את הציוד הדרוש לא עלה בידו להשיג במאוריציוס.

בספטמבר 1759 חזר ד’אשה לחופי מזרח הודו. בהתנגשות השלישית עם אדמירל פוקוק שוב לא הוכרעה המערכה. הצרפתים נסוגו אל מאחזם בפונדישרי וכעבור זמן הפליגו משם, ולמעשה הפקירו את הודו.

צרפת הפסידה את קנדה ואת הודו עקב חוסר יכולתה להטיל דרך הים את עוצמתה למרחקים. לבריטניה הגדולה היו במלחמה הזאת אבידות עצומות, המסתכמות ב־3000–2000 כלי שיט, אך הפסדי הצרפתים היו קטנים לאין שעור משל יריבם. ההפרש הגדול מורה על דלדולו של הסחר הצרפתי, אשר בעקבותיו הפכו אניות סוחר צרפתיות רבות לכלי שיט פירטיים, ואלה עסקו בשוד ולא ביעודם המקורי. כנגד מצב עגום זה גדל ורווח צי הסוחר הבריטי משנה לשנה לכדי 8000 כלי שיט.

בימי המערכה הקולוניאלית הזאת עמדה ספרד מן הצד, כי לא רצתה לסכן את מהלך אניותיה המביאות את אוצרות הכסף והזהב לקאדיס. משנסתיים מבצע ההעברה, נשתנתה גם עמדתה הניטרלית, ובראשית 1762 הכריזה מלחמה בעידודה של צרפת. ספרד לחצה על פורטוגל שתצטרף אף היא למלחמה, אבל משזו סרבה להענות, פלש לארץ צבא צרפתי־ספרדי ומפני כיבושה הצילוה רק כוחות נחיתה בריטיים, שהוחשו לזירה תיכף ומיד. הממשל הבריטי, ובייחוד ויליאם פיט, לא נבהלו ביותר מהכרזת המלחמה; נהפוך הוא, היתה זו הזדמנות לתקוף את נחלות ספרד מעבר לים. שני כוחות משימה גדולים יצאו באביב 1762; האחד להאוואנה בקובה, והשני למאנילה שבאיים הפיליפיניים.

אדמירל פוקוק פיקד על 19 אניות קרב ו־18 ספינות קטנות שהובילו 12,000 חיילים. הספרדים נוכחו בסכנה רק עם הופעת הבריטים מול האוואנה. חיל הרגלים נחת בנקודות שונות בחוף, ולאחר חודשיים של מצור נפלה העיר בחודש אוגוסט. הבריטים זכו כאן באוצרות ממון רב – כסף, זהב, מוצרים למיניהם, ונוסף עוד 14 אניות קרב ו־4 פריגטות. בני הדור ציינו כי מעולם לא לקחו הבריטים שלל כה עצום.

בעת ובעונה אחת הפליג גם כוח המשלוח השני שיצא מהודו, וזה כלל 8 אניות קרב וכמה פריגטות בפיקודו של תת־אדמירל קורניש (Samuel Cornish). חיל הנחיתה לא הורכב מחיילים בריטים סדירים, אלא מבין אנשי החברה האנגלית ההודו־מזרחית. הממשל הבריטי שכר למבצע את שרותם של אנשים אלה על דעת החברה. הספרדים המגוננים על מאנילה לא יכלו לעמוד באש החיפוי שהעניק הצי לחיילים הנוחתים, והעיר נכבשה אחר 12 ימי מצור. גם כאן היה השלל עצום ורב, ואלה נוספו להישגים אחרים של קורניש, שלכד גליאון ספרדי עם מטען יקר מאד. וכששב כוח המשלוח הביתה, תפס ליד כף ס"ט וינסנט גליאון נוסף מפרו (Peru), טעון אוצרות כסף וזהב רבים עוד יותר. ספרד הפסידה הון עתק עקב הצטרפותה אל מלחמתה של צרפת.

הסכם השלום נחתם בפריס ב־10 בפברואר 1763. בריטניה סיפחה את קנדה ואת כל הנחלות הצרפתיות מזרחה לנהר מיסיסיפי, להוציא את העיר ניו־אורליאנס (New Orleans), כמה איים בהודו המערבית, את פלורידה, מינורקה וחלק מסנגל (Senegal) באפריקה. האוואנה ומאנילה הוחזרו לצרפת וגם האי בל בסמוך לחופיה. בריטניה הגדולה יצאה מן המערכה כאימפריה ענקית, אשר הצי הבריטי הקים וקיים אותה.

 

פרק י"ט: בצל המהפכות    🔗

במהלך המאות 18–17 חצו גלי הגירה אדירים את האוקיאנוס האטלנטי; היתה זו אחת מנדידות העמים הגדולות, אשר עיצבה את גורלה של יבשת שטרם נודעה, היא אמריקה. מדיניות ההגירה הבריטית לעבר אמריקה הצפונית היתה ליברלית ביותר, ובמאה ה־18 קמו בחוף האטלנטי 13 מושבות ובהן כ־2,500,000 תושבים.

עם תום מלחמת שבע השנים, לאחר שגברה בריטניה על צרפת בכל רחבי העולם הקולוניאלי, פנתה היא לארגון נחלותיה מחדש; בעיות הגנת הנחלות מעבר לים, השלמה בין האינטרסים השונים – לעיתים מנוגדים – בין אזורים ועמים, אולם יותר מכל – חלוקת הנטל של הוצאות המלחמה וניהולה של האימפריה הענקית. בצפון אמריקה לבדה התרחבו שטחיה פי שניים ויותר, ואל הרצועה הצרה של המושבות הוותיקות נוספו המרחבים העצומים של קנדה וחבל הארץ המערבי עד הנהר מיסיסיפי. הגנת השטחים הללו וניהולם דרשו כסף רב. דאגות אימפריאליות אלו לא ענינו במיוחד את המתיישבים בחוף האטלנטי, לא בימי מלחמה ולא כל שכן בימי שלום. המושבות התרגלו במשך הזמן למידה רבה של עצמאות, והן תבעו הסרת הגבלות והרחבת החרויות. הסוחרים מבני המושבות דרשו אי־התערבות בסחרם, והאיכרים – את הזכות להתיישב בשטחים החדשים, אולם תוצאות חמורות במיוחד היו למדיניות הכספים החדשה של הבריטים. משנת 1764 ואילך תוקנו תקנות מיסים ומכסים על מנת להגדיל את הכנסותיה של הממלכה, ואלה נתקלו בהתנגדות עזה מצד המתיישבים בטענה, כי המיסים הוטלו עליהם “בלא נציגות משלהם”. בנוסף למיסים, נערמו בעיות רבות אחרות כגון, אכסון החיילים הבריטים על חשבון התושבים, אבל ביותר פגע בהם חוק הבולים. חוק זה קבע, שיש להדביק בול הכנסה על כל עתון, גליון דפוס, חוברת, רשיון או כל מסמך שהוא. הסוחרים השביתו בתגובה את עסקי הסחר עם בריטניה בקיץ 1765, והחלה ההתארגנות הראשונה לביטול ההגבלות. עקב ההתנגדות העזה בוטל חוק הבולים, אך לא על מנת להקל, אלא כדי למצוא דרך חדשה של מיסים שעמדו להטיל על הנייר, הזכוכית, העופרת והתה הנשלחים מבריטניה למושבות.

לרגל המצב החליט הפרלמנט הבריטי ב־1770 לבטל את המיסים, לבד ממס על התה. בגלל “מס התה” הטילו האמריקאים חרם על מוצר זה, שהיה מונופול של החברה ההודו־מזרחית האנגלית. עקרון המונופול נחשב פסול בעיני המתיישבים, וההתנגדות לו הובילה אותה ב־16 בדצמבר 1773 למעשה אלימות. חבורת אנשים מחופשים כאינדיאנים עלתה על שלוש אניות משא טעונות תה בנמל בוסטון והשליכה את מטענן הימה. על התגרות זו לא יכלה עוד בריטניה להבליג, לכן היתה התגובה ל“מסיבת התה” – סגירת נמל בוסטון עד תשלום הנזק. תגובת הבריטים סיכנה את עצם קיומה של העיר, אולם בכך לא היה די, השלטון הבריטי התערב במינהל המושבה ואסר עליה כל התפשטות צפונה ומערבה. מעשי דיכוי אלה הזעיקו גם את יתר המושבות, והתוצאה המיידית היתה כינון הקונגרס הקונטיננטלי הראשון בפילדלפיה ב־5 בספטמבר 1774, וזה אישר וחידש את החרם המסחרי.

ההתנגשות האלימה הראשונה בין המתיישבים לצבא הבריטי ארעה בחודש אפריל 1775. הקונגרס הקונטיננטלי השני, שנערך בפילדלפיה ב־10 במאי 1775, קרא את משמרות האזרחים לשרות, ומינה את קולונל ג’ורג' ואשינגטון למפקד עליון של הכוחות האמריקאיים. המלך ג’ורג' ה־3 ראה בהתפתחויות אלה מרד, ולכן החליט הקונגרס הקונטיננטלי, אחר התלבטות ארוכה, להכריז על עצמאות ארה"ב, ב־4 ביולי 1776. פרצה מלחמת המהפכה האמריקאית, והיא נמשכה למעלה מ־6 שנים.

הפירטים האמריקאים    🔗

במהפכה האמריקאית, כבכל מלחמה אחרת, נחשב בטחון קווי התחבורה גורם מכריע. אמריקה היתה אז ארץ של יערות־עד ונהרות רחבי־ידיים, ואלה הטביעו את חותמם על דרכי הקשר. שיט מפרשים של שבועות רבים הפריד בינה לארצות אירופה, והיערות אילצו את המהגרים להתיישב ליד הנהרות ושפכיהם לשם הקלה על הקשר. בין ניו־יורק לפילדלפיה היה נוח יותר לשוט באוקיאנוס האטלנטי ובנהר דלוור (Delaware) מאשר להיטלטל בדרך לא דרך לאורך החוף. הקשר בין המושבות התנהל לרוב בנהרות, ומירב הערים החשובות נבנו בנמלי ים ונהר. מי ששלט בקו החוף, החזיק למעשה בידיו את המושבות.

עיקרה של האסטרטגיה הבריטית היתה השליטה בנמלי הים ובמימי החוף באמצעות הצי. כך יכלו הבריטים לשבש את הקשר בין המושבות לבין עצמן, ומנעו מהן גם עזרה מבחוץ; לחץ זה היה כבד מדי, שכן המושבות לבדן לא היו מסוגלות לשאת את נטל המלחמה בגלל רמתן התעשייתית הנמוכה. כמו כן, באחריות הצי הבריטי היה לאבטח את האספקה השוטפת מן הבית, וכל אימת שנתיבי השיט לא נפגעו, לא היה סיכוי רב לגרש את הבריטים מאזור החוף. בעקבות אסטרטגיה זו נדחקו הכוחות האמריקאיים אל פנים הארץ, והתחבטו בקשיי תנועה עצומים. אולם משיצאו הבריטים להכות בהם והרחיקו מבסיסיהם שבחוף, הובסו בדרך כלל בידי המקומיים. מכיוון שהבריטים שלטו בחוף, לא יכלו האמריקאים לגבור עליהם, אלא בסיוע זר ובהתערבות חיצונית.

הסיכוי היחיד לקעקע את שליטת הבריטים בחוף ולזכות בעצמאות היה אפוא שיבוש הקשר הימי שלהם, וכוחות הים של המושבות אכן ניסו לעשות זאת. כשפרץ המרד לא היה כל צי לאמריקאים, ולעומת זאת כלל הצי הבריטי באותה עת כ־500 כלי שיט מלחמתיים לסוגיהם. מאחר שהטלת המיסים עוררה התנגדות בקרב המתיישבים, נעשתה ההברחה אחד מביטויי ההתנגדות. ההתנגשות הראשונה בים ארעה בקיץ 1772 עם סכונר¹¹⁰ בריטי חמוש, שעגן דרך קבע בפתח מפרץ נאראגאנסט¹¹¹ (Narragansett), בצפון־מערב ארה"ב. מפקד הסכונר הבחין בספינה קטנה חמושה, החל רודף אחריה ובינתיים ירד הלילה. מהעיר פרובידנס (Providence) יצאו בחשאי שמונה סירות שאנשיהן פשטו על הסכונר, התנגשו עם החיילים, והעלו באש את האניה הבריטית השנואה בעיני המתיישבים. זהות התוקפים היתה ידועה לשלטונות, אבל בהעדר עדות לא יכלו לפעול.

בעקבות ההתנגשויות הראשונות ביבשה במאי 1775, פרצו מעשי אלימות במפרץ מאכיאס¹¹² (Machias), בגבול המושבה מיין (Maine) וקנדה. האמריקאים לכדו סלוף¹¹³ בריטי ותקפו בו סכונר, וכאן זכו הם ב“נצחון הימי” הראשון. למרות חוסר השוויון בין שני כלי השיט, פשטו האמריקאיים על סיפון הסכונר ולכדוהו. הדבר נראה בעיני הבריטים כמעשה פירטיות, והם הגיבו בשיגור משלחת עונשין, שהעלתה באש את הנמל של המושבה. מכאן ואילך תכפו התקפות האמריקאים על אניות בריטיות שהובילו ציוד מלחמתי ומזון לחילות המצב. באוקטובר אותה שנה החליט הקונגרס להקים צי אמריקאי ולבנות ולצייד “ספינה מהירה הנושאת 10 תותחים, כדי לתקוף אניות משא הטעונות סחורות מלחמה לאויב”. מהתחלה צנועה זו צמח הצי של ארה"ב. הוקמה “ועדת הצי” (Marine Committee), והוקצבו לה 100,000 דולר על מנת להסב אניות סוחר לכלי שיט מלחמתיים. בדצמבר היה “הצי”, שכלל 4 אניות אשר נשאו 30–14 תותחים ועוד ספינות חמושות בתותחים קטנים, מוכן. למפקד העליון מונה הופקינס (Esek Hopkins), קברניט גמלאי בדרגת קומודור. משקל כדורי מטח הדופן של כלל הצי האמריקאי לא השתווה עם זה של אנית קרב בריטית אחת.

את הפעילות המלחמתית הראשונה ביצע הצי האמריקאי הצעיר עוד בטרם הוכרזה העצמאות, בפברואר 1776. האניות יצאו מפילדלפיה, קומודור הופקינס לא הפליג לחופי וירג’יניה (Virginia) כמצווה, כדי לסייע למורדי המושבה, אלא לאיי באהאמה, על מנת לכבוש שם בסיסים בריטיים ולהשיג חומרי מלחמה עבור צבא ואשינגטון. במבצע זה הצטיין ג’ונז (John Paul Jones), לימים הדמות האגדית של ראשית מאבק האמריקאים בים. המבצע לא עלה יפה, האמריקאים לא מצאו אבק שריפה במחסנים, ובשובם הביתה נתקל הכוח בשיירת אניות סוחר המלוות על ידי שתי ספינות מלחמה בריטיות. האמריקאים לכדו את השיירה, והשתכרו כהוגן ממטען המשקאות באניות. במצב גילופין נפגשו הם באנית מלחמה בריטית נוספת, שהראתה להם את נחת זרועה, והשאירה את האניות האמריקאיות בזירה פגועות עד כדי חוסר יכולת להמשיך במסען. באמריקה הצעירה נערך המשפט הראשון בעבירה שנערכה בים, וקומודור הופקינס ספג ביקורת חריפה בשל חוסר אחריות. בנסיבות אלה החל הצי האמריקאי את תולדותיו.

למזלם של האמריקאים, נלחמו אניות אחרות בהצלחה יתרה ולכדו ספינת מלחמה קטנה ואנית משא חמושה בסמוך להכרזת העצמאות. נסיון התמודדות יחיד עם אנית מלחמה בריטית היה בהפעלת המצאתו של באשנל¹¹⁴ (David Bushnell), מי שתכנן ובנה את הצוללת המבצעית הראשונה. ה“צב” (Turtle), שנקרא כך על שום דמיונו לבעל חיים זה עטוי השריון, נבנה מעץ אלון כשגובהו עולה על רוחבו. המפעיל ישב בתוך הצוללת, צפה בעד אשנב זכוכית הממוקם למעלה כעין מצפה, וקידם את הכלי במדחף אופקי מונע ביד; כדי לצלול או לעלות אל פני המים השתמש המפעיל במשאבה ידנית, אשר באמצעותה מילא או רוקן מיכל מי־נטל בתחתית ה“צב”. בראש כלי שיט מוזר זה הותקן בורג, אשר הוברג מתוך הצוללת אל תחתית אנית האויב. אל הבורג היה קשור בחבל מטען חומר נפץ בעל מנגנון השהיה, ובתום הנחת המטען היה על ה“צב” לצלול ולהתרחק. כשעגן הצי בנמל ניו־יורק, הסתנן ה“צב” עם הסמל עזרא לי (Ezra Lee) בתוכו והתקרב אל ה“איגל” (Eagle – 64), ובסמוך לה מילא לי את מיכל הצוללת במים, צלל והחליק אל מתחת לאניה. עד כה פעל הכל כשורה. הצרות החלו, משניסה לי להבריג את הבורג בתחתית האניה המצופה בלוחות נחושת למניעת היווצרות “זקן”. הבורג פגע באחד מחיזוקי האניה העשוי ברזל ולא יכול היה לחדור עמוק מספיק בעד לוח העץ. בעוד עזרא לי מתמרן כדי לנעוץ את הבורג במקום אחר, החליק ה“צב” מתחת לאניה והגיח במהירות עצומה אל פני המים. לי צלל מיד ועמד לנסות בשלישית, אך בשל השחר המתקרב וסכנת גילויו על ידי האנגלים, החליט לשוב למנהטן. המטען נסחף והתפוצץ במרחק־מה ללא כל היזק. ערכו של המבצע הוא היסטורי בלבד, נסיון ראשון להטביע אנית מלחמה בתקיפת צוללת.

למעשה, פעילות צי ממשית בין הבריטים לאמריקאים נעשתה בלתי־אפשרית. במהלך המלחמה לא היתה בידי האמריקאים אף לא אנית קרב אחת, וההתמודדות בים התנהלה לרוב בין כלי שיט בודדים בגודל פריגטה לכל היותר, ובעיקר בפשיטות על אניות סוחר. מאז סוף 1775 תכפו ההתנפלויות על השיט הבריטי לאורך החופים וההישגים היו לעיתים ניכרים. הספינות הקטנות החמושות לכדו חומרי מלחמה, כגון רובים, כדורים, אבק שריפה ומרגמות. הבריג¹¹⁵ האמריקאי (“רפרייזל” (Reprisal – 16) הצטיין במיוחד בשליחויות שונות. כלי שיט זה הביא תחמושת מהצרפתים בהודו המזרחית, התנגש עם בריג בריטי אחר, וליווה לצרפת את הנציג האמריקאי הראשון – בנג’מין פרנקלין (Benjamin Franklin). שבועות מספר אחר בואו למימי אירופה הצטרפו אליו שתי ספינות אחרות, והכוח הקטן הזה החל מסייר בתעלה האנגלית ובים האירי ומשבש את השיט לעיני האוכלוסיה בחופים. הסוחרים האנגלים נחרדו עד כדי כך, שבימי סיור הספינות האמריקאיות פרקו בשפך התמז אניות סוחר צרפתיות בלבד.

כשהחלו הרגשות האנטי־בריטיים להתעורר ב־1773, ברח קצין מאנית סוחר בריטית באיי הודו המערבית. ג’ון פאול¹¹⁶ הואשם באשמת שווא, אבל האיש לא אבה למצוא את צדקתו בבית הדין של האדמירליות, והעדיף לבקש מקלט בצפון אמריקה. וכדי שהשלטונות יתקשו להתחקות אחר עקבותיו, שינה את שמו, או ליתר דיוק – אימץ לעצמו שם משפחה מאד שיגרתי, ג’ונז (Jones). קציני ים מעטים מאד היו באמריקה בימי פרוץ פעולות האיבה, לכן הוצע לו מיד פיקוד, אולם ג’ונז דחה את ההצעה, ולשם רכישת נסיון ביקש להתמנות תחילה כסגן־ראשון באנית המלחמה “אלפרד” (Alfred – 24). ג’ונז היה הראשון שהעלה בים את דגל 13 הפסים על תורן אנית מלחמה. כמובן, הוא לא העשיר במיוחד את מיומנותו על ידי לימוד ממפקדיו, שאף אלה לא היו מומחים דגולים בלוחמה ימית. כשהרגיש את עצמו בטוח בכלי שיט מלחמתי, קיבל ג’ונז פיקוד על הסלוף “פרובידנס” (Providence – 12), הפחית את מספר התותחים כדי להגביר את המהירות, והחל במסעות שוד ושיבוש השיט הבריטי. בסמכו על מהירות הסלוף, נעשו הפשיטות שלו נועזות יותר ויותר; ספינות מלחמה בריטיות קטנות ואניות סוחר לא יכלו להימלט מפניו, בעוד אניות קרב גדולות לא יכלו לסלוף המהיר, שהצליח להתרחק בשעת סכנה ולצאת מטווח האש. ג’ונז הצטיין גם ליד שולחן הכתיבה. להגיגיו נתן ביטוי במכתבים ששלח לקונגרס ולוועדת הצי, ובהם ניסח את כל אותם הכישורים שלדעתו צריכים להיות מנת חלקו של כל קצין ים בצי ארה“ב. הוא כתב בין השאר, שקצין הצי חייב להיות איש ים בעל יכולת, הומניסט בחינוכו, נימוסיו מעודנים, קפדן, אדיב ורגיש לכבודו העצמי. אם מפקד נוהג בנחת, בסבלנות ובצדק אך בתקיפות, ובהתאם לכך יטפל באנשיו, הוא יוכל לצפות באורך רוח להופעת המפרשים העיליים בפאתי האופק. ומשיגיע הרגע, יהיה מפקד זה בטוח כי יגבר על כוח שווה לו אף על עדיף משלו, או יובס בכבוד רק בידי כוח רב וניכר. דברים אלה היו מאז ואילך נר לרגלי הקצינים בצי ארה”ב.

משקיבל ג’ונז את הפיקוד על ה“רנג’ר”¹¹⁷ (Ranger – 18), זכה להניף ב־1777 ראשון את דגל הכוכבים והפסים. עוד באותה שנה הפליגה “רנג’ר” לצרפת להביא את בשורת נצחון צבא המהפכה בסאראטוגה (Saratoga), ובנג’מין פרנקלין יכול היה לנצל הישג זה כדי להשפיע על כניסת צרפת למלחמה נגד בריטניה הגדולה. הצרפתים מעולם לא ראו דגל מעין זה מונף בראש התורן של “רנג’ר”, ולאחר דרישתו של ג’ונז ירו אניות המלחמה העוגנות בברסט מטח כבוד לכבוד הדגל האמריקאי, שסימל את הכרת צרפת בעצמאותה של ארה"ב וקירוב המלחמה בין שתי המעצמות, צרפת ובריטניה הגדולה.

רק מעטים מבין המפקדים יכלו להתחרות בתעוזתו של ג’ונז. לאחר הצלחותיו בים האירי, הוא פשט על נמל וייטהאוון¹¹⁸ בצפון־מערב אנגליה ועל אי קטן בסמוך לו. באי ס"ט מארי¹¹⁹ (St. Mary) דרש מאנשיו התנהגות ג’נטלמנית, ומשגילה כי כמה מהם שדדו חפצי ערך, אילץ אותם לשוב ולהחזירם. לא היה ערך אסטרטגי לפשיטות ולהרס שהאמריקאים זרעו, אלא מורלי וכלכלי בעיקר, שכן פרמיות ביטוח המטענים עלו עליה חדה מאד בבריטניה בעקבות המעשים האלה.

באחד מנמלי אירלנד הפתיע ג’ונז סלוף בריטי הדומה בגודלו לספינתו, ולאחר שנפלו בהתנגשות בריטים רבים, לכד אותו כשלל מלחמה. אולם למעלה מכל ספק, הקרב מול פלאמבורו¹²⁰ (Flamborough) בצפון־מזרח אנגליה הוא המפואר ביותר. ג’ונז פיקד אז על “בונום רישאר” (Bonhomme Richard – 32), אנית סוחר צרפתית בלה, שצוידה בתותחים מיושנים אשר מצבם לא היה טוב מכלי השיט עצמו. 5 ספינות יצאו לדרך ב־14 באוגוסט 1779, אולם עד סוף ספטמבר נותרו מהן רק שתיים, כי הצרפתים לא ששו כלל להתערב בהרפתקאותיו של האמריקאי. ב־23 לחודש נתקל ג’ונז מול פלאמבורו בשיירה של 40 אניות סוחר מלווה בשתי פריגטות, כשהאחת, ה“סראפיס” (Serapis), נושאת על סיפונה 32 תותחים. במהרה התפתחו כאן שתי התנגשויות בין אניות בודדות. כבר המטחים הראשונים של ה“סראפיס” הסבו נזקים איומים לגופה הרעוע של “בונום רישאר”, נהרגו אנשי צוות והתפוצצו תותחים. ג’ונז לא היה עוד מסוגל לעמוד בדו־קרב התותחים, לכן ניסה לפשוט על ה“סראפיס”, אך לשווא. ומה גם, עקב הקירבה הרבה שבין שתי האניות קרע מוט החרטום של ה“סראפיס” את המפרש האחורי של האמריקאית. לא היתה עוד אפשרות לתמרון כלשהו; הצוות של “בונום רישאר” ירה ברובים והשליך לעבר האויב מכל הבא ליד. הקרב נעשה חד־צדדי מאד, ונדמה שהאניה האמריקאית עומדת לשקוע. קפטן פירסון (Pearson), המפקד הבריטי, קרא לג’ונז להיכנע, אולם האמריקאי השיב – עוד לא התחלתי להילחם! בשעה שהתותחים רעמו למטה והרובים טרטרו מעל, קפצו הלוחמים האמריקאים על חיבל ה“סראפיס”, ואחד מהם השליך צרור רימונים דרך פיר הכווה¹²¹ ופוצץ את אבק השריפה בסיפון התותחים. ברגע קריטי זה הגיעה האניה השניה והנחיתה שני מטחי דופן ב“סראפיס”, מהם נפגעו גם אנשי “בונום רישאר” וקפטן פירסון נכנע. לאחר הדברת “סראפיס” טבעה “בונום רישאר”, וג’ונז עבר לאניה הכנועה עם הדגל האמריקאי ובא לחוף הולנד.

קפטן פירסון הגיע לבריטניה אחר חילופי שבויים והועמד למשפט צבאי. הוא טען בעדותו, כי “זמן רב לפני תום הקרב התברר לו, שהפיקוד באניה האמריקאית כה החלטי, עד כי יהיה מוכן לרדת למצולות אם לא ינצח”.

למרות כל מעשי הגבורה, לא יכלו האמריקאים להתמודד עם כוחה הימי של בריטניה הגדולה; במוקדם או במאוחר אמורה היתה עוצמתה של זו לגבור על המורדים. פריגטות אמריקאיות הובסו בחופי ניו־פאונדלנד (Newfoundland). אדמירל האו (Richard Howe) חדר בראש שייטת בריטית למפרץ דלוור בקיץ 1777, והדרך לפילדלפיה היתה פתוחה. עד סוף אוקטובר אבדה פלגה אמריקאית של 9 אניות בהתנגשויות עם הצי הבריטי. ההצלחה לא האירה פנים אף בים הפתוח. הודות לעירנות הבריטים, לא היו האמריקאים מסוגלים לשבש את מהלך השיירות מהודו המערבית ונותרו הם חסרי אונים מול יחידות בריטיות גדולות.

אחת המפלות המכריעות נפלה בחלקם של האמריקאים בחוף מיין. הם תקפו מבצרים בריטיים בשפך הנהר פנובסקוט (Penobscot) בסיוע 19 אניות מלחמה ו־3000 חייל. מאחר שהבריטים שלטו בים, היה זה מן הנכון להחיש את הפעילות. האמריקאים לא הטיבו להעריך את מצבם, ובמהרה הופיעו בזירה 7 אניות מלחמה בריטיות גדולות ועוד יחידות קרב קטנות יותר. ספינות ההובלה נמלטו, ואילו אניות המלחמה נתקעו על שרטון והועלו באש לבל יפלו בידי אויב; כך לכדו הבריטים באוגוסט 1779 חמש מאות שבויים אמריקאים. התבוסה הבאה היתה בצ’רלסטון (Charlestown). הבריטים שלחו לזירה אניות קרב ולא עוד פריגטות. האניות האמריקאיות נכנעו וב־1780 נתחסל הצי האמריקאי. אולם הסיוע הצרפתי כבר יצא לדרך; שליחותו של בנג’מין פרנקלין השיגה את מבוקשה, וצרפת עמדה על סף הצטרפותה למאבק כבעלת בריתה של ארה"ב.

התערבות המעצמות הימיות    🔗

שני היבטים למלחמת השחרור האמריקאית: האחד הוא התנגשות של מתיישבים עם בריטניה, אשר בתחום הים היתה בממדים זעירים, ואילו השני – המלחמה החמישית בין בריטניה לצרפת. צרפת המלוכנית לא נאבקה למען הצלחת מרד דמוקרטי המכוון נגד משטר כשלה, אלא ביקשה לגמול לבריטניה על הישגיה במלחמת שבע השנים ולנסות להביסה. השעה נראתה כשרה. היא לא היתה מעורבת אז בשום סכסוך ביבשת האירופית, ויכלה אפוא לרכז את מיטב כוחה בים. אויב אחד בלבד היה לה לצרפת והיא בריטניה, בעוד זו האחרונה עמדה מול ארבעה אויבים, שמהם שלושה היו מעצמות ימיות: צרפת, ספרד והולנד.

מאז ימי שלום פריז (1763) הלך וגבר כוחה הימי של צרפת ובעיקר כשהניהול האסטרטגי עבר לידיו של הנסיך שואזל (Choiseul). הלה הבחין, שצרפת חותרת להקמת אימפריה ללא השגת שליטה בים, על כן שקד מצד אחד לקיום השלום, ומצד שני חישל הוא את הנשק בו תוכל ארצו להכניע את בריטניה ולשחררה מתנאי שלום פריז המבישים. שואזל הכפיל את מספר אניות המלחמה, ובנה כלי שיט משופרים ויעילים יותר על פי מיטב הישגי המדע של ימיו. עליונות הארכיטקטורה הימית של הצרפתים נתבררה, משנלכדה אניה משלהם בידי הבריטים. בדרכים רבות ניסו הצרפתים להניח את יסודות עוצמתם בים. תותחני האניות גויסו לשרות רצוף, כל אנשי הים חויבו לשרות מילואים והעלו את יוקרת הצי בעיני הבריות. למען חיבוב הצי על הציבור, ערים בצרפת אימצו אניות מלחמה, ואלה אף נקראו על שמותיהן.

לעומת זאת, היתה בימי המלך ג’ורג' הידרדרות במצבו ובמעמדו של הצי בבריטניה. שחיתות המידות וניהול כלכלי קלוקל שרר בהנהגה הפוליטית. להתמעטות מספר האניות היתה גם סיבה נוספת ומיוחדת, והיא מחסור בעצי אלון. משך צמיחתו של עץ אלון ממנו עשויה שדרית האניה הוא 100 שנים. אותן אניות מלחמה שאמורות היו להיבנות בשנים 1770–1760, חומר הבניה עבורן היה צריך לצמוח בימי הרפובליקה של קרומוול ושיבת המלוכה לאנגליה. המאבק עם הולנד, ניצול היערות לבניה המאומצת וחוסר הדאגה לעתיד גרמו אפוא למחסור רק כעבור מאה שנים. בימי צ’רלז ה־2 החלו בייעור, אולם עצים אלה בגרו רק בימי נלסון. הבריטים קנו בשנות ה־60 את העצים הדרושים להם בגרמניה, אבל אלה נרקבו מהר. מכל האמור לעיל יוצא, כי הצי הבריטי נחלש, ומיטב הכשרונות לא מצאו שדה פעולה בקרבות הים. מאחר שהצי הוא האמצעי לביצוע מדיניותה של בריטניה הגדולה, נעשה הכל בהתאם ליכולתו של אמצעי זה.

שלושת האויבים – ספרד, הולנד וצרפת, ראו את הסתבכותה של בריטניה הגדולה בפרשת מרד המושבות בשביעות־רצון בלתי־מוסתרת. להשתוממות העולם, המרד לא דוכא במהירות. נהפוך הוא, המתיישבים הצליחו בעמידתם העיקשת, ולאחר הכרזת העצמאות השיגו האמריקאים את חרותם הפוליטית והלמו קשות באימפריה הבריטית. נציג המדינה החדשה, בנג’מין פרנקלין, עמל ללא לאות לשכנע את חצר המלכות של לואי ה־16, כי זוהי ההזדמנות להחלשת בריטניה. לאחר כניעת הצבא הבריטי בסאראטוגה ב־10 ביולי 1778, התחדשה המלחמה בין בריטניה לצרפת; ספרד באה בעקבותיה כעבור שנה, והולנד ב־1780. בריטניה נאלצה אפוא לפזר את כוחות הים שלה להגנת האימפריה ברחבי תבל.

טרם הוכרזה המלחמה וכבר לכדו הבריטים שתי פריגטות צרפתיות בתעלה. מחקירת השבויים נתברר להם, שמספר האניות העוגנות בברסט רב פי כמה מאלה שהם עצמם יכלו להציב נגדן עקב פיזור הצי, ולפיכך עמלו הבריטים בקדחתנות להגדיל את מספר כלי השיט שלהם במימי המולדת. ההתנגשות הראשונה התרגשה ב־23 ביולי 1778, ליד האי הקטן אשאנט¹²² (Ushant), מול צפון־מערב צרפת, בין כוחות שווים לערך – 32 אניות צרפתיות נגד 30 בריטיות, שלא היו מסוגלות למנוע מיריבותיהן את שובן לברסט. אדמירל קפל (Augustus Keppel) הועמד למשפט צבאי על שלא הצליח להשמיד את האויב. הוא זוכה, אבל רוחו של בינג, הרוג המלכות, ריחפה כל עת המשפט ועוררה אווירה מתוחה, שמא ידרוש “הטור המקודש” קרבן נוסף מחבר קציני הוד מלכותו. זיכויו החל מסמן את האפשרות, כי המפקדים יוכלו לפעול גם על פי שיקול ויוזמה מעבר לסעיפים הבלתי־מתפשרים של ה“הוראות”.

ההתערבות הצרפתית הפעילה גרמה לבריטים באמריקה דאגות לא מעטות. יחידות הצי הועברו משפך הדלוור לנמל ניו־יורק הבטוח יותר ופילדלפיה הופקרה. האדמירל הצרפתי ד’אסטן (Charles D’Estaing) הצליח לעבור את מצר גיברלטר בבואו מטולון, ובחודש יולי הגיע אל הדלוור; אלא שאיחר את המועד, שכן הבריטים הקדימו ועזבו את המקום. ד’אסטן עקב אחריהם, ועל אף עדיפות כוחותיו החליט לא לתקוף את השייטת הבריטית. הצרפתים באו אל ניו־פורט (Newport), צפונית לניו־יורק, כדי לסייע לאמריקאים הצרים על העיר, אולם גם כאן לא התערבו ובשל סערה פתאומית עברו לבוסטון. האמריקאים התאכזבו מאד מחוסר האונים של בעלי בריתם, ובבוסטון הגיעו הדברים לידי העלבתם של הצרפתים. ד’אסטן עזב את האזור, בין משום הכנסת האורחים הלא־אדיבה בחופים ובין משום חוסר אינטרס לעזור למהפכה דמוקרטית. הוא הפליג לעבר הודו המערבית; כאן יכלו הצרפתים להפיק תועלת ממשית, ולמען חומרי הגלם השונים המצויים שם והבסיסים הטובים היה כדאי להם להתאמץ.

זירת הפעילות העתידית היתה באיים ההודו־מערביים הנמתחים בצורת קשת בין האיטי לסורינאם (Surinam) בחוף הצפוני של דרום אמריקה. ד’אסטן הנחית קודם את כוחות בס“ט לוצ’יה (St. Lucia), אבל נהדף במהרה; ומשהגיעה תגבורת מצרפת, ניסה האדמירל את מזלו בשני איים אחרים, בס”ט וינסנט (St. Vincent) ובגרנאדה (Grenada). הבריטים לא יכלו להניח למעמדם באזור להתערער, ונשלחה אליהם תגבורת של 22 אניות קרב. בהתנגשות ליד גרנאדה תימרן ד’אסטן בתעוזה וחצה את הטור הבריטי בצורת T, בטרם עשה זה האחרון היסט־כיוון כדי לעבור לקו מקביל לו. תוך כדי חצייה ריססו הצרפתים ביריות עזות את האניות הבריטיות חסרות היכולת להגיב במצב כזה, וגרמו להן נזקים חמורים למדי. ד’אסטן ניצח בקרב, אך לא הרס ולא השמיד את אויביו. הוא אף החמיץ הזדמנות פז להלום מכת מוות באניות הבריטיות הניזוקות, עת עגנו חסרות־אונים בנמל אחד האיים לצורך תיקונים. לא היתה זו הפעם הראשונה והאחרונה, שהצרפתים לא אבו או לא העזו להגיע לידי הכרעה.

העדרו של ד’אסטן מהחוף האטלנטי איפשר לבריטים לפלוש למדינות הדרומיות של ארה"ב. המטרה העיקרית היתה כיבושה מחדש של סוואנה (Savanna). כדי להציל את בעלי בריתם, חזרו אניות הצרפתים בספטמבר 1779, כשעל סיפוניהן 6000 חייל ושמו מצור על העיר. הבריטים הגנו עליה בעוז, האדמירל חזר לצרפת, אך לא לפני שארבע אניות אמריקאיות נפלו בשבי. מרירות רבה שררה בשני צידי האוקיאנוס למראה המחדל. אולם בסופו של דבר, לא היתה פעילות השייטת של ד’אסטן חסרת כל הישג; ניו־פורט ופילדלפיה נפלו לידי האמריקאים, אבל שהיית הכוחות הצרפתיים בהודו המערבית הקלה על הבריטים לשבש את השיט האמריקאי בסמוך לחוף, כשאלה לא ריכזו שם כוחות צי חזקים. על אדמירל ד’אסטן אמרו בצרפת: מי יתן והיה ד’אסטן כמידת גבורתו כחייל גם איש ים.

כניסתה של ספרד למלחמה נגד בריטניה הגדולה ב־1779 יצרה הזדמנות לנסיון פלישה נוסף של הצי הצרפתי־ספרדי המאוחד, אבל משום בעיות תיאום וארגון לקוי לא יצא זה אל הפועל, ויחידות צי הפלישה שבו לברסט מקרבת חופי דרום־מערב אנגליה.

לצרפת ולספרד היתה עליונות במימי אירופה, והולנד עמדה להצטרף אליהן. רוסיה, שוודיה ודנמרק העדיפו לספק חומרי מלחמה לא לבריטניה אלא לאויביה, בעוד ספרד הטילה הסגר על גיברלטר ואיימה על הבסיס הבריטי במינורקה. בימי משבר אלה קיבל האדמירל רודני (George Rodney) את הפיקוד על השייטת של הודו המערבית, אך בטרם יצא עם אניותיו לזירה זו, ליווה תחילה אניות אספקה לגיברלטר ומינורקה.

ב־8 בינואר 1780 הבחין רודני מול כף פיניסטרה בצי אניות משא ספרדי מלווה באנית קרב ו־6 פריגטות. הוא לכד את השיירה, ומחקירת השבויים נודע לו, כי ליד כף ס“ט וינסנט שוהה שייטת אשר תפקידה לעצור כל אניה שפניה לגיברלטר. רודני נטל על עצמו את האתגר להתנגש עם כוח החסימה. משהבחינו הספרדים באניות הבריטיות, החלו מיד בנסיגה לעבר קאדיס. על אנית הדגל של רודני, ה”סנדוויץ'" (Sandwich – 90), הונפו שני ניסים, האחד סימן מרדף כללי, בעוד השני: המשך לצד חסי הרוח! הבריטים המאומנים והממושמעים צייתו כהלכה ופרצו אל בינות טור האויב והחוף. האש נפתחה עם חשיכה והקרב נמשך 9 שעות. אניה ספרדית בעלת 90 תותחים התפוצצה, ואנית הדגל הספרדית, ה“פניקס” (Phoenix – 80) נכנעה. בפרשה זו ארע מעשה אבירי, שאין לשער כי יקרה בימינו דבר מעין זה. באניה הבריטית המקבלת את כניעת “פניקס” היו אנשי הצוות נגועי אבעבועות. לפיכך השאירו המנצחים את אנשי האניה הכנועה מחשש הדבקה בכלי השיט שלהם, ורק האדמירל עבר אל אנית הדגל של רודני. הצוות הספרדי קיים את דברו והלכו לשבי מרצונם כדת וכדין על אניתם. לאור יום המחרת מנו הספרדים את נזקיהם: 4 אניות מלחמה ו־2 פריגטות נמלטו, אחת התפוצצה ו־6 אחרות נישבו, בעוד 2 טבעו כעבור זמן. מכאן ואילך, יכול רודני לתגבר את חיל המצב בגיברלטר, להוביל אספקה ללא כל התערבות מצד הספרדים, ועל כן הפליג משם להודו המערבית.

ב־1781 התערבה גם הולנד במלחמה, אשר לה נחלות באיים וביבשת הדרום־אמריקאית, בסורינם. השייטת של רודני לא הצליחה להשתלט על המצב, והתוצאות היו חמורות מאד לאימפריה הבריטית. לאחר ההישגים הראשוניים במערכה היבשתית בדרום קרולינה (S. Carolina), נהפכה הקערה על פיה. הגנרל הבריטי קורנוואליס (Cornwallis) נסוג לוירג’יניה, ומשם ליורקטאון (Yorktown). קורנוואליס תכנן, כי הצי יעביר את כוחותיו לניו־יורק, ויוכל לסייע שם לחיל המצב הנצור. אולם הצרפתים העמידו את השייטת ההודו־מערבית שלהם לרשות ואשינגטון, וכאן נוצרה ההזדמנות שהאמריקאים ציפו לה מזמן. השייטת הצרפתית השתלטה ארעית על מפרץ צ’יסאפיק (Cesapeake Bay) ועל מימי החוף האמריקאי. צבא ואשינגטון יחד עם תגבורת צרפתית עברו את המפרץ בסירות, והחילות המאוחדים שמנו 15,000 חייל סגרו על 8000 חיילי קורנוואליס ביורקטאון שבחוף וירג’יניה. עם כניעת קורנוואליס ב־19 באוקטובר 1781 תם הנסיון הבריטי לעצור את המהפכה. לבריטניה נותר עוד לגונן על נחלותיה בים הקאריבי ובאוקיאנוס ההודי. האימפריה הבריטית בזירה האטלנטית זועזעה, וזאת משום אובדן זמני של שליטת צייה בים. התבוסה הבריטית באה בעקבות הזנחת הצי מאז תום מלחמת שבע השנים (1763), משלא נבנו עוד אניות מתאימות, ונוצר גם מחסור בכוח אדם מתאים לאייש אותו.

על אף ניגודי האינטרסים הכלכליים, לא היתה הולנד מעונינת במלחמה עם בריטניה. אמת, הולנד ניהלה סחר גובר והולך עם האמריקאים, וגם הפירט הידוע, ג’ונז, יכול היה למצוא מקלט לעת צרה בטקסל, ועוד כהנה וכהנה. המלחמה פרצה לאחר התגרויות בריטיות בים, אולם הסיבה במישרין היתה איזה מסמך רשמי למחצה על תכנית לחוזה בין ארה"ב להולנד. את המסמך נשא בתיקון שליח אמריקאי רם־מעלה, שאניתו נלכדה בידי בריטים בלב ים. השליח הושלך לכלא בטאואר, ומלחמה הוכרזה בין שתי המדינות. ב־1781 נערכה התנגשות בין אניות הצדדים בדוגר באנק (Dogger Bank). נפגשו כאן שתי שיירות עם כוחות ליווי, אך שלא כבקרבות עם הצרפתים, היו שני הצדדים תוקפניים במידה שווה. באורח פלא, נפגעו בקרב אנשי צוות בלבד ולא כלי שיט; סערה פתאומית שמה קץ לפעולות האיבה.

האדמירל הצרפתי דה גראס (De Grasse) הפליג להודו המערבית בראש 31 אניות קרב וספינות עזר שונות כדי להשתלט על המושבות שם. בעקבותיו שייט אדמירל הוד (Hood) עם 22 אניות קרב וכמה ספינות עזר. הצרפתים כבשו ללא התנגדות את האי נוויס (Nevis), אבל בס“ט קיטס (St. Kitts) התחפר חיל המצב הבריטי כשהצי הצרפתי עוגן בנמל האי. דה גראס הבחין, כנראה, שהבריטים אינם מוכנים לקרב והם מעדיפים לשנות כיוון. דה גראס ניצל את ההססנות הבריטית, יצא עם ציו מן הנמל בלא סדר ואותת למרדף כללי; בינתיים ירד הלילה. עם שחר נערכו האניות הבריטיות במערך, התקדמו מהר מהצרפתים, וחדרו למפרץ של ס”ט קיטס ללא ירית תותח. הן הטילו עוגן במפרץ וניצבו בצורת L כשהאניה הראשונה קרובה לחוף, עד אשר לא נותר כל רווח למעבר. דה גראס שילח שני מטחים במערך העוגן, אבל לאחר שגם האניות שלו ניזוקו, החליט להערך מחוץ למפרץ. בינתיים גברו החיילים הצרפתים על חיל המצב הבריטי המחופר, ומצבו של הוד נראה מסוכן ביותר. הוא ראה במשקפתו כיצד מציבים הצרפתים את תותחיהם באי, על כן חשב לצאת מן המפרץ בעורמה. הוא ניצל את חשכת הלילה, אניותיו הפליגו אחת־אחת תוך שהן משאירות אחריהן את פנסי הזיהוי שלהן קשורים למצופים שבמקום. דה גראס ראה רק לאור הבוקר שהמעגן ריק מאניות.

כל עוד התרחשו מאורעות אלה בס“ט קיטס, היה האדמירל רודני בדרך לאזור. הבריטים באו באניות חמושות בקארונאדים (carronade), תותחים קצרי־קנה היורים קלעים כבדים לטווח קצר. התותחנים הבריטים השיגו בהפעלתם המהירה הישגים מכובדים מאד. חידוש נוסף היתה מערכת איתות משופרת, פרי המצאתו של אדמירל קמפנפלט (Richard Kempenfelt), ומן הסתם גם איזו חוברת בשם “מסה על טקטיקה בים” (An Essay of Naval Tactics), פרי יצירתו של קלארק (John Clerk) מסקוטלנד. המחבר לא היה חייל ולא יורד ים, ואולי משום כך היה מסוגל לבקר על פי שורת השכל את “הוראות קבע ללחימה בים”. עיקרה של הביקורת הוא בכך, כי רק בשבירת המערך ובהתנגשות בין אניה לאניה אפשר להשמיד את האויב. ה”מסה" פורסמה ב־1780; החיבור, הפרסום וההפצה בין קציני הצי הבריטי היו יוזמה פרטית. הדעות חלוקות היום על שעור השפעתו של העלון, כשבקרב רבים נחשבו עדיין הדעות הללו ככופרות בעיקר.

רודני הגיע לאי ס“ט לוצ’יה בראש 38 אניות קרב, בעוד דה גראס שוהה עם 36 אניות קרב באי הסמוך, במארטיניק (Martinique). ב־8 באפריל 1782 הבחינו הבריטים ביציאת הכוח הצרפתי, ומיד החלו במעקב אחריו. דה גראס יצא לשתי משימות: לאבטח שיירה של כמאה אניות סוחר ולאחר מכן לתקוף את ג’מאיקה, ולשם כך הוא הסיע 5400 חיילים רגלים. כל הכבודה הצרפתית התנהלה באיטיות נגד הרוח בין האיים דומיניקה (Dominica) לגואדלופ (Guadeloupe); נתיב זה נקרא מעבר סיינטס (Saints). החלוץ הבריטי בפיקודו של הוד השיג במהרה את המאסף הצרפתי. 9 אניות החלוץ המנותקות מעיקר הצי הבריטי יכלו להיות טרף קל מאד, אילו הפעיל נגדן דה גראס את מלוא כוחותיו, אולם האדמירל הצרפתי לא עשה כן. הוא שלח אחורה רק מעט אניות, והסתפק בחילופי מטחים מטווח רחוק. נזק רב יותר נגרם לצרפתים מאשר לאויביהם; כמה אניות התקשו לנוע בכלל ונגד הכוח לא כל שכן. אולם אם לא רצה דה גראס להתמודד עם הבריטים, הרי להפקיר את אניותיו הוא לא יכול, וקיווה שיצא ידי חובתו בחילופי מטחים בלבד. בשעה 8:00 בבוקר עברו שני הציים בכיוונים מנוגדים בטור עורפי זה מול זה תוך טווח ירי. מטחי הבריטים היו קטלניים, ובייחוד בקרב החיילים הרגלים המצטופפים על הסיפונים. במערך הצרפתי נפערו שלוש פרצות, האניות הבריטיות עברו דרכן, והקרב – שהתנהל עד כה על פי הנוהל המקובל – התפרק לשלוש התכתשויות נפרדות. הצרפתים הוכו קשות וניסו להימלט. סביב אנית הדגל של דה גראס, ה”ויל דה פארי" (Ville de Paris – 110), נמשך הקרב שעות רבות עד כניעתה. באניה זו נותרו רק שלושה אנשים בחיים. הקרב במעבר סיינטס מציין את קיצה של התפיסה הפורמליסטית והתגברותה של טקטיקת ההתכתשות. רודני תפס בקרב זה את צד חסי הרוח (בניגוד למקובל בקרב הבריטים), ובכך ריתק את הצרפתים לזירה, אם כי תוך כדי שבירת תבנית המערך שלו איפשר הוא לחלק מהצי הצרפתי להימלט. כלם נהג רודני בקרב הסיינטס על פי תכנון מראש, או שמא ניצל מצב נתון של הרגע מתוך אינסטינקט, אין לדעת. היו חוגים בבריטניה שהאשימו את רודני, כי נצחונו לא היה שלם, הרי הוא לא רדף אחר המובסים. עם זאת, הפרלמנט סבר אחרת; לרודני והוד הוענקו תארי אצולה, ולזכר חללי קרב הסיינטס הוקמה יד בכנסיה מרכזית בלונדון.

ספרד נכנסה למלחמה למען החזרת מינורקה וגיברלטר. צי צרפתי־ספרדי עם 8000 חיילים הופיע ביוני 1781; בהעדר כוחות ים בריטיים נחתו הרגלים באי, ולאחר 8 חודשי מצור נפל מבצר פורט מאהון. מכאן עבר הצי אל מול צוק גיברלטר, כשמצד היבשה צרים עליו 40,000 חיילים ספרדים. חיל המצב הבריטי כלל 7000 בלבד. הצרפתים הטילו כאן במערכה את הנשק הסודי שלהם, והוא סוללת תותחים צפה. כל אחת מהן נבנתה על גוף של אנית סוחר רחבה; צידה הפונה לעבר הבריטים מוגן בקיר עץ משופע בעובי של 5 רגל ומכוסה בעורות; וכדי להחזיקו לח, הותזו מים על הקיר מצינורות המוזנים ממכלים. הצרפתים היו משוכנעים, כי אישם החזקה תשתק כליל את הגנת גיברלטר. ההתקפה החלה ב־13 בספטמבר 1782.

הגנרל הבריטי אליוט (George Eliott) ריכז את כל מאמציו נגד הסוללות הצפות והתעלם מהתותחים הספרדיים היורים מכיוון היבשה. הכדורים המוצקים של הבריטים חיבלו במערכות המכלים והצינורות, ועורות הכיסוי התייבשו במהרה. בינתיים בנו החיילים בגיברלטר כורים מיוחדים וליבנו בהם את כדורי התותחים. לאחר כמה שעות הפגזה בכדורים המלובנים והלוהטים החל מיתמר עשן מקירות המגן, ולעת ערב נראו כמה סוללות צפות עולות באש. למחרת היום נהרסו 8 סוללות ושתיים אחרות בערו; כך הכזיב הנשק הסודי. למרות הכשלון, המשיכו הצרפתים במצור בדרכים המקובלות והסכנה טרם חלפה.

להצלת גיברלטר חש אדמירל האו בראש 34 אניות קרב, כשהוא מלווה בשיירה גדולה של אניות סוחר הטעונות אספקה וכוחות רגלים. על מנת לעודד ולחזק את רוח המתגוננים, שלח האדמירל לפניו אניה מהירה, שהצליחה להסתנן בעד טבעת המצור ההדוקה ולבוא לנמל. האו הגיע לאזור גיברלטר ב־11 באוקטובר 1782, אבל להיכנס לנמל הוא לא יכול בגלל תנאי הרוח, ואניותיו נסחפו לים התיכון. 44 אניות ספרדיות יצאו כדי למנוע ממנו את השלמת משימתו. החל משחק מעניין בין הצדדים: זה רצה להתמודד והאחר להתחמק, הרי הוטל על האו לאבטח וללוות את השיירה לנמל גיברלטר. לבסוף צלחה ידם של הבריטים, האניות הגיעו ונפרקו, ומבצר הצוק נשמר בידיהם.

בגמר שליחותו התכוון האדמירל האו להתמודד עם הצי המאוחד, אולם זה האחרון לא הראה עוד כל נכונות למלחמה ונמלט לנמל קאדיס.

בתחילת 1781, כשהפליג דה גראס מערבה לעולם החדש, פרשו מציו 5 אניות קרב קטנות בפיקודו של סיפרן¹²³ (Pierre de Suffren) על מנת ללוות חיילים רגליים למושבה ההולנדית בכף התקווה הטובה. כניסת הולנד למלחמה זימנה את אפשרות ההתקפה הבריטית. לאחר התנגשות קלה באזור איי כף ורדה (Verde), המשיך סיפרן בדרכו, ובבואו למושבת הכף חיזק את עמדות ההגנה של ההולנדים באספקה ובתגבורת. מכף התקווה הטובה שייט סיפרן לעבר הודו. מעמדן של צרפת והולנד בהודו היה מעורער למדי; הבריטים כבשו בזו אחר זו את נחלותיהן, ולא חסר הרבה שכל אזור האוקיאנוס ההודי יפול בידיהם. המידע שהגיע לידי סיפרן על המצב שם היה לקוי ביותר, והוא לא ידע באלו נמלים עדיין אפשר למצוא צרפתים, והיכן – האו. בחודשי פברואר-אפריל 1782 פעל הצי הצרפתי לאורך החופים המזרחיים של הודו, והתנגש פעמיים עם הבריטים. בקרב הראשון הסב סיפרן נזקים כבדים לבריטים, ואילו בשני, ב־12 באפריל, על אף האספקה והתגבורת שבאו מציילון (Ceylon), לא יכלו הבריטים לגבור על סיפרן. הקרב השני במימי הודו נערך בעת ובעונה אחת עם ההתמודדות הגדולה במעבר סיינטס, מעברו השני של העולם.

ההתמודדות בין שני הציים נמשכה עד ראשית חורף 1782. סיפרן הפגין תעוזה ותושיה על אף רמתם הנמוכה וכושרם הקרבי הדל של פקודיו. כדי להחליש את יכולת העמידה של הבריטים, כבש סיפרן את בסיס האספקה שלהם בציילון. הבריטים נזדעקו מיד, הצי הצרפתי יצא מנמל טרינקומאלי (Trincomalee) ונמשך אחר הטור הבריטי על מנת להילחם בו מטווח קצר. התוצאה היתה שקולה, שני הציים כאחד נזוקו ואף צד לא ניצח. הבריטים נסוגו לבומביי והצרפתים לאי סומאטרה (Sumatra).

לאחרונה התמודד סיפרן בקיץ 1783 במימי קודאלור¹²⁴ (Cuddalore), בחוף המזרחי של הודו. הקרב היה פורמלי, טור נגד טור; נפלו אנשים רבים, אבל האניות לא נזוקו. נתברר, כי חכמת בנית האניות עולה על כושר יכולתה של הארטילריה. הצדדים הלוחמים בחופיה המזרחיים של הודו בקיץ 1783 לא ידעו כלל, כי זה כמחצית השנה שורר כבר שלום בין שתי המעצמות. הסכם פריז (השני) נחתם ב־20 בינואר. הוכרה עצמאותה של ארה“ב, לספרד הוחזרו מינורקה ופלורידה, אבל היא ויתרה על גיברלטר ועל האיים באמריקה התיכונה. כל הנחלות שנכבשו בהודו הוחזרו לבעליהן הקודמים. כך נסתיימה מלחמת המהפכה האמריקאית אחרי 8 שנים, כשזירות ההתנגשות היו הרחק מפילדלפיה, מכורתה ומקום לידתה של ארה”ב.

“ה־1 ביוני המהולל”    🔗

צרפת טעתה טעות גורלית משהתערבה במלחמת השחרור של ארה"ב. המלחמה היקרה הגדילה את חובותיה, והמלכים לא שקדו כלל להסתיר את בעיותיה הכלכליות החמורות של ארצם. לואי ה־16 המשיך בדרכם הפזרנית של קודמיו; ואותה המלחמה שסייעה למושבות האמריקאיות הרסה את צרפת לחלוטין. המהפכה היתה אפוא בלתי־נמנעת. ב־1789 הוקמה בצרפת מלוכה חוקתית במקום האבסולוטית, אבל כעבור שנתיים עברו מוסרות השלטון לידי האספה הלאומית והוקמה רפובליקה תחת המלוכה. ב־1792 השתלטו על המדינה יסודות קיצוניים, ובתחילת 1793 הותז ראשו של לואי ה־16. מלכי אירופה ורוזניה התבוננו בדאגה גוברת והולכת בתהפוכות החברתיות והכלכליות הפוקדות את צרפת. ימים ספורים בלבד חלפו מאז הוצאתו להורג של המלך, וכבר עסוקה היתה הרפובליקה החדשה במלחמה עם מירב מדינות אירופה.

חלקו של הצי לא שפר בימי המהפכה. קציני צי ממוצא אצילי נטשו את הצי או נהרגו, ואלה שבאו במקומם לא צלחו לתפקיד; האניות הוזנחו, המספנות של ברסט וטולון לא פעלו כשורה. ההתנגשות הימית הראשונה ארעה בטולון באוגוסט 1793, אשר תושביה התקוממו יחד עם בני מארסיי (Marseille) נגד שלטון הקיצוניים. אדמירל הוד נכנס לנמל בתאום מראש עם בני טולון ועימו 6 אניות קרב ו־25 פריגטות, כשלאחר מכן הצטרפו אליו עוד 17 אניות ספרדיות. בנמל עגנו אז 32 אניות קרב צרפתיות קשורות למזחים. צבא המהפכה הגיב במהירות, תקף את ביצורי העיר וכבש את נקודות המפתח. בקרבות אלה הצטיין קצין התותחנים נפוליון בונאפרטה (Napoleon Bonaparte). בעקבות ההתקפה לא היתה עוד כל אפשרות להחזיק בעיר ומה גם, התקרבו ימי הסתיו ועימם התעוררו רוחות העלולות לשבש את יציאת האניות מהנמל. ומשחדרו החיילים הצרפתים לנמל, פשט קצין הים הבריטי הנודע סידני סמית (Sidney Smith) על הנמל והעלה באש את האניות הצרפתיות, ולאור בעירתן יצא הצי של הוד את טולון.

צבאות צרפת הובילו את דגל תלת־הצבעים של המהפכה מנצחון לנצחון, הטילו את אימתם על מירב מדינות אירופה, ולמעשה נותרה בריטניה לבדה להתמודד עימם. בגיוס הכללי בצרפת קראו לדגל את כל העם, נעזבו השדות הפוריים והערים נותרו ללא לחם. יבוא הדגן מאמריקה נעשה אפוא ב־1793 שאלת היסוד של ההנהגה הפוליטית. בנמלי העולם החדש כונסו יחד 130 אניות טעונות חיטה כדי להעבירן לארץ המורעבת.

לפיקוד מבצע הפגישה עם השיירה וליוויה מונה סגן־אדמירל וילארה־ז’ואייז (Thomas Villaret-Joyeuse). מצבו ומעמדו לא יכלו לעורר קנאה בלב הבריות ומה גם, כששליח מיוחד של הממשלה נלווה אליו באנית הדגל. בין חפציו נמצאה גיליוטינה קטנת ממדים ולא לשם ראווה בלבד. ההנחיות לסגן האדמירל היו ברורות: אל לו להיכנס לקרב עם הבריטים, אלא להגן על השיירה בלבד. בלונדון היו ערים לבעיותיה של צרפת, והאדמירל האו קיבל הוראה כפולה: לעצור את השיירה ולהשמיד את הצי הצרפתי האמור להפליג מברסט לאבטחתה מחד, וללוות שיירת אניות־סוחר בריטית עד בואה באוקיאנוס אל אזור בטוח מאידך. מאחר שהוא דאג תחילה לליווי השיירה הבריטית עד האזור הבטוח מכל סכנת התקפה, איחר להגיע ולמנוע את הפלגתו של הצי הצרפתי מברסט. לא נותרה לו כל ברירה אחרת מאשר לסייר ולתפוס את השיירה הצרפתית הנעה באחד הנתיבים המובילים לצרפת. וילארה־ז’ואייז ניצל את משך זמן הסיור עד המפגש עם השיירה ואימן את ציו על פי תכנית מראש.

בבוקרו של יום ה־28 במאי 1794 סבר האדמירל, כי אכן הוא מצא את השיירה שכה ציפה לה, אבל תוחלתו נכזבה במהרה, שכן היו אלה 25 אניות הקרב של הוד. וילארה־ז’ואייז הבין, כי עליו להטות את הבריטים מהנתיב בו אמורה השיירה הצרפתית לעבור. הצרפתים נערכו במערך קרבי ושייטו מזרחה. לבסוף גילה אותם האו ועקב אחריהם, ואף ניסה ללא הצלחה לנתק כמה אניות שפיגרו אחר המערך. היום עבר בחילופי יריות עם המאסף הצרפתי תוך גרימת נזקים לשני הצדדים. למחרת ניסה הוד להתקרב אל הטור הצרפתי ונתן פקודה להתקפה שביטל תיכף ומיד, אבל אניה אחת לא קלטה נכון את הפקודה השניה המבטלת ופנתה להתקפה. אניה בריטית זו עברה ליד הטור הצרפתי לבדה וספגה את מטחי 26 האניות הצרפתיות. משהתכונן וילארה־ז’ואייז ללכוד את האניה הבריטית, נאלצו להתקרב האחרות גם כן. נתקצר המרחק בין שני הציים. האו חשב לחזור על תמרון רודני במעבר הסיינטס, כלומר לחצות את הטור הצרפתי ולפצלו ולאחר מכן לגבור עליו בהתכתשות ובקרב בלתי־פורמלי.

פעמים הרבה ארע, כבמקרה הזה, שמפקדי אניות לא הבינו את כוונת האדמירל. האניה המובילה את הטור הבריטי המשיכה לשייט במקביל לצרפתי ולא חצתה את הטור ובעקבותיה 12 אניות נוספות. מכאן, שאנית הדגל של הוד, ה“קווין שארלוט” (Queen Charlotte – 100), עברה ראשונה את הפירצה בטור האויב תוך הרעשה כבדה של שתי אניות צרפתיות, כששתיים אחרות בעקבותיה. הבריטים ירו פגזי מצרר, ואלה קטלו אנשים, קרעו חבלים ומפרשים. תגובת הצרפתים היתה משונה ויחידה במינה; הם מילאו בשעת המצוקה את תותחיהם במטבעות זהב שבאניה, והפגיזו בהן את ה“לויתן” (Leviathan – 74). לא קשה לשער את תמיהתם־שמחתם של פועלי נמל פורטסמות אשר מצאו פתאום מטמון משובץ בגוף האניה בשעת התיקונים. שלוש האניות הפורצות דרך הטור הצרפתי נזוקו קשה, ורק לאחר קשיים מרובים יכלו לשוב ולהצטרף אל המערך שלהן. במבצע הפריצה נפגעו גם 3 אניות צרפתיות שנאלצו לגררן לברסט. הקפטן שהחליט ללוות את האניות הפגועות על דעת עצמו וללא פקודה מפורשת, שילם על כך בראשו.

הערפילים עיכבו את המשך הפעילות ליומיים. הצרפתים משכו את הוד כדי להרחיקו מהנתיב בו אמורה השיירה לעשות את דרכה. ב־1 ביוני 1794 עלה יום בהיר, והציים נמצאו במרחק ראיה זה מזה, כשהבריטים לצד גלי הרוח. האדמירל האו הגה תכנית קרב חדשנית במידה מסוימת. הוא התכוון, שהאניות הבריטיות תפרוצנה את טור האויב תוך הרעשה עזה, כל אחת מאחורי ירכתי האניה הצרפתית שמולה; ובהיותן כבר בחסי הרוח תוכלנה להוסיף ולהלום באניות הצרפתיות הנסחפות אליהן עם הרוח. הפריצה הנועזת והחדשנית לא צלחה. האניה הבריטית המובילה לא היתה מסוגלת לבצע היסט כיוון בגלל לוח הגה שבור, ורק חמש מהן הוציאו לפועל את המטלה והיתר הוסיפו להילחם מצד גלי הרוח.

ההתכתשות נמשכה כשלוש שעות. בשעה שהבריטים פגעו בגופן של אניות הצרפתים, ריסקו אלה את סיפוני הבריטיות באש קרונאדים יעילה ביותר. בתום המטחים העזים התרחקו הציים זה מזה; הצרפתים התאמצו לקיים את תבנית המערך בצד חסי הרוח, וממולם ניצבו הבריטים ללא כל סדר קרבי. 10 אניות צרפתיות פגועות נסחפו בגלים כשהן חסרות מפרשים, ואחת מהן אף טבעה לעין כל. למרות הנצחון של האו, עוד יכלו הצרפתים לשוב לזירה, בין להוסיף ולהילחם ובין לנסות ולהציל את אניותיהם הפגועות; והיה אם לא ישובו, אפשר גם לרדוף אחריהם ולנפץ לרסיסים את מירב כוחם בים. האו החליט לקחת את השלל. וילארה־ז’ואייז נמלט עם אניותיו השלמות, כמה נפגעות נגררו, אבל 6 אניות צרפתיות נישבו. האו בחר אפוא באתגר הפחות, ובכל זאת נתפרסם נצחונו בשם “האחד ביוני המהולל” (Glorious 1^st of June).

מן הצד השני, לא יצא המפקד הצרפתי נפסד לגמרי. תוך כדי התמודדות הציים הגיעה שיירת אניות הדגן ליעדה, לא אבדו כל אניות הקרב שלו ולכן זכה לקידום בדרגה והיה לתת אדמירל. גם הקומיסר הפוליטי החכים; לפני הקרב צידד הוא בטקטיקת הפשיטה, וסמך על עוז רוחם של חיילי הרפובליקה. אולם אחר הקרב הוא למד לדעת, כי אין זה פשוט כל כך לנצח והעיר: אילו היו הצרפתים מאומנים היטב כפי שהם עזי־נפש, הרי יכול יכלו לגבור על האויב.

קרב ס"ט וינסנט ופירוק הטור    🔗

תחילת עלייתו של נפוליון בונאפרטה במצור על טולון, בראשית 1793, כשבאותה הזירה פעל גם הקפטן הצעיר נלסון (Horatio Nelson). הוא נשלח אז על ידי מפקד השייטת, האדמירל הוד, לנאפולי כדי להזעיק כוחות צבא לתגבורה של טולון. לאחר שהעביר נלסון 6000 חיילים לעיר, נסע לתוניס, אבל בינתיים כבשו הצרפתים את העיר. עקב אובדן מינורקה לא נותר עוד כל בסיס ימי בידי הבריטים בים התיכון. כעבור שנה נלחם נלסון בקורסיקה (Corsica) בראש חיילי־צי ומלחים, וכאן אבדה עינו הימנית. במהלך השנים 1795–1794 התנהלה פעילות ימית בריטית מוגבלת מאד.

משהחלו מלחמות צרפת המהפכנית ב־1793, עמדה היא לבדה נגד מירב מדינות אירופה וגם נגד חלק לא מבוטל של תושביה היא, שלא התלהבו במיוחד מהסדר החדש. חלפו ארבע שנים וצרפת נעשתה מעצמה חזקה, אשר בריטניה לבדה הוסיפה לקרוא עליה תיגר. תהפוכות רבות התחוללו בצרפת, שליטי המהפכה נפלו זה אחר זה, עד אשר התמתן הטרור המשתולל, וב־1794 תפס את השלטון חבר מנהלים (דירקטוריון) מיושב בדעתו, שחסר כבר את הלהט המהפכני. הצבא הצרפתי העממי חולל נפלאות, כבש את בלגיה, חדר לגרמניה, הדביר את הולנד, הביס את צבא ספרד והדף כוחות נחיתה בריטיים במפרץ קיברון. ב־1796 היו ספרד והולנד לבעלות ברית מאונס לצרפת. כשדיכא קצין הארטילריה, נפוליון בונאפרטה, התקוממות נגד הדירקטוריון ב־1795, קודם בדרגה, ומונה לפיקוד צבא הבית בצרפת. לאחר מכן הוא פיקד על הצבא באיטליה וגבר על האוסטרים. צרפת הנפוליונית היוותה את הסכנה החמורה ביותר לבריטניה הגדולה.

חלומה של צרפת היה מתמיד הפלישה לבריטניה. בעקבות איחוד הציים האירופיים הגדולים של ספרד, הולנד וצרפת, נתערערה ב־1797 עליונות הבריטים בים. אילו יכלו מדינות אלה ליטול לידיהן את השליטה בתעלה, היתה בריטניה נופלת קרבן לפלישת צבא המהפכה של צרפת. בים התיכון אבדה לה קורסיקה, ועל נלסון הוטל תפקיד הפינוי, ומפני החשש של הופעת צי ספרדי חזק עזבו כל הכוחות הבריטיים את הים התיכון.

בתחילת 1797 סברו אויבי בריטניה, כי המצב בשל לפלישה. צי ספרדי של 24 אניות קרב בפיקודו של האדמירל קורדובה (Don José de Cordova) הפליג מן הים התיכון לעבר ברסט כדי להתאחד עם הצי הצרפתי. באזור כף ס“ט וינסנט ציפתה לספרדים שייטת בריטית קטנה של 15 אניות קרב וכמה פריגטות בפיקודו של אדמירל ג’רוויס (John Jervis). הבריטים הטיבו להבין את חשיבותה המכרעת של ההתנגשות העתידה להתרגש. אור ליום ה־14 בפברואר הופיעו הספרדים כשהם ערוכים בשלושה טורים מקבילים, כשמקדימות אותם 5 אניות, בעוד שתיים נוספות משייטות דרומית לשני הגופים למגמת סיור וגילוי. כמסתבר, אלה חיפשו את הבריטים בכיוון הלא נכון. ג’רוויס ערך את אניותיו בטור אחד מלוכד והתכונן לפרוץ בין שני הגופים, אולם הספרדים השתדלו לסגור את הפירצה מהר ככל שאפשר. קורדובה ראה שהבריטים עברו בטרם סגירת הפירצה, על כן סובב את המערך שלו לעבר צפון, כדי שיעבור את הטור של ג’רוויס בכיוון ההפוך. בעקבות הסיבוב התפרקה התבנית הקרבית של הספרדים, ויריותיהם הוסתרו על ידי כלי השיט שלהם עצמם. הגיעה השעה שהבריטים יכנסו לפעולה. ה”קאלודן"¹²⁵ (Culloden – 74), בפיקודו של קפטן טרובריג' (Troubridge), נערכה במקביל, ופתחה באש ממש באותה שניה שג’רוויס הניף את נס האיתות, עד אשר הלה פרץ בקריאת התפעלות: ראו את טרובריג', הוא נוהג באניתו כאילו עיני אנגליה כולה נעוצות בו.

כשכל זאת ארע והבריטים הסיטו כיוון להתקפה, חשו למקום שבע האניות הספרדיות ששייטו עד כה בנפרד. הבריטים פגעו בהן מיד ללא שיבוש הטור שלהם ועצרו אותן. פלגה נפרדת זו ויתרה על נסיון תקיפה נוסף, והשתדלה להצטרף אל עיקר הכוח הספרדי, כמה מילין מאחורי הבריטים. קפטן נלסון פיקד על ה“קפטן” (Captain – 74), האניה השלישית במאסף מאחור. הוא הבחין מראש, ששבע האניות הספרדיות עומדות להצטרף אל הגוף העיקרי עוד לפני תקיפת הבריטים. לפיכך יצא מן הטור כדי לעלות על ראש הגוף הספרדי. ג’רוויס לא היסס כלל, וציווה מיד לאניה נוספת לצאת בעקבות נלסון. האש המהירה והנמרצת של ה“קפטן” פגעה קשות בשלוש אניות ספרדיות, ובתוכן ה“סאנטיסימה טרינידאד” (Santissima Trinidad – 130), שהיתה באותם ימים האניה הגדולה בעולם.

לשם תיקון ארעי של הנזקים, נטש נלסון לזמן קצר את הזירה, אך שב אליה במהרה ותקף את “סאן ניקולאס” (San Nicholas – 80), קודם בירכתיה ולאחר מכן ציווה לאנשיו לפשוט על סיפונה דרך הפתחים והאשנבים. הוא עצמו הסתער בראש, בידו חרב שלופה, וכעבור דקות לא רבות נכנע הצוות הספרדי. לצידה של אניה זו התנשא כלי שיט ענקי אחר, ה“סאן חוזה” (San José). אש רובים עזה ניתכה משם על הפושטים ל“סאן ניקולאס”. נלסון לא היסס אף להרף עין וציווה להמשיך ולפשוט, כשהוא מוביל את אנשיו על כלי השיט הענקי. לפושטים מאחור ומן הצדדים על ה“סאן חוזה” סייעה אניה בריטית אחרת, שריסקה תחילה את סיפונה באש חזקה. גם כאן נכנע הצוות הספרדי כעבור זמן קצר מאד. הקרב כולו היה להתכתשות כללית בין האניות, ללא כל תבנית וסדר. ביחוד נפגעה ה“סאנטיסימה טרינידאד” והוצאה מן המערכה בתחבולות עורמה. אדמירל ג’רוויס לכד אפוא ארבע אניות ספרדיות ולא הפסיד אף אחת מאניותיו. אובדן הדמים הרב לא איפשר עוד לספרדים לחדש את הקרב, אבל גם לבריטים היה זה די והותר.

קרב ס“ט וינסנט היה נצחון מוחץ על הצי הספרדי. חלפה סכנת הפלישה לבריטניה על אף שצרפת והולנד הוסיפו להוות איום עליה. בתמורה להישג מזהיר בקרב זכה ג’רוויס בתואר אצולה, הרוזן ס”ט וינסנט, ואילו נלסון קודם לדרגת תת־אדמירל.

יציאתו של נלסון מן הטור, מתוך יוזמתו ועל דעתו בלבד, היוותה מכה ניצחת על “הוראות הלחימה”. אדמירל בינג הוצא להורג כמה עשרות שנים קודם לכן על הפרת הוראות קלה לאין ערוך, אבל הלה החמיץ את הנצחון. לעומת שופטי בינג, קורץ ג’רוויס מחומר שונה משל קודמיו, וכאשר אחד הקצינים התריס בפניו שתנועת נלסון היתה ללא סמכות ואישור, השיב לו האדמירל תוך חיוך שובב: אכן, כך זה קרה, אבל גם אם אתה תפר בדרך זו את ההוראות, אסלח לך!

מרידות בצי הבריטי    🔗

חיי האנשים באניות הצי הבריטי לא היו סוגים בשושנים. הרכב הצוותים היה רב־גוני מאד; חלקים מגויסי חובה, אחרים הועברו לצי המלחמתי מאניות סוחר, אבל נמצאו בתוכם גם אזרחים חטופים, משוחררים מבית הכלא, או אפילו כאלה שנדונו בבתי משפט לשרות בצי. מעטים מצאו ענין באניות הקרב של הוד מלכותו. המשכורת היתה זעומה, שילינג ליום, ואותה הלינו לא אחת. לבעלי המשפחות הועברה מחצית השכר במישרין. המזון היה גרוע, האכסון בלתי־נוח, אבל המשמעת קפדנית. עונש המלקות דש את בשרם של מפירי ההוראות עד העצמות, ורק מנת הרום היומית המתיקה את מרירותם. מירב המפקדים טיפלו באנשיהם בחומרה המקובלת, לבד מאדמירל האו, שהראה חיבה יתרה והבנה לשיפור מצבם.

אין כל ספק, שבשורת המהפכה הצרפתית השפיעה השפעה לא מעטה בקרב אנשי הצי. אי־שביעות הרצון של יורדי הים הדרוגיים מצאה את ביטויה בהגשת בקשות לשכר גבוה ומזון טוב יותר, ולקביעת נוהל לשחרור מן השרות. מירב הבקשות נמסרו להאו, שלא ציפו ממנו כי יגיב לפניתם בעונש מלקות. פנית המשרתים בצי הגיעה אל הפרלמנט, אבל זה לא טיפל בה למרות הציפיה הדרוכה באניות. על ההשהייה במתן התשובה הגיבו אנשי הצי בסירוב לצאת לפעילות בתעלה. היה זה ספק מרד ספק שביתה, והפרלמנט הבטיח לקבל את מירב התביעות. בטרם ניתנה התשובה, התפשטה הרוח המרדנית גם ביחידות הצי שבים הצפוני. כאן פיקד סגן־אדמירל דאנקן (Adam Duncan). הופעתו האמיצה של דאנקן באניתו ובאניות אחרות דיכאה את ההתמרדות, לבד מאשר בפריגטה אחת, שהניפה את מפרשיה, ואנשיה יחד עם כמה צוותי אניות אחרות יצאו ללב ים והכריזו על “רפובליקה שטה” (Floating Republic).

מכל מקום, חוסר הסדר ומיעוט אניות המוכנות לפעולה עקב התסיסה, לא עיכבו את דאנקן במילוי תפקידו. הוא נצטווה להטיל הסגר על הצי ההולנדי ובו 16 אניות קרב וספינות עזר, שעגן באי טקסל. מחוץ לתעלה המובילה אל המעגן שייטה אנית קרב בריטית בחברת ספינה, שמאחוריהן – מעבר לאופק – סיירה פריגטה בריטית אחת בלבד. אנית הקרב אותתה מדי פעם, ולצופה מן החוץ נדמה אפוא שמאחוריה נמצא כוח ניכר. האדמירל ההולנדי לא העז לנסות את מזלו בהתמודדות עם צי בריטי, שממדיו אינם ידועים. כך החזיקו ושיתקו מרחוק שתי אניות ופריגטה את השייטת ההולנדית, בשעה שהאדמירליות היתה טרודה בדיכוי המרד. ביוני 1797 נלכדו אנשי “הרפובליקה השטה”, 28 מהם נתלו, והצי הבריטי חזר למלא את תפקידו בהגנת האיים ובהטלת הסגר על חופי הולנד.

האיום ההולנדי    🔗

כזכור, היה הים התיכון ריק מאניות בריטיות מתחילת שנת 1797. הבריטים הטילו הסגר על קאדיס ושמרו על גיברלטר. נלסון השתתף בהסגר, ותת־האדמירל ההרפתקן חסר המנוח הוביל פשיטת סירות לנמל, והיה מעורב בקרב דמים עז עם חרב מלחים בידו, שהטיב להניפה ולעשות בה שמות בקרב הספרדים. מעשים נועזים כאלה לא הצליחו לערער את מצבו של הצי המאוחד של צרפת, ספרד והולנד.

הרפתקה אחרת משלו היתה מסע חסר־תועלת אל האיים הקאנאריים. נלסון קיווה ללכוד שם את צי האוצרות שאמור היה להגיע ממכסיקו. לאחרונה נכבש נמל סאנטה קרוז בידי בלייק ב־1657. נלסון לא רצה לחזור על ביצוע תכנית קודמו, והחליט לפשוט על העיר בצי של סירות. ב־22 ביולי ניתקו הסירות מהצי ועליהן 1100 חיילים. בהגיען אל המזח עלה נלסון לחוף, ושם נפגע מיד מכדור מוסקט. כתוצאה מפגיעה זו קטע גלב האניה את זרועו הימנית. קפטן טרובריג' וחייליו הוקפו בעיר, ורק אחר משא ומתן ממושך ואיומים בהעלאת סאנטה קרוז באש שוחררו הבריטים וחזרו ללא פגע לאניות. האוצרות נשארו במכסיקו ולא הובאו לאיים הקאנאריים, והבריטים עזבו את המקום בלא תהילה רבה.

ההולנדים החמיצו את המועד בימי ההתמרדות, בחודשי מאי-יוני 1797, ולא רכשו את השליטה בים הצפוני. האדמירל ההולנדי דה וינטר (De Winter) יצא ב־8 באוקטובר 1797 מהמעגן של טקסל, כששתי אניות מלחמה בריטיות עוקבות אחר 15 אניות קרב ו־8 פריגטות הולנדיות אשר פניהן לברסט. ב־11 באוקטובר הופיעה כל השייטת של דאנקן מכיוון מערב. דה וינטר שינה קורס ושייט צפונית־מערבית לעבר טקסל במערך קרבי.

דאנקן התקרב אל הטור ההולנדי ככל שאפשר, והשיג אותו מול העיירה קאמפרדאון¹²⁶ (Camperdown) מצד גלי הרוח. הבריטים באו בשני טורים מקבילים. תוך כדי התקרבות נתברר לדאנקן, כי מפקדי אניותיו אינם בקיאים כלל במשמעות ניסי האיתות. פקודות ההתקפה לא הובנו כהלכה, והבריטים לא הצליחו להתקרב בשורת חזית אל הטור ההולנדי, על כן שודרו פקודות חדשות כי הטורים יתקפו, אחד את המרכז ואחד המאסף של האויב. בהמשך סדרת הפקודות הורה דאנקן, כי אניותיו יחצו את הטור ההולנדי למניעת בריחה אל מימי החוף הרדודים מצד חסי הרוח לכיוון מזרח. כל התמרון הזה היה במידה מסוימת <מבוסס> על יישומה של תכנית האדמירל האו בקרב ה־1 ביוני 1794. ברם, אף הבנת האיתות הנוסף נתקלה בקשיים, אם כן הפכה ההתמודדות במהרה להתכתשות מטווח קצר בין האניות. שני הצדדים נלחמו בעוז, ירו על הסיפונים על מנת להרוג ולא פגעו במעטה כדי לשתק את תנועת האניות. על אף השיבושים בהבנת האיתות, הצליחו הבריטים לכפול (to double) כמה אניות הולנדיות ולהכריחן להיכנע. אחר שעתיים וחצי של קרב נישבו תשע אניות קרב ושתי פריגטות הולנדיות, בעוד היתר נמלטו. האניות השבויות לא היו עוד ניתנות לתיקון. לבריטים לא אבדו אניות, אולם מאות פצועים והרוגים היו לשני הצדדים.

ההישג הגדול של קרב קאמפרדאון הוא הסרת איום הפלישה לאיים בריטיים. אדמירל דה וינטר נפצע בקרב, נישבה והוזמן להתארח באנית הדגל של דאנקן ולשחק עימו בקלפים. לאחר שהפסיד דה וינטר במשחק הכריז: קשה מאד להיות מובס פעמיים ביום אחד!

 

פרק כ': התור של נלסון    🔗

נפוליון הביס את האוסטרים באיטליה, ובאוקטובר כפה עליהם הסכם שלום בקאמפו פורמיו (Campo Formio). את החודשים הבאים בילה המצביא הצרפתי בצפון איטליה, כשכולו מסור ללימוד המזרח התיכון בספריה המפורסמת בעיר מילאנו (Milano), ובמרכז התעניינותו – מצרים.

נצחון הצי הבריטי על כוחות הים של ספרד והולנד בס"ט וינסנט ובקאמפרדאון הפחיתו את סיכויי ההצלחה לפלוש לבריטניה, ומן הסתם היווה מצב זה את הבסיס לרעיונות החדשים שטיפח נפוליון בליבו. הוא קיווה לזעזע את בריטניה הגדולה באסיה על ידי השתלטות על הודו או כיבוש קושטא ולהקים על חורבותיה את האימפריה המזרחית מחדש.

אין לדעת, איזה מבין שני הרעיונות ביקש הוא באמת להגשים. מכל מקום, זה כמה מאות שנים נרדמה ההתענינות באירופה כלפי המזרח התיכון, עיקר שטחה של האימפריה התורכית, שם עוברת הדרך היבשתית להודו. הוסיפו להרהר באזור זה רק פילוסופים, אנשי כנסיה שחלמו על ארץ הולדת המשיח, ואסטרטגים הוגי־דעות למיניהם, אשר רקמו תכניות משך הדורות לכבוש מחדש את המזרח התיכון, מקום מפגשן של שלוש יבשות – אסיה, אירופה ואפריקה. מאז פרסום חיבורו של מארינו סאנוטו ב־1321 על תכנית המסע הגדול נגד מצרים, לא ירד הנושא מעל שולחן הכתיבה. את המסה האחרונה חיבר ג' וו' לייבניץ, פילוסוף, חוקר טבע וסופר מדיני (1646–1716) בהיותו בפריז והציגה למלך השמש, לואי ה־14. כלום עיין נפוליון בחיבורים אלה?

בכל אופן נדמה, שנפוליון היסווה את תכניתו; על כן הוסיף לכנס כוחות לאורך חופי התעלה, ופרסם הצהרות מלוות דברי רהב על הפלישה העתידה להתרגש בקרוב. הכוונה היתה להשפיע על הבריטים, כי אלה יעבירו את מירב אניותיהם להגנת האיים ויותירו את הזירה הדרומית ריקה מכל כוח. אליבא דאמת, מבצעי ההטעיה לא עלו יפה. פעילות הצרפתים בטולון לא נעלמה מעיניהם של הבריטים, אשר הבחינו בהחלט, כי משהו שונה לגמרי עומד להתרחש. שיבת הצי הבריטי לים התיכון נעשתה צורך השעה.

שינוי הנסיבות דרש גם את שובו של נלסון לשרות על אף מגבלותיו הגופניות אחר אובדן זרועו ואחת מעיניו. בראשית 1798 חזר אדמירל ג’רוויס אל מימי קאדיס עם כוחות דלים מאד – 18 אניות קרב ואי־אלו פריגטות. שייטת קטנה זו היתה צריכה לגבור על הצי הספרדי החדש, הכפול כמעט בגודלו. מה יכול היה ג’רוויס להפריש משייטת זו עבור נלסון? שלוש אניות בעלות 74 תותחים וכמה פריגטות, אשר בעזרתן יצא לגלות לאן פני הצרפתים מועדות. לכך נמצאו כמה חלופות – נאפולי וסיציליה, פורטוגל או אירלנד, אמריקה התיכונה ועוד; על כל פנים, על מצרים לא חשבו הבריטים כלל.

קרב הנילוס ומערכת עכו    🔗

באמצע מאי 1798 הובהר לנלסון בהיותו לא רחוק מטולון, כי 19 אניות קרב צרפתיות יצאו מן הנמל ועימן כוחות רגליים ניכרים המובלים באניות משא. לביש מזלו, נפגעה אחת מאניות הקרב שלו בסערה, ואילו הפריגטות – שאיבדו את הקשר עימו – שבו לבריטניה. האניה הפגועה תוקנה במהרה, כשידיעה חדשה נתקבלה מאניה אמריקאית, שאכן הצרפתים נראו בדרך. מכיוון שרוח הסערה היתה אז צפון־מערבית, למדו הבריטים לדעת, שיריביהם משייטים דרומה או דרום־מזרחה לעבר מצרים. האדמירל שלח בינתיים לנלסון כתריסר אניות נוספות, וכך התכנס בים התיכון כוח בריטי ניכר, אשר חסר רק את הפריגטות האמורות לשמש עיני הצי. ג’רוויס ייפה את כוחו של תת־האדמירל לעשות כפי מיטב הבנתו, כדי למצוא ולהשמיד את האויב.

תחילה חיפש נלסון את נפוליון ליד חופי איטליה. כאן נתבשר כי הלה הפליג לעבר מלטה, ועודו עושה את דרכו אל האי קיבל ידיעה, כי המצביא הקדים לעזוב ופניו לכיוון מזרח. עתה היה כבר נלסון בטוח, כי המטרה היא מצרים, והוא המשיך את שיוטו בקורס ישר אל אלכסנדריה. לשווא חיפש את הצרפתים במקום – איש לא ראה אותם. נלסון החל בחיפוש מדוקדק, שייט לעבר אסיה הקטנה, משם לסיציליה, לאיי יוון וכרתים. ורק כעבור חודש חזר שוב למצרים. למעשה, שייטו שני היריבים אחר צאת נפוליון ממלטה לא הרחק איש מרעהו ללא שנתגלו בחשכת הלילה. בעוד מצרים נכנעת בפני 36,000 חיילי נפוליון, עסוק היה נלסון כל העת בחיפוש אחר הכוח הצרפתי ברחבי האגן המזרחי של הים התיכון. הפריגטות חסרו לו מאד.

לאחר שהצרפתים התגברו על הצבא הממלוכי במצרים, מצא תת־אדמירל ברייה (François Paul Brueys) כי מקום העגינה הטוב ביותר לצי הוא מפרץ אבו־קיר בשפך הנילוס. ברייה היטיב לזכור, כיצד נהג דה־גראס בשעת התקפת הוד באי ס“ט קיטס באמריקה התיכונה, ואיך מנע מיריבו לעבור על פני הטור הצרפתי העוגן בסמוך לחוף. המפרץ המוגן במערב על ידי כף אבו־קיר, מולו רצועת מים רדודים וצפונה משם אי קטן מוקף אף הוא רדדה. הצי הצרפתי ובראשו ה”גרייה" (Guerrier) עגן מזרחית לנקודה זו לאורך קו העומק של 5 פתום,¹²⁷ התוחם את המים הרדודים והבלתי־עבירים לאניות גדולות והמגיעים עד לחוף. מכאן נסתבר, שתותחי הדופן הימני בלבד הפונים מזרחה היו צריכים להיות מוכנים לפעולה, בעוד תותחים מספר הוצבו גם באי. ברם, אילו בדק ברייה את היערכות הטור היה מגלה, כי קפטן ה“גרייה” העגין את אניתו במקום בו מגיע עומק המים ל־7 ולא ל־5 פתום.

נלסון הגיע בסיוע רוח צפון־מזרחית, ומשהבחין בטור הצרפתי, ב־1 באוגוסט 1798 בשעה 16:00, עבר מיד להתקפה. שני הכוחות היו שווים לערך, 14 אניות ועוד בריג אחד בריטיים נגד 13 אניות ו־4 פריגטות של הצרפתים. אנית הדגל הצרפתית ה“ל’אוריאן” (L’Orient – 120), היתה כלי שיט ענקי, אבל מירב האניות בשני הציים נשאו רק 74 תותחים בדרך כלל.

בשעה 18:00, בטרם החשיך היום, עקפה “גולית” (Goliath) הבריטית את האי, וקפטן פולי (Foley) הבחין מיד, כי יש לו די מקום למעבר בין ה“גרייה” לחוף. הוא אכן חלף שם ותוך כדי כך ריסק במטח דופן נמרץ את צידה של ה“גרייה”, כשהוא חוצה את הטור ליד חרטומה ומשליך עוגן ירכתיים. “גולית” ניצבה אפוא מול דופנה השמאלי של “קונקראן” (Conquerant), השניה באניות הטור הצרפתי, אשר תותחיה לא היו מוכנים לפעולה בצד זה. בעקבות “גולית” עברו בדרך זו עוד שלוש אניות, בעוד הרביעית, ה“אודאשייז”¹²⁸ (Audacious) שייטה בין ה“גרייה” ל“קונקראן” ושטפה אותן באש עזה תוך כדי מעבר. חמשת כלי השיט הבריטיים תפסו עמדה לצידן הלא פעיל של האניות הצרפתיות והפגיזו ללא הרף את יריבותיהן. יתר אניות השייטת הבריטית נערכו לצידו הימני של הטור הצרפתי, תותחיהן הרעימו כל העת והן השליכו עוגני ירכתיים. רק ה“קאלודן”¹²⁹ (Culloden) של טרובריג' עלתה על שרטון, נפגעה ונשארה תקועה ליד האי.

הצרפתים נמצאו במצב קריטי. שמונה האניות הראשונות בטור שלהם הופגזו משני הצדדים בעת ובעונה אחת על ידי 13 אניות בריטיות, בעוד חמש האניות הצרפתיות הנוספות בקצה הטור רותקו למקומותיהן ברוח הצפון־מערבית העזה. נחרץ גורל השייטת הצרפתית. קצינים צרפתים רבים נהרגו, ביניהם גם האדמירל ברייה, נלסון נפגע בראשו, ומשהובהל לטיפול, סרב להתקבל אצל הרופאים לפני הפצועים האחרים ושב במהרה לעמדת הפיקוד. אנית הדגל הצרפתית התפוצצה. חילופי האש נמשכו כל הלילה, ועם שחר רק שלוש אניות קרב ושתי פריגטות <צרפתיות> הפליגו מזרחה. הבריטים לא היו עוד מסוגלים לרדוף אחריהן, ומה גם, אחת מאניות הקרב טבעה בלאו הכי.

עם תבוסת הצי הצרפתי במפרץ אבו־קיר נתהווה מצב שלא הסביר פנים לנפוליון. הוא נמצא בארץ זרה ועוינת, ללא קשר קבוע עם צרפת, הרי הים הפריד הפעם בינו למולדת כשזה נשלט בידי הצי הבריטי. אולם מאחר שים אינו משתרע בין אפריקה לאסיה, יכול היה לחשוב על הקמת אימפריה מזרח־תיכונית. רק כפסע עמד בינו לבין הגשמת חלומו, לולא התבוסה באבו־קיר. הממלוכים כבר נאותו לדון עימו על תנאי שלום, אבל משהגיעה בשורת אובדן הצי הצרפתי משכו ידם מן התכנית, וימים ספורים בלבד אחר ההתמודדות הכריזה תורכיה מלחמה על צרפת. הצי הצרפתי נעלם כמעט כליל מן הים התיכון והשליטה הבריטית נעשתה בו מוחלטת. נפוליון נותר במצרים מוקף ים ומדבר.

בנסיבות אלה ביקש הוא להוציא לפועל את תכניתו לכיבוש המזרח. על פי תפיסתו אמורה מצרים למלא תפקיד כפול בהרפתקה זו: היא תהיה קנינה הקולוניאלי של צרפת, ועקב משאביה ומיקומה הגיאוגרפי תשמש חוליה מקשרת בסחר בין מזרח למערב. להמשך המסע היה תנאי מוקדם, והרי זה ביצועו המהיר בטרם תספיק שייטת בריטית־תורכית מרודוס לנחות באלכסנדריה בתחילת הקיץ. לפיכך עמד לרשות נפוליון משך זמן קצר להשלים את כיבוש ארץ ישראל, בין לשם מניעת התארגנותו של צבא תורכי באנטוליה ובסוריה, ובין לשם צירופה של הארץ לנחלה החדשה, מצרים.

עכו נחשבה כשערה הראשי של ארץ ישראל, מכיוון שנתיבי הים שימשו עורקי התחבורה העיקריים בגלל שיבוש הדרכים היבשתיות. אולם, משגדל פרסום המבצע והוא נועד להיות צעד ראשון להקמת אימפריה מזרחית או לכיבוש הודו, הוערך מעמדה של עכו בתודעת הציבור ובעיתונות של אירופה כ“שער המזרח”. מחשבתו של נפוליון היתה, שאם יישאר במצרים, ייאלץ לעמוד כנגד שני צבאות בעת ובעונה אחת, בעוד ביפו ובעכו יוכל לגבור בנקל על מחצית כוחותיו של האויב. בהגיגים אלה שכח המצביא המהולל, כי אין לו כל סיכוי לאבטח את אגפו המערבי תוך כדי המסע לעבר סוריה, לומר זאת בלשון אחר – לא יוכל להשיג שליטה באגן המזרחי של הים התיכון אחר קרב הנילוס. כיבוש יפו ועכו לא יכלו בשום פנים ואופן לנטרל את השליטה הבריטית בים.

לקראת סוף החורף יצא אפוא נפוליון למסעו המפורסם. מבצרי החוף נפלו זה אחר זה בידיו, וב־17 במרץ חדרו כוחותיו לחיפה, משם יכלו להבחין אפילו בעין בלתי־מזוינת בעכו ובאניות הבריטיות “טייגר” (Tiger – 80) ו“תיזאוס” (Theseus – 74) העוגנות במימיה. גיבור העלילה בצד הבריטי היה קומודור סידני סמית, מפקד ה“טייגר”. בחלקו נפל התפקיד ההיסטורי להתייצב מול הגנרל המהולל ביותר של העת החדשה. ב־20 במרץ הגיעו מספר חופיות צרפתיות בליווי קורבטה אל סמוך לעכו, לאחר שהתחמקו מהדלתא של הנילוס. אנית הקרב “טייגר” לכדה את השיירה. שבע ספינות נכנעו, בעוד הקורבטה ושתי ספינות הצליחו להימלט. התותחים והתחמושת שנועדו להטיל אימה ומוות על מגיני עכו הופנו מכאן ואילך נגד המסתערים על חומותיה, והספינות הלכודות הוצבו בשייטת הבריטית. בהעדר תותחי מצור וסוללות הבקעה, נחלשה ההתקפה הצרפתית מכדי להבטיח את הצלחת המצור. הכוח הימי הבריטי היה מורכב מ־11 אניות מלחמה וכמה ספינות עזר, וכאמור – כלל בתוכו גם את אניות השלל הצרפתיות. מכיוון שיחידות הצי הבריטי עגנו בחלקן צפונית לעיר בים הפתוח ובחלקן דרומית לה במפרץ, נאלץ נפוליון לבחור דרך הסתערות צפונית־מזרחית לאורך אמת המים, על מנת למצוא מחסה מהאש הטורדנית שנורתה מהאניות משני הכיוונים. בראש הפלגה הצפונית ניצבה “תיזאוס” ובדרומית – “טייגר”.

בעת הזאת, בסוף חודש מרץ, לא יכול הצי הבריטי לפעול פעולות נמרצות מפאת מזג האוויר הסוער של תקופת חילופי העונות, לכן עגנו האניות בשלב ראשון ימים ספורים בלבד מול העיר. בעת התרחקות האניות אל לב ים קידמו הצרפתים את חילותיהם לחומה החיצונית, אבל מאז ששבו האניות, פעלו הן להקלת המצור. חיילי־צי בריטים הונחתו לחיזוק הביצורים, תחת חיפוי “תיזאוס” נערכה פשיטה על המפקדה הצרפתית, הופגזו עמדות ויוצא באלה. שרידי כוחות הים הצרפתיים עשו בימים אלה נסיון אחרון לשבש את צירי התנועה של הבריטים בין חופי הארץ לבסיסים התורכיים בדרום הים האיגאי. “תיזאוס” התערבה כדי להפריע למשימה זו, אולם ארעה בה התפוצצות ויצאה מכלל שימוש. למרות התקלה הזאת בכוח הבריטי העיקרי, ויתרו הצרפתים והחליטו לשוב לנמל הבית שלהם, אבל בסמוך לטולון נלכדו אניותיהם בידי הבריטים.

לנפוליון לא נותרה כל ברירה אחרת, אלא להתחיל במלאכת מצור שיטתית ורגילה. עד תחילת חודש מאי נערכו שבע הסתערויות על העיר. אנשי הצי הבריטי לא נשארו בטלים, הם פשטו על מתקני מצור, וגם העכואים הצטיינו בעקשות ובהתמדה. בעצם ימי המצור, באמצע אפריל, יצא נפוליון לפנים הארץ לקדם את פני הכוחות התורכיים הממלוכיים, ובקרב המכריע בקרבת הר תבור הביס ופיזר את צבאם. אבל לא היה בנצחון כדי לקדם את המצור על עכו.

כאשר הבחינו הצופים ב־7 במאי, כי שייטת גדולה מתקרבת, הבין נפוליון שזוהי התגבורת מרודוס, על כן הורה על הסתערות אחרונה. ברגעי משבר אלה ערכו הבריטים מספר גיחות מאניותיהם כדי לעכב את הזרמת הכוחות הצרפתיים דרך פירצה בחומה. מלחי ה“תיזאוס” ירו בתותחים מעל “מגדל הזבובים” שבכניסה לנמל, והפגיזו מסירות מקירבת שובר הגלים. ההסתערות הצרפתית נשברה, משהתערבו בהתכתשות הכללית כוחות תורכיים טריים ורעננים. כעבור כמה ימים החליט נפוליון לחדול מן המצור, ומבלי לעורר שימת־לב מיוחדת נסוג מעכו ב־20 במאי 1799.

“ההרפתקה המצרית ותקוותיה המזהירות נתבדו בעכו, במסע נגד תורכיה דרך סוריה; וזאת על שום מה? מכיוון שאיש ים בריטי, על ידי שליטתו בים ובעזרתו לחיל המצב, גונן על המקום מפני כיבושו, אשר לולא כן, היה נחרב כליל… כיצד קרה, שקפטן מן הצי, עם שתי אניות מערכה ועוד אי־אלו ספינות, שלט שלטון בלעדי במזרחו של הים התיכון? מכיוון שבמפרץ אבו־קיר, תשעה חודשים קודם לכן, השמיד נלסון את הצי הצרפתי. הקרב הימי המזהיר, לא זו בלבד שאיפיין את גאוניותו של האדמירל, אלא נתן ביטוי לקיומה של עוצמה, שנועדה לקצץ את כנפיו של הקיסר לעתיד לבוא בכל עת ובכל מקום. ההרפתקה המזרחית של בונפרטה נכשלה לא בגלל חישובים בלתי־נכונים בנוגע לאפשרויות הרחק במזרח… אלא משום שהוא, עד ערוב ימיו, לא היה מסוגל להעריך כראוי את תנאי המלחמה בים. תפיסתו הצבאית, הטוענת שכללי המלחמה בים חייבים להיות זהים לאלה שביבשה, לא היתה שגויה; ברם, הוא לא הבין את הנסיבות אשר אליהן הכללים צריכים להיות מותאמים, ולא תפס את האפשרויות ואת המגבלות של המלחמה הימית בתקופתו, ומאחר שכך נהג הוא בהיותו גנרל וגם כקיסר, הגיע למחשבות מוטעות.”¹³⁰

איזו תועלת אסטרטגית היתה אמורה לצמוח מכיבוש עכו ללא שליטה צרפתית באגן המזרחי של הים התיכון?

בימי העדרו של נפוליון מצרפת הובסו צבאותיו בצפון איטליה. בעקבות המפלות הצטרפו לבריטניה שורה של מדינות – רוסיה ואוסטריה, נאפולי, פורטוגל ותורכיה. שובו של נפוליון ממצרים היה הכרחי, אולם נסיעתו לצרפת הותנתה בהשגת השליטה בנתיב הים התיכון. תת־אדמירל ברואי (Eustache Bruix) קיבל על עצמו את התפקיד הזה. הוא חש לברסט, צייד והכין לדרך כוח משמעותי. לברואי ניתנה הוראה מפורשת לא להסתבך בפעולה קרבית כלשהי בדרכו לים התיכון על אף מספר אניותיו הניכר, 24 אניות קרב ו־10 פריגטות.

בתנאי רוח טובים יצא הצי הצרפתי את ברסט, והבריטים המטילים הסגר על הנמל לא יכלו למנוע את ההפלגה. הם גם לא ידעו מה היעד של הצי הצרפתי. תחילה אף חשבו שיצא זה עתה כוח פלישה לעבר אירלנד, אבל לא כן היה הדבר. הצי הצרפתי שייט לגיברלטר, וב־13 במאי הגיע לטולון. אילו השכיל האדמירל ברואי להחיש את הצי למצרים מיד וללא שהיות, מן הסתם יכול היה עוד להציל את הצבא הצרפתי מכליה. יחידות הצי הבריטי היו באותם הימים מפוזרות, חלקן ליד חופי ספרד וחלקן באיטליה, שם בילה נלסון בנעימים בביתו של שגריר בריטניה בנאפולי. זו ואף זו, הצי הצרפתי הצליח להתאחד עם הספרדי בקרתגנה (Cartagena), בדרום־מזרח ספרד, אבל הכוחות המאוחדים יצאו לכיוון מנוגד, לא לעבר מצרים, אלא דרך גיברלטר לברסט. נחרץ גורל הצבא הצרפתי במצרים; לצי המאוחד הועד תפקיד אחר. באוגוסט 1799 ארז נפוליון את חפציו, עזב את מצרים, ובאניה מהירה הצליח להתחמק ממשמרות הצי הבריטי. בהגיעו לצרפת ברכוהו כגיבור. נצחונו על צבא הממלוכים הוערך מעבר לכל, תבוסתו בקרב הנילוס יוחסה לפקודיו, ומערכת עכו – המאבק על “שער המזרח” – לא נחשבה כראויה לאיזכור כלשהו. ומה נפל בגורל הצבא הצרפתי המנצח והעזוב־סגור בתוך מצרים? משך שנתיים נלחם נגד התורכים וכוחות משלוח בריטיים עד כניעתו ב־1801. בקרבות האחרונים השתתף גם קומודור סידני סמית.

ונלסון? הוא הוסיף לשבת בנאפולי, כשמדי פעם יוצא להתנגשויות קלות עם אניות צרפתיות בודדות. בנובמבר 1800 שב הביתה והתקבל בציבור כגיבור לאומי, אך לא כך בקרב חוגי השלטון ועל ידי המלך, אשר מיאנו לסלוח על הרפתקאות האהבה שלו בנאפולי עם אשת השגריר הבריטי, ועל כן גם אשתו נפרדה ממנו.

קרב קופנהאגן    🔗

ב־9 בנובמבר 1799 ביטל נפוליון את שלטון הדירקטוריון, נתן חוקה חדשה לצרפת ובתור קונסול ראשון, כששני עמיתיו האחרים ממלאים תפקיד סמלי בלבד, השתלט על המדינה. קורה לפעמים, שמעצמות נעשות חסרות סובלנות כלפי מדינות אחרות ואינן מוכנות לשאת כל עמדה ניטרלית מצידן. זה היה יחסה של בריטניה אל מדינות הים הבלטי – רוסיה, שוודיה ופרוסיה, אשר הקימו בסוף שנת 1800 ברית ניטרלית חמושה, ולא במעט בעידודו של נפוליון, על מנת למנוע כל חדירה בריטית לאזור. בריטניה סברה, שעמדה ניטרלית תחת השפעה צרפתית מהווה סכנה עבורה, על כן שוגר מיד צי אל האזור הבלטי בפיקודו של אדמיראל פארקר (Hyde Parker), כששני לו היה תת־אדמירל נלסון. שני אנשים אלה היו שונים במזגם; זה ידוע באיפוקו והבנתו בדיפלומטיה, ואילו האחר – בכושרו כלוחם ללא חת.

דנמרק היא שומר הסף של הים הבלטי, על כן אמורה ארץ זו להיות אויב בכוח. אם דנמרק לא תתערב והצי הבריטי יעבור בלא התנגדות במצרי סקאגראק וקאטגאט (Skagerrak, Kattegat), יהיה הוא מסוגל למנוע את איחוד הציים של שוודיה ורוסיה בים הבלטי; ברם, אם דנמרק תתערב בפועל, לא יהיה לבריטים די כוח לעמוד גם כנגדה. נלסון התכוון לעבור במצרים בין דנמרק לשוודיה ללא התנגשות, שכן לדעתו רוסיה היתה האויב העיקרי, אולם לעומתו סבר האדמירל, שהחדירה לים הבלטי ללא הבסת דנמרק תהפוך למלכודת, אף אם תצלח דרכו של הצי הבריטי בים פנימי וסגור מעין זה.

ב־19 במרץ 1801 הגיע הצי הבריטי למצר קאטגאט המפריד בין דנמרק לשוודיה, ונלסון דרש מהשלטונות הדניים לנטוש את בעלות הברית שלהם. מאחר שהדנים סרבו לעשות כן, ניגש נלסון להכנעת קופנהאגן. אדמירל הייד נתן יד חופשית לפקודו במבצע המתוכנן. קופנהאגן שוכנת בחוף המזרחי של האי זי־לנד (Zeeland) ליד מצר המפריד בין דנמרק לשוודיה. המצר מפוצל על ידי “השרטון האמצעי הגדול” לשני נתיבים צרים, כששטחי המים הרדודים נמשכים גם לאורך החופים. לדנים היה באותה שעה קומץ אניות קרב בלבד, אבל הם הצליחו להציב ולהעגין מספר לא קטן של גֵּווֹת, לאמור גופי אניות, מכל הגדלים והסוגים, אשר צויידו בתותחים. הועמדו, אפוא, מול העיר 18 אניות וגוות בטור ארוך ובמקביל לחוף, מוכנות להילחם אך לא לתמרן. בקצה הצפוני של הטור, ליד התעלה המובילה לעיר, ניצב מבצר טרקרונר (Trekroner) ובו כ־70 תותחים. התעלה עצמה נחסמה בשלוש אניות וכל אחת מהן נושאת על סיפוניה 74–70 תותחים; וגם בחוף, במקביל לשייטת העוגנת, הוקמו סוללות תותחים ליד מבצר העיר הענק.

ב־30 לחודש נע הטור הבריטי לעבר העיר בכיוון דרומי בסיוע רוח צפון־מערבית. סוללות החוף פתחו באש, על כן התקרבו הבריטים אל החוף השוודי. תותחי השוודים לא ירו, והבריטים הגיעו ללא הפרעות אל מקום המעגן שקבעו לעצמם, צפונית לשרטון האמצעי הגדול. בגלל המים הלא־עמוקים דיים והתעלות הסבוכות המסתעפות בקרבת העיר, נראה לבריטים כי מותר לוותר הפעם על הפעלת אניות הקרב הגדולות, ואלה הושארו במעגן הצפוני. נלסון העביר את הדגל ל“אלפנט” (Elephant – 74), ועם 12 אניות מדרגה שלישית ו־6 פריגטות הפליג דרומה דרך התעלה החיצונית, מזרחה לשרטון האמצעי הגדול. הוא התכוון להתקרב אל טור האניות הדניות העוגנות מכיוון דרום, משם לא היו הבריטים צפויים להגיע ומה גם, סוללות מבצר טרקרונר לא יכלו לפגוע באניותיו. בהגיע נלסון אל הנקודה הדרומית ביותר טרם פנייתו צפונה, ציפה בקוצר רוח לשינוי כיוון הרוח, וניסה גם לוודא אם יופיע כוח שוודי או רוסי לעזרת הדנים.

עם שחר ה־2 באפריל נשתנה כיוון הרוח והשייטת הבריטית יצאה להתקפה. שלוש אניות נתקעו מיד בקרקעית ויצאו מכלל פעולה, ונותרו אפוא לנלסון תשע אניות בלבד, עם כוחות עזר קטנים. האניה הראשונה של הטור הבריטי עברה על פני ארבע האניות הדניות שבדרום, ריסקה אותן באש תותחיה והטילה עוגן מול החמישית. יתר האניות הבריטיות תפסו גם כן עמדות; ה“אלפנט” ניצבה נגד “דאנבורג” (Danneborg – 67) אנית הדגל הדנית. תפקיד קשה ביותר נפל בחלקן של הפריגטות, שנאלצו למלא את מקומן של אניות הקרב וניצבו לא רק מול האניות הדניות, אלא גם נגד מבצר טרקרונר.

צוותי האניות הדניות נלחמו בעוז. תותחיהם קלעו קליעות טובות והסבו נזקים רבים. בהתמודדות מעין זו אין כל מקום לתמרון, וגובר על יריבו מי שמצליח בפרק זמן קצר להסב נזקים והרס רבים יותר. אדמירל פארקר התבונן בדאגה גוברת והולכת במתרחש; הוא התכוון להתקרב אל הזירה על מנת להגיש סיוע, אולם הרוח הדרום־מזרחית שהביאה את נלסון לעמדת התקפה מנעה ממנו לשייט לעברו. פארקר הטיב לראות כיצד נפגעו ארבע הפריגטות הקרובות אליו ויצאו מכלל פעולה. כעבור שלוש וחצי שעות של חילופי אש הניף האדמירל את האות להפסקת הקרב.

נלסון על סיפון ה“אלפנט” העריך את המצב הערכה שונה. הוא אכן ידע שהשייטת שלו לא ספגה פגיעות קשות, לעומת זאת היו נזקי הדנים – לדעתו – חמורים פי כמה יותר. להבות אפפו את מירב אניותיהם. אנית הדגל שותקה כליל, והאדמירל הדני נאלץ לעבור אל מבצר טרקונר. נצחון הבריטים נראה כבר בפתח, וברגע זה ממש הניף פארקר את הנס לעצירת האש. נלסון העיף מבט מודאג לעבר רב־החובל ואחר הרים לאט את הטלסקופ שלו, הצמידו אל עינו העיוורת והפנה את מבטו לכיוון מעגן האדמירל תך שהוא מפטיר: “אני סתום־עין, יש לי הזכות לא לראות את האות”. הקרב נמשך, והנה קרה דבר מוזר. כמה אניות הרכינו את דגליהן, סימן לכניעה, אבל העלוהו שוב במהרה משהגיעה מהחוף תגבורת לוחמים. לבסוף, ניסה נלסון לנהל משא ומתן עם הדנים ואיים עליהם שיעלה באש באמצעות ספינות הבערה את כל האניות העוגנות אם לא ייענה. כנראה, השפיע האיום על אויביו; הם עצרו את אישם ונלסון לקח בשבי כמה אניות דניות והרחיק את כלי השיט שלו ממבצר טרקרונר. שקט מתוח שרר באזור בימים הבאים. הדנים לא אבו עוד להילחם, אולם הם חששו מאד מתגובת שכנתם האדירה, רוסיה. גם הבריטים לא ששו אלי קרב; צי רוסי־שוודי מאוחד עלול היה להוות איום רציני לכוחותיהם הנחלשים מחוסר אספקה. נחתם הסכם הפסקת אש, אולם עוד בטרם יבשה הדיו על הנייר, הביאה אניה רוסית בשורה בלתי־צפויה: הצאר נרצח ורוסיה מבטלת מצידה את איחוד הניטרליות החמושה. מניעי קרב קופנהאגן נעלמו ואינם עוד. לעיתים נדירות נלחמו הבריטים קרב כה מיותר, אשר נצחונם בו לא שינה דבר בתחום המדיניות הבינלאומית, ומניעיו נעשו בטלים ומבוטלים לא בשל הנצחון.

טרפלגר (Trafalgar)    🔗

פרק זה של המלחמה בים בין בריטניה לצרפת נסתיים בסדרה של התנגשויות. הראשונה בהן התחוללה בחודש יוני 1801 מול גיברלטר, ליד נמל אלגסיראס¹³¹ (Algeciras) בחוף האפריקאי. ומה מפליא הדבר – על אף שהבריטים חזרו כאן על טקטיקת נלסון בקרב הנילוס, הצליחה שייטת צרפתית קטנה להביס כוח בריטי עדיף ממנה. הנצחון הצרפתי פתח מעבר חופשי לקאדיס, לאחר שגם אניות ספרדיות הצטרפו אל השייטת המנצחת. הבריטים השתדלו בכל מאודם למחוק את זכר מפלתם באלגסיראס. הם פתחו במרדף, פגעו באניות ספרדיות, אבל הצי המאוחד הצליח להגיע אל קאדיס.

נלסון ניסה את מזלו בהחלשת כוחה של צרפת בים; הוא פשט פעמיים על בולון (Boulogne), נמל הפשיטה העתידית לבריטניה, אבל נהדף. למרות כשלונות אלה לא נפגעה עליונות בריטניה בימים בשעה שגבר נפוליון ביבשת אירופה על כל אויביו. זה היה הרקע להסכם השלום, שנחתם ב־1802 בין בריטניה לצרפת על בסיס של החזרת המצב לקדמותו, כפי שזה היה לפני פרוץ פעולות האיבה.

ברית שלום אמיאן¹³² (Amiens) לא היתה מסוגלת ליצור שלום בר־קיימא, כי הסיבות לעוינות נשארו בעינן. נפוליון נעשה קונסול לכל ימי חייו עם זכות למנות יורש. הצבא הצרפתי לא נסוג מנידרלנד, ואילו הצי הבריטי הוסיף לעגון במאלטה. נפוליון נכשל בנסיונו להחזיר לצרפת את האיטי אחר התקוממות עממית שם, על כן ויתר גם על הנחלה העצומה לואיזיאנה (Louisiana) ומכרה חצי־חינם לארה"ב. עתה לא נותר לו כל כר פעולה אחר אלא העולם הישן בלבד, והוא החל להקים באנטוורפן בסיס צי עם מספנות ענקיות וקבע את בולון כבסיס הפלישה. מאחר שבריטניה לא הראתה כל נכונות לוותר על מאלטה, פרצה המלחמה מחדש ב־18 במאי 1803.

מיד עם הכרזת המלחמה הטילו הבריטים הסגר על כל נמלי המוצא של צרפת ובעלות בריתה מאונס. הם השגיחו על יחידות צי צרפתיות והולנדיות ליד טקסל, פקחו עין על ברסט, ולא הסירו מבטם גם מנמלי פרול (Ferrol), קורוניה וקאדיס בחופי ספרד. נלסון שמר על טולון ממעגנו בקרבת סארדיניה. למעשה, רק קרתגנה נשארה פתוחה ללא הסגר בריטי. ביולי 1804 ביקר נפוליון, הנושא כבר תואר קיסר, בבולון, כדי לבחון תרגיל פלישה. בהזדמנות זו הוא הסתכסך עם אדמירל ברואי, שסרב לערוך את התרגיל עקב מזג אוויר סוער. הקיסר הדיח את ברואי, נערכה חזרה על הפלישה והתוצאה – 50 כלי שיט ירדו למצולות ומאות חיילים טבעו בים הגועש. נלסון הוסיף לפקוח עין על נמל טולון, שם קיבל את הפיקוד אדמירל וילאנב¹³³ (Pierre Villeneuve), יריבו הידוע בקרב טרפלגר.

נפוליון היה אמן התמרון; הוא הצליח לגבור על אויביו באמצעות תנועה מהירה ומפתיעה ובהצבת כוחות עדיפים נגד חלק של מחנה היריב. רעיון זה ביקש הקיסר להגשים גם בים. נפוליון סבר, שאם יצליח לעקוף את כוחות ההסגר הפזורים, לרכז את השייטות שלו במימי האיים הבריטיים ולרכוש שם שליטה ארעית, ישתלט על תבל כולה. הוכנה תכנית מפורטת, אשר עיקרה – התחמקות מפני כוחות ההסגר הבריטיים תוך הימנעות מהתנגשות ומפגש השייטות הרחק מהזירה העתידית, באיים ההודו־מערביים. משם היה אמור הצי הצרפתי המאוחד להופיע באורח בלתי־צפוי, כאשר כל הכוחות הבריטיים יהיו פזורים תוך חיפוש אחר הצרפתים “האבודים”. והיה אם אחת השייטות העיקריות תבושש להגיע עד 30 יום לאחר מועד המפגש, זו הנמצאת במקום תצטרך לשוב לבדה אל פרול, להסיר את ההסגר הבריטי, להתאחד עם האניות הצרפתיות והספרדיות העוגנות בנמל ולשייט לתעלה. בכל מקרה, סמך נפוליון על ההפתעה.

התכנית של ריכוז כוחות הכרוך בהפתעה היתה טובה מאד, ונדמה שהיא אכן הצליחה בתחילתה. וילאנב הקדים את צאתו מטולון כבר בינואר 1805, אבל הים הסוער אילץ אותו לשוב. נלסון לא ידע זאת, והחל לתור אחר השייטת במימי איטליה, אלג’יר, מאלטה ואף באלכסנדריה; במעשה זה בדיוק היה נפוליון מעונין. וילאנב יצא שנית בסוף חודש מרץ, אולם נלסון ציפה לו לשווא ליד סארדיניה, שכן האדמירל הצרפתי פנה מערבה אל קרתגנה, כדי לצרף אליו את האניות הספרדיות. בקרתגנה לא היה הכל שפיר; האדמירל הספרדי לא נאות להצטרף אל וילאנב ללא פקודה מפורשת ממדריד, ואילו השהייה הממושכת שם עשויה היתה לגלות את נוכחות הצרפתים לנלסון. כאן ארע השיבוש הראשון בתכנית המחוכמת של נפוליון. במצר גיברלטר גילתה אנית קרב בריטית את הצרפתים, והיא חשה מיד לבשר זאת לפלגה המטילה הסגר על קאדיס. למשמע התקרבות וילאנב שייטו כל האניות הבריטיות להגנת התעלה, הצרפתים נכנסו לנמל ללא התנגדות, והצי המאוחד הפליג לחציית האוקיאנוס האטלנטי.

בינתיים הצליחה שייטת צרפתית נוספת להתחמק מנמל רושפור (Rochefort) ולהפליג מערבה. כוחות ההסגר הבריטיים לא תרו אחר הצרפתים המתחמקים, אלא פנו מיד לעבר התעלה לתגבר את הגנת המולדת. ברם, דבר־מה לא פעל כשורה ובהתאם לתכנית. וילאנב הגיע למארטיניק באיי הודו המערבית, שם למד לדעת שהשייטת מרושפור כבר הגיעה, אבל אחר המתנה שבה לנמל הבית. היה עליו אפוא לצפות לבואה של השייטת מברסט על מנת להתאחד ולשתף פעולה עם צבא הפלישה החונה בבולון. ואם שייטת זו לא תגיע עד ה־20 ביוני, חשב וילאנב לשוב לפרול ולקורוניה, כשבדעתו לגרש משם את האניות הבריטיות המטילות הסגר, ובכוחות הצרפתיים והספרדיים המאוחדים לחוש לבולון.

ואכן שייטת ברסט לא הגיעה; היא היתה בהסגר בידי 18 אניות הקרב של אדמירל קורנוואליס (Cornwallis), ונפוליון לא העז לסכן את 22 האניות שלו ביציאה מן הנמל ובהתנגשות עם הכוח הבריטי. הוא חשש במיוחד מהקארונאדים (תותחים) הבריטיים החדשים, אשר לעומתם היו הסוללות הצרפתיות כאקדחים בלבד. לאחר ששמע וילאנב כי נלסון עלול להשיגו שם, הרים עוגן טרם זמנו וב־9 ביוני הפליג לעבר אירופה. הוא בחר נתיב לא־שיגרתי בכוונה תחילה על מנת להימנע מפגישה עימו.

לבריטים נודע במהרה ששייטת צרפתית מתקרבת באוקיאנוס האטלנטי. כוחות ההסגר ליד ברסט ורושפור נצטוו מיד לנטוש את עמדותיהן, לסייר במפרץ ביסקאיה ולאורך חופי ספרד ופורטוגל, וכמו כן ניתנה להם פקודה לעצור את האויב. וילאנב מצידו לא התלהב במיוחד לקראת ההתנגשות עם הבריטים. ידוע ידע, כי אין בסַפְנוֹת אניותיו די תחמושת ואבק שריפה, אנשיו עייפים וחולים, ואניותיו זקוקות לתיקון ולציוד. הדבר היחידי שיכול האדמירל לעשות הוא מתן הדרכה לחבר הקצינים. האדמירל הצרפתי חזר והדגיש, שאין הבריטים נלחמים עוד בטקטיקה המסורתית־פורמליסטית של הטור, אלא ישתדלו בוודאי לרכז חלק עדיף מכוחותיהם נגד המרכז או המאסף בלבד. לא תילחם אפוא אניה נגד אניה כשכל אחת מיריבותיה מצויה בטור, אלא בדרך הבלתי־שיגרתית של ריכוז נגד חלק של הטור הצרפתי. וילאנב לא הציע כל שיטה כיצד להחלץ ממצב מסוכן מעין זה.

ב־22 ביולי 1805 הבחין האדמירל קאלדר¹³⁴ (Calder), שסייר בראש 15 אניות קרב באזור פיניסטרה, בשייטת של וילאנב הנעה מצד גלי הרוח. על אף שלצרפתים היו יותר אניות, לא היססו הבריטים כלל ועיקר והם ניסו לתקוף דרך אמצע הטור כפי שווילאנב ניבא מראש. לתקיפה המרוכזת הגיבו הצרפתים באורח אינסטינקטיבי בפניה של 180 מעלות דרומה. על ידי פניה זו הושמה לאל התקיפה המרוכזת על חלקי השייטת הצרפתית, והיא הפכה במהרה להתמודדות פורמליסטית של דו־קרב בין שני טורים. מזג אוויר סוער וערפילים שיבשו את פעולות האיבה, ורדת החשיכה שמה קץ לקרב. למחרת היום לא אבו עוד הצדדים לחדש את ההתמודדות. וילאנב נזקק נואשות לנמל, גם לשם מנוחה ותיקונים וגם למען איחוד עם כוחות רעננים, ואילו קאלדר היה מעונין למנוע בעדו. הוא עקב אחריו, ועזב את הזירה רק משסבור היה שווילאנב לא יוכל להגיע לפרול. האדמירל הצרפתי הגיע קודם לוויגו, אבל כאן לא מצא מספנה מתאימה, על כן נאלץ להמשיך לפרול. קאלדר השאיר כאן שמונה אניות לשמירה, אולם אלה לא יכלו למנוע את חדירת הצרפתים לנמל. עקב טעות בשיקול הדעת הועמד קאלדר למשפט צבאי ושופטיו ציינו, כי היה עליו לחדש את הקרב למחרת היום כדי למנוע את איחוד כוחות האויב, או לפחות להקשות עליו. הוא אמנם זוכה, אבל ספג מבית הדין ביקורת קשה ביותר.

משנודע לנפוליון על האיחוד המוצלח של הציים בפרול, שיגר מיד הוראה שהצי המאוחד יחדור לתעלה. שליחו של הקיסר בא לפרול, אך האניות כבר לא היו בנמל, הן הפליגו לקאדיס. למשמע הידיעה התכעס נפוליון ועלה חרון אפו, חירף וגידף נמרצות את כל הגנרלים והאדמירלים, אבל לא נותרה לו כל ברירה אחרת זולת הסעת כוחותיו הרגליים לעבר שדות הקרב בפנים אירופה להתמודדות עם אוסטריה ורוסיה. חלומותיו על שלטון עולמי נגוזו עם הסתלקות הצי המאוחד מנמל פרול. בקאדיס קיבל וילאנב הוראה חדשה, כי עליו להפליג עם כל הכוחות הרגליים הנמצאים בהישג־יד לנאפולי. אולם, נוסף להוראה זו, ציפה שם לאדמירל גם מכתב אישי המבשר לו, שמחליפו בתפקיד אמור להגיע במהרה. לווילאנב נותרה רק אפשרות אחת להצלת כבודו, והיא הפלגה מיידית מהנמל; ואכן כך הוא עשה ב־19 באוקטובר 1805.

בינתיים חלו שינויים מסוימים בסדר הכוחות המטילים הסגר על קאדיס. חלק נשלח לגיברלטר להבאת אספקה, אבל הגיעו במקומו שלוש אניות אחרות וביניהן ה“ויקטורי” (Victory – 100) ועל סיפונה תת־אדמירל נלסון. הלה השאיר את דבר חילופי הפיקוד על השייטת הבריטית בסוד, והורה לא לברכו במטחי כבוד. כשיצא וילאנב את הנמל, ערך את 30 האניות של הצי המאוחד בשלושה טורים ופנה לעבר גיברלטר. אניות בריטיות לא נראו באופק לבד מכמה פריגטות בדרום־מערב, ונלסון קיבל כל העת ידיעות מהפריגטות על תנועת הצרפתים. דאגתו העיקרית היתה שבל יצליח האויב להגיע לגיברלטר לפניו, ומשראה כי כוונתו זו מתגשמת, שינה קורס ושייט צפונה לקראת הצי המאוחד.

ב־20 באוקטובר הבחינו שני הציים האחד בשני במימי טרפלגר. וילאנב שינה את תבנית המערך שלו לטור עורפי אחד, כשהוא מפקד על המרכז, תת־אדמירל ספרדי על החלוץ ותת־אדמירל צרפתי על המאסף. לחלוץ סופחו עוד חמש אניות מהירות, אשר תפקידן היה לפקוח עין ולהתערב בעת הצורך כשהבריטים יעמדו לרכז כוחות, לתקוף או לכפול את הטור הצרפתי. נלסון סבר, שאין זה רצוי לתכנן ולארגן את ההתנגשות ביום הקרב עצמו, והוא הכין מראש תכנית בלתי־שיגרתית כיצד יוכל לגבור על חלק מן הצי המאוחד ולהביס לאחר מכן את האחר. מכיוון שעמדו לרשותו 27 אניות, חשב לחלקן לשני טורים, האחד בן 12 אניות ובראשן ה“ויקטורי”, והשני – 15 אניות בפיקודו של אדמירל קולינגווד (Collingwood) ב“רויאל סוברן” (Royal Sovereign – 100). תכנית זו הובהרה היטב לרבי החובלים. וילאנב המשיך בשיוטו לעבר גיברלטר, ואילו נלסון התקרב אליו בהדרגה.

עם שחר ה־21 באוקטובר 1805 נשבה רוח מערבית־צפונית־מערבית שהטיבה עם הבריטים. וילאנב אותת לציו לשנות קורס מדרומי לצפוני כדי להשיג נמל בטוח ביתר קלות. שינוי הקורס בוצע לאט וברישול, וכתוצאה מכך נדמה הטור לקו קמור המתעקם לכיוון מזרח. חמש פריגטות המילואים שייטו עתה בקצה המאסף כעין שלוחה של הטור. כמובן, אלה – במצבן זה – לא יכלו להביא תועלת רבה לקטע נלחץ כלשהו.

משהגיעה האניה המובילה לטווח פגיעה בסמוך לצהריים, הונפה ב“ויקטורי” סדרת דגלי איתות שנעשתה אמרת כנף: “אנגליה מצפה שכל איש יעשה את המוטל עליו”, ומידי לאחריה ניתן האות להתקפה. תותחי הצי המאוחד פתחו באש, קולינגווד לא הגיב, אלא הוסיף להתקדם כדי לחצות את טור האויב דרך פירצה בין שתי אניות. ה“רויאל סוברן” סבלה אבידות רבות בקרב אנשיה, אבל לא הגיבה לאש העזה, ורק משעברה ביניהן פתחה ביריות. הכדורים שטפו את סיפון האניה הספרדית וקטלו מיד 400 אנשי צוות, ואילו האניה הצרפתית פנתה ימינה על מנת להימנע מהמטח הקטלני וכדי שתוכל היא עצמה לירות, אולם בחילופי יריות אלה היא ניזוקה על אף התמרון. בתחילה נמצאה ה“רויאל סוברן” הרחק לפני הטור שלה, כשחצתה את המערך הצרפתי־ספרדי ופתחה באש, על כן נלחמה היא לזמן־מה לבדה. אחריה חצתה את הטור ה“בל־איל” (Belle Isle – 74) ופתחה גם היא באש. כעבור שעה קלה היה מאסף הצי המאוחד מעורב כולו בהתנגשות.

בקטע הצפוני של הזירה התקרב נלסון אל מערך האויב. ה“ויקטורי” פנתה לכיוון צפון־מזרח, ומשפתחה אחת מאניות החלוץ באש, ניהג תת־האדמירל את אניתו ימינה על מנת לחצות בין ה“סאנטיסימה טרינידאד” (Santissima Trinidad – 130) הספרדית הענקית ל“ביסנטור” (Bucentaure – 80) – אנית הדגל של האדמירל הצרפתי, וילאנב. תמרון זה של נלסון נועד למנוע מאניות החלוץ לחוש לעזרת מרכז המערך הצרפתי. אנית וילאנב ועוד אחרות פתחו באש על ה“ויקטורי” ככל שהיא קרבה אליהן. עשרות אנשים נפלו ונפגע גם גלגל ההגה. חלפה כשעה עד אשר הגיעה “ויקטורי” אל קירבת שתי האניות, אולם בינתיים נסגרה הפירצה ביניהן. בגלל שינוי זה החליף נלסון את הקורס שלו, ופרץ ליד ירכתי ה“ביסנטור” תוך המטרה אש עזה, ואילץ אניה צרפתית אחרת, את ה“רדוטאבל” (Redoutable – 74) לפנות ימינה כדי להימנע מהתנגשות. שתי האניות החליפו ביניהן אש נמרצת ביותר. חיילי “רדוטאבל” היו מאומנים כהלכה בכל סוגי כלי הנשק, ובין היתר הוצבו בדוכניות (משטחי התורן למעלה) רובאים שהטיבו לקלוע, ואחד מהם פגע בתת־אדמירל נלסון. אנשיו הובילוהו למטה, כשהוא פצוע אנושות. ה“רדוטאבל”, שאחד מחייליה פגע בנלסון, הותקפה בידי אניה בריטית אחרת ונכנעה. הקרב כולו התפרק להתכתשויות נפרדות ומהאניה הספרדית נשלל כושר התנועה. האניות נלחמו באש תותחים גם כאשר המרחק ביניהן לא עלה על מטרים ספורים; חיילי צי פלשו אל אניתו של וילאנב והאדמירל נכנע. נלסון הגוסס עוד הספיק לשמוע על נצחונו המפואר, ומילותיו האחרונות: השבח לאל, עשיתי את חובתי.

בפועל היה הנצחון גדול יותר משנלסון שיער מראש. 17 אניות נכנעו, ה־18 התפוצצה, 4 נמלטו מערבה ו־11 מהמאסף ברחו לעבר קאדיס כשהן פגועות מאד. 4 האניות הנמלטות נתפסו לאחר מכן, שתי אניות בריטיות שבויות שוחררו ו־4 נוספות שיצאו מקאדיס נטרפו בסערה. סך הכל טבעו 22 אניות אויב, כאשר אף אניה בריטית לא אבדה. בארבע שעות הקרב נפגעו 1700 בריטים, 2400 ספרדים ו־3500 צרפתים. אדמירל וילאנב נלקח בשבי ושוחרר כעבור חצי שנה, אבל התאבד לאחר שובו הביתה.

התפקוד של העוצמה הימית הבריטית    🔗

טרפלגר היתה נקודת שיא, ומאז ואילך נמשכה המלחמה בעיקר בשדות הקרב של יבשת אירופה. עוצמתה של בריטניה בימים איפשרה לה להלום בנפוליון בכל מקום הרצוי לה; הקיסר עצמו הכריז, שבריטניה עם 30,000 חיילים מוסעים באניות מסוגלת לשתק 300,000 חיילים משלו. בנובמבר 1805 הונחת בצפון גרמניה צבא פלישה בריטי כדי לסייע לפרוסיה נגד נפוליון, וכעבור כמה חודשים נחת כוח פלישה אחר בדרום אפריקה. נכבשה שם המושבה ההולנדית, ובכך הובטחה בעת ובעונה אחת גם השליטה בנתיב המוביל להודו ולמזרח הרחוק. במהלך השנים 1807–1806 פעלו כוחות בריטיים בדרום אמריקה וכבשו באורח ארעי את בואנוס־איירס (Buenos Aires). בים התיכון מנע כוח ימי בריטי את כיבוש סיציליה, ובתחילת פברואר 1807 חדרה שייטת בריטית לדרדנלים במטרה להשתלט על קושטא ולהניאה מברית עם צרפת. ברם, התותחים התורכיים בחוף הצליחו להרחיק את הפושטים בדומה למבצע הנפל כמאה שנה מאוחר יותר.

מאחר שנוכחו הרוסים לדעת, כי לא יוכלו לנפוליון, החליטו להצטרף אליו, וביחד עם פורטוגל, דנמרק וספרד כוננו ב־1807 קואליציה אנטי־בריטית. במצב חירום זה שוגרו מיד צי ו־20,000 חייל כדי לנסות ולהטות שוב את דנמרק מהצטרפות אליה. הבריטים פתחו אפוא בהתקפה משולבת, ימית־יבשתית, נגד קופנהאגן. המגינים החזיקו מעמד שלושה שבועות, ונכנעו רק כאשר אש פגזים ורקטות איימו להרוס כליל את העיר. הכנעת קופנהאגן במבצע נחיתה היתה ללא ספק הישג צבאי מכובד, אולם זו רק חיזקה עוד יותר את עמדתם האנטי־בריטית של הדנים השומרים על הכניסה לים הבלטי דרך מצרי סקאגראק וקאטגאט. במצור על קופנהאגן השתמשו הבריטים בנשק חדש – רקטה הנושאת בראשה מטען מתפוצץ. כמה אניות צוידו בכן שילוח משופע, ומכיוון שלרקטה אין רתע, נתאפשר לשגרה גם מסירות. השובל הבוער והארוך במעופה של הרקטה הפיל חיתיתו על הדנים והחליש את המורל שלהם. על אף יעילותו המוגבלת מאד של נשק זה, נחשב הוא כמבשר הטיל הבליסטי המודרני.

אניות בריטיות ביקרו באי הלגולנד (Helgoland) ב־1807. אי זה שוכן בסמוך לחוף הגרמני, במרחק של כ־30 מילין, אולם הבריטים טרם הכירו בחשיבותו האסטרטגית. בראשית 1808 תקפו רוסיה ודנמרק בתמיכת נפוליון את שוודיה. בריטניה שלחה לעזרתה שייטת של 13 אניות קרב. לדנים לא היו עוד אניות קרב, אבל הרוסים שלחו למערכה 9 אניות. לאחר התנגשות קלה בין שתי אניות קרב בריטיות ל־10 רוסיות, התרחקו אלה, ובמרדף אשר התפתח העלו שתי האניות הבריטית באש את האחרונה באניות הרוסיות הנמלטות.

הצי הבריטי מסוגל היה להתמודד בהצלחה גם עם יחידות פשיטה צרפתיות קטנות שיצאו מדי פעם מנמלי החוף למטרות הטרדה. וכאשר סגר נפוליון ב־1806 את כל נמלי אירופה בפני אניות בריטיות, היה לבריטניה די כוח להטות מדי פעם את ספרד ופורטוגל משיתוף פעולה, על מנת לנטרל את הצעד הצרפתי ולהנחית כוחות רגליים כפי הצורך וגם להיסוג בבטחה. כל נסיון צרפתי לבנות מחדש את עוצמתה הציית ולכונן בסיסים חוסל באיבו בהתקפות אמפיביות. ספינות הבערה ותותחים השמידו באביב 1809 כוח צרפתי שהתרכז באי איי (Aix) ובקיץ שלאחריו שיבשו חיילים־נחתים בריטים את פעילות נמל אנטוורפן. הבריטים שמו לאל בנחישות ובמהירות יוזמה צרפתית המכוונת להחיות את העוצמה הציית של צרפת.

ולאחרונה יוזכר המבצע היפה שחוללו הבריטים בים אדריה ב־13 במרץ 1811. אחת־עשרה אניות וניציאניות וצרפתיות הפליגו מנמל אנקונה (Ancona) לכיבוש האי ליסה (Lissa). בקרבתו פגשו אלה פלגה של 4 פריגטות בריטיות בפיקודו של קומודור הוסט (William Hoste), ששרת תחת נלסון בקרב הנילוס. המפקד הצרפתי התכוון לחזור על התמרון של נלסון בטרפלגר. הוא חילק את אניותיו לשני טורים, ועלה על מערך הטור הבריטי בזווית ישרה על מנת להבקיעו, כפי שעשה נלסון 6 שנים קודם לכן, אך שיטה טקטית זו הכזיבה הפעם. 4 הפריגטות לא הותירו ביניהן כל פירצה למעבר; הוסט שטף באש עזה את כלי השיט הקרבים וסיכל את נסיון ההבקעה. במהרה התפתחה התכתשות כללית ובה נתגלתה העליונות הבריטית. שתי פריגטות צרפתיות נכנעו, אנית הדגל התפוצצה ונהרגו אנשי הפיקוד. 4 פריגטות בריטיות גברו על 11 אניות אויב, 124 תותחים על 265, אבדה אנית הדגל ושתיים אחרות נישבו, בעוד היתר הונסו. מאניותיו של הוסט לא ניזוקה אף אחת, אם כי רבים מחייליו נפגעו. האי ליסה לא נכבש.

נסתבר אפוא כי העדיפות בממדי כלי השיט ובחימוש אינם ערובה לנצחון; פיקוד נכון ומיומן מסוגלים לאזן את המצב. עליונות נפוליון ביבשת אירופה נעשתה מפוקפקת יותר מיום ליום, עד אשר בקרב ואטרלו (Waterloo) קרסה האימפריה הצרפתית, וזאת במידה רבה הודות ל“אניות מוכות־הסער מעבר לאופק, שחיילי נפוליון לא החשיבון כלל; אלה עמדו חוצצות בינם לבין השתלטותם על העולם” – כדבריו הבלתי־נשכחים של ההיסטוריון האמריקאי א"ת מאהן.

נפוליון עצמו עשה היכרות קרובה עם אנית קרב בריטית כאשר הובל כשבוי מלחמה ב“בלרופון” (Bellerophon), ולאחר מכן ב“נורתאמברלנד” (Northhumberland), כשהוסע אל מקום גלותו הסופי באי ס"ט הלנה (St. Helena). כך נכשלה תפיסתו הקונטיננטלית של נפוליון בונפארטה.

 

פרק כ"א: ציים במעבר    🔗

קונגרס וינה (1815–1814) עיצב את דמותה של אירופה לאחר תבוסת נפוליון; השתתפו בו נציגי המדינות המנצחות, אבל את מירב ההחלטות קבעו ארבע המעצמות המובילות – אוסטריה, בריטניה, רוסיה ופרוסיה. עיקרו של ההסדר היה החזרת משטר המלוכה שבוטל בזמן המהפכה. מלכות בית בורבון (Bourbon) שבה לצרפת, אבל נחלותיה מעבר לים נלקחו ממנה, לבד מכמה איים ותחנות מסחר בהודו המערבית ובאפריקה. האימפריה הקולוניאלית של ספרד נחלשה, הולנד אוחדה מחדש עם בלגיה, המדינה החדשה קיבלה בחזרה את איי הודו המזרחית, ורוסיה נעשתה הכוח הראשי באזור הים הבלטי. נוצר קשר דיפלומטי בין ארבע המדינות העיקריות, המחייב את פגישת נציגי המעצמות במועדים קבועים להסדרת כל הבעיות העלולות להפר את שלום אירופה. בריטניה יצאה מן המלחמות הנפוליוניות בלא כל פגיעה בעוצמתה, אולם לא לעולם היתה היא שלמה עם ההסדרים של שותפותיה בקונגרס.

כאשר בעלות הברית, האויבות של צרפת, נאבקו בכל האמצעים כנגד נפוליון, נפגעה ארה“ב הצעירה, והיא הטיבה להרגיש את נחת זרועה של בריטניה הגדולה כשזו נלחמה נגדה במלחמה נפרדת ב־1812. ההסגר הבריטי שהוטל על כל אורך חופיה האטלנטיים של המדינה החדשה חסם כליל את הסחר האמריקאי; זאת ועוד, המחסור הרב בכוח אדם בצי אילץ את הבריטים להשתמש ב”זכות החיפוש" באניות אמריקאיות, המוקנית להם על פי החוק מאז 1756. הבריטים טענו, כי בין אנשי הצי האמריקאים מצויים עריקים בריטים. אליבא דאמת, היה דבר־מה נכון בטענה. ההסגר פגע בכיסי האמריקאים, ואילו “זכות החיפוש” בגאוותם; על רקע זה פרצה המלחמה בין הצדדים, כאשר לארה“ב לא היתה כל מחלוקת עם צרפת המהפכנית, שנזקקה באותה עתה נואשות לסחר עימה, אלא עם בריטניה המבקשת למנעו בכל מחיר. באווירה הכללית השוררת באותם הימים בארה”ב ניתן היה לשמוע קולות הנותנים ביטוי גם לשאיפות התפשטות לעבר קנדה. מכל מקום, מכלול הבעיות התמצו בסיסמה – “חרות בימים” (Freedom of the Seas).

מלחמת 1812    🔗

הצי המלכותי הבריטי כלל אותה עת כ־200 אניות קרב, 245 פריגטות ועוד ספינות קטנות למכביר; ולעומתו, לא היתה בצי האמריקאי כל אנית קרב, אלא כמה פריגטות בעלות מבנה ומעטה מיוחדים שהצטיינו גם בצוותיהן. בחודשים הראשונים של פעולות האיבה השיגו האניות האמריקאיות הישגים ניכרים מאד. 6 פריגטות נהדרות כאלה פעלו, כל אחת נשאה 44 תותחים והיו הן בעלות כושר שהייה ארוכה בים. הידועה בהן, ה“קונסטיטיושן” (Consitution), גברה על פריגטה בריטית כבר בתחילת המאבק, ו“אסקס” (Essex) האמריקאית שיבשה את השיטה בריטי להודו המערבית. אולם משהופיעה בזירה אנית קרב בריטית נהפכו היוצרות. עם זאת, גברה הפריגטה האמריקאית החדשה “יונייטד סטייטס” (United States) על פריגטה בריטית, לכדה והובילה אותה שבויה לנמל ניו־יורק, ואילו ה“קונסטיטיושן” זכתה בעוד נצחון על פריגטה בריטית בסוף דצמבר 1812, העלתה באש והטביעה אותה. בראשית 1813 נלחם בריג אמריקאי בהצלחה, אך בצד ההישגים סבלו האמריקאים גם אבידות, כשהתמודדו בתנאים שווים.

לאורכו של הגבול הקנדי חיזקו האמריקאים את בטחונם בשורת נצחונות באגמים, באגם אירי (Erie) בספטמבר 1813 ובאגם צ’מפליין (Champlain) כעבור שנה. השייטות האמריקאיות מנעו פלישה מקנדה, אבל בחוף האטלנטי נעשה המצב מסוכן ככל שהשתחררו הכוחות הימיים הבריטיים אחר התבוסה של נפוליון באירופה, והדוגמה הבולטת לכך הופעת כוחות נחתים בריטיים שהעלו באש את הבירה ושינגטון באוגוסט 1814. מכאן ואילך שקעה שמשו של הצי האמריקאי הצעיר. הבריטים נתנו ביטוי ליחסם המזלזל להפרעות של האמריקאים, ובמהרה הצליחו לכלוא את אניותיהם בנמלים. תוך תנאים אלה נחתם הסכם השלום בסוף דצמבר 1814 בגנט (Ghent) בארצות השפלה.

בטרם חצתה בשורת השלום את האוקיאנוס האטלנטי, לכדו הבריטים את הפריגטה “פרזידנט” (President) כשזו ניסתה לפרוץ מנמל ניו־יורק. בשל תנאי הקשר הלקויים באותם הימים תקף סלוף אמריקאי בריג בריטי ביוני 1815 במימי הודו המזרחית. רב החובל הבריטי ניסה לאותת לאמריקאי שאין עוד מלחמה, אולם זה חשש מפני תחבולה וקרא למפקד היריב לבוא לסיפון אניתו. ליחס מעליב מעין זה יכלה להיות רק תשובה אחת – מטח של תותחים. התגובה האמריקאית זרעה הרס ומוות, והדגל הבריטי הורד מעל הבריג לאות כניעה; וכל זאת ארע כחצי שנה אחר חתימת הסכם השלום בגנט.

קרב נאווארינו    🔗

בעקבות תבוסת נפוליון באה תקופת הריאקציה באירופה בהנהגתו של המדינאי האוסטרי מטרניך (Metternich). התנועות הליברליות דוכאו, חופש הדעה הוגבל ונשלח צבא להדביר כל התעוררות מהפכנית בספרד, באיטליה או בכל מקום אחר. בין יתר העמים התקוממו גם היוונים נגד אדוניהם התורכים. על פי ההסכם בין המעצמות הוטל עליהן לחוש לעזרת התורכים, אולם המתקוממים היו נוצרים, צאצאים כביכול של גיבורי מאראתון וסאלאמיס הנלחמים במוסלמים; זאת ועוד, רוסיה עודדה זה מזמן את היוונים להתקוממות מתוך האינטרס הנפרד משלה.

זמן מה היה נדמה, כי המזל מאיר פנים ליוונים. הוקם מעין צי של שודדי־ים למחצה, אשר ניהל מבצעים מוצלחים נגד התורכים. כאשר הוטבעה אנית הדגל התורכית, פנה השולטאן בבקשת עזרה אל מוחמד עלי, שליט מצרים. צבא וצי נשלחו לפלופוניסוס בדרום יוון; הצי הטיל עוגן בנמל נאווארינו (Navarino) והתאחד עם הכוח הימי התורכי. לצי המאוחד היו שתי משימות – לחסל את הצי היווני ולהנחית כוחות רגליים בנקודות החוף הרגישות לדיכוי המרד. כאמור, מירב עמי מערב אירופה לא היו אדישים לענינה של יוון, אשר בעיניהם סימלה את עריסת תרבותם. בריטניה הגדולה, צרפת ורוסיה החליטו לכפות על הצדדים שביתת נשק. הצי הים־תיכוני הבריטי, בפיקודו של תת־אדמירל קודרינגטון (Edward Codrington), שוגר לנאווארינו ושם נפגש עם יחידות צי צרפתיות ורוסיות. ההוראות היו למנוע, אף בכוח הזרוע, כל פעילות נגד היוונים ולעצור בעד הגעת אספקה לפולשים התורכים. כאשר הגיע לנאווארינו חסם קודרינגטון את מוצא הנמל בכוחותיו: אנית קרב אחת, ה“אישיה” (Asia – 80), פריגטה, קורווטה ובריג – 4 כלי שיט מול 100, 172 תותחים נגד 270.

המפקד המצרי, איברהים פחה, נהג בניגוד לדרישה המפורשת של קודרינגטון, והתכוון לצאת מן הנמל עקב פעילות היוונים. לאדמירל הבריטי לא נותרה כל ברירה אלא להתכונן להתנגשות, על אף עדיפות הכוחות של אויביו. אולם בטרם הגיע הדבר לידי התנגשות, מפרשים לבנים הבהיקו בפאתי המערב; היתה זו התגבורת אשר בעקבות הופעתה נמלך איברהים בדעתו והוסיף לעגון בנמל. יחסי הכוחות נשתנו לאחת כנגד עשר אניות, ואיברהים פחה הבטיח לא לזוז ממקומו עד להוראה חדשה. משהגיעה גם התגבורת הרוסית נשתנה היחס בין היריבים לאחת נגד ארבע.

את ימי ההמתנה ניצלו המוסלמים לפשיטות שוד ודיכוי באזור נאווארינו המאוכלס יוונים. לא בנקל יכלו בעלות הברית לפעול בעצה אחת כגוף לוחם אחיד עקב התייחסותם השונה לענין היווני, שנבעה מתוך אינטרסים נבדלים ולעיתים אף מנוגדים. הצי התורכי־מצרי המאוחד נערך בתבנית חצי סהר, בשלוש שורות המתקערות לעבר פנים הנמל, בין שני הכפים הבולטים בכניסה אליו. בשורה הראשונה ניצבו אניות הקרב, ואילו הקטנות יותר – בשניה ובשלישית. אלה האחרונות ירו דרך הרווחים שבין כלי השיט הגדולים אשר לפניהם; בשני הקצוות של כלל המערך עגנו ספינות ההבערה. כל כוח זר החודר לנמל מצא את עצמו מול לועותיהם של 1270 תותחים.

האדמירל הבריטי לא היסס לפעול. בשעות אחה"צ של ה־20 באוקטובר 1827 חדר לנמל בראש כוחותיו. המתיחות גברה והלכה. כל אניה בריטית תפסה מקום מול כלי שיט עוין שקבעה לעצמה מראש, אבל מוכנה ומזומנת לשנות עמדתה לפי הצורך כל רגע. היריות הראשונות נורו מרובים לעבר סירה בריטית שהעבירה הודעה לתורכים. שוגרה סירה נוספת כדי למנוע התלקחות אש כללית, אולם ללא הועיל; אי־שם בנמל כבר נורו יריות תותח וזה היה מאוחר מדי להשתיקו.

סוללות ה“אישיה” פגעו באנית הדגל התורכית, אנית הדגל הצרפתית נאבקה עם שלוש פריגטות של האויב ונזוקה קשות. משנכנסו גם האניות הרוסיות לקרב, נוצרה התכתשות כללית. מימי הנמל נמלאו ערבובית אניות, יריות ואש. דמדומי שקיעת החמה המוארים באש האניות הבוערות שמו קץ לטבח; הצי המצרי־תורכי המאוחד הושמד בלא אובדן אניה אירופית אחת.

העולם המערבי קיבל בסיפוק את בשורת הנצחון, והתוצאה הישירה היתה עצמאות יוון. קרב נאווארינו הוא האחרון שהתנהל בין אניות מפרשים.

ממפרש לקיטור    🔗

המאות ה־18 וה־19 היו תקופות שגשוג אניות המפרש למיניהן. נוצרו טיפוסים שונים של אניות משא ומלחמה, אשר פשטו ולבשו צורה. הן נעשו ארוכות ורחבות יותר, ולתחרות בניית האניות נכנסה עד מהרה אף אמריקה הצעירה. ארה"ב הפכה מרכז סחר חשוב, ולפיכך נתגדשו נתיבי האוקיאנוס האטלנטי ובעקבותיו גם אלו של האוקיאנוס ההודי. צרכי הסחר דרשו התעצמות בכלי שיט מלחמתיים. זה היה הרקע להופעת אניות המערכה הגדולות והפריגטות, שהיו דגם מוקטן שלהן ונועדו למטרות התקפה, סיור וליווי של אניות הסוחר. עם ריבוי התפקידים וגיוונים השתכלל בהדרגה המעטה של האניות כפי דרישת העידן החדש. במרוצת הזמן נוסדו חברות מסחר להובלת סחורות, ואניות משא אשר יצאו במועדים קבועים על פי לוח זמנים נבנו למאות. החברות גילו עד מהרה, כי באותה מידה אפשר להסיע גם נוסעים באניות המהלכות על פי לוח זמנים, ובעקבות התרחבות ההגירה לאמריקה גדל גם מספר האניות המעורבות לנוסעים, למשא ולדואר. שהייתן בים של אניות אלה לא היתה מוגבלת בזמן, הן חצו את האוקיאנוס גם בימי חורף ורווחי ההובלה היו גדולים מאד. כאשר בוטל ב־1849 חוק הספנות האנגלי, שאסר הובלת סחורות בין אנגליה למושבותיה וליתר חלקי תבל באניות שאינן בבעלות בריטית, החלה תחרות חריפה וזו המריצה את התפתחות התחבורה הימית.

באמצע המאה ה־19 הופיע הקליפר (clipper),¹³⁵ פרי המצאה אמריקאית. הקליפרים היו כלי השיט הנהדרים ביותר לפני אנית הקיטור. מציאת הזהב בקליפורניה והידוק הקשר עם אוסטרליה וסין דרשו העברה מהירה של זרם המהגרים, סחורות ואספקה. הקליפר הראשון נבנה והושק בניו־יורק ב־1845. נפתחו נמלי סין, וסחר התה פתח נתיבים חדשים באוקיאנוס השקט לעבר סן־פרנסיסקו (San Francisco). כל החידושים הוכיחו את עצמם. אניה זאת היתה חדת־חרטום, המבקעת וחותכת את גלי הים; ייחודה במבנה הגוף ובמערך המעטה הענף והמסועף. בסוף המאה הקודמת ציין שם זה את המהירות שבאניות המפרשים בלבד, ולא את כלל אניות המפרשים בעלות מעטה רוחבי. הקליפר האמיתי שהפך למלכת הימים נשא תרנים גבוהים, יער של כלונסאות ושטח עצום של מפרשים, שמספרם הגיע כדי 35. ב־1866 נערך המפורסם והגדול שבמרוצי הקליפרים. בנמל פוצ’או (Foochow) בסין התכנסו 16 קליפרים לקראת הדרך של 14,000 מילין סביב כף התקווה הטובה. בשלב האחרון נעו שני קליפרים בלבד זה בצד זה, וכעבור 91 יום ו־20 דקות הטילו עוגן בנמלה של לונדון; בהפרש של שעה ומחצה הגיע אחריהם הקליפר השלישי. עם פתיחת תעלת סואץ ב־1869 הונחתה מהלומת מוות על עידן הקליפרים הקצר ובמידה מסוימת על אנית המפרשים בכלל, שכן לא זו בלבד שנתקצרה הדרך למזרח בנתיב זה, אלא כלי השיט המונע במפרשים לא יכול היה לעבור את התעלה.

תעלות מספר נכרו במהלך הדורות כדי לקשר את הים התיכון עם ים סוף; אלה נחפרו, כזכור, מהדלתא לים סוף. במאה ה־18 ביקשו הצרפתים לחפור תעלה על מנת לגבור על יריביהם הבריטים, אשר שלטו בנתיב סביב כף התקווה הטובה. גם נפוליון התכוון לעשות כך, אולם המהנדס שבדק בפקודתו אם אפשר להוציא את התכנית לפועל טען, שפני ים סוף גבוהים מפני הים התיכון. ב־1854 השיג דה לספס (Ferdinand de Lesseps) זיכיון מממשלת מצרים. בריטניה ביקשה למנוע את מתן הזיכיון מחשש תחרות צרפתית במזרח הרחוק, אך לשווא. כריית התעלה החלה ב־1859 ונסתיימה כעבור 10 שנים. המצרים השקיעו כשני שלישים מסכום עלות הכרייה, אבל החזיקו פחות מ־50% ממניות חברת התעלה הבינלאומית. ב־1875 מכר שליט מצרים את מניותיו במחיר נמוך לממשלת בריטניה, שנעשתה אדונו של הנתיב הימי הקצר ביותר בין אירופה, אפריקה המזרחית, הודו והמזרח הרחוק.

המאה ה־19 עמדה בסימן המהפכה בתחבורה. מיום שרתמו את כוחו של הקיטור לשרות התחבורה החלה התפתחות מהירה ומסחררת. משך מאה שנים אלה חלו שינויים מעמיקים יותר מאלו שחלו מאז המאה ה־15 ועד לעידן הקיטור. המעבר משימוש בעץ לברזל ולפלדה כחומר בסיסי לבניית אניות הביא עימו תמורות יסודיות. אניות המלחמה כוסו בשריון על דפנותיהן להגנה מפני פגזים. התותח הימי נעשה שטוח־מסלול ובעל קנה חרוק, הנטען מן המכנס אל בית הבליעה ולא דרך לוע הקנה, ועל הסיפון הותקן צריח מסתובב; ולהשלמת התמונה ייזכרו עוד הטרפדת, הצוללת ואניות־שטח מסוגים חדשים, שהינן אבני דרך בהישגי התקופה. הודות להתפתחות הטכנולוגית נבנו גם אניות משא ונוסעים שתפוסתן הגיעה לאלפי טונות.

הפיכת הקיטור לכוח הנעה בים נעשתה תחילה באמצעות גלגל כפות, וכך נחנכה אנית המשוטה (paddle ship) הראשונה. המצאה זו נוצלה תחילה במים פנימיים, נהרות ותעלות בסקוטלנד ב־1789. אנית הקיטור שהוכיחה את עצמה מבחינה כלכלית נבנתה בידי פולטון (Robert Fulton) והושקה בנהר הדסון ב־1807 תחת השם “קלרמונט” (Clermont). ב־1819 חצתה אנית הקיטור “סאוואנה” (Savannah) את האוקיאנוס האטלנטי. הנסיעה נמשכה 25 יום, ואף על פי שהמכונה שלה מילאה תפקיד משני, עשתה אניה זו היסטוריה. במהלך נסיעתה הונעה “סאוואנה” בכוח הקיטור רק זמן קצר, כי המכונה שלה לא עמדה במאמץ כה ממושך, ואף הדלק לא הספיק לדרך הארוכה. משך זמן רב היתה עוד אנית הקיטור מעין “שעטנז”, אנית מפרש-קיטור, והוטל על המהנדסים לתכנן ולהעלות את מכונת הקיטור ממעמד של כוח עזר לדרגת כוח מניע יחיד. מקץ שנה להפלגת “סאוואנה” נוסדה בבריטניה חברת אניות הקיטור הראשונה. תעוזה מסחרית זו חלה בעידן ההתפתחות של אניות המפרש המהירות, ערב הופעת הקליפר. זאת ועוד, איגוד המבטחים של לוידס (Loyd’s), מחלוצי הביטוח הימי שנוסד בלונדון במאה ה־17, רשם כבר ב־1830 מאה אניות קיטור, ובאותם הימים הושקה גם האניה הראשונה שגופה עשוי ברזל.

למרות כל המאמצים לא יכלו עדיין אניות הקיטור להתחרות עם הקליפרים, והן עוד נשאו זמן מה תרנים ומפרשים בנוסף למכונה ולגלגלי הכפות.

רעיון אנית המלחמה המונעת בקיטור נתממש רק לאחר עשרות בשנים. לעיכוב היו סיבות שונות, ובראש וראשונה השוני המוחלט שבין שני סוגי הכוח המניע, וכן העובדה שהמעצמות הגדולות השקיעו הון עתק בהקמת ציים בימי מלחמות נפוליון ולא יכלו להיפטר מהם באורח כה פתאומי. עם זאת, רצוי לעמוד גם על המגבלות של אנית הקיטור דאז, אשר לא יכלה לשאת דלק רב שיספיק לכמה מאות מילין. על אף יכולתה היתרה של אניה זו לתמרן בקלות בשעת קרב, היתה פגיעותה גדולה למדי. גלגלי הכפות שלה תפסו כשליש משטח הדופן ובשל כך הן נחשפו לפגיעות האויב.

השימוש בברזל לבניית אניות איפשר להגדיל את ממדי כלי השיט, ואנית הברזל הראשונה חצתה את התעלה האנגלית ב־1821. מאז אמצע המאה הוכח לעיני כל שהברזל הוא חומר בנייה מתאים. באנית הברזל הותקן גם מדחף לאחר שורה של נסיונות. המדחף גבר במהרה על גלגל הכפות בהעניקו כוח דחף רב יותר, כפי שהוכח הדבר בתחרות מרתקת ביותר. שתי ספינות קיטור, השוות בגודלן, האחת מונעת בגלגלי כפות והשניה במדחף, נקשרו זו לזו בירכתיהן. ספינת המדחף גברה על יריבתה ולמרות התנועה הנגדית משכה אותה אחריה. אחרון החידושים במאה ה־19 היתה הטורבינה. חידוש זה פתח תקופה של התעצמות בתחבורה, ותוך פרק זמן קצר הגיע תורן של האניות הענקיות. תרנים ומפרשים נעלמו מעל פני הימים. כחומר הסקה החליף עד מהרה הפחם את העץ אגב ההתקדמות הכללית בידע עיבוד המתכות.

אנשי הצי המלחמתי היו בדרך כלל שמרניים יותר ובייחוד בבריטניה. לכן אנית המלחמה המדחפית הראשונה נבנתה בארה“ב והיא “פרינסטון” (Princeton). אמצעי ההנעה הורד אפוא אל מתחת קו המים במקום שהוא אינו גלוי עוד לפגיעות האויב. רק לאחר הצלחת האמריקאים החליטו גם הבריטים להפוך כמה אניות משלהם למדחפיות. מספר להבי המדחף גדל בהדרגה עד כדי חמישה. בינתיים עמד הספק בעיני יורדי הים, כלום עדיף הברזל על העץ לבניית גוף אנית מלחמה. אולם משגדלו ממדי האורך והיה גם צורך לגונן על דפנות האניה בשריון, נסתבר שגוף בנוי מברזל בלבד יכול לשאת מעמס מעין זה; ומה גם, מספר התותחים היה עדיין רב למדי, ולפיכך נאלצו המתכננים להרכיב בכלי השיט מכונות חזקות יותר שתוכלנה לעמוד בעומס. פיתוח התותח גרר בעקבותיו את שריוּן האניות. קודם שורינו גם כלי השיט הבנויים מעץ. התחרות האנגלו־צרפתית בבניית ציים תרמה רבות לקידום הרעיון. הצרפתים בנו את אנית הברזל המשוריינת הראשונה, זו ה”גלואר" (Gloire), והתשובה הבריטית לכך היתה ה“וואריייר”¹³⁶ (Warrior). תחרות זו יכולה להקרא גם מרוץ בין הגנה להתקפה, וככל שהותקנו תותחים יעילים יותר, כך הלך השריון והתעבה. להבקעת השריון המציאו את הפגז הממולא חומר נפץ מרסק הנורה מקנה חרוק.

הצריח המשוריין המסתובב של הספינה “מוניטור” (Monitor) שינה מקצה לקצה את התפיסה המסורתית של מבנה אנית המלחמה. ספינה אמריקאית זו הוכיחה, כי יספיקו שני תותחים כבדים כנגד סוללה של תותחים. מכאן ואילך נעשה הצריח המשוריין עמדת התותח המקובלת באנית המלחמה המודרנית, ומהקנה החרוק נורה קליע מוארך שנטען דרך המכנס. באניות הוצבו צריחים מצורות שונות ולעיתים אף יותר מצריח אחד. תותחים מהירי ירי פלטו מספר רב של קליעים משך זמן קצר והגדילו בכך את פגיעותיהם באניה הנתקפת.

לקראת חתימת המאה ה־19 הופיעו עוד סוגי נשק וטיפוסי כלי שיט מלחמתיים חדשים, ואלה הם הטורפדו והמוקש הימי. השניים קשורים זה בה מבחינת רעיונם היסודי, שכן הטורפדו הוא מעין מוקש ממונע המתקרב לעבר מטרתו מתחת לפני המים. נהגו לשגר טורפדו מצינור שילוח של ספינות טורפדו מיוחדות, וכרגיל מיד עם הופעתן דאגו גם לאמצעי התגוננות מפניהן. זו היתה צריכה להיות אניה גדולה העמידה בסערות הים, מצוידת בכלי נשק, אבל דקת־גזרה, מהירה ובעלת כושר תמרון, המתאימה להשמיד את הספינות ואף לשלח טורפדו. זוהי משחתת הטורפדו, אשר יעילותה עומדת בעינה עד ימינו. השינויים במכונות כלי השיט איפשרו את הופעת טיפוס אנית מלחמה הקרויה סיירת. היא גדולה כאנית קרב, נושאת תותחים ושריון קלים ואף יותר דלק להגברת כושר שהייתה בים. מהירות הסיירות הבריטיות הגיעה ל־24 קשר וטווח פעולתן גדל במידה ניכרת.

מלחמת האזרחים האמריקאית    🔗

באמצע המאה הקודמת היתה ארה"ב מחולקת למעשה לשני חלקים, וכשהושבע לינקולן (Abraham Lincoln) ב־1861 לכהונת הנשיא, הכריזו המדינות הדרומיות על ניתוקן מהברית. סיבות שונות היו להתפרקות החבילה, כגון ניגודי אינטרסים כלכליים, סכסוך על העבדות, זכות הפרישה מהברית וכדומה. התעוררה אף השאלה, מי יזכה בנכסים הפדרליים אשר נותרו בשטחי המדינות הפורשות; כאלה היו מחסני נשק, מספנה, מוצבים צבאיים וכו'.

במהלך ארבע שנות המלחמה עסק הצי של הצפון בהטלת הסגר על חופי הדרום המשתרעים על פני למעלה מ־3000 מילין, ריסן את פעילות האויב שהתכוון לשבש את הסחר שלו, שיתף פעולה עם הצבא בכיבוש נקודות חוף חשובות, וחדר דרך שפך המיסיסיפי לליבו של האיחוד הדרומי. לשם יעילות ההסגר פגעו הצפוניים גם באניות ניטרליות, אם נתעורר חשש, כי סחורה כלשהי עלולה להגיע לנמלי האויב. כל עוד היה פורט פישר (Fort Fisher) בחוף קארולינה¹³⁷ הצפונית (N. Carolina) בידי הדרומיים, הצליחו הם לחדור בעד ההסגר, אולם משנעשה זה הדוק עוד יותר, נתהווה מחסור חמור במזון ובתחמושת. המצוקה הוסיפה לא מעט לגורמי ההפסד במלחמה.

למעשה לא היה לאיחוד הדרומי כל צי ראוי לשם; על כן נאלץ הוא לנקוט שיטות חדשות במלחמתו. את פריגטת הקיטור “מרימק” (Merrimack) הפכו לאניה משוריינת. אניה זו היתה שרופה למחצה ושקועה באחת המספנות שנפלה בידי הדרומיים. החידוש העיקרי שהוסיפו בעת השיפוץ היה מבנה עילי משוריין בעל דפנות משופעות כדי 35 מעלות, שתפס את מירב שטח הסיפון העליון. המבנה שוריין בלוחות ברזל, בדפנותיו הוצבו 10 תותחים ונוספו עליהם עוד 2 בחרטום ובירכתיים. בראש המבנה הותקן סורג לאיוורור ובחרטום איל ניגוח מוצק. האניה המחודשת כונתה בשם “וירג’יניה” (Virginia).

התגובה של הצפון היתה ה“מוניטור”, שבנייתה נסתיימה בראשית 1862. עקב צורתה המיוחדת נקראה בלעג “קופסת גבינה על רפסודה”,¹³⁸ ונאמר עוד בבדיחות הדעת כדברי הכתוב, שכדמותה וצורתה לא נוצרו “בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ” (שמות כ‘, ד’). על ה“מוניטור” הורכב צריח משוריין מסתובב ומצוייד בשני תותחים. הכלי לא הצטיין בכושר שיט, ולמרות ליקוי זה שוגרה ה“מוניטור” למפרץ צ’יסאפיק, בעוד “וירג’יניה” הקדימה קמעא את יריבתה בהאמפטון רודס¹³⁹ (Hampton Roads). ב־8 במרץ 1862 יצאה “וירג’יניה” לפעולה. הכוחות הרגליים של היריבים ניצבו ליד האמפטון רודס והתבוננו במחזה. הצי הצפוני הטיל עוגן בחסות סוללות החוף. אחר הצהריים הופיעה מכיוון נורפולק (Norfolk) המפלצת הדרומית, קודם תקפה באש תותחים סלוף צפוני ולאחר מכן ניגחה אותו מתחת לפני המים. טרם טביעתו של הסלוף הוא עוד הספיק לירות מטר דופן, אולם הכדורים החליקו על פני השריון של המבנה העלי המרוח בשומן חזיר וניתזו לאוויר. מכאן עברה היא לתקוף פריגטה תחת אש סוללות תותחים יריבים מן החוף. הפריגטה נכנעה, ורק האש מן החוף מנעה מן הדרומיים לעלות עליה ולקחתה בשבי. שתי פריגטות נוספות כבר לא הספיקה ה“וירג’יניה” לתקוף בגלל השפל של השעה המאוחרת, ולכן שבה על עקבותיה לנורפולק. הפריגטה הצפונית המותקפת בערה כל הלילה, ולאחר מכן התפוצצה וטבעה. לבסוף הגיעה גם ה“מוניטור” והטילה עוגן ליד הפריגטה הלא־פגועה. למחרת היום יצאה שוב ה“וירג’יניה”, אבל מפקד ה“מוניטור” החליט להתערב ולעצור אותה. כמה יתרונות היו לזו האחרונה לעומת יריבתה ובין היתר, היא היתה חשופה פחות לפגיעה, והצריח המסתובב שלה איפשר לה לתקוף בלא הצגת דופנה לאויב. זוג התותחים של 11 אינץ' שלה היו גדולים מתותחי ה־9 אינץ' של ה“וירג’יניה”.

מהבוקר ועד הצהריים הלמו בתותחיהן האחת בשניה, והנסיונות לנגח עלו בתוהו. “וירג’יניה” הצליחה לפגוע בבית ההגה (pilot house) ובקצין היושב בו. ה“מוניטור” התרחקה קמעא כדי להחליף את ההגאי הפצוע באחר, ובינתיים ירתה “וירג’יניה” על אניה צפונית אחרת והעלתה אותה באש, אבל היא חזרה במהרה לזירה והדו־קרב נמשך. תוך כדי קרב נתקעה “וירג’יניה” בקרקעית והיה צורך לחלצה ולהשיטה מחדש. אולם מפני שמפקדיה הודאגו שמא חרטום ספינתם המתרומם יתר על המידה מעל פני המים ייפגע באש האויב, החליטו להיסוג.

אחת־עשרה שעות היתה ה“מוניטור” בפעולה קרבית, היא החזירה את המצב לקדמותו בהאמפטון רודס, ואיפשרה לצבאות הצפון להתקדם, לתקוף ולכבוש את נורפולק; לפני כיבוש העיר העלה צוותה את “וירג’יניה” באש לבל תיפול לידי האויב. “מוניטור” טבעה בסופה של אותה שנה, כי לא יכלה לשאת את תלאות הים הסוער. הקרב בהאמפטון רודס שינה את דרך הלחימה בים – את תותחי הדופן החליף הצריח המסתובב.

מלחמת האזרחים בארה"ב מדגימה את מקומם של אורך קווי החוף וטיב הנמלים בהתפתחות העוצמה הימית. אורכו של חוף ים הוא מקור לעוצמה ולחולשה כאחת, בהתאם לצפיפות האוכלוסין ולגודל שטחה של המדינה. לו עמדו לרשות הדרום הנרחב מספר אוכלוסין כשעור התלהבותו ליציאה למלחמה ועוד צי גדול על פי ממדי משאביו, היו אורכו של חוף הים ונמלים מהווים מרכיבים של עוצמה בים. הצפון התגאה ביכולתו להטיל הסגר על חופי הדרום, אבל דבר זה נתאפשר עקב האוכלוסיה הדלילה בשטחי האויב, אשר לא רבים מתוכה היו יורדי ים. הספינות המעטות והלא יעילות של הצפון לא היו יכולות לקיים את ההסגר אילו ניצבו הן מול צי ראוי לשם; זאת ועוד, הספינות הצפוניות המפוזרות לאורך החופים הארוכים שייטו בדרך כלל לבדן או ביחידות קטנות, כשלפניהן מערכת של נתיבי מים פנים־יבשתיים, המאפשרים את ריכוז הכוחות של האויב בהסתר. לכל היתרונות הללו נוספו עוד שפכי הנהרות, כגון זה של המיסיסיפי, ומצודות החוף שיכלו להעניק הגנה לאניות. למרות כל זאת, לא היה הדרום מסוגל לנצל את פיזורן של האניות הצפוניות על פני שטחי ים נרחבים כדי להשיט אניות סחר לנמליו.

ככל שחופי הדרום – עקב אורכם והמפרצים שלהם – יכלו להיות מקור לעוצמה, כך נעשו הם מקור לפגיעה; דרך שפך המיסיסיפי חדרו הצפוניים לעומק ארצו של האויב. העוצמה של הצפוניים בים מילאה תפקיד בסכסוך, והיא שהכריעה כי מעצמה אחת בלבד קמה ביבשת של אמריקה הצפונית במקום כמה וכמה מדינות קטנות ויריבות ביניהן, ועובדה זו הינה בעלת משמעות בהיסטוריה העולמית של ימינו.

איל הניגוח חוזר לזירה    🔗

קרב ליסה (Lissa) היה הקרב הראשון בו נלחמו אניות קיטור משוריינות, והוא ראוי לעיון מיוחד בשל החידושים בתחום הטקטיקה והנשק.

בקיץ 1886 התקיפו פרוסיה ואיטליה את אוסטריה, כל אחת למען אינטרס משלה; הראשונה ראתה בכך שלב לקראת איחודה של גרמניה, והשניה – הזדמנות להחזרת וניציה לחיקה של המדינה האיטלקית המאוחדת החדשה. זו האחרונה לא קצרה הישגים מרשימים בשדות הקרב, לכן היא תרה אחר אפשרות להתמודד בזירה הימית כדי שתוכל להתמקח לאחר מכן ליד שולחן הדיונים. הצי האיטלקי נחשב אותה עת כאחד החזקים אף בקנה מידה עולמי. הוא כלל פריגטות קיטור, אניות קיטור עשויות עץ וכו', אולם אימון הצוותים היה לקוי וחבר הקצינים חסר רוח־קרבית. לעומתו היו בצי האוסטרי פריגטות קיטור מיושנות, אנית קרב בנויה מעץ ומונעת בקיטור, כמה פריגטות נוספות מצויידות במדחף וקורווטה (corvette) אחת; רק מיעוט התותחים האוסטריים היו חרוקי־קנה. על אף כוח האש הקטן יותר של תותחי הצי האוסטרי, היה הפיקוד מאומן כיאות ובעל כושר קרבי מצויין. האיטלקים ביקשו הזדמנות לבצע דבר־מה ראוותני, וכך בא הרעיון לכבוש את האי ליסה המוחזק בידי אוסטריה.

משנודע לסגן־אדמירל טגתוף (Wilhlm von Tegetthof) על כוונת ההתקפה, סבר תחילה כי זוהי תחבולה בלבד, שכן נראה בעיניו הדבר משונה מאד – האיטלקים עומדים לערוך התקפה אמפיבית בלא הפתעה תוך העדר שליטה בים. ברם, טגתוף השתכנע עד מהרה כי אין כאן כל תרמית, ולפיכך יצא בראש ציו לעבר ליסה. בהתקרבו אל האי, חילק סגן האדמירל את כוחותיו לשלוש פלגות וערך אותן בצורת טריז, זו מאחרי זו; בפלגה הקדמית היו האניות המשוריינות מונהגות על ידי אנית הדגל, בשניה – פריגטות הבנויות מעץ והקורווטה, ואילו בשלישית שייטו ספינות תותחים וספינות עזר אחרות.

זה יומיים הרעישו כבר האיטלקים את מבצר ליסה תוך אבדות לא מעטות שנגרמו להם מאש התגובה היעילה, וכשהתכוננו להנחית כוחות פשיטה לחוף הבחינו בצי האוסטרי המתקרב מצפון־מערב. הצי האיטלקי נערך בטור עורפי ועבר על פני קודקודו של הטריז האוסטרי. משום סיבה שלא הובהרה, העביר האדמירל האיטלקי את הדגל מה“רה־ד’איטליה” (Re d’Italia) לאניה אחרת שהיתה מחוץ למערך, ובעקבות זאת נוצרה פירצה בין שלוש האניות האיטלקיות הראשונות ליתר אניות הטור. טגתוף חדר בעד הפירצה עם פלגת החלוץ, ואניות העץ שלו התנגשו עם אניות העץ האיטלקיות ועם המשוריינות אשר במאסף. עד מהרה קמה התכתשות כללית תוך ראות מוגבלת בגלל ערפל ועשן; אנית הדגל החדשה ניסתה לנגח אנית עץ אוסטרית, את ה“קייזר” (Kaiser), אולם היא יצאה מכלל פעולה בשל פגיעות מירי תותחים. מבין כל ההתנגשויות היתה הראוותנית ביותר הניגוח של “רה ד’איטליה” על ידי “פרדינאנד מאקסימיליאן” (Ferdinand Maximilian). זו האחרונה התקרבה אל עבר צידה של “רה ד’איטליה”, אשר עקב הפגיעות בה לא נשמעה עוד להגה וגם לזוז ממקומה לא יכלה בגלל אניה אוסטרית אחרת שלפניה. במצב זה נעצה “פרדינאנד מאקסימיליאן” את איל חרטומה במלוא המהירות בדופן ה“רה ד’איטליה” והיטתה אותה ימינה. כאשר נסוגה “פרדינאנד מאקסימיליאן” ייצבה האניה האיטלקית את עצמה, אבל נטתה מיד לצידה השמאלי מעצם תנופתה העצמית וגם מכובד משקל המים שחדרו לתוכה דרך פירצת הניגוח. אובדן ה“רה ד’איטליה” שם קץ לקרב והצי האיטלקי נסוג מערבה. בגלל נחיתות כוחותיו החליט טגתוף לוותר על המרדף ומה גם, שמילא למעשה את שליחותו כשמנע את כיבוש ליסה.

שגיאתו הגדולה של האדמירל האיטלקי היתה עצם ההתקפה על האי נוכח צי אוסטרי בלתי־מובס. מבחינת צורת התבניות של המערכים, גבר בקרב ליסה הצי המחולק לפלגות על אויב הבא ערוך בטור עורפי; ואשר למעשי הניגוח המוצלחים של ה“וירג’יניה” בהאמפטון רודס ושל ה“פרדינאנד מאקסימיליאן” ליד ליסה – מכאן ואילך הותקן איל לכל אנית קרב עוד בתחילת המאה ה־20.

מערכת ליסה היתה הפעולה הימית היחידה במלחמת 1866. פרוסיה עשתה שלום נפרד עם אוסטריה ובכך השתחררו כוחות צבא אוסטריים אשר כפו על איטליה תנאים משפילים.

במזרח הרחוק – מלחמת יפן בסין    🔗

יפן שוכנת האיים היתה מתמיד מטרה לנסיונות פלישה בדומה לבריטניה. במאה ה־13 ניסו המונגולים לנחות בחופיה פעמיים, אבל סערת טייפון הטביעה את צי הפלישה ויפן ניצלה. לעומת זאת יפן פלשה לקוריאה בסוף המאה ה־16, אך כוחותיה הובסו בידי הצי והצבא של סין וקוריאה. בציי המזרח הרחוק נלחמו בעת החדשה אניות משוטים מצוידות בתותח קל, ולכן פשטו הלוחמים במירב הקרבות על אנית האויב כמנהג עתיק היומין בים התיכון, ועם זאת הקדים המזרח את המערב לא אחת בתחום החידושים וההמצאות. חידוש מיוחד במינו מיוחס לקוריאנים אשר נלחמו ב־1597 בפולשים היפנים. הקוריאנים אוהבי החירות הכינו לאויב הנסוג הפתעה בצורת “אנית צב” משוריינת. הם בנו ספינה שצורתה צורת צב, אורכה כ־30 מטר ורוחבה כ־10 מטר. לאורך הדפנות בלטו עשרה משוטים מכל צד, ושני חותרים ישבו ליד כל משוט ומשוט. את הדפנות ציפה לוח בעובי של כ־10 ס"מ. לוח זה כיסה את הספינה גם מלמעלה, כעין גג דמוי קשת, כשזה מתחבר ללזבזת. בגג נשאר פתח צר ומוארך שדרכו הזדקר התורן, עליו הונף מפרש זרוע. על פי התאורים שבידינו ניתן להניח, שהיה לה שריון מתכת, כך על כל פנים מסתבר מעלילותיה של “ספינת הצב”. הגג היה סמור מסמרים כקוצים בגבו של קיפוד, לבל יעזו חיילי האויב לטפס עליו ולהתקיף דרך פתח התורן. הספינה צוידה בעשרים תותחים, וכתריסר קשתים יכלו להמטיר את “אישם” על היפנים דרך חרכי הירי. גליף החרטום (figure head) שימש רק מסווה למתקן שנשף עשן גפרית חריף. “ספינת הצב”, שהיתה מעין מבצר שט, התנפלה על מאות כלי השיט היפניים, הסתובבה בין אניות הקרב והסבה להן אבדות כבדות. מאות שנים עברו עד אשר העזו היפנים לשוב ולתקוף את קוריאה.

יפן, ארץ האיים, לא ניצלה את יתרונותיה הגיאוגרפיים, ובמקום להיהפך למדינה של סוחרים המקיימת קשרים הדוקים עם העולם החיצון, הסתגרה בתוך עצמה ונעשתה שונאת זרים. מאז 1830 ואיך הופיעו ציידי לווייתנים אמריקאים בחלקו הצפוני של האוקיאנוס השקט, וכשנרכשה קליפורניה והתפתחו שטחי אורגון (Oregon), נעשתה ארה"ב מעונינת באוקיאנוס זה. עם התפשטות השימוש באנית הקיטור נזקקה המדינה החדשה לזכויות לניצול מתקני נמל ביפן, שכן ארץ זו שוכנת ליד “הקשת הגדולה” הווה אומר, הנתיב הקצר לחציית האוקיאנוס השקט בין קליפורניה לשנגהאי (Shanghai) שבסין.

ארה“ב ניסתה לשווא לכונן קשרים דיפלומטיים עם יפן, עד אשר הביא מפקד השייטת ההודו־מזרחית של ארה”ב, קומודור פרי (Matthew Calbraith Perry), מכתב אישי של הנשיא לקיסר. לפרי ניתנה הוראה לנהל משא ומתן על חתימת הסכם בדבר הגנת האזרחים האמריקאים ורכושם וגישה חופשית לנמל אחד או יותר לקבלת אספקה ולניהול סחר. לקומודור נאמר מפורשות, כי ישתמש בכוח אך ורק אם לא תיוותר לו כל ברירה אחרת. פרי היה מתאים ביותר לתפקיד דיפלומטי זה; הופעתו והתנהגותו האומרות כבוד הרשימו את הבאים איתו במגע. הוא הביא עימו לא רק מתנות, אלא גם כוח ימי: שתי פריגטות משוטה ושני סלופי מלחמה, אשר עגנו במפרץ טוקיו. הקומודור עלה לחוף, מסר את מכתבו לשני נסיכי מלכות, נציגי הקיסר, והכריז שישוב באביב לקבלת תשובה. לאחר שזמן מה עוד הוסיף להישאר במימי טוקיו כדי שבני העיר יספיקו להתבונן באניות, הרים עוגן והפליג לסין.

תוך כדי שהותו בסין הגיעו אליו עוד שלוש אניות, אבל כששייטת רוסית באה לשנגהאי, החיש פרי את שובו ליפן שמא יקדימוהו הרוסים. תוצאות שליחותו היה הסכם חתום (מרץ 1854), המבטיח הגנה על האמריקאים ופתיחת שני נמלים לאניות אמריקאיות, אולם ללא זכויות סחר. כעבור שנתיים שופרו תנאי ההסכם, מאחר שיפן החלה לגלות את הברכה הטמונה בסחר ובקידמה הטכנולוגית. חלפו עוד 10 שנים תוך היסוסים, ולאחר שיחידות צי בריטי פעלו במימי יפן ופרצה בה מלחמת אזרחים, גבר הקיסר על מעמד האצילים העצמאיים וכונן שלטון יחיד. השינויים התחוללו מיד ובמהירות מפתיעה, ב־1865 הקימו ביפן את המספנה המודרנית הראשונה, ופרחי קצונה יצאו ללמוד בארה"ב ובבריטניה. מ־1874 ואילך הזמינו היפנים אניות מלחמה בארצות אירופה, אבל גם הם בעצמם עשו את מירב המאמצים לבנותן בבית. בעשור האחרון של המאה הקודמת הם בנו כבר סיירות טובות ומשוכללות לא פחות מאשר במספנות אירופה.

מצבה האסטרטגי של יפן דומה להפליא לזה של בריטניה. שני העמים דרי איים הם, כל אחד מול יבשת נרחבת, אשר מעצמה אחת או כמה ממלכות בהרכב כלשהו היו צפויות להשתלט עליה. יפן יכלה להיות מודאגת מפני עלייתה של סין והתחזקותה ובגלל הדחף הבלתי־פוסק של רוסיה מזרחה לעבר נמלים לא־קפואים. יפן, כמו בריטניה, מסוגלת היתה להטיל למערכה את מלוא כוחה כל עוד עוצמתה בים לא נפגעה, וכדי לחזק עוד יותר את עמדתה השתדלה היא ליצור מחסום הגנתי מול חופיה המזרחיים של אסיה. היא השתלטה זה אחר זה על שורת איים, כגון בונין (Bonin) וריוקיו (Ryukyu), אולם יפן נזקקה גם לפורמוזה וסחלין (Formosa, Sakhalin) וזהו היסוד ליריבות עם סין ורוסיה.

את האמתלה למלחמה העניק מרד בסאול (Seoul) שמאחריו עמדה יפן. מכיוון שהיתה קוריאה ביחסי תלות בסין, שיגרה זו האחרונה באביב 1894 אלפיים חיילים לדיכוי המרד. גם יפן עשתה כן, כוחותיה כבשו את הבירה סאול, החליפו בה את השליט ודרשו מסין להיסוג. סין מיאנה לציית לדרישה ושלחה יחידות נוספות דרך הים. התגובה היפנית היתה הפלגת 4 סיירות, אשר תקפו את מובלות הצבא ללא הכרזת מלחמה ועשו בהן שמות. מאז ואילך נשתרש ביפן הנוהג, שקודם היא תוקפת ורק לאחר מכן מכריזה מלחמה.

זמן מה המשיכה סין להזרים כוחות ואספקה לקוריאה דרך היבשה, בעוד יפן – כמובן – דרך הים, ולפיכך היתה התקדמותה מהירה יותר. לסין לא נותרה כל ברירה אחרת, אלא לשגר שיירה בליווי 10 אניות מלחמה. גרעין הכוח היה שתי אניות משוריינות, לפנים גרמניות, “צ’ן-יואן” ו“טינג-יואן” (Chen Yuen, Ting Yuen), שנשאו על סיפוניהן תותחים בעמדות משוריינות וגם תותחים מהירי־ירי. לאחר שנשלחו מובלות הצבא לשפך הנהר יאלו (Yalu), עגן שם כל הכוח הסיני בעמדת התגוננות.

ב־17 בספטמבר 1894 בשעות הבוקר הבחינו הסינים בהתקרבות הצי היפני והם נערכו בשורה חזיתית. האניות היפניות היו מצוידות בתותחים מהירי־ירי, אבל טווח פגיעתם קצר. הן חולקו לשתי פלגות, האחת היא הפלגה המהירה, המורכבת מארבע סיירות, והשניה היא הראשית, שכללה סיירות ואניות משוריינות מיושנות. לקראת הצהריים היו היריבים בטווח ראייה זה מזה. באמצע המערך הסיני ניצבו שתי אניות גדולות ולצידן סיירות וסלופים; אגפים אלה לא הצטיינו בחוזק רב.

היפנים התקרבו ועברו באלכסון על פני האניות הסיניות תוך התעלמות מהאש הסינית, ומשהגיעו לטווח פגיעה של תותחיהם מהירי הירי, הם פתחו באש יעילה על האגף הימני הסיני; הפלגה הראשית כפלה את השורה הסינית ובאה מאחור אל האגף הימני. לעומת זאת, פנתה הפלגה המהירה צפונה כדי למנוע הגעת תגבורת סינית מהנהר יאלו, ולאחר מכן סבבה דרומה וחשה לעזרת המאסף שהופגז קשות בידי הסינים. כל הכוח הסיני נלכד אפוא באש משני הצדדים והתוצאות לא אחרו לבוא. היפנים הפגיזו בעיקר את שתי האניות הגדולות. השריון שלהן החזיק מעמד למרות הפגיעות, וצוותיהן המשיכו לירות, ועל אף התחמושת הפגומה שסופקה לסינים הצליחו הם לפגוע באנית הדגל היפנית. לפנות ערב למד האדמירל היפני לדעת, כי בכלי הנשק שברשותו לא יוכל להשמיד את שני כלי השיט הסיניים הגדולים; זו ואף זו, הוא חשש מפני התקפות ספינות טורפדו העשויות לצאת מפורט ארתור (Port Arthur) בחשכת הלילה. בבוקרו של מחרת היום שרדו בזירה רק ארבע אניות סיניות שלמות ואלה נסוגו.

על אף שבמידה מסוימת היה קרב יאלו דומה לקרב ליסה, שכן בשניהם נלחם טור נגד מערך אניות המפנות את חרטומיהן לעבר האויב, הרי נסתיימו ההתנגשויות בתוצאות מנוגדות: בליסה נוצח הטור העורפי האיטלקי ואילו בשפך הנהר יאלו ניצח הטור היפני. הצד השווה בהם, שגבר הכוח המחולק לפלגות כפי שהדבר אירע גם בטרפלגר. חלוקת הכוח היפני לפלגות איפשרה גמישות טקטית לתוקף. עם זאת נשארה בעינה השאלה, מה יעיל יותר – השריון העבה המקשה על התמרון עקב כובד משקלו, או התותח הגדול בעל היכולת ההרסנית, ולומר זאת בלשון אחר – כלום עדיפה מגמת ההתגוננות על התקיפה או להיפך. מכיוון שתותחי היפנים הרגילים לא יכלו לשריון הסיני (גרמני), השתמשו הם בתותחים מהירי־ירי וקצרי־טווח במספר רב מאד תוך התקרבות מסוכנת אל כלי השיט הסיניים.

מכאן ואילך ניצלו היפנים בתדירות רבה את הצי למטרות ליווי ואבטחה של כוחות פלישה. בפעילות זו הוטבעה אחת האניות הסיניות הגדולות ובסופו של דבר, לבד משלוש אניות, הושמד הצי הסיני בכללו והאדמירל איבד את עצמו לדעת. לאחר שהובס גם הצבא במאנצ’וריה (Manchuria), פתחה סין במשא ומתן. הסכם שימונוסקי (Shimonoseki), שנחתם ב־17 באפריל 1895, שם קץ למלחמת יפן-סין. את התנאים הכתיבה יפן המנצחת: סין נסוגה מקוריאה ומסרה ליריבתה את פורמוזה, האיים הפסקאדוריים (Pescador) ואת פורט ארתור. מחסום ההגנה של האיים היפניים התקרב להשלמתו.

מלחמת רוסיה-יפן    🔗

רוסיה לא יכלה לשקוט על היות פורט ארתור בידיים יפניות והשיגה את תמיכת צרפת וגרמניה. סין הרשתה לרוסיה לבנות את המסילה הטרנס־סיבירית לוולאדיבוסטוק (Vladivostok) דרך מאנצ’וריה, וכאשר פינתה יפן בעקבות לחץ בינלאומי את קוריאה ופורט ארתור, החכירה סין את הנמל לרוסים. אלה הוסיפו שלוחה למסילה שקישרה את פורט ארתור אל הקו הטרנס־סיבירי; רוסיה נהנתה אפוא ממלחמת יפן-סין. בתגובה להתפתחויות הללו הזמינה יפן שורה של אניות מלחמה במספנות באירופה, וב־1902 חתמה על הסכם של סיוע הדדי עם בריטניה הגדולה ודרשה מרוסיה להחזיר את כוחותיה ממאנצ’וריה. המשא והמתן נמשך עד פברואר 1904, כאשר ניתקה יפן את קשריה הדיפלומטיים עם רוסיה.

בפני יפן עמדו אותה עת קשיים לא מעטים; כל שטח עוין היה עליה לכבוש בהתקפה אמפיבית, כשכוחות הצבא הרוסי עלו פי שניים על שלה וגם במספר האניות היה לרוסים יתרון. זאת ועוד, רוסיה הינה מדינה המסוגלת לספק לעצמה את מירב תצרוכתה, בעוד יפן נזקקה לייבא כמעט את כל הדרוש לכלכלתה. בהתמודדות שעתידה היתה להתרגש היו גם לרוסיה חסרונות אחדים. רוב הצבא הרוסי חנה בקצה האירופי של המסילה הטרנס־סיבירית, וכוחה הימי מפוצל לשלוש שייטות – בים הבלטי, בים השחור ובמזרח אסיה. כמו כן, לא היתה ידועה התייחסות בריטניה לתנועות הצי הרוסי; המעבר של אניות רוסיות בדרדנלים הוגבל בהתאם הסכם לונדון (1870), וגם השייטת במזרח הרחוק היתה מחולקת בין פורט ארתור לוולאדיבוסטוק. הצי היפני, לעומת יריבו, יכול בקלות לרכז את כוחותיו, עמדו לרשותו מספנות לתיקון, אשר כמוהן כמעט חסרו כליל לרוסים. מכל מקום, האפשרות לנצל את קווי הקשר הקצרים שלה ועמדתה האסטרטגית המרכזית לאמור, קרבתה לכל זירת התנגשות אפשרית עם הצי הרוסי, עוררו ביפן ענין להלום ברוסים מיד וללא שהיות.

כבפעם הקודמת, החלה יפן בפעולות האיבה בטרם הכריזה על מלחמה. ב־8 בפברואר 1904 הגיע אדמירל טוגו (Heihachiro Togo) בראש הצי אל מול פורט ארתור, ושיגר במפתיע באישון לילה משחתות להתקפת טורפדו על האניות הרוסיות העוגנות שם ללא כל חשש. בהתקפה נפגעו שתי אניות מלחמה וסיירת. למחרת היום פגע כוח משחתות בסיירת רוסית נוספת ליד חופי קוריאה, וכעבור שבוע נחתו כוחות רגליים בחיפוי הצי במזרח קוריאה בלא התערבות של השייטת הרוסית בפורט ארתור. לאחר מעשים אלה הוכרזה המלחמה באורח רשמי. בראשית חודש מרץ בא מפקד חדש לפורט ארתור, תת־אדמירל מאקארוב (Stephan Osipovich Makarov), שנסך תקווה חדשה בלב הבריות והחל מיד בפעילות תוקפנית. אולם רוח חדשה זו שררה חודש ימים בלבד, עד אשר נפגעה אניתו ממוקש ומאקארוב נהרג. רבים סברו שעם מות מפקדם הנמרץ אפסה תקוות הרוסים. יורשו, תת־אדמירל ויטגפט (Karlovich Vitgeft), נהג בדרך הפוכה, הוא אימץ גישה מגננתית ולא כל שכן משהודיעו לו כי השייטת הבלטית תצא לדרך בסוף יולי, והגעתה לים הצהוב צפויה כעבור 5–4 חודשים.

מצב ענינים שונה שרר בקרב הצבא היפני. כוח אחד חצה את הנהר יאלו, ואילו כוח שני נחת בחצי האי ליאוטונג (Liaotung) בחיפוי האניות של טוגו, והסתער על “צוואר הבקבוק” הצר המוביל אל פורט ארתור השוכנת בקצה חצי האי. במהלך הארועים האלה לא עשה ויטגפט ולא כלום. הוא לא הזיז את ציו מהמעגן גם כאשר טבעו שתי אניות של טוגו מפגיעת מוקש והוא זכה ליתרון ארעי, 6 אניות־קרב לעומת 4 משל היפנים. היתרון של הרוסים אמור היה לגדול בהגיע השייטת הבלטית לכדי יחס של שניים לאחד, אולם פורט ארתור הופגזה קשות באותם ימי ראשית אוגוסט, וגבר החשש כי הבסיס הרוסי יפול. פעילות הצי הרוסי נעשתה הכרחית ביותר כדי להקל על מצוקת פורט ארתור, אבל במקום זאת באה פקודה שונה לגמרי שהורתה לוויטגפט להפליג לוולאדיבוסטוק. 6 אניות־קרב, 4 סיירות ו־8 משחתות יצאו את הנמל. טוגו הבחין בהן בשעות הצהריים, כשעם אניותיו נמנו 6 אניות משוריינות ו־9 סיירות; ויטגפט שייט לעבר מצר קוריאה כשהגיעו גם היפנים אל מול הטור שלו ופתחו באש, אנית הדגל נפגעה, ויטגפט נהרג ומבוכה השתררה בצי כולו. במשך הלילה התפזרו האניות הרוסיות, חלקן נמלט בחזרה לפורט ארתור וחלקן מצא מקלט בחופי סין.

באותו זמן יצאו שלוש סיירות מוולאדיבוסטוק לעזרת השייטת של פורט ארתור והגיעו עד האי טסושימה (Tsushima) שבמצר קוריאה. כאן נתקלו הן ב־4 סיירות יפניות בפיקודו של סגן־אדמירל קאמימוזה (Kamimuza); ממפגש זה הצליחו לשוב רק שתיים לוולאדיבוסטוק כשהן פגועות פגיעות קשות. הידיעות על מנוסת שתי סיירות ואובדנה של השלישית הישרו אווירת נכאים בבסיס הגדול והשפעתה הורגשה כמעט כל ימי המלחמה. בינתיים הגבירו היפנים את לחצם על פורט ארתור. השייטת הרוסית לא מילאה עוד כל תפקיד בעת המצור, ואנשי הצוותים והתותחים שולבו בהגנת הבסיס ביבשה. אולם, למרות כל המאמצים הללו נכנעה פורט ארתור ב־2 בינואר 1905, וכל אניות השייטת ששרדו הוטבעו מאוחר יותר, בין על ידי הפגזות האויב ובין בידי הצוותים עצמם. וכעת הוטל על השייטת הבלטית לעשות אשר כל הצי הרוסי היה אמור לבצע.

קרב טסושימה    🔗

ב־14 באוקטובר 1904 הפליגה השייטת הבלטית מנמל ליבאו (Libau) לדרך של 18,000 מילין אל ולאדיבוסטוק בפיקודו של תת־אדמירל רוז’סטוונסקי (Zinovi Rozhestvenski); היא כללה 7 אניות־קרב, 5 סיירות, 7 משחתות ו־אניות־עזר. הרוסים היו ערים לכך, כי עקב הברית בין בריטניה ליפן הם עלולים להיות מעורבים בסכסוך בינלאומי, ואכן כך זה התרחש כמעט. בים הצפוני פתחו האניות הרוסיות מתוך טעות באש על ספינות דיג בריטיות, ובערבוביה הגדולה ירו הן גם אחת בשניה. למרות התקלות, השייטת לא נעצרה ומיהרה עד כדי כך, שלא דאגו אף למשות מן המים את הנפגעים; מכאן ואילך ליוותה סיירת בריטית במרחק בטחון את הרוסים עד מימי גיברלטר. לימים, הסכימו הבריטים למסור את דבר ההתנכלות לבוררות. בטנג’יר חילק רוז’סטוונסקי את השייטת; את האניות הקטנות הפנה לעבר תעלת סואץ, בעוד הוא יצא בראש האניות הגדולות עמוקות־השוקע, שלא יכלו לעבור בתעלה, להקפת אפריקה. התדלוק בדרך נעשה באמצעות מובלות־פחם גרמניות ובכמה נמלים גרמניים וצרפתיים. הכוחות נפגשו ליד צפון מדגסקר (Madagascar), מרוסיה הגיעה עוד תגבורת של 5 סיירות ו־2 משחתות. שם נתקבלה גם הבשורה על נפילת פורט ארתור.

על אף שרוסיה החליטה בינתיים לכונן מחדש צי גדול, היא לא ויתרה על המשך המסע אשר נעשה דחוף ביותר. המסילה הטרנס־סיבירית לא עמדה במעמס של הזרמת כוחות צבא ואספקה למאנצ’וריה, בעוד ליפן היה הקשר אל היבשת בלתי־מופרע. על השייטת הוטל עתה התפקיד לשבש קשר זה, פן יתמוטט הצבא בלחץ הגובר והולך של הכוחות היפניים. האדמירליות הרוסית הודיעה שוב, שעוד אניות־קרב מיושנות ושלוש משוריינות נוספות עומדות להצטרף לשייטת, אולם על אף הדחיפות נתעכב המשך המסע לחודשיים, עד אשר נסתיימו הדיונים עם גרמניה לחידוש אספקת הפחם בדרך. מצפון מדגסקר שייטו הרוסים להודו המזרחית ושם הצטרפו אניות התגבורת.

השייטת שמנתה אותה עת כבר 53 כלי שיט, יצאה לדרך ב־14 במאי. על מנת להגיע אל היעד, היה על הרוסים לחצות את ים יפן. רוז’סטוונסקי בחר בנתיב הסמוך לקוריאה ליד האי טסושימה. ליד איי ריוקיו קיבלו האניות את אספקת הפחם האחרונה, והרוסים חשבו כי ב־27 במאי 1905 יתנגשו עם היפנים. בעיות קשות מאד ניצבו בפני המפקד הרוסי; לא זו בלבד שעליו להתמודד ולגבור על הצי היפני, אלא יצטרך להעביר את השייטת לוולאדיבוסטוק, ובגלל כושר פעולתה הלקוי של המסילה הטרנס־סיבירית נאלץ לשאת עימו גם את כל שרותי העזר עבור אניותיו. לעומתו, היתה לטוגו רק מטלה אחת – להשמיד את השייטת הרוסית. רוז’סטוונסקי החליט לעבור את מצר טסושימה לאור היום. הוא חילק את ציו לשלוש פלגות; מהירות ההתקדמות של כוחותיו ירדה בגלל ספינות העזר ואניותיו המיושנות של אדמירל נבוגאטוב (Nebogatov) ל־10 קשר. השייטת נערכה אפוא בשלושה טורים עורפיים. עם הכניסה למצר הועלו על נף האיתות¹⁴⁰ של אנית הדגל, ה“סובורוב” (Suvorov), דגלי קוד – נהג 23 מעלות מזרח לצפון! זה היה הקורס לוולאדיבוסטוק. דגלי האיתות הוסיפו להתנופף על ה“סובורוב” כל העת בה צפה על פני המים.

ואכן, כפי שרוז’סטוונסקי ניחש, חיכה לו טוגו במצר מול חופי קוריאה, ציו ערוך בשתי פלגות בטור ונע לרוחבו של המצר על מנת לעצור את התקדמותו צפונה. אחר השעה 1:00 בצהריים פנה טוגו דרומה ואחר כך לכיוון צפון־מזרח, העביר את פלגתו מול ראש הטור הרוסי המתקדם אבל עדיין מחוץ לטווח הירי. אז פנה שמאלה ושייט בקורס הפוך מזה של הרוסים. ברגע זה אותת טוגו לאנשיו – “גורל הממלכה בידכם בקרב זה, כל אחד מכם יעשה כמיטב יכולתו!” לאחר איתות זה העלה האדמירל על ראש תורן ה“מיקאסה” איתות חדש – “אחרי!” וסובב את הטור לכיוון מקביל לטור הרוסי לעבר צפון־מזרח. היתה זו תנועה מסוכנת מאד, כי האניות הפונות צפונה הסתירו את שדה הירי מחד, והיוו באותה שעה מטרה נייחת לתותחים הרוסיים מאידך; ברם, חוסר היעילות של הרוסים לא נתן להם לנצל את המצב לטובתם ולפגוע באויב. כל רצונם היה שהאניות תמשכנה בטור עורפי אחד, אולם היערכות הרוסים נעשתה בלא סדר ותוך הסתרת שדה האש מהאניות שלהם, ואחת האניות הגדולות – ה“אוסליאביה” (Osliabya) – אף נאלצה לנטוש את הטור. עד כה היו נזקי היפנים מעטים. בהמשך השיט המקביל פנה טוגו ימינה בכוונה לחצות את קו ההתקדמות של הטור הרוסי בצורה של T לאמור, החוצה מפעיל את מלוא מטח הדופן על טור האויב, בעוד זה יכול לפגוע מטווח רחוק יחסית לקצות הטור התוקף בלבד. רוז’סטוונסקי פנה ימינה, אז נפגעה ה“אוסליאביה” שהיתה מחוץ לטור, אבל גם הרוסים הצליחו לפגוע באנית המאסף של פלגת טוגו.

בשעה 3:00 אחה“צ בקירוב נפגעה “סובורוב”, אנית הדגל של רוז’סטוונסקי, וגם הוא היה בין הפצועים, בעוד ה”אוסליאביה" טבעה. לא היה עוד מפקד לשייטת הרוסית, וזו השתדלה למלא אחר הפקודה האחרונה שלו ולשייט בקורס 23 מעלות לעבר וולאדיבוסטוק. היפנים ניסו לסכל כוונה זו ולהטות את הרוסים מהקורס שלהם, הם חצו את קו ההתקדמות של יריביהם. תוך נסיון נפל לתקוף במשחתות ובטורפדו, פנו שתי הפלגות היפניות דרומה, שם נלחמו סיירות קלות משני הצדדים סביב שיירת אניות השרות של הרוסים. לקראת השעה 6:00 פנה שוב טוגו לכיוון צפון־מזרח והבחין באניות המלחמה. השמש השוקעת סינוורה לזמן מה את עיני היפנים; עקב פיצול כוחותיו נותרו אז תחת פיקודו רק 6 אניות מול 10 רוסיות.

טוגו התרחק קמעא מהטור הרוסי, אולם מששקעה השמש נתגלו לעיני היפנים הצלליות של כלי השיט הרוסיים. הם פגעו ב“אלכסנדר ה־3” (Alexander III) ששייטה בראש הטור, נטשה אותו וטבעה; לאחר מכן ריכזו היפנים את אישם על “בורודינו” (Borodino) אשר נתלקחה והיתה לאבוקה, התפוצצה וטבעה אף היא. אובדן האניה פירק לגמרי את הטור הרוסי, ורק אז נודע לנבוגאטוב כי בתוקף הנסיבות נעשה הוא המפקד של כלל הכוח הרוסי. האדמירל אותת מיד – “אחרי!” והוביל את כל האניות ללא ארגון וסדר לכיוון צפון־מערב. בשלב זה נטשו אניות הקרב והסיירות היפניות את הזירה ושטו צפונה למפגש ליד האי אולונג (Ullung) מזרחה לקוריאה.

השלב האחרון של הקרב החל בהתקפות טורפדו ליליות. “סובורוב” הוטבעה, אבל הרוסים עוד הספיקו להוריד ממנה את רוז’סטוונסקי שסבל מפגיעה בראשו ושכב מחוסר הכרה. כעת סגר עליהם כוח יפני של 21 משחתות ו־37 ספינות־טורפדו; אלה הטביעו עוד שתי אניות־קרב ושתי סיירות נוספות.

עם שחר ה־28 במאי, כשהיו כבר היפנים כ־140 מילין צפונית לזירת הקרב, הודיעו סיירות על נוכחות אניות רוסיות. הכוח כולו שייט כ־60 מילין דרומה, ואז נחתם גורל ההתנגשות. זו אחר זו נפגעו, טבעו, עלו לחוף אניות מסוגים שונים אשר צפו עד אז על פני המים. מ־53 האניות של השייטת הבלטית רק סיירת אחת ושתי משחתות נכנסו לנמל ולאדיבוסטוק.

קרב טסושימה היה מכריע. את אשר החטיאו הרוסים בים, לא היו עוד מסוגלים לתקן על ידי פעילות צבאם, בין משום חוסר יכולתם להזרים תגבורת ואספקה ובין בגלל המהפכה שפרצה באותה שנה בעקבות התבוסה הנוראה במימי טסושימה. הסכם השלום נחתם בתיווכה של ארה"ב. רוסיה ויתרה לטובת יפן על פורט ארתור, על דרום סחלין, אבל לא הראתה כל נכונות לשלם פיצויים; הצבא בחלקו הובס בפורט ארתור, אך רובו חנה עדיין במאנצ’וריה. אילו ניצחו הרוסים בטסושימה, היה צבא יפן נשאר במאנצ’וריה מבודד לחלוטין ורוסיה יכלה לעלות לדרגת המעצמה הראשונה במעלה במזרח הרחוק.

קרב טסושימה הדגים את ערכו של השריון והתותח הכבד כאחד. טוגו הותיר לקציניו תחום נרחב של פעילות מתוך היוזמה שלהם, שכן הפלגות נלחמו בנפרד. הלקח של טסושימה הוא – היפנים ניצחו את הצי הרוסי המפוצל, השייטות לא היו שוות בגודלן ובכוחן, בעוד הצי היפני הופיע תמיד מלוכד כנגד חלק בלבד של הכוח הרוסי.

עקב תולדותיה המיוחדות דילגה אפוא יפן על עידן אניות המפרשים, ושני הנצחונות, על הצי הסיני והרוסי, הושגו כבר באמצעות אניות קיטור מהסוגים המשוריינים של אותם הימים. אשר חולל קומודור פרי בסיוע שתי פריגטות קיטור ושני סלופים מונעים במפרשים שינה את התפיסה של היפנים. הם למדו במהרה לא רק את ההתפתחות של 300 שנות לוחמה ימית משך כמה עשרות שנים, אלא עלו על מוריהם ומלמדיהם המערביים בין בהבנה האסטרטגית ובין בשימוש הטקטי של האניות החדשות. בתוקף נצחונותיה נעשתה יפן בתחילת המאה ה־20 מעצמה ימית ממדרגה ראשונה, שבריטניה נאלצה להתחשב בה ואף לא היססה לכרות עימה ברית. מכל מקום, יפן הרגישה שלא זכתה במלוא פירותיו של נצחונה המרשים, והוסיפה לתבוע לעצמה עליונות מוחלטת במזרח הרחוק.

מלחמת ארה"ב-ספרד    🔗

כאשר פרץ מרד בקובה נגד השלטון הספרדי הקולוניאלי, נשלחה אנית המערכה האמריקאית “מיין” (Maine) לסאנטיאגו (Santiago) להגנת האזרחים והאינטרסים של ארה"ב. משום סיבה שלא הובהרה דיה, ארעה התפוצצות באניה והיא וצוותה אבדו במצולות. האמריקאים האשימו את ספרד במיקוש האניה ועל כן הכריזו עליה מלחמה ב־25 באפריל 1898.

הואיל ומפריד בין שתי המדינות האוקיאנוס האטלנטי, היה זה ברור מלכתחילה כי גורל המלחמה יוכרע בים. על אף שצי ארה"ב היה גדול וחזק לאין ערוך משל יריבתה, חששה דעתה קהל מפני התקפה אפשרית של הצי הספרדי, וביחוד במדינות לאורך החוף המזרחי. אי־לכך חיזקו האמריקאים עמדות בחוף, איישו אותן, תגברו את השייטת האטלנטית ולשם כך שיגרו את אנית המערכה “אורגון” (Oregon) מהאוקיאנוס השקט סביב כף הורן (Cape Horn); את המסע הארוך עשתה אניה זו משך 66 יום במהירות ממוצעת של 12 קשר, שנחשבה באותם הימים הישג נכבד. השייטת האטלנטית כללה 5 סיירות משורינות, 2 סיירות קלות ועוד אי־אלו ספינות קטנות בפיקודו של אדמירל סמפסון (William Sampson). הצי הספרדי, שיצא מקאדיס ב־8 באפריל, כלל 6 אניות ויעדו קיי ווסט (Key West) בדרום פלורידה; על כוח זה שומה היה להשמיד את הבסיס הקרוב לקובה ולהטיל הסגר על החוף. ספק אם צי זה היה מתאים לביצוע התפקיד, ובייחוד כשלא עמד לרשותו כל בסיס משלו בהישג־יד בהודו המערבית. האדמירל סרוורה (Pasquale Cervera) הגיע בראש כוח המשלוח לאיי כף ורדה (Cape Verde), והחליט להמתין שם כיצד יפול דבר.

פעולות האיבה פרצו באוקיאנוס השקט. בוואשינגטון החשיבו עדיין מעטים מאד את הזירה הפאציפית (האוקיאנוס השקט), אולם עוזר מזכיר הצי, ת' רוזוולט (Theodore Roosevelt) – לימים נשיא ארה“ב, שקד ללא לאות להבהיר, כי על האמריקאים להלום באויב בשני האוקיאנוסים כאחד. לתקיפת הבסיס הפאסיפי הספרדי בפיליפינים מונה קומודור דיואי (George Dewey) מפקד השייטת האסיאתית של ארה”ב. את כוחותיו הדלים הוא כינס בהונג־קונג – 4 סיירות ו־2 ספינות־תותחים, והעסיק שם את אנשיו באימונים מפרכים. תוך כדי הכנות אלה התבשר דיואי על פרוץ המלחמה.

העילה הפורמלית להתערבות היתה בקשת בני האיים לעזרה אמריקאית. הם התמרדו באדוניהם הספרדים ונלחמו בהם מאז 1896. ימים ספורים אחר תחילת המלחמה הפליגה השייטת לעבר מאנילה. כאן עגנה השייטת הספרדית כשאניותיה אינן מוכנות לפעילות בים הפתוח. ב־1 במאי 1898 אחר חצות חדרה השייטת האמריקאית למפרץ, אבל רק סוללות חוף מעטות פתחו לעברה באש לא־יעילה. קומודור דיואי פעל בשני שלבים: תחילה בשעות הבוקר המוקדמות ולאחר מכן לקראת הצהריים. בשתי סדרות ההפגזות הרסו האמריקאים את כל האניות הספרדיות; לא נותר אפוא כל תפקיד נוסף אלא שיגור כוחות הרגלים לכיבוש הפיליפינים. מאנילה נכנעה ב־13 במאי. האבידות של הספרדים היו מאות רבות בהרוגים ובפצועים, ואילו לאמריקאים 7 פצועים בלבד.

קומודור דיואי ציין בדו"ח שלו שהנצחון בקרב מאנילה הושג בהונג־קונג; אימון הצוותים וכוח האש הכריעו בהתמודדות.

מכאן ואילך מסוגל היה הצי האמריקאי להסב את מלוא שימת־הלב למערכה בהודו המערבית. משהוכרזה המלחמה הפליג האדמירל סרוורה מאיי כף ורדה לים הקאריבי. כוחותיו של אדמירל סמפסון טרם הושלמו; הסיירת “אורגון” היתה עדיין בדרך, ורק פלגת אניות קטנה עגנה בנורפולק (Norfolk) בפיקודו של אדמירל שליי (Winfield Scott Schley). סמפסון יצא להתחקות אחר כוחותיו של סרוורה, אשר שייט ליד מארטיניק הצרפתית וקירסאו (Curaçao) ההולנדית. כאן נתאפשר לו לתדלק; לאחר מכן הוא המשיך לסאנטיאגו בחוף הדרומי של קובה, בעוד סמפסון ציפה לו ליד האוואנה בחוף הצפוני של האי. גם שליי הפליג מנורפולק, הצטרף אל סמפסון ובינתיים הגיעה “אורגון” ממסעה הארוך והמרשים.

חרדתו של סרוורה היתה רבה, ולפיכך החליט לפרוץ מן הנמל פן יילכד בו. בבוקרו של ה־3 ביולי הוציא את השייטת דרך תעלת הכניסה, אנית הדגל בראש ובעקבותיה 3 סיירות ו־2 ספינות טורפדו. אדמירל שליי חיכה לו מחוץ לנמל.

הקרב הוכרע במהירות לא פחותה מאשר במאנילה. אנית הדגל נפגעה עשרות פגיעות וטבעה בקרבת הנמל, שתי סיירות עלו באש וטבעו גם הן, וגורל זהה נפל בחלקן של ספינות הטורפדו. רק סיירת אחת צלחה להפליג לים הפתוח, היא פילסה דרך במהירות בל־תאמן. לשונות רעות סיפרו אחר כך, כי מסיקי הדוודים היו בגילופין, ובחריצות רבה מדי גרפו את הפחם לדוודים. בסופו של דבר נלכדה הסיירת, אבל היא עלתה לחוף.

לספרדים אבדה כל השייטת, האדמירל נפל בשבי וסאנטיאגו נכנעה; פורטו־ריקו נפלה בידי האמריקאים בסוף חודש יולי. הסכם השלום בין הצדדים נחתם בדצמבר 1898; קובה נעשתה מדינה עצמאית ואילו פורטו־ריקו, גואם והפיליפינים עברו לידי ארה“ב. בשני הנצחונות הוכיח את עצמו הצי האמריקאי כגורם שיש להתחשב בו, אולם נשמע אותה עת גם קולו המתרה של קפטן א”ת מאהן, שלא לעולם יעמדו האמריקאים כנגד אויב בלתי־מוכן; ודבר זה התגשם 43 שנים מאוחר יותר, בפרל הארבור (Pearl Harbour).

הסחר הימי במאה ה־19    🔗

בהקשר לעוצמה הימית יש לייחס משמעות לא פחותה לגידול הסחר בים מאשר לשינויים בכלי הנשק ולהכנסת הקיטור ככוח מניע באניות. ערכו הכללי של הסחר הימי עלה במהלך מאת השנים האלה פי שישה־עשר, בעוד אוכלוסית העולם גדלה רק פי שלושה. גידול זה נתאפשר הודות להתפתחות התעשיה, השימוש הנפוץ באניות והתפוקה ההולכת וגדלה של ברזל ופחם. בתום המלחמות הנפוליוניות היתה בריטניה המעצמה התעשייתית והמסחרית היחידה בעולם, אולם בסיומה של המאה ניצבו מול המעצמות יריבות נוספות. ארה"ב אחר מלחמת האזרחים וגרמניה המאוחדת אחר מלחמת פרוסיה-צרפת נעשו מתחרות מסוכנות. גרמניה איחרה להתייצב בתחרות של רכישת מושבות מעבר לים והיא החלה להרגיש בכך בסוף המאה הקודמת. עמים רבים נוספים נעצו עיניהם להתרחבות דרך הים. התרחבות זו היתה תלויה בארגון הייצור והשיווק, אשר נעזר במושבות שהיו שטחים בלתי־מנוצלים. מכיוון שבין המושבות למדינות הקולוניאליסטיות מקשרים ימים ואוקיאנוסים, גדלה חשיבותה של העוצמה הציית התומכת בכוונות הפוליטיות והמסחריות. פיתוח אמצעי התחבורה, השיפור בקשר והתרחבות הסחר קירבו את העמים והארצות, אבל באותה מידה הגבירו אלה גם את הסכסוכים שהובילו להתנגשויות גלויות בעלות היקף נרחב.

 

פרק כ"ב: מלחמת העולם הראשונה    🔗

שינויים מפליגים נתחוללו במאזן הכוחות הימיים בעשר השנים שקדמו לפרוץ מלחמת העולם הראשונה (1914). גרמניה הלכה וכבשה לעצמה מעמד של מעצמה ימית, העושה כל שביכולתה לנגוס בעוגת הסחר הימי הבינלאומי ורכש מושבות מעבר לים. במזרח הרחוק נתחזק כוחה של יפן לאחר נצחונה על הצי הרוסי במלחמת 1905–1904, וביבשת אמריקה הונחו היסודות לצייה המלחמתי המתחדש של ארה"ב, שעתידה תוך כמה עשרות שנים לתפוס את המקום הראשון בשורת המעצמות הימיות בעולם. במרוץ עיקש זה הצליחה בריטניה לשמור עדיין על עליונותה כגבירת הימים, ולהקדים את שאר ציי העולם לא רק במניין אניות הקרב שברשותה, אלא אף באיכותן.

עידן אניות ה“דרדנוט” (Dreadnought)    🔗

זמן קצר לאחר עלותו לשלטון ב־1888 זנח וילהלם (Wilhelm) ה־2 את המדיניות המבטיחה את שלטון גרמניה המאוחדת באירופה באמצעות צבאות “הברית המשולשת” גרמניה, אוסטרו־הונגריה ואיטליה, והנמנעת מעימות ישיר עם בריטניה. בהשפעתו וניצוחו של מיניסטר הצי הגרמני, אדמירל פון טירפיץ (Alfred von Tirpitz), הוחל בבניית ה־Hochsee Flotte “צי הים הפתוח” – להבדיל מכוח ההגנה החופית, אשר נועד למנוע את התערבות הצי הבריטי בסכסוך אירופי לעתיד לבוא. צמד חוקים, שהתקבלו בגרמניה ב־1898 וב־1900 והמאשרים את תכנית החימוש הימי החדשה, עוררו את בריטניה לאחוז באמצעים. מעצבי המדיניות הימית בלונדון נזעקו לשמור על מאזן הכוחות העולמי ולהוסיף ולקיים את עליונותה ומקור חיותה של בריטניה. לפיכך חתמה ב־1902 על הסכם עם יפן, ב־1904 כוננה את ברית “ההסכמה הלבבית” (Entente Cordiale) עם צרפת, וב־1907 השלימה חוזה “התקרבות” עם רוסיה הצארית. בד בבד הוחל בהגברת כוחו של הצי המלכותי, כדי להמשיך ולקיים את עקרון ה־ two power standard שמשמעו: לא יפחת הצי הבריטי בהדחק¹⁴¹ ובמספר אניות הקרב לעומת כוחן של שתי מעצמות אחרות כלשהן ביחד. מרוץ חימוש זה בישר את ראשיתה של מהפיכה ועידן חדש במבנה אניות המלחמה.

אנית המלחמה הראשית (capital ship) בציי המלחמה העיקריים של סוף המאה ה־19 וראשית המאה ה־20 היתה אנית־המערכה (battleship) המשוריינת, יורשתה של אנית־הקו מתקופת אנית המפרשים. הדחקה היה כ־10,000 טונות, מנוע קיטור בוכנאי תלת־דרגתי העניק לה מהירות של כ־16 עד 18 קשרים, וחימושה כלל סוללות תותחים משלושה גדלים: ארבעה תותחים עיקריים בקוטר 12 אינץ' (כ־30 ס"מ); 14–8 תותחים בינוניים בקוטר 9.2–6.4 אינץ' (כ־ 23–16 ס"מ), שנועדו לתת מענה לתותחיהן הבינוניים של הסיירות; וכתריסר תותחים קלים בקוטר 7–4.7 אינץ' (כ־ 18–12 ס"מ), שכוונו להתמודד עם האיום החדש של האניות המערכה – ספינות הטורפדו. חוסר יעילותו של החימוש המעורב נבע בעיקר מן הקושי לדייק בפגיעה תוך שימוש בתותחים הבינוניים והעיקריים גם יחד. באותם ימים טרם פותחה מערכת בקרת־אש מדויקת, והטיווח ותצפית הפגיעות נעשו על פי נתזי הפגזים במים; אלא שקשה היה להבחין ממרחק בין נתזי הפגזים של הסוללות העיקריות לבין אלו של הבינוניות. זאת ועוד, השיפור בהרכבו הכימי של המטען ההודף הגדיל את טווחם של התותחים העיקריים, דבר שהוכח למעשה לראשונה בקרב טסושימה, עת ירו היפנים על הצי הרוסי מטווח חסר־תקדים של 5.5 ק“מ. לקחי מלחמת רוסיה-יפן חיזקו את התפיסה המצדדת בשימוש באנית־מערכה כלילת תותחים כבדים (all big-gun ship), כזו המסוגלת להשמיד את האויב ממרחק העולה על טווחם היעיל של התותחים הבינוניים והטורפדות. הבריטים היו הראשונים להשלים את בנייתה של אניה מטיפוס חדש זה, ולא זו בלבד שהקדימו את ציי יפן, רוסיה וארה”ב, אלא עשו זאת בפרק זמן שלא נודע כמוהו עד לאותם ימים: נס השרות הפעיל הונף מעל תרנה של האניה “דרדנוט” בפברואר 1906, שנה וארבעה חודשים בלבד לאחר שהונחה שדריתה. הישג זה נרשם לזכות הלורד הימי הראשון,¹⁴² אדמירל פישר (John Fisher). הלה הצטיין בראיית הנולד כשנאבק למען תכנון כלי שיט חדשים, בעוד עמיתיו בצי ייצגו עמדה שמרנית והתנכרו לשינויים.

חימושה של “דרדנוט” כלל עשרה תותחי 12 אינץ' והדחקה הגיע ל־17,900 טונות. חידוש טכנולוגי חשוב שאומץ באניה זו היתה טורבינת קיטור, אשר החליפה את מנוע הקיטור הבוכנאי והעניקה ל“דרדנוט” מהירות מירבית של 21 קשרים ומערכת הנעה יעילה ואמינה יותר. עליונותה של ה“דרדנוט” על פני אניות המערכה הסטנדרטיות היתה כה ניכרת, עד כי לא נותר כל ברירה בידי ציי המלחמה האחרים, אלא ללכת בעקבותיה של בריטניה. “דרדנוט” העניקה את שמה לטיפוס החדש, שחולל מפנה בבנין אניות המלחמה, ואשר רק כעבור כחמישים שנה פינה מקומות לאניה־ראשית מסוג חדש – נושאת המטוסים.

בין כלי השיט האחרים שנכללו בציי המערכה של סוף המאה ה־19 וראשית המאה ה־20 תפסה מקום נכבד הסיירת (cruiser). אניה זו עסקה במשימות סיור וגילוי, הגנה על נתיבי השיט והשמדת אניות סוחר של האויב. הגדולות שבסיירות היו אלו המשוריינות (armoured c.), שחימושן כלל כ־10 תותחים בינוניים והדחקן הגיע לכ־15,000 טונות; הקטנות שבהן היו הסיירות הקלות (light c.), אשר נעדרו שריון כלשהו ושמו מבטחן במהירותן העדיפה על זו של אניות המערכה. עם הצלחת השימוש בטורבינת הקיטור כמכונת הנעה ראשית שינו גם הסיירות את דמותן. מהירותה היחסית של הסיירת הקלה הוגברה לכ־25 קשרים, 12–8 תותחים בינוניים הועלו על סיפונה והדחקה הגיע לכ־5,000 טונות. את מקומה של הסיירת המשוריינת תפסה סיירת־הקרב (battlecruiser), טיפוס אניה שאת פיתוחו ובנייתו יזם פישר, ואשר גודלה וחימושה היו כשל אנית מערכה, אך היא עלתה עליה במהירותה בשל השריון הדק שעטה את סוללות תותחיה וגופה.

הטורפדו, אשר פיתוחו הואץ בשלהי המאה ה־19 וראשית המאה ה־20, השפיע עמוקות על הטקטיקה הימית באותה תקופה. לראשונה נשקף לאנית המערכה איום ממשי ודווקא מצד כלי שיט קטנים אשר הסתערו בחטף, שילחו את הטורפדו והסתלקו במהירות. השריון העבה, החסין בפני פגזים, לא עמד בפני פגיעתו הקטלנית של הנשק התת־מימי החדש. אין תימה אפוא, שספינות טורפדו (torpedo boats) נפוצו עד מהרה בכל ציי המלחמה ובמיוחד בקטנים שבהם, אשר עלות הבנייה והאחזקה של אניות המערכה הענקיות היתה למעלה מכוחם. הטורפדו בעל ההנעה העצמית פותח עוד ב־1886 על ידי האנגלי ווייטהד (Robert Whitehead); אורכו היה 4.25 מטרים, קוטרו 35 ס“מ והוא נשא בחרטומו חומר נפץ במשקל 8 ק”ג; מנוע הפועל באוויר דחוס נשא את הטורפדו למרחק של 640–180 מטרים במהירות של כ־6 קשרים, ושסתום הידרוסטטי קבע את עומק שיוטו מתחת לפני המים. עד סמוך לפרוץ מלחמת העולם הראשונה חלו שיפורים רבי משמעות הן במנגנון ההנעה והן במערכת הכיוון של כלי נשק זה; מהירות הוגברה עד למעלה מ־40 קשרים באמצעות מנוע ששילב שריפת דלק באוויר דחוס, וטווח הפעולה שלו גדל ל־3 ק"מ ויותר. הבריטים, אשר בתחילה התעלמו מיתרונה של ספינת הטורפדו ככלי שיט התקפי והועידו לה תפקידי הגנת נמלים והטלת הסגר, היו הראשונים למצוא לה את תשובת הנגד בדמותה של משחתת־טורפדו (torpedo destroyer), או כפי שנקראה בקיצור – משחתת. חימושה של אניה זו כלל, נוסף על התותחים, גם צינורות לשיגור טורפדו והיא עלתה על אויבתה במהירותה בזכות חידוש טכנולוגי נוסף – מנוע דיזל שהחליף את טורבינת הקיטור כמכונת הנעה ראשית. עד ערב המלחמה גדלו ממדיה של המשחתת מ־250 ל־2500 טון, והיא מילאה מגוון רחב של תפקידים, מהשמדת ספינות טורפדו, דרך הנחת מוקשים ועד ליווי שיירות והגנה מפני צוללות.

דרך ארוכה עברה הצוללת מאז ניסה “הצב” של בושנל להטביע אניה בריטית במהלך מלחמת העצמאות האמריקאית. האב־טיפוס של הצוללת המודרנית נבנה עבור צי ארה"ב ב־1886 על ידי ממציא אמריקאי ממוצא אירי, ג’ון פיליפ הולנד (John Philip Holland). צוללת זו היתה בעלת עקרונות מבנה שלא נשתנו כמעט עד לימינו. אורכה היה כ־16 מטרים, קוטרה המירבי כ־3 מטרים והדחקה בעת שיוט 63 טון ובעת צלילה 74 טון. ההנעה לצורך שיט על פני המים וטעינת מצברים סופקה על ידי מנוע בנזין בהספק 45 כוחות סוס, אשר העניק לה מהירות של 8 קשרים. בעת צלילה הונעה הצוללת על ידי מנוע חשמלי בהספק 50 כוחות סוס, ומהירותה ירדה לכ־5 קשרים. חימושה העיקרי כלל צינור שיגור טורפדו אחד ושני טורפדות רזרביים. ציים אחרים מיהרו לאמץ את החידושים שחידש הולנד, ובנו צוללות בעלות מבנה דומה, חלקן מונעות על ידי מנועי בנזין ואחרות על ידי טורבינה או מנוע קיטור. עם פרוץ המלחמה החזיקה בריטניה בצי המונה 74 צוללות, אשר בדומה לספינות הטורפדו נועד אף להן תפקיד הגנת נמלים והטלת הסגר. גרמניה, לעומתה, היתה בעלת 33 צוללות בלבד, אם כי אלו נועדו לשרות בים הפתוח. הגרמנים הצטרפו באיחור־מה למרוץ, אך השכילו ללמוד מנסיונם של אחרים ולהתקין מנוע דיזל בצוללות ה־U (קיצור של Unterseeboot – “צוללת” בגרמנית). היה בכך משום יתרון משמעותי על פני צוללות אחרות, אשר האוויר בתוכן היה רווי אדי בנזין וסכנת התפוצצותן היתה מוחשית ביותר. צוללות הקיטור אף הן היו נחותות מאלו המונעות במנוע דיזל, שכן תהליך הדממתו של דוד קיטור לצורך צלילה ארך כ־20 דקות, במהלכן היתה הצוללת חשופה לתקיפה מצד אניות־שטח. תוך כדי המלחמה המשיכה גרמניה לבנות את הטובות שבצוללות, שהדחקן הגיע עד 300 טון ומסוגלות היו לחצות את האוקיאנוס האטלנטי, בעוד הבריטים דבקים בטורבינת הקיטור. אין תימה אפוא שזרוע הצוללות הגרמנית מסוגלת היתה להנחית מהלומה קטלנית כמעט על צייה של גבירת הימים.

א“ת מאהן והתעצמות צייה של ארה”ב    🔗

אחת התופעות החשובות של ראשית המאה ה־20 היתה התעצמותו של צי ארה“ב, אשר לימים עתיד לתת ביטוי למעמדה, עושרה ומקומה של מדינה זו בסחר הבינלאומי. שני אישים השפיעו על התפתחות זו: אלפרד תייר מאהן (A.T. Mahan) בתחום התיאוריה ותיאודור רוזוולט (Theodore Roosevelt) בתחום המדיניות המעשית. האחרון פעל ללא לאות עוד בהיותו עוזר מזכיר הצי ומאוחר יותר כנשיא למען הפיכת צייה המלחמתי של ארצו לשני בגודלו בעולם אחרי זה של בריטניה, כדי שישמש המכשיר העיקרי המשרת את מדיניות החוץ של ארה”ב.

באמצעות צייה המלחמתי החזק יכולה היתה ארה“ב למנוע את התערבותן של מדינות אירופיות בנעשה באמריקה הלטינית ולהבטיח את שליטתה בים הקאריבי. אזור זה היה בעל ערך אסטרטגי רב לארה”ב, שכן ניתן היה לקשרו עם האוקיאנוס השקט באמצעות תעלה שתעבור דרך מצר היבשה של פאנאמה (Panama). התעלה עתידה היתה לקצר באלפי מילין את הדרך מהאוקיאנוס האטלנטי לשקט במקום הנתיב סביב כף הורן (Cape Horn) מוכה הסערות או דרך מצרי מאגלן (Magellan) סמוך לקצה הדרומי של יבשת אמריקה. חשיבותה של תעלה כזו גדלה עוד יותר לאחר השתלטות ארה“ב על איי הפיליפינים והוואי ב־1898, שכן ללא נתיב זה נגזר על צי המלחמה להתפצל לשני כוחות המופרדים על ידי מלוא אורכה של היבשת. זכרון הפלגת האניה “אורגון” במהלך מלחמת ארה”ב-ספרד הגביר עוד יותר את נחישותו של רוזוולט לממש את תכנית חפירת התעלה. אך לא זו בלבד שהתעלה תהפוך את ארה“ב לאי, יתרונה גם בסיוע שאין כדוגמתו לפיתוח הסחר בימי שלום ולשגשוג האזורים הסמוכים לה ולים הקאריבי. “אם תיכרה תעלה זו”, כתב מאהן עוד ב־1889, “…יהפוך הים הקאריבי מקצה נתיב־מסחר ומקום תחבורה מקומית… לאחר מהגדולים שבנתיבי הסחר הראשיים של העולם. בנתיב זה ינוע סחר אדיר, שיקרב את האינטרסים של מדינות גדולות אחרות, מדינות אירופה, אל חופינו כפי שלא ארע עוד מעולם”.¹⁴³ לאחר נסיונות כושלים לרכוש את השליטה על מצר היבשה של פאנאמה מידי קולומביה (Colombia), עורר הממשל האמריקאי הפיכה באזור. נס המרד הונף בעיר פאנאמה ב־2 בנובמבר 1903, יום לאחר שהגיעה למקום אנית המערכה האמריקאית “נאשוויל” (Nashville). אניה זו מנעה בעצם נוכחותה התקרבות כוחות קולומביאניים לדיכוי ההפיכה, וב־4 בחודש נולדה הרפובליקה של פאנאמה מבלי שתיירה ולו יריה אחת מתותחי ה”נאשוויל“. חוזה שנחתם בין ארה”ב למדינה החדשה העביר לידי האמריקאים את השליטה באזור התעלה העתידית, אשר חפירתה הושלמה על ידי חיל ההנדסה האמריקאי באוגוסט 1914, בחודש של פרוץ המלחמה מעבר לים.

א"ת מאהן מקובל כראשון חוקרי ההיסטוריה, אשר נתן דעתו על מקומו של הים בעיצובם של תהליכים היסטוריים בעבר. בראשית דברי המבוא לספרו “השפעת העוצמה הימית על ההיסטוריה, 1783–1660”, כותב מאהן, “על פי רוב אין ההיסטוריונים מתמצאים בתנאים השוררים בים… ומעולם לא נתנו דעתם על כך, כי השימוש והשליטה בנתיבי הים היו ויישארו אף בעתיד גורם חשוב בתולדות העולם”.¹⁴⁴ משהופיע ספרו של מאהן בשנת 1890, ראוהו רבים כמעצב תקופה חדשה. מאהן היה הראשון שהחדיר לתודעתם של היסטוריונים את חשיבותה של העוצמה הימית (sea power) בעיצוב פני ההיסטוריה.

אפשר לומר כיום בבטחון, כי לספרו הראשון של מאהן היה חלק מכריע במהפכה שהתחוללה במדיניות הימית של ארצו. יתר על כן, הודות להשפעתו פיתחה בריטניה את צייה ערב מלחמת העולם הראשונה, וכן נתנה התיאוריה שלו דחיפה לפיתוחה המהיר של העוצמה הציית (naval power) בגרמניה של הקיסר וילהלם ה־2. ספרי מאהן עיצבו את המחשבה הימית של יפן, איטליה וצרפת; ואשר לארה"ב, זו עלתה למדרגת מעצמה ימית גדולה הודות לרעיונותיו.

בד בבד עם פרסום הרצאותיו, שעל פיהן אף ערך את ספרו, נתן מאהן את דעתו על מידת השפעתה של העוצמה הימית על התפתחות ההיסטוריה הכללית. ההיסטוריונים אינם רגילים לטפל בשאלת מהות הקשר שבין ההיסטוריה הכללית למתרחש בים, ולא כל שכן חוקרי קורות האדם בימים, אשר נהגו להגביל את תחום עיונם רק לתאור ההתנגשויות, ולמעשה שימשו ככרוניקאים בלבד של המלחמות בים. והרי לכם החלל אותו מילא מאהן במחקריו, והודות להם הוצגה זירת ההתרחשויות בים כחוט השדרה של ההיסטוריה הכללית.

פרוץ מלחמת העולם הראשונה    🔗

הסיבה במישרין לפרוץ מלחמת העולם ה־1 היתה רצח יורש־העצר האוסטרו־הונגרי בסאראייבו (Sarajevo) בידי מהפכן דרום־סלאווי. תביעותיה המוגזמות של אוסטרו־הונגריה מסרביה עוררו את סרובה והתנגדותה של זו האחרונה. כפועל יוצא מגיוס הכוחות באוסטרו־הונגריה ובסרביה וברוח ההסכם לעזרה הדדית בין שתי המדינות הסלאוויות גייסה גם רוסיה את צבא המילואים שלה. גרמניה, בהתאם לתפיסתה האסטרטגית הבסיסית, המבקשת להימנע ממלחמה בשתי חזיתות בעת ובעונה אחת, התכוונה לתקוף תחילה את צרפת, בטרם תגייס רוסיה את צבאה. מכאן ואילך התגלגלו הדברים כעין כדור שלג: אוסטרו־הונגריה הכריזה מלחמה על סרביה ב־28 ביולי 1914, גרמניה על רוסיה ב־1 באוגוסט, על צרפת ב־3 באוגוסט ועל בלגיה למחרת היום. בריטניה חשה לעזרת צרפת ובלגיה בהכריזה מלחמה ב־4 באוגוסט 1914.

ברקע, מאחורי הסיבות הישירות, עמדה מערכת ענפה של בריתות והסכמים סודיים. בתחילה נדמה היה, שקיים איזון בין שני המחנות: מן העבר האחד חברות הברית המשולשת – גרמניה, אוסטרו־הונגריה ואיטליה (זו האחרונה טרם עברה אז למחנה השני), ולמולן חברות ברית “ההסכמה המשולשת”, שכללה את צרפת, רוסיה ובריטניה הגדולה.

עם פרוץ פעולות האיבה לא היו למעשה שני הציים היריבים העיקריים, הבריטי והגרמני, ערוכים מבחינת תפיסתם האסטרטגית. משך עשרות השנים שעברו חלו שינויים טכנולוגיים כבירים, נוצרו טיפוסי כלי שיט חדשים, אך חסרה להם עדיין תורת הלחימה והתפיסה הארגונית כיצד להפעיל את הצי במאבק רחב־הממדים העתיד להתרגש. היה הדבר בולט במיוחד בצד הגרמני, אשר ראייתו הוגבלה לניהול מלחמה קונטיננטלית, תפיסה אשר לא נשתנתה אלא ב־1917, משהחלה מלחמת הצוללות ללא סייג.

האסטרטגיה במלחמת העולם ה־1 נבעה מתוך מיקומם היחסי של הצדדים היריבים. מעצמות המרכז, גרמניה ואוסטרו־הונגריה, תפסו עמדה מרכזית (central/interior position) המקיפה שטחים נרחבים באירופה ומנתקת לחלוטין את רוסיה מבעלות בריתה במערב – בריטניה, צרפת ובלגיה. גרמניה ניצלה בתבונה את רשת מסילות הברזל שלה להעברת כוחותיה, בעוד מעצמות ההסכמה יכלו לנצל את מיקומן החיצוני (exterior position) אילו הצליחו להתחבר עם רוסיה בתנועת מלקחיים מדרום, אלא שלא היה להן די כוח לכך; הן חסרו פיקוד משותף ואף הקשר ביניהן לקה ליקוי ניכר. תפיסת ניהול המלחמה בים נבעה מתוך מצבם הגיאוגרפי של האיים הבריטיים וחופי צפון־אירופה. גרמניה, לעומת זאת, שנהנתה מיתרונות עמדה מרכזית בזירה היבשתית באירופה, שרויה היתה במצב נחות בזירה הימית, שכן אניותיה יכלו לצאת לאוקיאנוס האטלנטי אך ורק דרך הים הצפוני. ברם, היתה לה לתועלת העמדה המרכזית שתפסה בים הבלטי ובים הצפוני הקשורים זה בזה בתעלת קיל (Kiel). תעלה זו בדרומו של חצי האי יוטלנד (Jutland), אשר אורכה 61 מילין, נפתחה לשיט ב־1895, ולפני פרוץ המלחמה הורחבה כדי לאפשר את מעבר הגדולות שבאניות הצי הגרמני. במהלך המלחמה נשאר הים הבלטי תחת שליטת הצי הגרמני, ודרכו זרמה אספקת פלדה, עץ וחומרים אחדים מארצות הצפון הניטרליות.

בניגוד לגרמניה, היתה בריטניה תלויה לגמרי ביבוא חומרים מן החוץ. מאחר שמחצית הספנות העולמית היתה בידה, נהנתה היא ממשאבי העולם כולו כל עוד שלטה בנתיבי הסחר הימי. מכאן יוצא, שעיקר תפקידו של הצי הבריטי היה בעל אופי מגנני לאמור, שמירה על נתיבי גישה בלתי־מופרעים לנמלי בריטניה. משימותיו ההתקפיות כללו הטלת הסגר על גרמניה, צמצום מרחב הפעילות של צייה המלחמתי והשמדת סיירות האויב המרחיקות מחופי ארצן. בריטניה ביקשה אפוא לקיים הלכה למעשה את השליטה בנתיבים, ואילו גרמניה השתדלה למנוע זאת. הגרמנים קיוו לנצח את צרפת ביבשה תוך שבועות ספורים ובאותה עת לבלום את הרוסים. מכאן יוצא, שגרמניה לא התכוונה בתחילה להטיל למערכה את אניותיה כדי שהצי ישאר ללא פגיעות ככל האפשר, וכך ישמש הוא קלף מיקוח בעל משקל לעתיד לבוא. לפיכך הגבילו האניות הגרמניות את פעולתן לשיבוש השיט בים הצפוני בעיקר, בהניחן כי אם תתחולל התנגשות בין הציים, תתרגש היא בים זה, שכן הבריטים לא יניחו לצי הגרמני לצאת לאוקיאנוס האטלנטי. את הצי הגרמני כוננו גם כן ככוח מגנני בעיקר, והוא לא היה בנוי לפעולות בעלות טווח ארוך.

מאז סוף המאה הקודמת טיפחה גרמניה את יחסיה עם תורכיה ובייחוד בעשור האחרון שלפני פרוץ המלחמה. כאשר התקשרה בריטניה ב־1907 אל רוסיה, אויבתה המסורתית של תורכיה, הראתה זו האחרונה נטיה יתרה להדק את קשריה עם גרמניה, ואף הזמינה משלחת צבאית גרמנית לאימון צבאה. משהתקרבה המלחמה, החליטה בריטניה להחרים את כל האניות שנבנו במספנותיה עבור מדינות זרות; וכך נהגה גם לגבי שתי אניות־קרב תורכיות, שאחת מהן כבר היתה מוכנה. הממשלה התורכית הגיבה ברוגזה, בעוד הגרמנים הטיבו לנצל הזדמנות זו והציעו לה תחתון שתי סיירות, שנמצאו אותה עת בים התיכון, סיירת־הקרב “גבן” (Göben) והסיירת הקלה “ברסלאו” (Breslau). כדי לצוד את שתי הסיירות ולעצור את הצי האוסטרי, עמד לרשות מעצמות ההסכמה כוח עצום, שכלל לא רק את עיקרו של הצי הצרפתי, אלא גם יחידות בריטיות – 3 סיירות־קרב, 4 סיירות משוריינות ו־4 סיירות־קלות.

ב־4 באוגוסט שוגרו האניות הגרמניות למשימת הפגזה של מטרות חוף באלג’יר, כאשר נתקבלה הפקודה להפליג לדרדנלים. פרוץ המלחמה היה צפוי בתוך זמן קצר, ולפיכך עקף המפקד הגרמני את אזור מאלטה, מקום כינוס הכוחות הבריטיים, ושייט דרך מצר מסינה (Messina). סיכויי הגרמנים להימנע מהיתקלות בנתיב זה היו קלושים, אבל משום־מה ויתרו הבריטים על מרדף והסיירות הגיעו בשלום אל הים האיגאי. הקלו על התחמקותן העדר שיתוף פעולה מתאים בין בריטניה וצרפת והמידע המודיעיני המועט שהגיע מהאדמירליות הבריטיות אל הכוחות בים התיכון. הסיירות הגיעו לקושטא ב־10 באוגוסט ונקנו על ידי הממשלה התורכית, אולם הצוות הגרמני הושאר בהן, וכבר באוקטובר הן השתתפו בפעולות נגד נמלים רוסיים בים השחור. התגרויות אלה גרמו לפרוץ המלחמה בין רוסיה לתורכיה.

בחצות ה־4 באוגוסט פג האולטימטום שהוצב לגרמניה והחלו פעולות האיבה. אניות בריטיות חסמו את המוצא הצפוני של הים הצפוני, ורק אניה גרמנית אחת הצליחה לצאת במועד אל מימי האוקיאנוס האטלנטי. בשלושת השבועות הראשונים למלחמה עסק הצי הבריטי בחיפוי על העברת כוחות היבשה לחזית בצרפת.

התנגשויות ראשונות    🔗

“הצי הראשי” (Grand Fleet),¹⁴⁵ אשר בסיסו בסקאפה פלו (Scapa Flow), באי אורקניי (Orkney), יועד להתמודד עם הצי הגרמני ולרתק את כוחותיו לים הצפוני, בעוד כוונת הגרמנים היתה להחליש את האויב בגיחות מרובות עד לנצחון המקווה של כוחות היבשה בצרפת. מפקד “הצי הראשי”, אדמירל ג’ליקו (John Jelicoe), קיבל את מינויו יום אחד בלבד לפני פרוץ פעולות האיבה. ב־28 באוגוסט שיגרו הבריטים 2 סיירות ו־16 משחתות למשימת פשיטה על ספינות סיור גרמניות במפרץ שממול האי הלגולאנד (Helgoland), בעיקול הגדול של שפכי הנהרות וזר (Weser) ואלבה (Elbe). התקרבות הבריטים כוונה גם לפתות את האניות הגרמניות לצאת ממפרץ יאדה (Jade) וללכדן בידי צוללות בריטיות ששייטו באזור. מפקד כוח הפשיטה, אשר ככוחות עתודה לספינותיו שימשו עוד 11 סיירות־קרב, הבחין לאור הבוקר בשתי סיירות־קלות גרמניות, ומיד פקד על שתיים מאניותיו להתנגש בהן. לאחר מכן פנה מערבה לרדוף אחר ספינות־טורפדו נמלטות והצליח להטביע אחת מהן. קמה התכתשות כללית. הסיירות הגרמניות, שחשו לעזרת אחיותיהן, נתקלו בכוחות העתודה בפיקודו של תת־אדמירל ביטי (David Beaty) ושתיים מתוכן נפגעו וטבעו. בהתנגשות זו, אשר ארעה בעת שפרצו צבאות גרמניה בתנופה רבה לצרפת דרך בלגיה, סבלו הגרמנים אבידות רבות; 3 סיירות ומשחתת אחת טובעו ומספר ההרוגים, הפצועים והשבויים הגיע ל־1200, בעוד בצי הבריטי ניזוקו משחתת וסיירת אחת ומספר ההרוגים והפצועים הסתכם בכ־75 בלבד.

האדמירליות הגרמנית נוכחה לדעת, כי הבריטים מסוגלים לחדור לאזור גרמני, ומכאן ואילך נטל הקייזר לידיו את הפיקוד על הצי. אזור הלגולאנד, אשר הגן על המבוא המערבי של תעלת קיל, נזרע מוקשים והוכנה יחידת אניות־קרב נפרדת להתקפת־נגד מיידית, אם ינסו הבריטים לחדור פעם נוספת. ברם, לאחר כמה נסיונות תקיפה מוצלחים של צוללות גרמניות, אשר עלה בידן להטביע 4 סיירות בים הצפוני, התערער קמעא בטחונם העצמי של הבריטים, ומכאן ואילך נהגו הם במשנה זהירות.

בסוף המאה הקודמת רכשה גרמניה מסין את בסיסי הצי צינגטאו (Tsingtau) ולאחר מכן כמה איים באוקיאנוס השקט מידי ספרד; אלה היו בעיקר תחנות תדלוק בפחם עבור אותן האניות, שפעלו באוקיאנוס השקט בפיקודו של סגן־אדמירל שפיי (Maximilian von Spee). היפנים התייחסו באיבה גלויה לכוחות הים של גרמניה שהופיעו באוקיאנוס זה, ולא כל שכן עקב עמדתה בשאלת פורט ארתור, אותו נאלצו היפנים לנטוש; זה היה הרקע לברית האנגלית-יפנית ב־1902. כשפרצה המלחמה דרשה יפן כי גרמניה תפנה את נמל צינגטאו, ומשהושבה ריקם הכריזה עליה מלחמה כדי לסלקה מהאזור הפאסיפי.

שפיי שהה אותה עת באיי קארולינה (Carolina) בראש פלגה של 4 סיירות, הרחק מכל כוח ימי יפני ובריטי. הוא החליט לשלוח רק סיירת אחת לשיבוש שיט האויב במערב האוקיאנוס השקט ובאוקיאנוס ההודי, בעוד הוא עצמו הפליג עם עיקר הכוח מזרחה לעבר חופי צ’ילה, שם יכול היה לקבל אספקת פחם ולתקוף את אניות הסוחר של האויב המשייטות לאורך חופה המערבי של דרום אמריקה. באזור זה פעלה שייטת בריטית בפיקוד תת־אדמירל קרדוק (Christopher Cradock) למניעת שיבוש השיט בידי אניות גרמניות. בסוף אוקטובר יצא קרדוק את איי פוקלנד (Falkland) ברדיפה אחר הסיירת הגרמנית “דרזדן” (Dresden), אשר זמן קצר קודם לכן הצליחה לחמוק מאניות הבריטים והצרפתים ששייטו באזור מצרי מאגלאן. אחת מאניותיו של קרדוק, שפקדה את נמל קורונל (Coronel), קלטה תשדורת רדיו מאניה גרמנית, ובהיותו משוכנע כי מדובר באניה בודדת – שכן יתר אניותיו של שפיי שמרו על דממת־אלחוט להטעיית הבריטים – מיהר להתקפה בכוח של 4 סיירות. משהגיעו האניות הבריטיות לטווח ראיה נוכחו לדעת כי הכוח הניצב מולן גדול מכפי ששיערו. הפתעתו של שפיי גם היא לא היתה קטנה, שכן בהעדר מידע מודיעיני מעודכן לא ציפה לפגוש בכוח הבריטי. קרדוק ניסה לחצות חציית T את מערך האויב, אך הדבר לא עלה בידו; צוותי התותחים הגרמניים היו מאומנים ומתורגלים להפליא, וכך נערכה ההתנגשות ברובה תוך שיוט במקביל לכיוון דרום. שפיי פתח באש כשנצטיירו בברור צלליות אניות האויב מול השמש השוקעת, בעוד אניותיו שלו נבלעות בחשיכה היורדת. תוך פחות ממחצית השעה נפגעה וטבעה אנית הדגל של קרדוק וכן סיירת נוספת, בעוד השתיים האחרות הצליחו לחמוק בחסות החשיכה מזירת הקרב.

למרות הישגי הגרמנים הם לא יכלו לשבש את הסחר הבריטי, ועל כן היה הקרב ליד קורונל נצחון טקטי בלבד. השייטת של שפיי כילתה בהתמודדות זו קרוב למחצית תחמושתה, ללא כל אפשרות לחידוש המלאי. האדמירליות הבריטית דאגה מיד לשיגור תגבורת וסברה כי השייטת הגרמנית תמשיך אל איי פוקלנד. ואכן כך ארע. היא הקיפה את דרום אמריקה, לכדה בדרך אנית מפרשים קנדית על מטען הפחם שהובילה, והמשיכה לביצוע משימתה הבאה: הריסת תחנת הרדיו בפורט סטנלי (Port Stanley) שבפוקלנד.

ב־8 בדצמבר הופיעו שתי הסיירות הגרמניות הראשונות מול פורט סטנלי, כשמטרתן סיור וגילוי תנועות אויב והפגזת תחנת הרדיו במקום. אותה שעה תידלקו האניות הבריטיות בנמל, ומשהבחינו בהן הגרמנים אותתו מיד להיסוג. הים היה שקט והראות טובה, ושפיי חשש מאד מתותחי 12 האינץ' של שתי הסיירות הבריטיות. על כן פיזר את אניותיו והחליט למשוך את האש הבריטית אל שתי הסיירות המשוריינות שלו, כדי לאפשר לשלוש הסיירות הקלות האחרות להימלט ללא פגע. התפתח קרב תוך תנועה, אשר בסופו טובעו שתי הסיירות המשוריינות הגרמניות “שארנהורסט” (Scharnhorst), עימה טבע במצולות שפיי עצמו, ו“גנייזנאו” (Gneisenau). ההקרבה העצמית, כפי שנתברר, היתה לשווא ולחינם, כי שתיים מבין הסיירות הקלות שנמלטו מן המערכה הושמדו זמן קצר לאחר מכן. עתה נותרו בידי הגרמנים שלוש אניות־קרב בלבד, שעסקו בשיבוש הסחר מחוץ לים הצפוני. “דרזדן”, הסיירת הקלה שחמקה מפגיעת הבריטים בקרב פוקלנד, ניזוקה ונכנעה שלושה חודשים אחר כך ליד קורונל; ה“קארלסרואה” (Karlsruhe) התפוצצה ליד בארבאדוס (Barbados) בסוף אוקטובר, לאחר שהטביעה משך שרותה אניות סוחר אויבות בתפוסה של 76,500 טונות; האחרונה שבהן, הסיירת הקלה “קניגסברג” (Königsberg), הושמדה ביולי 1915. מעתה ואילך לא עזבה שום אנית־קרב את נמלי גרמניה כדי לשבש את נתיבי הסחר של הבריטים ובעלי בריתם. הסיירת הרביעית משייטת פון שפיי, “אמדן” (Emden), שלא הצטרפה אליו, פעלה זמן ממושך במימי הדרום, הטביעה מספר רב של ספינות סוחר ואניות מלחמה של מעצמות ההסכמה ולבסוף טובעה בידי סיירת ניו־זילנדית.

בינתיים ארבו הצדדים איש לרעהו בים הצפוני, ולמרות השגחת הבריטים הצליחו הגרמנים לחמוק ללא פגע ולהפגיז מטרות חוף בצפון אנגליה. ב־23 בינואר 1915 החליטו הגרמנים לשגר יחידת אניות מן המעגן ביאדה אל אזור הרדדה הקרוי דוגר בנק, כדי לתקוף ספינות סיור בריטיות ולהשמידן. הכוח בפיקוד תת־אדמירל היפר (Franz von Hipper) כלל שלוש סיירות־קרב, סיירת משורינת אחת, 6 סיירות קלות וכ־20 משחתות. הגרמנים התכוונו לרכז מספר אניות רב כנגד כוח עוין וחלש, אך צעד זה לא הפתיע כלל את הבריטים. הם הצליחו להניח ידם על ספר הצופן של האויב, פיענחו את כל תשדורות האלחוט וגילו את כיוון תנועת האניות. היריבים יצאו אפוא את בסיסיהם בעת ובעונה אחת, וביטי הקדים להגיע אל מקום ההתנגשות העתידית לפני יריבו. משהבחין היפר באויב, פנה מיד עורף כשהבריטים בעקבותיו. האניה הגרמנית במאסף, שהיתה איטית מן האחרות, נפגעה פגיעות רבות יותר מאחיותיה. הגרמנים ריכזו את אישם באנית הדגל הבריטית “לאיון” (Lion) עד אשר נאלצה לצאת מן הטור. בשל אי־הבנת פקודה התנפל מפקד המאסף הבריטי על האניה הגרמנית הפגועה בלאו־הכי והטביעה, אך בינתיים נתאפשר ליתר האניות הגרמניות לחמוק בבטחה. אשר ארע בדוגר־בנק היה נצחון בריטי פורמלי, הכוח העוין הונס אך לא הושמד. לא מעטים מבין קציני הצי הבכירים מתחו ביקורת על תת־אדמירל מור (Archibald Moore), מפקד המאסף הבריטי, על כי לא התנהג כנלסון בקרב קופנהאגן, באמרם – כל טיפש יכול להישמע לפקודות! בהתקפה המרוכזת על האניה הגרמנית איפשר מור את מנוסתם הבטוחה של הגרמנים. גם ביטי העיר, שרוב הבריות סברו כי הישג גדול הושג בדוגר־בנק, אך אליבא דאמת – היה זה מחדל, שהרי יכלו להשמיד ארבעה כלי שיט.

מערכת הדרדנלים    🔗

עוצמתן הציית העדיפה של מעצמות ההסכמה והיתרון שנחלו עקב השליטה בקווי הקשר החיצוניים (exterior lines of communications) איפשרו להן ניצול גמיש של עוצמתן, כדי לכפות את רצונן על האויב באמצעות סדרת התקפות מן הים. בבריטניה נתקיימו מאז תחילת המלחמה שתי דעות לגבי האסטרטגיה בה יש להשתמש: האחת דגלה בריכוז מירב הכוחות בבלגיה וצרפת לשם מיגור הצבא הגרמני הפולש; ואילו השניה – שדוברה העיקרי היה הלורד הראשון של האדמירליות, וינסטון צ’רצ’יל (Winston Churchill) – ביקשה לנצל את עוצמתה הימית של בריטניה לאיגוף ענקי של גרמניה ואוסטרו־הונגריה באמצעות התקפה על בעלת בריתן החלשה – תורכיה. בנסותו לשכנע את המתנגדים לדעתו, נהג צ’רצ’יל לצטט בקשר לכך את האימרה – “הצבא (המונחת בחוף) הינו הגדול בפגזים שיכול הצי לירות”. בעוד הראשונים דיברו במישרין על נצחון כולל, היו דברי האסכולה השניה מורכבים יותר: הנצחון על תורכיה אמור היה לפתוח את הנתיב עבור אניות מובילות אספקה לרוסיה, ובעת ובעונה אחת אף להשפיע על מדינות הבלקן להצטרף אל מעצמות ההסכמה ולהטות את שימת הלב של גרמניה מהחזית המערבית.

ראשיתו של רעיון ההתקפה על תורכיה במועצת המלחמה הבריטית. בתחילה חשבו על הפגנת כוח ימי בלבד ליד הדרדנלים להפחדת תורכיה, אבל מכאן נולדה תכנית נרחבת: לפרוץ בכוח דרך הדרדנלים באמצעות אניות מלחמה מיושנות שניתן להקריבן. מועצת המלחמה נתנה את ברכתה, שהרי הביצוע לא דרש תחילה כל כוח יבשתי שהמחסור בו היה רב למדי.

סגן־אדמירל קרדן (S.H. Carden) הכין בתחילת ינואר 1915 תכנית תלת־שלבית ועיקרה: הפגזת הביצורים של חצי האי גאליפולי (Gallipoli), סילוק שדות המוקשים ממצר הדרדנלים והתקדמות דרך ים השיש לעבר קושטא. לביצוע המשימה צרך קרדן אספקת פגזים בכמות רבה¹⁴⁶: 12 אניות־מערכה, 3 סיירות־קרב, סיירות קלות, משחתות ושולות מוקשים. אדמירל פישר התנגד בתחילה למבצע, כי רצוי היה – לדעתו – לנצל את מירב האניות למלחמה בשיט הגרמני, אולם צ’רצ’יל הצליח לשכנעו. בראשית פברואר נטה גם הצבא לקבל את התכנית ואף הכין כוחות קרקע לסיוע, אוסטרלים וניו־זילנדים (ANZAC) בעיקר, אשר חנו אז במצרים. גם הצרפתים התכוננו להשתתף במבצע על ידי שיגור חיל רגלים בנוסף לאניות מלחמה. כוח המשלוח הימי היה מרשים ביותר: האדמירליות הקציבה למבצע את אנית המערכה החדישה ביותר, “קווין אליזבת” (Queen Elizabeth), כדי לנסות את תותחיה הענקיים כנגד ביצורי החוף בדרדנלים. נוספו על אניה זו סיירת־קרב חדישה ו־10 אניות־קרב מיושנות, חמש מהן צרפתיות. מנין תותחי האניות כולן היה 10, ולמולם ניצבו בביצורי החוף 19 בלבד, אשר רק ארבעה מתוכם היו מודרניים.

ההפגזה החלה ב־19 בפברואר 1915 בשעה 09:15, מחוץ לטווח התותחים התורכיים, אשר אחריה התכוונו להתקרב ולחפות על שולות המוקשים. במהרה נתברר, כי דיוק הקליעה תוך תנועה היה לקוי ועל כן הועגנו האניות התוקפות, אבל רק אחה“צ נראה הישג כלשהו בשיטת הירי החדשה. ב־25 בפברואר חודשה ההפגזה, ולאחר שהובחנו פגיעות מדויקות במטרות התקרבו האניות לחוף והגיעה העת להפעיל את שולות המוקשים. יחידות נחיתה קטנות ירדו לחוף כדי להשמיד את עמדות התותחים, אך ב־4 במרץ נאלצו להיסוג תוך אבידות כבדות שסבלו מידי התורכים. גם הישגי ההפגזות היו דלים, שכן בהעדר מערכות בקרת־אש התקשו הבריטים והצרפתים לפגוע בעמדות התותחים ממרחק, ואף מטוסי הים המעטים, ששימשו כעמדות תצפית־אש מעופפות, לא סייעו הרבה. כדי להימנע מפגיעת מוקשים, השתדלה ה”קווין אליזבת" לקלוע מעל חצי האי גאליפולי, מצידו האירופי של המצר. גם פעולה זו לא הניבה פירות והבריטים החלו חוששים, שמא יישחקו תותחי 15 האינץ' של האניה ותאזל התחמושת המיוחדת. הקושי העיקרי עליו לא יכלו לגבור הבריטים היו תותחי ההוביצר (Howitzer) הניידים שבחופים, אשר פגעו בשולות המוקשים הקטנות ובייחוד כשפעלו בלילות לאור פנסים.

אדמירל קרדן הציע לחדור בכוח למצר תוך הפגזה מאסיבית, והמועד נקבע ל־17 במרץ, אלא ששולות המוקשים נכשלו בפינוי נתיב לאניות הקרב. קרדן, שעצביו התמוטטו בגלל חוסר הצלחותיו, התפטר והעביר את הפיקוד לסגנו, סגן־אדמירל דה־רובק (John de Robeck). הלה דחה את מועד ההתקפה הכללית ביום אחד, וב־18 במרץ בבוקר יצאו ממעגן מודרוס (Mudros) 18 אניות־קרב ועימן אניות הליווי. ההתקפה תוכננה להיות מודרגת, כשפותחות בהפגזה 10 אניות־קרב בלווית שולות מוקשים ולאחריה צריכות היו האניות הצרפתיות להתמודד עם הביצורים מעמדה קרובה יותר. כשולות מוקשים שימשו מכמורתנים בריטים מאויישים בדייגים, עליהם הוטל לפתוח נתיב מעבר לכוח כולו. האניות נערכו להתקדמות בשני טורים.

לקראת הצהריים חדר הטור הראשון. “קווין אליזבת” פתחה באש ונדמה היה כי תגובת הנגד של התורכים אינה יעילה ומאפשרת שיגור ארבע האניות הצרפתיות לעמדת ירי קרובה לחוף. כשפתחו שני הטורים בירי עז, נתברר כי המצב חמור מכפי ששיערו. האניות התוקפות ניזוקו ורבים מאנשיהן נפגעו. דה־רובק הורה לשולות המוקשים לנוע קדימה ושלח את כוחות המילואים לעזרת האניות הצרפתיות. לאחר השעה 14:00 פנתה האניה הצרפתית “סיפרן” (Suffren) לעבר קומקאלה (Kumkale) הסמוכה לחורבות טרויה, כאשר נפגעה אחת מאניות הליווי שלה, התלקחה וטבעה כשעל סיפונה 600 איש. כעבור שעתיים נפגעו ממוקשים שתי אניות־קרב בריטיות, ה“אינפלקסיבל” (Inflexible) וה“איריזיסטיבל” (Irresistible), ודה־רובק עצר את התקדמות הכוח כדי לוודא את שעור הנזקים. קרוב לוודאי שהתורכים שיגרו מוקשים צפים ממעלה המצר, אך בכוח הבריטי רווחה הדעה, כי הם שילחו טורפדות מקני שיגור בחוף. האמת היא, כי שולות המוקשים מצאו שלושה מוקשים בלבד ולא גילו כי אלו מהווים חלק משורה ארוכה. גם מטוסי הים לא הועילו רבות בגילוי מוקשים ואלו תבעו קרבן נוסף, את ה“אושן” (Ocean) הבריטית. הנסיונות להצלת שלוש האניות עלו בתוהו, ובמיוחד קשה היה אובדנה של ה“אינפלקסיבל”, אשר נשאה על סיפונה שמונה תותחי 12 אינץ', ויחד עם ה“קווין אליזבת” היוותה את עיקר הכוח הבריטי.

תוצאות ההתקפה הגדולה של ה־18 במרץ היו הרות־אסון, על אף שלאחר שבוע הגיעה תגבורת אניות למלא את מקומן של אלו שטבעו. דה־רובק הבין כי לא יוכל לחדש את ההתקפה כל עוד לא ינחתו כוחות רגלים משני צידי המצר לטיהור העמדות התורכיות ויאפשרו בכך חופש פעולה לשולות המוקשים. בנסיבות אלה הוחלט על מבצע “גאליפולי”.

לשאלה – כלום מסוגל הצי לבדו לבצע את התפקיד, אין מענה אחד. מכל מקום, ציינו המשקיפים והיועצים הגרמנים בצבא התורכי, כי אילו הזניקו הבריטים למחרת היום את אניותיהם להתקפה מחודשת, סיכוייהם לשתק את סוללות החוף יכלו להיות טובים לאין ערוך יותר. עם זאת, מעניין שלבד משתי האניות, “אינפלקסיבל” ו“קווין אליזבת”, היו יתר כלי השיט מיושנים וניתן היה להקריבם. ובכל זאת, משאבדו שלושה מהם ראה הפיקוד הבריטי סיכון רב מדי בהמשך המבצע. אילו תכננו להנחית כוחות מיד בעקבות ההפגזה הגדולה, סיכוייהם להאחז בחוף ולהקים ראש־גשר יכלו להיות טובים משלאחר מכן; שהרי בינתיים היה לתורכים די זמן לארגן את עמדותיהם מחדש ולהבהיל כוחות לחצי האי גאליפולי.

הנחיתה העיקרית החלה ב־25 באפריל, ומכאן ואילך נמשכה הלחימה בחצי האי עד סוף אותה שנה ללא הצלחה יתרה. הכוח הרגלי שהובא ממצרים היה ערב־רב של לאומים – צרפתים, אנשי לגיון הזרים, אלג’יראים, סיקים ובני גורקה מהודו, אוסטרלים, ניו־זילנדים וגדודי עבודה של יוונים ויהודים. מבין אלו האחרונים הוקם “גדוד נהגי הפרדות של ציון”, שמנה 700 מתנדבים, ועיקרם פליטי הישוב היהודי בארץ ישראל; הם גורשו או נמלטו למצרים לאחר הצטרפות תורכיה למלחמה. סמלו של הגדוד היה מגן דוד והפקודות ניתנו בו בעברית. יוסף טרומפלדור שרת כקצין בגדוד. באפריל 1915 נשלחו לגאליפולי, שם הובילו תחת אש תחמושת לאוסטרלים ולניו־זילנדים, שלחימתם נמשכה עד הפינוי בינואר 1916, בלא שהצליחו להשתלט על חצי האי. גדוד נהגי הפרדות זכה לדברי שבח מפי מפקד החזית ופורק בחודש מאי 1916.

גורל מבצע “גאליפולי” היה אפוא כגורל מבצע הדרדנלים. מעצמות ההסכמה לא יכלו להניא את תורכיה מבריתה עם גרמניה, ולא נפתח נתיב אספקה אל רוסיה דרך הים השחור.

קרב יוטלנד    🔗

פרק זמן קצר הפריד בין הנסיגה מן הדרדנלים לקרב יוטלנד. לחץ ההסגר העיק ביותר על הצי הגרמני, בחזית המערבית לא נראה כל שינוי, ומן הנכון היה אפוא לנסות ולהפחית מיתרונו של הצי הבריטי. מלכתחילה לא התכוונו הגרמנים להיכנס למערכה נרחבת עם האויב; מפקד הצי הגרמני, אדמירל שר (Reinhard Scheer) ביקש להסתפק בהפגנת כוח במימי נורווגיה ודנמרק, כדי לפתות את סיירות הקרב הבריטיות לצאת להתנגשות, בעוד הצוללות יערכו התקפות מזדמנות במטרה לצמצם את עליונותו המספרית של צי האויב (28 אניות־מערכה ו־9 סיירות־קרב בריטיות לעומת 22 אניות־מערכה ו־5 סיירות־קרב גרמניות). הלך מחשבה זה נודע לבריטים וציים היה מוכן להתערבות במידת הצורך. אדמירל ג’ליקו ציפה להזדמנות בה יוכל לשלם לסיירות־הקרב הגרמניות כגמולן על הפגזת יארמות (Yarmouth) ולואסטופט (Lowestoft) מן הים בחודש אפריל, וכוונתן לשבש את השיט הבריטי ליד דרום נורווגיה. תוך אווירה זו של כוננות הדדית יצא ב־31 במאי 1916 ממפרץ יאדה כוח סיירות הקרב הגרמני בפיקוד היפר, ומטרתו מסע פשיטה ליד חופי נורווגיה; כוונת שר היתה, כי אניותיו של היפר ימשכו את סיירות הקרב הבריטיות היישר אל מלתעות צי אניות המערכה שבפיקודו, אשר שטו כחמישים מילין מאחורי כוח הסיור הגרמני.

ברם, נעלם מעיניו של שר, כי ממש באותה שעה עושה הצי הראשי הבריטי את דרכו ליוטלנד בנק (Jutland Bank). תשדורת רדיו גרמנית, שחלק ממנה נקלט על ידי הבריטים, הזניקה את אניות המערכה של ג’ליקו ואת סיירות הקרב של ביטי. שני המפקדים הבריטים, כעמיתיהם שר והיפר, לא שיערו כי עתידים הם להתנגש בכוח אויב העולה בעוצמתו על סיירות־קרב. כך ארע, שבשעות אחר הצהריים של 31 במאי שייטו אל אותו אזור הכוחות הבאים: בכיוון צפון – צי המערכה הגרמני וכוח סיירות הקרב המוביל אותו; בכיוון מזרח־דרום־מזרח שייט צי המערכה של ג’ליקו ושייטת סיירות הקרב בפיקוד סגן־אדמירל הוד (Horace Hood); בכיוון מזרח – שתי שייטות של סיירות־קרב בפיקוד ביטי, המלוות על ידי שייטת אניות־קרב מהירות בפיקוד סגן־אדמירל אוון־תומאס (Hugh Evan-Thomas). הכוח הבריטי מנה 148 אניות לעומת 99 גרמניות.

אחר השעה 14:00, משלא הבחין ביטי באויב, החליט לפנות צפונה ולהצטרף אל ג’ליקו המרוחק ממנו כ־65 מילין. המגע עם האויב ארע בדרך מקרה. סיירת־קרב בריטית, שנשלחה לחקור אנית סוחר ניטרלית ששטה באזור, הבחינה בסיירת־קלה גרמנית ששוגרה אף היא לאותה משימה. ביטי הסב את אניותיו חזרה לכיוון דרום־דרום־מזרח, והגביר מהירות כדי להערך בין הכוח הגרמני לבסיסו. אותה שעה היה צי המערכה של ג’ליקו מעבר לאופק, ואילו 4 הדרדנוטים של אוון־תומאס – מלווים על ידי 12 סיירות־קלות ושלוש פלגות של משחתות – נמצאו כ־10 מילין מאחורי 6 סיירות הקרב של ביטי. היפר רדף אחר הסיירות הקלות כדי להשמידן, אך כשראה את אניותיו של ביטי, שינה כיוון כדי לפתותן לשוט אל עבר תותחי אניותיו של שר. ב־15:45 פתחו שני היריבים באש, תוך שהם מתקדמים בטורים מקבילים. היה זה שלב הפתיחה של המערכה, המכונה “קרב הסיירות”, או “המרוץ דרומה”. התוצאות הכמעט מיידיות היו היפגעות אנית הדגל של ביטי וטביעת סיירת־קרב נוספת. רק עם התקרבות אוון־תומאס הצליחו הבריטים לפגוע בשתיים מהסיירות הגרמניות ולהטביע אחת בהתקפת טורפדו, אך במחיר אובדן סיירת־קרב נוספת. בשעה 16:30 לערך הבחינו אנשי ביטי להפתעתם בצי אניות המערכה הגרמני המופיע מכיוון דרום־מזרח. ביטי הורה מיד לאניותיו לסוב לאחור בנסיון למשוך את הגרמנים לעבר כוחו של ג’ליקו. חילופי האש נמשכו, שכן גם היפר שינה קורס כדי לתפוס עמדה לפני אניותיו של שר. זה האחרון המשיך לשייט צפונה מבלי לדעת כי אניות המערכה של ג’ליקו נמצאות באזור. מאחר שאוון־תומאס איחר קמעא להפנות את אניותיו בעקבות ביטי, ספג הוא אש עזה מתותחיו של שר, שלושה מכלי השיט שבפיקודו נפגעו קשות, אבל לא לפני שהצליחו להסב נזקים דומים לגרמנים.

עתה החל שלבה השני של המערכה – המרוץ צפונה. ג’ליקו קיבל דיווח על המצב וערך את כל 24 אניות המערכה שבפיקודו בטור אחד, כדי לחצות את קו ההתקדמות של שר ולמנוע ממנו את האפשרות לנוס דרך מצר סקאגראק אל הבסיס שמעבר לתעלת קיל. תנאי הראות הגרועים ועשן התותחים היקשו על ג’ליקו את תמרון ההיערכות המחודשת, ורק בשנה 17:42 הבחין סוף־סוף בכוח הסיירות הקדמי העסוק בהתנגשות עזה עם סיירותיו של היפר. ביטי הנחית אותה שעה אש כה עזה על כוח הסיירות הגרמני, כדי להרחיקן מקו ההתקדמות של ג’ליקו, עד כי בשעה 18:00 פנה היפר למנוסה.

הטור הארוך של ג’ליקו שייט עתה מזרחה, ועל אף שאניותיו לא חצו את קו ההתקדמות של אניות שר המתקרבות מדרום־מערב, לא יכול היה לנצל את יתרונו ולפתוח באש בשל תנאי הראות הגרועים. שר, אשר גם כן לא ראה ולא כלום מבעד לערפילים הכבדים, החליט לנתק מגע. בשלב זה, השלישי למערכה, מיאן ג’ליקו לרדוף אחריו מחשש למלכודת, והוא הוסיף לשייט בקורס מזרחה ואחר כך פנה דרומה כדי לחסום את דרכו אל מפרץ יאדה.

בשעה 18:55 פנה שר מזרחה כדי לנוס דרך המאסף הבריטי חזרה לבסיסו; אולם ג’ליקו לא הרחיק דרומה בשיוטו כפי שסבר האדמירל הגרמני, וכך ארע ששינוי הקורס מזרחה הביא את ראש הטור הגרמני אל מול הכוח הבריטי המשייט בכמה טורים מקבילים. שוב נמצאו האניות הבריטיות חוצות חציית T את הטור הגרמני, וכדי להחלץ ממצב מסוכן זה ניסה שר לפנות ולהתרחק, כשהוא מסתייע בהתקפת משחתות ובגיחות שביצעו סיירות הקרב, המושכות אליהן את האש הבריטית לבל יינזקו אניות המערכה. בשעה 19:15 הגיע הקרב לנקודת מפנה. ג’ליקו פסק לעקוב אחר האויב בגלל התקפות טורפדו מכיוון אניותיו של שר, התרחק והמגע נותק. כעבור שעה נתחדשו שוב חילופי האש בין אניות החלוץ של שני היריבים, אך ג’ליקו לא היה להוט עוד להרחיבם מפאת החשיכה היורדת. שני הציים שייטו בקורסים מקבילים דרומה, וג’ליקו התכוון לחדש את ההתנגשות עם שחר כשיימצא בין כוחות שר ובסיסם.

השלב הרביעי של הלחימה התרגש בכל זאת בליל ה־31 במאי ואור ליום ה־1 ביוני. אדמירל שר היה שרוי במצב נואש. אם יישאר נתיבו אל הבסיס חסום, יביאו הבריטים ביתרונם את קיצו. הוא בחר אפוא באפשרות הפחות מסוכנת, הציב את אניות המערכה הפגועות במאסף וציווה לשוב הביתה בנתיב הקצר ביותר ללא התחשבות באבדות. בשעות שבין 20:00 ו־22:00 פרצו הסיירות ואניות המערכה הגרמניות דרך לעצמן בין הכוחות הבריטיים הקלים. לאחר כמה התנגשויות מטווח קצר הצליחו הגרמנים במשימתם, אם כי במחיר אובדן אנית־מערכה מיושנת ושתי סיירות־קלות. הבריטים, לעומתם, איבדו חמש משחתות וסיירת משוריינת אחת. ג’ליקו, ששט במאסף הטור, נתבשר על הארוע והצלחת יריבו להימלט רק לאחר מעשה, ומחשש התקרבות יתרה אל שדות המוקשים הגרמניים פנה צפונה. תם ונשלם קרב יוטלנד. שר הגיע עם אניותיו למפרץ יאדה בשעות אחר הצהריים של ה־1 ביוני.

כלום היתה נסיגת הגרמנים סימן לתבוסתם בקרב? מפקדי הצי הגרמני טענו, כי לנוכח עדיפות האויב ביחס של 8 ל־5 עשו הם יותר מאשר להחזיק מעמד. זאת ועוד, שיעור האבידות בצי הגרמני נפל מזה שבצי הבריטי; 3 אניות־מערכה – אחת מהן מיושנת – ו־4 סיירות־קלות, 5 משחתות וספינות־טורפדו משל הגרמנים. שיעור ההרוגים והפצועים מקרב הבריטים היה כפול מזה של הגרמנים.

דעת הקהל וחוגי הצי בבריטניה לא התלהבו במיוחד מהישגי ג’ליקו בקרב יוטלנד; אלו לא שכחו את מסורת הלחימה של נלסון, כי את האויב יש להשמיד וסברו, כי ג’ליקו לא ניצל את ההזדמנות להתמודד עם הצי הגרמני ברוח זו. שביעות הרצון בגרמניה מהישגי הצי נמוגה עד מהרה משזה רותק לנמליו ופעילותו נשתתקה כמעט. בטלת הצי בהמשך המלחמה, לבד משני נסיונות נפל לפשוט על שיירות לנורווגיה, עוררה התמרמרות כללית, ולא כל שכן עת העבירה האדמירליות אנשים מן האניות המובטלות לשרות בצוללות. מכאן ואילך הוטל על שכמן של האחרונות עיקרה של הפעילות הימית הגרמנית.

קרב יוטלנד היווה נקודת שיא בלוחמת אניות השטח בעידן הקיטור, כפי שהיה קרב לפנטו בלוחמת הגליאות וקרב טרפלגר בלוחמת אניות המפרשים. מכל מקום, ככל שהיתה התמודדות זו בעלת ממדים נרחבים, לקח רב לא הפיקו ממנה. ההתנגשויות הבאות במלחמת העולם ה־2 התרגשו בין נושאות מטוסים, שטווח המהלומה שלהן עלה במאות מילין על מרחק הפגיעה המירבי של כל אנית־מערכה.

מלחמת הצוללות    🔗

במהלך המלחמה התנהל המאבק בים למען הגנת השיט או מניעתו, בין שהיה זה מסחרי או צבאי. מיד עם ראשית פעולות האיבה הטילה בריטניה הסגר על נמלי גרמניה, וציפתה כי מדינה מתועשת כמוה לא תוכל להחזיק מעמד בלא אספקת חומרי גלם ומזון, כשהיא מבודדת באופן יחסי משוקי העולם. גרמניה השיבה ליריבתה מנה אחת אפיים, תחילה באמצעות פשיטות באניות שטח ואחר כך בצוללות בשעור הולך וגובר. אניות השטח פעלו באוקיאנוס ההודי ובמימי ברזיל עוד ב־1914, וכאשר הכריזה בריטניה על כל הים הצפוני כאזור מלחמה, החליט המטה הימי הגרמני על הפעלה בלתי־מוגבלת של צוללות תוך סיכון לעורר את ארה"ב מרבצה.

ב־8 באוגוסט, ארבעה ימים לאחר הכרזת המלחמה, תקפה לראשונה צוללת גרמנית אנית מערכה בריטית שערכה תרגילי ירי סמוך לחוף בריטניה. הטורפדו ששיגר מפקד הצוללת U-15 החטיא את מטרתו, אך ערנותם של קציני האניות הבריטיות גברה עתה. לקראת ערב הבחינו שתי אניות מערכה בריטיות בפריסקופ החורש תלם במים; הן היטו מיד את מהלכן לעברו ושעטו במהירות קדימה כדי לנגח את הצוללת. ברם, זו החליקה מטה אל המעמקים וחמקה בקלות. ההתקפה והתקפת הנגד נכשלו. עם שחר היום שלמחרת נראתה על ידי אחת הסיירות הבריטיות מבעד לערפילים צוללת המיטלטלת על פני המים והיא חסרת תנועה. היתה זו שוב ה־ U-15. הלמוּת פטישים נשמעה מעברה והמפקד הבריטי הבין, כי אנשיה עוסקים בתיקון המנועים שנדמו. עוד בטרם היה סיפק בידי הצוללת לחמוק בצלילה, נפתחה עליה אש מטווח קצר, והאניה הבריטית הפורצת קדימה ניגחה וגזרה אותה לשניים.

ארוע זה נטע בלב הבריטים את האמונה, כי ככלות הכל אין הצוללות הגרמניות מהוות איום ממשי על אניותיהם. תחושה זו נתבדתה עד מהרה, כשב־5 בספטמבר שילחה הצוללת U-21 אל המצולות סיירת בריטית על אנשיה. כשבועיים אחר כך טובעו ליד חופי הולנד ארבע סיירות, ועימן אבדו כ־1500 קצינים וחוגרים. חודש אחר כך טובעה סיירת נוספת ועל סיפונה 400 אנשי צוות. אניות השטח הבריטיות היו חסרות־אונים אל מול התקפות הטורפדו הגרמניות. שריונן העבה לא הועיל להן, ולבד משיט במהירות מירבית ושימוש בתותחים, לא עמדו לרשותן אמצעי התגוננות מפני האויב החדש.

הארוע שהתחולל ב־20 באוקטובר ציין תפנית במדיניותה הימית של גרמניה, משהוכחה לראשונה יעילותה של הצוללת כמשמידת סחר האויב. מפקד הצוללת U-17, שנתקל באחד מסיוריו באנית הקיטור “גליטרה” (Glitra), העלה על סיפונה צוות השתלטות, אנשי האניה הורדו אל סירות ההצלה והימאים הגרמנים טיבעו את כלי השיט על ידי פתיחת שסתומי הצפה בתחתית האניה. סירות ההצלה נגררו על ידי הצוללת עד סמוך לחוף נורווגיה ושם שולחו לנפשן. יוזמה זו של מפקד הצוללת עוררה בקציני מטה הצי הגרמני את המחשבה, כי יוכלו לעשות בצוללותיהם שימוש להשמדת אניות סוחר היוצא ובאות אל נמלי בריטניה, ולשלם בכך לאויביהם כגמולם על ההסגר ההדוק שהטילו על מבואותיהם הימיים של גרמניה. ברם, הם ידעו כי הצוללות לא יוכלו להוסיף ולנהוג בנדיבות־לב כפי שהפגין מפקד ה־ U-17. שלא כמו אניות השטח, אשר נהגו לאסוף אל סיפונן את צוותי אניות הסוחר בטרם הטביעון, לא יכלו הצוללות הצרות והדחוסות להמשיך ולשמור על “חוק מלחמה” זה. לחץ ההסגר הגובר והולך הוא שהביא להכרזה הגרמנית ב־4 בפברואר 1915, כי כל אנית סוחר שתימצא במימי בריטניה, אירלנד והתעלה האנגלית תושמד, וכי אין באפשרות הצוללות להבטיח את שלומם של אנשי הצוות והנוסעים. משמעות הדבר היתה, כי מעתה ואילך יושמדו אניות הסוחר של מעצמות ההסכמה ללא כל אזהרה מוקדמת. בחודש ינואר הושמדו אניות סוחר בריטיות בתפוסה כוללת של 32,000 טונות ואבידות הצרפתים ומדינות ניטרליות אחרות הסתכמו ב־15,900 טונות. בחודש מרץ הוכפלו אבידות הבריטים ובחודש אוגוסט הגיעו אלו לשעור של 148,000 טונות. דאגה גוברת והולכת נשתררה לא רק בלונדון ופאריז, כי אם גם בקרב הממשל בארה"ב, אשר אניותיה הובילו חומרי מלחמה לאנגליה וצרפת; התעורר חשש, שמא יוטבעו אניות ועליהן אזרחים אמריקאים.

חשש זה נתאמת זמן קצר לאחר מכן. בצהרי ה־7 במאי 1915, סמוך לחופי אירלנד, שילחה הצוללת U-20 שני טורפדות לעבר אנית הנוסעים הבריטית “לוזיטאניה” (Lusitania), אשר שטה בנתיבה הקבוע מניו־יורק לליוורפול. כ־1200 נוסעים ואנשי צוות טבעו במצולות, ובהם 124 אזרחים אמריקאים. ארה“ב מחתה בחריפות על הפגיעה באנית הנוסעים, אולם הגרמנים טענו כי האניה הובילה ציוד מלחמתי ועל כן היתה מטרה חוקית בהחלט. בחודש אוגוסט טובעה ה”אראביק" (Arabic) ובה ניספו 3 אמריקאים. איומה של ארה"ב כי תצטרף למלחמה אם תחודשנה ההתקפות על אניות נושאים נשא פירות. הצוללות הגרמניות פסקו ממנהגן זה ועברו לפעול בזירת הים התיכון, שם הטביעו במהלך אותה שנה כמאה אניות סוחר של מעצמות ההסכמה.

שעור האבידות העצום זירז את פיתוחם של אמצעי לחימה נגד צוללות. ב־1916 נמסרו לרשות הצי הבריטי פצצות עומק, שהוטלו מירכתי משחתות ואניות ליווי אחרות, וכן מכשיר האזנה תת־מימי. מכשיר זה, ההידרופון (Hydrophon), איפשר להתחקות אחר רעש מנועי החשמל של צוללת מתקרבת, אך לא היה יעיל במיוחד, שכן חייב את הדממת מנועי האניה בעת האזנה, מצב בו היתה נתונה להתקפה מבלי יכולת לחמוק.

הואיל וקרב יוטלנד נסתיים ללא הכרעה לגבי הגרמנים, נאלצו הם לנקוט אמצעים למען הסיום המוצלח, ולא כל שכן בגלל הקפאון בחזית המערבית בצרפת והעדר סיכוי לגבור על הרוסים במזרח. המטה הימי הגרמני העריך על פי לקחי העבר הקרוב, כי הצוללות תהיינה מסוגלות להטביע מדי חודש אניות בתפוסה העולה על חצי מיליון טון, ובעקבות כך תפסקנה כל המדינות הניטרליות את סחרן עם בריטניה. אמנם לוחמת צוללות בלתי־מוגבלת זו כרוכה היתה בסיכון של הצטרפות ארה"ב למלחמה, אך בגרמניה סברו, כי יעלה בידם להקל על ההסגר בו היו נתונים ולהביס את בריטניה בטרם תצטרף המעצמה שמעבר לאוקיאנוס למעגל הלחימה. בלא בריטניה לא יהוו רוסיה וצרפת איום ממשי והדרך לנצחון תהא קצרה. בשנים 1918–1917 סיירו הצוללות הגרמניות בנתיבי השיט המקובלים והידועים היטב וציפו לטרפן. כדי להכות בצוללות הכניסו הבריטים לשימוש סוג חדש של אניה, Q-ship, אנית סוחר החמושה בתותחים מוסווים ועמידה בפני התקפות טורפדו. אניות אלו שייטו במימי בריטניה והים התיכון, ובהעמידן פני אניות תמימות שימשו פתיון לצוללות הגרמניות. האניה חשפה את נשקה ברגע האחרון בלבד, ואז השמידה את הצוללת באש עזה מטווח קרוב.

ברם, אניות הסוחר החמושות לא נחלו הצלחה מרשימה בהגנתן על נתיבי השיט. הסיורים הבריטיים פעלו מתוך נחיתות התחלתית – העדר אמצעי לחימה יעילים נגד צוללות. בעיצומה של פעילותן המוצלחת של הצוללות הגרמניות, אשר בחודש אפריל 1917 בלבד הטביעו 430 אניות, חידשו הבריטים את שיטת ההפלגה בשיירות. היתה זו שיטה ישנה־נושנה, אולם בשנים הראשונות למלחמה זלזלו בה הבריטים. הם האמינו לתומם, כי בעידן אניות הקיטור אין לה עוד כל חשיבות; מן הסתם שכחו, כי עקרונות המלחמה אינם משתנים למרות ההתפתחות הטכנולוגית.

למעשה, היה ערכה של שיטת השיירות דו־משמעי. אמנם קבוצת אניות סוחר מהווה מטרה מרוכזת, אך לצוללת יש הזדמנות לתקוף רק כלי שיט אחד, ומיד להסתלק במהירות ולהימנע מפגיעת אניות הליווי. ומאידך גיסא, אם משייטות האניות בנפרד זו מזו, הרי כל אחת מהן מובחנת בנפרד ומשמשת טרף קל. באותה עת יצאו הצוללות הגרמניות להתקפותיהן כל אחת בנפרד, ורק במלחמת העולם ה־2 יושם הלקח שנלמד משיטת השיירות הבריטיות, כשיצאו הצוללות הגרמניות לתקיפה בלהקות. ב־1917 החלו נעות האניות בשיירות, תחילה בין צרפת לאנגליה ואחר כך גם באוקיאנוס האטלנטי. השימוש בשיטה זו, אשר נתייחד בתחילה רק לאזורים שנחשבו מסוכנים, נתרחב מאוחר יותר לכלל הנתיבים בהם שטו ציי מעצמות ההסכמה, ואניות מלחמה ליוו את כלי השיט המסחריים מן היציאה ועד לפתח נמל היעד. במהלך מלחמת העולם הראשונה הטביעו הגרמנים אניות בתפוסה של 13 מיליון טון. האבידות בקרב כלי השיט שהפליגו לבדם או פיגרו אחר השיירות היו לאין ערוך רבות יותר מבין אלו שנעו בשיירות, אבל הישגים אלו לא העניקו נצחון לגרמנים. בסיכומו של דבר הפחיתה שיטת השיירות את שעור האבידות במידה ניכרת ומה גם, בניית האניות על ידי מעצמות ההסכמה, לא זו בלבד שהשלימה את שאבד, אלא אף עלתה על כך. השימוש המואץ באמצעי לחימה נגד צוללות, ובכלל זה הפלישה לבסיס הצוללות הגרמני בזייברוחה (Zeebrugge) שבבלגיה באפריל 1918 ומיקוש מצר דובר (Dover), גרם לעליית שעור אבידות הגרמנים על מספר הצוללות החדשות שבנו. במהלך המלחמה אבדו לגרמנים 178 מכלל 373 הצוללות שהפעילו, ורובן לאחר אימוץ שיטת השיירות.

לוחמת הצוללות הבלתי־מוגבלת בה נקטו הגרמנים שוב מאז ראשית 1917, ואשר גרמה במידה רבה להצטרפות ארה"ב למלחמה באפריל אותה שנה, לא הביאה את התוצאות המקוות. השליטה בנתיבי הים נותרה בידי הבריטים ובעלות בריתם, ומצב זה היה הרה־אסון לגרמניה. “צי הים הפתוח” נשאר סגור בנמליו מחשש התמודדות עם כוחו העדיף של “הצי הראשי” הבריטי, ונבצר מן הצוללות וכלי השיט הקלים הגרמניים לסכור את זרם האספקה והתגבורת שהגיע אל האיים הבריטיים ואדמת אירופה. מבואותיה הימיים של גרמניה במפרץ הלגולאנד, בקאטגאט ובחוף בלגיה הכבושה היו זרועים מוקשים, ומשחתות וספינות בריטיות אחרות סיירו מולם ללא הפסק מאז ראשית המלחמה. ההסגר מוטט לחלוטין את כלכלתה של גרמניה ואת מוראל אוכלוסיתה. צבאות גרמניה בצרפת, אשר הועברו לשם לאחר קריסת קו ההגנה של רוסיה בחזית המזרחית, נתונים היו במצב נואש כמעט בהעדר מקורות אספקה להישען עליהם. מאז קיץ 1917 הגיעו אל נמלי מערב אירופה באין מפריע אניות הנושאות שני מיליון חיילים אמריקאים, אשר היטו את הכף והביאו לכשלון המתקפה הגרמנית ולנסיגת הצבא הגרמני בקיץ 1918.

 

פרק כ"ג: מלחמת העולם השניה    🔗

על פי תנאי שביתת הנשק נדרשו הגרמנים למסור לידי המנצחים 10 אניות־מערכה, 6 סיירות־קרב, 8 סיירות קלות, 50 משחתות ואת כל הצוללות שלהם. בסוף נובמבר 1918 הופיע במפרץ שממול שפך הנהר פורט (Firth of Forth) שבצפון סקוטלנד כל הצי הגרמני, כשהוא מלווה באניות־קרב אמריקאיות. האניות הגרמניות הורידו את דגליהן כסימן לכניעה וביניהן גם אלו שנלחמו ביוטלנד. דמעות זלגו מעיני הקצינים בטקס משפיל זה, הרי ציים לא הובס. הרחק משם דרומה, בהארוויץ' (Harwich), נכנעו הצוללות. הגרמנים חשבו, כי לאחר שיפורקו האניות מנשקן ייכלאו בנמל נאוטרלי, כעין בנות־ערובה עד לחתימת חוזה השלום, והנה הם נוכחו לדעת, כי האניות כוונו לסקאפה פלו שבאיי אורקניי. תנאי ברית שלום ורסאי (Versailles) קבעו, שיש להפחית במידה ניכרת את מניינו של הצי הגרמני וכי את מירב אניותיו יש למסור למעצמות ההסכמה. לצוותים הגרמניים בסקאפה פלו לא היה כל מידע מדויק על המתרחש ונדמה להם, כי אם גרמניה לא תחתום מיד על חוזה השלום, תתחדש המלחמה. מכאן יצא, שהאניות הגרמניות עלולות עוד להפנות את תותחיהן נגד מולדתן. בראות הקצינים הגרמנים שיחידה בריטית עוזבת את הנמל ביום האחרון שנועד ללחימה, הם החליטו לעשות צעד נואש וקיצוני; לאות מוסכם מראש הורה כל מפקד אניה לפתוח את שסתומי ההצפה הקבועים בתחתית כלי השיט, והאניות הגרמניות טבעו במקום עגינתן. זה היה קצו של הצי הגרמני המפואר.

בתחום התפיסה האסטרטגית והטקטית לא חידשו שני העשורים של המאה הזו חידושים עקרוניים. בלחצה של ארה“ב נחתמו הסכמים בינלאומיים לצמצום מרוץ החימוש שנתחדש לאחר המלחמה; ואף כי היא עצמה, בריטניה, יפן ומדינות אחרות השיקו כלי שיט חדשניים, הרי נותרה בעינה המחשבה, שבמלחמה הבאה יילחמו כבזו הקודמת, תוך הפקת לקחים מקרב יוטלנד. עם זאת תהו עדיין בחוגי הקצינים, מי יהיה האויב בהתמודדות הבאה. שני אמצעים, המכ”ם (מגלה כיוון ומרחק) וקשר הרדיו, אמורים היו לתת למפקד מידע מעודכן על המתרחש בזירת ההתגוששות. הסכנות האורבות לאניות הסוחר הסבו דאגה מועטה, בין בשל שיטת השיירות ובין עקב מבטחם בסונאר (SONAR, הידוע גם בשם ASDIC), אמצעי לגילוי צוללות, או שמא בעקבות התפתחות התעופה הימית (naval aviation). כמובן, ענין אחרון זה היה כרוך במקומה של העוצמה האווירית בכלל במלחמה הבאה.

היו שסברו, שהכוח האווירי ישים לאל את הצורך בקיום צי מלחמה, אחרים הטילו בו ספק כגורם בעל משקל בקרב הים העתידי בגלל יעילות הארטילריה של האניות וטווח הפעולה הקצר של המטוס. בין דעות קיצוניות אלו היו תנודות לכאן ולכאן; למעשה הוכח ב־1921, שמטוס אכן מסוגל להטביע אנית־מערכה, ועל כן חשבו על שריון־יתר של נקודות התורפה בכלי השיט והתאמת חימוש האניה גם להגנה מפני מטוסים. על פי תפיסה זו תוסיף אפוא אנית המערכה להישאר אמצעי הלחימה בים שאין עליו עוררין והכוח האווירי יהא רק שני במעלה. מכל מקום, השימוש במטוסים קלים סייע להתגבר על קשיי גילוי האויב, ולא רק טווח הגילוי אמור היה להתארך, אלא מן הסתם עשוי היה להתרגש לפני כל התנגשות ימית קרב אווירי מכריע לתוצאותיה. על פי הלך מחשבה זו נעשתה כל תבנית היערכות קרבית מיותרת ומכאן יוצא, שבהכרח יהיה כל צי מובל בנושאות מטוסים כדי להשיג עליונות אווירית. לידי מחשבות אלו הגיעו ביפן ובארה"ב; בשתי ארצות אלו הוסיפו לפתח את התעופה הימית, אך לא כן בבריטניה, אשר בה נתונה היתה זרוע האוויר של הצי בפיקוד חיל האוויר הכללי. מאז שנות ה־30 ניתנה עדיפות לבניית נושאות מטוסים, אבל לא ההינו לוותר על אנית המערכה, ולמטרות ליווי הוסיפו לבנות סיירות ומשחתות. ב־1937 חידשו גם הגרמנים את חימושם הימי וניגשו לבניית 6 אניות־מערכה, 3 סיירות־קרב, 4 סיירות כבדות, 17 סיירות קלות, 4 נושאות מטוסים, משחתות רבות ו־221 צוללות. כל התכנית היתה צריכה להיות מושלמת בשנת 1948, אולם אף כוח זה לא היה אמור להשיג עליונות בימים, אלא לשבש הסחר הבריטי בלבד. כשפרצה המלחמה ב־1939 היתה הבנייה בראשיתה, ולפיכך סברו אנשי הצי כי המלחמה פרצה מוקדם מדי.

ההתקפה הגרמנית־איטלקית    🔗

ב־1 בספטמבר תקפו צבאות גרמניה את פולין והחלה מלחמת העולם השניה. בהתאם להסכם הסיוע ההדדי בינה לבין בריטניה וצרפת הכריזו אף הן מלחמה על גרמניה. את כיבושה של פולין לא היה בכוחן של בעלות הברית למנוע, וכעבור שבועות ספורים ולאחר התערבות סובייטית נסתיים מהלך זה של הגרמנים. הצבא הגרמני נערך מאחורי קווי זיגפריד (Siegfrid) ואילו הצרפתי מאחורי קווי מאז’ינו (Maginot). בריטניה, לעומת זאת, חשבה להשתמש בכוחה הימי להטלת הסגר על מבואות הים הצפוני והבלטי, כפי שעשתה במלחמת העולם ה־1. ובכל זאת היתה זו גרמניה שהנחיתה את המהלומה הראשונה; ביום הכרזת המלחמה הטביעה צוללת גרמנית את אנית הנוסעים “אתניה” (Athenia). ההנהגה הגרמנית הכחישה כל מעורבות במעשה, שכן נאסרה עדיין בימים אלו הפגיעה באניות נוסעים. כתוצאה מהתקפה זו אימצו הבריטים מיד את שיטת השיירות, והראשונה שבהן הפליגה כעבור ימים אחדים מקנדה. הגרמנים תקפו את שיט האויב באמצעות אניות־פשיטה (raiders); כאלו היו האניות “דויטשלנד” (Deutschland) ו“אדמירל גרף שפיי” (Admiral Graf Spee), אניות־מערכה של כיס (pocket battleship) שהדחקן 11,900 טונות והן חמושות ב־6 תותחי 11 אינץ' ו־8 תותחי 5.9 אינץ'.

בחודש דצמבר 1939 התחקו שלוש סיירות בריטיות בפיקוד קומודור הארווד (H. Harwood) אחרי ה“גרף שפיי”, ששייטה בדרום האוקיאנוס האטלנטי והטביעה שתי אניות סוחר בריטיות ליד ס“ט הלנה (St. Helena). עם שחר ה־13 בחודש נתגלתה האניה, ובקרב שהתפתח גרמה ה”גרף שפיי" נזקים כבדים לסיירות הבריטיות, אלו ניתקו מגע ונסוגו בחסות מסך עשן. שלא כצפוי, לא רדף לנגסדורף (Langsdorff), מפקד האניה הגרמנית, אחר הסיירות הבריטיות, אלא הפליג אל הנמל הניטרלי של מונטווידאו (Montevideo) בשפך הנהר לה־פלטה (La Plata). לנגסדורף חשש, כי כוחות בריטיים עדיפים ממתינים ליציאתו מן הנמל, ולאחר התייעצות עם המטה הימי בברלין הורדו מרבית אנשי הצוות לחוף. ב־17 בדצמבר הוציא המפקד הגרמני את אניתו אל מחוץ לנמל ופקד להטביעה, לבל תיפול ידי האויב. שלושה ימים אחר־כך שלח יד בנפשו.

הבריטים והגרמנים כאחד שמו את עיניהם על נורווגיה, אשר חופיה עשויים לשמש בסיס יציאה לאוקיאנוס האטלנטי ללא הפרעות. ממשלת נורווגיה היתה חשודה בלאו־הכי בעיני גרמניה בנטיה לעבר בעלות הברית; זאת ועוד, גרמניה חששה מפני שיבוש אספקת הברזל משוודיה דרך נמל נארוויק (Narvik) הנורווגי; ולאחרונה – נתהווה צורך למנוע מראש את אפשרות החדירה של כוחות הצי הבריטי למצר סקאגראק. זהו הרקע לפלישת הגרמנים לנורווגיה ודנמרק בראשית אפריל 1940. נסיונות מיקוש בריטיים באזורי החוף איחרו את המועד. התנגשויות מועטות ארעו בין אניות הליווי הגרמניות לכוחות הבריטיים. חמש משחתות, שנשלחו ב־10 באפריל למנוע את כיבוש נמל נארוויק, הצליחו להטביע ולגרום נזק למשחתות לאניות־אספקה שנמצאו בנמל, אך בדרכן חזרה הותקפו על ידי חמש משחתות גרמניות אחרות, ולאחר אבידות הדדיות ניתקו היריבים מגע. לא היה לאל ידם של הבריטים למנוע את הפלישה. בחודש מאי פלשו הגרמנים להולנד ולבלגיה ומשם לצרפת. ביום כניסת הצבא הגרמני להולנד, ב־10 במאי, התפטר ראש הממשלה הבריטי צ’מברלין (Chamberlain) וצ’רצ’יל מונה תחתיו; במעמד זה אמר ראש הממשלה החדש בבית הנבחרים הבריטי: לא אוכל להציע דבר אלא דם, דמעות ויזע. הכוחות הגרמניים המשורינים פרצו קדימה עד חופי התעלה האנגלית, וסגרו על יחידות בריטיות וצרפתיות שחדרו לבלגיה כדי לעצור את התקדמותם. פינוי כוחות אלו היה אפשרי אך ורק בדרך הים כדי למנוע את נפילתם בשבי. שבועיים בלבד חלפו מאז תחילת פעולות האיבה במערב, ובעלות הברית היו בנסיגה כללית באזור דנקרק (Dunkerque).

הפינוי כולו היה מאולתר. בעלי ספינות וכלי שיט קטנים התנדבו למבצע, ויחד עם הצי פינו מן החוף משך עשרה ימים, מה־26 במאי ואילך, 338,000 חיילים בריטים, צרפתים, הולנדים ובלגים. צי של מעבורות, סלופים, יאכטות וספינות מנוע נעו כל העת הלוך ושוב, כשחילות האויר של צרפת ובריטניה מאבטחים מלמעלה את המבצע.

ב־10 ביוני הצטרפה איטליה למלחמה נגד צרפת ובריטניה, וב־22 בו נכנעה צרפת. על פי הסכם שביתת הנשק הושאר חלקה הדרומי של צרפת בידי המרשל פטן (Petain), אך קודם לכן לכדו הבריטים את כל אניות המלחמה הצרפתיות ששהו בנמלי בריטניה, ואילו באוראן (Oran) שבחוף אלג’יר נאלצו הבריטים לפתוח באש ולחסום את יציאת האניות הצרפתיות מהנמל. שתי אניות־קרב צרפתיות נפגעו ו־1300 אנשי צוות נהרגו. באלכסנדריה הסכימו הצרפתים לפרוק כל נשק מהאניות, ואילו בדאקאר (Dakar), בחוף סנגאל (Senegal), הותקפו אניותיהם מן האוויר על ידי הבריטים וכוחות צרפת החופשית, וכאן אבדו להם משחתות ושתי צוללות. ביתר חלקי תבל לא התנגדו הצרפתים.

לאחר נפילת צרפת הציעה גרמניה לבריטים הצעות שלום שונות, אך אלו סרבו לדון עליהן. הגרמנים תכננו אפוא פלישה לבריטניה, אך חילוקי דעות נתגלו בן הצבא והצי ביחס לתכנית. הצבא רצה לנחות לאורך חוף של כ־200 מילין ואילו הצי טען, כי אין בכוחו להוציא לפועל מבצע בעל ממדים שכאלו. משהציעו אנשי הצי לקצר את אורכו של אתר הנחיתה, השיבו הגנרלים כי אי אפשר לדחוס את הצבא דרך מטחנת בשר. על כך ענה אדמירל רדר (Erich Raeder), כי יש בכוונתו להנחית את החיילים לחוף ולא אל קרקעית הים. בהעדר אמצעים מתאימים ועקב חילוקי דעות נדחתה הפלישה, והוחלט על עריכת מתקפה מן האוויר. “הקרב על בריטניה” נמשך בין חודש אוגוסט ואוקטובר 1940, ובמהלכו אבדו לגרמנים 1733 מטוסי הפצצה ותקיפה ואילו לבריטים – 915. תכנית הפלישה, שביצועה נדחה, בוטלה לחלוטין אחר זמן־מה.

המערכה למען השליטה בים התיכון    🔗

אחרי כניסת איטליה למלחמה החלו בים התיכון התנגשויות בין הצי הבריטי לאיטלקי. אדמירל קאנינגהם (Andrew B. Cunningham), מפקד צי הים התיכון, קיבל תגבורות בסתיו 1940 ולרשותו עמדו גם שתי נושאות־מטוסים. על כן התערב מן הים וסייע לכוחות הקרקע לעצור את המתקפה שערכו האיטלקים אל תוך מצרים מלוב. בתחילת המלחמה העבירו האיטלקים את כל האספקה אל לוב בבטחון יחסי מחוסר כוח בריטי לעצרה. ב־11 בנובמבר התקיף קאנינגהם את בסיס הצי האיטלקי בטאראנטו (Taranto) בכוח שמנה נושאת־מטוסים, סיירות ומשחתות. התקיפה האווירית נערכה בשני גלים, ובין המטוסים התוקפים השתתפו גם 6 מטוסים החמושים בטורפדות, אשר האירו את הנמל הפנימי בפצצות תאורה ותקפו את האניות האיטלקיות העוגנות בו. מתקפת הפתע המוצלחת הביאה להטבעת שלוש אניות־מערכה איטלקיות; בסיס הצי בטאראנטו ננטש ושארית הצי האיטלקי עבר לנאפולי.

הצבא האיטלקי נשאר תקוע במערב מצרים ללא יכולת לנוע הלאה. על רקע זה הורה שליט איטליה, בניטו מוסוליני (Benito Mussolini), על הפלישה ליוון ב־28 באוקטובר 1940. כוחות אוויר בריטיים נשלחו לתקיפת קווי התחבורה הימית של האיטלקים, ואניות הצי הבריטי עברו לבסיס הימי במפרץ סודה (Suda) שבכרתים, אותו קיבלו מידי יוון. המתקפה האיטלקית נעצרה עד מהרה ואף היוונים דחפו את האויב אל מעבר לגבול אלבניה. המזל האיר פנים גם לכוחות הבטחון הבריטיים המעטים הנלחמים בלוב. אלה דחקו בתחילת פברואר 1941 את האיטלקים מערבה עד אמצע החוף הלובי. את האספקה הובילו אניות קאנינגהם ממצרים לאורך החוף ללא כל הפרעה מצד האויב. גרמניה לא יכלה עוד לעמוד מן הצד. על אף שמוסוליני לא תיאם מראש עם היטלר את ההרפתקה היוונית, חשש זה האחרון מפני איגוף דרומי העלול להפריע לו בהמשך תכניותיו לגבי רוסיה. על כן הוא הסיע מיד צבא לעזרת האיטלקים דרך רומניה, יוגוסלאוויה ואלבניה, והעביר מצפון אירופה 500 מטוסים לשיבוש קווי השיט הבריטיים בים התיכון ולאבטחת אלו של האיטלקים. ללוב נשלח צבא גרמני בפיקודו של מאיור־גנרל רומל (Erwin Rommel), וניטרולה של מלטה כבסיס המאמץ המלחמתי הבריטי בים התיכון נעשה מטרה מרכזית. מתקפת אוויר גרמנית הסבה אבידות לאניות בריטיות שעגנו במקום, אך מטוסים בריטיים הוסיפו להמריא מן האי. אלו פגעו באחת משתי אניות המערכה האיטלקיות שעוד הוסיפו להתקיים, ולפיכך נותרה לצי האיטלקי רק ה“ויטוריו ונטו” (Vittorio Veneto).

הפלישה הגרמנית ליוון אילצה את הבריטים להעביר כוחות מלוב, ובאותו פרק זמן תגברו האיטלקים את כוחותיהם בחזית זו ללא התערבות מצד הבריטים. זאת ועוד, בלחץ הגרמנים יצאה ה“ויטוריו ונטו” בליווי 8 סיירות לשבש את קווי האספקה והעברת הכוחות ליוון. היה זה הרקע לקרב מאטאפאן (Matapan), השניה בהתנגשויות הימיות בין הצי הבריטי והאיטלקי בזירת הים התיכון.

מערכת מאטאפאן    🔗

הצי של קאנינגהם היה מיושן בעיקרו, אניותיו איטיות, ופרט לנושאת המטוסים “פורמידבל” (Formidable) גם נחות בהשוואה לצי האיטלקי. סכנת ההתערבות הגרמנית ביוון לצד האיטלקים העמידה את הצי הבריטי בפני מצב קריטי. העברת הכוחות מצפון אפריקה ליוון נעשתה תוך מרוץ עם הזמן עקב האיום שנשקף מצד גייסות השריון הגרמניים. הנתיב הימי מנמל אלכסנדריה לפיראוס, נמלה של אתונה, עבר לאורך הבסיסים האיטלקיים באיי דודקאנסוס (Dodecanesos) שבים האיגאי. בסיסים אלו התאימו ביותר לשיגור כוחות אוויר לשיבוש קווי הקשר הבריטיים, ולפיכך נטל על עצמו קאנינגהם את הגנת השיירות ליוון. הראשונה בשיירות הבריטיות יצאה לדרך ב־5 במרץ 1941, ומכאן ואילך הוסיפו הן לצאת אחת לשלושה ימים. הגרמנים שילחו מדי פעם מפציצי צלילה מטיפוס “שטוקה” (Stuka) להפצצת ריכוזי כוחות הים, טרפדת איטלקית טירפדה את הסיירת “יורק” (York), והפעילות האווירית הגרמנית הגוברת הרחיקה אף עד שמי אלכסנדריה. התקפת השיירות צפויה היתה גם מצד מערב, ופעולות הכנה אלו בישרו את ההתנגשות העתידה.

הגרמנים האיצו אפוא במפגיע להתנכל לשיירות בנתיב אלכסנדריה-פיראוס, והפיקוד האיטלקי הקים לצורך כך שני כוחות משימה. על אחד הוטל לבצע סיור אלים ליד האי גאוודוס (Gavdos) בחופה הדרומי של כרתים, ואילו השני נדרש לחדור לים האיגאי. בראש צי המערכה האיטלקי עמד אדמירל יאכינו (Angelo Iachino), אשר כלל את אנית המערכה “ויטוריו ונטו”, 8 סיירות ומספר משחתות. לאיטליה לא היו נושאות־מטוסים, שכן מוסוליני קבע בפסקנות, כי חצי האי האפניני הוא עצמו נושאת מטוסים ענקית המסוגלת לכסות את כל מרכז הים התיכון. כל זה יפה כשמדובר על פעילות בטווח טיסה מאיטליה ללא צורך בתדלוק. אולם משהתרחבה המלחמה לעבר האגן המזרחי של הים התיכון, נותרו כוחות הצי האיטלקי ללא חיפוי אווירי. רק נושאת־מטוסים המשמשת כבסיס אווירי נייד יכלה להאריך את טווח פעולתה של הזרוע האווירית. משום כך הקנתה הכללת “פורמידבל” בכוחות הצי של קאנינגהם יתרון ניכר ביחס לאיטלקים.

ידיעות מודיעיניות הגיעו אל מטהו של האדמירל הבריטי, כי שתי הפלגות עומדות להפליג אל עבר גאוודוס. קאנינגהם שהה עדיין באלכסנדריה, ועל מנת להטעות את המודיעין האיטלקי יצא לשחק גולף עם שלישו בקרבת הקונסול היפני. הוא קיווה שיצליח לטעת בלב אויביו את הבטחון כי צי הים התיכון הבריטי אינו ערוך כלל להתנגשות. כמובן, לאחר משחק קצר חש האדמירל היישר אל אנית הדגל שלו. קאנינגהם הפליג מאלכסנדריה ב־27 במרץ בראש שלוש אניות־מערכה: “וורספייט” (Warspite), “ואליאנט” (Valiant) ו“בארהאם” (Barham), נושאת המטוסים “פורמידבל” ומשחתות מספר. כוח סיור בפיקודו של תת־אדמירל פרידהאם־וויפל (Pridham-Wippell) יצא מפיראוס על עבר גאוודוס, והוא מנה 4 סיירות ו־4 משחתות, אליהן אמורות היו להצטרף למחרת היום 5 משחתות נוספות.

מקליטת תשדורת של מטוס תצפית בריטי נודע ליאכינו על יציאת קאנינגהם, אך הוא לא יכול עוד לשוב על עקבותיו מחשש לתגובה גרמנית נזעמת. לכן שינה את תכנית המבצע והורה לפלגה השניה להחליף את יעדה ולנוע אל גאוודוס כדי להיפגש עימו במקום לחדור לים האיגאי. החיפושים הבריטיים אחרי האויב החלו עם שחר ה־28 במרץ 1941 ועד מהרה הניבו תוצאות: סיירת וארבע משחתות נתגלו על ידי מטוס קרב שהמריא מה“פורמידבל” ועל ידי אניותיו של פרידהאם־וויפל. קאנינגהם הגביר מהירות ועם התקרבותו הוסיפו מטוסי התצפית ודיווחו גם על נוכחות כוח איטלקי נוסף המשייט צפונית לכוח הסיירות הבריטי.

זמן קצר לפני השעה 11:00, תוך כדי עיקוב זהיר אחר שלוש סיירות איטלקיות, נקלע לפתע כוחו של פרידהאם־וויפל למצב מסוכן ביותר. כלי שיט בלתי־מזוהה נתגלה במרחק של 16 מילין מצפון, ועד מהרה נתברר כי זוהי אנית המערכה “ויטוריו ונטו”. מטח ראשון מתותחי 15 האינץ' הקטלניים נורה על עבר כוח הסיירות הבריטי, ופרידהאם־וויפל הורה מיד על הפעלת מסך עשן. האדמירל הבריטי ביקש להיחלץ מן המלכודת אליה נקלע וקיווה כי יצליח למשוך את האיטלקים למרחק של כ־80 מילין, היישר אל מול ציו של קאנינגהם, אשר על נוכחותו בקרבת מקום לא ידע יאכינו דבר. למרות חששם של האיטלקים מתקיפה מן האוויר, לא שיגר האדמירל הבריטי את מטוסיו מן ה“פורמידבל” כל עוד נמצאו אניות המערכה במרחק רב ממערך האויב. גיחות המטוסים צריכות היו להתבצע תוך תאום הדוק עם תנועת האניות, שכן פגיעות המטוסים תפחתנה מן הסתם את מהירות השיט של האויב, ורק אז תבוא שעתן של אניות המערכה האיטיות והמיושנות של הבריטים לתרום את חלקן בקרב. בשיקול זה התערבה נוכחות הסיירות האיטלקיות, שהטרידו מאד את פלגת פרידהאם־וויפל, ולפיכך ציווה קאנינגהם באי־רצון מוחלט להזניק מפציצי טורפדו לתקיפת “ויטוריו ונטו” והסיירות המלוות אותה.

אנית המערכה האיטלקית הגיחה מצפון, יאכינו ירה עתה אש תופת על פלגת הסיור הבריטית ורצה לסגור עליה בתנועת מלקחיים. למעלה מ־90 פגזים ירתה אנית המערכה החדישה; גזרת הירי היתה אמנם רחבה, אך הפגזים נפלו רק סמוך למטרות. מפציצי הטורפדו שהמריאו מסיפון ה“פורמידבל” לא נחלו הצלחה יתרה, והסיירות הבריטיות התרחקו קמעא מחמת האש העזה. בגיחה השניה שערכו שלושה מטוסים נדמה היה, כי אנית המערכה האיטלקית נפגעה לפחות על ידי טורפדו אחד, אך למעשה לא אונה לא כל רע.

החשש מפני התקפות אוויר נוספות הביא להחלטת יאכינו לסוב על עקבותיו ולשוב אל טאראנטו במלוא המהירות. כוח הסיירות האיטלקי פנה אף הוא מערבה, וכשהתפזר מסך העשן האופף את אניותיו של פרידהאם־וויפל נצטייר להפתעתו אופק ריק מאניות אויב. לא היתה כל תועלת במרדף, אלא אם ניתן היה להאט את מהירות שיוטן של האניות האיטלקיות. מהירות כלי השיט הבריטיים נפלה בכ־6 קשרים מזו של אניות יאכינו, ובלב קאנינגהם קינן החשש, כי אויבו יצליח להרחיק מרחק רב עד רדת החשיכה. אם יחדש את ההתקפה רק למחרת היום, עלולים כוחותיו להיתקל במטוסים איטלקיים שיוזנקו מבסיסים בדרום איטליה וסיציליה. משום כך גמלה בליבו ההחלטה, לעכב או לעצור את התקדמות הצי האיטלקי בעזת מטוסי ה“פורמידבל”.

כשהשתפרה הראות בשעות אחר הצהריים הגיחו מפציצים מיוון ומסיפון ה“פורמידבל” אל עבר הכוח האיטלקי. בהתקפה ניזוקה “ויטוריו ונטו” מפגיעת טורפדו ומנועיה שותקו, אך לאחר זמן קצר הצליחו אנשיה לחדש את תנועתה והיא המשיכה לשייט במהירות של 19 קשרים והבריטים לא הצליחו להדביקה. תוך החשיכה היורדת שלח קאנינגהם קדימה את הסיירות של פרידהאם־וויפל, ומטוסים הוזנקו שוב מה“פורמידבל” ומבסיס חיל האוויר בכרתים. אלה פגעו בסיירת “פולה” (Pola), אשר נתמלאה מים ונשרה מן המערך האיטלקי. שני האדמירלים, הבריטי והאיטלקי, לא ידעו אז, כי אניה זו עתידה לחולל מפנה גורלי בהמשך הקרב. יאכינו המשיך לשייט מבלי שידע על הנזק הכבד שנגרם ל“פולה”, ואילו קאנינגהם – שלא רווה נחת מתוצאות מתקפת האוויר – החליט להמשיך במרדף ולהערך ללחימה בלילה כדי למנוע מהאיטלקים את הנסיגה לנמלי הבית. על מנת להתגבר על הקשיים באיכון אניות האויב בחשיכה התכוונו הבריטים לעשות שימוש במכ"ם, מעשה שהיה בבחינת חידוש שלא נפל מהפעלת נושאות־מטוסים במערכות ים.

מכל מקום, “תעתע” המכ“ם בקאנינגהם, ו”פולה" זוהתה על גבי הצג כאנית המערכה “ויטוריו ונטו”. טעות זו נתבררה עד מהרה. שתי סיירות ו־4 משחתות, שנשלחו על ידי יאכינו לברר מדוע ניתקה “פולה” מן הכוח, הגיעו אל האניה הפגועה מבלי שידעו כי הצי הבריטי נמצא בסמוך. תוך שניות נפתחה אש עזה אל עבר האניות האיטלקיות והן עלו באש. שני הכוחות הבריטיים דלקו אחר יתר הצי האיטלקי, אך לא עלה בידם להדביקו והוא הצליח להגיע לנמל טאראנטו.

עיקר המגע הקרבי התנהל בסמוך לכף מאטאפאן, בקצה הדרומי של יוון, ומכאן ניתן השם למערכה כולה. אבידות הבריטים היו: מטוס אחד על טייסו, שני מלחים ונזק קל לסיירת; לעומתם הסתכמו אבידות האיטלקים ב־4 סיירות, 2 משחתות ו־2400 הרוגים ונעדרים, אשר אלמלא פעולות ההצלה וחילוץ של משחתות בריטיות מספרם היה גדול עוד יותר. מטוסי תקיפה גרמניים שיבשו את פעולות ההצלה של הבריטים, ועל כן הם מיהרו להסתלק מן הזירה, אך לא לפני ששיגר קאנינגהם מברק אל פיקוד האויב, בו הוא מוסר על גורלם הטראגי של צוותי האניות הטבועות. האיטלקים שלחו אנית בית חולים לאיסוף הניצולים.

במערכת מאטאפאן הונחתה מהלומה מוחצת על הצי האיטלקי. מכאן ואילך הוא לא העז להתמודד שוב עם הבריטים במערכה גלויה, ולא עזב את נמליו על מנת ליטול חלק במלחמה המתנהלת בים התיכון.

בתחילת אפריל 1941 פלשו הגרמנים ליוון בסיוע כוח אווירי עדיף, ותוך 20 יום הצליחו להכניעה. הבריטים נאלצו לפנות את כוחותיהם מן האזור, אך שלא כמו בדנקירק, כאן לא סייעה כלל האוויריה, והנסיגה עלתה להם באובדן 25 אניות. המצב החדש שנוצר הגביר את נחישותם של הבריטים להוסיף ולאחוז באי כרתים עקב מיקומו האסטרטגי. קרוב לוודאי שיכולים היו להחזיק מעמד, אילו ניסו הגרמנים לכבשו רק בהתקפה אמפיבית. ב־21 במאי הצליחו עוד הסיירות הבריטיות להרחיק שייטת של ספינות פלישה שהיתה בדרכה לכרתים. לפיכך ניסו הגרמנים שיטה אחרת, ללא שימוש בכוח ימי, והטילו למערכה את כוחם האווירי. 16,000 חיילים הוטסו אל האי ב־530 מטוסים ו־100 דאונים, ו־4000 צנחנים נוספים צנחו אל אדמת כרתים. הבריטים, שחסרו טנקים ומטוסים, לא יכלו לעשות דבר נגד הפולשים, שנסתייעו בכוח אווירי מיוון להגנתם, והם הוכרחו לפנות גם את כרתים. בקרב על כרתים אבדו לבריטים 3 סיירות, 6 משחתות ויותר מ־2000 חיילים וכן נפגעו 13 אניות נוספות. המחיר ששילמו הגרמנים אף הוא היה כבד: 400 מטוסים ו־7000 חיילים. ההתגוננות העיקשת בכרתים הצילה למעשה את מלטה, שכן הגרמנים לא אבו לנסות שוב לפלוש מן האוויר במחיר כה כבד.

בשעה שהבריטים נלחמו ביוון, ניצל רומל את ההזדמנות, פרץ מזרחה בראש צבא המשלוח הגרמני לאפריקה ובסוף מאי חדר למצרים. הבריטים שלחו תגבורת טנקים מגיברלטר לאלכסנדריה, אשר בלעדיה ספק אם יכולים היו לעצור את ההתקדמות הגרמנית. תפיסה אסטרטגית זו היתה אופיינית לבריטניה בכל מלחמותיה לאמור, אבטחת השליטה בים דרושה לא רק כדי לגונן מפני פלישה אל המולדת, אלא אף להוציא לפועל מתקפות מעבר לים. עצם העובדה, שצי מגן על מולדתו משמעו גם, כי זו מסוגלת לשלוח אל מעבר לים חיילים רבים וכמות רבה יותר של כלי נשק, אשר אחרת זקוקים היו להם בבית. השנה ומחצה הבאות ידעו תנודות בתנועת הכוחות היריבים בחוף הצפון אפריקאי. המפתח למצב המשתנה היתה מלטה על שדות התעופה שבאי. מיקומה במרכז הים התיכון הפך אותה לתחנה חשובה בנתיב האניות המובילות אספקה בין אלכסנדריה וגיברלטר, וכן בנתיב שבין איטליה ולוב. כשנתאפשרה הפעלת כוחות האוויר הבריטיים לשיבוש קווי הקשר הימיים של האויב, הצליחו המטוסים להטביע כשתי חמישיות מכלל הספינות הנעות בין איטליה ללוב, וכשזו נמנעה – הגיעו רובן ככולן ליעדן בבטחה. על מנת לשלול מן הבריטים את ניצול האי לצרכיהם הצבאיים, היתה מלטה נתונה להפצצות אוויר בלתי־פוסקות. ליווי שיירות מגיברלטר למלטה, שבוצע על ידי כוח של הצי הבריטי הים־תיכוני, היה אחד התפקידים הקשים ביותר שתבע קרבנות רבים בנפש וברכוש. ברם, מאז שתקפו הגרמנים את בריה"מ בקיץ 1941 ועיקר המאמץ המלחמתי הגרמני הועתק לזירה המזרחית, פחתה האספקה לצבאות רומל בצפון אפריקה. גנרל מונטגומרי (Bernard L. Montegomery), שנתמנה לפיקוד על הארמיה ה־8 במצרים, החליט להדוף את ההתקפה הגרמנית הצפויה על אל־עלמיין, אך לא לפני שניצל למלוא תועלתו את מצוקת הצבא הגרמני באספקה ובתגבורת. מפציצי טורפדו המריאו ממלטה ומנעו את השיט אל לוב וממנה. התקפת רומל נהדפה, ובעיקר מחוסר אספקת דלק לטנקים ולמשוריינים הגרמניים, ונסיגתם בתחילת ספטמבר 1942 היתה לנקודת מפנה במהלך המלחמה כולה.

המלחמה בים התיכון התנהלה לאורך נתיבי הים – קווי הבריטים למלטה ולאלכסנדריה ונתיב השיירות הגרמני־איטלקי לצפון־אפריקה. מערכות מעטות ממחישות בשעור זה את יחסי התלות ההדדיים בין זירות היבשה, האוויר והים כמלחמה זו בים התיכון.

המערכה על השליטה באוקיאנוס האטלנטי    🔗

הצוללות הגרמניות הובילו את בריטניה עד כדי סף תבוסה במלחמה העולם ה־1. לאחר שלום ורסאי (1919) נעלמה לגמרי הסכנה, שכן תנאי ברית השלום אסרו על גרמניה בין היתר גם בניית צוללות כלשהן. משביטל היטלר ב־1935 את ההגבלות, חשבו הבריטים ששיטת השיירות היא תשובה מספקת לאיום, וכי אמצעי הגילוי וסוגי כלי הנשק החדשים יעבירו את רוע הגזרה. במקום הגבלות ורסאי חתמה בריטניה על הסכם עם גרמניה, המתיר לה לבנות אניות מלחמה כדי 35 אחוז מכלל הכוח הבריטי וצוללות כדי 45 אחוז. סעיף מעורפל בהסכם איפשר בנסיבות מסוימות לזרוע הצוללות הגרמניות להשתוות לזו הבריטית. שנה אחר כך הסכימו כל המעצמות הימיות, כי על אניות מלחמה וצוללות להבטיח את שלום הצוות והנוסעים באניות סוחר בטרם יפגעו או יטביעו אותן. היה זה אפוא ויתור מפורש על לוחמת צוללות בלתי־מוגבלת, אשר כמוה הנהיגה גרמניה במלחמת העולם ה־1.

ברם, אף שהיטלר לא פתח מיד במלחמת צוללות כללית, הרי במרוצת הזמן נשתנה היחס אל אניות הסוחר. בראשית המלחמה זרעו הגרמנים מוקשים מול חופיה המזרחיים של בריטניה והפעילו בעיקר אניות־שטח במאמץ לפגוע בקווי התחבורה של האויב. עם פרוץ פעולות האיבה היו לגרמנים 2 אניות־מערכה בהדחק 31,000 טונות – “שארנהורסט” (Scharnhorst) ו“גנייזנאו” (Gneisenau) – שתיים נוספות בנות 41,000 טון היו קרובות לסיום הבנייה – “טירפיץ” (Tirpitz) ו“ביסמארק” (Bismarck), 3 אניות־מערכה של כיס בנות 20,000 טון – “דויטשלנד”, “אדמירל גרף שפיי”, ו“אדמירל שר” (Admiral Scheer), 3 סיירות קלות, משחתות רבות, אך רק 56 צוללות. אניות המערכה והסיירות אמורות היו להתוסף לצוללות בתקיפת קווי התחבורה של האויב.

הדרך העיקרית להגנת האניות היתה שיטת השיירות, אולם חסרו לבריטים די אניות לליווי, ועם ראשית המלחמה טרם ערכו הם הכנות לארגונן. אמצעי גילוי הצוללות היה ה“אסדיק” (ASDIC), שנקרא בפי הבריטים על שם ראשי התיבות של הוועדה שהוקמה במלחמת העולם ה־1 לחקר שיטות לגילוי צוללות (Anti Submarine Detection Investigation Commitee). האמריקאים כינו מכשיר זה בשם “סונאר” (SONAR), ראשי התיבות של עקרון פעולתו (Sound Navigation And Range) שיטה זו מתבססת על שידורי גלי קול מתחת לפני המים, אשר מוחזרים מכל עצם מוצק בו הם נתקלים. מדידה מדויקת של הזמן בין שידור הגל וקליטת ההד החוזר מציינת את הטווח בו נמצא העצם שמתחת למים. האניות נעו תחילה בטורים קצרים ומקבילים, אניות הליווי תפסו מקום בארבע פינות המלבן והיתר מלפנים. מ־1943 הונהגה תבנית שונה; שיירות שמהירותן גבוהה מזו של הצוללת (15–9 קשרים) לוּווּ על ידי אניות הערוכות בצורת קשת, בעוד האיטיות (9–6 קשרים) לוּווּ על ידי אניות הסדורות בצורת פרסה. כלי השיט המלווים כיסו במכשיריהם את הסביבה הקרובה, וחלקן עברו לפעולה התקפית משנדרשו לכך.

בראשית המלחמה היו 10 צוללות גרמניות בלבד מוכנות לפעולה מתוך ה־56. ההצלחות הראשונות היו הטבעת נושאת־מטוסים, אנית־קרב וכן אניות סוחר ששייטו ללא ליווי. כמו כן זרעו הצוללות מוקשים מגנטיים, אשר לניטרולם נדרשו הבריטים לצייד את אניותיהם בהתקנים מיוחדים. חיל האוויר המלכותי לא היה מוכן עדיין להתערב במלחמה נגד הצוללות הגרמניות. ב־1940, לאחר כיבוש ארצות מערב אירופה, עמדו לרשות גרמניה כל נמלי החוף האטלנטי, ומספר צוללות הולך ורב יצא למרחבי האוקיאנוס באין מפריע. אלו פעלו בקבוצות, בשיטה שכונתה על ידי הגרמנים “להקות זאבים”. משנתגלתה שיירת אויב, היתה הצוללת מזעיקה את כל חברותיה ששייטו באזור, וכשהן מקובצות יחד עטו על טרפן. ההישגים היו מרשימים, אניות בתפוסה של כחצי מיליון טון טבעו על מטענן. אף שלא עמדו לרשות הבריטים די אניות ליווי וסיורי האוויר היו מוגבלים בטווח פעולתם, היו אבידות הגרמנים ניכרות גם כן. עד אביב 1941 אבדו להם 31 צוללות. ולפיכך שינו את תפיסתם הטקטית והעתיקו את מרכז הפעילות מאזור לאזור, בהתאם לשעור אמצעי הנגד שהפעילו הבריטים ויעילותם. הקמת בסיס אווירי באיסלנד האריכה אמנם את מסלול הליווי, אבל במאי 1941 נהנו כבר האניות מהגנה לכל אורך הדרך מקנדה עד בריטניה, גם בשל צירוף פריגטות לשיירות. שעור האבידות ירד פלאים ועם זאת עלתה בתלילות עקומת הצוללות הגרמניות שהוטבעו.

ארה"ב ליוותה את מאבקה של בריטניה ברגשי ידידות עוד מראשיתו. להגנת עצמה נקבע אזור בטחון ברוחב של כ־300 מילין לאורך החוף ובו נעו יחידות הצי. ב־1940 ניגשו האמריקאים לחיזוק ציים על ידי בניית כלי שיט חדשים, וקיבלו לידיהם בסיסים בריטיים תמורת 50 משחתות. ב־1941 חוקק הקונגרס חוק, המאפשר לסייע למדינה שהגנתה הכרחית לאינטרס האמריקאי ואשר תמורתו הכספית של הסיוע תשולם לאחר המלחמה. הגרמנים פגעו בשתי אניות־סוחר אמריקאיות והטביעו משחתת אחת, ובתגובה הגבירו האמריקאים את השתתפות כוחות הצי שלהם בליווי שיירות עד כדי מאות מילין אחדות מחופי אירלנד. הסיוע האמריקאי שחרר כוחות ים למלחמת חורמה בצוללות, אשר נוכחותם היתה חיונית ביותר בנתיבי הים הסמוכים לגרינלנד. באזור זה לא יכלו השיירות ליהנות מחיפוי אווירי שבסיסו באיסלנד או קנדה מפאת המרחק הרב וטווח הפעולה הקצר של המטוסים. רק בסוף שנת 1941 הוסר מכשול זה, ונושאות מטוסים החלו להשתתף במאמץ המלחמתי נגד הצוללות הגרמניות.

התקפת יפן על פרל הארבור (Pearl Harbour) ב־7.12.1941 הפתיעה אף את הגרמנים, אשר לא היו מוכנים לנצל את השפעתה הפסיכולוגית. בסוף אותו חודש ואחר כניסת ארה“ב למלחמה נשלחו רק 5 צוללות מרחיקות־שוט למימי ארה”ב. ערי החוף המוארות וצלליות כלי השיט והאניות היוו מטרות אידיאליות. במשך היום שהו הצוללות מתחת לפני המים ובלילות עלו אל פניהם וניגשו למלאכת ההרס. עד סוף ינואר הטביעו 13 אניות ושעור האבידות המשיך ועלה בהדרגה. בגלל תגובות הנגד האמריקאיות העבירו הגרמנים את מרכז פעילות צוללותיהם למפרץ מכסיקו והים הקאריבי. כאן הטביעו הצוללות בחודש מאי למעלה מ־200,000 טון תפוסה, שעיקרן מכליות. מכאן הן הדרימו לעבר פאנאמה, טרינידאד והלאה. אספקה ודלק הובלו לאזורים המרוחקים הללו מאז אפריל 1942 בצוללות־מכל, שנקראו בלשון חיבה – “פרות חולבות”. צוללות המכל הגיעו לעיתים ברגע האחרון ממש, ומזג אוויר סוער הפסיק לא אחת את חידוש האספקה. מכל מקום, סכנת גילוי “הפרות החולבות” והצוללות המתקבצות סביבן לא הפחיתה את יעילותן, ובעיקרון משמעותן היתה קידום בסיס האספקה כדי 2000–1000 מילין מערבה במרחבי האוקיאנוס האטלנטי. מאוחר יותר הועברו הצוללות לצפון האוקיאנוס כדי לשבש את קווי הקשר בין ארה"ב ורוסיה.

מקיץ 1942 ואילך צוידו אניות הליווי במכ"ם, אבל ההצלחות הגרמניות המשיכו גם בימי נחיתת כוחות בעלות הברית בחוף קאזאבלאנקה (Casablanca) בצפון אפריקה בנובמבר 1942. שוב השיגו הגרמנים שיאים חדשים בהטבעת אניות: 800 אלף טון בחודש האמור ו־700 אלף טון במרץ 1943.

בראשית 1943 נפרסו הצוללות המבצעיות של גרמניה כדלקמן: 104 באוקיאנוס האטלנטי, 24 בים התיכון, 21 באזור הארקטי ו־3 בים השחור. כדי להבין את יכולתן המבצעית של הצוללות כדאי לציין, כי בדצמבר 1942 – למשל – פעלו 98 מהן בים התיכון, כשמבין אלו 39 שטות באזור המבצעים ו־59 עושות דרכן אליו וממנו. המשבר בעקבות פעילות הצוללות בא ב־28 באפריל 1943; 51 צוללות פעלו נגד שיירה המשייטת מערבה. 42 אניות היו בה, שלוּווּ על ידי משחתת, פריגטה וארבע קורווטות. התקפת הצוללות נמשכה עד ה־6 במאי, כשהשיירה מתקדמת בזיג־זג במזג אוויר סוער וערפילי ונאלצת להתפזר בשלב מסוים. בינתיים הגיעה תגבורת לעזרה, וכשמזג האוויר הרשה התערבו גם כוחות אוויר בתקיפת הצוללות. 12 אניות סוחר טבעו, אבל במחיר אובדן 7 צוללות גרמניות. שיירה זו, שכינויה ONS-5, סבלה את הגדולה שבהתקפות משך המלחמה כולה. בשבועות הבאים חצו 12 שיירות את האזורים הקריטיים ואיבדו 5 אניות; לעומת זאת הטביעו כוחות הליווי והאוויר 13 צוללות. בשעור זה של אבידות לא יכלו הגרמנים לעמוד. חודש זה היה “חודש מאי השחור” כלשונם.

בעצם הימים האלה העתיקו הגרמנים את מרכז הפעילות אל האיים האזוריים, כדי לתקוף את השיירות שפניהן אל הים התיכון. כאן נתקלו הצוללות בנושאות־מטוסים אמריקאיות, אשר במהלך הקיץ הטביעו 15 מהן. בהמשך הגבירו הבריטים את ציד הצוללות במפרץ ביסקאיה במיוחד, כשהם מסתייעים במטוסים, עד אשר הפסיקו את פעילותן בסוף קיץ 1943. החיפוי ואניות הליווי הוכיחו את יעילותם. התקפות אוויר נגד המספנות בהן נבנו צוללות הפחיתו את כושרה של גרמניה לפגוע בשיירות בעלות הברית, והן שטו כמעט באין מפריע. נסיונות התקיפה באוקיאנוס ההודי עלו לגרמניה במחיר 34 מתוך 45 צוללות, ובסופו של דבר הסתכמו כלל אבידותיהם ב־800 צוללות. לצי הבריטי אבדו במאבק איתנים זה 729 אניות ורק 77 צוללות, 17 משחתות ואניות ליווי אחרות.

אחר השמדת ה“גראף שפיי” בקרב לה־פלטה ב־17 בדצמבר 1939 לא הסתכנה עוד גרמניה בשיגור אניות־מערכה אל דרום האוקיאנוס האטלנטי. אניות סוחר גרמניות חמושות לכדו באביב 1940 ספינות בריטיות וצרפתיות בודדות, ולאחר שהעבירו את אנשיהן וחלק מן המטען, הטביעון. אנית־המערכה של כיס “אדמירל שר” פעלה ב־1940 בצפון האוקיאנוס האטלנטי נגד שיירות, ומשם עברה לאיי הודו המערבית ולאוקיאנוס ההודי. באפריל 1941 שבה האניה לבסיסה לאחר שהשמידה 11 אניות בתפוסה של 100,000 טון. אף סיירות הקרב “גנייזנאו” ו“שארנהורסט” פעלו בליווי סיירת כבדה ובשובן הביתה לגרמניה החליטו הבריטים לחסום את דרכן וללכדן. כוונה זו נודעה לגרמנים והם הפנו את האניות לנמל ברסט ללא פגע. לאחר ההישגים הנאים החליט אדמירל רדר לשלוח את אנית המערכה החדישה “ביסמארק”, בליווי סייירת־קרב חדשה, למטרות פשיטה. בצאתן דרך מצר קאטגאט הבחינו בהן הבריטים כשפניהן לנורווגיה, ומטוס אף צילם אותן עוגנות בפיורד בקרבת ברגן (Bergen). הבריטים חסמו כל מוצא ממימי נורווגיה אל עבר האוקיאנוס, והגרמנים החליטו לפרוץ לעצמם דרך צפונית לאיסלנד, הרחק מהבסיס הבריטי בסקאפה פלו. הכוחות הבריטיים המצויידים במכ“ם נתקלו באניות ובהתנגשות הראשונה פגעה “ביסמארק” באנית־המערכה הבריטית “הוד” (Hood) והעלתה אותה באש, אך נאלצה להיסוג. הבריטים לא ויתרו וחיזקו את כוחותיהם בשלוש אניות־מערכה נוספות. “ביסמארק” והסיירות הפליגו לעבר ברסט לשם תיקון, הסיירת נמלטה ואילו אנית־המערכה קיוותה להגיע אל אזור הנמל הצרפתי, שם תקבל סיוע אווירי. ב־26 במאי נתגלתה שוב ה”ביסמארק" על ידי מטוסים, והכוחות הבריטיים סגרו עליה גם מדרום. מטוסים ומפציצי טורפדו המריאו מסיפון ה“ארק רויאל” (Ark Royal), תקפו והצליחו לפגוע במערכת ההיגוי של האניה הגרמנית. “ביסמארק” הפכה חסרת־שליטה, סיירת וחמש משחתות הקיפוה למחרת והטביעוה. הסיירת הגרמנית הנמלטת הגיעה לברסט, שם הצטרפה ל“שארנהורסט” ו“גנייזנאו”. אובדן “ביסמארק” שם קץ להתקפות הגרמניות על נתיבי הסחר באמצעות אניות־קרב.

המבצעים האמפיביים הגדולים    🔗

אחר התקפת יפן על פרל הארבור וכניסת ארה"ב למלחמה, נתעורר חשש בבריטניה כי דעת הקהל האמריקאית תפנה עורף למאבקה נגד גרמניה ותתרכז בלחימה נגד היפנים. לפיכך נאלץ צ’רצ’יל לנסוע ולשכנע את בעלת הברית הגדולה להתמיד במאמץ המלחמה נגד היטלר. האמריקאים נכונים היו לאמץ תפיסה אסטרטגית זאת, והציעו כעבור זמן פלישה לאירופה. אולם צ’רצ’יל דגל בהתקפה על צפון־אפריקה, שכן ארצות המאגרב עמדו אותה שעה תחת שלטון וישי (Vichy)¹⁴⁷ בלא נוכחות כוחות גרמניים, ואם יכבשו צבאות בעלות הברית את מרוקו, אלג’יר ותוניס, יילכדו כוחות רומל בין הפולשים והארמיה ה־8 של גנרל מונטגומרי; מלטה תשתחרר ממועקת המצור והים התיכון ייפתח לשיט באין מפריע. זאת ועוד, מכאן נוח לתקוף את “הבטן הרכה” של מעצמות הציר (גרמניה ואיטליה) ולהוציא את איטליה ממעגל הלחימה, וכן עשויה הפלישה לאלץ את הגרמנים להעביר כוחות צבא מן החזית הרוסית ומן החוף האטלנטי, שם צפויה היתה חדירת בעלות הברית לאירופה. כמפקד המבצע, שלימים קיבל את הכינוי Torch (לפיד), מונה גנרל אייזנהאואר (Dwight D. Eisenhower), ולעזרתו כמפקד העליון של כל הכוחות הימיים עמד אדמירל קאנינגהם. מועד המבצע נקבע ל־8 בנובמבר 1942. הנחיתות נערכו בשלושה אזורים – קאזאבלאנקה, אוראן ואלג’יר – כמעט ללא התנגדות. מכיוון שממשלת וישי הורתה לא להתנגד, היתה התגובה הגרמנית כיבוש יתר שטחי צרפת. בטולון הטביע עצמו שאר הצי הצרפתי על מנת שלא יפול בידי היטלר. כך נפלו לידי בעלות הברית מרוקו ואלג’יר, אולם המטרה האסטרטגית עדיין לא הושגה – כיבוש תוניס, המופרדת מסיציליה על ידי רצועת מים שרוחבה 90 מילין בלבד.

בתוניס נוצר מצב מסוכן; אל אותו אזור הוטסו מכיוון אחד כוחות צבא גרמניים ואליו הגיעו מכיוון שני כוחות רומל הנסוגים, אלא שהאניות טרם הספיקו להוביל את כל האספקה לצבא העצום שהתרכז במקום. הלחימה בתוניס נמשכה עד חודש מאי 1943 ובסיום הקרבות נלקחו בשבי 275,000 חיילים. מקודם, בינואר אותה שנה, נפגשו בקאזאבלאנקה רוזוולט, צ’רצ’יל וגנרל דה־גול (Charles de Gaulle), מפקד כוחות צרפת החופשית. במפגש זה נקבעה המדיניות הכללית הגורסת “כניעה ללא תנאי” של מעצמות הציר. (אליבא דאמת, בסיומה של המלחמה רק כניעתה של גרמניה היתה ללא תנאים, ולא כן של איטליה ויפן.)

הצעד הבא כוון אל איטליה, השותפה החלשה ביותר של מעצמות הציר. אדמירל קאנינגהם דרש לנחיתה חיפוי אווירי מלא ואבטחת האספקה לקראת הקמת ראש הגשר בחוף סיציליה. החידושים האחרונים בלוחמה האמפיבית איפשרו שימוש בנחתות המובילות חיילים, טנקים, כלי־רכב וארטילריה, וכן בכלי רכב אמפיביים המסוגלים להוביל אספקה מן הים אל החוף ואף הלאה משם. ב־10 ביולי החלה הפלישה לסיציליה עם צניחתם של כוחות רגליים, אשר לאחריהם באו הכוחות הנוחתים מן הים. גורם ההפתעה לא היה קיים עוד, שכן בני האי נטשו את עמדותיהם ולא גילו כל התנגדות.

כדי שהיוזמה תוסיף להישאר בידי בעלות הברית, חצו כוחותיהן את מיצר מסינה ב־3 בספטמבר. עוד קודם לכן, ב־25 ביולי, פיטר המלך האיטלקי את הדיקטטור מוסוליני, מי שמילא את תפקיד ראש הממשלה, והממשלה החדשה נכנעה. כתוצאה מכך הפליג שאר הצי האיטלקי למלטה כדי למסור עצמו לבעלות הברית. נחיתה נוספת באיטליה בוצעה ב־9 בספטמבר במפרץ סאלרנו (Salerno), דרומית לנאפולי. אבל כדי לאגף את כלל הכוחות הגרמניים ובמיוחד את אלו שהתרכזו בעמק הפו (Po), לא עמדו לרשות בעלות הברית די אמצעים כנושאות־מטוסים ומטוסים ארוכי־טווח. זוהי הסיבה אפוא שחיילי בעלות הברית הסתבכו בקרבות כה מרובים ועיקשים על אדמת איטליה, שנמשכו למעשה עד לסיומה של המלחמה כולה.

ב־6 ביוני 1944 ניגשו בעלות הברית לשלב הסופי של המאבק נגד גרמניה – הפלישה לנורמנדיה, אשר חלקה האמפיבי כונה בשם “מבצע נפטון” (Operation Neptune). על־פי תפיסתן האסטרטגית היתה לבריטניה הגדולה עמדת מפתח; מצבה הגיאוגרפי בצרוף כוחה הימי איפשרו לבעלות הברית לשלוט בנתיבים האטלנטיים, משימה שארה“ב ובריה”מ לא יכלו למלא לבדן וללא סיועה. המצב הגיאוגרפי הועיד את בריטניה הגדולה לשמש בסיס יציאה למתקפה האנגלו־אמריקאית הגדולה, בסיס אשר נבנה בהדרגתיות. כל זמן שצבא סובייטי גדול נלחם בחזית המזרחית, גברו הסיכויים להכין כהלכה את המהלומה המוחצת שתונחת על גרמניה ממערב, הרי ליבו של הצבא הגרמני קרוב היה יותר לבריטניה מאשר לבריה"מ. המתקפה הסובייטית הורחבה בשנים 1944–1943, וכוח הפלישה הענק שדילג ביוני 1944 מהאיים הבריטיים אל אירופה הכבושה היה פריו הבשל של הנצחון בים. האדמירל הבריטי ראמזיי¹⁴⁸ (Bertram Ramsay), שפיקד על הכוחות הימיים בעת הפלישה לסיציליה ונורמנדיה, נהג לדבר לא על מאמץ של יום אחד, אלא על מערכה שנמשכה חמש שנים; וכך הוא טען ערב ה־6 ביוני: “אנחנו איפשרנו לגנרל מונטגומרי להילחם את מלחמתו ביבשה”.

תכנון הפלישה הגדולה החל אחר ועידת קאזאבלאנקה. בנובמבר 1943 נועדו צ’רצ’יל, סטאלין ורוזוולט בטהראן (Theheran), קבעו את המועד לסביבות ה־1 במאי ומינו את אייזנהאואר לפיקוד על המבצע. לגבי מקום הפלישה הכריעו לטובת חוף נורמנדיה ולא חוף קאלה (Calais) מכמה סיבות: החוף הנורמנדי מוגן מפני הרוח המערבית, הוא נמצא בטווח פעולתם של מטוסים הממריאים מאנגליה, סמוך לו מצויים הנמלים החשובים של שרבור (Cherbourg) ולה־האבר (Le Havre) ולאחרונה – הפיקוד הגרמני העריך, כי הפלישה לא תבוצע שם. קציני הצי סברו אמנם אחרת, אך מפקדי הצבא לא היטו אוזן לדברם. את מועד הפלישה קבע אייזנהאואר על פי תהפוכות מזג האוויר, ובלילה שבין ה־5 ל־6 ביוני הפליגו 1213 אניות־מלחמה ו־4126 ספינות־נחיתה מסוגים שונים אל מקום הכינוס דרומית לאי וייט (Isle of Wight) שכונה “אזור זברה” (Area Zebra). מכאן התקדמה כל הארמדה הענקית, הנושאת למעלה מ־20 אלף חיילים, בראשה שולות המוקשים ומעליה מחפים מטוסים בריטיים. מן האוויר הוצנחו כוחות רגלים מוטסים לכיבוש גשרים ודרכים חשובות, ומאזור “זברה” התפלגו כלי השיט לחמישה ראשים, כמספר נקודות הנחיתה שנקבעו לא הרחק מבאייה (Bayeux), העיר ההיסטורית המפורסמת. גלי הנוחתים באו בהפרשי זמן של 10 דקות ועד לסופו של אותו יום אובטחו ראשי הגשר והכוחות החלו לנוע מזרחה. עד אשר יכלו בעלות הברית לכבוש את ראשוני הנמלים באזור הן הקימו שני מעגנים מלאכותיים, שכללו מזחים ושוברי גלים עשויים פלדה לצרכי מובלות החיילים והטנקים ולשרות האניות המלוות אותן. מכאן ואילך התקדם המבצע על פי התכנית, אם כי לא לפי לוח הזמנים המקורי, וב־25 באוגוסט הגיעו צבאות בעלות הברית אל פאריז ושחררוה.

משסיימו אסדות הנחיתה את מלאכתן הנאמנה בנורמנדיה, הועברו הן לים התיכון והגיעה שעתה של הפלישה לדרום צרפת. ב־15 באוגוסט נחתו כוחות הפלישה בין טולון לקאן (Cannes), ומארסיי נפלה לידיהם ב־28 בו.

כעבור פחות משנה, ב־7 במאי 1945, ולאחר התאבדותו של היטלר, נכנעה גרמניה ללא תנאים ולמחרת היום נסתיימה מלחמת העולם השניה באירופה. אדמת גרמניה נכבשה בידי צבאות בעלות הברית ממזרח וממערב עד הסנטימטר המרובע האחרון בליבה של ברלין.

המלחמה באוקיאנוס השקט – ההתקפה על פרל הארבור    🔗

יפן היתה שרויה במלחמה עם סין מאז 1937, ובעקבות חוזים קודמים נאלצה ארה“ב לספק ציוד מלחמתי לשני הצדדים. משפג תוקפו של ההסכם עם יפן ב־1940, חדלה ארה”ב למכור לה דלק, מטוסים וכו'. המלחמה באירופה וההסכם שנחתם בין גרמניה ואיטליה ליפן ב־1940 הועידו לאחרונה הזדמנות פז לנסות ולהשתלט על נחלותיהן של מדינות מערב אירופה, שנכבשו על ידי הגרמנים בשנתיים הראשונות למלחמה. כשחדר צבא יפני להודו־סין הצרפתית, הגיבה ארה"ב בחריפות ובין היתר מנעה מיפן כל אספקת נפט. הדרך להשגת חומרי גלם רבים שחסרה יפן באופן נואש נפתחה בפניה לרווחה כשנלחמו כוחותיה על אדמת סין; האמברגו שהוטל היה אפוא המניע העיקרי להצטרפותה למלחמה לצד מדינות הציר.

כדי שלא תופרע ההתפשטות לעבר דרום־מערב האוקיאנוס השקט, תכנן הצי היפני להנחית מהלומה מוחצת על הבסיס הימי העיקרי של האמריקאים באוקיאנוס השקט – נמל פרל הארבור שבאיי האוואי (Hawaiian Is.). על אף שהיתה זו השנה השלישית למלחמה באירופה ובאוקיאנוס האטלנטי, לא נטתה דעת הקהל בארה“ב להצטרף אליה באופן פעיל, אם כי הממשל שקד כבר על חיזוקו והגדלתו של הצי. ברם, כאשר הותקף נמל פרל הארבור היה עדיין צי ארה”ב נחות מזה של יפן.

כוח המשימה היפני התכנס עוד בתחילת נובמבר 1941. שש נושאות־מטוסים בלווית 2 אניות מערכה, 2 סיירות כבדות, משחתות, צוללות ומכליות יצאו בחשאי את יפן ושייטו צפונית לנתיבי השיט המקובלים על מנת שלא להתגלות. התנהגותה של יפן לא הסגירה את כוונותיה לפתוח במלחמה. ההודעה ששיגרה לנציגותה בוואשינגטון ב־6 בדצמבר הורתה לשגריר לנתק את היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות. האמריקאים קלטו ופענחו את השדר, אולם השגריר היפני נצטווה למסרו רק למחרת בשעה 13:00, כאשר בפרל הארבור היתה השעה 7:30. ב־7:55 כבר נפלו הפצצות הראשונות. הגל הראשון של המפציצים היפניים המריא מנושאות המטוסים בשעה 6:00 וממרחק של 200 מילין, ובעקבותיו בא הגל השני. ההפתעה היתה גמורה ולא היה סיפק בידי האמריקאים להדפה. המפציצים היפניים הרגו 2400 איש ופצעו למעלה מ־1300; 230 מטוסים הושמדו על הקרקע ו־18 אניות נפגעו, חלקן אבדו כליל ואחרות ניזוקו קשות. משום מה לא נפגעו בסיס הצוללות ומכלי הדלק הענקיים שבמקום. למרות ההערכה והידיעות המודיעיניות על הכנותיה של יפן למתקפה, היתה הפצצת פרל הארבור בחזקת הפתעה בעלת משמעות שאילצה את ארה"ב להיכנס למלחמה.

אמריקאים רבים ראו בהתקפה האווירית האמורה טרוף דעת. עם המזרח הרחוק, אשר משאביו מוגבלים, התגרה באדירה שבמעצמות העולם, ובד בבד הכריח אותה לשים קץ להססנות ולהגיע לאחדות דעות בהתייחסותה להצטרפות למלחמה. האם היתה כדאית הפגיעה בפרל הארבור, או שמא יכלו היפנים להשיג את יעדיהם מבלי לתקוף את הבסיס האמריקאי? היום ברור כבר למעלה מכל ספק, שהיפנים טעו במחשבתם, אולם את אשר חוללו, לא מתוך ייאוש עשו, אלא מתוך בטחון בנצחונם הסופי. היפנים שיערו בוודאי, כי עוצמתה של ארה"ב לא תוכל לבוא לידי ביטוי במערבו של האוקיאנוס השקט אלא באמצעות כוחות הצי. כמו הם יכלו לדעת, כי כוחותיהם הרגליים והממונעים ומטוסי ההפצצה לא יהיו בטוחים בבסיסיהם הקדמיים לכיבוש דרום־מזרח אסיה אם ייתקלו בעוצמה ימית עדיפה. הצי האמריקאי באוקיאנוס השקט היווה כוח ניכר ומרוכז, ועל כן פגעו היפנים תחילה בצי זה, הפתיעו והרסוהו כליל.

עם תחילת המלחמה בזירה הפאסיפית נתעוררה בארה“ב השאלה, כלום יש לתקוף תחילה את יפן או שמא את גרמניה. לגבי בעלות הברית האירופיות היתה שאלה זו אקדמית בלבד, שכן בריה”מ ובריטניה הגדולה לחמו בגרמניה זו השנה השלישית לחיים ולמוות. נסיבות כניסת ארה“ב למלחמה השכיחו מליבם של האמריקאים, כי במצבם זה הם צפויים לשלם מחיר יקר מאד, אם יבקשו לגמול ליפנים על האבידות שספגו, ולא השגיחו בכך מיד, כי הזירה המכרעת במלחמה זו היא אירופה ונתיבי הים המובילים אליה. מבין שלוש מעצמות הציר היתה גרמניה מטילת אימה והמסוכנת ביותר לבטחונה בעתיד של ארה”ב. האוקיאנוס האטלנטי צר מהאוקיאנוס השקט, ואירופה קרובה אליה יותר מאשר אסיה, בין מן הבחינה הגיאוגרפית ובין מן הבחינה הכלכלית־תרבותית.

לאחר שיקול ועיון קבעו האמריקאים, כי “הנצחון על יפן תחילה”, הכרוך בתבוסת בעלות הברית (בריטניה ובריה"מ) באירופה, יהיה נחות בערכו, בשעה שנפילת יפן תבוא כמעט באורח בלתי־נמנע לאחר התמוטטות הכוח הגרמני. לפיכך תמכה ארה“ב בבריטניה ובבריה”מ, ונלחמה עם בעלות בריתה שכם אל שכם עד הפלתו הסופית של היטלר.

העולם טרם ראה פלישה רבת־ממדים מעין זו שערכו היפנים בחודשים שלאחר ההתקפה על פרל הארבור. יכולת התקיפה עקב שליטתם הארעית בים הוצגה במלוא עוצמתה. עד אמצעי 1942 נאחזו היפנים בשטחים נרחבים ביותר בים וביבשה, מסין ועד גינאה החדשה (New Guinea), צפונית לאוסטרליה. כל אי שנכבש שימש להם קרש קפיצה תוך חיפוי אווירי להמשך הכיבושים. בעלות הברית סבלו אז מחסרונות רבים; עיקר כוחן נאבק באירופה ובזירה האטלנטית, וקווי האספקה היו ארוכים מאד, בעוד היפנים פעלו למעשה כבתוך נתיבים פנימיים. הם פלשו לסיאם (Siam), מאלאיה (Malaya), בורמה (Burma), סומאטרה (Sumatra), האיים הפיליפיניים, והאיים הקטנים והמרובים נפלו בקלות לידי הצי היפני. זה האחרון חדר גם לאוקיאנוס ההודי, ועורר את תגובת הצי הבריטי לסכל את כוונות האויב באזור זה.

עם כניסת ארה“ב למלחמה תיארה העתונות היומית את חוזקם וגודלם של הכוחות הימיים בשני הצדדים, אבל הזניחה לחלוטין עריכת כל השוואה בתפוסת אניות הסוחר. את הובלת האספקה לאזורי המערכה התכוונה יפן להוביל דרך גזרת ים רחבה, אף אם השתמשה בקווים פנימיים לעומת נתיבי בעלות הברית הארוכים, ועשתה זאת בצי אניות שתפוסתו בדצמבר 1941 היתה פחות מ־6 מיליון טון. משאבים מוגבלים כאלו ויכולת בנית אניות המגיעה כדי החלק העשרים מזו של ארה”ב לא איפשרו ליפן לעמוד במטלה זו לאורך זמן. עם כיבוש מאלאיה והודו המזרחית זכו היפנים באזורים העשירים ביותר בעולם, ובייחוד בגומי ובנפט, אבל אלו לא היו מסוגלים להגביר את קצב בנית האניות. מספר כלי השיט שנבנו במהלך המלחמה במקום אלו שהוטבעו היה כעין לעג לרש לעומת עושרה של הודו המזרחית, אשר יפן יכלה לנצלו במעט ושותפותיה (גרמניה ואיטליה) כלל לא. כוחות האוויר היפניים, שהגישו סיוע כה יעיל בכיבוש הודו המזרחית, מאלאיה ובורמה, המריאו משטחים שכבש הצבא. כוחות הרגלים, המטוסים, הדלק, חלקי החילוף, צוותי התחזוקה וכלל האספקה הגיעו לאזור המערכה באניות, והשליטה בקווי הקשר הימיים היתה חיונית לתפקודם של הכוחות המפוזרים על פני איים מרובים. העליונות האווירית המקומית של היפנים נוצרה אז כפועל יוצא של העוצמה הימית, ופעולת המטוסים החולפים ביעף ומפציצים מטרות קרקע היתה תוצאה של שרשרת גורמים ארוכה, אשר איפשרו להגיע אל מעל המטרה. את העוצמה הארעית הזאת צריכה היתה ארה"ב לקעקע.

ברם, הדרך להשגת יעד זה היתה ארוכה. העליונות האווירית היפנית שיבשה את השיט של בעלות הברית, ובהעדר הקשר בין אוסטרליה לאיי אינדונסיה (Indonesia) ההולנדית, והבסיס האוסטרלי הצפוני בדארווין (Darwin) הופצץ על ידי כוחות אוויר שהמריאו מנושאות־מטוסים.¹⁴⁹

ההנהגה האסטרטגית ביפן עמדה אז בפני כמה ברירות בנוגע להמשך המערכה. לאחר שנכבשו הפיליפינים, הודו המזרחית ההולנדית, בורמה ומאלאיה במחצית הזמן המתוכנן ותוך אבידות מינימליות בכלי שיט, יכלו היפנים להמשיך את מסע הכיבוש שלהם לעבר אוסטרליה, ציילון, הודו או מידווי (Midway). לעומת מטרות אלו עמדה נגד עיניהם שאיפה מרחיקת־לכת יותר, והיא כיבוש היבשת האסיאתית ובריה“מ. כדי לחסוך בכוחות ואמצעי לחימה הוחלט במטה הכללי היפני לא לחרוג לעת עתה מתחום הזירה בדרום מערבו של האוקיאנוס השקט, ונמצאה מעין פשרה – ניתוק נתיבי השיט בין אוסטרליה וארה”ב. הקשר של אוסטרליה עם בריטניה היה משובש כבר בלאו־הכי עם החדירה היפנית לאוקיאנוס ההודי. בהתאם לתפיסה אסטרטגית זו התכוונו היפנים לבודד את אוסטרליה על ידי כיבוש איי שלמה (Solomon Islands), איי ההברידים החדשים (New Hebrides), קאלדוניה החדשה (New Caledonia), פיג’י (Fiji) וסמואה (Samoa), השוכנים כולם מזרחית לה ליד מוצאו של הנתיב לאמריקה. כצעד ראשון תכננו היפנים להאחז באי טולאגי (Tulagi) – במזרח איי שלמה – ובמורסבי (Morseby) בדרום גינאה החדשה. תקוותם היתה, כי לאחר תפיסת נקודות אלו יוכלו לשלוט בים האלמוגים (Coral Sea).

פעילות הנגד האמריקאית החלה במרץ 1942. נושאות מטוסים ערכו כמה פשיטות ובהן על האי מארקוס (Marcus), השוכן במרחק פחות מאלף מילין מיפן. הדבר החזיר קמעא את הבטחון העצמי לאמריקאים, ואילו היפנים ראו לנכון לדחות את ביצוען של כמה תכניות פלישה, כגון זו למורסבי שבגינאה החדשה. כאשר היפנים כבשו את טולאגי, הותקפו כוחותיהם על ידי כוח אמריקאי המורכב משתי נושאות המטוסים “לקסינגטון” (Lexington) ו“יורקטאון” (Yorktown). בעקבות הכוח האמריקאי הופיעו גם נושאות מטוסים יפניות, אך מזג האוויר הסוער לא איפשר כל התנגשות. ב־7 במאי, כאשר התקרב צי פלישה לגינאה החדשה, הבחינו מטוסי שני הצדדים איש ברעהו. המפציצים האמריקאים הטביעו שתי נושאות מטוסים ואילו היפנים פגעו ב“לקסינגטון” בשני טורפדות, היא עלתה בלהבות, ומשלא נשקף כל סיכוי להצילה, הוטבעה. בעקבות ההתנגשות ותוצאותיה בוטלה תכנית הפלישה היפנית. היתה זו הפעם הראשונה בה הצליחו האמריקאים לעצור את התקדמות היפנים, והדבר נחשב כנצחון מוראלי ואסטרטגי. החידוש הנוסף בקרב ים האלמוגים היה היותו הקרב הראשון בהיסטוריה בין נושאות מטוסים שלא באו כלל לידי טווח ראיה, כשהמרחק בין אניות הקרב הקיצוניות משני הצדדים היה בין 100–20 מילין.

קרב מיידוויי    🔗

הרקע לקרב מידוויי היה הפשיטה האווירית האמריקאית על טוקיו (Tokyo), בירת יפן, ב־10 באפריל 1942, אשר תוכננה כעין מעשה תגמול על הפצצת פרל הארבור. עקב המרחק העצום מכל בסיס אווירי אמור היה המבצע להערך מנושאות־מטוסים, אך מאחר שמשמרות הצי היפני סיירו עד טווח של 500 מילין מחופי ארצם, צריכות היו נושאות המטוסים להזניק את המפציצים ממרחק של 550 מילין לפחות מן היעד. ברם, טווח הטיסה של המטוסים לא עלה על 1100 מילין, שהוא המרחק המינימלי אל טוקיו וחזרה לנושאות המטוסים. זאת ועוד, סכנה נשקפה לכלי השיט האמריקאיים אם ישהו באזור מסוים עד שובם של מטוסי הפשיטה. לפיכך הוחלט, כי מטוסים ארוכי־טווח ימריאו מסיפוני נושאות המטוסים ועם סיום המבצע ינחתו בשדות תעופה על אדמת סין. ב־2 באפריל יצאה נושאת המטוסים “הורנט” (Hornet) מסן־פרנסיסקו ועימה כוח ליווי הכולל את נושאת המטוסים “אנטרפרייז” (Enterprise), שצורפה כדי לספק הגנה אווירית ל“הורנט”. ב־18 באפריל הבחינו היפנים בכוח האויב הנמצא במרחק 650 מילין מטוקיו, ומפקד המפציצים האמריקאיים, לייטננט־קולונל דוליטל (J.H. Doolittle) החליט תוך תאום עם הפיקוד הימי להכין את מטוסיו לפעולה. המטוסים המריאו בתנאי ים קשים בין השעות 08:15–09:24, ולאחר כארבע שעות השליכו כבר את מטעניהם על טוקיו ושתי ערים נוספות. עם סיום ההפצצה המשיכו המטוסים האמריקאיים בדרכם לסין, אך לביש מזלם לא היו שדות התעופה במקום מוכנים לקלטם, ארעו כמה נחיתות אונס בלתי־מוצלחות וטייסים מילטו נפשם בצניחה מן האוויר. כמה מהם נפלו בשטח כיבוש יפני, ושלושה מביניהם הוצאו להורג בשל הפצצת מטרות אזרחיות. שתי נושאות המטוסים הצליחו לשוב ללא פגע והגיעו לפרל הארבור.

המבצע הנועז עורר זעם בקרב היפנים, אשר סברו כי המטוסים המריאו מהאיים האליאוטיים (Aleutian Islands) או ממידוויי, ועל כן תכננו מתקפה נגד שני יעדים אלו. היפנים התכוונו להפעיל לצורך כך את עיקר כוחם הימי שכלל כ־200 אניות; ביניהן היו 8 נושאות־מטוסים, 11 אניות־מערכה, 22 סיירות, 65 משחתות, 21 צוללות וכ־600 מטוסים. אל מול עוצמה ציית כבירה זו מסוגל היה אדמירל נימיץ (Chester Nimitz) להעמיד רק 76 אניות, אשר כשליש מהן לא השתתף כלל בקרב בשל היותו חלק מהכוח הצפון־פאסיפי.

בראש הכוחות היפניים התוקפים הוצב כוח צוללות לסיור ולשיבוש תנועת האויב. בעקבותיו בא צי הפלישה הנושא 5000 חיילים ומלווה בסיירות כבדות, 2 אניות־מערכה ונושאת־מטוסים קלה; כוח נושאות המטוסים הראשון של אדמירל נאגומו (Nagumo) כלל 4 נושאות־מטוסים, 250 מטוסים ופמליית סיירות ומשחתות. בצי המערכה העיקרי בפיקודו של אדמירל יאמאמוטו (Yamamoto) היו 3 אניות־מערכה, נושאת־מטוסים קלה ומשחתות לליווי. אחת מאניות־המערכה היתה ה“יאמאטו” (Yamato), כלי שיט ענק בן 70,000 טון, המצוייד בתותחי 18 אינץ'.

המערכה אמורה היתה להיפתח באיים האליאוטיים בהפצצה מן האוויר ונחיתת חיילים בשלוש נקודות, כאשר כמעט בעת ובעונה אחת התכוונו היפנים לתקוף את שדה התעופה במידוויי. הם העריכו, כי לשמע ההתקפה על האיים האליאוטיים יחושו מיד כל האניות האמריקאיות צפונה, וכך הן יילכדו בין שני כוחות נושאות המטוסים. ברם, ביצוע התכנית לקה בחסר, שכן יאמאמוטו לא חיכה עד אשר תושלם מצבת המטוסים שאבדו בקרב בים האלמוגים. מבין 8 נושאות המטוסים שלו נשלחו שתיים לאיים האליאוטיים והיתר נלוו אל הפלגות האחרות; מהירות כלל הצי ירדה בגלל איטיות התקדמותן של מובלות חיל הפלישה.

האדמירל נימיץ היה מודאג למדי מעדיפות הכוחות היפניים. מאז ההתקפה על פרל הארבור לא היו לו אניות־מערכה, ולאחר קרב ים האלמוגים נותרו רק שתי נושאות־מטוסים מבצעיות, “הורנט” ו“אנטרפרייז”, אליהן נוספה אחר תיקונים מזורזים גם ה“יורקטאון”. שלוש נושאות המטוסים ו־233 המטוסים שעל סיפוניהן, שייטו צפונית למידוויי מבלי שהיפנים ידעו על תנועתן. ב־4 ביוני הזניק אדמירל נאגומו 108 מטוסים להפצצת מידוויי והתכוון לשגר אחריהם גל נוסף לחיסול בסיסי האוויר באי. מטוסים אלה צויידו בפצצות ולא בטורפדות. זמן קצר אחר כך הגיעו הידיעות הראשונות על הימצאות אניות אויב כ־200 מילין ממנו. ידיעות אלו השיגוהו עת נמצא במצב בלתי־נוח בהחלט, שכן היה עליו לקלוט עתה את מטוסי הגל הראשון החוזרים ממידוויי. נאגומו שינה קורס לכיוון צפון־מזרח ובתנועה זו חמק מפגיעת הלהק הראשון של מטוסי צלילה, שהוזנק מנושאות המטוסים האמריקאיות; עד מהרה צללו לעבר אניותיו שלושה להקים נוספים, ובאש הנ"מ הצליחו אנשיו להפיל 35 מתוך 41 מטוסי אויב. נדמה היה ליפנים כי זכו במערכה.

לא חלפו אלא דקות מספר ומגובה 19,000 רגל צללו לפתע 37 ממטוסי ה“אנטרפרייז”. מטוסי הקרב היפניים סיימו זה עתה את מלאכתם ולא יכלו עוד להתערב להגנת האניות. אנית הדגל של נאגומו, ה“אקאגי” (Akagi), נפגעה בשעה שחומשו מחדש המטוסים השבים ממשימתם; התפוצצות הטורפדות הרבים על סיפון האניה אילצה את הצוות לנטשה. נושאת־מטוסים אחרת, ה“קאגה” (Kaga), נפגעה אף היא, נתכסתה להבות מחרטום עד ירכתיים וטבעה לקראת ערב. נושאת־מטוסים שלישי, ה“סוריו” (Soryu), נפגעה שלוש פעמים על ידי מטוסי ה“יורקטאון” ושקעה למצולות. לעת זו נשארה רק ה“היריו” (Hiryu) ללא פגע, והיא לבדה השיבה בהתקפה על ה“יורקטאון”. אניה זו, אשר נפגעה כבר בקרב ים האלמוגים, ניזוקה שוב וננטשה על ידי צוותה. אולם מזלה של ה“היריו” לא האיר לה זמן רב, ושעות אחדות לאחר מכן עטו עליה מפציצי צלילה אמריקאיים ולמחרת היום היא טבעה.

הקרב שניטש ב־4 ביוני היה רב־תהפוכות ובו שלט סגנון לחימה חדש – פשיטה אווירית בים לטווח ארוך. אדמירל יאמאמוטו חשב תחילה להעביר את שתי נושאות המטוסים הקלות מהאיים האליאוטיים ולנסות ולהטיל לקרב את אניות המערכה שלו. אך אובדן ה“היריו” שינה את דעתו והוא החליט לבטל את המתקפה על מידוויי.

בינתיים נמשכה ההתקפה על האיים האליאוטיים בצפון האוקיאנוס השקט כמתוכנן. שתי נושאות מטוסים קלות פעלו נגד דאץ' הארבור (Dutch Harbour) ב־3 ביוני, וההתקפות האוויריות נמשכו גם למחרת היום. ב־5 בחודש נקראו פתאום נושאות המטוסים לעזרת המתקפה העיקרית שכשלה בדרום, וכעבור יומיים נחתו כוחות רגליים קטנים בשניים מהקיצוניים שבאיים האליאוטיים, קיסקה (Kiska) ואטו (Attu). כדי לאזן את כשלונם במתקפת מידוויי ייחסה התעמולה היפנית הרשמית חשיבות רבה מאד לנפילת שני האיים בידי יפן, שכן שם עובר הנתיב הקצר בין סן־פרנסיסקו לטוקיו. אולם המציאות היתה שונה לגמרי. שני האיים שטופי הרוחות ומוכי הסערות לא התאימו במיוחד להקמת בסיסי ים ואוויר לתמיכת התקדמות יפנית לעבר מזרחו של האוקיאנוס האטלנטי.

במתקפת יוני 1942 אבדו ליפנים 4 נושאות־מטוסים, 330 מטוסים (אשר ברובם ירדו תהומה בעודם על סיפון האניות) וסיירת כבדה אחת. האמריקאים איבדו נושאת־מטוסים אחת ו־150 מטוסים. מטוסי הצלילה האמריקאיים היו לגיבורי המערכה, לאחר שמרבית מפציצי הטורפדו הופלו.

הטעות הטקטית הגדולה ביותר של היפנים היתה אי הפעלת מטוסי סיור לגילוי מוקדם של נושאות המטוסים האמריקאיות. כמו כן הפעילו היפנים בבת־אחת את כל נושאות המטוסים וכך נוצר מצב, בו נותרו חסרי כל אפשרות להגיב למתקפת האויב מששבו המטוסים בתום ההפצצה. הנצחון המפואר העניק לאמריקאים אורך נשימה עד סוף אותה שנה, כאשר החלו מגיעות לזירה נושאות־מטוסים חדשות. לפיכך נחשבת מערכת מידוויי כנקודת מפנה במלחמת האוקיאנוס השקט, אשר בה נחלה יפן תבוסה לראשונה זה 300 שנה.

מכאן ואילך התעצם והלך הצי האמריקאי. שופרו המטוסים וגדל מספר אניות המלחמה בזירה. היוזמה החלה עוברת לידי בעלות הברית, ועל אף שהוסכם על העקרון “גרמניה תחילה”, הנהיגו גנרל מקארתור (Douglas McArthur) ממטהו באוסטרליה ואדמירל נימיץ מאיי הוואי את מתקפת הנגד הענקית.

מערכת גוואדלקנל (Guadalcanal)    🔗

מערכת גוואדלקנל נפתחה מתוך כוונה לנצל את נצחון מידוויי ולעבור ממגננה למתקפה באוקיאנוס השקט. מאחר שהלחץ היפני על איי האוואי במרכז האוקיאנוס פסק וחלף, באה העת להפעיל את הצי במבצעים אמפיביים.

המודיעין האמריקאי, שהצטיין עד כה בפעילותו, הודיע כי היפנים מתכוונים לתקוף בחודש יוני את מורסבי שבגינאה החדשה ולהתבסס באיי שלמה, וזאת כדי לשבש את נתיב הקשר שבין ארה"ב לאוסטרליה. בראשית חודש יולי 1942 נעשו כל ההכנות לסיכול כוונות האויב. ברור היה, כי היפנים יבנו מסלול המראה בגוואדלקנל, אחד האיים הדרומיים מקבוצת איי שלמה, והסכנה כי מכאן יפעלו המפציצים היפנים הפכה את גוואדלקנל ליעד חשוב ביותר בעיני הפיקוד האמריקאי. אי הררי ושטוף־גשם זה, שקשה לשאת את אקלימו, לא היה מקום נוח ללחימה. הכוח האמריקאי הנוחת כלל 19,000 נחתים (marines), שהגיעו ב־19 מובלות־צבא, מלווים באניות מלחמה ובחיפוי שלוש נושאות־מטוסים; סיוע אווירי נוסף בא ממורסבי, מאוסטרליה וכמה איים סמוכים. עם זאת, חילות המצב הקטנים בגוואדלקנל וטולאגי לא הודברו בקלות.

התגובה היפנית היתה מיידית. סגן־אדמירל מיקאווה (Mikawa) חדר ב־9 באוגוסט בראש 5 סיירות כבדות ו־2 סיירות קלות אל תוך המצר המפריד בין שתי שרשרות איי שלמה והתקרב אל האי סאבו (Savo). עקב חוסר ערנות מספקת הצליחו היפנים להפתיע את אניות בעלות הברית, להטביע 4 סיירות ולפגוע באחת נוספת, בעוד הם עצמם סבלו נזקים קלים ביותר. ברם, היפנים לא השכילו לנצל את נצחונם ליד סאבו. הם לא השמידו את מובלות הצבא ואת אניות האספקה שנותרו ללא הגנה עקב התרחקות נושאות המטוסים. מיקאווה חסר אז ידיעות על שעור האחזות האמריקאים בגוואדלקנל, ומכל מקום נשארו חיילי הצי זמן־מה ללא אספקה בגלל ההתערבות היפנית ליד סאבו עד אשר נבנה מסלול המראה באי.

נושאות המטוסים נסוגו מהאזור מחשש להימצאותן בטווח פגיעה של שדות התעופה היפניים, אך הנחתת חילות הרגלים נמשכה מה־17 באוגוסט ואילך. אדמירל יאמאמוטו ניסה בהזדמנות זו להשיג את אשר החמיץ במידוויי. ב־24 באוגוסט הקריב בכוונה תחילה נושאת־מטוסים כדי לפתות למלכודת נושאות־מטוסים של האויב. האניה נפגעה וטבעה, אולם ההגנה האווירית ועוצמת האש של כלי השיט האמריקאיים שמו לאל את מתקפת האוויר של היפנים, ש־70 מתך 80 מטוסיהם הופלו. בחודש ספטמבר חיפו האמריקאים מנושאות מטוסים על העברת אספקה לגוואדלקנל תוך אובדן אחת מהן, אך למרות זאת הוכיחו התנגשויות אלה, כי השליטה היפנית בדרום האוקיאנוס השקט הולכת ומתערערת.

בליל ה־11 באוקטובר התקרבה אל גוואדלקנל פלגת סיירות ומשחתות יפנית, כאשר כוח אמריקאי גדול יותר מצפה לבואה ליד האי סאבו. חוסר יעילות משווע בהעברת ידיעות גרם לאמריקאים אובדן משחתת אחת ונזק לשתי אניות נוספות. הם לא השכילו לנצל את מכשירי המכ"ם שקלטו בעוד מועד את התקרבות היפנים, אשר חסרו אותה עת את אמצעי הגילוי החדש הזה. כשלון האמריקאים איפשר ליפנים להנחית בגוואדלקנל את חילות התגבורת. באמצע אוקטובר הפגיזו סיירות ואניות־מערכה יפניות את שדה התעופה שבאי, בעוד יחידות צי אחרות הקיפו את איי שלמה, על מנת להרחיק משם נושאות־מטוסים אמריקאיות. אותה שעה התכונן חיל רגלים יפני מוטס להאחז בשדה התעופה. הנחתים הדפו את הפולשים, ובים – מזרחית לאיי שלמה ליד איי סאנטה קרוז (Santa Cruz) – התנגשו ארבע נושאות־מטוסים יפניות בארבע אמריקאיות. “הורנט” נפגעה, אבל הטייסים האמריקאים חוללו נפלאות; בתום ההתמודדות נותרו בידי היפנים שתי נושאות־מטוסים קלות בלבד. הישגם של האמריקאים בקרב זה, קרב סאנטה קרוז, הותיר בידם את האחיזה בשדה התעופה של גוואדלקנל.

לאחר הקרב נתחוללו עוד שלוש התנגשויות נוספות במצר שבין האיים סאבו וגוואדלקנל, אשר עקב שלדי האניות הרבים הטבועים בו כונה בשם “מצר קרקעית הברזל” (Iron bottom sound). אור ליום ה־13 בנובמבר נערך קרב “גוואדלקנל מס' 1”. כוח סיירות ומשחתות אמריקאי התנגש בשתי אניות־מערכה יפניות. היפנים הצליחו לפגוע בשלוש סיירות ומשחתת ולהטביע אניה אחת. בין החללים היו שני אדמירלים. הכוח היפני הותקף בצאתו מן הזירה על ידי מטוסים, שהמריאו משדה התעופה. קרב “גוואדלקנל מס' 2” התחולל למחרת היום. מטוסים אמריקאים תקפו מובלות־צבא יפניות, ואל הזירה חשו גם שתי אניות־מערכה אמריקאיות תוך ניצול נכון של יתרונות המכ"ם. ההתכתשות במצר נסתיימה תוך הסבת נזקים לא מעטים, היפנים הפגיזו את שדות התעופה והנחיתו תגבורת במחיר אובדן מספר מובלות־צבא. היה זה נסיונם המוצלח האחרון לתגבר את כוחותיהם באי. הקרב האחרון ליד גוואדלקנל ניטש בסוף נובמבר. היפנים ניסו להשליך מהמשחתות מכלים צפים ובהם ציוד ואספקה, שאמורים היו להישטף אל החוף. התערבותם של האמריקאים נתקלה בתגובה יפנית תקיפה מאד, שלוש סיירות נפגעו, אך היפנים נמלטו מן האזור.

בינואר 1943 ניתנה לכוחות היפניים הפקודה לפנות את גוואדלקנל, ומבצע הסגת הצבא נערך בחסות החשיכה בתחילת פברואר. לאחר תבוסתם זו התכוונו היפנים לחזק את עמידתם בגינאה החדשה ולכבוש את מורסבי. הם נחתו בצפון האי, אך נהדפו בדרומו; בקרבות העזים שניטשו נלחם נגד היפנים גם חיל רגלים אוסטרלי מוטס, והם נמשכו עד תחילת מרץ 1943. נסיונות היפנים לתגבר בדרך הים את חילות המצב שלהם בחלקיה השונים של גינאה החדשה הושמו לאל על ידי כוחות האוויר האמריקאיים. מקארתור השתלט על האיים בין גוואדלקנל וגינאה החדשה וחסם את ים האלמוגים מצפון, אותה גזרה המשתרעת בין צפון־מזרח אוסטרליה לאיי שלמה וגינאה החדשה. מכאן ואילך החלו האמריקאים פועלים בשיטת הדילוגים, כשהם מנחיתים התקפות אמפיביות בסיוע נושאות־מטוסים. איי שלמה נכבשו או נוטרלו עד סתיו 1943, אולם בגינאה החדשה נותרו עוד ריכוזי צבא יפני גדולים מאד. בפברואר 1944 כבשו האמריקאים את איי האדמירליות (Admiralty Is.), אך בגינאה החדשה עצמה נמשכו פעולות האיבה עד סוף יולי. שרשרת איי שלמה כולה נפלה לידי בעלות הברית רק בספטמבר. בכל ההישגים האלה זכו האמריקאים הודות לבנייה המזורזת של מטוסים ואניות, אשר לא זו בלבד שמילאה את מקומם של הכלים שאבדו, אלא הגדילה את מספרם המקורי פי כמה וכמה.

במרכז האוקיאנוס השקט    🔗

בזירה זו פיקד אדמירל נימיץ, אשר תקף את איי גילברט (Gilbert Is.), השוכנים בריחוק אלפיים מילין ויותר מהאוואי. האי המרכזי בקבוצה זו, טאראווה (Tarawa), נפל בנובמבר 1943 לאחר קרבות כבדים והסתערויות אמפיביות חוזרות ונשנות, זאת עקב תנאי הים הקשים וההתגוננות היפנית העיקשת.

היעד הבא היה איי מארשאל (Marshall Is.), צפונית לאיי גילברט, כאן ערכו היפנים התקפות התאבדות על הפולשים האמריקאים. היפנים לא ידעו בדרך כלל, היכן יהלום מקארתור בפעם הבאה, והדבר הכריח אותם לפצל את כוחותיהם ולפרשם על פני שטחים עצומים ואיים רבים מספור. בזירה המרכזית היה האי טרוק (Truk) בסיס יפני חשוב. נימיץ הורה להפציץ אותו מנושאות־מטוסים, אך לא הנחית שם כוחות רגלים, אלא הניח את האי מאחוריו והתקדם הלאה. הלחימה באי התחדשה מאוחר יותר על ידי חיל רגלים אוסטרלי, אשר הוסיף ונלחם באיים אחרים עד יומה האחרון של המלחמה.

מאיי מארשאל התקדם נימיץ אל איי מאריאנה (Marianas), הנחשבים כחגורת ההגנה הפנימית של יפן. כוונת האדמירל היתה להגיע אל איי בונין (Bonin Is.), המצויים בטווח הטיסה של המפציצים האמריקאיים אל יפן. על רקע נסיון היפנים למנוע צעד זה התחולל ב־19 ביוני קרב ים הפיליפינים, בו השמידו 15 נושאות המטוסים של נימיץ 315 מטוסי אויב, תוך אובדן שלוש נושאות־מטוסים. יפן לא היתה מסוגלת עוד לשאת את אובדן טייסיה ומה גם, בניית המטוסים פיגרה אחר הצרכים.

הכוחות האמריקאיים עמדו על מפתן האיים הפיליפיניים. מקארתור שיכנע את נשיא ארה"ב כי יש לשחרר תחילה את הפיליפינים ורק לאחר מכן לתקוף את האויב בביתו. מכל מקום, החלו המטוסים להפציץ את יפן עצמה בהמריאם מאיי מאריאנה.

הקרב במפרץ לייטי (Leyte)    🔗

מקארתור החליט לתקוף את מרכזם של הפיליפינים כדי לנתק את הקשר בין שני האיים הגדולים – לוזון (Luzon) שבצפון ומינדנאו (Mindanao) בדרום, ולבודד את חילות המצב הגדולים של האויב. כיבוש הפיליפינים אמור היה לנתק כליל את הנתיב לאיי הודו המזרחית, שהיוו מקור לחומרי גלם חיוניים ובהם ישבו עוד כוחות יפניים. לפיכך כבש קודם מקארתור את איי פאלאו (Palau) והחל בהפצצת שדות התעופה בפיליפינים ובפורמוזה (Formosa).

עד כיבוש שדות התעופה בלייטי הסתמכו כוחות הפלישה על חיפוי אווירי של נושאות מטוסים מן הצי ה־7, עליו פיקד סגן־אדמירל קינקייד (Thomas Kinkaid). צי זה כלל 6 אניות־מערכה, 8 סיירות, 18 נושאות־מטוסים קלות ו־37 משחתות; ואילו הצי ה־3 בפיקודו של אדמירל הילזי¹⁵⁰ (William Halsey), עם 8 נושאות־מטוסים גדולות ו־8 קלות, 4 אניות־מערכה, 14 סיירות ו־57 משחתות, היה מיועד לגונן על הצי ה־7 מפני כל נסיון התערבות של היפנים. מטוסי הצי ה־3 השמידו את מירב מטוסי האויב והפחיתו את מספרם עד למטה מ־200.

ב־17 באוקטובר 1944 החלו אניות אמריקאיות בהפגזת ריכוך של אי קטן בפתח הכניסה למפרץ לייטי, ומכאן למדו היפנים על הצעד הבא של אויביהם. אדמירל טויודה (Soemu Toyoda) החליט להטיל למערכת ההגנה על הפיליפינים את כלל כוחות הצי של יפן. הצי שיצא מאזור סינגאפור (Singapore) חולק לשניים: כוח א‘, בפיקודו של אדמירל קוריטה (Takeo Korita), כלל את מיטב אניות־המערכה, סיירות ומשחתות; כוח ג’ בפיקודו של סגן־אדמירל נישימורה (Shoji Nishimura) יצא עם 2 אניות־מערכה, סיירת אחת ו־4 משחתות. אדמירל שימה (Kiyohide Shima), עם 3 סיירות ו־4 משחתות שהגיעו ממימי יפן והיוו את כוח ב', אמור היה לתגבר את כוחו של נישימורה.

על כוחות א' ו־ב' הוטל להתקרב למפרץ בתנועת מלקחיים בצאתם מצפון בורניאו (Borneo); כוח א' יפנה צפונה וישוט בנתיב העובר ליד האי מינדורו (Mindoro) ומצר סן־ברנארדינו (San Bernardino) כדי להגיע אל המפרץ בדרומו של האי סאמאר (Samar). כוח ג', הבא מדרום, צריך היה להתקרב בנתיב קצר יותר דרך מצר סוריגאו (Surigao), אולם תוך תאום זמנים עם קוריטה. את שני המצרים אמורים היו הכוחות לעבור ב־24 באוקטובר, המועד בו הוטל על סגן־אדמירל אוזאווה (Isaburo Ozawa) להביא את 4 נושאות המטוסים האחרונות אל הזירה מצפון, על מנת לפתות את כוח נושאות המטוסים של הצי ה־3 לצאת לקרב.

הנחיתה באי לייטי נערכה ב־20 באוקטובר. כל הכוחות היפניים יצאו לדרך כעבור יום ויומיים. אניות כוח א' נתגלו על ידי המכ"ם של שתי צוללות אמריקאיות ליד האי פאלאוואן (Palawan); הן תקפו מיד והטביעו 3 סיירות, אחת מהן אנית הדגל של קוריטה. למרות האבידות המשיך כוח א' את שיוטו כמתוכנן.

הקרב נפתח בבוקרו של ה־24 באוקטובר. מטוסי סיור של הצי ה־3 הבחינו בכוח א' ליד האי מינדורו, אך האמריקאים לא יכלו להלום בו בשל התקפות אוויר מלוזון ומנושאות המטוסים של אוזאווה. מטוסים אלו הגנו בחרוף נפש על אניותיו של קוריטה ואף הצליחו להטביע נושאת־מטוסים אמריקאית. ברם, בצהרי היום נפגעה אנית־מערכה יפנית ענקית על ידי 8 טורפדות ו־4 פצצות, והיא יצאה מכלל פעולה. ההתקפות האמריקאיות המתגברות והולכות הכריחו את קוריטה להיסוב ולצאת מטווח הפגיעה של נושאות המטוסים העוינות. על אף שחזר הוא אל הקורס המקורי שלו ארבע שעות מאוחר יותר, נמנע ממנו להגיע למפרץ לייטי למחרת בבוקר יחד עם כוח ג'.

כל עוד היה כוח א' המטרה היחידה להתקפות, הטיל אדמירל הילזי את מלוא כובד משקלם של מטוסי הצי ה־3 נגדו; הוא ריכז את כל אניות המערכה שיכול היה להשיג והרכיב את “כוח משימה 34” בפיקודו של סגן־אדמירל לי (Willis Lee). אולם כאשר הופיעו מצפון נושאות המטוסים של אוזאווה, החליט אדמירל הילזי לתקוף מיד. תגובה זו תאמה את התכנית היפנית להסיח את דעת האמריקאים, אך אותה עת היו כבר נושאות המטוסים של אוזאווה ריקות לחלוטין מתחמושת, והילזי לא ידע כי לאחר המהלומות שספג קוריטה מן האוויר ב־24 באוקטובר אין הוא מהווה עוד כל סכנה. אדמירל קינקייד, מפקד הצי ה־7, סבר שכוח המשימה 34 מוסיף לשמור על סן ברנארדינו, ולפיכך כינס את אניותיו צפונית למצר סוריגאו, כדי לחסום את דרכו של כוח ג' המתקרב מים סולו (Sulu) שבין בורניאו ומינדנאו. מצר סן ברנארדינו נותר אפוא ללא השגחה ופתוח למעבר אניותיו של קוריטה. תנועה זו איפשרה את השמדת כוח ג' של נישימורה, שהתקרב מדרום כדי להשלים ולסגור את מלתעות המלקחיים.

ההתנגשות במצר סוריגאו החלה אחר חצות בהתקפת טורפדות ומשחתות: תת־אדמירל אולדנדורף (Jesse Oldendorf) ארב לכוח ג' ביציאה הצפונית של המצר, ובהסתמכו על נתוני מכ"ם גילה והפתיע אותו. אולדנדורף חצה חציית T את כוח ג‘, ועם שחר ה־25 באוקטובר נשלמה השמדתו. נישימורה נהרג כשטבעה אניתו, אניות־מערכה ומשחתות נוספות הוטבעו; ומשהגיעו לזירה כוחותיו של סגן־אדמירל שימה כדי לסייע לכוח ג’, לא נותר בידם דבר לעשות אלא להיסוג.

כוח א' התקדם דרומה לאורך חופי האי סאמאר, ולאחר צאתו ממצר סן ברנארדינו הפתיע את כוח הליווי של נושאות המטוסים של הצי ה־7. זו היתה הפעם הראשונה בה ראו אניות־מערכה עין בעין נושאות־מטוסים של האויב. ליפנים נקרתה הזדמנות להטעים לאמריקאים את נחת זרועם של התותחים הענקיים, שכה השתוקקו לעשות מאז ימי מידוויי. האמריקאים ביקשו להימנע מהתנגשות תוך שהם מנחיתים מהלומות אוויריות מנושאות המטוסים, אך משהחמיר המצב החליט אדמירל ספרגיו¹⁵¹ (Clifton Sprague) לערוך התקפת נגד. על שהתרחש בהתכתשות זו אמר אדמירל נימיץ, כי היו אלו “שעתיים מכריעות של הקרב והישג של הצי”. המשחתות האמריקאיות תקפו ללא הרף באש תותחים, שיגרו את אחרוני הטורפדות שלהן, ותוך אבידות ניכרות הצליחו להרתיע אניות־מערכה, להפגיז ולטרפד סיירות. אולם למרות ההתנגדות וגילויי הגבורה הוטבעו נושאת מטוסים, שלוש אחרות ניזוקו, והיה חשש לגורל יתר אניותיו של ספרגיו.

ברגעים קריטיים אלה ציווה אדמירל קוריטה להפסיק את המרדף. הוא הושפע בהחלטתו מאובדן הסיירות וחיסול כוח ג', ומאחר שלא קיבל כל ידיעות מאוזאווה היה אף סבור, שאויביו מושכים אותו בכוונה לתוך טווח הפגיעה של כוח נושאות המטוסים שלהם. ספרגיו מיאן להאמין למראה עיניו, ועם הסתלקות היפנים הצליח להתחבר אל הצי ה־7. האמריקאים טרם יכלו לברך על המוגמר. טייסים מתאבדים ערכו התקפות ראשונות עם בוקר ה־25 באוקטובר ופגעו בשתי נושאות־מטוסים. לקראת צהרי היום תקף הגל השני. הפגיעות היו קטלניות, אך טייסי ספרגיו לא נרתעו והצליחו לאלץ את קוריטה להיסוג צפונה לעבר מצר סן ברנארדינו.

הארועים ליד האי סאמאר מנעו מהילזי להשמיד לגמרי את כוחות אוזאווה לפני היענותו לסייע לצי ה־7. כאשר נמצאו כוחות אוזאווה כ־140 מילין לפני הצי ה־3 תקף גל המטוסים האמריקאיים הראשון, הטביע נושאת־מטוסים ופגע בסיירת ומשחתת. זמן לא רב אחר כך, בשעות לפני הצהריים, פגע גל שני בנושאת־מטוסים נוספת והעלה אותה באש. לקראת הצהריים הפליג הילזי דרומה עם כוח משימה 34 והותיר לשאר יחידות הצי ה־3 לסיים את המלאכה, אולם עם נסיגת קוריטה לא נשקפה עוד כל סכנת התקפה. הילזי הגיע אל מצר סן ברנארדינו כשלוש שעות אחר קוריטה. במהלומות מן האוויר שהנחית הצי ה־3 הוטבעו נושאות־מטוסים יפניות נוספות ורק שתי אניות־קרב וסיירת קלה הספיקו להימלט. בזה נסתיים קרב אנגניו (Engaño), הקרוי על שמה של הנקודה הקרובה בצפון לוזון.

למחרת היום, ב־26 באוקטובר, ניסה שוב הילזי להתקיף מן האוויר את כוחות קוריטה, אך לבד מפגיעה בסיירת קלה אחת לא עלה הדבר בידו; בערבו של יום זה היו כבר כל אניות הצי היפני מחוץ לטווח פגיעה.

בשלושת ימי הקרב במפרץ לייטי אבדו ליפנים 3 אניות־מערכה, 4 נושאות־מטוסים, 10 סיירות ו־9 משחתות. לשני הציים האמריקאיים אבדו נושאת־מטוסים גדולה, שתיים אחרות שמילאו תפקידי ליווי ו־3 משחתות. קרב מפרץ לייטי היה ההתנגשות הימית הגדולה האחרונה במלחה"ע ה־2. ספק אם בעתיד, בעידן הנשק הגרעיני והטילים המונחים, יוכלו עוד להתמודד כוחות כה גדולים.

בקרב זה ניתצו האמריקאים את הצי היפני לרסיסים עד כי לא היה מסוגל עוד לקום מחורבנו. תחילה נכבש האי לייטי ואחריו מינדורו, ואילו הפלישה ללוזון החלה ב־9 בינואר 1945. ב־10 במרץ נחתו כוחות מקארתור במינדנאו, האי הדרומי הגדול, וב־5 ביולי שוחררו הפיליפינים.

איבו־ג’ימה (Iwo Jima) ואוקינאווה (Okinawa)    🔗

האמריקאים מעונינים היו להתקרב ככל האפשר אל האיים היפניים, על מנת לכונן בסיס לכוחות האוויר שלהם. הדבר נדרש, משום שאיי מאריאנה היו בקצה טווח הפעולה האפקטיבי של המטוסים שנועדו לתקוף את טוקיו. באי איבו־ג’ימה היו שני שדות תעופה ושלישי בבניה, מבוצרים כהלכה ומתאימים למטרתם של האמריקאים. עם שחר יום ה־16 בפברואר 1945 החלה הפגזת הביצורים. בעת ובעונה אחת הגיע כוח המשימה 58 כדי 600 מילין צפונית לטוקיו, ולראשונה מאז 1942 הונחתה על העיר התקפת אוויר כבדה. בשני ימי הפעולה הושמדו מאות מטוסים יפניים, אשר אחרת היו מנוצלים להגנת איבו־ג’ימה. בתום המבצע חזר כוח המשימה והשתתף בהפגזת האי. איבו־ג’ימה נפלשה בצידה הדרומי־מזרחי, ולאחר לחימה עקובה מדם וקרבות פנים־אל־פנים נכבשה.

הפלישה הבאה נערכה אל האי אוקינאווה, השוכן בקבוצת איי ריוקיו (Ryukiu) ליד נתיב השיט אל יפן, ממנו ניתן היה להדק את ההסגר על יפן. תוך כדי הסתערות אמריקאית על האי תקפו כוחות בריטיים את דרום יפן ואיבטחו את הפולשים מכיוון פורמוזה בדרום־מערב. 77,000 חיילים הגנו על אוקינאווה מפני התקפת 183,000 החיילים האמריקאים. האניות המחפות על כוחות הנחיתה התמודדו עם התקפות קאמיקאזה של מטוסים יפניים, ולאחר לחימה עיקשת נפלה אוקינאווה ב־21 ביוני. היתה זו ההסתערות האמפיבית הגדולה והאחרונה באוקיאנוס השקט במלחמת העולם השניה.

מלחמת הצוללות    🔗

במהלך המלחמה אבדו ליפן 90 אחוז מכלל אניות הסוחר שלה, והיא היתה מותשת לחלוטין מבחינה כלכלית ותעשייתית. ארץ זו, התלויה בסחר הימי ליבוא כל צרכיה מן החוץ, נאלצה בימי המלחמה להוביל חומרי גלם וכוח אדם לזירות הלחימה דרך הים בלבד, כדוגמת בריטניה. בימי המלחמה הושמדו לגמרי הסחר וההובלה הימיים של יפן, ומאז 1943 ואילך לא היתה מסוגלת היא למלא את החסר; אניות ההובלה שלה שייטו לקראת סוף המלחמה תחת שמים בהם טסו באין מפריע כוחות האוויר של האויב. אולם את עיקר הנזק לשיט היפני הסבו הצוללות האמריקאיות, אשר בעטין אבדו ליפנים 57 אחוז מתפוסת אניותיהם. ההסגר האסטרטגי האמריקאי הינו הדוגמה הבולטת ביותר ליכולת ההרס של העוצמה הימית. במלחמת הצוללות נהגו האמריקאים כדוגמת הגרמנים באוקיאנוס האטלנטי. העליונות הטכנית ובייחוד השימוש במכ“ם העניקו לכוחות האמריקאיים יתרון רב על אויביהם. בתחילה שייטו אניות ההובלה היפניות ללא ליווי; אולם מאז שנטלו האמריקאים את היוזמה לידיהם, החלו הצוללות תוקפות כל אניה בודדת וכל שיירה, שלוותה בדרך כלל על ידי ספינת משמר יחידה. מסוף 1943 ארגנו היפנים את ליווי השיירות והצליחו להפחית את שעור האבידות ואף לרשום לזכותם הישגים נכבדים בהטבעת צוללות. אך למרות הישגים אלו, התקשו היפנים לקיים את הקשר עם שטחי הכיבוש הפזורים בחופי סין הדרומית. לקראת סוף המלחמה לא יכלו עוד היפנים להוביל לביתם כל חומר גלם ואספקה – ההסגר הימי והאווירי נעשה מוחלט. ארה”ב הצליחה לעשות מה שלא עלה בידם של הגרמנים לחולל לבריטניה הגדולה. האמריקאים לא נדרשו לפלוש לאיי יפן הודות לנצחונם באותו מירוץ מדעי שנערך בינם לבין הגרמנים לייצור פצצת האטום. לאחר שיפן לא נענתה לתביעת בעלות הברית להיכנע, הוטלה ב־8 באוגוסט 1945 על הירושימה (Hiroshima) פצצת האטום הראשונה. כעבור יומיים הצטרפה גם בריה"מ למלחמה על יפן. בעלות הברית סברו כי הכנעת יפן בדרך של הטלת פצצת אטום תחסוך את חייהם של כחצי מיליון חיילים העלולים להיהרג במהלך הפלישה. ב־9 באוגוסט הוטלה הפצצה השניה על נאגאסאקי (Nagasaki) ויפן נכנעה. נציגיה חתמו על כתב הכניעה על סיפון אנית המערכה “מיזורי” (Missouri) במפרץ טוקיו ב־2 בספטמבר 1945, עת חלפו בשמי הבירה המובסת במטס הצדעה מאות מטוסים אמריקאיים.

ארה“ב היטיבה להכיר בחשיבותם של נתיבי האוקיאנוס, דרכם אפשר להשליך את עוצמתה הימית והטכנולוגית. האמריקאים נזקקו אפוא במהלך המלחמה לאניות משא, שניתן לבנותן תוך זמן קצר מחלקים טרומיים. למרות ההתנגדות ההתחלתית נתקבלה לבסוף תכנית הבנייה של אנית ה”ליברטי" (Liberty Ship) שהתסבולת שלה (משקל המטען, הדלק והאספקה) 10,800 טון ומהירותה 11 קשר. יתרונה העיקרי היה בהפעלתה הפשוטה ובנייתה הקלה והמהירה. הראשונה באניות אלו הושקה בסוף 1941, 244 יום לאחר שהונחה שדריתה. טכניקת הייצור ההמוני קיצרה את משך הבנייה, אשר פחת ל־42 יום ב־1944, ואניה אחת בנו פעם תוך 5 ימים. במהלך המלחמה הושקו 2710 אניות “ליברטי”, שהובילו 75 אחוז של כלל האספקה האמריקאית. לא היה יכול להיות כל מתחרה לכלי שיט זה, שהוא ומלחיו – גיבוריה האלמוניים של המערכה – איפשרו לחיות הרגלים להדביר תחתם את גרמניה ויפן.

 

פרק כ"ד: “כי הוא על ימים יסדה…” (תהילים כד, ב)    🔗

סדר עולם חדש קם באירופה, באסיה ובאפריקה אחר מלחמת העולם ה־2. מנהיגי המעצמות הגדולות נפגשו ביאלטה (Yalta) עוד לפני תום הקרבות (פברואר 1945), כשחילוקי הדעות ביניהם גלויים לעין. באפריל 1945 מת רוזוולט, וטרומן (Harry S. Truman), יורשו בכס הנשיאות, לא היה בקיא במיוחד ברזי המדיניות שניהלו שני שותפיו להסדר בעולם, צ’רצ’יל וסטאלין (Joseph V. Stalin). באותם הימים הוקם ארגון האומות המאוחדות, ורבים שמו בו את מבטחים כאמצעי לפתרון הבעיות.

באווירה של חוסר אמון הדדי בין בעלות הברית לשעבר נפתחה התקופה הבָּתַר־מלחמתית, כאשר לבד מן השאלות הפוליטיות נתעורר גם הספק בדבר עתידם של כלי הנשק הקונוונציונליים לאחר הטלת שתי פצצות האטום על יפן. ככל שרבו הניגודים, ובייחוד בין ארה“ב לבריה”מ, והתחדדו ביניהן היחסים, כן גלש העולם למאבק מסוג חדש הנקרא “מלחמה קרה”. אחת התופעות הנלוות של “מלחמה” זו היתה ייסוד “הברית הצפון אטלנטית” (North Atlantic Treaty Organization – NATO) ב־1949

עם שוך הקרבות ובעקבות ועידת פוטסדם (Potsdam) בקיץ 1945, חולקה למעשה אירופה לשני גושים נפרדים, אשר נעשו במהרה עוינים זה לזה. רוח הוועידה ריחפה גם על פני אזורים שונים של המזרח הרחוק, וכפי שירד “מסך הברזל” להפריד בין מזרח־אירופה למערבה, כך החל מוגף “מסך הבמבוק” במזרח־אסיה, משגברו הקומוניסטים במלחמת האזרחים בסין. הקיטוב בין מדינות עקב משטריהן השונים התפשט והלך. אחר נסיגת היפנים מהודו־סין ביקשה צרפת להשיב לעצמה את נחלותיה הקולוניאליות, אולם נסיונות אלה נתקלו בהתנגדות מקומית עזה, ולמרות התמיכה האמריקאית הנמרצת נאלצה היא להיסוג. ב־1948 הכירה צרפת בשלטון הלאומי בוויאטנאם. בראש מלחמת אזרחים, שפרצה מיד אחר הנסיגה, עמדו הקומוניסטים.

בוועידת פוטסדם נקבע, שבריה“מ תשתלט באורח ארעי על החלק הצפוני של קוריאה עד קו רוחב 38 מעלות צפון, ואילו ארה”ב על דרומה. ארבעה ימים לפני סיום המלחמה במזרח הרחוק נעו כוחות סובייטיים לצפון קוריאה, ומיד הוחל שם בארגון השלטון הקומוניסטי. ב־1947 הוקמה בצפון קוריאה ממשלה קומוניסטית, וזאת דחתה כל נסיון של האו"ם לערוך בחירות חופשיות בארץ כולה; אי־לכך הקימו גם הדרומיים רפובליקה עצמאית משלהם ב־1948. וכך קמו שתי מדינות נפרדות בחצי האי.

מלחמת קוריאה – הנחיתה באינצ’ון    🔗

ב־25 ביוני 1950 פלשו כוחות הרפובליקה של צפון קוריאה למדינה הדרומית ללא כל אזהרה מראש. הצפון קוריאנים, הסינים והסובייטים סברו, שהדרום לא יהיה מסוגל לעמוד כנגד. מועצת הבטחון של האו“ם גינתה את ההתקפה, והחליטה על נקיטת תגובה צבאית. נשיא ארה”ב הורה לשגר כוחות צבא להגנת דרום קוריאה, ואילו האו“ם פנה למדינות החברות בו להתייצב לצידה של ארה”ב. 16 חברות או“ם שלחו יחידות לוחמות לקוריאה. לראשות המטה המאוחד מונה גנרל מקארתור, והצי ה־7 של ארה”ב הועמד תחת פיקודו.

פלישת הצפוניים הצליחה, ובסוף חודש יוני נפלה הבירה סאול (Seoul) לידיהם. הכוחות האמריקאיים לא קצרו תחילה הישגים מפליגים. הם נדחקו דרומה להגנת אזור הנמל הדרומי של קוריאה, פוסאן (Pusan). הצי ה־7, בצרוף אניות מלחמה בריטיות, סייע להפחית את לחץ האויב. מפציצים שהוזנקו מנושאות מטוסים אמריקאיות ובריטיות ומבסיסים יבשתיים פגעו בגשרים, במסילות ברזל, בדרכים ובמתקנים חיוניים, וניטרלו את כוחות האוויר של הצפוניים. לפיכך נשתבשו דרכי האספקה ובנוסף, הגישו מטוסי הצי סיוע צמוד לכוחות הקרקע של האו"ם. באזור פוסאן התייצב המצב; אלה ואלה לא יכלו לשבור את הקפאון, אבל הצפון קוריאנים התקשו יותר מיום ליום לגבור על שיבושי האספקה. מאחר שרוב הצבא הצפון קוריאני נלחם באזור פוסאן ורק מיעוטו חנה צפונית לו, הגה מקארתור רעיון לנתק את קו האספקה שהכוח התוקף תלוי בו. הפעולה חייבת להיות אמפיבית ובאזור אינצ’ון (Inchon), שהוא נמל עיר הבירה הכבושה, סאול. הנחיתה באינצ’ון נועדה אפוא להשיג שתי מטרות בעת ובעונה אחת: השפעה פסיכולוגית על ידי שחרורה של סאול, וניתוק קו האספקה לעבר הדרום. ברם, הקשיים שעמדו בפני ביצוע המשימה היו רבים וללא נשוא כמעט. אינצ’ון עצמה שוכנת מאחורי קבוצת איים, רֶדֶד ומישור בוצני. הגישה אל הנמל אפשרית דרך “תעלת הדג המעופף” או “התעלה המזרחית” בלבד. שתי התעלות יכולות להחסם בקלות, בין על ידי מוקשים ובין בידי אניות שנפגעות במהלך המבצע. לאינצ’ון אין חוף המתאים לנחיתה; כל כלי שיט המתקרב לעבר הנמל יעבור ליד האי המבוצר וולמי־דו (Wolmi-do), בעוד חיילי הצי אמורים היו להיתקל בחומת הים של הנמל, אשר מאחוריה אזור תעשיה ותחנת רכבות משא המחייבים לחימת פנים־אל־פנים בשטח בנוי. שעור גאות הים גבוה כדי 10 מ‘, והיא מתרוממת פעמיים ביום במשך שלושה ימים בכל חודש ירחי. על הפיקוד הוטל אפוא לבחור את המועד המתאים ביותר להתקפה על מנת לאפשר לאסדות הנחיתה להתקרב, שכן אלה זקוקות לעומק מים של קרוב ל־9 מ’ לתמרון. מקארתור בחר ביום ה־15 בספטמבר, בו מגיעה הגאות לשיאה בשעות הזריחה והשקיעה.

רבים התנגדו לתכנית וסברו, שלא ניתן להוציאה לפועל בגלל נתוניו הקשים של המקום; אבל גנרל מקארתור לא הרפה וטען בתוקף, כי הצפון קוריאנים לא יחשבו בוודאי על אפשרות מעין זו, ועל כן ההפתעה מובטחת מראש. הדרג המסתער הורכב מדרום קוריאנים ואמריקאים, 71,000 חיילים וקצינים, אשר הועלו בבהילות ל־230 אניות. בתוקף הנסיבות נמוגה ההפתעה הגמורה, שכן היה צורך להכשיר את נקודות הנחיתה בריכוך ארטילרי; מכל מקום, בנוסף לוולמי־דו ואזור הנחיתה ליד אינצ’ון, הופגזו גם מקומות אחרים לאורך חופי קוריאה המערביים. בינתיים עבר ליד תעלת “הדג המעופף” כוח של משחתות וסיירות, והחל מפגיז עמדות מבוצרות באיים ב־14–13 בספטמבר. הכוח המסתער והאניות חדרו לתעלה בערוב היום של ה־14 בספטמבר, והתקדמו לעבר העיר. עם שחר הפגיזו את וולמי־דו פעם נוספת, ואסדות הנחיתה הראשונות העלו לחוף האי את חיילי הצי בחיפוי אש רקטות ופגזים. וולמי־דו ומבצר נוסף דרומית לו נפלו במהרה בידי חיילי הצי. כל עת ההתקפה נכח הגנרל מקארתור על סיפון אחת האניות המשתתפות במבצע.

אניות ומטוסים ריככו את מתקני ההגנה של העיר בשעות עליית הגאות, אחה“צ חצו חיילי הצי את השטח הבוצני רכובים על זחליות אמפיביות, באו אל החוף בצידה הדרומי של אינצ’ון, והתקדמו לעבר תחנת הרכבת המקשרת את העיר עם סאול. אסדות נחיתה אחרות התקרבו אל אזור התעשיה צפונית לנמל הפנימי. כשנתקלו כליהם בחומת הים, הציבו החיילים סולמות, והחלו מטפסים על החומה כפי שעשו קודמיהם לפני מאות שנים בהסתערות על מצודה או מבצר. בשעת שיא הגאות הגיעו האסדות הגדולות אל החומה, הועלו דחפורים, ואלה כילו את מלאכת הריסת החומה כדי לאפשר הנחת כלים כבדים והעברתם לזירת הלחימה בעיר. כעבור יומיים השתלטו התוקפים על שדה התעופה; סאול ועיר נוספת דרומית לה נפלו לידיהם. כתוצאה מן הפלישה המוצלחת התמוטט צבא צפון קוריאה. הכוחות האמריקאיים מאזור פוסאן הקימו קשר עם הפושטים בצפון, והחלה החדירה אל מעבר לקו הרוחב ה־38. נחיתה נוספת בחוף המזרחי, צפונית לקו הנ”ל ונפילת בירת הצפון – פיונג־יאנג (Pyongyang), חתמו את המבצע של מקארתור.

תגובת ממשלת סין הקומוניסטית לא איחרה לבוא; היא איימה בהתערבות, אם יתקרבו כוחות מקארתור אל הנהר יאלו (Yalu), המהווה גבול בין שתי הארצות. כדי לבחון את מידת הרצינות של האיום הסיני, חדרו שני כוחות גדולים לצפון והתקרבו אל הנהר; ותגובת הסינים היתה מיידית. ב־25 בנובמבר הטילו הם למערכה 180,000 חיילים, אשר חדרו אל בין שני הטורים המתקדמים. האמריקאים נאלצו מיד להיסוג בשל עדיפות האויב. חלק מהנסוגים פונו דרך הים אל פוסאן. הצבאות המאוחדים של צפון קוריאה וסין עלו לאין ערוך על כוחות האו"ם ועתה עמדו לרשות מטוסיהם שדות התעופה של מאנצ’וריה. כנגד כל היתרונות האלה פעלו שוב מטוסי ההפצצה של הצי ה־7, אשר שיבשו כמעט לחלוטין את קווי האספקה של האויב. מקארתור לא הירפה; הוא ביקש לערב במלחמה את טאיוואן (Taiwan), מקום מימשלה של סין הלאומנית אשר נמלטה לאי מפני השלטון הקומוניסטי החדש בארץ־האם. זאת ועוד, הגנרל התכוון להטיל הסגר על חופי סין ולהפציץ מתקנים צבאיים בה. לעומת כוונותיו של מקארתור, היתה עמדת ההנהגה הפוליטית האמריקאית שונה. במקום להרחיב את המלחמה, היא חתרה לשביתת נשק. וכאשר לא נאות הגנרל להסכים עם הקו, ואף עשה כמה צעדים בניגוד לו, פיטר אותו הנשיא טרומן, והורה לו לשוב הביתה. על אף דעת הקהל האוהדת את עמדת מקארתור וקבלת הפנים הנלהבת שזכה לה הגנרל המפוטר, הוכחה עליונותו של השלטון האזרחי.

באביב 1951 נערכה המתקפה הקומוניסטית הגדולה, אשר הסבה לתוקפים אבדות רבות מאד. שביתת הנשק הושגה אחר מו"מ ארוך ומייגע בקיץ 1953. ההסכם מחלק את קוריאה לאו דווקא על פי קו הרוחב 38, אלא צפונה ודרומה ממנו על פי המצב הצבאי לערך אשר נוצר בתום פעולות האיבה. מחיר המלחמה בחיי אדם היה נורא, ובייחוד בצד הקומוניסטי. בשעה שמקרב האמריקאים ובעלות הברית נהרגו 40,000 חיילים, נפגעו מבין חיילי סין קרוב למיליון, ומבין הצפון־קוריאנים למעלה מ־600,000, הקרבנות האזרחיים נמדדים במיליונים.

נושאות מטוסים בפעולה – מלחמת ויאטנאם (Vietnam)    🔗

בתום מלחמת קוריאה גבר זרם אספקת הנשק והתחמושת לוויאטנאמים, ואלה הכניעו את אחרוני הצרפתים במצור הארוך בדיאן־ביאן־פו (Dien-Bien-Phu) בראשית 1954. שני הצדדים הראו נכונות לשביתת נשק, ובוועידת ג’נבה הוחלט לכונן שתי מדינות: בצפון את הרפובליקה הדמוקרטית של ויאטנאם (הקומוניסטית), שבירתה – האנוי (Hanoi), ובדרום – את מדינת ויאטנאם שבירתה סאיגון (Saigon). הכוונה היתה לאחד את שתי המדינות אחר משאל עם בעתיד הקרוב. מחשש התפשטות הקומוניזם, סיפקו האמריקאים נשק רב לדרום, ויועצים אמריקאים באו להדרכת הצבא. עם הופעת האמריקאים עזבו הצרפתים, וויתרו על תביעותיהם בהודו־סין – ויאטנאם, לאוס (Laos) וקאמבודיה (Cambodia).

מהפך פוליטי בדרום העלה לשלטון משטר קיצוני, אשר דחה את רעיון משאל העם, וטען שאין לערכו בלאו הכי באורח חופשי בצפון. בינתיים התבסס בצפון השלטון הקומוניסטי, שאף הצליח לעורר אי־שקט וחוסר נחת בדרום; הוחדרו כוחות בלתי־סדירים והוקמה “חזית השחרור הלאומית” הידועה בשם – ויאטקונג (Vietkong). חוסר יציבות וחילופי שלטון בדרום ויאטנאם והתחזקות הוויאטקונג הדאיגו ביותר את הממשל בארה"ב, על כן הגביר הנשיא קנדי (John F. Kennedy) את המעורבות האמריקאית. הוא סבר, שיותר יועצים, הטלת מסוקי קרב למערכה נגד הוויאטקונג וכוננות הצי ה־7 יהיה בהם די להרתעת סין הקומוניסטית מפני התערבות בטאיוואן ובוויאטנאם. יחידות צי אמריקאיות נמצאו כל הזמן במימי מפרץ טונקין (Tonkin) מצויידות במיכשור אלקטרוני משובח למטרת ביון. גם מפקדי הצי האמריקאי חשבו, שהקומוניסטים ייסוגו מפני עוצמת הצי והאוויריה, כפי שנהגו גם לאחר מכן בשורה של עימותים בלבנון, במשבר מצר טאיוואן ב־1958, במשבר הטילים בקובה ב־1962 ובהתנגשות בלאוס ב־1959–1952.

האיבה הגלויה פרצה, כאשר 3 טרפדות צפון־ויאטנאמיות הופיעו בקרבת המשחתת האמריקאית “מאדוקס” (Madox) ב־2 באוגוסט 1964. הן שיגרו ארבעה טורפדות לעברה, ירו בתותחיהן ואחד הפגזים פגע בסיפון.

האמריקאים הגיבו מיד, ופגעו באחת הספינות התוקפות. ביומיים הבאים הצטרפה ל“מאדוקס” משחתת נוספת, ה“טרנר־ג’וי” (Turner-Joy). הן הוסיפו לסייר לאורך חופי צפון ויאטנאם כדי להבליט את הדבקות ברעיון חופש השיט במים בינלאומיים בכל מקום בעולם. בליל ה־4 באוגוסט הלמו שוב הצפון ויאטנאמים. טרפדות תקפו את “טרנר־ג’וי”; הן החטיאו, אך שתי המשחתות פתחו באש תותחים עזה, שפגעה והטביעה כמה מכלי השיט של האויב. על פי פקודת הנשיא ג’ונסון (Lyndon B. Johnson) הזניקו נושאות המטוסים של הצי ה־7 את המפציצים, הם צלפו והרסו בסיסי טרפדות ומאגר מכלי דלק. הנשיא קיבל ייפוי כוח מהקונגרס להדוף כל התקפה נוספת נגד כוחות ארה"ב. מכאן ואילך התנהלה בעיקר פעילות אווירית, ואילו חיילי הצי הופעלו נגד הוויאטקונג מראשית מרס 1965. בסוף שנה זו נלחמו בוויאטנאם קרוב ל־200,000 חיילים אמריקאים ועוד כ־50,000 נוספים שרתו בנושאות המטוסים ובכלי השיט האחרים. בל יישכח, נושאות המטוסים לא היו יכולות להוציא לפועל את המתקפה האווירית, לולא עמדו לצידן סיירות ומשחתות שגוננו עליהן מפני התקפת מטוסים, אניות וצוללות. כוח משימה לוגיסטי נפרד דאג לאספקה, לתיקונים וכו'.

שתיים עד ארבע נושאות מטוסים סיירו דרך קבע עם פמלית הליווי שלהן ב“תחנת ינקי” (Yankee Station) שבקו רוחב 16 מעלות צפון ו־110 מעלות אורך מזרח, כ־100 מילין מחופי הודו־סין, בקרבת פתח הכניסה למפרץ טונקין. דרומה משם, ב“תחנת דיקסי” (Dixie Station),¹⁵² במעלת רוחב 11 מעלות צפון ובקו אורך זהה, פעלה נושאת מטוסים אחת עד אמצע 1966, כאשר ניתן כבר להמריא מבסיסים יבשתיים. כשנשלחה נושאת מטוסים למערב האוקיאנוס השקט, היא התמקמה תחילה ב“תחנת דיקסי” כדי להרגיל את הצוות לפעילות קרבית. ליחידות הקו הראשון של הצי ה־7 צורפה גם אנית מערכה מימי מלחמת העולם ה־2, ה“ניו ג’רסי” (New Jersy), שחידשה ימיה כקדם בהפגזת חופים. ספינות נהר וחופיות נמסרו לדרום ויאטנאמים למטרות פשיטה על בסיסי הוויאטקונג. ידי האמריקאים היו כבולות, שכן הם נמנעו לרדוף ולתקוף בשטחי לאוס וקאמבודיה או לפגוע בצפון ויאטנאם מחשש התערבות סינית וסובייטית. לעומת זאת, ב־1967 נלחמו כבר האמריקאים לא רק נגד הוויאטקונג, אלא גם נגד כוחות סדירים צפוניים, שקיבלו את אספקתם דרך לאוס. המתקפה המאוחדת של הצפון ושל הוויאטקונג החלה בראשית 1968. היא נמשכה עד חודש אפריל, אבל ללא הכרעה. על אף שנשמרה שלמותה של דרום ויאטנאם ועמידתה החזקה, החלה דעת הקהל בארה“ב מביעה אי־שביעות רצון מהמלחמה. הדיונים הראשונים על גורל ויאטנאם נערכו בפריס, אך המו”מ עלה על שרטון בגלל הדרישה הנמרצת של הצפוניים לפינוי מוחלט ומיידי של האמריקאים.

כשנכנס הנשיא ניקסון (Richard M. Nixon) לתפקידו בינואר 1969, נמצאו בוויאטנאם למעלה מחצי מיליון חיילים אמריקאים. הנשיא החדש הבטיח להעביר את נטל המאבק לידי דרום ויאטנאם, ועשה את הצעדים הראשונים לפינוי. כדי להפחית את הלחץ ולשפר את מצבה הצבאי של דרום ויאטנאם, פלשו האמריקאים ב־1971–1970 לקאמבודיה ולאוס בכוונה לנטרל ארצות אלה כמקור אספקה ומקלט לוויאטקונג. מ־1972 ואילך לא התערבו עוד האמריקאים בקרבות קרקע, אבל לידי הסדר פוליטי טרם הגיעו הצדדים; זה היה הרקע למתקפה הצפונית הגדולה אותה עת. האמריקאים הגיבו בסדרת התקפות אוויר על צפון ויאטנאם. מטוסיהם המריאו משדות תעופה של תאילנד (Thailand), דרום ויאטנאם, האי גואם (Guam) ומנושאות מטוסים של הצי ה־7. אניות אמריקאיות מיקשו את נמלי הצפון, הטילו הסגר ושיבשו בהפגזות את דרכי הקשר עם סין.

הודות לסיוע, רשמו לזכותם הדרומיים את הישגיהם הראשונים; הם החזירו לשליטתם אזורים בצפון, אבל הנשיא ניקסון עצר את ההפצצות עד אשר נוכח, כי כשלו נסיונותיו החוזרים ונשנים של יועצו קיסינג’ר (Henry Kissinger) להשיג הסדר. הסכם הפסקת האש נחתם אחר שורת שיחות מחודשות בראשית 1973. מכאן ואילך היתה זאת שאלה של זמן בלבד, אימתי תתמוטט דרום־ויאטנאם. בשתי מדינות, בוויאטנאם הדרומית ובקאמבודיה, קרס תחתיו השלטון בעת ובעונה אחת ב־1975, ובעקבות ארועים אלה נכנעה ממשלת לאוס ללחץ הקומוניסטי.

אם כן, בשנים 1975–1973 נלחמו הדרום ויאטנאמים ללא הסיוע האווירי והימי של ארה“ב, לפיכך היתה ההתמוטטות מהירה ביותר. האזורים האחרונים שהחזיקו בהם הדרומיים היו הבירה סאיגון והדלתא של הנהר מקונג (Mekong). וכפי שניצבו יחידות הצי האמריקאי לצידה של המדינה הדרום ויאטנאמית עת הולדתה, כך גם בשעת גסיסתה. שתי נושאות מטוסים, “קוראל־סי” (Coral Sea) ו”אנטרפרייז" (Enterprise), העניקו את החיפוי האווירי לספינות האמפיביות לפינוי. וכאשר עמדה ליפול גם סאיגון ב־29 באפריל, פינו מסוקים את אחרוני האמריקאים מהשגרירות ואת משתפי הפעולה הוויאטנאמים לעבר הים. מחזות אימים התרגשו סביב האניות האמריקאיות. זרם פליטים אדיר הגיע במסוקים, במטוסים ובכלי שיט למיניהם דרך שפכי הנהרות. ב־2 במאי יצאה לדרך הארמאדה האומללה עם 80,000 פליטים ויאטנאמים ומפונים אמריקאים לעבר האיים הפיליפיניים וגואם. בפינוי השתתפה גם נושאת כלי הטיס “האנקוק” (Hancock); מסוקיה העבירו את הגל הראשון של הנמלטים. היה זה סיום טרגי לפעילות הקרבית הנמרצת של הצי ה־7 האמריקאי.

תפקידה הגלובלי של העוצמה הימית    🔗

העימות המבוסס על רעיונות מנוגדים בדבר שלטון ומשטר והמפרידים הפרדה קוטבית בין מדינות החל מיד אחר המלחמה, וציי מעצמות המערב נטלו על עצמם תפקידים נכבדים בהתמודדות זו. בעת שוך הקרבות עוד נדמה היה, שהציים הגדולים נעשו מיותרים, ולכן פורקו כלי שיט לאלפיהם, נמכרו או “הושמו בנפטלין”, משמע, התותחים כוסו כיסויי מגן, המכונות גורזו לשמירה מפני לחות והתאים נחסמו. המשברים התכופים שפקדו את העולם אחר המלחמה הכריחו את המעצמות להחזיר לשרות אניות לא מעטות. מכל מקום, לא נראה אז כל איום על העליונות של בריטניה וארה" בימים.

לאותו חלל, שהותירו אחריהן גרמניה, איטליה ויפן המובסות, חדר הקומוניזם הבינלאומי, ועל רקע זה הוצב הצי ה־6 האמריקאי בים התיכון. במזרחו של הים נשאו עדיין הבריטים בעול האחריות להדוף את התפשטות הקומוניזם, כגון במלחמת האזרחים ביוון. במהלך פעילות זו נפגעה אניה בריטית ממוקש אלבני בקרבת קורפו (Corfu). בשורה ארוכה של התנגשויות לא נעשתה המלאכה בידי הסובייטים במישרין אלא על ידי גרוריהם, או בידי תנועות לאומיות שמצאו אצלם סעד ותמיכה במאבקן נגד המעצמות הקולוניאליות. דוגמה לכך משמשת הונדורס (Honduras) הבריטית באמריקה התיכונה, אשר גוואטמלה (Guatemala) דרשה לספחה אליה. הצי הבריטי נאלץ להבהיל כוחות אל מעבר לאוקיאנוס. בריטניה התערבה עוד בארצות מערב אפריקה, בגויאנה הבריטית (Guiana).

מעבר לכל הזעזועים הללו נשאר הים התיכון בשנות ה־40 המאוחרות אחת הזירות הבעייתיות ביותר עבור הצי הבריטי. משתמה המלחמה, החלה באירופה מעין “נדידת עמים” חדשה. אסירי מחנות הריכוז, שרידי מחנות ההשמדה, פרטיזנים שיצאו מן היערות וירדו מההרים, יהודים ולא יהודים נהרו איש־איש לביתו. אך ליהודים לא היה בית, עולמם חרב עליהם. אודים מוצלים אלה חשו רצון עז להימלט מאירופה, שהפכה להם גיא הריגה. בעיני רובם של ניצולי הנאצים ניצבה ארץ ישראל כמטרה נכספת לחיות בה בין יהודים כבני אדם חופשיים זקופי־קומה.

בשתי חזיתות נלחמו היהודים עם בריטניה באותם הימים: האחת היא ארץ ישראל, בה שימשה היא כמעצמה מנדטורית מכוח ההחלטה של חבר הלאומים (1922), ושמה מכשול בפני השאיפות לעצמאות פוליטית; ואילו השניה היא הים התיכון, אשר בנתיביו החלו זורמים לארץ העולים שנחשבו בעיני השלטון המנדטורי כמהגרים בלתי חוקיים. משבא העידן של מאבק זה נגד השלטון הבריטי, נתגלו נתוניה הטבעיים של ארץ ישראל השוכנת לחוף ימים. הזרם הדקיק של הנהירה אל המולדת, שראשיתו ב־1934, גבר והלך משנודעו ממדי האסון בגולה האירופית. כוחו הימי של עם ישראל היה אותן הספינות הרעועות, שהיוו את “צי הצללים” של ההעפלה, נשק פוליטי מכריע נגד בריטניה ואמצעי משכנע בפני דעת הקהל העולמית למען מימוש הזכויות הלאומיות. קרוב ל־80,000 עולים “בלתי חוקיים” העפילו ארצה בשנים האחרונות של שלטון המנדט תוך התנגשויות, לעיתים אלימות, עם אניות מלחמה. נמלי המוצא של המעפילים חבקו את כל חופי אירופה – מהים השחור דרך חופי יוון, איטליה, צרפת בים התיכון ובאוקיאנוס האטלנטי, ועד הולנד, דניה ושוודיה. מירב הספינות הפליגו מנמלי איטליה וצרפת, אשר ממשלותיהן אהדו את התנועה העממית היהודית.

בריטניה הטילה הסגר על חופי ארץ ישראל, קיימה בילוש מתמיד אחר פעילות “המוסד לעליה ב'”, אשר כיוון וניהל את המערכה, ולחצה על כל ממשלה מקומית שזו תאסור את הפלגת הספינות. הן נאלצו תכופות לעגון במרחק רב מהנמל, ואת העולים היה צורך להביא בסירות. צפיפות נוראה שררה בכלי השיט הקטנים הללו. לבחירת נתיב השיט היתה חשיבות עליונה בהצלחת המבצע. שומה על הפיקוד לאתר ולעקוף שדות מוקשים, שעדיין היו זרועים במרחבי הים התיכון, וכמו כן לא להתמיד בנתיב אחד על מנת להתעות את הבריטים, אלא שטבעת המצור נתהדקה והלכה. הבריטים נעזרו גם במטוסי סיור לגילוי.

שעת המבחן הגיעה משנתגלתה הספינה. הקיפוה אניות מלחמה, לרבות משחתות, ועליהן ניצב כוח פושטים. המטרה היתה להשתלט על הספינה; האניות הבריטיות קרבו אליה, ניגחו אותה כמנהג מימי התקופה העתיקה, החיילים הטילו מעין גשר נחיתה, והתפתח קרב פנים־אל־פנים ממש. המעפילים היהודים ניסו למנוע זאת בכל האמצעים, והטילו על הפושטים מכל הבא ליד. החיילים הגיבו בפצצות גז מדמיע, סילוני מים ואף מטחי ירי שהפילו קרבנות. ההדים השליליים לארועים אלה גרמו לתסיסה אנטי־בריטית בדעת הקהל בעולם. ברם, אם נתמזל לספינה והצליחה לחמוק מבעד טבעת ההסגר, היא הגיעה לחוף.

ארגון הההעפלה היה כרוך באין־סוף בעיות טכניות, כגון השגת ספינות, התקנתן להסעת מעפילים ועוד. במהלכה נוצלו כל סוגי הספינות, החל ממובלות בקר וכלה בספינות מפרש וסירות מנוע (בין איי הים האיגאי). אחר המלחמה גדל נפח האניות, ונמצאו בתוכן גם אניות, אשר עם כינון מדינת ישראל הפכו לכלי השיט המלחמתיים הראשונים שלה. מלכתחילה היה זה ברור, שמספר המעפילים יעלה על המקובל באניות נוסעים. בתחילה הועלה נוסע לפי כל טונה נפח של כלי השיט. אחר המלחמה הועלו כבר שני אנשים, ובהתאם לכך התחכמו המארגנים לערוך את הסידורים הפנימיים בספינה. מכיוון שכלי שיט אלה לא עמדו כלל בתקן המתיר הפלגה מנמל, היה צורך להערים על השלטונות או לשלם שלמונים בסתר. הפיקוח ותיאום הפעולות בים וביבשה בהיקף כה נרחב היו טעונים רשת פעילים ותקשורת עניפה על פני ארצות רבות ובאורח חשאי.

ההעפלה היתה אפוא הביטוי העז ביותר למרידת היהודים בגלות ובתלותם בשלטון הזר, נדידת עם רבת־היקף בקנה־מידה עולמי והיסטורי. היא נחשבה כמערכה העיקרית למען ההגדרה העצמית, ומאבק זה התנהל בלב ימים.

מדינה חדשה קמה ב־14 במאי 1948 בחופו המזרחי של הים התיכון, אשר כינונה עורר שורה של מלחמות בינה לבין שכנותיה הערביות. נזדעזעו אשיות האימפריה הבריטית במזרח התיכון. אחר השגת עצמאות היהודים בארצם דרשה גם מצרים את פינוי הבריטים מאזור תעלת סואץ, אשר היוותה את הקטע הרגיש ביותר ב“עורק החיים” (life-line) של האימפריה, זה המקשר את הארץ־האם דרך גיברלטר, מאלטה, קפריסין, סואץ, עדן, ציילון, סינגפור, עם הונג־קונג בחופי סין במזרח הרחוק. הצי הבריטי נאלץ לגונן אותה שעה גם על האינטרסים של האימפריה מפני התמורות הפוליטיות באירן, כשזו עמדה להלאים ב־1951 את שדה הנפט בימי ממשלת מוצדק.

משפוצצה בריה“מ ב־1949 את פצצת האטום הראשונה והאיצה את בניית הצוללות והסיירות, גרמה היא במישרין לייסוד “הברית הצפון־אטלנטית”. מ־1951 ואילך גברה “המלחמה הקרה”; הבריטים והאמריקאים הוציאו מה”נפטלין" אניות מלחמה מסוגים שונים והעמידון שוב לשרות, מהן שולות מוקשים רבות. ב־1955 פינו הבריטים את אזור תעלת סואץ, וכעבור שנה הלאימו המצרים את התעלה. התגובה הבריטית־צרפתית היתה התקפה אווירית, ובעקבותיה מתקפה אמפיבית. כוחות הקרקע המאוחדים התקדמו לאורך התעלה כדי מחצית הדרך עד איסמעיליה, אבל בשל לחץ פוליטי אמריקאי ואיומים סובייטיים נעצרה המתקפה מחשש התלקחות מלחמה עולמית. המצרים חסמו את התעלה באניות מוטבעות, על כן התארגנה משלחת סיוע בינלאומית לניקויה אחר הנסיגה. מדינת ישראל ניצלה לטובתה את העימות. היא כבשה תוך 5 ימים את רובו של חצי האי סיני, אולם אל התעלה עצמה לא באו כוחותיה. הישגה במבצע קדש, כפי שהיא כינתה את פעולתה בסיני, היה פתיחת מצרי טיראן לשיט חופשי במפרץ שלמה ודרכו לים סוף והאוקיאנוס ההודי. המצרים היו חסומים עד אז בידי המצרים בפני השיט הישראלי על אף היותם מים בינלאומיים.

ברם, לא בריטניה בלבד היתה מעורבת בעצירת ההתפשטות הסובייטית, אשר נתגלתה בצורות שונות, אלא גם ארה“ב. ב־1958 כבשו כוחות סין הקומוניסטית כמה איים בסמוך לחופיה, שהיו מקודם בידי סין הלאומנית, הלא היא פורמוזה (טאיוון). האמריקאים תיגברו את הצי ה־7 במידה ניכרת כדי לאבטח את פורמוזה מפני פלישה קומוניסטית. במזרח התיכון הונחתו חיילי־צי בלבנון בגלל איומי פלישה של הרפובליקה הערבית המאוחדת של מצרים וסוריה. שתי מדינות ערביות אלה כוננו אותה עת איחוד פוליטי שלא החזיק מעמד זמן מרובה. בסמוך להתערבות האמריקאית בלבנון הונחת צבא בריטי בעקבה במטרה זהה. ב־1961 ביקשה כוויית את עזרת בריטניה מפני איומי פלישה עיראקית, כשזו נהנית מגיבוי סובייטי. בריטניה שיגרה למפרץ הפרסי נושאות מטוסים ומסוקים. תפקידן היה להעניק תמיכה מיידית בטרם יגיעו כוחות הצבא. נושאת המסוקים “ויקטוריוס” (Victorious) היתה מצויידת בכל אביזרי המכ”ם החדישים לאתראה לצרכי הפעילות של המטוסים והמסוקים, הממריאים גם מבסיסים יבשתיים להדיפת נסיונות הפלישה.

בעוד בריטניה נאבקת נגד התפשטות ההשפעה הסובייטית גם בדרום־מזרחה של אסיה, כגון מאליסיה¹⁵³ (Malaysia), עורר את דאגתה של ארה“ב כל המתרחש ב”חצר האחורית" שלה, בקובה. ב־1959 התחולל מרד בארץ זו, אשר העלה לשלטון את מנהיג ההתקוממות, פידל קאסטרו (Fidel Castro). בתחילה קיבלו האמריקאים בעין יפה את שינוי השלטון בקובה, אבל נתברר במהרה, שנתכונן שם משטר דיקטטורי המצדד בשאיפות הפוליטיות של בריה“מ. לאחר גילויי איבה מילוליים בכלי התקשורת, החרימה ממשלת קובה את הנכסים האמריקאיים, ובתגובה ניתקה ארה”ב את יחסיה הדיפלומטיים עימה. וכאן שגתה ארה"ב משגה חמור. סוכנות הביון המרכזי (C.I.A.) כינסה 1400 גולים קובנים, ואלה פלשו ב־17 באפריל 1961 לקובה במקום הנקרא בפי האמריקאים – מפרץ החזירים (Bay of Pigs). ההנחה היתה, כי הפלישה תעורר התקוממות כללית נגד קאסטרו, אך תוחלתם נכזבה. הפולשים נכנסו למלכודת ורבים מהם נהרגו.

מכשלון הפלישה הסיקו הסובייטים מסקנות מרחיקות לכת, ובייחוד שאין האמריקאים נחושים דיים להשתמש בכוחות הסדירים משלהם בבעיות בינלאומיות. על כן הסתכנו הסובייטים, והציבו בקובה כני שיגור טילים לטווח בינוני המצויידים בראשי־חץ גרעיניים. התשובה האמריקאית היתה הטלת הסגר על קובה למניעת אספקה למתקנים הסובייטיים. ב־22 באוקטובר פרסם הנשיא קנדי את קווי המדיניות האמריקאית, וכעבור יומיים הידקו האמריקאים את ההסגר סביב קובה עוד יותר. 200 אניות מלחמה מכל הסוגים התייצבו בקשת ענקית, 500 מילין מזרחה מחופי קובה. והנה, בו ביום הודיעו מטוסי גילוי וסיור, כי נעצרו אניות המשא הסובייטיות, וסבו על עקבותיהן בסמוך לקו ההסגר של אניות המלחמה האמריקאיות. לסובייטים לא נותרה ברירה אחרת זולת סילוק הטילים מקובה תוך הבטחת הנשיא האמריקאי, שכוחות ארה"ב לא יפלשו לקובה.

אין ספק, הסובייטים למדו את הלקח, ושיננו היטב את עיקר משמעותה של העוצמה הימית במשבר קובה; הם השתכנעו, כי לא יתפקדו כמעצמת־על, אלא אם יכוננו גם הם צי ראוי לשמו, וישנו את תפיסתם לגבי חשיבותה של העוצמה הימית.

היריבות האמריקאית-סובייטית    🔗

הים התיכון הוסיף להשאר אזור מריבה בין שתי מעצמות העל עקב מקומו הגיאוגרפי הרגיש. השייטת הסובייטית הראשונה נכנסה לים התיכון ב־1963. בשעה שכוחות הברית הצפון אטלנטית (נאט"ו) פעלו מבסיסיהם בגיברלטר, במאלטה (עצמאית מ־1964), מנמלים איטלקיים ומפיראוס (נמלה של אתונה), השתמשו הסובייטים לא בנמלים אלא במעגנים פתוחים בים, כגון אזור גיברלטר, מפרץ תוניס, לא הרחק מאלכסנדריה, בקרבת האי היווני קיתירה (Kithira) ועוד. על אף שהגבלות המעבר מן הים השחור לים האיגאי דרך מצרי הבוספורוס והדרדנלים אינן מכבידות ביותר ביקש הצי הסובייטי סיוע ערבי נוסף בהתבססותו בים התיכון, על אף שכבר עמדו לרשותו מתקנים בלטקייה שבסוריה, בפורט־סעיד ואלכסנדריה שבמצרים. שינוי־מה חל במצב זה, כשסולקו הסובייטים ממצרים ב־1972, ויוגוסלאוויה ואלבניה מנעו מן הצי הסובייטי את רשות העגינה בנמליהן.

מלחמת ששת הימים, שהתחוללה ב־ 10–5 ביוני 1967 בין ישראל למדינות הערביות בשכנותה, נגעה גם במעצמות העל. חיל האוויר הישראלי השמיד במכה אחת את חילות האוויר של אויביה, צבאה כבש את הגולן, הגיע עד הירדן במזרח ואל תעלת סואץ בדרום. על מצרי טיראן, המעבר ממפרץ שלמה לים סוף, השתלטו טרפדות ישראליות, אשר נכנסו לשארם־א־שייח', הנמל הדרומי של סיני. כפעולת נגד חסמו המצרים שוב את תעלת סואץ, ונסוגו מפורט סעיד. ספינות חיל הים הישראלי איבטחו את חופי ארצן מפני איום של צוללות מצריות. מעורבות מעצמות־העל החלה, כאשר שייטת סובייטית נכנסה מהים השחור לנמל אלכסנדריה, וכוחות ישראלים פגעו בשוגג באנית הביון האמריקאית “ליברטי” (Liberty), אשר שהתה באזור העימות, למרות פניית ישראל אל ראש המטות המשולבים של ארה"ב להרחיק כל אניה מחופי ישראל ומצרים. בעקבות התערבות המעצמות הושגה הפסקת אש בין הצדדים.

תוך 19 שנות קיומה נתחוללה זו הפעם השניה מלחמה בין ישראל לשכנותיה. לבד מחוסר הנחת של מדינות ערב מעצם קיומה של מדינת היהודים, ביקשו הן למנוע ממנה את השיט החופשי במפרץ שלמה ומצרי טיראן. לאחר מבצע קדש ופינוי סיני ב־1957, נמסר הפיקוח על המצרים לשם הבטחת השיט החופשי לידי כוחות האו“ם. עקב דרישת מצרים התפנו כוחות אלה מיד ערב פרוץ המלחמה, כדי שהיא תוכל לחסום את המצרים מחדש. ישראל נלחמה למען עצם קיומה, והחתירה לשיט החופשי לעבר ימי הדרום הינו חלק עיקרי במאבקה. לא היה זה צעד יחיד של מצרים נגד ישראל ברצונה לשבש את השיט החופשי שלה. מצרים שללה ממנה את המעבר בתום לב בתעלת סואץ בניגוד להחלטה מפורשת של האו”ם. החסימה הפיסית השניה של התעלה במלחמת ששת הימים באה לתת ביטוי מוחשי יותר לתפיסתה האסטרטגית של מצרים, אשר למענה היא הקריבה את האינטרסים הכלכליים שלה לאמור, אובדן הכנסות מדמי המעבר במאות מיליוני דולרים.

לאחר שוך הקרבות וכניסת הפסקת האש לתוקפה, לא פסקה הפעילות בים. ב־11 ביולי התנגשו שתי טרפדות והמשחתת “אילת” בשתי טרפדות מצריות, ואלה האחרונות הוטבעו בחופי צפון סיני. המצרים הגיבו כעבור שלושה חודשים. ב־20 באוקטובר 1967 שיגרו ספינות טילים מצריות מדגם “קומאר” (Komar) ממקום עגינתן בנמל פורט־סעיד שלושה טילים לעבר “אילת”, כשהיא שטה כ־13 מילין מהנמל במים בינלאומיים. שיגור זה היה הופעת הבכורה של טילי ים-ים בפעילות קרבית. המשחתת נפגעה וטבעה. מ־199 אנשי צוותה ונספחים שונים ששהו באניה ניצלו 152. אובדן “אילת” שינה לימים את כלל התפיסה של חיל הים הישראלי בכל האמור לכלי השיט המלחמתיים העונים לצרכיו המיוחדים.

מכיוון שלא עמד לרשות בריה"מ די כוח להתערב בארועים בים התיכון בזמן הפלישה האנגלו־צרפתית לתעלת סואץ ב־1956, היוותה לה חולשה זו אות אזהרה. מ־1964 ואילך החלה הנוכחות המתמדת של אניות סובייטיות בזירה זו, ומספרן הלך וגדל. בימי מלחמת ששת הימים כללה השייטת הסובייטית 70 כלי שיט מכל הסוגים. שלא בימי משבר, שהו דרך קבע 45–40 אניות סובייטיות בים התיכון, ביניהן נושאות מסוקים וסיירת, בנסותן לאזן את כוחות הצי ה־6 האמריקאי, שיחידותיו התרכזו סביב 3–2 נושאות מטוסים.

מסוף שנות ה־60 נהנתה ישראל מאספקת נשק אמריקאי, אולם בכלי שיט היתה היא עדיין סמוכה לשולחנה של צרפת. כלקח מאסון המשחתת “אילת”, שינתה ישראל את תפיסת הלוחמה הימית שלה, והחלה מצטיידת בכלים חדשים; אלה היו ספינות תותחים, אבל על שתיים מהן הורכבו מיד מערכות נשק חדשות, טילי ים-ים מדגם “גבריאל”, פרי פיתוח ישראלי. עד ראשית שנות ה־60 סברה ישראל כי די לה בכוחות ים המסוגלים לגונן על החופים ולהגיש סיוע לחילות האוויר והיבשה. בהתאם לתפיסה זו הועמדו לרשות חיל הים שלה גם האמצעים. אולם עם גידול חילות הים של ארצות ערב והופעת ספינות טילים (סט"יל) סובייטיות מדגם “קומאר” ו“אוסה” (Osa), נאלצה ישראל לא להסתפק עוד במטרות הצנועות, אלא לחתור לקראת התמודדות על השליטה בנתיבים המובילים אליה ולקדם כל רע המאיים מצד הים. על האמברגו שהטילה צרפת על ישראל מאז מלחמת ששת הימים גברה היא במעשה תעתועים ותרמית, והצליחה להבריח מנמל שרבור (Cherbourg) את הסטי“לים שלה, ששילמה עבורם טבין ותקילין, אבל ממשלת צרפת סרבה למסרם. לימים בנתה ישראל לבדה את הסטי”לים מסוג “רשף”. מאז ואילך אובטח השיט החופשי לישראל גם בים סוף, לבד ממקרים בודדים, שכוחות ערביים בלתי־סדירים ניסו לשבש מהלך מכליות נפט לאילת. אבטחת הובלת הנפט היתה אחת הסיבות העיקריות להמשך הנוכחות של יחידות צי אמריקאיות וסובייטיות באגן המזרחי של הים התיכון.

לקראת סוף שנות ה־60 חל שינוי בתפיסה האסטרטגית של ארה“ב. תחילה היא שמה דגש על בניית כוח המסוגל לתת תשובה צבאית “גמישה” (Flexible military response); הנשיא ניקסון, לעומת זאת, החל שוקד על הקמת “כוחות אסטרטגיים למתקפה” (Strategic Offensive Forces) המצויידים בנשק גרעיני, ולצידם “כוחות למטרות כלליות” (General Purpose Forces) המאורגנים בארבעה ציים: ה־3 באוקיאנוס השקט המזרחי; ה־7 במימי מזרח אסיה; ה־2 באוקיאנוס האטלנטי ובים הקאריבי; ה־6 בים התיכון. ארבעה ציים אלה נשענים על רשת רחבה של בסיסים ביפן, בפיליפינים, באיי האוואי, בחוף המזרחי והמערבי של ארה”ב, בקובה,¹⁵⁴ בספרד, באיטליה ועוד. הצי הסובייטי אינו נהנה מבסיסים כה מרובים דוגמת יריבו האמריקאי, והוא פועל מארבעה אזורי מוצא: הים הבאלטי (קאלינינגראד – Kaliningrad), מאזור מורמנסק (Murmansk) החופשי מקרח, הים השחור (סוואסטופול – Sevastopol) ונמל ולאדיבוסטוק (Vladivostock) במזרח הרחוק, ולאחרונה ממפרץ קאמראן (Camarann) בוויאטנאם.

“אותן אניות מוכות סער”¹⁵⁵ שצבאות ערב התעלמו מהן    🔗

לא לעיתים תכופות מציגים הארועים, תוך הפרש זמן קצר, דוגמאות כה מאלפות על יכולתה של מדינה להשליך את עוצמתה למרחקים באמצעות צי. ב־1962 פעל צי אמריקאי במרחק לא רב מחופי המולדת, “בחצר האחורית” שלה, והכריח את בריה“מ בלא אף יריה אחת לסלק מקובה את בסיסי הטילים. אולם 11 שנה מאוחר יותר ביצע הצי ה־6 את תפקידו ובמרחק של אלפי מילין רבים מן הבית, בים התיכון, וייצג שם את עוצמתה של ארה”ב.

מלחמת יום כיפור (6–24.10.1973), הידועה בעולם גם בשם “מלחמת אוקטובר”, היתה הצגת בכורה לכלי נשק שונים, אשר שינו את פני שדה הקרב ללא הכר. חילות הקרקע צוידו בטילים נגד טנקים ומטוסים, ואלה התמודדו בהצלחה ניכרת בחילות האוויר והשריון שאיש לא עירער עד כה על עליונותם. אולם היה גם פן אחר למלחמה זו. מעורבות שתי מעצמות־העל בעימות הישראלי־ערבי הרביעי לא היתה במישרין אלא בעקיפין. היא התרחשה בים התיכון ובשמים מעליו בצורה של העברת אספקה מחד גיסא, ורצון אמריקאי נמרץ לא להניח למלחמה להתפשט ולהפוך להתנגשות עולמית מאידך גיסא. במהלך המלחמה נערכה הידברות בלתי־מילולית בין בריה“מ לארה”ב, בלשון המיוחדת של נוכחות ציים בים התיכון, המהווים את הביטוי העז והמוחשי ביותר לעוצמה ולנכונות לפעול אף ללא קשר עם המולדת ובמרחק רב ממנה.

מדינות ערב התכוננו לגמול על הנצחון המפואר של ישראל במלחמת ששת הימים. אות האזהרה לכך היה עימות הביניים בין מצרים לישראל, המכונה “מלחמת ההתשה” (1969–1968). למרות סילוק הסובייטים ממצרים ביולי 1972 הם לא מנעו ממנה לחלוטין כל סיוע, שכן זוהי הדרך למעורבות בארועים במרחבי הים התיכון ובעולם בכלל. לבד מהשאלה השנויה במחלוקת – כלום ידעה בריה“מ על המלחמה העתידה לפרוץ וכן גם על מועדה – היתה היא מעורבת בדרך של העברת שתי חטיבות רגלים ממרוקו לסוריה, אשר שיגורן הוא מביטויי הסולידריות של מדינה ערבית עם אחותה הנמצאת באזור העימות. הסובייטים הסתכנו בהתנגשות צבאית עם ישראל תוך העברת תגבורת זו, וגם עם ארה”ב, שעלולה היתה לראות בצעד זה מעורבות תוקפנית במישרין לשינוי המצב הקיים. מכל מקום נדמה היה, שהמלחמה פרצה מתוך יוזמה ערבית, בריה"מ תמכה בה והסכימה לה, אבל שמא – מתוך אין ברירה.

קדמו לפעולות האיבה יציאת יחידות צי סובייטיות מפורט־סעיד ופינויים של כל הנתינים הסובייטיים ממצרים. את הגדלת הכוחות הימיים בים התיכון, המהווה את הסימן הבולט ביותר למעורבות, לא יכלו הסובייטים להתחיל מוקדם מדי. אניות השטח זקוקות ל־8 ימים לערך כדי להגיע מן הים השחור וכמוהן גם הצוללות המונעות בכוח גרעיני הבאות מהצי הצפוני, בעוד הקונוונציונליות – לשלושה שבועות ואף יותר. אי־לכך, יצאו מהצי הצפוני יחידות אחדות כבר באמצע ספטמבר. הסיירת הסובייטית הראשונה הופיעה בים התיכון יום קודם לפרוץ המלחמה. מכאן ואילך השתדלו הסובייטים להזיז את כוחותיהם לא רק בים התיכון, אלא אף ממנו ואליו, כאילו להסוות את שעור מעורבותם. על יציאת אניות מלחמה מהים השחור דרך המצרים יכלו האמריקאים לדעת מראש, שכן בריה"מ כפופה לתקנות הסכם מונטרה (Montreux) מ־1936, המטילות הגבלות מסוימות על המעבר ומחייבות הודעה מראש לשלטונות התורכיים.

את מהלך היריבות הימית בין שתי מעצמות־העל ניתן לחלק לשלושה שלבים: 25–14 באוקטובר, פרק זמן בו מילאו האמריקאים את החסר לישראל עקב האובדן הרב במטוסים, בציוד ובתחמושת; שלב המשבר נמשך עד אמצע נובמבר, ואילו הרפיית המתח – חודש ימים נוסף. בימים שקדמו למלחמה שהו יחידות השייטת הסובייטית במעגנים הקבועים שלהן – בסמוך לחופי מרוקו, ליד קיתירה, פורט־סעיד ואלכסנדריה וליד מרסא מטרוח (חופי צפון מצרים). עם פרוץ פעולות האיבה כלל הצי ה־6 שני כוחות משימה, שהתרכזו סביב שתי נושאות מטוסים – “אינדיפנדנס” (Independence), העוגנת לרוב באתונה, ו“פ.ד. רוזוולט” (F.D. Roosevelt), שפעלה באגן המערבי של הים התיכון ליד ברצלונה. “אינדיפנדנס” נשלחה מיד בליווי 3 משחתות אל מימי דרום כרתים, ונשארה שם עד סיום המלחמה.

בשבוע הראשון של פעולות האיבה נלחמו הצדדים ללא הכרעה, והם סבלו אבידות כבדות במטוסים ובכלי רכב משוריינים. ב־10.10 החלה בריה“מ למלא את החסר; מטוסי תובלה הגיעו לסוריה ולמצרים בזרם בלתי־פוסק, אחר תדלוק בהונגריה ובצ’כוסלובקיה. לרגל המצב החליטה גם ארה”ב להגיש סיוע מיידי, על מנת שתספיק עוד להשפיע על תוצאות המלחמה. מטוסי ההובלה היו אמורים להעביר שריון, ארטילריה וחלקי חילוף מארה"ב היישר לישראל, תוך תדלוק חד־פעמים בשדה התעופה של האיים האזוריים. בביצוע התוכנית נתעוררה בעיה עקרונית – מסלול הטיסה העובר לאורך כמה אלפי מילין במקביל למרחב האווירי של מדינות עוינות בצפון אפריקה טומן בחובו אפשרויות לשיבוש. סיכון זה חייב האזנה מתמדת, פיקוח ושליטה לכל אורכו של הים התיכון. הטסת מטוסי הפנטום (F-4 Phantom) והסקייהוק (A-4 Skyhawk) נתקלה בקשיים, כי היה צורך לתדלק אותם שלוש פעמים לפחות בדרכם הארוכה (כ־7,500 מילין). הבסיסים האמריקאים באירופה לא יכלו להועיל, שכן מדינות אירופה התנגדו לנחיתה בשל חששן מפני אמברגו נפט, שמדינות ערב עלולות להטיל עליהן בתגובה.

ב־15 באוקטובר היה הצי ה־6 בלב ים, והקים מעין שרשרת צפה, שנמשכה ממצר גיברלטר עד דרומית לכרתים. שרשרת זו כללה את שתי נושאות המטוסים, “רוזוולט” – דרום־מזרחית לסיציליה ו“אינדיפנדנס” במקומה האמור. לכל אחת מהן צורפו משחתות מסוגים שונים החמושות בטילים, כשאחדות מהן נושאות מתקני זיהוי ומכ"ם. תוך יממה אחת הצליח הצי ה־6 לארגן ולפתור את בעית השליטה והפיקוח מתחת למסלול הטיסה המתוכנן. הודות לפיקוח ההדוק, סוללות הטילים וכוחות האוויר של שתי נושאות המטוסים, מסוגל היה הצי ה־6 למנוע כל הפתעה.

בהתקרב מטוסי התובלה אל גיברלטר, הם התקשרו אל האניה הראשונה, הפריגטה “יארנל” (H.E. Yarnell) הנושאת טילים מונחים, והיא הינחתה אותם במסלול, כשכל אניה אחראית על קטע ממנו. את בעית תדלוק מטוסי הקרב וההפצצה פתרו גם כן. נושאות המטוסים שימשו שדות תעופה אמריקאיים בלב ים. מכיוון שנושאת המטוסים “קנדי” (J.F. Kennedy) יצאה מחופי סקוטלנד ב־13 באוקטובר והתמקמה מערבית לגיברלטר עד ה־25 בו, תודלקו תחילה על סיפונה סקייהוקים מספר, ואילו אחרים באיים האזוריים. כמה סקייהוקים המשיכו אל “רוזוולט” ו“אינדיפנדנס” ומשם לישראל. הוטל אפוא על הצי ה־6 להוציא לפועל את מדיניות הסיוע של ארה"ב בים התיכון, בהתאם לתפיסת האינטרסים שלה.

התארגנות הצי ה־6 איפשרה את הקמת הרכבת האווירית לפתרון בעיות האספקה לישראל ללא שהיות, והוא שימש לניהול מדיניותה של ארה“ב. לאחר כשבועיים של קרבות עזים נשתנו פני הדברים לטובת ישראל, שהתאוששה מן ההפתעה, וכוחותיה החלו מתקדמים בשתי החזיתות, בצפון ובדרום. הם התקדמו לעבר דמשק, ובחצותם את תעלת סואץ כיתרו את הארמיה המצרית ה־3. בעקבות חששותיה הציעה אז בריה”מ הפסקת אש תוך הפעלת כוחות אמריקאיים וסובייטיים, כל אחד לצד הנתמך שלו, על מנת להפריד בין הניצים. ארה"ב דחתה את ההצעה משני טעמים: כניסת צבא סובייטי היא הסכמה לדריסת רגל באזור הרגיש הזה, כמו כן – זוהי יצירת אפשרות להתנגשות בין שני הצבאות, אשר את סופה מי ישורנו. הלחימה נמשכה אפוא במלוא עוזה, ונראה שנחתם גורלה של הארמיה ה־3.

כשפרצה המלחמה, הכריזו מצרים וסוריה על שטחי ים נרחבים מול חופיהן כאזורי סיכון לשיט, והנה זו הפעם הראשונה מאז מלחמת העולם ה־2 נעו אניות סובייטיות בתוך אזור בו קיימת פעילות מלחמתית. יחידות הצי ה־6 לא עשו זאת. בשבוע השני של המלחמה נמצאו ריכוזי אניות סובייטיות בין מזרח קפריסין לחופי סוריה. חיל הים הישראלי נמנע בדרך כלל לפגוע באניות סובייטיות, אולם בשעת התקפה על כלי שיט מלחמתיים בנמל טרטוס הוטבעה בין היתר גם אנית משא סובייטית. מן הסתם, נערכו הכוחות הסובייטיים בקרבת חופי סוריה, על מנת לאבטח את קווי הקשר האווירי והימי אליהם. בימים שלאחר ה־14 באוקטובר יצאו כמה כלי שיט אמפיביים שהובילו יחידות נחיתה דרך המצרים לעבר סוריה, אולם הם לא יכלו להוות כוח ניכר עקב מיעוט מספרן של הספינות, וכמו כן אין לדעת אם לא היו בהן גם מטען וציוד אחר. עד ה־25 לחודש לא שינו הסובייטים את מיקום חלק הארי של אניותיהם באזור כרתים, לא הרחק מכוח המשימה של “אינדיפנדנס”.

ב־24 באוקטובר חל שינוי מהותי בהתייחסות בריה“מ למלחמה. היא האשימה את ישראל בהפרת החלטות מועצת הבטחון של האו”ם שהתקבלו בלילה הקודם והורו על הפסקת אש מיידית; ולפיכך הכריזה על כוונתה למלא את מחצית הצעתה לאמור, להנחית כוחות קרקע באורח חד־צדדי על מנת ליצור רצועת הפרדה בין הצדדים הנלחמים. הצהרה סובייטית זו לוותה גם בתנועת ספינות אמפיביות נושאות גייסות והעמדת אי־אלו חטיבות רגלים במצב הכן להטסה. התגובה האמריקאית לא איחרה לבוא. בבוקרו של ה־25 באוקטובר הוכרז מצב הכן גם בכוחות הקו הראשון בארה“ב. לגבי הצי ה־6 דבר לא השתנה, הרי היה הוא מוכן לתגובה בכל רגע בלאו הכי. כוחות המשימה של “רוזוולט” ו”אינדיפנדנס" התרכזו מול כרתים, וכוח משימה שלישי עם נושאת המטוסים “קנדי” חצה את מצר גיברלטר בדרכו למפגש עם השניים האחרים. בעקבות “קנדי” שטה גם נושאת המסוקים “איבו־ג’ימה” (Iwo Jima) עם חיילי־הצי על סיפונה, והצטרפה אל אחותה ה“גוואדלקנל” (Guadalcanal). ולאחרונה – הפליגו מנמלי יוון אניות תקיפה אמפיביות עמוסות חיילי צי גם כן. 36 שעות בלבד חלפו, והצי ה־6 היה מוכן לקרב דרומה לכרתים, כשהוא תופס עמדה בין הספינות האמפיביות הסובייטיות לזירת ההתנגשות המשוערת.

עיקר עוזו של הצי היה בכוח המהלומה האווירית של שלוש נושאות המטוסים; 6000 חיילי צי ניצבו נכונים להגיש סיוע לפינוי אזרחים אמריקאים ולבצע כל תפקיד אחר בנחיתה ממסוקים ונחתות, ואילו אניות הליווי יכלו להעניק סיוע אש ארטילרית ולפגוע בכל מטרה בחוף. להגנה מפני תקיפה על פני הים ומן האוויר שימשו סוגי הטילים הרבים והטורפדות, בעוד נגד התערבות הצוללות – מתקני סונאר ארוכי טווח. את כל הגוף הלוחם הענק הזה שירת צי עצום של מכליות, אניות הובלה ואף מסוקים למילוי מיידי של כל חסר פתאומי. הנה, הוצב באזור כוח עצום ורב היכול להוציא לפועל שליחות מלחמתית ומדינית כאחת: דבר זה איפשר לממשל האמריקאי לבחור בין כמה וכמה אופציות.

מבין כל הכוחות הצבאיים, הצי בלבד מסוגל לשהות הרחק מן המולדת ולהשפיע אף במצב של אי־לחימה על כיוון התפתחותו של משבר בינלאומי. הצי ה־6 היה אפוא כוח רב־משימתי, המוכן להפגנת שרירים ואף להתערבות ממשית באורח בלתי־תלוי; זה עיקר מהותה של העוצמה הימית, כוח משימה ימית הינו סמל נייד וּרְאָיָה ליכולתה של המדינה לכוון את מדיניות החוץ שלה, וכן גם ביטוי מוחשי ומיידי לכוונתה להפעיל את כוחה ליישום מדיניות זו.

בשל העדר נושאות מטוסים לא יכלה השייטת הסובייטית לשבש את שליטת האמריקאים ועליונותם בים התיכון. הסובייטים קלטו את המסר ששוגר באמצעות היערכות הצי ה־6; הספינות האמפיביות עצרו את מסען דרומה, וחטיבות הרגלים המוטסות נשארו במזרח אירופה. רוב יחידות השייטת הסובייטית פעלו תחילה מול החוף הסורי, ולאחר מכן נע חלקן אל מול הדלתא של הנילוס. תנועה זאת היתה אמורה למנוע התערבות אמריקאית אפשרית, או לתת חיפוי להתערבות סובייטית, אולם עקב כוחה המוגבל של השייטת, היא לא יכלה להטות לטובת מצרים את תוצאות העימות באזור התעלה.

הפחתת רמת המתיחות והפסקת האש בין ישראל לערבים לא שמו קץ לשליחות הצי ה־6, והוא הוסיף לשהות באזור. באמצע נובמבר התייצב המצב, המשבר חלף, וכעבור חודש ימים חזר הכל לקדמותו. משנעו נושאות המטוסים מערבה, עשו כן גם האניות הסובייטיות, וכמה מהן שבו לים השחור.

ואשר לקורות באזור המלחמתי; קרב הסטי“לים הראשון בעולם נערך במימי לטקיה, מול החוף הצפוני של סוריה. דגמי הסטי”לים הישראליים, “סער” ו“רשף”, עמדו יפה בטבילת האש. הם הטביעו 5 סטי“לים של האויב בלא שנגרמו להם עצמם אבידות. הציים הערביים רותקו לנמליהם. עד אמצע אוקטובר עלה מספר הספינות הערביות המוטבעות ל־14, בלא כל פגיעה בכוחות הים של ישראל. בים סוף ובמפרץ סואץ פעלו סירות משמר הקרואות “דבורים” ואנשי הקומנדו הימי. אלה האחרונים חדרו לבסיס הימי ערדקה והטביעו שני סטי”לים שעגנו בו.

מצרים הפסידה בהתמודדות בים, אבל עקב הישגיה בזירה הפוליטית פינתה ישראל את חוף תעלת סואץ. ב־1975 היא נפתחה שוב לשיט; ומאז נחתם הסכם השלום בין מצרים לישראל ב־1979 במחיר החזרת סיני, משרתת התעלה גם את אניות ישראל.

מערכת פוקלנד    🔗

נמרט שער רעמתו של האריה הבריטי בהתמודדות האיתנים של מלחמת העולם ה־2; הממלכה המאוחדת עמדה משך זמן לא־קצר כמעט מול גרמניה ואיטליה, אשר איחדו את עיקר כוחה של אירופה בעקבות השתלטותן על מירב ארצותיה. בריטניה הגדולה נמנתה עם המעצמות המנצחות במלחמה, אבל לא שבה עוד אחר סיומה אל מעמדה הקודם, ותוך שתי עשרות שנים התפרקה ממירב נחלותיה מעבר לים. בניגוד למעצמות קולוניאליות אחרות, הצליחה היא לקשור אליה את ארצותיה־נחלותיה לשעבר בדרך הקמתה של “קהילת העמים הבריטית” (British Commonwealth of Nations) ומעטות בלבד מהן נותרו במעמד של מושבת כתר.

בשנים הראשונות אחר המלחמה היא הפחיתה את מספר אניות המלחמה בציה תוך העדפת המפציצים האסטרטגיים של חיל האוויר המלכותי (RAF). ברם, משך זמן קצר בלבד נהגה בריטניה בניגוד למסורתה בת מאות השנים; בראשית 1949 חזרה לתפיסתה המקורית, וניגשה לפיתוח נושאות מטוסים וכלי שיט מיוחדים למלחמה בצוללות כאמצעי לאבטחת האינטרסים שלה.

איי פוקלנד (Falkland), המזרחי והמערבי, שוכנים מול פטגוניה (Patagonia), בדרום האוקיאנוס האטלנטי. שטחם גבעי מכוסה עשב, והאקלים גשום; בירתם סטנלי (Stanley), מספר התושבים זעום, פחות מ־3000 נפש, רובם ככולם ממוצא בריטי. המעמד הפוליטי של האיים – מושבת הכתר הבריטי. עיקר פרנסת התושבים על גידול צאן ובקר. בניגוד למעצמות קולוניאליות אחרות, השתדלה בריטניה בעבר ליישב את נחלותיה הריקות מאדם, וכך נעשו אוסטרליה, ניו־זילנד ובמידה רבה גם קנדה, ארצות בריטיות השומרות אמונים לקהילה. הודות למדיניות זו נעשתה גם ארה"ב של ימינו לארץ דוברת אנגלית, ולאחר יישוב המחלוקת בין המולדת למושבות לשעבר, הפכה המדינה החדשה לידידה נאמנה של בריטניה.

את איי פוקלנד גילו אנגלים ב־1590. במאה ה־18 נתעוררו סכסוכים בשאלת הבעלות עליהם בין בריטניה, צרפת וספרד. לאבטחת השיט בנתיב המקיף את הקצה של דרום אמריקה נאחזו בהם הבריטים ב־1833. מאז שיחרורה של ארגנטינה משלטון ספרד בראשית המאה הקודמת, דורשת היא לעצמה את האיים הללו הקרויים בספרדית – מאלווינס (Islas Malvinas), אולם עד עלות הגנרל גאלטיארי (Leopold Galtieri) לשלטון ב־1981 היתה תביעה זו מן השפה ולחוץ. הגנרל ראה בכיבוש האיים נכס פוליטי פנימי לחיזוק השלטון הצבאי בארצו, ובייחוד כשעמדה ארגנטינה בקשיים כלכליים וחברתיים חמורים ביותר. תוך כדי מערכה דיפלומטית בינלאומית וליבוי יצרים לאומיים התכונן הצבא לפלישה.

תחילה השתלטו הארגנטינים על איי ג’ורג’יה (Georgia) הדרומית, 800 מילין ימיים דרומית־מזרחית לפוקלנד, במסווה של קבוצת סוחרי גרוטאות שבאו לערוך קניות. הם הניפו את הדגל הארגנטיני וסרבו להתפנות; ב־29 במרס 1982 הפליג הצי הארגנטיני, וכעבור יומיים הוא נע בסמוך לחופי פוקלנד. ב־2 באפריל הונחתו חיילים ארגנטינאים במסוק ליד הבירה, ובעקבותיהם נחתו גם חיילי־צי. חיל המצב הבריטי, שכלל 79 איש, נכנע אחר התנגשות קלה. בשעה 11:00 היו איי פוקלנד בידי ארגנטינה, ולמחרת היום כבש כוח צבאי גם את ג’ורג’יה הדרומית.

איי פוקלנד שוכנים במרחק של 7850 מילין ימיים מבריטניה, אבל התגובה היתה מיידית; ב־5 באפריל כבר הפליג כוח המשימה הראשון מנמל פורטסמות. במערכת פוקלנד הוצג בראשונה השימוש בסוגי הנשק החדשים שפותחו אחר מלחמת העולם השניה, והתמודדות זו כללה את כל האלמנטים של הלחימה בים – הובלת כוחות והנחתתם, סיוע ארטילרי מאניות, פעילות נגד כלי שיט ומטוסים.

לבריטים היו ארבעה יעדים עיקריים: להטיל הסגר סביב לאיים, להשתלט מחדש על ג’ורג’יה הדרומית, להשיג שליטה בים ובאוויר, ולאחרונה – לכבוש את איי פוקלנד. האי הבריטי הקטן אסנסיון (Ascension) – 3452 מילין צפונית מפוקלנד באוקיאנוס האטלנטי – היה הבסיס הקדמי והקרוב ביותר לכוחות התוקפים. אזור אסנסיון שימש מקום כינוס ליחידות הצי, ובאי הוקמו מחסני אספקה. כאן יכלה גם ארה"ב להגיש אספקה מבלי לעורר הד בינלאומי, הרי אמורה היתה היא לשקוד על פתרון בדרכי שלום.

כוח המשימה הפליג מבריטניה בשלוש קבוצות. את מרכזו היוו שתי נושאות מטוסים, “הרמס” (Hermes) ו“אינווינסיבל” (Invincible), אשר יחד נשאו על סיפוניהן 28 מטוסי “סי־הרייר” (Sea Harrier) ו“סי־קינג” (Sea King) לסיוע אווירי. על נושאות המטוסים גוננו 11 משחתות, 15 פריגטות, 2 ספינות תקיפה אמפיביות, 4 צוללות ועוד ספינות עזר. הסיוע הלוגיסטי נעשה באניות העזר של הצי ובאמצעות אניות סוחר שגויסו למטרה זו. לפני בואם של הבריטים היו לארגנטינים בים שלוש יחידות צי: האחת – נושאת המטוסים “ואינטיסינקו־דה־מאיו”¹⁵⁶ (Veinticinco de Mayo), בליווי שלוש משחתות, שהתה צפונית־מערבית לפוקלנד; השניה – שכללה שלוש פריגטות, נעה במרחק של כ־150 מילין ימיים מערבית; ואילו דרומית לפוקלנד היתה הסיירת “בלגראנו” (Belgrano), מצויידת בטילי “אקסוסט”¹⁵⁷ (Exocet), כשבקרבתה 2 משחתות. כמובן, נהנה הצי הארגנטיני מקווי אספקה קצרים למדי ומחיפוי אווירי מן החוף. מכל מקום, לא כל המשחתות של ארגנטינה יצאו לפעולה, כנראה מחשש מפני עוזו של כוח המשימה הבריטי.

במשך מהלך שיוטו של כוח המשימה הבריטי בחודש אפריל נכשלו כל מאמצי התיווך של מזכיר המדינה האמריקאי והמזכיר הכללי של האו"ם. ברור היה הדבר, שגורל איי פוקלנד יוכרע בכוח. בריטניה הכריזה על שטחי ים המשתרעים ברדיוס של 200 מילין ימיים ממרכזם של איי פוקלנד כאזור סגור לשיט (MEZ – Maritime Exclusion Zone) לאמור, כל אניה ארגנטינית שתשהה בו החל מ־12 באפריל תותקף מיד. צעד זה נועד לשבש את קווי האספקה של האויב.

בשלב ראשון כבשו הבריטים את ג’ורג’יה הדרומית ב־25 באפריל בלא כל אבידות ופגיעות, ואף הטביעו צוללת ארגנטינית בנמל גרייטוויקן (Grytviken). לאחר הצלחה אתחלתית זו, פנה כוח המשימה לעבר איי פוקלנד עצמם. ב־30 לחודש הרחיבה בריטניה את תחומי השטח הימי המסוכן לשיט עד למימי החופים של ארגנטינה והכריזה על אזור סגירה מוחלטת (TEZ – Total Exclusion Zone) על מנת למנוע כל אספקה מהבית עבור חיל הכיבוש בין בים ובין באוויר. כוח המשימה הבריטי מסוגל היה להוציא לפועל את הטלת ההסגר, לגונן על עצמו מפני התקפה אווירית ולאבטח את הנחיתה בפוקלנד. למרות ההסגר, הסתננו בעדו אי־אלו ספינות, אבל קשה במיוחד היה להתגונן מפני מטוסי האויב. אלה היו 64 סקייהוקים מתוצרת ארה“ב ו־43 מיראז’ים (Mirage 3) מתוצרת צרפת – חלקם מסוג “דאגר” (Dagger), פרי פיתוח ישראלי. כנגד כוח זה יכלו הבריטים להציג את מטוסי ה”סי־הרייר" ו“סי־קינג”, ועוד 23 מטוסי “הרייר” של חיל האוויר המלכותי, שנועדו לסיוע כוחות הקרקע בקרבות. היה צפוי, שכוח המשימה הבריטי יותקף התקפות אוויריות קשות.

ב־2 במאי עמדה נושאת המטוסים הארגנטינית לפתוח בהתקפה על הבריטים, ולשם כך התקרבה היא עם כל הפמליה כדי 120 מילין ימיים. אותה עת היו לבריטים באזור שלוש צוללות, שתיים בצפון ואחת בדרום, מחוץ לאזור הסגור לשיט. הצוללת “ספארטאן” (Spartan) גילתה רק את שלושה הפריגטות לא הרחק מהחוף, אבל לא הבחינה בנושאת המטוסים ובאניות הליווי שלה. את אלה מצאו מטוסי נושאות המטוסים, ולפיכך השתדל כוח המשימה הבריטי להתרחק ככל האפשר כדי לא לחשוף את עצמו לתקיפה מן האוויר. בשעה שתימרנו היריבים בצפון, זה להתקרב וזה להתרחק, הודיעה הצוללת “קונקרר” (Conquerer), כי 180 מילין ימיים דרומית־מערבית מצויה הסיירת הארגנטינית “בלגראנו”, מתמרנת בגבול אזור הסגירה המוחלטת ליד רֶדֶד המים “בארווד בנק” (Barwood bank). אם תצליח “בלגראנו” להתחמק מה“קונקרר” ולפנות צפונה לעבר הרדד שהצוללת לא תוכל לפעול בו, יהיה כל כוח המשימה הבריטי בסכנת תקיפה אווירית מצפון ובאיומי טילי “אקסוסט” מדרום. תנועת המלקחיים המתוכננת מראש עמדה כבר להתבצע, הבריטים מוכרחים היו אפוא לתקוף את “בלגראנו” ואת פמלית נושאת המטוסים. זו האחרונה לא היתה מסוגלת להזניק את מטוסיה בגלל תנאי הרוח; המרחק משני הציים התארך שוב ושוב, ונתעוררה השאלה הנצחית של מטוסי ההפצצה – פצצות או דלק.

ובינתיים, 500 מילין דרומה תמרנה “קונקרר” לתקוף את “בלגראנו”. בסמוך לשעה 17:00 היא שילחה בה שלושה טורפדות. התערבות משחתות הליווי ומטעני העומק לא הועילו. כעבור פחות משעה ירדה הסיירת תהומה. עם טביעת “בלגראנו” מחוץ לאזור הסגירה המוחלטת החלה פעילות אווירית ארגנטינית נמרצת. כעבור יומיים הותקפה משחתת בריטית, היא נפגעה וטבעה לאחר ימים אחדים. בעקבות פעולה זו הותקף כלל כוח המשימה הבריטי, וזה התגונן בטילי ים-אוויר והסב אבידות לתוקפים.

ב־12 במאי הפליגה מנמל סאותהאמפטון (Southhampton) ה“קווין אליזבת” (Queen Elizabeth) עם 3500 חיילים על סיפונה. כוח המשימה הוסיף והגביר את לחצו על חיל הכיבוש הארגנטיני, שהעריכו את מספר אנשיו כדי 10,000 חייל. מטוסי הפצצה ארוכי טווח המריאו מאסנסיון והפציצו את בסיסיו, וכן ריככו גם תותחי האניות הבריטיות את המטרות העיקריות. קבוצת קומנדו הרסה תחנת מכ"ם ב־14 במאי, ופוצצה מצבורי נשק ומטוסים קלים שחנו שם.

אור ליום ה־21 במאי חדר כוח המשימה הבריטי למצר המפריד בין מערב למזרח פוקלנד. קבוצות קומנדו נחתו ליד סאן־קארלוס (San Carlos). הארגנטינים הפציצו את התוקפים במצר, והשתדלו לעקור את ראש הגשר. הקרב השתולל בין אניות למטוסים, והטילים נורו גם מכיוון ראש הגשר. האבידות הבריטיות היו כבדות: 2 פריגטות, משחתת ומכלית נפגעו, אבל כמותן נפגעו גם המטוסים התוקפים. ראש הגשר נשאר על כנו למרות ההתקפות העזות, וכוחות הקרקע חדרו דרכו לאי. הבריטים נעו קדימה לעבר סטנלי, ואילו הצי דאג לאספקה שוטפת והפגיז את עמדות האויב לאורך החוף. בשבוע הראשון של יוני מנע מזג האוויר הגרוע את פעילות המטוסים, אולם ב־8 לחודש חידשו את התקפותיהם. הם עטו על שתי ספינות אספקה־נחיתה דרומית לנמל סטנלי, והסבו נזק ניכר ואבידות לספינות ולאנשיהן. משחתת בריטית נוספת נפגעה מטיל “אקסוסט” שנורה מהחוף בשעה שהיא הפגיזה את נמל סטנלי. ב־13 במאי השתלטו החיילים הבריטים על הגבעות סביב העיר, ולמחרת היום נכנע חיל המצב הארגנטיני.

אחד־עשר שבועות נמשכה המערכה; בצד הבריטי נהרגו 225 חיילים ונפצעו 600, ואילו בצד הארגנטיני נפלו למעלה מאלף. מערכת פוקלנד היתה מעשה נועז. הבריטים הציגו תיאום ושיתוף פעולה מצויינים בין שלושת החילות שהשתתפו בה. הם הצליחו למנוע את התרחקות הצי הארגנטיני מבסיסיו בחוף, זכו בשליטה בנתיבים ובודדו את האויב. חיל הכיבוש הארגנטיני נעשה שבוי בארץ שכבש. מסיבה בלתי־ברורה, לא מיקש הצי הארגנטיני את נתיבי הים; איכות החיילים הבריטים וציודם המשופר גברו על האויב תוך שלושה שבועות מרגע הנחיתה. ארגנטינה הסתבכה בפרשה שלא היו לה האמצעים הצבאיים להחזיק בה מעמד. על אף כוחה הצבאי הניכר, נתקלה גם בריטניה בקשיים לא מעטים, הקיצוצים בהוצאות הבטחון נתנו את אותותיהם, ובייחוד במצבת המטוסים המושטים בכלי השיט לאמור, בנושאות מטוסים.

כמעט בעת ובעונה אחת עם מערכת פוקלנד, התנהלה פעילות ימית בהיקף מצומצם לאין־ערוך גם בחופיו המזרחיים של הים התיכון. ב־6 ביוני 1982 החל מבצע “שלום הגליל” של ישראל, כשחילות היבשה שלה פרצו ללבנון בשלושה צירים לדיכוי הכוחות הבלתי־סדירים של אש“ף. אחד מהם היה כביש החוף, שם נמצאים הגדולים שבמחנות הפליטים, בנוסף לערים צור, צידון וביירות. חיל הים הגיש תחילה במבצע זה סיוע אש לכוחות הקרקע המתקדמים, ולאחר מכן הנחית טנקים ושריון בעורפו של האויב בחוף אל־אוואלי, שלושה ק”מ צפונית לצידון. היה זה איגוף קלאסי, שנערך דרך הים. כדי להוציא לפועל את המשימות, התייצבו מיטב יחידות חיל הים הישראלי לאבטחת הביצוע. משך שנות הפעילות בלבנון איבטחו, ומוסיפים לאבטח אף היום, כלי השיט של החיל את חופי ישראל מפני הסתננות של יחידות מחבלים, וכן גם לנטרל כל התערבות סורית אפשרית דרך הים.

מאז 1980 מתנהלת מלחמת דמים אכזרית בין עיראק לאיראן, ובשנתה השביעית החלה מאיימת על השיט החופשי בנתיב הנפט החשוב במפרץ הפרסי.¹⁵⁸ באביב 1987 נפגעה ממוקש מכלית סובייטית, ששטה בליווי פריגטה; לאחר מכן פגעה ספינת תותחים איראנית באנית משא סובייטית ונדמה, כי בריה"מ מחלה על כבודה. בחודש מאי הותקפה הפריגטה האמריקאית “סטארק” (Stark) בידי מטוס עיראקי, אשר שילח בה טיל “אקסוסט”. 37 אנשי צוות קיפחו את חייהם. אלה ואלה טענו, והנפגעים קיבלו את הטענה, שהתקיפות נערכו בשוגג.

מכאן ואילך נסתבכו פני הדברים. אין ספק, כי שיבוש השיט במפרץ הפרסי פוגע במידה שווה בצדדים הניצים, כי הוא מפחית את ההכנסות מיצוא הנפט. בשל חששותיה של נסיכות כווית הקרובה לעיראק, הסכימה ארה“ב לדגלל את מכליות הנפט שלה בדגל אמריקאי, על מנת להרתיע בדרך זו כל התקפה. אולם למרות הדגלול, או בגללו, נמשך השיבוש, ועל אף שיבוא הנפט לארה”ב הוא מעט מזער מארצות המפרץ הפרסי, כינסה היא בו כוחות ניכרים. משנפגעה בחודש יולי המכלית המדוגללת “בריג’טון” (Bridgeton) ממוקש איראני, ראתה ארה“ב במעשה התגרות ופגיעה ישירה בה. הכוחות האמריקאיים תוגברו, ולאחר היסוסים הצטרפו למאמץ של אבטחת נתיבי השיט גם כמה מדינות אירופיות, כגון איטליה, בלגיה ובריטניה, בשעה שבריה”מ כאילו עומדת מן הצד, אך אינה מביעה התנגדות להתערבות. גרמניה ויפן אינן משתתפות בארמדה הבינלאומית החדשה, המונה כעת כ־40 כלי שיט, כנראה משום עינא בישא, זכר מן העבר הלא כל כך רחוק.

למזלם של הכוחות האמריקאיים, הצליחו הם לאחרונה לגלות את ספינת הנחיתה הפרסית “אחזור” (Iran Ah-zur)¹⁵⁹ כשהיא זורעת מוקשים. “אחזור” הפליגה מנמל בנדר עבאס (Bandar Abbas), ומאז לא הירפו ממנה עין. מטוס אתראה וגילוי (AWACS – Airborne Warning Control System) המופעל בשיתוף אמריקאי סעודי, עקב אחריה ללא הרף, ופעולת ה“בילוש” נשאה פרי – “אחזור” נתפסה בקלקלתה כשהיא משליכה מסיפונה מוקש ימי. לעת ערב המריא מסוק מסיפון הפריגטה “ג’ארט” (Jarrett), ירה בספינה הפרסית אש תותחים אוטומטית, ושילח בה רקטות בשעת זריעת המוקשים. בקרבת המקום שהתה גם נושאת המסוקים “קוואדלקנל” לשם חיפוי. עם אור הבוקר עלו אנשי קומנדו על “אחזור”, מצאו בה שלושה חללים, שני מוקשים חמושים מוכנים להשלכה, ושבעה אחרים שטרם חומשו. יתר אנשי הצוות נמלטו בסירות הצלה או בשחיה, אבל נאספו ונישבו לאחר מכן ושולחו לביתם דרך “הסהר האדום”. הספינה הוטבעה, אך לא לפני שהוצגה לראווה דרך אמצעי התקשורת עם המוקשים על סיפונה, כעדות חיה להתנכלות איראן לשיט החופשי. המוקשים יוצרו בקוריאה הצפונית על פי דגם רוסי ישן מראשית המאה.

העובדות מדברות בעד עצמן; ועל אף נסיונותיה לא תוכל עוד איראן להתכחש, כי ידה היתה במעל. אין לדעת עוד, מה יהיה כיוון ההתפתחות, אולם מעבר לאינטרסים של הרגע המושכים את המעצמות לכאן ולכאן, חופש השיט ובטחון הנתיבים היו מתמיד ויישארו לעולם אינטרס עליון של כל העמים בכל הדורות.

ציי מעצמות העל    🔗

שינויים מרחיקי לכת התרחשו בעשרות השנים מאז מלחמת העולם ה־2. מטוסי סילון באו במקום מטוסי המדחף, ולפיכך נשתנה מראהו של סיפון ההמראה בנושאות המטוסים. אחד השינויים היסודיים הוא הסיפון הזוויתי, המאפשר נחיתה והמראה בעת ובעונה אחת; (צלע אחת של הסיפון גזורה בזווית בחלקה הקדמי – angled deck). התותחים האוטומטיים והטילים שוּפצוּ, והצבא והצי צוידו בהם לרוב. המסוק, המסתפק בשטח צר להמראה ולנחיתה והגמיש בהפעלתו, הופיע במהרה על סיפוני הסיירות ואניות מלחמה אחרות. כלי טיס זה מתאים לגילוי, ולימים הועד לתפקידים רבים ומגוונים, כגון העברת אספקה ופינוי; מצאו דרך לנצלו למשימות קרביות, וביניהן גם לסילוק מוקשים להגברת בטחון השיט באזורי משבר.

לאחר היסוסים וויכוחים על עתידו של הצי בכלל, חזרו האמריקאים בשנות ה־50 אל התפיסה המקורית, וניגשו להגשמת תכנית בנייה של נושאות מטוסים רחבות־ידיים. ב־1961 נחנכה הראשונה המונעת בדלק גרעיני, ה“אנטרפרייז” (Enterprise – 78,000 טון), ואחריה ב־1975 ה“נימיץ” (Nimitz – 91,400 טון). המייחד את כלי השיט האלה, שהם מסוגלים לשייט כ־13 שנה ללא תדלוק מחדש. לנושאות המטוסים לא נועדו רק תפקידי תקיפה והגשת סיוע, אלא הן אמורות להרתיע כל איום גרעיני המכוון כלפי ארה"ב, שכן גם מטוסיהן יכולים לשאת נשק גרעיני.

בריה"מ פוצצה את פצצת האטום הראשונה ב־1949, כעבור 4 שנים היתה לה כבר פצצת מימן ומאז 1975 טיל בין־יבשתי.

למגמת ההרתעה הצטרפו גם הצוללות; הוגברה מהירותן מתחת לפני המים, שונתה צורת הגוף, ונמצא מקור כוח שאינו תלוי באספקת חמצן מן האוויר ומעל פני המים. ניצול חום הביקוע הגרעיני לצרכי הנעה הגיע גם אל הצוללות. קבוצת המחקר של אדמירל ריקובר (Hyman Rickover) בנתה את “נאוטילוס” (Nautilus), אשר הפליגה לדרכה הראשונה בינואר 1957. מסעה המפורסם ביותר נערך בקיץ 1958 מפרל הארבור לאנגליה, בעברה מתחת למעטה הקרח את האזור הארקטי. צוללת גרעינית אחרת, “סקייט” (Skate), לא זו בלבד שעברה מרחק כפול מזה של ה“נאוטילוס”, אלא שברה בקוטב הצפוני את שכבת הקרח שעוביה קרוב ל־4 מטרים, וצללה לעומק של כ־500 מטרים. ב־1960 הקיפה הצוללת “טריטון” (Triton) מתחת למים את כדור הארץ בנתיבו ההיסטורי של מאגלאן. הצוללת המודרנית מצויידת בטורפדות המתבייתים על פי הנחייה אקוסטית. היא מסוגלת לשלח טילים הדוהרים לעבר המטרה מעל פני המים, אשר עם ההתקרבות אל המטרה משגרים טורפדו מתביית.

השימוש בטילים נפוץ במהרה בציים. טילי ים-ים נישאים בכלי השיט כשהם מכוונים למטרתם בידי מכ“ם באניה או באמצעות מכ”ם בנוי בחרטום הטיל; הם יכולים להתביית אל המטרה גם בעקבות החום הנפלט ממנועה של אנית האויב. טילים מעין אלה מצויים אף בכלי שיט קטנים. טילי ים-חוף בליסטיים נישאים בצוללות. הטיל הבליסטי “פולאריס” (Polaris) הותאם לנשיאה בצוללת אחר מציאת דלק מוצק וצמצום ממדיו של כלי נשק זה מ־55 טון ל־15 טון בלבד. בטיל בליסטי אפשר להשתמש לתקיפת מטרות במרחק רב. הטיל החדש הותקן בצוללת המונעת בכוח גרעיני; הוא משוגר מתחת לפני המים, עושה ראשית דרכו באמצעות מנועיו, ממשיך בחלל בכוח ההתמדה, ולבסוף נופל על מטרתו עקב משיכת כדור הארץ. הוא נועד לשאת בחרטומו גם ראשי נפץ גרעיניים. טיל “פולאריס” הראשון שוגר בקיץ 1960 מתחת לפני המים. כמובן, אף לבריה“מ צוללות מונעות בכוח גרעיני לשיגור טיל בליסטי, ובעקבות מעצמות־העל רכשו לעצמן גם צרפת ובריטניה כמה צוללות מעין אלה. הצוללת הראשונה המיוחדת לנשיאת טיל “פולאריס” נבנתה ב־1961. עם פיתוח טילים אחרים לטווח רחוק יותר – “פוסיידון” (Poseidon) ו”טריידנט" (Trident) – אשר הטווח שלהם מגיע כדי 4000 מילין לעומת 2000 המילין של ה“פולאריס” – הצטמצם בהדרגה גם רדיוס השטח המטווח העלול להיפגע, בלשון אחר – גבר דיוק הקליעה למטרה.

יתרונה של הצוללת, כי קשה ביותר לאתרה, ובאותה שעה היא יכולה להגיע לכל נקודה באוקיאנוסים עם הטילים על סיפונה הנושאים בחרטומם ראשי־חץ גרעיניים (MIRV – Multiple Independently targetable Re-entry Vehicles).

את אנית השטח הראשונה המונעת בכוח גרעיני בנו באמריקה ב־1957. היתה זאת הסיירת “לונג־ביץ'” (Long Beach), וצוידה לראשונה בטילים מונחים; בעקבותיה נבנתה מסוג זה סדרה שלמה. עיקר תפקידה של הסיירת לגונן על נושאת המטוסים מפני התקפות טילי אוויר-ים וצוללות. כלי השיט הרב־תכליתי ביותר המשרת מגוון רחב של מטרות הוא המשחתת. חימושה העיקרי תותחים וטילים לא־גרעיניים. לפריגטה חימש הנופל מזה של המשחתת, והיא נועדה לליווי שיירות וכוחות נחיתה.

ההתערבות המרובה של כוחות אמריקאיים בחלקי תבל שונים דרשה כלי שיט חדשים, אלה הן אניות התקיפה האמפיביות. משנות ה־60 ואילך נבנו סוגים שונים – נושאת מטוסים המסיעה גדוד חיילי צי ויותר, נושאת מטוסים הממריאים ונוחתים אנכית (VSTOL – Vertical Short Take-off and Landing) ובנוסף עוד ספינות אמפיביות למטרות שונות.

בשני עשרות השנים שלאחר המלחמה הסתמכה ארה“ב על שלוש מערכות נשק: מפציצים אסטרטגיים ארוכי־טווח, מצבורי טילים בין־יבשתיים וצוללות מונעות בכוח גרעיני נושאות טילים. במרוצת השנים נתיישנו המטוסים, כלי טיס על־קוליים נראו יקרים מדי בשים לב לטווח פעולתם הקצר, ומכאן גדלה חשיבותה של הצוללת הגרעינית הנושאת טיל ארוך־טווח. בימי מלחמת ויאטנאם נערכו קיצוצים ניכרים עקב ההוצאות המרובות, והתוצאה היתה שבריה”מ הגיעה קרוב לאיזון עם ארה“ב בתחום הטילים הבליסטיים. לאחר ביטול גיוס החובה בארה”ב ב־1973, היא ביססה את כושר המתקפה שלה על טילים בין־יבשתיים הנישאים בצוללות מונעות בכוח גרעיני, על כוחות משימה בעלי יכולת מהלומה המתרכזים סביב נושאות מטוסים, ולאחרונה – על יחידות לחימה אמפיביות. מכל האמור לעיל מתברר, שאסטרטגיית המתקפה והמגננה של ארה"ב מבוססת על תנאי קודם של שליטה בימים.

בעת שארה“ב קיצצה בהוצאות הבטחון, והצוללות הגרעיניות הנושאות טילים למהלומה אסטרטגית כבר סיימו את שרותן, בנו בבריה”מ יותר מ־60 צוללות מעין אלה. עקב הפיגור נחפזו בארה“ב, וב־1978 חנכו את הצוללת גדולת־הממדים עד אז מסוג “אוהאיו” (Ohio); אורכה 186 מטר, ההדחק שלה 18,700 טון והיא נושאת 24 טילי “טריידנט-1” או “טריידנט-2”; כל אחד מטילי ה”טריידנט" החדשים אמור לשאת מספר ראשי חץ, המשוגרים בנפרד. “אוהאיו” נבנתה בתגובה לצוללת הסובייטית מסוג “דלתא” (Delta), שהושקה ב־1973. ממדיה קטנים במקצת, אך טיליה ארוכי הטווח מגיעים כדי 4800 מילין תוך טעות קליעה בשעור של פחות ממיל אחד.

צוללות תקיפה סובייטיות ואמריקאיות רבות נושאות טילי שיוט (cruise missile). בסוג זה של טילים פיגרה ארה“ב אחר בריה”מ בעשר שנים, שכן החלו הסובייטים בייצורם כבר בשנות ה־70. טיל השיוט משוגר מן הצוללת אנכית באמצעות מערכת הידראולית, ובהיותו בגובה של כ־10 מ' מעל פני המים מזניק אותו מנוע רקטי בזווית של כ־50 מעלות אל האטמוספרה; שם מתחילה לפעול טורבינת גז, כשזנבו וכנפו של הטיל נטויים. מכאן ואילך מסייר הטיל לעבר המטרה ובמהירות תת־קולית תוך עקיפת המכ"ם. בהגיעו לחוף מתחשב הוא במעופו בנתונים, שהוזנו בסרט מגנטי בטרם שיגורו. ניתן אפוא לתכנת את הטיל למעופו, והפעלת מטענו הקונוונציונלי או גרעיני אפשרית גם מאנית שטח.

מכל מקום, נחשבת נושאות המטוסים כאניה הראשית של הצי האמריקאי. בראשית 1980 נמצאו בשרות שמונה: 4 מסוג “קיטי־הוק” (Kitty Hawk), מונעות בטורבינות, ו־4 מסוג “נימיץ”, מונעות בכוח גרעיני. נושאת מטוסים גרעינית נוספת נמצאת בבנייה ועוד אחת בתכנון. כלי שיט ענקיים אלה נושאים על סיפוניהם מטוסים מתוחכמים שמהירותם פי שניים ויותר ממהירות הקול, כושר הנסיקה שלהם עד 60,000 רגל (20 ק"מ), ועיקר חימושם טילי אוויר-אוויר ארוכי טווח. מערכת המכ“ם של האניה עוקבת אחר שני תריסרי מטרות ופועלת נגד שש בעת ובעונה אחת. ולבסוף, מטוס גילוי וזיהוי מיוחד, ה”הוקאי" (E-2 Hawkeye), המתרומם מהסיפון, ומפעיל ציוד אלקטרוני חדיש ביותר לאתראה ופיקוח.

אליה וקוץ בה! יותר מדי כוח וציוד יקר רוכז בכלי אחד, אשר ממדיו עלולים להפכו טרף לטילים הנורים נגד אניות ומדייקים להפליא. במחשבה שניה, עקב מחירו העצום ויוקר הפעלתו, החלו לתכנן בארה"ב כלי שיט קטנים יותר, הנושאים מסוקים ומטוסים הממריאים ונוחתים אנכית, כדוגמת הגישה הסובייטית.

על אף שלבריה“מ החופים הארוכים ביותר בעולם, מצבה הגיאוגרפי עשה אותה לארץ סגורת יבשות. זה פירושה של אותה עובדה משונה, שעם כניסתה למלחמה נגד גרמניה ב־1941 עמדו לרשותה 218 צוללות, לאין ערוך יותר משלארה”ב ולגרמניה, ועל אף זאת פעילותן לא היתה ניכרת עקב ההגבלות הגיאוגרפיות ותנאי האקלים לאמור, שטחי ים קפואים גם בים הבלטי; דבר זה אמור גם לגבי אניות השטח, שהסתפקו בדרך כלל בתפקידי סיוע בסמוך לחופים.

בהעדר צי בעל כושר לפעול בטווח ניכר מהחוף, נמנע מהסובייטים להפריע למבצע האנגלו־צרפתי נגד מצרים ב־1956 ולהתערב במשבר הטילים ב־1962. אולם, במלחמת ששת הימים ב־1967 עבר את המצרים התורכיים זרם גדול של אניות שטח וצוללות, והפגנת הכוח הלכה וגברה בימי מלחמת יום כיפור ב־1973. אניות מלחמה סובייטיות החלו פועלות באוקיאנוס ההודי ובים הקאריבי בסוף שנות ה־60 ובעשור שלאחריו לאורך חופי מערב אפריקה. בריה“מ משתמשת בצי למטרותיה הכלכליות, הפוליטיות והצבאיות בחלקי תבל שונים באותה השיטה כארה”ב ובריטניה. היא גילתה, כי הצי יעיל ביותר לקידום אינטרסים, ומכאן מובהרת התרחבותו חסרת התקדים. כדי לחזק מגמה זו, ערך הצי תרגיל בשנים 1970 ו־1975 בשם “אוקיאן” (Okean), כדי להפגין נוכחות בכל הימים ולבחון את יכולתו להתערב במשברים בכל אתר ואתר.

פיתוחו והתרחבותו של הצי קשורים באדמירל גורשקוב (Sergey G. Gorshkov), שמונה למפקד העליון של הצי ב־1956. הוא תכנן כוח ימי שהורכב תחילה מאניות לא גדולות המצויידות בטילים ומצוללות, אשר – לדעתו – מסוגלות להתגונן מפני מתקפה מערבית. במחיר זול יחסית ביקשו הסובייטים לבנות כלים לעומת הגידול העצום והמפחיד של הצי האמריקאי. בייחוד חששו המתכננים הסובייטיים מפני נושאות המטוסים של ארה“ב, היכולות להזניק מטוסים נושאי פצצות אטום. בשנות ה־50 חסה עדיין כל הכוח הימי התוקף של בריה”מ במטריית המטוסים הממריאים מבסיסי הבית ביבשה, בעוד הרחק מהחופים, בלב האוקיאנוס, סבור היה האדמירל גורשקוב שיש להפעיל מפציץ אסטרטגי. הצעד הבא היה בניית סיירות בשנות ה־60, ויחד איתן פותחו גם צוללות נושאות טילים אסטרטגיים. לשם כך הושקו בשנים 1968–1967 סיירות המסוקים החמושות בטילי שיוט, “לנינגרד” (Leningrad) ו“מוסקווה” (Moskva). זוהי ראשיתה של שיטת המגננה התוקפנית. בשנות ה־70 בנו את “קייב” ו“מינסק” (Kiev, Minsk); אלה הן נושאות כלי טיס, מטוסים הממריאים ונוחתים אנכית ומסוקים. בכל אופן, אין באפשרותם של כלי טיס אלה להעניק חיפוי אווירי ואינם מהווים כוח מהלומה, אשר הם עיקר שליחותו של כל צי הרחק מהחופים, בלב האוקיאנוס.

בעשרים השנים האחרונות הפך הצי הסובייטי בהדרגה מכוח הגנה חופית לצי של האוקיאנוסים, החותר למלא את התפקיד המסורתי גם הרחק מחופי בריה“מ. זכות קדימה ניתנה לפתוח יכולת המהלומה הגרעינית של הצי באמצעות צוללות בעלות טיל בליסטי. לקראת שנות ה־80 עלה בהרבה מספר הצוללות הגרעיניות הקונוונציונליות הנושאות טילים בליסטיים על זה של ארה”ב.

בימי שלום מסוגלת בריה"מ לתספק את אניותיה הפועלות במרחקים באמצעות אניות אספקה ומכליות, בעוד לצרכי ריענון הצוות ותיקונים עומדים לרשותה נמלי כמה ארצות, כגון סוריה, קובה, גיניאה, אנגולה, תימן הדרומית, אתיופיה, ויאטנאם ועוד. כמובן, המעגנים הקבועים, כגון אלה שבים התיכון, ייעשו בימי מלחמה פגיעים ביותר. כנגד המגבלות הגיאוגרפיות של הארץ אין לעשות דבר; עם זאת, לבד מהנמלים שאינם קפואים בימי חורף, מנסה היא להתגבר על איתני הטבע בשוברות קרח ועוד.

התרחבותו של הצי המלחמתי הסובייטי היתה מלווה מלכתחילה בבניית צי סוחר, ספינות דיג וכלי שיט אחרים לחקר אוקיאנוגרפי, כחלק בלתי־נפרד של העוצמה הימית, ולפי מיטב הגותו של ההיסטוריון א“ת מאהן. תפיסת העוצמה הימית הסובייטית דהיום כוללת גם את חקירת של משאבי הים הטבעיים וניצולם לצרכי התעשייה והסחר בהתאם לאינטרסים של המדינה. בתום מלחמת העולם ה־2 היו בצי הסוחר הסובייטי כ־400 אניות (2 מיליון טון תסבולת לערך), רובן קטנות, מיושנות ואיטיות, כשהחדישות בהן היו אניות ה”ליברטי" אשר ארה“ב סיפקה בימי המלחמה. לא עברו אלא שלושה עשורי שנים, ובמקום ספינות חופים צמח הצי החמישי בגודלו בעולם, והתרחבות זו נמשכת והולכת. צי האוקיאנוס של בריה”מ מונה בימינו למעלה מ־1700 כלי שיט (19 מיליון טון תסבולת לערך). בצי הסוחר של ארה“ב יש בימינו כ־600 אניות (20 מיליון טון תסבולת לערך). צי זה מורכב בחלקו הלא־מבוטל ממכליות. צי הסוחר הסובייטי פועל כעת ב־70 נתיבים בינלאומיים, ופוקד 125 מדינות ברחבי תבל. הממשל הסובייטי, המחזיק בידיו את צי הסוחר בהתאם לאופיו של המשטר, מכוון את התרחבותו לא על פי הצרכים והאינטרסים הכלכליים בלבד; ולדוגמא יעמוד גידולן של מספר אניות הנוסעים, בשעה שמירב המדינות ביטלו, כמעט לגמרי, הסעת נוסעים בים. לבריה”מ אחד מציי המסחר הגדולים בעולם, ולבד מתפקידו המקורי, יוכל לעמוד לרשות פיקוד הצבא האדום לצרכי לוגיסטיקה באזורי עימות שונים בעולם. בריה"מ בונה אפוא אניות סוחר מלכתחילה למטרה כפולה. הן מתוחכמות מאד, כמו אותן אניות משא הפורקות וטוענות דרך כבש מורד (RO/RO – Roll-On / Roll-Off), ואינן נזקקות למתקני נמל מיוחדים להעברת כלי רכב, או אנית הובלה שהוזמנה בפינלנד, מצויידת בירכתיה במנוף בעל יכולת הרמה של 2700 טון, ועוד היד נטויה.

צי הסוחר של בריה"מ הוא אמצעי לאיזון השפעת המערב באזורים רגישים מבחינת האינטרס האסטרטגי, המהווה גיבוי וסיוע לוגיסטי הדרוש לכל צי מלחמתי הפועל במרחקים. הצי המלחמתי מפעיל עשרות אניות ביון לאיסוף מידע ומעקב. רבות מהן מוסוות כספינות דיג־מכמורת או ספינות חקר למדידות וכדומה, אולם הן ניתנות לזיהוי על פי האנטנות הרבות המזדקרות מסיפוניהן.

לצי הסובייטי אין נסיון קרבי ניכר, אף לא מימי מלחמת העולם ה־2. השליחות הראשונית של צי ארה"ב בימי משבר היא השלכת כוחה אל מעבר לים, ונושאת המטוסים מהווה גורם מפתח להשגת השליטה וקיומה. על כן מעידה בניית נושאות כלי טיס (מטוסים ומטוסים) מסוג “קייב”, שהסובייטים יכולים לראות נכוחה ולפתח צי בכיוון זה על מנת להתמודד למען השליטה בנתיבי הים. לא מן הנמנע, כי גם בראש הוגי הדעות האסטרטגיים הסובייטיים עלתה המחשבה, כי עבר זמנה של נושאת המטוסים המפלצתית. הטילים למיניהם אוצרים בתוכם כוח אש עצום, שניתן לשגרם אף מכלי שיט קטנים. ברם, כל עוד נדמה, שנושאת המטוסים מסוגלת לגונן על עצמה בסיוע מטוסיה ולהדוף את ההתקפות עליה, תוסיף היא להיות בסיס אוויריה הרחק מן הבית.

וביום מחר    🔗

ההתקדמות המדעית והטכנולוגית חידשה הרבה באוצר כלי המלחמה הימית, אבל המהפכה הטכנולוגית האטומית עשויה לשנות מוסכמות. לבד משתי פצצות האטום שהוטלו על יפן בסוף מלחמת העולם ה־2, ממלא בימינו נשק זה תפקיד של הרתעה, ולמעשה הוא מכוון למנוע את שימושו. הבעיה מבחינה זאת כללית במהותה, ואינה מיוחדת לתחומו של הים בלבד. הנשק הגרעיני נחשב בימינו גורם מרתיע, הן בשל היותו כלי מלחמה אסטרטגי, המיועד להלום במקום הרגיש ביותר של היריב ובכך אף להכריע בהתמודדות, והן משום היותו אמצעי טקטי, גם אם השפעתו במקרה זה מוגבלת לשדה הקרב בלבד. התקפה גרעינית שתנחית מעצמה אחת על רעותה עלולה לגרור תגובה הרסנית במידה שווה. מכאן יוצא, שבחילופי מהלומה גרעינית יכולים להיות מפסידים בלבד. מכל מקום, חייבת להיות שיטה לשיגור נשק גרעיני, שיישרד אף אחר המהלומה הראשונה של האויב, והכלי המתאים ביותר לכך הוא הצוללת המונעת בכוח גרעיני ומצויידת בטילים בליסטיים. זהו האמצעי הטוב ביותר למהלומת הנגד, כי הצוללת היא כלי נייד, המסוגל לשוט בגפו ללא צורך בהגנת כלי שיט נוספים, לא בנקל ניתן לאתר אותה, קשה לנטרלה ואינה פועלת באזור מיושב.

על השימוש ההתקפי בזירה הימית ניתן להגיד באופן כללי, שאין כדאיות רבה להפעיל נשק זה לשם השמדת אניה אחת; ראשית משום מחירו המופלג של הטיל ועם זאת, ראש חץ גרעיני אחד מזהם ברדיוס ניכר את השטח בו מושמדת מטרה אחת (אניה) בלבד. כלום לא ניתן להגיע להישג זה בנשק קונוונציונלי? ובאשר לכלי השיט – אם הוא לא הושמד בפגיעה ישירה, אפשר להתגונן מפני קרינה באיטום מדורי האניה ושטיפת הזיהום הרדיואקטיבי במי ים באמצעות מערכת מיוחדת לדבר. אפשר בכלל להפחית את שעור הנזק, אם האניות המהוות יעד לתקיפה לא תשוטנה בסמוך זו לזו. לעולם ייגרם פחות נזק בים מאשר באזור מיושב, ביבשה. וכל עוד ההחלטה להשתמש בנשק גרעיני, אסטרטגי וטקטי כאחד, תישאר בידי הדרג הפוליטי ולא בידי פיקוד צבאי כללי או מקומי, נותרים סיכויים מעטים לביצוע התקפה מעין זו. זאת ועוד, הפיקוח הפוליטי על הכוחות הימיים הפועלים במרחקים קשה יותר מאשר בבית, על כן נוהגים במשנה זהירות; ההסלמה משימוש טקטי של הנשק להפעלתו כאסטרטגי יכולה להיות מהירה וכמעט ללא שליטתו וכוונתו של הדרג הפוליטי. אם זהו ההגיון של שני היריבים, נוצרת הרתעה, אבל אם יתרחשו בכל זאת חילופי מהלומות, כאמור – גם המנצח עלול להפסיד.

הלקח ההיסטורי מורה, שאין תחום אזרחי בים, ובעיקרו של דבר אפילו לספינה העלובה ביותר יש ערך אסטרטגי כאמצעי לוגיסטי (העברת אספקה); על כן אניות צי הסוחר והדיג צפויות להתקפות לא פחות מאשר כלי השיט המלחמתיים. בהתאם להגיגים דלעיל, דין אנית משא כדין אנית מלחמה לאמור, היא אמורה להיות מוגנת במצב של הרתעה. ואם תאמר, שהאספקה חיונית ביותר לכל מדינה ואין בלתה, למרות המלאי שמן הסתם אוגרת כל מדינה מראש, קיימת השאלה העיקרית – אימתי משתלמת התקפה גרעינית תוך התחשבות במחירו היקר של נשק זה, ואם כדאית היא גם בגלל הסיכון הרב הטמון בה מחשש תוצאות ההסלמה האפשריות. מסתבר אפוא כי להתפתחות הנשק הגרעיני והפעלתו יש קשר אסטרטגי הווה אומר, הן נוגעות לתפיסה הכוללת של הנושא.

כאשר פגיעותן של ערים גדולות, אזורי תעשיה ואף של מכליות ענקיות היא רבה, נעשה גורם ימי – הצוללת הנושאת נשק גרעיני בעל הטווח העצום – חלק בלתי־נפרד, אם לא העיקרי, בבעית איזון הכוחות האסטרטגי; ודבר זה עשוי לשנות את מרבית פעילותן של אניות המלחמה.

בימי מלחמת העולם ה־2 גילו וזיהו את האויב באמצעות מטוס סיור, מכ"ם ומוצא־כיוון־רדיו (RDF – Radio Direction Finder). כלים אלה השתכללו משך הזמן, ונוספו להם מתקן תת־ימי אקוסטי קבוע (fixed accoustic ground array) ולווייני ריגול. אלה האחרונים רחוקים מן השלמות, אבל אין עוד לרכז כוחות ימיים ניכרים ללא גילויים. גם למערכות התת־מימיות מגבלות רבות, ועקב ייצורם היקר מאד לא כל צי יכול להשיגן. כוח ההנעה הגרעיני משחרר מתדלוק תכוף, אולם הוא מתאים רק לאניות גדולות הצורכות דלק רב. אין כלל כדאיות להציב, גם מטעמים טכניים, מערכת כוח גרעיני בכלי שיט קטנים. תודות לאמצעים חדשים נתקצר משך הסיוע הלוגיסטי לאמור, תדלוק, פריקה וטעינה, העברת אספקה דחופה במסוק, ובמקום תיקונים מעדיפים להשתמש בחלקי חילוף מוכנים. כל החידושים הללו מאריכים את משך שהות האניות בים.

התותח הממוחשב מאפשר דיוק יתר, הפעלה אוטומטית ומהירה מאד מרגע הגילוי עד הפתיחה באש. תותח רב־קני המצוייד במכ"ם חדיש יכול ליירט גם טילים מסוימים. אלה הם כלי נשק מסורתיים שהוקנו להם תכונות נוספות.

הטיל הוא ראשית כל נשק אסטרטגי, היכול להלום בלב־ליבה של היבשת. טיל ברמה טקטית אף ספינה קטנה יכולה לשאת. אם יעד הטיל מעבר לטווח ההנחיה של המשגר, אפשר להעביר את מלאכת התיווך לאניה, למטוס או ללוויין. יש שהטיל בעצמו מצוייד במנגנון למיקום וזיהוי היעד, כגון טילי השיוט. הטילים מהווים סכנה גדולה לנושאת המטוסים. ראש החץ של הטיל יכול להיות בעל מטען גרעיני, כימי או קונוונציונלי.

המטוס, אשר תוקף אניה, יכול לפגוע בה אף בלא לראות את היעד. ואם מצוייד כלי הטיס במכ“ם סורק (scanning radar), יוכל הוא לטפל בכמה מטרות בבת־אחת, ולשגר מספר טילים במקביל. כנגד סכנות מחריפות אלה מצוידת האניה במערכת טילים אנטי־אווירית. מכיוון שאפשר לתקוף כלי שיט בטילים משלושה מקורות: אוויר, אנית שטח של האויב ומצוללות, חיוני ביותר להצטייד במערכת הגנה אנטי־טילית. התקדמות רבה חלה בפיתוח הטיל האנטי־טילי בתוספת שיפורו של המכ”ם הסורק. דוגמא לכך הטיל האנטי־טילי הישראלי “ברק” המשוגר אנכית וצולל אחר כך כדי ליירט את טיל האויב המרחף מעל פני המים, כמה מילין טרם הגיע ליעדו. ארה"ב שותפה במימון הפיתוח. הגענו אפוא אל תחום הלוחמה האלקטרונית, שהוא הסודי והמפתיע ביותר, ובו שוקדים המומחים ללא הרף להערים על מערכות האויב בעניני גילוי, הנחייה, ביות והמצאת כלים לסיכול פעולת אמצעי הנגד של האויב; וכן הלאה. בעקבות התפתחות הלוחמה האלקטרונית צפויה הופעתם של סוגי טילים שונים לתקיפה וליירוט, על כן תשתנה כנראה דמותו של הקרב הימי לגמרי, עד הגיענו אל “קרני המוות” מדפי הספר הבידיוני. מכל מקום, נתקצר לאין ערוך משך הזמן בין הגילוי לתקיפה. מקודם עבר זמן מרובה, עד אשר תמרנו האניות למערך קרבי לקראת ההתנגשות, ולרשות פיקוד האניה עמדה שהות מספקת לתכנן ולהתכונן. בימינו צריכים להגיב מיידית, והזמן הקצר טעון תקשורת ועיבוד נתונים מהירים. אין עוד המרחקים באוקיאנוס אינסופיים, והם אינם מפרידים בין הניצים.

מאז הופעתה של הצוללת הגרעינית נשתנתה משמעותו של כלי שיט זה. היא משוחררת מהגבלות של כוח ההנעה הקונוונציונלי, ואין עוד צורך לספק לו אוויר ודלק בשיטה המקובלת; מבחינה טכנית היא בלתי־תלויה, ומשך שהותה בים הוא פועל־יוצא של כושר סבילות הצוות ותחזוקה בלבד. הודות למהירותה, היכולה לעלות על זו של אנית שטח, נעשתה ניידותה בעלת משמעות מבחינה אסטרטגית. חל שינו יסודי במהות התפיסה בנוגע ללוחמת הצוללת ומה גם, כושר הצלילה שלה מגיע כדי מאות רגל רבות. התחום הטכנולוגי של פעילות הצוללות הגרעיניות החדישות אפוף סודיות כמוסה.

לפנים סבלה הצוללת מחולשה גדולה – ריחוק המטרה המאובחנת מטווח הנשק שלה. אולם בימינו, יש לה נשק בעל טווח של עשרות מילין ימיים, ובהיותה מונעת בכוח גרעיני נעשתה היא גורם מהפכני. אין עוד פעילות קרבית בטווח ראיית עין כבמלחמת העולם ה־2, עם זאת קיימות עדיין לצוללות החדישות בעיות תקשורת הניתנות לפתרון רק לאיטן וביוקר רב. הצוללת הקונוונציונלית המונעת במנוע דיזל־חשמל עשויה להתגלות גם אם אינה שטה על פני המים, אלא רק מעלה צינור שינור או פריסקופ. לצוללת השקועה במים שתי תכונות: השדה המגנטי סביבה וגלי הקול שהיא משלחת או מחזירה. שתי התכונות הפיסיקליות הללו מנוצלות לגילויה ולזיהויה. אמצעי גילוי מפותח הוא הסונאר החדיש, שצי ארה"ב שוקד על שיפורו. מצד שני, קיימת תחרות בין המעצמות למציאת שיטה להדממת גלי הקול שיוצרת הצוללת, וכדוגמת “הלוחמה האלקטרונית” תפרוץ מן הסתם גם “לוחמה אקוסטית” תוך המצאת אמצעים נגדיים לאמצעים הנגדיים הקיימים כבר; וכן הלאה. לאחרונה פועלים מסוקים לגילוי צוללות, אולם הציוד גדול וכבד מדי עבור כלי טיס קטן־ממדים מעין זה, על כן פיתוח צוללת נגד צוללת אמור להיות תגובה הולמת. נסיון חדש הוא לנטוע מוקשים קבועים במעמקי הים נגד צוללות. מכל מקום, את מערכות הגילוי האקוסטי הקבועות בקרקעית אופפת סודיות מירבית. המלחמות המוגבלות שהתרגשו מאז מלחמת העולם ה־2 העניקו נסיון רב בלוחמה נגד צוללות.

הצוללת הגרעינית עשויה לשאת עימה נשק מכריע בשני המישורים, הטקטי והאסטרטגי, ולפיכך היא חייבת להיות מצויידת בחיישנים (sensor) משופרים. אם תשגר צוללת גרעינית טיל אסטרטגי, אין כרגע אמצעי למנוע את פגיעתו ביעד. לגלות את הצוללת טרם השיגור, תוך שהיא מסתתרת, כמעט בלתי־אפשרי. פגיעות יחסית קיימת כשהצוללת בתנועה, בין לקראת שיגור או בדרכה אל נמל הבית. מכאן יוצא, שהצוללת היא הכלי המתאים ביותר לבצע מהלומה אסטרטגית נגד האויב. תחום אזור סיורה של הצוללת המתכוונת לתקוף את השטח היבשתי של היריב הוא פועל יוצא של טווח הטילים שלה. דבר זה בלבד יכול להיות הרמז היחיד עבור הכוחות הפועלים נגדה תוך שהם מצויידים באמצעי גילוי. ברם, אם הטווח של הטילים מגיע כדי אלפי מילין, מן הסתם ייעשה כל עיקוב כמעט בלתי־אפשרי, אלא אם הצוללת נמצאת בתנועה והופכת לפגיעה.

הגנת הצי המסחרי מפני התקפות של צוללות גרעיניות, שאין להשוות את יעילותן עם זו של הקונוונציונליות, דורשת מאמץ עילאי שאין לראות לעת עתה את היקפו.

תחום חדש נפתח בפני הוגי הדעות באסטרטגיה הימית: הצוללת הגרעינית מסוגלת להלום בלב שטח האויב, כולל מהלומה שניה בתגובה. מכאן נובע תפקידה המכריע באיזון האסטרטגי הגלובלי. הצוללת הגרעינית הפכה גורם ראשי בהתמודדות בין כוחות ימיים, ועל רקע זה מובהרת תחרות בנית הצוללות הגרעיניות בין מעצמות העל.

נושאת המטוסים היתה המנצחת במלחמת העולם ה־2 באוקיאנוס השקט, והיא נעשתה הסמל המובהק ביותר לעוצמה הימית; אבל בימינו הדעות עליה חלוקות. הבריות טרם הסבו את שימת ליבם לאותה עובדה פשוטה, שכלי ענק זה ללא מטוסים אינו שווה דבר. פיתוח מטוס וייצורו יקרים מאד, והתנאים הנדרשים להפעילו מסיפון אניה מטילים הגבלות לא מעטות על תכנונו. מטבע הדברים נושאות המטוסים של הצי אינן זקוקות כלל למספר כה רב של כלי טיס, כחילות האוויר הפועלים מבסיסים יבשתיים, ומכאן נובעת הפגיעה הגדולה בכדאיות הייצור. לעומת זאת, מתאימה נושאת המטוסים להלום במטרות חוף גם בנשק גרעיני, להעביר כוחות לוחמים במסוקים ואף לתספק אותם. היא מסוגלת לפעול נגד אניות סוחר ומלחמה, ולרשותה אמצעים לגילוי ויירוט של מטוסי אויב. נושאת המטוסים היא כוח לוחם רב־תכליתי, המפגין עוצמה בעיתות משבר. ברם, אם שואפת היא להישאר אף להבא מלכת הימים, תזדקק למטוסים מיוחדים לסיור ולגילוי, לתקיפת צוללות ולקרב אווירי, לסיוע בפעולה אמפיבית וללוחמה אלקטרונית. משקל כל אחד ואחד ממטוסים אלה בין 20 ל־40 טונות, ובנוסף לצורך להפעילם בכל תנאי מזג אוויר, הם זקוקים למשטח רחב. כל המבנה הענק הזה מהווה ריכוז משאבים אדיר, יעד מבוקש ביותר להתקפת היריב, ועקב ממדיה יכולים הלוויינים לרגל אחריה.

אולם למרות כל זאת, עוד מתכננים ובונים נושאות מטוסים. מבין אמצעי העיקוב אחר פעולותיה מטוס הסיור והגילוי הוא היעיל ביותר, אבל כלי טיס זה מהווה גם יחידה לוחמת תוקפת, ולכן נושאת המטוסים משתדלת לפגוע בו מוקדם ככל האפשר. ברם, אם יושג אי־פעם ריגול מושלם באמצעות לוויין, לא תפעל עוד כל התפיסה הזאת הלכה למעשה, ויהיה צורך לשקול את יתרונותיה כנגד המגרעות. בכל אופן, להגנה מפני טילים, צוללות ומטוסים, זקוק כלי שיט ענקי זה לליווי מתוגבר ולמכלול נרחב של אמצעים אוויריים וימיים, שציים מעטים בלבד מסוגלים לעמוד בהם. אם יתקיימו תנאים אלה, תוסיף נושאת המטוסים להיוותר התגלמות מיוחדת במינה של העוצמה הימית.

ניתן להניח בוודאות, שאנית השטח תישאר אף להבא עיקר מניינו ובניינו של כל צי; והיא, כחייל הרגלי, נושאת על כתפה את עיקר עולו של המאבק למען השליטה בנתיבי הים. טבעה הרב־תכליתי לא אבד לה. בניגוד למטוס ולצוללת, מצויה האניה כל העת גם בים וגם באוויר שמעליו, הרי היא שטה כשחלקה שקוע במים, ותוכל לקבל מידע להערכת כל מצב שבו עשויה היא להיות מעורבת. זהו כלי השיט המתאים ביותר לתיאום ולפיקוד. בתקיפת יעדי חוף היא תוסיף לנהוג בדרך המסורתית לאמור, להמטיר אש ארטילרית, אם כי מספר תותחיה פחת. אפשר לצייד אנית־שטח בסוגי טילים שונים, ואף בטילי שיוט החמושים בראשי חץ גרעיני. לא חל כל שינוי באופי פעולתה נגד אניות הסוחר, ועתידה תלוי באמצעים הנגדיים שיסופקו לה.

המוקשים של ימינו הם בעלי מערכת מתוחכמת, הרגישה לשדות מגנטיים, להשפעות אקוסטיות, ללחץ המים ולא כל שכן למגע פיסי. אפשר לנטוע אותם גם במעמקים. השולות וציידות המוקשים יצטרכו אפוא להתמודד בקשיים גדלים והולכים. שיטה חדשה בלוחמת המוקשים היא ניצולם למטרות מתקפה, באמצעות זריעתם ממטוסים ומצוללות. ההתגוננות מפניהם אפשרית, אם יגבילו את חופש הפעולה של האויב תוך פיקוח מתמיד על תנועותיו.

בנוסף לשיתופו בפעולות הצבאיות הרגילות, התרחב כר הפעולה של הצי בתחום שרות המטרות הפוליטיות, והיה לגורם מכריע באיזון האסטרטגי הגרעיני בעולם. נוכחותו המתמדת בימים, בימי שלום כבימי מתיחות, מעלה עוד יותר את ערכו כמרכיב החשוב ביותר במלחמה הגרעינית הטוטלית. הרכבו ואופיו של כל צי הוא פועל יוצא של המשאבים המושקעים בו והמדיניות המנחה אותו, ומכל מקום חשיבותו ומרכזיותו גדלות מיום ליום יותר. ואם ביום מן הימים יתערער מאזן האימה, מן הסתם תשוגר המהלומה הגרעינית הראשונה, ואולי גם תגובת הנגד, מצוללת.

עומדים אנו אפוא בעיצומו של שינוי תפיסה מהפכני ועל מיפתנו של שידוד מערכות חדש. ניתן להניח, כי לא תיפגם כדאיות ההובלה בים בעתיד הנראה לעין לעומת ההובלה היקרה באוויר; אולם שונה המצב לגבי אופי מעמדו האסטרטגי של הים. עד המהפכה הגרעינית שימשה השליטה בים בכל הדורות שלב ראשון לקראת השגת ההכרעה ביבשה, תנאי מוקדם שבלעדיו אין החייל הרגלי יכול לתקוע את כידונו באויב ולהציב את הדגל המסמל את כיבוש שטחי היריב. המאבק לשליטה בנתיבי הימים שירת את המטרה בלוגיסטיקה, בהעברת כוחות פלישה, בתמיכה בהצבת ראש־גשר ועוד. ומכאן ואילך, לא מן הנמנע כי תושג ההכרעה במישרין מן הים עצמו, בטרם יוטלו למערכה חילות הצבא השונים. חידוש זה מהותי באופיו, ומעלה לאין ערוך את גורליותה של השליטה בימים; זו אמורה להיות שאלה מיידית של חיים או מוות.

אין לדעת מראש את עמידותו של רעיון ההרתעה, הרי אין נוסחה לחישוב התנהגותו של האדם במצבי לחץ. מרחבי הים עלו אפוא למדרגת חשיבות אסטרטגית, שאין לכך דוגמה בדורות עברו. נשתנה ערך חיוניותה של השליטה בימים, אשר למענה נאבקו העמים במהלך כל ההיסטוריה האנושית. נותרה רק התקווה, כי האדם ידע לנצל את הים לרווחה ולאושר ולא לקללה ולחורבן.

 

נספח: ישראל בין ימים    🔗

מצבה הגיאוגרפי של ארץ ישראל הועיד לה תפקיד מפתח ברצועת הארץ הצרה המשיקה לימי שתי מערכות אוקיאניות – ים סוף והאוקיאנוס ההודי מכאן, הים התיכון והאוקיאנוס האטלנטי מכאן. גבולותיה היבשתיים, לעומת זאת, אינם מוגדרים באורח חד־משמעי, ולפיכך במהלך תולדותיה עברו דרכה עמים רבים, והיתה ארץ זו חלק של ממלכות גדולות פעמים אין־ספור. משנתהוותה בארץ ישראל בימי המקרא יחידה פוליטית בפני עצמה וקמה בה מלכות ישראל המאוחדת בימי שלמה המלך, שוגרה משלחת מסחרית לארץ אופיר, וגם יהושפט מלך יהודה ניסה ללכת בעקבותיו. למען השליטה בחוף ים סוף נאבקו אדום ויהודה, אולם זו אבדה סופית בימי אחז – כשלון אשר סימן אולי מראש את קרבת הקץ לעצמאות הממלכתית.

מרכז ההתיישבות הישראלית היה בחלק ההררי של ארץ ישראל, מאחר שלא עלה בידיה להתמודד עם הכנעני בשפלת החוף, ורק בימי מלכות שלמה התפשט היישוב הישראלי לעמק חפר ולחוף דאר. בד בבד עם תפיסת אזור החוף נפתחו הדרכים גם אל ים סוף. עם הפעלת מכרות הנחושת בערבה הקים שלמה את עציון גבר, נמל המוצא להפלגות “אניות תרשיש” אל אופיר, העומסות את המתכת החיונית אשר תמורתה הובא זהב. בבנין האניות השתתפו “יודעי־ים” מבין עבדי חירם, מלך צור, ומכאן ואילך התפתח קשר אמיץ בין ישראל לפיניקים. גלות ישראל אשורה וחורבן ממלכת יהודה שמו קץ לתנופה הגדולה.

בימי שיבת ציון ואחריה, בין המאה 3–6 לפנה"ס, נתחדש יישוב יהודי קטן בתחומי יהודה ובנימין. מרד החשמונאים והצלחתו הביאו להתעצמות מחודשת של היהודים בארצם, אשר החלו צופים שוב לעבר חופי הים, אבל משל הים התיכון בלבד. יונתן החשמונאי, ראשון השליטים העצמאיים, כבש את יפו, פרץ לערי חוף נוספות וביצר את השלטון היהודי באזור כולו. אחיו, שמעון, גירש את התושבים הנוכריים מיפו והפכה לנמל יהודי, אשר נעשה “מבוא אל איי הים” כלומר, איי הים האיגאי. בימיו של אלכסנדר ינאי השתלטו היהודים על אזור החוף, מדאר עד צפון סיני, להוציא את העיר אשקלון.

היהודים, כיתר עמי החוף של הים התיכון, התערו עד מהרה בחיי הים וחלקם אף מצא בו את פרנסתו. המלך הורדוס שיתף את ציו לצד רומא במערכותיה באסיה הקטנה, ובניית קיסריה ונמלה היוו את גולת הכותרת במפעליו של המלך – אות וסימן לשליטתו במימי החופים של ארץ ישראל. נמל קיסריה נבנה במתכונת הנמל הגדול של אתונה, הוא פיראוס. העגינה לאורך חוף ארץ ישראל היתה מאז ומתמיד קשה, בין בגלל מבנה החוף ובין עקב הרוחות העזות הנושבות כאן. כדי לגונן על כלי השיט נבנה בנמל קיסריה שובר גלים ענקי, אשר גושי סלע גדולים הוטלו הימה לשמש לו יסוד. זאת ועוד, הוקמו בעיר בניני פאר רבים, שהפכו את קיסריה לנמל המפורסם והמשובח ביותר של ארץ ישראל. נמל זה שירת את הסחר הימי של הארץ משך מאות שנים.

עם פרוץ המרד הגדול בשנת 66 לספה"נ נטבחו אלפי יהודים בערי החוף בידי שכניהם הנוכרים. עובדה היסטורית זו רומזת, מן הסתם, על קיום יישוב יהודי גדול באזור התלוי לקיומו ולפרנסתו בים. המרד הגדול ברומאים שימש רקע לפעולות הפירטים היהודים מיפו, אשר סיכנו את הובלת הדגן בין לצבא הרומאי הלוחם ביהודה ובין לאיטליה עצמה. הרומאים היו גאים מאד בנצחונם במלחמת יהודה, ובתהלוכת הנצחון הציגו לראווה, בין היתר, חרטומי אניות שנלקחו שלל.

בספרות המדרש והתלמוד אין תאור או ספר המסכם את עלילות הים של קדמונינו, ואנו נאלצים ללקט זעיר־פה זעיר־שם מ“ים” התלמוד ידיעות וסיפורים אשר מהם מצטיירת התמונה בשלמותה. והדברים מאלפים ביותר. נסתבר שאבותינו היו בקיאים במלאכת הים על בוריה, החל מאימון השייטים בחתירה וכלה בקיפול המפרש. כידוע, מורכבת ספרות חז“ל ממדרשי אגדה והלכה כאחת, ומכיוון שקיימות הלכות למכביר בענייני ספנות, הרי עדות היא כי היהודים לא רק נסעו בספינות, אלא אף הפעילו אותן. הלכות אלו קבעו, בין השאר, את דרך קיום השבת והמועדים בים, ואף הניחו לרב החובל את השיקול באשר לשמירת השבת באניה שבפיקודו. מצוי בידינו תאורו של מכשיר ניווט, שהינו יחיד במינו בתקופה העתיקה ושימש – קרוב לוודאי – כדי לחשב מתי נכנסת האניה לתחום השבת: “שפופרת היתה לרבן גמליאל שהיה מביט וצופה בה אלפיים אמה ביבשה וכנגדה אלפיים אמה בים”. זאת ועוד, “נחותי ימא” (יורדי הים) ידעו יפה את מועדי החגים והכירו את “צבא השמים” ומופעי הירח. ולדוגמא, בדיקת חמץ חייבת הרי להיעשות גם בספינה; יורדי הים בקיאים היו בחכמת התכונה (אסטרונומיה), ובהיותם בלב־ים נקל היה להם לקבוע את הרביע השני, הוא הארבעה־עשר לחודש ניסן, ערב פסח, זמן ביעור חמץ ולאחריו עריכת ליל הסדר. עדות נוספת לעומק ידיעותיהם של חז”ל במדע האסטרונומיה הם דבריו של ר' יהושע: “כוכב אחד עולה פעם בשבעים שנה ומתעה את הספנים”; כלום התכוון הוא לשביט האלי? כמו בקרב עמים אחרים מלאו סיפורי הים גוזמאות ובדותות כדברי כל ההרפתקנים יורדי הים, ודמותו של רבה בר בר־חנה אינה שונה מזו של כל מלח קשיש אחר, שבע־ימים ועלילות. אולם המיתולוגיה הימית שבספרות המסורת היהודית היא בעלת מגמה ברורה: ניסים ונפלאות, מפלצות ענק ותופעות טבע מוזרות – כל אלה נועדו לפאר את שמו של בורא העולם שהוא גם אלוהי הים. בכך נתייחדה אמונת ישראל מאמונותיהם של שאר עמי תבל, אשר ראו בימי קדם בים ובגליו כוח אדיר העומד ברשות עצמו.

קרוב לאלפיים שנות גלות לא ניתקו לחלוטין את עמנו מן הים. היהודים הוסיפו ושייטו בו וידועים היו בממלכת הפרנקים של קרל הגדול, ובפתח העת החדשה התפרסמו כחלוצי מדע התכונה והקרטוגרפיה. הם נלחמו כפירטים של מוסלמי צפון־אפריקה, על מנת להיפרע מהספרדים על גירושם האכזרי, ובהיותם בין ראשוני המתיישבים בעולם החדש שבפאתי מערב, נלחמו רבי־חובלים וקציני־יהודים להגשמת רעיון חרויות האדם גם במלחמת השחרור של ארה"ב.

ההעפלה    🔗

לפני מאה שנים ויותר קמה התנועה הלאומית היהודית, שחרתה על דגלה את גאולת העם משעבודו בגלות. הגאולה של אדמת המולדת קדמה לכל מחשבה אחרת, על כן עשרות שנים של פעולה והגשמה ציונית בכיבוש האדמה והמולדת לא הידקו את הקשר בין היישוב לים. אולם מאז תום מלחמת העולם הראשונה וראשית המנדט הבריטי על ארץ ישראל החלה ההתעוררות. בשטח הספנות, בדומה לתחומי חיים רבים אחרים, היה צורך ליצור יש מאין. חלוצי הספנות פעלו ללא כל עזרה לאומית־ציבורית והיו חסרי נסיון בתחום זה; יפו חסרה עדיין שובר גלים, ובחיפה היה שטח הנמל מצומצם ואמצעי ההון הפרטי עדיין דלים. לפיכך נדונו הנסיונות הראשונים לכשלון; ב־1921 טבעה בימה של יפו, אחרי הפלגות אחדות, אנית הקיטור “החלוץ”, וב־1923 החלה אנית הקיטור “פרזידנט ארתור” בהובלת נוסעים בין ניו־יורק ליפו, אך הפסיקה את פעולתה לאחר ההפלגה הראשונה. אף הנסיונות ליסוד שרות חופי נכשלו.

אם חסרון הכיס גרם לא אחת מפח־נפש ליזמים, לא כך סבר הנוער הארצישראלי. בשנות ה־20 קמו זו אחר זו תנועות ואגודות ימיות: “קבוצת הים”, פלוגת הים של “הפועל”, “זבולון”, “צופי ים”, “דולפין”, “דגל ציון” ו“אליצור”, אשר הניחו את היסודות לעתיד וחניכיהן היו למפיצי רעיון כיבוש העבודה בים. עבר אפוא עוד עשור שנים עד אשר נרתמו גם המוסדות הלאומיים ובאו לידי הכרה, כי מארצות אירופה העומדות לפני רעש עצום מובילים נתיבי ההצלה דרך הים.

בשנים של ערב מלחמת העולם ה־2 התחנכו באגודות הללו כ־1600 צעירים, אשר שימשו לימים עתודה לזרוע הימית של הפלמ“ח, הוא הפלי”ם, וזה היווה חלק מצבאה המחתרתי של ישראל שבדרך, “ההגנה”. בד בבד התגייסו לצי הבריטי 1400 ארצישראלים, רבים מהם בוגרי האגודות הימיות. ב־18 במאי 1941 הפליגו בספינת מנוע כ“ג אנשי פלמ”ח בשרות הבריטים למשימת חבלה בלבנון, שהיתה אותה עת תחת שליטת ממשלת וישי הצרפתית, גרורת גרמניה הנאצית. משימתם היתה לפוצץ את מתקני הנפט שבטריפולי, לבל ישמשו אלה להתבססות האוויריה הגרמנית במזרח התיכון. לימים נסתבר, כי קבוצת הקומנדו לא הגיעה ליעדה וגורלה לוט בערפל עד עצם ימינו.

מאחר שהשלטון הבריטי המנדטורי הגביל את עליית היהודים לארץ המולדת מטעמים פוליטיים שלו, הגיב היישוב היהודי בדרך הטבעית ביותר לאמור, עליה בלתי־חוקית, שהיא העפלה בדרך הים. תחילתה של ההעפלה בשנת 1934 והיא אורגנה בידי “ההגנה”, הזרוע הצבאית של מרבית היישוב העברי, אשר שלוחתה נקראה לימים “המוסד לעלייה”, והארגון הצבאי הלאומי – הזרוע הצבאית של התנועה הרוויזיוניסטית. תחושת הסכנה דרבנה את האנשים העושים במלאכה עם התקרב פרוץ מלחמת העולם השניה ב־1939. עלה מספר נמלי היציאה, ושיירות מעפילים יצאו מחופי הים השחור, הים האדריאטי, הים התיכון והחוף האטלנטי. כל ספינה הסיעה בממוצע 500 איש, אבל בינתיים הלך המצב והחמיר. בארץ ישראל גברו הלכי הרוח הפרו־נאציים בקרב האוכלוסיה הערבית, שציפתה ליום בו תטיל בעזרת היטלר את שכניה היהודים לים. גלי מאורעות תרצ“ט-תרצ”ט טרם שככו. כדי להחריף את היחסים בין הערבים ליהודים מזה ובין הערבים לשלטונות המנדט מזה, זממו הנאצים לגרש את יהודי גרמניה וארצות אחרות באירופה. על פי שיקול זה עתיד היה הגירוש להביא להגברת זרם העליה. נדמה שטרם גמלה אז בליבם של רוצחי עמנו ההחלטה להמיט עלינו כליון חרוץ, שכן עם פרוץ המלחמה בטלה התכנית, והשתנתה דעת הגרמנים בשאלת הגירוש ל“פלשתינה”.

הספר הלבן השלישי (17.5.1939) הגביל את ממדי העליה בצורה חמורה. נקבע, כי תותר עלייתם של 75,000 יהודים בלבד תוך 5 שנים, לאחר מכן ייסגרו שערי ארץ ישראל בפניהם, אלא אם יסכימו הערבים להתיר עליה כלשהי. היישוב בארץ ישראל הגיב על כך בשביתות ובהפגנות, והבריטים מצידם הטילו הסגר על הארץ ושיגרו מטוסים ואניות מלחמה ללכידת ספינות המעפילים. בינתיים פרצה המלחמה והתרחבה, שובשו נתיבי הים, ואירופה קרסה תחת המגף הנאצי. זרם המעפילים נדלדל. עד לפרוץ המלחמה יצאו 33 כלי שיט שנשאו על סיפוניהם 20,000 מעפילים ואלה נתפסו ונכלאו במחנות מעצר מיד עם הגיעם ארצה. הפלישה הגרמנית לבריה"מ ב־1941 הרחיבה את אזורי שליטתם של הנאצים והוגבר קצב ההשמדה. נעשו נסיונות להיחלץ מתוך טבעת המצור הגרמני ולפרוץ בעד ההסגר הבריטי, אולם היו אלה נסיונות נואשים ללא סיכוי רב להצלחה. אותן האניות, אשר צלחה דרכן והעפילו עד חופי הארץ, לא הביאו תמיד קץ לסבלות נוסעיהן. בחודש נובמבר 1940 הגיעו שלוש אניות מנמלי הים השחור למפרץ חיפה ובהן 3500 יהודים יוצאי גרמניה, אוסטריה וצ’כיה. לרגל המצב החמור באירופה והחשש הגובר של הבריטים כי עומדים הם בפני גל גואה של עליה בלתי־חוקית, הם שינו את התנהגותם והחליטו לגרש את המעפילים אל האי מאוריציוס שבאוקיאנוס ההודי. 1900 מהם הועלו לאניה “פאטריה”, וכל הבקשות והפניות להעביר את רוע הגזרה לא הועילו. כדי שמדיניות זו לא תהפוך לשיטה בדוקה, החליטו מוסדות היישוב לפגוע באניה על מנת לעכב את הפלגתה. המבצע נערך בשיתוף העולם ועל דעתם, אולם פעולת המיקוש החטיאה את מטרתה, האניה טבעה מיד ו־200 מעפילים שילמו בחייהם על תעוזתם. למרות המאורע הטראגי לא ויתרו הבריטים על תכניתם ו־1600 מעפילים גורשו למאוריציוס.

טרם הגלידו פצעי הטרגדיה של “פאטריה” כשנתברר כי אפסה התקווה לשכנע את שלטונות המנדט לנצל במלואה את מכסת רשיונות העליה הקיימים בתקופה גורלית זו. ועדת העליה של התנועה הרוויזיוניסטית החליטה לנסות ולשבור את ההסגר. נקנתה מובלת בקר בבולגריה, נדחסו לתוכה מאות אנשים ושמה הוסב ל“סטרומה”. על תורנה התנוסס דגל פנמה כשיצאה האניה מנמל קונסטנצה שלחוף רומניה. כבר בראשית המסע החלו התקלות. במנוע הספינה נתגלו פגמים, חסרו בה אבזרי הצלה, המטבח לא היה תקין והנסיעה עד קושטא ארכה ארבעה ימים. כאן שהו העולים חודשיים תמימים, עד פברואר 1942. השלטונות התורכיים לא התירו למעפילים לרדת לחוף ואילצו את הספינה לעזוב את הנמל. היא נגררה אל מחוץ למים הטריטוריאליים ומכאן הגירסאות סותרות: יש הטוענים כי התפוצץ המנוע, בעוד גרסה אחרת אומרת שטורפדו שוגר לעברה מצוללת גרמנית וגרם לטביעתה. ניצול אחד נותר בחיים לספר את סופה הטראגי של “סטרומה”. עם טביעת אנית המעפילים “סלוואדור” על 300 נוסעיה, אף היא בלב ים, נסתיים שלב בתולדות ההעפלה, שכן השתלטות גרמניה על כל ארצות אירופה שמה לאל כל אפשרות לפרוץ את טבעת החנק המתהדקת.

משהתקרבה המלחמה לשלביה הסופיים ב־1944, צבאות בריה"מ הגיעו לגבולות רומניה והשלטון הפשיסטי החל מתפורר, ניגשו שליחי “המוסד” לפעולה מחודשת. הם רכשו ספינות מספר אשר הסיעו עולים לתורכיה, ולהוציא את הספינה “מפקורה” שהותקפה על ידי אנית מלחמה גרמנית ונוסעיה נקטלו באש מכונות־יריה, עלה בידיהם להעלות ארצה כ־4000 מעפילים.

ממדי השואה בכל נוראותיה נתגלו בתום המלחמה, באביב 1945. היהודים בארץ התמלאו זעם על שלטונות המנדט הבריטי, והבהירו לבני עמנו בכל מקומות מושבם וכן גם לרבים מבני אומות העולם את הצורך הדחוף בעליית היהודים לארץ ישראל ובהקמת מדינה יהודית ריבונית. בתקופה השניה של מערכת ההעפלה, בשנים 1948–1945, הסיעו אנשי “המוסד” כ־80 אלף איש ב־65 כלי שיט וכל זאת בתנאי מחתרת, תחת עיניהם הבולשות של שליחי הביון הבריטי שהתחקו אחר זהות הספינות ונתיבי ההעפלה. התגבשה דעה שיש לרכוש ספינות גדולות, אשר תקלוטנה מאות ואלפי עולים. אנשי “המוסד” פשטו על נמלי אירופה ואמריקה; לא אחת היה צורך להתקין את הספינות למטרה המיוחדת שלשמה נרכשו. בעבודה זו לקחו חלק אנשי הפלי"ם ביחד עם חיילי הבריגדה היהודית ואנשי מקצוע שנשכרו לשם כך.

זרם המעפילים הלך וגאה, וככל שגבר החריף המאבק והגיע לשיאים דרמתיים, אשר אחד מהם הוא שביתת הרעב בנמל לה־ספציה באביב 1946. בנמל בצפון איטליה עגנה ספינה וציפתה לבוא שיירת המשאיות של המעפילים, אך איתרע מזלם והם נעצרו בידי המשטרה האיטלקית. זו חשדה, כי אלו פשיסטים איטלקים הנמלטים לספרד. משנתבררה טעותה, כבר הגיעה השמועה אל שלטונות צבא הכיבוש הבריטי, אשר לחצו על האיטלקים לבל ירשו לספינה להפליג. וכאן החל המאבק. המעפילים הכריזו על שביתת רעב ואף איימו בסדרת התאבדויות על הסיפון לעיני נציגי התקשורת. איום זה פעל והממשלה הבריטית התירה עלייתם ארצה על חשבון המכסה החודשית של רשיונות העליה. שם האניה הוסב ל“דב הוז” והיא יצאה לדרך.

יש דוגמאות לא מעטות גם על התנגשויות אלימות עם הצבא הבריטי. הספינה “חיים ארלוזורוב” נתגלתה לראשונה בתעלת לה־מאנש ולאחר מכן בעברה את מצר גיברלטר. העיקוב נמשך כל העת, ובשלב מסוים ניסו הבריטים להשתלט עליה; אולם בניגוד למצופה, היתה ההתנגדות עזה מן הרגיל והמעפילים לא נרתעו אף מן האש שנורתה עליהם. הספינה הצליחה לפרוץ את ההסגר ועלתה על שרטון בחופה של בת־גלים. רבים קפצו לים במהומה, שחו לחוף ונמלטו מרודפיהם.

באוגוסט 1946 החלו הבריטים בשילוח המעפילים למחנות ההסגר בקפריסין, ואנשי הפלי"ם ביצעו מעשי חבלה באניות הגירוש, אשר אחת מהן נאלצה לחזור לחיפה לצורך תיקונים.

מבין כל ספינות המעפילים עד אותה עת נודעה במאבקה המר והעיקש “אקסודוס”, אשר שמה הוסב ל“יציאת אירופה תש”ז“. האניה בת 4000 טון נרכשה בארה”ב והיא ספינת נהר מיושנת. בהגיעה לצרפת בוצעו בה שיפוצים, ותוך אהדה גלויה של שלטונות המדינה הוכנה להפלגה. משהגיע מועד העלאת העולים לאניה ב־11 ביולי 1947, פרצה בצרפת שביתה כללית של נהגי המשאיות, והיה חשש כי אי אפשר יהיה להסיע את המעפילים לנמל פורט דה־בוק שליד מארסיי. אולם להפתעתם הנעימה של פעילי “המוסד” החליט מטה השביתה להתיר את הסעת העולים לרציף. בין כה וכה והענין נודע לבריטים, והם הפעילו לחץ מדיני רב על ממשלת צרפת למניעת ההפלגה. 4515 מעפילים, ובתוכם 655 ילדים, הצטופפו על סיפון “אקסודוס” והיא הפליגה לבסוף מהנמל ללא סיוע נתב. האניה, אשר שמה היה סמל ליהודי אירופה המעונים, נכשלה במסעה, אבל זכתה לתהודה בינלאומית רבה. משיצאה הספינה את מימי החופים של צרפת, הקיפוה מיד אניות מלחמה בריטיות ועקבו אחריה משך נסיעתה. עוד מחוץ למים הטריטוריאליים של ארץ ישראל הוחל בהתקפה. דפנותיה נוגחו, הונחו גשרי נחיתה והתפתח קרב ממש. כשנתברר כי נשקפת לכלי השיט סכנת טביעה, הסתיים המאבק ו“אקסודוס” נגררה לנמל חיפה. המעפילים הועברו לאניות גירוש, אבל לא הוסעו הפעם לקפריסין, אלא לכיוון נמל המוצא בצרפת. היה זה צעד מדיני חדש של ממשלת בריטניה, שנועד להרתיע את המעפילים החדשים. הצרפתים סרבו להתיר הורדה בכוח בידי חיילים בריטים, ולאחר המתנה של כחודש ימים הוחזרו היהודים להמבורג ושוכנו במחנות מהם באו.

המאבק לא תם כלל ועיקר. “המוסד” באירופה עשה כל שביכולתו להגביר את קצב העליה, והיא נמשכה ללא לאות עד לרגעיו האחרונים של שלטון המנדט. שתי אניות המעפילים אשר יציאתן היתה עוד “בלתי־חוקית”, באו כבר אל שערי ישראל המשוחררת ב־ה' באייר תש“ח. מספר העולים שהגיעו בדרכי ההעפלה בכלל עולה על 115,000; 140 ספינות הביאו את מירב העולים, כ־85,000 איש, אשר הגיעו בתקופה השניה של ההעפלה לאחר מלחמת העולם השניה בצי “ישראל שבדרך”. היום ניתן כבר לקבוע מתוך הערכת המאורעות, שלא לחינם נאבק “המוסד” אף עם ההנהגה הפוליטית של הסוכנות היהודית, אשר למען הרגעת הרוחות ביקשה להפסיק בשלב מסוים את ההעפלה דרך הים. ואלה הם סיכומי הדברים על מפעל ההעפלה שכתב בשעתו שאול אביגור, ראש “המוסד”:,בימים המרים של מלחמת השלטון בנו היתה ההעפלה אחד המנופים העיקריים להחזיק את הרוח הציונית במחנות הנידחים באירופה וביהדות העולם. אלמלא היא, מי יודע אם לא היו נופלים ברוחם, מתפזרים פיזור פיזי והופכים לאבק־אדם מבחינה לאומית ואנושית.”¹⁶⁰

ספינות ההעפלה מילאו שליחות פוליטית, דבר מקובל ביותר בתולדות ציי העולם, הרי ארץ ישראל שוכנת לאורך חוף ים. בדרך כלל נוהגת כל מדינה להשליך באמצעות הצי את עוצמתה הרחק מחופיה, כשהיא מהווה קו ראשון בין למגננה ובין להתקפה. במאבקו של עם ישראל נוצר תהליך הפוך, חסר תקדים היסטורי ובעל אופי שונה לחלוטין. את מקום כוח האש ב“צי הצללים” מילאו היאוש והתעוזה של רבבות המעפילים, שנשאו עימם את זכרה הטרי של טראומת השואה מלווים באהדת הקהל העולמית, אשר ביקשה לכפר על מעשיה ומחדליה בימים הקודרים של מלחמת העולם השניה. אולם כל עוד שיגרו עמים אחרים, ומשגרים אף בימינו, את צייהם הרחק מחופי ארצם, חתר “צי הצללים” בכיוון הפוך – לעבר המולדת, כדי לכבשה ולשחררה מעול זרים ועל מנת ליצור בה חיי אומה נורמליים. אניות ההעפלה היוו נשק פוליטי במאבק נגד השלטון הבריטי המנדטורי; וכדרכם של כל ציי העולם במהלך ההיסטוריה, יצר אף “צי הצללים” את התנאים עבור כוחות היבשה שבמחתרת, ובבוא היום לצבא ההגנה לישראל, להילחם את מלחמת השחרור על אדמת המולדת, ביבשה.

מבצעי חיל הים במלחמת הקוממיות    🔗

“השירות הימי”, כפי שנקרא תחילה חיל הים, הוקם בטרם הכרזת העצמאות, ב־17 במרץ 1948. אנשיו פעלו בחופי הגליל המערבי ואף ניסו לחבל בחופי לבנון כדי לשבש העברת כוח אדם ואספקה, וכל זאת באמצעים דלים ובסירות עלובות. לאחר שחרור חיפה ב־28 באפריל 1948 מצאו חיילי “השירות” בפינה נידחת בנמל את “צי הצללים” שסיים כביכול את תפקידו ולא היא. ספינות המעפילים הוכשרו לתפקידן במלאכת שיפוץ חפוזה וקדחתנית וחומשו בכלי ירי מכל הבא ליד. אנית המעפילים “ווג’ווד” הפכה לאח“י ק-18, “הגנה” לאח”י ק-20 וכן הלאה. ספינות המעפילים המיושנות נקראו שוב לדגל. על ממדי צי האויב, ובייחוד של מצרים, לא היה ידוע הרבה. מכל מקום, עמדו אותה עת מול “צי הצללים” המתעורר לחיים למעלה מ־40 כלי שיט מצריים, בתוכם ארבע אניות קרב, שולות מוקשים ואסדות נחיתה.

ב־4 ביוני 1948 נודע למטכ“ל כי מתקרב כוח ימי בכיוון צפון, הכולל נושאת גייסות חמושה, נחתת וקורבטה. מולו התייצבה אח”י “אילת” (א-16), שוברת־קרח אמריקאית לשעבר, אשר היתה באותה שעה האניה המבצעית ביותר. אח“י “אילת” ניהלה מערכת יחיד מול חופי דרום הארץ. פגזיה לא פגעו במטרה, אלא נפלו בשליש המרחק מאנית האויב, אולם היא עצמה ספגה מספר פגיעות ישירות אם כי לא חמורות. לאחר כשעה של חילופי אש פנתה השייטת המצרית לכיוון דרום ועשר דקות מאוחר יותר שוב כלפי צפון. בשלב זה נכנסו שני מטוסי חיל האוויר הצעיר לפעולה, ובשל התערבותם נטשה השייטת המצרית את ביצוע משימתה ופנתה דרומה כדי לשוב לבסיסה. אחד המטוסים נפגע באש נ”מ ונפל לים. כך נסתיים הקרב, כשהאויב נכשל בנסיונו להנחית גייסות בחוף יפו.

כוחות “השירות הימי” השתתפו גם בכיבוש החוף; הם הגישו סיוע אש לחטיבות חיל הרגלים בהתקפה על טירה ועין־הוד; ליד צור הפילה “ווג’ווד” בתותחיה מטוס מצרי, אולם בהפגזת העיר כשלה. חסרונם של מתקני טיווח לא איפשרו דיוק בקליעה, ולפיכך יעילותה היתה מוטלת בספק. באוקטובר אותה שנה נתגלתה קורבטה מצרית במימי עזה, ועל אף שאניות חיל הים פגעו בכלי השיט העוין, התותחים בגדו שוב ופסקו לפעול במהלך הקרב. אש עזה שניחתה מן החוף והתערבות מטוסים מצריים אילצו את השייטת הישראלית להסתלק לאחר שהצליחה להפיל מטוס עוין תוך אבידות בקרב אנשיה.

עדות לרוח המחתרתית הם מבצעי “שלל” ו“שודד”, אשר במסגרתם ביקשו חיילי “השירות” לעצור אניה איטלקית שהביאה 800 רובים מיוגוסלאוויה לביירות. כפי שנתברר, עצרו האיטלקים בדרך את האניה והעבירוה לנמל בארי. בשלב השני נסעו יוצאי פלי“ם לנמל האיטלקי ושם הצמידו לכלי השיט מוקש ימי והטביעוהו. אולם הפרשה טרם תמה; ארגזי הנשק נמשו, הועברו לספינה אחרת ולאחר דין ודברים בין ממשלת איטליה לערבים הוחלט להעבירם למצרים. וכאן החל מבצע “שודד”. אנשי חיל הים השתלטו בדרכי עורמה על הספינה בעודה בדרך, והובילוה היישר אל מפגש עם “הגנה” ו”ווג’ווד". מטען הנשק שיצא בחודש מרץ 1948 מנמל יוגוסלאווי הגיע בסוף אוגוסט לנמל חיפה.

גולת הכותרת של מבצעי חיל הים במלחמת הקוממיות בכלל ובתחום החבלה הימית בפרט היתה טיבוע “האמיר פארוק”. ב־22 באוקטובר 1948 נתגלו שתי אניות אויב מול עזה. היו אלה האניה “האמיר פארוק”, אנית הדגל של הצי המצרי, ושולת מוקשים אשר ליוותה אותה. הוחלט להפעיל נגדן “סירות נפץ” מאויישות על ידי אנשי הקומנדו הימי.

המבצע החל בשעה 21:00 עם עלית הירח. “מעוז”, אנית האם של סירות הנפץ, התקרבה למרחק 8 ק“מ מחוף האויב והורידה למים שלוש סירות נפץ וסירת איסוף, שעליה הוטל להחזיר את החבלנים לאחר ביצוע הפעולה. במסע התקרבות שקט הגיעו החבלנים לנקודת הזינוק, כחצי קילומטר בין חרטום “האמיר פארוק” ובין שולת המוקשים. כאן פקד מפקד הפעולה, יוחאי בן־נון. החבלן הראשון הזניק את סירתו במהירות גבוהה ופנה לעבר דופנה של “האמיר פארוק”. לנגד עיניו המחפשות בחשיכה הופיעה המטרה ההולכת וגדלה במהירות. זרקורים הופעלו והאירו את האניה ואש נפתחה מסיפונה. אולם הסירה המשיכה בדהירתה המטורפת לעבר מטרתה. במרחק 100 מטרים בערך מיעדו זינק מפעיל הסירה למים וזו המשיכה בדרכה לעבר המטרה, כשההגה הנעול אינו מאפשר לה לסטות ימינה או שמאלה. הסירה השניה חזרה על מעשה קודמתה והצליחה אף היא להתנגש בדופן “האמיר פארוק”. כתוצאה מכך התרומם עד מהרה חרטומה של אנית האויב והיא החלה שוקעת. הים נמלא מאות מצרים זועקים ומשוועים לעזרה. הסירה השלישית, בפיקודו של יוחאי, החלה מסתערת לעבר שולת המוקשים, אשר ניסתה להתחמק תוך הפעלת כל כלי הנשק שברשותה. אולם יוחאי המשיך בהתקרבותו המהירה, ובמרחק 80 מטרים ממטרתו הטיל עצמו מהסירה למים, וזו התנפצה אל חרטום שולת המוקשים ומנגנון הנפץ הופעל. סירת האיסוף הצליחה עד מהרה למלט את שלושת מפעילי הסירות וחזרה בשלום ל”מעוז“. תוצאותיו של המבצע מדברות בעד עצמן: אנית הדגל המצרית על כל אנשיה טובעה; שולת המוקשים הפגועה נגררה למצרים ומאז לא השתתפה בקרבות. עבור פעולתו זו קיבל המפקד, יוחאי בן־נון, את “אות הגבורה”, שהוא העיטור הנכבד ביותר בצה”ל.

חוליה נוספת במבצעי החבלה הימית היתה טיבועה של האניה “איגריס”, לפנים היאכטה של היטלר, שעברה שיפוצים בנמל ביירות ויועדה להימסר לצי המצרי. היה זה כלי שיט מעולה, שעלול היה להוות איום חמור לגבי כוחות חיל הים. חבלן יחיד של חיל הים הורד בסוף חודש נובמבר מאח“י “פלמ”ח” בקרבת נמל ביירות. את כברת הדרך האחרונה עשה בסירת משוטים קטנה ובשחיה. בהגיעו ליעד הצמיד מוקשי “עלוקה” (אותם נשא על חזהו) לדפנות הספינה. הפעולה כולה הוכתרה בהצלחה והחבלן שב בשלום לבסיסו. “איגריס” הפגועה נזקקה לאחר מכן לתקופת שיפוצים ממושכת.

תפקידו של הכוח הימי הישראלי נסתיים בכיבוש עין־גדי. החיל העביר מסדום בדרך הים כוח של חטיבת “אלכסנדרוני” לכיבוש עין־גדי. פעולה זו באה כהפתעה לאנשי הלגיון הערבי־ירדני, שהחזיקו במקום. המבצע כולו הוכתר בהצלחה מלאה.

ממלחמת הקוממיות עד מבצע “קדש”    🔗

אין כמו הצי לשמש כלי מתאים למדינה, בין להשליך עוצמתה למרחקים ובין למלא שליחות תעמולתית, הומניטרית וכדו'. ב־1951 ערכו בארה“ב אח”י “הגנה” ו“משגב” ביקור ידידותי, שעורר התלהבות עצומה וביחוד בקרב היהודים. וכעבור שנתיים נקלעו “מבטח”, “מזנק” ו“ווג’ווד” למימי יוון בעיצומו של רעש אדמה אדיר, שעשה שמות באיי מערב יוון. צוותי חיל הים היו בין הראשונים להגיש עזרה רפואית ואספקת מזון, והם השתתפו בחילוץ התושבים מעיי החורבות והצלתם.

בימי מלחמת הקוממיות ולאחריה נוספו לחיל מספר כלי־שיט, רובם ותיקי־קרבות מלחמת העולם השניה, אשר בסיומה נחו כגרוטאות בנמלים שונים. אנשי הרכש שלנו קנו ממצבורים אלה שלוש פריגטות, נחתות וטרפדות. באותן שנים החלה מצרים מקבלת סיוע צבאי מוגבר מארצות הגוש המזרחי, וחיל הים שלה צויד במשחתות מודרניות ונוספו לו גם מספר צוללות. מאזן הכוחות תוקן במידת־מה משרכשה ישראל ב־1955 שתי משחתות בריטיות. צירופן למערך הלוחם היה בבחינת הגשמת חלום; הן נשאו את השמות “אילת” ו“יפו”.

שנת 1956 היתה רצופה תקריות לאורך גבולות ישראל. מחבלים ערבים הגבירו את חדירותיהם לתחומי המדינה כדי לזרוע הרס ורצח. מצרי טיראן, בפתח ים סוף, נחסמו בידי המצרים בפני אניות ישראליות משהוצב תותח־חוף בראס־נצרני. לא נותרה כל ברירה אלא לצאת למלחמה. שתי מטרות עמדו אז בפני ישראל: פריצת ההסגר הימי במצרי טיראן ומיגור הכוח המצרי מחצי־אי סיני.

החיל בימי מבצע “קדש”    🔗

במבצע “קדש” נכבש בסערה רובו של חצי־אי סיני. ביומיים הראשונים עסקו אניות החיל באבטחת חופי הארץ, ומשנוכחו המצרים כי המערכה היבשתית אבודה, ניסו את כוחם בים. המשחתת “איברהים אל אוול” שהתה בלב־ים וב־30 באוקטובר 1956, בשעות אחה“צ, נצטוותה להפגיז את חיפה וסביבתה. האניה המצרים התקרבה לחוף, ירתה כ־160 פגזים והסתלקה במהירות מערבה. משנתגלתה ה”איברהים“, הורה מטה חיל הים ל”יפו" ול“אילת” לפגוע במשחתת המצרית. באזור שייטו באותה עת ארבע משחתות של צי ארה“ב, שנתבקשו על ידי כוחות חיל הים לעזוב את השטח. עם התקרבות המשחתות הישראליות השיבה “האיברהים” אש תוך ביצוע תמרוני התחמקות, ומפקדה ציפה לסיוע אווירי ממצרים אשר בושש להגיע. כבר בתחילת חילופי האש נפגעה האניה, מים חדרו לתוכה דרך הפרצות ומערכת החשמל שותקה. פגיעות נוספות גרמו לשריפה ומהירות האניה ירדה. מטוסי חיל האוויר תקפוה ברקיטות ושיתקו את תותחיה. מפקד ה”איברהים" הורה להטביע את אניתו, ומלחים נשלחו לפתוח את שסתומי ההצפה בתחתית האניה. אבל להפתעתם הגמורה של אנשי “יפו” ו“אילת” התנופף במהרה על סיפון האניה המצרית דגל לבן. “אילת” התקרבה, הורידה צוות השתלטות, ולאחר איסוף החיילים המצרים שקפצו המימה הכשירוה לגרירה לנמל חיפה. אין תקדימים היסטוריים רבים על כניעת אנית מלחמה בתנאים מעין אלה, וסיפורה של “איברהים אל אוול” הגיע לקיצו כשצורפה לחיל הים הישראלי ונשאה את השם – “חיפה”.

באזור ים סוף סייע חיל הים לחטיבה 9 במסעה מאילת לשארם־א־שייח'; דלק, מים ומזון הובאו בספינות, והחיל הנחית טנקים בסמוך ליעד. בתום הקרבות ועד לפינוי סיני קיים חיל הים את הקשר הסדיר עם דרומו של חצי האי והגיש סיוע לוגיסטי. בעת ובעונה אחת העבירו ספינות נחיתה שלל מלחמה מחופי עזה ואל־עריש.

בימי מבצע סיני היתה ישראל בת 8 שנים, והנה – כאילו חזרו ימי ההעפלה; בשעה ששערי הארץ כבר נפתחו לרווחה, היה צורך לחדור תוך המולת המלחמה לפורט־סעיד להצלת הקהילה היהודית שם. כאשר נכבשה העיר בידי כוחות המשלוח האנגלו־צרפתיים, נשלחה בחשאי למקום חוליה, שמטרתה להכין הכל ליציאה בטרם תפונה פורט־סעיד על ידי צבא המשלוח, אחרת יופקרו היהודים לשבט ולחסד של ההמון המצרי המתפרע. מירב אנשי הקהילה הביעו נכונות לנטוש תיכף ומיד את ביתם ורכושם ולעלות ארצה. בני הקהילה רוכזו ליד החוף כשבידיהם מיטלטלים מעטים. שם המתינו להם שני כלי שיט קטנים של חיל הים, אשר הוסוו כספינות דיג איטלקיות, ואשר הגיעו לנמל ב־16 לנובמבר לאחר הרפתקאות והתחככויות עם יחידות שני הציים השולטים בנמל ובאזור הים שלפניו. תוך מאמץ רב ובבהילות הועלו האנשים לספינות, שהתקשו מאד לנווט ולעקוף כלי שיט טבועים למחצה. הים סער, הספינות טולטלו קשות ונוסעיהן סבלו ממחלת ים. צוותי הספינות דאגו במסירות להקל על סבלם של התינוקות והקשישים שבין הנוסעים. בים הפתוח הונף דגל ישראל על התורן ומשעברו הספינות ליד ימת ברדוויל ויהודי פורט־סעיד ראו כיצד אנשי חיל הים מושים מן המים הרדודים מטוס “מיג 15” מצרי שהופל בקרבות, הבינו את משמעות מסעם המיוחד במינו.

ימים אחדים לאחר שוך הקרבות נתברר כי ישראל תיאלץ לפנות בקרוב את סיני, וכדי שתובטח השליטה במפרץ הועברו שתי פריגטות, “מזנק ו”מבטח", לאילת. בנובמבר אותה שנה יצאו השתיים לדרך, ובעברן מרחק של 12,482 מילין משך חודש ימים סביב אפריקה הגיעו הפריגטות לאילת. הוסר המצור הימי על אילת, וזו הפעם הראשונה עגנו אניות צי המלחמה של ישראל בירכתי הדרום.

במחצית השניה של שנות ה־50 התגבש כבר בחיל הים כוח מקצועי ניכר, והיה צורך אפוא לרכוש את הכלים המתאימים לביצוע התפקידים אשר העלו הנסיבות החדשות. מפקד חיל הים בשנים אלה, אלוף שמואל טנקוס, איש פלי"ם לשעבר, קבע אל נכון כי על ישראל לדאוג לבטחון הנתיבים לשם הבטחת אספקה בשעת חירום ובמלחמה, להגן על חופי הארץ ולהגיש סיוע לכוחות היבשה לעת הצורך. אלה הם עיקרי התפקידים של כל צי מאז ומתמיד, ולא כל שכן צריך היה למלאם חיל הים של ישראל, אשר הים והאוויר בלבד מקשים אותה עם ארצות תבל, כמו היתה היא מדינת־אי.

אחר מבצע “קדש” החל הצי המצרי להתעצם. הוא קיבל משחתות נוספות, צוללות חדישות, טרפדות וספינות טילים מדגם “קומאר” ו“אוסה”, אשר די בטיל אחד משלהם כדי להטביע משחתת. על מנת שגם סוריה לא תפגר אחר עמיתתה המצרית, החלה היא רוכשת כלי שיט חדישים, ובמיוחד טרפדות וספינות טילים מדגם “קומאר”. לעומת כל אלה התעצם חיל הים הישראל באי־אלו טרפדות ובשתי צוללות בריטיות, אשר שמותיהן הוסבו ל“תנין” ו“רהב”. שתי הפריגטות, שעשו את הדרך הארוכה סביב לאפריקה, לא שירתו זמן ממושך במימי הדרום. מכיון שלא התאימו עוד לתפקידן, נמכרו לצי של ציילון (סרי־לנקה דהיום).

מלחמת ששת הימים    🔗

השנים שלפני מלחמת ששת הימים עמדו בסימן בניית מערך חדש, ולקראת פרוץ פעולות האיבה היה החיל עדיין בראשית דרכו. השוואת מערך הכוחות בין ישראל לסוריה ומצרים מראה יתרון עצום לטובת מדינות ערב ביחס של כ־6:1, וזאת רק מבחינת מספר כלי השיט ובלא להזכיר את היתרון האיכותי של הכלים וחימושם. זהו הרקע להפעלה מוגברת של לוחמה זעירה, דהיינו חבלה ימית. יחידות הצי הסורי התפרסו בארבעה בסיסים, ממינת אל־בידה עד טרטוס, בעוד אלו של מצרים בפורט־סעיד ואלכסנדריה לחופי הים התיכון, בסואץ, בשארם־א־שייח' וע’רדקה לחופי מפרץ אילת, סואץ וים סוף. היה חשש רב מפני כיתור ימי, הלא ערי החוף פגיעות ביותר ואניות האויב מסוגלות היו להגיע תוך זמן קצר ולסכן את המרכזים החיוניים הללו בהפגזת תותחים וטילים.

המלחמה פרצה בבוקר של ה־5 ביוני לאחר ימי המתנה מתוחה של כשלושה שבועות. מטוסי חיל האוויר השמידו את שדות התעופה של האויב במתקפת בזק וכוחות הקרקע החלו מתקדמים. חדירת אנשי חיל הים לנמל האויב היתה בפורט־סעיד. חיילי הקומנדו הונחתו מאח"י “יפו” והסתננו בינות לספינות המשמר אל המעגנים. ברם, לשווא חיפשה הקבוצה אניות מלחמה לחבל בהן, שכן אלה הוצאו בחפזון מן הנמל עוד ערב פרוץ המלחמה, והפקודה היתה מפורשת – לא לפגוע באניות סוחר. הפשיטה השניה נערכה בנמל אלכסנדריה. כאן הורידה את אנשי הקומנדו הצוללת “תנין”, והם חדרו לנמל על אף אמצעי ההגנה המרובים. משימותיהם לא בוצעו, כי הלוחמים לא פגשו בכלי שיט מלחמתיים; ספינות משמר גילו ופתחו עליהם ביריות ולבסוף נפלו בשבי. ששת אנשי הקומנדו הוחזרו הביתה אחר המלחמה במסגרת חילופי שבויים.

ב־7 ביוני יצאה מאילת ועברה את מצרי טיראן פלגת טרפדות ישראלית, חדרה למעגן שארם־א־שייח' והשתלטה על המקום. היחידה התחרתה עם כוח צנחנים שהיה בדרך. כוחות חיל הים גילו מאוחר יותר שתי ספינות מצריות הנעות דרומה מטיראן. מקץ מרדף קצר הן נכנעו, ואז נודע כי היו אלה כלי שיט חמושים, המובילים על סיפונם אנשי קומנדו. צוותי הספינות והחיילים המצרים נישבו.

בליל ה־7 ביוני גילתה אח“י “חיפה” במימי עתלית צוללת אויב והיא הותקפה תיכף ומיד בפצצות עומק. מירב הסימנים החיצוניים, כגון כתמי שמן ושברים שונים, העידו כי היא נפגעה. עם סיום פעולות האיבה ניסו יחידות מצריות לחדור למימי החופים של סיני שזה עתה נכבש, כדי להוכיח את שליטתם בו. נסיונות אלה הושמו לאל על ידי אח”י “אילת” ושתי טרפדות, שתקפו שתי טרפדות מצריות והשמידו אותן. לאחר קרב זה פסקו חדירות של כלי שיט מצריים. אחת הטרפדות הישראליות שבה מן הקרב כשעל תורנה מתנוסס מטאטא, סמל הנצחון בקרב אותו טבעו ההולנדים במלחמתם באנגלים. בתום מלחמת ששת הימים נתהווה מצב חדש לגבי ישראל, שחייב במשנה תוקף להפנות את המבט לעבר הים. ישראל לא היתה עוד מדינה שחזית הים שלה קצרה; גבולות הים התארכו פי ארבעה מ־250 ק“מ לערך עד לכ־1000 ק”מ, ולעומת זאת נתקצרו הגבולות היבשתיים כדי שליש, מ־980 ק“מ ל־650 ק”מ. היחס בין אורך הגבולות הימיים ליבשתיים, אשר היה עד המפנה הגורלי ההוא בשיעור 1:4, הפך בין רגע ל־1:2 בקירוב. שינוי תנאי הגבולות הצריך גם שינוי בגישה הפוליטית והאסטרטגית לאמור, היערכות מחודשת של חיל הים ויישוב חופי סיני לבל יהיו פרוצים לכל עבר, כי חוף הים הוא חזית בעיקרו.

מ“ששת הימים” ל“יום הכיפורים”    🔗

לאחר קרב רומני, ליד חופי סיני, לא ההינו עוד המצרים לערער על שליטת הכוחות הישראליים במימי החופים של סיני. חיל הים קיים סיורים רצופים גם בגזרת פורט־סעיד, אם כי מחוץ למים הטריטוריאליים. ב־20 באוקטובר 1967 הפליגה אח"י “אילת” למשימת סיור לאורך חופי סיני הצפוניים ועל סיפונה 199 אנשי צוות ונספחים. בהיות האניה במרחק של 15 מילין מנמל פורט־סעיד, בשעת דמדומי הערב, נורה לעברה הטיל הראשון, שהובחן במעופו ופגע היישר במרכז כלי השיט. האניה שותקה. הטיל הבא הגיע והתפוצץ דקות מעטות לאחר הראשון, ובעקבותיו פרצה דליקה. עברו כשעתיים כשבאה הפגיעה השלישית וחלק מן התחמושת התפוצץ. “אילת” ננטשה, ובעוד אנשי הצוות שוחים במים והאניה שוקעת ארעה ההתפוצצות הרביעית. אם היה זה הטיל הרביעי או פצצת עומק – הדעות חלוקות. טרם חצות, לאחר שעות ספורות, הגיעה למקום טרפדת, אשר החלה בהצלת האנשים. עד אור הבוקר עמלו צוותי החילוץ, שמשו מן הים 152 איש באמצעות מסוקים וספינות. אובדן “אילת” היה מכה קשה לחיל הים של ישראל, העני בלאו־הכי בכלי שיט מלחמתיים.

אשר התרחש במימי פורט־סעיד היה שיגור ראשון של טיל בפעולה קרבית בים בכלל, שכושרו לפגוע הוטל עוד בספק באותה עת. מכל מקום, סוג זה של כלי נשק ימי העסיק כבר מקודם את פיקוד חיל הים, אולם בעיות תקציב והערכה שגויה של הממשלה את תפקיד הכוח הימי במצבה הגיאוגרפי של ישראל היו לרועץ. נשתרשה בדעת הקהל הסברה, שדי לחיל הים לדאוג להגנת החופים ולהגיש סיוע במקרה הצורך לכוחות היבשה והאוויר. כל מחשבה הטוענת כי בטחון הנתיבים חיוני למדינה היה ממנה והלאה. את התפיסה הזו ביקש להוסיף ולערער האלוף יוחאי בן־נון, מפקד החיל בשנים 1966–1960, אשר חתר לעדיפות איכותית המבוססת על טכנולוגיה חדשה וכוח אדם מעולה. האלוף וחבר קציניו הגו כלי שיט המגלם את כלל תכונותיהם של כל כלי השיט מטיפוסים שונים, ואשר ברב־תכליותו יענה לדרישות של ישראל, בין במישור המבצעי ובין במישור הכלכלי לאמור, יכולתה של המדינה לעמוד בנטל הכספי הנובע מכך. כך נולד רעיון הסטי“ל (ספינת טילים) החדש, אשר לבנייתו נבחרו המספנות בשרבור אשר בצרפת. הטיל שאמור היה להיות נשקו העיקרי של הסטי”ל תוכנן ויוצר כאן בארץ, יחד עם כל מערכות הנשק של הספינה. במספנות שרבור הוזמנו 6 סטי"לים, כאשר על ביצוע התכנית בכללותה ריחפה כל העת סכנת קיצוצים בשל קשיי תקציב. בבוא שעת הסערה, ב־5 ביוני 1967, עמד חיל הים של ישראל עירום ועריה, בלא כל יכולת לכסות את עורקי הים, לולי מסירותם ותעוזתם לאין קץ של אנשיו, שעמדו מול עדיפות כוחותיו המכרעת של האויב.

ולצרה נוספה צרה אחרת. בין שלוש הצוללות שנרכשו בבריטניה ב־1965 היתה אח"י “דקר”. היא יצאה לדרך ב־9 בינואר 1968 מנמל פורטסמות. הצוללת נבנתה בשלהי מלחמת העולם השניה, שופצה ביסודיות ואף גופה הוארך. “דקר” הגיעה לגיברלטר בשיוט על פני המים, ואילו את יתרת הדרך לאורכו של הים התיכון התכוונה היא לעשות תוך צלילת עומק וצלילת שינור לסירוגין, בין לשם אימון ובין מטעמי בטחון. הצוללת התקשרה עם המפקדה אחת לשמונה שעות, וב־25 בינואר אחר חצות נתקבלה ממנה התשדורת האחרונה, עת היא נמצאה במרחק של 360 מילין מהארץ כמשוער. עוד באותו יום בוצעה תשדורת בקוד של הצוללת לבדיקת קשר, אך היא נשתתקה וכל הנסיונות לחדשה עלו בתוהו. למחרת היום החלו החיפושים אחריה, אליהם הצטרפו במהרה כוחות זרים – אמריקאיים, בריטיים, יווניים, תורכיים ואף לבנון הודיעה על חיפושים במימיה. ב־31 לחודש פסקו חיפושיהם של הכוחות הזרים, אבל חיל הים הוסיף וניסה לאתר את הצוללת עוד ארבעה ימים נוספים. לאחר חודש נמסרה הודעה רשמית על אובדן “דקר” ו־69 אנשי צוותה. עברה שנה ובחוף ימה של חאן־יונס נתגלה מצוף החירום של “דקר”. בדיקת המצוף העלתה שהצוללת טבעה אי־שם במרכז הים התיכון ונסיבות אסונה לוטות ערפל.

מאז בואם של גייסות צה“ל אל גדות תעלת סואץ במלחמת ששת הימים היה הכרח להוכיח הלכה למעשה ופעמים הרבה, כי קו הפסקת האש עובר באמצעה. לפיכך שייטו לוחמי הקומנדו הימי בצמדים בסירות גומי בקטעים מסוימים של התעלה, בין קנטרה לפורט־תאופיק, תחת אפן של עמדות האויב וכשהם חשופים אף לאש נשקם האישי של החיילים המצרים. שיט הסירות בתעלה היה רק היבט אחד של אותה הפעילות המלחמתית שהתנהלה בין ישראל למצרים לאורכה והקרויה מלחמת ההתשה (מרץ 1969–אוגוסט 1970). פעולות האיבה החלו, למעשה, עוד מקודם, בקיץ 1968, כאשר המצרים הנחיתו הפגזות ארטילריות לאורך התעלה ואשר בעקבותיהן הקים צה”ל את קו ה“מעוזים”. התמודדות זו התפשטה לאחר מכן גם לשמי מצרים, בנוסף לפשיטות על יעדים בעמק הנילוס ועל נקודות שונות במפרץ סואץ. יחידות חיל הים השתתפו השתתפות פעילה בערעור קו החזית של האויב. היעד הראשון שנקבע עבורן היה תחנת המכ“ם בעדביה, בחוף המערבי של צפון מפרץ סואץ. חוליות קומנדו ימי יצאו בליל ה־21 ביוני 1969 בסירות גומי והצליחו לטהר את השטח ולפוצץ, כמתוכנן, את המתקן. היעד השני היה מבצר הבנוי על שרטון והמכונה בשם האי גרין, בכניסה הדרומית לתעלה ליד נמל פורט־איברהים. במבנה המבוצר הוצב מכ”ם לבקרת אש נגד מטוסים. שתי יחידות הוציאו לפועל את המשימה, הקומנדו הימי וסיירת מטכ"ל. תכנון המבצע היה מורכב מכדי שיוכלו להביא את הלוחמים ליעד בשחייה ובצלילה ולזמנם יחד תוך נשיאת נשק, תחמושת רבה וחגור צלילה, ואף בתנאים אלה הוכרחו הכוחות להפתיע את האויב. הקרב על האי גרין, בליל ה־19 ביולי, היה עקוב דם, ורק בקרבות פנים־אל־פנים יכלו הפושטים להוציא לפועל את משימתם, להרוס ולפוצץ את המתקנים ולהשמיד את עמדות הירי.

לאחר שבחודש יולי השיג חיל האוויר של ישראל שליטה מוחלטת בשמי התעלה, היה צורך למנוע מן המצרים את התנועה גם במפרץ סואץ. ב־8 בספטמבר הטביע הקומנדו הימי שתי טרפדות מצריות, ובכך הוכשרה הקרקע ללא חשש רב מפני התערבות כוח ימי באזור לערוך את מבצע הפשיטה הנועז ביותר, המכונה מבצע “רביב”, על החוף המערבי של מפרץ סואץ. הפשיטה המשוריינת נערכה באמצעות נחתות וסירות גומי. במהלכה תקף הכוח המשוריין תחנות מכ“ם, נקודות משמר, כלי רכב ומתקנים שונים. כעשר שעות שהה הכוח הפושט בשטח האויב והוציא לפועל מבצע המורכב מהנחתה מן הים ופעולת שריון. פעילות משולבת זו הקלה במקצת על כוחות ישראל שלאורך הקו, ובעקבות ההצלחה הודחו במצרים מפקדי חיל האוויר והים עם הרמטכ”ל יחד; אולם למרות המפלה לא הפסיק האויב את האש.

שנת 1969 נסתיימה בפרשת מילוט ספינות שרבור, שהסעירה את אמצעי התקשורת הבינלאומית והשתיתה את כוחה הימי של ישראל על מערך כלים שונה מבעבר. מאז ימי מבצע “קדש” נהנתה ישראל מידידותה של צרפת ודעת הקהל שלה, על אף שבעקבות מלחמת ששת הימים יזם נשיאה, שארל דה־גול, ניהול מדיניות פרו־ערבית; אי לכך הוכרז אמברגו על משלוחי הנשק לישראל. במהלך הזמן הורחבה ההזמנה במספנות שרבור לכדי שתים־עשרה ספינות, אשר שבע מהן הצליחו לצאת לדרך ולהגיע בעוד מועד לנמל הבית. בתחילה חומשו הסטי“לים בתותחים, אבל על שניים מהם הוצבו כבר מערכות הנשק החדישות וטילי “גבריאל”, פרי פיתוח וייצור ישראליים. בלית ברירה נאלצו נציגי הרכש וראש מלחת משרד הבטחון בצרפת, אלוף (מיל') מוקה לימון, מפקד חיל הים לשעבר, לגבור תחילה על התנגדות מסוימת של משרד הבטחון עצמו, ולמצוא דרך כלשהי לממש את בעלות המדינה על הספינות. נמצאה חברה פנמית, אשר הציעה לצרפתים כי היא מוכנה לקנות את הספינות. לאחר שניתנה הרשות לבעלי המספנה לעיסקה, החכירה היא אותן ל”נתיבי־נפט בע“מ” לשם חיפושי נפט לאורך חופי ישראל. התמורה נמסרה לבעלי המספנות, שטרם קיבלו את כספם עבור הספינות העוגנות עדיין בנמל, שכן שיתפו הם פעולה עם הנציגים הראשונים למן הרגע הראשון של הטלת האמברגו. מועד ההפלגה נקבע לליל חג המולד 1969, כאשר מעטים הסיכויים כי הסתלקות הספינות תעורר התענינות רבה. דרך ארוכה של 3,154 מילין עשו הספינות בתנאי ים סוערים של ימי חורף עד בואן לנמל חיפה. סוד התרמית נתגלה במהרה, ובייחוד כשהעיתונות הבינלאומית ליוותה את הפרשה ואת נסיעתן של הספינות. מששככו הגלים הסוערים של מעשה התעתועים זכתה ישראל במערך כוחות חדש שכה נזקקה לו.

מלחמת יום הכיפורים    🔗

הים הוא תחום מיוחד במינו, אשר איכות הכלים שהלוחם מפעיל יש לה משמעות בה יותר משביבשה. אין דבר זה בא כמובן להפחית ממשמעותו הערכית של האדם הנוהג את אנית המלחמה ומפעיל את מערכותיה; היוזמה, התעוזה ומסירות הנפש לעולם אין להם תחליף. בימי תשרי תשל“ד (1973) התייצב למערכה חיל ים שונה משבעבר ונטל את היוזמה לידיו כבר בראשיתה, שלא כבחזיתות האחרות. כלי השיט הקטנים והמהירים הפיקו עוצמת אש כפולה מזו של המשחתות, והמערכות המתוחכמות בהן צוידו שיפרו את דיוק הקליעה. התכנון, החשיבה הטקטית הנכונה וההכנות המדוקדקות קצרו את פריים. זמן קצר ביותר לפני ההתקפה המצרית־סורית ב־6 באוקטובר 1973, הושקו גם סטי”לים מתוצרת ישראל, שהותאמו מלכתחילה לתנאי הזירה, בין בים התיכון ובין בים סוף. הצטרפו אפוא למערך ספינות שרבור גם סטי"לים מסוג “סער 4”.

הצי הסורי בארבעת בסיסיו היווה איום על חופי צפון הארץ, ואילו המצרי גם על חופי ים סוף. אולם אליה וקוץ בה; תעלת סואץ החסומה לא איפשרה לכוחות המצריים כל קשר ביניהם, בעוד לגבי חיל הים הישראלי היה זה נתון בסיסי ממילא. ברם, כל עוד היו מצרי טיראן פתוחים, פתוח היה הנתיב הדרומי בפני צי הסוחר של ישראל; אך עקב התערבות ארצות ערב השוכנות בדרומו של ים סוף, נוסף עתה איום חסימת הנתיב בבאב־אל־מנדב.

בשעה שבחזיתות היבשתיות נאלצו כוחות הקרקע והאוויר לבלום את חדירות האויב, היתה היוזמה בחזית הימית בידי חיל הים. בעצם רגעי פרוץ פעולות האיבה כבר דהרו הסטי“לים לעבר לאטקייה, בסיס הצי הראשי של סוריה, וטבילת האש נערכה עוד באותו לילה. טרפדת ומקשת סוריות היו המטרות הראשונות שנפגעו וטבעו, בעוד לכלי השיט הישראליים לא אונה כל רע, על אף שנורו לעברם חמישה טילי “סטיקס”; אולם ההתנגשות היתה רק בחזקת מבוא לבאות. מול נמל לאטקייה התפתח במהרה קרב סטי”לים בסטי“לים, שהוא בבחינת התמודדות ראשונה מסוגה בכלל, ואשר הוכיח את תורת הלחימה הישראלית וטיבו של טיל “גבריאל” – במבוא הנמל הוטבעו 3 סטי”לים סוריים.

כמעט בעת ובעונה אחת, אור ליום ה־7 באוקטובר, שעטו הסטי“לים גם לעבר חופי מצרים, על מנת למנוע מכלי שיט של האויב להטריד את חופי צפון סיני. כאן התקיים שיתוף פעולה בינזרועי עם חיל האוויר. עם הופעת כלי השיט הישראליים פנו הסטי”לים המצריים למנוסה. מטוסי חיל האוויר התערבו וסטי“ל אחד הוטבע. התנגשויות הלילה הראשון של המלחמה הראו יוזמה ישראלית מפורשת, אשר הכתיבה מאז ואילך את מהלך המאורעות. בלילה השלישי של המלחמה נעו סטי”לים ישראליים בין פורט־סעיד לאלכסנדריה, על מנת לפגוע בספינות מצריות העשויות לצאת את הנמל מפאת הקרבות העזים לא הרחק ממנו. במהרה נראו ארבע ספינות אויב, אשר מטחי הטילים שירו לא הושיעו אותן; שלוש מהן הוטבעו על ידי הסטי"לים הישראליים והרביעית שבה לבסיסה. הקרב עצמו ארך כשלושת רבעי השעה, ומכאן ואילך נסתגרו המצרים בנמליהם. השגת השליטה בנתיבי החופים איפשרה לספינות הישראליות להגיש סיוע אש לכוחות הקרקע ולהטריד ביתר שאת את חופי האויב והמתקנים שבהם.

בלילה החמישי הפליגו הסטי“לים להפגזת מכלי הנפט שבבניאס, תוך שהספינות הסוריות משגרות טילי “סטיקס” ממבוא נמל לאטקייה. מכלי הדלק בשני המקומות עלו באש, טילי ה”סטיקס" החטיאו, והסטי"לים הסוריים – על אף שהסתתרו מאחורי אניות סוחר – נפגעו ועלו על החוף בכדי לא לטבוע. בפעולות נגד מתקני הדלק לא זו בלבד שטילי האויב סיכנו את הספינות הישראליות, אלא גם אש תותחים עזה נורתה עליהם מסוללות החוף. כך ארע גם בהפגזת נמל מינת־אל־בינת ולאטקייה.

בלילה השישי הותקף נמל טרטוס; כאן ניסו לגונן עליו סטי"לים סוריים כשהם מסתתרים גם הפעם מאחורי אניות סוחר. טיליהם לא פגעו, אולם הם עצמם הוטבעו. הכוחות הישראליים יכלו אפוא לגשת למשימת ההפגזה, ואילו כוח שני חזר וכילה את מלאכתו בחוות המכלים שנפגעה בלילה הקודם. משנוכחו הסורים והמצרים כי נשמטה מידיהם השליטה, התמידו מאז ואילך לשגר טילים מאחורי מחסה בפתח הנמל, סמכו על אש סוללות החוף ולא אבו עוד להתמודד בים הפתוח.

בלילה השמיני והשנים־עשר פעלו הסטי“לים לאורך שפך הנילוס, הפגיזו את החוף באין מפריע, וככל שגברה והלכה המתקפה הישראלית מן הים, כן נחלשה ההתנגשות המצרית. בפעולות נגד בסיסי האויב לא נגרע אף חלקו של הקומנדו הימי. אנשיו חדרו לנמל פורט־סעיד ומיקשו שם נחתות. מטעני נפץ רבים הטילו המצרים למים, וזוהי כנראה הסיבה לאי־שובם של זוג לוחמי קומנדו משליחותם. בלילה הארבעה־עשר שטו הסטי”לים באחד מאזורי הים המפורסמים ביותר בהיסטוריה, הוא מפרץ אבו־קיר. לאחר הטבעת שתי ספינות תצפית הם הפגיזו את הבסיס הימי, וכשעה ומחצה מאוחר יותר ובלא כל גילויי התנגדות עזבו את המקום. יומיים אחר־כך הופגזו שוב, זו הפעם השלישית, מתקני הדלק בבניאס. האש הנגדית שהושבה מן החוף לא היתה יעילה.

לזירה הדרומית, מפרץ סואץ וים סוף, לא יכלו להגיע הסטי“לים הישראליים, וכאן פעלו אפוא ספינות סיור קטנות – “דבורים” – וחיילי הקומנדו הימי, אשר אלה האחרונים – בהעדר כלים מתאימים ללחימה – עמדו בפרץ בגופם. בחופי סיני המערביים איימה סכנת פלישה בעת ובעונה אחת עם חציית הכוחות המצריים באזור התעלה. עוד בלילה הראשון של פעולות האיבה תקפו “דבורים” את המעגן במארסה־תלמאת. ה”דבורים" פגעו בספינת־משמר והשמידו סירות גומי על אנשיהן, אשר עמדו כנראה לצאת לפעולות חבלה בחוף סיני. כעבור שני לילות הוטבעה ספינה נוספת, תוך הפגנת נוכחות בלתי פוסקת במפרץ.

המעגן הגדול בע’רדקה, בפתח הכניסה ממפרץ סואץ לים־סוף, סיכן את דרום סיני ואת שארם־א־שייח' במיוחד למן היום הראשון למלחמה, וכלי השיט המצריים הגיחו לא אחת והטרידו את האזור בשיגור טילים מן הים. ליד המעגן הוצבו סוללות טילי נ“מ, אשר הגבילו את הפעילות האווירית הישראלית. לכאן נשלחו אנשי הקומנדו הימי, אשר באחת מפעולותיהם מיקשו ופוצצו סטי”ל מצרי. אור ליום ה־15 באוקטובר תקפו “דבורים” בשני גלים את מעגן ראס ע’ריב, שם כונסו סירות מסוגים שונים כשהן עמוסות תחמושת ואספקה לפני חצותן את מפרץ סואץ בדרכן אל הארמיה המצרית השלישית. כוונה מצרית דומה סוכלה בלילה של 18–17 לחודש, והכוח הישראלי הטביע מספר ספינות בע’רדקה. אחר שני לילות הופיעו במקום פעם נוספת לוחמי הקומנדו הימי, ובהעדר ספינות לחבל בהן – פוצצו את מתקני המזח. להפתעת המצרים שבו הלוחמים הישראלים גם בליל ה־21 לחודש, רכובים על סירותיהם, ושטפו בש סטי“ל מצרי שעגן שם. עם השמדת ספינת הטילים המצרית ירד מספרן הכולל כדי מחצית בזירה זו. הסטי”ל שהוטבע בע’רדקה היה אותו כלי שיט, אשר שש שנים קודם לכן ארב לאח"י “אילת” ושיגר לעברה את הטילים הקטלניים. בכיתור הארמיה השלישית נתן יד גם חיל הים. באגם המר, באמצע התעלה, הוקם בסיס עבור ספינות משמר ישראליות, אשר שמו לאל כל נסיון למצוא פירצה בכיתורו של הגיס המצרי. במפרץ סואץ הושגה שליטה ישראלית מוחלטת.

האפשרות האחרונה שנותרה בידי המצרים היתה מיקוש הנתיב בו עברו המכליות הישראליות לשדות הנפט של אבו־רודס. מכלית ישראלית, ה“סיריס”, נפגעה; אבל המצרים עשו שירות דב, שכן הם חסמו בכך את הנתיב אל שדות מורגן, בעוד חיל הים הכשיר מעבר בנתיב חלופי שהיה אז בשליטת ישראל. העליונות הישראלית המוחלטת במפרץ סואץ ובצפונו של ים סוף אילצה את מצרים העשירה בנפט לייבא דלק מארצות ערב, הרי שותק שדה מורגן וכל נמלי האזור היו תחת עיניו הפקוחות של חיל הים. היה זה הקלף הנגדי היחידי שיכלה ישראל להציג לאויב עקב סגירת מצרי בא־אל־מנדב.

השיט הישראלי בים התיכון לא הופרע כלל ועיקר. נתיבי הים אל חיפה ואשדוד המו אניות, והן הביאו את מטעניהן שהיו כה חיוניים למדינה העומדת על נפשה. כלי השיט המלחמתיים של ישראל לא נשרטו אפילו במהלך פעולות האיבה, על אף ששוגרו לעברם 52 טילים, בעוד הם הטביעו ופגעו ב־10 סטי"לים וב־9 ספינות אויב אחרות. במידה לא מבוטלת השפיעה מלחמת הים על התוצאות ביבשה, הרי אנשי חיל הים הסירו את דאגת ההגנה על החופים ואיבטחו את הנתיבים לאניות המגיעות אל אותו אזור, אשר הכריזו עליו סוריה ומצרים כאזור ים מלחמתי המסוכן לשיט.

בטחון שוטף ומלחמת שלום הגליל    🔗

לחיזוק המערך הימי של ישראל בים סוף ומפרציו יצאו באביב 1974 שני סטי“לים לדרך ארוכה כדי לבוא אחר הקפת אפריקה למעגן של שארם־א־שייח'. בד בבד הקים חיל הים בסיס באגמים המרים שבתעלת סואץ החסומה. עם צאת הספינות לדרכן הארוכה, נוספו לכוחות הימיים שלושה סטי”לים חדשים, תוצרת ישראל, וכעבור שנה תוגבר הכוח ב“דבורים” חדשים, גם הם מתוצרת הארץ.

כל עוד פחתו הסיכויים להתנגשויות בים עם המדינות השכנות לאחר המלחמה, התעוררה בעיה חדשה־נושנה מכיוון שונה מזה שבעבר. לאחר סילוק המחבלים מירדן ב־1970, הם הפכו את לבנון למבצרם, תוך ניצול חולשתה הפנימית של מדינה זו. הגבול הלבנוני השקט עד אז הפך לחזית בוערת, והפיגועים בשטח ישראל תכפו ורבו דרכו. אף למבצע “ליטאני” ב־1978 לא היה בכוחו להפחית את ממדי החדירות העוינות. מאחר שהגבול היבשתי נסגר והלך והיקשה ביותר על המחבלים לחדור בעדו, הם באו לידי הרעיון לנסות ולפרוץ דרך הים. מאז אוקטובר 1974 רבו נסיונות אלה, פה ושם בהצלחה, הרי המחבלים הגיעו בשחייה אל אזור ראש הנקרה, בסירות זעירות אל חופי הגליל המערבי, או השתמשו גם באניה־אם ממנה ירדו כוחות עוינים אלה בסירות עוד מחוץ למים הטריטוריאליים. את נתיבי הים קשה לחסום, מספרם הוא אינסופי כמעט, ואילו את דרכי הגישה ביבשה קובעים הנתונים הגיאוגרפיים, המצמצמים את מספרן עד למעט מזער אף בתנאים הטובים ביותר. ברם, סכנה נשקפה לא רק מעבר חופי לבנון; מדינות ערב אחרות איפשרו ביצוע פיגועי גם במפרץ אילת.

חיל הים נערך אפוא לטפל בבעיות של בטחון שוטף, אשר היה במתכונת מעין זו בחזקת חידוש בכלל, ולא לכוחות הים של ישראל בלבד. כדי להחליש את תשתית האויב הוטלו תחילה למערכה אנשי הקומנדו הימי, אשר פשטו על מתקנים ואילצו את המחבלים לשנות את מגמתם התוקפנית להתגוננות. בעיקר פשטו אנשי הקומנדו על נמלי צור וצידון, שהיו מרכזי הפעילות הימית של המחבלים. במבצע “ליטאני” הגיש חיל הים סיוע אש, שיבש את התנועה בדרכים הסמוכות לחוף והטיל הסגר ימי על נמל צור. במפרץ אילת הטביע שלוש אניות מחבלים בסתיו 1981, אשר היו טעונות חומר נפץ ומהן אחת אף חמושה במטולי רקיטות.

שנות ה־80 עמדו בסימן עלית העקומה בבעיות הבטחון השוטף, אשר שיאן במבצע “שלום הגליל” ובחוזה השלום עם הרפובליקה הערבית של מצרים, שנחתם בוושינגטון ב־26 במרץ 1979.

עקב החרפת המצב, החליטה ממשלת ישראל ב־5 ליוני 1982 על מבצע “שלום הגליל”. כמעין הקדמה למבצע האמור הפגיזו הסטי“לים את מקורות הירי של המחבלים, שהטרידו את ישובי הצפון, ולמחרת היום החל המבצע עצמו. אחד הצירים דרכו פלש צה”ל ללבנון היה אזור החוף, שם מצויים מחנות פליטים רבים והערים הגדולות. תרומתו של חיל הים במבצע היתה הנחתת כוחות בעורף המחבלים. אחר פעולות הכנה של הקומנדו הימי בחוף ובחיפוי סטי“לים, התקרבו הנחתות ובחשכת הלילה פרקו את מטענן האנושי, את כלי הרכב למיניהם, תחמושת ואספקה. בכך כותרה העיר צידון ששימשה נקודת מוצא לכיבוש החוף. פעולת הנחיתה לא היתה חד־פעמית, ובשיתוק אש האויב על אזור הנחיתה השתתפו סטי”לים, ששימשו כעין סוללות תותחים ניידות לאורך מימי החוף. באין כוחות עוינים בדמות כלי־שיט מלחמתיים בזירה, הוסיפו ספינות הטילים הישראליות במילוי התפקיד של הפגזת חופים במהלך פעולות האיבה, וכמובן בעת ובעונה אחת אף שיבשו את הקשר החיצוני של אזור הלחימה דרך הים.

אחר מבצע “שלום הגליל” נתברר, כי בעיות חדירת המחבלים מלבנון לא מצאו את פתרונן, ועקב אופי תחומו של הים, הוסיפו והיפנו כוחות עוינים אלה את מרצם לפגוע דרך הים. מאז ואילך טרוד אפוא חיל הים של ישראל בסילוק איום זה בהצלחה מרובה, כשהוא פועל יומם ולילה על מנת להבטיח את שלום החופים.

בסעיף החמישי של חוזה השלום עם מצרים הוסדר ענין מעברן של אניות ישראליות בתעלת סואץ והשיט החופשי במצרי טיראן בזו הלשון: "אניות ישראל ומטענים המיועדים לישראל או הבאים ממנה יהנו מזכות מעבר חופשי דרך תעלת סואץ ומבואותיה, דרך מפרץ סואץ והים התיכון, על בסיס אמנת קושטא מ־1888 החלה על כל האומות. לאזרחי ישראל, אניותיה ומטעניה, וכן לבני אדם, כלי שיט ומטענים שיעדם ישראל או הבאים ממנה, יוענק יחס בלתי מפלה בכל הענינים הקשורים בשימוש בתעלה.

“הצדדים רואים במצר טיראן ובמפרץ עקבה (אילת) נתיבי מים בינלאומיים הפתוחים לכל האומות לחופש שיט וטיס בלתי־מופרע ובלתי־ניתן להתליה. הצדדים יכבדו כל אחד את זכות זולתו לשיט ולטיס לשם גישה לכל אחת מן הארצות דרך מצר טירן ומפרץ עקבה (אילת).”

בלא מודעות יתרה של הציבור בישראל, אבל כאילו מטבע הדברים, התנהל מאבק עז למען הגישה החופשית אל ימי הדרום. עקב החלטת החלוקה של ארץ ישראל הצליחו הבריטים להטות לצידם את ארה“ב, כי הנגב – הדרך אל ימי הדרום – יישלל מהמדינה היהודית העתידה לקום בה, כדי להבטיח קשר יבשתי רצוף בין עיראק, ירדן ומצרים. רק לאחר ויכוחים סוערים וממושכים עוצבו גבולות החלוקה ששמו לאל כוונה זו. כידוע, לא תמיד נוהגים לקיים הסכמים מדיניים, וכוחות צה”ל בלבד העניקו לישראל את חוף אילת הצר לאחר מסע ארוך, מייגע ומפתיע, במרץ

1. כך היתה ישראל למדינה השוכנת לחופי שני ימים, כשפניה לעבר שני אוקיאנוסים, האטלנטי דרך הים התיכון והשקט דרך ים סוף. הסחר הימי, שהיה צפוי להתפשט בשני הכיוונים הודות לאופי הגבולות, חייב אסטרטגיה פוליטית וצבאית מתאימה המשתמעת ממצב גיאופוליטי זה.

במירב מלחמות ישראל מאז הקמתה נתעוררה בעית השיט החופשי במצרי טיראן. כך היה המצב גם בעת מבצע סיני ובייחוד במלחמת ששת הימים. החנק שהורגש ב־1967 בטרם פרוץ פעולות האיבה לשמע סגירת המצרים לא היה מבוסס ומוצדק מבחינה כלכלית, הרי סך כל הסחר העובר דרך נמל אילת לא עלה אז על 7–6 אחוזים מכלל תנועות הסחורות דרך הנמלים. ובכל זאת, נזדעזעו אמות הסיפים, ואין ספק שהסגר זה היה אחד הגורמים למתקפה הישראלית.

ובאשר לתעלת סואץ שהיא תעלה ימית, נקבע באמנת קושטא ב־1888 כי “תהיה תמיד חופשית ופתוחה בימי מלחמה ובימי שלום לכל ספינות הסוחר וספינות המלחמה, ללא הבדל דגל” והשיט החופשי לא יופרע בכל צורה שהיא, אפילו אם תימצא הממלכה העותמאנית (אשר יורשתה היא מצרים לגבי זה) במצב מלחמה. לאחר התפרקות הממלכה העותמאנית הוכרה זכותה של בריטניה ב־1936 להחזיק בסיסים וצבא באזור התעלה. כשנסתיימה מלחמת העולם השניה החלה מצרים דורשת את פינוי האזור. ב־1954 הסכימה בריטניה לפינוי, אשר בעקבותיו הולאמה מיד התעלה ב־1956. ההלאמה היתה הסיבה במישרין למתקפה האנגלו־צרפתית נגד מצרים, אשר לצידה פלשו כוחות צה"ל לסיני וכבשו את רובו של חצי האי עד קרבת התעלה שאליה לא הגיעו. במהלך הפשיטה האנגלו־צרפתית חסמו המצרים את התעלה באמצעות אניות מוטבעות, אבל כעבור שנה היא נוקתה ונפתחה מחדש לשיט.

בהתאם לאמנת קושטא דרשה ישראל מרגע הולדתה את זכות השיט החופשי בתעלה גם לאניותיה היא ולאניות זרות המובילות לנמלי ישראל ומהם, אבל מצרים מיאנה להרשות. ב־1954 ניסתה הספינה “בת־גלים” לעבור את התעלה, אולם היא נעצרה, מטענה הוחרם והצוות הושלך לכלא. כמו כן נעצרה האניה הדנית “אינגה טופט” ב־1959, אבל היא הורשתה להחזיר את מטענה לחיפה. בשלוש המלחמות של ישראל במצרים נחסמה התעלה, אך נוקתה במוקדם או במאוחר עם סיום פעולות האיבה. מאז חתימת חוזה השלום עם מצרים לא נשקפת סכנה מיידית לשיט הישראלי בימי הדרום וגם תעלת סואץ פתוחה בפניו. במהלך העשור האחרון הזדקן והשתחק חלק מכלי השיט של חיל הים, וכמאז וכתמיד נתעכבו הרכש והבניה העצמית מפאת בעיות מימון. אולם מן הראוי להבהיר, שגודלו וייעודו של כל צי חייבים להיות קודם כל שאלה פוליטית־אסטרטגית. הצי הינו האמצעי היחיד בידי המדינה להשליך את עוצמתה וכוחה אל מעבר לטווח האפקטיבי של כל כלי טיס מלחמתי הממריא ממסלול יבשתי. כמו כן, אין לפקח ולשלוט בנתיבי הים אלא בנוכחות מתמדת של כלי שיט המפגינים כוח, בין להרתעה ובין להתערבות פעילה. משך שהות כלי הטיס באוויר מוגבל, ואותם ניתן להזעיק ללב ים לעת קצרה בלבד.

על ההנהגה הפוליטית אפוא לקבוע, אם תסתפק ישראל בהגנת הגבולות הימיים ותקיים רק צי משמר חופים, לרבות למניעת חדירת מחבלים, או תבקש – אף אם בכוחות צנועים – להבטיח את נתיבי השיט אליה וממנה בטווח הכרחי ומתקבל על הדעת. מכל מקום, רצוי ביותר להשתחרר מן התפיסה, כי כוחות הים הינם זרוע בלבד של הצבא, שהועדו להם תפקידי משנה. בתפיסה של ישראל לגבי תחומו של הים חייבים להיות ניצני מחשבה הרואים צורך להפוך את חיל הים לכוח עצמאי, כמובן – בהתאם לגודלה, עושרה ויכולתה. על חילות הים הוטלו מתמיד תפקידים מיוחדים שאין כוחות צבא אחרים יכולים להוציא לפועל.

לאווירו הצח של הים זקוקה כל מדינה, ומה גם ישראל – ששתי דרכים בלבד פתוחות בפניה אל העולם החיצון: האוויר ונתיבות הים. על אף ההתפתחות העצומה בתחבורה האווירית, המים עודם המדיום העיקרי לניהול הסחר. אם ניתן ללמוד לקח מן ההיסטוריה, הרי הדפים הקודמים מורים על כך.

 

ביבליוגרפיה    🔗

חיבורים מקיפים    🔗

Anderson, R.C., Oared Fighting Ships: From Classical Times to the Coming of Steam. London, 1962.

Anderson, Romola and R.C. Anderson, The Sailing Ship: Six Thousand Years of History. New York, 1963.

Bass, G.F. (editor), A History of Seafaring based on Underwater Archaeology. London, 1974.

Brodie, B.A., A Guide to Naval Strategy. New York, 1965.

Casson, L., Illustrated History of Ships and Boats. New York, 1964.

Potter, E.B. and Chester W. Nimitz (editors), Sea Power, New Jersey, 1960.

Reynolds, C.G., Command of the Sea: The History and Strategy of Maritime Empires. London, 1976.

Roskill, S.W., The Strategy of Seapower. London, 1962.

Stevens, W.O. and A. Westcott, A History of Sea Power. New York, 1950.

מהן, א“ת. השפעת העוצמה הימית על ההיסטוריה (1783–1660) – פרקים נבחרים. מאנגלית: ברוך קורות. “מערכות” צה”ל ומשהב"ט – ההוצאה לאור, 1985.

שָׂשׂ, מאיר. ספר הים. חיפה, רנסנס, תש"ל.

­– “כי הוא על ימים יסדה – מקומה של ההיסטוריה הימית בהוראת תולדות העמים”. מעלות לספרות ולהגות – ארגון מורי בתיה"ס העל־יסודיים, גליון 7 (ניסן תש"ל), עמ' 35–29.

– משוטים ומפרשים. תל אביב, המכון לאמצעי הוראה, תשל"ג.

העידן הים־תיכוני    🔗

Amit, M., Athens and the Sea: A Study in Athenian Sea Power. Brussels, Latomus vol. 74, 1965.

Basch, L., “Phoenician Oared Ships”. The Mariners Mirror 55 (1969), pp. 139–162 and 227–245.

Boardman, J., The Greeks Overseas: their Early Colonies and Trade. London, 1980.

Braudel, F., The Mediterranean and the Mediterranean World in the Age of Philip II. London, 1973.

Brown, L.A., The Story of Maps. New York, 1979.

Burn, A.R., Persia and the Greeks: The Defense of the West 546–468 B.C.. London, 1962.

Carter, J.M., The Battle of Actium. London, 1970.

Cary, M. and E.H. Warmington, The Ancient Explorers. London, 1929.

Casson, L., The Ancient Mariners: Seafarers and Sea-fighters of the Mediterranean in Ancient Times. New York, 1959.

Casson, L., Ships and Seamanship in the Ancient World. Princeton, 1971.

Caven, B., The Punic Wars. London, 1980.

Chadwick, J., The Mycenaean World. Cambridge, 1976.

Chambers, D.S., The Imperial Age of Venice, 1380–1580. London, 1970.

Charlesworth, M.P., Trade-Routes and Commerce of the Roman Empire. New York, 1970.

Clark, F.W., The Influence of Sea Power on the History of the Roman Republic. PhD Thesis. Chicago, 1915.

Culican, W., The First Merchant Venturers: The Ancient Levant in History and Commerce. London, 1966.

De Cervin, G.B. Rubin, The Venetian Fleet. Milan, 1986.

De Graeve, Marie-Christine, The Ships of the Ancient Near-East, ca. 2000–500 B.C.. Leuven, 1981.

Diehl, C., Byzantium: Greatness and Decline. New Brunswick, 1957.

Dolley, R.H., “The Warship of the Later Roman Empire”. Journal of Roman Studies 38 (1948), pp. 47–53.

Dorey, T.A. and D.R. Dudley, Rome Against Carthage. London, 1971.

Ehrenkreutz, A.S., “The Place of Saladin in the Naval History of the Mediterranean Sea in the Middle Ages”. Journal of American Oriental Society 76 (1956), pp. 100–116.

Eickhoff, E., Seekrieg und Seepolitik zwischen Islam und Abendland: Das Mittelmeer unter Byzantischer und arabischer Hegemonie (650–1040). Berlin, 1966.

Evans, J.A.S., “Notes on Thermopylae and Artemision”. Historia 18 (1969), pp. 389–406.

Fahmy, A., Muslim Sea Power in the Eastern Mediterranean from the 7^th to the 10^th Century. Cairo, 1966.

Fehr, W.L., “Ships and Sea-fighting in the Peloponnesian War”. The Classical Bulletin 41 (1965), p. 81 ff.

Goose, P., The History of Piracy. New York, 1946.

Green, P., The Year of Salamis, 480–479 B.C.. London, 1970.

Green, P., Armada from Athens: The Failure of the Sicilian Expedition, 415–413 B.C.. London, 1971.

Greenhill, B., Archaeology of the Boat: A New Introductory Study. Middletown, 1976.

Häag, R. and N. Marinatos (editors), The Minoan Thalassocracy, Myth and Reality. Göteborg, 1984.

Haas, J., “Athenian Naval Power before Themistocles”. Historia 34 (1985), pp. 29–45.

Hammond, N.G.L., “The Battle of Salamis” in: Studies in Greek History. Oxford, 1973, pp. 251–310.

Hammond, N.G.L., “Naval Operations off Corcyra”, in: Studies in Greek History. Oxford, 1973, pp. 447–470.

Hanno the Carthaginian, Periplus or Circumnavigation (of Africa). Greek Text with English translation and commentary by A.N. Oikonomides. Chicago, 1982.

Harden, D., The Phoenicians. New York, 1962.

Hignett, C., Xerxes' Invasion of Greece. Oxford, 1963.

Hornell, J., Water Transport: Origins and Evolution. Cambridge, 1946.

Jameson, M.H., “A Decree of Themistocles from Troizen”. Hespseria 29 (1960), pp. 198–223.

Johnstone, P., The Sea-craft of Prehistory. Cambridge, Mass., 1971.

Kagan, D., The Outbreak of the Peloponnesian War. Ithaca, 1971.

Kagan, D., The Peace of Nicias and the Sicilian Expedition. Ithaca, 1981.

Landström, B., The Ships of the Pharaohs. Stockholm, 1970.

Lane, F.C., Venice: A Maritime Republic. Baltimore and London, 1973.

Lateiner, D., “The Failure of the Ionian Revolt”. Historia 31 (1982), pp. 129–160.

Lewis, A.R., Naval Power and Trade in the Mediterranean, AD 500–1000. Princeton, 1951.

Lewis, A.R. and T.J. Runyan, European Naval and Maritime History, 300–1500. Bloomington, 1985.

McGrail, S., Rafts, Boats and Ships: from Prehistoric Times to the Medieval Age. London, 1981.

Meiggs, R., The Athenian Empire. Oxford, 1972.

Meijer, F., A History of Seafaring in the Classical World. London, 1986.

Morrison, J.S. and R.T. Williams, Greek Oared Ships, 900–322 B.C.. Cambridge, 1968.

Morrison, J.S., "Greek Naval Tactics in the 5th Century B.C.. International Journal of Nautical Archaeology 3 (1974), pp. 21–26.

Morrison. J.S., Long Ships and Round Ships: Warfare and Trade in the Mediterranean, 3000 B.C. – A.D. 500. London, 1981.

Morrison, J.S. and J.F. Coates, The Athenian Trireme: The History and Reconstruction of an Ancient Greek Warship. Cambridge, 1986.

Moscati, S., The World of the Phoenicians. New York, 1986.

Ormerod, H.A., Piracy in the Ancient World: An Essay in Mediterranean History. Liverpool, 1924.

Partington, J.R., A History of Greek Fire and Gunpowder. Cambridge, 1961.

Richardson, G.W., “Actium”. Journal of Roman Studies 27 ( 1937), pp. 153–164.

Rodgers, W.L., Greek and Roman Naval Warfare. Annapolis, 1937.

Roebuck, C., Ionian Trade and Colonization. Chicago, 1959.

Rougé, J., Ships and Fleets of the Ancient Mediterranean. Middletown, 1981.

Sandars, N.K., The Sea Peoples: Warriors of the Ancient Mediterranean. London, 1985.

Starr, C.G., The Roman Navy, 31 B.C. – A.D. 324. Cambridge, 1960.

Tarn, W.W., “The Fleets of the First Punic War”. Journal of Hellenic Studies 27 (1907), pp. 48–60.

Tarn, W.W., “The Fleet of Xerxes”. Journal of Hellenic Studies 28 (1908), pp. 203–233.

Tarn, W.W., “The Battle of Actium”. Journal of Roman Studies 21 (1931), pp. 165–168.

Tarn, W.W., Hellenistic Military and Naval Developments. Cambridge, 1930.

Thiel, J.H., Studies on the History of Roman Sea Power in Republican Times. Amsterdam, 1946.

Thiel, J.H., A History of Roman Sea Power before the Second Punic War. Amsterdam, 1954.

Tipps, G.K., “The Battle of Ecnomus”. Historia 34 (1985), pp. 432–465.

Torr, C., Ancient Ships. Cambridge. 1894.

Wallinga, H.T., The Boarding Bridge of the Romans: Its construction and its function in the naval tactics of the First Punic War. Gröningen, 1956.

Wallinga, H.T., “The Ionian Revolt”. Mnemosyne 37 (1982), pp. 401–437.

Warmington, B.H., Carthage. Harmondsworth, 1964.

איילון, דוד. הממלוכים והעוצמה הימית – פרשה במאבק בין האיסלאם ובין אירופה הנוצרית. ירושלים, דברי ימי האקדמיה הלאומית למדעים, כרך ראשון, חוברת 8, תשכ"ד.

איסכילוס. הפרסים. תרגם מיוונית והוסיף מבואות וביאורים בנציון בנשלום. ירושלים, מוסד ביאליק, תשי"ג.

איסכילוס. הפרסים. בתוך: איסכילוס, שבע הטרגדיות. תרגם מיוונית והוסיף מבואות, הערות ונספחים שלמה דיקמן. ירושלים, מוסד ביאליק, תשכ"ה.

גולן, דוד. תולדות העולם ההליניסטי. ירושלים, י"ל מאגנס, 1983.

הומירוס. איליאדה / אודיסיה. תרגם מיוונית שאול טשרניחובסקי. ירושלים, שוקן, תשי"ד.

הור־מידאן, מ‘. גדולתה ושקיעתה של קרת חדשה (קרתגו) המעצמה הימית הראשונה. תרגם מצרפתית יונתן רטוש. תל־אביב, מ’ מזרחי, (אין תאריך).

הירודוטוס. כתבי הירודוטוס. מתורגמים מיוונית עם מבוא והערות מאת ד“ר אלכסנדר שור. ירושלים, ראובן מס, תרצ”ה.

הרמן, צבי. קרתגו המעצמה הימית. רמת־גן, מסדה, 1963.

הרמן, צבי. עמים ימים אניות. תל־אביב, מסדה, 1962.

הרמן, צבי. האדם והים – ממערות קדם עד מלכות הים. הוצאת תורן – חבל ימי לישראל, מהדורת “ידיעות אחרונות”, 1979.

יוליוס קיסר. מלחמת גאליה. תרגם מן המקור הרומי נ' רבן. תל־אביב, יבנה, תשי"ט.

יוסף בן־מתתיהו. תולדות מלחמת היהודים. מתורגמים מן המקור היווני על ידי ד“ר י”נ שמחוני. תל־אביב, א“י שטיבל, תרפ”ג.

לידל־הארט, ב“ה. סקיפיו אפריקנוס הגדול מנפוליון. צה”ל, משהב"ט – ההוצאה לאור, 1964.

ליוויוס, טיטוס. תולדות רומא. תרגמה מרומית שרה דבורצקי. ירושלים, מוסד ביאליק, תשל"ג.

סלושץ, נחום בן־דוד. ספר הים. תל־אביב, הוצאת החבל הימי לישראל, תש"ח.

עמית, מ'. תולדות יוון הקלאסית. ירושלים, י"ל מאגנס, 1984.

פינלי, י"מ. יוון העתיקה – תקופת הברונזה והתקופה הארכאית. תל־אביב, דביר, 1978.

פסאודו כסנופון. חוקת האתונאים. מיוונית: דרור אורון. בתוך: אלכסנדר פוקס, אתונה בימי גדולתה. ירושלים, מוסד ביאליק, תש"ל. עמ' 257–248.

קונטנו, ג‘. התרבות הפיניקית. מצרפתית ש’ שניצר. תל־אביב, כתבים, 1954.

שש, מאיר וג’ורג' רדן. “גשר הנחיתה”. מערכות ים מ"א (מאי 1959), עמ' 63–58.

שש, מאיר. “הספנות בספרות המסורת היהודית”. הימאי הישראלי 51 (דצמבר 1959), עמ' 30–28; 52 (מרץ 1960), 40–38; 54 (ספטמבר 1960), 29–28; 55 (ינואר 1961), 21–19; 56 (מאי 1961), 25–23; 58 (דצמבר 1961), 27–26; 59 (מרץ 1962), 23–22; 61 (דצמבר 1962), 20–18; 62 (אוגוסט 1963), 19–18; 63 (נובמבר 1963), 23–22; 65 (ספטמבר 1964), 23–22, 30; 66 (אוקטובר 1964), 24–23.

שש, מאיר. “המצור על צור (Curtius Rufus iv, 2–4)”. ים – קובץ לעניני ימאות (נובמבר 1962), עמ' 208–202.

שש, מאיר. “כיצד הגן ארכימדס על סירקוזי (Livius xxiv, 33–34)”. תורן – דפים לבית צים, מס' 39 (מאי 1962), עמ' 23.

שש, מאיר. “מעלליו של גל גאות (Curtius Rufus iv, 9–10)”. תורן – דפים לבית צים, מס' 41 (דצמבר 1962), עמ' 32–31.

שש, מאיר. “מן הטכניקה הימית הקלאסית – גשר הנחיתה”. תורן – דפים לבית צים, מס' 41 (מרץ 1963), עמ' 20–19.

שש, מאיר. “מד־דרך ימי (Vitruvius Pollio, De Architectura v, 12)”. תורן – דפים לבית צים, מס' 42 (מרץ 1963), עמ' 21–20.

שש, מאיר. “מלחמת אלכסנדריה של יוליוס קיסר”. הים (אביב 1963), עמ' 187–179.

שש, מאיר. “כיצד בונים נמל (Vitruvius Pollio, De Architectura v, 12)”. תורן – דפים לבית צים, מס' 45 (דצמבר 1964), עמ' 24–23.

שש, מאיר. “פוליביוס – קרב אקנומוס (Polybius i, 25–28)”. תורן – דפים לבית צים, מס' 46 (ינואר 1964), עמ' 24–22.

שש, מאיר. “על עיקרי המלחמה בים (Vitruvius iv, 30–39)”. תורן – דפים לבית צים, מס' 48 (יולי 1964), עמ' 19–17 ומס' 49 (אוגוסט 1964), עמ' 11–10.

שש, מאיר. “הפלישה הגדולה לאפריקה (Livius xxix, 25–27)”. תורן – דפים לבית צים, מס' 51 (דצמבר 1964), עמ' 15–14.

שש, מאיר. “קורות יסוד קרתגו (Iustinus xviii, 3–5)”. תורן – דפים לבית צים, מס' 53 (מאי 1965), עמ' 13–12.

שש, מאיר. “כיצד הסגיר וורס את הצי הרומאי לפירטים (Cicero, Orationes in Verrem, 31–33)”. תורן – דפים לבית צים, מס' 54 (ספטמבר 1965), עמ' 11–10.

שש, מאיר. “הובלת אובליסקים בים (C. Plinius Secundus xxxvi, 14)”. תורן – דפים לבית צים, מס' 56 (פברואר 1966), עמ' 30.

שש, מאיר. עכו הימית. עכו, ביה"ס לקציני ים עכו, 1981.

שש, מאיר. “הפירטים של יפו – הזרוע הימית של המרד הגדול (67 לספה"נ), פרק בתולדות עם ישראל”. מעלות לספרות ולהגות – ארגון מורי בתיה"ס העל־יסודיים, (מאי 1986), עמ' 23–16.

שש, מאיר ושמחה בינות. “לוחמת הניגוח בים בעת העתיקה”. ספונים (בטאון המוזיאון הימי הלאומי, חיפה), כרך ז' (תשמ"ט), עמ' 73–61.

העידן האוקיאני    🔗

Anderson, R.C., Naval Wars in the Baltic during the Sailing Ship Epoch, 1522–1850. London, 1969.

Arnold, D., The Age of Discovery, 1400–1600. London, 1983.

Bennet, T.H., Naval Battles of the First World War. Pan, 1983.

Boxer, C.R., The Dutch Seaborne Empire, 1600–1800. New York, 1965.

Boxer, C.R., The Portuguese Seaborne Empire. London, 1969.

Brogger, W.A. and H. Shetig, The Viking Ships: Their ancestry and evolution. Oslo, 1971.

Brooks, F.W., The English Naval Forces, 1199–1272. Manchester, 1932.

Brown, L.A., The Story of Maps. New York, 1979.

Cipolla, C.M., Guns and Sails in the Early Phase of European Expansion, 1400–1700. New York, 1965.

Clowes, G.S.L., Sailing Ships: Their History and Development. London, 1948.

Elridge, F.B., The Background of Eastern Sea Power. Melbourne, 1948.

Goldrick, J., The King’s Ships were at Sea: The War in the North Sea, August 1914 -February 1915. Annapolis, 1984.

Greenhill, B., The Life and Death of the Merchant Sailing Ship, 1815–1965. London, 1980.

Guilmartin, J.F., Gunpowder and Galleys: Changing Technology and Mediterranean Warfare at Sea in the 16th Century. Cambridge, 1974.

Hagerman, G.M., “Lord of the Turtle Boats”. US Naval Institute Proceedings (December 1967), pp. 66–74.

Hough, R., The Great War at Sea, 1914–1918. Oxford, 1983.

Howarth, S., Morning Glory: A History of the Imperial Japanese Navy. London, 1983.

Jane, F.T., The Imperial Russian Navy. London, 1983.

Lewis, M., The History of the British Navy. Harmondsworth, 1957.

Lyon, D., Steam, Steel and Torpedoes: The Warship in the 19th Century. London, 1980.

MacGregor, D.R., The Tea Clippers: Their History and Development, 1833–1875. London. 1983.

Mahan. A.T., The Influence of Sea Power upon History, 1660–1783. London, 1890.

Mahan, A.T., The Influence of Sea Power upon the French Revolution and Empire. London, 1892.

Mahan, A.T., The Life of Nelson: The Embodiment of the Sea Power of Great Britain. London, 1897.

Mahan, A.T., Types of Naval Officers. London, 1902.

Mahan, A.T., Sea Power in its Relations to the War of 1812. London, 1905.

Mahan, A.T., The Major Operations of the Navies in the War of American Independence. London, 1913.

Marder, A.J., From Dreadnought to Scapa Flow: The Royal Navy in the Fisher Era, 1904–1919. Oxford, 1961–1970.

Mattingly, G., The Defeat of the Spanish Armada. 1959.

May, W.E., A History of Marine Navigation. Henley-on-Thames, 1973.

McGowan, A., Tiller and Whipstaff: The Development of the Sailing Ship, 1400–1700. London, 1981.

Morison, S.E., Christopher Columbus Mariner. Boston, 1956.

Padfield, P., Guns at Sea: A History of Naval Gunnery. London, 1973.

Parry, J.H., The Spanish Seaborne Empire. London, 1966.

Preston, A. Dreadnought to Nuclear Submarine. London, 1980.

Rodgers, W.L., Naval Warfare under Oars. Annapolis, 1967.

Sailing and Fighting Instructions for His Majesty’s Fleet, 1775. Facsimile edition published privately by Bill Leeson. England, 1986.

Unger, R.W., The Ship in the Medieval Economy, 600–1600. London, 1980.

Ure, J., Prince Henry the Navigator. London, 1977.

בארסלג, קרל. “האיש שהסתיר את הסיירת דרזדן”. מערכות ים נ"א (ינואר 1961), עמ' 51–47.

גיחון, מרדכי. “נאפוליון בגליל המערבי באביב 1799”. בתוך: מערבו של גליל וחוף הגליל, הכינוס הארצי ה־19 לידיעת הארץ. ירושלים, תשכ"ה. עמ' 164–153.

גיחון, מרדכי. "מצור נאפוליון על עכו. בתוך: מערבו של גליל וחוף הגליל, עמ' 179–165.

היימן, רודולף א‘. “התפתחותה של אנית המלחמה המשוריינת”. מערכות ים י"ז (דצמבר 1953), עמ’ 27–22; י"ח (מרץ 1954), עמ' 36–27, 51.

ווייז, ג’יימס א‘. “הצוללת שעשתה היסטוריה”. מערכות ים 74–5 (ינואר 1966), עמ’ 29–27.

ון-דר ואט, דן. אמדן: סיפורה של סיירת. צה"ל, הוצאת מערכות, 1988.

כהן, חיים ה‘. “מערכת יוטלנד”. מערכות ים כ"ז (ינואר 1956), עמ’ 15–3.

סותאורת, ג’והן ון-דון. “מכשיר היאנקי”. מערכות ים מ"ט (ספטמבר 1960), עמ' 34–30.

סימון, מיכאל. “אימפריה ימית מתמוטטת”. מערכות ים מ"ח (יולי 1960), עמ' 65–63.

סימון, מיכאל. “100 שנים לקרב הימי בליסה”. מערכות ים 80 (אוקטובר 1966), עמ' 35–29.

פירסאל, א' ו' ה‘. “הפגזת עכו, 3 בנובמבר 1840”. ספונים ב’ (תשכ"ח), עמ' 55–51.

ראובותם, ו“ב. “מבצעים ימיים לאורך חופי סוריה – 1840”. מערכות ים י”ז (דצמבר1953), עמ' 15–3.

שו, הנרי י‘. “נחיתת הסתערות במצרים – 1801”. מערכות ים כ"ג (מרץ 1955), עמ’ 12–3.

שו, הנרי י'. “קרב אבוקיר (תאור צרפתי)”. מערכות ים נ"א (ינואר 1961), 27–22.

שש, מאיר וגרא בן ענת. “תעלולי הטור המקודש”. מערכות ים 110 (נובמבר 1972), עמ' 31–28.

מלחמת העולם השניה ולאחריה    🔗

Auphan, P. and J. Mordal, The French Navy in World War II. Annapolis, 1959.

Cracknell, W.H. (editor), Soviet Naval Development. USN Department of the Navy, 1981.

Gorshkov, S.G., “The Gorshkov Papers”. US Naval Institute Proceedings 100, nos. 1–11 (January-November 1974).

Hastings, M. and S. Jenkins, Battle for the Falklands. New York, 1983.

Luttwak, E.W., and R.G. Weinland, Seapower in the Mediterranean: Political Utility and Military Constrains – A Case of Study. The Washington Papers 61, vol. vi. Georgetown University, Washington D.C..

Miller, F.C., “Those Storm-beaten ships, upon which the Arab armies never looked”. US Naval Institute Proceedings (March 1975), pp. 18–25.

Miller, D. and Ch. Miller, Modern Naval Combat. New York, 1986.

Moineville, H., Naval Warfare Today and Tomorrow. Oxford, 1982.

Pack, S.W.C., Sea Power in the Mediterranean: 17^th Century to Present. 1971.

Porath, Reuben. “The Israeli Navy”. US Naval Institute Proceedings 97 (September 1971), pp. 33–39.

Roskill, S.W., The Navy at War, 1939–1945. London, 1954–1962.

Smith, P., Hold the Narrow Seas: The Battle for the English Channel, 1939–1945. Annapolis, 1984.

Willmot, H.P., The Barrier and the Javelin: Japanese and Allied Pacific Strategies, February to June 1942. Annapolis, 1983.

בולדווין, ה‘. “המערכה בנהר לה־פלטה: סופה של הגרף שפיי”. מערכות ים ל"ג (יולי 1957), עמ’ 30–23.

בולדווין, ה‘. “מערכת לייטה”. מערכות ים ל"ו (אפריל 1958), עמ’ 11–2.

בורגזה, ואלריו י‘. “פריצת נמל אלכסנדריה ב־1941:טורפדות מאויישים תוקפים”. מערכות ים כ"ד (מאי 1955), עמ’ 9–3, כ"ה (יולי 1955), עמ' 20–13.

בורגזה ואלריו י‘. “סירות נפיצות למפרץ סודה (1941)”. מערכות ים כ"ו (אוקטובר 1955), עמ’ 16–11, 55.

ביורט, ג‘. “הסיימון תוקפת ומטביעה צוללת”. מערכות ים מ"ב (יולי 1959), עמ’ 44–41.

גודמן, הירש ושלמה מן. צה"ל בחילו, כרך 10: חיל הים. רביבים הוצאה לאור, 1982.

דה בלו, אדמירל. דרך בים – סיפור המלחמה בים התיכון, 1945–1939. מצרפתית: עמיקם לויתן. צה"ל, הוצאת מערכות, 1959.

דניץ, קרל. מלחמת הצוללות. תרגם עזריאל טל. צה"ל, הוצאת מערכות, 1979.

טדר, לורד. “עוצמת אוויר ביחסה לעוצמת הים”. בתוך: עוצמת אוויר במלחמה – הרצאות “לי נואלס” מפי מרשל חיל האוויר המלכותי לורד טדר. מאנגלית: א' מדן. צה"ל, הוצאת מערכות, 1954.

לוי, אנריקו. “שיירות בעת מלחמה”. מערכות ים ל"ב (מרץ 1957), עמ' 42–38.

לוט, א‘. “בלוקת מוקשים – חלום בלהות של יפאן”. מערכות ים מ"ז (מאי 1960), עמ’ 43–40.

לוט, א‘. “תקרית קירני: עילה לכניסת ארה”ב למלחמה“. מערכות ים מ”ז (מאי 1960), עמ’ 75–70.

לפטיה, ד‘. “הפלישה לאלבה – יוני 1944”. מערכות ים ט"ז (אוקטובר 1953), עמ’ 9–3.

מארטינסן, א‘. “טיבוע אנית המערכה רויאל אוק”. מערכות ים כ"ח (מרץ 1956), עמ’ 41–38.

מואנויל, ה'. הלוחמה הימית כיום ומחר. מאנגלית: שמחה בינות. כתב־יד.

סאיטו, ט'. לוחמה תת־ימית. תרגם: ירון גלעד. תל אביב, מוקד, 1970.

עזריאל, סא"ל. “התקפת הפתע על נמל הפנינים”. מערכות ים 104 (יולי 1971), עמ' 46–43.

סקוט, פ‘. “הפשיטה על ס”ט נזאר“. מערכות ים כ”ט (יוני 1956), עמ’ 18–3.

פאק, ס‘. “25 שנה לקרב מאטאפאן”. מערכות ים 79 (יולי 1966), עמ’ 25–23, 40.

פופ, ד'. 73 צפון. מאנגלית: עזריאל טל. צה"ל, הוצאת מערכות, 1969.

פושידה, מ' ו-מ' אוקומיה. מידוויי. צה"ל, הוצאת מערכות.

פטר, קרל היינריך. “פרשת הטבעתה של שארנהורסט”. מערכות ים ל"ב (מרץ 1957), עמ' 58–51.

פיליפס, ל'. הפשיטה הגדולה מכולן. מאנגלית: בר כוכבא שור. צה"ל, הוצאת מערכות, 1961.

קאמפ, פ‘. “מבצעי צוללות ננס בחוף נורבגיה, 1942”. מערכות ים י"ח (מרץ 1954), עמ’ 11–3.

קופר, ב'. הספינות הקטנות – מלחמתן של הטרפדות. תרגם: עזריאל טל. צה"ל, הוצאת מערכות, 1972.