ההוצאה הנוכחית של “אספרתקוס” אינה התרגום המדויק של הרומאן של ג’ובאניולי. יצירה זו של ג’ובאניולי עובדה על-ידי ז. ז’בוטינסקי בשביל הקורא העברי. הופעתו של ספר זה קשורה בזכרו של המהנדס משה צייטלין, חבר המערכת הראשונה של ה“ראזסוויט”, שלו הקדיש ז’בוטינסקי ספר זה אחר שצייטלין נספה בתאונת רכבת בדרך לקונגרס הציוני. משפחתו של המנוח יצרה קרן על שמו ופנתה לז’בוטינסקי בבקשה לקבוע את מטרתה של קרן זו. ז’בוטינסקי הציע להקים בעזרת הקרן הוצאת-ספרים שמטרתה תהיה לתרגם לעברית את יצירות-המופת של הספרות העולמית, ועם זה צויינו כראשונות לתרגום: “דון קישוט” של סרוונטס ו“אספרתקוס” של ג’ובאניולי. “דון קישוט” עובד ותורגם על-ידי ח.נ. ביאליק, ואת “אספרתקוס” קיבל על עצמו לתרגם ולעבד ז’בוטינסקי.
לזכר נשמתו הטהורה של המנוח
משה בן יהודה-ליב צייטלין
אדם, יהודי, רֵעַ
מקדיש עמלו זה
זאב ז’בוטינסקי
רפאל ג’ובאניולי – מחברו של הרומן המפורסם “אספארטאקוס”, שתורגם לכל הלשונות האירופיות – השתתף בצבאו של ג’וּזֶפֶּה גאריבאלדי במלחמה לשחרורה של איטליה. כשהרומאן יצא לאור שלח אותו ג’ובאניולי למפקדו באי קאפרירה מצפון לסאַרדיניה, שנכנס לאנציקלופדיות מפני שבו חי ומת משחררה של איטליה.
לאחר זמן קצר קיבל ג’ובאניולי את המכתב הבא:
קאפרירה, 26 ביוני 1870.
ג’ובאניולי יקירי!
“בלעתי את ה”אספארתאקוס" שלך אף על פי שיש לי זמן מוגבל מאד לקריאה, והוא עורר בי רגש של התפעלות והתלהבות.
אני מקווה, שבני עירך יעריכו את מעלותיה הגדולות של יצירתך, ואחר שיקראו אותה יימלא לבם עוז ואומץ שאין לציירם למען המפעל הקדוש של החירות.
אתה איש רומא – תיארת את התקופה, לא הטובה ביותר, אלא המזהרת ביותר בדברי-ימיה של הריפובליקה האדירה ביותר – את התקופה, שבה אדוניו הגאים של העולם כבר התחילו שוקעים בתהום החטא וההתנוונות, ואולם למרות השחיתות והפשעים התרוממו כענקים על הדורות הקודמים של כל התקופות והעמים. “מכל האנשים הגדולים – הגדול ביותר היה יוליוס קיסר” – אמר פילוסוף מפורסם אחד, והנה אישיותו של קיסר דווקה הטביעה את חותמה על התקופה, שתוארה על ידך.
את דמותו של אספרתקוס – גואלם זה של העבדים – פיסלת בחרט של מיקל-אנג’לו ואני, “עבד ששוחרר”, מודה לו על כך ועל אותם רגעי ההתרגשות, שעברו עלי בשעת קריאת ספרך: פעם התלהבתי ממעשי-הגבורה הנפלאים של הרודיאר, ופעם הרטיבו דמעות את פני, וכשגמרתי את הסיפור היה לי רגש של אכזבה על שהוא קצר כל-כך.
יישמר-נא בלבם של בני-ארצנו זכרם של הגיבורים הללו, שכולם ישנים באדמת המולדת שלנו, שבה לא יהיו עוד לא לודרים ולא אדונים".
תמיד שלך,
ג’וזיפה גאריבאלדי
פרק ראשון: סולא הנדיב 🔗
בבוקר של היום הרביעי לפני יום-האיד1 של נובמבר שנת 675 למנין רומא, היא שנת הקונסולים פוּבּליוס סריליוס וטיא האיזורי ואפיוס קלודיוס היפה, התאסף המון רב בקרקס הגדול ברומא. הקרקס הגדול, שנבנה עוד בימי המלך טרקויניוס העתיק בשנת 138 למנין רומא, היה בעת הזאת בנין שגיא ועצום עד מאד, אלפיים ומאה ושמונים אמה ארכו וכאלף אמה רחבו, ומכיל יותר ממאה ועשרים אלף נפש אדם, ובבוקר הזה היה כולו מלא מפה לפה. בני המון ונגידי-עם, אביונים ועשירים, חנוונים ומטרוניות נודעות לשם, כולם התגודדו במעלות האמפיתיאטרון וחיכו בכליון-עינים למשחק היפה, שהכין להם סולא – לוּציוס קורנליוס סולא ה“מצליח”, שליט איטליה ומחיתת רומא. חולה היה סולא מחלה נוראה ומתועבת, מחלת העור והעצמות, ולמען התעלס מעט ולשכוח יסוריו ערך בימים ההם סידרה של משחקים פומביים. אתמול נקראו כל המוני רומא לסעודתו הרבה, שנערכה בשדה-מַרס על שפת הנהר טיבר, ושם אכלו ושתו בלא מידה עד חצי הלילה. על ידי כך היה סולא כמשיב לאזרחי רומא בידו השמאלית חלק מאותו ההון שגזל מאחיהם בידו הימנית; ובני העם, ששנאו בעומק לבם את הדיקטטור תכלית שנאה, היו מקבלים ברצון מתנות, סעודות ושעשועים מיד האיש הנורא והשנוא. והיום הכין סולא תענוג חדש, עוד נעים מן הקודם – משחק לודרים.
המחזה עדיין לא החל, כי לא באו עוד סולא ושני הקונסולים. ואמנם כבר נראו בין הנאספים כמעט כל אנשי-השם שהיו אז ברומא ועל גבי המעלות של האמפיתיאטרון המקצות לפטריציים שוחחו לקבוצותיהם רבים מאלה שכבר קנו להם פרסום בדברי-ימי המדינה הרומית; ואפילו הצעירים מבני האצילים, שבאו שמה בלויית פדגוגיהם, גם בהם נמצאו כאלה, שזכו למלאות את כל הארץ בהד גבורותיהם ומפעלי-רוחם. זה הנער בן ארבע-עשרה, לבוש הטוגא הלבנה בפסי-ארגמן, השתקן והנוגה, שפניו נראים כזעומים קצת, – הוא מרקוס פּוֹרציוס קטוֹן, נכדו של אותו קטון “הצנזור”, שעמד על כנו בימי המלחמה השנית נגד קרתּגוֹ. העלם בן שבע-עשרה, היושב לא רחוק ממנו, בעל פנים כהות ועינים מלאות אש ובינה, הוא טיטוס לוקרציוס קרון, מי שעתיד להתעלות בתור משורר גדול, מחבר הפואימה הפילוסופית על “הטבע של כל היקום”. הבחורים האלה שוחחו גם הם עם חבריהם ולא התבוננו במה שנעשה באיצטדיון, אף-על-פי שגם שם, בזירה המרווחת ומכוסה חול דק וצחור, נמצאו ברגע ההוא בני-גילם. אלה היו תלמידי-לודרים, הנלחמים איש באחיו מלחמה מדומה בחרבות-עץ, כדי לשעשע את לב הנאספים עד בוא שעת עצם ה“משחק”. אבל מלבד אנשי-צבא או רודיארים2 אחדים לא שם איש לבו לגבורות-אין-דמים של הנערים האלה. הפטריציים שוחחו אלה עם אלה, המון-עם הסתכל בעיון רב בתפארת בגדיהם ועושר קשוטיהם, משתאה ומתקנא כאחד, ופעם בפעם הריע תרועה גדולה, לקדם פני איזה איש מפורסם, שהופיע זה עתה בקרקס. בקולי-קולות ומחיאות-כף נמרצות קיבלו את גניאוס פומפיאוס, המנהיג הצעיר, שניצח לפני שלש שנים במלחמת-אפריקה; אחרי רגעים אחדים הופיעו שני הקונסולים – סרויליוס, זה שהיה ממלא תפקידו בחודש ההוא, וקלודיוס, זה שכּלה תורו בחודש העבר – וקמו כל הנאספים כאיש אחד לכבד את ראשי המדינה. וסולא עדיין לא בא.
קרוב לאחד השערים של זירת האצטדיון, המכונה “שער הנצחון” (כי דרך בו היו יוצאים מהזירה אותם הלודרים שנצחו בריב), על המדרגה השלישית, בין שני אזרחי רומא מחבר הפרשים, ישבה מטרונה אחת, מצוינת ביפיה הרב, יופי רומאי. בת-רומא היא מכף רגלה ועד ראשה: בעלת קומה גבוהה, מצח רחב, אף-נשר ועינים מלאות גאות שלווה. בגדיה הצטיינו בעושר ותפארת. אשה זו, שנראית כבת-שלושים, היא וליריה, בתו של לוּציוס ולריוס מסלא ואחותו של הוֹרטנסיוס, נואם מפורסם ותלמידו של ציצרוֹן, שנבחר אחרי כן, בשנת 685, לקונסול. לפני שנה נתאלמנה ולריה; ברומא נחשבה בין הנשים היפות והמצוינות ביותר. אחיה הורטנסיוס נמצא גם הוא בקרקס; שנותיו כשלושים ושש, ובכל מנהגיו ובכל תנועותיו ניכר הדברן המשובח, שלמד את אמנות-הדבור בכל דקדוקיה ולמד גם לצעוד, לצחוק, להניע יד או ראש באופן מהודר כמשחק על הבמה. ובאמת, היו המשחקים הגדולים ביותר שבזמנו, איסוֹפּוֹס ורוֹסציוֹס, באים לשמוע נאומיו באספות-עם, כדי ללמוד ממנו ולהשתלם באמנותם. כראותו את אחותו היפהפיה ניגש גם הוא אליה ושח עמה ועם שני האבירים בני-חבורתה.
ברגע הזה נשמע קול מחיאות-כפיים, רפה וצנוע בראשיתו, ולבסוף חזק ומרעים – ובתוך ובורה של בני-לוייה: רעים, סינטורים וקלינטים3 אין מספר, הופיע על מעלת הקרקס לוציוס קורנליוס סוּלא. הוא היה בעת ההיא כבן חמשים ותשע, בעל קומה, שמן-עורף ובעל-גוף. ואם לפי מהלכו נדמה עתה כחלוש ופניו נראו חיוורים ועייפים, אין זאת מרוב שנים, כי אם מרוב שׁגותו בהוללות ושכרון, וגם מפני החלי הנורא, שחרת חותמיו המגועלים, בהרות וחטטים, על פניו של ה“מצליח”. ואולם בכל הכעור המתועב הזה, הנה פניו מפיקים עוד כבוד רב והדר-מלכות, וברעמתו העבותה והאדמונית ובעיניו, עיני תכלת אפורה, ניכרו עוד סימני היופי שהצטיין בו לפנים סולא הצעיר.
הביט סולא מתחת לעפעפיו המורדים על ההמון המריע לקראתו, ובגיחוך של לעג ובוז לחש בין שיניו:
- מחאו כף, מחאו כף, בני-צאן מטורפים.
בינתיים כבר נתנו הקונסולים אות להתחיל במחזה, והלודרים, במספר מאה איש, יצאו ממכלאותיהם להקיף בתהלוכה את זירת האיצטדיון.
בזוג הראשון באו רציאר ומירמילוֹן, שנועדו ראשונים להילחם זה בזה, ואולם הם שוחחו עתה בנחת איש עם אחיו. אחריהם צעדו תשעה לקויאטורים, וכלי-זינם – שלש הקלשון ומלכודת, אשר בהם יבקשו לתפוס את תשעת הסֶקְוִיטורים בני-זוגם, המזוינים בחרב ומגן.
בעקבות תשעת הזוגות האלה יצאו שלושים זוגות, אשר הופקדו להראות לפני העם הנאסף מחזה-קרב ממש. שלושים איש מהם היו תראקים ושלושים סַמניטים, וכולם צעירים וגבוהי-קומה. כלי-זינם של התראקים היא חרב קצרה ועקומה בקצה, מגן קטן מרובע ובולט וקובע נחושת חסר-מסכה, כמנהג בני מדינת תראקיה האמיתיים. גם הסַמניטים נזדיינו במשפט בני סַמניון, כלומר, בחרב קצרה וישרה מגן מרובע אך הוא, ומלבד זה עוד להם שריונים על הזרוע הימנית והרגל השמאלית, ומעל לקובעיהם התנופפו שתי נוצות לבנות. – בסוף הסיעה באו עשרה זוגות של אנדבטים, סכין קצר בידם, ופניהם מכוסים כולם מסכות-נחושת, ששני נקבים קטנים בתוכן כנגד העינים, באופן שהיו אנרבטים מוכרחים להילחם כעוורים מבלי ראות איש את צרהו; ואם במנוסת הסנוורים לא ראו זה את זה, דחפום משרתי הקרקס במטילי-ברזל מלובנים באש, עד אשר נפגשו איש באחיו, לקול תרועת הצחוק והלעג של הקהל…
סבבו מאת הלוּדרים את כל הזירה לקול מחיאות-כפיים וצהלה רבה, ובעברם לפני המעלה נמצא סולא, הרימו ראשיהם וקראו במקהלה, כפי שלימד אותם רב-האסכולה שלהם הלניסטן4 אקציאנוס:
שלום עליך, הדיקטטור!
לא רע, לא רע! – אמר סולא לקרובים אליו – צעירים בעלי-גבורה הם, ויש תקוה, שיעלה המחזה יפה. שאם לא כן – אוי ואבוי לו לאקציאנוס! הלא בשביל חמישים זוגות אלה גזל הרמאי הזה מכיסי מאתים ועשרים אלף זוז!
נגמרה התהלוכה, ובתוך הזירה המזהרת ככסף לא נשארו אלא שנים, הריצאר והמירמילון. שתק הקהל דומית-תהום, וכל העינים הישירו מול הלודרים. המירמילון, צעיר יפה מבני גליה – כך היו קוראים אז לצרפת – היה זקוף-הקומה וצהוב-השערות, קובע קל ודג של כסף לו על ראשו, וכלי-זינו מגן קטן וחרב קצרה ורחבה. הרציאר, האוחז בידו רק מלכודת ושלוש-קלשון, עמד כעשרים צעדים רחוק ממנו ונדמה כמבקש תחבולה לקפוץ עליו וללכדו ברשתו. המירמילון שחה מעט לקראתו וחיכה.
פתאום קפץ הרציאר קפיצת-נמר מול המירמילון והשליך עליו את המלכודת. אבל בעצם הרגע הזה דלג הצרפתי ימינה. כפף עצמו כמעט עד הקרקע, ובהימלטו מן המצוד התנפל על הרציאר, שברח מפניו. רדף אחריו המירמילון, אך קל וזריז היה ממנו בעל-המלכודת, ומיד עבר במרוצתו את כל היקף הזירה ושב למקום שנפלה מלכודתו, והרימה. באותו רגע הגיע אליו הצרפתי וכבר הניף את חרבו, אבל פתאום הפך הרציאר פניו לקראתו ושוב השליך את מצודו על הרודף. במהירות ברק נפל זה אפים ארצה לשמאלו – ונמלט גם הפעם, ומיד קפץ על רגליו דוקא בעת שבקש צרהו להכותו בקלשון, ולא נגעו קצות הקלשון אלא במגינו של הצרפתי. ועוד הפעם ברח ממנו הרציאר, וכבר נשמע מכל הצדדים קול תרעומת הקהל על שפלות-ידיו. לא רץ הפעם אחריו המירמילון, כי אם נשאר במקומו לחסום לפני אויבו את הדרך אל מלכודתו המונחת בחול. הבין הרציאר תחבולתו, חזר לאט ובזהירות, כשהוא נסמך בגדר הזירה ועיניו מרגלות כל תנועות הצרפתי, למחצה האחרת של הקרקס, וביקש לגשת משם למלכודתו. אז קפץ עליו המירמילון ורדף אחריו, בעוד אלפי קולות הריעו בצעקות פרא:
- הרגהו! ילך לו ללכוד במצודו דגים במי-אכירון, נהר השאול!
פתאום עמד הרציאר והכה את הצרפתי בקלשונו, אלא שקידם זה את המכה במגן, ויחלק הקלשון על פני המתכת, וכבר היתה חרב המירמילון נוגעת כמעט בחזהו של בעל-המלכודת, אבל הרציאר עזב את שלוש-קלשונו בתוך צינת הצרפתי ובמהירות נפלאה קפץ על מלכודתו, ולא הספיקה חרבו של המירמילון אלא לפצוע בשכמו השמאלי, ויז ממנו דם. לא חשש הרציאר לפצע ומיהר להסוג צעדים אחדים מאויבו, והמלכודת בידו, ואז פנה אליו ויקרא:
- אין דבר, פצע קל!
ובעוד רגע התחיל צוחק ולועג לצרפתי:
- בוא אלי, צרפתי נחמד, אל תפחד, לא צייד-תרנגולים הנני ולא לך אפרוש את רשתי, כי אם לדגך, רק לדגך![5]
צחקו הצופים צחוק-של-רעם למהתלה זו, והרגיש הצרפתי כי אויבו מצא שוב חן בעיני הקהל; קינא בו ובקצף אכזרי התנפל עליו, אך בעצם הרגע הזה נאחזה בו מלכודת הרציאר, והוא נשאר עומד לפוף ומלופף בה מכף רגל ועד ראש, לקול מחיאות-כפיים רועשות אין-קץ. ובעוד זה מתאמץ ומשתדל לצאת מתוך המצוד, ותנועותיו המגוחכות מגבירות עליזותו של הקהל, רץ בעל-המלכודת להרים את קלשונו המשולש, לועג אף הוא למנוצח וקורא לו:
- עוד מעט ויקבל חרוּן5 דג לסעודת-ערבית שלו!
אבל ברגע שחזר וניגש למירמילון, ושלוש-הקלשון בידו הצליח זה, בהתאמצות של יאוש, לקרוע מעליו את המלכודת שנפלה וליפפה את רגליו; ובכן הוציא לחפשי את הידים, אך לזוז ממקומו לא יכול. רם של מחיאות-כפיים התפוצץ מכל עבר למעשה-גבורה זה, ואחרי כן קמה דומית-מוות בקרקס.
בכוח נורא היכה שלוש-הקלשון במגינו של הצרפתי וינפצהו לשברי-שברים, והברזל ננעץ בבשר הזרוע. אבל המירמילון לא שם לב לכאב הפצע, ותפס בידו השמאלית בקצה הקלשון ובכל כובד גופו השליך את עצמו על הרציאר ותקע בירכו את חרבו עד החצי. עזב הרציאר את הקלשון בידו וברח, והדם נוזל מפצעו על חול הזירה; ואולם הוא לא עבר יותר מארבעים צעדים, כי נפל על ברכיו, ואחרי-כן צנח ארצה. בינתיים קם הצרפתי, הוציא רגליו מתוך המלכודת וקפץ על אויבו השוכב באין-אונים. רעם של מחיאות-כפיים סער סביבם. אז הרים הרציאר את פניו המכוסים כבר חיוורון-מוות, ובעודו משתדל להיראות בשעתו האחרונה שליו ויהיר, ביקש מאת הקהל, לפי מנהגם של הלודרים, להחיותו. הצרפתי שכבר שם רגלו על המנוצח ונגע בקצה חרבו בחזהו, הרים פניו ויפן כה וכה, לראות מה יחליט העם.
ראה יותר מתשעים אלף בהונות-ימין של גברים ונשים, נערים ועלמות, כולן הפוכות למטה, הוא סימן המוות, ופחות מחמשה-עשר אלף הרימו את אגודליהם למעלה, ברמז, להחיות את הלודר; ובין אלה שהפכו למטה היו גם הַוֶסטַליוֹת, אותן הבתולות, שהוקדשו למשמרת אש-התמיד במקדש האלילה וסטא, הבתולות הכשרות ויראות-השמים, שמיאנו לוותר על מחזה נעים כל-כך, מחזה גויעת האומלל…
אך טרם מצא הצרפתי ידו לדקור את המנוצח, תפש זה בחרבו ויתקע את חודה בלב-עצמו, ויקרא בקול מפחיד, בקול לא-איש:
- ארורים אתם!
ונפל פרקדן, ואיננו.
פרק שני: אספרתקוס בזירה 🔗
כבר באו משרתי הקרקס, נגעו בבשרו של המת במטיל ברזל מלובן, למען היווכח כי באמת מת הוא, וסחבו באונקליות את הפגר החוצה, וכבר כיסו את כתמי-הדם, בשפכם על הזירה שקי חול-שיש המוּצא ממחצבי טיבור, – ועדיין לא חדל הקהל ממחוא-כף ומקרוא: חי-סולא!
המון מנוול – לחש סולא – הם שונאים אותי ובכל זאת מברכים אותי בתרועותיהם! אמנם יש להודות, כי המחזה עלה יפה, הלאניסטן אקציאנוס לא רמני ונתן “סחורה” יפה….
בוודאי, בוודאי! – מיהר לענות סינטור אחד היושב על-יד סולא – בוודאי יפה המחזה שהראיתנו היום. היש בעולם נדבן גדול כמוך?
מי יתן והכה יוביס6 בברקו כל חונף שבעולם! – המה סולא בין שיניו, מבלי לחשוש פן ישמע הסינטור; ואחרי רגע של שתיקה הוסיף: גם אחרי שוויתרתי על הדיקטטורה ושבתי להיות כאחד האדם, לא חדלתם בכל זאת מהשתחוות לפני ומהעריצני. המון מנוול! בלא שעבוד אין חייו חיים.
לא כל אדם נולד להשתעבד, סולא – ענה נמרצות פטריצי אחד מבני הפמליה של סולא, היושב לא רחוק ממנו.
זה היה לוציוס סרגיוס קטילינא.
בזמן המאורעות האלה היה קטילינא כבן עשרים ושבע. בחזו הרחב, בקומתו הגבוהה, בשרירי-זרועו הבולטים היה דומה להרקליס הגבור; מתחת לשער ראשו, השחור והעבות כרעמה, שירטט גיד עבה מלא-דם את מצחו עד לבין גבותיו, ומתוך עיניו היה מציץ דבר-מה של אכזריות, המפיל מגור על כל רואה. באמת פחדו מפניו בני דורו. ידעו כי הוא הרג את גרטידיאנוס העשיר על אשר לא הסכים זה האומלל להלוותו את הכסף הדרוש לו לפרעון חובותיו המרובים; כן ידעו כי הרג את אחיו בן אמו, ושופטי רומא עשו את עצמם כלא-רואים, יען נחשב קטילינא ממפלגתו של סולא.
בשמוע סולא את דבריו הנמרצים של הפטריצי הצעיר, פנה אליו בשלווה אירונית ושאל:
הרבים כמוך ברומא, קטילינא, אזרחים בעלי רוח-גבורה, עזי-נפש גם לטובה וגם לרעה?
אני איני יכול, סולא המפורסם – השיב קטילינא – להתבונן בבני-אדם מאותו הגובה שממנו אתה משקיף ורואה את כולנו; אבל אני אוהב את החרות, אהבתיה למעלה מכל דבר שבעולם, ושונא אנכי את העריצות, את שלטון-היחיד, אפילו כשהוא בא במסווה של אהבת-המולדת. לפיכך מתנגד הייתי מימי לדיקטטורה שלך, ובטוח אני, כי רבים הם ברומא גברים כמוני, שלא יסכימו עוד לסבול עריצותו של יחיד, ובפרט כשאותו היחיד לא ייקרא בשם לוציוס קורנליוס סולא ומצחו לא יעוטר זרי-הדסים של כמה נצחונות!
ואם כן – אמר סולא בגיחוך של לעג אכזר ומלא-מרירות – ואם כן, למה לא קראתם אותי למשפט לפני העם החפשי?
פן תתחדשנה ההריגות ברומא…אך למה לנו לדבר על כל אלה; אם גם תעית, הלא מפעלי גבורה פעלת, אשר זכרונם יגרה רוחי יומם ולילה, כי גם נפשי כנפשך, סולא, צמאה הוד ואון. ולא אני לבדי, כי רבים כמוני ברומא! האם שכחת את הצעיר שחירף וגידף אותך קבל-עם, ביום הסירך ממך את הדיקטטורה, והמטיר קללות על ראשך, יען שעבדת, לפי דבריו, את רומא החפשית ומלאת את מדינתנו דם? גודל-רוח הראית גם אתה, כי לא צווית את מלוויך להרוג את הנער עז-הפנים; אבל האם לא תודה, שגם הוא, צעיר עני מהמון-העם, נגלה כגבור-רוח, כי לא פחד מפני סולא הנערץ?
אותו לא שכחתי. ואף-על-פי שגידפני, מצא חן בעיני, ובגלל זה לא הומת. אבל השאר אינם כמוהו. ואשר לדבריו הנלהבים – התדע, קטילינא, מה תהיינה תוצאות דבריו?
מה?
להבא מי שישיג את השלטון על רומא יחזיק בו לעולם!
שתק קטילינה ברוח קשה, הרים פניו והשיב:
- אם עוד יימצא מי שישיג את השלטון!
צחק סולא.
- כל זמן שיש גדודי עבדים – אמר והראה באצבעו על מעלות הקרקס המלאות עם – לא יחסרו גם מושלים!
כך התווכחו קטילינא וסולא. ובינתיים התחיל ונגמר המשחק השני, מלחמת הלקוויאטורים והסקטורים: שבעה מהראשונים וחמשה מן השניים כבר נהרגו, וחמשת הנשארים, כולם פצועים ומחוצים, שבו למכלאותיהם מתוך מחיאות-כפיים, צחוק, המולה ודברי חדודים של ההמון.
עוד משרתי הקרקס סוחבים החוצה את שנים-עשר הפגרים ושופכים שקי חול אחרים על כתמי-הדם, והנה וַליריה, שהיתה מתבוננת מכבר בסולא בעיון רב, קמה פתאום, ירדה ממעלת מושבה ובגשתה אל הדיקטטור מאחוריו קטפה חוט של צמר משולי אדרתו. סולא הפך פניו בתמהון וקצף, אך וַליריה אמרה לו בבת-צחוק עדינה:
- אנא, אל נא תתרעם עלי, דיקטטור; אומרים, כי חוט מבגדו של איש מצליח מביא הצלחה!
והשתחוותה לו כמנהג רומא – בנגעה בקצות אצבעותיה אל-פיה – ותשב למקומה.
מי זאת? – שאל הדיקטטור.
וליריה, בתו של מסלא – ענהו אחד מאנשי לוויתו.
אה!… אמר סולא – אחותו של קוינטוס הורטנסיוס?
כן, אדוני.
הישיר סולא מבט סוקר ודוקר אל עיני וַליריה, אשר פגשוהו גם הן במבט ערב ומלבב.
כבר עזב הורטנסיוס את אחותו וניגש לשבת על-יד מַרקוס קרסוס, הפטריצי העשיר שבעשירי רומא, המפורסם בכילותו וברדיפתו אחרי הכבוד כאחד. הוא היה בעל קומה בינונית, אבל חזק בכל אברי גופו, הנוטה קצת להשמנה… ערפו עורף-שור ופניו פני בן-רומא גמור, בעל אף של נשר וסנטר בולט. יחש מוצאו הנעלה, כשרונו, כשרון נואם מצויין, עשרו העצום ומנהגיו המנומסים קנו לו שם וחן בכל המדינה; כבר נלחם וניצח כמה פעמים תחת פקודתו של סולא, וגם היה ממלא תפקידים חשובים בממשלה.
לא ראה קרסוס הפעם את הורטנסיוס, כי היה גם הוא מסתכל באשה יפה היושבת לא רחוק ממנו. אמנם יפהפיה מאד היתה האשה ההיא. לפי צורתה ובגדיה יוונית היא; פניה, פני עלמה צעירה, לבנים כלבנת השמש ורעננים רעננות-נוער; קווצות שערותיה האדומות הטילו בתלתליהן צללי-זהב על עיניה הירוקות כים. דומה, כאילו אסתהר7 עצמה ירדה לכאן מהר האולימפוס.
שלום, מרקוס קרסוס – קרא לו הורטנסיוס – מה זה אתה מסתכל בכוכבים בעצם היום?
חי הרקליס! – ענה קרסוס – צדקת, באמת דומה היא לכוכב. אולי תדע אתה מי היא היוונית היפה, היושבת שתי מדרגות למעלה ממני?
כן, מכיר אני אותה היטב – היא אוְטיביס היוונית; פניה יפים מה שאין כן מנהגיה ודרכיה, ואם יש את נפשך לדעת, אספר לך מה שנודע לי על-אודות מעשיה ודרכי חייה.
והתחיל לוחש על אזנו; אולם ברגע זה נשמע קול השופר, ובזירה הופיעו שלושים תראקים ושלושים סַמניטים במערכת המלחמה, אלה נגד אלה, ומיד חדלו כל השיחות ודומיית-קבר שלטה בקרקס.
נוראה היתה ההתנגשות הראשונה; צחצוח מגינים וחרבות עלה באויר ושברי קובעים ושריונות טסו מסביב. הצופים התבוננו מתוך התרגשות נלהבת בפעולות הקרב של הלודרים. כדי שישער הקורא עד כמה הגיעה התרגשות זו, די להוסיף, כי לא פחות משמונים אלף מן הנאספים התערבו זה עם זה בערבונות קטנים או גדולים, מעשרה זוזים ועד חמשים ככר-זהב, למי יהיה הנצחון: אם לתראקים אם לסמניטים. עברה כשעה והוברר, כי הנצחון לסמניטים. אמנם מאלה נשארו רק שבעה, אך כנגדם מן התראקים לא נותרו בלתי אם שלושה שהתייצבו בצורת משולש, נשענים בגביהם, זה אל זה, והגנו על חייהם בגבורה גדולה.
בין אלה השלושה נמצא אספרתקוס.
הוא היה בעת ההיא בן שלושים שנה, בעל כח אתליטי ושרירי-ענק, וגם מהודר בבנין כל אבריו; ברוחו נזדווגו גבורה בלתי-נכנעת עם השכלה ואצילות-לב, שאינן מצויות בבני-מעמדו. שערות ראשו וזקנו הכבדות, הצהובות כזהרורי-השמש, היו כמשבצת-פז לפניו המפיקים הדר גבורה, ומעיניו, עיני התכלת, קרנו, בשעות-המרגוע, טוב-לב עם עצבות נעלמה, – אולם ברגע הזה התיזו רק ניצוצות חרון ויאוש.
אספרתקוס נולד על הרי הרוֹדוֹפּים אשר בתראקיה. בהתנפל הרומיים על ארצו נלחם עמהם, וכשנשבה, הציעו לפניו הרומיים, שראו גבורתו, להיספח אל אחד הלגיונות הנלחמים במיתרידת מלך הפונטוס ובני-בריתו. אספרתקוס נאות להם, הראה עוז רוחו במלחמה ויעלוהו למעלת שר-עשרה. אבל אחרי מלחמת מיתרידת שבו הרומיים ויצורו על ארץ תראקיה; אז ברח אספרתקוס ממחנם ונוסף על אחיו הלוחמים להגן על מולדתו. במלחמה ההיא נפצע ושוב נשבה על ידי הרומיים וגזרו עליו להימכר כלודר. בדרך זו נפל בידי הלניסטן. כשנתיים עברו מעת צאתו בפעם הראשונה אל הזירה. עם הלניסטן שלו תר את כל ערי איטליה הגדולות והשתתף בהתגוששות כמאה פעמים, ואף פעם לא נוצח ולא נפצע. בין מחבבי הלודרות כבר יצא לו שם. הלניסטן אקציאנוס קנה אותו במחיר רב – בשנים-עשר אלף זוז – זה כששה חדשים, אבל עד היום לא הוציאו אל הקרקס, ראשית, מפני שיקר היה אספרתקוס בעיניו בתור מורה לאומנות-הקרב, להתגוששות ולהתעמלות באסכולה שלו; שנית, מפני שעד עתה לא נמצא מי שיציע לפני הלניסטן שכר הגון לפי גודל ערכו של הלודר הזה. אבל השכר שנתן לו סולא הפעם היה שקול בעיניו גם כנגד חשש הסכנה, שמא יאבד לו אספרתקוס.
חזקו, חזקו, הסמניטים! – היו קוראים המתערבים, הנוטים אחרי אנשי סַמניון; אבל גם מצדדי-התראקים היו מחזקים בקריאותיהם את ידי שלושת הנשארים. צהלתם של אלה חזקה ביותר כשראו אספרתקוס דוקר בחרבו אחד משבעת אויביו. כל הקרקס מחא לו כף, ורבים, שידעו אותו מכבר, או שנמצא בידם לוח-השמות של כל הלודרים, קראו לו:
חזק ואמץ, אספרתקוס! יחי אספרתקוס!
שני חבריו כבר נפצעו קשה ונטו לנפול.
- סֹכּוּ על ערפי! – קרא להם אספרתקוס בקול רעם, כשהוא מסובב חרבו במהירות הברק ומכה בה אחור את חרבותיהם של כל ששת הסמניטים – סֹכּוּ על ערפי… עוד רגע… ונצחנו.
נפל עוד אחד מהסמניטים; אבל בעצם הרגע הזה נפל רצוץ-גולגולת גם אחד משני חבריו של אספרתקוס. רעש של קריאות ומחיאות-כפיים מילא את האויר; עיני הצופים תלויות היו לכל תנועה קלה של הלוחמים. קטילינא, שעמד אצל סולא, לא נשם ולא ראה דבר מלבד קרב-דמים זה, כי התערב לנצחון התראקים.
השלישי מהסמניטים נפל גם הוא מדוקר-גרון בחרב אספרתקוס וגם הפעם נפל יחד עמו תראקי אחד – משענתו האחרונה של אספרתקוס. רנון קל, מעין זעזוע כללי, עבר בקרקס, ושוב משלה באצטדיון דומיה עמוקה כתהום, ובתוך הדומיה נשמעו רק נשימותיהם הכבדות של חמשת הלודרים. עיני הקהל ורוחו – קשתות דרוכות, כאילו בתוצאות הקרב בין אספרתקוס וארבעת מתנגדיו הוטל גורלה של רומא כולה.
אף כי עד עתה עמדה לו לאספרתקוס זריזותו הנפלאה להימלט מפצע ולא נסרט בלתי אם סריטות קלות, אולם ברגע זה דימה כי בא קצו. פתאום והנה תחבולה חדשה עלתה על לבו: לחקות את טכסים המלחמה בין ההוֹרציים והקוּריאציים, מעשה מפורסם בדברי-ימיה הקדמונים של רומא.
ויברח מפני הסמניטים, והם רדפו אחריו.
תרעומת כבושה עברה בקרקס.
לא עבר אספרתקוס חמישים צעדים, והנה פתאום הפך לאחור, התנפל על הסמניטי הקרוב לו ויתקע את חרבו העקומה בין צלעותיו. הנפגע התמוטט, מישש בידים מסביב כמבקש משען לעצמו, ונפל, ובו ברגע התנפל אספרתקוס במלוא כובד-גופו על רודפהו השני, הטה במגן את חרבו שמאלה ובמכה אחת הפיל גם אותו ארצה, לקול רעש התרועות של כל המוני הרואים.
ברגע זה הגיע השלישי, והוא פצוע כולו ועייף: בו לא פגע אספרתקוס בחרב, כי אם הוריד על קדקדו מכה כבדה במגן ויהומהו. האיש הסתובב אחת ושתים במקומו מתוך טירוף ויפול ארצה. ואספרתקוס נחפז מיד לעומת חברו הרודף אחריו. כמיוגע ואין-כח נראה הרביעי; התנפל עליו אספרתקוס בכל כוחו, אבל לפצעו לא רצה, כי אם הפיל בחרבו מידו במכות-חרב אחדות. אז ניגש אליו ויחבקהו בזרועותיו המוצקות וישליכהו ארצה, ובעצם הרגע הזה לחש על אזניו:
- אל תירא, קריסוס, דומה, כי הצלתיך.
ובשימו את רגלו על חזה קריסוס עמד מחכה לגזר-דינו של העם. מחיאות-כפיים סוערות כרעמי שאול עלו מכל צידי הקרקס; כמעט כל הרואים הרימו בהונותיהם למעלה, ועל-ידי כך ניצלו שני הסמניטים ממוות.
- הנה זה גבור! – אמר קטילינא לסולא – וטפות של זעה ביצבצו מעל מצחו – הנה גבור, שהיה ראוי לו להיוולד רומאי!
בינתיים נשמעו קולות מעברים:
חרות לאספרתקוס! חרות לגבור!
חרות לאספרתקוס! – ענה הד אלפי קולות בכל האצטדיון.
לא! – קראו אחרים – הוא ברח מלגיונותינו! אין חרות לבורח!
ורבים מאלה, שבגלל נצחונו של אספרתקוס אבד ערבונם, החזיקו אף הם בדעה זו:
- לא, לא, הוא ברח מן הלגיונות!
אבל קולם של רבבות העם הלך וגדל: – חרות! חרות לאספרתקוס!
אין לצייר מה הרגיש הלודר האומלל ברגע ההוא, בעמדו מצפה לאחרית הדבר, היקר בעיניו מחייו. התרגשותו הגדולה נגלתה על פניו, וזה הגבור, שנלחם בלי-חשך כשעה וחצי; זה הגבור, שעמד זה עתה נגד ארבעה והמית ביום ההוא אולי חמש-עשרה נפש אדם וידו לא נזדעזעה, – זה הגבור רעדו ברכיו עתה, ולולא נשען על אחד המשרתים, מן הבאים לטאטא את הזירה, כי עתה נפל ארצה.
חרות לאספרתקוס! – הוסיפו לקרוא מכל העברים.
אמנם ראוי הוא זה שיוציאוהו לחרות – לחש קטילינא באזני סולא.
וגם וַליריה, אשר בה היה סולא מתבונן מאז החל המחזה ועד עתה, אף היא קראה בקול רם:
- חרות לאספרתקוס!
הביט סולא בעיני היפהפיה, שהיו כמבקשות מאתו רחמים על הלודר, ונענע ראשו גם הוא לאות הסכמה. ובתוך סערה חדשה של מחיאות-כפיים ותרועות אמר המשרת לאספרתקוס:
- בן-חורין אתה!
הלודר לא נע ולא זע, כאילו לא הבין ולא שמע. אבל פתאום הגיעה לאזנו לחישה:
- מנוול! בגבורתך גזלתני!
הלחישה – לחישת אקציאנוס בעל-האסכולה, שבגלל רחמי העם וסולא נלקח ממנו הטוב והגבור בכל הלודרים אשר במדינות רומא. רק לאחר ששמע אספרתקוס את תלונת מי שהיה רבו הבין, כי אמנם באה ישועתו; ויזדעזע, ויתאושש, ויזדקף מלוא-קומתו הגבוהה, וישתחווה לדיקטטור ולעם, ויצא.
… אחרי ההפסקה, בעוד ההמון משתעשע ומתבדח למראה המגוחך של האנדבּטים העוורים, ההורגים איש ברעהו בלא-ראיה, קם סולא ממקומו וניגש אל וליריה, השתחווה לפניה בנימוס ובבת-צחוק נדיבה על שפתיו, וישאלנה בלחש:
החפשיה את, וליריה?
אלמנה הנני – ענתה.
שיקע לוציוס קורנליוס סולא עיניו בעיניה, ושתק רגע, ואחר אמר אל האשה:
התאבי לאהבני?
בכל לבבי – אמרה, ותסך על עיניה בשמורותיה הארוכות.
סולא לקח את ידה וידביקנה לשפתותיו, ויאמר:
- בעוד חודש ימים אשאך, וליריה.
ויצא בלווית רעיו מן הקרקס.
פרק שלישי: הפונדק “אסתּהר הקברנית” 🔗
באחד הרחובות, מן הצרים והנרפשים ביותר שבפרוור אסקוילינוס, היה בימים ההם בית-מרזח דל וקטן, המכונה “פונדק אסתהר הקברנית”. הכינוי הזה בא לו בוודאי משום שבקרבתו נמצא בית-הקברות של דלת-העם, כלומר, שדה-קרקע מרווח ושומם, אשר אליו היו משליכים את פגרי העבדים ויתר עניי רומא, להיות למאכל לזאבים ולעיט. ממעל לדלת הפונדק צייר איזה אמן הדיוט את תמונת האלילה אסתהר, אלילת היופי, שיצאה מתחת ידי יוצרה מכוערת ומנוולת כעצם המוות. בכל זאת היה בית-מרזח זה פתוח גם ביום וגם בלילה וחדריו המזוהמים היו מלאים אדם, ולוטציה, גברת הבית, עבה ואדומת-לחיים ועוורת עין אחת, עם שפחתה הכושית, היו עומדות ומטפלות שם מן הצהריים ועד עלות השחר. אורחיה של “אסתהר” זו היו מן העבדים, מבעלי-המלאכה, מן הקבצנים, מן הלודרים וכיוצא בהם. אורחים כאלה נאספו שמה גם בלילה ההוא, אחרי המאורעות המסופרים למעלה. חבורת לודרים ישבו מסביב לשולחן מזוהם, והם שותים יין ומשוחחים על-דבר המאורע הגדול של היום – על גבורתו של אספרתקוס.
נלחמתי עשרים ושתים שנה בכל מיני קרקסאות – צעק הזקן בלודרים – וגבור כמוהו לא ראיתי!
אלו נולד רומאי – אמר חברו – כי עתה נעשה לאחד משרי-צבאנו.
יחי סולא הדיקטטור, שערך לפנינו משחקים כאלה! – קרא השלישי.
ומה הפלא? הלא רבו אוצרותיו של סולא, ולא בעמל ידיו ובזעת אפיו אסף את הונו הגדול! כל מה שיש לו גזל מן הרומאים, האזרחים שנהרגו בפקודתו.
וסולא זה, שהכל משתחווים לפניו ואין גבול לשלטונו, סולא זה מנוגע במחלה מגועלת, שאין לה רפואה לא בזהב ולא בסמים.
בעצם הרגע הזה נראו פנים חדשות על סף הבית, והאיש הבא – גבוה וחזק ורחב-כתפיים, ובשערות ראשו כבר נזרקו חוטי שערות לבנות.
- שלום לך, טרבּוֹניוס! – קראו המסובים.
לפנים היה טרבוניוס בעל-אסכולה ללודרים, אבל לפני שנים אחדות עזב את אומנותו זאת. בכל-זאת לא שכח ולא עזב את חברת הלודרים והיה מבקר לפעמים קרובות בבתי-משתאותיהם. מספרים היו עליו בחשאי, כי בשעת הצורך, כגון בשעת משפט או ויכוח בּפורום8 או בכנסת-העם, היה זה משתמש בהשפעתו על הלודרים, ושולחם לאיים על השופטים או האזרחים, כדי להכריע את הכף לטובת איזה עשיר או פטריציוס, אשר שילם לו בעד זה שכר-טרחה. אם כה ואם כה, וטרבוניוס היה מקורב אל הלודרים, וגם הפעם בא ל“אסתהר” להזמין את אספרתקוס למשתה שערך לכבודו.
הכנופיה קיבלה את פני אספרתקוס בתרועה, כי ראו כולם את גבורתו בבוקר, ואחרי רגעים אחדים ישבו הלודרים מסביב לשולחן, וטרבוניוס ואספרתקוס בראשם. הפונדקית לוטציה צלתה להם בשר-ארנבת שכמוהו לא אכל, לפי דבריה, אף מרקוס קרסוס העשיר, ושפחתה הכושית הביאה כד יין, שנגנז במרתף, לפי דברי בעלה, עוד לפני חמש-עשרה שנה, בימי הקונסולים קיוס צליוס ולוציוס דומיציוס זקן-הנחושת. ובאמת היו הצלי והיין טובים מאד. עליזות רועשת שלטה בין המסובים, ורק אספרתקוס לבדו, אולי מפני כל התלאה הרבה אשר מצאתהו ביום ההוא, נראה כעצוב ודומם. לחינם השתדלו חבריו לשמח את לבו ולבדחו בדברי-חדודים וליצנות.
חי הרקוּלס! – קרא לבסוף טרבוניוס בעל המשתה – תמה אני עליך, אספרתקוס! מה לך? מדוע לא הריקות את הכוס המלאה שלפניך?
למה עצובים פניך? – שאל אחד הנאספים – חי יוביס אבי האלים, עוד מעט ואדמה, שמשתתף אני בסעודת-אבלים ואתה, אספרתקוס, מבכה על אמך הנפטרת!
אמי! – קרא אספרתקוס באנחה מעומק הלב, ושוב נעצבו וקדרו פניו. אז הרים טרבוניוס את כוסו ויקרא:
אני מציע להרים כוסותינו לכבוד החרות!
תחי החרות! – קראו הלודרים ויקומו, ויבריקו בעיניהם המביעות קנאה ומאוויים.
אשריך, אספרתקוס, כי נשתחררת בעולם-הזה – אמר בקול-תוגה אחד הלודרים, צעיר בעל תלתלים צהובים כשבלים, – אותנו יגאל רק המוות.
כשמוע אספרתקוס את קריאת החרות, אורו פניו ויקם ממקומו ועיניו התיזו אש, וירם גם הוא את כוסו מלא-אורך ימינו, ובקולו החזק והמצלצל קרא: – תחי החרות! – אבל בשמעו את אמרי הלודר הצעיר, רפתה ידו עם הכוס המלאה עוד ועיניו כבו והביטו ארצה. נוגה ישב בשתיקתו, ושתקו הלודרים והתבוננו בחברם הגבור ברגש של אהבה מעורבת בקנאה. אז נשמע קול שירה מפי אספרתקוס, כאלו בדד ישב ואין איש מלבדו. הוא שר בקול לא רם, אבל מלא-כוח, את שירת הלודרים, בני-האסכולה של אקציאנוס:
בֶּן-חוֹרִין נוֹלַדְתִּי,
וַיִשְׁבֵּנִי זָר;
שְׂחוֹק הָיִיתִי לְנָכְרִים
בְּיַד גוֹרָלִי הַמַר.
לֹא בְּשֵׁם אַרְצִי אָמוּתָה,
בַּנֵּכָר יִכְלֶה כֹּחִי
וּלְמוֹתִי צָרַי יִצְחָקוּ –
כּי לוּדָר אָנֹכִי.
שירתנו הוא שר! – לחשו אחדים בין הלודרים איש על אוזן חברו. ואספרתקוס שמע את לחשם, וּברק השמחה הזהיר בעיניו; אבל בעצם הרגע עצר שמחתו וישאל את הלודרים בקרירות-לב:
בני אסכולה של מי אתם, רעי?
של יוליוס רבּציוס.
נטל אספרתקוס אחת הכוסות שלפניו ויגמא את יינה, ובהביטו מול הדלת, כאילו פנה אל השפחה, שנראתה באותו רגע על הסף, קרא:
- אור!
הלודרים המסובים שם העיפו עיניהם זה בזה רגע אחד, כמבינים זה את זה. והעלם צהוב-התלתלים ענה גם הוא בקול של שווה-רוח, וכאילו הוא ממשיך את שיחתם הקודמת:
- דרור… הנעים עליך, אספרתקוס גבורנו, רגש הדרור אשר מצאת היום?
הביט אספרתקוס בעיני הלודר הצעיר, ושניהם הבינו איש את אחיו.
אורח חדש נראה על סף הפונדק ושמע את דברי העלם האחרונים; נכנס לחדר ואמר בקול רם ומצלצל:
- דרור מצאת ולדרור זכית, אספרתקוס גבור-החיל שלנו!
הפנו כולם ראש למול הדלת ויכירו את לוציוס סרגיוס קטילינא בפניו המלאים גבורה. את המלה “דרור” הדגיש גם הוא, ואספרתקוס ויתר הלודרים הביטו אליו בתמהון. אבל טרבוניוס קפץ מכסאו ובא לקראת הפטריצי בזריזות ובהשתחוויות עמוקות.
שלום לך, קטילינא האציל! מי היא האלה הטובה, שזיכתנו לכבוד זה, לראותך בינינו עתה ובמקום הזה?…
אותך ביקשתי, טרבוניוס – אמר קטילינא, ויפן לאספרתקוס ויוסף: – וגם אותך.
יראה סתומה באה אל לב עזי-רוח אלה, בראותם פה את האיש המפורסם באכזריותו, במעשי-רצח שלו ובגבורתו העצומה. ואספרתקוס בשמעו, כי קטילינא מבקש אותו, חרד גם הוא, ויקמט מצחו ויתן עיניו בעיני הפטריצי וישאל בתימהון:
אותי?
כן – אמר קטילינא, ובשבתו על הספסל אשר הגיש לו טרבוניוס, נתן אות בידו, כי ישבו גם יתר הנמצאים שם. – כמובן לא ידעתי כי פה אתה, ואולם קיויתי למצוא בפונדק זה את טרבוניוס, והוא יגיד לי איפה נמצא גבורנו.
אחרי ההקדמה הזאת גברה עוד יותר השתוממותו של אספרתקוס.
- כן, אמרתי בלבבי: הנה נשתחרר אספרתקוס, אבל האם העניקו לו די צרכיו למחייתו? מי יודע אם ימצא פרנסתו מהרה, ואולי עוד ישבע חרפת רעב וצמא טרם ישיג משרה. ואני הרווחתי היום בזכותך עשרת אלפים זוז, כי התערבתי בגניאוס קוֹרנליוס דוֹלבּלא לנצחונך; על כן גמרתי בלבבי למצאך ולבקש מעמך, כי תקח מידי חלק מן הרווח, שבא לידי רק בזכותך.
רחש-שבח עבר בפי אביוני-העם הללו; ויאמר אספרתקוס:
הנני מביע לך תודתי מעומק הלב, קטילינא האציל, אבל את מתנתך לא אקח. בטוח אני, כי אמצא לי משרה ועבודה באסכולה בתור מורה להתעמלות ומלאכת-הקרב, והיתה זאת פרנסתי.
תנה-נא יין בכוסי – ציווה קטילינא לטרבוניוס, ובעוד זה עושה את בקשתו וטרוד במזיגה, לחש קטילינא על אוזן אספרתקוס: – גם אני נרדפתי על ידי העשירים והאצילים, גם אני משועבד לשליטי רומא הנבלים, גם אני אינני אלא מין לודר בין הפטריצים, גם אני שואף לדרור… וגם אני – הכל ידוע לפני…
אספרתקוס הרחיק בחרדה את ראשו משפתי המדבר ויתן עוד הפעם את עיניו בעיני קטילינא.
כן, הכל ידוע לי… ורצוני להיות עמכם… – ובקול רם הוסיף:
לכן, אני בטוח, לא תמאן לקבל את הכסף הזה מידי רֵעַ כמוני. לא מתנה היא, כי אם חלק מן הרווח, המגיע לך על פּי היושר. – ובאמרו כזאת תקע בידי אספרתקוס חריט יפה וקטן, ובתוך-כך לחץ את ידו באופן מוזר ומשונה. כנראה, ידוע היה לאספרתקוס גם אופן-לחיצה זה, כי חרד הלודר ויאמר לו:
כעת גברו עלי הבהלה והתימהון, ואין בכוחי להביע לך את כל רגשי-תודתי, קטילינא האציל. אם תרשני, אבוא מחר לביתך ושם אולי אמצא מלים כדי רגשותי…
את דבריו האחרונים הדגיש אספרתקוס ובעינו רמז לפטריצי, וינע זה ראשו לאות הסכמה ויען:
- אשמח לראותך בביתי, אספרתקוס הגבור.
ותימשך הסעודה רבת-השאון מתוך צלצלי כוסות וקריאות שכרון. וקטילינא כיוון את השעה של רעש המשתה ויאמר בלחש על אוזן טרבוניוס:
דבר לי אליך.
צווני!
המכיר אתה את אכּזיפוֹרוס השולחני, אשר חנותו נמצאת בשוק החדש?
מכירו אני, אדוני.
מחר תסור לחנותו ואמרת לו כי סכנה נשקפת לו, אם לא יעזוב את מזימתו להעמידני לפני בית-דין הפרטור על הכסף שהילווני בשנה שעברה וידי לא השיגה עד הנה להשיב.
שומע אני.
תאמר לו, כי שמעת את הדבר מפי הלודרים רעיך. צעירים אחדים מכת הפטריציים מוקיריו של קטילינא, כשנודע להם הדבר, שכרו חבורת לודרים ( כמובן שלא מדעתו של קטילינא ) כדי לענוש את השולחני, אם לא ישוב ממחשבתו הרעה… כך תאמר לו.
שמעתי, קטילינא. כאשר ציוית ייעשה.
בינתיים הביאה לוטציה כד יין ותציגהו על השולחן לפני קטילינא, ובהגישה את ידה לשפתותיה לאות-כבוד, כמנהג הרומאים, אמרה לו:
מפני שזכו כתלי ביתי הדל לקבלת אורח אציל ומפורסם כאדוני, הרשני-נא להציע לפניך את היין הזה, לשד אשכלות פלרנוס, בן שנת הקונסולים לוציוס מרציוס פיליפוס וסכּסטוס יוליוס קיסר.
כלומר, בן שתים-עשרה שנה – העיר קטילינא ונשאר כנוגה ומחריש בטעמו גמיאות-גמיאות מן היין הטוב. דומם ישבו סביבו הלודרים. מארשת-פניו הקודרת ומברקי-עיניו נראה, כי סער בנפשו ברגע ההוא קרב נורא של יצרים ותשוקות. כי היה איזה יושר מוזר, איזו תמימות משונה אף באכזריותו של אדם זה, ולא ידעו פניו להסתיר מה שהרגיש לבבו.
מה הן מחשבותיך המעציבות אותך, קטילינא? – שאלהו טרבוניוס.
זכור זכרתי – ענה הפטריצי, ועיניו נתונות במפת השולחן בלי נוע – זכור זכרתי כי בשנה שנגנז בכדו היין הזה – באותה השנה הומת מות-בגד ליוויוס דרוזוס הטריבון, הומת במסדרון ביתו, ושנים מעטות קודם לכן נהרג הטריבון לוציוס אפוּליוס סטוּרנינוס כמוהו, ועוד לפניהם נהרגו טיבריוס גרכּכוס וקיוס אחיו, אלה שני הגדולים מבני מולדתנו! ועל מה נהרגו כולם? על אשר דרשו טובת דלת העם. ועל ידי מי נהרגו כולם? על ידי עשירי רומא ואציליה! הכזאת צוו אלהינו האדירים, כי לעולם לא יינתן דרור לנלחצים ולחם לאביונים, ולעולם ייחלקו בני-האדם לשני המחנות האלה – למחנה הזאבים ולמחנה הכבשים?
לא, בשם אלהי האולימפוס! – הרעים אספרתקוס בקול ויך באגרופו על לוח השולחן. אבל בעצם הרגע הזה נשמעו קריאות שמחה מן החדר השני של הפונדק:
רוֹדוֹפּיאה! שלום לך, רוֹדוֹפּיאה!
וישתוק אספרתקוס, בשמעו את השם הזה המזכיר בצלצולו את תראקיה מולדתו והרריה היפים וביתו ומשפחתו, ויפן מבטו אל הדלת וירא והנה עלמה עומדת על הסף, כבת עשרים ושתים היתה, זקופה, טובת-מראה ויפת-גו, תלתלי ראשה ארוכים וגוון-זהב להם, ועיניה תכלת חיה. לבושת שמלת-תכלת רקומה רקמות-כסף, אצעדות-כסף על זרועותיה ופתיל-תכלת על מצחה הרחב והלבן. אמנם יפה היתה לה התלבושת הזאת, ואולם היא העידה, כי העלמה העדינה הזאת לא מבנות רומא היא, כי אם אחת השפחות מן הנקלות ומבזויות-העם, ואולי גם רקדנית9. אכן, גם רושם לא-נעים זה זה של התלבושת נמחה מהרה על ידי מראה פניה וכל מנהגיה המלאים ענווה ועל ידי המנהג המיוחד, שנהגו בה אורחי הפונדק שלא כדרכם. האנשים האלה, הגסים והפראים, התהלכו עמה בנימוס מוזר, כמעט בכבוד, כאילו הרגישו האומללים האלה כי העלמה הזאת, בכל שפלותה עתה, יש בה דבר-מה שמרומם אותה על יתר הנשים המבקרות את הפונדק “אסתהר הקברנית”. בדבר זה הרגישו מיד, בראשית היראותה פה, אחרי שהיכה אותה בעליה ויגרשה מביתו בלילה, ותנד העלמה האומללה ברחובות הפרוור, ותפול באין אונים על סף הפונדק ותבקש גמיאת-יין להחיות לב. אורחי לוטציה הקימו את העלמה וישיבו את נפשה, ומאז היתה רודופיאה באה למקום הזה אחת ליום או ליומיים ליהנות מחברת הגסים האלה, שהיו בכל זאת טובים מבעליה האכזר וממשרתיו עושי-רצונו.
השתוממה רודופיאה בראותה פה צפנים חדשות, שאינם מצויים לבוא הנה, ובתימהון רב נתנה עיניה בפני קטילינא ואספרתקוס. והנה נתקל מבטה בעיני הלודר, ופתאום נזדעזעו כל אבריה ופניה הלבינו כפני המת, ותפרוש ידיה אליו ותקרא:
אין זו טעות, אין זו טעות, הנה זה אספרתקוס, אספרתקוס שלי!
מה! – שאג הלודר ויחזק ביד העלמה, – האפשר? את? מירצה!… מירצה שלי! הוי אחותי!…
הכל שתקו ובהתרגשות עמוקה הביטו על שניהם, על האח והאחות, שנשבו בין עם זר ולא ידעו זה על זו… ופה נפגשו אחרי שנפרדו כמה שנים. ויחבק הלודר את אחותו בזרועותיו-ברזל – אך פתאום נזדעזע ויהדפנה כמעט, ואחר נתן עיניו בה ובתלבשתה ויבחננה מכף רגל ועד ראש, ומין ערבוביה משונה של צער וחרון-אף ובוז ואהבה וגועל-נפש ניכרה בפניו החיוורים ברגע ההוא, ומלה אחת יצאה מבין שיניו בקול רועד וצרוד:
רקדנית?!…
אָמה אני – קראה האומללה בקול דמעות – אדוני אכזר ומנוול… הכוני בשרביטים מלובנים באש… אל תאשימני, אספרתקוס, אל תאשימני!…
דבר לא הביע הרודיאר עוד, כי-אם חיבקה עוד פעם בזרועותיו העצומות, וכך עמדו שניהם חבוקים זמן רב בתוך הקהל המחריש.
פתאם הסיר אספרתקוס בתנועה רכה את ידי מירצה מעל צווארו וישא עיניו המבריקות-אש למעלה וירם אגרופו כמאיים וישאג שאגת-זעם:
- מי זה אמר כי יש ברקים ליוביס? מי זה בדה כי יוביס אל הוא? לא, יוביס זה איננו אלא בדחן ורמאי!
מירצה עמדה נשענת על חזה אחיה ותבך בדומיה. ואספרתקוס הניע עוד הפעם את אגרופו העצום וירעם בקול אנקת לא-אנוש:
- ארור לעולם זכרו הטמא של האדם הראשון בארץ, שיצאו ממנו שני הגזעים השונים – אדונים ועבדים!
פרק רביעי: פעולתו של הרודיאר 🔗
שני חדשים עברו. בבוקר שלפני יום-האיד, בחודש ינובריס לשנה החדשה, היא שנת 676 למנין רומא, נשב רוח קר ברחובות העיר. המוני האזרחים, שנתאספו בפלטיא10 הרומאית, זה לשם עסקיו וזה לשם טיול או שיחת-רעים, לא היו מתהלכים ומטיילים כמנהגם על פני הככר המרווחה תחת כפת-הרקיע, כי-אם נמלטו לתוך בניני-הצבור הנהדרים, המרובים במקום ההוא.
באחד הבנינים האלה, המלא מפה לפה אנשים ונשים מכל מעמדות החברה הרומאית, עמד בקרן-זווית בין שני עמודים מכרנו אספרתקוס והביט בשוויון-רוח על הדחק והשאון שלפניו, הביט ולבו אין עמו, כי עצוב-רוח היה בחשבו על מאורעות חייו בשבועות האחרונים אחרי מצאו את אחותו בנוולותה בתור רקדנית נדר אספרתקוס נדר בנפשו לגאול אותה מידי בעליה, ולמטרה זו הציע לפניו קטילינה להלוותו עוד שמונת אלפים זוז. אבל בראות אדון העלמה מה גדול רצונו של אספרתקוס לשחרר את אחותו, אמר לו כי יקרה השפחה בעיניו ולא יאות למכרה אלא במחיר חמשים אלף. מלא צער יצא הלודר מבית הנבל הזה וילך לפרוור “סוֹבּוּרא” וימצא שם את טרבוניוס ויספר לו את הדבר. וילך טרבוניוס לביתו של קווינטוס הורטנסיוס, הוא הנואם המפורסם, שהיה מכירו מכבר. לפני שבועות אחדים נשא סולא הדיקטטור את וליריה, אחותו של הורטנסיוס, לאשה, ויבקש טרבוניוס מאת הנואם, שיציע לפני אחותו היפה לקנות לה את מירצה לשפחה, שתעמוד לפניה לשרתה בתלבושת ובתסרוקת, כמנהג נשי רומא בימים ההם. וטרבוניוס הגיד לו כי העלמה יפת-תואר היא, מיטיבה לדבר יוונית ויודעת נימוסי דרך-ארץ, וגם מומחית גדולה היא בעניני תלבושת וסריקה ובמעשה-תמרוקים. ויביאו את מירצה לפני וליריה, ותיטב הנערה בעיניה ותקן אותה. אמנם בזה עדיין לא השתחררה אחות אספרתקוס, אבל יצאה מידי בעליה האכזר ולא תיאנס עוד לרקוד בפונדקאות ובבתי-משתה. לפי שעה נחה דעתו של אספרתקוס מכך, ולא דאג עוד לגורל אחותו, כי ידע עד כמה טוב לבה של וליריה אשת סולא; והוא הוסיף לסובב יומם ולילה בין הפונדקאות בפרוורים ולבקר בבתי-המשתה של העבדים והלודרים, ואיש לא ידע ולא הבין, מדוע יבחר לו אדם מפותח ומשכיל כמוהו דוקא בחברת האומללים הללו. למה?…
כאלה וכאלה היו בוודאי המחשבות, שרפרפו במוחו באותו הבוקר הקר בתחילת ינובריס, ובהתעמקו ככה בהרהוריו לא ראה את האיש המתקרב אליו בחפזון. האיש הזה היה גם הוא חזק ואמיץ, כתפיו רחבות ושערות ראשו וזקנו עבות ושחורות. לא ראה אספרתקוס אותו עד אשר ניגש וינח ידו על שכם הלודר.
קריסוס! – קרא זה בהרימו את עיניו – שלום לך, קריסוס, מה חדשות בפיך?
ראיתי את ארתוֹריקס השב ממסעו – ענה קריסוס בקול נמוך.
היה בקפואה?
כן.
דיבר עם אנשי-שלומנו?
דיבר עם גרמני אחד, אוֹכנוֹמאוס שמו, והוא נחשב בעיניהם לגבור-בגבורים.
ומה החליטו? – שאל אספרתקוס בהתרגשות ובעינים מתיזות אש-שמחה ותקווה כאחד – מה החליטו?
דעתו של הגרמני כדעתנו, לכן קיבל הצעתו של ארתוריקס וישבע להיות לנו לחבר נאמן ולעשות נפשות לרעיוננו הקדוש בין חבריו הלודרים מבני אסכולתו, היא האסכולה של הלניסטן לנטוּלוס בטיאטוס. אבל…
מה עוד?
ארתוריקס אומר, כי הגרמני הזה איש רתחן ונמהר-לב הוא, לא ידע להזהר.
רע הדבר, רע מאד, – ענה אספרתקוס, וישתקו שניהם כרגע. אחר-כך פתח קריסוס וישאל: – ומה קטילינה?…
כמדומני – השיב התראקי וינע את ראשו – כמדומני, שהוא לא יתן לנו ידו לעולם.
ואם כן, כל מה שספרו על גודל-רוחו אינו אלא שקר?
לא: אמנם גדל-רוח וגדל בינה האיש הזה, ואולם חינוכו הרומאי נטע בלבו הרבה דעות תפלות. חוששני כי כל כוונתו אינה אלא להשתמש בעזרתנו, כדי להדוף את שלטון המדינה הקיים, ולא כדי לתקן ולהיטיב את משפטי רומא האכזרים והלוחצים את כל עמי הארץ. ואחרי רגע הוסיף: – הערב אבקרנו בביתו, וגם רעיו יימצאו שם אתו; אשתדל להטות לבם לתת ידם עמנו, אבל ירא אני פן לא יעלה הדבר בידי…
הגלוי להם סודנו?
אל תפחד, אפילו אם לא יתאחדו עמנו, בכל זאת לא יבגדו בנו ולא יגלו את סודותינו. התדע מדוע? כי יצחקו לנו ולא יאמינו. עבדים ולודרים אנחנו ולדעתם אין בכוחנו להתקומם לגבורת רומא, כי בני גזע נקלה אנחנו בעיני אדונינו…
קריסוס אחז בידו וילחש על אזנו:
לעולם אזכור חסדך עמי, אשר הצלתני בקרקס ממוות. יגדל-נא אפוא עתה חסדך, אספרתקוס, שבעתיים, ואספת את כולנו, חרף כל המכשולים, והיינו לצבא אחד, ובחרבותינו נוכיח לגאים ההם כי לא שפל גזענו מגזעם. כי אתה, אספרתקוס מפלטי, הנה לגדולות נוצרת, להיות גבור ומנהיג!
או לנפול חלל – לחש התראקי בעצבת עמוקה ויורד ראשו על חזהו. ויעמדו שניהם נוגים ומחרישים ויחשבו את מחשבתם הנסתרת, עד אשר נגע קריסוס עוד הפעם בכתפו של אספרתקוס ויאמר לו:
הנה בא קטילינה. הנה הוא שם ממולנו, עומד עם רעיו בקצהו השני של האולם.
ניגשה אליו – ענה אספרתקוס, ויבקעו להם דרך בקושי רב בתוך האוכלוסין המרובים הסוערים סביבם כסערת-ים.
ואמנם קטילינה עמד בתוך קבוצת רעיו ומעריציו. כאשר קרבו אליהם הלודרים, שמעו כי אמר אחד מהם, פטריצי צעיר ומקושט:
הנה ליציניה הווסטלית, אשר מרקוס קרסוס משתדל לקנות לבה, אף-על-פי שאסור על-פי-דין לעגוב על משרתות האלה וסטא. אך מה לו לעשיר הזה ולחוקות אלהים? אומרים, כי שלח לה במתנה מאתים אלף זוז, והוא מקווה שיגבר כספו על איסורי האֵלָה.
קרסוס הכילי הוציא מכיסו מאתים אלף! – התפלא קטילינה. – אמנם פלא הוא, שלא ראיתי ולא שמעתי כמוהו מימי.
ומדוע לא? – ענה פטריצי אחר – הלא הסכום הזה איננו בלתי אם כטפה קטנה מעשרו של קרסוס, העולה עד שבעת אלפים ככרי-זהב, כלומר מאה וחמישים ריבוא זוז!
ואת כל העושר הרב הזה עשה לא בצדק ולא ביושר, כי אם בנשך ובתרבית!…
ובימי החרמות של סולא קנה הוא בזול את האחוזות המוחרמות!
אבל דעו לכם, אדוני, כי מחצית כל בתי רומא לקרסוס הם עתה!
יוביס! אם כן, היש צדק תחת השמים? – קרא בהתרגשות ובקצף הפטריצי הצעיר. – לפי מפקד-העם האחרון יש ברומא ארבע מאות וששים אלף תושבים, ומהם כארבע מאות ושלושים אלף מחוסרי-לחם. וכל הונם של אלה נגזל מהם בזרוע או בערמה, והוא צבור בידי המועט, בידי אותן שלשת הריבואות, בידי חבר העשירים המנצלים את כולנו! מי יתן ויקום בתוכנו איש-חיל אשר יאחדנו ויקימנו על עדת הארורים הללו!
לא בקריאות-הבל כאלה – אמר קטילינה בכובד-ראש – עלינו להביע את כל זעם-צדקנו, רעי הצעיר; כי בדממה, בתוך חדרי בתינו תיגמל מזימת-לבנו עד בוא עיתה להיגלות…
ברגע ההוא נזדעזע ההמון; לחש של התפעלות עבר מפה לפה, והכל צמצמו עצמם לצדדים, כדי לפנות דרך למטרונית יפה ונאדרת, הצועדת בקומה זקופה, בלווית פטריצים אחדים, אל שער-היציאה. אדרת ממשי כחול, מארג מזרחי עבה ומרווח, עשויה קפלים-קפלים, כיסתה את גווה הזקוף והמיתמר, ואולם פניה נראו עתה חיוורים ועיניה הגדולות והשחורות הפיקו שעמום וכוסף נעלם. בתנועות-ראש נהדרות ובבת-צחוק קלה השיבה על ההשתחוויות של המון הפטריצים הנדחקים שם לפני האולם, ותעל ותבוא אל אפיריונה, לפנים מוילונות-הארגמן הרקומים-זהב, וארבעת עבדים, ענקים בני קפּדוקיה, הרימוה וישאו את גברתם היפה החוצה. עוד פעם הוציאה המטרונית ראשה והביטה סביבה, ובת-צחוק על שפתותיה, כאילו ביקשה לברך עוד פעם את כל מעריציה ברכת-הפטורים, וברגע זה פגעה עינה בעין אספרתקוס. זע התראקי ויחרד כולו, כזה שפגע חץ-אויב בלבו; ואולם גם בלחייה של הגברת החיוורת זרח אודם קל, ותחרד אף היא ותוסף עוד להישיר עיניה אל עיני הלודר רגע קל, ולבסוף, כמעט בלא-חמדה ובקושי, הסבה עיניה ממנו ותיעלם מאחורי וילונות האפיריון.
חי הזוּס, ראש אלילי גליה! – לחש קריסוס הגלי על אזנו של אספרתקוס – כי טיפות-אש התיזו עליך עיניה של המטרונית הזאת!… מי היא?
הלא היא וליריה אשת סולא, הגברת הטובה, שקנתה את מירצה אחותי – ענה אספרתקוס ורוחו נפעמה עוד. ופתאום העביר ידו על מצחו, כמרחיק מעליו הרהורים זרים, ויגש אל קטילינא וישאלהו בקול נמוך:
אם כן, האבוא הערב לביתך, אדוני האציל?
כן – אמר קטילינא גם הוא בקול נמוך.
השתחוו לפניו שני הלודרים וילכו. הביט אחריהם אותו הפטריצי הצעיר בתימהון ויאמר לקטילינא:
- בשם הַדֵיס אליל השאול! באמת אין להבין את כל חידות-נפשך. השמעתי נכונה, כי אתה מזמין לודרים אל ארמון-אבותיך?
צחק קטילינא צחוק-לעג ולא השיב לו דבר, ויאמר:
- לפנות ערב אחכה לכם בביתי, רעי: נסעד ונתעלס… ונדבר על הענינים חשובים.
הלודרים יצאו בינתיים מן האולם הגדול וילכו לדרכם, ותבוא פתאום לקראתם עלמה צעירה ועמה שפחה זקנה ועבד כושי. והעלמה בעלת יופי מוזר, אשר יכה בסנוורים את רואיה, צמותיה צהובות-אדומות כעין הכתם, עור-מצחה לבן מחלב, ועיניה ירוקות כמימי הים. עמד קריסוס הגלי על מקומו ויקרא בהתפעלותו:
- הזוס, מה יפתה!…
נשא אספרתקוס את עיניו ויפגע בעיני העלמה; ותעמוד פתאום אף היא, כאילו מצאה את מי שביקשה מכבר, ומבלי שים לב להתפעלותו של הגלי אמרה לאספרתקוס ביוונית צחה ומהודרת:
האלים ישמרוך, אספרתקוס!
ברוכה את, נערתי היפהפיה, – ענה הלודר בתמהונו, – ברוכה את, ואסתהר תגן עליך…
בינתיים ניגשה אליו הצעירה ותלחש על אזנו:
- אור ודרור, אספרתקוס גבורנו!
נזדעזע התראקי בשמעו את המלים האלה ויישר עיניו אל עיני העלמה, ויען לה בקול קריר ושקט כמאמין ואינו מאמין:
אינני יודע, יפתי, מה טיבם של התוליך.
לא התולים בפי, כי אם קריאת-מרי של הנענים. למה תרמני? הלא אני אֶוְטיבּיס היוונית, בת העם היווני הנלחץ, ועוד לפני שנים אחדות הייתי גם אני שפחה משועבדת לבעלים אכזריים, הלא גם אני – במחנה המורדים מקומי…
ותקח את ימינו של הרוּדיאר ותלחצנה בידה הרכה והקטנה, ומוזרה ומיוחדת היתה לחיצת-היד ההיא. תמה אספרתקוס בראותו, כי יודעת היא את כל סימני הברית הנסתרת, ויען:
טוב! אם אחת מאנשי-שלומנו אַת – אור ודרור!
אני יושבת ברחוב המקודש על-יד היכל ינוס העליון, בוא אלי, כי יש בידי להביא תועלת רבה למטרתנו הנשגבת, אשר אליה נשאת את נפשך, – ותוסף בקול של בקשה, קול מלא רוך ועדן: – בוא!
אבוא, – ענה אספרתקוס.
סַלֶוֶה – אמרה אווטיביס ותתרחק היא ומשרתיה, וגם הפעם לא שמה לב למבטיו הקודחים של קריסוס, המלווה אותה בניצוצות עיניו.
כפליים אשריך היום הזה, אספרתקוס! – קרא הצרפתי,
שני נצחונות הנחילתך היום אסתהר, אלילת האהבים! ואולם דומה אני, כי זו השנית איננה בלתי אם אסתהר בעצמה!
אבל בזה לא תם עוד תימהונו של קריסוס, כי בעצם הרגע הזה ניגש אליהם עבד מבני קפודוקיה, ויכירו כי הוא אחד מנושאי האפריון של וליריה.
מי בכם אספרתקוס? – שאלם העבד.
אני הוא.
מירצה אחותך שלחתני להגיד לך, כי הערב לפני חצות הלילה תחכה לך בבית הגברת וליריה: דבר חשוב לה אליך.
בוא אבוא, – ענה אספרתקוס.
וישב העבד לדרכו ושני הרעים פנו ללכת למול גבעת הפאלאטינוס, כי הגיע בינתיים הלילה ושעת בקורם בארמון קטילינא קרבה.
פרק חמישי: טרקלינו של קאטילינא ואדרונה11 של וליריה 🔗
גדול ומרווח היה טרקלינו של קטילינא. עמודיו – שיש, רצפתו – מעשה משכית12, פסיליו הרבים – יצירי-כפם של גדולי-האמנים. על כל עמודי השיש ועל ארזת הסיפון משתרגות ותלויות מקלעות ורדים וכישות וממלאות את חלל האולם ריחות ערבים. מתוך האולם, מסביב לשולחן עגול בעל לוח-שיש, עמדו שלוש מיטות-הסבה, הן – נחושת מרבדיהן – נוצות-ברבורים ושטיחיהן – ארגמן. מנורות זהב וכסף, תלויות בווי התקרה, שפעו זוהר וריח-בושם של השמן הטוב. אורחי קטילינא, צעירים מבני הפטריציים, ישבו מסובים בהרחבת-הדעת על שטיחי הארגמן, כולם עוטים אצטלאות לבנות ודקות, בגדי-סעודה, וכולם– כלילי הדסים, כישות וורדים בראשיהם. השיחה בין המסובים היתה עליזה והומיה, מלאה למראה-עין דברי שחוק והוללות ומהתלות, ואולם לא נקיה גם מרגשי שנאה וקנאה בסתר-לבב.
זה האיש קרסוס מפלצת הוא לי! – קרא אחד מהם, – עושרו העצום איננו מניח לי לישון. במה זכה הוא לכל הגדולה הזאת, בעת שאנחנו, אצילים ובני-אצילים כמוהו, הננו אביונים ודלים ומחוסרי כל השפעה במדינה! הלעולם לא תבוא שעת השוויון?
אך אווילים הם קיוס גראקכוס וטבריוס אחיו, הם וכל סיעתם! – קרא שכנו – למה זה הקימו עלינו את כל בני מדינתנו ויאמרו להפוך את כל סדריה למען הנחל קרקעות לדלת העם הנקלה, ואותנו ואת רישנו לא זכרו כלל? הטוב חלקנו מחלק אביוני הפרוור?
פטריציותנו אינה לנו אלא כלעג לרש.
קבצנים אנחנו באדרות-ארגמן!
מוות לכל המלווים ברבית ולשופטים התומכים בהם!
לבאר שחת כל משפטי שנים-עשר הלוחות!
ימחץ נא יוביס בברקיו את קדקוד כל זקני הסינאט!
ברגע זה ניגש אחד העבדים אל קטילינא וילחש דבר על אזנו.
- סוף-סוף! – קרא בעל-הבית בקול שמחה – מהר והבא אותו ואת צ’לו13 * לטרקליננו. ואתם נהגו בהם מנהג המתוקן-בנימוסים: רחצו את רגליהם, מרחו אותם בתמרוקים וגם אצטלאות-סעודה וזרי-הדסים תנו להם.
העבד השתחווה ויצא. וקטילינא פנה לראש-הטרקלין, הוא העבד המנצח על סדרי המשתה, ויצווהו לנקות את השולחן משיירי הסעודה, להביא שני כסאות ולשלח מן האולם את כל המרקדים והמנגנים ויתר עבדיו. בינתיים שתו אורחי קטילינא בגמיאות קטנות את יינו הפלרני, בן-יובל שנים, וחיכו מתוך רגש של כוסף מעורב בבוז לכניסתם של הרוּדיאר והלודר. ואמנם מקץ רגעים אחדים נכנסו שני אלה והם לבושים בגדי-הסעודה ומעוטרים הדסים.
ישמרו-נא האלים את הבית הזה ואת בעליו ואת אורחיו האצילים, – אמר אספרתקוס בכניסתו לאולם.
שלום לכולכם, – אמר קריסוס.
כבוד ותהלה לך, אספרתקוס הגבור, לך ולרעך, – ענה קטילינא בצאתו לקראתם, ויושב את התראקי על מקומו, על המיסב שממנו קם, והוא עצמו וקריסוס הצרפתי ישבו על הכסאות המובאים זה עתה במצוות הפטריצי.
ומדוע לא הקדמת, אספרתקוס, לבוא ולהשתתף במשתה יחד עם יתר ידידי האצילים האלה שלפניך?
לא יכולתי, קטילינא, וגם שלחתי להגיד לך על-ידי שומר סיפך, כי לא אוכל לבוא עד אחרי כלות המשתה: כי נצרוך נצרכתי לרדת אל פונדק אחד בפרוור להיוועד שמה אל לודרים אחדים, בעלי השפעה מרובה במחנה שלהם.
ובכן, – שאל לוציוס בּסטיא (הוא הפטריצי הצעיר והמקושט, הנמצא בתוך הקרואים) – ובכן – שאל וכעין לגלוג דק נשמע בקולו – אנחנו הלודרים אומרים איפוא למרוד באדונינו ולקחת את חירותנו ומשפטנו מידם בגבורת חרבותינו…
להבת אודם עלתה בפני אספרתקוס, ויך באגרופו על לוח השולחן ויקרא:
- כן! ביוביס ובכל רעמי-עוזו נשבעתי, אם לא…
וימשול ברוחו ויוסף בקול שליו ובתנועת-יד מנומסת:
…אם לא בחרב שלופה נצא להביא גאולה ודרור לאומללי אדם, ברצון אלי-מרום וברצונכם אתם, אדוני האצילים, נדיבי-רוח ואדירי-עם.
הוא גועה כפר, הלודר הזה, – לחש אחד המסובים הסבואים באוזן חברו.
וחוצפתו היא מעין זו של הדיקטטור סולא ה“מצליח”, – לעג השני.
וקטילינא הפיקח חשש פן יעשו התולי בסטיא פרי – ויצו את העבד להביא לפני הקרואים המבוסמים עוד יין, וכצאת העבד קם ממקומו וישא קולו ויאמר:
הנה אני מציג בזה לפניכם, אלופי ומיודעי, – לפניכם, פטריצים מכובדים, – עשוקי השלטון והעושר, הראויים לכם לפי כבוד-נפשכם ומעלות-רוחכם המפורסמות – הנני מציג בזה לפניכם את אספרתקוס, הרוּדיאר הגבור ועז-הלב, הוא הגבר, הראוי לפי אומץ-רוחו וכוח-ידו להיות להיות כאחד מאזרחי רומא הפטריציים. הוא נלחם בשעתו בתוך מערכות לגיונותינו, ובגבורתו הגדולה זכה לעיטוּר האזרחים14 ולמעלת דיקאן15.
ואחרי כל אלה ברח מצבאנו ויעבור אל אויבי רומא כשמצא שעה ראויה לכך – הפסיקו לוציוס בסטיא.
התאשימו אותו על זאת? – הרים קטילינא את קולו עוד – הייקרא פושע לאיש, אשר בהתנפלנו על ארץ-מולדתו עזב את חילנו וילך להגן על אחיו ועל מקדשי אלהיו? ואילו נפלתם אתם בידי המלך מיתרידת ונספחתם לצבאותיו – מי מכם, הגידו-נא לי, לא היה עוזב את מחנהו בו ברגע אשר ייגלו לפניו מרחוק נשרי הדגל הרומי?…
רחש של הסכמה עבר בין המסובים. וקטילינא הוסיף לדבר:
- והנה את הגבר עז-הנפש הזה ראינו כולנו ביום מלחמתו בזירת הקרקס ונשתאה לאומץ רוחו ולגבורת-ימינו, אשר יהיו לתפארת לא רק לאחד הלודרים, כי אם גם לגבור נאדר מפקד צבא במלחמה. והאיש הזה, הנעלה ומרומם הרבה על מצבו השפל עתה, הנעלב והעשוק משפט כמונו ביד עריצי אדם, ארג בסתר-לבו מזימה נעלמה אחת, קשה ורבת-סכנה, ואולם גם רוממה ונשגבה מאד: הבא הביא את כל הלודרים בברית ובאלה, אשר יקומו כולם ביום המיועד ופרקו מעל צווארם את עול העריצים מעניהם ונוגשיהם, המוציאים אותם להרג בפי חיתו-טרף לשעשועי לב ההמון, והכריחו את הנוגשים ההם לשלח את כל האומללים חפשי והשיבום איש אל ארצו ואל מולדתו…
הנואם החריש רגע. ואספרתקוס סקר בעינים בוחנות את פני כל המסובים, כאילו קורא הוא מעליהם את מחשבותיהם ואת רגשי-לבם.
- ועתה, האם לא כמחשבותיו מחשבותינו אנחנו? כי מה מבקשים הלודרים? – את החירות, – והיא הלא גם משאת-נפשנו. מי הם אויבינו בנפש אשר נתקומם להם? הלא אותו המועט התקיף, אשר תפש בידו את השלטון ואת הכוח ואת הכבוד ואת כל עושר הארץ. כל מיסי המדינות והממלכות אל ידם יבואו, ואנחנו אזרחי רומא המרובים, כבני-ההמון כפטריציים, בלי הבדל, בכל גבורתנו ואומץ-רוחנו אבוד נאבד בשפלות ובבוז ובעוני ובחוסר-כל…
רטט-זעם חלף את הפטריצים הצעירים, ועיניהם התיזו ניצוצות שנאה ונקם.
- ומה יש לנו עתה? עוני מבית, חובות מחוץ; ההווה רע ומר, ואולם עתידנו עוד ירע וימר ממנו. למה לנו איפוא חיים כאלה? עד מתי לא נתעורר?
קדרו פני כל המסובים כשמים לפני הסער, וכל העינים הושפלו ארצה, ורק עיני אספרתקוס סוקרות ובוחנות את הלשון הסתומה של ארשת פניהם.
- והנה קראתי אתכם הנה, אצילי רומא הצעירים, להיוועץ יחדיו, אם לא טוב לנו לכרות ברית עם אספרתקוס וחברים ולהרים את דגל המרד יחדיו. הן תקיף הסינאט ועצום ממנו. בידיו השלטון, הצבא והרכוש, ועתה אם נצא כנגדו לבדנו לא נשיג מאומה. אם כן למה לא נקרא לעזר את אויבי הסינאַט מרי-הנפש, את הלודרים? זאת היא עצתי וכן יורני לבי, ואם שגיתי, הורוני אתם ואשמעה.
רינון של תלונה עבר בין הקרואים, ואספרתקוס התבונן כל העת בפני המסובים ותנועותיהם ויכר בהם כי דברי בעל-הבית הנואם ועצתו לא הוטבו בעיני רוב השומעים. ולא רצה לחכות עד שיקומו אחרים לחלוק על הדברים, ויקם בעצמו ויאמר בקול רם ושקט:
- באתי הנה לקריאתך, קטילינא, למען עשות רצונך, כי יקרת בעיני מאד, איש-החיל, ואולם באמת לא האמנתי, כי דבריך יצליחו להטות מהרה את לב הפטריציים הנכבדים האלה אחרי עצתך. כי אף אם דבריך יצאו מן הלב, ואולם רואה אני כי גם לבבך אתה עודנו מפקפק בדבר, על כן הרשוני-נא ואדברה לפניכם הפעם באמת ובלב תמים: "אתם בני-חורין, אזרחי-רומא וצאצאי-אצילים נקובי שם, נהדפתם מכסאות-כבודכם ומן השררה בזרוע כת עריצים, ביד כנופיה קטנה של תקיפים תופסי הממשלה. והנה אתם נושאים את נפשכם היום להדוף ממקומו את הסינאט השליט ולהקים תחתיו סינאט חדש מבחירי בני סיעתכם, למען השיב לכם את השררה, ואולי גם להיטיב מעט את משפטי הארץ, להרחיק מהם את האוון ואת החמס, הגלויים לעין כל. ואולם מה בצע בכל זאת, ובני כל האומות הגרות מעבר לים או מעבר להרי האלפים, גם בעיניכם, כמו בעיני השליטים היום, יישארו לעולם בארבארים משועבדים לכם בממונם ובגופם, וגם אתם תקחו מהם עבדים ושפחות לבתיכם ולודרים לקרקסאותיכם למען הכין מהם טרף לחיות ומחזות-שעשועים להמון-העם ולמושליו.
"לא כמוכם אנחנו, הלודרים העניים. משאת-נפשנו היא – החרות השלמה והגמורה, חרות לכל; שואפים אנו לגאול את ארצות-מולדתנו גאולת-עולם ולהשיב אלינו נחלת-אבות. אנחנו נתקומם, איפוא, לא רק כנגד המושלים היום כי אם גם כנגד אלה אשר יבואו תחתיהם, ויהיו מי, סולא או קטילינא או איש אחר.
“ואולם הלא רק לודרים עניים אנחנו, מעט מספרנו ורב פיזורנו במדינה, אין לנו לא משען ולא עזרה; את זאת השיבונו אל לבנו וראינו כי אין לנו כל תקווה לניצחון. רגע אחד האמנתי, אולי אתה קטילינא, תעמוד בראש מחננו, אתה וידידיך אלה, ונתתם לאוכלוסינו פנים ודמות של חיל-צבא גמור ומסודר, ככל משפטיו וחוקותיו. אבל במהרה נוכחתי (ולא רק היום, אלא זה מכבר, מתוך שיחותי הרבות עמך, קטילינא) – נוכחתי כי בעומק לבבכם נשתרשו דעות כאלה, אשר לעולם לא תִּתֵּנה אתכם, אצילי-רומא, להיעשות לנו ראשים ומנהיגים. ועתה אבדה ממנו תקוותי, ובלב נשבר ומלא צער אני מודיעכם, כי שבתי לעולם ממזימתי היפה, הנמנעת. אך שגעון הוא לעשות הדבר הזה בלעדיכם! לא אני ולא אחר כמוני, אנשים שאינם מאזרחי רומי, בני-בלי-שם ובלי השפעה, יוכלו לאסוף את חברינו האומללים, לסדר את מערכותיהם ולעמוד בראשם. הלא שני לגיונות רומא יבואו עלינו – ועשו בנו כלה. לא, בלעדיכם לא תצלח מזימתי, ואני מתייאש ממנה לנצח. תם חלומי!”
קשה לתאר את הרושם הכביר, שעשו דברי אספרתקוס על המסובים. כסבורים היו הכל שאינו אלא בארבאר שפל וגס, ויתמהו למליצתו, למעוף רעיונותיו הנעלים. ואולם ביחוד גדלה קורת-רוחם מדברי הכבוד, אשר הביע בנאומו לתוקף רומא; ויהללוהו כולם, ובראשם לוציוס בסטיא, על דבריו ויפזרו לו שבחים. עוד כשעה שוחחו עמו על אודות תכנית המרד, מרד שלהם, ויחליטו פה אחד כי עדיין לא הגיעה שעתו, ויש לדחותו לשעת-כושר שתבוא; ואספרתקוס הבטיחם את עזרת הלודרים המעטים, המעטים מאד, אשר השפעתו רבה עליהם, וידגש את המלה “מעטים”; ואף-על-פי שביקשו אותו בעל-הבית וקרואיו להישאר ולשבת עמם בגמר המשתה, נפטר מעמם בברכה ויצא הוא וקריסוס עמו מארמון הפטריצי וילך בדרך העולה לבית סולא. בשווקים לא נראה איש; ויאמר אספרתקוס אל הצרפתי בחשאי:
השמעת? להם תהי מזימתנו כאילו נואשנו ממנה לנצח, בעיניהם אל-נא תהי אלא כחלום שעבר ובטל. ואתה, מהר-נא ובא אל אסכולת אקציאנוס ואמרת לכל אנשינו, כי מחליף אני מעתה גם את פסוקנו, דבּרת-הברית, וגם את הסימן המקובל בתוכנו. דיברתנו תהיה מכאן ולהבא לא “אור ודרור”, כי-אם “אורך-רוח ונצחון”, וסיסמתנו – לא לחיצת יד משולשת, כי-אם שלש דפיקות קלות באצבע על כף-היד הימנית של החבר. מן היום והלאה, מי שיתן את האות הישן – לזה יענו כי אבדה מאתנו כל תקווה ומזימתנו בטלה. השמעת?
שמעתי.
אם כן מהר ולך. מחר ניוועד באסכולת יוליוס רבּציוס.
ברוב-שמחה ובנשיקות אין-מספר קיבלה מירצה את פני אחיה. ספר סיפרה לו, כי מצאה חן בעיני גבירתה, וזו הפקידה אותה על התכשיטים. ותספר לו עוד, כי וליריה טובה לה מאד, והיא נוטה חסד גם לה, למירצה, וגם לו, לאספרתקוס. כמה פעמים שאלה את מירצה לשלום אחיה, ובשמעה כי בטל הוא עתה מעבודה, ביקשה להזמינו, באמרה להציע לפניו משרת מפקח על אסכולת הלודרים, אשר יסד סולא בעלה לפני שבועות אחדים בנווה-הקיץ שלו על-יד העיר קוּמא.
כשמוע התראקי את דברי מירצה חוורו והאדימו פניו לסירוגין: לבו פעם בחזקה, וידום רגע וישאל:
ואם אקבל הצעתה, התדרוש גברתך כי אמכור את עצמי לסולא ואשתעבד לו, או תיאות לשכרני גם בתור בן-חורין?
כזאת לא שמעתי מפיה, אבל מובטחת אני, כי תחפוץ בחרותך. כי איככה תהרוס מה שבנתה בידיה?
מה אמרת? אינני מבין.
אין אתה יודע מי הסית אז בקרקס את סולא הדיקטטור לשחרר את הלודר המנצח!
מי?
וליריה!
אספרתקוס הוריד ראשו על חזהו ובהתרגשותו לא ענה דבר. ותצא העלמה להודיע לגברתה את בואו.
לפני חודש ימים, בבוא אספרתקוס לבית סולא לבקר את אחותו, ראה את וליריה בפעם הראשונה. היא יצאה מאפריונה ולא שמה אליו לב; ואולם פניה החיוורים ועיניה, עיני אש שחורה, היכו לבו בתימהון כברק. כמה שהתאמץ אחר-כך להסיעה מלבו – ולא יכול שכלו היה מוכיח לו, כי תהום רבה מבדלת בינו ובין אשת הדיקטטור, בת-גדולים ושועי-ארץ, אך לבו לא שמע ולא אבה להיכנע. בעל-כרחו שב כמה פעמים אל שערי ארמונה ושם, חבוי בין העמודים, עמד וייחל להיגלותה. פעם אחת יצאה המטרונית עם עבדיה ותראהו, ונדמה לו רגע אחד כי מבטה הטה אליו חסד; אבל בהיעלם וליריה, שב ונואש והיה בעיני עצמו כמשוגע.
קול מירצה החרידו ממחשבותיו: היא באה להכניסו לאדרון גברתה.
אדרונה של וליריה איננו גדול, והוא נהדר ומקושט בשטיחי-מזרח ובווילונות משי תכלת כעין הרקיע. רדידים לבנים, דקים ושקופים, יורדים גלים-גלים ודומים לערפילי-הטוהר וּורדים ושושנים קבועים בהם ומבשמים את כל החדר בריחם. מן הסיפון משולשלת ותלויה מנורת-זהב יקרה כתבנית השושן, מעשה ידי אמן, ומפיצה זוהר כחלחל משלושת קניה. מיסב רך מרופד שש לבן ותכלת עמד על-יד הכותל לעומת הדלת, ונשענת על כריה מסיבה וליריה, לא יושבת ולא שוכבת, שמורותיה מאפילות על עיניה, והיא כמתנמנמת. לא הרימה את ראשה לא בשעת כניסת השניים ולא בצאת אחרי-כן מירצה משם, ועל כן לא יכלה לראות את לובן-השיש בפני הרוּדיאר. פתאם נזדעזעה ותרם ראשה ותפקח את העינים, ואודם קל כיסה את פיה, ותאמר בקול ענוג ונעים:
- הנה באת? חסד-האלהים עליך, אספרתקוס הגבור. שב!
ויתאמץ הרודיאר בכל כוחו להבליג על התרגשותו ויען:
באמת חסד-אלהים עלי, גברתי בת-האלהים, כי הלא זכיתי לעמוד לפניך היום.
לא רק הכוח בימינך, כי גם נדיבות בפיך – אמרה וליריה. ותשאלהו יוונית:
בארצך, בטרם נשבית, ודאי היית מאלופי עמך?
נשיא לשבטי הייתי, – ענה אספרתקוס יוונית צחה אף הוא, – לאחד מגדולי השבטים, שם בתראקיה על הרי הרודופיאה; ויהי לי בית ועדרי צאן ובקר ואדמה רבה. עשיר הייתי ורב-חוסן ומאושר וגם – הלא תאמיני לי, וליריה בת-האלהים – טוב ומיטיב לכל הייתי, רודף צדק ומישרים… לא בארבאר אני ולא לודר נקלה…
וידם אספרתקוס, וּוליריה החרישה גם היא, ולא נשמע בחדר בלתי אם נשימתם של הרודיאר והפטריציה; ואולם כעין חוטים נעלמים קשרו את נפשותיהם זו בזו, והיו כמסיחים בדומיה. רגעים אחדים עברו בשתיקה.
סיפרה לי מירצה אחותך, כי נקי אתה כעת מכל משרה – אמרה פתאום וליריה, – ואם כן אולי תקבל עליך להורות את מלאכת הלודרים לששים מעבדי סולא בנווהו אצל העיר קוּמא?
כל אשר תאמרי אלי אעשה… כי הלא עבדך אני, עבד נכנע וכולי שלך,– ענה אספרתקוס בקול רועד וכמעט לא-נשמע, ובעל-כרחו הישיר עיניו אל עיני וליריה. היא קמה פתאום, ותיסוב פעמיים בחדרה, ותהי כנבוכה. ובעמדה על-יד הרודיאר החשתה רגע, הביטה אל עיניו ואחר שאלה:
אספרתקוס, הגידה לי את האמת: לפני ימים אחדים ראיתיך ניצב מאחורי העמוד על-יד שערי ביתי – מה ביקשת שם?
אש-להבה הדליקה את מצח התראקי; התאמץ לדבר ולא יכול, ביקש להרים ראשו ולא העז; בושת גנב שנתפש בגניבתו סתמה את גרונו והעתיקה מפיו מלין. אין זאת כי אם מצאה וליריה את סוד לבו, והנה היא עומדת עתה ולועגת בלבה לעבד הנבזה, שהעז לשאת עיניו אל היפה והנעלה במטרוניות רומא. וידע ברגע ההוא את כל חרפתו וקלון-חייו, ויקלל בלבו את גורלו, ויחרוק שיניו, ותבך עליו נפשו בכי אין-דמעה, ויאנק דום…
- אמור, מה ביקשת?
אז נפל הרודיאר על ברכיו וילחש:
סלחי, ויליריה, או המיתיני, כי מעריץ אני אותך כהעריץ את וינוּס ואת יוּנוֹנה!…
אם כן לראותני ביקשת?
סלחי… לראותך, להשתחוות לפניך…
ותאחז בידו ותאמר בקול רועד:
- קום, אספרתקוס, לא זה מקומך, כי ראיתי אותך, הבינותי ללבבך וגם אהבתי…
פרק ששי: נכלים ותככים 🔗
כשבוע ימים עברו אחרי המאורעות ההם. גשם עז הפך את שוקי רומא לתעלות-מים. לפנות-ערב ראו שומרי השער קפּינא, אשר בראש הדרך אפּיאה, פרש מעוטף באדרתו רוכב על סוס מכוסה קצף ורפש. שניהם נראו כעייפים, הסוס ורוכבו. הפרש עבר בדהרה את שער-העיר ואת מבואותיה, עד שהגיע למרומי- קרת אל ביתה הנהדר של אוְטיביס היוונית. שם ירד מעל סוסו והקיש בפטיש- הנחושת התלוי על-יד הדלת. נביחת הכלב נשמעה מבפנים, ואחריה קול צעדי השומר ושריקת המפתח.
– האלים ישמרוך, הרמוֹגנס הטוב! – אמר הפרש. – לך אמור לגברתך כי בא מטרוביוס, בא מעיר קוּמא.
עלה – ענה השומר.
באדרונה המפואר, על מיסב נהדר ורך היסבה היוונית היפה כאשר באו להודיעה את בוא האורח מקומא. קפצה אווטיביס ממקומה ותמהר לקראתו: ובראותה שעייף הוא ובגדיו רטובים ומלוכלכים, קראה לשפחותיה:
- אש בכיריים, בגדים וסעודה למטרוביוס שלנו – מהרנה!
ותגש אליו. מטרוביוס היה כבן-חמישים, ופניו המגולחים, בלי זקן ושפם, כפני אשה: עקבות פוך נראו על לחייו המלאות קמטים, וניכר היה בצורתו ובנימוסיו כי מוקיון הוא – בעל אותה המלאכה הבזויה לבני רומא בימים ההם.
- מה בשורה הבאת? – שאלתהו היוונית בחיפזון ובהתרגשות, – דַבֵּר, אין שומע מלבדי. שב פה, על-יד האש, ועד אשר יכינו את חדרך, ספר לי בדברים קצרים כל מה שנודע לך, הנתאמתו חשדותינו?
– נתאמתו.
– ויש לך ראיות?
– ראיות ברורות.
– כלומר?
– אספרתקוס הרוּדיאר אוהב את וליריה, רעיתו של סולא הדיקטטור.
רטט של צער ושנאה עבר על פניה של היוונית.
– והיא?… – הוסיפה לשאול בלחש.
– והיא בגדה בסולא ותאהב את הלודר הנבזה!
– הנוכחת בדבר?
– בעיני ראיתים ובאזני שמעתי דבריהם.
– הוי ואבוי לשניהם! – קראה אווטיביס בקול והרימה את אגרופה הקטן למרום, כמאיימת על אויב שאינו-נראה.
– ספר לי את הכל, בכל הפרטים! – ציוותה.
– בבקשה ממך, גברתי היפהפיה, – אמר מטרוביוס ויהיה כמבקש רחמים, – עייפתי. הניחי לי עד שארחץ פני, אחליף את בגדי ואשתה כוס יין, ואחרי כן הנני לספר לך עד עלות השחר.
- טוב. רק דבר אחד אמור לי: הדיקטטור יודע זאת?…
– אינו יודע ואינו חושד כלום.
– אם כן, ידוע ידע! – לחשה היוונית בין שיניה. – לך, איפוא, החדר מוכן, אחרי האוכל בוא הנה.
יצא המוקיון, והיא נפלה אין-אונים על המיסב המהודר ותבך.
אכן נתאמת החשד והספק נעשה לוודאי גמור! אספרתקוס אוהב אשה אחרת! עתה הבינה אווטיביס את מנהגו המוזר של הרודיאר. היא, אווטיביס היוונית, היפה מכל בנות רומא, היא שלקחה ביפיה את לב הגאיונים בפטריצי עיר-הבירה, היא לא גברה בקסמיה על העבד התראקי הנבזה. הזמינתו לביתה, אמרה לו, שגם היא רוצה להשתתף בריבם של המשועבדים נגד לוחציהם, ביקשה לקרב אותו בערמה ובדברי-חן, והוא לא שם לב לחלקות-פיה, לא האמין בתום-לבה: הלך לו ולא שב אליה, ולא הבין, או לא ביקש להבין, שהיא אוהבת אותו, אוהבת בכל להבת-נפשה. הלך מעמה ולא שב, ואחרי-כן נודע לה, כי הופקד על אסכּולת הלורדים של סולא ויצא מרומא, ויגר בקוּמא, עיר מושבו של הדיקטטור ומשפחתו. אולי יש אהובה לאספרתקוס מבנות קומא? אבל הן לא יצא הלודר עד כה מרומא, ואיפה זה ראה והכיר את אהובתו? או אולי מבנות רומא גם היא, אשר העתיקה את משכנה לקומא, וילך אספרתקוס אחריה? וחשד אפל ומדאיב נולד בלבבה של היוונית: אולי וליריה?… לא, לא… היהיה כדבר הזה: מטרונה גאיונית מבית אצילי רומא, רעיתו של הדיקטטור – ורוּדיאר, עבד שפל אשר נלחם בזירה ונשתחרר בחסדו של סולא? – כן – אבל – הלא היא, וליריה, היא ביקשה מאת הדיקטטור לשחרר את הלודר המנצח, אז בקרקס: זכרה אווטיביס את מראה פניה באותה שעה, כשהיתה יושבת על ספסלו של סולא ולוחשת על אזנו בבת-שחוק של בקשה, ואף אם לא שמעה היוונית ממקומה הרחוק את דברי וליריה, הלא אין ספק שהתחננה לו על אספרתקוס, ובגללה הוציאו סולא לחפשי…
והיוונית באה בדברים עם מטרוביוס. ידוע ידעה כי היה המוקיון חביב על סולא כליצן ובדחן, וגם כסרסור לעסקי-קלון נסתרים; בזכות זו הגן סולא עליו בכל ריב וקטטה ויתמכהו גם במתנות-כסף. איש נבל ושפל היה מטרוביוס, אך לא כפוי טובה, ומסור היה לסולא בכל לבו. ואליו פנתה היוונית ותגלה לו את חשדותיה, ותתן לו כסף, שיצא לרומא וירגל שם ברוּדיאר ובוליריה.
והנה שב המוקיון מארמונו הקומאי של סולא ויאשר את חשדה. אכן כאשר ניבא לה לבה כן הוא: לא לחנם בז אספרתקוס לקסמי יפיה: אוהב הוא אשה אחרת. נקם! נקם! הדיקטטור אינו יודע? אם כן, ידע! ובקפיצת-חתול קמה אווטיביס מעל המסב ותרץ לחדרו של מטרוביוס. המוקיון גמר זה עתה להחליף את בגדיו וישב על-יד השולחן לשבור את רעבונו.
– הכלית לאכול?
– זה רק התחלתי.
– שמע לדברי, מטרוביוס…
– גברתי?
– הבאמת מסור אתה לסולא?
– בכל נפשי, בכל מאודי.
– אם כן, קצר בסעודתך, קח את הטוב בסוסי וצא לקומא.
– אלי-מרום! לחזור?! מבלי לנוח? בליל סגריר כזה? למה?
– לגלות את סודם של אלה לדיקטטור.
– חלילה לי! איני יודע מה יעשה סולא לשניהם באפו, אכן בטוח אני שיהרוג קודם-כל את המבשר. לא אפתח פי לפניו.
– טוב הדבר. אין לך להגיד לו מאומה, אלא תמסור לידו את מכתבי.
– אווטיביס! מזימה נוראה זמות בלבבך!
– בשם כל האלים, בשם אהבתך את סולא רעך – לך!
– תיכף ומיד, לבי מנבא לי, שאם תאחר אף לילה אחד – ואחרת את הכל. לבי איננו טועה בנבואותיו, הלא ראית…
רך-עורף היה מטרוביוס ורגיל להיכנע בפני רצון עשירים. כעבור שעתיים נשמע קול שעטת סוס אביר על מרצפת השווקים, יחד עם משק הגשם וילל הסופה.
_________________
- גם הפעם לא לשווא ניבא לה לבה של היוונית. לאחר זמן בא מטרוביוס. כשהגיע, עייף ויגע מאד ומלוכלך ברפש מכף-רגל עד ראש, אל שערי ארמונו הקוּמאי של סולא, ראה מרחוק המון עבדים ושפחות בחדר ושמע קול בכי וקריאות צער. שומר הפתח בא לקראתו ויאמר:
– זה עתה מת סולא הדיקטטור.
פרק שביעי: אחרי מות סולא 🔗
לפנות ערב ביום ההוא בא איש אחר לארמון הדיקטטור המת, ובגדו כתלבושת הלודרים. האיש בא מקפואה וביקש לדבר עם אספרתקוס. האיש הזה כבן ארבעים היה, קומתו גבוהה ומבנה גופו מוצק ואמיץ; פניו מכוערים ושחרחורים, עיניו קטנות ומתיזות אש, שערות ראשו וזקנו פרועות, ובכל זאת היה במבטו, בתנועותיו ובנימוסיו דבר-מה שהעיד על נפש ישרה ולב טוב. קראו את אספרתקוס, ובראותו את האורח מיהר לקראתו ויחבקנו.
– שלום, אכנוֹמאוֹס! – אמר הרוּדיאר, כאשר נשארו לבדם – מה חדשות הבאת?
– חדשות נושנות הן, לדאבוני, – השיב האיש גבה-הקומה – אנחנו הלודרים חובקים את ידינו ואיננו עושים מאומה. ומתי, אספרתקוס יקירי, מתי נשלוף את חרבותינו?
– הס! בשם אליך – כל אלי גרמניה! הרוצה אתה לחבל את מעשינו?
– להפך, אני רוצה בהצלחתו.
אם כן הס ושתוק!
– עד מתי?
– עד בוא שעתו.
– בלי אומץ-רוח ופעולה כבירה – לא תגיע שעתו לעולם. הבה ונפרצה לנו דרך ונתחיל, והשאר יעלה ויבוא מאליו.
– אמור, כמה לודרים הצלחת להכניס בבריתנו במשך שלושת החדשים האלה מן האסכולה של לנטוּלוס בּטיאטוס?
– מאה ושלושים.
– מאה ושלושים מתוך עשרת אלפים איש! זה פרי כל יגיעתנו עד עתה! האם די בכך, לפי דעתך?
– לאחר התחלת המרד תראה כמה לודרים יתחברו אלינו.
– לא, כי אינם יודעים ומכירים לא אותנו ולא את מטרותינו. קודם-כל, נפיצה בתוכם את רעיוננו, ניקח את לבם שיאמינו בנו, כי בלעדי זאת אי-אפשר לגשת לעבודה. וצר לי מאד שאתה, הגבור והמכובד מכל הלודרים אשר באסכולת לנטולוס בטיאטוס, לא הצלחת להשפיע בדבר זה אלא מעט…
- לא הצלחתי, כי בור הנני, לא רכשתי השכלה יוונית כמוך ואינני מיטיב לדבר ולנאום כמוך. ומדעתי את זאת, יעצתי את אדוננו, הלניסטן בּטיאטוס, למנותך מורה באסכולה שלנו; והנה לפניך מכתבו אשר בו הוא מבקש מאתך לבוא לקפואה.
עיני אספרתקוס הזהירו משמחה בקראו את דברי האגרת. בטיאטוס כתב כי הגיע לאזניו שם-גבורתו של אספרתקוס ועל כן הוא ממלא את ידו לנהל את האסכולה במשכורת הגונה.
– ומדוע, – קרא, – מדוע לא מסרת לי מקודם את המכתב הזה? טוב הוא לי מכל דבריך! חלומי בא – עתה אכנס אל קן הנחשים, ללמדם שימיתו בנשיכתם את הנשר הלטיני!
ויחבק את אכנומאוס.
– לבך שמח, – אמר אכנומאוס, – אבל עוד יותר ממך שמחים אותם המאה ושלושים חברנו בני-בריתנו. לו ידעת מה גדולה תקוותנו בך!…
– מי יודע אם אוכל לקיימה אף במקצת… אמור, ודאי גם חבריך כמוך – קצרי-אפים, פזיזים ונמהרי-לב?
– אין דבר, אתה מנהיגנו ולדבריך נשמע, ואני, אף אם נמהר-לב כיניתני, אהיה-לך לעוזר נכנע ונעמן.
שתקו. עיני אכנומאוס הביטו בפני חברו במבטי אהבה ורעות. אחרי שעה קלה אמר:
– מה נשתנו פניך מאז – מיום ראיתיך בראשונה באספת-הסתרים. ניכר שאין עבודתך פה קשה ביותר – יפית מהתענג ורוך…
הפסיק את דבריו, כי פתאום הלבינו פני אספרתקוס ויך בידו על מצחו.
– אלהים אדירים!… ומה היא?…– לחש, ויורד את ראשו על חזהו ויעמוד נוגה ומחריש, ואנחות נמרצות העידו על המלחמה הנוראה הסוערת בנפשו. אכנומאוס לא הבין מאומה, אבל הרגיש בכאב לבו, והביט עליו בעיני-תוגה, ושתק אף הוא, – אך לבסוף נגע בידו של הרודיאר וישאל חרש:
– התעזבנו, אספרתקוס?
– לא! לא תהיה כזאת לעולם! – קרא התראקי בהתעוררו. – לא! בשעת הצורך אעזוב את אחותי, אעזוב את… – פה נכשלה לשונו –…אעזוב את הכל, ואת ריב הנלחצים לא אעזוב לעולמי-עד! – בוא עמי, אכנומאוס. גם בשעת-אבל זו, עוד נמצא בבית-המבשלים דבר- מה לכבד בו אורח מקפואה. בוא!
וילכו.
__________________
כעבור שנים-עשר יום אחרי הכרזת פקודתו של הסינאט לערוך לסולא על חשבון הממשלה לוויה פומבית בכבוד- מלכים, – יצאה תהלוכה גדולה מארמון הדיקטטור ללכת בדרך אפיאה לרומא. מכל קצוות איטליה באו המונים לגמול למת את הכבוד האחרון. לפני מרכבת-האבל ומאחריה נראו קטולוס הקונסול בלוויית מאתיים סינטורים ואבירים אין-מספר, צירים מכל ערי איטליה, לקטורים, כל בני משפחת קורנליה – כמה אלפים, לגיונות רומא בנשריהם, להקות מנגנים, המון מטרוניות לבושות בגדי-אבל, אלף מקוננות, שבאו לספוד למת בבכי-תמרורים על-מנת לקבל פרס מרובה מידי הממונה על סדרי הלוויה, וגדודי רבבות עם. באו בתוך ההמון גם תלמידיו של אספרתקוס, הלודרים מאסכולה של סולא; כי מנהג היה ברומא לערוך, מסביב למדורתו של פטריצי מת, קרב לודרים האחרון, אשר בו יהרגו כולם איש את אחיו ואסור להחיות אף אחד מהם. וכך היה: כולם מתו לעיני אספרתקוס, מלבד ארתוריקס הגבור הצעיר שבהם, שהיה חביב מכולם על אספרתקוס, ויבקש את וליריה להשאיר אותו בבית…
כלה ההרג הרב. נבוך ונכלם יצא אספרתקוס מתוך ההמון וילך לאסכולה של יוליוס רבּציוס, וימצא שם את קריסוס חברו. כבר ידע קריסוס את טבח הלודרים והיה אף הוא מלא צער וזעם כמוהו. כשעתיים ארכה שיחתם, ותהי עצתו של קריסוס, אספרתקוס יסכים מיד להצעתו של לנטולוס בּטיאטוס.
– אין לנו כל תקווה זולתך, – אמר, – ולו בגדת בנו, לו שכחתנו בגלל חיי מנוחה, או בגלל אהבת נשים, או בגלל מטרה אחרת איזו שהיא, – אזי אבוד אבדנו!
– לא בגלל חיי מנוחה ולא בגלל אהבת נשים, קריסוס, אט מדרכי אשר בחרתי, – ענה אספרתקוס, ויפרד ממנו ויישב אל בית יורשי סולא.
שם הגיד לו שומר הדלת כי מירצה אחותו מחכה לו. מיהר לחדרה, ותבוא מירצה לקראתו ותאמר לו:
– גברתי מחכה לבואך בכליון-עינים, כי דבר לה אליך.
בלב נוקף ומנבא-אסון נכנס הרודיאר לחדר אהובתו, ובראותו אותה בבגדי-אלמנותה האפורים – נראתה לא עוד יפה משהיתה. קמה וליריה ותיגש אליו ותחזק בידו, ובקול רועד הגידה:
– אספרתקוס, סכנה נשקפת לשנינו. סודנו נגלה. להורטנזיוס אחי נודעה אהבתנו.
–איכה? מאין נודעה לו זאת?
– אינני יודעת. אבל מתייראה אני מפני נקמתו, מפני שנאת כל בני משפחתי, ולא לנפשי אני יראה, כי אם לנפשך. ואתה מה תאמר?
רעד גם קולו של הרודיאר בהשיבו:
– אין בפי דברים אחרים, מלבד אלה הידועים לך מכבר: בך מצאתי את אמי הנפטרה, את אשתי שנרצחה בעבדותה, את כל אשרי בחיים, ואין לי מאום זולתך, וליריה…
– ולעולם תאהבני?
– לעולם אעריצך כבת-אלים, גם נקמת שונאינו לא תפחידני… וגם אם…
- וגם אם מה?…
לא השיב. אנקת-בכי פרצה מגרונו, ויכס את עיניו בידים. ברגע הזה דפקו על הדלת.
מה לך, מירצה? – קראה וליריה, בהתאמצה לדבר בקול שקט.
בא הורטנזיוס ומבקש לראותך, – ענתה זו מאחורי הדלת.
– בא?… – לחשה וליריה, ותען: – אמרי לו שיחכה מעט… בעוד רגע אכניסנו…
– טוב, גברתי. – ונשמעו צעדי העלמה המתרחקת.
– בוא אל החדר הסמוך, – אמרה וליריה בחיפזון. – רצוני כי תשמע את הכל, כי תדע ותבין מה היא אהבת וליריה. לך, והקשב! ותשמענה אזניך מה שתשמענה – אתה אל-נא תגלה!
כאשר הורד אחריו הוילון הפרוש על מבוא החדר הסמוך, ישבה וליריה רגעים אחדים דומם, עד שוב לבה למנוחתו, ומראה פניה שב להיות בטוח וגאיוני כדרכו. אז קראה למירצה ותאמר:
– יבוא.
בעוד רגע נכנס הדברן המפורסם, וגם הוא לבוש בגדי-אבל, ותער הגלב לא נגע בסנטרו זה שבועיים; פניו זעומים ועיניו מביעות דאגה.
– שלום, הורטנזיוס יקר, – ברכתו וליריה.
– שלום, אחותי, – ענה בקול מנבא סער.
– שב ודבר. הלא אני יודעת. דבר דברים ברורים ופשוטים, בלי עקלקלות.
– וליריה, וליריה! – נאנח הפרקליט, – מה היה לך, בת מֶסָלָא!
– דבר, – השיבה בשלוה. – כאשר אדע נכונה במה תאשימני, אדע גם לענות.
– קראי. כשבוע ימים אחרי מותו של סולא מסרו לי את המכתב הזה.
היא לקחה מידו גליון של גומא קמוט ותקרא:
“אל לוציוס קורנליוס סולא, המנהיג הדיקטטור המאושר, אהובה של אסתהר, – שלום וברכה!,הישמר מפני הכלב‘, כותבים בני רומא על סיפי בתיהם, ואולם כתובת אחרת ראויה להיכתב על סף ארמונך: ,הישמר מפני הנחשים’. כי שני נחשים בביתך: אספרתקוס ווליריה. פקח עיניך ותראה, שלא את סולא בעלה כי אם את הלודר השפל היא אוהבת”.
– מי כתב זאת? – שאלה חרש מבין שיניה המהודקות.
– אינני יודע. אבל אחרי כן בא אלי מטרוביוס המוקיון, ידידו של סולא, ואמר לי שחוב קדוש מוטל עליו – לגלות את הסוד ולנקום נקמת רעו המת. הוא סיפר לי את הכל. הוא ראה ושמע… אוי לך, וליריה, כי השפלת כבודך וכבוד משפחתנו…
– רב לך, הורטנזיוס, – הפסיקתו. אחרי כן קמה ותיגש אליו, ואת ידיה שילבה על חזה. – כן. אהבתי את אספרתקוס, ולעולם אוהב אותו.
– ווליריה! – קרא הסניגור בקפצו מעל הכסא, – מה את אומרת? האזני הטעוני, או רוח שגעון עברה עליך?
– לא משוגעת אני, כי אם בת-חורין. רוצה אני לנתק מעלי את כבלי חוקיכם הזידונים ואת איסורי דעותיכם התפלות, אשר ריתקתם בהם את ידי. נכונה אני להודות ברבים, כי אוהבת אני את אספרתקוס, ומתפארת אני באהבתי זו, כי נפשו גדולה, וחכמתו נשגבה; לולא נצחוהו לגיונותינו בתראקיה בדרך- מקרה, כי עתה היה עליכם לראש ויצא לא שם כשם חניבעל ומיתרידת! אבל הנה עזרכם המקרה ותגברו עליו, ויהי לכם הגבור ההוא ללודר, כי כן משפטכם עם כל העמים אשר יפלו בידי רומא: אוי למנוצחים! ואולם האם באמת תאמרו כי בכנותכם את גבור-החיל בשם הנבזה “לודר”, - נשתנתה על-ידי זה גם רוחו?
– אם כן, מורדת את במשפטי מולדתנו, במנהגיה ובנימוסיה? –שאל הפרקליט בחרון-אפו.
– כן! אני מורדת! מוחלת אני על זכויותי, על שמי ומשפחתי, ואברח עמו לארץ-מרחקים, אולי לתראקיה שלו, וגם זכרי לא יגיע לעולם אל אזני קרובי, כי רצוני למשול בלבבי ובחיי כחפצי אני…
כך אמרה לו ותצנח על המיסב בלא כוח, כי גבר עליה המון-לבבה. והורטנזיוס ראה את אחותו בהתרגשה ויאמר אליה בקול רך:
– אני רואה, וליריה יקירתי, כי נלאתה נפשך בנדודי היום הזה, ואין את יכולה עדיין לדון בדבר הזה כראוי, בשקט ובישוב-הדעת. מחר או מחרתיים אשוב אליך ונדבר עוד, ואני מקווה…
– אל תקווה. מדעתי לא אשוב.
– טוב, טוב… נתראה ונשיח… לעת-עתה שלום, והאלים יהיו מגן לך.
– שלום, הורטנזיוס.
ויצא.
וליריה נשארה יושבת על הספה, והרהוריה מרים כמוות. אספרתקוס העירה בכניסתו. כרע על ברכיו לפניה וינשק את ידיה ובדברים מקוטעים, נפסקים בדמעות, הודה לה על הכל, על אהבתה ועל ההגנה עליו ועל כבודו.
– כן, אספרתקוס, כן, משאת-נפשי: עמך אהיה לנצח! – אמרה וליריה, – אתה תהיה בעלי, ומולדתך – מולדתנו…
ותחבק אותו, וישכח הרודיאר את כל העולם ומלואו וילחש:
– גם אני שלך… לנצח…
פתאום נזדעזע ויסוג ממנה, פניו הלבינו ויהי כמתאמץ להקשיב.
– הסי, – לחש.
ומתוך הדומיה סביבם נשמע הד רחוק של קולות עזים וצעירים: והקול – קול משוררים במקהלה בעברם על בית סולא, ושפת השיר תערובת משונה של לשונות יוון ותראקיה. ואלה דברי השיר:
אֱלִילַת נָקָם וָמֶרִי,
הַחֵרוּת, בָּא יוֹם לִקְצֹר:
רְדִי אַרְצָה גַם זַמֵּרִי
שִׁיר הָרִיב לְאוֹר וּדְרוֹר…
עמד אספרתקוס והאזין בלי נוע, כמאובן, ובבות עיניו התרחבו; נדמה לוליריה כי חייו תלויים בשיר ההוא שהבינה ממנו רק מלים בודדות. שתקו שניהם עד הימוג במרחק שירת הלודרים; אז התעורר אספרתקוס, אחז בידי וליריה ויאמר בקול רועד:
– לא, וליריה… סלחי… לא לך אני… כי גם חיי לא לי הם,,, קפצה וליריה ממקומה כמשתגעת.
– מה אמרת? אספרתקוס! מה זה? האם אשה אחרת אהבת?
– אין לי אהבה בארץ מלבד אהבתך, – ענה הלודר. – ואולם נדר נדרתי להקדיש את חיי למפעל, אשר אינני יכול לגלותו גם לך…
לחצה וליריה בחזקה את ידיו, ועיניה חתרו בעומק-עיני הרודיאר, ותאמר:
– גלה לי סודך. האם אין אתה מאמין באהבתי אחרי כל אשר שמעת? ואם נתת את נפשך למפעל כביר, האם בגלל זה אין עלי להיות עמך, לעזור ולנחם את אהובי? מה הוא אותו המפעל? דבר!
– נשבעתי להסתיר סוד. ואולם, אפשר כי ירשוני חברי להתוודות לפניך: אז אשוב הנה בעוד ימים מספר, וידעת. אבל דעי כי נורא ואיום סודי, קרבנות רבים וגדולים הוא דורש מעמי; לא אברח עמך אל ארצי ולא נשבע יחדיו חיי-אושר, כי חובה רבת-סכנות עלי הוטלה; רחוק מעמך אשא משאי, ורק לעתים רחוקות ראה תראיני. ומי ידע אם עוד, בשמעך כל אלה, תאהביני?…
ענתה:
– לנצח.
פרק שמיני: מעשה בשיכור המציל את ארץ-מולדתו 🔗
ארבע שנים עברו מיום קבורתו של סולא. שבועיים ימים לפני הקלנדא* לחודש מרץ בשנת 680 למנין רומא נערך, כנהוג בכל שנה ושנה, חג הלוּפּרקליא, הוא החג שתיקנוהו רומולוס ורימוס, ביסדם את רומא, לכבוד אומנם לופּרקוס ואלהי היבול והתנובה פּן, ולזכר ילדותם הנפלאה של האחים. חג עליזות ושמחה יום זה לרומא. בבוקר השכם התאספו “כוהני לופרקוס” – כולם ממבחר אצילי רומא הצעירים – במערת לופרקליון אשר מתחת לגבעת פלטינון, מקום היניקה שם הזאבה את התאומים: באו גם שני הקונסולים וגם יתר הפטריציים והמון-עם אין-מספר. הכמרים ערפו שנים-עשר תיישים ושנים-עשר גורי-כלבים, ויתוו בדם הערופים תוי-רזים איש על מצח רעהו, ומעורות הערופים חתכו רצועות. אחרי המשתה הגדול, שנערך בינתיים לפני המערה, קמו כוהני לופרקוס ואחזו כל אחד ברצועתו, וירוצו בדרכים ויכו בכל הנפגש בהם על ימין ועל שמאל. המלקויות האלה יש בהן, לפי אמונת הרומיים, סגולה לנשים: כל בתולה שפגעו בה המלקויות תינשא מהר לאיש והנשואה – תלד בנים: על כן נחפזו מכל העברים עלמות ומטרוניות ותושטנה בצחוק את ידיהן לקראת המלקים. ומכל העברים לא נשמעו כי אם שירים, התולים וצחוק, ולא נראה בלתי-אם המון שמח ומרקד ומשתכר ביין.
לפני אחד ההיכלות, נשען אל עמוד-המסדרון, עמד איש צעיר, בן עשרים וחמש למראה, גבוה וישר-קומה ורחב-כתפים: התבונן בהמון המתעלס, אבל פניו הביעו שעמום ושוויון-רוח: ראשו זקוף ויהיר, מצחו גדול ורחב, ומבט עיניו, המקסים ומצווה כאחד, מעיד על כוח-רצון כביר: בגדיו בגדי פטריצי וכהן-עליון, והם משתלשלים ויורדים מקומתו בהדר יווני. רבים מבין ההמון העובר הביטו עליו בכבוד ובכוסף ויספרו איש אל אחיו כי זהו הגבור בפרשים, הראשון להתעמלות ולמרוץ-הסוסים בקרקס, אביר בקרב ואחד מטובי הנואמים, ובגלל מעלותיו אלה זכה בעודנו צעיר לכבוד, אשר כל אצילי רומא רודפים אחריו – לשבת בסוד הכוהנים העליונים.
אחד העוברים ניגש אליו בהשתחויה עמוקה וינשק את ידו.
– הוד וכבוד לקיוס יוליוס קיסר האלוהי, – אמר בקול שיכרון.
– שלום, מטרוביוס, - ענה קיסר. – ניכר, שאין אתה מוציא זמנך לבטלה. החג עודנו בראשיתו, וכבר טוב לבבך ביין.
– מצוה ליהנות בעולם הזה, יוליוס האלוהי, – השיב המוקיון, – הלא אמר אפיקורוס, כי…
– ידעתי, ידעתי, – הפסיקו קיסר, – אל נא תטריח את עצמך להזכיר את דברי הפילוסוף היווני, – והוסיף בקול נמוך: – גש אלי ושמע. המבקר אתה בביתו של גניאוס יוליוס נרבון?
– בוודאי! – ענה מטרוביוס בגאווה, – נרבון הוא אחד מרעי עוד מימי קדם, כי ידענו איש את אחיו בבית לוציוס קורנליוס סולא בן-אל-מוות, אשר גם הוא היה רעי…
– טוב, – אמר קיסר בבת-צחוק קלה שיש בה מעין גועל-נפש, – אם כן, מטרוביוס, סור-נא הערב אל ביתי, ושם אגידה-לך מה עניני. התבוא?
– אמהר, אעופה, יוליוס הטוב… קטונתי מכל הכבוד ומכל האושר והגדולה אשר הראיתני…
– אל-נא! עתה שוב אל חבריך, ולפנות ערב תמצאני בביתי.
וישלחהו מעל פניו ברמז-יד מלכותי. וילך מטרוביוס מאת קיסר מתוך ברכות והשתחוויות אין-קץ, ובנפשו ביקש להבין מה ידרוש מעמו קיסר. אולי יצוונו למסור איזה מכתב-סתר לאחותו היפה של נרבון? קיסר זה הלא מפורסם הוא לא רק במעשי גבורתו, כי אם בחביבותו הרבה על כל יפיפיות רומא. ואולם אם כה ואם כה יצווה – הוא, מטרוביוס, ישמע ויעשה! כי על כן זכה היום לכל הכבוד הגדול הזה – להיקרא אל ביתו של יוליוס קיסר. לבו של המוקיון נתמלא גיל ולא ידע נפשו.
וירץ לבית-היין וימצא שם את חבריו המחכים לו, ויספר להם את דבר שיחתו עם קיסר, וירב להתפאר ולהתיהר: הוא, קיסר, הכהן העליון, ביקש מאתו לבקרו ולאכול עמו לחם! מובן מאליו, שעתה לא יאכל ולא ישתה בלתי-אם מעט-מעט. ואמנם החל במועט: ואולם אחרי הכוס הראשונה גדלה חדוותו, וישאל כוס שניה ושלישית, ומקץ שעתיים התאמץ לקום ולא יכול. “רע, רע הדבר” –הרהר השיכור מתוך שארית ההכרה שבמוחו המעורפל – “מי יודע אם לא אאנס לבטל את בקורי מפני שכרוני” – ויתאמץ שוב בכל כוחו, ויסמוך בשתי ידיו אל השולחן ויקם ממקומו, וכשהוא מתנודד הנה והנה ועובר בין חיצי חידודיהם של חבריו הלועגים לו יצא מן הבית.
יצא ולא ידע לאן יפנה. פתאם נצנץ בלבו רעיון נפלא: היערה! אוירו הצח של היער יפכחנו מיד. והוא עומד והולך הלאה, נכשל כל פעם בהליכתו והומה בינו לבין עצמו דברים סרי-טעם, עד שהגיע לקצה הפרוור, יצא אל מחוץ לעיר, אל קברו של המלך נומא פומפיליוס, ובזכרו כי המלך הזה הצטיין, לדברי האגדה, בשנאתו את היין נהם בין שיניו: “טיפש!” והלך הלאה ובא אל היער הקרוב המוקדש לפורינה, אלילת הסופות. שם תעה בין אילנות אדירים ויספר להם את רוב גדולתו, עד אשר נפל ארצה בין שרשיו החשופים של ארז אדיר, המאפיל בצילו על אחד המגרשים החבויים ביער. ביקש לקום ולא יכול; השתטח בין השרשים, הניח ראשו על תל אדמה ויישן.
מוזר היה חלומו – חלום השיכור. בחלומו והנה הוא תועה במדבר אין בו מים, קרני-השמש מלהטות את ראשו, גרונו יבש וצמא אכזרי מחנק אותו. פתאום שמע כהמיית מעין – וימהר לבקשו – ולא מצא. ומוזר היה הדבר: שאון המים דומה לשאון קולות בני-אדם. הוסיף לחפש, וימצא את המעין וידבק ארצה לשתות – אך פתאום הופיע לפניו נומא פומפיליוס, אותו חובב המים, ויעמוד בינו ובין הפלג ויחרף את המוקיון הצמא ויגדפהו, וצלצל קולו כצלצל המתכת. ברגע זה ראה מטרוביוס כי מי הפלג אינם מים, אלא דם; ויחר אפו מאד בנומא ויקרא בקול שאגת אריה: – לדם הוא צמא!
פחד הרעיד את המוקיון, וייקץ משנתו. שפשף את עיניו ויבט, והנה כבר בא לילה. ולא ידע אם ער הוא באמת ואם עודנו נרדם, יען קולו של נומא פומפיליוס לא נאלם, כי אם מוסיף לחרף ולהתקצף. מישש בגופו, בשרשי הארז ובגזעו, וירא כי איננו חולם, ויבן, כי הקול הנשמע הוא קול בן-אדם, ובן-אדם זה עומד באפלה לא רחוק ממנו במגרש הקטן אשר לפני הארז.
– לדם הוא צמא, הלאום האכזרי אשר שיעבדנו, לדמנו הוא צמא, – דיבר הקול באפלה בהתלהבות נמרצת. טוב! יישפך-נא דמנו, אבל לשם חרותנו יישפך ולא לשם שעשועי שונאינו; ולא בידינו אנו יישפך, אלא הם בעצמם יבואו וינסו לשפכו בחרבותיהם ולהיפגע במכות חרבותינו. אז יראו דמם מעורב בדמו של הלודר והעבד הנלחץ; אז יבינו כי בעיני יוביס היוצר שווים כל בני-אדם, לכולנו יחד מאירה השמש והאדמה מוציאה פירותיה, והחירות והשמחה והעושר בד בבד ניתנו לכולנו, כי שווים לפני אלהים כל איש, כל גזע, כל עם.
רחש-הסכמה נשמע מכל הצדדים בדומיית הלילה, ויבן מטרוביוס, כי נזדמן במקרה למקום איזו אספה חשאית, וסכנה נשקפת לו אם יראו אותו במקום הזה. החריש ונסתר במחבואו, ואמר בלבבו:
– את קולו של נומא פומפיליוס זה אני יודע, כי שמעתי אותו – אבל מתי? איפה? מי הוא?
אז נשמע קול אחר, גס וצרוד, שואל ברומית משובשת:
– הן כארבע שנים כבר נמשכת עבודת-ההכנה. המוכנים אנחנו? הכבר בא היום לצאת למלחמה?
– בא! – השיב הראשון. – מחר יצא ארתוריקס לרוינה.
אז הבין מטרוביוס מי הוא הנואם. את השם הלועזי “ארתוריקס” שמע עוד בביתו של סולא, ויזכור, שזהו אחד הלודרים אשר היו לדיקטטור בקומא, ויאמר בלבבו:– אספרתקוס!
– מחר יסע לרוינה, – דיבר אספרתקוס. – שם יצווה את גרניקוס להכין ולסדר את לודריו, חמשת אלפים ושתי מאות איש במספר, הלגיון הראשון לצבאנו. הלגיון השני הוא שלך. קריסוס, ויש בו שבעת אלפים ושבע מאות וחמשים מחברינו אשר ברומא. בראש הלגיון השלישי יעמוד אכנומאוס, בראש הרביעי אנכי, ובשניהם עשרת אלפים לודרים מחניכיו של בטיאטוס בקפואה.
– עשרים אלף לודרים, מסודרים בלגיונות! – רעם בשמחת-פרא אותו הקול הצרוד. – חיל שכזה?! באלילי-שאול נשבעתי, כי עוד נראה את ערפם של אנשי לגיונות רומא במנוסתם!
– ועתה – אמר אספרתקוס, – לכו והיו זהירים מאד במעשיכם. בעוד חמשה ימים תבוא אליכם שמועה, כי לכדנו את קפואה: ונאספתם כולכם ברוינה וברומא ומיהרתם לקראתנו. ועד היום ההוא – שקט ושתיקה!
עוד הפעם נשמע רחש ההסכמה, ויצו אותם אספרתקוס לשוב העירה.
– אך אל תלכו בחבורה, כי אם זוגות-זוגות רחוקים זה מזה, – אמר להם.
ויפוצו בדרכים שונות. אספרתקוס, בלווית אחדים מראשי הקשר, עבר על-יד הארז של המוקיון.
– כבר אמרתי לך, קריסוס– נשמע קול התראקי, – שנתראה בפונדק “אסתהר הקברנית”. עתה לך וראית אם יש לבטוח, כי השריונים אשר קנינו פה יבואו לקפואה ביום הקבוע.
– טוב, אסור לרפתו של בעל הפרדים אשר שכרנו, – אמר קריסוס וייפרד מהם באמרו: – שלום, אספרתקוס; שלום, אכנומאוס; שלום, ארתוריקס!
עוד חצי שעה לא זז מטרוביוס ממקומו, עד אשר נוכח כי אין איש מלבדו ביער; אז התגנב חרש בין האילנות והגיע אל בתי הפרוור הראשונים. שכרונו סר מעליו לגמרי, וילך משם בחיפזון אל בית יוליוס קיסר.
בתימהון ובלא-אמונה הקשיב הפטריצי הצעיר לספורו של מטרוביוס, בראשונה חשב כי אין זאת אלא חזיונות השיכרון; אך בראותו שהליצן איננו שיכור, קדרו פניו וישתוק, ויתעמק במחשבותיו. פתאום אמר לו:
– אני מאמין שבאמת ראית ושמעת, אבל מי יודע אם הבנת? מי ששתה הרבה יין נוטה בנקל להגזים, וצל הרים הוא רואה כהרים.
– אבל מוכן הנני להישבע בכל אלי רומא כי מסרתי לך כהוויתם את כל הדברים אשר שמעתי. ועלינו למהר ולהודיע את הקונסולים על הסכנה הצפויה למדינתנו.
– כן, מטרוביוס. אני רואה כי בן נאמן אתה לארץ-מולדתך. ובכל זאת לא הוברר לי עדיין מה טיבה של אותה הסכנה ואם באמת גדולה היא כל כך. ואת השאלה הזאת רוצה לבחון ולחקור – אני בעצמי.
– איכה? באיזה אופן?… – התחיל המוקיון לשאול, אבל הפסיק מיד מפני מבטו הפוקד של קיסר, ויאמר בהשתחוויה של הסכמה: – כרצונך תעשה, אדוני. הלא באתי לשאול בעצתך, ואם אתה יועצני לשתוק…
– גם בזה טעית, מטרוביוס. לא לשתוק אני מיעצך, כי אם להמתין שעות אחדות. לך-נא לטרקלין, שם כבר התאספו רעי; אבל זכור תזכור כי אל לך לגלות למי-שהוא, ואף ברמז קל, את אשר ראית ושמעת ביער המוקדש לפורינה. בעוד שעה אשוב אליכם, ואז נתיעץ שנית ונדון מה לעשות להצלת ארץ-מולדתנו.
לא עברו רגעים מעטים וקיסר יצא מביתו בלווית עבד אחד, מעוטף כמוהו באדרת אפורה, ויפן לצד הפרוור סוּבּוּרא. מלבד ארמונו על גבעת פלטינון, היה לו בית שני בסובורא, אשר בו היה דר בסרוגין שבועות שלמים, כדי לרכוש לו שם וחיבה בין בני דלת העם. לפעמים קרובות חזר על בתי האביונים ויעזרם בנדיבות שאין כמוה – ואפילו את הגנבים ובשודדים שבהם. לכן ידע קיסר את כל מסתריה ומחבואיה של סובורא, ויבוא נכון אל בית-היין של מרת לוטציה.
פתח את הדלת ויעמוד על הסף, וירא משם את חבורת הלודרים היושבת בחדר השני. נכנס ויברכם בשלום, וישב עם עבדו ליד אחד השולחנות. השפחה הכושית הביאה שתי כוסות: קיסר ציוה את עבדו לשתות, והוא בעצמו הגיש את הכוס אל פיו, אך לא נגע ביין, כי מימיו לא שתה קיסר אלא מים.
מכוון מנגד לו, נוגה ומחריש וקודר, ישב אספרתקוס. לא ראהו קיסר עד הערב ההוא. ואף-על-פי-כן הכירהו. התבונן בתבניתו הנאדרת והיפה של מנהיג המורדים, והרגיש כי בעל-כרחו נמשך לבו אליו; כי התבונן קיסר בעינו, עין-הנשר, והבין את כל רוממות רוחו של האיש הזה, אשר נוצר אולי לשם תפקיד נעלה והוטל לתהומה של עבדות…
פתאם עמד קיסר ממקומו ויגש אל שולחן הלודרים.
– רב ברכות, אספרתקוס הנעלה. התיאות לחלוק לי שעה קלה לשיחה קצרה?
– קיוס יוליוס קיסר! – קראו המסובים.
– קיסר? – שאל אספרתקוס, שגם הוא לא פגש מימיו את הצעיר המפורסם, ויקם מכסאו נבהל ומשתומם.
– הסו, – אמר הפטריצי בבת-צחוק של ידידות, – הסו פן יוודע מחר ברומי כולה, שאחד הכוהנים העליונים מחזר בלילות על בתי-היין אשר בסובורא. ובכן, אספרתקוס, התרצה לעזוב רגע את האמיצים הללו, ונצא להתהלך מעט בחוץ?
הלורדים הביטו בתמהון חליפות זה אל זה, אבל אספרתקוס ענה:
– אשמח ללוותך, קיוס יוליוס. גדול הכבוד הזה בעיני רודיאר אומלל ושפל.
– האמיץ איננו שפל, – אמר קיסר בפנותו ללכת.
– ומה הכוח והאומץ לאריה, אם אסור הוא בכבלים? – לחש הרודיאר, ויצא אחריו החוצה.
כשני חברים הלכו יחדו וישתוקו. הלבנה האירה את דרכם השוממה בין הכרמים וגינות הירק. באו לתוך כרם עזוב ויעמדו שם בדומיית הלילה; עמדו פנים אל פנים בלי הגה ובלי נוע, כשני סמלים לשני רעיונות מתנגדים – רעיון השלטון ורעיון החרות.
– כמה שנות חייך? – שאל קיסר.
– שלושים ושלוש, – ענה אספרתקוס.
– תראקי?
– תראקי.
– עם זה ראיתי בקרב, כולם גבורים כמוך; אבל אתה גם נמוסיך גאים, ואיש משכיל ומלומד אתה.
– ומאין אתה יודע זאת?
– אשה אחת אמרה לי… אבל בשעה זו של סכנה גדולה העתידה לבוא עליך ועל מזימותיך – מה בצע בכל אלה?
– איזהו סכנה, אילו מזימות? – שאל אספרתקוס; פניו הלבינו עוד יותר ונרתע לאחור.
– אני יודע את הכל. לא להרע באתי אלא להצילך. היה מי ששמע את סודכם הערב, ביער המוקדש לפורינה.
– חרפה לאלים! – קרא אספרתקוס מתוך יאושו והרים את אגרופיו נגד השמים.
– האיש ההוא עדיין לא הודיע את הקונסולים את הסוד שנגלה לו, כי לפי שעה מנעתיו מזה, אבל אין ספק שילך וימסור אתכם הלילה או מחר בבוקר- השכם, וארבעת לגיונותיך יפוצו בטרם יתאספו.
אספרתקוס היה כנואש. אחז בתלתלי-ראשו הערמונים וימרטם חבילות-חבילות, ושפתיו לחשו שלא מדעתו:
– חמש שנים של עבודה וקרבנות – והכל לחינם! אבדה תקות הנלחצים, אבדה!…
ברגש ידידות וחמלה וכבוד הביט עליו קיסר הצעיר. ניסה לשער בדמיונו מה היה אלו אירע לו מה שאירע לאספרתקוס, ויזדעזע ויאמר בלבבו, שאלו היה בידו חיל כזה, ארבעה לגיונות, עשרים אלף איש, אס בודאי הכריע וילכוד את העולם ויחזק שלטונו על רומי.
כך עמדו שניהם דומם, זה בגודל צערו וזה בחזון-גדולתו. אספרתקוס נתעורר ראשון; משל ברוחו הסוערת ויאמר בקול החלטה נמרצה:
– לא, חי רעמו של יוביס המשחית, לא אבד מעשנו!
– ומה תעשה?
עיני המורד המבריקות הישירו במבטן הסוקר בעיני הפטריצי.
– ואתה, קיסר, הלנו אתה, אם לצרינו?
– הייתי רוצה להיות ידיד; אבל שונא לעולם לא אהיה.
– אם כן, תשועתנו בידיך.
– כיצד?
– הסגר בידינו את האיש.
– האני, בן רומי, אתמוך במרידה של אויבי רומי?
– אמת… שכחתי שגם אתה רומי.
– ורצוני שכל העולם יהיה ברשותה של רומי.
– ורומי ברשותו של קיסר?
– את הרהורי דמיוני אין איש יודע, ואולי גם אני בעצמי לא ידעתים. אבל אתה, אספרתקוס, אתה, שבחכמת מנהיג כביר הצלחת לאסוף עבדים למחנה חיל מסודר, אמור לי, מה מגמת פניך, מה אתה מקווה להשיג?
– אקווה, – השיב הרודיאר, ועיניו הבריקו באש מתלקחת, – אקווה להחריב את עולם הזימה שבנתה רומא ועל חורבנו אבנה את חופש-העמים. אקווה לשבור את חוקי-האוון המשעבדים אדם לחברו, המטילים על אחד לעבוד בזעת-אפיים אדמת לא-לו ואת פריה יתנו לאחר – לעשיר המבלה את עיתותיו בבטלה ועצלות. אקווה לשבר את הכבלים בהם ריתקתונו ולכתתם לחרבות, וקמו עליכם כל העמים לגרש אתכם אל תוך גבולי איטליה, כי זאת הארץ נתנו לכם אלי מרום לנחלה, ואל לכם עבור גבוליה. אקווה לשרוף באש את כל הזירות אשר בהן גוי-פרא, המכנה אותנו בשם בארבארים, מתענג על טבח בני-אדם. אקווה לראות בשקיעת השיעבוד וזריחת השמש המזהירה של החרות. כי החרות היא משאת-נפשי וחלום-רוחי, חרות לכל אדם. ולכל עם, מן האדיר ועד הקטן שבהם, ואז…
– ואז?… – שאלהו קיסר, ששמע את דבריו בבת-צחוק של חמלה.
– ואז יבוא המשפט במקום הכח, שוויון לכל בני-אדם, אחווה בין האומות, ממלכת הצדק.
– בעל דמיון אומלל! ולכל אלה תקוה? – אמר הפטריצי בלעג. – שמע, אספרתקוס: כידיד אדבר אליך, ואתה שים לבך לדברי. מערכי לבבך אינם אלא דמיון-תוהו, תוהו המטרה אשר שמת לך, ותוהו גם הדרכים אשר בהם תקוה להגיע אליה.
– מדוע?
– כי לא יחרידו ולא יכריעו את רומא עשרים אלף לודרים. ואף אם יווספו עליכם המוני עבדים, והיה מספרכם עשרה או חמשה-עשר ריבוא, ואפילו יעלה בידך (מה שאי-אפשר באמת!) להביא אספסוף כזה בעול סדרי צבא וללמדו משמעת, – במה נחשב הוא כנגד ארבע מאות אלף הלגיונרים, אשר כבשו את מלכי אסיה ואפריקה? אני יודע, גדולה תהיה התלהבות אנשיך הנלחמים לשם החרות; אבל דע, שלא תקטן ממנה התלהבותם של אזרחי רומא, כי על כן יגנו על רכושם וקנינם ועל כל מה שהם רגילים לקרוא בשם “סדר ומשפט”.
– ואם נינגף אנחנו, מה בכך? – ענה אספרתקוס. – דמנו יצעק אל אזני הדורות הבאים, וירבו נוקמי-נקמתנו כפלי-כפלים, כי קבל יקבלו מאתנו בירושה דבר אין יקר ממנו: מופת!
– קרבן-חינם הוא. כי לא רק הדרכים שווא הם, כי גם המטרה עצמה, המוצבת לפניך, מהבל היא. מיום עזוב בן-אדם חיי-פרא מפני חיי-צבור, אין חרות בעולם. בכל מקום ובכל זמן הכניעו התקיפים את החלשים, העשירים את העניים, ואין לך מדינה בלא שליטים ונלחצים. כן היה המשטר באספרתה וכן באתונה. ואפילו ברומא זו, ששלטונה מיוסד, לכאורה, על רצון העם, – והנה ראה, גם פה תפשה קבוצה קטנה של פטריציים את כל העושר ואת כל הממשלה בידה; ומה הם איפוא כל יתר רבבות אזרחי רומא, אשר אין להם לא לחם לאכול ולא בגד ללבוש, – האם תאמר כי חפשים אלה? הלא אינם אלא עבדים הנכנעים למי שקנה את דעותיהם ביום הבחירות. חירות, חופש – מלים ריקות סרות-טעם. משפט אדירים למשול, ומשפט שפלים להיכנע. אתה, אספרתקוס, אחד האדירים הנך, ולמה תרדוף אחרי צללי תוהו, למה לא תשאף לגדולה, לממשל, כי להם נוצרת?
– איני מבין דבריך.
– בין-תבין. בעבור זה באתי. גם אני אדיר, ואני יודע כי נוצרתי למען אגיע למרומי הגדולה האנושית. ואני דומה לנהר עצום, הקולט בתוך חיקו פלגים ונחלים ויחד עמם הוא שואף בזרמו הכביר הימה. אספרתקוס! התאבה להסיר מלבך את חלום-השווא ולהתחבר אלי, להיות בעל-בריתו וחברו של קיסר?…
– ואחרי כן – שאל הרודיאר, ומבטו סוקר במעמקי עיניו של המסית.
עיני קיסר הבריקו, ויען:
– ואחרי כן – ממשלת העולם!
הדבר, דבר-נבואה, יצא מפי קיסר – ודממה גדולה היתה.
– לא, – אמר אספרתקוס לבסוף. – אודה לך, קיסר, על תהילותיך. אבל את דרכי אני בחרתי כבר, גורלי נגזר. אל לי לעזוב את אחי העבדים. אם עיני אֵלֵי אולימפוס פקוחות עוד על דרכי בני-אדם, אם יש עוד בשמים צדק, זה אשר איננו פה למטה, לא יעלה עמלנו לשווא וקרבננו יירצה. ואם כולם יתקוממו לי, גם יושבי ארץ גם יושבי שמים, אמותה במנוחה, בדעתי כי מילאתי את חובתי.
גם הפעם רחש לב קיסר רגשי תימהון וכבוד לפני האיש הזה, וילחץ את ידו בחזקה ויאמר:
– יהי כדבריך. מי יודע – אולי… אין אני יכול, וגם אסור לי להפריע את מטרוביוס מלכת אל הקונסולים לגלות להם את הקשר; על כן עליך למהר לקפואה, למען תקדם ובאת שמה בטרם יבואו שליחי הסינאט. שלום!
– האלים יגנו עליך, קיוס יוליוס. שלום!
שבו לפונדק. קיסר שילם מחיר היין ויצא בלווית עבדו, והרודיאר סיפר בדברי-חיפזון לחבריו מה שנודע לו. כהרף-עין נשתנתה כל התכנית. לקריסוס אמר המנהיג, שימהר לבטל את כל סימני הקשר בין לודרי רומא; על ארתוריקס הטיל לנסוע מיד לרוינה ולמסור פקודה כזו לגראניקוס. אספרתקוס ואכנומאוס קפצו על סוסיהם ויטוסו לקפואה.
בשוב קיסר הביתה אמרו לו, שכבר הלך מטרוביוס. בראות המוקיון, כי בעל-הבית מאחר לבוא, מתחיל צועק, כי בוודאי קרה את קיסר אסון מיד הלודרים, ועל כן, – אמר – ילך בעצמו אל הקונסולים ויציל את ארץ-המולדת.
זמן רב עמד קיסר נוגה ודומם. אחר-כך המה:
– שליחי הסינאט והלודרים נבהלים ברגע הזה לקפואה. הכל תלוי בסוס.
פרק תשיעי: המרידה 🔗
ואחד הסוסים נכשל – הוא סוסו של אספרתקוס! חמשה ככרי-זהב לקח לו הרודיאר מאוצר ברית הלודרים בצאתו מרומא, למען יוכלו, הוא וחברו, להחליף את סוסיהם בחדשים בכל תחנה ותחנה. אלא שבהיותם כבר בקרבת שבעה מילין מקפואה, נכשל סוס של אספרתקוס ויפול, והרוכב תחתיו. בקושי ובאנחת כאב אכזרי קם הרודיאר מתחת אבירו, כי נפרקה שמאלו. בדק את הסוס – והנה אחת מרגליו רצוצה. קפץ ועלה על גב סוסו של אכנומאוס וירכבו שניהם הלאה. ואולם המשא הכפול הזה כבד על הסוס העייף: עבר כשני מילין ויפול גם הוא. ועוד הם עומדים עליו ומתייעצים, והנה קול שעטת סוסים רבים אחריהם. ויתחבאו בין האילנות אשר ליד המסילה, ויראו עשרת אנשי-צבא טסים לקפואה. הסוסים ורוכביהם עברו לפניהם ביעף ונעלמו.
– הכל אבד, – שאג אכנומאוס ביאוש-פרא.
אספרתקוס לא ענה בלתי אם את שתי המלים האלה:
– נלך רגלי.
וילכו בחיפזון, רעבים, עייפים ומוכי-דאגה, וכעבור שעה וחצי הגיעו אל שער העיר קפואה. בדמדומי הנשף ראה אספרתקוס, שהכל עודנו נוהג כמנהגו במקום הזה: שומרי השער חציים שוכבים ונמים על הקרקע, וחציים משחקים בקוביה. שמח בלבבו וילחץ בשתיקה את יד חברו, וייכנסו שניהם תחת כיפת השער בענווה ובנחת, לבלי עורר כל חשד. אבל בעצם הרגע הזה – ומן המבוי שלפני השער יצאה פלוגת אנשי-צבא רוכבים, מזוינים מכף רגל ועד ראש. שר-המאה הבא בראש הפלוגה עמד לפני השער ויקרא בקול מצווה:
– איש לנשקו!
קפצו כל השומרים ויעמדו טור אחד, ויחסמו את הלודרים בדרך. אלה השנים נתנו זה בזה מבט מהיר האומר: “אבדנו” אכנומאוס אחז בניצב-חרבו, אבל אספרתקוס עצר את ימינו.
– הככה שומרים אתם על מבוא העיר, בני-בליעל? – הרעים שר-המאה והכה במקלו את הקרובים אליו. – פקודה אני מביא לכן מאת שר-העיר – לסגור את השער ולשמור שמירת מלחמה. וביחוד הזהרו בלודרים. אם תראו מהם מבקשים לבוא העירה – אסרו אותם… הס! מה זה? – פנה אל אספרתקוס וחברו, – הלא גם אתם מן הלודרים?
– כן, אדוני, – השיב אספרתקוס בקול שליו, אף כי סופת-יאוש סערה בלבבו.
– ודאי מחניכיו של לנטולוס בּטיאטוס?
– טעית, פופיליוס הנעלה, – השיב הרודיאר, וזיו תוחלת זרח בעיניו, – משרתים אנחנו לשר-הגליל, מציוס ליביאון.
– הגם אותי ידעת? –שאל שר-המאה.
– הלא ראיתיך בבית אדוני.
– אמנם, – ענה פופיליוס, אשר בדמדומי הערב אך את גובה קומתם ראה ולא את צורות פניהם, – כמדומה, גם אני ראיתיכם…
– גרמנים אנחנו – אותם שני ה“ענקים” אשר שכרה- לה הגברת לליה דומיציה, רעיתו של שר-הגליל, ללוות את אפריונה.
אחרי ארבע שנות עבודתו בין לודרי קפואה ידע אספרתקוס גם את הלודרים אשר בבתי הפטריציים.
– אמת, אמת, – אמר פופיליוס. – את שניכם זוכר אני. ומאין באתם בשעה זו?
הרודיאר לא פקפק רגע וענה:
– מנווה-הקיץ של אדוננו, מזה שבקוּמא, – תמול שלח אותנו שמה ללוות עגלותיו עם כלי-ביתו היקרים.
– טוב, – ענה השר. – ולא נודע לכם דבר על אודות מזימת-המרד אשר בין לודרי לנטולוס בטיאטוס?
– אינני יודע. – השיב אספרתקוס בנוסח של בער גמור. – אלה השודדים מאסכולת לנטולוס אינם רוצים לבוא בדברים עמנו, כי בזים הם לנו מתוך קנאה, בראותם מה טוב מצבנו בבית מציוס הטוב.
חשב הפקיד רגע אחד, רגע שהיה כנצח בעיני שני הלודרים. לבסוף אמר:
– לכו לדרככם, אבל את חרבותיכם תמסרו לנו. אף כי באמת מתנהג אתכם מציוס שלנו ככל טוב לבו, אבל מי יודע – הלא אין לך עם נבל וכפוי-טובה כעם הלודרים… תנו חרבותיכם!
עוד הפעם לחץ התראקי בשתיקה את ידו של אכנומאוס הרועד מתוך קצף, ולקח את שתי החרבות, מסרן לשר-המאה, השתחווה לפניו, וימהרו לבוא העירה פנימה.
והעיר כבר כולה רועשת ומתרגשת; פקידים, פרשים, פלוגות אנשי-צבא נחפזים ברחובותיה הנה והנה. ידע אספרתקוס את שלוותה הרגילה של העיר הקטנה לפנות ערב, ולא נשאר עוד בלבו ספק, כי כבר הוזהר אויבו ומכין עצמו למלחמה. סרו שניהם למבוי אפל ומשם נחפזו לאסכולת לנטולוס בטיאטוס.
בקצה-העיר עמד המכון הענקי ההוא, הדומה בעצם לעיירה מיוחדת. חומת אבנים מסביב לו. להפריד את הלודרים מיתר תושבי המקום, ומבפנים לחומה שורה של בנינים, כל בנין ובנין מרובע וחצר מרווחת לו. בימים שאין בהם גשמים היו הלודרים מתאמנים בחצרות האלה בהתגוששות ובהתעמלות, ובימי הגשמים היו מתאספים לצורך זה באולמים. האולמים האלה, למטה ולמעלה, המרתפים ועליות הגג, היו עשויים תאים-תאים אין מספר, קטנים וצרים מאד, כדי מקום הצמצום לאיש אחד, – ובתוך התאים ההם, על מצעות-קש, נחו הלודרים בלילה. ואוצר-נשק אחד לכל בנין ובנין, סגור בשבכות ברזל ובדלתי-אלה כבדות, ובאוצרות המון חרבות ורמחים ומגינים, – ואולם מפתחותיהם שמורים בידי בעל-המכון, וללודרים אין בלתי אם חרבות-עץ לשם התאמנות.
הגיעו הרודיאר וחברו אל הפרוור, אשר בו נמצאת האסכולה, ויעמדו בראותם אש לפידים ונצנוץ חודי-כידונים ונחושת-כובעים.
– אלה הם לגיונים! – לחש אכנומאוס על אזנו של אספרתקוס. – האסכולה מוקפת. אחרנו לבוא…
– חכה, – לחש הרודיאר, והטה אזנו ובעיניו חתר באפלה.
– בטוח אני שלא הספיקו עדיין להקיף את כולה, – אמר אחרי רגע. – זה עתה באו. ואם נמהר, וודאי נקדים אותם ונגיע לפניהם אל קיר החומה, כי אין אלה בקיאים בעקמומיות מבואותינו. ושם נטפס על הקיר, שאין קומתו בצד זה גבוהה מעשרים וחמשה טפח. מהר!
בעוד רגע עמדו שניהם מאחורי הקיר. התחיל אכנומאוס לטפס על הקיר, נאחז בידיו וברגליו בסדקים ובזיזים. עלה וירד, וירד אחריו גם אספרתקוס, אבל בקפצו על הארץ אנחת-כאב פרצה מחזו, ויישען על שכם הגרמני כנופל ומתעלף.
– מה לך, אספרתקוס? – קרא זה קריאה בלחש, וקולו מביע רוך, מוזר ומשונה בפי ענק-פרא כמוהו.
– שמאלי… שמאלי הנפרקת… הוכרחתי להישען עליה… כאב גדול מנשוא…
פתאם ננער, ויתאפק ויקרא:
– מה זה? אספרתקוס נהפך לילדה מפונקת, – מתחטא ומתעלף בעת שאחינו נהרגים!…
אכנומאוס קרע בינתיים רצועה מכותנתו וחבש את שמאלו של הרודיאר.
– די לאספרתקוס בימינו, – אמר, – ולא ינוצח.
– מי יתן ונמצא חרבות! – ענה זה, וימהרו אל הבנין הקרוב, אל אותו האולם, שבתוכו היו רגילים ראשי הקשר להיוועד. ובאמת, נאספו שמה ברגע זה כמאתים איש – כלם מנהיגיה של “ברית הנלחצים”, ולאור הלפידים הכהה הכיר הרודיאר מיד כי נבהלים ונבוכים הם.
– אספרתקוס! – קראו פה אחד.
– אחרת!
– קשרנו נגלה!
– איה הלודרים? – שאל אספרתקוס.
– כולם בחצרות, במערכה –ובידים ריקות!
– עוד רגע יבואו אנשי-צבא!
– ואין לנו כלי-זין!
– לשכות הנשק סגורות!
– ונשמרות!
– אבדנו!
– לא! – קרא אספרתקוס, – לא אבדנו, אם נפרוץ אל אחת מלשכות-הנשק!
– אי-אפשר!
– בלא חרבות!
– הלגיונים יבוססונו!
– ולפידים יש לכם?
– יש כארבע מאות, ומה בכך?
– זה נשקנו! – אמר אספרתקוס.– הערב עלינו להוכיח שלא טעו אחינו בזה שבחרו אותנו למנהיגים. המוכנים אתם לכל פגע?
– לכל פגע! – ענו המאתים כאחד.
– ובכן, קדימה! הציתו את כל הלפידים, ובהם נתנפל על שומרי לשכת-הנשק אשר בבנין הזה, נגרשם ונשרוף את דלתי הלשכה באש – ואז יהיו כלי – הזין בידינו ונצחוננו נכון!
זה מכבר הוכנו בכל בנייני האסכולה, על פי פקודת אספרתקוס, מאות לפידים, להאיר בליל-המרד. ברגע אחד נזדיינו כולם איש-איש בלפידו ויציתו אותם, ובנשק הדל הזה השתערו מן האולם אל הלשכה. שומרי הלשכה היו כחמשים איש, לא יותר, מהם שוטרים, אשר הפקיד שר-העיר להשגיח על הסדר באסכולה, ומהם עבדי לנטולוס בטיאטוס. אך בעצם הרגע נשמעו בדומיית הלילה תרועת חצוצרות וקולו הרועם של הכָרוז המצווה למורדים, בשם סינאט רומא, להתפזר ולהיכנס מיד איש-איש לתא שלו, ואם לא – אחרי תרועת- החצוצרות השנית יפוזרו בכוח הצבא. כעין הד ההרים הקרובים, חסרו כָרוזים אחרים על אותה ההתראה במבוא כל החצרות – ואז פרצה פתאום שאגת-פרא מחרשת-אוזן – שאגת אלפי לודרים…
ויאמר אספרתקוס לחבריו:
– אם נפרוץ אל לשכת-הנשק, ניצחנו. ואם לאו – אין לנו אלא מוצא אחד להציל את מעשנו מאבדון גמור. שנים מאתנו – אתה הרמודיוס ואתה קלוביאנוס – שובו נא מיד אל הלודרים. ואם בעוד רבע שעה לא תשמעו את “שיר הדרור” מפינו, סימן הוא שלא עלה בידנו לתפוס את הנשק: ואז תצוו את הלודרים להתפזר אט ולשוב איש-איש לתא שלו. ואנחנו נצא אז מגדר האסכולה דרך הפתח אשר מצד שערי-הירקלס, משם נעבור אל בית-היין של גַנִימֶדֶס, נקח לנו שם כלי-זין מכל אשר יימצא, ונמהר כולנו – כל אלה שישארו בחיים – על ראש הר הוֵיזוּביוס, אשר בו נחנה ונרים את דגלי המרד; ואלה שירצו להילחם – יבואו שמה, מזוינים או לא, יחידים או חבורות, ומשם תתלקח מלחמת-השחרור, הרמודיוס וקלוביאנוס, לכו! – ואנחנו קדימה!
ויפרץ אספרתקוס עם אכנומאוס למסדרון המוליך אל לשכת-הנשק; התנפל על ראש השוטרים ויכהו בלפיד על פניו. מלחמת הלפיד בחרב החלה מתוך צעקות וקללות – וברגע הזה נשמע שנית קול החצוצרות, ולתוך כל החצרות השתערו הלגיונים וימטירו כידונות על גדודי הלודרים שאינם-מזוינים. נורא היה המראה ואיום: שאגו ונהמו האומללים מתוך חרון ובעתה, עשרות מהם נפלו, והנשארים נסו מנוסת-בלהות, נדחקים, מפילים איש את אחיו, רומסים זה את זה ברגלים, נחנקים, נואשים, וקול-יללה אחד לכולם:
– נשק!… נשק!…
שמעו את היללה הזאת אספרתקוס וחבריו. כנמרים נלחמו וכבר הספיקו לגרש את פלוגת השוטרים ויציתו אש בדלת הלשכה. ברחו מלפניהם השוטרים החוצה ויפגשו בלגיונים. על-ידי כך נודע הדבר לשרי-הצבא, ומיד מיהר פופיליוס עם פלוגתו אל המסדרון הנלכד. הבין שלא תגברנה במקום צר כזה החרבות על הלפידים, וציוה להשליך כידונות גם פה. וגם פה לא יכלו המורדים אמיצי-הרוח לעמוד נגד מטר-המוות: נסוגו אחור חברי אספרתקוס, אבל בסדר יפה נסוגו; בכידונות אשר שלפו מבשרם, בחרבות אשר קרעו מידי השוטרים הגינו על מבוא המסדרון. בינתיים יצא אספרתקוס, ומאה חבריו אתו, לחצר, ויראו את מנוסת הלודרים; ויבן הרודיאר, שאין להציל פה דבר, אלא צריך להימלט מתוך האסכולה אל ראש הויזוביוס. שב למסדרון ויקרא בקול רעם, שגבר על שאון הקרב:
– מי שיש לו חרב, הגינו על המבוא עד האיש האחרון! ומי שאין לו – אחרי!
וימהרו אל הקיר, שהיה שם פתח צר ונמוך, סגור בבריח-ברזל ועזוב מכמה שנים. כמה עמודי-שיש, שרידי איזו חורבה, היו מונחים על הקרקע לא רחוק מן המקום ההוא; קרא אכנומאוס את אחד החברים, ענק כמוהו, וירימו שניהם את הגדול בעמודים ויכו בו על הדלת פעמיים, ונשברה. אז כיבו את לפידיהם, יצאו בשתיקה אחד-אחד וילכו אחרי מנהיגם דרך סמטות-רפש אל בית-היין של גנימדס, אשר בעליו, רעו של אספרתקוס ורודיאר גם הוא, השתתף בקשר. עמדו בקרבת הבית, והתראקי והגרמני לבדם נכנסו. בעל החנות מיהר לקראתם וימטר עליהם שאלות, כי הגיע רעש הקרב לאזניו, אך אספרתקוס הפסיקו ואמר:
– וִיבִּיניוס, תן לי את כל הנשק הנמצא בביתך – אפילו את הקרדומים והפטישים, סכינים ושפודים, חרמשים ומגרפות – הכל!
נזדיינו, וגם שלושה סולמות וצרור חבלים אשר נמצאו בבית-היין לקחו אתם, ויוסיפו ללכת בדרכם לאט ובחשאי. כעבור שלש מאות צעד, עמד אספרתקוס ויאמר בקול עצוב:
– עלינו להתחלק. מחציתנו תישאר פה, לעכב את הרודפים, והחצי השני יטפס בינתיים על חומת העיר.
– אני אשאר, – קרא אכנומאוס.
– לא, אתה תוליכם אל הויזוביוס, ואנכי…
– לא, לא, – קראו הלודרים, – ברח, אספרתקוס, נישאר אנחנו עם אכנומאוס, אבל אתה ברח!
– הרודיאר לחץ את ידו של הגרמני ואמר לו:
– להתראות – על ראש הויזוביוס!
פרק עשירי: מקפואה עד הר הויזוביוס 🔗
כעבור שעתיים של הליכה נחפזה, עמדה חבורת הנמלטים אצל נוה-הקיץ של האציל דוֹלַבֶלָה, הרחוק שמונה מילין מקפואה.
באפלה, בעת אשר אכנומאוס וחבריו חסמו את הדרך לפני הלגיונים, טיפסו אספרתקוס וסיעתו, בעזרת שלושת הסולמות הקשורים יחדיו בחבלים, ועלו על גב החומה ומשם ירדו למטה, וימצאו לפניהם את החריץ המלא מים ורפש, אשר אין לעבור בו רגלי. על כן נטו בין שתי גדותיו את הסולמות כעין גשר, ויעברו. ומשם הלכו נחפזים דרך השדות עד נווהו של דולבלה.
אספרתקוס צילצל בפעמון השער; נשמעו נביחות הכלבים. השוער, עבד יווני זקן, הקיץ ויצא לקראתם וינהם בין שיניו יוונית:
– יכה יוביס ברעמיו את הבא להפריע שנת בני-אדם בחצות הלילה!
– חסדו של ציאוס האולמפי יהיה עליך, – ענה אספרתקוס אף הוא יוונית. – הלא גם אנחנו עבדים, גם אנחנו יוונים, אומללים כמוך; ברחנו מקפואה. אנא פתח לנו – אל תכריחנו להשתמש בכוח הזרוע.
הזקן נתבלבל, תמה ולא ידע מה להשיב. אך בראותו, לאור הפנס, כי מרובים ומזוינים אורחי-הלילה, אמר בנפשו כי אין להתווכח ופתח את השער ואמר:
– בכבוד, בכבוד, ידידי… הסו, כלבים! בבקשה, הכנסו-נא – אקרא מיד את מנהל הבית, גם הוא יווני, איש טוב מאד… פה תמצאו מקום-משכב לנוח ומזון להשיב נפש…
הלודרים נכנסו. אספרתקוס ציוה לסגור את השער ויעמד חמשה חברים על המשמר, ואת יתר הנמלטים סידר שורות-שורות בחצר הנווה, למנות את מספרם, וירא כי יש אתו שבעים ושמונה איש.
– חברי, – אמר להם, – אולי ייכתב המספר הזה בספר דברי-הימים במקום-כבוד יחד אם שלש המאות של גבורי תרמופילה.
בינתים בא מנהל הנווה, ויבטיחהו אספרתקוס, שלא לשם שוד וגזלה באו הלודרים, ולא יקחו פה אלא מעט מזון ואת כל הנשק הנמצא בנווה, המנהל הבין, כי אנוס הוא להיכנע, ויצו לתת מזון ויין ללודרים וגם צידה לדרך לשלושה ימים. גם רופא נמצא בבית, עבד יווני דיאוניסדוס, אשר השיב את שמאלו הנפרקת של אספרתקוס למקומה, חבש אותה כראוי ויעץ את הרודיאר לנוח, פן תתגבר קדחתו. ועד אור הבוקר ישן התראקי במנוחה, ויקם בריא, רענן ומלא בטחון ותקוה.
ציוה את כל עבדי דולבלה להתאסף בחצר, ובינתיים הלך בלווית מנהל הבית להתיר את העבדים האסורים בבית-הכלא; כי היה בימים ההם בית-כלא מיוחד לכל ארמון פטריצי. מצא בתוכו כעשרים עבד, כולם מאות מרותקים בכבלי-ברזל, ויצו לשבור את כבליהם ויביאם לחצר האסיפה. פה סיפר להם, במלים פשוטות וברורות ובקול חודר למעמקי הלב, למה נסו מקפואה, הוא וחבריו, ומה מגמתם. ויותר משמונים איש נוספו תיכף על גדודו הקטן, כולם אחזו בקרדומות ובחרמשים ובקלשונות ונשבעו שבועת-הקשר של “ברית הנלחצים” מאה וחמישים איש היו איפוא עתה במחנה אספרתקוס. את החרבות והרמחים המועטים שנמצאו בנווה נתן לטובי הלודרים; סידר את גדודו והלכו לניאפוליס, דרך שדות וכרמים. בערב חנו לא רחוק מאותה העיר, ליד נווה-הקיץ של פטריצי אחר. גם פה אסר אספרתקוס על אנשיו כל מעשה שוד וחמס, אך ציוה לקחת צידה עוד לשלשה ימים ואת כל הנשק הנמצא בבית. ומעבדי הנווה נוספו על מחנהו עוד כחמישים; ואחרי שעתיים, בהיות הלילה, קמו וילכו במשעולים עקלקלים הלאה. במקום הנהדר ההוא היו הרבה נווי-קיץ של אצילי רומא; ליד כל נווה ונווה חנו הלודרים, כדי לקחת את הנשק ולהתיר את האסירים. כעלות השחר נמצאו לרגלי הר ויזוביוס, והגיע מספרם עד לשלש מאות איש.
פה עמדו, וישלח אספרתקוס מרגלים ההרה לתור את הדרך. בימים ההם שונה היה מראה הויזוביוס מזה של עכשיו: אש-הנצח אשר בקרבו נרדמה ושקטה כמה וכמה מאות שנים; על כן היו מורדותיו נטועים וזרועים ונדמו לפרדס-עצום אחד, רענן ופורח, ובתוך הפרדס, כעין מרגלית יקרה, פומפיה העליזה ורבת-העושר. כעבור שעות מספר שבו המרגלים ויספרו למנהיג כי אמנם יש מסלה, המרוצפת אבני-לבה, מפומפיה ההרה, אך באמצע המורד היא נפסקת, ובמקומה עולה משעול צר ועקלתון, שאף הוא איננו מגיע עד ראש ההר, אלא נעלם ופוסק בין תהומות וסלעים. שמח אספרתקוס על הדבר, כי הבין שהטבע בעצמו הכין בשבילו מצודה נשגבה. והמרגלים ראו כי גם הוא לא הוציא את הזמן לבטלה, כי בינתיים הצליח למשוך אל גדודו, על-ידי מלאכיו השלוחים אל כל נאות הסביבה, עוד כמאתיים עבדים, וחילק וסידר את צבאו הקטון בסדר יפה, כמנהג רומא, לחמש פלוגות על פי מיני הנשק: המזוינים בכידון ורומח פלוגה אחת ראשונה, בעלי החרבות – שניה, ואלה שלא היו בידם אלא קלשונים, שפודים, חרמשים – עוד שלש פלוגות; ומטובי הלודרים שנמלטו עמו בחר-לו שרי-עשרות ושרי-מאות. ומסודרים ככה החלו לעלות ההרה. בינתיים קרא אספרתקוס לתשעה לודרים, מחניכי לנטולוס, ויחלקם לשלושה-שלושה ויצוום ללכת, כל חבורה של שלשה בדרכים שונות, חבורה אחת לרומא, אחת לרַוֵינה ואחת לקפואה, להודיע את חבריהם כי עמד אספרתקוס עם חילותיו על ראש הויזוביוס, ויתאספו כולם אליו לשם מלחמת-השחרור. ובשלחו את אלה אמר בלבבו, כי אולי יומתו רובם, אבל חבורה אחת מן השלוש אולי תשיג מטרתה…
בקרוב כלתה, כדברי המרגלים, הדרך המרוצפת, ובאו לתוך יערות כבדים. בתחילה פגשו בחבורות אכרים היורדים, בסליהם וחמוריהם למכור פירות וירקות, בשוקי פומפיה או ניאפוליס, ואלו הביטו תמהים ונפחדים, מתוך כוסף ודאגה, על הגדוד המזוין. ואולם פה בחורש לא נקרה לפניהם בלתי אם רועה-צאן בודד, ולא נשמע מתוך דומית היער כי אם הד הצעדים ונאקת עזים וכבשים. ככה הגיעו למגרש מרווח על ראש סלע גדול, כמאתיים טפח למטה מגבעתו העליונה של הויזוביוס המכוסה שלג. פה ציוה לעמוד.
בעיני-מנהיג ראה והבין אספרתקוס, מה יפה המקום הזה לצרכי הלודרים. אין לו מבוא אחר מלבד המשעול הצר אשר הביאו אותם הנה. מן הצד השני, לנוכח המבוא, סלעי-ההר זקופים כחומה ואין דרך. מן הצד השלישי והרביעי, מזרחה ודרומה – צלעות זקופות אף הן, ללא-שביל ודרך, ולא רק בני-אדם כי גם עזים לא תעפלנה לטפס עליהן; ומתחת למורדות האלה, כשמונים או תשעים זרת למטה, נמצא כעין עמק צר ומוקף סלעים מכל צדיו, דומה לפחת-זאבים. אור היום הגיע בקושי עד קרקע העמק הזה, ורק למטה-למטה, בקרן-זווית, פתוח כעין חלון או פתח, עשוי בחומת הצורים בידי הטבע – מין מערה הנוקבת בעבי-הסלע ומגעת עד החלק התחתון, המכוסה צמח, של ההר.
– הנה המקום טוב לנו לפי שעה, – אמר אספרתקוס בלבבו. ומיד שלח פלוגת אנשים היערה, לחטוב עצים למדורות, כי קרים לילי-פברואר במקום גבוה כזה; ויעמד חמישים איש למשמר המשעול היורד מפה למסילת-פומפיה. על כן קראו שם המקום ההוא ימים רבים אחרי כן: “מחנה הלודרים”.
לפנות ערב שבו חוטבי העצים ויביאו עמם לא רק עצי-הסקה כי גם ענפי-עלים רבים מאד, לבנות אוהלים למחנה. בינתיים נהפך המגרש למבצר: את משעול, אשר בו עלו עד הנה, חסמו בגזעים ואבנים גדולות כעין סוללה, ויחפרו חריץ עמוק ורחב לפניה. את פלוגת-המשמר חילק אספרתקוס ויעמידם חבורות-חבורות במקומות שונים על המשעול. עוד הם עושים הנה והנה – והנה בא לילה, ותנח כל המחנה מנדודי היום ההוא.
אספרתקוס לבדו ער. זכרונות חייו קמו בלבבו חליפות, וירא בעיני רוחו את תמונות ילדותו ונעוריו, את ימי חרותו בהרי תראקיה ואת ימי הרעש והחורבן אחריהם, את לגיונות רומא הפורצים לארץ-מולדתו, את המלחמות והתבוסות, טבח עדרי צאנו ובקרו, שריפת ביתו, שבי אחים וקרובים יקרים… פתאם נזדעזע: מצד המשעול נשמע-לו כהד-צעדים רחוק. אין זאת כי אם קול צעדי המון וצלצול הנשק. הצבא!
– הרי?… נהם בין שיניו, ויקרא בקול רם:
– עורו! אל הנשק!
נע וזע כל המחנה כהרף-עין, ובלי שאון ובהלה אחזו איש בכלי-זינו, ויעמדו כל אחד במקומו הקבוע לו בשורות מְאָתו, בסדר ומשמעת, כאילו אינם עבדים, אלא לגיוני מַריוס וסולא המנוסים בכמה נצחונות. עמדו במערכה כמוצקי-ברזל וחיכו בשתיקה.
עתה נשמע ברור קול פעמי-הרגלים וצלצול הנשק; ובדומיית הלילה עלה מלמטה קולו החזק והבהיר של השומר הקודם:
– מי שם?
ענה לו קול אחר, עוד חזק ממנו, קול רועם, אשר הכירו אותו הלודרים במחנה:
– אני אכנומאוס עם חברי!
אין לתאר את שמחתו של אספרתקוס. קפץ לקראתו ויחבקהו איש את אחיו באהבת-רעים.
– לא פללתי, ידידי, – אמר אספרתקוס, – לראותך מהרה כל-כך.
– גם אני לא קויתי, – ענה הגרמני.
ויספר להם את קורותיו. אחרי הפרד ממנו אספרתקוס וסיעתו, שלח את הלודרים אל בתי השכנים, לקחת משם את כל כלי בתיהם – שולחנות, מטות וכאלה – וחסם בהם את המבוי. יותר משעה עמד בפני הצבא מאחורי מחיצה זו. אז התחלקו הרומאים, ומקצתם סרו הצידה למען הקף את הלודרים ולהתנפל עליהם מאחור. אכנומאוס הבין מזימתם, ובהיותו בטוח כי אספרתקוס וסיעתו כבר הצליחו לעזוב את העיר, אמר לחבריו, שיפוצו לעברים שונים ויחבאו באשר הם שם, ובבוקר השכם ישנו את בגדיהם ויצאו אחד-אחד מקפואה ויתאספו אליו, אל שער הסילו, הוא המקום אשר יחכה להם שם. כעשרים לודרים נפלו בקרב-הלילה, וכמאה נשארו, ומהם באו למחרת היום אליו למקום המיועד תשעים ושלושה. מיהרו אל הויזוביוס ויפגשו אצל פומפיה באחד השליחים אשר שלח אספרתקוס לקפואה, וזה הגיד להם את הדרך אשר הלך בה המנהיג.
גיל ושמחה שררו במחנה; שוב התלקחו המדורות, ובעלי המקום כיבדו את אורחיהם בלחם וגבינה, באגוזים ופירות. מכל העברים נשמעו ברכות ושאלות מעין אלה:
– הגם אתה עמנו?
– שלום!
– ואיה תרמינדוס?
– מת מות גבורים.
– ופומפיליוס?
– בא אתנו, הנהו.
– ומה אומרים באסכולה?
– יפוצו משם עד אחד.
– ויבואו הנה?
– כולם!
רק אחרי חצות הלילה חדל השאון ונרדמו.
בוקר פקדו אספרתקוס ואכנומאוס את אנשי-חילם; הוחלף המשמר, ונשלחו שתי פלוגות – האחת להשיג מזון וצידה בכפרים ובנָיוֹת שלמטה, והשנית – היערה לחטוב עצים. ואת הנשארים אתו ציוה אספרתקוס לחצוב וללקט אבנים מתוך סלעי ההר. תלי-תלים של אבנים נצברו במחנה, להיות לאבני-קלע.
כה עברו היום והלילה. ולמחרת היום כעלות השחר החרידו אנשי המשמר את הישנים בקול קריאות לנשק. הפעם באו באמת חיילי רומא, כאלף איש, ובראשם טיטוס סֶרְוִיליאנוס, הטריבון של ההמון מקפואה. נודע לסינט בעיר ההיא, כי חנו הלודרים על הויזוביוס ובדרכם גזלו ושדדו בכל נאות העשירים; ואם אמנם שקר היתה אשמה זו, בכל זאת גמר הסינט לקבוע פרס שני ככרי זהב בראשיהם של אספרתקוס ואכנומאוס, ויגזור עליהם ועל כל אשר אתם להיצלב. נאסר על כל אזרח לעזור את המורדים במה-שהוא; וטיטוס סרויליאנוס, נשלח עם גדודיו לתפשם.
ברגעים אחדים הסתדר כל המחנה מאחורי הסוללה ולאורך צידי המורד. הטריבון סרויליאנוס, היוצא בראש חילו, קרא בקול רם את קריאת-התיגרה המפורסמת של לגיונות רומא; אלף קולות חזרו על קול קריאה זו, ותרעם כשאון הגלים ביום סער – קול נהמת-הפיל, שהחרידה כמה וכמה אויבים. אך הלודרים השיבו עליה בברד אכזרי של אבנים.
– קדימה, בשם יוביס היוצר! – קרא הטריבון העולה בראש אנשיו. – לא בזה יפחידונו – עוד מעט ונפרוץ לתוך המחנה והשמדנו את השודדים האלה עד אחד!
ומבלי שים לב לפצעים רצו אנשי רומא למעלה, תחת שטף של אבני-הקלע, ויגיעו אל החריץ, ומשם התחילו לזרוק בלודרים את כידוניהם. קולות-הצעקות התגברו, ודם רב שטף משני הצדדים.
אספרתקוס עמד על ראש סלע וישקף על פני כל ככר הקרב, ודי היה לו במבט אחד להכיר את הטעות הגסה, שטעה בקלות-דעתו הטריבון הצעיר. סרויליאנוס סידר את חילו הגדול שורות רצופות במשעול הצר, במקום שאי-אפשר לזוז ברווחה אלא למתי-מעט. ועל-כן לא יצא לבטלה אף אחת משפעת האבנים שהמטירו עליהם הלודרים מלמעלה; ואולם באנשי סרויליאנוס היו רק מעטים, מן היוצאים בשורות הראשונות, שיכלו להשתמש בכלי זינם. בראות אספרתקוס את המצב הזה, פקד להרבות בזריקת אבנים, ויקרא:
– בעוד רבע שעה יפנו עורף, אז נרדוף אחריהם בחרבותינו!
וכך היה. בעוז ובגבורה קפצו סרויליאנוס וחלוציו על סוללת המחנה, אבל מעט היה מספרם, ואלה הבאים אחריהם לא יכלו לבוא לעזרתם מפני מֵצר המקום, וברד-האבנים לא חדל אף רגע מרדת על ראשיהם, ותשברנה אבני-קלע כבדות את קובעיהם ותפוררנה את שריוניהם; רבים נפצעו, כמה מהם נפלו – ולא עברה שעה קלה וכל הגדוד הרומאי זע ונד, סידורו התערבב ונסוג אחור. לשווא היו צעקותיו של סרויליאנוס, הדורש בקול צרוד מאנשי-חילו לעמוד בפרץ; עוד מעט ונסו הלגיונים. אז קפצו הלודרים וידלגו על הסוללה והחריץ וירדפו אחריהם ברמחים וחרבות. המורד התלול סחף את אלה ואלה מטה ולא יכלו עוד לעמוד. כמו בעל-כרחם חדרו הלודרים אל תוך הגדוד הרומאי בחרבות ויכום עורף. וכאשר הגיעו הבורחים לתחתית ההר, וסרויליאנוס ניסה לסדרם עוד במערכה, – והנה כבר סרו מהם הסדר והמשמעת, ומרוב הפצועים והנהרגים יצא לבם. רק הזקנים שבהם, גבורי מלחמות מַריוס וסולא, שמעו לקולו ויתאספו אליו; אספרתקוס עם פלוגת טובי הלודרים התנפל עליהם וידקור את סרויליאנוס בחרבו, והלגיונרים אשר אתו נפלו חללים גם הם.
תבוסת הרומאים היתה שלמה. יותר מארבע מאות לגיונים מתו, ויותר משלש מאות נפצעו ונשבו. אספרתקוס לקח מידם את נשקם וישלחם לחפשי. מאנשי חילו מתו כשלושים, וגם נפצעו כחמישים. וישובו הלודרים ההרה טעונים שלל רב של שריונים ומגינים, רמחים וכידונות, כלי-נשק אין-מספר, לזמן בהם כמה וכמה חברים העתידים לבוא לעזרתם.
פרק אחד-עשר: משש מאות עד רבוא 🔗
רעד ותמה כל הגליל בשמעו את נצחון הלודרים. נולה, הרקולַנון, ניאפוליס, קומא וקפואה ויתר הערים אשר בחבל רב-העושר ההוא החלו להכין את עצמן להגנה, מלבד פומפיה, כי עוד בימי סולא נהרסו חומותיה, לעונש על השתתפותה ב“מלחמת בני-הברית.” על-כן באו הלודרים כמה פעמים לפומפיה ויקחו משם, כמשפט המלחמה, מיני מזון ומכולת, אך, לתמהונם הגדול של אזרחי העיר, לא שלחו את ידם בביזה, כי אם התנהגו בסדר ובנימוס.
מציוס ליביאון, שר הגליל, שלח צירים אל הסינאט הרומאי לבקש עזרה. ברומא כמעט שלא שמו לב לדבר. חוץ מסרגיוס קטילינא ויוליוס קיסר, אשר ידעו והבינו את כל ערך המרד, לא האמין איש בכוחו, והכל אמרו, שלא ניצח אספרתקוס את סרויליאנוס אלא במקרה או, נכונה מזו, בגלל טעותו ופחזותו של זה האחרון. מלחמות אחרות גדולות ומסוכנות מזו נלחמה רומא בימים ההם. סרטוריוס המריד את כל עמי ספרד, ועדיין לא גברו עליו פומפיוס הצעיר והזקן מֶטֶלוּס; והמלך מיתרידת יצא גם הוא שנית להילחם ברומאים וכבר הכריע את הקונסול מרקוס אַורֶליוס קוֹטא. בכל זאת גמר הסינאט לשלוח אל הויזוביוס שלושת אלפים איש. ובראשם הטריבון קלודיוס גְלַבְּרוס, איש נודע בחכמתו וגבורתו.
בינתיים עברו כעשרים יום. פרסום הנצחון הראשון משך אל המחנה אשר על הויזוביוס המוני לודרים ועבדים, ומספרם הגיע עד אלף ומאתים, כמעט כולם מזוינים בנשק הגון וכולם מסורים באמונה אל מטרתם הקדושה. מדי יום ביום התאמנו במלאכת הקרב. אספרתקוס ידע היטב את סדרי הצבא של היוונים והתראקים, של גדודי מיתרידת ולגיונות רומא, ואת התכסיסים הרומאיים ביכר על כולם. על כן השתדל לסדר את צבאו כתבניתם וכמשפטם, גם בצורתו החיצונית וגם ברוחו, המיוסד על הסדר והמשמעת. ובאמת שררה משמעת-ברזל בין הלודרים, לא עינו ולא העליבו איש מבני הכפרים בסביבות הויזוביוס; על כן מצאו חן בעיני רועי-הצאן וחוטבי-העצים אשר מסביב, ומפי אלה נודע לאספרתקוס מראש יום בואו של גְלַבְּרוס ומספר אנשי-חילו. אספרתקוס הבין שאי-אפשר לעמוד באלף ומאתים כנגד שלושת אלפים בקרב גלוי, ויחליט להתבצר במחנהו גם הפעם.
ביום העשרים לעליית הלודרים ההרה, נדמה להם שהגיעה שעת התיגרה. בצהרים התחילו הרגלים של גלברוס לעלות במשעול ולהמטיר חיצים על המחנה, והלודרים השיבו בברד אבניהם, אך מפני המרחק לא רב היה הנזק בשני המחנות. ופתאום חדלו הרומאים מירות ויסוגו אחור.
ראו חברי אספרתקוס וישמחו, אבל לא שמח מנהיגם. פניו הביעו דאגה, פן ערום יערים האויב. נודע לו כי ערום הוא גלברוס, וכי יודע הוא את כל המקומות האלה, אשר עלה עליהם כמה עמים למלחמה בימי סולא; ויירא אספרתקוס פן ילמד גלברוס ממפלתו של סרויליאנוס ולא יאבה להיפגש עם הלודרים במשעול הצר. ואם כן, מה תהי תחבולתו להכריח את הלודרים, שירדו לקראתו אל המישור?
ותחבולתו של גלברוס היתה פשוטה מאד. שלוח שלח את המרגלים ההרה רק כדי להיווכח, אם לא עזבו הלודרים את מחנותיהם. אז חנה גם הוא עם אלפיים איש במורד ההר, במקום אשר תכלה המסילה המרוצפת ומתחילים היערות והמשעול המתעקם. ואת שאר האלף ציוה לרדת למטה ולחנות תחת ההר בצידו המזרחי, פן יימלטו הלודרים ישר דרך החורש. בראש המחנה הגדול נשאר גלברוס בעצמו, ובראש המחנה שלמטה העמיד את סגנו– את מרקוס ולירוס מֶסַלָא. ומסלא בעת ההיא כבן שלושים ושתים וכבר הצטיין בגבורתו במלחמת מוקדוניה נגד התראקים, שמרדו בממשלת רומא. בשמעו כי מרדו הלודרים ואספרתקוס מנהיגם, ביקש מסלא, שישלחוהו עם גלברוס; כי גואל קרוב הוא לוליריה מסלא, אלמנתו של סולא, ותהי בעיניו אהבתה את אספרתקוס כחרפה וקלון לכל משפחתו.
למחרת-היום בעלות השחר, קם אספרתקוס לבקר את מחנהו, וירא מתחת ההר למטה את אהלי מסלא; ואת מחנה גלברוס לא ראה, כי כסהו החורש. חשש לא-ברור נולד בלבו של המנהיג; קרא אליו פלוגת לודרים וירדו בזהירות במשעול עד גבול היער. פה נתגלה לפניהם מחנה הרומאים בכל תוקפו ועוזו; כראות חלוצי המשמר את הלודרים ויירו בם חיצים וכידונים. אז מיהר אספרתקוס לשוב, כי הבין את ערמת גלברוס; ראה ראה כי הוקף מחנהו מכל צד ואין לו מוצא מן המלכודת…
אחרי שובו אל המחנה קרא אספרתקוס אליו את ראשי המורדים ויספר להם את הדבר, וישאל עצתם, מה לעשות?
– בשם שדי השחת! – קרא אכנומאוס בחרון-אפו. – מה לעשות? להתנפל מיד על אלה שלמטה או שלמעלה, ואף אם ייהרגו שש מאות או אלף מאתנו, הלא יימלטו הנשארים והם יוסיפו להילחם מלחמתנו!
– אי-אפשר, – ענה אספרטקוס.
– מדוע?
– המחנה הגדול נקבע בעצם אותו המקום, אשר יכלה שם המשעול הצר ומתחלת המסילה רחבת-הידים. על כן מרחב להם לשלח בנו את כל חילם, בעת אשר אנחנו לא נוכל להתנפל עליהם בלתי אם בפלוגות קטנות. ולמטה, במקום אין כל דרך ומשעול, עוד ירע לנו מאשר למעלה…
ראו כולם כי צדק אספרתקוס; אכנומאוס הוריד ראשו, וחבריו עמדו סביבו בשתיקת-עצב.
– ומזון יש לנו לחמשה או ששה ימים, לא יותר, – הוסיף המנהיג. – ואחרי כן?…
שתקו, מלאים יאוש ומרירות. שוב נידפו כעשן התקוות המזהירות, שהאירו את חייהם, והפעם, כנראה, נידפו באמת.
– נלך, – אמר אספרתקוס, – נסובב על המגרש, אולי יש בקצוותיו משעול אחר, שלא ראינו עדיין.
וילכו, הם ואספרתקוס בראשם, ויבדקו בעיניהם כל סלע, ויהיו כאריות המבקשים לשבור את סריגי כִּלְאָם. ניגשו אל ירך-המגרש, במקום שמתרומם שם ההר הזקוף כחומה; אין לטפס ולעלות על חומה זו, – ומי שיטפס, לאן ימלט ממנה? אחרי-כן באו עד התהומות הפתוחות לרגליהם במזרח ובדרום, הביטו למטה, וראשם סחרחר מעומק. אין מפלט!
לא רחוק מקבוצת המנהיגים ישבו על הארץ כחמשה-עשר לודרים מבני צרפת וסרגו מגינים, כמנהג ארץ גליה, מענפי-ערבה ויחפום רצועות עור חזק. עיני אספרתקוס נחו עליהם רגע בלי תשומת-לב; אז אמר לו אחד הצרפתים:
– אין במחנה אלא שבע מאות מגיני מתכת, על כן אמרנו לעשות מגינים כאלה ליתר חברינו, אבל העור לא יימצא לנו.
– כמה עור עוד יש לכם? – שאל פתאום אספרתקוס.
– מעט – כדי עשרה מגינים, לא יותר.
– יותר לא יכולנו להשיג בפומפיה…
– צר מאד שהעור איננו צומח ביער כאותם ענפי-ערבה!
המנהיג נתן עיניו בצרורות שבטי-הערבים המפוזרים על הארץ. שחה וימשש בהם; פתאום אורו פניו באור שמחה ויקרא:
בשם יוביס הגואל – ניצלנו!
– מה? – שאל אכנומאוס המשתומם.
– איכה?
– מי יצילנו?
אספרתקוס ענה:
– הנצרים האלה. בהם נסרוג לנו סולם, נקשרנו פה לשן-סלע ונרד אחד-אחד לאותו העמק, ומשם, דרך המערה ההיא, נצא להתנפל על הרומאים.
בת-צחוק של עצב ולא-אמון ריחפה על שפתי חבריו; ואכנומאוס אמר במנוד-ראשו:
– חולם אתה, אספרתקוס.
– סולם של תשעים רגל?
כן, – השיב אספרתקוס. – אלף ומאתים איש הננו: די לנו בשלוש שעות עבודה משותפת, והסולם יהא מוכן.
מיד שלח ארבע מאות איש היערה וקרדומות בידיהם לחטוב שבטי-ערבים חזקים; את הנשארים סידר במערכה לפני המחנה, נתן בידם חבלים ורצועות וילמדם לקשור את השבטים זה בזה. כל המחנה נהפך לבית-מלאכה: אלה הביאו נצרים, אלה כפפו אותם, אלה קשרו; בפני הסכנה האורבת להם מלמטה שררו במשך כל שעות העבודה סדר ושתיקה.
לפני בוא השמש כלה מעשה הסולם, כתשעים רגל ארכו. על ארבעה לודרים ציוה אספרתקוס למתוח אותו כולו, ויבדק בכל טפח וטפח שבו, כדי לבקר את חזקתו.
בין-השמשות התחילו להכין את עצמם בחשאי אל ה“דרך”. כל פלוגה ופלוגה צררה בצרור אחד את כלי זינה, פן יפריע הנשק לתנועת היורדים; קשרו חבל חזק לכל צרור, להורידו מטה לאחר שירדו כל אנשי הפלוגה.
אז ציוה אספרתקוס לקשור אל אחד מקצות-הסולם שתי אבנים גדולות מאד ולהורידן לאט-לאט תהומה, ובזה היתה לו משנה-כוונה: ראשונה, אם לא יתפקע כסולם מכובד האבנים, אפשר לבטוח שלא ייקרע גם הכובד-גוף-אדם; והשנית, באשר יימתח הסולם במשקל האבנים, תתמעטנה אחר-כך תנודותיו המסוכנות לירידה.
הכל היה מוכן, ובדמדומי הנשף יצא אכנומאוס ראשון לנסות את המסע האיום. חיבק את שן-הסלע אשר אליו קשור הקצה העליון של הסולם, וברגע הזה הלבינו קצת פני הענק, כי באמת מה יועילו כוחו וגבורתו בדבר שכזה; בעוד רגע נעלם גופו בין סלעי התהום. אספרתקוס עמד על-יד הסולם, כולו חיור ומזדעזע לכל תנודת החבל; הלודרים כולם רעדו בלבבם והחרישו, ולא נשמע בדומיית הערב על ההר אלא נשימתן הקשה של אלף ומאתיים נפשות, אשר גורלן תלוי החוט הרפה ההוא!
הסולם נד לאטו התנועות קצובות, ויימשכו נדנודיו כשלושה רגעים – שלושה רגעים, שארכו בעיני הלודרים עד אין סוף. פתאום חדלו. אלף ומאתיים איש עצרו בנשימתם ובשתיקת-קבר הקשיבו לקול.
ונשמע קול מלמטה:
– עורו! אל הנשק!
אנחת-אושר פרצה מכל הלבבות: זה היה האות המותנה, שאכנומאוס הגיע בשלום אל קרקע התהום…
כשלושים ושש שעות ארכה ירידת הלודרים. רק למחרת היום השני כעלות השחר התאסף כל הגדוד בעמק; ויצו עליהם אספרתקוס להיחבא פלוגות-פלוגות בין הצורים ולחכות עד בוא לילה.
בא לילה, ויצא חיל המורדים דרך המערה אל מורד ההר אשר מעבר העיר נולא. פה נפלגו לשני מחנות, ואספרתקוס ואכנומאוס בראשם; זה הלך ימינה למקום שחנה מסלא, וזה פנה למחנהו של גלברוס.
כשעה לפני חצות הלילה הגיע אספרתקוס לאהלי מסלא. עמדו הלודרים והוא לבדו התגנב לבוא עד סוללת הרומאים.
– מי זה? – קרא הנוטר, כי נדמה לו איזה לחש בכרם הסמוך למחנה.
אספרטקוס עמד ועצר את נשימתו. שמע צעדי פלוגת-המשמר הסובבת את המחנה בלילה, אשר מיהרה לקול הנוטר.
– מה קרה?– שאל אחד הבאים.
– נדמה לי קול רחש שם בכרם.
שתיקה.
– אין קול ואין קשב. ודאי, אחד השועלים היוצאים לטרף בלילה.
– ודאי.
– נלך הלאה. שלום, ספטימיוס, ואל תחשוב עוד שועלים ללודרים.
– לא, הלודרים אינם ראויים לכבוד זה, – ענה ספטימיוס.
בינתיים הסכינו עיני אספרתקוס עם החושך, וירא באפלה מה שביקש לראות: את רוחב החריץ ואת גובה הסוללה. שב אל אנשיו ויוליכם אל מחנה הרומאים; בלאט ובזהירות הלכו בדרך, ורק בגשתם אל החריץ שמע הנוטר קול הצעדה.
– מי שם? – קרא ספטימיוס בקול בלתי-בטוח.
אין מענה. אז קרא הנוטר בקול רם.
– עורו! אל הנשק!
הלודרים קפצו ועברו על החריץ, טיפסו זה על שכם זה ועלו על סוללת הרומאים. אספרתקוס הכה את הנוטר בחרבו ויקרא:
– הפעם לא תערבב לודרים בשועלים!
ואנשיו פרצו לתוך המחנה, והטבח החל. צעקות פחד ואנקות מרי וכאב מילאו את דומיית הלילה. כעבור חצי שעה נהרגו יותר מארבע מאות לגיונים, והנשארים נסו לכל רוח. אך כארבעים מטובי גבוריו של מסלא, והוא בראשם, שבו והסתדרו ליד שערי המחנה; כאריות נלחמו בלי שריון ומגן. מסלא הגן על חייו בעוז נפלא, ויקרא חליפות בקול-רעם הגובר על שאון הקרב:
– אספרתקוס, נבל ראש נבלים, איך? בוא אלי, עבד, לקבל מכות אדוניך!
לבסוף הגיע קולו אל אזני התראקי. בזרועותיו החזקות פינה-לו דרך מתוך המון הלודרים, המקיף את פלוגתו של מסלא, ויופע לפניו ויקרא גם הוא:
– הנני, שודד בן רומא השדודה! מה אתה שואל מעמי?
הרומאי הרים חרבו ויקרא:
– חפצי לדקרך, נבל, אף כי בדם זה אטנף את חרבי – חרב וליריוס מסלא!
נזדעזע אספרתקוס בשמעו את השם הזה. כברק נפלה חרב על הפטריצי ותפצענו בין הצלעות: ושוב הונפה וירדה החרב – ויתפורר כובעו של הרומאי, והוא נפל ארצה. אז אמר לו התראקי:
– לך-לך, עלם, וספר לכל בני משפחת מסלא כי אני, אספרתקוס הלודרי, נבל ראש נבלים, השארתי לך במתנה את חייך!
וימסור את הפצוע בידי ראש אחת המאות, אשר ידאג-לו עד הירפאו.
וכך כלה הקרב. כל מחנה הרומאים היה בידי אספרתקוס.
כזאת נעשתה גם למחנה השני, אשר התנפל עליו אכנומאוס. גלברוס נהרג, אנשיו ברחו, ואוהליו ודגליו, וכלי-זינו וצידתו נפלו בידי המנצח.
________________
ובכל יום ויום ברחו בינתיים המוני לודרים מחניכי לנטולוס בטיאטוס אשר בקפואה; בכל יום ויום, בכל שעה ושעה באו למאות על ראש הויזוביוס. כעבור שלשה שבועות, אחרי מפלת גלברוס ומסלא, הגיע מספר המורדים עד חמשת אלפים נפש, כולם מזוינים בחרבות ומגינים ורמחים. בסדר יפה נגלה הצבא הזה לפני חומות העיר נולא, קריה רבה ועשירה בחבל קמפניה. דרשו מתושביה לפתוח את שערי העיר, ובשכר זה הבטיחו לבלי נגוע בחייהם ורכושם. בני נולא סגרו את השער, נאספו על חומת העיר ויגנו עליה, וישלחו רצים לניאפוליס, לפרונדיביס ולרומא בבקשה למהר לעזרתם. אך כל הרצים נפלו בידי אספרתקוס, והעיר נלכדה; ולמרות אזהרת המנהיג ערכו שם המנצחים טבח ויבוזו בז. בקושי רב עלה בידי אספרתקוס ושריו לשים קץ לרצח ושוד.
אז יאסוף אספרתקוס את צבאו אל הרחבה בנולא, ומראש מעלות ההיכל הראה ללודרים את פניו החיורים, שעוו בחרונו, ועמד לפניהם מחריש רגעים אחדים, פתאם הרים ראשו, עיניו הבריקו אש, וקולו רעם בכל מלוא רחבי הככר:
– הבזה תביאו דרור לעבדים? הבזה תראו לבני-אדם כי ראויים אנחנו לשווי-זכויות? המעט לכם שנאתם של רומא, כי תשניאו את שמנו גם על יתר עמי איטליה? כל בני איטליה מביטים עלינו בפחד, בחשד וחוסר אמונה. אמנם אותו הדגל, אשר עליו אנו נלחמים, קדוש ויפה הוא מכל הדגלים אשר הורמו מעולם במלחמות בני-אדם; ואולם כדי למשוך אליו את לבות איטליה, אין לנו אלא תחבולה אחת והיא; המשמעת. לא בגבורתם הכריעו לגיונות רומא את כל עמי תבל – כי יש גם בין יתר האומות כאלה שאינן נופלות בגבורתו מרומא, – אבל משמעת כעין זו של חילות רומא אין לעם אחר בארץ זולתם, והיא – היא שהנחילה לרומא את כל נצחונותיה. וגם לכם לא תועיל התלהבות וגבורה, אם לא תלמדו להחזיק במשמעת. ואם חפצים אתם בי למנהיג, אני דורש מכם הכנעה גמורה, ואני משביע את כולכם, בשם אלי המולדת אשר לכל איש ואיש, כי לעולם לא תשוב עוד אלינו החרפה של היום הזה. אם רוצים אתם בנצחונות, תנו לי את הרשות, כאשר עשה מַנְלִיוס טַרְקוַטוס לבנו – להתיז את ראש החביב מידידי אם יעבור על חוקי צבאנו. אני דורש, כי תוכלו אף אתם – מעין זו שמספרים על לגיונות רומא – לחנות סביב לעץ-תפוח, ואחרי עזבכם את המקום ההוא ישארו כל פירותיו על העץ. רק בתנאי זה נהיה זכאים לחרות, אך בתנאי זה ננחל נצחון!
נכלמים שמעו הלודרים את דברי מנהיגם החביב, ויענוהו בקריאות של הסכמה. אז הוציאם מנולא, ויחנו על ראש גבעה לא רחוקה מן העיר. במקום זה שהו כשני חדשים ועסקו במסות מלחמה והתעמלות. בנולא העשירה מצאו הרבה כלי-זין ושריונים ומגינים. יום-יום נוספו עליהם המוני עבדים ולודרים; שמונה אלפים איש נאספו במחנה התראקי, והסדר והמשמעת שלימד את כולם עוררו תמהון של כבוד אף בלב תושבי קמפניה.
אם אמנם דאגות אחרות, חשובות מזו, הטרידו בימים ההם את הסינאט הרומאי, בכל זאת התמרמרה רומא בבוא אליה השמועה על אודות מפלתו של קְלַודִיוס גלַברוס. החליטו לשלוח על המורדים את השופט פוּבליוס וריניוס בראש לגיון אחד של טירונים ומתנדבים – כי זקני הצבא נשלחו נגד סרטוריוס ומיתרידת.
אבל ימים אחדים לפני צאת פובליוס וריניוס מרומא עם ששת אלפים חייליו בלווית גדוד פרשים ואנשי-כידון, – ברחו מעיר הבירה כאלפיים לודרים בדרך אפיאה לנולא. קריסוס היה בראשם. אחרי שטנתו של מטרוביוס נאסר קריסוס ונענש במלקות, ובוודאי היה נידון לצליבה, לולא בקשו עליו רחמים כל ראשי האסכוליות אשר ברומא. על כן יצא לחפשי, אך בידעו כי משגיחים עליו ועל כל הלודרים, משך את ידו מכל עבודת הקשר. רק אחרי עבור ארבעה חדשים עלה בידו להימלט מרומא בלווית אלפיים חברים.
בשמחה וגיל נתקבלו אלה במחנה אספרתקוס, ובכך הגיע צבאו למספר עשרת אלפים. חילק אותו לשני לגיונות ובראשם אכנומאוס וקריסוס.
כעוד יומיים הודיעוהו מרגליו, כי השופט פובליוס וַריניוס הולך ומתקרב במהירות רבה בדרך אפיאה; ובעצם הלילה עזבו הלודרים את המחנה ויצאו לקראתו.
פרק שנים-עשר: בין קרב לקרב 🔗
פובליוס וָריניוס היה כבר ארבעים וחמש. מוצאו מדלת העם, והיו בו כל המידות של איש-צבא רומאי: מסתפק במיעוט אכילה ושתיה, מלומד בקור וחום ובכל מיני יגיעה; זועף, שתקן ועז-נפש. לולא חוסר השכלה, ודאי עלה האיש הזה למרומי הגדולה במדינה. ואם נבחר לפריטור, כלומר לשופט, גרמו לזה אלה האזרחים אשר נלחמו תחת הנהגתו וידעו את מידת צדקתו בדין.
וביום השמונה-עשר לפני הקלנדא של חודש יולי שנת תר"ף למנין רומא, יצא האיש הזה דרך השער קפֶּינא עם ששת אלפים איש חיל, אלף אנשי-כידון קלים, שש מאות קַלָעים ושלוש-מאות פרש.
מקץ שלשה ימי הליכה הגיעו לגַאֶיטה. פה חנה וריניוס, ושלח את טיבורטינוס שר הפרשים לרגל את הארץ עד לקפואה ולהביא למנהיג ידיעות מפורטות ומדויקות על מקום חנות הלודרים, על מספרם וכלי-זינם, ואם אפשר, על מזימותיהם. שב טיבורטינוס והודיע, כי מספר המורדים מגיע עד ריבוא, כלי זינם וסדרי מערכתם כאלה שבגדודי רומא; חונים הם קרוב לנולא, וכנראה, אין מחשבתם ללכת משם, כי על כן בנו מסביב למחנתם חיץ, ואין זאת כי אם יאמרו לחכות במקום הזה לבואם של בני-רומא. בשמוע וריניוס את הדברים האלה, נמלך, אחרי ישוב-דעת ממושך, לחצות את צבאו ולהתנפל על אויבו משני הצדדים.
על כן העמיד את פוּריוס עוזרו בראש אלפיים ושמונה מאות איש מאנשיו, ויצווהו ללכת הלאה במסילות אפיוס ודומיציוס עד העיר בִּיָא, ושם יחכה פוּריוס שבעה ימים וביום השמיני יעבור לאַטֶילה. בינתיים יעלה וָריניוס עם יתר צבאו לאורך הנהר לירי – הוא הנכר גָריליאנו בימינו – עד המסילה הלטינית, אשר תובילנו למצרי-קודיון המפורסמים לחרפה בדברי ימי רומא, יען כי שם, לפני מאתיים וחמישים שנה ניצחו בני סמניון את הרומאים והכריחום, לאות עבדות, לעבור כפופי-ראש תחת עול-שוורים. שם בקודיון ינוח וריניוס יום אחד, ולמחרת היום ההוא יתנפל פוריוס על מחנה הלודרים; אלה, בראותם כי רבים הם מאנשיו, ייצאו ממחנם לבטח; ואז ישתער אליהם מצד עורף פובליוס וריניוס ויכם מכה גדולה. זוהי תכנית-מלחמה של השופט, ואמנם לא רעה היתה עצתו הפעם. הנצחון היה תלוי רק בדבר אחד: אם אספרתקוס ומחנהו ישארו מקומם ולא ימושו משם וריניוס היה בטוח, שלא ימושו, כי היה הלודרי בעיני השופט כלא-איש, אלא כמין בהמה שפלה, לא דעת ולא תבונה לו.
ואולם התראקי, בשמעו כי יצא וריניוס לקראתו ועמד בגַאֶיטָא, מיהר והסיע את מחנהו אל מסילת דומיציוס – היא המסילה אשר בה הולך ובא פוריוס לקראתו. ומה גדל תמהונו של פוריוס, בהוודע לו פתאום מפי מרגליו, כי הנה אספרתקוס וכל אנשיו חונים בלינטֶרנון – במרחק של מהלך חצי-יום ביניהם, הוא המקום אשר הגיע שמה אספרתקוס מקץ יומיים.
כמובן לא רצה פוריוס להתראות פנים עם אויב חזק ממנו פי-ארבעה, אך גם לשוב על עקביו לא אבה, ויימלך לנטות הצדה לעומת קפואה, עיר בצורה וחיל-משמר לא מעט בה. ואם אחר-כן יוסיף אספרתקוס עוד ללכת צפונה, יוכל פוריוס להתאחד עם השופט ויתנפלו שניהם על הלודר מאחוריו. ואם להיפך, ישובו המורדים לנולא, אזי יעשה פוריוס כמצוות וריניוס ויעבור לאטילא. על כן קם בחשאי בטרם יעלה השחר והפליג עם כל צבאו בדרך העולה לקפואה; והשאיר אחריו שלושה מרגלים, לבושים כמנהג תושבי הארץ, שיגנבו את לב אספרתקוס, באמרם לו כי שבו הרומאים לגאיטא.
אבל גם לאספרתקוס היו מרגלים, ומיד עמד על טעותו הגדולה של השופט, שחילק את צבאו, והבין את כל מחשבתו ודרכי טכסיסו. אז אמר בלבבו, שאין לו עצה טובה מזו: להתגנב ולבוא אל בין שני הגדודים ולהתנפל פתאום, במהירות הברק, על כל גדוד בפני עצמו, בטרם יתאחדו.
כי בין שאר כל הכשרונות אשר הראה אספרתקוס במלחמה ההיא בתור מנהיג, הנה הצטיין עוד גם בכשרון-הזריזות. דומה היה בזה לנפוליון הראשון בשעתו: ידוע ידע וגם חַקה חיקה את הסדרים והמשמעת של לגיונות רומא, אבל לא השתעבד כמוהם שעבוד גמור לכללים קבועים מוצקים ועומדים; להיפך, משנה היה כל פעם את שיטתו ואת טכסיסו, הכל לפי הצורך, לפני תנאי המקום והזמן, לפי מסיבות המקרים ולפי מצב האויב. על כן ביכר על-פני-כל את טכסיס הזריזות – אותה הזריזות, שעמדה אחר-כך ליוליוס קיסר בשעתו לכבוש לו את ממשלת-העולם. ואף כי רוב הסופרים הרומאים, אשר כתבו על המלחמה הזאת, שהיתה להם על אפם ועל חמתם, התאמצו להשפיל את כבודו ואת ערכו של אספרתקוס, אבל באמת היה האיש הזה אחד מגדולי מנהיגי הצבא בימי קדם.
לכן פנה גם הוא לעומת קפואה, אך לא במסילה המרווחת אשר הלכו בה הרומאים, כי אם דרך משעולים צרים וגבעות. לפני עלות השחר, בעוד רחוקים היו אנשי פוריוס מקפואה, עמדו הלודרים לנוח בקרבת העיר הזאת; ולפנות ערב הגיעו לקַזילין, עיירה קטנה על נהר ווּלטוּרנוּס; ובעצם הרגע הזה חנה גם פוריוס עם אנשיו בקאליס, עיר הרחוקה אחת-עשרה פרסה מקזילין.
ומזימתו של אספרתקוס היתה כזאת: בחשבו כי פוריוס עודנו מוסיף להתקרב במסילת דומיציוס, אמר לנוח פה בקזילין כיומיים, עד אשר יודיעו לו מרגליו שהגיע חיל הרומאים ללינטרנון; ואז יצא בלילה ויתנפל על פוריוס מאחוריו. וכדי להיווכח אם לא עזב הרומאי את דרכו הראשונה, שלח פרשים לתור את המסילות. כי בימי חנות הלודרים ליד נולא, השיג לו אספרתקוס כשש מאות סוסים, ויבחר בין אנשיו את טובי הרוכבים, ובראשם העמיד את בּוֹרתוֹריקס הצרפתי, פרש גבור ומהודר.
לפנות בוקר שבו התרים ובפיהם ידיעה, שהתמיהה מאד את התראקי: פוריוס עזב את הדרך העולה לינטרנונה, בא לקאליס וברגע זה הוא הולך וקרב לעומת קזילין. אז הבין אספרתקוס את הכל: הוא ביקש לסובב את פוריוס, פוריוס ביקש לברוח ממנו, ואולם הגורל הביאם יחד זה לעומת זה.
מיד הוציא אספרתקוס את לגיונו הראשון מתוך המחנה, ויערכהו בשתי מערכות: בראשונה היו כאלפיים אנשי-כידון וקַלָעים, ותפקידם להסתער, כשהם מפוזרים, על האויב תיכף להיגלותו; ומאחוריהם, במערכה השנית, עמדו יתר אנשי הלגיון המזוינים ברמחים. את הלגיון השני חילק לשנים ושלח אותם להתגנב חציים ימינה וחציים שמאלה, בין השדות והכרמים; וככה יקיפו את הרומאים, ובהחל הקרב בין אלה ובין הלגיון הראשון, יצאו כרגע ממארבם ויתנפלו עליהם מכל הצדדים.
כשעה קצרה אחרי עלות השמש הופיעו חלוצי הרומאים, ונתקבלו במטר כידונים ואבני-קלע. הפכו עורף ומיהרו להודיע את הדבר לפוריוס. אמיץ-רוח ולב היה פוריוס, ולא נבהל לשמועה הזאת, וידע מיד לו לעשות, עמד וסידר גם הוא את הקלעים ואנשי-הכידון לפני הגדוד בשורה ארוכה מאד, פן יקיפו אותם הלודרים, ואת שאר אנשיו הציב על הגבעה הקרובה לדרך. היתה אמנם בהלה, ובכל זאת נתמלאו פקודותיו במהירות ובסדר יפה.
אבל, אחרי רגעים מספר, גברו הלודרים על קלעי פוריוס המעטים ויניסום. אז נשמע קול חצוצרות רומא, והלגיוניים, ופוריוס בראשם, הסתערו מצלעי הגבעה על חלוצי המורדים, ויסיגום אחור. ברגע זה ניתן האות אשר יעד אספרתקוס – וחלוציו הקלים ברחו פתאום ונעלמו, ובמקומם הגיחו מכל צד ועבר גדודיו האורבים. עוד מעט ובשדה לא נשמע בלתי-אם קול מכות חרב ומגן ושאגות-הפרא של הנלחמים. ואולם אנשי רומא מעטים היו, וכעבור חצי שעה נפלו כמעט כולם, ופוריוס עמם, לפי חרב, ורק מתי מספר נמלטו. כה נגמר הקרב הנורא, או הטבח הנורא,של קזילין.
ותיכף למחרת יום הנצחון החדש ההוא, מבלי אַבד זמן, עלה אספרתקוס משם לרדוף אחרי וריניוס. בערב חנה במרחק מילין אחדים מהעיר טֵיאנון, ושלח את פרשיו לרגל את הרומאים. שבו המרגלים והודיעו, כי יצא אתמול וריניוס מטיאנון ללכת לקודיון. אז גמר אספרתקוס להקיף גם את השופט ולחסום את דרכו. וליום המחרת הלכו הלודרים לאורך הנהר ווּלטורנוס עד מצרי-קודיון. במקום ההוא לנו. בבוקר ציוה אספרתקוס וחטבו עצים גדולים ורבים והשליכו אותם לתוך הנהר, אשר לא רבו ולא עמקו מימיו בקיץ; על הגשר הזה עברו הלודרים ויעלו אל שפת הנהר השמאלית. שם, לא רחוק מהרי קודיון, חנו הלודרים במקום גבוה ומבוצר על המסילה הלטינית, וחיכו לבוא האויב.
והאויב נגלה ממחרת היום בצהרים. כבדה ורבת-דמים היתה המלחמה ביום ההוא. אנשי רומא נלחמו בעוז ובגבורה גדולה כל היום, אך לפנות ערב כשל כוחם וינוסו. רדפו אחריהם פרשי אספרתקוס וירמסום בדרך, ויעשו בהם טבח אכזרי. יותר מאלפיים רומאים הומתו ביום ההוא ליד מצרי-קודיון, הוא המקום המוכן לפורענות מאז בקורות רומא, יותר מאלף וחמש מאות נפצעו, ופובליוס וריניוס בתוכם. רוב הפצועים נלקחו בשבי; אבל אספרתקוס פרק מעליהם את כלי-זינם ושלח אותם לחפשי, למען לא יהיו לו למשא ולמכשול במחנה.
וגם מן הלודרים נפלו בקרב ההוא כמאתיים וחמישים איש, ומספר הפצועים היה כחמש מאות.
פובליוס וריניוס ברח לעיר הסמוכה לשדה הקרב, ושם נודע לו שגם פוריוס הוכה ומת. אסף השופט את שרידי הפליטה מאנשיו, ובקללו את האלים ואת הלודר השנוא, עזב את קמפאניה והפליג, דרך מצרי ההרים, לעיר בּוֹביאנון בחבל סמניון.
———
שני הנצחונות הגדולים האלה הרימו את כבוד שמו של אספרתקוס והטילו אימה על כל דרום איטליה.
כעבור שלושה ימים אחרי מלחמת-קודיון, הופיע חיל המורדים לפני חומות קפואה. שלח אספרתקוס את צירו אל סינאט העיר ודרש מהם, לשלח אליו מן העיר את הלודרים האסורים עוד באסכולה של לנטולוס בַּטיאטוס, כולם חמשת אלפים איש; כי אם אינם משלחים – ופשט על העיר ושרף את בתיה ואת כל יושביה יהרוג. אחרי משא-ומתן מרובה באספת הסינאט נכנעו בני קפואה לרצונו של ראש המורדים. בתרועות גיל נתקבלו אותם חמשת אלפי החברים החדשים במחנה. על שני לגיונות אספרתקוס נוסף איפוא עוד לגיון שלישי, ובראשו העמיד המנהיג את בורתוריקס הצרפתי, מי שהיה שר הפרשים, ואת מקומו של זה נתן לבְּרֶזוביר, צרפתי גם הוא, לודר מקפואה ואחד מראשי הקשר הראשונים.
שבו למחנם אשר ליד נולא, ונחו שם כשלושים יום, ובינתיים התאמנו אנשי הלגיון החדש במסות מלחמה. אז נודע לאספרתקוס, כי וריניוס השופט מאסף חיילים לצבאו ואומר לנקום בלודרים. ואמנם כתב השופט אל הסינאַט הרומאי וביקש ממנו שיעשו לו, בגלל זכויותיו הראשונות, את החסד הגדול הזה – לתת לו את היכולת להסיר מעליו את חרפת המפלה ולנהל את המלחמה עם הלודרים עד תומה. הסינאט נאות ושלח לו שמונה קרטונות, כלומר ארבעת אלפים איש, כולם אנשי-חיל מנוסים במלחמות, ומילא את ידו לאסוף עוד שמונת אלפים חיילים בין תושבי הדרום, למען יהיו לו שני לגיונות שלמים.
אספרתקוס החליט לקדם את פני השופט בטרם יאסוף את גדודו. לכן השאיר בנולא את קריסוס עם שני לגיונות, לקח אתו את אוכנמאוס עם לגיונו הראשון, ויבוא עד לפני חומת בודיאנון. ואולם שם לא מצא את השופט, כי אם את לֶליוס קוסינוס עוזרו, עם שמונה הקרטונות השלוחות מרומא. וריניוס עם אלפיים אנשיו, אשר נשארו לפליטה ממפלת קודיון, יצא לעבור בארץ לאסוף לו חיילים. על פי מצוות השופט, החזקה עליו, נסגר קוסיניוס בעיר הבצורה ולא יצא להתראות פנים את אספרתקוס, אף כי בערה תאוותו בו להתנפל על הלודרים, אשר המטירו עליו חרפות ולעג מאחורי החומות.
אז קם אספרתקוס ועזב את אוכנמאוס עם לגיונו לחנות במצור על בּוֹביאנון והוא ומקצת פרשיו שבו לנולא.
פה מצא חדשות נעימות. הראשונה והטובה מכולן – הוא בואו של הלודר גְרַניקוס אשר הביא אתו יותר מחמשת אלפים איש מטובי הלודרים של רַוֵינא, צרפתים, גרמנים ותראקים. על ידי כך עלה צבאו של אספרתקוס עד עשרים אלף. והחדשה השנית, שערבה עליו לא פחות מן הראשונה: הוא דבר מצאו במחנה הלודרים את מירצה אחותו. חבק אותה התראקי בדמעות אהבה, והיא העתירה נשיקותיה על פניו ועל ידיו, באמרה מתוך בכי-אושר:
– או אחי, אהובי, מחמדי, מה חרד לבבי לך!…לא ידעתי מנוחה… אמרתי: ואם נפצע? ואם זקוק הוא לעזרתי, כי אין מי אשר יסעדנו בחליו כמוני?… כל הימים בכיתי… ובקשתי מאת וליריה, מאת גברתי הטובה… כי תרשני לבוא אליך… והיא הסכימה!… הסכימה! היא שחררה אותי, ואני בת-חורין עתה, ולעולם לא אפרד מעליך!
קרוב להם עמד לודר צעיר וצהוב-תלתלים, אשר בא גם הוא עם גרניקוס מרוינא, ניגש ואמר:
ואותי לא תחבק, אספרתקוס?
ארתוריקס! – קרא המנהיג בשמחה, – ארתוריקס אהובי, גשה אלי ואשקך בכל לבבי!
מכל חבריו לקשר ולצער – הוקיר ואהב אספרתקוס את העלם הזה ביותר.
פתאום נשתנו פניו והביעו דאגה ועצב. נפרד מרעיו ונכנס לאהלו, והוא ומירצה עמו; מתאווה היה לשאול אותה לוליריה, אלא שמתוך צניעות אצילית לא העז. מירצה לא ידעה דבר על אודות אהבתו, אך שלא שמדעתה, בשטף דבריה ופטפוטה העליז, סיפרה לו מירצה בעצמה את כל מה שחמדה נפשו לדעת.
האמינה לי, אספרתקוס, – אמרה מירצה בערכה לאחיה את סעודתו הדלה על פני גזע-עץ המשמש כעין שולחן, – לוּ היו כל המטרוניות ברומא כמוה, כי עתה לא היתה עוד עבדות בעולם. לא ידעת כמוני את לבה!…
הו, אני יודע, – קרא הלודר בהיסח-דעתו, ומיד התאפק – כלומר… אני מאמין לך…
כן, האמינה לי, וגם חייב אתה לכבד את האשה הזאת, כי גם היא מכבדת אותך מאד. פעמים הרבה דיברה אלי על אודותיך… אחרי עלותך על הויזוביוס… ובכלל, כאשר הגיעו אלינו שמועות על מפעליך… כאשר הכית את סרויליאנוס ואת קלוידוס גלברוס… היתה אומרת: “הוא נוצר להיות בין גדולי-המנהיגים!”
האומנם כזאת אמרה? – שאל אספרתקוס בקול רועד.
כזאת ממש, – השיבה אחותו, המטפלת בעריכת ה“שולחן”. – האם נשאר פה עוד זמן רב? כי אני אומרת להביא סדר מעט באהלך זה, אשר אמנם איננו ראוי להיות משכן לשר-לודרים גדול… כן, לנכון, כדברים האלה שמעתי מפיה. פעם אחת התווכחה עם הורטנזיוס אחיה, הנואם המפורסם, ואמרה לו כי המלחמה, שאתה נלחם, היא מלחמת-צדק…
ואחרי רגע הוסיפה:
האומללה…
האומללה? מדוע?… – שאל אספרתקוס בדאגת-לב.
אין אני יודעת מדוע.. אבל את זאת אני יודעת, שגברתי איננה מאושרת. כמה פעמים ראיתי דמעות מעיניה ושמעתי את אנחותיה…
נאנח גם הוא, וכדי לשנות את תוכן השיחה שאל:
אמרי, מירצה, האם לא שמעת מאומה על אודות מרקוס וליריוס מֶסַלא, קרובה של גברתך, אשר נפצע מידי, אך להרגו לא חפצתי, מהו ומה שלומו?
שב כבר לאיתנו. פעלך זה היפה נודע לוליריה מפי הורטנזיוס… זה בא לספר לה את הדבר לנָוֶה אשר בטוּסקוּלון… כי אחרי מותו של סולא יושבת היא כמעט במשך כל השנה בנווה ההוא…
ברגע זה נכנס שר-עשרה והודיע כי איזה איש-צבא צעיר, אשר בה זה עתה מרומא, רוצה לדבר את המנהיג.
אספרתקוס יצא לכיכר המחנה; כי היה מחנהו בנוי על פי מנהג רומא, ואוהל המנהיג נמצא במקום הגבוה ביותר, ולפניו היתה כיכר פנויה הנקראת אצל הרומאים בשם “פריטוריום”; מאחורי אהלו של אספרתקוס עמד אוהל אחר, בית-אוצר הנסים והדגלים, וסביבו עמדו על המשמר עשרה חיילים ושר העשרה בראשם.
הצעיר המחכה לאספרתקוס בא לקראתו. אמנם לא היה “צעיר”, אלא נער ממש, כבן ארבע-עשרה למראה; והיה לבוש שריון יקר ומהודר, כולו מעשה-חרט וכסף וזהב כולו. מתחת לכובעו, כובע הכסף, נראו תלתליו האדמונים, מסגרת יפה ללבנת פניו הרכים כפני ילד קטן. רק העינים, עיני-שקדים ירוקות כעין הים, הביעו עוז ואומץ שאינם מתאימים לרוך-הילדות הזולף מכל תבניתו של העלם.
- מי אתה ומה אתה שואל מעמי? – שאל המנהיג תמה.
פני העלם האדימו ושוב הלבינו כסיד. רגע אחד היה כנבהל ואולם התאפק ויען בשלווה:
האם לא הכרתני, אספרתקוס?
אמנם.. כמדומני.. ראה ראיתיך… אבל איה ומתי?… הרומאי אתה?
העלם עיקם שפתותיו מתוך בת-צחוק עצובה ומוזרת, ואמר:
- אכן כוח זכרונך רפה מכוח זרועך, אספרתקוס הגבור!
את בת הצחוק הזאת הכיר התראקי; פקח את עיניו לרווחה מתימהון וקרא:
האמנם אפשר?… בשם יוביס יושב אולימפוס! הלא אתה… הלא אַת…
אוטיביס, כן, אֶוְטיביס אנכי, – קרא העלם, או, נכונה מזו, ענתה העלמה היוונית. ובראותה את תמהונו של אספרתקוס, הוסיפה לאמר:
הלא גם את ארצי כבשו והחריבו הרומאים, וגם אני ראיתי את אחי נמכרים לעבדים…
כן…אני מבין… – אמר המנהיג, – אבל… הלא אשה את… ולמודה את בחיי ענג ורוך.. ומה תעשי אצלנו?…
הו, אין אתה מבין מאומה! – קראה היוונית בחרון-אף– בשם הפוּריות, אלילות הנקמה! הלא אמרתי לך, שרוצה אני לנקום את דם אבי, את שעבוד אחַי, את חורבן ארצי, וגם את אבדני וחרפתי אני, – ואתה שואל, מה באתי לעשות!
פניה הביעו שנאה נמרצה כל-כך, ועיניה הבריקו אש אכזרית כל-כך, עד אשר נכמרו עליה רחמי אספרתקוס, ויושט לה את ידו ויאמר:
טוב! השארי-נא במחנה… והלכת עמנו וגם תלחמי מלחמותינו… אם יכל תוכלי…
כל מה שאני רוצה אותו אוכל, – השיבה אוטיביס בהחלטה, ותלחץ את כף-ידו. ואולם אך נגעו כפו בכפה, והנה כאילו תמו כל כוחותיה, פניה חוורו פתאום, ברכיה פקו, ותכרע לרגלי המנהיג ותתרפק על ידיו באצבעותיה הרפות:
מה לך?… שאל התראקי בדאגה.
לנשק את ידיך – לנשק את ידי הגבור חפצתי… – לחשה.
אספרתקוס הוציא את ידיו מידיה וענה בקול קשה:
- תודה… אבל, באשר אומרים אנחנו לבטל את העבדות, חובתנו הראשונה לבטל את מנהגי העבדות.
היא קמה כמתביישת, אספרתקוס אמר:
ומה משרה תבחרי לך?
מן היום אשר הרימות את נס המרד ועד הנה עסקתי במסות חרב ורכבה; גם יש אתי פה שלושה סוסים אבירים, – ענתה היוונית. – לכן, אולי תרשני להיות בין שלישיך?
אין לי שלישים, – ענה המנהיג.
ואולם אתה סידרת את גדודיך כמנהג רומא, ובעוד זמן-מה ירבו ארבעת הלגיונות האלה והיו לשמונה, לעשרה, ומדוע לא יהיו לשר-המורדים אותם סימני-ההידור, המקובלים לשרי-רומא והמגדילים כל-כך השפעתם? ומלבד זה, בעמדך בראש צבא בן-עשרים אלף איש, האם תוכל להימצא בכל מקומות הקרב? הלא תצטרך איפוא למי שיוליך את פקודותיך לשרי הלגיונות.
אספרתקוס הקשיב לה בתמהון, ואמר:
אשה מוזרה את, אוטיביס…
לא, כי אם רוח גבר בגו אשה – השיבה בגאות.
ואחרי רגע הוסיפה:
- לבי חזק, ואינני מחוסרת השכלה; השתלמתי בלשונות יוון ורומא… אולי אביא תועלת גם בידיעותי… ומלבד זאת, הלא הבאתי לכם אל המחנה את כל הוני.. כשש מאות כיכרי-זהב…ואת כל חיי!
ובאמרה זאת, פנתה לרחוב הראשי המחנה, אשר על יד הככר, ותשרוק. מיד נגלה עבד נוהג בסוס, ועל גבי הסוס, בשתי אמתחות קטנות, היה מוטל הממון, אשר הקריבה אוטיביס לשם המרד.
אספרתקוס הביע לה את תודתו באמרי-חן, אבל בקול שליו, ואמר כי הערב יאסוף את שרי-הצבא, להיוועץ בדבר מתנתה; אחרי-כן נפרד מעמה בנימוס ונכנס לאהלו. היוונית נשארה במקומה, ניצבת בלי-נוע כפסל, וזמן-מה שהו מבטיה על מסך האוהל, אחרי-כן נאנחה ולחשה:
- ובכל זאת אני אוהבת אותו!…
ותלך בראש כפוף לחלקת המחנה המוקצה, על פי מנהג רומא, למושב גרים בעלי-ברית: שם הקימו לה עבדיה את אהלה.
בינתיים שלח אספרתקוס לקרוא אליו למועצה את קריסוס, גרניקוס, ברתוריקס, ארתוריקס, ברַזוביר ויתר השרים. אחרי התבוננות מרובה, שנמשכה עד אחר חצות הלילה, החליטו את ההחלטות האלה: לקבל את כסף היוונית ולהזמין בו אצל כל אמני הסביבה מספר רב של כלי-נשק, מגינים ושריונים, ולקנות סוסים, כדי להגדיל את גדוד הפרשים; אוטיביס ותשעה בחורים אתה יתמנו לשלישים ויבואו ברשות “ועד-המלחמה”, אשר יעמוד מהיום והלאה ליד המנהיג. ואשר לדבר המלחמה, – החלט החליטו השרים, כי יישארו קריסוס וגרניקוס עם שני לגיונות בנולא ויעסקו בחינוך הלודרים שבאו מרוינא; אספרתקוס עם לגיונו של ברתוריקס יווסף על אכנומאוס, העומד מאחרי פוביאנון, ויתנפל על קוסיניוס ווריניוס בטרם יאספו את חילם החדש.
ממחרת היום, בעלות השחר, יצא אספרתקוס ממחנהו; אבל, בהגיעו לבוביאנון, לא מצא שם את חברו הגרמני. לפני יומיים נודע לאכנומאוס מפי מרגליו, כי נמצא וָריניוס בסוּלמונה, ואמר להתנפל עליו ולהכריע את השופט; על כן עזב את בוביאנון ואת קוסיניוס וגדודו בתוכה, ויפן לסולמונה. אז קרה מה שלא הבין הגרמני בשכלו המצומצם: למחרת יום צאתו יצא קוסיניוס אחריו, בכוונה להשתער על לגיון הלודרים מאחוריו בשעת התנגשותם את וריניוס. אספרתקוס הבין את הסכנה. בזריזותו הנפלאה הדביק את הרומאי במהלך יומיים, ויכהו מכה גדולה. ולא חנה במקום הנצחון כי אם יום אחד, ומיהר לעזרת אכנומאוס, והספיק להפוך לנצחון את המפלה הנשקפת לגרמני. כי היו לוריניוס כשמונת אלפים איש, וכבר גברו על הלודרים, ואך ביאתו של אספרתקוס הצילתם. וריניוס ברח גם הפעם.
אחרי שלושת ימי מנוחה עבר אספרתקוס את הרי האַפֶּנין ופרץ ללאציון, חבל רומא. פה כבש ערים מספר, ובכל מקום היה משחרר את העבדים והלודרים, ויספחם לצבאו. כעבור שני חדשים נוספו לו עוד שני לגיונות. רומא בעצמה החלה דואגת למנוחתה מפני השודד המתקרב לשעריה; אבל אספרתקוס, בתבונתו הרבה, ידע והכיר שאין ביכלתו להתנפל על העיר השליטה. ומזימה כזאת אף לא עלתה על לבו.
אז שלח הסינאט אל וריניוס ויעוררהו לאסוף חיל חדש ולהחרים את הלודרי. וביום שלפני ימי האיד לחודש ספטמבר נפגשו שני הצבאות בקרבת העיר אַקְוִינון לקרב השלישי והמכריע.
תבוסת הרומאים היתה שלמה. יותר מארבעת אלפים לגיונים מתו להם על שדה-המלחמה; סוסו של וריניוס נהרג תחתיו, והוא בעצמו נמלט אך בעוד שיניו; וכל שללם – כלי-זין, מזון, אוהלים, דגלים, ואפילו הליקטורים אשר הלכו לפני השופט – הכל נפל בידי המורדים.
פרק שלושה – עשר: הנאהבים – הליקטור סימפליציאנוס 🔗
אחרי מפלת אַקְוִינון ברח השופט פובליוס וריניוס עם שרידי לגיונותיו, כעשרת אלפים איש, לנוֹרְבָּא, ויתבצר שם כדי לחסום את המסילות אפיאה ולאטינה כאחת; כי פחד השופט, פן יעיז הלודר השנוא, המורד לא רק ברומא אלא גם בתורת המלחמה של כל טובי המנהיגים – ויתקרב לעומת עיר-הבירה, גם אם החורף קרוב לבוא.
והלודר השנוא, אחרי שלחו מבשרי-נצחונות לנולא, קרא אליו את אכנומאוס ומסר בידיו את שלטון הלגיונות; ונשבע לו הגרמני בכבוד-עצמו שלא יזוז מפה עד שוב המנהיג. כשעתיים אחרי חצות הלילה הפליג אספרתקוס בחשאי ממחנה הלודרים, הוא ושלש מאות פרשים עמו, ואיש מלבדו לא ידע לאן.
במשך כל שני הירחים אשר נלחם אספרתקוס בסאמניון ולאציון, היו באים בינתיים בכל יום למחנה נולא עבדים ולודרים, והגיע מספרם לחמשה-עשר אלף איש ויותר. אותם סידר קריסוס לשלשה לגיונות חדשים ויעמד בראשם את ארתוריקס, את ברֶזוֹביר ואת וילמירוֹס הקִמְרִי16, זקן גס ופרא ומשתכר ביין לפרקים, אבל נכבד וחביב על כל הלודרים בגלל גבורתו הנפלאה ויושר רוחו. ומדי יום ביומו עסקו הגדודים, כמצוות אספרתקוס, במסות מלחמה; תקוות הנצחון, רגש החרות וצמאון הנקמה סייעו הרבה לסידורם ואחדותם, אבל יותר מכל אלה היה מאחד ומקשר אותם שמו של אספרתקוס המנהיג, כי האמינו בו אמונה שלמה ויעריצוהו ויכבדוהו עד מאד.
כשהגיע למחנה נולא שמע הנצחון, גדולה היתה תרועת שמחתם של הלודירם. מירצה נראתה בפתח אהלה ותשאל את אנשי-החיל מה סבת קול-הששון.
אספרתקוס ניצח גם הפעם!
איה? מתי?… – שאלה בהתרגשות.
ליד אקוינון.
לפני שלשה ימים.
הכה את השופט, ויקח גם את סוסו ואת דגלו ואת הליקטורים שלו!
ברגע זה בא אל המחנה ארתוריקס הצעיר; בא גדי לספר למירצה את פרטי הנצחון, ואולם בראותו את העלמה התבלבל ופניו האדימו, ולא מצא מלים בפיו.
- הנה… כלומר… שלום, מירצה.. – גמגם כשהוא ממשמש בידיו את שולי אדרתו, – הלא שמעת.. על יד אקוינון… מה שלומך, מירצה?…
וסיים:
- ובכן, אספרתקוס ניצחם.
כי הנה בזמן האחרון נולד רגש חדש בלבבו של הצעיר הנחמד הזה. מדי פגשו במירצה, היה מתבלבל ונבהל, וצלצול-קולה היה מרעיד ומרתיע את נפשו. מתחילה לא הבין ואף לא ביקש להבין מה פשר התפעלותו; ואולם פתאום, כחודש ימים אחרי צאת אספרתקוס סאמניונה, ראה והנה מירצה גם היא התחילה מתאדמת ומתבלבלת מדי בואו לבקרה. אז חקר הצעיר בנפשו והבין, כי אוהב ומעריץ הוא את אחות המנהיג; גם ביקש לבאר לעצמו את הנהגתה המוזרה של מירצה – ואמר בלבו שהיא שונאת ומבזה אותו. כה חיו שני הצעירים חיי-יסורים וצער,מתרחקים זה מזו ונמשכים זה לזו כאחד.
גם הפעם האדימו פני מירצה כאש ויעמדו שניהם רגע בשתיקתם. לבסוף עצרה התראקית בהמון-לבה ותאמר בקול רועד עדיין:
- דבר, ארתוריקס, הככה מספרים לאחות את דברי גבורתו של אחיה?
עתה גבר גם הצרפתי על התרגשות נפשו, ויספר לה את כל מעשי המלחמה בפרוטרוט.
והוא לא נפצע? האמת הדבר שלא נפצע?
הוא! כל זמן שחרבו בידיו, לא ימצא נשקם של אויבינו לנגוע בחזה אספרתקוס
!
נאנחה מירצה ותען:
אני מאמינה שהוא גבור-לא-מנוחה כאַיַקְס, אך, לדאבוני, איננו מובטח מפצע כאכילס.
האלים, תומכי ריבנו, ודאי ישמרו את חייו!
ושתקו שניהם. עיניו בה ועיניה בארץ. כך עבר עליהם רגע אחד. מירצה נזדעזעה ותתן את עיניה בארתוריקס מתוך החלטה, ותאמר לו:
האם לא תוציא היום את לגיונך למסות של התעמלות?
האומנם הייתי כל-כך לך לזרא, מירצה? – קרא הצעיר במרי-נפשו.
לא, ארתוריקס, לא, – ובעל-כרחה פרצו המלים האלה מלבה בקול רגש נמרץ, – לא.. אבל… ידעתי שאתה שקדן ומדקדק בחובותיך אלה…
היום לכבוד הנצחון פיטרנו קריסוס מכל עבודה.
ושוב שתיקה.
לבסוף פנתה מירצה ללכת, ובלי להביט בפני הלודר אמרה:
שלום ארתוריקס!
לא, לא, מירצה, אל תלכי מעלי… – קרא בחפזון, – אל תלכי מעלי טרם אדבר… כי עלי להגיד לך דבר… והיום, דוקא היום!
מה הוא אותו הדבר? – שאלה בקול-עצב, ותעמוד על סוף האוהל.
הנה… שמעי.. ואל-נא יהיו לך דברי לעלבון… כי אינני אשם בזה… הנה כשני חדשים…
ושוב נתבלבל ושתק. ואולם נזדעזע מיד, ודבריו פרצו מלבבו בשטף המעיין שעלה על גדותיו, ויגלה לה את אהבתו, ויורד את ראשו על חזהו ויעמוד מחכה לתשובה. ותען לו מירצה מתוך בכי כבוש:
הו, ארתוריקס, מה טוב היה לנו, לולא ראיתני, או לולא הגדת לי את כל אלה…
על כן, שנוא אני עליך? – שאל הלודר הצעיר בכאב-נפש.
לא, אין אתה שנוא עלי, עלם אציל ונגיד הרוח, אבל… את אהבתך זו.. מחה אותה מלבבך… מחה את זכרה לעולם!
מדוע? למה? – שאלה האומלל ויחבק את כפות ידיו כמתפלל.
אסור… – ענתה מירצה בקול כבוש מתוך דמעות, – אסור עליך לאהבני…
מה? אסור? למה? מדוע? – קרא הלודר וניגש אליה, כאילו אמר להחזיק בידיה.
אסור! – אמרה בקול חזק וקודר, – אמרתי אסור. ובשם כל הקדוש בעיניך… בשם אספרתקוס אני מבקשת ממך, שלא תשוב עוד אל אהלי זה לעולם!
עמד ארתוריקס, בשמעו את שם מנהיגו היקר בעיניו מכל, עמד ובכה תמרורים, והעלמה נעלמה בתוך האוהל. וסביבם במחנה סערו תרועות ששון וגיל.
אספרתקוס ושלש-מאות פרשיו רכבו בינתיים נחפזים בדרכים עקלקלות לעומת רומא. ביום השלישי לצאתם, כחצות הליל, ציוה המנהיג את בני-לוויתו לחנות במקום-סתר ולחכות לשובו; וירכב משם לבדו במשעול העולה לטוסקולון, בין גבעות נחמדות למראה ונווי-קיץ נהדרים, מושבם של אצילי-רומא ועשיריה בירחי החורב. עלה השחר; פגש הרוכב באיכר, שהלך לעבודת שדהו, וישאלהו: אי בזה נווה של וליריה מֶסַלא, אלמנתו של לוציוס סולא? האיכר הראהו את הדרך, וכעבור זמן-מה קפץ התראקי מעל סוסו לפני משוכת הנווה, הוריד על פניו את מסכת-קובעו וצלצל בפעמון. בא שומר-הדלת, ואמר לו אספרתקוס, כי הוא מאנשי צבאו של מרקוס וליריוס מסלא “השחור”, הנלחם כעת בתראקיה תחת פקודתו של לוקולוס הקונסול; וכי שלח אותו מסלא הנה להודיע לקרובתו וליריה דבר חשוב מאד. השומר הלך להעיר את סוכן-הבית משנתו. ואולם זה האחרון, זקן וקשה-עורף, לא הסכים בשום אופן להפריע את שנת גברתו בשעה מוקדמת כל-כך. אז אמר אספרתקוס להערים על הזקן וישאלהו:
אתה יודע אולי לקרא יוונית?
לא יוונית ולא רומאית.
ודאי יש פה עבד יווני אשר ידע לקרא את התעודה הכתובה ביד מסלא עצמו? – ובאמרו זה, שם את ידו תחת שריון חזהו כמחפש שם את התעודה; והיתה כוונתו, שאם יימצא איש יודע-ספר יווני, להגיד שאבד לו הגויל בדרך.
ואולם הזקן ענה באנחת עוצב:
- כל העבדים ברחו מפה, יוונים ואינם-יוונים, ברחו אל מחנה הלודר…
והוסיף בקול נמוך:
- אל מחנה הלודר הנבזה והארור, ישרפנו יוביס בחזיזיו!
אספרתקוס הבליג בקושי על יצרו, המגרה אותו להשיב על דבור זה במכת-אגרוף, ושאל במנוחה:
ומדוע קולך נמוך בדברך על הלודר?
יען כי… יען כי… – ענה הסוכן כמבולבל, – יען כי היה אספרתקוס זה מאנשי הפמליה של וליריה וסולא… וּוליריה, גברתי הטובה, ירבו האלים את שנות חייה בשמחה! וליריה מתעקשת לחשוב את הלודר הזה כגבר רב-החיל… ואסור עלינו לקללו…
ואם כן, מה עשה לך אספרתקוס ההוא, שאתה מקללו כנגד האיסור?
מה עשה לי? גנב ממני את שני בני… שני עלמים יפים כקַסְטוֹר וּפוֹלִידֶוְקוֹס בני לידֶא, ותאומים אף המה… ברחו אל הלודר, וזה כשלושה חדשים לא הגיעתני מהם כל שמועה… ומי יודע אם עודם בחיים? הוי בני, בני הנחמדים….
קולו רווה-הדמעות עורר רחמים בלב אספרתקוס.
על כן, – שאל, – חטא אספרתקוס, לפי דעתך, בדרשו חופש לעבדים?
בשם כל אלוהי סאמניון, כן, חטא! למרוד ברומא! חופש! גם אני נולדתי חפשי על הרי סאמניון. אחרי-כן באה מלחמת-הברית. מנהיגינו היו צועקים: “עורו ונכבוש לנו שויון-זכויות”! ונמרוד… ומה היה סוף-הדבר? אני, בן-חורין, רועה-צאן בסאמניון, הייתי לעבד למשפחת מסלא, ועוד הצלָחָתי מרובה, כי נפלתי בידי משפחה טובה כזאת; ואשתו של הסמניטי החפשי היתה גם היא לשפחה ותלד בנים בעבדותה…
הפסיק רגע והוסיף:
- שגעון! חלומות! חזון-לילה! באי-עולם יהיו מתחלקים תמיד לאדונים ועבדים, לעשירים ועניים, לאצילים והמון-העם… כך היה וכך יהיה, ואין לשנות… חזון-לילה! חלומות! שגעון! ועל דמיונות-תוהו כאלה יישפך דם בני? ומה לי אם אפילו יותן חופש לעבדים אחרי שייהרגו בני? למה לי אז החופש ההוא? חופש לבכות? ואפילו אם לא ייהרגו בני, והכל יעלה יפה, ומחר כולנו בני-חורין. טוב. ומה אחר-כך? מה נעשה בחרותנו, באין לנו כל רכוש? היום יש לי בבית גברתי הטובה כל צרכי ויותר מצרכי; ואולם מחר, בני-חורין, על כולנו להתמכר לעבוד אדמת לא-לנו בשכר מועט אשר לא יספיק אף לכלכלתנו… הו, מה רב האושר הלז, היותנו חפשים לגווע ברעב!…
כה גמר הסוכן השב את דבריו. אספרתקוס הוריד את ראשו על חזהו ושתק רגעים אחדים, שקוע במחשבות ספק ועצב. לבסוף נזדעזע ואמר:
לכן אמרת, כי אין איש המבין יוונית בנווה זה?
אין אחד.
תן לי לוח-דונג וחרט.
ויכתוב אספרתקוס על הדונג ביוונית את הפסוק הזה משירת “אודיסיאה” של הומירוס: “באתי גברת יפה, מלכתי, לחבק ברכיך”.
- מסור לשפחה כי תעיר את גברתך משנתה תיכך-ומיד ותמסור לה את זאת. ואם לאו – הוי ואבוי לשניכם!
הסוכן הביט בתימהון ופקפוק על הכתב ועל הכותב, אך סוף-סוף נכנע ונעלם בפתח הארמון. אספרתקוס נשאר בשדרת העצים לפני המבוא להתהלך שם הנה והנה, התהלך והרהר במרירות בדברי הזקן.
- אמנם צדק – אמר בלבבו. – מה לו בחרות, אם תופיע לו זאת בצורת הרעב? ואם כן… מה מעשי ומה טיבם? מי אני? מה בקשתי? האומנם אינני אלא רודף אחרי חזון-לילה, ולשם חזון-לילה אני שופך נחלי-דם אדם?
ויעמוד פתאום והוא מדוכא ומדוכדך מאד תחת נטל המחשבה המרה הזאת, ויסוג אחור שנים ושלושה צעדים, ויהי כאיש הנרדף על ידי אויב אכזרי, בלתי נראה – על ידי מוסר כליותיו…
ואולם בעוד רגע התעורר, הרים את ראשו ויוסף להתהלך בצעדי-בטחון.
- בשם כל חזיזי יוביס שוכן-אולימפוס! – חשב – ומי אמר, כי לעולם תהי החרות כרוכה ברעב? לא ולא! אך עתה רואה אני בראשונה את כל האמת, את כולה בלי מסך-המרמה. מי זה, מי הוא הראשון אשר הבדיל בין אדם לאדם? האם לא שווים נולדנו כולנו? האם לא דומים הם אברי-גופינו וצרכי-חיינו, האם לא אויר אחד נושמים כולנו? אולי מבדיל הטבע בין איש לאיש, אולי השמש מאירה לזה ומאפילה לחברו, או הטל מיטיב לאלה ומזיק לאחרים? המלכה בעצב תלד בניה כשפחתה, ופגרי עשירים מאכל לתולעים כפגרי דלת-העם. ואם כן, מי הוא הראשון אשר הבדיל בין איש לחברו, מי הוא שאמר “שלי שלי ושלך שלך” ובזה גזל משפטו מאחיו? מי היה זה? אין זה כי אם איזה עריץ, אשר בכוח-זרועו הכריע את אחיו הרפה ממנו ויכריעהו. ואם בכוח-הזרוע הוכן השעבוד והעול, אז מותר לנו גם להשתמש בכוח-הזרוע להשיב על מכונם את השוויון והמשפט…
ברגע זה שוב הסוכן להודיע כי וליריה קמה ומחכה לאורח. נכנס לאדרונה וסגר אחריו את הדלת.
כאלמים ובלי-נוע עמדו שניהם חבוקים זמן רב מאד. לבסוף לחשה וליריה:
- אספרתקוס, אספרתקוס אהובי, מה מאושרת אני!…
והוסיפה בקול נפסק בתוך התרגשותה:
- כמה חרדתי עליך… כמה בכיתי… בתארי-לי את הסכנות שהיית נתון בתוכן… כי אין בנפשי כל מחשבה, כל הרהור בלתי-אם על אודותיך… אך אמור-לי, איכה באת?… אולי עם צבאך באת ללכוד את רומא? האין סכנה לך עתה בהמצאך פה?… התספר לי את דברי הקרב האחרון?… הלא שמעתי כי הכרעת באַקְוינון שמונה-עשר אלף לגיונרים… ומתי תיגמר המלחמה הזאת, הנותנת בי חרדה ודאגה יומם ולילה?… מתי תוכל לשוב לתראקיה שלך… עמדי?…
בבת צחוק של עצב ענה אספרתקוס:
- עוד רבה ואכזרית המלחמה לפנינו… אקרא מאושר לעצמי, אם יעלה בידי לשחרר את העבדים ולהשיבם איש לארצו… ואז – ואז תתלקח המלחמה החדשה, מלחמת המשפט והשוויון, מלחמת כל העמים נגד רומא הזאבה הטורפת את כל העולם, ולא נגד רומא בלבד, אלא גם נגד הזאבים של כל ארץ וארץ – נגד השרים והעשירים שבכל עם ועם!…
את המלים האחרונות הללו הביע הלודר מתוך רפיון-רוח, בקול המעיד עליו, כי קטן מאד בטחונו, אם יבוא חלומו זה בעודנו חי…
————-
המים, המטפטפים בתוך הַחֲלַפְסִדְרָה17)18 של זכוכית, הגיעו כבר לקו המסמן את השעה הששית בערב. אספרתקוס קם באנחה וישם את שריונו על ראשו. קמה גם היא, בת-מסלא, ותהי כנואשת בראותה כי חלף רגע האושר ועוד מעט ואיננו, אולי לנצח. דברי יאוש פרצו מפיה, אחזה בידיו ותבקש מתוך בכי שלא יעזבנה, כי הלא יש לצבאו מנהיגים אחרים, קריסוס וגרניקוס ואכנומאוס, ועליו להשאר פה… פה לעולם…
וליריה, וליריה, – אמר הלודר, – האם רצונך לראותני כאחד הנבלים, הבוגד בחבריו?
לא, רצוני לראותך גדול, גדול-שם ורוח – ענתה בקול נפסק מבכיה ורפה ורועד, כשהיא מתרפקת על חזהו כמו מתוך אין-אונים, – ואולם אינני אלא אשה… אשה אומללה… סלח לי… ורחם עלי… תסע מחר… לא היום… לא ברגע הזה…
ובמצחה החיוור נשענה בשכם אספרתקוס ולחשה:
- אל תסיר את הכר הזה מתחת לראשי…
עצמה את עיניה ותדמה נרדמת – או מתה…
פתאום הגיע מבחוץ שאון קולות גסים וצחצוח כל-זין. אספרתקוס ווליריה הקיצו, נתנו עין זה בזו ברמז על השתיקה והיטו אזניהם.
לא נפתח לשודדים כאלה את דלתי הבית! – נהם איזה קול רועם מצד השער.
אם כן, שרוף נשרוף את הבית באש! – ענו קולות קצף רבים.
מה זה? מה קרה? – שאלה וליריה בקול נמוך ורועד. ועיניה המלאות אימה נשואות אל עיני הלודר.
אפשר נגלה דבר בואי הנה, – אמר התראקי, בהשתדלו להסיר ברוך את ידיה המתרפקות על ידיו.
אל תצא מפה… אל תמוש… בשם הרחמים, אספרתקוס, אל תמוש!…
רצונך כי אפול חי בידי שוטרי רומא? – אמר המנהיג בקול לא רם, אך נורא ומאיים, – רצונך לראותני נצלב?
לא! לא! בשם כל אלילי-השאול! – קראה וליריה בזעקת מגור, ותיסוג אחור ממנו, ובידה הלבנה משלג שלפה את חרבו מנדנה, ותתן אותה בידו ותאמר:
הצל את נפשך, אם תוכל… ואם לא, הלא תפול מדוקר-חרב ועם חרבך בידך.
תודה! – קרא הלודר, וכשעיניו מבריקות אחז בחרבו ויפן לצאת.
שלום אספרתקוס… – אמרה בקול חרד האומללה.
שלום, – ענה התראקי, וילפתנה בין זרועותיו. פתאום הלבינו וקדרו שפתותיה, ולולא חיבק אותה הלודר כי עתה נפלה לאחוריה.
מה לך? וליריה! וליריה!
זרק את חרבו ארצה, הרים את אהובתו וישיבנה על הספה. חרד בראותו את פניה, פני מת. שם ידו על לבה והרגיש בדפיקותיו הקלות; אז ניגש לדלת וקרא:
- סופרוניה! סופרוניה! מהרי בואי!
בעצם הרגע הזה שמע דפיקות-אצבע מצד המבוא האחר, וקול איש האומר:
- וליריה הנדיבה! גברתי!
במהירות של ברק אחז אספרתקוס בחרבו, קפץ אל המבוא ויפתח אותו למחצית.
- מה לך?
ראה את סוכן-הבית הזקן עם לפיד בוער בידו, ועיניו הפקוחות מפחד הישירו בפני התראקי.
חמישים פרש… – ענה הזקן בקול רועם ומגמגם, – באו בראש… והם מבקשים את מנהיגם.. ואומרים כי אתה הוא מנהיגם… כי אתה הוא אספרתקוס!
לך אמור להם כי בעוד רגע אצא.
ויסגור את הדלת. ברגע זה נכנסה בחפזון מן הצד האחר שפחתה של וליריה. צעקה גדולה פרצה מפיה בראותה את גברתה שוכבת בלי סימני חיים, ואולם אספרתקוס שיסע את קינותיה ויצוונה להביא בשמי-מרפא ולקרוא שפחות אחרות לעזרתה. שבה העלמה ושתי חברותיה עמה, והתחילו מטפלות בוליריה. כעבור רגעים אחדים האדימו לחייה אודם קל ועמקו נשימותיה. אז נשא אספרתקוס עיניו למעלה כמביע תודתו לאלים. כרע על ברכו האחת ארצה, נגע בשפתותיו ביד וליריה ובמצחה, ויצא בחפזון מן החדר.
בקפיצת-הדרך הגיע לשער הבית וירא את פרשיו.
מה זה? – שאל בקול קשה, – מה ביקשתם פה?
מַמִילוס שר גדודנו, – ענה ראש הקבוצה, – שלחנו בעקובתיך; פחוד פחדנו…
על הסוסים! – קרא אספרתקוס.
כהרף-עין ישבו כולם על גבי סוסיהם. אספרתקוס פנה אל סוכן-הבית:
- סוסי הנה, מהר!
קפץ על אבירו וישאל את הזקן:
מה שמות בניך?
הוי, אספרתקוס הגדול – ענה העבד בקול דמעות – אל תענוש אותם על דברי-אולתי אני…
עבד שפל! – קרא התראקי בחרון-אפו – החושב אתה, כי גם אני שפל ונבל כמוך? אם שאלתי לשמות הבחורים הטובים, שאין אתה ראוי להיקרא אביהם, לטובתם נתכוונתי.
סלח לי, אדוני… שמותיהם אקויליוס ואציליוס, בני ליבֶּידיוס…
בדהרה! – קרא אספרתקוס אל אנשיו, ויטוסו משם.
אחרי צאתם מתחום טוסקולון עצר המנהיג במירוץ אבירו. מחשבה איומה החרידתו: ואם לא הקיצה וליריה? ואם מתה? והוא עזבה!
שמעו, – אמר לבני-לוויתו, – היש בכם מי שיאבה לשוב את נווה-מסלא וימסור שם את המכתב אשר אתן בידו?
אנכי! – קרא אחד הפרשים.
אתה יודע מה רבה הסכנה הצפויה לך בדרך הזה?
אין סכנה בעולם אשר תפריעני מעשות רצונך – ענה הפרש – ואולם אין בדרך הזה כל סכנה לי, כי יליד לאַציון הנני, בקי במנהגי המקום הזה ובלשונו. אשנה בגדי, אתנכר כאחד מאכרי המקום, ובטרם תגיע לנולא אביא לך תשובה מנווה-מסלא.
אם אינני טועה, – אמר אספרתקוס, – אתה הוא רוטיליוס האזרח?
כן, אני רוּטיליוס, – ענה האזרח, – ושמח אני מאד, אספרתקוס, כי בין עשרת אלפים הלודרים, אשר אתה מכיר בשמם ובדמותם, לא שכחת גם אותי.
לא רחוק משם מצאו בית-אכרים, ובעוד רוטיליוס משנה בגדיו, כתב התראקי מכתב לוליריה בלשון יוונית וימסור אותו בידי האזרח. השליח הלך לטוסקולון, ואספרתקוס עם יתר הפרשים שבו לדרכם ויבואו אל המקום אשר חכה להם ממיליוס עם מאתים וחמישים פרשיו, ומשם הגיעו לאקוינון, כאור הבוקר ליום השביעי אחרי עזבם את המחנה.
בערב היום ההוא בא רוטיליוס ובפיו בשורה טובה: וליריה שבה לאיתנה. במכתבה המלא דברי-עדנים הודיעה את אספרתקוס, כי מאז והלאה תבוא אתו בחליפת-מכתבים מזמן לזמן על ידי סוכנה הזקן ליבֵּידו השמח להזדמנות זו, שתתנהו לראות את שני בניו.
ליום המחרת קרא אספרתקוס למועצה את אכנומאוס וברתוריקס ויתר השרים, והחליטו לעזוב את מחנה אקוינון; ואחרי מהלך חמשה ימים הגיעו לנולא. קשה לתאר את שמחת הנשארים בנולא בקבלם את פני חבריהם הגבורים. שלשה ימים רצופים ארכו החגיגות, בינתיים הוחלט בועד-השרים, כי פה בנולא יישאר הצבא לחנות בירחי החורף; כי ברור היה להם, שבימי הגשמים והשלג לא ינסה וריניוס להתנפל עוד על הלודרים; ואף הם הבינו כולם, כי המחשבה לצור על רומא איננה בלתי-אם שגעון, כי אפילו בימי חניבעל בזמנו לא עלה לכבוש את עיר-העולם, אף-על-פי שבימים ההם, אחרי מפלת קאניס, גדלה חולשתה של רומא כפלי-כפליים מזו של עכשיו; אספרתקוס חשב את חניבעל לראשון במנהיגים, הגדול אף מכורש ומאלכסנדר מוקדון.
על כן בנו להם הלודרים במקום ההוא מחנה חדש, יותר מרווח, והקיפוהו חריצים רחבים ועמוקים ומחיצות גבוהות של יתדות גדולות וחזקות.
ככלות עבודת המחנה, תיקן אספרתקוס תיקונים חשובים בסידור צבאו. זה מכבר אמר לחלקו ללגיונות חדשים על-פי האומות השונות, כל בני אומה ואומה בלגיון מיוחד. אמנם אפשר היה לחשוש פן יביא סדר זה לידי סכסוכים וקנאה בין חלקי הצבא, ואולם הפסד זה יצא בשכרו, כי יתגבר הקישור הפנימי בתוך כל לגיון ולגיון, ותתחזק גם אמונת אנשי-הצבא בשרי-הלגיונות בני-אומתם.
מספר המורדים הגיע כבר לחמישים אלף, ויסדר אותם אספרתקוס לעשרה לגיונות חדשים. הראשון והשני כולם גרמנים, ובראש כל אחד מהם וילמירוס ומֵירובֶידוס, ועל שניהם, בתור שר על “החיל הראשון”, אכנומאוס הגרמני. הלגיון השלישי, הרביעי, החמישי והשישי כולם צרפתים, ושריהם ארתוריקס, בורתוריקס, אַרוֶיניוס וברֶזוביר, ועל החיל השני הזה – קריסוס. הלגיון השביעי כולו יוונים, ובראשו תֵיסאלוניוס האֶפּירי; השמיני לבני סמניון, ורטוליוס הלטיני בראשם; התשיעי והעשירי כולם ילידי תראקיה, ועליהם מינה אספרתקוס שנים מבני-ארצו, שנזדווגו בהם גבורת-לב וזרוע עם השכלה יוונית ותבונה מפותחת, את מֶסֶמְבּרִיוס ואת הצעיר אַרְתַּקְס, אשר נחשב לעז-נפש מכל התראקים אחרי אספרתקוס. ארבעת הלגיונות ההם בנו את החיל השלישי, העומד ברשותו של גרֵניקוס, יליד ארץ איליריה והגבור מכל ריבוא הלודרים אשר היו ברַוֵינה.
את גדוד הפרשים, המכיל עתה כשלושת אלפים איש, חילק אספרתקוס לששה אגפים ויפקוד עליהם את מַמיליוס.
ולמנהיג עליון נבחר והוכרז, לקול תרועות-הגיל של חמישים ושלושה אלף איש, הגבור שבגבורים אספרתקוס.
שבוע ימים אחרי כלות עבודת הסידור החדש הזה, יצא התראקי לפקוד את צבאו. שלשת החֲיְלות עמדו בסדר-מערכה במישור, וכאשר הופיע בתוכם אספרתקוס, והוא לבוש שריונו הדל למראה, ורכוב על הסוס אשר ירכב עליו תמיד, ובלי כל תכשיט ופאר מיוחד – נשמעה מכל העברים תרועת העם כקול הרעם:
- הוד לאספרתקוס!
ואכנומאוס, מעל גבי סוסו הענקי, שאג בקולו החסון:
שמעו, בלודרים! הלא צבאנו מסודר כמנהג רומא, ומדוע אין למנהיגנו אותם כלי-היקר אשר לקונסול בחיל-רומא?
כלי-אימפרטור לאספרתקוס! – קרא קריסוס.
כלי-אימפרטור! – הרעימו כאיש אחד, שלושה וחמשים אלף לודרים.
כשוב הדומיה בשורות החיל, נתן אספרתקוס אות בידו, רמז על חפצו לדבר, ויאמר להם מתוך התרגשות גדולה:
תודה לכם, חברי למלחמה ואחי לצער; אבל אין נפשי אל הכבוד ואל היקר, אינני רוצה בשום סימני-גדולה. שלוף שלפנו חרבותינו, לא למען קחת לנו גדולה ושררה כי אם לשם החרות והשוויון.
אתה הוא האימפרטור שלנו, – קרא רוטיליוס, – ולכך זכית בגלל חכמתך ועוז-לבך ובגלל נצחונותיך; אתה האימפרטור, כי כן רצוננו, ואת כלי-היקר תקבל לא לכבוד עצמך, כי עניו אתה, אלא למען כבוד כולנו וכבוד דגלנו. על-כן דורשים אנחנו מעמך, כי תלבש את אדרת-המנהיגים, ובצאתך ילווך השלישים והלקטורים ילכו לפניך!
כן! – קרא קריסוס בכל כוחו, – הליקטורים הרומאים, אשר נשבו באקוינון – הם ילכו לפניו!
סערה של זעקות-גיל ומחיאות-כפים החרידה את כל הסביבה. כי אמנם עזה ונוראה היתה מחשבתו של הצרפתי לאנוס את ליקטורי רומא, אותם הלקטורים אשר התהלכו בשעתם לפני טובי-הקונסולים, לפני קַיוס מַריוס ולפני סולא, – לאנוס אותם שילוו באותות-היקר את הלודר השנוא והשפל! לא רק ישפל בזה כבוד רומא, כי גם יורם עוד כבודם האנושי של העבדים האומללים האלה; הלא יהי דבר זה הגדול בכל הנצחונות של הלודרים!
ואף כי הרבה אספרתקוס לסרב, הוכרח סוף-סוף ללבוש שריון-כסף מעשה-אמן, שקריסוס הקדים לקנותו בפומפיה, ולשים על ראשו קובע-כסף ועל ירכו חרב ספרדית, משובצת אבנים יקרות; וישימו על כתפיו גם אדרת-ארגמן, היא אדרת-המנהיגים בחיל-רומא וגם את סוסו האביר קישטו ברסן-כסף. אז הביא אחד משרי-העשרה את ששת הליקטורים של השופט פובליוס וריניוס, ויכריחם להתהלך כמשפטם לפני סוסו של אספרתקוס. הליקטורים האלה היו גבוהי קומה, אנשי צורה וגבורה כולם; שערות-ראשיהם ארוכות, אדרות –צמר של ארג עבה ואפור יורדות להם מכתפיהם עד ברכיהם, ועל כתפו השמאלית של כל אחד אגודת שבטים וקרדום מבצבץ מתוכה, ומקל קטן ביד הימין של כל אחד.
כאשר הופיע אספרתקוס שנית על הככר, והוא לבוש בגדי אימפרטור והליקטורים לפניו, פרצה מכל הפיות סופה של שאגות ששון-פרא, ששון אכזרי כמעט. מירצה ואוטיביס בכו בראותן את המראה הנשגב, ואף עיני אספרתקוס וארתוריקס ועוד אלפי לודרים רטבו בדמעות-אושר.
והליקטורים צעדו בקלונם, את ראשיהם הורידו על חזותם, ופניהם הלבינו והתאדמו חליפות מזעם ובושה.
הוי לחרפה! – לחש אחד מהם.
מי יתן ונפלנו באקְוינון, – ענה חברו, – ולא הגענו לקלון כזה…
האומר את זאת היה סִמפְליציאנוס הזקן, בן שישים ויותר, גבה-קומה, רזה, יבש, לבן-שער, זעום-פנים ובעל אף-נשר, על מצחו צלקת, רושם ישן של מכת-חרב, ועיניו האפורות מלאות גבורה ומרץ.
ירדה, ירדה רומא, היתה לחרפה… – לחש חברו על אזנו.
אלי רומא יפטרוני מנשוא עוד את הכלימה הזאת, – ענה סמפליציאנוס בקול קשה וקודר.
אחרי תום המפקד התאספו השרים לסעודה באהלו של אספרתקוס, אוהל חדש ויפה, כיאה למנהיג, אשר בנו לו חבריו שלא מדעתו. ואף כי רובם של המסובים היו אוהבי-יין ורגילים להשתכר במשתה, בכל זאת נערך הפעם השולחן בקימוץ, כאשר אהב אספרתקוס; ואף-על-פי-כן שררו ביניהם שמחה ועליזות.
רוטליוס הרים את כוסו ויקרא:
- לשלום החרות והנצחון, ולשלום אספרתקוס גבור-הגבורים ואימפרטור שלנו!
ככלות שאון הקריאות ומחיאות-הכף, קם אספרתקוס והרים את כוסו למעלה ויאמר:
- לכבוד יוביס הטוב והגדול והפודה! לכבוד אלילת החרות וכל אלי האולימפוס אשר עמדו ויעמדו לעזרתנו!
אחריו הרים אכנומאוס את הגביע לכבודו של ווֹטאן, אלהי הגרמנים, וגם קריסוס הצרפתי קידש את יינו לשבח הֵיזוס שלו. ותֵיסלוניוס האפירי, האפיקורוס והכופר-בעיקר, סיים את שורת הנאומים בדברים האלה:
- את אמונתכם אני מכבד… אבל אינני מאמין בה, כי למדני אפיקורוס החכם לדעת, שכל האלים אינם אלא חזיונות-תוהו, יצורי פחדו של האספסוף. אמנם, בשעת צרה וכשלון, מה נעים הוא להתנחם במחשבתנו, כי יש לנו שומר ומגן ברקיע; ואולם באמת אין לך בעולם שום כוח נסתר, מלבד כוחותיו החמריים של הטבע. על-כן, אחי, הרשוני-נא להרים כוסי לכבוד אותם האלים, אשר רק בהם אני מאמין ולהם אני מקווה: לאחדות הרוחות, לעוז הלבבות, לכוח החרבות במחנה הלודרים!
מעוטפת כתונת-בד תכלת עם רקמת-כסף, עמדה-לה מירצה בקרן-זוית של אוהל-הסעודה. היא ערכה את השולחן. אך לשבת בין המסובים לא חפצה. עיני העלמה, המלאות חסד ואהבה, התבוננו באחיה, בפניו המביעים שמחה שליווה ברגע זה: ואולם ידוע ידעה מירצה כי אך לרגע קל כיסתה העליזות את דאגותיו המרות של רוחו המעונה.
פתאום קם ארתוריקס ויקרא:
- ואני מרים את כוסי לחיי מירצה, אחותו הטובה של מנהיגנו!
הכל תמכו בברכתו זו, ואף איש מהם לא שם לבו לאודם, אשר כסה את לחייהם של ארתוריקס ומירצה…
כאשר יצאו חברי אספרתקוס מאצלו, נטה כבר השמש למערב. התראקי נשאר עומד לבדו על סף אהלו, ויסתכל במחנה הלודרים ובשקיעת-החמה; ותרפרף מחשבתו מרעיון לרעיון, ויהרהר על החרות, מלת-הקסמים אשר הקימה סביבו בזמן פחות משנה חמש רבבות אומללים, חסרי-תקוה, שפלי-כבוד ומסירות-נפש; ואותו, את הלודר הדל והנבזה, עשתה למנהיג של רבבות, וכה גבר כוח קסמה על נפשו, עד כדי להכריע ולהכניע כל רגש אחר, ואפילו את הרגש המקשר אותו לוליריה….
שקוע במחשבותיו יצא אספרתקוס מה“פרֶטוריו”, ככר-המחנה המרכזית אשר לפני אוהל-המנהיג, עבר את ה“קְוֶסְטוֹריום” – מקום אוצרות-המזון – ובא לקצה המחנה המיועד לבעלי-ברית, הסמוך לשער האחרון, המכונה “דֵיקוּמאנה”. במחנה הלודרים ניתן המקום הזה למורדים, שבאו לא מכבר ועדיין לא נמנו לאחד הלגיונות; פה עמד אהלה של אוְטיביס; ופה, באוהל, כלואים ששת הליקטורים.
פתאום הגיע לאזני אספרתקוס קול איש מדבר בלשון-רומא צחה ונהדרת, לא כאחד הלודרים. הקשיב המנהיג לדבריו ושמע:
כן, סִמפְּליציאנוס, צדקת, גדלה חרפתנו… ואולם אין אשמתנו בכך… האם לא נלחמנו ככל גבורת-ידינו? הכי לא רבו פצענו במלחמה? הכי לא הקיפונו הנבלים האלה במספר כפול ומכופל פי-שבעה?
הזהר בדַבֶּרְך, אוֹקְטַציליוס, – אמר חברו בקול נמוך, – פן ישמענו השומר…
בוש והכלם אתה, מֶמִיוס, וחדל נא מדברי-פחד ומורך כאלה! – ענהו קול שלישי, קול זועם וקשה.
אין דבר, – אמר הראשון, – השומר איננו מבין מלה רומאית… צרפתי גם הוא, ולנכון גם את לשון-ארצו הוא אינו יודע…
ואם יבין, מה בכך? – הפסיקו השלישי. – הכי מאימתו של הלודר לא נעז לדבר כראוי לאזרחי רומא?
אספרתקוס הבין כי אוהל זה הוא אוהל-הכלא של הליקטורים.
הו, בשם יוביס הטוב, הגדול והפודה! – המה, אחרי רגע של דומיה, הליקטור השלישי, – לא שיערתי מימי כי כן תהי אחרית חיי, אחרית ששים ושתיים שנה של מלחמות, פצעים, זרי-דפנה, עבודת-צבא, ומדינה. ללכת לפני לודר שפל, לפני לודר שראיתיו בזירה! לא! בשם כל האלים, דבר זה נורא יותר מדי, נורא מנשוא, ואין אני יכול לסבול את הקלון הזה עוד…
ומה תעשה, סמפליציאנוס, נגד הגורל? – שאל אוֹקטציליוס, – הלא תיאנס גם אתה להיכנע…
לא! – קרא סמפליציאנוס בקול-גאווה, – לא אכנע לפני הגורל, ויש מי שיפטרני מטומאה: המוות!
וישמע אספרתקוס בפנים האוהל חמש אנקות-אימה וצער ושאון צעדי-בהלה, וקולות קוראים פה אחד:
מה עשית?!
הוי לאומלל!…
הנה זה בן-רומא!
הבה נעזור לו!…
כהרף עין סבב אספרתקוס על האוהל ויופיע על ספו, וירא את הזקן נופל על הקרקע, וכתנתו הלבנה מלוכלכת בדם.
מה עשית, גבור זקן? – שאל אותו התראקי בקול רועד. – מדוע לא בקשתני לפטר אותך מהתפקיד ההוא, הכבד עליך כל-כך? הלא אנשי-גבורה מבינים זה ללב זה, וגם אני הייתי מבין לנפשך…
לא, עבדים לא יבינו לבני-חורין, – השיב הגווע.
אספרתקוס הניע ראשו בבת-צחוק של מרירות ויאמר:
רוח גדולה מלידה, מה קטונת בטעותך! האם לא הייתי גם אני בן-חורין בתראקיה? והאם לא היית לעבד גם אתה?
ברברי… אינך יודע… כי האלים בעצמם… הנחילו בידי רומא… שלטון על תבל… גש הלאה!… לא תטמא רגעי מותי….
וימת.
זקן אוילי, – לחש אחד מהלודרים אשר התאספו לקול הזעקות ועמדו על סף האוכל.
זקן גדל-רוח, – ענהו אספרתקוס מתוך הגות עמוקה – ואולי במותו הראה אותנו, כי אמנם ראוי הלאום הזה לממשלת-עולם!
פרק ארבעה-עשר: נצחון ונסיון 🔗
רומא התחילה דואגת בינתיים מפני מרד הלודרים. בכנסיות-העם לשנת תרפ"א נבחר לשופט-סיציליה, במקום וריניוס המנוצח, הפטריצי קֵיוס אמְפידיוס אורֶסטֶס, אחד הטובים במנהיגי רומא, וניתנו ברשותו שלושה לגיונות חדשים, מלבד עשרת האלפים אשר נמלטו ממפלת אקוינון, – ומספר כולם כשלושים אלף איש. ובראשית האביב יצא אורסטס לקראת הלודרים במסילת אפיאוס, ויחן בפוּנְדי; אספרתקוס יצא לקראתו ויחן בפורְמיה, על שתי גבעות המתנשאות על המסילה. פה אמר לחכות לבוא חילות-רומא. ואולם אמפידיוס היה איש-מזימות וערום, ולשווא חיכה לו הלודר כשבועיים ימים.
אז המציא אספרתקוס אחד מתחבולותיו הגאוניות. השאר השאיר את אכנומאוס, אותו ואת שני הלגיונות הראשונים וחיל הפרשים בפורמיה, והוא עם שמונת לגיונותיו הנשארים יצא בלילה בחשאי ממחנהו. את כל מי שפגש לו בדרך, אם אכרים ודייגים ואם נשים וילדים, לקח בשבי, למען לא יוודע על ידם דבר-מהלכו לאורסטס. מקץ ימים אחדים נודע פתאום לאורסטס מפי מרגליו, כי מוקף מחנהו מכל הצדדים: גרניקוס עם ארבעה לגיונותיו עומד על הדרך העולה מפונדי לאינטרוונה, קריסוס עם השנים חוסם את מסילת אַפִּיאוס בין פונדי וּפִיוֶרְנון, אספרתקוס ושאר-חילו אורבים מאחוריו על-יד טרצינה. כל מעיינות-המזון של הרומאים נסתמו על-ידי כך, ובעוד שבוע ימותו ברעב, אם לא יצאו לקרב.
ואולם אמפידיוס הבין כי רבה סכנתו אם יצא לקרב. להתנפל על אחד ממחנות האויב ולהכריעו אותו לבדו – דבר כזה, ידע, לא יעלה בידו, כי בטרם ימצא את ידו לעשות זאת, יבואו שאר מחנות האויב לעזרת חבריהם. די בשלוש שעות שיבוא בינתיים קריסוס לעזור את גרניקוס, או גרניקוס את קריסוס; אחריהם ישתער אספרתקוס על הרומאים העייפים מאחוריהם, ואכנומאוס יגיע באחרונה ויכין להם מטבח.
עצוב ונוגה התהלך אורסטס ובנדודי-שינה בלילות ביקש מוצא כל-שהוא מן המיצר, ואיננו. בינתיים נלאו אנשיו וירגנו במחנה, ויהיו מתלחשים יחדיו כי פחדן ושפל-ידים הוא השופט קיוס אמפידיוס. ולמען גנוב את לבבם, מצא השופט תחבולה ישנה-נושנה, שנעזרים בה לרוב גם בימינו אנו: השתמש במעשה-נחש ומקסם-אשפים.
חגיגות גדולות ערך השופט במחנהו לכבוד האלים יוביס ומרס וקוירינוס, ויקריבו להם קרבנות רבים, כדי לפייסם, שיבואו לעזרת אנשי-רומא במלחמה הזאת. כל הצבא נאסף בככר-המחנה ומסביב למזבח, והכוהנים, הלבושים בגדי-חג, ערפו עליו שור ובני-צאן אחדים, שפכו את דמם על המזבח, ואת המעיים שמו בסף-נחושת. אז ניגשו האשפים – “אבגורים” בשפת רומא – ובחנו בכובד-ראש את מעי הקרבנות למען נחש על פיהם. אף כי נתפשטה כבר בין משכילי הימים האלה הפילוסופיה היוונית ותורתו של אפיקורוס, ולא האמינו בדברי קסם ונחש, בכל זאת משלה עוד בלב ההמון השפל אמונתו העתיקה. בדממה ובחרדת-קודש התבוננו שלושים אלף אנשי-הצבא במעשה הנַחש. כשעה וחצי נמשכה בדיקת המעיים על ידי האשפים, ולבסוף הודיעו לעם, כי רצו האלים את קרבנותיהם וכל האותות ינבאו על רומא לטובה ולא לרעה.
ואמנם דברי-הנחש האלה החיו בלב אנשי-הצבא את רגש המשמעת ויחזקו אמונתם במנהיגם; ואורסטס לא החמיץ את שעת התלהבותם וימהר להוציא אל הפועל את מזימתו החדשה.
ממחרת יום-הנחש ברחו חמשה חיילים ממחנה השופט למחנה אספרתקוס. כשהובאו לפני המנהיג, סיפרו לו כולם פה אחד, ואם בדברים שונים, כי אומר אמפידיוס לצאת בחשאי בלילה הבא ממחנהו, להתנפל על הלודרים החונים בפורמיה ולהבקיע לו דרך ביניהם להמלט לצד קפואה; ואלה החמשה, מפני שאינם מאמינים כי תצלח מזימתו, קמו וברחו מן המחנה להציל נפשם.
אספרתקוס שמע את דברי הבורחים בשים-לב ויבחן את עיניהם בעיניו; ואחרי צאתם מאהלו, אמר לארְתַּקְס שר-הלגיון:
אלה הם רמאים.
האומנם? – השתומם התראקי הצעיר.
כן. לרמותני ולהתעותני שְלָחם אלי אמפידיוס.
איכה? כיצד?
כך: על פי השכל הישר, מה היה עושה כל אדם, אילו הגיע למקומו של אורסטס? היה משתדל, כמובן, להבקיע במחנותינו מצד רומא, ולא מצד קפואה, יען כי בהמלטו לקפואה יפנה לפנינו את כל חבל לַציון ואת שערי רומא, והוא בעצמו יישאר נבדל ונכרת מכל עזרה. לא כן אם תהיה רומא למשענת לו מצד העורף, אז יוכל להתקומם לנו אף בחיל קטן מזה שיש עמו עתה. על כן אני בטוח כי לא על מחנה-פורמיה יתנפל אורסטס, כי אם על מחנה קריסוס.
חי מרקוּליס19 כי צדקת!
ולכן הערב נעזוב את מחננו זה בטֶרַצינה, ונתקרב אל קריסוס, וחנינו על-יד מסילת אפיאוס; וגם את אכנומאוס אצווה לצאת מפורמיה ולחנות בקרבת הרומאים.
כעבור חצי שעה יצאו שָׁלישי אספרתקוס על סוסיהם האבירים להודיע את הדבר לצרפתי ולגרמני.
ואמנם כעלות השחר, נודע לקריסוס מפי אנשי המשמר, כי האויב ממשמש ובא. שני לגיונותיו, הם הלגיון השלישי והרביעי לחיל הלודרים, עמדו במערכה מחצות הלילה; עתה הוציאם קריסוס מתוך המחנה ויסדר אותם לקרב, וישלח את הקלעים ואת אנשי-הכידון לקדם את פני הרומאים באבניהם וחיציהם. וגם אורסטס שלח לקראתם את קלי-הנשק אשר בצבאו, ואולם מיד שבו אלה אחור ויפנו את הדרך לפרשים. כששת אלפים פרש היו בחיל אמפידיוס, ובדהרת-סוסיו השתער הגדוד החסון ההוא על קלעי המורדים, וכהרף-עין נהרגו מהם יותר מארבע מאות איש.
והקרב הנורא החל. לעומת שני לגיונות קריסוס עמדו ארבעת לגיונותיו של אורסטס, אשר הקיפו אותם משלושה צדדים; ויבן קריסוס כי לא גבורת-הלב, כי אם גבורת-המספר תכריע הפעם, ואם לא יבוא אספרתקוס לעזרה ואבדו כולם בעוד חצי שעה. ולא ידע אם יצליח המנהיג לבוא בזמנו, ועל כן ציוה את אנשיו להיסוג אחור, מבלי הפסק את מלחמתם, ולשוב כה לאט-לאט אל המחנה. ואולם בעוד הלודרים נמלטים אל בין סוללות המחנה וחריציו, נפלו בינתיים מהם עוד כמה וכמה אנשים.
אז אמר אמפידיוס לתקוע בשופרות, סידר את אנשיו להליכה וציום להוסיף לכת בחפזון בדרך לפיורנון; ושמח בלבבו על תחבולת-ערמתו, אשר בה הרחיק מן המקום הזה את אספרתקוס ויתעֶנו לפורמיה.
ואולם לא הספיקו עדיין הרומאים לעבור שני מילין במסילת אפּיאוס לעומת פיורנון ורומא, והנה פתאום קפצו עליהם קלעי אספרתקוס. שמחתו של אורסטס נהפכה לבהלה; בכל זאת, שלח את פרשיו לגרש את קלעי הלודרים, ובינתיים סידר את ארבעת לגיונותיו למלחמה: שנים לקדם את חיל-אספרתקוס, ושנים להגן על ערפם נגד אנשי קריסוס; כי ברור היה לרומאי שעתה יתנפל עליו קריסוס מאחוריו. ולא טעה.
ויהי הקרב השני נורא ואכזר מהראשון, ולא יכלו להכריע זה את זה, עד אשר נגלו מראש הגבעות אנשי אכנומאוס והשתערו על בני רומא העייפים. עתה הוכרע גורל הקרב: הרומאים פנו עורף וינוסו במסילת אפיאוס, והלודרים רדפו אחריהם. גרניקוס הגיע אחרון, כי רחוק היה מחנהו משם; ואולם בתבונתו הרבה לא בא גרניקוס בדרך ישר לשדה-המלחמה, אלא באלכסון, בכוונה לחסום את הרומאים במנוסתם על מסילת אפיאוס.
יותר מששת אלפים איש מבני רומא נפלו בקרב הזה, ויותר מארבעת אלפים נלקחו שבי. השופט קיוס אמפידיוס אורסטס ושרידי אנשיו נמלטו לנוֹרבּא, ובזה נגמרה המלחמה השנית, אשר נלחמה רומא במנהיג הלודרים.
אחרי ימים אחדים קרא אספרתקוס את שרי-צבאו למועצה, ויסכימו פה אחד כי אין עדיין בכוחם להתנפל על רומא, אשר כל אזרחיה הם אנשי-צבא, ומספרם כאחד-עשר ריבוא; על כן גמרו לתור את גלילות סמניון ואפוליה, לאסוף משם עבדים למחנותיהם.
גם ברומא נאסף הסינאט לישיבת-סוד, ולא נודע לאיש מה החליט; ואולם בערב אחרי הישיבה יצא מרומא בחשאי אחד הקונסולים, מרקוס טֶרֶנְציוס וָרון לוּקוּלוס, יצא בלי דגלים וליקטורים, ורק קצת מקרוביו עמו, וירכבו נחפזים דרומה.
———-
כחודש ימים עבר מיום הנצחון, אספרתקוס חונה על יד וינוזיה ועוסק בסידור שני לגיונות חדשים, אחד מבני תראקיה ואחד מן הצרפתים, כולם עשרת אלפים עבד, אשר נספחו על צבאו בחודש הזה; והנה, פעם אחת, בצהריים, באו להודיעו כי שליח הסינאט מרומא מבקש לדבר אתו.
- הו, בשם חזיזי-יוביס! – קרא אספרתקוס, ואש של ששון רב מהביעו נצנצה בעיניו, – מה ירד הגאון הרומא, אם הסינאט איננו מתבייש לבוא במשא-ומתן עם לודר שפל כמוני!
ויצו להביא את השליח, ויחכה-לו על סף אהלו שלפני ככר המחנה. השליח בא בלווית ארבעת חבריו, כולם עיניהם קשורות ומכוסות, כמשפט המלחמה.
רומאי, נמצא אתה בה“פְּרֶטוריום” של מחננו, ולפני מנהיגנו אתה עומד – אמר לו שר-העשרה אשר הביאו.
שלום אספרתקוס! – אמר השליח בקול עמוק וחזק, ויברך ביד-ימינו את העומד לפניו.
שלום גם אתה – השיב התראקי.
דבר לי אליך, – לך לבדך, – הוסיף השליח.
בעוד רגע נישאר לבדנו, – ענה אספרתקוס. – לכו עם אלה אל אחד האוהלים – ציוה לשר-העשרה, – ושם תגלו את עיניהם, ותתנו להם לאכול ולשתות.
נשארו לבדם על הככר. אספרתקוס ניגש אל השליח והתיר את המטפחת המכסה על עיניו, ויאמר:
- שב. רשאי אתה לראות את מחנה הלודרים הנקלים.
וישב הוא ראשון, ועיניו בוחנות את פני השליח ומראהו. מפסי הארגמן בשולי האיצטלית של האיש ניכר היה כי פטריצי הוא; מראהו כבן חמישים, גבה-קומה ונוטה קצת להשמנה; שערות-ראשו אפורות וגזוזות סמוך לבשר, פניו פני-שוע ושרטוטיהם מפורשים וכל תבניתו מלאה הדר-גאווה ונימוס-טוב כאחד. וגם הוא התבונן בתשומת-לב נמרצה בפני מנהיג הלודרים, ורגעים אחדים עברו כה בשתיקה.
שב, – אמר אספרתקוס, – הספסל הזה בודאי איננו כיסא-כבוד, שאתה למוּד לשבת בו, ואולם טובה גם ישיבה זו מעמידה.
רב-תודות לך, אספרתקוס, על נדיבות-רוחך, – ענה הפטריצי וישב למולו, ומיד הפנה עיניו אל המחנה החסון הנשקף כולו מגובה הכיכר; ובעל-כרחו פרצה מפיו קריאת-תמהון:
בשם שנים-עשר האלים! מימי לא ראיתי מחנה כזה, מלבד מחנהו של קַיוס מריוס על ידי מימי סקֶסְטיליה!
ויוסף לבחון את כל פרטי המחנה בעיני איש-צבא מנוסה; אחר אמר לאספרתקוס:
בשם הירקלס! אספרתקוס, אתה לא נוצרת להיות לודר.
לא אני ולא שישים אלף האומללים אשר אתה רואה פה, ולא כל יתר בני-האדם אשר שעבדתם בכח-הזרוע – לא להיות לודרים נוצרנו!
מעולם היו עבדים בארץ, – ענה השליח במנוד-ראש, – ולעולם יהיו עבדים ואדונים, כי האדם לאדם כזאב לרעהו.
לא! – התעורר אספרתקוס על הדברים האלה, – לא מימי בראשית קיימים השעבוד והשלטון, כי אם מיום עזוב בני-אדם את עבודת-האדמה, אשר עליה נולדו: אז באו גם העושר והזנות, המלחמה וההריגות…
ואם כן רוצה אתה להשיב את בני-אדם למצבם הקדמוני? ואם רוצה אתה – התוכל?
שתק אספרתקוס, והוא נבהל ונפחד מן השאלה הזאת, הפשוטה והנוראה כאחת; הפטריצי הוסיף לאמר:
ואם גם יתחבר אליך הסינאט הרומאי ויעמוד בכל חסנו לעזרתך – בכל זאת לא יבוא חלומך. כי רק האלים יכולים לשנות חוקי הטבע האנושי.
ואם צדקת, ואם אמנם לעולם יהיו עשירים ודלים בארץ, – אמר אספרתקוס אחרי רגע של שתיקה, – הכחוק-הטבע הוא שיהיו גם עבדים מחוסרי-זכויות? הכחוק-הטבע הוא שתכין לה רומא שעשועים בטבח הלודרים? הנה תאוות-דמים זו, הראויה לחיתו-טרף, משפט-הטבע הוא לבני-אדם?
עתה שתק הרומאי והוריד את ראשו אל חזהו מתוך הגות קשה.
אספרתקוס הפסיק את השתיקה וישאל:
- למה באת?
הפטריצי אמר:
- אני הוא קַיוס רופוס רַלַא, מחֶבֶר האבירים, ובאתי מטעם הקונסול מַרקוס טרנציוס וָרון לוקולוס ושתי הצעות בידי.
אספרתקוס שחק בת-צחוק קלה, וישאל:
הראשונה?
מציעים אנו לפניך שתחזיר לנו, בדמי פדיון כפי הערך, את האסורים אשר שבית בפונדי.
ושנית?
פקפק השליח כרגע, ויאמר:
תחילה ענני על הראשונה.
אשיב לכם את ארבעת אלפים אסירי חלף עשרת אלפים חרבות-ספרד, עשרת אלפים מגינים ושריונים, ומאה אלף כידון, כולם מעשה טובי אמניכם.
מה? – שאל רופוס רַלַא והוא זועם ומשתומם, – התרצה כי בידינו אנו נמציא-לך את כלי הנשק להלחם בנו?…
כן, ורצוני שיהא הנשק טוב, ושיבוא לידי פה בעוד עשרים יום; ואם לא, אינני משיב את האסירים.
יהיו בידיך, ואת הנשק לא תקבל, – ענה השליח בחרון-אפו.
טוב, – אמר אספרתקוס בשלווה – כעבור עשרים יום תשלחו לי את הכלים.
הו, בשם יוביס! – קרא הרומאי הקוצף, – הלא אמרתי לך שלא תקבלם!
טוב, טוב, – אמר התראקי בקוצר-רוח, – נראה. ועתה, אמור-נא לי את הצעתו השנית של הקונסול וָרון לוקולוס.
ושוב שחק את בת-צחוקו הקלה.
שתק הרומאי רגעים אחדים, ואחר-כן הוסיף לדבר בשלווה ובמתק-שפתים של גונב-דעת:
הקונסול מילא ידי להציע לפניך, כי תחדל מהילחם.
הו! – קרא אספרתקוס תמה, – ומה הם התנאים?
אתה אוהב את בת אצילי רומא, חוטר מגזע נעלה מאד, כי אבי-אבותיהם של בני משפחת וליריה, סבינוס ווֹלוּזוס, בא לרומא עוד בימי רומולוס המייסד, ונכדו, ווֹלוּזוס וַליריוס פּובליקוֹלא היה הקונסול הראשון ברומא.
בשמעו את דבריו הראשונים של רופוס רלא, קם אספרתקוס ממקומו בעינים מתיזות אש-קצף, ואולם הבליג את התרגשותו ושאל את השליח:
ומה לכם ולדבר הזה? ומה עניינו למלחמתי?
אתה אוהב את וליריה מסלא, אלמנתו של סולא, – אמר הפטריצי, – על כן מוכן הסינאט לפנות בעצמו לוליריה ולבקש מעמה שתנשא לך לאשה. ואחרי נשואיך עם אהובתך, מציע לפניך הקונסול ורון לוקולוס לבחור באחת משתי אלה: אם תאבה להצטיין בשדה-המלחמה – כי עתה תופקד קְוֶסטור על צבא פומפיוס בספרד. אך אולי תבכר על פני-כל את מנוחת אוהלך? כי אז תתמנה לשר-גליל באפריקה, בעיר אשר תבחר בה.
אספרתקוס עמד קוממיות, שפתותיו מעוקמות לבת-צחוק של לעג, ובעיניו אש הבוז והזעם. אחרי כלות הרומאי את דבריו, שתק הלודר רגעים אחדים והביט עליו במנוד-ראש, וכף-רגלו הימנית דופקת דפיקות קלות על הקרקע. לבסוף שאל בשלווה:
וחברי, מה יהא עליהם?
הם יתפזרו, ושבו העבדים אל בתי-מאסרם והלודרים לאסכולותיהם.
ובזה יושם קץ לכל העניין?
הסינאט שוכח וסולח.
מה טוב, מה גדל-רוח הסינאט הרומאי! – קרא אספרתקוס בלעג.
האין זאת? – ענה רופוס רלא בגאוותו, – בדין הוא, שיוציא הסינאט לצליבה את כל העבדים המורדים האלה, והוא מוחל להם – האין די בכך?
אף יותר מדי! הסינאט “סולח” לאויבו המזוין והמנצח… גודל-רוח אשר כזה, אמנם, לא נראה עֲדֶנה!
ושתקו שניהם; וישאל אספרתקוס בשלווה את רופוס רלא:
ואם לא יאבו הלודרים להתפזר?
אז… – אמר הרומאי בלאט וכמפקפק, כשהוא מוריד את עיניו ארצה ומולל באצבעותיו את שולי איצטלתו, – אז… לא יקשה למנהיג נבון כמוך… והלא גם זה לטובתם… לא יקשה הדבר… להביא את גדודיך… למקום סכנה…
למקום יחכה להם מרקוס טרנציוס וָרון לוקולוס הקונסול, – אמר אספרתקוס, אשר פניו חוורו פתאום כפני מת, ובבות-עיניו המתיזות אש הנן כסתירה לשלוות-קולו, – יחכה עם לגיונותיו, יקיף אותם, ואחרי היכנעם ילך ויתפאר בנצחון הקל ההוא?
הרומאי לא ענה.
הה! בשם כל אלי האולימפוס! – אמר התראקי בקול עז ומאיים, – ברך את שם האלים מגיניך על אשר הלודר השפל הזה יודע לכבד את משפט העמים, ולא שכח מתוך זעמו כי בתור שליח באת הנה. אתה הנבל כסינאט שלך, הרשע כעמך, באת להסיתני למעשה-בגידה כזה! ולשם זה נגעת במסתרי-נפשי הקדושים ביותר, וביקשת לגנוב במרמה את הנצחון, אשר לא תוכל להשיגו בכוח הנשק!….
שמע-נא, הברברי! – קרא השליח בחרון-אפו, – דומה, כי שכחת לפני מי אתה מדבר!
אתה, נבל הנבלים, קונסול ברומא, מרקוס טרנציוס וָרון לוקולוס, אתה שכחת איפה ולפני מי אתה עומד! הה! חשבת כי לא ידעתיך? לך, שוב לרומא, אסוף לגיונות חדשים, ובוא להתראות אתי פנים בשדה-המלחמה, ואם שם תעז להתייצב לפני כיום הזה, אתן-לך את התשובה הראויה על הצעותיך השפלות!…
אם כן, עודך מקווה, איש-אוויל ומסכן, – אמר הקונסול בבוז אין-קץ, – שתצליח לעמוד בפני רומא?
אני מקווה להשיב את העבדים איש למדינתו, ושם, בארצותינו, אני מקווה להקים עליכם את כל האומות הנלחצות ולשים קץ לממשלת רומא!
ובתנועת-יד מצווה גזר עליו להיפרד.
מלא הדר גדולה התעטף וָרון לוקולוס באצטליתו ויכון ללכת, באמרו:
נתראה בשדה.
חכה מעט, הקונסול, – אמר אספרתקוס. – יודע אני כי צלוב צלבתם את אנשי-צבאי המעטים אשר נשבו בידיכם. על כן דע לך, אם בעוד עשרים יום לא אקבל פה במחני את כלי-הזין אשר אמרתי לך, אזי כל ארבעת אלפי אנשי צבאכם אשר נשבו לי בפונדי – כולם יוקעו.
מה? התעז?… שאל הרומאי, חיור מתוך זעם.
אין רחמים לעם אשר כזה… חרפה תחת חרפה, טבח תחת טבח, צאה!
אחרי עזוב הרומאים את המחנה, קרא אספרתקוס אליו את שרי-צבאו ויספר להם את שיחתו עם הקונסול; רק על דבריו הנוגעים לוַליריה החריש.
**____________________________ **
בערב היום ההוא שב אספרתקוס אל אהלו בשעה מאוחרת. הסיר את שריונו ואמר לשכב, ופתאום נשמע לו איזה רחש מאחוריו, בקרן-החשכה של אהלו. הפך את עיניו, וירא דמות אשה לפניו.
- מי זה? – שאל תמה.
ותצא האשה מאפלת-הקרן, ותכרע על ברכיה לפני המנהיג, חיבקה ידיה כמתפללת ותלחש:
רחם עלי… רחם עלי, אספרתקוס… אמותה מאהבתי!…
אוטיביס! – קרא משתומם, – האת היא? פה? למה?
זה כמה לילות, – אמרה העלמה בקול חלש, וכולה רועדת, – זה כמה לילות אשר אמרתי להתגנב אליך ולגלות לך את נפשי. אני אוהבת אותך, אספרתקוס, כאהוב אדם את אלהיו ועוד יותר מזה; זה כחמש שנים, חמש שנים ממושכות עד אין סוף, אשר אשגה באהבתך עד לשגעון. אתה בזת לי, ואני אמרתי לגרש דמותך מלבבי, אך לשווא! היא חרותה בלבבי באותיות-אש… אמרתי להשכיח את אהבתי בחיי שמחה ועושר, ברחתי מכל המקומות, אשר נגלית עלי שם; ואולם גם אוירה של יוון, גם מראה אדמת מולדתי, גם זכרונות ילדותי הטהורה וצלצלי לשון עמי, כולם כולם יחד – לא יכלו להשכיחך מלבי! אני אוהבת אותך, אספרתקוס, ואין להביע בשפת-אנוש את אהבתי… ראיתי את גדולי רומא בכרעם לפני, והנה, ראה, היום אני כורעת לפניך… רחם עלי, חנני, אספרתקוס, אל תדחני; אהיה-לך לאָמה, לשפחה, אך אל-נא תדחני, פן תורידני לתהום… לתהום האכזריות והפשע.
ככה התפללה העלמה הרועדת; אחזה בידו והעתירה עליה נשיקות-להבה. נתבלבל אספרתקוס, ואולם שמט את ידו מתוך אצבעותיה המתרפקות, ויאמר בקול חנון ובחסד אב המדבר אל בתו:
הרגעי… הרגעי… ילדה פתיה… הלא אני אוהב אשה אחרת… ואת יודעת, אשר אספרתקוס אין לו כי אם אמונה אחת… כאשר לא אבגוד בחברי לדעה כן לא אבגוד באהבתי.. הרגעי… שכחיני…
הה! בשם האיריניות, אלילות הנקמה! – קראה אוטיביס ותחרוק בשיניה, – וליריה, אותה וליריה השנואה והארורה, היא גנבתך ממני!
אשה! – נהם אספרתקוס בקול מאיים. ופניו קדרו.
שיני היוונית גרמו את ידיה הלבנות מתוך קצף אין-אונים. המנהיג עצר בחרונו ואמר לה בקול שקט וקשה:
- צאי מאהלי, ולעולם אל תשובי הנה. מחר תימני בין שָׁלישי אכנומאוס; בין שָׁלישַי אני אין לך מקום.
פרק חמשה-עשר: ראשית נקמה לאוְטיביס 🔗
בסוף שמונה-עשר יום נתקבלו במחנה הלודרים אותם עשרת האלפים השריונים והמגינים והחרבות והכידונים, אשר דרש אספרתקוס מאת הקונסול, מחיר גאולתם של ארבעת אלפים האסירים. בכלי-נשק אלה זיין אספרתקוס את שני לגיונותיו החדשים; אחד מהם כולו צרפתים נוסף על חילו של קריסוס והשני כולו מבני תראקיה – על חיל גרַניקוס. אחר-כך עזבו את מחנה וינוזיה וילכו לאט-לאט לחבל אַפוליה, עברו על בַּריון ואל פְּרוּנדיסיס, הגדולה והחשובה מערי-הנמל אשר היו לרומא על ים אדריה, ולבסוף, כעבור שני חדשים, חנו על-יד אֶגְנציה, במקום גבוה אשר ביצרו כמנהגם, בחריצים עמוקים. הגליל הזה כבד היה במקנה צאן ובקר ושמן בכָריו הנרחבים; על כן אמרו לשבות במקום ההוא כל ימי החורף.
פה קרא אספרתקוס את שרי-צבאו למועצה בסוד גדול. אחרי ישוב-דעת מרובה נקבעו החלטות חשובות; ואולם לא נודע לאיש במחנה מה טיבן של ההחלטות הללו.
בלילה שאחרי האספה היתה אוְטיביס יושבת באהלה החדש, הקרוב לאוהל אכנומאוס, כי עוד ממחרת יום שיחתה האחרונה עם אספרתקוס נמנתה בין שלישי הגרמני. יושבת היתה לאור מנורת-השמן ומחכה; פניה נדמו כחיוורים וקודרים. פתאום נצנץ אור השמחה בעיניה: שמוע שמעה קול צעדי איש מבחוץ, ועל סף האוהל הופיע תבניתו הענקית של אכנומאוס.
נכנס הענק ויכרע על ברכיו לפני היוונית, וינשק את ידיה, ובהתאמצו לרכך את קולו הצרוד והרועם אמר:
- אֶוְטיביס, יפתי, בת השמים!
כי מיום המנות העלמה בין שלישיו, גמרה בנפשה לצוד את האיש-הפרא הזה בחרמה. ואמנם לא קשה על היוונית היפה, ובמהרה גברו קסמיה על תומת נפשו של הגרמני.
זמן רב שהיתם באספה? – שאלתו במבט של אהבה מעושה.
רב יותר מדי, – ענה אכנומאוס, – ואמנם קצה נפשי בישיבות אלה; איש-מלחמות הנני, בשם ברקו של האל תּוֹר! ולא נוצרתי לשבת במועצות.
ואולם ידוע לך שגם אספרתקוס איש-מעשים הוא, ואם חפץ הוא להקדים ישוב-דעת למעשה, רק הועל יועיל בזה להצלחת ריבנו.
כן… אמנם… ובכל זאת, אני הייתי מבכר על הכל את צאתנו ישר ומיד נגד רומא…
שגעון! אולי, כאשר יגיע מספרנו עד למאתים אלף…
שתקו. הגרמני מתבונן באהובתו, ועיניו מביעות חסד ורוך לא-מצויים אצל ענק-פרא זה.
ועל מה דנתם? – שאלה היוונית כמו בהיסח-הדעת – ודאי, על איזה דבר חשוב.
חשוב במאד-מאד…. כך אומרים הם… אספרתקוס וקריסוס וגרניקוס…
דנתם על התכנית למלחמת האביב הבא?
לא על זה… על קרוב לזה… – ופתאום הפסיק את דברי עצמו. – אגב, הלא נשבענו איש אל אחיו בשבועות-קודש, לבלי גלות למי שהוא את אשר החלטנו.
הגם אני נחשבת בין אויבי הלודרים?
לא אסתהר שלי… לא משום זה… אלא שנשבעתי.
יפה הדבר! – קראה היוונית בחרון-אף, – בשם אפולון! אחרי אשר הקדשתי את כל הוני לטובת ריב-החרות, ואני בעצמי נהפכתי לאיש-צבא, אין אתה מאמין לי?
חס וחלילה! מה! אוהב אני את יפי-פניך, אבל עוד יותר מזה אהבתי את נפשך הנעלה… ואם תרצי, למרות השבועה אשר נשבעתי, אגלה לך את הכל….
לא, לא, – אמרה כנרגזת, – אין לי חשק לדעת את סודותיכם… כי על כן אתה מפחד פן אבגוד בכם… אינך מאמין בי… אין אתה מכבד אותי… אין אתה אוהבני… לא, אין אתה אוהבני!….
ותבך בכי מר. נתייאש הגרמני בראותו את דמעותיה: נשק את ידיה ואת ברכיה, העתיר עליה שבועות אהבתו ויספר לה את הכל. סיפר לה, כי הראה אותם אספרתקוס את הצורך למשוך אליהם מספר מסויים של צעירי הפטריצים – את אלה שגדלו חובותיהם מהונם כפלי-אפלים ונפשם צאה למרד ולחדשות; ועל כן גמרו לשלוח מהר שליח נאמן אל קַטילינא ולבקשו, כי יאות לעמוד בראש הלודרים; וגם נבחר השליח, והוא רוטיליוס האיטלקי, ראש הלגיון השמיני.
סיפר הכל, ואף-על-פי-כן לא חפצה היוונית להשלים אתו, ורק אחרי שהירבה בבקשות ושבועות, ניתנה לו הסליחה, בתנאי שלא יוסיף להעליבה עוד ולא יגלה לשום איש, ובפרט אספרתקוס, את דבר אהבתם.
- עתה לך, – אמרה לו, – עדיין לא ראיתי אם טיפל זיֵנוֹקרַטס עבדי בסוסַי כעוגן; אלכה-נא לאורוותם כמשפטי בכל ערב וערב.
יצא הגרמני ותפן גם היא ללכת לאורוות סוסיה, וכך היתה חושבת בינה לבין-עצמה:
- להעמיד את קטילינא בראש אלה שישים אלף העבדים – זאת אומרת להרים את חיל-הלודרים לגובה של כבוד… אתו יבואו בוודאי גם אחרים מטובי אצילי רומא… גם דלת-העם תתקומם אולי אחריו… ומרידת העבדים תהפך למלחמת-אזרחים כבדה ואיומה, שיש בכוחה להביא מהפכה במשטר המדינה הרומאית… לא! לא! אין זה מתאים למזימות-נקמתי! לא, הפעם, אספרתקוס הכשר, הפעם לא תצליח!
ותבוא אל אוהל עבדיה, ועד שעה מאוחרת בלילה נמשכה שיחת-הסתר בינה לבין זינוקרטס, משרתה הנאמן, בלשון היוונית ובלחש.
__________________
ביום המחרת בבוקר בא רוכב צעיר לתחנה העומדת באמצע-הדרך בין אֶגְנַציה לבַריון. הרוכב לבוש בגדי איכר מאפוליה, וניכר מתוך רשמי פניו השלווים ושבעי-הרצון ומכל מנהגיו הבטוחים, שאמנם איננו אלא אחד האיכרים האמידים של הסביבה, הנוסע לשם עסקיו אל היריד אשר בבריון.
שלום ידידי, – אמר לבעל-התחנה, אדם שמן ואדום-לחיים.
מרקוליוס ילווך במסעיך, – ענה זה. – רצונך לאכול ולנוח? דומה, שעייף אבירך היפה מנדודי הדרך.
כשש שעות רכבתי, – אמר האורח וייכנס אל בית התחנה.
בוודאי רעב אתה, – אמר לו בעל-הבית. – מה אביא לך? רצונך בכוס יין מכרמי פורמיה, היכול להתחרות בהַנֶקטר20 של יוביס? התנעם לחכך ירך של כבש, כבש רך ומתוך כאותו החלב אשר הניקתו אמו? האביא לך מטוב החמאה?… או תבכר את גבינתי הרטובה, שעודה רועדת כאותו הדשא, אשר ירעו בו הפרות בטרם יתנו את חלבן לעשותו חמאה וגבינה?
השתומם האורח לאמרי-מליצתו של בעל התחנה; ואולם נפסקו דבריו בביאת אורח שני, אשר קפץ ברגע הזה מעל סוסו ונכנס לתוך הבית. כבן ארבעים היה, גבה קומה, בריא ושמן; פניו העידו על שכל ותבונה, ותלבשתו תלבושת עבד או משוחרר, משרת בבית אחד המשפחות העשירות.
האלים ילווך! – אמר לו בעל-התחנה, – המרחוק באת? רצונך לנוח ולאכול? התנעם לחיכך ירך כבש? כבש מתוק ורך כדשא על כר אמו? גם יין טוב יש לי, יין מכרמי פורמיה, אשר לא יתבייש לעמוד במקום נֶקטַר האלים. וגבינתי וחמאתי… אך שב, כי עייפת….
כן, עייפתי מפטפוטיך, ורב לך! – אמר האורח בקצף.
הבא-נא סוף-סוף את היין והכבש והחמאה וחדל מהאכילנו מלים, – הוסיף האיכר מאפוליה, ויפן אל האורח השני: – האם לא כן?
שלום! – אמר לו זה העבד או המשוחרר ויברכהו בכבוד. בהגישו ידו אל פיהו. – כן, אמנם כן.
בעל-התחנה יצא להביא את מזונותיו, המשוחרר ישב על-יד השולחן ממול האיכר ונדמה כשקוע במחשבותיו, בעת אשר האיכר האפולי הישיר אליו בעינים בוחנות. שב בעל-הבית, ואכן נעמו כבשו ויינו על האורחים. האיכר האפולי מזג מיינו לכוס ריקה ויתן אותה לו:
שתה עמנו – אמר.
תודה, – ענה בעל-הבית בהרימו את הכוס, – אשתה להצלחת דרכך וגם דרכו של האורח הנכבד הזה.
אז שאל האיכר את היושב ממולו:
כמדומני, משוחרר אתה?
כן, משוחרר, – ענה בכבוד האורח גבה-הקומה, – ומיוחס למשפחת מנליוס אִימפֶּרְיוֹזוֹס…
משפחה נעלה! – העיר בעל-הבית, – מַרקוס מַנליוס ווּלְסוס היה קונסול ברומא בידי קדם ונכדו…
ואני נוסע לרומא, כדי להודיע את טיטוס מנליוס על הנזק אשר גרמו הלודרים בעברם על נווהו, הסמוך לפרונדיסיס.
הה! הלודרים… – אמר בעל-התחנה בקול נמוך, – עודני זוכר את הפחד אשר אחזני בעברם על ביתי לפני שני חדשים…
לעזאזל גם הלודרים וגם מנהיגם הנבל! – קרא האפולי ברוגז, ויך באגרופו על לוח השולחן.
וישאל את בעל-הבית:
ודאי הסבו לך נזק רב?
אמנם לא כל-כך רב… לא נגעו בי ולא בבני-ביתי… את ארבעים סוסי לקחו להם, אבל את מחירם שילמו לי במטבעות-זהב… לו ראיתם את החיל הזה בעברו כאן! חיל עצום, גדודים-גדודים אין סוף… והכל בסדר יפה… אלמלא החרפה להשוות את אנשי-צבאנו הנעלים לשודדים הללו, כי אז אמרתי שלגיונותיהם דומים היו בכל דבר לשלנו….
ומדוע לא תאמר את זאת? – הפסיקו המשוחרר, – בין חרפה ובין לא, ואולם יש להודות כי אספרתקוס ידע לסדר את אנשי-צבאו כמנהיג גמור וגדול.
מה? – שאל האיכר בתמהון וקצף, – הלודר השפל שדד את נווה אדונם, ואתה באת להללו?
אין כוונתי להלל אותו, – ענה המשוחרר בקול מלא כבוד וענווה, – כזאת לא אמרתי… וגם דע לך, שהלודרים לא שדדו את הנווה שלנו…
ומדוע ספרת תחילה, שממהר אתה לרומא כדי להודיע את טיטוס אִימְפֶרְיוזוס, את דבר הנזק אשר הזיקו הלודרים בעברם על הנווה?
לא במעשי שוד הזיקו, אלא הוציאו לחרות את כל העבדים. שישים עבד היו בנווה, ורק שישה מהם, כולם זקנים וחולים נשארו עמדי, ויתר החמישים וארבעה נספחו למרד…
השאול תבלע את אספרתקוס והלודרים! – אמר האפולי במרץ ובוז, – נשתה נא לאבדן שלהם ולאשרנו אנו.
אחרי שתותם קם האפולי, שילם את שכר-אכילתו וילך אל אורוות התחנה לבחור בסוס חדש. הוא שם, והנה בא אורח שלישי לתחנה, לבוש בבגדי עבדים, קפץ מעל סוסו ויכניסהו בעצמו לאורווה. ואחריו נכנס לאורווה גם המשוחרר לפקוד את שלום סוסו. בראותו את העבד, הביטו זה אל זה מבט מהיר של אנשים מבינים זה את זה, נזהרים פן יראה זאת האיכר האפולי, ויוסיפו לטפל כל אחד בסוסו, ורק אחרי רגעים אחדים, בצאת העבד מהאורווה, עבר על המשוחרר ויעש את עצמו כאילו זה-עתה ראה והכיר אותו.
לַפּרֶנִיוס? – קרא.
מה! – השתומם המשוחרר. – קְרֶבְּרִיקַט? אתה פה? מאין?….
באתי מרומא, ונוסע אני לפרונדיסיס.
ואני מפרונדיסיס לרומא.
האיכר האפולי שמע והטה את אזניו לדבריהם, וישתדל לגשת אליהם באופן שאינו ניכר, כי חדלו מדבר בקול רם והמשיכו את שיחתם בלחש. אך כנראה הבינו את למזימתו, כי נפרדו תיכף בלחשם דבר-מה איש אל אוזן חברו; ואולם הלחש הגיע גם לאזני האיכר, והבין את המלים:
- ליד הבאר!
העבד יצא ואחריו יצא גם האיכר. סבב על בית-התחנה, וירא מאחוריו את הבאר אצל גינת-הירק הסמוכה לבית. התגנב ונחבא בסבך ויחכה.
ואמנם כעבור רגעים אחדים, באו בזהירות המשוחרר והעבד זה אחרי זה.
ובכן, ספר, – אמר לפרניוס.
נודע לי, – ענה העבד בקול נמוך, – כי מְרֶבריקס אחי ברח גם הוא למחנה חברינו; על כן עזבתי את נווה-אדוני וגמרתי להיספח אליהם גם אני.
ואני, – אמר לפרניוס, אף הוא בקול נמוך, – אסע לרומא לקחת משם את אֶגנַציוס בני, כי אינני רוצה לעזבו בידי מענינו; אחרי-כן נמהר שנינו למחנה אספרתקוס.
אם כן, שלום. נפרד, פן יראוני. דומה, שאותו האיכר האפולי חושד בנו…
כן, גם לי נדמה, שמרגל הוא את כל תנועותינו. שלום והצלחה.,
אורך רוח!
ונצחון!
הלכו להם העבד והמשוחרר. האפולי יצא ממחבואו, משתומם ושוחק כאחד, כאדם אשר מצא את ההפך ממה שביקש לגלות. בירך את בעל התחנה, קפץ על הסוס ויפלג לעומת בַּריון.
הגיע שמה לפנות ערב, מצא לו פונדק מחוצה לעיר, לן בו, וכעלות השחר המשיך את דרכו במסילת אגנציוס לעומת לציון ורומא.
היום פנה, ובדמדומי-הנשף ראה הנוסע במרחק פרש אחר, הרוכב לפניו. האפולי הריץ את סוסו, ועוד מעט השיג את הפרש. זה היה רוכב בשלווה וגם לא נשא את עיניו לראות מי זה האיש הדוהר אחריו, ואולם הכיר אותו האפולי מערפו.
שלום, לפרניוס! – קרא האיכר האפולי.
מי זה? שאל המשוחרר המשתומם בהפכו את פניו. ראה את האפולי, נרגע ויען בקול שמח:
שלום, אזרח נכבד, האלים ילווך בדרכך. הגם את שמי אתה יודע?
לא רק את שמך, אלא גם פרטים אחרים על אודותיך ידעתי, – אמר האפולי. – אני יודע, למשל, כי אומר אתה לקחת מרומא את בנך ולברוח אתו יחד אל מחנה הלודרים.
אני?… מה אתה אומר?…. – גימגם המשוחרר הנבוך, ופניו הלבינו, או נראה לו לאפולי שהלבינו.
צחק האפולי צחוק רב לחרדתו, ויקרא:
- שלום, חברי – אורך-רוח ונצחון!
הושיט את ידו, לקח את יד לפרניוס התמה וילחצנה באופן המותנה בין חברי “ברית הנלחצים”, בנגעו שלוש פעמים בבוהן היד הימנית בכף ידו השמאלית של המשוחרר, ויאמר לו:
- אני – רוּטיליוס האיטלקי, אחד מאנשי אספרתקוס, שמעתי את אשר דברת אתמול ליד הבאר עם העבד קרבריקס, ושמחתי ללכת בדרך בלווית אח נאמן כמוך.
בינתיים הגיע לילה. שני החברים חיבקו איש את אחיו והמשיכו את דרכם בשיחת-רעים, מספרים זה לזה את דברי חייהם.
- ואם תשתומם, – סיפר רוטיליוס, – למה זה אני, בן-חורין מלידה, נמכרתי ללודר, דע לך, שהורי עשירים היו, ואת נעורי בליתי בכל מיני הוללות. בהיותי בן עשרים ושתים מת אבי פתאום, והורישני חובות אשר בלעו את כל הוננו; ונשארנו אני ואמי הזקנה דלים מחוסרי-כל. לא הפחידתני הדלות, כי הייתי צעיר ובריא; ואולם חמלתי על אמי הזקנה והרגילה בחיי-עושר, על כן קיבצתי כחמשה-עשר אלף זוז, שרידי נכסינו ההרוסים, והוספתי עליהם עוד עשרת אלפים – הם מחיר חרותי, אשר שילם הלֵניסטן בהמכרי לו ללודר, – ובסכום זה הבטחתי מחיה וכלכלה לאמי… ועתה, אחרי שמונה שנים של עבדות וסכנות התקוממתי לשחרר את עצמי ואת כל חברי…
נרגש שר-הלגיון בספרו את צרותיו, ודמעות רעדו בקולו.
בינתיים גבר החושך, והמסילה במקום הזה עוברת בתוך היער, ותעלות רחבות משני צדיה. שני החברים רכבו כרבע שנה בשתיקה. ופתאום נרתע סוסו של לפרניוס, כאילו הפחידוֹ דבר מה, טס כמוכה ונפל עם רוכבו לתוך התעלה השמאלית. המשוחרר צווח לעזרה. רוטיליוס קפץ מעל סוסו, קשר את הרסן בענף וימהר לרדת אל התעלה.
אך בטרם ראו עיניו באפלה את אשר קרה לחברו, פתאום חש בגבו מכת-סיף קשה, ויפול ארצה; ועודו מתאמץ להבין מי זה היכה אותו, והנה מכה שניה הלמה את שכמו.
אז הבין רוטיליוס, שנלכד במלכודת-בוגדים. תפס בסכינו, ובעצם הרגע שהוריד לפרניוס, מבלי השמיע קול, את סֵיפו שלישית על ראש האיטלקי, התאמץ זה ויקרא:
- הה, בוגד נבזה, לא העזת להתנפל עלי פנים אל פנים!
ויכהו בחזה, ואולם הרגיש כי נכשל סכינו בכתונת-השריון אשר תחת מעילו של לפרניוס.
- הו,בגידה שפלה! – נהם שנית, ויפול מת על קרקע התעלה.
שחה לפרניוס עליו ויֵט אזנו לשמוע אם פסקה נשימתו. קם אחר כן, יצא מן התעלה ויגש אל סוסו של הלודר – ופתאום התמוטט ונאנח:
- בשם הרקליס! מה זה? האם פצעני?
נשא ידו לצוארו, ומיד השיב אותה כשהיא חמה ורטובה מדם.
- האלים! – קרא – פצעני כאן… במקום היחידי… הפנוי… משריון…
התמוטט ונפל בנחל דמו, הנוזל מוורידי-הגרון.
ככה, בשממון הדרך, בדומיית הלילה, גווע שליחה של אוטיביס, על-יד פגרו של רוטיליוס הנרצח בידו.
פרק ששה-עשר: אַרתוריקס בקופו וכלבו 🔗
היום השמונה-עשר אשר לפני הקלנדא לחודש ינובריס שנת תרפ“ב למנין רומא – כלומר י”ט בדצמבר 681 – היה יום חג והילולים לתושבי עיר-הבירה – הוא היום הראשון של הסטורנַליא, חג הנוער מימי קדם לכבודו של סַטורנוס, אלהי עבודת-האדמה. כל הקריה הגדולה, אשר אורך חומותיה בזמן ההוא היה יותר משמונה מילין ומספר שעריה שלשה ועשרים, ומנין תושביה ארבע מאות וששים ושלשה אלף, – כל הקריה מלאה המוני-עם, מהם בני העיר עצמה ומהם אלפי-רבבה מבני העיירות והכפרים אשר בסביבותיה. וכל אלה נדחקים ונחפזים ברחובות, וכולם צועקים פה אחד להחריש את האזניים: “אִיוֹ בּוֹנָא סטוּרְנַלֶיָא!” (הידד סטורנליא הטובה!).
באחת הכיכרים נאסף המון רב, עליז, שכור ורועש, מסביב לאיש צעיר, ישר-קומה וצהוב-תלתלים – מין מוקיון-של-שוק נודד אשר הביא אתו כלב מלומד וקוף קטן, היושב על כתף בעליו השמאלית. המחזה כבר החל. הצעיר נתן בידי אחד הנאספים כדור-שן קטן ויאמר לו:
- מסור אותו לשכנך, והוא ימסרנו לשכנו, וכך הלאה.
ולאיש אחר נתן כדור אדום, וגם זה מסרו תיכף לידי שכניו. אז אמר הצעיר לכלבו:
- אֶנְדימיון! לך ומצא את הכדור הלבן.
הכלב זקף את נחיריו למעלה, כאילו הוא מריח באויר.
- בבקשה, – הוסיף הצעיר, – מי שהכדור הלבן נמצא ברגע זה בידיו, ישמור-נא אותו ולא ימסרהו לאחרים. לך, אנדימיון!
הכלב רץ לתוך ההמון, התגנב בין רגלי הנאספים הנדחקים, ניגש לאחד מהם וישם את שתי רגליו הקדומות על כתפי האיש הזה, הניכר לפטריצי על-פי הפס האדום המקשט את אצטליתו. ואמנם, הוציא זה את הכדור הלבן מתחת האצטלית ונתנו בין שיני הכלב, אשר השיבו לבעליו הצעיר. וכן מצא הכלב גם את הכדור האדום – והנאספים צחקו שמחים ומחאו-כף.
אחר-כן בא תורו של הקוף. הצעיר לקח סולם קטן וכפול, המונח לרגליו, והעמידו על המרצפת בצורת משולש. חבל דק היה קשור בראש הסולם, ואת קצה החבל השני לקח הצעיר בידיו, התרחק צעדים אחדים מהסולם ומתח את החבל ברום ארבע זרתות מעל שטח הקרקע. אז אמר לקוף:
- “נשמתי”, הראי-נא לאזרחים הנעלים האלה את גבורתך.
הקוף טיפס ועלה על הסולם, קפץ על החבל ויעבור בו מקצה לקצה וגם שב באותו הדרך לבעליו, והרואים צחקו ומחאו-כף לבריה הזריזה; ואחד מהם, בן חֶבר פרשים, לקח את הכובע של הצעיר וסבב על כל הנאספים לקבץ מטבעותיהם לטובת המוקיון הנודד. חיש נמלא הכובע פרוטות וזוזים, והפרש החזיר אותו לבעל הקוף והכלב; ובני האספסוף העליז, הצוחקים והצועקים, התפזרו ונדחקו אל המבואות הקרובים לבקש שם מראה-שעשועים חדש, וכבר שכחו את הצעיר צהוב-השער, אותו ואת קופו וכלבו.
הצעיר הזה הוא ארתוריקס. למחרת ליל היהרג רוטיליוס, נודע הדבר לאספרתקוס, ויחשוד בלבבו פן נמצא בוגד במחנה הלודרים. ואולם אי-אפשר היה לו לפתור את החידה, אם באמת נרצח שליחו בידי בוגדים, או במקרה נהרג, בגלל איזו קטטה ארעית שפרצה פתאום בינו ובין אותו המשוחרר, אשר פגרו נמצא על-יד רוטיליוס.
בין כה ובין כה, אחרי שנקבר האיטלקי קבורת-כבוד, אמר אספרתקוס בלבבו לשלוח ציר אחד לקטילינא, ויבחר בארתוריקס, בחשאי ושלא מדעת חבריו. והצרפתי הצעיר, עוד בימי היותו לודר, השתעשע לפרקים, מתוך שיעמום, במשחקים של מוקיוני-שוק. מצא בסביבת-המחנה אחד האביונים החוזר על הכפרים בלווית כלב וקוף, קנה אותם, התאמן זמן-מה ב“מלאכתו” החדשה, בחשאי ובלילות, ואחר-כך עזב את המחנה, והחליף בגדיו כתלבושת מוקיון-של-שוק, ולאט-לאט, בנודו רגלו מעיירה לעיירה, בא לרומא.
אחרי התפזר צופיו קיפל את הסולם, הושיב את הקוף על כתפו, קרא לכלבו וילך, בתוך ההמון הממלא את השווקים, ברחוב העולה לקרקס הגדול; והרחוב הזה הביא אותו לכיכר אחרת המלאה שולחנות-משתה, אשר סביב להם ישבו מאות אנשים ונשים מבני כל המעמדות, מאצילי רומא ועד העבדים. כי, לפי המשפט הקדמוני, אף לעבדים היה במשך שלושת ימי הסַטורנליא מעין דמות של חרות ורשות להם להתערב בתוך יתר התושבים, יהיו מי שיהיו, סנאטורים, פטריצים או פרשים, לשבת יחד עמהם ליד השולחן, לדבר בפה מלא ככל חפץ-לבם, ואפילו לחרף ולגדף את בעליהם. פה, אצל אחד השולחנות, עמד גם ארתוריקס לשתות כוס יין מכרמי טוסקולון, בעת אשר כל יתר המסובים אוכלים לתיאבון בשר-חזיר, הוא המזון החביב בימי הסטורנליא.
יחי סַטורנוס! – קרא ברגע הזה עבד מארץ קַפַּדוקיה, בעל קומת-ענק היושב על-יד ארתוריקס – יחי סַטורנוס והנקניק המשובח אשר בו כיבדנו היום קוּרְיון הפונדקי, ראשון האמנים לצליית בשר-חזיר!
אמנם איש עניו הנני, – ענה קוריון, בן-אדם קטן ושמן, – ואולם הרשות לי לאמר, שנקניקי-חזיר כאלה אינם מצויים אפילו על שולחנו של לוקולוס או מרקוס קְרַסוס!
אִיו! בונא סַטורנליא! – קרא עבד אחד מבוסם, וכל המסובים אתו קמו בקריאת “איו” וגמאו את היין אשר בכוסותיהם עד תומו, וחזרו לשבת, מלבד הַקַפַּדוקי שנשאר עומד על רגליו.
וגם ישובו-נא ימי מלכותו של סַטורנוס, – קרא הקפדוקי, – ולא תהי עוד עבדות בעולם!
אך, באין עבדים, מי יצלה את הנקניקים המשובחים אשר אתה אוכל, ומי יכין את היין הטוב אשר אתה שותה?
מה בכך? – צעק העבד בקצפו, – האין לחיות בלי יין? ואם אין מים בנהרות ארצי להשקות את האדם החפשי בצמאו?
מים? – ענהו עבד אחר בצחוק-לעג, – טובים המים להתרחץ בהם, אך לשתיה טוב מהם בעיני היין.
ושוט המשגיח! – סיים הקפדוקי את דברי חברו, – אוי לך, גִינסיוס, אתּוּנאי המבייש את עיר-מולדתו, מה השפילה העבדות את נפשך?
שמע-נא, אֵדִיאוכוס! – אמר אחד האזרחים בפנותו אל הקפדוקי, – כמדומה לי, שמשתמש אתה בצל הסַטורנַליא כדי להפיץ בין העבדים את תורת אספרתקוס ולהסיתם למרד!
לשאול תחתית יֵרד הלודר הנבל! – קרא פטריצי אחד בשמעו את השם השנוא.
ארור הוא! – החזיקו אחריו שכניו.
רב לכם, גבורי האמיצים! – אמר הקפדוקי בלעג, – אל-נא תמטירו כה את כידוניכם אל הלודר הנבל… והרחוק מכם.
בשם האלים מגיני רומא! עבד בן-בליעל זה מעיז פניו לחרף אותנו, אזרחי רומא, ולהגן על המורד הנבזה!
הרגעו, – אמר אדיאוכוס, – אין בכוונתי לחרף את מי-שהוא, וכל-שכן אתכם, פטריצים ואזרחים נכבדים, אשר אחד מכם אדוני הוא. אני לא הלכתי ולא אלך בעקבות אספרתקוס, כי אינני מאמין בהצלחת מלחמתו; ואולם אין אני מוצא לנכון לשנוא את האיש הזה, השואף לשחרר את אחיו והעומד בגבורה כזו בפני לגיונות רומא. ובאמרי את הדברים האלה, אינני אלא משתמש בחופש הסַטורנליא.
נהם של תרעומת עבר בין המסובים, ובעליו של העבד החצוף קרא בחרון-אף:
אוי לאזנים שכך שומעות! בשם צעיפה הלבן של אלילת הצניעות! טוב לי מזה, עבד משתגע, לו חרפת אותי ואת אשתי ואת כבוד ביתי!…. התפלל-נא לאלהיך, פן אזכור-לך את דבריך אלא כעבור הסַטורנַליא!
להגן על הלודר!
להלל את השודד הנבל!
ואף-כי היום, ביום הזה, אשר בו מורגשת לנו ביותר כל הרעה שהביא לנו המרד! – הוסיף בעליו של אֵדיאוכוס, – כי אין היום ברומא, באשמת אספרתקוס, אף מאה ואף עשרה לודרים לערפם לכבוד הסַטורנַליא!
מה אמרת? – שאלוהו מכל הצדדים קולות מלאים צער ותמהון.
כן, בשם אסתהר, אמרתי כי השנה יעבור חג הסַטורנַליא בלי מלחמת לודרים בקרקס!
מה רב האסון!… אמר בלבו ארתוריקס הגומע לאט מיינו הטוסקולוני.
לא, לא, בשם כל האלים! – קרא בקולו הפטריצי בקפצו על רגליו, – אל נא תבוא עלינו החרפה הזאת! סַטורנוס, האל הטוב יקבל גם השנה קרבנות-אדם כמשפטו מימי-קדם! ואני הראשון אהיה למופת בדבר הזה: מבטיח אני למסור בידי הכהנים אחד מעבדי אשר ייערף על המזבח ואקווה שיימצאו ברומא עוד יראי-שמים כמוני!
טוב, טוב, – ענהו בקול-צער בעליו של הקפדוקי, – אבל את מחזה הלודרים מי יתן לנו?
כן, כן, מי יתן לנו את מחזה הלודרים?… – סייעו לו שכניו.
מי יתן? שני הקונסולים הנעלים שלנו לוציוס גֶליוס פּוֹבּליקוֹלא, וגניאוס קורנֶליוס לֶנטולוס קלוֹדיאנוס – הלא אלה השנים יצאו בתחילת האביב כנגד הלודר, – אמר הפטריצי, – ועם כל אחד שלשים אלף איש חיל. אז נראה!
וכל מי שיפול חי בידינו, הרוג ייהרג בקרקס!
אין רחמים!
ישלמו לנו תשלומי-דם בעד היעדר הלודרים ביום הזה!
נשתעשע במשך שנה שלמה במשחקי-לודרים, אשר כמוהם עדיין לא ראינו!
נשתכר מאנקת שלושים אלף גוססים!
מה יגדל החג! מה ירבה הגיל!
טוב שנודע לי כל הדבר הזה, – לחש ארתוריקס בין שיניו, כולו חיוור ורועד מתוך זעם.
שילם בעד ביין, יצא מן הכיכר והלך לעומת הר הפַַּלַטינוס בין המוני-עם נדחקים, ובקושי רב הגיע לארמונו של קַטילינא. שם אמרו לו שהפטריצי איננו בביתו, ואולי ב“פורום” ימצאנו. פנה הלודר וירד בתוך שאר ההמונים אל כיכר הפורום.
פה, במרכזה של רומא, גדל הדחק מבכל יתר המקומות. יותר משלושים אלף נפש איש ואשה, מבני כל הגילים וכל המעמדות, נראו שם מתהלכים לאט-לאט אלה הנה ואלה הנה – אלה בלכתם להיכל סַטורנוס ואלה בשובם ממנו. כל השערים, כל המסדרונות, כל היציעות של היכלי האלים והאלות, המרובים במקום הזה, מסביב לכיכר, היו מלאים אדם אף הם, וביחוד היה רב שם מספר הנשים – אלה הן היפות בבנות רומא מכל פינות העם. מכל צד ועבר עלה צלצול כלי-נגינה שונים: הכל היו שרים שירי הלל לכבוד סַטורנוס, האל הגדול, ובתוך השאון הכללי צוללות קריאותיהם של מוכרי-שעשועים או מזונות, של מוקיוני-שוק וכל מיני רוכלים.
ארתוריקס, הנסחף בזרם הוא וקופו וכלבו, הוכרח גם הוא להתנהל לאיטו למול היכל סטורנוס, ובלכתו היה מביט ימינה ושמאלה, מפני שקיווה לראות את קטילינא. ראה לפניו זקן עם שני צעירים, ההולכים לאט ובקושי כמוהו. והזקן לבוש כמנהג השחקנים, אף כי עשירה ויקרה היתה תלבשתו; וגם פניו, פני בן-חמישים ויותר, חסרי-זקן וצבועי-כחול, העידו עליו כי שחקן הנהו. בתחילה לא שם ארתוריקס לב לשיחת הזקן עם שני הבחורים, עד אשר הגיעו כולם עם זרם-ההמון להיכלה של וֶסטה, ואחד הבחורים האלה בירך בקול רם עלמה יפה, העומדת בין יתר הנשים על יציע המקדש:
שלום קלוֹדיה, כלילת-היופי בכל יפהפיות רומא!
אמנם צדקת, קָסיוס, – אמר הזקן, – אשה יפה כזאת לא ראיתי מימי – חוץ מיוונית אחת הדומה לקלוֹדיה ביפיה, ושמה אוטיביס…
בשמעו את השם הזה היטה הלודר את אזניו ויקשב לשיחתם קשב רב.
אוטיביס? – אמר הצעיר השני – אותה זוכר אני… באמת יפה היא… ועכשיו אַיֶהָ?
האינך יודע? במחנה הלודרים!
איכה? למה?
מספרים כי אוהבת היוונית היפה את אספרתקוס תכלית-אהבה…
שתקו רגע; אחר-כן אמר הזקן:
הידוע לכם כי פעמים רבות הזמינתני אוטיביס לבוא למחנה הלודרים?
אותך, מטרוביוס? לשם מה? – שאל אחד הצעירים.
להשתכר אתם ביין? – שאל חברו. – האין די לך ביין אשר ברומא?
שחקו, שחקו… ואולם הייתי מסכים ללכת…
אנה?
למחנהו של אספרתקוס. ולו הלכתי כי עתה הייתי מוצא דרך לגנוב את לבו, לדעת את כל מזימותיו ואת כל מוצאיו-ומובאיו, והייתי מגלה אותם לקונסולים.
שני הצעירים צחקו, והזקן הנעלב התרעם:
הה! ומה אתם צוחקים? כלום לא אני מסרתי לקונסול לוציוס ליציניוס לוקולוס את דבר קשרם עוד לפני שנתיים? וכלום לא אני גליתי את סודם ביער פוּרינה?
טוב שנודע לי גם הדבר הזה! – חשב בלבו ארתוריקס.
בינתיים הגיעו לרגלי גבעת הקפיטוליון ועמדו לפני היכל סטורנוס, בניין חסון, שהיו משומרים בו, ליד מזבחו של האליל, ספרי החוקים וכספי המדינה. נדחפו עם הזרם לתוך המקדש וראו שם את פסל האליל, והפסל הוא מעשה-נחושת, ובידו חרמש ומסביב-לו כל מיני כלים של עבודת-אדמה ומראה-צאן. והפסל הזה היה נבוב וחללו מלא שמן, סמל לשפע וברכה.
פתאום אמר אחד הצעירים אשר עם מטרוביוס:
- הנה קַטילינא!
והראה על הפטריצי האכזר, העומד לו בפינת ההיכל, לא רחוק מהמזבח. שמחה נוצצה בעיניו של ארתוריקס, ויתאמץ לפנות לו משעול בין ההמונים האלה; ואולם לא במהרה עלה חפצו זה בידו. רק מקץ חצי-שעה הצליח להתקרב אל קטילינא. ניגש ולחש על אזנו:
- אור ודרור.
נזדעזע קטילינא ונשא את עיניו הזעומות אל המוקיון, וישאלהו בקול קשה ומאיים כמעט:
מה זה?
באתי מטעם אספרתקוס מאפוליה, – אמר הלודר בקול נמוך, – ויש לי לדבר עמך על עניינים חשובים.
הוסיף עוד רגע הפטריצי להישיר את עיניו אל עיני המוקיון הצעיר, ויאמר:
- לך אחרי… מרחוק.
ויחל לפנות לו דרך בעזרת זרועותיו האמיצות, וארתוריקס מתגנב ללכת אחריו. יצאו משער ההיכל, עברו את כיכר-מוכרי-השוורים והגיעו למקומות יותר פנויים, ופה, מאחורי היכלו של הירקלס המנצח, עמד קטילינא וחכה לגשת הלודר.
וימסור לו ארתוריקס את דברי שליחותו; במלים נלהבות תיאר לפניו את חסנם של לגיונות אספרתקוס; וגם ידע לחנוף לגאוותו של הפטריצי, בהוכיחו לו עד כמה תגדל גבורתם של שישים אלף העבדים האלה, אם יעמוד בראשם איש כלוציוס סֶרגיוס קטילינא; וגם הבע הביע בטחונו, שבמהרה יוכפל מספרם; ועל כן יש להאמין, לפי דעתו, שבעוד שנה, אחרי כמה נצחונות חדשים, ייגלו כחיל עצום ורב לפני שערי רומא.
וקטילינא שומע את דברי השליח ועיניו מתיזות אש-דם. שרירי פניו רעדו, ויקפוץ לרגעים את אגרופיו האמיצים כמאיים וייאנק מזמן לזמן אנקות-רצון הדומות לשאגת חיה טורפת. ככלות ארתוריקס לדבר, ענהו קטילינא במלים נפסקות מהתרגשותו:
בנסיון קשה אתה מעמידני… ואין אני יודע, אם… יען כי לא אסתיר את האמת מלפניך… הלא רומאי ופטריצי הנני, ולזרא לי המחשבה להתייצב בראש עבדים… אף כי גבורים, ובכל-זאת עבדים, אשר מרדו באדוניהם… ואולם… חיל גדול כזה… ואני מנהיגו… אני, שנוצרתי לגדולות, ועד היום לא השגתי מאומה… ואני מרגיש, כי הדבר הזה אשר הצעת לפני…
לא ישכר את מוח קטילינא, לא יכה בסנוורים את עין שכלו, לא ישכיחנו כי בן-רומא הנהו. ואם יש לגדף את שלטון-המעטים, הלא בידי בני-חורין, בכלי-זין רומאי נגרשם, ולא בעזרת עבדים ברברים כאלה.
מי שהביע את הדברים האלה, היה פטריצי בן-שלושים או יותר, גבה-קומה וגאיון בכל תנועותיו, אשר הופיע זה עתה מאחורי הזוית.
לֶנטולוס סוּרַא! – השתומם קטלינא, פה אתה?
כן. האיש הזה חשוד היה בעיני, ועל כן הלכתי אחרי שניכם. פעם אחד ניבאתי לך, קטילינא, כי מבית קורנליוס יוקמו לרומא שלשה מושלים, ואחרי שכבר משלו קורנליוס צינא וקורנליוס סולא, אתה תהיה השלישי. לכן באתי למנוע אותך מדרך שווא כזה, אשר לא יקרבך אל המטרה, כי אם ירחיקך ממנה.
האם חושב אתה, לנטוליוס, כי נשיג עוד בזמן מן הזמנים לאסוף חיל גדול כזה שנותן בידינו אספרתקוס?
אני חושב, שאם נשתמש בעזרת אלה, כי עתה לא רק שתתעורר נגדנו שנאתו של עמנו ושל איטליה כולה, אלא גם תוצאות מלחמתנו תהיינה לא לטובת עניי רומא, כי אם לטובת הברברים שונאי רומא. אם ישיגו אלה בעזרתנו את שלטון רומא, התאמין כי אז יתנו לנו למשול בהם? כל אזרח ואזרח יהי לאויב בעיניהם, והצרה שאתה מאמין להביא בזה רק על השליטים, תיפול גם על ראשנו אנו!
והכרת פניו של קטילינא ענתה בו, כי לשמע אמרי לנטולוס הבטוחים והנמרצים היתה התלהבותו הולכת וכבה; ואמנם, ככלות דברי סורא, הוריד האיש הנושא, הורגו של גרַטידיאנוס, את ראשו על חזהו, השתחווה לו ויאמר:
- כוח הגיונך חותך כחרב ספרדית לטושה…
ביקש ארתוריקס להשיב דבר ללנטולוס, אולם זה אמר לו בתנועת-יד מצווה ובקול מכריע:
- לך שוב אל אספרתקוס, ואמרת לו כי מודים אנחנו בגבורתכם, ואולם קודם-כל בני רומא אנו: בשעה שסכנה צפויה לעיר-מולדתנו יחדלו על גדות הטיבר כל ריב וכל קטטה; ועוד אמור לו, כי לא יחמיץ את השעה השוחקת לו וימהר לעבור עמכם את הרי האלפים, ותשובו איש לארצו: כי מלחמה ממושכת באיטליה אבדון היא לכם. לך, והאלים ילווך בדרכך.
ויקח לנטולוס סורא את ידו של קטילינא, העומד נוגה ומחריש, וימשכהו אתו אל כיכר מוכרי-השוורים.
עמד הלודר זמן רב, וגם הוא מחריש ונוגה, עד אשר העיר אותו אנדימיון בלקקו את ידיו. אז פנה ללכת משם לרחוב אחר, זה שהלכו בו שני הפטריצים. השמש כבר נוטה מערבה ודמדומי הנשף קרבים. שקוע במחשבות-עצב, אשר העירו בו דברי סורא, לא ראה הלודר את האיש הבא בעקבותיו. ואולם האיש הזה נדמה כמרגל אותו, ויש שהוא הולך בלאט אחרי הלודר, ויש שיעבור אותו והביט עליו בעינים סוקרות. ולבסוף שם ארטוריקס את לבו לתנועותיו המוזרות של האיש הזה, נתן בו את עיניו והכיר את מטרוביוס; כי עוד בהיות ארתוריקס בין הלודרים אשר לסולא, בנווהו בקוּמא, ידע שם את המוקיון הזקן המבקר לפעמים תכופות בבית הדיקטטור; ויפחד ארתוריקס מאד, שמא גם זה הכירו.
החיש את צעדיו וביקש להעלם מעיני מטרוביוס; עבר סימטאות אפלות, סבב על בתים, נכנס אל אחד החצרות ויצא ממנה מצדו האחר, והאמין שלא ימצאנו עוד המרגל. בינתיים הגיע הלילה, ונמצא ארתוריקס על חוף הטיבר, ופנה ללכת שמאלה אל אחד משערי-העיר, הנקרא בשם טריגימינא. ורחוב-החוף שומם בשעה הזאת, כי רחוק הוא ממרכז העיר, ולא פגש הלודר אלא בעוברים בודדים, ולא שמע את קול שטף המים בנהר. ופתאום הגיע לאזניו קול צעדי איש הממהר אחריו. עמד והקשיב, והנה צעדי האיש הולכים וקרבים. הוציא הלודר סכין מתחת מעילו, ונחבר מאחורי אחד האילנות. כעבור רגע, בא האיש הממהר, והנה זה מטרוביוס.
עמד גם הוא, הביט אל כל העברים, וישאל את עצמו:
איפה נעלם?
הנני, מטרוביוס חביבי, – אמר הלודר, בהגלותו מאחורי האילן; כי אמר בלבבו, שהפעם ישלם למוקיון את שכר מלשינותו ויציל בזה גם את נפשו.
הזקן הזדעזע ונסוג אחור אל החיץ הנמוך, גודר את הרחוב מצד הנהר, ויאמר לו בקול מתוק:
הה, אכן אתה הוא זה, חביבי…. כן, כן, אותו הלודר היפה…. הכרתיך… ועל-כן הלכתי אחריך… הלא ידענו זה את זה בנווהו של סולא בקומא… רצוני שתלך עמי לסעודה… נשתה ממיטב היין הפַלרני….
לסעודה אל בית-הכלא המַמֶרטיני אמרת להביאני, מלשין זקן! – ענה ארתוריקס בקול נמוך בגשתו אליו, – למען אצלב והיה בשרי לסעודה לעורבי האֶסְקְוילינוס….
לא, מה אתה סח?… – אמר מטרוביוס בקול רועד, – ישרפני יוביס בברקו אם לא חפצתי כי תשתה עמי יין…
מים תשתה הערב, שיכור נבל, מים מעמקי הטיבר הצהוב! – לחש הלודר, השליך ארצה את סולמו ואת קופו ויתנפל על המוקיון הזקן.
לעזרתי, ידידי!…. הוא הורגני!… מהרו, בואו!….– צעק מטרוביוס בברחו מפני הלודר, בעת אשר זה לקח את סכינו בין שיניו, טס אחרי הזקן והשיגו, סתם את פיו וחינק את צוארו בידיו האמיצות.
אם כן, גם את ידידיך הזמנת לסעודה, שהכינות לכבודי! – אמר לו מבין שיניו.
ואמנם הופיעו ברגע זה מאחורי הזוית פלוגת אנשים, שלפי הנראה, הביאם אתו מטרוביוס ויעמידם במארב במבוי הסמוך, ועתה מיהרו לבוא לקול צעקותיו של המוקיון ולפידים דולקים בידיהם. ויך ארתוריקס בסכינו על חזה מטרוביוס ויאמר:
- יאחרו לבוא… לא יצליחו לא להצילך ולא לתפסני!…
ובשתי ידיו הרים את המוקיון הפצוע וישליכנו לתוך הנהר ויקרא:
- זאת הפעם הראשונה והאחרונה אשר תשתה מים, שיכור בן-בליעל!
נשמע קול הגוף הכבד בנפלו המימה וקול צווחתו הנואשת של מטרוביוס הטובע.
- הננו פה, מטרוביוס! אל תפחד! נצילך! נתפוס את הלודר! – קראו ידידי המוקיון הנחפזים לעזרתו.
פשט ארתוריקס את אדרתו, הרים את אנדימיון וישליכנו המימה, ויקפוץ גם הוא אחריו אל תוך הנהר.
- עזרוני! טובע אני!… – צווח עוד הפעם הזקן, וייעלם בין גלי הטיבר.
והלודר שחה בינתיים באלכסון אל מול החוף שכנגד ולבסוף נעלם אף הוא באפלת הלילה.
פרק שבעה-עשר: אכנומאוס 🔗
אבדה תקות הלודרים, כי יעמוד קטילינא בראשם, ועל-כן נתקבלה הצעתו של אספרתקוס: לעלות באביב הבא צפונה לחבל הרי האלפים, ומשם להתפזר וללכת איש לארצו, לעורר שם את האומות השונות, למען יקומו כולן יחד על רומא. ובסוף פברואר לשנת תרפ"ב עלה אספרתקוס מאפוליה עם שנים-עשר לגיונות, חמשת אלפים איש בכל אחד, מלבד חמשת אלפים אנשי-קלע וכידון ושמונת אלפים פרש; סך-הכל – יותר משבעים אלף, כולם מסודרים ומזוינים כהלכה; וילכו בדרך חוף הים סאמניונה. אחרי מהלך עשרה ימים נודע לאספרתקוס, כי עומד הקונסול לנטולוס קלוֹדיאנוס בחבל אוּמבּריה ומסדר שם את צבאו, שלושים אלף במספר, ואומר לסגור על התראקי את מעבר הנהר פארוס21 בעת אשר הקונסול השני, גֶליוס פּוּבליקולא עם שלשה לגיונות וחיל-מילואים, מתכוון לארוב ללודרים מצד לַציון, למען לא יימלטו וישובו לאפוליה. כנראה, הבין הסינאט לבסוף כי לא רק חרפה, כי אם גם סכנה רבה נשקפת לרומא מן המרד הזה, וישלח למלחמת הלודרים את שני הקונסולים, דבר הנהוג אך במקרים חשובים ביותר. מתחילה אמר אספרתקוס להתנפל ראשונה על גליוס, כי קיוה להיפגש עמו על הדרך בין קורפיניון לאמיטֶרְנוס (אקוילה בימינו). אך בבואו לעיר הזאת נודע לו, שלא יצא עדיין גליוס נגדו מלציון; על-כן גמר להמשיך דרכו צפונה, להכות את לנטולוס הבא לקראתו מאוּמבריה, ואחרי-כן או לשוב דרומה ולהתנפל על גליוס, או שלא לשים עוד לב לקונסול השני, לעלות הלאה ולעבור את הפאדוס. ואמנם אחרי מהלך ימים אחדים, באו מרגליו לבשר, כי יצא לנטולוס מפוּריזירה עם שלושים אלף איש והוא מתקרב ובא לקראתו ולעומת קַמרינון. אז חנה אסְפרתקוס באסקוּלון, במקום גבוה ומבוצר, בכוונה לחכות שם ארבעה או חמשה ימים, עד אשר יגיעו הרומאים לקמרינון. כעצוב ונוגה נראה התראקי בימים ההם. וזוהי סיבת עצבונו: מזמן-מה התחיל חושד, כי אכנומאוס כועס עליו, או כי חדל מאהוב ומכבד אותו כלפנים. במועצת השרים האחרונה, שהוחלט בה על-פי הצעתו של אספרתקוס לעבור את הרי האלפים, קם אכנומאוס להתנגד להצעתו זו בהתעוררות עזה ובדברי-קצף קשים, ורמז במלים בלתי ברורות, שאיננו מסכים עוד לסבול את “שלטון היחיד” בחיל הלודרים. תחילה קצף גם אספרתקוס, בשמעו את דברי החשד הללו, אך הבליג מיד על זעמו ויען לגרמני החביב עליו בדברי חיבה וידידות. ואולם בראות אכונמאוס, כי יתר השרים כולם מסכימים לדעתו של המנהיג, קם ויצא בחרון-אפו מאוהל הישיבה, ולא רצה להשתתף עוד במועצת חבריו. וגם אחר-כך נדמה הגרמני כממאן להיפגש עם אספרתקוס, ואם היה המקרה מביאו לדבר עם המנהיג, נראה כנבהל ושתקן. ולא יכול אספרתקוס להבין את סיבת הדבר; כי, בהיותו איש תם-לב וישר, לא חשד אף רגע, שמא יד אֶוטיביס באמצע; להפך – הוא שכח אותה כמעט לגמרי, כי היוונית הערומה היתה משתדלת לבלי היראות לפניו, ובינתיים היתה הולכת ולוכדת מיום ליום את אכנומאוס ברשתות זדונה. למחרת יום חנות הלודרים על-יד אַסקוּלון, לפנות ערב, ישבה אֶוטיביס באהלו של הגרמני. עיניה הירוקות כעיני נמר הביעו תרעומות ושנאה ובוז כאחד, והיא אומרת אל אכנומאוס: – על-כן, גם להבא ינהלך אספרתקוס, כנהל פרש את סוסיו, ויוסיף להשתמש בגבורתך כדי לרומם את עצמו! – הלעולם לא תחדלי מלהסיתני בו? – שאל הגרמני היושב קודר ממולה, – פעמים נדמה לי, כי רע לבך כלבו של פֶנריס, הזאב הארור הטורף את נפשות המתים בשאול תחתיות… – זוהי תשובתך לאשה כמוני, האוהבת אותך? –האי-אפשר לך שתאהביני, מבלי להשניא עלי את אספרתקוס, גבר אציל-רוח ורב-חכמה? – דע לך, השוטה, כי גם אני האמנתי ביתרון רוחו, גם אני חשבתי כי לא בן-אדם הוא, אלא אחד מבני עליון; אך סוף-סוף בעת-כורחי נוכחתי, כי אספרתקוס זה איננו אלא שקרן, שקרן בכל עלילותיו ובכל אמרי-פיו, ואין בלבבו כי אם יצר אחד – יצר הכבוד! שתק אכנומאוס והוריד את פניו הזעומים ארצה. היוונית ניגשה אליו ותנשק לו, ותשאל במתק-שפתים: – המאמין אתה, כי אוהבת אני אותך? – כן, אֶוטיביס, מאמין אני לך, – ענה הגרמני המפוייס בנשיקתה, – מאמין אני לך כלווֹטַן הנצחי, אלהי העולם. – ואם כן, למה לא תאמין שכוונתי לטובתך? – בזה לא פקפקתי מעולם… – ואם לא פקפקת, למה תאמין לרע-שווא, הבוגד בך, ולא לאשה האוהבת אותך יותר מנפשה והרוצה לראותך גדול ומאושר? נאנח הגרמני, לא השיב דבר, קם והתחיל סובב הנה והנה באוהל, ועיני העלמה משגיחות על כל תנועותיו. שתקו רגעים אחדים, אחרי-כן אמרה אֶוטיביס כמעט בלחש. כמדברת לנפשה: – או אולי חושד הוא, כי בפקחי את עיניו על דרכי הבוגדים בו אינני מבקשת אלא תועלתי הפרטית, איזה שכר ורווח לנפשי? – מי אמר את זאת? מי חשב כזאת? – שאל אכנומאוס בעמדו פתאום לפני היוונית. – אתה! – אני? –כן. כי אחת משתי אלה: או שאתה מאמין כי אני אוהבת אותך ומתכוונת לטובתך, ובכן עליך להאמין, כי אספרתקוס בוגד בך; או שאספרתקוס הוא אדם ישר, ואם-כן אני הבוגדת! – לא, לא… – קרא הגרמני, כמעט בקול-בכי; כי הענק הזה לא היה בקי בדרכי ההגיון, ותכבד הדילמה הזאת על מוחו הדל. – ואני למה אבגוד בך? אין להבין! – הוסיפה לאמר אֶוטיביס. – סלחי. אוטיביס בת-האלהים, אמנם אין להבין למה תבגדי בי אַת, הלא כמה פעמים הראיתני את אהבתך הגדולה… ואולם… סלחי לי… אין להבין גם למה יבגוד בי אספרתקוס. – למה? – אמרה אוטיביס, ותקם ותיגש אל אכנומאוס, – למה? הוי לעיוור הזה, השואל ממני למה! שתקה רגע ותוסף לאמר:
הגד-לי, איש קל-דעת, האם לא ספר לכם אספרתקוס בפיו, כי אחרי מלחמת פונדי בא אליו הקונסול וָרון לוקולוס והציע לפניו משרה גבוהה בחיל הספרדי או שלטון-גליל באפריקה? – כן, סיפר לנו את זאת, ואולם ידוע לך מה ענהו אספרתקוס… – ואתה, האויל, התדע למה ענהו ככה? כי לא היה בעיניו השכר לפי הפעולה שדרשו מעמו. אכנומאוס שב להתהלך הנה והנה, וראשו מוּרד על חזהו. – כי לא די לו במשרת קוֶסְטור או שר-גליל… אכנומאוס שותק ומתהלך הנה והנה. – עתה נתחדשו ההצעות מצד רומא, נשנו וגם שולשו – והוא לא אמר לכם מאומה… – ואַת מאין ידעת?… – שאלה הגרמני בעמדו לפניה. – כאשר הלך רוּטיליוס לרומא, להציע, כביכול, לפני קטילינא את משרת שר-צבאנו – התאמין כי באמת לשם זה נשלח לרומא? ואני מיד הבנתי, כי כל-עיקרו לא הלך אלא לחדש את המשא-והמתן, שהתחילו בו בפונדי. ועוד פעם שב אכנומאוס להתהלך בשתיקה הנה והנה. – לולא כן – למה בחר דוקא ברוטיליוס, שהוא לַטיני ואזרח-הארץ? אכנומאוס לא ענה. – ולמה זה, אחר מות רוטיליוס, למה שלח את ארתוריקס, הנאמן עליו ולכם לא הגיד מאומה, אף כי גם אתם שרים כמוהו וגבורים כמוהו, ואולי עוד גדולים ממנו? ולמה דוקא את ארתוריקס, האוהב את אחותו, ולא איש אחר? ומדוע, מיד אחרי שוב ארתוריקס מרומא, דרש אספרתקוס, כי תחליטו לעזוב את איטליה? אכנומאוס עמד והיה כמסתכל בתקרת אהלו, שיניו נושכות את צפרני ידו הימנית, ושמאלו נתמכת במתניו. – האם לפי המשפט נעשו כל אלה? האם לפי היושר והצדק? – אמרה אֶוטיביס, ואחרי רגע של שתיקה הוסיפה: – ראה, רומא אין-אונים היא, אזלת ידה ואינה יודעת איפה תמצא לגיונות חדשים להילחם בסֶרטוריוס הכובש בספרד, במיתרידת הכובש באסיה; ואנחנו יש לנו שבעים אלף אנשי-צבא מסודרים, מזוינים, רבי-נצחון – ואנחנו בורחים ממנה, בורחים מעיר אין מגן לה! הגם הדבר הזה נעשה כמשפט? אכנומאוס עודנו עומד ואינו זז ממקומו, ורק את ראשו הניע לאט פעם או פעמיים. – לנטולוס, גֶליוס, חילותיהם… כל אלה אינם אלא שיחות-ילדים אשר המציא אספרתקוס לרמותכם, להצדיק את המנוסה, לכסות על מעלו!… גליוס!… לנטולוס… חילותיהם, – הוסיפה היוונית כמדברת אל נפשה, – ולמה יצא דוקא הוא עצמו עם אלף פרשים לתור את מוצאיו-ומבואיו של חיל לנטולוס המדומה, ולמה שלח דוקא את ארתוריקס לרגל את גדודי גליוס המדומים אף הם? לעולם ארתוריקס! למה לא שלח איש אחר, את אחד מכם? – אמנם צדקת… לדאבוני צדקת! – לחש אכנומאוס בקול לא-נשמע כמעט. – הו, בשם כל אלי השמים! – קראה אוטיביס בעוז, – עורה, עורה משנת-האבדון אשר הפיל עליך הבוגד ההוא… פקח עיניך ותראה כי הנה עומד אתה על פי תהום… ואם עוד חפץ אתה לחקור לסיבת בגדו בכם, זכור שאוהב אספרתקוס את וליריה מסלא, אחת מבנות נגידי רומא, אלמנתו של סולא. בגללה, בגלל אהבתו זו מכר את כולכם לסינאט הרומאי, אשר יתן לו בשכרו את אהובת-לבו עם ארמונות והון וכבוד וגדולה גם יחד. – אמת! אמת! – נהם הגרמני המנוצח בכוח הראיות האלה – בגידתו של אספרתקוס ברורה עתה לעיני כשמש… מַנַגרמוֹר, הכלב הגדול בתהומות הנִיפֶלְהֵים22 יטרוף לעולם את בשרו המתועב? עיני אוטיביס הבריקו ניצוצות שמחה אכזרית, ותיגש אליו עוד ותקרא בקול מחונק למחצה: – ואם כן, מה תחכה עוד? הרוצה אתה שימשכו במרמה אותך ואת בני-עמך הנאמנים לך אל מקום מצר אחד בין ההרים, אשר יארב לכם שם הרומאי, ושם תפלו כולכם ביד האויב והוּקעתם כולכם על העץ או תהיו לטרף לחיות הקרקס? – הה לא!… בשם כל ברקי תוֹר! – רעם הגרמני; וילבש בחפזון את שריונו, אזר חרבו, חבש לראשו את הקובע, ובאותה שעה לא חדל מנהום: – לא… לא אתן כי ימכרני זה… לא, תיכף ומיד… עם לגיונותי… עזוב אעזוב את מחנה הבוגד… – וכל יתר הלגיונות יצאו מהר אחריך, בני צרפת ואיליריה וסמניון, ורק היוונים והתראקים יישארו עמו; ואתה תהיה למנהיג, ואתה, אתה לבדך, תכבוש את רומא… לכה, לכה… צווה אנשיך ויקומו בלאט… וגם לגיונות הצרפתים… ונצא עוד בלילה הזה… לכה! אחרי רגעים אחדים תקעו השופרות ל“יקיצה”. לא עברה שעה וכל עשרת האלפים של אכנומאוס היו מסודרים ומוכנים לדרך. החלקה, שעמדו שם הגרמנים, סמוכה היתה ל“שער הימני”. אנשי המשמר הכירו את אכנומאוס ופתחו את השער, והתחילה בשתיקה יציאת הגרמנים. ואולם תקיעת השופרות העירה גם את הצרפתים שכניהם, ובחשבם כי כל הצבא יוצא לדרך זו, כי ניגשו אויבים למחנה, קמו והזדיינו בחפזון אף הם, יצאו מאהליהם, ובלי מצוות שרם תקעו בשופרות ל“יקיצה”. ככה הקיץ במהרה כל המחנה מפה לפה וימהרו איש לנשקו מתוך ערבוביה ובהלה. גם אספרתקוס קפץ ממשכבו, ניגש אל סף אהלו ושאל את אנשי המשמר אשר בככר המחנה, מה השאון. – דומה כי באו הרומאים, – ענוהו. – איכה? מאין? אילו רומאים? – שאל המנהיג המשתומם. מיהר להזדיין ויצא, ויוודע לו, כי לגיונות אכנומאוס עוזבים את המחנה, וגם יתר הלגיונות אומרים לעשות כמוהם, בחשבם, כי כן ציוה אספרתקוס. רץ התראקי אל שער הימין וירא, והנה כמעט כל הלגיון השני של הגרמני כבר יצא מגבולות המחנה. הבקיע לו אספרתקוס דרך בכוח זרועותיו החזקות ויצא מן השער החוצה, וירץ אל המקום אשר חיכו שם רכובים על סוסיהם אכנומאוס ושלישיו. לפני התראקי רץ עוד איש אחד; וגם הוא מזויין. אספרתקוס הכירו: קריסוס הוא. – אכנומאוס! – קרא קריסוס בקולו החסון, – מה זה? מה קרה? ואנה תלך? – הלאה ממחנה הבוגד, – ענה הגרמני בשלווה ובקול רם. – וגם אתה, אם אין את נפשך להימסר במרמה לידי הרומאים, אתה ולגיונותיך, בוא עמי ועלינו יחד לצור על רומא. הצרפתי טרם ענה ואספרתקוס הקדימו: – הבוגדים מי הם, אכנומאוס, על מי רמזת? – אתה הבוגד; ועליך רמזתי. אני על רומא התקוממתי ועל רומא חפץ אני לעלות; אין אני רוצה ללכת אל האלפים למען נפול – במקרה, כמובן – אל פחת, או להיכלא במצרי ההרים… – בשם יוביס הטוב והגדול! – קרא אספרתקוס בזעם ויהי כמשוגע, – אין זאת כי אם הנך מתלוצץ, אף כי דברי ליצנות מכוערים כאלה לא עלו עוד על לב איש מעולם. – אינני מתלוצץ, בשם פְרַיָה23… אינני מהתל, כי באמת ובתמים דברתי… – ואותי אתה חושד בבגידה? – אמר התראקי בקול נחנק מכעס. – אינני חושד, אלא בטוח אני בכך, ומכריז אני עליך כי בוגד אתה. – שקרן ושיכור! – שאג אספרתקוס בקול-רעם, שלף את חרבו וישתער על אכנומאוס, וגם זה הוציא את חרבו מנדנה והרתיע את סוסו לקראתו. ואולם שלישיו הפריעוהו, וגם קריסוס אחז במתג הסוס ויהדפהו ויקרא: – אכנומאוס! אם לא יצאת מדעתך, אין זאת כי אם אתה הוא הבוגד הנמכר לרומא! את אספרתקוס הקיפו בינתיים ארתוריקס, ברתוריקס, תֶּסַלוניוס ועוד כעשרים מראשי-הצבא; ואולם כה גבר הזעם של אספרתקוס עד אשר הדף מעליו בכוח זרועותיו את כולם וקפץ לעומת אכנומאוס. אך בהתייצבו לפני הגרמני, השיב את חרבו לנדנה ויישיר להביט אליו בעינים, אשר להבות-אשן כבו פתאום ותימלאנה דמעות. – אין זאת כי אם איזו רוח-רעה מדברת מתוך גרונך, – אמר לו בקול רועד, – יען כי אתה, אכנומאוס, אתה חברי במסעי מרומא לקפואה ורעי בדאגותי ונצחונותי הראשונים במרד הזה, אתה לא יכולת להביע את הדברים אשר שמעתי. אינני יודע… אינני מבין… אין זאת כי אם שנינו, גם אתה גם אני, אין אנו בלתי אם קרבנותיה של מזימת-סתר, אשר נרקמה ברומא וחדרה בנתיבות לא ידעתים אל תוך מחננו… אם כן לך-לך… עזוב את ריבנו ואת דגלינו… ואולם אנכי נשבע – פה באזני צבאותיך, נגד אחינו אלה אנכי נשבע בכל הקדוש לי, בעפר אבי, בזכר אמי, בחיי אחותי, בשם כל האלים אשר במרום ובשאול תחתיה, כי נקי אני מכל הנבלות אשר רמזת עליהן. ואם חטאתי מימי חטא כל-שהוא לחובותי בתור אח ומנהיג, ישרפני יוביס בברקו ויישאר שמי לחרפה ולבוז-עולם כשם אחד הבוגדים! את השבועה הזאת הביע אספרתקוס בקול חזק ונמרץ ובהתרוממות-רוח והיו פניו ברגע זה חיורים ומלאים שלווה כאחד; שבועתו עשתה רושם על כל שומעיה, וכנראה, גם על אכנומאוס עצמו – ואולם פתאום נשמעו תקיעות-השופר של הלגיון השלישי, הוא הראשון אשר לבני גַליה, והכל הסבו את עיניהם לעבר ההוא והביטו מתוך תמהון והשתוממות. – מה זה? – שאל ארתוריקס את ברתוריקס. – מה הם עושים? – תמה גם הנשאל. – בשם אלי-שאול! –קרא אספרתקוס מתייאש, – הגם הצרפתים יעזבונו? וירוצו כולם, מלבד הגרמנים, אל השער. ואֶוטיביס, אשר היתה קודם כנחבאת בין יתר השׁלישים, ניגשה אל אכנומאוס, אחזה ברסן אבירו ותמשכנו אתה אחרי הלגיונות הנרחקים. וקריסוס הגיע בינתיים לשדרות הראשונות של הצרפתים ויצוום לשוב איש לאהלו.
ביום השלישי נפגשו ליד קמרינון גדודי לנטולוס ואספרתקוס. מספר הרומאים שישה ושלושים אלף, מספר הלודרים כמעט כפליים מהם. לא ארך הקרב כי אם שלוש שעות, והרומאים הוכו וינוסו ויתפזרו, מהם לאֶטְרוריה ומהם לחבל הסֶנונים. ואולם אספרתקוס לא שמח לנצחון הזה, כי דאג לאכנומאוס ואנשיו, פן יתנפל עליהם גליוס ויעשה בהם טבח. על כן עמד למחרת יום-הקרב של קַמֶרינון וילך עם צבאו דרומה, ואת הפרשים שלח לתור את הארץ לפניו. ואמנם שבו הפרשים ויגידו לו כי חונה אכנומאוס על-יד ההר פיסצֶלוס, והקונסול גֶליוס, בשמעו כי עזבו הגרמנים את מחנה אספרתקוס, כבר יצא לקראתם ועמו שמונה ועשרים אלף איש. מיהר אספרתקוס לעזרתם, ואולם הרומאי הקדימו. אף אחד לא נמלט מעשרת האלפים אשר עם אכנומאוס, וגם הוא נפל מדוקר כולו בחרבות. וככלות הטבח הנורא, שהומתו בו גם אלפי רומאים, הגיע פתאום לאזני גליוס קול שופרות אספרתקוס, ויתלקח הקרב השני. ואכנומאוס שוכב על הקרקע ונאנח אנקות-גסיסה. בראות הרומאים, כי התנפל עליהם אספרתקוס, עזבו את שדה-הקרב הראשון, ולא נשארו בו אלא פגרים ולא נשמעו אלא זעקות-כאב. ופתאום ראו עיני הגרמני את אֶוטיביס אהובתו: היא קמה מעל האדמה לא רחוק ממנו, קרעה רצועת-בד מכתונת לודר מת ותחבוש את זרועה השמאלית הנפצעת. כי בהשתער גליוס על הגרמנים לפתע-פתאום, לא הספיקה היוונית לא לעבור אל הרומאים ולא לברוח משדה-המלחמה, ותאמר אז בלבבה, כי אין לה מוצא אחר בלתי-אם לנפול ארצה אחרי הפצע הראשון ולהיראות כהרוגה. - אֶוטיביס… – לחש הגרמני הגווע, - הנצלת? עתה מאושר אמותה!… אוטיביס… אני צמא… גרוני בוער… תני-לי מעט מים… וגם… נשיקתך האחרונה… ואולם אוטיביס לא שמה לב לבקשתו. עמדה מתבוננת במישור רחב-הידים שכולו פגרים, והעינים הירוקות הבריקו אש שמחה אכזרית. – אוטיביס… נשיקה… – נאנח הגוסס. – אין לי פנאי, – ענתה היוונית, ותעבור על הגוסס ומבטה קר.
מחשבה נוראה האירה כברק את מוחו של הגווע, ובאספו כל שארית כוחותיו קרא בקול נמרץ:
– עתה הבינותי הכל… נקי אספרתקוס!… ואת… ארורה לעולם! ארו…
וימת. – לשחת! – אמרה היוונית. – וכאשר ראיתי אותו גווע כגווע חיה במדבר, כן יראוני אלי-מרום גם את פגרו של אספרתקוס!
ותלך למקום הקרב החדש.
פרק שמונה-עשר: קרסוס וקריסוס 🔗
נצחון אספרתקוס מובטח היה מראש, ובראות אֶוטיביס בעיניה את מפלת הרומאים, שנהרגו מהם כעשרת אלפים ונשבו יותר מאלפיים, קיללה את האלים על אשר לא באה תקוותה, שיקיפו שני הקונסולים את חיל המורדים כעין טבעת-ברזל ויחרימו אותו, ותשב בלאט למקום טבח הגרמנים. מצאה פגר סוס, הדומה לאחד מסוסיה, ותשכב על הארץ אצלו. כאן מצאוה הלודרים אחרי נצחם את גליוס, ויאמינו שנהרג אבירה תחתיה בקרב, ויכבדו כולם את העלמה אמיצת-הלב, ותימנה, כרצונה, בין שלישי קריסוס. ואת גוויתו של אכנומאוס שמו על מדורה גדולה, שפכו עליה בשמים, כיסוה בפרחים ויבעירו אותה כהלכה לפני הלגיונות האבלים; ואת עפרה אסף אספרתקוס לתוך ארון של נחושת, ויקחהו, ויהי מאז אתו כל הימים. ושוב פנו הלודרים ללכת אל פאדוס הנהר, מתכוונים לעבור אותו ולעזוב את איטליה. ואולם רוב המורדים מתרעמים היו על זה בנפשם. גורלו הנורא של אכנומאוס וחבריו לא הפחידם, אלא להפך – הגדיל עוד יותר את צמאם לנקמה. אחרי נצחם את שני הקונסולים, באו להיווסף עליהם עוד כחמשה-עשר אלף עבדים, והגיע מספר הצבא עד לשבעים וחמשה אלף; על-כן היו מתלחשים, כי אמנם צדק אכנומאוס, וטעות גדולה היא לבלי התנפל על רומא בשעת כשלונה זו. מיום ליום גדלו התרעומות, ואספרתקוס התחיל מפחד פן יחקו לגיונות שלמים את הגרמני ויעזבו את המחנה. וירא לבסוף כי אין לו מוצא אלא זו: לקרוא את כל אנשי-צבאו לאספה ולהחליט ברוב דעות, אם לעבור את הפאדוס ואם לצור על רומא. ותיקרא האספה. מבמת המחנה פנה אספרתקוס אל חבריו, וישתדל לצייר במלים נלהבות גם את תועלתה של התכנית הראשונה, גם את כל הסכנה הכרוכה בשניה; אמר להם, כי היתה כבר איטליה זו לקבר לכמה לאומים – לצרפתים של ברֶנוס, ליוונים של פירוס, לבני קרתּגו, לטֶוטונים, לקימרים, לכל זר אשר בא להילחם פה על אדמתה; וגם ללודרים תהא איטליה לקבר, אם לא יעזבוה. ויזכירם את כל מה שפעל ועשה לשם מלחמת-מצוה זו ובשבועות נוראות נשבע כי איננו מתכוון אלא לטובתם הם; עתה יחליטו מה שיחליטו, והוא ייכנע לרצונם. אם כמנהיג ואם כאיש-צבא פשוט יילחם את מלחמתם עד סופה, ואם כזה כתוב בספרי הגורל, יפול וימות עמהם יחד. רבים מחאו כף לדברי התראקי, ואולם עוד רבים מהם קראו בקולות-רעם: – לרומא!… לרומא!… ואחרי שנמנו הדעות הוברר, כי יותר מחמישים אלף הביעו רצונם ללכת על רומא, ורק עשרים אלף תמכו בדעתו של אספרתקוס. המסקנה הזאת הדאיבה והכאיבה את לב המנהיג. נוגה וקודר עמד בשתיקה רגעים אחדים; אחר-כך פנה ללגיונות המחכים לתשובתו ויאמר: – טוב. אכנע. הלוך תלכו על רומא – אבל מנהיג אחר ילך בראשכם. בחרו לכם בטוב ממני! – לא! לא! אין לנו מנהיג מלבד אספרתקוס!… ענתה לו שאגת הרבבות. ואספרתקוס נהם בכל כוחו: - לא!… לעולם לא!… בחרו במי שמאמין בהצלחת הדבר ולא במתנגדו! אז עלה קריסוס על הבמה. – גם אני התנגדתי לדבר הזה, – אמר הצרפתי. – ואולם מה שהוחלט הוחלט; ומנהיג אחר אין לנו ולא יהיה לעולם. רק המנצח של אקוִינון ופונדי וקַמֶרינון, הוא ורק הוא יישאר מנהיגנו. חי אספרתקוס המנהיג! וקול שאגת-אלפים נשמע מסביב: – חי אספרתקוס המנהיג!… ככה נאנס התראקי לעשות דבר שלא האמין בהצלחתו; ולמחרת היום ההוא עלו המורדים ויפנו ללכת הנגבה, והאסירים אשר נשבו בנוֹרציה נגררים אחריהם. ואולם, אחרי כל המאורעות האלה, סר מהלודרים רוח-המשמעת, ותחדור ללבם תאוות השוד. שני לגיונות, החמישי והשישי, בעברם על אחת הערים אשר בחבל ההוא, התנפלו עליה ויבוזו את כל בתיה וחנויותיה. אז החליט אספרתקוס להשתמש במלוא כוח שלטונו: דן למיתה כמאתיים מן השודדים, ובהם שר-לגיון אחד, ונצלבו כולם בידי חבריהם; ואף גם זאת, כי שַנה שינה אספרתקוס את כל סדרי-צבאו שינוי גמור. ביטל את הלגיונות הישנים, שחוברו על יסוד הלאומיות, ויעמד במקומם חמישה-עשר לגיונות חדשים, ובכל לגיון ולגיון תערובות בני אומות שונות; ויבואו מאז בכל פלוגה של מאה ועשרים איש ארבעים צרפתים, שלושים מבני תראקיה, עשרים מאנשי סאמניון, עשרה אילירים, עשרה יוונים ועשרה מילידי אפריקה. ויחלק את הצבא לשלושה גדודים, ואת קריסוס וגרניקוס וארתוריקס העמיד בראשם. ויוליכם הלאה לאט-לאט, למען יתרגלו בסדרים החדשים בטרם יגיעו לרומא. אז נודע להם, כי מרקוס ליציניוס קרַסוס נבחר ברומא לשופט של סיציליה, ולו נמסר התפקיד לדכא את המרידה. כבן-ארבעים היה קרסוס בזמן ההוא. הוא היה הראשון והגדול מכל עשירי רומא, ובימי סולא נלחם תחת פקודתו של הדיקטטור; ולא רק בגבורתו הצטיין במלחמות ההן, אלא שגם הראה כשרונות של מנהיג גמור. ויותן לו צבא שישים אלף מחיל-הלגיונות ועשרים אלף מחיל-המילואים, גדוד אשר עוד מימי סולא לא נראה כמוהו לרוב. עלה קרסוס מרומא ויחן באוּטריקוּלון, לסדר שם וללמד את גדודיו לקרב; כי היה בטוח, שבעמדו במקום הזה חוסם הוא על אספרתקוס, הנמצא באומבריה, את הדרך לרומא. ניסה אספרתקוס לרמותו ולהגיע לרומא בנתיב אחר. יצא בליל-סער ממחנהו אשר באומבריה ויפן לקַמֶרינון, מתכוון לעבור בדרך אסקוּלון וסוּלמוֹנה ולהתנפל על רומא מצד סוֹבְּלַקוֵיאון – היא סוּבִּיאַקוֹ בימינו. את פרשיו השאיר במחנה הנעזב, למען ייראו בכל יום ויום בערי הסביבה ויוסיפו לקנות בהן כדרכם כל מיני צידה ומזון בשביל שבעים וחמשה אלף איש, ויאמינו התושבים, שכל הצבא עודנו נמצא במחנה, וכך יימסר הדבר גם לקרסוס. ואולם לא הועילה תחבולה זו. כעבור שלשה ימים אחרי צאת אספרתקוס מאומבריה, עלה קרסוס מאוטריקולון, כדי לצור על מחנה הלודרים. בשמוע פרשי המורדים כי קרב אליהם האויב, עזבו גם הם בלילה את המחנה וימהרו אחרי אספרתקוס; ויודיעו מרגלי קרסוס את מנהיגם, כי עזוב ושומם מחנה הלודרים. מיד שלח הרומאי את פרשיו לתור את הסביבה, והכל נודע לו ברור; ויבן גם את מגמתו של אספרתקוס. קם להציל את רומא וימהר אליה בדרך הקצרה ביותר, בעת אשר אספרתקוס היה מתגנב אליה בדרכי עקלתון; ועל-כן, אחרי חמשה ימים, בבוא התראקי לסוֹבּלקויאון הקרובה לרומא, נודע לו פתאום, כי מתקרב אליו קרסוס עם כל צבאו מאחוריו. כמובן, אי-אפשר היה לצור על רומא בתנאים כאלה, ולכן עלה אספרתקוס מסוביאקו, עבר את הנהר לירי, הוא הגַרִילְיאנו בימינו, ויפן לחבל קמפניה ומשם לאפּוליה, בכוונה למשוך את קרסוס אחריו ולהתראות עמו פנים לא בקרבת רומי, אלא רחוק ממנה. ואמנם רדף הרומאי אחרי הלודרים, עד אשר באו אלה לסיפּוֹנטון ויחנו שם; אז חנה גם קרסוס בארְפּי הקרובה למקום הזה, ויחכה לשעת-הכושר כדי להשתער על המורדים. ככה עברו שלשה ימים. בלילה השלישי, כשהיה קרסוס ישן באהלו, העיר אותו אחד מנושאי-כליו ויודיעוהו, כי בא שליח ממחנה הלודרים, ויש לו לדבר דברים חשובים עם המנהיג. ציוה להביא את השליח, וייכנס אליו עלם קטן-קומה, בעל שריון נהדר וכלי-נשק יקרים, ומסכת-הקובע שלו מורדת על פניו. בעמדו לפני קרסוס, הרים את מסכת-הקובע וישאל בקול לועג: – האם אינך מכירני, מרקוס ליציניוס קרסוס? – אֶוטיביס! – קרא המנהיג המשתומם. – כאן? בתלבושת זו? איכה? למה?… פתאום נרתע לאחוריו ויאמר לה בקול קשה ומאיים: – אם לרמותני באת לחנם כל טרחתך, כי דעי לך שאין אני דומה לא לוָריניוס ולא לאנפידיוס אורסטס… – בשם יוביס האולימפי! – עתה היוונית בקולה הלועג, – באתי להביא לך את הנצחון, והנה אתה מקבלני באופן כזה!… אוי ואבוי לו למי שיאמר לעשות טובה עם בני-אדם – לא יזכה לתודה, חי נפשי!… – רב לך, – אמר לה קרסוס בקול יבש ומביע קוצר-רוח, – דברי דברים ברורים. ותברר לו אֶוטיביס את סיבת שנאתה לאספרתקוס, ותספר לו אשר עשתה לאכנומאוס, ואת כל הכבוד והאמון אשר מצאה במחנה הלודרים אחרי מפלת הגרמנים; ועל-כן ידוע לה גם עתה, מה טיב מזימותיו של אספרתקוס. – ומה הן מזימותיו? נשמע-נא, – אמר השופט בקול המביע לעג וספק וכובד-ראש כאחד. – מחר יעלו ממחננו שני הגדודים של ארתוריקס וגרניקוס, בסך-הכל שמונה לגיונות, וגדוד הפרשים, כלומר שמונה וארבעים אלף איש, ואספרתקוס בראשם; יעלו בעצם היום ובפומבי, למען יוודע לך הדבר מיד. ולא יישאר במחנה אלא קריסוס עם שלושים אלף אנשיו, ויפיצו בין תושבי הסביבה את השמועה, כי נבדל הוא מאספרתקוס בגלל הסכסוכים אשר עלו ביניהם. ומקווה התראקי, שבהיוודע לך הדבר תשתער על קריסוס, ואז יתנפל עליכם אספרתקוס מצד העורף ויכה וישמיד את לגיונותיך… – הה!… – אמר השופט, – זוהי תכניתו? והאמין הלודר שאתפס במלכודת זו? – הלא גם אני בטוחה שהיית נופל בפחת, לולא באתי לגלות לך את הסוד. ואולם הרוצה אתה לתפוס אותם ברשת אשר הכינו בשבילך? – כיצד? – תעלה מכאן מחר, כאור הבוקר, ופנית ללכת אל סיפונטון; ולשם תגיע בשעה שיעמוד כבר אספרתקוס רחוק כחמשה-עשר או עשרים פרסה מן המקום ההוא. שם יחכה לביאתי, כי נבחרתי אני לשליחות החשובה הזאת, – יחכה שאבוא להודיע אותו כי אמנם יצאת ממחנך. ואני, להפך, אומר לו שלא זזת עדיין מאַרִפּי. אחרי-כן אשוב אל קריסוס ואודיעהו, שעל-פי פקודתו של אספרתקוס עליו לסור מיד על הר הגרגנוס ולחכות שם לביאתך. וכאשר יצא קריסוס מסיפונטון ויתרחק עוד יותר מעל אספרתקוס, אתה תתנפל עליו מיד עם כל גדודיך, והספקת להחרים את צבאו עד האיש האחרון, בטרם יגיע התראקי לעזרתו. תמוה תמה קרסוס בשמעו את דברי העלמה, המבארת לו בשלווה ובדיוק תכנית מפורטת, הטובה אולי מכל מה שיכול היה להמציא הוא בעצמו. – בשם יוביס הגואל, – אמר לה, – אשה נוראה כמוך ותכנית אכזרית כשלך לא ראיתי ולא שמעתי מימי. ואולם אין אני מאמין לדבריך… – אין צורך שתאמין. תעלה בבוקר ונגשת לסיפונטון; ואם גם תיווכח שם, כי אמנם שיקרתי ולא עזב אספרתקוס את המחנה, מה בכך? אז תילחם לא בחלק אחד של הלודרים, אלא בכולם יחד. הלא בשביל זה באת הנה ולזה אתה שואף. ובכן רואה אתה, שאם גם אמרתי לרמותך, אין בזה לפניך שום סכנה יתרה. חשב השופט בשתיקה רגעים אחדים; לבסוף אמר: – טוב ייעשה כעצותיך. ואם יעלה הכל כאשר תיארת, היי-נא בטוחה כי רב מאד יהיה שכר-פעולתך אשר תקבלי מידי, ועוד יותר מזה ישלם לך הסינאט, כי הודיע אודיענו את הטובה הגדולה שעשית לעמנו… –ומה לי בשכר שתתן לי? ומה לי ולטובת עמך? – אמרה היוונית בקול רועד מבוז ושנאה. – לא בגללך ולא בגלל רומא באתי להנחילך את הניצחון, אלא בגלל נקמתי אני. אם רק תדרוך ברכי על חזהו של אספרתקוס הגווע, אם רק אשמע את אנקות-גסיסתו בתוך המוני פגרים – דייני…
כעלות השחר קמו הרומאים וילכו לסיפונטון, והפרשים רוכבים לפניהם לרגל את הדרך, פן ייתפסו במארב. ואמנם אחרי זמן-מה נודע לחלוצים האלה מפי תושבי הסביבה, כי פרצה מריבה בין הלודרים, וכבר עזבו רובם את המחנה; וימהרו הפרשים להביא את הבשורה הזאת לקרסוס.
– עד כאן הכל עולה כדברי אֶוטיביס. – אמר השופט בלבבו, – סימן טוב ומנבא הצלחה! בערב היום ההוא שלח קריסוס את אֶוטיביס למקום חנות אספרתקוס להודיעהו, כי נתפס הרומאי ברשתם ויצא מאַרפּי, ועל-כן ימהר-נא המנהיג לשוב סיפונטונה. בבוא היוונית לפני התראקי שאל אותה בכליון-נפש: – מה נשמע? – לא עלה קרסוס מארפי. אמנם שלח פרשים לתור את הסביבה עד לסיפונטון, ואולם הבטיחו מרגלינו את קריסוס כי לא ניתנה עדיין ללגיונות כל פקודה להכין את עצמם לדרך. – בשם אלי-מרום! – קרא התראקי, – קרסוס זה נבון הוא וערום מאשר דמיתי… חשב זמן-מה, ואחרי-כן אמר ליוונית: – שובי אל קריסוס ואמרת לו, שלא יזוז ממחנהו, ואם יתנפל עליו קרסוס ישלח מיד להודיעני. דומה, כי יש בהנהגתו זו של הרומאי סימן רע בשבילנו… ויהי-מה – מהרי ושובי!… כשעתיים לפני עלות השחר הגיעה אֶוטיביס למחנה קריסוס ותאמר לו, כי ציוהו אספרתקוס לעזוב את סיפונטון ולגשת אל גרגנוֹס ולהתבצר במורדות ההר. מיד עלו הלודרים ללכת, ואחרי מהלך ארבע שעות עמדו לרגלי ההר הגבוה. וכבר מצא קריסוס את המקום הנכון לחנייתו והנה נשמעו פתאום קולות-בהלה רבים בשורות לגיונותיו: – הרומאים!… הרומאים!… אלה היו לגיונות קרסוס אשר באו להתנפל על שלושים אלף הלודרים, בעת שרחוק היה אספרתקוס מן המקום ההוא מרחק שבע שעות. לא נבהל קריסוס אף רגע. סידר ארבע לגיונות בשורה ארוכה בפני האויב; מימין היו נשענים על צלע ההר, ולהגן עליו הועמדו שם הלגיון החמישי והשישי; משמאל סככו על הלודרים סלעי החוף הזקופים והנשגבים.
וישתערו עליהם ששת לגיונות הרומאים, ויימלא האויר קול זעקות וצחצוח-נשק. קריסוס מזה וקרסוס מזה לא עזבו אף רגע את מערכותיהם ויעוררו את אנשי-צבאם במלים נמרצות ונלהבות. והקרב היה נורא, כי משני המחנות לא נסוג אחור אף איש אחד, ובמין טירוף אכזרי הרגו ונהרגו.
רק הלגיון הרביעי של הלודרים, הוא האגף השמאלי, לא השתתף עדיין בקרב, כי היו פני המערכה של הרומאים במלחמתם מצומצמים, כמנהגם, ולא מרווחים כמערכת הלודרים. ואוֹנַציוס הסאמניוני, שר הלגיון ההוא, כאשר קצה נפשו לעמוד בטל רחוק מהמלחמה, עלה והתנפל עם אנשיו על האגף הימני של הרומאים. נרתעו אלה ונבהלו; ואולם לא הועיל אוֹנַציוס אלא הזיק במפעלו, כי בזה פינה את הדרך לפרשי קרסוס, שיסובבו את הלודרים משמאלם ויתנפלו עליהם מערפם. וכך היה: לא עברה שעה קלה וששת אלפי הפרשים אשר לקרסוס השתערו על הלודרים מאחוריהם. בינתיים שלח קרסוס שני לגיונות עם ששת אלפים קלעים לעלות ההרה, למען יתנפלו על המורדים מימינם. ואולם ראו את הדבר הזה שני הלגיונות אשר העמיד קריסוס על צלע ההר, ומיד הסתדרו לקראת האויב ויתלקח גם פה, על מורד הגַרְגַנוס, קרב אכזרי לא פחות מזה הסוער בעמק למטה. ראה קרסוס, אשר לשווא היה נסיונו לסובב את הלודרים מימין. אז גמר להשתמש עוד פעם בטעותו של אוֹנַציוס הסאמנוני, וישלח את יתר פרשיו עם שני לגיונות אחרים להקיף את אגפם השמאלי של המורדים. ככה נסגרו הלודרים בתוך טבעת-הברזל של גדודי האויב המרובים מהם פי-שלושה – ואספרתקוס אינו בא ואינו נראה. קריסוס, שנלחם כגבור מראש המלחמה עד סופה וקיווה עד הרגע האחרון כי עוד יופיע התראקי ויצילם, התייאש לבסוף גם הוא ויקרא בקול תמרורים: – הוי. אספרתקוס, לא תגיע הנה בעתך לא להצילנו ולא לנקום נקמתנו!… ומה ידווה לבבך בראות עיניך את חללי-טִבחנו במקום הזה!… וימח בידו השמאלית את הדמעות, אשר הרטיבו על עפעפיו, ויפן לשלישיו הרוכבים אתו – מלבד אֶוטיביס שנעלמה מתחילת הקרב – ויאמר להם בקול רם ושקט: – ועכשיו, אחי – נמותה! כה נגמר, במשך שלוש שעות, הקרב על-יד הר הגַרגַנוס, שנפלו בו כעשרת אלפים מאנשי רומא ורוטשו לגזרים שלושים אלף לודרים… כל היום וכל הלילה חיכה אספרתקוס לביאת שליחי קריסוס, אשר יבשרו לו כי ניגש הרומאי. כעלות השחר, בראותו שאין קול ואין קשב מהמחנה, שלח את שָׁלישיו לסיפונטון. הפליגו אלה בדהרת סוסיהם, ומה רב תמהונם בראותם את המחנה – והוא שומם ונעזב. ובעודם עומדים ומשתוממים, הגיעו למקום שָׁלישי קריסוס, כי עוד מראשית הקרב שלח אותם הצרפתי לקראת אספרתקוס, באשר אמרה לו אֶוטיביס כי ממהר המנהיג לעזרתו. לא היה קץ לצער השׁלישים, בהיוודע להם כי בגדה בם אֶוטיביס, ואי-אפשר עוד להציל את קריסוס וחבריו. מיהרו להביא את הבשורה הזאת לאספרתקוס, ויבואו אליו – אך לא ידעו כי באותה השעה כבר כלה הקרב על הגרגנוס…
בלילה בא אספרתקוס עם פרשיו לבקר את שדה-ההרג, וימצא בין אלפי פגרים את גופו של קריסוס. הושיבו אותו על אחד הסוסים ויקשרוהו בחבלים, וישובו בדרך המובילה להֶרדוֹנֶיאה, כי שם חיכו להם ארתוריקס וגרניקוס עם שמונת הלגיונות. ויראו את האילנות אשר משני עבריה של המסילה, והנה על כל עץ וכעץ מתנדנד פגר של נצלב – אלה פגרי חבריהם, אשר נשבו בידי קרסוס כשמונה מאות איש… – טוב, – אמר אספרתקוס. – דם בעד דם, רצח בעד רצח. ויוליך את שמונת לגיונותיו לארץ קַלַבּריה, לחבל הלוקנים, כי אמר לאסוף שם אנשי-צבא חדשים מבין העבדים אשר בארץ ההיא; ועל דרכו תלה על העצים יותר מאלפיים אסירים, אשר נשבו בידו בקרב זה מכבר. לא חִיה מהם אלא ארבע מאות איש, כולם מבני נגידי רומא ועשיריה; ויבחר באחד מהם וישלחהו אל קרסוס למען יספר למנהיג הרומאי, שלמד אספרתקוס את דרכו ויתלה על העץ את חבריו, וכך יוסיף לעשות גם להבא. וגם את זאת יגיד העלם הפטריצי לקרסוס: כי מסכים ראש-הלודרים לשחרר מאותם ארבע-מאות האסירים, אשר נשארו אצלו, מאה איש, כולם מטובי רומא וגדוליה, בתנאי שתימסר בידיו אֶוטיביס היווניה. ויגיע לתוּריון, עיר גדולה בקלבּריה, צר עליה וילכדנה, ויִחן בחומותיה לאסוף לגיונות חדשים. ואמנם כעבור שבוע נוספו אליו כששה-עשר אלף עבדים; ויסדר את חילו בשנים-עשר לגיונות, באשר ערבב בכל לגיון ולגיון חיילים מנוסים וטירונים. ככלות עבודת הסידור, כינס את כל גדודיו במישור המרווח אשר לפני תוּריון, ויערוך באמצעם מדורה גבוהה כהר, וישם עליה את גופו החנוט של קריסוס; ויצו להביא את שלוש-מאות האסירים. באו בבגדי לודרים, חציים בתלבושת בני תראקיה, וחציים לבושים כאנשי סאמניון; ויכריחו אותם במטילי-ברזל מלובנים להלחם אלה באלה, עד שנפלו כולם חללים באגם-דם, לאור להבות המדורה ולקול תרועת הששון והנקמה של הלודרים.
פרק תשעה-עשר: צייד נתפש ברשתו 🔗
מתוּריון העביר אספרתקוס את מחנהו לגְרוֹמֶנְטון, ושם היתה לו מלחמה קשה עם קרסוס. מן הבוקר עד הערב נלחמו, ויפלו בקרב ההוא כחמשת אלפים חלל מבני רומא וכשמונת אלפים מאנשי אספרתקוס. ויעזבו הלודרים את גרומנטון וילכו לתֵימֵיזה שעל חוף הים – היא טוֹר-דִי-לוֹפָּא בימינו, – כי חשב אספרתקוס לעבור משם באניות לסיציליה ולעורר את עמיה נגד שלטונה של רומא. לשם מטרה זו בא במשא-ומתן עם שודדי-ים מסיציליה, למען יעבירו את הלודרים בספינותיהם; ואולם השודדים רימו אותו, לקחו בידו עשרה ככרי-זהב דמי-קדימה – וייעלמו הם ואניותיהם. וקרסוס השופט אסף-לו בינתיים אנשי-צבא חדשים מכל גלילות הדרום, ויצר על תימיזא בחיל רב כמאה אלף איש. עוד הפעם היתה מלחמה לפני חומות העיר, ויומתו בקרב השני הזה יותר משבעת אלפים רומאים ומן הלודרים רק ששת אלפים; ואולם אספרתקוס הבין, כי לא יוכל עמוד בפני חיל גדול כזה. ויקרא אליו את אנשי העיר תימיזא, ויצוום להביא לפניו את כל האניות והסירות אשר בנמל, וגם על כל האומנים אשר בעיר פקד לבנות לו ספינות-ים; ואת הנוטרים אשר על החומות ציוה לשמור היטב ולהיות עינם פקוחה תמיד ולא יצא אף אחד מאנשי העיר החוצה, פן ייגלה הדבר לקרסוס. והימים עוברים, והעיר איננה נלכדת; ואֶוטיביס, אשר שבה למחנה הרומאים ותהי שם, ראתה כי ימי המצור נמשכים ואין סוף להם ותקץ נפשה לחכות לאחרית דבר, ויצאה מדי יום ביומו מגדר המחנה וחוצה לתור את סביבות תימיזא, ובעוז-לבה ואומץ-רוחה היתה מתגנבת לפעמים וקרבה עד חומותיה; כי ביקש ביקשה למצוא איזה מבוא נעלם, אשר יבואו בו אל העיר. באחד הימים הגיעה אֶוטיביס בנדודיה אלה להיכל-שיש קטן, הרחוק כשני טִוְחֵי-קֶשֶת ממקום משמר הלודרים; וההיכל מוקדש להירקלס, ולא נשאר בו כי אם כוהן אחד, זקן ועני. נכנסה היוונית להיכל ובאה בשיחה עם השב, בקוותה להציל מפיו קצת מסודות הלודרים. ולמען גנב את לבו, נתנה לו את שלשלת-הזהב, שחרבה קשור בה, להגישה מנחה לאליל-המקדש. – הירקלס יהיה למגן לך, עלמה טובה, – אמר הכוהן, ויוסף: – אמנם, נוכחתי כי יראת-שמים מצויה יותר בלב נשים. זה כעשרים יום, מאז החל המצור, ואין גבר מכל הסביבות בא להביא מנחתו לאלהי, מלבדך אַת ומלבד עלמה יוונית אף היא, כמדומני – ממחנה הלודרים… עלמה יראת-שמים, וגם יפת-תואר… עיני אֶוטיביס הבריקו אש. – עלמה יפה ממחנה הלודרים אמרת? – כן, וגם היא לבושת-שריון, וחרב על מתניה, ועמה שפחה כושית… פעמיים ביקרה את מקדשנו ותבא מנחות יפות… אכן בטוח אני, כי גם מחר בבוקר תבוא, כי חוגגים אנו מחר את חג האנטימאכיא, לזכר מנוסתו של הירקלס מאי חוֹאוֹס בבגדי אשה… אמרה לי, שתבוא להביא לו בגדי אשה למנחה, כמשפט החג זה, למען יברך את אֲזֵנָם של הלודרים… – הה! רבה צדקתך, יוביס! – לחשה היוונית בין שיניה. – עתה אנקום את נקמתי, נקמה עוד נוראה מכל אלה, שנקמתי עד היום!… ותסר מראשה את קובעה, כולו מעשה-כסף, ועל קדקדו נחושתן-זהב ולו עיני-אדם, ותתן אותו על יד הכוהן. – קח גם את זה, – אמרה, – ולא תספר לאיש כי ראיתני פה. כי חפצה גם אני לבוא מחר להתפלל לאלהיך ביום חגו, ואביא לו מנחות יפות מאלה, בתנאי שלא יוודע דבר בואי, פן יפריעוני מלשוב הנה… הכוהן אוהב-המתנות נשבע לה כחפצה, כי לא יגלה לשום איש, ואף ברמז קל, על-דבר ביקורה פה; ותתגנב העלמה לצאת מהיכל-השיש ותשב למחנה כשבאה. שם קראה אליה שני עבדים מבני קַפַדוקיא, ותצוום להיחבא הלילה ביער אשר לפני ההיכל ולארוב אל העלמה, הלבושה שריון וקובע, בלכתה להתפלל. מזימתה הראשונה היתה, כי יהרגו אלה את אחות אספרתקוס בחיציהם ויברחו על נפשם; ואולם אחרי ישוב-דעת מרובה שנתה את דעתה ותצוום לתפוש את מירצה ולמסרה חיה בידיה. – כן, – לחשה, – בידי… אני בידי אמיתנה… ובנמל תימיזא הוכנו בינתיים כאלף ספינות, ואספרתקוס חיכה לליל-חושך ראשון, כדי להושיב בהן חמשה-עשר אלף מאנשיו, כי למספר גדול מזה לא היה בהן מקום. וביום ההוא אמנם בא השמש בין עבי-סער שחורים, וירא אספרתקוס כי הגיע ליל-החושך משאת-נפשו. ויקומו שלשת הלגיונות החונים על שפת המים, וגרניקוס בראשם, ללכת למסעם, ובעצם הלילה ההוא הפליג הצי מתימיזא. ואולם רוח שירוקו, הבאה מחוף אפריקה, נשבה בחזקה, וכל מאמצי הלודרים לא עמדו להם להוליך את ספינותיהם לסיציליה, כי הרוח הדפתן שוב אל חופי קלבריה. נלחמו בגלים שעות אחדות ללא הועיל, ולבסוף נכנע גרניקוס לגורלו, ויצו לגשת אל היבשה במקום שומם בקרבת העיר ניקוֹטֶרא. משם עלה עם חמישה-עשר אלף אנשיו על ההרים הקרובים וישלח לתימיזא אחת הסירות לספר את הדבר לאספרתקוס. שני הקפּדוקים נחבאו בינתיים בסבך היער אשר לפני ההיכל. המשעול הנמשך מהעיר אל ההיכל עובר בתוך היער הזה. ומשמר הלודרים ניצב על אותו המשעול במרחק שני טוחי-קשת ממחבוא האורבים; והרוח המנשב בעוז מביא לאזניהם פעם בפעם את קול צעדי הנוטרים ודברי שיחתם. – אם כן, ארְצִידַנוֹס, – לחש קפדוקי אחד על אוזן חברו, – חיה נתפשנה… – חיה נתפשנה, אסְקוּבְּרִי, – ענהו השני, – כלומר, אם נוכל… – הנוכל?… – קשה לדעת. כי על כן הלא שומעים אנחנו פה את שיחת הלודרים האלה – ואם תצעק העלמה, הלא ישמעו גם הם וימהרו לעזרתה… – ואז לאן נימלט, כי רחוק מחננו מפה… שתקו זמן רב. פתאום לחש הראשון: – ארצידנוס… – מה? – התדע מה חשבתי? – אמור. – כאשר תיגש אלינו אותה האמזונית, נפתח את קשתותינו וירינו בה שני חיצים טובים, אתה בצווארה ואני בלב. אם כה נעשה – לא תצעק עוד. – דבריך דברי טעם, אסקוּברי – ואולם מה נגיד לגברתנו? – נגיד לה, שהתחילה זו לצעוק, ועל-כרחנו הרגנוה… – טוב. – וכך נעשה? – כך נעשה. בלילה הזה לא יכלה אֶוטיביס לישון. הזדיינה ותצא מאהלה. ותשוטט בסביבה, שוטט וחכות בכליון-עינים לעלות השחר – לעת תרד מירצה אל ההיכל. הרגעים היו כנצחים בעיניה. לבסוף הרגישה כי רפתה רוח השירוקו המנשבת בלילה ההוא; נשאה את עיניה, והנה חוורוורו העבים אשר מעל להררי המרחק, וצבעם כעין כתם חיוור; ותבן כי אלה הם דמדומי-השחר. אז התגנבה עד לקצה היער, מקום נחבאים שם עבדיה, ותיגש בזהירות אל המשעול. פתאום נשמע קול בחושך, קול נמוך ומאיים, השואל: – מי זה? הקול קול המשמר של הלודרים, אשר יצא בשחר, כמשפט המלחמה, לתור את הסביבות. לא ענתה אֶוטיביס כי אם פנתה להם עורף ותרץ, בהתאמצה ללכת בלי רעש, אל יער ההיכל, ומהרו אנשי-המשמר אחריה. – הס!… – לחש אסקוברי על אוזן ארצידנוס – השומע אתה? צעדים! – אני שומע. – המוכנה קשתך? – מוכנה. ויראו שני הקפדוקים בדמדומי-השחר דמות איש-צבא קטן-קומה ההולך וקרב במשעול. – היא – לחש אסקוברי. – היא, – ענה ארצידנוס, – שריון וקובע וקומת-ננס – היא בודאי! ומיד נשמעה שריקת חיצים באויר ואחריה זעקת-כאב איומה, ותפול אֶוטיביס ארצה באגם-דם המקלח מצווארה הלבן. שם מצאוה גוססת אנשי משמר הלודרים, ויכירוה; תפשו גם את ארצידנוס ואסקוברי בנוסם – והכל הוברר. – נתפש צייד ברשתו… – אמר שר-המאה אשר בראש פלוגת-המשמר.
פרק העשרים: סוף המרד 🔗
בהיוודע לאספרתקוס כי לא הגיעו חבריו לסיציליה, גמר להעביר את כל צבאו לניקוטרא, אל המקום אשר חנה שם גרניקוס. שבו בלילה הספינות לתימיזא, ובלילה הבא הפליגו שנית. ככה העביר אספרתקוס את כל אנשיו בשמונה לילות, ובלילה האחרון עזב גם הוא את תימיזא.
אחרי היעלם הצי במרחקים, מיהרו אזרחי תימיזא למחנה קרסוס ויספרו לו את הדבר, ואין לצייר את חרון-אפו. קם וימהר עם גדודיו לניקוטרא. ואולם כבר עלה משם אספרתקוס, עבר לסְקילא, ומסקילא לרֶגְיון ובדרך נסחפו אחריו המוני עבדים חדשים. ויחן ליד רגיון על גבעות-סלע זקופות; שלושה ימים ושלושה לילות עבדו הלודרים בבנין הסוללה והחריץ וחומת-היתדות אשר מסביב למחנם; ובבוא קרסוס אל המקום הזה ראה והבין, כי אין לכבוש אותו. אז אמר להכריע את אספרתקוס ברעב, ויגש לעשות מפעל עצום מאד, מפעל רומאי במלוא-המשמע, מפעל אשר לא היינו מאמינים באפשרותו, לולא סיפרו לנו על אודותיו פה אחד אַפּיאַנוס ופלוטרכוס ופלורוס: “חפר חריץ העובר את כל לשון-היבשה מים לים, רחבו ועומקו חמש-עשרה רגל וארכו שלש מאות פרסא, ועל שפת החריץ בנה חומה נשגבה וגבוהה מאד”. על ידי כן זמם להכרית מפי הנתונים במצור אוכל. ואספרתקוס היה מסדר ומאמן בינתיים את שני לגיונותיו החדשים. – אמור-נא, אספרתקוס, – שאל אותו פעם אחת ארתוריקס, – האין אתה רואה, כי הם הולכים ולוכדים אותנו בפחת? – גם על הוויזוביוס קיוה גְלְבְּרוס המסכן ללכדנו בפחת. – אבל בעוד עשרה ימים אין לנו פה מה לאכול! – ומי אמר לך, ארתוריקס אהובי, שבעוד עשרה ימים נהיה פה? כעבור עשרה ימים יעמוד קרסוס לפני חומתו הנשגבה בפה פעור לרווחה ולא יידע איפה נעלמנו. נשא אליו ארתוריקס עיניו באמונה וחיבה ויאמר: –סלח לי, אספרתקוס, על אשר פקפקתי רגע. שכחתי, כי כל עוד אספרתקוס חי בתוכנו – אין אנו מנוצחים. – אין אני, ארתוריקס, אלא בשר-ודם. – לא, אתה הוא עצם הרעיון, אתה הוא נס ודגל; בדמותך התגלמו ותחיינה המחשבות הנעלות של תחיית נלחצים, ישועת עניים, גאולת עבדים. כעין אור זולף ויוצא מכל דמותך, והוא מכניע בקסמיו גם את קשי-העורף אשר בחברינו. לוּ נפלת, די לו לקרסוס בעשרים ימים להשמידנו… הו, מי יתן וישמרו האלים את חייך עד ליום נצחוננו הגמור! – מאמין אתה בנצחוננו הגמור? – אמר אספרתקוס במנוד-ראש ובבת-צחוק של עצב. – ומדוע לא? – יען כי מעשרת מיליוני העבדים הנמצאים באיטליה, לא באו להיספח אלינו אף כמאה אלפים. יען כי לא חדר עדיין רעיוננו די-צרכו לתוך המוני האומללים. אי-אפשר לנו לנצח. אם היתה לנו תקוות נצחון, מחוץ לאיטליה היתה; כאן באיטליה נפול ונמותה. שתק רגעים אחדים, נאנח והוסיף: – יהי אפוא דמנו לאות ולמופת לדורות הבאים!… כעבור שבוע ימים אחרי השיחה הזאת, ציוה אספרתקוס את אנשיו להיכון לדרך, ואת הפרשים שלח היערה לחטוב גזעי אילנות ולהביא אותם בלילה על גבי סוסיהם אל המחנה. גשם מעורב בשלג סער בלילה ההוא מסביב; ובתוך האפלה ניגשו הלודרים אל חריצו של קרסוס, במקום אשר לא נבנה שם עוד חלק החומה על שפתו, וימלאו את החריץ גזעי אילנות, וישפכו עליהם ששת אלפים שקי-חול אשר הביאו אתם, ויעברו וייעלמו. – בשם כל אלילי-שאול! – נהם קרסוס בהיוודע לו הדבר הזה, ויך באגרופו על ראשו, – אכן מי ומה הוא האיש הזה? אולי איננו איש, אלא שד או רוח? – לא, כי איננו אלא מנהיג נעלה וגדול, – ענהו עלם פטריצי, אחד משלישיו הצעירים, ושמו מרקוס פּורציון קאטון. אז כתב מרקוס לציניוס אל הסינאט, שאם רוצים הם לכבות את כל המרד בבת-אחת, אין חילו שלו בלבד מספיק לכך, כי אם יש לשלוח נגד הלודרים גם את גנֵיאוס פומפיוס, השב עתה עם חילו המנצח מספרד, וגם את לוּציוּס לוּקוּלוּס עם לגיונותיו, השבים אף הם לאיטליה אחרי הכריעם את מיתרידת; כי רק באופן זה, כאשר יהיה אספרתקוס מוקף משלוש רוחותיו, בשלושה חיילות של מאת אלף איש כל אחד, ובראשם שלושת הגדולים שבמנהיגי רומא, ישמידו את הלודר וחילו במהרה ועד תומם.
עבר כחודש ימים. פעמיים במשך הזמן ההוא נפגשו הלודרים והרומאים בשדה-המלחמה; באכזריות נלחמו האויבים בשני הקרבות; רב היה מספר הנהרגים מזה ומזה, ואין לדעת מי ניגף ומי ניצח, ואולם אספרתקוס ידע כי רב וחזק הצבא הרומאי מצבאו; ולכן היה עובר בזריזותו הרגילה ממקום למקום, מעיר לעיר, למען יְיַגע את אויבו. ויהי בחנותו על חוף הנהר בְּרַדַנוס, ויבואו אליו שליחי וַליריה וימסרו לו את המכתב הזה:
"לאספרתקוס הגבור שאינו-מנוצח ליריה מֶסַלַא. הוד וברכה. "אחרי שהאלים לא רצו, כנראה, בהצלחת המזימות הנעלות, אשר להן הקדשת, אספרתקוס אהובי, את כל אוצרות נפשך הנשגבה; אחרי שאין גבורה, אין נצחונות שיעמדו בפני זעם הגורל; אחרי שכבר נשלחו לקראתך לוקולוס מאסיה ופומפיוס מספרד, – היכנע, אספרתקוס, היכנע ושמרת את חייך לאהבתי. "האשה, שאהב אותה אספרתקוס, לא תייעצנו לעשות מעשה-חרפה ומורך-לב. אם תיכנע עתה, אחרי ששלוש שנים רצופות היית למחיתת רומא ולחרדת איטליה, אחרי שנעטר ראשך בכמה וכמה זרי-נצחונות, – אם תיכנע אחרי כל אלה, לא מאימת אויביך תיכנע, אלא לפני כוח הגורל, כוח נסתר ומכריע-כל, אשר הכניע בשעתם את כורש ואת פירוז, את אחשוורוש ואת חניבעל. "בטרם יגיעו פומפיאוס ולוקולוס לשדה-מלחמה, היכנע לקרסוס; כי הוא – לבל יאמרו הבריות שאחר ולא הוא ניצח את אספרתקוס – יסכים בלי-ספק לתנאי-הכנעה, שלא יפגעו בכבודך. "אז תבוא למקלט-הנווה שלי אשר בטוּסקוּלון, ושם תחיה את חייך רחוק מבני-אדם ועלילותיהם, תחת כנפי אהבתי הגדולה והעזה מכל אהבה שבארץ. "הו אספרתקוס, אספרתקוס, אין אני אלא אשה, אשה אומללה ואין-אונים, אשר תמות גם היא מתוך צער ויאוש נורא אם הרוג תיהרג אתה… ”הו, אספרתקוס, רחמים אני מבקשת ממך, רחמים עלי, אשר נפלאת אהבתי לך מאהבת אלים, – רחמים, רחמים אני מבקשת!… “וליריה”.
אחרי קראו את המכתב הזה ודמעותיו הרטיבו את הגומא המכוסה כתמי דמעות וליריה, – נשק את הגליון, וזמן רב ישב מחריש ונוגה. לבסוף קם, קרא לגרניקוס ויתייעץ עמו; ואחרי רבע שעה יצא ממחנהו דוהר בראש מאתיים פרשים.
– ארתוריקס, – אמרה מירצה בקול רועד מבכי, – ארתוריקס, בשם אלי ארצך, בשם אספרתקוס אשר כה אהבת אותו, אני מבקשת, אני מתחננת אליך – אל-נא תשאלני עוד, אל-נא תדרוש ממני שאגלה לך את סודי המר… – שמעי-לי, מירצה, – ענה הצעיר, – שמעי-לי. במצב-רוחי זה, בתוך יסורי-נפש אלה, אינני יכול ואינני רוצה לחיות. לראות מדי יום ביומו את צלמך הנחמד, ליהנות מזוהר עיניך הבהירות, לדעת שגם את אוהבת אותי – ואף-על-פי-כן, מפני איזו סיבה נסתרת, אין אַת מסכימה להיות לי לעולם, ואנוסים אנו להיפרד זה מזו – לא, לסבול כל אלה אין אני יכול, אין אני רוצה. או שתגידי לי מי ומה הוא הכוח הנסתר הגוזל אותך ממני, או – הנני נשבע לך בחייו של אספרתקוס – או שתראיני גווע פה לפניך… ובאמרו ככה עוותו פניו מיסורי נפשו וישלוף את הסכין אשר במחגרתו. – לא! בשם אלי רומא! – קראה מירצה, ותושט אליו את ידיה, – לא… הנח את הסכין… טוב לי שאגלה את חרפתי לפניך… גם כי תחדל מכבדני… מאשר לראותך מת… הנח את הסכין… ושמע… ארתוריקס… אסור עלי להיות לך… כי אינני ראויה לכך… הכל תדע, ואפילו אם אמותה מיסורי כלימתי… הכל תדע, ארתוריקס אהובי… אהוב נפשי… יחיד חיי… ותצפן את פניה בתוך כפות ידיה, ותאמר בקול נפסק מדמעות: – שפחה… תחת מהלומות בעלי… שהיה סוחר בנפש אדם… תחת מכות שוטי ברזל מלובן… הייתי לרקדנית… וגם… ותסיים את דבריה בלחש דק: – וגם לבזויה מרקדנית… קדרו פני ארתוריקס ונעשו זעומים, עיניו התיזו ברקי-קצף, וישא את ידו המזוינת בסכין שמימה ויקרא בקול רועם: – הה! תהי העבדות ארורה לעולם!
וישלך את סכינו, ויכרע על ברכיו לפני מירצה, החזיק בידיה וימטר עליהן נשיקות, באמרו: – אל תבכי אהובת-נפשי… אל תבכי… כי טהורה ויפה את בעיני כשהיית, ומום אין בך… – לא… תן לי להיחבא מפניך… ומפנַי אני… – אמרה, ותשמט את ידיה מתוך ידיו, ותכס עוד פעם על פניה, – ממבטיך תן לי להחבא… ותיעלם אחרי וילונות האוהל.
למחרת היום ההוא, בבוקר, בנווהו של אחד הפטריצים, שנמצא באמצע הדרך בין מחנה הלודרים ובין מחנה לגיונות רומא, התראו אספרתקוס וקרסוס. זמן רב עמדו שני המנהיגים ויביטו זה על זה, ובעל-כרחו הרגיש הרומאי כי השפיעה עליו דמותו הנהדרת של ראש המורדים רגשי כבוד וחן. – קראת לי והנה באתי. – אמר קרסוס תחילה. – מה תגיד לי? – אמור-נא, קרסוס, האין מלחמה זו ממושכת יותר מדי גם בעיניך? פיקפק הרומאי רגע, ויען: – כן… זוהי גם דעתי אני… – ואם כן, מדוע לא נשים לה קץ? – שאל הלודר. – איכה? – נעשה שלום! – שלום? – שאל הרומאי בתימהון. – ומדוע לא? – אבל… כיצד? איזה הדרך נעשה שלום בינינו? – בשם הירקלס! כמו שנוהגים כל הנלחמים בעשותם שלום זה עם זה. – הגם אתם בתור אומה נלחמתם? – לא אומה אחת, אלא הרבה אומות הנלחמות נגד עריצות רומי. – ואני חשבתי שאין אתם אלא המון חצוף של עבדים נבזים, אשר מרדו בבעליהם שלא כדין. – עבדים? כן, – אמר אספרתקוס בשלווה, – אך נבזים? הלא בעיניך ראית שאין אנחנו נבזים. שלא כדין? האמנם בדין הייתם מושלים בנו? – בקיצור, – הפסיקו קרסוס, – רוצה אתה להשלים אתנו, כאילו היית חניבעל או מיתרידת? מה הן המדינות אשר תדרוש ממנו? כמה נשלם לך בעד הוצאות המלחמה? אש-תרעומת נצנצה בעיני התראקי, ואולם עצר בחרונו ויען: – לא להתווכח באתי, קרסוס, לא לחרף אותך ולא לשמוע חרופיך. – אם כן, נדבר דברים ברורים. כלו כוחותיך, אין אתה יכול לעמוד בפנינו זמן רב, ובאת לבקש שלום. טוב, מה הם תנאיך? – ששים אלף אנשים במחני, וידוע לך ולרומא כולה מה גבורתם. יש באיטליה מיליוני עבדים, וזהו מעין אין-קץ, אשר ממנו שאבתי ואשאב אנשי-צבא חדשים. שלש שנים רצופות נמשך המרד ויוכל להימשך עוד עשר שנים, ואולי יתלקח ללהבה אשר תבעיר את רומא. עייפתי, אך עדיין לא כלו כוחותי. – אולם שכחת כי מתקרב סאמניונה פומפיאוס עם הלגיונות אשר הכריעו את סרטוֹריוס, ובעוד ימים אחדים יגיע לפרונדיסיס לוקולוס עם אלה שנצחו את מיתרידת. – גם לוקולוס! – קרא אספרתקוס, וילבינו פניו – אמנם, מה רב הכבוד שמכבדת בו רומא את הלודרים… אבל, אם אני שכחתי את לוקולוס, שכחת גם אתה, שאם ינצחוני קרסוס, פומפיאוס ולוקולוס עם שלוש מאות אלפיהם, אזי גם כבוד הנצחון יחולק בין לוקולוס, פומפיאוס וקרסוס. נשך הרומאי את שפתותיו, כי נגע אספרתקוס בנקודת-חולשתו. ויען: – אם כן, אמור נא מה הם תנאיך ונשמע. – אנשי חילנו ילכו להם איש למקומו. הסינאט יודיע גלוי,ֶ שהוא מנקה מעונש את כל חברי. כל אנשי יהיו ללודרים באסכולות איטליה; ואני, וכל פקידי-צבאי עד לשרי-המאות, ייחשבו לרודיארים. – על-פי תנאים אלה, מוצא אני לטוב לפני לחלק את כבוד הנצחון עם לוקולוס ופומפיאוס. – ומה תנאיך אתה? – אתה ועוד מאה מחבריך, אלו שתבחר בעצמך, תשולחו לחפשי; והשאר ייכנעו וימסרו לנו את נשקם בלא כל תנאים, והסינאט יחליט מה ייעשה להם. – על פי תנאים אלה… – התחיל אספרתקוס, אך הפסיקו הרומאי: – או, אם עייפת, עזוב אותם. תהיה חפשי, תהיה לאזרח רומא, תתעלה לגדולת קְוֶסטור בצבאנו; הם בלעדיך יוכו ויוחרמו כעבור שבוע ימים. פני אספרתקוס התאדמו כאש, ויען בקול רועד מזעם: – על-פי תנאים אלה טוב לי למות יחד עם אחי על שדה-המלחמה. שלום, מרקוס קרסוס! ויצא.
בלילה עברו גדודי קרסוס את הנהר בראדאנוס ויחנו במרחק שני מילין ממחנה הלודרים. לפני הקרב נאם אספרתקוס לאנשי לגיונותיו כדברים האלה: – אחי! הקרב הזה יכריע את כל דבר המלחמה. מאחורינו לוקולוס בפרונדיסיס, מימיננו פומפיאוס בסאמניון, ופה לפנינו קרסוס. עלינו היום אם לנצח ואם למות. או שנחרים את חילו של קרסוס, למען התנפל אחרי כן על פומפיאוס, או שניהרג כולנו עד אחד. קדוש דבר ריבנו ורב-צדק, והוא לא ימות עמנו. טוב מוות-גבורה וכבוד מחיי בושת וחרפה. בנפלנו ננחיל את הבאים אחרינו ירושת-נקמה ונצחון – את דגל החרות והשוויון. אחי! אף לא צעד אחורנית: נצחון או מוות! כה אמר. וברגע זה הביאו לו את סוסו הנומידי, השחור כהָבְנֶה, הוא הסוס אשר היה רוכב עליו זה שנה, והיה אוהב אותו מאד. וישלוף את חרבו, וידקור בה את חזה האביר, ויקרא: – היום אין לי צורך בסוס: אם אנצח, אבחר לי בין אבירי אויבינו; אם אנוצח – לא ארכב עוד לא היום ולא לעולם!… אז הבינו הלודרים כי אמנם הקרב הזה הוא העליון והאחרון; ויריעו לכבוד אספרתקוס תרועה גדולה, וידרשו כי יצווה אותם להשתער על האויב. רבת-אימה ורבת-יאוש היתה המלחמה ההיא, מלחמת חמישים ושבעה אלף בתשעים אלפים. ראו במהרה הלודרים כי המספר מכריע; ומשעה זו לא תקוות-נצחון עוררה אותם להילחם, כי אם התשוקה למכור את חייהם במחיר יקר, הצמא לנקם, עוז היאוש; ויהי הקרב ההוא לא קרב, אלא רצח-דמים וטִבחת-פרא. כבר הוקפו הלודרים מכל צד, ואולם עוד כשלוש שעות ארכה המלחמה. מתו גרניקוס וממיליוס, נפלו כל שרי הלגיונות, ואך אספרתקוס וארתוריקס נלחמים בתוך שרידי אנשיהם. ויהי ערב, ויהי לילה, והרומאים, אף כי ברור ומוחלט היה נצחונם, בכל זאת עודם מוכרחים להילחם, בלי קץ, כי לא הרפו מהם הלודרים; לא כבני-אדם עזי-נפש היו הלודרים בעת ההיא, אלא כחיות טורפות בקצף-יאושן… ותעבור עוד שעה, וירא אספרתקוס בנפול שני חבריו האחרונים – וִיבְּסַלדָא הכושי, ראש הלגיון האחד-עשר, וארתוריקס אהובו, אשר בנפלו ארצה קרא למנהיגו: – שלום, אספרתקוס! נתראה שם בעולם-הבא!
לבדו נגד מאות אויבים אשר הקיפו אותו מכל הצדדים, מכוסה פצעים, בתוך תילי-פגרים, בעינים מבריקות להבה ובשאגות-רעם, נלחם אספרתקוס, הכה ונגוף עד אין-קץ. כידון מושלך מרחוק דקר את רגלו הימנית על-יד הירך, ויכרע על ברכו האחת, ויוסף להכות, עד אשר נפל פרקדן מדוקר בכמה כידונים אשר הושלכו מאחוריו, ובנפלו לחש את המלה היחידה: – וליריה…
בלילה-בלילה התגנב צל-אדם לשדה-הרצח השומם והנעזב. מירצה היא, אשר באה לאצול נשיקתה האחרונה לאחיה. ותרא על-ידו את ארתוריקס המת, ותשח על אהוב-נפשה, ותאצל גם לו את הנשיקה אשר מאנה לתת לו בחיים… ועוד שני צללים התגנבו אחריה למקום מפלת התראקי. אלה הם התאומים אציליוס וקויליוס, בְנֵי לִבֶּדִיוס, סוכן הנווה של וליריה מסלא בטוסקולון. הם הרימו את גווית אספרתקוס וישאוה מחוץ לשדה, וישימו אותה על עגלת אכרים, וימהרו טוסקולונה…
24:
-
בשם“אידוס” קראו הרומאים ליום החמישה–עשר של החדשים מרץ, מאי, יולי ואוקטובר וליום השלושה–עשר של שאר החדשים. ↩
-
מי שהיו לודרים ששוחררו. ↩
-
בני מעמד חברתי ידוע ברומי, שעמדו תחת חסוּתם של פטרונים מן הפטריציים. ↩
-
מורה הלודרים. ↩
-
בעל–הסירה, המעביר את נשמות המתים, לפי אמונתם של הרומיים והיוונים, על–פני המים שאולה. ↩
-
יופיטר, ראש האלילים ↩
-
אלילת היופי, סמל הכוכב נוגה; היא וֶנוּס, היא אפרודיטה. ↩
-
הרחבה המרכזית ברומא העתיקה. ↩
-
בימי קדם נחשב כל מנגן, שחקן או רקדן לבזוּי ומחוסר–כבוד. ↩
-
בכיכר הרחבה. ↩
-
חדר הקישוט לנשים. ↩
-
מוזאיקה. ↩
-
לפי מנהגי רומא רשות היתה לכל אורח המוזמן לאיזו סעודה להביא עמו אחד מחבריו לטרקלין מזמינו; ולחבֵר זה היו קוראים בשם “צֶ'ל”. ↩
-
“קורונה ציוויקה”, שהיו נותנים לאנשי–צבא, שהצטיינו בגבורתם בקרב. ↩
-
שר–פלוגה. ↩
-
קמרים – לאום–פרא מגזע קלטי, שישב בימי–קדם בצפונה של צרפת. ↩
-
שעון של מים ↩
-
19 ↩
-
מַרְקוּליס, הרמס ביוונית, אלוהי המסחר והגנבים. ↩
-
שם המשקה החביב על האלים ↩
-
הנהר “פּוּ” בימינו. ↩
-
שם השאול בלשון הגרמנים הקדמונים. ↩
-
אחת האלילות אשר לגרמנים. ↩
-
19 ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.