אמר המחבר    🔗

זהו ספר חריג בדרך חיבורו ובמבנהו, עשוי כעין פסיפס.

נקודת-המוצא שלו נעוצה בימי כתיבתו, כלומר באביב 1993, אולם עיקרו דברי-כתב “אותנטיים” מארץ-ישראל שלפני הקמת המדינה, מלפני יותר מחמישים שנה: ליקוטים מיומן-נעורים שניהל המחבר בשנים 1939–40, בגיל שש-עשרה או שבע-עשרה, וקטעי רשימות ספרותיות שניסה בהן את ידו בעת ההיא; מכתבים ששלח אל ידיד-נעורים, הוא דניאל אלירם (לשעבר דויטש) בשנים 1940–1943; והתכתבות עם הוריו (למעשה, עם אביו), מאותה תקופה לערך. משובצים בהם רסיסי אינפורמציה על מהלך המאורעות ההיסטוריים הגדולים שברקע, וזוטות מן ההוי שברקע.

אני מאמין שהטקסט הפסיפסי הזה “עומד” כחטיבה של ספרות. אני מאמין גם שחרף צביונם האישי של החמרים המשוקעים בו, יש בהם כדי להעלות באוֹב לא רק את אקלימן הרוחני של שנים אחדות הרות-עולם אלא גם הוויה שלמה שחותמה עודו טבוע, בין לטוב בין למוטב, בחיי הארץ הזאת ותרבותה. ואני מאמין שרשאי אני לקבוע שכתיבתו נמשכה 54 שנים, מ-1939 עד 1993.

המכתבים ששלחתי לידידי נשתמרו ברשותו (אלה שקיבלתי אני ממנו הלכו לטמיון, למרבה הצער), ומידיו קיבלתים זמן-מה קודם שישים קץ לחייו ב-1986. שאר חמרים ששימשוני בהרכבת הפסיפס מצאתי בעזבונו של אבי המנוח, לאחר שהלך לעולמו במאי 1990.

יהיה חיבור זה ציון-מה לזכרם.

אהרן אמיר

29 ביוני 1993

 

פרק ראשון: שמאל, ימין, שמאל    🔗

אני יוצא מביתנו ומתחיל בצעדה היומית שלי.

ליתר דיוק: הלילית שלי.

קודם הייתי צועד פעמיים ביום. בוקר וערב. כל פעם חצי שעה. עד שהורה לי הרופא־הפיזיולוג ממכון־הכושר לחדול מזה, לעבור לצעדה אחת ביום, אבל שיטתית יותר, נמרצת יותר.

תחילה שלוש דקות הליכה מתונה, אפילו רפויה. “לחימום הקנה”, כמו שהוא אומר. אחר־כך, “במכה אחת”, עוברים להליכה מזורזת הנמשכת 32 דקות. בסיומה אתה מודד לעצמך את הדופק, שומר אותו בזכרונך, ומסיים את הצעדה בעוד שלוש דקות של הליכה רפויה, מתונה כבתחילה. בשובך הביתה, אל תשכח לרשום את הפרטים בגליון שנתנו לך לצורך זה: משך־הזמן וחלוקתו, המרחק (המשוער) שעשית, הדופק שנמדד בתום ההליכה המהירה, ההרגשה בתום הצעדה כולה.

בחור כארז, הפיזיולוג הזה. שזוף, שרירי, אתלטי, בלי ניצן של כרס, אף על פי שהוא כבר ודאי בן 45. לפחות. שנים על שנים, אומרים, היה אלוף הארץ בריצה למרחק כזה וכזה. אחר־כך נסע להשתלם בארצות־הברית, שנים על שנים שהה שם, הוציא תואר, המשיך לרוץ, חזר לכאן. מניין לי כל הפרטים האלה? אינני זוכר מי סיפר לי, אבל מי שסיפר ידע מה הוא סח. אני זוכר איפה זה היה, ומתי. באותה קומת־מלון שנועדה לאיכלוסם של המחלימים מהתקף־לב ומטיפול זה או אחר במחלקת־לב. התכנית של שבוע ההחלמה כללה גם הרצאות והדרכה. פעמיים שמענו שם את לקחו של הפיזיולוג. דיבר בהחלט לענין.

כשהגיע שעתי, אחרי מבחן־מאמץ, להתייצב לפניו, שאל אותי:

“עסקת באיזו פעילות גופנית לפני המקרה?”

מה אספר לו: שהייתי מרים משקלות, שוחה שלושים בריכות כל בוקר, זורק כידון, מתאגרף במשקל חצי־כבד, רץ למרחקים ארוכים?

דבּר אליו אמת. אין טעם לשחק ולהתחכּם אתּו.

“למעשה, כבר שנים לא”, אתה עונה. “חוץ מהליכה. באופן יחסי הייתי מרבה בהליכה. וזה הכל”.

“טוב. פה תהיה לך פעילות מגוּונת, ורמת המאמץ שתידרש ממך תעלה בהדרגה. בסך־הכל, מצבך הגופני טוב, ואחרי ששה חדשים של תזונה נכונה ושל פעילות כאן במכון נוריד לך עוד איזה תשעה קילו ממשקלך ונשנה אצלך באופן יסודי את היחס בין שומן לשרירים במשקל גופך. וכל הזמן תהיה הפעילות תחת ביקורת — גם שלנו, וגם שלך”.

נעימת דיבורו היתה עניינית, מעוררת אמון.

“פעמיים בשבוע תבוא הנה לתרגילים”, המשיך. “בחמשת הימים האחרים בשבוע תצעד לפי ההוראות שקיבלת ממני. ביום שאתה מתאמן אצלנו אינך צועד, וכן להיפך. זה ברור?… כן, וחשוב לשתות. אם אפשר, רצוי לקחת מימִיה להליכה. על כל פנים, אתה חייב לשתות לפני הצעדה ולאחריה”.

מזמן ששוחררתי מבית־החולים אני מצווה לצעוד. הרי הוסבר לי: הליכה היא המהלך היעיל ביותר, והפשוט ביותר, לשיקומי. ומזמן שאני עושה כמצוּוה עלי נתגלה לי שאני חבר בסניף רב־עם של אוגדת משתקמים — מי שהיו חולי־לב או מנותחי־לב או מצוּנתרי־לב — רובּם בני גילי או צעירים ממני, וכולם נועלים נעלי־התעמלות מסוג זה או אחר, לובשים אימוניות או מכנסי־התעמלות קצרים, נחלצים בתנופה ובמרץ למַדד כמידת יכולתם את המדרכות בשכונתנו. ולהיאבק על שארית החיים.

משקוּצצה מכסת ההליכה המצוּוה עלי — לא עוד בכל יום ויום כי אם חמש בשבוע, ולא עוד שעה תמימה ביום כי אם פחות מארבעים דקות – אני בוחר לצעוד במחשך. עם רדת ערב, או אף בחצי הלילה, שעה או שעתיים לפני השינה. פעמים יחד עם אשתי, האמונה מכבר על שמירת כשרה הגופני, ופעמים (כמו עכשיו) בגפי.

תחילה, אם כן, שלוש דקות הליכה מתונה, רפויה, וספירה תחילית של פעימות הדופק. חמש־עשר שניות אצבעך על הדופק, וכך אתה מונה, למשל, 17 פעימות; הכפלת בארבעה, והרי לך חישוב הפעימות בדקה. מועט, אבל זה לא משנה. אלמנטארי. לא כך, ווֹטסון?

צריך רק לדעת לשים את האצבע, באינטואיציה מורגלת, במקום הנכון, ולהסתכל במחוג־השניות בשעון־היד.

מתון מתון תצעד. ומדוע אתה מעדיף בשעות החשכה? הו, מכמה וכמה טעמים. ראשית, פחות תנועה בכבישים, פחות זיהום־אוויר, פחות ריח של דלק־רכב למינהו. שנית, פחות פגישות בין־אישיות, פחות מכּרים שיפריחו לעומתך, “נו, צועדים, הה?” או “איך אתה מרגיש?” או "כל הכבוד אמיר!״ — —

ושלישית…

אבל די! מה זה חשוב כל־כך?

העיקר הוא, כדבר אותו פזמון של כליון־נפש מפוברק, “רק ללכת וללכת”. לא להרבות בהנמקה. לא לעשות חשבונות הרבה. לנהוג על־פי משמעת מסוימת, או מתוך אינסטינקט.

יפה בכלל שאתה מואיל סוף־סוף להקדיש קצת תשומת־לב לעצמך, לחשוב על עצמך. על עצמך הגופני. או הצמחי. כאילו מאז ההתקף, שבהכרח שינה משהו בסדר חייך ובמנהגיך, ב“עדיפויות” שלך (עכשיו הרי מקוּבּל לדבר על “עדיפויות”), נעשית קרוב יותר אצל עצמך, קשוב יותר לעצמך. ואתה אפילו מרשה את הקירבה הזאת, משלים אִתה. באמת, תודה רבה לך!

"סוף־סוף קרה לי משהו. כל חיי עברו עלי בהרגשה שאני עובר על־יד התרחשויות שקורות לאחרים, קרובים כרחוקים — קשוב להן, עד להן, חווה אותן כמו על־ידי צד שלישי — אלא שעלי הן פוסחות משום־מה, גם אם לא תמיד התחמקתי מהן, ואפילו כאשר נדחפתי אליהן כביכול. עכשיו יש לי מה לספר על עצמי. כתוצאה מכך התפתחה בי הרגשה שנולדתי להלך בשולי החיים, ולפיכך ממילא רק על עצמי אין לי מה לספר. אם תרצו: ‘רק על עצמי לספר לא אדע’ ".

עמוד רגע! אולי תרשה לי לכרוע ברך על־ידך כדי להשתתף בצערך לעודד אותך קצת? אולי אחליק על שערך המקליש — —?

“עזוב אותי, שפל אחד! מה נטפלת אלי?!”

כך אני מבקש לנער את חצני באחת מן האויב, זה היושב ואורב בחדרי־בטני פנימה. בין כך ובין כך תמו שלוש דקות ה“חימום”, ואני עובר כמצוּוה להילוך מזורז. צבאי כמעט. שמאל, שמאל, שמאל ימין שמאל.

ממתי מתן־הקצב הזה זכור לי? כמה עשרות שנים טובות. אולי מגיל ארבע־עשרה, חמש־עשרה לכל המאוחר. משעה שגויסנו, תלמידי ששיות בגימנסיה, לפלוגות־הנוער של ה״הגנה“. כן, בעצם ימי ה”מאורעות" של 39־36. שמאל, שמאל, שמאל ימין שמאל. המחלקה תעבור לדום! עמוווד דום!… ובוודאי מאז תרגילי־הסדר של נערי האצ״ל בבקרי שבתות, בחצר בית־הספר קלישר, בפאתי שוק הכרמל, כרם־התימנים ושכונת מנשיה. שמאל, שמאל, שמאל ימין שמאל. מכל־שכן בקורס טירונים במשטרת־היישובים־העבריים, גדוד ירושלים, אוגוסט 42, חצר בית־הספר אליאנס בשכונת מחנה־יהודה, החצר שלצורך השעה נעשתה כיכר תירגול ומיסקרים. תס״ח: תרגילי־סדר חמושים. מדריכים: סרג׳נט אלשטיין, סרג׳נט לנגר, סרג׳נט המאירי. בין החניכים: משה זילברשלג (“מוֹיש”), סטודנט, לימים מפקד גוש־עציון הנצור, שנפל בגוש בעת מילוי תפקידו ב־13 במאי המר והנמהר לשנת 1948; דב שטייגר, לימים חתנו של שר־הבטחון משה דיין, תת־אלוף שׂיאון, זה שגר פה על־יד, בבּנין הקרוב משמאל; יוחאי פישמן, לימים בן־נון, איש קיבוץ מעגן־מיכאל והמכון לחקר־ימים־ואגמים בחיפה, לשעבר מפקד חיל־הים, לשעבר גיבור הפלי״ם, מטביע המשחתות הבריטיות במימי נמל חיפה, מטביע אניית־הדגל של הצי המצרי, “האמיר פארוק”, ב- 1948, אחד משנים־עשר המעוטרים באות גיבור־ישראל בשלהי מלחמת תש״ח; ועוד, ועוד. שמאל, שמאל, שמאל ימין שמאל. ובוודאי בתקופות שירותך המקוטעות, השוליות, בצה״ל ובחיל־מילואיו. ב־מ־קום דרוֹך! הפלוגה תסתובב במקום. א־חו־רה פנה!

ובכן, אני פונה לאחור. משׂמאיל, מֵימין. נדמה שהערב, מוצאי־שבת, הרחוב חשוך יותר מכפי הרגיל, גם תנועת הרכב דלה במיוחד. איך יכולתי לשכוח! הרי זה ערב יום־השואה. לכן בתי־האוכל ובתי­-הקפה מושבתים וחלונות־הראוה מואפלים והקולות הבוקעים ממקלטי־הטלביזיה ומן הטראנזיסטורים הם קולות נכֵאים, כדין. אבל אין מנוס מהירהור בדבר איזה פער בין האיפוק והאבלוּת הקיבוציים הרשמיים, המוכתבים מגבוה, אלה המקבלים תוקף של חוק ותקנה, ובין עצמת החיוּת והנורמאליות שבהתנהגות הספונטאנית של בני־אדם “בשטח”. הפער קיים, אי־אפשר שלא להרגיש בו — עכשיו כבהזדמנויות אחרות, אף אלו הקשורות בזכרם של אירועים מסוג אחר לגמרי.

“רינתי”, מצטווחת פתאום פרגית אחת בנגינה מלעילית סמוך אליך וראשה נטוי אל מרפסת באחת הקומות של מגדל־דירות.

“מי זאת, רונית?” נענית לה בשאגה צרודה פרגית אחרת ממרומי מרפסתה. “אני כבר יורדת! תחכו לי!”

אבל פרגית א׳ עוד לא די לה, ככל הנראה והנשמע, והיא מוסיפה ופוסקת את פסוקה:

“צְ׳מְעי רגע! רוני אומר שהאוטו שלו כבר כמעט מלא, נשאר לו רק מקום אחד פנוי, אבל אם אנו נהיה מוכנות כבר עוד מעט, אז תיכף רונן יעבור ואצלו יש שני מקומות, אז אפילו שהוא נוסע למסיבה אחרת, הוא יוכל להוריד ׳תַנו בדרך, את מבינה?!”

״אוּף, ב־ס־דר, רוניתי!״ מחזירה פרגית ב׳ ממרומי הלול שלה, בבהילות קצרת־נשימה. “אני כבר לבושה… אני כבר יורדת…” וכמו לנפשה, אך עדיין בקול גדול: “רק שהוא לא יברח לנו”.

שמאל, שמאל, שמאל ימין שמאל.

פה למעלה, בקומה שבע, גר ידידנו חנוך ברטוב. עתה־זה חזר הביתה, לאחר שבועות ארוכים של אישפוז. יומיים אחרַי הביאו אותו לאיכילוב לטיפול נמרץ, אבל אומרים שאצלו היה העסק מורכב יותר. לא סתם צינתוּר ובלוֹן אחד, ולאחר־כך שילוח מהיר לשבוע־ימים של שיקום, כמו אצלי, אלא המתנה של שבועיים ויותר עד להחלטה על מה שקרוי ניתוח לב פתוח (עם שלושה מעקפים), ואחרי־כן עוד שבועות נוספים של אישפוז. שכבנו במרחק שנים־שלושה חדרים זה מזה, באותה מחלקה באיכילוב. בבוקר השלישי לאישפוז שלי פלט אח-רחמן אחד לעברי: “אתה סופר, נכון? יש כנראה אפידמיה אצלכם הסופרים. אתמול בערב הביאו לנו עוד קולגה אחד שלך”. ומיד אחרי־כן, כמתחרט על פחזוּת־לשון שחטא בה: "אוך, לא אמרתי כלום. אני מצטער. אני לא אוכל לתת שמות״. — “לא שאלתי”. — “אני באמת מבקש סליחה”. עשיתי חישוב מהיר, ומשום־מה, בלי שיהיה לי יסוד של ממש לניחוש, העליתי ביני לביני את שמו של חנוך. אולי רק מפני שערב ההתקף שלי ראיתי אותו יושב בקהל, בשורה שמאחרי, באולם המלא מפה לפה (לשם שינוי…) בבית־הסופר, בעצרת שכונסה לציון 50 שנה לפעילותו הספרותית של משה שמיר. לא שהכרת־פניו של חנוך או התנהגותו היה בהן אז כדי לעורר חשש לבריאותו. אדרבה: שמעתי אותו מתיז שם גצים של הומור עוקצני, כדרכו מאז… על כל פנים, הודות לשכנותי אליו בבית־החולים זכיתי מן ההפקר, כביכול, וכמה ידידים משותפים, שחרדו אל מיטת חליוֹ, חננו גם אותי בביקור חטוף.

כמעט כל־אימת שאנו נקלעים יחד למסיבת־רעים מזכיר חנוך נסיעה משותפת במונית־שירות מתל־אביב לירושלים בקיץ 1967, כחודש־ימים לאחר תום הקרבות. בימים ההם עוד שימש נספח לתרבות ולעתונות בשגרירות ישראל בלונדון, ובמערכה על דעת־הקהל בשבועות המתיחות הגואה שקדמו ל־5 ביוני פעל שם נמרצות לגיוסם של סופרים, אמנים ואקדמאים מחוגים שונים למען ישראל. אגב נסיעה החלפנו הערכות וחיזויים פוליטיים. לא בלי ליגלוג הוא מזכיר לי את התבטאותי באותה מונית העולה ירושלימה: “sky is the limit” — כלומר, השמיים הם הגבול לאפשרויות שנפתחו לפני ישראל עם נצחונה המרעיש על צבאות יריביה. וכי לא היתה זו הצבעה בכיוון הנכון, אני חוזר ושואל את עצמי (ואת חנוך) אגב צעדה. סוף־סוף, אילו אך השׂכּילה אז ישראל להיפתח לאפשרויות שלפניה, לטעון את המַצבּרים שלה מחדש…

“כן, כן”, אני מדמה לשמוע את חנוך. “הרי את קו־המחשבה שלך אני מכיר יפה, לא מאתמול”.

שמאל, שמאל — —

נכון. נניח לזה. הנקל לדברי־רהב ליהפך לדברי־נבואה. Et vice versa. מאימתי אני מכיר אותו, בעצם, את חנוך? מאז שנת־הלימודים הסדירה האחרונה באוניברסיטה של הר־הצופים. לפני תום המנדט הבריטי. שנת 1946/7. לא ממש הכרתי אותו אז, אך מאז ומשם - ממסדרונות בנין־רחנבלום למדעי־הרוח – פניו זכורים לי. ממוצע־קומה, שחרחר, מתולתל. היה מאותם משוחררי הצבא הבריטי שבאותה שנה התחילו, או המשיכו, בלימודיהם על ההר. קצתם עוד היו עולים להר במדים — להרצאות או למעבדות.

…החביתות הנהדרות במסעדה הקטנה שבמעלה רחוב צ׳נסלור, עם חברי הטוב צ׳יקי, הלא הוא יצחק כהן, שעיסוקו בעבודה עם חבורות־נוער ומגוריו בחנות האורתופדיה של אחיו החיגר כבד־הגוף, ברחוב הנביאים מול בית־החולים. נשפי־החשק המטופשים באפלולית החנות, בערבי־שבתות. “וקדימה היי/מכבֵּי/בּיי־בּיי/מכבּי־האש!” וקאדי הגוץ, ידידו של צ׳יקי, שחזר אז אף הוא מעבר־לים, מן השירות בצבא הבריטי. שנים עבד אחר־כך בסולל־בונה/ירושלים עד שנעלם מן האופק. עברו עשרות שנים עד שבבית־קפה קצר ימים שאך נפתח בשכונתך בתל־אביב אמרה לך בעלת־המקום במאור־פנים שאתה זכור לה מירושלים ושהיא אשתו של קאדי ושהם גרים כבר מזמן בטקסאס (או אולי בניו־מקסיקו?) ויש להם שם מוטֵל מאד מצליח רק שהיא מתגעגת לארץ עד לשגעון אז היא החליטה שחצי שנה בכל שנה היא תגור כאן ובשביל זה פתחה את בית־הקפה הזה כאן וזה יופי להיפגש שוב אחרי כל־כך הרבה שנים. כעבור שבועות אחדים כבר לא ראית לא אותה ולא את בית־הקפה. ובוודאי לא את קאדי. וצ׳יקי עצמו הלא זה שנים כבר אינו בחיים. מחלה רעה הכריעתו. לפני כן הלך אביתר, בנו הבכור מנישואיו הראשונים. בזמן שרותו הסדיר. תאונת־דרכים קטלנית בבּקעה. ככה זה. הקובץ שהוציא צ׳יקי לזכרו עוד נמצא אצלך? לא יודע. צריך לבדוק… את האשה השניה, זאת שהביא מקפריסין, לא פגשת מעולם, נכון? — כן, נכון. אז כבר לא היינו נפגשים כמעט בכלל… ואת חברנו נסים אלוני איפה אתה פוגש עכשיו, אחרי שנים שבהן כמעט לא פגשתם עוד זה את זה, אם לא בבית־לוינשטיין, על כיסא־גלגלים?! אבל אני מאמין שהוא עוד ייצא מזה…

שנת־הלימודים הבאה היתה כבר שנת 47/8, שנגדעה באִבּה. סמוך לתחילתה, ב־2 בדצמבר 1947, יומיים וחצי אחרי קבלת החלטת-החלוקה בעצרת האו״ם בלייק־סאקסס, כבר הוטלו חנוך וחבריו — בידיים ריקות למעשה — לרחוב הנסיכה מרי בירושלים (שלומציון המלכה של ימינו) אל מול פני המערכה המתלקחת על העיר. על הארץ על השליטה בשתיהן כאחת, ועל החיים.

מי עוד זכור לי מן ההר, מן הסטודנטים שבאו במדים בריטיים מעבר-לים? יוחנן אהרוני, אף הוא — אם אינני טועה — היה מגיע אז במדים של צבא הוד־מלכותו. היינו מתחככים זה בזה בשיעורי הארכיאולוגיה של פרופ׳ אליעזר ליפא סוקניק (כן, כן, אבא של יגאל ושל יוסי ידין) או של נחמן אביגד. לא ארכו הימים ושמו הלך לפניו כאחד הגדולים בחוקרי קדמוניותיה של ארץ־ישראל — ובעל־דבבו של יגאל ידין… עוד אחד שהכרתיו אז במדים בריטיים בלימודי הארכיאולוגיה היה אליהו יחיאלי, תווי־פנים חטובים ושער צהבהב וחלק, עדין־נפש ונקי־דעת ועמקן, שנפל בימי המצור של מאי 48׳, באחת ההפגזות של הלגיון הערבי על רחוב החבשים.

— — שמאל, ימין, שמאל

גם רֵע־נעוריך, דניאל אלירם, חזר אז משירותו באירופה החרבה, הרעבה, האומללה, רטושת־המלחמה. מאיטליה, מאוסטריה, מהולנד, מעריכת הבטאון העברי של חיילי ה“בריגאדה”, זו “החטיבה היהודית הלוחמת”. כן, כשהגיע לצבא כבר נקרא אלירם. מדויטש לאלירם, באותם ימים ושבועות של תסיסה וריתחה שבּהם החלפתם שניכם את שמות־המשפחה שלכם — השלמתה של הגדרה־עצמית — ושבהם נתחוור לכם לשניכם, זה אחר זה, ש“עברים” אתם, לא “יהודים”. אלא שהוא התעשת חיש־מהר. אף־על־פי שכמו נוצר להיות “פורש”, פורץ־גדר, דורך־בשבילו־המיוחד, חזור חזר לתלם, אם אפשר לומר כך, ומאז שוב לא סר ממנו, כמדומה. מאז גם לא שבה רעוּתכם להיות כשהיתה. נפרדו הדרכים. כמין שיור סמלי, אך מקרי בהחלט (האמנם?), לחברות עמוקה מלשעבר היה אותו מעשה כאשר תפס אותך, בקיץ 46, בתחנת מוניות־“קשר” בשדרות־רוטשילד, בעוד אתה מחכה למונית לירושלים שתתמלא ותזוז, והוא היה זקוק בדחיפות לעד שיוכל לקחתו עמו למוסד המכובד של “ועד הקהילה”, שאליו פנה באותה שעה של בוקר להירשם לנישואים עם רעיה, בחירת־לבו וכלתו, ואני נעתרתי לו ונלוויתי אליו שמה לדקה או שתים, להיות אחד משני העדים הנדרשים על־פי התקנות. מה עוד שאת בחירתו אכן הכרתי מקטנוּת, גם בוגרי אותו מחזור היינו בגימנסיה, גם קרובי־משפחה בדרגה כלשהי באמצעות אִמותינו.

שמאל, ימין, שמאל ימין שמאל.

מכונית חונה לפאת המדרכה, אורותיה דולקים, דלתה השמאלית פתוחה, רגל חטובה של עלמה פורחת, לבושה לבן, משורבבת מתוכה אל הכביש. “אז אני קופצת למעלה לקחת את התקליטים”, היא אומרת. קולה חם, רם, מנסר, מפיק להיטות החלטית. “זה משהו מגניב, אני אומרת לך. מטריף. אתה תראה, כולם ישתגעו מהם… אבל בשביל זה יכול להיות שנצטרך לקחת גם אותה. אם היא מאד רוצה… זה המחיר… אבל אני אומרת לך: זה שווה. תאמין לי!… בכל־אופן, אני בצ׳יק חוזרת, עם התקליטים — איתה או בלעדיה — לא משנה כבר – –”

אני ממשיך בהילוכי החיילי, וקולה נמוג מאזני.

בבנין הפינתי הגבוה הזה, בן 12 הקומות, המשקיף על כל מגרשי האוניברסיטה של עירנו, גרו פעם — חיו פעם — שני אנשים שקרוב הייתי אליהם, מעט או הרבה, בתקופות שונות של חייהם. שניהם אנשים רבי־פעלים, בעלי עבר רב־מעש, וחרף השוני במסלולי־חייהם היה ביניהם איזה דמיון בסיסי באופי ובמזג; למשל, בשליטה־עצמית, קור־רוח, כושר־ספיגה, עקיבוּת, נכונות להסקת מסקנות. אחד היה רב־אלוף, רמטכ״ל של צה״ל לשעבר, והרבה לפני כן רב־סרן בצבא הבריטי, איש־צבא “בדם”, ושמו חיים לסקוב. השני היה רב־מעוף, לשעבר מפקדה של מחתרת קיצונית, איש־פוליטיקה “בדם”, ושמו נתן ילין־מור (בשכבר־הימים פרידמן־ילין, ובכינויו המחתרתי: “גרא”). את הראשון הכרתי, במחיצת ידידים משותפים, עוד בהיותו רמטכ״ל, אך רק לאחר מלחמות 1967 ו־1973 למדתי להעריך מקרוב את התבונה, התקיפות והישרות שבגישתו לנושאים לאומיים או ציבוריים כמו גם את הכּנוּת והפשטות שבמנהגו עם הזולת. את השני הכרתי הרבה קודם־לכן, ביוני 1948, כאשר מכוח המסיבות צוֹרפתי למערכת “מברק”, עתון־הצהריים שהוציא הלח“י בתל־אביב, והמשכתי בכך עד שפסקה הופעת העתון לאחר שנקטל הרוזן השבדי ברנאדוט, המתווך ששיגר האו״ם לארצנו בעת ההיא. אף שאת העתון ערך אז אליהו עמיקם, מראשוני ההולכים אחר “יאיר” בקיץ 1940, היה ילין-מור אחד משני ה”קומיסארים" שישבו במערכת העתון מדי בוקר (השני היה “הדוקטור”, הוא ד״ר ישראל שייב — “אלדד”, חבר מרכז לח״י בימי המחתרת — יחד עם “גרא”, הוא ילין־מור, ועם “מיכאל”, הוא יצחק שמיר־יזרניצקי). לעתים קרובות מאד היה אחד משניהם כותב, סמוך לשעת “סגירתו” של העתון, את המאמר הראשי.

עוד קודם לכן, בימי הסער והאש של המחתרת, ידעתי על זיקתו האוהדת של “גרא” לדרך־המחשבה ה“עברית”, כמו גם על מגעיו עם אוריאל (הוא יונתן רטוש); הנחתי גם כי לא במקרה הוזמן אוריאל לעבוד ב“מברק” עוד בשלהי 1947, מיד עם הקמת העתון, וחדשיים־שלושה אכן היה חבר המערכת. וכל זמן שנמניתי עם עורכי “מברק” היה “גרא” מאיר לי פנים ומקרבני, ופעם אף תירץ לי על שום מה: באינפופו החייכני אמר שמבּין שני ה“קומיסארים” אחד — כלומר, אלדד — הוא ה“יהודי” ואילו הוא, “גרא”, הריהו ה“עברי”. לא אחת גם ראה לזַמנני לחדרו במשרדי המערכת ולהפליג, כמו באקראי, בנושאים שיכלו להיחשב “רגישים”. באותן הזדמנויות אולי שימשתי לו, בלשון־המונחים של ימינו, כעין “תיבת־תהוּדה”.

ובייחוד חי בזכרוני רישומה של שעה אחת באיזה יום־חמישי אחר־הצהריים, כתום העבודה על עמודי־הפּנים של גליון המחר, כאשר שאל אם רוצה אני שיסיע אותי במכונית ה“סקוֹדה” הצ׳כית שלו למעון הארעי שבּו התגוררנו אז, זוגתי ואני, כ“פליטים” מירושלים. קודם שאֵרד מן המכונית ליד בנין “פלטין”, בקרן אחד־העם ונחלת־בנימין, אמר לי שבדעתו לצאת לסוף־שבוע לאיזה נופש קצר מחוץ לעיר. וכלאחר־פה שאל אותי שמא אוּכל במקרה להשאיל לו איזו מזוודה קטנה. הצטערתי שנבצר ממני למלא את מבוקשו. למחרת היום ההוא. בשעה 16.30 לערך, ארבו מתנקשים בשכונת טלביה בירושלים לג׳יפ הלבן של הרוזן ברנאדוט והקולונל סירא ושׂמו קץ לחייהם. “גרא” נעלם, ורק לאחר שבוע ויותר תפסו אותו שלוחיה של ממשלת ישראל, שעה שעמד לפי גירסתם, להמריא מן הארץ לפראג, בחברתה של סוכנת צ’כית. לפני כן סוּפר שבחיפוש יסודי, שנערך בדירה שבה התגורר אז עם פרידה אשתו ברחוב הירקון, נמצאו נשק, תחמושת ומסמכים מרשיעים.

אבל למה אני שוקע פתאום בעיסת העבר הזאת – –

שמאל, שמאל, שמאל ימין שמאל.

עשיתי עכשיו כברת־דרך בשיפוע עולה, ואני מרגיש בזה: תחושה קלה של מתח בבית־החזה, מעין היצָרוּת, כאילו הצטמצם פתאום נפח הריאות. אך אולי אינני מדייק בתיאור. הרי מאז ומתמיד אני מתקשה לתרגם תחושות־גוף למלים, הגם שלא תמיד אנשים מתרשמים כך.

אם אפנה עכשיו ימינה ברחוב אינשטיין יהיה לי שיפוע יורד, והעניינים יתקזזו, לא כך? ובלבד שנשמור על קצב מאוּזן: מזורז, אבל מאוּזן ושווּי. הנה, כאן נשמאיל ונחצה את הכביש — עד אי־התנועה המתארך במרכזו, וממנו והלאה, אל המדרכה שמנגד, בכיוון מעונות־הסטודנטים.

שני סוגים שונים של סרטן הוציאו מהם את נשמתם. בהפרש של שנים מעטות.

על מי אני מדבר?

על לסקוב וילין־מור, כמובן.

עדיף יהיה למות במחלת־לב, לא?… אם יתנו לך לבחור… בייחוד בדום־לב. זה בכלל!… מה שקוראים “מיתת־נשיקה”.

ככה מת אוריאל, למשל. כלומר, רטוש. בנשיקה הלומת־יין, המומת־חושים, באור ל־25 במרס 1981… עברו כבר שתים־עשרה שנה. עוד מעט תהיה אתה בגיל שבו נלקח הוא מכּוּר־העוני הזה לעולם שכולו טוב… כן, בסוף כולם פחות או יותר משתווים בגיל.

מי זה הנער שזיהה אותי בחושך ואומר לי שלום?

“שלום, רמי! מה שלומך? ומה אתה עושה פה אצלנו בשכונה?”

“אני בסדר, לא רע… ככה, אין חדש. הכל בסדר…”, משיב רמי ומגחך, גבוה אך שברירי למראֶה, עומד הכן על רגליו השתים אבל מבוכתו ניכרת. הוא מסב מבטו לצד זה ולצד זה חליפות. “אני בא פה דווקה לעתים די־קרובות. למועדון של הסטודנטים. פוגשים בנות, בנים. ככה, לא רע. אני ממש נקלט אצלם, אפילו שאני לא שייך”, הוא מסכם, במין חיוך של הכרת־טובה וקורת־רוח וספק־הפתעה. “באמת, קשרתי פה קשרים די טובים”.

“יופי”, אני אומר לו, משַווה לקולי נימה של עידוד. למה לא?

ילד מסכן, עוד מעט בן שלושים, יחיד להוריו, וכבר הספיק להתחתן ולהוליד ילד לשתי הנשים הזוממות שלכדו אותו ברשתן – זוגתו הצעירה וחוֹתנתוֹ המבוגרת — והספיק להתגרש, וחויב בתשלום מזונות כבדים למדי, ושב לגור בבית אבא־אמא — שעיניהם מן הסתם רואות וכלות – ועדיין מנהגו ודיבורו כשל נער שלא הגיע לגמר בישולו.

“אבל עוד לא אמרת לי מה אתה עושה פה אצלנו עכשיו. הרי הערב בטח סגור, לא?”

מה אני רוצה ממנו? למה אינני מרפה ממנו!

“זהו, זהו”, משיב לי רמי בבהילות. “זאת היתה הטעות שלי. לא הבאתי בחשבון שהערב מתחילים את יום־השואה, ושבמועדון בטח יהיו חייבים לסגור”. הוא מושך בכתפיו כמתנצל, וכמו עדיין לא התאושש מן ההפתעה שזומנה לו וטרפה את תכניות הבילוי שלו לערב זה.

“אז מה יהיה, רמי? אתה רוצה לצעוד אתי? גם זה יכול להיות בידור אולי!”

“חה־חה, מה יהיה?” הוא עונה הד אחרַי וצוחק, חושף לובן שיניים בחשכה. “צריך יהיה לתפוס פה איזו מונית ולחזור הביתה לראות טלביזיה, חה־חה… יש כבלים. נמצא אולי משהו טוב בערוץ־הסרטים. לא נורא…” וכמי שזוכר איזו חובת־נימוסים שעליה לוּמד להקפיד: “ומה אצלכם? איך בטין? ואיך כולם ככה?”

“אצלנו אין שום חדש, אתה יודע… בכל־אופן, תמסור הרבה שלום בבית. ואגב: איך אצלך בעבודה?”

“הו, בעבודה אני מתאקלם יפה מאד… כבר חודש שלישי אני שם בַחברה, ואני מרגיש שזה ככה מתאים לי, שכאילו מצאתי את עצמי”.

“יופי”, אני אומר לו. “זה צריך להיות נפלא כשאדם מוצא את עצמו, מה?… טוב, אז עכשיו רוץ תמצא את המונית שלך, שתספיק עוד לראות משהו טוב בטלביזיה… יופי שנפגשנו, רמי!”

“כן, מאה אחוז”, מסכם גם הוא ונושא את רגליו, תוך שהוא מוסיף וממלמל: “אז שלום ככה, ודרישת שלום… באמת הייתי רוצה לשבת פעם לדבר אתך ככה כמו שצריך, חה-חה… עם כל הנסיון שיש לך… נסיון־חיים, מה?”

“ברצון רמי. רק תגיד מתי… ותמסור גם אתה שלום בבית”.

כך אני מגיע אל צומת-הקטל. כמעט לא קורה לי שאעבור לידו או אחצה אותו בלי שאראה לנגדי את מודעַי השניִם, דרי רמת־אביב, שכאן נדרסו ונעקרו מארצות־החיים בצורה המודרנית־האבסורדית ביותר, וזאת לא דווקה מפני שהמקום הזה מעורר חרדות בי עצמי, ועל אף שעברו כבר איזה חמש־עשרה שנים טובות (פלוס־מינוס) מאז קופדו חייהם של הללו במקום הזה בדיוק. הראשון, והבוגר יותר, היה אד״ש. אד״ש? כן, כמובן: א.ד. שפיר. איש־רוח, ליטראט. איש־לשון ואיש־רעים. לבֶן־הפּנים, אֶרך־הגולגולת, מוארך־העיניים, גדול־הניבים, רְבוּע־הסנטר, דל־הבשר, ירא־החיים, צמא־החיים, אוהב הספר והבקבוק, זה שלעולם היו שפתיו מוכנות להתעקם בחיוך, חיוך כזה עגמומי של אף־על־פי־כן ושל אדרבה, אלא שלעולם, כמדומה, היה מכסה על איזה ייאוש רך ומינורי שאין לו תקנה. ייאוש בראשיתי, ייאוש שבהשלמה, ייאוש שמלכתחילה ושמאז־ומתמיד. בשום־פנים לא “ברֶנרי” אלא יותר “גנֶסיני” דווקה.

בין תאריכי מותם של אד״ש ומשה נתן חצצה שנה אחת, כמדומה, וכמה עשרות שנים חצצו בין תאריכי לידתם. את נתן הכרתי לפני כ־35 שנה, כשעוד היה בחור צעיר, בתקופת שירותו הסדיר במערכת “במחנה”, שבועון צה״ל. הוא בא אז לראיין אותי בתום שנה ראשונה לרבעון “קשת”, וזאת ביזמתו, לא מפני שמישהו אמר לו. עברו שנים אחדות והוא ערך בשביל “קשת” שני ראיונות־ענק, חסרי־תקדים כמדומה בעתונים או בתקופונים עברים. את האחד ערך עם נסים אלוני, וחלקו הראשון נדפס בחוברת שייחדנו לתיאטרון בקיץ 1966 (השני בחוברת שלאחר־כך), והראיון השני היה עם דוד פרלוב, למעלה מ־70 עמוד, ונדפס כולו בחוברת שייחדנו לקולנוע בסתיו 1968. עד היום יש הרואים בשניהם מיבצעי־מופת של עתונאות תרבותית במיטבה. בין שני הראיונות האלה עשה נתן (כמעט ואמרתי: “הנער”) עוד כמה דברים שהשאירו את רישומם. אחד מהם היה המערכה על ירושלים, שיצא ב־1967, חדשים מספר “לאחר מעשה”. בעד זה הוא קיבל אז את “פרס־ירושלים”. עורכי“מעריב” שמחו אז לאמץ אותו אל חיקם. הכתיבה שלו, בייחוד על קולנוע, הצטיינה בהבחנה דקה, בכובד־ראש, בהרגשת אחריות לתוכן ולניסוח. בקיצור: רמה!… ותמיד הכרת־פניו אומרת קשב, דריכות…

ממתי, אדוני, אתה מחלק פה ציוּנים? רק היזהר כשאתה חוצה את הכביש, אני מבקש… כמו שהתנועה מועטה הערב, כך גם התאורה זעומה מכפי הרגיל.

שמאל, שמאל, שמאל ימין שמאל.

ואשר לנסים אלוני. צריך באמת להתקשר עוד מחר אל שלמה ויתקין, לברר מתי הם נוסעים לבקר אותו בבית־לוינשטיין ואם יוכלו לאסוף גם אותי בדרך. כמה זמן הוא מוטל שם כבר?

יותר משלושה חדשים. עד עכשיו ביקרתי אותו רק פעם אחת, וזה היה בערך חודש לפני שבא עלי ההתקף שלי. הוא יתגבר על השיתוק החלקי שאחזוֹ. כך, על כל פנים, היתה ההתרשמות שלי. אופטימית, ובכל־זאת כנה. מעניין יהיה לראות אם התבּדיתי או לא. בניגוד למשפט הקדום המושרש אצלנו כל־כך, לא כל אמונה היא אחיזת־עיניים ולא כל תקוה דינה להיכזב.

גם הבנין הזה הגדול, בית־האבות ההסתדרותי, המתנשא מתוך משטחי דשא לגובה תריסר קומות, קשור אצלי לאנשים מוכּרים שכאן מצאו, או אף המציאו לעצמם, מיתה בלתי־שמחה, מיתה טראגית. מה שקוראים סוף שחור, או מיתה משונה… כן, הורגש עכשיו משב־רוח קר. פרץ בודד של צינה מן הים… פתאום בית־שיר קצבי של אלתרמן: “נִפְלָאִים נִפְלָאִים הֵם חַיֵּינוּ / הַמְלֵאִים מַחֲשָׁבוֹת שֶׁל מֵתִים”. זה משמחת עניים, לא? ומיד אחריו בא לך עוד אחד: “וְהֹלֶם גִבּוֹרִים עַל פִּי אָבְדָּן”. זה כבר של רטוש, כמובן. מתוך “בארגמן”. מיטב השיר קצבו, מה?… גם את זה למד יאיר לדעת; גם את זה, אולי, מאוריאל… יאיר המופתע־לא־מופתע בבוקר חרפי בחדר על הגג ברחוב מזרחי ב׳ 8. המובס, המנוקב ככברה. “אַתָּה רִאשׁוֹן כַּכֶּלֶב הַמּוּמָת”. יאיר, אשר מוֹת־הכלבים שזכה בו מידי הבריטים הוא שאיפשר לו בדיעבד, באורח דיאלקטי כזה, יותר מכל מה שהספיק לחולל בחייו, להיעשות ארצישראלי חדש-ישן של כליה ותחייה; או אולי להתחבר למיתוס הזה. ויותר מכל יוצר ויצירה אחרים, רטוש ו“בארגמן” (עם כל הסיוּג המפורש והמוצהר שבעמידתם מול יאיר) הם דווקה שבישרו אף התוו את הגילגול הדיאלקטי הזה.

שמאל, ימין, שמאל ימין שמאל – –

אבל כל זה כל-כך לא-לענין עכשיו. נו ב־א־מת!

מן הגג הזה, אם אין הזכרון מטעה, קפצה הזקֵנה הגוצה ההיא, “אֵם האחים”, אל מותה. או אולי ממרפסת חדרה הקטן במוסד הזה. בין שמכאן קפצה ובין שמכאן, אל השטח המרוצף למטה התרסקה (ואולי אל המדשאה). בלי להצמיח שום מיתוס. נהפוך הוא: במותה זה אולי קיפדה סופית את המיתוס שבנו סביבה קודם לכן, לפעמים בתוקף וביעילות “ממלכתיים”, ולא בלי הסכמתה המלאה והפעילה (אם גם לא בהכרח על דעת בעלה). בשנותיה האחרונות, כאשר התאלמנה האם ששכלה שני בנים בקרבות הדרום ב־1948 — והיא אז מנוּכרת לבתה היחידה, מנוּשלת למעשה מחבל־לכיש “שלה” ומיוּתמת מדוד בן־גוריון “שלה” — לא לריק התנחלה בבית־האבות הזה. רק שאני עודי שואל את עצמי: האם בזינוק־ההתאבדות שלה ביקשה רבקה גובּר להיחלץ סופית מן המיתוס שלה, לנתצו סופית, לשבור סופית את אזיקיו — או שהיתה זו זעקת־מחאה שלאחר־ייאוש נגד תמורות העתים, שהכהו בעליל, ובאכזר, את זיוו של זה, שכמו חמסו ממנו את יְקרוֹ והדירו אותו מצידוקו, והטילו אותו (יחד אִתה) בצדי דרכיו של דור אחר: בוהה, נכזב, יובשני, אדיש — וזר?

מי איש־תיאטרון בתוכנו וישליך חכּתו אל דמותה הפאתטית של זו האשה הטרחנית, העסקנית, המיוסרת, האגוצנטרית בהתמסרותה האידיאליסטית למפעל ובנין וקרבן — כדי לעשותה גיבורה של מחזה (או לפחות של מערכון) ולהעלותה על בימה? מי שׂחקנית במקומותינו ותיאות (אף תשׂכיל) לגלם את דמותה הברווזנית?

אבא היתה לו סבלנות אליה. כמו״ל וכאדם. כי על־פי דרכו היה בעצם שותף לתשתית הערכים שאותם נשאה כדגל. לא רק תועלת אלא גם זכות ראה להוצאת הספרים שלו להוציא מדי־פעם מהדורה חדשה ומחודשת של יצירת־המופת הקבועה שלה, האחת ואין בלתה: אל משׂואות לכיש… שעות על שעות היה מסוגל להשתעוֹת עמה במשרד, ולגלגל עמה דברים, לשמוע לשׂיגה־ושׂיחה, לכבּדה, באורך-רוחו המופלג, בעוד כוס תה ועוד כוס תה. וכי לא היה בא גם לבית-האבות הזה עצמו, לפקוד אותה בימיה הרעים האחרונים — כשם שהיה פוקד פה את מיכאל אסף, למשל, בזיקנתו? (אם בדרכו לבקר אצלנו, ואם בלי שום כוונה לשילוב מעין זה.)

אני, גם בימים שהייתי שותף פעיל לאבא בניהולה של הוצאת־הספרים המשפחתית, לא הרביתי לשאת־ולתת עם האשה הזאת. רק לפעמים הייתי מצטרף לחלקו הטכני יותר של דיון כלשהו. אבל לא פעם זימנה לי הגברת הגוצה הפתעות, ולמען האמת — אפילו הפתעות מחניפות. פעם, למשל, בשעה שהתפעלה משירת ארץ־העברים שלי — או, ביתר דיוק, מן העובדה שהדברים נכתבו בשנים 1947–49 ונדפסו ראשונה ב־1949 ופתאום, באותו קיץ משכּר של 1967, אפשר היה לשמוע בהם צליל ספק של חזוּת־שנתקיימה ספק של קריאת־כיוון לבּאות. פעם אחרת כאשר סחה לי בוקר אחד, בקול רוגש יותר מן הרגיל, את התרשמותה מחוברת “קשת” של סתיו 1975, שבה נדפסה מגילת הכינור והחרב שלי, ולסיום שלפה מנרתיקה השחוּק פיסת־נייר שעליה העתיקה שיר אחד ישן משלי, “הדברים כה גדולים”, שראיתי להביאו בחתימתה של המגילה ההיא. מתוך הזדהות אישית, שכּמו באחת הגביהה את קומתה הקטנה, קראה לפני רתת את מלותי שלי, ומעין צמרמורת עברה בי אז לשִמען. דומה היה כאילו מצאה משמעות קיומית כבדה משלה (כמעט ואמרתי: משלה בלבד) במלים הללו:

הדברים כֹּה גדולים הם מאִתנו —

כי אנחנו מה:

מֵעַיִם וְקֵיבה

סוּחה ואשפּתוֹת

רִמּה ותוֹלֵעה

— אבל הדברים ממנו רָמוּ

הדברים כה גדולים הם מאִתנו –

ואין יודע בנו מה שׂאתם

ואין עמנו בָן לתכליתם

אבל אחת אמנם נֵדע ידוֹע

כי אנו פֶה וּזרוֹע לדברים

— וכי הדברים ממנו רָמוּ

הדברים כה גדולים הם מאִתנו –

בלעדיהם אנחנו מֹץ יעוּף ברוּח

וְכָאגוֹז המִדַּרְדֵּר נֻמשַׁל

רק מכֹּחָם יש טעם בְּחיינו

ומכֹּחָם אנחנו עצומים

— כי רק הדברים ירוממוּנוּ

ממרחק הזמן, עולה בדעתי עכשיו שכבר אז, ב־1975, ומן הסתם גם קודם, כירסמה בה התחושה שרפוֹת כתפיה מנשׂוא עוד את משׂא הסימוֹלת המהלכת (“האֵם־החקלאית־החלוצה, מקריבת הקרבן העליון, המוסיפה לצאת חלוצה למילוי צו ההתיישבות וכיבוש השממה” וגו׳ וגו׳), שלכתחילה קיבלה אותו עליה בהכרה ובנפש חפצה, אולי אפילו בהכרת־טובה ובתודעה של איזון הזכות והחובה (רוצה לומר, כביכול: “מגיע לי, אבל מגיע לכם שאהיה כזאת, בשבילכם ולמענכם”). בשלב כלשהו נסדק האיזון ונתערער, ומשנבקעה האמונה ב“צדקת הדרך” חשה כאילו נפערה תהום תחתיה והיא עצמה תלויה על בלימה — היא שהורגלה כל־כך לחוש כי יש טעם לכל מעשה ממעשיה שלה וממעשי חברֶיה־דומֶיה, וכי מכוּונים הם כולם לתכלית ולמטרה; בעצם, ל“דברים” אשר “ממנו רמו”.

רגע אחד. אבל יש לך כאן עוד מישהו שקפץ מגגו של אותו בית־אבות, לא?

“כלומר?”

מישהו שהיה קרוב אליך קצת יותר מן האשה ההיא. שהיה זמן, על כל פנים, שבו היה חשוב לך הרבה יותר.

“דניאל?”

כן, ודאי. דניאל. “דניאל אלירם / עלה אל גג רם; / ממנו קפץ / וגופו ניתַץ”. מוצלח, מה?

“אידיוט אחד. גס־רוח שכמוך!”

אבל זה אתה שבּחרת פתאום לעבור הלאה ולהתעלם מן הקשר… אולי בינך לבין עצמך העדפת לכוון את ההתפלספות שלך לנפש השניה, לזו שקנתה לה פירסום יותר ממנו, שנודעה יותר ממנו בציבור?

“איך אינך מתבייש! אתה מגעיל”.

מה הוא חיפש בבּנין ההוא, אולי אתה זוכר? ומה הוליך אותו לגג, הה?

…שמאל, ימין, שמאל, ימין, שמאל ימין שמאל

“אפשר לומר שבערוב ימינו כמו ניסינו לשוב ולחדש משהו מן הקשר שקירב אותנו בהיותנו נערים־בחורים בני פחות מעשרים. אולי חלה ראשיתו של הנסיון ב־1975, כשגמרתי את הכינור והחרב, שאתה עצמך, דניאל, תופס בו מקום, כמו גם אליהו שלנו, אליהו בית צורי — התקשרתי אליך כדי שתעבור על הכתוב ותציע תיקונים בעובדות, תאריכים וכו', ככל שיהיו לך. משהופיעה המגילה בדפוס, אין ספק שעוררה גם אותך להתחיל להחיות את עברך מאותן שנות ה־40 (שהן רקעו של הכינור והחרב) ולהעלות קצת דברים על הנייר (בטכניקה דומה למדי, בנקיבת שמותיהן המפורשים של דמויות, וכיוצא בזה). כמה מאותם שירטוטי־עבר הדפסת לסירוגים ב״מעריב”, ואת כולם כאחד כינסת אחר־כך בספר דק, שאותו הוצאת למעשה לצרכם של בני־משפחה וחברים בלבד…. שנינו כאחד, על כל פנים, ביקשנו לפחות להתבונן בהשתקפותו של הקשר הישן, או לחפש את שאריתו, ב׳גת־שׂיבה׳ שלנו. נדמה לי שאצלך, דניאל, היה זה צורך עז עוד יותר מאשר אצלי. גם היית פנוי יותר ממני, כ“גמלאי” גמור, תקני, רשמי, בתום כך־וכך שנות עבודה מסורה ומועילה במסגרת מוסדית מסודרת.

ואז חסר היה לו כאילו תוכן יומיומי לחיים? הוא נשאר בהרגשה של עמידה ליד שוקת שבורה, נכון?

“אפשר לתאר זאת כך. כן. זו תופעה סוציו־פסיכולוגית מוכּרת של ׳גיל־הזהב׳ המודרני”.

לא שאלתי אותך מה אתה חושב על תופעות גרוּנטולוגיות. שאלתי על האיש המסוים הזה, על ידיד-נעוריך!

“בסדר, בסדר… אז באמת התחלנו שוב להיפגש ולהתקרב לניהולן של שיחות־נפש, כמו שמקובל לומר אצלנו בנימה של הסתייגות לגלגנית… האמת היא שהוא היה בשל לכך יותר ממני… אל תשכח שאת שיחות-הנפש השרישו אצלנו תנועות־הנוער של ימי המנדט וראשית המדינה, השרישו אותן כערך וכצורך וכדפוס־התנהגות, עד כדי כך שההתנערות הכללית החריפה מדפוסי־חברה־ונפש של אותם ימים הביאה עמה גם מעין בוז להשתפכויות־נפש הדדיות, אינטימיות. אבל במידה שנותר כאן צורך אמיתי שהוּטה מערוצי סיפוק מסורתיים, הריהו מתוֹעל כיום לקבוצות מאורגנות יותר, מטוּכססות יותר, של ׳דינאמיקה קבוצתית׳ לסוגיה”.

נראה בהחלט שאתה מעדיף לברוח אל המישׂוּג, ההפשטה וההכללה! מה יש לך שדווקה בנושא זה אתה מתקשה לספר דברים כהוויתם?

“אין רע בהנחת תשתית עיוּנית איתנה קודם לכניסה אל פרטיו של תיק־אירוע”.

ואתה אומר עלי שאני מגעיל, כלשונך!… אולי מוטב שתנסה לספר מה אכל את האיש הזה והוליך אותו, ככל הידוע או המשוער, אל מותו?… ואולי תספר קצת גם על המכתבים שהשאיר לך עוד בחייו?

“בבקשה, אם אתה באמת מעוניין… אם אתה רוצה לשמוע ממני שכל אחת מפגישותינו (מעטות היו כשלעצמן) בשנים האחרונות לחייו היתה (מצדו) שידור של אותות־מצוקה, אם להשתמש בניב המועדף של ימינו אלה, הרי תהיה זו אמת לאמיתה. אבל הוא שידר את האותות הללו על־פי דרכו: בקול כבוש, מאופק, קצת חדגוֹני, בשפת־גוף קפואה כמעט, כמי שמוֹנה באורח אובייקטיבי שורה של תהיות אפשריות שמעניין יהיה ליישב אותן”.

שמאל ימין שמאל – –

“היתה איזו תקופה שבּה נדרש לתכנית־לימודים אוניברסיטאית ל’גיל השלישי'. אינני זוכר אם במקביל גם ניסה לחזור לציור — זו תשוקת נעוריו, או דת־נעוריו. במידה זו או אחרת של אינטנסיביות המשיך בציור כל ימי־חייו, מתברר… אבל זכור לי שהוא התנדב לשירות חינוכי־חברתי בבתי־סוהר, שמצא ענין וסיפוק בעבודה עם כמה שפוּטים בכירים שישבו בזמנו בכלא רמלה, ולאחר זמן התנדב גם לתת שיעורים לדרי בית־האבות הזה ברמת־אביב”.

ולכן לא נמצא, ביום הגורלי, מי שיתמַהּ מה האיש הזה, הצעיר־ביחס, עושה במעלית של בית־האבות, ומפני מה הוא עושה בה את דרכו לקומה העליונה דווקה ועולה משם לגג — לאחר שכחייל ותיק ודאי ערך בו אי־אלה סיורים מוקדמים?

“אני מתאר לעצמי שכּך זה היה. זאת גם לא היתה החלטה בת־רגע. בשתי הפגישות האחרונות שהיו לנו הוא תהה בפירוש מה המניעה להתאבדות במצבים מסוימים שאדם נקלע אליהם, בייחוד בגיל מבוגר, כשהוא חש עצמו מיותר פתאום ומאזן־חייו נראה לו שלילי. אני מודה: לא התרשמתי ביותר. ראיתי בזה המשך לדיון בנושאים הרואיים־דראמטיים שאהב להעלות בגיל־ההתבגרות שלנו או אף לאחריו, שממרחק הזמן הצטיירו לי כמכוּונים לעשיית רושם. על זולתו כמו גם על עצמו. למעשה, אפשר מאוד שבאותן שיחות אחרונות (שכמוהן ניהל לא רק אתי, כמו שהתברר אחר־כך) ביקש להביא את השומע לידי התערבות פעילה, לידי עשייה מונעת, אף שספק אם היה לו מושג ברור במה זו צריכה להתבטא וכיצד תסייעו ותציל אותו — תרחיק אותו מן ההילוך המתגרה על פי התהום”.

אבל כאשר בבוקר אחד לא עבות דיפדפת בעתון וראית פתאום את מודעת־האבל המשפחתית, אז — —

“אז מיד, כמובן, אמרתי בלבי: ׳האיש התאבד׳. בזה הייתי בטוח. גם אמרתי כך מיד לבֶטין”.

והלכת להלוויה?

“כן. איזו שאלה!… זה היה בו ביום. וגם קיבלתי בה את האישור לניחוש שלי, אם אמנם הייתי זקוק לו. וכשניגשתי אל רעיה, הרעיה, ללחיצת־יד של השתתפות ותנחומים, כדין, העלתה היא על פניה גיחוך משונה ופסקה לי פסוק שלא שאלתי לפירושו אך עד היום אני תמה מה כיוונה לומר בו”.

כלומר?

" ׳אתה הרי ידעת׳, גיחכה ואמרה".

אתה רוצה לומר שמפי בעלה ידעה משהו על תוכן שיחותיכם? על קטעי הווידוי המהוססים?

“זה פירוש אחד, אפשרי אך אולי גם דחוּק, נדמה לי”.

יש טוב ממנו?

“צריך להיות. אבל אינני יודע מהו”.

חשבת על זה כשחזרת מן ההלוויה הביתה? ניסית לברר לעצמך?

“לא בדיוק. כן ולא… למען האמת, פניתי אז אל המכתבים שהמציא לי בשעתו, כמו לחנוכתה של ידידות מחודשת. המכתבים שנשמרו אצלו עשרות־שנים, אלה שכתבתי אני אליו בין 1940 ל־1943. תחילה מתל־אביב לירושלים, ואחר־כך מכל מיני מקומות בארץ ובגבולותיה לביירוּת, או לדואר הצבאי הבריטי. בדיעבד מצאתי בהם מעין מבוא לאוטוביוגרפיה שהייתי עשוי לכתוב פעם. כשאני מוסיף עליהם קטעים מאחד מיומני־הנעורים שלי, וכן גם מכתבים שכתבתי באותן שנים עצמן, וכמעט באותה אינטנסניביות, הביתה, משמע לאבי — ושאך לא מכבר מצאתים כולם, סדורים ושמורים בעזבונו — הריני יכול ממש לשחזר אי־אילו שנות־מפתח בעברי. ואולי לא בעבָרי שלי בלבד”.

והמחשבה הזאת האחרונה מקילה עליך להתייחס אליהם במלוא הרצינות הראויה, נכון?

“אפשר לומר כך”.

א־חו־רה פנה. שמאל ימין שמאל… אני חושב שמילאת את מכסת ההליכה הנמרצת. תואיל למדוד את הדופק לפני שתתחיל לחזור, מתון מתון, הביתה. אתה כבר מודד? יופי! באמת חולה־לב ממושמע. קדי־מה צעד!

 

פרק שני: בא גדי קטן, בא גדי לבן    🔗

יחיד ואהוב הייתי להורי. הם הוסיפו, כל אחד מהם על־פי דרכו. לאהוב אותי עד זיקנה ושׂיבה (שלהם כמו גם שלי). אף אני, על־פי דרכי, דבקתי בהם לאהבה אותם, אלא שנלוזות ומשובּשות היו הדרכים לעתים; ככל שהוספנו שנים כן השתבשו והלכו. יש ומכאובי אהבה קשים ממכאובי שנאה. מי ילַמדנו ונבין אל־נכון פצעי אוהב מַהם, או איך נמנע אותם מאהובי נפשנו ונחסוך אותם מעצמנו.

תודעת־תיעוד עמוקה היתה לו לאבי. מלוא עוּמקה ופריסתה נתחוורו לי לאשוּרם רק באחרונה, משעה שקמתי להתעסק בשיפעת הניירות שהניח אחריו במותו. עוד שנים אחדות קודם לכן נענה לי ונתן בידי חבילי־חבילות של ניירות שנגעו לפרקים ראשונים בחיי — החל בתעודת־לידה שלי ובקישקושי־צבע ראשונים מגן־הילדים וגמור במחברות לימודים מבית־הספר וביומני־נעורים ובחליפת־מכתבים שביני לבין אבי, שתחילתה למעשה עם עקירתי מבית הורי ויציאתי לרשות עצמי. אפילו מעט מכתבים שהריצו אלי נערות אהובות בשנות־העשרה שלי (ושלהן) נשמרו משום־מה בגנזיו. את כל אלה ארזתי בשעתו בשׂק־פלסטיק אחד, הבאתים לביתי שלי והטלתים, כנתינתם, לעליית־הגג.

לא התפניתי אליהם ולא נדרשתי להם אלא לאחר שהזהירני לבּי חד־משמעית שגם אני, בניגוד למשוער, אינני בן־אלמוות. או אז באה סוף־סוף שעתם של אלה להישלף אחר כבוד מן ה״אינטרסוֹל". אז גם באה שעתו של צרור מכתבי־הנעורים שלי עצמי אל דניאל אלירם, שמידיו קיבלתים, כאמור למעלה, זמן לא רב קודם שיקפוץ אל קצו, גמלאי נואש ואובד־דרך, באביב 1989.

בשובי מצעדת־האישוּש היומית של הערב הריני מתיישב אפוא בחדר־העבודה שלי, לעלעל בניירות מצהיבים ודובבים, והפעם מנוי־וגמור עמי להתחיל לשים בהם סדר של ממש, גם למיינם ולנפּותם, לנסות ולעמוד על הדומה והשונה בהם, על הקְבלות וסתירות, ועל הסמיכה שאפשר להסמיכם אל עניינים רחבים יותר, אישיים פחות, שסביב זמן כתיבתם ומקומו.

אולם ראש לכל מזדקר לעיני עלה אחד בודד של נייר־משבצות, שנתלש ממחברת מתימטיקה, מן הסתם בראשית מלחמת־העולם השניה או שנה לפניה (בכיתה השביעית או השמינית בגימנסיה, י״א או י״ב במושגי ימינו אלה), ועליו, בכתב־יד זערורי אך נהיר, כמין תמצית שערכתי לעצמי על־פי דברים שוודאי למדנו אז על “אספרטה” (בשיעורי ההיסטוריה של האהוב במורינו, משה בורשטיין, צעיר לימים, נלבּב ורחב־דעת, יליד הארץ וחניך ארצות־הברית, והוא עצמו בוגר הגימנסיה, שאחריתו, כעבור כמה עשרות שנים, חיי־צמח חשוכים־מתמשכים, וזאת בעקבות תאונת־דרכים קשה שאוּנתה לו אגב נסיעה בתפקיד והוא אז מקברניטי משרד־החינוך של מדינת ישראל). וזה לשון הכתוב שם:

אספרטה.

★ חוקה. 2 מלכי־מורשה, שווים בסמכות ובתוקף. אולי בא הדבר למנוע דספוטיזם אישי (בדומה לקונסולט הרומאי), ואולי נעשה הדבר על־מנת לפשר בין 2 שושלות. תפקידיהם: כהונה גדולה; שיפוט בענייני ירושה, הֶקדשות ודרכי־הציבור (משפט אזרחי נמסר לאֵפוֹרים, פלילי — למועצת הזקנים והאֵפוֹרים); כוח בלתי־מוגבל כמעט בענייני הצבא. אריסטוטלס מתאר את מלכות אספרטה כ“מין גנרליוּת מחמירה ובלתי־מוגבלת”, ואיסוקראטס מתאר את הספרטנים כ“נתונים לאוליגרכיה מבית, למלוכה — בקרב”. במשך הדורות ניטל מהמלכים הכל פרט לסמכות הצבאית, שהוגבלה אף היא [לאחר מלחמת־פרס נאסר עליהם לקדש מלחמה על דעת עצמם]. האֵפוֹרים, שנבחרו בבחירות כלליות, היו אלמנט דמוקרטי באוליגרכיה הספרטנית, אף כי לא שימשו עיכוב באדמיניסטרציה אוליגרכית. המלכוּת נחלשה בשל אפיה הדוּאליסטי, ששימש מקור לקנאה ולסיכסוכים; ואילו כוחות אסיפת־העם (אַפּלה) לא הורחבו במשך הדורות. הספרטני היה חייל, אמון על סבלנות וציות: הוא נעשה פוליטיקאי רק בהיבחרו לתקופת שנה לאֵפוֹר, או לחבר־לכל־ימי־חייו במועצה, כשגיל ה־60 שיחררו מן השירות הצבאי.

★ חברה. על־פי החוק היה הספרטני מנותק ממסחר ותעשיה, ומשולל כסף וזהב. המטבעות היו מטילי־ברזל. העושר הופק, לפחות להלכה, מרכוש קרקעי בלבד, וכלל את המחזור השנתי שנעשה על־ידי ההלוֹטים, שעיבדו את החלקות שהוקצו לספרטנים. ועם זה היו הבדלי־רכוש ניכרים קיימים עוד מתקופה קדומה.

★ חינוך. זמן קצר לאחר לידתו הובא התינוק לפני זקני־השבט; החלשים והדפקטיביים הורחקו מיד. כך הובטח בעצם כושר גופני מעולה, והוטלה משחר־הילדות המרות המוחלטת של המדינה על חייו ושירותו של אזרחה. עד גיל 7 — חינוך על־ידי המשפחה; מכאן ואילך — על־ידי המדינה. בתחילה: התעמלות, משחקים, מחולות, ומקום נכבד למוסיקה וספרות. מגיל 20 מתחיל הספרטני להיות כשר לצבא, והוא מצורף לאחד ה“קלובים” — כל־אחד בן 15 [איש] לערך — שכּל ספרטני מחויב להשתייך אליהם. מגיל 30 — אזרחות מלאה, בחובות וזכויות. 3 תנאיה: מוצא ספרטני, האמון הנדרש ע״פ החוק, חברות באחד ה“קלובים”. אלה שחסר להם משהו לכך הם אזרחים מדרגה שניה.

מה היה הלך־רוחו של הגימנזיסט הצנום שעה שרשם את השורות הללו על נייר־משבצות שתלש ממחברת המתימטיקה שלו? — נכדו או נינו הקשיש של אותו עוּל־ימים, היושב עתה ומזיל את המלים האלו בעט כדורי רוהט על נייר־עתון לבן־אפרורי, בתקוה שיִצמח מזה כתב־יד כלשהו שיצלח לשימוש ספרותי, פחות או יותר (או שיִצלח לפחות להעתקה אל הדיסק הקשיח של מעבּד־התמלילים), אינו סבור שזו סוגיה שכדאי להתעמק בה. אף־על־פי־כן נדמה לו שהתעסקות “רעיונית” של בעל־מחשבות צעיר, על סף מלחמת־העולם השניה, או אף בראשיתה, ב“אספרטה” כמופת נזירי־סגפני לפרט ולכלל, ליחיד ולחברה, כביטוי לנכונות קנאית לקבלת־עול עד כדי התאכזרות־עצמית ודיכוי־העצמיות מרצון, לא היתה גילוי מקורי או נון־קונפורמיסטי ככל שאולי הצטייר הדבר בשעתו לנער המתבודד, היומרני והגאוותן. בהשקפה־לאחור, אין כמעט מקום לספק שאותה “אספרטה” קישחת ותובענית, שעליה התרפק הנער בן ה־16 בחדרי־חדרים, שיקפה איזו נהייה נרחבת אל הטוטאליטאריוּת בת־הדור, לזניה השונים; שבעצם היתה היא עצמה מיזוג של אידיאל החלוץ הטרומפלדורי (אולי בגילגול בית״רי־ז׳בוטינסקאי) עם האידאל הפאשיסטי שמוּצה בסיסמה lavorare, obedire, combattere (עבוד, ציית, הילחם) מבית־מדרשו של מוסוליני ועם דמותו האידיאלית של המהפכן המקצועי הבּולשבי, המוחק את ה“אני” שלו מכל־וכל במערכה לנצחון המארקסיזם־לניניזם — אך גם עם דמות אידיאלית של אביר המיסדר הטבטוני או היונקר הפרוסי.

אכן, הקורא בברל של פרופ׳ אניטה שפירא ימצא שם (כרך ב, ע׳ 440) בית־שיר שבו נתקל ב. כצנלסון¹ (למגינת־לבו, כפי הנראה) בראשית 1934 “באחד מעלוני הנוער”, פרי של “פרץ התלהבות לרגל קציר־החציר הראשון” בקיבוץ השומר־הצעיר בחדרה, וכך לשונו:

כּבשֵׁנִי, המַכבֵּש, כְּעשׂב זה המצַיּת

ואהיה גם אני

מרֻבּע ומחֻשּׁק וכבֵד

כְּרֶגב, כְּאבן גָזית

ואילו אני הנער כתבתי ביומני האינטימי (אף הוא, באורח אָפייני לרבים מבני דורי, היה שטוף הגיגי־בוסר פוליטיים והיסטוריוסופיים הרבה יותר מאשר חוויות אישיות) ב־11 במאי 1940, למחרת התפרצותה של המיתקפה ההיטלראית הרת־הגורל בחזית המערבית (וסמוך לראשיתן של בחינות־הבגרות בגימנסיה), לאמור:

המלחמה, החושפת עתה את שיניה, חייבת לחנך אותנו חינוך חדש. מתוך המערבולת חייבת לקום בציון אספרטה העברית… עלינו לעטות שריון על גבי שריון… האורות השלווים האחרונים כבים ברוח. וטוב [כך בפירוש!] שהם כבים.

וכעבור חדשיים וחצי, ב־25 ביולי של אותה שנה (בחינות־הבגרות כבר מאחריו והקשר אל דניאל רעוֹ הבוגר ממנו קונה לו משמעות גוברת והולכת בעולמו), יום אחד לאחר התקפת־אוויר ראשונה על חיפה (עשרות אזרחים חללים, כמאה פצועים), רושם אותו נער ביומנו:

האם עשה הדבר עלינו רושם? מסופקני… בתי־הקולנוע מלאים אדם, וכך יהיה גם היום. והיום נערכת הצגת־בכורה ב“הבימה”. וכמימים ימימה אוהבים האנשים ושונאים, אוכלים וישנים, נרגזים וצוהלים, נושאים־ונותנים. ודומה שכך נאה. עם פגישה: “אה, מה תגיד על חיפה?!”, ולאחר זה — בשלוה ובטון מעשי — לענין העומד על הפרק.

ובסיום רישומו של היום ההוא, הד ברור ומפורש להתרשמות מקריאת התרגום העברי המלהיב של כה אמר זרתוסתרא:

״ברוך הוא לי כל אשר יַקשה אותי!״ מי אמר זאת? — ניטשה, כמדומני.

ומוסיף, כמהורהר וכמתגרה, בינו לבין עצמו:

ניטשה בעל “האדם העליון”. ניטשה עם חלום “החיה הצהובה” אשר לו.

אבל עד שאני מפליג בדברים ומריץ בלי משׂים את מכונת־ההקרנה לפנים ולאחור, מוטב אולי שאשתהה על ראשית ההיכּרוּת שלי עם דניאל.

זו אכן חלה בקיץ 1938, ימים אחדים לאחר ה־29 ביוני. לא לחינם אני מביא פה נקודת־ציוץ כרונולוגית: בתאריך ההוא עלה לגרדום, בכלא עכו, שלמה בן־יוסף, מבחורי “פלוגת הגיוס” של בית״ר (וממילא גם חבר הארגון־הצבאי־הלאומי) בראש־פינה הגלילית.

שבועות אחדים קודם לכן יצא הצעיר עם שנים מחבריו לכביש המוליך לצפת כדי לירות על מכונית־נוסעים עוברת של ערבים ובכך “לשבור את ההבלגה”. הם פעלו על דעת עצמם, מיזמתם, בלא פקודה, ובעצם על אפם ועל חמתם של מפקדיהם. מיד לאחר מעשה ה“שבירה” (חובבני וכושל היה כשלעצמו) נפלו לידי סיור של שוטרים, הושׂמו בכּלא והועמדו למשפט צבאי, על־פי תקנות לשעת־חירום שראתה ממשלת־המנדט לתקן עם גבור הפעילות האלימה של הכנופיות הערביות. בן־יוסף היה היחיד מן השלושה שנדון למיתה. השתדלויות ולחצים לא הועילו מאומה. השלטון הבריטי היה נחוש בהחלטתו: גזר־הדין יוצא לפועל ויהי־מה. בשעה שצעד הנדון אל גרדומו לשלם את המחיר העליון, זקוף וגאה ושירת המנונו על שפתיו, זיכּה את הארגון־הצבאי־הלאומי (שבניגוד לפקודתו פעל) בגיבור ומקדש־שם, ולמרי העברי העובּרי העניק אבן־גיבוש וסמל־הזדהות.

איך עבר יום התלייה על תל־אביב תיארתי בכמה שורות בהכינור והחרב. שם גם מסופר איך, כעבור זמן לא רב, “ניגש אלי בחצר הגימנסיה, בשעת ׳ההפסקה הגדולה׳, בחור אחד מן השביעית, כיתה אחת ׳מעלי׳, גבוה ומגולח, זהוב־תלתלים ותכול־עין ומאוּפק בדיבּורו, וכמסיח לפי תוּמו שאלני אם אינני חושב שבמצב הנוכחי פשטה מדיניות ה׳הבלגה׳ את הרגל, וכיוצא באלו שאלות”.

בהמשך הדברים אני מספר שם שהבנתי מיד לאן הוא חותר, ואמרתי לו שאני “רוצה ומוכן להתגייס לאצ״ל”. הוא מצדו “העלה חיוך תמים ומאומץ ופיזל מבט הצדה ואמר שימסור על כך במקום שצריך וכעבור זמן־מה יקראוני להתייצב בפני ‘ועדת־קבלה’ “. כעבור עוד כחצי שנה — ואני כבר תלמיד בשביעית בעצמי, וכדניאל אף אני במגמה החקלאית — נתקבלתי והושבעתי, כדת וכדין, לארגון־הצבאי־הלאומי. לאחר שהספקתי כבר, כחוק לבני־גילי בימים ההם ובמקום הזה, להיות חבר מושבע ב”פלוגות־הנוער” של ארגון ה״הגנה". אף שבהחלט הייתי חייל צעיר ובעל־הכרה באצ״ל, איני יכול לטעון שפעלתי משהו של ממש בשורותיו — גם לא בחדשי מאי־אוגוסט 1939, שבהם הגיע הארגון לשׂיא כוחו, פעילותו ויוקרתו, ומכל־שכּן לא אחרי פרוץ המלחמה הגדולה, כאשר נתפסה מפקדת הארגון כולה והושׂמה במחנה־מעצר, ובעקבות השיתוק בפעילותה הלוחמת חל בקיץ 1940 הפילוג בשורות.

לשם מה מובא בזה כעין קיצור קורותיה של המחתרת הלוחמת בימי המנדט? — בעצם, העובדות באות כאן רק כדי לתת מעין רקע לסיפור ראשיתה של ידידוּת ביני לבין דניאל, ידידות שאצלי אולי הסתייעה צמיחתה בקמילתה של אהבה ראשונה, אשר משך שנה וחצי ויותר (כמקובל, מן הסתם, בגיל־ההתבגרות ההוא) תבעה לה את עיקר האנרגיה הרגשית ולא הותירה שהות וענין הרבה לקשרי־חברות רומנטיים פחות. בדיעבד יכול אני רק לתמוה — אולי אף להתבייש — על שחוויה מתמשכת זו של אהבה ראשונה, שהעמיקה רישומה גם בי גם בחברתי, בדוחק זכתה לאיזכור כלשהו בדפי יומן־הנעורים. רק סמוך לסיומו של פרק־חיים זה מואיל הכּתבן הכּפייתי שלנו, טרם מלאות לו 16, לדווח עליו פורמאלית ביומנו בזה הלשון:

מוצ״ש, ו׳ אדר ה׳תרצ״ט, 25/2/39.

בחיי יום־יום שלי, ברגשותי ובחוויותי ישנו שטח אחד, רחב, גדול, אך מוצנע. אותו אין אני אוהב לגלות גם לעצמי. בו אין אני אוהב לטפל, מחוץ לשעות הקבועות לכך בכל ערב וערב; זהו שטח האהבה.

זה לי כשנה וחצי שאני אוהב אחת. אולי זמן ארוך מדי² בשביל אהבה ראשונה. וזו לא פגה! לא פג הרגש ולא הוּעם טהרו. כאז כן עתה עודנו אוהבים בחוֹם, בתוֹם ובכנוּת. אהבה זו היא כמעיין המתגבר. הרבה זכרונות מלבּבים וּורוּדים צברתי לי מתקופה זו, הארוכה ביחס. אני זוכר את נצנוצי־האהבה הראשונים, את המבטים העורגים ההדדיים. פעם הרגשתי במבטה ופתע גיליתי שאני נאהב, ואז החילותי לאהוב גם אני. ואח״כ באו הפגישות הראשונות. הלבבות פעמו, רטטו, אהבו. הרגשנו שאנו אוהבים. אכן, זה היה זמן מאושר. אני הייתי אז שטוף אור וגיל, וטוב, טוב היה מאד. ולאחר זה היינו יוצאים אל הדרך העזובה של שׂרונה [זו מושבת הטמפלרים הגרמנים שהיתה אז בפאתי מזרח של תל־אביב ועל שטחה נמצאת הקריה של ימינו — המלביה״ד] ומפטפטים ומשתעשעים ומאושרים לראות איש בעיני רעותו את האהבה. ואז חיבקתיה לראשונה. וכך עמדנו שעה, שעתיים מדי ערב, שותקים עפ״ר, מחובקים, ואוהבים.

ובחנוכה היה נשף. ולאחר הנשף פנינו לסמטה החשוכה ההיא, ועד שלש בבוקר עמדנו שם חבוקים ומאושרים ורוטטים מקור. ואז גם התנשקנו לראשונה [הכותב היה אז בן 14 וחצי, והנאהבת באה־בימים מעט יותר].

ומאז נמשכת אותה פרשה, כמעט בלתי־פוסקת, של נשיקות וחיבוקים וגיפופים ומזמוטים, ואהבה, אהבה רחבה, עמוקה וכנה. זה 15 חודש עברו עלי, ועליה, תחת הרושם החזק והאמיתי הזה. האהבה הטביעה את חותמה על רוחי, חותם נאמן. — —

היו ימים רעים. לעתים שנאתיה. לעתים לא הבינונו איש את רעותו. היו ימי־כעס וימי־רוגז. גם זה כרגיל. היו חדשי קיץ ארוכים, מענים, שבהם היו הלילות איומים והלב רטט וזעק לאהבה. היו ערבים שבהם היה כל גיד וכל עורק בי פורץ וזועק לגוף נערה לגיפוף ולפה נערה לנשיקה. והיא לא באה אז. היא הסתגרה. היא לא יצאה אלי. והימים היו ריקים, ימי־הבל; והערבים היו ריקים שבעתיים. קשה היה לסבול. ופתאום באה… היא באה טובה משהיתה, מתוקה משהיתה. והיא העתירה עלי רוב חיבה ונשיקות ואהבה. היא פייסתני. ומאז האהבה גואה וגואה וגואה, וכמעט [בכל־זאת, רק ״כמעט״ — הנ״ל] אינה יודעת סכר ומעצור.

היא משען לי. אני כל־כך זקוק לה לפעמים קרובות. לעתים רחוקות אני נכא־רוח ומר־נפש. אז אני בא למצוא תנחומים בחיקה. לעתים קרובות אני ריק ומשתעמם ואיני מוצא ענין ב[שום] דבר. אז אני בא אליה למצוא ענין וחידוש ואושר באהבתה. אז נעים לי להרגיש שישנו עוד לב ההולם אתי, האוהב אותי והמסור לי. וכשאני מרגיש שאין כנות ברוחי או שזיוף מסביבי, אז אני בא למצוא אצלה את הרגש הכן והנאמן.

כשאני לעצמי אני קשה לאהבה. הרגשתי זאת לא פעם. לעתים אני נוקשה יותר מדי, קריר מדי — כלפי חוץ לפחות — כבוש מדי. לעתים אני גם גאה מדי ועקשני ביותר. ובכל זאת היא אוהבת אותי וממשיכה לאהוב אותי. דומני שאחרת לא היתה ממשיכה בכך.

וכאן בא קטע מאלף של התבוננות “בקורתית”:

לאמיתו של דבר אין יפיה יוצא מן הכלל [שמעו, שמעו! וכי אפשר לא להתרשם פה ממידת האובייקטיביות?! — הנ״ל]. אינני משתיק את חוש הביקורת שלי. אבל אין אני יכול שלא לאהבה; לא יכולתי גם לפני שנה וחצי. יש לה עיניים קסומות, וכשאנו יחד יש להן ברק אהבה מיוחד במינו. יש לה פה חמוד ופנים סגלגלים ונעימים. וחן משלה יש לה. ועם זה יש לה גם מגרעות ידועות.

ואף על פי כן, ולמרות הכל:

אני אוהב אותה. אוהב מאד. אם כי דומני שלא ביררתי לה זאת במלים יותר מפעם־פעמיים. אבל עד כה לא הרגשנו צורך בהכרזות. היא נלבבת, נעימה וטובה מאוד ביחס אלי. היא מעניקה לי רוב אושר, ותודה רבה לה בלבי על כך. היא הטעימתני טעמה של אהבה. אני לא אשכח לה זאת. אני אכיר תודה תמיד לכל אשר תשׂבּיעני אהבה, על כי כמהּ אני לזו, ועל כי אין אני מרבה למַצות אותה. בדרך כלל דומני שאינני אהוד כלל וכלל. זכרה של אהבה ראשונה נחרת תמיד בעוז בלב. לא תמיד יש רצון לשלם לה מס, אך תמיד שב האדם ומבקר אותה פינה חבויה, יקרה וזיוונית במעבה חייו. [אם אתה אומר כך, חזקה עליך שאתה יודע מה אתה סח! — הנ״ל] לעתים קרובות עוברת בי ההרגשה: הבלים. הן כל זה יחלוף כלא־היה. נכון: יחלוף, יחלוף. וזה רגיל ומובן, וכנראה גם נוח במידה ידועה. אך כל עוד קיים כל זה, כל עוד רענן אושר זה, יש למַצותו, ליהנות ממנו, לשׂבּוע ממנו ולהתמלא בו. הוא בא כשיקוי בעצמות, כטל בחרבוני קיץ.

בנקודה זו הכותב מרגיש, כמדומה, שהגדיש את הסאה בתשפוכת־רגשותיו:

אני מתחיל לרגוז על עצמי: מהיכן באו לי ביטויים פיוטיים־סנטימנטליים אלה? אין אני משתמש בהם כלל. ולשם מה ה“סיכום” הנרגש הזה? הן עוד לא הגעתי לפרשת הסיכום… ובכל זאת, יש רצון להציב ציון, לקבוע סימן, בדרך גיל, חדוה ואושר זו. וציון רגשני, ציון של “השתפכות הנפש”, ודווקא…

שהרי, בסופו של דבר, ניתנת האמת להיאמר כי אשרי האיש בעת הוא אוהב ונאהב גם יחד לראשונה. אהבה זו תהי לו מעיין־אושר בשעתה ומקור נועם וזכרונות זיווניים לאחר שעתה. יקרה לי ההרגשה הזאת שאני אוהב ונאהב גם יחד, ושאני יודע אושר באהבה זאת.

משניתנה לאותה אהבה ראשונה ובולענית דריסת־רגל גם בדפי היומן, שוב אין היא פסולה לאיזכור־מה כעבור חודש ימים, ברישום מתאריך 27/3/39, בשוליה של “סקירה מדינית” ארכנית, המסתיימת בדיווח על המצב… במזרח סלובאקיה (“קרבות בין האונגרים והסלובאקים. עמדת ברלין אינה מוחוורת”), והימים ימי חופשת־פסח מלימודים:

אני חפשי ומרבה להתבטל. היא יצאה את העיר, והריני מרגיש את חסרונה ביותר. אני מרבה להתגעגע, אם כי אינני מגלה זאת כלפי עצמי. [למי כן, יא אהבּל, למי?! — הנ״ל] כבישת רגשותי היא אחד הדברים הנותנים סיפוק לגאוותי. בערבים בייחוד אני כמהּ לראותה, לנשקה, לחבקה, לגפפה, ולהרגיש את ישותה קרובה־צמודה אלי.

אותן שורות נכתבו לאחר שבארמון סנט־ג׳יימס בלונדון התפוצצה “ועידת שולחן עגול” שכונסה ביזמת ממשלתו של נוויל צ׳מברליין לדיון ב“שאלת ארץ־ישראל”. כעבור זמן לא רב, ב־17 במאי 1939 (שבּו מלאו לי, סוף־סוף, 16 שנה), פירסמה ממשלת ה.מ. את “הספר הלבן” הנודע שלה. למחרת, במוצאי יום־חמישי בשבוע, הייתי אף אני בתוך המון תל־אביבי דחוס ורוגש שהפגין נגד המדיניות החדשה וברחוב נחלת־בנימין, סמוך לכיכר מגן־דוד, התנגש עם המשטרה. מתוך ראיית הנולד, כפי הנראה, יצאתי לרחוב לבוש מקטורן־אריג חדש שכתפיו מבוּטנות כריוֹת; כך לא די שנראיתי בוגר מכפי גילי אלא גם נמצאתי מוגן ממלוא פגיעתה של אלת־שוטרים שהונחתה עלי. על כך איני מוצא דיווּח ביומן־הנעורים. כנגד זה, שבועיים לאחר־מכן, בתאריך 8/6/39, באה עדות על סיום הפרק המלבב של אהבתי הראשונה:

חוויות פרטיות תופסות אצלי בימים אלה פחות מקום מאשר בימים רגילים. משום כך לא התעכבתי כלל על סיומו של פרק “האהבה הראשונה” שלי. בשבועות האחרונים סיימתיו. כעת אני מסוגל לשבת ולרשום בקרירות ובמתינות את העובדה. ייתכן שעוד יבוא אפילוג קצר, שאולי יהיה גם דראמטי. [מעניין מה מזימה חרש הנער המרושע בלבבו? — הנ״ל] אבל הפרק עצמו נחתם.

המצטער אני? הנגרם לי כאב? הנפצע הלב? קשה לי להשיב. יתכן שבמסתרים יושב מישהו ומכרסם ומכרסם ולאחר זמן ארגיש באבדן האהבה. לעת עתה אני עונה בפה מלא: לא, או כמעס לגמרי לא. [לא איש כמוהו יודה!] האהבה דעכה באופן טבעי. בזמן האחרון הלכה ויבשה, הלכה והאפירה בהדרגה. שנינו חדלנו למצוא סיפוק איש ברעותו. סבורני שאני מתון למדי ואוכל להגיד שהיא היתה יבשה יותר ממני. רגזתי והחלטתי לסיים את הענין. אך גם בלי זה היה מסתיים מעצמו. כל אומץ מיוחד לא היה דרוש לשם ביצוע הניתוח הקל ההכרחי. האהבה כבר היתה חולה “במחלה אשר תמות בה”. [ניכּרים דבריו של בעל־נסיון…]

אינני מאשים אותה ואינני מאשים את עצמי. הדברים התפתחו במסלולם הטבעי. הצלחתי לסיימם במינימום של צער וכאב. כ־20 חודש אהבנו. זמן יוצא מן הכלל באהבה ראשונה. היתה זו אהבה חמה, נאמנה, לוהטת. האהבה העניקה לי רוב אושר, רוב עונג ורוב חדוה. בלי כל רגשנות אני מבטיח לא לשכחה. [יפה, לא?] בחיבּה אזכור גם את נושא אהבתי. אי־הנעימות שבימים אלה תחלוף. רגש החיבה והאהדה ישתמר בלב. כך הוא תמיד באהבה ראשונה. אין כאן כל דבר מיוחד במינו. הכל טבעי, פשוט, רגיל ומובן.

ובכן, חסל. האהבה הראשונה כבר מאחרי. מ־20 החדשים האלה יצאתי עשיר יותר, מנוסה יותר ומחושל. עתה ינוח לו הלב שאהב. ינוח עד לאהבה הבאה.

לא רק האהבה הוציאה את נשמתה. גם שנת־הלימודים קרבה להסתיים. דניאל סיים את בחינות־הבגרות והיה פנוי יותר לקבל פני אורחים צעירים כמוני בקן־הנשרים שלו ברחוב אלנבי קרן אידלסון, בחדר־הכּביסה הקריר שהוסב לשמש לו חדר־מגורים והתבודדות על גג בית־הדירות שבנה אביו, רופא־הילדים הותיק ד״ר דויטש. לימים הסתבר שבכמה הזדמנויות שימש החדר ההוא על הגג מוקד הכנוֹת או בסיס התארגנות לכמה מיבצעי תגמול והרג של האצ״ל. לימים הסתבר גם ששימש כעין צומת רב־משמעות בחיי להבא. כאן הכרתי לראשונה, בימי אותו קיץ ראשון שלאחר “הספר הלבן” ואחרון שלפני מלחמת־העולם השניה, חבר אחר של דניאל, אליהו בית־צורי שמו, תלמיד גימנסיה “בלפור” וחבר אצ״ל אף הוא. לימים הסתבר שאליהו היה חבר־מנוער לעוזיאל הלפרין (הלא הוא פרופ׳ עוזי אורנן), אחיהם הצעיר של אוריאל (שלח, הוא יונתן רטוש, לימים הוגה הרעיון ה“עברי”; אם תרצו, אבי ה“כנענים”) וגמליאל (“גמי”, לימים צבי רין, אף הוא פרופ', מי שהספיק גם להיות מפקד מחוז ירושלים של האצ״ל). כעבור שנה עתידים היינו שלשתנו — דניאל, אליהו ואני — להתגורר בירושלים וללמוד בה, ואליהו נעשה חברי בחוג לשפה וספרות ערבית באוניברסיטה העברית שעל הר־הצופים. כעבור שלוש שנים, בהיותי כבר בן 19, עוּתדה לי בחדרון זה עצמו שעל הגג פגישתי הראשונה עם אוריאל שלח, וזו עצמה היתה לחוליה בעלת־משמעות בהקמת “הוועד לגיבוש הנוער העברי” — ובעיצוב דרכי שלי בחיים. בעקבות פגישה זו עם רטוש הסתבר לי, כאשר שבתי ונפגשתי עם אליהו בית־צורי, שהוא ואני אחים אנו לרעיון ולאמונה בגיבוש לאומי־טריטוריאלי חילוני של הישוּת המתרקמת בארץ הזאת… כעבור פרק־זמן נוסף, באביב 1945, אף עתיד היה אליהו לתת לשותפות הזאת אישור רועם בנאום שנשא בבית־המשפט בקאהיר, לאחר שנדון למיתה, עם חברו אליהו חכים, בעבוּר שבּשליחות הלח״י המיתו בנובמבר הקודם את הלורד מוין, שר־המדינה למזרח התיכון בממשלת הוד־מלכותו. את רעיון השליחות הזאת הגה אותו צבי רין (גמליאל), אחיהם של אוריאל ועוזיאל; הוא גם שהכין, במחתרת לח״י, את החוברת לזכרם של בית־צורי וחכים. התיכנון המיבצעי היה של יצחק שמיר.

אך בטרם נפליג עוד הרחק יותר, אולי מוטב שנשוב אל דניאל, חברנו המחוספס והקנאי לחירותו ולעצמאות החלטותיו. כתום בחינות־הבגרות שלו פנה ללמוד באוניברסיטה שעל הר־הצופים, בפקולטה למדעי־הטבע, אך בעצם השתדל לעשות את השנה הראשונה ההיא שלאחר הגימנסיה שנה של “גיבוש עצמי”, אשר בה ישקוד בעיקר להרחיב את אפקיו הרוחניים והרגשיים כמו גם לשכלל את היכולת היצירתית שלו בכתיבה (בעיקר שירה) ובציור (בעיקר תמונות־שמן). כמקדמה על חשבון שנה זו הכין עצמו לצאת, כבחור יחיד ו“בלתי־מאורגן”, לעבודה חקלאית בקיבוץ איילת־השחר שבגליל העליון. כאשר שאל אותי אם ארצה להצטרף אליו, קפצתי על הצעתו כמוצא שלל.

בבוקר לא־עבות של ראשית יולי נפגשנו בשעה המוסכמת בתחנת “אגד”, בראשן של שדרות־רוטשילד³, ועלינו לאוטובוס לחיפה. נדמה לי שקצת לפני צאתנו לדרך נודע על מכונית־תופת אדירת־נפץ שהטמינו אנשי אצ״ל בשוק הערבי הגדול שבחיפה התחתית, במסגרת שורה של פעולות־תגמול שבהן התאמץ ה“ארגון” להטביע את ההבלגה באותו קיץ חם של 1938. במצבים כאלה היו אנשים מיושבים יותר בדעתם נוהגים אז לדחות את נסיעתם, אך מובן שנחושי־החלטה כמונו לא היו מוכנים להירתע ולשנות מתכניתם. משהגענו לחיפה עלינו להדר־הכרמל ולהר. דניאל התאכסן אצל רע בוגר ממנו, מפּעילי “התאים הלאומיים” בתל־אביב, שכבר היה אז סטודנט בטכניון, ואילו אני פניתי לבית ידיד קרוב של אבי, איש חם ולבבי, שהוא וזוגתו אכן קיבלוני במאור־פנים.

בימים ההם לא היה הטלפון אבזר מצוי בבתים פרטיים בארצנו. גם מקלטי־ראדיו לא היו חזון נפרץ כל־כך, ואין צריך לומר שמקלט־טלביזיה לא ראה איש אפילו בחלומותיו. ממילא היו הבריות רגילים לשגר גלויות־דואר ומכתבים מעיר לעיר, מה עוד שחוסר־הבטחון בכּבישים של השנים ההן היה בו כדי להצדיק מידה של דאגה לשלום הנוסע. כתוצאה מכך מוצא אני עכשיו, מקץ 55 שנה, גלוית־דואר שנשלחה מחיפה ב־7 ביולי 1939 אל הורי, ובה אני מדווח:

כפי שאתם רואים התעכבתי ליום בחיפה. — — מצב הבטחון בסדר. בהדר הכרמל יש הרגשה כמו בתל־אביב, ואולי גם טובה יותר. בכלל יש כאן דופק־חיים שונה לגמרי מאצלנו. תנופה אחרת, וגם נשימה יותר עמוקה. בלילה רואים את האיתות מחניתא. [בגאוה נפעמת היו חיפאים מורים אז על מיצמוצי פנס־האיתות מקיבוץ־הספָר החדש, שהיה אז כבן שנה ורבע — המלביה״ד] מראות־נוף נהדרים. עליתי גם על הכרמל. הנוף מרהיב. ההרגשה העצמית שלי מצוינת, שלא כמו בתל־אביב: התאבון מצוין, הרגשת־כוח ושמחת־חיים.

ולסיום בא רמז כבוש לאירועים האלימים של אותו יום:

פ.ס. הדרך היתה בסדר. שום עיכובים ושום אי־נעימויות.

כעבור ימים אחדים, באיילת־השחר, רושם האברך ביומנו כדברים האלה:

…נושם שוב את אוויר ההוד של הגליל העליון, נושם במלוא ריאותי. – –

ביום ג׳ יצאתי את אווירת המחנק והשיעמום התל־אביבית. יומיים שהיתי בחיפה ושוטטתי הרבה על הכרמל, הר־החמד עטוי החורשות הנשקף אל גליל ואל ים. ביום ה׳ בבוקר יצאתי עם חברי [דניאל] את חיפה. תכניות נסיעה לחניתא וחרבת צמח [?] לא יצאו לפועל. אותו דבר גם ביחס לעין־השופט. עברתי את העמק ושהיתי באפיקים, בעמק הירדן. ביום ו׳ בבוקר באתי לטבריה ושוטטתי בה. ראיתי את בית־הכנסת השרוף בקרית־שמואל; הרגשה של עלבון צורב. [בליל־עבָרוֹת אחד, זמן לא רב לפני כן, השתוללה בשכונה כנופיה ערבית שטבחה כ־20 מיושביה ושרפה בה כמה בתים.] הנופים מרהיבים: הכנרת המבריקה, הקוסמת בשקט שלה ובחן הענוג שלה; גבעות הגולן הנראות כעולות בלהבות אש; עמק גינוסר הברוך והשופע, וכו' וכו'. אחר־הצהריים יצאנו הגלילה, בכביש־ההוד הגלילי המרהיב, לאיילת־השחר. עם ערב נזדמנו לקבוצת הדייגים “חולתא” שביסוד־המעלה, לחופי ים־החולה. שם בילינו את השבת. אח״כ חזרנו לאיילת והסתדרנו בעבודה להיום.

כמו חי אני רואה לעיני את הערב הנזכר בקיבוץ אפיקים, מקום שם היינו אורחיה של חברת־משק אחת ותיקה בשם סוֹניה, רוסיה מן הסוג ה“נפשי”, גבהת־קומה ועמלנית וצרובת־שמש, בת־גיל וחברה נערצת, כמדומה, לאִמו של דניאל. לי היה זה, כמדומה, ביקור ראשון בקיבוץ שלא בחברת אבי. כדניאל כן גם אני התרשמתי מסוֹניה הערירית בחינת סמל של הקרבה־עצמית חלוצית והתמסרות נזירית־ספרטאנית לאידיאל. כעבור שנים אחדות אירע לי שהעליתי בחום את זכרה של פגישה זו בשיחה עם אשה אהובה, בוגרת ממני בעשר שנים בקירוב, שאף היא, כך התברר, הכירה את סוניה. זו סיפרה לי איך לנה היא פעם אצל סוֹניה באפיקים, ולעולם לא תשכח איך מיששה האשה הקשוחה את כתונת־הלילה המשיית העדינה שעטתה אהובתי לקראת שינה – באיזו התרגשות התרפקה על הכותונת…

מכל־מקום, כשהגענו בצהרי אותו יום־ששי לאיילת־השחר והתייצבנו לפני מי שאמור היה לדעת על בואנו, הוגד לנו (א) שנגור בנפרד, כל אחד עם עוד שני בני־נוער שאינו מכיר, ו(ב) שרק במוצאי־שבת ישבצו אותנו בסידור־עבודה ליום־הראשון. נוסף על כך נמסר לנו שבקבוצת־הדייגים הצעירה, החדשה שלחוֹף החוּלה עומד להתחיל, בשעות אלו ממש, כנס אזורי לשיכבה הבוגרת של “הנוער העובד”, ואם נרצה להצטרף לא תהיה בעיה למצוא לנו מקומות בעגלה או בטנדר שייצאו עוד מעט לשם. את שנינו כאחד גירה, מן הסתם, הרעיון להימצא, כאנשי־אצ״ל “מוסווים”, בתוך קהל גדול של בני “היישוב המאורגן”, כחולי־החולצות ואדומי־השרוך, האמונים על שירת המנונים כ“תחזקנה” ו“האינטרנאציונל”. מובן היה מאליו ש“חוויות” שמורות לנו בכנס ההוא.

משהגענו בשעות אחר־הצהריים למקום ההתכנסות שלחוף האגם תפסנו לנו מקומות־ישיבה על שמיכות שפרשו שם בנים ובנות מן “הנוער העובד”, על האדמה הרפודה עלים מוארכים ויבשים והֶלקֵטים דגדגניים של עצי־אקליפטוס חסונים שהיו נוטים צִלם על המקום, והרוח המזרחית המרשרשת בהם יצרה איזו אשליה של הקלה מן החום הקיצי. לא דניאל ולא אני, “עִלִיתנים” שכמותנו, לא ידענו אז מקרוב את הטעם והריח ה“עדריים” של תנועת־נוער, ודאי לא מן הסוג השמאלי, אבל חיש־מהר הסתגלנו ושיחקנו את המשחק אף השׂמנו עצמנו בקיאים ורגילים בגינוני הווי אפיניים. לגמנו אף אנחנו מים מכּדים וצפחות שהועברו מיד ליד, ניגשנו בשפיפה ליטול פלחי אבטיח או קלחי תירס מאגנים ודוודים שהוצבו “בשטח”, ופערנו פה כמשתתפים בשירת המזמורים שהושמעו ברמה אף חזרו והושמעו לעייפה — מהם רוסיים ממש, כמו “ווֹלגה ווֹלגה” או “היידא אוּכניים” רווי הסבל והרגש, מהם רוסיים בלחניהם ועבריים במלותיהם, כמו “והרבי אלימלך” או “זִבחו זבחי־צדק”, ומיעוטם שירים עבריים “סתם”.

היו בשירים הללו גם מחידושי העונה בזמרת הארץ, כגון “על גבעות שייך־אברק”, שכתב אלקסנדר פן (הלחן: זעירא) לזכר ידידו ומארחו אלקסנדר זייד ה״סיבּיריאק“, שומר ותיק וגיבור שתקע יתד בגבעות הללו ושם גם נרצח (את בן־הזקונים שלו, יפתח, שלמד אז במקוה־ישראל, הכרתי כתלמיד המגמה החקלאית מן הגימנסיה; לא ארכו הימים והוא נעשה אלוף ארץ־ישראל באיגרוף במשקל חצי־כבד); וכגון “העמק הוא חלום / זוהר ואורה” (מלים: ש. שלום, הלחן: רפפורט); וכגון ״לָך אני חניתא, / לָך סביב סביב” (מלים: י. אורלנד, לחן: זעירא); וכגון “למרחקים מפליגות הספינות /… אנו בונים פה נמל, פה נמל” (מלים: לאה גולדברג, הלחן: ר. לוינסון); וכגון הרך והלטיף והמתוק בכולם, הלא הוא “אל המעין” (מלים: י.ד. קמזון, לחן: עמירן), שזכרו שמור כשמן הטוב בעצמותי, יחד עם זכר ההתפעמוּת שבה נתתי אף אני אז את קולי הצרצרי בשיר:

אל ה־מ־ע־ין

בא גדי לבן

בא גדי קטן —

מאין

תבוא־הו-הו-הו גדי?

וַיען

וַיאמר:

“מ־ה־ח־רן”.

השלום ליעקב

וּ־ל־ר־ח־ל?

השלום ללָבָן

בן בְּתוּאֵל?

וַיען

וַיאמר:

“ש־ה־ה־לום”.

כך נמשכו הדברים עד שפנה היום ונסו הצללים, במזיגה מוזרה של שממון וכליון־נפש, חיספוס ורעוּת, שיגרה ושקיקה, התחטאות והגסַת־לב, שעוררה בנו, הזרים המתחפשים, נוגדנים של התנשאוּת גאיונה וקצרת־רוח. עם רדת החושך ירדו על הכנס גם לגיונות של יתושים ויבחושים. מדורות שהובערו לא הועילו הרבה להמילם, ורק בודדים הביאו עמהם כילות להתכרבל בהן לסִתרה. ברצון היינו מורידים שרוולים, אלא שלא היו לנו. רוב שותפינו לאירוע חשו להם מפלט במעגלי ה“הורה” שהתלכדו סביב למדורות, כמסורת, אלא שריקודי הקאזאצ׳וק והקראקוביאק וכל כיוצא בהם לא הלהיבו אותנו כל־עיקר, מה גם שלא הורגלנו בשכמותם. עייפנו כבר מטילטולי היום ומיגיעות הרוח והבשר. נראה היה שעוד שעות תעבורנה עד שתימצא לנו הסעה בחזרה לאיילת־השחר. הצעתי לדניאל מוצא הגיוני: הבה נסתלק סוף־סוף מן החינגה הזאת, על שאונה והמונה, יתושיה ויבחושיה, ונפנה למושבה, כלומר ליסוד־המעלה הסמוכה; שם נשאל למקומה של פלוגת־הגיוס הבית״רית, ומשעה שנמצא אותה הרי הדעת נותנת שייאותו להלין אותנו. שם, אפוא, נגיע אל המנוחה ואל הנחלה, נישן גם נחליף כוח, ובהסח־הדעת — מי יודע! — אולי אף נזכה בעוד “חוויה”.

היתה זו הצעה משכנעת. לא ארכה השעה והתדפקנו על דלת־הכניסה של בית־אבן מך, טיפוסי למושבה הגלילית ממושבות הבארון בעת ההיא. פתחו לנו והכניסונו לחדר גדול, שמנורות־לוּקס שפכו עליו אור־יקרוֹת, ובו תריסר מיטות. ליד שולחן ארוך במרכז החדר ישבו כעשרה בחורים ובחורות, שרויים במצב־רוח מרומם, מגלגלים שיחה בטֵלה, חומדים לצון, מפצחים גרעינים. מנהגם וחיתוך־דיבורם העידו בהם שאינם מוותיקי הארץ, אבל כאשר אך שמעו את מבוקשנו, ונרמזו שאנו גם אנו “לאומיים” ומתל־אביב באנו, מיד הצהילו פנים ופרסו לנו מלחמם והשקונו תה חם ומהביל והזדרזו להקצות לנו מיטה זוגית רחבה, שמצעיה צחורים ושמיכה כבדה פרושה עליה למגן מצינת הלילה הגלילי.

למעננו אף הקדימו לכבּות את הלוקסים: עייפותנו ודאי היתה גלויה לעין. מבּין מארחינו הנדיבים זכורים לי, מכל מקום, שני בלוריתנים רחבי־גרם שנטלו אקדחיהם ממקום שנטלו, לאחד פאראבּלוּם (“פָרַ”) ולחברו מאוּזר אֶרך־קנה (“משׂור”) — זה הנשק הכבד של אותה תקופה — וצימדוּ מחסניות, ויצאו החוצה לשמור. פעם או פעמיים במשך הלילה ראיתים, לאורה הדל של מנורת־נפט שהוסיפה לדלוק בחדר, תחילה אחד־אחד ולבסוף יחד, מעירים בלחש שני חברים אחרים שיחליפום בשמירה. את זוג השומרים השני לא ראיתי בחזירתו למעונה של הפלוגה.

אם חרף עייפותנו ראינו את השומרים בבואם ובצאתם ובהתחלפם היה זה מפני שמרגע שהסתדרנו שנינו, חברי ואני, באנחות־הרווחה על יצוענו המרווח מיד התחלנו לחוש בעקיצות חשודות, חוזרות ונשנות. קל־מהרה התחוור לנו למעלה מכל צל של ספק שנפלנו “מן הפח אל הפחת”: חרף קירבת־הלבבות בינינו לבין אורחינו, אין מציקינו (האדומים) עתידים להרפות מאיתנו ולחדול מלמצוץ את דמינו. ואם אמנם לא ראינו את זוג השומרים השני בשובו מן השמירה פנימה הרי זה מפני שעם קו ראשון של שחר קַצנוּ שנינו בפּשפשים האוכלים אותנו בכל פה: בעצה אחת, בלי אומר ודברים, ובלי שיהיה סיפק בידינו להודות למיטיבינו על הכנסת־אורחים שנהגו בנו, קמנו על רגלינו ונמלטנו על נפשנו מן הבית ההוא, כואבים ומתגרדים באפלולית המאפירה־והולכת, בשקט בשקט, מצניעים לכת בשוּלי רחובה הדמוּם ומרוצף־האבנים של המושבה אך פורצים מדי־פעם בצחוק רועם שאינו בר־כיבוש, מתים לישון, רעבים וצמאים אך אסומי־חוויות, ועושים דרכנו בחזרה אל מחנה השמאל…

לא אתפלא אם יעיד בי זכרוני שבהגיענו אל חורשת האקליפטוסים שלחוף האגם קם בי חשק אופורטוניסטי לקרוא בקול גדול וחזק: ״י־חי ה־נו־ער ה־עו־בד!!׳׳

על דיווח בכתב להורי שקדתי מכאן והלאה מדי יום כמעט, כמו שאני נמצא למד, לתמהוני, מגלוית־דואר מנדטורית, משחימה מרוב שנים, שנשלחה מאיילת־השחר בשלהי שבוע ראשון להרפתקה הקיבוצית הראשונה שלי:

בעצם אין מה להוסיף באופן מיוחד למכתבי הקודמים. ממשיך בעבודה, ואת חוויות העבודה וענייניה המיוחדים אין להביע, לפחות אי־אפשר למסרם בכתב. בחמשת ימי־העבודה שלי כבר עברתי הרבה. ביום א׳ וב׳ עבדתי בחפירת תעלות־השקאה. הייתי קם ב־6 בבוקר, עובד עד 11, מפסיק עד 2, ועובד אח״כ עד 5 וחצי או 6 אחה״צ, בהפסקה קטנה. ביום ג׳ התחלתי לעבוד בגן־הירק. מתחילים ב־4 בהכנת התוצרת למשלוח: קטיפת עגבניות, אסיפת חצילים ופלפלים, וב־6.15 מפסיקים לארוחת־בוקר, עד 7 בערך. אז ממשיכים⁴ עד 10, מפסיקים עד 2, ואז ממשיכים עד 5 או 6. אתמול עבדנו בהפיכת זבל בן שנה. עבודה לא נעימה מבחינת האטמוספרה והריחות, אבל מעניינת וחשובה. היום קמתי ב־6 ומ־7 עבדתי בעקירת קוסב [גזיר מזיק בלשון ימינו אלה] בטוּרִיה. הידיים נתייבלו כהוגן, אבל גם נתחסנו היטב. לאחר ההתעייפות לומדים להוקיר ולהעריך מנוחה, שינה ומרגוע. — —

העיניים נעצמות ועלי לסיים.

ברכות־שלום לבביות לכל,

שלכם,

אהרן

(פועל חקלאי מדופלם)

למחרת היום — מן הסתם, עם כניסת השבת — הוסיף הפועל המדופלם ורשם ביומנו היקר מפז:

— — רוב היום אני נמצא בעבודה או אוכל או נח מהעבודה. בזמן הנוח לכתיבה אין סביבה נוחה לכך. העבודה די קשה. הידיים כבר פצועות ומיובּלות, הן התקשו והתחסנו; גם השרירים התנפחו, הגוף השתזף, והלב מתמלא הרגשה של כוח ושׂשׂון־חיים. כל זה בשבוע [אחד!] של עמל פיזי בגליל העליון.

— — דומני שלבי היה סגור בכוח כל הזמן. כעת נפרצו הסכרים ונבקעו השערים והוא הוצף. — — גלילי קוסם לי קסם, כמאז ומתמיד. אינני יודע מה מרתק אותי אליו ככה, איזה חבלי־כישוף מושכים אותי אליו…

בדרך כלל אני לקוי באי־פיוּטיוּת ובקהוּת החושים האמנותיים; נופי הגליל מתקנים את הפגמים האלה: אינני עומד בפניהם, אני נכבש כולי, כולי.

— — איני יודע מדוע החלטתי פתאום לצאת לעבודה, אבל אין אני מתחרט על צעדי זה… נזהר אני מלגלות התלהבות של איזה מתחיל “אידיאליסטי”…; ועם זה חש אני באיזה רטט של סיפוק בגמרי את עבודת־יומי, לאחר 9־10 שעות העבודה בלהט שמש־המולדת…

— — ברצון הייתי נשאר לעבוד פה עוד שבועות וחדשים, בקבוצה גלילית זו. נעים לי סדר יומי וחיי בה: הַקימה לפני עלות השחר, העבודה, שנת־העמל הבריאה, שעות המנוחה הקצרות… ענייני משפחה [?!] אינם מרשים. ואם אתהה על עצמי: “ומדוע לא להאחז בקרקע זו לתמיד, לקשור בה את כל גורלי ועתידי?” הריני סוטר מיד לעצמי: “ינוקא, לא לך הוא הדבר, לא לך!”

מדוע ״לא לי״? — זאת לא אדע… לי דרושים אפקים אחרים, כנראה גם רחוקים יותר. אם לא אגיע אליהם, אוכל לחשב את חשבון עולמי מחדש. עד אז — חזון למועד.

אם אני מנער היטב את תרמיל הזכרונות מאותה תקופה (מדרך־הטבע גדוש הוא ורענן יותר מתרמילים מאוחרים ממנו), מתברר שבגליל התנסיתי אז בעוד כמה דברים שבחרתי לצנזרם ולא להעלותם על הנייר. כך, למשל, יכול אני לזכור התרחשות אחת שדי היה בה לעכור כל יחס של אידיאליזציה להוויה הקיבוצית.

ערב אחד (משום־מה ברור לי שהיה זה במוצאי יום חמישי בשבוע), לאחר סעודה, שמעתי צריחות־פרא בוקעות מחדר־האוכל הגדול שבמרכזו של היישוב. סקרנותי הוליכה אותי לעבר הקולות, אך כשרציתי להיכנס פנימה היה מי שמנע ממני את הכניסה: “זה רק לחברים… זאת אסיפה כללית מיוחדת”, אמר ולא יסף. בגלל החום היו החלונות פתוחים (מזגנים עוד לא היו אז, כמובן), ולכן גם כשעמדתי בחוץ, ליד עוד בני־תשחורת מן המשק גופו, הוסיפו צווחות בלולות, טרופות וניחרות להגיע לאזני. היה ויכוח מר, נזעם, והצעקות שפעו משׂטמה. עד היום אינני יודע אם היתה שם מחלוקת על רקע רעיוני, אישי או תקציבי. במיוחד זכור לי שגבר אחד רזה, ודאי בן למעלה מארבעים, יוצא פולין על־פי מבטאו, שׂיבה בבלוריתו, מצחו חרוש קמטים ופיקת גרגרתו עולה ויורדת, היה ראש לצועקים. הוא עמד על רגליו ותוך כדי צעקה היה מנופף בידו ומתיז רוק משׂפתיו, ושׂנאה כיתרה אותו. בא רגע מסוים ואחד החברים יצא מהאולם והוציא את הנתיכים מארון־החשמל שבכניסה, וחדר־האוכל החשיך כולו, ואז ראינו איך האנשים שכיתרו את המקטרג הגדול חובטים בו עד שהשתתק. בזה הסתיימה אסיפת־החברים ואנשים התחילו לצאת מחדר־האוכל, עודם מתווכחים אך קולותיהם כבושים יותר.

התרחקתי מן המקום בהרגשה עזה של מבוכה ואי־נוחות. גם באותו ערב וגם למחרת היום התביישתי לשאול אנשים במשק מה אירע שם בכלל ועל מה היתה המחלוקת; כמו תפסתי בחוש שאין זה נושא לשיחה עמהם. אבל משעברו שנים ובארץ התפלגו קיבוצים או אף תנועות קיבוציות שלמות — לא פעם אגב גילויים קשים של שנאה ואלימות — היתה לי הרגשה ש“בסרט הזה כבר הייתי”, והייתי מזמן.

ועוד דבר נראָה תמוה ומביך בהוויה הקיבוצית כפי שנתגלתה לעיניו של בן ה־16. בימי שהותי במשק לא שמעתי, ככל הזכור לי, דברים בגנותם של הבית״רים מפלוגות־הגיוס שבגליל (אף לא בגנותו של שלמה בן-יוסף, עולה־הגרדום המושמץ). אולם בכל הזדמנות — לענין, ותכופות אף שלא לענין — היו חברי הקיבוץ מספרים בגנותו של קיבוץ כפר-גלעדי ואנשיו, אחיהם לתנועה וקודמיהם לחלוציות ולהתיישבות. עד היום לא ירדתי אל חקר הדבר הזה, אך עד היום, לפי השמועה, לא חלפה העוינוּת. כאשר מסיבה כלשהי הייתי צריך בוקר אחד לנסוע מן הקיבוץ צפונה, באוטובוס הגונחני והמחרקק של קו הגליל העליון (הקו היה אז, כמדומה, בבעלותו החלקית של כפר־גלעדי, והמוכּר שבּנהגיו היה אף הוא איש כפר־גלעדי, הלא הוא “זוּרוֹצ׳קה” הגברתן, שלפי המסוּפר היה נרדם לפעמים ליד ההגה באחד הסיבובים במעלה הכביש לראש־פינה), הזהירוני קודם צאתי מפני קמצנותם ורשעותם של אנשי כפר־גלעדי. וכל־כך למה? — מפני ששעה קלה היה האוטובוס עתיד להתעכב בחצר כפר־גלעדי, ליד הצריף המשחיר המפורסם של חדר־האוכל (הוא הצריף שעל שמו נקרא כפר־גלעדי מלכתחילה בפי שכניו “תַחשיבֶּה”, כלומר צריף־עץ). ודווקה בגלל הרינונים, כנראה, נטפלו אנשי כפר־גלעדי לאוטובוס, מיד עם הגיעו לחצרם ב־8 או 8.30 בבוקר, ולא הניחו לו עד שלא התרצינו להיכנס לחדר־האוכל ולהתכבד בפת־שחרית דשנה ומהנה. “באיילת־השחר בטח סיפרו לכם עלינו כל מיני שקרים”, היתה קשישה אחת, מגובּנת ומתוקת־סבר, שמכנסי־בד שחורים וקצרצרים מהודרים על שוֹקיה, מרעיפה דברי נופת־צופים על האורחים שנקלעו למקום באקראי, “אז בבקשה, תיכנסו ותאכלו!”

הודות ל“סידור־העבודה” של איילת־השחר עשיתי את השבוע השלישי לחופשתי החקלאית בגליל בעבודה בקטע מסוים של “גדר הצפון” (זו שנבנתה בשנה הקודמת בעבודתם של כאלף פועלים מאנשי ההתיישבות בצפון) בין מבצרי טֵגארט בנבּי־יוּשע ובמלכּיה, לאורך כביש־הבטחון שבשנה הקודמת השלימו האנגלים את הקמתו. הכביש, הגדר ומבצרי־הבטון המשטרתיים, לאורך הגבול ובצמתים אסטרטגיים, היו כולם חלק מתכנית המֶנע והסיכּול של הקולונל צ׳ארלס טגארט, אנגלי שהתמחה בהודו בלחימה בפעולות טרור ומ־1936 שימש יועץ למשטרת פלשתינה (א״י) ללחימה בכנופיות.

מאז הוקמה הגדר בצפון גילו תושבי כפרים משני עברי הגבול מיומנות בתלישתם של חוטי־תיל ובעקירתם של מוטות־ברזל ממנה, ובין מטעמים עקרוניים בין מטעמים מעשיים התמידו בפעילות זו מדי לילה. הואיל וכך, יכלו קיבוצי הגליל מצדם להוסיף על הכנסתם התקציבית תשלומי שכר מקופת הממשלה בעד עבודות תיקונים בגדר ובסתימת פרצותיה. חלק מן העובדים ששיגרו הקיבוצים למשימה זו היו בני־נוער ומתנדבים למיניהם. כך זכתה קופת הקיבוץ בהכנסה הוגנת בעד עבודה שלמעשה לא הצריכה מומחיות אף לא מאמץ מיוחד, וכך זכיתי אני ב“חוויות” שלא שיערתין מראש כל־עיקר.

בבקרו של יום־ראשון אחד הוסעתי אפוא בטנדר של הקיבוץ, עם עוד שלושה או ארבעה צעירים, מאיילת־השחר למבצר נבּי־יוּשע (לפי מסורת מוסלמית, ובפרט שיעית, מקום קבורתו של יהושע בן נון; כיום, גבעת־כח, על שם 28 לוחמי הגדוד השלישי של הפלמ״ח שנפלו כאן בהתקפה כושלת באביב 1948).

מצאנו שם כמה וכמה שוטרים, רוב־רובּם בריטים וערבים, וכמה עובדי־משק מבני הסביבה. סַמל אחד גבוה וחביב, ממוצא קנדי, שביקש כנראה לתור לו הרפתקה (או פרנסה) בשירות במשטרת פלשתינה (א״י), היה ממונה על הקשר אלינו, “אנשי הקיבוצים”. כשהתברר שאני היחיד בחבורת העובדים האזרחיים שיודע לגלגל בלשונו האנגלית, ממילא נעשיתי מליץ בין כוחות־העבודה לכוחות־הבטחון. מתוך כך גם נעשיתי ידידו ואיש־סודו של הסַמל הקנדי, ששׂיחות ארוכות שניהל עמי, בתבונה ובמאור־פנים, שימשו לי הזדמנות נדירה לקנות לי קצת שיגרת־לשון באנגלית והרגשה מעודדת שהנה אני הקטן מסוגל לשאת־ולתת עם גדולים ותקיפים ממני בעניינים שבּזוּטו וברוּמו של עולם כאחד.

מה נשמר בזכרוני מאותו שבוע שעשיתי בגדר־הצפון? — זכור לי פנימו הצונן והאפל של המשוריין המסורבל, המצויד במקלע־לואיס (ובזרקור), שבּו היינו עושים עם אנשי המשטרה את דרכנו, בחילופי־הילוך מאומצים ועתירי־שיעולים, בכביש־הצפון החדש, שאז עוד היה חלק ומבהיק בשחור־אספלט, בטרם יהיה מסוּטף גומות ומהמורות, בועות וגבנונים. זכורות לי עצירות בשולי הכביש, ליד קטעי גדר שניכרו בהם פגיעות ונזקים; ואיך השוטרים שומרים עלינו מכאן ומכאן, רוֹבֵי לי־אֶנפילד נטויים בידיהם, ובמשוריין שעל הכביש צופה שוטר בריטי מן הצריח, ידו על המקלע, בעוד אנחנו, חבושי קסקטים, מטלטלים עמנו ארגזי־עבודה, סלילים וגלילים של תיל דוקרני, עמודי-ברזל ממורטים, מספרי־תיל, פטישים ומקבות, ונחלצים, בשמש יולי הקופחת וברוח הנושבת קרירה, לזקוף את הכפוף ולהחליף את העקור ולמלא את הפרוץ, וה“בּוּסטארים” (נעלי־העבודה) הכבדים לרגלינו מתכסים אבק קימחַ, חום־אדמדם ומְלילות קוֹצִים ועשׂבי־בר, ופה־ושם עקבינו בוססים בצפיעי־עזים, וריחות שדה והר נישאים אלינו מעברים, ואי־מזה אף מתגלגל אלינו קולו של מוּאזין הקורא לתפילה בכפר הררי; ואת הזרקור החזק הנטוע במגדל המצודה וסילון אורו פולח שמיים אפלים ואדמה זוממת, ואת זימזום הגנרטור, ואת נקישות האיתוּת החדגוניות מחדר־האלחוט, ואת המסדרונות המפוּלשים העונים הד לקול צעדיהם המסומרים של שוטרינו־שומרינו מחוּתלי־הרגליים; ואת פיטומי פת־בג־המלך, שהיה בהם משום שינוי מבורך לאחר שבועיים של תפריט קיבוצי משמים עד כדי סיגוף; ובצד זה, ערבים של שממון קסרקטי עקר ומפוהק, שבּהם צופה עוּל־הימים בחבריו הבוגרים ממנו כשהם משחקים במשחקי־שולחן שונים וממוללים בדלי־סיגריות במאפרה, או שהוא יוצא לנשום את אוויר הלילה הצונן ולזוּן עיניו בכוכבים הניבּטים מגבוה אל פיסת הקרקע הדחוקה בין קירות הבטון של המבצר לחומתו החיצונה — וקצת גם אולי להתמכר בזיוום לאֶבלוֹ המתמשך על אהבתו הראשונה, שהיתה ואיננה עוד.

שהרי בשובו אל עירו ואל ביתו ישוב ויעלה את כאב זכרה ביומנו, בסגנון שאז לא ידע עוד להגדירו כקיטש:

… אני רוצה לאהוב, ואינני משכיל להפעיל את הרצון הזה. הפרק הקודם השאיר עקבות־דם על הגליון החלק שלאחריו, על הנייר שטרם נכתב. זמן רב חילחל, ועתה ביצבץ והופיע. משונה הוא שפתאום נתעוררו בי שוב כיסופים אליה, אל הישנה, אל הקודמת, אל האהובה כל־כך אי־פעם ואל הנלבּבה כל־כך אי־פעם. חשבתי שדמותה לא תקרא לי שוב. חשבתי — ונתבדיתי. ולעת עתה אין היא מרשה לי לכתוב על הגליון החדש.

אבל עוד הוא מפרפר כדג שניצוד ברשתותיו שלו והנה מאורעות דראמטיים לאין שיעור יותר מסתערים מכל עבר, מזעזעים מוסדות־עולם, וממלאים את מחשבותיו, את דמיונותיו, את ישותו. מלחמת־עולם שניה מתבּשׂרת בעליל; הנה־הנה היא קרֵבה ובאה — הנה גם היתה לעובדה שאין להשיבה.

הנה כך נשמר בזכרוני, שנה לאחר מעשה, כביכול ב“פרספקטיבה” של הזמן, יום ה־1 בספטמבר 1939:

ב־8 בבוקר שמעתי, זכורני, את קול הרדיו הגרמני שהכריז על צלצול פעמוני החרות בדנציג המשוחררת. מתוך נאמנות עקשנית לתאוריות שפיתחתי, לגלגתי גם אז (אם כי בפחות בטחון מקודם), והתנבאתי על סידור “מינכנאי” חדש. בצהריים בישרו עתונים [על] תגרות־גבול בפולין, וב־3 אחה״צ זעקו כותרות של קידוש־לבנה על הרעשות בקראקוב ובערים אחרות ועל קרבות ראשונים בגבולות המערביים. ואם כי ההגיון עוד ירה את חצי ספקנותו ולגלוגו האחרונים, הנה הלב ניבא בבטחון: “אכן, בא, בא הדבר”.

בתחושה של רצינות חגיגית, תהומית כמעט, האמורה להלום את גודל השעה, מערֶה הבחור את נבואת־לבבו אל דפי יומנו בבוקר יום הראשון, ה־3 בספטמבר:

במלחמה הזאת, שכמעט אין עוד ספק שתקיף את אירופה כולה, יאבד לעד כל אשר פעל, הגשים וביצע היטלר. הכוח הצבאי הגרמני החדש, האדיר ללא ספק, יישבר כליל. ההגמוניה של גרמניה ביבשת אירופה, שהיתה כבר כמעט לעובדה, תיעלם ללא זכר. האימפריה הגרמניה תטבע בנהרות דם. מעבר לנהר־הדם לא יבהיר הנצחון; שם ישחירו המפלה, ההשפלה, האבדן.

ובאותו יום, “בשעה 14.15”, לאחר שכבר הכריז נוויל צ׳מברליין, בפרלאמנט הבריטי המלא מפה לפה, כי פקע מועד האולטימטום שנתנה בריטניה לגרמניה וכי מעתה “הננו במצב־מלחמה עם גרמניה”, מוסיף הבחור ורושם, כמי שמשא כל כבדו של עולם על שכמו:

אנחנו חיים כעת את ההיסטוריה. ביום זה נפתח פרק חדש בתולדות אירופה והעולם כולו… מוכרי־העתונים צווחים עתה בכל ערי עולם: “הוצאה מיוחדת! אנגליה הכריזה מלחמה נגד גרמניה!” בהתאפקות, ברצינות כנה ספוגת עצב, בחרדה לבאות ובנכונות לבאות, אנחנו מציינים עתה בזה:

״מלחמת העולם השניה פרצה״ — — —

ועדיין אין הוא מוצא מרגוע. “בשעה 19.30” של אותו יום הוא שב אל דפי יומנו הכמוסים וכותב שם, בתוך השאר, והפעם בנימה המזכירה יותר מאמר ראשי בעתון או “נאום אל האומה”:

— — כמסה מוצקת אחת נעבור את המלחמה… נעבוד תמיד לפי חשבוננו שלנו ונכוון את מעשינו רק על־פיו; כשחשבון זה יזדהה עם חשבונם של אחרים — נחשוב גם עליהם. אבל רק אז. לנו יש רק חשבון אחד ויחיד: החשבון הלאומי שלנו. בו נכלל הכל: החרות, העצמאות, הבטחון, האושר. הכל.

כעבור שמונה ימים נוספים מופיעות ביומנו זה עוד כמה שורות שאולי יש בהן להעיד לא רק על שגיון־רוח של נער מתבודד בן 16:

במלחמה הזאת יאבדו שרידי ביצוריה של היהדות הגלותית־המסורתית… בית־ישראל הישן עולה באש. הבית החדש, בית־הקבע שכל סער לא יוכל לו, מן ההכרח שיוקם בעת ובעונה אחת עם חורבנו של הבית הנושן. תחת בית־הגולה הנחרב והולך, המתמוטט והולך, צריך לקום בנין־המולדת המוצק, הנאמן.

עוד ימים אחדים ניתנו לו והוא כבר התרומם ועלה אל דוכנו של קורא־הדורות־מראש ועל עולם ומלואו המתיק לחש (אולי בהסתמך על אמרי־שפר שקלט מאיזה מאמר מתורגם…):

צירה של האנושיות עומד להמשיך בתנודותיו מערבה; ככה הריהו נע ממדינות המזרח הרחוק אל המזרח הקרוב, ומשם — דרך דרום־אירופה — לאירופה המערבית. דומה שפני העולם יוסבו מעתה, במידה גדלה והולכת, למערב הרחוק, ליבשת אמריקה, ובמידה ידועה ייתכן גם שיחזור אחורנית — אל המזרח.

ואילו ב־1 באוקטובר, בתום חודש ראשון למלחמת עולם שניה, הוא מזליף מעטו כמה משפטים שלמקראם ישפשף עיניו בתמהון כעבור ימי דור או שנים:

אני מתאווה כי בימים אלה נהיה יהודים פחות ועברים יותר; הבּעה מעורפלת למדי לאיווּי ברור ומחוּור. אני רוצה להאזין להֶמיה גואה ועולה⁵ של דם לוחמי־כנען בקרבנו. אני רוצה להרגיש בסעוֹר דם עברי עתיק ומשומר בעורקינו שהסתיידו; אני רוצה לחוש בפעימת לב־אבות חם בחזנו. אמן.

מי שרגשות כה נאצלים מפעמים בו בשעות הרות־עולם, מי שלוטש מבטו אל אפסי מרחב וזמן, מה הפלא שלא ימצא חפץ בלימוד טריגונומטריה והכנת שיעורי פיזיקה ובשינון לוגאריתמים, או שיתקומם על מצוות ההתכוננות לבחינות־הבגרות, הצפויות לבוא בעוד חדשים מספר. הכרח הוא שינסה לפחות לנער חצנו מכּגון אלה, מה עוד שלעיניו הדוגמה החיה (והמשפיעה) של ידידו הנערץ, שכל זה כבר מאחריו והלאה: ראָיה לכך היא מה שרשם ביומנו בתאריך 10 בנובמבר 1939:

בימים אלה נמניתי וגמרתי לעזוב את הלימודים ואת ספסלי בית־הספר ולצאת… בסופו של דבר הריני חוזר אל הריתמה; אני חוזר רק מפני שראיתי את הריקנות האורבת לי מכל עבר, וחשתי את מוראה.

– – לבי אינו נמשך אחרי ברק “תעודת־הבגרות”, אף אינו חולם על דיפלומה אוניברסיטאית. ברור שאין לי כל ענין בביטול־זמן יתר לשם השגת הניירות האלה. לכן גמרתי [אומר] להפסיק.

ואולם. ואולם, ואולם… הנה, כאן נמצא הקוץ שבאליה:

ואולם תיכף צצה השאלה: “ובכן…” ולשאלה זאת לא היה כל מענה בפי. נוכחתי שוב שאין כל דבר אשר יקסום לי וירתקני.

– – ראיתי שאינני יודע במה לבחור, שאין לי כל מטרה מסוימת, כל תכנית.

ראיתי את הריקנות סביבי. מתוך היסוס, מתוך חוסר כל תכנית למלחמה בריקנות הזאת — חזרתי.

ועם זאת, חרף הנטייה המתבקשת אצל גבר בן 70 לנוד לכובד־הראש ולקוצר־היד של קודמו בן ה־16, אין הוא עצמו יכול שלא להשתומם על ראיית־הנולד שמגלה אותו זאטוט, פה ושם, בכמה מתחזיותיו וניתוחיו המדיניים. הנה, למשל, פסוק או שנים מתוך חזותו לעתיד־לבוא, דברים שרשם בשלהי אותו חודש נובמבר, בעוד הזאב הנאצי מעכּל את הכבשה הפולנית והמלחמה קופאת בשלבי ראשיתה המנומנמת לכאורה:

— — כל נסיון של פדרציה מזרח־אירופית ייתקל ברוסיה הסובייטית, כל צורת השלמה עם גרמניה תיתקל בעמדתה של רוסיה הסובייטית, כל סידור בין־לאומי, אירופי, אסיאתי, בלקאני ייתקל בכוח הפורץ ועולה של נושאי דגל “הסוציאליזם המתגשם”.

— — כל זמן שרוסיה מפילה את צלה האדום על אירופה אין גם לחלום על פירוק־זין כללי, ואפילו לא מודרג. רוסיה היא העתידה לשמש סתירה בולטת ביותר לכל אידיאל, לכל חזון, לכל מידה של רצון טוב — ולרצון להגשימם בחיים.

 

פרק שלישי: אינטרמצו מאקאברי    🔗

כשחזרתי הביתה מצעדת־הערב שלי היה בדעתי להיפנות מיד למכתבי אל דניאל, אותם דפים ששיגרתי אליו בשנות נעורינו וברשותו נשמרו עד שחזר וּנתנם בידי. תמה אני איך לא נשמרו אצלי המכתבים ששלח הוא אלי (או שלא נמצאו לפחות בתוך גודש התיעוד ששימר אבי המנוח בשבילי ונגלה לי, בסופו של דבר, בעזבונו שלו). גם צר לי על כך באמת־ובתמים, שהרי ככל הזכור לי עשירים היו יותר, בתכנם ובדימוייהם, מן המכתבים שלי אליו — וגם בבחינת עדות עקיפה על רוחו של דור או של פלח־דור עדיפים היו, כמדומה, על שלי.

אם לא נשמרו אותם מכתבים שהיו ברשותי הרי זה אולי מפני שבתקופת השלטון הבריטי לפחות נוטה הייתי לנהוג מנהגי מחתרת של חשאיוּת וביעור־כתוּבים, והֵחַלתי נוהג זה גם על איגרותיו של דניאל; ואולי האשם הוא באיזו שריפה טיפשית שפרצה פעם בדירתנו בשעה שנעדרנו מהארץ, לפני עשרות־שנים, ובגללה נגזר כרֵת על כמויות נכבדות של ניירת שהיתה מונחת בעליית־הגג וכוסתה שכבות ממאירות של פיח.

עיני הרואות: עד עכשיו לא הגעתי לראשית פרישׂתה של חבילת המכתבים הזאת, הגם שהנחתים על שולחני מיד עם כניסתי הביתה — כלומר: מיד לאחר שחלצתי את נעלי־הלֶכת שלי, ומילאתי לוגמַי נוזלים, והתקלחתי. אלא שהואיל והמכתבים הללו פותחים בקיץ 1940, אולי בעצם אין רע בכך שפתחנו כאן כשיחזור גילגולַי שלי מאז ראשית ההיכרות בין דניאל לביני ועד תחילת התכתבותנו.

התאריך הנקוב במכתבי הראשון הוא 21.7.40. משמע: אחרי דונקרק, אחרי נפילת פאריז, אחרי קריאתו של דה־גול אל הצרפתים, אחרי כניסת איטליה למלחמה. בצפון־אפריקה כבר יש התנגשויות ראשונות בין משמרות־גישוש איטלקיים ובריטיים. בארץ יש כבר האפלה מלאה, יש משמר אזרחי; כבר היתה התקפה אווירית ראשונה על חיפה, ובחצרות בתינו כבר מתרגלים זאטוטים לצרוח עם ערב: “לכבות את האור! להדליק את החושך!”

פחות מחדשיים קודם־לכן נתן לנו מורנו הקשיש רפאל סברדלוב (שבפי דורות של תלמידים היה מכונה “סבֶרדז׳יק”) את שיעור־הפרידה שלו, בטרם ניפנה ראשנו־ורובּנו לבחינות־הבגרות גופן. הוא היה מראשוני המורים בגימנסיה (עוד מימי־בראשית העותומאניים), שלזכותו כמה ספרי־לימוד במקצועו (גיאוגרפיה וגיאולוגיה), וממלכתו — חדר־הגיאוגרפיה הנרחב, המתפאר במאובּנים ובמפות־תבליט ומפות־בד שבּו, זה הנמצא בקומתו השניה של בנין הגימנסיה וספסלי התלמידים מסודרים בו בשיפוע, עד לקתדרה הרחבה של האדון המורה.

מר סברדלוב, נמוך מן הנמוכים שבתלמידיו, לבוש תמיד בפשטות מופגנת, כשם שפרצופו מפיק תמיד חמיצות־מזג מופגנת וכשם שלשונו אף היא עוקצנית־מרושעת במופגן ושׂנאת־בריות מופגנת (אך אולי מעושׂה, בכל־זאת) מתנסרת בקולו תמיד. עם כל זאת הריהו מורה מנוסה ומעולה, שכדי לקרב את התלמידים אל נושאי תלמודם הוא נוהג לתבל את שיעוריו ולהמחישם בסיפורי־בדיות על חוויות אישיות שחווה הוא עצמו כביכול במקומות הגיאוגרפיים שעל סדר־יומנו — מפיסגת־המונבלאן ועד תעלת־לאמאנש וממקורות הנילוס ועד הטאיגה הסיבירית.

יודעי־דבר מבין הורינו יודעים לספר שלפני הרבה שנים, בימי “העליה השניה”, היה מורנו זה, שקולו ומנהגו כאחד מפיקים שוויון־נפש מריר, מראשי המדבּרים ב“מחנה הפועלים”, מן השורה הראשונה ממש, כמו בן־גוריון ובן־צבי וישראל שוחט ויעקב זרובבל (זה בעל-הזקן מ“פועלי־ציון־שמאל”) בכבודם־ובעצמם (לא ייאמן, מה?), וכבר בבואו לכאן היה מאחריו עבר מהפכני ברוסיה הצארית. ואם אין די בכך הרי אחד מבני־משפחתו, אם לא אח הרי לפחות בן־דוד, היה יאקוב מיכאילוביץ׳ סברדלוב, מעמודי־התווך של המהפכה הבולשבית בצד אישים כלנין, טרוצקי, בוכארין וזינובייב, ובטרם ימות ב־1919 הספיק להיות מזכיר הוועד המרכזי של המפלגה, יושב־ראש הוועד־הפועל המרכזי וראש המדינה הסובייטית, ולמעשה היתה בידו השליטה על הארגון המפלגתי ועל הפקידות הממלכתית. בהאגיוגראפיה הסובייטית נמנה דרך־קבע עם “האבות המייסדים” של המשטר המהפכני, ומשום שבעיר הרוסית ההיסטורית הנכבדה יקאטרינבורג הוציאו ב־1918 להורג את הצאר ניקולאי ומשפחתו, במצוותו או על דעתו של אותו סברדלוב, הרי במלאות חמש שנים למותו הסבו את שם העיר ההיא סברדלובסק.

בימים שבּהם מדובּר כבר פשטו טורי השריונים והאופנועים של הוורמאכט בעמקי־נהרותיה של צרפת, חיל־המשלוח הבריטי כבר היה מתפרק מנשקו הכבד וחותר להגיע בעור שיניו אל חופי התעלה, ובארצנו הוסיפו אידיאליסטים ומובטלים לצבוא על לשכות־הגיוס לצבא הבריטי בעוד אידיאולוגים ופלפלנים מוסיפים לשקול אם עדיין זו מלחמה “אימפריאליסטית” או שמא מותר כבר ל“בני היישוב” להתגייס, בתנאים ידועים, לצבא ה“קאפיטאליזם האימפריאליסטי”. בד־בבד עם כך העלה תיאטרון־הפועלים “האוהל” את שלטון החושך לטולסטוי בהצגת־בכורה, והמשיך להציג את בשפל של מקסים גורקי בהצגות מוּזלות למחוסרי־עבודה ואת יוֹשה עגל של ישראל זינגר (בבימויו של מוריס שווארץ) בהצגות מוּזלות “לעם”, ואילו “הבימה” נתנה באולם המחניק והמיוזע של “מרתף מוגרבי” את ראובני שר היהודים מאת מקס ברוד (שאך לא מכבר מילט את נפשו מפראג המנואצת אל חוֹפינו) ואת האם של קארל צ׳אפּק (אף הוא פראגאי), כמו גם את מירלה אפרת למחזאי האידישי גולדפאדן (בכיכּוּבה הלא־נשכח של מי־אם־לא חנה רובינא…). בשורות הארגון־הצבאי־הלאומי היה בינתיים הקרע בין מחנה רזיאל לסיעת שטרן לעובדה, והמורה רפאל סברדלוב ירד אלינו, בהילוכו הברווזי, מחדר־הגיאוגרפיה הפולחני שלו לכיתתנו, השמינית־החקלאית, בקומת־הקרקע.

מנוי־וגמור היה עמו, ככל הנראה, שאת שיעור־הפרידה שלו לא נשכח לעולם. עובדה: עד היום אני זוכר אותו כמו חי; לפחות את רוחו ואת נעימתו הכללית. עם הישמע הצילצול נכנס לכיתתנו, ובלי הביט אף אל אחד מאתנו התחיל לדבר אלינו בקולו המאנפף, האדיש והמרוחק, תוך שהוא מתהלך אנה־ואנה בנעלי־בד לבנות, בין הדלת לחלון, ניבט נכחו ופוֹלה לרגעים, כמו בהסח־הדעת, מבין קפלי בשרו הנפולים, מתחת לחולצת־הסריג הלבנה (כדרכו בקודש, אך בפרט בחום הקיץ), איזה דבלול זערוּרי של סחי־גוף, כאילו היה זה גרגר של קווארץ או של פצלת־השדה שעוד מעט יוצג כהדגמה לשיעור בגיאולוגיה מעשית.

“נו, טוב”, כך בערך פתח ואמר אלינו, “אז זה יהיה השיעור האחרון שלכם אצלי בגיאוגרפיה. ואם לשפוט לפי הצורה שהמלחמה הזאת מתפתחת, יש כל הסיכויים שזה יהיה גם אחד השיעורים האחרונים שיקבל איזה שהוא תלמיד מאיזה שהוא מורה פה בארץ־חמדת־אבות. אם אתם מוכנים לא לברוח מהמציאות אלא להתבונן בה כמו שהיא, אז האמת היא שאין לדעת ואין לשער היכן יהיה מישהו מאִתנו, ומישהו מאִתכם, בעוד שנה כעת חיה — ואם יהיה באיזה שהוא מקום בכלל!… מה יש פה לדבר, הרי אנו הולכים לקראת חורבן גמור, שיהיה פשוט סוף כל הסופות, בלי חכמות! ואין בכלל מי שיעמוד בפרץ… למי שיוכל עוד להינצל אני מאחל שבאמת יצליח להינצל, כמו שאני מאחל לכל אחד מכּם שיעבור בהצלחה את בחינות־הבגרות — זה לחוד, וזה לחוד. אבל אם תשאלו אותי, אני אגיד לכם בגילוי־לב מה דעתי: דעתי היא שהסיכוי להינצל הוא אפס! אם לדבר באופן מציאותי, אז אין בכלל על מה לדבר… עכשיו אנחנו סגורים פה מכל צד, וברור שברגע שאיטליה תיכנס למלחמה — וזה ממש ענין של ימים או שבועות אחדים — אז הים התיכון כולו סגור. ואני לא צריך לספר לכם שמוסוליני יש לו צי וצבא ממדרגה ראשונה, והמצרים רק מחכים שהוא יתחיל להזיז את החיילים שלו מטריפוליטאניה וקירנאיקה לעבר הנילוס, ומה שיבוא אחר־כך הרי זה ברור… וכל זה בלי להזכיר את הבסיסים שלו בים האיגאי, בדודֵקאנז, שזה ממש על סף הדלת שלנו, ושל סוריה, ושל תורכיה… ובלי להזכיר גם את החיילים של צרפת בלבנון ובסוריה, שעכשיו הם נתונים למעשה לפקודתו של היטלר… ולאנגלים אין פה בכל המזרח הקרוב אפילו מקהלה אחת טובה לתפילת־אשכבה!…”

דממה קפואה ונבעתת ירדה על הכיתה. אף אחד מאתנו לא כּח בגרונו, אף אחד לא בלע את רוקו. אין צריך לומר שאף אחד לא חייך ולא גיחך.

בלי להחליף רוח, בלי לפלוט אפילו גניחה של דאבה, המשיך רבּנו באותו קור־רוח ענייני ויבש:

“מובן שאינני יכול לומר בבטחון מי מכם יהיה בחיים בעוד שנה, למשל. אבל בבטחון אני יכול לומר שלא רבים יישארו… צר לי לומר לכם: הרבה קברים ייחפרו פה אצלנו בשנה הקרובה! ואל תחשבו”, הוסיף בגילוי־לב משכנע, כמי שחוזר ושוקל את מוצא־פיו, “שבתור איש זקן, שכבר חי למעשה את חייו, קל לי לדבר בצורה כזאת…. אני צריך לחשוב גם על הבת שלי, למשל, על הֵלה… אתם הרי הכרתם את הֵלה, נכון?”

בנקודה זו דווקה פג משהו מן הקסם המאקאברי האפל שנסך עלינו סברדז׳יק בקינתו. הֵלה, בתו־יחידתו של האידיאולוג־בעבר והגיאולוג־בהווה, גמרה את הלימודים שני מחזורים לפנינו, והיתה כמעט העתק מדויק (אך מורחב) של דמות אביה. בקטנותה, לפי אחת הבדיחות הגימנזיסטיות שלנו, היה אביה הגוץ, שגידל אותה לבדו, דוחק בה בזה הלשון: “תאכלי, הֵלה, תאכלי, ואז תגדלי ותהיי כמוני!” לא נעים לפרט כאן, אבל חזותה היתה, מן הסתם, אסון חייה — אף שמסתבר כי מודעיה וחבריה המעט למדו להעריך אצלה כמה מידות ותכונות חיוביות, ובכללן שׂכל טוב. רוחב־לבם של גימנזיסטים, ובפרט ממין נקבה, שׂם אותה ללעג ולשנינה, ובפולקלור ה“פנימי” שלנו זכתה במעמד של דחליל צפרדעי שפּניו שׂרוּעים, אפּו פחוּס ועיניו מימיות ובולטות. המחשבה על אבדנה של הֵלה זו היה בה, אפוא, כדי לספק דווקה חומר מגרה ומשעשע לצד האכזר שבדמיוננו.

ואף־על־פי־כן, עד שסיים אדון סברדלוב את משא־הפרידה הקדורני והרהוט שלו, שנמשך ממש עד שנשמע הצילצול ותמו 50 הדקות שעמדו לרשותו, לא רפה הקשֶב בכּיתה. למען האמת, מעולם לא זכה אצלנו למידה כזאת של הקשבה; לא כאשר הפליג בעניינים של גיאוגרפיה פיזית או בסוגיות ריבּודן של שכבות גיאולוגיות, אף לא במקרים הנדירים שבהם הקדיש את תחילת השיעור לתגובות של פרשנות אישית על מאורעות פוליטיים (כמו, למשל, ממחרת כניסתו של היטלר לווינה, אם אינני טועה). בהשמיעו את תגובותיו דומה היה כאילו הוא ממלא בכך איזה צורך נפשי של מי שבצעירותו היה איש־ציבור או מנהיג עד שספק־הורחק ספק־התרחק מן העסקנות. שמא שימשה לו אז הכיתה, בהקשר זה, תחליף צנוע לאולם של אסיפות־עם? ממרחק הזמן נמשך אני לתהות על הלך־הרוח המאקאברי שאותו בא המורה הוותיק להאציל על שומעי־לקחו הצעירים — כארבעים נער ונערה שבגיל הגיוס לצבא, פחות או יותר, העומדים על סף בחינות־הבגרות וערב “היציאה אל החיים”. מה יכול היה להניע את האדון סברדלוב, וממה נזון חזונו האפוקאליפטי?

ובכן, ניתנת האמת להיאמר שגם אם לא היה נאומו מכוון להרים את המוראל וגם אם, לטוּב־המזל, עדיין לא היתה מידת בגרותנו מספקת לכך שידכא את רוחנו לבלי תקנה, ומה עוד שרוב תחזיותיו נתבדו וממילא גיחוך שפוך על פנינו בבואנו להעלותן מתהום־הנשייה כקוּריוז מבדח, הרי אי־כך אכן מתחבר היה באותם ימים לאקלים הנפשי של הפרט והכלל במקומותינו. ראשית, משום שבנאומו כיוון אל העובדות ואל המציאוּת של אותו שלב במלחמת־העולם, ומסקנות ותחזיות ופירושים שגזר מהן לא היו בשום־פנים בגדר שרירות־לב ושגיון־רוח משלו. אמת, איש לא יכול היה להישבע ש“מלכות אלף השנים” של אדולף הגדול אכן תעמוד אלף שנים על מכונה, אבל קשה היה מאד לעמוד בפני צירוף כוחה ההיפנוטי של הסיסמה הנאצית עם השפעתה המהפנטת של מלחמת־הבזק הנאצית.

יתר על כן: דומה כי מאז יצא חילו של מוסוליני בסתיו 1935 להצמיח לו קיסרות קולוניאלית משלו באחוזת־נחלתו של הקיסר היילה סילאסייה — ואולי אף מאז התבססה הקיסרות הסובייטית, כ־15 שנה קודם־לכן, בגבול עולמו של הקאפיטאליזם המערבי — היה כל בעל־נפש בעולמנו, כצעיר כזקן, עשוי (או אף אנוס) להתהלך בהרגשה מחריפה של רפיסותו או אפסותו של הקיום האנושי עלי־אדמות, בתחושה עמוקה של אפוקאליפסה מתקרבת, ובתודעה מתמידה של חיים בצל המוות (זאת אף בלי קשר הכרחי לחרדה נבואית לגורלם של יהודי אירופה, דוגמת זו של משורר כאורי צבי גרינברג).

אף לולא היו לי אילנות גדולים לתלות בהם את עדותי זו, יכול הייתי להביא לראיה את עצמי…

את עצמך?

“כן, את עצמי”.

הסבר את עצמך, לפני שאתפקע מצחוק ואגרשך מעל פני!

“בבקשה… אבל יוסכם־נא בינינו תחילה שבהיותי בן 15 או 17 כבר הייתי רשאי להיחשב בעל־נפש — בעצם, אולי יותר מאשר בגילים מבוגרים יותר…”

לא איכפת לי. בכל־זאת, לא יזיק אם תסביר את עצמך. לגופו של ענין.

"ובכן, כפי שכבר רמזתי, ראיתי עצמי סופר־לעתיד כמעט מזמן שזחלתי על דעתי (שלא לומר, מזמן שעמדתי עליה). כנער קטן וחכם התחלתי להוציא דברי שירה ופרוזה מתחת ידי, וכבחור גדול וסכל המשכתי בכך. למזלי הטוב או הרע, היו לי מורים שרובּם ראו בעין יפה את פרי מאמצַי אף ניבאו גדולות ונצורות. בהשראתו של אחד ממורי בגימנסיה נמצאתי משמש, עוד בגיל 14, כעין עורך ראשי של עתון־כיתה משוכפל, שנקרא בשם הצנוע ׳בראשית׳. לפני כן, בסמוי מעין כל, כבר הייתי מוציא במו־ידי, ׳לעתים מזומנות׳, עתון יומי לכל דבר, שנשאר גנוז במחברותי, על מברקיו ומודעותיו ועל מאמריו ופרשנויותיו. בגיל 15, ואני אז תלמיד הששית, הגשתי סיפור לתחרות ספרותית של תלמידי כיתות ו־ח, ראשונה בסוגה בתולדות הגימנסיה “הרצליה”, וזכיתי בפרס, ובגיל 16, בתום לימודַי בגימנסיה, הגשתי איזה חיבור בתחום העיוני (מעין עבודת־סיכום על ה׳ריסוֹרג׳ימֶנטו׳ האיטלקי), וגם הפעם ‘הופרסתי’ ".

משמע, לא ביישה צעירותך את זיקנתך…

"נהפוך הוא… אבל את הפרטים האלה אני מרצה רק בשביל הפרטיכל. חשוב יותר הוא, לגופו של ענין, שהסיפור הראשון שזיכּני בפרס בגיל 15 היה סיפור מותו (או רציחתו) של אחד ׳יעקב שפירא׳, מובטל תל־אביבי המהלך ברחובה של עיר — והימים הלא הם ימי ה׳מאורעות׳ – ובהסח־הדעת כביכול הוא חוֹצה את גבולה של יפו העוינת ומוצא שם (שלא לומר: מחפש שם) את מותו מידיו של מתנקש ערבי. כעבור חדשים אחדים, בשלהי אותה שנת 1938 הדראמטית, כתבתי עוד סיפור על פלוני וילהלם ריכטר, טיפוס של מיזאנתרופ יהודי וינאי קשיש, המתאבד בגז בדירתו לאחר השתלטות הנאצים על אוסטריה. את הסיפור הזה, אגב, הבאתי בשעתו לדב שטוק (הוא מודענו המנוח פרופ׳ דב סדן), שהיה אז עורך המוסף הספרותי של ‘דבר’. הוא כמעט ניאות להדפיסו – – "

מה פירוש ׳כמעט׳?

“פירושו שכאשר קיבל אותי אצלו במערכת, לשיחה שנתארכה למדי, אמר לי שהסיפור כשלעצמו נראה לו בהחלט אלא שהוא חושש שפירסום בגיל כה צעיר עלול להשפיע לרעה על המשך דרכו הספרותית של הגימנזיסט הנוגע בדבר, ולכן הוא מעדיף להחזיר לי את כתב־היד. אבל אם יהיה לי משהו בעוד שנה, שנה וחצי, הרי אדרבה… מלבד זה, יכול מאד להיות שגם מה שסחתי לו על עצמי ועל טעמי בספרות גרם לו קצת אכזבה. אגב שיחה העלה השערה שאני מושפע מאד מקריאת טולסטוי או דוסטויבסקי, וזכור לי שעניתי (אולי מתוך רוח רעה של אנטי־אינטלקטואליזם דווקאי, הפוקדת אותי לעתים עד היום הזה) כי יותר מכך השפיעו עלי, ונגעו אל לבּי, מחבּרים ׳חשובים׳ פחות כמו ג׳ק לונדון האמריקאי או ברנהארד קֶלֶרמן האוסטרי (בעל ׳אינגבּוֹרג׳ הניאו־רומנטי ו׳המנהרה׳ האוטופי, שבעת ההיא נחשבו תרגומיהם להיטים בקרב הקוראים הצעירים בארץ)”.

“אינגבּוֹרג”, אם אינני טועה, הוא רומן שכולו לב, כולו רגש וערגה – –?

“נכון. רצה המקרה וכנער קראתיו בתקופת־השׂיא של אהבתי הראשונה. אהבה זו לא הניאה אותי מלכתוב את סיפורו של המתאבד שונא־הבריות, אבל הניעה אותי, כנראה, להתפעל מאד מרומן כ׳אינגבּוֹרג׳ בעת ההיא”.

עדיין איני תופס במה שני סיפורי־הנעורים הללו שכתבת מתקשרים לענייננו…

"זה מפני שעוד לא גמרתי לומר את אשר בפי… עכשיו אוסיף ואספר לך שכעבור עוד שנה אחת בערך נפל דבר אצל אחד מאֶחיו של חברי הטוב שמעון: לאחר שסוף־סוף התחתן אותו אח עם ירושלמית בת־טובים ונולד להם בן זכר, מת התינוק מיתה חטופה בגיל שמונה חדשים. אני הייתי אז בן שש־עשרה וחצי, ומתוך אמפאטיה עזה עד להתמיה כתבתי מין מונולוג לירי של אב צעיר המבכה את עוללו המת. קראתי לו ‘קינה על מות התינוק’, ואפילו שלחתי אותו לפירסום ליצחק למדן, בעליו המסור ומזה־הרעב של הירחון הספרותי ׳גליונות׳, והוא אמנם הדפיס אותו בחוברת של דצמבר 1940, סמוך לאחר שהתחלתי ללמוד באוניבסיטה, וזה היה הפירסום הראשון שלי ברשות־הרבים הספרותית… ובכן, שוב, אם תרצה, ׳המוות ואני׳. המוות הקדמון, ואני הרך, בן־התשחורת. והפעם המוות לא כפועל־יוצא של סיכסוך לאומי־טריטוריאלי, ולא כתגובה אישית קיצונית על תהפוכה פוליטית קיצונית, בעלת משמעות היסטורית עולמית, אלא המוות כאירוע קוסמי ויומיומי כאחד במסגרת התא המשפחתי האינטימי.

"ואם גם זה אינו מספיק לחיזוק הטיעון שלי, אצביע כאן על עוד איזה דבר־ספרות — שאולי מוטב להגדירו כניסוי ספרותי — שיצא מתחת ידי ב־23 בנובמבר 1940 וקראתי לו ׳מרדכי העציוני׳. הרקע המציאותי לכתיבתו היה התקפת־האוויר שבאה על תל־אביב חדשיים וחצי לפני כן והותירה אחריה כמאה חללים והרס רב. ׳העציוני׳ הוא אחד מקרבנותיה של ההפצצה: הוא נפצע קשה, והוא מאושפז. ברור שדינו נחתך, והמסַפר, שבא לבקרו בבית־החולים בטרם יפּח את רוחו, שומע מפיו מונולוג מסוּיט, עתיר־פרטים, על מה שהתולעים עתידות לעולל לגופתו לכשתיקבר. ספק אם בשעת כתיבה מסוגל הייתי כבר לעמוד על הקשר בין הדברים, אך כיום הריני משוכנע (גם אם בריחוק־זמן זה כבר אין לכך חשיבות, מן הסתם) ש׳חזון התולעים׳ של המספר מתקשר במישרים לנאום־הפרידה המסויט של המורה לגיאוגרפיה, ובמידה רבה היה תולדתו.

"הרשה לי להשמיע את קטע־הפתיחה מן המונולוג של מרדכי העציוני:

בעצמו של דבר לא היה מרדכי העציוני מתיירא מפני המוות כל עיקר. על החיים ועל המוות היתה לו השקפה מגובשת ואמיצה, שלא פעם נזדמן לי לשמעה מפיו. “אני צעיר”, היה אומר, “לא רכשתי לי עוד כאן הרבה, ואינני חושש לאבד הרבה. אני נזהר מאד מהתקשר לנפש כלשהי, ולו גם תהא מצודדת ביותר, ולוּ גם אוהבֶנה — הנה אני שומר על מרחק ידוע. ללא כבלים, מבין אתה! חפשי כציפור, פראי כרוח, עמוק ואטום ושוקט כמצולה — כזה רוצה אני להיות. וכך, מבין אתה, סיגלתי לי אותה קלות ביחס לחיים, לשאונם ולהמונם: אני אוהב אותם — אך לא עד כדי שלא אוכל להיפרד מהם; אני שונאם — אך לא עד כדי שאֶרצה להיפרד מהם”. ואז, זכורני, נכנסתי לתוך דבריו ושאלתיו: “נו, והמוות, מרדכי, המוות?” “המוות”, ענה הוא, “כן, המוות. אני מרבה לחשוב עליו לפרקים, משום־מה. וראה זה פלא: אף עליו אני חושב באותה קלות שאני חושב על החיים, אם כי בתוספת נופך של סקרנות. פחד המוות, בכל אופן, אינו קיים אצלי, ולא מתוך יהירות אני אומר זאת. מבחינות רבות הוא מעניין אותי, פשוט מושכני. כן, אל תצחק לי. במעבר ההוא מהכא להתם יש כל־כך הרבה מן הרוממוּת ומיִפעת־הסוד והאפלולית השקטה. אולי יש בזה דמיון לשעות ערב־קיץ עמוקות, עם רחש שדות והמיית שיבלים וניצנוץ כוכבים ומשב קליל של רוח־סוד טמירה וחרישית הנישאת ממרחק אל מרחק. אני אוהב את השעות הללו, ולכאן הריני קשור קשר רופף כל־כך. רואה אתה: איני להוט אחריו, אך גם ברוח לא אברח”. היתה לו, איפוא, השקפה לא רגילה ביותר ביחס לאותו ענין.

"אין אתה צריך להיות חכם־ביקורת או איש ׳מדע־הספרות׳ כדי לתפוס שאותה ׳השקפה לא רגילה ביותר׳ ביחס ל׳אותו ענין׳ אינה אלא השקפתו של הכותב, או שזו לפחות השקפה שהוא מבקש לאמץ, להציגה כשלו, להתגדר בה. ולכן, כאשר מי שהסיפור קרוי על שמו נפצע פצעים אנושים ב׳רעמים׳, כלומר בהפצצת העיר, נושא הוא אמנם את מכאוביו ׳ללא ריטון, תוך חיוך של התגברות ותקוה׳, אך ככל שעם הזמן מתברר לו אל־נכון מה מצבו ומה סיכוייו, הרי (כלשון וידויו שלו לפני בעל הסיפור) ׳מיני בלהות מתחילות לחלוף שם בדמיון, במין ריאליוּת אכזרית כזאת…פשוט סיוטים…׳ סיוטים שעיקרם ׳חזון התולעים׳ האמור, שלא נחה דעתי עד שגאלתי אותו, תריסר שנים ויותר לאחר שהתרקם לראשונה בדמיוני הנערי, באחד מפרקי הרומן הראשון שכתבתי, ולא תהי למוות ממשלה (הוצאת צוהר, 1955. הדפסה חדשה, מסדה 1988), שעלילתו נגולה במהלך יממה אחת של חודש פברואר 1948 בחיי משפחה ירושלמית קטנה.

"הנה זה נוסחו ה׳מקורי׳ של חזון התולעים הרטובות (אם יורשה לי לכנותו כך). אנא עיין בו. זכור־נא שעודני מנסה לנמק משהו, להוכיח משהו.

כתפיו רעדו, ואצבעות ימינו המדולדלת התעוותו ברטט פרא. העיניים העמיקו שֶבת בחוריהן, ובקול רווּי־זוועה המשיך:

׳בעוד ימים מספר — והנה אני רואה לפני את התולעים. את התולעים, אחא. זהו המבחיל ביותר בכל הענין כולו. יודע אתה שאין המוות מבעיתני, אבל זו הרחישה הארורה… אני חש אותה בלילות האחרונים; לכן מפחד אני כל־כך מפני האופל. עם רדת האופל הן מתחילות לזחול, אלו התולעים העגולות, הלחות, עם בשׂורת הרקבון והחדלון אשר אתן. ואז מתחילים הסיוטים. אתה אין לך כל מושג מהדבר, אומר אני. תאר לעצמך והנה אתה שוכב ללא תנועה, ללא חיים, ללא נשמה, בבור חפור לא מכבר. פיך סגור ומכוּוץ, ושיניך החזקות מהודקות במאמץ אחרון. והנה עולה־זוחל השרץ הראשון על סנטרך, והנה הוא מגיע אל שפתיך. והוא רוחש לו שם — זה המתועב, המעוּפר, המלוּחלח… והנה מורמת שפתך העליונה והוא חודר לתוך פיך. והנה באים עוד לעזרה, והשפתיים נפתחות קימעה, וגרגרי־חול ממלאים את זוויות הפה, והם בוקעים־פורצים פנימה. כן… כן… ועל החֵך הם מהלכים, השרצים, והם מטיילים בנחיריך, ומלחכים את חניכיך, והם מדגדגים את שיניך אלו הבריאות, החזקות, וגוום הגמיש, החלקלק גולש־מחליק אל גרונך, ולועך — הפעור עתה לרווחה — נמלא חול, ובחול הזה רוחשים הם… והנה הם גוברים ועוצמים… הם באים בהמוניהם… ואת עפעפיך העצומים־בכוח הם בוקעים, והם מרחרחים את הזגוגית הקופאה של עיניך, והנה סותם החול גם את עיניך אלו שנפקחו, אלו העיניים שהיו פעם ראי נפלא כל־כך לרגשות ולהגיונות ולכל שאר הדברים היפים ההם… וכל זה, מבין אתה, נעשה במחשך־עד, ללא קרן־שמש שתלטפך, ושם הרי הקור מבחיל כל־כך. ולאחר שנה — לא: לאחר חדשים מספר — והנה נאכל כל העור הזה על אלפי נקבוביותיו וצינורותיו, זה שהיה פעם רוטט ורגיש ככה…

׳אתה תופס זאת, את מה שאני מתאר לך? כל זה נקלף עתה שכבות־שכבות, והתפורר והתערב לבלי הכר בעפר זה או היה טרף לתולעים הללו עצמן. וממך כולך — כמות שאתה יושב לידי כעת — ממך כולך לא נותר אלא — נחש איפוא… לא נותר אלא — שלד מבהיק, חדש, זה אך נשתחרר ממעטה־העור־והבשר המיותר אשר עליו. נאה, לא כך?… העיניים, רואה אתה, אינן אלא זוג חורים ריקים וחלולים, ואף כי עצמות הגולגולת והאף עודן מוצקות וגרומות כשהיו, הנה הצוואר הגמיש, הגאה אינו אלא שורה חלולה של טבעות־טבעות. למטה מזה: עצם־הבריח, דומני, וממנה יוצאות לימין ולשמאל עצמות־השכם, ומימין תלוי איזה קנה עם חמש אצבעות, ומשמאל… משמאל גם זה איננו, אחא. כן, האצבעות, אלה הם האברים החמודים ביותר במראה הזה כולו. חמש אצבעות דקות, מוארכות, חשופות; וכך הן ננעצות בקרקע החולית, שאז אולי תהיה כבר רטובה והדוקה מגשמים, וקרה שבעתיים תהיה. ככה הן נתקעות — העצמות הדקיקות האלו, בעירום־בדידותן המחריד — כמַששנים של איזו תולעת גדולה. והרי לך עוד חוט־השדרה, ועצמות בית־החזה, הסוגרות על חלל שפעם היה דופק בו שריר בשׂרני בגודל אגרוף, פועם והומה ורוגש ומרתית ואוהב ושונא. ואותן הצלעות, דומני כ״ד במספר… הלא זוכר אתה את השלד שהיה מוצג ועומד בחדר־האנאטומיה בבית־הספר. אולם שם היה כל זה נקי ומבריק, ואילו כאן… כאן הוא ממולא בעפר לח, ממולא בעפר ומעלה צחן, ורוחש, כן, עודנו רוחש תולעים… והנה גם עצמות הרגליים והברך הלבנות־צהבהבות, וכאן גם האצבעות הללו — מעוקמות, ופחוסות בקצותיהן… ואל נפסח גם על פרק־הזמן שבינתיים: איך הלך הכל וכורסם עד היחשפו, כורסם עד היגלוֹתוֹ בעצם־מערומיו ובמערומי־עצמותיו, ונאכל, ונלחך, ונמצץ ונסחס ונמעך — ודעך ודעך ודעך. ואיך חדרו הללו — כשהן מחליקות־חומקות בעירומן הסגלגל והמאוס — אל תוך מוחך, וינקו את לשדו; ואיך מצצו בריבוא פיות את שייר־הדם שהיה קרוש בעורקיך הגליליים, הפתוחים, ובוורידיך החלולים; ואיך זחלו לתוך קיבתך, ואיך עטו על מעיך עם שיירי המזונות האחרונים שבהם, ואיך קרעו — בהסתערות מתמדת ובמציצה עקשנית — את הקרומים הדקים, השקופים אשר ללבּך, לקיבתך, לכבדך. איך חתרו וחתרו ופילסו שבילים ברקמות עורך ובסיבי עצביך, איך הרסו את מרכזי התחושות והעצבים והמחשבות, איך כילו והשמידו את הכל, את הכל… ואיך מכל הבנין הנהדר הזה של גוף ושל נפש, של בריאות ורצון ועלומים וחדוָה — מכל זה לא נותר אלא שלד מעוּפר, מתוּלע, מצוּמק, מיוּבש, מבחיל, מגעיל, מסריח. עכשיו מחוורים לך הדברים…׳

מרדכי העציוני עורר איזו חלחלה (אולי מתוקה?) במחברו. ספק לשם התגרות ספק מתוך סקרנות לראות אם גם אל זולתי תעבור החלחלה, הראיתי את הכתוב לאבי. הד מאוחר מעט, אך כואב ודאוג, להתרשמותו בא לידי ביטוי בקטע אחד ממכתב שקיבלתי ממנו כעבור חדשים אחדים בירושלים:

קראתי אחדות מיצירותיך וסמר עלי עורי. חוט שָני אחד בכולן: מוות! זה הוא הרעיון המרכזי בו אתה מתלבט? זו היא יד הזמן? ה“בעל דבר” [=מלאך-המוות] איפוא דג גם אותך בחרמו?… הלזה התפללנו?… והלא דווקא בימים אלה, בתקופה זו העוברת על כל העולם ועל עמנו בפרט, מחייבים שירה אחרת לגמרי… לשחר עולה, לחיים חדשים, לאור, לחרות, לנצחון. לא נבואת זעמו של היום כי אם תפילת חסד המחר!

על השׂגה זו ותביעה זו בא להשיב קטע ממכתב שהחזרתי אני לאבי כעבור ימים ספורים, בכובד־ראש שזור נימים של אירוניה ככל שהייתי מסוגל לגייסה בימים ההם:

קובלנה משונה בפיך, על כי ביצירותי — באלו שנזדמן לך לראות באיזו דרך שהיא — “חוט השני הוא — המוות!” אנחנו, בני דור ראשון לתקומה, חייבים לשיר מזמורי בנין, רינות־שחרית, ולפזם פזמונים של פורים או של שמחת־תורה וכו׳ וכו׳… אם יש מכל אלה בחיינו כאן, מובטחני שהם ישירו את עצמם. את הצהלה של “מפעל־ובנין” נניח לצילומים של קרן־היסוד ולפיוטיהם של משוררי־הכתר שלנו. אין אדם יוצר מתוך צרכי הסביבה ולשמם אלא מתוך צרכי הנפש ולשמה… עד כמה שהנפש היא ראי נוף והווי, וּודאי שהיא כזאת, הרי ייראו אלה גם בשירותיה. עד כמה שהיא נובעת ומקֵרה מתוך עצמה, חייב גם זה להיראות בשירוֹתיה. במקרה או שלא במקרה ראית רק את הדברים שאותו מלאך מציץ מתוכם. יש לי גם דברים אחרים — אם כי נופלים אולי מהללו [!] — שהם כולם חדוות־חיים ואהבת־חיים יוקדת. וגם בראשונים תבחין העין הרואה ברסיסי הטל של חמדת־חיים רעננה וצעירה.

לא בא לילה לעולם אלא כדי להטעים את זיום ובהירותם של יום ושל שמש. והמוות לא בא כדי שייראוהו אלא כדי שיאהבו את החיים. ה“בעל־דבר” לא תפס עוד בציצית־ראשי. אינני שבוּיו. היפוכו של דבר: אני שרוי על קטבו הנגדי. אבל מתוך שאדם אוהב אהבה חסרת־הסתייגות את החיים, את היש, הוא נדחף לתהות על היפוכם — על האיִן, על הדממה שאחריה אין כלום, על הסתום והנעלם. — — —

אינני שוקל את עצמי במאזניו של הדור. רוצה אתה דווקא להטילני על כפותיהם? — מוטב. — — לא ה“בעל־דבר” הנ״ל מסך את שיקויו בייני. דברי הם הריאקציה לאלה. מתוך ראייה גלויה ואמיצה של פירפוריו, דמעותיו, פחדיו ומיתותיו של הדור, ומתוך אהבה — למרות הכל — לדור זה בסבלו ובטירופו ובאימתו — בא השופר החדש אל פי: זה השופר המריע לחיים — למרות הכל, לחיים חדשים — למרות הכל, ולמרות הכל — לגמוע מגביע־היין, לצהול, לחמוד, לחלום, לאהוב, לרצות, לפעול, לגאול — לחיות…

אבי המסכן! לקבל מין חפיפת־ראש דברנית ומתמַלצת שכזאת מאיזה רבע־עוף בצורת בן־יחיד שעוד לא מלאו לו שמונה־עשרה, לספוג כל זאת באהבה ובאורך־רוח (ואולי אפילו בהתפעלות מבודחת ומסותרת), תוך שדאגתו האמיתית, המנסרת ואוכלת, נתונה למאבק מייאש על קיומו הכלכלי ועל מפעל שטיפחו משך שנים במיטב אונו ומאודו — כמו גם על מעמדו המתערער מבית, במחיצתה של אשת־לפידות לוחמנית ונרגנת! — ממקומי כיום אכן מעַי הומים לו, ובצערו אני מֵצֵר בדיעבד. מה עוד שבּרי לי כיום (ואולי נהיר היה לי הדבר גם בגילגולי הקדמון כעגל יהיר והוזה) שאם הפלגתי כל-כך בדברי תשובתי באשר למשיכה אל המוות, הרי זה דווקה מפני שבמידה רבה אכן כיוון אבי אל האמת.

 

פרק רביעי: כל חידותיו מולו    🔗

ובכן, אחרי כל העקפקפות והחמקמקות, ניגש סוף־סוף אל הראשון במכתבים שלי אל דניאל, מן ה־21/7/40. דניאל כבר סיים אז את שנת־לימודיו הראשונה בירושלים, קץ במדעי־הטבע, נרשם ללימודים ב“בצלאל”, ושׂכר לו חדר גדול ומרוּוח בקומה שניה באחד הבתים שבשכונת זכרון־משה (אם אינני טועה, ברחוב דוד ילין). בהמשך המכתב מועתק כל הסיפור הנזכר למעלה, על המתאבד הווינאי, אך המכתב גופו כך לשונו:

דניאל שלום! –

בזה אני ממלא את הבטחתי. אני שולח דבר שהוא, למעשה, “פרי־הביכורים” שלי, ונכתב לפני שנתיים כמעט. מובן שיש בו הרבה פגמים, ואני כשלעצמי אין דעתי נוחה ממנו כיום. אולם לפי מה שנדברנו אין עלי להמציא דווקא את המסונן והמגובש ביותר, אלא את הנאה עם הפגום כאחד. אם, לאחר שתקרא את הדבר הבא, תרצה להפסיק – תוכל להודיעני, ואני אפסיק ללא כל תרעומת ומתוך הבנה גמורה. הייתי מרוצה אילו מצאת לנכון לשגר לי גם משהו משלך, אף אם נעשתה אצלך הכתיבה דבר צדדי וטפל לגבי הדבר שאתה מציגו כתוכן־חייך מכאן ואילך.

מה אנו יכולים ללמוד מן הכתוב למעלה? – (א) שהוסכם לפני כן בין שני הצדדים הנוגעים בדבר על “חילופי־תרבות” מסוימים במסגרת נסיון להתכתב דרך־קבע; (ב) שבָּרי היה לכּותב כי הנמען כבר החליט להזיז את היצירה הספרותית ממקום־הבכורה שלה בחייו ובפעלו ולהקדיש מכאן ולהבא את חילו לאמנות הציור; (ג) שצד א', כלומר הכותב, הכיר בהחלט בסמכותו של צד ב׳, כלומר הנמען, כפוסק הלכות בעניינים שבטעם, ובמשתמע – גם בעניינים נכבדים אחרים; (ד) שמובן היה מאליו כי “חילופי־התרבות” הנ״ל יתנהלו על מישור מרוֹמָם של אסתטיקה וחוויות ויתנזרו, ככל האפשר, מנגיעה בעניינים גסים והמוניים של חול כדוגמת מלחמת־גוג־ומגוג המתחוללת סביבם, או מרירוּת הפילוג שהיכה את המחתרת שעמה נמנו שניהם, או הסכנות ה“קיומיות” שארבו לאותה חברה יישובית ששניהם כאחד ודאי היו חשים עצמם, בתוקף בל־יעורער, בשׂר מבּשׂרה.

מתוך מסמכים חיצוניים (למשל: רישום בתאריך 22/7/40, ממחרת יום שיגורו של המכתב שלמעלה, ב“יומן הנעורים” של צד א', שכבר צוטט בהרחבה), ובהסתייע בידע אישי של צד א׳ ובזכרונו, אנו למדים שצד א׳ הספיק כבר לבקר אצל צד ב' בירושלים – גם אם, ככל הנראה, נבצר ממנו ללון אצלו בחדרו המרווח, או שלא מלאו לבו אפילו לבקש על כך בפה מלא.

והרי הציטוט שלענייננו:

אני מרבה בינתיים בטיולים; טיולים שהם יותר בגדר חוויות ומסעי־הסתכלות מאשר מסעי־סיור גרידא [כמובן, כמובן… – המלביה״ד]. התרוצצתי בחולדה, בעקרון, בבאר־יעקב, באר־טוביה, מסמיה, גדרה, עגר וכו׳ – עפ"ר ברגל או באופניים. נקלעתי לפנטזיה ערבית, והיה זה פרק הסתכלות [כך!] מעניין ביותר: הזבח, המרוץ, הריקוד הנלהב, התכונה הרבה, ההמון הנאסף. טפח־הווי־וחיים אקזוטי, ועם זה פשוט כל־כך. ולאחרונה: ירושלים. אכן, ירושלים היא בשבילי תמיד בגדר תוויה, ובפרט הפעם. לא הרביתי לסייר בירושלים ההיסטורית; לא עסקתי בארכיאולוגיה ופולקלוריסטיקה. לא. אך התהלכתי בעיניים פקוחות והייתי בתוך ירושלים החיה, הנענית, המפרפרת, ההוזה, החולמת; לנתי בבתי־מדרש, מיעטתי באכילה, האזנתי לשיחם והגיגם של הירושלמים שלנו, הערמומיים, הפיקחים, התמימים, הסחים על המשיח, האורגים את מסכת האמונה התמה והנאמנה בה׳, בגאולה, בקץ־הימין.

יצאתי עשיר משבּאתי. ודי בזה.

וחזרה ברכבת. בדרך־ההרים המרהיבה: הרי ביתר (הרים, הרים, הרים: איזו יפעה וכובד), נתל שורק, הרטוב.

והנה לפני מכתב שני אל דניאל. התאריך: 28 ביולי, שבוע־ימים לאחר הראשון. ברור מתוך המכתב שצד ב' הספיק בינתיים לכתוב אל צד א' ולשלוח לו שיר. צד א' מגיב בזהירות בלתי־מחייבת. בבקשה:

דניאל, שלום.

את מכתבך ושירך קיבלתי. אין רצוני להרבות בדברים על השיר, אולם די אם אשתמש בדבריך־אתה ואומר כי הוא השאיר בי “הד עמוק וטוב”. אני מניח ששנינו נוכל להסתפק גם במכתבים שלא יהיו בהם חילופי־מחמאות הדדיים, ואף כי יש הרבה מה להגיד, הריני מעדיף את השתיקה. [הרבה דיפלומטיה, לא כך? והרבה דו-משמעות?]

הפוריוּת אצלי ירודה עכשיו. במשך החודש האחרון כתבתי רק שני דברים קצרים, שלא הניחו ביותר את דעתי. לאחר יום של התפרקות ומתיחות־יצירה עוברים שבועות של בטלה עקרה, מן הצד הספרותי, כמובן. אני מעכל בימים אלה הרבה: האמסוּן, יעקבּסן, ניטשה. לרגעים אני מרגיש את עצמי עלוב כל־כך לנוכח התפארת הנישאה הזאת: האמסון, למשל. איזה כוח!

הפעם די בכך. אני משגר לך את שתי הרשימות האמורות, ומחכה למענה. מהיר ומלא.

ספק אם כדאי לגעת כאן בשתי הרשימות שצורפו למכתב. אני משער שבדברי תגובתו, אם היו כאלה, יכול היה צד ב' לוותר אפילו על אמירה כגון “הד עמוק וטוב”. אף על פי כן, לאור דברים שנאמרו כאן בעמודים קודמים, יש הצדקה לומר משהו על הראשונה שבהן, הקרויה האדומי.

שוב הרי זה מונולוג, אולם הפעם מפי דמות היסטורית בולטת, הורדוס מלך יהודה בחסד הקיסר אוגוסטוס. גם מונולוג זה מתקשר למוטיב המוות: יוצא הוא מפיו של מלך גוסס, היודע את מצבו אל־נכון. מצד שני, במונולוג הזה, התיאטרלי למדי כשלעצמו – שאותו המלך משמיע סמוך לאחר שהוציאו בפקודתו להורג את אנטיפטרוס בן דוריס, באשר ידע יותר מדי, באשר היה היחיד שהבין לרזי תהפוכותיו של “האדומי הפרא” – מבטא העריץ את ה“פואטיקה” של שלטונו, אם יורשה לנו לכנותה כך, במשפטים בארוקיים קשוחים ואכזריים דוגמת אלה שיובאו כאן:

אמנות השלטון אשר לנו, האדומית, העתיקה, מתגלית כשיֵש להתקסר על עם זר, עוין, קנאי, כשיֵש לשלוט על הר־געש עשן העלול לפרוץ מדי רגע, כשיֵש לחנוק, לרעוץ ולערוץ, בכוח, בברוטאליות, בפראות, כשיש להשמיד את אהובי־הנפש, את הבנים, הנשים, הידידים – למען שלוט, ולהסית את הנתינים ולהרגיזם בלי הרף, להחזיק בהם בעל כרחם, להעשירם נגד רצונם, לדלדלם על אף חמתם, ותמיד, תמיד לסחטם, ללחצם, להתעלל בהם – ולאלצם לשתוק.

– – בשממות הערבה המלחה הקמתי טירות־אֵלם כבדות. לדוגמה, יהודונים שלי: הרום, המעוף, היפעה, ההדר! אתם תזכרוני, את האדומי הרשע… בציפורן־שמיר חרתתי את שמי על גביכם. – –

מתקשה אני לנחש עכשיו אם אמנם תפס הכותב מה יוצא מקולמוסו. אני מעדיף לקוות שלא תפס. ברי לי, על כל פנים, שחסר היה את היכולת הבוגרת יותר, המלומדת יותר, לראות את יליד־רוחו זה הבסרי על הרקע של רוח הזמן, להציגו בהקשר הפסיכולוגי וההיסטורי של התקופה בה אך התחיל אז הוא, הכותב, לעמוד על דעתו. שהרי עצם ההזדקקות (החריגה מאד, כמובן, בנוף המימושים והאפשרויות של פרוזה עברית) לדמותו של הורדוס בן אנטיפטריס, מלך־בירושלים, עשויה בהחלט להתפרש כביטוי, ואם גם בלתי־מודע ועקיף, של סגידה לעריצים אחרים, ממשיים מאד, לא בני המאה הראשונה לספירה הנוצרית אלא בני המאה העשרים; ואף שבּעת ההיא עוד לא ידע הכותב על קיומו של סרט סובייטי כאיוואן האיום, יש איזה חוט המקשר אולי את הסובלימאציה של הסגידה הזאת אל הצורך שחש אז הרודן הרצחני של ברית־המועצות ברימום דמותו של האכזר בכל הצארים הרוסיים – באמצעותו של קולנוען גאון כסרגיי איזנשטיין.

מכתבו השלישי של צד א‘, בתשובה על מכתבו השני של צד ב’, נשלח רק בתאריך 11/8/40. הסיבה? הבה נקרא:

תחילה באה “הבּשׂורה השחורה”, ולאחר כך הייתי חולה זמן־מה. ובכלל, האסון היה אדיר כל־כך, והמכה הולמת כל־כך, עד כי לא מצאתי הזדמנות לחשוב משהו על מכתב אליך או אל מישהו אחר בעולם, ואני מניח כי אותו דבר קרה גם אצלך. אינני יודע מה יהיה להבא, ואולם לעת־עתה נראים האפקים עגומים לגמרי. נדמה לי שהרבה מאד ייהרס ויפול עם המוות הזה. ואף כאן תהיה אולי אתה שותף להרגשתי.

מה היתה “הבשורה השחורה” (צירוף נרדף ל“אסון האדיר”), שחזקה על הנמען שיהיה גם הוא המום ממנה, ואשר ככל הנראה בעטיה היה הכותב “חולה זמן־מה”?

המדובּר הוא במותו הפתאומי של ולאדימיר זאב ז׳בוטינסקי, במדינת ניו־יורק הרחוקה, ביום ה־4 באוגוסט. האיש היה, כמובן, “ראש בית״ר”, גיבורם הנערץ של רבבות בני־נוער, נשיא “ההסתדרות הציונית החדשה”, ראש “ברית הצה״ר” העולמית, ולהלכה לפחות גם מפקדו העליון של הארגון־הצבאי־הלאומי בארץ־ישראל – לבד מכך שהגיע להישגים עזי־רושם כהוגה־דעות, פובליציסט, סופר, מתרגם, וטריבּוּן עממי.

רבים חשו זעזוע באמת־ובתמים בהסתלק האישיוּת שבה דימו לראות, יותר מכל, מנהיג; בהם היה גם בחורנו, שלמחרת היום בו הגיעה הידיעה לתל־אביב ספד לו להולך על־פני שמונה עמודים קודחים, נמלצים ותוזזניים ביומנו האינטימי, וכעבור עוד יום עמד שעות על שעות ברחובה של עיר, בשמש לוהטת, לחזות ברבבות שצעדו במסע־אבל מתמשך על מות ז׳בוטינסקי, בעצם השעה בה נערכה הלוויתו מעבר־לים. תוך כדי עמידת־אבלים זו הוכּה, כנראה, הבחור מכּת-שמש, ובשובו לבית הוריו עם ערב נפל למשכב ואמו הוצרכה להניח קרח על מצחו החמום; בעיני עצמו היה אז אולי לוחם רומנטי מסור ונאמן, הלום־צער בנפול מצביא אהוד, רב־עלילה.

למכתבו אל דניאל צירף גם הפעם משהו לעיון ולחוות־דעת:

…אני שולח לך רשימה קצרה אחת אבל אני חושבהּ לדבר היחידי שעומד על הגובה מכל מה שכתבתי.

היתה זו הרשימה שכבר הוזכרה כאן, קינה על מות התינוק.

המכתב הבא הוא מן ה־19 באוגוסט, והוא מתייחס למכתב רב־רושם במיוחד, ככל הנראה, שקיבל צד א' מצד ב‘. שלא כבפעמים הקודמות, הרי הפעם יש נגיעה גם במשהו החורג מן הספירה המצומצמת של השניִם וחוויותיהם: “חוג” מסוים, שאליו ודאי הפנה צד ב’ את צד א' (אולי מרצון כן לסייעו להרחיב את אפקיו). אותו חוג בא כמדומה לחדש, בשינוי־צורה, את הפעילוּת של משהו שקרוי היה בשנים קודמות “התאים הלאומיים”, שבזמנו שימשו כעין מועדון־דיונים ומאגר של כוח־אדם צעיר ומשכיל לאצ״ל. למעשה החלה ההתארגנות, כנראה, בצל קורתם של משה מטוסובסקי (לימים: מטוסי) ואשתו סוניה. משה היה צייר, אז כבן 30, מן המעניינים בצייריה של תל־אביב בשנים 46־1936. גבר שחרחר היה, מקריח וענוג, שופע חמימות ועם זאת מאופק במנהגו, חרישי בדיבורו ומהדר בלבושו; לעומתו היתה זוגתו צהבהבה, פעלתנית, טורפנית, מאניפולאטיבית ופרובוקאטיבית. השניִם התגוררו ברחוב שינקין, בדירתו של אבי הבעל, רופא־השיניים הוותיק ד״ר מטוסובסקי.

אך הבה נפנה אל גופי הדברים, כנתינתם.

ת״א, 19/8/40

דניאל, שלום.

לדאבוני קשה לי תמיד למצוא ביטוי והבעה למשהו פנימי כשאני מדבר עם אדם פנים אל פנים – גם אם הדיבור הוא בכתב – ולכן אינני יכול להגדיר את הרושם שעשה עלי מכתבך. בכל־אופן, זו לי הפעם הראשונה שהרגשתי במישהו חיים עמוקים כאלה ורטט־נשמה נאמן כ״כ, מאותם רטטי הנשמה היוצרת שאני מרבה כל־כך להתפלל אליהם ושאני שמח כל־כך בבואם. ושוב, דומני, לא מצאתי את המלה המַתאֶמת. אינני יודע אם התכּוונת לכך, ואולם אצלי נתקבלה בפעם הראשונה תמונה של הזוּלת שעוברים עליו חבלי־יצירה, של הזוּלת הנאבק עם עצמו והחי את היצירה. החי את היצירה.

הערת אחת שלך, דרך־אגב’ית כביכול, עניינה אותי. מעניין שאת אותו הרושם שקיבלת אתה מסוניה [מטוסובסקי] קיבלתי אף אני שעה קלה לפני שהגיע מכתבך לידי. היה זה באספת כל חברי החוג שנתאסף זו הפעם הראשונה, תוך התנצחות קלה עם ברקוֹבסקי הלה. היא החליפה אתו איזה מלים, באנאליות ורגילות, על הענין הנדון. הסתכלתי בה והופתעתי לראות פתאום מין מבט ארסי, דורס, טורף, משהו משל פנתר או חתול־פרא. בחיוך סרקסטי אחד, בניצנוץ-עיניים פראי אחד, נתגלתה תהום שבנפש זו (“החיה שבאדם”). אינני מגַנה כאן דבר, ולהיפך: תמיד נגרם לי סיפוק – שטרם עמדתי על טיבו – כשאני רואה את הצדדים האלה שבנפש גנוזים וכנוסים מתחת לשכבת־התמרוקים העבה והמטופחת היטב של איש־החברה.

ודי בזה הפעם.

אצלי עוברים הימים בתיקתוק חדגוני, אך אני חדל גם לשים לב לחדגוניותם ולדלותם. יעברו כאשר יעברו. תמונות חולפות לפעמים בחפזון לפני העיניים, אך אין גם התחלה של גיבוש. וגם על כך חדלתי לקונן. אני נשאר אדיש ומחכה לרגע שיבוא. בניגוד לך אין אני כעת מתאבּק אף אינני חי. ואולם אני מחכה – ב"אדישות מאמֶנת״, אם קיים ביטוי כזה – לחוויות ולסערות הקרובות, מתוך בטחון מוזר שהן תבואנה. שהן מוכרחות לבוא.

אינני שולח לך הפעם דבר, מפני שאינני רוצה להתערב יותר מדי בבדידותך, ובעיקר מפני שאינני מרגיש הפעם כל צורך פנימי בכך. אם לא תתנגד, אשלח באחת הפעמים הבאות. ה“חוג” שלנו מתחיל, אגב, בחייו השבוע. הפרופסור האיטלקי⁶ ירצה על פילוסופיה ומשהו קרוב לזה, מטוסובסקי יתן את תולדות האמנות, אחימאיר⁷ – היסטוריה עברית. ברקובסקי זה מעורר בי לפעמים איזו אי־נעימות כשהוא “פוסק הלכות” במין הערכה עצמית ובטחון עצמי מופרזים קצת. ואולי אין הם מופרזים, אולם כלפי־חוץ, לעזאזל, אין לגלות כל כך את ההערכה, הבטחון, הגאוה וכו'. אולם מחוץ לזה דומני שזהו “כוח”, כמו שרגיל לאמר אצלנו. לא אַלאֶה אותך ואסיים בזאת,

אהרן.

מן ה“חוג” עצמו זכורות לי רק שתים או שלש התכנסויות בשעות של אחר־הצהריים, על מדשאת גן (נרחב למדי) של בית פרטי ברחוב נחמני שבתל־אביב. אולי משום שהייתי אז נער “ירוק”, מחוסר כל נסיון ציבורי (ומכּל שכּן “מחתרתי”), לא חקרתי בזמנו מי ומה עומד מאחרי היזמה הזאת, אף שבאותו קיץ היה הפילוג בשורות האצ״ל בעיצומו והמתכנסים אמורים היו להתייסר, מי ברב ומי במעט, בשאלת שייכותם או נטייתם הארגונית בעתיד. אני עצמי הגעתי לכלל החלטה להצטרף אל ה“פלג” בעצם אותם שבועות שבהם היו חברי ה“חוג” מתאספים לשמוע הרצאות מפי טוֹבי האינטליגנציה ה“לאומית”, ואף־על־פי־כן לא שאלתי לא את עצמי אף לא את זולתי אם שייכותי ה“מועדונית” מתיישבת עם זיקתי ה“ארגונית”. מן הסתם, די היה לי בכך שדניאל, רעִי המנוסה ממני והבּשל ממני, הוא שהפנה אותי לשם, ושהאנשים עצמם, כשומעים (בני קצת פחות או קצת יותר מעשרים) כמשמיעים (בני קצת יותר מארבעים), נראו רציניים, מלומדים ומסורים באופן כללי ל“ענין” – ויהיה זה אשר יהי. בדיעבד יכול אני גם לשער כי הואיל ובאותם שבועות כבר ידעתי שבקרוב אכן אלמַד על הר־הצופים הרי הצטיירו לי אותן הרצאות כעין פרוזדור להיכל האקדמיה.

מה זכור לי מן ההתכנסויות גופן? – לא הרבה. לא תכנים. בעיקרו של דבר, אווירה בלבד. אווירה של אינטלקטוּאליוּת, של שיחת אנשים משכילים, סקרנים, ערנים, פתוחים – פיליטונית, אפשר לומר, לא “דיסרטאציונית”. וגם אווירה של מהוּגנוּת בורגנית. המתכנסים הקפידו על הופעתם, לבושם ומנהגם; שוחחו בנימוס, בקולות כבושים, נהגו כבוד זה בזה. שלא כפי שהיה מקובל במקומותינו כבר אז – ומכּל־שכּן בימינו אלה – לא הרעישו ולא שיסעו איש את רעהו. השאלות שהופנו אל המרצים באו, בדרך־כלל, לשם הבהרה, בשום פנים לא לשם וכחנות וניגוח. ולפי שבכל הקהל ההוא לא גילה איש יחס של פטרונוּת כלפַי בשל היותי צעיר שבחבורה, הרי הדעת נותנת שגם ממד זה של דמוקרטיה אקדמית ישר היה בעיני אף החניף לי.

המרצתו של דניאל כמו גם הרצאותיו ושיחותיו של הצייר מטוסובסקי עוררו את בחורנו אז להתמכר בתאוות־נפש כמעט מדי־בוקר, משך שבועות אחדים, לחמדות הרנסאנס שבספריה האמנותית של מוזיאון תל־אביב, ששכן אז בבנין שמקץ פחות משמונה שנים היה דוד בן־גוריון עתיד להכריז בו על הקמתה של מדינת־ישראל העצמאית: היה זה, כמובן, ביתו הפרטי של ראש־העיר המנוח דיזנגוף, בשדרות־רוטשילד 16.

עדות-מה לאותה אקסטאזה אמנותית פתאומית, בצד מחשבות “גבריות” עד להתמיה ושאר ירקות, תימצא לנו במכתב הבא אל דניאל, שתאריכו 1 בספטמבר 1940:

אמנם טרם קיבלתי ממך תשובה למכתבי האחרון, אולם אני מניח שכתבת ושמסיבה זו או אחרת לא נתקבל המכתב. העיקר הוא שיש לי רצון לכתוב, ועל כן כותב אני.

אני עוסק בינתיים בבטלנות מחושבת ועושה מאמצים טפשיים להינזר מקריאה ויצירה ומחשבה. לע״ע אני “מצליח”, בפרט כשאני מתחיל להרגיש על פנַי משבי־רוח קלילים ראשונים של אהבה. אתה טוען שאנחנו מוכרחים לדלג על האשה: “לקבלה כהכרח, אך להרחיקה מחיי הלב”. All right, בתיאוריה אני מסכים אתך. אך גם אני, ודומה גם אתה עצמך, לא נסכים לכך אלא בתיאוריה. חוויות־אהבה משמשות גורם מפעיל וממריץ מאין כמוהו לכוחות־יצירה, אף כי יכולות הן כמובן להשפיע גם בכיוון הפוך: להתיש, לערפל ולרַפּות. כפי שנוכחתי עד כה הרי בשבילי, בכל אופן, זהו מנוף מצוין המרים לגובה מיוחד את הרגש וההבחנה ואת כוחות היצירה וההסתכלות.

סוניה מתעניינת בך בכל הזדמנות. החוג לא איכזב עוד לע״ע. שאקי מרצה בפשטות ובחיוניות כזאת עד כי קשה לי להאמין שאני שומע פילוסופיה. יש בו כמה קווים שהתחבבו עלי. מטוסובסקי מרצה בשקט ובנועם, דיבורו קולח כפלג־מים חרישי, וכך הוא מחדיר – באמצעים שהם סמויים ודאי גם מעיניו – יחס ער לאמנות ולכל מה שקשור בה. אינני יכול לאמר מה חידש בשבילי ועל איזה דבר התעכב במיוחד בשיחתו. ובכל־זאת הריני זוקף עתה את אזני לשמע שם ה“רנסנס”, וביתר ענין אני נותן עיני בדברי־אמנות.

אגב, “להגדיל אינטימיות ולהאדיר״, קטע מיומן: " – כמו שכבר הרגשתי כמה פעמים בשנותי אלו, שוב אני מגיע עתה לתחנה מסוימת. ושוב מתבשל משהו בפְנים, ולאחר כך יתוסף איזה קו – טוב, או רע – אל אָפיי, ואיזה חוט – אם נאה ואם לאו – יתוסף למסכת הזאת, אל דמותו זאת של הבחור בן ה־17 שאהרן שמו ושרוב חלומות בלבבו, והחותר, בכאבים נאמנים כל כך, אל השלמות הפנימית וההצלחה החיצונית”. כעת אני נמצא פשוט בתוך מעבר אל איזה שלב חדש, אף כי טרם אדע אם רם יהיה מהמקום שעליו אני עומד, או נמוך ממנו.

אני משגר לך את הרשימה האחרונה שלי, אולי “פנימית” ולירית מדי, כמו שכל רשימותי מהזמן האחרון מלאות “ליריקה” עד לזרא.

אותה רוח ארורה של אכזבה ובחילה, שעליה כתבתי לך באחרונה, באה כאן לביטויה הממַצה ביותר. לכל הרוחות. ואתה, המסכן, חייב לבטל את שעותיך ולטפל בניירות שאני שולח לך.

אני ממהר לסיים, היות וההירהורים מטילי־האימה נכנסים כבר לתוכי ושומע אני את רחש־זחילתם. ענֵה בזמן. דבריך משמשים לי מדי פעם חומר חדש למחשבה, עיון והסתכלות. מפעם לפעם אני חוזר וקורא בהם. אגב, איני יודע אל מי אני פונה עתה: “הלנו – או לצרינו!” גם לכך גרם השבר הארור בשורות. אולם מובן הוא שהעמדה ה“אידיאולוגית” לא תשנה גם כמלוא־הנימה ביחסינו.

אסיים בברכה לכבוד כניסתנו אל המבוך האפל והסתום של שנת־המלחמה השניה. כוס־ברכה, רבותי, הידד!

אהרן

.p.s גם הפעם אבקשך להחזיר לי את הרשימה: העתקה יחידה. הקטע האחרון בה מיותר בעצם. אני אשמיט אותו.

כעבור שלושה ימים, ברשימת־יומן מפוטפטת קימעה מן ה־4 בספטמבר, מוצג העיסוק הסביל באמנות (בפרט באמני הרנסאנס ומבשׂריו) כמפלט־לשעה מן העיסוק, הפעיל והסביל כאחד, בספרות. הנה כך:

עכשיו הריני אוזר שוב את כוחות־הנפש שלי, שתשו ודללו במשך תקופה של אפאטיה ובחילת־חיים. ראשית־כל הפסקתי את היצירה; במקום שתהיה לי לפורקן ולהרווחה, היתה לי היצירה בזמן האחרון למין כוח ארור המשקיע אותי יותר ויותר באותו בוץ שממנו שאפתי להיחלץ. את כל המעיק, המחניק והלוחץ הייתי שופך בשעות־היצירה, אך לאחריהן הייתי נוכח [לראות] שבזה אך נתהדק החבל יותר.

גם לעסוק בספרות חדלתי לזמן־מה, עד שארגיש כי בריא אני לחלוטין. יותר מדי הייתי טורח בעת האחרונה לחדור אל המובן הפנימי ביותר של היצירה הספרותית, יותר מדי התאמצתי לדלות ממנה ולסגל לעצמי. האמסוּן, הסקנדינאבים, ניטשה – אלה היו פירות לא מתאימים למערכת־העיכול שלי. שאון הכבלים המתפרקים תוך השיחרור מהמציאות, מהבוץ, [מ]היומיום, והעליה בסערה השמימה – אשר ב"כה אמר זרתוסתרא״ – הממני, קסמני, ומאידך [גיסא] הציג לפני שוב את המרחק המכאיב בין כל המרהיב ושובה־הלבב לבין אפשרויות מימושו והגשמתו. קריאת ספר כזה – וכוונתי לקריאה אמיתית – אינה יכולה שלא להיות בגדר חוויה. כנפי־ההֶדֶר משקשקות, הסער מיילל, ומתוך הבוץ – מעל לבוץ – נישׂא פתאום, נולד לפתע, הוא – אדם־המעלה, האדיר, העלז, הלוחם, הנכסף “להכות שרשים קשים סביב סלעים קשים”, המברך את “כל אשר יַקשה אותי”, זה העז, הפלדי, הקשה. וכל אותו העושר של לשון, של דמיון, זה רוח־החזון והלהט הנאמן, האדיר. אש לבנה. ספר זה אפשר או לדחות לחלוטין או להישרף בו כליל. אני נכוויתי קשה, “כל עוד נפשי בי” ברחתי מן האש האוכלת. והסקנדינאבים – עם ערפיליהם הנוגים, אפרוריתם המסתורית הרכה; קרח צפוני העורג להימוג בחום־הדרום הבוער. והאמסון – הוא הלא תופעה בפני עצמה. קשה להגדירה. בכל אופן, הוא העמיק להשפיע עלי.

קריאתי היתה חדשה, אף עמוקה יותר מהרגיל. על כן הרהיבוני העולמות החדשים, ותפסוני. ועל כן אני נמלט מהם עתה. ענין חדש הריני מוצא כעת באמנות. אף כאן אני מרחף באטמוספרות זרות לי עד כה, חדשות לחלוטין.

ובכן, אלו הן החדשות – ההתמודדות עם עשירות החומר, ההתיימרות לעכּלו – ועיקרן תחילה; מוגשות בלהגנותו של זקן ורגיל, מי שמצוי זה שנים בספירה זו של עיון, הסתכלות וביקורת:

…כוונתי לעבור באופן שיטתי על אמני הרנסנס. פתחתי בג’וֹטוֹ. ג’וֹטוֹ עם הרקע הבהיר של תמונותיו, עם הקדושים והמאדונות שלו. המבשׂר הראשון לתקופות חדשות, חדשות. עם הטכניקה הפרימיטיבית ועם כושר־ההבעה המצוין שלו. המאדונה המפורסמת שלו: איזו חיוניות בריאה של כפרית או בת־בורגנים עירונית. “פרימיטיביוּת הרואית”. במקום המסירות הבלתי־מציאותית, הנוצרית כ״כ, העבדותית כמעט, שבמאדונות של cimabue, באה כאן המסירות מתוך עצמאות שכלית, איתנה וזקופה.

ולאחר זה: ה- Navicella המצוינת. ישו מרחף כאן בצד הכל, מעל לכל; אף כי הוא נתון בצדה של התמונה, הרי הוא צירה ומרכזה. דמותו מתאחדת עם גלי הים הסוערים, עם ענני השמיים, מרחפת בין הווה לאלמוות, בין ארציות לנצחיות. ב־12 השליחים ובסירה בולטת המימיקה המצוינת ואותו כושר־ההבעה המפותח אשר לג׳וטו. ולתשומת־לב מיוחדת ראוי הדייג שבצדה של התמונה, השלֵו והאדיש, שאינו נפעל ואינו נפעם מחזיונות־הקדושה המתרחשים לידו, שאינו רואה דבר מחוץ לחכתו ולאמת־המים שהוא דג בה – שאיננו מסוגל מטבעו להתלהב, לבעור, לסבול, להאמין וללחום.

ולהלן: “הנער המת מסוּאּסה”. היסטריה של כאב, תהומות של ייאוש ושל צער. וכל זה ניתן בלי שנבחין בג׳סטה חיצונית, בפוזה, ושורת התמונות מחיי הקדושים שבקאפלה בפאדואה, והעבודות שבסנטה־קרוֹצֶ׳ה. כמה יכולת, אמנות וכושר־עבודה בכל אלה.

מאז [ומתמיד] היה משהו במאדונות שדחה אותי. עתה נשתנה היחס. לא יכולתי לשער כמה ממכאוביהם ושאיפותיהם, מאהבותיהם ותקוותיהם, הכניסו אמני הנצרות הללו לתוך הדמויות הנדושות כ״כ של המאדונות ושל הקדושים. איזה רוך של סבל והתמסרות, איזו עייפות של רזיגנציה, וכמה מן הצער המזוכּך והכּאב המצוֹרף משקיעים האמנים הללו בקרוציפיקסים שלהם, בתמונות־הצליבה, בדמויות קדושיהם.

נוכל ללעוג ואף לשנוא, ואולם עלינו להעריך. צביעוּת? הה, לא. הרגשות וההגיגים הנאצלים ביותר של הנצרות התפרקו כאן, בעולם זה של ייסורים ומכאוב, של דמויות מעוות מסבל, של עוני ויגון. לעומת המציאות הנבזה, הכוזבת – או נכון יותר: בצדה – ניצב כאן עולם זך ומעודן בפני עצמו.

ובהמשך, איזכור ראשון (אולי אף יחיד), מתובל בנופך של גילוי־לב, לאותה התכתבות עצמה עם דניאל:

ועם זה, חליפת־המכתבים המיוחדת במינה עם דניאל. הוא דוחה אותי לעתים, אני – אותו. ובכ״ז נותנים אנו שנינו כ״כ הרבה מעצמנו במכתבים האלה. למעשה הרי זו הנפש הראשונה שהכנסתיה לאולמי מקדשי הנסתרים. בכל אופן, הגענו כבר לדרגה כזאת ביחסינו, שגם לוּ בא בהם שבר מכאיב, היתה חברותנו זאת נשארת נכס יקר לכל אחד משנינו, ובפרט לי. חברוּת עשירה, פורה היא נכס שמפירותיו נזון האדם גם כשהנכס עצמו אובד.

“גם אהבה”, מוסיף הכותב, כמו לאחר הירהור משווה, “היא נכס דומה לזה”.

טעמו התפל של איזה נסיון כושל מעורר אותו לשים סייג אירוני להשוואה זו: “…אולם מעוט־פירות ממנו”.

מעשה שהיה כך היה, וכך תיאורו, סמוך להתרחשותו:

ואגב בא גם נסיון־אהבה. אותה אני מכיר מזה שנים “באופן פורמאלי” [!]. לפני כמה חדשים נגשרו במקרה גשרים רופפים על תהומות האדישות האינדיפרנטית. אך אין לאמר שהגשרים הוקמו ברצונו של מי שהוא, או שהיו בנויים מיחס לבבי איזה שהוא. רק בימים האחרונים באה התקרבות פתאומית, כמעט מפתיעה. איזו הסתכלות משותפת בתמונות של רנוּאר. שיחה קלה. אני מתרשם מהשקט שבקולה, מן השלוה שבתנועותיה, מהבעת ההסתכלות המרוכזת והשקטה שבעיניה הערמוניות.

ולאחר זה טיול קצר. שיחה ערה. שלא מרצוני אני פותח לה פתע איזה שערים אל נפשי. שׂמחתי: עוד נפש מבינה וקרובה תהיה לי. לאחר כמה פגישות נוכחתי [לראות] כי אני מתחיל לאהוב. ניחא, יהא כך. זמן רב שבתתי מאהבה. ולאחר ימים מספר בא לילה מאושר בגן [הוא גן־הדסה, כמובן, יהי שמו זכור לטובה ולחסד מעתה ועד עולם, הללויה!]. ליטופים, חיבוקים. ידידי, אתה אוהב!

האוהבת גם היא? לא אדע אל נכון. עולם־רגשותיה איננו נראה אינטנסיבי ביותר, אולם אין זה חשוב.

אתמול באה השעה המרוממת של שכרון־האהבה, של עלפון־האהבה. ובאו שתי נשיקות מצלצלות. היא נדהמת, קמה. “בוא הביתה”. יהא כך. אני גומר בנפשי: עכשיו יש לחתוך את החוט ולהכריע – היכן אני עומד? היא משתמטת מתשובה ישרה. מציעה שאפסיק “בלי מכאובים”. “אני דרסתי אותה”; ביטוי מעניין.

שמא נתעכב מעט על הפיסקה הזאת האחרונה. אין בה ולא־כלום, ועם זאת יש בה משהו הראוי לבדיקה. בחורנו מבקש להאמין כי יש אהבה בינו לבין הנערה שאִתה הוא מתחיל “לצאת קבוע” – אף שזה שלש שנים הם רואים זה את זו כמעט יום־יום, שהרי באותה כיתה למדו ובאותה “מגמה חקלאית”, ובעת האחרונה, בימי בחינות־הבגרות, אירע אפילו לא אחת שהתכוננו יחד, עד שעה מאוחרת בלילה, לאיזו בחינה, ואם גם במחיצתם של עוד מחבריהם־ללימודים. ברגע שנדמה לו שהאינטימיוּת ביניהם מגיעה לנקודת־גובה מסוימת הוא מטביע נשיקות שתים על פיה. לאחר שהשתכנע שהוא מאוהב, הריהו משכנע את עצמו שזה הרגע לתהות על גבול ההעזה האפשרית, למצוא עד היכן הוא רשאי (או אמור) להרחיק. ואילו היא, האמנם רק מתוך שיעמום זמני בחרה להיענות לאיתוּתיו המהוּססים? או שמא דווקה הססנותם של אלה היא שריפּתה את ידיה והביאתה במבוכה? ושמא סבורה היתה, על סמך נסיון־הבּוסר שלה עצמה, כי היא שצריכה ליזום את הנשיקה הראשונה, וזאת ברוח הפסוק מקוהלת: "לא לקלים המרוֹץ, ולא לגיבורים המלחמה״?! ואולי הספיקה לשמוע – מאחותה הגדולה, למשל, או מאמא שלה הגרושה, קשת־היום, שאולי גם שונאת־גברים היא – איזה מעשי־פחזות נוראים עלול הבחור לעשות אם אינך מרסנתו מיד לאחר שחשף את כוונותיו הנלוזות!

מכל־מקום, הריהי רואה חובה לעצמה (גם כלפי אם ואחות) להדוף את ההתקפה ולשמור על כבודה – אם אמנם כך קוראים לזה… אבל למה הוא מתעקש, היא שואלת את עצמה, לברר אל־נכון “היכן הוא עומד”? לא מוכרחים לחתוך מיד. מותר, גם מוטב, להשאיר דברים בעמימותם. מה יהיה אם תחשבי ותמצאי שברגע זה אין לך אף אחד אחר, או אף אחד שהוא טוב ממנו? – אז הרי תסכימי ברצון שיחזור. למה־זה נתקלים כל פעם באיזו בחירה חדשה נוספת? אני אציע לו, בגודל־רוח למופת, שיפסיק “בלי כאבים”. אם אמנם יקבל את ההצעה ויפסיק, הרי שהוא פתי שאין לו תקנה, ואם כך עדיף באמת שייפסק הרומן בשלב התחילי הזה. על כל פנים, כדאי שיידע שאני נפגעתי קשה: “אתה דרסת אותי!” אינני זוכרת מאיזה סרט זה בא לי, אבל זה מוסיף ממד רצוי של דראמה למעמד.

עכשיו נוכל לחזור אל בחורנו ואל המשך תיאורם, היצירתי יותר, של הדברים, אל הנסיון המיידי להבינם ולפרשם.

למעשה נחתך החוט. מותר לי לסכם: “נסיון רב־תקוות וביש־מזל”. אם היה עליו להיפסק, הרי טוב שגווע בראשיתו, טוב שקמלו השושנים בעודן באבּן, בנשוב רוח־שרב פתאומית על פקעיהן הענוגים. היה זה משב־רוח קליל ומרענן של אהבה בתוך האבק והדומן שמסביבי. גם על כך אני מודה. מאמין אני כי יש בה איזו חיבה אלי, אפילו אהבה, אך אולי אין לה עוז או שאיננה רגילה לצורת־יחסים כגון זו.

ייתכן שעוד תחזור בה, אך שיקול־דעתי וחוש־ההערכה המציאותי שלי כופרים בהנחה זאת. [הידד! כך צריך פרלאמנטר אמיתי להתבטא!]

די בכך. קטן הוא מכאובם של פקעי־השוֹשן הגוֹועים. אף בי אין מרירות, אין טינה, אין צער. אכזבה קטנה. וכי מעטות הן האכזבות הקטנות האלו בחיים? וכי לא ידעתין אף אני?

מלים רבות מדי הקדשתי לנסיון נואל זה. אני מסיים.

בלהט גדול יותר, שלוח־רסן יותר, כמדומה, נפנה בחורנו מיד אחר-כך לדווח ליומנו, בסיום רשימתו לאותו יום, על המתחולל בזירה הבינלאומית, הצבאית והמדינית כאחת. בעיקר הוא מתפעל מן הקרב־על־בריטניה, המתקרב באותם ימים לשׂיאו הגורלי. יומם ולילה תוקפת ה“לופטוואפה” מטרות צבאיות ואזרחיות באנגליה, ובכל יום מופּלים עשרות ממטוסיה בשמי הארץ הנתקפת; היה יום שבו הושג שיא של 180 הפלות. כך, על כל פנים, סיפרו הבריטים בימים ההם.

ובסיום ממש, לאחר חזרה על המסופר בעתון בדבר עיסקה בריטית־אמריקאית של העברת 50 משחתות של ארה״ב תמורת החכרת בסיסים ימיים וצבאיים של בריטניה ב“חצי־הכדור המערבי”, פולט בחורנו, למרבה התמיהה וההפתעה, עוד אחת מאותן אמירות נבואיות ממש:

האימפריאליזם האמריקאי החבוי יקבל תנופה אדירה מן המלחמה הזאת, אשר לעת־עתה הוא כבר בוצר את פירותיה.

אך הפתעה מוחצת יותר, כמדומה, שמורה למי שיוסיף לדפדף ביומן־הנעורים החבוי הזה. הרישום הבא, מן ה־9 בספטמבר (חמישה ימים בלבד אחר קודמו), יש בו אפילו כדי להרחיב את הלב:

הפתעה נעימה: הרגש נגלה כבר־סמכא יותר מ“שיקול־הדעת” ומ“חוש־ההערכה המציאותי”. היא חזרה אלי. חזרה בלב אוהב, בעיניים דולפות אהבה. הנגזר על פקעי־הוורדים להנֵץ ולפרוח ולהיות לשושנים גדולות־עלים ולוהטות?

וכך, לאחר תקופה ארוכה־ביחס של “נזירוּת”, הריני מוצה עתה את עתרת־התענוגות של האהבה. ושוב הן חוזרות, שעות־האושר הללו היקרות של שכרון האהבה הקליל, כשהלב שׂשׂ לטבוע כולו בתוך הרגש האחד המשתלט – של אהבה. וכאז כן עתה קורצים בשובבות ממעל כוכביו של אלוהי־אבותינו, והשמיים נראים עמוקים פי שבע. עמוקים מאד.

גם בשעה זו של התעלות אין אישֵנו הצעיר מקפח את חרדתו לפרופורציה; למשל, זו שבין הפרטי לקיבוצי:

האין זה מגוחך מעט – מראה גחלילית־אהבה פעוטה בתוך הנחשולים האדירים של מגור ואימה ומכאוב?!

אבל נמצא גם נמצא הצידוק המפוּיט, המנחם:

הה, באיזה כליון־נפש אנחנו נאחזים עתה בשׂרטונים האחרונים, הגזים והולכים, של האושר הפשוט, היקר הנמצא לנו…

ואגב כך עולה עוד הסתכלות אחת מחכימה:

מעניין שלעתים עולה וצף לפנַי זכר האהבה ההיא “העתיקה”, הזיוונית. ולעתים מדמה אני כי אותה, את הראשונה, ההולכת ונשכחת, אני מנשק ומלטף ומחבק, וכי אותה אני מעלה מחביון דמיוני וזכרונותי. מוזר. [לא כן?]

וגרוע מזה:

לרגעים הריני חושש: דומה שאין עידן־אושר זה עומד להימשך הרבה; קרוב מדי יום־הפרידה. [הכוונה למועד העקירה ירושלימה לצורך לימודים – המלביה״ד] הלב נצבט מעט. האמנם יִדמה כל זה לפרפר־קסמים מעופף שהנה אתה תופסהו – ומיד חמק־פרח; היהיה “רומן” זה אשר אני מתחיל בו אך “נובילה” בלבד, או אך “סקיצה” בלבד?

אך כנגד חששות כאלה הוא מזדרז להציב מיתרס:

הבלים. המחר בכלל אינו מבטיח להיות בהיר יותר. מותר וצריך להתכונן לו, אך מיותר הוא לחשוש מפניו ואפילו להרהר בו. לעת־עתה אינני שים לב לכך. אני אך נישׂא על גלי האושר היקר.

ודי לי.

לכאורה, לפחות (או “על פניו”, כלשון ההרקה העילגת והנלעגת של מטבע־לשון אנגלי אל פיהם של דוברי־עברית בימינו אלה), ידע אז בחורנו אושר מסוג אחר, רוחני יותר, ובבּקרים דווקה, שאותם הוסיף והתמיד לבלות בספריה הצנועה של מוזיאון תל־אביב:

הרי זה נעים למדי לשבת יחידי, או כמעט יחידי, בחדר שקט ומוצל, ולדפדף בספרי אמנות, להסתכל בציורים עתיקים, בתמונות־פסלים, ליהנות מתפארת העולמות הללו של צבעים וברונזה מַבהֶקת ושיש ואבן. מי שמחפש את יפי האמנות יפנה אל עולמות הרנסנס. הוא לא יאוכזב…

במלים אלו חתם, באותו תאריך שבו דיווח ליומנו על אהבה שניצלה מטביעה, ארבעה עמודים צפופים וגדושים של התרשמויות מכמה בקרים של התייחדות עם אמנות הרנסנס – וזאת בעוד ה“לופטוואפה” מעלה באש רבעים שלמים של לונדון, מפילה בהם חללים למאות ומשלמת את המחיר בעשרות על עשרות מטוסים וטייסים, ובשעה שבארצנו מתכבדת חיפה, כבסיס־צי ומסוף־נפט, בביקורי־פתע נוספים של מפציצים איטלקים. משכיל היה, ככל הנראה, לחלוק את ריגושיו בין מנעמי חֶברתה ובשׂרה של חבֵרתו הנעלסה, פַסליו וצייריו של הרנסנס האיטלקי, ואירועיה הרועמים של המלחמה העולמית. הנה כי כן.

לאחר ג׳וֹטוֹ בא תורו של דוֹנאטֶלו, ועמו להקה שלמה של פַסלים: גיבּרטי, ג׳וֹבאני פיזאנוֹ, קרצ׳יה, פֶדֶריג^׳י, דֶלה רוֹבּיה, דזידֵריוֹ, רוֹסליני, דמאיאנוֹ, ברטוֹלדוֹ, וֵרוֹקיוֹ, צֶ׳ליני, סנסוֹבינוֹ – –

וכי אין האוזן שומעת כמה הוא שׂשׂ לחזור, בהנאה חושנית כמעט, על הצלילים המתנגנים של כל אותם שמות איטלקיים?! גם בגילגולו המאוחר כאיש קשיש ושׂבע־ימים עודו מתענג לזכור מן הימים ההם לא רק את חמדת אבריהן אלא אף את שמותיהן של המהוללות בבנות־הטובים הפלורנטיניות ששימשו דוגמניות לצייר גאון כסאנדרוֹ בוֹטיצֶ׳לי: סמֵראלדה באנדינֶלי, סימוֹנֶטה וֶספּוּצ׳י, וכיוצא בהן. אף לאחר כימי דור וחצי, כאשר התהלך בחוצותיה של פירנצה, היו שמות־המשפחה הללו נוסכים עליו קסם כשנגלו אליו משלטיהם של רחובות, בתי־מסחר ומשרדי פרקליטים…

לעצם הסתכלותו בשעתוקי האמנות שראו עיניו לא היתה לו שום הכנה מוקדמת. ממילא היתה זו, אפוא, “ספרותית” ו״אנקדוטאלית" מאד, נוטה, בבלי דעת, לפסיכולוגיזם באנאלי; ובסך־הכל בוסר, כמובן, העשוי ללמד הרבה יותר על הרואה מאשר על הנראה. אפשר, עם זאת, לזקוף לזכותו לפחות את ההתלהבות, את הצמאון, את הנכונות להשתחרר מדעות קדומות, לפקוח עיניים ולהיפתח:

הנה, למשל, קרוציפיקס־העץ של ברוּנֶלֶסקי: המחלפות המדולדלות הללו בלבד – כמה תוגה וכאב בהן! כמה הן מוסיפות להבעה המאובנת של הצער האילם והייאוש הקופא.

ולאחר זה – עולם־הברונזה־והשיש המרהיב של דוֹנאטֶלו. הנה השליח יוחנן: קשה להאמין שאפשר להכניס חיים כל־כך לתוך אבן. אכן, הוד נבואי נסוך על הפסל, ועל הפנים הבעה חיה של מי שיודע, סובל ואוהב. ומרקוס הקדוש: סבא חביב, מבין וסולח. החיוניות הנפלאה מודגשת על־ידי אצבעות היד המכופפות. והנה סט. גיאורג: התגלמות העלומים והבּחרוּת… הגוף זקוף, מתוח ודרוך לקרב. הרושם מתגבר על־ידי האף המחוטב והישר והרגליים המלוכסנות…

ולהלן: “דוד” (1420). סיפוק עצור של נצחון. ידיים מרופות, עמידה מרושלת כמעט, המכוונת להבליט את חין־אבריו של העלם… “התקוה” (סיינה, 1428) – ההבעה מצוינת, ורוח־חיים מפתיעה בקפלי השמלה, בידיים המושטות קדימה ומוסרות באופן נהדר את מתיחות־התקוה־והתוחלת. ונהדר הוא פסל־הברונזה של ״יוחנן המטביל״ (1423). זהו יוחנן הטבעי, הרועה המדברי, כפי שהצטייר לי תמיד [כאן יש אולי קורטוב של גוזמה, לא?]. קדמוּת־מדבר בתנועה, ובאופן מצוין נמסרת אדרת־השׂער, המצח המקומט הנראה כחרוך־שרב והשׁער המתולתל: הרי זה מטעים את מה שאינו בן־תרבות, את המדברי. כשֵייך קדמון הוא נראה כאן. רושם חזק ברגליים המגוידות – –

בפסל “אברהם ויצחק” אין דמות יצחק משאירה רושם. יש בה השלמה רפה, אך ללא כל אש, אמונה והתרוממות. אך מצוין הקו הפסיכולוגי בפני אברהם: זו הפניית הראש, המטעימה כי המעשה נעשה מתוך ייאוש אחרון, ברגע שכל רגש חייב להיחנק ולהיעלם; על אברהם לחתוך במאכלת, ומה שיבוא אח״כ – הה, אל תשאלו! ובתנועה של החלטה פתאומית ומיואשת הוא מעביר את הסכין על כתף יצחק.

וכך הוא הולך ומונה, הולך ומנתח, הולך ומפרש שאר פסלים של דונאטלו: “ה-Gattamelata הנהדרת”, “יהודית והולופורנס” (“הולופוונס המיוּשן, שראשו נתון כבובה בידי יהודית, הוא ניגוד בולט אל דמותה הנוקמת, הנמרצת, האכזרית, המחייכת חיוך־זדון תוך הנפת החרב”), “התקומה מן המתים”; ואחרי־כן באים פסליו של וֵרוֹקיוֹ: “דוִד” שלו. שהוא “חזק יותר מ׳דוד׳ של דונאטלו”, ו“הרוכב” (“הרושם העיקרי הוא של גאוה, גבורה וכוח”). וכמה הוא מיטיב להתפעל מ“גירוש הסוחרים מן המקדש” לגיבּרטי, ומ“עקדת יצחק” שלו (כאן “חזק יצחק יותר מאשר בזה של ברונלסקי…” ככלל, ברונלסקי נראה לו יותר ״חד וברור, שלם ומחוטב״). ואילו בתבליט “יעקב ועשׂיו”, מתוך “דלת־העדן” בפירנצה, אף הוא של גיבּרטי, הוא מוצא כי “איזה שקט אֶפּי, תנ״כי שופע מן התבליט”. תבליט אחר, “במת הזמרה” של דֶלה־רוֹבּיה, הוא “נאה למדי”, “ונוס” של צֶ׳ליני “מרהיבה”, “בכחוס” של סנסוֹבינוֹ “נאה, אם כי לא מקורי ביותר”. וכך עד לתחנה הסופית של פסלי רוֹסליני: “טכניקה מפותחת והמלאכה השגורה מגיעה למדרגה גבוהה, אך מועט הוא הכוח המקורי… רק על פסל ‘הרופא של ג׳וֹבאני די־מינטוֹ’ נסוך הומור עדין, והוא מוצלח למדי: אגואיסט זקן ומכובד, תקיף וערמומי, שׂבע־נסיון־וחיים”.

שׂבע־רצון היה, מן הסתם, כאשר סיים את הרישום ביומנו ביום ההוא. מה שאירע שעה קלה אחר־כך זוכה אצלו לתיאור תמציתי ברשימה מיום המחרת, ה־10 בחודש:

בשעה 4, דומני… יצאתי אל המרפסת להשקות את פרחי. והנה כעין עב קל בצפון־מערב וזימזום מבשר־רע. בשקט אני פונה אל החדר. ב־ב־בם! רועדות הדלתות.

הנה כי כן בא הדבר סוף־סוף. לאחר שהוטלו כמה פצצות נשמעה יללת הצפירות. בתים מטו על יושביהם. שמשות נופצו לרוב. אברים התעופפו באוויר. אנשים, חמורים, כלבים רוסקו לבלי הכר. צריפים הובערו. שברי עץ וזכוכית מילאו רחובות שלמים. הנזק היה ניכר למדי. לערך 100 הרוגים, אם לא יותר מזה. פצועים רבים.

אי־אפשר לו, כמובן, בלי לשאת מתוך דפי המחברת את דברו אל האומה, ובלי להפיק לקחים שמשמעותם חורגת מתחום הפרטי והרגעי:

…עתה אוי לו למי שלא יאבה להסתלק מן האשליה כי אנחנו נשב פה, שלווים ובטוחים, על “מי־מנוחות”, נתכתש ונסחר ונאכל איש את בשר רעהו, ונתבשל כאן חרש במימינו הבּאוּשים… נבין את חומרותיה וסכנותיה של שעת־הגורל… לכבוש את הכאב ולשתוק, ולהתרגל, ללא פוזות וללא היסטריקה, לרעיון כי בכל יום יוכל לבוא רגע־הסיום לפרשת החיים של כל אחד מאִתנו. – –

השלטון למרס הוא עתה. מי שרוצה להתעלם מזה או להימלט מזה יתור לו משכן על הירח, ומי שנשאר עמנו פה, על כדור־ארצנו הפעוט, יישאר על מקומו, בהבנת ההווה ובהשלמה אתו, תוך אמונה בלתי־מעורערת בעתיד.

בתוקף אותה אמונה בלתי־מעורערת בעתיד יצא, במוצאי יום ההפצצה הגדולה על תל־אביב, וברגל עשה את דרכו לפגישה היעודה עם חברתו החדשה. שעות אחדות עשו השניים, בלילה המוצף אור־ירח, בפינתם המועדפת בגן־הדסה. הדברים נראו לו אינטימיים מכדי שיזכו לאיזכור ביומנו האינטימי, אבל היטב שמר אותם בלבו. עברו כ־33 שנה עד שביולי 1973 נתן לכך ביטוי, בשיר ארוך למדי, שקרא לו ספטמבר 1940. בהמשכו יסופר איך

בָערב,

מאוּחר בָערב,

ישבנו על ספסל

בגן־הדסה,

אני ונערתי השחרחורת,

כמשפטנו תמול

וגם שלשום.

בחושך השטוף אור ירח מלא ומסַמא,

מדוּקר צווחות של תנים

ומרוּסס לחישות של זוגות אחרים

וְנרמס בטַלפיהם,

ישבנו מעשנים סיגריות,

מעלים עשן כמוּמחים,

בין נשיקות מלוּחות, מתיַמרות לדעת,

מחליפים אולי כמה הערות של אדישוּת למוּדה

וחושבים, אולי, לרגעים מה היינו אומרים

ואיך היינו נוהגים

אילו היינו משׂחקים בַסרטים,

או כתובים בַספרים –

וחשים בתוך כך כי אכן,

תגידו מה שתגידו,

יש נוֹפך של עזוּת חצופה ורומנטית

בעצם גיפּופינו אלה

בַלילה הגוהר על החורבּן אשר בעיר,

בעיר אשר כבשה את אֶנקתה

ללוק את המכּה אשר הֻכָּתָה.

ואיך הוא חוזר אחר־כך לביתו, בחצי הלילה, בגפו:

חצות. חצות וחצי.

הירח עודו סרוּח מעוּרטל

מציף בלוֹבן זִרמתוֹ

את העיר העקודה, האנוסה

הרוטטה אל רוח־ליִל,

המואפלת על־פי צו המלחמה.

ואני הנער,

בוגר הגימנסיה,

טל בראשי

חטטים במצחי

ותער טרם יעלה על לחיִי,

צועֵד־רוהֵט הביתה לבדי

על־פנֵי הפַּקָחים של המשמר האזרחי

על־פני האמבּולנסים והטֶנדרים,

ושורק לי מַרסֶיֵז מוּבס־גאֶה –

נער סמוּר ורזה

תחת שמי־חָלָב

צועד בצד צִלוֹ,

נער רהוּי והוֹזה

כל שריונו עליו

וכל חידותיו מוּלו.

 

פרק חמישי: גם את העולם נתן בלבם    🔗

צורך כלשהו בפעילות ובשינוי, אולי בצירוף איזה אי־שקט משועמם, הוליך את בחורנו שוב לשבועות־מספר אל מחוץ לעיר, אל הקיבוץ. אם נרצה לחמוד לצון מעט, היה זה במידת־מה ברוח אחת הסיסמות השחוקות של אותם ימים: “לעבודה, להגנה, לקיבוץ ולהכשרה”. הפעם הגיע לבדו, בוטח ביזמתו שלו בלבד, ודווקה לבית־זרע, קיבוץ השומר־הצעיר שבעמק־הירדן המלוהט. קצת מחברי המשק ומייסדיו, שאז היה כבן חמש־עשרה שנה בלבד, היו ידידים קרובים לאביו – בני־משפחה כמעט, במובן־מה – ולא היתה לו כל בעיה לבוא לשם כפועל־עזר מזדמן. בפרט, סבור היה, לאחר הנסיון שקנה לו בעבודה גופנית, הן במקוה־ישראל והן (שנה אחת קודם) באיילת־השחר ובגדר־הצפון.

מסע מתל־אביב לעמק־הירדן לא היה אז ענין של מה־בכך; מצריך או מצדיק היה כמה וכמה תחנות ומנוחות. אם כן, ביום־ראשון בשבוע יצא הצעיר לדרך, אך לחיפה תחילה. שם פנה אל בית ידידים טובים וותיקים של הוריו, ולמחרת היום, בטרם ימשיך בדרכו אל היעד הסופי, כתב משם מכתב (וכי יש צורך להוסיף: “כמובן”?):

לפני־הצהריים הגעתי אתמול לחיפה. מיד עליתי לכרמל, ולפנות ערב באתי לבית משה. – –

נתקבלתי כבן־מלך, והתפלאתי שלחיפאים יש עוד זמן ומרץ נפשי לעסוק במשהו מחוץ להפצצות. החיים שוטפים, העיר הומה ועליזה – כלפי חוץ בכל אופן. כשחודרים מעט “פנימה” מתברר כי העצבים מתוחים – אולי עוד יותר מבת״א – כל אוטו עובר מעורר תשומת־לב, הילדים משחקים בטייסים ובפצצות ובאיטלקים ובתותחי־הגנה. –

---

לתמהוני לא היו כאן אתמול לא אזעקות ולא התקפות, ואני מקווה שכּך היה גם אצלכם. הכרמל הומה צבא, וכאן, בעיר, בדרך, ובכל מקום, מורגש היטב כי לארץ צבאית ולמחסן מלחמתי היתה הארץ. – –

הבוקר אהיה על ההר. בצהריים – ביגור. מחר או מחרתיים – ברמת יוחנן. מה שיהיה אחרי זה אינני מרשה לעצמי לנבּא. אולי לעמק הירדן, לבית־זרע, ואולי לכיוון שונה מזה. אין זה מעלה ואין זה מוריד.

לא נעדר גם דיווח כספי מפיק שביעות־רצון, ברוח הזמן. הנה:

תקציבי עתה: 657 מא״י = 49 - 706, ובכן: מעורר תקוות ואמונה.

אם אמשיך כך, אביא עוד חצי לא"י הביתה.

עוד יום אחד, ותוך כדי מסה־ומעש גיבש הבחור את החלטתו ובשעה טובה הגיע לבית־זרע. ובו־ביום, ללא דיחוי, פקד את יומנו:

אני נשאר כאן לעבוד לזמן מסוים. מרגיש אני שבזה מסתכם תהליך ההבראה הנפשית מהמחנק של החדשים האחרונים. אהבה ותנועה וחילוף־נופים, תמורה והתפרקות – באלה נמצאה הרפאוּת. ושוב אני מרגיש עצמי משוחרר, ומבטי עתה [כבר הוא יודע זאת!] יהיה חפשי וער.

עוד לא תם יום־עבודתו הראשון והוא כבר צבר לו חוויות והירהורים שתבעו להם פורקן ביומנו, אף זאת ללא דיחוי:

הירח מלא עתה, וכשאני מתעורר ועיני נטויות למעלה הריני חש באופן עמוק ביותר את הלילה ואת הרקיע ואת כל המופלא אשר בהוויה. כרגיל, אני מתקשה גם עתה למצוא ביטוי להרגשה עמוקה.

“סוד ההוויה” הוא שקלטתי? – ביטוי שבלוני וסתמי למדי. בכל אופן, אני מרגיש בלילה את האידאה הפנימית של ה“פאן” – הטבע – ההוויה הכוללת – האלהות. [לא רע כהתחלה, מה?] אולי טוב לחזור אל הביטוי הדתי הנאיבי לכאורה: אל האלוהים אני קרב בלילות האלה.

קמים בטרם־בוקר. הלבנה עוד מאירה. אחרוני כוכבים דועכים. האוויר חריף ורענן.

לאחר־כך מופיעה השמש ודם נוטף על ראשי ההרים בגולן, דם עז וסומק. ולאחר זה מכה השמש, האוויר מתלהט. ההרים הבּטנוּניים נמוגים כאילו, ודמותם כדמות הבּצק הנלוֹש, טרם צרו לו צורה. המראֶה אז בראשיתי וראשוני כל־כך… – –

כלום אך מקרה הוא שלא רק בעל השורות הללו ידע, ככל הנראה, חרף גילו הרך (וחרף הערות הליגלוג שאין אנו יכולים שלא לטפטף פה ושם לתוך השורות, במאמר מוסגר), משהו המתקרב לחוויה מיסטית־פנתאיסטית בעמדו מול חזיונות־הטבע באותו איזור דווקה? אני, על כל פנים, יודע על אחדים כאלה.

גם לדמות אהובתו מצא הצעיר הנפעם פינה בלבבו (ואפילו ביומנו):

גם בה אני מהרהר לרגעים, נזכר ומתגעגע. נעימה היא התחושה של אקטיב־אהבה נאה לצדי. הרי זה נכס. הנה הינוֹ, זה הראש המחודד והנחמד, עטור השׂער המקורזל, עם השׂפתיים הרכות, העיניים הערמוניות, העור השזוף והחלק. והשקט המלבּב שבקול, במבט, בישזתה כולה; התערובת החמודה של הסתכלות ילדותית והתרשמות מבוגרת. אני מקווה שאוּכל לאהבה פי שבע בשובי.

מן הראוי יהיה לכתוב אליה.

החוויה שפקדה אותו “בליל־ירח אחד עמוק” בבית־זרע עוררה אותו למהר ולנסות להפיק ממנה עוד “יצירה”; קטע ממנה אף הביא לפני דניאל רעהו, במכתב ששלח אליו ב־11/10/40, כתום השהייה בעמק הירדן:

דניאל שלום! חזרתי לאחר החג, והצטערתי לשמוע שכבר הספקת לברוח חזרה למאורתך [בירושלים]. דווקא חשבתי לדבּר אתך רבות. ייתכן שאני אקָלע לירושלים בעוד שבועיים ע״מ לסדר כמה עניינים, ונוכל להיפגש. אם אתה רוצה בכך, תכתוב לי היכן אפשר לתפוס אותך שם.

מן הטיול חזרתי במאזן חיובי למדי. אמנם, בשטח היצירה לא היו אלא שתי התחלות קטנות, אף כי משׂבּיעות־רצון; אך העיקר הוא שחזרתי “בריא” למדי. אין זכר כעת לכל המחנק והאבק שבהם הייתי שרוי בזמן שלפני כן. בין אם היו אלה כבלי־ברזל ובין אם היו קורי־עכביש בלבד, הנה עתה חפשי אני מהם. אני שרוי כעת בהרגשה עצמית מצוינת, ומעודי לא חשתי את עצמי בהיר, רענן וקל כל־כך.

לדידך לא יהיה זה אולי אלא להג מיותר, אך עלי היתה לזה השפעה עמוקה באמת. השינוי, או אם לקרוא לזה בשם מפוצץ: “המשבר”, חל באופן דרמטי למדי, בליל־ירח אחד עמוק. להדגים זאת, הרי לפניך השורות הבאות:

“…משך רובּו של הלילה היה ער. הוא שאף מלוא ריאותיו את יפעת הסוד אשר ללילה, את עמקותו. כל רזי־האופל היו לו לגלויים ופשוטים. מעודו לא היטיב כל־כך לקלוט ולחוש את עמקותם של שמי־הליל. נפשו היתה לבאר צלולה בה נשקפו במלואם זוהר כוכבי־הרום, חוורון ירח־הקסם, גם רחף העבים הקלילים נשקף שם. הוא היה שטוף אושר־פתאום עמוק, פשוט ונעלה כאחד. הצרצרים הנעימו שיר, בריבוא נימים נסתרות זרמה הדממה חרש אל תוכו. ברגש של הרווחה גדולה ראה כי כל שהעמיק והציק הולך ונשקע על קרקע־טיט של עבר דלוח ונשכח. שלו, מאושר ומשוחרר נרדם לאחרונה… הצרצרים הנעימו רֶנֶן – – תרנגולים פצחו שיר – – הבוקר החדש הגיח אט ממחבוא־העלטה אשר לו…”

הנפש נפתחה לרווחה לצבעים, למראות, לנופים כאשר לא היתה עוד מעודה. לעתים היה קם בי חשק בוער לצייר ולצייר, והצטערתי על שאינני יודע לאחוז במכחול. ודווקא טפחי־נוף צדדיים וחסרי אפקטים הם שהיו מלבים בי את הרצון הזה. פעם שכבתי לנוח בצל עצי־בננות – השמיים נשקפו עמוקים בתכלתם החוגגת; העלים הבריקו בירקרק־צהוב – מטלית צהובה על רקע־פלאים תכול; רגבי האדמה היו חומים ולחים. אין בזה כלום, לא כך? אך לא! היה בזה משחק נהדר של צבעים וצללים.

ועוד. למשל, למראה רגיל של שדה חרוש מתעורר בי רצון למסור את כל הראשוני, הרגבי, ה“קרקעי” אשר בפיסת־קרקע שחורה והפוכת־רגבים זאת. הציירים לא תפסו זאת, דומני, מעולם. בצאתם אל הטבע הם נמשכים או אל הפראי והאכזוטי או אל התרבותי והמטופח, אך אל האדמה עצמה אין הם שוֹעים. והלא יש כאן ציוריות רבה כל־כך על כל שעל.

ואולי שׂמת לב לפינה רגילה בכביש־חיפה, בסביבות זכרון: איזה צפצפות, כמה דקלים זקופים, מעט ירק, ומעל לזה מתנשא – סלעי, קשה, גרעיני – הראבן חום־אפרפר, סמל של קשיוּת בלתי־נכבשת. ניגוד נפלא בצבעים, ברושם כולו. אילו הייתי צייר הרי שהייתי פונה לשם מיד.

אגב, משונה הוא אולי שאני נכנס לתחומך, מבלי שיהיה לי כל מושג מהעניינים. ואכן, אסתפק בכך, אף כי עוד שפע של מראות ותמונות ודמויות שמור אתי.

זה היה העיקר בטיול ובעבודה, ואידך – זיל גמור. בעצם, מאמץ פיסי לתקופה מסוימת הוא ענין חיובי למדי, ואולי כדאי גם לך לחשוב על כך. לא מתוך עצמה צומחת האמנות. וחילוף של נופים לתקופה ניכרת, פחות או יותר, אף בו אין מן המזיק כלל. נוכחתי גם [לדעת] שעל־מנת לקלוט נוף, לעבדו, לתפסו, לחוש אותו – יש לחיות בו.

אסיים, בציפיה לתשובה קרובה,

אהרן

ענני המלחמה, בינתיים, לא נסוגו אחור. נהפוך הוא: בתום אותו שבוע עצמו, ב־21 בספטמבר, התאבך בשמי עמק־הירדן עשן של הפצצה קשה, עתירת נזקים והרג, ממפרץ־חיפה. על כך, בתוך שאר דברים, מוצאים אנו במכתב מן התאריך ההוא אל ההורים בתל־אביב:

שלום, יקירי. ודאי קיבלתם את מכתבי החיפאי. בבוקר אותו יום ב׳ הייתי ב[גן] עבּאס אפנדי ועליתי שוב על ההר. בצהריים נקלעתי ליגור ושהיתי אצל חברים. ביום ג׳ בבוקר נזדמנה לי מכונית־משא שהובילה אותי עד טבריה (דרך נהלל, נצרת וכו׳) ומכאן הגעתי לבית־זרע. החל מיום ד׳ אני עובד פה: עישׂוב בפרדס־הבננות, טעינת זבל וכד׳. הלילות קרירים למדי, ואף ביום נעים ונוח. בסך־הכל הרי זו פינה נחמדה במפת ארצנו. עטרת הרים חשופים – שגונם החום־אפור משתנה בהתאם לשעות היום ולמשחק האורות והצללים – סביב שטחים ירוקים ירוקים. מרחק כמה מטרים – – במורד מתפתל לו הירדן שלנו; השטף עז, רועש כמעט, המים תכולים־ירוקים, והאפיק כאן רחב ביחס. כמו כן הרי זו הרגשה נהדרה לחוש את עומק רקיע־הליל ואת שלטונו החיוור של הירח במלואו ואת הזהרורים הרמים של הכוכבים ואת השלוה – המופרעת רק ע"י סאון הירדן וקריאות התרנגולים – כשאתה שוכב במיטה על שטיח הדשא – – בשעה 2 באו היום מדגניה ומסרו על הפצצה בחיפה. ענני עשן כהים עוברים מעל ראשינו. כנראה קרה משהו, אך לע״ע איני יודע פרטים כי טרם נשמעו החדשות. ודאי אתם יודעים על כך בשעה שאני כותב אליכם. – –

מצבי הכספי: ההוצאות עד כה 84 מא"י. 622 =84 - 706. אין איפוא כל מקום לחששות. – –

פ.ס.: אם יופיע מר ואספי, מורה־המתימטיקה מן האקדמיה שבלוד, תמסרו לו על תאריך בואי ותעירו לו על סך 0.250 לא"י המגיע לי ממנו.

הבקשה שבסוף המכתב טעונה אולי הסבר כלשהו. המורה “מן האקדמיה שבלוד” היה, בעצם, מבני שכונת מנשיה היפואית שלימד בבית־ספר ממשלתי בלוד; זקוק היה משום־מה לידיעת השפה העברית⁸ (אולי כדי לזכּות בתוספת על משׂכורתו), ואי־כך הגיע אלי לתל־אביב לקבל שיעורים. בתמורה חלקית לעברית בסיסית שהקניתי לו אני, קיבלתי ממנו כמה שיעורי “ריענון” בערבית, אך את עיקר התמורה היה עליו לשלם בכסף ולא בשווה־כסף – ובתשלומים האלה התקשה לעמוד… מר ואספי עצמו זכור לי במעומעם כאיש כחוש, בן 30 בקירוב, שתבלוּל באחת מעיניו. במהירות־תפיסה לא הצטיין, גם לא בבטחון־עצמי. השיעורים התקיימו בביתנו בתל־אביב, אך פעם אחת ביקרנו, אבי ואני, לפי הזמנתו, אצל משפחתו ברחובה הראשי של מנשיה, לא הרחק ממסגד חסן־בק. בשעה שלפנות־ערב חיכה לנו מר ואספי, יחד עם אביו ועוד שנים־שלושה מבני המשפחה, בדירה דלה שבקומה השניה, מול הים ורוחותיו ומול השמש הנוטה לערוב. חם מאד היה שם בשעת אותו נסיון לקירוב לבבות. התכבדנו באבטיח, ואחרי־כן בספלולי הקפה, כמובן. זכור לי שהזלתי פלגי זיעה, ומדי כמה רגעים הוגשו לנו עוד מים, ואנחנו שתינו. החוב שנזכר בסיום מכתבי מבית־זרע לא נפרע מעולם, אם איני טועה, גם לא שבתי עוד לראות את תלמידי היפואי, המורה מלוד. אולי משום שבינתיים התחדשו הלימודים בבתי־הספר, ושוב לא היו עתותיו בידו.

במכתב הבא אל ההורים, מן ה־28 באותו חודש ספטמבר, סוּפר להם שבנם ברוּך־היזמה לא יצא עדיין את בית־זרע אלא “לטיול־של־יום בלבד”:

– – שוטטתי לאורך הירדן והכנרת, בדגניות, כנרת, ביתניה, ולאחר זה טיפסתי ועליתי – בדרך לא דרך – ובאתי אל יבנאל שבצלע ההר… ריח שדות מניבים ואווירה של “מוּז׳יקיוּת” גלילית־רומנטית מרחפת על הכפר. משם – לבית־גן, משמר־השלושה. ולהלן, בדרך הררית שוממה ומעלת־אבק, אל שרונה, שהיתה עזובה משך שנים ורק עתה היא שבה לתחייה. בחזרתי עברתי את צמח. בקיצור: היה זה יום מעייף, אך גם רב־רשמים ורב־סיפוק. – –

מה עוד אכתוב? – האספר לכם על עליה חדשה על הקרקע שבוצעה פה אתמול? קבוצה צעירה מזכרון־יעקב התנחלה על אדמת פוריה העזובה, ליד כנרת. האדמה טובה, אך מים אין. או האספר לכם על עבודותי פה – בזיבול, בעישׂוב, בעידור, בנהיגת בהמה בתלם? על האזעקה? על הימים, על הלילות?

די בזה.

אכן, בשנה ההיא כבקודמותיה, וכן בשנתיים שלאחר־כך, טיפוסית היתה לו תשוקת השיטוט הזאת – בעיקר ביחידות, ופעמים עם עוד חבר או חבֵרה; בעיקר בהליכה ממש, ולפעמים בהסעה מזדמנת. התשוקה הפכה הרגל, עוד בימי המתח והמאורעות בגבול בין תל־אביב ליפו, כשהיה יוצא בחופשת־הקיץ, כמעט מדי בוקר, לסיורים בשליחות עצמו, בתחושה מגָרה של הימור והסתכנות, אל סמטות־ספָר “בעייתיות”, וזוכה אגב כך לשמוע בהתפוצץ פצצה תוצרת־בית בריחוק בית או שנים ממנו, להסתכל בקומץ שוטרים שירדו מן הטנדר שלהם ופתחו בריצה אחרי חשוד, או להאזין למתקהלים בקרן־רחוב בעקבות עוד אחד ממעשי־הטרור שהיו אז לשיגרה. בהדרגה הקיף ההרגל את חוצות תל־אביב גופה, בעיקר בשעות החשכה, ואת הכפרים, המושבות, השכונות, הנחלים והחוֹפים שבסביבה הקרובה, וכן פרדסים וכרמים ושטחי־בוּר שבּה, ובכלל זה צפון־העיר שעמד בראשית בינויו, מצבת־היל הניצבת בדד בשממה שמאחרי בית־המטבחיים, סמוך לירקון, שרונה הגרמנית המטופחת, על פרדסיה המוריקים, סוּמייל וג׳מאסין ומשׂוכות־הצבּר שלהן, נחלת־יצחק ורפתותיה, ושכונת־מונטפיורי ושכונת־שפירא וצריפיהן המזופּפים, הטובלים במימי הנחל הגואה בימות־הגשמים, שכונת ווֹלוֹבּלסקי על נגריות שבּה ותלתלי שְיוֹפֶת־העץ ורפידות הנסורת בניחוחן היבש, ושכונת־פלורנטין על בתי־מלאכה וקיוסקים ורחש פעוטות שבּה. עם הבּגרוּת המפציעה, וככל ששב השקט לכבישי הארץ ומרחביה, היו הרגליים מאריכות והולכות בשיטוטיהן.

מאותו טיול־יחיד בשבילי הגליל התחתון ובשדותיו נשמר בזכרונו, יותר מכל, רגע אחד חטוף – טעון איזו משמעות רגשית, כנראה – במושב אחד על אדמות פיק״א, שאז היה כבן שנה ונקרא שדמות-דבורה, הן על שם דבורה הנביאה והן על שמה של אחת האצילות לבית רוטשילד. בשעת צהריים ציחת־צמא והלומת־חום הביאוהו לשם רגליו המסונדלות והכּושלות.

המושב כולו היה גיבּוב של כמה צריפים ובמרכזם מגדל־שמירה לא גבוה ביותר, נוסח “חומה ומגדל”, שזרקור תקוע במרומיו. נישבה רוח חמה, הוא חש כי עוד מעט תדבק לשונו לחכּו, ובשארית חוצפתו דפק על דלתו של אחד הצריפים לבקש מים לשתייה. פתחה לו אשה גבוהית וארוכת־רגליים כבת שלושים, במכנסיים קצרים מאד ובחולצה רפויה ושמוטה, שׂערה אסוף לה במטפחת. היא פתחה את הדלת ונתנה בו מבט אילם, עייף, שואל. חריצים חדים היו בלחייה ועור פניה היה יבש, חרוך כמעט. גם בצריף פנימה היה חום מעיק, והיא נראתה לו צמאה לא פחות ממנו. הוא ביקש סליחה ושאל למים. הכניסה אותו פנימה וניבטה אליו בשתיקה. הוא לא התבייש לבקש עוד, והיא העלתה חיוך קלוש על שפתיה ומילאה שוב, ועדיין היה מבטה אילם ועייף עד שגמר לשתות והודה ופנה ללכת. משום־מה חש צביטת־לב נוראה, שזִכרה לא מש ממנו. אף שמוחזק היה קשוח בעיני עצמו, הציפתו חמלה על האשה הזאת העומדת לה בודדה ומיוסרת בצריפה המלוהט, בתוך מישור עוּלפה המעלה תמרות־אבק ברוח המזרחית. בהשקפה לאחור, דומה שאז קלט באחת, כהרף־עין, את יוקר מחירה האנושי של התיישבות; בפרט, אולי, את יוקר מחירה הנשיי.

כשחזר העירה, בתום אותה “חופשת־עבודה”, והוא שזוף ושרירי יותר משהיה, לא הוצרך עוד אלא להתארגן לקראת תחילתה הקרֵבה של שנת־לימודים ראשונה באוניברסיטה שעל הר־הצופים, ולמלא (או לבזבז) כמיטב יכולתו את פרק־הזמן שנותר. ה“חוג” הפסיק בינתיים את פעולתו, ולפי־שעה נותק גם הקשר הרופף, הלא־מוגדר עם ה“פלג” הפורש־מן־הפורשים. אבל בתי־הקולנוע הוסיפו להקרין סרטים ויומני־מלחמה, גם אין צריך לומר שהים וחוֹפיו נשארו בעינם. כך גם, כמובן, “גן־הדסה” ולילותיו. הוא הוסיף להיפגש עם דניאל – בסופי־שבוע בקן־הנשרים שלו בתל־אביב, בימי־חול בחדרו שבירושלים. הלז נרשם בינתיים ל“בצלאל”, הקיף עצמו בדים ושפופרות־צבע, והתחיל לעבוד על כמה תמונות בעת־ובעונה־אחת. חדור היה הרגשה שהנה־הנה יפרוש כנפיים, ואנשים שסביבו אף הם כמו ציפו לצמיחתו של צייר – ומן הסתם צייר חשוב.

“הקרב על בריטניה”, וה“בליץ” על לונדון, עדיין הוסיפו להסעיר את הרוחות, לרתק את שׂימת־הלב והדמיון, להגעיש גלים של אהדה והערצה (למרות הכל) לבריטניה האמיצה ולראש־ממשלתה החדש, ה“בוּלדוֹגי”: הוא לבטח כמו גילם את מיטב סגולות הגבורה והאיפוק, קור־הרוח וכוח־הסבל וההומור של עמו. היומון “פלסטיין פוסט”, זה ה“אופיציוֹז” של היישוב המאורגן בשפה האנגלית, הכריז על מגבית לרכישת מטוסי ספיטפייר בשביל חיל־האוויר המלכותי, ובאולם מוגרבי בתל־אביב התכבד והופיע, במסגרת “עתון העתונאים” (שבעל־פה), המושל הבריטי של מחוז־הדרום, מר קרוֹסבּי, ובעברית שוטפת נשא את דברו “על המצב”. במחוז־הדרום הזה שלו – שנמלא־והלך בסיסי צבא ותעופה השוקקים חיילים בריטים, אוסטרלים⁹ וניו־זילנדים, ולימים גם יוונים ופולנים ודרום־אפריקאים, וכן מגויסים “מקומיים” – נערכה “צולחה” בין הכפר הערבי בית־עפא לקיבוץ השומר־הצעיר נגבה, מאחרוני היישובים של חומה־ומגדל, ואילו בלונדון – כן, בלונדון המופצצת והמרוטשת והדוקת־השׂפתיים – נערכה קבלת־פנים לחיילי חיל־החַפּרים הארצישראלי (“פלסטיין באאפס”) שהספיקו להישלח לצרפת, לשרת בחזית המערבית, ולהתפנות (בימי דונקרק) לבריטניה. בסופו של דבר, הוחזרו בדרך־הים העקלקלה ורצופת־הסכנות למזרח התיכון ופוזרו בין חיילות ויחידות שונים. קצת מהם השתחררו, ואחד מאלה שזכו בכך, אדמוני ומנוּמש וּנצוּר־לשון, נקרה לי על דרכי כשעבדתי בהמשך הזמן בבסיס־האפסנאות הבריטי העצום (2 .b.o.d) במרחב רפיח, על גבול ארץ־ישראל המנדטורית וסיני האנגלו־מצרי. הוא זכור לי רק בכינויו, “ג׳ינג׳י”, אך עוד שנים אחרי־כן הייתי נתקל בו ברחובה של עיר.

היה זה בחור מופנם, שקט מאד, אחראי ותכליתי; זהיר ומסויג, אך גם חברי וחייכני ובעל־הומור. כשסיפר על עברו הצבאי המסוער לא פסח על ביקורים במוסדות מסודרים ל“הרפייה” בצרפת – בעיר ליל, למשל, מאחרי “קו־מאז׳ינו” – בימי “המלחמה המדומה”, שקדמה למַפּץ האדיר של מאי 1940. כתום אחד הביקורים האלה, בבוא עת התשלום לגברת הצעירה, נוכח לראות, לתמהונו, שחלק מן המעות שקיבלה שילשלה לקופסת־צדקה שעל הקיר: רשום היה עליה “קופת רבי מאיר בעל־הנס”. ספק ברצינות ספק בצחוק העלה את הסברה שבזכות אותה צדקת יצא בשלום את צרפת בהתמוטט הקווים הבריטיים.

★

עם תחילת הלימודים בבית־הספר לאמנות, רב השנים והיוקרה, נראה היה כמדומה לדניאל שחייו החדשים מחייבים תפאורה אקזוטית יותר מזו של חדר ישר־קירות בשכונת בזכרון־משה. בחלקו הספרדי של הרובע היהודי שבעיר העתיקה מצא לו חדר אפלולי אך מרווח, עב־כתלים וגבה־קימורים וגדוש ספות וכורסות, כריות וכרי־מושב, שטיחים ומרבדים, ממש כחדר “מזרחי” בתמונה של דילאקרוּאה. כעבור כשנתיים בלבד באתי אף אני להתגורר באותה דירה עצמה, כפי שעוד יסופר אולי בבוא העת, אף שלא הארכתי ימים בו. משום כך, על כל פנים, מתואר הוא בפירוט־מה בהכינור והחרב שלי, ומן המקור ההוא אביא, בלי להתנצל כלל, את עיקרי התיאור:

הדירה עצמה היתה בגבול הרובע המוסלמי, ומרפסתה הגדולה, הגדושה עציצים, ניבטה היישר אל מול הר־הזיתים וממרומיה נשקפה, כעל כף־יד, חצר הר־הבית עם כותל־הדמעות ובנין ה״מַחכּמה" המוסלמית הצמודים אליה.

בעלי־הבית היו זוג זקנים, סניור ומאדאם טיאנוֹ, שבעינינו נראו ישישים מופלגים אלא שלמעשה היו אז אולי כבני ששים. גם תיאורם של אלה באותו מקום נראה לי הולם ומספק, וגם אותו אטול אפוא משם:

…הוא חייטוּט ומטליא־טלאים שלבושו קומבאז כל הימים וקולו דקיק ותנועותיו עצבניות ופניו כעין קלף שקוף עטור זקן־שׂיבה דליל, והיא עיניה באֵרות־רֶשע אפלות ולשונה לשון־נחש נוטפת־ארס ומצחה נטוי וצמתה הצבועה “חינֶה” יורדת על שכמה ופניה קלף מוכהה.

עד כה וכה ואני עליתי אל משרדי הגזברות של האוניברסיטה על הר־הצופים, ואבי הִשליש שם שטרות לתשלום שכר־הלימוד השנתי הנדרש (שתים־עשרה לירות ארצישראליות, אם אין זכרוני מטעני), ואילו במזכירות האקדמית טיפלתי בכל הקשור בהרשמתי כסטודנט מן המנין. שם גם קיבלתי את מערכת־השעות לשנת־הלימודים תש״א.

ברור היה לי כבר אז, אף שבדיעבד יש לי כמה תמיהות בנקודה זו, כי “שפה וספרות ערבית” יהיה מקצוע־הלימוד הראשי שלי. היתה זו החלטה בעלת משקל מסוים, שהרי אז עוד לא היו אצלנו לימודים לתואר ראשון ושני אלא מראש היית אמוּר לכוון דעתך לתואר השני, ולפיכך נדרשתָ (לפחות בפקולטה למדעי־הרוח) לבחור לך מקצוע אחד ראשי ושנים משניים.

אט־אט אך לבטח קרב לבוא היום שבו אצא בפועל־ממש מתחת כנפי הורי ואעקור מתל־אביב לירושלים ואמצא לי שם מעון כלשהו; כללו של דבר: “אתארגן” לבדי ואתחיל לעמוד ברשות עצמי ממש_, לפחות בכל הנוגע לסדרי חיי היומיומיים. ענין המגורים בעיר העתיקה מצא חן בעיני מאד, ודניאל אף הבטיח לברר מה סיכויי שלי למצוא חדר באותו רובע, סמוך אליו, ואולי אפילו באותו בית שבּו השתכּן הוא. על סמך זה שמתי פני, בבוא העת, היישר מתחנת־הרכבת בירושלים (או בעצם משער־יפו) אל מעונו, גורר עמי בכבדוּת, שעל־שעל, בסימטות הרובע הארמני והרובע היהודי עד לכיכר ה“מידאן”, מזוודה אחת גדולה, טעונה עד להתפקע.

עקירה כזאת מתל־אביב לירושלים – בייחוד בתקופה שבּה היו חוֹפי הארץ לפחות צפויים בכל עת להתקפת־אוויר, או לפחות לאזעקה, ובלילות היתה אפלה מוחלטת בחוצות הערים מפחד צר ואורב – מטבע הדברים היתה ענין דראמטי הרבה יותר מאשר בימים שבהם שורות אלו נכתבות. גם עצם הטילטול ברכּבת, ולוּא גם זו הנחשלת, העותומאנית־המנדטורית, של הימים ההם, שיווה למסע אופי נחרץ הרבה יותר מבחינה רגשית. כך, על כל פנים, עולה מתוך “יצירה” שחיבּר הנוגע בדבר כעבור שבועות אחדים בלבד, בשבתו לעת לילה בלב הומה אל שולחנו הצר והרעוע, בכוך חדרו הדל והרומנטי בירושלים העתיקה. “הפעם האחרונה”, כך קרא לה לאותה רשימה, וזה לשונה:

הוא נסע ובלבו הד חזוּת־עָגמה שלא עברה דל־שׂפתיים. הוא נשק רכות ונוגות את עורה השזוף, ומילמול־לחש לאט לה באזניה, וחייך חיוך נבוך – ובתוך כל אלה ניסר בו מי וניסר: “זו היא הפעם האחרונה… אחרונה”. והיא תלתה בו עיניים שואלות ומסורות, וגם בהן הבחין בחרדה את הזרוּת. אולם הוא לא הִקשה ולא חקר; הוא אך תמך בשתי כפותיו את הראש המחודד עטור תלתלי־השחור, המורכן לאחור – ונשק ונשק ונשק.

הוא ליווהּ עד הבית, ואצבעותיו שיחקו באצבעותיה, והיא פיזזה לצדו וקולה היה רווּי אוֹמֶן וחיבּה: “שלום”.

והוא הדליק לו סיגריה, וענה: “שלום”.

עד כאן, כביכול, “הערב שלפני”, שעניינו הפרידה מאיילת־אהבים והחשש הכמוס שאכן בפרידה גמורה הדברים אמורים. ואחר־כך בא יום־המעשה גופו, והפרידה מן האב, וההבנה לרגשותיו, והתחושה שגם כאן מדובּר, משום־מה, במעשה חותך ונחרץ:

הוא נסע מזה.

בשעת טרם־בוקר דולפת מיהר לרכבת. ענני־ורד חייכו מעבר לערפילים רווים. ענפי עצים הזילו אגלי מטר. על־ידו צעד מהירוֹת ויגעוֹת האב, במקטורן דהה זקוף־צווארון, במגבעת מעוכה, בצוואר כפוף ובלחיים בלתי־מגולחות, ושׂערו האפור והשׂב מסתלסל ברוח. מתוח ומרעיד מצינה עמד הלה ליד הקרונות והביט נכחו. משיצא הבן למעקה והרים זרועו, נזדעזע האב והניף נרגשוֹת את ידו. ולאחר שזז הקטר, והבּן השקיף שוב מהחלון, עוד היה הלה מנפנף, וכמה שניות עוד נראתה דמותו המתרחקת כשהיא מחייכת את חיוכה האבהי, הנרגש וחרד ואוהב – והלב נצבט, נצבט…

ומכאן – אל עצם המסע מן השפלה אל ההר ירושלימה (שנמשך היה אז – הגע בנפשך! – שעתיים ואף יותר, עבוֹר על־פני לוד ורמלה ונען וּואדי־צראר והר־טוב וביתר). ומן המסע – אל חזות המחר, כפי שביקש הכותב כבר אז לשַוותו לנגדו, בדוּל ופרוּד מן היום הזה ומתמולו:

הקטר שיקשק־המה, והקרונות חרקו-ענו. פסים נמתחו למרחק. נופים נפתחו וחלפו. פרדסים שלחו ביעף את בשׂורת ירקם הרענן. אפרים מהבילים, תלמים מתוחים, בקתות עקומות־שדרה, בתים אדומי־גג, גבעות טרשים חשופות – כל אלה הופיעו ועברו. להקות עננים נישאו בדהרה, הרים הכחילו באופק; והוא נישא לקראת עתיד חדש. הוא הירהר על שעזב. הוא זכר את האב, חשב על הכל, והביט בחלון. ומחביון הלב הגיחה וניצבה זו הדמות חוּמת־העין, שאמש לחץ וחיבק את ידה, אמש – כשהירח היה מלא ושיחים זקפו ענפיהם בברכה לבואם: הוא והיא. ומישהו ניעור שוב בקרבו, וגנח וחרק וניסר: ״זו הי־תה פ־עם א־ח־רונה…אחרונה". ואחר זה באו לו ימים חדשים – חריפים ועזים.

והוא יודע כי, אכן, היתה זו פעם אחרונה.

דניאל אמנם בישׂרני שמצא לי איזה חדר מתקבל על הדעת בסמוך לשלו. משהגעתי אליו וניגשנו יחד לאותו מקום הסכמנו שאין הוא מניח את הדעת, ונדמה לי שגם לא הגעתי לעמק־השווה עם המשכיר. לא התייאשנו, ולאחר עוד מאמץ אחד נוסף נמצא לי איזה כוך למגורים בחצרה של משפחת ברוך דאסה, קצב בעל־גוף ובעל־צורה, שכּאחד מבּעלי הזכּיון על השחיטה בבית־המטבחיים הירושלמי בעין־פארה היה משכים ויוצא למלאכתו עם שחר. מידתו של אותו כוך היתה אולי שלושה או ארבעה מטרים רבועים, ושיעור אשנבּו כפתחה של מלוּנת כלב, אלא ששימש אותי אחרי־כן משך פרק־זמן שלעולם אהיה מתרפק עליו באהבה – קרוב לששה ירחים שבּהם, במובן־מה, יילדתי את עצמי.

שבע שנים וחצי לאחר־מכן, החֵל בימים שסמוך לאחר הכרזת המדינה ועד ערב ההפוגה הראשונה בקרבות של 1948, עשיתי שבועות אחדים כמ״כ עם פלוגה שלמה של “חברים־לנשק” בשכונת אבו-תוֹר, מול אותו הרובע היהודי הנאבק על נפשו עם חיילי הלגיון הערבי ומסייעיהם. קצרי־יד, נחמצי־לב, צופים היינו בעיניים כלות במבחנם של לוחמי הרובע ויושביו עד לכניעתם ב־28 במאי. כעבור עוד חדשים אחדים כתבתי על השעות הללו את סיפורי, מפלת הנצורים, שנדפס בגליון הראשון של כתב־העת “אלף”, בשלהי שנת 48. נדמה לי שכמה שורות שבסיומו של הכתוב ההוא יכירן מקומן כאן:

הערב רד והעיר העתיקה בערה והיתה דממה והרמקול הערבי שהיה מודיע חדשותיו באדיר מן העיר העתיקה נתן קולו ואני שירבבתי צוואר והטיתי אזניים להקשיב. והוא הודיע ואישר, בחגיגיות נמלצת, כי אכן נכנעו הנצורים.

ואני הירהרתי ברובע הנצור, ובשנה אשר ישבתי בו בנעורי הירהרתי ואת סמטותיו ראיתי לפני כמו. חשבתי על ברוך דאסה, הקצב השׂפמני והגברתן, אשר בביתו דרתי. ועל מלכה אשתו חשבתי. ועל הילדים. ועל חנות המכולת של מימראן ועל הזקן אדיר־הכרס שהיה מוכר ירקות בפתח ה“חורבה” ועל אברהם בעל המסעדה. וחשבתי על ירמיהו מזרחי, השיכור החיגר, ועל שמואל דאסה השלומיאל, ועל אשתו ליזה קשת־היום ובדוחת־המזג, ועל טפם. וחשבתי על המרזח האפלולי ועל בית־הקפה שבמרתף, ועל לילות־הכוכב הטמירים פלוּחי צלצל־הפעמונים, ועל אור הירח השפוך על רחבת הר־הבית, ועל צללי־העוועים שבסמטות המעוקמות לעת־ליל, ועל הדלוּת והמאֵרה והתאוות והיגונים והבכי והכזב והחלום והתחנון והסחי והצער שחובּרו לו לרובע יחדיו – ולבּי התחמץ בי קֶרב.

עכשיו שניתנה “פרספקטיבה” נאותה להישָתלוּתי בעיר העתיקה, ראוי יהיה לשוב ולהציגה כדרך שדוּוח עליה לכתחילה. למשל, בגלויה אל אבא ממחרת ההשתכּנוּת אצל משפחת דאסה:

באתי בשלום והסתדרתי על הצד היותר טוב. בעיר העתיקה השגתי במפתיע חדר נוח ונאה הרבה מן הראשון, במחיר 0.500 בלבד, אצל משפחה הגונה, אדיבה ושקטה – יהודים כמובן. קיבלתי מיטה עם מזרון, שולחן עם מדף לספרים, כיסא, ארון וכו'. החדר סוּדר בטוּב־טעם, ואני מרגיש בו מצוין. גם החיים פה זולים וסימפאטיים הרבה יותר משנראה הדבר לעין זר. מעבר לכתלים הכהים, העתיקים, מעלי־האזוב מתגלים כאן תכופות חיים שקטים וצנועים ונאים לא פחות מאשר באיזה מקום מחוץ לחומה.

כעבור ימים אחדים בא אבי לבקר את בנו יחידו ולבדוק איך הוא מתחיל את חייו החדשים. אני חיכיתי לו “מחוץ לעיר” (חיש־קל למדתי מבני הרובע להגדיר כך את כל העיר החדשה שמן החומה ולחוץ), במסעדה הקואופרטיבית שבבית־ההסתדרות, שהיתה אז מרכז חברתי וקוּלינארי ממדרגה ראשונה. לאחר שסעדנו שם יחד לקחתיו, גאה ובוטח, אל מעוני ש“בעיר”. מתוך גלויה שמיהר להריץ אלי בשובו לתל־אביב עולה שהתרשמותו לא חפפה כלל את שלי:

…הנני עדיין תחת רושם חדרך. מאוּרות טובות מאלו, בזמנים הגרועים ביותר, פסלו סטודנטים עניים ממך. סבורני שכלב הגון היה נעלב ממלונה זו (תסלח על השוואה זו). מגרעותיו: אין אוויר, חסר אור, קור וטחב, חוסר סידורים סאניטאריים אלמנט., חוסר בטחון, סביבה רחוקה, ביטול זמן וטורח להליכה העירה. ובכן, האם באותו שכר (או קצת יותר מזה) אין להסתדר במקום נוח ויפה מזה?

ומכאן, לשאלה המתבקשת מאליה:

קשה לי להבין: אתה, בעל הגיון ובר־שכל, תעשה דבר שהוא סתירה גמורה לשכל ישר ולבינה מעשׂית. אבקשך בשם אמא ובשמי למסור מיד את החדר לאחר, או לוותר עליו ולעקור משם טרם נפגעת בבריאותך… מתקרבים ימי החורף, צינה וטחב. אתה עלול לחלות חו״ח [=חס וחלילה]. לא תוכל לצאת אפילו לב״כ [בית־הכבוד] מבלי לסכן את שלומך. הבדעתך בדרך זו לאבד את עצמך לדעת, או ליהפך לנזיר המקבל עליו ברצון צרות? המשתוקק אתה לתואר “בעל הייסורים”?

בגנזים לא מצאנו תשובה ישרה של הבן לאביו בנושא זה. האב, כנגד זאת, הוסיף להידרש לענין החדר גם כעבור שבועות אחדים, משהחלו הגשמים לרדת בכל עוזם. הנה כי כן, לאחר הודעה על משלוח ששוגר (שלא באמצעות הדואר) לארץ־הגזירה שבּה בחר הבן לשכון, ואשר כלל מכתב שאליו צורף סכום של 2 לא״י וחבילות שבהן “נעליים, הכובע, עוגה ובשר מעושן”, באה הבעה של דאגה כנה, מלוּוה נסיון של הטלת מורא:

…מתארים אנו [לעצמנו] את הקור והעלטה בהם אתה שרוי. האמנם כל זה הוא מחויב המציאות? האי־אפשר לגור בתנאים נוחים יותר? ועוד דבר, האינך יודע כי כעת שׂוררת מגפת הטיפוּס וסכנה רבה היא לחיות באותם התנאים בהם אתה חי בירושלים.

בתשובה על כך מודה הבן על המשלוח, לרבות הממון (“אינני יכול שלא להעריך את המאמץ הכספי שלכם, ובתחומי האפשר אעשה את הכל להקל עליכם”), ובלי להתייחס לביטויי הדאגה ולחרדות הוא מפליג בפרטים (כמו להמחיש את הערכתו למאמץ הכספי של הוריו) בכל הנוגע להוצאותיו:

…ובכן, ביום ה־21/11 בערך, כתום 4 שבועות להיותי פה, היה סכום ההוצאות שלי 2.490 לא"י. בזה נכלל תשלום חצי לירה בעד החדר ו־13 גרוש הוצאות הרכבת והנסיעות ביום בואי. הוצאות שוטפות איפוא 1,860 לא״י = 0,630- 2,490. אם לחלק את הסכום המלא ל־28 ימים, מתקבלת הוצאה של 66.5 מיל ליום. מיעוט הוצאות זה אין לזקוף על חשבון קימוץ בהזנה אלא בעיקר לעובדה שאני חי באיזור של קיום זול. מצרכים עולים פה, בדרך כלל, 50% ממה שהם עולים בעיר. האסטרטגיה הפיננסית שלי מתבטאת גם בריכוז הצריכה: כלומר, ביום אחד בשבוע אני מוציא 13־10 גרוש בבת אחת, ורוכש לי כמה דברים כמעט לכל השבוע… כדי להרגיעכם בכּל ביחס לתזונתי, אַרבּה הפעם בפרטים: 3 פעמים בשבוע אני שותה חלב; 3 פעמים בשבוע אני קונה לבֶּן; אני אוכל 50־30 תפו״זים בשבוע; כאוקיה וחצי ריבה; פעם בשבוע אני קונה נקניק; כן אני אוכל בשבוע 4 אוקיות תאנים, 3/4 זיתים, 7 מנדרינות, 8 אוקיות עגבניות, חצי אוקיה גבינה לבנה, פרט לכמויות של תמרים, צימוקים, מלפפונים חמוצים, צנוניות, פלפל, חלבה, לקרדה או דגים קטנים, ופרט, כמובן, ללחם, חמאה ונפט. אינני מקמץ בשום דבר!… הסעיף היחידי שקיצצתי בו זהו – נסיעות. הסיבה מובנת: עלי ללכת מדי בוקר 25 רגע לתחנה, ומשם נסיעה של 15־20 רגע; בעוד שברגל נמשכת הדרך [אל הר־הצופים] 45 רגע, והיא מענגת, מרעננת ומעודדת ביותר. בשל 10 רגעים ביום לא כדאי לשלם 15 מיל. וכך יורד סעיף של 40־30 גרוש – הוצאה מיותרת – לחלוטין כמעט מן החשבון. הוצאותי לנסיעות היו עד כה רק 7 גרשים.

…ולבסוף, תודה לאמא, על חוש המעשיוּת שהנחילה לי בירושה.

ובזה אסיים את מכתבי המסחרי הזה, אקווה – האחרון מסוג זה.

בגלויה שלאחר־כך מגיב הבן סוף־סוף בנחישות־החלטה בוטה על החששות החוזרים־ונשנים באשר לחדר – שעליו, מן הסתם, גאוותו:

…את חדרי לא אעזוב בשום פנים. דאגותיכם – הֶבֶל. במוצ״ש שילמתי בעד כל החודש למפרע [= מראש], כי כן הוא רצוני.

ההתכתבות עם ההורים אינה סובבת חלילה רק על צירי הדאגה לחדר ולתקציב. שוב ושוב נשאל האפרוח בן ה־17 גם על “החיים האקדמאיים” שהוא מנהל. באחת מגלויותיו המוקדמות הוא מוציא פסקי־דין ליצניים־מרושעים על כמה מן הגדולים בחכמי ירושלים של העת ההיא, שרק כעבור זמן ילמד הוא עצמו להעריכם כערכם. מכל מקום, בענין זה הוא משיב (בכתב־יד זערורי) באי־רצון ברור, ולא בלי נופך של בוז מופגן לנושא:

אשר ל“חיי האקדמאיים” הלא כבר כתבתי לכם על אָפיים ועל המקום שהם תופסים בסדר־יומי. אני יכול להוסיף כמה פרטים, שאינם מעלים ואינם מורידים.

בהיסטוריה וסוציולוגיה יהודית אני שומע את דינבורג [מי שנודע לימים כפרופ׳ בן־ציון דינור, שר־חינוך בממשלת ישראל בראשית המדינה – המלביה״ד] – יהודי מרבּה דברים, עטור זקן, בעל־ביתי ולא בלתי־סימפאטי; את רוּפין [ד״ר ארתור רופין] – המעורר דמיון מבחיל לצפרדע ששלוּה זה עתה מן הבּצה; ואת הד״ר בער – טיפוס של איש־מדע גרמני מקצועי, צר־אופק, קטן־מוח, משעמם ללא מרפא, עקום־עיניים ומרגיז־עצבים. הנושא שלו הוא בערך זה: “מצב הקהילות היהודיות באראגוניה בשנות ה־60 של המאה הי״ד”. מרתק, לא כן?

בערבית אני לוקח מכל הבא ליד. אני לומד במכינה למתקדמים של [ד״ר יוסף־יואל] ריבלין – אנוש כבד־גוף, בעל־שׂפם וחביב – במחלקה הרגילה של ריבלין, בשיעורי הערבית המעשית (שהיא לאו דוקא מעשית) של אחד שמוש, צעיר מעודן ומנומס־עד־לזרא; ובשיעורים לספרות ערבית – שבהם אני אובד־עצות לגמרי – של חד גברא אשכנזיא, יחף־ראש, טיפש, שבמקום עיניים יש לו איזה חרכּים קטנים, שקולו מונוטוני ומעייף, שהוא מחייך כל הזמן ומשעמם כל הזמן – וששמו: ד״ר בנעט.

בסוציולוגיה־של־התרבות המצב הוא טוב יותר. [פרופ׳ מרטין] בובר הוא יהודי נבון, מעמיק, מעניין – מדעי, ולא יבש. בפסיכולוגיה שמעתי איזה דוקטור בעל אקצנט איטלקי – Bonaventura – עגלגל וסגלגל, בעל־ידיעות, שקט ולא קטנוּני [הוא שבאפריל 1948 מצא את מותו בשיירה האומללה להר־הצופים – המלביה״ד]. הוא מדבר לענין, אבל בלי חום ובלי כוח מרתק.

זה הכל. לפעמים אני נקלע גם להרצאה של מישהו אחר: [פרופ׳ ד״ר יוסף] קלויזנר הער, החי, הנאיבי והעליז שלנו, או ד״ר [גרשום] שלום. ודי בכך.

אל נא נחמיר מדי עם בחורנו בשל גיבּוב זה של הערכות שחצניות ונבוּבות. בסך־הכל שיקפו הללו מין התחכּמוּת פרחחית־גימנזיסטית, אף הושפעו מנטייתם של צעירי הדור ההוא במחוזותינו להפגין זילזול בהשׂכּלה פורמאלית וביֶדע אקדמי. ובעצם, אולי לא באו כל אותם דברי־דופי אלא לשמש רקע להבלטת ההעדפה האמיתית של הכותב הצעיר, שכוּר־החופש:

מחוץ לכתלי “היכל המדע” החיים הם הרבה יותר תוססים, מגוּונים, מעניינים – בקיצור: הם הרבה יותר חיים. ואני מוצא לי בקעות רחבות להתגדר בהן. חבָל שימַי מרוסקים בגלל ריבוי השעות על ההר.

אותו שכרון־חופש מתייהר מניב אחרי־כן, בתאריך 12/1/41, כתום כמה ימים של חופשת חנוכה שאותם עשה בתל־אביב, התפרצות כגון זו שהתבטאה בשורות הבאות:

ערב. סערת־ערפילים ואבק מנהמת בחוץ…ופה אני יושב בחדר קטן עב־כתלים ועב־דממה, וכותב לאור הלוּקס הצהבהב, הקלוש, המעומעם. [כאן לא דייק הבחור, אולי במתכוון. אפילו “לוּקס” לא היה לו על שולחנו אלא רק מנורת־נפט עשנה – המלביה״ד]. וטוב לי, לעזאזל. שוב טוב לי… סוּפה, צהלת־שמש, סלע ואבן ורום – מה אתם יודעים שם [כלומר, בתל־אביב – המלביה״ד] מכל אלה!… להמריא, להמריא – האם אפשר שם אצלכם?!…יש בי עכשיו דרישה מוחלטת להיות מנותק מכל, להיות נשר ערירי יותר ויותר בין סלעַי. לכן גם אין לי חפץ עתה במלוּגמה המימית של החדשות והשאלות והטרדות “שלנו” – –

הנקל לשער איך הורים מקבלים שורות כאלו. בנימה דווּיה אך מאופקת ככל האפשר מצא האב להתריס כנגד בנו:

…איני מבין, למה ההתרברבות והדגשת חרוּתו של “הנשר” שברח מת״א ונסגר בכלוב ירושלמי?

האמנם הינך סבור שכתיבת מכתב להורים, שהינך נחמתם היחידה ואישון עינם, היא פגיעה בחרוּת זו, ואיסור חמור חל עליך לבלתי כתוֹב ופרֵט את חייך ולענות על שאלות שמעניינות אותם מאד? האם סבור אתה שתפקידנו נגמר בהמחאות כסף ושיגור עוגות?

…וכעת נחכה למכתב ממך – מכתב ברוח טובה ובעין טובה… מכתב בן להוריו. –

---

אין פלא שרמיזתו של האב על אנוכיות אינטרסאנטית מצד הבן העלתה עליו את חמתו של זה. הוא ראה אפוא “לשטוף” את אביו מולידו בתשובה ארכנית, טרחנית־מתחכמת למדי, שדומה כי אינה נקיה אפילו מקנטרנות־לשמה:

…האם דרישה חריפה לעצמאות – – מראה על אגואיזם נקלה, כגון זה הרואה באב ובאם אך עטינים של שטרות־כסף ובתי־מאפה לעוגות?… אילו הייתי מכיר בראי הזה שהצגת לפני את תמונתי־אני, כי אז לא היה אדם בזוּי עלי יותר ממני עצמי.

---

את שמירת הקשר המשפחתי רואה אתה בחילופי אינפורמציה הדדית על חיינו. חיינו מהם, לדעתך? האם הם מתמצים בתיאור שיטתי של… הפרופֶסיה והלימודים, בקיצור – בתיאור כל אותה מסכת פעוטה, וקבועה בכל תמורותיה, של חיי יומיום… דומה שבחיים בכללם יש איזה צו-גורל נסתר שבני־האדם יישארו תמיד במשהו זרים זה לזה, אטומים איש בפני רעהו, מצועפים במידה זו או אחרת – גם אם הקשרים העמוקים ביותר מקשרים אותם אהדדי – – אם להיות גלוי, גלוי עד להרגיז ולהתאכזר אולי, יהיה עלי לשאול: האם אתם חושבים שהכל גלוי לכם איש בתוך השני? האם מכירים אתם כל־כך את עצמכם? לא אהיה מרגיז עד כדי לחכות לתשובה על כך, בפרט כשהיא ידועה לי מבלי שתושמע באזני…

אולם ניתנת האמת להיאמר שבעת ההיא התהפכו על בחורנו סדרי החשיבות וסדרי העדיפות. עיקר מעייניו ועתותיו אכן נתונים היו לאותו עיסוק ערטילאי, יומרני ובלתי־מוגדר שקרוי “יצירה”. ביודעים הדיר עצמו מקשרי ידידות חדשים עם סטודנטים, אף שכמי שראה עצמו (כמוהו כדניאל) אמן־לעתיד־לבוא, המצוּוה לקלוט ולספוג תמיד, ראה לו לחובה להתבונן בעיניים פקוחות לרווחה גם בסביבתו הסטודנטיאלית. מחמת ביישנות או חוסר־בטחון נזהר מקשרי־אהבים חדשים, מלבד זה הקיים־ועומד פחות או יותר עם נערתו בתל־אביב. אִתה היה מתראֶה מדֵי בואו לתל־אביב, אִתה גם התכתב, כמובן, ופעם או פעמיים במהלך סמסטר־החורף גם זכה להיות לה מארח ומלַווה.

קצת מרישומו של אחד מביקוריה בירושלים בימים ההם נשמר לנו במכתב שכתבה לו:

יום שלישי ה־24 לחודש דצמבר (1940)

שלום לך אריק!

רק עכשיו גמרתי לכתוב לך מכתב אחד ואני מתחילה את השני כי אין לי רצון שתקרא את הראשון כי הוא מבולבל ולא מסודר ואין התחלה ואין סוף והכל תערובת בלתי מוצלחה.

ראשית לכּל עלי להודיע לך דבר חשוב מאד וזה שהיום בשעה שסידרתי את הארון מצאתי את המכתב שכתבת ליוסקה [אמוראי, חבר לספסל־הלימודים – המלביה״ד] ופתאום “התחשק” לי לקרוא אותו וקראתי אותו ואני מבקשת את סליחתך. אולם אל תחשוב שזה תמיד כך אלא שתקף אותי שגעון וזה הכל. גם רציתי למצוא בזה קצת נוֹחם על זה שלא נפגשנו בירושלים כהוגן אלא קצת וגם אז התבלבלנו ולא ידענו על מה לדבר.

הייתי רוצה שהפגישה הבאה שלנו תהיה אצלך בחדר ושנהיה לבד ונוכל לדבר על כל מיני עניינים. התיאבון שלי לירושלים הוא גדול מאד וכבר אני מתכנת תכנית לביקור הבא. אני חושבת שאני אמכור את Life in English Literature וזה יספיק לי לנסיעה.

Macbeth אני חושבת שאביא אליך הביתה והינך מקבל את הספר הזה מתנה ממני…

רציתי לכתוב לך מכתב הגון ולעשות כבקשתך: “אם תעני – אני רוצה לראות גם במכתבך אותך, את כולך”… הייתי רוצה מאד לכתוב לך הכל קצת להשתחרר מעצמי וקשה אינני רגילה כבר לזה. פעם היתה לי ידידה טובה וזו היתה טובה. אולם כעת התרחקנו אחת מהשניה וכבר הרבה זמן שאין לי אדם קרוב באמת קרוב. ושכחתי כבר את התורה הזאת. הייתי רוצה יותר טוב לדבּר אִתך ואני מקווה שאז אוּכל לדבּר אִתך כדבּר אדם לידידו…

תכתוב לי הכל ואל תשכח לכתוב ואל תשכח שאני קיימת.

שבועות אחדים אחרי המכתב הזה התם והנוגע־ללב הגיע אליו מכתב מאותה טובה הנזכרת במכתבה של ידידתו, מכתב מסוג אחר – פתלתול ורומזני. הוא בא בעקבות היכּרוּת קצרה ומקרית, שידעה נקודת־שׂיא בלתי־צפויה כאשר כמו בהסח־הדעת, ובלי להידבר על כך תחילה, גילגלו השניים את רגליהם בחצות ליל־שבת אחד ממחנה־יהודה שבירושלים עד תל־אביב. חמש־עשרה שעות נמשך המסע הזה, שבמהלכו התברר שבאותו לילה היו התקפות־אוויר על כמה וכמה מחנות־צבא בדרום הארץ, ושלאחריו לא מצא שום ענין בהמשך הקשר ביניהם. כעבור שנים שמע שטרפה את נפשה בכפה בקפיצה מגג.

על נייר תכול נכתבה אותה איגרת, וכך היתה לשונה:

לילה – 21.1.41

רמת־גן

ישנן לעתים הקדמות ארוכות היכולות לבוא תמורת כל ה״אחר־כך"

אתה יודע: הן כאותו מבוא שהוא אחד מאד, אותו מבוא קדום שמתחילים ללכת בו בחצות לילה ומגיעים אליו – עם צהריים. זהו המבוא האחד. אין שני לו. הוא נושא בתוכו את ריח הטרקלינים והאולמות המתוחים וגדולים ללא גבול. הוא נושא אתו את כל האקורדים הגבוהים ביותר אשר אליהם שואפת המנגינה, לנגוע בלבבם העמוק הנושא את כל הלחישות שאינן נאמרות בקול רם. אותן לחישות לילה הזורמות תוך ההרים הגבוהים והאילנות הדוממים בלילה הבודד מאד, הדומם מאד.

ולפעמים – מאוחר, מאוחרת היא השעה בלילה, כשהלחישות מגיעות אל אזנינו – ואולי… מוקדמת, מוקדמת מאד בבוקר העולה…

רציתי, אגב, לספר לך: – הבקשה שמ. לא רצתה למלא – זו היתה בקשתי לקרוא את מכתביך. רק זאת עוד רציתי לומר לך. תבין זאת כרצונך. אין זה קובע… אין זה חשוב לי כלל.

ועוד רסיס־משפט הוסיפה לו מעל לחתימתה, ברמז בוֹטה וכאוּב לחירשוּתו הרגשית:

אני מקווה שתהיה הפעם קצת מוסיקלי…

פה־ושם הזדמן לו להשתעוֹת בחברת אלה מבני כיתתו ו/או מחזורו מן הגימנסיה שהמשיכו אף הם בלימודיהם על ההר, שרמת־חייהם גבוהה היתה, אגב, ללא השוואה משלו. ראוי גם לזכור שבפינתו שבעיר העתיקה לא היו עתונים וקריאתם חלק מן ההווי, מקלט־ראדיו כמעט לא היה נמצא שם, כמדומה, בשום בית פרטי, ועל .c.n.n לא שמע עוד איש אז אפילו באמריקה, ולפיכך היתה גם מלחמת־העולם, זו שהרעישה כל־כך את מוֹרשי־לבּו עד עלותו לירושלים, נבלעת והולכת ברקע, נדחקת כביכול אל מאחרי הקלעים של ה“יצירה”. ואילו ארגונו העלוּם והנרדף־על־צוואר של “יאיר” (שטרן) משותק היה למדי כל אותה העת, ועל־כל־פנים נבצר ממנו אז להמציא עיסוק תכליתי לזוּטרים ונספחים צעירים בני־בלי־שם; שייכותו של בחורנו ל“מחתרת” נשארה אפוא ריקה מכל תוכן מעשי (הגם שהוסיפה לחייבוֹ רגשית), ובלי שיחליט כלל להתרחק הרי בפועל נמצא תלוש ומרוחק ממנה.

משקנתה לה ה“יצירה” בכורה מוחלטת בתמונת־עולמו האישית היה הוא עצמו חשוב בעיניו כאותה תולעת־משי שכמו לא באה לעולם אלא לשני צרכים שהם אחד: להיזוֹן מעליהם של עצי־תות, ולהפיק את הסיב שהוא חומר הבנייה לפקעות המשי או הקוּקלוֹת שלה. אמוֹר מעתה: המציאוּת האנושית – לרבות זו הפיזית האופפתה סביב־סביב – היא עלי התותים, ממנה אתה נזון כיוצר על־ידי שאתה מסתכל בה ולומד אותה, ואילו הפקת מעשי־ספרות (או אמנות) מן המזון הזה שלך היא תעודתך ותכלית קיומך. בשכבו ובקומו, בשבתו בבית ובלכתו בדרך, בשוטטו ברחובות ובשווקים, במקומות קדושים או במשעולי־הר וכרי־דשא, בהקשיבו למהלכו של משפט, לנאומו של מטיף־בשער או לדרשתו של מגיד־מישרים, בחוג משפחה או בשיחת רעים – תמיד תמיד היה חש עצמו ער ודרוך, מצוּוה על זכירה ורישום, מחויב להטמין הכל בערבוביה בממגורותיו ולהפקיד את כל המטבעות בקופותיו, עד עת כתוֹב: עת מימוש השקעות ושילום חובות, עת לרדוֹת לחם מן התנור וּדבש מן הכּוורת.

הנה כך לא היה לו ערב כמעט שבּו לא ישב לאור מנורת־הנפט לשחזר־למחזר את רשמי היום או האתמול, לנסות לצקת אותם בתבנית “יצירה” – תכופות כתַמהיל כלשהו של פרוזה שירית או שירה-בפרוזה, ובדרך־כלל בהרגשה רוממה של לבטי־עשייה ושל חשיבות־עצמית. בדיעבד יש באחדות מאותן “יצירות” משום עדות ריאליסטית, עובדתית כמעט, לא רק על הלכי־רוח שבתוכו או בסביבתו התרבותית אלא גם על המציאות שבתוכה התהלך.

ניטול־נא, למשל, כמה קטעים מתוך משהו שבעיניו נחשב אז סיפור קצר. שמו עננים באביב, והוא נכתב בתחילת מרס 1941. הוא מספר על בוקר־שבּת שעבר על מחבּרו. בבקשה:

…פעמוני־כנסיות היו מתיזים ששה צילצולים כבדים, וחוורורית קלושה החלה חומקת־מתגנבת דרך חלונו הקט אל החדר הצר והמקומר. הוא קפץ ממיטתו, כשהוא חש קרירות רעננה בבשרו. לבש בגדיו באפלולית והדליק את פתילת־הלוּקס: אִשהּ הרפה הגיהה קלושות את זווית החדר. הוא… פתח את הדלת הגדולה, זו דלת־העץ שטיח נושן היה מצהיב בחרכי קרשיה הנושנים ושהיתה פורצת בשאגת־מכאובים בהיפתחה…משב רוח־בוקר צוננת טפח על פניו. ואז הביט אל החצר השאננה ואל מרצפת־האבן המחוספסת שלה…

היונים הצחורות הגוּ בשובכן הרם. בסמוך לכאן הקישו נעלי־עץ… אמנון לבני [הרי זה אותו יואל לבני שכבר פגשנו בו – המלביה״ד] נטל את המגבת ואת קופסת־הסבון ועלה במדרגות אל חדר־הרחצה הקטון. בחמדה היה משפשף את בשרו, ומסתכל תוך כדי כך במגדל המנזר הגבוה שעל ההר הנגלֶה לו מנגד…

שב לחדרו, כּיבּה את הפתילה המהבהבת, התבונן במראה הגדולה, סרק שערו, הציע מיטתו. אחר ישב לאכול את פת־שחריתו, וסר למטבח, ונטל ספל־תה…בחדרים הקרובים החלו בני־אדם להתנער, וסנדלים מרוּפטים היו משתרכים מנומנמות על הרצפה, ותינוקות קידמו בהמיית־התייפחוּת את היום החדש. דלתות חרקו-גנחו, קומקומים החלו לבעבּע במטבחים קודרים. אי־בזה נבח כלב וחזר ונבח, וחתול חרד וחשדן היה מגבּן גבּו על כותל־האבן. אבות קיללו זעופות, אמהות צווחו, פעוטות פעו, חמור נער ניחרות, ופעמונים צילצלו, צילצלו, צילצלו…

שמש־אביב ניעורה בצהלה מוזהבת. ברחובות הערבים היו נפתחים תריסים חלודים, וחנויות חשוכות היו פוערות לוֹעיהן אל הזהרורים הקלושים של שמש רחוקה־רחוקה. פלאחים מדולדלים נהגו חמוריהם בצריחות. בפתחי בתי־הקפה היו בריות מתורבשות ומסורבלות גומעות בשתיקה מספלי־קפה מהבילים. ראדיו רועש הטיל סילסולי־כיסופין לתוך רחוב ניעור. גלבים נסוכי־תנומה השחיזו תעריהם ברצועות־עור. ולתוך האוויר הרענן החלו להיתמר ריחות־הבּאשה הנושנים, המוכּרים מכבר.

ברובע־היהודים היו אנשים קמים ליום של מנוחה שבתית מכובדת, ובסמטאות היו דמויות עוטות־חג מדדות אל בתי־תפילה, שבהם היו שליחי־ציבור קוראים חלושות אל בוראם; זקנים קמוטי־פנים היו מניעים שם גופותיהם בכוונה ומרשרשים בסידורים בלים, וילדים ארוכי־פיאה ולבני־פנים היו מסתכלים תוהות בתקרה הגבוהה, המפוארת בשרידי ציורים מחוקים של כרובים ושׂרפי־מעל…והכל היה כה בלה, חלוד, מאוּבק, נושן, נושן, נושן…

אמנון לבני עבר לאיטו ברחובות העקומים…הסתכל אדישות בצעירים נוצצי־הבלורית ששקקו ופיצחו זרעונים בקרני־סמטאות, בריבות החיוורות, המפוּקסות ונוּגות־העין, בזקנות המלהגות שיצאו להתחמם בשמש בפאת המגרש הגדול ולהחליף פיטפוטי־רכילות. הוא זכר בתמיהה איך לא מכבר היה בוער ברצונו לחדור אל ההוויה הזאת, לערוֹת את הסוד התהומי החבוי בקרקעיתם של החיים האלה, לחשׂוף את האמת, את הישות האמיתית שבכאן. “חה־חה” – היה מהרהר עכשיו – " ׳הסוד׳…וכי מה מן הרזי והמסתורי ישנו פה! – אנשים נענים, חיים, מתפללים, רבים, משכשכים יחד בשלולית אחת ומהפכים בחררה אחת, ונצמדים למקומם, וסובלים ייסורים, ושׂוחקים רפוֹת, ומאמינים, ונענים. ואחר־כך הם דועכים – וחסל. תו לא. הרי זה פשוט כל־כך. הסוד שבדבר! – הבלים. ציוּריוּת? – נו, כן. אבל בסך־הכל: לא־כלום".

הוא עבר, ובלכתו היה מהרהר כמה רעננים ובהירים ושמשיים הם עלומיו בתוך הבּלָיה הלבנטינית הזאת. החיים האלה: ניוון, עובש, חולי…הוא יצא אל השער שבחומה, כשהוא מעיף מבטים בדרכו על נקבות תמירות־גו וחטובות־אברים, שהיו מחדירות אל קדרוּת השוק הרועשת והעבשה איזה גוֹן קרקעי רענן, איזה צליל־קדומים יקר – ושלמראיהן היתה רוח קלילה מסעירה את דפי־התנ״ך שבזכרונו ודמו היה נכמר מעט, כהיכמר דם בועז איש בית־לחם בחמדו את רות המואביה.

הוא יצא את החומות ופסע ברחוב מלא־התנועה, שבּו שאגו מנועי מכוניות, וסבּלים עקומי־שדרה היו סוחבים משאות כשוורידי־רקותיהם מתנפחים, וגלימות־נזירים ליחשו לחש־ארס, וערבים מגוהצים ומטורזנים היו נועצים עיניים בנשים יהודיות עודות־ פאר – הבאות לסייר את תחום ה“אקזוטיקה” וה“אוריינט” ולזרוק אמרות של התרשמות אינטלקטואלית למלוויהן חובשי־המשקפיים…

הוא ממשיך בטיולו, עד אשר

– הנה עגמה התכלת שמעל, וכבו נגוהות שפיזזו בזגוגיות־חלונות – ומטר דקיק החל מטפטף… המשיך ללכת במסילת האספלט שרוּטבה והשחירה. בתי־אבן מפוארים הביטו בו אדישוֹת. מעבר להם קראו לו הרים מוריקים, בקעה של זיתים עבותים, חורש־ארנים שצמרותיהם הומות־שרות. הוא הלך לקראתם. לפניו היה פוסע בעצלתיים איזה משחיז־סכינים ערבי זקן וגוץ, שפלט צריחה טרופת־הברות לאוויר, והמשיך בהילוכו המתנודד והתשוש. עברה נערת־פלאחים שמשׂא זרדים להסקה על ראשה הפעוט. חלף חמור חום וגדל־אוזן, שאחריו מחַמר ערבי ומסלסל נמוכות איזה זמר. נראו עלם ועלמה שלובי־זרוע, והעלמה משעינה את ראשה על כתפו של העלם.– –

בעוד הוא ממשיך בטיולו פסק הגשם הקל, עד שבחר לשבת על אבן בצדי הדרך ואחרי־כן אף התפרקד עליה להנאתו. תמונה שחלפה לנגד עיניו העירה בו את זכרה החי של האהבה ה“גדולה” הראשונה אשר ידע. לאחר קטע ארוך של התפלספוּת,

נענה לברכת־שלומו הגרונית של נער־רועים, והיה ממשיך והולך באותה מסילת־הרים, זו שהלך בה תחילה, בואכה הכפר הערבי עם צריח מסגדו… בּכפר היו נערים גלוחי־ראש רועשים בחצר של בית־ספר, ועופות היו מנקרים באשפתות, ותרנגול שחור היה מניד כרבולתו בחשיבוּת ומטופף בגאוות־אצילים, ובבית־קפה אפלולי היה ערבי סבוך־שפם מקטר מקטרתו, ונערות שחרחרות היו מסתכלות בו באמנון בליגלוג משתאה, ופלאחים היו מחמרים אחר חמוריהם הנצחיים וממטירים את גערותיהם הנצחיות. והשמיים, שזה אך צחים היו ומחייכים, לבשו אפרורית קדורה ועגומה,ורוח־דרום היתה שוב נושבה ומנהמת.

בעודו חש כך איך העולם ממלא את לבו, פורט עליו כעל פסנתר – ובעיצומה של פעילות ספק בטלנית ספק קדחתנית, הן ככתבן הן כקריין – דימה לראות לפניו הזדמנות להעמיד את כוחו היצירי גם במבחן חיצוני, אובייקטיבי. יום אחד ראה בהר־הצופים, על לוח־המודעות בבנין מדעי־הרוח, מודעה שבּישׂרה על תחרות ספרותית לכתיבת סיפור. הפרס: 7 לירות ו־20 אגורות – סכום שעל־פי נסיונו עד כה יהיה בו כדי שלושה חדשי קיום. ספק אם נתן אז דעתו על שיקולים נוספים כגון סיפוק, מוניטין וכיוצא באלה.

הוא החליט להיכּנס למרוץ. כנזכר למעלה, היה כבר מאחריו עבר של הצלחות בתחרויות ספרותיות בימי לימודיו בגימנסיה. משך כמה וכמה שבועות טרח בכתיבת סיפור, שבסופו של דבר מילא למעלה מ־20 עמודי מחברת, בכתב צפוף ביותר. אמורה היתה זו להיות מין מגילת־זכרונות של משפחת איכרים ותיקה במושבה גלילית, המקיפה 40 או 50 שנה של היאחזות בקרקע, תלאות ומשברים מרוב הסוגים האפשריים בחיי מתנחלים־חלוצים ובחיי אנוש בכלל, גבורה עקשנית, מתחים בין־משפחתיים ותוך־משפחתיים. הקצרה, במושגים של עידן הטלביזיה מקופל היה שם חומר לאוֹפּרת־סבּון מרוּבּת־פרקים. לפי אמת־מידה אמנותית קצת יותר, ובהשקפה לאחור, דומה שה“יצירה” לא היתה ראויה למאכל כלב, אם להתבטא ב“לשון־המעטה” (כביטוי השיגרתי החביב כל־כך על זרזירי־עט מודרניים).

הוא לא משך ידו מן התחרות גם כשהחליט דניאל שישתתף בה אף הוא בסיפור משלו; הלז אמנם כבר למד אז ב“בצלאל”, ולכן היה מנוע מלהשתתף, אך ידידם המשותף, אליהו בית־צורי, סטודנט הגון מן המנין וחבר טוב, ניאות להגיש את הסיפור לתחרות כאילו היה שלו. ההתמודדות לא עכרה את היחסים בין בחורנו לדניאל; אולי רק הוסיפה להם קצת מתח ופלפל. הדעת נותנת שאף אחד משניהם לא הראה את פרי־רוחו לרעהו.

הוא קרא לסיפור בשם רב־ההשראה תמונות חיים – או, לחילופים, בצל החרוב, או אף הבית שעל הגבעה. בשלב־הגמר, הואיל ולא היתה לו גישה לשום מכונת־כתיבה, נזקק לסיועו הטכני של אביו. במכתב מן ה־28/2/41 הוא פונה אליו בבקשה דחופה בזה הלשון:

…אני מצרף בזה דבר שרצוני שיועתק במכונת־כתיבה ויישלח אלי (ההעתקה, כלומר) לא יאוחר מ־10 לחודש מרס. הענין הוא תכוף [= דחוף] וחשוב. אם כי אין יסוד לתקוות יתרות [גילוי נאה של צניעות, שבצדו רמז מפתה לתגמול!], הנה כרוכה כאן אפשרות לזכוּת ב־7 לירות ועשרים. על ההדפסה להיות נקיה, נאה ומרוּוחת;… ולוּ גם יעלה הדבר בכסף ומרץ [של מי?!]. על ההעתקה גם להיות מדויקת ביותר ומתאימה מלה־במלה ותג־בתג למקור… והעיקר: היא נחוצה ב־3 (שלש!) העתקות.

וכאילו אין די בכל ההוראות הללו וזולתן, הוסיף והזהיר עוד כי

חייב כל הענין להישאר בין כתלי המשפחה. איני רוצה ש“עוף השמיים” יוליך את הקול. סייג לחכמה שתיקה. ובטרם תהי ההצלחה בידיים – מה שאינו נראה כמובטח כלל וכלל – אין להרעיש עולמות…

האב, שעדיין החזיק אז, כמדומה, בגדם של גימנסיה פרטית מָטָה־לנפול, וממילא היו לו מכונות־כתיבה במשרד, אכן נענה לבנו היוצר והמציא לו “3 העתקות” מודפסות כדין להגישן לתחרות. אולם הזוכה, למרבה הצער, לא היה הבּן, הלהוט והנזקק. היה זה דווקה אליהו בית־צורי – כלומר דניאל (אז: דויטש), שאולי להוט היה באותה מידה אך נזקק ודאי לא היה.

בבוא חופשת־הפסח האקדמית בשלהי חודש מרס, בעוד המטה הכללי הקיסרי מטיל למערכה בהרי יוון כוחות מכל הבא ליד (לרבות מגויסים ארצישראלים) מול התערבותה האימתנית של מכונת־המלחמה הגרמנית, חש בחורנו צורך להתפרק מעט לאחר כמה חדשים שבהם חי במתח גבוה, לפי הרגשתו. עמס אפוא תרמיל על שכם, חבש קובע־שעם לראשו, נתן כמה פרוטות בארנקו, ויצא לטייל (בגפו) במרחבי ארץ־ישראל. מתל־אביב שׂם פניו צפונה, התחיל לעשות דרכו בטרמפּים, ומטעמים “לוגיסטיים” השתדל לכלול במסלולו קיבוצים שהכשרות־נוער שבּהם מנו גם חברים־ללימודים מלשעבר.

בשבילו, כלשון השיר המאוחר הרבה יותר, היה העיקר “רק ללכת – וללכת”. ואכן, היו ימים שבהם “עשה”, בעמק־יזרעאל ואחרי־כן בגליל התחתון ובעמק בית־שאן, שלושים־וחמישה או אף ארבעים-וחמישה קילומטר ברגל. מטבריה שלח אחת מאותן גלויות שאי-אפשר היה לו אז בלעדיהן ובה העיד כי אכן “הכל פורח, עלז, אביבי”. הוא גילה כי “כנען־של־ימי־האביב הריהי ארץ חדשה לגמרי, שונה כל־כך מזו של ימי־השרב או מזו של ימי־הדלף החרפיים”. כזוח עליו דעתו ניסח מעין פסוקים למינשר: “להלך, לנוּד, לשוטט – ודוקא ברגל…תכלית בפני עצמה”. והוסיף לכך כעין וידוי הצהרתי: “לקלוט, לקלוט בכל החושים, את המראות, הריחות, הקולות של הנופים המשתנים וחולפים ועוברים, ושל הקרקע שעליה הולמים העקבים – ולקלוט את הדממה הגדולה של שדות וחורשות והרים…שאננים בהוד עידן־פריחתם המרהיב”.

מנוּע־עזר לפעילוּת מוטורית אביבית זו היה אולי החלטתה של נערתו השחרחורת השקטה למצוא לה חבר תכליתי יותר, ולאַשר בכך את מה שניבּא לעצמו ברוח אֵלגית ברשימתו הקטנה על “הפעם האחרונה”. באחת מפגישותיהם האחרונות, בבוֹאה (סוף¹⁰־סוף!) לאיזה סוף־שבוע חרפי לירושלים, תהתה בקול, תוך כדי גיפופים ונשיקות בחשכה המקפיאה של חדרו הצר והנזירי, אם טוב היא עושה, מבּחינתה, שהיא “ממשיכה אִתו”. האם הוא חושב בכלל על חתונה, שאלה. הוא הודה שלא עלתה כזאת על דעתו. כחצי שנה לאחר אותה שיחה פגשה באחד הקיבוצים שבצפון בבחור כארז, מוֹדע ומוכּר מימים־ימימה ובוגר ממנה בכמה שנים, והתחתנה עמו. האלים אמרו לזבד טוב. והריהו קיים ועומד מאז ועד היום.

בשובו מחופשת־הפסח אל מאוּרתו הפתיעתו מרת דאסה, בעלת־הבית שלו, בהודיעה לו במאור־פנים שבקומה העליונה, במרום המדרגות. התפנה אצלם החדר שבּו התגוררה קודם אחותו הגרושה של בעלה – חדר של ממש, מרוהט כהלכה, פתוח לשמש ולרוח – ואם ישלם 75 גרוש לחודש במקום 50 יוכל לקבּלו.

ההבדל בין הכּוך הקודם לחדר המוּצע עכשיו היה, כמו שאומרים, הבדל “שבין יום ללילה” עם כל הזהירות המובנת שנהג בממונו המועט, לא יכול היה לעמוד בפיתוי הזה, חרף החשד המנקר שההצעה הפתאומית נבעה, בחלקה לפחות, מרחמים שבטוב־לב.

כוחות ה“ציר” הציפו בינתיים את יוון, מגבולות אלבניה ובולגריה ועד קצווי הפּלוֹפּונז (וכ־1400 חיילים ארצישראלים נפלו בשבי והובלו לגרמניה). בולגריה עצמה נעשתה שטח־כיבוש גרמני, ובמקביל רוּצצה יוגוסלאביה בזרוע־ברזל ובהפצצות־טרור איומות. עוד מעט ובכרתים עשו גדודי חיל־הצנחנים הגרמני כלה בשׂרידי חיל־המשלוח ה“אַנזאקי” שנסוג מיוון, ואילו במדבּר הלוּבי נערך ה“אפריקה קוֹרפס” בפיקודו של הגנרל רוֹמל לראשונה כנגד הכוחות הקיסריים בפיקוד הגנרל וֵייוול. בחום של 50 מעלות ניטשו קרבות שריון בבארדיה וסוֹלוּם שעל גבול מצרים, בעוד כוחות קומאנדו בריטיים מחסלים את אחיזת האיטלקים במזרח־אפריקה ושבים להמליך את היילה סילאסיה באדיס־אבבה.

בבסיסים שונים בארץ ובחוצות עריה – בפרט בירושלים, ובפרט־שבפרט בעיר העתיקה – החלו להופיע עוללות מבּציר־הדמים־וההרס הנורא של הגרמנים במזרח אירופה ובדרומה: חיילים במדים יווניים, יוגוסלאביים ופולניים, בנוסף לחיילי בריטניה, אוסטרליה וניו־זילנד. היתה תחושה קוסמופוליטית הרבה יותר, אך היה גם חשש מעיק וגובר שעוד מעט יהיו הארץ, והאיזור כולו, גת־אֵימים שבה יידרך, יימחץ ויִכלה כל ה“קוסמוס” הססגוני הזה. גם “באהלי קדר”, כפי שמעיד, למשל, מכתב אחד של בחורנו מן ה־30 באפריל, היו “גוברים ותוכפים האותות לתסיסה מסוכנת, בקרֶב אלה שר׳ בנימין [משמע: חוגי “ברית שלום” של אז] מנהל אתם כעת פלירט מתקתק”; ב“אהלים” הללו היה זיק ניצת בעיניים לשמע סיפורי עלילותיו ונצחונותיו של “אבּו־עלי”, ככינויו האינטימי של אדולף היטלר, וכבר הילך שם זֶמר־עם עליז על בואו הקרוב של אותו “היטרֶל”; היו שידעו לספר על ציפיה מפורשת ליום־נקמות כי יופיע – שיהיה גם חגם של מהירי־שלל וחשים־אל־בז.

האווירה הכללית, הן במימסד הבריטי הקולוניאלי הן בקרב דוברי־העברית לפלגותיהם ובמידה ידועה אף בבורגנות העירונית של דוברי־הערבית, עמדה בסימן של המתנה לאה, נבוכה, רפת־ידיים לאיזו הכרעה שתונחת כגזירה־ממרום, מבחוץ, ביד ה“ברברים” (אף שאז כמובן, עוד לא שמענו על שירו המהוּלל של קאוואפיס). רוח זו הילכה אז גם במחנה המפולג של ה“פורשים”.

אם נחזור אל מעגלו הקטן, המצומצם של בחורנו, הרי דומה שכּך היה גם הלך־רוחו האישי שלו. פחות ופחות ראה טעם להמשיך בלימודים למען איזו קריירה אקדמית מעורפלת, ברוח הפצרותיהם החוזרות של הוריו. נסיונותיו למצוא עבודה חלקית כלשהי בירושלים, כדי להקל עליהם ובמידת־מה גם על תקציבו ועל מצפונו, עלו בתוהו. ידידה, כאמור, שוב לא היתה, ודומה שגם הפגישות היומיומיות־כמעט עם השכן־הרעַ דניאל לא היו עוד כתמול־שלשום: לפתע כמו נסדק, וללא תקנה, בטחונו העז והמוצק של הלז בעצמו ובעתידו כצייר־אמן; הוא התחיל להוקיר את רגליו מ“בצלאל”, בבד ובמכחול קצרה רוחו, ולעתים היה מתהלך כצל של עצמו, מקשיב־לא־מקשיב לאיש־שׂיחו. גם אביו, רופא־הילדים הנודע, שיצא לו שם של פטרון עריץ למשפחתו ולסובבים אותו, אולי הגבּיר עליו אז את הלחץ שיתחיל ללמוד “משהו תכליתי”, שאם לא כן… מכל־מקום, ממרחק הזמן נראה כאילו באותם ימים היה דניאל משול כשׂחקן שפתאום “נשבר לו” וקָצה נפשו בתפקיד שהורגל לגלם – אם כלפי עצמו ואם כלפי הזולת.

גם במישור החברתי־הציבורי התפתחו לחצים והחריפו. בריטניה־הגדולה, טפסריה ומצביאיה, אמנם עמדו בסירובם להקים יחידות־צבא בעלות זהות משלהן למתגייסים לצבא מקרב היישוב העברי, אולם מאז החמיר המצב הצבאי בזירת הים התיכון גברה הקריאה מבית להתגייס. בחברה וברחוב טוּפחה אווירה שהחמיצה פנים לאיש צעיר ובריא שאינו לובש מדים, ויותר ויותר אף הובהר שלא יוכל איש כזה להמשיך בלימודים באוניברסיטה, למשל, אלא אם יקבל היתר מיוחד לכך מלשכות־הגיוס של “המוסדות הלאומיים” – לשון אחר: אישור מן ה“הגנה”. ארגונו של “יאיר” שטרן (שלימים נקרא לח״י אך בעת ההיא עוד התקרא רק “הארגון הצבאי הלאומי בישראל”), מצד שני, מכוח עמדתו האנטי־בריטית התקיפה, שלל מכל־וכל את הגיוס לצבאות הוד־מלכותו, ואף האצ״ל, הגם שדָגל בשיתוף־פעולה עם אנגליה נגד “האויב המשותף”, לא עודד את חבריו בפה מלא להתגייס. מכאן שמי שלא קיבל מן ה“הגנה” פטור מגיוס לצבא חשוד היה ממילא בשייכות לאצ״ל ואולי אף ל“קבוצת שטרן”, חלילה. וגושפנקה של חשד כזה היו בצדה אי־אלה חסרונות.

מכמה וכמה טעמים היה ה“יוצר” הצעיר שלנו קרוב אפוא להחליט על הפסקה, זמנית לפחות, בדרכו האקדמית – בין כדי להתגייס ובין כדי להיחלץ מגיוס. גם ההתפתחות הצפויה בזירות־המלחמה הקרובות – אחרי נפילת כרֵתים ועם התהפך הגלגל בגבול לוב־מצרים עקב הופעת השריון הגרמני, ונוכח הסכנות בסוריה, לבנון ועיראק – לא היה בה כדי לחזק את הדבקות בלימודים אצל בחור שממילא נוטה היה אז לסלוד מהם.

על רקע זה ניטיב להבין מפני מה כתב לאביו, עוד ב־30 באפריל, כדברים הבאים:

– – הדרך לתעודה של Master of Arts היא ידועה, ברורה, ישרה, מסומנת. הדרך אל מה שאני חותר לקראתו היא סתומה, מעורפלת, עטופת־צל… אפשר שהדרך שלי אינה דרך־מעדנות כל עיקר; ודאי שכך הוא. כמעט ודאי שאין היא מבטיחה עושר, אולי גם לא אושר. אבל היא מבטיחה לי את עצמי (זהו ביטוי מעורפל, אך הוא מבטא הרגשה בלתי־מעורפלת כלל וכלל).

ואילו רגשות עמומים, בלתי־מפורשים של חרדה לבאות באו, כמדומה, לידי ביטוי אלגורי – מן הסתם, בהעלם מן הכותב – באי־אלה רסיסים שיצאו מתחת ידו באותם ימים של ציפיה לאה וקודרת.

כך, למשל בניסוי פיוטי לכאורה (מן ה־11 במאי) בשם הישימון הקם:

הנה הוא ניצב פה קוממיוּת, על תפארת צִיָתו הצהֻבּה, השרוּבה, הקֵרחה.

הנה הוא מחוֹלל פה ברחובות, על ההרים, בגאָיות; והוא שוֹאג בחוּלו.

הנה הוא גוהר על היקוּם, באֶנקת־נצחון עריצה ומַחנֶקת, בנשימה כבדה וצוֹרבת.

הנה הוא מסתער בחרבו הלוהטת. הוא מניפהּ על כל עבר. החרב שורקת:

“ה־הי־הה־הי! הו־או־הה־הי! – –”

והוא שׂשׂ־לקרב כל־כך, עליז נקמות.

---

אלוהִי הוא המדבָּר, – זה נמֵר־אדוֹנַי הפראי, הסוֹער, הבּוֹער.

---

ראו, ראו פרשֵי-לֶהבה עולים מן הישימוֹן:

בסוּפת־יְקוד עולה שׂר־מדבּר פה למלוֹךְ – – –

וריאציה אחרת, נזירית־פראבוסלאבית משום־מה, בפרוזה, על אותו מוטיב משולב של שרב וכליון, נכתבה למחרת היום ממש, ב־12 במאי. בחלקה נבעה ודאי מרשמים שהטביעו בו נזירים רוסים, אם במנזרי נחל־כרית (ואדי קלט) המדברי ואם בירושלים גופה, ואף על פי כן הרי שימושם של אלה בהקשר זה אולי “אומר דרשני”. ויש כאן עוד נקודות תמוהות, אפילו נלעגות, אך גם חושׂפניות:

רוויה (קטע)

– הה, זאת עֶריית־הצִיה הצהובּה, האכזרית, עם שְרבהּ הגיהנומי. האוויר כרוטט מעוצם החום. סלעי־הרוֹם הכתוּמים־חוּמים נראים כספוּגי שמן, ומתמוגגים בחמה היוקדת…

האח סיראפים שילשל את הדלי אל תוך בור־המים. הגרון הניחר תבע חלושות: “מ־מ־י־ם”. על האח סיראפים היה רק להרים את החבל, ולאחר שהות־מה היה מופיע הדלי, עם בשׂורת הרוויה המנחמת, הצוננת שלו. כן – הוא מהרהר – היה עולה הדלי, ובדלי… כן, מים בדלי…

אולם החבל נשמט מאצבעותיו הרפות והרועדות. – –

וי, וי – ייבב הלב – לנוס מפה, לנוס. לפנים, אל תוך הבית שם קריר מעט. בחדר־התפילה שוֹרה צינה ערבה. אחא ואסילי מפלל שם ודאי כמנהגו. טוב־לב הוא במאד, אחא ואסילי. הוא לא ימאן לגשת ולהעלות את הדלי מן הבור. – – הוא יַשקה את הצמחים, הגוֹועים תחת ידה הרועצת של הרוח החרֵבה, וגם לוֹ, לאח סיראפים, יושיט מים בספל־חרס גדול. – – –

אולם האח ואסילי נגוז, ועמו גם הספל. – – אין ואסילי, אין מים. יש רק תשישות־כוח, וצמאון אכזרי, וצרבת־רוחות־ישימון. אבל שם, בפְנים, בפְנים הן יש מים. והלאה, הרחק מעט, ישנה שיפעת מים רבה. וצינת ים מפיגה שם את החום. כן: ים, ים, אגם, פלג, מעיין, נהר. מעט הלאה – שם אין כל מחשׂוף־מדבּר, אין כל עֶריה כתומה וקשוחה. שם ישנה ערבה מוֹרקת. ושדמות־בר זהובּות. מרחבים, מרחבים של ירוק וזהוב. ומרחבים של לבנונית כספית־תכלכלה, של לבנונית־שלגים צחורה מצחור.

– – – הה, מים יש שם לרוב, לרוב, לרוב… נהר שוטף בסאון־זרם – רחב־ידיים, רחב־רחב־ידיים… לטבול בו, לטבול בו בדון הצונן. הה, ישוע ומרים, לוּ רק לרגע. לטבול בו בדון, וללוק בלשון זאת קודחת את מתק מימיו. לטבול את הזקן החוּם־החיוור, את שׂער הראש המאובּק, לצלול – – –ולשכוח הכל.

ולרוות…

ולמות בו, בעֵדן־הדוֹן…

בינתיים וההתרחשויות החיצוניות כמו באו להחיש את ההכרעות האישיות.

הפיכתו הפרו־גרמנית של רשיד עלי אל־כּילאני בבגדאד, ב־31 במרס 1941, הביאה לביטול חד־צדדי של חוזה־ההגנה בין בריטניה לעיראק. ההימור של רשיד עלי על נצחונו הסופי הקרוב של היטלר עורר את הצמרת הצבאית לפעול למניעת פגיעה באספקת הנפט מן המפרץ הפרסי ולסיכּול מעורבוּת אווירית גרמנית שתתבסס על שדות־התעופה שבסוריה, הנתונה לשליטת צרפת־של־וישי. לאחר שהשתלטו גיסות גרמניה על הבלקאנים באפריל, ולאחר שאף הנחיתו את צנחניהם על כרתים, נראה היה שקיימת אפילו סכנה של פעולת־מלקחיים אסטרטגית גדולה, שתישען על לוב מכאן ועל עיראק מכאן, להשתלטות על המזרח התיכון כולו. הבריטים החליטו להכות כדי להקדים רפואה למכה. התפתחו פעולות צבאיות בנקודות־מפתח אסטרטגיות בארץ־הנהריים. ה“לופטוואפה” אכן העבירה באמצעות בסיסי-תעופה בסוריה סיוע אווירי לכוחותיו של רשיד עלי, ובאמצע מאי – במקביל לקרבות בארץ הנהרים – גם ניתנה לגנרל וֵייוול יד חפשית “לטפל במצב בסוריה”. סמוך אחרי־כן, מוצאים אנו ברשומות הזמן ההוא, התחיל חיל-האוויר המלכותי להפציץ שדות־תעופה צבאיים גם בדמשק ובראיאק, ואילו במצרים עשה הגנרל עבּד אל־עזיז אל־מצרי נסיון כושל להמריא במטוס עם כמה מעוזריו ולחבוֹר אל מפקדי צבאות ה“ציר” במדבר המערבי.

ב־2 ביוני נשברה ההתנגדות בעיראק, ורשיד עלי נמלט לאיראן (יחד עם מיודענו חאג׳ אמין אל־חוסייני, שהיה כעין מתווך בין בגדאד לברלין). עתה ניגשו כוחות הקיסרות להשתלטות על סוריה ולבנון. ב־5 בחודש הפציץ חיל־האוויר המלכותי מכלי־דלק בנמל ביירות. עוד לפני כן (ב־22 במאי) צוּוה הקונסול הבריטי לעזוב את סוריה, וימים אחדים אחרי־כן הוכרז רשמית בירושלים כי סוריה ולבנון, שמאז כניעתה של צרפת לגרמנים היו כפופות לממשלת וישי, הן “שטח אויב”. באור ל־8 ביוני החלה פלישתם של הכוחות שנערכו בגבולותיהן הדרומיים של סוריה ולבנון. ההתקדמות התנהלה בכבדות רבה, ועדיין היו הקרבות בעיצומם ב־22 בחודש, כאשר הפתיעו הגרמנים את העולם כולו בפלישתם לשטחי ברית־המועצות. רק ב־14 ביולי, בלא שתושג עדיין הכרעה חותכת בשדות־הקרב, חתמו הצדדים הלוחמים בראשי־תיבות על הסכם שביתת־נשק, וכעבור עוד שלושה ימים נכנסו כוחות בעלי־הברית במצעד חגיגי לביירות.

בחדשי מאי ויוני, בעוד המערכה נטושה על השליטה בארצות שסביבנו, הגיע לשיאו המתח באוכלוסיית ארצנו, על שני חלקיה העיקריים. הן בזירת ארם־הנהריים הן בזירת ארצות־הלבאנט נסתיים המבחן לטובת חילות הקיסרות, ובלי מעורבות יתרה מצד גרמניה או איטליה. לשתיהן תרם היישוב העברי תרומה שולית למדי, שערכה הסמלי נתגלם בקרבנם של שני אישים שמקומם שמור להם בקורותיה של ארץ־ישראל החדשה: דוד רזיאל, מפקד הארגון־הצבאי־הלאומי, חתם את מפעלו בהקריבו את חייו על אדמת עיראק, תוך כדי פעילות סודית לא ברורה שתואמה עם הבריטים, ואילו משה דיין התחיל למעשה בקאריירה שלו כאשר אבדה לו אחת מעיניו בפעולת סיור בשליחות ה“הגנה” במסגרת חדירת האוסטרלים לשטחי לבנון.

אגב, מי שאוהב להרהר בערמת ההיסטוריה יוכל גם להסיק כאן שבחשבון אחרון נמצא קרבנם של שני אלה משרת את מנחם בגין: מותו של רזיאל הקנה לבגין אחרי־כן את הפיקוד על ה“ארגון”, ולמעשה זיכה אותו בעטרה של איש־המרד, ואילו יוקרתו של דיין, שראשיתה באותה עין שנוּקרה בלבנון, היא בעצם שזיכּתה את בגין כראש־ממשלה בעטרה של איש־השלום.

אבל אנחנו לא בעיונים היסטוריים אנו עוסקים כאן אלא במעקב אחר מעשים־שהיו וקשרים שנקשרו, לפני חמישים שנה ויותר, בחייהם של צמד צעירים חולמים ובעלי־נפש בארץ הזאת. לכן מוטב לנו שנשוב אל ענייננו ונבדוק, כדרכנו, על־פי התיעוד המוצג לפנינו, כיצד החישו “ההתרחשויות החיצוניות” את הכרעותיו של בחורנו הטוב, איש־ה“יצירה”, ואולי גם של רעהו הטוב דניאל.

ובכן, אצל בחורנו הבשילו מיטב הלבטים, ההחלטות וההתבטאויות עם נחיתתם של צנחני גרמניה בכרתים ועם הודעת המוסדות הלאומיים על חובת גיוס לכל צעיר עברי בגיל המתאים, שאותה הֵחילה האוניברסיטה מצִדה על כלל תלמידיה. לכאורה הגיע לכלל דעה שעכשיו אמנם תתחיל המערכה הגורלית על הארץ הזאת עצמה, ולפיכך שוב אין מנוס לאיש כמוהו מלהתנדב לעזרת העם. דומה שעצם התחושה שסוף־סוף נפל הפוּר גרמה לו כעין התעלוּת, והוא ישב וכתב לאביו איגרת בת שמונה (!) עמודים שבאה להסביר ולנמק, ולשכנע – בסגנון הדור ובהגיון בהיר וברגש נאצל – את עצמו ואת הוריו כאחד:

– – השביל המיוחד הוא בשבילי עיקר העיקרים. אם אני מוותר עליו, וההולכים חייבים ונאלצים לוותר עליו, יהא זה קרבן כבד מצדי… אך מה לעשות? בנים צעירים אנחנו לתקופה אכזרית, שבּה הופך הקרבן לחם־חוקו של האדם. הנה איזה לעג בזוי של גורל: אנחנו, ילידי השנים שלאחר המלחמה הראשונה, כאילו נולדנו בשביל המלחמה השניה. מעצם בריאתנו נועדנו לה!

– – יש מאמינים כי, תהא מה שתהא ההתפתחות בסוריה, יהיה הענין שם לוקאלי־מצומצם. הבה נקווה כולנו. אם כה יהיה הדבר, סבורני שאנשום לרווחה ושוב לא תעמוד בפני ההכרעה בחריפותה הצורבת. – – אולם – – אם לא? אם נעמוד בפני מציאות חדשה, דווה, קוֹשמארית, שתהא מהממת יותר מהשחורים שבחלומותינו?

– – אינני פאתטי, אינני היסטרי, אינני דראמטי, אף לא אירוני. נראה את הדברים ללא כחל־ושרק. אם יהיה עלינו להקריב, נקריב בשיניים הדוקות, בסנטר קפוץ. – – הימים הקרובים ביותר יהיו אולי האחרונים לעדן־אזרחותנו השלווה.

ב־12 ביוני, כאשר כבר רעמו התותחים מעבר לגבול הצפון ומטוסי וישי (?) ביצעו התקפות על חיפה ותל־אביב, דיווח האב לבנו:

הנני ממהר הבוקר לכתוב לך ולהרגיעך כולנו בריאים ושלמים. אחרי 5 האזעקות ביממה קודמת היו לנו בלילה האחרון שתי אזעקות והפצצה אחת. לצערנו הגדול היו גם מספר קרבנות בנפש. הפגיעות היו בבית האינוולידים (מרמורק פינת בילו), דיזנגוף 6 (בפרדס), על שפת הים (רציף הרברט) ובצפון. כל הלילה, כמעט, בילינו על המדרגות. הרגשה לא נעימה של זמזום אוירוני האויב. יש לקוות שהיום יגשו לסידור מקלט גם בביתנו. – –

באותה עת כמעט, אך בנימה צינית כלשהו, יצאה גלויה מן הבן בירושלים אל אביו:

… ובכן בא הדבר, איפוא. אנחנו הירושלמים טועמים אף אנו טעם אזעקות, ובני־העיר היקרים והמסולאים בפז מתברכים בלבבם, למראה אנשי חיפה ות״א המתרוצצים פה בחוצות: “ברוך שלא חלק לנו מגורלם”, והסיסמוגרף של מחירי החדרים מתחיל להרעיד בקדחתנות, בו ברגע שמָטים קירותיו של בית־אינוולידים אומלל – –

… אני משער את מצב־הרוח כשיש להתעורר פעם ופעמיים ושלש בלילה ולרדת לפרוזדור, ואיך אפשר לישון בתנאים אלה. אבל אני רק משער.

כשהפציצו אצלכם ייללה גם פה הסירנה בקול־בוכים: התעוררתי, אבל תיכף נרדמתי שוב, ואפילו את הארגעה לא שמעתי. – –

לסיום, כמובן, לא תיעדר, גם הפעם, הראייה ה“היסטורית”:

הצלפות־האש ממרומים אינן אלא ממחישות את ההתפתחות המהירה של המצב. חוששני שמתקרב היום בו יהיה על צעירי־ציון להחליט החלטות מכריעות ומכאיבות.

ואמנם לא ארכה העת והחלטות מסוימות הבשילו. מכּתוּבים מאוחרים קצת יותר אנו למדים מן הבן שעם גמר שנת־הלימודים האקדמית הוא אומר לחפש איזה עיסוק מכניס, שאולי יימצא במסגרת ההכנות הממשלתיות להנהגת מס־הכנסה בארץ, או במסגרת תנופת־הבּנייה הצבאית הכבירה שצפויה היתה לבוא. ומה אם לא יימצא? אף לכך היתה חלופה הולמת, שהרי “אם לא תהיה פרנסתי מובטחת תוך השבועיים הבאים, סבורני שאצא לטיול של שבוע־שבועיים” – ושוב, כמובן, “לפני שיירד אולי המסך על הכל”.

עבודה לא נמצאה באותו שלב. הטיול יצא לפועל, ימים ספורים בלבד לאחר שתם כיבוש סוריה ולבנון. הפעם לא הלך בגפו כי אם בחברת רעַ חדש, צעיר ממנו (לשם שינוי), מסור ורגשני מאד, גם “לאומי” מאד. הם עלו צפונה, אל הגליל, שעדיין היה שוקק תנועה צבאית רוגשת שלאחר־מלחמה. את דרכם עשו ברגל או בהסעות מזדמנות, קצתן בכלי־רכב של חיילים אוסטרלים מצהילי־פנים ועליזי־נצחון.

הוא חזר, שזוף ומאובּק ושׂבע־רצון – היישר אל שׂפת־ימה של תל־אביב, שגם בה ניכּר היה, לפחות לפי־שעה, מצב־רוח מאוּשש ואופטימי יותר. ברור היה שלא ימשיך בשנת־לימודים שניה, וממילא גם לא יחזור לירושלים. בבית ההורים היה המצב הכלכלי מדכדך למדי, אולם ב“שוק העבודה” בארץ השתפר המצב לאין ערוך לעומת מה שהיה רק חדשים אחדים לפני כן. לפיכך, הגם שקבע לו עתים לקריאה כמאז, ופעמים אף שב לפקוד בבּקרים את הספריה של מוזיאון תל־אביב, עוקב היה בשימת־לב אחר הצעות עבודה שהופיעו יותר ויותר בעתונים. עיניו היו נשׂואות לאיזו עבודה שיהיה גם טעם הרפתקה בצדה. זאת מצא, או דימה למצוא, בסימון לבניהם הצואים של אנשי חיל־המשלוח האוסטרלי בבסיס ג׳וליס שבדרום הארץ, באחת משרשרת של “תחנות־איסוף” שאירגן אז איש־עסקים תל־אביבי ידוע במחנות האוסטרלים כדי להוביל את הכביסה למכבסה מרכזית שהקים במגרשי התערוכה. הוא התחיל לעבוד ב־1 בספטמבר, במשׂכורת של שלש לירות בחודש (עם “פנסיון מלא”). סבור היה שחלק ממשׂכורתו זו יוכל להפריש למה־שקרוי “עזרת הורים”, וכי יהיה משקל לעזרתו זו. הוא צדק.

באותה עת עמדה האוניברסיטה האמריקאית בביירוּת לפתוח שוב את שעריה, לאחר שבתחילת מאי נסגרה ״בגלל המצב״ – לראשונה מאז ייסודה באמצע המאה הקודמת. בתנאי הניתוק שבהם היה האיזור שרוי אך מובן הוא שנהרו אליה שוחרי־השכלה־ומקצוע מכל המזרח – גם מארץ־ישראל.

בלחץ משפחתו פנה גם דניאל רעִי לשם, ללמוד רפואה, לאחר שנואש מן הציור כתוכן עיקרי לחייו, ובעודו עומד בסירובו לשרת בצבא הוד־מלכותו. סבור היה כי בכתיבה, על כל פנים, יוכל להמשיך גם במסגרת החדשה.

בחורנו, מצדו, שאך זה מקרוב מלאו לו שמונה־עשרה, לא הִשלה את עצמו: מקובל היה עליו שבחיי־העבודה המעותדים לו עכשיו לא יתפנה להמשיך ב“יצירה”. בסתר לבו אולי אף שמח על כי מעתה והלאה אכן ימיר את עשיית המלים בעשייה “ממשית” יותר, ותהיה אשר תהי.

ובכל־זאת, ערב הפליגוֹ אל העבודה המעותדת לו בדרום הארץ התייחד לו בבית הוריו, בקרן־זווית שבמטבח המואפל, עם שלל הכּתוּבים שיצאו מתחת ידו במהלך השנה החולפת. בעין בוחנת קרא אותם, תוך שהוא מתיימר לדרגָם על-פי טיבם ומעלתם ומציין לעצמו פגמים, צרימות ותורפות שבהם. אך דומה היה עליו כי הדף שקריאתו מפעימה אותו באמת היה שיר אחד של פרידריך ניטשה, מן המרומים, שאותו תירגם על־פי נוסח אנגלי משך לילה אחד תמים בחורף שעבר. בשלושת בתיו האחרונים דימה למצוא מעין צידה לדרך. הנה כך לשונם, וכך מעלת לשונם:

13.

צהרֵי־חיים! חמדַת עלומַי השְנִיִּים!

בוּסתן־קיִץ שלי

חדוָה לא־רוגעת מכְּמֹהַּ, ארֹב והַסכֵּת!

אני לְרֵעים מתבּוֹנן – נכון אני יומם ולֵיל,

לרעַי החדשים! אֵתָיו! אֵתָיו! בָּשׁלָה העֵת!

14.

נִשלָם זה הזֶמֶר – קריאת־התוּגה המתוקה של הנֹחם

הוּשָרָה עד־תֹם;

זה קוֹסֵם שצָּרָהוּ, הוא הרֵעַ הבּא־בְּעִתּוֹ

רעַ־הצהרַיִם – לא, אַל תשאלוּני לִשְׁמוֹ;

בַּצהריִם היה זה, עת כִּשְׁנַיִם היה האחד.

15.

את חג־חַגֵּינו נחֹג, בִמחוז־חפצֵנו בוֹטחים,

מטרוֹתינו כּשֶהיו.

אורחַ האורחים, זרתוּסתרא הרעַ, הן בא!

שׂוֹחק עתה העולם, נקרע הצָעיף הנורא,

ואוֹר ואפל היוּ לְאחד אותו בֹקֶר־כְּלוּלוֹת.

 

פרק ששי: גרגר־חול מסוער ברוח    🔗

בחורף הראשון שלי בירושלים מהלך הייתי יום־ששי אחד, בשעה מופזת של בין־ערביים, מן הכוך הצנוע שלי בדרכי אל “מחוץ לעיר”. סמוך לקישלֶה, ביציאה מרוֹבע־האַרמנים, ראו עיני קהל אנשים הנסים מנוסת־חרב מפני נפיל אחד הלוּם־יין במדי חייל אוסטרלי, גליית לאמיתו. מתנודד היה בלֶכתו, נוהם כדב שכּוּל, וצועד היישר מולי. גאוותי לא הניחה לי לסגת ולהימלט. המשכתי אפוא בדרכי, בוטח ואדיש למראית־עין, עד שהנחית הלז סנוקרת מהממת בפרצופי. רק אז חמקתי ממנו, ואת שארית הדרך עד שער־יפו עשיתי, מטושטש ומתנשם, בריצה קלה.

עד כאן סיפרתי בגנוּתי. אך לזכותי יכול אני לומר שהיתקלות רגעית זו לא גרעה מאומה מן החיבה שרחשתי, כרוב בני־גילי בימים ההם ובמקום הזה, לאנשי־הצבא האוסטרלים מאז הופיעו לראשונה בנוֹפה של תל־אביב, גולשים בהמוניהם במושבה קולנית במורד רחוב אלנבי, שעה שהילכתי בו לתוּמי ערב־שבת אחד בנובמבר 1939. גם לאחר הסנוקרת שספגתי הוספתי לחזות בלב הומה בתעלוליהם – כבשעה שדהרו כזאטוטים בחוצותיה של ירושלים המושלגת ויידו כדורי־שלג זה בזה כמו גם בעוברי־אורח שלא חטאו; אף שׂשׂ הייתי לקשור עמהם שׂיחת־אקראי בטלה וצוהלת בקרנות־רחוב; ובנפש חפצה קופצים היינו שנינו, חברִי ואני, באותו טיול־בשנַיִם בגליל העליון, לכלֵי־רכבם מכניסי־האורחים, סמוך לאחר המערכה המסורבלת וכבדת־הקרבנות שבּה כבשו את סוריה ולבנון מידי צרפת של וישי. –

חיבה סקרנית זו לאוסטרלים ודאי סייעה לי להיענות לאותה מודעה בעתון שהכריזה על ביקוש לעובדי־שירותים “אי־שם בארץ”, מה עוד שהובהר לי כי אמנם הכוונה לעבודה ב“קֶמפים” של אוסטרלים. כך אפוא נקלעתי לשירותה של אותה חברה תל־אביבית שקיבלה זכּיון לכיבּוס לבניהם של ה“אנזאקים” (זה כינוים העממי האנגלי של חיילי אוסטרליה וניו־זילנד), גם אם לפי הרגשתי היה הדחף שהוליך אותי מעתה, משך כשנתיים וחצי, בחדוות־התנסות ובצמאון ל“חוויות”, אל מיגוון של משלחי־יד ומקומות־עבודה – בדרום הארץ כבצפונה, מגבול סיני ועד גבול לבנון – קרוב אולי, בעיקרו של דבר, לזה הממריץ את צעירינו כיום, בתום שירותם הצבאי, למכור ציורים ותכשיטים זולים בחוצות טוקיו, למשל, או להתייגע בבתי־חרושת צפים לעיבוד דגה מול חוֹפי שפּיצבּרגן או אלאסקה.

אולם עבודתי במכבסה האזרחית שבמחנה ג׳וליס לא פתחה לי פתח רחב ביותר למגע עם האוסטרלים הללו, על כל פנים לא בשלב הראשון. המשׂאיות שגייס המעביד הראשון שלי אוספות היו את הכּביסה מן המחנות שבדרום הארץ ומנקזות אותה למכבסה הגדולה שבתל־אביב, במגרשי התערוכה שלחוף הירקון, ואותן משאיות היו מחזירות את הכביסה, חבילות־חבילות אישיות, אל “נקודות האיסוף והחלוקה”, אם אפשר לכנותן כך, בכל מחנה. ובכל מחנה הוקצה צריף־עץ אחד, מקוֹרָה לוחות פח גלי, לפעילותו של קבלן־הכביסה האזרחי. שם היה כל אחד מן החיילים מפקיד אישית את לבניו הצואים ומקבל לידו שובר מתאים, ובתאריך הנקוב בשובר זה היה אמור לקבל שם את חבילתו, מכובסת וסדוּרה למשעי. אם נזקק החייל או הקצין לגיהוץ מדיו, או לטיפול “איכותי” ומזורז בכביסתו, יכול היה לפנות לצריף אחר, סמוך למדי לשלנו, שבו פעלו בעלי־זכיון אחרים: האדונים אדיבּ קנאזע ורג׳א סַייקלי, חיפאים בני העדה היוונית־האורתודוכסית, שנעזרו בלבלר בהאִי מעוּספיה בשם שפיק ובפועלים מבני הדרום – מבאר־שבע עד מַסמִיה, ומעזה עד בית־דָרָס.

בצריף שלנו היה גם חדר אחד ששימש מתפרה. שם העסיק בעל־הזכיון ארבעה או חמישה אנשים במלאכות קטנות של חייטות והטלאה בשביל חיילי הבסיס וקציניו. עולמם של אנשי החדר ההוא היה נפרד משלנו, אנשי הכביסה, אף שבערבים היו המחיצות נמסות במידת־מה. אז היו חברי מאגף־הכבסים פונים אל חדר המתפרה לשׂחק קלפים או לגלגל שיחה, ופעמים אף לחזות ב“סיאנס” של קוסם־חובב שנמנה עם עובדי המתפרה. אני עצמי במו־עיני ראיתיו מַגבּיה שולחן מן הרצפה בלהטי־לחשיו.

בנקודת־האיסוף שבה הוצבתי במחנה ג׳וליס הועסקו כתריסר דורשי־עבודה, רובם חדשים בארץ, שהצליחו להימלט בעור שיניהם מפולין הכבושה והשדודה ובדרך כלשהי הגיעו לחופי הארץ. קצתם שימשו כאן פקידים העוסקים עם החיילים, קולטים את הכביסה האישית, רושמים את פריטיה ומוסרים אותה לבסוף לדורשיה מחזיקי השוברים. רובם, ואני בכללם, היו בחזקת פועלים היושבים רוב שעות היום משני עבריו של שולחן־עבודה ארוך, מצופה פח מגולוון למען ההיגיינה, ומסמנים את הפריטים שבכל חבילה במספרי־זיהוי קודם לשילוחם למכבסה. המספרים היו נרשמים בטוּש על כל גופיה, חולצה, פיג׳אמה, ממחטה, זוג תחתונים או גרביים. על הפקידים והמסמנים כאחד ניצח זאב, מנהל־עבודה צעיר וערני, גבה־קומה וממולח, בעל גולגולת שועלית ובלורית שובבה־מטופחת ועיניים ערמומיות וצחקניות, יעיל וזריז וקל־תנועה, וצרכן בלתי־נלאה של סיגריות וירג׳יניה.

על־פי דרכי עשיתי חיל בסימון לבניהם של חיילי אוסטרליה האמיצים והנלבבים. כסופר צעיר אך מהיר במלאכתו הגעתי חיש־קל להספק גדול בהרבה מן ה“נורמה” המקוּבּלת באותו בית־עקד־לכבסים, ומנהל־העבודה שלנו לא הסתיר ממני את שׂביעוּת רצונו. מסתבר שאף דיבר בשבחי עם המפקח הכללי של החברה הקבלנית בעלת־הזכיון, שהיה בא לפקוד אותנו לעתים מזומנות. ההכרה לא איחרה לבוא, ובתום החודש הראשון לעבודתי נתבּשׂרתי רשמית כי הישׂגי זכו להערכה ולפיכך תועלה משׂכורתי החדשית משלוש לא״י לארבע, ולא עוד אלא שמעתה והלאה אהיה נמנה עם הפקידים העוסקים בקבלת הכביסה ורישומה ומסירתה – לא עוד עם הפרולטארים הממשמשים באצבעותיהם בכביסה עצמה.

ברור, עם זאת, שבמחנה האוסטרלי הגדול שאליו נקלעתי, על המוּבלעוֹת ה“ילידיות” שבתוכו, לא נמצאה לי פינה להתייחד בה עם עצמי או עם דחפי־ה“יצירה” שלי. גם פנאי לא היה לכך. בעצם, איני יכול לומר שחשתי צער או כאב בשל כך. אפילו גאה הייתי קצת על שאני “יכול גם בלי זה”, על כי לשם שינוי אינני חש צורך דוחק ומציק בהתבטאות. משום־מה היה בי כבר בטחון ששום חסימה זמנית לא יהיה בה כדי לסתום את מעיינותי המפכים, ומצד אחר היתה לי הרגשה ברורה שחובה עלי “לטעון מחדש את המַצבּרים”, לאגור רשמים חדשים, חוויות חדשות; קיצורו של דבר: לתפוס את החיים בציצית ראשם, כביכול, ולוותר לפי־שעה על פיזור מלים כתובות על גבי נייר.

פנאי לא היה גם לכתוב אל דניאל, תלמיד שנה א׳ באוניברסיטה האמריקאית בביירות. אולי גם לא הייתי עשוי לחוש צורך נפשי בחידושה של התכתבוּת, שממילא לא היה בה צורך משך כל השנה שחלפה, שנה שבּה גרנו בשכנות, מבוּדדים באותה מידה מן העולם החיצון, ומפתחים ידידות אינטנסיבית ומַפרה. ואף־על־פי־כן הרי משעה שאמנם היתה השעה יפה לכך נתחדשה ההתכתבות, והצורך הכבוש לביטוי מצא לו פורקן שופע, גועש כמעט. מצדי לא הוכשרה השעה אלא לאחר שהגיעני מכתב ראשון מדניאל, מביירות. ונראה גם שהסתייעה בתאונת־דרכים קלה שאוּנתה לי, עקב קפיצה פזיזה ממשאית בכביש־עזה. בימינו ודאי הייתי נפטר מעונשה של זו לאחר טיפול בתחנת עזרה ראשונה או בחדר־מיון; בימים ההם חייבה, כפי הנראה, כמה ימים של אישפוז שלאחריהם כשבועיים של שכיבה במיטה, בבית…

ת״א, 23/10/41

רב־שלום לך דניאל,

רק זה קיבלתי את מכתבך, שניטלטל עשרה ימים בדרכים, עד שנקלע, עגום וחבוט, לידי. אני מנצל את ההזדמנות המיידית הניתנת לי לתפוס דבר ביד ולכתוב ולכתוב. וכתמיד: יותר לעצמי מאשר עבורך. איני שם לב גם לצד התכני שבדבר, ואתך הסליחה. אקווה כי תבין לי.

לפני כמה שעות חזרתי מבית־החולים, בו הייתי שרוי כמה ימים עקב “תאונת דרכים” שאירעה לי “אי־שם בארץ”. שם גם קיבלתי את מכתבך. הוא היה דהה מעט ועצור־נשימה מעט. אך הבנתי את הלחץ הנפשי בו אתה נמצא כעת (מהסס אני לקרוא לכך “ירידה”…). מכל־מקום שׂמחתי על כי ניתנה לי כתובתך, ועל שהנה יש סוף־סוף איזו נפש שאליה אפשר לכוון את איתוּתו הרפוּי של הלב. אינני בטוח אם רב הוא אשר נצטבר ואם תקיפה כל־כך דרישת הביטוי, אך מכל־מקום זעה הלשון ונעות השׂפתיים, והעיניים תרות אחר האדם שאזניים לו להאזין ולב לו להיענוֹת. למעשה עברו כבר חדשים מבלי שכתבתי דבר. מאז נפגשנו לפני נסיעתך גם לא נקלע לפני בר־שיחה, והקולות שהילכו בבית־החזה היו רפים ואובדים בחלל, ללא הד וללא זכר.

אני עוד ממשיך לעבוד באותה חברה. הועברתי ממחנה אחד לשני, אף עליתי שם בסולם ההירארכיה הפקידותית. במחנה השני בו עבדתי זמנית, ושבּסביבותיו גם נחבּלה רגלי, היו תנאֵי הקיום רחוקים למדי מנוחיוּת, ובאווירה היה משהו מ“יחפות עליזה”, למרות המרירות שביום־יום. מוזר איך אף במקומות־עבודה כגון אלה, עם ההווי של “נעים־ונדים”, עם התלישות הפרחחית כלשהו, עם העסקנות הבהולה שבהם – טורח האדם ויוצר איזו אילוזיה של קבע ושיגרה־שבקבע. כנראה שקו אלמנטרי הוא בנפשנו והכרח אלמנטרי הוא לה – “שליחת שרשים” זו, תאוה זו להיאחז ולהשתרש ולהיקבע בקרקע, ולוּ גם תהא זאת תלולית־חול נדה או קרקעית־שלולית מלֵחה…

לאחר זה בא ה-interlude של בית־חולים. אולם גדול המכיל כעשרים מיטות – יריד של חולי. חולניות, בכיינות וציניוּת לגלגנית – זה הסם־שכּנגד – היו בלוּלים פה ומשמשים בערבוביה. זה בצד זה היו עשרים גופות מוטלות ופולטות מי אנקות כבושות ומי שוועות נוקבות ומי דברי־בדיחה ומי להג־סתם ומי קולות־שׂחוֹק חנוקי־מכאוב. החולים היו מתחלפים בתמידות – דור הולך ודור בא – רק המיטות היו נשארות עומדות באדישותן המוחלטת, בציפוי האֵמאיל המתקלף שלהן, בברזילן החורק. ודומה כי אותם הסדינים מקבלים באותה לבנוּנית אדישה וצוננת את החולים החדשים לבקרים עם אותם האברים הכואבים. אור היום היה נראה צונן ולא־ריאלי כלשהו מבעד לדוק של אחיות לבנות וסדינים לבנים וסינרים לבנים ורופאים נחפזים ואחיות מחייכות. אך צלילי הגניחות והצחוק היו מאבדים משהו מממשותם הלבנונית הספוגית ההיא.

מה שהיה בכל־זאת אנושי וממשי ויפה זהו אותו חיוך של התגברות ותקוה המשַווה איזה נוֹגה מוכּר ומעוּלה גם למתענה בסבלו, אותו ה“אין דבר” הגדול (נראה לי כי ה“אין דבר” הוא אחד מעיקריה של ההוויה האנושית, ואולי גם אחד ממקורות ההשראה של האמנות. אבל זה בדרך־אגב).

וכעת אני שוב בתוך כתלי בית־המשפחה, מקום שאין מקום לשום דבר שאיננו ממשי, מקום שהתלאות – הממשיות מאד – משמשות תכנם של חיים, שמהותם היא מלחמת־קיום עקשנית ותחבלנית; מקום שבו גם ה“אין דבר” הופך להיות עובדה־שבממשות וקלף־של־קרב. מערכת קיום קשוחה; אב שבור־למחצה, מזקין במהירות, מדולדל, עם טוב־לב קהה ונכזב, עם עקשנות גאה, עם סלחנות “אין דבר”ית שחֶציה אצילות וחֶציה חולשה; אֵם תקיפה, שמרץ־עלומים סוער נאבק בה עם החולשה העולה, פעלתנית, מרת־נפש, קשת־עורף, צינית, חדת־שיניים, עם מידה של תום פרימיטיבי והרבה בריאות שרשית ולוחמת, אשה אמיצה שאינה יודעת פשרה, ושלמרות הרפיון של שנות־העמידה עוד חיה בה חדוות־הנסיון הלוחמת של ימי הנוער; והיומיום האכזר בולע פה את הכל, ומאפיל על היפה והנאצל והרם אשר בנפשות, ומערֵם תלוליות־עפר על משׂאות־נפש וחמודות־לבב…

נראה בעליל שזה זמן־מה היה הצורך בהתפלספות מפויטת, בהעלאת אי־אלה הגיגים אפיניים על האדם, טיבו ועולמו, תובע לו פורקן וסיפוק. הקטעים הבאים הם עדות חותכת לכך, גם אם לא תמיד יצטיינו במקוריות צרופה:

בני־האדם הם סוף־סוף תופעות נפלאות, עם כל קטנותם. החיוניות של היצורים האלה: הם הלא אינם יכולים כמעט שלא לחיות! ואיך הם נלחמים, איזו מידה של ייסורים יכולים הם לסבול מבלי להישבר, באיזה אומץ יכולים הם לסבול מבלי הישבר, באיזה אומץ יכולים הם לחייך ולחלום ולהאמין ולקוות, באיזו גבורה יכולים הם לשאת ולחיות! מה נפלאה היא גם הפשטות שבהוויתם, ומה מרוממת אף הקטנות שבה! בשוק הגדול וההומה מתחככים כוהנים נסיכים ומלכים, שלא הגיעו ולא יגיעו אולי מעולם לכהונה ולכיסא – ואף על פי כן הן כל אחד מהם הוא מלך וכוהן. וכל אחד מהם הוא פלא מהלך.

עתים נראה לי כעת שהנני מעין מלך שהוסרה עטרתו מראשו. זה שראה עצמו בחינת צעיר־כוהנים ליופי בתבל [עוד זוכרים קצת את טשרניחובסקי? את “אז שיר חדש ישיר משורר,/ ליופי ונשׂגב לבּו ער״, למשל – בבּית האחרון של “אני מאמין”; או את “כוהני היופי ומכחול־אמנים,/ איש איש רוחו טהור וקדוש לַפִּידו” בסוניטה ה־12 שבכליל הסוניטות “על הדם”?… לא אמרתי כלום… – המלביה״ד], מצא עצמו לפתע והנהו מופשט מגלימת־כהונתו. אך מאידך אולי טוב שהלכו הפרטנזיות לטמיון, ואני מרגיש עצמי אמנם חזק ומאוּשש פי כמה. לאחר שענני־ההוד הפכו היות אך ענני אבק גרידא, ומאחר שהאבק התחיל כדרכו להחניק, לא היה טוב מלטבּול במימיה הצוננים של המציאות המטריאליסטית שלנו. משום כך סבורני כי ההווי האוניברסיטאי בביירות, כפי שתיארתו לי, ודווקא בחוֹר שכזה, יהיה בו מן המבריא, המעודד והמפכח גם לדידך. ל”אחר" שבּנו, זה אשר מעבר־לכאן, אין טוב מבחינת־משקל־וכוח זאת אשר בפרוזאיוּת חמרנית – בין אם על שלטהּ יהיה כתוב “מכבסה צבאית” או “מדרשה ביירותית” או (מה שאולי ייתכן לדידי בעתיד הקרוב) – “בית חרושת ליהלומים”…

אם כה ואם כה: טובה תהיה התוגה שעלול לחץ זה להוליד, וטוב ממנה יהיה גם החיוך (כמימרתם של האנזקים שלנו: ״ everything with a smile taking״), אך גרועה וארורה ומסוכּנה מכּל תהיה האדישוּת.

בזמן האחרון לא נשאר הרבה מקום בחיי לאותה “תחושת הייעוד” או “שאיפת העליה”, או תקרא לה כאשר תקרא – ועם זאת נתתי ל“אני” הקודם שלי לאבד ולהיכּפש בעפר. אי־שם במעבה הלב עודו נושם, ושלהבת נרו זוהרת צנועות ובטוחות. וקודם לכל, קודם אף לסופר ולאמן, קודם אף לאיש־הרוח, הוא האיש. האדם באשר הוא אדם. ונראה לי כי טוב היות אדם־ראוי־לשמו ולא להיות איש־רוח מקצועי כלל, מהיות על־אמן שהוא אדם מפוקפק.

בהמשכה של היריעה הדחוסה הזאת יסתבר לנו שגירויי הכּתיבה אכן לא שככו כליל. גם חלקה של הנוסטאלגיה לא נתקפח:

יהיה עלי להיות מוטל־מאונס במיטה במשך שבועיים לערך. אני מקווה שבפרק־זמן זה יִשרו פירות, ופירות בשלים, מענפי עצִי, אך לא אופתע ולא אדאב אם לא יִשרו. בכל אופן יהא לי זמן מספיק להשתעמם, לזכור, להרהר ולכסוֹף. לאחר זה אפשר שאגש ליום־יומיים לירושלים. לרגעים מתחיל אני להתגעגע קימעה, ובפרט בימי ראשית־חורף יקרים וזכים אלה. לפני שנה בקירוב הייתי מהלך ומרחרח בסמטאותיה ומבואותיה של העיר, העיר העתיקה שלי ושלנו. הייתי אז בן שבע־עשרה וחצי, וצעיר הרבה יותר. [סוף־סוף יצא המרצע מן השׂק, מה?) ויקר, מה יקר היה אז כל יום וכל ליל. מה יִקרו אז ללב כל זריחה ושקיעה, מה חדשים היו אז כל בוקר עולה וכל פרץ־אורה של שמש מֵנֵצת. עתה, משקַיים כבר איזה ריווח־זמן, איני יכול שלא להיות סנטימנטלי כלשהו בהיזכרי בתקופה ההיא ובנסוֹתי לדוֹבב את רחישת־הגעגועים של הלב. הקיתון האפלולי והמקומר שלי, כתלי האבן העבים, ההזיות הארגווניות שלי, מסעות גדודי הֶעבים בשלל הגוֹנים והדמויות מעל להרי הטרשים העוֹטים את מעיל ירקוּתם החרפית, גשמי השפע, הדֶלף הטורד המידפק על מרצפות־האבן ומזמר במרזבים, הקור הרענן העושׂךָ רווה־עלומים שבעתיים משהינך, השמש המחייכת בעד מטליות הֶעבים, רוחות־הפרא העליזות, גבעות־המדבר הכתומות, המושקות זהב עם רדת־יום, המואב הרחוק, הדמום, התכלכל: הכל, הכל, הכל…

כל זה עודו קיים ודאי, אך שוב לא יוכל להיות כשהיה, להיות את אשר היה. שם אפשר שלא נשתנה דבר, אלא שאנחנו נשתנינו. צמאי־מרומים פחות הננו, אם כי אולי לא פחות תאבי־מרחקים. הלב, אם כי לא רע לו כלל כמדומה, הנה נעשה בכל־זאת קרוח יותר. גחליו הלוחשות מצפות למי שיבוא ויִפּח בהן אש. ישנן דמויות קרובות – מי יותר ומי פחות – אך חוּמה של אהבה כבר אינו מלהט את הגוף. היכול אוּכל עוד לאהוב אי־פעם? כֶשֶף־רגע, רטט־רגע, ואחריהם – לא־כלום. רק זכר־מה ושבר־חלום ומשׂוּאות של תשוקה. בכל אשר אעבור אני קונה לי חברים, אך בכל אלה אין גם אחד אשר יהיה לרעַ, ואשר לפניו ייפתחו השערים חלודי־הצירים בחריקת ברכה ותודה. הרעַ, הרעַ איננו.

עלי לחתום. דברי אָרכו מדי הפעם, אם כי עוד נדמה כי לא נֶאמר הכל. ענֵה במהירות, וכהלכה. הכתובת – כשהיתה.

כתוב, ועורר גם אותי לכתיבה.

ובזה שלום.

אהרן

ושוב: סלח לי על הצד החיצוני שבמכתב.

ההחלמה מאותה תאונה של מה־בכך נתמשכה ונתמשכה, וסיפקה לנפגע פנאי די והותר לחזור אל שגיונותיו משכבר; על־כל־פנים, ל“יצירתיים” שבהם, ואלה כללו בפירוש את עצם ההתכתבות עם דניאל [לרגעים דומה ששני המתכתבים כאחד ראו בה כמעט תכלית לעצמה, וודאי שהיו מאוהבים בה כשלעצמה – המלביה״ד]. על כך יעיד המכתב הבא שנשלח אל דניאל ביירותה, חרף החשש ל“ריסוק־אברים” אשר לו היתה הצנזורה הצבאית דנה, ככל הנראה, את חליפת המכתבים בין ארץ־ישראל לארץ־הארזים:

18/11/41

רב־שלום לך, דניאל.

סוברני שתאמין לי אם אומַר כי בקוצר־רוח אני מחכּה למכתביך, וכי שמחה גדולה אני שמח עליהם בבואם. ויותר משמֵסב לי שמחה תכנם של המכתבים, הבאים רסוקי־אברים רחמנא לצלן, הרי גורם לה עצם בואם של המכתבים. אינני שוקל את מכתביך באותם מאזניים של “הערכה ספרותית” שבהם רגילים היינו להשתמש, אלא מסתפק אני בזה שאין הם באים – כמו שמורגל, אהה, בקורספונדנציה משרדית וחברית כאחת – “בתשובה למכתבו מיום זה וזה” וכו', וכי לחליפת המכתבים שלנו יש אופי של חילוף מונולוגים. זאת היא, לפי ראות עיני, הצורה האנושית ביותר והיפה ביותר של שיחה; ומהו חילוף איגרות נאמן וטוב אם לא שיחה־שבכתב, ואולי אף טוב הוא הימנה… [בסרט הזה, אם יורשה לנו להעיר כאן, בניב המאוחר כשני דורות לזמן כתיבתן של השורות הללו, כבר היינו, כמדומה – המלביה״ד] מסופקני אם עיכלתי כבר כהלכה את מכתבך כשלעצמו, אבל אין זה מפריעני מהשתמש בהזדמנות המיוחלת ולענות – – עודני מוטל בת״א, מרפא את רגלי, ממעט בהליכה, ובכללו של דבר לא רע לי כלל וכלל. אותם הזמנים בהם נראתה לי ת״א כ“בבל” מחנקת, רבת אבק וסאון, וכביטוי של כל המדכדך ומורט־הכנפיים ומעבש־הלבבות, אותם הזמנים חלפו להם כבר. הדברים נראים לבני־אדם פעוטים ומדכדכים כל עוד טרם נתחזקו דיים וטרם נתגבשה בהם אותה חטיבה איתנה ומוצקת – אם גדולה ואם קטנה. אפשר שבעת האחרונה, עם אותו הקמצוץ של נסיון־חיים שהביאה לי, נתאוששה עמידתי ונתרחבו אפקי, ולוּ גם נתנמכו השמיים. וגם אשר לשמיים, הנה השבועות האחרונים בת״א מלחשים לי כי אולי לא נתנמכו אלא לשעה, על מנת לשוב ולהתרומם, לשוב ולהבהיק בתכלת צחה יותר ומעודדת יותר…

באחד הפליטונים של הרצל נאמר ש“ערשׂ הדווי כבר עשתה הרבה בני־אדם לפילוסופים”. “ערשׂ הדווי” שלי רחוקה מהיות כזו במובן המקובל והמלנכולי של המלה, ומהיות פילוסוף רחוק אני גם עתה כבכל זמן מן הזמנים. אך נראה לי כי לקחה של תקופה מסוימת הבשיל ונזדכּך עתה, לאחר שעבר את סינונו של הלב ואת סינונו של הטוב אשר במסנני לקחי־החיים – הזמן. ונראה לי כי, תהיינה אשר תהיינה הפנים אשר יַראה לנו גורלנו, הנה בחיים כשלעצמם ישנו חיוב גדול כ״כ שכדאי וראוי לנו לאהבם תמיד. אף ההוויה האנושית כמות שהיא, בין אם מציקה היא לנו אם לאו, בין אם היא מַתאמֶת לחלומותינו ואם אין, הרי גם בה ישנה שלמוּת אורגאנית כזאת, וחיוב רב כל־כך – חיוב ללא־תנאי ישנוֹ בה, עד כי אף אותה לא נוכל שלא לחייב, שלא לקבל, שלא לאהוב. משאנחנו נעשים חזקים יותר כאנשים חדלה החברה סביבנו לשמש לנו כאוויר לנשימה, שדחיסותו או קלישותו משפיעות על ריאותינו. התחזקוּתנו אינה מחייבת כלל את הוויתור על החברה ועל הסביבה, אף לא את עמידתנו-מנגד או [את] הסתגרותנו הגאה־האירונית. לא מופרשים מהסביבה עלינו לחתור להיות אלא חזקים למדי לעמוד בתוכה, וכשיֵש הכּוח – אף נגדה. כל עוד רפים הננו, הרי האינסטינקט האנוכי והמבורך של השמירה־העצמית פוקד עלינו את ההסתגרות, או גם את אותה ה“השתריינות” המהוללת. אולם משקנינו לנו יתר אמונה בכוחותינו־אנו, ויתר הערכה של החיוב המוחלט של חיינו, או אז יכולים אנו להדיק לעפר את החומות שהקמנו סביבנו. שכן לבדידותנו יש מי שידאג, אף מלבדנו; לרגעים נדמה גם כי יותר מדי יש בבּדידות מאוֹנס של גורל. בודד נשאר האדם, ובפרט זה בעל אותו מנגנון מעודן שנפש שמו, בין אם ישתדל בכך ובין אם לא יאבה. כי, לאחר ככלות הכל, הן ברור כי אין גשר אשר יוליך מנשמת האחד אל זו של רעהו, מ“אני” אחד אל “אני” שני. יש בכך משהו נורא, באמת זו ובהכרתה של אמת זו, אלא שאין לתפוס זאת באופן טראגי ביותר ואין להיתפס לקדרות נואשת בשל כך, שכּן דומה כי אף בדידות־נצחים זו של נפשנו אינה אלא בבחינת אזור־מגן הכרחי לנשמה. (אגב, בשעות־הפנאי שלי משתלם אני כעת ברוסית, ותירגמתי לעברית [מרוסית] רשימה של מופאסאן, ׳בדידות׳ שמה. התפיסה הנואשת ביותר של ערירות־הנפש באה שם לידי ביטוי, אלא שהדברים בכללותם הם קולעים ונוקבים עד־התהום, והרבה ממה שהיה מרעיד וחולף בחוטי־החשמל הדקים של המחשבה מצא לו שם ביטוי מפתיע וממַצה. הנה הוא אומר שם, אותו צרפתי אנין־רוח ונאצל־היגון;

“איך אין אני משתדל להתמסר, לפתוח את כל שערי נפשי? – אין זה ביכולתי. מתחת לכל, בקרקעית הדברים, נשארת פינת־סוד של ה’אני' שלי שאין מי שיוכל לחדור אל תוכה. אין מי שיוכל לגלותה, להבקיע אליה. משום שאין איש דומה אלי, ואין איש מבין את זולתו”…

וכאן, דניאל, יש לי משהו לאמר לך באופן “ישר” יותר – אם אך חזקים הננו למדי, הרי אין לנו כל הכרח וכל צורך לנשום את אווירה של החברה שבמסלולה משיק מסלולנו; ולוּ גם היה מסלולנו מעורב במסלולם של אלה אשר סביבנו, ולו גם היינו מקבלים עלינו בשלמוּת את הוויהּ [משמע, רצוי להבהיר כאן: את ההווי שלה – המלביה״ד], עוּלה ואורח־חייה של החברה שהפכנו היות אחת מפרודותיה – גם אז פושט זה אשר רמה וזקופה קומתו את צווארו למעלה כאותו ג׳ירף, והוא ממשיך לנשום את אווירו-הוא ולהיות את אשר הינו. גם החברה שבתוכה חיים אנו יכולה להישאר לדידנו מגרש־שעשועים, שדה־תחרות או שדה־קרב, מרחב־הסתכלות או קרקע לבנין או גן־טיולים־ומרגוע – אך בשום־פנים אין עליה להפוך לאקלים־חיינו, ואסור שאווירה יהפוך להיות אווירנו.

באותו ספר פיליטונים של הרצל, ששבתי וקראתיו באלה הימים, ישנו פיליטון אחד ושמו “הריפוי מן המרה השחורה”. אפשר שקראתו, ואפשר שלא, אולם משקראתי את מכתבך הירהרתי שמן הראוי היה לך לקראו עתה… מיליונר אמריקאי צעיר בא אל רופא מפורסם, וקובל על שאינו מוצא טעם בחיים, ועל שהוא סובל ממרה־שחורה שאינה מניחה לו. הלה עושהו מאוּשר ועליז־חיים על־ידי שהוא קוטע את רגלו הימנית, ולאחר־כך הוא מתקין לו רגל מלאכותית העשויה באמנות רבה. זהו, בקצרה, תכנו של אותו פיליטון, אך נאה הוא איך מנמק הדוקטור בפני חולו את פעלו האכזרי. “ידידי הצעיר”, אומר הלה, “החיים יפים הם – אלא שהאדם אנוס להיות חסר משהו על מנת לטעום אותם… אין אדם אוהב אלא את מה שאין לו!” וברי לי, למשל, כי את אותה “ארץ אהובה עד־לכאב” ואת כל אותם הדברים, היקרים בוודאי במאד, שהיו פעם נחלתך, לא היית אוהב מעולם כעתה – בשעה שהם הסרים לך…

אבל חוששני, דניאל, שסר אני מדרכי, ועלול אתה לחשוד בי שרצוני להתעטף באצטלה של פטרון, שאינה יאה לי כלל וכלל.

אשר לענייניו שלו, מדווח הכותב, אכן באה, סוף כל סוף – השבח לאל בורא־עולם! – “תקופה של פעילות יצירתית מבורכת, לאחר תרדמה ממושכת כ״כ”. אם בזאת לא די, הרי אף “המחשבה מתיזה ברקים בתכיפות גדלה והולכת”. אם היה אפוא חשש של “התייבשוּת” הרי שנתבּדה: “הפּלג… המשיך להקֵר את מימיו, ולוּ גם בחשאי ובאין רואה, ועתה הוא פורץ כאֶשד”.

ממרחק הזמן אולי ימצא הקורא ענין מעט יותר בעדותו של הכותב על מה שקורה סביבו בשלהי שנת 1941, בעוד הפולש הגרמני קרֵב אל שערי מוסקבה, ושבועות מספר לפני התקפת היפאנים על פרל־הארבור:

בארץ – עולם כמנהגו נוהג. החיים מקבלים יותר ויותר אופי של מחול־שכחה של סירה המיטלטלת על גלים… בלב ים זועף, ויש להם הרבה מאָפיה של אנארכיה של־ערב־מבול. דומה שהלבבות נאטמים ומתרוקנים. שפע גובר, ולצדו מצוקה גוברת. פניו של “עמך” מחווירים ומוריקים, לחייו משתַפּות, עיניו בורקות, מקנאה ועוינוּת, גופו מידלדל ומעיו הומים כחלילים. מאידך – בולמוס של שעשועים. מלא את כרסך, כל עוד הדבר ביכולתך. אכול ושתה, כי מחר – מי יודע מה ילד יום? טרוף וחטוף, כרסם, והאבד, זלול והשמד. וכה הומה האוויר מצלילים טרופים ורועשים של תזמרות הג׳אז, ובתוך קלחת המים העכורים חותרים בני־אדם ותרים אחר גלדי השומן הצפים, ולמטה מלהטת האש ומלהטת.

אכן, יש בתמונת החיים־דהאידנא הרבה ממה שמזכיר איזה חזון אפוקאליפטי.

אפשר יהיה לך ענין־מה בתכניותי האישיות לעתיד הקרוב. כשאחלים, לאחר חודש בקירוב, בדעתי לחזור לעבודתי הקודמת לזמן קצר, על מנת לחסל שם את העניינים. יש אפשרות שאהיה אז בבית־החולים הצבאי שבפסגת הר־הצופים, ואפשרות זאת היא המושכת את לבבי לחזור. לאחר־מכן, או שאתחיל לעבוד בתעשיית היהלומים, או שאדחק לעבודה אצל קבלנים צבאיים. הייתי שׂמח אילו יכולתי להסתדר בעבודה בסוריה. ל“מקצועות” אלה אני נמשך הן בשל היתרונות החמריים שהם מבטיחים והן בשל החידוש – ולוּ גם הארעי – שבהם. בעבודה ביהלומים יש משום רכישת מקצוע כלשהו, שככלות הכל יש בו הכרח לאדם, הנזקק מפעם לפעם לאיזה משען ולאיזה חוף איתן בזרמים הנסערים. נוסף [לכל] הרי זה גם מקצוע שלֵו, מעודן ומכובד, ואף אותו פילוסוף יהודי מאמשטרדם היה עוסק בו…

מזג־האוויר – רך וחמסיני כמעט. עננים מבשרי מטר דוהרים על־פני תכלת השמיים, אלא שהבהירות בעינה עומדת. אולם נראה כי הגשמים הגדולים לא יאחרו לבוא, ואנחנו לא נימלט מן ההכרח ללבוש מעילי־גשם. ובאמת, מחלוני נשקפים פרדסים מצהיבים ושדות יבשים, וכולם מפללים לגשם המתמהמה.

כלו דברי הפעם. מעבר למרחק המפריד הריני מושיט לך יד באחוה ורעות.

מלאו ימי ההחלמה הללו, שכתיבה וקריאה בשוּליהם, עם קצת לימוד ותרגום. לאחריהם חזרתי למחנה ג׳וּליס, להמשיך במקום שהפסקתי. מזמן שעליתי לדרגת פקיד, והתחלתי לקבל מן הילדים האוסטרלים המגודלים הללו את חבילות לבניהם הצואים ולהחזירם מכובּסים וצחים, קשרתי אי־אלה קשרים חטופים עם אחדים מהם. לא אחת הניבו הקשרים הללו שיחות־נפש בצריף המכבסה, או הזמנות לצריף הנאפ״י או לקולנוע (אף שעקרונית היו שני אלה “מחוץ לתחום” לאזרחים המעטים שבמחנה, עובדי השירותים למיניהם). מריע הייתי עמהם אל מול המסך ברגעים מפעימים שבּעלילה; קופא עמהם בעמידת־דום נבוכה כלשהו בתום הסרט, בהישמע ההמנון הקיסרי “אֵל מלך נצוֹר!”; מריק עמהם ספלי-אדירים של בירה מקציפה אגב החלפת דעות בקרתיות למדי על ה-blimeys האנגלים, ה-jerries הגרמנים וה־dagoes האיטלקים; מעיר הערותי על מכתבים ותצלומים שקיבלו בדואר מן המולדת הרחוקה, או מקשיב, בהתרגשות כבושה, לחוויות־קרב מן המדבר המערבי או מהרי־לבנון – כמו גם לרשמים מפולפלים יותר מבתי־קלון ומועדוני־לילה בבירוֹת־התרבות־והתענוגות של אזורנו־אנו.

ב־8 בדצמבר, משנודע כי כלתה הרעה גם אל האוקינוס השקט וכי בעקבות יפאן נכנסה גם ארצות־הברית למערכה, ומעתה המלחמה היא עולמית במלוא מובן המלה, חשו האנזאקים לפתע כאילו, מבּחינתם, שוב אין הם מוּצבים בחזית הנכונה. הסכּנה נשקפה עכשיו מלוא קומתה למולדתם־הם, ובכל שעה עלולה היתה להתגלוֹת גם בנתיב הימי המוליך משם לכאן.

איש־העסקים מתל־אביב שזכה בכביסתם של האוסטרלים (ובי, כאחד ממסַמניה) ודאי היה פושט את הרגל גם בלי כל קשר לתהפוכה האסטרטגית הגדולה שחלה במהלך המלחמה. רגע קט הייתי בחזקת מובטל, אלא ששכנינו למחנה, החיפאים בעלי המכבסה המקומית, חשו לעזרתי. זקוקים היו לכאורה מאד לאחד שכמותי, ומר קנאזע אף הציע לי מיד שׂכר של שש לירות בחודש (עם פנסיון מלא!) – כפליים מן השׂכר שבו התחלתי במקום־עבודתי הראשון. הנה כך נשארתי עוד שבועות אחדים במחנה ג׳וליס, עד שראיתי לנכון (מטעמים שפירשתים במקום אחר, ואינם ענין לכאן) להיפרד ממעסיקי החדשים ולתוּר לי פרנסה אחרת.

עד־מהרה זומנה לי כהונת פקיד אזרחי בבסיס־האספקה הבריטי הענק בחולות רפיח. קפצתי עליה בלי היסוס. (עכשיו יכול הייתי להתפאר במשׂכורת גדולה כפליים מזו שהוצעה לי במקום־העבודה השני שלי). בשלהי מרס כתבתי מאוהל־מגורי שם אל דניאל:

שלום רב לך דניאל.

הנה כי כן באה תמורה חדשה, ועמה נסיון־חיים חדש. המקום – אי־שם בין ציוֹן לארץ גוֹשן. הזמן – ניסן. סביב – מישורים נרחבים, חולות מתאבכים, שמיים שחורים. סוערת רוח צפונית פרועה וצוננת והקור חודר לעצמות והחול מסנוור את העיניים. ובמקומותינו אפשר שליל־כוכבים שלו וחמים הוא הלילה, והאוויר חדור בשמי פרחי־הדר, וגופות צעירים נצמדים זה אל זה בתשוקה אביבית, בין גנים וצללים של ברושים, והירח הצעיר יקר הולך – –

כאן שונה הכל למדי. החיים הם צבאיים למחצה. עבודה במשרדים ומחסנים, חיים במחנה של אהלים. האקלים, כאמור, מטורף ביותר. סער רודף סער, ובין אם הרוח לוהטת ובין אם היא מרעידה את אבריך – הרי החול מלווהּ תמיד. החברה צעירה ברובּה, ואיננה נותנת מקום לתלונות מיוחדות. יש פרצופים פחות סימפאטיים ויש יותר. חוטים ראשונים של קשרי־אחוָה מתחילים להיטוות. ככלב צעיר הריני שוב מרחרח ומרחרח, תוהה אם אמצא פה קירבה של דמים ושל נפש.

אין ל׳ שום סיבה להרגיש חרטה או אכזבה. איני אלא מנסה, וכל אשר יהי כלול בפרק הנסיון החדש – באהבה אקבּלנו ובברכה. מוצק העורף¹¹, עז המצח, החזה נטוי באומץ מול טפיחות הרוח. סְעַרנה, הי סְעַרנה, רוחות של גורל! אנחנו צעירים, אנחנו עליזי-חיים וצמאֵי־נסיון הננו! והלב יפעם באון, וחייך תחייכנה השפתיים, והדם ירון בגוף ושיר ישיר.

מפעם לפעם מורגש חסרונה של העיר, אך אין הוא מכאיב כל־כך כבתקופת ג׳וליס. יש משהו שמפַצה. בחיים גבריים בריאים אין גם היעדרה של חוה מציק כל־כך. [כאן, כמדומה, נתקלים אנו בחידוש חד־פעמי! – המלביה״ד] יש גם הרבה מן המאלף והמספק חומר־הסתכלות בלבטי התהוותה של החֶברה, עם כל תופעות-הלוואי הקטנוניות שלה, בחבלי ההתגבשות של עדר מתוך צאן פזורות שהתגלגלו לכאן בהמון דרכים. הבריטים היו פרשה בפני עצמה. בכללו של דבר, נתגלו כיצורים חביבים למדי, חביבים למרות פלגמאטיוּתם ודווקה בשֶלה, מוצקים מתחת למעטה מֶשְׁיָם, רכּים מתחת לשריון־המשי…

המוזה אינה פוקדת את השערים, ואף אני איני מתדפק על שערי הוד רוממותה. לא נתנה לי גט־פיטורין, אך גם לא קניתיה לצמיתות. ונראה שגם כך טוב. תחילה יקֵרו־נא כמה מעיינות אל תוך באֵר הנפש. לאחר זמן תבוא הדממה הטובה, תבוא שעת ההזדככות היקרה, וכל החומֵר וההומֶה ישלַו כשמן־זית וחטיבות הבדולח תתגבּשנה. אני מאמין כי יבוא גם כל זה. איני דואב יען חָזַקתי.

ל״סדר" אבוא העירה. אם תיקלע במקרה הרי “אהלאן וסהלאן”.

למכתבך המלא והטוב אחכה כתמיד. הכתובת היא זו הרשומה לעיל.

ככל הנראה, אכן התממשה התקוה לפגישה בתל־אביב בימי חג־הפסח. עובדי בסיס־האפסנאות הגדול קיבלו חופשה לחגם, ובאוניברסיטה האמריקאית של ביירות היתה זו, מן הסתם, ממילא עת חופשת הפסחא. כך אפוא הגיע דניאל הסטודנט מן הצפון, מלימודי הרפואה שלו – שבּהם ניאות להתחיל משהסביר לו אביו, בתוקף ובבהירות, שמוכן יהיה לממן לו לימודים רק בתנאי שיבחר ברפואה כמקצוע – ואילו אהרן הכַּתבן מנֶגֶב הגיע, ממחנה־האהלים של האזרחים משרתי צבא ה.מ. בגבול המדבר.

הפגישה המיוחלת לא עלתה יפה, על־פי התיעוד שבידינו; מלבדו אין לנו דבר לסמוך עליו ולהאיר את עינינו אם נבקש לברר מדוע ובשל מה (ואין זה צורך דוחק, כמובן). הזכּרון לא יסייענו בכך. המכתב המוגש בזה הוא העדות אשר בידנו, ומתוכו אפשר אולי לשער, על־פי קארל מארקס סבא, שבעקבות הריחוק בהוויה נוצר גם ריחוק בהכרה. אך אולי אין טוב לנו מלתת את רשות־הדיבור לו, כלומר למכתב שנשלח אף הוא מן ה־2 .b.o.d):

פגישתנו בת״א השאירה בינינו ריחוק ניכר למדי והרגשה חריפה של זרות. לי היה מוזר לראותך בגילגולך החדש, ואתה כמדומה היית מאוכזב לראות את הבחור שהיה כותב מכתבים “נפשיים” כל־כך והנה הוא יבש ומסורבל וקשה־התלקחות כל־כך. מכל־מקום, הרגשת־נֶכֶר זו עצמה מראה על יחסים מבוגרים, היות ולא באה מתוך איזה סיכסוך פעוט, אלא נתגלעה לאחר שלשנינו ניתנה אפשרות לבוֹר לו איש את דרכו־הוא. לכן אני גם מסוגל לחשוב, בדעה מיושבת וללא נטף מרירות, על אפשרות של קרע גמור בינינו; אפשר שאכאב מעט, היות ואתה הינך הראשון, והיחידי עד כה, מאלה שנקרו לי על דרכי, שהיה לי קרוב באמת – אולם, בכללו של דבר, התרגלתי לקבל את הטוב והרע שמביאים לי ימַי העוברים באותו יחס של הבנה שלווה, מתאפקת ואופטימית.

עלי להודות שהדברים המעטים שהחלפנו נתנו לי חומר למחשבה. הצעותיך מצאו להן הד [מי ישחזר עתה את טיבן? וכלום יש לכך חשיבות? – המלביה״ד], וכששמעתי את ההד מתגלגל במוחי נתעוררתי לחשב כמה חשבונות עתיקים וחדשים. אשר לעבָרי, לשנתי זאת האחרונה, טעונת־האבק וכבדת־הנסיון [או­-הֹוֹ!], ראיתי שאיני יכול להתייחס אלא יחס של חיוב [וכי יכולנו להטיל בכך ספק אפילו רגע קט?!]. נתנסיתי בכמה וכמה נסיונות שאם גם, למען האמת אומר זאת, לא היו חמורים במיוחד, הנה היו ריאליים למדי – ומכּולם יצאתי בן־חורין וקל־חיים וזקוף־קומה כשהייתי, ואף יותר. נעשיתי מאושש יותר ומלא־ביטחה יותר. באותו כור־מצרף, שבו הלכה ונוצרה דמות האדם והגבר שלי, מסכתי מנה גדושה של פרוזה לתמיסה הלירית – הנֶתך שיתקבל יהא מוצק יותר מששיערתי, אם גם אולי נוצץ פחות. אני מוצא עצמי כעת רחב יותר בלב ובהבנה, עשיר יותר בנסיון, מראות ורשמים, מפוכּח יותר בתפיסה והתבוננות, וכן גם יותר גמיש, יותר חברותי, יותר מעשי. גם עתה עודי צמא־חיים כשהייתי, ואף יותר, ובאותה אהבת־נסיון שוקקה ונסערת עודני נכון לכרוע על כל עיִן ולשאוב מכל באֵר ולארות צוּף מכל פרח. יש לי הרגשה מלאה של עצמאות, שהיא פרי של נסיון־חיים עצמאי. משום כך אני קל־תנועה וקל־כנפיים, אף כי יש לי מטען לא נטול־ערך על גבי.

אהבה־ללא־תנאי – אם כי לא בלי אירוניה – התרגלתי לאהוב את העולם, את הבריות, ואת עצמי. עם אהבה זאת נתפתח בי אותו אינדיבידואליזם יקר ועתיק עד לקיצוניות של אנארכיזם־ללא־תקנה. אני אֶרך־רוח ואֶרך־אפיים כלפי הזולת, ובגילגולים שנתגלגלתי למדתי גם לוותר ולהתאפק, אבל אני נעשה קנאי עד לפראוּת ביחס לחירותי: החירות לפעול ולהחליט ולנוע, להסתכן ולהישמר, מבלי היות כפוף למרוּת חיצונית, מבלי היות תלוי באופן ישר באיזה גורם שמחוצה לי. בין החירויות שאני נוטרן היא גם החירות לוותר על החירות. אם אתן פעם ראשי באיזה עול – אשׂא בו עד הסוף ואֶדוֹם, אבל אני רוצה להיכּוף מתוך רצוני החפשי שלי.

אינני עוסק כעת ביצירה, ו“חוויות של אמן” חדלו זה כבר מהיות נחלתי. היכלי הקטן זה־כבר אינו מופז, ארון־הקודש הוּצא ממנו, פרוֹכת־הקטיפה נלקחה, כנפי כרוּבי־שירה חדלו מהָשֵק בין כתליו, והקדוּשה נסתלקה ממנו; אין לי כעת אילוזיות ביחס למידותיו, ובכל זאת אין הוא יקר לי פחות בשל כך. מתוך רעב־לחיים פרקתי מעל גבי הרבה מטענים של אידיאל וקדוּשה, כדי להיות קל יותר ובן־חורין יותר; אבל נראה לי שחיי לא נעשו כעורים יותר, ושהיופי לא ניטל מהם כליל. אפשר שאילו ניסיתי ליצור כעת הייתי מגיע לאיזה הישׂגים, אבל סיכוי זה שוב אינו צד את לבבי. מה שאני להוט אחריו כעת הוא: חוויה, חידוש, חיים, תמורה, נסיון ודעת. ואידך זיל גמור.

בעצם איני תר אחר שום דבר קונקרטי. קריירה של אמן היא תכלית שהשׂגתה היא משהו מסוּפק ושדרכה דרך־תלאוּבות, אבל הריהי, סוף־סוף, דבר ריאלי. אני גם לזאת איני שואף. ייתכן שאיני אלא גרגר־חול מסוֹער ברוח, אפשר שאיני אלא רודף־קדים ורועה־רוח בעצמי. אפשר שהאופטימיות שלי, הבּהירה והמוצקת, אינה אלא ביטחה של זעירבורגני. אפשר שקנאוּתי לעצמאותי אינה אלא גילוי של פחדנות בעל־ביתית, ופריקת־כל־קדוּשה אפשר שאינה אלא אות לחולשת־רוח ולהפכפכוּת־אופי. ברגעים של מחשבה, שאינם פוקדים אותי תכופות בדרך־כלל, אני משתעשע בהנחות אלו ובספקות אלה. אולם הלב אינו פוסק מהאמן במחרו, בדרכו, בשמשו.

אינני חושב שנעשיתי ציניקן, וּודאי שאיני נכון להתגדר בציניות, אבל יודעני ששוב איני לבוש־שיראין כמותך. אתה אינך יכול להלך בלי בגדי־כהונה; או שאתה כוהן למוזות, או לאיזה גוף ציבורי, לאַפולו או למארקס – אבל אינך יכול לחדול מהיות כוהן. ואילו אני ישראל הנני. אם אעלה לדוּכן – לשעה אעלה, ואסתלק כלעומת שבאתי. כשאתה תהא אומר מזמורים עם פרחי־כוהנים ועם העם, אהא אני מהלך במשעולי ומחַלל בחלילי את פזמוני שלי. אולם כששופרות־קרָב יחרידו את הרינו, או כשתבוא השעה למַלט את צאננו משבעים מאוּרות זאבים ולהחזירם אל הדיר הקדמון והטוב [מרוב ציוּריוּת קשה קצת לדעת במה מדובר, לא? – הנ״ל], או אז אהיה גם אני עם המתקדשים למערכה.

אהרן

לא יצאו חדשיים מאז התחלתי לעבוד עם אנגלים וסקוטים ברפיח וכבר התחכמתי להתקבל לעבודה אצל חברה קבלנית תל־אביבית, שעסקה בבניית כבישים וקווי־ביצורים אנטי־טנקיים בלבנון ובסוריה. חילופים אלה הקפיצו אותי שוב מגבול סיני אל מעבר לגבול הצפוני, ל“פתחלנד” של ימינו, משמע לאזור העיירה הנוצרית ג׳דיידה שמצפון למטולה (זו הקרויה בפינו כיום מרג׳־עיון). בכך גם חזרתי והכפלתי, למרבּה הגאוָה והנחת, את משכורתי החדשית. בשעות אחר־הצהריים של ה־1 במאי כבר חציתי, בטנדר של החברה, את הגבול הלבנוני, ובעוד הרוח נושבת קרירה עשיתי דרכי ממטולה צפונה. חדשיים רצופים נשארתי שם באיזור, שהייה שנמצאה מענגת ומחכימה ובמידה ידועה אף הטביעה בי חותם לאורך־ימים.

הנכונות לחשוב “על אפשרות של קרע גמור בינינו” בעקבות הפגישה פנים־אל־פנים עם דניאל לא עשתה, כנראה, רושם רציני מדי אף על אחד משני הידידים. לא ארכה עלי העת במקומי החדש, ובהנאה שבתחושת הפתעה וחידוש כבר הדבקתי בול לבנוני על מעטפת המכתב ששלחתי אל דניאל בביירות:

ג׳דידה, 13/5/42

שלום רב לך דניאל.

אביב נהדר בין רכסי חרמונים ומורדות הלבנון, בתוך בקעה מוריקה ומבורכת.

תוך יום־יומיים קפצתי ממישור חוּלי חרוּך רוחות־מדבר בגבולותיה של מצריִם אל תוך הרים רמים שרוח צוננת וחמודה מנשבת בינותם, ומצודות מוּקפות־חומה עוטרות את חוּדיהם, וכפרים טובלים בירק דבוּקים לצלעותיהם, ובני־הדְרוּז, מוצקים ועזי־נפש, רוכבים בשביליהם.

משך מרביתו של היום אני שרוי באוהל שיריעותיו אדומות ורקומות פרחים ססגוניים. תפקידי הוא מעין השגחה על כמה מאות פועלים – דרוזים, מתואלים ונוצרים, עלמים זקופי־גו וזקֵנים עם חטמי־נשר, גברים מוצקי־כתפיים ונשים חינניות, רעננות, וריחניות כדוּדאים שהיו מביאות אל האוהל, כשושנים הוורדרדות שעל שולחני, כדובדבנים הגדלים פה בגנים. אִתי על־פי רוב בנו של האמיר הדרוזי מחצבּיה – צעיר גבוה, יפה־עיניים ויפה־נפש, עם איזו אצילות הררית החופפת עליו, ענף קמל של גזע נסיכי־החרב, המציין לא בלי גאוָה כי הוא מיטיב לנהוג במכונית מלרכוב על הסוס ומיטיב לדבר צרפתית מערבית. ישנם כמה מאנ״ש – מנהלי־עבודה, משגיחים, מכונאים. לאחר כמה שעות של עבודה מאומצת פנוי אני פה לשוחח, לנמנם, להזות, או לרכוב על הסוס האדום והגא. לפנות־ערב חוזרים אל ה“בסיס” – לעיירה שהיא ספק־כפר־ספק־עיר, עם נופך של תרבות צרפתית ומידה של לבנטיניוּת. אני גר בבית פרטי, בית־אבן שלידו כרם, עם מרפסת גדולה הצופה אל מרחקי הרים שבמערב ועם ציורי־קיר גדולים בחדרים, פרי כשרונו ודמיונו של צבּעי מקומי, המשמשים מטרה נוחה לחִצֵי ליצנותם של בחורינו. אִתי גר גם דניאל אהליאב, זה הילד הגדול ובריא־הגוף והמתנפח, שילדוּתיוּתו בולטת מתחת לגברוּת הבּוטחת והרועשת. – –

תנאֵי העבודה והחיים נוחים למדי ואינם נותנים מקום לתלונות. האוכלוסיה נעימה וסימפאטית, נוצרית ברובּה, עם נטייה חזקה לפולחן־הטבע ששרד מימי־קדומים. בכיכר־השוק ישנו בַאר, שאליו נכנסים מפעם לפעם ללגום בירה מטיב מפוקפק, ושבּו מגישות כמה נקבות כמושות מסוג מפוקפק אף הוא. יש פה מספר הגון של בחורינו, צעירים ברובם, בחלקם הגדול בני המושבות הוותיקות וילידי כנען, עם שיפעה של בריאות ארצית, עברית־שרשית, וכך גם החֶברה משׂבּיעה פה את רצוני, למרות מה שחדלתי מכבר מבּוא בדרישות מופרזות אל סביבתי החברתית.

דומה שטוב לי כאן במאד. אני חולם על טיולים לחרמון ולבקעת־עיוֹן כולה, על מסעות לדמשק וביירות. כל זה יבוא עם הזמן. בארץ לא אהיה לפני ה־10 ביוני, כנראה, ואולי אף אאחר בוֹא. חסרונה של המולדת אינו מורגש פה כמעט כלל היות והאווירה שבתוכנו היא ארצישראלית טהורה, ואדם מנותק פה מן הארץ פחות משהוא מנותק בהיותו צמוד למחנה [צבאי זר] בתוך ארצו. ישנו חופש־תנועה, חופש במגע ובשׂיח־ושׂיג, וישנם עניינים לענות בם.

אם כתבת לי מכתב לכתובתי הקודמת, הצבאית, הרי שיגיע אל ביתי בת״א. כעת ענה לי ע״פ הכתובת הזאת: “פאלרוד”, מטולה, עבור… אגב: מה דעתך על ביקור־של־טיול מביירות לג׳דיידה?

ובזה שלום

אהרן

אני עצמי, למען האמת, התברכתי בלבי שאכן אוּכל להישאר חצי שנה בעבודתי זו בעמק־עיוֹן, לפחות עד החורף. אגב כך, שיערתי, אקנה לי שליטה מלאה בחכמת הרכיבה, אתמחה בידיעת האיזור הזה של דרום־לבנון (לרבות מנהגים והווי) אף אקנה לי רהיטוּת בניביה המקומיים של הערבית המדובּרת, ולבסוף – אחסוך לי סכום־כסף נאה לעתיד־לבוא. בטוח הייתי שבתוך פרק־זמן זה גם תהיינה הזדמנויות די והותר לטייל ברחבי סוריה והלבנון: לבקר, למשל, בביירות ובזחלה, בדמשק ובחלבּ. וגם, כמהורהר למעלה, להילוות אל אנשי הכפר ח׳יאם, למשל, בהעפילם, לצרכיהם שלהם, אל החרמון.

תכניותיהם של הגנרל אֵרווין יוֹהאנס אוֹיגן רוֹמל והממוּנים עליו, בכללם אדולף היטלר, לא עלו בקנה אחד עם התיכנון שלי לעתיד הקרוב. מאז נתמנה אותו מצביא צעיר ב־6 בפברואר 1941 (בעצם יום כניסתם של הבריטים לבנגאזי) לפקד על שתי אוגדות ממוכנות גרמניות בחזית לוב ולהציל שם את צבאם המובס של האיטלקים נעשה המדבר המערבי משך כ־20 חודש זירת הצלחותיו הגדולות. עד־מהרה הכתיר אותו היטלר בתואר פלד־מרשל, ובתחילת קיץ 1942, בעוד חילות הוורמאכט בחזית הרוסית נערכים להיכנס לקווקאז, פקד עליו לכבּוש את קאהיר ולהגיע לתעלת־סואץ.

שעטת זחלילי שריוניו בדרכּם מקירנאיקה לביצוע המשׂימה היכתה אז בהלם את המזרח התיכון כולו. רק באל־עלמיין, על אדמת מצרים, מרחק 95 ק״מ בלבד מנמל אלקסנדריה, נעצר רומל בחודש יולי כמו לצורך היערכות מחודשת. מידת האופטימיות שהחלה להשתרר במקומותינו מראשית השנה פינתה מקומה להלכי־רוח ספק־הרוֹאיים ספק־תבוּסתניים של השלמה עם הגרוע מכּל. לי, על־כל־פנים, ברור היה שזאת הפעם לא יהיה עוד מנוס מלהתגייס לצבאות הוד־מלכותו. ויפה שעה אחת קודם.

כך הטפתי לחברים־לעבודה מבני הארץ במחצית השניה של חודש יוני. אחדים מהם השתכנעו, התפטרו, ומיהרו אל לשכות־הגיוס. אני עצמי שלחתי להורי ב־24 ביוני את השורות הבאות:

הפעם מגיעים הדברים לנקודת־המשבר… נראה לי – במלים ברורות – שעתה הגיעה גם שעתי אני ללבוש מדים… אני אחשוב את עצמי לבעל־מום אם הסכּנה הישרה הנשקפת, או העלולה להיות נשקפת, לארצי, לא תעקרני מפינתי… ולא תתן בידי את הנשק.

בענין כולו אין להסתכל הסתכלות טראגית מדי… מה שדרוש הוא רק יחס מעשי, ריאליסטי… מבּחינה כלכלית לא יהא זה נעים לדידי אם המשפחה תפסיד ע"י כך, אבל אני מכריח את עצמי להבין שאין זה נימוק לנוכח ההכרח־שבהכרה להיחלץ ולהתייצב.

 

פרק שביעי: עצם אל עצמו    🔗

עלי להזדרז ולסיים.

למה?

למה? – מפני שהגיעה השעה לצעדת־הערב שלי. פשוט מאד.

וחוץ מזה, באמת אין טעם לשׂחק משׂחקים: היום כבר ה־29 ביוני.

כן, מי שאוהב כמוני לחשוב מעגלית – לסגור מעגלים, לפתוח מעגלים – ודאי יציין כאן לעצמו שסיפור־המעשה של אוב, אם יש בו סיפור־מעשה בכלל, תחילתו לפני 55 שנה בדיוק. ביום שבּכלא עכו בוצע גזר־דינו של שלמה בן־יוסף, ובחוצות תל־אביב התחילו חבורות של גימנזיסטים ובני־גילם – ובהם גם גילגולו הקדמון של כותב השורות האלו – להתקהל ולחפשׂ צרות.

ובתאריך הזה עצמו, כעבור ארבע שנים בלבד, ארזתי את חפצי בחדרי שבג׳דיידה והתקנתי עצמי לנסיעה למטולה, למחרת, כתום יום־עבודתי האחרון בבקעת־עיוֹן. משם, כך צפיתי בדמיוני, לאימוּני־טירונוּת מזורזים בצרפנד. ואחרי־כן, לקרב. אולי למדבר המערבי. אולי לאל־עלמיין ממש.

בבואי בשעות אחר־הצהריים של ה־30 בחודש למטולה פגשתי שם, על האכסדרה הרחבה של מלון “שלג לבנון” (זה שבּבעלוּת הענקים ממשפחת ברנר), את אבי מורי. גלויתי הבהילתו, כנראה, לא הרבה פחות מן הידיעות על התקדמות גֵיסות השריון של רוֹמל, “שוּעל־המדבר”. הוא טרח לצאת לקראתי כדי שיספיק לדבּר על לבי, להשפיע עלי שאמתין עוד מעט, לנסות לצמצם את הנזק – או, לפחות, להשהותו. מומחה היה, אבא שלי, בטכסיסי השהייה.

אפשר שעוול אני עושה לו, בעצם. אולי ביקש פשוט לבלות עמי כמידת האפשר את מעט השעות שעוד נותרו לו ולי, אולי, עד שאתגייס (כפי שנמניתי־וגמרתי לכאורה) ועד אשר – –

באותה אכסדרת־מלון מפולשת לרוח ישבו, “על המזוודות, פשוטו כמשמעו” (לפי התיאור בהכינור והחרב),

גם אנשים דוברי־פולנית, מפליטי הכיבוש הגרמני, למוּדי פורענוּת ובריחוֹת… ונראה היה כי אין כוונתם להיעצר במטולה דווקה ולהמתין עד שיִפּול הפּוּר אלא הם מעוניינים להגיע ממושבת־גבול זו לאיראן – או להודו.

למחרת, “בבוקר לח ומלופף־עננים, דולף בעיצומו של קיץ, יצאנו לתל־אביב”.

כשהגענו אליה, לאחר הטילטולים הרגילים של הימים ההם, בשעה שלפנות־ערב, הסתבר אמנם שהקרב על אל־עלמיין הוא בעיצומו אולם התקדמותו של הפלד־מרשל רומל לכיוון הדֶלתה של מצרים עדיין לא התחדשה. כאשר דעכה שם ההתמודדות בסוף יולי הבין רומל שעכשיו לא אוקינלֶק יריבו הוא המתגונן אלא הוא עצמו.

כפי שנתחוור רק כעבור זמן הרי, להוציא נסיון־הבקעה אחד כושל שיזם רומל בעָלָם אל־חַלפה (30 באוגוסט- 2 בספטמבר), קפאה המערכה במדבר המערבי למעשה ולא שבה להתלקח אלא במוצאי ה־23 באוקטובר, בקרב אל־עלמיין השני. אלא שמעתה היתה היזמה בידי המחנה השמיני הבריטי, הערוך ומצויד כהלכה, תחת פקודתו של הגנרל מונטגומרי. מקץ ימים אחדים הביסו הבריטים את יריבם הנערץ, חכם־התחבולות, ואילו ב־8 בנובמבר נחת חיל־פלישה אנגלו־אמריקאי אדיר הרחק מערבה משם, בחוֹפי אפריקה הצפונית. רומל נאלץ עתה לסגת, ורק באמצע ינואר 1943 נעצר על “קו־מארת”, זה ראש־הגשר הגרמני על אדמת תוניסיה.

דניאל רעִי המשיך עד גמר השנה האקדמית בלימודי הרפואה באוניברסיטה האמריקאית בביירות. למען הנשמה היתרה היה שומע גם הרצאות בפילוסופיה, בעיקר מפי ד״ר שארל מאלֶךּ הנודע, שלימים שימש שגריר לבנון באו״ם ושׂר־חוץ בממשלתה (ומאוחר יותר, מחברי “החזית הלבנונית” ומחשובי האידיאולוגים שלה).¹² אולם גם הוא לא יכול היה שלא למהר לשוב הביתה ולתהות על מה שיעשה נוכח הפורענות המתקרבת. הוא הקדים אותי בשבוע ויותר. למחרת שובי לתל־אביב הלכתי אליו לטכּס עצה.

עד־מהרה התברר לי שעשרות, מאות ואולי אלפים בני־נוער, שעדיין אינם מגויסים ואינם משתייכים לשום מסגרת, חזרו בימים אלה מכל מיני מקומות ועיסוקים והם תוהים על דרכם, על עולמם, על עתידם. רובם גמרו אומר ללכת לצבא, אבל בתוך כך הם מחפשים להם איזו הגדרה רעיונית, דגל כלשהו שיהיה בו אולי משום חידוש. עם אחדים מהם כבר הספיק דניאל לקחת דברים.

הוא סיפר לי על מה ששמע מפיהם. אני מצדי, “יותר ענין מצאתי”, כאמור שם בהכינור והחרב, בדברים שסיפר דניאל (בהערכה מיוחדת, שלא לומר מתוך הזדהות גמורה כמעט) על ״פַסל אחד צעיר כבן 23, אף הוא בוגר הגימנסיה, שהמיר שם־משפחתו לתמוז“. זה המופת, כמדומה, שעמד לנגד עיניו כאשר החליט אף הוא, בעצם הימים הללו – גם בחינת ביטוי נוסף של התגדרות כנגד אביו – להמיר את שם־משפחתו ל”אלירם".

בתוך ימים מעטים הובאתי בסודם ובבריתם של קומץ אנשים צעירים, כמעט כולם מחניכי המחתרת, שראו עצמם שלוּחיו של “חוג רעיוני מצומצם, חדשני מאד”, מיסודו של פלוני אוריאל שלח (הוא המשורר הקרוי יונתן רטוש) ובהשראתו. קראתי מה שיכלו לתת בידי לשם כך, קיימתי שיחות לליבּון דברים, קיבלתי הבהרות, ולבסוף אף נפגשתי, בעקבות דניאל, באותו “קן־נשרים” מוכּר על גג ביתו, עם שלח זה עצמו. כעין סמיכת־יד היתה זו.

מגילת־הסיפור הקרובה להסתיים פה לא באה לשמש לי מוט להניף עליו את דגלי, לא אילן לתלות בו דברי הטפה ושיכנוע רעיוניים, גם לא שופר לתרוּעתה של אותה השקפת־עולם עברית (זו המכוּנה “כנענית”) שאני מזוהה עמה מאז עד שנעשתה לי כמין סימן־היכּר וסמל מסחרי. לצורך המגילה הזאת, די לי שאציין שמלכתחילה לא הייתי זקוק כמעט לשיכנוע.

כמה התבטאויות שהובאו בפרקים קודמים עשויות להסביר מדוע. את האידיאל העברי קיבלתי מרגע שהוצג לפני, חשתי עצמי שלם עמו, כאילו מראש־מקדם נוצרנו זה לזה – אני לו והוא לי. מה עוד שמדוּמה הייתי כאילו שתי שנות “חניכוּתי” וגילגולַי מלאחר הגימנסיה – במובן הגיאוגרפי כמו גם, אם תרצו, במובן ה“דמוגרפי” – הכשירוני להבין אל־נכון את שלושת ממדי הבעיה הכוללת של הארץ והאומה: הממד האנגלי־הקיסרי, הממד הערבי־האזורי, והממד היהודי.

יצאו אפוא כשבועיים בלבד והרעה האמורה להיפתח מן המדבר המערבי שוב לא נראתה קרובה ומאיימת כבשעה שעזבתי את חמדת־הימים אשר בה זכיתי מעבר לַגבול הלבנוני כדי “לחוש לעזרת העם”. שאלת הגיוס לצבא הבריטי שוב לא היתה בבחינת חזוּת הכּל, משהו התובע הכרעה ממנו־ובו, ולא עוד אלא שכל ההתלבטות בה נראתה פתאום מיותרת וסרת־טעם. הנקודה הארכימדית הוסבה לענין אחר – לשירותו של רעיון – מהפכני בייחודו ובחידושו עתה ולעתיד־לבוא כמו גם בזיקתו הישרה לקדמוּתם הקלאסית של העברים, ארצם ולשונם ותרבותם.

בחוג הפנימי המצומצם, שכבר חשתי עצמי משוּיך אליו, הובהר והוסכם כי המבחן המכריע לרעיון הוא עכשיו עשיית־נפשות לו, בראש־ובראשונה בקֶרב הנוער, ובייחוד בנוער ה“לוחם”, או ה“נאמן”. אמורים היינו לפנות איש־איש, בתואנה זו או אחרת, למאגר זה או אחר של מגויסים־בכוח לענייננו־אנו.

בלשכות־הגיוס של “המוסדות הלאומיים” קיבלו בשבועות הללו הרי־הגורל במידה שווה של סבר־פנים הן את המתגייסים לצבא והן את המבקשים לשרת באיזו מן המסגרות שכוננה, למעשה, ה“הגנה” בשיתוף עם השלטונות הבריטיים (החל בפלמ״ח וגמור בנוטרות ובמשטרת־עזר לסוגיה). על דעת חברַי־לדרך פניתי לשירות במשטרת־היישובים־העבריים (.j.s.p), ולגדוד־ירושלים דווקה, כדי שאוּכל לפעול באיזור ההוא בצמוד לאוריאל עצמו, שאז התגורר בירושלים עם דבוֹרת אשתו ובכורם הפעוט, חַמן־פּוּרה. בתוך כך הוסכם בינינו שדניאל יפנה לאפיקים שבעמק־הירדן, למחנה ארעי שהוקם שם להכשרתם ולניפּוּים של בני־גילנו מגופים שנקראו אז בשמות כ“אלומה” או “בן־על” וכיוצא באלה.

ב־1 באוגוסט “חוּילתי”, ובו ביום גם “השתכּנתי”. בעיר העתיקה, כמובן, וכי מה? ביקשתי לשוב אל חיקה הטוב של משפחת דאסה, אך אצלם לא נמצא אז שום חדר פנוי להשׂכרה, מכל־מקום לא החדר ה“טוב” שבקומה העליונה. פניתי אפוא לכּתובת השניה שהכּרתי ליד כיכר־המידאן, אל הזוג טיאנו, שעד לפני שנה היה דניאל הדייר שלהם. למחרת יכולתי כבר לכתוב להורי מירושלים ולבשׂרם כדברים הבאים:

הסתדרתי בכי טוב. חדרי החדש אינו נמצא בבית דאסה כאשר חשבתי אלא בבית טיאנו: חדר מרווח, צילומים מימי תרח מגובּבים על הקירות, תקרה מקומרת…, שפע של רהיטים, כורסאות וכסאות, מרפסת מרהיבה פונה אל טוּר־מלכּא, כותל־הדמעות היהודי, המסגד, המדבר, המואב. בעלי הבית: זוג זקנים הנראים כשׂריד משומר ותמוּה מימי העותומאנים, נקיים ונמוכי־רוח.

אני כבר נמצא במדים. הכובע אוסטרלי, ודוקא עם שוּליים רחבים כשולי קדרה, והשוּל נופל דוקא על המצח ודוקא מַכהה את עין השמש. ביום ו׳ נשבעתי אמונים לממשלת פלשתינה (א"י), לחוקיה ופקודותיה ותקנותיה. לעת עתה עוד לא אראה את המעשה אשר עלי לעשות, והימים עוברים בבטלה גמורה ונעימה. חופש – פעם בשבוע ל־24 שעות ויותר. אפשר שאזדמן לשבּת.

מכתב ששלחתי לדניאל אל המחנה ההוא באפיקים, בהמשך אותו חודש, יכול להעיד כהלכה על המתח שבו חיינו, כמדומה, גם הוא גם אני, בימים שחשנו עצמנו נושאי־שליחות־ובשורה, משרתי רעיון:

באיחור רב הגיעני מכתבך. דומני שדברי־אני יהיו הפעם קצרים ומועטים, היות שמועט הוא אשר נתחדש. אברי עדויי מדים כעת. לראשי כובע אוסטרלי וכתר־מלכות לו עדִי וסמל, לרגלַי חיתולי־צמר ונעליים מפוצצות. טרם עברתי כל קורס, אולם יש לי אפשרויות מסוימות ללימוד והתאמנות. לאחר כמה שבועות יתחילו אימונים אינטנסיביים במאד, שיִכללו מלחמה אנטי־טנקית, התגוננות אנטי־אווירית, עבודה במכונות [־ירייה], מדוּכות [רובים רומי־רימונים, נשק נחשב בימים ההם במקומותינו – המלביה״ד] ומרגמות, וכיוצא באלה מן הדברים המרחיבים דעתו של אדם. מקום עבודתי [כנוטר] כרגע – מושב עטרות [צפונית לירושלים], מקום קטן שענביו טובים ואיכּריו מוצקים ובניו בריאים ועזים ואווירו זך וטהור. בירושלים לקחתי לי את החדר הסמוך לשלך, את סלונהּ המפואר של משפחת טיאנו.

סימניה הסייסמיים של התנופה הרוחנית ניכּרו גם בתחום ה“יצירה” משכבר־הימים. אף בו נגלו סימנים של עדנה חדשה – ושלא כבעבר, בשירה דווקה:

אשר לדברים ש“למעלה מן השטח”, הנה ישנם אותם רחישה עמומה ובעבוע סתום שבּפְנים, שבּרגיל הם המבשׂרים תקופת עליה ויצירה. כחזיזים ראשונים ערב ההתפרקות החשמלית באו שלושה מזמורים, הנכללים במחזור אחד, ושמו: “מחולות אלילים”. משקל וחריזה – עומדים על הגובה, אולם מחוץ לזה אין לציין כל הישג. מניע השירים הוא כפול: התרשמות אישית־רגשית מחתונה מתואלית במרג׳־עיוּן, וכן אידיאולוגיה מסוימת. לכן עובר בהם כעין תפר גס לכל ארכם, בין מה שהוא ביטוי לרגש־אמת ובין מה שהוא בבחינת מצע אידיאולוגי. כענין ורקע משמש פולחן העשתורת. המגמה והרוח הם “כנעניים”, אולם הכּיוון הוא יותר לקראת העשתורת מאשר ממנה.

ועתה באים רשמים מן הזיקה הפוריה אל ה“גוּרוּ”, אורי(אל) שלח – שאכן היה במיטבו, כמדומה, בתקופה ההיא – ולאחריהם דברים שעניינם בתכניות קרובות לפעילות “ארגונית”:

עם אורי(אל) אני מתראה לעתים לא רחוקות ולא קרובות. הפגישות הן ממושכות למדי וממַצות למדי. אני מוסיף להתרשם מישרוּת ופשטוּת הגישה, מצלילות השכל, מהעקביוּת, ההגיוניוּת, הפסקניוּת והשיקול שבדבריו, הנחותיו והסבּריו, מן ההתאפקות שבּטון והחריפוּת שבהסתכלות. אם כי אין מקום לחמימות יתרה ולחילופי וידויים וכו', הנה נוצרה אינטימיות טובה וקיים בינינו גילוי־לב ביקורתי, מפוכּח וחביב כאחד. הוא מבקש אינפורמציה מלאה יותר, מוכן לפגישת־הסברה עם בחוריך ומהסס ביחס לר׳.

אין לי הבסחון כי התקדמנו למדי וכי ניצלנו את כל האפשרויות שהיו בידינו, ולכן גם מתעוררים כמה חששות ביחס למצב שבּו אנו עלולים להימצא בכסלֵו, הוא מועד בקיעתו העתידה של האפרוח מביצתו… – –

לכאורה לפחות היתה הידידות בין דניאל לביני מתחדשת עתה ביתר שׂאת על מצע מוצק של שיתוף בהגוּת, ברגש ובמעש. אינטימיוּת נלבּבת של אחים־למאבק מצטיירת מתוך המכתב הבא, מן ה־31 באותו חודש אוגוסט, לרבּות טרוּניות שבּו:

לדניאל,

שתיקתך תמוהה במקצת. במכתבך האחרון שהגיעני דיברת על סידור [מגורים] בירושלים כעל משהו דוחק ביותר, ומאז – אין קול ואין קשב. קוֹנם עליך, בן־איש!

מנערה גינוסרית־למחצה נודע לי כי ה׳ [אז ראש הגוף שהתקרא “אלומה”, מי שנודע כעבור שנים כמנכ״ל “מועדון־הנשיאים” של יהודי ארה״ב] נמצא באפיקים ומשנהו שרוי באשדות[־יעקב], מה שהסביר לי הרבה [מי יודע מה! – המלביה״ד]. מלבד זאת קיבלתי דרישת־שלום עקיפה ממך באמצעות טוביה ארזי [מילא תפקידים מרכזיים בפעילות החשאית של ה“הגנה” בסוריה ולבנון בשנות מלחמת־העולם, אחיו של יהודה ארזי הנודע. לימים היה שגריר ישראל בקפריסין, אצל הנשיא מאקאריוס. שלח יד בנפשו בירושלים, בספטמבר 1973] שהכרתיו, מפי אחד ממפקדיכם [באותו מחנה־הכשרה שבחסות ה“הגנה”]. עם טוביה הריני נמצא ביחסים שעודם “צעירים” מאד, אלא שעם זאת הם הדוקים, מעשׂיים ומבוּססים על שוויון. בתקופה האחרונה שקעתי ראשי־ורוּבּי בלימוד המזרח והשאלות הערביות, ובמלוא הרצינות, ועל רקע זה גם חלה פגישתנו. אני מקבל, ועוד אקבל, ממנו עזרה מרובּה בחומר וגם בהדרכה, ואם גם כוונתו היא להביאני, במוקדם או במאוחר, לתחום עבודתו המקצועית, והוא ודאי מאמין בכך, הנה הטעמתי מתחילה את האגוֹאיזם המוחלט שבפנייתי אליו ואת אי־תלותי הגמורה גם להבא. מה שחשוב גם־כן הוא שאתקשר על־ידיו עם אנשים כאליהו אפשטיין [לימים: השגריר אילת] וכ[אליהו] שׂשׂון, מנהל המחלקה הערבית בסוכנות, ועם עוד מצמרת הסוכנות והארגון [ה“הגנה”]. אגב, “דעתו” עליך היא חיובית מאד, והוא ביקשני לשלוֹם עליך בחמימות.

מן הפּסל שלנו [בנימין תמוז] קיבלתי, לאחר תקופת־אֵלם ממושכת שאין לה כיפורים, מכתב. הוא נמצא עתה בכפר־גלעדי [עם פלוגה ו׳ של הפלמ״ח], ולפני כן התגורר אי־שם בעמק־חפר, במקום בו בא גם במגע, קרוב פחות או יותר, עם צילה פת [בתו של מ׳ שעד זמן קצר לפני כן היה מפקד ה“הגנה” במחוז ירושלים]. בכיוון זה יש לחכּות להבשלת פירות, היות ולפני כן הכשרתי כבר אני את הקרקע [להצטרפותה אל הקבוצה, כמובן…]. במכתבו צורף פתק אישי ממנה, חמוד ורווּי־הוּמור, בו ביקשה לעמוד בקשר ואף להיפגש פא״פ. לדבריו של הלה [תמוז] מגיע גם הוא להישגים מסוימים. מ׳ וי׳ מתגלים כאברים מדולדלים, מי פחות ומי יותר, הראשון מבחינה אישית, השני מבחינה רעיונית. הם מבוּדדים וצריכים למגע ולהשפעה מחנכת. מרדכי ביקש לדאוג גם לסידורו הוא כאן, מה שיכול להיות אפשרי וגם רצוי, אם כי אין לו חשיבות מיוחדת. עם משוררנו [י. רטוש] יש לי פגישות תכופות ופוריות מאד. בימים אלה הריני מקשר אִתו דג ששָליתי, נאה ואם גם לא שמן ביותר – סטודנטית טובת־שׂכל ורעת־מראה, בעלת עמדה בעבודתה התרבותית [למעשה, כפי שהתברר עד־מהרה אל־נכון, בשירות־הידיעות] של השורה [ה“הגנה”]. חשובים הם קשריה: היא הביאתני, למשל, לטוּביה, והיא עלולה לתת חוטים נוספים בידי. בעטרות ננעץ כבר האנקול באחת השיבּוטות, שאם תעלה בחכּה אפשר שייפתח משעול־פעולה חדש, בתוך נוער של מושבים ואדמה.

אני עובד אינטנסיבית – שיחות, פגישות, מכתבים, עיון, הסברה, לימוד ורשימות. הרבה [זמן] נגזל, והעלייה במתח הנפשי אינה יכולה למצוא פורקן בביטוי ספרותי. אבל אין בכך כלום. אנחנו עובדים בשביל הנצח, הלא? עלה הרעיון של מעין פגישה ארצית בירושלים לתקופת החגים (רה״ש, סוכות…). יונתן [ר׳ למעלה] עומד על כך, ונראה כי הכרח הוא שתופיע. אשר לך, הרי הוא רוצה להיפגש עמך עוד לפני כן, ולוּ גם לשיחה קצרה. כן על הקשרים להיות אינטנסיביים יותר בדרך־כלל [יוּשׂם־נא לב לנימת הנזיפה ה“חינוכית” העדינה]. בפגישה הכללית יבוא אולי הזמן להתוויית־קווים אמיצה יותר ומלאה יותר.

דברי תמו. שוב איני יכול לשאת שלא להיות ענייני. רואה אתה!

באחוה ובברכה,

אהרן

אגב: כתובתו של הפַסל [ר׳ למעלה] – כפר גלעדי, מחנה עבודה, דואר ראש־פינה.

שבוע לאחר־מכן, בעיצומה של כל אותה מלאכה של דֵיג נפשות נוסח שליחיו ומיוּפיּ־כוחו של ישוע איש־נצרת, אני מבשׂר לאבי בשמחה שקיבלתי תשלום חדשי (כלומר: משכורת של נוטר) ושאני “שרוי במצב של פרוספריטי”. מלבד זה, הסתמנו אפילו אפשרויות של הכנסה “בכיוונים אחרים”, אולי תרגומים, אלא שעדיין לא היו ברורות כל צרכן. אבל באותה נשימה – ולא בלי קורטוב של גאוה, כמדומה – אני רואה לספּר גם, בלי להכבּיר פרטים, על הקשרים שנקשרו “עם מחלקה מסוימת בסוכנות”, שאותם תיארתי במכתבי אל דניאל כשהזכרתי את טוביה ארזי, שמוכר היה לו ודאי מן השנה שעשה בביירות. נראה שעקב זאת היתה “פעילותי הרוחנית מתגבשת סביב המזרח, אִסלאם, ערבים, ובקרוב לכך – בלשנוּת”, אף שהאמת היא שמכלוֹל זה נתגלה לי אז באורח בלתי־אמצעי כתחום עיוניו ולימודיו העיקרי של אוריאל. מכל־מקום, בתום־לב כמו גם מכּוונה להסב לו קצת נחת, העליתי לפני אבי סיכוי

שיווצר צורך – ודוק: הפעם מעצמי – להמשיך באיזו צורה בלימודים סדירים, עד כמה שהדבר יהיה באפשרותי, ועד כמה שאיעזר ע"י הגורמים שאני מתחיל לעמוד אתם בקשר.

אולם באשר לדניאל שוב לא יכולתי שלא להבין ששוּתפוּת־הרעיון־והמעשׂ שלנו קרובה להתפרק. אף שעד אז למדתי לראות בו תמיד טיפוס נועז ופורק־עול יותר ממני, הרי עכשיו ניכּרה בו בפירוש נטייה ללכת עם הרבים ואחריהם. לפתע נודע לנו שהחליט להתגייס לצבא, למרות הכל, יחד עם רבים מ“בוגרי” אותו מחנה באפיקים, וכי יש לו אפילו סיכוי להישלח לקורס־קצינים. אוריאל פסק ללא היסוס שאכן נכשל בו ואין הלז אלא “קרייריסט” – ובפיו היה זה מכּינוּיי־הגנאי הקשים ביותר.

ידידוּת שהעמיקה היתה, באחת, לידידוּת שנפסקה. אף שבמכתב מן ה־6 בנובמבר עוד ניסיתי לשמור על מראית־עין של אינטימיוּת, לא נמנעתי גם מלהבליט נימה כללית של יובש אף להעיר כי שוב “איני רואה כמעט כל יחס של המשכיוּת ועקיבות בין היום לבין התמול…” הנה כך:

לדניאל,

אשר לפגישה, אין ביכולתי להבטיח מראש מתי והיכן אפשר לקבעה. מכל־מקום, עקרתי כעת לדירתו של רטוש: בסוּרך ירושלימה תפנה לשם: – או שתמצאני או שתקבל אינפורמציה. הנוטרוּת מתגלה והולכת כצורה של בטלנוּת במדים ותשלום.

חיי הרחוב, חיי היומיום בעיר מקבלים יותר ויותר צביון של חיים בחנות מכּולת [משטר מלחמתי של קיצוב ונקודות הונהג אז כמעט בכל שטחי החיים, ונראה שלכך מכוון כאן המשורר – המלביה״ד]. הקיבה – מרכז, אדון ואל. הרבה משדות־התנובה של אתמול הוּברוּ, חרולים וקמשונים בכל אשר תֵפֶן. קלותו היחסית של הארנק [משמע: חסרון־כיס] עלולה אף היא להעיק. לכאורה יש אפוא הרבה מן העלול להעיב ולהעכיר, אלא שלִי ספוּנה נחלת־שדה שהיא, שבח לאל, מחוץ לתחום השפעתו של החורֶב דהאידנא. היומיום, על הרחוב, הקיבה והמדים שבּו – גבולו מוגדר, שטחו מוקצה. העיקר הוא מחוצה לו ומעל לו. [כאן אנו מגיעים, במובלע, אל עיקר החדשות:] יש לי החוצפה להניח שחיַי הגיעו עתה לזיהוי גמור עם חיֵי הרעיון. לבלי הפרד. אשר ליצירה, ישנם גם־כן אותות של התחדשות ותמורות־יסוד. אינני מצפה כבר לרציפות בכיוון זה, אולם ישנן התנשׂאויות־גלים מחזוריות. הגלים – קצפם מועט, ואילו כוח־ההדף שלהם חזק ונכבד משהיה. כאן, כמו גם בשטחים אחרים, איני רואה כמעט כל יחס של המשכיוּת ועקיבוּת בין היום לבין התמול…

פגשתי, אגב, את רחל [מכּרה ירושלמית משותפת]. סיפרה על ביקור־הבזק שלך. [אהה, תפסנו אותך!] מסרה על הקצינוּת, על הכּתיבה. פרטים? כתוֹב, בר־איש! אני תקוה להתראות בעגלא!

בשלום חם,

אהרן

כתובתי: א. אמיר, בית עלי אלע׳וּלא, שכ׳ רוממה, ירושלים.

על זה, למיטב זכרוני, לא באה תשובה.

ובזה גם תמה־פסקה הידידוּת. איש לדרכּו פנִינו. דרכינו נפרדו, ועולמות הפרידו בינינו מעתה, לפחות לכאורה. גם הריחוק הפיזי עשה את שלו. הקרע נשאר בעינו. שום צד לא ניסה, בעצם, לאחותו.

עברו שלושים שנה ויותר מאז נפרדו הדרכים ועד שהתפרסם הכינור והחרב, שבחלקו היה סיפור ידידותנו ורִקעה, בזמן ובמרחב. בעקבותיו נוסף עוד מכתב אחד להתכּתבוּת שלנו, והפעם מדניאל:

4.1.76

לאהרן שלום רב,

שוב תודה רבה לך על הכינור והחרב, הממלא יעוד כפול (אם לא למעלה מזה) של יצירה ספרותית מתמיהה בסוד החיבּור שלה ושל מסמך היסטורי המחַייה בדייקנות כה רבה (מצאתי, בכל־זאת, מספר טעויות עובדתיות קטנות) את אישיותו של נער ישראלי (כמוני, אולי) שהגיע להגשים את הפסוק העתיק “עם חֵרף נפשו למות” פשוטו כמשמעו – כשהאידיאה גדולה מן החיים, והדאגה היא לדיוק הקליעה ולא לדרך הנסיגה. זוהי חידה המתמיהה אותי עד היום, ובשל כך רדף אותי שנים רבות החלום לחבּר “רומן” ישראלי בלי דגש מיותר על הקיבוץ, או על הפלמ״ח, או על הבּוהימה הירושלמית וכיו״ב. מובן מאליו שחלום כזה לא התגשם עד עתה ולא יתגשם גם בעתיד. ולכן מצאתי נחמה פורתא בעיכּול הניוּאנסים הרבים שבּסיפורך, שהוא בעצם מטווה של שלוש ביוגרפיות כמעט עובדתיות – ועם זאת הגיע לצלילות שהגיע. – –

אין בי הזכרון ואין בי סוד החיבור עבור מיליוני הפרטים הזעירים. – –

ההשלמה הזאת עם אזלת־היד, אותו ייאוש־מדעת מן “החלום”, יחד עם התמיהה הנמשכת על “החידה”… לגבי מי שהכיר אותו כמוני מנוער היה בזה משהו צובט־לב…

לאחר־מכן באו, לפרקים, פגישות או שיחות־טלפון. חילופי־דיווח עניניים כאלה. בלי שום נטייה להתרפקות על העבר, להנשים את אשר לא ישוב עוד. לכל היותר, נסיונות מפוכּחים, יזוּמים־מהוּססים, להציב פיגום כלשהו להתקרבוּת מחוּדשת.

עד שבּאה, לבסוף, הקפיצה מן הגג. הפּרידה הסופית. זו שאין עוד אחריה ולא־כלום.

לא־כלום, זולת הדרישה אל המתים.

זו אשר בכוחה לאחות את הקרוע, לחבּר את המופרד. המשיבה לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. הפורשת על הכל, בשָרָב המכַלה של חיינו עלי־אדמות, את חוּפּת האשליה המצֵלה של הזכרון.

זו אשר מכּוחה אני מצרף אחת לאחת את המכיתות האלו של עבר רחוק לעשותן כד, אשר אם יחשק בו אדם ושתה ממנו בצמאונו ובהתעלף עליו לבבו וחייתה נפשו.

זו אשר בכוחה הנה אני שב ורואה את ניצנוץ הכּפור החם בעיניו הכחולות של דניאל.

כשם שרואה אני את ברק הליגלוג הספקני, המר והנוקב, בעיני־הזאב האפורות של אוריאל.

ואת השוועה ההסוּיה של אין־אונים בעיניו הכּבויות של אבי הישיש, בשכבו על המיטה אשר ממנה לא יירד עוד ובבקשו לנתק מוסרות־עירוי למיניהן.

ומדי צאתי לעת ערב לצעוד, בין עם אשתי ובין בגפּי, למען בריאות הלב ובריאות הגוף והנפש, היטב אדע שמֵתַי נלווים אלי בדרך. בבואי כבצאתי.

כי רבים המתים בחיי מן החיים עדיין.

ובעד החיים אני יוצא לדרוש אל המתים.

כאוֹב מאֶרץ קוֹלם. ומֵעפר אִמרתָם תצפצף.