א: הַמֻשְׁלָם בְּכָל הַמַּעֲלוֹת    🔗

במסלה היורדת מן הנגב התנהל הֵלֶך עיף, הלוך ומשוך אחריו באפסר־עור ארוך עַיִר עמוס שני שקים עשויים חבלים. מראה ההלך היה כבן שלשים וחמש שנה, זקנו הקטן שחור ומסולסל ועניו בולטות, סקרניות ומעפילות, ראשו חבוש בתכריך לבן ומזוהם, כתנתו השחומה בת בלי שרווּלים חפותה עד הברכים, כדי להקל על ההליכה, ומחפיתה זו נתהוה על גבי האזור מעין שק סרוּח, ובו התנודד מין משא כבד, ודאי צידה לדרך. את סנדלי העור עם רצועותיהם תלה ההלך בזהירות יתרה באזורו והלך יחף. אדרתו הכבדה, כמין שמיכה, אף היא שחומה, היתה מקוּפלת כהלכה בין שני השקים שעל גב החמור.

היום נטה לערוב והאויר היה קריר. ימות הגשמים כלוּ זה עתה. העמק שלתוכו ירדה מסלת־טרשים זו, לפי שעה לא מאובקת ביותר, וכן גם הגבעות מסביב לעמק, עמדו בעונת השנה המובחרת שלהם: ירק היערות והכרמים עדיין לא נעשה אפור מרוב אבק, הפלגים התחילו מעלים שרטון, אבל עדיין לא חרבו. האדמה האדומה היתה כולה זרוּעה. בעמק נראתה עיירה גדולה ובדרך אליה נצנצו ביתנים וגינות. בגבעות שבמרחק נסתמנו בבואות של ישוּבים גדולים. ההלך אמר לעצמו:

־ אכן עשירים הם יושבי המקומות האלה.

מתוך גרונו של ההלך לא דיברה הקנאה, אף־על־פי שבא מארץ תלאובות שבהרי הנגב. אדרבה, קורת רוח נשמעה בקולו, כי היה האיש בן שבט מחוסר נחלה, מעולם לא היה לו בית, וגם לא היה להוט אחרי בית, ולפיכך לא שלט בו היצר הרע של קנאה, שהאכרים שטופים בו. אם מחוז זה עשיר הוא – מה טוב לעובר אורח.

עד לביתן הראשון נשארו עוד מאות אחדות של פסיעות, ומשם עד שער העיר פי שלשה. הבית גדול ונאה היה, בעל עמודים עגולים וכל מיני סניפי בנין; מאחורי הבית נמצאה פַּחַת רחבה – כעת, אחרי הגשמים, אגם עראי. מן הבית יצאו שתי נערות. לאטן, כהולכות לטייל, עלו ההרה לקראת ההלך וחמורו. שקועות היו בשיחתן ואולי בריבן, ואחת מהן, הקטנה בקומתה, התלהבה ופרשה בידיה. לאחר רגעים אחדים ראה ההלך, כי זוהי שחרחורת כבת ארבע עשרה; הבכירה, בעלת תסרוקת צהובה שופעת מסביב לראשה, נראתה כבת שבע עשרה. על פי השמלות שהיו ארוכות מן המדה הנהוגה בעמו או בעממי הארץ, הכיר ההלך, שהנערות פלשתיות הן. כשקרבו קצת עצם עין אחת ואמד את הצמר של לבושן: הצמר טוב היה ביחוד של הבכירה. בריחוק פסיעות אחדות מן הנערות עמד ההלך מלכת ואמר בנימוס:

– השלום, בנותי!

– שלום – השיבה הצהובה וחייכה תוך כדי דיבור. נאוה היתה במאד. עיניה ירוקות וארשת פניה אמיצה ועליזה; מתוך החיוך נתהוו גומות בשתי לחייה. הנערה נצבה ואף הבכירה נצבה בלא חמדה והסתכלה לצדדין בעינים זועפות. אף עיניה ירוקות היו.

– מה שם העיר אשר מתחת בעמק? – שאל האיש.

– תמנתה. ואתה סוחר?

הנערה רמזה מדי דברה אל המשא.

– גם סוחר הנני, תחפצי ואראך מסרק־שן? או לחשים? חגורות פסים? רקוחים?

הרוכל הלך ומנה את סחורותיו ולכל זן וזן קרא בשם המדינה שהובא משם. מרובים היו שמות הארצות, והנערה הצעירה הפליטה בזעף מבלי להסתכל בפניו:

– בי נשבעתי, כי אין ארצות כאלו בתבל. קנה קנה את מרכולתו הנמבזה בשער העיר; סוחר הוא בכלים ישנים ככל הרוכלים מארץ ההרים. הלא כן דברי אמי תמיד: סוחר טוב בא מדרך עקרון ולא מעדולם.

ההלך ביקש להשיב, אבל הבכירה קדמתו, כנראה כדי להמתיק את העזות:

– כסף אין לנו, ברוך־אלהים, והגדולים כולם יצאו את הבית. הנה ביתנו; אם יש את נפשך השכם ובוא מחר. אם כה ואם כה עליך ללון בתמנתה, היום רפה לערוב.

– היטבת חסדך עמדי, יפתי – אמר הסוחר, – בוא אבוא. אם תמצא סחורתי חן בעיניכם, קנה תקנו; אם יש לאבותיך למכור מכר – אולי גם אני אקנה. צדקה אחותך: לי סחורות מסחורות שונות, חדשות גם ישנות, גלויות ונסתרות. – והאיש משך באפסר בחזקה כדי לעורר את החמור החולם בהקיץ והוסיף כדבר איש אל רעהו:

– היש בתמנתה זונה?

שאלה זו שאל בלי ביישנות כל שהיא, אף על פי שאדם מנומס היה ולא עבר על מדות המוסר. בתי המלון היו בימים ההם נחלת נשים מופקרות. פונדקית וזונה שמות נרדפים היו. הנערה הצהובה השיבה אף היא לתומה:

– יש, אבל עליך לעבור דרך כל העיר; ביתה על יד שער הצפון. כל מוצאך יַראך.

הצעירה הפליטה שוב מתוך שפתים מתנפחות:

– למה ישאל מפי עוברים ושבים: בחצי הדרך ישמע קול השאון.

ההלך נפרד בברכה ומדי לכתו נתן עיניו בנערה הנוחה לכעוס. הנערה לא מצאה חן בעיניו. היא לא דמתה הרבה לבכירה. מוטל בספק היה, אם אחיות הן, אף על פי שגם בתלתלים השחורים של הצעירה התנוצצו לאור השמש השוקעת גוונים צהבהבים. מאד מאד לא זכתה בעיניו, ותוך כדי הליכה וגערה בחמור הנרפה לחש לחש ארוך ומורכב לעין־הרע.

עד שהגיע לתמנתה ונעל את הסנדלים שבלעדיהם אי אפשר היה לדעתו לצעוד על אדמת ישוב בן תרבות, כבר בא השמש וכלתה רגל מן השוק. שכונה זו של העיר עשתה עליו רושם של מושב עשירים; מצויים היו כמה בתי אבן, ועל פי הריחות, שנדפו ביחד עם הקיטור מאחורי הגדרות הנמוכות שגדרו את גגות התנורים, הבחין בברור, כי בכל בית נצלה בשר עז, בקצת הבתים ראה דלתות מהוקצעות. במקומות אחדים נשמעו קול זמרה ופריטת כלי־מיתרים.

עבד כנעני, שנשא על ראשו סל זבל מיובש להסקה, הראה לו את הדרך לבית הזונה. עוד בריחוק מקום לפני הפונדק נשתנה טיב הבנינים: כאן דרה דלת העם בבתי חומר מלובן בשמש או בבקתוות גסות של עפר אפור. יושבי הבתים גהרו לפני הפתחים ואכלו באצבעותיהם מין גריסים. כבר חשך היום. פעם בפעם האירו נרות עלובים פרצופים גסים ועזים. פלשתים לא נראו כאן; כל העניים הללו, שכירי יום, פועלים וקבצנים, שרידי עממי הארץ היו. את שמותיהם ידע ההֵלֶך, כבר עבר כמה פעמים בעריהם וכפריהם של היבוּסים, הגרגשים והחוים וידע להבחין בהם בסקירה ראשונה, ואת החתי שמוט־המצח והאמורי דק השפתים הכיר מרחוק לפי קומתם הזקופה. אבל כאן לא היה אלא ערב רב ממדרגה פחותה, פסולתם של עשרים עממים, שהודקו בין שתי אבני הריחים של העמים הכובשים עד שבטלה צורתם העצמית.

הפונדק נמצא סמוך לשער. ואמנם עוד בריחוק מקום אפשר היה לשמוע שאון קולות רמים ביותר. על יד הגדר נתלקטו כל כלבי־ההפקר שבפרבר, כולם דומים זה לזה בלי שום סימני גזע, כבני האדם שכניהם, ומבלי להדחק ובלי להתגרות אחד ברעהו, המתינו לשעה שהשפחה תשליך להם את השיירים. מעבר לגדר נראתה חצר רחבת ידים, מוארה בשני כדי־זפת. בחצר עמד שולחן ארוך, שגבהו הגיע עד לברכי איש מגודל, ומסביב לו היו מסובים ויושבים למשתה כעשרים איש, קצתם על גבי מחצלות וקצתם על גבי הקרקע. בית העפר הנמוך והרחב נמצא בירכתי החצר; על יד מפתנו עמדה הפונדקית ופקדה על עושי דברה בקול רם ונשמע בכל החצר. נראה היה לעין, כי מלון מעולה כאן. המשרתים היו שני כושים כתפנים, שהגישו את המזונות מתוך חיוך עליז (הכנענים לא ידעו לשרת לפני השולחן בסבר פנים יפות), והמשרתות – שתים לבנות ואחת מוּלַטָה – בריאות בשר וחשוכות בגדים. המטבח נמצא בקרן זוית מתחת למוסך, וחיץ נמוך עשוי לו כתריס בפני הרוח; ארבעה תנורי חומר בצורת חצאי כדור, ופלח שלהם כלפי מטה, העלו את העשן אל השמים הזרועים כוכבים, וחוץ מזה נצלתה חתיכת בשר גדולה על גבי גחלים מונחות על אבן שטוחה, ואחד הכושים היה מהפך בצלי מזמן לזמן במקלו.

האורח העמיד את חמורו הרחק מבני המשתה וניגש אל הפונדקית. כשתי הנערות שפגש בדרך היתה אף היא לבושה מלבוש ארוך המהודק למתניה. אף על פי שזו לו הפעם הראשונה להיותו בארץ פלשתים יודע היה, כי בארץ זו יש לדבר עם הנשים הפרוצות בנימוס.

– השלום גברתי, – אמר האורח – האוכל לאכול פה לחם, ללון ולהאכיל את חמורי מספוא?

מבלי להסתכל בו סיימה הפונדקית דברי הקללה שהתחילה לקלל את אחד הכושים. אחר כך התבוננה באורח לאור כד הזפת והשיבה:

– בבית אין מקום, רק בחצר תלון. ברפת משמאל, מאחורי הבית, נהג את חמורך בידיך, המשרתים עומדים על בני המשתה לשרתם. אכול תאכל אצל התנור – אל תשב לשולחן, כולם חברים וזר לא יתערב בשמחתם.

האורח הסתכל לצד השולחן. כל המסובים היו לבושים הדר, זקניהם מסורקים, ואמנם היו גם כמה צעירים בלי חתימת זקן. קצתם כבר גילו את ראשיהם, אבל רובם היו מקושטים בכובע הפלשתי, הדומה לעטרה של נוצות־צבעונין, הזקופות ועומדות מתוך מצחת־לבד. למרות האור הכהה אמד האורח בדעתו גם את ערך המלבושים וגם טיב המזונות שהיו מגובבים על השולחן – היה כאן בשר חתוך לרצועות רחבות וירק וגם מאכל יקר בעיני יושב ההרים – דגים, וגם פירות קיץ ותופינים ויין לרוב.

– עשירים הם האנשים – אמר לפונדקית – אשב לי בירכתים, ואחרי כן כטוב לבם ביין אנסה לגשת אליהם. יש אתי באמתחותי טבעות, כיסים, חגורות, שרוכים לנעלים, לולאות לכתנות. אולי ידרוש מי מהם עשב אהבה הבא ממוף – פעולתו נכונה כשורש ההקאה אשר אתי וכמעט מהירה כמוהו.

– אפונה אם ישימו לך לב. ידעתים: כי יעשה תיש משתה, סוף דבר הוא או תרדמה או מהלומות.

– אם ישתו לשכרה ויתעלפו, ידרש להקיז דם למי מהם; אם יפצעו איש את רעהו ידרשו חיתולים. יש אתי עלי תרופה ויודע אני לפתוח גידים בלי כאב מלבד זה…

האורח הסתכל בפני הפונדקית, היא הסתכלה בפניו, ושניהם הבינו זה את זה. האורח הוסיף בלחש:

– הלום יין יכול לאבד צמיד, שרשרת, כיס…

– כולם זכרונם טוב – השיבה הפונדקית. – כאשר יקיץ מיינו יחפש בכל הבית.

– עד חצות היום לא יקיץ, ואני משכים ויוצא עם שחר. יחפש נא אצלך: מה ימצא מלבד רדיד־פסים אשר קנית אולי אצלי? ואותי לא ישיגו.

– אכן חכם אתה – אמרה הפונדקית – ומושלם בכל המעלות. גם סוחר אתה וגם רופא וגם… שם בכליו. –

– ועוד לי הרבה מלאכות, גברתי, גדולות ונכבדות מאלה. נבון לחש אני, יודע אני לצאת במחולות לפני המזבּחות – על פי כל המנהגים, כמנהג ישראל, כמנהגי עמי המדבר. אם דרוש ידרש, אלמד ביום אחד לעשות גם כמתכונתכם. יודע אני לכתוב על שברי חרס, על עורות עזים ועל פפייר. יודע אני ללמד ילדי עשירים קרוא וכתוב ותפילות עם ועם, לחלל בחליל ולפרוט על פי נבל…

– למראה עינים דמית לשכנינו משבט דן – אמרה הפונדקית – אבל זו לי הפעם הראשונה לראות איש־דן כזה. השכנים האלה מצרעה בני כפר בוערים הם, נופלים מן הכנענים בשכלם, ואתה כמו באת ממצרים. מי אתה? מאין באת?

– אמנם קרוב אני לשבט דן, אבל משבט אחר אנכי. לוי אני, יליד ממרא אשר על יד חברון, מקום שם המזבח לאשרה – הידעת אם לא שמעת? אֵלָה מאד נכבדה. אלהינו אחר הוא, אבל אין זה מן הענין.

– לוי? לא שמעתי שמע הארץ הזאת בלתי היום.

– אין לנו ארץ. מתגוררים אנחנו בכל המקומות, כל הארץ לפנינו. אחי אמי כהן עליון הוא בעיר המלוכה אשר ליבוסים בהרים. שארי השני מנצח על המשוררים בדאר, במקדש אלהי המקום, והשלישי הלך לבקש עבודה אצלכם ביפו, ונכון לבי בטוח כי מצא את אשר ביקש. גם אני שמתי לדרך פעמי לבקש מזבח. אבל בדרך הלא דרוש לאדם למלא נפשו כי ירעב.

– חורו! – קראה הפונדקית.

ניגש אחד הכושים.

– נהג את החמור הצדה ותן לו מספוא; את הנטל תסיר ותניח הנה. זמר! – אחת המשרתות ניגשה במרוצה. הלוי הסב את עיניו, שלא להסתכל במערמיה. – הציעי לאורח מחצלת רכה וטובה ותני לו יין ובשר איל מעל השולחן.

וללוי אמרה:

– ואתה הראני נא את הרדיד אשר אמרת.

 

ב: הַלֵץ    🔗

מתוך לגימה מתוּנה ומיושבת הסתכל הלוי בסועדים והקשיב לשיחתם. מדבריהם נודע לו, כי לא כולם יושבי המקום הם: קצתם באו מגזר, אחרים מעקרון ואחד בא אפילו מאשדוד. האשדודי נזדמן כנראה לתמנתה לרגל מעשהו ונגרר אל המשתה: אבל שאר בני המשתה התכוננו כנראה ימים אחדים לדבר. טעם המשתה נתברר מיד מתוך הבדיחות שהתחרו בהן הסועדים. שם המזמין את האורחים היה תיש (“כמה משונים הם שמותיהם” הרהר הלוי) והוא שהריע יותר מכולם, כראוי לבעל הבית. קולו עז היה מאין כמוהו, בטן אוב; אבל את פרצופו אי אפשר היה לראות – שכניו חצצו; רק לפעמים התנוצצו נוצות־הצבעונין המבהיקות של הכובע הפלשתי הגדול על ראשו. עליו היה לשלם דמי הסעודה מפני שהפסיד בהתחרות. כמו שאפשר היה להבין היה זה דבר התחרות: תיש קיבל על עצמו לדלג על פלג או בריכה בימי גאות־מים כשהוא נשען על מטהו, אבל לא הגיע עד השפה ונפל המימה בפני קהל ועדה. רוב הבדיחות עסקו בשאלה זו, אם כבר הספיק להתיבש. החדודים, כנהוג במשתה, לא היו חריפים כשהם לעצמם, אבל באותו מעמד נדמו לכל שהם קולעים אל המטרה ולא יחטיאו. תיש לא נעלב כלל, הריע בצחוק בכל קרביו וכבד את אורחיו בעין יפה: פיו לא פסק מלזרז את השפחות.

קימעא קימעא נסבה דברנותה של הכנופיה העליזה לנושא חדש – בכמה כסף יעלה המשתה.

– אכתור! – קרא אחד האורחים בקול, – משש נא את כיסו, פן נאלץ להרים תרומה מכולנו ולנו העקרונים אין אף אגורה!

אורח זה שעשע כל הזמן את הקהל בחתכו את הבשר בחרב פלדה; אנשי עקרון שבאו מדרך רחוקה מזויינים היו, אבל לשם הסיבה פיתחו את חרבותיהם הקצרות.

אכתור ישב מימין לתיש והלוי התבונן בו כל צרכו. צעיר הדור היה, נאה ביותר; מצחו וחטמו קו ישר אחד היו, בלי גומות וגבשושיות. אכתור עשה עצמו כאילו הוא שוקל מתחת לשולחן דבר כבד עד למאוד והודיע בכובד ראש:

– אל תירא. מחצית כרמי תמנתה מצלצלת באמתחתו!

כל הקהל צחק, ויותר מכולם המה בתרועה קול געיתו של תיש עצמו.

– הרשע הציג את אביו ככלי ריק!

– גזל את אוצר העיר!

– אם גזול גזלתי – נתן בעל המשתה קולו – לא אלה הכרמים, לא זה האב ולא זה האוצר שאמרתם.

– ואת מי גזלת?

אחד מן החבורה השיב:

– ליפו בא זה מקרוב צי מצרי: פניו מועדות היו לצידון לכרות עצים, אבל בלב ים גזלו מהם שודדים כל אמתחות זהבם. האם לא אנשיך המה, תיש?

ושני ענה לעומתו:

– הכי נקראו רעיו “שועלים” ולא “תנינים”: מלאכתם ביבשה.

– ידידי – הוסיף השלישי – האם לא מעשה ידיך הוא – אורחת מדינים הלזו אשר הגיעה בשארית כוחותיה לעזה בלי גמלים ובלי כתנות?

נראה היה, שתיש חשב לו השערה זו לכבוד, אבל לא רצה לקבל שם טוב זה.

– שועלי עוד לא הרחיקו כה ללכת – הרעים בקולו.

– ומאין רוב עשרך?

– הגידו אתם! – לפתע פתאום הזדקף, נשא ידו והכריז: – אחודה נא לכם חידה: עשרים בעלים ואחד אורח. מי הם?

האשדודי, הזקן שבחבורה, שלא הרבה לשתות, אמר:

– מצאתי את החידה! בעל המשתה מַשקנו בחשבון כל אשר אבד אצלנו תמול שלשום.

הדברים מצאו חן בעיני הפלשתים וכמעט כולם מחאו כף. חובבים היו תחבולה מוצלחת ואפילו אם הם בעצמם נלכדו בה. כעשרים קולות של שכורים התחילו מתחרים בהזכרת התערבויות קודמות, שבעל המשתה זכה או הפסיד בהן. כנראה, משַׂחק גבור היה לפני אלהים וגם מחונן היה בדמיון יוצא מן הכלל. נושאי ההתערבויות הצטיינו בריבוי גווניהם: למן גביע דבש, שצריך היה המתחרה לשתותו כשהוא תלוּי על שוכה ורגליו למעלה, ועד מרוץ־תחרות עם סוסו של אחד האורחים מבני עקרון.

עכשיו, כשתיש הזדקף, אפשר היה להסתכל בו יפה. את הלוי העסיק משעה ששכנו המהודר אכתור הזכיר את צָרעה. ידוע ידע שם זה: העיר נכבשה זה כבר על ידי שבט דן ובעלת הבית קיימה את הדבר לפני שעה אחת. הלוי מצמץ שוב בעין אחת: כך נהגו בני עמו כשבקשו להתבונן בדבר מה לכל פרטיו. תיש נראה כרחב כתפים ובעל חזה מוצק אבל צעיר ביותר, בלי חתימת זקן. לבוש היה ככל שאר המסובים. כובעו, השמוט לאחור, חשף מצח לא גבוה אבל רחב. נחיריו התנפחו ורעדו מצחוק ובלחיי־הבחרות שלו נתהוו גומות; הלוי נזכר בנערה הצהובה. פיו של הסובא הצעיר אמנם לא גדול היה, אבל הוא פער אותו בלי הפוגות, מלא גרונו צחוק והראה שנים לבנות ומתאימות. סנטרו היה מרובע, בולט וכבד, וצוארו קצת שמן ביותר לגילו. על פי הכרת פניו יכול להיות גם דני וגם פלשתי, על פי מלבוּשו והתנהגותו ברור היה, שאמנם יש לו יחס מה לכרמי תמנתה, אבל הוא עצמה ובשרה של שאר כל החבורה, ולבסוף, הרי הלוי, אדם רגיל ובקי, לא פגש מעולם בין בני עמו בעל שם מוזר כזה – ובכלל לא ראה לץ בעמו, כבד־הראש ושבע־הדאגה.

– פלשתי, – גמר הלוי בלבו לחלוטין.

בינתים יצא הפלשתי רחב־הכתפים לגמרי מגדרו. מפזר היה בדיחות, שלמשמע רובן הניד הלוי ראשו בפנתו והשפחות צרחו וכיסו את פניהן בידיהן, אף־על־פי שכל אחת מהן יכולה היתה להוכיח את ביישנותה לפחות בשלש דרכים אחרות, מעולות מזו. מראה היה נפלאות. בלע טבעות ומצא אותן בחגורת שכנו, חטט בזקן־השיבה של אורח מאשדוד והוציא משם חיפושית; דחק לתוך פיו גוש של דבלה, השיק מלתעותיו ובתנועות חיכו ובית־בליעתו בלבד הפריד תאנה מחברתה ובלע את כולן זו אחרי זו. הכל ראו זאת ותמהו, ומיד הוציא את הגוש מפיו בשלימותו והשליך אותו לכלבים. אחר כך כרע וזקף (קומתו גבוהה היתה אבל דקת מתנים כקומת נערה), נטל שלש מנורות־חרס וזרק שלשתן בבת אחת כלפי מעלה וקלט אחת בראשו, אחת בידו לפניו ואחת בידו שמאחוריו. לבסוף, כשפקעו האורחים מרוב צחוק ורק המוה המו, תאר בקולות שונים אסיפה של בעלי־חיים לשם בחירת מלך. הדמיון שלם היה בתכלית השלימות. השור געה, האריה שאג, הצבוע צחק בקול צרוד, החמור נער, הגמל נחר בכעס, הצאן פעו, וכל הקולות הללו נשמעו חליפות זה אחר זה במהירות יתרה, כאילו באמת רבו בעלי החיים ושסעו זה את זה בדברים; לבסוף גבר קולו של תיש זקן על כל הקולות האחרים, וכשהתחיל למהמה בתרועה ובאריכות נתברר לכל, כי הוא שנבחר למלך. האורחים בכו מרוב צחוק ופרשו כפיהם מאין אונים, הכוּשים התגוללו על הקרקע, בעלת הבית ושלש השפחות התעלפו; והלוי בכבודו ובעצמו, שזכר את ערכו ובדרך כלל לא היה מושב לצים לפי רוחו, לא התאפק מקריאת הסכמה.

תיש שמע והקשיב, נסתכל לתוך קרן האפלה בחצר על יד גג הכירה וקרא לבעלת הבית:

– תרעתה! מי הוא ההֵלֶך אתך?

היא נגשה אל השולחן:

– סוחר הוא; אדם מאד נכבד. מארץ ההרים הוא, אולם זר מעשהו – מרבה הוא לדבר ככהן עקרון… גשו הלאה!

ובשי ידיה הכתה בבת אחת על קדקדי שנים מן המסובים, שביניהם עמדה ושכנראה הביעו לה את תשומת לבם בצורה שאינה הוגנת לזמן ולמקום.

– קראי נא לסוחר הנה! – ציוה תיש. – שמע נא, ההלך! גשה נא אל השולחן והתכבד. זמר, תני לו צלי דג וכוס נקיה, ובמחיר זה יספר לנו מה חדש תחת השמש.

הלוי הסיר מיד מראשו את התכריך המזוהם, עשה את שערותיו, נגש אל השולחן והחוה קידה בנימוס לשלש רוחות. רגיל היה בחברת בני נכר; אמנם עם פלשתים עדיין לא נזדמן, אבל גם מפניהם לא ירא. זה כמה שנים שלום ושלוה היו בכנען הדרומית. המלחמות עם עממי הארץ כבר תמו גם במזרח גם במערב. העמים הנכבשים השלימו עם מנת חלקם, בבלתי נכבשים הוחלט שלא לנגוע, ושני הנכבשים, ישראל וכפתור, שמרו בינתיים את התחום שבין חוגי השפעתם. הדורות המרובים של אנשי מלחמה הוגיעו את כל שלשת הצדדים, כולם בקשו להנפש, וחוץ מן השודדים לא הפריע איש את רעהו מלעבור ממקום למקום.

־ שמי מכבוני בן שוני ממשפחת קהת בנו בכורו של לוי – התיצב הלוי המנומס, אבל איש לא הקשיב לדבריו. המשתה הגיע לאותה מדרגה, שבה כבר אין נושאים משותפים לכל השולחן והשכנים שותים, מספרים, נושקים או מחרפים זה את זה. תיש הזיז בפשטות, וכנראה בלי התאמצות, את שכנו השמאלי הנדהם ממקומו והראה ללוי את המקום הפנוי.

הלוי ישב, טבל אצבעותיו בקערת מים, ברך ברכה בלחש (זה ימים רבים – ואולי מעולם – לא אכל דגים) והתחיל לאכול; אבל המאכל מורכב היה, בעל קליפה ועצמות, והטעם מוזר, ולפיכך הודיע מהר כי אינו רעב, ושתה קצת יין לאחר שמזג אותו קצת במים.

– מאין באת? – שאל אותו תיש בלשון מגומגמת קצת. מאחורי שכמו הרחב הסתכל באורח גם אכתור היפהפה, נשען על מרפקו בהידור; שמאלו של אכתור מונחת היתה בקלות וברשלנות על כפו השעירה של ידידו – כנראה, אוהבים נאמנים היו. יתר המסובים לא שמו להם לב.

– הנני בא עתה מיבוס – השיב מכבוני בן שוני, – אבל הלכתי ארחות עקלקלות, דרך בית לחם; לא מלאני לבי ללכת ישר דרך קרית יערים. היבוסים לא יחפצו לסול דרך אל העמק – יראים הם; ובמשעולים נקל לתעות והם מלאים חיתו טרף, וגם האנשים שם לא טובים מן החיה.

– יבוס? – אמר אכתור, – הזאת העיר אשר יושביה מתפללים לתיש?

– כן דברת, – השיב מכבוני, – ויושביה קוראים לה ירושלים.

– עיר קטנה היא, אבל יפה – הוסיף הלוי, – כל בתיה מאבן ורודה, בתי חומר בל יראו; העיר שוכנת על הסלע ומסביב לו חומה, וכזה עוביה. והאנשים שם רואים חיים טובים: אינם זורעים ואינם קוצרים ועשירים מכל שכניהם. נשיהם כי תלכנה בחוצות, תצלנה האזנים מן השרשרות והצמידים.

– ומה מעשיהם? – שאל תיש.

– שני משלחי יד להם. שלש פעמים בשנה הם יורדים אל הככר, אל הירדן וים המלח: בוזזים את מושבות עם הארץ, שודדים את האורחות ואורבים בלילות לסירות סוחרי מואב. ועוד שלש פעמים בשנה הם גוזלים את העמים אשר מסביב גזל אחר: העמים באים אליהם אל הגזה המונים המונים, לאלפים.

– למה?

– להשתחוות. בתוך העיר, ברַחבה, עומד שם מקדש־אבנים גדול. אומרים כי עומד הוא מאז מעולם ונבנה בידי הענקים טרם באו הנה עממי כנען. כל העמים הנודדים מן הנגב ומן המדבר הולכים הנה להתפלל על מרעה ושגר. הכהנים עובדים במקדש יומם ולילה – כל העיר מלאה כוהנים: הה, חבר גנבים המה! ואולם הכהן הראשי דודי אחי אבי הוא, על כן הגעתי ליבוס – בקשתי להסתפח אל אחת הכהונות במקדש: במשפחתנו כולנו יודעים מימי ילדותנו מנהגים, נגינה ומחולות. אבל הימים האלה לא כימים הראשונים המה אשר איש את אחיו עזר. בעל־המרמה הזקן לא נתן לי גם לבוא לפניו – צוה לבוא מחר, וממחרת מסר לי השוער לוח וכתובת עליה; קח לך – אמר לי האיש – ותן לבני ביתך, כה ציוה הקדוש. ועל הלוח היה כתוב (אני יודע קרוא):

אִם אַכְנִיס אַחַי לַקֶּרֶת כְּיוֹסֵף אֲבִי אֶפְרָיִם

וְהָיָה גַם פֹּה סוֹפֵנוּ כְּסוֹפֵנוּ בְּמִצְרָיִם

שומעיו צחקו.

– אכן חכם הוא דודך – אמר אכתור. בכל כנען ידעו כי דן ושאר השבטים גורשו לפנים ממצרים כמו שידעו, כי הפלשתים באו מאי כפתור.

– גמרתי בלבבי ללכת – הוסיף מכבוני, – לפני לכתי ראיתי את מקדשם פנימה. בתוך המקדש – סלע, בסלע חור ומתחתיו בור ריק; על הבור הם זובחים גדיים, צאן וילדים (לא ילדיהם כי אם את אשר מביאים להם אנשים חסידים מן המדבר) ואחרי כן שותה אלהים מן הבור עד החג הבא. האלהים הוא מאבן אדומה ומראהו אמנם כמראה תיש אבל גדול פי שנים, ושמו הנכון הוא ציון, לאמור אלהי ציה ומדבר, אבל העם אינם נוקבים את השם הזה פן יאנף אלהים והם קוראים אותו עזאזל או רק תיש… מדי הזכירי את השם הזה אשאלך, אדוני: האם אין גם בפלשת אלהים כזה ואולי לכבודו נקראת בשם זה?

תיש ואכתור פרצו שוב בצחוק, והפעם הגדילו כל כך עד שגם יתר המסובים הפנו פניהם לצדם, הסתכלו בעיני עופרת ושאלו בקול ענות חלושה, מה קרה. בעוד רגע אחז הצחוק את כל השולחן; הללו טפחו על קדקדיהם, הללו דפקו באגרופיהם על השולחן והללו נאנקו מעצמת הצחוק – נראה היה שמכבוני שאל שאלה מגוחכת עד למאד.

– לא שמי הוא כי אם כינויי – אמר התיש לבסוף ונגב את עיניו – ולא פלשתי אני: אני משבט דן.

– ותיש קראו לו כי על כן שעיר הוא – הסביר אכתור והסיר מראש שכנו את כובעו בזריזות. מתחת לכובע גלשה על מצחו, על אזניו ועל ערפו עד כתפיו רעמה של שערות צהובות – כהות, צפופות ודקות עד להפליא, קצותיהן, באורך פסת יד וחצי, היו קלועים בשבע מחלפות מוצקות, כל אחת בעוביו של אגודל.

פני הלוי חוורו והוא נרתע קצת לאחוריו.

– הנך איפוא נזיר? – שאל בלחש. – איככה… וזה?

והוא רמז על הכוס שעמדה לפני תיש ועל היין שהיה שפוך על־פני השולחן. מזועזע היה באמת ובתמים. שם האלהות שלכבודה מקיימים מנהגים אינו מעלה ואינו מוריד, אבל מנהג הוא מנהג ואסור לחללו.

אולם דעתו של תיש אחרת היתה. בקול רם ועליז השיב:

– בצָרעה הנני נזיר וכן גם בארץ אפרים. פה אני לא אני. בכרם – זית, בשדה – חטה; לכל מקום.

ותיש שתה את כוסו עד גמירא. אכתור מחא בכפיו העדינות.

– חטא הוא, אדוני – עמד הלוי על דעתו.

הכרת פניו של תיש נשתנתה קצת. עיניו החכלילות מיין הסתכלו בזעם וזעף, זויות פיו קמו, נחיריו התנפחו. הוא גחן לאזנו של הלוי והתיז:

– עת להיות ער ועת לישון שם הנני ער, פה אני חולם, ולחלום אין חוק. שתה והחרישה!

תיש הסב פניו והתחיל משחק עם האורח היושב ממולו, שלא היה עדיין שכור לגמרי, הוא העקרוני שנתח את הבשר בחרבו. המשחק שימיו כימי ים התיכון, פשוט היה ביותר אבל גם קשה עד למאוד. שניהם הורידו בבת אחת על השולחן את האגרוף הימני, אחדות מאצבעותיו מושטות ויתרן כפופות. אחד המשחקים, הפותר, צריך היה כהרף עין לנקוב את מספר האצבעות המושטות על ידי שניהם. בפנות שונות של השולחן שחקו המסובים, ששלטו עדיין בידיהם, במשחקים אחרים: משחק עצמות – פשוט זוג ופרט; משחק בקוביה, מין קלפים שבימינו, בפסיפסים ססגוניים. טבעות, צמידים, מיני תלי – דברים עוברים לסוחר בפלשת – עברו מיד ליד, פעמים בחירופים וגידופים, פעמים לאחר ריב ופשרה על ידי השכנים הלומי יין. הלוי הציץ בבעלת הבית והיא השיבה למבטו. בינתים כבר הוציאו השפחות לכלבים את סל העצמות המגורמות, ומעבר לגדר התחילה יללה ונביחה של החלוקה.

רק קולו של הדני נשמע מרגע לרגע בתרועת שברים: “שש! – ארבע! – עשר!” מסתכל היה לא לידיו של חבירו אלא לעיניו וכמעט תמיד נקב את המספר הנכון.

פתאום הציע לעקרוני:

– חפץ אתה להתערב? נשחק בארבע ידינו ועלי למצוא את המספר הנכון של פעמים זו אחר זו.

– נאות אני לדבריך – אמר העקרוני, – ומה הערובה כי אדע?

– זאת היא הערובה: כל אשר אדרוש, ואם אני אבדתי – כל אשר תדרוש.

– טוב הדבר אשר דברת – אמר העקרוני.

נקבעו שופטים: אכתור מצד הדני ואורח מאשדוד מצד העקרוני. תיש הרים למעלה שני אגרופיו ואף יריבו עשה כך ושניהם נתנו עיניהם זה בזה. שניהם הורידו פתאום ובבת אחת ארבעת אגרופיהם על השולחן וטרם התדפקו בטבלה הריע תיש:

– ארבע עשרה!

השופטים התחילו מונים. תיש הושיט כל אצבעות שמאלו ואחת מימינו; העקרוני כפף פשוט שני אגודליו והושיט ארבע ארבע אצבעות ליד. אצבעותיו פרכסו קצת.

שוב הרימו את אגרופיהם. כל המסובים, חוץ מן הישנים, הסתכלו בהם. הלוי, שחכו יבש קצת מרוב התרגשות, לטש עיניו פעם על זה ופעם על זה. שני המשחקים חוורו מאד. עיני העקרוני הביעו התאמצות יתרה; עיני תיש העמיקו לשבת מתחת לגבותיו והציצו משם כאילו קלע אל המטרה או התכונן לקפיצה. פתאום נתברר ללוי – כאילו לחש לו – שמיד יריע הדני.

– הך! – ארבעה אגרופים מחאו בבת אחת, ותיש התיז בבטחה ובקול לא רם ביותר: – אין מאומה!:

ואמנם כן היה, האגרופים קפוצים היו.

בפעם השלישית לא היתה הצפיה רבה. הכל סבורים היו, שהמשחק נחתך. העקרוני מצמץ בעיניו והניע ראשו, כאילו ביקש להיפטר. עיני הדני היו כמפקדות ואולי רק קראו במוחו של בן גזע עתיק אבל ערל.

– אחת עשרה!

תיש הושיט אצבע אחת ויריבו כל עשר אצבעותיו. העקרוני הוציא מחיקו מטפחת משי מגוונת ומחה זמן רב את מצחו, אזניו וערפו ואחר כך שאל:

– מה אבדתי?

– את חרבך – השיב תיש.

השאון, שקם לפני רגע בכל קצות השולחן, נדם. יתר העקרונים נתקרבו בלי משים אל בן עירם. אובד עצות היה.

– הדבר לא יתכן – אמר בלחש. – דרוש מה תדרוש, שמשון, רק לא זאת – אתה ידעת?…

נחירי הדני התנפחו שוב.

– לא אחפוץ לדעת מאומה. אתה אבדת.

שופט אשדודי בא בימים ענה ואמר:

– רענו מצָרעה יודע אל נכון, כי על פי משפט חמש הערים אין לתת ברזל לבני עמו. בגד בוגדים הוא, והעושה זאת אחת דתו להמית.

שמשון ידע כל זאת היטב. אבל, כנראה, יותר מזה ידע, כל בכל גבול שנים עשר השבטים לא היה כלי־זין אחד מברזל. וגם הרבה לשתות הפעם. לאטו התחיל לקום; בני עקרון וגזר התחילו ממשמשים מאחריהם בידים פקפקניות. טוב, שבעלת הבית המנוסה בדבר צותה זה כבר לכושי לסלק את כל החרבות. אכתור קם אף הוא, הניח את ידו על שכם רעהו והפליט בקולו העמוק היוצא מן הלב:

– שמשון, אורחיך הם… וכולכם אורחינו, פה בתמנתה.

תיש הוריד ראשו בזעף.

– אם תחפוץ אתן לך… – פתח העקרוני, אבל הדני הפסיקהו:

– לא אחפוץ מאומה.

בדממה המעושה שקמה לא נשמעה אלא התכתשות הכלבים בשל שיירי האוכל. תיש פרץ פתאום בצחוק, ישב על מקומו והרעים בקולו:

– אולי נחרץ גם אנחנו לשוננו זה לזה? יהי שלום!

מיד הסב פניו אל הגדר, ופתאום השיבו מאמצע החצר על נביחת עדת הכלבים ארבעה כלבים בודדים: האחד – גדול ועז נפש, השני – קטן ועלוב, השלישי קטן אף הוא אבל מחוצף ומבקש קרבות, והרביעי לא נתן קולו, רק גרם עצם, השיק שפתותיו זו לזו וכעכע. וכל זה עשה תיש לבדו. כשגמר את נביחתו צחק כל הקהל צחוק אדיר, ובצחוק זה נשמעה הפעם גם הרוָחה מקרב לב וגם קצת השתדלות להנות את תיש. ותיש קם ופנה הצדה וקרא את מכבוני ללכת אחריו.

– הלוי, – אמר לו, – חפצתי לאמור לך את זאת: אם מבקש אתה עבודה במזבח בוא מחר לצרעה אל אמי. יש לה חדר מלא תרפים. היודע אתה גם לעבוד ליהוה אלהינו?

– ידוע ידעתי, וגם עבודה אחת היא.

– שאל נא בצָרעה איה בית הצללפוני… כל איש יַראך.

– הגדלת חסדך עמדי, בן הצללפוני.

שמשון חייך.

– בן מנוח – תיקן את דברי הלוי. – הצלפפוני אמי היא, ושם אבי מנוח. אבל אם תשאל בצרעה איה בית מנוח יעמוד הנשאל ויחשוב ויקרא: אכן, איש הצללפוני הוא!

 

ג: שְׁתֵּי חתוּלוֹת    🔗

לפני עלות השחר, לאחר ישיבת סתרים של משא ומתן עם הגברת תרעתה לטוב לשני הצדדים, חבש מכבוני בן שוני את חמורו ויצא משער הצפון הסמוך בדרך הקצרה ביותר בואכה צרעה. הלוי נמנע מלבקר בבית הנערות שפגש אתמול: צריך היה למהר ולהעלם מתחום העיר, וחוץ מזה כבר הרבה להרויח בתמנתה גם בלי זה. עם יציאתו הסתכל בחצר הפונדק: לאור מנורת לילה נחרו האורחים החיצוניים, ואילו בני המקום זה כבר הלכו להם לבתיהם נשענים זה על כתף זה – חוץ מאותם שנשארו לביקור לילה בתאי השפחות שביציע הבית. בעלת הבית בעצמה, שהיתה עסוקה במשא ומתן, ויתרה על כבוד זה שהוצע לה.

לאחר זמן יצא שמשון מן החדר הכללי בפסיעות זהירות. בימינו נשא דבר מָארך עטוף באדרת, בשמאלו כובע בעל נוצות. בחדר הניח שני משאותיו, גירש עדת יתושים שממעל לכד גדול של מים, טבל בכד ראשו וידיו עד המרפק וניער זמן רב בידיו וברעמתו כדי להתיבש. אחר כך התקין את שבע מחלפותיו של ערפו למשעי וחבש את כובעו, פנה כה וכה, פיתח את האדרת, הוציא ממנה חרב עקרונית קצרה, שם אותה באזורו, הדק את אזורו יפה יפה ויצא החוצה בלאט. את פעמיו שם לשער הדרומי, בדרך שממנה בא אמש הלוי. אפילו בפרבר עם־הארץ היו הכל ישנים עדיין; רק בסופו, מקום שם התחילו הבתים הפלשתיים הראשונים, בבנין נמוך הדומה למערה, התנועעו תמונות בני אדם מטפלים באש. שמשון הכיר את תמנתה וידע מה טיבה של מערה זו: היא היתה מעוז לתקיפות הפלשתים, שכבר ניטל מעם הארץ ועדיין לא בא לידי דן ושאר השבטים – מַפָּחָה. מבלי משים הרים קפלי אדרתו משמאלו כדי שלא יובלט המשא הגנוב אתו.

כשהגיע לשער הדרומי זרחה לו השמש. האויר טהור וצח היה. דיות צווחו מתחת לכרכוב מגדל השער העתיק; עפרונים התרוממו בזה אחר זה לגבהי שמים, כאילו מי שהוא משך אותם בחוט, וצרמו אזנים בציוצם. פרחים אדומים וסגולים, זרועים שכבת טל כבדה, התנוצצו והבהיקו משני צדי המסלה. שמשון עלה ההרה במהירות מבלי להביט אל הבתים שמחוץ לעיר, שאפילו העבדים עוד לא קמו בהם, ורק הרהר בנזיפה על דבר חיי העצלות של הפלשתים – בצָרעה כבר טחנו בשעה זו בכל הריחיים. כשניגש לבית האחרון צחק בקרבו: הנה, מעבר לאילנות הללו, תופיע הבריכה, שלא עלה בידו לדלג עליה במקלו. עד היום הזה מגוחך היה לעלות על זכרונו, כיצד טבע ביון מצולה. כשהגיע לבריכה נשא עיניו הלאה, אל מבוא הבית העשוי אכסדרה, אבל שם לא היה איש ולא יכול היה להיות בשעה מוקדמת זו – שמשון ידע זאת.

פאתום שמע את שמו נקרא בפי קול אשה צעירה. שמשון נצב והסב פניו אל הבריכה, שם רחצה נערה – שחורת שער, לא צהובה, אף־על־פי שבשמש התנוצצו שערותיה כנחושת אדומה. פני שמשון נעוו ומיד לבשו ארשת־אבן קרה. העלמה זקפה, המים הגיעו עכשיו רק עד לברכיה. הדבר חרה לשמשון. אמנם ידע את דרכיה, אבל הפעם הפריזה על המדה. אשה בת שתים עשרה אשה היא; לעמוד בפני גבר בלי לבוש – לא יעשה כן גם בין הפלשתים, גם בין עממי הארץ. בקרבו נבוך היה, אבל לכך נתכוונה השידה הארוּרה, ושמשון לא רצה לעשות לה נחת־רוח זו. לפיכך לא הסב פניו ולא הוריד עיניו אלא הביע בפרצופו אדישות והביט ממעל לה כמשתעמם.

– לאן אתה משכים ללכת, שמשון – וממחרת לליל־שכרון? – שאלה בקול מצלצל ומתגרה. בתנועה בדוקה ומנוסה של אשה, המבקשת להראות את יפיה כראוי, הרימה את שתי ידיה אל שערותיה והתחילה לסחוט אותן מאחורי ראשה, ובשעת מעשה הבליטה את חזה לפנים ואת שוקיה לאחור. אמנם נערה יפה היתה עד למאד, אבל קומתה החטובה לא פייסה את שמשון. “נחש”, אמר בלבו, ולה השיב:

– דבר לי בהר. ממהר אני מאד.

– סמדר עודנה ישנה. ואני רוחצת פה תמיד בשחר עד אשר תחרב הבריכה. האכלת ארוחת הבוקר? תחפץ חלב עֵז? חכה רגע, אתעטף בסדין ואלך עמך – לבושי בחדרי.

שמשון משך בכתפיו והשיב:

– אין עתותי בידי, ממהר אני. שלום לך.

והסב את פניו ומהר ללכת הלאה. והיא צחקה אחריו בנעימה וקראה:

– אכן יש דברים אשר תיש התקיף ירא אותם!

שמשון ענה מבלי להביט אחריו.

– לא, כי יש דברים אשר אין לו חפץ בהם.

אף־על־פי־כן זעזעה אותו פגישה זו. הוא תפס עצמו בהרהור: ואילו היתה זו סמדר? – ונתאדם כולו. אבל הבכירה לא היתה עושה זאת לעולם. סמדר, ככל הנערות הפלשתיות שנזדמן עמהן, היתה הרבה יותר נועזת מכפי הנהוג בצרעה, אבל אצלה נעשה הדבר מעצמו, פשוט מתוך בהירות נפשה, חיוניותה ועליזותה, ולפיכך לא עברה את התחום הנאות. מה שאין כן הצעירה: אצלה היתה בכל דבר מין פניה וכמעט תמיד פניה רעה, כמו היום; הכל כדי שישימו אליה לב; אילולא זאת לא היה שמשון בכלל מרגיש במציאותה של שעירת עזים זו. מה שמה? מעין “אלינער”; כנראה, דרשה אמה העוית דוקא שם כנעני לבתה. שמשון ראה את אמה פעם והתיחס אליה בשאט נפש. העוים נחשבו לפחותים שבכל העממים, חוץ מדרומה של פלשת לא הכירו אותם בכלל בארץ כנען – ובגבול פלשתים היו שואבי מים וחוטבי עצים. אֵם אלינוער אף היא היתה בעיקרה סוכנת בית. הגברת היתה אם סמדר, אשה פלשתית גדולה, והיא ששלטה בבית.

*

שמשון טפס זה כבר בלי דרך ואפילו בלי משעולים. הגבעות במקומות ההם אמנם לא גבוהות היו אבל תלולות ומכוסות צברים. כשהגיע לפסגה שטוחה פנה כה וכה, משמאל, במרחק מאתים פסיעות לערך נראה מדרון תלול ועל גביו שקמה בודדה מוכת רעם. “שם” לחש שמשון. הסיר את כובעו, פשט את אדרתו, הוציא חרבו מחגורתו, הפך אותה בידיו בפעם הראשונה, ולבסוף שלף את הברזל מתער העץ המצוייר. פעמים אחדות הניף באויר בידים כבדות ופקפקניות את כלי השעשועים המוזר לו, הסתכל בשמש ואמר בלבו “עוד היום גדול” ושם פעמיו אל המדרון, חרבו בידו, הלוך והזהר, שלא לרשרש ושלא לקשקש בקני הרתמים.

מתחת למדרון נמצאה פחת עמוקה וצרה. בקצה האחד היה נקיק וקצה השני סתום היה; כאן, מתחת לצורי אבן חול תחוחה, נראה חור מערה. כשלשים פסיעות מן המערה, מתחת לעץ, התגולל שלד גדי, כנראה מגורם זה לא כבר ולא כולו: הראש והצואר שלמים היו ומן הצואר לעץ נמשך חבל. שמשון הניע ראשו ברצון והתחיל עוסק בהכנות האחרונות. לאחר שפיתח מחגורתו את ארנקו, שהיה עתה כמעט ריק, הניח אותו מתחת לשיחים, אבל מיד נמלך והוציא הימנו כיס קטן. בזהירות, בחוטם סתום, בדק את שבתוכו – אבקה כהה דקה מן הדקה, – צרר אותו כראוי ושם בחגורתו. אחר כך חמק וקרב לאבן גדולה, גבוהה כקומת איש, בחצי הדרך בין העץ והמערה, נגע בשמאלו בקצה האבן למשען, ובקלות שאינה מתאימה לקומתו קפץ ועלה על האבן בשתי ברכיו, קם מיד על רגליו ושאג בכל גרונו עד שהרעים ההד:

– צא!

מן המערה לא יצאה שום בריה, אבל בשקט, מבעד לזמזום הרמשים שנסבו על הגדי, הרגיש שמשון בבירור ובלי שום פקפוק במציאותה הדוממת של החיה. ולא עוד אלא שנדמה לו כי מבעד לריחות העשבים הלחים, הדם הקרוש, הרקבון של הנבלה והאפלולית הטחובה של המערה עולה באפו זרם קל של זיעת חתול חמה. לאחר שהניח את חרבו מימינו לשמאלו, זרק אל המערה ביד חרוצים רסיס גדול: ממעמקי המערה נשמעה נהימה מדכאה ולא יותר.

– צא, פן אגרשך בעשן! – הרעים שמשון בקולו.

מיד ראה בחור השחור שתי נקודות ירוקות מאירות, מארכות ממעלה למטה. ישר לבין שתי הנקודות הללו זרק רסיס שני. נשמעה געיה צרודה וזועמת, ועל גבי הבליטה הצרה שלפני המערה הופיע ברדלס. זמן רב הסתכלו זה בזה בשתיקה. הברדלס השתדל להשיג בלשונו את חבורתו שמתחת לחטמו והכה עצמו על שכמו בזנבו הארוך. צבע הברדלס אמוץ היה, טלוא בנקודות שחורות, שנצטברו בתחילת רגליו האחורניות לכתם שחור אחד. רגליו כמעט אמוצות היו וצפרניו נראו ארוכות מאצבעות אדם. החיה כשכשה בלשונה וסבבה את ראשה בצואר נטוי, אבל לא גרעה עין מן האדם. שוב לא שאגה, אבל נהימתה, שנשמעה עכשיו בבירור, נדמתה להד רעם רחוק.

– פתי, – אמר שמשון לברדלס – הלא אני קשרתי את הגדי!

הברדלס העוה פניו ופער לועו ברוחב שתי כפות איש. אבל לא זז ממקומו.

שמשון הוסיף לדבר אליו:

– אמש לפנות ערב הבאתי את הגדי וקשרתיו, ואתה לא היית במערה. למען תאכל לשובע ולא תלך לפני המועד. פתי!

הברדלס רטן בעומק גרונו. קולו של האדם לא מצא חן בעיניו, אבל שבע ונבון היה.

שמשון נופף את חרבו. האויר שרק שריקה איומה.

– גמרתי בלבי להיות לגלב. אני מלמד ידי לשלוט בתער הגלבים הזה ואתה ראשון למסותי! קפוץ!

פתאום הסב הברדלס את ראשו הצדה, משך את צפרניו לתוכו, ושמשון הרגיש בתנועות שרירי החיה מתחת לעורה, כי היא מתכוננת פשוט לצאת מן הפחת.

– לנוּס? – שאג בקול, זרק את החרב ונטל אבן. אבל קודם שהגיעה האבן למטרתה כבר הלך הברדלס לקראת קרב. געה בקול, קפץ מבליטת המערה, וכמעט מבלי לפסוע אף פסיעה אחת על גבי הקרקע צף ועלה על הסלע ששמשון עליו.

שמשון כמעט לא הספיק, – אבל הספיק להרים את חרבו. לקראת הלוע האדום הפעור הכה בחרבו בכל כוחו מלמעלה למטה, אבל לא היה מנוסה בנשק זה – הברדלס נרתע בכל גופו הצדה והמכה פגעה בשכמו, למטה מן המטרה המכוונת, בקצה החרב ובצדה, במחצית כוחה הנכון. אף־על־פי־כן היתה זו מכת אדם חזק. הברדלס געה בקול, נשמט מן הסלע ארצה ושכב שם בראש מורם, שכוב וגעה. שמשון ראה, כי החיה מתכוננת לקפיצה חדשה.

– כלי שעשועים הוא, לא יצלח למעשה – אמר לברדלס בשאט נפש. – ידי תעמודנה לי, כמנהגי.

השליך את הנשק לעומק הפתח, התכווץ כפקעת והתכונן לקפיצה. מיד הזדקף הברדלס על רגליו האחורניות והרים שתי רגליו הקדומות, וכהרף עין הוציא שמשון מחגורתו את הכיס וזרק את האבקה לתוך עיני החיה ממש. באויר הורגש ריח צורב של חרדל. החיה געתה בקול והכתה כסומא בארובה בשתי רגליה הקדומיות, אבל שמשון דלג ועבר למעלה מראשה, הסתובב באויר כדי ליפול ופניו אל החיה, ואך הגיע לארץ קפץ ועלה על שכמה. מכאן ואילך דבר שברגילות היה וגם, מכיון שהחרב לא הפריעה, פשוט מאד. תקע את ידיו אל בתי השחי של הברדלס ושיכל אותן על ערפו, את רגליו תקע בין רגלי הברדלס האחורניות וצבט כל רגל, כמעט בשוקה, בערקובו. אף־על־פי שעשה מה שעשה ביד חרוצים ובמהירות, לא עלה הדבר בידו בבת אחת: הברדלס הספיק להכות אחור ברגלו הקדומנית השמאלית, ושמשון תפס אותה בתחילת כפה המזויינת צפרנים, וזמן רב היה עליו לסובב בזהירות את מרפקו עד שהגיע לבית השחי ואז שם את ידו במהירות הבזק על עורף החיה וקלע את אצבעותיה באצבעות ימינו. בינתים רטשה החיה את קיבורת שוקו השמאלית. שניהם התגוללו על גבי הקרקע מתוך עטישה, נהימה ושאגה, וקשה היה להבחין בין קול האדם לקול החיה. אבל הברדלס לא יכול לעשות מעתה כלום, רק הכה בצפרניו באויר בלי טעם ועיפר בעפר לכל עבר. דומה היה לחתול קטן שתלו לו פעמון בזנבו. שאגתו הלכה ונשתנתה מקול ענות גבורה לקול ענות חלושה: שמשון הלך ושבר לאט לאט את רגליו הקדומניות, מתוך פישוק מרפקיו והורדת ידיו הקלועות על גב החיה. הדבר נמשך זמן רב. סוף סוף נשמע פיצום פרקי הרגל, והברדלס געה באותו הקול שבו צווחות כל החיות הגדולות בשעת מר המות ושקשה להבחין בו סוג החי. רגליו הקדומניות של הברדלס כבד מדולדלות היו, ונדמו כתפורות. שוב הזדקף על רגליו האחורניות, שוב רבץ על שכמו כדי לרוצץ את רוכבו, אבל כבר חנקו אצבעותיו של שמשון את גרונו. גם הנהימה וגם השאגה נדמו, נשמעה רק גסיסת החיה הנחנקת, נשימה איומה של אדם בעל פה קפוץ והכאות מדודות ועמומות של זנב ארוך.

לאחר שגמר שמשון את מעשהו קם, משש את שוקו המרוטשת והלך הלוך וצלוע לקחת את חרבו וארנקו. את החרב מצא בסבך, הניחה על שתי כפיו והביאה בחזרה אל הברדלס. בדרך הסתכל בברק החרב הממורטת והפִתוחים על גבה בזלזול גמור, כששפתו התחתונה מובלטת. את דעתו חיוה לברדלס לאמור:

– לשוא גנבתי, וגם לא יצר לי להשיב!

השמש כבר עמדה בגובה השמים.

– אחרתי את המועד, – אמר לברדלס – חפצתי לקחת את עורך, אבל אין עתותי בידי. מהר יקומו השכורים האלה.

והלך בחזרה בדרך שבא בה ומצא את אדרתו, כובעו ותער חרבו. בקרוב הגיע אל הבריכה – שם לא היה איש.

לרגע נכנס במים עד ברכיו, כי פצעיו כאבו, ומהר ללכת הלאה. בבתי הפלשתים כבר עבדו העבדים.

בַמַפּחָה הלם הפטיש, נשמו המפוחים. בפרבר נשמע קול המונו של יום העניים, ובכל הרחובות התהלכו כלבים. לפני גדר בית הזונה מצא את אחד הכושים, נתן לו את החרב ואמר:

– תן את הכלי הנמבזה הזה לחנוש העקרוני ואמור לו, כי יתערב נא עמי מחדש: הוא בחרבו ואני בלי חרב ואני אקטע את אזניו.

הכושי חיים בצהלה ושמשון הלך, הלוך וצפצף כעפרוני, בדרך בואכה צָרעה.

 

ד: בְּסוֹד אֱלוֹהַּ    🔗

הצללפוני אשה גדולה היתה, כבת שלשים וחמש, שלא נס לחה. לפי קנה המדה של ימינו היתה מראיתה כבת חמשים. ביתה נמצא הרחק מצָרעה העיר, בתחילת המורד לעמק. בעצם, לא בית סתם היה אלא אחוזה, ובה בנינים מבנינים שונים. בחדר טפלו כעשרה משרתים ומשרתות. כשנצב הלוי על המפתן הכתה בעלת הבית את אחד העבדים בלחייו, לא כדרך שמכות הנשים אלא באחר ידה, ונראה וגם נשמע היה, כי הכאה זו עושה על העממי החסון רושם עז. ואף על מכבוני. המתין עד שסיימה ורק אז נגש, השתעל בנימוס, התיצב וקרא בשמו, הסתייע בשמשון (“פגשתי את בנך החסיד במשפחה כבודה של אחת מעבר לעמק, גברתי”) והרצה את בקשתו. הצללפוני בחנה אותו מכף רגל ועד ראש וגם את חמורו בחנה ובעיניה לא רק שקלה את המשא, אלא כאילו פיתחה אותו. כל זאת עשתה רק כבעלת בית רגילה ובקיאה, כי מדבריו של האורח הבינה מיד שהוא אדם משכיל ולא לחנם הוא נוטל לעצמו שם לוי. לאחר שתים שלש שאלות הביאה אותו אל חדר תפלתה.

מתחת לכפורת, על קרקע מצוחצח, עמדו על כני אבן פסילים בני קומות שונות. הגדול שבהם לא היה גבוה מקומת ילד בן שלש, והיו גם קטנים ביותר. חוקר קדמוניות בזמננו היה מוותר על חצי שנות חייו במחיר שהית חצי שעה בבית קדשים זה. בני דן היו מטבעם משוטטים בארץ וזוכים מן ההפקר. רבים מהם עבדו עבודת מלחים ביפו ובדאר. מכל נסיעה ראו עצמם, כנראה, חייבים להביא לאשת מנוח, הכבודה שבנשי העיר הראשית שלהם, מין תשמיש של קדושה, וכך נתלקטה באוסף שבמקדשה תערוכה של האמונות והדתות בכל ארץ כנען, בעבר הירדן, במדבר, בלבנון, בשפת ים התיכון ובאיי אגיאה. היו כאן עשתרות קרנים, עשתרות יוֹנים, עשתרות ערומות וכתונת על גבן לכסות מערומיהן; אלהות אחת החזיקה צלב בידיה, אחרת היתה בעלת זקן מסולסל; אֵל בעל זנב דג; שנים שלשה אלילים בעלי רגלי תיש ואזנים וקרנים חדות; עגל שזהב צפויו נָשר ובמצחו קטע אבן טובה; פסל של גבר עבה יושב, בעל כרס ערומה וגדולה ומלתעות גדולות בגלגלתו העצומה; נערה עשויה משֵן מעשה ידי אמן, בעלות שערות פרועות וכנפים; קוף איום וטבורו קשור בארץ; אליל בעל ראש נץ; אליל עומד על רגל אחת ולו זנב בצורת עלוקה; דרקונים ונחשים, אליל מתולתל בעל קשקשת שחציו אדם וחציו דג, מחוסר עינים בפרצופו אבל בעל עין ענקית בחזהו; שני בחורים נאים וערומים מעשה ידי מדינת הים, מכוסים בחגורות צמר מפני הנימוס; אישים קטנים ועוקץ יתוש בפיהם. על גבי בסיס מיוחד, מקושט בכיסויי משי ועורות ברדלסים, עמדו שבעת התרפים הביתיים, מעשה ידי אחד מאומני המקום; שני פסילי זכרים ושני פסילי נקבות מחומר אדום ועוד שני זכרים ואשה אחת מאבן. אחד מפסילי האבן הזכרים נשא על ראשו מין שק ממולא, סרוח ויורד על השכם, כנראה, רמז לרעמת הנזיר. על גבי אותו בסיס עצמו, באמצע ממש, התנוסס עמוד מוזהב בגובה ברכי אדם מגודל וראשו כמין חרוט מעוגל. בעצם קדקדו של החרוט היתה משובצת מרגלית ובחזית העמוד תלויה היתה שרשרת אבני צבעונין. הלוי נגע בשרשרת בדחילו ורחימו בשתי אצבעותיו המעוטפות בכנף אדרתו ובירך בלחש.

עד מהרה באו לידי הסכם; נדברו על שכרו, משכנו ומזונותיו של הלוי וגם על מספר הכבשים, הגדיים והיוֹנים לעבודת הקודש, שלש פעמים בשנה. הותנה, כי הזבחים יהיו קרבים רק ליהוה, לפני עמוד הזהב, ושאר האלוהות יסתפקו בתפלות; בשר הזבחים יהיה קנין הכהן הלוי, אבל העורות ישובו לידי בעלת הבית. חוץ מן הכהונה קיבל עליו הלוי גם לכתוב בספר את המאורעות שבבית מנוח, וביחוד את כל הקורות של בן מנוח.

הצללפוני היתה כנראה מתגאית מאד בבנה, אבל בתיאורה לא היה דומה לשמשון מאתמול שבתמנתה. בנה הוא בחור שתקן ורשלן, לעולם אינו מחייך, לבד כשהוא נפגש באביו, שהוא אוהב ומכבד אותו מאד, אף על פי שהלה אינו מגיע בקומתו אפילו לבית שחיו. שמשון לא נוצר לעבודה; מצעירי השכנים וצעירותיהם הוא מתרחק; כל זמנו הוא מבלה אם בבדידות, כשהוא שוכב על החול בעמק על ידי הבאר, או שהוא שומע לשיחות הזקנים בערבים על יד שער העיר. פעם בפעם הוא יצא את העיר, אינו אומר לאן הוא הולך אבל תמיד הוא קובע זמן שובו ושב בדיוק. לפעמים הוא מביא, כנראה מצידו, צבי או עור חיה טורפת. אוכל הוא הרבה אבל אינו שותה, כמובן, כלום חוץ ממים ומחלב. בחור טוב וענותן הוא, ירא אלהים. כל נשי צרעה מקנאות ביולדתו, מוצא הוא חן בעיני הנערות אבל אין הן מעיזות להכנס עמו בדברים. אמנם, בילדותו קשה היה לגדלו. ידו היתה בכל, ובכל יום היו באות אליה שכנותיה – גם בנות דן וגם בנות כנען – ומתאוננות בבכיה על מעשי בנה ומביאות את בניהם בעין נפוחה, באף מעוך, בשן רועה, ביד או ברגל נקועה. היא, הצללפוני, נסתה להכותו (מנוח בעצמו לא יצלח למעשה זה), אבל פעם אחת, והוא אז בן עשר, לקח ממנה בנחת את המקל, תפס אותה בזרועותיו, נשאה אל החדר והניחה על המטה בלי אומר ודברים, – רק נתן בה עיניו ובהבטה זו נטל ממנה כל חפץ להשפיע על התנהגותו. אולם אחרי מעשה זה הפסיק את מעלליו בצרעה, ומאז התחיל לעזוב את הבית לפרקים.

לא עברו ימים מועטים עד שהוגד להוריו, כי הוא מתרועע עם ילדי הפלשתים בכפרים בדרך תמנתה ומכה אותם בלי רחם; אבל לא כילדי העברים ילדי הפלשתים, נושאים הם את מכותיהם במנוחה, אינם נעלבים ואינם שולחים את אמותיהם להתלונן, והרי הדבר נוח למשפחתו. אמנם, יש שהנער שב מדרכו והוא צולע על ירכו או שעלו במצחו חבורות אדומות. משונה הדבר – עם מופלא הם הפלשתים! מהלומות הללו חזקו קשר הידידות בין שמשון ונעריהם, ועכשיו קרוב שמשון גם בתמנתה וגם בגזר למשפחות הכבודות ביותר.

– כנים הדברים, – קיים מכבוני, – בעיני ראיתי. בחור דגול מרבבה, טוב לאלהים ואנשים. אלהים בחר בך וברך אותך מנשים, הצללפוני, בנך פתח תקוה הוא לכל שבטי הדני.

לאחר שתיקה קלה השיבה בקול נמוך:

– אולי לכל ישראל. אני בת יהודה, בתקוע נולדתי. מה הוא דן? הדל בשבטים. נחלתו כמוה כאין, בניו רבים ואין מקום לגור. מדי שנה בשנה יתאספו הזקנים פה בצרעה לעוץ עצה לאן ללכת ולא יוכלו למצוא דבר. בעוד יומַים ישובו ויתאספו, אז תשמע. דן מצער הוא; בירכתי אדמת ישראל יקנן כחבר עניים על סף בית עשיר. לא למען דן נתן לי יהוה בן כזה.

ובלחש גמור סיפרה ללוי מה שקרה ממש תשעה חדשים לפני לידת שמשון.

אותה שנה בכלל משונה ונוראה היתה – כל כנען תזכרה. בעצם יום קיץ רעשה הארץ ובתים נפלו. לא עברו ימים מועטים ואליה נתגלה אדם פלאי, גובה ענקים גבהו ומראהו כמראה מלאך אלהים, על יד הבאר בעמק, לפני עלות השחר. בלילה ההוא נדדה שנתה מפני החום; יצאה את הבית וירדה אל הבאר ודלי בידה לשפוך עליה מים חיים; צעירה מאד היתה עדיין ויש שעשתה מעשים אשר לא יעשו. הפלאי הופיע מן העמק. קולו היה כקול הרוח ביער, לשונו שונה מלשון הארץ – וגם אינה זוכרת מה היו דבריו, ראשה סחרחר היה, לבה פג, כי הבינה שיהוה עמה והתעלפה. כשנתעוררה כבר נעלם המלאך, אבל בזכרונה נחרתו דברי הנבואה שלחש כנראה בשעת התעלפותה – כי בנה יהיה קודש לאלוהים. מיד עלתה ההרה, העירה את בעלה, בכתה על ברכיו וסיפרה לו כל אותו המעשה. מנוח החריש זמן רב והחליק את ראשה. שתיקה זו עוררה דאגה בלבה, שמא אין דעתו נוחה מן הנבואה והוא ירא מפני יד הכוח העליון, שנשתלחה לחיי המשפחה שלהם, ושאלה:

– האם לא תחפוץ, כי בן מנוח יושיע את עמנו?

ומנוח השיב:

– טוב כי ירָאה המלאך אחרי לדתך, ולא אליך כי אם אלי, ויאמר באר היטב מה יהיה משפט הנער ומעשהו.

אז באה עמו בריב והוא קרא לעבדו החביב עליו ויצא מן הבית ליתר הלילה ולכל היום, בחצות הלילה השני שב לבדו, עיף ורעב, בגדיו קרועים ופניו שותתים דם וסיפר, כי שודדים תקפו אותם, אותו פצעו ואת העבד הרגו. והיא השיבה:

– אכן ענוש ענשך יהוה על אשר לא שמחת לאות אשר נתן לך.

ואז השלימו וחוללו את הבן בעדנים.

הצללפוני חוורה מדי ספרה בלחש מעשה זה: הביטה ישר נכחה, עיניה אורו באור מוזר במקדשה המואר רק במקצת, וכמה פעמים חלפה צמרמורת בשכמה, נראה היה כי מאמינה היא באמונה שלמה בכל מלה ומלה – לא רק של המלאך אלא גם של עצמה. מכבוני שמע בראש מוטה הצדה ורק פעם הסתכל בה באלכסון אבל בשים לב והרגיש מבעד לקמטים והעור הבלה כי אשה זו בנעוריה ודאי יפהפיה היתה. אחר כך הביט בלי הרף אל התקרה. כשסיימה הבין כי מן הראוי להגיד דבר מה ההוגן לענין, הניד ראשו וענה:

– מעשים כאלה ידועים הם, גברתי, אכן מבין אני לרֵעַ אישך הנכבד; מלאך כי יבוא אל האֵם לפני יצירת הולד, אות חרדה הוא למשפחה ולעם. אולם אם גמר אלהים לשים על שניכם את משא הכבוד הזה, שאו נא אותו בשמחה ובגאון.

לאחר שאכל מכבוני אכילה קלה יצא לראות בעיר. צרעה היתה קטנה ודלה מתמנתה. אף כאן גרו בני עם הארץ בירכתי העיר, אבל גם בטבור העיר, מקום משכן הדנים, עשו רוב הבתים רושם של סוכות. בכלל לא הורגשו כאן כמו שם שני עולמות, מנצח ומנוצח, המפורדים זה מזה. בחוץ צחקו ילדי הדנים עם ילדי הכנעניים, בעלי שפתים עבות ועינים בולטות, נשי שני העמים היו לבושות כמעט מלבושים שוים, והללו מרושלות כהללו, והיו מספרות ומדיינות אלו עם אלו בלי שום סימן של גאותנות מצד זה והכנעה מצד זה. גברים לא נראו – רובם ככולם עבדו בשדות ובכרמים. בכל זאת בקש מכבוני ומצא חנונים אחדים ומכר להם לאחר משא ומתן ארוך רוב סחורותיו, אותן שנקנו על ידיו ואותן שזכה בהן בלילה ההוא.

*

כששב לבית מנוח מצא גם את שמשון גם את מנוח. מנוח אדם מצוחצח היה, נמוך ורזה, בעל צלקת ישנה במצחו, למראית עין בא בימים, מקבל כל אדם בסבר פנים יפות אבל אינו מעורב עם הבריות. את מכבוני שאל, כראוי לבעל הבית מנומס, מי הוא ומאין בא ומה מעשהו, אבל את המקדש לא הזכיר – כנראה, לא היו ענינים אלה קרובים ללבו. לאחר ששמע את התשובות הניע בראשו, נסתלק לצדדין והתחיל מספר עם בנו ברגש ובידידות. שמשון הקשיב רב קשב, השיב או רק הניד בראשו. מדברי אמו למד הלוי, כי תיש מאתמול והנזיר הצעיר מצרעה שנים שהם אחד הם, ובכל זאת קשה היה להאמין, כי על גבי גדיש זה של שערות, המסורקות היום למשעי ומקולעות במחלפות חדשות, היה אתמול חבוש כובע מכוון בעל נוצות, כי השפתים הקמוצות הללו נתעוו אתמול מצחוק וירו חידודים וחרפות. אבל מכבוני בן שוני למד מנעוריו כלל גדול בחיי המשמשים בקודש: “לא איכפת לך”, והוא ברך את שמשון לשלום, כאילו הוא זר לו לגמרי.

עם חשיכה התחיל הלוי עובד את עבודתו. הצללפוני הזמינה לכבוד היום קצת משכניה הנכבדים. הכל באו בחפץ לב, כי כבר יצא הקול, שבא ידעוני משכיל. בני הבית והקרואים ישבו בחצר לפני הגג, אחריהם נדחקו עבדי מנוח. הלוי כבר הקים קודם לכן מזבח קטן מרובע לפני עמוד הזהב והתרפים. נתעטף בטלית ארוכה ולבנה, שחט שתי יונים, מלק את ראשיהן, הזה את הדם על המזבח ומסביב ובכלל הראה את יכלתו ובקיאותו. גם דברי תפילתו עשו רושם עז, היו בהם מלים משונות בלשונות זרות, וגם ניגונו נגע עד הלב. בין פרקי התפילה עשה הקפות מסביב למזבח והשתחוה לפני הפסילים. לבסוף התפלל ופניו אל העמוד המוזהב תפילה מיוחדת למקום הזה, ושומעיו שמו לב לדבר כי אין הוא נוקב שם יהוה וגדל כבודו בעיניהם שכן שמוע שמעו כי כך נוהגים הלויים האמתיים.

– אדונָי – התפלל מכבוני בן שוני בנעימה – פה תמלוך בין התרפים אשר בבית הזה, ובפנות מהלאה לאפודך סביב שתו מקנאיך, אלהי מואב וכפתור וכנען וחת וכוש ומצרים. אל נא תאנף עליהם, אדוני, כי טרם באה עתם ועוד ימשלו כל אחד בגבולו. סבול־נא, אל גדול ונוקם: במהרה יפוץ עמך בכל הארץ כחול אשר תזרנו רוח ואז תהיה אתה אחד ומבלעדיך אין עוד.

בתוך הדממה לחשה או נאנחה הצללפוני. הלוי הוסיף:

– ותן חסדך, האל הגבור, על העיר הזאת ועל כל שבט דן עבדיך; שלח נא להם שובע ושלום והסר מעליהם חרב ודֶבר. שימה פניך לטובה על אנשי הבית הזה – על מנוח בן אלון עבדך, איש תבונה עמוקה השומר סוד בענוה ובדומיה, על הצללפוני אמתך בת גזרי מתקוע אשר בנחלת יהודה, אשת לפידות לעבדך בדרכים נפלאות ומופלאות. ועל בנה הבחור בן כתפי נחושה אשר כוחו ככוח איש בעל שני לבבות – על נזירך שמשון שים עיניך לטובה ועזור לו לשאת שתי דרכי החיים אשר לו, הכל במקומו ובעתו והכל לכבודך.

אחר כך הזכיר ליהוה קורות לידתו של שמשון בנוסח המקובל. מלאך נראה אל האשה ואמר לה: הנך הרה ויולדת בן; האשה מהרה להודיע לבעלה, מנוח קם והלך לאותו האיש, לקח גדי ומנחה והעלה עולה לאלהים על הצור והמלאך עלה בלהב השמימה.

גם את תולדות ילדותו ובחרותו של הנזיר הצעיר סיפר הלוי ליהוה על סמך הסיפור של אמו: הנער גדל ואלהים ברכהו ורוח אלהים התחילה לפעמו מתחילה במחנה דן ואחר כך גם הלאה, בין צרעה ובין אשתאוֹל, ואפילו עד תמנתה.

 

ה: בְּהִתְאַסֵּף עָם    🔗

צרעה היתה כולה מוקפת חומת אבנים. החומה לא היתה בצורה ביותר, וגובהה ועוביה לא היו שוים בכל ארכה. בתים אחדים, בתוכם בית הצללפוני, היו לבודים בחומה ולהם פתחים משלהם אל מחוצה לעיר. השער הראשי נמצא בקרן דרומית מזרחית של העיר, ולפניו השתרעה ככר רחבה בלתי מרוצפת. כאן נתכנסה אספת הזקנים. כל ישובי שבט דן שלחו את נציגיהם. חוץ מזקני העדות, אנשי שיבה או באים בימים, באו גם מקצות העם: שרי צבא, ציידים, משלחת מלחי יפו, עשרות אחדות ריקים ופוחזים, עורים ושאר קבצנים. כתריסר לבושי־קרעים ופרועי ראש, כמעט ערומים ורזים עד למאד, עמדו מן הצד. מנהיגם היה זקן צעקן וכעסן ויתרם כמעט נערים היו. העם התרחק מהם, כי מאז הבוקר היתה ידם במי שהוא מטעם בלתי ידוע. חוץ מזה אירע לאחד מבני החבורה מקרה של חלי הנפילה, ובשעת מעשה עמדו חבריו מסביב לו, זמרו ורקדו. חבר אנשי רוח היו, המכוּנים “נביאים”, שוכני מערות סמוך למודיעין. איש לא ידע מה חפצם, ולא מן הנימוס וגם משום סכנה היא לבוא עמהם בדברים, אף על פי שנתנו להם נדבות בחפץ לב. אנשי המלחמה הביאו עמהם את נושאי כליהם, וקצת הזקנים וכמעט כל העניים באו עם נשיהם ובניהם. הרחבה שלפני השער היתה מלאה אדם.

חלוקה מדוייקת בין משתתפי האספה וסתם שומעים לא היתה. פשוט, הבאים בימים ואנשי הצורה ישבו על הקרקע או עמדו סמוך למרכז, יתר הקהל נדחק מסביב, הנערים, כנהוג מאז מעולם, תלויים היה כאשכולות בגגות הבתים הסמוכים; קצתם טפסו ועלו על חומת העיר או על השער. במעגל החיצוני עמדו הנשים בנות צרעה ובנות חוץ, אבל בגמר ההחלטה, זאת אומרת בצעקה ובתלונה, השתתפו עם שאר הקהל בשוה.

בככר נמצאו גם רבים מעם הארץ, יושבי צרעה. על פי מקומם שתפסו, עמידתם והלך רוחם יכול היה אדם מתבונן לתאר את פרשת היחוסים שבין שני הגזעים. רובם עמדו צפופים מרחוק, באחת מפנות הככר – לא כמתרחקים אלא פשוט כסקרנים שאינם רוצים להיות לטורח. אבל במעגל הנשים הדניות אפשר היה לראות כמה פרצופים כנעניים: נשים שניות ושלישיות, פילגשים, חותנות, גיסות, מבשרות ראשונות של תמיסת הגזע המקומי קל־הדעת בדם־התמצית החריף של העם כבד הראש הבא לנחול את הארץ. טמיעה זו רק התחילה, והנשים הללו עדיין לא הרגישו עצמן כבנות בית, לא צעקו עם שאר הנשים, וגם בתוך ההמון השתדלה כל אחת מבנות עם הארץ להיות קרובה לחברתה, אבל הדניות בעצמן לא הבדילו אותן ובכלל לא שם איש לב לבני העממים. ברור היה, כי בני האדם נתרגלו אלו לאלו ונתרגלו גם למידה מסויימת של קרבה וזרות, כי זוהי תקופה של מין מעבר שאין רישומו ניכר ושאינו גורם צער.

עם פתיחת האספה זבח מכבוני בן שוני והתפלל תפילה ארוכה בנעימה. המתאספים הקשיבו לדבריו והסתכלו במעשהו בתשומת לב והזקנים הניעו ראשיהם לאות הסכמה. קצת הפריע את החגיגה מנהיגם של הנביאים, שצעק כל הזמן צעקות של כעס וכנראה התקומם כנגד ההגשמה האלילית שבעבודת הלוי, אבל מכיון שאיש לא סייע לו ולא מיחה כנגדו אפשר היה לראות בקריאותיו כמין לוית־נעימה, מין פזמון לשירי הלוי, ויתכן שרוב המתאספים באמת סבורים היה כך.

מיד אחרי התפילה התחיל המשא ומתן. סדר קבוע לא היה, לא היה יושב ראש שמבקשים ממנו רשות הדיבור, אבל היתה משמעת טבעית של הכנעה, והכרה, כי האספה מבקשת לשמוע רק את הזקנים והמפורסמים. ראשון קם זקַן איָלון, כבן ששים שלא נס לחו; נשען היה על חנית, שעוקצה היה עשוי מקרן עז. כל נאומו מוקדש היה לנושא אחד: תלונה על מחסור באדמה. כמעט לכל משפט ומשפט נענע הקהל אם בגניחות ואם בקריאות הסכמה.

– דן כיליד חוץ בין השבטים – אמר הזקן – אין יד האכר משגת לתת נחלה לבנו, גם אם כלתו אשת מדנים וחמותה אינה משלימה אתה. מחרשה במחרשה נגעה, אין קציר בלי תלונות, כי שכן מסיג גבול שכנו, וסוף דבר מהלומות ורצח. לרועה אין מגרש לעדרו; שגר האלפים קללת אלהים היא תחת ברכה. בחורי אילון נמכרים לעבדים לבני בנימין וגם ליבוסים, ולא רק לעבדים אלא גם – רע מזה – לשכירי יום בלי משפחה ובלי בית. עוד מעט יקום בשבט דן בן איש על אחיו. אשה תתהלל לרעותה: “שני ילדים חנקתי במטתי ואַת רק אחד”. עוד מעט וזאטוטי בנימין לא יוסיפו לחטוף בתולותינו, כי האמות יביאו את בנותיהן לממכר בגבעה.

הנשים שבקהל נאנקו ותופפו באגרופיהן על לבן, והלוי החריש והשתאה:

־ עם לא בינות, ויודעים לכלכל דבר.

הנואם השני בן מודיעין היה. במרירות התאונן על גאותנותו של שבט אפרים.

– בני אפרים מתגאים בפטורי ציצים אשר בעמודיהם, התומכים גגות שכם, גלגל ושילה, מתגאים הם ברקמות כתנותיהם מצמר דק ובעגילים המצלצלים באזני נשיהם. והנה לא מלבם יצרו אף עשו את כל החיל הזה: יודעים אנחנו כי ממנהג דאר ראו וכן עשו ובארצם אין משפט ובכל עיר זקן חדש בכל שנה. אמנם אדמתם רחבת ידים, אין להם גבול לא בצפון ולא בקדם, מכפר ועד כפר מהלך יום, בארותיהם לא עמקו, נהרותיהם יזלו מראשית השנה ועד אחרית השנה, אבל כאשר בא אליהם שפל בן עמירב ובקש למכור לו אחוזת קרקע קרוב לתמנת סרח השיבו את פניו ריקם באמרם בלעג: “החסרי בוערים אנו בנחלת יוסף”?

הפעם נרגנו הגברים בכעס עצור ומנהיג הנביאים קרא:

– אפרים נרקב בזנוניו!

מן הקהל ענה קול לעומתו:

– טוב להרקב במרחב מאשר להחנק בכלא כמונו!

נאמו עוד זקנים אחדים וכולם חזרו על דברי הראשונים. הכעס כלפי בנימין ואפרים, השכנים העשירים בעלי האדמה הרחבה, גדל בנאומים הללו אולי על צער הצפיפות של שבט דן. סוחר רזה אחד סיפר, כי לאורחות מנחלת דן או לנחלת דן אין נותנים לעבור לא דרך שכם ולא דרך אילון: אם אינם מלסטמים נוטלים הם שוחד עצום. נוח יותר להעביר את הגמלים דרך ארץ פלשתים: שם סדר ומשטר, בכל עיר יש שוטרים, מדת המכס והשוחד קבועה ועומדת והסוחר יודע חשבון. כנגד זה חרף וגידף את הפלשתים בניבול־פה מרובה עבדקן שזוף־שמש ולבוש קרעים, בעל סירה מיפו. אף על פי שלא היה ממרום עם הארץ הקשיבו לדבריו מפני שיליד צרעה היה. באריכות ובלי שילוב הרעיונות צווח, כי מרעיבים ומכים את המלחים באניות, כי מעמיסים על סבל אחד משא שיש בו כדי להעיק על הגמל לעיפה – ומה שהפלשתים אומרים על ישראל בכלל. אבל נאום זה לא עשה רושם. הקהל צעק:

– בנימין ואפרים רעים מכפתור!

אחרי נאום זה נתבלבלה האספה, נתפרדה לחבורות, ובכל חבורה דיברו כמה אנשים בבת אחת. כל זה שייך היה לסדר היום; מין הפסקה לבירור הדעות. הלך־הנפש לבש צורה ממשית. בפרצופי הגברים נראה כעס קודר, בפני הנשים חמה שפוכה. על גבי הככר נשמע קול העם הנרגז בְרֵעה ובני העממים בירכתים התחילו מסתכלים זה בזה ומתלחשים, שמא נוח להם להתעלם מן העין. פתאום נדם הקהל. לאמצע החוג יצא ישיש מופלג – שני בניו המגודלים סייעו לו לקום ותמכו בו כל הזמן משני הצדדים. מחוסר שנים וכבד פה היה, ואף על פי כן הקשיבו לו רב קשב. לאחר כל משפט עמד מדבר כדי לנוח ולתת זמן לשומעים הסמוכים לחזור על דבריו בלחש לעומדים מרחוק. אבל נאומו קצר היה.

– אפרים לעג ילעג לנו: “דן ידין”. עד מתי נדבר באספותינו השכם ודבר דבר אחד? כי נער הייתי לא התאוננו האנשים כי אם קמו ועשו. אני זקנתי ועיני כהתה, לא אראה מאומה ולא אוכל לעוץ עצה, אבל למה לא יאמר איש מכם, הבחורים בעם, כדת מה לעשות?

זמן רב החריש הקהל. אחר כך יצא שוב הנואם ממודיעין. קטן קומה היה, אבל בעל קול חד וצורם וכנראה נוח לכעוס היה. כשיצא נשא שני אגרופיו ממעל לראשו ושוב לא הניח את ידיו אלא הניע את אגרופיו לכל צד וצווח:

– שבטי ישראל רמונו וגזלונו. במה טוב אפרים מדן? למה נפלו בחלק בנימין נאות הרים ויערות יריחו? איה הצדק? אנשי מלחמתנו היו לנשים; לקחו להם נשים מן הכנענים הנכבשים והיו לעבדים נכנעים. נשים משלו בדן, נשים נכריות. כי יֵרע לשבטי הצפון מתגרת רכבי צידון הם שולחים לנו מלאכים ובידיהם צו מאשה, מבת אפרים: “קומו להלחם לנו” – ועוד ירעמו אם לא נמהר לבוא לקול הקורא. יהודה כי יריב בבנימין בגלל זונה מבית לחם אשר הכלימוה בגבעה הוא קורא אותנו לעזרה. ומה נתנו לנו חלף עזרתנו? כי נבקש אדמה במחיר כסף ומקנה המה עונים לנו: גשו הלאה, אתם הבוערים; שלח בן יובל הזקן אבי ראשי העם בשעלבים הוא הגבר היחיד בקרבנו, הוא אשר אמר דברי אמת: אל נא נדין, עת לעשות. ומה הוא המעשה? הדבר ברור: גדוד אחד ממודיעין לגבול אפרים, גדוד שני מאילון – לבנימין. נקח בזרוע את אשר אינם חפצים לתת לנו ברצון. מאשר לנו הוא הכל, נשיב את גזלתנו…

כאן טבע קולו בקריאות הקהל. עוד מאמצע נאומו הבינו הכל לאן פניו מועדות ומצדדים שונים נשמעו קולות של הסכמה, שעטת רגלים, מחיאת כפים. לבסוף נתאחדו כל הקולות לגעיה גדולה אחת, אפילו הילדים צווחו ואיימו באגרופיהם: אפילו בני העממים, כשראו שהסערה נושבת לא לצדם, קמה רוחם והתחילו אף הם מביעים הסכמתם בלחישה. דן מצא את השורש הפורה רעתו וראה את דרך הישועה. האמרה העתיקה “נגזלנו”, שגרמה מאז ומעולם למלחמת אזרחים ולטבח משפחה, האירה את מסתרי נפשם; במעמקים נרדם היה מאז כנחש עקלתון הכוח העצום שבעולם – קנאת אח באחיו, וכעת הרים ראשו, הוציא ארסו והתחיל לוחש.

לאמצעיתו של החוג יצא מנהיג חבר הנביאים. ארבעת חבריו יצאו מיד אחריו וישבו לרגליו על הקרקע מארבע רוחות; בעינים דולקות הסתכלו בקהל כמוכנים לקראת התנפלות, אבל על דעת איש לא עלה לגעת בהם; אדרבא, החוג נרתע קצת לאחוריו כנפחד ועד מהרה השלך הס. בתוך דממה זו התחיל הפרוש הזקן לקרוא קריאות מקוטעות בקול מרוסק ומוזר, ובני הנביאים העומדים עליו ענו לעומתו ביבבה קול אחד:

– כולכם משקרים! אפרים רע מכפתור, בנימין נתעב ממצרים, אבל דן נבל מכולם. צר לכם מקומכם כי על כן בניתם בתים. את השדות והכרמים והעדרים חלקתם: זה לי וזה לך. אם יש “לי” ויש “לך”, יצר המקום תמיד. אנחנו ילדי אלהים, יושבים אנחנו בצל יהוה במערה, על כן לא צר לנו המקום. כל קומץ דבש נחלת כולנו הוא, על כן יש לנו רב. לכם דרושים סוחרים, הם מביאים לכם אטון ועכסים. אנחנו לובשים עורות עזים, מתות ולא שחוטות. לכם דרוש מקום גם לעשתרות גם לאשרה גם לכמוש ולמולך, ועוד דרוש לכם מקום לתרפי הבית, אחד אחד לכל ראש בית אב ואם המשפחה, וכל הבנים והבנות ובני הבנים. ובתוך כל התועבות הללו עוד לכם להעמיד בול־עץ חשוף, שקוץ משומם, סמל כל זימה ממוף ועד צידון, ולכנות אותו בשם אפוד יהוה, לחלל את הקודש. על כן אין לכם די אדמה. לנו, ילדי אלהים, יש אדמה למכביר: יהוה נותן לנו את כל המערות והוא מלוא כל הארץ כבודו, וכמוש ועשתורת אין, כיום אתמול כי איננו, על כן לנו הרווחה: למדו לחיות כמונו והיתה גם לכם הרוחה.

כל זה רחוק היה מן החיים, והקהל לא הבין כראוי מה דורש הנואם, אבל הקשיבו אליו ביראת הכבוד של הפרא לגבי מחזה שגעון ודיבוק. הגברים הסתכלו בו בעינים מזרות אימה, פני הנשים הביעו עוצב, ויונק אחד פרץ בבכי. אבל המחצית השנית של הנאום היתה ברורה יותר:

– אל לדן לקום על אפרים ולהלחם בבנימין. כי יהיו בתיכם לשרפה אצא במחול, אולם ישראל בית אלהים הוא ועמוד יעמוד כל הימים עד כי לו יקהת עמים. אל יהי בבית אלהים לא חנית ולא חץ, לא קלע ולא דם. אם צמא גרונכם לדם, זאבים, צאו ושתו מעבר לסף בית אלהים. הנה מעבר לעמק השתרע הפלשתי השכור, פורט על פי הנבל, מפהק ומתפלל לדגה, אֵם אבותיו שודדי הים, או לזבוב ולצִרעה, מלכי המגפה והמַדוה; שותה הוא יין ערב ואוכל חלב עמים – ואותם הפך לבהמות, לרתמה, לסבל ולטבח. לכו והלחמו בחמש הערים. השרון שמן מהר בנימין, מי הירקון רבים ממי בורות שכם, אולם רכי־לבב אתם ויראתם חרב ברזל ורכב. נקל לרצוח אח כי בוטח הוא ולא יציב צופים על גבולו – מלהרוג אויב העומד על המשמר. מוגי לב! נואפים! ממזרים חתים! צוֹאת האמוריים! בעוון מחשבתכם לערוך טבח בישראל ישלח עליכם יהוה רעב ושרפה ודבר וצרעת…

רוק רותח נתז זה כבר מזקנו המזוהם מגוון צהוב לבקן. בכבדות נשם והתנודד וסוף סוף טבע ברוקו ונפל לזרועות תלמידיו, שנשאו אותו למקום צל והשקוהו מים. הקהל החריש מתוך רוח נכאה. פתאום הורגשה תנועה – מי שהוא בקע לו דרך בקהל. מכבוני בן שוני הסתכל לאותו צד וראה בפעם הראשונה ביום ההוא את שמשון הנזיר הולך ומתקרב אל המרכז. בלי אומר ודברים, מבלי להדחק במרפקיו אלא פשוט כשוחה במים המפרש בידיו, סילק לצדדין את הגברים רחבי־הכתפים. בעקבותיו, כבמשעול בסבך האנשים, הלכו זה אחרי זה כעשרים בחורים, כולם גבוהי קומה ובעלי שכם ופני כולם מביעים: “נכונים אנו”. הלוי שפקח היה נזכר בחידוד ששמע בשעת המשתה על “השועלים”: “באמת דומים הם לזאבים”.

שמשון יצא לאטו לאמצע החוג. שלא כמנהג נהג: בחור שאין לו עדיין חתימת זקן לא היה זכאי לדבר בשער, אבל הכל הבינו מיד, כי יש להקשיב לדבריו. ולא רק מפני שידוע היה בצרעה והסביבה, ועל שאר הקהל עשו קומתו ומחלפות נזרו רושם. כאן פעל עוד דבר מה: בזכרון מכבוני צף ועלה אותו הרגע, שבו שחק שמשון עם חנוש מעקרון ופקד לו בעיניו, איזה מספר יכנה, ופקודתו כל כך ברורה היתה עד שכל המסובים בקשו לכנות אותו מספר עצמו. הלוי הרגיש הפעם שוב מעין זה: לו ולשאר האנשים באספה צוה מי שהוא צו ולא יעבור, הכה בקדקד, מלך ושעבד כל הרעיונות.

מתחילה נראה לו, ששמשון מדבר בקול אחר, לא כקולו שבמשתה בתמנתה (בצרעה, בכל הימים הללו, לא הוציא הבחור מפיו במעמדו אפילו עשר מלים), אבל קימעה קימעא התחיל להכיר נעימות מסויימות. אלא שבמשתה היו נעימות קולניות אלו עושות רושם של נביחה, וכאן ניכר היה, כי שמשון מדבר בלי התאמצות, לא בקול רם ולא בקול נמוך, אך בקול רם ונמוך כאחד. מי יאמר, אם השבלים מאוושות ברוח בקול רם או נמוך? לחישה היא, אבל היא נשמעת למרחוק. קולו של שמשון הזכיר לאכרים את השדה, למלחים את דכי הים, לנביאים את הד הסערה בחגוי הסלעים, לרועים געית השוורים, לאמהות – פעית היונק, לכל נערה קול ארוסה, שהיא מצפה לו. הכל הקשיבו לא באזניהם אלא מקרב לב, והכל הקדימו נעשה לנשמע. אבל דבריו קלי הבנה היו – הנאום היה פשוט וברור, בלי פתיחה, בלי התנצלות על בחרותו, ישר אל הענין:

– כל העצות האלה לא לפי כוחנו הן. להלחם בפלשתים לא נוכל. אמת דבר ראש בני הנביאים: אמנם יראנו את רכבם וחרבות הברזל אשר להם. ונורא מזה סוד מלחמתם – כל יוצא צבא כמטה ביד שר העשרות, שר העשרות ביד שר המאה, וכולם יחדיו ביד סרנם. רבים אתנו מאשר את פלשתים ואולם מה הוא הכוח בפני תבונה וסדר? גם בשבטי ישראל אין לנו להלחם. בנימין זאב יטרף ונוראות תחבולותיו: לילה, כי יבקשו צבאותינו את צבאותיו בהרים, יתחמק ויבוא בארחות עקלקלות לעירנו וישחט את נשינו ובנינו כגדיים ואת בתינו ישרוף באש. ואפרים רב מאתנו פי שלשה, ובמלחמותיו עם צידון ודאר לקח שלל הרבה חניתות נחושת, וקשתותיו הן מארזי לבנון ומרחיקות לקלוע מקשתותינו. וגם לו היו כוחותינו שוים, אַל לשבט לקחת אדמה משבט אחיו. העור הולך ומגשש במקלו צעד אחרי צעד ואיננו יודע מה לפניו, אולי בור, והפקח רואה את כל הדרך עד תומה. יבוא יום, שנים רבות אחרינו, וילכו אל הים גם דן גם אפרים גם בנימין וגם יהודה – כולם יחדיו; אז יקיץ הקץ גם לחמש הערים וגם לעכו, ואל לנו להקים איבה בין בעלי הברית למחר.

השמש עמדה במרומי הנגב. שמשון הסב אליו את גבו והראה בשמאלו ישר נכחו.

– בחרו לכם שנים עשר איש אנשי אמת ונסיון. יהי נא בתוכם גם אכר וגם רועה, גם צייד וגם סוחר המבין בלשון עם ועם. ושלחו אותם צפונה, מהלאה לגבול אפרים ונפתלי, לבקש אדמה חדשה. אומרים כי שם מים ויערות לרוב ויושבי הארץ עצלים ומוגי לב ועם לא בינות הם. שתי נחלות למנשה, תהיינה שתי נחלות גם לדן.

שמשון כבר סיים, הלך לו וישב על הקרקע בין שועליו.

אבל הקהל עדיין הקשיב לא לתוכן אלא לצליל הרך של קולו, כל אחד בנפשו. אחר כך התחילו הגברים צועקים בתרועה והזקנים מניעים ראשיהם, הנשים החרישו בעפעפים פתוחות לרווחה ובשפתים מפושקות למחצה; קצתן היו חוורות וקצתן סמוקות הלחיים וכולן מחוסרות אונים וריקות עד היסוד בהן – חולות אהבה. אבל גם הגברים נלכדו בקסם האדם הגדול. ממעמקי הנפש קמו הגעגועים הנצחיים למלך ונסכו שכרון. ניעור הכוסף הטמיר של כל המון – להאמין, לא לחשוב, לגלגל את יסורי הדאגה על שכם האחד המיוחד. החוש הקדמון של חיתו עדר, התאו, הקוף, הנמלה והאדם: מנהיג! רבים מהם ידעו בודאי את המסורת העמומה על משה, סיפור שנמחו ממנו שלא בצדק מאות שמחות של תועמלנים, מורדים, מפקדים, מדריכים, שעשו את האספסוף של העברים לעם במשך מאה שנה ויותר, כל השמות נמחו לכבוד שם אחד. צדק אין כאן, אבל אמת עליונה יש כאן.

אחרי האספה נסבו הנשים על הצללפוני. שתי זקנות חלצו את שדיה ונשקו את הדדים, שהיניקו בן כזה. בה בשעה נסבו על שמשון זקני כל ערי דן, וכולם בקשוהו לבוא אחרי הקציר למקומם ולשפוט כל הדבר הקשה בין איש לרעהו. שמשון השיב בקיצור: “בוא אבוא”, שוב בקע לו דרך בין הקהל והלך לדרכו עם שועליו.

 

ו: עִבְרִיָּה וְנָכְרִיָּה    🔗

האדמה כבר היתה כולה חררים, להטה וקשתה מתחת לאבק. שמשון הלך על המצר בין הכרמים והרהר בנשים. אמש אמרה לו אמו, כי הגיעה שעתו לשאת אשה, מנוח אף הוא נמצא בעת השיחה אבל לא חווה דעתו ורק שמע וגנח. הצללפוני מנתה בתולות אחדות ההוגנות לו, אבל ההוגנת שבכולן היתה אחת ושמה קרני. בית אביה קרוב להצללפוני, והיא ידעה בעל פה מספר הצאן במוהר שלה. חוץ מזה היתה קרני אחת היפות בבנות העיר, בתולה שוקטת, צנועה וחרוצה.

– ואתה ידעת כי נפשה חשקה בך – הוסיפה האֵם.

שמשון לא ידע זאת – מעולם לא חשב בדבר. לפני ימים רבים, בילדותו, התרועע עם קרני זו וכשבכתה היה מפסיק להכות את אחיה ופעם נתן לה במתנה שפן חי. אבל אז תינוקת פעוטה היתה. זה כמה שנים שלא דיבר דבר לא עמה ולא עם שום אשה בצרעה חוץ מברכות שלום. יש שהיתה באה עם אמה לבקר את ביתו ואז היו יושבות בחדר הנשים ובכלל לא היה לביקור זה שום יחס לשמשון.

שמשון הלך על המצר והרהר בה. המלים “חשקה בך” הדריכו את מנוחתו. מאה פעמים שמע מלים כאלה וגם הוציא אותן מפיו אבל רק בתמנתה. שם היו כמעט כל חידודי חברי המשתה בעסקי נשים, וחידודי שמשון היו חריפים ביותר. השפחות בבית תרעתה היו נשמעות לו לכל דבר, אפילו אם לא נשארה לו לאחר המשחק שום טבעת כסף – אמנם, מקרה בלתי מצוי. אבל כל זה היה בתמנתה, בחיים האחרים. בנחלת דן היתה המלה “חשוק” מוזרה לו וכששמע אותה צרבה אותו, דלחה בנפשו את מי המנוחות והעלתה מקרקעיתם חזיונות שלא עלו על לבו מעולם. לאטו הלך, צעד אחרי צעד, אבל נדמה לו כי הוא עומד על שפת מים שקטים ומסתכל בצורות הצפות ועולות. הנה צפה ועלתה קרני, מתחילה רק ברמז ואחר כך בבירור עם כל פרטיה – בעצמו לא ידע כי מיטיב הוא כל כך לזכור את דמותה. פנים לבנים וחוורים מאד, שערות שחורות וחלקות לאורך כל הגב, עינים שחורות בתוך חורש מֵצֵל של עפעפים, פתיל צבעונין מסביב לראש ועל הפתיל צעיף שמוט לאחור, שמלת בד לבנה עם חגורת רקמה, צואר חשוף וזרועות חשופות, ואורך השמלה רק כשתי כפות למטה מן הברכים; לא צמיד ולא שרשרת. כך ראה אותה אשתקד בחג האסיף – נזכר בדבר ונזכר גם במבטה, ישר, בוחן, בלי מורך ובלי חיוך. יפה מאד היתה, שמשון הרגיש כי חם לו וקשה לו הנשימה כאילו התהלך במשעול תלול. נענע בראשו: מי המנוחות שהסתכל בהם נדלחו שוב, כאילו הכו בהם שבע מחלפותיו בבת אחת, תמונת קרני התנודדה, גזה והתחילה מצטרפת שוב בצורה אחרת. עינים אחרות, ירוקות־אמוצות, לא בעלות ניצוץ אחד אלא בעלות אלף ניצוצות כשברי ירקן בשמש. השערות הפכו צהובות, תסרוקת סבך מסביב לראש. והפנים נשקפים מבעדה כמבעד האשנב; פנים שוחקות, אדמדמות עם גומות ושפתים מפושקות למחצה, השמלה כהה, עד הסנטר למעלה ועד הקרקע למטה, בעלת שרווּלים ארוכים, אבל תפורה ומלובשת באופן שהנערה הקודמת בבגדי לבן נדמתה מכוסה יותר. הנערה החדשה אף היא הביטה בו, אבל במבטה לא היתה חקירה ודרישה אלא קריאה עליזה: לכה נתראה פנים! ולשמשון נדמה כי הוא שומע את קולה שהרהיבהו תמיד בשפעת נעימותיו, אפילו כשהביע רק מלה אחת: יראתי!

לפני שנה התודע אליה. שמשון הלך לשער הדרום שבתמנתה. על יד הבריכה עמדה נערה צהובה, מוסבה בגבה אליו, כפופה ומסתכלת בקרקע. אמנם היה מכיר אותה למראית עין והיא היתה מכירה אותה, כמו כל בני העיר, אבל עד כאן בא שמשון בדברים רק עם בני הנעורים הזכרים של הפלשתים. כששמעה את פסיעותיו הסבה פניה ורמזה לו שיגש. נגש וראה כי לפניה מתחת לאדמה האדמדמת שנחררה ונתאבנה מתרחש דבר מה; רגב בגודל שתי כפות התנודד ונבקע בקע אחרי בקע. הנערה תפסה ידו של שמשון ואמרה בנעימה:

– יראתי! מה זאת?

הנערה דברה בלשון כנען הכללית, לשון כל בני תמנתה וכל בני צרעה. לשון אחרת לא ידעה, כי שפת פלשתים הקדומה נשתמרה רק בעזה, וגם שם הלכה ובטלה. אבל מבטאה מיוחד במינו היה, ותמיד עשתה על שמשון רושם של בריה עליונה, בת מלך או בת נסיך, המשפילה עצמה לדבר בשפה המדובללת של פראים.

– לטאה היא – אמר לה שמשון – בימי הגשמים היא ישנה מתחת לאדמה ועתה באה עִתה לצאת לציד. אין היא נושכת, אל תיראי.

בעוד רגע בצבץ מן הסדק פה אמוץ־ירוק של לטאה גדולה, שהכתה בגלגלתה לכל עבר להרחיב את החור. נראה היה לעין כי מתחת לקרקע היא עובדת בגבה וברגליה. הנערה החזיקה כל הזמן ביד שמשון, והדבר הִלֵך עליו אימים, ולא היה נוח לו – אבל נעם לו. כשנראו רגלי הלטאה גחן והושיט את ידו הפנויה למטה.

– אל נא תהרגה – אמרה הנערה, אצבעותיה נדחקו בחזקה אל כף ידו ועצרוהו. שמשון ענה:

– לא יאונה לה כל רע.

הכה באצבעו על קדקד הלטאה ואחר כך חפר בטיט והוציא את השרץ ההלום ממאורתו. הלטאה היתה כולה מגוון אחד וארכה כאמת איש.

– אם תאבי – אמר לנערה – אביאה לגנך ואחפור לה תולעים, אז תשאר בגנך.

בגן נטפלה להם אחותה השחרחורת. אחר כך נגשו שתי האמהות לראות את בעל החי. האחת גברת כבודה והשניה לבושת בגדים צואים ובעלת קול צורח. שתיהן מהרו ללכת, אבל סמדר ואלינוער פקדו על שמשון להשאר וזמן רב סיפר להן על בעלי חיים. את התנין לא ראה, התנין שוכן קרוב לשפך מי הירקון והוא לא הרחיק עדיין ללכת כל כך. הלטאה קטנה היא ואינה נוראה כלל. גם הנחש אינו נורא, צריך רק להכות במקל על קדקדו טרם יתכונן לקפיצה. והזאבים דבר מועט הם, את הזאב אפשר לחנק בשתי אצבעות. גרוע מזה חזיר היער, אבל העז שבחיות הוא הדוב. אין ללכת לקראתו בלי חנית, ואם להאבק עמו יארכו הדברים וסוף סוף תבוא הדובה לעזרתו. אריה אחד הרג באַלה בהררי אילון, אבל אחר כך נתלקטו כל יושבי כפר יבוסי לנשק את רגליו, וריח היבוסים רע היה כל כך עד שאינו אוהב להעלות מעשה זה בזכרונו.

בסוף הסיפור כרתו ברית ידידות והנערות הפצירו בשמשון להראות להן את כוחו. והוא עשה את כל השייך לדבר: נקב שרשרת בשיניו, שבּר על ברכו מקל עבה, הושיב על כתפיו שני עבדים, השלישי טפס ועלה על שכמו ועוד שנים לקח תחת בתי שחיו, וכיוצא בזה. סמדר צעקה בכל פעם ומחאה כף. אלינוער החרישה ולא גרעה עין והשתדלה להיות קרובה אליו ככל היותר.

אחר כך היו עוד כמה פגישות, והיה אותו ליל ירח שבו נתנה לו סמדר במתנה שעת סתרים על יד הבריכה. “רק אל נא תרע לי”, לחשה מתוך צחוק: “מראשי ועד הנה לך אני ולא תוסיף”. מדי דברה הראתה על חגורת המשי שלה המהודקת היטב, סירבה והבהבה עוד רגעים אחדים ואחר כך למדתהו בעצמה כיצד לפתח את האבזם שבכתפה השמאלית והוסיפה: “פתי, בחורינו יודעים את זאת כולם”.

הלצה זו השרתה עליו רוח רעה אבל אחר כך היה כשכור ושכח הכל חוץ מפקודתה – עד פה תבוא ולא תוסיף. לעולם שמע בקולה.

– הנך שודד, גזלת ממני חצי שמלתי, – לחשה לה משפתיה לשפתיו.

– אתן לך תמורתה שמלת־רקמות שלמה.

– לא אובה מרקמה.

– ממֶשי.

– לא אובה ממֶשי.

– וממה תאבי?

– מנשיקות פיך.

זמן רב הלביש אותה נשיקות מסנטרה עד חגורתה והיא התפתלה כברדלס, אבל רק למראית עין השתמטה ובאמת התרפקה. בכל זאת זכר את המלים שפגעו בו ושאל:

– אני ראשון?

– אתה.. הטוב בכולם.

– הכה אכך!

– אז אומר כי מכותיך מכאיבות ממכות האחרים.

– שקר, אמרי כי שקר דברת.

– שקר.

– או אולי אמת?

– אמת.

– למה תהתלי בי?

– למה תשאלני? הרוח מחבקך ואיננו שואל אם ראשון הוא לחבקך; ואני אחותו.

הדבר נגמר שלא בנעימים. אלינוער הקיצה, ראתה מטה ריקה, חמקה ויצאה מן הבית ומצאה אותם בגן. שמשון לא ראה מעולם חתולה פראית זועמת כל כך. היא איימה לנקר עיני אחותה הבכירה או לעורר את כל בני הבית משנתם. מאד ביקש שמשון לטבע אותה בבריכה, אבל מימיה מועטים היו, אולם סמדר כפרה את פניה במנחה מתוך צחוק שאינו פוסק, אלינוער נטלה את הצמיד ושמה אותו על ידה, אבל סמדר הוכרחה ללכת עמה. כשהלכה לחשה לשמשון: “שקר הדבר, כמעט שקר”.

מאז לא נזדמנו שוב. פעם אחת בעקרון, בחג לכבוד בעל זבוב אלהי העיר, ששמשון הוזמן לשם, הלכה על ידו במחולת המחנים ונלחצה אליו בגופה כל כך עד שהרגיש את עורה מתחת לבגדיה. אחר כך יצאה ורקדה לבדה עם אכתור. הכל הסתכלו בהם, זוג נאה היה, ביחוד אכתור, רחב הכתפים, צר הירכים, עז כתאו ומהיר כגדי. הריקוד תיאר את נשואי הבעל. על פי המסורת הפלשתים אמרה לו תרעתה, העשתורת של שפת הים: “לך אהיה אם תתגבר עלי בידים ריקות ואני חגורת חרב”. לסמדר ניתנה חרב חדה ממש, אבל קלה. היא שלטה בה ביד חרוצים ושלש פעמים ביתרה את האויר סמוך ליד אכתור. בסוף הריקוד נותנת תרעתה את החרב לבעל זבוב והם מסתובבים לאטם בראשי אצבעות רגליהם, חבוקים ודבוקים. בהסתובבה נלחצה גם לאכתור בכל גופה, רק ראשה שמוט היה לאחור ועיניה הביטו על אכתור באותו המבט הידוע לשמשון. אבל הפעם לא הרגיש כאב: את אכתור אהב מכל רעיו ואפילו משועליו שבצרעה ולא יכול לקנאות. רק מוזר היה הדבר בעיניו, כי נערה בתולה בת טובים (אביה הוגיע פעם את שמשון שתי שעות במגילת היוחסין שלו שמוצאה ממדינות הים), שידעה להניע ראשה בשעת פגישה ברוב נימוס ובגאוה, מרקדת בפני קהל ועדה, ואפילו בפני אמה, כזונה. נכריה…

*

שמשון התנער כולו וגירש את זכרונותיו. חזון מי המנוחות והנערה הצהובה בזרועות הבחור הנאה גזו ונעלמו. בו ברגע נתברר לשמשון לראשונה לאן הוא הולך. עד כאן נדמה לו שהוּא משוטט בלי מטרה. יצא מן הכרמים והגיע למישור דשא. על המישור רעו עדרים, ואחד העדרים רעו אחי קרני. הבכור, ושמו יהיר, מן ה“שועלים” היה. שמשון ראה אותם מרחוק. מעבר השדה השני הלכו אליהם שתי נערות, אחת וכד על ראשה והשניה עם משא קטן בידה. נושאת המשא היתה קרני והשניה שפחה. הנערות הביאו לרועים את ארוחת הצהרים. ושמשון הבין, כי לשם כך בא הנה.

כשנתקרבו לא נתאדמה ולא נבוכה. הראתה לאחיה מה שהביאה להם, אמרה להם דבר בשם אביהם, נפרדה, אמרה לשפחה: “תדביקיני עם הכד אחר אשר יִכלו לאכול, אלכה לי לאטי”, ובקשה לשוב לדרכה.

– אלך עמך – אמר שמשון בקצרה וביבושת, בלי הטעמה. כך צלצל קולו תמיד בנחלת דן.

קרני לא נשאה את עיניה אלא ענתה במנוחה:

– טוב שמשון.

– ואני אמרתי בלבי כי אתנו תאכל לחם – אמר יהיר בפחי נפש. האח הצעיר, והוא עודנו ילד, הסתכל בשמשון ביראת הכבוד של כלב ישר. שמשון לא השיב על השאלה ופקד:

– בערב תגיד לכל אנשי שלומנו: מחר כעלות השחר על יד הבאר. קחו צידה לדרך שלשת ימים.

והלך בצד הנערה. שניהם החרישו, אבל שמשון הכיר על פי נשימתה כי נרגשת היתה. הסתכל בה באלכסון – ואמנם לחייה הסמיקו קצת סמוך לעיניה והיא נשכה בשפתה התחתונה. העמיק להסתכל, מצא את מחשבותיה כאילו אמרתן, והשיב:

– אתמול באו אלי משעלבים, גדוד מארץ בנימין בזז צאנם. יום אחד לשם, יום אחד לשוב ויום אחד לבקשת העדר.

הנערה לא אמרה כלום רק נשמה בכבדות. שמשון פחד שמא תבכה.

– אצוה לאחיך להוָתר – הציע לה.

– זאת הפעם? – השיבה בקל דממה דקה מתוך שינים מהודקות.

נתכוונה לומר: בעוד שבוע יארע שוב דבר מה, בעוד חודש שוב – ומה יהא בסוף? ושמשון הבין, בקש להסביר לה, כמה חשוב ומוכרח הדבר. אבל לא היה רגיל לבאר – אפילו מה שאמר לה קודם לכן מפורט היה יותר מדֵי מנהגו בצרעה. ומנהג שתיקתו חזק היה מרצונו לנחם את הנערה וגם חזק מפחדו שמא תגעה בבכיה ולא ידע מה לעשות. כך הלכו שניהם יחדיו זמן רב מבלי לדבר דבר. פתאום הפנה שמשון את ראשו אליה והיא נענתה לפקודתו האלמת, נעצה בו עיניה, שוב חוורת ושוקטה, ובלי אומר ודברים שאלתהו: ומה?

– אבי ואמי חפצים ללכת לאבותיך ולבקש אותך לי לאשה.

פניה חוורו ביותר אף על פי שידעה גם קודם לכן למה הלך עמה. הצללפוני דברה עם אמה ואמה אתה. מאז נדדה שנת קרני שני לילות. אבל היא נתחנכה בנימוסי בית הגון, וגם על שמשון בכבודו ובעצמו להלוך בנימוסים אלו. ושאלה בקרירות:

– למה זה תדבר אלי?

וכאן הפליטה בלי משים – ואמנם לא נצטערה על פליטת הפה:

– בת צָרעה אנכי, אינני מבנות תמנתה.

– הניחי – אמר שמשון, – גם בתמנתה אין החתן שואל את הכלה. מנהג אחד בעולם. בני יונה חיים בכל מקום על פי דרכם ובני נשר, וגם בנות נשר, על פי דרכם.

ראשה היה עטוף מטפחת. עתה כסתה בו חצי פניה. ושוב לא הסתכלו זה בזה אלא לעתים רחוקות. השיחה נמשכה בהפסקות ארוכות בין שאלה לתשובה.

– מה חפצת לשאול? – אמרה לו.

– נקל לברק לפגוע בקן נשרים מלפגוע בארבת יונים.

– ידעתי, ובכן?

– אם לא תאבי, לא יבואו הצללפוני ומנוח לאביך.

– לא אוּכל לדבר חידות, אני אשאלה את שאלתך: אם אהיה לך לאשה?

– אמנם זאת שאלתי.

– ואני שואלת: התהיה לי לאיש?

– נערה חכמה אַת, הוסיפי שאלה.

– הנך הולך מחר עם עשרים מרעיך לארץ בנימין. בנימין חזק וערום. בסתיו נעלמתם שבוע ימים בארץ היבוסים, ואמי נתאבלה על יהיר. האם ילך גם שמשון איש קרני אבי בנה בכורה בעקבות שמשון הראש לשועלים?

– הוסיפי שאלה.

– מי אתה? ידענוך ולא ידענוך, שמועות מוזרות מתהלכות עליך. בארץ דן, בנימין ויבוס אתה משוטט עם מרעיך. אבל לתמנתה ולעקרון הנך הולך תמיד לבדך. נכון הדבר כי ידידיך שם הם?

– נכון הדבר. ועוד מה?

– שמועת מוזרות מתהלכות עליך. אומרים כי יודע אתה לשיר, לצאת במחול, ללוץ ולצחק – רק לא בצרעה, האמת הדבר?

– הוסיפי שאלה.

– מי הם ידידיך אשר בתמנתה? עם מי אתה שש שם משוש? האומנם…

– מה?

מבעד לצעיפה ראה שמשון את מבטה היודע הכל, כמבטו הוא.

– האמת הדבר, כי בנות פלשתים יפות הן ולא תתבוששנה? כי הן פורטות על פי הנבל, לובשות משי, מעכסות בעגילי זהב, צובעות שפתיהן וכוחלות עיניהן, ולא תיראנה מאומה?

השפחה הדביקתם והלכה אחריהם הלוך וזמר לאות כי אינה מקשיבה לשיחתם.

– לא הכל אמת – אמר שמשון – אבל כמעט הכל.

– אם תבנה בית למעני, איה יהיה מקום שעשועיך: בבתינו או מעבר לגבול פלשתים? יותר אין לי לשאול.

שמשון הלך זמן רב והחריש, הביט נכחו, אבל ראה רק אותה. בהילוכה, בראשה הזקוף מורגשת היתה הבטחה והגאות של הבריה הגאותנית ביותר שבעולם – הגמל, והיא היתה יפה והדורה מכל הנשי שבזכרונו. חוץ מזה הרגיש בה בכל נפשו כוח רצון עז שלא ראה כמוהו מימיו.

– שתי שאלות ושתי תשובות – אמר לבסוף. – נזיר אני, בשנת הרעש בא מלאך יהוה אל אמי והקדישני, על כן ניתן לי און בכתפי וכוח למשול באנשים. קשה לשבטנו בלי מושיע ומנקם. לחיים האלה נועדתי ואין להשיב.

בבת קול בכיה השיבה:

– בעוד שנה או שתים או חמש, כאשר תעמוד אשתך על ערש בנה, יביאו אלה את אישה בראש נמחץ.

– לא אדע, לא לי לענות בענין זה כי אם לך, בחרי. אולם שמעי את תשובתי השנית. אמנם כן, שעשועי בתמנתה וידידי שם הם. בצרעה אין לי ידידים ולא יהיו לעולם. אבל כאשר נבנה בית אפרד מתמנתה לצמיתות. לא עוד אבוא לתמנתה כבוא אורח. אם אבוא, כמשחית אבוא, ברבות הימים. ובכל לילה אשר לא אהיה בו בשדה, בביתך אהיה.

– הבביתי תתלוצץ ותזמר ותצחק?

שמשון לא ענה.

– לא די לו לשמשון במלחמה אחת – אמרה קרני במרירות, – בשתים חפץ, בהרים ילחם עם האויבים ובבית עם נפשו.

שמשון לא אמר כלום.

– למה אני לך, במוהר כזה? – שאלה כמעט בלי להשמיע קול.

– כי אַת הנך. אמת הדבר כי בנות פלשתים מצחקות כגורי חתולים או כקרן השמש על פני הפלג, ואני אוהב את צחוקן. אולם אשר בקרבך מתוק מצחוקן ושוה במוהר.

– ממתוק יצא מר. מהר יבוא הערב אשר בו תשב עמי ותסב את ראשך לרוח תמנתה ותזכור בכל אשר אין בי.

– כאשר תהיי עמי, לא אסב פני לרוח תמנתה.

– לבך יפנה שמה ואני אשמע זאת. גם עתה אני שומעת דברים רבים אשר אין אתה אומרם, כי על כן אהבתיך.

אמרה את זאת בפשטות גמורה, אבל לשמשון נדמה כי רעם הרעם או כי נפל על ראשו דבר לוהט. נצב, שכח כי השפחה מאחריהם, ובפעם הראשונה גילה על אדמת דן את לבו – פרש בכפיו וקרא בקול:

– אם אהב תאהבי, למה לך השאלות האלה, המדה והחשבון, ומה יהיה כעבור שנתים?

גם קרני נצבה, ושוב הסירה את צעיפה ונסתכלה בשמשון בחבה יתרה ובעצבות.

– אינני בת נשר, שמשון, וגם לא בת חתול. אמרי לאמך כי לא אהיה לכלתה. מצרה לא אפחד – הרבה בכיתי ועוד ארבה לבכות – אבל רק לנפשי. לא אובה לבכות לך, לא אובה לקלל את יומי על אשר גזלתי משמשון את קרן שמשו.

– קרני! – אמר שמשון בקול אחר, ברוֹך ובמורך – אם כן הדבר, האם לא תוכלי להיות לי לאשה בתמים מבלי לשאול, לאן אני הולך – לארץ בנימין או לתמנתה.

קרני נזדעזעה, זקפה ורקעה ברגלה:

– לא ולא!

והתחילה כמעט לרוץ והשפחה אחריה. שמשון פנה לצד אחר והלך אל אשר הוליכוהו רגליו.

בערב הודיע בדברים מקוטעים להצללפוני ולמנוח:

– אקחה לי אשה מתמנתה. שם אביה בֶּרגם, והוא אחד משרי העיר, מתי תוכלו ללכת אליו עם המנחה?

מנוח לא אמר כלום, רק התחכך בצלקת שעל מצחו. ואשתו שהבינה מקולו של שמשון כי אין תועלת בויכוח (גם ראתה קודם לכן את שכנתה אֵם קרני) שאלה מתוך דמעות עצורות:

– האם יישר בעיניה לשבת עמנו בצרעה?

– היא לא תשב בצָרעה.

– האומנם.. האומנם הנך חפץ לשבת בתמנתה?

– אני אשב פה – אמר שמשון. – מתי תוכלו לרדת לתמנתה אל אבותיה עם המנחה?

 

ז: דָּן וּבִנְיָמִין אַחִים    🔗

המשלחת לארץ בנימין לשם בקשת העדר המוברח נמשכה יותר משלשה ימים. בשעלבים קבלו את שמשון ורעיו בכבוד גדול, על יד השער, וקצת מן הזקנים כבר קראוהו “שופט”. אולם הגדול שבהם, אף על פי שהסביר פנים, בלם פיו מלדבר. שמו היה שלח בן יובל, הוא הזקן בן בלי שנַים, שדרש באספה בצרעה מעשים תחת דברים. בשיחות השתתף כאן רק מעט, על־פי רוב היה מנענע בראשו, ולפעמים התבונן, מתוך מצמוץ עיניו שכהו מזוקן, אל הנזיר ובני לויתו.

את הגדוד של בני בנימין, שהבריח את הבהמות, הכירו כאן היטב.

חונה היה בקביעות בכפר חרש, בחצי הדרך בין הגבול ובין בית חורון. את הגדוד תארו לכל פרטיו: פריצים, גבורי חיל, מספרם הרגיל ט"ו איש ובשעת הצורך יותר מכן – בקיצור, כל בני הכפר שודדים הם. שמשון השתומם קצת לבקיאות זו של בני שעלבים בעסקי השודדים: כל אחד ידוע היה כאן בשמו ובשם אביו, ובכלל דברו על אודותיהם כדבר על אנשים היוצאים ונכנסים במקום זה.

ושמשון שאל עזות:

– המעלים אתם להם מס?

שלח נתן עיניו הממצמצות בשמשון, הורידן מיד והוסיף לנענע בראשו – אי אפשר היה להבחין אם נענועים של הן או של לאו. הזקנים נבוכו ואחד מהם השיב:

– לא מס, רק מנחות פעם בפעם.

– ככה נשכון בטח – הסביר השני.

שמשון קם ואמר:

– הבו אנשים אשר יורונו את הדרך וגם דרוש רועה אשר יוכל להכיר את צאנכם.

הזקנים הסתכלו זה בזה. שני בחורים חסונים, נכדיו של שלח, יצאו מתוך ההמון, והגדול שבהם אמר:

– ידענו את הדרך וגם הכר נכיר את העדר.

שלח ענה מיד:

– לא תלכו וגם אַל לכם להפריע פה את האספה.

בינתים נסתלקו הזקנים לצדדין ונמלכו. אחר כך שלחו למקום ששלחו את אחד העם. מתוך שיעול וגמגום הסבירו לשמשון כי לא נוח להם היושבים על הגבול להכניס ראשם בעסק זה, וביחוד יש להזהר לבני המשפחות הכבודות, אולם נתון יתנו לשמשון את אחד הרועים להורותו את הדרך: יתום הוא מאב ואם ולפיכך אולי לא ישימו בני חרש אליו רב; צעיר הוא עדיין אבל חורץ ולא יירא מפני כל.

הביאו את הרועה, בחור בן ט"ו לבוש קרעים ותחת עינו האחת עקבות חבורה, ועיניו מגוון יקר המציאות, אמוץ כהה. שמשון הסתכל בו בתשומת לב: מבחין היה באנשים ביחוד על פי הילוכם, הילוכו של הנער מרושל היה אבל גמיש. כשראה את שמשון, גידולו וכתפיו, מיד חגר עוז ונתעודד.

– הידעת את הדרך לחרש? התוכל להכיר את צאנך?

הנער השיב:

– ידעתי גם את הדרך גם את צאני ואת כל איש בחרש.

– הלא אין ציונים בצאן ואיך תכירן?

– הצאן לא דמו אשה לרעותה, וגם עיני הרועה תענינה בו אם העדר לו הוא או גנוב אתו. אולם כל זה הבל.

– למה?

– אקחה לי כל שָמן בצאן ואגיד כי לי הן.

שמשון שאלהו:

– האם רחוקה הדרך לחרש?

הנער לא נבהל להשיב, ותחתיו השיב אחד המבוגרים:

– אם תצאו כעלות השחר, תבואו שם בצהרים.

הנער נגש לשמשון ולחש לו:

– לא, כי נאחר הרבה. אחרי כן באר אבאר לך, בדרך.

עם שחר יצאו לדרך. שם הנער הרועה היה נחושתן. מתחילה הוליכם ישר לנוכח הגבול. אולם כשנעלמו הצריפים האחרונים של שעלבים מאחורי הגבעות פנה פתאום השמאלה.

– לאן פניך מועדות? – שאל שמשון.

– בני חרש נעים ונדים הם, מי מהם משוטט תמיד על יד הדרך, אולי למען רַגל. יראונו וירוצו להגיד לזקניהם. – נחושתן החריש ואחרי כן הוסיף: – לחשתי לך, כי רק לפנות ערב נבוא. עלינו לסוב וללכת בדרך רחוקה. לא רק מפני המרגלים. עלינו לבוא לחרש ממזרח, אז תנתק להם את הדרך לבין חורון, ולא יוכלו לשלוח רץ לבקש עזרה.

– הבה את ידך – אמר שמשון פתאום.

הנער לא השתומם והושיט לו את יד ימינו. שמשון לחץ אותה בלי התאמצות בשתי אצבעותיו למעלה מן הכף.

– הגדל הכאב? – שאלהו.

הרועה חוור והפליט דרך שיניו:

– מה לי ולך כי תשאל.

שמשון תפס פתאום את זרועו בכל ידו והתחיל לשמוט את העצם, אולם בו ברגע נתעקל הרועה, נשתמט כולו, נשא את רגליו, נתפתל בכתף הנזיר ונתלה בזרועו ופניו למטה. שמשון הרפה ממנו. והנער קפץ ועמד על רגליו כמעט מבלי לגעת בקרקע בידו הפנויה, התנער ואמר כל עוד נפשו בו, אולם מתוך צחוק:

– על כן קראו שמי נחושתן – כמוני כנחש.

– הניחה את הצאן, אקחך אל שועלי – השיב שמשון.

היום רפה לערוב, והנה נראה מן הגבעה הכפר הבנימיני. שמשון האהיל על עיניו והתבונן: בכפר היו כחמשים בתים. בני חרש אף הם הרגישו בבאים מיד: העם יצא אל מחוץ למשוכת הכפר, נשמעו קולות מזעיקים ושריקות, מן הגבעות שמסביב התחילו מתכנסים הגברים העובדים במדרגות. כשנגשו בני דן אל הכפר עמדו שם כמאה איש ויותר, קצתם תופשי קשת וקצתם נושאי אלות. אבל שמשון ידע שלא יגעו בו לרעה. מן הנסיון למד, שגידולו וכל מראיתו פועלים על דמיון האדם מיד – כי ההשתוממות מתשת את הרצון ממש כפחד ואולי ביתר עוז.

לפני בני חרש עמד ראש הכפר, זקן שפרקו נאה, והחוה קידה מרחוק לבאים; משני עבריו עמדו שני בחורים גבורי חיל, בלי התראה ומבלי להחיש את פסיעותיו נגש שמשון אל הזקן, ברכו לשלום בנענוע ראש ופתאום זנק ותפס את שני הבחורים בזרועותיהם וזרק אותם לאחוריו, לתוך מחנה שועליו. כך היה, כנראה, מנהגו: לקחת קודם כל בני תערובות, וקודם שבני חרש הבינו טעם הדבר כבר נכפתו מרפקי הבחורים בעבותים. כל זה נעשה כהרף עין. מבין המערכות האחרונות של בני בנימין נשמעה תלונה זועפת וצוחת נשים, אבל העומדים ראשונה נדהמו מן הפתאומיות שבדבר ולטשו עין על שמשון ועל הזקן כאובדי עצות.

אחר כך התחיל משא ומתן, וזהו תכנו בקיצור. מתחילה נשבע הזקן המנומס, כי שום איש לא נגע בצאן אחרים מעולם, ושמשון השיב בהצעה לשרוף את כל הכפר. אז הסכים הזקן “לחקור ולדרוש”, ולאורחים יעץ ללון בבתי בני הכפר – שועל שועל לבית: “כי כל משפחה ומשפחה תשמח להכניס את השכנים האורחים”. שמשון השיב, שילונו כולם ביחד ובבית הזקן דוקא, ואם תהא חרדה בלילה, יבער בית זה ראשונה. וזאת לדעת, כי הזקן ונשיו ובניו אף הם יישנו בבית זה. מיד הוברר, שהזקן כבר הספיק לחקור ולדרוש ויכול הוא לשלוח מורה דרך למקום ששם, כנשמע, ראה מי שהוא מין עדר שאין בעליו ידועים. שמשון הודה והסכים והוסיף, שהזקן ושני נכדיו אף הם ילכו עמהם.

אחרי הדברים האלה החליט הזקן, כנראה, שדברנותו לא תועיל לו.

– אועץ נא עם הזקנים – אמר לשמשון.

– הועצה נא פה – השיב שמשון – אל תלך מפה. לא אקשיב.

כעשרה אנשי שיבה יצאו מתוך הקהל וסבבו את הזקן. כולם כאחד התחילו מדברים אבל בלחש. שמשון הלך אל מרעיו וישב על האבן. שאר בני חרש הביטו עליו ועל חבריו כמכושפים. השועלים עמדו כפסלי־אבן: שמשון למדם זה כבר אמנות פלשתים זו והיא שהקסימה את המתנגדים, הצפופים ונדחקים, אולי לא פחות מקומת הענק של הנזיר.

פתאום נגעה בכתפו יד נחושתן:

– הביטה! הנה הלזה אשר בהמון מימין – נותן אותות!

ואמנם בתוך ההמון נענע מי שהוא בידיו בכל כוחו; רק הידים נראו. שמשון קם. גבוה היה כדי גלגולת וחצי מן הארוך שבאנשי הכפר ומיד ראה לאן מכוּונים ידי בן הכפר הנותן את האותות: הלה הביט ישר נכחו ולמעלה אל המקום שמשם ירדו בני דן. שמשון הסב פניו וראה: במורד הגבעה עמד איש אחר ונתן אף הוא אותות בידיו.

– הם שולחים אותו לבית חורון – אמר הנער ברעדה.

האיש העומד על הגבעה הניע בראשו, נסב לאחור והתחיל מטפס על ההר במהירות. עכשיו הרגיש בו כל ההמון. התחילו מריעים בשמחה ומראים עליו באצבעותיהם. השועלים נבוכו.

– עמדו – הרעים עליהם שמשון בקולו. – אל תהפכו פניכם! אל תגרעו עין מהם!

בעיניו מדד את השטח. מן המקום שעמד שם עד ראש הגבעה היה מרחק של מאתים פסיעות לערך. רחוק ביותר; יש לקצר כרבע. במהירות, אבל לא בריצה, הלך לצד הגבעה: עיניו תלויות היו ברץ, אשר אץ כלפי מעלה על פני המשעול. יד ימינו של שמשון גיששה בשק עור התלוי בחגורתו, הרץ הלך ונתקרב אל ראש הגבעה, וכבר נסתמנו ראשו וכתפיו בתכלת של בין השמשות. פתאום זנק שמשון בריצה ונופף את ידו. בידו נמצאה אבן שטוחה ועגולה, גדולה ככף איש. ההמון נשתתק והתבונן בצפיה. מי שהוא הפליט בלחש: – לא ידביקהו! – ושוב נהיתה דממה דקה. הרץ כבר הגיע לראש הגבעה, בכל קומתו. שמשון גחן לארץ מתוך ריצה וירה את האבן, למראית עין אל מול השמים. האבן טסה במתינות, בלא חפזון, טוס והסתובב, ציינה במרומים צורת קשת ונדמה באויר – ואז עפה ישר נכחה. הרץ נשא את ידיו, נפל על ברכיו, נפל כולו, התהפך, נתגלגל כלפי מטה ונתלה בצוק סלע. המון בני הכפר הרימו צעקה וקצתם נסו לצאת מן המערכה, אולם השועלים הרימו אלותיהם כאיש אחד – ושוב נהיתה דממה.

שמשון שב והמשא ומתן נסתיים עד מהרה. העדר הובא בו בלילה. נחושתן, שתוחלתו נכזבה קצת, אישר, כי אלה הן הצאן והמספר נכון. אחר כך נכרתה בין הכפר ושמשון ושעלבים ברית עולם באלה ובשבועה וגם במשתה, אולם על־פי מצות שמשון לא שתו שועליו כלום.

*

בסוף המשתה נגע נחושתן בזהירות בכתף שמשון:

– צא נא עמי.

שמשון הלך עמו הצדה ושם אמר לו הנער:

– נכדי הזקן ועוד רבים מן הבחורים אינם במשתה.

– גם אין חפץ בהם – השיב שמשון: – למה הם לך?

נחושתן הסתכל בו בתמהון וחמלה, וכנראה חשב: גדול שכמותו ואינו מבין כלום.

– לאמור: הלכו לשים לנו מארב. אולם ידעתי איה: במסלה הגדולה יש רק מקום אחד טוב למארב.

– הנוכל לסוב את המקום הזה?

– יכולנו, אולם חפצתי לשאלך מה קרוב ללבבך: לסוב את המארב או לצאת לקראתו, כי מספרם לא יעלה על חמשים, וחשוב חשבתי כי כולם היו לך לזרא.

שמשון טפח על שכמו בחבה.

– אמנם היו לזרא – אמר לו. – הוליכה נא אותנו אל המארב.

והלכו במסלה הגדולה ובני הכפר לוו אותם באהבה רבה ואפילו לא הסתכלו זה בזה.

*

כי ערום היה בנימין וידע להעלים את תחבולותיו.

על דבר המארב אין כדאי לספר בפרטות. בראשו עמדו כמובן שני נכדיו של זקן הכפר. שניהם נשארו כפגרים מתים בקרקעית הפחת ושאר בני בנימין ברחו. אבל הנצחון לא עלה על נקלה – מוכרחים היו להנפש בשעלבים, כי כמחצית הגדוד לא יכלו לעמוד על רגליהם מעיפות. השמועה על דבר גבורה זו נתפשטה עד מהרה בכל ארץ דן. אנשים שבאו לצרעה ספרו כי בכל מקום תולים תקוות גדולות בשמשון. שמשון לא אמר כלום רק התפלא בקרבו. זה כעשר פעמים הלך להשיב את הגזלה גם מן היבוסי גם מאפרים וגם מבנימין, ומעולם לא היה המעשה למלה. ובמוחו נוצר משל, שנוסחו לא נשתמר, אבל כוונתו היתה: כל עוד הנך קטן משקל שקלך שמינית, – גדל שמך, והשמינית אשר לך תכריע את השקל.

ביחוד הפליא אותו שלח בן יובל, ראש הזקנים בשעלבים. כל זמן שבני המקום הודו לשמשון והנשים נשקו שולי בגדיו, היה הזקן רק כוסס בשיניו ונע בראשו. אולם לפני השינה (שמשון לן בביתו) אמר לו שלח פתאום:

– גבור דבר גדול הוא, וגם שופט דבר גדול הוא. ראיתי בימי חיי גם גבורים וגם שופטים, אבל לא ראיתי, ואל נכון לא אראה עד עולם, גבור וחכם גם יחד.

– ומה מעשה החכם כי אדע?

– חכם לוקח מבני חרש שלשת רבעי העדר ואת הרבע הרביעי הוא שוכח.

שמשון המתין לביאור. הזקן כסס, פהק ואמר מתוך חיכוך בחזהו:

– אמי היתה אשה חכמה. וכה דברה אלי יום יום: אל תמלא את הקערה מפה לפה – שפך תשפך. אכול עד אשר יוָתר מעט רעב בגוך. זכור את זאת אם תהיה לשופט.

– על השופט לשפוט על־פי האמת – השיב שמשון.

– גם לאמת לא טובה קערה מלאה. אם לשפוט על־פי האמת השלמה, יש לסקל באבנים את כל בני האדם. ורע מכל – נצחון שלם. לא לטובה הוא וגם איננו מנהג שכנים; והלא שכנים אנו לכפר חרש. תערב לך שנתך.

 

ח: שִֹיחוֹת    🔗

בינתים שלחה הצללפוני את מכבוני לתמנתה. נוהגת היתה לעשות הכל כראוי, ואפילו דברים שאינם נעימים. תפקידו של הלוי היה לברר אם באמת מסכימים הורי הנערה הפלשתית סמדר לשידוך זה, להועיד יום ביקורם של הורי שמשון, לקבוע את המוהר והמתן משני הצדדים ועד כמה שאפשר לאסוף ידיעות על דבר הנערה.

מכבוני שב קודם ששבו השועלים והביא עמו הרצאה מפורטת שנמשכה כל הערב. הכל בבית ברגם מצא חן בעיניו. אבי הכלה — אדם הגון שפרקו נאה ומתנהג כשֹר וגדול. כמובן, אין לדרוש מבן נכר את זריזות השכל, שבה חונן יעקב אבינו את צאצאיו, אבל לאחר הסתייגות זו יש לחשוב את ברגם לאיש תבונות. מנוח זקוק יהיה לשמוע בכוונה רבה תיאור מפורט של אילן היחס, בין של בית ברגם בין של בית אמטַרמַגָעִי אשתו הגבירה — היא אֵם הכלה, אבל אם ישמע בכוונה וישאל שתים שלש שאלות כענין, המוכיחות כי הדבר קרוב ללבבו, עתידים שני המחותנים להיות ידידים נאמנים. מרת אמטרמגעי היא סוגיה קשה יותר: ממעטת היא לדבר, אבל יש בעמידתה שמינית של גאוה! אולם אם הגברת הצללפוני לא תעשה כמתכונתה מבחינת הגאוה, עתידות שתי הנשים לבוא לעמק השוה, ובפרט ששתיהן לא תרבינה להזדמן לעתיד. בנוגע לאמידות אין הבית חסר כלום, ופרעה מלך מצרים בכבודו ובעצמו ודאי אינו חי חיים יותר מרוּוחים. די להזכיר, שהכרים והכסתות מונחים לא על הקרקע אלא על בסיסים מיוחדים לדבר, שרגליהם ארד, ובתוך הבית מרחץ. לאשת שמשון יעדו חדר מיוחד, ושתי שפחות תעמודנה לשרתה. שאר המוהר והמתן עתיד להקבע ביד רחבה, בשיחה עם מנוח והצללפוני. והכלה עצמה בין יופיה בין מדותיה הם למעלה מכל תהלה, ועל־פי מנהג פלשתים (מכבוני הביע את צערו, שהוא מוכרח לדבר את דבריו אלה בפני הצללפוני) תוכחנה שתי האמהות בעצמן בכל אלה ביום החופה במעמד המילדת. הפגם היחיד בבית זה היא אחותה הצעירה של סמדר; אמה פילגש מבנות העוים, עם פרא למחצה. בתולה זו כנראה שוטמת לאחותה הבכירה ונוטה לריב וללשון הרע, עד שברגם הוכרח לצוות לאמה שתוציאה החוצה ותלקה אותה.

ברגם מצדו התחקה ברב ענין אחרי עשרו ומעמדו של מנוח. מכבוני הרצה לפניו, כמובן, דברים המשביעים רצון. סיפר לו, כי מנוח תופס בצרעה מעמד רם כמעלת אבי הכלה בתמנתה. מנה בפרטות את העדרים, השדות והכרמים. קשה היה דבר היחש, שהפלשתי הדגישו במפגיע. מכבוני לא היה מוכן לכך, ואף על פי כן מצא מוצא מן המצר. רגילות היתה בו, מפני שבמשפחות הלויים נוהגים היו מאז לרשום את היחש, ובמקום שחסרו חוליות בשלשלת היוחסין היו ממלאים אותן בסיוע השערות ופלפולים. כך עשה מכבוני אף הפעם. שתי חוליות של שלשלת מנוח היו בידו: אלון, אבי מנוח, ודן בן יעקב אבינו. שאר השמות העיז מכבוני למלאות על פי שכל והוסיף, כי כל בעלי השמות הללו, כחרות בזכרון בני האדם, רמי המעלה היו. את השמות העיקריים עודנו זוכר והוא יכול לשננם למנוח שמא…

כאן הרים מנוח את ראשו והעיר בנחת:

— שם אבי אבי היה גיחון בן אחר ומדלת העם היה ובקרב עמו ישב, ויתרם לא ידעתי וגם אתה לא ידעת.

— טוב אמרך את היחש הזה לי — ענתה הצללפוני חלקה. — אני אזכורה.

הלוי נע בראשו לאות הסכמה וסיים את הרצאתו בהערה, שעל דבר גילוי המלאך מצא לנכון שלא לספר, כי עובדי־האלילים הללו ודאי לא היו תופסים כל חשיבותו של מאורע זה, והוא יועץ להורי שמשון, שיתנהגו אף הם כך.

*

כעבור ימים אחדים, בבוקר השכם, התנהלה תהלוכה רבתי מצרעה בדרך ההולכת דרומה־מערבה. חוץ משמשון, הוריו ושועליו היו כאן כמעט כל העבדים והשפחות של בית מנוח והלוי מכבוני בן שוני המנצח על הכבודה. מנוח והצללפוני רכבו על חמורים; עוד ארבעה חמורים וכן גם העבדים נשאו את הסבלונות. החמור השביעי, של הלוי, עמוס היה יותר מכל האחרים, כי מכבוני השתמש בשעת הכושר לקשור קשרי מסחר בין כפתור ודן. שמשון הלך על פי רוב בצד מנוח, ואז היה יורד מעל חמורו ושניהם הלכו לאטם עקב בצד אגודל וסחים מזמן לזמן בלחש. אף על פי שמנוח דל בשר היה והסתכל תמיד כלפי מטה ושמשון הביט ישר נכחו, היו התנה­גותם והליכתם דומות עד להפליא. עשרים שועלים, הדורים בלבושיהם, שכבר שבו לאיתנם ממהלומותיהם ופצעיהם, הלכו בהמון, שרו במקהלה שירים שונים, ובעת ובעונה אחת ותוך כדי הליכה שחקו משחקי קפיצה או ירו אבנים באַיות.

— כאשר נקרב לתמנתה אעריכם כמערכות הפלשתים; יודעים הם ללכת רגל ישרה אבל אין את נפשם לעשות זאת — אמר שמשון לאביו.

רגעים אחדים החרישו שניהם.

— הפלשתים מספרם מצער — הוסיף שמשון. — ובמה כוחם גדול? הלא בסדר. הכל ספור, הכל מדוד, איש על מקומו. טוב הדבר.

האב החריש ואחר כך השיב:

— טוב הדבר.

מעקימת שפתיו הבין שמשון, שהביטוי ״טוב״ אינו אלא אשגרת הלשון ובעצם יש לו לאביו מה להשיג על דבריו.

— יש אשר אני רואה — הוסיף מנוח — את אמך מבשלת ארוחת הצהרים. אצלה הכל מדוד: כמה מים וחלב, כמה בשר, כמה גרש ומלח וכמה תעמוד הקלחת על האש. והמאכל יטעם לחך.

שמשון הבין כי ״יטעם לחך״ גם כן אשגרת לשון היא והמתין להמשך הדברים.

— אולם אם עלתה חלודה בקלחת או אם שכחה השפחה להסיר את הקלחת מעל האש בעוד מועד או להוסיף מים — והנה נשחת המאכל.

— לאשת חיל לא יקרה מקרה בלתי טהור כזה בלתי אם לעתים רחוקות — אמר שמשון.

— אמך אשת חיל היא, אולם יש עוד אשת חיל אחרת והיא: האדמה. גם לה בית המבשלים: השמש תתן אש, העננים בחורף יתנו מים — אולם אין מונה לא לגשמים ולא לחום. אדם כי יבוא ויזרע זרעונים בלי חשבון נכון — האחד יפול על אבן, השני ינשא ברוח, ואחרי כן בכל זאת יצמחו שבלים. רק אל נא יעצל האדם, יעמיק לחרוש וירבה לזרוע.

— האם לא תקרה בצורת?

— תקרה. לא אמרתי כי האדמה אשת חיל טובה מאמך היא. אולם כל אשה מכלכלת ביתה על פי דרכה. פלשת בית מבשלים הוא. דן, אפרים, יהודה וכולנו כזרעוני שדה, אין לנו סדר וקצב; יש אשר יכה הברד ניר מלא. אולם תעבור חצי דרך החיים, תביט אחריך ותראה כי גדלנו. אין זאת קלחת אשר אם בקיע אחד בה — וכלתה הרעה.

שמשון לא התפלא שאביו מאריך ומחכים לדבר. עמו היה מנוח תמיד מרבה שיחה. אולם שמשון הניד בראשו.

— לא — אמר לאביו — לא כן דברת, עתה שקטה הארץ, אבל לא לעולם שלום. הפלשתים ירמסונו אם לא נלמד מהם חשבון וסדר.

— לא נלמד — השיב האב, — ולא ירמסונו.

שוב עלה על חמורו והתנהל הלאה ושמשון הלך על ידו ושניהם החרישו.

*

­מאחוריהם השתעל מי שהוא. שמשון הסב פניו. המשתעל היה יהיר, אחד השועלים, אחי הבתולה קרני, ועל פי ארשת פניו הרגיש שמשון כי דבר סתר לו. הניע בראש ונתן לאביו לרכוב לפניו.

— שמשון — לחש יהיר — שם מאחורי העצים עצרתני אשה. פניה מכוסים אבל נראה כי צעירה לימים היא, חפצה היא לראותך. אומרת היא כי יש לה לספר לך נכבדות.

שמשון חזר לאחוריו והלך לחורשת הזיתים שעל יד הדרך. בין העצים עמדה אשה דקת גו, כולה עטופה במטפחת, רק מלמטה נראתה שמלה פלשתית ארוכה. כשנגש שמשון גילתה את פניה וכשהכיר את אלינוער התפלא שגדלה כל כך אף על פי שעבר רק חודש אחד מיום פגישתם האחרונה — על יד האגם, עם שחר. מתוך זכרון זה, ובכלל מתוך שלא יכול דברה לשלום התקדר שמשון. והיא רגשה מאד ולא מצאה מלים להכנס בשיחה.

— השלחה אותך סמדר? — שאל שמשון.

כולה נזדעזעה כאילו נגפה, הארשת של מורך לב וקוצר יד נעלמה מפניה ובמקומה באה חמה כבושה, והשיבה עזות;

— האם שפחתה אני לרוץ לפניה?

— מה חפצך איפוא?

אלינוער הוסיפה:

— יש לה אחרים לרוץ לפניה, אחד מהם הוא אכתור רעך.

שמשון הסתכל בה בכוונה, הסב פניו בשתיקה וביקש ללכת לדרכו.

— תיש!!

בקולה נשמע המון צער ודמע עד שניטל משמשון כל רצונו ועמד מלכת.

— תיש, אל נא תקחה לאשה. אין היא אוהבת אותך, רק להשתעשע חפצה. אוהבת היא מוזרות. התזכור, נתת לה למתנה לטאה גדולה? גם אתה לה כחיה זרה, חזיר מיער או דוב. תשתעשע עמך ותלך לה לאכתור. תשתעשע עם אכתור ותלך לשלישי.

תועבות דיברה, שמשון שטם אותה; אבל בקולה נשמעה בכיה, על גבי פניה זלגו דמעות, דבר זה ריתק אותו ולא ידע את נפשו.

— לפני ימים אחדים הקשבתי להם מן המארב. בלילה היה הדבר, במקום אשר שם מצאתיך אז עמה. אכתור שאל אותה: האומנם לנצח? והיא צחקה — הלא ידעת כי תמלא צחוק פיה תמיד — וענתה: אשר יאהב יחכה. כאשר נפרדו נשקו זה לזה וקץ לא היה לנשיקה.

חמתו של שמשון בערה בו לא על סמדר ואכתור אלא על מלשינותה. אלמלא בכיתה היה מכה אותה, ומכיון שבכתה השיב בפשטות: גם אני אהבתי את החיות — לבד מן הצבוע, הצבוע מתגנב בלילה ומחפש נבלות, אני אינני אורב ואינני שולח אורבים.

— אינך מאמין לי!

— לא שמעתי את דבריך, אשר לא הוגד לאזני אין לי חפץ בו.

— תשא אותה לאשה ואכתור יהיה רעך!

— לא אוכל להביט לחריצים אולי יש מארב. הנני הולך בדרכי ואינני לוטש עיני הנה והנה. כי יפגעו בי נתראה פנים.

אלינוער רקעה ברגליה, קפצה את אגרופיה וצווחה מתוך חמה שפוכה:

— אכן ידעתיך! אתה תרדם בחדרה ותשמיע קול נחרה והיא תתחמק אל הגן ושם תחכה לאכתור. ומחר יאבד אכתור במשחק העצמות עמך מלוא חפניו כסף ושלשתכם תשבעו נחת!

עכשיו כבר לא נשמעו דמעות בקולה. שוב לא היו ידי שמשון אסורות. מבלי דבר דבר ובלי התאמצות סטר בכפו בפניה; טסה כמטחוי עשר פסיעות ונפלה בין הזיתים והוא הלך להדביק את מחנהו.

*

— מה הוא עַם העַוים? — שאל שמשון את אביו כשהגיע אליו — במקומותינו לא יראוּ. הלא אנשים רעים הם?

מנוח זע על חמורו ואמר בלאט:

— גם אני ידעתים מעט: יושבים הם על שפת הים. אבל… למה רעים הם?

שמשון משך בכתפיו: מתעצל היה להסביר.

— היה לי — הוסיף מנוח וזע שוב, — היה לי לפנים עבד מן העוים. זה ימים רבים… טרם נולדת. עבד נאמן היה.

בקולו נשמע דבר מיוחד במינו, כאילו היה מנוח מזועזע. שמשון נשא עיניו אל אביו וראה שהלה מתחכך, כדרכו, באצבעותיו בצלקת שעל מצחו.

— אבי — שאל שמשון — מה היא הצלקת הזאת ומאין באה לך?

מנוח חדל לזוע, הניח את אצבעותיו והסתכל זמן רב בקרקע; אחר כך אמר בלי חמדה ובלחישה:

— פצוע פצעני לפנים איש אחד.

שמשון הסתכל בו ברב ענין:

— לא ספרת לי זאת מעולם, איככה היה הדבר? ומתי?

האב שתק שוב והשיב סתם:

— זה ימים רבים… טרם נולדת. שמשון עמד מלכת.

— הגם זאת טרם נולדתי — חזר שמשון ושאל ופתאום אחזתו התמרמרות של חשד לרעיון החדש. — אולי העבד העוי הלזה פגע בך?

— לא ולא — מהר האב להשיב — ונהפוך הוא, הוא היה מגן בעדי. הוא… אנחנו יחד…

מנוח נבוך לגמרי, גירש דבר מה בידו והוסיף:

— עבד נאמן היה, העוי הלזה.

שמשון שמע בשים לב.

— איהו? האם מת?

— שלחתי אותו חפשי — לחש האב.

— ומי זה ואיזה הוא אשר פגע בך?

מנוח לא השיב.

שמשון חייך והראה על הצללפוני, שרכבה על החמור הלאה מהם ושוחחה עם מכבוני ברגש.

— אשאל אותה — אמר לאביו — אשה ספר תספר.

מנוח הסב פניו פתאום אל בנו והפליט עזות, מבלי להנקש, כמעט בקול נגיד ומצווה:

— אל תדבר עם אמך לעולם לא על אודות הדבר ולא על אודות העבד, וגם אותי אל תוסיף לשאול.

שמשון הסתכל בו בתמהון. האב נבוך מכעסו הפתאומי, הוריד את עיניו והוסיף כמעט כמדבר בעדו:

— לכל איש יש חיץ. אל להביט אל אשר מאחוריו.

שמשון הניע בראשו, ולא יספו לדבר.

*

כשנראתה תמנתה מרחוק עמדו כדי לרחוץ את הזיעה מעל הפנים ולנער את האבק מן הבגדים: השועלים נסתדרו כעין מרובע, חמשה חמשה לשורה. מתמנתה יצאו לקראתם רוכבים אחדים: הראשונים על סוסים ואחריהם רוכבי פרדים ועיירים. הנוצות המגוונות של הכובעים, קישוטי הזהב של הבגדים והאפסרים התנוצצו מרחוק. בני דן נדמו לגבי זוהר זה כחלק אמוץ־כתום של המישור הכנעני האמוץ־כתום.

בראש הפלשתים רכב אכתור. כשקרב הרים את סוסו על רגליו האחורניות, נשמט וירד ונגש אל מנוח והצללפוני. את ימינו הדק לחזהו, כפה כלפי חוץ, החוה קידה ואמר:

— ראשי תמנתה שלחוני עם רעי לברככם על גבול ארץ פלשתים לאמור: מיָם ומקדם באו לכנען שני עמים שליטים, כפתור מן הים הגדול וישראל מן המדבר הרב, והאלהים חלקו ביניהם את הארץ הזאת ונתנו להם לעבדים את עממיה וצוו לדן ולעקרון לכרות ברית שלום לעולם. לאות ברית בא אלינו גבור מבית דן בן הנשיא החכם ליושבי צרעה ואנחנו נותנים לו את היפה בבנות עקרון, בת משפחה קדמונה, אשר אבות אבותיה היו נשיאים בימי המלכים באיים וכבשו את מצרים בנגב ואת לודים בירכתי צפון. הנני כורע ומשתחוה לפניך, אדוני, ולפניך, גברתי, לפניך, שמשון, ידידי נפשי, ולפני מרעיך הגבורים; הבחורים האלה אשר באו עמך אַחינו יהיו מהיום ועד עולם.

אכתור דיבר בנעימה ובקול רך כמשי וליטש כל מלה ומלה. הטעמותיו עשירות היו כל כך עד שנדמה לבני דן, כי מזמר הוא. ומדי דברו הניע בידיו ובראשו בהדר. כשסיים הסתכלו הוא ובני לוויתו במנוח. מנוח הרגיש שעליו להשיב על הברכה ונבוך מאד כי לא הסכין לדבר בקהל. אכתור הבין זאת מיד והוציאו מן המצר כאדם מנומס ביותר:

— אל נא תטרח לענות, מנוח אדוני, עיפת מן הדרך; אחרי כן, במשתה אשר בבית ברגם, יקשיבו ראשי תמנתה לדברי חכמתך. ועתה הבה ואחבק את ידידי מאז את שמשון.

אכתור ושמשון התחבקו מקרב לב ואכתור לחש לו מתוך צחוק:

— השודד! גזלת מאתנו את היפה בנשים ואין מקנא בך כמוני, אולם חוק ומשפט הוא — מיטב השלל

לטוב בקַלעים! היה ברכה!

שמשון חייך ברחבות ובשלוה; המהלומות עם בנימין, השיחות עם קרני ועם אביו — הכל נמס בזכרונו

עד בלי שריד. כאן, על אדמת פלשתים, רגיל היה מנעוריו לשחק משחק החיים בלי שאלה וחרדה.

 

ט: יֵחַשׂ פְּלֶשֶׁת    🔗

באה המילדת והנשים הוליכו את סמדר לחדרה. נסתמקה והלכה אחריהם הלוך וצחוק. ברגם נשאר לבדו עם מנוח וצוה שלא יפריעום עד שיתן אות. גבה קומה היה, בריא ושמן, וזקן צהבהב ירד לו על פי מדותיו. אוהב היה לצחוק וקולו כבטן אוב, מחשבות חדשות היה תופס בקושי, אולם שמור היה לו אוצר בּלום של מליצות נאות לכל מקרה ממקרי החיים. בשיחתו עם מנוח היה הוא המדבר בעדו ומנוח היה מפרכס וגונח מלבו. ברגם ידע את תורתו בעל פה והיה מחבבה, הלא היא מגילת היוחסין ודברי הימים למשפחתו. וזהו תוכנה בקיצור:

ברגם נולד בעזה. לפני עשרים שנה, כשלכד סרן עקרון את תמנתה, נשתקע בעיר זו עם שתי נשיו. הבכירה היא בת טובים והשנית — מבנות העוים, שנשא אותה עוד בהיותו בעזה, לא מפני יפיה בלבד אלא גם משום בקיאותה המצויינת במלאכת הבישול. שתי בנותיו כבר נולדו בתמנתה ונתחנכו כראוי: מרקדות הן, פּורטות על פי נבל ויודעות לרקום במשי־צבעונין. אחד מאבות אבותיו בא לכנען עם ראשוני הפלשתים. רב החובל היה ועשר אניות סרו למשמעתו. מתחילה בקשו להשתקע במצרים, אולם הוכו אחור, ואז החליטו לנסות מזלם בכנען. דבר זה קל היה כי על שפת הים חנו פראי אדם יושבי פרזות. ואחרי העליה הראשונה באו עליות אחרות עד שבאו לארץ החדשה מיטב יושבי כפתור — מרום עם הארץ, הסוחרים, יורדי הים, הכל חוץ מדלת העם.

אולם מוצאו לא מכפתור. כפתור אי קטן הוא, דרך שבעת ימים מצפון למצרים. אולם ממערב לכפתור נמצא אי אחר, גדיל ביותר, ושמו כרתים. שם היתה לפנים המלכות הראשית של בני עמו ושם היו אבותיו הקדמונים משמשים ימים רבים שרים ויועצים למלכים אדירים וחכמים. שוכנים היו בהיכלי שיש ואוכלים בכלי זהב. בעיר הבירה נמצא בנין עצום לשע­שועים: שם היו עורכים פעם בשנה התגוששות שוורים, והמונים המונים נהרו למחזה זה. מתחת לארמון המלך היתה חפורה עיר ממש, בתי כלא. אוצרות המלכות, בית הנשק וכיוצא בזה. בימים ההם היו כל העמים היושבים לחוף הים הגדול מעלים מס למלכי כרתים — בזהב, בבהמה, בבחורים ובבתולות.

עיר הבירה היתה מלאה אנשי מלחמה וחרשים. אנשי המלחמה למדו ידיהם קשת, החרשים היו אורגים ורוקמים, עושים נשק וכלי זהב ומציירים במכחול־שער על גבי חומר שרוף. אניות כרתים היו מפליגות עד ירכתי ים הגדול צפונה, מקום שם הזאבים מתהלכים עדרים עדרים ובני האדם גרים עם הזאבים. אחד אחד נכבשו כל האיים, ואפילו על היבשת נוסדו כרכים גדולים שנעשו לאחר זמן מדינות לעצמן. וקדמוניו של ברגם היו רבי חובלים באניות ההן ונציבים בערים ההן.

אולם בימי אבות אבותיו הזקנים נשתנה המצב: האלהים קצפו על עם כרתים. על היבשת ממערב קם עם חדש, ויון שמו, עם ערום ואכזרי. בנו אלפי סירות והתחילו ללסטם את האניות בלב ים. את יושבי המושבות המצויינות שחטו ויסדו במקומן את מלכויותיהן הברבריות. לבסוף, לאחר כמה עליות שחזרו ונשנו מדי שנה בשנה בימי שני דורות, החריבו היונים את לב הממלכה, את אי כרתים. לעולם לא היו מצליחים בזה, אילולא רופפו חיי השובע והעושר את גבורתם הקודמת של בני האי. אין לך דבר רע להמון העם משובע ואמידות. כך אבדה מלכות כרתים, ורק במרחקים בצפון ארץ לודים, מקום שם השלג מכסה את הארץ בחורף למעלה מקומת איש, נשתמר האחרון למעוזי העם יורד הים — נסיכות ברגם ועירה הראשית טרויה. שם, בקרב הטבע הדל והאקלים הזעום, לא הספיק העם להתענג ולהתעדן. ספינותיהם של בני טרויה טיבעו את סירות היוונים לעשרות. היוונים יכלו לסחור ביין ובשמן כאות נפשם, אולם למישור הצפון הפורה לחם סגר עליהם הדרך — המפתח לממגורה נמצא בידי מושלי ברגם, והרוָחים מן השׂעו­רים והחטים נאצרו במרתפי טרויה. אולם גם זה עבר. מלכי יוון כרתו ברית והכריזו מלחמה על טרויה. דור שלם נולד ונתבגר בימי מלחמה זו. רק בערמה הבקיע השונא את עיר הבירה של ברגם, שרף אותה כולה ופיזר את חרבותיה השרו­ּפות והחליק את קרקע העיר עד כי אפשר היה לעבור במחרשה לארכה ולרחבה של העיר מבלי להתקל באבן. מכה אחרונה זו לא ישכח העם לעולם. עד היום הזה שרים בארץ פלשתים שירי מלחמה זו ועד היום הזה מכנים בני מרום עם הארץ את בניהם כשמות מלכי טרויה, בנותיהם וגבוריהם.

לאחר חורבן זה נתעצבו שיירי עם הים, עזבו את האיים האחרונים, שעדיין לא נכבשו בידי השודדים, ונפזרו לכל רוחות הים הגדול. מן הזמן ההוא עברו כמה שנים וניתק החוט. פזורי העם מדברים בכל מקום בשפת יושבי הסביבה, ואין יודע אם נעשו לאדונים או לעבדים. אולם ליוצאי כפתור שחקה השעה והם שולטים במישור שבו יגדלו הגפן, הזית והחטה. שוב בנו כרכים, וסירותיהם לפעמים מצליחות להתחמק מחמת השודדים היוונים אפילו עד יאור מצרים. וביחד עם אלהי כנען הם מעריצים בעזה גם את האלהות של אי מולדתם: דגון — בן אלהי האדמה ואלהות הים: ראשו ראש שור וגופו מכוסה קשקשים.

זהו עיקר המסכת של הסיפור, אולם ברגם שזר לתוכה בפרטות את שמות אבות אבותיו, וסימן בדיוק מה היו שמות שרי המשקים ושרי האורוות של מלכי כרתים, מי היה אביו הקדמון שנשתקע בכפתור ואבי אבותיו שהפליג משם בעשר ספינות. כמעט באותו פרוטרוט עצמו הרבה את תולדות בית אמטרמגעי שהתיחש על טרויה והבנות הבכירות של בית זה נקראו תמיד בשם בנות מלכי טרויה.

— על אודות אבות אבותיך, מנוח אדוני — הוסיף ברגם וקינח את פניו באלונטית — כבר סיפר לי באר היטב בן משק ביתך והגיד לי, כי בני מרום עם הארץ בדן אינם מרבים לדבר על אודות תולדותיהם כי על כן הגאוה תועבת אלהיכם היא. אולם אם יש את נפשך למלאות אחרי דבריו אשמע לך בשים לב כערכך וכערך קדמוניך.

מנוח מרט בזקנו וביקש להתחכך בצלקתו אולם נמלך בעוד מועד, שבודאי אין זה מן הנימוס והשיב:

— כה יאמרו המושלים אצלנו: אל תגידה לי מי היה זקנך, הגידה נא לי מי יהיה נכדך.

 

י: דבש    🔗

לפני עלות השחר יצא שמשון בלאט מבית אכתור. את אבותיו ובני לויתו הכניס אבי הכלה לביתו, אולם החתן צריך היה על פי המנהג ללון עד החתונה בבית אחר. שמשון לקח עמו למקום לינתו רק את נחושתן — אותו הנער שהורהו את הדרך בהלחמו על כפר בני בנימין. בחירה זו היתה למורת רוח ליהיר, שהיה עד כאן נושא כליו.

נחושתן קם ועמד לפני שמשון אך נראה היה על סף הבית.

— אכן תיטיב לשמוע — אמר לו הנזיר.

— רועה אני, — השיב הנער, — גם בשנתי אשמע את הנחש הזוחל בקצה השדה וכן אשמע פעמי שחר בעלותו על השמים.

שמשון בדק בכיסו, הוציא חלמיש ומכיתת ברזל, הניחם בחזרה וקשר שוב את רצועת הכיס.

— התוכל לגרש דבורים בעשן? — שאל פתאום.

— אוכל — השיב נחושתן, — אולם אין לי חפץ בזה. בי לא יגעו לא יתושים, לא דבורים ולא נחשים.

שמשון לא התפלא. בעקרון, במקדש האליל, היו כל הכהנים וכל המשמשים נבחרים מתוך בני דם מר, שהרמש והשרץ יראים הימנוּ.

— הבה נלכה — אמר, ושניהם הלכו דרך השדות אל המסילה העולה על יד בית סמדר ההרה.

על שפת האגם הנחרב עמדה נערה וגבה פונה אליהם. מבעד העטיפה שעל ראשה בצבצו שערותיה, ועינן לאור השחר כעין הזהב. על פי גוון זה ועל פי גזרתה הכיר אותה שמשון. ואף על פי שלא היה רשאי לדבר עמה ביום החופה לפני הקידושין קרא לה בלחש:

— סמדר!

הנערה הסבה פניה מיד והנה היא אלינוער. שמשון ראה שוב, שגדלה בשבועות האחרונים ודמתה לאחותה בתארה ובפניה, ואפילו שערותיה השחורות לבשו בקצותיהן גוון נחושת.

— אין זאת בלתי אני — אמרה בעצבות ובקצור, — סמדר עודנה ישנה.

בקולה ובארשת פניה היה היום משום חן וחסד. נפשו של שמשון צהלה ושמחה וחרה לו, שהכה אותה בחורשת הזיתים.

— לאן תשכים ללכת? — שאלה אלינוער ונגשה אליו. הילוכה היה כהילוכו של נחושתן: שוטף וגמיש.

— להביא מנחה למען הכלה.

— מה היא המנחה אשר בהרים?

— תראי, וגם לך יהיה מה.

— תיש — בקשה מעשה ילדות, — האוכל ללכת עמכם? מאז חצות הלילה נדדה שנתי, משוממת אשכבה, לא אפריעכם, האלך עמכם?

כל פניה הזהירו בסקרנות של ילדה, שמטה את עטיפתה מראשה על שכמה ודמתה פתאום לנער. שמשון צחק, טפח על שכמה ואמר: ״בואי״. מתחילה הלכו ושחקו, רק נחושתן שרק וחיקה קול העפרונים המצפצפים. מזמן לזמן נתעכב או סר מן הדרך ובדק בחורים ובסדקים או מתחת לאבנים מפולמות.

— יהיר, שועלך לא יכול לישון מקנאה — אמרה אלינוער כשנתרחקו מנחושתן.

— מאין תדעי?

— דברתי עמו אמש, נתתי לכולם לחם והכרתיו — הוא אשר קרא לך בדרך כאשר… כאשר בערה בך חמתך.

דיבורה פשוט היה, בלי שמץ עלבון, כדבר ילד עם אביו, שאתמול צרם לו באזניו, ובצדק, והיום הכל נשכח.

— נחמתיו, נתתי לו צפיחיות מנה אחת אפים וכל הערב סיפר לי על כוחך וגבורתך.

כמעט הוסיפה: ״וכי בכרת את סמדר על פני אחותו״. והתאפקה. אולם שניהם הרהרו בדבר זה, ושמשון לא נדהם כשאמרה פתאום:

— מי יתן היותי בת צָרעה. לא אוהב את הפלשתים.

— הלא עמך הם.

— לא. אמי עוית, נכריה היא בבית. יראה היא את כולם,

אין איש מדבר עמה. מאז החלו ללמדני נגן ורקד היא יראה גם אותי. אולם כאשר קטנה הייתי הרבתה לספר לי דברי הימים הראשונים. לפנים היו העוים העם החפשי בכל עממי כנען, גם מושלים וזקנים לא היו להם: לכל משפחה היה משפטה כלבבה. הפלשתים לכדו את כל העמים האחרים על נקלה, אולם העוים לא חפצו להיות להם לעבדים, היו מורדים ובורחים. באשקלון ובעזה רתקו אותם ככבלים ככלבים. אבי אבי אמי עוד נשא באזניו טבעת ברזל אשר בה רצעו אותה אל העמוד בכל לילה ולילה, ועל מצחו היה אות קעקע.

שאפה רוח — מעלה ההר תלול היה במקום זה — והוסיפה במשטמה עמוקה:

— הפלשתים הם האכזרים בעמים.

— כל זה היה לפנים — אמר שמשון — גם אני שמעתי דברים אלה מפי מלחינו, אולם עתה שקטה הארץ; רכב הברזל דק למרוץ הוא, החרבות לשעשועים, וכל חייהם משחק למו. ישירו שירים, ישתו יין וימלאו כרשם צפיחיות בדבש.

— יש אשר ממתוק יצא מר — אמרה אלינוער.

שמשון הסתכל בה בשים לב. נזכר, כי כדברים האלה אמרה לו אחרת, אולם נענע במחלפותיו וקרא בבטחה:

— לא כן הפלשתים, מעז יצא מתוק!

הנערה נשאה עיניה אליו, פגעה במבטן והורידה מיד את עיניה. אחר כך אמרה מתוך הרהורים:

— ככה תחשוב על אודותיהם… מי יודע?

כך הגיעו עד לפחת, שבה חנק שמשון את הברדלס. שלדו, מגורם למשעי, מונח היה במקומו, מכוסה קצתו בבלואי העור, שנצטמק ונתקשה והשחיר עד שנדמה לקליפת־עץ. על גבי השלד זמזמו בשלוה דבורי בר זעירות.

— זאת היא מנחתי — הסביר שמשון, — דבש מנחילי. אלינוער הבינה.

— האתה הרגת את החיה זה ימים רבים?

שמשון נתן עיניו בה.

— התזכרי את הבוקר — כאשר עוד היו מים באגם?

נסתמקה כולה, נבוכה ואמרה בלחש:

— משוגעה הייתי אז, וכן גם בחורשה. לא אוסיף, תיש.

עכשיו גנבה את לבבו לחלוטין. צחק מטוב לב ושיניו המתאימות הבהיקו ושוב טפח על שכמה. כל תעתועיה הקוד­מים לא היו כנראה אלא מעשי ילדות והנה פתאום גדלה והחכימה.

נחושתן שאל:

— הרבים ימי עדת הדבורים פה?

— מצאתיה פה זה לפני חצי ירח — השיב שמשון.

הנער הניע בראשו:

— טוב הדבר, כבר הבשיל הדבש. האֶרדה?

— השמר לך — אמר הנזיר — טוב לנו להוציאן בעשן.

— יארך הדבר, וריח הדבש יהיה כריח העשן. כה נעשה:

אני אבעיר מדורה מתחת למורד.

— למה תרחיק את המדורה מן הדבורים?

— למען לא ירדפונו הדבורים עד תמנתה. תראה.

שלשתם עמדו על גבי אשד, נחושתן ירד אל הפחת והתחיל מלקט נצרים יבשים. אלינוער ירדה אחריו לסייע לו׳ והוא אמר לה:

— קטפי ענפים רעננים, גברתי, להרבות עשן.

שמשון ישב על גבי האשד, הסתכל ולא אמר כלום. הנער סידר את הזרדים כמין ערוגה. כעשר פסיעות ארכה. מלמעלה גיבב שכבה דקה של ענפים ירוקים וצוה לנערה.

— עתה לכי, שבי על יד שמשון, רק תזרקי לי את ברזלו וחלמישו.

הבעיר את המדורה משני קצותיה, נוכח כי הזרדים יהיו לבער והלך אל השלד. מתחילה מיהר ללכת, אולם במרחק צעדים אחדים מעדת הדבורים נצב כנד. מחנה קטן של דבורים וטס ובא אליו לרַגל, והוא עמד מבלי נוע. הדבורים רחפו מסביב לראשו. פתאום פסע פסיעה אחת וקפא שוב, הדבורים נרתעו לאחוריהן, אולם מיד שבו במספר רב מבראשונה. בעוד רגע פסע נחושתן שוב פסיעה אחת ועמד, וחוזר חלילה. עכשיו נמצא בתוך ענן כבד של נקודות כהות־צהובות; מכל עברי הפחת עפו ובאו דבורים חדשות. הזמזום הנרגז נשמע עד אזני שמשון ואלינוער ולפרקים נדמה לנהימה כבושה של חיה גדולה.

— טרוף יטרף — לחשה הנערה בחרדה ונלחצה אל יד שמשון. הוא לא השיב, אבל נראה היה כי גם הוא חרד.

נחושתן כבר עמד על יד הנבלה, מבעד למסך הדבורים נראה שגחן בבת אחת, בתנועה פתאומית, כאילו נשבר לשנים. פתאום גדל קול הזמזום, כקול מים רבים. עדת הדבורים נעשתה לגוש אחד, אחר כך נרתעה לאחוריה ונתפרדה. שוב נראה הנער: כבר עמד פניו אל האשד, חוור ונושך שפתו. ידיו עם המשא היו מורמות מעל לראשו. הדבורים רחפו מסביב למשא ודבקו בו מכל עברים, אולם לא נגעו לא באצבעותיו, לא בידיו ולא בפניו. והוא חזר לאחוריו כלעומת שבא, פסיעה פסיעה לרגע. קצת הדבורים מיהרו לשוב אל הכוורת לראות את ההפסד, ויתרן ליוו את הגזלן. נחושתן כבר נמצא כעשר פסיעות לפני המדורה. הזרדים היבשים השמיעו קול בלהבה והענפים הלחים העלו תימרות עשן. פתאום גחן עד לקרקע, רץ וקפץ ממעל לאש. מאחוריו, כמו אחרי כוכב נופל, נמשך זנב דבורים נופלות. מעבר למדורה הסתכל במנוחה בשללו וטפס ועלה על האשד. הדבורים נבוכו ושבו בלי סדר לביתם השדוד. אלינוער מחאה כף.

— מי אתה — בעל זבוב או בנו? — שאלה ברדותה את חלות הדבש הריחניות. לאחר שנקתה אותן צררה אותן בעטיפתה הלבנה. נחושתן עדיין חיור היה, סיבב את צוארו בכבדות והתחכך בערפו.

— אחת עקצתני — אמר בקול בכי — ברגע האחרון, כאשר רצתי אל האש.

בחזירתם היתה אלינוער נרגשת ביותר, דיברה כל הזמן עם נחושתן ושיבחה כל פרט ופרט במעשהו הרב, והוא התבייש והחריש. סוף סוף הרפתה ממנו, רגעים אחדים שתקה כשהיא יורדת בקפיצה ופתאום פנתה אל שמשון:

— תיש… לא תכעס על אשר אקרא לך בשם זה? הסכנתי כה.

הוא הניע בראשו.

— תיש, היום ביום המשתה חודה נא חידה לבחורינו, הידעת מה היא החידה? אתה אמרת זאת בתחילה:

״מעז יצא מתוק״.

— על אודות הפלשתים?

— לא ולא! על אודות החיה והדבש. לא יגידו את החידה לעולם!

שמשון פרש כפיו במבוכה.

— כל עוד אבותי פה — אמר— לא יאה לי לחוד חידות.

שמשון ביקש להסביר לה את הסיבה האמתית, לספר על הנזירות, אבל נמלך ומצא פירוש אחר: בדן לא יעשה כן ללוץ בפני אב ואם.

אלינוער החרישה.

— צר לי — אמרה שוב. — הרביתי לשמוע על אודות שעשועיך במשתה. קויתי להשתעשע גם אני בשבעת הימים האלה. אצלנו שממון… האם ישבו אבותיך בתמנתה עד קץ חג הכלולות?

— ישבו כאות נפשם — אמר בקיצור.

שוב החרישה, אחר כך שאלה בענין אחר:

— מי הוא הרוכל הזה בן שוני, אשר בא עמכם מצָרעה? ידעתיו — פגשנו בו פעם, אני וסמדר, בדרך הזאת? — תחילה חשבתי כי הוא זקן העבדים, אולם נכבד האיש בעיני אבותיך.

שמשון הפליט:

— לא בעיני.

אלינוער לא השיבה כלום, וכבר נראו מרחוק בתי תמנתה.

— שלום לך — אמרה ונצבה — אני אשרך דרכי הביתה בין הכרמים, פן יחקרוני איה הייתי. — נסתמקה ושאלה בלחש: — לא תוסיף לכעוס, תיש?

שמשון צחק מקרב לב:

— עוד נתרועע, אלינוער — אמר והחליק לה בראשה.

כשנעלמה בירק המאובק הלך נחושתן בצד שמשון. ערפו התנפח ובכלל סרה רוחו.

— תגדל ותהיה נערה טובה — אמר שמשון לעצמו.

הנער לחש: ״תגדל ותהיה נחש״, אבל שמשון לא שמע.

כשהרחיקה אלינוער ללכת במשעול הכרמים נפלה פתאום אפים ארצה מתוך בכי תמרורים ושרטה בידיה בטיט המאובק והנוקשה.

 

יא: נִכְלֵי אֱלִינֹעַר    🔗

בו בערב חד שמשון לבחורי פלשתים את החידה המפור­סמת, שבה נפתחה תקופת־דמים חדשה ביחוסים שבין שני העמים כובשי כנען.

סדר הנשואין תם. שמשון ישב אל המשתה בנימוס, מיעט לאכול ולא שתה כלום. סמדר, שכיבדה את האורחים ביין, לא נתנה לו אפילו כוס אחת — מכבוני בן שוני, שקיבל על עצמו מבלי משים תפקיד של סדרן, הזהיר גם אותה גם את ברגם וחשובי האורחים כי מנהג צָרעה כן הוא: אסור לבן לשתות בפני הוריו. אבל בסוף הסעודה התחילו חברי שמשון הלומי היין לקרוא לחתן.

— מה לנו ולמנהגי צרעה — צווח האחד.

— בצרעה יש גם מנהג להטיף מן המרק על הבגד — צעק מתוך גיהוק השני, שיכור גמור, והראה באצבע על כתנתו המלוכלכת של אחד השועלים. אולם אכתור שישב על ידו לחץ את מרפקו ואמר: ״שתוק״.

— ואצלנו מנהג כזה — הודיע השלישי: — על החתן לדעת כי החג חגו ולא חגנו.

— שירה לנו, שמשון!

— אם לא תשיר, לא ניתן לך לקום מעל השולחן!

— ראה, היום רפה לערוב ואנחנו לא ניתן לך ללכת אל הכלה!

ובצחוק שתו עליו ותבעו במקהלה:

— שירה לנו שיר!

אכתור לחש לשמשון!

— הגידה להם דבר מה, לא ירפו ממך.

שמשון הרגיש כי מסתכלים בו. נשא עיניו ופגע במבטה של אלינוער והיא הניעה ראשה כמעט קט ורמזה לפך הדבש שלפניו. שמשון משך בכתפיו, פרץ בצחוק והרעים בקולו:

— שיר לא אשירה, אולם אם יש את נפשכם להתערב אתי הבה ונתערבה.

כולם מחאו כף והניעו בידיהם ובכובעיהם.

— אחודה נא לכם חידה — הכריז שמשון — ונתתי לכם שבעת ימי המשתה למצוא אותה.

— ומה הערבון? — שאל אחד בגיהוק.

שמשון הסתכל בו: המדבר היה אותו האיש שלא נראה בעיניו נימוסם של בני צרעה באכילת המרק. צחק וקרא:

— שלשים חליפות בגדים רקמת משי: אלביש את שועלי מחלצות אחרי שבעת ימי המשתה.

ובתוך השאון שנדם למחצה חד להם את חידתו:

— מהאוכל יצא מאכל ומעז יצא מתוק.

כלאחר יד בקע לו דרך בין ההמון השיכור והסואן, לקח את סמדר על זרועותיו ונשא אותה אל תוך אפלולית בין הערבים.

כל אותו הלילה צהלה תמנתה ושמחה. כשיכורים כפכחים צווחו ושרו והתקוטטו והתפייסו ויצאו במחול. אפילו הצללפוני, אפילו מנוח השתתפו מתוך סירוב במחול המחנים מבלי שידעו בבירור את הנעשה אתם. כי גם אותם השקו לאונסם. בכלל לא הבחין איש — לא מן השיכורים ולא מן הפכחים — את הנעשה אתו. רק אלינוער לבדה ידעה בבירור את מעשיה.

לאחר המשתה, כשישב מכבוני הלוי יחידי אל השולחן הריקן ושקל בכפו את הכסף הכבד של כלי ברגם, נגשה אליו אלינוער:

— בן משק הבית — לחשה לו — דבר לי אליך.

הלוי זע, הזיז את הכוס ממנו והלאה כמסלק חשד והביע את הסכמתו, אמנם בלשון מגמגמת אבל כיד המליצה הטובה עליו, למלאות רצון הבתולה הכבודה ככל יכלתו.

— לא ממני הדבר— אמרה אלינוער — כי אם משמשון. בוש הוא ובקשני לשאלך בלאט, אולי תוכל להחיש את צאת אבותיו מפה? עיניך הרואות: בפניהם אסור הוא באזיקים. תפארתו לא תהיה על הדרך הזה. בחורינו יודעים אותו לא מתמול שלשום ולא יתנו לו להתחפש ימים רבים כצדיק תמים.

— ידעתי — השיב מכבוני שקוע בשרעפיו והחליק את זקנו — אולם איככה אוכל?

— יכולת, שמשון אמר: בן שוני החכם באדם, אמי שומעת בקולו כשמוע צאן בקול הרועה ואבי הולך אחרי אשתו.

— אכן — אמר מכבוני — טוב הדבר אשר דברת.

אחר כך מצאה אלינוער בקרן חשיכה בגן מתחת לעץ בחור יושב וראשו מורכן. ישבה אצלו והניחה ידה על ידו.

— למה תתעצב, יהיר?

הוא לא השיב, אבל היא ידעה דבר שתיקתו. קרני אחותו בוכיה בלילה הזה וממסה ערשה בדמעות; שמשון, תכלית חייו וטעמם, דחהו מעל פניו ומצא מקורב אחר; אין איש זקוק ליהיר, נדח הוא כאחותו העלובה — יחיד ובודד בין ההמון, זר לכל העולם.

— גם אני זרה — לחשה לו הנערה וכמעט דגדגה את אזנו בשפתיה הדולקות — שנאתי את הפלשתים, אמי מבנות עם הארץ היא. למה בא לעם גא זה? ילעגו לו ולרעיו בקול רם…

— לא יהינו! — אמר בשצף קצף.

— האם לא שמעת? אין אתם אוכלים כדת, אין אתם יושבים כדת, אין אתם מדברים כדת… חלקתי את המנות ושמעתי. האחד אמר: ״האלה גבוריו? כמוהם כשואבי מימינו״ והשני אמר: ״שרוך נעלי הותר — הבה ואקרא לאחד מקציני צבא דן לקשרו״. והשלישי… אני ידעתים! ככה התעללו כל הימים באמי, וככה יתעללו כל הימים בי — ועתה גם שמשון בכלובם ועוד מעט יחלו להתגרות בו מבעד לשבכה.

— מחר אומר את הדברים לשמשון — השיב יהיר ורעד בכל גופו.

— לא ישמע לך… מה רועד אתה! — וחבקתו בזרועותיה.

יהיר הסב פניו אליה ושפתים בשפתים נגעו — אבל בו ברגע קפצה אלינוער וברחה מתוך לחש:

— פן יראונו!

על הככר רקדו שכורים במחולת המחנים, רקד ושורר שיר־דודים. בין המחוללים נמצא גם אכתור. אלינוער הפרידה אותו משכנו, נאחזה בידו בחזקה והלכה אחריו הלוך ורקד. כשהגיע השיר עד לידי הפזמון נתפרדה המחולה. כולם נסבו זוגות זוגות פני איש מול רעהו, נאחזו באצבעות ארבע ידיהם, נשמטו לאחוריהם לכל אורך הידים והתחילו מסתובבים במקום אחד במהירות הבזק. תוך כדי סיבוב משכה אלינוער את אכתור בלאט אל מקום צל מתחת לעצים. בקול רם השמיע אכתור את דברי הפריצות של הפזמון, ופתאום שחקה אלינוער שחוק עז כל כך עד שפסק באמצע.

— כמה תשמח לחתונת־אהובתך, אכתור! — אמרה מתוך צחוק.

אכתור לא היה הלום יין עד כדי לבלבל את המלים, אולם שכור היה, חייך והשיב:

— ראשית, תיש רעי הוא.

— והשנית?

— החתונה איננה קבורה: סמדר עודנה בחיים — ואני עוד לא מתי!

— לוּ שמע תיש את דבריך אלה, כי עתה מעך את ראשך בין שתי אצבעותיו כאגוז נבוב.

— יפתי, הרבית את כוח אצבעותיו ואת ריק גולגלתי.

— ולמה תיראו מפניו כולכם?

— יראנו מפניו? איפה ראית זאת?

— הערב. ירוק ירק לכולכם בפניכם ואתם מחאתם כף.

— איככה? מתי?

— חידתו?

— חידה? במה נחשבה החידה הזאת?

אלינוער העמידה פנים כהולכת והפליטה בביטול:

— אם אינך מוג לב, אכתור, הנך כסיל. מיום בוא הנה אבותינו הקדמונים עוד לא לעג איש ככה לבחורי הפלשתים בפניהם?

— עמדי — צוה עליה. — עלי לדעת פשר דבר.

— שאל נא את סמדר — אם עוד לא אסר לך איסר לדבר עמה: שאל אותה והיא תבאר לך.

אכתור ביקש לעכבה, אבל כבר נעלמה בפתח בית ברגם.

בבוקר השכם קמה הכלה ונתגנבה יחידה, כמנהג, למקדש המעט שבבית. שם כבר עמדו מן המוכן על גבי מזבח קטן שלשה ספלים: יין, שמן וחלב עז. לפני המזבח, בין התרפים העשויים שן מעשי ידי אמן, התנשא אפוד־שיש לבן, כמתכונת האפוד של אשת מנוח, אולם חלק, בלי עיטורים. סמדר העמידה לפניו את שלשת הספלים, טבלה בהם את אצבעותיה והזתה על קדקד הסמל. כרעה על ברכיה, כסתה את פניה בצעיף ולחשה תפילה שלימדתה המילדת שבוע לפני החתונה.

התפילה בלשון זרה היתה, שפת אבותיה הקדמונים במדי­נות הים, אולם את התוכן ידעה ופחדה קצת וגם צחקה קצת בקרבה.

לאחר שסיימה נתנערה וקמה — והנה אלינוער עומדת על הסף. שתי האחיות לא אהבו זו את זו מעולם, ובפרט בזמן האחרון. אולם לב סמדר היה טוב עליה היום ביותר. פשטה אל אחותה את ידיה, משכה אותה אליה ונשקה לה.

אלינוער לחשה:

— הידעת, שמשון השלים אתי ומעתה נשוב נתרועע.

— כמה ישמח לבי — אמרה סמדר.

ומיד ישבו שתיהן על סף המקדש והתחילו מתלחשות. אלינוער היתה צורחת מזמן לזמן צריחה קלה ומסבה פניה — ואז היתה נושכת בשפתה עד לכאב, — והכלה היתה מסתמקת ומכסה פניה ביד. — אולם שתיהן מלאו כל הזמן צחוק פיהן.

— אולם למה רגשו בגן? — שאלה סמדר — כל הלילה שמעתי קול אכתור. מתחת לחלון שר בצדיה שירים נוראים.

פני אלינוער קדרו פתאום.

— צר לי על אכתור — אמרה. — מבקש הוא להגדיל על כאבו. דאבה נפשי למראהו.

אולם סמדר מלאתי אושר היתה ולא הכילה רחמים.

— יכמה נא — אמרה בשפתי רוגז. — תועלת היא לו. אל יתגאה ביפיו. שמשון טוב ממנו.

אלינוער הניעה ראשה.

— האירי לו פנים, אחותי, — אמרה במפגיע. — רֵעַ הוא לשמשון, הרע היחיד בתמנתה. אל נא תחרחרי ריב ביניהם. אם תשני פתאום דרכך עם אכתור יאמר בלבו כי כך צוית וישמור איבה לשמשון.

— שמשון איננו ירא מפני קנאת גבר — השיבה סמדר — אכתור ידע את זאת. טוב הדבר אשר דברת: למען אשר לא ידמה אכתור בלבבו כי ישוה לשמשון אצא עמו במחול ואדברה עמו כאשר עד הנה — אף אם אין איש עמנו, לא אירא רע.

אחותה איימה עליה באצבע.

— אולם אל תגלי לו פשר החידה.

— מה היא החידה?

— האם לא שמעת כאשר התערבו בקץ המשתה?

— לא שמתי לבי לדבר, ומה הוא הערבון?

— ערבון קל — בגד או כובע. האומנם לא סיפר לך שמשון מאומה אחרי המשתה?

— כמעט לא דברנו מאומה — השיבה סמדר בתום לבב.

אלינוער הסבה פניה ונשכה בשפתה. אולם מיד הבליגה על עצמה ואמרה:

— והחידה היא על אודותיך, אולם אל נא תאמרי לשמשון אשר אמרתי לך פן יהיה קץ לברית שלומנו.

לפי דבריה מעשה שהיה כך היה, בלילה שעבד נדדה שנתה. עם שחר יצאה מביתה, פגשה בתיש ונחושתן עמו והלכה אחריו. בדרך השלימו ביניהם, ואמר לה כי חתונה זו הוא סמל שלום נצח בין פלשתים ודן, וסמדר הוא הפרי המתוק מכל הפירות בכנען; עד כאן חשבו בני שבטו ושאר שבטי עמו את הפלשתים לאויבים אכזרים, ל״אוכלים", ועכשיו הכל בטל: השנאה נשכחה ויש רק מתיקות. לסמדר נעמו הדברים מאד; מעולם לא עלתה על דעתה, ששמשון יודע לדבר דברים נחמדים כאלה. נשקה לאחותה שוב ושתיהן הלכו לישון — שתיהן מרוצות.

 

יב: בְּחֵיק נָכְרִיָה    🔗

הימים הראשונים היו לשמשון כנחל עדנים. עד כאן היו חייו, בכל ידידותו עם אכתור ורעיו, סוף סוף פשוטים וגסים, חיי ציד ומהלומות וקצת עבודה בשדה בצרעה, וחיי משתה והוללות עם שפחותיה של הזונה תרעתה בתמנתה. מן העידון והנוי שמשכו את לבו אל הסביבה הפלשתית לא ידע עד כאן אלא את הצד החיצוני. וגם אהב את שלותם וקלות ראשם, שלגביהן נדמו לו כל חוקי דן כחוקי בית כלא. אולם עכשיו התיחד כמעט כל הזמן עם בת דורות רבים של נשיאים ושרים ועל ידה נשם אויר היכלות, רחבי ים, מסורת אלפי שנה. היה מחזיק אותה בידיו בזהירות וברעדה, כהמוני המחזיק ספל דק הנוח להשבר. מקשיב היה לקולה כדרך שמקשיבים לזמיר וירא להפסיקה בתנועה או במלה עזה. כמעט תמיד החריש. יושב היה לרגליה על הרצפה או, בשעת הטיולים, על הארץ: פורט היה באצבעותיו על רגליה הזעירות ורק מעיר הערות בשעת הצורך כדי להגביר את דברנותה המובהקה.

סמדר הכירה את עזה ואשקלון. בימי החגים היה אביה מביאה לשם. מספרת היתה לשמשון על הפאר וההדר, על אולמי שיש, על כסאות מוזהבים של הסרנים, על המגנים הנוצצים והנשק המצלצל של חיל גבוריהם, על זירת המרוץ, שבה בחורים נאים יושבי רכב מריצים לפניהם שנים וארבעה סוסים בני גוון אחד, על משתאות שבהן אנשים ונשים אוכלים ושותים יחד, מספר הקרואים כמאה ומעלה. שנים עשר עבדים כאחד מנגנים ניגון אחד בחלילים ובעוגבים. ובנות הפלשתים ובנות מדינות הים יוצאות במחולות כמעט חשוכות בגדים. את כל זאת ספרה בדברים חיים ומבהיקים — ואולי בא הדמיון הרעב של הפרא והוסיף נופך משלו. את הרושם העז ביותר עשה על שמשון הסיפור על חגיגת המקדש בעזה: על הרחבה שלפני המקדש עמדו אלפי בחורים ואלפי בחורות, כולם בכלי לבן שוים וכולם במרחק שוה זה מזה, כאבן נקפאו בתוך הדממה של המון עם לאין מספר ונעצו עיניהם במנצח על המחולות שעמד על מדרגת המקדש; ופתאום נשא הלה את ידו — ואלפי הבחורים והבחורות נשאו ידיהם כאיש אחד ברגע אחד, הימינו, השמאילו, הסתובבו מסביב לעצמם — כאיש אחד! שום דבר בסיפוריה לא זעזע את שמשון כמחזה זה ולא הקנה לו מושג כזה של תקיפות ומכמני חכמה צבורית. כמה פעמים היה עליה לבקשתו לחזור על ציור המחזה, יכה אמר לה:

— עלי לראות את זאת. הבה ונלכה לעזה בחג הבא.

גם ספורי מעשיות סיפרה לו, מה ששמעה מאומנותיה, מאביה, מן העויה אֵם אלינוער. גם במקדשה המעט של הצללפוני נמצאו כמה מיני אלהות, אבל בני דן היו מתפללים בשעה הקבועה לתפילה, ובחיי יום יום היו עסוקים בעבודה קשה בשדה ובעדר, בריבותיהם ובדלותם ולא חקרו במופלא מהם. ואילו לסמדר היה כל העולם מלא בריות שאינן אוהבות להראות לבני אדם. עם שחר הצפרירים הקטנים, שנים עשר ילדים ושתים עשרה ילדות לבושים כתנות וורודות, פותחים שער לשמש ונותנים אות לעפרונים להתחיל בשיר. בצהרים בשעה שהכל נח ואפילו החרגולים נעצלים לחרגל, יש שנשמעת בשדה מרחוק גניחה ממושכת: זהו זהרור הדומה ללטאת זהב, והוא מרחף בחום ומביע שמחתו. בין השמשות צללים נחפזים מעץ לעץ: זהו צלמון המבקש לו כלה הדשה ללילה; רע לבב הוא וביחוד פגיעתו רעה בחורף, אולם שליטתו קצרה היא כשעת בין הערבים. ובלילה השיחים הפלגים והגבעות הם ברשות לילית היפהפיה. עיני לילית־היער מאירות ואינן ממצמצות, יושבת היא על העץ ולפי עיניה יש חושבים אותה לאוח. לילית הנהרים נולדת עם היורה ומתה באביב, בימי חורב הפלגים. לילית ההרים רוכבת על גורי הברדלס; לבעלה כרעי תיש וקרנים, מחלל הוא בחליל ושמו שעיר. ובבצה יושב שד עליז בעל זנב ושמו עלוקה, והוא כל יכול, הוא זכר ונקבה כאחד, גורם הוא קדחת ומרפאה, הכל לפי החולה, אם ימצא חן בעיניו או לא. אם תחלום בלילה חלום רע הרי זו קצרית, בעלת גוף של חתול שמן ופני קוף, שנתעקלה ושכבה על חזך ונושמת באפיך. אם תיקץ ותשמע בגן שריקה חרישית — אל תצא; זוהי אַגרת, היפה והרעה שבמלכות הלילה, והיא יוצאת יחידה במחול בין הערוגות ולעולם לא תמחול לך אם תפריענה, בעצמה לא תנקם אלא תשלח בך את עבדיה: את מרירי המקרין והמדובלל שתום העין המוצץ דם אדם או את בר תמליון החרוץ המכניס שעירים בכל אברי גופך עד שתאחז עוית את ידיך ורגליך ואפילו אזניך ופיך יז קצף. הרעם והברק מעשי ידי אריאל הם, גלויי עינים ראוהו בין העננים אבל על מראיתו הדעות מחולקות. ומשתעלה רוח קדים, רוח זלעפות — רשף הוא, ענק המדבר שמעבר לים המלח, השואף רוח, ואם יגרשוּ הגלים לחוף הים שברי אניות וגופות מלחים — כעס רהב הוא, התנין אשר בים, שגם האלהות הפלשתית העתיקה דגה יראה מפניו…

לפעמים היתה סמדר מלמדת לשמשון דרך ארץ מתוך צחוק והתרפקות. אסור לתפוס את הבשר בשתי ידים! יש לאחוז ביד אחת בעצם, ליגוס נתח קטן וכל זמן שאתה לועסו הנח את השאר אל הקערה והסתר את ידיך מתחת לשולחן. כשאתה שותה יין או מרק אל תכניס ראשך אל הכלי. הרימה את הכוס או הספל עד לשפתיך והורידהו בין לגימה ללגימה. בשעה שאתה מדבר עם אשה כבודה או עם איש שיבה אל תשב בברכים מפושקות! אל תתחיל את דבריך במלה ״אנכי״; וכשאתה מחבק עלמה דקת־גו זכור כי גבור אתה ואל תחניקה יתר על הצורך.

שמשון צחק מטוב לב ועשה לפניה ככל תורתה. בשכר זה ניגנה לפניו לפעמים בעוגב או שרה בשירים.

השיר האחד:

״דודי ירד באניות למרחקים והשליך לקצף המים שתי נשיקות, אחת לאמו ואחת לי… חמותי הזקנה, למה לך נשיקתו? כבר נשקת אותו בעריסתו, תני לי את חלקך: גם לי תהיה בקרוב עריסה״.

השיר השני:

״באי הגדול הר גבוה, בהר — מערה ובמערה היה לפנים ענק: ראשו ונזרו זהב, חזהו ושכמו נחושת ורגליו — טיט תחוח.

באי הגדול הר גבוה ובהר יושב דייג, ולדייג אין מאומה בלתי אם כוס כסף. נפל הענק. העכבר, השועל והאוח מהלכים בהיכל המלכים האדירים, באי הגדול חוגגים שודדי הים; טרויה נשרפה; מתחת לגלי ים המלח נטבעו נושאי נזר עמורה.

אולם כוס הכסף של הדייג נגרשה לשפת הים ומצאתיה וכאז כן עתה אני נושקת את שוליה בשתותי יין״.

ושיר שלישי:

— ״אהבתיך דודי בעודך עמדי; בלכתך למלחמה תשמע ערש אחרת את לחשי. אולם נאמנה אני לך אמונת נצח.

״כה יגאה הים לקראת הירח. יבואו לילות בלי ירח ואז ידמו הכוכבים כי לקראתם עולה גאות הים. כוכבים שוטים. אם יאיר הירח או יתכסה — גאות הים ממנו ואליו היא״.

טובים היה הימים ההם לשמשון.

לפנות ערב, כשוך החום, היה המשתה מתחדש. עכשיו לא היה לו להתבייש. אביו ואמו שבו לצרעה כעבור יום אחרי החתונה ונראה היה בחוש כי מנוח מרוצה מזה, שכבר אפשר ללכת, ומכבוני בן שוני קרץ בעיניו לשמשון בלכתו עמהם. לשועלים צוה שמשון להשאר, אף על פי שנוח היה לו כי ילכו אף הם: בחורי הפלשתים הזמינו אותם להתחרות במרוץ, בהתאבקות ובירית אבנים. אולם בעיניהם היו כל מעשי שמשון קודש. בלי חקירות, בפשטות ובכבוד קבלו והאמינו, שלנזיר הצרעתי מותר לשתות יין ולחבוש כובע פלשתי בתמנתה. ואף הם בעצמם הרבו לשתות ולשיר — לבקשת אכתור שרו את שיריהם, ואמנם שרו רק בימים הראשונים וחדלו. שמשון היה שיכור מאשרו ולא הרגיש בשינוי. כמו כן לא הרגיש, ששועליו לא ישבו אל השולחנות בין בחורי פלשתים כברא­שונה אלא התגודדו בקירוב מקום זה לזה.

נחושתן שרת לפניו: ניקה את בגדיו, משח בשעוה את שרוכי נעליו; שמשון דאג לשלום שועליו ושאל את נחושתן בבוקר בבוקר, אם מרוצים השועלים במאכלם, במשכבם וביחס הפלשתים אליהם. בימים הראשונים היה הנער משיב: שבעי רצון הם עד למאוד!— אחר כך היה משיב בשפה רפה: — כן.

פעם אחת אמר לו שמשון:

— טוב אשר תשבו ימים מספר בין הפלשתים. שכנינו הם ועלינו לדעת איש את רעהו — אז לא תהיה איבה בין בני האדם.

נחושתן החריש ואחר השיב.

— את בני האדם ידעתי מעט. רועה אני וידעתי נפש החיות, החיות לא כן הן.

— ומה משפטן.

— כלב שחור וכלב צהוב אינם נצים כל עוד איש בעדרו יחנה; ואך יפגעו זה בזה יתגלע הריב.

שמשון הרים ראשו, התבונן, ביקש לשאול דבר מה, אולם מן הגן נשמע קול עוגב, הלך אל הגן ושכח.

פעם אחת, בצהרים, הזמין אותו ברגם חותנו אליו למשא ומתן של עסק. לפי משפטי הפלשתים נשאר רכוש הכלה, אם נתארמלה או נתגרשה, ברשותה — ואולי להפך, שמשון שמע בהיסח הדעת, מתוך געגועים לסמדר. שעה שלימה הסביר לו ברגם מה שהסביר ושמשון הניע בראשו והסכים. ברגם קרא לפניו מסכת שלמה על הנוסחאות השונות שבאמצעותן יכול הבעל להפר את ברית הנשואין על פי חוקת חמש הערים. הנוסאחות היו ברובן פשוטות וקצרות. שמשון חייך ואמר:

— כל זה לא ידרש לי.

חותנו השיב כמורה ומדריך:

— בני, הדעת דמתה לעושר. העשיר אינו מרבה לאכול מן העני, אולם לעונג ולכבוד הוא למי אשר אוצרות לו, גם אם לא ידרשו לך לעולם.

רעיון זה מצא חן בעיני שמשון כתורה חדשה מתוך מסתרי החיים העליונים והמשוכללים, ובכל זאת ביקש לשוב מיד אל אשתו. כשנפטר סוף סוף והלך לבקשה בגן פגש בדרך באלינוער. כששאל היכן סמדר, נבוכה. הסתכלה לצד הסוכה שמעבר לאגם החרב בין זר של דקלים ולבסוף השיבה:

— לא אדע.

שמשון הלך אל הסוכה וראה מרחוק את סמדר ואכתור יושבים יחדיו על הספסל. סמדר נפנפה לו במטפחתה, קפצה ממקומה ורצה לקראתו. שמשון הבין למבוכתה של אלינוער וחייך: הנערה הפותה חושבת שהוא מקנא לאשתו. מוסיף היה לאהוב את אכתור, אף על פי שכמעט לא נזדמנו עכשיו ביחידות. אכתור יהיה גם ידידו וגם ידיד אשתו כמקדם. הרכיב את סמדר על כתפו והיא תפסה כמעט רק חצי כתפו וכך ניגש אל הסוכה. אכתור עמד והמתין להם.

— השלום לך, רעיי — קרא אליו שמשון בצהלה. — מצלצול מיתרי עוגבה כמעט שכחתי את קולך.

שמשון חכה, שאכתור יענה כדרכו בבדיחה של חבה: תמיד היתה מוכנת אצלו תשובה נעימה מן המוכן. אולם אכתור השיב הפעם תשובה מוזרה שלא כדרכו:

— האם רק את קולי שכחת, שמשון הנזיר?

— שמשון? הנזיר? מה הם השמות האלה? הלא תיש קראתני.

— מחלת הנשיה דבקה גם בי — אמר אכתור — אולם לא אחפץ להפריע את סודותיכם. עוד נשוב נתראה פנים, כאשר יתחרו בחוריך עמנו ויראו לנו, בני עם עז לפנים ועת מפונק, אותות גבורה למופת.

אכתור החוה קידה והלך לו. שמשון הוריד את סמדר ושאל:

— מה לו היום?

סמדר פטפטה מתוך צחוק:

— גם עמדי מוזר היה היום, העמיק שאלה… — לא סיימה והפסיקה את עצמה: — מקנא הוא בך על אשר פנינה כמוני נפלה בחלקך. לא, הידעת מה זה סמדר? אבן חן ירוקה, הטובה שבאבנים היקרות, כה הנני!

שמשון השיב מקרב לב:

— גם האלהים יקנאו, כל האלהים, — אלהיך, אלהי, אלהי צידון, מואב ומצרים.

— אולם הם מקנאים ומחרישים ולא יבואו אלי להלך עלי שממון — אמרה סמדר ברוגז. — שנאתיו, או לא: אכן טוב הוא ואהבתיו. אהבתיו פי עשרה מאהבתי אליך: הוא לא יעזבני ליום תמים לשוחח עם אבי.

שמשון מלא צחוק פיו:

— אביך למדני כדת מה לעשות אם נחפוץ להפר את בריתנו, אין לי בלתי אם לאמור לך באזני עדים את הדברים אשר אמרת זה עתה: ״שנאתיה״. לוּ אמר לי זאת לפני ימים אחדים כי אז הלכתי ממנו בתוך דבריו, אולם מי הוא זה אשר למדני טוב טעם ודעת? מי ומי?

סמדר ישבה על זרועותיו וכמעט לא נראתה בין חזהו העצום וברכיו; סתרה את מחלפותיו וקלעה אותן חלילה והשיבה:

— לא אדע… אכן נזכרתי: מה היא החידה הקשה אשר חדת לכולם ביום חתונתנו?

— האם לא תבגדי בי?

— לא אבגד… אם לא בגדתי עד היום — ומחאה כף על הערמה שבתשובתה.

שמשון הסביר לה.

— הרגתי אריה. ובגוית האריה נושבה עדת דבורים. ימצאו נא את החידה.

סמדר נענעה בראשה:

— שקר דברת, שמשון. — אולם לאחר השיחה עם אכתור הכה אותה לבה ולא רצתה להוסיף ולדבר בענין זה.

— זה ימים רבים לא רקמתי — קראה פתאום, — עשיתני לעצלה. נלך לחדרי — תאחז במשיי? או תחפץ ואלמדך לרקום!

שמשון הלך אחריה, זקף את שני אגודליו והיא שמה על כל אחד פקעת משי, אחר כך לקח בכפותיו הגדולות מחט והתחיל דוקר את ארג הצמר: בימין היה תוחב את המחט ובשמאל היה מוציאה בעוקצה והיה נושם בכבדות, וסמדר מלאה צחוק פיה וקראה לו בשם אשה — שמשונית.

 

יג: תַּחֲרוּת    🔗

שמשון התחיל מתפכח על ידי התחרות שבין שועליו ובין בחורי פלשתים. גם מקודם ידע שאין להשוות את בני דן לבחורי המקום, שלמדו כל מיני תחרות מילדותם, אבל ביקש שמרעיו יראו וילמדו. ללעג לא פלל, שהרי ידע מנהג פלשתים. לאחר התחרות חייב היה הנוצח לחבק את המנוצח.

אולם לא כן היה. ביום הראשון התחרו במרוץ. שועלי שמשון עלובים היו למראה. קצתם, וביחוד יהיר, עוד החזיקו מעמד בשטח קצר, וכאן השתומם שמשון לראשונה, שאפילו בשעת נצחונם של בני דן לא מחאו להם כף, חוץ מאכתור ומשפחת ברגם. אולם כשהתחיל המרוץ הגדול מסביב לחומת העיר, משער הדרום דרך שער הצפון והלאה עד לשער הדרום, לא היו זכאים למחיאות כפים. שמשון הזהיר את מרעיו, שיש לחסוך את הכוח. אבל להם היה הענין חדש, נרגשים היו ולא ידעו לכוון את המידה.

מיד עם התחלת המרוץ דהרו, פסעו פסיעות גסות ונענעו בידיהם. הפלשתים הדקו את ידיהם לחזה והלכו להם כמטיילים, בלי התאמצות, כמעט בהליכה רגילה. וקודם שנעלמו שני המחנות מעבר לחומה הוברר שבני דן יפלו בנופלים. על יד שער הצפון נכשלו ולא קמה בהם רוח. והאספסוף מבני העממים שהסתכלו מעל החומה קיבלו אותם — כנראה, בידעם נפש אדוני העיר — בשריקה וביללה ובקללה. לשער הדרום באו הפלשתים כאיש אחד, מערכה נכונה, זה בצד זה — הפעם לא בקשו להתחרות איש את רעהו ושמשון הבין לרֵעָם ופניו התקדרו. השועלים אחרו הרבה לבוא ושרכו דרכם אחד אחד, מיוזעים ומזוהמים, לזרא לעצמם ולאחרים. את הפלשתים קיבל הקהל בתרועת חן; על בני דן הבאים הביטו בשתיקה או שהעירו הערות בלחש — שמשון הבין את תוכנן אבל לא שמע אותן בפירוש מפני הלחש.

אף על פי כן עדיין לא עלתה על דעתו להעלב. בירך את המנצחים כדת, ואחר כך צוה לחבריו הפרועים לשמצה שיעמדו במערכה, ובפני קהל ועדה הטיף להם מוסר בנחת: שילמדו מן הפלשתים, שלא יהיו נחפזים ויכוונו את המדה… והם שמעו בראשים מורכנים.

כדי לעודדם סירב לשבת על מקומו הרגיל במשתה הערב וישב בין השועלים ואמנם בזה חיזק את רוחם. אכתור ישב אף הוא ביניהם והסביר להם פנים: הוכיח כי אנשי חיל הם ותבוסתם לא רבה היא ועוד יצליחו. שמשון הכיר לו טובה מקרב לב עד שהרגיש כי יהיר, כולו חיור, מסתכל במש­טמה גלויה בנכרי היפה המנעים דברים, ובפעם הראשונה עלתה על דעתו של שמשון, שאולי אכתור מלגלג על מחנהו הקטן.

היום השני לא היה טוב מן הראשון ואולי גרוע ממנו. על הפרק היתה ירית אבנים. נוהגים היו תמיד לירות תחילה דיסקוסים קלים ואחר כך, אחר הפסקה קצרה, התחילו יורים אבנים כבדות, לפעמים במשקל חצי ככר. אולם הפעם התחכם מי שהוא, שידע היטב את מעלותיהם וחסרונותיהם של שני הצדדים, לשנות את הסדר. התחילו מירית האבנים הכבדות ובזה היתה יד בני דן בעלי השרירים המוצקים על העליונה. אחד מהם ושמו גוש, שמשון קרא לו לפעמים ״אחי״, הרים, מחוץ לסדר היום, את שתי האבנים הגדולות ביותר בבת אחת, אבן אבן ביד, סיבב אותן באויר סיבוב שלם והשליך אותן להלאה מן המרחק הגדול ביותר, שהגיע אליו לפני זה החזק בפלשתים באבן אחת בלבד. ושוב החריש הקהל. שמשון קפץ ממקומו, הסיר את כובע־הפלשתים שבראשו, נענע בו באויר וצווח בשצף קצף:

— מה זאת? הנאלמתם מקנאה?

אכתור קם אף הוא ומחא כף ונענע בראשו בנזיפה לשני עבריו. אז נשמעו מחיאות יתומות אחדות.

אבל גם רושם זה נמחה בחלק השני — עם ירית דיסקוסי נחושת קלים למרחק רב. כאן העיקר לא כוח אלא כשרון המעשה. והשועלים נכשלו בזה אחרי זה. כמה פעמים ביקש שמשון לצאת אל הככר ולהראות לבני עמו ולנכרים כיצד יורים אבנים, אבל אי אפשר היה — כפי המדובר השתתפו בהתחרות רק פרחי הבחורים. אחר כך הורע הדבר ביותר: מכיון שמשחק זה נגמר בהקדם, הציע מי שהוא לערוך תחרות בחרבות. כאן לא היתה לבני דן שייכות כל שהיא: מעולם לא אחז איש מהם חרב ורובם גם לא ראו מימיהם נשק זה, ובארץ פלשתים נחשב לעוון פלילי לכל איש שאיננו מזרע פלשתים להחזיק בלהב חרב. איסור זה חל גם על שמשון. כל ידידיו ואכתור בתוכם יצאו אל הככר, נצבו זוגות זוגות והתחילו מצחצחים בחרבות לקול מחיאות כפים ותרועה של העם. בני דן ישבו בין הקהל, נשכו את שפתותיהם והתביישו לשאת את עיניהם. רק נחושתן פרץ לו דרך למערכות הראשונות של הקהל, הסתכל בעינים לטושות ועבר ממקום למקום כדי להת­בונן בכל זוג וזוג. אחד המתאבקים שאל אותו בשעת ההפסקה בלגלוג:

— המצא הדבר חן בעיניך, הגבור מצרעה.

— מאד מאד — ענה הנער.

— רבים הם הדברים המוצאים חן — מלא הפלשתי צחוק פיו. — בעיני מוצא חן לעוף כנץ הלזה, אולם אין לי כנפים… ולא תהיינה.

— כנפיים לא תהיינה — אמר נחושתן, — אולם חרשי ברזל יהיו גם לנו ברבות הימים.

הפלשתי שלח ידו לסטור את הנער על הלחי, אולם נחושתן לטש לו את לשונו וכהרף עין נמצא בקצה־הככר השני.

כששבו כולם לגן ברגם, שבו עמדו שולחנות ערוכים למשתה, ניגש יהיר אל שמשון.

— האוכל לדבר עמך לבדך? — שאל מבלי להסתכל בשמשון.

שניהם נפנו לצדדין.

— מחר תחרות — אמר יהיר.

— ידעתי.

— הניחה לי, שמשון, לא אוכל לקחת חבל.

— התירא?

— עיניך ראו לא פעם, כי איני רך הלבב.

— רך הלבב הוא לא האיש הירא מפצעים או ממות כי אם הירא את הלעג.

יהיר לא יכול להתאפק והתחיל מדבר בגמגום ובדמע:

— לא ידעת את הנעשה פה. לעיניך לא יהינו… לנו ילעגו על כל צעד. הכל להם לצחוק: מדברים אנו לא כבני עם הארץ, לבושנו לא כדת וגם לא רוחצנו למשעי וגם… יש לספח את צרעה לעקרון למען נלמד אנחנו הבוערים מה חדלים אנו. אולם… לא אוּכל כלכל. שלחני ואילך הביתה.

— אם לא תצא מחר אל הככר — אמר לו שמשון במתינות — אין לך מקום בין השועלים. לך לך.

יהיר הוריד את ראשו ושב אל חבריו. שמשון התהלך זמן רב לבדו והרהר בחכמת־הרועים של נחושתן. כלב שחור וכלב צהוב: כשהם נפרדים כל אחד עושה מעשהו בלאט, כיון שנזדמנו ביחד — יתקוטטו. אולי… קודר ומחריש ישב ביום ההוא אל המשתה, מיעט לאכול ויין לא שתה. למחר יצא יהיר אל ההתגוששות. אולם הפלשתי המאומן הפילו כעבור רגעים אחדים. בכלל נפלה רוחם של השועלים עליהם ביום זה יתר על הימים הקודמים. היה עליהם להתפשט עד חגורתם בפני הנשים — והתביישו. וכשניסו ללפות את איש־מלחמתם בחזקה, להדקו עד כדי חריקת הצלעות ולהשליכו כסמרטוט — היו נתקלים אם במרפקים אם בגולגולת ואם באויר, והפלשתי היה מרקד מסביב ופתאום לחץ בבת אחת את הצואר ואת הרגל כאחד וחסל; והקהל מסביב מלא צחוק פיו, שרק, געה כחמורים ועודד את הפלשתים.

רק גוש הסיר את הפלשתי, הכרוך מסביבו מאחוריו, כמי שמסיר כתונת מעליו, כמעט בלי התאמצות, לפת אותו, ואף על פי שלא יכול להפילו דש אותו עד כדי כך, ששמשון צוה עליהם להפרד ועל הפלשתי יצקו מים להשיבו לחיים. בשעת התאבקות זו החריש ההמון וכנגד זה צעקו השועלים עד שנחר גרונם.

הצלחה מיוחדת, גם בעיני הפלשתים, נפלה בהיסח הדעת בחלקו של נחושתן. היה לו להתאבק עם פלשתי כגילו והוא סירב והראה על פלשתי אחר בריא וחסון, שכבר הפיל ביום זה שנים בקלות.

— ינסה נא הלזה להפילני.

אם כי הדבר לא כדת היה, הסכימו המפקדים לכר לשם שעשוע. ומיד הוברר, שנחושתן לא ניתן להפילו. מכרכר היה כרכורים שונים, התעקל עיקולים משונים, השתמט מכל פנה וזוית, פעמים התנפל לרגלי מתנגדו והלה נכשל ונפל על פניו ונחושתן קפץ על שכמו. לבסוף התחמק ועבר בין רגלי הפלשתי, טפס ועלה על כתפו, לחץ את צוארו ברגליו וגם מחא כף. הדבר נמשך זמן רב ונעשה באמנות יתרה — עד שגם הקהל הפלשתי נהנה והביע את רצונו בתרועה.

ראויה היתה לתשומת לב התנהגותם של בני העממים. באספות שבצרעה היו עומדים מן הצד, אולם בתמנתה היה התחום מובהק ביותר. הגזע הפלשתי, מועט האוכלוסין, היה בהול על טהרתו, כובשים היו ולא מתישבים. בשעת המרוץ עמדו הפלשתים על יד שער הדרום ובני עם הארץ על יד שער הצפון. בשאר מיני ההתחרות עמדו בני העממים בירכתי הככר. נשי הפלשתים ובנותיהם ישבו לבדד ובתוכן לא היתה שום אשה מבנות העממים; כאן, בירכתי ארץ פלשתים, היו נשואי־התערובת פסולים, את בנות העממים היו לוקחים לפילגשים ושולחים אותן אחר כך עם ולדותיהן בחזרה לשכונה הצפונית; ואם היו לקצת הפלשתים נשים מבנות העממים, שהובאו משפת הים, מקום שם מקילים היו בנשואים כאלו, ישבו בבית: אֵם אלינוער לא באה. האספסוף הכנעני שבירכתי הככר התנהג בכל דבר כמתכונת אדוני הארץ: הריע בשער כשהללו מחאו כף וקילל את בני דן עמהם. אולם כעס כבוש כלפי המשעבדים, גחלת עמומה של מרי, עדיין לוחשת היתה כנראה מתחת לאפר — ותנועותיו של נחושתן גירו אותם. מתחילה החרישו, אולם כששמעו שגם בין הפלשתים יש מוחאים כף לשועל הצעיר, העיזו בני העממים להריע בקול שמחה. וכשישב נחושתן על כתף הפלשתי ומחא כף לעצמו התלהבו הכנענים, געו וקפצו, נענעו בידים וצווחו: ״כן, עשית, הדני״. אכתור נתן עיניו בשאר קציני העיר ומיד נשלחו לירכתי הככר כעשרה שוטרים ורצועות בידיהם והשלך הס.

כשנתמלאו פניו של הפלשתי דם ותפס בקרסולי נחושתן בכוונה גלויה לשבור בו עצם הכריזו שמשון ואכתור כי התאבקות זו שקולה. כך נגמר היום האחרון להתחרות.

 

יד: רִיב    🔗

במשתה היום היה לבם של בני דן טוב עליהם. אמנם גם הפעם לא נחלו נצחונות, אבל גוש ונחושתן והמאורע עם בני העממים הרעימו לפחות את הפלשתים במקצת. השועלים ישבו כולם לשולחן אחד ושוחחו זה עם זה לא בקול רם אבל ברגש מבלי שים לב ליתר המסובים. שמשון חזר למקום כבודו ואף הוא לבו היה טוב עליו. את ראשו לא גילח ומן היין לא נזור.

כנגד זה מורגש היה בחבורת הפלשתים הראשית כי רוחם סרה. אכתור ומקורביו מיעטו בשיחה, וגם יתר הקרואים של ברגם, שלא עמדו בבירור על השינוי הנתהווה ביחסי שמשון ותמנתה, נבוכים היה לאחר מעשה החוצפה של בני העממים. הכל הבינו שאין זה אלא דבר טפל, אבל דבר לא נעים, ביחוד במעמד זרים. רגילים היו שלא להרגיש בבני העממים, לראות אותם כאילו אינם. עכשיו יפרסמו בני דן בכל הסביבה כל מיני גוזמאות, יספרו כי ערב־רב פרזי וגרגשי זה, בעל השפתים הגסות והחוטמים הגבנונים, הפגין בפניהם כלפי הפלשתים. אבל מתנחמים היו לידיעה, כי כבר מלקים בשכונה הצפונית את שרי העשרות מבני העממים; וכשיצאו המחוללות במחול שָבה נפש האורחים למנוחתה. כדי לסיים את ימי המשתה כראוי צוה ברגם לתרעתה לערוך מחולת המחנים. הביאה את נערותיה, שנוספו עליהן לשבעת ימי המשתה שתי יפהפיות מעקרון, והן יצאו במחול כמעט מנומס.

הפלשתים מחבבים היו נאומים בשעת הסעודה ובקיאים היו בחכמה זו. בסוף הסעודה נשא ברגם נאום הגון של בעל בית מכנים אורחים. הביע את נחת רוחו שהוא רואה בביתו כמה אורחים נשואי פנים, שיבח במידה שוה גבורת כפתור ודן, הזכיר כוחו של שמשון והמשיל את חתנו לאחד הגבורים האגדיים של איי אגיאה, שהיה הורג בלי נשק אריות ודרקונים מרבי ראשים. בירך אותו ובתו בצאצאים גבורים כמוהו, השתחוה לכל הרוחות וישב.

אחריו דיבר שמשון, כראוי על פי הנימוס; וכה אמר להם:

— אודך, ברגם הנעלה, ואודכם כולכם, הקרואים הנעלים. גדול אשרי, אולם לא יעשה כן בעמי לדבר על זאת אף באזני רעים; ואני, אם כי אשמח ללבוש את לבושיכם ולשתות עמכם יין, הלוך אלך במעשים הנכבדים בחיים בדרכי דן וצָרעה.

הדברים הללו נאמרו בנעימה של הלכה פסוקה והיתה בהם שמינית שבשמינית של התגרות. הפלשתים נתנו עיניהם זה בזה, ושמשון הוסיף.

— אולם זאת עלי להגיד לכם: אודכם על שתי התורות אשר הוריתם לי ולרֵעַי בימים האלה. התורה הראשונה אשר למדו פה תהיה להם להועיל: חשוב חשבו, כי לרגלים המרוץ ולידים מלחמה וירית האבנים: ועתה ידעו כי לא בידים ולא ברגלים כוח כי אם בראש. החרבות האלה, אשר טרם יהיו לנו, מעמיקות לבתק לא מאשר הברזל ברזל כי אם מאשר הרבה החרש לעצבו והלוטש ללטשו. דן לא ישכח את זאת, ועוד יבוא יום אשר בו תתגאו אתם, או בניכם, בתלמידיכם.

ברגם התמים מחא כף ואחריו החרו החזיקו עוד קרואים אחדים, אבל אכתור וחבריו החרישו. אכתור נשען על מרפקו ולטש עיניו אל שמשון. השועלים קפצו ממקומותיהם מנחת. ושמשון הוסיף:

— התורה השנית אשר למדתי פה בימים האלה היא — החכמה אשר בציוּן־הגבול. הרבה אלים לכנעני, אבל מכל האלים תקדש בעיניו האבן הגובלת בין שדהו ושרה שכנו. וצדק הכנעני. אין להסיג גבול. הגבול היא ערובת השלום. גדול השלום בין השכנים כל עוד איש איש יושב בביתו, אולם כי יחלו לבקר איש בבית רעהו — צרה קרובה לבוא. האלהים עשו את בני האדם שונים וצוו עליהם לשמור גבול; חטא הוא לאדם לבולל את אשר הבדילו אלהים.

— ולמה איפוא לבן דן אשד. פלשתית? — נהם האחד בלחש.

אבל שמשין שמע.

— על יד מקדש בעל זבוב אלהי עקרון יש שדה דבורים — השיב. — שם מתפללים רק הכהנים אשר דמם מר מלדה ומבטן: דבורה וצרעה לא תגענה בהם. אולם כהנים כאלה מעטים הם. והאחרים אשר יעברו גדר שדה הדבורים מות ימותו. אנכי, תיש — שמשון בן מנוח מצרעה אשר בדן, נולדתי בדם מר, בקרבכם גדלתי, אהבתיכם, ואהבתוני; רעים היינו ואם תחפצו עוד נהיה רעים, אנכי — כף שלוחה מדן לכפתור מעבר לגבול, אבל רק כף אחת ואף עליה לשוב אל מעבר לגבול לאחר שנתקעה. העמים אל נא יעברו את הגדר, אז יהי שלום. שלום לכם, רעי הפלשתים!

הפעם לא היתה בדבריו שום התגרות. היה בהם משום עצב כבד ראש, שנכנס ללב כמה פלשתים. סוף סוף בני אדם נוחים להתרשמות היו, בעלי הרגשה ולא גרועים מטבעם. הבן הבינו את הנזיפה הכבושה על חילול מידת הכנסת אורחים וחוקי התחרות ובקרב לבבם הכירו שהנזיפה נכונה. אפילו ידידי אכתור הורידו ראש, אבל שבו ונתעודדו כשראו, שאכתור בעצמו לא נע ולא זע ולא גרע עינו הגאותנית והרשעה מפני שמשון. התחילו צווחים:

— אכתור! ידבר נא אכתור!

אכתור קם. קודם שהתחיל לדבר הבין שמשון פתאום, כי מיד יארע דבר שאין להשיבו: סוף ידידותו עם בחורי תמנתה הגאים, המעונגים והעליזים, ויתר על כן — סוף נעוריו השלוים.

משונה היתה בעיניו התנהגותו החדשה של אכתור אף־על־פי שידע כי חבילתם נתפרדה. מעולם לא ראה את אכתור ככה — מתמרמר ושוטם, ולא יכול לצייר לעצמו כיצד ידבר. אכתור היה תמיד נוח ומתון, זהיר ומושך חסד: אפילו בלגלוגו לא היה עוקץ. הפעם דיבר בפנים אחרות, בהטעמות וכמעט בקצת גסות. נראה היה שהוא מבקש במחשבה תחילה לחרחר ריב. כן נראה היה שהוא בוחר בכוונה מליצות קשות וארוכות כדי להשפיל את האורחים הבוערים בעם. אפילו שמשון לא הבין את הכל.

— גם אני, אחד הצעירים מקטני היחש והבינה בסוד הקרואים הנעלים, מודה לבעלי הבית הנדיבים על שבעת ימי המשתה הנהדר הזה. פה בירכתי ארצנו, בעיר קטנה אשר סביב שתו עליה פראי עממים מארבע רוחותיה, הצליחו לשוות לפנינו במסבם את ההוד וההדר מימי מלכינו הקדמונים; גם במדבר, וגם במערת פריצים מבאישה, על המלך לחיות חיי מלכות ולדבר עם יושבי המערה דברי מלכות.

אכתור הפסיק כדי לתת לשומעיו ריוח להביע את הסכמתם.

— חפצתי לכלות בזה את דברי — אמר אכתור כשנשתתקו חבריו — ורק להוסיף עליהם את ברכותי לחתן ולכלה, — אולם שמשון ידידנו הודה לנו ברוב חסדו על התורה אשר למד פה הוא ורעיו (אשר גבורתם הפליאתנו שלשה ימים וארחם ורבעם ימים רבים מאלה). כאחד המורים עלי להיות עניו ולכן אפונה אם תהיה בתורתנו תושיה כאשר הבטיח לנו שמשון ובאמת ידמו התלמידים הטובים האלה או בניהם, או בני בניהם, אל מוריהם. אפונה מאד, אבל לא זה הוא ראש דברי. חפצתי להזכיר לידידנו לשמשון בן מנוח מעיר צַרעה הגדולה והכבודה, כי מספר התורות אשר למד מאתנו לא שתים אלא שלש, ואת התורה השלישית העולה על כולן לא זכר.

שמשון לטש עיניו אל אכתור וכן עשו גם האחרים. אפילו ברגם הבין, שזהו ריב שנתגלע בביתו, במשתהו, ואין בידו לעכב. בפעם הראשונה בחייו נבוך וצבט ברגזה את שער זקנו, היורד על פי מדותיו.

— התורה השלישית עולה על כולן יען כי ניתנה לא רק לרעי ידידנו הצעירים כי אם גם לו, לשמשון הגבור. הזכרתם לו דבר אשר שכח או אשר לא ידע — וטוב לו ולכל עמו לזכור ולשמור את הדבר. התזכור שמשון, כי במשתה הראשון חדת לנו חידה: ״מהאוכל יצא מאכל ומעז יצא מתוק״. היום המועד האחרון ואני מצאתי את החידה. גדולי הפלשתים! ידידנו החכם חד לנו חידה על עצמנו ובשרנו. התבונן בנו וראה כי אמנם בני כפתור אנחנו אבל בנים משחיתים. לפנים ״אוכלים״ ולוכדים היינו, מושלים ואכזרים לאויבינו, ועתה — כה אמר שמשון בלבו — היינו לרכים וענוגים ולא נצלח כי אם ל״מאכל״, כי יבואו אלינו שכנינו עם בן בלי שם, צאצאי עבדי מצרים ופראי מדבר, לשתות לשכרה ולהתענג על מחולותינו, — או לקחת לנשים את היפות באחיותינו ובבנותינו.

נחרת קצף כבושה נשמעה ממאה גרונות. כל פנים נסבו כלפי שמשון ובכולם נראו קמטי איום. שמשון ביקש לומר, שהדבר שקר, אבל אכתור השתיק בתנועת יד גם אותו וגם את הפלשתים:

— זאת התורה, שמשון: ראית, מה רכים ומעונגים בחורינו לעומת גבורי עירך. ושננת לך את הלקח הזה. וגם אתם, רעי, שננוהו לכם, גם לנו וגם להם טוב לדעת מי הם אדוני כנען. ועוד אחת: הננו פה במשתה וזאת ערובתנו כי אין אני ממאנים לתת אחת מבנות גדולינו לאשה לאחד ממושלי צרעה. כן עשו גם קדמונינו: גם מלכי כרתים וטרויה היו ניתנים את בנותיהם לנשיאי ארצות נכנעות להם. וטוב הדבר, כי על כן הוא מחזק את אמון הנכנע לאדוניו. לכן יברכו אלהים את חתונתך, שמשון, שופט דן, אחת מנחלות פלשתים בימים יבואו.

אכתור ישב, פקחות השטן שבנאום כלולה היתה בסיומו, שהעביר בבת אחת את כל סכנת ההתקוממות מצד הפלשתים. לפני רגע מוכנים היו להתנפל על שמשון, אולם הבעיטה שבסוף נאומו של אכתור הלהיבה אותם כל כך עד שכעסם נמוג בצהלה ובצחוק. קפצו ממקומם, הקיפו את אכתור, לחצו את ידיו, טפחו לו על שכמו.

שמשון השיק את שיניו והרהר בכובד ובמהירות. עליו לעשות דבר מה מיד. ומהו? עליו להגיד כי שקר הוא, כי אין זו החידה, הוא חד על אודות דברים של מה בכך — דבש, דבורים, נבלת ברדלס… אבל כלום זהו העיקר? עכשיו דבר טפל הוא, צריך… כברגם כן גם הוא נפסק לו בפעם הראשונה בחייו חוט רצונו. הרהוריו התחילו פתאום חוזרים חלילה במהירות יתירה. מהיכן לו לאכתור משל זה על העז והמתוק? שמשון נזכר פתאום — דבר מעין זה אמר בבוקר במעמד אלינוער…

מבלי משים נשא עיניו וראה ישר ממולו את שתי האחיות עומדות מאחורי הקרואים ובקבוקים בידיהן. שתיהן הסתכלו בו. אלינוער הבהיקה כולה מתוך חדות נצחון. כשנפגשו עיניה בעיני שמשון צחקה וקראה בקול:

— לא אני ספרתי לאכתור. אני ספרתי רק לסמדר, שאל נא אותה ותגדך: הלא כן, סמדר, אני ספרתי לך לבדך ואת ספרת לאכתור?

שמשון נתן עיניו בסמדר וראה שארשת פניה הלכה ונש­תנתה על ידי מבטו. מתחילה הסתכלה בו כמתחטאת: כנראה, היתה היחידה בקהל שלא הבינה עד היכן הדברים מגיעים וסבורה היתה שאין כל זה אלא לבדיחה. אולם פתאום הוברר לה ששמשון כועס ומיד חוורה, פתחה את שפתותיה, הפילה את הבקבוק ונשאה את ידיה לתחינה או להגנה. וכהרף עין הבינה, כי שמשון לא רק כועס אלא שהוא גם מזועזע עד היסוד בו, שארע מעשה רב ונורא לא יוכל לתקון… ולשמשון היה פתאום הכל לזרא, ריבה אחת שקרה, אחרת בגדה… זוהמה, שקר, בגידה — למה הויכוח? מה יש לדבר עם כולם? די!

קם וצווח בכל כוחו:

— הס!

רק לעתים רחוקות היה מרחיב קולו העצום לכל רחבו כמו הפעם. רוב המסובים לא שמעו קול זה מעולם ולא פללו שיש לקול מרחביה כזה. קריאתו הכתה בחשרת האויר מכל העברים בבת אחת. במרחק פרסה ויותר מבית ברגם, בתוך העיר, הפסיק את שאון האספסוף מבני העממים. השוטרים שהלקו את שרי העשרות עמדו לרגע, הרימו את רצועותיהם הגסות ופנו כה וכה בחרדה. ובגן ברגם נשתתקו הצפרים בעפאים לרגע ובני האדם — לזמן רב. רק השועלים זעו משולחנם ונצבו כשני נדים מאחורי שמשון. יתר המסובים לא נעו, רק הסבו את ראשם. בקריאתו של שמשון היה לא רק משום הפתאומיות של הרעם אלא עוד אחרת: משום קומתו של שמשון, מכתפיו הרחבות פי שנים משכמו של אדם סתם, מן הצואר הכבד שלגביו נראית הגולגולת המתולתלה כקטנה, משרירי האבן שמתחת לעור השעיר של ידיו — כל מראהו של שמשון היה כלול בגעיה זו, הזכרת הכוח הענקי שאין לקום בפניו.

— היי שלום, תמנתה! — אמר שמשון בנחת בתוך הדממה השלמה — לא תוסיפו לראות פני כאורח, ואם תרצו לא תראוני כאויב. מי ימשול בכנען — לא במשתה יפול דבר זה ולא במלים. נלכה נא איש לגבולו, יהי לכם אשר לכם ולי אשר לי. אשר לי אקח בעתו — כאשר אחפוץ. אשר לכם יותן לכם. את הערובה אשלם. אמנם לא אבדתי, חידתי אחרת היתה, אולם לא נכבד הדבר: אתם חרשתם בעגלתי ועלי לשלם, ומה היא הערובה? שלשים חליפות בגדים רקמת משי? נתון יותנו לכם, ורקמת המשי תמצא חן בעיניכם: זאת תהיה לא עבודת רוקמותינו אלא רוקמותיכם. היי שלום, תמנתה — וזכרי ושמרי את הגבול: אל תסיגיהו!

ולחותנו אמר:

— היה שלום, ברגם. איש טוב אתה ולא אשמתך היא. אשמתי היא, סלח נא.

סמדר נגשה אליו במרוצה, פשטה את ידיה, בקשה לומר דבר מה. והוא הבריח אותה כמו שמבריחים צִרעה.

— גשי הלאה — הפליט בלחש אבל בהתזה, עד שהכל שמעו.

ברגם נתאדם מכעס ובקש לקום ולדבר, אולם סמדר נפלה על צואריו בבכיה והוא התחיל מטפל בה.

שמשון הלך לו ושועליו אחריו. יהיר בראש, ונחושתן כמאסף לכל המחנה, הלוך ואכול תאנה עסיסית.

*

­ביתו של אכתור אף הוא מחוץ לחומת העיר היה, אבל רחוק מן העיר, לפאתי מערב על יד דרך אשקלון.

כעבור עשרה ימים מצא סוכן ביתו לפני השער חבילה מצוררת ובה שלשים חליפות בגדי משי שהפלשתים נוהגים ללבוש בימי חג ומועד. לא כולן חדשות היו, אבל כולן מעשי ידי אמן.

אכתור לא פקפק, שהחליפות פלשתיות הן ובודאי גזלה הן בידי שמשון. אבל עד מותו לא נודע לו היכן וממי נגזלו: סמוך לאשקלון פרץ בלילה גדוד וענק בראשו לבית הקיץ של אחד משרי העיר בשעת משתה גדול; הרגו שומרים ועבדים אחדים, הכו את בעל הבית וקרואיו והפשיטו את חליפותיהם מעליהם, נעלמו ועקבותיהם לא נודעו.

 

טו: בִּימֵי שְׁפֹט הַשּׁוֹפְטִים    🔗

שמשון שב מאשקלון לצרעה בעצם ימי הקציר. לאחר האסיף לקח עמו את יהיר ונחושתן והלך לחזור בערי דן כהבטחתו, לשפוט בין איש לרעהו.

מפני צרות המקום ומיעוט האדמה היתה ארץ דן מלאתי משפט. ״דן ידין" היו השבטים מלגלגים. בכל כפר וכפר היו מריבים מפני שהשכן היה מסיג גבול שכנו בלילה. פרה אחת מעשר היתה נאשמת כי בערה בשדה אחר. בכלל היו האכרים שוטמים לרועים. ״לעדר מצער דרושה כברת אדמה — היו מתלוננים — אשר אם תזרעה חטה יאכל כל הכפר לשובע״. בקצת מקומות היה אדם לובש־צמר בחזקת סכנה כשנראה בין האכרים ואדם לובש כתונת־בד בחזקת סכנה כשנראה בין הרועים. ואילו היה בא שמה אדם זר שאינו בקי בריב זה, והיה לבוש שעטנז הארוג מצמר ופשתים יחדיו, היה סופג מכות משני הצדדים. הרועים לא היו אכזרים כל כך — ודאי מפני שמספרם מצער היה ולא היו נוהגים לשכון בחבורה, אולם בין האכרים לא נחשבה לחטא הריגת רועה במסתרים.

רוצח כזה הובא לפני שמשון באילון. בקהל שמסביב לשופט נדחקו מצד אחד הרועים ומן הצד השני האכרים, כשני מחנות. שמשון הסתכל באלה ובאלה ואמר:

— אם תקראו למהלומות אכה את כולכם כאחר. איה העדים?

הרוצח, איש חסון ושלו, השיב:— אין לנו צורך בעדים. אני הרגתיהו, הכל כאשר ספרו לך בני־השעירים האלה — והראה על הרועים. — וגם את השני אהרוג אם אמצא עֵז בכרמי. האלהים צוה להרוג את הרועים.

שמשון הביע את פקפוקו, אם מצות אלהים היא, אבל במחנה האכרים הניעו רבים בראשיהם לאות הסכמה לרוצח. והנאשם סיפר לשמשון מתוך אמונה שלימה את האגדה על קין עובד האדמה שהרג בימי קדם את הבל הרועה, ושאר הרועים התנכלו להמיתו ואז שלח אלהים את מלאכו להודיע, כי כל רועה הורג אכר שבעתים יוקם ואילו הורג קין — שבעים ושבע.

שמשון הציע למשפחת הנרצח לבחור — אם סקילת הנאשם או כופר.

לאחר שנמלך הבן הבכור בבני משפחתו בחר בכופר, שלא להרבות גאולת הדם בסביבה.

— לא אתן כופר — התעקש הרוצח — יהוה אסר להאכיל את הארבה הזה.

שמשון תפס אותו בידו הימנית ולחצה. מעריצו של קין נפתל רגעים אחדים, קלל וצווח מרוב כאב ולבסוף נכנע ונאנק:

— אתן כיפר. ארורים אתם וארור השופט עמכם.

גם בין הרועים עצמם לא היה הכל כשורה. בעלי הפּרות שטמו את מגדלי הצאן. את הצאן קללו באותה קללה עצמה: ארבה. בשעלבים, מקום שם שמשון עשה חסד למגדלי הצאן, היו רועי הבקר עוינים אותו; אבל גם רועי הצאן לא היו מרוצים הימנו. כולם סבורים היו כזקן עדתם שלח בן יובל, שלא היה מן הראוי לקחת משודדי כפר חרש את כל העדר הגנוב כולו: צריך היה להניח חלק לגנבים, אם לשם פצוי או לשם שוחד. זה יותר מחודש לא נראו בני בנימין בשעלבים, ואילו לפעמים היו מרבים לבוא, אמנם לפעמים לשם גניבה אבל לפעמים גם למקח וממכר. בקיצור, הכל היו מתרעמים על שמשון.

שמשון שמע את הטענות הללו, לא השיב עליהן כלום ואמר:

— אין עתותי בידי. קראתם אותי לבוא מאליכם ולשפוט אתכם, היש לכם דברי ריב?

הוברר, שבפר־רועים זה אין איש רוצה לבוא לפניו למשפט — חוץ משני אחים שעסקו, כיוצאים מן הכלל, בעבודת אדמה ולפיכך לא היו מתרעמים עליו.

האחים לא היו דומים זה לזה. הגדול שבהם הרבה לדבר, במהירות וברוגז, הניע בידיו, הבריק בעיניו. והצעיר צנוע היה ושתק כל זמן שלא נשאל. ראשון יצא הבכור:

— אמנם איננו ילידי המקום הזה, אבינו המת בא הנה לגור מבעלת…

שמשון שסע את דבריו.

— החל נא מן הסוף.

בעל הריב השתומם.

— איככה אחל מן הסוף?

— החל נא מדבר התלונה; על אביך תספר כאשר אשאלך.

— אולם… הלא את השדה קנה אבינו…

שמשון גזר עליו לשתוק ושאל את הצעיר:

— מה הוא דבר הריב?

— על דבר חלוקת היבול — השיב הלה.

— ספר נא!

— את השדה חרשנו וזרענו יחדיו. אולם בעת הקציר התגלע בינינו ריב וגמרנו לחלוק חצי השדה לי וחציו לו — לזה שנינו נאותים. אבל מה לעשות ביבול?

— ולמה לא תחלקו גם את היבול חלק כחלק?

הבכור התחיל צווח:

— כי על כן הוא לא עשה מאומה. רק אני לבדי חרשתי וזרעתי וקצרתי. לי היבול!

שמשון שאל את השני:

— האמת הדבר?

— לא — השיב הצעיר — שנינו עבדנו בד בבד. לי חצי היבול.

שמשון שאל:

— היש עדים?

חוץ מן הנשים לא היו עדים. האחים הללו היו האכרים היחידים בשעלבים. איש לא ראה את עבודתם, והנשים פסולות לעדות.

שמשון החריש. הסתכל בתשומת לב בשני האחים. אחר כך נתן עיניו בזקנים, שזה עתה הוכיחו אותו על פניו שלא הניח דורון לגנבים. ופתאום שאל את הבכור:

— אמרת: כל היבול לך הוא?

— כולו, כי אחי משחר טל ילדותו…

אז שאל את הצעיר:

— ואתה מה אמרת?

— אני דורש צדק: החצי לו והחצי לי.

— על המחצית האחת אין איפוא כל ריב — אמר שמשון — שניהם אומרים כי לבכור היא. נשפטים הם רק על המחצית השניה ואותה נחלק חלק כחלק. שלשת רבעי היבול לבכור והרבע לצעיר. לכו לכם.

הבכור צהל, הצעיר חוור, אולם השתחוה וביקש ללכת. אז התחילו הזקנים מלינים. אחד מהם תפס בידי שמשון ולחש לו:

— ידענום היטב: הבכור משקר, נודע הוא לאיש בליעל.

— עיני הרואות — השיב שמשון בקול, ולצעיר אמר:

— אחיך רשע הוא, אבל אתה כסיל, והכסיל רע הוא גם מן הרשע. לו אמרת גם אתה: ״לי כל היבול״ — ונתתי לך את המחצה. כאשר מכים אותך בבול עץ קח גם אתה בול עץ ולא קנה גומא. לך לך, מהיום והלאה תחכם ותחכים את יתר בני עירך לטוב להם.

הזקנים הורידו ראש, חוץ משלח הישיש שהסתכל בשמשון ברב ענין והפליט:

— משפטיך תהום רבה. והנה אצלנו עוד מעשה כמתכונת המעשה ההוא. הביאה נא הנה את איתן וקטן — אמר לאחד מבניו שלווהו — אמור כי אני צויתי.

איתן וקטן באו בלא חמדה — רועי צאן היו.

— הלוך הלכו בדרך — הסביר שלח — ומצאו אתון תועה ובאו אלי למשפט. שאלתים: ״מי ראה ראשון את האתון? וכל אחד אמר: ״אנכי״. ״ומי החזיק בה ראשונה?״ כל אחד אמר: ״אנכי״. כדת מה לעשות?

שמשון שאל:

— הנכונים דברי שלח בן יובל?

שניהם הניעו ראשיהם להסכמה.

— בתרו את האתון לשנים — צוה שמשון — לכל אחד חצי הגופה וחצי העור.

הזקנים צחקו כמו שצוחקים לבדיחה שאינה מחוכמה. אבל איתן הרים ראש ואמר לשמשון:

— שופט חכם אתה, בן צרעה. גם לי גם לו לא יהיה.

— ואתה מה תאמר? — שאל שמשון את קטן.

קטן איש תבונות היה.

— למה לי חצי העור? — שאל. — ואין חפץ להמית את הבהמה. אם כן הוא תוכלו לתתה לאשר תחפצו וגם לו — ישא אותה לאשה אם יחפוץ בדבר.

שמשון ירק.

— חסר לב הוא החמור — אמר — אבל אתה חמור חמורתים. חפצתי לשפוט משפט זה לטובתך, כי על כן בעל בעמך אתה ויודע נפש הבהמה, אולם אם וַתר ויתרת כלה המשפט ואין לשופט מה לעשות. האתון לאיתן. לך לך ומהיום והלאה אל נא תוותר לעולם.

הזקנים לא היו מרוצים גם הפעם. רק שלח בן יובל הפליט כמדבר בעדו:

— שופט הוא כבער, אבל איש חכם הוא.

ובעם נתפשט מיום זה והלאה המשל: ״חמור חמורתים״ לכל מי שחופר קבר לעצמו מרוב ישרו.

*

במודיעין — אז נקראה העיר בשם אחר — בא לשמשון כנעני עם בתו הצעירה. בעלה הדני צוה לה לקחת את שמלותיה ואת ילדה בן שנה ולשוב לבית אביה. הכנעני טען, שאין טעם לגירושין: באשה לא נמצאה ערות דבר והבעל בעצמו לא האשימה לא בזנות, לא במדנים ולא ברשלנות.

המשפט קשה היה. קראו לדני והוא הסביר, אמנם בכרכורים שונים, אבל בדברים היוצאים מן הלב כי חטא הוא לשאת אשה כנענית.

— ולמה לקחת אותה לאשה?

— אז לא ידעתי כי חטא הוא.

— ומאין ידעת עתה?

הוברר, כי סמוך למודיעין נושבה במערות להקת נביאים והם החכימוהו, שאין לבולל דם ישראל (בפירוש השתמש במלה ״ישראל״ שלא היתה שגורה בפי הדיוטות כמוהו) בדם העממים. אחד הנביאים הללו בא בעצמו אל המשפט וביקש לשאת נאום, אבל שמשון אמר גם לו: ״החל נא מן הסוף״ והלה נתבלבל ולא השיב כלום, רק קלל בלחש.

נשואים כאלה מרובים היו גם במודיעין גם במקומות אחרים. זה כבר עברו הימים, שבהם נושבו הכובשים על הגב­עות והניחו לעממים הנכבשים את העמקים, לא עשו כלום ונטלו מן הכנעני מיטב קצירו. מאז פרה ורבה דן מרוב שובע, ובני העממים רעבו, נתנוונו וברחו עד שלא נמצא מי שיפרנס את הכובש. אז — גם זה לפני כמה דורות — הוכרח הדני לרדת אל העמק, לאחוז במחרשה או במקל רועים וללמוד למעשי הכנעני הירוד. כך נתהוו כפרים מעורבים, מין חיים משותפים — ובבתי דן נראו פילגשים ואחר כך גם נשים בעלות מצחות משופעים ועינים בולטות ושפתים תאוניות מלאות. רובן יפות היו על פי דרכן, וכולן מקבלות מרות ומיטי­בות לבשל מן הבתולות הגאות מזרע בלהה.

משפט זה לבש במקצת צורת ויכוח דתי. הדני, שאזניו מלאו משאות הנביאים, הביא כמה מצוות ומשלים לראיה. כי יהוה בעצמו ומשה נאמן ביתו ויהושע בן נון המצביא אסרו על השבטים לשאת נשים כנעניות. על דבר משה לא שמע שמשון מעולם, על דבר יהושע בן נון שמע פעם. פיהק ושאל:

— מה לך ולאיסר אשר נאסר לפני היות אבי אביך בחיים? למה בא האיסָר הזה?

— הבתולות הנכריות הביאו אלינו את אלהי הנכר! — צווח נביא אחד מתוך הקהל.

שמשון פנה אליו:

— שמע נא, גבר לא יצלח, אפפוני יתושים, למה לא תבריחם מעל פני?

— הבריחם נא — השיב הנביא בחוצפה — המעט לך כפותיך, כפות הדוב?

— כן דברת — הודה שמשון. — ידי תושיע לי ואין לי צורך בעזרתך. ואף ליהוה, אין צורך בה. כל עוד הוא רואה עשתרות ותרפים ומחריש — אתה מה לך כי תזעק?

הקהל, שנמצאו בקרבו כמה כנענים, צחק למענה חריף זה.

— דמנו דם נבחר הוא — אמר הדני — כמי מעין. אין לשפוך אותו לגבאים שבדרך.

ושמשון השיב:

— לא מים אנחנו כי אם מלח. הנה המים, אם תכה עליהם ביד והתפרדו. אולם אם תשליך קומץ מלח לכד מים והיה כל הכד מלוח.

הדני הוריד ראשו ולא ידע מה לענות. שמשון נתן עיניו בו: צעיר אדמוני, בעל בשר ושפתיו שמנות, כנראה אף בדמו היו טפות כנעניות.

— לכי הביתה — אמר שמשון לאשה. — בשלי עדשים עם שומים ועם כמון; צלי גדי בשפוד אבל אל תרבי לצלות, אל יחדל השומן לנטוף, על הלביבות פזרי כרכום וקצח וטבלי אותן שלש פעמים בדבש; ערכי לפניו את השולחן ושוב ישוב.

האשה מהרה לביתה ותינוקה בבית שחיה.

— נביאיך יושבים במערות — אמר שמשון לבעלה. — אינם בונים ואינם חורשים ואינם רועים. אם תאבה שב עמהם; תספור את הכוכבים ותתעצב על אשר אינם צובאים כחפצך. אולם מי אשר בנה בית לא אלה דאגותיו. לך לך לביתך.

כשיצאו את מודיעין היה יהיר שקוע בשרעפיו ומחריש. שמשון הבין לרעו כדרכו. גם בעצמו הרהר באותו ענין. נענה לו ולעצמו:

— אולי צדק באמת הנביא חשוף השת?

— ואתה שפטת לא כרוחו — הוכיח אותו יהיר בלחש.

שמשון החריש ואחר כך פתח ושאל:

— נשאת פעם שק בר? כאשר תמלאהו לא תוכל להעמיסו על שכמך; בראשונה עליך לנער אותו עד אשר יצלל הבר ולא יזוע. מה היא העיר או הארץ? שק מלא אדם. ועל השופט או המלך או הסרן לנערהו עד אשר יסכינו הכל איש לרעהו — כצדיקים כרשעים. שלח בן יובל משעלבים אמר לי דבר חכמה: גם את האמת אין להגיש אל השולחן בקערות מלאות.

זמן רב הלכו הלוך ושתוק. השמש רד; התנים יללו משמחה, שעוד מעט ואפשר יהיה לאכול סעודת ערבית. שמשון פתח שוב ואמר:

— הפרזים, הגרגשים, החוים… האומנם להמית את כולם?

— למה — שאל יהיר. — למי הרעו?

— או יהיו תקועים בקרבנו לעולם בגרון? עלינו לבלוע את העצם, וגם רכה היא עתה כתנוך איל.

— הגם הפלשתים תנוך? — לחש יהיר.

שמשון הניד בראשו.

— כפתור איננו עצם; כפתור ברזל הוא: לא תבלעהו. או אנחנו — או הם.

יהיר ידע אף הוא, ככל בני הדורות ההם, למשל משלים. והפליט בזעף:

— כפתור — ברזל ודן — אבן; ים יתרוצצו תצא אש והארץ תהיה לשרפה.

שמשון ניצב. פרש את ידיו החזקות, התמודד והשיב בשמחה קוממיות:

— כן יהיה!

נחושתן, שלא השתתף בשיחה זו, התחיל מצייץ בצהלה.

*

אחרי מודיעין התחילו באים אליו בכל מקום בני העממים, ששמעו דבר השופט החכם. מתחילה היה דוחה אותם: על פי המנהג היה עליהם להביא את ריבותיהם אל זקניהם הם, אבל הוברר שלפעמים אין להם אפילו זקנים; פשוט, שכחו לבחור אותם, מקוצר רוח ועבודה קשה. הכובשים נטלו מאתם את אדמתם, לשונם, מנהגם, אמנותם, אלהיהם, ולבסוף נטלו מהם גם את עצם הרצון לחיות על פי דרכם. כצפור הנותנת עיניה בנחש המתינו לבליעתם בלי תלונה ואולי גם לא בלי חמדה.

ריבותיהם לא היו מורכבים ועל פי רוב היו דברי גניבה או רמאות, ושמשון ענש את החוטאים במלקות ובקנס. רק על משפט אחד נשתמרה מסורת.

בגמזו על יד הגבול קיים היה ריב ישן נושן בין שני שכנים. אנשים אמידים היו ולפיכך היתה התרוצצותם מרגיזה את בני עמם. הכנענים היו מחבבים את הקללות הגסות בין איש לרעהו אבל מהלומות תועבת נפשם היו. ולשמשון באה מלאכות בבקשה לעשות שלום בין השונאים. שניהם היו אנשי מדות ובריאי בשר, בלי הקהות הרגילה בעיני הכנענים, אולי בתערובת של קצת דם פלשתי בעורקיהם.

— הגישו עצומותיכם זה אחר זה — צוה עליהם שמשון.

טענותיהם של כל אחד על חבירו מרובות היו, אבל רק דברים טפלים, שהיו לשמשון לזרא.

— המרבים הם לקרוא למהלומות? — שאל מפי העדים.

— כמעט יום ביומו עלינו להפריד ביניהם — השיבו לו.

— גשו הלאה — אמר שמשון לעדים.

הללו נסתלקו לצדדין, ימינה ושמאלה. השונאים נשארו באמצע. ופתאום קרא שמשון בקול:

— פגע בו!

כל אחד מן השנים סבור היה שהוא המצווה. התחילו דשים זה את זה באגרופיהם, בעטו זה את זה, התגוללו על פני הארץ, נאחזו אחד בזקן חברו, ושמשון זירז את שניהם בזה אחר זה. אף הכנעניים נלהבו קמעא קמעא והתחילו אף הם מעוררים את האחד ואת השני. לבסוף עיפו שניהם למכים והלכי להם הביתה כל עוד נפשם בם והאחד נשען על כתף השני חליפות.

— עתה תשוב אליכם המנוחה — אמר שמשון — לולא הפרדתם ביניהם עד כה לא באה כל הצרה. תנו לבני אדם להכות זה את זה כנפשם שבעם.

רק חבורה אחת של בני העממים לא באו לשמשון ובכלל שכנו לבדד והתרחקו גם מן הדנים וגם מן הכנענים. בחרס, על יד חורבות מקדש, שבו היה שבט קדמון משתחוה לשמש, ישבו בבתי חומר אמוריים. גבוהי קומה היו, בעלי שרטוטי פנים דקים, והיו עוסקים בגידול ירקות ובציד. מתחתנים היו רק בתוך שבטם, ממעטים היו לדבר, ורק בערבים היו מזמרים שירים עצובים בחרוזים. הדנים חשבום לגנבים ולמכשפים אבל נמנעו מלריב אתם מתוך חשש סתום.

שנאה ממש מצא שמשון רק באשתאול. כאן, בשכונה מיוחדת מחוץ לחומת העיר, ישבו גרים משבט יהודה ובכל שנה ושנה הלכו ונתרבו. הדנים לא יכלו דברם לשלום. בני יהודה שכנו לבדד, לא פגעו באיש לרעה; ביניהם לבין עצמם היו תמיד מתקוטטים ומדיינים, אבל היו להם זקנים משלהם שהיו שומעים בקולם, וכשמת הזקן היו הולכים להשפט לבנו. עוסקים היו ביחוד במסחר ונשיהם היו אורגות צמר למכירה — ואת הצמר היו מקבלים מיהודה ולא מרועי המקום, ושוב שמע שמשון מפי הדנים אותה הקללה: ארבה!

הדבר נמשך חודש שלם, ומדי לילה בלילה, טרם ישכב, הרהר בסמדר והתגעגע לה.

*

כמעט לעולם לא השתמש שמשון בענויים. לא היה צורך בכך. מראיתו והמוניטין שיצאו לכוחו הספיקו להלך אימים על המתעקשים. עונשיו אכזרים היו, שלשה אנשים צוה לסקול באבנים.

בעלי ההשפעה שבכל מקום לא היו מרוצים ממנו בדרך כלל. שופט היה לא כפי המנהג. צעיר היה ולא היה בקי במנהגים, ולא רצה להמלך בזקנים. שמשון שמע כי אינם מרוצים ממנו וכששב לצרעה אמר:

— לא אוסיף ללכת אליהם. אם אדרש להם יביאו גם את גנביהם ותקוטטיהם הנה, לשער צרעה.

וכך היה במשך הזמן. לא עבר חודש שלא היו מביאים בו לשער צרעה ממרחקים חוטא אסור או שלא היו באים תובע ונתבע ועמהם חבל עדים מאובקים. ושמשון שפט אותם על פי חוקי חכמתו הפראית ולימד לדן לחיות חיי זאב בין זאבים.

אבל בינתים אירעו כמה מאורעות אחרים.

 

טז: נֻסָּח    🔗

שמשון בלה ימים אחדים בבית. הפעם לא דיבר אפילו עם אביו; בחוץ לא נתראה ועל פי רוב היה יוצא בשחר דרך הפשפש שבחומת העיר ומשוטט עד הלילה; נוהג היה לצאת לצד צפון, הכיווּן המהופך מדרך תמנתה. פעם אחת, סמוך למרעה, חלפה על פניו קרני עם שפחתה אבל הוא לא הרגיש בה.

מעודו לא ידע מה זה רעב, ועתה רעב היה לסמדר. כל עתרת שריריו ועצביו, מקדקדו עד אצבעות רגליו, כמהו והתחננו למגעה. וביותר התגעגעה נפשו אל תנועותיה ומשובותיה, אל קולה בן עשרת המיתרים; כל הנכריות הנפלאה שבה, שהיה עורג אליה כלמַים ביום חום, נקרה בזכרונו בלי הפוגות. על צוארו הרגיש כמין חבל בלתי נראה מהודק היטב. לכל רוח שהיה פונה היה ההידוק מתוח ועומד. לפעמים נראה לו שהוא צועק בקול; על פי דממת האויר או אביו ואמו, אם קרה הדבר בבית בליל נדודים, הבחין שמשון שגם הוא שותק. לפעמים נדמה לו, שיש להכות באגרוף בכותל בכל כוחו ומיד יתפורר הכותל ושמשון יראה את שהוא צריך לו ויכנס ויחטוף ויטבול בנחל עדנים. מאד נעכר היה שמשון בימים הללו.

הצללפוני לא שאלה אותו לא דבר ולא חצי דבר, אבל פעם צותה לעבדיה לבנות אגף חדש לבית. כל השבוע קללה והכתה אותם ולאחר שבוע היה הבנין מוכן ועומד. אז השיקה את שפתותיה החוורות והתחילה עוסקת בהכשרת הבית לדירה. תלתה על הקירות את מיטב רקמותיה, הציעה על הקרקע מחצלאות ואותם העורות, שהיה בנה מביא לה לפנים מצידו, ערכה משכב, שעין לא ראתה מעולם: על גבי בסיסים; ולא עוד אלא שהביאה מחדר הקודש כד מבהיק ומצוייר והעמידה אותו במקום רואים — נזכרה, שבחדר המשכב של אותה הגבירה הגאותנית, מקום שם בדקה המילדת בפניה בלי בושת פנים את סמדר הערומה, עמד כד כזה ובו ענפים ירוקים ופרחים. לאחר שגמרה את עבודתה לא אמרה לשמשון כלום. ואף הוא לא אמר כלום, רק תפס בידה לרגע והסתכל בעיניה במבט של תינוק שתעה ביער, סבל מורא וקור ורעב ועתה מצאתו אמו, רחצתו והביאתו לחדר חם כדי להאכילהו.

בו בלילה יצא, והפעם בדרך הנגב. אמנם נשבע שלא יבוא לתמנתה להתארח; אבל בית ברגם היה מחוץ לחומת תמנתה. שמשון עשה סיבוב גדול מחוץ לעיר. לפני עלות השחר פגע בגבעות יעלה עם ילדה. שתיהן ברחו מפניו. הגדיה נראתה בעיניו דקה וקצרת־יד כנערה שחתנה הענק פשט ידיו אליה בפעם הראשונה. הפיל את היעלה הזקנה באבן, רדף והשיג את הילדה ונשא אותה בידיו, הלוך והסתכל בעיניה הילדותיות, עיני פחד ואמת. מוטב לבוא להתפייס במנחה, וסמדר אהבה חיות קטנות.

הבוקר אור ושמשון דפק בפתח ברגם. מה להגיד ולעשות לא ידע.

— העירה נא את אשתי — צוה לעבד המבוהל.

העבד רעד ולא מצא מלים.

— אנכי… אקרא לאדוני — הפליט סוף סוף.

— אדוניך איננו דרוש לי — השיב שמשון — באתי לקחת את אשתי.

העבד נרתע לאחוריו ושמשון נכנס לפרוזדור ומשם לחדרה — חדרם. הרים את המסך והסתכל מן הסף. על המטה שכבה נערה שחרחורת: לא סמדר.

— איה חדר סמדר כעת? — שאל בקוצר רוח.

– הגברת סמדר… הגברת סמדר איננה, איננה – גמגם העבד – איננה פה… אלך ואומר לאדוני.

והעבד נשא את רגליו ורץ לחדרים הפנימיים.

שמשון עמד באמצע הפרוזדור רחב הידים ונקש ברגליו על הרצפה. הרגיש שלחץ את הגדיה, והיא צווחה מרה. באותו הפתח התנופף המסך, אלינוער נשקפה ושוב הורידה את הארג הכבד. שמשון לא הרגיש בה והפך פניו רק לקול טפיחת עקיביו היחפים של ברגם.

ברגם לא הספיק לנעול את סנדליו, אבל זה היה הלקוי היחיד בחיצוניותו. זקנו היה עשוי למשעי, כאילו היה מחליק אותו גם בשנתו, ואף שער ראשו כך. מעיל־רחצה ממעל לכסות הלילה ירד על גופו בקפולים קצובים; לבוש היה ממש כראוי לחותן בשעה שחתנו מתפרץ לביתו כעבור חודש ויותר לאחרי מחלוקת. כנראה, נמצא בשולחן הערוך שלו בן אלפי השנה, שלא הועלה על הכתב, גם כלל ברור למקרה זה כלכל שאר המקרים. והתנהגותו אף היא היתה כראוי למצב כזה: לא התפלא כלל, לא כעס, אבל אי אפשר לומר ששמח; הסביר פנים, מיעט לדבר ובכלל שקט היה. כשראה שמשון שחותנו אינו מתרעם עליו, חייך במלוא פניו ואמר בפשטות:

– השלום, ברגם, איה סמדר? באתי לקחתה לצָרעה; אמי בנתה בית למענה, בית קטן אבל כמוהו כביתה פה.

ברגם תקע לו את כפו בקושי, מפני הגדיה שבידו, והשיב:

– אשמח לראותך בשלום, שמשון. אולי תתן את משאך לפלג? קח את הגדי לחצר, פלג, והשקהו חלב; עשב אל תתן לו כי קטן הוא. ויותן נא לחדר־משכבי יין, דבש ותופינים. בוא נא תחת צל קורתי, אורח יקר.

– אורח? – הרהר שמשון, אבל לא הביע את הרהורו. בכל פעם נצחה אותו התנהגות משוכללה זו, וחוץ לזה לא הלך לבו אחרי דברים טפלים.

– איה סמדר? – שאל והלך אחרי ברגם.

– בראשונה – בקש ברגם – כבדני ושב נא. עוד מעט יותן יין. אולי תאבה לרחוץ? הלא היית כל הלילה בדרך.

שמשון לא יכול להתאפק עוד. משך בכתפיו כדי לסלק את קסם המנהג הזר ואמר עזות:

– כל זה אחרי כן. שאלתיך: איה סמדר, וענני נא.

ברגם מוכן היה גם לסגנון כזה. לא הראה כלל שאין העזות מוצאת חן בעיניו והשיב על השאלה המעשית אף הוא תשובה מעשית.

– איננה בבית.

– איה? אלך אחריה. פה או בעקרון או בבית משפחתך בעזה? אלך אחריה, אמי בנתה למענה בית אשר ייטב לה.

שניהם נתנו עיניהם זה בזה. שמשון הרגיש בפניו של ברגם מקצת תמהון מתון. ופתאום אחזתו פלצות: מיד יארע דבר משונה לא יאָמן, נמנע האפשרות.

– אולי לא שמעה אזני כן – אמר ברגם ופרש את ידיו, – זו הפעם השנית אשר אתה אומר לבקש את בתי הבכירה לבוא לצרעה לבית אמך?

שמשון גחן, תפס בשתי זרועותיו בברכיו והתיז בלחש:

– אל נא תצחק בי, ישישי; לא לבית אמי כי אם לביתי, ולא בתך הבכירה כי אם אשתי.

למשמע המלה ישיש רעמו פני ברגם. הגסות אסורה, ומכיון שהגיעו הדברים לידי כך הרי יש להמשיך את השיחה – אם היא מוכרחת – בלי כרכורים הנהוגים רק בשיחה שבין בני אדם בעלי נימוס שוה. ואף הוא השיב בהתזה:

– לפני ירח ימים אמרת לבתי בבית הזה בפני מאה עדים נאמנים: “גשי הלאה”.

לרוחב מצחו של שמשון בצבץ עורק כחול כהה, עיניו שקעו אל מתחת לגבותיו, מלתעותיו וסנטרו נמתחו, אולם לא אמר כלום כי בו ברגע נכנס עבד ובידו מגש.

כשיצא העבד נסה ברגם להגיש כוס לשמשון, אבל הלה לא זע והמתין. וברגם הוסיף:

– ימים אחדים לפני היום ההוא הודעתיך הלכות אישות הנוהגות בארץ פלשתים. ובפירוש מניתי לך את שמונה הנוסחאות השונות של גירושין. והנוסחה השביעית היא: “גשי הלאה”.

פני שמשון הלכו ונשתנו, העורק חוור, הגבות קמו, העינים נתעגלו ובלטו קצת, השרירים הנמתחים מן הצדעים ועד הזקן המלבלב נתפתחו, ופתאום פרץ בצחוק אדיר, תמים ושלו.

– לדבריך איפוא – שאל מתוך צחוק – גרשתי את אשתי?

ברגם השיב:

– אין זה ספר כריתות ממש. הגט נעשה בהסכמת שני הצדדים ובזה נוהגת הנוסחה הרביעית. ארבע הנוסחאות האחרונות נוהגות בגירושין שמצד הבעל בלבד. נניח לעת עתה את העלבון שבדרך זו של הפרת הנשואין שבחרת, אבל נשואיכם בטלים.

שמשון חדל לצחוק אבל הסתכל בברגם בחבה כגדול המסתכל בתינוק.

– רב לך, חותני – אמר לו – כל אלה קטנות הן. הוליכני אליה, אשלים עמה, וגם את סליחתך אבקש, אם תאבה. איש טוב אתה ואני חפץ להתרועע אתך כמקדם.

– האמינה לי – השיב ברגם – אף אני חפצתי קרבתך, אבל יראתי כי לא בנת לרעי. תמנתה נוהגת לפי חוקי כפתור. נשואים אשר הופרו הופרו.

שמשון קפץ ממקומו:

– הוליכני אליה – אמר בקיצור, בקול נגיד ומצוה.

ברגם קם אף הוא והשיב בקרירות, בנימוס ובמרץ:

– לא תוכל ללכת אליה. על פי חוקנו, ואל נכון גם על פי חוקכם, אשה גרושה יכולה להיות לאיש אחר. סמדר בבית בעלה.

– בעלה? – געה שמשון.

– היא היתה לרעך לאכתור לאשה.

שמשון הרים שני אגרופיו, הוציא קול נחרה ובקש להתנפל על ברגם.

אף זה צפוי היה בשולחן הערוך של חותנו מלפנים. ברגם לא נע ולא זע, לא קפץ אל הכותל שעליו תלויים היו כלי זיין שונים – יודע היה כי אין בהם תועלת – ולא קרא לעזרה. שיכל ידיו, פניו לבשו ארשת של ביטול גאותני, והוא אמר:

– בצל קורתי אתה.

שמשון נצב ונשם בכבדות.

– מוזר מנהג דן – הוסיף ברגם והסתכל בו מתוך עפעפים ממצמצות – ולא יצר לי על אשר שבנו והיינו נכרים איש לרעהו.

שמשון לא שמע כלום. הרוח המה סביבו מכל עברים, מטר סוחף הצליף על פניו, הרים נפלו עליו אחד אחרי רעהו; מעשים משונים נעשו שאינם נעשים בחיים לעולם: מאה איש החזיקו בגרונו וחנקוהו, מאה אחרים תלשו את שערו, עוד מאה הכו על ראשו. למעשה לא הכהו איש, והוא עמד כמעט בלי נוע, רק הניע בראשו, קפץ את אצבעותיו וחזר ופתחן, אולם הסערה והזעזועים שבו הורגשו בבירור גמור, וברגם שהמתין לסופו של דבר התפלא לחוסר ההתאפקות של ההמוני, המציג לראוה את ההרגשות הטעונות כיסוי.

בפתח הסתכלו אמטרמגעי ואחריה שני עבדים חרדים. ברגם נתן להם אות – שלא לדאוג ולהניח אותו ביחידות עם האורח. שמשון לא ראה כלום. קימעא קימעא שב למנוחתו, ישב על המטה הגבוהה ושקע בהרהורים, מבלי שים לב לבעל הבית. רק מחשבה אחת היתה לו: לא יאָמן, לא יעשה כן. בחייו לא היתה עד כאן שום צרה וגם לא בסביבתו: שום נפש קרובה לא חלתה, לא מתה, לא סבל מחסור. שמשון לא ראה מעולם צער בקרבתו. אמנם זה לא כבר היו בני אדם בוכים לפניו במשפט. אבל הדבר מחוץ למחיצתו היה. פעם ראה אדם החש בשיניו ולא הבין לרוחו. עתה היה הצער לצנינים במוחו עצמו. כל פעם שנרתעה המחשבה ושהתה בדברים של מה בכך, בצבע הכרים, בציוּרים שבכותל – מיד חזרה לאבדתו. פתאום הרגיש, שברגם עומד עליו זה כבר ומדבר על לבו, וידו מונחת על שכמו; אבל לא הקשיב מה הוא סח.

שמשון הפסיקהו באמצע ושאל לא כנעלב אלא כמתאונן, כמנוצח:

– הצדקת להחזיק בדבר אשר נאמר במשתה בשגגה? גר אנכי ואת חוקותיכם לא ידעתי. לא זכרתי את תורתך על אנשים ונשיהם. לא זה הצדק.

ברגם הרהר בלבו, כי שמשון צדק; אבל בשולחן הערוך שלו היתה תשובה אחרת מן המוכן ואותה הגיד:

– מאה אנשים היו בזה. לא זה הוא הדבר אשר הגיד המדבר, כי אם זה הוא הדבר אשר שמעו השומעים. אבן כי אזרוק השמימה – אם תפול לארץ, שעשועים חמדתי לי; ואם תפול על ראש איש – רוצח אנכי. דבר בשגגה בלי עדים – שגגה היא; שגגה בפני קהל ועדה – משפט חרוץ הוא.

שמשון לא הקשיב לדבריו. ברגם קבל שתיקה זו כהודאה, היה מרוצה מאד. ובחפץ לב פתח לרווחה לפני הברבר הצעיר את מפרצי חכמתו הנוחים והרדודים. דבריו ארוכים היו, מלאים שכל טוב ודעת. אין להצטער בגלל נשים, ובכלל אין להצטער על שום דבר. העולם אינו, בעצם, אלא חדר ילדים גדול, מלא שעשועים שונים: נשיקה, עושר, כבוד, בריאות, חיים. יש ללמוד מן הילדים; נתקלקל צעצוע אחד, בכית רגע ומיד קח צעצוע אחר ושבה נפשך למנוחתה. ויבוא הערב – הנח הכל ולך שכב מבלי לבעוט; השינה, הוא המות, אף הוא צעצוע, בודאי לא נופל משאר הצעצועים. העיקר הוא: שהילדים יהיו רחוצים למשעי ולא יצעקו בקול רם.

לא דבריו עצמם אלא דָכים נכנס קימעא קימעא להכרתו של שמשון. סוג זה ידע ואהב; לשם חכמה זה היה הולך אליהם לתמנתה. את הדברים הללו אמר אז לקרני, אחות יהיר, ואם לא אמרם, חשבם.

ולקח ברגם הוסיף לערוף כמטר. ודאי, האהבה רוח פסקנית היא באדם, ויש שנדמה לו לאדם כי אין לו בעולם אשה אחרת. אבל רק מקסם הוא. יש אשר תרעב בדרך ואמרת בלבבך: מה טוב לאכול בשר – איל דשן. והנה באת אל המלון. יש בשר איל? לא. צר מאוד. ומה יש? רק דוחן מבושל. אתה מעוה פנים. אבל בעל כרחך תדרוש דוחן. אתה מתחיל לאכול – והנה גם הדוחן ינעם לחכך; ולאחר שאכלת שכחת את בשר האיל לגמרי. התיאבון הוא העיקר. אם מאכל זה או אחר – קפדנות בעלמא היא. דרך הבחורים להתאוות וכך נאה להם, אבל המבחר רב הוא…

לאחר משל זה עלה על דעתו של ברגם רעיון גאוני, ולא לפתע פתאום בא הרעיון אלא בשילוב הטבעי של המושגים. בשר איל ודוחן; אשתו השנית, העוית, מבשלת עד להפליא, והיא אם אלינוער; אלינוער! ברגם הוסיף לנחם את שמשון ומדי דברו הרהר בחפזון בכל צדדי הרעיון, זאת אומרת בצדדים הנוגעים לו ולביתו. הבחורה בגרה, אינה נוחה לבריות; להשיאה לאחד האצילים הפלשתים כאן, על הגבול, שכולם משוגעים לדבר טהרת הגזע, לא יקל. אבל דוקא מפני מוצאה לא יגרמו נשואיה עם בן־נכר לסכסוכים שנולדו מן הנסיון הראשון. ובפרט, שהורי שמשון בנו בחכמתם בית לאשתו בצָרעה. שידוך מצוין מכל הצדדים. ובזהירות ובדקות נגע ברעיון חדש זה כשהוא כפוף על גבי ראשו המורכן של שמשון.

כמובן, לא נאה לאב לשדך את בתו, אבל מפאת ידידותם וגם… גם מפני המצב הנוכחי מותר לסור מן הכלל הנהוג. הוא, ברגם, אינו יודע אם הרגיש ידידו בדבר, שבבית הזה יש עוד לב־אשה אחד, שגבורותיו של שמשון לקחוהו שבי, אבל לב אב יודע נפש בתו. רגש זה הובע פעם – כמדומה לו בשעה שבא בן משק בית מנוח – בקנאת אהבה עזה עד שהוכרח ברגם לתקן תקנות חנוכיות נמרצות. ונוסף על כך יכול הוא להגיד בלי שפתי גאוה, שלפנים בימי נעוריו נחשב לבקי בחמדת נשים ועדיין לא שכח תורה זו. והוא, ברגם, מרהיב עוז בנפשו להתנבא, שבתו הצעירה עתידה בקרוב לעלות ביפיה גם על הבכירה. וכבר עלולה עין בוחנת לראות זאת היום. אפשר שחמוקי כתפיה אין להם אותה הרכות שבצורות הכדים מעשי ידי אמני כרתים, אולם – חזה התנופה ושוק התרומה…

שמשון לא שמע כמקודם. מחשבותיו נתבלעו בכלל. ופתאום עשה מעשה בהיסח הדעת: בבת אחת, כאילו נשבר, הפיל את ראשו על הכר, הרים את רגליו אל המטה וטרם הספיק להניחן כהוגן נרדם, בלי פיהוק, בלי התמתחות, כאילו נבלע לתוך האדמה. ברגם לא נעלב, כמובן, רק משך בכתפיו. כל זה חדש היה בעיניו, ובמקצת גם משך את לבו, כאילו נזדמן לו לראות מקרוב הזדווגות של דובים למשל. ונזכר, שבילדותו היה לו כלב אהוב; פעם נשברה רגלו של הכלב והעבד החובש טיפל זמן רב בתיקונה. הכלב געה כל הזמן, אבל אך הדק החובש את הקשר האחרון נרדם הכלב מיד, תוך כדי הצווחה האחרונה.

ברגם יצא בלאט. בפרוזדור נמצאו שתי נשיו וגדוד עבדים על כל צרה שלא תבוא. לעבדים צוה ללכת ועם הנשים נועץ. לאחר המועצה נצטותה אלינוער לבקר את הישן מזמן לזמן ולשרת לפניו כשיתעורר.

*

שמשון ישן כל הבוקר, היום והערב. לא חלם שום חלום. רק מזמן לזמן נתרשמו בירכתי מוחו הרגשות גופניות. יד רכה החליקה את מצחו וסילקה את המחלפות שנפלו על עיניו, אחר כך הוקל לרגליו, ודבר חם גיפף אותו בעדנה ובלחלוחית. פעם הודבקו לשפתיו שפתים פתוחות ודולקות וידו הרגישה כהרף עין אותו המגע הרותח והגמיש כמשי, שנהנה הימנו באותם שבעת הלילות מבלי לקום משנתו. אף עכשיו גמגם מה שגמגם ולא קם.

לבסוף הקיץ בהיסח הדעת כמו שנרדם, ומיד ישב על המטה. ליל חושך היה; בקרן זוית דלק נר עמום. ראשונה הרגיש במגש ועליו לחם, בשר, דבש ויין, על שרפרף סמוך למטתו. בחפזון אכל ושתה ובלע כל מה שנמצא על המגש. נשמעה אושה קלה ובצל נראתה דמות אדם.

– מי זה?

מבלי לקום השיבה:

– אלינוער.

– מה לך פה?

– אבי צוני לשרת לפניך. פשטתי את נעליך ורחצתי את רגליך והכנתי לך אוכל.

– מה היא אשמורת הלילה?

– קרוב לחצי הלילה. בבית הכל ישנים.

– תני לי את נעלי.

מבלי לקום הושיטה אליו את ידיה לאורך המטה והפליטה בעצבות:

– כדבר אל שנואה תדבר אלי.

– איה נעלי? – חזר ושאל והסתכל בקרקע.

– אל נא יחרה אפך בי, תיש – לחשה בדמע.

אנשים עזים יראים מאוד את דמעות הנשים. גם במשפט היה שמשון מתבלבל מן הדמעות. לא ידע מה להגיד.

– אל נא יחרה אפך בי – אמרה מתוך בכיה מרה. – אולי חטאתי, אבל אהבתיך. לא אובה לחיות אם יחרה אפך בי.

– הניחי – אמר שמשון בזעף. – אין אני כועס על איש. מה לי ולך. איה נעלי? לא אוכל ללכת יחף.

– אנה תלך בלילה?

– אל סמדר – השיב בפשטות.

מיד נהפכה התיפחותה לצחוק. הכנעתה – למרד.

– אין לך למהר – אמרה בצלצול – שניהם לא יישנו עד השחר.

וטרם יבין נפלה לפניו אפים ארצה, חבקה את רגליו בידיה, כרכה אותן בשערותיה, ובלשון עלגים, בפזיזות יתירה התחננה לפניו:

– אמרתי לך אז, תחת הזיתים, ואתה לא האמנת; הכיתני. בת נעות המרדות היא; אחת היא לה מי מנשקה, אתה או אכתור או שלישי. היא לא אהבתך גם בימים ההם. פה אין איש אוהבך, אתה ידעת. רק אני אהבתיך. בשבוע ההוא התבוססתי בלילות כעוף ששחטו את צוארו. לולא כל הקורות האלה כי עתה הרגתיה. קחני נא, תיש; אלכה אחריך לצרעה, אלכה אחריך למלחמה, בין שוּעליך! אלמד לאחוז חרב, אמשוך מתמנתה חרש ברזל, אמי תשרת לאמך. אהבתיך, שמשון.

– הרפי מרגלי – אמר שמשון – ותני לי למצוא את נעלי.

בשצף קצף צעקה:

– הלא סמדר שוכבת עתה בחיק אכתור ולוחשת לו, כי טובים דודיו מדודיך.

שמשון הוציא את רגלו ונגף בפרצופה בעקבו. אלינוער נרתעה ונתגלגלה על פני הקרקע. שמשון קם, לקח את הנר ומצא את נעליו, קשר את השרוכים והלך לו.

 

יז: מֶה עָשָׂה בֶּרְגָּם בַּצַּר לוֹ    🔗

סמוך לחצות הלילה עוררה את ברגם אשתו העויה. היא היתה היחידה בבית שהרגישה כי שמשון יצא. מתוך חרדה לבתה לא שכבה לישון אלא ישבה שעות אחדות בקרן חשיכה בפרוזדור. כשחלף על פניה הצל העצום של הדני ונעלם בפתח הבית שרכה לאותו חדר ומצאה את אלינוער על הקרקע, אחוזת פלצות אלמת. שיניה נקשו זו לזו וכולה רעדה מתוך צמרמורת. עבר זמן רב עד שמסוגלת היתה לדבר ועד שנודע לאמה, כי שמשון הלך לסמדר. אז גמרה לעורר את בעל הבית.

ברגם חרד חרדה גדולה. מיד נתלבש, קרא לעבד, צוהו לקחת חרב ומיהר ללכת עמו לבית אכתור. ליל חשיכה היה ואי אפשר היה ללכת דרך השדות והכרמים. מוכרחים היו לסוב הרבה וללכת במסלה. ברגם הלך במהירות יתירה עד כמה שמוכשר היה לכך בעל בשר כמוהו והרהר במצב. המצב נראה לו קשה ביותר. ובפרט שהתחיל מפקפק אם נהג בעצמו לפי כללי הזהירות. ראשית כל, לא מחכמה היה ששכב לישון מבלי לתקן תקנות כתריס בפני מעשהו זה של שמשון, אף על פי שמצד אחר לא היו כל עבדיו כאחד יכולים וגם לא מעיזים לעכב בפני שמשון. קשה מזו היתה אשמה אחרת: בבוקר השכם אסר על עבדיו לספר למי שהוא על אורחו, ועבדיו הצטיינו דוקא במשמעת למופת. נמצא, שסמדר ואכתור אינם חשים כלום והדבר יבוא עליהם בהיסח הדעת. אמנם, אכתור אמר לו אמש, שבערב זה יתכנסו אצלו רעיו, כמדומה בענין מרוץ הסוסים באשדוד. אם כן יש לקוות, שהמסבה מאחרת בנשף, ואם יתגלגלו הדברים לידי מאורעות שאינם מהוגנים יהיה מי שיעמוד בפרץ. אבל כיצד יעמדו בפרץ? ידידי אכתור כולם צעירים, אנשים מתונים ונבונים מועטים ביניהם. כל זה עלול להגמר באופן מגונה מאוד. לא יכול כלכל מעשי אלמות פרועה. בבחרותו השתתף אף הוא פעמים בכבושי עמק שורק וסביבות תמנתה, אבל מטבעו שליט היה ולא איש מלחמה ועצם הרעיון על־דבר מהלומות וכאב, והגסות והנוול שבדבר תועבת נפשו היו. בקיצור, מצבו קשה היה.

– הרחוקה עוד הדרך? – שאל את העבד.

הנה לפנינו והלאה השקמה אשר על אם הדרך ומשם קרוב הוא – שלשה או ארבעה משמעי אוזן.

האצילים היו מודדים על פי מטחוי קשת, והמון העם על פי משמע קול אדם – כמאתים פסיעות לערך. משמע קול? לברגם נדמה לפעמים, כי גם מכאן הוא שומע מאותו צד מיני קולות. אבל מסביב נאנקו התנים, והרוח המה בחורשות ובכרמים עד שקשה היה להבחין. היכן אותה השקמה הארורה? ממש כך הרהר: “ארורה”, אף על פי שלא היה רגיל לקלל. מאם הדרך הוליכה מסלה אחת לשער הדרומי (ובה הלכו עתה), אחת אל ההרים, אחת ישר לגבול דן מסביב לתמנתה והרביעית לאשקלון על יד בית אכתור. מאם הדרך אפשר יהיה לשמוע אם אין שם מהומות.

פתאום נשמעו ממש על ידם פסיעות נחפזות. מתוך החשיכה הופיעה דמות לבנה, וכשראתה אותם נרתעה לצדדין.

– מי זה – קרא ברגם.

בצעקה קפצה אליו. סמדר לבושה היתה כסות לילה, כל עוד נפשה בה מן ההתרגשות והריצה. חבקה את אביה בידיה ושננה מתוך רעדה בקול מרוסק:

– הוליכני הביתה. אל תלך שמה. הוליכני מפה. אל תלך שמה. הוליכני…

לא היה שום ספק בדבר: כנראה, היתה מהומה וברגם הרגיש, כי במצב זה עליו לא להסס אלא לקום ולעשות. ובקול נגיד ומצווה אמר:

– הרגעי. דברי ברור ובקצרה: מה קרה?

– הם הורגים אותו… הורגים את שמשון…

– למה?

– הוא רוצץ ראש חנוש בספל. מכה אחת ולא יסף. אבל חנוש זרק ראשון את הספל, בעיני ראיתי… והוא הכה את אכתור לחי, שמשון הכה. הה, מה נורא – אין לראות מאומה, לא עינים, לא אזנים; דם… ועתה יהרגוהו. הביתה חפצתי…

– הוליכֶהָ הביתה – אמר ברגם. – ואת החרב תן לי.

– אבי, אל תלך שמה – צוותה סמדר.

– לך לך – חזר ואמר לעבד ומיהר לרוץ.

העבד הוליכה בחזרה, תמך בידה והרגיעה. עבד זה, פלג שמו, זקן הבית היה, וסמדר גדלה לעיניו וחשבה אותו לבן משפחה. מתוך הליכה מהירה סיפרה לו מה שראתה. אכתור ערך כֵּרָה והיא שכבה לישון. נתעוררה לקול רעש ופתאום שמעה קול שמשון ונשקפה מתוך חדרה. שמשון עמד בפתח ודיבר בקול רם, אבל בנחת: “באתי לקחת את אשתי, הבה לי את אשתי”. אכתור קם, הקרואים ישבו. אף אכתור דיבר, מבלי להגביה קולו, אבל מה שדיבר אינה זוכרת. פתאום צווח חנוש מעקרון בקול הלום־יין: “גרש הלאה את הפוחז הזה” והטיל בשמשון את ספלו. הספל פגע בפרצופו של שמשון והכל נבהלו ונשתתקו. שמשון הרים את הספל מן הקרקע וזרק אותו בחזרה – ישר לראשו של חנוש. נשמע קול שבר ונפץ – מה נורא הדבר – רסיסים נתזו לכל העברים, וחנוש ישב לארץ, התנודד פנים ואחור ונפל. כולם התחילו צועקים, קמו ממקומותיהם ואכתור געה בקול: “בביתי? את אורחַי?”, תפס את החרב מן הכותל והתנפל על שמשון, ויתרם – כעשרים איש – תפסו סכינים, כסאות, כדים והתנפלו אף הם על שמשון. ושמשון – זהו הדבר הנורא ביותר – החזיק בשמאלו ביד אכתור אחוזת החרב ובימינו הכהו על לחיו, ופני אכתור שתתו מיד דם ואי אפשר היה להכירו. נקהלו עבדים מלוא החדר – עשרים, שלשים ויותר, כולם אַלות בידיהם, וכולם, האורחים והעבדים, הקיפו את שמשון ומרוב הצעקות נתבלבל ראשה וברחה מבלי לדעת אנה; ועכשיו הם הורגים את שמשון.

ברגע זה כבר ידע ברגם אביה, כי לא הרגו את שמשון. כשהגיע כל עוד רוחו בו עד פרשת הדרכים ושמע באמת מרחוק המולה של כמה קולות רץ לקראתו צל שחור ועצום. הצל היה חולף ועובר עליו, אולם ברגם קרא לו:

– שמשון, מה עשית?

שמשון הכירו בקולו, נצב והשיב בלחישה עליזה ומצלצלת:

– לא ידעתי. ימנו נא את פגריהם ויאמרו לך.

הסב את ראשו לאחור והקשיב רב קשב.

– עוד אינם רודפים – אמר בקול רם ובעליזות כמקודם. – אל נכון מבקשים הם בחדרים ובגן. אולם עלי למהר – מספרם כחמשים ויותר, ועמהם חרבות וחניתות. שלום לך, חותני. גדול חסדך עמדי כי נתת לי לישון את שנתי בצל קורתך וצוית להאכילני.

ברגם הראה על חרבו.

– לולא ישנת היום בצל קורתי ולא שתית מייני כי עתה נסיתי להרגך, אם כי לא צעיר אנכי ולא חזק – דיבר רתת.

שמשון פשט את ידו.

– תן לי את חרבך – הפליט בקול נגיד ומצווה.

ברגם נרתע לאחוריו.

– לא אתן. על פי חוקת חמש ערי פלשתים בגד בוגדים הוא.

– תן ברצון, וָלא – אקח בזרוע.

ברגם לא נבוך. למקרה כזה קבועים היו כללים – כנראה, היו בתולדות משפחתו דוגמאות דומות קצת למצב שכזה. בתנועת יד אחת הפך את החרב ובית ידה כלפי מטה, הסמיך אותה לאבן ונשען קצת בחזהו על חודה.

– גש הנה – אמר לשמשון – ואהיה גם אנכי לפגר, כאשר אמרת. כל עוד אני חי לא תהיה חרבי לבן נכר אשר לא כדת.

בחשיכה ראה כי שמשון גחן ורוצה לקפוץ, והחוד דקר אותו בין צלעותיו דקירה עזה אף על פי שלא הרגיש כי פתח את האגרוף, שבו כיסה את חוד החרב. פתאום זקף שמשון ואמר בקול עליז כבראשונה:

– ישיש אמיץ־לב אתה. טוב איפוא, יהי כדבריך. החרב לך, אולם סמדר לי היא. הביאֶהָ נא אלי לצָרעה, וָלא – אשוב לקחתה – לא לבדי!

פנה כה וכה ונעלם בדרך העולה אל הגבעות. ברגם מחה זיעתו הקרה מעל מצחו, עמד והרהר קצת – ושרך דרכו בחזרה לביתו. לפי חומר הדין היה לו ללכת לצד האחד ולחקור מה נעשה, אולם סוף סוף כבר אין בידו להועיל כלום – ואכן דיה צרתו ליום זה. שמשון קראהו פעמים ישיש – וכדבריו כן הוא. ברגם עיף מאד.

מרחוק ראה בפתח ביתו לפידים ודמויות אנשים. בו ברגע שמע מאחוריו שעטת סוסים, כשהגיע לביתו השיגוהו שני פרשים, האחד קפץ הלאה אל השער והשני עמד. לאור הלפיד הכיר את ברגם וברגם הכירהו: גמד שמו, מעשירי העיר וממקורביו של אכתור.

– אני רואה חרדה בביתך – אמר הפרש – ידעת איפוא את הנעשה. דבר נורא. נשלחנו להשיג סוסים ולרדוף. נמלט וברח. בתך נעלמה אף היא, בתחילת המהומה. יראנו פן הדביק אותה וחטפה. צו לחבוש את סוסיך. אחי יריץ מהר את כל אורוות העיר. אל תתעצב, נרדוף נשיג אותם.

– סמדר בביתי, – השיב ברגם, – לא הדביק אותה. מהר ושוב ואמור לאכתור, כי שלום לאשתו ולא יאונה לה כל רע.

בזה הרגע נגשה אליהם אשה במרוצה ושאלה:

– מה שלומו?

הפרש סבור היה, שהיא שואלת לשלום אכתור.

– אישך… פצוע, אבל לא נפל למשכב – הוא ומרעיו מחכים לסוסים על אם הדרך. תיש נמלט וברח. אנחנו ממהרים לרדוף אחריו.

סמדר פרשה כפיה וצחקה מקרב לב.

– נמלט! מהמון אשר כזה עם חרבותיהם ומקלותיהם! הכה את כולם וברח!

גמד הסתכל בה ברוגז.

– אשמח כי הצלת את נפשך, סמדר – אמר בקרירות – אבל לא אבין לשמחתך. וגם אכתור לא יבין למה יצאת מביתו.

סמדר השיבה מתוך צחוק:

– לולא ברחתי כי עתה נשאני משם לעיניכם. יצר לי על אשר ברחתי.

ברגם שסע את דבריה.

– אל תדברי הבלים, סמדר. חולת קדחת הנך, לכי לאמך.

– שמעי נא – אמר הפרש – האם לא פגשת אותו בדרך? האם לא ראית לאיזה רוח נעלם?

– לוּ גם ראיתי כי עתה לא אמרתי לכם – השיבה בקול מצלצל והלכה לה.

– סמדר! – גער בה ברגם בחרדה גדולה; אולם כבר היתה בפתח הבית, וגמד לא אמר כלום, הפך פני הסוס אחורנית ורכב שוב לצד אשקלון.

ברגם הבין, שיומו הסוער לא תם. מצבו הלך הלוך וקשה. בראש מורכן הלך אל פתח הבית והשתדל להמלך בדעתו, אבל לא ידע בעצמו מה. לנשים צוה לשכב, אבל הן סרבו והוא החריש. מאד עיף היה ומאד זקן. העבד הגיש לו כסא וברגם ישב, משך אליו מבלי משים את סמדר, החליק לה על ידה וסילקה. הנשים שוחחו ברגש, העבדים התלחשו. נשמע, שהעיר מתחילה לקום, מעבר לחומה נראו אורות, סוסים צהלו. בה בשעה הלך ונתקרב שאון כמה קולות ונראו לפידים. ההמון הלך לבית ברגם, ולקראתו הוליכו מן העיר סוסים. לא עברו רגעים מועטים והככר שלפני הבית דמתה למחנה מלחמה.

ברגם הלך לקראת אכתור, הלוך והחלק את זקנו. לאור הלפידים הכירהו בפרצופו המסורס. הצד השמאלי של פניו לא היה צורת אדם כלל. אבל גם הצד הימני נעוה מכאב ומכעס. גמד הלך עמו, הלוך ונהוג סוסו באפסר.

– לי דרושה סמדר – אמר אכתור לברגם, ונראה היה שהוא מניע את לסתותיו בקושי ובכאב.

– סמדר איננה יודעת מאומה ואיננה אשמה בדבר – השיב ברגם ונתן עיניו בפרצופים המוארים. כולם כאחד הצטיינו בארשת איומה של כעס, בושה ושכרון. – סמדר נקיה. אבל אשם אנכי, עיני הרואות כי אשמתי והבה אספרה לכם כל הנעשה.

השומעים הסתכלו בו והמתינו.

– יכולתי להזהירכם ולא הזהרתיכם – אמר ברגם בנחת ובמתינות, בלי ענוה של הכנעה, אבל גם בלי קנתור. דיבורו היה כראוי לשליט, שיצאה מלפניו שגגה והוא מתודה בקול רם, כי גם כזאת אירע בתולדות משפחתו.

– שמשון נמצא כל היום בביתי. בא כעלות השחר; בתחילה התאנף מאד ואחרי כן שככה חמתו ושכב לישון. לבי היה בטוח כי הכל יבוא על מקומו בשלום ומאשר לא חפצתי להחריד את סמדר ואכתור וכל העיר צויתי לבני ביתי לשמור את דבר בואו בסוד. ובאשמורת הלילה קם ויצא – ויתר הדברים ידעתם. גדולה אשמתי לפניכם. אני מסיר מעלי כל הכהונות והמעלות ושמות הכבוד. שפטוני על פי חוקי חמש ערי פלשתים…

בהמון נשמע מדי דברו קול תלונה רועמת. אכתור הסתכל בו מן הצד ונתן לו אות להשתתק.

– את זאת נחקור אחרי כן – התיז ואמר. – עתה אין לי חפץ בך. לי דרושה סמדר. קרא נא לה.

ברגם ביקש להשיב, אבל אחר את המועד. יד קלה נשענה על כתפו – סמדר עמדה על ידו. איש מבני ההמון לא הרגיש בכך. אבל זוג נהדר היו, בלי פחד וגאוה, שניהם פשוטים, מתאפקים, עומדים בכובד ראש ובנימוס ומוכנים לכל.

אכתור הראה על גמד.

– הוא אומר, כי אַת ראית באיזה דרך ברח תיש.

סמדר הניעה בראשה.

– לא אכתור, לא ראיתי.

גמד הפליט בזעף:

– ולי הגידה כי ראתה – וגם צחקה בדברה.

סמדר הסתכלה בו, באכתור, באחרים, נענעה שוב בראשה ואמרה:

– לא כן אמרתי לך; הפכת את דברי, אבל מצער הוא. ראה לא ראיתי.

מי שהוא צעק בגסות:

– שמוט את ידה לאחורי גבה בעוז – אז תדע את האמת.

ברגם ידע שַדוּן. לפי דיני הפלשתים היה הבעל מושל באשתו כמעט בלי מצָרים – לפעמים עד כדי משפט מות, ובכל אופן רשאי היה לנסותה בעינויים. אסור היה להתמהמה.

– היא לא יכלה לראות את שמשון בדרך – אמר ברגם – פגשתיה כשני מטחוי קשת לפני אֵם הדרך מעבר מזה ושלחתיה הבית בלוית עבד. ואני הלכתי הלאה ופגעתי בשמשון על יד השקמה. אנכי ידעתי אי זו היא הדרך אשר הלך בה.

יד סמדר חבקתו ביתר עוז. גמד הסב פניו וקרא:

– עלו הסוסים!

ואכתור נתן עינו היחידה בברגם והמתין.

ברגם השתעל.

– ואי זו היא הדרך?

ברגם הרגיש פתאום כאילו גם לסתותיו נקעו והדיבור קשה לו.

– ענה, פרה זקנה! – צווח אכתור גסות, הרים שני אגרופיו ופסע פסיעה לפנים.

מוחו של ברגם עבד בלי הכרתו ורצונו. היום עם שחר היה גם כן מעשה כזה: אגרופים מורמים והמלה “זקן”. ואז השיב: כן זקנתי, ואתה בביתי. ואותו פרא אדם לא נגע בו. ואחר כך – זה עתה – לא נטל את חרבו. ובבית ברגם ישן ואת לחמו אכל.

ברגם פתח פיו. אכתור הוריד את אגרופיו, אולם ברגם נאנח ואמר רק זאת:

– אנכי… בין המצרים. הלא בצל קורתי ישן וגם…

פתאום פנתה אליו סמדר כתינוקת המתחטאה לפני אביה, כאילו אין איש זולתם במעמד זה והיא שואלת לה צעצוע:

– אבי, שאהבה נפשי, אל נא תגידה להם; אין להגיד.

– כן דברת – השיב ברגם כמדבר עם בתו ביחידות. – אף אני אחשבה זאת לא לצדקה.

אכתור בעט ברגלו בכל כוחו בבטן הזקן. ברגם הוטל פסיעות אחדות לאחוריו ונפל אפים ארצה. סמדר הרפתה ממנו מפני שאכתור החזיק בשערותיה, הפיל אותה לארץ והתחיל רומסה בפניה ובחזה. מפתח הבית נשמעו קולות הנשים והעבדים. אמטרמגעי ירדה מהר מן המעלות ורצה לבתה. אחד מרעי אכתור תפס בידו, וסמדר השתמשה בזה, קמה, פרצה בבכי וצעקה:

– על זאת יפשוט שמשון את עורך מעליך – שמשון אישי.

– אל נא תדברי כזאת – גמגם ברגם מארץ – אשר לא כדת. חולת קדחת היא, רעי…

אולם כבר אחר את המועד. אכתור הוציא חרב קצרה ותקע אותה בצואר סמדר, בשעה שהרימה ראשה בלעג. החרב נתקעה עד החצי, ואמטרמגעי לא הספיקה כמעט לתמוך בסמדר בנפילתה.

ההמון נשתתק. אחר כך הורגש זעזוע כבוש, נשמעו קולות נשים וקריאות נרגזות של אנשים. אולם גמד עלה על סוס, נפנף בלפיד לכל העברים וצווח:

– משוגעים! אם לא נרדוף ונשיג את תיש, יביא הנה את גדודו ויסית בנו את מחנה הכנענים!

הדברים קלעו אל המטרה: איום זה היה היחיד שעשה רושם על הפלשתים בגליל זה, שנכבש רק זה עשרים שנה. ומאותו ההמון, ודאי מתוך אותם הגרונות עצמם, נשמעו צעקות:

– אלצו את הזקן לדבר!

אנשים אחדים הקיפו את ברגם. הרימוהו, הושיבוהו על אבן. אחד נענע אותו בכתפיו, השני החזיק בגרונו, כולם הקיפוהו בשאלות. והוא הניע ראשו לכל צד וגמגם:

– בינו נא…

אחר כך היתה דממה ואחד מהם נטל את ידו ושם בין האצבעות מיני קנים, ואת קצות האצבעות כרך ברצועה והדקה היטב. אחרים החזיקו בצוארונו של ברגם, ברגליו, בידו הפנויה. “קשה מאד” הרהר ברגם בשעת מעשה. מעודו לא פלל, שיש בעולם כאב כזה. לא רק אצבעותיו כאבו אלא גם חזהו, ראשו, ברכיו, מיני עורקים נקרעו ופקעו, וכל הזמן נשאל שאלה אחת טורדת. אבל ברגם לא יכול לדבר. רק אחת ידע – גדול הכאב מאד, ולצעוק חפץ, אבל אין זה מן הנימוס.

בינתיים גדלה הצעקה מסביב. בבית ובגן הוכו עבדי ברגם – כנראה בקשו לעמוד לימין אדוניהם. הנשים יללו. מסביב לאכתור ישבו ונמלכו: האחד יעץ להפרד למחנות אחדים ולבקש בכל הדרכים; אחרים טענו, שמפני המרוץ באשדוד מועטים הסוסים ואין טעם לשלוח אחרי תיש גדוד קטן, ומה גם שבודאי גם שועליו אורבים בדרך. ומזמן לזמן שאלה חבורה זו את החבורה שטפלה בברגם וקבלה תשובה:

מחריש הוא…

אצבעותיו של ברגם כבר שבורות היו. במבט עמום הסתכל בכף ידו שנתרחבה ועצמותיה נמתחו. מעניו נמלכו ביניהם מה לעשות לו עוד. בהפסקה זו השתמש, אימץ כוח זכרונו ונזכר, שסמדר מתה… אַיה? בריוח שבין האנשים הסובבים אותו ראה אותה… אמטרמגעי ישבה על ידה, וראש הבת מושכב היה על ברכי האֵם. פלג החזיק על גביהם לפיד, שהאיר את שתי הנשים ושלולית אדומה. עיני ברגם נפגשו בעיני אשתו. פניה היו כתמול שלשום, גאים, קרים, בלי ארשת כל שהיא. הניעה בראשה והתיזה בשפתיה, אף על פי שלא יכול לשמוע:

– דום!

*

הרודפים לא יצאו בלילה ההוא. אולם עד הבוקר נעשו בתמנתה מעשים נוראים. מתוך בזיון וקצף אין אונים, מתוך מראה הפרצוף האדום המשונה של אכתור, מן הצעקות ומן הדם נעשו בני האדם לחיתו טרף, ביחוד כשהובאו הפגרים – חנוש מעקרון ועוד שלשה רצוצי ראש – ומרתפי ברגם נפתחו וכדי יין הובאו. בית ברגם הופקר על דעת הכל. עבדים נערים, קצת מבני הכנענים הנועזים שוטטו בחדרים, שיברו את כלי הבית, גזלו את המטלטלים, אנסו את השפחות בזה אחרי זה, זה במעמד זה. ברגם שמע בשארית הכרתו, בשעה שעקביו נתעותו על גבי אש, את צווחתה הנוקבת של אלינוער. בו טפלו עכשיו בלי שום תקוה להציל מפיו דבר, רק לשעשועים בלבד.

לפני עלות השחר, כשירד שמשון מן הגבעות, ראה בצד תמנתה בבואה של דליקה. השתומם ולא הבין – עד שפגע בעבד פליט באמצע הדרך לצרעה וידע מפיו דבר אבדן בית ברגם עם נשיו, בנותיו ועבדיו.

אולם רבה ממנה היתה דליקה שנִתַמרה על תמנתה לאחר שלשה לילות. מעשרה צדדים בבת אחת עלו להבות בכרמים, מגדישים ובגרנות. אחר כך היו הבריות מספרות, כי עדת שועלים, לפידים בזנבותיהם, היו רצים וגועים מפלצות ומכאב ומבעירים את השדות והגנים. אולם ודאי בדותה היא על סמך הכנוי “שועלים” של רעי שמשון. באותו לילה נשבה רוח חזקה, והאש אחזה בביתנים הנהדרים של האצילים מחוץ לעיר, החל מבית אכתור. אחר כך נפלה דליקה גם בעיר, בשכונת הפלשתים, שבה היו בתי העץ מרובים מבשכונת הכנענים, הבנויה בתי חומר. יושבי העיר נאספו על יד השער הדרומי וסיפרו שמועות על דבר טבח הנערך באחוזות האצילים. האחד הודיע, שהכנענים יצאו משכונתם ומלסטמים את בתי העיר וצדים ילדים ונשים… זה ימים רבים, מימי מלחמת מצרים, לא זכרה פלשת חורבן כזה. עשרות פרסאות מסביב, בעקרון, בגזר, בגת, באשתאול ובמודיעין נתעוררו היושבים על ידי שומרי הלילה, עלו על הגגות והביטו לצד תמנתה. מהלאה לאילון, בחגוי הסלעים הנשאים, נאספו היבוסים חשופי־שת, שריחם כריח תיש, והזינו עיניהם במחזה זה מבלי לדעת מה קרה. מהרי הנגב פשטו בני־יהודה הזהירים את צואריהם הרזים ודנו בחרדה, שמא יגרום מאורע משונה זה רעה לשבטם, אף על פי שהם יושבים מן הצד ואינם מכניסים ראשם בשום דבר. בצרעה, בחצר שעל יד חומת העיר, ישבו במקדש המעט לארץ שתי נשים; הזקנה לחשה מיני לחש ותופפה על לבה, והילדה, כמעט כולה מכוסה שערות שחורות פרועות, חוורת, עצובה, החרישה מתוך נשיכת שפתה האחת והסתכלה נכחה לאויר העולם.

 

יח: בַּמִּדְבָּר    🔗

זמן רב, כמעט עד ימות הגשמים, לקתה פלשת על מות סמדר וברגם. בכל הרצועה המזרחית של גליל עקרון פרצו מרידות בין בני העממים. את המורדים היו תולים על העצים שבצדי דרכים כשרגליהם שמוטות, לפעמים כשעורם מופשט וסרוח כסחבות. גדודי רגלים ופרשים שוטטו בכל המחוז, הכו את בני העממים והציקו לבני עמם, ופרחי הפקידים בצבא הביטו בעיני זעם לצד צרעה. נשרפי תמנתה הלכו לעקרון ודרשו להלחם על דן; אבל ביניהם נפקד מקום אכתור המליץ ולא עלה בידם להוכיח את הדבר לאספת העם. בכל זאת נתכנסו בגת בענין זה חמשת סרני פלשתים, אבל לאחר משא ומתן החליטו, בשים לב אל המצב המדיני הכללי, שלא עת מלחמה היא. רק כחודש ימים לאחר השריפה שלחו מלאכות לצרעה בדרישה להסגיר להם את שמשון. בני צרעה השיבו, ששמשון איננו על אדמתם – הלך לו לירכתי נגב, מהלאה לנחלת יהודה ולנחלת שמעון, למדבר־הסלעים של האמוריים והעמלקים.

– אם תלכדוהו שם – הוסיפו הזקנים, שביניהם נפקד מקום מנוח – ישמח לבנו גם אנחנו. גם לנו היה לזרא.

השליחים השיבו:

– אם כן הוא, הסגירו לנו את מרעיו, הם ה“שועלים”.

הזקנים הסתכלו זה בזה. ידוע ידעו, כי שמשון צוה לבחוריו בלכתו להתפזר בכל הארץ עד שישוב ויקראם. רק את נחושתן לקח אתו; יהיר שב לצָרעה לאחר עשרה ימים וגוש רחב־הכתפים חזר עוד לפני זה. וכה השיבו הזקנים:

– הנקל למצוא עץ גדול, אבל איך לבקש ציץ עשב בשדה? כולם ברחו להם, והמה בני בלי שם.

השליחים רעמו פנים ונסתלקו לצדדין להועץ.

באספה זו השתתף מכבוני בן שוני הלוי. אף על פי שלא היה בעל בעמיו ולא יליד העיר, הצליח להיות לראש המדברים בשלטון העיר; את הכל ידע ובכל מקום היה וכל דבר עשה בחכמה ובזריזות יתירה. והוא אמר בלחש:

– אם נשיב פני המלאכים ריקם, רע יהיה המעשה. איש כי יכעס – כמוהו כזאב כי ירעב: לא ימצא ארנבת בשדה והתנפל על האדם.

כולם הבינו לרעו. ואחד מן הזקנים הניד בראשו והשיב:

– הזעם בוער כאש ואתה אמרת להוסיף קש.

– לא – אמר מכבוני – אמרתי: יותן עליו מים.

נתנו עיניהם בשליחים והנה פניהם זועפים ונרעמים. הזקנים נאנחו והחליטו להסגיר את יהיר ואת גוש.

כשהלכו לקחתם לא התנגדו. בימים ההם עדיין היו בני דן מאוחדים כעדת דבורים ומכירים היו, כי בשעת הדחק מוטב שהאחד ילך לאיבוד משיאבדו הכל. ובצרעה ידעו זה כבר, שסוף סוף יבוא יום הפרעון לשעשועי שמשון. את שמות שמשון והשועלים הזכירו במשטמה. כשראה יהיר את השוטרים אמר: – לי אחת היא – והלך אחריהם; וגוש לא אמר כלום והלך אף הוא.

המלאכים הסתכלו בהם והעירו:

– אינם אסוּרים.

– אסרוּם אתם – השיבו הזקנים בזעף.

– אסרוני – אמר יהיר – לי אחת היא.

גוש לא אמר כלום.

קרני חבקה את אחיה מתוך בכיה מרה.

– אם תראי את שמשון – צוה לה יהיר – אמרי לו כי אינני נִחָם. ליל שעשועים היה בתמנתה. ולא נחת היא לגור בקרב הרמש אשר בבצת דן.

גוש גלמוד היה ואיש לא חבקהו.

בשעה שאסרוּם כסו הזקנים והעם את פניהם מבושה והנשים געו בקול.

לאחר ימים אחדים נודע הדבר לתושבי אשתאול ומהם קבלו בני יהודה היושבים שם. הם סיפרו לרוכלים שקנו מהם צמר בית לחם, והרוכלים פרסמו את הדבר בכל ארץ יהודה, ורוכלים אחרים הביאו את הבשורה עד לשפת ים המלח. נחושתן ירד פעם לעין גדי, קצת לבקש צידה וקצת מאהבת הנסיעה, ומשם הביא את הידיעה על גוש ויהיר אל המערה בין סלעי עיטם, מקום שם המתין לו שמשון.

המקום ריק היה מאדם. בני הסביבה קראו למקום זה אדמת שמעון על שם העבר, אבל שבט זה נמוג כמעט כולו, נתפזר ביהודה, בין האמוריים או מעבר לים המלח בין עממים נעלמים, ורק לעתים רחוקות נמצאו מחנות נודדים שקראו לעצמם בני יכין בן שמעון. חיים היו כנראה על השוד ועל מקח כופר מאת השיירות. מן הנגב היו באות לכאן אורחות נכריות גם־כן לעתים רחוקות. המקום עזוב ושמם היה, ממעין למעין מהלך יום או יומים ויותר. מאז מעולם היה המקום מקלט לבורחים. בכנען היו הממשלים דורשים את השם “נגב” כלשון נופל על לשון “גנב”. מי שאמר לחברו: “האם באת מסלעי עיטם” כאילו אמר לו: “גזלן אתה”. כשיצא שמשון למקום זה ידע כי מוציא הוא שם רע על עצמו. אמנם, גם בורחים לא מצא כאן ונהנה, שהרי לשם כך הלך לכאן – להתרחק מן הבריות ולעשות חשבון הנפש בינו לבין עצמו.

נחושתן הביא מעין־גדי קצת קמח ודבלים וסיפר את הנעשה בצרעה. שמשון נשתקע בהרהורים. לא התפלא על שהסגירו את חבריו: הרי זוהי חכמת שלח בן יובל וטבעו של דן כך היה. אבל למה לא שמעו השנים בקולו ולא נעלמו? גוש בעל הבשר ודאי נתעצל, ויהיר כורסם על ידי געגועים. משעה ששמשון סילק אותו מפני נחושתן נהפך הבחור לאיש אחר. אולם איככה יכול שמשון לעזבו? עיניו כעיני קרני אחותו, באלו ובאלו תוכחת מוסר… בחור נועז ועז, המובחר בשבטו; אבל כמוהו ככל אנשי דן ואפרים ויהודה – לא יוכלו לשכוח ולהסתלק; נאחזים בצפרניהם באתמול ותן להם אותו גם מחר. בשום אופן לא ישליכו את הצעצוע ואפילו אם נשבר… היכן שמע את זאת – על דבר הצעצוע? מי שהוא אמר זאת – אוּ שחלם את זאת – על עצמו, על שמשון. ואמנם כן הוא: כמוהו ככל בני דן. הלך לתמנתה אחרי צעצוע – נשבר הצעצוע ובגללו חרחר ריב בין עמים גדולים ובעצמו נודד הוא בין הסלעים ומתעצב…

מה יהיה? לחכות עד יעבור זעם, לקרוא אליו את קרני? הלוך תלך, אף על פי שיהיר אבד, ולעולם לא תזכירהו אף במלה אחת, לא את יהיר ולא את סמדר. אבל בזכרונה ישמרו תמיד גם סמדר וגם יהיר, והיא – איננה צעצוע… אמנם כן; גם הוא, שמשון, דבק בצעצועיו, רוקע ברגליו כשהם נשברים, אבל דוקא כשהם צעצועים ממש, קלים ועליזים, המצלצלים כשהם בידך ומונחים בדממה מתחת לספסל כשהשלכת אותם לשם… מי שהוא דיבר עמו פעם על דבר הצעצועים ועל דבר הילדים הבועטים כשמגיעה שעת שינה.

יכול הוא להיות שופט כל ימיו, לטפל במשפטים משועממים, לתת את הגנבים למכים, להוציא צאן מיד גוזלו, ולא לצפות לא לתודה ולא לאמון. כל זאת אפשר לעשות בלי קושי. כל זאת עושה איש אחר. לשמשון אין שום ענין אליו. הלה נזיר הוא, שלמענו שלח יהוה מלאך אל הבאר. אבל לאותו האיש אין צורך לא בצחוק, לא ביין, לא בשירה, לא במחול, לא בצהבהובת ולא בשחרחורת. אותו שמשון הזר לא יקח אשה, לא מבנות דן ולא מבנות מקום אחר – אין לו מה לדבר עמה. ושמשון האמתי – אין קרני בת זוגו; טובה היא ביותר ובעצמה יודעת זאת. שני שמשונים שני מיני חיים. כך נגזר, כך צוה בודאי אותו מלאך. שופט סר וזעף, בלי ידידות ועליזות; ליצן ומתהולל העוֹשה לו מכל קנה חליל חדש – שָרוֹק וזָרוֹק. כך נולד וכך יהיה. שופט… וכי יחפוץ דן מעתה במשפטיו? בני דן אינם אוהבים אותו, את מנהגו אינם מבינים, מתרחקים ממנו ורואים אותו כנכרי. ועתה יראו בו, חוץ מזה, גם סכנה. אולי בא הקץ – ושוב אינם זקוקים לו? מבלי משים נאנח לרווחה עד לתהום חזהו השעיר. יהי כן! וכיהיר בשער צרעה כן אמר שמשון עכשיו בקול רם: אחת היא לי.

ולאן ילך אותו שמשון, האמתי, הליצן והבדחן? תמנתה נשרפה. שמא סגורים לפניו מעתה גם שערי עקרון וגזר וכל המישור הפלשתי, השותה ומרקד מתוך שלוה. שמשון צחק בפה פעור לרווחה ובראש שמוט לאחוריו. אין דאגה! רחב הוא המישור. כמו שאין המים עומדים על גבי השולחן כך לא יעמדו במישור לא שנאה ולא ידידות, לא קללה ולא נקמה. אין שם זכרון לא לטוב ולא לרע; אין תחום בין אוהב לבוגד, בין ארוסה לזונה. היום חתונה ומחר מהלומות. אתמול הבערת בערה ומחר אתה קרוא לסעודה. פלשת בית משחק הוא, כל הרוצה נכנס, משחק כל זמן שכסף בכיסו – וכשאזל הכסף אל תשהה לשוא. שערי פלשת פתוחים לפניו.

*

שבעה ימים ולילות ישב על שפת ים־המלח הדרומית באהל אחד מבני בית הרֵכָבים, ושמו אליון. שם אביו לא נודע, כי כן נהגו הרכבים שלא להזכיר שם האב לשוא אלא כולם כאחד נקראו בני רכב. עם אליון חנו ששה בניו, כולם נשואים ומטופלים, ושתי בנותיו, נערות בתולות. זהו כל המחנה. היו רועים עזים, כורים מלח ועושים כלי חומר – קערות, מנורות, הכל חוץ מכדים ליין, שלא לסייע לדבר האסור במצות יהונדב נביאם.

שמשון ונחושתן פגעו בהם על יד מכרה המלח. הזקן גבה־הקומה ומחצית הגברים של מחנהו חצבו במעדרים בשכבת הסיד האמוצה. תחתיה נמצא מלח מגוּון כחלחל, ואותו היו שוברים ומניחים חתיכות חתיכות על עורות שטוחים. סמוך להם עמד אהל שחור ועל ידו היו חמורים וגמלים כוססים מתוך שקים: מסביב לא היו לא שיח ולא חתימת דשא. כשהרגיש הזקן בעוברי־אורח, הניח את עבודתו והלך לקראתם.

– שלום עליך, נזיר יהוה – אמר לשמשון.

שמשון התפלא, שנודד המדבר, הרחוק מן הישוב, בקי בטיב נזירות. באהלים המועטים של בני שמעון שחנה בהם בדרכו נשאל תמיד, מחלפותיו מה הן.

– שמענו דבר המנהג הזה – השיב הזקן. – אנחנו רכבים. ידענו כי בקרב שבטי יהוה היושבים בערים יש אנשי אמונה נכונה והמה את שערם לא יגלחו ויגדלו אותו פרע למען יבדלו מן הטמאים. אולם אתה הנך הנזיר הראשון אשר ראיתי לעינים. בוא, ברוך יהוה, שב נא עמנו כאשר תאוה נפשך. בעוד יומים נכלה את עבודתנו ונשוב למחננו, שם יש לנו מים ותמרים, נשים ואהלים. הכל ישישו עליך.

שמשון הסכים. עשה לו מעדר מאבן חדה, ככריים משקלה, ובשעה אחת חצב סיד יותר משחצבו כולם כאחד כל היום. לא היה להם אלא לכרות את גושי המלח ולנקותם. לא אמרו לו כלום. התהלה נחשבה בעיניהם לחטא, כי כל בני האדם שוים הם. אבל ניכר היה שהם מרוצים ומכירים לו טובה.

כשראה הזקן שעבודתם הוקלה קרא את שמשון לשוח עמו בצל. ישבו על שפת הים מתחת לסלע נטוי. שמשון, שלא ראה מעולם חשרת מים כזו, הסתכל ברב ענין בגלים הקלים והישרים ובקרקעית השטוחה. האבנים שעל יד השפה צהובות היו, שאחריהן – ירוקות, ושאחריהן – מצבע הים.

שמשון לא שמע על דבר הרכבים מעולם, ושאל:

– המשבט שמעון אתה או משבט יהודה?

– לא זה ולא זה – השיב אליון. – אנחנו לא מבני ישראל, רק אֵל אחד לנו ולהם. אנחנו בני קין, אבי כל עובדי אדמה. אבינו הזקן חטא ואנחנו עונותיו סבלנו.

– קין? – אמר שמשון – אכן איש הפכפך היה. זה אומר עליו כה וזה אומר כה. במשפט אחד אשר שפטתי בארצי הוגד לי כי קין צדיק תמים היה.

– רשע היה – אמר הזקן. – בקש לחלק את האדמה לאחוזות, אנס אותן למען תוציא לא את אשר צוה אלהים כי אם אשר זרע האדם במזמתו. אלה תולדות כל הרע בקרב האדם. לכן צוה לנו נביאנו יהונדב בן רכב דרך החיים למחות זכר מעשי השגעון אשר עשה אבינו הזקן.

באריכות ובטוב טעם סיפר לשמשון דבר אמונתם. אסור להם לחרוש. אסור לגבב על האדמה בניני אבן. יושבים הם במקום אחד כל זמן שהאדמה יכולה לשאתם – כל זמן שהיא מזינה את הגמל, השה והעז. כלה העשב, הרי שהאדמה אומרת: “עיפתי, לך הלאה”. ובאיסור חמור נאסר עליהם דם: דם האדם אין לשופכו אפילו כשהלה בא להורגך; דם המות צריך שיהא שותת עד תמציתו קודם שתאחוז האש בבשר; וביחוד דם האדמה, המכונה יין – כל השותה ממנו יהיה שעה אחת דומה לאלהים, אבל עתיד כל ימיו לדמות לממזר שנולד מכלאי חזיר־יער וצבוע.

– גם לנו הנזירים נאסר לשתות יין – אמר שמשון – אבל לחרוש שדה ולבנות ערים לא נאסר לנו. מה חטא הוא לניר ניר?

– חטא הוא – השיב הזקן – לאנוס את האדמה. אמנו היא. אל לבן למשול באמו. לא לטובה הדבר. החריש ראשית חטאת היא. אחרי קין בא תובל קין, קרע את חזה האדמה, שבר את עצמותיה, קרא להן נחושת, ברזל, זהב והחל לנסוך מהן תמונות קסמים, כלי משחית, לצוד לב ולעורר תאוה. אם נלך בדרך זה אין קץ לדבר: תמות כל האמת אשר בלב האדם ולא תשאר בלתי אם הערמה המעוקלת, חמת הנחש, הוא העוֹגב הראשון אשר לאשה הראשונה בעולם. אשר תסתיר האדמה לא לך הוא. אשר לך הוא תביא לך האדמה. היא המלכה ואין שליט בלעדיה – לא נשיאים ולא שופטים, – הכל חטא ופשע.

הזקן דבר דברים הקשים להבין, ושפתו היתה משונה קצת משפת כנען. אבל מחשבותיו, פרי הרהוריו בדממת הבדידות, חזקות ומדוייקות היו, ודבריו דבוקים היו במחשבותיו, עד שהבין שמשון את הכל.

– אצלנו – אמר – בנחלת דן, ראיתי אנשים הנקראים בני הנביאים. אמונתם כאמונתך, אבל הם הגדילו: לא יחפצו לא בעדרים ולא באהלים, ישבו במערות, יאכלו… לא ידעתי מה יאכלו; אל העיר ימעטו לבוא וכאשר יבואו יעלו על האבן אשר לפני השער ויקללו את העם על אשר יש לו שדות ובתים.

אליון שאל ברב ענין, באריכות ובפרוטרוט על הנביאים וחייהם, אבל שמשון ידע רק מעט.

– שמעתי גם על אבותיהם – אמר הזקן לאחר שתיקה קלה. – שמעתי כי לאבינו הזקן רכב היה עוד בן אחד, מלבד יהונדב, ושמו נבואל, ושניהם רבו ביניהם על אודות הדרך הנבחרה לכפר על חטא קין. נבואל אמר: “הבה ונתפזר בין האנשים ונלמדם בדברינו”, ויהונדב אמר: “הבה ונתרחק מן האנשים ונלמדם במעשינו”. לא השלימו ביניהם וכל אחד הלך לדרכו. אנחנו בני יהונדב. אולי נביאיכם ואתה, הנזיר, בני נבואל אתם. לא לנו לשפוט מה היא הדרך הנכונה. ואולי שתיהן נכונות גם יחד.

כל אותו היום ולמחרתו הרבו שיחה וכן גם אחר כך בדרך למחנם, בשעה ששמשון ונחושתן רכבו על גמלים בפעם הראשונה בחייהם. שמשון ספר לזקן על עצמו – על חייו שבנחלת דן, על מנוח ואמו – אולם לבו אמר לו שלא טוב לספר על דבר מקדש התרפים של אמו. הזקן הקשיב רב קשב, אבל סיפר לשמשון יותר מששמע. ממנו נודעו לשמשון הספורים על דבר סדום ועמורה, על משה, על אברהם יצחק ויעקב. ושמשון התפלא לידיעותיו ושאל:

– בערינו אנשים לאלפים ומרבים לספר איש לרעהו, ואתה לבדד תשכון ואין לך איש לדבר עמו, איככה איפוא תזכור שמות ומעשים אשר אינם ידועים לנו בלתי אם מעט?

הזקן צחק והשיב לו במשל: מעשה בעם חכם שהתגאה בחכמתו ובקש לבנות מגדל וראשו בשמים כדי לספור מגגו את הכוכבים ולהקשיב למחשבת אלהים. והלכו קצתם לכרות עצים, קצתם לסתת אבנים וקצתם לגבל סיד. אולם כל שגדל המגדל הלכו ונשתטו, כי הללו הרהרו כל היום על דבר קורות, הללו על עמודים והללו על הטיח – ועל הכוכבים לא חשב איש. וכשנסתיים המגדל והגיע עד לעבים והנה שכחו למה להם המגדל ולא שמעו איש את שפת רעהו. וכך נפוצו על פני כל הארץ ובראש המגדל קינן נץ.

בצהרים הגיעו אל המחנה, בתוך חורשת תמרים, על יד נחל עמוק ושקט. מסביב רעו עדרים רבים של אליון ובניו. לקראתו יצא כל המחנה: אנשים, נשים, נערות וטף. את האוהל המובחר נתנו לשמשון ושם ישב עמהם שבעה ימים, ישוב ונוח בשלותם. כל שבעת הימים לא שמע ביניהם לא ריב, לא בקשה, לא צו ולא שאלה. בחייהם לא היתה שום הפתעה. הצרכים המועטים היו מסתפקים מעצמם על־פי סדר מסויים. אליון היה הראש, אבל גם זה ללא צורך היה, כי הכל חשבו כמוהו ועשו את הראוי לעשות בלי דברו. מזבח לא היה להם. לעולם לא התפללו. הטף ידע, כי יהוה הוא האלהים, כי הכל כפוף לו ואין צורך להזכירו.

בלילה הראשון כשנכנס שמשון לאהלו מצא שם נערה, ושמה עדנה, הבת הבכירה של אליון. אמרה לו:

– אבי צוה עלי להיות עמך, אם תחפוץ.

שמשון לא פילל לזאת. אולם החיים הללו, הפשוטים ונשגבים כאחד, כבר החזיקו בו ולא השתומם. הלילה עבר עליהם כאילו אף הוא נולד וגדל בקדושת המדבר: שניהם ראשונים, שניהם רכי־לבב ובעלי נפש, שניהם מאושרים.

עם שחר נתעורר מפני שהיא קמה.

– תבואי הערב? – שאל.

– אם תחפוץ.

בקש לענות לה בערמומיות כדרך בני כרך: “ואת?” ולהציל מפיה הודאה נבוכה, אבל נמלך שלא לומר כלום. למה לשאול ולצחק, לדלוח את הנחל בבוץ? על כן השיב בפשטות: “בואי”.

שמשון לא ידע אפילו על בוריו, אם היא אוהבת אותו, מה ומי הוא בחייה. דם רותח היה לה עם מסירות פשוטה עד לאין קץ, וכשהיו ביחידות לא ידעה לא בושת ולא פחד. לעולם לא לחשה לו כלום, אפילו מבלי משים תוך כדי גניחה. רק פעם נזרק דיבור מפיה. שמשון שאל אותה:

– אם בן יהיה מה שם תקראי לו?

והיא השיבה:

– אֵלאֲהֵבַנִי.

אבל אפשר שזהו רק אחד השמות המשונים הנהוגים בשבטה.

כעבור שבוע אמר שמשון לאליון:

– מחר אלך.

– שמחים אנו לך – השיב אליון – אולם חוק הוא לנו לא לעצור את האורח מלכת. אשר גמר האיש לעשות – נדר הוא, ואין להפר נדר לא בדבר גדול ולא בדבר קטן.

ובאמת הרגיש שמשון שלא היו חוזרים על שום דבר פעמַים. אפילו בשעת הסעודה לא הפצירו בו לאכול. הכל שלך, קח או אל תקח, כרצונך. גם עדנה לא עצרתהו מלכת. בלילה האחרון לא נשתנתה מכל הלילות. משל משלו: הקיץ חולף והסתיו עובר ואתה תחריש.

שמשון לא נדר שום נדר ולא היה לו שום צורך ללכת למקום אחר, וטוב היה לו בתוכם. אבל נפשו חשקה בבדידות.

*

כמה חדשים שהה במדבר, היה חי על צידו, או נהנה מהכנסת אורחים של נודדי המדבר, או שהיה מלסטם את השיירות. לא היה לו צורך כלל להתנפל: היה נצב בדרך והיו הסוחרים נותנים לו כל מה שדרש מפחד שיעור קומתו. וכן עברה כמעט שנה תמימה.

 

יט: רְמִידוֹר וּמְרִידוֹר    🔗

– הנה עוברי אורח רוכבי חמורים – הודיע פעם נחושתן, כשישב על ראש סלע.

– רוכבי חמורים – זאת אומרת לא מאנשי המקום הם.

– שלשה – הוסיף נחושתן להודיע בהפסקות מדי הסתכלו. – החמור הרביעי נושא משא. – לאחר שהתבונן יפה יפה ירד אל שמשון ונגע בכתפו:

– לפי ראות עיני, אביך הוא עם בן משק ביתכם.

שמשון שמח לראות את אביו ויצא לקראתו. מנוח שח בחדשים הללו ושיבה זרקה בו, אבל גם לשמשון צמח זקנו, גבותיו נתקרבו וביניהן קם קמט, ומכל הפנים ניטלה הבחרות. זמן רב החזיקו זה בזה בידים והסתכלו זה בזה. אחר כך פנה שמשון למכבוני בן שוני. הלוי שמן וכשה והיה בעמידתו מראה אדון, אבל עיניו לא נשתנו וגיששו במאה דברים בבת אחת, כאילו צריך היה למנות בחפזה את כל הנקבים שבאדרת שמשון, להעריך טיב האבנים שבסלעי עיטם, לחשוב כמה חול במדבר. שמשון צחק פתאום בצהלה. אביו, שלא שמע את צחוקו מעולם, הסתכל בו בתמהון. מכבוני ראה לנכון לחשוב זאת לברכה, חייך בכבוד והחוה קידה.

הצללפוני בקו הבריאות היתה ושלחה ברכה, בגדים ומטעמים שונים. הבית על מכונו, השגר והיבול עלו יפה. אולם שאר הידיעות שבידיהם לא היה בהן כדי לשמח. אבל קודם לכן סיפר לו הלוי, כיצד מצאוהו. הדבר לא היה קשה ביותר. בסביבות חברון ידעו כי בנגב משוטט ענק מגדל פרע; סוחרי השיירות הנגזלות אמרו לרוכלים והללו כולם משבט מכבוני היו. וכך איש מפי איש בקשו ומצאו. קשה היה רק לחמורים. בעין גדי יעצו להם לקנות גמלים, אבל טלטול בעלי־החיים הללו בלכתם עורר בחילה בקרבי מנוח.

ולאחר שתיקה קלה סיפרו לשמשון את הנעשה בנחלת דן. כמובן היה מכבוני המדבר. שמשון הקשיב לו והסתכל באביו וכך ידע, על־פי ארשת פני אביו, מתי הלוי עובר בשתיקה על ענין מן הענינים ומתי הוא מגזים.

מעשה שהיה כך היה: כשהלך שמשון היתה לבאים בימים הרווחה. אף על פי שלא ראו את מעשיו אלא זמן מועט (חוץ מצרעה, מקום שם היה עוד בילדותו מכה את הנערים הגדולים), מכל מקום הבינו מיד, שאדם כזה יש בו משום סכנה לארץ. והנה הוברר שהעדר אדם כזה יש בו סכנה מרובה מזו.

– כה הוא יצר לב האדם – אמר מכבוני, – תוכל לחיות בלי מקל, אבל אם נראית פעם ובול עץ בידך – אל נא תוסיף לצאת לדרך בידים ריקות: שוֹב לא תשוב.

כמין גדר נפרצה, אי אפשר להכיר את השכנים. היבוסים, שהיו לפנים יראים אפילו לגנוב, באים כעת שיירות שיירות לאילון וגם לטבור הארץ, עם נשיהם וטפם, ושוהים יומם ולילה על יד השער: כמעט אין לבוש לעורם וכדי בזיון וחטא, ומריח התיש שלהם אי אפשר לבני העיר להתאסף בימים כאלה אל השער למועצה (מנוח מצמץ בעיניו בפקפוק). בנימין מתחצף עד שלא יאָמן כי יסופר, בשעלבים לא נותר כמעט שום צאן, ובימי חג האביב באה חבורת בחורים עשירים מבית חורון לראות במחולות, הקיפו את מחולות המחנים וחטפו להם כמעט את כל המחוללות, ואת הגברים המיתו או הטילו בהם מומים.

אבל כל אלה דברים טפלים הם. גרוע מזה המצב על גבול פלשת (מנוח הניד בראשו). הסגרת גוש ויהיר לא הועילה, אף על פי שקצת הזקנים שלא ראו את הנולד סבורים היו כי בזה פייסו את תמנתה הנעלבה (מנוח הרים את גבותיו ונאנח: אף על פי שלא היה באותה אספה, זכר את עצת הלוי בשעה שבאו צירי הפלשתים לצָרעה). אכן רבו הסנורים באדם, ואין יכולת להבין את נפש העם הערל שלא ידע שבעה; וויתרינו רק מגרים את תאותו. משפט המות הנורא, שנמשך מן הבוקר עד הערב, באו להסתכל בו גם בני מרום עם הארץ וגם בני ההמון וגם בני העממים מכל קצות השפלה, אבל לא השביע שום איש. על הגבול הפלשתי בודקים באמתחות סוחרי דן ונוטלים מהם מכס משולש; ביפו הכו במלחים הדנים; לגמזו בא גדוד פלשתי מלוד ופקיד פרש בראשו ודרש להסגיר להם עבד בורח שאיש לא ראהו – שום איש לא ראה את העבד הבורח (מנוח שוב מצמץ בעיניו). ועד היום חיל מצב זה נמצא בגמזו וכבר התחילו בני דן בורחים מן העיר. וסוף דבר היה, ששוב באו לצרעה צירים מעקרון ודרישה משונה בידיהם: מכיון שבכל גבול דן אין חרש ברזל ובני דן יורדים ללטוש את מחרשותיהם למפחות שבארץ פלשתים, דורשים סרני פלשתים שכל ישובי דן יעלו להם בשכר זה מס מדי שנה בשנה.

– מלבד העשירים כולנו חורשים ביתדות עץ – השיבו הזקנים. – האם רב הברזל בגבולנו?

– הוא הולך ורב משנה לשנה – השיבו הצירים – אנחנו מונים, על כן נדרוש להוסיף על המס משנה לשנה.

– והלא שלם נשלם לחרשים.

– אל נא תשלמו אם לא תאבו.

– אז לא ילטשו את מחרשותינו!

– מה לנו ולמחרשותיכם?

נשלחו רצים לכל העבָרים ונתכנסה אספה רבתי של הזקנים. זה ימים רבים לא היתה אספה גדולה כזו. למנוח באה מלאכות מיוחדה מאת בני העיר: מימי השריפה בתמנתה לא בא אל השער ואיש לא התגעגע אליו, והפעם סבורים היו הכל שאין לטכס עצה בלעדיו. האספה היתה מלאתי שאון. הכל הבינו, שחרשי הברזל אינם אלא תואנה והעיקר הוא להיות למס עובד לעקרון. מעולם, כל ימי זכרונם של האבות ואבות האבות, לא העלה השבט שום מס. יהודה משלם לעזה, נפתלי שולח לפי השמועה מנחות לדאר, אבל דן – בן חורין הוא מתחילת ישובו, משעה שהיו בני העממים חורשים בשדות. דיברו יומים ושלשה ימים ולבסוף החליטו שתי החלטות. ראשונה…

– את הראשונה ידעתי – הפסיק שמשון: – להעלות מס.

– עד יעבור זעם – הוסיף מכבוני, ומנוח נאנח, צבט בזקנו וחיכך בצלקת שבמצחו.

– והשנית?

הלוי הראה על מנוח כמי שנותן לו רשות הדיבור, הזקן הרכין ראשו למטה ואמר:

– שלחו את שנינו למצוא אותך ולבקשך כי תשוב.

אחר כך סיפר מכבוני בן שוני עוד כמה חדשות אחרות. העיקרית שבהם היא, כי מרגלים שנשלחו לפני שנה צפונה בעצת שמשון שבו ובשורה טובה בפיהם. יש ארץ רחבת ידים בירכתי צפון מהלאה לגבול נפתלי: האדמה טובה ושלשה נהרות ממנה יפרדו ויש בה איפוא מים לרוב. והעם שבקרבה, אמוריים, עם הדומה לחמור, יושב לבטח, הרחק מצידון ומצור. ואין שם מלך ואין מכלים דבר, אולם כל כך צר המקום בגבול דן עד שכל ההמון מבקש לצאת לארץ הצפון, וביחוד בני הנעורים. והזקנים חוששים, שלא יהיה אדם לעבוד את האדמה ולרעות את הצאן…

– אל תיראו – אמר שמשון. – הראשונים ילכו ועד מהרה יאנקו, ומכל עשרה ישוב האחד ויקלל במרגלים ובי. אז תראו כי רבים אשר כבר חבשו את חמוריהם יפרקו את המשא וישבו בביתם. אלף אנשים יאהבו את החדש בפיהם, ואחד במעשהו.

*

העבד שבא עמהם תקע את האוהל ובפעם הראשונה במשך תשעת החדשים נרדם שמשון על גבי משכב רך. ועם שחר יצאו לדרכם.

שמשון הלך ברגל כדרכו. לא נמצא בטבע חמור סובל משא כזה. לפנות ערב הדביקם רוכב על גבי גמל. שוב הכירהו נחושתן מרחוק. הרוכב היה אחד מבניו הצעירים של אליון הרכבי, אחי עדנה. כשירד מעל הגמל הלך עם שמשון יחדיו, מאחורי יתר הנוסעים.

– אחותי ילדה שני זכרים – אמר הנער. – ואבי שמע מפי הנודדים כי עודך נמצא בהררי עיטם ושלחני אליך. שאלתו: מה שם יקרא לבנים? אולי יש אתך נדר בדבר.

– קראו את האחד רמידור ואת השני מרידור – אמר שמשון.

לאמור: דור־רמיה ודור־מרי.

הבחור הדק את ידו לחזהו ולמצחו, עלה על גב הגמל ופנה למזרח. אולם כששב למחנה בני הרכבים נענע אליון בראשו וגמר אומר:

– חטא הוא לקרוא לילדים תמימים בשמות קללה.

אז קראה עדנה בעצמה לבכור בשם שאמרה לשמשון: אֵלְאֲהֵכַנִי, ולצעיר הראה: עַדאַלאוֹר. איש לא הבין פשוטו של השם ואולי היתה כוונתה: לא אשכח כל עוד יאיר לי השמש. אבל איש לא חקר ולא דרש. שם הילד אף הוא נדר האב או האֵם, ואסור להרהר אחריו.

 

כ: שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל    🔗

סמוך להרטוב, בשלוחות הרי יהודה, יש מערה אחת המכונה עד היום מערת שמשון. בימים ההם עדיין לא היתה הרטוב בעולם וההרים הללו לא ליהודה וגם לא לדן היו, אלא ליבוסים. אבל גם היבוסים היו ממעטים לבוא שמה. המקום נחשב לטמא ואת המערה קראו בשם חור השדים. במערה זו הועיד שמשון ראיון לשלשה מגדולי בני דורו. כשסרו לעין גדי מפני שהדרך הישרה למעון קשתה על מנוח, הביא אליו בן שוני שלשה לויים חרוצים סוחרי צמר, תמרים ומלח. מכבוני ערב בעדם.

– בני עירי הם – אמר. – אם יבואו אליך וסחורה בידם אל תאמין להם דבר; אולם דבר סוד לא יגלו.

ביהודה נחשב בימים ההם לאדם האמיץ ביותר בן כלב מתקוע; יורם בן כלב בן עמינדב בן בכרי בן מרחשק. מכבוני ידע שלשלת היוחסין שלו עד דור עשירי ודיבר עליה בכבוד גדול. משפחתו היתה אחת העשירות בארץ. אחיו הבכור היה ראש העיר וכן גם אביו ואבי אביו הקדמון לפני עשרה דורות – על פי המנהג לא היו המשרות תלויות בשרירות לב העם אלא מתנחלות מבכור לבכור. יורם הילך אימים על זאבים, דובים וגונבי צאן; המפורסמים שבלסטים היו מתרחקים ממקומות מרעיתו; ובעם היו מתלחשים, כי המציא תחבולת מלחמה ללכוד את יבוס הבצורה למשגב, ואם אמת הדבר חכמה רבה היא, שהרי ליבוס באים שלש פעמים בשנה העממים מכל סביבות ים המלח ומביאים מנחות אין קץ לציון השעיר והמקרין, אלהי המדבר, בעל רגלי תיש.

מגבורי בנימין נודע לתהלה מֵרַב שתום העין, המכונה חש־בז, גאון תפארתה של גבעה. מפורסם היה גם בכוחו וגם בדבר אחר: לא הניח שום בחורה חסונה ושום בחור רך וטוב. העממים שבעמק הירדן לא דמו לעממי כנען: היו להם כפרים ונשיאים משלהם וידעו לירות בקשת מבלי להחטיא; אבל אם לא העלו את המס למועד הקבוע שלחו את מרב להכריעם ועל כן קראו לו חש־בז. אמרו עליו, שקולו ערב ובעצמו חיבר שירי עגבים; זמר, השפחה בעלת התלתלים בפונדקה של הגברת תרעתה בתמנתה, שלמדה מתחילה את יסודי אמנותה בגבעת בנימין, היתה נוהגת לשעשע את הפלשתים בקטעים מן השירים הללו, ובקצת פזמונות היתה מכסה פניה. בעצמו לא היה עשיר, כי המלוים ברבית נטלו ממנו את השדות והעדרים שירש, אבל תמיד צלצלו בכיסו טבעות כסף.

טברמון השילוני, יליד עיר שילה, גר בכל זאת בגלגל שבאפרים, שנקרא קודם לכן “גלגל גויים”, בהרים, בחצי הדרך שבין יבוס ושכם. חי היה ברווחה, רצף את הככר שלפני ארמונו בלוחות אבן (ככרות מרוצפות כאלה ראה בדאר) ובני העיר קראו לו “נשיא”. עליו ספרו דברים שקשה היה לבדוק את אמתותם. למשל, שידע לנהוג ברכב ופעמים אחדות נצח במרוץ שבדאר; או שפעם אחת, בארץ נפתלי, שחה ועבר את ים כנרת במקום הרחב ביותר.

לשלשת המנהיגים הללו שלח שמשון את רציו מעין גדי. וכדי להוסיף להם חשיבות של צירים נתן מכבוני לכל אחד מגילת עור עזים דק ומשופה למשעי, ועליה רשם בטורים ישרים המון תגים, נקודות ויתדות; אבל מכיון שצפה מראש, שאיש מן הגדולים אינו יודע קרוא, יעץ לשמשון לבאר לשליחים בעל פה מהו תפקידם. עליהם להזמין את בן כלב, חש־בז וטברמון להועד בחשאי עם שמשון במערת השדים במולד הסמוך, בענין חשוב שבחשובים. מה הוא הענין אין לומר מיד, אבל אם יפצירו המוזמנים מותר לרמוז להם.

שמשון בחר את מקום הועידה במחשבה תחילה. אף על פי שצעיר היה עדיין, כבר ידע היטב את לבם הטפוש של בני אדם. ארץ יבוס היא: לא דן, לא יהודה, לא בנימין, לא אפרים, שום שבט לא יעלב, ושם המערה, חור השדים, אף הוא אולי ימשוך לב האנשים, שיקרו להם המוניטין של אומץ לב. כי שמשון לא היה מובטח שיבואו להזמנתו סתם, אף על פי שמכבוני סיפר לו, כי כבר נתפרסם לתהלה בכל כנען.

ואמנם באו, בין לכבודו של שמשון בין מיראתם את המזמה, שרמזו להם הלויים בלחש ובכרכורים. לא בא רק טברמון השילוני, נשיא גלגל אפרים, ששלח במקומו צעיר הדור בלבושו כבן שלשים, אמנם רחב כתפים אבל חסר לב.

– שמי יריב – אמר, וצלילי קולו הזכירו לשמשון את הדיבור המסולסל של רעיו הפלשתים לפנים. – אני בן המינקת אשר לנשיא, יליד ביתו. הנשיא בקש אותך ויתר הנשיאים לסלוח לו, אבל לעת כזאת נעצר בביתו בדבר נכבד ולא יוכל לבוא.

פני שמשון רעמו. גם התואר “נשיאים” – וגם הדיבור הצח, מצות אנשים מלומדה, לא מצאו חן בעיניו, וכן גם לא נראה לו, שהשילוני לא בא. מרב מגבעה צחק והפליט את המימרה של קנאה:

– בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין.

יריב לא נשא עיניו אליו, כאילו לא שמע כלום.

ושמשון שאל בקצרה.

– האם מלא טברמון את ידיך לענות תחתיו כה וכה?

בלבו גמר – אם יאמר הלה לאו – גרש יגרש אותו. יריב נבוך: לא צפה מראש שאלה כזו ולא הכין תשובה, אבל שב וראה, כי בשאלה העיקרית, שלשמה נועדו, תשובתו של נשיאו ידועה לו מראש, לפיכך הניע בראשו והשיב בחפזה עד ששכח לסלסל בקולו:

– כן דברת, מלא את ידי.

שלשתם באו לכאן בלוית הלויים, סוחרים נודדים היו וידעו למצוא כל מקום, אפילו אין שם מה למכור. הם ונחושתן, והעבד של יורם מתקוע, ונער חמודות שבא עם מרב מגבעה, ושלשה נושאי כליו של יריב שמרו על המערה מבחוץ. במעמקי המערה, לאור לפיד, הרצה שמשון לפני שרי צבא יהודה ובנימין ולפני בן המינקת של שר צבא אפרים הצעה של כריתת ברית כלפי הפלשתים.

זה מכבר שקל בדעתו את כל הפרטים. את המלחמה יש להתחיל מארבע רוחות בבת אחת. ראשית כל יש ללכוד את אוצרות נשק הברזל והנחושת ולקחת שבי את החרש והמסגר, שנית יש לפחת מרד בין הכנענים. שמשון דיבר בנחת ובבינה יתירה. קולו משך לב בני האדם אליו ועורר את יצרם הטוב. בני שיחתו ידעו, שהוא צעיר הרבה ממראיתו, ובודאי באו להזכירו את זאת וכן גם דבר עניותו של דן – אף על פי שבכל זאת באו מפני שמכבדים היו את הכוח. אולם כששמעו את דבריו ניטל מהם הרצון לריב אתו ואולי לא רק מפני שמשכמו ומעלה היה גבוה מהם וגם רחב מהם הרבה.

– בחור וטוב, מי יתננו לנו – הרהר יורם מתקוע, לאחר ששמשון גמר את דבריו ועדיין לא פתח איש את פיו.

והוא, יורם, פתח ראשון את פיו ואמר:

– השמת לב לדבר הנשק? כל איש צבא בהם יוצא למלחמה בשתי חרבות מלבד חנית ומגן. אמנם אומר אתה ללכוד בראשונה את בתי הנשק ואת החרש והמסגר. אולם גדולי בתי הנשק אינם במושבות הגבול, כי נשמרים הם הפלשתים לנפשותם, כי אם בחמשת הערים. ואיככה תגיע עדי הערים? ומה יעבדו החרשים גם כי נגלה אותם אלינו ונעבידם? במקומותינו לא תמָצא נחושת גם לאלף, וברזל לעשר עשרות.

– הביטה וראה – אמר שמשון, – משכם ועד עין גדי – כל זה נשק הוא אשר ירחיק להכות מן החרב וגם מן החנית. זה הוא האבן. שני ירחים לפני המלחמה תשלחו עבדים וכנעניים לחצוב אבני חצץ. וארץ פלשתים אין בה בלתי אם טיט וחול. יודעים הם לירות, בעיני ראיתי זאת, אבל אין להם מה לירות. והמה המעט, ואנחנו הרוב. נוכל להמטיר חלקה שלמה עד אשר יגיע הראשון מהם כמטחוי חנית. רק עלינו להיות הרוב, ולכן עלינו לכרות ברית.

– והסוסים במנעלי נחושת? ורכבי הברזל? – הוסיף יורם והניד בראשו.

חש־בז, הגבור מגבעה, קרץ בעינו האחת וענה אף הוא חלקו.

– יהודה אחינו מאן למגנת לבנו לבוא בעתו לקול דבורה הנביאה, ועל כן לא נסה באלה. גם לסיסרא על נחל קישון היו רכבי ברזל, אולם דבורה וברק הכו בו. מדוע? נכונים דברי הדני: כי ברית כרותה היתה, על רכב אחד מאה איש. חמשה נדרסו, הסוסים נשתרגו ועמדו, קחם בידך.

אבל יריב השיב לו:

– ראיתי את רכבי הברזל בדאר. אחי הנשיא יודע לנהוג ברכב הזה. קשה לעמוד בפני הרכב: גם במרוץ, כאשר תדמה כי הוא דוהר נכחך (אם כי ידעת אשר עד מהרה יסוב בחוג), תירא ותחפוץ להסוג אחור. גדול כוח הרכב וגדול פחדו: מי יראנו ויעמוד ולא יברח?

חש־בז גמגם בנגון:

– “ברח דודי ודמה לך לצבי או לעופר האילים על הרי”… אפרים.

יריב התעלם גם מזה מבלי נדנוד, בין מתוך בוז לבנימין בין מתוך זהירות.

– ומי יודע – אמר שוב יורם לשמשון – מי מנה את רכבם? ואת צבאותינו? אולא לא מעטים הם ולא רבים אנחנו.

חש־בז מצמץ שוב ואמר בקול רם אבל כמדבר בעדו:

– “גור אריה יהודה, כרע רבץ – מי יקימנו”.

בן כלב פנה אליו ושאל בלי שום התמרמרות, כמי שרוצה לברר דעת כל אחד:

– עינינו הרואות, כי בנימין אחינו מבקש ללכת עם אחינו הדני? יאמר נא את דבריו באר היטב.

בעינו של מרב מגבעה נדלקה באפלולית חמת לעג.

– בנימין נער הוא – אמר, – אחרון לשבטים. עוד לא באה עתו לחוות דעה לפני גדולים ממנו. יהודה הוא הזקן בקרבנו. עמוק לבו, אין חקר. לו כרמים ועדרים. “חכלילי עינים מיין ולבן שנים מחלב”. במה באת היום, בן כלב בן בכרי בן חשקי בן נשקי בן יהודה. מה בנאדך – יין או חלב? אתה הבכור, פתח פיך ויאירו דבריך.

יורם השיב בנחת:

– עת לשתות יין ועת לשתות חלב: לכל זמן. רבה גבורתך, שמשון, ורבה חכמתך. אבל עוד לא באה העת. מרב הזכיר דבר סיסרא, אבל מה לכלב את הארי? מי היה יבין מלך חצר ושריו עמו? ממזר כנעני, כעממים אשר לנו, עובדי מס לצידון, – וגם צידון לא טוב מהם. לא כן הפלשתים: דמם טהור, בני אבותיהם הם. ילעג נא לזאת אחינו מגבעה ויבדה מלבו שמות אבותי הקדמונים, אבל כל הזוכר את אבי אביו הזקן, בו תורת ארבעה דורות וכוחם. עזה איננה חצור, עוד לא נולד ברק לעמק השרון, אם כי אתה עצמת מברק.

– היום תהלל את ברק – אמר שתום העין – וכאשר קראכם להר תבור לא באתם, ומדי דברי בזה – האם בא דן? לא אזכור. אשאל את זקנינו ויאמרו.

– גם הפעם לא נבוא – השיב בן כלב בעוז. – אין גוזזים את הצאן כל עוד לא צמח צמרן; אין חולבים את העז כל עוד לא מלאו עטיניה; אין בוצרים את הענבים כל עוד לא בכרו. נכונים דברי אחי טברמון השילוני; הרבים הם אשר לא ינוסו מפני הרכב, אשר יפילו את נפשם תחת רגלי הסוסים? היום מעטים הם. אבל ירבו. הענבים יבשילו, אז יהיה יין.

– ובין כה וכה – שאל שמשון מתוך נשימה כבדה – יאות יהודה להעלות מס, וצופיו יחכו לפקודות מגת?

– לא יאתה לדן לדבר בלשון בנימין – אמר יורם בנזיפה, – לא מס כי אם מנחה; לא פקודה באה כי אם בקשה להסגיר את הבורח, כבקש שכן את שכנו כי יתעה שה לעדר אחר. אמנם, נשלח מנחות לעזה ונשיב את גנבי גת לגת, וגם אתם עשו כן. ואשר יעשו בני בנינו יעשו.

מֵרַב צחק וטפח על כרסו.

– הנהו, יהודה – צווח ואמר לשמשון – אתה לא ידעתם, ואני ידעתים. אין לשאול אותם. רע מזה: גם אם ילכו עמך אל תלך; ישובו ונחמו והניחוך יחידי על אֵם הדרך… לוּ אמר “אלך”, כי עתה אמרתי בגלל זאת “לא”.

– יהודה לא ילך. התלך בלי יהודה? – שאל אותו שמשון.

שתום העין קרץ ואמר:

– אפרים גדול ממנו. אנחנו גורי זאב, והם “נשיאים” בעמם, שאל נא תחילה את אחי הנשיא.

שליחו של טברמון תקן את בגדו ואמר בהבעת עיפות מנומסת:

– אם כי יצר לי שאתם משוחחים ברגש, אבין לסבתו. הדבר קרוב ללבבכם, אבל אנחנו לא כן עמנו. בינינו ובין הפלשתים כברת ארץ, אשר לא נלכדה לא בידינו ולא בידיהם ורק הכנענים יושבים עליה. התרוצץ לא התרוצצנו בהם. מס לא נעלה וגם מנחות לא נשלח – אם כי עלי להודות כי לא אבין מה בין מס למנחה. לנו אין פחד מכפתור.

– ובית שאן? – שאל שמשון. – האם לא עלו הפלשתים על בית שאן ממזרח לנחלתכם ולא יארבו לכם עתה מים ומקדם?

יריב משך בכתפיו.

– בית שאן אינה בנחלת אפרים. נחלת מנשה או יששכר היא – לא אזכורה נחלת מי היא.

שמשון צחק.

– מימינך אש, משמאלך אש – אמר, – ביתך בתווך, ולא לך לכבות, האם טחו עיני אפרים מלראות? האם לא למדכם יוסף אביכם; בשנת שובע הכון לשנת בצורת?

מסורת אגדה זו שמע מפי אליון הרכבי.

– טוב אשר דברת – השיב יריב – גם הנשיא שלחני לדבר על הבערה, אולם לא מלאני לבי להחל בדבר. כה אמר הנשיא: היתה בערה בתמנתה וכבתה מאליה וגם תכבה לעולם אם ירבה דן במנחה. אם ישנה הדבר סופו לרע. לא טחו עינינו מראות, אדוני הנשיא לצרעה אשר בדן: ידענו כי אש בבית שכנך תסכן בו, ולכן שאלתנו ובקשתנו: אל תוסיפו על האש. לא נשיאי ולא אני לא נחפץ להוכיח איש, אבל עלינו להגיד דברי אמת.

– השמעתם? – העיר חש־בז. – יצר לי על אשר הוציאו את יוסף מן הבור.

– בית שאן – חזר שמשון ואמר בזעף, – שכחת את בית שאן. שם לא אני הבערתי את הבערה. האש הזאת באה מן האדמה.

– בית שאן ועוד בית שאן – השיב יריב בקוצר רוח ובצריחה – אני אדבר אליך דברי בינה ואתה תשנן מלה אחת.

– זאת לא מלה כי אם מבצר. מבצרים נבנים בתחבולה. אם בונים הם אחד בעקרון והשני בבית שאן אומרים הם ללכוד את כל הארץ בין עקרון ובית שאן. זאת היא לא רק נחלת דן כי אם גם נחלת אפרים ומנשה.

יריב לא היה מרוצה. גמגם דבר מה, התחכך בערפו לתמהון הכל – כנראה, מתוך היסח הדעת, ולבסוף הודיע בזעף:

– כה אמר הנשיא: לא נלך – והפך פניו.

– מה יפו לשונותיך, אפרים! – קרא חש־בז. – השמעתם דברי המלאך הזה? פעם ייטיב נגן כעבד מלך צידון ופעם יצרח כרוכלת כנענית בשוק. שתי לשונות ליוסף. שתים ועוד. כאשר שלחה דבורה מאפרים מלאכים לבנימין לעזרה שאלו זקנינו אף הם: מה לבנימין ולחצור? אז דברו בני אפרים כמוך, שמשון, כדברים אשר דברת. ובחלקם שלל, כאשר רמונו, דברו בלשון אחרת. והיום בלשון שלישית ידברו.

שמשון פנה אליו.

– אולי לבנימין לשון אחת: מה יאמר בנימין?

מרב מגבעה פער פיו, נשא את גבותיו, לטש את עיניו ופרש את כפיו:

– על מה?

– התלכו?

– לאן?

– עם דן, על פלשתים.

– מה עלה על רוחך? למה?

פני שמשון מלאו דם. בלאט ובמפגיע אמר:

– אורחי אתה, אבל אוי לך אם אראה כי מהתל אתה בי. ענה כאיש.

שתום העין התבונן בו בכוונה ושקל בדעתו; וכשבא לידי מסקנה שאסור ללגלג מפני הסכנה אבל מותר לעקוץ, השיב:

– לא נבין למשפטיכם באדמת דן וגם זכרונכם נקוב הוא. לעלות על פלשתים? עם דן? למה? לא מעקרון באו לפני שנה שודדים אלינו לכפר חרש, נטלו את הצאן והכו בעם: משעלבים באו ואמרו כי בני צרעה הם. עקרון לא פגעה בנו. ואם תפגע נהיה מגן בעדנו. “בנימין זאב יטרף” – אמרתם, והזאב מגן לנפשו. לא נלך לבקש עזרה לא לתישים לא לחמורים ולא לאילים.

מאד מאד ביקש שמשון לאחוז בזקניהם באחת ידו ולנפץ את ראשיהם אל הסלע, אבל הרי קרואיו הם. מתוך שתיקה קם, החוה קידה ויצא.

בפתח המערה סרק הבחור השמן, משרתו של חש־בז, את שערותיו במסרק ופיהק. כשראה את שמשון אמר בדיבור ממותח וכמֵה:

– ברוך המולך, כלו את שיגם. איכה מרב? למה אשומם?

*

כך נותר דן לבדו מכל השבטים אל מול פני השכן התקיף.

– טוב הדבר – אמר שמשון ללבו לאחר ששככה חמתו. גם זו לטובה. שמשון לבדו, מכל שבט דן.

עוד לפני יום אחד בקש לאסוף צבא ולהפוך את כל הסביבה למחנה מלחמה. אבל עכשיו לא היה טעם לדבר. כולם ביחד כוח גדול הוא, וחלק אינו אלא מפריע. והכוח הגדול שבכוחות הוא – יחידי. המלאך שנתגלה לאמו ידע את זאת. נזיר הוא, נולד לא כשאר בני אדם, עושה משפט שלא מנהוג, משתעשע כדרך הנכרים, נלחם יחידי ומת על פי דרכו.

כששמעו השועלים שבא לצרעה באו אליו רובם אבל לא כולם.

– ואיה מבוני? ואיה נמשי, צלף, עזור?

מבוני נשא אשה; צלף נחל ירושה; עזור כעס על שהסגירו את גוש, ויהיר אמר: – “לא עמי הוא”. נמשי נחם בכלל.

– גם אתם לכו לבתיכם – אמר שמשון. – גדול חסדכם אשר עשיתם עמי לפנים, ומהיום והלאה לא דרכיכם דרכי.

כולם הלכו להם; רק נחושתן לא נע ולא זע.

– האם לא שמעת את פקודתי? – שאל שמשון.

נחושתן השיב בשאלה בנחת:

– האם עבדך אני?

– לא.

– מה לי איפוא ולפקודותיך? אתך אני כתמול שלשום.

 

כא: בַּבַּיִת וּבַנֵּכָר    🔗

עשר שנים ויותר היה שמשון שופט ומפלצת לדן, מטה זעם ואיש חמודות לפלשת.

בארץ דן נתהוו במשך הזמן שינויים גדולים. היתה הרווחה, כי רבים יצאו לירכתי צפון. שם שרפו באש את העיר ליש ואחר כך נתחרטו על מעשה זה, כי מוכרחים היה לשוב ולבנותה מחדש. גם יושבי הארץ התנהגו בימים הראשונים לא מחכמה: השמידו לא את האמוריים בלבד, שבאמת לא היתה בהם שום תועלת, אלא גם את החוים, שהיו עלולים להיות לעבדים חרוצים תחת שבט הנוגש בם. אחר כך עלו בני דן שבצפון על נחלות אשר ונפתלי והגלו משם כמה ישובים על הנשים, הטף והבהמה. בגלל זה קמה מלחמה עם שבט אשר, ועד שהכל בא על מקומו בשלום קשה היה לגור בישוב החדש. רבים שבו, כמו שצפה שמשון מראש, וקראו בשם טפשים ליוצאים החדשים, ששרכו דרכם וצקלוניהם על כתפיהם. הדבר היה לשמשון לזרא.

– בחר אבחר, מי ילך ומי ישאר – הודיע פעם.

לא היה זכאי לכך, אבל דן כבר הרגיל להחלטותיו המשונות וידע מן הנסיון, שסוף סוף תצמח מהן תועלת, והמבקשים לצאת לירכתי צפון התחילו באים אליו לשחרו. זקני צרעה התבוננו לנבחריו והניעו ראש. אם בא איש תבונות, חרוץ, איש חיל – צוהו שמשון על פי רוב להשאר; וערב רב, הפכפכים, שכבר התחילו שלש פעמים עסקים שונים והניחום באמצע – להם נתן ללכת בחפץ לב.

– אמנם ייטב לנו הדבר – אמרו לו הזקנים – אולם האם תישר דרכך לפני אחינו בירכתי צפון?

– דרכי תישר – השיב שמשון, – האנשים הטובים מפונקים הם. ארץ חדשה כמוה כחול: חטה לא תצמיח, רק קוץ ודרדר.

פעם אחת הביאו לפניו כמה אנשים למשפט, בתוכם גם גנבים ואחד רוצח. על פי רוב היה מיד מוציא את העונש לפועל. הפעם צוה לאסור את כל הנאשמים ולהשליכם לבור. לאחר גמר כל המשפטים הביאום שוב לפניו ושמשון אמר להם:

– בחרו: אם מכות במקל ובאבן – או צאו לירכתי צפון, ואם תשובו אחת דתכם למות.

כמובן ביכרו לצאת צפונה. ושוב נתרעמו הזקנים. סוף כל סוף הוברר, שצדק שמשון: החיים הקשים והמשפט הנמהר שבארץ החדשה הרחיקו את הגנבים מן העבירה, אבל יד חרוצים שלהם הביאה תועלת – לאותם שנותרו בחיים.

לאנשים ישרים לא נתן לצאת אלא אם היו רווקים או נשואים משכבר הימים, ואילו למי שנשא אשה חדשה אסר לצאת ממקומו.

– שלחנו ונלך, אישי השופט – בקש אחד מהם והראה באצבעו על אשתו, שחייכה כמנצחת: – ראה שדיה כמגדלות ועוז מתניה – תשא ותסבול. זקנות דלות בשר שלחת, ואותה לא תשלח?

– לא אתן לה ללכת – אמר שמשון, – פן תכרסמך. מקום שם לא יבוא רוכל, אין חיים לבעל אשה חדשה.

רק לאחד מיושבי צרעה, לו ולאשתו הצעירה התיר שמשון לצאת לירכתי צפון. שם האשה היה קרני.

*

על גבול בנימין היתה הרוָחה. בכפר חרש, מעונת גונבי הצאן, לא נותר איש, לא מן הגנבים ולא מן הישרים באדם. מעשה שהיה כך היה. פעם אחת מיד לאחר המועצה במערת השדים, בא שמשון לחרש יחידי, ישב על יד השער ולא אמר דבר לאיש – אבל בעוד רגע נאספו הזקנים לפניו והעם נדחק מסביב והתלחש באימה. שמשון נתן עיניו בזקנים ואמר:

– מהיום והלאה חוק ולא יעבור: שה כי יאבד על הגבול – את הכפר אשרוף עליכם באש, ואתכם הזקנים אוקיע על העצים.

אף כאן לא עלתה על דעת איש לשאול: מי שׂמך, או להטיל ספק בדבר, אם יש בידו למלאות את איומו. וכאנשי מעשה, שאינם מרבים להג, התחילו עומדים על המקח.

– האם רק אנחנו יושבים על הגבול? – שאלו. – ואם יבואו גנבים מכפר אחר – מה פשענו ומה חטאנו?

אין עתותי בידי לנוע על מושבותיכם – השיב שמשון. – שה כי יאבד ואבד כפר חרש.

הזקנים פרשו ידיהם:

– השומרי הגבול אנחנו?

– ומי ישמור זולתכם? אתם עתידים לשלם – על כן שמורו.

– אדוני – אמר אחד מהם, – אכן איש חכם אתה ואין להערים לפניך. כן דברת – בני חרש חיים מעדרי אחרים. כה נהגנו אנחנו ואבותינו ואבות אבותינו. בלעדי זאת דמינו לאכר אשר אין לו מחרשה. אנא הגידה לנו: במה נחיה לאחר האיסר אשר אסרת עלינו?

– האם לא הבטחתי לעזור לכם?

– לעזור?

– את הכפר אשרוף, אתכם אוקיע, ולא תהיה לכם דאגת מחיה.

שמשון קם והלך לדרכו, והזקנים והעם התחילו נמלכים מתוך מבוכה גדולה. בצהרים עברו בחורים עשירים מבית חורון בדרך לשעלבים. אף על פי שהיו חוטפים בתולות ועושים שאר שערוריות, היו מקבלים אותם בשעלבים בסבר פנים יפות, מארחים אותם ונותנים להם לצאת במחולות. הבחורים היו הדוּרים בלבוּשיהם וחמוריהם עדויים כביום חג.

בני חרש ספרו להם בדבר פקודתו של שמשון. הללו לגלגו עליהם ויצאו לדרכם בואכה שעלבים, והאספה שעל יד השער נתפזרה בלי החלטה כל שהיא.

אולם כעלות השחר נראו בחורי בית חורון שוב בשער הכפר. הפעם הלכו ברגל, עירום ועריה, וכולם מגולחי זקן – כלימה מאין כמוה בימים ההם.

לא עברו ימים מועטים וחרש התחילה מתרוקנת עד שלא נותר בה איש. קצת מיושביה הלכו למקומות אחרים בנחלת בנימין, קצתם אל שפת הירדן ויתרם ליהודה או לאפרים. לפיכך לא נשאר זכר לכפר חרש, בדרך בין שעלבים לבין חורון, לא דבר בספרים ולא חורבה בארץ.

*

גם את היבוסים הרחיק שמשון לעולם מלבקר באילון ללא קראום. להכותם לא רצה, כי על כן אהבוהו, רדפו אחרי ברדלסים ודובים בשבילו, וכנראה חשבוהו לאלהות. ושמשון המציא בשבילם אמצעי מאין כמוהו להלך עליהם אימים. פעם אחת באו בהמון לשערי אילון ושכבו לישון מתוך תקוה למצוא טרף בבוקר, עם פתיחת השוק. אבל עם שחר הקיפו אותם, לקחו אחד מעשרה מהם והכניסום למרחץ, ולקול צעקתם הנואשת רחצו אותם מכף רגל ועד ראש בבורית במים חמים. פורענות כזו לא אירעה מעולם לעם היבוסים. בארצם היו המעינות מועטים כל כך, עד שנחשב לחטא מות לבזבז מים לריק. רק הכהנים שבמקדש האל ציון־עזאזל ביבוס נצטוו על מותרות אלו שלש פעמים בשנה. המחנה נס בבהלה. חללי העונש השתרכו נכלמים להריהם במורד ראש. שבעה שבועות לאחר המעשה טמאים היו בעיני בני עמם, שכבו על הארץ ולא היה להם מגע עם איש. רק נשיהם היו מדי יום ביומו, מוסבות חוטם, מורחים אותם בצואת עזים כדי לבער את ריח האדם הרע, שעל פיו היו היבוסים מכירים כל בן נכר מרחוק בחושך.

*

שמשון היה שופט רק בצרעה עירו. מרבים היו העם לבוא אליו, אף על פי שבני האדם לא היו מרוצים מפסקיו. את הרע בער וברשעים עשה נקם. אבל כמעט תמיד היתה בפסקיו מין פתאומיות מרגיזה. הפקחים הרגישו בלבם, שהוא מלגלג גם על הנשפטים וגם על כל הקהל שמסביב, ומלגלג הוא בלי שום חיוך, מתוך פנים זועמים וקשים, בדבורים זעומים וחריפים. ובכל זאת היו הולכים אליו למשפט. לא רעים היו חיי דן בימי שפוט שמשון. לשמשון האמינו, בלי עצתו לא התחילו שום מעשה, פתגמיו שגורים היו בפי כל; אם לא חזר זמן רב מפלשת, היו דואגים לשלומו; אבל לא יכלו דברו לשלום ושטמוהו.

*

פלשת העריצה את שמשון. לא רק בני העממים: הם היו כולם סרים למשמעתו, לוקים ומעונים בגללו, מצפינים אותו, מרגלים בשבילו, נותנים לו למשכבי לילה לא רק את בנותיהם אלא גם את נשותיהם. לפיכך לא ניתן שמשון להתפס, את הכל ידע ובכל מקום שם הוא.

משונה ביותר היה היחס של הפלשתים עצמם. על פי דין שודד היה, פריץ אכזרי. על ראשו הוכרז פרס (אמנם שויו לא זכר איש); מי שנתן לו מקלט חייב היה מלקות ומיתה; בין פרחי שומרי הגבולות והשוערים היתה משאת נפשו של כל שר מאה להביא את שמשון לעזה אסור בחבל. ואף על פי כן לא היה זה ימים רבים, ואולי מעולם, אדם חביב כל כך על כל הפלשתים.

פעם אחת בא לעזה אורח חשוב ממצרים וידידיו הראו לו את שכיות העיר: את הנמל, המכונה “מים”, את הככר הרצופה שלפני המקדש, שהיו קבועות בה עשרת אלפים אבנים מרובעות; את פסל דגון בתוך המקדש (כאן לחשו לאורח, שהיה מקטני אמנה, את החידוד החביב על בני עזה, כי אלילם הוא “כלאים של חמור ודג”); ואחרון אחרון חשוב – את שער הברזל, המפורסם בכל ארץ כנען. ובשעת מעשה סיפרו לו בהתמרמרות ובהתפעלות כל מעללי תיש. אחרי כל אלה כתב המצרי מכתב לביתו בזה הלשון:

"… הבנינים כאן קטנים ודלים, אף על פי שגם הם, בלי ספק, יש להם חשיבות בארץ גסה זו. האליל המפורסם במקדשם חצוב מאבן שלימה, בקומת שור גדול, והוא עומד על בסיס מוזהב, מתחת למוסך הנשען על ארבעת עמודים, כל עמוד ממין אבן אחר. כל זה עלוב הוא למדי. לדעת הכמרים צורת האליל היא דגה מקרינה, בראש שור, כי דגון נולד, על פי המסורת, מזיווּג משונה: אביו הוא עגל הזהב שלנו, שלפנים השתחוו לו גם באי כרתים, כי השטות עוברת מים אל ים, ואמו – תנין הים, האלהות של הדייגים באיים הקטנים. אולם הבחורים המשכילים בעזה מלגלגים על כל זה: האליל ישן נושן, הובא בשעתו מכפתור, כולו משוחק ודומה לכל דבר שבעולם. בכלל, מכירים אצילי הארץ בעצמם כמה עלוב עשרם, ובשעה שהם מראים לבן נכר את היכליהם, מבצריהם ומקדשיהם, הם מלגלגים עליהם ועל עצמם ועל כל אשר בארץ ובשמים, ממש כמונו במוף.

הדבר היחיד, שהם מתגאים בו באמת, הוא שודד אחד בן עם פרא, היושב ממזרח לפלשת".

פעם אחת הופקד באשדוד ממונה חדש על שוטרי העיר. צעיר לימים היה, נכסף להצטיינות ושרת עד כאן רק בגבולין, מקום שם השגיח, שעם הארץ יעבדו ולא ימרדו. במשמרתו החדשה עבד באמונה. העיר היתה מלאה מערות פריצים, שבהן היו בכל לילה ולילה משקים את המלחים ומלסטמים אותם ובכל לילה ולילה נשפך שם דם. הפקיד החדש היה בכבודו ובעצמו חוזר על פתחי הפונדקים מדי ערב בערב ועמו גדוד עושי רצונו.

בלילה השלישי נצב על יד גדר של אחת האכסניות הגדולות בעיר: מרחוק הדהימו השאון שנשמע משם. חבורה גדולה היתה מסובה שם תחת כיפת השמים. את הפרצופים לא ראה. אבל על פי המבטא הבין, שאין זה אספסוף אלא פרחי מרום עם הארץ. אחד מהם תיאר כמו חי בקולות שונים את עבודת המקדש בעזה. שר המאה שמע וצחק: המספר מסר בדמיון מפליא את התפילה המאנפפת של הכהן הגדול בלשון כפתור קדומה. לא הוא ולא שומעיו לא הכירו בלשון זו, אבל הוא חיקה בגיחוך את פחז לשונו השורקת ולוחשת. ביחד מגוחך היה, שאחרי כל שתים שלש תיבות של נוסח התפילה נשמעה געיתו העצובה של איל הקרבן, ולפרקים נדמה, שהאיל מתפלל והכומר עונה אחריו. החבורה התפקעה מצחוק, וקצתם המו כאוב מבטן, כראוי לשרים וגדולים. הפקיד בקש ללכת לדרכו, אלא שפתאום נתעכב למשמע שם ידוע. אחד מבני החבורה הצוהלת קרא בקול:

– תיש! מתי תמלא אחרי דברך אשר אמרת: “כובע למחלפה”?

שר המאה הוריד את גבותיו, נכנס לחדר בלאט וראה את שמשון יושב בקצה השולחן, וסמוך לפשפש השער היה מסב אב בית הדין באשדוד.

הפקיד הצעיר נבוך. בזהירות יתירה עלה בידו לקרוא לדיין אל פנה אפלה, ושם הודיע לו בנימוס ובכל הדרת הכבוד, אבל בדיבור מפוצץ:

– אדוני השופט, צוּויתי לתפוש את השודד הזה חי או מת.

הדיין טפח על שכמו:

– מעטים ימי שבתך באשדוד – אמר לו.

נהל את הצעיר בזרועו והושיבו על ידו וצוה להגיש לו יין. וכך ישב שר המאה עד לאחר חצות הלילה והרבה צחוק למשמע חידודיו של שמשון, ושמשון אמנם קיים את הבטחתו, שהזכיר לו אחד המסובים, ונאבק עם שבעה מהם בבת אחת – זהו פירוש הדברים: כובע פלשתי אחד לכל אחת ממחלפותיו. וכתום המשתה טפח השופט שוב לפקיד על שכמו ואמר לו בדברים ברורים:

– טוב כי תדע את אשר צוּוית, אולם עליך לדעת גם את המנהג.

*

סוף כל סוף נתהוה חלק בלתי כתוב, ששני הצדדים קיימוהו באמונה. אם בא שמשון לעם הארץ – צרה באה: יש לשמור על הבתים והשיירות ושערי הערים, מספר השוטרים הוכפל, נעשות בדיקות ובלישות – ואילו מצאוהו, ואילו התגברו עליו היתה כאן קבורתו; אולם קשה היה לחפש אדם בין אלפי סוכות בני העממים, שכל אחד מהם היה יוצא להורג ולא מסגיר את המבוקש. אבל אם בא בגלוי אל הפלשתים – נחשב לאורח רצוי. מיטב אנשי הארץ היו סועדים עמו, השופטים, השרים, המקורבים לסרנים. הסרנים עצמם היו אף הם סועדים אלמלא נאסר עליהם מטעם המנהג לבקר בפונדקים. גם בתי העשירים היו פתוחים לפני שמשון, אלא שהוא הוקיר רגליו מהם, משום הנשים.

רבות מבנות הפלשתים נשאו עיניהן אל שמשון, גם זונות וגם נשואות וגם בתולות, אבל הוא לא שם לב להן. פעם אחת שלחה אליו אשת הגזבר באשקלון, היפה בנשי העיר, את שפחתה הנאמנה.

– גברתי מחכה לך בביתה – לחשה לו הנערה – אנהגך אביאך.

שמשון השיב:

– לא אובה בגברתך, טובה את ממנה, היי נא אתי.

הנערה נשמעה לו, אף על פי שידעה כי בבוקר, בשובה אל ההיכל, ענוש תענש.

*

שמשון אהב אף הוא את פלשת. מכיר היה אותה עתה לארכה ולרחבה ודן אותה בלבו כהויתה. ממלכת עלוקות נאות היתה. העבודה לא נחשבה להם אפילו לבזיון, אלא פשוט מחוץ לחוג מבטם היתה. העניים מרובים היו, ביחוּד נדלדלו על ידי המשחק, והיו מתפרנסים מחסדי נדיבים או שוב ממשחק העצמות או שיצאו למצרים או שהיו נופלים על חרבם ומתים. לא עלתה על דעתם לחיות מיגיע כפיהם, כמו שלא עלתה על דעתם ללכת בידיהם תחת ללכת ברגליהם.

כל מין עבודה – חוץ ממלאכת יד של הנשים – כל מה שהיד נוגעת בו ויוצרת כלים וחפצים, היה עושה עם הארץ. קשה היה להבחין היכן היו רעים ביותר חייהם של שיירי עממי כנען – בין שבטי ישראל או בארץ פלשתים. כאן לא נתנוונו ולא נטמעו; אדרבה, רבים היו פי חמשה מן הפלשתים. אולם כל שעה מחייהם היתה קנין אדוניהם. והפלשתים, שהיו ביניהם לבין עצמם קלי דעת ובזבזנים, השגיחו בעין פקוחה על עם הארץ, שלא ילך אצלו לבטלה אפילו רגע אחד. בעלים חרוצים היו ואוהבי סדר.

הסדר שלהם עורר תמהונו של שמשון ביותר. את משטרם לא יכול להבין: עליונים ותחתונים בדירוג מדויק ומסתעף, חלוקת התפקידים בצמצום, כללים מוצקים לכל מקצוע של השלטון – מוחו לא סבל את כל הסבך הזה. אבל בבירור ראה, שהתוצאה היא לא סבך, אלא סדר מופלג. קיימים היו צנורות קבועים, שבהם היו הענינים מתנהלים כסדרם מן הגבול ועד הסרן; קיימים היו מנהגים מוצקים לפעולתם המשותפת של חמשת הסרנים – לא היו זקוקים להזמין זה את זה בחשאי למועצה במערת השדים! מרוצת החיים בנחת היתה, כמרוצת הגלים לאחר שהושלכה אבן המימה.

פעם אחת ראה בעזה מחזה, שעליו שמע לפנים מפי סמדר. על הככר שלפני המקדש נאספו למחולות החג בחורים ובחורות. לאלפים באו – כמספר אבני המרצפת. כולם היו לבושים מין מלבוש אחד, כולם בבגדי לבן. הבחורים היו חגורים כתונות קצרות והבחורות – שמלות בעלות כפלים עד הקרקע, צרות מתנים וארוכות שרווּלים כמנהג, עם מחשוף רחב ועמוק של החזה. מסודרים היו כולם לפי קומתם. מחנה מול מחנה: הבחורים מימין והבחורות משמאל. המנצח על המחולות היה כומר גלוח, שעמד על המדרגה העליונה של גרם המעלות לפני המקדש והחזיק בידו שרביט קטן עשוי שן.

כשהתחילה הנגינה קפאו הכל – גם היוצאים במחולות על המרצפת, גם הקהל העצום מסביב, על דוכני העץ, על גגות הבתים, על צדדי הככר שאינם רצופים. נשמע דכי הים בנמל. על המחוללים לא זע אף אחד הכפלים; אפילו בבחורות המעורטלות קשה היה להרגיש נשימתן. הכומר הגלוח חוור ונעץ עיניו בהם והם בו. הוא הלך הלוך וחוור ונדמה היה, שכל עתרת הרגש הכבושה באלפי האנשים מצטמצמת בקרבו ועוד מעט תחנקהו. שמשון הרגיש אף הוא, שדמו הוצק לתוך לבו ואם ימשך הדבר עוד רגעים אחדים לא תקום בו רוח. פתאום הניף הכומר את שרביטו, כמעט בלי משים, כל שהוא – וכל הדמויות הלבנות שבככר נפלו על ברכן השמאלית והושיטו השמימה את ידן השמאלית – בתנועה אחת, באִושת־שברים אחת, כולם כאחד. מפי רבבות הקהל יצאה גניחה. ברכי שמשון פקו ומיד הרגיש דם בלשונו. כל כך העמיק לפני זה לישוך בשפתו.

כל המחולות לא היו אלא תנועות כאלו על פי תנופת השרביט – פעם תנועות פתאומיות ופעם תנועות טופפות, ונמשכו זמן קצר. אולם שמשון הלך מן החגיגה ברוב שרעפיו בקרבו. בשעה שספרה לו סמדר דבר המחזה, כבר עשה עליו רושם עז ציור זה של רצון אחד, המניע אלפי איש בסדר ובמשטר. הפעם נדהם מן הקסם. את הרעיון לא יכול להביע, אבל הרגש הרגיש, שכאן ראה את הסוד העיקרי של העמים, היוצרים ממלכות.

 

כב: לְבַדּוֹ    🔗

על מעשי השוד של שמשון ויתר מעלליו היו כמה אגדות רווחות בארץ. רובן בדויות, היו ומיעוטן לא היו בעיקרן אלא פרשת כוחו וגבורתו. חזק היה מכל בני האדם שלפניו ושלאחריו. במבחר שנות בגרותו היה בכוחו להפיל תאו באגרוף, למשוך משא ארבעה סוסים ויותר, והכל ידעו את זאת. לפיכך יש שהיה באמת הולך לבדו, ובידו בול עץ או עצם גדולה שמצא בדרך, לקראת המון מזוין: טרם ניגש אליהם כבר נפלה רוח בני המערכה הראשונה, שמשון דרס אותם כנמלים, ויתרם ברחו. פעם אחת, בהיותו בפונדק, נתן בכוונה לשים עצמו בסד ולאסור אותו ונתק לא רק את כבלי הנחושת אלא גם את היתרים מעור לח – דבר שעין לא ראתה מעולם ולא תשוב לראות עולמית… ודמו היה כל כך חריף ובריא, עד שהיה נקרש מיד ומחתים את העמוק שבפצעים. חתכיו היו נגלדים במהירוּת יתירה, עד שהיו הרופאים הפלשתים מודיעים עליה לרופאי מצרים.

אולם חוץ מכוח השרירים היו בו גם מעלות אחרות. מעלתו העיקרית, שחונן בה מילדותו ועד מותו, אינה יקרה המציאות כשהיא לעצמה, אבל לו ניתנה מנה אחת אפים: קורא היה מושבות בני אדם בלי טעות כל שהיא. שום תחבולת מלחמה לא צלחה עליו. את רוב קציני הצבא הכיר פנים אל פנים, ואך ראה את האדם פעם אחת ושמע את קולו הבין אותו על קרבו וידע את מחשבותיו ומזימותיו. אבל גם על אדם שלא ראה אותו מעולם, על פי שתים שלש דעות אחרים עליו, יצר ברוחו פרצוף חי, ומכאן ואילך ידע אותו על בוריו.

על תכונתו זו היו הפלשתים מספרים מעשה זה: על שפת הירקון הימנית, סמוך לים, נמצאה גבעה אחת, ועליה בנו הפלשתים הראשונים מגדל צופים, בשם מגדל המלך מינוס – ועד היום שם המקום ההוא שיך מוניס. מגדל זה היה המשמר הצבאי הראשון ברצועת הים הצפונית.

פעם אחת נזדמן שמשון לפונדק אחד עם מכיר אחד מאשקלון – ושמו, כשם רבים מן הפלשתים בני מרום עם הארץ, אכיש. אמר לשמשון:

– הצרה מתעתדת לך, תיש. עוד מעט ולראש גבעת מינוס יופקד טרגיל בן עירי, והוא נשבע לתפוש אותך כאשר יגור בקרבת צרעה.

– מעודי לא ראיתיו, השיב שמשון – מה שיחו?

– איש נורא הוא, בעל חמה, עז הנפש וערום. אנשי הצבא יראים אותו כירוא את הרעם. אבל אנחנו אהבנוהו; ביתו פתוח לאורחים, ואין בכל אשקלון ארוחה כארוחתו.

– והוא נשבע לתפשני?

– גם התערב!

– ואתה הגידה נא לו: טרם יקרב למגדל מינוס, בדרך, אסיר את חרבו ממנו ואקח את כל המשא אשר אתו.

– אגידה לו – אמר האשקלוני.

כעבור זמן מה רכבו לצד הירקון שני פרשים ואחריהם רץ חמור טעון משא. הפרשים היו לבושים בגדי מסע של סוחרים מצרים. כשהגיעו למישור ריק של אדמת טיט נדרסת, נוקשה מן החום, שלא צמח עליה אלא שיח צבר בודד ומאובק, קם מאחורי השיח אדם בעל קומת ענק ואמר:

– השלום, טרגיל. באתי לקחת את חרבך ומשאך.

לאחר שנאסרו שני הפרשים, ופקיד הצבא ראה ששמשון מבקש ללכת לדרכו עם שללו מבלי לנגוע אל עצמם ואל בשרם, שאל:

– מי זה הגיד לך כי אני הוא? הלא הלכתי בלי שומרים ובלבוש אחר?

– איש לא הגיד לי – השיב שמשון. ידוע ידעתי כי תלך בלי שומרים ובבגד אחר.

– מאין?

– אכיש רעך אמר לי מראש, כי עז נפש וערום הנך. עז נפש לאמור: בוש יבוש לקחת עמו שומרים. ערום לאמור: יתחפש למען לא יכירו כי שר וגדול הוא.

– האמנם ישבת במארב ירח ימים? והלא רבם מעוברי אורח דומים לקציני צבא? ופנים אל פנים לא ידעתני.

– הבוקר – הססביר שמשון – עברתי לפני בית המבשלות והרחתי לא ריח בשר איל כתמול שלשום כי אם ריח דגים צלויים ובשׂמים מרוקחים. הצצתי בפתח והנה עבד אחד חבורה חדשה מתחת לעינו. לא שאלתי מאומה והלכתי בדרך הישר הנה. אכיש אמר לי, כי בעל חמה אתה ואוהב מטעמים.

המעשה הרב הראשון, שחיבב אותו על פלשת, חל בשעה ששב ממסע בסלע עיטם ופיזר את שועליו. חוץ מתמנתה עדיין לא הכירו אותו ביתר קצות פלשת פנים אל פנים, וגם צעיר היה עדיין, ואף על פי שהיה גבוה ורחב, לא היה עדיין גדול כל כך, עד שנכרים יכירו מי הוא. בימים ההם לכדו שומרי הפלשתים את גמזו, כמעט כל בני דן יצאו משם, והעיר נחשבה כדבר האבד.

פעם אחת שוטט שמשון מסביב לגמזו והרהר מה לעשות שלא יצא הקצף על כל שבט דן. לולא דאגה זו היה פשוט מתנפל על השומרים. כאן זקוק היה לתחבולה. ברוב שרעפיו בקרבו סבב את גבול פלשתים ויצא אל הדרך מגזר ללוד ושמע קול שעטה. שני פרשים דהרו מנגב לצפון. שמשון הכיר, שהללו הם רצים של הצבא. הראשן שבהם היה גבה קומה ובריא בשר. במוחו של שמשון נצנץ רעיון.

העמיד את הסוסים, המם באגרופו את שני הרוכבים בלסתותיהם, אסר אותם, סתם פיותיהם בעשב והשכיבם מהלאה למסילה. ובעצמו לבש את בגדי בריא־הבשר וחגר את חרבו. ימים רבים ישב עם הפלשתים בתמנתה והיה בקי בארחם ורבעם, עד שלא ירא מפני טעות בלבוש, בהתנהגות וברכיבה. גם ידע לחקות את לשונם בכליל השלימות, ובכלל ידע לחקות את הכל: הינשופים סבורים היו שהוא ינשוף, ופעם אחת ברחה זאבה מנבלת חמור למשמע יללת שמשון כיללת גור זאב.

לאוכפו של הסוס השני היה מקושר שק עור מלא, מהודק וחתום, ולפי קול צלצולו הכיל כסף. שמשון נטל עמו את השק, ישב על הסוס ודהר ללוד, רכוב ומשוך את הסוס השני באפסר.

לאחר חצות הלילה בא לפני ראש חיל המצב.

– באתי מעקרון – אמר לו – וצוּויתי לתת את הכסף לראש שוטרינו בגמזו. אבל שם ארץ נכר, פן ישדדוני. גם בגבולנו הרגו שודדים את משרתי. תן נא לי גדוד רוכבים לשלחני.

– לא ידעתיך – אמר הפקיד והשתאה לאיש המדות שלפניו. – מי אתה?

שמשון הסביר לו, שבימים האחרונים בא לכאן מגבול מצרים, שנולד במדבר נגב (מדבורו של איש שיחתו הבין, שהלה מיפו). ובנגב נמצאו באמת שרידי עם הענקים, שהיו ידועים בגובה קומתם. הפלשתים ראו אותם ואת העמלקים כמעט כבני אדם וקבלו אותם לצבא בחפץ לב, אף על פי שאת העממים שבמחיצתם בני השרון, לא קבלו.

שמשון הזכיר חוץ מזה, דרך אגב, שמות אחדים של גדולי עקרון ותיאר את הלבלר הראשי בעקרון תיאור דומה כל כך עד שהקצין לא רק האמין לו אלא גם אהבהו. וגם השק עשה רושם – החותם, המשקל והצלצול.

לגמזו בא שמשון בראש גדוד רוכבים, ושר המאה שם קיבל אותו בכבוד. לפי דיבורי היה השר בן עזה ולפיכך דיבר עמו שמשון – לאחר שהציג את גדודו כשלשים פסיעות מאחוריו – בשי"ן שמאלית כיליד יפו.

– צוּוית ללכת עם גדודך לבעל סליסה. מהר נא, והנה צרור הכסף.

– בעל שלישה? – שאל שר המאה. – האומנם מלחמה לנו עם דאר?

שמשון לא כבדהו בתשובה: רץ הבא מעיר הבירה לא יגלה לקצין קטן סודות המדינה, שהוא בעצמו יודע אותם, כמובן.

– ומי יוָתר בגמזו?

– אנכי – אמר שמשון – והרוכבים אשר אתי.

לאחר שעה יצר שר המאה עם שוטריו בדרך צפון. אז צוה שמשון לשר עשרה על פרשיו:

– דהרו ושובו בכל כוחכם, ואמרו לשר לוד כי הכל בא על מקומו בשלום ואני אספר בעקרון טובות עליו ועל אנשי צבאו.

כך שחרר את גמזו מבלי להרוג איש ואף מבלי ללסטם איש בגבול דן, וממילא לא היתה לפלשתים תואנה כל שהיא. יושבי גמזו שבו ונתבצרו ורק אחרי מות שמשון כבשו הפלשתים שוב את המקום.

*

– גמרתם אומר לשלוח לעקרון מס הנפחים? – שאל שמשון את הזקנים.

– ומה לעשות? אנוסים אנחנו.

תקנו שמירה מעולה, חבשו חמורים, מנו מספר הכבשים המתוכן ושלחו את המלאכות לעקרון. אבל באדמת פלשתים, מהלך שעות אחדות מעקרון, הדביקם שמשון, הכה את כולם, לא עד למות, אבל מכות נמרצות עד שלא יוטל עליהם כל חשד – ואמנם הפלשתים מצאום אחר כך כל עוד נפשם בם. ואת החמורים עם המנחה ואת העדר דפק בחזרה לצרעה. הזקנים הסתכלו זה בזה, הנידו בראשיהם, ואחר כך חייכו ושלחו את מכבוני לעקרון בקובלנה:

– אין משטר בארצכם: שלחנו לכם מס והנה אשר עשו שודדיכם – את שומרינו הכו ופצעו ואת הרכוש נטלו ואיננו.

נסתתמו טענותיהם של הפלשתים.

– טוב הדבר – אמר הסרן. בשנה הבאה נקבל מסכם על הגבול.

*

כשהגיע התור צוה שמשון לזקנים:

– תנו לבכם, כי תבוא הכבודה אל הגבול רק עם בוא השמש.

המשמר הפלשתי בא למקום המיועד בצהרים, אבל לא מצא איש שם חוץ מנכה רגלים מזוהם ולבוש קרעים, שנתעקל בשבץ ונהפך לגוש עצום אחד. מתחת לשקו קשה היה להבחין היכן הכתפים והיכן הרגלים. כנראה היה אחוז הדרוקן, כל כך גדול היה מדי זחלו על גבי הקרקע. זחל וניגש אל הפקיד ובקש נדבה, והלה השליך לו פרוטה ומאפס עבודה התחיל מלגלג עליו. אנשי הצבא החרו החזיקו אחריו. והקבצן המה והפציר והקשיב רב קשב. ועוד מדה משונה היתה בו – את כל אחד שאל, מה שמו.

סוף סוף זחל והלך לו וגמגם דברי תודה או גידוף.

רק עם בוא השמש עלו תימרות אבק בדרך ונראתה האורחה הבאה מצרעה. הקצין חרף אותם על האיחור, קבל את השקים, מנה את העדר, נתן לראש הכבודה חותמת המלכות בתורת שובר והפנה את הכבשים והחמורים בדרך לעקרון. ובני דן הלכו לדרכם, לאחר שמילאו את חובתם.

בלילה, בדרך בין הגבול ועקרון, עמדו אנשי הצבא מלכת: המסילה שבין הגבעות היתה זרועה סלעים. בו ברגע שאג ברדלס באפלה וברדלס ענה לעומתו, נשמעה נעירה נואשת של חמור נטרף וכל החמורים קפצו וברחו לעברים שונים, הדפו את אנשי הצבא והפילו לארץ את הכבשים. אנשי הצבא נבוכו, ופתאום שמעו קול מפקדם צועק מימין: הושיעו נא! באמת כבר נהרג המפקד ובמקומו צווח שמשון; גם שני הברדלסים והחמור הנוער – הכל קול שמשון היה. חלק מן הגדוד מיהרו לעזרת מפקדם, אבל בחושך ובמהומה שמעו פתאום בבירור קולות חבריהם הצורחים: מת אנכי, הושיעו נא? איֶכה, חרון? הנה, גיחזי! – כך הרג אותם שמשון, עשרם וחמשה איש אחד אחד; אסף את החמורים והעדר ודפקם בחזרה. יתר על כן – לקט את החרבות והחניתות ונשאן לצרעה ושם חילקם לאנשים נאמנים לפי בחירתו.

מן הוא והלאה חדלו הפלשתים לדרוש נס הנפחים מדן. תחת זאת הטילו מס על נפחיהם והללו העלו את המחיר לבני דן.

ולשמשון נוסף לאחר מעשה זה שעשוע חדש, ציד נחושת וברזל; וכמעט כל האגדות על מעלליו מספרות על דבר ציד זה.

*

פעם אחת בא שמשון לגזר ועמו משא רב של מחרשות וקלשונים לתקון, הביאם לבית הנפח, מסרם ללוטשים ובעצמו ישב ברחוב. מסביב לו נתלקט, כרגיל, המון ילדים וגדולים והוא שעשע אותם במשלים ובלהטים. בתוך ההמון נמצא בחור שחום כבן שמונה עשרה, ראשו היה מגולח כמנהג יושבי מדבר סיני ולבוש היה קרעים כמנהג הנודדים. הבחור לא מצא חן בעיני שמשון ושמשון לא מצא חן בעיניו. הבחור אמר לנזיר דברי גסות בלשון עלגים שלו, ושמשון הכהו באחת ידו עד שנזדקר הבחור לאחוריו אל המפחה וכמעט נפל לתוך האש. וכששבה רוחו אליו התחיל מקלל את שמשון בלשונו ואחרי כן הוסיף בשפת כנען מתוך סירוס המלים: נקם אנקם ממך!

למחר בא שמשון לקחת את משאו. בשעה ששלם את מקחו זנק הבחור מקרן זוית וצעק:

– חמשה קרדומות גנובים עמו, בעיני ראיתי!

משגיח המפחה צוה לפתוח את השקים ושם נמצאו באמת חמשה קרדומות שאינם של שמשון. שמשון נבוך, ירה אבן בבחור, אבל הלה נפטר, נחבא מאחורי ההמון וסנט בשמשון בתנועות פרוצות. איש אחר במקום שמשון היה נאסר בגניבה זו בכלא, אבל את שמשון הכירו ולפיכך פיטרוהו בנזיפה חמורה.

משגיח המפחה היה פקיד פלתשי והפועלים כולם ילידי רצועת הים הצפונית – מדאר, מצור ואפילו מצידון. המשגיח קרא לבחור ובקש לתת לו כסף בשכרו.

– טוב קחתך אותי לעבודה – אמר הבחור.

– מאין אתה?

– מאהלי עמלק במדבר; איש הרגתי וברחתי.

את העמלקים היו לוקחים גם לצבא. והמשגיח קיבל אותו אל המפחה. הבחור בר דעת היה, התחיל מליבוי התנור, אחרי כן עסק בלטישה ולבסוף למד חרושת המתכת ונעשה אומן טוב. ופתאום נעלם.

בחור זה נחושתן היה. זה כבר שלח אותו שמשון אל המדבר ללמוד שפת עמלק וללמד את לשונו לבטא שפת כנען כדרך העמלקים.

כך קם בדן הנפח הראשון, שהעמיד גם תלמידים, כולם עבדו במערות בסתר, כי הזקנים התנגדו לחידוש זה, מפחד מלחמה.

*

כלל גדול היה לשמשון: לאחר שוד בארץ פלשתים אין להניח עקבות, המוליכים לארץ דן, אם שלחו אחריו רודפים מרוּבים נושאי קשת וחצים – כלי הזין היחיד שהטיל עליו אימים – היה בורח מפניהם או אל המדבר או לארץ היבוסים. הפראים הללו אהבוהו. והפלשתים, שרגילים היו לחיות במישור, לא רצו לטפס על ההרים.

פעם אחת, קצתו בעל כרחו אבל בעיקרו במחשבה תחילה, שטה ועבר מארץ היבוסים ונסתתר בדרך לגבעון, בנחלת בנימין. על זאת באו הפלשתים בטענה על בנימין. “טוב הדבר” אמר שמשון בלבו, ובפעם הסמוכה נהג את רודפיו אחריו לנחת יהודה.

*

בנחלת יהודה היו לשמשון מרעים. שם, מסביב לבית לחם, גדלו בחורים טובים. קולעים היו אבנים מתוך קלע המחובר לרצועה קצרה ושומעים בהדרת כבוד לסיפורי שמשון, שהיה שוהה אצלם בדרכו.

אורח נרצה היה גם בחברון, אבל מסיבה אחרת. שם היה מחנה לויה. כמעט כל הלויים המשוטטים ורוכלים בארץ או המצפצפים והמהגים במקדשים שונים מן הים הגדול ועד עין גדי היו ילידי חברון או סביבותיה.

והם אמרו לשמשון:

– אם יהיה את נפשך להוציא מתחת ידך גנבה ועקבותיה לא יוָדעו – זכרנו.

– כל דבר גנבה? – שאל, – גם רך וגם קשה?

מיד הבינו לרעו. בימים ההם כבר קמה בהרם דרישה לנשק ברזל.

– מכר קשה טרחו רב – אמרו לו – על כן נמעיט במחירו… אבל המכר מכר הוא.

– טוב הדבר – אמר שמשון. – כאשר אשלח להגיד לכם: נכון! אספו אורחה גדולה וחכו לי מנגב לבאר שבע.

בינתים שלח את נחושתן ליפו, לשבת בין המלחים והסבלים. שם היו מקבלים את בני דן לאניות בחפץ לב. נחושתן היה זריז ופקח ונשא חן בעיני בעליו וכעבור חודש היה נוגש את הסבלים במקל וברצועה וכעבור חדשים אחדים תפס משוט ההגה.

פעם אחת בקר את שמשון בבקתה של אחד מבי העממים בקרבת בין דגון ולחש לו:

– בקרוב תבוא מאי קפריסין אניה נושאת נחושת וברזל.

בליל חושך נזדמנו בנמל יפו. שם עמד צופה, אבל למחר פלטו הגלים את גופתו. שמשון ונחושתן ישבו באחת הסירות, שמשון נתק את השרשרת שהעלתה חלודה, והסירה הפליגה ללב ים.

בצהרים ראו מרחוק ספינה צידונית. על המכסה ישבו עשרים מלחים ועוד עשרים משוטים חתרו מלמטה, מבעד לנקבים שבבטן הספינה.

הסירה הלכה לקראת הספינה, ונחושתן הקריב כפיו לפיו ועשאן כאפרכסת וצעק: – רב החובל? עבדי מכון יפו הננו: דבר לנו אליך מפיו.

מכון יפו היה אותו הסוחר שאליו נשלחה הסחורה. והחובלים הכירו את נחושתן, העמידו את המלחים ושלשלו חבל. הבחור טפס ועלה על המכסה ושמשון אחריו, והחובלים והמלחים פערו פיהם והשתוממו על הענק.

הבחור אמר לרב החובל:

– על יד ים יפו ישודו סירות שודדים. כבר טיבעו את בן שמון, את בגולה הכושי ושתי סירותינו. אומרים כי אורבים הם לכם. על כן צוה עליך מכון לשים פניך לעזה.

– ומי הוא זה? – שאל רב החובל והשתאה למראה שמשון.

– שר עשרה הוא במשמר החוף ביפו, צויתיו ללכת עמדי – אמר נחושתן – פן נפגע בסירות ההן.

הספינה פנתה נגבה והפליגה בלב ים, מחוץ למראה היבשה. על פי חישובו של רב החובל היה להם ללכת שני ימים וחצי הנגבה ואחר כך אפשר יהיה לסוב למזרח עד שיראה הנמל “מים” של עזה.

בדרך התרועע שמשון עם החובלים ושנן את שמותיהם וקולותיהם. בלילה השני שכב רב החובל לישון והניח את סגנו על המשמר. בחוצות הלילה שמע קולו של הסגן הקורא לו לעלות על המכסה, ובעוד רגעים אחדים שמע הקברניט קולו של רב החובל הקורא לו לעלות על המכסה, וכך עד גמירה. כולם טפסו ועלו אחד אחד בלול הצר; איש מהם לא הספיק לצעוק, ואת שכשוך המים אי אפשר היה לשמוע מפני שאון המשוטים. החותרים החיצונים לא ידעו בעצמם בדיוק מה נעשה בחושך אבל הרגישו, כי נעשים מעשים נוראים. המלח הנוגש, שהכה לפניהם בפטיש את הקצב, נפל ראשון ובמקומו הכה נחושתן בפטיש.

ככלות הכל הלך נחושתן למשוט ההגה (תופס ההגה הושלך המימה מיד אחרי הנוגש). שמשון העמיד את החותרים ואמר להם:

– אם תאבו ושמעתם לחפשי אשלחכם.

נתן להם מנה משולשת וצוה שלא ימהרו: טוב היה לפניו שישבעו וינוחו. כך הלכו הנגבה כל אותו הלילה ועוד יום אחד ולילה אחד. וכצאת השמש יצאו אל החוף, בריחוק מקום מעזה דרומה, בלב המדבר.

כאן העמיס שמשון את תיבות הנחושת והברזל על המלחים ככל אשר יכלו לשאת. שמונים איש היו. ואת השיירה דפק דרך מדבר עמלק עד באר שבע. נחושתן, שכבר שהה במקומות הללו, הורה את הדרך מבאר לבאר. ועל יד באר שבע חיכו להם הלויים עם אורחת גמלים. וכאן שלח שמשון את המלחים לחפשי ונתן לכל אחד שקל כסף.

 

כג: סְחוֹרָה רַכָּה וְקָשָׁה    🔗

שוב מעשה בשמשון שהמציא ללויים בחברון משאוי רב של סחורה קשה – ומעשה זה חי וקיים עד היום במסורת כל אומות־העולם. הדבר היה כמה שנים לאחר שרפת תמנתה, והחידוש שבו – שבפעם הראשונה לאחר עשר שנים נגע באשה פלשתית, אמנם לא מרצונו אלא שכך נתגלגלו הדברים.

שמשון נתרחק מכל הפלשתיות כולן, בין נשואות בין זונות; ואמנם לא היה ביניהן הבדל רב, שני המעמדות היו שוים בכבודם. הפלשתים היו מכנים את הזונה במלה שאולה מלשון כפתור הקדומה, והוא בביטוי כנעני “פילגש”, שפירושה לפנים כהנית. הזונות בעלות קול ערב היו מזמרות גם עתה במקדש בימי חג בצד בנות השרים; במחולות המחנים היו זונות ונשואות יוצאות בשוה, וכשהיו פוגעות אלו באלו בשוק היו מספרות ביניהן בסבר פנים יפות, קצת מן הזונות היו עשירות למאד ובעלות קרקעות, מה שאסור היה לנשואות ולאלמנות, או שיו מלוות ברבית. קצתן היו מפורסמות בשכל וטוב טעם; הפחותות והעניות שבהן היו מחזיקות פונדקים בעירם ובדרכים.

האשה שידובר בה הופיעה בעזה זה כבר. רעי שמשון הללוה במשתאות. זמן רב ישבה במצרים ובקיאה היתה בכל כוָני האהבה המצרית. פעם אחת הראוה לשמשון ברחוב. צהובה היתה, דמתה לסמדר, ולבו נתכווץ. ככל הנשים אף היא נתנה עיניה בו בחבה, אף עיניה כעיני סמדר היו – ירקרקות.

– מצאת חן בעיניה – אמר אחד מבני לויתו מתוך צחוק.

– תיש לא יאהב את יפהפיותינו – השיב השני – וסיפר לראשון את המעשה באשת הגזבר באשקלון.

– דקות בשר הן – התל שמשון, – שותות הן חומץ לרזון. – וכנגד זה מנה את מעלותיהן של העויות, שאן להעלותן על הכתב.

לאחר חדשים אחדים בא שמשון שוב לעזה, אבל לא בגלוי, אלא אל בני עם הארץ, זאת אומרת לבוז בז. הפעם עשה מעשה רב, עד שהסרן התמרמר וצוה לתפוס אותו ויהי מה.

מעשה שהיה כך היה, לפני זמן מה מרדו בני עם הארץ. הפלשתים, שהוקירו את ערך העבודה והעובדים, נמנעו ככל האפשר מלהכריע את המרד על ידי שפיכת דמי המונים. אלא נטלו שנים עשר ראשי המורדים והוקיעו אותם חיים על גבי הגבעה שעל אם הדרך, סמוך לעזה, והניחום שם לנפוח את נפשם מתוך שמירה מעולה. ובין מוקעים הללו נמצאו שלשה, ששמשון היה מתחבא אצלם מפני מבקשי נפשו.

וכך היו תלויים עד חשיכה. מה שאירע עם חשיכה אין איש יודע בדוק, אולם בלילה באו לעזה שני אנשי צבא פצועים וספרו, שכל התלויים הוסרו ובמקומם נתלו השומרים, ומפקדם באמצע. נמלטו רק שניהם, ואף אחריהם רדף תיש עד עזה ובקושי נתחמקו ממנו במשעול הפרבר.

הסאה נתמלאה. בו בלילה הקיף הצבא את כל העיר והפרברים. אפילו עירונים פשוטים תפסו חרבות ונצטרפו אל הבולשים והתחילו מחפשים בכל הבקתות שבשכונת העממים.

– אדוני – לחש העוי, שאצלו נסתתר שמשון הלילה – הם באים הנה.

חרש עץ אמיד היה ושמו אנקור. סוכתו רחבת ידים היתה, ואת שמשון קיבלו בביתו תמיד בכבוד אלהים, אבל שמשון ידע, שאם ימצאו כאן את עקבותיו, יפשטו את עורו של בעל הבית חיים. טפס ועלה על הגג ועבר לגג הסמוך והלאה. כשקרבה הבולשת קפץ וירד על ראש נושא הלפיד, חטף שוכה בוערת וזרק אותה בפני האחד, הכה באגרופו משמאלו וברגלו מימינו וברח. אבל הבולשת רדפה אחריו. ממבוי למבוי רץ והגיע לשכונת הפלשתים; אבל כאן האירו הלפידים בכל פנה ולאורם ראה, שאנשי הצבא מזויינים בקשתות.

עמד בצל בית אחד והרהר מה לעשות. פתאום שמע קול אשה לוחשת:

– שמשון?

מיד הרגיש קול מי הוא ולבו אמר לו שלא תסגירהו. נענה לה. וכהרף עין פתחה דלת קטנה, נטלה אותו בידה והביאה אותו לביתה.

– סגור את הדלת אחריך – לחשה לו – ועשה ככל אשר אצוך.

עלה אחריה ליציע העליון. בחדר הקטן דלק פנס קטן מבעד למסך כחול. על הקרקע היה פרוש מרבד רך, ובאמצע החדר עמדה מטה גדולה, ארכה כרחבה.

– דום – אמרה האשה והסתכלה בחלון כמחכה. עמדה וגבה אל הפנס, פניה לא נראו, רק השערות הצהובות נצנצו כעין הזהב. שוב נתכווץ לב שמשון. לרגע אחד שכח את עזה ונזכר בלילה אחר ובמחנה אחר של רודפים, זה רבות בשנים. בשמאלה עדיין אחזה האשה בידו ואת ימינה שלחה אל הרכס בכתפה השמאלי, שהידק את שמלת הלילה. ברחוב נשמע שאון ושעטת הרודפים. בבואת הלפידים גירשה את האפלולית שבחדר. החדר הדור היה; בתקרה ועל גבי המטה היה קבוע ראי נחושת.

הדפה אותו לנפול אל המטה. ישב.

– לא כן – לחשה.

בקש לשכב.

– לא כן – לחשה ורמזה לבגדיו.

נענה לה, התפשט ושכב.

מלמטה נשמעה דפיקה. השפחה ירדה ונשאה ונתנה בפתח הבית. פתחה בחפזה את הרכס, יצאה מתוך הכתונת שנפלה ארצה, שכבה במטה וליפפה את שמשון עד שלא נראו פניו וכתפיו.

השפחה שבה למעלה. בפתח החדר הורם הוילון, נראו פני כושית. הסתכלה, הניעה בראשה וירדה שוב.

– לגברתי בא אורח – אמרה, – הם ישנים; למה תפריעו?

האשה קמה ונגשה מתוך התמודדות אל החלון. הלפידים זרעו עליה אור.

ברחוב נשמע צחוק של ברכה וקריאות התפעלות על יפיה. מי שהוא, וקולו כקול בני מרום עם הארץ, קרא:

– הלה תסלחי, דלילה, על אשר עוררוך, את תיש נחפש, את הדני השעיר הלזה. עד הרחוב הזה הגיע ויראנו פן התפרץ ובא לביתך.

– אינני בריאת בשר כחפצו – אמרה מתוך פיהוק.

אותו הקול השיב:

– ידעתי גם ידעתי־ מחנה לא יניס אותו אל מטתך; לא כמונו הוא, אשר גם מחנה לא יעצרנו כי תקראינו. יראנו פן יהרגך למען ימצא סתרה.

– עיניכם הרואות כי חיה הנני – אמרה דלילה והוציאה חצי גופה לאור הלפידים.

– ראינו – השיבו כולם בחדוה.

– לכו לכם; מה לי ולכם – הפנתה פניה כלפי המטה, כאילו קוראים לה לשוב, ואמרה: – הנני, מחמדי.

השאון ברחוב נדם, ידיה משולבות היו מסביב לצוארו ולא רצה לפתחן.

השערות שדגדגו את שפתיו התנוצצו באותו הזוהר והעינים הבריקו באותה הירקרקות של שבעת הלילות בבית ברגם. אותו הריח הניחוח של מיני בשמים ואותו המגע כחלקת המשי.

– למה הצלתיני? – שאל בלחישה.

– בך חפצתי, מצאת חן בעיני, שמשון – השיבה שפתים אל שפתים.

– הכל יקראוני תיש.

– אינני ככולם.

– מאין ידעת את שמי?

– כולם ידעוהו. אני ידעתי את הכל, כל אשר לך, כי שודד אתה ושותה שכור ורץ לפלשתים ושופט בעמך לא ראה שם את צחוקך. ועוד…

– עוד מה?

– לקחת לפני אשה פלישתית והיא בגדה בך, ומאז מאסת בנו.

שמשון החריש. בקש לומר: “דמית אליה”, אבל נזכר, שהנשים נעלבות על כך, ובכלל לא רצה לדבר על סמדר.

והיא שאלה:

– הגם אני נמאסתי בעיניך?

דבקה בו בכל גופו. בשכמו זורמו זרמי אש. לא ידע מה הוא סח והשיב דברים סתם:

– לא ידעתיך.

והיא חיבקתו וליפפתו ביתר עוז ולחשה לו:

– דעני.

לפני עלות השחר יצא. הרחובות היו ריקים, אבל על גבי חומת העיר נראו צופים בעלי קשת; הוסיף ללכת, הסתכל מקרן זוית וראה את השער. על יד השער עמדו שומרים בעלי חרבות וחניתות. שערה עזה מפורסם היה בכל העולם. עשוי היה ברזל מוצק ומלמעלה היה מקושט בשבכה בעלת פיפיות. במוחו של שמשון נצנץ רעיון טוב, המובחר שברעיונותיו בכל שנות גבורתו. והתחיל מוציא את הרעיון לפועל כדרכו. מן המבוי הסמוך נשמעו צעקות אנשים, נשים וטף: “תפסוהו! הושיעו נא!”. ראש שומרי השער מיהר לקול השאון עם כל השומרים והניח רק צופה אחד. היללות הלכו ונתרחקו והשומרים רדפו אחרי הקול. כשהרגיש שמשון, שריחקם למדי מן השער, חדל מן הצעקות ושב מיד בדרך אחרת. הצופה עמד והקשיב. שמשון משמש בכיסו, הוציא משם אבן שטוחה, גחן וזרק. הצופה נפל חלל בלי גניחה כל שהיא. ראש המשומרים, שעמד עם אנשיו בקרן זוית בין תושבים נרדמים וערומים למחצה ששאלוהו מה אירע – ואף הוא שאל אותם, – שמע פתאום קול רעש גדול ומפץ מצד שער הברזל. רצו לשם וכשבאו מצאו בין המזוזות העצומות חור שחור בלבד: השער ניתק מצירו ונעלם, והצופה שכב לארץ בגולגולת מרוסקת.

ראש השומרים לא נבך, זאת אומרת הסיק מסקנה נכונה לעצמו: שלף את חרבו, השעין את קתה לאבן ונפל עליה. כל פי חובת משרתו היה לו מתחילה להתריע, אבל נחפז היה ביותר – לא רצה למות במקל וברצועה. עד שהריעו החצוצרות ובאו פקידים חדשים והוצאו הסוסים, האיר הבוקר. הדרך מן השער אל הגבעות מרוצפת היתה ולא נודעו בה שום עקבות, אבל ברור היה, ששמשון לא ירחיק ללכת במשא כזה. אותו לא יתפסו, אבל צריך להשיב את השער.

לכל העברים יצאו גדודי רוכבים דחופים. בצהרים שבו: לא שער, לא תיש, לא עקבותיו בחול.

נתכנסה מועצה בבית הסרן.

– יש לחפש בחוות העממים – הציע אחד היועצים.

– למה? – שאל הסרן.

– אולי נטמן השער מתחת לערימת חציר?…

– לא יתכן – השיב שר הצבא, – על יד הדרך אין כפרים, מימין ומשמאל שדה. גם מורדות הגבעות נחרשו. לוּ סר מן הדרך הסלולה את החוות כי אז נותרו עקבות עמוקים ממשא כזה, עקבות אין, נושא השער הלך בדרך הסלולה ולא פנה ימין ושמאל.

– האמנם – כעס הסרן, – טען איש על שכמו משא ארבעה שורי הבר ומיהר לרוץ עד אשר לא השיגוהו רוכבינו?

הכל שתקו, ושר הצבא משך בכתפיו והסביר:

– כי על כן תיש הוא.

כל עז נזדעזעה. מכל הלפך הלכו העם לראות את החור במומת העיר. הללו קללו והללו לגלגו לעצמם, כדרך הפלשתים קלי הראש. רק בני עם הארץ לא הלכו להסתכל במקום השער, שלא לעורר תשומת לב לעצמם. עוד מאתמול נכונים היו לפורענות על המוקעים שהסיר שמשון ותלה במקומם את השומרים. עכשיו נשכחו והשתדלו להסתלק לצדדין. אחד אחד הוליכו את שוריהם וחמוריהם לשקתות המים על הבריכה כחמש מאות פסיעות מן השער, ואל העיר לא קרבו. נראה היה, שנבהלו: דחפו ודפקו את בהמותיהם, והללו נתקלו ודלחו את המים. על ידי כך לא הכיר איש מה שידעו בני העממים; כי בקרקעית הבריכה, בעומק שלוש אמות, מונח שער הברזל.

בלילה יצא שמשון מן החוה, שהחביאוהו שם אחי אחד המוקעים שינצלו. מבלי לשכשך את המים הוציא את השער מן הבריכה, טען אותו על כתפיו ונשא אותו בלאט ומזמן לזמן עמד לפוש. מתחילה הלך בדרך המרוצפת ואחרי כן בגבעות ובשדות. בבוקר הגיע להרי יהודה. סמוך לדרך חברון. שם הסתיר את שללו במערה, בא לחברון והגיד ללויים.

ואחר־כך היו נחושתן ותלמידיו מחשלים חרבות מברזל השער של עזה.

 

כד: הַשָּׁבוּעַ הַשְּׁלִישִׁי    🔗

אפילו בארץ דן הורגש, שהפעם לא תסלח פלשת. הדנים התרגלו לצירוף המשונה של שנאה וסבלנות, שנקבע מאז בין הפלשתים ובין שמשון, ועל כל אחד ממעלליו דברו מי בהתפעלות ומי בנזיפה, אבל בלי חרדה. הפעם לא כן היה. הכל נשתתקו וחכו לסער.

עוברי אורח ורוכלים ספרו, כי גם בערי פלשתים מתנהגים עמהם לא כתמול שלשום. מרבים תואנות על הספָר; וביחוד – ממעטים שיחה. לפנים היו עומדים על המקח בענין המכס, היו מתלוצצים או מדברים קשות: עכשיו מדברים מעט ובסירוגין ומסתכלים לצדדין.

בבית אבי שמשון גם כן הורגש דכדוך זה. מנוח, שבלה מזוקן, שתקן היה ביותר; הצללפוני היתה מרבה לבקר במקדש המעט שלה, ואפילו על יד שולחנה היתה לוחשת מיני לחשים. בצרעה נחשבה זה כבר למשוגעה ועל ידי כך גדל כבודה פי שנים. מכבוני לא ידע מה לדבר בשבת המשפחה יחד, אם כי לעצמו הרבה דברים כדרכו. עדיין היה בן משק הבית, אבל כבר נמנה בין טובי העיר. את מקדשה של הצללפוני הרחיב והוסיף עליו בנינים, עד שנתפרסם כמקדדש ראשי לצרעה והסביבה. וקולו של הלוי היה כולו אומר כבוד. ממנו – מפי לויים רוכלים, שסחרו את ארץ הנגב – נודע לשמשון, שבנחלת יהודה רבה החרדה. סוף סוף נמצאו עקבותיו. יש מי שראה עם שחר ענק נושא משא משונה בדרך בואכה חברון. נגלו גם סודות קודמים. על שפת הים, מהלך יום מנגב לעזה, נמצאה ספינה מיטרפת ונתפס אחד המלחים שסיפר את המעשה – ושוב הלכו העקבות משמשון לארץ יהודה ושוב ענין של ברזל, סוד תקפם של הפלשתים ובטחונם. ועתה נוספו על הנזק והסכנה גם לעג וקלס. ליצני הדור, כשבקשו לומר לאדם שהוא זולל וסובא, היו אומרים לו: פיך פעור – כשער הברזל. והללו הם ליצני פלשת – וכשתגיע השמועה למצרים ולצידון, אי אפשר יהיה לשאת עין לא בפני עם הארץ ולא בפני עובר אורח…

בני יהודה חרדו חרדה גדולה. זקני השבט הזהיר לא היו מרוצים גם קודם לכן ממסחר הברזל המסוכן, אלא שלא בקשו לבוא בריב עם בני הנעורים. ועתה – ספרו הרוכלים – נמס גם לב בני הנעורים, והזקנים נמלכים כמעט בכל יום ויום. הדבר המפחיד אותם ביחוד הוא, שהפלשתים עדיין לא שלחו את המלאכות, כנהוג בכל ריב. ביהודה אומרים, שכבר פעמים נמלכו חמשת הסרנים, פעם בעזה ופעם בעקרון…

שמשון הניע בראשו.

– האש מתלקחת – אמר.

ונזכר במערת השדים, שבה ניסה לפני עשר שנים ויותר להוכיח ליהודה, כי ריב נערים שלו עם גדולי תמנתה לא היה אלא מבשר המלחמה העתידה בין כפתור ושבטי ישראל. יהודה לא האמין; יהודה אמר: אך אם שלום יהיה בימי. שלו שלום ואין שלום.

עבר חודש. ובלילה אחד באה לשמשון כושית, השתחותה בפישוט ידים ורגלים כדרך בני נכר ולחשה:

– דלילה גברתי, אשר לנת אצלה בלילה ההוא כאשר קרה האסון בשער עזה, שולחת לך ברכה. גברתי כמהה לך ויצאה את העיר בלאט, ואהלה תקוע במקום בדד, בעמק שורק על יד הנחל.

שמשון נתן עיניו בה והשיב:

– ליני פה הלילה.

בלילה ההוא נדדה שנתו. נצנץ בו רעיון, שמא מארב הוא, אבל לא מפני זה נדדה שנתו. כמעט שכח את דלילה, ופתאום ניעור בזכרונו כל החום של אותה השעה המשונה. אם מפנני שדודיה לא היו דומים לא לכניעה הבהמית ולא לתאוה הקולנית של פילגשיו מבנות העממים, או מפני שעיניה ושערותיה ועוד משהו, המשותף אולי לכל הפלשתיות, הזכירוהו אותם שבעת הלילות בתמנתה – נפשו נמשכה אחרי אשה זו. מארב? לא יתכן, הרי היא שהצילה אותו, וגם לא ירא מפני מארב.

– אמרי, כי אבוא – אמר בבוקר אל הכושית.

*

ביום השלישי הלך לבדו אל נחל שורק. על יד הערוץ היבש עמד אהל גדול שלא ראה כמוהו מעולם, חלונותיו מכוסים בוילונות ומסך צבעונין בפתח. שם בלה שמשון ששבעה ימים ושבעה לילות כמעט בלי לצאת מן האהל. שלשה שבועות של שלוה ואושר נתנו החיים לשמשון: אחד בתמנתה, אחד בנוה הרכבים ואחד כאן.

נשים לא היו יקרות המציאות בחיי שמשון. אמנם בארץ נזירותו התרחק גם משכרות זו, אבל בפלשת היו בנות עם הארץ, נשיהם ואחיותיהם מצפות לאות ממנו, ובתוכן היו הרבה מבנות הגזעים היפים ביותר שבכנען. רגיל היה לחשוב עצמו לשבע ביותר. רק עכשיו הבין, עד היכן הגיע רעבונו. אוהב היה לשתות מכלי מתכת ולא מכלי חרס, ואפילו המשקה אחד הוא, ולפיכך נמשך אחרי חיי הפלשתים. אבל בסדר נשים שבחייו לא היו עד כאן אלא כלי חרס. סמדר היתה כוס כסף מרוקע, ועדנה מעין טהור היתה כעין הבדולח, אבל אלה היו בשכבר הימים. מאז היו כל שוכבות חיקו, בנות בלי שם לאין מספר, שפחות בנות עשרה דורות של שפחות. מעבר למחיצת חופתו נשמעה בליל גשמים נחרת חמור ובליל קיץ – נחרת אחי החמור, אביה או בעלה של שוכבת חיקו. בסלעי עיטם אסר שמשון על רעיונותיו לשוב לסמדר, ואת האיסור הזה קיים ולמד ליהנות בלי לשאול, אבל שלא מדעתו רעבה נפשו.

דלילה בעצמה היתה כנראה בת משפחה מיוחסת בפלשת. לא היה מן הנימוס לשאול את הוזנה למולדתה, אבל טפוסה נראה היה לעין. כמה שנים ישבה בנוא אמון ובמוף בקרב אנשים, שלגביהם גם הפלשתים פראי אדם היו. פקחית היתה. ידעה להקשיב וללמוד וגם לספר. עמה שב וחי בין עמודים ופסלים. אוהב היה אותה לא רק מתחת למשי ולרקמה אלא גם בתוך השיש של ההיכלות, שעל אודותיהם ספרה.

יפה מאד היתה. כבת עשרים ושתים או עשרים ושלש היתה – ימי בכורי נשים בעמה. הרושם הראשון של דמיונה לסמדר נעלם כשנתרגל: דלילה יפתה ממנה ועמקה בנפשה ממנה ואהבתה אחרת היתה. סמדר השתעשעה והתעלסה, עדנה נכנעה בחדוה, וזו – כבשה ושרפה.

ועדינה ומקושטת היתה לאין ערוך. בכל בוקר ובוקר היה שכיר מעם הארץ מביא לה מרחוק נאד מים לטבילותיה ואחרי כן היתה הכושית במשך כמה שעות משפשפתה וממרחתה, מושחתה וסורקתה, לפעמים גם מלבישה אותה ולפעמים מניחה אותה בלי לבוש. שמשון היה יושב על הקרקע ומסתכל. בפעם הראשונה בקש ללכת שלא תתבייש, אבל היא צחקה ושאלה: למה? עד כאן סבור היה, שהמנהגים של נקיון וקישוט פוגמים את העין ויש לעשותם בצנעה. עכשיו ראה, שיש דקות יתירה של תרבות, שבה כל מדרגה של יופי יפה לעצמה.

את תמרוקיה היתה דלילה מתקינה בעצמה. היו לה צללוחיות צבעונין ובהן אבקות ריחניות ומשחות וטיפות, והיתה רוקחתן ומורחתן ומנערתן ומסננתן בחכמה רבה, ושמשון התבונן.

– הנה רעל, וגם זה רעל – אמרה לו והראתה על פכים קטנים, – מלומדה אני, ידעתי לעשות תרעלה, וסם תרדמה, וכוס של אהבה. השמר לך, אל תגע!

שמשון הניד בראשו:

– אין לסמים שלטון עלי, – השיב בפשטות. ואמנם כן היה. בעורקיו נטף דם נקי ועז מאין כמוהו. מעולם לא עלה ביד איש להשקות אותו לשכרה. לולא נתעצל לדבר אליה על עצמו, יכול היה לספר לה, שפעמים נשכו נחש ולא עלתה בו אפילו שאת. ומעשה באשדוד בפונדקית צייקנית, שהאכילה את אורחיה דגים נבאשים, שהיו מתובלים בטוב טעם עד שאיש לא הרגיש בשעת האכילה: ששה מתו לאחר הסעודה, ותיש, אף על פי שאכל יותר מכולם, לא חלה אפילו שעה אחת.

*

– את מלכם ראית? – שאל פעם אחת.

את המלך לא ראתה. בשעת התהלוכות היו נושאים את פרעה ברחובות באפריון צב, ואל ההיכל לא היו באים אלא שרים וגדולים. בכל מוף לא היו בודאי אלא מאה איש שראו את פרעה פנים אל פנים. אבל ממאת הגדולים הללו הכירה הרבה.

– כאשר ישתו לשכרה – אמרה מתוך צחוק – יאהבו להתקלס בלאט במלך ויאמרו כי הוא נער פותה.

– ומי מושל בארץ? – העמיק שמשון שאלה.

דלילה שקעה במחשבות. בדיוק לא ידעה מי הוא השליט. פעם ראתה שם צבא. חצי יום ישבה אל החלון והסתכלה בגדודים העוברים בסך – רגלים, רוכבי סוסים ופרדים, רוכבי גמלים, עגלות ושוב רגלים, חצי יום ישבה ולא הגיע סוף לגדודים. אולם בראשם רכבו המצביאים במגני זהב – ודאי הם השליטים בארץ.

שמשון הניע בראשו: לא, לא המצביעים הם השליטים, יוצאים הם למלחמה, לא יוכלו למשול.

דלילה ראתה גם את הכמרים. יושבים הם בבתי הסגר. בבתים הללו הרבה פאר והדר, אבל לכל כומר מדור דל וריק ומשכב זעום. החכמים שבהם הולכים לחצר המלכות – ביום הם ישנים ובלילה הם רואים בכוכבים ורושמים על פיהם עתידות מצרים. אולי הם השליטים? – הכהנים הגדולים, שרי הצבא וראשי הערים – כל המתאספים למועצה בחצר המלכות? שהרי כולם אנשי חיל וכבוד: בשעה שהם עוברים ברחובות המונים עומדים מסביב, ובשעה שמעלים אחד מהם לגרדום רב הדחק.

שמשון הניע בראשו:

– אשר דתו להמית אינו שליט בארץ.

ושוב ראתה דלילה במצרים כיצד בונים היכלות וקברות מלכים. את זאת שמע שמשון בחפץ לב. דבר זה מצא חן בעיניו יותר ממעשה מחול ברחובה של עיר עזה: אלפי עבדים סוחבים סלעים עצומים ממרחקי המדבר, פסיעות אחדות ליום, יום אחרי יום, כמה שנים רצופות. מביאים בספינות שלשלאות של ברזל ממערב, חבלים מצפון, קורות מן הלבנון. ובמוף מחברים החרשים את כל אלה למכונות מעלות ומורידות; ובו בזמן עושים אלפי עבדים אחרים אלפי עבודות אחרות. שרי העשרות מלקים אותם בשוטים, השוטרים הרוכבים רצים מעבודה לעבודה – לפעמים שעה ויותר – ואחר כך, לאחר כמה חדשים ושנים, קם בנין עצום, שבו כל אריח יודע את מקומו – כאילו בנה אדם אחד…

– אכן בנה אדם אחד – אמר שמשון בבטחה. – אחד הוא השליט.

– ומי הוא?

– פרעה מלך מצרים.

– הלא נער הוא וחסר לב?

– פרעה הוא השליט – שנה שמשון בקשיות עורף ולא זז מדעתו.

*

שמשון היה ממעט לדבר, על פי רוב האזין לה או ישב סתם לרגליה והרהר. פעמים אחדות, בימים הראשונים, היתה שואלת אותו בצחוק מהול בדאגה:

– על מה תחשוב?

לא היה משיב מיד, ונראה היה, שקשה לו להעלות על זכרונו על מה הרהר זה עתה. פעם אחת שאל ממנה והסתכל בפניה בתום לב:

– האם ידע האדם מה הם עשתונותיו?

פקחית היתה מאד ולא יספה לשאול. רק בלילה לאחר אותה שיחה לחשה לו באזנו בנזיפה:

– נזיר אתה – גם בחיקי הנך מתבודד…

בקול לא שאלה יותר, אבל שמשון ידע שהיא מעמיקה שאלה בשתיקה ולא אהב זאת – כשהרגיש. יחד עם יכלתו לקרוא בשעת הצורך את שלא נאמר, היה בו גם הכשרון ההפוך של אדם, שהרגיל להצלחה ולשלטון: שלא להרגיש.

*

דלילה היתה חכמה ביותר, בעלת שכל וחוש דק. מעולם לא שאלתו כדרך הנשים: האם תאהבני? אבל פעם אחת הודתה ואמרה לו:

– מקנאה אני לך.

הדבר היה ביום שבא אליו נחושתן לבקרו ולהגיד לו שאין חדשות. דלילה הסתכלה בבחור בעיני זעם כילדה קטנה השרויה ברוגז. לאחר שהלך אמרה:

– שנאתיו?…

– למה?

– כי ידבר עמך על דברים שלא ידעתים.

ואז הודתה כי מקנאת היא לו:

– יש אשר תדד שנתימרוב קנאה.

שמשון השתומם:

– אל מי תקנאני? אל בנות עם הארץ?

– מה לי ולהן? – השיבה בביטול. – הלא גם את שמותיהן לא תזכורנה. כמוהן כשפחתי הכושית; השתעשע נא כחפצך.

– ואל מי איפוא תקנאיני?

התחילה לוחשת באזנו: לאביך אשר אהבת, ולאמך הזרה לך, אבל נשאה אותך על כפים וראתה את הילד גדל ונעשה גבור, ולכל דן…

כאן עמדה, השתדלה למצוא מלים, והוסיפה בקול דממה דקה:

– גם הם זרים לך – אולם עליהם תכעס ועלי לא… מתוקים חרון אפך ומכתך, שמשון!

– מאין תדעי?

צחקה וחיבקתו בכל עוז:

– לבי אומר לי…

– ועוד – לחשה לו אחר כך – אקנא אותך אל בנותינו הפלשתיות: לא תוכל לחיות בלעדיהן. וגם אל שני מיני החיים שלך, חיי שופט וחיי שודד, ורע מכל… – הפסיקה, ושמשון שאל, וחזר ושאל כמה פעמים עד שאמרה מתוך גמגום:

– אקנאר אל הדבר אשר לא אדע, אשר אינך מדבר עליו – אשר ממנו התחילו חייך הכפולים לפני עשר שנה.

שמשון הניד בראשו ודחה אותה. היא נבוכה ולבה נמוג. נטלה את העוגב והתחילה פורטת מתוך זמרה בלי מלים, בשפתים מהודקות. שמשון שתק והסתכל לפניו אל השקיעה הקצרה ואחר כך הסתכל בדלילה והזין עיניו בה. ערומה היתה בלי לבוש, ואפילו בלי טבעות וצמידים. בכל הרגישה חציצה באהבתה אותו; גם את שערותיה היתה סורקת כלפי מעלה כדי להפקיר לו את צוארה, מצחה, אזניה. אבל עכשיו, כשגחנה על גבי העוגב האפיל על פניה גל של אבק משי צהוב, מְאָדם מן החמה השוקעת. שמשון הסתכל בה זמן רב מחריש ומשתאה.

פתאום זרקה את העוגב אל המרבד ואמרה ברוגז:

– הנך מביט בי וזוכר את הדומה לי…

שמשון ניעור והשיב:

– את הזמיר.

לא לחנם גר עם הפלשתים, שידעו לדבר דברי חבה. אבל היא משכה בכתפיה והסבה פניה. בינתים החשיך היום ושוב באה אליו ונתחבאה בחיקו השעיר.

– ספר נא לי – בקשה ברעדה ובקול דממה דקה שקשה היה לו לשמוע. – ספר נא לי על אשתך מתמנתה… מה היה מראֶהָ?

מבלי לזוע, בתנועה אחת של שריריו שנתאבנו פתאום, דחה אותה מברכיו ואמר בקול זר, בקיצור ובגסות:

– מחורכת ושחוטת גרון.

שוב לא שאלה, קטטות אחרות לא היו ביניהם, ושום דבר לא עכר את השבוע השלישי של אושר בחיי שמשון.

 

כה: עִקָּר וְטָפֵל    🔗

בבוקר השמיני בא נחושתן שוב עם שחר; שמשון ישן עדיין, אבל דלילה השכימה ויצאה לראות בעבים. ימות הגשמים עדיין רחוקים היו, אבל בבקרים כבר היתה צנה באויר. דלילה ישבה על המורד התלול של ערוץ הנחל היבש והתעטפה באדרת רחבה ורכה של צמר גמלים. כשראתה את נחושתן מרחוק העותה פניה, אבל בגלל שמשון קיבל אותה בסבר פנים יפות.

– ישן הוא – לחשה לו – שב נא עמדי, הכושית תביא לך חלב עזים.

בקשה לשאול ממנו חדשות – בפניו ניכרת היתה דאגה – אבל לבה אמר לה, שלא תציל מפיו כלום. נחושתן שתה וטבל את פתו בחלב והיא הסתכלה בו. בן גילה היה ואולי קצת גדול הימנה, לא גבה קומה ביותר אבל רזה ומזורז; פניו היו גלויים וטובים, עיניו אמוצות וזקנו כהה־צהוב. אף על פי שלרוחב מצחו נראה קמט של דאגה, מורגש היה, שהוא מחייך בהנאה.

– היש לך אשה או נערה מאורשה? – שאלתו.

– לא – השיב בצחוק, – הרי נער שמשון אני; האם אוכל למלאות פקודתו ורחיים על צוארי?

– והלא גם אתה איש חי, מה הם חייך אתה?

כלה לאכול, העמיד את הספל בזהירות על הקרקע והודה בנימוס ואחר כך השיב:

– חיי אני? אני לשמשון.

– והלא שמשון הולך לו לבדו, בלעדיך, ימים ושבועות הרבה?

– אמנם הולך הוא, ואני מחכה לו או עושה את מצותו ואחרי כן ישוב.

– עזה אהבתך אליו.

נחושתן הניד בראשו.

– “אהבתך” – אמר אחריה כבודק ושוקל את המלה. – לא כן. האם הוא אחי או רעי? אדוני הוא.

את המלה “אדוני” הביע באופן מיוחד כאילו זוהי המלה העיקרית בכל הלשונות. ודלילה לבשה פתאום חמת קנאה ובקשה לעוקצו.

– ואני אמרתי בלבי, רק לכלב יש אדון או לעבד כנעני.

נחושתן לא נעלב: הסתכל בה בשים לב ואחר כך שקע בשרעפיו כנמלך בדעתו השיב:

– “כלב” שם קללה הוא בפי האנשים, ואני חקרתי, כי הוא החיה החפשית מכל החיות אשר על פני האדמה.

נראה היה בחוש, כי קשה לו להסביר כל זאת, אבל בכל זאת ניסה:

– בילדותי רועה הייתי. ידעתי את החיות – גם את העדר, גם חיתו טרף, גם עוף טרף. כולם – כמוהם ככנעני: אין להם אלא דאגה. לאן יטוס הנשר, לאן יתחמק האריה? לא למקום אשר ירצה אלא למקום הטרף. כל ערמתם וכל גבורתם – רק למען הטרף. ולכלב אין דאגה; לחמו ניתן מן הרועה, תחתיו יחשוב הרועה, ושולח אותו הרועה…

– האם זה הוא החופש?

נחושתן הניע בראשו בבטחה רבה.

– מי הוא החפשי? מי אשר יוכל לעשות מעשים אין חפץ בהם. הכלב יוכל: מקפץ הוא, מניח את ידיו על כתפַי כילד, נובח על הירח, ומגן על השה ועלי עד למות. הנשר יוכל לעשות רק את הדרוש לו: כי בעל דאגה הוא, ולכלב אין דאגה.

ושוב חייך כלפי דלילה, בלי שום רוגז ובסבר פנים יפות.

– צדקת גברתי, אנכי ככלב: הרועה לקח ממני את כל דאגתי וקשה לו הדבר ואני מקפץ כחפצי.

דלילה הסתכלה בו מן הצד ולחשה לעצמה:

– כולם יבקשו להם את פרעה.

נחושתן לא שמע או לא הבין, חוץ מן המלה “כולם”, וענה על מלה זו:

– לא כולם, אבל רבים כמוני בינינו, גם בנחלת דן וגם בנחלת יהודה: נפשם קשורה בנפש שמשון. לוּ יחפוץ להזעיקם!

– מה יהיה?

– יובילנו למקום אשר יחפץ.

– ואם ימיט עליכם שואה ואבדון?

– יהי מה. לא לנו לחשוב. הוא יחשוב למעננו. אם תעה – כזה גורלנו.

נדנד בראשו וסיים.

– אבל שמשון לא יקראם, שמשון לא יאהב בני אדם.

– לא אנשים ולא נשים? – שאלה והסתכלה בו מן הצד.

נחושתן נבוך והשיב כמשתמט:

– לא זאת היא דברתי.

שניהם החרישו, ואחר כך שאלה בקול מצלצל ומזויף:

– האם לא אהב את האשה הלזו מתמנתה?

– לא ידעתי… ארכו הימים.

– אבל כבר עבדת לו – האם לא תזכור?

“היא יודעת את מעשי – שמשון סיפר לה על אודותי”, הרהר נחושתן והדבר נעם לו. אבל יחד עם זה הרגיש בנפשו כבדות וחניקה, כאילו אורבות בו בלילה מבעד לשיח עיני רעל.

– ספר נא לי, מה היה בתמנתה – אמרה לו בשפתי חלקות. שכבה אפים ארצה, נמשכה אליו, תמכה את ראשה בידיה היפות והשתדלה לפגוע במבטו: – מה קרה שם? שמעתי בשכבר הימים על דבר בערה, וגם כי נטשה אותו האשה ההיא או חותנו רמהו או הטוב ברעיו בגד בו – לא אדע מה.

– דברי שקר הם – השיב נחושתן במשטמה. – לא האשה ההיא ולא הרֵעַ ולא החותן אינם אשמם. היתה שם שפיפונת אחת, בת שפחה עוית: היא אשר הכתה את כולם בסנורים והמיטה עליהם שואה. ואמנם נענשה כרוב חטאתה.

את המלים האחרונות הפליט בשמחה פרועה וגסה. דלילה הסתכלה בו והמתינה.

– אחרי כן הגידו לנו: עד עלות השחר התעללו בה העבדים ובני עם הארץ, וכאשר היתה להם לזרא רטשו את בטנה, הניפוה תנופה בידיה וברגליה וזרקוה לתוך האש.

דלילה החרישה.

– ואת אכתור הלזה (הוא רעו לפנים) – הוסיף נחושתן – הפיל שמשון ארצה. ישב על גבו ודחק את ראשו בין ברכיו עד אשר התפוצץ – אבל לא חיש.

*

אחר כך הקיץ שמשון ונחושתן סיפר לו את בשורותיו. באו שליחים מיהודה בחרדה ובקצף גדול וספרו, כי סוף סוף באה לחברון המלאכות הפלשתית – לא מעקרון כרגיל אלא בשם כל חמשת הסרנים, ואחרי המלאכות עלה על גבול יהודה צבא פלשתי ואומר להחריב את כל השבט, אם יהודה – דוקא יהודה – לא יסגיר להם את שמשון.

שמשון התפלא בתום לבב:

– איככה להסגיר? אותי?

נחושתן הסביר לו מתוך חיוך, כדבר על מעשה ילדות ורעיון רוח:

– חי אומת, ואם חי – אסור ביתרים לחים.

ויסף לספר: על פי דרישת שליחי יהודה נשלחו רצים כל קצוי נחלת דן לקרוא את הזקנים לאספה, והוא – נחושתן – נצטוה למצוא את שמשון. ובינתים השליחים מתהלכים בצרעה ושונים את שיחותיהם עם הפלשתים, הנה קטעים אחדים:

– האל לנו הוא? – התנצלו זקני חברון. – דני הוא, דרשוהו מדן.

והפלשתים השיבו:

– לא ישאלו מאין יצא הגנב כי אם לאן נשא את הגנבה.

– איככה נוכל לאסרו? – שאלו זקני יהודה. – הרוג יהרגנו.

והפלשתים השיבו בקוצר רוח:

– רע מזה אם צבאנו יכה בכם.

אז בקשו הזקנים זמן להמלך ושלחו שלשה מהם לצרעה.

– מי הם? – שאל שמשון.

– יורם בן כלב מתקוע…

– ידעתי, – השיב שמשון, – איש טוב.

– צדקיה בן פרחיה מחברון…

– נחש זקן – אמר שמשון, – אבי המלוים בנשך בכנען, ראש קוני גנבה. הוא אשר נתן כסף ללויים לשלוח אורחה לבאר שבע לקחת משא אניתי.

– ודישון בן אחיצור מבית לחם.

– אשר יירק מדי דברו – אמר שמשון, – שיניו מעטות וקצפו רב הוא. יש לי רעים בבית לחם: בחורי חמד, מבקשים ללכוד את יבוס; על כן יאמרו: נשלח את דישון ליבוסים: – אך יפתח את פיו יחשבו “רחצה” ויברחו. טוב הדבר, לך הביתה ואמור: מחר כחצות היום אבוא.

נחושתן קם, אבל נראה שהוא מהסס.

– האם שוה לך, שמשון, ללכת אליהם לצרעה? – שאל בלחש מבלי לשאת עיניו.

שמשון תפס אותו בסנטרו והסתכל ישר בעיניו מתוך צחוק.

– ומה? – שאל. – האם כבר נכונו היתרים הלחים?

נחושתן הניע בראשו.

– דן לא יתן יתרים לדבר. אבל אולי טוב לכולם אם דן אמור יאמר: שמשון איננו, הלך לו.

– לא אחפץ – אמר שמשון דברים נמרצים. – רב לדן להיות סרוח על ערשו: ילמד נא לדבר את אויביו בשער.

*

בו בערב היתה בין שמשון ודלילה שיחה ארוכה שלא כרגיל: הפעם הרבה הוא לדבר והיא הקשיבה. ואף על פי שהשיחה כשהיא לעצמה קלת ערך היתה, חשובה היתה לעתיד.

– אין חקר לרוח האדם – אמרה דלילה. – הנה זה כשנה אשר שבתי לעזה, מן היום הראשון ספרו לי על מעלליך ותמיד בחדוה, בלי קצף, כמשתבחים. לא כעסו על השוד ולא על הרמיה ולא על ההרג, ועתה חמתם בערה בהם. הלא יוכלו להקים שער חדש, ואת ההרוג לא יחיו? לא אבינה.

בו ביום נתלבשה מלבוש מצרי: כתפים וזרועות חשופות וכן גם רגלים חשופות עד הברכים. ועל החזה תלויה בשרשרת אחלמה סגלגלה בצורת חיפושית גדולה.

פתאום הושיט את ידו והסיר את השרשרת.

– כה יפה – אמר.

– האומנם? – שאלה; נטלה ראי נחושת קטן, הסתכלה, העותה פניה ואמרה:

– חסר לב! או הסירה את הכל או השיבה לי את האבן. מלבוש זה אין לובשים בלתי אם כה.

שמשו החזיר לה את הענק ואחר כך הסביר:

– עשיתי זאת למען תביני; ראי נא, דבר קטן ובלעדיו גם מפני תבושי.

– מאומה לא תבין – אמרה בהתמרמרות גלויה: – הכל יודעים כי ללבוש מצרי מתאימה חיפושית.

– והכל יודעים כי בפה מתאימות שינים ובחומה מתאים שער; לציר הלזה מיהודה אולי פנים יפות – אבל את זאת לא אזכורה, ורק אזכור כי חסרה לו שן.

שקע בהרהור ופתאום צחק לזכרון נקמה אחת משעשעת שלו. זה לפני ימים רבים ביקש ליסר את זאטוטי בני בנימין שהיו נוהגים לפתות בחורות ממושבות דן. תפּס אותם, אבל לא צוה לא להכותם ולא לפצוע אותם אלא גילח את זקנם, ואת המוסר הזה לא שכח בנימין עד היום הזה וגם שמשון לא שכח מראה זה: תיאר כמו חי איך הם עומדים לאחר התגלחת נדהמים, ועדיין אינם מאמינים כי באמת באה עליהם צרה כזו וממשמשים בידים רועדות בסנטריהם החשופים.

והוסיף לספר לה על העמים השונים. נשי היבוסים מהלכות כמעט ערומות, רק חגורות סינר וקישור בראשן. אבל לסינר אין הן שמות לב: אם תגנובנה ככר לחם תכרוכנה אותו בסינר ותלכנה כך בדרך הרבים. אולם אם יפול הקישור – בזיון הוא, והאשה טמאה. בסלעי עיטם ראה עבדים שחורים מארץ שמעבר למצרים, הסוחרים דפקום להודו לממכר: בחוטמיהם היו קבועות טבעות, קצתן זהב. שמשון שאל מפי הסוחרים: את חירותם לקחתם מהם ואת טבעות הזהב הנחתם? והסוחרים השיבו: קח את חרותו – ויעבדך; עקור את הטבעת – ישכב לעפר וימות תחת יד מכהו.

– כזה הוא רוח האדם – סיים מתוך הרהורים, – נכבד לו לא אשר דרוש לו כי אם אשר ניתן לראוה.

דלילה צחקה ומחאה כף.

– ונחושתן נערך – אמרה לו – לימדני היום עם שחר תורה כתורתך, אשר דרוש לא דרוש… אולם שכחתי. חכמתם, בני דן, כמוכם כמוף, גם שם היו אורחי מספרים כי המים יבשים והארץ סובבת מסביב לשמש, אבל לא היה קמט במצחם.

וכדי לכסות את המצח המקומט עשתה לו תסרוקת, זאת אומרת צררה את מחלפותיו כמין בלורית עד גבותיו ורכסתן בצמיד זהב, והוא ישב בהכנעה וצחק.

בבוקר הלך לו לצרעה. היא רקעה ברגליה ובכתה – לא רצתה שילך.

– השבעה לי כי מחר תשוב.

– מחר לא אבוא, אבל שוב אשוב.

אף הוא לא רצה ללכת. מעולם לא קרב לגבולו בגועל נפש זה. שוב פנים קודרות, דאגה, זקנים קלי ראש, אספסוף צעקני… נלאה נשוא אותם. רעבה נפשו של שמשון הנזיר, ומה טוב היה לו בשבוע האחרון, באוהל שעל שפת הנחל היבש.

 

כו: בֶּן־בְּלִי־שִׁנַּיִם    🔗

על יד השער המתינו לו. כפרסה לפני צרעה עמדו ילדים צופים מתנדבים, וכשראו אותו מיהרו לרוץ העירה לבשר את האספה. – וקצתם נותרו והלכו אחריו מרחוק. הלוך והתלחש.

האספה רבתי היתה. קצים דחופים הזעיקו את זקני כל הישובים הראשיים כמו באותו יום לפני כמה שנים שבו נגמר לשלוח מרגלים צפונה ושמשון נעשה שופט בדן. בין הזקנים היו גם פנים ישנות וגם חדשות; היה כאן גם הישיש שלח בן יובל, ראש שעלבים, בלה מזוקן, אבל עיניו ערומות כמלפנים. היו גם נביאים מן המערות שבסביבה, אבל איש לא הבחין אם הם אותם האנשים עצמם או אחרים. שלשת צירי יהודה ישבו על ספסל מיוחד ומאחוריהם עמדו שומרים מזוינים. בין זקני צרעה נמצא גם מנוח, ומכבוני הלוי הלך מאיש לאיש, הלוך והתנודד, חקר ודרש והסביר.

שמשון יצא למרכז העיגול. היושבים קמו מחרישים. לא אמר שלום לאיש, רק פגע בעיניו בעיני אביו – זקן מופלג ועיף, ובעיני יורם מתקוע, שראהו לפנים במערת השדים.

– מה חפצכם? שאל שמשון.

איש לא השיב, שלשת הצירים הביטו לארץ, ויתר הקהל הביטו עליהם. מכבוני כעכע ואמר: – אולי ידברו אחינו בני יהודה לראשונה עם השופט לבדם באין איש אתם.

שמשון הפסיקהו:

– ידברו נא פה.

הקהל ישב מתוך לחש ושאון, רק יורם בן כלב מתקוע לא ישב. אף הוא הזקין ושׂב במשך השנים וחוץ מזה היתה בו היום מין כבדות, שהרכינה את ראשו כלפי מטה. אף על פי כן דיבר את דבריו בקול רם, בלי היסוס וגמגום. המלאכות הפלשתית באה בלוית גדוד שומרים, דבר שלא היה לעולמים, חונים הם במחנה צבא סמוך לשער חברון, ובמישור מתכנס צבא של מכל חמשת הגלילות ובראשו בן הסרן מעקרון, ושארו של סרן זה, אכיש המכונה תער, עומד בראש המלאכות והגדוד שבא עמהם. אדם אכזרי הוא, לא ידע שבע…

– ידעתי את תער – הפסיקהו שמשון. – דבר נא על הדבר.

עם אכיש זה היה משחק לפנים בקוביה, כשהיה הלה זוכה במתוא כף כסף היה צווח בחדוה: “גילחתי”, וידיו היו רועדות מתאות הבצע. וכשהיה מפסיד היו פניו מתקדרים מרוגז הקמצנות. אבל היה הרוכב המובחר בכל רצועת שפת הים וסוסיו היו מפורסמים גם במצרים.

בן כלב הוסיף לדבר. הדברים היו ממש כמו שסיפר נחושתן: או שיהודה יסגיר את שמשון לפלשתים, או שחיל פלשתים יציף את כל יהודה מבית לחם עד עין גדי. שום אמתלאות לא יועילו.

הציר עמד והמתין לדברי שמשון, שמשון החריש ונעץ עיניו בו כשואל: ובכן? יורם נאנח אנחה עמוקה והוסיף לדבר. הם, זקני יהודה, נמלכו לילה שלם. דברו הרבה, אבל העיקר הוא: אין יהודה יכול להלחם עם פלשתים. אפילו בלי רכב ברזל, שאין להם ערך בהרים, יש לו לאויב סוסים, הרבה ברזל ואנשי צבא מלומדי מלחמה. יהודה יכול לעשות רק אחת: להפקיר את עריו לבזה, לסתום את הבארות והמעינות ולהסתתר בחגוי הסלע – לחיות מהיום והלאה כיבוסים; אבל יהודה אינו מסכים לזאת. והנה בא יהודה לדן לשאול עצה: כדת מה לעשות?

כשישב נשא הקהל עיניו לשמשון, אבל שמשון החריש. הוריד את גבותיו ועיניו לא נראו; קימעא קימעא נשמעה מסביב לו לחישה כבושה, אחר כך יצא מתוך העיגול בלאט בחור אחד מצרעה, חרמש שמו, שהיה לפנים בין שועלי שמשון ושאל:

– הבין לא אוכל, למה יהלכו אימים על יהודה ולא על דן?

בן כלב פרש בידיו ולא השיב כלום. אבל הזקן שלח משעלבים גמגם דבר מה באזני בנו הנצב על ימינו והלה השיב:

– כה דברי אבי: היטב אשר אמרו הפלשתים; למה להם להלחם עם דן? ילחם דן עם יהודה אחיו!

בקהל נשמע צחוק ואחר כך נהימה של רוגז. שלשת הצירים החרישו, הורידו את עיניהם ארצה, ובפניהם לא ניכר כלום. חרמש נגש אליהם ושאל:

– דברו דברים ברורים: אם לא נסגיר את השופט, התלכו למלחמה עלינו?

השלך הס. ופתאום הרים דישון בן אחיצור, ציר בית לחם, את ראשו, תקע את פניו בפני חרמש וצווח בקצף על שפתיו:

– חסר לב! אם יש לנו להלחם באשמתכם, לא עם פלשתים נלחם!

שני הצירים האחרים החרישו; צדקיהו בן פרחיה, ציר חברון, אמץ את עיניו וכסס בשפתיו הדקות; יורם מתקוע חרק בשיניו ונתאדם מבושה, אבל שתק.

הקהל הקים שאון: מכל עברים נשמעו קללות – העיגול שבאמצעיתו ישבו צירי יהודה הלך הלוך וצר, שומרי הצירים זעו בחרדה – אבל שמשון הפסיק את כל זאת בצעקה חריפה:

– איש למקומו!

רק חרמש נשאר עומד לפני הצירים, ועכשיו אפשר היה לשמוע את דבריו. נענע באגרופו וצווח:

– לולא כלבים הייתם, כי אז אמרתם לנו: חגרו נשק, נלחם יחדיו, נקרא יתר השבטים לעזרה…

– השבטים לא ילכו – השיב בן כלב – והשופט יודע זאת היטב. ועזרתכם כמוה כאין. לקראת הדוב – מה לי ילד אחד מה לי שני ילדים.

– או ילד ומחצה – גמגם דישון, והכל שמעו, אבל עד שנתעורר רוגז חדש על עלבון זה קם וגער בשמשון:

– ואתה, אדוני השופט, למה תעמוד כגל אשפתות ולא תאמר מאומה? בך ידובר, לא באלה חוטבי העצים ושואבי המים, רק בך.

שמשון צחק:

– היטב ידעתי, בן אחיצור – אמר לו, – בציר לא אגע לרעה: גדף נא.

בזה הרגע מצא מכבוני לנכון לחוות את דעתו. לא בקול רם דיבר, אבל מיד נשתתקו כולם. מכבוני בן שוני אדם גדול היה ומכובד גם בדן וגם בשאר השבטים.

– מאד יצר לי – התחיל בקולו השוטף והתחוח – כי לא שמע השופט בעצתי הטובה לדבר על הכל עם הצירים לבדם, אבל אם לדבר בקהל, יש לדבר בנחת. והנה חפצתי לדעת, מאין יודעים צירי הפלשתים אשר באו לעירכם, כי אנחנו בני דן יכולים למצוא את שמשון תמיד? האם מרותק הוא לצרעה ולדן? האם לא יכול ללכת מאתנו צפונה, מקום שם גרים יוצאי דן בליש וסביבותיה, או לבנימין, לאפרים, הגלעדה או למקום אחר?

הקהל הקשיב לדבריו, אחד מן השומעים התיז: הס, כקורא לתשומת לב אל רעיון חדש ומושכל. ורבים הרימו את גבותיהם, נגעו באצבעותיהם במצחותיהם ונענעו בראשם.

– כבר היה מעשה כזה – הוסיף הלוי – זה לפני ימים רבים, כאשר באו אלינו לאחר מעשה תמנתה צירים מעקרון, ואנחנו אמרנו להם, כי שמשון הלך המדברה ושמעו את דברינו – (מדי דברו נבוך קצת, כי נזכר בעור שהפשיטו מגוש ומיהיר) – קבלו מס מצער והלכו להם. מי מאתנו יכול לעצור בעד שמשון אם יחפץ ללכת גם הפעם?

שוב קם בן כלב.

– קשה עלי המסחר הזה – אמר בקול עיף, – נדבר נא בלי לב ולב. אתה, בן שוני, יועץ לשופט לברוח מדן. אצלנו בחברון לויים רבים ובתוכם חכמים כמוך. גם אנחנו חשבנו כן וכה הגדנו לאכיש שאר הסרן: אם שמשון ילך מי ירדוף אחריו? ואכיש ענה לי כדבריך, בן שוני: “כבר הלך פעם אחת, ואחרי כן שב ומאז אין מנוחה במישור. איה שמשון כעת – לכם לדעת ולא לנו. תפשוהו והביאוהו – ואם לא תביאו אבד יהודה”. כה ענה אכיש וכה יהיה.

מכבוני החריש והחליק את זקנו. החריש גם כל הקהל ואיש לא הביט בפני רעהו. מקרן זוית, מקום שם נדחקה להקת הנביאים, נשמע קול קורא “כלב” – ואי אפשר היה לדעת מי הוא הכלב – ולא יסף.

את דברי שלח שמעו רק הקרובים אליו, אבל גם יתר הקהל החריש מדי דברו. שמשון הסב פניו אליו ונתן עיניו בזקן, מתחילה בסקרנות סתם ואחר כך בתמהון. וזהו מה שגמגם שלח בן יובל:

– בנימין כוזב וגנב, אפרים זונה אוהבתי בצע, ורע מכל יהודה. לא יגזול, לא יצוד, כעורב ישב בקן גבוה, פיו פתוח ומחכה עד אשר יביאו לו נתח נבלה: יאכל וישבע ולא פעל אָון, נבלה היא, לא הרגתי. בכל השבטים תסחור חברון בנחושת ובברזל: במחיר להב תן לה חצי משקל כסף, במחיר ראש חנית – חטה כמשא גמל; הנה בן פרחיה, הציר המחריש, טמן בחצרו הרבה כדי זהב – פרי המסחר הזה ולא אחר. בכל כפר ביהודה הולם פעם הנפח, הבחורים לומדים לאחוז בחרב; עוד מעט ויהודה יגבר חילים – אבל את האיש אשר הביא לו את החיל הזה נכון יהודה להסגיר לפלשתים להתעלל בו; ובלהבי החרבות, אשר רכשה לו גבורת דן, נכון יהודה להחריב ארץ דן, אם לא יתרצה דן לעשות את הנבלה.

שנים מן הצירים, יורם ודישון, קפצו ממקומם, הראשון נתאדם ביותר והשני הזה קצף מפיו, אבל לא העיזו להפסיק את הזקן כשראו שהקהל מביט עליהם בזעם. בן פרחיה לא זע, רק פקח עין אחת והסתכל בשלח.

– גרשם נא, שמשון – הוסיף בן יובל, – אל נא ישמעו בחורינו את דבריהם. לא נסגירך. כמה פעמים עכרנוך ועכרתנו, ומנהגך זר, אבל נתת לנו מנוחה ובטחון, נתת לנו ארץ חדשה בצפון… יעלה נא יהודה למלחמה עלינו, אם כי אלפיו רבים ממאותינו; יעלו נא עלינו סרני פלשתים, דן איננו עורב, דן עמך, שמשון.

אבל את סוף דבריו לא שמעו גם הקרובים אליו מפני קול ענות התרועה של העם. מי שהבינו ומי שלא הבינו, זקנים, צעירים, ילדים, אנשים ונשים, אפילו בני העממים בירכתי הככר נענעו בידיהם וצווחו כל אחד את שלו וכולם דבר אחד. חרמש טפס ועלה על כתף שכנו ואף נחושתן כך, ושניהם שאלו דבר מה מפי הקהל בצריחה – ודאי הטיפו, דיתנגבו לצאת למלחמה.

כל הצירים עמדו והסתכלו בשמשון, וכנראה בקשו לומר דבר מה. זה ימים רבים לא הראה לבני דן את יכלתו להשתיק בקולו שאון אלפי איש – לא היה צורך בדבר, והפעם הגיע צורך כזה – וברגע אחד נשתתקו כולם.

אז פנה בן כלב מתקוע לשמשון ואמר מתוך כובד נשימה:

– נכונים אנו לשוב; אבל עליך להגיד את הדברים האחרונים, דבר נא, שמשון.

– דבר, הכלב! – צווח הקול הקודם שבלהקת הנביאים, ולמרכז העיגול יצא אדם בא בימים, קרח עד קדקדו, חבורות בגולגולתו, ובזקנו השחור אחוזים מיני אניצים. לבוש היה במחצלת מקורעת מסיב עץ. עתה ברור היה, שהכנוי “כלב” היה מכוּון לשמשון.

– חזיר מיער! – ילל הנביא, קפץ מסביב לנזיר ונופף באגרופו. – לץ! שכור! נואף! עוכר עם אלהים! אתה הוא אשר התעית את שבטך ואת כל השבטים לתוך יון מצולה ואין מוצא. לא עם נכר יעלה עלינו – רע מזה, יהודה קם על דן, דן על יהודה; יכרסמו איש את אחיו כחיותו יער והערלים יעלוזו, ואתה, שופט שקר, נחבאת בבור כחולד מבאיש.

דישון מילא צחוק פיו משמחה.

– היטב אשר דיבר הנביא – צעק ואמר, – זה הוא שופטכם: תאבד ארץ, יקום שבט על אחיו – הוא את נפשו הציל.

אבל לנביא היה הגיון משלו. פתאום שכח את שמשון וגער בצירים:

– הבוז לכם ולערות אמרם, זרע מרעים! רעים בני יהודה מבני פלשתים. כאשר נשרפה תמנתה נטל עליו הפלשתי הזקן חותן שמשון עם בתו מכאובים ומות ואת שמשון לא הסגירו. ומה היה להם? נכרי! ואתם נכונים להסגיר לידי אויב את אחיכם, בשר מבשר יעקב אבינו…

כאן צחק דישון בן אחיצור בקול אדיר, עד שגם הנביא השתומם ונשתתק ושכח לסגור את פיו. הנביא הסתכל בו מתוך כובד נשימה, ודישון אף הוא נשם בכבדות. נעוה מצחוק בלי שינים והחזיק פעם בבטנו ופעם בצלעותיו. ופתאום, כשכלה לצחוק, צעק מתוך הדממה ורמז באצבעו לצד שמשון:

– הזה אחינו? מזרע יעקב? אכן דן עדר חסרי לב ועין! כמה שנים יתעוכם בסיפור הבדים הזה? האומנם לא בנתם עד היום מאין ומאיזה זרע בא אליכם השופט הזה, הנכרי הזה המגדל פרא כנזיר?

ההמון הסתכל בו ולא הבין, אבל החריש והרגיש בדבר חדש שלא היה כמוהו. רק שלשה אנשים זעו: מנוח הזקן אחז בצוארו, מכבוני בן שוני הושיט את ידו כמבקש, אבל אינו מעיז להתערב – ושמשון הסב פניו אחורנית: נדמה לו כי משם מי שהוא לוטש עיניו אליו. שם בין הנשים ראה את אמו. אבל היא הסתכלה לא בו אלא בדישון, כולה מכווצת ועיניה מבצבצות. ולשמשון נדמה פתאום, כי עננה גדולה וכבדה מתקרבת אליו ועוד מעט תאחזהו ותחנקהו.

ודישון הוסיף, הפעם לא בצעקה ולא בחפזה, בבהירות עוקצת:

– בן דן הוא כסרן עקרון. הלא ידעתם: מנהגו לא מנהגכם ונפשו נכריה, כי גם דמו לא דמכם. מי חכם לבב ויאמין לסיפורי הבדים כי מלאך אלהים נראה בליל אביב אל האשה ובישר לך כי בן יולד לה? לנשים ישרות לא יבואו מלאכם בלילה, במקום אין רואים על יד הבאר. לא שמשון הוא: שמו תיש! צדקו הפלשתים, ולא לחנם אהבוהו: בשר מבשר כפתור הוא, והמלאך על יד הבאר, עוֹגב אמו, הֵלֶך פלשתי היה.

מתוך דממת המות נשמעה רק תנועה אחת – נחושתן התנפל על הציר במאכלת שבידו בלי אומר או דברים. שמשון תפסו בידו וזרקו הלאה לתוך ההמון. בעצמו חוור היה ולא גרע עין מהצללפוני. הנשים הסתכלו זו בזו ופינו את הדרך; הזקנה – בינתיים נזדקנה – יצאה לאטה לאמצעית העיגול, הלוך ונענע בראשה, כל העינים היו תלויות בה מתוך שתיקה כבדה. לא הספיקה להגיע עד בנה. נתקלה ונפלה; מכבוני ביקש לעזור לה, אבל גם בעדו עצר שמשון.

הצללפוני זחלה בידיה על פני הארץ, עתה הסתכלה במנוח והשתדלה ללחוש דבר מה, אבל לא יצאו מלים מפיה. אז נשאה את ידה והושיטה לצד בעלה אצבע מעוקלת.

משמשון תרגם את תנועת ידה מבלי משים. בקול עמום ובשויון נפש אמר למנוח:

– אבי, שואלת היא אם אמת הדבר.

מנוח עמד בעינים עצומות, ביד אחת החזיק בגרונו ובשנית התחכך בצלקת שבמצחו. כששמע את דברי הבן התנודד קצת לפנים; בו ברגע נתעוו פניו, עפעפיו נפקחו לרווחה, מגרונו יצאה נחרה בקול שברים, ידיו נראו כמדולדלות, ברכיו כשלו, וכרע נפל ארצה.

– הוא היודע – אמר דישון בלגלוג.

שמשון נענע את ראשו לאטו ימינה ושמאלה, זקוק היה להשליך מקדקדו מין דבר מציק, אבל הדבר נאחז בצדעיו ולא סר. שוב הרגיש מה שהרגיש זה לפני ימים רבים, פעם אחת בחייו, בשעה ההיא בתמנתה. הרים נפלו עליו, הר אחרי הר וכל אחד דחה בו מחשבה וכל אחד נתק בו מיתר של ההכרה. אבל עתה נזכר בכל זאת, כי המון מסביב לו ואין להראות להם את צערו. בכוח עצום כיווץ את השרירים שמסביב לעיניו והעיף עין על מאות הפרצופים הנבוכים והמדוכדכים, ומתוך הערפל והתוהו ובוהו אמר לו רגש החיה שבקרבו מה היא מחשבתו המשותפת של ההמון.

בפירוש קרא: מיד האמינו, בלי פקפוקים. עתה הם שותקים ונזכרים, בכל הם נזכרים: בכל מה שהרחיקם ממנו משחר ילדותו, כל מה שאי אפשר היה להבין בו, כל חידת שמשון ותיש…

ניגש למנוח, גחן, השכיבהו פרקדן; ראש הזקן נשמט, מפיו הפתוח זב דם שְחור. הסב את פניו, עמד עוד רגע, אחר כך זע ממקומו, הרים את הצללפוני ונשא אותה על כפים מכאן. המון פינה לו דרך, ואפילו הילדים לא רצו אחריו.

 

כז: מְלֹא קוֹמָתוֹ    🔗

רק שכנה אחת באה להצללפוני והפכה את משכבה כל הלילה: אֵם יהיר וקרני. שמשון ישב יחידי על גבי גופת מנוח, אבל במשך הלילה באו אליו אנשים שלש פעמים לדבר את דבריהם.

ראשונים באו חרמש ונחושתן ועמהם עוד כעשרה אנשים. הללו עמדו צפופים בצל ופניהם לא נראו.

– לא בשמנו באנו – אמר חרמש. – אחרים שלחונו ורבים המה, וכה צוונו להגיד לך: לך אנחנו עד הקץ.

העומדים אחרו גמגמו את הסכמתם. שמשון נתן עיניו בהם ולבו פג. נזכר בהם: כולם שועליו לפנים. ואף הם נזכרו: צייתו לפקודה אלמת, דחקו זה את זה, שינו את מקומותיהם ועמדו בטור אחד במערכה, כתורתו לפנים.

– וכל אנשי צרעה ילכו אחרינו – הוסיף חרמש, – וכל בני דן, היום יתלחשו בפנותיהם על דברת האספה, אבל ביום מלחמה יתנער כל איש וכל בחור ויאמר: אם ואם כה אני לשמשון!

שמשון החריש קצת ואמר בלחש:

– את דן מנית, ואולם מי מנה את יהודה?

– עת למנות – השיב חרמש – ועת לשקול. יהודה עז אבל לא נירא. יֵשם דן מן הקצה אל הקצה, ילכו שרידינו לליש, אבל שמנו ישאר דן וליש – שופט וארי. למען שמו יחיה עם ולא למען בתיו ועדריו.

שמשון הסתכל בהם בשתיקה והם הבינו לרעו כאילו היה מביע את מחשבותיו: מלחמה עם אחים – בגלל זר? כולם נבוכו ולא ידעו מה להשיב, רק נחושתן אמר בשפה רפה, מפני שלא הורגל לדבר עם שמשון באריכות:

– לא לנו המשפט; אל נכון ישקר בן בלי שינים הלז, אבל לא לנו המשפט. לא ידענו אם היה מלאך אלהים על הבאר בלילה ההוא או לא. רק אחת ידענו: בלילה אחר עבר בכל בתינו מלאך אלהים ולקח מאתנו את כל הגיונותינו ותקוותינו וחלומותינו ובללם ביחד ועשה מהם לב אחד ושמהו בצלעותיך. שמשון, כמוך כמונו; לא בגללך נלך כי אם בגלל נפש דן.

– אמנם כן – ענה אחריו חרמש; ויתרם כולם כאחד ענו בקול עז ורם: – אמנם כן.

שמשון החריש ונשם בכבדות. שוב הבינו את הפקודה האלמת וחרמש השיב:

– נלך איש למאָתו, ולדברך נחכה.

והלכו להם, ושמשון שב לגופת מנוח.

*

עברו כמה שעות. מתוך הדממה נשמעו מעבר לחיץ דברי ההזיה הצורחים של הצללפוני ולחש השידול של שכנה היושבת אצלה. פתאום חרקה הדלת מאחורי שמשון. לא הפך פניו עד שנשמע מאחוריו קול רך ושוטף:

– הנני, מכבוני בן שוני.

שמשון נתן עיניו בו כשואל: מה חפצך?

– הייתי בחדר ההוא – אמר הלוי והראה על החיץ.

שמשון הסתכל בו כשואל.

קומה, שמשון, – השיב מכבוני בקשיות שלא כדרכו, – קומה ולכה לאמך.

שמשון לא נע, וזמן מה הסתכלו זה בזה, הנזיר באיבה זועפת והלוי בבטחה מנומסת. אף על פי שטרוד היה שמשון בגדולות מאלה, תמה שהלוי עומד זקוף ובנחת שלא לדרכו ואף עיניו אינן מכרכרות, – אבל בכל זאת אותו מכבוני היה, התגר והידעוני, ששמשון לא יכול דברו לשלום; ועתה הזכירהו כמה דברים שלא רצה לזכרם. לאחד הזכרונות הללו צחק שמשון בקרבו אמר בקול רם:

– אכן נביא הנך. כאשר נפגשנו קראת לי: בן הצללפוני. וכן יקראוני מהיום והלאה.

– לך לאמך – חזר ואמר מכבוני מבלי שים לב לדבריו.

– למה?

– הקדחת אחזתה וידה מגששת סביבה. לך ותן לה להחזיק בידך.

– למה?

– אז תוכל אמך למות – אמר הלוי.

שמשון החריש והסב פניו כאילו נגמרה השיחה, אבל מכבוני לא זז.

– עשה כדברי – אמר במפגיע. – איננה יכולה למות. את שאלתה ידעת – כזאת תשאל: האומנם, מנוח?

– לה לדעת – השיב שמשון בגסות.

הלוי השיב בבטחה:

– לא. כל ימיה ימי קדחת היו. גם בלילה ההוא, על יד הבאר, הוזה היתה. לא ידעה נפשה. אולי ידע מנוח. רבות ידע מנוח. עליה, עלך ועל הכל; אולי ידע גם את זאת.

שמשון החריש.

– לכה נא אליה והחזיקה בידה – חזר ואמר הלוי, ושוב לא היה קולו רק וחלק. – החזיקה נא בידה, אז תבין כי לא נכון הדבר, ואתה גם תשית ידך על עיניה.

שמשון נתן עיניו בו.

– לא נכון הדבר? במה אדע כי נכון הוא?

הלוי התקרב אליו לאטו ונגש עדיהו. ולשמשון נדמה פתאום, כי מעולם לא ראה אדם זה כראוי לו וכי אין זה בן שוני השמן, הסמוך על שולחן אמו, אלא איש אחר, נכבד ושגיא וגם תקיף על פי דרכו. שמשון קם מבלי משים והתבונן בו; גבוה היה ממנו הרבה אבל הדבר לא הורגש – כאילו מסתכלים זה בעיני זה שנַים בני שיעור־קומה אחד.

– אמת, – אמר מכבוני בן שוני, – אמת נכון הוא לא הדבר אשר קרה או לא קרה באחד הלילות. אמת נכון הוא הדבר אשר ישמר בזכרון בני האדם לעולמים, ואותו ידע איש אחד – אנכי.

שמשן הראה על מנוח ושאל בלחש:

– מפיו?

הלוי הניע בראשו.

– לא דיבר על זאת ואני לא שאלתיו – אמר בזעף. – ולא משאלות יוָדעו דברי אמת. אל נא תשאלני גם אתה. לכה נא לחדר ההוא, החזיקה בידה, ואלה יהיו דברי אמת. אז תמות אמך. יבוא יום ותמות גם אתה וימותו כל בני האדם אשר היו היום ברחוב העיר. גם הטף ימות; ועמהם ימותו כל הגיונותיהם ודברי שיחם ושיגם. רק אחת תחיה לעולם: אשר אכנה אני דברי אמת, אני, מכבוני הלוי.

שמשון לטש עיניו אליו וסיבב את ראשו כדרכו בשעה שהשתדל לתפוס ענין קשה.

– הנך בז לי ולמעשי ולמולדתי, השופט – אמר הלוי – כי רבה חכמתך, אבל קצרה היא. הנך גבור, אבל מידת כוחך – יום אחד: יהי ערב ויהי בוקר ויולדו אנשים אשר לא ידעו את שמשון. ואני ומולדתי – הננו כתולעים בעיניך: הננו נודדים מארץ לארץ, ולוחשים לחש, ורושמים קו לקו על עור עזים. אבל רק אשר צררתי בתפילה ורשמתי על פיסת עור יאריך ימים, ואת שאת יכנו בני האדם דברי אמת, וכל יתר הדברים כמוהם כעשן.

הלוי ניגש אל הדלת ופתח אותה.

– לך לאמך, שמשון. לפני שנים רבות אמרה לי: קח עור גדי וכתוב עליו דברי ימי בני, מלידתו הנפלאה ועד הקץ. וכן עשיתי. ואשר כתבתי ישמר כדבר אמת לדור דור. אני, מכבוני מחברון, אשר אמרתי לך לפנים בבלי דעת “בן הצללפוני”, הנני תולעת ומות אמות; אבל אשר כתבתי לא ימות לעולם, ושם נאמר: בן מנוח. לך אחרי, השופט – אמך יראה למות בלי דברי אמתי.

*

עם שחר, כשחדלה גסיסתה של הצללפוני, באו לשמשון עוד שנים: יורם, הגבור מתקוע, וצדקיה בן פרחיה, המלוה ברבית מחברון, שליחי יהודה. בן פרחיה ישב על הספסל, עצם את עיניו למחצה והתחיל כוסס בשפתיו. יורם עמד לפני הנזיר בראש כפוף ואמר בלחש ובמפגיע:

– לא כחפצנו לבוא אליך בלילה הראשון לאבלך, אבל מר מזה אם יקרעו את בגדיהם שני שבטי עם אלהים. עליך לדבר, השופט: נורא הדבר וקשה מנשוא, אבל רק אתה תוכל לאומרו.

שמשון שתק.

– לפנים – הוסיף יורם – בהיותך צעיר לימים, ואני כבר נשאתי על שכמי סבל חצי ימי חיי, נועצת בי, והנני זוכר כי הפלית את דברי מדברי היועצים האחרים. התאבה לשמוע לדברי גם הפעם, שמשון?

שמשון השיב:

– דברה נא.

– אנשי צרעה – אמר הציר – לא ישנו הלילה. ידידי נעוריך אשר הלכו אחריך לפנים יצאו מבתיהם ומקהילים את יוצאי הצבא. כבר נלוו עליהם מאות ועוד ילוו אלפים. לא לשוא חיית שמשון: דן לא חת ולא יבגוד – דן לא יסגירך.

שמשון החריש והתבונן אל החשיכה.

– אשר שמעו היום – הוסיף בן כלב – וגם האמינו בו (אם כי אנכי לא אאמינה) לא ירפה את רוחם ואולי חזק יחזקהו. זקנתי והיטב ידעתי את כל עמנו: אפים ארצה ישתחוה לפני נשיא הלוט בצעיף סוד; ואם נכרי הוא – לו יתר שאת ויתר עז. בזה ישוו כל השבטים ואל נכון כל העמים. דן לא יסגירך.

צדקיה בן פרחיה פקח לרגע את עיניו, המה דבר מה ונענע בראשו להסכמה.

יורם הוסיף:

– אולם לוּ היית שופט בחברון ופני הדברים מסובבים כיום הזה כי עתה לקח יהודה אפר על ראשו והסגירך לפלשתים. אגידה לך דבר אשר לא תאמינה ואשר לא יאמין איש היום, אבל דבר אמת הוא. לא רך לבב יהודה, אבל לחיות יחפץ, כי בנפשו צרורה תעודה. לא ידעתי את התעודה מה היא; לא לאדם לפתור את חלומותיו ולא בכל בוקר יזכור את אשר חלם בלילה. אולם כתעודה הזאת אין בנפש יתר השבטים. אבינו יעקב חילק את נפשו בין בניו ובני בניו: יפעה מצודדת נפשות נתן לאפרים; תשוקת החושק הכובשת את הנשים, נתן לבנימין; תאות הנדודים, הבונה ערים, נתן לדן, – אולם מתת החולם וקשי ערפו לרדוף אחרי חלומות סתומים הנחיל ליהודה. וכמוהו יבוא יהודה בריב בגלל תעודה סתומה, עם אביו ועם אחיו ועם אלהים; גם ערום יערים, גם שקר ישקר – וגם בגוד יבגוד. את הטוב והקרוב לו יסגיר, למען התעודה ההיא, למכאובות אנושים.

צדקיה בן פרחיה פרץ בצחוק מתוך זלזול מפורש ושאל בלעג:

– מכאובות?

הפעם עצם רק עין אחת ובעינו זו קרץ לשמשון.

– גם למכאובות – שינה יורם בכובד ראש. – בשנים האחרונות, הבימי מנוחתי, אני מרבה לשמוע את הלויים המשוטטים בארץ מספרים על קורות עמנו בימי קדם. רבים הם בוגדי בגד בדברי הימים ההם. אברהם, אבינו הראשון, איש קדוש וחכם, בגד בחייו שלש פעמים: את בנו הבכור, הילד, שלח עם אמו המדברה למות שם בצמא על לא עוול בכפם; את בנו השני העלה בידיו על המזבח; ומאשתו שרה אמנו התעלם בפני הנכרים ונתן אותה למלך גרר לפילגש למען הצל את נפשו. כי יהוה כרת עמו ברית ונתן לו תעודה. והיום, אחרי דורות רבים, שומר יהודה את המצוה מימי קדם. והיא לנו כשופט לדן: לא נסגירה, אבל למענה נבגוד בכל. יהודה חיה יחיה, שמשון, – ויהי מה.

שמשון החריש.

– אם כן, איפוא, מלחמה בינינו – אמר יורם מתקוע. – את המס אשר ידרשו סרני פלשתים חלף מעללך ישלם יהודה. אם לא יוכל לתת להם את ראשך האחד נתן יתן במחירו אלפי ראשי בני דן וגם כרמים שרופים וערים נחרבות מגמזו ועד אילון. וזכור את דברי, שמשון: ביום ההוא לא יזכור איש מיתומי דן כי אתה, שמשון, לא אמרת היום לפני השער מאומה, כי אבותיהם באו אליך בלילה ואמרו לך: עמך אנחנו! השופט! – את כל זאת ישכחו ויגידו: הסת הסית והפצר הפציר את לוחמי דן – “הצילוני”, ולמענו המיט שואה על שבטנו. ולעולמי עד ימח שם שמשון המבעיר את תמנתה; כמבעיר צרעה תשמר בזכרון בני האדם. אל נא תקח את המנחה מידם, שמשון. זקנתי וידעתי יצר לב האדם: אוכל נשך הוא, מנחתו – מַשֵה ידו; אוי לו ללוה אשר לא ישלם נשך פי מאה.

כששמע צדקיה בן פרחיה את הדברים “אוכל נשך” פקח שוב עין אחת ונענע בראשו לאות הסכמה.

אחר כך החרישו זמן רב. יורם ישב על הספסל בכבדות ובעיפות. בקול דיבורו לא הורגש הדבר, אבל בקרבו היה הכל חרב ושרף, כמהפכת זרים. בעצם דברי תוכחתו לשמשון נזכר בשיחתם שבמערה ובענק הצעיר שבא אף הוא באותו יום בתעודה רבתי ונועזת; זכר יורם את ימי בחרותו, את הקרבות במדבר, את הרדיפה אחרי האויב ורדיפת האויב אחריו, שלשה ימים בלי מים – דברים פשוטים וישרים, לא כדברים שנפלו בגורלו היום. מאה פעמים ביקש להפסיק את דבריו ולקרוא לשמשון דברים אחרים, אבל המשיך את נאומו, ועתה אפס כוחו, ובמרירות ובכעס אמר בלבו שאין תחום בין יושר לעוול. ומה שהרהר שמשון לא ידע שמשון בעצמו: כעננים אחרי סופה כן רחפו במוחו קטעי־מחשבה שחורים.

בינתים האיר הבוקר, ויורם מתקוע התגבר על עיפותו וביישנותו ושאט נפשו לעצמו ואמר את דבריו האחרונים:

– יקל לי לעקור לשוני מחכי מלהגיד את אשר הגדתי. ואם כי תחרישה אבין לדברי נפשך: דבר אחד הוא – בוז. שמעני נא, שמשון. בני האדם יאמרו, כי את כולנו תתעב, גם את דן וגם את יהודה וגם את אפרים. ואולי צדקת, כי יש עמים אשר קורצו משיש ואותנו עיצב יהוה מחומר לח וקש נדף. אבל חומר וקש יחדיו יהיו ללבנה והלבנה לאבן. בלילה הזה באו אליך רעיך בני דן; ידעתי את אשר הגידו לך: כפטיש יפוצץ סלע כן הלמו דבריהם הכנים והנאמנים. היה אצלך בלילה הזה מכבוני בן שוני מבית הלוי, מכתת אספסוף נע ונד, מחלאת כל השבטים. ידעתי את אשר הגיד לך וידעתי כי קמת ונכנעת מפניו, כי גם בדבריו היו גודל ועוז. עתה באנו אנחנו לפניך: דלים וקטנים, טמאי שפתים, אבל מחשבתנו כסנה אשר איננו אֻכל, סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. יהיה אביך אשר יהיה, שמשון, אל נא תבוז גם לנו, זרע אמך. לבבות רחבים נפתחו לפניך בלילה הזה, האומנם תקטן אתה, העז בקרבנו? לא אוסיף לדבר; החליטה נא.

קם והלך אל הפתח. צדקיה בן פרחיה קם אחריו, הסתכל בשמשון וקרץ לו בגלוי, ושוב אמר לפתע פתאום בדברים סתומים:

– הבל הבלים; הכל יבוא על מקומו בשלום.

אולם יורם נצב על הסף והוסיף בשארית כוחו בגמגום:

– אחת שכחתי: גם כי תתרצה לא תסגירך צרעה ולא תשמע בקולך ותהיה מלחמה.

שמשון חייך ושאל:

– אם כן איפוא עלי להסתר מרעי ולברוח בהחבא לארץ יהודה – לטוב לפניכם?

יורם השיב:

– אמנם כן.

כשנסגרה הדלת אחרי הצירים ניגש שמשון שוב לגופת מנוח. מתנועת הרוח ירד המכסה מחַזה מנוח. שמשון תיקן את המכסה, נאנח אנחה ארוכה ועמוקה, הפך פניו ויצא החוצה. העיר נרדמה לאחר ליל נדודים.

*

לאחר שלשה ימים בא רץ מתקוע ואמר ליורם בן כלב:

– שמשון מחכה לך לבדו במדבר יהודה, בסלעים אשר על יד בעל־מעון, שלח נא שומרים.

 

כח: בִּלְחִי הַחֲמוֹר    🔗

– את המשא הזה הניחו על סוסי האחר – אמר בבוז אכיש, המכונה תער, שארו של סרן עקרון, – לא כל סוס יסבלהו.

אנשי הצבא הושיבו את שמשון, שהיה אסור בכמה רצועות עד שכמעט לא נראו מלבושיו. הסוס הנהדר נחר תחילה וביקש לדהור, אבל כנראה הכיר את שמשון ושב למנוחתו. זה לא כבר היה שמשון רוכב עליו. כשהיתה מתכנסת בעקרון מסבה צוהלת היה אכיש נוהג לערוך תחרות מרוץ בסוסיו, תמיד היו המתחרים מתערבים בכסף ויהיו המתחרים מי שיהיו – בכסף זכה תמיד אכיש.

את רגלי השבוי פיתחו כדי שאפשר יהיה להרכיבו, אבל אחר כך שבו ואסרו אותן מתחת לבטן הסוס: רבות טפלו בזה ועשו קשר אמיץ.

הדבר היה בהרים, סמוך לחברון, על יד כפר אדורים, שבו חנה הגדוד הפלשתי הבא ליהודה עם המלאכות. גדוד ממש היה ובו מאות אחדות רגלים ושנים עשר פקידי צבא רוכבים חוץ משר הגדוד. גדוד בני־יהודה שהביא את שמשון מן הנגב, מדרך יוטה, שב לחברון מבלי להביט אחריו, בראשים מורכנים. שמשון נשאר לבדו בין הפלשתים. הסתכל על סביביו והתאמץ להבין ולהאמין כי הוא הוא והם הם.

מימיו לא הכיר את הפלשתים בכך. שרי המאות, שזה לא כבר שתה והתלוצץ עמהם ושחק עמהם בקוביה, ראו אותו כעת כאילו אינו. אכיש כינה אותו “משא” ומלה זו הביעה בדיוק את יחסם, שלא היה בו לא משום סקרנות, לא משום חדות נצחון ולא משום משטמה. בסקרנות הסתכלו בו רק פשוטי אנשי הצבא: בתוכם היו כמה עמלקים ובני שאר העממים במדבר סיני, שלא ראו אותו מעולם, וכולם נרגזים היו על הצפיה הממושכה. הסתיו הלך וכלה, הלילות היו קרים, האדמה קשה, המים מועטים. עברו ימים אחרי ימים והשבוי לא הובא. באו שליחים מחברון ובקשו את אכיש להמתין, שנים מהם – אחד בעל בשר, זריז ופטפטן, והשני זקן בעל שפתים דקות ופני שועל ועין אחת עצומה למחצה – התיחדו עם שר הגדוד באהלו כל הלילה, ובבוקר יצא עמהם – ואנשי הצבא ישבו משוממים ונרגנו. עכשיו היו בודאי מפליאים את מכותיו, ומכיון שלא נצטַוו על כך הדקו לפחות את אסוריו ברגליו הידוק עז מהנאה רבה.

הסגרת שמשון התמהמהה מפני שזקני יהודה צוו לגדודם להוליכו בדרכים עקלקלות, ומקומות ישוב שאין לסוב אותם יעברו בלילות. בארץ גדלה התלונה בין בני הנעורים. מבעל מעון יצאו אל המסלה אלפי איש, כי חשבו בטעות שהגדוד יעבור בדרך זו, ועל פי השמועה היו הרבה מן ההמהון מזויינים. אכיש בעצמו הבין את זאת והסכים להמתין. אולם עכשיו שמשון בידו, חיל הפלשתים הולך לפניו ולאחריו, ואין לו לפחד מפני האספסוף היהודי. בדרך עברו את הכפר אדורים. כל בני הכפר יצאו לראות; הנשים בכו, הגברים רגזו, אבל איש לא אמר כלום. רק הילדים רצו אחרי שמשון ואנשי הצבא שהוליכו את סוסו ברסן גירשום בדחיפות. כשיצאו מן הכפר נצטרף אל הילדים נביא מדובלל ומזוהם, ירה אבן בשמשון, איים עליו באגרופו וצווח: – שיכור, נואף! הפשיטו את עורו מעליו! אנשי הצבא צחקו, אבל גם את הנביא גירשו והוא התנהל אחרי הגדוד, הלך וגמגם בקוצר רוח.

שמשון עדיין לא נפטר מן הרגש, שכל זה אינו נכון, שאין בו ממש: הגיונותיו היו טפלים וריקנים. מהיכן שפעת העננים בשמים? התחיל מחשב את הזמנים ובא לידי מסקנה שעדיין לא עת גשמים; אף על פי כן התקדרו השמים ומטר סוחף ממשמש ובא; הכיצד? ונזכר, כי פעמים בחייו הקדימו ימות הגשמים: פעם בילדותו ועוד פעם בשנת כך וכך. אחר כך דהר ועבר לפניו שר מאה רכוב, ושמשון הרהר בדבר, כמה דלים סוסיהם של כל שרי המאות הללו לגבי סוסי אכיש. הסוס שהוא רכב עליו היה תמיד נוצח בתחרות; פעם אחת קידם גם את סוסו של אכיש עצמו – אמנם כשרכב עליו לא אכיש בעצמו. את אכיש אין לקדם. שמשון חייך פתאום: נזכר, כמה חשדו כולם את שארו של הסרן. סוסיו הכירו את קולו, ועם כל סוס דבר באופן אחר, וכשהיה מקשקש בלשונו או מצפצף היה כל סוס יודע אם האות מיועד לו או לאו. כשנדמה למתחרה, שעוד מעט ויקדם את אכיש, היה אכיש מביט אחריו אל סוסו וצפצף או קשקש – והסוס של המתחרה היה פתאום מתעכב במרוצתו או נרתע לאחור. להוכיח אי אפשר היה כלום ותער היה זוכה בפרס.

רק מזמן לזמן נלאה שמשון כלכל. כואב היה בידיו וברגליו ובכל גופו. אסרו אותו עם שחר ועתה הערב ממשמש ובא. כל אחד משריריו ביקש צמא לחופש, כל עורק התקומם על עתירת מרוץ דמו הדשן. גם אבריו כאבו מן הקשרים – ושמשון שלא חלה מעולם לא ידע עד כאן מה זה כאב ממושך. אבל בנפשו לא היה שום צער: מחשבתו התעקשה ונעלמה ממציאות זו, שהוא בשבי ומובל לעזה. הגדוד עמד, שרי המאות ספרו זה לזה שהוחלט ללכת כל הלילה, ועכשיו יעמדו לפוש. את רגליו של שמשון פיתחו, הורידוהו מן הסוס, הניחוהו על הקרקע ושוב כרכו את ברכיו ברצועות. הנביא נגש שוב, גהר בצדי הדרך, מילא צחוק פיו, ירק וקילל. בעיני אנשי הצבא מצא הדבר חן והם גירו אותו בשעה שנסתלק פקיד הצבא לצדדין. נגש אכיש והסתכל ברגלי שמשון מן הצד, לבדוק את אסוריו.

– מטר סוחף יתחולל הלילה – אמר לו שר המאה.

אכיש הסתכל בשמים הקודרים. השמש, שכבר לא נראה כאן בהרים, האיר קצות העננים ועל ידי כך בלטה קדרותם.

שמשון אמר בלבו:

“הנה יתלוצץ, הגד יגיד: אין רע, ירטב המשא”.

אולם אכיש לא הראה לו אפילו תשומת לב זו, אלא לא השיב לקצין כלום, גאותן היה וגס רוח לגבי הכפופים לו.

– יותן לו אוכל – אמר בקיצור בהראותו במקלו לצד שמשון והלך לו.

הושיבו את שמשון, ואחד מאנשי הצבא תקע לו בשפתיו כף נזיד עדשים.

את הכף הראשונה לגם שמשון. אבל כשהגיש לו החייל כף שניה, השתולל הנביא פתאום, נגש אליו בצווחה הדומה לנביחה והפיל את הכף.

– מות ימות ברעב – צעק בקולי קולות. – צבוע, זונה! עוכר עם אלהים!

החייל עמלקי היה וכנראה לא העיז להכות את איש הרוח. נגש שר המאה, הדף והפיל את הנביא ארצה והצליף בנחת כעשר פעמים בשוט על פניו ורגליו החשופות. הנביא התפתל, צרח ובכה, אבל כשקם לא גער אפילו במכהו אלא ירק לצד שמשון, רץ לירכתי הדרך, רבץ ולקק את דם ידו כדרך הכלבים. הפלשתים צחקו, אבל בני העממים לא היו מרוצים. כשהלך לו שר המאה, מלא אחד מהם קערת גרש וקרא את הנביא. הלה אכל לתיאבון, אכול ובכה. והעמלקי אמר דבר מה לחיילים בלשונו והם צחקו; אמר להם, כי ככה יאהבו את שמשון בארצו.

אבל שמשון לא הרגיש בצחוקם. מחשבה אחרת עלתה על דעתו. אותו איש הרוח, בשעה שהכוהו, צווח מכאב לא באותו הקול שבו קלל תחילה. אותו הקול הקודם זר היה לשמשון, אבל את הקול החדש שנתעורר על ידי המכות ידע היטב. מה זאת? האמנם געה המשוגע שלא בקולו – או להפך, דוקא בקולו הנכון? שמשון בקש להתבונן בו, אבל השמש כבר בא, הלילה הלך וחשך והעננים הוסיפו קדרות. והעיקר – אולי לא היה מן הראוי להראות לאנשי הצבא, שהשבוי מתבונן אל הנביא.

שר עשרה פלשתי, בעל בשר, ראה שהלילה משמש ובא וצוה להדליק לפידים. שמשון שכב פרקדן והקשיב לכל בת קול. באפלולית הכבדה ללא רוח נשמע קול המון הצבא: אחר כך עבר שאון עז – על שמשון ירדה טיפה ושוב טיפה ולפתע פתאום נתך זרם מים כבירים, כאילו נפתחו ארובות השמים. שר העשרה קילל קללה נמרצת, הלפידים כבו, הַחיילים נחפזו לכסות ראשיהם באדרות העור.

שמשון הסב את ראשו כדי שלא יטבע במים וכיוון כלפי אותו הצד, ששם ראה מבעוד יום את הנביא הרובץ. עכשיו כבר אי אפשר היה להבחין כלום מעבר למסלה; נראו רק הדמויות השחורות של החיילים, אף הם רובצים. אבל שמשון הרגיש ברור, שאין זה הכל. מבעד לקול המון הגשם שמע, אולי רק בדמיונו, שאון קל של רחישה. קצת מן הכתמים השחורים נראו לו משונים מן האחרים. מצמץ עיניו ואימץ כל כוח ראיתו ועתה ראה בבירור: אחת הדמויות התקרבה אליו לאטה מתוך ישיבה. הנה היא בצד החייל הקרוב לשמשון ביותר.

פתאם פג לב שמשון: אותו חייל הסב ראשו לאןתה הדמות ולחש דבר מה עמלקית.

אולם הדמות השיבה לו בלשונו גם כן בלחש. החייל גמגם דבר מה בעצלתים וברוגז ושוב נתכווץ מתחת לאדרתו. ושמשון נזכר: לפנים, זה רבות בשנים, שלח בעצמו את נחושתן המדברה ללמוד שפת עמלק.

ובלב פג ראה, כי הצל השחור קם לאטו ונגש אליו, גחן אליו כבודק את אסוריו ואמר שוב דבר מה עמלקית בקול רם. ועכשיו הכיר שמשון גם את הקול גם את העינים העליזות והמחוכמות. פתאום פקע דבר מה בשוקיו – אחר כך בין המרפקים – אחר כך בצוארו וגם שרט בצוארו דבר מה קר וחד – כי בו ברגע חדל הגשם לפתע פתאום, כדרך שהתחיל. בגיא ערה רוח וסילקה חצי האופל. החייל הקרוב לשמשון קילל קללת חדוה, הסיר אדרתו מראשו – ופתאום צווח כנענית בקולי קולות:

– מה זאת עשית?

בקפיצה אחת התנפל על נחושתן. שמשון חגר שארית כוחו לקום, נמשך בכתפיו, בידיו, ברגליו, בכל גופו. אבל עדיין מרובים היו אסוריו. נחושתן לא הספיק לחתוך אלא שלשה קשרים. רק רגלי שמשון פנויות היו, מן הברכים ולמטה. בהתאמצות עזה ניתק את האסורים שממעל לברכים, קם ורמס ברגלו, כרמוס שרץ, את גלגלתו של איש הצבא שהתאבק על הארץ עם נחושתן. בו ברגע פגע בשר עשרה שבקש להתנפל עליו בחרבו: הלה כרע, נפל, שכב. ועוד אחד נדקר בסכין על ידי נחושתן. אבל בינתים אפפו אותם מכל עברים, נשמע קול פקודה – עשר או עשרים חניתות כוונו בחזה שמשון וכתפיו ובחזה נחושתן וכתפיו. בבת אחת הובערו הלפידים. שמשון התבונן בנחושתן, אף עכשיו קשה היה להכירו מתחת לשכבת הזוהמה, רק בעיניו האפורות נראה אותו המבט הישר והנאמן.

– צר לי – אמר נחושתן מתוך כובד נשימה אבל במנוחה גמורה.

בכל הדרך נשמעו קריאות, פקודות, שקשוק כלי הזין. מעבר לחוג שמסביב לשמשון נפרד ההמון לשני ראשים ונראה אכיש, בלי מגן וקובע, ועדיין לוגמו בין שיניו. שר המאה החוור התחיל מרצה לפניו ברטט על הגשם והאפלה…

– עמך נוָכחה בעזה – הפסיק אכיש. בלע את לוגמו, מחה את פיו בגב ידו, הסתכל בנחושתן וצוה:

– פגעו בו.

בבת אחת, כאיש אחד, נטו חמשה חיילים את כתפיהם ופסעו פסיעה אחת וקול שעטת קלגסיהם בקרקע הטרשים של יהודה נתמזג בקול ריסוק צלעיו של נחושתן ובצעקתו הצרודה:

– נקם יקח!

שמשון הוציא שאגת־יה, כמו שלא שאג מימיו, והפיל עצמו על החניתות. אבל אנשי הצבא ידעו את מלאכתם: בו ברגע, כולם כאחד, הורידו את ראשי חניתותיהם עד לארץ ושמשון נתקל בגופת שר העשרה ונפל אפים ארצה. תריסר ידים השתרגו בשערותיו והדקו את ראשו לארץ ואחרים אסרו את ידיו.

– אל נא תקשרוהו קשר אמיץ – אמר אכיש, – עליכם להרכיבו על הסוס.

כשהניחו אותו שוב פרקדן לקח אכיש את הלפיד מידי אחד מאנשיו והאיר את פני שמשון ואת פניו הוא. מבעד לאבק ולדם החוטם הפצוע נראה היה, ששמשון חוור מאד; עיניו שקעו מתחת לגבות, על שפתיו היה קצף. אכיש חייך.

– אכן אין משטר בקרבכם – אמר בלי טעם מובן, ופתאום קרץ באחת מעיניו ממש כבן פרחיה המלוה ברבית מחברון.

אחר כך צוה להביא את הסוס, השגיח בעצמו על הושבת השבוי ואמר לחייל:

– אל תקשור מלמטה קשר אמיץ, בן בליעל, פן יבולע לסוס.

ושוב נסעה השיירה לדרכה, אלא שעכשיו הלך סוסו של שמשון בראש הגדוד, מיד לאחר סוסו של שר הגדוד ובני לויתו. ושוב התחיל גשם מטפטף ויורד.

*

זמן רב הלכו. שמשון לא הרגיש כמה הלכו. כולו היה משותק. אפילו הרהורים בטלים לא הרהר. אולי נם מזמן לזמן. פעם ודאי נרדם, וראה עמק, שלד של ברדלס ומדורה; בעמק, אל מול המדורה, הלך נער בידים נשואות ועל גביו רחפו כענן המון דבורים קטנות וכהות; הוא, שמשון, ישב על המורד ועל ידו ישבה אשה, ולא יכול להזכר מי הוא נער זה, יהיר או גוש או אחר, ולא יכול להבחין את פרצוף האשה, וכמעט שהבחין התחיל סוסו דוהר ושמשון הקיץ. הסוס התחיל דוהר, כנראה, מפני קול רעם שנשמע מרחוק. המטר נעשה סוחף. בחושך ניכר היה, שההרים נעשו נמוכים והדרך נתרחבה – המישור קרוב הוא, ושם ארץ פלשתים.

שוב נשמע רעם ושוב נבהל הסוס. סוסו של אכיש נתעקש ונע בראשו, אכיש קשקש בלשונו כדרכו ושני הסוסים נרגעו.

– לא ייראו ולא יחתו בלתי אם מרעם – אמר אכיש לבני לויתו.

שרי המאה שלו צחקו.

– סיסך מפונקים המה – אמר האחד. – סוסינו – דלת העם ולא יגורו מפני כל.

פתאום נתגבר קול המון הגשם ונשתנה – כאילו מי שהוא זרק אל פני שמשון מלא כף חול־קרח גס. על גבי האבנים וקובעי הנחושת קשקשו וצלצלו גרגרי הברד. הסוסים נעו בראשיהם כנואשים ובקשו לסוב לאחור. אכיש התקצף וקילל בבעל זבוב ובדגון, וכביכול בתשובה על חילול הקודש פערו השמים את פיהם הבוער ושלשת חצי ברק עפו לשלשה רוחות. סוסו של אכיש קם על רגליו האחרוניות וצהל בקול, אף סוסו של שמשון צהל, קפץ הצדה וכמעט הפיל את החייל שהוליכו ברסן.

בני לויתו של שר הגדוד והשורות הראשונות עמדו והמתינו לרעם; מקול הרעם הראשון רגזה ארץ, אבל הקול השני והשלישי הגדילו, ועם הקול השלישי התחיל סוס של אכיש דוהר. מתוך האפלה, מבעד לרעם הפוחת והולך, נשמעה בקושי שריקתו מרחוק. ואז קם גם סוסו של שמשון על רגליו האחורניות וזרק את רוכבו האסור אחורנית כמעט ראשו לארץ ושוב לפנים, עד שהכה בחזהו על צואר הסוס. הסוס התחיל רץ, רצוא וסחוב אחריו את החייל המנהיג. שוב נשמעה שריקתו של אכיש: סוסו של שמשון הניע בראשו, החייל המבולבל הוציא את הרסן מידו, והסוס בקע לו דרך בין שאר הסוסים ודהר אל תוך האפלה. על לבו של שמשון עלה הרעיון, שיש בידו להעמיד את הסוס – בברכיו היה די כוח לשבור את צלעות הסוס בדחיקה יפה אחת, אבל למה? מאחריו נשמעו קולות, שריקות, שעטה, אבל גם מלפניו נשמעה שעטת סוס אחר – ומזמן לזמן גם שריקת אכיש, שלא היתה דומה לשריקות המרגיעות סוס משתולל. האסורים ברגלי שמשון, שעל פי מצות אכיש לא נקשרו בקשר אמיץ, כמעט לא הפריעו לגופו לעלות ולרדת עם דהרת הסוס; והוא הושיט את רגליו לפנים ולמטה וכדי שלא ליפול דבק לצואר הסוס ונאחז בשיניו בציצת הרעמה הארוכה. שוב הבריק הברק ושמשון ראה במרחק חמשים פסיעות לפניו סוס ורוכבו ובבירור ראה שהרוכב הביט אחריו; וטרם הרעים הרעם שמע שוב מלפניו שריקה ומאחריו המולת הרודפים. כלום לא הבין; מעולם לא שמע, שסוס ישתולל בלילה בדרך הרים אפלה; אולם שכור היה ולא מיין ומבעד לשיניו שאחזו בקווצת הרעמה קשקש בלשונו כמו שנוהג היה בשעת מרוץ לזרז אותו סוס עצמו. אולם הסוס דהר גם בלי זה בכל כוחו והבחים באפלה בחושו המיוחד פחתים ואבנים. הברד חדל, הגשם חלף, מרחוק נשמעו קולות עמומים של הרודפים, ולפניו נשמעה שריקת אכיש בקצב מסויים. אחר כך נשתתקו קולות הרודפים לגמרי, שעטת הסוס הראשון הלכה והתקרבה.

“ארדוף, אשיג, אקדמהו הפעם” – הרהר שמשון בשמחה. ומיד ראה בחשיכה את הרוכב והלה קרא אליו:

– עודך נאחז.

עתה ברור היה, שלא הסוס הראשון ולא השני אינם משתוללים אלא רצים הם ברצון אדונם. הנזיר לא הבין כלום ולא התאמץ להבין.

הלבנונית העכורה של הדרך נתרחבה פתאום. “פרשת דרכים”? – אמר שמשון בלבבו. ואמנם הרוכב שמלפניו פנה הימינה ושרק שוב ואף סוסו של שמשון פנה הימינה. דרך זו צרה היתה ביותר ולא ירדה כראשונה אלא היתה מתחילה ישרה ואחר כך הלכה הרה. אכיש שרק שריקה אחרת והסוסים התחילו פוסעים לאטם. לאחר רגעים מועטים עמד אכיש, סוסו של שמשון הגיע עדיהו ועמד.

שמשון הוציא משיניו את הרעמה, זקף והסתכל באכיש. פניו לא נראו, רק שיניו הצוחקות הלבינו, ואכיש אמר בצחוק:

– לא צנחת? אכן פרש טוב הנך. אולם בכל זאת אין משטר בקרבכם.

פתאום ראה שמשון, כי אכיש שולף את חרבו, במוחו נצנץ הרעיון: אולי אפשר להפילו מסוסו בכתף או בראש? אבל אכיש הבין לרעו וצחק שוב:

– לא אפגע בך, אל תירא. הסב נא אלי את אצילי ידיך.

לאחר טיפול מרובה עלה בידו להתיר רק את ימין שמשון.

– רב לך – אמר לו.

גחן וחתך את היתרים מעשה עבות, שחברו רגלי שמשון מתחת לבטן הסוס ואמר:

– נהג ולך.

*

עם שחר הגיעו לישוב. במבוא הכפר המתינו להם שלשת אנשים, האחד היה מכבוני בן שוני, השני צדקיה בן פרחיה, המלוה ברבית מחברון, ואת השלישי לא ראה שמשון מימיו. מן הצד עמדו ארבעה עירים, טעונים שקים, וכושי נוהג בם.

אכיש העמיד את הסוס, הראה באצבעו על שמשון ואמר:

– קחו את אשר לכם.

בן פרחיה קרץ בעינו, הראה באצבעו על העיירים ואמר:

– קח את אשר לך.

– ולא רמיתני? – שאל אכיש – מנה אמנה.

בן פרחיה השיב:

– זה כמה פעמים מכרת ואנכי קניתי, מתי רמיתיך?

– כן דברת – הסכים אכיש.

שמשון ראה ושמע ולא הבין כלום. מכבוני סייע לו לרדת מעל הסוס. השלישי הוציא סכין מחיקו והתחיל חותך את היתרים הנשארים.

– מי הוא? ­ שאל אכיש.

– נאמן ביתי – השיב בן פרחיה. – יוליכך עם עיָריך וכספך מצרימה בדרך אשר לא תפגע בה לא בבני עמך ולא בשודדים.

– טוב הדבר – אמר אכיש, אחר כך הסתכל בפני שמשון המשתאה, צחק והוסיף:

– אולם משטר אין בקרבכם. נאחז בנו אחד מבחוריו וכמעט שחת את כל המעשה. למורת רוחנו דקרנוהו בחנית – בחור טוב היה. משטר אין בקרבכם ולא יהיה לעולם, אל אחד לעברו יפנה, אחד דורך על רגלי רעהו…

ומתוך צחוק נגש אל עיָריו וצוה לכושי לפרק את השקים ולהתירם. השקים נפלו ארצה בכבדות וצלצול.

שמשון פנה למכבוני ושאל ברוגש:

– מה זאת עשיתם?

במקום הלוי שנבוך השיב בן פרחיה מתוך קריצת עינו השמאלית:

– הבל הבלים. הלא אמרתי לך, כי הכל הבל ובהבל יכלה, אתה תאמר בלבבך כי הכוח בכתף ובברזל. לא כן. הכוח בחכמה ובכסף. אכיש יאהב את הכסף ואת הזהב, ובמוף בארץ מצרים טובים החיים מאשר בעקרון.

שמשון הניע את ראשו והשתדל להבין.

– בכסף? – שאל: – שאֵר הסרן?

– אבד את כספו במשחק – אמר בן פרחיה וקרץ בעינו. – גם את סוסיו אבד, מלבד שני אלה. ותמיד היה לוה כסף. זה ימים רבים ידעתיו. אל נא תגיד לאיש, אבל ממנו קניתי “סחורה קשה” לרוב.

שמשון שאל:

– ומאין הכסף הרב הזה. מי הנותן.

– אנכי – השיב בן פרחיה – ארבעת בני התעצבו מאד עליך. והנה אמרתי בלבי: להם הכסף, ולהם ימעט כאשר אמות.

מכבוני השתעל והוסיף בנימוס, אבל בבטחה:

– וגם אין הכסף רב, צדקיהו: במשא האניה הלזו השתכרת פי עשרה.

צדקיה התקצף פתאום:

– האם מנית? לא נכון. משא האניה! וכמה שלמתי בשכר האורחה? וללוייך, אנשי המרמה, כמה שלמתי?

שמשון הסתכל בקרקע במבט קיהה והזיז ברגל בלי משים אבנים ועצמות שבדרך, אם מתוך לילות נדודיו או מתוך רכיבתו ברגלים אסורות או מתוך חידת גאולתו ופתרונה – נפשו קצה; היה לו לזרא גם תגר זה וגם בוגד זה על שקי כספו והוא, שמשון, בעצמו – משא הנמכר והנקנה. פניו נעוו מגועל נפש, נזכר בדברי יורם בלילה ההוא על דבר הלבבות הגדולים ועל דבר התעודות ועל דבר הסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה: “האומנם תהיה אתה, השופט, הקטן בקרבנו?” מראש הסולם ההוא הושלך לתוך רפש הדרך; הכל הבל, הכל בא על מקומו בשלום, בדן לא נעשו שפטים וגם לא נשא חרפה; יהודה מילא משאלת הסרנים ואין לבוא עליו בטענה; הוא, שמשון, שלם וחפשי, והכל אינו אלא מהתלה – רק נחושתן החביב עליו, בנו וחברו, אמוץ העינים, בצוהל והחרוץ, לא הבין כי קנוניה יש כאן ומת על לא דבר מתוך תוקף אמונתו כי אחיו ומלכו יקח נקם!

שמשון נזדעזע, כאילו הכו על פניו בשוט.

– נקם יקח – אמר בקול עמום.

על הארץ היתה מונחת לפניו עצם כבדה מראש חמור, עם כל השינים. הרים אותה, שקל בידו, הסתכל על סביביו: אכיש סיים בדיקת השקים והלך בחזרה. שמשון פסע לקראתו ובדרך הילוכו זרק את העצם אל מול פניו. בבת אחת פקעו שתי הגלגלות, של החמור ושל האדם. אכיש פרש בידיו ונפל מת מבלי הוציא הגה. שמשון נגש אליו ובעט בו.

– קח את כספך, בן פרחיה, – אמר שמשון. לקח את הסוס העיף ברסן והלך בדרך העולה צפונה.

*

מכבוני הרים את לחי החמור וכששב הביתה (לו היה עתה בית מנוח עם העדרים, השדות והעבוּדה הרבה) רשם את המאורע על עור עֵז, אבל כדרכו. וספורו, לא המעשה כהויתו, נשתמר לעולם בזכרון בני האדם.

ובן פרחיה צוה לנאמן ביתו לקחת את גופת אכיש ולהשליכה באחד המקומות על אדמת פלשתים, ואי אפשר יהיה להתאנות ליהודה – יהודה עשה את המוטל עליו.

 

כט: שְׁלשָׁה סַמְמָנִים    🔗

השחר עלה, ובשמים לא נותר אף עב אחד. אולם בארץ רבו עקבות הסגריר. ההרים ועמק שורק רוחצו למשעי והיו מדושני עונג, כתינוק שאמו טבלתו וחפפתו וסרקתו ונשקתו ואמרה לו: “הנה יפיפית, בני”. כשזרחו קרני האורה הראשונות הבהיק הירק מסביב בשמחה ובצהלה. בשני לילות הגשמים הדשיאה הארץ עשב חדש עם פרחים אדומים, סגולים, כתומים ובני שאר צבעים. שמשון התאמץ לזכור, מה הם שמות כל הגוונים הללו. בלשון העניה והיבשה של בני דן לא היו כמעט שום מלים כאלה. לפנים לימדתו סמדר מלים כאלה, אבל הדבר היה בשכבר הימים. אחת זכר: יש אבן טובה, ירוקה, מזהירה מזוהר פלאים ושמה אזמרגד, הוא סמדר. פעם שרה שיר ושם נאמר: “כרמינו סמדר”…

שמשון רכב על סוסו מצד ארץ יבוס. למה הסב פתאום את הסוס למערב אל המישור, לצד שורק – לא ידע בעצמו. בכלל לא ידע לאן הוא נוסע, גם בשעה שנסע צפונה: אולי לארץ דן החדשה על יד ליש, אולי לעבר הירדן, אל ארץ נכר. פתאום, באשמורת הלילה, נמשך לעמק שורק. כל הימים הללו כמעט לא נזכר כלל בדלילה, ועתה נמשך לעמק שורק, מקום שם תקעה את אהלה. שכח גם להרהר בדבר, שמא אין שם עכשיו לא אוהל ולא דלילה.

יותר משבוע עבר משעת פרידתם, ובודאי שמעה מה שאירע לו ושבה הביתה. לא הרהר בדבר ולא חשב בכלל על שום ענין מסויים. עיף היה כל כך עד שלא יכול לישון. כשזקוק היה לתת מנוח לסוס היה יושב בלי נוע על האבן כמה שעות ואחר כך הוסיף לרכוב. ואף על פי שידיו ורגליו התנועעו, ראשו לא עבד. רק הרגש הרגיש כי נע ונד הוא בארץ ואין לו שום מודע וגואל ובאותו האוהל ימצא מנוח אשר ייטב לו.

אולם השמש והירק עודדהו, והריץ את הסוס. שוב נמצא על אדמת פלשתים, אולם המחוז היה מעוט אוכלוסין, צומח שמיר ושית, ועוברים ושבים לא נראו בו – וגם מי יגע בו כשאינו כפות? פתאום הציץ וראה מים מבעד לאילנות. הערוץ היבש נתמלא והשורק נהפך בימות הגשמים לפלג. אחר כך נראה גם האוהל, ורק עכשיו עלתה על דעתו של שמשון, שיכול היה גם לבלי למצוא כאן את האוהל, וצחק מטוב לב. קשר את הסוס ונגש לפתח האהל בלאט כדי לגחון אל המטה ולעוררה – אבל מסך האוהל כבר נגול היה ומאחריו שמע קול קורא בשמו.

הפך פניו ומראש שפת הפלג התלולה ראה את דלילה בתוך המים, שהגיעו לברכיה. שערותיה התנוצצו בשמש כעין הנחושת, ידיה היו נשואות לקראתו, כולה נמשכה אחריו ודמתה לתינוקת דקת גזרה.

– ידעתי – צעקה; רצה ויצאה מתוך המים, הרימה מן הקרקע תוך כדי מרוצה אדרת שער ונתעטפה בה תוך כדי מרוצה, ומיד נשא אותה שמשון על זרועותיו האהלה. דלילה בכתה ושחקה כאחת, ידיה פזזו מתוך צמאון על פניו, שערותיו, כתפיו וברכיו; בקוצר רוח ובגמגום לחשה דברי שמחה וחבה וחזרה ואמרה:

– ידעתי, כי שוב תשוב, מאנתי ללכת…

אחר כך התחילה שואלת בלי הרף שאלה אחרי שאלה, כדרך הנשים, ועל כל שאלה צריך היה להשיב בסיפור ארוך, אבל לא המתינה לתשובה. שאלותיה לא היו אלא דרך חבה, תחבולה להתרפק עליו ביתר עוז. לא ידעה נפשה מאושר. אולם פתאום נפסק קולה, נסתלקה לצדדין וקראה אליו בחרדה:

– מה לך, שמשון?

ובאמת היה זר מעשהו. קמט את מצחו, מצמץ בעיניו, הניע בראשו לאטו, כמו לפנים בשעה שהשתדל להשיג מחשבה קשה. מה היא מחשבה זו לא ידע בעצמו: עיף היה לחלוטין, עיפות שלא הרגיש כמוה מימיו. אפילו את השם “דלילה” קשה היה עליו לבטא. אבל דבר מה נדמה לו שלא כראוי, ביחוד כשראה אותה בפלג; לא טוב הדבר, לא יעשה כן. במפלשי זכרונו הרופף הבריק שוב החלום, שחלם בשעה שרכב אסור ביתרים – עמק, דבורים, נער חסון ועוד דבר מה עיקרי – אבל מיד כבה הברק, ושמשון רק מצמץ בעיניו והסתכל בדלילה כאובד עצות.

– עיפת, מחמל נפשי – אמרה דלילה. – אל נא תספר מאומה, אחר תספר. סעד נא לבך והרדם.

לא הרגיש מה נעשה בו, בלע ושתה מה שהגישו לפניו, נתן לחלוץ נעליו ולרחוץ את רגליו, שכב במקום שהשכיבוהו, עצם את עיניו ולא נע. דלילה ישבה על הקרקע למראשותיו. אבל שנתו נדדה. מחשבתו ושריריו ישנים היו, אבל לבו היה ער. והדבר גרם לו צער מעין צער הרעב או אותו הכאב הטורד של היתרים האמיצים. זמן רב שכב כך; לבסוף פקח את עיניו ונפגש עם עיני דלילה. שוב הבריק ברק בזכרונו: דבר מה אינו כראוי… ושוב נרפה מלחקור מהו הדבר. אולם בעב הענן של הכרתו הרגיש, כי דלילה רעדה למבטו, נתאדמה ואחר כך חוורה. להרף עין ניעור בו חושו המיוחד שסייע לו לפנים לקרוא מחשבות איש – אבל חוש זה, כאחד מבני היונה שהיה בן שוני מולק את ראשיהם המזבחה, רק פרש כנפיו ולא עף.

– נדדה שנתי – התאונן ברוגז.

דלילה קמה, התרחקה עד שלא נראתה ואומרה משם:

– יש לי עשב מפיל תרדמה, אולם הלא אין סם שולט בך.

שמשון השיב:

– הנני עתה כאחד האדם, גם ילד יפילני, אולי ישלוט בי היום גם הסם.

נגשה אל השולחן, שעל גביו ערוכים היו פכים קטנים למיניהם. נטלה את האחד ואת השני, עיניה רוצצו בחרדה, נשכה את שפתה. פתאום נתנה עיניה בו. חייכה, נגשה אליו בלאט, גחנה, עצמה את עיניו בשתי ידיה ולחשה:

– שמשון… אתן לך עשב המפיל תרדמה, אבל לא עתה. ראשונה תשתה סם אחר.

שמשון החריש. והיא לחשה בקול דממה דקה:

– שתה ראשונה סם אשר בו תאהבני, יהיה שקוי לעצמותיך, ואחר יוקל לך ואז אתן לך את סם התרדמה והכל ייטב כמקדם.

שמשון לא ענה כלום. מיהרה אל השולחן, פתחה אחד מכליה, שמה מין אבקה לתוך הכוס, בללה ושחקה, הפסיקה, הסתכלה לצדו בקול נמוך, מתוך רטט דמעה כבושה:

– כי לא אהבתני היום.

שמשון לא ענה, ובודאי לא שמע כלל.

*

צדק שמשון. השבוע שעבר מגר אותו, והוא נעשה כאחד האדם, בלי מגן מפני שליטת הרקוחים העזים והדקים, שהביאה עמה דלילה ממצרים. חושך היה באוהל: דלילה קשרה את מסך הפתח לשעות הלילה, ולילה כמוהו לא היה להם מעולם. אין לספר כמו. מסורת אגדה היתה בארץ, כי בני האלהים לקחו להם נשים מבנות האדם, ולדלילה נדמה כי אגדה זו נתקיימה. בעורקי שמשון שטף דם ברור וטהור, שאין בו דופי, עסיס כל הקרקעות, האילנות והמעינות של כנען; רק לשור, לסוס, לברדלס יש דם כזה – בין בני האדם לא היה דם כזה ולא יהיה, אותו הביא שמשון אל החג; ודלילה הביאה את אהבתה שדמתה לצמאון. אילו יכול היה אדם לחיות כמה שנים במדבר בלי טפת מים, לערוג כל רגע למים ולא למות אלא לצבור את הצמאון הלוהט: צמאון כזה הביאה דלילה אל החג. וחרטומי מוף היו רוקחים מאות בשנים בכלים מכלים שונים מיני זרעונים, דשאים, איברי בעלי חיים, שקצים ורמשים, והיו נוטלים וממזגים סממני פריה ורביה: עשר טפות מסם כזה הטילה דלילה ביינו של שמשון והיא בעצמה גמאה לפניו גמיאה אחת. לפיכך אי אפשר – אפילו אם מותר היה – לספר דבר אותו היום, כמו שאין לספר את אור השמש או את הסער.

אפשר היה לספר את דבריהם, אבל בעצמם לא שמעום. כל אחד דיבר את דבריו כהוזה. עבר זמן רב. היום נטה לערוב, בשעה שדלילה גללה את המסך בפתח האוהל וישבה שוב על הקרקע למראשותי המטה. שמשון שכב והסתכל בה. עיניו הבהירות שקעו מתחת לגבות ונדמו כשחורות מפני הבבות המורחבות. אולם היא לא גמאה אלא גמיאה אחת – עיניה התנוצצו באורים ירוקים מתוך המסגרת הכהה של עפעפיה היגעים. השמש שלח את קרניו באלכסון אל שערותיה, כל ראשה היה טבול בחשרת זהב, ופניה החוורים, העיפים והמאושרים נשקפו כמו מבעד לאשנב. החליקה את מצחו ושערותיו, סתרה את מחלפותיו, תקעה מבעדן את אצבעותיה והעבירה בהן בעור קדקדו הנה והנה. שמשון עצם את עיניו ואמר:

– טוב הדבר, הוסיפי נא.

לאחר רגע שאלה:

– עתה תרדם? או לתת לך את הסם השני?

הניע בראשו ונגע בידה. על פי המגע הבינה כי עדיין לא נתנדף הסם הראשון ועוד מעט יתלקח. צחקה מתוך אושר וגאון. אף על פי שיגעה היתה, בקשה לצאת במחול או למחוא כף. על העמוד תלוי היה עוגב. שִׂכּלה את רגליה על הקרקע, הניחה את העוגב על ברכיה והתחילה מזמרת שירי עגבים מצריים ופלשתיים.

שמשון קם בעינים עצומות והושיט את ידו אליה, וכשהיתה בידיו אמר לה פתאום מתוך שינים מהודקות דברים שלא שמעתם אזנה מפיו מעולם, ואפילו באותן שעות השכרון לא העיזה לבקשם הימנו:

– יונתי, שאהבה נפשי…

נדמה לה שהיא נחנקת, לבה פג משמחה: השמש חשך וכל העולם נגוז, לא נותרו אלא שניהם בלבד וביניהם מלה נוראה זו “אהבתיך”, שאסור להשמיעה אפילו באזני הערב; נצמדה לאזנו ושאלה בלחש דק:

– התאהבני?

– אהבתיך.

– זה ימים רבים?

– כל ימי חיי.

– ולמה לא אמרת לי?

– אמרתי לך ושכחת.

השיב כהוזה, בלי טעם, אבל לה נדמה שהיא מבינה; או שלא נדמה לה כלום, אבל לבה היה טוב עליה עד אין קץ.

– הידעת, כמה כלתה נפשי אליך?

– גם נפשי כלתה אליך.

– עוד לפני הלילה ההוא – בעזה?

– מן הבוקר הראשון – באביב – כאשר אמרת “יראתי” – התזכרי? בתמנתה.

דבר מה פגע בלב דלילה. פלצות וקור אחזוה, נסתה להמלט מזרועותיו ואמרה בתלונה:

– הרפני נא, שמשון, חפצתי לראות את עיניך…

אולם בעיני שמשון, אי אפשר היה לראות כלום חוץ מן הקדחת של טפות הסם האחרונות. בקשה להמלט מידיו, אבל הוא משך אותה אליו ואמר בקוצר רוח:

– אהבתיך כל השנים האלה. רק לא ידעתי, כי תוכלי לשוב. האם לא מַת? או מַת ובכל זאת שבת? נקמתי את דמך – שרפתי את תמנתה כליל, ריצצתי ראש אכתור בין ברכי, אבל לא פללתי כי תשובי. בעזה, בלילה ההוא, כאשר הצלתיני, נדמה לי כי הכרתיך – למה לא קראת בשמך, לא אמרת מי אַת? אולם הכר הכרתיך, רק בקול לא אמרתי, אבל בנפשי תמיד: גם בעזה, גם בשבעת הלילות ההם אשר באהלך, גם היום – שנן שננתי את שמך, את שמך. –

עודנו מדבר ודלילה נסתה להוציא את ידה כדי לסגור את שפתיו, שלא יבטא אותו השם; אולם במכבש זרועותיו לא יכלה לזוז, והוא הפליט לתוך פניה מתוך נשימה צורבת פעמַים את השם:

– סמדר…

– הרפני, שנאתיך! – צעקה דלילה, אבל צעקתה מתה בנשיקתו והיא לא יכלה להזיז את שפתיה. מתוך אנקה ונחרה של השתוללות נשכתו, אבל שמשון לא הרגיש. עזים היו הסמים של חרטומי מוף; חמש טפות דיין היו ודלילה נתנה לו עשר, וכנראה היתה הטפה האחרונה העזה ביותר.

*

אתא ערב. בפתח נראתה הכושית ונר בידה. בזהירות הסתכלה לתוך האוהל. גברתה שכבה על הארץ ופניה כלפי מטה, ראשה מעוטף בבגדיה המקומטים. באפלולית נדמה לכושית, כי המשי מקורע לסחבות, דלילה הרימה את ראשה ואף פניה נראו משונים בעיני הכושית. בלי אומר ודברים, ברמז, שאלה אם להגיש פת ערבית, ודלילה השיבה ברמז: לכי לך. הכושית הניחה את הנר על יד הפתח והלכה לה.

דלילה קמה. שיניה נקשו זו לזו. חשה קור והתעטפה בכל הבא לידה. שמשון שכב זה כבר בעינים עצומות ובלי נוע. לקול תנועותיה לא נענה. נגשה אל המטה: כנראה, ישן היה, אבל נשם שלא במנוחה והניע בשפתיו. דלילה צחקה במרירות ובכעס. מאה מחשבות רעות עלו על דעתה, אבל לא נצטרפו למעשה, מפני שעדיין לא שבה למנוחתה אחרי אותו הרגע של צער ובושת. בקשה רק לעוררו ולהגיד לו – מה להגיד לו לא ידעה. יישן נא, ומוטב שיעמיק לישון. אפשר יהיה להרהר בדבר ולבחור אחת ממאת המחשבות הרעות. אבל יש להרויח זמן וצריך שיישן, אבל האם ישן הוא? והאם שנתו עמוקה?

בקול לא רם ביותר קראה לו את הדברים הראשונים שעלו במוחה:

– פלשתים עליך, שמשון!

מיד ניתק מן המטה, ישב והסתכל על סביביו.

– אך לצון חמדתי לי – אמרה אליו, – חפצתי לדעת אם נרדמת.

הרימה את הנר, נגשה לשולחנה, נטלה את הפכים הנצרכים ורקחה לו סם של שינה. הוא ישב ורטן וחיכך במצחו, בקדקדו ובחזהו. כל קול של תנועותיו עורר בה שאט נפש ומשטמה. ידה רעדה מגועל נפש וכמעט טעתה במנין הטפות. שוב עשר. למה לא יותר? למה לא עשרים? למה לא כל הפך? אומרים כי עשרים טפות דין לאדם לישון המות. אבל מחשבה אחרת, שלא נתבטלה עדיין, הפסיקה מחשבה זו; עשר, לא יותר. יישן נא, תשאר לבדה בדממה ואפשר יהיה לחשוב: זהו העיקר.

– שתה.

שתה כמצוּוה, מחה את פיו בגב היד כדרך בני כפר, שכב וסגר את עיניו. אפילו את טעם המשקה לא הבחין מיד: רק לאחר רגע העוה את פניו ואמר בעצלתים: “מר”. פתאום כאילו נשרו ממנו ראשו וידיו, נשימתו נעשתה קצובה, ונרדם. זמן רב עמדה דלילה על יד הפתח. שוב נקשו שיניה זו לזו מקור, מסבכי השיחים שמאחורי האוהל נשמע קול הסוס הכוסס בעצלתים ורוקע בפרסותיו בעשב וקול הכושית המשדלת אותו בדברי חבה. הקשיבה רב קשב, הביטה אחריה אל המטה והלכה בלאט לצד החורשה.

הכושית היתה ילידת מדבר נוב, שבו היו גברים ונשים מלומדים מילדותם לרכוב על גמל ועל פרד ועל כל בהמה אחרת, לרבות את הסוס. לאחר שיחה קלה עם דלילה הוליכה את הסוס מהלאה לפלג, טפחה על צוארו ודברה על לבו שלא ירקע ברגליו ולא יצהל. כשהרחיקה למדי קפצה על הסוס ודהרה לצד עקרון.

*

דלילה ישבה שוב על הקרקע ולא גרעה עין משמשון הנרדם. עוטיה וכפופה היה, לא נראו לא פניה ולא שערותיה; מן הצד אפשר היה לחשוב אותה גם לתינוקת וגם לזקנה. שמשון לא נע ולא זע ונשם מתוך שינה בנחת, במתינות ובדממה. שוכב היה על צדו הימני, שערותיו השחורות נפזרו על פני הכר. ציצה אחת נפלה על מצחו והלאה, עד שפתיו. מבלי משים, מתוך רגילות שלחה דלילה את ידה וסלקה את הציצה לצדדין, וכשאצבעותיה נגעו בלחי שמשון התכווצה כולה מפחד, אבל הוא לא הקיץ ואפילו לא זז. בקירוב מקום יללו תנים בצבור, אחר כך נשמע קול בעל חי כבד משכשך במים; שמשון ישן. דלילה הרהיבה עוז וקמה לתקן את הנר. האור האיר את שמשון מן הצד השני. פניו נראו לה יפים כל כך, עד שלבה פג ועיניה זלגו דמעות. נפשה חשקה ליפול על צואריו ובעצמה לא ידעה אם לנשקהו אם לחנקהו. לא מתוך אהבה ולא מתוך שנאה, כל קרבה נאלם, גם הרגש וגם הדמיון, רק מחשבתה עבדה בדיוק, רצוא ושוב. תכנית היתה לה, אבל תמונה לא ראתה, שלחה את הכושית לעקרון וידעה מה יארע, אבל עדיין לא תארה לעצמה כיצד יצא הדבר ואל מה ידמה. שוב בקשה לקרוא לו – אם כדי לבדוק עומק שנתו או לנסות את הגורל או לגרות את עצמה על ידי הפחד. כמה פעמים קראה, וקולה הלך ורם: “פלשתים עליך, שמשון” – ושמשון לא שמע. אז צחקה בקול רם ביותר, רוח התגָרות תקפתה: בבת אחת הכתה בכל מיתרי העוגב, רקעה ברגליה, דפקה בשולחן והרעישה את הפכים והצנצנות שעליו, העבירה בכפה על פני שמשון, והוא לא זז ולא החליף נשימתו. צחוק ושמחה אחזוה ובקשה להתהולל, ישבה למראשותי שמשון וקלעה אחת ממחלפותיו. הסתכלה בעבודתה, סתרה את המחלפה לפה, ופתאום נשתנו פניה, זרקה את הקווצה, זזה ממקומה, נתכווצה ונצטמצמה בקרן זוית. פלצות אחזתה; נדמה לה כי כל זה כבר היה לפנים. ענק נרדם, שאינו מרגיש במגע, דמות אשה על יד מטתו; לילה. הנה יתעורר ויבטא אותו השם שבו נרדם, השם השנוא ביותר – ויבעט בעקבו בפניה. הרכינה ראשה וסככה עליו בידיה. אחר כך קפצה וקמה, נשכה בידה עד לידי כאב ואמרה בקוצר רוח:

– הפעם אל תכּני.

רק עכשיו הרגישה כי קר לה. המטפחת שבה נתעטפה קודם לכן שמטה זה כבר. צריך להתלבש כהוגן: בשחר יבואו אורחים. הלכה אל מעבר למחיצה, מקום שם תלויים היו בגדיה על גבי פתיל עבה, גששה ובחרה ושבה אל האורח כדי להתלבש. נפשה שבה למנוחתה. הסתכלה בראי, סתרה את שערותיה וסרקתן, סכה את פניה וצוארה במשחה וחפפתם, העבירה בידה בזהירות על חלקת בית שחיה – שמא יש צורך בתער או בבורית ריחנית הטובה מכל תער, אולם לא היה צורך בדבר. נתלבשה בכל הפרטים והדקדוקים, הקישורים והפריפות. מלבוש מצרי היה, הזקוק לתכשיט ממינו: פתחה את תיבתה והוציאה משם, מתוך גל שרשרות וענקים, אחלמה סגלגלה בצורת חיפושית. ונזכרה בשיחתה עם שמשון על דבר תכשיט זה, על דבר נזם זהב באף עבד, על דבר זאטוטי בני בנימין שגילח את זקנם ועל דבר העיקר שבטפל.

בנר נחרך חוט שעכב בפני השלהבת שתתלקח ופתאום נשתלהב האור וכמו האיר לדלילה את רעיונותיה. רק עכשיו הבינה אותם ונתנה לעצמה דין וחשבון למה יצקה לתוך כוס התרדמה רק עשר טפות ולא עשרים או מאה. אפשר להרוג כדי לנקום כאב, אבל אין המיתה גמול חרפה. לחיות כל הימים, משחר טל הילדות, באותו רעבון עצמו; לשטום מן הבוקר הראשון אותה הבריה, שגדרה את דרכך; להעביר את משאת נפשך דרך שבעת מדורי הגיהנם המכונה חיים, מתחת להתעללות הלומי יין בליל השרפה, מתחת למלקות סוחר עבדים, ברפש הקובות הזולות במצרים, בבית הנשים של זקן רקוב ומצורע – להעביר דרך כל זאת ואפילו דרך החיים המטומטמים, השׂבֵעים, הצוהלים והמשועממים של זונה עשירה את הכוסף לפרצוף אחד ולקול אחד; למצוא אותו, להביאו אליך, לשתות קרבתו – ופתאום להוָדע, כי הנך לא את בשבילו, כי שערותיך, עיניך, שירך והתרפקותך חביבים עליו רק כזכר לאחרת – אותה האחרת, שנטלתו ממך מן הבוקר הראשון… חלף זאת אין להרוג סתם: החרפה לא תמחה, הראי והעופות והאויר ילעגו לה. אין גמול אחר אלא: חרפה תחת חרפה. תנועותיה נעשו כבדות, מדויקות וחרישיות. ערכה למראשות המטה את צנצנותיה, הניחה כרים על הקרקע וישבה עליהם כדי שיהיה נוח לעבוד. טבלה ספוג במים שמנים וחמים, העבירה בו על פני שערות שמשון ושבה והעבירה ובכל פעם סחטה ביתר עוז ואומץ את הזוהמה הריחנית. אחר כך שמה קצות אצבעותיה לתוך כלים מכלים שונים, מרחה את הבליל המבושם והכניסה בזהירות את שתי כפותיה לתוך הרעמה החלקלקה. אצבעותיה התנועעו לאטן כתולעים, הלוך והתקרב לעור הקדקוד, הצדעים והעורף; וכשהגיעו נצמדו והתחילו מדגדגות ברוך ובקצב לפנים ולאחור, ימינה ושמאלה. מן הצד נדמה הדבר כדרך חבה. לדלילה עצמה נדמה לרגעים, שלפניה נרדם תינוק עיף והיא מחליקתו בראשו – נפשה חשקה לשיר לו שיר ערש, ואולי גם התחילה לשיר בקול נמוך. אולם שמשון לא שמע כלום.

כשסיימה אלמה את כל הציציות לאלומה אחת, ישרה אותן והניחה בסלסלה, הביאה נר והאריכה להסתכל בגלגולת המבהיקה. לא עלתה על דעתה ששמשון לא ידמה עתה לעצמו; מסתכלת היתה לא בשמשון אלא בגלגולת, כפועל שערך נדבך של לבנים ובודק אם נערכו בשוה ואינו חושב כלל מהו הבית שיבנה. גמרה בלבה, שיש להדיח מן הגלגולת את המשחה ואת הבורית מחמת מיאוס; הביאה ספוג אחר ואלונטית, הדיחה את קדקדו, מצחו וצדעיו של שמשון; בקשה להדיח גם את העורף, אבל אי אפשר היה, ונצטערה על כך. פתאום נשמע קול שעטה מרחוק, וכשהביטה אחריה ראתה כי הבוקר אור.

דלילה יצאה מן האוהל במרוצה. השעטה נָדַמָה; כנראה, ירדו הרוכבים מסוסיהם, שלא להשמיע קול. מיד שמעה קול עמום של צעדה ואחר כך נראתה על הגבעה, בין סבכי שיחים נמוכים, צורת אדם. בולט היה בדמדומי השחר, וקובעו הבהיק באור דיהה. על פי תנועות ידיו נראה היה, שהוא שולח חיילים ימינה ושמאלה כדי להקיף את המקום מכל צד. על הגבעה נראה גדוד של עשרים איש ויותר, אחוזי חנית; אחריהם, סמוך לנהר, בצבץ גדוד אחר; לבני הגדוד השני לא היו חניתות, אבל על פי צו מפקדם שנאמר בלחש הרימו מוטות ארוכים והחזיקו אותם מאוזנים למעלה מראשיהם; על פי צו שני הצליפו עליהם מוטות אחרים, דקים מהם ועומדים; לדבר הצו השלישי נכפפו המוטות המאוזנים ונהפכו לקשתות דרוכות עם חצים מכוננים – והורדו כלפי מטה. אז פנה שר המאה אל האוהל, ראה את דלילה, בירכה לשלום בתנועת יד ושאל אותה ברמיזה בהראותו על האוהל: שם הוא? נרדם?

דלילה נענעה בראשה להסכמה. בקשה ללכת לקראת הגדוד, אולם רגליה לא זזו ממקומן. שוב אחזתה צמרמורת ושיניה נקשו זו לזו. החיילים הלכו לאטם, הלוך והתקרב, הללו חניתותיהם על שכמם והללו קשתותיהם לפניהם. מפקדם הלך לפניהם ואחז את נצב חרבו סמוך לראשו. מסתכל היה בצואר נטוי מעל לראש דלילה, וכשראה את מי שבקש רמז להם בחרבו. דלילה הביטה אחריה: גם מן הצד ההוא באו חיילים. פלצות אחזתה, כאילו בעצמה נפלה בפח. ביחוד הילכו עליה אימים שני חיילים בלי חנית וקשת, שמשכו ברצועות מיני קורות; כהרף עין הכירה את טיב הקורות, שראתה כמותן גם במצרים וגם בפלשת. קורות של סד היו לשים בו רגלי שמשון וידיו. דלילה נזדעזעה, אחזה בראשה וצעקה בקול. המפקד איים עליה באצבעו ואמר לה בקול נמוך אבל במפגיע – ואולי נדמה לה כך (ביניהם היה מרחק שלשים פסיעות): “אל תעוררי!” מיהרה אל האוהל, ומבלי לתת לעצמה דין וחשבון, רועדת מכף רגלה ועד ראש, תפסה את שמשון בשכמו, נענעה אותו בכל כוחה, הכתה באגרופיה על חזהו, על פניו, על ראשו. שמשון החליף רוח, גמגם מה שגמגם, אבל לא הקיץ. דלילה גחנה לאזנו וצווחה בקולי קולות:

– פלשתים עליך, שמשון!

צעקתה הגיעה למרחוק, מבחוץ נשמעו קללת המפקד וצעדת החיילים הרצים אל האוהל. באפלולית האוהל ראתה, ששמשון הניע בראשו: שוב גמגם דבר מה, הזיז את ידו, אבל לא הקיץ.

פסיעות המפקד נשמעו על יד הסף ממש. דלילה רצה לקראתו וגדרה את המבוא. המפקד גער בה בגסות, אחז בכתפה וזרקה אחרונית. נפלה למראשותי המטה והכל נתבלבל בראשה, לא קם בה כוח לצעוק, אבל רעיון נואש אחד שלא יכלה כלכל אותו הבריק במוחה. הכתה בשני אגרופיה בצעדיה ונאנקה:

– שמשון! ישחטוני, אותי, את סמדר!

על המטה ממעל לראשה ניתק דבר מה. שמשון שכב, אבל נשימתו הקצובה נפסקה. עיני דלילה שהורגלו לחשיכה ראו, שעפעפיו נפקחו ושוב נעצמו, שר המאה כבר עמד בתוך האוהל והסתכל. שמשון לא נע ולא זע.

– אם תפתחי עוד את פיך, בת נעות המרדות – לחש שר המאה וגחן אל דלילה, – הרוג אהרגך.

דלילה שתקה והסתכלה בו והוא הסתכל בשמשון, שנשם שוב בקצב כנרדם, הקצין פנה אל הפתח והושיט את ידו כדי לרמוז לאנשי הצבא שיבואו – ולפתע פתאום הוציא שמשון כמעט בלי נוע את הכר מתחת לערפו וזרקו על ראש הקצין מאחוריו. הקצין התנודד ופרש את כפיו, ועד שהספיק ליפול פרקדן לחץ שמשון בשמאלו את ידיו על שכמו ובימינו סגר את פיו.

דלילה כרעה על ברכיה, תמכה כפיה בקרקע ונשאה פניה אל שמשון.

– לא אנכי, – אמרה בבכי – כי אם הכושית הביאתם.

שמשון שאל בלי הטעמה כמי שלא הקיץ כל צרכו ועושה מה שעושה מתוך חוש בלבד:

– הרבים המה?

– רבים.

– היש להם קשתות?

– יש ויש.

שמשון הרים את הקצין מן הקרקע, החזיק אותו לפניו כמין מגן ויצא מן האוהל.

שם עמדו החיילים כחצי גורן עגולה. כל החניתות מושטות, כל הקשתות נכונות. שני שרי חמשים עמדו משני עברי הפתח וכשראו את שמשון נושא מגן חי התקצפו וקללו.

שמשון החזיק את מפקדם ביד אחת ובידו השניה אטר על פיו. את ראש הקצין הטה קצת הימינה ואמר בקול רם אבל במנוחה מתוך מצמוץ עינים, – כי ישר לפניו על גבי סבכי השיחים הנצה השמש:

– הניחו לארץ את חניתותיכם וקשתותיכם ושובו אחור כמטחוי קשת, פן אשבור את מפרקתו לעיניכם.

הקצין פרכס וגעה דבר מה – ודאי ניסה לצעוק אל החיילים שלא יחוסו עליו ויעשו את המוטל עליהם. שרי החמשים הסתכלו זה בזה ולא ידעו מה לעשות; אחר כך נגשו שניהם לשמשון והוא הזיז את ידו הלוחצת פני הקצין והלה נאנק אנקה ממושכת. שרי החמשים נסוגו אחור והסתכלו בשמשון במבוכה. שמשון צחק והקיף במבטו הממצמץ את כל המערכה. ביקש לכוון שעת הכושר כדי לבקוע לו דרך בין השיחים, אבל השמש הפריע. מעולם לא הפריע השמש בעדו – תמיד הגנה בלוריתו על עיניו, הניע בראשו, אבל עוד לפני זה חש מין קלות וקרירות משונה בקדקדו. ולא הספיק להשתומם, למה אין בלוריתו הכבדה נופלת על עיניו, עד שאחד משרי החמשים, ידידו מאז, מימי המשתאות, מילא צחוק פיו וצעק:

– הנה על אשר הרגת את אכיש – גלח גלחך התער!

ממערכות הצבא נשמע צחוק כבוש. שמשון הניע בראשו כדרכו תמיד בשעה שהתאמץ להבין דבר. וכל פניה שפנה בראשו קיימה רגש משונה זה. אצבעותיו, שלחצו את מלתעות הקצין, נפתחו מעצמן. הרים את ידו אל קדקדו, כעכע וגמגם בפשטות כדבר איש אל רעהו:

– מה זאת?

כל הגדוד השיב בתרועת צחוק. החיילים ראו עוד לפני שרי החמשים כי קרח הוא כנודד המדבר ובכל כוחם התאפקו מצחוק. עכשיו כשראו שגם הקצינים מתפקעים מצחוק הורו היתר לעצמם, רמזו באצבעותיהם, רקדו ולגלגו. הגיעה השעה להתנפל עליהם, לבקוע דרך ולברוח; אבל שמשון לא נע ולא זע, רק ראשו רעד קצת ועיניו רפרפו. המפקד צעק דבר מה לחיילים, ופתאום הרגיש כנראה כי גם ידיו יצאו מן המצר. ניתק ממקומו, קפץ ועמד לפני שמשון, פתח את עיניו לרוחה, פער את פיו וצחק בקול:

– כיום הולדו, ערום ויחף וקֵרֵחַ!

דלילה קרבה לשמשון בזחילה, נגעה בברכו והתיפחה:

– לא אני היא…

שמשון לא שם לב, רק נשא את רגלו ובעט בפניה בעקבו היחפה. אחר כך נשא את שתי ידיו וכיסה בהן את עיניו וראשו כתינוק הנותן גוו למכים. הצחוק נדם; באויר נשמעה שריקת מלכודת, שנכרכה מסביב לברכי שמשון. בעוד רגע מונח היה על הארץ מתחת לגל של גופי חיילים ולא הגן על עצמו.

 

ל: בַּבּוֹר    🔗

– אל נא יקל הדבר בעיניכם – השיב סרן עזה לשריו במועצה, לאחר ששלשה מהם נשאו נאומים נלהבים ואכזריים.

במועצה השתתפו רק בני העיר. משאר ארבעת הסרנים הודיעו שלשה שאינם רואים צורך בועידה. “אחת היא לנו על איזה עץ תתלו את השודד הנלכד”. רק סרן עקרון הבטיח לבוא. אבל ממנו נתקבלה ברגע האחרון ידיעה כי החקירה בענין בריחת שמשון ומות אכיש גילתה חדשות ונצורות ואינו יכול לצאת ממקומו.

– כזב ידבר – אמר אחד משרי עזה לידיעה זו. – אל נכון הביאו לו עוף רננים מעבר לים והוא יושב על יד הכלוב ומקשיב.

ואמנם ידוע היה סרן עקרון כאוהב עופות רננים.

אולם בעזה גדלה ההתרגשות והשרים דרשו במפגיע שלא לדחות את המועצה על דבר משפט המות לשמשון. לכל דברי נקמות שלהם הניד הסרן הזקן בראשו וחזר וענה:

– אל נא יקל כל זה בעיניכם.

אדם משכיל ובעל מחשבות היה. שומע היה מצרית, יונית וארמית, החליף מכתבים עם חכמים ומושלים שבארצות אחרות, חוץ מזה ידע היטב גם את השפה הקדומה של הפלשתים במדינת הים, כי על הסרן מוטל היה לכהן בימי חג בכהונה גדולה ולדבר עם אלהי כפתור בלשון החביבה עליהם. העם כיבדהו וכינהו דרך חבה “אבימלך”, אבל היו בו דרכים משונות, ואחת גילה הפעם על ידי שסירב לקבוע את המועד להעלות את שמשון לגרדום.

המועצה נמשכה עד הצהרים.

– חכו נא – אמר הסרן לבסוף, – בעוד שלשה ימים נשוב נתאסף ואז אגיד לכם דבר ברור.

*

אף על פי ששמשון נלכד בידי בני עקרון, הובל, על פי מצות השלטון העקרוני, ישר לעזה. סרן עקרון היה אדם נבון וסבור היה, שהשער הנגנב הוא הפסד רב ממיתת שארו הסורר; לפיכך יש להנות את עזה בהנאה זו של עשית שפטים. בעזה שמו את השבוי עם הסד בבור אבנים עמוק ובו אשנב קטן מלמעלה. מיד בלילה הראשון ניפץ את הסד אל הקיר, וידיעה זו נמסרה בכל עזה מאיש לאיש ברוב ענין. בני עזה ידעו מראש, ששמשון יפליאם עוד כמה פעמים, אפילו אם יפשיטו את עורו מעליו, אולם לטפס על הקיר החלק ולצאת מן הבור לא יכול גם הוא.

מאכל ומשקה היו משלשלים לו דרך האשנב בשפע, ושמשון אכל הרבה. אבל את קולו לא שמע איש, ואמנם איש לא ניסה לדבר מבעד לאשנב, שהיה מוקף תמיד שומרים.

בערוב היום, שבו נתכנסה המועצה בחצר הסרן, הכניס שר המאה את ראשו אל האשנב ואמר:

– הסרן מבקש לדבר עמך, אבל איננו חפץ לראות לא את הכבלים ולא את הסד. האם תבטיח ללכת במנוחה, לנהוג במנוחה ולשוב במנוחה הנה?

שמשון החריש זמן רב, אחר כך השיב:

– מי אשר דבר לו אלי, יבוא הנה למקומי.

כעבור שעה הכניס השר את ראשו שוב:

– אם יבוא הסרן אליך, האם תבטיח כי לא תגע בו לרעה? כה צוה הסרן לאמור לך: אם תיש יבטיח, אאמינה.

שמשון החריש.

ושר המאה הוסיף:

– ועוד צוה להגיד לך: לבדי אבוא, בחשכת הלילה, ואין לפיד אתי.

שמשון הרהר דוקא בענין זה ולפיכך החריש: האם יבוא הסרן מבעוד יום להסתכל בראשו הקרח? חכם ובעל נפש היה סרן עזה הזקן.

הנני מבטיח – השיב שמשון.

*

מחצית הלילה ישבו שניהם בשחור האופל, שמשון על הקרקע והסרן על זיז היוצא מן הכותל. השומרים נצטוו שלא להקשיב, ואיש לא שמע את שיחתם.

– אחינו אתה – אמר לו הסרן. – ידעתי את כל הנאמר באספת זקניכם בצרעה. אל נא תכעס עלי בדברי את זאת: זקנתי, ומנהגינו לא מנהגיכם – אין בכל הדבר הזה, גם אם היה, כל חרפה לא לאשה ולא לבנה. אולם לא הדם הוא האדם כי אם הנפש. אחינו אתה; בזכרונות כרתים וטרויה יסופר על גבורים הדומים לך כאחים, ומעולם לא היו כאלה לא בשבט אמך ולא ביתר שבטי עמה, נכרי אתה להם, אולי נכרי למחצה בדמך, אבל כולך נכרי בלבבך ובמנהגך.

שמשון החריש זמן רב, ואחר כך שאל:

– למה תדבר את זאת?

– לכה אלינו, תיש, – השיב הסרן – תהיה אצלנו שר השרים. תעשה לנו – לעם סגולתך – מלוכה גדולה בכנען; דאר תהיה לנו וצידון תעלה לנו מס; עמלק בנגב תהיה נחלתנו עד גבול מצרים.

שמשון צחק בקרבו והסרן הרגיש בדבר.

– ידעתי את מענך. יש את נפשך לשאול: ובקדם? אמנם כן, גם בקדם עלינו ליצור אחדות, שלטון ומשפט. ארץ כנען אחת, מעזה ועד רמות גלעד בעבר הירדן. אולם אל נא תבהל לענות, שמע עד הסוף. ידעתיך, אם אח ואם נכרי, עבדת לדן ולעולם לא תתרצה לבלע לדן או ליתר השבטים. ולא זאת אבקש ממך.

הסרן ראה בחושך עינים מבהיקות המכוונות אליו והבין את ארשת הכעס והלעג שבהן.

– בנתי לרעך – אמר שמשון. – אכבוש לכם את הנגב ואת הצפון ואתם תלקטו שם אלפי יוצאי צבא ותעלו על דן ואפרים ויהודה להבעיר ולבוז, אבל בלעדי.

הסרן הניד בראשו.

– לא, לא בנת, עלה נעלה על דן ואפרים ויהודה, ובראש הצבא תלך אתה, אבל לא להבעיר ולא לבוז כי אם לבנות. לבנות כאשר נבנה מאז ומעולם כל בנין גדול; בכוח החרב. אמור נא, תיש, הנה זה כמה שנים תשפוט את דן, אולם האם היית שר ביהודה ושופט לבנימין? והאם לא בערה חמתך בך לפלגות ולריבות בין בני אב אחד? זו הפעם הראשונה אשר אני מדבר עמך. לבני נעורינו אמרת במשתה תמיד רק דברי חידות ולא הגיונות, אבל אנכי ידעתי את הגיונותיך, כי השליטים מלידה מבינים איש את רעהו בלי אומר ודברים. האם לא תשא את נפשך לסדר אחד בכל השבטים, עד הרחוקים בעבר הירדן ובתחתית החרמון מקום שם אולי גם את שמעך לא שמעו עד היום?

שמשון לא השיב. אבל הסרן ידע את תשובתו.

– אין ארץ ועם – הוסיף הסרן – שבו נוצר בזמן מן הזמנים משטר אחדות על פי הסכמת הזקנים בשער. הממלכות הגדולות נוסדו בחרב ועל פי רוב בחרב נכריה. בימי קדם, כאשר היינו שולטים באיי הים, יסדו מצביאינו כמה מדינות, קטנות וגדולות. היו עולים בסירות על חוף עם בלתי יודע חוק ומשפט, כבשוהו ונתנו לו שלטון וסדר וגאון. וזאת באתי להציע גם לך. אין שופט בונה מדינה; הכובשים בונים מדינות. כבוש נא אתנו את השבטים, אשר את דמם ירשת מאמך, ובהולם פעם חסמם נא למטיל מוצק אחד. עשה אותם לעם, למדם את התורות שלמדת מפינו – משטר, מדה ומנהג – ואולי יבוא יום ובפלשת רבתי יהיו לא חמשה כי אם ששה סרנים ואתה תהיה הששי.

שמשון לא גרע את עיניו הבוערות מקרן החשיכה שמשם נאמרו הדברים. עד כאן היה משיב בלי חמדה וברוגז, עתה צלצל קולו כדבר מנהיג אל רעהו המנהיג.

– אכן ידעת דבּר, אבימלך – אמר שמשון. – התדע גם להחריש עת יחשוב איש אחר.

– אדע. חשוב נא.

כך ישבו זמן רב מחרישים. אחר כך ראה הסרן לפניו שוב שתי נקודות מאירות.

– התדע את פלשת, אדוני? – שאל שמשון.

הסרן השיב:

– אין איש יודע את פניו. רק את צלמם בראי יוכל לדעת, ואם עינו הימנית שתומה הנה בראי זו היא עינו השמאלית. מה ידעת אתה על פלשת?

– ידעתי את שפת הרננים, את הבגדים החמודות, את המנהג הכבוּד. וגם ידעתי נכבדות מאלה: יש לכם כללים לכל מעשי החיים, מגדול ועד קטן; סדר ומשטר במלחמה, בתפלה, בעיר. וידעתי נכבדות גם מאלה: לב שבע. הלב הרעב מצפה תמיד, משליך חכה ומשחר לטרף; והלב השבע מפהק לפני שינה ואיננו כָמֵהַ לדבר.

עכשיו החריש הסרן ושמשון לא ראה את עיניו – בכלל לא היו מבהיקות ועכשיו סגר עליהן הזקן בעפעפיו.

– השופט, שר העיר, שר המאה – אמר שמשון – לא שׂבעה עיני מראותם עושים מעשיהם ביד חרוצים ככל חוקתם ומשפטם – ואחרי כן הם באים לבית הזונה וישחקו לחוקה ולמשפט; ביום חג ומועד ילבשו כולם מלבוש קדמוני, ישבו במקדש בלי נוע ודממה, ואחרי כן על כוס יין ידברו, כי לבוש החג לנשים עם מחשוף החזה נעים מלבוש־חול, ויתוכחו אם שדי חרסית עגולות משדי אהובה או נהפוך הוא. את דגון, אשר התפללו אליו בבוקר, יכנוּ תּבל חמור ודגה, ואת בעל זבוב יכנו בעקרון מלך הפרעושים.

– במעלליו ולא בשעשועיו יתנכר שורש האדם – אמר הסרן רתת.

– במעלליו יתנכר האדם כאשר הוא היום – השיב שמשון – אולם רק על כוס יין יתנכר כאשר יהיה מחר; הוא או בן בנו. עושים הם כל הדרוש וכדרוש, אבל לכל אשר יעשו ישחקו, והשחוק הזה מכרסם את השורש אשר אתה מדבר עליו. משטר חייהם ידמה לאטון טוב, החוטים כולם מתאימים. אולם אבותיכם ארגוהו ואינם ואתם תשמרוהו ותלבשוהו מצות אנשים מלומדה, בלי קנאה – איש לא יקרע, אבל אם קרוע יקרע איש לא יתקן… את הכל ראיתי בארצכם ואת השורש לא ראיתי. שותים אתם בטוב טעם, בוצעים את לחמכם הדר, אולם כל אכריכם, דייגיכם ורועיכם נותרו שם, באיי הים והנכם פה כשמן על פני מים, כאזוב בקיר.

– אולם אהבתָּנוּ – אמר סרן.

– אהבתיכם – הסכים שמשון, – את דן לא אהבתי, ואת אֶחיו שנאתי. זה דרכם: כאשר יגדל הנער ויגיע תורו לשבת בשער בסוד הזקנים, האיש הזה כבד מנשוא בביתו: ירח לפני האספה וירח אחרי האספה לא ידבר כי אם על צרכי העיר ויביט בעיני זאב על שכנו, גבר עמיתו, אשר יחשוב לא כלבבו. והלוי – נוכל ושפתיו רכו משמן; אם תעוררהו משנתו יקום ויפלל לאלהים חדשים אשר את שמעם לא שמע בלתי היום, אבל אם תשחק לתפלתו יתמרמר ויסב עיניו מנגדך. חייהם כגרגרי חול, חיי קטנות, ועל כל דבר קל הם נכונים לריב, לשמוח אלי גיל, לשוח מעוצר יגון. לכם סדר בכל, גם בניר בן עם הארץ: תשימו עליו עינכם כי יישיר שורותיו. ועל דן אין איש שם עין והוא חורש כמתלהלה בלי דעת. יקנא גם בשכנו וגם בעם הארץ, את כל יתחרה בכל דרכיו ועל כן בכל מקום רשתו מזורה ומזרעו זרוע. משטר וחוקה אין שם: יש ערב ערים, מקדשים והגיונות. האכר ישטום את הרועה, בנימין את יהודה והנביאים את כולם. אולם על כל אלה יש דבר יחיד לכולם: כלות הנפש לכל הדברים, אשר נראו ואשר לא נראו. בכל נפש מרי על אשר יש וקול קורא: עוד ועוד.

– אספסוף – אמר הסרן בשאט נפש, – רק המקל יאחדם. וזאת אני מציע לפניך.

שמשון צחק:

– מה העבודה הזאת לכם? למען ימהרו לבלוע אתכם? אם כה ואם כה יבלעוכם.

הסרן נרתע לאחוריו. אבל מושל ברוחו היה. כבש את רוגזו ושאל:

– האומנם תאמין בדבר?

מדי דברו נשא את עפעפיו וראה שוב עיני שמשון כאילו נתקעו במעמקי מוחו. שמשון השיב:

– ראשי עם יבינו איש את רעהו. האומנם לא תאמין?

בקוצר רוח אמר הסרן:

– זאת אשר אאמינה: כי יאהב איש עם אחד וישנא עם שני ובעם הראשון הרבה לו רעים ובשני שבתו בתוך בוגדים – מקומו בין רעיו נגדה נא לאחרים.

– יאהב או לא יאהב, – השיב שמשון בזלזול – חכם אתה וכאחת הנשים תדבר אלי. האם באהבה נכיר מה משלנו ומה נכרי? האם תאהב את עבודת הסרן ונפשך חשקה לספור את המסים ולשפוט את הגנבים? רבות שמעתי על אודותיך: תאות נפשך מגילות ספר, כוכבי שמים ושיחות יורדי הים, ובכל זאת הנך סרן.

– אבי היה סרן ואבות אבותי סרנים היו – הזכיר לו קול מן החשיכה.

בתשובתו של שמשון נשמע כעס:

– בנתי לרעך. חדל לך. לוּ גם נכונה השמועה אשר הגיעה עדיך מן האספה בצרעה – במה נחשב הדבר? לוּ יהי כי אחד מהורי פרט על פי הנבל וחבש קובע לראשו. אולם השני זחל כנמלה ועבר דרך העבדות ודרך המדבר, חפר לו נתיבות בארץ החררים הזאת וכל אשר פגע בו כרסם ובלע. אולי נפגשו פנים אל פנים עת חבלתני אמי, אבל גם אם כן הוא כבר כרסמה בי הנמלה את קובעך. דמכם כוס יין, ואותו הדם – כוס תרעלה; גם אם נמסכו – מה נותר מן היין? לא לכם אנכי, קראני נא למשתיכם – בוא אבוא ואשעשעך… גם אם תעשו משתה על יד מקום המשפט אשר אמות בו. לשתות ולהשתעשע עמכם תאבתי. אולם לבנות אתכם? לא אאמינה בכם.

הסרן גנח, קם, נגש לשמשון והניח ידו על כתפו.

– בני – אמר בקול אחר – לא חפצתי להזכיר את משפט המות, אבל אתה אמרת. בינה נא: לא אובה משפט מות. בעיני דמית לסוס המיוחס, לפסל מעשה ידי אמן, לאחד הגבורים אשר היו נשינו יולדות מנשיקות פי בני אלהים. חפצתי להצילך. זקנתי ממך פי שלשה וידעתי את הכל, אבל להצילך חפצתי.

מתחת לידו רעדה הכתף העצומה, שמשון נטל בזהירות את היד הדקה והחזיקה הרבה מבלי להשיב. אחר כך הגיש אותה לשפתיו ונשקה.

– לך לשלום, אישי הטוב – אמר לו, – ואנכי כאשר אבדתי אבדתי.

*

בבוקר השלישי נאספו השרים שוב בהיכל הסרן. בא גם סרן עקרון וסיפר להם כל פרטי החקירה. מתחילה סבור היה, כי לא אסרו את שמשון כראוי והשמירה לא היתה מעולה באשמת הקצינים, אולם הקצינים נשבעו כולם פה אחד, כי אכיש בעצמו צוה להרכיב את השבוי על הסוס המובחר ולא להדק את היתרים מתחת לבטן הסוס, והוא בעצמו שרק פעמַים לסוסו של שמשון בשריקה הידועה לכל חבריו. הוברר גם כן, שבשעת חניתם סמוך לאדורים נשא ונתן בחשאי עם אנשי יהודה, והכרת פניהם ענתה בהם כי הם ערומים ואמידים. כמו כן הוברר שאכיש הפסיד במשחקיו ויצא נקי מנכסיו.

– בגד בוגדים, – סיים סרן עקרון את הרצאתו – בושתי משארי, אבל נבל היה והכל ידעו את זאת.

השרים הסתכלו זה בזה.

– ואת מי יכולתי לשלוח? – שאל הסרן ופרש בידיו, –

– לפלא הוא – אמר האחד וכבש פניו בקרקע – כי מלאו ידי איש אשר כזה לעשות מעשה נכבד זה.

– ואת מי יכולתי לשלוח? – שאל הסרן ופרש בידיו, – כל גדולי הקצינים מאנו ללכת. וכה אמרו: בחפץ לב נלך ללכוד את שמשון בזרוע אם כי יקשה הדבר; אולם אתם הסרנים גמרתם לקבלהו אסור בעבותים כשק צמר – לא לנו עבודה כזאת. רק אכיש נאות, ובשמחה רבה – ראש כלב!

ואף על פי שדבריו נאמרו ברוגז, צחק מטוב לב, איש חי רב פעלים היה, אוכל למעדנים, מצחק ומתחרה ולבו לא עצבו מימיו.

– ומה תעשו לתיש? שאל לבסוף.

כולם פנו לסרן עזה, הזקן נע בכסאו ברגש, נבוך והשתעל, ובכל זאת השיב בקול נגיד ומצוה:

– משפט יצא מלפני: ישב נא בבור, ולהמיתו לא אתן.

– אבינו מלכנו – אמר האחד מהם, – הואילה נא לשמוע לעצתי ואל נא תניח שבוי אשר כזה בבור. גבור הוא מאין כמוהו ואין לגדור בעדו. גם אם ימלט מבור האבן לא יתפלא איש. ומי לידינו יתקע כי בני שבטו לא ישלחו גם לעזה בעלי תחבולות? ואל נכון יצאו גם בין פקידינו אוהבי בצע כאכיש. ועוד: מחצית שרי המאה בעזה הם מרעיו, עתה חרה אפם בתיש ועודם זוכרים כי הכלימנו וחלל את חומת העיר. אבל בעוד ירחים אחדים יתם החרון. כזה הוא דרך עמנו: לא נרבה לחשוב על אשר היה ועל אשר יהיה. אנשי צבא טובים הננו, אבל לשומרים לא נצלח…

הסרן הזקן נזכר למשמע הדברים הללו בשיחתו עם שמשון בבור, ובקוצר רוח ועקשנות שסע את דברי השר.

– אל נא תלמדני בינה – אמר ברוגז, – לא אתן להמיתו ואל תוסיפו דבר אלי על אודות משפט מות. אין להסיר ראש איש כזה, כמו שאין לשרוף מגלת שיר או לשבור כוס כסף מעשי ידי אמן כרתי. ככה יעשה עם הארץ הנאלח – ולא עם אשר אבות אבותיו היו ילידי בתי מלכות. אנשים כמוהו לא ירבו האלהים לשלוח ארצה. אכתור, מגן טרויה, מזרע זה היה; היוני, אשר הרגו, קשר גופתו לרכב וסחבהו ברגליו על פני השדה – כי על כן יוני היה, בן עם לא בינות, נבל וממזר. הכבני היונים אנחנו?

השרים נתנו עיניהם זה בזה והורידו ראשיהם. ידע ידעו: משהתחיל סרנם להזכיר אגדות קדמוניות, כל ויכוח עמו אך למותר הוא.

– השלם אשלים ביניכם – חוה האורח מעקרון דעתו. – צדקו שריך, אבימלך! צפור כזו בכלוב – כמוה כמדורה בגורן לעת דיש. אולם השלם אשלים ביניכם. זה ימים רבים אאסוף צפרים בכלובים. ויש אתי עבד מעבר לים היודע להתהלך עם עופות רננים. מעוור הוא את עיניהם, אז ייטיבו לשיר ולהתעופף לא יוכלו. צדק גם סרנכם, השרים! לא יעשה כן להזעיק אל רחוב העיר את האספסוף אשר לנו ואשר לעם הארץ ולהפשיט עור האיש אשר ישבתם עמו מאה פעמים אל המשתה. ואמנם גם לי עשה חסד בעשותו שפטים עם שארי הגנב, אם כי לא אבין למה עשה זאת לאיש אשר עזרו לנוס מן השביה. עשו נא איפוא לתיש אשר אני עושה לעוף רננים. אז לא יוכל להרע וילד קטן יתקפהו. יתעצב אל לבו ימים אחדים וישלים ויהיה כמקדם לץ אהוב בפלשת. ידעתי את הבוערים הללו: גם אם תוקיע אותו ורגליו למעלה, והיה בעוד שעה כאחד האדם.

– ושער הברזל? – שאל אחד המסובים, איש קנא ונוקם.

– השער בחומה – השיב סרן עקרון – כמוהו כעין במצח. עין תחת עין – כה יאמרו אחיו. וככה נעשה.

*

וכך עשו, בחשכת הלילה עוררו את שמשון מלמעלה בזעקה ושלשלו אליו הבורה חבל עבות: צא! נאחז בשתי ידיו בקשרי העור והתחיל מטפס ועולה. ומלמעלה, משני עברי האשנב, עמדו שני חיילים ובידיהם מוטות ברזל לוהט והמתינו עד שראשו נראה באשנב…

 

לא: בְּקֶרֶב אוֹהֲבִים    🔗

תיש העוור ישב בפרבר עם הארץ של עזה. אמנם הוגד לו כי יכול הוא לשבת בביתן של היכל הסרן ויותנו לו נער לנהוג בו ושפחה צעירה, אולם הוא לא השיב כלום והלך לו אל הפרבר, הלוך והשען על כתף שואב מים.

כל זה לא קרה בבת אחת. כשעוורו את עיני שמשון במוטות לוהטים שאג מעצמת כאבו אבל לא נתק מן החבל אלא נאחז בידו במשקוף האשנב, נדחק ויצא החוצה והתנפל מתוך שאגה מבלי לדעת על מי. אולם הכל ברחו, רק חייל אחד, והוא לא חטא, נתקל ונפל ושמשון שמע והתנפל עליו, שבר זרועותיו ומלק את ראשו כמלוק ראש צפור. אחר כך עמד יחידי בחצר, הניע ראש וגמגם. עדיין לא הבין מה נעשה בו, ואולי כבר ידע כי עוור הוא, אבל לא זה היה העיקר, אלא הכעס על שהעיזו לעולל לו ככה. מזמן לזמן הפליט קללות נמרצות, קרא לשרי המאה בשמותם והזמין את כולם כאחד לקרב. איש לא השיב לו: כך נצטוו – שלא להתגרות בשבוי ולא לגשת אליו עד שירגע.

השמש להטה. שמשון הלך אל אשר נשאוהו רגליו, הגיע לצל של קיר, ישב מתחת לקיר ונרדם. כשנתעורר קראו לו מרחוק כי על ידו קערת נזיד ופך יין.

אכל ושתה את הכל ושקע בהרהורים.

כך עבר זמן רב, ימים אחדים על פי חשבון בני האדם שהיום להם יום והלילה לילה. אחר הלך אל הפרבר.

שם נקהלו בני עם הארץ והתחילו מריבים – מי יקבלהו. כל אחד הילל את הבקתה שלו. שמשון לא אמר כלום, לבסוף הכריעה זקנה אחת באמרה:

– עליו לגור בבית החרש אנקור. הלא ידעתם, אנקור לא יתננו לאיש אחר.

כולם נשתתקו והסכימו, כי לכבוד הזה ראוי אנקור, אף על פי שאילו שאלו את שמשון לא היה יודע את הטעם. את אנקור הכיר כמו שהכיר כמעט את כל אחד מהם ובודאי התחבא אצלו כמה פעמים כמו שנתחבא בשאר צריפי הפרבר. אבל הם לא שאלוהו והחליטו לתת כבוד לאנקור. והחרש ואשתו טפלו בשמשון בחמלה וביראת הכבוד.

שמשון לא נצטער. פעם אחת בחייו הרגיש צער עמוק, רעב חזק לדבר יקר שאין לו תמורה; אהב אשה, נהרגה, וימים רבים ערג לה במדבר. אבל אז צעיר לימים היה, ועתה לא רעב ולא ערג לכלום. מאד מאד קשה היה לחיות בלי אור, אבל שמשון זה כבר לא הוקיר את כל מה שיכול אדם לראות ולא התגעגע לא לצורת דברים ולא לצורת אנשים. העיק עליו רק העלבון, גל של עלבונות: מה שפדו אותו מאכיש בכסף; מה שהרגו לעיניו את נחושתן ולא יכול להגן בעדו; מה שגילחו את ראשו ועד היום הוא קרח, רק זה עתה התחיל שערו לצמוח; וכן גם מה שעוורו את עיניו. רק קימעא קימעא הבין שהעלבון האחרון הכביד, שחייו תמו אפילו אם ירצה לחיות; אבל את זאת הבין רק בשכלו, כמי שעושה חשבון – הרגשתו לא נשתנתה על ידי כך. כנראה, כבר סיים בקרבו מקודם את פרשת ימי חייו: עוד כשרצץ את גלגלתו של אכיש ויצא לשוט בארץ סתם, מהלאה לדן ולפלשת. לפנים סיפר לו עובר אורח, שהיה בהר חרמון, כי פעם אירעה לו בדרכו בהרים סערת קרח, השלג ירד מכל עברים, ידיו ורגליו נקפּאו, האדם ישב מתחת לאבן ונתכווץ וחדל לדאוג להוה ולעתיד לבוא; עוד אצבע אחת נקרשה, האזנים כאילו ניטלו – האם לא אחת היא? שמשון נקפא בלילה לאחר האספה בצרעה.

על דבר דלילה לא זכר כראוי אף פעם. ודאי כבר ידע מי היא ועל מה התנקשה בו, אבל אולי דוקא מפני זה לא חשב על אודותיה כלל. ממש כבימים ההם, בבחרותו, בתמנתה ובבית ברגם. בשעה שהיתה נערה המקנאה, בת השפחה העוית, מתהלכת לפניו והוא נתרגל שלא לשים אליה לב וגם שכח לשאול מה קרה לה בשעת השרפה – כך גם עתה היתה לו דלילה כמין צִרעה טרדנית, צריך להורגה או לגרשה, אבל אין להרהר בה גם אם עקצה. ובלילות היו באות אליו בנות עם הארץ, לפעמים היה דוחן ולפעמים מקרבן, נפשו היתה שבעה וריקה.

קימעא קימעא עבר גם הצער הצורב של העלבון, ביחוד עם גידול שערות חדשות על קדקדו, לא זיפים דוקרים אלא שערות ממש שאפשר היה להכניס לביניהן אצבעות. חדל מלהתחבא, התחיל לצאת לרחוב הפרבר ונער קטן נוהג בו. שם נתלקטו מסביביו ילדי הארץ והוא שוחח עמהן ארוכות, נפשו נקשרה בנפש הילדים, וגם למד להבחין ביניהם מתוך מישוש פניהם. לפעמים התיר להם להחליק את פניו. תפס לתוך פיו את ידיהם כמצחק ושאג בשעה שהילדים התאמצו להוציא את ידיהם מתוך פיו מתוך צחוק וצריחה. שמשון סיפר להם קורותיו וחד להם חידות. אנשים מגודלים לא היו מסביב: בני עם הארץ הלכו לכל היום לעבודתם והפלשתים לא היו באים אל הפרבר.

ימות הגשמים חלפו, שערותיו של שמשון נעשו ארוכות כשערות אחד האדם ושוב לא נתבייש לצאת מן הפרבר. אבל לטבור העיר, מקום מושב הפלשתים, לא נמשך לבו. יוצא היה עם מחנה ילדים אל נמל עזה ושם היה יושב עמהם על החול או לומד מהם לשחות במים. לא עברו ימים מועטים וכבר ידע מלאכה זו על בוריה והיה שוחה ומתרחק עד שלא שמע קולות הילדים על שפת הים והיה מוצא את דרכו בחזרה רק על פי להט השמש או נשיבת הרוח ובכלל על פי חוש בעל חיים בקרבו, שנתפתח בחדשים הללו ביתר עוז.

כאן, על שפת הים, אירע פעם אחת מאורע כזה. הים היה זועף, ופתאום נשמעה מקרוב זעקת אשה ומן הים נשמע קול תינוק בוכה. שמשון סבור היה, שאחד מן הילדים הנוהגים בו קורא לעזרה, נכנס המימה ושחה לקול הקורא והבחין בחושו קרבת כל גל וגל; מדי שחותו קרא לילד הטובע: איֶכּה? השמיעה נא קולך! פעמַים שמע קול רפה ולבסוף נגעה ידו בגלגולת קטנה בעלת שערות ארוכות: ילדה. העמיס אותה על שכמו (גדול היה כל כך עד כי גם במשא זה היה סנטרו גבוה הרבה מן המים), ושחה בחזרה. על היבשה אפפוהו נשים בוכיות, מי שהוא לקח ממנו את הילדה, ואחר כך קראה האחת בקול: “חיה הילדה” – אחר כך תפסו ידים רכות וענוגות את יד שמשון, שפתים נצמדו אליה, וקול אשה אמר:

– הצלת את בתי הבכירה – אחרי כל הרעה אשר עשינו לך, במה אודה לך?

פני שמשון קדרו. זה כבר לא שמע את הדיבור הפלשתי, הצח והמצלצל, ביחוד בפי נשים עדינות. הוציא את ידו, הסב פניו, הזעיק את ילדי עם הארץ והלך לו.

אבל ממחרת, כשישב בחוץ בין הילדים ולימד להם לחקות קול הגמל, נשתתקו הילדים פתאום ולחשו לו:

– הנה באה הגברת הקטנה, אשר משית אתמול מן המים, ועמה כושית.

הילדה נגשה ישר לשמשון ואמרה רכות אבל בלי מורך:

– אל נא תקצוף, אדוני רב החסד, על אשר באתי. אמי מצרה מאד על אשר לא נתת לה להודות לך, אבל לי תתן?

ואף היא נשקה בידו והוא לא נטל את ידו. במוחו צייר לעצמו את מראיתה: על פי קולה בת תשע היא, אינה כילדי עם הארץ המסתכלים באדם זר מרחוק, באלכסון, ואצבעם בפיהם; וגם אינה כילדי צרעה הנגשים ולוטשים עיניהם ומוכנים להרבות שאלות או ללגלג. עמדה בנחת ובבטחה, בלי מבוכה ובלי סקרנות, ולא שמה לב לאיש כאילו אין כאן המון ילדים זרים.

– מה שמך? שאל שמשון.

– אמטרמגעי, אבי – טרגיל, ראש שומרי הנמל. אבי אומר, כי ידע אותך מן העת אשר היה שר מאה בגבעת המלך מינוס.

שמשון חייך, זכר את שר המאה טרגיל, את צלי הדג בפונדק ואת החבורה מתחת לעין העבד, ואמטרמגעי? כך היה גם שם אשת ברגם. מרעיו הפלשתים ספרו לו לפנים כי זהו שם בת מלך בטרויה. כנראה היתה הילדה ממשפחה מיוחסת.

– אבי – הוסיפה הילדה – שלח לך כד יין מאיי הים. קחהו נא, אדוני רב החסד, ותנה לי להיות אצלך מעט.

שמשון החליק את שערותיה, אחר כך נגע במצחה – ועמד, פחד שמא תרתע לאחוריה. אבל היא עמדה במנוחה, בזהירות העביר באצבעותיו על פניה, על חמוקי גבותיה הדקות, על עפעפיה הארוכות. נחיריה רעדו קצת והתנפחו במגעו, מצחה וחוטמה קו אחד היו בלי הפסק. שפתיה קצת דשנות היו, אבל לא בולטות כשפתי ילדי עם הארץ. כשסיים שאלה הילדה בפשטות:

– המצאתי חן בעיניך? אומרים, כי אֶדמה לאמי, אבל היא יָפתה הרבה ממני.

אחר כך ישבה על ידו וספרה לו כי הרבתה לראותו בעזה וכי דברו עליו אמש בביתם כל הערב. טרגיל אביה אמר כי גבור כמוהו לא היה לפניו ולא יהיה אחריו, ואמה אמרה כי כל רעותיה וגם היא בבתוליה חמדו יפיו של שמשון. ובכל דברי הילדה לא היה רמז לדבר, כי הוא בשביה, מגולח ועיור. דברה עמו כמו שהיתה מדברת לפני שנה.

– מספרת דבר מה לילדים – אמרה הילדה, – למה רחקו? לא אפריעה.

שמשון קרא לילדים וצייר לפניהם מועצת החיות ביער ואמטרמגעי צחקה עמהם. אחר כך אמרה:

– עלי לשוב הביתה, אבל חפצתי לבוא אליך עוד פעם, הלבוא? ואמור נא לאולנגולה הכושית לאן תביא את היין.

בפעם השנית באה כעבור שבוע ושמשון שמח לקראתה. ישבה קצת עמו ועם הילדים, ואחר כך שאלה:

– האוכל לדבר עמך לבדי?

הילדים נסתלקו לצדדין והילדה אמרה:

– אמי מתעצבת מאד, אנכי הבת הבכירה ואתה הצלתני ממות, לכן הנך ראוי לשבת אצלנו במשתה בראש הקרואים. והנה לא תחפוץ גם לראות לא אותה ולא את אבי. בושים הם בפני אבי זקני, והוא אומר, כי לוּ יכול ללכת כי עתה בא אליך, אולם זקן הוא מאד ולא ילך וגם…

הילדה נבוכה ולחשה:

–…עיור הוא. חכם גדול הוא ויודע כל מנהג. אומר הוא, כי האלהים התאנפו בנו ועל כן כמעט טבעתי, וכן הוא אומר כי האלהים לא יסלחו עד אשר הורי יודו לך כראוי, ועוד נכונה לי צרה.

התרפקה על שמשון והחליקה את לחיו, ראתה כי ילדי עם הארץ עושים כן להנאתו.

– בוא נא אלינו, אדוני רב החסד, אם תחפוץ לא יהיה איש זולתי אבי ואמי ואבי זקני ואני. אנכי אביאך, בוא נא, עשה נא למעני, להשיב חמת האלהים.

– כבד מכל הוא משא הרוגז – אמר הזקן העיור, סבה של אמטרמגעי. – ואין בני האדם והאלהים וכל העולם כדאים, כי ישא עליו האדם משא זה. הנה כהו עיני מזוקן: האלהים עורוני, ואותך עוורו בני האדם, האם לא אחת היא? ועל מי לכעוס? אתה פגעת באנשינו ואחר כך שרו אנשינו עמך מסביב לשולחן. עתה פגעו בך אנשינו: האם לא אחת היא? אין טעם לנטור איבה. מה שהיה כאילו לא היה. כל עוד הנך חי, חיה כשבב הצף על פני מים: יצוף כל עוד יצוף, יכשל באבן, ישקע בטיט היון, ישוב ויצוף, לא יתרועע לא יריב.

שמשון שמע לדבריו בשתיקה, הרהר הרבה ולבסוף הניע בראשו, ואמטרמגעי מחאה כף. כך התחיל שמשון מזדמן שוב עם הפלשתים. מתחילה רק בבית טרגיל, שקבל אותו בשמחה ובצהלה כידידו מאז, ואחר כך בפונדקים של עזה כמלפנים. בראשונה נתביישו גם הם וגם הוא, אבל היין והשירה וביחוד סבר פניהם היוצא מן הלב העבירו את המבוכה. עם שָלו היו, החי לרוח היום. לא שמרו בזכרונם לא את הרע שנעשה להם ולא את הרע שעשו הם. ולשמשון אחת היתה לצחק עם קטנים או גדולים. וגם היה בהם הרבה מן הנימוס הפנימי. מעולם לא נכשל איש מהם בדבריו, אפילו בשכרותו. לא אמרו לו “ראה נא”, לא הזמינוהו למשחק הזקוק לעינים, לא הזכירוהו את בלוריתו ומחלפותיו; אפילו תיש לא כינוהו, – שם זה ניתן בשעתו לאדם שעיר, – אלא קראו לו “שמשון”. אולם על מעשי גבורותיו היו מרבים לדבר וגם לגלגו בעצמם על שער הברזל, שהוחלף בשער עץ מחסרון כיס.

במשתאות לא בקשוהו בתחילה לא לשיר ולא לבדח; נתנו לו להתרגל, וכך היה. התחיל לסייע בזמירות הפזמונים, הכניס חידודיו לשיחת המסובים, שב לחוד חידות. אמנם, לא עשה זאת בבת אחת אלא לאחר שהוא ושאר המסובים כבר הרבו לשתות ולפיכך לא הרגישו כי משליו וחידותיו אינם כמלפנים, שאינם סתם מעשה בדיחה אלא לגלוג ומרירות; אבל בעצמו לא ידע את זאת ואף הם לא הרגישו.

פעם אחת שאל:

– מה זאת: קבורה ממושכת?

לא מצאו את החידה והוא הסביר:

– החיים.

פעם שנית שאל:

– מה זאת? אלף שנה נלחמו עשרת עמים על הדבר וביד הלוכד יהיה משכב דרדר וכוס לענה?

לא מצאו את החידה והוא הסביר:

– ארץ כנען.

שמחו שמחה גדולה וצחקו עד אין קץ, ולא עברו ימים מועטים ושמשון נעשה שוב לחביב העיר עזה כמו שניבא סרן עקרון. בלילה הראשון של חג האביב הכניסוהו אוהביו אל מקדשם, הושיבוהו בספסל הראשון, על יד מזבח דגון, כבדוהו ברקיקי מצות ובארבעת כוסות יין: כל המנהגים הללו שאולים היו מעם הארץ, אולם באדמת דן, אפרים ויהודה עדיין לא נקלטו. נהוגים היו לבלות כל אותו הלילה במקדש או בעזרה ושום בעל הגון לא שאל את אשתו למחר עם מי וכיצד ריקדה. לקצתם יכול היה שמשון לספר כמו. עתה לא נתרחק מבנות פלשתים: אחת היא.

אולם כמקודם גר בבית החרש אנקור בפרבר עם הארץ.

*

עבר חודש אחרי חודש, הגיע הקציר, ושמשון השתעמם. שום דבר לא משך את לבו, לא האור, לא בני עמו, לא מהלומות; תקפהו השעמום, לפעמים נדמה לו כי גם חבריו לא ישמחו בו כמלפנים. אותה השמחה, אבל מחוסרת תבלין. וגם הבין את הסיבה.

פעם אחת חד להם חידה:

– מה זאת: ביום סער כולם ישישו בו ובקיץ איש לא ימצא חפץ בו?

– השמש, – צעקו כמה קולות, ושמשון הניע בראשו להסכמה, אף על פי שכוונתו אחרת היתה.

כוונתו היתה: תיש. לפנים כרוח סערה ועתה צעצוע שאין בו סכנה.

 

לב: צַלֶּקֶת מָנוֹחַ    🔗

על יד מקדש עזה נמצאה חצר מיוחדת, שבה החזיקו פרים ממדינות הים לקרבות ולקרבנות, ופעם אחת נמלט פר כזה ורץ ברחובות העיר.

שמשון ישב על האצטבה על יד סוכת אנקור החרש והשתעשע עם הקטנים כדרכו. מן הבית נשמע קול המעצד וזמירת החרש בעבודתו.

פתאום הורגשה חרדה מרחוק. ברחוב רצו בני עם הארץ וצעקו. הילדים צעקו אחריהם וברחו. אשה אחת אחזה ביד שמשון ואמרה בקוצר רוח:

– רוץ אחרי, אדוני, פר נמלט מן המקדש.

אולם שמשון לא הורגל לברוח, התמהמה – והתחיל חוקר ודורש.

האשה הרפתה מידו בצעקה וברחה, ושמשון שמע מאחריו קול חרדה של אנקור, שמיהר לרוץ החוצה. בו ברגע פגעה באזנו שעטה פזיזה, טופפת, אבל כבדה. קם והושיט את ידיו לפניו ורק עכשיו ידע שהוא עיור וקצר יד. מכל עברים, אולם מרחוק, נשמעו קולות אימה ופחד, אבל קול אחד – שמשון הכיר קול החרש אנקור – צעק ממש על ידו, בקירוב שתי פסיעות. מיד נשמעה חבטה כבדה וצעקה חדשה של המון רואים ועל פני שמשון חלף ועבר גוף חי גדול, נוגע ואינו נוגע בבגדיו. שמשון קפץ ועלה על הפּר מאחוריו, נמשך והגיע עד לקרניו, צנח ארצה ואימץ את שריריו כדי לשמוט את גלגולת הפר הגועה. שמשון נהנה מאוד: זה כבר לא עשה שום מעשה הגון ועכשיו ראה, שכוחו לא נגרע. הגעיה נתחלפה בנחרה, אחר כך נפל הפר ושכב אצלו, לבסוף נתפקק חוט השדרה והכל תם ונשלם.

– אדוני – אמרו בני עם הארץ, כשקם שמשון – הפר נגח את אנקור החרש והמיתו. הפר רץ אליך, אולם אנקור נצב לפניך להגן בעדך.

– איהו? – שאל שמשון מתוך כובד נשימה.

– נשאנוהו לתוך הבית: הנה קול נשיו הבוכיות.

שמשון נכנס וישב על הקרקע על יד המחצלת, שעליה שכב בעל הבית. נאנח היה בקול דממה דקה, ואחד מבני עם הארץ, כנראה מומחה לרפואה, משמש בפצעיו. לאחר בדיקה אמר המומחה: הוא הולך למות. ואנקור חדל להאנח ורק השמיע קול נחרה בכל נשימה ונשימה.

שמשון לא ידע מה להגיד. נזכר, שבעצם לא שוחח מעודו עם בעל ביתו. בני בית אנקור ובכלל כל בני עם הארץ ראו בו יציר עליון, שירתוהו בשתיקה ורק השיבו על שאלותיו – והוא לא הרבה לשאול. אולם עכשיו הגיעה עת לדבר, ושמשון אמר:

– אתה הצלת את חיי, ואתה הבאתני לביתך וכלכלתני. איש טוב אתה, העוי.

– הוציאו כל איש מעלי – הפליט החרש ונשיו יצאו מן הבקתה ולקחו עמהן את הילדים הבוכים. שמשון ואנקור נותרו לבדם. אז אמר אנקור בקושי ובהפסקות ממושכות:

– אשרי כי עשיתי לך את המעט הזה. גדול חסדך עם עניי ארץ. וגם הנך בן מנוח מצרעה.

– הידעת את אבי? – שאל שמשון.

– עבד הייתי בביתו טרם נולדת, אדוני.

שמשון לא השיב מיד. זכרונו התאמץ בכל כוחו. הדבר היה בשעה שכולם הלכו לחג החתונה בתמנתה. מנוח היה רכוב על החמור והוא, שמשון, הלך על ידו. הצלקת במצח מנוח, שהיה מתחכך בה בשעת מבוכה. ואז אמר מנוח, שהיה אצלו – “לפנים, טרם נולדת” – עבד עוי. ומי שהוא פצע את מנוח והעוי הגין על מנוח. “שלחתיו לחפשי. ולעולם אל נא תדבר על זאת לאמך, ואל תוסף לשאלני”.

– העוי – אמר שמשון, – אתה הוא איפוא המציל גם את אבי מיד שודד?

החרש השיב:

– לא כן היה הדבר. אולם עזרתיו להרוג איש אחד ולטמנהו באדמה ועל כן שלחני לחפשי.

– להרוג? – שנה אחריו שמשון בתמיהה: הרי אין זה כלל מדרכי מנוח, ופתאום נצנץ בו רעיון עמום. כולו מצפה פשט צוארו אל הגוסס.

– מתי היה הדבר? – שאלהו.

– זה ימים רבים. הדבר היה בעצם שנת הרעש.

– ספר נא לי את המעשה כמו – צוה שמשון, קולו צרוד היה ופתאום יבש חכוֹ.

– אדוני, – אמר העוי, – השביעני אז כי לא אספר לאיש את המעשה. אולם הוא מת ועתה הנני הולך למות ואתה בנו.

– בנו – שנה אחריו שמשון במנוד ראש.

– לפני עלות השחר העירני ואמר לי: אנקור, קח נא מעדר ולך אחרי. כל העבדים נמו את שנתם. עלינו בהר אל הבאר. על יד הבאר בקרקע הלח מצא עקבות רגל יחפה. הרגל גדולה היתה מאד, רגל איש גבור.

– רגל יחפה? – שנה אחריו שמשון.

– יחפה. אז אמר לי אדוני: “אנקור, אתה ידעת להתחקות על עקבות רגלים (צייד הייתי מימי נעורי)! – נלכה אחריו”. נלך בעקבותיו: מתחילה במישור ואחרי כן בהרים. העקבות ברורים היו כי הימים ימי אבק ואיש כבד היה. וכחצות היום הדבקנוהו. לבוש היה כתונת צמר, כמלבוש רועה צאן, אולם כולה בלויי סחבות. האיש ישב על האבן ואכל. שאל לחפצנו ואז הרים אביך את מטהו והתנפל על האיש. לא אמר כלום, רק שיניו נקשו זו לזו. ואני התנפלתי על האיש במעדר. אולם האיש גבה קומה היה ובידו מקל כבד. הכה את אדוני בראשו ואדוני נפל, ואנכי הרגתי את האיש במעדר.

על אנקור קשה היה הדיבור, אולם שמשון לא חשב על אודותיו.

– ספרה עוד – צוהו.

– נשאתי את אדוני אל המעין ושם הקיץ, אבל זמן רב לא יכול לקום. לפנות ערב שבנו אל המקום ההוא, סחבתי את הגופה אל העמק ושם טמנתיה והקימותי עליה גל אבנים, ואנחנו שבנו לצרעה. בלילה, כמעט שהגענו הביתה, אמר לי אביך: “הנני משלחך לחפשי, אולם עליך לצאת מארצנו לעולם; חכה לי פה. מחר לעת ערב אביא לך כסף ותלך לך; ולעולם לא תספר לאיש את המעשה הזה”. נשבעתי לו שם בין השיחים. בערב הביא את הכסף ואנכי הלכתי לעזה עירי.

קשה היה להבחין את דבריו, אבל במוחו של שמשון תקועה היתה עוד שאלה אחת, ואותה בקש לשאול ופחד. ובשינים מהודקות שאל:

– מי היה האיש ההוא? בן איזה עם? – ובהתאמצות יתירה על התאמצותו לשמוט גלגולת הפר הוציא מפיו את המלה הקשה ביותר: פלשתי?

– לא – השיב העוי. – כאשר חפרתי את הבור צוַני אדוני לחשוף את ירכו. נמול היה, כמנהג עמכם. וכאשר אמרתי את זאת לאדוני – בכה.

ושמשון צחק, בקול נמוך, אבל זמן רב, ובלבו אמר: אחת היא; העיקר הוא, שהקהל האמין לדברי בן בלי שינים – כולם האמינו מיד, בלי פקפוק.

 

לג: עִם פְּרִידָה    🔗

כל הירחים הללו לא דיבר עם איש על אודות שבטו ובמעמדו לא הזכיר איש דבר השבטים והענינים שבגבול המזרחי. ואף הוא לא הרהר בהם. בכלל לא הרהר על שום דבר מסויים, אפילו לאחר וידויו של אנקור, ולא העלה על זכרונו שום דבר.

פעם אחת שמע בפונדק שם דלילה: אחד סיפר לחבירו, כי היא יושבת באשקלון. יותר לא שמע, פשוט מפני שהדבר לא העסיקהו.

רק עוד פעמַים נזדמן לו לזכור ולדבר על העבר ועל הקרובים לו, בסוף הקיץ, לפני חג האסיף.

*

פעם אחת אמרו לו הילדים:

– הנה אשה עומדת ומביטה בך. איננה מפה וגם גברת איננה. באה רוכבת על אתון.

“מפה” – זאת אומרת בת הפרבר; ו“גברת” היה שם כינוי לפלשתיות.

– תעמוד לה, מה לי ולה? – השיב שמשון. אולם האשה הבינה כנראה שהרגישו בה, נגשה ואמרה בשפה רפה:

– חפצי לדבר עמך באין איש אתנו.

שפתה שפת דן היתה. על פי קולה אשה באה בימים היתה, עגומה ועיפה.

פני שמשון קדרו.

– מה שאלתך? – שאל בקרירות.

והיא השיבה בלחש:

– שלוחה אני אליך.

– מאין?

לאחר היסוס השיבה בקול דממה דקה:

– מצפון, מארץ ליש, מקום שם הושבת את יוצאי דן.

שמשון הרהר קצת, הניע ראשו ימינה ושמאלה וצוה לטף ללכת מעמו. האשה ישבה אצלו והחרישה זמן רב. שמשון הרגיש, כי היא נותנת עיניה בו, ואת זאת לא אהב.

– למה שלחוך, ומי הוא זה? – שאל.

קולה רעד ונפסק חליפות מדי דברה:

– שם ארץ עושר ושלוה. חרוצים יעשו חיל. מי אשר הלך צפונה מעוני יש לו עתה שדות ועדרים ועבדים, וכולם יברכו את שמך.

שמשון הסב פניו ולא השיב כלום. והיא הוסיפה:

– אולם העבודה היתה כבדה מנשוא, ורבים אשר מתו בלא עתם.

שמשון משך בכתפיו:

– אין איש מת בלא עתו. אולם טוב לו לאיש למות בלא עתו מאשר לחיות אחרי בוא חליפתו.

האשה החרישה שוב. שמשון שמע את נשימתה הכבדה וירא שמא תבכה. מעולם לא חיבב דמעות אשה והפעם לא נעם לו, שהיא רוצה לבכות בחמלתה עליו.

– אמרי מה לך ולכי – אמר לה עזות.

האשה שאלה:

– התזכור את הבחור – ושמו יהיר – אשר שרת לפניך זה לפני ימים רבים?

שמשון השיב ברוגז:

– לא לך לשאלני אם אזכור או לא. אולם הפלשתים האכזרים הפשיטו ממנו זה כבר את עורו ולא הוא שלחך. מי הוא אשר שלחך?

– לו אחות ושמה קרני, בת שכן ביתכם בצרעה. כאשר תפשו את יהיר – לאחר ימים רבים – היתה לאיש והלכה עם בעלה צפונה. והיא אשר שלחתני אליך.

שמשון נשא את ראשו כמתבונן.

– ומי אַת? – שאל.

– אנכי אמתה, אבל היא אהבתני והנני יודעת את הכל – כל חייה, גם מלפני חתונתה.

– ומה שלומם?

– בעלה מת; שם יקדימו הגברים למות.

– ובניה?

– בנה הוא בן עשר שנים, ועוד לה שתי בנות. שם הבן כשמך.

שמשון לא השיב כלום. רוגזו שכך ושוב לא היה את נפשו לגרשה מעל פניו. אולם תקפתו עצבות ונוח היה לו שתלך מעצמה.

– למה שלחתך קרני? – שאל לאחר שתיקה ממושכת.

האשה החליפה רוח כמרהיבה עוז בנפשה והשיבה:

– צפונה תקראך. כה אמרה: ביתי – ביתו, עדרי בעלי – עדריו, אנכי ובני ועבדי – משרתיו עושי רצונו. כל העם ישמח לקראתו ויהיה לנו לשופט כמלפנים בצרעה.

גחנה לאזנו והוסיפה:

– דייגים מדאר יקחוך בסירתם ויביאך צפונה ושם תצא קרני לקראתך עם אורחת גמלים.

שמשון הוריד ראשו. שערותיו שצמחו בינתים ירדו וכיסו את פניו למחצה ושוב החריש רגעים אחדים. ידע כי האשה מסתכלת בו אבל לא בוש.

והיא לחשה:

– ברבות הימים ישונו פני איש, אולם נפשו לא תשונה.

שמשון הניע בראשו להסכמה, חייך ואמר במרירות פתאומית:

– נכון הדבר: גברתך לא שונתה. לפנים חפצה כי העתיד להיות בעלה יישן בכל לילה תחת צל קורתה ולא יביט מבעד החלון. כזה הנני עתה: מפתח ביתי לא אצא ובחלון לא אביט. ועתה שלחה אחרי.

– לא – השיבה האשה במפגיע, – לא על כי כהו עיניך תקראך. לוּ רצה אלהים, כי עתה נתנה לך את עיניה למען תוכל לקום וללכת אל אשר תחפוץ. אם תשים את טבעתך על אצבעה – והיתה לך לאשה; ואם לא תחפץ – ביתה ביתך והיתה לך לשפחה.

שמשון הפנה אליה שוב את עיניו הסמויות.

– ואם תספרי לה, – שאל, – כי גם עתה אינני לן לבדי בסוכתי – מה תאמר קרני לזאת?

בבירור שמע כי רעדה כולה, מכף רגל ועד ראש, אולם השיבה בקול עז:

– כה תאמר קרני: הבית ביתך והלילות לילותיך, ואנכי אמתך.

שמשון הניד בראשו.

– כה תאמרי לגברתך: גם לי זכרון רב. זכרתי את כל דבריה – אמרים נא לה עתה בשמי: לא יאבה שמשון כי אשתו תבכה – לא על צרתה ולא על צרתו. ועוד תאמרי לה. לפנים אמרה לי: לך דרוּשה חתולה לשעשועים ואני אינני צעצוע. נכון הדבר: בנות דן לא נוצרו לשעשע את האיש לעת מנוחתו. אולם גם בנות דן תאהבנה צעצועים: סמל או ילד או חולה לשרתו. אנכי נהייתי לצעצוע, אבל רק לפלשתים או לבני עם הארץ ולא לקרני.

האשה בכתה, אולם לשמשון לא היה הדבר למעמסה – רק התעצב עליה ועל עצמו ועל הכל.

– אמרי לה, – אמר, – כי מעולם לא שב נשר פצוע למות בקנו. מת הוא במרחקים, בחגוי הסלע: שם יראוהו הלטאות, החסילים, האיות – רק לא בת הנשר.

נאנקה ואמרה:

– לא בת נשר אני…

והוא השיב:

– בת נשר אַת.

נטלה את ידיו ונשקתן הרבה מתוך בכי בלי אומר ודברים. אחר כך קמה, קראה לילדים שישובו אל שמשון והלכה לה עם אתונה.

*

האורח השני היה חרמש, לפנים אחד משועלי שמשון, שבקש לצאת עם כל שבט דן להגן על השופט לאחר אותה האספה בצרעה. לשמשון הגיע בלי קושי: את שמשון לא יראו ולא שמרוהו גם מרחוק.

בשורות רעות הביא לשמשון, שלא פללן כלל. הפלשתים לא דיברו בפניו על ענינים אלו וסבור היה כי שקטה הארץ והם שכחו את דן ואת יהודה כמו ששכח הוא. אולם הם לא שכחו. ממש כבאותה השנה שלאחר שרפת תמנתה, כשהלך לו לסלעי עיטם, – כאילו נפלה חומה בעיר נצורה ואין מגן בעדה. שוב מתהלכים גדודי הפלשתים בסביבות העיר גמזו שעל הגבול ובודאי ילכדו את העיר בקרוב. שוב באה מלאכות לצרעה לדרוש מס ועמה שומרים מזוינים שחיפשו בכל הבתים – אם יש נפחים וברזל, ואף על פי שאפשר היה להמית את השומרים לא נועז איש אפילו לפצות פה. רק אחד הזקנים, אבירם, גבה לב, נצב על סף ביתו וצווח: “לא אתן לכם לבוא” – אולם הציר מראדך צוה להכותו בפני קהל ועדה ואיש לא הגן עליו. הוא, חרמש, ניסה לכנס את הבחורים ולקרוא למהלומות, אולם ראש הזקנים מכבוני בן שוני אסר לעשות זאת.

– מה שם הציר ההוא? – שאל שמשון מתוך קוצר רוח.

– מראדך. מעקרון הוא.

– ומתי היה הדבר?

– כשבוע ימים לפני חג האביב.

שמשון קפץ את אגרופיו. ביום חג האביב התהולל עמו מראדך זה מעקרון בעזרה שבמקדש עזה, חיבקהו, שר שירים – ואפילו לא התפאר, כי זה לפני ימים מועטים היה בצרעה והכה בזקני העיר. ופתאום נצנץ רעיון במוחו של שמשון – כאילו אי אפשר היה קודם לכן לשער דבר פשוט כזה – כי כולם, הקצינים ושרי המאה, או כמעט כולם, היו לא פעם בזמן הזה בצרעה ובחברון ושם חמסו ובלשו והרגו – ואחר כך סעדו עמו, עם שמשון, והוא סיפר להם משלים.

– והאם מצאו חרשים וברזל? – שאל בחירוק שינים.

– לא – השיב חרמש, – היטב אשר עשה מכבוני. יום לפני זה בישרוהו לויים כי פלשתים עלינו, ועל פי מצותו מיהרנו לבער את הכל אל ההרים, למערת השדים.

השיחה היתה על שפת הים. שמשון קם, הניח את ידו על שכם חרמש וטייל עמו על פני החול ארוכות וקצרות בלי אומר ודברים.

– ומה מעשיך, שמשון? – שאל חרמש במורך לב.

שמשון השיב עזות:

– חיי שמחה אחיה, ועוד תרבה השמחה.

ועל פי תנועת השרירים בשכם חרמש מתחת לידו הרגיש, כי הלה הוריד ראשו.

– עלי ללכת – אמר חרמש. – התאבה כי אביאך לביתך או כי אקרא את הילדים הנה?

– הניחני פה. יבואו מאליהם.

חרמש שאל מתוך מבוכה:

– האם תצוני להגיד דבר בשמך?

שמשון הרהר ואחר כך אמר בנחת:

– שני דברים אמור נא להם בשמי. הדבר הראשון הוא: ברזל. יקבצו ברזל. יתנו בברזל את כל אשר להם: כספם וחטתם, שמנם ויינם ועדריהם, נשיהם ובנותיהם. הכל יותן בברזל. אין יקר מברזל. התגידה?

– הגד אגיד, יבינו את זאת.

– והשנית לא יבינו, אבל עליהם למהר להבין את זאת. הדבר השני הוא: מלך. אמור נא זאת לדן, לבנימין, ליהודה, לאפרים: מלך! האחד יתן להם אות ואלפי איש ירימו ידם. ככה יעשו הפלשתים ועל כן ימשלו בכנען. אמור נא מצרעה ועד חברון ושכם והלאה עד עין דאר וליש: מלך!

– הגד אגיד – אמר חרמש.

– לך לך – אמר שמשון.

חרמש החזיק בידו והתחיל מנשקה. ובקול רועד שאל:

– את שני הדברים האלה אגיד בשמך לעם; אולם האם לא תגיד מאומה לנו, לאנשי שלומנו, לנו ולבנינו?

על ידו של שמשון נפלה דמעה חמה, אחת ואחת; רגע אחד עלה על דעתו לספר לחרמש מה שהתודה לפניו אנקור העוי לפני מותו. אבל למה? השעה נתאחרה. וגם האמינו. יהיה להם אשר להם. נטל את ידו והשיב כשפניו מוסבים הצדה:

– אין מאומה.

חרמש התנהל בחזרה על פני החול ופתאום קרא לו שמשון ואמר:

– שבתי וראיתי כי טוב אשר תגיד להם בשמי לא שני דברים כי אם שלשה: לקבוץ ברזל, לשים עליהם מלך וללמוד צחוק.

*

ביום הראשון לחג הקציר, שנתאחר השנה מחמת שנת העיבור, נשא סרן עזה הזקן, שמילא תפקיד כהן גדול, תפלה ארוכה ביותר במקדש בפני האליל דגון. כמו תמיד, לא הבין אותה איש, אפילו יתר הכמרים, שצריכים היו לדעת את שפת האי העתיקה. הסרן היה בקי במגילות ימי קדש ובחר מלים יקרות המציאות ומליצות קשות להולמן. לפיכך לא האזין לו איש: המתפללים הצפופים במקדש התלחשו ביניהם בשעת התפילה והעבודה. אבל הסרן היה קצת כבד שמיעה, וחוץ מזה היה שקוע מאד בשיחתו עם האלים, והלחש לא הפריעהו. וזה דברי תפלתו:

– האל דגון, בן אמא רבתי ראה־דיקטינה, מלכת הים והאיים, אשר ירדה בימי קדם, לפני הולד בני האדם, אל המרעה הירוק לפר האלהי, למען מזג בחלציה פריון האדמה עם חירות מרחבי מים – היה ברכה והיה שלום, האל דגון. היה ברכה ביום נצחונך בשדות ארץ הנכר הזאת, והיה שלום, כי בקרוב ימות עבדך העלוב, ובקרוב – אולי אחרי דורות מעטים – ימות גם השריד האחרון לעמך, ואחריהם יבוא גם קצך.

"כי הנה זוחל לקראתנו ממזרח עם אחר – זוחל, כאשר זוחל לעתים החול מנבכי הים לחוף, כאשר תזוע הדגה הגדולה במעמקים מפני חלום רע ותכה בזנבה בקרקע האפל. עם מוזר הוא, כאילו נוצר בזדון בידי שעירי המדבר למען תאות הנצחון העגומה. בני האדם הללו אינם יודעים מה זאת בת־ צחוק. הם באו ממקום פלאי ואין יודע מה חפצם. אבל כולם חפצים דבר מה, תמיד חפצים ולעולם לא יוותרו. הם נופלים וקמים, מלקטים פירורים ושומרים על פירוריהם. כפתור בז להם, כפתור מצליף בעקרבים על פניהם ורואה עצמו כשליט.

כמוהו כעבד כנעני, הזורק במעדרו את החול הרע לגנו משפת הים וחושב כי ניצח. לא ניצח ולא ינצח.

“היה שלום האל דגון, ואל תרגז על תלונת עבדך הנאמן, אשר בלבו נצטבר כאב מר, עמך יאבד, כאשר חיה, בפאר תלבשתו ותנועותיו, בצחוק עליז על שפתיו, אבל אחריתו עדי אובד. והיום עומד אני, המפטיר לפני אחרון בחיריך, בפניך, האחרון לאלהי האמת, והנני נפרד ממך לעולמים”.

 

לד: “תָּמֹת נַפְשִׁי עִם פְּלִשְׁתִּים”!    🔗

ביום האחרון לחג האסיף באותה שנה אירע מעשה רב בעזה, ופרשת המעשה תיאר בפרוטרוט עד ראיה, והוא עובר־אורח מצרי, במכתבו לידידו במוף; וזהו עיקר תוכן המכתב:

…"חג האסיף הוא הגדול בחגי הארץ. המנהגים הנוהגים בו, כנראה, ממוזגים משני מיני מסורת: רובם שאולים מעממי הארץ המשועבדים ומיעוטם הובאו מאיי הפלשתים לפנים. למשל, האל דגון, מחולות המחנים, מלבושי יום טוב – כל אלה ודאי מורשת הפלשתים הקדמונים הם. אולם המנהג לקשט את המקדש מבפנים באחו, בכפות תמרים, בזמורות שקמה, בעלי זית, ערמון, ברוש ואלון עד שנדמה המקדש מבפנים ליער במראה ובריח – מנהג זה נוהג בכל ארץ כנען. אפילו בפרבר עם הארץ של עזה, שבכל ימות השנה הוא מלא רפש ודלות לאין ערוך, מבצבצים בערב החג על כל דלת ודלת ענפים ירוקים מדולדלים.

"עליך לזכור היטב ענין זה של קישוט המקדש מבפנים אם תרצה, תפנחת יקירי, להבין את הסבות ואת המדות של אותו מעשה רב, ששמעו הגיע גם אליכם. תורת הבית בכלל ודאי תזכור מתוך מכתבי הקודמים; מרכזו הוא גג על גבי ארבעת עמודים ממיני אבן שונים, ומתחתיו פסל על בסיס זהב ומזבח. ובכן, צייר לעצמך את כל העמודים, הכרכובים, הזיזים ללפידים והפסלים המעוטפים ירק עד שהשיש והשחם נדמו לבהרות מבעד לעטיפה הירוקה. ואמנם, רק בימים הראשונים היתה ירוקה – והחג נמשך שבוע ימים. מבחינת עבודת המקדש היה היום הראשון עיקר, אולם מבחינת הוללות העם חשוב ביותר היום האחרון וביחוד הלילה שלאחריו. על אודות השמחה הזאת והיקפה בשעות האחרונות של החג משקיעת החמה ועד עלות השחר ספרו לי כאן הרבה, ברב ענין עשיתי את כל חושי כאפרכסת. האמינה לי, תפנחת חביבי, שהייתי נותן לך דין וחשבון מפורט על הכל, אולם המאורע שאני בא לתארהו במכתבי זה אירע דוקא לפני שקיעת החמה בשביעי לחג והפסיק את המהלך הטבעי של הדברים.

"ואף על פי שאין זה מן הראוי, בשעה שמדובר על מאורע מעציב, לשהות בדברים של קלות ראש, איני יכול שלא להזכיר, כי מראית המקדש באותה שעת בין השמשות נתנה תקוה עליזה בלבי. די להטעים שני פרטים. ראשית, מחלצות הנשים, שהיו עשויות להביא אדם בריא לידי הרהור תאוה; וכבר תיארתי לך פעם מחלצות אלו בהתפעלות. שנית, אין מדליקים את הלפידים בלילה ההוא מפני הסכנה, שהרי הענפים המרובים כבר נתיבשו בינתים; בשעות הלילה הולך החושך ומתרבה במקדש, והאור העמום של המזבח לפני פסל דגון פועל בודאי בתוך החשיכה כגרגר חריף של תבלין במאכל תאוה.

"במקדש נמצאו כל חמשת סרני פלשתים, כל אחד עם מקורביו. מקדש זה, שעל פי מדתו הוא קטן הרבה ממקדשי מף ונא אמון, כי יש בו מקום לשבת פחות מלאלף איש ועוד אלף וחמש מאות יכולים לעמוד, הכיל ביום ההוא כמעט כל בני מרום עם הארץ בעזה וכמה מגדולי יתר ערי פלשתים. שמעתי, שהסרנים ורבי המלוכה יוצאים את המקדש עם חשיכה, שלא תהא מציאותם כהסכמה להוללות העם, ואולי שלא להפריע את ההוללות. אולם עד שתחשך הם יושבים על מקומותיהם, אם שאינם משתתפים בשעשועי ההמון.

"עבודת הקודש כלתה, היום פנה לערוב, ואנחנו כלינו לאכול את הממתקים ושתינו אחריהם יין, והנה נשמעו קריאות “ברוך הבא” ובנתיב הבינוני שבין הספסלים נראה האדם המצויין ביותר שראיתי בימי חיי. כבר כתבתי לך מנסיעתי הקודמת וגם ספרתי לך בעל פה, כי פלשת מתגאה בשודד זה, בן עם פרא השוכן ברוכסי ההרים ממזרח לפלשת, שגרם לפלשתים רעות רבות וצרות. סתירה זו לא תצוייר אצלנו המצרים, אבל מתאימה היא לקלות הראש של אנשי הארץ. אולם לפני שנה לערך פקעה גם סבלנותם: השודד נשבה, אבל (שוב דבר בלתי מובן לנו המצרים, המחונכים בעונשין קשים) לא הומת, רק עוורו את עיניו ושלחוהו לחפשי, וקימעא קימעא נעשה אורח קרוא בכל משתה בעזה.

"עתה ראיתיו לראשונה. אמור נא לשורמסת הכושי שלך, ארוך הרגלים, כי קדקדו הגלוח לא יגיע לסנטרו של ענק זה. אולם כתפיו רחבות כל כך וכל אבריו מתאימים וקצובים כל כך, עד שלא נראה כבריה משונה. פניו הרהיבוני ביפים גם בארץ זו, שבה החוטמים הישרים עם חמוקיהם, השפתים הדקות והאזנים הקטנות מזינים עין המצרי וממלאים לבו קנאה. שלא כפלשתים היה גלוי ראש ובשערותיו הכהות – לא שחורות כלל – הסרוקות למשעי ראיתי קווצה לבנה. הדבר היחיד שלא נעם בפניו היו, כמובן, עיניו הסגורות והשקועות. בו ברגע עלה על דעתי, שאצלנו במוף לא היו גם עבדים ילידי בית הגון מסכימים לחוג בחברת אדם שפניו משחתים כל כך. אבל כשישב על גבי אחד השרפרפים, המוכנים לכהנים על יד המזבח, פניו אל הקהל, וחייך לקראת מברכיו בשמחה רבה, הסחתי אף אני את דעתי מעיניו מפני הקסם של חיוכו. על ידו עמדה ילדה נוהגת בו (רק לילדים נתן לנהוג בו ותמיד דחה את שירותם של גדולים, ובכלל היה חביב על הטף). הילדה היתה עדויה כבת עשירים. לאחר שישב החליק את ראשה וצוה עליה ללכת מיד הביתה, אולי מפני שאסור היה לילדים לשהות במקדש בלילה ההוא ואולי (אם נאמר – ואני מטיל ספק בדבר – כי כיוון את המאורעות הבאים במחשבה תחילה) מתוך חבה לילדה זו דוקא.

"עם בואו נכנסה רוח חיים. מכל עברים קראו אליו והוא נענה, ולכל מענה שלו צחק הקהל בקול ויש שמחא כף. אודה ולא אבוש, כי גם בצחוק וגם במחיאת הכפים השתתפתי גם אני לאחר שעה קלה, ועלי להודות כי פרא אדם זה לא היה מחוסר כשרון של נימוס בתיאטרון. אף על פי שעיניו עצומות היו, עשויים היו פניו להביע כל הבעה שהיא ואפילו להדמות לפנים אחרות. באמצעות תנועות פשוטות ביותר, למשל העברת מרפקיו או כפיפת צוארו, הפך את גזרתו הגבוהה והחסונה פעם לצורת בעל־בשר גוץ ופעם לתואר בחורה. ומה שנוגע לקולו לא ראיתי מימי אדם כמוהו, שהקול בידו כחומר ביד היוצר. מוסר היה דיבור האנשים היושבים בקהל בשלימות שאין למעלה הימנה, עד שאפילו אני שכחתי את כל נימוסי מצרים ומוכרח הייתי מזמן לזמן להדק שתי כפות ידי לבטני, שלא להתפקע מצחוק.

"ביחוד מצא חן בעיני מחזה אחד שצויר בקולות שונים: באמנות מצוינה הגשים כעשרה אנשים המדברים כולם בבת אחת, אולם דעתם של ידידי הפלשתים לא היתה נוחה ממחזה זה. עד כמה שהבנתי (כי השתמש בזה בהרבה מלים המוניות שאינן ידועות לי, וגם חקה את הדיבור הנלעג של כמה עממים) צייר קטטה על גבול ארץ פלשתים בין המוכסים ובין הסוחרים בני עמים שונים. מתחילה צחקו השומעים בצהלה, אבל פתאום כשהתחיל לדבר בדיבור מקוטע ולהסתכל בעיני זעף – חדל הצחוק, וידידי היושב אצלי לחש לי במבוכה, שהשבוי מתאר בזה סוחר בן עמו – וכן לא יעשה. אולם השבוי לא נבוך והראה בשאלות ותשובות המביאות לידי גיחוך, איך בן־עמו המתמם מביא לידי זעה גם את שר המאה הגאותן, גם את הלבלר השקדן ולבסוף הוא מטעה אותם בחשבון. הפעם מחאו כף פחות משמחאו קודם לכן, חוץ מאשה אחת, שידובר עליה מיד, ובפרט שהיא ידידתנו מאז.

"הלא תזכור את ידידתנו היפה המכונה נפרע, אף על פי שבת נכר היתה, שנעלמה ממוף לפני שנתים לערך? כאן נקראה בשם אחר, אבל הכרתיה מיד כשהרגשתי, שהיא היחידה בין היושבים בספסל ראשון שמחאה כף לשבוי דוקא לאחר המחזה שלא מצא חן בעיני הקהל. ולא עוד אלא שחזרה כמה פעמים על קריאת הסכמה, ומכיון שיתר הקהל החריש הכיר הענק כנראה את קולה, כי לרגע הסב את ראשו לצדה ואמנם מיד הסב אותו מנגדה. לא התפלאתי שהוא מכיר אותה מכיון שידעתי את משלח ידה ואת גבורתו, אבל נודע לי, כי אשה זו סייעה לפלשתים לקחת שבי את השודד שלא ניתן להתפס עד היום ההוא ובשכר זה קבלה מגנזי הסרן סכום הגון.

"אולם היא לא הסתפקה בתשומת לבו בלבד ובקשה כנראה תשומת לב הקהל כולו, ואמנם מן הרגע הזה והלאה נצטמצמו עיני הקהל ואזניו לא רק בשבוי אלא גם בה. כל מה שיבוא אירע במהירות יתירה, ולפיכך אין לבי בטוח שאמסור לך לפחות עיקר השיחה שהיתה ביניהם. אשתדל לספר את השמור בזכרוני.

"האשה נכנסה ראשונה בשיחה. קמה ממקומה וקראה אל השבוי לאמור:

" – לחוד חידות תדע, שמשון (שכחתי להודיע לך ששמו כן, ואולי אינו אלא כנוי, כי בימי נסיעתי הקודמת נקרא בשם אחר) – התדע גם לנחש חידות?

"והוא החריש רגעים אחדים והשיב בצחוק:

" – מה חידותיך כי אדע, יפתי? גם תכלת עורקיך בשוקיך לא חידה היא: הכל ראוה!

"התשובה עוררה צחוק בקהל והאשה חוורה ואף על פי כן קראה בקול רם:

" – לא, חידה אחרת לי למענך. מה זאת: מהאוכל יצא מתוק, מעז יצא משחק, מההורג יצא לץ?

"כששמע שאלה זו, שכוונתה המעליבה ברורה היתה גם לי, רעד בכל גופו. אבל השיב לה בנחת:

" – יש אשר במבחר הממתקים טמון רעל – כן זונה מתרפקת ובוגדה.

"הפלשתים צחקו שוב, אבל נשתתקו מיד והמתינו בצפיה לתשובתה: כנראה אין מלחמות דברים כאלו, הבוטות כמדקרות חרב, פוגמות את שמחת חגם. והאשה הוסיפה לדבר, אולם בקולה נשמעה, כמדומני, חוץ מכעס ומשטמה, גם ראשית בכי:

" – אחודה, לך עוד חידה: מן הנדחת יצאה מנצחת והעינים אשר הביטו בה לפנים בבוז לא תראינה מאומה לעולם. התדע שם החידה הזאת?

"והוא השיב מיד במנוחה:

– ידעתי, שמעתי: חמשת אלפים וחמש מאות כסף.

"אולם היא הניעה בראשה ואמרה:

" – לא מצאת את החידה. שם החידה שמי הוא: אלינוער!

"את השם הזה הביעה בכוח עצום, עד שאפילו אותי, שלא שמעתיו מעולם, אחזה צמרמורת והבינותי, שלגבי השבוי יש לשם זה ערך מיוחד. נתתי עיני בו, ומכיון שקרני השמש השוקעת הבקיעו מבעד לפתח המקדש הפתוח והאירו את פניו, ראיתי ברור את הבעותיהם השונות. ושוב עלי להגיד, שאם השם ההוא באמת היה ידוע לו, הרי פרא זה הוא המומוס המובחר שראיתי מימי. בפניו נראו כל סימני מבוכה תמימה, הרים את גבותיו, פתח את פיו, הניע בראשו ימינה ושמאלה כשואל את הקהל ולבסוף הפליט:

" – אלינוער? מי היא זאת? לא אזכורה.

"למשמע תשובה זו שלא פללה לה, נזדעזעה האשה כאילו הכוה בראשה והדקה את ידיה אל שדיה החשופים. אבל כהרף עין הבליגה, נשכה את שפתה, פנתה למערכות האחרונות של היושבים ורמזה למי שהוא. מיד נגשה אליה שפחה כושית ובידיה צרור המעוטף אטון דק ושקוף. האשה לקחה ממנה את הצרור, פנתה שוב אל השבוי וקראה:

" – ועתה מצא נא את החידה השלישית!

"מדי דברה פירסה את האטון והוציאה ממנו יונק ערום, כבן שלשה או ארבעה שבועות; היונק נתעורר כנראה משנתו והתחיל בוכה. האשה הגישה אותו אל פני השבוי והצמידה את הכפות הפעוטות ללחייו השעירות, ועם מגע זה חדל היונק לבכות ונמשך אליו, אז נזכרתי מה שסיפרו לי, כי ענק זה חביב על התינוקות. ואמנם, ממגע כף היונק נעשו פניו אף הם דומים לפני תינוק, ורגעים אחדים ישב בלי נוע ורק הקריב חליפות את לחיו, את חוטמו, את מצחו, את עיניו הסגורות אל אצבעות היונק המגששות. ופתאום נסתלק הצדה, קם והושיט את ידיו כמבקש לתפוס את היונק; האשה עיכבה בעדו, לחצה את היונק אליה ונרתעה לאחוריה. אז שאל, לא בקולו הקודם המלגלג, אלא כדַבֵּר אדם שרגשיו סוערים בו:

" – למי הילד הזה?

"האשה צחקה והשיבה:

" – מצא נא את החידה! גבור ואמיץ יהיה כאביו, ואנכי אשר חלָבי הפך לרעל אלמדהו לשטום את עם אביו! ומשופט ומגן יצא אויב ומשחית!

"אז נשמעה בגרונו נהימה שאינה דומה לקול אדם והשבוי פסע פסיעות אחדות בידים מושטות, אבל נתקל באחד העמודים התומכים את הגג על גבי פסל דגון והמזבח. האשה מובטחת היתה שלא תתפס, ועמדה במקומה וצחקה ולחצה אל לבה את היונק הבוכה. שכני היושב אצלי העיר בלחש, שאין מחזה זה מתאים למנהגי החג; אבל הקהל נמשך אחרי התחרוּת שלפניו ובמקדש השלך הס. אנכי הסתכלתי בשבוי והרגשתי שנשימתו יוצאת מחזהו בקושי ובשאון וידיו תועות ללא תכלית – האחת על פני חלקת העמוד והשנית על פני שבכת הנחושת הגודרת בפני המזבח, שעדיין לחשו בו גחלים. ופתאום נחה דעתו, בפניו נראה שוב חיוך, ובקולו הקודם אמר בקול רם ובנחת:

" – ועתה הגידו נא כולכם את חידת שמשון האחרונה:

“רבים אשר המית במותו מאשר המית בחייו!”

"לא הבינותי מיד אם יחמוד לו לצון או יהלך אימים, אבל בעוד דקים אחדים הרגשתי על פי האושה המיוחדת שנשמעה במקדש בתוך הדממה הכללית (שהופרעה רק על ידי הילד ולחש הגחלים), כי מתרחשת סכנה מאין כמוה. אולם כל אברי כאסורים היו ולא יכולתי לזוז, וסבורני כי גם כל הקהל תש כוחו. ככולם כן גם אני יכולתי רק להסתכל בענק ולהתפלא (מבלי להבין את המתרחש לבוא) על השנוי החדש בפניו, שהלכו ואדמו; להתפלא על העורק העבה, כמעט מגוון שחור, שנסתמן במצחו ועל הצואר העצום שנתרחב פי שנים; להתפלא על גבעות שריריו, שהתנפחו לאטן בכתפיו וזחלו לאורך שתי ידיו, שנשענו האחת על העמוד והשנית על שבכת המזבח; להתפלא על כל זאת כשם שמתפלא ילד או המוני לתופעה טבעית יקרת המציאות, מבלי לחוש כי התופעה מבשרת רעות. אולם מן המערכות האחרונות נשמעה תלונה עמומה של קולות חרדים, שהלכה וגברה עד שנהפכה לזעקה שהקיפה את כל הקהל וקולה חזק היה כל כך עד שכמדומני היה בו כדי להחריש רעם. אבל סברתי זו מוטעית היתה. כי מעל לכל הקולות הללו של אזהרה, פחד וקצף נשמעה פתאום בבהירות צעקת אותו האיש, – צעקה שאין כל דמיון יכול לתאר לעצמו את עוזה, ועד היום תצלינה שתי אזני ממנה, – לאמור:

– “תמות נפשי עם פלשתים”!

"מכאן ואילך, תפנחת חביבי, נהפך ספורי בעל כרחי לפרשת מעשים שלא יאמנו כי יסופרו. מודה אני כי גם אני, אילולא הייתי עד ראיה למאורע זה, לא הייתי מאמין באפשרות דברים כאלה. מעשה שהיה כך היה: תפס את המזבח, משקלו משא שוורים אחדים, הרים אותו ממעל לראשו וזרקו לצד הילד הבוכה, וטרם נפל המזבח בקול רעש גדול על האשה והילד והאנשים הסמוכים ניתזו מן המוקד לכל עבר המון גחלים בוערות. בתוך היללות והמבוכה שאחזה גם את עזי הנפש, נשען בשכמו אל העמוד וברגליו אל בסיס הזהב של פסל דגון, וכהרף עין זע העמוד, עביו כדי חבוק שני אנשים וגובהו כשלש קומות איש, והתחיל נוטה לצדנו. והפסל השכוב, כסוס הנצב על רגליו האחורניות, קם ונפל לצד מושב חמשת הסרנים ובני לויתם.

"אני משער, שברגע ההוא כבר היה המקדש מלא אנקות וצעקות וגם – רק במערכות האחרונות – מרוצת ההמון הנבהל. אבל אני לא שמעתי ולא ראיתי כלום מכל זה, כי עיני היו צמודות למחזה ההרס. לפנַי הלך ונשמט הגג הכבד, שקירה את דגון ומזבחו ועתה ניטל ממנו גם הפסל וגם המזבח וגם אחד מעמודיו. וכשנפלו גם יתר העמודים וקברו תחתיהם ביחד עם החללים הרבים של מעשה נורא זה גם את עושהו, נזרק הגג בכוח הנפילה אל מעבר לגדר מאַת החללים, וקצה הגג חתך, כסכין החותך זמורה, את שני העמודים, שתקרת הבית כולו נשענת עליהם. אחרי זאת אני זוכר רק מפולת מבולקה, שבה רגבי אבן מבוללים בגויות מפרפרות, ומסביב אש מתלקחת האוכלת ענפים יבשים ומהלכת מעמוד לעמוד לרחבו ולארכו של המקדש, ולבסוף – זכרון קשה מנשוא, תפנחת חביבי – אוחזת בשמלות הנשים.

"ילא עטי לתאר לך את המאורע כראוי. אבל יש את נפשי להביע לך רעיון אחד, שאינו נותן לי מנוח מאותו יום ואילך. האם לא לפלא הוא, שדוקא מחזות של הרס מזעזעים את הנפש בשיגובם, ואילו מחזה של בנין – החשוב הרבה יותר לכאורה – מכריח את האיסטניס להסב את עיניו מנגדו בשעמום או גם בגועל נפש? למה נשגב המות כל כך, ויותר ממנו – הקרב, שהוא מות כפול ומכופל, ואילו הלידה לא רק שאינה נשגבה, אלא גם מגונה היא ואפילו משעממת? למה יפה הרעש ההורס ערים; למה ירגיש כל אחד מאתנו, אילו יכול להתבונן אל הרעש מגובה מקום בטוח – בצד הצער על אבדן נפשות ורכוש – גם הנאה רוחנית יתירה, ואילו כשאנו רואים ערים בשעת בנינן נשאר בנו לזכרון גועל נפש על התוהו ובוהו, האבק, הלמות הפטישים, ריח הזיעה, קללות הנוגשים?

"ואם תאמר, חביבי, כיצד נמלטתי מגיהנם זה? נמלטתי בכויות קלות, שיש בהן כאב אבל לא סכנה; והביאור להצלתי יראה בעינך משונה ורחוק מן האמת יותר מכל שאר חלקי הסיפור. אילו אירע מאורע כזה במוף (ישמרונו מצרה כזו אלהי מצרים, בין שישנם בין שאינם), היתה שריפת המקדש גורמת למהלומות ההוגנות לחיתו של טרף, והחזק היה מכה ורומס את החלש, האיש את האשה – אולי גם אמו, או בתו, או ארוסתו שהבטיחה לו אתמול בפנים מסמיקות לתת לו הלילה למנחה את ראשית שמחתה. אולם עַם זה, בכל נטיתו לבדיחות, ליין ולהוללות, אינו דבק כנראה בחמדת החיים. מעין מהלומות היו כמדומני סמוך לפתח, במערכות התחתונות, ששם נצפפו בני דלת העם: שם, כנראה, דחקו והדפו האנשים זה את זה, ועל ידי כך סתמו את הדרכים וגדרו בעד עצמם את המוצא. אבל במערכות הראשונות, במושב בני מרום עם פלשת. הבינו כנראה כולם מיד, שלרוב הנאספים אין תקוה להגיע אל הפתח ועל כן אין זה מן הנימוס. אין אני מפריז על המידה לומר, שכולם קיבלו את היסורים באהבה: אדרבה, גם מסביבי נשמעו בכיות ויללות, מקצת הנשים תלשו שערותיהן, ורק מועטים היו שחבקו את ידיהם על לבם והמתינו לגורלם בלי נוע; אבל אפילו הנואשים, אפילו המבכים את גורלם לא רצו להדמות לאספסוף, המבקיע לו במרפקיו ובנגיפות את הדרך למפלט המוטל בספק גדול.

"בלי נוע עמדתי ביניהם ועמהם – עם אלה שלא נפגעו עדיין לא מן המפולת ולא מן האש – ופתאום ראיתי, שבמושב הסרנים נותר רק אחד מן החמשה, והוא מושל עקרון, ידידי מאז, הידוע גם לך מימי התארחו אצלי בבית הקיץ סמוך למוף. כשנפגשו עינינו ברכני בנענוע ראש ומיד קרא אליו שר־מאה צעיר מן הכרתים וצוה עליו בקול רם:

– הבקיעה דרך לאורח – ויהי מה!

"טרם הבינותי כי אני הוא האורח המכוון, תפסוני משני עברי ידים חזקות וסחבוני בתוך העשן והאנקות אל הנתיב האמצעי שבין הספסלים. אם תאמינה או לא תאמינה, תפנחת חביבי, הנני נשבע לך בקדשי כל העמים, כי לאורך המערכות הראשונות היה הנתיב כמעט ריק מאדם, ורק הלאה, עם התקרבותנו אל הפתח, הוכרחו שר המאה ואנשיו להשתמש בחרבותיהם, ומתחת לרגלי הרגשתי במקום אבני מרצפה איברי אדם מפרפרים, ומי שהוא נשך בשוקי השמאלית עד זוב דם. כשהגענו אל הפתח נסתלק שר המאה הצדה וגירש בחרבו את בני האספסוף שנדחקו ובקשו לצאת, ואנשיו הוציאוני בזרוע החוצה. רק אחד החיילים יצא עמי ויתרם התגברו על נסיון זה. כשהבטתי אחרי מן הסף בפעם האחרונה, ראיתי כי שר המאה הצעיר שב אל סרנו ממש על כתפים וראשים של ההמון הגועה. בו ברגע רעדה ארץ, מאמצע המקדש נשמע קול רעש חדש, וההמון שבעזרה צווח בקול רם והראה כלפי מעלה באלפי ידים. כי הגג נפל.

“אמנם כן, חביבי, הצלתי פלא פלאים היא. כי אין לך פלא טמיר ונשגב מן הסוד השמור בנפש עם שלם ומציין אותו משאר באי עולם. זוהי החידה הסתומה בכל החידות שלמדתי בשעות ההן מפי האדם הפלאי ההוא ומפי העם שאהבוֹ, סימאוֹ ואבד עמו במדורה אחת”.

 

מִכְתַּב הַמְחַבֵּר לַמְתַרְגֵּם    🔗

פריס, י“ד מאי תרפ”ח

אדוני הנכבד מר קרופּניק,

על־כן החלט הדבר שאדוני יתרגם את “שמשון הנזיר”. הנני שמח למתרגם כזה.

אני מסכים לדעתו, כי רק את השיחות צריך לתרגם בלשון תנ“כית, ואת כל שאר הספור בשפה חדישה. בקשה מיוחדת ונמרצה: עד כמה שאפשר, להמָנע מהוי”ו המהפך – שנאתי את הוַידברים והוַיאמרים תכלית־שנאה.

הערות אחדות:

א) שוּעלים, לא “תנים”. בכוָנה רציתי לתאר את ה“שועלים” של האגדה כחברי שמשון.

ב) הַצְּלֶלְפּוֹנִי (דה"א, ד, ג).

ג) אַכְתּוּר, בֶּרְגָּם, אַמְטַרְמָגָעִי, אלינֹעַר, סְמָדַר, טַרְגִיל, יָהִיר, קַרְנִי, גוּשׁ, וכו'. שם העבד העוי אַנְקוֹר. שם הרכבי אֵלִיאוֹן, לא עֶלְיוֹן; בתו עֶדְנָה; רְמִידוֹר, מְרִידור.

ד) “דָגָה”

ה) פה צריך להעיר שאנשי הארץ קוראים לחיה זו “אריה” אם־כי שמו פַנְתֵּר או בַּרְדַּלָּס.

בכבוד גמור

ז. ז’בוטינסקי