בועידת בילטמור, מאי 1942

הגיעה השעה לבחון כשרון הציונות לבצע את דברה.

המלחמה, שאינה אלא מלחמת־אזרחים המקיפה את כל הגזע האנושי, מעמידה את כל העמים, התרבויות, התביעות והשאיפות המדיניות, בפני מבחן אכזרי של תקומה. על עמנו נגזרה מטעם הנאצים גזירת השמד גמורה ושלמה, ובאשר ידם מגעת, מלאכת הכליון נעשית ללא רחם. אנו מאמינים בנצחוננו. זרוע הנאצים תגודע, ושארית ישראל תקום. אפס עם בוא הנצחון תעמוד הציונות בפני המבחן החמור והקפדני ביותר: מבחן הביצוע.

 

השינויים במצבה המדיני של הארץ    🔗

משתי בחינות יהא שונה מצבה של הציונות בתום מלחמה זו ממה שהיה לאחר מלחמת־העולם הראשונה: מבחינת העם ומבחינת הארץ.

כשאנגליה, אמריקה, צרפת ואיטליה – ואתן כל ארצות התרבות בעולם, גמרו אומר בסוף המלחמה הקודמת לתקן המעוות ההיסטורי שנעשה לעם ישראל ולהחזיר עטרת־מולדתו ליוֹשנה – נדמה היה כאילו יש סיפק בידנו לעשות את מלאכת הבנין לאִטנו ולחזור למולדת במתינות. גם בארצות המצוקה הגדולה ביותר לא היה מצב היהודים נואש וחסר־תקוה כאשר יהיה הפעם. אחרי מלחמה זו נעמוד בפני מצב שונה בתכלית. היקף העליה ודחיפותה יחייבו מידוֹת הגשמה ומהירות־הגשמה כאשר לא היו. הויכוח על תכנה של הציונות, ציונות רוחנית או מדינית, עבר זמנו. על הציונות שוּמה עכשיו להעביר במהירות המוני־גולים עצומים שנעקרו ללא תקנה בתפוצות שהן תחת שלטונו של היטלר, ולהושיבם בארץ. אחרת היא מתרוקנת מתכנה.

במלחמה האחרונה לא היתה ארץ־ישראל קיימת כיחידה פוליטית־גיאוגרפית. כסוריה ועיראק לא היתה אלא חלק של הקיסרות העותומנית. התורכים שלטו בארץ ארבע מאות שנה, אולם לא יישבו אותה ולא הטביעו עליה את חותמם התרבותי. למעשה לא היו תובעים לארץ – מחוץ לעם היהודי, שלא פסק במשך מאות שנות־גלות לראות בה את מכורתו־מולדתו. עכשיו נשתנה המצב. הארצות השכנות הפכו להיות ממלכות ערביות עצמאיות, וממלכות ערב תובעות את הארץ כחלק מאימפריה ערבית, ובסידור שלאחר המלחמה יחרץ גורלה המדיני של הארץ – לישמעאל או לישראל.

ביצוע דבר הציונות כרוך בשתי שאלות־יסוד: אחת כלכלית, השניה מדינית. אתחיל מהראשונה, זו שקוראים לה שאלת כושר הקליטה.

 

יכולת הקליטה של הארץ    🔗

מאחרי המלחמה האחרונה קלטה הארץ עולים יותר מכל ארץ אחרת, ובתקופות מסוימות, שבהן הוקלו ההגבלות המלאכותיות – גם יותר מכל שאר הארצות יחד. אולם נוכח עוצם העליה הנשקפת לנו אחרי מלחמה זו מתעוררת שאלה: כמה יהודים נוספים מסוגלת הארץ לקלוט על יסוד כלכלי איתן.

איש אינו יכול להשיב ברצינות תשובה מספרית קצובה. המדע טרם גילה וספק אם יגלה פעם קנה־מידה פשוט שבעזרתו אפשר לקבוע בודאות כמה אוכלוסים אפשר להושיב בארץ זו או אחרת. משנת כושר־הקליטה בכללה נדמה כאילו אינה אלא אמצאה ציונית, ואולי אנטי־ציונית.

מה שקוראים בשם כושר־קליטה אינו גוֹדל קבוע ועומד, אלא שיעור דינמי וגמיש, המוּתנה בגורם האנושי לא פחות, אם לא יותר, מאשר בשטח הקרקע וטבעה.

ראשון לגורמים האנושיים הוא הצורך והמצוק; והצורך האנושי שלנו הוא כוח כביר בהרחבת כושר הקליטה. גורם שני הוא כושר היצירה של העם היהודי, יזמתו ויכלתו החלוצית. גורם כלכלי משמשות גם אהבתנו ומסירותנו לארץ. מכריע ביכולת הקליטה הוא המשטר המדיני: התנאים הפוליטיים, החוקתיים והאדמיניסטרטיביים הקובעים את העליה וההתישבות.

מבחינה כלכלית צרוּפה יש לבחון אפשרויות החקלאות, התעשיה והים.

על היהודים שומה לא רק לרכוש אדמה, – אלא להשביחה, לייבשה, ליערה, להפרותה, ובאשר יש מים – להשקותה. בזו הדרך, ובשיטות עיבוד מתוקנות בעזרת מכונות חדישות, גזעי בקר וצאן ועופות, צמחים וזרעים משובחים, מחזור־זרעים, בניצול מעוּלה של מי הגשמים, הנהרות והתהומות – הכשירו היהודים אדמות צחיחות לעיבוד וההתישבות והגדילו את פריון האדמות המעובדות, הרבו את יבול הארץ ותנובתה, העלו בקביעות את רמת־החיים, ובאותה שעה הפחיתו בהדרגה את שטח־המחיה שנדרש למשפחה בראשית ימי ההתישבות – משלוש מאות דונם עד כדי 100 דונם באדמת־בעל, 50 דונם בהרים מגדלי עצי־פרי, ו־25–20 באדמת־שלחין.

במחוזות ערביים רצופים נשאר הישוב במשך עשרים השנים בעינו. כמעט ללא גידול, אולם במחוזה של ההתישבות היהודית גדל ורב; רמת החיים של הערבים הועלתה ושיטות עבודתם השתפרו כמתכונת היהודים.

מבחינת התישבות חקלאית יש לחלק את מערב ארץ־ישראל לארבעה אזורים: העמקים, התופסים שסח של 4,602,000 דונם; ההרים – 8,088,000 דונם; הנגב – 12,577,000 דונם; מדבר יהודה – 1,050,000 דונם. את האחרון כמעט יש להוציא מחשבון ההתישבות.

בעמקים יש שלושה וחצי מיליון דונם אדמת־שלחין. עד היום משקים רק 350,000 דונם. למעלה משלושה מיליון דונם נתונים עדיין להשקאה. כל דונם מושקה יבולו שקול כנגד יבולם של 10 דונם בעל. בכל מיליון דונם מושקים אפשר להושיב 30.000–25.000 משפחות חדשות, נוסף על אלה שיושבים עליה עכשיו, בין שהם יהודים ובין שהם ערבים. ז״א כי אם נתקין השקאה מלאה לכל העמקים במידה האפשרית נוכל להושיב עוד שבעים וחמשה – תשעים אלף משפחות על הקרקע.

בהרים יש כארבעה וחצי מיליון דונם הנמנים עכשיו על ארמה צחיחה. יהודים רכשו עד עכשיו בהרים כ־350.000 דונם מאדמה „צחיחה“ זו והקימו כפרים פורחים בהרי ירושלים, שומרון והגליל. לכל הפחות עוד כשני מיליון וחצי מאדמת ההרים אפשר להכשיר לעיבוד – ולהתישבות נוספת של חמשים אלף משפחה.

ואשר לנגב – אמר סיר ג׳ון הופ־סימפסון, המומחה האנגלי שנשלח על־ידי הממשלה בשנת 1939 לתהות על אפשרויות ההתישבות בארץ: „בתנאי של אפשרויות השקאה הרי יש במחוז באר שבע שפע־לא־ידלל של אדמת־התישבות… עד עכשיו לא נעשה שם כל נסיון מאורגן לברר אם יש בנגב אספקה אַרטיזיאַנית של מים“. הועדה המלכותית של פיל ציינה בשנת 1937 שמזמן פרסום ההרצאה של הופ־סימפסון „נעשה רק מעט מאוד על ידי הממשלה לגלות מים בארץ“. אולם היגלות נגלו מים על ידי היהודים בהרבה מקומות בארץ, שהיה מקובל כאילו אין בהם מים, ולדעת המומחים היהודים יש לסַפּק מים לנגב אם על־ידי חפירת בארות ארטיזיאניות, אם על־ידי בנין סכרים לאגירת מי־הגשמים הניגרים מההרים ואם על־ידי הבאת מים בתעלות מנהרות הצפון (ירקון, ירדן, ליטני ועוד).

אם רק יתקבלו הסמכויות והאמצעים להספיק מים לנגב – אפשר יהיה ליישב מאות אלפים משפחות בחלק זה של הארץ. עד עכשיו הנגב כולו, התופס כמחצית שטחה של ארץ־ישראל המערבית, אינו מעובד ואין בו ישוב, מלבד מתי־מעט של בידואים שוכני־אוהלים.

הנסיון של ההתישבות היהודית לימד שעל יד כל משפחה המתפרנסת מחקלאות, אפשר ליישב עוד ארבע משפחות לכל הפחות, המתפרנסות ממלאכה, תעשיה, מסחר ואומנויות חפשיות.

ארץ־ישראל אינה עשירה בחמרים גלמיים הדרושים לתעשיה, אולם יש לה היתרון של מעמד גיאוגרפי רצוי – כגשר המקשר שלושת חלקי חבל: אסיה, אירופה, אפריקה. –

---

ההרפתקה היהודית הצעירה ביותר היא כיבוש־הים. לפני שש שנים לא היה אף מלח יהודי אחד בימה של יפו, אם כי עיקר סחרה היה יהודי. ב־15 למאי 1936 טלפן הנציב העליון בעצמו לסוכנות היהודית בירושלים והודיע לנו שהוא מכיר בצדקת דרישתנו לפרק סחורות בחופה של תל־אביב לאחר שהמופתי השבית את נמל יפו. ובן־לילה ממש הונח יסוד לנמל יהודי בתל־אביב. מאז עובדים אלפי יהודים בנמלי הארץ, ואניות יהודיות נהוגות בידי חובלים ומלחים יהודים חוצות שבעת הימים, ודייגים יהודים פורשים מכמרותיהם לא רק במימי הכנרת והחוּלה, אלא גם בים התיכון, וגם לים־סוף יגיעו, ועל חוף הים מוקמים כפרי־דייגים יהודיים.

עמים דוברי עברית פיתחו ראשונה בימי קדם את השיט והמסחר הימי – אלה היו תושבי צור וצידון שהקימו את האימפריה הכנענית הגדולה בקרת־חדשה עד שבאו הרומאים והרסוה. גם יהודי יפו היו יורדי ים בימי הבית השני, ולפני נפילת ירושלים נלחמו כשודדי־ים בימה של יפו נגד הרומאים.

כובשי־הים מצור וצידון אבדו ונכחדו. אולם צאצאי היהודים שנלחמו ברומאים חיים וקיימים, רבים מהם שבו לארץ ועוד רבים המתעתדים לשוב. הם שבו לאדמה – והם שבים גם לים. – – – ספנים ודייגים יהודים יצרפו את הימים לארץ והעם היהודי יכבוש מקומו הנאות ביַמינו וביַמים האחרים.

גם במשק האויר ישלחו היהודים את ידם, וכבר הונח היסוד לטיס יהודי בארץ, תחילה לצרכי שלום, עכשיו גם לצרכי מלחמה.

שבי־ציון יכוננו הריסות הארץ, יבנו את משקה – בחקלאות ובחרושת, ביבשה ובים – ולא יֵצר המקום במולדת לבניה־בוניה.

 

יחס הערבים לשיבת ציון    🔗

ואשר לבירור הפוליטי – יש לבחון תחילה את יחסינו עם הערבים.

במעט מהשאלות המסובכות והמורכבות של הציונות – והן רבות – גדולה המבוכה והערבוביה כמו בשאלה שקוראים לה השאלה הערבית.

ויש צורך להבהיר ראשית כל שאין „שאלה ערבית“ באותו מובן שיש לשאלה היהודית. אין עם ערבי מחוסר מולדת. אין בעיה של נדידה ערבית, להיפך, הערבים הם מהעמים המועטים בעולם המרוכזים כמעט בשלמות בארצותיהם הם. וארצות אלו הן רחבות ידים. והן נגועות לא בעודף אלא במחסור־אוכלוסים.

בשנת 1926 פרסם ג׳עפר פשה אל־עסכרי, מי שהיה אז ראש הממשלה בעיראק, מאמר בכלי המבטא של „החברה המלכותית לאסיה התיכונית“ ובו אמר: „שטח עיראק הוא 150,000 מיל מרובע, פי שלושה בערך משטחה של אנגליה, ואוכלוסיה הם רק כשלושה מיליון – – – מה שנחוץ לעיראק יותר מכל זהו ישוב נוסף“.

הוא הדין לגבי סוריה. כל יודעי־הכלכלה בסוריה מודים, שהמספר המועט של אוכלוסיה ודלות אמצעיה מונעים את פיתוחה הכלכלי של הארץ.

עבר הירדן שטחו הוא כמעט פי ארבעה מזה של ארץ־ישראל המערבית, אולם אוכלוסיו אינם אלא שליש, וישובו נמצא בעמידה זה עשרים שנה, בשעה שישובה של ארץ־ישראל המערבית – המדובר הוא על הישוב הערבי – הולך וגדול.

מיעוט האוכלוסים בארצות ערב מהוה לא רק מפגע כלכלי, אלא גם סכנה מדינית לעצמאותן, וקריעת אלכסנדריתה מסוריה תוכיח.

והנקודה השלישית שיש להעמידה על אמיתותה היא: עלית היהודים והתישבותם בארץ אינה נעשית על חשבון הערבים. בשטח התעשיה והים הדבר ברור מאליו, כי אין למעשה כמעט כל תעשיה ערבית והים אינו תפוס על ידי מישהו. אולם גם בחקלאות אנו יוצרים כביכול מחדש את האדמה שאנו מיישבים; או שאנו מפרים ומפריחים אדמה צחיחה שלא היתה מעובדת, או שאנו מגדילים את היבול של האדמות במידה כזו שאותו השטח מספיק גם למתישבים חדשים וגם מעניק לתושבים הישנים רמת־חיים יותר גבוהה. ועליה והתישבות רבתי בקנה־מידה רחב ביותר, כזו הצפויה לנו לאחר המלחמה, תיתכן מבלי לפגוע משהו בתושבי הארץ.

אין ניגוד כלכלי בין היהודים והערבים בארץ. אין ניגוד בין הצרכים הכלכליים של הישוב המצוי בארץ ובין אלה של העולים החדשים. העובדה שהמופתי וחבריו וכמו כן ממשלת צ׳מברלין־מקדונלד, שניסתה לפייס אותם, עמדו על כך שעקרון יכולת הקליטה הכלכלית, כקנה המידה היחיד לקביעת העליה היהודית – יתבטל, מוכיחה, שגם הערבים וגם מחברי „הספר הלבן“ הכירו בעליל, שמבחינה כלכלית בלבד יש מקום לעליה יהודית רבתי העלולה להפוך את הארץ לארץ יהודית.

עליה יהודית תהיה או לא תהיה? – זוהי השאלה, ושום פתרון, אמיתי או מדומה, לכל שאר הבעיות הארצישראליות, האמיתיות או המדומות, אין בו ממש, כל זמן שאינו עונה ברורות ופשוטות על שאלה ברורה ופשוטה – וחיונית זו.

היש לצפות שהערבים יסכימו לעליה יהודית? האונאה הגרועה ביותר היא אונאה עצמית. עלינו להכיר בעובדות. אם העליה היהודית תהא תלויה בהסכמת הערבים, ספק אם תהא עליה יהודית. יש צורך חיוני, גם מדיני וגם מוסרי, להבהיר את עמדתנו בשאלת־השאלות הקובעת כל עתידנו – ללא כל דו־משמעות. העליה היהודית לארץ אינה זקוקה לשום הסכם. אנו שבים למולדתנו – בזכות עצמנו. ההיסטוריה, המשפט הבילאומי וגזירת־החיים של עם־עולם – שלושה אלה ציוו את ארץ־ישראל מולדת לעם העברי.

יהודי אינו זר ונכרי או מהגר בארץ־ישראל. בעלותו לארץ הוא שב למולדתו. עם ישראל הורחק אבל לא ניתק מארצו. זכותו למולדתו לא הופקעה ואינה בגדר של הפקעה. כשם שמציאות מיליון ערבים בארץ היא עובדה היסטורית, בין שהיא נעימה או לא, כך היא עובדה היסטורית, שקשר־בל־ינתק קיים זה יותר משלושת אלפים שנה בין ארץ־ישראל ובין עם־ישראל.

המנדט הארצישראלי מצהיר ברורות, כי ניתן אישור לקשר ההיסטורי שבין העם היהודי וארץ־ישראל ולנימוקים שבגללם יוקם בה מחדש הבית־הלאומי היהודי, אולם יש דבר־מה תקיף אפילו מחוק־בין־לאומי, וזהו הצורך החיוני, הנואש של עם שאין לו הצלה וגאולה אלא בחזרה למולדת, צורך הצלה אישי למיליונים וצורך־גאולה לאומי לעם בכללו.

שום התנגדות והפרעה מצד הערבים, שום הפחדה טירוריסטית או פוליטית, שום הגבלה ואיסור של „הספר הלבן“, הפסול גם מבחינה מוסרית וגם מבחינה חוקית, לא ימנעו את עלית היהודים לארצם. ואם יש עדיין מישהו המפקפק בכך – תבוא עדות „פטריה“, „סטרומה“ ואניות אחרות ממין זה ותוכיח. משמעותן של אניות אלה היא פשוטה: ארץ־ישראל או מוות. ומיד עם תום המלחמה, אניות רבות כאלה ינהרו לארץ.

דורנו נתפכח ונעשה מציאותי. אחרי האכזבות המרובות של המלחמה האחרונה והשלום בסופה: יש פחד מאשליות אידיאליסטיות ומחזרים אחרי מעשיות וחשבונות קרים. ואכן, מי שאינו רואה את המציאות המרה הזועמת והנואשת של התפרצות העליה היהודית לארץ כתום מלחמה זו – אינו יודע מה זאת מציאות. שום מציאות ארצישראלית לא תשוה באיתנותה ובדחיפותה לעוֹז ההעפלה היהודית אשר לא תירתע מכל. בהעפלה זו נפגשו השרשים הביולוגיים והפסיכולוגיים העמוקים ביותר של עצם קיומנו ורצון־החיים שלנו.

הערבים ישלימו עם העליה היהודית ויסתגלו למציאות החדשה – כשזו תהיה עובדה קיימת.

כשאנגליה, אמריקה, ושאר עמי התרבות החליטו לאחר המלחמה הקודמת על הקמת הבית הלאומי העברי – נתקבלה החלטה זו והוסכמה על־ידי נציגי הערבים בועידת־השלום. ארץ־ישראל יהודית נעשתה לחלק מתכנית הערבים לעתיד ארצות ערב. האמיר פייצל, בנו ובא־כוחו של המלך חוסיין, חתם על אמנה עם ד״ר ווייצמן ב־3 לינואר 1919. –– –

זוהי, איפוא, עובדה היסטורית שההחלטה על ארץ־ישראל עברית לא נתקלה בהתנגדות הערבים. להיפך, נציגי הערבים הסכימו לכך במפורש.

מתי ואיך קמה ההתנגדות? –

כשקיום ההחלטה נמסר לאלה שלא חרדו יותר מדי להצלחתה. פקידות־המנדט בארץ לא גילתה הבנה וחיבה, אף לא כשרון ורצון להוציא לפועל מה שהיה בלי ספק תפקיד מורכב וקשה: להעלות פזורי ישראל ולהשרישם בארץ. ממנהיגי הערבים בארץ לא נבצר, כמובן, לראות את ההיסוסים שבהם קיים משרד המושבות ופקידיו הקולוניאליים את ההחלטה. ומיד קפצו מנהיגים אלה על המסקנה שההחלטה לאחר הכל אינה החלטה רצינית ואפשר בנקל להפוך אותה על פיה, והתנהגות ממשלת המנדט הוכיחה שלא טעו.

 

גורמי הכשלון של המנדט על ארץ־ישראל    🔗

הועדה המלכותית של פיל היא היא שמצאה כי הכלי אשר הותקן למען בצע את ההחלטה הבין־לאומית על הקמת הבית־הלאומי – המנדט – אינו „בר־־פעולה“. בין שנסכים ובין שלא נסכים לכל שיקולי הועדה – הרי אין כל ספק בכך, שהפקידות אשר הופקדה על קיום המנדט הוכיחה שאינה „בת־פעולה“.

אם כי היו לנו ועדיין יש לנו כמה מריבות עם ממשלת המנדט, ולפעמים מרות וכאובות למדי, וביחוד לאחר פרסום „הספר הלבן“, כגון הריב על הצבא היהודי והטרגדיה של „סטרומה“ – אין אנו יכולים להגיד שכשלון הפקידות ומשרד המושבות בהגשמת המנדט במשך עשרים השנים האחרונות הוא מפני שהיא פקידות בריטית. מקור כשלונה הוא בכך שהיתה פקידות זרה, לא־יהודית.

העליה היהודית לאחר המלחמה תחייב התישבות־רבתי בקנה־מידה רחב. מפעל התישבותי זה ידרוש הון עצום שיש להשיגו ממקורות ממשל­תיים. אולם התנאי העיקרי למפעל עצום זה הוא משטר חדש, מכוון במיוחד לפיתוח מכסימלי של הארץ ולקליטה מכסימלית של עולים בזמן הקצר ביותר. חוקי־היסוד של הארץ, חוקי הקרקע והמים, הגנת העובד, סידור המסים והמכס, יחסי סחר־חוץ, משטר־ההגנה וכדומה – מן ההכרח לשנותם בתכלית למען יתאימו לצרכי התישבות צפופה, פיתוח מהיר של החרושת, גידול בלתי מופרע של העיר והכפר, קליטת העולים וריבוי האוכלוסים. ולא רק החוקים – כל הפקידות במעשי יום־יום מן ההכרח שתהא מודרכת, ללא־ריתוי, במטרה אחת: בנין הארץ וקליטת עולים. רק ממשלה יהודית תתאים לתפקיד זה, רק זו תזדהה לגמרי עם הצרכים והשאיפות של העולים המתישבים היהודים ותתמכר בלב שלם לבנין הארץ. עליה יהודית בקנה מידה רחב מן ההכרח שתביא בעתיד לא רחוק לידי רוב יהודי גדול ולהקמת ארץ־ישראל עברית עומדת ברשות עצמה.

המסקנה המוכרחת מבחינת העבר והעתיד, מבחינת עשרים שנות המנדט ומבחינת צרכי העליה לאחר המלחמה, היא שהמנדט על ארץ־ ישראל צריך להימסר לעם היהודי גופו.

אין הכוונה למנדט בצורתו מלפני עשרים שנה. יתכן שכל שיטת המנדט תעבור מן העולם. הכוונה היא לאחריות ולסמכות הממשלתית הדרושה לבנין הארץ ולהבטחת שיבת היהודים לארצם – זו צריכה להימסר מעכשיו לעם היהודי עצמו. ראשית כל – השלטון על העליה ועל ההתישבות יופקד בידי הסוכנות היהודית, שתפעל בשם העולים והמתישבים העתידים לבוא.

 

עקרונות הפעולה המדינית להבא    🔗

עדיין מוקדם לקבוע בפרוטרוט את חוקת ארץ־ישראל לאחר המלחמה. עדיין מוקדם לענות על כל השאלות המשפטיות והמדיניות העתידות להתעורר. אולם אפשר וגם דרוש להגדיר את העקרונות הראשיים שידריכו אותנו בפעולתנו המדינית ושיונחו ביסוד החינוך הפוליטי של דעת הקהל, היהודית והכללית, באמריקה, אנגליה, רוסיה וארצות אחדות, למען הפתרון הציוני של שאלת היהודים ושאלת ארץ־ישראל.

עקרונות אלה הם שלושה:

א) אישור מחודש, בהיר וללא דו־משמעות, לכוונה המקורית של הצהרת־בלפור והמנדט כי ארץ־ישראל תשוב להיות קומונוולט יהודי, כפי שהוצהר על ידי הנשיא וילסון ב־3 למרס 1919.

ב) הסוכנות היהודית לארץ־ישראל, כנאמן העולים והמתישבים העתידים, תקבל שלטון מלא על סידור העליה היהודית ותוענק בכל הסמכות הדרושה לפיתוח הארץ ובנינה, לרבות פיתוח הקרקעות הבלתי מיושבים ובלתי מעובדים.

ג) שויון מלא יובטח לכל תושבי ארץ־ישראל, שויון אזרחי, דתי, פוליטי; הנהגה עצמית לכפר ולעיר בכל עניניהם המקומיים! אבטונומיה לכל העדות – כיהודים כערבים – בסידור עניניהן הפנימיים: חינוך, דת וכדומה.

אם ארץ־ישראל תישאר יחידה פוליטית נפרדת או תצורף ליחידה רחבה יותר – פדרציה של המזרח הקרוב, חבר־עמים בריטי, איחוד אנגלו־אמריקאי או איגוד אחר – דבר זה יהיה תלוי בנסיבות ובתנאים שלא יקבעו על ידינו ושאין לראותם מראש, ואין זה מהווה משום־כך בעיה יהודית או ארץ־ישראלית מיוחדת. כולנו נהיה חלק של העולם החדש והסידור החדש, אשר אנו מקווים כי יקום לאחר נצחוננו במלחמה זו. אולם יהי מה שיהיה היחס המדיני והבין־לאומי של ארץ־ישראל יהודית לארצות אחרות – אנו נהיה תמיד מוכנים לקואופרציה אמיצה בינינו ובין שכנינו הערבים, גם אלה שבארץ וגם אלה שבארצות השכנות. לאחר שסלע־המחלוקת העיקרי – שאלת העליה היהודית – יסולק מבינינו, על ידי החלטה בין־לאומית ברורה מצד אחד, ושלטוננו אנו על העליה מצד שני, אין כל יסוד להתיאש מקואופרציה יהודית־ערבית.

 

כושר הביצוע של היהודים בארץ    🔗

ציונות מתגשמת פירושה בנין אומה ומדינה. היו מתנגדים אשר הודו בצדקת הרעיון הציוני ויִפעתוֹ והכירו בזכות העם היהודי וזקיקוּתוֹ למעמד ולקיום לאומי שווה לזה של כל אומה אחרת, אולם הם פקפקו או גם כפרו בכשרון היהודים להיות לאומה ולהקים מדינה. היהודים, אשר במשך מאות שנים נתפרקו יותר ויותר ממסורת ממלכתית, נעקרו מעל אדמת מכורתם, פוזרו בנכר, נסמכו לשולחן זרים, רוכזו בערים, הוגבלו וצומצמו במסגרת צרה של מלאכות ופרנסות, שכחו את לשונם הלאומית, רופפו את קשריהם הלאומיים, נשארו יהודים באשר לא יכלו להיות לאחרים והפכו במידה רבה להיות אבק־אדם. וקשה היה לשוללי הציונות להאמין שיהודים אלה מסוגלים לשוב להיות לאומה, לשוב למולדתם ולהקים את הריסותיה, לבנות משק עצמאי ולכונן תרבות לאומית ולעמוד ברשות עצמם בתוך מסגרת ממלכתית יהודית. וזו לא היתה טענה תפלה וריקה. רצינותה היתה אולי גדולה ממה שסברו בעליה. החזון והרעיון הציוני היו אמנם טבעיים, מקובלים על הדעת וישרי הגיון היסטורי. אולם ביצוע הציונות נתקל מיד בקשיים לאין מספר ובהפרעות שנדמה היה שאין כמעט להתגבר עליהם. כי ציונות מתגשמת אינה אומרת רק תמורת מקום האומה, אלא תמורת מבנה חייה. לא רק שיבה למולדת – אלא יצירתה. שומה היה על מבצעי החזון הציוני לחולל מהפכה עמוקה בחייהם הם, להכשיר את הארץ לקליטתם, להתגבר על סתירות וקשיים משקיים, חברתיים ומדיניים, וכל זה בלי עזרה ממלכתית ובלי מכשירים ממלכתיים. ההתישבות היהודית בארץ היא אולי היחידה, בכל אופן אחת המעטות, בתולדות ההתישבות בעולם, אשר לא נעשתה על ידי מדינה עצמאית ולא נתמכה על ידה – ואף־על־פי־כן הצליחה.

עדיין אנו רחוקים ממחוז־חפצנו ועדיין אנו עומדים בפני המבחן הקשה של הביצוע. אולם העבודה אשר עשינו כבר בארץ משרישה בנו את האמון שהדבר הוא בגדר עשיה ובידינו לעשותו.

בתום המלחמה הקודמת היו בארץ 58.000 יהודים. בשנת 1941 היו בה יותר מחמש מאות אלף. הם נתישבו בכפרים ובערים אשר הקימו במו ידיהם. השטח המיושב על ידם הוא בערך מיליון וחצי דונם – פחות מהחלק השבעה־עשר של שטח ארץ־ישראל המערבית בלבד. הערבים תופסים בערך שטח של שבעה מיליונים, ולמעלה משמונה עשר מיליון עדיין שממה.

בניגוד לדוגמא הכלכלית המקובלת הלכו היהודים בארץ מהעיר אל הכפר. בני־העיר במשך מאות בשנים היו לעובדי־אדמה. למעלה משלושים אחוז של יהודי ארץ־ישראל יושבים בכפר. גדולה מזו היתה השיבה לעמל־כפים. 125,000 בוגרים מחמש מאות אלף נפש הם חברי הסתדרות העובדים. יהודי ארץ־ישראל עסוקים בכל עבודה ומלאכה וגם באלה שיד יהודית בגולה כולה אינה נוגעת בהן: בשדה, בבית־חרושת, במחצבה, בסלילה, בבנין, בתחבורה, בנמל, בים, בדיג, בטיס וכדומה.

מקובצים מכל כנפי הארץ, חניכי תרבויות שונות ובלילי־לשון, הם מתלכדים בארץ לחטיבה לאומית אחת, שהשפה העברית נעשית ללשונה המשותפת, ובנין הארץ – מטרתה הכללית.

מעורים בכפרים וערים שכולם יהודים, מרוכזים בגושים ארציים משלהם, מסדרים באמצעים העצמיים את חינוכם, הגנתם, שירותיהם.הציבוריים, כפופים להנהגה עצמית בכפר ובעיר ובכנסת־ישראל, מושרשים בתרבות ובכלכלה עצמית – הניחו יהודי ארץ־ישראל למעשה את המסד לממלכתיות יהודית.

מה שחצי מיליון יהודים יכול היה לעשות – יוכלו לעשות כשהם כפולים ששה שמונה, עשרה. מה שאפשר היה לעשות על שטח של מיליון דונם וחצי, אפשר לעשות על שטח גדול מזה פי ששה, שמונה, עשרה. אין מבחן־ביצוע נצחי, אמיתי ומכריע מאשר הביצוע עצמו. הציונות עמדה במבחן זה.

והישוב עמד בפני מבחן ממלכתי ארבע שנים לפני פרוץ המלחמה, כשהמופתי ניסה, בשליחות היטלר ומוסוליני, להרוס את הישוב, להרעיבו, לנתק קשרי־תחבורתו, להפסיק העליה ולהצמית את כל המפעל על ידי טירור ממושך – רצח פרוע של אנשים, נשים וילדים. בימים הנוראים ההם נתגלה כל עוזו של הישוב – עצמאותו הכלכלית, גבורתו וכוחו, דבקותו העמוקה באדמת־המולדת, מרצו היוצר – כשהוא עומד פנים בפנים נוכח סכנת מוות מתמדת. היהודים לא נסוגו, לא עזבו אף עמדה אחת, ולא עוד אלא שהרחיבו את הישוב, הקימו ישובים חדשים, קלטו עולים, ביצרו את התעשיה, כבשו דרך חדשה לים – בבנין נמל יהודי בתל־אביב – והקימו כוח־מזוין יהודי שלא ראתה הארץ כמותו מהמאה השביעית, הזמן שיהודי הגליל נלחמו כבעלי־בריתה של פרס נגד מדכאיהם הביצנצים.

 

מזיגה אידיאלית של משקיוּת איתנה וחזון סוציאלי    🔗

בבנין הארץ לא יכולנו להימלט מהניגודים והליקויים של המשטר הכלכלי השליט בימינו בעולם. אולם לא לשוא התאבקנו מאות בשנים לקיים את צלמנו היהודי אשר נוצר בארץ־מכורתנו, במקום שהנביאים ציווּ לאנושות את החזון הגדול אשר לא קם עדיין, על אחוה אנושית וצדק חברתי, אהבת־רֵע ושלום עמים. בלי שפך־דמים, בלי כפיה ושלטון, מתוך קביעה חפשית ומאמץ מוסרי, ובעזרת התנועה הציונית וברכתה, יצרו חלוצינו־בונינו צורת־חיים חדשה בקבוצות ובמושבים, בנויה על עבודה יוצרת בת־חורין, קרקע הלאום, עזרה ואחריות הדדית, שויון ושיתוף, שיש עמה גם מבנה סוציאלי משוכלל וגם מסד כלכלי איתן – צירוף אידיאלי שלא נמצא עדיין בשום ארץ אחרת.

טיפוס חדש זה של חברה עובדת עמד במבחן הזמן, ומאז הוקם, שש שנים לפני מלחמת־העולם הקודמת, גדל ורחב והקיף אלפים ורבבות והוכיח את עליונותו ויתרונו כלפי טיפוסים אחרים גם מבחינה משקית. מפעל זה נושא בחוּבוֹ בשורת עתיד חדש. קיומו וגידולו מעידים שאכן לא חלום־שוא הוא דבר החברה החדשה, חברת השויון והחירות, שאין בה התחרות וניצול, אלא עזרת־אחים ואהבת־רֵע.

 

מאמץ עליון עצמי ועזרת עמים    🔗

כל הגזע האנושי נתון עכשיו במצוקה איומה. בפעם השניה בדורנו התלקחה מלחמת־עולם. אף פעם לא עמדה האנושות כולה בפני סכנה כזו של שעבוד מלא וטוטלי. אף פעם לא עמד עמנו בפני סכנה כזו של שמד מלא וטוטלי. כל עוד המלחמה נמשכת עלינו להקדיש כל קורטוב של מרץ לנצחון כולל ושלם. אולם נזהר מאשליה מסוכנת: השמדת היטלר כשהיא לעצמה לא תשחרר את האנושות מתלאותיה ולא תגאל את העם העברי מגלותו ומצוקתו. אם היטלר יכול להמיט שואה כזו על האנושות כולה, סימן שדבר־מה נפסד ביסודו כרוך בחברתנו הקיימת. ואם בכל צרה שבאה לעולם היהודים נעשים תמיד קרבנותיה הראשונים והראשיים, נוסף על הצרות המיוחדות להם גופם, סימן שדבר־מה נפסד ביסודו כרוך בקיומו של העם היהודי בגולה. תבוסת היטלר צריכה להיות לא סוף, אלא התחלה לתיקון־העולם ולגאולת־ישראל.

המפעל שהקימונו בארץ יש בו ברכת־משנה: הוא מפלס דרך לחברה אנושית מתוקנת ומחודשת והוא משמש יסוד לתקומתנו הממלכתית. על מסר זה תקום מדינת־ישראל, ומדינת־ישראל תכון אם תהיה מדינת־הצדק.

לא באפס־יד יקום הדבר, ומלאכתנו לא תיעשה על ידי אחרים. אמריקה, אנגליה, רוסיה, העומדות בראש מלחמת־האנושות לחירות, נתבעות לעזור למפעלנו, כחלק מהשחרור העולמי. כי לא יכון משטר של חירות, שלום וצדק בעולם כל עוד המעוּות שנעשה לעם היהודי לא יתוקן. אולם גאולתנו תבוא רק מתוך מאמץ עליון של עצמנו, מאמץ העם היהודי בגולה ובארץ. דבר הציונות יבוצע אם יקום בנו הרצון והעוז לבצעו. וארץ־ישראל תהיה יהודית במידה שהיהודים יבנו ויקימו אותה.